רקע
משה גליקסון
ד"ר י. כהן-ברנשטיין
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: יצא מטעם הועד להוצאת כתבי גליקסון ע"י דביר; ת"ש-תש"א

המרכז הציוני בקישינוב מודיע, שבעיר ייקטירינוסלאב באוקראינה נפטר ד"ר כהן-ברנשטיין.

לפי הידיעות שנתקבלו בימים האחרונים בתל-אביב מייקטירינוסלאב נפגע המנוח בשטף דם במח, ומסתבר שמת בו.

שוב נעדר אחד מן הראשונים במערכה, מזקני “הגווארדיה” הציונית, שהיה מן הראשונים ומן הנלהבים לתנועת התחיה הלאומית בישראל, שהשליך את עצמו, לקריאתה הראשונה, לתוך כבשנה הבוער להטרף בלהבה ולעלות באשה משנה לשנה. עשרות שנים עמד במערכת הכבוד בשורות הראשונות של חולמי חלום התחיה ולוחמי מלחמתה.

וכל השנים הרבות האלה היו שלשלת ארוכה אחת של לבטים ומלחמות, של חבלי יצירה ומכשולי יצירה, של מעלות ומורדות שבתקוה וזעם, נצחונות וכשלונות. היתה טרגיות מיוחדת בגורלו ובעבודתו הלאומית. היו ימים שהגיע למרומי ההשפעה והפעולה בתוך התנועה. את כל לבו החם, את כל הטמפרמנט הסוער שלו, את כל נטיתו האידיאליסטית הקדיש לציונות ולדגלה. תקופתה הזהב שלו היתה – ימי “משרד הפוסטה” בקישינוב, כפי שקראו אז, בלשון חכמים זהירה, למרכז התעמולה הציונית, שהוא עמד בראשו. על מכתבי התעמולה האקטוגרפיים שלו התחנך דור שלם בציונות. כל מכתב ומכתב שלו היה מאורע למאות האגודות בכל רחבי רוסיא ולרבבות חבריהן. מן המכתבים האלה שאב הדור הצעיר בציונות אמונה, התלהבות ונאמנות לציונות. המכתבים ההם שמשו גם מעין אורגן פובליציסטי לבירור שאלותיה של הציונות, והיו ימים שהמנוח, איש הלב והאמת הנלהבה, הסתבך בפולמוס עם המהלך הרשמי של הציונות “הווינאית” ועם המנהיג הגדול ד“ר הרצל. השפעתו של ד”ר כהן ברנשטיין על צעירי הדור בציונות היתה עצומה. לא מקרה הוא, שקישינוב נעשתה מרכז לתסיסות הראשונות בהסתדרות הציונית, לראשית תנועת הנוער הציוני בימים ההם, ל“תחיה” ול“צעירי ציון” ולראשונים שבעליה השניה. ולא מקרה הוא גם, שד"ר כהן-ברנשטיין נלוה לקבוצה של ווייצמן-מוצקין ויחד אתם יצר, בימי הקונגרס החמישי, את הסיעה הדימוקרטית.

כעשר או כשתים-עשרה שנים ארכו ימי מרומיו של המנוח בתוך ההסתדרות הציונית. המנוח, ששנא את החצאיות ואת הכפילות וכולו היה אש בוערה, ניסה לממש את דרישותיה של הציונות בחייו הפרטיים ולא עלתה בידו. פעמים עלה לארץ-ישראל, וכל פעם ישב שנים שלמות בארץ – אבל לא מצא בה קרקע לקליטה ולפעולה. פעמים ראה הכרח לעצמו לעזוב את הארץ, לעזבה בלב נשבר ובנפש מרה. וגדולה היתה ביחוד הטרגיות שבגורלו, כשראה את עצמו אנוס לצאת לרוסיא הסובייטית, אויבתה בנפשה של תקות תחיתנו. שם דעכה סוף-סוף השלהבת.


“הארץ”, ה' אייר תרפ"ט, 15.5.29

המלצות קוראים
תגיות