רקע
משה גליקסון
י. ויתקין
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: יצא מטעם הועד להוצאת כתבי גליקסון ע"י דביר; ת"ש-תש"א

יותר ויותר מתרבים בחיינו ימי “יובל” וזכרון, זכרון לאישים שהטביעו את חותמם על הדור, לאישים פועלים ויוצרים בחיי הרוח ובחיי המעשה שלנו. נתרבו ימי הזכרון האלה, עד שעתים אנו שומעים טענות וקובלנות על הגזמה והפרזה. בעצם אין תימה בדבר: תנועת התחיה בישראל, מפעל הבנין והתקומה, הספרות העברית החדשה מוסיפים ימים, מוסיפים זכרונות וימי זכרונות.

יום הזכרון ליוסף ויתקין ז"ל, במלאת עשרים וחמש שנים לפטירתו, ראוי לציון מיוחד במדור הזה. כי על כן אין זה יום זכרון לאיש “הרוח” במשמע המצומצם, לסופר שמלאכתו בכך או להוגה דעות מקוריות; זהו יום זכרון לאחד מאבות המעשה החדש בעולמנו, יום זכרון וציון דרך לתקופה חדשה, לערכים ולנכסים חדשים בתנועת תחיתנו – לדור ההגשמה בציונות החדשה.

*

ויתקין לא היה ראשון לראשונים; הוא היה ראשון לדור שני, ראשון לעליה השניה, ראשון למעשה ההגשמה בימי הציונות המדינית. נתון הוא חוליא חשובה, חוליא מרתקת בשלשלת הזהב, אשר ראשיתה בבילו"יים, ואחריתה – מי ישורנה?

ויתקין קנה לו, בעצם את חלקו לעולם הבא הלאומי בשעה אחת, במעשה “קטן” אחד ב“קול הקורא אל צעירי ישראל אשר לבם לעמם ולציון”, - באותו קול הקורא לנוער העברי בגולה, שיצא לפני שלשים ושתים שנים מארץ ישראל, בשם חבורת צעירים, - קול קורא שאינו מצטיין לא בכח איתנים של יכולת הבטוי האנושי, לא בתגלית של אמת חדשה כל עיקר, ולא בשום סגולה “ראשונית” אחרת, אבל יש בו בטוי להלך-רוח ולצורך-חיים של דור חדש בציונות, בטוי בהיר למה שהיה הומה ותוסס בלבבות רבים בימים ההם, ימי בחינה ופרשת דרכים, ימי חשבון נפש והכרעת גורל לדור בינים. ובשל קול הקורא הזה זכה ויתקין וזכה אותו הקומץ הקטן של “חבורת צעירים”, מראשוני הפועלים הצעירים, חניכי הציונות החדשה ואחוזי שלהבתם של ימי פרץ וסער במזרחה של אירופה, לפתוח תקופה חדשה בציונות ובמפעל הבנין והגאולה, - זכו לפתוח את הפרשה הנהדרה של העליה החדשה וההתישבות החדשה, את פרשת העליה השניה וההתישבות החקלאית העובדת.

*

ויתקין וחבריו, ראשוני העליה השניה, באו לגולל מעל הציונות את חרפת “אוגנדה”; הם אמרו להראות את הדרך לציונות האמיתית, את הדרך לציון ולבנינה. למעשה גללו מעל הדור ההוא יותר מחרפה אחת; הם גללו מעל הנוער היהודי שבמזרחה של אירופה את חרפת המנוסה החדשה מן המערכה, את חרפת המערבולת המהפכנית והטמיעה האדומה; הם גללו מעל הציונות את חרפת האוריריות והמלוליות הריקה, שאין עמה מעשה ולא תחית זרע; הם גללו – או באו לגולל – מעל עבודת ההתישבות בארץ את חרפת העבודה הזרה, הידים הזרות; הם גללו מעל הישוב, מעבודת ההתישבות והבנין את חרפת השתוק והנוון של עמידה ובטלה. דרך העליה, דרך העבודה העברית, דרך ההתישבות החקלאית העובדת – דרך זו הורו ויתקין וחבריו בשעה מכרעת, שעת מבוכה ורצון כאחד, לתנועה ולנוער העברי שבגולה, “לצעירי ישראל אשר לבם לעמם ולציון”. ובדרך זו הלך הדור השני לחלוצי הבנין הלאומי במולדת, הלכה התנועה הציונית.

*

קול הקורא של ויתקין לא קרא לאשליות, לציונות קלה. “חלילה לנו לרמות את עצמנו ואת העם אשר בשמו נדגול לומר קלה היא הדרך וקצרה”. הוא קורא לקרבנות רבים, למלחמות קשות, פנימיות וחיצוניות. אין דרך אחרת. “תהא הדרך ארוכה כמה שתהיה, ילכו בה דורות שלמים, תבלע קרבנות אין מספר – עלינו ללכת בה בלי להביט אחורנית”.

“אניותינו כבר נשרפו, מפלט ומנוס אין לנו, אין בכל התבל”.

האין הדברים האלה, שנאמרו לפני שלשים ושתים שנים, חדשים אתנו גם היום, האין כחם אתם כאז כן עתה?

הרבה יכולה התנועה ללמוד מויתקין, מאותה הרוח שהחיתה את רוחו ואת פעלו, עד היום הזה.

והרבה יכולים גם תלמידיו, הדוגלים בשמו ובתורתו, ללמוד מתורת הרב, אשר קרא ל“אהבה בלי מצרים לארץ ולעם”, לאחדות לאומית, ל“סבלנות אין קצה”.

“סבלנות” – תרתי משמע.


“הארץ”, י' שבט תרצ"ז 22.1.37

המלצות קוראים
תגיות