רקע
אחד העם
מכתבים

מכתב חוזר אל כל הלשכות1

ווארשא, עשׂרה באלול תרנ"א.

לאחינו היקרים שלום וברכה.

חמשה עשׂר באב כלתה לאגודתנו השנה הראשונה לחייה המסודרים ע"פ התקנות שעשׂתה האספה בשנה שעברה. השנה הזֹאת לא עשירה היתה אמנם במעשׂים גלויים לכּל ונראים לעין; אבל תחת זה הביאה לנו נסיונות רבים אשר נוּכל להוציא מהם תועלת רבה לעתיד, אם אך נשתמש בהם כראוי. לתכלית זו ראוי היה לקרוא אספה כללית מכל הלשכות, אשר יהיה הכוח בידה לתקן חיי האגודה ככל אשר הורנו הנסיון. אך לדאבון לבי, גרמו סבּות שונות שלא היה באפשרות לקבוע מראש זמן לאספה כזו, ופתאום נקרא נקראתי לבוא הלום בענין כללי, הנוגע אמנם למטרתנו, אך אחוז וקשור עוד בענינים ואנשים אשר מחוצה לנו, ובהיותי פה, חשבתי לנכון להציע בשמי ובשם לשכת אודיסא לפני אַחינו שבפה (ועוד אחדים מערים אחרות, אשר היו פה במקרה) את התקונים הנחוצים, וחשבתי למשפט, כי יתר חברי אגודתנו, אשר בלי ספק לא הצורה החיצונית עיקר להם, כי אם הצרכים האמתּיים, יתנו הסכמתם לנו בכתב, בשׂימם לב אל הסבּות שהביאונו לזה.

ובכן הנני בזה להציע לפניכם, אחים יקרים, את החלטותינו בטעמיהן:

כידוע לכם, הנה שׂמה לה אגודתנו מטרה כפולה: מצד אחד, להכין ולחנך רוח העם לתחיתו הלאומית בארץ אבותינו, ומצד אחר, להשפיע מרוחה על כל המעשׂים המתיחסים לתחית עמנו, הנעשׂים כבר עתה מחוץ למחיצתה. בנוגע להמטרה הראשונה, הנה האמצעים המובילים אליה מורכבים מאלפי פעולות קטנות ודקות, עד שאי אפשר בשום אופן להתוות בזה דרך אחד לפני כל החברים, אלא כל חבר וכל לשכה עוסקים בזה בכל זמן ובכל אופן אשר תמצא ידם, לפי מצב כל מקום. לפעמים גם שׂיחה קלה, גם דברים שבכתב הערוכים לפי רוחנו, גם תקון איזו מדה מגוּנה בנפשו פנימה – יפעלו הרבה לתועלת מטרתנו ויחָשבו לכל חבר למעשׂה. וסכום כל אלה המעשׂים הקטנים עם הגדולים, בלכתו תמיד הלוך וגדול, יגיע באחרונה לעשׂות שנויים לטובה, ניכרים וקיימים, ברוח חלק גדול מעמנו – והמטרה הושׂגה. לא כן הדבר בנוגע להמטרה השניה: לאַחד ולצרף את המעשׂים החיצוניים הנוגעים לאחרית חפצנו. פה צריך לעבוד בזהירות ומתינות ובהשתתפות כוחות רבים ע“פ סדר ושיטה קבועה, וע”כ אי אפשר למסור את העבודה הזאת בידי כל אחד, אלא צריך שהכל יצא ממרכז כללי אחד, וכל החברים למקומותם יהיו רק מוכנים לעשׂות תמיד כל מה שבכוחם ע“פ הדרך אשר יַתוה המרכז לפניהם. ההסכמה הזאת מצד כל חבר, להיות מוכן ומזומן להיות לעזרת האגודה ככל אשר תדרוש מאתו, היא היא גבוּרתנו לעומת יתר האגודות העוסקות בתחית הלאום ובישוב א”י. ממילא מובן, כי יש אשר יעברו לחבר ימים ושנים מבלי אשר תמצא האגודה חֵפץ בו לאיזה ענין פרטי מיוחד, ובכל זאת הוא מביא לה תועלת רבה במה שעל ידו יודעת היא, כי במקום פלוני יש לה חבר פלוני, אשר על ידו תוּכל לפרוֹשׂ מצודתה שם בכל שעה שתצטרך לזה, ועל פי ידיעתה זאת תדע תמיד מדת כוחה מראש, תדע את אשר תוּכל ואת אשר לא תוּכל לעשׂוֹת, וכה תלך לבטח דרכּה.

והנה ע“פ דברים שבע”פ ומכתבים פרטיים נוכחתי לדעת, כי בלבות רבים מחברינו לא נקלט עוד הרעיון היסודי הזה כל צרכו, והנם מתאוננים על מיעוט הפעולה באגודתנו ודורשים שיתנו לכל אחד איזו עבודה מוחשית; בעוד שבאמת רבּה היתה השפעת אגודתנו בשנה זו על כל חלקי העבודה החיצונית בא“י ובחו”ל, אלא שרוב החברים לא לקחו חלק בזה, כי מצב הענין לא דרש זאת. ומצד אחר, הנה תעיד ההתאוננות הזאת, כי לא ישׂימו החברים לבם כראוי אל עבודתם התמידית, עבודת הרוח והחנוך. וגם בדברים כאלה, אשר בפיהם ובלבבם לעשׂותם, יחכּו לפקודת העומדים בראש, בעוד שבענינים כאלה כל לשכה וכל חבר יכולים וצריכים לעשׂות הרבה על דעתם בלבד לפי ידיעתם את מצב מקומם ומחסוריו. ביחוד יעורר תמהון מה שלא ישתדלו חברינו בכל מקום שהם להגדיל ולהאדיר את כוח אגודתנו על ידי חברים חדשים הראויים לכך, אשר בודאי נמצאים עוד כאלה במקומות שונים, ואי אפשר להאמין, כי בכל המון בית ישׂראל לא ימצאו יותר ממאה אנשים (מספר חברינו עתה) ישרים עמם באמת. וממילא מובן, כי אם היה מתרבה מספר חברינו באנשים טובים והגונים, היה גם כוח אגודתנו מתרבה בכמות ואיכות והיתה יכולה לעשׂות הרבה יותר לתועלת שתי מטרותיה גם יחד.

החזיון הזה עוררנו לבקר תקנות האגודה משנה שעברה, אם לא נמצא שם, בתכוּנת האורגניזציא ויחוס חלקי האגודה זה לזה, את הסבּה אשר תעמוד לשׂטן לה להתפתח ולעבוד עבודתה כראוי. וראֵה זה מצאנו:

  1. בין התקנות האלה ישנן רבות שאינן יוצאות וגם אינן יכולות לצאת אל הפועל עתה, לפי מצבנו ומצב החיים בכלל, ועי“ז מתרגלים חברינו להביט בקלות ראש על כל הכתוב בספר התקנות ולא ידקדקו הרבה גם בדברים עיקריים. ומצד אחר, הנה עי”ז ששׂמנו חוקה אחת לכל הלשכות בכל הפרטים, מבלי שׂים לב לשנוי המקום והמצב, גרמנו לרוב חברינו להביט על עצמם כעל מכוֹנה שאין בה רוח חיים, התלויה רק בדעת המניע, והנם נושׂאים עיניהם רק אל העומדים בראש, מבלי לבקש להם בעצמם ענינים לעסוק בהם. החוקים המתים האלה, אשר ביניהם גם חומרות יתרות, שאין רוב בני האדם, וגם הטובים והישרים, יכולים לעמוד בהן, – גרמו, מלבד זאת, גם להרחיק מעלינו רבים מן האנשים הראויים לנו, כי לא יאבו ולא יוכלו לקבּל עליהם חוקים כאלה, אשר ידעו מראש כי לא יחיו בהם.

  2. נוסח ההבטחה, המתחיל “בשם אלהי ישׂראל” וכו', יפריע גם הוא רבים מטובי עמנו להתחבר אלינו, משני צדדים שונים, כמובן, בעוד שבאמת, לאנשים כאַחינו אפשר להאמין גם מבלי שיתּנו ערובה כזו2.

  3. בהיות מרכז האגודה, לפי התקנות, כולל הראש ויועציו, המפוזרים במקומות שונים, הנה הורנו הנסיון, כי כל העבודה הרבּה מוטלת על הראש לבדו ואי אפשר לו לעשׂותה כראוי ולבוא בדברים בתמידות עם כל הלשכות, לעוררן ולחזקן. לעומת זה ידענו ג“כ ע”פ נסיון איזו חדשים, כי אם יהיה מרכז האגודה באחת הלשכות במקום אחד קבוע, נוּכל לעבוד הרבה יותר, וגם על הראש יקל להשגיח על מהלך המעשׂים.

  4. החברים הבודדים, בהיותם נחשבים לפעמים על לשכות רחוקות מהם, שאין להם עמהן כל קשר ויחס אמתּי, יחדלו מעט מעט מלהרגיש את הקשר אשר בינם ובין האגודה, עד כי ברבות הימים ישכחו כמעט כי בנים הם לה, וכל יחוסם אליה יהיה בעיניהם כאיזו צירימוֹניא ריקה, שאינה דורשת ואינה מחַיבת אותם מאומה.

על פי כל הדברים האלה החלטנו:

  1. לעשׂות לחובה על כל האגודה רק את החוקים העיקריים, המציינים את רוחה ותכוּנתה, ולהניח את הפרטים לכל לשכה ולשכה, שתעשׂה בהם כרצונה לפי מצב המקום ותכוּנת החברים.

  2. לקבוע מרכז תמידי באחת הלשכות, אשר ינהל כל עניני האגודה הכלליים בהשגחת הראש.

  3. לחַבּר את החברים הבודדים אל הלשכה המרכזית בלי אמצעות איזו לשכה אחרת, אלא אם כן קרובים הם לה באמת קירוב מקום מקום ורוח.

  4. לשנות ראשית ה“הבטחה” כך: “באמונת לבבי ובשם כל היקר וקדוש לי הנני מבטיח” וכו'.

ועם זה נשענים על הנסיון וידיעתנו מצב הלשכות השונות, מצאנו לנכון לבחור למרכז האגודה עד האספה הכללית (כלומר עד ט“ו אב תרנ”ג) בלשכת ווארשא, ורק את העבודה הספרותית, להכין ספרים לדפוס ומאמרים בשביל חברינו, הטלנו על לשכת אודיסא.

והננו שולחים לכם בזה את החוקים היסודיים, כתובים בקצור האפשרי, בתקוָתנו כי תראו ותבינו את אשר חפצנו ותסכימו לדעתנו בכל אלה. ואת תשובתכם תשלחו בהקדם האפשרי לפה ווארשא3.

והנני אחיכם וכו'.


אל לשכת יפו

אודיסא, כ“ט אלול (ער"ה) תרנ”א4.

לא תוכלו לצייר לכם, עד כמה הושפל כבוד ארץ ישׂראל וחובבי ציון בעיני רוב בני הגולה. השבים מא“י יפיצו בעם דבּות נוראות על הארץ ויושביה בכלל ועל חו”צ והוַעד הפועל בפרט. והדבר המעציב ביותר הוא, כי העם שומע בשׂמחה את כל אלה ומוצא נחת רוח במה שזכה לראות במפלת שׂונאיו, כלומר, ארץ אבותינו וחובביה! האין בזה אות נאמן, כי כל התנועה לא היתה אלא צל מדומה ואחיזת עינים, וכי באמת אין בעולם חו“צ זולתי מתי מספר אשר נער יכתבם? – תמול בלילה, הלילה האחרון לשנת תרנ”א וקללותיה, ישבתי בדד בחדרי וחשבתי חשבונה של השנה הזאת, והנה נזכרתי, כי בשנה שעברה בעת הזאת שלחתי אל “המליץ” את מאמרי “הכהנים והעם”. אז היה מצב הדברים שונה מאד מאשר הוא עתה, ועל כן נתעורר בי החפץ לראות עוד הפעם מה שהגיתי אז, וראֵה זה מצאתי המאמר ההוא: “ואם במבט חודר יביטו ( חו"צ) אל עמקי המעשׂים, אז יראו ברור, כי אף אם קרובה עתה חבת ציון בפי העם, רחוקה רחוקה היא עוד מלבבו; כי רק סבּות חיצוניות ומקריות עשׂו לנו כל החַיִל הזה, **וסבּות חיצוניות ומקריות אחרות יכולות לשוב ולהפוך הכל”**5. אהה! בעת שכתבתי זאת בודאי לא עלה על לבי, כי לתקופת השנה כבר עתידה הנבואה הזאת להתקיים… בימים הרעים האלה רק תקוה אחת לנו, שיתאחדו ויתלקטו אחד אחד כל הטובים והישרים תחת דגל “האמת והשלום”. ותהי איפוא זאת נחמתנו, בראותנו כי חפצנו זה יוצא אל הפועל מעט מעט.


אודיסא. ר“ח כסלו תרנ”ב.

... האידיאלים הגדולים והפּרוֹיֶקטים היפים שעסקתם בהם אשתקד… ואשר שׂחקתם עלי, כששאלתי: איפה תקחו כסף?… כל אלה הביאונו עתה בין המצרים באופן נורא, וכפי הנראה עתיד הוַעד הפועל לפשוט את הרגל בעגלא ובזמן קריב… האמינו לי, כי לא אוּכל עתה לשׂים לב לשום ענין פרטי, כי חלוּל שמנו ושם חו“צ, הקרוב לבוא, ואשר לא אוּכל לסלוח לכל אלה אשר הסבּוּ אותו בקלות דעתם, – מחץ את לבבי וערבב את דעתי. חולה אני, אם לא בגשמיות, עכ”פ ברוחניות, ואחרית מחלתי לא אדע עוד גם אני. אפשר שסוף סוף אבוא לידי הכרה, כי כולנו יחד מוכשרים רק לקלקל במקום שנחשוב לתקן, וטוב טוב גם לנו גם לכל ישׂראל, שנחדל מהיות “בעלי טובה”.


אל ההנהלה בווארשה

אודיסא, ג' טבת תרנ"ב.

במכתבכם הראשון תאמרו, כי החברים דורשים עבודה. והנה אמנם, לא אכחד, הדרישה הזאת כבר היתה לי לזרא. כמה פעמים השתדלתי לבאר לאַחינו, כי לא לכך נוצרה אגודתנו, שתהיינה ידי החברים מלאות עבודה כל הימים, וכי אם גם נשב כולנו ימים ושנים בלי כל עבודה, ורק פעם אחת בכמה שנים יהיה חֵפץ באגודתנו לצורך המטרה הכללית – דיינו. כי כל עיקרן של אגודות כאלה הוא לבוא לעזרת הענין בשעת דחקו, בשעה שאנשים פרטיים רבים לא יוכלו לעשׂות את כל הדרוש, ורק אוֹרגניזציא טובה תוכל לעשׂותו. כל זאת בארתי כבר פעמים רבות, אך ללא הועיל. ואולם עתה – תשובה אחרת בפי. עתה, כמדומה לי, קרוב היום, שכּל חברינו יהיו צריכים באמת לעבוד, ורק אז נוּכל לדעת, אם יש באמת רוח חיים בקרבנו. הנה האסון הגדול הולך וקרב. כפי הנראה, לא תהיה לאֵל ידנו להציל כבוד הוַעד הפועל, ובלי ספק ישתמשו בזה שׂונאי ציון להרעיש עולם ומלואו נגד “חבת ציון” בכלל, ואז תבוא העת לאגודתנו לעמוד בפרץ ולעמול בכל כוחה, שלא יערבבו בני עמנו את המושׂגים ולא יעשׂו “חבת ציון” אחראית בעד כל אלה. במה נשתמש לזה – תורנו העת, אבל בכל אופן, עליכם יהי אז לצוות, ועל החברים – לשמוע ולעשׂות.


אל לשכת יפו

אודיסא, כ“ב טבת תרנ”ב.

מכתבכם מן ה' טבת, בצירוף פּרוֹטוֹקוֹל ט' ויו“ד, קבּלתי… הטענות בפרוטוקול יו”ד אינן נכונות, ומראות רק כי עד היום מוסר לא לקחנו ועוד הפרַזה אוכלת אותנו כמקודם. “עלינו החובה לעשׂות מה שבכוחנו” – מי מכחיש זאת? אבל מה כוחנו? עת להביט בעינים פקוחות על מצב הדברים, ואז תראו, כי אם יקפצו ב“מ בראש, יביאו רק נזק לגוף הענין וחרפה על עצמם ואגודתם, והצל לא יצילו. בעוד שאם ישתדלו שיעשׂו אחרים, היכולים אולי לעשׂות, אז, אע”פ שמסופק אני אם יועילו, לפחות לא יזיקו. ומה שאתם אומרים, “כי אין אנו נקיים לגמרי, כי שגינו והשגינו אחרים” – אין כן האמת. אמנם, אחדים מאחינו באמת “אינם נקיים, שגו והשגו אחרים”. אבל האחדים האלה עשׂו זאת לא בשם האגודה ולא ברוחה, אלא כאנשים פרטיים. ואלה האחדים “שאינם נקיים” יוכלו ללמוד מסוף והמעשׁים, להפך, כי לא המעשׂה הוא העיקר, כי אם הדעת והמתינות, וכי לפעמים טוב מעט, טוב גם לא-כלום, ממעשׂים מבוהלים ומסוכסכים, הבנויים על הזיות ודמיונות…


אל ההנהגה בוורשא

אודיסא, י“א אדר תרנ”ב.

טוב כי נעזוב לגמרי את הענין הבזוי הזה ולא נוסיף לדבּר בו. מצב כל הענין עתה שפל ונבזה בלי גבול, וכל הנוגע בו לא ינָקה מרפש. פה הרימו ראש כל אלה שצריכים להרים ראש במצב כזה. כאשר הגדתי לכם מראש כן הוא. הצל לא הצלנו מאומה ולא נוּכל להציל מאומה, אבל את עצמנו ואת עניננו הבאנו במבוכה, והיינו לנוֹשׂא אינטריגות, לבוז וקלָסה… כפי הנשמע, תצא לאור בקרוב מַחבּרת שלמה, שתכליתה לַגוֹל כל האשמה עלינו, לעשׂות אותנו “לשׂעיר” על חטאים שלא חטאנו ולהראות לכל הקהל, כי הקוֹמיטט וכסאו נקי. ולפי שגם מן העתיד אין לקוות מאומה… לכן הנני אומר לכם בפה מלא, ומדעתי זו לא אוּכל לזוז, כי אם יש את נפשנו לחיות ולעשׂות איזה דבר מועיל בהסכם ליסודותינו, – אז עלינו להסב עינינו לגמרי מן הקוֹמיטט וכל מעשׂיו פה ובא“י. ילך לו הוא וכל הסובבים אותו בשם כל החביב בעיניהם, ואנחנו נלך בשם רעיוננו ונעסוק בענינים אחרים, המתאימים למטרתנו… ישמרו הם את כבודם, ואנחנו נהיה נא באמת “לשומרי רוח”6. כל אסוננו עתה הוא, כי שומרי רוח היינו רק “על הנייר”, ובאמת התערבנו בדברים הרחוקים מאד מן “הרוח”, אף כי בכוָנה טובה, אך לא לפי “רוחנו”… כשתקבּלו מכתבי כבר יהיה בודאי נדפס ב”המליץ" מאמרו של אחינו ע. נ גד ליליענבלום. הוא כתב בתור איש פרטי, וגם אנכי עניתי, ומאמרי יבוא ב“המליץ” אחר שבוע בקירוב. את מאמרי, אשר שׂונאינו יראו בו בודאי תשובה כללית של אגודת ב“מ, בקרו היטב בני לשכתנו פה. וע”כ אבקשכם לכתוב לי גם את דעתכם, אם לא עשׂיתי מדחה באיזה דבר.


אל לשכת יפו

אודיסא, ה' אלול תרנ"ב.

זה קרוב לשלשה חדשים לא כתבתי לכם ולא עניתי על מכתביכם. הסבּה לזה היא, כי כבר נלאיתי לראות את מצבנו הרע והמסוכסך, את האי-סדרים והקפאון השׂורר גם בקרבנו, והחלטתי לשֹים קץ לכל אלה בפעם אחת, לקומם את חרבותינו ולהעמיד את עניננו על בסיס נכוֹן, או, אם אי אפשר הדבר – למה זה נעמול לשוא והועיל לא נועיל? את תלונותיכם במכתבי אחינו… ראיתי כהד לבבי, וגם מחברים אחרים קבּלתי תלונות כאלה. אות היא, כי כבר באה העת לפקוח עין ולחדול מלבלות זמן בשׂחוק צעצועים ולקרוא לזה “עבודה תמה”. – והנה זה איזה ירחים הנני עומד בקשר מכתבים בענין זה עם ההנהגה וסוף סוף באתי לידי הכרה, כי על ידי מכתבים לא נגיע להבין היטב איש את אחיו. ולפי שנכוֹן אני ללכת בקרוב לווארשא… לכן דחינו את הדבר עד בואי שמה, ואז נקרא אולי גם איזו מאחיהו מערים אחרות, ועל פּי הנסיון שבידנו נחליט דבר, מה לנו לעשׂות: “להיות או שלא להיות”, ואם להיות – איך וע"פ איזו אופנים. ובעקב הדבר הזה לא כתבתי בימים האחרונים לא לכם ולא לאחרים. כי לא חפצתי להעיר שום שאלה ולהתחיל בשום מעשׂה, עד שיבורר מצבנו…


ווארשא, יוד כסלו תרנ"ג.

… על דבר החדשות שנעשׂו בעניני ב“מ לא אוּכל לכתוב הרבה, כי הסכמנו למסרן לכם בע”פ ע“י אחינו ל. השב לא”י באלו הימים. רק בכלל תדעו, כי הנהלת הענין נמסרה לכם, ובכם יהיה הדבר תלוי מעתה להביאהו קדם או אחור. הננו מקוים כולנו, כי מעתה יתפתח באורח ישר ולא יצטרך עוד לתקונים חדשים לבקרים. אך בכל אופן החלטנו, כי אם חלילה גם הפעם לא יצלח חפצנו בידנו, לא נוסיף עוד לתקן ולשנות, אלא נודה בלב שבור, כי אין אנחנו מסוגלים עוד לזה…


ווארשא, כסלו תרנ"ג7.

אחינו ל. המוסר לכם כתב זה הוא ימסור לכם בע“פ גם יתר הפרטים אשר נדברנו ע”ד עתידות עניננו וגם שמות הנבחרים לוַעד ההנהגה. ופה נעתיק לכם רק את התקנות העיקריות שעל פיהן אנו מוסרים לכם הנהגת הענין… ועם זה נבקשכם ג“כ, שתזכרו תמיד את מצבנו פה בארץ, ובחפצנו לגַלות עתה עניננו בקהל (פרטי הדבר מסרנו ג“כ בע”פ), צריך להזהר הרבה יותר מאשר עד כה8… גם על זאת נחשוב לנו לחובה להעירכם, ואתם תסלחו. הנה ידענו, כי רבּים מאחינו שבא”י אוהבים להרבות במכתבים לכל חו"צ ע“ד עניני א”י, ואין ספק, כי מכתבים כאלו יזיקו לפעמים למהלך המעשׂים, ובכל אופן יפריעו את הסדרים הנחוצים לעניננו. וע“כ נחשוב, כי על ההנהגה לאסור על כל ב”מ שבא“י לבל יכתבו לחו”ל ע"ד עניני הישוב בלי רשותה. ואולם, אם לא תמצאו אולי לאפשר לדרוש כזאת מכל החברים, הנה בנוגע לחברי וַעד ההנהגה, נחשוב זאת כתנאי מוכרח, שכל אחד יקבּל עליו מראש לבלי כתוב שום מכתב בענינים אלו בלי ידיעת הוַעד ורשותו.

ובטרם נחתום הרשונו נא, אחים יקרים, להזכירכם, כי את כבודנו ותקוָתנו הננו מפקידים היום בידכם, ויהי רצון שלא תבושו אתם בנו ולא אנחנו בכם.

ואלה הן התקנות:

המרכז הכללי לעניני ב“מ יהיה מעתה בארץ ישראל, בעיר יפו. ההנהגה נמסרת לידי וַעד בעל שבעה חברים, והם עצמם יחַלקו ביניהם את העבודה ויסדרוה כהלכה. הוַעד נבחר עתה לשתי שנים, כלומר, עד אחד בתשרי תרנ”ה (השנה נחשבת מעתה לכל הדברים מאחד בתשרי). אם מאיזו סבּה יֵצא מתוך הוַעד אחד מחבריו, יבחר הוַעד עצמו אחר תחתיו מתוך ב“מ שבא”י.

חובות הוַעד: א) לעזור בכל אשר יוכל להטבת המצב המוסרי של בני עמנו בארץ ישׂראל ולשׂים לב ביחוד לחנוך בני הנעורים שם ברוח ב“מ; ב) לחַזק את בקשר בין הארץ והעם אשר בגולה ע”י הפצת ידיעות נכונות ממצב הארץ ויושביה וכל מעשׂה שם, ע“י הוצאת ספרים טובים בא”י והפצתם בכל ארצות הגולה, ביחוד בשביל בני הנעורים, ועוד אמצעים כאלו. ג) להשגיח על פעולות ב“מ שבחו”ל, שתהיינה מכוּוָנות אל המטרה ומתוקנות לפי מדות ב"מ, לשמור על האחדוּת והסדרים בתוכם ולעורר את כולם לחיים ולפעולה.

ההשגחה על מעשׂי הוַעד נמסרה לאחד החברים9, אשר יבחר לו עוזרים לזה מחברי מקומו. ועל הוַעד להודיע לו בתמידות את מעשׂיו והחלטותיו, להוָעץ אתו על כל דבר נכבד ולשית לב לדעתו10.


אל ההנהגה ביפו

אודיסא, כ“א סיון תרנ”ג.

מכתביכם האחרונים עם הפרוטוקולים 8– 12 הגיעוני, ומפני שבאיזו דברים מצאתי לנכון להוָעץ תחלה עם אַחינו פה – מה שלפי מצבנו לא בכל יום אפשר – לכן נתאחרה תשובתי מעט.

קודם כל הרשוני נא, אחים יקרים, להביע לכם את צערנו ממעמקי לבנו, בראותנו כי בפעולותיכם הראשונות לא תשמרו כראוי את חוק “הזהירות” אשר קבּלנו עלינו: “לחַשב תמיד מראש את מדת כוחם ולצמצם לפיה את פעולותיהם, באופן שיוכלו להוציא מתחת ידם דבר מתוקן” (התעודה)11. ובשלשה דברים אנו רואים התנגדות מצדכם לחוק זה. הראשון והיותר נכבד הוא דבר בתי-הספר. הלא תזכרו בודאי, כי עוד בשנה שעברה בקשתיכם לבל תגשו להקמת שני בתי ספר כאחד, כי לא תעצרו כוח לכוננם כראוי. ואתם הרגעתם רוחי בחשבונות המראים לדעת, כי ההוצאה לא תהיה גדולה ביותר. עתה מה אנו רואים? בית הספר לנערות גרם לכם דיפיציט הגון, אשר אם גם נניח כי יתמלא ע“י הנדבות הפרטיות, בכל אופן יהיה למכשול גדול להתפתחות ביה”ס לנערים. במכתבכם על שם הוַעד תדרשו בשביל בה“ס לנערים עוד איזו אלפים פרנק לפתיחת מחלקה חדשה. והדין עמכם. אבל אם תקוו באמת להשׂיג הסך הזה מקופת הוַעד, תשגו מאד… ואם לא תבוא איפוא עזרה מאיזה מקום אחר בלתי נודע לנו, יעמוד בה”ס על עמדו ולא יצעד קדימה… ושני בתי הספר יהרסו איש את רעהו. האמנם כך עובדים ב“מ?12 – הדבר השני הוא “העתון”. בהיות פה אחינו ל. חשבנו בזהירות הראויה את חשבון הכסף הדרוש לזה ומצאנו, כי יותר מאלף פרנק אין אנו יכולים להוציא על זה וכי בסך כזה אפשר להוציאו רק פעם אחת בחודש, וע”כ החלטנו “לצמצם פעולתנו זאת לפי מדת כוחנו”. עתה האם אין לנו צדקה להשתומם בשמענו, כי “מצאתם לנחוץ להוציאהו לשבועיים”, ותפנו אלי “לבקש עצה”… והנני אומר לכם בפה מלא בשם כל חברינו פה, שאין אנו מסכימים בשום אופן לשנות את ההחלטה ע“ד הוצאת “העתון” פעם אחת בחודש. ומה גם שאין אנו רואים כלל צורך בזה. אדרבה, רבּוי העלים יביא רק לדברים בטלים יתרים, אחר שבאמת אין חיי הארץ עשירים כל-כך במעשׂים בכל יום13. הדבר השלישי הוא הנהגתכם עם ראש הוַעד הפועל14. הלא תזכרו את הוכּוּח שהיה בינינו בחורף העבר על אדות ענין זה. ואתם הבטחתוני, כי באמת חזק הוא בדעתו ואינו נשמע לשום אדם. עתה אוּכל לבשׂרכם, כי כל הדברים שמסרתם לו (פרוטוקול 9) הציע הוא לפני הוַעד, כמובן, בשם עצמו, אבל בעל עין חדה יכול לראות תיכף, כי רוח אחרים מדבּרת מתוך גרונו, אחר שלא היתה לאֵל ידו לבאר טעמו ונמוקו ברבות מהצעותיו… שיש בהם כאלה אשר אין להן יחס עם תכוּנת הועד… האמנם לא חלום הבל הוא להציע לפני הוַעד שכלול המושבות הדורשות בשנה זו, לפי חשבון ראש וה”פ, עד מאה וחמשים אלף פרנק? ואם לא דמיון עז דרוש להוסיף עוד על זה “יקב מרכזי”, שכשהוא לעצמו צריך לבלוע הכנסת הקוֹמיטט, לפחות, משלש שנים? והאמנם על הוַעד לעסוק בהפצת “האור”?…

את הדברים האלה מצאנו לנחוץ לדבּר באזניכם ולבקשכם עם זה בכל תוקף חובתנו וחובתכם להענין המסור בידינו, כי מהיום והלאה תשׂימו יותר לבכם לחוק “הזהירות”…

יכול להיות, כי בעוד שנים או שלושה שבועות אצא מפה לארץ ישׂראל15


לונדון, כ“א תשרי תרנ”ד16**. **

… בפאריז קבּלוני הכל באופן היותר טוב… ביחוד הכירני לטוב הרב ר' צדוק הכהן… הוא עשׂה עלי רושם טוב מאד. הוא חכם ובעל-לב. ובדבר הזה שניתי מעט את השקפתי על תקוָתנו מפאריז, כלומר הנני מאמין עתה, כי אם היה לנו בפאריז איש אשר יהיה כוחו רב לעורר תמיד את הרב על כל הדרוש, אפשר היה לפעול הרבה, לפחות, בנוגע להטבת מצבן של קולוניות הנדיב. כי הרב עצמו, בכל חפצו, טרוד הוא ביותר ואינו יכול לחשוב מחשבות הרבה ע“ד א”י. צריך היה, שאיש אחד יחשוב את המחשבות וימסרן להרב מוכנות ושלמות. אבל איש כזה אין בפריז. – גם את ה“קוֹמיטט”, אשר עליו ישליכו יהבם חו“צ, ראיתי וידעתי עתה. כי נקרא נקראתי גם אני אל ישיבתו… והנני יכול להגיד בפה מלא שאינו אלא “משל”. מלבד עוד הפעם ר”צ הכהן – אין איש17… ד“ר ש. (משְנֶה למנהיג עניני הבּרוֹן הירש), אשר חו”צ… תארוהו כמתנגד גדול, הוא באמת חו“צ במובן רחב, וכל התנגדותו היא רק לפעולותיהם של חו”צ, ובכל השׂיחה הארוכה שהיתה לי עמו נשב רוח ב“מ, כאִלו קרא את כתבינו. באופן שאינני מסופק, כי אִלו היו חו”צ “אנשי מעשׂה” במובן “פוליטי”… לא כבד היה לצעוד לפנים בדרך הזה…


לונדון, ו' חשון תרנ"ד.

… מגדוֹלי עמנו פה ראיתי לע“ע רק את הרב הכולל ד”ר אַדלר. הוא אמר לי, כי בכל ה“סימפּתיא” שבלבו אל עבודתנו, אינו יכול לעשׂות מאומה, לא מרפיון כוח; אדרבא, “כחי ב”ה גדול והייתי יכול לעשׂות הרבה" (אלו דבריו ממש), אלא שהרבנות לוקחת כל עתּותיו, ומאז נתרבו בארץ הזאת גולי רוסיא, אין לו מנוחה והנהו טרוד ושקוע כל הימים בהלכות שחיטה וטריפות, כדי להרגיע את רוחם, ובכל זאת הם מַרבּים במחלוקת… מלבד זה, וזהו העיקר, הוא מתנגד בהחלט ליסוּד מרכז ראשי פה. הבּרון עֶדמונד הוא עמוּד התוך לכל הענין, והמרכז צריך להיות בפאריז. נסיתי לגַלות אזנו מעט מהרבה מדרכי פעולותיהם של שלוחי הבּרוֹן. על הכל הוא עונה: “כולנו בני אדם, והשגיאה מצויה”…

על דבר ה“אמת מארץ ישׂראל”, הנה כבר קראתם ב“המליץ” תשובותיהם של… ובקרוב תקראו גם “תשובה קצרה” מאתי על כל התשובות האלה18. מתוך התשובה הקצרה הזאת תראו גם כן, כי אם ביֶתר הדברים חושב אני לנחוץ לעמוֹד על דעתי, הנה בדבר “הדבּור העברי” היתה כל מגמתי להעיר את הלבבות, שלא יקריבו על המזבח הזה את העיקר, אבל אחר שנתעוררו הלבבות… לא אוסיף להתוַכּח בזה…


לונדון, י“ז מרחשון תרנ”ד.

…“איש מיוחד לעניני חו”צ בפאריז" – הוא באמת חסרון מורגש, אבל לא ע“י הגרש”מ ולא בעת הזאת יוכל החסרון הזה להמלא. האיש החסר צריך להיות בעל דעה וטקס במובן אירופי, שיוכל לרכּוש לו את הכבוד הדרוש לציר חו“צ בעיני אחינו הצרפתיים. ואיש כזה אינני רואה בתוכנו, אשר יאבה ויוּכל להתישב בפאריז לצורך זה, ואף אם ישנוֹ, הנה הגרש”מ בודאי יבחר באיש ממין אחר…

… בודאי קראתם כבר את תשובתי הקצרה ב“המליץ”. זאת היא הכרתי הפנימית. ובכל זאת מצטער אני, שבסבּות המחלות לא היו רוב אחינו ביפו בעת ששלחתי מאמרי “אמת מא”י", והאחדים שקראו אותו לא מצאו בו שום סכנה. בודאי, אם היו רוב חברי מתנגדים לזה, הייתי מבטל דעתי מפני דעתם.

… ביום א' העבר היתה לי שׂיחה ארוכה עם הקוֹלוֹניל גולדסמית וה' ד’אביגדור. הם שניהם חו“צ טובים ורצונם גדול, אבל כמדומה לי, שיכלתם קטנה הרבה מרצונם. לפי דבריהם עצמם, לא הצליחו עד כה להשפיע מרוחם על “אריסטוקרטינו” פה, ובלעדיהם אין איש מאלה מתחזק עמהם. כל עיקר פעולתם עתה היא ההשתדלות בדבר יסוּד קולוניא אחת קטנה, וכפי שהציע לפנַי הקולוניל את מעַרכי לבו, קרוב הוא חפצם לחפצנו בדבר קולוניא דוגמאית. אבל דא עקא. גם אותם הוליכו עד כה שולל מפאריז על ידי מכתבי ישועה. על יסוד המכתבים האלה האמינו, כי באמת בטלה הגזרה, וע”כ פנו לרוסיא בהצעה, שיבוחרו בשביל קולוניא זו לע“ע כעשׂרה אנשים עובדי אדמה מנעוריהם אשר יהיו מורי דרך לאחרים. וגם את ה”קוּשאן" על האדמה שקנו אצל הנדיב חפצו לכתוב על שם ה' מ., אשר כבר נתן הסכמתו לזה. ורק לפני ימים מספר קבּלו מכתב מפאריז ובו ידרשו מאת ה' מ., שיתחייב בחתימת ידו לבלי הושיב אֶמיגרנטים על אדמתו, כי באופן אחר אי אפשר להשֹיג הקוּשאן19. תוכלו לצייר לכם את כעסם ומבוכתם. ה' מ. לא יתן בשום אופן התחייבות כזו, וגם הם עצמם אינם יכולים להסכים לזה, מפני הבזיון הגדול אשר תעטה על כל חו“צ באנגליא התחייבות כזו, ביחוד בעיני הנוצרים. הן חו”צ פה דורשים בפומבי ע“ד ההכרח להושיב בני ישׂראל בא”י, וזו כל מטרתם ואמונתם בעתידות ישׂראל, ועתה מה יאמרו הגויים בהוָדע להם, כי חו“צ אלו עצמם התחייבו לממשלת תוגרמא לבלי הושיב בני ישׂראל בא”י? – הלא יהיו לשׂחוק! סוף דבר, הם במבוכה גדולה ולא ידעו מה לעשׂות. אני בארתי להם מעט מצב הדבר וסבּת הידיעות הסותרות זו את זו מפּאריז, והודו לי מאד…

בכלל ראיתי, כי העבודה פה רבּה יותר ממה שחשבתי, ולא בשנה ולא בשנתים תעשׂה.


אודיסא, כ“ב חשון תרנ”ה20

…כמדומה לי, שכתבתי לכם כבר דעתי, כי היטבתם מאד לענות לאחינו הווילנאים ע“ד יחס אגודתנו לעניני הדת. הנני חושב, כי גם עתה (או יותר נכון – עתה ביתר שׂאת) עלינו לדבּר דברים ברורים ולהשמר מאד לבלי תת מקום להמשׂכילים לחשדנו בצביעות ולהקנאים לחשבנו לרכּי-לב, הנכונים להתפשר אתם ולעשׂות להם הנחות כחפצם. טקטיקא כזו (שבּה יבחרו, כנראה, אחינו הצפוניים), מלבד שמתנגדת היא ליסודותינו הראשיים, מסוגלת להרחיק מעלינו את טובי העם, החביבים לנו ביותר, ולהגדיל את ה”אַפּיטיט" של צוררינו וקדושינו במדה גדולה מאד…

כשאני לעצמי על עמדי אעמוד ולא אוַתּר מדעותי ומיסודות אגודתנו אפילו כל שהוא. במאמרי האחרון ב“המליץ”21 היתה מגמתי להראות לאחינו “היראים”, איזה דרך נכוֹן אני ללכת גם לימים הבאים ומה הוא יחס אגודתנו לדעות-חבריה השונות. אם הצלחתי לפקוח עיני רבים מהם – מסופק אני. כבר יש לי סימנים, שגם הפעם יעוררו הדברים רק תלונות ותרעומות, בלי כל תועלת. ואני חשבתי, כי אחר דברים ברורים כאלה אי אפשר עוד לאיש המכבּד את עצמו לפסוח על שתי הסעפּים, אלא מוכרח להסכים ליסוד הסבלנות המוחלטת או לעזוב את אגודתנו…

אודיסא, כ“ד אדר תרנ”ה.

זה איזו שבועות לא כתבתי לכם, אע“פ שבריאותי בזמן האחרון הוטבה הרבה. אך רוגזם של ענינים אחרים קפץ עלי, ואמרתי להתאפק מלכתוב לכם עד שיתבררו הדברים. ואולם בראותי, כי ה”בירור" הולך ונדחה מי יודע עד מתי, הנני מוצא לנחוץ להודיעכם הכל, למען תדעו מצבנו ותבינו מה הוא דורש.

דעו איפוא אחים, כי האינטריגות הירושלמיות הצליחו לחדור גם אל בית הוַעד (של חו"צ) ולסכסך איש באחיו22

והנה בנוגע ליחס ב“מ אל הוַעד מעתה, כמובן, עוד לא באה העת להחליט דבר, עד שנראה מה אחרית כל זה. אבל המקרה הזה הורני, כי שגיתי הרבה בבטחי בישרת לבם ובדעתם הצלולה של חו”צ בכלל, ובהאמיני, כי אחר שפעולות כל אחד מאתנו גלויות וידועות לכּל במשך שנים רבות, אין לנו לירוא בפני אינטריגות. עתה יודע אני, כי אין אנו יכולים לבטוח במעשׂינו שיעידו עלינו, וצריכים אנו לחשוב מחשבות על מצבנו, אשר ברע הוא מאד. ולוּ לפחות היתה אגודתנו באמת חזקה ומוכשרת להחזיק מעמד נגד האויבים! אבל, מתוך מכתביכם ומתוך דברים שונים שאני יודע בעצמי רואה אני היטב, כי באמת אנו נלחמים בעד דגל רוב נושׂאיו אינם ראויים לו ואינם מסורים לו כלל, ואם עד כה יכלנו לחכּות ולקוות, כי ברבות הימים ישתנה הדבר לטוב, הנה עתה, במצב כזה, הלא בודאי תודו, כי באה העת להציב בכל תקפּה את השאלה: אם להיות או לחדול, אם להיות הוָיה אמתּית או לחדול לגמרי מהיות.

כשאני לעצמי הרביתי בימים האחרונים לחשוב על זה ובאתי לידי הכּרה ברורה:

  1. כי אם אפשר בשום אופן להמשיך חיי אגודתנו בתור אגודה מסתתרת. כי באופן הזה לא רק לא תוּכל עוד להביא תועלת לחבת ציון, אלא עוד תהיה כאבן נגף על דרך התפּתחות הענין, בהיותה סבּה למריבות וסכסוכים פנימיים ובהיותה גורמת להטיל חשד במעשׂי חבריה, באופן שלא יוכלו עוד להיות לתועלת אף בפעולותיהם הבודדות על דעת עצמם, כאשר הם.

ב) כי כל החוקים והצירימוֹניות אשר בשבילם היתה האגודה עד כה לאגודה מסותרת, לא רק שלא הועילו מאומה למטרתה, אלא אף לא יצאו אל הפועל כמעט בשום זמן ונשארו “אותיות מתות”, וגם “המשמעת” אינה אלא כתובה בספר, ולא במציאות.

ג) כי, מצד אחר, יש באגודתנו רוח חיים ומוכשרת היא להתפתח, יען אשר הבסיס המוסרי והאידיאלי, שעליו נוֹסדה, הוא לה למקור חיים וכוח והוא פועל פעולה נמרצה על לבות אלה שנתנו ידם לה באמת ובתמים, והוא הוא שמטביע חותמו על כל מעשׂי החברים האלה ונותן להם צורה יפה של אמת, תום, התמכּרות, אחדוּת וסדרים, באופן שגם אנו בעצמנו נשגה לפעמים, בראותנו איך החברים מתיחסים זה לזה בענוָה ואהבה ומשתדלים להתאחד בכוחותיהם ולעזור איש במעשׂי רעהו, ואנו נוטים ליחס כל זה לפעולת חוק המשמעת. בעוד שבאמת אינו אלא פעולת היסוד המוסרי שברוח האגודה.

ד) כי על כן, אם חפצים אנו בחיי האגודה, עלינו להרוס בלי חמלה ובפעם אחת את כל “החומה הסינית”, אשר בנינו סביבה, ולהפכה מאגודה מסותרת למפלגה גלויה, אשר ביד רמה תרים דגל התפתחות רוח האומה והטבת מצבה המוסרי על יסוד חבת ציון, ואשר תקבּל באהבה ובפומבי את כל אלה שיש תקוה מהם להצלחת הענין, בלי כל צירימוֹניות יתרות ומבלי להסתיר שמותיהם. כאמור, הנני בטוח, כי עצם רוח האגודה, בלי כל חוקים חיצוניים, יהיה סבּה גם לעתיד לתת לפעולות חבריה אותה הצורה של אחדוּת וסדרים שאפשר לדרוש מאת בני עמנו, לפי מצבם המוסרי עתה. ויותר הן לא נוכל לדרוש ולא נוּכל להשׂיג, גם אם נוסיף עוד אלפי חוקים כתובים.

  1. כי מאתנו, יושבי רוסיא, אין האגודה יכולה לקוות לגדוֹלות, אף בהיותה למפלגה גלויה. כי מצבנו בארץ לא יתננו גם אז לקרוא אספות, לדרוש ברבים, וכדומה מן הדברים שכל מפלגה משתמשת בהם למטרתה. אבל בכל זאת יקל לנו אז הרבה לפעול, לפחות, בתור חברים יחידים, או בהשתתפות איזו יחידים כאחד, מבלי להביא לידי רעד אנשים כחברי הוַעד ודומיהם. לא כן בא“י ובארצות המערב ואמריקא. שם תוּכל “מפלגת ב”מ” לעשׂות הרבה בזמן קצר ולהרחיב רעיונה ופעולתה במדה גדולה מאד. כי על כן אחשוב, אחים, שאתם צריכים להרים דגלנו ולהשתדל לשׂאתו אל המערב, מבליט שׂים לב הרבה לעת עתה אל אחינו הצפוניים.

  2. אלה הם היסודות הראשיים. וכמובן, יש עוד פרטים רבים שצריכים אתם לדון עליהם בהקדם האפשרי ולהביא הדבר לידי גמר במהרה בקרוב…

… אנא אחים, לבשו עוז וגשו אל המלאכה באֵינרגיא ובדעה חזקה. כי אם תאמרו להתחיל גם הפעם בשאלות ותשובות ופלפולים עם החברים בלשכה זאת ובלשכה אחרת, תבלו זמן לבטלה ומאומה לא יעלה בידכם. עת לעשׂות היא ולא להתפלפל. ואם לא תרגישו עוז בלבבכם לעשׂות כן, אז יותר טוב, שנַתִּיר את אגודתנו רגע אחד ולא נוסיף לבלות זמן וכוח בדבר גדול מיכלתנו. גם אני עשׂיתי כן, והנני כותב כל זאת על דעת עצמי ולא נמלכתי בחברינו פה. מפני שידעתי ע“פ הנסיון, כי ע”י הפלפולים לא נצליח לגשת לאיזו פעולה רדיקלית לעולם, בעוד שפעולה כזו נחוצה עתה מאד…

סלחו נא על הבלבול ורוע הסגנון שבמכתבי זה. הרבה סבּות לדבר, והעיקרית: – כי בדם לבבי כתבתיו23.


אודיסא, א' סיון תרנ"ה.

… בהיות פה איזו מאחינו מערי המדינה, דבּרנו הרבה על מצב עניני ב“מ עתה. אך מתוך השׂיחות נתגלה ברור, כי רחוקים אנו עוד מאד מאחדוּת הדעות אפילו בשאלה העיקרית: מהות ב”מ ומטרתם הראשית, וע“כ החלטנו, שאנחנו פה ואתם והוורשאים נחבּר שלש פּרוגרמות מבוררות ומוגבלות ע”ד מטרת ב“מ ופעולותיהם וסדריהם מעתה, וע”י חלוף מכתבים נבוא אחר כך לידי החלטה אחת. והנה בגשתי שבוע זה אל המלאכה הזאת, ראיתי, כי הפּרוֹגרמא שלי תהיה רק הכפלת מה שכבר אמרתי וכתבתי מאה פעמים ואחת. ואחר שכל דברי עד כה לא הועילו לברר הענין ועדיין בלבול הדעות בקרבנו במקומו עומד, – אין ספק שגם הפעם לא הועיל מאומה. ואולי באמת זו היא הסבּה העיקרית לכל הבלבול הזה, שאני הייתי עד כה מחבּר כל הפּרוֹגרמות, ובעוונותי לא זכיתי שיבינוני חברי ויסכימו לדעתי. כי על כן באתי לידי הכּרה, שאין אני יכול לחבּר עוד הפעם פּרוֹגרמא חדשה, עד שאראה איך יבינו אחרים מטובי חברינו את הענין. וע“כ כתבתי לווארשא, שיחברו הם תחלה את הפּרוֹגרמא שלהם וישלחוה אלי, וכן אבקש בזה גם מאתכם. ואחר שתהיינה בידי שתי אלו הפּרוֹגרמות, אולי יצלח לי להבין, מה הוא ההבדל העיקרי בינינו, ואולי תעלה אז בידי להסיר המכשולים מעל דרכנו ע”י הסרת היסודות הסוּבּיֶיקטיביים מן הפּרוֹגרמא שלנו…

ועד שיתבררו עיקרי הדברים אינני חושב לנכון, שנצא בדברים גלויים ב“המליץ” ויֶתר כה“ע, כדי שלא נכּשל בלשוננו ולא נדבּר בשם ב”מ דברים שאינם אלא דעת יחידים מהם. רק זאת עשׂיתי: שלחתי את מכתבכם לעורך “המליץ” וגם הוספתי דברים מצדי ובקשתיו, שידפיס תמצית ה“הכחשה והודעה” בתור העתקה מתוך “הצבי”. להדפיס “דרך החיים” בלי שנויים אי אפשר, מפני הצנזורא, ובשנויים לא יתּכן, כדי שלא נתּן פתחון פה לשׂונאינו לאמור, כי זייפנו בכוָנה, בשביל להונות את הבריות.

על ה“מכתבים מארץ ישׂראל” לא טוב שיבוא שם איש פרטי, כי אז יאבד ערכּם לגמרי… ובכלל לא טוב לשנות שם “בית הלוי”, שכבר יצא טבעו בעולם וקנה לו הרבה לבבות. נחוץ רק להוסיף אחר “בית הלוי” בחצאי עגול: (“בני משה”), אז עוד יותר טוב להודיע רק פעם אחת בהערה מיוחדת, כי “בית הלוי” הם “בני משה”…


אל הלשכות בווארשא ובווילנא

[אודיסא], ב' חשון תרנ"ו24.

בשבועות האחרונים נוֹעדנו אנחנו הח"מ לשׂאת ולתת בענין אגודתנו, ותוצאות הדברים הננו חושבים לנו לחובה להציע בזה לפניכם.

כידוע לכם, מעת נוֹסדה אגודתנו, זה השנה השביעית, לא רעה מנוחה פּנימית ולא יכלה למצוא דרכּה, להתפתח בנחת, “בצעדים קטנים אבל בטוחים”. כאשר קֻותה מראש. טובי החברים הרגישו על כן כל הימים, כי איזה משגה גדול הונח ביסודה, אשר יעמוד למכשול להתפּתחותה. בראשונה אמרו: אולי מונח המכשול בתקנות האגודה – וַישנו את התקנות פעמַים ושלש, אך האגודה לא נרפאה. אחרי כן נסו לבקש החסרון בהעדר מרכז הגון – וַיחליפו גם את המרכז פעמַים ושלש, אך האגודה לא נרפאה. לפני שלש שנים נעשׂתה ריפוֹרמא גדולה ביחס לשני אלו הדברים יחד: התקנות נתכַּוצו בשלשה סעיפים קטנים, בשביל להניח מקום להתפתחות חפשית, והמרכז נקבע במקומו הטבעי – בארץ ישׂראל. אלה החברים אשר השתתפו אז בריפוֹרמא זו זוכרים בודאי, כי היא נחשבה בעיניהם כנסיון אחרון ומוחלט, למען דעת אם יש בנו כוח לחיות או אין. אך הנה עברו מני אז שלש שנים, וגם הנסיון הזה לא עלה יפה: המַחלה הפנימית לא סרה, וכאז כן עתה אנו מרגישים כולנו (אף כי לא כולנו מגלים זאת מלבּא לפוּמא), כי אין באגודתנו רוח חיים אמתּיים, וכל תנועה קלה שתתעורר בה לפעמים – לא ממקור החיים הפנימיים היא באה, כי אם מאיזה סבּה חיצונית, על ידי איזה מניע מלאכותי. סבּה חיצונית כזו (השאון שהקימו אנשים רעים) עוררה תנועה קלה גם בשנה האחרונה, ואחדים מטובי החברים מערים שונות באו לעירנו בקיץ שעבר להוָעץ אתנו יחד ע“ד מצב הדברים. הרבה עסקנו אז בשאלה זו, כל אחד גִלה את כל לבו, את השקפותיו על עצם מטרת האגודה וערכּה, על דרכיה בעבר וחייה בהוה. והשׂיחות האלה פקחו עינינו לראות מה שבקשנו בכל השנים שעברו ולא מצאנו: את המשגה היסודי אשר המית רוח אגודתנו כמעט בשעת לידתה. המשגה הזה הוא מה שבאמת נתקבּצו תחת דגלנו אנשים רחוקים מאד זה מזה בהשקפותיהם היסודיות על דבר רוח האגודה ומטרתה ואופני עבודתה. כל היחס שביניהם, אשר הביאם להתחבּר יחד, הוא – מה שכולם חו”צ אמתּיים, המסורים לעבודת הצבור בלב שלם, וכולם הרגישו את הצורך לָבוֹר מתוך המון חו“צ את מיטב הכוחות ולחבּרם לעבודה משותפת באחדות וסדרים. אבל במהות העבודה הזאת וגם במושׂג האחדות והסדרים רחוקים הלבבות ריחוק גמור, וכל אחד, בתתו ידו לאגודתנו, קוָה למצוא בה מה שלבו חפץ. בשׂיחותינו הנזכרות הגידו על כן אחדים מן החברים (ולא מן הגרועים שבהם) בפה מלא, כי אין עוד כל יסוד לאגודתנו ואין עוד כל צורך בה, אחר שאינה ממלאה את תעודתה, לפי מושׂגם הם. ויֶתר החברים, אשר השקפתם על תעודת האגודה היא אחרת לגמרי, הרגישו באותה שעה, כי פה הוא מקור מחלתנו וכי מחלה כזו אין לה רפואה עולמית. אין אנו חושבים לנחוץ לשוב ולשְנות פה כל חלוקי הדעות שנתגלו באותו מעמד, ומה גם שבזמנו נכתב כל המו”מ בספר ונשלח לאחת הערים היותר נכבדות. אבל העיקר הוא, כי בין שצדקו המתלוננים או לא, מכיוָן שהגענו לירידה כזו, שרבים מטובי החברים, אחר שבע שנים, מבקשים ואינם מוצאים באגודתנו אותו אידיאל שצִיְרו להם במחשבתם בתתם ידם לה, הנה כולנו, וגם אלה שרואים באגודתנו ענין אחר לגמרי, מוכרחים להודות, כי ירידה כזו היא – המות, וכי במצב כזה אין כל תקוה לאגודתנו להגיע לחיים אמתּיים, ויותר טוב לכולנו, יותר טוב לחבת ציון ולהאידיאל הרוחני הכתוב על דגלנו, לקרב קץ האגודה בידינו ולבלתי הארך צער הגסיסה באמצעים מלאכותיים ללא תועלת.

את כל זאת הרגשנו עוד אז, בשעת המו“מ בין החברים, ובכל זאת אמרנו אז (הן גם הנוטה למות אינו רוצה להאמין במיתתו עד הרגע האחרון) לשוב ולנסות עוד הפעם, להגביל מחדש מטרת האגודה ודרכיה. ולמטרה זו הוחלט, שחברי הערים היותר נכבדות יציעו השקפותיהם בכתב ויבררו זה לזה את ההבדל שביניהם – אולי נצליח לבנות הנהרסות. ומה היה סוף הדבר? החברים שבו איש למקומו וכל הענין נשכח מלבם, כאִלו לא היה. כל ההזכרות מצדנו לא הועילו, וגם פרוטוקולי המו”מ הנזכר, אשׁר שלחנו לאחת הערים, אבדו בידי לא נודע מי…

אל נא תצטדקו, אחים, ואל נא תחפצו לרמות את עצמכם ואותנו; לא סבּות צדדיות ומעצורים מקריים אשמים בזה. לוּ היה בנו רצון אמתּי לחיות ואמונה אמתּית באפשרות חיינו, לא היה שום מעצור עוצר בעדנו מלעשׂות כל הדרוש בשביל להציל את האגודה ממות או מגסיסה תמידית הקשה ממות. אבל באמת אין בנו הרצון הזה, מפני שנכרתה מלבנו האמונה הזאת.

ואחר שהרבינו להתבונן בכל החזיונות האלה ונתברר לנו המצב בירור שלם, לא נוּכל עוד לעצום עינינו ולהשלות נפשנו בתקות שוא, ובדאבון לב, אשר אין מלים לתארו, החלטנו על כן להציע לפניכם את דעתנו, כי באה העת להתיר אגודתנו, למען לא נוסיף עוד לחַלל דגלנו הקדוש, אשר כמעט היה לשׂחוק בעיני רבים (ואולי הרוב) מחברינו עצמם. מובן מאליו, כי באמרנו “להתיר אגודתנו”, אין כוָנתנו להתיר אותם הקשרים האמתּיים אשר נבראו במשך הזמן בין רבים מן החברים, ביחוד הראשונים, בעבודתם לישׂראל ולציון. אדרבא, את הקשרים האלה נחשוב לסגולה יקרה אשר תשאיר אגודתנו לנחלה אחריה, והנחלה הזאת היא רבּת ערך מאד. אבל קשרים טבעיים כאלו, אחר שהתפתחו והתחזקו למדי, אינם צריכים עוד לסימנים חיצוניים, ובלי ספק יתקיימו גם בלעדי תקנות כתובות ושם מיוחד וכל יתר הדברים הכלולים במושׂג "אגודה ".

והננו מבקשים מכם, אחינו, לבל תראו בדברינו אלה שום כוָנה צדדית ולא תחשבו, כי מרוב כעס דבּרנו וכי אינכם צריכים אלא להניח דעתנו ולהסיר תלונותינו על ידי פרזות יפות. חלילה לנו! הצעה כזו אינה נעשׂית בקלות דעת, בשביל להכעיס ולהרעים, הרבה חשבנו והרבה נועצנו, בדעה צלולה ומיושבת, ורק אחרי התבוננות בכל צדדי הדבר ואחר שבקשנו בכל כוחנו איזו תרופה אמתּית ולא מצאנו, – רק אחר כל זה באנו לידי ההחלטה הנזכרת. ועל כן נבקש גם אתכם להתבונן בדבר בישוב הדעת ולהודיע לנו דעתכם בהקדם האפשרי.

…אם לא נקבּל מאתכם תשובה עד כלות חודש ימים מהיום, נחשוב שתיקתכם כהודאה.


אל ההנהגה ביפו

אודיסא, כ“ה כסליו תרנ”ו.

..שאלת ב“מ נמצאה במצב זה: כידוע לכם, בעת בחירת הוַעד הפועל באו לפה אחדים מטובי אחינו, ויחד אתם נשׂאנו ונתנו בענין זה, ומתוך המו”מ יצא לנו, כי עד היום לא הצלחנו להביא בקרבנו אחדות הדעות גם בדבר עיקר עצמוּת האגודה ומטרתה. הדבר הזה (ועוד סמני רקב שונים שנראו לנו אז בגוף האגודה) עשׂה בנו רושם מעציב כל-כך עד שבאנו לידי החלטה להציע לפני אַחינו בווילנא ובווארשא את השאלה היסודית: אם לא באה העת להתיר את הקשר לגמרי, אחר שבאמת אינו במציאות גם עתה. לפני איזו שבועות קבּלתי תשובותיהם. הם אינם מסכימים לזה בשום אופן. אבל בדבריהם לא מצאנו עוד, איזוהי דרך ישרה בשביל להביא בנו חיים אמתּיים על יסוד “פּרינציפּ” אחד ברור ומתקבל לכל החברים. לע"ע עוד לא עיַננו בהלכה זו שנית, ונראים הדברים, כי גורל הענין יהיה תלוּי ועומד עד עת הבחירות (לוַעד חו"צ) בחודש מאי הבא, שאז בודאי יבואו אחינו הצפוניים לפה, ונוָעץ מה לעשׂות. לפי דעתי, נמצא דגלנו בידי שתי כתּות, שכל אחת מושכתו אליה, ועל ידי זה סופו להקרע, אם לא תאפּה ממנו זו או זו…

* *

*

יותר לא אַלאה עוד את הקוראים. די לי להוסיף, כי בקיץ שנה הנ“ל היתה באמת אספת ב”מ באודיסא, והיא החליטה להמשיך קיום האגודה וגם עשׂתה איזו תקונים חיצוניים, אשר לא אזכור עוד פרטיהם, אבל לרפּאות את המחלה הפנימית לא עלתה בידה. וכה נמשך “הקיום” במצב שאינו לא חיים ולא מות עוד כשנה אחת. ובקיץ שנת תרנ“ז, כשנתעוררה תנועת הציוניות המדינית, בטלה האגודה מאליה מפני קול המונה של בזיליא… **לונדון, חשון תרע”ג.**



  1. ירחים אחדים אחר שנבחרתי לראש האגודה ע“י האספה הכללית הנ”ל, הלכתי לא“י (בחורף תרנ"א), ובצאתי מסרתי את ההנהגה, עד שובי, ללשכת ווארשא. הימים היו, כידוע, ”ימי הרעש“ בעניני הישוב, כמו שתארתי הכל אח”כ במאמרי “אמת מארץ ישׂראל” (חלק א‘ ע’ כ"ג ואילך), ובראותי בא“י, כי גם חברי אגודתנו שם נסחפו בזרם הכללי ועשׂו מה שעשׂו שלא ברוח האגודה, ואני חסר–אוֹנים הייתי לעצור בעדם. – נתמוטטה אמונתי בכוחה המוסרי של האגודה ובכשרוני אני לעמוד בראשה, ואחר מחשבות רבות החלטתי, שבמצב נפשי כזה איני רשאי עוד להיות מנהיג האגודה, הנושׂא עליו אחריות כל המעשׂים. את החלטתי זו הודעתי במכתב מירושלים לההנהגה הזמנית (לצערי, אין בידי העתק ממכתב זה). אבל בשובי לחו”ל התנגדו חברי לזה באופן נמרץ, ולבסוף עשׂינו פשרה: שההנהגה בפועל תהיה בידי “לשכה מרכזית” אשר נבחר ואני אהיה “הראש” אך במובן מוסרי להשגיח על מעשי ההנהגה וחיי האגודה בכללה ולהשפיע על מהלך המעשׂים כפי יכלתי. זאת הסבּה הראשית שהביאה לידי שנוי המרכז וסדר ההנהגה, כמבואר במכתב זה. אך, כמובן, אי אפשר היה לגלוֹתה לכל החברים, שלא לרפּות ידיהם.  ↩

  2. כל חבר שנכנס בברית האגודה היה נותן “הבטחה”: לשמור על חוקי האגודה, למלאות אחריהם בכל מקום ובכל זמן עד מקום שידו מַגעת ולהסתיר סודה גם אם יצא ממחיצתה. בכלל היתה כניסת חבר חדש נעשׂית ע“פ ”ריטוס“ קבוע, כנהוג בכמה חברות נסתרות אחרות. אחר שעברה ההנהגה, ע”פ מכתב חוזר זה, לווארשא, קבּצה ההנהגה החדשה את כל הכתבים השייכים לזה והדפיסה אותם (בתור כתב–יד, בשביל החברים בלבד) במַחבּרת מיוחדת בשם “סכ”ה“ (סדר כניסת החברים). מלבד ”דרך חיים“ ו”מלואים“ וה”הבטחה", נמצאו שם עוד דברים שהיו נוהגים לקראתם לפני החבר הנכנס. ולפי שרבּים היודעים את המַחבּרת הזאת חושבים בטעות, שהכל נכתב על ידי (וכבר נמצא מי שבא עלי בטענת “ורמינהו” מתוך הדברים ההם), ולכן הנני מוסיף בזה, כי לא אני כתבתי אותם הדברים ולא עלי אחריותם.  ↩

  3. ההצעה נתקבלה אח“כ מכל הלשכות, וההנהגה היתה בווארשא עד שנת תרנ”ג, ואז עברה לארץ ישׂראל (עי' להלן). “החוקים היסודיים” הנזכרים פה נמצאים בסוף מַחבּרת “סכ”ה“, בשם ”יסודי האגודה“. ואע”פ שנתחברו על ידי, לא ראיתי צורך להעתיקם פה, לפי שבעיקרם אינם אלא תמצית הכתבים שהעתקתי למעלה.  ↩

  4. כידוע לבקיאים בתולדות יא“י, בא משבר גדול במהלך הישוב, אחר ”ימי הרעש“, בזוף שנת תרנ”א. ממשלת תוגרמא אסרה כניסת היהודים לארץ ומקנה קרקעות, ונתבטלו הקניות הגדולות ואבדו סכומים עצומים של אגודות שונות, ובכלל נתחלל אז כבודה של “חבת ציון” ומנהיגיה מצדדים שונים, ביחוד מצד מעשׂי “הוַעד הפועל” של חו"צ ביפו, שלא נזהר כראוי בעניני האגודות שנמסרו לידו.  ↩

  5. עפ“ד I, ע' י”ט.  ↩

  6. בשם הזה נדפס בעת ההיא פוליטון ב“המליץ” מאת רמ“ל ליליענבלום נגד אגודת ב”מ. ואני השבתי לו אח“כ במאמר ארוך שנדפס ג”כ ב“המליץ” בשם “חסידים ואנשי מעשׂה”. המאמר ההוא לא נכנס לקובץ זה, מפני כבודו של ליליענבלום, כמו שרמזתי על זה בהקדמתי הראשונה (חלק א‘ ע’ ה').  ↩

  7. את המכתב הזה כתבתי בשמי ובשם ההנהגה הישנה.  ↩

  8. דבר זה שהוחלט בווארשא אז – לגלות מציאות האגודה וכל מגמותיה, אחר שכבר גלוּה אויביה במלחמתם נגדה, – לא יצא באותה העת לפעולה, כי ההנהגה בא"י חששה, שיעורר הדבר חשד בעיני הממשלה שם.  ↩

  9. אני הייתי החבר שנבחר לכך.  ↩

  10. עוד באו כאן איזו תקנות, בנוגע לסדר המו"מ בין הוַעד והחברים ולא ראיתי צורך להעתיקן, מפני מיעוט ערכּן לגוף הענין.  ↩

  11. בעת שהעבירו את המרכז לא“י, הנהיגו ג”כ “תעודת חברוּת” הנתונה מאת ההנהגה לכל חבר. על התעודה היו נדפסים שלשה סעיפים, הכוללים בקצור נמרץ מטרות האגודה וחובות החברים וכו'. כדי שיהיה כל זה תמיד לעיני כל אחד. הסעיף העיקרי הוא השני, וזה נוסחו:

    “כתנאים מוכרחים להצלחת עבודתם חושבים ב”מ את המדות האלה: א) אחדות. להיות בין כולם קשר אמתּי ופנימי ואיש את רעהו יחַזקו ויעזרו בעבודת עמם, בלי קנאה ותחרות ובבטול כל פניה עצמית. ב) סדרים. לשמור בכל דבר לפי תכוּנתו שיטה מוגבלת וסדרים הראויים ולשׂים לב ביחוד לחלוקת העבודה באופן נאות, כל דבר למי שהגון לו. ג) זהירות. לחַשב תמיד מראש את מדת כוחם ולצמצם לפיה את פעולותיהם, באופן שיוכלו להוציא מתחת ידם דבר מתוקן. ד) אמת. לכונן דבריהם ומעשׂיהם רק על האמת והמציאות, לפי הכרתם הפנימית, ולבלי השתמש בהונאת דברים אף למטרה רצויה. ה) צניעות. להמנע ככל האפשר מן הרעש והפרסום בכל אשר הם עושׂים; לעבוד לשם המטרה ולהניח לאחרים את הכבוד והגדוּלה".  ↩

  12. ע“ד בתי הספר האלה עי‘ חלק א’ ע' ל”ז; חלק ב‘ ע’ קפ“ט ואילך וחלק ג‘ ע’ רס”א.  ↩

  13. “עתון” זה לא היה עתון ממש, כי אם “מכתבים מארץ ישׂראל”, הכוללים רק ידיעות ע“ד מצב הישוב בא”י, ועל החתום – “בית הלוי”. המכתבים האלה – שיצאו במשך שנים אחדות בכל חודש וקנו להם שם טוב – היו נדפסים בתור כתב–יד באכסמפלרים מועטים ונשלחים במעטפות סגורות לכל הלשכות וגם להרבה עסקנים מחו“צ שלא היו חברים לב”מ.  ↩

  14. בראש הוע“פ של חו”צ ביפו עמד אז המנוח מר בינשטוֹק. איש משכיל ואוהב עמו, אשר, לפי תכוּנות רוחו, נוטה היה למגמות ב"מ, ואם לא היה חבר להאגודה, היה מתיעץ בכל השאלות עם החברים שביפו.  ↩

  15. להבנת המכתבים שאחר זה עלי להוסיף, כי אמנם הלכתי אז לא“י, ואחר שנתברר לי המצב, כמו שתארתיו במאמרי ”אמת מארץ ישׂראל“ השני (חלק א‘ ע’ ל' ואילך), הלכתי מא”י ללונדון דרך פאריז, בתקוה לעורר את הלבבות שם על הנחיצות ליסד בארצות המערב אוֹרגניזציא גדולה לישוב א"י (עי‘ שם ע’ ל"ג).  ↩

  16. מכתב זה והשנַים שלאחריו אינם נוגעים אמנם בדרך ישרה לעניני ב“מ המיוחדים ויחוסי אליהם, אבל העתקתים כאן בשביל להראות, כמה רחוק מן האמת אותו המושׂג שנתפשט ע”ד האגודה ומנהיגיה, כי היו מתנגדים לכל מעשׂה בעניני הישוב ה“גשמי” ועוסקים תמיד רק ב“רוחניות”.  ↩

  17. ע“ד הקומיטט הזה עי' עפ”ד II, ע' רכ"ט.  ↩

  18. הוא המאמר הנמצא בחלק א‘, ע’ ל"ט ואילך.  ↩

  19. עי‘ עפ"ד II, ע’ רכ"ט.  ↩

  20. בשנת תרנ“ד נתעוררה בירושלים, מסבּות ידועות, אַגיטציה עצומה נגד ב”מ, שהלכה ונתפשטה גם בחו“ל ונמשכה גם בשנת תרנ”ה. בכתבי פלסתר מיוחדים ומאמרים בכה"ע ומכתבים פרטיים השתדלו להבאיש ריח האגודה בעיני העם על ידי שקרים שונים ומשונים. ביחוד השתדלו לקבוע בלבבות את האמונה, שכל עיקר מגמתה של האגודה היא הריסת הדת. וכל אותה העת הוכרחנו לבלות זמננו וכוחנו בהגנה על יסודות האגודה ומעשׂיה ובהכחשת השקרים אשר בדו עליה מתנגדיה.  ↩

  21. הוא המאמר “דברי שלום” (חלק א‘ ע’ נ"ו ואילך).  ↩

  22. פה באו פרטי הסכסוך, אשר השמטתים מפני כבודם של הנוגעים בדבר.  ↩

  23. זמן קצר אחר זה עשׂתה ההנהגה את הצעד הראשון להתגלות האגודה, בהדפיסה במכה“ע הירושלמי ”הצבי“ מאמר בשם ”הכחשה והודכה“, שבּו הודיעה גָלוי ע”ד מציאות האגודה ובררה לפני הקהל את מגמותיה ומעשׂיה.  ↩

  24. המכתב הזה נמצא אצלי בכתב ידי, בלי חתימות. כי הועתר אח"כ שנית מתוך כתבי לכתב נקי, שעליו חתמנו. ואפשר שבהעתק שני נעשׂו איזו שנויים קלי ערך, אך הנוסח בכללו לא נשתנה. על החתום באתי אני וחברי הלשכה באודיסא.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47603 יצירות מאת 2648 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20050 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!