רקע
משה גליקסון
יוסף אהרנוביץ
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: יצא מטעם הועד להוצאת כתבי גליקסון ע"י דביר; ת"ש-תש"א

גדולה פורענותם של קוצר-רוח ועבודה קשה, של המהומה, הפזור והטרדות המרובות, שמינה לנו גורל אכזרי בשעה אכזרית-מכרעת ושמביאים אותנו לפעמים לקפח או להזניח את הטוב והיקר ביותר שבחיינו, את היחסים שבין אדם לחבירו. אתה מתהלך לכאורה שנים רבות “בחברתו” של אדם, שיש לך אליו זיקה פנימית, רוחנית ונפשית; אתם נפגשים לכאורה בשטח משותף של עבודה, של ענינים, תפקידים ושאיפות, ואי-שם, בסתר-לבך, תופסים האיש ופעלו מקום מסוים – ופתאום, ביום עברות אחד, כשהאיש נקרע בגזירת הגורל מן המערכה, מתגלה לך, שבעצם לא הספקת אפילו בכל השנים הרבות האלה לשוחח אתו פעם אחת שיחה ממצה על הענינים שלפני ולפנים מן השטח העליון, לא הספקת לא ליתן לו ולא לקבל מידו את המעולה והחשוב ביותר מנכסי-חליפין שברוח, והעיקר נשאר תלוי ועומד ביניכם כחלום לא הגוי או כתפקיד שלא נתמלא, ומעכשיו תקנן בלבך במשך ימים רבים ההרגשה הכבדה של חוב שלא נפרע ושלא יפרע עוד לעולם…

הרגשה כזו יש בלבי בימים האלה ביחס ליוסף אהרנוביץ ז"ל.

היו בינינו יחסים, שבלשון המקובלת נוהגים לסמן אותם כיחסי ידידות; היו בינינו במשך זמן מסוים יחסים קרובים של עבודה במחיצה ספרותית אחת, היה בינינו במדה חשובה שתוף השאיפות, הדעות וההערכות. אהרנוביץ היה הראשון, שהכניסני לעבודה ספרותית-עתונאית בארץ. למחרת בואי אל הארץ, בסתיו 1919, בקרני והזמנני לעבוד עבודה קבועה ב“הפועל הצעיר” וב“מעברות”, שנוסדו אותה שעה, ובמשך שנתים בערך עבדתי עבודה קבועה כסופר מן החוץ בשתי הבמות האלה, שבועונה וירחונה של מפלגת “הפועל הצעיר” בימים ההם. הדיפרנציאציה המפלגתית הכללית שלנו לא הגיעה עוד אותה שעה ל“מסקנותיה ההגיוניות” ולא עשתה עוד שמות בחיינו, ואחודן של שתי מפלגות הפועלים, שהיה עתיד לטבוע בתנועת העבודה בכללותה את סמניה המעמדיים המובהקים ולהרחיב את הפרץ שבין צבור הפועלים ובין שאר חלקי הישוב, לא יצא עוד אותה שעה מגדר של שאיפה, שנתקלה בהתנגדותו הנמרצה של “הפועל הצעיר” דוקא, אשר לא הסכים לטשטש את מהותו ולוותר על אפיו העממי, הבלתי-מעמדי, של תנועתו. אותה שעה אפשר היה עוד לאדם מן החוץ, שלא קבל את הפרוגרמה של המפלגה ואת מרותה, לעבוד במחיצתה עבודה חפשית, לפי רוחו ונטיות-לבו, להשתתף אתה שתוף של חיוב ושלילה במדה שישנו ולפרוש ממנה ומאחריותה במקום שאינו. מעולם לא טושטשו הגבולים בינינו בימים ההם של עבודה משותפת, לא “הסתגלנו” זה לזה לא סיגול תכנים ודעות ולא סיגול צורה ומיתודה; מעולם לא הרגשתי בתביעה ל“קרבן אינטלקטואלי”. זכורני, למשל, כששב אהרונוביץ ז“ל מועידת “הפועל הצעיר” בפראג, בקיץ תר”פ, מסר לי, כי חברים חשובים באירופה המרכזית אין דעתם נוחה מן המאמרים שפרסמתי ב“מעברות” נגד רוסיא הסובייטית (חוסר ידיעה, ומתוך כך גם חוסר הבנה במציאות הרוסית, גרם לכך, שרבים מן הצעירים האינטלקטואליים באירופה, שנלוו בימים ההם לתנועת “הפועל הצעיר”, היו נוטים לתלות תקוות יפות ברוסיא החדשה לתקון העולם והאדם). מניח אני, שלא ממאמרים אלה בלבד לא היתה דעתם של חברים אלה או של חברים אחרים נוחה ביותר, אלא שכחו של השולחן הערוך המפלגתי לא היה עוד גדול ביותר אותה שעה….


*


במשך עבודתנו המשותפת בא לידי לעמוד על סגולותיו המצוינות של אהרונוביץ, על מעלותיו ואף על חסרונותיו.

בנאומים ובמאמרים אחרי מטתו של אהרונוביץ הוטעם מצדדים שונים הקו האפייני העיקרי בתכונותו: הישרנות הרבה, הפשטנות של הקו הישר, הדעה הצלולה, אהבת האמת וגבורת האמת. פשטנית היתה גבורתו של יוסף אהרונוביץ, אבל בה היתה גם חולשתו. לא תמיד ניתנה האמת הטהורה, העילאית, ל“פשטנים”; מדת האמת ומדת הפשטנות היתרה היא חד-צדדית מטבעה, אין עמה ממדת העיון המעמיק, השוקל, הבוחן, החותר לשרשם של דברים. נוטה היא לראות את הדברים פשוטים ביותר, לעשותם “ישרים” יותר מדאי, להסתכל בהם מבחינת אמת-המדה המקובלת וה“הלכה” הפסוקה. ישרנות ממין זה קנאית היא מטבעה, משום שאין עמה חוש הגוונים ובני-הגוונים.

ודווקא כשהיא קשורה באהבת-אמת ובגבורת-אמת, שאין לפניה פקפוקים והסוסים, היא עלולה להחטיא את מטרת האמת, לירות, כביכול, ממעל למטרה, משום שהיא חסרה מדת-מה של ספקנות ריגולטיבית, של בקורת עצמית, של סבלנות. באהרנוביץ וב“הפועל הצעיר” שלו היתה, ביחוד בשנות העשרים של שניהם, מדה יתירה של חריפות וקנאות. אין זה דבר שבמקרה, ש“הפועל הצעיר” מרד בשעתו באחד-העם: דרכו “המתונה” של המורה – המתונה מתוך מדה עילאית של תבונה “קרה”, שוקלת ובודקת מצדי צדדים, לא היתה דרכם.


*

ונראה לי, שכאן היה יסוד ועילה למדת-מה של נגודים פנימיים בתכונתו ובנטיותיו של אהרנוביץ ז"ל, והנגודים האלה התבלטו כמדומה ביותר בשנות חייו האחרונות. מדת האמת הטבעית שבו גברה לפעמים על אותה מדה של “פשטנות”, שהמפלגה טובעת ממילא בעובדיה. לא היה, כמדומה, כאהרנוביץ, חבר מסור למפלגה ועובד את עבודתה באמונה, בשלמות, ללא פניות ושאיפות אישיות. אבל דומה, שמעטים מחבריה הנאמנים הרגישו כמוהו בעולה ובעריצותה המוסרית של זו. דומה, שבשורש נשמתו לא היה איש-המפלגה, לא יכול להשתעבד ללא שארית לתורתה ולדרכיה. ביסודו היה איש-העם, ולא איש המפלגה או המעמד. לא במקרה התרחק בשנים האחרונות מן השורה הראשונה של מנהיגי המערכה המפלגתית או המעמדית, לא במקרה הסתלק מעריכת השבועון שיצר ושהשקיע בו במשך שנים רבות את מיטב כוחותיו ומרצו הרוחני והנפשי. דומה שדבר-מה נפצע או נקרע בלבו עם אחוד שתי מפלגות הפועלים, - שהוא עצמו הסכים לו אמנם מתוך רצון באחוד-אמת – עם תגבורת הנטיות החדשות בתנועת-העבודה, עם הבלטת אפיה המעמדי-ההמוני, עם עלית האנשים החדשים-הצעירים במערכות התנועה. לא היתה לו לאהרנוביץ בשנות חייו האחרונות, עם כל עסקנותו רבת הענפים והברכה, אותה ההשפעה המכריעה במפלגה, שהיה ראוי לה לפי אפיו וסגולותיו; לא היתה לו, ודומה שאף לא בקש אותה.

ופעמים היתה הרגשה ברורה שההתפתחות החדשה מכבידה עליו, גורמת לו מצוקה של קונפליקטי-מצפון. פעמים רבות דבר באזני על הצורך ביצירת אורגן חדש, בלתי מפלגתי בהחלט, שבועון, שלא יהיה תלוי בשום מפלגה או חוג ושיהיה מוקדש למלחמה צבורית טהורה בחזיונות השליליים שבחיינו, בכל מפלגה ומעמד וחוג שיהיה. וכשנזדמן לי זמן מועט לפני פטירתו לנסוע יחד אתו לירושלים לשם ישיבה של ועדה מכינה בעניני החנוך, שפך לפני את לבו על הלקויים שבעבודת החנוך בישוב, על עם-הארצות שפושטת בעולמנו, על העדר זיקה והבנה ביחס לערכים של מסורת וכדומה. ובהזדמנות זו קבל לפני גם על מצב הענינים בעירית תל-אביב, על פולמוס הסיעות, על חוסר רצון ושאיפה למצוא את הלשון המשותפת ואת דרך הפעולה המשותפת, על העדר הבנה ואחריות נוכח המצב החמור של השעה – ולא ניקה גם את חבריו לסיעה…


*

כשהלכתי אחרי ארונו העיקה הרגשה כבדה על הלב: שלכת.

אחד מחבריו הצעירים של אהרנוביץ למפלגה בקש לנחמני: ראה את הקהל העצום והמלוכד הזה! הנה הוא הכח הקולקטיבי הגדול, בו הנחמה ובו התקוה.

רחוק אני מן הנטיה לזלזל בכח הקולקטיבי הזה. אלא שיש מקום לשאול: האין הכח העולה הזה בהמוניו רחוק ביותר מן האהרנוביצ’ים המעטים, משאיפותיהם, מרצונותיהם ומערכיהם הלאומיים-העממיים, עם היותם קרובים להם לכאורה קרבת מפלגה ופרוגרמה?…


“הארץ”, כ“ד ניסן תרצ”ז, 15.4.37

המלצות קוראים
תגיות