רקע
יוסף יואל ריבלין
75 שנה לעזרת נשים – 1895־1970
xמוגש ברשות פרסום [?]
jזכרונות ויומנים
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: אגודת עזרת נשים - מרכז לבריאות הנפש; תשל"א

לזכר הורי, יעקב ואיידה רפאלזון

שירה רפאל, ירושלים


לזכרה של דודתי תאשע רבקה לודמיר ע"ה

יהודא יוסף לב, ירושלים


לזכר ר' פרץ לבל ז"ל

חיה לבל, ירושלים


לעילוי נשמת אמי מורתי,

רבנית רחל אוסטרובסקי ז"ל

שהיתה פעילה במשך שנים רבות לטובת המוסד,

בתיה מלמד, ירושלים


לזכר נשמת חוה קרליבך ואסתר אדלר

מרגה קרליבך, ירושלים



 

ימי בראשית של "עזרת נשים": פרקי זכרונות מאת פרופ' יוסף יואל ריבלין ז"ל


א


“עזרת נשים” זכורה לי משנות חיי הראשונות מלפני שבעים וחמש שנים לכל הפחות. מוסד זה היה ממש נשמת אפה ורוחה של חיה-ציפה (צפורה) פינס, רעיית רבי יחיאל-מיכל פינס ז“ל. דאגתה למוסד זה היתה ממש מפליאה. כשהיינו בביתה, במסיבת חתניה ר' דוד ילין, ר' יוסף בר”נ מיוחד ואבי ר' ראובן ריבלין ז“ל, איני זוכר שום שיחה שמרכזה לא היה “עזרת נשים” מטרידה היתה אותם בדאגתה למוסד, כשבעלה רבי יחיאל-מיל מסייע לה. היא מעוררת אותם בדאגותיה ל”עזרת נשים" והם נענים לה כל אחד לפי דרכו. הרי היא כבודה, בת מלכים ממש, סמל האצילות, עטרת ראשה של כל המשפחה כולה בתוארה, ביפי מראיה, בחכמת לבה וברגשות נפשה.

“עזרת נשים – חלילה היה לצרף לשם זה “עזרת נשים” את התואר “בית חולים”, ועל אחת כמה וכמה הס מלהוציא מן הפה “בית חולים לחולי רוח”. השם “עזרת נשים” ניתן לחברת הנשים שלהן נמסר המוסד, חברת נשים שנוסדה בעיה”ק ירושלים בחנוכה שנת תרנ“ה. “עזרת נשים” מובנה היה כפול: “עֲזָרָה” שפירושה מקום התאספות, ו”עֶזרה" – היינו: תמיכה ומשען לזקוק לכך. “עזרת נשים” היא איפוא “חברת נשים המביאה עזרה ומשען” (“ספר חשבון” א, עמ' ג). הגדרה זו היא בלי ספק של רבי יחיאל-מיכל פינס, שהיה מסור למוסד מיום היווסדו. אחרי פטירתו (ו' אדר שני תרע"ב) באה ב“ספר חשבון עזרת נשים (י"ח, עמ' 26) רשימה זו: “הרה”ג החכם הכולל אביר סופרי ישראל יחיאל מיכל פינס היה רוחה ונפשה של החברה “עזרת נשים” למיום הווסדה ועד יום מותו. ומלבד שהוא היה המייסד העיקרי ומחולל הרעיון בכלל, היה גם כן המטפל היותר מסור בכל המתייחס אל הבית ואל התפתחותו. תמיד עזר על-יד הגבאיות בשכלולו, ויעש לילות כימים בכדי להביא את הבית לאותה המדרגה שהוא עומד עליה כיום… כל חולה וחולה שבתוך הבית עניין אותו, וכל שינוי לטובה במצב בריאותם שמחהו מאד, כאילו היו מהיותר קרובים אליו. החברה “עזרת נשים” והשם יחיאל מיכל פינס הם שני שמות בנושא אחד, ואי-אפשר להזכיר את האחד מבלי שיעלה השני על הדעת. במותו של הרה”ג פינס אבד לחברתנו גואלה מושיעה ואוהבה היותר נאמן".


מזכרונותי – “עזרת נשים”1 תחילתו של כתב היד של הפרופ' ריבלין ז"ל.

“עזרת נשים” זכורה לי מימי שנותי הראשונים, מלפני שבעים וחמש שנים לכל הפחות. הרי המוסד הזה היה ממש נשמת-רוחה של חיה-ציפה-צפורה-פינס רעיית רבי יחיאל מיכל פינס שהיתה כסבתא לי. דאגתה לו היתה ממש מפליאה, ולא היתה פעם שהיינו בביתה, אבא ז“ל ר' ראובן ריבלין – שלא פנתה אליו מעולם בקריאה אחרת מאשר “בני וחתני” ר' דוד ילין ו' יוסף מיוחס – שלא היתה מטרידה אותם בענין “עזרת-נשים”, אותם ואת בעלה, היא מעוררת אותם בדאגותיה ל”עזרת-נשים" והם נענים לה. הרי עטרתה ראשה של כל המשפחה כולה, היא חיה ציפה בתם של ר' שמריהו לוריא ורעייתו חנה בת ר' הלל ריבלין, כבודה בת מלכים ממש, בנפשה2.

“עזרת נשים”, חלילה היה לה לצרף לשם “עזרת נשים” את “בית החולים”, והס היה מלהזכיר מן הפה “בית חולים לחולי רוח”. מדברת היתה על “עזרת נשים” והיה המוסד כל מעייניה. זכורה היא לי הרבה כשהיא עומדת במטבח בעליית בית בשכונת “בית יעקב”, ועיניה פונות לדירת “עזרת נשים” מול חלון המטבח למטה ממערב לבית-הכנסת של שכונת “בית-יעקב” ולא אחת ראיתיה חשה ממהרת מעל מדרגות דירתה אל המוסד כשנראה לעיניה או נשמע לאזניה משהו מבית “עזרת-נשים” שלמולה.

ואחרי שנים, כשזקנה חיה-ציפה ורחבה "עזרת נשים "וזקוקה הייתה לבית רחב ומרווח יותר, הרי מלאה את מקום בתה, בתה3.


חי' ציפע פינס חתומה בשמה מפורש ראשונה ברשימת “גבאיות החברה עזרת נשים הכללית ומנהלות בית המחסה” (סח“ש ג' תרנ”ז – תרנ“ח וכן סח”ש ד, תרנ“ח – תרנ”ט). בספר חשבון י“ג (תרס“ז – תרס”ח) חתומה “חי' צפורה פינס ראש האגודה” ובסח”ש יד, תרס“ח – תרס”ט עמ' א‘: “ראש הועד, ועד הנהלת הבית”. בהספדו על הרי"מ פינס אמר חיתנו ר’ יוסף בר“ן מיוחס: “אלמלי בא המנוח לארץ-ישראל אלא בשביל ליסד בירושלים את אותו מוסד-החסד המיוחד במינו, הוא ביה”ח למתנוונים ולחולי הרוח הידוע לכולכם, ושעלינו לזקפו כלו על-חשבון מסירותו המופתית של המנוח לטובת הכלל וע”ח אשתו – חיה-ציפה שתחי', כי אז גם כן היה ראוי שבני ארץ יכירו לו טובה עולמית. קשה להבליט עד כמה גדלה חיבתו של המנוח לבית-החסד והרחמים הזה. ימים ולילות עסק לקדמתו. שעות רצופות היה יושב לו לאור הנר כפוף על שולחנו, למרות זקנותו, בכדי לבקר את חשבונות הבית ולסדרם. כל חולה וחולה היה קרוב אל לבו כאילו היה, חלילה, מהקרובים אליו קרבת משפחה. הוא דאג לכל אחד מהם דאגת אב לבנו יקירו, ומבלי התראות יתרה, אלא הכל כאלו כך צריך להיות ואחרת אי-אפשר (“ספר החשבון” יט, בסופו, “הספד מר יוסף מיוחד” עמוד ז).

זכורה לי חיה-ציפה הרבה פעמים כשהיא עומדת במטבח בעליית בית מגוריה בשכונת “בית יעקב”, ועיניה פונות לדירת “עזרת נשים” מול חלון המטבח, שם למטה ליד בית-הכנסת של השכונה. לא אחת ראיתיה טסה-אצה מעל מדרגות דירתה אל דירת המוסד, כשנראה לעיניה מבעד חלון-המטבח, או קלטו אוזניה, משהו שלא כשורה מדירת “עזרת” נשים“. הרי לשם זה ביקשו ושכרו דירה ל”עזרת נשים" בשכנות קרובה לדירת חיה-ציפה. כבר בספר החשבון השני תרנ“ו – תרנ”ז (1897 ) מזכירים אותה כשהיא סובבת ב“מושבות” מסביב ליפו לאסוף כספים למוסד: “מראשון לציון ע”י הגבאית מ' חי' ציפע פינס ומ' חי' מלכה הירשפלד תחי'“, (שם עמ' 9). “הכוונה לכל המושבות ראשון-לציון, עקרון, גדרה, קאסטינה, רחובות” (שם). ולהלן בספרי חשבונות אחרים: “הנקבץ ע”י הגזברית ח”צ פינס בעזרת הכבודות… במושבות פתח תקוה, ראל’צ, רחובות, גדרה, קאסטינה ועקרון".

אחרי שנים, כשזקנה חיה-ציפה ו“עזרת נשים” גדלה ורחבה, מילאה את מקומה בתה איטה ילין, רעיית רבי דוד ילין. במכתבה לאחיותיה חברות “עזרת נשים” – בתאריך י' סיון שנת תרע"ב, כותבת חיה ציפה: "אחרי עשרים ואחדות שנים מיום לכתי אני חי' ציפע עם בתי איטא יחד להשגת מטרות המוסד הקדוש…. אני חלשה וזקנה… אין לי תקוה לעבוד עוד ולפעול… אני מרשה לעצמי למסור לבתי אהובתי איטה ילין את עבודתי ואת קולי, ומקוה שהיא – הבת – תמלא את חובותי… – וגם את חובותיה היא… יתן ה' כח לעבוד יחד ושעמלי לא יעלה חס-ושלום בתהו… שהכל יקום על המדרגה הטובה ביותר.

ואכן, ראוי לציין, כי איטה ילין עמדה ליד אמה מאז נעוריה. לפי מה שאיטה ילין מספרת, יסדה אמה חברת נשים "לטובת הנצרכים אשר בין העולים החדשים ולטובת הציבור בכלל… אחרי שנים אחדות מצאה אמי כי נחוץ ליסד גם פה – בירושלים – חברה כזאת ובכן באה ירושלימה והזמינה אל ביתי מספר נשים מהישוב הישן שהיו ידועות בתור עסקניות וטובות לב, כגברת רייזלה פיינשטיין ועוד, ויסדה (בשנת תרנ"ה) את החברה “עזרת נשים בירושלים” (איטה ילין, לצאצאי“, ח”ב עמ' 89).

הבת איטה ילין – במרצה, בשיקול-הדעת שלה ותקיפותה העלתה את המוסד מעלה מעלה. יודע אני יפה את פעולתה למוסד, שהרי איטל – כפי שקראו אותה – היתה כאם לי עם פטירת אמי ביום היכנסי בבריתו של אברהם אבינו. היא היניקה אותי ראשונה אחרי פטירת אמי וטיפלה בי כאם עד שגדלתי. פרק ארוך ויקר היא תופסת בחיי בירושלים, בגלותנו בדמשק. כבזמן אמה לפניה היה המוסד בראשיתו בימי הבת – בדירת חצר רחבת-ידים צעדים מספר מבית איטה ילין, על גבול שכונת מזכרת משה. כאמה בשעתה כן היתה גם איטה ילין עשרות פעמים ביום אצה-רצה מביתה אל חצר בית-החולים לפקח על הנעשה שם.

על דבר פעולתה של איטה ילין ב“עזרת נשים”, מסופר: “משייסדה אמה את אגודת “עזרת נשים” וקיבלה לידה את בית-המחסה לחולי-רוח בשנת תרנ”ה (1895), עזרה לה בתה איטה ילין בעבודת ניהול האגודה והמוסד, ומשנת תרע“ב (1912) ואילך שימשה בנשיאות זו במקום אמה, העלתה את בית-המרפא במשך עשרים וחמש שנים למדרגה גבוהה מבחינה רפואית, עמדה על משמר קיומו אף בזמנים הקשים ביותר. כשחברותיה בהנהלתה כמעט התייאשו מחמת חוסר כספים להחזקתו וקשיי עול החובות, היתה נוסעת בכל שנה לערים ולמושבות בארץ והגדילה את מספר החברות והתומכים, ואף לארצות-הברית נסעה לטובת המוסד והחליטה ליסד חברת-בת ל”עזרת נשים" הירושלמית ולהשיג תרומות למוסד. כאשר אמרו השלטונות הטורקים בימי מלחמת העולם הראשונה להחרים את בניין בית-המחסה לחולי-רוח – בין שאר בתי-הציבור שהחרימו – לצרכי בית-חולים צבאי, זרקה בפני מנהל מחלקת הבריאות הטורקי את מפתחות המוסד וקראה שהוא עצמו יוציא את החולים אל הרחוב; ובתגובה אמיצה זו הצילה את המוסד מנישול ומחורבן. אחרי מלחמת העולם הראשונה – בשובה מגלות דמשק שלשם הוגלתה המשפחה על ידי הטורקים באדר תרע“ז – המשיכה בפעולתה הציבורית בעזרת נשים” (אנציקל' תדהר, ערך “איטה ילין”). כחברת הועד היא חתומה האחרונה בשם “איטל ילין” כבר בספר החשבון תרנ“ח – תרנ”ט (ד, ע' 4), והיא הולכת ומתקדמת במקום חתימתה עד שנת תרפ“ב שאז היא חתומה כ”יושבת ראש ועד החברה עזרת נשים", ולאחר מכן “יושבת ראש ועד ההנהלה”.

נוסף לשתי נשים אלו יש להזכיר גם את בתה השניה של חיה-ציפה פינס, את מרגלית, רעית ר' יוסף בר“ן מיוחס. עמל רב השקיעה במוסד בראשית היוסדו. “התמסרה לפעולה ב”עזרת נשים” שיסדו אמה ואחותה איטה ילין, והיתה חברה פעילה בוועד" (אנ' תדהר, ערך “מרגלית מיוחד”). ביחוד הרבתה לפעול ונשאה בעול כולו בגלות אחותה לדמשק, כפי שהזכרנו. בספר החשבון השני (תרנ“ו – תרנ”ז, ע' 9) נדפסה רשימה של “מה שנקבץ ע”י האשה מרת מרגלית מיוחס“. רשימת המתנדבים היא כולה של “ספרדים טהורים”, וצוין ביניהם “חכם יעקב מאיר”. היא מצאה דרך אל הספרדים עם נישואיה ליוסף בר”ן מיוחס. בשנת תרפ“ג היא חתומה כ”חברת ועד עזרת נשים". כי היתה ראש הוועד והרוח החיה בית המלאכה לתפירה לבנות של “עזרת נשים”, כפי שנראה להלן.

בדרגת מייסדת יחד עם חיה-ציפה פינס שמור מקום מיוחד לרייזלה פיינשטיין, רעית ר' דוד פיינשטיין, חסיד ואהליני לבוש בגדי חסידים, מגבאי בית הכנסת של החסידים “תפארת ישראל” שני בחשיבותו לבית הכנסת “בית יעקב” בחורבת ר' יהודה החסיד. ר' דוד פיינשטיין נתחנך בלונדון, ידע יפה שפות אירופה ושימש מזכיר הקונסוליה האמריקאית בירושלים. הוא היה מכובד על פני היישוב היהודי בירושלים ומקובל עליו. רייזלה פיינשטיין היתה אשת חיל מצוינת. בביתה היה לה עסק נכבד של בדים שונים שהיה מפורסם בירושלים ורבות היו הנשים בעלות הבית שהיו נותנות ברייזלה אמון ביושרה. בפרסומי המוסד משנות תרפ“ד – תרפ”ט נרשם בראש שהמוסד “נוסד בשנת תרנ”ה על ידי חברת “עזרת נשים” וגבאיותיה מרת חי‘-ציפה פינס ומרת רוזה פיינשטיין". את רשימת הגבאיות מספרי החשבון למן השלישי ואילך פותחת חי’ ציפורה פינס וחותמת רייזא או רייזל פיינשטיין, בכמה מהם בתואר “קאסירערין” (קופאית) או גם בעברית “גזברית”. חתימה זו “גזברית” מזכירתני עניין שהייתי עד לו בשנות ילדותי הראשונות: “עזרת נשים” נוסדה בראש חודש טבת תרנ“ה, היינו בעצם ימי החנוכה. והנה מאז נוסדה החברה נהגו לערוך מסיבה של הנשים חברות האגודה ב”זאת חנוכה“. לפני כן היו מכינים את “ספר החשבון” ומאשרים את ההכנסות ואת ההוצאות אחרי שבוקרו ע”י ר' דוד פיינשטיין מצד אשתו רייזלה וע"י אבי ר' ראובן ריבלין מצד חיה-ציפה פינס. עבודה זאת היתה נעשית בבית פיינשטיין באחת הסימטאות של העיר העתיקה. לעתים היה אבא נוטלני עמו אל בית ר' דוד ורייזלה, ועדיין טעמה של מחית תפוחי האדמה מעורבים מטעמים שהאכילתני בעלת-הבית בפי עד היום זה. הזוג פיינשטיין לא חונן בילדים, ואהבת הילדים שהרגשתי במחיצתם זכורה לי עד היום.

בוועד הראשון של החברה חתומה ראשונה אחרי חיה-ציפה פינס “ליבא יאקאבזאהן”. בעלה שרגא פייבל יאקאבזאהן עלה עם רעיתו לביקור בארץ עם השיירה הגדולה של חובבי ציון בראשותו של ר' שמואל מוהליבר. לאחר שחזר לרוסיה עלה והעלה את משפחתו לארץ. ליבא יאקאבזאהן הצטרפה אל החברה והיא חברת הוועד מאז והלאה. שרגא פייבל יאקאבזאהן פעל רבות לטובת עניי הארץ. בעזרתו ובהשתדלותו הוקם אחד מבנייני בית החולים. כן השאיר לפני מותו “הקדש” כבתים ל“עזרת נשים” משכירות הבתים שהיו ברשותו – סכום של 5518.20 גרוש, סכום ניכר מאד באותם הימים.

בין הגבאיות הראשונות חתומה גם מרת “גאלדע יעבץ”, היא אחות הרי“מ פינס ורעית ההיסטוריון זאב יעבץ. משפחת יעבץ גרה בירושלים שש שנים מתרנ”א עד תרנ"ז.

ענין מיוחד בגבאית שיינדל ספקטור שנבחרה לגבאית עם הוועד הראשון כנראה כדי לזכות בשם המפורסם של ר' יצחק אלחנן ספקטור. היא היתה צעירה ביחס לחברותיה, וכפי שצוין לידה: “אשת אחי הגאון הגדול מוה”ר יצחק אלחנן זצ“ל ספקטור אבדק”ק קאוונע". היא עצמה היתה ממשפחה מכובדה – בת משה מנדל קליין מהונגריה, בעלה היה ר' יעקב דוד אחיו של ר' יצחק אלחנן. מעניין, שבהיותה תושבת המושבה שפיה ליד זכרון יעקב, היא מנויה כחברה כבר בהיוסד האגודה בירושלים (סח"ש א, ע' 5).

מקום נכבד תופסת שנים רבות בוועד מאטיל פינקלשטיין, רעית יהודי עשיר לפי מושגי אותה תקופה, שקבע דירתו בירושלים בשכונת “סוכת שלום”, בין “משכנות ישראל” ממערב ובין "אבן ישראל ממולה מזרחית-צפונית. לאחר מות בעלה הישיש נישאה לר' חיים ברלין שקבע אז מושבו בירושלים ונתמנה אחרי פטירת ר' שמואל סלאנט לרבה של ירושלים. ר' חיים ברלין עשה גם הוא הרבה לטובת “עזרת נשים”. הרבנית מאטיל ברלין היתה גבאית נאמנה של החברה במשך שנים רבות “ועבדה במסירות גדולה בשביל המוסד ובשביל החולים, כאם דאגה תמיד להקל על אומללים אלה את סבלותיהם, שום דבר לא הפריע בעדה אם היה בו יותר טוב ונוח לחולים” (הקדמה לס“חש יט תרע”ג – תרע"ד, בהספד על מותה).

כן היתה בועד פיגא-מינא רבינוביץ תאומים, רעיתו של רבה של ירושלים הרב אליהו דוד רבינוביץ תאומים (סח"ש יא ואילך).

יש לציין כי “עזרת נשים” התכבדה תמיד בחברותיה נשות גאוני הדור בירושלים והבליטה חברותן באותיות גדולות ובולטות: הרבנית ראשע סאלנט, הרבנית גיטל לאדיער, רעיתו של הרב מלובלין ר' שניאור זלמן לאדיער, וכן הרבנית פייגא-מינא רבינוביץ הנזכרת לעיל.

הקשר עם רבה של ירושלים, או יותר נכון עם ראש רבני ארץ ישראל בחברת “עזרת נשים”, נשאר גם בתקופה השניה של “עזרת נשים” אחרי מלחמת העולם הראשונה. בספר החשבון 21 (תרפ“ג – תרפ”ו), בסקירה הכללית על המוסד, רשומה רעיתו של רבי אברהם יצחק הכהן קוק ז“ל, בת הרב אדר”ת, הרבנית רייזא-רבקה קוק. ואולם אם בימי חיה-ציפה פינס היו הרבניות חתומות בשורה שניה מול הראשונה ששם היתה חתימת חי‘-ציפא, הנה כאן, בתרפ"ג, כנראה לכבוד הרבנית קוק מחולק הוועד לשנים: "ועד ההנהלה – הגב’ איטא ילין יו“ר, ומקביל לזה “ועד המועצה הרבנית – רייזא רבקה קוק יו”ר”.

בין חברות הוועד הצעירות אז יש לציין גם את הגב' אסתר כהן, רעית מהל ביה“ס למל ובתי הספר של חברת “עזרה” רבי אפרים כהן, בתו של ר' אליעזר ליפא קמיניץ בעל המלון הידוע. היא נזכרה ראשונה ברשימתה שמות של החברות הערוכות לפי סדר א”ב כשבכל אות קבעו ראשונה את זו שהרבתה לתרום שכן כל חברה שלמה כמכסת ידה. אסתר כהן שלמה דמי חברות בסך 116 גרוש, סכום חשוב לפי מושגי הימים ההם (דמי החברות הנמוכים ביותר ברשימה היו 4 גרושים ואף 2 גרושים). הרבה נאסף על-ידיה ועל-ידי בעלה בביתם או ב“משתה חתונה” של המשפחה. משנת תרס“ב נתמנתה אסתר כהן לאחת הגבאיות של חברת “עזרת נשים”. היא עמדה בראש “בית היתומות שנוסד ע”י חיה-ציפה פינס ליד “עזרת נשים”, כמו שנוסד “בית המלאכה לתפירה לנערות”, שבראשו עמדה מרגלית מיוחס. בספר זכרונותיו מספר אפרים כהן: “עזרת נשים” – גברת פינס היתה מייסדתה ורעיתי אסתר מן העוזרות על ידה”…. בשנת 1907 באה הגב' פינס “טובת הלב” אל אסתר בבקשה להציל שתי יתומות מן המיסיון. “גברת פינס חששה שמא על ידי התעסקות ביתומות תעמיס החברה עבודה נוספת עליה יותר מכפי כוחותיה”…. “שמונה יתומות עזובות נמסרו ע”י הגב' פינס ורעיתי לשמונה חדשים לידי משפחות פרטיות" (אפרים כהן, מזכרונות איש ירושלים, ע' 244 – 245).

גם איטה ילין מספרת (“לצאצאי” ח"ב ע' 94) על דבר יסוד המעון לבנות ישראל, מבלי להזכיר את אסתר כהן.

אסתר כהן הפסיקה את גבאותה בחברת “עזרת נשים” כנראה בימי מלחמת השפות (תרע"ד).

כדי לא לקפח את זכר שאר הגבאיות, שאחדות מהן הזכרתי, והיו מהנכבדות במשפחות יהדות ארץ ישראל והעולות מן הגולה, יש להזכיר מן התקופה הראשונה עוד כמה גבאיות שתפסו אז מקום נכבד: הגבאית איטה חרלפ, בת טובים ואמידים מסוג בעלי הבתים החשובים שעלו אז מרוסיה, הרבנית גולדה-רייזל טיקטין, ממשפחת טיקטין שהתערתה בירושלים לפני 60 שנה, רחל עללעס, ליבא אלפערט, בילא שיינפינקל, העניע מייטעס (סח"ש יד – יז).

בספר החשבון י“ט, משנות תרע”ג – תרע“ד, לפני מלחמת העולם הראשונה, מופיעות גבאיות שרובן ממשפחות ארצישראליות, בעיקר ירושלמיות ותיקות. עם איטה ילין יו”ר ואחותה מרגלית מיוחס חברת הועד, רשומות גם חברות ועד אלו: לאה לבנון, אמם של העו“ד מרדכי לבנון ואחיו צבי, חיה קרוסקל, געלע ליפקין, רבקה ליפשיץ, אשת ר' קלמן ליפישץ מנהל “כרמל” ליינות בירושלים, צייטל שלאנק. במיוחד יש להזכיר כאן אחת מאותה תקופה הלא היא מרת רייכל חיות ז”ל, רעית מר אהרן חיות, בת העסקן הידוע ר' בצלאל לאפין. היא חברה ב“עזרת נשים” לאורך ימים עד היום הזה. זכורה לטוב הגב' פעילה והמסורה מושה הוכשטיין לבית מנוחין ז"ל. ותבדל לחיים הרבנית צפורה אבידצק שהיתה פעילה מאד עוד בזמנה של הגב' איטה ילין.

כתקופה חדשה לחלוטין אפשר לחשוב את שנת השלושים ואחת לקיומם של “בתי המחסה לחולי הרוח וחשוכי המרפא”, מוסד חברת “עזרת נשים בעיה”ק ירושלים תובב“א”. בספר החשבון לשנות תרפ“ג – תרפ”ו נרשם: “ועד ההנהלה יו”ר איטה ילין, וחברות בו: לאה לבנון, רבקה ליפשיץ ושלוש חדשות שבאו אז מקרוב: בילא סרביץ, תקוה אשת פרופסור חיים פיק, ודורה וינברג. מקביל לו “ועד המועצה” הרבנית רייזא רבקה קוק יו"ר, חברות: הרבנית רייזא לאה רדינסקי, הגברת חנה הינע רבינוביץ, שפרה רבקה ראשקס, ממשפחה נכבדה שעלתה אז מארצות הברית, ודינה סילבר, אמו של הרב אבא הלל סילבר שביקר אז בירושלים וגם במוסד “עזרת נשים” (סח"ש 21, סקירה כללית).

הגבאיות ב“עזרת נשים” היו בתחילה מבנות חיה-ציפה פינס, מן הקרובות אליה ביותר, נשים ממשפחות מכובדות ואמידות אף עשירות שעלו מרוסיה, או רעיותיהם של ראשי הרבנים. גדר זו נפרצה לאחר שנפטרה היו“ר חיה-ציפה פינס בכ”א בניסן תרע“ט, אחרי מלחמת העולם הראשונה. בשנת תרפ”ג רוב הגבאיות הן ממשפחות ירושלמיות מיוחסות בעיקר. משנת תרפ"ז ואילך נפרצה גם הגדר הירושלמית והגבאיות הן שנים שבעליהן או בניהן תופסים מקום נכבד ביהדות העולם, לרבות אמריקה.

כדי להשלים את התמונה של התקופה הראשונה ראוי להזכיר גם בת ספרדים טהורים – אחותו של נסים בכר מנהל בי“ס כי”ח לבנים (אליאנס), הלא היא פורטונה בכר, מנהלת ביה“ס לבנות ע”ש אוולינה די רוטשילד שנוסד ע"י “אגודת אחים” הלונדונית בירושלים. אביה היה חכם אליעזר, ממשפחה ספרדית בבוקארשט, עלה לירושלים ונשא לאשה את פארידה בת ר' ידידיה רפאל חי אבולעפיה המקובל המפורסם. המשפחה חיתה בירושלים בדלות ובסבל.

כבר בתרנ“ו – תרנ”ז היא נזכרת עם אחיה נסים בכר “מן הנדיבים והנדיבות בעיה”ק ירושלים ת“ו והיא בין הראשונים במעלה”. בין “בודדים יחידים” שהועד מצא לראוי להזכיר בתודה היא “העלמה פארטונא בכר…. המעניקה למוסד לעתים קרובות מאד בגדים ולבנים” (סח"ש ב' א). מתרנ"ח היא חברה בחברת “עזרת נשים” ומשלמת 204 גרוש, סכום שרק מעטות הגיעו אליו. ובמקום אחר: “מהגברת פורטונא על ידי בגדים 765 גרוש” (סח"ש ג ע' 5). “היא לא האריכה ימים ובמותה לא נמצאה יותר מורה נאמנה ומצוינת כמוה” (מ. ד. גאון, יהודי המזרח בא"י).

ב

למעשה יסדה חיה-ציפה פינס את החברה “עזרת נשים” כשעברה משפחת פינס בשנת תרנ“א מיהודיה ליפו. זכורות הגברת שטיין, אשתו של הביל”ואי ד“ר מנחם מרק שטיין, פניה רבינוביץ אחות ד”ר שטיין, הגב' בן-טובים אשת ר' יצחק אייזיק בן-טובים והגב' ברקוב, שבאספת נשים בבית פינס ביפו יסדו לראשונה את החברה “עזרת נשים” אחרי הפוגרומים ברוסיה וברומניה “לטובת הנצרכים אשר בין העולים החדשים ולטובת הציבור בכלל”. אחרי שנים אחדות החליטה חיה-ציפה פינס כי יש צורך לייסד חברה כזאת גם בירושלים. היא באה מיפו אל בית בתה איטה ילין והזמינה מספר נשים מן היישוב הישן שהיו ידועות כעסקניות וטובות לב כגב' רייזל פיינשטיין ועוד.

למען האמת ההיסטורית יש לציין שאגודת נשים בירושלים קדמה ל“עזרת נשים”. מייסדה היה הפרופסור הידוע והמשורר יוסף הלוי מסורבונה שבפריס. באספת נשים שזימן בבית ד"ר יצחק דארבלה, רופא בבית החולים רוטשילד, “הוזמנו גבירות אחדות מן האינטליגנציה שבירושלים ואחדות מן הישוב הישן וביניהן גם אני” – מספרת איטה ילין – “פרוטוקול נכתב, סעיפי תקנות חוברו, מס חברות הוקצב, והכל יפה וטוב והעבודה לרוב. אך הדבר לא ארך יותר מחדשים אחדים והחבילה נתפרדה, כי היסוד לא היה חזק” (איטה ילין, לצאצאי, ח"ב 91; ור' גם תדהר, הערך יצחק דארבלה).

לעומת זאת עברה חברת “עזרת נשים שייסדה חיה-ציפה פינס ביפו – מיפו לתל-אביב והיא קיימת שם עד היום. הגב' ליבונטין, אשת זלמן דוד ליבונטין מנהל אפ”ק בת“א, היתה עד ימיה האחרונים היושבת-ראש בוועד חברה זו, ואחרי מותה עברה הנשיאות לגב' פניה רבינוביץ אחות ד”ר שטיין מן הביל"ואים הראשונים (לצאצאי, ח"ב 89).

כפי שכבר הזכרנו לעיל, הסתעפו במשך השנים מחברת “עזרת נשים” שני מוסדות: הראשון היה “בית מלאכה לתפירה לבנות ישראל”. איטה ילין מספרת על כך: “דיברתי על לב אמי נ”ע שתסכים ליסוד בית מלאכה לצעירות על-ידי חברת “עזרת נשים”. אחותי מרגלית מיוחס היתה המעוררת לפעולה זו". חיה-ציפה לא חפצה להסכים בראשונה מחשש פן יפריע המוסד "בעד עבודתנו לטובת “עזרת נשים”, ורק אחרי רוב הפצרותינו, שלי ושל מרגלית, שנמשיך לעזור לחברה עוד יותר אחרי יסוד המפעל הזה, הסכימה בקושי לדברינו, ובית-המלאכה נפתח בשני חדרים, מורה ועשר תלמידות, ובמכונת-תפירה אחת שלקחנו בהקפה על חשבון “עזרת נשים” (לצאצאי, ח"ב 93 – 94).

הזכרנו לעיל את יסוד “המעון לבנות ישראל” שנוסד ע“י הגב' אסתר רעיתו של אפרים כהן בעידודה של חיה-ציפה. איטה ילין מספרת על היוסד “המעון לבנות ישראל” ע”י חברת “עזרת נשים” שהאריך ימים עד גמר המלחמה העולמית הראשונה, ובו מצאו מקלט יתומות יהודיות שברחו מן הפוגרומים ברוסיה. היא מזכירה גם את העסקן יהושע אייזנשטאט-ברזילי שהיה בין המשתתפים במפעל זה (לצאצאי, ח"ב 94 – 95).

בספרי החשבון א–י“ט של חברת “עזרת נשים” מן השנים תרנ”ה – תרע“ד (1895 – 1914), כל עוד חיתה ופעלה חיה-ציפה פינס, מסופר על פעולות רבות וענפות בבית החולים לחולי הרוח. החברה “עזרת נשים הכללית” טיפלה גם ב”תמיכת יולדות עניות“, “חולות וחולים”, “חילוק בד לכותנות ושמלות ליולדות עניות ולכלות ויתומים”. אכן, שיא פעולותי של “אגודת עזרת נשים הכללית” מיום היוסדה בר”ח טבת תרנ“ה הוא המוסד,בית מחסה לחולים חשוכי מרפא ולחולי הרוח”.

ראוי לציין, כי הטיפול בחולי הרוח בירושלים החל עוד כמה שנים לפני כן על-ידי אנשים אחדים מתוך הציבור בהתנדבות. איטה ילין מספרת בזכרונותיה על אמה חיה-ציפה והגב' רייזלה פיינשטיין, שלהן “נודע ששני חולים מתגלגלים באחד הבתים בעיר העתיקה ב”הקדש" שטיפל בו יהודי מבני היישוב הישן, והלכו לבקרם (לצאצאי, כ"ב 92). במקורות אחרים צוין שהיהודי הזה היה דודי ר' אשר ריבלין, פקיד “בית המטבחים”, בנו של ר' יוסף יואל סופר כולל “הפרושים”. ר' אשר מצא שני חולי רוח שהסתובבו ברחובות והתחיל לטפל בהם. הוא היה ממייסדי בית המחסה לחולי רוח בירושלים (תדהר, אנצ', ערך י"י ריבלין). משגדל מספר החולים פנה ר' אשר אל ר' יוסף ריבלין, סופר “ועד כל הכוללים כנסת ישראל” בבקשה שוועד כל הכוללים יטול המשא על עצמו. ואמנם נשא הוועד הכללי בעול המוסד שנים אחדות לפני שמסרו ל“חברת עזרת נשים”.

איטה ילין מספרת: “העבודה הראשונה של החברה היתה לבקר בבתי העניים, לעזור לחולים וליולדות לפני הלידה ולאחריה… את התפקיד הזה לעזור לחולים מילאו חברות האגודה באמונה… בהתמסרות רבה באו החברות של “עזרת נשים” לעזרתם של חולים וחולות, עד שנזדמנה להן עבודה עוד יותר גדולה וחשובה, והיא לטפל בחולים ובחשוכי מרפא שהיו למעמסה כבדה על כל משפחתם” (לצאצאי, ח"ב 91 – 92).

לפי איטה ילין “היתה העזרה הראשונה ליסוד החברה זו מצד “בני ברית” שבירושלים ו”ועד כל הכוללים כנסת ישראל" (לצאצאי, ח"ב 91). יש לאמר, שבעצם שם חברה כלולים גם שניהם: “בני ברית” בשם “עזרת נשים”. הכוונה היא: עזרה לנשים – במקביל לאגודת “בני ברית” שהיתה רק לגברים הנסגרים בחדרי חדרים בסודיות באין איש יודע מה מעשיהם ודבריהם, ומעלימים בתקופה היא ענייניהם באגודה גם מנשיהם. נשי חברי “בני ברית” היו רק דואגות ל“מסיבות” פתוחות, לעונג ולשמחה לבעליהן ולחברי בעליהן. הרי“מ פינס היה איפוא הראשון שיזם “עֲזרָה” גם לנשים, קרי: “לשכת נשים” שנוסדה בירושלים רק עם היוסד “לשכת בת ציון”, לשכת נשים ראשונה “לבנות ברית” בעולם (השוה: לצאצאי; ח”ב 54, גילוי מציאות “בני ברית”( לשכת “בת ציון בירושלים נוסדה רק בתרצ”א. התואר “הכללית” (“עזרת נשים הכללית”), מתרנ“ה עד סוף ניסן תרע”ד קשור עם המושג “הועד הכללי כנסת ישראל” שהיה שמו של “ועד כל הכוללים” בתקופת ר' יוסף ריבלין מייסדו בתרכ“ו ותקופת אבא ז”ל ר' ראובן ריבלין שלאחריו מתרכ“ז עד תרפ”ט. על הקשר עם “ועד כל הכוללים” נזכר במקורות שונים. בערך “חיה-ציפה פינס” (אנציקלופדיה, תדהר) נאמר: “בתרנ”ד יסדה חיה צפורה פינס את החברה “עזרת נשים” ונמסר לידה מאת ר' יוסף ריבלין בן-דודה בית המחסה לחולי הרוח שיסד שנים לפני כן “ועד כל הכוללים”. בעניין קשר “ועד כל הכוללים” עם בית החולים של “עזרת נשים” כבר מדובר בספר חשבון א' (תרנ“ה – תרנ”ו) עמוד ג‘: “פעם באו וספרו לעומדות בראש חברת “עזרת נשים” (שנוסדה בעיר הקדש בחנוכה שנת תרנ"ה) שבפינה נידחת נמצא מין “הקדש” ששם מצאו מקלט חלשים בגוף ונפש, זקנים אחדים ונשים חולות-רוח אחדות, בלי שום השגחה. מיד הלכו העומדות בראש “עזרת נשים” לשם, ומה שראו שם, טוב שנעבור על זה בתיקה מאשר לדבר, פלצות אחזתן והחליטו מיד לקחת את ההקדש תחת חסותן. ואך נודעה החלטתן, ברכו אותן כל האנשים הטובים והישרים בשמחה הרבה ביותר”. “ועד כל הכוללים” – סופרו היה אז ר’ יוסף ריבלין – הרב הגאון ר' שמואל סלאנט שלחו להן מכתב תודה ובו הבטחה לתמוך בעניין בכל הכוחות ואכן החליטו מיד להשתתף במתת קבועה של 20 פרנק לחודש, מלבד תמיכות בלתי-קבועות לפי צורך השעה. וכן שלחו הרבנים גבאי בית-החולים “בקור חולים האספיטאל” המהולל בעולם והתחייבו ב-20 פרנק לחודש. כמו כן מקדישה ה“חברה קדישא” 10 פרנק לחודש. בספר חשבון ראשון זה מציינים ש“הועד הכללי” (כמו השני של “וכד כל הכוללים” הרגיל בשימוש) “קבע להם מגרש לבניין בית משלהם שהוא הכרחי למוסד מעין זה ושלכך אנו שואפים” (שם, ע' 3). בסוף ההקדמה לספר החשבון א' ע' 4 כותבות הגבאיות: “אין אנו יכולות לחתום את הדין וחשבון שלנו לפני הביענו תודתנו הנאמנה לטובים ולישרים ממוני ה”ועד הכללי" התומכים בנו בכל האפשר ומלבד תמיכתם הקבועה קבעו לנו לדירה החדשה מחוץ לחומת העיר העתיקה – עשרים ושנים נאפ' (היינו נפוליונים זהב צרפתי) תמיכת “הועד הכללי”. משנת תר“ע ואילך אין נזכרת עוד הקצבה מ”הועד הכללי“. יש עוד לציין ש”ספר החשבון" לאגודת “עזרת נשים הכללית” הוא גם במתכונתו, בסעיפיו השונים וגם בצורתו החיצונית ושער הספר – ממש כמתכונת הספר “שמש צדקה”, חשבון “הועד הכללי” השנתי. שניהם נדפסו בדפוס סלומון עד תרס“ג. בשנות תרס”ה – תרס“ו אין הדפוס נזכר. תרס”ז – תרס“ח – בדפוס ר”ש הלוי צוקרמן.

בסוף חוברת 20 לשנת תרפ“ב (1922) נרשמה סטטיסטיקה של החולים משנת תרנ”ח – עד תרפ"ב. ההקדמה באה בהתחלה בעברית ובסוף באנגלית, ואחריה גם שער באנגלית. החוברת נדפסה בדפוס “מוריה” של עץ-הדר (שינבוים).

באשר ללשון ה“הקדמות” הרי מן ספר-החשבון הראשון (תרנ“ה – תרנ”ו) עד הי“א (תרס“ה – תרס”ו) הן רק באידיש. בספר-החשבון י”ג (תרס“ז – תרס”ח) באה הקדמה כפולה גם בעברית גם באידיש. בתרס“ח – תרס”ט באה ההקדמה רק בעברית: “ליבע שוועסטער” שבספרי החשבונות שלפני-כן נהפכו ל“אחיות יקרות”. בספר החשבון הט“ז (תר“ע תרע”א) חוזרת הפתיחה באידיש, וכן הי”ח (תרע“ב – תרע”ג) והי"ט (תרע“ב – תרע”ד); ולמן ה-20 ואילך (תרפ"ג) אין עוד זכר לאידיש.

ג

עם היוסד אגודת “עשרת נשים” עולה מספר החברות למאה ששים וארבע. שבנות תרנ“ה – תרנ”ו החברות ברובן דרובן הן ממשפחות המשכילים מבני חוגו של הרי"מ פינס, ונשי המשפחות הירושלמיות הוותיקות במידה ידועה מחוגה של ירושלים של הפרושים מדורות, ומהן גם צעירות שבצעירות בשנים ראשונות לנישואיהן. מקום מיוחד תופסות נשים מכובדות שעלו כאלמנות או עם בעליהן, לירושלים, נשים של בעלי-בתים אמידים או גם עשירים ממשפחות מכובדות מרוסיה שהיו קרובות ברוח ובכל דרך חייהן לחיה-ציפה פינס.

חברות ספרדיות או מעדות המזרח הן ספורות: בהיוסד החברה היו בה בסך-הכל שש חברות: פורטונה בכר ומשפחתה (סח"ש א 1), אשת ה' חזן המנהל של המושב ראש“ל (ראשון-לציון), לאה בן-בנישתי, ממשפחת בן-בנישתי, עסקנים בעדה הספרדית אז, מסעודה אבערג’יו, צפורה עמיאל, למעשה אשכנזיה, אחות ד”ר גרשון יצחק קריצ’בסקי שנשאה לבעלה ממשפחה ספרדית מכובדת ועשירה, שרה אלמולי.

מספר החברות עד תר“ס הוא בקירוב 200. מתר”ס עד תרס“ג – 300. לשיא הגיעה החברה בשנות תרס”ה–תרס“ו 336. משנות תרס”ח עד תרע"ג מוזכר מספר החברות 300. מספר החברות הספרדיות אינו עולה אף על 15. השפה שהשתמש בה הועד היתה רק אידיש. מספר החברות הספרדיות בתקופה שלאחר מכן המשיך להיות מצומצם, הן היו מן המשפחות הנעלות ביותר של הספרדים בירושלים.

בכמה ספרי חשבון נזכר: “תרומות שלא נודע שם בעליהן מחברות ספרדיות”, ויש שנזכר ש“תרומות אלה נאספו ע”י הגבאיות מ. פוזו ורשל (רחל) אל-עסרי (או אלעסרי ובובבוני) (סח"ש יג 6). רבים מראשי הספרים בתורה, ביחוס, בעושר ובמעמד רשומים לא רק כתורמים בפני עצמם אלא גם כדואגים להתרים: צבי חפץ – בוכרי שהתחתן עם בת משפחת מיוחד – מוביל חבורה שלמה של אורחים מבוכרה (הבוכרים הצטיינו מאוד בעושרם), לבקר במוסד “עזרת נשים” במקום שהם מנדבים נדבות כסף למוסד (סח“ש יט ע”ע 7, 18). כן נזכרו תורמים ואוספי תרומות – נסים בכר, ענתבי (פעמים רבות) וד"ר אבושדיד, העלמה ליאון ועוד.

מפנה בא בהתפתחות “עזרת נשים” בשנת תר“ע. הקצבת הועד הכללי של כנסת ישראל האחרונה היא בסוף ניסן תרס”ט, 8175 גרוש (סח"ש יד, ע' 6). אולם ספר-החשבון מזכיר גם את תרומה של 338 גרוש מכולל הספרדים, 47,25 מכולל התימנים. יצוין שבחודש מנחם אב תרע"ב מבקר את המוסד ומהלל אותו רבה של עדת הדאגסטאנים רבי יעקב יצחקי מייסד המושבה באר יעקב ומחבר ספרים חשובים. כפי שנראה להלן, הוא גם נמנה על נדיבי המוסד.

מספר חברות האגודה הספרדיות בספר החשבון השני בתוך כלל החברות העולה ל-188 הוא שלוש עשרה, ובתוכן שלוש חברות ממשפחת אלישר, שתים ממשפחת נבון, אחת רחל קוקיא, ואלה הנזכרות בספר החשבון א'.

ד

יצויין שבתעמולה של “עזרת נשים, למן התקופה הראשונה ועד לעצם תקופת המנדט הבריטי, תופסים מקום רב בדו”חות האגודה “תעודות אנשי השם” הממליצים על המוסד, מאת גדולי ירושלים, אשכנזים וספרדים, וכן מאורחים גדולי היהדות המבקרים בירושלים. הראשון הוא רבה של ירושלים המציין “מעשיהן של הנשים הכבודות העושות בחפץ כפיהן מבלי חוס על כל עמל וטורח… ובפרט בפרשכן כנפי חמלתכן על בית חולי הרוח חסרי דעת רחמנא ליצלן”. שלוש תעודות אחרות נכתבו ע“י גאונים ספרדים: הראשון-לציון יעקב שאול אלישר הכותב בכ”ח בשבט תרנ“ו: “הנני לתת תודה וברכה לכן… וראויות אתן לברכה”. הגאון רבי חיים חזקיה מדיני בעל “שדה חמד”, שחזר אז לירושלים מרבנותו בחו”ל, ביקר במוסד וכתב: “ביקרתי הבית הנז' וראיתי רב טוב הצפון בו ואשרי התומכו ומה' תהיה משכורת הני נשים צדקניות שידיהן מלאות עבודה לצורכי הנהלת הבית שלמה”. מופיעות גם תעודות של גדולי תורה אחרים מאלכסנדריה של מצרים. כן מבקרים בתרנ“ט ראש רבני מצרים חכם באשי ר' רפאל אהרן בן-שמעון ואתו שלום טוביה מאלכסנדריה של מצרים והם כותבים בסיון תרנ”ט: “הכלל בתי החסד שבעיה”ק אשר זכינו לבוא שעריהם, בקרנו את בית החולים לחולי הרוח ולאנשים נעדרי תקות המרפא אשר הוקם ע“י נשים חכמניות וחסדניות אשר בטוהר לבבן ואומץ רוחן בנו את הבית הזה לגמול חסד עם העניים האלה הנחשבים כמתי עולם, שמחנו לראות את הבית הזה ובקרנו בשים לב תאיו ואולמיו וחדריו והכל מתנהג באופן הרצוי והנעלה עם נקיות הנפרזה השוררת בהבתים האלה אשר שוכניהם מטבעם לטנף וללכלך. הגדילו לעשות הני נשים צדקניות העומדות על משמרת הפקודים” (סח"ש ה, 29 – 30).

גם הראשל“צ רבי יעקב שאול אלישר מחבר הספר “ישא ברכה” כותב כבר בתרנ”ו: “הנני לתת תודה וברכה לכן וכו' וכגון-דא מצוה רבה וראויות אתן לברכה”. (סח"ש ה, 29).

כשרבי אליהו רבינוביץ-תאומים, חותן הרב קוק, מתמנה כרב ירושלים למלא מקום רבי שמואל סלאנט, הם ממליצים יחד על המוסד אחרי ביקורם בו וכותבים בין השאר: “תהילת התנהגותו של הבית הזה שגורה בפי כל וגם אנחנו בקרנו אותו ונוכחנו כי לא הגזימה השמועה על המציאות”.

רבי חיים ברלין בעלותו להתיישב בירושלים מלא תהילת המוסד ומשתדל בעדו אצל נדיבים. בט“ו אב תרס”ה כותב: “ומה נכבד היום שזכיתי לראות כן בבית עזרת נשים הלזה שנתייסד ע”י נשים כבודות רחמניות ששמו אל לב לרחם על אחיותיהן החולות במחלת הרוח שרפואתן קשה, ובבית מרפא הגדול הזה מפקחות הנשים הכבודות לכלכל מחלתן ככל הדרוש להן על צד היותר טוב, ולא יכבד עליהן כל טורח וכל עמל להביא ממרחק לחמן, מנדיבים בכל מקומות מושבותיהם. והתפלא כל איש לראות יופי הבית ותקון חדריו לכל אחת ואחת מהחולות כראוי לה".

גם רבה של יפו רבי אברהם יצחק הכהן קוק כותב ב-ו' בתמוז תרס"ד: “שמח לבי מדי ראותי… כמה גדולים המה מעשיהן של נשים יקרות בנות ציון המצויינות במידת החסד והרחמים, תפארתן והדרן של ישראל במפעל הגדול אוצר החמלה בבית המחסה של “עזרת נשים” אשר ייסדו הגבירות הנכבדות… להיות לסתר ולמחסה לאחיותיה האומללות חולות הרוח העלולות להיות בכל רע חלילה, את רחמי טהורות לב אשר קמו לישע להן. תחזקנה ידיהן הבונות ויהי ה' בעזרתן לשכלל ולהאדיר פעלן הטוב וכו' " (סה"ח יא 2). גם רבה של פטרבורג, רבי יצחק בלוזר בעלותו לירושלים, כותב בג' אלול תרס”ה: “כאשר זיכני ה' לעלות…ובקרתי בתי מוסודת החסד פה, סרתי גם כן לבית מוסד אחד בשם “עזרת נשים” אשר ידי נשים רחמניות יסדו הבית הזה, בעד חשוכי מרפא וחולי הרוח הנחוץ מאד בעיר קודשנו. הבית הזה הוא בנין מפואר גם עברתי שעריו תאיו ואולמותיו והם מלאים הוד והדר, רוח צח ינשוב מעל פני הכיכר סביב. הנשים המיסדות הפליאו, הגדילו לעשות ובשערים יהולל מעשיהן. ואך למותר להעיר ולעורר לב נדיבי עמנו כי יקומו על נדיבות המפעל הגדול והנשגב הלזה” (סח"ש יא 2).

ומעניין הדבר שבל“ג בעומר תרס”ד אנו מוצאים גם תעודה מרבי חיים זוננפלד, אחרי שהקנאים הקיצוניים מסיעת הרב מבריסק, שעליהם נמנה ר' חיים, החרימו בשעתו את הרי“מ פינס ז”ל ולא באו בשום מגע עם חוג רי"מ פינס, והרבנית מבריסק סוניה החרימה את חיה-ציפה פינה וחוגה. וכך כותב ר' חיים: “שמחתי לראות בית בנוי לתלפיות להיות למחסה לנדכאי רוח ולהשתדל עליהם ככל האפשר להיות בעזרם להמציא להם תרופה ולהחזיר להם אבדתם – היינו דעתם”. הוא מקוה, שיימצאו נדיבים שידעו “להוקיר ערכם” של המשתדלים “להמציא להם די מחסורם בהרווחה” (סח"ש יא 3).

במשך הזמן, כשעלה בשנת תרס“ח ר' יצחק ירוחם דיסקין, בן יחיד להרב מבריסק לארץ ישראל ועומד בראש סיעת הרב מבריסק, הריהו מתומכי “עזרת נשים”, מפריש נדבות למוסד ודואג לו (סח"ש כ 8). אשתו של ר' יצחק ירוחם הרבנית יענטע דיסקין, היא גם חברה באגודת “עזרת נשים” ומהמתנדבות הבולטות למוסד משנת תרס”ח ואילך (סח“ש י”ד ועוד).

יארכו הדברים אם נרשום את כל התעודות שנכתבו לכבוד המוסד בתקופה הראשונה של שלושים השנה. נביא רק עוד אחדות.

מנהלי חברת היין “כרמל” בווארשה המבקרים בארץ רואים במוסד “דברים נכונים ונקיון נפלא, ועד כמה הוא מקל מעל החולים והבריאים היינו משפחות החולים העניים המרודים, לא נוכל מלהתאפק מלהביע תהילתה מייסדת אשת חיל מרת פינס תחי' והמנהלות המעשים והעושים אשר לא יחשכו על עמל מנפשם לפאר את הבית לטובת החולים” (ו' סיוון תר“ס, סח”ש ה 30).

הרב מסעוד בן שמעון כותב בי“א כסליו תרס”ה: “יופי שעריו ונקיונו של המוסד הם יעידו על אומץ רוח וחריצות מנהליו” (סח"ש יא 3).

רבי אברהם אבוכזיר מקהרא (נוא אמון) כותב בח' סיוון תרס"ה: “הכי נכבד במפעלי החסד הנוצצים בירושלים – הבית הגדול בית עזרת נשים” (שם 4).

בתעודת ר' משה בר"י יעקובזאהן רב הזיפוט (קורלאנד) נאמר בכ“ב סיוון תרס”ו: " המוסד ידוע ומפורסם בחו“ל למפעל נכבד ויקר ערך, אבל כאשר ביקרתיו… ריאתי כי עדיין לא גמרו עליו את ההלל המגיע לו באמת. הנקיון והסדרים השוררים בו, מה שבודאי לא נקל בבית כזה” (שם 4).

הראשון-לציון ר' אליהו משה פאניזיל ביקר בבית בחודש אייר תרס"ז והוא מדגיש את ערכו לירושלים: “לולא הבית הזה כי עתה הנדכאים האלה היו משוטטים ברחובות ירושלים לבשתנו ולחרפת עם ישראל כולו” (שם 4).

גם רבה של אלכסנדריה רבי אליהו חזן וד"ר משה גאסטר רב עדת הספרדים בלונדון הביאו התפעלותם מן המוסד.

בין המבקרים ונותני התעודות יש להזכיר גם את הרב י"ל פישמן (מימון), את ר' יעקב הרכבי מווילנא ואת אליהו בר' חיים קפלן מסקאפין.

יצויין כאן שבין המתנדבים הרשומים במחלקת הנשים אשר בלוחות מעל למיטות החולים בבית המחסה “לזכרון עולם” אנו מוצאים מיטה (מס' 12) על שם הגב' שושנה פרסיץ זלטופולסקי.

ביקור הראוי להיזכר במיוחד הוא ביקורו של ראשי רבני תורכיה בעת ההיא הרב חיים נחום בחודש סיון תר“ע. הוא כותב: “מקום שם נשים כבודות ועדינות מקדישות עתותיהן וכוחותיהן לפקוח כמה נפשות אומללות, אשר מבלעדי הבית הנשגב הזה אבדו כל תקוות חיים… ובשם רעיתי הכבודה מרת סולטאנה נחום ת”מ (תבורך מנשים) הנני חותם גם שמה בתור חברה כבודה שנתית” (סח"ש טז).

מעניינת במיוחד היא הערכתו של העיתונאי המפורסם א. גולדברג, עוזר ראשי ב“היינט”, מנהל השיירה השניה של “היינט” שביקרה בארץ באייר תרע"ב. הוא כותב: “ראיתי וביקרתי מוסדות כאלה בערים אחרות באירופה, וחושב אני כי הבית הזה בירושלים יכול להיות לכולם למופת” (סח"ש יז).

גם ציר אמריקה בתורכיה הנרי מורגנטאו מבקר בשנת תרע"ד במוסד ומציין: “זאת היא גמילות חסד נפלאה להשגיח על אלה שהם למעמסה גדולה על משפחתם, והמוסד הזה ראוי והגון בודאי לתמיכה היוצאת מן הלב”.

[עד כאן – הרשימות מעזבונו של הפרופ' יוסף יואל ריבלין ז"ל].





  1. נכתב בכתב–יד – הערת פב"י.  ↩

  2. כתב לא ברור – הערת פב"י.  ↩

  3. עד כאן בכתב–יד, מכאן ואילך מודפס – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות