לא בלבי נולדה המחשבה לפרסם בעודני חי את אגרותי שכתבתי במשך שנים רבות לסופרים ועסקנים לאומיים מבני דורי. כשאני לעצמי, הייתי בודאי מניח את הדבר, כנהוג, לבאים אחרי, שיטפלו בזה אחר מותי ויפרסמו מאגרותי מה שימצאו ראוי לכך. אבל בין הסופרים היושבים עמי עתה פה בארץ ישראל נמצאו חברים קרובים שעבדו עמי יחד זמן רב, בהיותנו עוד בארצות הגולה, וידעו תכונת אגרותי הנזכרות, אשר חלק מהן קראו עוד בשעת כתיבתן, והם, החברים הללו, האיצו בי לגשת בעצמי אל המלאכה הזאת תיכף, בהיותם חושבים, כי החומר הכלול באגרותי ערכו רב לתולדות ספרותנו ותנועתנו הלאומית בדור האחרון, וכי אני בעצמי מוכשר אני יותר מאחרים לבחור מה שראוי להשמר מאיזה צד ולהוסיף ביאור במקומות שיש צורך בכך. ועוד גם זאת: מי יודע מה יהיה אחרַי – אם ימָצאו אז אנשים מן המוכשרים לזה אשר יואילו לאבד זמנם וכחם בעבודה שכזו. וכה חזקו עלי דברי חברַי והביאוני לקבל דעתם. ביחוד גרם לזה מה שגם מצבי האישי עתה מתאים לכך. כי בסבת מחלה ארוכה, אין ביכלתי בשנים האחרונות לעבוד עבודה מקורית שיש בה יגיעת המוח במדה מרובה, - והיתה לי עבודה זו – עריכת אגרותי והדפסתן – למלאות חלק מזמני בדבר שאינו משולל תועלת ושאינו דורש עם זה יגיעת בשר ורוח יותר מאשר אוכל שאת. גם מו"ל נמצא לי תיכף, אשר קבל עליו הוצאת הספר בחפץ לב. ובתנאים נוחים כאלה נגשתי אל העבודה ברצון ובהכרה פנימית מעודדת, שגם בימים הרעים האלה, ימי זקנה וחלי, עדין לא בטלתי מן העולם לגמרי, ועושה אני דבר שעתיד אולי להביא תועלת מצד ידוע.

יותר לא אגיד מאומה על עצם הדבר, אבל רוצה אני להוסיף פה איזו הערות והוראות, בנוגע לאופן הסדור והכללים שקבעתי לי בזה.

א. את המנהג להשאיר בידי העתק ממכתבי קניתי לי רק בעת שבאתי לברלין ליסד את “השלח” (אוגוסט 1896). כל המכתבים הרבים שכתבתי לפני זה – והרבה מהם היו חשובים לתולדות התנועה הלאומית וישוב א“י באותו הזמן – לא נמצא בידי העתק מהם ולא נכנסו לע”ע לקובץ זה¹. רק שני מכתבים שמסר לי ידידי מר י. ח. רבניצקי – והם נכתבו רק כחודש או שנים לפני הזמן הנ“ל – אותם הכנסתי בראש הקובץ. – ואולם עדיין לא נואשתי לגמרי מן האפשרות לקבל במשך הזמן קצת מן המכתבים ההם. למטרה זו פרסמתי מודעה בכה”ע, שבה בקשתי את כל אלה שיש בידם מכתב או מכתבים מאתי מן הזמן שלפני ספטמבר 1896 – לשלחם אלי, ואני מבטיח להשיבם לבעליהם אחר השמוש בהם, אם רצונם בכך. והנני כופל בזה את בקשתי זאת ורוצה אני לקוות, שתמָלא עד כמה שאפשר. ואולם יודע אני, שאפשרות זו מוגבלת מאד, לפי שרוב המכתבים האלה ודאי כבר אבדו ואינם, אם לרגלי מות בעליהם, או לרגלי הבלבולים הכלליים בעולם (ביחוד ברוסיא) בשנים האחרונות. אך מה שנמצא עוד הייתי חפץ להציל מן הכליון. ואם יעלה הדבר בידי, אתן בסוף הקובץ “מלואים”, שיכללו בעיקר אותם המכתבים מן התקופה שלפני זמן התחלת הקובץ.

אך מלבד זה יש גם מכתבים שנכתבו לאחר התקופה ההיא אשר לא נמצא בידי העתק מהם מסבות שונות, או שההעתק שבידי יצא מטושטש ביותר ולא יכלתי להשתמש בו. והנני מבקש בזה מאת כל אלה שיש בידם מכתבים חשובים מצד תכנם אשר לא נמצא, בקובץ הזה (ודאי מסבות הנזכרות), - שיואילו לשלוח לי את המכתבים, בשביל לתתם בספר ה“מלואים”, וגם את אלה אני מבטיח להשיב לבעליהם, אם ידרשו זאת ממני.

ב. מובן מאליו, שהכנסתי לקובץ הזה רק מכתבים שיש להם, לפי דעתי, ערך ידוע מאיזה צד, בתור חומר לתולדות הספרות העברית והתנועה הלאומית, או לתולדות נושאיהם של שתי אלה, בדורי. בכתבי את הדברים האלה, אינני ידוע עדיין, מה תהיה כמותו של הקובץ הזה, כי רחוק אני עוד מאד מן הגמר, אבל בכלל נראה לי, שמה שאכניס לא יהיה יותר – ואולי פחות – משליש מכל המכתבים שנמצא בידי העתק מהם. כי מלבד המכתבים שאני משמיט מפני הטעם הנזכר (כלומר, שאיני מוצא בהם דבר הראוי להשתמר), משמיט אני גם כן הרבה מכתבים אחרים, מפני כבוד הבריות. הרבה מן האנשים שאליהם או עליהם כתבתי – עודם בחיים, וגם אלה שכבר אינם – חשבתי לי לחובה לשמור על כבודם ולהמנע עד כמה שאפשר מלפרסם דברים שיש בהם עלבון לזכרם.

ג. מפני הסבות הנזכרות (ולפעמים גם מהיות ההעתק שבידי קצתו מטושטש) השמטתי בכמה מקומות דברים רבים גם מתוך המכתבים שהכנסתי. וכדי שידע הקורא, איפה וכמה נשמט בכל מקום, ציינתי כל ההשמטות בגופי המכתבים על ידי נקודות, על פי כלל זה: ארבע נקודות מורות על השמטה קטנה (לפעמים רק איזו מלים ולפעמים גם איזו שורות); חמש – על השמטה בינונית, שאינה מגיעה לעמוד שלם, ושש – על השמטה גדולה, כעמוד ויותר. ויש גם שמתוך מכתב ארוך העתקתי פה רק שורות אחדות, וכל השאר השמטתי, מפני הטעמים הנזכרים.

ד. גם זה מובן מאליו, שרק לגרוע הרשיתי לעצמי, אך לא להוסיף עתה דברים שלא נמצאו בגופי המכתבים וגם לא לשנות בהם שנויים עיקריים. ואולם יש – וגם זה רק לעתים רחוקות – ששניתי מלה או מבטא לשם תקון הלשון או הסגנון, ובמקרים כאלה נזהרתי תמיד, שלא תשתנה על ידי זה כונת הדברים.

ה. הרבה מכתבים שבקבץ הזה נכתבו בלשונות אחרות (רוסית, אשכנזית או אנגלית), ותרגמתי אותם עתה לעברית ורשמתי בראש המכתב בשני חצאי-עגול: “תרגום מרוסית” או “תרגום מאשכנזית” וכו'. כמובן, השתדלתי שיהיה התרגום מדויק ככל האפשר, אבל, כידוע לבקיאים בטיב מלאכה זו, אי אפשר לתרגם מלה במלה, ביחוד משפה אירופית לעברית, ובמקומות רבים צריך הייתי לילך סחור סחור ולמסור את הכונה רק בקירוב. מפני זה היה באמת הדין נותן, שמלבד התרגום העברי, אתן פה גם גופי המכתבים בלשונם המקורית, אלא שזה היה מגדיל כמות הספר יותר מדי, והתועלת לא היתה רבה כל כך. כי סוף סוף אין זה ספר מדעי, שהדיוק בכל פרט ופרט הוא דבר מוכרח, ובעיקרי התרגום פה מדויק כל צרכו ואפשר לסמוך עליו.

ו. מפני שגם אני וגם האנשים שאליהם כתבתי נמצאו פעמים ברוסיא ופעמים בארצות אחרות, טבע הדבר מחייב, שהיום הרשום בראשי המכתבים הוא לא תמיד על פי “לוח” אחד, וכדי להסיר את הערבוביא הזאת, החלפתי עתה את ה“דַטום” הרוסי – בכל מקום שנמצא בגופי המכתבים – בזה של ארצות המערב על ידי הוספת הימים שבהם נבדלו זה מזה. ה“דטום” העברי, במקום שנמצא, נתתיו גם פה, ועל ידי זה יקל על הקורא לחשב ולמצוא לעת הצורך את הדטום העברי גם במכתבים שלא נרשם בראשם. כי מטעמים מעשיים השתמשתי במכתבַי כמעט תמיד במספר הנהוג במדינה, ורק לפעמים הוספתי גם את הדטום העברי.

ז. שמות אנשים פרטיים הנזכרים במכתבים נתתי פעמים במלואם ופעמים בראשי תיבות ופעמים שהשמטתים לגמרי והצבתי במקומם נקודות, - הכל לפי שנראה לי יותר מתאים אל הכלל הגדול שהחזקתי בו תמיד: שמירת כבוד הבריות. מטעם זה נתתי לפעמים רק בראשי תיבות גם שם האיש שאליו כתבתי.

ח. פעמים שבסוף המכתב, אחרי חתימת שמי, יש הוספה בצורת “פוסטסקריפטוס”. ואולם פה, שהשמטתי חתימת שמי בסוף כל מכתב, באה ההוספה שבסופו כחלק ממנו בלי הבדל מן השאר. ובאמת כמעט תמיד כוללת ההוספה רק דברים ששכחתי להכניסם לגוף המכתב, ולא שהיתה בזה כונה מיוחדת לתתם במדור מיוחד.

ט. ההערות שהוספתי עתה בשולי העמודים הן רובן רק מראי מקומות למכתבים אחרים, ששם ימצא הקורא דברים הנוגעים להענין המדובר ומוסיפים לו ביאור. אבל לפעמים נתתי בהערות גם פרטי איזה מאורע, המפיצים אור על הדברים שבגוף המכתב. לצערי הגדול, הרבה מאורעות מן התקופה הארוכה, שבה נכתבו המכתבים, לא נשמרו בזכרוני בכל פרטיהם, ובמקרים כאלה, שלא הייתי בטוח, כי יכול אני למסור הדבר בדיוק הדרוש, בחרתי בשתיקה, אף במקום שטוב היה להוסיף ביאור, – כדי שלא להכשל בטעות ואַשגה את הקוראים.

אחד העם.

תל-אביב, סיון תרפ"ג.

למר י. ח. רבניצקי, אודיסא¹

ווארשא, כ“ג אייר תרנ”ו (מאי 1896) ²

דחיתי תשובתי על מכתבך מיום ליום, בתקותי כי אמצא לי שעה פנויה לכתוב אליך בפרטות מכל אשר אתי. ולכתוב אליך בפרטות חפצתי לא רק מפני כבודך, כי אם – לא אכחד – מפני שמרגיש אני לפעמים צורך גדול לגול מעל לבי “אבנים” כבדות העמוסות עליו עתה, וחשבתי כי אפשר לעשות זאת על ידי “השתפכות הנפש” במכתב לאוהב קרוב. אבל רואה אני, כי אם אומר לחכות עד שאמצא אותה שעה פנויה, לא אכתוב לעולם. שעות פנויות יש לי אמנם בערב, אבל אחרי עבודת היום, אחר שהוגעתי את מוחי בכתיבת המון מכתבים, בחשבונות של הבל ובקריאת מאמרים ושירים אשר על הרוב יקלקלו את,קיבתי" עד הקאה, - אחר כל אלה אין בי עוד כח לשוב ולכתוב עוד גם מכתבים פרטיים בערב. ובכן החלטתי לכתוב לך לפחות את המכתב הקצר הזה, למען הודיעך, כי עודני חי, וכי געגועַי על אודיסא וכל אשר אהבתי בה גדולים הרבה יותר מאשר יכלתי לצייר לי מראש. ואתם אינכם חושבים לנחוץ להודיעני מזמן לזמן מה נעשה (או מה בלתי נעשה) אצלכם. כנראה, תנָחמו אתם על “האבֵדה” בזמן יותר קצר וביסורים יותר קלים מאשר “האבדה” תנָחם עליכם. עפשטיין הבטיחני לכתוב לפעמים מסודות הועד³, וכמובן, עודנו כותב ועוד לא חתם.

בהעירך אותי לזכור את “הפרדס”, הנך לועג לרש. התדמה כי אוכל לשכוח זאת? ה“פרדס” אמנם בנך הוא, אבל הלא גם אני לקחתי חלק בחבלי הלידה ובחתוליו וטפלתי בו כבילד שעשועים, ואיך אשכח, כי יוצא הוא עתה לשוק, ואני איני יכול ללוותו אפילו דרך קצרה סמוך לשער? אבל מה אעשה וכך, כנראה, נגזרה גזרה. ובכל זאת הודיעני נא הזמן האחרון שבאחרונים: אולי לפתע פתאום יערה עלי רוח ממרום, ואוכל עוד לכתוב איזה עמודים…

למר י.ח. רבניצקי, אודיסא.

ווארשא, כ“ב סיון תרנ”ו (יוני 96).

בקבלי מכתבך האחרון וקראתי דבריך ע“ד מאמרי בשביל ה”פרדס“, אמרתי אל לבי: הבה אאזור כגבר חלצי ואקיים נפש אחת מישראל (הלא כך אמרת: כי בנפשך הוא). אך כעין הקדמה, צריך אני לבאר לך סדר יומי: בבוקר אקום בשבע שעות, ועד שמונה אני כותב מכתבים פרטיים, פעמַיים בשבוע – לביתי ובית אבי, וביתר הימים – לשאר אוהבַי ומכירי הפונים אלי במכתביהם. אחרי כן אשתה טהע ואקרא לפעמים קריאה קלה, מכ”ע או איזה ספר. ובתשע ומחצה אלך לבית “אחיאסף” ואשב שם כל היום (מלבד שעה ומחצה לארוחת הצהרים) ואשוב למעוני בשמונה או שמונה ומחצה בערב. ועד שאגמור ארוחת הערב ושתית הטהע תעבור שעה ויותר. אז אצא לשאוף רוח מעט בגן העיר, ובאחת עשרה אשוב לביתי. זה הוא משפטי יום יום. ובכן, כאשר נדבה רוחי להציל נפשך משחת, החלטתי לקום בכל יום בחמש שעות ולהקדיש שתי שעות לעבודת ה“פרדס” עד שאגמור המלאכה. וביום ב' שעבר החלותי. התגברתי כארי וגזלתי שתי שעות משנתי, ובחמש ומחצה כבר ישבתי אל שולחני ועטי בידי, ובשבע שעות הנחתי עטי מידי – והנייר נשאר חָלק כשהיה. כי ראשי היה כבד עלי ממיעוט שֵנה, וכל השתדלותי לא עמדה לי לאסוף מחשבותי כראוי ולסדרן בדברים. ביום ההוא לא כתבתי עוד מכתבים פרטיים וגם עבודת “אחיאסף” התנהגה בכבדות, כי הייתי חש בראשי כל היום. אז ראיתי, כי קשה לשנות מן המנהג, אחר שעברו עלי רוב שנותי ולא הייתי ממשכימי קום, וגמרתי בלבי להקדיש לך שעות הערב. ואתמול היה הערב הראשון אשר לא יצאתי לשאוף רוח אחר עמל היום, כי אם ישבתי כלוא בחדרי וחשבתי מחשבות ע“ד ה”פרדס“. מתחלה חשבתי ע”ד הנושא אשר אבחר למאמרי, וכשהעמקתי לחשוב בו, ראיתי, כי אין בי די כח במצבי עתה לבארו כראוי, וגם הספרים הדרושים לזה, שישנם באוצר ספרַי בביתי, לא ימָצאו פה. שבתי וחשבתי ע“ד נושא אחר – וראיתי, כי גם הוא דורש ספרים, ועוד יותר – רוח נכונה ודעה צלולה, ויותר שהעמקתי לנתח את הענין ולהתבונן במצב נפשי עתה, יותר הוברר לי, שאינני מסוגל עתה כלל וכלל להוציא מתחת ידי מאמר מתוקן כל צרכו: עוד לא קמו לדממה הסערות שהרעישו את לבבי בעת האחרונה, עודני “קרוע ומורתח”, תלוי ועומד בין קצוות רחוקות ומתנגדות, ולא אדע מה יֵלד לי יום מחר. ואני אינני סופר “בחסד עליון”, היושב אל השולחן בנוח עליו הרוח וכותב וכותב כמעין המתגבר. בזעת אפים ובעמל נפש אכתוב מה שאכתוב, ושמעתתא שלי בעי צלותא. בקצרה, באתי לידי הכרה ברורה, כי אם לא אחפוץ להניח מקומי שרכשתי לי בספרותנו ולאבד עולמי בשעה אחת, עלי לחדול מכתוב “עד יעבור זעם”. אין ספק אמנם בעיני, כי עוד יבוא יום ואלמוד ואכתוב אולי יותר מאשר לפנים, אבל ה”פרדס" לא יוכל לחכות ליום ההוא, כי לא קרוב הוא. אתה לא תוכל לצייר בנפשך, “שיוכל לצאת ספר הפרדס בלי מאמר אחד העם”, ואני עוד פחות מזה אוכל לצייר לי, שיוכל מאמר “אחד העם” להיות מן הגרועים שב“פרדס”, ולא אחפוץ בשום אופן ליתן מקום לקוראים ומבקרים לאמור: תש כחו של “אחד העם”. אקוה, כי לא תחשוב לי לחטאה מה שכבודי הספרותי יקר בעיני, ומה גם שיש בזה צד מוסרי יותר “דק”: לא אחפוץ שיאמרו גם עלי, כי “שורש נשמתי היתה המטבע”, וכשכלתה המטבע, נפגמה הנשמה ופג טעמה.

הנה “לוח אחיאסף” עומד לצאת, והדין היה נותן, כי עלי להשתתף בו ביחוד, משני טעמים שיש בו מה שאין ב“פרדס”. ראשונה, הלא הכל יודעים, שאני עתה עורכו, וכבר קבלתי מכתבים מאיזו סופרים השואלים, במה עוסק מאמרי בה“לוח”, כי לא יוכלו לצייר לעצמם, שאערוך מאסף ולא אכתוב בו בעצמי. וזאת שנית, להוי ידוע לך, ידידי, אם לא תדע עוד, - כי איזה עשרות רו“כ עושים רושם עתה בחשבונותי הפרטיים, ואם הייתי כותב איזו עמודים ב”לוח“, הלא הייתי משתכר סך “הגון” כזה. ובכל זאת, למרות טעמים “נכבדים” כאלה, יֵצא ה”לוח", ושמי לא יהיה בקרב סופריו.

הנני מקוה, כי אם תתבונן בכל זה לא כעורך ה“פרדס”, כי אם כאוהב ורֵע, תודה גם אתה, שהצדק אתי, ולא תוסיף עוד לצערני. כי אמנם צער גדול אתה גורם לי, בבקשך מאתי דבר שהייתי רוצה לעשות והייתי מחויב לעשות – ואיני יכול לעשותו.

ו“נפשך” מה תהא עליה?

התבוננתי בשתי ה“סכנות” הנשקפות לה וראיתי, שאינן “מסוכנות” כל כך. הראשונה, דבר המודעה שהודעת בה את שמי – זה בודאי מעט “שוֹקינג”, ואתה זוכר בלי ספק, כי כששאלתני על זה קודם נסיעתי, אמרתי לך, שאיני יכול לקבל עלי אחריות הדבר. אך מה שעשוי – עשוי, ואין הדבר נורא כל כך. הלא כבר מלומד אתה בנסיונות כאלה. הן גם במודעתך ע“ד ה”פרדס" השני קרה לך “מקרה לא טהור” כזה ביחס אל לווינסקי, וקהל חסידיו של לווינסקי הלא גדול בהרבה משלי, ובכל זאת לא שלחוך על זה לארץ גזרה, וה“פרדס” השני נמכר לא פחות מן הראשון. נקוה איפוא, כי כן יהיה גם ביחס אל השלישי.

והסכנה השניה, בדבר המקום הפנוי שאין לך במה למלאותו, אפשר גם כן להרחיק בנקל. עליך אמנם להחזיק במנהגך לפתוח את ה“פרדס” באיזו דברים של אחד הסופרים זולתך מן הידועים לקהל. ואני חושב, כי רבי מֶנדלי יחיה יקח עליו הפעם את הטורח הזה ויכתוב שלשה או ארבעה עמודים מעין פתיחה או הקדמה. הן הוא ת“ל שוקט על שמריו ובגולה לא הלך, כמוני, וה”פרדס" השלישי גם בלא זה פרדסו של רבי מנדלי הוא, כי חלקו גדול פה הרבה מבשנים הקודמות, ולא יאונה לו כל רע חלילה, אם יוסיף עוד איזו עמודים בראשיתו. ואקוה, כי המקום הזה, בפתח ה“פרדס”, לא חולל בעיניו ע“י זה שעמדתי עליו אני בספרים הקודמים. אחר הקדמתו של רבי מֶנדלי תדפיס מאמרך. אחריו – איזו שירים, ואחרי כן עוד ישָאר מקום פנוי כשמונה עמודים, ולוּ לעצתי תשמע, תשנס את מתניך ותתן במקום הזה העתקה או תמצית מתוך מאמרו של יום ( Hume ) על הלאומיות, אשר, כידוע לך, חפצתי אני לתרגם בשביל ה”פרדס" ולא הספיקה לי השעה. הנני חושב, כי במאמרך הראשי בודאי נגעת גם בשאלת הלאומיות, כנהוג, ומה נקל איפוא לקשור בזה מאמר שני, אשר יבוא להראות, כי שקר בפי האומרים, שביסמַרק וחבריו בדו את הלאומיות מלבם, שהרי עוד כמאתים שנה לפנינו עסק בשאלה זו אחד מגדולי עולם, ולא עוד אלא שהשקפותיו בריאות וצלולות הרבה יותר מכל ההשקפות החדשות שנולדו בענין זה בדורנו וכו' וכו'. וכפי מדת “הנעל” תוכל בנקל לעשות גם את “הרגל”: להאריך או לקצר, לפי מספר העמודים הפנוים. בעיני ישרה עצה זו מאד…

למר י.ח. טביוב, דובֶלן⁴

ברלין, 24 אוגוסט 1896.

יקרתך מן 20 קבלתי, והרשני נא להעירך, כי מלבד “הזמן”, הלא יצאו ספרים חדשים ע“י בן-אביגדור שראוים לדבר עליהם. ואקוה כי לא תחשדני, שיש לי טינא בלבי על המו”ל וע“כ לא אחפוץ להזכיר ספריו; אדרבא, אשמח מאד אם תבוא בקורת נאמנה בעתוני עליהם. כלומר, בקורת שאינה אומרת קבלו דעתי ואינה כתובה בכונה להכעיס או לרצות, כי אם אוביֶקטיבית ובלשון של חכמים. ע”ד “הזמן” ידבר אולי עוד אחד מטובי סופרינו, ובכל זאת תוכל לכללו באגרתך. אם תחפוץ, תוכל לדבר גם על לוח “אחיאסף” שיצא בשבוע זה ⁵, ורשות נתונה לך להוציא משפט על כללו ופרטיו ככל אשר תמצא, ובלבד (כאמור) שיהיה המשפט מיוסד על ראיות נכוחות והסגנון ראוי לסופר שכמותך. הודיעני נא איפוא, איזו ספרים החלטת להכניס באגרתך הראשונה ומתי תגיעני זו.

בנוגע לה“השקפה” ⁶ לא אוכל, לדאבון לבי, למלאות תנאיך לע“ע, כי לחתום בכסף מלא על כל כה”ע האלה איני רוצה, ולחלופין עוד לא הגיעה העת בטרם יהיה לי מה לתת תמורתם. כי ע"כ הוכרחתי למסור דבר זה לעת עתה לאחד הסופרים פה, ונראה מה יוציא מתחת ידו.

ל“אחיאסף”, ווארשא.

ברלין, 24 אוגוסט, 96.

מכתביכם האחרונים קבלתי, והנני להשיבכם על הסדר. ואתחיל בעניני “אחיאסף”.

אע"פ שבקשתם סליחה על שהדפסתם ארבעה עמודים בהלוח מבלי שראיתי אותם ראשונה, לא אוכל בכל זאת להניח דעתי. הכל יודעים, שאני עורך את הלוח, ואין הבין לאדם שלא בפניו. עתה יהיה עלי להצטדק לפני בריינין, להצטדק לפני שטיינטהאל (כי הוא נתן רשות לבריינין ) – ואין בפי מלים. כי הן לא יאמינו לי, שנעשה הדבר שלא ברשותי.

מה מצב “התורה והחיים”? מדוע תתאחר כה הדפסתו? החוברת השניה אשלח לכם בשבוע הבא.

בדבר האוצר ⁷, יש פה איש אחד אשר, לפי דברי חבריו, ראוי הוא למלאכה זו. ע“כ הודיעוני נא אחרית המו”מ עם ל., ואם תסכימו, אמסור העבודה לאחר…

מלודוויפול קבלתי תשובה. הוא נכון לקבל עליו התרגום ⁸, אבל “הלוי” אינו רוצה לקרוא שמו על זה. יעצתיו לפנות לאחד החכמים האחרים אשר קראתי בשם, ואם גם הם לא יסכימו, דעתי שיבקש מאת המחבר עצמו הרשות לבוא ולדון לפניו בכל הדבר הקשה, ולכתוב על השער: “ברשיון המחבר והשגחתו”. על העצה הזאת אמרתי לו שצריך אני גם להסכמתכם. מה דעתכם?…

ספר קטן, לא חדש, יש באשכנזית מאת נֶלדיקי (חכם ידוע שם), ושמו: “דיא סעמיטישען שפראכען”. הספר מפורסם מאד ומחזיק רק איזו גליונות. אם תסכימו, אמסור פה תרגומו לאחד הסופרים.

לשלוח הלוח חנם איני מוצא לנחוץ, כי גם את הירחון אחשוב כי לא נשלח לשום אדם חנם, זולתי לכל סופר את החוברת שבא בה דבר מאתו. וכן נוהגים פה המתוקנים שבאוה"ע…

עתה – בעניני הירחון. לע"ע הבטיחו לי עזרה תמידית: ברנפלד, קנטור ופרישמַן. מאודיסא כותבים לי, שאברמוֹביץ עובד בשקידה ובקרוב ישלח. כבר כתבתי מכתבים רבים, אך עוד לא קבלתי תשובות…

על אדות הדפוס… כתבתי לקראקא לפישר. לפי חשבונו יעלה כשלשה עשר מַרק לגליון פחות ממה שדורשים פה. אבל לבי מהסס לעשות את קראקא למרכז עבודתנו, כי נערי גליציא עשוה לשמצה בקהל הקוראים.

אתם מתאוננים, כי אינכם יודעים “עיקר מחשבותי” בדבר הירחון. עיקר מחשבותי הוא, שאם יהיה לנו חומר טוב – יהיה טוב, ואם לא – לא. יותר אין לי עיקרי מחשבות, כל זמן שלא אדע, מי ומי העוזרים התמידיים ומה תכונת עבודתם.

שלחו נא לקנטור את “הזמן” ו“אוצר הספרות”, כי רוצה הוא לדבר עליהם בירחוננו.

למר ש. ברב"ש, אודיסא⁹

ברלין, 24 אוגוסט 96.

יקרתו מן 7 ח“ז בצירוף א”וו… קבלתי לנכון, ותודה לו על כי היה זריז בדבר, כמו שהבטיחני.

ממעשי פה לא אשבע לע“ע נחת. הנני “מלך בלא עם”, הרבה מכתבים כתבתי לכל בחירי הסופרים אשר השתתפותם בעבודתי רצויה לי, - ולע”ע אין מענה. רק ארבעה או חמשה אשר נקרו לפה ודברתי עמם פא“פ, הם הבטיחוני בכל תוקף לעמוד לימיני, ונראה אם יקימו. בכלל רואה אני, כי לא ציירתי לי במחשבה תחלה אף העשיריה מכל קושי הענין ולא היה לי מושג ברור מסופרי ישראל ומדלותנו הנוראה מכל הצדדים. לכתוב “מאמר” ב”המליץ“, לצעוק, לחרף, להתהלל בקול רם, לענות עזות וכדומה – לכל אלה יש לנו ב”ה “סופרים נכבדים” הרבה. וכשאתה פונה למי מכל הקהל הזה בהצעה, שיכתוב איזה דבר הגון, הדורש ידיעה והגיון וטוב טעם, - הוא משתמט ממך באמתלאות שונות ודוחך בקש. אם חלילה אהיה מוכרח להוציא ירחון מלא הבל (כי לעזוב את הענין לגמרי מפני טעמים ספרותיים כאלה הן לא אוכל, באין לאל ידי להשיב לה' ויסוצקי¹⁰ את כספו שאוציא עד אז), - מסופק אני אם אאריך ימים ואם לא תורידני העבודה הזאת לבאר שחת. – גם החשבון החמרי שונה הוא ממה שחשבתי מראש. אני נסמכתי על החשבונות שעשיתי פה לפני שלש שנים. אך במשך העת נשתנו הדברים, והוצאות הדפוס עולות עתה יותר הרבה ממה שחשבתי אז. בקראקא יש דפוס גדול, והוא מציע לפני להדפיס ירחוננו בזול מאד: כשלשה עשר מארק לכל גליון פחות ממה שדורשים פה. אבל ה' וויסוצקי כתב במכתבו להוציא את הירחון בברלין, ועתה אם אומַר לשנות, אהיה מוכרח לפנות אליו בבקשה, שירשני לעשות זאת, ואולי לא יחפוץ, ואקלקל לע“ע את סדר העבודה. מלבד זאת, גם לבי מהסס בדבר, אם לא יכבד יותר להכניסו לארצנו, כאשר יבוא מבירת הפולנים בחו”ל…

למר י. לַנדא, פטרבורג¹¹

ברלין, 26 אוגוסט 96.

באתי הלום זה כשבועַיים והייתי טרוד מאד בהכנות הראשונות, וע"כ התמהמהתי עד כה, עתה הנני שולח לך בזה את האות¹²… יחד עם זה הנני שולח לך היום באחריות ספור אחד מאת ה' בראנדשטעטטער. ישנם עמדי אמנם עוד דברים שונים… אבל אלה כשרים לגמרי, ולא מצאתי לנחוץ להטריחך. רק בספור זה אפשר שימָצא איזה בטוי הצריך תקון, תואיל נא בטובך לתקן. אך אקוה, כי לא תהיה “מחמיר” ביותר. כאשר אקבל עוד דברים שיש בהם איזה חשש, אשלח לך כל כמה דמטי לידי…

עוד שאלה אחת לי לשאול ממך. בבואי הלום ראיתי, כי טעיתי בחשבון, והוצאות הדפוס תעלינה הרבה יותר ממה שחשבתי מראש… והנה הגידו לי, כי בבית הדפוס הגדול של פישר בקראקא אפשר יהיה להדפיס עתוננו בזול יותר. עתה הנה כתב לי ה' פישר את תנאיו, וההבדל באמת גדול מאד, באופן שעלה במחשבה לפנַי, אולי יותר נכון להוציא עתוננו בקראקא… בטרם אחליט דבר, רוצה אני לדעת את דעתך, אם אין לחוש, כי מכ"ע היוצא בקראקא תהיה כניסתו לארצנו יותר קשה. ואם לזה אין לחוש, עוד לבי מהסס: אולי יעשה מקום ההוצאה רושם לא טוב, כאשר תגיע העת ונתחיל להשתדל בהשגת רשיון להעביר את ההוצאה עצמה לארצנו… על השאלה הזאת אבקשך מאד לתת לי תשובה ברורה, אחר שתתבונן בדבר היטב, למען לא נעשה מדחה חלילה.

למר י. צייטלין, אודיסא¹³.

ברלין, 26 אוגוסט 96.

במכתבו האחרון כתב לי מר חותנך, כי אם אצטרך להתיעץ עמו באיזו שאלה מעניני העתון, אפנה אליך, וידך כידו בזה. עתה הנה עומדת על הפרק שאלה יסודית קשה, אשר לא אחשוב לאפשר לפתרה בעצמי. ואבקשך איפוא, ידיד נכבד, לקרוא דברי בשום לב ולהודיעני דעתך בהקדם.

החשבון החמרי של הירחון, אשר עשיתי בווארשא בעת שנשאנו ונתננו בזה, אינו עולה יפה, כי אני נסמכתי על הידיעות שאספתי פה לפני שלש שנים, ועתה עלה מחיר הדפוס פה, כי המסדרים נעשו לחברה אחת והעלו מחיר עבודתם, והמדפיסים הוכרחו להענות להם. כבר באתי בדברים עם בתי דפוס שונים, ואצל כולם המחיר כמעט אחד הוא: כחמשים מַרק הגליון בעד סדור והדפסה, ועל זה עוד מוסיפים בעד תקון קורקטורא וכדומה, הדבר הזה העירני לפנות אל בית הדפוס העברי הגדול אשר בקראקא (פישר), כי שמעתי שאצלו מדפיסים רוב המחברים והמו“לים בחו”ל, והוא קובע המחיר בזול ועושה הכל כראוי. עתה השתוממתי, בקבלי את תשובתו וראיתי את ההבדל הרב…

הדבר הזה עורר בי מחשבה, אם לא יותר טוב לפנינו להוציא ירחוננו בקראקא, אחר כי סוף סוף כל ההוצאה בחו“ל אינה אלא לזמן ידוע, עד שנשיג הרשיון לעבור לאודיסא. ומלבד האיקונומיא הגדולה בעניני הדפוס והאֶכספדיציא, יש לקראקא עוד מעלה יתרה, ששם, ובכל גליציא, רבו מאד הקוראים עברית ויודעים ספרותנו היטב, וע”כ יש לקוות, כי ירבו גם החותמים שם… אבל מצד אחר, הנה השם ברלין יותר יפה, וגם אולי תכבד הכניסה לארצנו יותר למכ"ע היוצא בגליציא. והנה בנוגע לחשש האחרון, אפנה להצנזור בפטרבורג ואשאל את פיו ונדע דבר ברור. אבל בנוגע לעצם הדבר, הואילה נא להודיעני דעתכם…

בנוגע למצב הצד הספרותי אין לי לע“ע חדשות גדולות. פה מצאתי רק איש אחד שאוכל לחשבהו לעוזר תמידי והוא הד”ר ברנפלד. יתר הדקטורים והמלומדים, אשר חשבתי כי יעמדו לימיני, הם או עמי-ארץ שאינם יכולים או ספציאליסטים יבשים שאינם רוצים להשתתף במפעל כזה, הנועד לתועלת העם ולא למציאות קברים ישנים בשביל “החכמים”, כמו שהם קוראים לעצמם. בכלל שגיתי הרבה בחשבי, כי פה תקל עלי עבודתי הספרותית מאשר בעיר יותר קטנה; אדרבא, עוד קשה פה הרבה יותר לעסוק בספרות ישראל, מצדדים שונים.

עזרה תמידית הבטיחו לי ג“כ ד”ר קַנטור ופרישמַן (שהיו פה בשבוע שעבר), ומכתבים רבים כתבתי מפה לכל אלה החכמים והסופרים המוכשרים לכתוב כהוגן והנני מחכה לתשובתם. בעוד שנים שלשת ימים אקבל מבית הדפוס “מכתב חוזר” אל הסופרים, אשר מסרתי לדפוס באלו הימים, ואותו אשלח גם לסופרים ממדרגה שניה; כולי האי ואולי! – אמנם עניים הם דברי ספרותנו גם במקום זה וגם במקום אחר – ואדם אין. ויש אשר תבוא בלבי מחשבה מרה, אם לא יותר טוב היה ויותר מועיל גם לספרותנו, לוּ הייתי פושט נבלה בשוק בשביל פרנסתי, ובשעות הפנויות הייתי כותב בעצמי איזה דבר לפי טעמי ורוחי, בעוד אשר עתה כל שעותי וכחתי אני מבלה בקריאת “מאמרים” שאינם שוים כלום או בתקון מעשי אחרים שעל הרוב אינם ראוים לכך מצד עצמם, ומי יודע אם יהיה לי פנאי לכתוב גם בעצמי…

למר ש"י אברמוביטש (מֶנדלי מו"ס), אודיסא.

ברלין, 28 באוגוסט 96.

בשעה זו קבלתי מכתבך הנחמד עם מה שבתוכו. תודתי לך מקרב לבי על שנזדרזת בדבר וחזקת את לבבי, בראותי שיש לי על מי לסמוך (כי יתר חברינו שהבטיחוני הבטחות רבות לא חשבו לנחוץ עד כה לעמוד בדבורם). את ספורך עוד לא הספיקה לי השעה לקרוא, אבל בטוח אני מראש, שהוצאת מתחת ידך דבר מתוקן.

את בקשתך ע“ד ה”קוֹפיא" וההגהה אשתדל למלאות כפי יכלתי, אבל מסופק אני אם אמצא פה מעתיק. זה יותר משבוע אני מבקש מעתיק לאיזו מאמרים שהמחק שלי רבה בהם על הכתב של המחברים – ולא אוכל למצוא בעיר של “גוים” זו.

עצתך ע"ד הבקרת בודאי נכונה, וכבר קבעתי לזה מקום מיוחד במכתב החוזר שהדפסתי בשבוע זה ושלחתי גם לך היום בבקר. אבל… איה הם המבקרים?

לכשאקרא את כתב-ידך אקוה לכתוב לך שנית.

ל“אחיאסף”, ווארשא.

ברלין, 30 אוגוסט 96.

… עשיתי כרצונכם ושלחתי את המכתב הנדפס “לכל קצוי ארץ”. בטוח אני, כי אלה שלא התעוררו למכתבַי הפרטיים לא יתעוררו גם לזה. אבל חפצתי לעשות גם זאת, שלא תאמרו כי בשֶלי נרפים הם הסופרים… לע“ע קבלתי חומר חדש רק מרבי מנדלי, והוא התחלת ספור גדול בשם “בעמק הבכא”, מעין ה”ווינשפינגערל“, אך לא תרגום פשוט, והדבר עלה בידו להפליא. בדבר בקרת “הזמן” ו”אוצר הספרות“, חזר בו פ. אחר ששמע כי קַנטור רוצה לעסוק בזה. אהה, מה רבה עניות הדעת בספרותנו. “הזמן” ו”אוצר הספרות" – זה הוא הנושא האחד שהכל רוצים לעסוק בו. גם טביוב רוצה לכתוב על “הזמן” וגם יהל"ל כותב לי שיכתוב על “הזמן”, כאלו זולת זה אין דבר ראוי לדבר עליו…

למר ש"פ רבינוביטש (שפ"ר), ווארשא.

ברלין, 18 ספטמבר 96.

מכתבך קבלתי בזמנו, ומפני המון מכתבי הבל שאני מקבל יום יום ושמוכרח אני להשיב עליהם, נתאחרה תשובתי עד כה… וע“ד מכתב אייזנשטדט ¹⁴, דע לך, כי ד”ר ה. בא אלי לפני ימים אחדים עצוב רוח, ובפנים זעומים בקש להראותו בלוח מכתב זה. ובאותה שעה ישבו בחדרי עוד אחדים מן “הלאומיים” פה, ויקרא הוא, ויקראו הם, וכולם מצאו, שאין במכתב זה שום “הריסה” חלילה, ואדרבא, טוב להגיד דברים כהויתם, ודוקא אייזנשטדט יש לו רשות להגיד דברים כאלו. אז ספר לי ה. את דבר המכתב אשר שלחת הלום, וכל המסובים מלאו שחוק פיהם. לא ידעתי אם כבר נדפסה ה“פיליפיקא” שלך ב“המליץ” (אני רואה את “המליץ” רק אחת בשבוע), אך בכל אופן אין ספק, כי רעמך ורעשך יזיק לא רק לאייזנשטדט, כי אם להישוב. לפי שאינו דומה דבר האמור בלוח אחיאסף לקול רעש ב“המליץ”. לולא דבריך ומכתביך לא היה איש שם לב למכתב א“ש, זולתי חו”צ האמתיים, ולהם הן לא יזיק. סלח נא אם אומר לך מפורש (כמו שדברת אלי מפורש), שרואה אני מקור כל כעסך במה שקצרתי הרבה את מאמרך, ואהבתך העצמית תחפוץ דוקא ליחס זה לטעמים פוליטיים, ולא להטעם הספרותי.

למר י"ח טביוב.

ברלין, 18 ספטמבר 96.

… בקורת… (איך תתרגם לעברית: “זאכליכע”?) על מחברת ק. אקבל ברצון. אך אם תאמר לדבר ברחבה “על המליצים והמרחיבים”, אל נא תשכח, כמה דיו נשפך כבר על ענין זה, ועליך יהיה איפוא להזהר מלשנות דברים שכבר נאמרו ונשנו פעמים אין מספר.

הנני עמל לבקש מבקר הגון לספרי חנוך ועד כה לא מצאתי. לא אכחד ממך, כי באמתחתי מונחים כבר שני מאמרי בקורת על ספרך “עדן הילדים”, ושניהם לא יצלחו. כי מעלים גרה ממה שכבר נאמר בזה. בכלל מסופק אני, אם אחר כל הוכוחים שכבר נתפרסמו יש עוד מקום למאמר טוב. אל נא תשכח, כי הקוראים העברים אינם נחלקים לקוראי “המליץ” ולקוראי מכ"ע שלי. הכל אחד, ומי שיקרא זה כבר קרא גם זה.

למר שמואל ברב"ש, אודיסא.

ברלין, י“ג תשרי תרנ”ז

קודם כל אבקש סליחתו על כי אחרתי עד כה בתשובתי על מכתבו היקר מן 26 אוגוסט. לו ידע כ' אף מעט מטרדותי, מפזור נפשי, ממכאובי לבי – היה מבין עד כמה קשה לי לגעת בידי בפצעים האלה, כלומר לדבר על אדותיהם, ועל כן דחיתי את הדבר מיום ליום… אך סוף סוף עלי לגעת בהם, ובדאבון לב הנני להגיד לכבודו, כי בכל הדברים הטובים שלו – אשר אודהו על זה מקרב לב – ושל ידידנו מר כ., הנני מרגיש היטב, כי הסכלתי עשׂה, בקחתי עלי את המשרה להיות לאב ולכהן לספרותנו העלובה. ידוע לכבודו, כי כל ימי הייתי בעל דו-פרצופים: שעות ידועות בכל יום הייתי עוסק בהבלי העוה“ז, ואחרי כן, בשובי לחדרי ולספרַי ולשלחני, נהפכתי לאיש אחר והייתי בעיני ככהן גדול העובד עבודה בקדש הקדשים. כי אמנם עבודתי בספרות ובצרכי הצבור היתה בעיני קדושה תמיד, ובכל כחי הייתי עמל לעבוד במקדשי זה בקדושה ובטהרה. ומה אני עושה עתה? עתה חללתי את מקדשי וערבתי חול בקדש, עתה הייתי לסוחר בדברים שבקדושה, ואי אפשר לי עוד לשמור על קדשַי. הנני עוסק בקריאת מאמרים המלאים הבל, הנני מתקן ומכין לדפוס דברים שלפנים לא הייתי בעצמי מסכים כלל שראוים הם לראות אור, הנני נושא ונותן עם סופרים שאין כל השכלתם שוה פרוטה. והכל בשביל מה? הן מתחלה חשבתי, שעושה אני זאת בשביל תועלת כללית, וזאת היתה נחמתי. אבל עתה שרואה אני היטב, כי התועלת הכללית שציירתי לי בדמיוני אינה יכולה לבוא, באין לנו סופרים הגונים שיעמדו לימיני – עתה בשביל מה אני עושה כל זאת? הלא רק בשביל לחם צר שאני מוציא מזה לביתי! והמחשבה הזאת תדכאני עד עפר. ומכבודו לא אכסה, כי לו היתה ביכלתי להשיב לרק”ז וויסוצקי את הכסף שכבר הוצאתי ¹⁵, הייתי עוד עתה נסוג אחר והייתי מבקש לי איזו עבודה גשמית לפרנסת ביתי, ואפילו פשיטת נבלה בשוק, כדי שאוכל שעה אחת ביום לשוב למקדשי אשר הורס.

אך מה בצע בדברים, והנעשה אין להשיב…

למר ש. ר., קובנא.

ברלין, 21 ספטמבר.

לדאבון לבי לא אוכל לקבל מאמרך, המושב לך בזה. לתאר צורתם הרוחנית של גדולים אלו – צריך להעמיק בענין יותר ולהציעו באופן אחר. גם לא אכחד ממך, כי לא טובה בעיני דרכך להכעיס את המאמינים רק בשביל להכעיסם, בלי שום תועלת או צורך לגוף הענין. דברים כאלה נמצאים הרבה במאמרך זה. ובמשפטך… שכחת שיש בדבר עוד צד אחד: גלוי דברים המתנגדים להקדוש ומקובל בצורה שמכאיבה את האוזן – לא רק שאינו מכניס את הדברים אל הלב, אלא גורם להרחיק עוד יותר את העם מהם ומבעליהם.

גם חקירתך ע"ד האנשים הגדולים ופעולותיהם “פלוסופיא קדומה” היא. הרבה חוקרים גדולים מתנגדים לזה עתה, ובכל אופן אי אפשר להניח הנחה כזו בתור דבר ברור שהכל מודים בו.

אם תחפוץ לבקר “הדת והחנוך” ואם תעלה בקרתך יפה וסגנונך בנחת, בלי כונה “להכעיס”, אקבל בחפץ לב.

למר י. ח. רבניצקי, אודיסא.

ברלין, ערב חג הסוכות תרנ"ז (ספטמבר 96)

כן דברת, ידידי! גם אני הנני מרגיש “כעין פצע בידידותנו”, כלומר לא רק בידידותנו אני ואתה, כי אם בידידותי בכלל עם כלכם. גבורים אתם, יקירַי, להטיל חובות על אחרים ולדרוש קרבנות מאחרים, ובכלל – לדבר דברים יפים. אך כשהדבר בא לידי מעשה כל שהוא מצדכם, אז “אין איש בביתו”. בקומה זקופה יכול אני לעמוד ולהגיד לפני אלהים ואדם, כי במשך שנים רבות מלאתי חובותי באמונה, הקרבתי זמני וכחותי לכל הקדוש לנו, בלי קמוץ, ומעולם לא הטלתי משאי על אחרים ואף לא משא הצבור במקום שיכלתי לשאתו לבדי. ועתה, כשנהפך הגלגל ומצביבאמת נורא (לא כאותו “המצב הנורא” שאתה בו) – עהת אביט על כל סביבי ואין איש, כלומר אין איש שיחשוב לו לחובה לחזקני לפחות חזוק כל שהוא, אבל יש ויש הדורשים מאתי חובות וקרבנות. זה שני ירחים מאז יצאתי מאודיסא ועד היום לא קבלתי משום אדם אף דבר או חצי דבר לאות חבה וחזוק-ידים. כמה ימים ולילות הקדשתי לעניני א“י בכלל ועניני הועד בפרט, ועתה שכחוני, כאלו בטלתי מן העולם, ולא יחשבו לנחוץ להודיעני לפעמים מצב הדברים. כמה פרַזות יפות שמעתי מפיכם ע”ד הנחיצות ליסד אורגן עברי טוב, וכשבא הדבר לידי מעשה, ובתומתי חשבתי, כי אתם תהיו הראשונים שתחזיקו בידי, והנה אין איש. פניתי אל דובנאוו ויענני: טרוד אני בכתיבת ההיסטוריא ואיני יכול, פניתי אל עפשטיין ויענני: טרוד אני בעסקי הועד ואיני יכול, פניתי אליך ותענני: טרוד אני בהוצאת ה“פרדס” ואיני יכול לע“ע – כלכם טרודים אתם ואינכם יכולים, רק אני לבדימחויב להיות “כל יכול”, אני אין לי רשות להגיד “איני יכול”; אני היושב בברלין ומצפה לרחמי הסופרים העברים – אני מחויב לקבל עלי עוד חובות חדשים בנוגע להנהגת ב”מ, להקריב קרבן ל“פרדס”, ואתם אינכם מחויבים כלל וכלל לזכור את מצבי בהוה, לזכור לי את מלוי חובותי בעבר, ולעשות מה שבכחכם, או גם “להביא קרבן”, בשביל שאוכל לגשת אל העבודה ולא אהיה “אוכל ואינו עושה” – אתם אינכם מחויבים, לפי שטרודים אתם איש בעסקיו הפרטיים, ועל כן פטורים אתם…

כן, ידידי, “מעין פצע בידידותנו”, והפצע הזה עמוק בלבי כל כך, עד שאִבד חצי תאותי לשוב לאודיסא…

למר ש. ברמן, הומיל.

ברלין, 24 ספטמבר 96.

מכתבך ומאמריך הגיעוני. בקרתך על “עדן הילדים” לא מצאה חן בעיני. כי כל הנאמר בה כבר נאמר ונשנה ב“המליץ” ו“הצפירה” מאת מבקרי הספר ומגניו. בכלל, אחר כל הוכוחים שנתעוררו ע"ד הספר הזה איני מוצא לנכון לשוב ולדבר על כל זה.

גם הבקורת על ספורו של ג. צריכה קצור ותקון. קצור… מפני שהספר המבוקר אינו גדל-ערך כל כך שנקדיש לו מקום גדול ביותר, ותקון – מפני שאני יכול לצייר לי בקורת טובה וצודקת גם בלי עקיצות ומהתלות יתרות, כי על כן לא אוכל עוד להבטיחך בבירור שתראה אור. סופר אחר כתב לי גם כן שישלח בקורת על ספור זה ולכשיבואו דבריו בקרוב אראה במה לבחור…

הרשני נא להעירך גם כן, כי הרבה יותר מדי אתה אוהב להאריך בדברים פשוטים ולהטעימם כאלו לא נודעו עד כה לאיש. האמנם תחשוב את קהלנו לחבר של ילדים? לו ידעתי כי אך ילדים יקראו מכה"ע שאני אומר להוציא, לא הייתי מקבל עלי את טרחו.

למר מ.א. אייזנשטַדט, פטרבורג.

ברלין, 27 ספטמבר 96.

… בנוגע לבקרת המקרא, קשה עלי להגיד מראש, אם אקבל מאמרים בזה. אתה יודע כמה צריך להזהר בענינים אלו, כן מפני הצנזורא וכן מפני כבוד הדת. הכל תלוי איפוא באופן הרצאת הדברים והסגנון אשר תבחר. ואני מצדי אאמין שאפשר לכתוב הכל, אם אך מבין הכותב איך לכתוב…

למר י. ליבונטין, ריאזַן.

ברלין, 27 ספטמבר 96.

… טרדותי הרבות מנעוני מקרוא עוד את ספוריך. רק “קלסתר-הפנים” קראתי, והנה בכללו הוא יפה וטוב (בפרטים אחדים הוא דורש, לדעתי, תקון). אבל מה בצע בזה ואין ספק בעינַי כי הצנזורא תפסלהו, ואתה הלא תבין, כי בהיות רוב הקוראים ברוסיא, עלי להזהר, כאלו היה העתון יוצא שם. וע"כ אשלח תמיד את החוברות לבקורת קודם להדפסתן…

למר ש. אברמוביטש (מנדלי מו"ס), אודיסא.

ברלין, 13 אקטובר 96.

בודאי שמעת את הנדודים והטלטולים ששבעתי בעת האחרונה, בחפצי למצוא מקום יותר נאות להוצאת הירחון, אבל סוף סוף שבתי הלום, ומעתה ילך הענין למישרים ולא יכשל עוד. החוברת הראשונה כבר נמצאה בדפוס, וספורך כבר נסדר בשלימות… ובכן הנני לבקשך, כי תואיל נא לשלוח לי בקרוב את ההמשך בשביל חוברת ב‘. חוברת א’ תשלם עד ר“ח כסלו, ותיכף ניגש לסדור חוב' ב‘, ובחפצי לתת ספורךָ בראש, כמו שעשיתי בחוב’ א', צריך שיגיע לידי עד ר”ח כסלו…

למר י.ח. רבניצקי, אודיסא.

ברלין, 13 אקטובר 96.

מפני הטלטולים והצער ששבעתי בימים האחרונים, לרגלי המחשבה שהעלה השטן על לבי לקבוע דירתי ועבודתי בקראקא (כאשר בודאי ידעת), נתאחרה תשובתי על מכתבך מחוהמ"ס, ואתה תסלח.

עתה כבר עברו חבלי הלידה, והנני יושב ועובד בשקידה ובמישרים, כאשר אהבתי…

על “משוררינו הצעירים” כתוב כאוַת נפשך, אבל אבקשך לירד לעמקה של הלכה ולבלתי הסתפק בהערות הנוגעות ואינן נוגעות, וגם למעט בעקיצות כאשר הסכנת, כי למה נרפה ידי הצעירים שיש בהם איזה זיק של שירה?…

למר ד. כהנא, אודיסא.

ברלין, 13 אקטובר 96.

… את מאמרו הנני מוכרח, לדאבון לבי, להשיב לו בזה. כי, כמו שיראה מתוך הפרוגרמא שתבוא בראש חוברת א', שמתי לי לחוק לבלתי הכניס מאמרים על ענינים פרטיים כאלה, שאינם ענין אלא למספר קטן של מומחים לאותו דבר. מפני שחוברותי אינן גדולות בכמותן, ומחויב אני להשתדל שימצאו הקוראים בכלל מזון נאות להם במדה מספקת.

מחכמי אשכנז הבטיחו לי עד כה עזרתם: פרופ' קויפמאנן, מאיר איש-שלום, ד"ר שריינער, ויכול להיות, שגם שטיינשניידער הזקן יכתוב דבר מה.

אתפלא על ששאלני, אם אקבל מאמרו “מגלת הספרים”, ולא הודיעני עם זה מהותו ותכנו של מאמר זה, ואיך אוכל להגיד: הן או לאו, באין לי שום מושג ממהות המאמר?…

למר מ. ל. ליליענבלום, אודיסא.

ברלין, 13 אקטובר 96.

… מאמרך יבוא בחוב' ב'. אבל מוצא אני לנחוץ להשמיט הרבה פרטים קטנים. אתה מצדיקם באשר “סוף סוף הם נוגעים בדברי הימים”. אבל האמנם תחשוב באמת ל“דברי הימים” כל פרטי הגדותינו הקדמוניות? אם יעב"ץ מכניסם בדברי הימים שלו – אין לי עליו כלום. אבל אתה?

במאמרו של אייזנשטדט לא מצאתי כל רע. הן אני ואתה יודעים, כי אמת הדבר, ואחר שלוח “אחיאסף” אינו מכ“ע יומי, בטוח אני שלא היו זרים שמים לב כלל לזה, לולא הרעש שהסב מודענו מר שפ”ר, האוהב להתנפל על דברים כאלה…

לד"ר ל. קַנטור, ליבוי.

ברלין, 18 אקטובר 96.

מכתבך קבלתי היום, ותודתי לך. ובזה הנני להודיעך, כי הדפסת חוב' א' תשלם עד סוף החודש, באופן שאקוה להוציאה בר“ח כסלו. מתוך מכתבך הנני רואה, שהסחת דעתך מן ה”מכתבים מרוסיא", ועל זה צר לי מאד. כי בסמכי על מכתביך, לא השתדלתי שתהיה לי לחוברת א' איזו השקפה על חיי עמנו ברוסיא, וככה תהיה חוברת זו חסרה פרק חשוב כזה, בעת שעל אחינו המערביים יבואו שני מאמרים.

בנוגע למאמרים, כתוב מה שתכתוב: בקורת או פובליציסטיקא. אך אם בקורת תכתוב, הודיעני נא מה תבקר, למען אדע חשבוני, ולא יבואו שני מאמרים על ספר אחד.

“משפט החוברת הראשונה” תשפוט בעצמך, כשתגיע לידך. כי כלום אדם מעיד על פרי עמלו?

שם העתון הוא “השלח”, כי סוף סוף מצאתי, שהוא הטוב בכל השמות שעלו במחשבה.

למר ד. פרישמַן, לודז.

ברלין, 23 אקטובר 96.

היום קבלתי מכתבך ושירך ושמחתי משנה שמחה: שמחתי כי לא יפָקד מקומך בחוב' א'… ושמחתי עוד יותר על כי שמרת מקצת הבטחתך. כי למה אכחד? לבי מר לי על חברינו הנכבדים, המדברים ואינם מקיימים, שעל ידי הבטחותיהם הביאוני לחלק את החמר שלא כהוגן, בבטחי בהם כי ישלחו איש איש כאשר אמר. מד"ר קַנטור הגיעני מכתב ובו מעין השתוממות על כי החוברת כבר נדפסת באמת (כנראה, היתה במעמקי לבו מחשבה זרה, שאולי יהיה סוף סוף גם גורל הענין הזה כגורל כל "ההתחלות " בספרותנו), והוא עוד לא נגש אל העבודה. והנה הוא ממהר עתה לכתוב למעני – “פוליטון”! תמהני על רדקטור בקי שכמותו, כי לא יבין מדעתו, שאם הוא הבטיח לתת “מכתבים מרוסיא” על החיים וחזיונות הספרות שם, הלא בדברים האלה סמכתי עליו, ולא לפוליטונו אני צריך לחוברת זו. ואולם עתה כבר עבר המועד, והחוברת תהיה עשירה בהשקפות על חיי אחינו במערב ועניה מאד בעניני ארצנו ובקרת ספרים עברים (כי גם טביוב לא מלא הבטחתו). ובתנאים כאלה – היש אפשרות להחזיק בסדר נכון ולברוא אורגן מתוקן כראוי?

מן האמור הלא תראה, כי גם אם תשלח את השאר בהקדם, לא אוכל עוד לתת מקום למעשי ידיך בחוברת זו. ובכל זאת אבקשך מאד לשלוח בהקדם. כי אחר שבוע ימים עלי להתחיל כבר בסדור חוברת ב‘, והנסיון בחוברת א’ הורני לבלתי הביא בחשבון אלא מה שכבר נמצא באמתחתי…

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

ברלין, 25 אקטובר 96.

יחד עם זה הנני שולח לך בתכריך מיוחד מאמרך “רנן”, שכבר נדפס. ואודיעך גם כן, כי בעברי על הקורקטורא הראשונה ממאמרך “קהלות יעקב” נתקשיתי בדבריך על דבר החברה “לספרות ישראל ותולדתו”, כי שמעתי עליה טובות. וע“כ השתדלתי לאסוף ידיעות ברורות, והנה נודע לי כי שגגה יצאה פה מלפניך. דרשות החברה הזאת לא היו מעולם מחוברות עם “רקודים לשם מצוה”, וגם הדרשנים עצמם אינם על הרוב אנשים “המשננים להם בע”פ פרק אחד מגרעטץ”, כי אם חכמים מפורסמים (לַצַרוס, ווינשה, קורניל וכו'). ואם יש לפעמים איזה מקרה יוצא מן הכלל, אין ראוי בשביל זה להשליך שקוצים על כל פעולתה. ממילא מובן, כי אחר שנודע לי כל זה, הוכרחתי להשמיט הדברים. ובפרקים העתידים אבקשך מאד לדקדק היטב בפרטים כאלו, אחר שאני אינני בקי בפרטי הליכות החיים פה, ולמה תעבור על “לפני עור” וכו'?

למר א. ל. לווינסקי, ווארשא.

ברלין, 26 אקטובר 96.

קבלתי את מכתבך האחרון והנני עושה בקשתך, לכתוב לך לווארשא. – חוברת א' הולכת ונגמרת בדפוס. מפוליטונך יכלתי לתת בה רק ההקדמה. כי חוברת זו נחשבת בעיני הסופרים מעין “ששי”, וכל אחד חפץ דוקא להכָנס לתוכה. וע"כ עשיתי כמו שעושים בשמחת תורה: חלקתי את הפרשה לחלקים קטנים וכבדתי את כל המכובדים, פסוקים אחדים לכל אחד. מלבד שנים שלשה שנתתים במדה מרובה, מפני שלפי תוכן הענין אי אפשר היה לחלקו. – ובכל זאת אבקשך להוסיף ולכתוב ולשלוח לי בהקדם. כי נסיון החוברת הזאת הורני, שאי אפשר לסדר חוברת כהוגן, אם לא יהיה כמעט כל חמרה מוכן בידי קודם שאתחיל בהדפסתה…

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין¹⁶.

ברלין, 26 אקטובר 96.

קראתי ושניתי את מכתבך והשתוממתי, כי נתת לכל הענין צורה שלא עלתה על לבי. האמינה לי, כי לא באתי בדברים עם שום “חבריא” ואיני יודע מי הם הללו שרמזת עליהם. רק לתומי עוררתיך, כי בהיותי גֵר פה ואיני יודע פרטי המעשים, הנך צריך לדקדק בכל הדברים במדה מרובה ביותר, כדי שלא תבוא לידי שגיאה, שאחריותה גם עלי. הנה, למשל, גם בהענין המדובר, איני רואה מדבריך, שתעמוד על דעתך בדבר קשר הדרשות עם “רקודים”. והנה צייר נא לך, לו נדפסו הדברים, איזה קול זועה היו האנשים מרימים על הפרט הזה ועל ידו היו משכיחים כל הדברים. – בכלל הנני מוכרח להגיד לך, נכבדי – אחר שלא תדעני עוד כראוי – כי לפי תכונתי הנני רחוק מאד מכל מחלוקת של חברות וריבות פרטיות ואין עיני ולבי אלא לעניני הכלל כלו. וע“כ הנני נרתע מעט כשאשמע דברים הפוגעים בכבוד “בשר ודם” ממש, הידוע בשמו וניכר לכל מתוך הדברים. וכשדברנו ע”ד הציורים הכלליים מחיי אחינו, היתה כונתי לציורים כלליים ממש, שאי אפשר להראות באצבע, כי על פלוני ופלוני מכוונים הדברים. כי אף אם פלוני ופלוני באמת הם המטרה וראוים לשתין פולסי דנורא, - לא בעתוני המקום ולא אני האיש להלחם באנשים, כי לא לכך נוצרתי…

בקשתך לבל אמחוק “הקולוריט מעל סגנונך” – אך למותר היתה. כמו שיכלת להוָכח מתוך מאמרך על רנן, אינני מרשה לי להוסיף, כי אם לפעמים לגרוע, כשאני מוצא צורך גדול בדבר.

למר י. לבונטין, ריאזַן.

ברלין, 27 אקטובר 96.

סלח נא כי מרוב טרדותי נתאחרה עד כה תשובתי על יקרתך…

בספורך “מה לעשות” יש ויש דברים שלא ימצאו חן בעיני הצנזורא, למשל, זכרון הפוגרומים… וכדומה הרבה. ובכל זאת אחשוב, כי אחר שתצאנה חוברות אחדות מן “השלח” ותבאנה לארצנו בלי פגע, אפשר יהיה לתת לו מקום, אך בזהירות יתרה. ככה נצטרך להשמיט איזו מקומות ובטוים המראים בלי ספק, כי ברוסיא הדברים אמורים. וכן צריך לדעתי לשנות שֵם הספור. כי די לנו במה שתכנו מצד עצמו מעורר אי-רצון, ולמה נוסיף עליו שם כזה, המזכיר להם ספר אחר פסול¹⁷? בכלל אבקשך לסמוך בזה עלי, כי לא אקלקל פני ספורך. ואם תסכים לזה, הואילה נא לשלוח לי לע"ע המשך הספור עד תומו, למען יהיה בידי כולו למשמרת עד בוא עתו.

כמדומה לי, כי אך לחנם חדלת מכתוב ספוריך (כמו שתאמר במכתבך). לו חפצת להיות זהיר מעט בדבריך, יכול היית לכתוב ולכתוב אף על נושאים כאלה. ומדוע תאחז בסגנון “חריף” ביותר ותחבל בזה מעשי ידיך, שלא יוכלו לראות אור?

בושתי למקרא דבריך, כי “גדולות ונצורות לספרותנו” אתה מקוה ממכ"ע שלי. אהה, אדוני! ספרותנו היתה למדבר, ואין איש מתחזק עמי. הנה החוברת הראשונה יוצאה בסוף השבוע הבא, ואני ואלהַי יודעים, כמה יגיעות יגעתי על כל שורה ושורה שבה, להרחיק כל אולת, בטלנות, “טאקטלאָזינקייט” (אין לי תרגום לזה) וכו', ואחר כל אלה… אך נניח דברים בטלים כאלו…

ל“אחיאסף”, ווארשא.

ברלין, 28 אקטובר 96.

… אני בעצמי לא אוכל לכתוב עד שתתישב עלי דעתי. לכתוב הבלים אך ורק בשביל שיבוא גם שמי בתוך סופרי “השלח” – לא אסכים, אף אם אדע, כי כל גורל “השלח” תלוי בזה…

… אחר העיון מצאתי, שלא טוב לפרסם שמות הסופרים אשר הבטיחו להשתתף בעבודתי. כי הן כשנפרסם תוכן חוברת א‘, הלא יודעו שמות אלה שבאו בה מעשי ידיהם, ומלבד אלה נשארו רק אחדים אשר השתתפותם תוכל להחשב כריקלמא, בעוד שהאחרים, והם הרוב, לא יוסיפו פאר והדר על “השלח”, ולהשמיט שמם הן לא יתכן, כי בכל אופן צריך אני גם לעבודת הבינונים. על כן טוב רק לאמור בדרך כלל, כי נוסף על המשתתפים בחוברת א’, הבטיחו עזרתם עוד חכמים וסופרים רבים.

תודה לאחינו קפלַן על שאלו לשלומי. שלום לגופי, אך לא לנפשי. כמדומה לי, כי לא יארכו הימים ואהיה הדיוט, כהמון סופרינו, מרוב קריאה במאמריהם…

חובבי ציון פה הם בכלל מלאים קטנות, וריבות ותרעומות הן כל מעשיהם. אני אינני מתרחק מהם, אבל גם קורבה גדולה אין בינינו, מפני שאין לי פנאי לזה. בכלל תסלחו לי אם אעירכם, כי איך שיהיה יחוסי למפלגה זו או זו – לעולם לא אשנה דרכי אלא על פי הכרתי הפנימית, ולא על פי צרכי “השלח”. אינני עושה סחורה בדעותי ורגשותי.

לד"ר ל. קַנטוֹר, ליבוי.

ברלין, 1 נובמבר 96.

היום קבלתי את מכתבך בצירוף הפוליטון… מה שנוגע לשנוי הסגנון, לא אכחד ממך, כי לפי דעתי, רק אז היתה לך רשות לדרוש כזאת, אם היית חותם שמך מפורש, כי אז היתה כל האחריות עליך, אבל “בלשן” ¹⁸אינו מפורסם כל כך עד שיוכל לשאת עליו האחריות. ואולם בפעם הזאת הוכוח למותר הוא, כי לא מצאתי בסגנונך דברים שיהיו צריכים שנוי בהכרח, אף לפי דעתי. רק בשני דברים לא אוכל להסכים עמך: א) במה שקראת מפורש בשם ה' ק…. כי איננו כלל “מניח הלשון” הראשי, רק אחד מההולכים בעקבות בני ארץ ישראל… מלבד זאת, חוק שמתי לי (או יותר נכון – הדבר מונח בטבעי ולא אוכל להתנגד לו אף אם אחפוץ) לבלתי הלבן פני איש פרטי בשמו המפורש, יהיה מי שיהיה. כי גם אם העוה הישרה, הלא נוכל להלחם נגד העוות עצמו: "חטאים, ולא חוטאים “… ב) במה שהכנסת את “האילם” ליש”ר מקנדיא בין “ספר הברית” לר' פנחס וספרי ר' נחמיה דוב הוֹפמַן. תהיה דעתך מה שתהיה על אדות האיש הזה, הן עליך להודות, כי עָול נעשה לו כשנכניסהו בחברת אלה. ובכן הרשני נא למחות שמו…

הנני מחכה ליתר הדברים שהבטחתני. אין דעתי נוחה מדבריך, כי “אולי תבקר עוד איזה ספרים”. הבקורת היא מלאכה עקרית למכ"ע, ועלי לדעת תמיד מראש, מי יבקר את מי. אבל אם אסמוך על “אולי”, תצא חוברת אחת (כמו שיצאה באמת חוב' א' מסבה זו) עניה מאד בבקורת, וחוברת אחרת תהיה עשירה – בשלשה מאמרים על ספר אחד.

גם השקפה על חיי עמנו ברוסיא תחסר בחוברת א', מפני שסמכתי על מכתבך.

ל“אחיאסף”, ווארשא.

ברלין, 5 נובמבר 96.

… בדבר הזכרת הספרים¹⁹ לא אוכל לשנות דעתי, והשוטים שיכעסו – יכעסו. כי אם אתן רשימה כזו בגוף החוברת, אגזול את הקוראים, והם יכעסו בצדק. יש אמנם בין כה"ע האירופיים הנותנים את הרשימה הזאת בגוף החוברת, אבל הם חוברותיהם גדולות ויכולים לוַתר על עמוד אחד, ואנחנו לא נוכל. וגם זאת: אצלם רוב הספרים הרשומים הם ספרים באמת, ואצלנו הרוב הבל…

“התורה והחיים” קבלתי ושמחתי מאד לראות סוף סוף את הספר יוצא לאור… ה' פרידברג עשה שנויים והוספות בעת ההגהה ובמקום אחד עשה, כמדומה לי, “טאקטלאָזיגקייט” שתוכל להעלות עלינו חמת המחבר בצדק. הלא הוא במקום שהמחבר מביא המקורות לתולדות רש“י – הוסיף הוא בחצאי עגול: “ותולדות רש”י לרא”ה וייס". ושכח, כי שניהם יושבים בעיר אחת, והרי זה כרמז על שהמחבר השמיטו בכונה…

לד"ר ל. קַנטור, ליבוי.

ברלין, 7 נובמבר 96.

… אודך מקרב לבי על דבריך הטובים לחזק את לבי בעבודתי, כי אמנם צריך אני לחִזוק מאד… ובנוגע לעצותיך ע"ד המנהג עם הסופרים, ידעתי אמנם כי מיוסדות הן על הנסיון וצדקו מאד. אבל, ידידי, מרגלא בפומי: רבים יודעים את הדרך הישרה בכל ענין, אך לא רבים יכולים ללכת בה. כשאנו רואים איש עושה מעשיו לא בהסכם למטרתו, אין זה סימן כלל, שאינו מבין מה לו לעשות בשביל שיצליח, כי פעמים רבות מבין ומבין הוא, אלא שאינו יכול, לפי טבעו ותכונת נפשו. ואפשר מאד, כי לוּ יכלתי לעשות תמיד במסחרי מה שידעתי כי צריך לעשות, היה עתה מצבי החמרי שונה מאד מאשר הוא…

ל“אחיאסף”, ווארשא.

ברלין, 10 נובמבר 96.

… פה מצאה חוברת א' חן בעיני הכל. ממדינת אשכנז יש לי… שני חותמים, ומגליציא אני מקבל מכתבים יום יום בסגנון אחד: לשלוח לו החוברת למבחן, ואם תמצא חן בעיניו, אז…

מקַנטור קבלתי ג“כ מכתבים מלאים ידידות והבטחות. אבל לע”ע שלח רק פוליטון, שאני מדפיסו רק מפני כבוד מחברו ובתקותי כי ישלח גם דברים יותר טובים ומועילים…

ר. הוא מאלה הרואים “ריטרוגרד” בכל מי שאינו מעפר בעפר לעומת החרדים. הלא ידעתי את הטופס הזה, שנתחנך על ברכי הז’ורנליסטיקא הרוסית. במאמרו על “דור חכם” (מלבד שלא נכתב כהוגן גם מצד עצם הענין) הכניס דברים שלא מן הענין כלל, רק בשביל להכעיס את המאמינים, ובסגנון של נערות…

לד"ר ל. קצנלסון, פטרבורג.

ברלין, 10 נובמבר 96.

מכתבך בא אלי בעת רעה, בעת שהייתי פוסח על שני הסעפים ולא ידעתי מה אחרית מפעלי, ואחרי כן, בגשתי אל העבודה, רבו טרדותי למעלה, כי עלי היה להכין, לסדר ולהוציא חוברת ראשונה עד סוף חשון, במשך שבועַים, ועל כן לא יכלתי לענותך דבר עד כה, ואתה תסלח. עתה הנה יצאה חוברת א' בסוף השבוע שעבר, ואוכל לשאוף רוח מעט… אבקשך מאד להגיד לי דעתך על תכונת החוברת הזאת, וביחוד על הדרך שבחרתי לי, כמו שתראה מתוכה, לא סגרתי את הדלת בפני דעות שונות מדעותי, אם אך נאמרו בסגנון של חכמים. כי לדעתי רק בדרך זו נעשה ונצליח.

… אינני צריך להגיד לך, כי מחכה אני לעזרתך, עזרה ממשית ותמידית, לא מקרית. כי אם לא אנשים כמוך ישתתפו בעבודתי, מי יעמוד לי? האמנם אבָנה מעזרת נערים, ולוּ גם בעלי כשרון, כזה שהזכרת? עם ד“ר קַנטור דברתי הרבה בהיותו פה לפני איזו שבועות, והוא הבטיחני הרבה. לע”ע קיים רק מעט, אבל ע"פ מכתביו אלי אוכל לקוות, שיקים את דברו בשלימות…

למר ד. כהנא, אודיסא.

ברלין, 10 נובמבר 96.

… ע“ד השנוים שעשיתי בלשונו אוכל לתת דין וחשבון על כולם לפני כ', אך אין שעתי פנויה לזה וע”כ אסתפק בשנים שלשה משלים, למען יראה כ' כי לא בקלות דעת אני שולח יד במלאכת אחרים. במקום “תולדות ר”ש בן גבירול" תקנתי: “חיי ר”ש בן גבירול“. מפני שבמושג התולדה, כפי שמשתמשים במלה זו עתה, כלולות התכונות המוסריות, הדעות וההשקפות של נושא התולדה; בעוד שכבודו ספר לנו כמעט רק המקרים החיצוניים בחיי גבירול ונגע בשיטתו הפלוסופית רק באצבע קטנה, וע”כ, כדי שלא יבואו המבקרים ויַראו על החסרון הזה, קראתי שם המחברת “חיי גבירול” ²⁰, כלומר, כי חפצה רק לספר את חייו ולא לירד לעמקי רוחו. – מחקתי “חבר אנשי רשע חרשי משחית”, כי לא נתברר לנו בשום מופת, שמתנגדי גבירול היו רשעים, וההתנגדות הזאת לבדה הן אינה מספיקה עוד להקָרא “רשע” בשביל זה. ותמהני מאד על כ', כי ברצותו להוכיח לי, שאין די בתואר “הדיוטות” אשר הנחתי להם, הוא אומר: “הלא ביניהם היו גם חכמים וביניהם ר”י בן גנאח". ובכן, התואר “אנשי רשע” מוכרח לפי דעתו, כדי שיכלול אנשים כבן גנאח! האמנם איש רשע היה בן גנאח, באשר לא אהב שירי גבירול? – וכן גם ביתר השנוים…

למר י. ווייסבֶרג, קיוב.

ברלין, 10 נובמבר 96.

בקרתך על ספרו שלך טביוב כבר היתה נכונה בידי למסרה לדפוס. והנה הגיעני במקרה אחד מגליוני “הצפירה” האחרונים, וראיתי שהדפסת שם דברי קִנטור נגד המחבר הזה, ועל ידי הדברים האלה הכל יודעים כבר, כי גם אתה על אויביו תֵחשב, וע“כ צר לי מאד, כי לא אוכל עוד לתת מקום לדבריך בענין זה. כי “בקורת” ראויה לשֵם זה רק אז, אם לא יוכל הקורא לדעת ע”פ חתימת המבקר לבדה, לאן משפטו נוטה.

הנני משיב לך איפוא בזה את מאמרך ואבקש סליחתך על המחקים וההשמטות שעשיתי בו וגרמתי לך עי"ז טרחה יתרה לשוב ולכתבו מחדש. אך בטח לבי, כי אם תתבונן בדברים היטב, תמצא טעמי ונמוקי בכל הדברים, ותודה, שלא בקלות דעת שלחתי יד במלאכתך…

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

ברלין, 12 נובמבר 96.

זה עתה קבלתי מכתבך בצירוף הבקורת, ותודה לך. לחנם חשבת לנחוץ “להצטדק” על שהגדת משפטך בלי משא פנים. זה כל ישעי וכל חפצי, שתחדל ספרותנו מהיות מעין “עסקי משפחה” של משפחת הסופרים, המכניסים לקרבה את שנאתם וקנאתם ואהבתם הפרטיות…

ע“ד השם “אינוקנטי” נמשך המעתיק אחר לשון רוסית. ואחר אשר, כידוע, היתה גם אות C הרומאית נקראה בראשונה כמו K יונית, ואחר אשר לא מצינו בספרות התלמודית שיכתבו תחתה בעברית צ, אולי כדאי להשמיט הערה זו, בשביל שלא ליתן מקום לפילולוגים מלומדים לבוא עליך אח”כ בכלי זינם ולצערנו בדקדוקי עניות…

למר א. לודביפול, פַריז.

ברלין, 14 נובמבר 96.

כבר הודעתיך בשולי מכתבי הקודם, כי תרגומך בא לידי²¹. חשבתי אז, שבמשך שבוע ימים אמצא לי עת לקראו כלו בעיון, אך מפני טרדותי הרבות בעניני “השלח” לא יכלתי לעשות כזאת. ואולם מתוך המעט שקראתי זעיר שם זעיר שם רואה אני, כי עשית מלאכתך באמונה, אולי באמונה יתרה מעט, עד שבמקומות שונים הלשון יצאה מגומגמת בשביל זה, והכונה בלתי ברורה כל צרכה. גם זאת ראיתי, כי אינך שם לב לבקש את המלים ה“טכניות” שכבר ישנן בספרותנו ואתה בורא לך בטוים חדשים שלא לצורך, ועי"ז תתן יד למבקרים לתפשך בחסרון ידיעה.

למשל, “דיאמֶטַר” אתה מתרגם: “קַו-החוצֶה”, בעוד שכבר מאות שנה משתמשים לזה במלה הערבית: “קוטר”. “טריאנגל” אתה מתרגם: “בעל שלש פנות”, והרי זה כבר נתקבלה המלה “משולש”, ול“פנה” קוראים “זוית”, וכדומה. עוד על זאת אעירך, או יותר נכון: אוכיחך על פניך, כי אינך חס על כבוד שמך וכבוד “אחיאסף” ומוציא מתחת ידך את הכת“י בלתי מתוקן בחיצוניותו. ככה, למשל, אתה מזלזל בסימני ההפסק, שכמעט חסרים הם בתרגומך לגמרי. על מי סמכת כי ימלא החסרון? אם עלי, אז לא אדע מה שם אקרא למנהג כזה, להעמיס מלאכתך על אחרים. ומה גם עתה, שאני בברלין, וספרך יודפס בווארשא. הלא את עלי ההגהה לא אוכל לקרוא, ולתקן בכת”י הבלים כאלה – לא חובתי היא ולא אעשנה. הלואי שאספיק לקרוא את הכת"י כולו אף קריאה שטחית. עליך לדעת, כי עתה אין ביכלתי להקדיש עת רבה לקריאת ספרי “אחיאסף”, ואני יוצא ידי חובת “עורך” בבחרי בספרים טובים ובשומת עין בסקירה כללית על עבודת הסופרים, אבל בפרטים כל סופר אחראי לבדו בעד מעשיו.

שֵם הספר צריך להיות דוקא: “קדמוניות עמי המזרח הקדמונים”, ולא כמו שנמלכת וקראת לו: “קדמוניות עמי הקדם”, כי מלבד שעמי הקדם נקראים גם היונים והרומאים (במובן קדומים ), תמהני עליך, כי מצאת טעם בכפל ההברה “קדם” בשם הספר…

עתה אבוא לשאלת ה“פרופיסור”²². וקודם עלי להגיד לך, שהאירוניא המבצבצת מדבריך אינה מובנת לי כלל, ובטוח אני, כי רק בשעה שסופר עברי אתה תרשה לך לצחוק ל“הבלים” כאלה. אבל אם, למשל, היה קלמן לוי²³ נותן לך להעתיק ספר מדעי כזה מאיזו לשון אחרת לצרפתית, אין ספק בעיני, כי לא שלא היית צוחק, אם היה דורש שתעשה זאת בהשגחת איזה חכם מפורסם ומומחה למקצוע זה, כי אם – שגם בלי דרישתו היית אתה חושב לך לחובה לבקש “פרופיסור” כזה, כדי שלא תעשה מדחה, ולוּ גם בפרטים קלי ערך, ולא תהיה לשחוק בעיני הספיציאליסטים. אבל כל זה הוא לענין לשון עכו"ם, ואולם בלשוננו הלא אנו בביתנו, בינינו לבין עצמנו, ומה בכך שאיזה “מלמד” יתפוש עליך כי שגית? האף אין זאת?… אך איך שתהיה השקפתך על הדבר, אנחנו לא נוכל לשנות את התנאי הזה שהתנינו עמך מראש… וכן לא נוכל להסכים, שאם לא יחפוץ הלוי, תבקש “פרופיסור” אחר. כי מן האמור תראה, שלא “פרופיסור” אנחנו מבקשים, כי אם איש הידוע למומחה בתולדות עמי המזרח, למען ישא הוא עליו את האחריות, אם יֵצאו שגיאות מאתך, בהיותך בלתי מומחה לגוף הענין…

למר ק. ז. וויסוצקי, פַריז.

ברלין, 14 נובמבר 96.

…ספר מכתביך ²⁴קבלתי מווירצבורג והסתכלתי בו זעיר שם זעיר שם. כמדומה לי, כי במקומות הרבה אהיה צריך לך שתבאר לי מקרים שונים אשר אני לא אזכרם או לא ידעתים (כי בימים ההם הלא אך החלותי לעסוק בעניני הישוב). וע“כ נחוץ יהיה שאדע תמיד את האדריסא שלך ואוכל לפנות אליך לעת הצורך ולא תתעכב ההדפסה בכל פעם. אך לע”ע אגיד לך, כי לפי דעתי צריך שתתן אתה הקדמה קצרה, שבה תאמר, כי אחר שישוב אה"ק הולך ומתפתח עתה וכבר קנה לו לבבות הרבה וכו', הנה תחשוב, כי באה העת לאסוף חומר לתולדות ראשית צמיחתו, ואחר אשר אתה היית מן הראשונים שעסקו בזה ולא זזה ידך מענין זה מאז ועד עתה, הנה מוצא אתה לנכון לפרסם המכתבים האלו, וכדומה לדברים אלו אשר תבין מדעתך…

ל“אחיאסף”, ווארשא.

ברלין, 15 נובמבר 96.

… הודיעוני נא דעתכם על תוכן החוברת בלי משא פנים. פה עשתה רושם טוב על רוב המבינים. גם מערים אחרות אקבל “שבח והודיה”, אף כי אני עצמי ארגיש בלבבי, כי לוּ הקדשתי עבודה וזמן כל כך לכתיבת איזה מאמר, הייתי אולי יותר שבע רצון…

…לקַנטור אל תוסיפו לשלוח ספרים. כבר בא הקץ לסבלנותי. גם בחוברת ב' לא יהיה מאומה על חיי עמנו בארצנו, מפני שסמכתי עליו, והוא מבטיח ואינו מקיים. יותר לא אבטח בו, ולחוברת ג' אבקש לי אחר תחתיו…

ל“אחיאסף”, ווארשא.

ברלין, 16 נובמבר 96.

… הנני עוסק עתה בהדפסת חוב' ב'. סדורה (כלומר עריכתה) כמעט נגמר. רק קַנטור עוד תלוי ועומד. אם ישלח עד סוף השבוע, אולי אמצא לו עוד מקום.

שמחתי מאד, כי מצאה החוברת חן בעיניכם. גם פה רוב המבינים שבעי רצון וגם מערים אחרות אקבל מכתבים מחכמים וסופרים מלאי תהלות ותשבחות. אבל, לא אכחד, כי אני בעצמי לא אוכל להיות שבע רצון. לוּ יצאו כל המאמרים מידי מחבריהם באותה צורה שבאו בחוברת, אז היתה עבודתי בה לא רבה והיתה שוה בנזק העת… אבל הלא אני ולבי יודעים, במה עלה לי כל מאמר עד שקבל צורתו הנוכחית, וכשאני שוקל הפסד זמני וכחי כנגד השכר הזה, לא אוכל לשבוע נחת.

לד"ר דוד קויפמַן, בודאפעסט.

ברלין, 17 נובמבר 96.

בתתי לו תודתי מקרב לבי על דבריו הטובים ובברכי אותו ברפואה שלמה במהרה בקרוב, הנני מקוה, כי יקים דברו, וכאשר אך תהי לאל ידו, לא ימנע מהשתתף בעבודתנו, לתועלת עמנו וספרותנו. מובטחני בחכם שכמותו, כי יבין מדעתו, איזו “אמת מדעית” היא ראויה לעם בכלל (פאָלקסטימליך), ואיזו רק ליחידי סגולה שמלאכתם בכך, אשר לא להם אנו עמלים, והם אינם צריכים לעמלנו…

לד"ר מ. עהרנפרייז, דיאקובר.

ברלין, 17 נובמבר 96.

קודם כל הנני מברכך במז“ט לחתונתך… והנני מודה אמנם, כי הפטור מקריאת שמע פטור בודאי מכתיבת מאמרים. אבל סלח לי אם אעירך, כי עוד נשארה קושיא תלמודית: “מעיקרא מאי קסבר?” חלילה לי לבוא בעקיפין על סופרינו. יודע אני שלא בכל יום אפשר לכתוב דבר הגון (והרי אני בעצמי איני כותב, לפי שאין נפשי מסוגלת לזה עתה). אבל מה שאני דורש, ואחשוב כי יש לי רשות לדרוש, הוא זה: שהסופרים לא יבטיחוני הבטחות שאין סופן להתקיים. לפי שעל ידי הבטחות כאלו (כמו שהורני הנסיון בסדור חוברת א'). יתעוני מן הדרך הנכונה ויביאו לידי ערבוביא בחלוקת החומר לכל חוברת. ואולם לא אכחד ממך, כי לא אתה האחד שלא עמדת בדבורך. רוב הסופרים שהבטיחוני הבטחות רבות וגדולות לא קימו הבטחותיהם או קימו רק במקצת. ודבר זה הביאני לעשות לי ליסוד בעבודתי, לבלתי הביא בחשבון שום הבטחה, רק מה שכבר נמצא באמתחתי. וע”כ אחשוב לבלתי אפשרי “להגביל לך זמן”, כי ע"י הגבלה כזו הלא מוכרח אהיה להניח מקום פנוי מראש, ואולי לא יבוא המאמר לזמן המוגבל – ואהיה עוד הפעם במבוכה. כי על כן אבקשך, כי תואיל לגמור מאמרך בהקדם ולשלחו אלי. ואז, כשיהיה בידי, אתן לו מקום בחוברת שתסודר אז לדפוס. סדור חוב' ב' כבר נגמר.

את החוברת הראשונה שלחנו לך, ואם שעתך פוניה, הייתי מבקשך להגיד לי דעתך בלי משא פנים כל שהוא. כי רק אם כל מביני דבר יגלו לי את המגרעות שמצאו, אוכל מעט מעט להיטיב תכונת “השלח” ולהרימו למדרגת השלימות האפשרית.

לרבי מאיר איש-שלום, ווינא.

ברלין, 17 נובמבר 96.

את מכתבך וגם את ספרך קבלתי ותודה לך. מכתבך קראתי בשים לב. והנה לא אבוא להתוכח אתך ע“ד התועלת היוצאת לנו מספורים כעין “בעמק הבכא”, כי בדבר הזה לא נבין איש שפת רעהו, באשר חיים אנו בעולמות שונים, והוכוח אך למותר. אבל על זאת אחשוב לי לחובה להעירך, כי בחרצך משפט, שאין אתה יכול להשתתף בעבודת “השלח”, הראיתני לדעת, כי לא ירדת לסוף דעתי. והלא באותו מכתב עצמו מוצא אני שני נושאים נכבדים מאד, שהיית יכול לבארם ב”השלח“, והם נאים לך. ראשונה, השקפתך על התלמוד. האם אי אפשר לך לבאר ההשקפה האוריגינלית הזאת ביאור רחב, באותו ומופתים ובסגנון ספרותי נוח למקרא? והאם לא יביא מאמר כזה תועלת, במשכו את הלבבות להענין הזה? תקוני נוסחאות בתלמוד וכדומה אין להם אמנם מקום ב”השלח“, שנועד למקרא העם, אבל מאמר כתוב בטוב טעם על אדות ערך התלמוד להיהדות והצורך הגדול לתקנו ולבארו כהוגן – הכל כמו שאמרת במכתבך – אשר יַראה כל זה במשלים מספיקים, האם לא יוכל לעורר את הלבבות, וע”י זה אולי גם להוליד תנועה ידועה, ואולי יוָלד עי“ז גם החפץ בלב מי שהיכלת בידם להקדיש את האמצעים הנחוצים בשביל ליסד לזה אורגן ספרותי מיוחד? – וזאת שנית: השקפתך על בתי מדרש לרבנים ועל הדרך היותר טובה לחנוך רבנים. האמינה לי, כי הנושא הזה הוא עתה אחד מן הדברים העומדים ברומו של עולם היהדות. הן גם אתה מודה בודאי, שברוסיא הוא עתה “מבצר” היהדות ותקותה האחרונה. והרי כבר גם שם משתדלים עתה רבים מן המשכילים ליסד בתי מדרש לרבנים כאלו שבחו”ל. ואין ספק, כי דברים היוצאים מלב חכם ובעל נסיון כמוך יעשו רושם שם – ונמצאת מזכה את הרבים. הנקלה זאת בעיניך?

בקצרה, דאבון לב הוא לראות, איך טובי חכמינו אינם רוצים להבין, עד כמה יוכלו להועיל לעמם, בצאתם לפעמים מתוך ארבע אמות של חקירתם ופנתם הפרטית לדבר על ענינים יותר קרובים לעולם המעשה ולצרכי הזמן המרובים.

ובתקותי, אדוני הנכבד, כי אם תאבה ואם תמאן לשים לב לדברי, לא תשית עלי חטאת על כי דברתי באזנך מה שבלבי באמת ובתמים, אשאר…

למר פ. פינס.

ברלין, 17 נובמבר 96.

על יקרתך לא יכלתי להשיב בזמנה. כי ראיתי שהדברים דורשים ביאור ארוך, ושעתי אינה פנויה. ע“כ דחיתי תשובתי עד שתבוא חוברת א' ממכ”ע שלי לארצנו, ואז תראו מתוך הקדמתי שם, מה יהיה משפט מכ“ע זה. עתה אקוה, כי בזמן שתקבל מכתבי זה תהיה גם החוברת ההיא בידך, וע”כ אבוא בזה למלאות את הנחוץ ולא יותר.

כמו שתראה שם, נכון אני לקבל גם מאמרים שלא “לפי רוחי”, אם אך יהיו דברים של טעם וכתובים (כמו שאתה אומר) בנמוס ודרך ארץ. אבל דא עקא, כי, כנראה, מחולק אני עמכם לא רק באמונות ודעות דתיות, אלא גם במושגי הנמוס ודרך-הארץ. הנה, למשל, במאמרו של יעב“ץ אשר שלחת לי, שלפי דעתכם כתוב הוא לפי חוקי הנמוס וד”א (אחר שאתה דורש כי גם התשובה תכָתב כך), ולפי מושגי אני, יש בו הרבה בטוים נגד החוקים האלה, מן ה“מוֹטוֹ” עד הגדופים הרגילים בפי בני בלי תרבות (עזות, תועבה וכו') ועד השבח והודיה לד“ר ד., שאין להם שחר, לפי מושגי, במאמר כללי. מלבד זאת, מוצא אני במאמר זה דברים הצריכים תקון מפני קלקול-הטעם שבהם. ואתה יודע, כי בעיני טעם ודר”א האחריות היא על העורך לא פחות מאשר על המחבר.

ובכן. זאת תשובתי: נכון אני להדפיס את המאמר ששלחת וכן לקבל לעתיד מאמרי גיסך ואחיך ²⁵, אף אם יהיו כתובים “לא ברוחי”, או גם (כמאמר זה ששלחת) בכונה להתנגד “לרוחי”, ולא אגע בגוף המושגים ומהלך המשפטים. אבל רשות תהא נתונה לי להרחיק כל בטוי שלפי הכרתי יש בו קלקול “הטעם” הטוב או חטא להלכות דרך ארץ וכדומה. והנני מחכה לתשובתך.

למר א. לודביפול, פַריז.

ברלין, 18 נובמבר 96.

… בקרתך על “השלח”, על כי “כל אחד מן הסופרים מדבר ברוחו ובשפתו”, הפליאתני מאד. ואתה מה היית סבור, שאעביר קו על דברי כל אחד מן הסופרים ואשוב לכתוב הדברים ברוחי ובשפתי, רק את שמו החתום למטה אניח לו? יכול להיות אמנם, כי עבודה כזו היתה קלה עלי יותר מעבודתי עתה, שעלי לתקן ולשנות, להוסיף ולגרוע, כמעט בכל עמוד ועמוד, ולהזהר עם זה לבלתי געת ברוחו ובשפתו של הסופר… אך לוּ קראת בשים לב את הקדמתי, היית רואה איך אני מביט על “תעודת השלח” ועל תעודתי אני בתור עורך, ולא היית מתפלא על זה…

ל“אחיאסף”, וורשא.

ברלין, 19 נובמבר 96.

… קראתי היום שני הגליונות הראשונים מבקרתו של ב. ב“הצפירה”, בנוגע לתפישותיו על ד“ר כהן לא צדק. “עשה מכתם על” אינו זרגוניסמוס. אני עמדתי על זה אמנם בקראי את הכת”י, אבל, כידוע לכם, הסופר “החכם” הזה אינו יודע לכתוב אף שורה אחת כהלכה, והרבה מאד היה לי לתקן בסגנונו (עתה הוא מלא חמה: “מדוע שנית את הלשון שלי?” – דבריו ממש), וע“כ השתדלתי לבקש סמוכים למבטאיו ככל האפשר, כדי להשאיר לפחות איזה צל מסגנונו. וגם הבטוי הזה אפשר לישב בדוחק: אחר כי קהלת אומר: “עשות ספרים” (אף כי גם הוא אמר כן, מפני שלא כתבו בזמנו עברית כהלכה), הלא אפשר לאמור גם כן: “עשות מכתם”, ואם בטוי רגיל הוא בספרותנו: “שיר על”, הלא אפשר ג”כ לאמור: “מכתם על”, וע"כ הנחתי לו הבטוי הזה…

מקנטור קבלתי למז“ט המכתב הראשון מן ה”מכתבים מרוסיא“, וגם בו אין נפלאות. הוא עצמו יודע זאת, ובמכתבו הפרטי יבטיחני, כי המכתבים הבאים יהיו טובים מזה… גם מפרישמַן קבלתי את השיר (רק אתמול!) ועוד לא התבוננתי בו היטב. גם מיהל”ל קבלתי שיר ארוך בעל 220 שורות. האם לא אירוניא היא? אני אמרתי בהקדמתי, שמספר השירים ימעט מכל השאר, ועתה הנה שירים יש לי כבר לכל הכרך הראשון, וגם ספורים יש לקוות כי יהיה די והותר, והדברים היקרים לי ביותר – מאמרי מדע ופובליציסטיקא – הם לא יבואו, ואמתחתי ריקה!…

למר א. ש. פרידברג, ווארשא.

ברלין, 19 נובמבר 96.

… אם תשלח לי המשך ספורך במדה שאמרת, יספיק לי לכל הכרך הראשון, כי ת“ל בבלטריסטיקא לא אדע מחסור, והלואי היה כן ביתר המחלקות… בחוב' ב' מ”השלח" תבוא בקרת על “התורה והחיים” מחברת א' מאת ד“ר ברנפלד. הוא תופס עליך ביחוד בעניני הלשון, ועל זה הנני שמח מאד. לקיים מה שלא נאמר” לעשות נקמה ב“פוריסט”!…

עיקר שכחתי! האסון גדול כים: בהרבה מקומות הוכרחתי, בשביל שיֵדע הקורא מה אתה סח, להוסיף ואוי“ן ויודי”ן, במקום שע“פ הדקדוק צריך לכתוב דוקא חסר! למשל, “המשֻלח”, אשר שורק בביהד”פ אין, ואיך ידע הקורא, כי משולח הוא ולא משַלח? נורא הדבר, אך מה יכלתי לעשות? ואולם, בדעתי, כי כל וא“ו וכל יו”ד הן לך כמחט בבשר החי, השתדלתי להמעיט בהן כפי היכולת…

לד"ר ל. קַנטור, ליבוי.

ברלין, 19 נובמבר 96.

אתמול קבלתי מכתבך בצירוף “מכתבים מרוסיא, א.” תודה לך. צר לי כי אחרת עד כה לשלוח עד שהוכרחתי למסרו תיכף לדפוס, מבלי שיכלתי לקראו תחלה כהוגן… בעברי על מכתב א' בסקירה כללית, ראיתי שני דברים: א) כי למרות דבריך, שלא הסחת דעתך מן הצנזור, עוד ימצא הוא, כמדומה לי, מקום רחב להתגדר בו. ב) כי נטיה יתרה לך לשפוך על דבריך רוח פוליטוני, בעוד שהמכתבים האלה הלא לפי תכונתם ותכליתם צריכים לעשות בלב הקורא רושם אחר; צריך שירגיש, כי נכתבו בכובד ראש ויצאו מלב אוהב וכואב…

אקוה, כי על מאמר הבקרת שאתה כותב תחתום שמך מפורש. כי סוף סוף צריך שגם שמך יבוא ב“השלח”.

למר י. ח. רבניצקי, אודיסא.

ברלין, 20 נובמבר 96.

… סוף סוף הנה הגיע ה“פרדס” לידי וגם עברתי עלי כבר, אם גם בסקירה כללית. באמת אומַר לך, כי אח הוא לקודמים לו ואין לו להתביש מפניהם. התכונה היסודית של ה“פרדס” אני מוצא גם בו, כלומר, נקית-הדעת וגבהות ספרותית (אוי ללשוננו העלובה! איני יכול לבטא את מחשבתי כראוי). בפרטות אין לי מה להגיד. הלא על המבחר שבו (רבי מנדלי, מאמר לל"ב, שירי ביאליק) כבר דברנו פא“פ, ויתר הדברים הם בינונים, כמו בפרדסים הקודמים. מאמרך על יל”ג עושה רושם טוב, ביחוד על מי שיודע, כי גם עליך עבר הכוס באגרותיו. לווינסקי התחיל יפה וקלקל בסופו. לע"ע לא החלטתי עוד למי אמסרנו לבקרת. קַנטור רוצה לעשות זאת, אבל לבי מהסס, מפני כמה טעמים.

ואני כבר הוצאתי חוברת אחת, וזה כשבועַים שנשלחה לכל קצוי ארץ, רק אתם לבדכם עוד לא זכיתם לזה. אך אקוה, כי בבוא מכתבי זה לידך, כבר תהיה גם החוברת בידכם, ואתה הן לא תמנע מלהגיד לי דעתך ו“דעת קהלכם” בכלל על כל המתיחס לזה. כי כל הערה נכונה, בין ביחס לתוכן הענינים ובין ביחס אל הסדר ואל ההדפסה – הכל יוכל להביא תועלת לגוף הענין. כי אדע מה הקהל דורש ואוכל לשפוט עד כמה יש לי למלאות דרישותיו. פה עשתה החוברת רושם טוב… בדבר עבודתי הספרותית ב“השלח”, עוד לא הגיעה העת שאוכל לכתוב כהוגן. הקדמתי הקטנה, שבלעדה אי אפשר היה בשום אופן להוציא את החוברת – כתבתי כמעט ארבעה שבועות. ועתה צא וחשוב כמה עלי לכתוב עתה מאמר ממשי באמת. אבל אקוה, כי המצב הזה רק זמני הוא ועוד תבוא לי עת שאוכל לקרוא ולחשוב במנוחת הנפש הדרושה, ואז אוכל גם לכתוב.

… אספר לך דרך אגב ספור יפה. ר"י וו., כמו שהודעתיך כבר, הבטיחני לשלוח בקורת על “מורה הילדים” לטביוב, אף מלא הבטחתו. כמובן, היתה לי עבודה רבה עד שעשיתיה מוכשרת לראות אור. אך בתוך כך הגיע במקרה לידי איזה גליון “הצפירה” ובו מצאתי דברי קִנטור ובטלנות מצד המבקר ביחס אל המבוקר. אז השיבותי לו את בקרתו וכתבתי לו, שאחר שנגלה בקהל בתור אויב ביחס לטביוב, איני מוצא עוד לאפשר להדפיס בקורת זו, כי דעתו ויחסו לטביוב ולספרו הרי כבר ידועים להקוראים, ועם זה בקשתי סליחתו על המחקים הרבים שעשיתי במאמרו. מה עשה הוא? אחר ימים אחדים אני מקבל במכתב בטוח את הבקורת בכתב נקי לפי התקונים שעשיתי בה. ובמכתבו הוא אומר, כי עשהרצוני וחזר וכתב הכל כמו שתקנתי… ואף מלה אחת אין בדבר החלק הראשון ממכתבי, כאלו לא ראה או לא הבין הדברים!… אלה הם חברינו “בכרם שפת עבר”!

תודתי לך על כל הדברים שהודעתני בנוגע לעניני א“י וב”מ. אני שמתי לי לחוק לבלתי עסוק בפועל בענינים אלו עד שאוכל לעסוק באמונה, כאשר הסכנתי. כי לצאת ידי חובתי בשימת עין על הפרוטוקולים בשעה שאינה לא יום ולא לילה (כמו שמיעצים אותי חברינו מיפו) איני יכול ואיני רוצה. מוטב שלא אעשה כלום זמן ידוע, מאשר אעשה מלאכת ה' רמיה…

למר ש. אברמוביטש (מנדלי מו"ס), אודיסא.

ברלין, 20 נובמבר 96.

ידעתי אמנם מראש,שבודאי יש איזו סבה צדדית אשר מנעתך מלכתוב אלי ומלשלוח את המשך ספורך; ובכל זאת שמחתי שמחה כפולה בקבלי את יקרתך מן 25 באקטובר: שמחתי כי כאשר חשבתי כן הוא, ולא התרשלות היא מצדך, ושמחתי עוד יותר על שהחלפת כח ואתה “בריא ושלם בגופך”. כי סוף סוף גוף בריא ושלם לא דבר ריק הוא אף לאנשי הרוח. – עתה ברי לי שתקיים הבטחתך, וההמשך יבוא למועד הנכון…

דעתי על ספורך הוא – בלי לב ולב – כי עלה יפה עדלהפליא. וכך היא דעת כל המבינים פה, באין יוצא מן הכלל.

אתה שואל לשלומי, למעשי ולתקותי, ומה אענך על כל אלה? הן לך איני צריך לבאר, מה היא עבודת התקון והסדור לעורך עברי ומה הם סופרי ישראל שאני מטפל בהם ובמעשי ידיהם. ועל כן בודאי רק מפני הכבוד אתה שואל: “אם מוצא אני קורת רוח בעבודתי”. ואולם בנוגע לתקותי אוכל להגיד לך, כי בצר לי לפעמים ורוחי מרה מאד, אתנחם בתקוה זו, שסוף סוף אזכה לשוב לעירנו ולמצוא משען ונוחם בחוג אוהבי נפשי שם.

אני חושב, כי יחד עם מכתבי זה תבוא לידך גם החוברת הראשונה מן “השלח” (כבר הותרה לבוא לארצנו), ואינני מסופק, שתודיעני דעתך בפרטות ולא תעלים ממני דבר, לא את הטוב ולא את הרע: את הטוב – כדי לנחמני ולחזק ידי, ואת הרע – כדי שאשתדל לתקן בעתיד.

למר י. ל. לֶווין (יהל"ל), טומשפול.

ברלין, 22 נובמבר 96.

קבלתי שירך ואודך מאד. לשנות לא אמצא בו מאומה, אף כי כמדומה לי שהארכת מעט יותר מן הצורך, אבל, כמובן, לא אעשה “קצור” בשיר…

בדבריך הנכבדים ע"ד הבלטריסטיקא זרית “מלח על הפצעים” ואתה לא ידעת. אתה חושב כי בי הדבר תלוי ואעשה מה שלבי חפץ: למעט בבלטריסטיקא ולהרבות בדברי מדע. אבל סופרינו כבר עמדו בפרץ ולא יתנוני להסיג גבול הספרות היפה, והלואי שלא תהיה היא המסגת גבול אחותה. סופרינו מרבים לשלוח שירים וספורים, בעוד שמאמרי מדע עלי לחפש בנרות. די לי להגיד לך, כי שירים יש לי די והותר לכל הכרך הראשון…

למר ד. פרישמַן, לודז.

ברלין, 22 נובמבר 96.

… ובכן יבוא שירך רק בחוב' ג' ויש לנו זמן איפוא לדבר על כל הפרטים מראש ולא תטריחני לשלוח לך אח"כ עלי ההגהה. כי, אם לא אשגה, לא מיראתך את הבחור הזעטצער ושגיאותיו אתה דורש כזאת, כי אם מיראתך את העורך בכבודו ובעצמו, שלא יַרבה בתקונים, אשר קלקולים הם בעיניך.

הרשני נא איפוא להציע בזה לפניך את טענותי.

השיר בכלל טוב ויפה הוא, אבל יותר טוב ויפה היה, לדעתי, לוּ קצרת באיזו מקומות שהארכת. אולם דבר זה תלוי בטעם ואין מתוכחים בו. רק על זאת אעירך, כי שיר כזה, שאין בו לא “מֶטרום” ולא “ריתמוס” ואף לא פרַלליסמוס, אולי יותר טוב היה להדפיסו בתור פרוזא שירית מנוקדת. הנה, למשל, הבית הראשון: מן הדממה בלילה שמעתי קול רעש וכו', ואני נופל ארצה ומשתחוה וכורע (אגב אעיר, כי לפי סדר הזמן היה צ"ל: וכורע ומשתחוה) - האם ניכר בזה איזה צל של חרוז?

זו היא הערה כללית, ועתה איזו פרטים: א) השם “משיח” אינו נראה לי, מסבות מובנות, והנני מציע לקראו: “חבלי משיח”. ב) אולי תוכל להסתפק בכסא הכבוד לבדו, מבלי שתראה גם את “אלוהים אלהי הצבאות” עין בעין? ביחוד קשה לאוזן קריאתך: “הנה אלהים אלהי הצבאות!” ג) “אלפי דמעותיהם אשר עוד יזובו”. הדמעות הלא נקבות הן, וגם מסופק אני אם אפשר לאמור: דמעה זבה. לדאבון לבי אין בידי הספרים הנחוצים בשביל לפתור שאלה זו. ד) “קול בכיס הקורע אבנים ולפעמים גם לבות בני אדם”. גם פה מסופק אני, ראשונה, אם אפשר לקרוע אבנים בעברית, ושנית, אם העוקץ האירוני אשר במלה “ולפעמים” אינו שלא במקומו, כי המשיח המלא יגון וכעס הן לא ילך לבו ללגלג כלאחר יד על לבות בני האדם.

זהו הכל. ומפני שאיני יודע אם השארת בידך העתק… הנני משיב לך בזה את השיר בבקשה לשים לב לכל האמור. ואם תמצא שיש טעם בהערותי, תתקן את השיר ותשיבהו לי מיד…

למר י. ל. דווידוביטש, אודיסא.

ברלין, 24 נובמבר 96.

הלא קראת בודאי את הפוליטון של “רבי קרוב” בחוברת א' מ“השלח” (אשר אקוה כי קבלת כבר), שבו הוא מתאונן, כי כל השתדלותו לדבר בכובד ראש לא תועיל לו, וסוף סוף יוצא פוליטון. וכן עלי לאמור לך ביחס אל ה“טיול” הראשון ²⁶: כל השתדלותך לדבר בקלות ראש ולהיות לפוליטוניסט לא תועיל לך. אינך מסוגל לכתוב בסגנון פוליטוני, ו“הטיול” לא עלה יפה כלל, עד שמוכרח אני להשיבו לך. את ההקדמה הפוליטונית (עד עמוד 4 באמצע) עליך להרחיק לגמרי, וגם השאר צריך לקצר, להשמיט דברים ידועים גם לתלמידים שלא שמשו כל צרכם ולתת לכל הענין צורה יותר “זאכליך” (איך תתרגם מלה זו?). גם השם “טיול” לא יתאים עוד אחר שנוי הצורה, יותר טוב לקרוא לשיחותיך אלה בפשיטות: “מעולם החנוך והלמוד”, ואם תחפוץ תוכל להוסיף עוד “סובטיטל” בחצאי עגול: “שיחות פדגוגיות”. גם על זאת עלי להעירך, כי כפי הנראה עשית מלאכתך זו בחפזון גדול. לפי שיש בה הרבה שגיאות בלשון ופרזות מגומגמות, מה שלא נמצא במאמרך “שאלת החנוך” במדה כזו. לא תקנתי אותן, אחר שכל המאמר צריך שנוי צורה.

והנני מבקשך למהר ולעשות הכל כראוי ולשלוח לי. גם לסוף מאמרך “שאלת החנוך” אחכה.

בודאי קראת ב“הצפירה”, כי מאמרך זה מצא חן מאד בעיני ברנפלד. בע"פ הגיד לי, שיש את לבבו להעתיקו לאשכנזית לכשיגָמר…

לד"ר ל. קַנטור, ליבוי.

ברלין, 25 נובמבר 96.

צר לי להודיעך, כי נבואתי במכתב הקודם נתקימה עוד יותר מאשר חשבתי. הצנזור מחק ממאמרך שלשה עמודים, הלא הם אשר העברתי עליהם קו תכלת בהקורקטורה המונחת בזה לפניך. כמובן, לא יכלתי עוד לתת את המכתב בחוברת זו, כי שני הקטעים שנשארו, בראשיתו ובסופו, אינם יכולים לראות אור עד שיתאחו, והוכרחתי לתת תחת מכתבך אחד המאמרים שהוכן בשביל החוברת השלישית. ובין כה וכה נתעכבה עי“ז צאת החוברת ליום או ימים. עתה הנני משיב לך בזה את כתב-ידך, אולי תוכל לתת במקום המחק איזה ענין אחר והצלת את השאר שכבר נסדר ומוכן לדפוס. אך אם תמצא כי יותר טוב לפניך לכתוב הכל מחדש בנוסח אחר לא אקפיד על הפסד ממון שצריך אני לשלם בעד הסדור. לימים הבאים עלי יהיה לשלוח מכתביך לבקורת עוד קודם שיסודרו לדפוס, כדי שלא נכָשל עוד. וע”כ אבקשך שני דברים: ראשונה, שיהיו המכתבים מזומנים בידי תמיד בראש החודש, ושנית, שיהיו כתובים בכתב נקי, באופן שלא תכהינה ח"ו עיני הצנזור בקריאתם. כי אם העורך האומלל מחויב לקרוא הכל ואינו פוצה פה, הנה הצנזור “מיוחס” גדול הוא ואינו רוצה לקרוא אלא אותיות מאירות…

בודאי קבלת כבר חוב' א'. ואבקשך להודיעני דעתך בלי משא פנים. ואם מצאת מגרעות, טוב לי שאדע זאת. כי רק כשיודיעו לי כל מביני דבר את המגרעות שמצאו, אצליח אולי לתקן הכל מעט מעט.

למר י. ח. טביוב, ריגא.

ברלין, 25 נובמבר 96.

יקרתך מן 22 קבלתי היום, והנני להשיבך על הסדר:

א. לא אדע מדוע אתה אומר, כי “ארכו חבלי-לידתי בחוברת א', והחוברות הבאות – מקוה אתה תצאנה תכופות כסדרן באין מעצור”. קרא נא שנית את המכתב החוזר הנדפס ששלחתי לך בסוף הקיץ, ושם נאמר, כי נחשוב להוציא חוב' א' בחשון, וכאשר אמרנו כן עשינו והחוברת יצאה בסוף חשון. וביום ו' ר"ח כסלו כבר נשלחה לכל הארצות. ואם אתם בארצכם קבלתם אותה רק לאחר שבועַיִם, הן לא בחבלי-לידתי האשם, כי אם בסבות אחרות אשר תבין מדעתך.

ב. מודה אני, שאפשר לפעמים, שיבטיח אדם איזה דבר, ולא יוכל אח“כ לקיים. וע”כ לא על זה אני מתפלא שלא עמדת בדבורך, כי אם על זה שחשבת למותר להודיעני בזמנו, שאינך יכול לעמוד בדבורך, כדי שלא אחכה למאמרך ולא תביאני ע"י הבטחתך לידי מכשול בחלוקת החומר, כאשר בקשתיך במכתבי האחרון. אמת אגיד לך אמנם, כי כמוך עשו לי עוד רבים מסופרינו; אבל עליך אני מתפלא ביחוד, ראשונה, מפני שחצי אשכנזי אתה, והאשכנזים הלא מתפארים בדיקנותם. ושנית, שמעתי עליך, כי ימים רבים היית עוסק בסחורה או עובד בבית-מסחר של אחרים, והיתה לי צדקה לחשוב, כי ממדת הסוחרים יש בך בנוגע להבטחות כאלו.

ג. על בקשתך להודיעך “באמת ובתמים” מועד צאת החוברת השניה, אחשוב למותר לענותך. ראשונה, מפני שאני “איש חדש” אני בספרותנו ואיני יודע עוד שממנהג סופרי ישראל להודיע ידיעותיהם שלא באמת ושלא בתמים, ואחר שראית על מעטפת חוברת א‘, כי “השלח יוצא בסוף כל חודש”, הלא תוכל גם בלעדי לכַוין זמן צאת החוברת השניה בדיוק. ושנית, לך ולמאמרך אין החוברת השניה נוגעת עוד. כי סוף כסלו הוא בשבוע הבא, וממילא מובן, כי חוברת היוצאת בשבוע הבא, כבר סדורה היא עתה כולה בדפוס, ואף אם תשלח מאמרך על כנפי נשרים לא יוכל עוד למצוא מקום בחוברת זו. אך אם תחפוץ שיראה מאמרך אור בחוב’ ג‘, אשר תצא בסוף טבת, אז מהר נא ושלחהו באופן שאקבלו בסוף השבוע הבא. כי הנסיון המר הורני כבר, שאם בתחלת הדפסת כל חוברת אסמוך על מה שעתיד לבוא לידי,אז בנקל יקרה, כי חוברת אחת תהיה כולה בקורת, ואחת – כולה ספורים וכו’, וע“כ, כדי שאלך לבטח דרכי ואוכל לשמור שווי-הערך בין הענינים השונים, שמתי לי לחוק לסדר כל חוברת בראש חָדשה ולהביא בחשבון רק מה שנמצא אז באמתחתי. עם זה אודיעך ג”כ, כי אחד מטובי סופרינו הודיעני לפני שבועיים, כי כותב הוא ג"כ בקורת על “הזמן”, ואחר שממאמרך נואשתי כבר, עניתיו כי אקבל בתודה. עתה אמנם לא אדע אם יעמוד בדבורו, כי, כאמור איני סומך על הבטחות, וגם לא אדע, מה יהיה תוכן דבריו, ובכל זאת חשבתי לי לחובה להודיעך מזה.

ד) בדבר ההשקפה על עניני חו“ל, הנה בודאי קראת כבר מאמרו של ב-ד וראית שמאמר זה הוא רק מעין הקדמה. ההקדמה הזאת תמשך עוד בשתים שלש חוברות, וכמובן, לא אוכל גם אני לדעת עוד איזו צורה תלבשנה אצלו ההשקפות עצמן לכשיגיע לידי כך. אבל “אַ פריורי” אחשוב ג”כ כמוך, כי אין מלכות נוגעת בחברתה. ויכול אתה לבקש ולמצוא איזו צורה אחרת, באופן שיהיו דבריך בעיני הקוראים כחדשים. אולי תנסה לתת לזה צורת מכתבים או שיחות או – כטוב בעיניך. העיקר הוא שאראה את ההתחלה ואשפוט למראה עיני ואז אוכל להגיד לך דבר ברור.

ל“אחיאסף”, ווארשא.

ברלין, 25 נובמבר 96.

… בדבר הודעת צאת חוברת ב' עשו כחפצכם, אך היום לא אוכל עוד להודיעכם התוכן. כי, כנראה, נתקשרתי עם קַנטור בשעה רעה. כבר כל החוברת סדורה בדפוס ולא חסרה אלא ההדפסה מגליון ד' והלאה, שלא יכלה להעשות עד היום, מפני שלחתי הקורקטורא מ“מכתבים מרוסיא” לפטרבורג ²⁷. והנה היום הגעתני ידיעה, כי נמחקו במכתב זה שלשה עמודים שלמים. ואני אמנם כמעט ידעתי זאת מראש, ובמכתבי לקַנטור אמרתי לו, שלדעתי ימצא הצנזור מקום רחב להתגדר בו. אך, כידוע לכם, התנה עמי תנאי קשה: שלא אשנה במאמריו מאומה בלי הסכמתו, ואחר שהזמן היה קצר, ולא יכלתי עוד לבוא עמו במו"מ על דבר השנוים הדרושים, פתני לבי לסמוך על “בקיאותו” של קַנטור – מי שהיה עורך – ונכשלתי. עתה, כמובן, לא אוכל עוד לתת את הקרעים שנשארו בראש המכתב ובסופו, וצריך יהיה למלא מקומו במאמר אחר, והדבר יבורר היום בערב.

מסופק אני אם הפקחים שבחו"צ הם המתרעמים. לפי שחושב אני, כי הפקחים הבינו מדעתם מראש, כי אורגן כזה אינו יכול להסגר מראשית ברייתו בחוג צר של חבת ציון המעשית. אמרתי “המעשית”, מפני שלפי עניות דעתי, בחוברת א' מורגשת היטב רוח חבת ציון העיונית, כלומר היסוד הלאומי שרק עליו תוכל להבנות. כך דעתי, והנני מחכה לאותם הדברים שיש לכם להגיד לי בענין זה…

למר ד, פרישמַן,

ברלין 26 נובמבר 96.

כונתי בהערותי²⁸ לא היתה להתוכח אתך, כי אם להעירך על מה שלפי דעתי צריך תקון. ומדעתי אמנם לא חזרתי בי. כי ממה שבמקרא לפעמים השתחויה קודמת – אין ראיה: הלא יודעים אנו, כמה היו אבותינו מדקדקים בהגיון. והעתיד לנקבות רבות ידעתי גם אני שאינו דוקא, וכבר גם דברתי על זה באחד ממאמרי. אבל בשיר שאני. ואם נמצאה פעם אחת פרַזא זרה כ“קריעת המזבח”, אין ראיה שטוב להשתמש בה ולחקות אותה. וכן הלאה. ואם גם לאחר שהעירותיך אינך מוצא צורך לתקן – הרי אתה אחראי לדבריך, בהיות שמך חתום מפורש. (וזהו ההבדל שבינך ובין קַנטור: הוא רוצה שאתן לו לדבר כחפצו הוא, והאחריות אשא אני, כי שמו לא חתום מפורש). ובכל זאת אבקשך שתבאר לי, איזה משקל יש לשירך (תמהני עליך, שאתה משיב רק בנוגע לחסרון ריתמוס, בעוד שאני לא ריתמוס דוקא דרשתי, כלומר “חרוזים להברות האחרונות של השורות”, כי אם בכלל איזה מֶטרום שיהיה, ולוּ רק פַרלֶלִיסמוס, שגם אותו בקשתי ולא מצאתי).

בדבר השם… כלל זה בידי: הכל אפשר לאמור בלשון של חול, אבל הרחק מן הקודש… אם תחפוץ דוקא “לראות את האלהים” (אע"פ שברור בעיני, שיעשה הדבר רושם הפוך ממה שתחפוץ), בחר נא לפחות מבטאים המסוגלים “לשכך את האוזן”?

תודה לך על הדברים שהודעתני בשם קַנטור ²⁹. אפשר שהצדק אתו, אבל מה אעשה, רבותי, וכבר עברו עלי רוב שנותי ולא אוכל עוד לשנות את טבעי ואף לא מה שנעשה לי כטבע שני ע"י ההרגל. אם יורני הנסיון, שבאמת איני מוכשר להיות עורך בישראל, אחדל מהיות עורך, אך לא אחדל מהיות מה שהנני.

מהר נא לתקן את השיר ולהשיבו לידי תיכף, כי כבר נגשתי לסדור חוברת ג'…

ל“אחיאסף”, ווארשא.

ברלין, 28 נובמבר 96.

… מאד אודכם על שתדאגו לשלומי, אבל לדאבון לבי לא אוכל להשתמש בעצתכם הטובה: לקחת לי עוזרים הגונים. לא מפני שאני מקמץ בהוצאות (אף כי גם זה לא דבר ריק הוא…), כי אם פשוט, מפני שהדבר אי אפשר, כי לא ככל עורך מכ“ע חדשי בלשונות העמים עורך מכ”ע כזה בעברית. סטסולֶוויטש ³⁰, למשל, יש לו המון עוזרים מומחים שאין מעשי ידיהם צריכים תקון כלל, ובקבלו איזה דבר מסופר כזה, אין לו אלא לעבור עליו בסקירה כללית, או למסור גם זה לאחד מעוזריו בשביל שיודיעהו אח“כ בע”פ תמצית התוכן, ודי. משא“כ בנידון דידן. גם הסופרים היותר טובים בקרבנו דורשים תקון, וע”כ חובתי היא לקרוא הכל בעיון הראוי ולתקן בעצמי כל הדרוש. הנה ראיתם ד“מ, כי גם פרידברג – שהוא אחד מן היותר מומחים וגם דיקן, והלואי שהיו לי עוזרים רבים כמותו – נכשל בהשמטות שונות, שזולתי לא היה עומד עליהן, וגם תקונים שונים נדרשו להעשות, ואיך אוכל למסור הדבר לאחר? ואין צריך לאמור ביחס לסופרים בלתי מומחים, שבודאי חובתי בתור עורך הוא להורותם איך כותבים, וזאת אוכל לעשות רק בעברי על דבריהם בעיון ומתינות ובתקני הכל בפרטות… וזה גורם ג”כ שמוכרח אני לקרוא גם את הקורקטורות בעצמי (כי כל עמלי לא יעמוד לי לתקן הכל בכת"י ותמיד אני מוצא עוד בקורקטורא איזו עוללות שאל ראיתין קודם לזה), וכ“ש לכתוב כל הקורספונדנציא הספרותית. כי מי זולתי יוכל לכתוב לבעל המאמר מה שמצאתי שם לתקן או לשנות? ומלבד זה הלא ידעתם גאות סופרינו, כי כל אחד גדול הדור בעיניו ויחשוב לו לבזיון גדול, אם אכתוב לו ע”י אחר. וככה מוכרח אני לעשות הכל בעצמי, ולא נשאר לעוזרי אלא משלוח החוברות והקורספונדנציא עם נערי גליציא ע"ד משלוח חוברת למבחן ועוד עבודות כאלה. וזה באמת עושה עוזרי…

אחינו קַפלן במכתבו הפרטי מוסר לי “טענות” הקוראים על כי לא בא מאמר ראשי מאת “העורך”, כי רוב המשכילים, לפי דבריו, אינם מחזיקים טובה כלל להעורך בעד העריכה הטובה, אלא דורשים שיכתוב בעצמו. בשעה שקראתי דברים אלו אמרתי בלבי: לו הועתקו הטענות האלה לשפה אירופית מה היו אותם הקוראים “המשכילים” אומרים על הקוראים “המשכילים” שלנו? וכי שמעתם מימיכם… שיחשבו לחובה לעורך מכ“ע חדשי שיכתוב גם בעצמו מאמרים? לפי ידיעתי אין בין עורכי מכ”ע חדשיים באירופא אף עשרה למאה אשר יכתבו מאמרים גם בעצמם… ואם יש עורך כזה, כותב הוא מאמריו לא מפני שהוא עורך, כי אם מפני שהוא סופר ורוצה לכתוב, אבל שום קורא בן-דעה לא יחשוב לו זאת לחובה. כי בעלי נמוס ותרבות אירופית יודעים, שחובת העורך הוא, כי יכתבו אחרים תחת דגלו כהוגן, והוא בתור בעה"ב צריך תמיד לפנות מקום לאורחיו תחלה. אבל מה אדבר ואומר? וי לי וגם וי לספרותנו שאלה הם “הקוראים המשכילים” שלנו.

אגב אודיעכם, שבימים האלה הודיעני גם פרישמַן, שקַנטור במכתביו אליו מטיל ג"כ ספק בשרוני להיות עורך בישראל, מפני שאיני יכול לסבול “בטוים חריפים” ביחס לאנשים פרטיים (הדברים מוסבים על איזו פרַזות בפוליטון שלו), ולמשמע בטוי כזה הנני מתאדם “כבתולה צנועה”. יכול להיות כי כולכם צדקתם… אבל מה אעשה? מה שהנני – הנני. ואין בדעתי לשנות לא טבעי ולא השקפותי על חובותי בתור עורך. ואם אראה, שעם טבעי זה והשקפותי אלה איני ראוי לאצטלא זו, ארד מעל הבמה, אבל ארד כמו שעליתי ואהיה אשר הייתי.

למר ק. ז. וויסוצקי, וויסבַדן.

ברלין, 2 דצמבר 96.

… מטרת מכתבי זה היא להודיעך, כי בגשתי לסדר מכתביך ³¹ולבקר את כל אחד, אם אפשר לפרסמו או אי אפשר עוד, באתי במבוכה גדולה. כמעט כל המכתבים היותר טובים וראוים באמת להקבע זכרון לדורות מלאים עם זה גם כן דברים הנוגעים לאנשים פרטיים החיים עוד אתנו, שאי אפשר לפרסמם מפני הכבוד או גם מפני היראה. ככה, למשל, המכתבים הכתובים מקונסטנטינופול ע“ד הראיון עם גדולי עמנו שם מלאים דברים נסתרים שמסר לך א. פ. ע”ד שלטון תוגרמא, ואם נדפיסם, נוכל להביא אסון על האיש הזה, וכן יש בהם דברים הפוגעים בכבוד החכם באשי החי, וכן דברים שאסור להשמיעם ביחס לממשלת רוסיא בימים ההם. כמו כן יש מכתבים אחרים שאתה מודיע ומיעץ, איך לעשות בדבר הגולים ההולכים לטורקיא, שיקבלו עליהם עול ממשלת תוגרמא וכו', ובדברים כאלו אתה מעמיד את עצמך במקום סכנה, כי, כידוע, אסור ברוסיא לקבל עול מלכות אחרת בלי רשיון מיוחד. וכאלה עוד רבות. ואם אומַר להשמיט כל הדברים האלה ודומים להם אז, מלבד שהדברים היותר נכבדים יהיו חסרים מן הספר, הנה יֵצאו המכתבים קרעים קרעים, בלי ראש וסוף ובלי קשר באמצע, ועי“ז תפחת תועלתם ויאבד ערכם. והנה בהתבונני בכל זה בא בלבי רעיון חדש, מה לעשות במכתבים האלה, שיֵצא מהם כלי שלם, למרות כל המעצורים הנזכרים. אבל בהיות הדברים ארוכים… הנני מוצא יותר נכון לדחות הדבר עד שתבוא בשלום הלום, ונדבר פא”פ על הכל בפרטות…

למר א. קפלַן, ווארשא.

ברלין, 16 דצמבר 96.

בקבלי מכתבך התבוננתי וראיתי כי צדקת, שאם לא אפנה בחוזק יד לכתוב איזו עמודים בשביל “השלח”, לא אגיע לזה מי יודע עד מתי. ובכן השלכתי מעלי כל העבודה לשני ימים – יותר אי אפשר בשום אופן – וכתבתי תשובה קצרה לברדיטשבסקי, שתבוא עוד בחוברת ג'. וזו היא הסבה שלא כתבתי לכם בשבוע זה. כי אתמול הייתי חש בראשי כל היום (כנהוג אצלי אחר כל מאמר) ולא יכלתי לעבוד. בתשובתי עשיתי “שווינדל” קטן. כי יש בענין זה שאלה אחת הדורשת התבוננות מרובה, שאיני יכול לעסוק בה עתה, וע"כ דברתי רק בחלקה הפשוט יותר ואמרתי בסוף, כי אמנם יש עוד לדבר על ענין שני, אבל זה מניח אני לעת אחרת. אם עלה המאמר יפה, לא אוכל אני לשפוט, אבל מסופק אני, אם במצבי זה אפשר שיעלה לי יפה כיאות.

אח יקר! מדבריך רואה אני, כי כל עניני “השלח” עמוסים עליך לבד, והדבר הזה גורם לי דאגות רבות. הן סוף סוף זמנך הפנוי מעט הוא, ועליך גם לעסוק בשאר עניני “אחיאסף”, בעוד שהילד הרך הזה דורש טפול עוד זמן רב עד שיוכל לעמוד על רגליו. ומה תהיה אחרית הדבר? הדאגה הזאת, כמו שידעת, היתה בלבי עוד קודם שעזבתי את וורשא, ועתה היא הולכת ומתחזקת. לע“ע עוד קופתנו באודיסא לא נתרוקנה, ונוכל עמוד. אבל הלא ידעת, כי לא אוצרות קרח שם, ועלינו לדאוג בעוד מועד, שנוכל להמשיך הדבר גם אחרי כן. ואם לא יהיה לנו בקרוב עוד אלף חותמים, יהיה המצב רע מאד, אחר כי גם הסוכנים אינם משלמים במזומנים, ואם לא ישתדלו בזה בכל האֶנרגיא הדרושה, לא תשג המטרה. עוץ נא עצה!… באמריקא אפשר היה לעשות ג”כ, אך לזה צריך סוכן הגון בנויורק, ואני איני יודע כזה… גם בגליציא מתנהג הענין בכבדות… בקצרה, צריך לעמול עוד הרבה מאד, למען יָעמד הענין על בסיס נכון, - ואיש אין אתך!…

לד"ר ל. קַנטור, ליבוי.

ברלין, 16 דצמבר 96.

… סלח לי, ידיד נכבד, אם אעירך, כי הפכת את הסדר בעבודתך. מאמרי בקרת כותבים גם אחרים, אבל “מכתבים מרוסיא” לא יכתוב אחר, כי מחלקה זו נמסרה לידך בלבד ולא אוכל לבקש דוגמתה מסופר אחר. חסרון המכתבים האלה עד כה גורם לי צער הרבה ואולי גם הפסד להתפתחות הענין, כי מכל עברים אקבל מכתבים מלאים תרעומות על כי שכחתי את היהודים ברוסיא ולא אתן מקום ב“השלח” לשאלות חייהם וצרכיהם. רואה אני חובה לעצמי, למרות רוחי, לתת הודעה קצרה על מעטפת חוב' ג‘, כי מחוברת ד’ אוסיף מחלקה כזו. אבל לא אוכל לעשות זאת עד שתודיעני בבירור גמור, כי אקבל המכתב הראשון לא יאוחר מר"ח שבט אף יום אחד, כי באופן אחר אינני בטוח שיוכל לבוא בחוב' ד'…

בדבר הבקרת לחנם תאמר, כי גזרתי עליך שתהיה מלא “שיר ושבח לכל המחברים”. הוציא נא משפט צדק כהכרת לבך, אבל האמנם אי אפשר לעשות זאת מבלי הוסיף גם עקיצות מכאיבות? מחבר עברי אין לו בעולמו אלא מעט הכבוד שהוא מקוה לו, ודי עונש לו אם נשלול ממנו שכרו זה, בהוציאנו דין ספרו לחובה, ולמה עוד נוסיף להכאיב לו גם בתור אדם?…

למר א. ל. לֶווינסקי, אודיסא.

ברלין 18 דצמבר 96.

זה עתה קבלתי מכתבך האחרון בצירוף “מחשבות ומעשים” לחוב' ד'. והנני ממהר להשיבך דבר תיכף, עוד גם בטרם קראתי את “מחשבותיך”, כי יודע אני ע"פ הנסיון, כי כאשר אדחה התשובה, תדחה מיום ליום, מפני טרדותי הרבות.

בודאי תאמין לי, כי משתתף אני בצערך, בכל צערך… אך אקוה כי גם זה יעבור, ו“הומורך” הטוב לא יחרב ולא ייבש. ובאמת אגיד לך, כי מצטער אני על כי יושב אתה בביתך, לא רק מפני שסבת הדבר לא נעימה היא ולא רק מפני שעסקיך דורשים מאתך ללכת למסעיך, כי אם גם מפני שאני מקוה, כי מסעיך יביאו תועלת גם לענין שאני עסוק בו, כי בודאי תזכור גם את “השלח” בעברך בערי התחום. ביחוד הייתי מבקשך למצוא סוכנים טובים ולהודיע שמם ל“אחיאסף”, כי רק בסוכנים טובים תלוי הכל. לע“ע אני עובד עבודתי בכל כחי, בדם התמצית ממש, ואם בכל זאת לא יעלה בידי הענין, אדע כי אין ספרות לישראל ואין דורש ומבקש ל”מחשבותינו ומעשינו", וידיעתי זאת תרגיע רוחי…

עהת אודיעך, כי בחוב' ג' יפָקד מקומך. במשך הדפסת החוברת בא מאמר מקַנטור, אשר אחר כל הטענות והוכוחים שהיו בינינו במשך חדשים, אי אפשר היה לי בשום אופן לדחותו, אם אינני חפץ להרחיקו כליל מעל גבולי… ובכן לא נשאר לי אלא לדחות ענינים אחרים. ואחר ההתבוננות ראיתי, כי רק אותך ואת לילינבלום אוכל להניח לחוב' הבאה, וזה משני טעמים: א) מפני שכבר יצא טבעכם בתור עוזרי “השלח”, ואין רע אם חודש אחד לא יבואו דבריכם; ב) מפני שבנוהג שבעולם, כשבעה"ב רואה שהאורחים מרובים והספסלים מועטים, הוא לוחש באזני האנשים היותר קרובים אליו שיעמדו ויפנו מקום לאורחים זרים, בהיותו יודע כי הם לא יתרעמו על זה. והנה עתה, בראותי מתוך מכתבך, כי גם מה שלחת עתה סובב על דבר האספה בפריז, והרי הוא רק כעין המשך מן הקודם, עתה שמח אני, כי הנחתי בידי גם את זה, ואעשה משתי האבנים “אבן אחת” לחוברת ד'.

ואולם מה שתחפוץ גם לעתיד לדבר על דבר אחינו בחו“ל – לא אוכל להסכים ואבקשך מאד לבל תעשה זאת. גם בלעדיך רבו אצלי המדברים על אחינו שבחו”ל, ולמה תכניס תבן לעפריים ותחסירהו במקום הדרוש?…

לר' מרדכי בן הלל הכהן, הומיל.

ברלין, 21 דצמבר 96.

….מכתבך מן 21 נובמבר קבלתי. כבר כתבתי לך במכתב הקודם, כי קראתי דבריך הקשים במנוחת נפש, ולא הרגיזוני כלל כאשר תדמה. לא אתה האחד, לא הראשון ולא האחרון, ואני עושה את שלי. אם אומַר להתרגש לכל הטענות והתביעות והתרעומות של סופרַי, אהרוס את עצבי עד היסוד. באמת מבין אני גם את נפש הסופרים במקרים כאלה, אם כי הם לא יחפצו להבין את נפשי אני…

על דבר החוברת הראשונה יש לי כבר “קולֶקציא” יפה מאד ממשפטי הקהל. ה“מוסר” היוצא הוא, שאין לי לשום לב לשום משפט, כי אם ללכת בדרכי לפי הכרתי הפנימית. אין אף מאמר אחד בכל החוברת שלא יצא חייב לגמרי וזכאי לגמרי, ומה שאחד מוצא טוב ביותר מוצא השני רע ביותר, ולהפך…

למר י.ח. רבניצקי, אודיסא.

ברלין, 23 דצמבר 96.

זה עתה גמרתי הגהת המעטפה לחוברת השלישית ונפטרתי איפוא, לפחות, מעבודת הדפוס, עד ר"ח. על כן הקדשתי שעות אחדות להשיב על מכתבים שאין להם יחס ישר אל “העסק”, ובראשם, כמובן, להאודיסיים.

והנה גם מכתבך מן א' דחנוכה מונח לפני והנני שב וקורא את בקרתך על חוברת א‘. אז, כשקראתיה ראשונה – והיא היתה מן הראשונות שבאו לידי – התבוננתי בכל דבור בתאוה יתרה לדעת מה יאמר מבקר כמוך; עתה, לא אכחד, סרה ממני התאוה הזאת, ומשפטי קוראים פשוטים וקוראים משכילים ומבקרים שמלאכתם בכך – כולם יחד לא יעשו בי עוד כל רושם. הן במשך החדש הזה הגיעוני משפטים לעשרות, ו“הקולקציא” הזאת שבידי היא מלאה “פסיכולוגיא”. אין אף דבר אחד (בלי גוזמא!) בחוברת א’, שלא הראה עליו אחד השופטים באצבע, לאמור: זה הוא מה שרצינו וקוינו! ושלא הראה עליו שופט אחר באצבע גם הוא, לאמור: פקח שכמותך, איך יכול לקבל זבורית כזו? – ואחר כל אלה, הכל מודים (לפחות, בפנַי), כי “השלח” עושה רושם טוב ואין לו להתביש בפני איזו מכ“ע חדשי בינוני שבמערב. ה”ארשיב איזר." הגיע בהתלהבותו עד לדמותו לטובי הירחונים הצרפתיים! אך ידעתי כי אין להשגיח בו, כי אך דרך צרפתים לו, להתלהב ולהפליג בלי גבול. ואולם גם האנגלי (Jew. Chr.) הודה, כי הפעם עלה הנסיון יפה, אלא שלפי דעתו אין הילד עתיד להאריך ימים, כי אין “קהל” בעברית למכ"ע כזה. האמנם יצדק?

ובכל זאת אשיבך על איזו פרטים מבקרתך. גוזמא היא באמרך, כי על חוב' א' יכול היה לחתום בתור עורך גם “איש יהודי” גם סוקולוב וגם יעבץ. לי אני עבדך נראה, כי אם היה חתום בתור עורך אחד מאלה, היתה להחוברת (אף אם היתה כוללת אלה המאמרים עצמם) צורה שונה מאד מזו. והנני שמח, כי מלאכת “העריכה” עלתה בידי כל כך, עד שגם עין-מבקר כעינך לא תוכל לראות יד העורך הנמצאת כמעט בכל עמוד ועמוד. הנני חושב, כי החוברת, מראש ועד סוף, היא לאומית באותו מובן שאני אוהב ביותר, והאמנם תאמין, כי כל הסופרים עשו “יד אחת” לבלתי נגוע בדברים המתנגדים להשקפה כזו התנגדות גמורה (כי אמנם בפרטים קטנים לא עסקינן)? די להוסיף פה ושם מלה אחת או שתים או להחסיר שורה אחת, והנה כל הענין מקבל צורה נאותה: המחבר הגיד אמנם את שלו, אבל הדברים אינם צורמים את האוזן. – בנוגע לרציונליסטים, כמדומה לי שאתה מחליף שני מושגים: רציונליסטים וחוקרי תולדות הדת. הראשונים הם לא החכמים המביטים על הדת מנקודת ההתפתחות ושופטים על חזיונותיה בדרך מדעית, כי אם אותם ה“דרשנים” הפלוסופיים המשתדלים לקרב את התורה אל “השכל”, לפרשה בהסכם להמדעים החדשים, כמו שכך עשו הרציונליסטים הספרדים בימי הבינים. ואלה הם באמת “צרעת” (אף כי לולא אמר זה שד"ל, לא היה עולה על לבי שֵם בלתי אסתיטי כזה).

בנוגע אל “לרוח היום”, הנה לא רק התוכן, כי אם גם השם שייך להמחבר, ואין זה כלל מחלקה תמידית, כאשר חשבת. כי בתור מחלקה תמידית ידעתי גם אני, שצריך היה לעשות הדבר באופן אחר, ואני לא אוכל לקחת עלי עבודה כזו לע"ע, פשוט, מפני שכמעט אינני קורא כלום, מחוסר פנאי. – הקראת את “המכתב הגלוי” שלו בחוב' ב‘? נתתי לעת עתה חצי תשובה בחוברת ג’. כי תשובה שלמה לא הספיקה לי העת לכתוב.

המצב החמרי של הענין הולך ומתפתח לאט, כמו “השלח” עצמו… בחו"ל הגיע מספר החתומים עד כה לששים ועוד, ובזה כחמש עשרה מארץ ישראל! גם בווארשא לא תרוץ החתימה לפנים ברכבי אש. אבל זאת צריך להגיד, כי התפתחותה לא תפסק. בכל יום ויום מספר החותמים מתרבה, אף כי רק במעט.

ואולם… עוד לבי מלא מכאובים אחרים, אך אלה לא ניתנו להכתב…

למר ק. ז. וויסוצקי, מוסקווא.

ברלין, 26 דצמבר 96.

אחר שנפטרתי מעבודת החוברת השלישית, שנגמרה בים ה', פניתי את לבי להתבונן באותה שאלה שהצעת לפני ובקשתני לחוות לך דעתי³². והנני להגיד לך בזה מה שאני חושב על הענין באמת, אע"פ שיכול להיות, כי לא תמצא נחת בדברַי, אך מה אעשה וכך דעתי, ואתה הלא את דעתי תחפוץ לשמוע, ולא שארכין לך בראשי ולבי בל עמי.

ובכן, קודם כל עלי לשנות בזה מה שאמרתי לך בע“פ, כי הכסף הזה הוקדש מעיקרו לטובת הספרות העברית, ואם מסבות שונות לא זכתה עלובה זו שתביא לה נדבתך אותה תועלת יסודית וקימת שבשבילה נדבת, הנה עכ”פ אינו מן היושר להשתמש בכסף הזה לאיזה צורך אחר זולת צרכי הספרות העברית, ועל פי החוק היפה של קדמונינו: אין משנים מצדקה לצדקה – אין גם אתה רשאי לעשות כזאת.

וצרכי הספרות העברית אמנם רבים הם ושונים. אבל לא כל צרכיה אפשר להספיק בנדבת כסף בלבד, ומה גם שאתה רוצה לתת לנדבתך דוקא צורת קרן קימת ושרק הפירות יהיו מוקדשים לנתינת “פרסים” בעד עבודות ספרותיות שונות בהשגחת ועד של מומחים. בגבול הצר הזה קשה מאד למצוא את הדבר היותר נאות לקבל השפעתך זו. ועל כן אבחר בזה בדרך השלילה, כלומר אראך את הדברים אשר לדעתי לא יתכן לעשות בזה, ועי"ז נמצא אולי גם מה שיתכן לעשות.

דע לך, ידיד נעלה, כי הדרך הזאת, לעזור להתפתחות הספרות והמדע ע“י קביעת פרס בעד ספרים טובים – היא אליה וקוץ בה, ופעמים רבות יצא שכר הדבר בהפסדו. “ספרים טובים” הוא מושג שאין דעות בני אדם שוות בו. וכבר נראה הנסיון, כי “ועד של מומחים” מוציא פעמים רבות משפט מעוקל מאד ונותן היתרון לספר שערכו מוטל בספק, בעת שהוא דוחה בשתי ידים ספרים טובים באמת שעתידים להיות לתפארת להספרות. וכבר היו מעשים רבים, שגם האקַדימיא הצרפתית – אשר בודאי תסכים גם אתה, כי לא נופלת היא מאותו “ועד של מומחים” שתקבע לך על יד חברת “מפיצי השכלה” – פסלה ספרים נעלים ונתנה את הפרס לספרים בינונים שנשכחו מהר ולא עשו שום רושם, ועי”ז היתה אח“כ לשחוק. סבת החזיון הזה לא קשה להבין. ה”מומחים" הם על הרוב אנשים באים בימים השקועים כל אחד במקצוע שלו ואשר הורגלו שנים על שנים ללכת בדרך ידועה ומוגבלת שגבלו להם בימי ילדותם, ואין נפשם פתוחה עוד לקבל כל חדש, כל רעיון מקורי שאינו מתאים לאותה שיטה שהורגלו בה, ועל כן ימצא חן בעיניהם יותר ספר משלהם, ההולך בדרכם המה ואינו סולל לו מסלה חדשה לעצמו, כלומר ספר בינוני שאין בו חדוש אלא פרטים קטנים. אבל ספר מקורי באמת – והן רק ספרים כאלה מביאים חיים בספרות ומרימים ערכה – זר הוא לרוחם, לא יבינוהו ולא יכבדוהו. ואולם אצל אוה“ע אין הדבר מסוכן כל כך, כי הספר הנעלה שפסלוהו המומחים ימצא לו מו”ל בין המולי“ם הנאורים ובעלי דעה שרבו בקרבם, וסוף סוף יצא גם הוא לאור בלי עזרת פרס, ו”דעת הקהל“, אשר לא אל הפרס תביט, תוציא משפט אמת ותשפוט את השופטים המומחים כראוי להם. אבל אצלנו הלא הדבר אינו כן. סופרינו וחכמינו רובם עניים, ומו”לינו מעטים ורובם אנשים שהשכלתם מצומצמת מאד, וגם “דעת קהלנו” אינה חפשית ותלויה על הרוב במה שאומרים “הגדולים”. ולכן קרוב להאמין, שאם המומחים יוציאו משפט על ספר פלוני שהוא טוב ועל פלוני שהוא רע, ואף אם יהיה המשפט מעוקל, ישאר בתקפו… ונמצא הפרס עוצר בעד התפתחות הספרות, תחת להיות לעזר לה.

כי על כן, אם תחפוץ דוקא בדרך זה, אז צריך שיהיו הפרסים נתונים לא בעד עבודות ספרותיות ומדעיות שיש בהן מקום לחדש חדושים ולהכניס רעיונות מקוריים, כי אם רק בעד עבודות כאלה, המביאות אמנם תועלת, אבל אינן אלא מלאכה ולא חכמה, כמו אספת חומר לתולדות ישראל (בעברית!), ספרי מלים שונים החסרים לנו מאד (כמו ספר מלים להפלוסופיא הדתית, לספרות הרבנים וכו') וכדומה מן הדברים… ובענינים כאלה המומחים מומחים הם באמת, ואין מקום לשגיאות גסות מצדם…

לד"ר ד. קויפמַן בודאפֶסט.

ברלין, 6 יאנואר 97.

……הרשני נא לדבר אליך דברים אחדים על אדות עצתך הטובה, “שלא תופיע חוברת בלי ריח תורה וחכמה”. כנראה, לא יכלו חכמינו שבמערב להתרגל במחשבה זו, ששפת עבר היא שפה שיש לה המון קוראים פשוטים, בעלי השכלה בינונית, שאינם מבקשים במכ“ע חדשי פלפולים וחדושי תורה, המיועדים ללומדים ומלומדים, כי אם רק דברים בעניני היהדות, שבעל השכלה כזו מוצא חפץ בהם. וכמו ששום אשכנזי לא ידרוש ממכה”ע “דייטשע רונדשוי”, ושום צרפתי ממכה“ע " Revue des deux Mondes " ושום אנגלי ממכה”ע " Contemporary Review…" שיעסוק בחקירות ספציאליות באיזה מקצוע, כן לא יוכלו חכמי ישראל לדרוש מאת “השלח”, שיעסוק בחקירות פרטיות בניני “חכמי ישראל”. אבל “השלח” יכול לדרוש מהם, מחכמי ישראל, שיצאו לפעמים אל העם וידברו אתו בלשונו בדברים שהוא זקוק להם. מדוע לא בושו אנשים כסטוארט מילל, לֶקקי, ספנסר וכו' לכתוב מאמרים פופולריים בכה“ע בשביל להטעים לעם את כללי החכמה, כל אחד במקצוע שלו? ומדוע יחפצו חכמי ישראל דוקא, שהעם כלו ישתתף בקריאת חקירותיהם על דברים פרטיים שאדם זולתם אינו מוצא בהם מזון רוחני לנפשו? אם קראת בשים לב הפרוגרמא של “השלח” ואם אולי שמת לב גם אל המאמר הקטן “צורך ויכולת” שנתתי בחוברת ג' – הלא תוכל למצוא בנקל, כי אמנם חפץ אני, שבכל חוברת יהיה הרבה יותר מריח תורה וחכמה (כלומר, תורה שיש עמה חכמה), אבל ה”חכמה" הדרושה למטרתנו המעשית היא… לא “געלעהרזאמקייט”.

ובמובן הזה הנני מקוה, אדוני, כי אתה תהיה מן הראשונים לתת ל“השלח” אותה ה“חכמה” אשר הוא מבקש…

למר י. צייטלין מוסקווא.

ברלין, 13 יאנואר 97.

…דעתי ע“ד ערך “השלח” בהוה וע”ד חובותי בתור עורך, כנראה, שונה מדעתך. אני, בתור סופר, לא אמצא שום סבה להרבות לכתוב עתה יותר ממה שהייתי עושה לפנים. הן גם לפנים הייתי יכול לכתוב כחפץ לבי, וכה“ע היו מקבלים מאמרַי תמיד ברצון. כי אם, פשוט, מפני שמטבעי אינני פטפטן, ומה שאחרים מרחיבים וממלאים עמודים לעשרות אני אוהב לקצר ולהגיד במלים אחדות, באופן שאין לי אפשרות לכתוב הרבה. וסבה זו הלא נשארה גם עתה. ואולם בתור עורך נפלאתי מאד, כי ידרשו מאתי שאמלא את “השלח” במאמרַי. חובת העורך היא לא לכתוב בעצמו, כי אם להשגיח שיכתבו אחרים כהוגן. וחובתי זו הנני ממלא כראוי. ידעתי אמנם מחסורי “השלח”, בערך אל טובי כה”ע האירופיים; אבל במה שאתה מדמהו אל “השחר” ותביע תקותך, כי יגיע בזמן מן הזמנים למעלתו של זה – סלח נא כי לא אסכים לדעתך. לוּ ידעתי כי יהיה “השלח” כ“השחר”, לא הייתי מוצא כח לעמול בו כמו שאני עמל. אם טובים מאמרי “השלח” או ממוצעים – ישפוט כל אחד לפי טעמו. אבל בעד זה ערב אנכי, כי באלף עמודים מ“השלח” לא ימצא קורא אירופי כל כך “בטלנות” ופטפוטי הבל כמו שימצא בכל חוברת מ“השחר”. וזה אצלי העיקר: לחנך את הטעם הטוב של הקוראים עברית, עד שלא ימצאו עוד נחת באותם ה“מאמרים” נעדרי הטעם וחסרי הנימוס שהם בולעים עתה בחשק נמרץ ושאין בשום ספרות אחרת דוגמתם. וזה דברי תמיד: כי פעולתו העיקרית של “השלח” תרָאה על הקוראים לא ע“י מה שיש בו, כי אם על ידי מה שאין בו. וזהו הטעם מפני מה “השלח” מוצא חן בעיני הקוראים בארצות המערב הרבה יותר מאשר בארצנו (כל כה"ע לישראל באשכנז, צרפת ואנגליא, אשר בא זכרו בהם, הללוהו מאד, וגם מכתבים פרטיים באו אלי בזה). כי הקוראים הרוסים, לפי טעמם והרגלם, יבקשו בו “חדושים נפלאים” ולא ימצאו, בעוד אשר הקורא המערבי יודע, כי בשום מכ”ע אין “אמריקא” חדשה, ובהיותו רגיל עד כה לחשוב כל מכ“ע עברי לבית מדרש ש”בחורים עניים" ומלמדי תינוקות מפלפלים בו ומרבים הבל, נהנה הוא בראותו מכ"ע כברי שמאמריו כתובים בסגנון אירופי ואין בהם דברים שיתנו סבה לצחוק ומנוד ראש…..

למר י. לנדא פטרבורג¹

ברלין, 14 יאנואר 97.

מכתבך בצירוף הכת"י קבלתי, ותודתי לך על דרשך לשלומי ולבריאותי. הדבר הזה קשור הוא עם השמועה ששמעת, שיש בה אמנם מקצת אמת, וכל ביחד הוא מה שרמזתי לך במכתב הקודם, כי עוד דברים לי אליך.

מצב הדבר הוא כך. לא אוכל אמנם להגיד, כי בריאותי התמוטטה וחולה אני, אבל מרגיש אני עיפות וליאות נוראה, גשמית ורוחנית, מרוב עבודה ומיעוט נחת ועונג. לך, הקורא בכל יום מאמריהם, ספוריהם ושיריהם של סופרי ישראל, איני צריך להגיד, מה רבה וקשה עלי העבודה עד שמקבלים מאמרי “השלח” אותה צורה שבה הם יוצאים לרשות הרבים. והעבודה הזאת עוד קשה שבעתים בזה, שאין אחריה מנוחה והפסק בינתים בחוג בני ביתי וחברים אהובים, כמו שהורגלתי. עבודה ורק עבודה – זאת היא כל תמצית חיי פה בארץ נכריה. וחיים כאלה אי אפשר לי להיות תמיד. מלבד זאת, הנה, כידוע לך, מרכז הנהגת הענין הוא בוורשא, ולפי שאשפוט מרחוק, גם שם השגחתי נחוצה מאד, ואינני בטוח שאפשר יהיה להענין להתנהג כראוי בלעדי. כה הנני מפוזר בנפשי, משוטט במחשבתי בין ברלין, וורשא ואודיסא, ואיני רואה אפשרות לצאת ידי כולן יחד. לע“ע החלטתי, כי לאחר שאגמור חוברת ד' או גם ה' אלך לוורשא לראות מה יעָשה שם, ומשם אערוך את החוברות ואשלחן לדפוס הלום. כי המדפיס פה הוא בר-אורין, ואפשר להורותו גם בכתב את אשר עליו לעשות בכל חוברת. וליתר בטחון אמנם פה את ב… שישגיח בביהד”פ שיעשו הכל לפי חפצי וגם יעשה את העקספידיציא הקטנה שיש לי פה בחו"ל. זהו מה שאחשוב למסור לו, אבל הרידקציא לכל פרטיה תשאר בידי כמקודם. בוורשא אשב זמן מה, ואם ירשני מצב הדבר, אלך גם לאודיסא, לפקוד את ביתי, וגם שם אוסיף לעבוד בעריכת “השלח” בלי הפסק ובלי שנוי. זו היא השמועה ששמעת. אבל, כמובן, לבי מהסס אם אפשר יהיה לימים רבים להנהיג את הענין באופן כזה, שאהיה אני יושב “באספמיא” ורואה חלום בכאן. ומי יודע אם לאחר זמן מועט לא יכריחני מהלך הענין לשוב הלום. ועל כן אמרתי להזכירך עוד הפעם את הדבר אשר כתבתי לך בקיץ; אולי יש איזו תקוה עתה – אחר שכבר יצאו איזו חוברות וכולן כשרות ותמימות – להשיג רשיון להעברת “השלח” לארצנו: לאודיסא או לפחות לוורשא? כידוע לך, נכונים אנו לעמול בזה בכל האמצעים הנחוצים, ועיקר השאלה היא רק: אם יש תקוה, ואפילו תקוה המוטלת בספק, כי אז כדאי לפנינו לנסות. כי אם יארכו ימי נדודי ועצבי ורגזי, אולי יקצר כחי מלסבול וארבץ תחת משאי… כי להביא הלום את בני ביתי לא אוכל, אף אם הייתי בטוח בהצלחת “השלח” לעתיד, מפני שקשה עתה ליהודי להתישב עם ביתו ישיבת קבע בברלין ובכל יום צפוי הוא לגירוש…..

לד"ר ד. קויפמַן בודאפֶסט.

ברלין, 24 ינואר 97.

סלח נא על איחור תשובתי, מפני טרודותי הרבות מאד.

איני יודע מה מצאת בדברי, כי “הכרת שלא יישר בעיני” לשים מקום לדבריך ע“ד הר’י בכרך. אני לא הגדתי אלא מה שבלבי, כי באמת תמהתי בשמעי ממך, כי המנוח הניח ספרים רבי ערך, ואני לא חשבתיו לחכם גדול, בשפטי ע”פ המעט שקראתי מדבריו. אך אם מוצא אתה שראוי הוא לכך, הלא כתבתי לך, שאתן מקום לדבריך בחפץ לב.

….ה' לולי ²הלבין פני שבוע זה ולא אדע מה לעשות. כששאלתי מאתך את כתובתו, בשביל לשלוח לו החוברות, היתה כונתי לשלוח לו בתור סופר עוזר, כי חוק שמתי לי לשלוח לכל סופר כל החוברות מאותו הכרך שבא בו מאמר מאתו. ואחר שמאמרו של ה' לולי יבוא עוד בכרך זה, אמרתי לשלוח לו כל הכרך מראשיתו. וכן עשיתי ושלחתי לו שלשת החוברות שיצאו עד כה. ומה גדלה איפוא תמיהתי ומבוכתי, בקבלי מאתו באלו הימים 17 פרנק מחיר החתימה לשנה! כנראה, חשב ה' לולי ששלחתי לו החוברות כדי שיחתום. עלובה ספרותנו, שאין בני אדם יכולים לצייר להם מכ"ע יוצא בעברית שלא על יסוד “שנוררות”! עתה לא אדע מה לעשות, כי להשיב לו הכסף יהיה זה גם מצדי “הלבנת פנים”, אחר שסוף סוף כונתו רצויה היתה.

למר ש. פ. רבינוביץ (שפ"ר), וורשא.

ברלין, 3 פברואר 97.

…..נפלאה בעיני בקשתך, ש“בהחוברות הבאות לא אניף חרמש על דברים שאינם מסכימים להשקפותי”….. תורת הסבלנות בדעות איני צריך ללמוד מאחרים, ואיני חושב לי ליהירות יתרה אם אומר: הלואי שילמדוה אחרים ממני. ובכל מקום שמצאתי דבריך מסודרים בהגיון ובטוב טעם, אע“פ שלא הסכמתי להם, לא העירותי כלום, וכל הערותי מתיחסות רק לדברים שנחשבו בעיני – סלח נא למבטא זה – לדברי “בטלנות”, שכל היודע מצב החקירה המדעית באותו מקצוע (למשל תורת נביאים) ישחק להם. ובתור משגיח על הצד הספרותי ב”אחיאסף", מתביש אני, כשאראה מראש, שישחקו עלינו בצדק. את הכל אני יכול לסבול במנוחה: חרפות וגדופים, דבות רעות וכו' רק לא שחוק שיש לו על מה לסמוך. ובכל זאת הן גם במקומות כאלה לא כפיתי עליך הר כגיגית. כי סוף סוף הן שמי לא יקָרא על הספר בתור עורך, והמלגלג ילגלג קודם כל על המחבר…

למאמרך, “המחשבה והמעשה”, אשר זה כמה פעמים בשרתני דבר בואו, הנני מחכה. ובנוגע להתראתך, שהוא מתנגד לדעותי, ולשאלתך אם לא אשלח בו יד, – תמצא תשובה למעלה. ב“השלח” אמנם אני אחראי בעד הכל וע“כ לא אתן לשום סופר לדבר דברים שאני חושבם ל”בטלנות" ופטפוטים מעוררים שחוק. אבל דברי טעם ודעת אקבל בחפץ לב, אף אם לא אסכים לתכנם. וכמה דברים כאלו כבר הדפסתי ב“השלח”! ובכן, אם אשלח יד במאמרך, אעשה זאת רק מנקודת-מבטי זו, אך לא מפני שמתנגד אתה לדעותי….

למר א. אטלס, ביאליסטוק.

ברלין, 3 פברואר 97.

קבלתי מכתבך ולא אדע מה לענותך. ב“שיטתך” אמנם איני מוצא “סכנה” עד שאפסול בשבילה את מאמרך. כי מלבד מה שגם אני עבדך דברתי באזני הקהל דברים קרובים לאלו פעמים רבות, הנה “שיטתי” בעריכת “השלח” היא, כמו שקראת או תוכל לקרוא בראש חוברת א', לתת מקום לדברי טעם ודעת מכל השיטות – אבל דבריך בסוף מכתבך אינם מובנים לי היטב, ואפשר לפרשם, שדורש אתה מאתי להגיד לך בבירור מראש, שהמאמר יודפס, ואז תשלחהו. ואם יש בלבי איזה ספק בזה, “מוטב שלא אבקשנו מידך”. אם כך כונתך, צר לי מאד, כי לא אוכל לקבל תנאי כזה: מלבד ה“שיטה”, הלא יש לו לעורך להביט עוד אל ענינים אחרים שונים בטרם יחליט, אם יוכל לתת מקום לאיזה מאמר, ואיך אחליט בטרם קראתיו?

ואולם זאת אוכל להבטיחך, כי אם מאיזו סבה לא אוכל לתת מקום למאמרך, אשיבהו לידך ולא יאבד.

ל“אחיאסף”, וורשא.

ברלין, 7 פברואר 97.

…… אם, “הכל מתפלאים” על שאיני מרבה לכתוב, הדין עמם. לפי ש“הכל” חושבים (כמו שרואה אני מתוך מכתבים פרטיים ודברים שבאו בכ“ע שונים בחו”ל), כי ה' וו. קבל עליו כל הצד החמרי של “השלח” (כמו, למשל רודולף מאָססע ביחס אל האללגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס"), ואני איני באמת אלא עורך בלבד, כמו קַרפלֶס במכה“ע הנ”ל, שאין לו אלא לקרוא המאמרים ולערוך בכל שבוע את הגליון, ויותר אינו יודע ואינו חפץ לדעת מאומה ממצב העתון ועניניו החמריים ויתר העבודות הנעשות ע"י אחרים, ואם כן הרי אין לי אלא לקרוא ספרים, לחשוב מחשבות ולכתוב מאמרים. ובאמת יפָלא, שלא אמצא במחי, במצב מאושר כזה, חומר מספיק “לכל הפחות למאמר אחד בכל חודש”. אבל אם היו הכל יודעים, שבאמת רק שֵם “עורך” נקרא עלי, בעוד שרוב זמני וכחותי הולכים וכלים בעבודות ודאגות שאינן ספרותיות כל עיקר, וכי מיום עמדי על דעתי לא הייתי רחוק כל כך מן הקולטורא וספרות העולם כמו בשנה האחרונה, מיום שנעשיתי לפועל קבוע בספרות העברית, – היו מתפלאים יותר על ההפך… ואתם, שידעתם כל זאת, ובכל זאת תתפלאו, אין לי אלא – להתפלא גם אני.

למר י. ליבונטין ריאזַן.

ברלין, 10 פברואר 97.

…..בנוגע לחפצך להניח לע“ע את הספור ולבלתי הדפיסו, הנה אם יש בדעתך באמת לעבוד בו עוד בשביל לתקנו ולשכללו, – אין לי להגיד נגד זה מאומה. כבר הורה זקן – הורַציוס הרומי – שטוב להניח כל כת”י תשע שנים באמתחת. אבל אם חפצך לדונו בגניזה בהחלט, כמדומה לי, שלא טוב תעשה. לע"ע אין אנו רואים שיעמדו מסַפרים גדולים בקרבנו, עד שנוכל לקוות, כי אחרים יעשו זאת באופן יותר טוב. אדרבא, אם יודפס ספורך, אז אולי יש לקוות, כי הוא יעורר אחרים לעשות כמתכנתו, ואולי יצליח איזה סופר להיטיב מעשיו…..

שמחתי מאד, כי מצאה עבודתי חן בעינך. גם אני יודע, כי צריך היה להגדיל כמות “השלח”, אך לא כל מה שצריך – אפשר.

למר י. ח. רבינצקי אודיסא.

ברלין, 10 פברואר 97.

מכתבך קבלתי בזמנו, והנך רואה שממהר אני להשיבך דבר עוד קודם הזמן. כי לפי החשבון, כמדומה לי, שחודש ימים צריך לעבור עד שמשיבים…

אבל לא לימים רבים עוד אשב ואצפה, מתי יכלה החדש ואקבל מכתב מרַבניצקי, ומתי יכלו … לא ידעתי כמה חדשים (כי עד היום אין מענה מאתו על מכתבי), ואקבל מכתב מעפשטֵין. עוד מעט ולא אצטרך לכם: בראשית מַרס אצא מפה לוורשא ואח"כ לאודיסא. וכל מה שיקרב הזמן כן יארכו לי הימים יותר ויותר.

נפלאתי בקראי דבריך, כי בהקדמת מאמרי “צורך ויכולת” יש דברים מיותרים. שיננא! האמנם לא הבנת, כי בקושי גדול מצאתי את הדרך, איך לקשר את הדברים המיותרים האלה אל המאמר הזה, מפני שהוצרכתי להגידם, מסבות אחרות שאין להן ענין לנושא המאמר?….

לא יכלתי להתאפק משחוק בקראי טענתך ע“ד “הישוב”. האמנם חושבים חו”צ, כי בהיותי עורך אתן “אל חכי שופר” ואהיה לאחד “הסופרים המושבעים” של הישוב?…. ואם לא עלי בתור סופר צעקתם, כי אם בתור עורך, הלא צריך תחלה, שישלחו הסופרים המושבעים איזו מאמרים טובים ע"ד הישוב, ואחרי כן, אם לא אדפיסם, יתאוננו. אך “תבן לא נתן לי” (או יותר נכון – תבן נתן לי ), ועוד הם מתאוננים!

עצתך ע“ד מאמרים בקדמוניות ארץ ישראל וכדומה – בודאי טובה, אלא… שעוד קודם שיעצת חשבתי על זה, גם להלוי פניתי, ומאומה לא עלתה בידי. בכלל, יקירי, עת לכם לחדול מלחלום חלומות, ואם תוסיפו לחלום, אבוא אי”ה ואפתור לכם: אין לנו כמעט לא ספרות ולא סופרים ואף לא אנשים מן הישוב שידעו לכתוב שנים שלשה עמודים כראוי, כלומר שגם בלשון אחרת היה זה “כראוי”. ובעת שיתן ה' ואמסור לדפוס את המאמר הראשון שלא יהיה בו שום מחק ושום תקון מצדי – עבידנא יומא טבא לרבנן. ולא עוד אלא שכפי מעוט יכלתם והבנתם כן גדלה גאותם. רובם (ביחס לזה יש מועט היוצא מן הכלל) חושבים כל פרַזא ריקה שפלט עטם, כל בדחנות חסרת טעם, לתורה שלמה, שעשיתי, לבקש מחילות, להמתיק את המרור – ולעשות את שלי…

ל“אחיאסף”, וורשא..

ברלין, 12 פברואר 97.

… איש בעל דעה ובעל טעם לא ישאל: מה נשתנה “השלח” מ“השחר”? אם הייתי כותב על פי דרכו של סמולנסקין ז“ל, הייתי מוצא, למשל, בשמונת ההערות, שנתתי בילקוטי בחוברת ד', די חומר לשמונה מאמרים שיכלו למלאות לפחות ארבעה גליונות. אבל – כבר ידעתי היטב גם אם הקוראים וגם את הסופרים ואינני מתפעל אפילו כל שהוא ממה שהם אומרים. יאמרו מה שיאמרו, ואני לא אהיה למגבב דברים ו”עושה פרַזות“. די לי שאני מוכרח למלאות את ה”שלח" בפרַזות של אחרים וגם לבלות זמני בתקונן, באין חומר יותר טוב…

למר ש. ברב"ש, אודיסא.

ברלין, 12 פברואר 97.

…. שמחתי לשמוע מפי קורא מובהק שכמותו, כי מצא “השלח” חן בעיני הקוראים בארצנו. אך אמת אגיד לו, כי אע“פ שיושב אני עתה הרחק מארצנו ואיני יודע משפט הקוראים בפרוטרות, אבל כפי המושג שיש לי מטעמם ומדרגת השכלתם של רוב הקוראים האלו, נוטה אני להאמין, כי לא יוכלו לשבוע נחת הרבה, כי העיקר חסר: ה”בטלנות" החביבה עליהם….

למר א. ז. רבינוביטש, פולטבא..

ברלין, 12 פברואר 97.

גם לציורך השני אתן מקום ברבות הימים, ואולי אקדימהו, אך בשנוי הסוף, כי לפי עניות דעתי הַמַתָּ את הרב מיתה חטופה שלא בצדק.

האמנם אומר קריצבסקי להשתקע בארץ ישראל? מה יעשה שם?…

לעתיד אם תחפוץ שתשובתי תמהר לבוא, תכתוב את מכתבך על גליון מיוחד, ולא בשולי הכת“י. המכתבים נשמרים בפני עצמם, והכת”י – בפני עצמם. על המכתבים אני כותב תשובות יום יום כסדרם, אבל על דברים שבשולי הכת“י אני נזכר להשיב רק בהגיע תור הכת”י להקָרא. – עד מתי יהיו סופרינו… “מלמדים”? כלומר, מלמדים יוכלו להיות, ואין ח"ו בזיון בזה, אבל אין זה מחייבם להיות “בטלנים”.

למר א. אטלַס, ביאליסטוק…

ברלין, 17 פברואר 97.

קבלתי מאמרך…. בעיקר דבריך צדקת, וגם אני כִוַנתי לדעתך זה כבר באחד ממאמרי. אבל בנוגע לצורת המאמר מוצא אני לנחוץ: א) להסיר ממנו הרוח ה“פוליטוני” שמסכת עליו ע"י הלצות שונות, מפני שהרוח הזה אינו מתאים לענין חשוב כזה; ב) להשמיט הבטויים המזלזלים בכבוד בעלי הדברים שעמהם תתוכח. כי, כמו שראית בודאי בחוברות שיצאו עד כה, כבוד הבריות יקר בעיני “השלח” ונזהר בזה מאד; ג) להשמיט העמודים… הנוגעים בשאלת הדת בארץ ישראל. כי השאלה הזאת סבוכה מאד, וטובת הישוב דורשת להשמר ככל האפשר מגעת בה שלא לצורך, ושנת השמיטה כבר עברה, ודיה לצרה בשעתה….

ובכן, אם תרשני לעשות כן, אתן מקום למאמרך בחפץ לב….

לד"ר ל. קַנטור, ליבוי.

ברלין, 17 פברואר 97.

…. בראותי, עד כמה חרה לך על השנוים שעשיתי במאמרך, ואמרת, שעשיתי בו “כאדם העושה בתוך שלו”, – שבתי וקראתי הכת"י והשתוממתי, כי באמת, מלבד ההשמטה שהודעתיך עוד קודם לזה, כל שאר השנויים (רובם מפני כבוד הבריות) הם קטני ערך מאד ומעטים במספר, עד שאין כדאי לדבר על זה. יש אמנם סופרים שאני עושה באמת בדבריהם “כאדם העושה בתוך שלו”, ואז אני נוהג מנהג אחר לגמרי. אך נניח זה…

למר י. טכיוב, ריגא.

ברלין, 18 פברואר 97.

קבלתי היום מכתבך בצירוף המאמר הקטן ונפלאתי מאד על חכם שכמותך, שבודאי ראית מתוך כל החוברות שבידך מנהגו של “השלח” ביחס לכבוד הבריות – איך יכלה לעלות על דעתך מחשבה, שאתן מקום לדברים כתובים בסגנון כזה? מלבד זאת, בתור תשובה על הערה קצרה, גם כמותו גדולה ביותר. כי על כן הנני מוכרח, לדאבון לבי, להשיבו לך בזה, ואם חפץ אתה לשלוח תחתיו תשובה קצרה…. הרשות בידך, ובלבד שתהיה כתובה בסגנון נקי לגמרי מבטוים הנוגעים בכבוד אנשים פרטיים, וכ"ש מחרפות וגדופים כאלו שמלאת בהם מאמרך זה.

אשמח מאד על הבטחתך לקיים הבטחתך והנני מחכה למאמרך.

למר ה. צייטלין, אוואוביטש.

ברלין, 18 פברואר 97.

לדאבון לבי לא אוכל גם הפעם לתת מקום למאמרך משום שני טעמים: א) כמעט לא חדשת בו מאומה. רוב המאמרים שהבאת ידועים לכל הקוראים המשכילים, וגם פירושיך אינם חדשים. ב) מתכונת “השלח” לתת מאמרים שלמים, שנקראים כדבר אחד, ולא מאמר כזה, שבעיקרו אינו אלא הערות נפרדות.

ובכל זאת אבקשך, שתנסה כחך עוד הפעם לכתוב מאמר שלם, שיציע איזה ענין פלוסופי בסגנון מדעי קל. למשל, “חכמת הנפש בתלמוד ומדרשים”, שאתה אומר לכתוב, הוא ענין רחב ביותר ואיני יודע אם אפשר לתתו במאמר אחד. אולי תבחר לך איזו שאלה מחכמת הנפש ותבאר איך התיחסו אליה קדמונינו? אבל, כאמור, צריך שהמאמר יהיה כשלשלת של מחשבות קשורות זו בזו, לא הערות נפרדות. ומי שיש בו כשרון ספרותי באמת יודע איך לקשר ענינים נפרדים ולעשות מהם ענין אחד….

איני יודע מה ענו אותך, כשהשיבו לך מאמרך הראשון. כמדומה לי, שלא אני הייתי המשיב אז. כי אין דרכי לדבר “ממרומי האולימפס”, וכל שכן “באף ובחמה”.

ל“אחיאסף” וורשא.

ברלין, 21 פברואר 97.

…. תמימות יש בבקשתכם למלאות חוב' ו' “במאמרים מן המובחר”. האמנם תדמו שיש באמתחתי מאמרים יותר טובים מאלו שאני נותן, אלא שכובש אני את הטוב מרוע לב? כלל זה יהיה בידכם: בכל חוברת אני נותן “משופרא דשופרא” שיש בידי באותה שעה וגם אני מצדי עמל אני מצדי עמל אני בזעת אפים ובאבוד מיטב זמני וכחי לעשות “שופרא” זו לדבר הגון כפי היכולת….. ובזה כלולה ממילא תשובה גם על הצעתכם: לפרסם “הני מילי מעליותי” שיש באמתחתי בשביל כרך ב'. יש ויש אמנם באמתחתי “מכל טוב”, אבל אין דבר שלפי הכרתי הפנימית ראוי הוא להתפאר בו באמת. לו היו לי דברים כאלה, הייתי בודאי משמח גם לב הקוראים בבשורה טובה, אע"פ שנראה לי, כי כמו שהסופרים אינם יכולים, כך הקוראים אינם צריכים כלל לדברים טובים באמת.

למר מ. כהן (“אחיאסף”), וורשא.

ברלין, 28 פברואר 97.

מכתבך קבלתי…. מתוך דבריכם למדתי, שאלמלי נוסד “השלח” בשנת תרנ“א או תרנ”ג, לא הייתי רשאי, לפי דעתכם, להדפיס בו “אמת מארץ ישראל”, ולו הדפסתי, הייתם מוצאים, שהגליונות טעונים גניזה. מה טוב איפוא, כי לא היה עוד אז “השלח” בעולם! ³

ואולם כשאני לעצמי הנני מאמין, כי עתה, בהיות “השלח” בעולם ואני עורכו, מחויב אני עוד יותר מאשר לפנים להגיד תמיד מה שאני מוצא לנחוץ, מבלי לשוות לנגדי תמיד את שפ“ר ודכותיה ולשאול לעצמי מה יאמרו הם, ומבלי גם לחשב חשבונות תחלה, אם ירבה או ימעט עי”ז מספר החותמים. ורק מפני שאני מאמין כן, ורק כל זמן שאני מאמין כן – יכול אני להיות עורך “השלח”. אבל בשעה שאוָכח, כי הצדק אתכם, כי טובתו החמרית של “השלח” דורשת להקריב לה קרבן את צורתו הרוחנית של “אחד העם”, אז מקוה אני לאלהי הרוחות, כי תקום בי רוח לרדת מעל הבמה שלם בנפשי, ולא אחטא לעמי ואלהי.

לד"ר מ. עהרנפרייז, דיאקובר..

ברלין, 28 פברואר 97.

… הנה נדפס מאמרך בראש החוברת הששית ההולכת ונדפסת עתה, וגם אני הוספתי מצדי דברים אחדים, שחצים תשובה וחצים “מלואים”, מפני שבאמת לא ידעתי, אם לי אתה או למתנגדי בענין זה, כמו שתראה מתוך הדברים…

… בהרבה מן החסרונות שמצאת ב“השלח” מסכים אני עמך, אבל לא בי הדבר תלוי למלאותם. למשל, קשה בעיניך שנתתי המשך ספורו של מנדלי רק בחוברת ד', בעוד שהסבה לזה היתה פשוטה: המחבר לא שלח את ההמשך עד אז. אינך מוצא קורת רוח במאמריו של ב., ואני אע"פ שאינני מסכים בזה לדעתך במלואה, אבל במקצת אני מודה, כלומר מודה אני, שהמאמרים האלו תופסים מקום רחב יתר על המדה הדרושה. אבל גם פה הסבה פשוטה: אמתחתי ריקה במקצעות הפובליציסטיקא, וסופר כב. היושב וכותב למעני בכל זמן שאדרוש מאתו והעומד תמיד בדבורו ומקיים הבטחותיו בדיוק – הוא לי “אוצר נחמד” שבלעדו לא אוכל להתקיים, ובהכרח אני מפנה לו מקום רחב כזה, שאין אחרים ממלאים אותו.

ובנוגע לבקורת, אמנם אמרתי בתחלה לנהוג “מנהג העורכים באירופא”: למסור לסופרים שונים ספרים לבקורת. ומה יצא מזה? רובם הבטיחו ולא קימו, ומפני שהבטיחו, לא יכלתי עוד לקבל בקורת על ספרים אלו, שבאה לידי אח"כ (מעשים שהיו), ומפני שלא קימו נשארתי קרח מכאן ומכאן, באופן שבאתי לידי הכרה, כי בשביל לעשות “כמתוקנים שבהם”. צריך שנהיה תחלה גם אנו “מתוקנים”. ומני אז חדלתי מלשלוח ספרים לבקורת ומחכה אני עד שיתעורר מי מן הסופרים לבקר ספר זה או זה. ולעתים רחוקות, כשאמצא מאיזו סבה לנחוץ לבקר ספר בהקדם, עלי למסור הדבר לב, כי הוא האחד בין סופרינו אשר “הן” שלו – “הן” ממש, והזמן שהוא קובע – לא יעברנהו. ואתה, אדוני הנכבד, אם תוכל גם אתה לעמוד בתנאי זה, כלומר לקבל עליך, שאם תבטיח לכתוב בקורת, תקבע הזמן ותשלחנה תמיד בזמנה, בלי שום אחור מאיזו סבה שתהיה – אז אעשה חפצך בכל לבי ואשמח מאד על זה.

לר' מרדכי בן הלל הכהן, הומיל.

ברלין, 1 מַרס 97.

מכתבך קבלתי…. אם אמרתי להשיבך על כל דבריך, צריך הייתי להאריך הרבה, מה שאין ביכלתי עתה. רק זאת אומַר לך, כי הקוץ המכאיב שבעבודתי הוא הוא מה שאמרת: כאשר תקוץ מפני המסחר אתה בורח אל הספרות. וכך הייתי נוהג גם אני לפנים, אבל עתה, כאשר הספרות תמרר חיי, אנה אברח?…

זה איזו ירחים ששפ“ר מודיעני וחוזר ומודיעני, שישלח לי מאמר בשם “המחשבה והמעשה בחבת ציון”, עד כי באחרונה לא יכלתי עוד להתאפק ועניתי לו, שישלח את המאמר או לא ישלח, אך אל יוסיף עוד להלאותני כבשורתו. ומני אז נסתם כל חזון ממנו. עתה הנך אומר, כי המאמר הזה הוא נגד “בני משה”, ושבח אני איפוא את שפ”ר על מחשבתו האוריגינלית “לכבוש את המלכה עמי בבית”.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

ברלין, 2 מַרס 97.

…. את הדברים נגדי ב“הצפירה” קראתי כמעט בעונג, כי האמנתי לראות בסגנונם, השונה מאד מסגנון- הפולימיקא הרגיל במכ“ע זה, מעין השתדלות להראות, כי “גם אנו יודעים פרק בהלכות דרך ארץ”, ועל כן מחזיק אני טובה לעצמי, כי “השלח” פועל גם על הטבת התוכן בכה”ע היומיים.

אבל – “צרות אחרונות משכחות את הראשונות”! שמע ותשתומם!

אם קראת כבר את החוברת החמישית, אולי שמת לבך להערה קטנה שנתתי בילקוטי על דבר פרסום הנדבות לישוב א“י ⁴. ועתה הנה שלחתי החוברת לבעלי “אחיאסף” וקבלתי מהם מכתבים המרעישים שמים וארץ. לפי דעתם, יש בכח הערה זו להחריב את העולם, כלומר עולם “השלח”… וכל כך גדלה יראתם עד שהחליטו לבלתי הראות לע”ע את החוברת לשום אדם ולהציע לפני: אולי אפשר עוד לשוב ולהדפיס את הגליון האחרון בהשמטת הערה זו!

כן, ידידי, עליה זו שנתעליתי להיות “רידקטור” בישראל ירידה היא לי. לפנים הדפסתי “אמת מארץ ישראל” פעם ושתים ולא יראתי את האף והחֵמה של “דעת הקהל”, ועתה דורשים מאתי לדון דברַי בגניזה. מקרים כאלה יש בהם כדי להביאני לידי ספק, אם יפה עשיתי בעלותי על הבמה הזאת ואם לא נאה יותר לרדת בעוד מועד, בעודני שלם בנפשי.

למר א. א. לוברסקי, וורשא..

ברלין, 3 מַרס 97.

שלום לך מדריכי בדרך טובים! מכתבך קבלתי ⁵ ואחר תתי לך תודתי על דאגך כל כך לחיי ולכבודי, הנני להרגיעך, כי אינך צריך לדאוג לא לזה ולא לזה. חיי, כחייך, הם בידי החותך חיים לכל חי, וכבודי במקומו מונח, אף אם בעיניך ובעיני אלף אחרים יהיה מחולל. כדי להבינך זאת, הייתי צריך ללמדך פרק בהלכות כבוד וחלול כבוד, אך לא נאה לי הפעם להעיז פני בפני רבי, הבא להורותני מה שאדבר ולהוכיחני על עון ולהזהירני, כאופוטרופוס טוב-לב המזהיר את היתום הקטן החוסה בצלו, “שלא אעשה מדחה”.

אך נעזוב ליצנות דע לך, יקירי, שמכתבך היה בעיני באמת כסימן מובהק, שהתיצבתי על דרך לא טוב. זכרוני, כי בצאת “אמת מארץ ישראל”, ואתה היית אז בפריז, כתבת לי ג“כ מכתב, אבל בנוסח אחר לגמרי. ובכן הנני שואל את עצמי: האמנם כה נפלתי בהיותי לעורך בישראל? ואם לא טוב להציל את נפשי בעוד מועד מתוך הרפש הזה…. אך על כל אלה נדבר לכשנתראה פא”פ. אשמח מאד אם עוד אמצאך בוורשא.

למר מ. אוסישקין יקטרינוסלב.

ברלין, 5 מַרס 97.

מכתבך קבלתי שבוע זה… גם אני הייתי חפץ מאד להתראות עמך, אבל זה יותר מחצי שנה שגיליתי מביתי ואי אפשר לי עוד עתה לילך מעיר מעיר בלי צורך מיוחד. ע"כ כמדומה לי שהדרך היותר פשוטה היא, שתבוא אתה אלינו לאודיסא לימים אחדים. הלא שוקט אתה על שמריך כל השנה ומדוע לא תרשה לך לפעמים “פזור” כזה?…

בנוגע למאמרו של ב-ם, אספתיו לא בשביל תכנו, שהוא באמת “הררים התלוים בשערה”, אלא בשביל סגנונו ודרך הצעת הדברים: יראו הפטפטנים שלנו, איך איש אירופי מסדר מחשבותיו, אחת היא, אם אמתיות הן או לא.

בדבר חברת יק“א, לא הסטרא אחרא אשמה, כי אם אנו בעצמנו, פחזותנו ואי-הדעת איך להגיע אל המטרה. ראֹה ראו אחינו בא”י, כי פתחה החברה פתח לא“י כחודו של מחט, והתלהבו כל כך עד שהאמינו, כי בפעם אחת יריקו כל אוצר החברה לעניני א”י. וכה חשב ה' נ. את צרכי משמר הירדן ביד עשירה והגיע לס“ה של יותר משלש מאות אלף פרנק. וכשהציע זה לפני ראשי החברה, נבהלו מאד ואמרו: הנה שאלתם תשעים אלף והסכמנו, עתה עלה הסך בזמן קצר עד לשלש מאות אלף, ואם כן נראה, כי רוצים אתם רק לגנוב דעתנו כדי שנתחיל, ואז יוָדע כמה דרוש יהיה. ובכן חפצו למשוך ידיהם לגמרי מא”י, ורק בקושי גדול עלתה בידי האספה שהיתה בפריז ביום 6 פברואר לשוב ולהראותם, כי חשבון ג. אינו מוכיח כלום, והסכומים שכבר הקדישו נשארו בתקפם. אבל החשד נשאר בכל זאת בלבם.

למר א. לודביפול, פריז.

וורשא, 17 מַרס 97.

מכתביך קבלתי ושמחתי לשמוע לאן אתה הולך, אבל לא שמחתי כלל וכלל, על שעשיתני קפנדריא בעניני “אחיאסף” ימי שבתי פה מוקדשים לבירור עניני “השלח” הסבוכים מאד, ואין ביכלתי לא להקדיש עת ואף לא לפנות לבי לעניני “אחיאסף”. דבריך מסרתי לקַפלַן, שהוא המנהיג עניני “אחיאסף”, ויותר לא אוכל אף לחשוב עליהן, ולעתיד אכפיל בקשתי, הכפולה והמכופלת כבר כמה פעמים, שבכל עניני “אחיאסף” תפנה ישר אליהם, כי בפנותך אלי, אתה מפסיד. אני לא אעסוק בדברים אלו, והעוסקים אינם רואים חובה לעצמם לשים לב לדבריך ולבקשותיך אשר לא אליהם באו.

אבל בכלל אגיד לך, כי כפי שיכלתי עד כה להקיף בסקירה אחת מצב “אחיאסף”, כמדומה לי, שדי יהיה לו לקבל מאתך את מספר הגליונות שנתחיב לקבל, אבל לעשות לפנים משורת הדין אין ביכלתו.

גם את עלי ההגהה מידי תדרוש! האינך איש נפלא? ומה היית חסר אם שאלת ע“ד העלים ע”י מכתב גלוי את “אחיאסף”, כלומר את המשרת שמשלוח העלים מוטל עליו?

ומפני שטרדותי פה רבות ודאגותי גדולות ומחשבותי מפוזרות ונתונות לענינים אחרים לגמרי – לא אוכל להאריך.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין..

וורשא, 19 מַרס 97.

…… בנוגע לי, הנה עניני יגעים מאד, ועדיין איני יודע מה אחרית כל אלה.

“סופרינו הנכבדים” פה שואפים לבלעני חיים. כולם נהפכו לשונאַי בנפש, הללו מפני קונקורנציא פשוטה, הללו מפני שהחזרתי להם את מעשי ידיהם, והללו מפני שהתרתי לעצמי לשנות מן המטבע שטבעו בחכמתם. אלו הם פירות עבודתי בעוה“ז, ובעוה”ב… בודאי חלקי לא גדול ביותר.

לר' מרדכי בן הלל הכהן, הומיל.

וורשא, 19 מַרס 97.

….. כל השבוע הבא עוד אשב פה, ואח"כ אקוה, כי אוכל ללכת לביתי. אמרתי “אקוה”, כי בבירור לא אדע עוד. מצאתי פה את ענינַי סבוכים והכל בערבוביא, כראוי לחברה יהודית, והנני עוסק עתה בבירור החשבונות – אם בכלל אפשר יהיה לבררם, ועד שאגמור הדבר לא אוכל לצאת מפה…..

ידידי היקר! הנני במצב נורא שלא נמצאתי בשכמותו מעודי. לפני שנה היה מצבי החמרי אולי רע מעתה, אבל מצבי המוסרי לא נשתנה לרע, ועתה הכל תלוי בשערה, ואני לא אדע איך אצא מן המבוכה ומה אחליט. במצב כזה היתה יקרה לי מאד עצת איש נבון כמוך, וע"כ הייתי שמח לוּ נקרית לאודיסא בימים האלה. הודיעני נא אם יש מחשבה כזו בלבך.

למר ש. ל. גורדון, ווירַבלן

וורשא, 22 מַרס 97.

….. בנוגע לשיריך כבר כתבתי לך, כמדומה לי, שאי אפשר לי להתוכח עם הסופרים על כל דבר. כמובן, יקר לכל איש מעשה ידיו, ושום סופר לא יסכים לגזר דינו של העורך. אבל האחרון מחויב לעשות בהכרת לבו. שיריך החדשים עוד לא קראתי קריאה נכונה, כי בצאתי מברלין, נפסקה עבודת הרידקציא לזמן מה, ופה אני טרוד בענינים אחרים.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין..

וורשא, 25 מַרס 97.

מקנא אני בך כי יש לאל ידך לכתוב לפעמים מכתב ארוך כאות נפשך. ואני, בכל היותו מלא דברים בנוגע לתוכן מכתבך היקר, מוכרח אני לכבשם בלבי לעת הפנאי (אשר מי יודע מתי תבוא). כי המון מכתבים – רובם הבלים – מונחים על שלחני ודורשים תשובה ואי אפשר לדחותם. ועל כן אגיד לך רק בכלל, כי כל דבריך אמנם נכונים וישרים, אך לו ידעת תולדות חיי, איך חונכתי, גדלתי, ואיך השברתי בכל אידיאל ושאיפותי היותר נעלות פעמים ושלוש, – לא היית מתפלא על נטיותי "השחורות "….

לד"מ. י. ברדיטשבסקי, ברלין..

וורשא, 25 מַרס 97.

….. ענינַי פה אמנם רחוקים עוד מבירור גמור, ובכל זאת החלטתי לגשת להדפסת חוברת ז', כי עד שתגיע לסופה אקוה שיתברר הכל…. מעשה “המליץ” העיר בי רק גועל נפש ולא יותר. ובכל זאת עלתה בלבי מחשבה, אולי נכון לתת ב“ילקוטי” הערה ע"ד המדות הטובות השולטות בספרותנו. כמובן, תהיה כתובה בנחת, בלי יללות וקללות, או (כמו שיאמר ע"ז “המליץ”) “בקרירות נוראה”. מה דעתך?

אך לא " המליץ" בלבד כועס עלי. פה מצאתי את כל סופרינו מלאים חֵמה ונכונים לירד לחיי. לרבים מהם יש אמנם סבות לזה: לאחד השבתי את “פרי רוחו”, לשני “קלקלתי” את פרי רוחו, השלישי רואה כאן קונקורנציא לכיסו או לכבודו, והרביעי דן גזרה שוה ומבין מדעתו, שאם היה שולח מפרי רוחו לא הייתי מקבל, וכן הלאה. אך כל זה לא ירגיזני ולא יפריע את מנוחתי, רק על ספרותנו לבי דוי…..

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין..

וורשא, 26 מַרס 97.

בגליון האחרון ממכה"ע Jew. Chr באה הערה ביבליוגרפית על “השלח” חוב' ה'. בסַפרו בשבח החוברת בכלל, הוא מהלל ביחוד את מאמרך “קהלות יעקב”, אבל מטיל ספק באמתות ספורך, שהספרדים נוהגים היתר בנסיעה במסלת הברזל בשבת. אחשוב, כי ראוי לך לחזק דבריך, ולהעיד לפניו שהדבר כן, אחר שאתה עד ראיה. תוכל לכתוב “מכתב אל המו”ל (דבר הנהוג הרבה במכה“ע הנ”ל) באשכנזית, והם יעתיקוהו לאנגלית.

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי דיאקובר.

אודיסא, 6 אפריל 97.

בשובי הביתה הקיפוני מכל עברים קרובים ורעים, ועל עבודתי ב“השלח”, שלא נפסקה אפילו יום אחד כמעט, נוספו עוד עסקי משפחה ועסקי צבור שונים. ומדעתך תבין, עד כמה הנני מפוזר בזמני ובכחי, ולא תתפלא על איחור תשובתי על מכתביך האחרונים לוורשא ולפה. – על כל מה ששלחת לי ושהודעתני – אודך בכל לבי.

עבודת “השלח” הולכת לע"ע בדרך ישרה בלי מעצורים…. אקוה כי לא אצטרך לשוב ברלינה……

מאמרך “מעין הטענה” קראתי. והלא ידעת דעתי על אופן כתיבתך: גרעין טוב יש תמיד בדבריך, אבל הקליפה היא “חשכת עננים”. ואתה בודאי לא תודה בזה גם עתה, כמו שלא הודית עד עתה.

אמור נא שלום בשמי לד"ר ע. “בעל ביתך”, ואולי בהיותך עמו תוכל אתה לתרץ לי את תמיהתי: איך יכול “איש שח צורה” למצוא מרגוע לנפשו, כשהוא יודע שלא בדבורו ואמר ולא קיים?….

לרבי מאיר איש-שלום, ווינא.

אודיסא, 6 אפריל 97.

מכתביו הגלוים הגיעוני. ואודיעהו בזה, כי מאמרו כבר מסודר בדפוס וכבר נשלחה לי הקורקטורא האחרונה והשיבותיה לברלין, באופן שלא אוכל עוד, לדאבון לבי, להוסיף את הדברים אשר בקש במכתבו האחרון.

ובנוגע לההשמטות, אקוה כי יוכח כ“ת בצאת המאמר, שלא נתקלקלה כונתו ע”י זה. אנחנו בני רוסיא, שעול הצנזורא עלינו, מלומדים אנו לדבר ברמיזא ולקרוא בין השיטין.

כידוע בודאי לכ“ת, משתדלים עתה הרבה ממשכילי ארצנו ליסד גם פה בית ספר לרבנים. אני הנני מן המתנגדים לדבר זה, מטעמים שונים. ועל כן יקרה לי עדותו של כ”ת במאמרו, כי “גם מאת אלה נצא וידינו על ראשנו”. והוספתי שם הערה קטנה מצדי, לאמור: שימו לב לעדותו של בעל דין ובעל נסיון. אולי יואיל, בצאת החוברת, להרחיב הדבור בזה, אם בתור “מכתב אל העורך”, או באיזו צורה אחרת אשר יבחר?

לד"ר ה. גרשוני, נויורק.

אודיסא, 12 אפריל 97.

…. בחפץ לב אקבל מכתבים מאמיריקא, הכתובים בטוב טעם, ע“ד החיים הפנימיים של אחינו שם וע”ד חזיונות ספרותיים נכבדים. המלחמה עם האנטיסמיטים, שאוהבים סופרינו להרבות שיחה עליה, אינה נכנסת בחוג הענינים של “חיינו” אלא במדה הדרושה להבנת החיים הפנימיים. ובכן יוכל כ' לשלוח מכתב אחד לדוגמא, ואם יכשר לי, אוכל לקבל מכתב בעל 8 – 12 עמודים אחת לשני חדשים.

למר ר. בריינין, שרלוטנבורג.

אודיסא, 12 אפריל 97.

….. למאמרך ע"ד האֶתנולוגיא אחכה. להעירך על ספרים חדשים במקצוע זה אין ביכלתי, כי לדאבון לבי זה זמן רב שלא היה ביכלתי להתבונן על התפתחות הענינים האלה, והישנים – כמו פֶשל, רטצֶל, ווייץ ודומיהם – הלא בודאי ידועים לך.

ע"ד מכתבי סמולנסקין לא אוכל להגיד דבר כל זמן שלא ראיתים ואין לי כל מושג מתכנם. ואולם לחוב' ז' לא אוכל עוד לקבלם בכל אופן, כי כבר שלחתי לבית הדפוס כל החומר לחוברת זו…..

למר י. שטיינברג, ווילנא.

אודיסא, 12 אפריל 97.

בימים האלה הושב לי מברלין מכתבך מן 21 לח“ז בצירוף ה”מענה למבקר“. צר לי כי מוכרח אני להשיב לך ה”מענה", כי לא אוכל לתת מקום לדברים הפוגעים בכבוד איש, והוא לא פגע בכבודך ולא נתכון להרעימך; אדרבא, דבר בשבח ספרך, ואם כה וכה העיר על איזו מגרעות לפי דעתו, האמנם גדול עונו כל כך? ומה שנוגע לגוף העינים, הלא ברוב דבריך לא הוספת כמעט מאומה, כי אם אמרת, שהמבקר אינו מוצא טעם בפירוש פלוני – ואתה מוצא. וזאת הלא יודעים גם מראש, כי לולא מצאת בו טעם, לא שמת אותו בספרך.

בכלל נפלא הדבר בעיני, כי לא יוכלו חכמי ישראל לשאת במנוחה איזו הערה שלא כרצונם היוצאת מפי איזה מבקר. ומדוע אין כחזיון הזה בין חכמי אוי"ע? כמה מבקרים יֵצאו לדון על כל ספר מספריהם בדעת ובלי דעת, והם ישקטו במכונם ולא יֵצאו לריב.

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי דיאקובר.

אודיסא, 13 אפריל 97.

מכתביך האחרונים מדיאקובר קבלתי ושמחתי לשמוע, כי תחליף כח ולבך טוב עליך. למאמרך אחכה.

ב“ילקוטי” לחוברת ז' נתתי פרק קטן ע"ד התועבות בספרותנו, אבל מפני שנגעתי בענין זה בגועל נפש וכאלו כפאני שד, לכן קצרתי בכל האפשר ומסופק אני אם עלה יפה…..

את “חכמי אודיסא” מצאתי במצב שעזבתים, לא הלכו לא לפנים ולא לאחור. ונעים לי להודיעך, כי עבודתך ב“השלח” שנתה דעת רבים מהם על אדותיך.

מתוך שיחות שונות עם סופרים וקוראים באתי לידי הכרה, כי “השלח” לא ימצא לו במהרה קהל קוראים במדה מספקת: הטעם נשחת כל כך עד שנחוצה עבודת כמה שנים להיטיבו. יותר מקריאה קלה של ליצנות ונבול-פה אין דורש ואין מבקש. ע"כ איני יודע אם נוכל עמוד לאורך ימים.

למר מ. אוסישקין יקטרינוסלב.

אודיסא, 19 אפריל 97.

….. בחוברת ז' נתתי הערה קטנה, כעין תשובה על התרגזכם…. אבל מתירא אני שלא תהיה ה“תשובה” גרועה בעיניכם מן ה“חטא” ⁶. מה אעשה וכך עשני עושי: רק “לקלקל” מה שאתם “מתקנים” (האם לא תסכים להטיח לפעמים ולהודיעני, מה הם מעשיכם הטובים שעשיתם אתם ולא עשיתי אני?). – נעים היה לי לשמוע מפיך, כי מושבת קוסטיניא נחשבת בעיניך ל“תקון” ולא ל“קלקול”. כי בזכרי ראשונות יש לי רשות לחשוב, שאם הוציאו קופת הפועלים על יסוד מושבה קטנה ולא פזרו את הכסף לכל רוח – עשו כן על פי דעת המקלקל ולא ע“פ דעת המתקנים, והנצחון הזה עלה לו להמקלקל בעמל רב, כן באמצעות מאמרים ספרותיים וכן באמצעות מלחמה קשה בבית הועד. אלא שבכל זאת נצחו ה”מתקנים" בזה, שנגשו ליסוד המושבה לפני הזמן הנכון, כדי להניח דעת “אנשי מעשה”, שלא חפצו לישב בחבוק ידים, ועתה כבר הוציאו כל כסף הקופה, ומי יודע מה תהיה אחרית קוסטיניא…

כן, יקירי, ימים יבואו, וכותב תולדות הישוב יחרוץ משפט, מי היה המתקן ומי המקלקל…

לרבי מרדכי בן הלל הכהן, הומיל.

אודיסא, 19 אפריל 97.

היום קראתי מאמרך והיום הוא יוצא לביהד"פ. בודאי ינעם לך לשמוע כי לא הרביתי “לקלקל” בו. רק איזו השמטות קטנות ושנוים עוד יותר קטנים…. גם את השם לא החלפתי באחר, רק הפכתי סדרו, וכך הוא עתה: “ישראל וארצו בחזון הספורים”. כמדומה לי, שכך הכונה יותר ברורה.

ובכן תוכל לשמוח בחגך אתה וביתך, ולא תערב שמחתך חלילה מדאגה מדבר, פן יחבל העורך הגזלן את מעשי ידיך….

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי דיאקובר.

אודיסא, 22 אפריל 97.

מכתביך האחרונים הגיעוני, ותודה לך על כל מה שהודיעתני.

….. על דבר ה“פרצופים” איני יודע אם נאה לי לקבל עתה בקורת עליהם, שלא יהיה הדבר נראה כנקמה קטנה. ואתה יודע עד כמה אני משתדל לברוח מן “ה”קטנות".

מקונטרסו החדש של גידֶמַן ע“ד הלאומיות אין לי כל מושג. שאלתי עליו בבתי מסחר הספרים לאשכנזים שבפה – ואין יודע. גם בכה”ע לישראל בחו"ל באשכנזית ובאנגלית, שאני מקבל פה, חפשתי ולא מצאתי זכר לו. הנני תאב מאד לשמוע, מה חדש בהלכה ישנה זו.

אצלי אין כל חדש. העבודה הולכת ונמשכת בלי הפסק, כמקודם.

לד"ר עהרנפרייז אמור נא שלום בשמי. מאמרו עשה רושם על רוב הקוראים.

למר ש. סטניסלבסקי, יקטרינוסלב.

אודיסא, 19 אפריל 97.

אם לא ירע הדבר בעיניך הייתי מציע לפניך לכתוב בשביל “השלח” בקורת על ההיסטוריא של דובנוב, אשר כבר יצאה כולה. ושני דרכים בזה לפניך: אם בקורת פשוטה וקצרה, שתתן מושג נכון מספר זה בכל מעלותיו ומגרעותיו, או מאמר יותר ע“ד ערך ספרים כאלה בלשון המדינה ונחיצותם בימינו וע”ד הספר הזה ביחוסו אל הנחיצות החינוכית הזאת. בכל אופן אקוה, אדוני, כי לא תמנע מלהשיבני בהקדם, ואם תקבל עליך את העבודה, תואיל נא ג"כ להגביל בדיוק את הזמן אשר תשלח המאמר.

למר ד. צ. הומיל.

אודיסא, 22 אפריל 97.

במאמרך יש הרבה דברים של טעם, ובכל זאת, לא אוכל, לדאבון לבי, לתת לו מקום, מפני ה“ציניסמוס” הנפרז שהרשית לך להכניס בו. ואם אומר לנקותו מכל אלה, צריך יהיה לשנות כל צורותו מראש ועד סוף, ואין שעתי פנויה לעבודה יתרה כזו.

לד"ר שׁ ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 25 אפריל 97.

מכתבך הגלוי מן ב' דחוה“מ קבלתי בשביעי של פסח ועל כן לא יכלתי לענותך עד כה. מאמרך “דורשי רשומות” קבלתי, ויישר כחך, כי בכלל עלה יפה. את הפרק הראשון כבר שלחתי לביהד”פ לחוב' ח'.

אבקשך להודיעני – מה שבודאי כבר הודעתי במכתב שאבד – מפני מה חזרת ממחשבתך לכתוב ע“ד הבחירות באוסטריא. איך שיהיה, אבקשך לכתוב על איזה ענין פרק מ”קהלות יעקב" לחוב' ט'. כי פרקיך אלה מצאו חן מאד בעיני הקוראים, ובודאי יתבעו ממני את ה“המשך”, וצריך שיבוא לכל הפחות פעמַיִם בכל כרך….

אשריכם, שיש לכם לפחות חלומות יפים על דבר “חסר לאומים”. ואצלנו נכנס הסינַט לישיבה לדון בשאלה החמורה; אם יש רשות לרופא יהודי לדור בכפרים, ונחלקו הדעות ולא יכלו לבוא לידי החלטה, והשאלה תמָסר לבית מועצת הממלכה!

אני שרוי בצער. לפי חשבוני היתה החוברת השביעית צריכה להגמר בסדור עוד ערב הפסח, ואז היתה יוצאת במועדה. אבל עד היום לא קבלתי הקורקטורא מגליון ה' – ו', באופן שאף אם אקבל היום או מחר, לא תוכל נחוברת לצאת עד סוף השבוע הבא. סבת הדבר לא ידעתי. כבר כתבתי להמדפיס ולע"ע אין מענה.

לד"ר ד. פ., ציריך.

אודיסא, 25 אפריל 97.

המאמר מאת ק. שבא ב“הצפירה” נשלח אלי מאת מחברו, ואני השיבותיו לידו, במצאי אותו בלתי ראוי לדפוס, ואז שלחהו אל “הצפירה”. וכשם שלא חפצתי לקבל מאמרו, כך אין אני מוצא לנכון לקבל תשובה על מאמרו, כי אינו ראוי לכך.

מי הוא ק., לא אדע, אבל שמעתי, כי הוא מורה.

ומה בדבר מאמרך על “ימי הבינים”?

מאמרך ע“ד מחברת בירנבוים כבר קראתי פעמַיִם ושלש, ובכל פעם שאני רוצה להכינו לדפוס הנני מוצא, כי דורש הוא עבודה רבה. כי סלח נא אם אומר לך, לא רק בנוגע אל הסגנון, כי אם גם בנוגע לביאור מחשבתך עצמה, לא דקדקת הרבה, והענין יצא סבוך ומסובך, וע”כ אדחהו מחוברת לחוברת, מרוב טרדותי.

למר ה. איטצקובסקי, ברלין⁷

אודיסא, 25 אפריל 97.

בזה הרגע קבלתי עלי ההגהה מגליון 5, ונפלאתי מאד על שאֵחר עד כה להודיעני את החסר לגליון 6. הלא אם הודיעני מזה תיכף ככלות הסדור, הייתי יכול למלאות עוד בחוה“מ, – ועתה תתאחר החוברת בשביל דבר קטן כזה. הנני ממהר לשלוח בזה מאמר קטן, שיהיה בו כעמוד וחצי, ואם ישאר חצי עמוד פנוי, אין רע. ומפני שכבר שלחתי מאמר קטן אחד מאת ר”ד כהנא, אבקש לשים גם את מאמרו זה סמוך להראשון ולחתום עליו: “הנ”ל".

את הקורקטורא אשיב מחר, כי ממהר אני לשלוח הכת"י היום, כדי שיֵצא עוד היום ויבוא לידי כ' ד' בבקר, ויוכל עוד להכין הקורקטורא בו ביום, כי נחוץ עתה למהר מאד, שתצא החוברת, לפחות, בשבוע הבא.

לעתיד אבקש לשלוח הקורקטורות תמיד באחריות, כדי שלא יאבדו.

למר א. לודביפול, יפו.

אודיסא, 30 אפריל 97.

מכתביך האחרונים מפריז קבלתי. ובזה הנני להודיעך, כי אחר שקראתי הפרק השני ממאמרך נוכחתי לדעת, כי אין שום צורך בהראשון….. וע“כ החלטתי לבלתי הדפיסו, והנהו מושב לך בזה. הפרק השני נדפס בחוברת ז' בשנוים והשמטות רבות. כי לדאבון לבי הוצאת גם הפעם מתחת ידך דבר בלתי מתוקן, וגם הפעם יש לי סימנים ברורים, שלא קראת את המאמר, אחר כתבך אותו, ולא תחפוץ להבין, כי למכ”ע חדשי אי אפשר לכתוב כמו שכותבים ל“המליץ”….

מכתבי-מסעך לא אוכל להדפיס בכל חודש, וגם בכלל מסופק אני, אם יהיה תכנם מסוגל לבוא במכ"ע חדשי. אל נא תשכח, כי כבר דשו רבים בדבר הזה, וקשה לספר חדשות. ואולם בחפץ לב אקבל ממך – אחר שתשב בארץ ירחים אחדים – השקפה כללית על מצב כל הענינים שם, בלי משא פנים, מעין “אמת מארץ ישראל”.

….. מצב “השלח” עוד לא הוברר כראוי. לע“ע הנני עובד עבודת פרך, ושכרי בעוה”ז הוא – שנאת חנם נוראה מכל עברים, ובעוה"ב – אתה ידעת.

למר יהושע אייזנשטַדט, יפו.

אודיסא, 30 אפריל 97.

מכתבך קבלתי ונפלאתי מאד על הצעתך, שאכתוב מכתבים ע“ד מחלוקת שאיני יודע מה טיבה ומה סבתה ועם מי הצדק. צר לי אמנם מאד לשמוע, כי גם בארץ ישראל אין עוד ב"מ ⁸ – כי לא אוכל לצייר לי ב”מ המתנהגים זה עם זה כמוכם – אבל להושיע לא אוכל. אמרתי: “גם בא”י“, כי בחו”ל רואה אני זה כבר שהקשר נתרופף, ובכל הערים היותר נכבדות (אודיסא, ווילנא, וורשא, ברלין), אשר היו שם לפנים עוסקים בענין זה, כמעט אין עוד זכר לו. ומה נוחיל עוד?

ומכיון שהנני כותב לך, הרשני נא להעירך, כי עד שאתה שם לב למחלוקת של הבל, שים נא לבך יותר לעניני “הועד הפועל” ⁹ בבואי עתה לפה ובהתבונני על מצב הענינים, חשכו עיני לראות איך אתם מתנהגים בעניני הכספים והחשבונות. חרפה היא לראות, כי גם אחר כל הנסיונות הקשים לא לקחתם מוסר. בקוסטיניא הוציאו יותר ממאת אלף פרנק, ואין חשבון ברור ומפורט…. אם כה תתנהגו גם להבא, לא תוכלו עמוד, ובכל הועד לא ימָצא אף איש אחד (וגם אני בכלל) אשר לא יסכים, כי עון פלילי הוא למסור הנהגת ענין כזה לידי אנשים שאינם יודעים לכלכלו בדעת ומפזרים הונו הדל לכל רוח בלי חשבון…

ואתה סלח נא על הדברים הקשים האלה, כי לפי מושגֵי מחובות העומדים בראש עניננו, לא אוכל למצוא שום זכות למנהגכם, ונפשי מרה עלי מאד.

למר י. גרזובסקי, יפו.

אודיסא, 30 אפריל 97.

מפני טרדותי, שנתרבו עוד פה, לא יכלתי לענותך עד כה על מכתביך האחרונים….

מאמרך פרק ב' קבלתי. מחציתו תבוא בחוב' 8, והשאר בחוב' 9. אבקשך שלעתיד תדקדק יותר בלשונך ולא תעמיס עלי עבודה יתרה. למשל, אתה כותב בראותם כי לא יראו ברכה בעמלם". וכי אפשר לאמור כך? גם לא תכפיל דברים שכבר אמרת, למשל בדבר המורות.

בחוברת ז' נתתי בילקוטי הערה ע“ד יחס חכי”ח לבית ספרכם. כי מוצא אני, שאין אנו רשאים להעלים הדבר מקהלנו.

….. קבלתי מכתב ארוך מאת העלמה מרת יפה על עניני ביה“ס. לדאבון לבי, לא תרשני עבודתי לענות לה על כל הפרטים, ואבקשך למסור לה את דעתי, כי אין לנו לפנות מפה לחכי”ח, כי בזה עצמו כאלו מודים אנו בממשלתה. אנו אין לנו אלא “ועד בית הספר”, וממשלה אחרת לא נכיר. בהסכם עם זה השתדלנו וגם הצלחנו, שיכתוב ועדנו אל ועד ביה“ס אותו המכתב שבודאי כבר ידעת טיבו. ואם חכי”ח תעמוד על דעתה, מעזוב לה את כל משא ביה"ס ולא נוסיף להשתתף בהוצאותיו.

ע"ד הסכסוכים שביניכם הנני כותב היום לאייזנשטדט.

למר א. ל. לווינסקי קַכובקא.

אודיסא, 3 מאי 97.

קבלתי מכתבך עם מה שבתוכו, ובתתי לך תודתי על השתדלותך להיות מן הזריזים, עלי להודיעך עם זה, כי הפעם גם עליך יעבור כוס; מה ששלחת לא אוכל להדפיס, כי במחילה מכבודך, קמחא טחינא טחנת הפעם. על שאלת הרבנים כבר הגדת דעתך ב“השלח”. ה“עוזרים” הוורשאים כבר נתפרסמו כל כך וכבר הרבו לדבר בהם כל כך ב“המליץ”, עד שאין הדבר ראוי כלל להרבות דברים עליו גם ב“השלח”. נשארו איפוא רק “עשירי באר”, וזה הוא חומר עני למכ“ע חדשי. אפשר היה להבליע בנעימה את העשירים האלה בשתים שלש שורות בתוך שאר דברים, אבל לעשותם עיקר – איני מוצא לאפשר. עם זה כתבת בסגנון של “פסח” ושכחת, כי החוברת השמינית תצא בסוף אייר ותבוא לידי הקוראים אחר שבועות. חפצתי להחזיר לך הכת”י, שתשלחהו אולי למקום אחר. אך מפני שלא אדע ברור, אם תשאר עוד בביתך ימים רבים, אמרתי לעצרו עוד בידי לע"ע עד שתכתוב לי. טרדותי רבו מאד ולא אוכל להאריך.

למר מרדכי בן הלל הכהן, הומיל.

אודיסא, 3 מאי 97.

אם עוד לא נגשת אל המלאכה, מסופק אני, אם תוכל עוד לשלוח ההמשך לחוב' ט, כי ביום ה' ח“י אייר עלי לשלוח את הגליונות האחרונים (כלומר, הספרותיים, כי מן גליון ה' ואילך באים דברים שהזמן גרמא), לביהד”פ. ואם כן עלי לקרוא ולהכין לדפוס עוד קודם, ועליך איפוא לשלוח לא יאוחר מיום ו' שבוע הבא. אם לא תוכל עד אז להכין המאמר בישוב הדעת ובמתינות הראויה, טוב יותר כי יבוא המשך בחוברת יו"ד, ולא תוציא מתחת ידך דבר בלתי מתוקן יליד הבהלה. אם כה או כה אבקשך להודיעני תיכף, למען אדע איך לסדר החומר לחוברת ט'…..

ל“אחיאסף”, וורשא

אודיסא, 4 מאי 97.

אתמול קבלתי מכתבכם עם “החשבון” שהחזרתם לי. לשוב ולפלפל עמכם איני רואה כל תועלת. לא הפלפול הוא העיקר, כי אם – מה שקופתי תתרוקן בקרוב, ובצאת חוברת 8 אהיה מוכרח להפסיק, כי לא אוכל לנחם את המדפיס ואת הסופרים בהבטחות שאתם מבטיחים אותי לשלוח “בקרוב” או “באלו הימים”, ובכן אבקש עוד הפעם לשלוח לי הכל על מאי, כהבטחתכם האחרונה, ואם גם הפעם לא תעמדו בדבורכם, אפסיק את ההוצאה ואבוא לוורשא, ונראה איך יפול הדבר….

גם בדבר “הבילַנס” של “אחיאסף” תמה אני אם רשאים אתם להעלים ממני מצב הדברים קודם האספה. כהתל באחד הנערים תהתלו בי, יקירַי. את שמי קראתם על “אחיאסף” מבלי לשאול את פי ראשונה, ועתה תהיה האספה, ואני לא אדע את הבילַנס אשר תציעו שם בשמי! כן לא יעָשה. ולולא הייתי עמוס בעבודה שאי אפשר לדחותה, הייתי הולך לוורשא אל האספה והייתי מבקש מאת הנאספים להסיר מעלי את “העטרה” אשר היתה למשחק… חשבתי אמנם תחלה לעשות זאת ע“י כתב בקשה, אלא שיראתי פן אביא נזק עי”ז למצב “אחיאסף” ואולם אם אתם תחשבו, כי אני אינני מעלה ואינני מוריד, כמדומה לי, שכבודי וגם כבודכם דורש, שלא אהיה לכם כ“גולם”, אשר אחרים כותבים וחותמים בשמו ככל העולה על רוחם, והוא לא ידע. בכל אופן נחוץ לשים קץ למצב כזה, כי לא “גולם” אני ולא הורגלתי לתת שמי בהקפה, שיעשו בו אחרים כרצונם…..

יחד עם זה הנני שולח לכם כ“כ רשימת הסופרים וכה”ע שצריך לשלוח להם חנם כרך ב'. ס“ה 48 יחידים עם 16 כ”ע – 64 אֶכסמפלרים.

ראיתי ב“הצפירה” המודעה ע"ד חוב' 7. האמנם אי אפשר להגיה קודם כראוי? מוטב היה לה שלא נדפסה משנדפסה בשבושים גסים כאלה.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 4 מאי 97.

שניתי דירתי בשבוע הזה, ומדעתך תבין, כמה רבו הטרדות ופזור הנפש במקרה כזה, ע"כ אחרה תשובתי על מכתבך האחרון, וגם הפעם יהיו דברי מעטים.

בדבר אחור החוברת אמנם צדקת, כי הפעם אפשר לתלות הדבר במקרה. אבל הרי עתה אין עוד חגים, ולפי חשבוני צריכים היו המסדרים לגמור עד יום ו' העבר שלשה גליונות מחוב' ח‘, ועדיין לא קבלתי שום קורקטורא. מתוך דבריך דן אנכי, שלפעמים תבקר את בית הדפוס ותקח דברים עם ה’ איטצקובסקי. ואם כן הוא, תעשה חסד עם “השלח” ועמדי, אם מעת לעת תשנן לו להמדפיס, כי הרבה תלוי קיום “השלח” גם בזריזותו, ואם ירע את מעשיו, יקפח את פרנסתו.

“דור התהפוכות” הגיעני, ותודה לך. הכל מבואר יפה, כדרכך, ולך הצדקה להתפאר, כי אתה הראשון בספרותנו שהחזרת לו למנדלסון דמות דיוקנו האמתית; לא אחד מבני אלים ולא שד לשדים (כמו שציירוהו עד כה שתי הכתות), כי אם בשר ודם פשוט בעל דעה וכשרון. אבל תסלח לי אם אעירך של שני דברים: א) לפעמים תכפיל רעיון אחד במקומות שונים, ואריכות דברים כזו שלא לצורך תַלאה את הקורא. ב) תוכן הענינים שלפני הפרקים ארוך ביותר, בערך לכמות הפרקים עצמם, ועושה רושם רע, כאלו היתה בזה כונה לריקלמא. ואולם, אם לא אשנה, הנני נוטה ליחס חבור התוכן הזה להמוציא, ולא לך. ואם כך הוא באמת, ראוי שתגזור עליו, כי לא יעשה כן בחלק השני, ואתה בעצמך תחבר גם את התוכן ותכוין מדתו כראוי, משום “והייתם נקיים”. ¹⁰

מחברתך על הרמב"ם הייתי חפץ בכל לבי לקרוא, אבל ירא אני, כי יֵצא מכשול על ידי זה להדפסתה, מפני שעבודתי הרבה לא תתנני להשיבה תיכף לוורשא.

הראית ב“הצפירה” איך ה' אטלאס עושה בי “נקמה”, בזכרו “מה לפנים”? כי החזרתי לו את המאמר הראשון שקרא בשם זה ושלחהו אלי, ואחרי כן הדפיסהו ב“צפירה”.

למר דוד יֶלין, ירושלים.

אודיסא, 7 מאי 97.

מאמרך “גנזי תימן” נמצא כבר בביהד“פ ויבוא בחוב' ח'. ממה ששלחת עתה אתן מקום בבירור ל”השירה“; “כעכע” מוטל עוד בספק, ותשובתך בדבר “וקפילד” לא תבוא, כי פקטים חדשים אין בה, רק פלפול בדבר התלוי בטעם, ואם אקבל תשובות כאלה, יִמָלא “השלח” אותן, כי כמעט אין מחבר או מו”ל שבאו איזו דברים על אודותיו ב“השלח” – אשר לא שלח “תשובה” כזו.

ספרו של אברהמס ידוע לי. כבר באתי בדברים לפני איזו ירחים עם אחד מסופרינו בחו“ל, שיכתוב על אודותיו ב”השלח“. אך הדבר לא יצא לפעולה. ל”אחיאסף" לא יתכן לתרגמו עתה, כי גידֶמַן עוד לא יצא כולו, ואין טוב להוציא ביחד שני ספרים קרובים זה לזה בתכנם. אך אם תוכל ותחפוץ, הייתי מציע לפניך לכתוב מאמר עליו בשביל “השלח”, שיכלול כל תמציתו, לפי הדרוש לקוראינו, מעין אותם המאמרים הבאים בכה“ע האנגלים היוצאים לתקופות ( Edinb Review ואחרים) גם במכה”ע Rdinb Review יבואו מאמרי תמצית כאלה. המאמר יוכל להחזיק עד שני גליונות דפוס – אם תקבל הצעתי, הודיעני והגבל בדיוק את הזמן אשר יגיע המאמר לידי, ובלבד שתעמוד בדבורך ותשלחהו למועד אשר תגביל. על התנאי הזה תסלח לי, כי הנסיון הורני, שסופרינו צריכים לו.

למר א. י. פֵפירנא פלוצק.

אודיסא, 7 מאי 97.

מאמרך קבלתי, ותודה לך. אך הנה במכ“ע “וואָסכאָד” הולכים ונדפסים עתה זכרונותיו של ה' מרגלית ע”ד המורים האלה ¹¹, ובמה שכבר נדפס יש כמה דברים שבאו גם במאמרך, וה' מרגלית אמר לי, כי בחוברת הקרובה יבוא ההמשך ע“ד יתר המורים אשר דברת עליהם, וגם על אדותם כמעט דברים אחדים לך ולו, כאשר נוכחתי ממה שאמר לי בע”פ. ואתה, אדני, הלא ידעת, כי רוב הקוראים מכ“ע עברי קוראים גם ה”וואָסכאָד“, ולא יתכן על כן לתת לפניהם בזמן אחד ענין אחד בשני מכ”ע. מטעם זה לא אוכל, לדאבון לבי, לתת מקום למאמרך, אע"פ שמצא חן בעיני.

למר א. דרויאנוב דרויא.

אודיסא, 7 מאי 97.

מאמרך נדפס בחוב' ז‘. בהיותי יושב הרחק ממקום הדפוס, לא אוכל לדעת תמיד, אם יודפס בחוב’ זו או זו מה שאני שולח לשם, כי הדבר תלוי בכמות המאמרים, שאי אפשר לכַוְנה בדיוק ע“פ הכת”י. וע"כ לא ידעתי מה לענותך. ואולם, ידעו הסופרים, מה רבת עבודת העורך ועל כמה מכתבים נחוצים עליו להשיב בכל יום, היו מזדיינים בסבלנות ולא היו מוסיפים לו טרחה יתרה להשיב על דברים שאין בהם צורך לגופו של הענין. לימים הבאים, אם תשלח דבר מה, אבקשך להאמין, כי בין שיודפס או לא, לא ילך לאבדון, ובזמנו תדע אחריתו.

למר מרדכי בן הלל הכהן, הומיל.

אודיסא, 7 מאי 97.

…… צר לי כי "לא מצאת סבות להן ¹² ואני חשבתי, כי עלתה בידי לבאר לך בהיותך פה, כי אמנם יש סבות להן. הנה, למשל, כתבת הפעם: “הרעיון הֻכה שוק על ירך”. האמנם יש “שוק וירך” לרעיון, ואנחנו לא ידענו! או: “כתינוק בן יומו שואל שאלת תם”. הראית מימיך תינוק בן יומו שואל שאלות? ומה אעשה במקרים כאלה? האוכל לסבול שנהיה גם שנינו שחוק לנערים? או אם תכתוב: “וסדום ועמורה ותבלול השפות והאנשים לקחו מקום הישיבה בכבוד והדר ודברים בנחת”, – האמנם זה הוא סגנון יפה? – וכאלה רבות.

ואולם בכללו המאמר יפה. אבל עמוד אחד יש בו שלא יכלתי לעכל בשום אופן, אע"פ שהרבה עמלתי לירד לסוף דעתך ולהבין מה חפצת להגיד בו. הלא הם דברים על אדות עם חדש אשר יצמח מתחתנו ויעשה גדולות במקומנו, ואנחנו נראה ונשמח. מלבד שהרעיון מצד עצמו נראה לי זר, הנה אין לו שום קשר עם הענין, ואדרבא, מתנגד לעיקר רעיון התחיה: כי לאיזו תועלת עלינו לעמול בענין התחיה, בשביל שיבואו אחרים ויעשו גדולות? אם יבואו, הלא יבואו בלעדינו, ואנחנו מה? ואתה אומר: “ואל זה אנחנו מקוים”. האמנם? – צר לי כי לא אוכל להאריך יותר.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 16 מאי 97.

מכתביך האחרונים קבלתי, ותודה לך על “קהלת יעקב”, אשר עלה יפה. אך לצערי לא אוכל עוד לתתו בחוב' ח‘, כי כבר שלחתי כל החומר לחוברת זו עד המעטפה ועד בכלל, ומלבד שע“י שנוים תתעכב העבודה בביהד”פ וגם יראתי שאביאם שם לידי בלבול, – מלבד זאת כבר הודעתי להסופרים, כי מאמריהם יבואו בחוברת זו ולא אוכל עתה לשנות. לכרך זה אוכל לקבל רק עוד פרק אחד מ“קהלת יעקב”, כי רב החומר מאד, ועלי להניח דעת הכל, כפי היכולת. אם תחפוץ, תשלחהו לחוב’ י“א, ואם לא, תוכל לשלוח לחוב' י”ב. אך בכל אופן אבקשך, שתשלח עוד פרק אחד.

בדבר הקורקטורא אל תצטער, כי גם אני ראיתי את השגיאה ותקנתיה.

חפצתי אמנם לדבר דברים אחדים ב“השלח” על ספרך “דור תהפוכות”, אך רשימת הענינים עומדת לשטן לי. כי לבלתי העיר על זה כלל – אי אפשר, ואם אעיד ואומר, כי מיד המו“ל היתה זאת לנו, הלא ידעת את האיש, כי ירעיש עלי שמים וארץ ויאמר…. שאין כונתי אלא להזיק לו, מפני שחבר אני ל”אחיאסף" ¹³.

אטלאס לא הבין דברַי כלל וכלל, והוא נלחם ברחיים של רוח, אך לבי לא יתנני לבוא בוכוחים עמו, אחרי דעתי, כי לא ממקור טהור יצאו דבריו נגדי.

בחשאי אודיעך, כי מצב “השלח” שונה לרע. החתימה החדשה מתנהגת בכבדות, וכפי הנראה, רבו האינטריגות נגדו מצד אנשים ידועים המשתמשים ב“חבת ציון” לחפציהם הפרטיים…. ובכן מסופק אני אם יוכל “השלח” להתקיים אחר כלות השנה.

למר א. קפלַן, וורשא.

אודיסא, 16 מאי 97.

מכתבך הפרטי קבלתי והנני משיבך במכתב פרטי, וכן אעשה גם לעתיד, כי אחר שסוף סוף רואה אנכי, ש“אחיאסף” אינו באמת אלא שם לואי לקַפלַן טרוד בעינינו הפרטיים, עבר ובטל “אחיאסף” מן העולם, – הלא טוב לי לכתוב תמיד על שמך הפרטי ואהיה בטוח, לפחות, כי תחשוב לך לחובה להשיבני בהקדם, מפני הכבוד.

בנוגע אל ה“טינא” שיש בלבכם עלי, אחשוב למותר להרבות דברים, אחר כי ברור בעיני, שאינה אלא מעין “תביעה שכנגד”, כנהוג במקום שהנתבע מרגיש בנפשו, שאין לו מה להשיב על טענות התובע. אם תזכור, כבר היה מעשה כזה גם בהיותו בברלין, וגם אז, באין לכם מה להשיב על טענותי, התחלתם לצעוק שאיני מאמין בכם וכו‘. ואתה, יקירי, ידעת, כי אם יש בי עון ביחס אליכם, הוא לא חסרון אמונה, כי אם אמונה יתרה בהבטחותיכם, שעי“ז הגעתי למצב שאני בו עתה. אנשים מן הישוב כמוכם אי אפשר שיחשבו באמת בלבבם, כי כשדרשתי מאתכם, שתשלחו לי את הבילַנס קודם האספה, אין זאת כי אם אחשוב אתכם ל”שווינדלר" וכו’. בודאי מבינים אתם מדעתכם, שבתור אחד החברים המנהיגים, חובתי היא לדעת, ולא להאמין, ואתם לא היתה לכם רשות להציע את הבילַנס לפני האספה בטרם ראיתיו ובאה הסכמתי עליו. ואם עשיתם זאת, וגם חשבתם לנחוץ לשאול את פי ראשונה, אם אסכים שתעשו כן בשעת הדחק, – הרי נהגתם בי מנהג בזיון והראיתם לדעת, כי חושבים אתם את שמי הנקרא על “אחיאסף” רק לצירימוניא ריקה בלבד, או כמו שאמרתי בשעת כעסי: כי תחשבוני ל“גולם”, שאחרים מדברים בשמו (כי לא נכונים דבריך שהצעתם בשמכם, ולא בשמי: הצעתם בשם ההנהגה, וגם אני בכלל) מה שיעלה על רוחם, והוא לא ידע. ואם שולחים אתם חשבון, שממנו יוצא, כי שלמתם פורטו בעד 100 אכסמפלרים שנשלחו הנם, ועם זה תשלחו רשימה פרטית שאין בה אלא כחמשים, הלא מנהג העולם הוא במקרים כאלה להוסיף הערה המבארת את הסתירה. והרי ראיתם, כי בחשבון האכסמפלרים, ששלחתי אני לכם, לא התעצלתי לעשות כן, במקום שחשבתי, כי תמצאו איזה דבר תמוה. ואתם לא די לכם, שלא עשיתם כן, אלא שלא תוכלו להבין, מדוע שאלתי אתכם על סתירה מוזרה כזו, אם לא שאחשוב אתכם ל“שווינדלר” וכו'. במחילה מכבודך, דברים כאלו ראוים לבטלנים מבית המדרש, ולא לאנשים מעולם המסחר… אין ספק בעיני, כי הרבה חוברות אבדו פשוט מאי-סדרים, כי שלחו לחותמים שונים שתי פעמים, כמו שנוכחתי בהיותי בוורשא…..

ואם באמת הייתי מחוסר אמונה בכם, צריך הייתי לדבר עמכם, בהיותי בוורשא, דברים ברורים ומפורטים, כי אחר שהכרך השני יעלה עד ארבעת אלפים רו“כ ויותר….. הנה צריך שתשלחו לי מן אפריל עד ספטמבר חמש מאות רו”כ לכל חוברת, כלומר בכל חודש, מבלי שאצטרך להתבזות ולדרוש מכם בכל פעם. אבל מאחר שבאמת, כמו שאמרתי, עוני הוא מה שאני מאמין בכם יתר על המדה, חשבתי למותר וגם לפגיעה בכבודכם להתנות עמכם דברים כאלו, בהיותי בטוח, כי גם אתם לא תחפצו בבזיוני, והסדר הנזכר הוא לכם דבר המובן מאליו. עתה רואה אני מדבריך, כי גם הפעם שגיתי, וכי אתם לא כן תחשבו. עלי, לפי דעתכם, לחכות תמיד עד שתכלה פרוטה מן הכיס, ואז אפנה אליכם בבקשה בכל פעם, שתרחמו עלי ותשלחו לי מעט כסף, ואם יעלה לרצון לפניכם, ואם תאמר… אך מה בצע בדברים כאלה? אוי לי שבאתי לידי כך. רואה אני, כי נכונים לי בקרוב ימים רעים מאד, בגשמיות וברוחניות, ואין בכחי אלא להזדין בסבלנות פלוסופית…

בנוגע להתמעטות החותמים לכרך ב', דעתי ודעת רבים מן הבקיאים בדבר פה, כי סבת הדבר היא התרשלות הסוכנים, ולא הערותי הנוראות. והרשני נא, יקירי, להטיל ספק בדבריך, כי חו“צ מושכים ידיהם מן “השלח” ומשתדלים להסב גם לב אחרים ממנו”. בודאי שפטת כן ע“פ שנים שלשה מקרים בודדים, ובהם בודאי הסבה הנכונה היא האינטריגות של בעל “המליץ” ושפ”ר וסיעתם. פה, ובכלל בערי הנגב, שומע אני מכל עברים, כי “השלח” מוצא חן מאד בעיני הרוב הגדול מקוראיו, ואין לחוש כלל שיתמעטו החותמים במדה גדולה…. בקצרה, גם בזה יש בינינו מחלוקת עיקרית; אתה אומר, כי “אני מאבד את הענין בידים”, ואני וחברינו פה חושבים, כי “אחיאסף” מאבד את הענין בידים, במנותו סוכנים שאינם מהוגנים ובנהלו את הענין בלי סדרים והאנֶרגיא הדרושה.

ועל דבר “התועלת והברכה שאני מביא לעולם”, הרשות בידכם, כמו בידי כל שאר הקוראים, לשפוט כלבבכם, ואני, בשם שלא שמתי ולא אשים לב לחפצכם אתם. וטעות גדולה היא מצדכם, בחשבכם, כנראה (כי בלי מחשבה כזו בודאי לא הייתם מרשים לעצמכם לדבר בנוסח כזה), כי בהיותו עתה תלוי בכם וברצונכם הטוב, עלי להתנהג בעבודתי הספרותית על פי התורה אשר תורוני אתם. איך שיהיה מצבי, – רוחי ופרי רוחי ישארו חפשים כשהיו ולא ישמעו לקול נגיד ומצוה, כי אם רק להכרת לבי אני. בכלל, שגיאה גדולה ונוראה היתה זאת, גם מצדי וגם מצדכם, בגשתנו יחד לעבודה משותפת על שדה הספרות. אני הייתי צריך להבין מראש מה שעתידים אתם לדרוש ממני, ואתם הייתם צריכים להבין מראש, כי כל דרישותיכם לא יועילו להטותני מדרכי בעיני הספרות אפילו כמלא נימא. אבל מכיון שכבר נעשה מעשה, עלינו לשאת ולסבול איש את אחיו, עד הגיענו אי"ה לסוף הכרך השני, ואחר נחדול.

ובכל זאת לא אוכל להתאפק מלהעירכם, כי חזיון נפלא הוא בעיני, כי חו“צ בוורשא הם “יותר קתולים מן האפיפיור”. מארץ ישראל עצמה יש לי ידיעות נאמנות, כי “השלח” עושה רושם טוב מאד, ודעת הכל נוחה הימנו. וגם פה, שבכל אופן עניני הכספים יותר קרובים ללב חו”צ פה מבשאר הערים (באשר פה אנו מרגישים חסרון כסף בכל ישיבה מישיבות הועד), לא נמצא אף אחד שיחשוב את הערותי לדבר מסוכן כל כך עד שבשבילו יהיה ראוי למשוך ידו מ“השלח”. וההערה בחוברת ז' ע“ד היונים ¹⁴, אשר לפי דבריך היא גם כן מן המסוכנות, קראו פה אחדים מחו”צ עוד טרם נדפסה והוטבה בעיניהם מאד. ואתמול היה אצלי ליליענבלום עצמו, ונתתיה לו למקרא, והתפלא מאד כשספרתי לו, שבוורשא מצאו בה “סכנה”….

את “הצפירה” אני מקבל ומאמרו של אטלס הנני קורא. סבת התנפלותו עלי הלא תבין מדעתך. להשיב לו תשובה בכובד ראש אי אפשר, מפני שלא הבין כלל את מאמרי הנדון ¹⁵ וגם לא ראה, או עשה עצמו כאלו לא ראה, את מאמרי השני (“דברי שלום”) בענין זה, המשלים את הראשון, וע“כ כל טענותיו יוכלו רק לעורר שחוק. אבל הערה קצרה אמרתי לתת על זה בילקוטי, וגם כתבתיה כבר, אך נחמתי אח”כ והנחתיה באמתחתי לע"ע עד שאראה סוף חלומותיו ¹⁶….

לד"ר מ. עהרנפרייז, דיאקובַר.

אודיסא, 17 מאי 97.

…. על דבר מחברתו של דר גידֵימַן היה עם לבבי לכתוב בעצמי, כי קראתי תשובתו של הרצל ב“אֶסט. וואכענשריפט” ולא הוטבה בעיני. למטרה זו פקדתי על המו“ס שלי פה לקנות למעני את החוברת, ולפני שבוע קבלתיה וקראתיה ומצאתי בה אמנם בעיקר הדבר רק “קמחא טחינא”, באופן שסרה תשוקתי לטפל בה. אבל לעבור עליה בשתיקה לגמרי נ”כ אי אפשר. ועל כן יהי נא בטובך, אדוני, להודיעני תיכף דבר ברור, אם תוכל לשלוח לי את ההערה במשך השבוע הבא (כלומר, שאקבלה אני פה בשבוע הבא), למען אדע, שאוכל להפטר מענשו של זה.

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי דיאקובר.

אודיסא, 17 מאי 97.

ברגע זה גמרתי מכתב קטן לד"ר עהרנפרייז וטבלתי עטי בדיו בשביל לכתוב לך, והנה הובא לי מכתבך בצירוף שני מאמריך. כמובן, לא הספקתי עוד להביט בהם אפילו מבט שטחי, אבל אקוה, כי במשך השבוע אקראם ואודיעך.

אטלס כבר גמר מאמרו, והכל ביחד מעורר שחוק. מבקשתך נראה, שאתה חושב, כי “הכל” זה הוא בגליון אחד, וטעות היא בידך. הוא מִלא עשרה גליונות ויותר, וע“כ קשה עלי לשלחם לך, ומה גם שיש בדעתי לתת בילקוטי הערה קצרה על ענין זה, ואולי יבוא עוד אטלס ויכתוב מאמר שני, וע”כ עלי לשמור הגליונות.

שמחתי מאד על בשורתך הטובה בדבר בחירת טהאָן בקראקא. הודיעני נא אם כבר שם הוא ומה כתובתו.

מפרישמן אין לי שום מכתב, וגם אני אינני כותב לו.

הנני שמח מאד, כי מפעלך קרוב לקבל צורה מוחשית. אבל בנוגע לשאלתך, אין מענה בפי, מפני סבה שאני מגלה לך בחשאי. מצב “השלח” נשתנה לרע, החתימה החדשה רעה עוד מן הקודמת, אויביו הולכים ומתרבים, ועמהם, כמובן, מתרבות גם האינטריגות… באופן שאינני בטוח בקיומו לשנה הבאה, – ואיך אוכל להבטיחך קטנה או גדולה?

למר מ. קַמיונסקי, וויאטקא.

אודיסא, 18 מאי 97.

מכתבך בצירוף מאמרך קבלתי דרך וורשא. קראתי את המאמר שנית בשים לב, ולדאבון לבי אוכל רק לחזור ולהגיד לך מה שכתבתי לך מברלין; “השלח” איננו “איש מלחמה”, ולפי מנהגו בכל הדברים, לא אוכל בשום אופן לתת מקום בו למאמר כזה. גם בתור הוספה אין ביכלתי להדפיסו, כי מלבד שבכלל אינני נותן שום הוספות ולא ספרים “במספרים מיוחדים”, – הנה עתה בהיותי יושב פה (וכפי הנראה, עוד אשאר פה זמן הגון), והמלאכה נעשית שלא בפני, אי אפשר לי להכביד על המדפיס, והלואי שיעשה הכל כהוגן ובזמנו גם בלי הוספות. ובכן הנה מאמרך מונה בידי לפקודתך, והיה בטוח, כי לא יאבד….

למר א. קפלן, וורשא.

אודיסא, 19 מאי 97.

……הגיעני מכתבך מן 16 בצירוף העתק הפרוטוקול ¹⁷. האמת אגיד לך, כי עוד בקראי במכתבך הקודם את הראיה הגדולה, שהבאת על היות ב“אחיאסף” “הכל על נכון”, ממה שהאספה מצאה כן ונתנה תודתה לכם, – לא יכלתי להתאפק משחוק. ת“ל יודע אני, מה זו אספה ואיזה ערך יש ל”תודותיה“. אך עתה, בקראי את הפרוטוקול, לא ידעתי אם לשחוק או לכעוס. הגידה נא לי, יקירי, במה זכיתי אני, שנתנה לי האספה תודה מיוחדת? בשלשת החדשים הראשונים הלא הייתי עובד בשכר, ועל כגון דא אין מודים לאיש, אם עושה הוא את המוטל עליו, ואחרי כן, הלא אני ואתה יודעים, כי לא רבו מעשי לטובת “אחיאסף”, זולת מה שקראתי איזה כת”י, כי מה שהשגחתי על בחירת הספרים, – הלא אין זו עבודה. ואם היתה האספה באמת שמה לבה למעשי החברים המנהיגים, בשביל לתת לאיש כמפעלו, היתה התודה המיוחדת – לך, ותודה במקצת לי ולס., ותלונה ותוכחה עזה לג. ולכ. על נשאם עליהם שם מנהיגים ובהנהגה עצמה לא ישתתפו כמעט…..

למר ה.ד.הורוויץ, ברלין.

אודיסא, 21 מאי 97.

עברתי על ספורך שנית ורואה אני, כי הפעם אוכל לתת לו מקום, אם כי באיזו שנוים. אבל מסופק אני אם עוד אתחיל בהדפסתו במשך הכרך השני. כבר שני ספורים גדולים הולכים ונדפסים ב“השלח” ושניהם לא יגָמרו בסוף השנה, ואם אוסיף עוד ספור שלישי גדול שלא יגיע לסופו בסוף השנה, בודאי יתרעמו הקוראים על זה, ואולי גם יחשבו, כי בכונה נעשתה זאת, למען הכריחם לחדש חתימתם לשנה הבאה. ובכן ישאר ספורך באמתחתי עד ראשית השנה החדשה, ואז יודפס במשך החורף.

למר א. כהנא, זיטומיר.

אודיסא, 21 מאי 97.

קראתי מחברתך. להגיד לך דעתי בפרטות אין ביכלתי, מפני רוב טרדותי ומיעוט הפנאי לקורספונדנציא. אך בכלל אמנם הציור שלם ובולט, אבל סגנונך יבש מעט, וגם יש בו מלים ובטוים רבים, שאף אם נסכים לדרכי “המרחיבים”, אין מקומם במכ"ע הנועד להמון הקוראים.

ובכן נכון אני לתת מקום למאמרך ב“השלח”, אך בתנאי שתרשני לשנות סגנונך במקום שאמצא לנחוץ. אם תאות לזה, אבקשך לשלוח בהקדם את הסוף, וביחוד ההקדמה עם רשימת המקורים, כמו שאמרת במכתבך….

למר א. ז. רבינוביטש, פולטבא.

אודיסא, 23 מאי 97.

מאמרך “היהודי” יבוא בשנוים. ביחוד הפרק האחרון דורש שנוים, והסוף לא יצלח כלל, והוא מעין “ובא לציון גואל”, שמסיים בו הדרשן, אחת היא, מה היה תוכן דרשתו.

פה הזכירוני אחדים מסופרינו, כי לפני איזו שנים נדפס ב“המליץ” מאמר על הספור “זשיד” של טורגיניב מאת קונסטנטין שפירא. הידעת אותו? ואם לא, צריך שתשתדל לקראו, אולי כונתם שניכם לדבר אחד, ולמה יאמר אח"כ, כי עשקת אותו, מבלי הזכיר שמו? תוכל עוד לעשות זאת, כי המאמר לא במהרה יודפס.

ספורך, “עם הארץ” לא יכשר לי. מלבד איזו חסרונות עצמיים, הנה הטנדנציא בולטת ביותר ומקלקלת שורת הדין והאמת…..

קופת “השלח” אינה עשירה ביותר, כמו שיחשבו אחרים, ובשביל שתהי לאל ידנו לשלם לסופרים את שכרם תיכף אחר הדפסת מאמריהם וספוריהם, מוכרחים אנו לקפוץ ידינו מתת דמי קדימה לסופרים שעוד לא הגיע מועד דבריהם לצאת לאור…..

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי דיאקובר.

אודיסא, 23 מאי 97.

עתה קראתי מאמרך “סתירה ובנין”, והנני מצטער מאד על כי מוכרח אני להודיעך, שלא אוכל לתת לו מקום. ושני טעמים לדבר: א) הבא ודורש בפומבי לסתור את היהדות ההיסטורית עד היסוד – מחויב הוא לתמוך דבריו בראיות חזקות לקוחות מן החיים ומן ההיסטוריא, פַקטים שאין להטיל ספק בהם, ואין לו רשות להסתפק במשפטים כלליים, שכל החפץ להאמין בהם יאמין, ושאינו חפץ יאמר “להד”מ“. ב)…לוּ גם היה מאמרך מיוסד כנ”ל, לא הייתי רשאי לתת לו מקום בעת הזאת. כמו שהודיעתיך כבר, מצב “השלח” ברע הוא, ובעלי “אחיאסף”, אשר, כידוע לך, הם אשמים הרבה בדבר, מתאמצים עתה לגלגל את החובה על ראשי, באמרם, כי הערתי ע"ד הנדבות היא שגרמה להקים לאויבים לי את חו“צ ולתת פתחון פה לבעלי “המליץ” וסיעתו להגיד, כי “השלח” מכוון נגד חו”צ. ועתה, אם אתן מקום גם למאמר כזה, שיהיה כעין ראיה גם להאשמה השניה שטפל “המליץ” על “השלח”, כי מכוון הוא גם כן “נגד הדת הישראלית”, – הלא אם יחדל “השלח” לצאת, יאמרו הכל, כי אני המַתי את הילד הזה בידים…

בנוגע למאמרך השני, קשה עלי אמנם להגיד לך משפט ברור, מפני שלדאבון לבי לא יכלתי לקראו בשים לב. אתה מבקש סליחתי על כי לא העתקת אותו בכתב נקי. אבל לא בסליחה תליא מלתא. העיקר הוא, כי לא אוכל לקרוא את ההירוגליפין שלך ורק בקושי קראתי זעיר שם זעיר שם וראיתי אמנם, כי עוד ידרוש עבודה גם מצדי, להרחיק ממנו אותם ה“צבעים” האהובים לך, אבל בכלל הוצאת משפט צדק, ואפשר יהיה לי לעשותו כלי ולהדפיסו, אם אך תתנהו לי בכתב ברור וברוֶח בין השיטין כנהוג בינינו.

ובכן הנני להשיב לך מחר את שני מאמרך, ואחכה למאמר האחרון שתתקנהו ותשיבהו לידי….

לד"ר ל. קַנטור ליבוי.

אודיסא, 25 מאי 97.

אחר כי לא עניתני על מכתבַי האחרונים, מהראוי היה שלא אוסיף לכתוב לך עד שתגיעני תשובתך. אבל כבודי וגם כבודך דורש מאתי להזכירך, שעל דעתך ובהסכמתך הצבתי “א” גם על “הזכרונות” וגם על “סופרים וספרים”, ולא נאה הדבר לא לך ולא לי, שתשאר האל“ף בלא בי”ת אחריה. “ווער אַ זאגט מוס אויך בֶ זאגען”.

למר י. גרזובסקי, יפו.

אודיסא, 26 מאי 97.

מכתבך קבלתי. מדוע לא ענני לודביפול עצמו על מכתבי אליו ¹⁸? האמנם הוא כועס על שלא נתתי מקום לאחד ממאמריו? במשך השנה הזאת קניתי לי מסבות כאלו המון שונאים רבים הנכונים לירד לחיי. וע“כ לא אקפיד הרבה אם יתוסף עליהם עוד אחד. אבל אותו הורגלתי לחשוב למפלגת ה”אירופיים“, ולא בין ה”מלמדים" שלנו. ואם שניתי, ה' הטוב יסלח לי…..

בדבר בית הספר כתבתי לכם מה שכתבתי ¹⁹, מפני שידעתי, כי שמה של חכי“ח נקרא עליו, וע”כ לה הצדקה להשבה לקנינה, ואין אנו יכולים לאמור לה: “לא מדובשך ולא מעוקצך”; אדרבא, היא יש לה רשות לאמור כן לנו.

אייזנשטדט לא ענני לע“ע על מכתבי ²⁰, ותשובתך אתה אינה מספקת כלל וכלל. אך מה בצע בדברים כאלה? לוּ הייתי במצב יותר טוב, כמלפנים, היינו מדברים על זה בקרוב פא”פ. כי חש אני עתידות לא טובות והנני מצטער על זה מאד. אבל מצבי החמרי וגם עבודתי ב“השלח” לא ירשוני לעזוב הכל וללכת עתה לארץ ישראל.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 26 מאי 97.

יקרתך מן 19 קבלתי באלו הימים, ואודך מקרב לבי על השתתפך בצערי, ועוד יותר – על דברי נחמתך לחזק לבי. הלואי שתתקיים נבואתך, כי יוכל “השלח” עמוד בלי מו"ל עשיר! כי אמנם נראים הדברים, שאין לו עוד על מי להשען בשנה הבאה.

את החוברת השביעית בודאי קבלת כבר. ומה דעתך על אדותיה?

בדבר ה“לוח” ²¹, דעתי היתה שלא יֵצא כלל בשנה זו, משני טעמים: ראשונה, מפני שאין ביכלתי לעסוק בעריכתו וסדורו, והייתי חפץ שלא תשתנה צורתו, בידי אחרים; ושנית, מפני שהצד החמרי לא עלה יפה בשנה שעברה, ועי“ז אי אפשר להוציא עליו הוצאות מרובות, ובהכרח עלינו להקטין כַמותו, מה שבודאי יעשה רושם רע, אולי יותר רע ממה שהיה עושה העדרו לגמרי, “כי מעלין בקדוש ולא מורידין”, אבל חברַי רבו עלי במנין והחליטו להוציא לוח קטן ולמסור עריכתו לליליענבלום, מפני שחביב ומכובד שמו בין חו”צ בארצנו, וסוף סוף רק הם, חובבי ציון, הם גם חובבי ספרותנו….

אפשר שאהיה מוכרח ללכת בקרוב לוורשא, כי גם שם מתנהג הענין “כאורח גוברין יהודאין”, והם מוסיפים לי כעס ומכאובים….

למר ח. נ. ביאליק, סוסנוביצי.

אודיסא, 27 מאי 97.

מכתביך וגם קובץ השירים קבלתי. לפי המנהג שביני ובין “אחיאסף”, אינני יכול להחליט לבדי את הדבר, אם אפשר להוציא קובץ שיריך. כי יש בזה גם צד “מסחרי”, התלוי בדעת המנהיגים שבוורשא. ולפי שזמני יקר לי עתה עד מאד, לא אוכל לקרוא את הקובץ עד שאדע, כי החליטו בוורשא להוציא את השירים, אם אתן הסכמתי על זה מן הצד הספרותי. וע"כ פניתי שמה בשאלה זו ועדיין לא קבלתי תשובה ברורה. לכשאקבל תשובתם ואקרא את הקובץ, – אודיעך….

למר מ. אוסישקין יקַטרינוסלב.

אודיסא, 3 יוני, 97.

… גם אני הנני מקוה תועלת מאספת מינכן ²², אם כי לא מטעמך. אינני מאמין שהרעש יעשה רושם על דעת הקהל באירופא, מלבד טורקיא, שבודאי תחזק על ידי זה התנגדותה לישוב ארץ ישראל. אבל מאמין אני, שהאספה הזאת, שקוראים לה “קונגרס” וכה“ע של אוה”ע מדברים עליה בכובד ראש, תועיל מעט או הרבה להרים כבוד הענין בעיני עצמנו פה בארצנו, ביחוד בעיני עשירינו, שעד כה לבם נוקפם, אולי אין זה “לפי כבודם” להשתתף בענין כזה, ש“בטלנים” עוסקים בו. אבל לקוות לפעולה “דיפלומטית” – זה הוא, כמדומה לי, דבר שאין לו שחר, כל זמן שאין בא“י לפחות מאת אלפים יהודים עובדי אדמה. ואם תאמר: אם כן, מה תוחלתנו? שאלה זו תוכל להביא לידי יאוש רק “איש מעשה” כמוך. אבל אני עודני מחזיק באמונתי, כי יבוא יום ותפקחנה עינינו לראות, מה היא ארץ ישראל לנו ולחיי רוחנו, ואז נחדל מלפזר פרוטותינו על דברים שאין בהם ממש, אך נקבצן על יד ונעשה בהן ענינים קטנים ושלמים שיהיו למופת בישראל, ואז ישוב העם לשאת עיניו לא”י, ובלי עזרת מודעות והכרזת יתישבו בא"י אלפים מאחינו ויחיו ויהיו טובים. ואז – אחת היא אם במאה העשרים או העשרים ואחת – יבוא גם הזמן לפעולה דיפלומטית.

אגב אשאלך: האם אמת היא מה ששמעתי, כי אנשי יֶקטרינוסלב שנתישבו בחורן הוכרחו לעזוב את הארץ, כי הממשלה לא תתן להם לשבת שם? אולי תזכור עוד מה שספרתי לך (וגם אמרתי, כמדומה לי, לאנשי החברה בהיותי בעירך), כי בפני כל הועד בפריז הגדתי לה' שייד עוד לפני שלש שנים, כי אך לשקר יתהלל, כי השיג רשיון ליַשב אלף משפחות, ובאמת לא השיג כלום. אם אמת הדבר, ראוי היה שידע הקהל כל המעשה היפה מראשית ועד אחרית. אולי תחפוץ לכתוב מאמר בשביל “השלח”: “תולדות קולוניא אחת בארץ ישראל”, שבו תספר כל מהלך הענין מראשית הוסד החברה ועד עתה? כי מי כמוך יודע כל זה, ואתה הלא גם בא“י היית בזמן קנית האדמה וידעת גם מה שהבטיח אח”כ ה' שייד ומה אחרית הבטחותיו. אם תחפוץ לעשות זאת, מהר נא, כי החומר מרובה אצלי, ומה שלא יבוא בכרך זה, מי יודע מה תהי אחריתו. כי לע"ע עניני “השלח” יגעים, וכמובן, לא אגש להוצאתו בשנה השניה, אם לא אהיה בטוח, כי יוציא שנתו.

…. עניני קסטינא במצב רע. הכסף תם, והקולוניא עוד רחוקה משכלול. – ע“ד ביה”ס ביפו הלא בודאי קראתי דעתי ב“ילקוט קטן” שבחוב' ז'.

לד"ר ל. קַנטור, ליבוי.

אודיסא, 9 יוני, 97.

מפני החג ורבוי העבודה שאחריו נתאחרה מעט תשובתי על יקרתך מן 30 מאי, אשר דבריך בה שמחוני מאד. כי אמנם לא אכחד ממך, שהייתי מצטער על כי (כך נראה לי מרחוק) אתה מתרעם עלי בשביל ההשמטות שמצאת במאמרך. ואני הלא מראש כתבתי לך מה שאשמיט, מלבד איזו מבטאים בודדים, שהיו קלים בעיני כל כך עד שלא חשבתי לנחוץ להודיעך, וגם סבת הדבר הודיעתך: כבוד הבריות. מה אעשה ובדבר הזה אמנם אולת קשורה בלבי שלא אוכל להסירה לעולם. בכל מקום שנראה לי פגיעה בכבוד אחר שלא לצורך, הנני רואה חובה לעצמי להתנגד לזה עד מקום שידי מגעת. ואחר אשר אתה מעיד על הענין את ה“סופר” שבי, הנני לגלות לך בחשאי, כי מימי לא מסרתי לדפוס שום דבר שיצא מעטי בטרם אתנהו למקרא לאיש אחד או שנים הנחשבים בעיני לבעלי טעם (ובמקום שאין כאלה אסתפק לזה גם בקוראים פשוטים), ואעשה אזני כאפרכסת לשמוע לכל הערותיהם, ובלי חמלה אמחוק ואשנה כל דבר אשר אראה כי עושה הוא רושם לא טוב מאיזה צד, אע“פ שבעינַי הוא מוצא חן. והיא שעמדה לי להנצל ממבטאים שונים, שמשכו את לבי ע”י החדוד שבהם וכתבתים ושאחרי כן הייתי בודאי מתחרט עליהם אלמלי נדפסו.

… בדבר תשובתך למ. כ. רואה אני מדבריך, כי כועס אתה, וע"כ אבקשך מאד שתכבוש כעסך בשעת כתיבתך ולא תפגע בכבודו (הן הוא נזהר בזה בנוגע אליך). כי אם בכלל קשה עלי הדבר, כל שכן ביחס לאחד מעוזרי התמידיים…..

לד"ר מ. עהרנפרייז, דיאקובַר.

אודיסא, 9 יוני, 97.

את בקרתך הקטנה על מחברת גידימן קבלתי ותודה לך….. בעמוד האחרון השמטתי איזו שורות, הם הדברים הקשים שדברת נגד בעלי התעודה. כי, כמו שאמרת שם בעצמך, אי אפשר לפטור את הענין הזה במלים אחדות, וכל שכן בחרפות לבד.

בנוגע למצב “השלח”, שמחתי על דבריך הטובים, וזאת נחמתי, כי הטובים שבעם יתנו ידם לי. אבל החזוק המוסרי לבדו, עם כל ערכו הגדול, לא יספיק עוד להאריך ימי “השלח”, אם יחסר לו הבסיס החמרי. כי לעשות כמעשי יתר המו"לים לא אוכל, ולמען יוכל “השלח” למלא כל חובותיו החמריים, ביחס לסופריו ויתר האנשים שהוא תלוי בעבודתם, צריך הוא לא רק לקוראים, כי אם גם לחותמים במדה מרובה. ובזה הכל תלוי…..

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי דיאקובר.

אודיסא, 9 יוני, 97.

מפני הטרדות והחגים ועוד סבות שונות נתאחרה תשובתי על מכתביך האחרונים, ואתך הסליחה.

קראתי ושניתי את כל דבריך והתבוננתי בהם בשים לב, ולדאבון לבי מוכרח אני לתת לתשובתי צורה יותר “שחורה” ממה שהיינו רוצים אני ואתה. בנוגע לעתידות “השלח”, הדברים יגעים מאד, ולחנם תחשוב כי היאוש תקפני, ולולא זה הייתי יכול להתקיים. לא ברצון תלוי הדבר, כי אם ביכולת. הבדל גדול יש ביני ובין העורכים אשר קמו לפני ואשר נלחמו על קיומם ונצחו. הם…. גם סובסידיות שונות קבלו ברצון, גם בקשות שלחו לחברות ידועות, גם הבטחות גדולות הבטיחו לסופריהם וקוראיהם, מבלי להצטער כלל על שאין סופם לעמוד בדבורם, ואני, לוּ גם הייתי מאמין בלבי, כי תועלת הספרות מתירה לי לעשות כל אלה, – לא הייתי יכול לעשות כן. כבר עברו עלי רוב שנותי, ותכונות קבועות יש לנפשי שאין עוד ביכלתי לשנותן… ובכן הכל תלוי בזה; אם אראה ככלות השנה, שיש לי על מה לסמוך, בגשתי לשנה השניה, שאוכל להוציא “השלח” על פי דרכו עד כה, מוטב, ואם לא, אצטרך להפסיק ההוצאה בעל כרחי, כי איך אתחיל בדבר שיוכל להביאני לידי בזיון ושקר והונאת הבריות?

ובנוגע למערכי לבכם אתם, גם בלעדי אגיד תדע, שבכל לבי אבקש לראות פעלכם הולך ומצליח. אבל איני רשאי להעלים ממך, כי אם תקוו הרבה מרוסיא, אינכם אלא טועים. מב“ע שבועי היוצא בחו”ל לא יוכל לרכוש לו קוראים הרבה ברוסיא, כי באופן היותר טוב לא יגיע ליד הקוראים שם כי אם אחרי עבור שנים שלשה שבועות מיום צאתו, ומה טעם יש במכ“ע שבועי אחר שנים שלשה שבועות? והלא ידעתם, כי סמולנסקין נסה לעשות זאת (“המביט”), והוא הלא היה לו כבר אז ברוסיא גם סוכנים וגם קהל קוראים, ע”י “השחר”, ובכל זאת הוכרח לסגת אחור אחר הוציאו איזו גליונות. במצב כזה ממילא מובן, כי שום סוכן ברוסיא לא יקבל עליו “התחייבות” לקחת מאתכם מספר אֶכסמפלרים. וכל מה שנוכל לעשות בזה הוא, שחברת “אחיאסף” תקבל עליה הסוכנות בתנאים ידועים. אך אתה הלא ידעת, כי גם בנוגע ל“השלח” לא אוכל להגיד, כי ימלא “אחיאסף” את חובתו ככל הדרוש, באין סדרים נכונים בקרבו ואין פועלים חרוצים.

אבל הוצאת הספרים אשר אתם אומרים ליסד בודאי דבר יפה הוא, וכל מה שיהיה בכחי לעשות לטובתה אעשה, וגם “אחיאסף” יוכל לעשות בזה הרבה, כי ממכר ספרים הוא מלאכתו העיקרית ובזה כחו גדול. כי על כן, כאשר תגשו להוצאת הספר הראשון, תפנו אל “אחיאסף” וגם אני אהיה בעזרכם לשים כל המעַקשים למישור ולמצוא את התנאים היותר נאותים להפרחת הענין…

מאמרך קבלתי ותודה לך. עוד לא קראתיו, אבל בכל אופן לא אוכל לתתו קודם חוב' י"א…. את בקשתך לבלתי חלקו לשנים אשתדל למלאות……

למר ש. ז., נובוגרד – ווָלינסק.

אודיסא, 13 יוני, 97.

אם אומר לכתוב מכתבים גם ע"ד מאמרים שאינם מתקבלים, לא יספיקו לי ימי ולילותי. מה שאינו מתקבל אינו ראוי לדפוס ואינו צריך ביאור.

גם הפעם לא אוכל לתת מקום לדבריו, ואיעצהו לחדול מכתיבת מאמרים, כי לא נראו במאמריו סימני כשרון. ויכול אדם להיות קורא הגון ובעל דעה, אף אם אינו סופר.

למר א. בן-יהודה, ירושלים.

אודיסא, 18 יוני 97.

מודעתך תבוא באחת החוברות הקרובות.

זוכר אני אמנם, כי בהיותי בברלין, קראתי ב“הצבי” איזו דברים על אדות “השלח”, אך פרטיהם לא אזכור עוד ולא אדע מפני מה תחשוב, כי צריך הייתי להתרעם על אומרם. כמדומה לי, שלא היה בהם מאומה נגד חקי הנמוס ודרך ארץ.

אגב אודיעך, כי בחוברת ט' מ“השלח” תבוא הערה מאתי, שבה דברתי קשות עם “הצבי” על אדות ענין אחד שעשה עלי רושם רע מאד. בודאי לא תתרעם גם אתה על שהגדתי מה שבלבי בלי משא פנים ²³.

לד"ר ד. קויפמַן, קַרלסבַד.

אודיסא, 21 יוני 97.

מאמרך הגיעני אתמול, ואודך על זה בכל לב. עוד לא הספיקה לי השעה לקראו כהוגן, אבל בטוח אני בך, שהוצאת מתחת ידך דבר מתוקן. בהיותי עוסק עתה בסדור חוברת עשירית, וכבר יותר מחציה נמצאה בבית הדפוס, אחשוב ליותר נכון לתת מקום למאמרך בחוברת י"א, כדי שיבוא בגליונות הראשונים, ולא האחרונים.

למר א. ס.

אודיסא, 21 יוני 97.

לדאבון לבי, לא אוכל לתת מקום למאמרך, כי דברי די-קַנדוֹל אלה כבר נתפרסמו בארצנו בלשון רוסית זה שנים רבות, וסופרים שונים דשו בהם אחרי כן, עד שהיו לזרא.

אגב אעירך, כי הדברים נמצאים (לפי הרשום בזכרוני) בספרו של די-קנדול: “Histoire des Sciences et des Savants”, ואתה, כנראה, לקחת אותם מכלי שני ששם נזכר תחלה ספר זה ואח“כ ציין המחבר את המקור: “Ouvrage cité”, שפירושו: “בספר הנ”ל”. ואתה חשבת כי “Ouvrage cité” הוא שם ספרו של די-קנדול ואמרת: "הדברים נמצאים בספר “Ouvrage cité”!…

למר א. קַפלַן, וורשא.

אודיסא, 21 יוני 97.

מכתבך האחרון הוא תשובה “מספקת” על הכל. כי איזוהי תשובה מספקת? זו שאין אחריה שאלה עוד. וגם אחר מכתבכם זה לא תבואכם עוד מצדי שום שאלה ושום תביעה, בראותי עתה ברור, כי מאומה לא יעלה בידי, זולתי טענות ומענות ופלפולים של מה בכך. על כן אהיה מעתה כשה נאלמה, לא אשאל ולא אנסה, רק אאמין, שכל מה ש“אחיאסף” עושה ודאי כך צריך להיות, ואחכה בדומיה עד שתרשני עבודתי לבוא בעצמי לוורשא, ואז נראה, עד כמה אמונתי זאת יש לה על מה לסמוך. אך קודם שאעשה תשובה, הרשני נא רק הערות קטנות אחדות:

גם אני לא מבית המדרש יצאתי להיות רידקטור בישראל, ולחנם תחשוב שאינני יודע את ההבדל בין חתימת הפנקסים ובין בילַנס חדשי (כי אלמלא חשבת כן, לא היית מספר לי, כי שאלותי דורשות חתימת הפנקסים). היו לי עסקים יותר גדולים ויותר סבוכים, ובכל זאת היינו עושים “בילַנס למבחן” בסוף כל חודש. וכן הדבר נוהג בכל עסק המתנהג כהוגן. ואם כך גם ב“אחיאסף”, לא יכבד כלל וכלל להשיבני דבר ברור על שאלותי.

באמרך, כי דבר זה (כלומר, חשבון חדשי) לא הבטחתם אותי ולא תבטיחוני לעולם, שכחת, כנראה, את התנאים שקבל עליו “אחיאסף” ביחס למר וויסוצקי. כי אם היית זוכרם, הלא היית יודע, שלא רק הבטחתם, כי אם התחיבתם, ולא רק לי, כי אם למר וויסוצקי. וכבר נשאלתי על זה מחתנו, ולא היה מענה בפי…..

אם יש ביכלתכם להשיבני על שאלותי במדה הדרושה לבירור החשבון, מוטב, ואם לאו, אל תשיבוני כלום. כי מה תועלת יש במה שתשיבוני “במדה שאפשר”, כלומר, ידיעות מקוטעות, כבכל חשבונותיכם עד כה?

באמרך, כי שלחתם לי חשבון אחר חתימת הכרך הראשון, שכחת, כנראה, כי השיבותי לכם אז את החשבון ההוא, שלא נעשה כראוי, ואתה חזרת ושלחת אותו לי בבקשה, שאסתפק בו לע"ע, כי מרוב טרדותיכם באספת “אחיאסף” לא תוכלו לתקנו, וכי ליום 1 מאי אקבל חשבון מדויק…באופן שבאמת לא קבלתי אף פעם אחת חשבון מדויק, מראשית הענין ועד עתה……

למר י. קלוזנר, היידלברג.

אודיסא, 23 יוני 97.

שמחתי לשמוע כי נתקבלת בתור תלמיד בביה"מ ואקוה כי תעשה חיל ותגיע לקץ מטרתך.

מאמרך יודפס בחוב' י“א וי”ב. ובנוגע לבקרתך, אע"פ שלא החלטתי עוד אם להדפיסה או לא (כי לזה צריך אני לקרוא את הספר ואח"כ גם הבקורת גופה שנית), אך “הבטחתי” שאתה מזכירני אינה מחייבת אותי לזה. כי, כמו שתזכור בודאי, היתה הבקורת הזאת הדבר הראשון ששלחת לי, ואני כתבתי לך אז, כי רוצה אני להדפיס מאתך איזה דבר שיהיה, כדי שיראו המבזים אותך שאיני מסכים לדרכיהם. ואחר שבא מאמרך “מרחיבי השפה” ופניתי לו מקומה של הבקורת, אין ההבטחה חלה עליה עוד. ובכלל, בענינים כאלה יקוב הדין את ההר, ורק מה שמוצא אני לראוי לפי הכרתי הפנימית אותה אעשה בלי משא פנים…..

למר ה. גרשוני, נויורק.

אודיסא, 25 יוני 97.

המכתב הראשון קבלתי ויבוא בחוברת עשירית, אבל בשנוים שונים. כי הרוח הפוליטוני אשר שפכת עליו לא יתכן למכ"ע חדשי, אשר מטרתו במכתבים כאלו היא לא לתת לקורא עונג-רגע, כי אם להרחיב דעתו בעניני היהדות בארצות שונות. גם מליצות שונות הוכרחתי להשמיט, אחר כי “השלח” מדבר תמיד בלשון פשוטה ומובנת ומתרחק מכל דברים שאין להם מובן, אלא שכך נמצאו ב“פסוקים”. גם הדברים המעטים שדברת בסוף המכתב על ה“לאומיות” השמטתי, כי הענין הזה דורש ביאור רחב ואי אפשר לנגוע בו כלאחר יד. מלבד זאת עליך לזכור, כי יש לנו גם כתבי עת יומיים הממהרים להביא לקוראים כל החדשות הפרטיות, וע“כ אין למכ”ע חדשי לבוא אחריהם ולהכפיל שנית מה שכבר ידוע לקוראים, אך עליו לתת השקפה כללית על החזיונות הנכבדים, למען יבין הקורא מה שכה"ע היומיים מודיעים רק כמלתא בלי טעמא…..

למר פ. פינס, ראזינואי.

אודיסא, 25 יוני 97.

הנני משיב לך בזה את המאמר כבקשתך. ואם תשלחהו לי שנית, ידוע תדע, כי אם אולי אמצא עוד דבר הצריך תקון, אתקן כפי ראות עיני ולא אוסיף עוד לפנות אליך בבקשה שתרשני לעשות זאת. כי אין זמני פנוי לבוא במו"מ על כל קוץ וקוץ שבכל מאמר, ועל מנת כן שולחים לי מאמריהם כל הסופרים העובדים אתי, ובאופן אחר אינני מקבל משום אדם.

למר א. זינגר, וורשא.

אודיסא, 30 יוני 97.

אתפלא כי לא קבלת מכתבי מן 15 חודש זה והנני להעתיק לך מה שנאמר בו:

“ספורך קבלתי וקראתי. צר לי שעלי להודיעך, שגם הפעם אינני מוצא לאפשר לתתו כלו כמו שהוא. יש בו אמנם עמודים יפים וטובים, אבל רבו בו כמו כן שיחות יתרות ומליצות שאינני מוצא בהן טעם. אפשר שטעמי מָשחת ואינני מוכשר להרגיש את היופי שבו, אבל כל אדם חייב לעשות מעשיו לפי טעמו והכרתו הוא. ובכן, אם תחפוץ למסור גורל הספור בידי, אוכל אולי לשנותו ולקצרו, באופן שיצא ציור קטן, כמחצית מן הכתוב…..”

למר ח. נ. ביאליק, סוסנוביצי.

אודיסא, 30 יוני 97.

השיר “מחזון ישעיהו” יבוא, אולי בשנוים אחדים, כי הפרזת מעט על המדה. מקודם נתקבלו: “משוט במרחקים” ו“מה רב השממון” (לא –– “בשדה”, כמו שתכתוב). זה האחרון כבר נדפס בחוב' ט' בשם “אנחה”….

על דבר קובצך לא אמרתי כלל לר., שרק שלשה או ארבעה שירים חדשים בו, כי אם בכלל אמרתי, שהחדשים מעטים. “אחיאסף” כתב לי, שהוא עומד במו“מ עמך ע”ד ההוצאה. והדבר תלוי בהם, כמו שכבר הודעתיך. אם יגמרו עמך אעבור על הקובץ בשים לב ואעביר קו על אלה מן השירים שאמצא לנחוץ להשמיט, ואז אשיב לך הכת"י בשביל שתנקדו. – אגב אבקשך, כי בשלחך איזו שיר בשביל “השלח” תנקדהו תחלה. לפי שהמלאכה הזאת, שאיני רגיל בה, היא לי לטורח וגם אוכלת זמן רב, והזמן יקר לי עתה מאד.

למר מ. ז. פייערברג, נובוגרד-וולינסק.

אודיסא, 30 יוני 97.

למרות “ביאורך” לא מצאו “הצללים” חן בעיני. כאשר רמזתי לך במכתבי הקודם, אוהב אני דברים מובנים ופשוטים, ולא “סימבולים” ופרַזות מפליאות. לדאבון לבי נתפשטה “המחלה” הזאת בעת האחרונה גם בקרבנו, ורבים מבעלי הכשרון רודפים אחרי “צללים” דלית מחשבה תפיסא בהם.

“העגל” יראה אור בחוברת י“א או י”ב, כי החומר רב.

למר א. א. לוברסקי, שדה-לבן.

אודיסא, 1 יולי 97.

מכתבך מאומַן קבלתי ושמחתי בראותי, כי עודך חי, אחר אשר נסתם כל חזון ממך מאז יצאת מפה.

אנחנו פה ת"ל שלמים ובריאים, וזה הכל: חדשות לא נעשו וגם חלומות לא יבעתוני. ואתה כי עוד כח בך לחלום, אשריך וטוב לך…..

כנראה מדבריך, חושדני ה' יהל“ל, שמה שכתבתי לו ע”ד בקורת “הזמן” בדיתי מלבי, כדי לדחותו. לכשתראהו שנית תבאר לו, כי אני הייתי לסופר בישראל כמעט בחצי ימי, ולעורך – אחרי שעברו עלי רוב שנותי, וע“כ אין בי ממדותיהם של סופרי ישראל, ולחנם הם חושבים אותי ל”אחד מאתנו" גם בנוגע לתכונות הנפש ומיחסים לי מומים שבהם.

בקורת על “הזמן” קבל עליו לכתוב ד“ר קַנטור עוד בהיותו בברלין בסוף הקיץ שנה שעברה, והוא הלא סופר הוא מנעוריו, וע”כ אין לתמוה על שלא עמד בדבורו עד היום. אבל עדיין לא חזר בו ממחשבתו ועוד במכתבו האחרון שקבלתי לפני זמן מה הוא מבטיחני לשלוח בקרוב הפרק השני מ“סופרים וספרים”, אשר, לפי מה שאמר לי אז בע"פ, יכלול בקורת “הזמן”…..

למר מ. דוליצקי, נויורק.

אודיסא, 1 יולי 97.

קבלתי מכתבך עם השיר. גם בלעדי אגיד תבין, מה מאד העציבוני דבריך. צר לי מאד, כי בחפצך עתה לבוא עוד הפעם בקהל סופרי-העברית, לא אוכל לתת מקום לך. השיר אשר שלחת, מלבד “סכנתו” מצד הצנזורא, לא יתאים לרוח “השלח”, כי “פוליטוני” הוא ביותר. ועל כן הנני משיבו לך בזה בבקשה לשלוח אחר תחתיו, אשר יהיה בו גם לב וגם רעיון, בלי צחוק פוליטוני….

למר מ. אוסישקין, יקטרינוסלב.

אודיסא, 7 יולי 97.

לא צחקתי בהציעי לפניך לכתוב תולדות המושבה היקטרינוסלבית ²⁴, כי אם פשוט לא עלה על דעתי שגם שוד עניים ואנקת אביונים יוכלו להיות לדבר רצוי בשביל הרעיון הגדול….

“השלח” הוא כנראה “לוקסוס” לקהל קוראינו, ודי להם בספרות של “המליץ”, שהוא אינו מביא לידי יאוש…. החותמים לחצי השני נתמעטו עוד, והכסף שהקדיש המוציא למטרה זו אינו מספיק להוציא את “השלח” עוד לשנה הבאה עם מיעוט ההכנסה. ע"כ אפשר מאד שאהיה מוכרח להפסיק ההוצאה בסוף השנה, לא אדע אם לזמן או לחלוטין…..

לד"ר מ. עהרנפרייז, דיאקובר.

אודיסא, 8 יולי 97.

בתתי לך תודתי על יקרתך מן 4 ח"ז שקבלתי אתמול, הנני להודיעך, כי אמנם גם לפני בוא דבריך היה בלבי חפץ עז ללכת למינכן (או עתה – לבזיליאה). אבל בהיות שלפי דעתי, כידוע לך, לא תמיד הצורך מביא לידי יכולת, לכן גם הפעם מסופק אני מאד, אם יהיה ביכלתי לעשות זאת. מצבי ומצב “השלח” עתה מסובך מאד, ואינני יכול עוד עתה לדעת מה יקרה ואיפה אהיה לאחר שבעה שבועות. ואולם זאת אבטיחך נאמנה, כי אם אך אוכל, אבוא בודאי.

על דבר יחס הקונגרס לחו“צ שברוסיא לא אדע מה לכתוב, אחר כי בכלל לא נהירין לי שבילי הענין, ועד בוא דבריך לא ידעתי יותר ממה שבא בכה”ע, וגם שנוי המקום נודע לי רק ממכתבך, וגם עתה איני יודע טעם השנוי, כי לא הודעתני. במצב כזה איני רשאי לדבר על הענין, פן אפול בשגיאה גסה. ואם תחפוץ, כתוב אתה ושלח לי תיכף. – ומדי דברי על זה לא אוכל להתאפק מלהעירך, כי לפי דעתי, הועד העוסק בהכנת הקונגרס הוא בעצמו אשם באותן השמועות המתפשטות ע“ד יחוסו לבני ארצנו, בעשותו מעשיו בלי ישוב הדעת הראוי לענין נכבד כזה. הנה, למשל, פה בעירנו, מקום מושב הועד המרכזי לחו”צ, היה ה' לילינבלום האחד אשר קבל עוד לפני איזו שבועות מכתב מאת הועד הנ“ל מווינא בבקשה שיבוא אל הקונגרס. ועליך להודות, כי מעשה כזה הוא – אם נדבר בלשון נקיה – “טאקטלאָז”. האמנם לא ידעו בווינא, כי יש ברוסיא עוד חו”צ מלבד ה' לל“ב? ואם לא ידעו היטב אל מי צריך לכתוב, היו צריכים להמתין עד שידעו ולבלתי כתוב לע”ע לשום אדם. אקוה שלא תחשדני, כי יש איזו טינא בלבי על זה – ת“ל כבר כבשתי את היצר הקטן הזה ואינו שולט בי, – אבל ממעשה זה אני דן גזרה שוה, כי בודאי כן עשו גם בנוגע לערים אחרות, ובודאי נמצאו אנשים אשר היטב חרה להם, וכה נתפשטה השמועה. וזאת שנית: לפני שנים שלשה שבועות בא הלום סטודנט אחד ממ., ה' ב., והקהיל קהלות ואסף אספות, בתור שליח הועד הווינאי, לעורר חו”צ שיבואו אל הקונגרס, שישלחו “פטיציות”, ועוד הצעות כאלה, ומפה הלך לערים אחרות למטרה זו. ואני בעניי אחשוב, כי איש כזה – שעוד לא נתישבה דעתו עליו, וזולת “עזות דקדושה” במדה מרובה שלא לפי שנותיו, אין בו התנאים הדרושים לשליח-צבור בענין כזה – אינו מסוגל כלל וכלל להרים ערך הקונגרס וכבודו בעיני הנבונים בחובבי ציון.

להודיעך “שמות האנשים ברוסיא שנחוץ להזמינם להקונגרס” – קשה עלי מאד, כי רבים הם, ובנקל אוכל גם אני לשגות בזה ולהביאך לידי מכשול. לפי דעתי, הדרך היותר נכונה היא, שתדפיסו מעין “קול קורא” קצר על שם חו“צ בכלל ותשלחו לכל עיר (על שם אחד מחו"צ הידוע לכם שם) מספר אכסמפלרים בבקשה לחלקם בין טובי חו”צ שם. כי אם תבואו לשלוח הזמנות פרטיות, אינכם מספיקים, וסוף סוף, אם ע"י שכחה או חסרון ידיעה, לא תנָצלו משגיאות ותכעיסו לב רבים.

למר י. לנדא, פטרבורג²⁵

אודיסא, 8 יולי 97.

…. באני היום מכתב מוורשא אשר הממני, ולולא ראיתי חתימת איש נאמן, לא האמנתי לשמועה הזרה: כי באה פקודה מאתך לשם, לבלתי הרשות החוברת התשיעית עד שימחקו את השיר “אנחה” ²⁶. – האמן לי, כי פעמים רבות, בקראי מאמרים שונים, יש שמתקשה אני, אם יתכנו הדברים לרוח הבקורת, אבל הפעם, בקראי את השיר הזה, לא עלה על לבי אף הרהור קל, שיש למצוא בו פסול. והנה עתה, בקבלי את הידיעה הנפלאה הזאת, חזרתי וקראתיו שנית, ויגדל תמהוני עוד יותר, ולא אוכל בשום אופן להבין, מה מצאת שם: אדם מתאונן על הגורל המר של המין האנושי בארץ, – והאמנם דברים כאלה, שכבר נאמרו אלפי פעמים, אסורים הם? או האמנם בקשת ומצאת שם רמזים לאיזה ענינים אחרים? אבל אם נחפוץ לבקש רמזים בדברים המובנים היטב לפי פשוטם, הן לא שבקת חיי לכל בריה. הנני חושב, כי אך איזו שגיאה יש כאן. ואבקשך מאד מאד להשיבני תיכף בטלגרמא, כי הותרה החוברת. לא תוכל לשער, כמה מן ההפסד יגרום לנו הדבר הזה. בכל אופן ענני נא תיכף ע"י טלגרמא, למען אדע מה לעשות.

ל“אחיאסף”, וורשא.

אודיסא, 9 יולי 97.

אתמול הודעתיכם ע“י טלגרמא, כי כתבתי לפ”ב על דבר השיר, ובקשתיכם, שתשתדלו, כי יכתוב גם זַכס ²⁷, אולי נצליח להשיב חמת המבקר מעל השיר הזה, שבאמת אי אפשר למצוא בו שום רמז לדברים אסורים, וכל תכנו מעיד עליו, במה הוא מדבר. הנני חושב, כי איזו סבה צדדית, בלתי מובנת לי, הביאה את המבקר למעשה זר כזה. אקוה לתשובה טלגרפית מפ“ב ביום א' הבא, ותיכף אודיעכם ג”כ ע"י טלגרמא. אם תהיה התשובה לאיסור, אז הנני מוצא יותר נכון למחוק את השיר ולא לחתוך את הדף כולו. כי אין האסון גדול כל כך, אם שיר אחד קטן נמחק, אבל אם נחתוך הדף, יצא גם המאמר שלפני זה בעל מום, ונצטרך למודעות והצטדקות, ואחרי כן – להדפיסו שנית. וכל הטורח הזה למה? הכל יבינו, כי לא ברצוננו הטוב נמחק השיר……

באחד ממכתביכם הקודמים הבטחתם אותי להודיעני לפחות מספר האֶכסמפלרים ששלחתם מחוברת 8, למען אדע עפ"ז בקירוב מספר החותמים, אך גם ההבטחה הזאת לא מצאתם לנחוץ לקיים, כאלו אין הדבר נוגע לי כלל. “בודאי כן צריך להיות”.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 11 יולי 97.

….בדבר הערותי על ספרך, הלא ראית כי לא הרשיתי לי לשנות בעצמי, אחר שאחריות הדברים עליך בלבד, ורק בקשתי שישאלו את פיך על זה. והנה בדבר העתקות “המורה”, צר לי כי אין בידי עתה “המורה” של מונק, ולא אוכל לדעת אם באמת אמר גם שם כן, כרשום בזכרוני. אבל זאת ידעתי, כי ה' שלאַָסברג, המו“ל את העתקת חריזי, מעיד בהקדמתו לחלק ב' בשם ר”ש מונק, כי “העריך במקומות לא מעט את מליצותיו (של חריזי) עם מליצות אבן-תבון… ובכמה וכמה מקומות כתב שהעתקת אלחריזי יותר טובה”. ובאמת נראה שם, בהערותיו של ר"ש מונק שנדפסו בשולי העתקת חריזי, כי ברוב המקומות שהוא מעורר על ההבדל בין שתי ההעתקות נותן הוא צדק לאלחריזי….

בדבר סדור ספרך כתבתי לוורשא. האמת אגיד לך, כי גם עמי מתנהג “אחיאסף” שלא כהוגן, וע"כ החלטתי ללכת בקרוב לוורשא, כמו שהודעתיך, כדי לראות בעיני מצב הדברים שם. לבי כואב מאד, כי נקרא גם שמי על “אחיאסף”, בעוד שאני יושב הרחק ממקום המעשה ואיני יכול להשגיח עליו, וגם מצבו אינו ידוע לי עתה.

את מאמרך ע“ד אספת חו”צ קראתי. אבל לא אכחד ממך, כי איני מוצא נחת רוח בריבך התמידי עם איזו אנשים פרטיים, שלפי דעתי, הטקטיקא היותר נכונה היתה צריכה להיות: שבקיה לרויא וכו'…..

למר א. זינגר, וורשא.

אודיסא, 13 יולי 97.

מכתבך קבלתי. ועל כל טענותיך אוכל להשיב רק זאת: כך עשני עושי, ומה אעשה? האוכל לדחות טעמי והכרתי על סמך מה שגורדון ואחרים היה להם טעם אחר? ספורו של ח. ה. מצא חן בעיני בכללו, וע“כ הנני נותן לו מקום, אע”פ שגם בו הוצרכתי לשנות הרבה ואע"פ שבאמת ידיעתו בדקדוק הלשון לא רבה, והרבה משגיאותיו תקנתי, ואלה שהזכרת נשארו, כי מרוב עבודתי אי אפשר לי לבלתי הכשל לפעמים ולעבור בלי שימת לב על פרטים קטנים כאלו. ובי האשם, כי המחבר סמך עלי שאתקן השגיאות……

לד"ר ד. פרבשטיין, ציריך.

אודיסא, 16 יולי 97.

מכתבך וגם המאמר קבלתי בזמנו, אך מפני שעד הימים האחרונים לא ידעתי איך T תנהג במאמרך, נדחתה גם תשובתי עד כה. עתה אודיעך, כי מאמרך יבוא בחוב' י“א, אבל בשנוים והשמטות שונות. ואתה תסלח לי אם אעירך, כי אינך נוהג כבוד כראוי בספרותנו העלובה. בטוח אני, כי בכתבך אשכנזית הנך עמל לסדר מחשבותיך בסדר הגיוני ולקשרן יחד בסדר ספרותי הגון. אבל בעברית, כנראה, יודע אתה לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני קהל קוראים שטעמו אינו מסולסל כראוי, וע”כ לא תדקדק בדבריך ותתן לקולמסך לכתוב כחפצו, והדברים יוצאים קרעים קרעים, בלי מוקדם ומאוחר ובלי קשר נאות. הרבה עמלתי במאמרך הקטן הזה, ואחר כל העמל לא נחה דעתי.

בנוגע להאספה, מסופק אני אם אוכל לבוא, אע"פ שבכל לבי הייתי חפץ לבוא.

למר י. צייטלין, מוסקווא.

אודיסא, 18 יולי 97.

בדברנו בפעם האחרונה ע“ד עניני “השלח” ספרתי לך, כי בטרם נגשתי להוצאת הכרך השני הצעתי לפני בעלי “אחיאסף” בוורשא את השאלה: אם יוכלו להתחייב לגמור את הכרך עד סופו אף אם החתימה תהיה רעה ביותר ולא תספיק לכל ההוצאות הרבות, והם קבלו עליהם ההתחיבות הזאת, ועל סמך זה נגשתי להוצאת הכרך הזה והייתי בטוח, כי איך שיהיה מצב הדבר, אגמור את השנה בכבוד ולא אדע מחסור. עתה, לדאבון לבי, נוכחתי, כי למרות התחייבותם זאת אינני יכול לסמוך עליהם. החתימה לכרך השני הורעה עוד מן הראשונה ולא תגיע אף לאלף חותמים, וקופת “אחיאסף” עצמו, כפי הנראה, ריקה לגמרי ואינה יכולה להספיק אף צרכיו בעצמו, וכל שכן שאינם יכולים לתת מקופתם לצרכי “השלח”. ובעשותי עתה את חשבוני מצאתי, כי עד סוף הכרך יהיה עלי להוציא עוד על ניר והדפסה ושכר סופרים וכו' (מלבד עקספדיציא ושאר הוצאות שנעשות ע"י “אחיאסף” בוורשא) כאלף ושמונה מאות רו”כ בקירוב. ואם אביא בחשבון מה שיש בידי עתה כסף מזומן ומה שע“פ ההשערה עוד יבוא לקופת “השלח” ברבע האחרון, רואה אני כי יחסר לי עוד סך 600–800 רו”כ. והנה הדבר מובן, כי אם אגמור את הכרך ואשאר חייב לאנשים שונים כסך הנ“ל, אז בהכרח יצטרך מר חותנך ²⁸לשלם להם, אחר כי כל עניני הכספים אחריותם על המו”ל, ולא על העורך. אבל להביא את הדבר לידי מצב כזה – אני חושב כגנבת דעת, וע"כ הנני מקדים ומודיעך מצב הענין וגם אציע לפניך דרך לצאת מן המבוכה, ואתה עשה כטוב בעיניך….. ²⁹

אם תסכים להצעתי זאת, אז אוכל לעבוד במנוחה עד שאגמור עריכת החוברת האחרונה, ואז אלך לוורשא לברר את החשבונות ולסדר עניני הכספים העתידים לבוא. אך אם לא תסכים, אז אהיה מוכרח להפסיק עבודתי אחר חוברת י"א (שאני עוסק בה עתה) וללכת לוורשא עוד בחודש זה, והכרך השני יהיה חסר החוברת האחרונה. כמובן, לא יהיה הדבר לכבוד לא לכם ולא לי, אבל באופן אחר אי אפשר….

למר ח. נ. ביאליק, סוסנוביצי.

אודיסא, 18 יולי 97.

“אחיאסף” כותב לי, שאשיב לך הקובץ. כנראה, לא באתם לכלל הסכמה בדבר הדפסתו, והנני משיבו לך באחריות. שירך “אנחה” הסב לנו הרבה צער. הצנזורא פסלה אותו, ונמחק בכל האֶכסמפלרים (מלבד איזו עשרות שיצאו לחו"ל), ועי"ז נתעכב משלוח החוברת עד היום….

למר יהושע אייזנשטַדט, יפו.

אודיסא, 22 יולי 97.

מכתביך האחרונים קבלתי. טרדותי הרבות לא נתנוני לכתוב לך בפרטות על הכל, ועתה אחשוב זאת למותר, אחר כי רואה אני, שכל מכתבי הועד והמכתבים הפרטיים של מל"ל ועפשטיין לא הועילו לפקוח עיניכם על מצב הדברים כמו שהוא, ומה אוכל להוסיף? די לי להגיד, כי הבאתם אותנו עד הדיוטא התחתונה של עניות, ובקרוב לא נוכל לשלוח לכם אף פרוטה אחת. מה תהא על הקולוניות העניות ועל קוסטיניא עצמה, אשר בשבילה עשיתם מה שעשיתם – ה' יודע. כבר הוכרחנו ללוות כסף אצל אנשים פרטיים, ומה נעשה עוד?

בושה תכסה פני בזכרי את כל אלה, ביחוד את קוסטיניא. אתה יודע כמה יגיעות יגעתי, כן בבית הועד וכן באמצעות הספרות, לשמור על קופת הפועלים, שלא יבזבזוה לתמיכות שונות, כמו שחפצתם אתם. ועתה, כשזכינו לראות משא נפשי מאז: יסוד קולוניא לכתחלה על יסוד עבודת האדמה (אע"פ שאני בעצמי השתדלתי בבית הועד שידחו את הדבר עוד לשתים שלש שנים, אך דעתי היתה דעת יחיד), – והנה הספקתם במשך איזו חדשים לבזבז לא רק כל הקופה מיוחדת לזה, כי אם להריק גם כל הקופה הכללית, ועתה נעמוד באמצע הדרך ואי אפשר לגמור מה שהתחלנו.

אך מה בצע בדברים ואתם הן לא תוכלו לתקן עוד מה שהעויתם, ומה גם כי לא תבינו גם עתה כל עומק האסון. ורק כאשר יבואו הימים הרעים, ומכל עברים יקיפוכם בני קוסטיניא ובני שאר הקולוניות, ואתם לא תוכלו לתת להם אף עזר כל שהוא, – אז תבינו. אך אז בודאי תצעקו חמס על הועד, שאינו שם לב לצרכי הקולוניות…

לד"ר ה. יפה, יפו³⁰

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 22 יולי 97.

זה כמה אני חושב לכתוב לך על דבר המצב המעציב של עניננו, אך דחיתי זה מיום ליום, מפני שהן לא ברצון כותבים על דברים כאלה, ומה גם שכבר אין ביכלתכם עתה לתקן את המעֻות. עד כמה שאוכל לשפוט ע"פ מכתביך על שם הועד ועל שם ליליענבלום, עוד גם עתה אינכם מבינים היטב כל גודל הסכנה של המצב אשר נוצר על ידכם. כחותינו נתדלדלו עד היסוד, ואין יכולת להספיק אף את הצרכים היותר חשובים. בעמל רב אספנו (ע"י מלוה מאנשים שונים ) איזו אלפים פרנק ששלחנו לכם זה לא כבר. כספי בית-הספר וכן הסכום שנועד בשביל “משמר” גם כן יצאו לצרכי יום יום, ומה יהיה הלאה – ה' יודע. בלב דואב החלטנו בישיבתנו האחרונה להפסיק התמיכה לצרכי הוצאות צבוריות לכל המושבות מלבד חדרה. וכל זה נעשה בשביל לתמוך באיזה אופן שהוא את קוסטיניא. אבל אני רואה מראש, כי בעתיד לא רחוק נהיה מוכרחים לעזוב בלי תמיכה גם את המושבה הזאת, אשר הבזבוז עליה בלי ישוב הדעת הוא שהביא עלינו כל הצרה הזאת. ואז – לבי יחרד בקרבי בחשבי על זה – נמָצא במצב של פשיטת-רגל גמורה. הלא תמיד היינו אומרים, כי כל האסון הוא בזה, שהמושבות הישנות נוסדו על בסיס לא נכון, וכי אם יצלח בידנו ליסד מושבה חדשה, הכל בה ילך למישרים. אני בעצמי הייתי מלא רעיון זה במשך כמה שנים ומוכרח הייתי להלחם בעדו נגד הצעות שונות (של ל. ע. ואחרים), שרצו להוציא את קופת הפועלים לאיזו תמיכות קטנות. ועתה, כשעלה בידנו להוציא את הרעיון הזה אל הפועל, סדרנו את הענין מתחלתו באופן רע כל כך, שהוצאנו הכל בלי חשבון נכון ומוכרחים אנו לעמוד בחצי הדרך!

במי האשם?

בעיקר הדבר אשמים, כמובן, אלו שמנהלים את הענין במקום המעשה. אבל אני מאשים גם את הועד (האודיסאי) בזה, שלא יכול להפסיק הנהגה כזו בעוד מועד, אם כי, לפי דברי עפשטיין ³¹ (אני הלא הייתי אז בחוץ לארץ), הועה"פ (ביפו) הקדים לבטל כל צעדי הועד, בהוציאו עשרות אלפים בלי ידיעתו של זה.

איך שהוא, מן המצב הזה אין מוצא…..

לד"ר ד. פַרבשטיין, ציריך.

אודיסא, 28 יולי 97.

את מכתביך האחרונים קבלתי, והנני להודיעך בזה, כי בעת האחרונה נשקפה לי תקוה, כי אוכל אולי ללכת לבזיליא, אך הדבר יתברר רק אחר עשרה ימים, ואז אודיעך דבר ברור. צדקת בודאי, כי עלי החובה לעשות כל מה שביכלתי בשביל ללכת שמה, אבל יש לפעמים מצב כזה, שכל השתדלות לא תועיל וכל הרצון הטוב אינו שוה כלום. ולוּ ידעת עד כמה הנני נמצא עתה במצב מסובך, היית מבין, כי לא מהתרשלות יתרה אני מסופק אם אוכל לבוא להאספה.

אגב אעירך, כי על האספה להתנהג בזהירות יתרה מאד, ביחוד בנוגע לבני ארצנו. וכפי שאוכל לשפוט מרחוק, אינכם עושים כן….. באספה כזו, שיש בה גם צד מדיני, לא יוכל שום איש מבני ארצנו להיות בראשיה ומנהיגיה: דיינו שנהיה בין הנאספים בתור לוקחים חלק בה…..

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, דיאקובר.

אודיסא, 28 יולי 97.

מכתביך האחרונים קבלתי ובכל לבי הנני מברך את מפעלכם החדש בהצלחה, כחפצכם. לא אכחד ממך אמנם, כי סגנונכם (ביחוד במאמרו של עהרנפרייז) לא מצא חן בעיני. הלא ידעת, כי אין דבר שנוא בעיני כהתפארות יתרה ו“אנכי” בולט ביותר…

את מאמרך שלחתי כבר לחוב' י"א, מפני שחפצתי לעמוד בדבורי. אבל אלמלי קראתיו מראש, היה יותר נוח גם לך וגם לי שלא יודפס אצלי, כי הרבה מאד היו בו אותם הדברים שאתה אוהב ואני שונא, באופן שהוכרחתי לשנות הרבה ולהשמיט הרבה, וירא אני כי בתמונתו עתה לא יניח לא את דעתי ולא את דעתך. אך מה שעשוי עשוי.

בקרוב עלי ללכת לוורשא, ואפשר שמשם אלך לבזיליא לימי האספה ואשוב אח“כ שנית לוורשא בשביל לגמור חשבונות “השלח”. כנראה, אהיה מוכרח להפסיק לע”ע הוצאת “השלח”, אם לחלוטין או רק לזמן – לא אדע עוד…..

לד"ר מ. עהרנפרייז, דיאקובר.

אודיסא, 28 יולי 97.

קבלתי מכתבך עם מה שבתוכו והנני נותן לך בזה תודתי וברכתי מקרב לב למפעלכם החדש. אולי אדבר על זה בילקוטי לחוברת י"ב. אך בהיות, כידוע לך, השקפתי על הענינים האלה שונה משלכם, לא אדע אם תהיה רוחכם נוחה מדברי.

עתה יש לי תקוה כי אוכל לבוא לבזיליא, אך בבירור לא אדע עוד. לאחר עשרה ימים בקירוב יתברר הדבר, ואז אודיעך…..

הנני עובד עתה הרבה יותר מכפי שעבדתי בהיות הכל מסודר, כי עלי למהר ולגמור את הכרך השני, כדי שאוכל ללכת לוורשא ולגמור את חשבונות “השלח”, אשר קרוב לוודאי, כי אצטרך להפסיק הוצאתו, לפחות לאיזה זמן, וע"כ לא אוכל להאריך.

לד"ר ת. הרצל, ווינא.

(תרגום מאשכנזית)

אודיסא, 28 יולי 97.

בהיותי חושב את הקונגרס בכל אופן למאורע חשוב מאד לעניננו הכללי, לא יכלה לעלות על דעתי כלל מחשבה כזו, שעלי לחכות עד שאקבל הזמנה מיוחדת, ואין הדבר מובן לי כלל, איך יכול ד"ר עהרנפרייז (כי רק אליו כתבתי בענין זה ³²)) לטעות כל כך בכונת דברַי. אמנם עוד לא אוכל להודיע בבירור, כי אקח חלק בקונגרס, כי דוקא בזמן האחרון רבו המכשולים על דרכי, אבל אקוה בכל זאת להסיר את אלה ולבוא לבזיליא למועד הנכון.

כמו שמודיעים לנו, הנה בהרבה מרכזים גדולים ברוסיא בוחרים צירים להקונגרס. בכמות תתפוס איפוא רוסיא מקום מספיק. בהסכם לחפצו, אודיע לה' מ. תוכן מכתבו בהקדם האפשרי.

לד"ר ז. מיכלסון, יַלטא.

אודיסא, 29 יולי 97.

הנני חושב כי עושה אני את רצונך בהשיבי אותך עברית על מכתבך הרוסי שקבלתי לפני ימים אחדים דרך וורשא.

וקודם כל הנני שמח מאד, כי מצב בריאותך הוטב הרבה. זהו העיקר!…

ובנוגע לי ולעבודתי, כל הדברים יגעים. “השלח” מוצא אמנם חן בעיני טובי הקוראים, אבל טובי הקוראים, כנראה, אינם רוב הקוראים ולא יוכלו לפרנס מכ“ע כזה. מספר החתומים לא רב, וכל הסך שהקדיש המו”ל לענין זה כבר נשתקע בהוצאות, באופן שלשנה הבאה אין לנו במה לכלכל את הענין. אני ועוד רבים מן הקוראים חושבים אמנם, כי לוּ נמשכה ההוצאה עוד שנה או שנתים, היה “השלח” מחנך לו קהל קוראים גדול וסוף סוף היה יכול לפרנס את עצמו. אבל המו"ל עצמו, כנראה, אינו שבע רצון…. ואין הדבר שוה לו להוציא בשביל זה עוד כסף… ובכן קרוב הדבר, כי בתום השנה יחדל “השלח” מלצאת….

בדבר האספה בבזיליא דעתי כדעתך כמעט בכל הפרטים. ובכל זאת אפשר שאהיה שם גם אני, אולי אוכל להועיל מעט, כי צר לי לראות, שהכל נמסר שם בידי אנשים צעירים שהתלהבותם גדולה מהבנתם… וה“קול קורא” של ב., המעורר באמת צחוק, אינו יחיד בדבר, ובלעדו יש עוד מעשי-נערות הרבה בכל מהלך הענין. אבל מה נעשה, וכחנו קצר מלעצור בעד מעשים כאלו. ב“השלח” לא דברתי על זה עד כה מאומה, כי להתפעל ולהתרגש על הישועה הגדולה לא אוכל, ולדבר מה שבלבי אחשוב לעת עתה למותר. כי כבר הוחזקתי בעיני רבים לפיסימיסט הרואה ומנבא תמיד רק רע, ומה יועילו דברי? על כן אחכה עד אחר הקונגרס, שאז יקבל הענין צורה בולטת ונוכל לדון עליו לא על פי שמועה רחוקה והשערות, כי אם על פי הדברים שידברו שם וההחלטות אשר יחליטו.

בקרתך על איזו ממאמרי “השלח” נכונה, אך לא יכלתי להתאפק משחוק בקראי דבריך, כי ל. מחקה את סגנוני. לוּ ידעת, ידידי, כמה שורות משֶלי יש בכל מאמר ומאמר, לא היית מתפלא אם לפעמים לא אוכל להזהר כראוי, ולמרות השתדלותי להסתיר את ידי, סגנוני בולט….

והעבודה הזאת קשה מאד, הרבה יותר מחבור מאמרים חדשים. על כן אין להתפלא, אם אני בעצמי איני מרבה לכתוב, כי חובתי היא, בתור עורך, לתת לזרים חילי, והשעות הפנויות מעבודת העריכה דרושות לי למנוחה ולקריאת כתבי עת וספרים חדשים.

על ההיסטוריא של דובנאוו תמצא בקורת קצרה בחוב' 10 מ“השלח”, וכמדומה לי שהמבקר הוציא משפט צדק….

השיר “אנחה” אשר מחקה הצנזורא לא היה טוב ביותר ואין ההפסד גדול כל כך. לעומת זה אעירך על שיר אחר מאת ביאליק, אשר יבוא בחוב' י"א, והוא לדעתי אחד ממיטב שיריו.

למר י. גרַזובסקי, יפו.

אודיסא, 6 אוגוסט 97.

במכתבי לאייזנשטדט, ששלחתי לפני שבועַים, הבטחתי לכתוב לך בשבוע שעבר. אך בינתים הגיע להועד הבילַנס של הקופה הפרטית הנמצאת בידי הועד הפועל (אחשוב כי ידעת מה טיבה), והדבר הזה הממני ובלבל דעתי כל כך, עד שלא יכלתי לכתוב אפילו לך, שאינך שותף להם במעשיהם אלו. אמנם זה כבר, מאז שבתי מחו“ל ונודעו לי דרכי הועה”פ בעניני קוסטיניא ויתר הדברים, אבדה האמונה בלבי ביחס להם ולמעשיהם, וכבר כתבתי לך אז, שחש אני בלבי עתידות לא טובות. אבל במדה כזו – לא עלתה על דעתי. זו היא פשיטת הרגל…. אשר תעטה קלון על כל חו"צ ועל הועד. ואם בימי טמקין היה אפשר עוד למצוא צד זכות, שהגזרות הפתאומיות ורוב הקניות והמכירות הגדולות הסבו בדבר, הנה עתה אי אפשר לישב הדבר בשום אמתלא, כי אם, פשוט, שהאנשים הם קלי דעת…. על חטא כזה אין כפרה עולמית. כך לא יעשו אנשים היודעים, שבידיהם הופקד ענין לאומי גדול ובמעשיהם הם מחללים כבודו…… בקצרה, לא תוכל לשער לך מכאובי לבי ולב כולנו, הרואים בזה לא רק מעשים פרטיים, כי אם רקבון פנימי האוכל כל יגיענו……

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, דיאקובר.

אודיסא, 11 אוגוסט 97.

קבלתי מכתבך ו“הפכתי בדבריך”, כבקשתך, אך לא מצאתי כי צדקת, כתקותך, ואינני מודה באשמה זו שאתה מטיל עלי, כי הנני ממית את “עצמיותם” של הסופרים. אדרבא, הנני משתדל להשאיר לכל אחד את מחשבותיו וגם סגנונו, רק שתים אני דורש: שיהיו הדברים מובנים ובלי מליצות יתרות שאינן אומרות כלום, ושיהיה הסגנון כדרכם של ת"ח אמתיים, המדברים בענוה ואינם מבליטים את ישותם ביותר.

על ה“תחיה” כבר כתבתי הערה בילקוטי ושלחתיה כבר לחוברת י"א. דברתי, כמובן, כאשר עם לבבי, אך גם זה מובן, כי הייתי זהיר בכבודכם ולא עברתי את הגבול הנאות…..

בדבר מחברתו של ב. נהגת בי “מנהג ישראל”: לענות בשעורים כשטוענים לו בחטים. אני הללתי את יחוסו למנדלסון (ובזה לא קדמהו שום סופר אחר), ואתה משיב, כי דבריו על המהפכות באנגליא וצרפת לא עלו יפה. ומה שאתה מלמד זכות על המגלגלים את אשמות ההשכלה הברלינית על מנדלסון – כי הדור היה אז צריך לכך, – תסלח לי אם אומַר לך, כי איני רואה בזה אלא פרַזא בלבד: מפני מה היה הדור צריך לעשות איש אחד לשעיר בעד עונות תקופה שלמה?…

בדבר הפוליטון של לֶווינסקי קבלתי עוד “מחאות” מסופרים שונים ומחובבי ציון סתם, ולא תוכל לשער לך, כמה מפליאני כל זה. הן אני חשבתי בתומתי, כי הכל יבינו, שלא על האספה הוא מתלוצץ, כי אם על כל אותם הענינים שהביאם בקשר עם האספה. או האמנם גם הקשר הזה הוא “פרופַנַציא”? על כל זה נתתי בחוב' י"א “תשובה כללית” קצרה…..

מאמרך ע"ד המוסר קראתי, ויישר כחך. בודאי תבין מדעתך, כי מסכים אני לך בזה.

שמחתי כי הערתי ע"ד השולחן ערוך מצאה חן בעיניך (וכן בעיני עוד רבים משֶלנו), והיתה זאת נחמתי, אם, כאשר אחשוב, תעורר עלי חמת “שומרי החומות” ³³.

למר א. ל. לווינסקי, קַכוֹבקא.

אודיסא, 14 אוגוסט 97.

קבלתי מכתבך הגלוי וגם החתום בצירוף “הומונקולוס”. את האחרון אשלח ל“על הכל” לחוברת י"ב (כי הי"א כבר נגמרה), אבל לא אוכל להבטיחך בבירור, כי יבוא, מפני שעניני “על הכל” תלוים בכמות המקום הנשאר אחר כל המאמרים, והמדפיס בוחר מן הענינים הקטנים שבידו כפי ראות עיניו. כי כדי שלא יחסר לפעמים למדת גליון שלם, הנני שולח לו תמיד דברים קטנים יותר מכפי הדרוש לפי חשבוני.

הנני טרוד עתה מאד בהכנת הנסיעה. אם אסע לבזיליא – עוד לא אדע בבירור, אבל עכ“פ הנני נוסע בשבוע הבא לוורשא. וע”כ הנני עוסק בשבוע זה בהכנת פספורט לחו“ל, כדי שלא תהיה לי מניעה מצד זה. וכה אני רץ בכל יום שעות שלמות מ”קַנצלַריא" ל“קַנצלַריא” ועוסק ב“שתדלנות”. ובפעם הזאת, מסבות שונות, יש לי מעצורים יותר מכפי הרגיל, והשתדלנות עולה לי באבוד דמים וזמן הרבה. אך עתה כבר עברתי יותר מחצי הדרך, ויש תקוה שאקבל פ"פ בראשית השבוע הבא

את “מחשבותיך” שלח בכל אופן לוורשא על שם “אחיאסף” בשבילי. אך אבקשך לבל תגע עוד בהן בעניני האספה. כי מלבד שהחוברת תצא כחודש אחר האספה, ויהיו מחשבותיך כאתרוג אחר החג, – – הנה גם מחשבותיך בחוב' יו“ד גרמו לתרעומת כל חו”צ, וכבר קבלתי הרבה “מחאות” מארצנו ומחו“ל, באופן שמצאתי את עצמי מחויב לתת בסוף חוברת י”א “תשובה כללית” וגם למחוק בעלי ההגהה כל מה שכתבת שנית על אדות זה בחוברת י"א. הלא תזכור, כי כן נבאתי לך מראש!

למר י. ח. רבניצקי, אודיסא.

בזיליא, 1 ספטמבר 97 ³⁴

אתמול בערב נגמרה האספה. עוד ראשי עלי יכאב, ועצבי רועשים, ואינני מרשה לי להגיד מה שבלבי, כי לא אוכל לעצור בעד רגשותי.

אך מפני שהבטחתי לכתוב לכם, עלי למלאות הבטחתי, ואשתדל לקצר ככל האפשר.

מן המאמרים בכה“ע שהנני שולח לכם בזה תראו תכונת האספה בכלל והרושם שעשתה על העומדים מבחוץ. אבל מבפנים – אוי לי אם אומר ואולי לי אם לא אומר – אפשר היה לראות, איך ירדנו פלאים. הרוב הגדול של הנאספים היו נערים…. ביחוד מבני ארצנו, וגם מן השאר – צ”ט חלקים לא ראו מה שלפניהם ונמשכו כבהמה בבקעה אחר הראש….

עודני נבוך מאד ולא אוכל לבוא לידי הכרה ברורה, מה הן התוצאות המעשיות אשר נראה בקרוב. רק אחת רואה אני ברור: הרסנו הרבה יותר ממה שבנינו. הועד המרכזי, אשר נבחר בווינא, חסר כח הוא בכל הפרטים, ולא זה יושיענו, והשאלות שעמדו על הפרק לא נפתרו ולא יכלו להפתר באספת-נערים כזו. אחר האספה היתה לי שיחה קצרה עם…. ובאתי לידי החלטה, כי כל רמזיו ע"ד מעשיו בקונסטנטינופול אינם שוים כלום. שום הבטחה לא נִתנה לו, ואין ספק, כי מעתה תכביד ממשלת תוגרמא את ידה עלינו הרבה יותר מבראשונה.

מי יודע, אם לא היתה זאת האנחה האחרונה של האומה הגוססת! הרעיון הזה לא יעזבני, למרות חפצי, ולא אמצא בי כח לסדר מחשבותי בדרך הראויה. כי בלבבי פנימה הנני מרגיש איזה פרוצֶס חדש, אשר לא אדע לאן יובילני. ועל כן אקצר ואניח כל השאר לעת שנתראה פא"פ….

למר י. ח. רבניצקי, אודיסא.

ברלין, 8 ספטמבר 97.

בכתבי לך המכתב הקודם מבזיליא, הייתי במצב של התרגשות נפרזה, וכמדומה לי, שהפרזתי שם על המדה. איני זוכר אמנם בפרטות מה שכתבתי, אבל בכלל זוכר אני, כי היו דברַי קשים מאד. ועל כן אבקשך, לבל תַראה מכתבי ההוא לאיש זר, זולתי לידידינו הקרובים. – עתה שבו עצבַי למנוחתם, ואף כי את דעתי בכלל לא שניתי, אך, כידוע לך, אינני אוהב דברים “חריפים” ומצטער אני על שמהרתי לכתוב לך אז, בהיותי עוד תחת השפעת המקרים בבזיליא.

לפה באתי ביום ו' והייתי מטפל עד היום בגמר החוברת הי"ב. עתה גמרתי את המלאכה (כתבתי גם פרק קטן בילקוטי ע"ד הקונגרס), ובערב הנני יוצא לוורשא….

הנני שולח לך בזה שני מאמרים ע"ד הקונגרס, שבאו בשנים מִכתבי-העת היותר גדולים באשכנז, ומהם תלמדו יחוסה של דעת הקהל באשכנז אל הענין הזה.

למר י. צייטלין, ביאריטץ.

אודיסא, 23 ספטמבר 97.

שבתי שבוע זה מדרכי, אחר שגמרתי בוורשא חשבון “השלח” בעד השנה. האמנתי, כי גם אתה וגם מר חותנך תבואו לימי החג פה, ואמסור לכם הכל מיד ליד. אך פה שמעתי, כי לא במהרה תשובו הנה, ולחכות זמן רב לא אוכל, כי מלבד שאני בעצמי מוכרח להשתחרר בהקדם מעבודה זו, כדי לבקש אחרת, – הנה גם כבוד כולנו דורש למהר ולברר מצב הדבר, כמו שתבין מדעתך. ובהיות האדריסא של מר חותנך בלתי ידועה לי, הנני שולח לך בזה את החשבון עם ההוספות וגם מכתב אופיציאלי מאת “אחיאסף”, אשר חתמנו בוורשא, ואתה הואילה נא בטובך להשיבני דבר בהקדם האפשרי, למען נוכל להודיע בכה"ע. כמובן, אינני מסופק במהות תשובתך ויודע אני, כי “השלח” לא יוסיף לצאת; אבל כל זמן שלא אמרתם זאת בפה מלא, הלא אין לנו רשות להודיע כן בקהל, אחר כי אתם המוציאים….

לד"ר מ. נורדו, פריז.

(תרגום מאשכנזית)

אודיסא, 24 ספטמבר 97.

הרשיתי לעצמי לשלוח לכבודו ספר קטן בעברית שפרסמתי לפני כמה שנים (“על פרשת דרכים”). והרצאתו בבזיליא, אשר זכרונה לא ימָחה, היא שהביאתני לידי כך. כי באותה ההרצאה אִשר וקִים כבודו באבטוריטט שלו איזו מן ההשקפות שהצעתי בספר הזה ושנחשבו אז כ“פרדוכסים”. ויוכל איפוא כבודו לצייר לעצמו, כמה נחה דעתי באותה שעה, כשההשקפות האלה עצמן, על ידי הצורה הנאה שנתן להן, נתקבלו בהתלהבות על לב הכל. עוד בבזיליא הרגשתי צורך להביע לכבודו את תודתי על זה ויחד עם זה גם לבקש תורה מפיו על דבר פרטים שונים. ואולם לצערי היה כבודו שם טרוד כל כך, שלא יכלתי להרשות לעצמי להטרידו גם מצדי. והנני רוצה איפוא לעשות עתה בכתב מה שלא עשיתי אז בע"פ, ובשלחי לכבודו את הספר, הנני מקוה, כי בשעה פנויה יקרא (אומרים, כי כ' קורא עברית יפה) לפחות אותם המאמרים שציינתי בתוכן הענינים בקו אדום. אלה הם המאמרים העיקריים שיש להם יחס להרצאת כ'. המאמרים האחרים נוגעים אמנם גם כן בענינים קרובים לזה, אבל אין להם יחס ישר אל הענין הנדון.

למר ח. מרגלית-קַלווריסקי, ארץ ישראל.

אודיסא, 24 ספטמבר 97.

מכתבך קבלתי בוורשא, בהיותי שם בשבוע שעבר, ומפני טרדותי הרבות נתאחרה תשובתי וגם עתה אקצר, ואתך הסליחה.

דבריך על אודות הועדים מתקבלים לכאורה על הלב, אבל בזכרי את קוסטיניא וחשבונותיה, שנעשו ע“י אגרונומים ויצאו לפעולה ג”כ על ידי אגרונומים, הרי בעל כרחי יולד ספק בלבי, אם באמת אגרונומים יותר מוכשרים לנהל את הענין כראוי. – כנראה, רובצת קללת אלהים על ארצנו הקדושה, שכל המתיצב בראש המעשים שם, יהיה חכם כשלמה וחסיד כדוד, חכמתו ניטלת ממנו ומעשיו אינם רצוים. הנני מבטיחך נאמנה, כי בין כל חברי הקומיטט שלנו אין גם אחד אשר יפקפק בישרת לבו של…. הכל מודים גם פה, כי הוא “איש נכבד, אידיאליסט ונאמן מאין כמהו” (כדבריך), אבל בכל המעלות האלה אין די עוד להצדיק מנהגי הועד הפועל ביחס אל הכספים. אם באמת היתה כאן “קומידיא של בַנקרוט” (כמו שאתה אומר), הנה חברי הועה“פ הם ה”קומידיאנטים“, ולא חברי ועדנו. כי מי הכריחם להודיע תחלה להועד שיש חסרון בקופה…. ואחרי כן – לשלם חובו של… ולהכניס מה שהוציאו שלא במשפט? הלא יותר נאה היה, לוּ השלימו את החסרון מרצון עצמם, מבלי להודיע כלל להועד ומבלי לבקש מאתו שיתן 500 פר' בכל חודש לשִלום החובות. ואולם אחר ששלחו את הבילַנס ההוא להועד, לא יכול הועד לעשות באופן אחר ממה שעשה. צא ושאל בכל החברות שבעולם, וגם בחברת יק”א, שאתה מביאה למופת, איך היו הן עושות, אם עושי דבריהן היו מודיעים להן פתאום, כי בזבזו כספים בלי רשות ויש חסרון בקופה. לוּ הוסיף הועד למסור כספים לוה"פ גם אחר שנודע לו דבר החסרון, היה זה כאלו קבל על עצמו אחריות החסרון, וזאת לא רצה ולא יכול הועד לעשות בשום אופן……

בקצרה, לפי דעתי ולפי דעת כל חברי הועד פה היה הועד מוכרח לעשות מה שעשה ולא היה כאן שום צעד מצדו לחלל כבוד…, היקר באמת לכולנו….

למר י. גרַזובסקי, יפו.

אודיסא, 24 ספטמבר 97.

שבוע זה שבתי מדרכי. בודאי ידעתם כבר, כי הייתי גם בבזיליא, ובברלין הוצרכתי לעבוד בגמר החוב' הי“ב, ובוורשא היתה לי עבודה רבה בבירור החשבונות, וע”כ לא כתבתי לך בכל הזמן הזה.

עתה אודיעך, כי חשבון “השלח” בשנה הנגמרת רע מאד, באופן שאינני יודע אם יתרצה המו“ל להמשיך ההוצאה לשנה השניה. היום שלחתי לו החשבונות ועד שאקבל תשובתו לא אגש לעבודת הכרך השלישי. אולי קראת מודעתנו בכה”ע, שבה בקשנו את החותמים והסוכנים לחכות בחדוש החתימה עד בוא מודעה על זה מאתנו, וגם אותך אבקש לבל תקבל חותמים לשנה החדשה עד שאכתוב לך, כי “השלח” יוסיף לצאת……

ובדבר הועד מה אכתוב לך? הנני טרוד כל כך בענינַי הפרטיים והספרותיים, עד שבאמת קשה עלי לשים לב הרבה גם לענינים אלו, ועל כן אקצר. במכתביך על ענין זה (וגם במכתבו של אייזנשטַדט עצמו, שקבלתי באלו הימים, וגם במכתבים אחרים שהגיעוני מא"י) מנשב אוירא דארץ ישראל: ההשתדלות למצוא בכל דבר איזה “קשר”, חתירה מסותרת, סודות מאחורי הפרגוד וכו‘, בעוד שבכל שאר הארצות, במקום שבני אדם משתמשים במוחם באופן פשוט, היה הדבר מובן לכל, בלי כל בקשת סבות “עמוקות”. מעולם לא עלה על דעת מי מאנשי הועד, להטיל ספק בישרת לבו של…. ונאמנותו בעניני כספים, אבל כשהגיע הבילַנס של א"ש, שבו הודיע כי יש חסרון בקופה, ובמכתבו שצירף לזה דרש, שיתן הועד 500 פר’ לחודש לשִלום החובות, לא היה הועד רשאי למסור עוד אף פרוטה אחת להועה“פ עד שישלם הועה”פ החובות האלה, ואם היה הועד עושה באופן אחר, היה זה כאלו הסכים למצב הדברים וכאלו קבל עליו את האחריות בעד המצב הזה. ועתה, כשהנכם מודיעים, שבאמת שלם הועה"פ חלק גדול מן החובות, ולא נשארו אלא הסכומים שאפשר להועד לקבלם, בודאי נשמח על זה מאד, כי בכל אופן יצאנו מפחד הסקַנדל, אף כי הדבר עודנו מוטל בספק בעיני, אם יתרצה הועד בדלותו עתה לקבל עליו חובות של איזו אלפים פרנק, פשוט מפני שאין בכחו לשלמם עתה. –

לא“ש אמור נא, כי מכתבו קבלתי, אך מפני כי לו איני יכול לכתוב בקצרה, כי הרבה אני צריך לאמור לו בנוגע לענין זה, ולכתוב בארוכה אין לי פנאי עתה, לכן דחיתי התשובה עד שאפנה. רק בכלל לא מצא סגנונו חן בעיני כלל. גם אחר ששלם החוב, עדיין השאלה במקומה עומדת, איך התיר לעצמו להשתמש בכספים כאלו? וכשם שיכול להשיג עתה כסף אצל אוהביו, כן יכול היה לעשות גם קודם לזה, ולא לנגוע בכסף הקדשים…. בכל אופן אין מעשיו רצוים כלל ואן לו רשות להתרעם על שמעשים בלתי רצוים אינם מוצאים חן אף בעיני אוהבים וידידים. ואך שחוק יעשה לי בחפצו להאמין (או שיאמינו אחרים), כי לאיזו מטרה צדדית נמצאו בועד אנשים אשר קשרו קשר על הועה”פ ומשתדלים לנבל כבודו……

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, ברלין.

אודיסא, 29 ספטמבר 97.

…. חשבונות “השלח” גמרתי ושלחתים אל המו“ל. אי אפשר לאמור, שההפסד גדול ביותר, כי גם האֶכסמפלרים הנשארים עוד הולכים ונמכרים מעט מעט, אבל בכל אופן כסף מזומן אין. ואם לא יתרצה המו”ל להשקיע עוד סך ידוע בעסק זה, לא יוכל,השלח" לצאת. דבריך, כי אלף אֶכסמפלרים משיבים כל ההוצאות – גוזמא הם. איך שיהיה, עד שתבוא תשובת המו“ל איני יודע מה להגיד לך ע”ד עתידות “השלח” וע"ד הצעתך לחדש את המרכז בברלין.

אקוה כי תודיעני מה מעשיך בברלין לעת עתה ואיך מתקדם ענין “התחיה”….

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 29 ספטמבר 97.

מכתבך לא מצאני עוד בוורשא וקבלתיו פה ער"ה.

לחנם נמנעת מלענות דבר על הדבה שהוציא עליך ה' וו. ב“הצפירה”. לא תוכל לשער עד כמה העיר הדבר הזה עליך חמת כל ישרי לב, אף אלו שאין להם חלק ב“ציוניות”. כי לכל הדעות היו אנשי הקונגרס לא נבלים, ריקים ופוחזים. ועליך לתקן הדבר בהקדם האפשרי, כי למה יחשדוך במה שאין בך? שהרי באמת לא כך אמרת כמו שאמר זה בשמך. אגב אודיעך, כי גם ב“המליץ” הוכיחוך על הדבר הזה. – את דעתי אני על הקונגרס ותוצאותיו גליתי בחוברת י"ב, אשר אקוה, כי תשולח בשבוע זה…..

למר א. ש. יהודה, פרנקפורט דמיין.

אודיסא, 4 אקטובר 97.

קבל בזה תודה כפולה על כרטיסך לשנה החדשה שהגיעתני אתמול מוורשא: תודה על הברכה ותודה על כתובתך שמצאתי על המעטפה, כי הכתובת שנתת לי בפרנקפורט אבדה לי בדרך, והייתי שרוי בצער, כי לא אוכל לקיים הבטחתי. עתה הנני שולח לך היום את הספר, ובזה הנני משיב לך גם את המכתב שנתת לי למקרא. קראתיו בשום לב, וכמובן, לא ארשה לעצמי לחוות דעת בענינים כאלו, הרחוקים משדה עבודתי וחוג ידיעותי. רק זאת אגיד לך, כי מתוכו ראיתי, שאם תמלא בזמן מן הזמנים את הבטחתך בו, לכתוב מאמר או מאמרים על משוררינו הספרדים ביחוסם אל הערביאים, תעשה מלאכה יפה ומועילה. מניח אני נתוח-האהבה הדק שמלאת בו מכתבך…. ואינני מצפה אלא לדעת על ידך, עד כמה היו משוררינו בעלי כשרון לעכל החומר הזר ולהלבישהו צורה חדשה לפי רוחם ורוח עמם. לוּ ידעתי ברור, כי “השלח” יוסיף לצאת, הייתי מבקשך לנסות ולכתוב מאמר בשבילו על נושא מעין זה. אבל לע"ע עוד הדבר מוטל בספק.

את ספריך שנתת לי עוד לא הספיקה לי השעה לקרוא.

דבריך בסוף המכתב, שרשמתי בצדם קו אדום, הנאוני מאד. כי ראיתי מתוכם, שיש לי לפחות חבר אחד בין הצעירים אשר לא יגזור עלי שמתא בשביל משפטי על הקונגרס, שנדפס בחוברת י"ב.

למר י. קלוזנר, היידלבֶרג.

אודיסא, 10 אקטובר 97.

….בנוגע לעתידות “השלח”, עוד הדבר תלוי ועומד. אקוה כי בעוד שלשה שבועות יתברר הענין ונדע. בכל אופן לא אספיק עוד להוציאו מתשרי ואצטרך להפסיק עד ינואר ולהתחיל השנה השניה לחשבון האזרחים.

ומה נתחדש אצלכם אחר האספה? את דעתי אני על הענין גליתי בדרך קצרה בחוב' י“ב, אשר תקבלו באלו הימים. ידעתי כי דברַי המעטים שם יעוררו עלי חמת רבים, אבל מה יכלתי לעשות? לולא הייתי עומד בראש מכ”ע, הייתי כובש נבואתי ושותק. אבל בתור עורך הן לא יכלתי לשתוק, ומכיון שהוצרכתי לדבר, הלא היתה חובתי לדבר מה שבלבי באמת.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 21 אקטובר 97.

…. קראתי מאמרך בהצ… ותשובת המו“ל עליו. והנה ידעתני כי אינני קנאי לדעות, וחלילה לי להתרעם על מי שיהיה, וכל שכן על אדם שכמותך, על כי דעותיו שונות משלי. אבל באמת אומר לך, כי נצטערתי מאד על שבהתלהבותך לדעותיך גדשת מאד את הסאה ונתת לקולמסך לפלוט דבורים אחדים שנתנו חרב בידי המו”ל להתנפל עליך. אוי לאותה בושה, כי הרדקציא של הצ… תובעת ממך עלבונה של חבת ציון! בחוברת הי"ב של “השלח” ראית בודאי, כי גם אני אינני כורע ברך לפני הרצל ולא עצמתי עיני מראות כל המומים של הקונגרס הבזילאי. אבל מי שאומר, כי רוב בעלי הקונגרס “לבם להריסת היהדות למען הקים ניר לישראל” – הרי הוא מפריז על המדה. אפשר לאמור, כי לבם ריק מידיעת היהדות ואינם דואגים לקיומה, זולתי לקיום העם, אבל זה ברור, שאינם חושבים “להחריב את הדת”.

אך מי אני כי אבוא להגן על הקונגרס? הלא בוגד ופושע הנני גם אני בעיני רבים מן ה“ציוניסטים” (עליך לדעת, כי פה בארצנו נתחדשה אחר הקונגרס הלכה זו, ש“חבת ציון” ו“ציוניסמוס” הם שני דברים נפרדים, ושהראשונה היא, כמובן, פלוסופיא קדומה שכבר עבר זמנה ושקעה שמשה מפני המאור הגדול שב“ציוניסמוס”), ואפשר מאד שהרדקציא של הצ… תצא להציל את ה“ציוניסמוס” גם מידי אויב שכמותי…

למר א. קפלַן, וורשא.

אודיסא, 24 אקטובר 97.

….מחברתו של ה. קראתי. ערכה הספרותי אמנם אינו רב, כדבריך, אבל לעומת זה רב ערכה להבנת ערכו של מחברה…..אינני מתנגד להוצאת המחברת ע"י “אחיאסף”, אחר כי באמת אפשר להאמין, שתביא איזה ריוח לקופתנו הדלה, ובמצב הענין עתה אין לי רשות להיות למכשול לכם במקום שיש תקוה להשתכר, אף אם לא תנוח דעתי בעצם המחברת ולא אחשוב שלזה באמת נוצר “אחיאסף”, למלאות ספרותנו עלים נובלים (פלוגשריפטען), שאין להם אלא חיי יומם.

ובזה לך תשובה גם על הצעתך. אינני מתנגד לה, אבל רק מפני שמצב הענין ברע הוא, ואין לי רשות להתנגד לדבר שאפשר לקוות ממנו איזו תועלת חמרית. הנני דואג אמנם שמא יתהפך “אחיאסף” מעט מעט לפבריקא של דברים כאלו, שלא באו אלא לגרות רגע אחד עצבי הקורא ולהשכח אח“כ מלב. אבל מה אוכל לעשות? ואולם אינני מסכים בשום אופן להרבות עוד דברים בהקדמה מיוחדת על אדות החדשה הזאת, שאינה עלִיָה, כי אם ירידה לנו. די יהיה אם תציבו על שער המחברת הראשונה איזה שם כללי (“מעת לעת” לא נראה לי, אבל לא זה הוא העיקר) ותוסיפו: N. 1. ואז יבינו הקוראים גם בלי הקדמה, שיש עם לבבכם להוסיף עוד כאלה. ועם זה הרשוני נא להגיד לכם בתור בעל נסיון, כי טעות גדולה בידכם, בחשבכם כי “חומר טוב ימָצא לנו”. במהרה בקרוב תוָכחו, כי לא דבר נקל הוא למצוא חומר טוב וסופרים היודעים ורוצים לעַבֵד חומר טוב. אף גם זאת עלי להגיד לכם גלוי, כי כשאני לעצמי אינני מאמין בכח המחברות האלה “להחיות” את “אחיאסף”…. כנראה, גרמה הצלחת הלוח לטעותכם זו. אבל בעינַי ברור, כי הלוח נמכר במספר רב לא בשביל תכנו, כי אם רק בשביל תמונות הרצל ונורדוי, שהכל משתוקקים לראותן בעת הזאת. ואם נחיה, נראה את הסימן הזה: בעוד איזה חדשים לא יהיה דורש ומבקש להלוח הריק הזה, בעוד אשר הקודמים לו הולכים ונדרשים אף לאחר שעברה שנתם. וכן יהיה בנוגע להחוברות: מחברת ה. תמָכר במספר רב במשך שנים שלשה חדשים, ואח”כ תפָסק הדרישה לגמרי, והמחברות אשר יבואו אחריה, שלא יוכלו לעורר סֶנסַציא, אולי לא ישיבו גם ההוצאות. – ואחר כל אלה, עשו כחפצכם, ולא תאמרו, כי אני המַתי את “אחיאסף”.

תודתי לך על הפרטים שהודעתני ממצב ה“ציוניסמוס” (כך נוהגים לקרוא להתנועה החדשה בני הדרום…. וכל האומר מעתה “חבת ציון” משתקים אותו) בעירכם. מכל החדשות הגדולות שספר לכם ס. בשם הרצל לא שמענו דבר, והנני מתודה לפניך, שאיני רואה עליהן חותמה של האמת. גם אצלנו “התנועה” רבה. הנערים מתרגשים ומדברים גדולות ומתאספים לאספות, ואנחנו “הזקנים” (זה שמֵנו בפיהם) כבר עברנו ובטלנו מן העולם….

לד"ר ל. קַנטור, ליבוי.

אודיסא, 24 אקטובר 97.

היום קבלתי מכתבך והנני ממהר להודיעך מצב הדבר, כבקשתך. “השלח” עמד מראש השנה. לפי החשבון שעשינו מראש, אפשר היה לו להתקיים רק בהיות לו אלפַיִם חותמים, ויען אשר נסיון השנה הזאת הראה לנו, כי קשה לקוות למספר כזה, לפחות בשנים הראשונות, לכן רפו ידי המו“ל. ובכל זאת עוד לא אבדה התקוה לשוב ולהוציאהו. הננו חושבים למעט בהוצאות, ויש דרכים שונים איך לעשות זאת. ואם יעלה הדבר בידנו, נתחיל את השנה השניה מיאנואר 98, כי מתשרי אי אפשר עוד. עד סוף אקטובר יתברר הענין, ואז אמהר להודיעך דבר ברור. את החוברת הי”ב בודאי קבלת כבר וראית, כי עוד לא נפטרתי מן הקוראים, באשר עוד אקוה לשוב ולדבר אליהם…..

ל“אחיאסף”, וורשא.

אודיסא, 3 נובמבר 97.

הנני להודיעכם בזה פרטי דבר “השלח”, אשר בכללם הודיעכם כבר ג.

על “השלח” יקָרא מעתה שם “אחיאסף” בתור מו“ל, אך דבר זה לא ישנה מאומה בהיחס שבין שני הענינים. כלומר, גם לעתיד תהיה ל”השלח" קופה מיוחדת אשר תסבול את ההיזק או תהנה מן הריוח שיביא, ו“אחיאסף” הכללי יקבל כמאז 20% מן המחיר…. הקופה הזאת תמָצא פה בידי ה' ב., ואני אוציא ואביא את הענין, הכל כמקודם, רק עם ההבדל הזה, כי עתה יבוא חשבון “השלח” בסוף השנה גם בפנקסי “אחיאסף”, כדי לדעת מצב הקופה המיוחדת.

לע“ע משתתפים בקופה זו ה' צ. ביחד עם ה' וו. בסך 1400 רו”כ וה' ב. בסך 600 רו“כ, ס”ה 2000 רו“כ, ועוד יש לי תקוה, כי שנים או שלשה מסופרַי יסכימו להשתתף ג”כ בזה ע"י שכר עבודתם, וממילא מובן, כי גם נחלת “השלח” משנה שעברה (“סַלדאָ” של “אחיאסף” והאינוונטר) תלך לקופה זו.

על היסוד הזה אנו אומרים להוציא את “השלח” בשנה הבאה (מן יאנואר 98), ויש תקוה לקיומו גם לעתיד. כי לפי החשבון החדש שעשיתי, אפשר יהיה להעמיד את ההוצאות על סך 6000 רו"כ בקירוב (שכר העריכה יהיה רק 1000 רו“כ, שכר סופרים – 1,50 רו”כ העמוד ומספר האֶכסמפלרים הנדפסים – 1600), ואם אך נשתדל שיגיע מספר החותמים לאלף וחמש מאות, כמו שהיה בחצי-השנה הראשון, יוכל “השלח” עמוד.

אבל במה דברים אמורים, אם ינהג “אחיאסף” את הענין בסדרים ואֶנרגיא, אך אם תשאר ההנהגה כמו שהיתה עד כה, אז, כמובן, נפסיד בשנה הזאת את כל הכסף, ו“השלח” יעמוד בשנה הבאה לנצח. והנה בנוגע לאֶנרגיא, אי אפשר להתנות תנאים מראש, כי זה דבר המסור ללב, ואם אתם לא תרגישו בלבכם את החובה המוטלת עליכם, לא יועילו כל התנאים, אבל בנוגע לסדרים, הנני מוצא לאפשר ונחוץ להציע לפניכם תנאים אלו…… ³⁵

אקוה, כי תזכרו עוד את הסכסוכים של השנה שעברה ותבינו מפני מה אני מתנה עמכם כל זה…..

עתה לא נשאר לי אלא לבקשכם, שתתבוננו בכל זה היטב, ואם תוכלו להסכים לכל זה הסכמה גמורה על מנת לקיים אח"כ הכל בדיוק, בלי שום אמתלאות, מוטב, ואם לאו, אם מסופקים אתם, שמא יהיה גם הפעם סוף הדבר כבשנה שעברה, שלא נתקיים דבר ממה שהתנינו מראש, – אז הנני משביעכם, שלא תבטיחו מה שאינכם עתידים לקיים. ומוטב לי להתיאש עתה מכל הענין, מאשר אשבע שנית כעס ומכאובים במשך שנה שלמה ואח"כ ימות “השלח” שנית.

הידיעות השונות הבאות אלי מכל המקומות מראות לי, כי יש ל“השלח” אוהבים רבים מאד וכי כל טובי הקוראים יודעים את ערכו לספרותנו. ברור איפוא הדבר, כי אם אך ישתדלו עתה באֶנרגיא הדרושה, לא קשה יהיה להשיג מספר החותמים הדרושים לחייו. מכל עברים הנני שומע קול אחד: לוּ היו משתדלים, לוּ היו סוכנים הגונים, היה מספר החותמים רב יתר מעתה…..

בקצרה, בכם הדבר תלוי עתה, ועליכם לחשב דרככם מראש, אם נכונים אתם לעשות הכל מצדכם כראוי או לא. באופן האחרון, הנני כופל בקשתי, הודיעוני נא בשפה ברורה, ולא נגש אל העבודה. כי למה נעמול להרגיז את המת ממנוחתו, אם יודעים אנו מראש, כי חייו לא ימָשכו, ולא נוכל לתת לו זולתי צער של גסיסה שניה?

ובתקותי כי הפעם תשקלו הדבר היטב בלבכם בטרם תחליטו, הנני מחכה לתשובתכם בהקדם, ועד שתבוא לא אגש אל העבודה……

למר מ. ז. פַייערבֶרג, נובוגרד-וָולינסק.

אודיסא, 5 נובמבר 97.

תודה לך על מכתבך. ובזה הנני להודיעך, כי קרוב לודאי, שישוב “השלח” לצאת מן יאנואר הבא. אקוה, כי בעוד שבוע או שבועים יהיה זה ודאי גמור, ואז תבוא מודעה על זה בכה"ע.

מכתבך מן י“א אלול בא לידי בר”ה, כי כל חודש אלול לא הייתי בביתי. ואחר כי אמרת שם, כי צריך אתה לדעת דרכך עוד קודם ר"ה, חשבתי למותר להשיבך תשובה מאוחרת. עתה אודיעך, כי פה בעירנו יש חברה הדואגת לצעירים הבאים ללמוד, להמציא להם מורים בחנם ולפעמים גם איזה עזר חומרי. אם יש לך יכולת למצוא בביתך איזה מקור למחיתך, לפחות לחצי שנה, אז, כמדומה לי, טוב לך לבוא הלום ותוכל להשתלם בלמודים הכלליים ותעמוד על המבחן ותשיג תעודת מורה, ואז תהיה באמת לתועלת לחנוך בני עמנו (חסרון מורים עברים בעלי דעה ולב – מורגש עתה מאד. מערים שונות פונים אלינו לשלוח מורים טובים, ואין לאל ידנו למלאות בקשתם), ועם זה תתודע אל אנשים משכילים אשר יורוך דרכך גם בנוגע להשתלמות כשרונך וכו'.

להרב מר ש. אהרנסון, ניעזין.

אודיסא, 6 נובמבר 97.

לוּ באתי להשיב לך תשובה פרטית על כל דבריך, הייתי צריך לכתוב מאמר ארוך. אולי אמצא עוד מקום לדבר על הרבה פרטים, אם, כאשר אקוה, ישוב “השלח” לצאת. ופה עלי להגיד לך רק בכלל, כי יחסת לי דברים שונים שלא אמרתי מעולם. כמדומה לי, שלא רבים ימָצאו בין חו“צ אשר הקדישו כחם וזמנם לעבודת-הישוב המעשית יותר ממני. ואם לא דבר זר ותמוה הוא, כי יחד עם זה הנני נחשב בעיני רבים כמתנגד לכל עבודה מעשית? אם תשוב ותקרא כל מה שכתבתי בענין זה, אקוה שתמצא בעצמך, כי לא אל המעשה התנגדתי, כי אם אל אופן הֵעשותו. ובדבר הזה צר לי מאד, כי כמעט כל נבואותי נתקימו, והלואי שלא יהיה כן גם לעתיד. הנך שואל, למשל: “האמנם הגפן לא נתן פריו והיין לא מצא לו שוק באירופא?” אך אם היית קורא “אמת מארץ ישראל” בשים לב, היית רואה, כי מעולם לא אמרתי, שהיין לא ימָכר כלל, אך אמרתי, כי אם יטעו “אלפי רבבות גפנים בזמן קצר” (כמו שחשבו לעשות אז), קשה יהיה למצוא שוק להיין. ועתה אודיעך בחשאי, כי גם היום, אע”פ שעל ידי גזרת תוגרמא לא נוסדו אותן הקולוניות שעמדו להוסד אז, לא תוכל חברת “כרמל” למכור אף החלק העשירי מן היין שנעשה בשנה זו בא"י. ומה היה לוּ נמצא עתה יין עוד עשר פעמים ככה? וכאלה הייתי יכול להוסיף עוד ועוד. אך מה בצע בדברים? הנני מקוה, כי עוד יבוא יום, והשקפותי על הענינים האלה יובנו כראוי, בלי הגזמה, ואז יראו הכל, כי לא רק צד שלילי נמצא בהן, כי אם גם צד חיובי ברור וגלוי לכל הרוצה לראות.

ל“אחיאסף”, וורשא.

אודיסא, 12 נובמבר 97.

מכתביכם בדבר “השלח” הביאוני לידי מחשבות רבות, עד שבאחרונה באתי לידי ההחלטות האלה, שאני מציע בזה לפניכם בקצרה….

….הנני מסכים עתה להצעתכם, שהכספים החדשים יבואו בתור “אקציות” של חברת,אחיאסף" בכלל, ובתנאי שזאת האחרונה תפרוש אותם לקופה מיוחדת לצרכי “השלח”, אשר תמָצא בידי ה' ב. לפקודתי. ואולם בהיות הכספים האלה נתנים באמת מאת בעליהם רק למטרת קיום “השלח”, ולפי החשבון, עוד הדבר מוטל בספק, אם יוכל “השלח” להתקים זמן רב, לכן אינני רוצה לקחת מיד את כל הכסף בפעם אחת ולעשותו מיד לקנין “אחיאסף” ע"י אקציות על שמם. כי אולי יחדל “השלח” לצאת בטרם יהיה לנו צורך בכל הכסף, והיינו בעיניהם כמתעתעים. אלא נקבל בכל פעם כפי הצורך ונתן קבלות לפי הסכומים שנקבל….

אבל, אם “השלח” הוא הוצאת “אחיאסף” באמת, בהיות גם קופתו חלק מקופת “אחיאסף” הכללית, הנה אין עוד שום יסוד לנכוי % ידוע מכסף החתימה לטובת “אחיאסף”, שהיה נוהג עד כה….. ולכן הנני דורש שמעתה לא תנכה הנהגת “אחיאסף” מן התרומה כלום….

מן ההערכה המצורפת לזה תראו, שאי אפשר להמעיט ההוצאות מן 6000 רו“כ לשנה…. והנה לפי זה נצא בלי היזק רק אם יהיו לנו 1250 חותמים. אבל אם נכונה השערתכם, כי אי אפשר לחשוב יותר מאלף חותמים תמידים, כי “אין לנו קונים טובים תמידים יותר מאלף”, אז נפסיד במשך שנה אחת יותר מאלף רו”כ, ומן הנותר הלא יהיה ג“כ חלק גדול שקוע בחובות, באופן שקופת “השלח” תתרוקן עוד הפעם, ולא הועלנו כלום בכל עמלנו עתה, רק הוצאנו לבטלה עוד סך הגון של אחרים….. ואם גם עתה, כשרבים מביעים צערם על הפסק “השלח” ומזמרים לו תהלות ותשבחות, לא נצליח להגדיל מספר החותמים על אלף, אז נדע באמת, שאין לו ל”השלח" על מה להשען, ולא נוסיף עוד להשקיע ממון זרים בתהום הזה….

…… קַפלַן אומר במכתבו, שבחורף העבר עבד בעניני “השלח” באֶנרגיא רבה. ואני מאמין לו בכל לבי, שהרי באמת החורף העבר היה “תור הזהב” של “השלח”, ואח"כ הלך הלוך וירוד. האין זה מופת ברור, כי אמנם הכל תלוי בעבודה אֶנרגית? איך שיהיה, הנה מסור הדבר ללבכם ורצונכם הטוב. רק פרט אחד מוכרח אני לפרש. הנה במשך ימי הקיץ ירדה האֶנרגיא הרבה מעלות לא רק בנוגע להפצת “השלח”, כי אם גם בנוגע לשליחתו במועדו. החוברות מתגלגלות בוורשא ימים וגם

שבועות, אם אצל האֶכספֵידיטור, או (כמו שקרה לחוב' י"ב) בבית “אחיאסף”. דבר זה מזיק מאד לא רק מצד העסק, כי אם גם מן הצד הספרותי. כי יש דברים הנדפסים לשעתם, ואם יאחרו לבוא, יאבד חלק גדול מטעמם וערכם…. ובכן הנני דורש, כי לעתיד יהיה “אחיאסף” זריז בדבר וישתדל שתבוא כל חוברת לידו במועדו ותשולח תיכף בלי איחור.

בצאת עתה “השלח” על ידי “אחיאסף”, ירא אני פן ימָצאו אנשים אשר יחשבו, כי מחויב “השלח” לדבר תמיד ברוח הרצויה לחברי “אחיאסף”. הלא תזכרו, כי במאמרו של שפ“ר נגד מכתבו של אייזנשטדט שבא בה”לוח" היתה גם טענה כזו: איך הרשו לעצמם מנהיגי “אחיאסף” להדפיס על חשבון החברה דברים שאינם לפי רוח רוב החברים? והנה אתם ידעתם אותי, ובטוח אני בכם, שלא תחשבו כזאת. אבל, כדי לסתום פיות אנשים כשפ"ר, הנני מוסר מודעה מראש, כי חירותי הרוחנית לא אמכור בעד כל הון, וגם לעתיד, כאשר עד כה, אערוך את “השלח” לפי רוחי והבנתי, מבלי לכַוין מהלכו לרוח אחרים. ובעת הזאת אפשר מאד, שיהיה מהלך “השלח” נגד הזרם הכללי.

הנה זה הוא מה שמצאתי לנחוץ להציע לפניכם עתה, ואבקשכם לעיין בכל הדברים ולענותני דבר ברור. אבל עלי להוסיף עוד, כי כל האמור הוא פרי התבוננות מרובה במשך ימים אחדים, והנני עתיד הפעם לעמוד על דעתי. כי באמת אומר לכם, שרואה אני, כי גם דעתי יש לה איזה ערך, ולא טוב תמיד לבטלה מפני דעתכם, בכל הנוגע להנהגת “אחיאסף” ו“השלח”. הנה, למשל, לא חפצתי מתחלה להנהיג החתימה לרבע שנה, ואתם אמרתם, שהדבר נחוץ, ונעניתי לכם. עתה הנכם דורשים בעצמכם לבטלה, אחר שקלקלתם המון אֶכסמפלרים משני הכרכים. או הנה, בהוסד “אחיאסף”, חפצתי לנהוג כמתוקנים שבאוה“ע ולבלתי עשות לנו “עושר” דמיוני ב”סטיריאוטיפים" שאינם שוים פרוטה, ואתם לא הסכמתם. עתה באתם בעצמכם לידי הכרה זו…. וכאלה עוד. לכן החלטתי הפעם לבלתי הרבות בוכוחים עוד….

לד"ר י. טהון, קראקא.

אודיסא, 14 נובמבר 97.

קודם כל – מז"ט! ברכתי מאוחרת מעט, אבל אין מוקדם ומאוחר בברכה.

ומאוחרת היא ברכתי, מפני שדבריך באוני בעת שהייתי עסוק ברפואת “השלח”, שהיה גוסס והולך למות, ע“כ היתה נפשי מרה עלי ולא יכלתי לכתוב לאיש דבר מזה, עד שאדע מה אחריתו. עתה אשמח, כי יש לאל ידי להודיעך, כי ישוב “השלח” לצאת מיאנואר הבא. הוא ישא עליו מעתה שם “אחיאסף” בתור מו”ל, אבל הנהגתו תהיה בידי, כמאז. כדי שיוכל להתקיים, הוכרחנו לעשות איקונומיא בכל ענפי הוצאותיו, ובין שאר דברים המעטנו גם שכר סופרים והעמדנוהו על 1,50 רו"כ בעד העמוד. הנני מודיעך זאת רק לשם ידיעה בעלמא, כי ידעתי, שלא בשביל השכר אתה מבטיחני “נאמנה” (כך אמרת!), כי תכתוב הרבה בשביל “השלח”. ובכן הנני מחכה לקיום הבטחתך.

“השלח” יצא בברלין, כמאז. אם נעשה שם "מרכז – לא אדע עוד. כי אני לא אוכל עוד ללכת לברלין (ה“איקונומיא” גרמה שמעתה אהיה מוכרח לעסוק גם “בהבלי עוה”ז" בשביל פרנסתי, והספרות תהיה לי לשעשועים בלילי טבת הארוכים, בשעות הפנויות מעבודה של חול, כראוי לסופר עברי), ולמסור הדבר לאחרים – לא אדע אם יתרצה “אחיאסף”.

לד"ר מ. עהרנפרייז, דיאקובר.

אודיסא, 28 נובמבר 97.

…. מן החסרונות אשר מנית ב“השלח” מודה אני רק באחד: בחסרון ההשקפה החדשית. כנראה, לא תדע, כי בהוָסד “השלח” חזרתי על סופרים שונים בבקשה שיקבלו עליהם את המחלקה הזאת, ולא עלתה בידי. פעם אחת גמרתי כמעט עם בריינין שיעשה זאת, ואח"כ נסוג גם הוא אחור. אני בעצמי לא יכלתי ולא אוכל גם עתה לעשות המלאכה הזאת, מפני טעמים שונים. ואולם אם תחפוץ אתה לקבלה עליך ולהתחייב לעשותה מדי חודש בחדשה בלי הפסק, אשמח מאד ואמסרנה לך בתודה רבה…..

….כשתשלח לי את הפרוגרמא של “החברה החנוכית”, אודיעך דעתי על זה. ולע“ע עלי להעירך, כי עד שנעסוק ביסוד גימנסיא ביפו, צריך היה לתמוך בבית הספר שכבר נמצא. המחלקה הרביעית נכונה להפתח עתה, והיא תהיה כעין מחלקה פדגוגית לחנך מורים עברים, אשר אנחנו פה מרגישים בחסרונם עד מאד. אבל כסף אין, וביה”ס חי בדוחק גדול. כמדומה לי, שאם היו תומכים בו כראוי, היה נקל מאד להרימו מעט מעט עד אינסטיטוט למורים, שהפרוגרמא הכללית שלו לא תהיה קטנה מזו של גימנַסיא.

בדבר מחשבתך להשיב עלי ב“העולם”, הייתי מבקשך לדחותה עד שתצא החוברת של “השלח”. כי מדברי המשיבים עלי למדתי, שדברַי בחוב' י“ב יצאו קצרים ביותר ונתנו מקום לטעות בכונתי וליחס לי מחשבות זרות שלא עלו על לבי. על כן כתבתי עתה מאמר ארוך על הענין הזה ואתנהו בחוברת י”ג.

בקורת על ה“פרדס” אקבל גם עתה ברצון, אבל לוח “אחיאסף” משנה שעברה כבר עבר זמנו, אחר שיצא עתה הלוח החדש, ולבקר את הלוח החדש אינני מוצא לנכון, מפני שעני הוא מאד בתכנו ובודאי יצא חייב מלפני משפטך. בזה אין כונתי לאמור, שאם תשלח לי אתה, או ישלח סופר אחר, בקורת אמתית עליו, לא אקבלה. חלילה לי מזאת! רק להשתדל בעצמי שתבוא בקורת כזאת על ספר של חברת “אחיאסף”, שאני, בתור אחד המנהיגים, מחויב לשמור על כבודה ומצבה החמרי, – זאת, כמדומה לי, אינה מחובתי.

למר א. לודביפול, פריז.

אודיסא, 30 נובמבר 97.

דבר “השלח” הוחלט לחיים. השנה תתחיל מיאנואר, וכבר שלחנו מודעה לכה"ע…..

איני יודע מהו מאמרך ע“ד קוסטיניא, אבל חושב אני, כי לא יתכן לתתו ב”השלח" באותה צורה (טנדנציוזית בודאי) שנתת לו בשביל להפיצו בחוברת מיוחדת לשם פרופגנדא. בקי אני מעט בעניני קוסטיניא, ומסופקני אם אפשר עוד לצייר מצב הענינים שם בצבעים מזהירים. אבל אם המאמר הוא ציור הדברים כמו שהם בלי הפלגה – שלחהו…..

תודה לך על הודעתך בדבר יק“א, ואבקשך להודיעני עד כמה יש באמת לקוות ממנה, כי תקדיש כל כספה לא”י, כמו שמרמז לנו הרצל גם במחברתו החדשה וגם ב“העולם”.

לר"מ בן הלל הכהן, הומיל.

אודיסא, 30 נובמבר 97.

…..דבריך נגדי ב“המליץ” קראתי. במחילה מכבודך, לא הבנת את דברַי כל עיקר, ורוב דבריך הם שלא ממין הטענה. אלו כתבת מאמרך בסגנון נאה, הייתי משיבך עליו, אבל עתה שסגנונך יצא מעט גס, בלי שמירת הנמוס, תהיה תשובתי – שתיקה. אבל על כלל הענין אתן מאמר גדול בחוברת הראשונה. – ביחוד לא יכלתי להתאפק משחוק בראותי, כי עשיתני לתלמידם של גורדון ובהר“ב. כנראה, לא ידעת, כי בעת שאתה וכל בני גילך התאבקתם בעפר רגלי המאורות הגדולים של ההשכלה העברית-הרוסית, ישבתי אני הרחק מכל “הרעש” ושאבתי את מעט השכלתי ממקורות אחרים לגמרי. “השחר” לא בא בגבולי, ואת גורדון ובהר”ב ידעתי רק בשם. ואחרי כן, כאשר למדתי לדעת את אלה (אם כי עד היום אינני בקי הרבה בספריהם), הייתי כבר איש בעל צורה קבועה ולא הוצרכתי לתורתם ולא יכלתי עוד להיות תלמיד מקשיב להם. ואולי זאת היא הסבה, כי נבדלתי בהרבה דברים מן הסופרים חברי.

ל“אחיאסף”, וורשא.

אודיסא, 5 דצמבר 97.

קבלתי כל מכתביכם האחרונים, והנני להשיבכם בזה על הדברים הדורשים תשובה.

את המודעה ³⁶ כתבתי כמו שמצאתי לנחוץ. מודעה אחרת לא אוכל לכתוב. לא הזכרתי מה שיהיה “אחיאסף” המו“ל מאותו הטעם עצמו שאתם חפצים להזכיר הדבר. במודעה נוהגים לכתוב כל מה שיש לו איזה ערך לטובת הענין, ועל כן לא ראיתי מימי שיבשרו את הקוראים דבר צאת איזה מכ”ע מרשות לרשות, אלא אם כן בעליו הראשונים התנהגו שלא כהוגן. אם היינו מוסיפים זאת בהמודעה, היה זה כאלו אמרנו: עתה יש לו ל“השלח” על מי להשען. ואף אם נניח (מה שבעיני עוד מוטל בספק), שגם הקוראים יחשבו שם “אחיאסף” לערובה יותר בטוחה, כמוכם, – היתה הודעה כזו, לפחות, “טאקטלאָז” ביחס להמו“ל הקודם, שסוף סוף גם הוא לא עשק את הקוראים ומלא חובתו עד סוף. – יתר הטעמים שכתבתם אינם מוכיחים ג”כ, שצריך להודיע זאת דוקא תיכף בכה"ע, ואינני רואה הפסד גדול, אם יוָדע הדבר לאחר איזו שבועות, בצאת החוברת הראשונה, שעל המעטפה יקראו אז הקוראים באותיות גדולות ומהודרות: המו"ל – חברת "אחיאסף ".

גם בהדברים “לבצר עמדתו” איני מוצא מקום להתקשות. הכונה מובנת היטב, ולהוסיף “בקשות ודברי התעוררות” במודעה המכוונת להמון הקוראים – חושב אני לדבר בלתי מועיל ושלא לפי כבודו של “השלח”.

ובכן הנני רוצה שתשאר המודעה כמו שהיא. במודעות הבאות לאחר שתצא חוברת י"ג, תכתבו מה שתרצו, כמו בשנה שעברה; אבל המודעה הזאת הראשונה, על דבר שיבת “השלח” לתחיה, צריכה להכתב כמו שנכתבה; זאת ידרוש כבוד “השלח” וכבודי, ואינני יכול לוַתר על זה.

ואולם אינני מוצא סבה להתנגד למחשבתכם ע"ד “המכתב החוזר”. במכתב כזה, שישָלח רק ליחידי סגולה, תוכלו לכתוב בשם “אחיאסף” כל אותם הדברים שנראים לכם חסרים בהמודעה…. אבל הצעתכם, שאחבר אני את המכתב, איני יכול לקבל, וגם אתפלא כי הצעתם זאת לפנַי. רואים אתם, שגם מודעה קצרה איני מוכשר לכתוב “כהוגן”, ואיך תחפצו שאחבר מכתב ארוך מלא התנצלות ותחנונים? מסרו הדבר למי שתחפצו, ובלבד שתחתמו על המכתב: “הנהגת חברת אחיאסף” סתם. כי לחתום שמי מפורש על מכתב כזה לא אוכל, ובלי חתימתי, רק בחתימתכם המפורשת בלבד, גם כן לא יתכן, כמובן.

אבל “מכתב חוזר אל טובי הסופרים” אינני רוצה לשלוח. מכל “טובי הסופרים” שלא השתתפו עד כה בעבודות “השלח” יודע אני רק שנים שלשה שהשתתפותם היתה רצויה לי, והם, אחר שלא נענו למכתבַי הפרטיים, לא יתעוררו גם למקרא מכתב חוזר של “אחיאסף”, ואף אם יתעוררו, אין הדבר כדאי “לעורר” בשבילם גם עוד עשרות סופרים שהתרחקותם הנאה לי והנאה ל“השלח”. ובפרט שבאמת אינני מרגיש כלל חסרון חומר. השתדלו נא שיהיו חותמים במדה הדרושה, וחומר ספרותי לא יחסר ל“השלח”. כבר ידעתי ע"פ הנסיון, כי חומר מוכן שאינו צריך עִבוד לא יבוא אפילו כדי שליש מן הדרוש גם אם יעבדו כל טובי הסופרים. אבל חומר בינוני שצריך לעבדו יבוא תמיד די והותר….

…..שמחתי מאד על בשורתכם, כי שלמתם למ. את המגיע לו. מי יתן ושלמתם גם לל“ב עוד חמשים רו”כ והייתם פוטרים אותי מצער חנם. הוא התאונן לפני, כי שלחתם לו רק חמשים והבטחתם להתאמץ לשלוח עוד חמשים. ה“התאמצות” הזאת, כמובן, לא מצאה חן בעיניו, ואע"פ שלא אמר לי מפורש, שהוא תולה את הקולר בי, אבל הבנתי זאת מבין ריסי עיניו. כי הלא באמת אני מסרתי לו את העבודה בשם “אחיאסף”. אחינו ג. יוכל לפרש לכם, עד כמה נחוץ הדבר, לכבוד “אחיאסף”, לגמור החשבון עמו…

מעשי ידיו של שפ“ר איני רוצא לקרוא בכת”י, אבל, אם תוכלו, תשלחו לי את הקורקטורא, לפחות, מן הגליונות הראשונים.

מחברתו של הרצל קבלתי, ותודה לכם…. אולי אדבר עליה בחוברת י“ג… בחוברת ההיא הנני נותן גם כן מאמר גדול בשם “לשאלת היום” על אדות ה”ציוניסמוס". אם ימצא חן בעיניכם, לא אדע, אבל עשיתי את חובתי…..

מכ“ע “דיא וועלט” לא יבוא אלי, והנני מוכרח לבקשו בכל שבוע אצל אחרים. ע”כ אבקשכם להציע לפני האדמיניסטרציא, שישלחו לי על שמי לפה אכסמפלר אחד תמורת “השלח”, ואם לא, ישלחו לי במחיר ע"ח “אחיאסף” (כלומר – “השלח”).

עוד יש לי צורך במכ“ע Jew. Chron. הלונדוני ועוד באיזו כתבי עת צרפתים ואנגלים היוצאים לתקופות השנה. ואבקשכם להודיעני אם יש לכם איזה עסק עם פַריז ולונדון, באופן שהחתימה על ידכם תעלה בזול יותר, כי ינכו לכם % בתור מו”ס. ואם לא, אחתום עליהם ישר מפה ע“י המו”ס שלי.

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, ברלין.

אודיסא, 5 דצמבר 97.

מכתביך האחרונים עם כל אשר בם קבלתי, ותודה לך. ממה שמונח בזה אתה רואה, כי “בין המצרים” ו“ברי ושמא” לא אוכל להדפיס. ומכלל לאו אתה שומע הן: כי שלשת השברים הראשונים אדפיס (בשנוים, כנהוג). מדוע אלו זכו בעיני ואלו לא? יכלתי אמנם לפרש לך טעמי ונמוקי, אבל ידעתי מראש, כי לא יספיק לך. ובכלל, אחר כל מה שכתבנו ודברנו איש לחברו בענינים האלה, כבר ידענו, כי לעולם לא נבין עוד איש את אחיו במקצוע זה. אתה כותב כמו שמצוה עליך “המלאך” המכה אותך ואומר לך: כתוב! ואני אינני יכול להמרות את פי “מלאכי” האומר לי: “דין הניין לי, יתהון לא הניין לי”.

את בקשתך בדבר מאמרו של ב. לא אוכל, לדאבון לבי, למלאות. המחבר יושב עמך בעיר אחת, ולא מן הנימוס הוא, שימָצא המאמר בידי אחר, בטרם ימָצא בידו הוא, בלי ידיעתו והסכמתו.

מצבך נוגע עד לבי, אבל הצעתך, שאתן לך עבודה תמידית ב“השלח”, אין לה יסוד. רואה אתה, עד כמה אני עמל עד שאצליח לתת למאמריך צורה שתהא, לפחות, במקצת לפי טעמי ורוחי, וגם זה לא תמיד אוכל לעשותו. ועתה הגע בעצמך, כמה מאמרים תוכל לתת לי בשנה, ומה יושיעך זה? ואולם הצעתי לפני “אחיאסף” דבר “המרכז” בברלין והוטב הדבר בעיניהם בכללו, ולא עוד אלא שהם רוצים למסור לך גם סוכנות “אחיאסף” בכלל. אפשר שתצא לך מזה הצלה פורתא….

הדיסרטַציא שלך קבלתי וגם קראתי בה זעיר שם זעיר שם. בעיקר רעיונך דעתי כדעתך, וכן חשבתי תמיד. אבל כמדומה לי, שהיה המאמר יותר יפה, אלו לא מלאת אותו המון “ציטַטות” מיותרות….

למר י. לנדא, פטרבורג.

אודיסא, 5 דצמבר 97.

קבלתי מכתבך, והנני להודיעך בזה את “הפרטיות” אשר דרשת ואשר לא הודעתיך במכתב הקודם, מפני שלא נעמו לי הפרטים האלה ביותר.

מצב “השלח” בשנה שעברה היה רע מאד. החשבון שעשינו מראש דרש, כי יהיו ל“השלח” אלפַיִם חותמים, ורק אז ישיב את כל ההוצאות. ומאחר שמספר החותמים היה לא הרבה יותר מחצי המספר הזה, נאכל כמעט כל הכסף שהקדיש המו“ל להוצאתו, ולא היה ביכלתנו להוציאו עוד. כמעט נואשתי כבר ממנו, אך נמצאו לו אוהבים אשר לא רצו בשום אופן להסכים שיחדל מלצאת, ובהשתדלותם נפתח פתח תקוה לעתיד באופנים האלה: קמצנו בהוצאות ככל האפשר, וגם אני הסכמתי לעבוד בשכר מועט, ואת פרנסת ביתי אבקש ממקום אחר, באופן שעתה, אם תתן החתימה מה שנתנה בשנה שעברה, יספיק כמעט לקיומו. המוציא יהיה מעתה “אחיאסף”, אך מפני שגם הוא קופתו מצומצמת ואין בכחו להשקיע מכספו ב”השלח", לכן הסכים ה' וו. ועוד עשיר אחר, לקחת עוד “אקציות” של “אחיאסף” על סך הגון, בתנאי שהכסף הזה יהיה מוקדש ביחוד להוצאת “השלח”.

אלה הם היסודות שעליהם יתקים הירחון היחידי בשפת עבר! – והטפשים מרעישים עולם בתחית העם, השפה והספרות.

למר י. קלוזנר, הידלברג.

אודיסא, 7 דצמבר 97.

את מכתבך עם המאמר קבלתי אתמול, והנני ממהר להשיבהו לך, כדי שתוכל להשתמש בו ולשלחו לאיזה מכ"ע אחר אם תחפוץ. להדפיסו לא אוכל, מפני שני טעמים: א) בכל היותו מכוון נגדי, עוד יש בו הרבה דברים (וגם סגנונו הכללי) שהדפסתם על ידי היתה יכולה להחשב כיוהרא. ב) עוד לפני זה כתבתי מאמר ארוך, בתשובה על מה שתפסו עלי כבר בלעדיך, ונתתיו בראש החוברת הנדפסת עתה ³⁷. במאמר ההוא נמצאה ממילא תשובה גם על מאמרך, ואיך אתן אחריו את מאמרך? מאמרי ההוא כבר נדפס, ואם יש בך סבלנות, הייתי מיעצך, לבלי הדפס מאמרך עד שתקבל החוברת (בתחלת ינואר), כי אף אם לא תסכים לכל דברַי, תצטרך בכל זאת לשנות הרבה מדבריך.

בדבר השנוים שאני עושה במאמריך, אעוץ לך עצה: הנה אתה מדפיס מאמרים גם בשאר כה“ע, וברור בעיני, ששם מדפיסים דבריך כמו שהם, עם כל “העוז והלבון”, עם כל “המקומות היותר מקוריים והמשפטים היותר נמרצים”; ועתה בחר לך אחד ממאמריך ב”השלח" ואחד מאלו שנדפסו במקום אחר ותנה את שניהם לקורא חכם ובעל טעם אירופי, – ויגיד לך איזה משניהם קרוב יותר לטופס הספרות האירופית ואיזה מהם עודנו מלא – במחילה מכבודך – “טל ילדות”.

על דבר הערתי בחוברת י“ב ³⁸אחשוב למותר לדבר עתה במכתב פרטי, אחר כי כבר השיבותי בדפוס ובקרוב יגיעוך דברַי. רק זאת אגיד לך: מעודי לא כתבתי מה שכתבתי בשביל שיחשבוני הצעירים ל”אלהים" (כדבריך), ולעולם לא אמנע מכתוב מה שאחשוב לאמת, אף אם יחשבוני הצעירים לשֵד….

שמחתי לשמוע, כי עוסק אתה בלמודיך כראוי, והנני מברכך בכל לבי, שתראה ברכה בעמלך.

ע"ד “השלח” אין לי מה להודיעך בפרטות. אחר הרבה הרפתקאות הנה הצלחנו להוציאהו עוד גם בשנה הבאה (משנת האזרחים), ומה יהיה אחרי כן? אלַלה יודע.

שכר סופרים קבענו מעתה רק 1,50 רו"כ בעד העמוד, כי המצב הרע הכריחני למעט בהוצאות ככל האפשר. אבל לך אין הדבר נוגע, כי לסופרים שעיקר פרנסתם היא מן העבודה הספרותית בעברית – להם נשלם כמקודם, בתור יוצאים מן הכלל.

למר מ. עהרנפרייז, דיאקובר.

אודיסא, 8 דצמבר 97.

קבלתי אתמול בערב את מכתבך מן 3 והנני ממהר להשיבך על הסדר.

בדבר השכר בעד ההשקפה מסכים אני לתנאך, אבל התנאי השני אוכל למלאות רק במדה קטנה מאד. מכל העתונים שקראת בשם אוכל להמציא לך רק את ה“איזרעליטא” הוורשאי, כי העתונים שיוצאים באמיריקא ואנגליא בלשון עברית ויהודית – כלם אסורים לבוא לארצנו ואיני מקבל אותם. אלו קראת רוסית היה ה“וואָסכאָד” מועיל מאד לעבודתך זו. זולת זה הנני מקבל עוד איזו עתונים בצרפתית ואנגלית. אולי קורא אתה צרפתית, ואשלח לך את “האוניוורס איזראעליט”.

השם “השקפה חדשית” אינו נראה לי. בינינו לבין עצמנו יודעים אנו אמנם, כי ההשקפה תהיה חדשית, אבל לקבל עלי התחיבות כזו לפני הקוראים איני רוצה. סוף סוף הרדקציא בכאן, וההשקפה נכתבת ב“אספמיא”, ובכל רצוננו הטוב וההשתדלות מצד שנינו, אפשר שבמשך השנה יקרה מקרה וההשקפה לא תבוא באיזה חודש. על כן אבקשך למצוא לה איזה שם אחר, שיהיה בו ממושג השקפה, אך בלי הגבלות זמן, למשל, “מעל המצפה” או דומה לזה, ובחצאי עגול תוכל להוסיף אחריו: “השקפה כללית על החיים והספרות”.

בדבר הזמן למשלוח ההשקפה טעיתי מעט במכתבי הקודם. החשבון כך הוא: לכל המאוחר צריכה החוברת להשָלח מוורשא ביום 20 בכל חודש. כעשרה ימים עוברים מעת צאת החוברת מברלין עד שתבוא לוורשא ותבוקר (ע"י הצנזור) ותגיע לידי אחיאסף. לפי זה צריכה היא לצאת מברלין בעשרה לחודש. וכדי שיהיה דבר זה אפשרי, צריך אני לשלוח את החומר האחרון לא יאוחר מן 22 בחודש שלפני זה. כי ארבעה ימים הולכת הפוסטא מפה לברלין, ואחרי כן הסדור, ואחרי כן ארבעה ימים שהולכת הקורקטורא משם לפה, ואחרי כן בחזרה, ואחרי כן תקון, הדפסה וכריכה. והכל ביחד הוא לא פחות משמונה עשר יום. ועתה צא וחשוב: חמשה ימים תלך השקפתך מעירך לפה (כי כן מקבל אני תמיד את מכתביך ביום החמישי לכתיבתם), ויום אחד, לפחות, תתעכב בידי; נמצא, שאף אם תהיה היא החומר האחרון למשלוח, עליך לשלחה תמיד בששה עשר לכל חודש.

ממילא מובן, כי אם כך צריך לעשות בכל חודש, בחודש הראשון על אחת כמה וכמה. ועל כן אבקשך, שתשלח את ההשקפה הראשונה בששה עשר לחודש זה. אקוה כי כבר נגשת אל העבודה מבלי לחכות לתשובתי, ולא יכבד עליך איפוא לעשות בקשתי. ואם תצטרך בפעם הזאת לקצר מן המדה שקצבנו, אין בכך כלום. אך אם בשום אופן לא תוכל לשלחה ביום הנ"ל, מוטב שלא תשלח כלל בחודש זה, ונתחיל מן החוברת השניה. כי לאחר בשביל זה מועד צאת החוברת אפילו ליום אחד לא אוכל.

על דבר היינה לא יבוא מאמר מיוחד, ותוכל לדבר כחפצך. גם על דבר המצב באוסטריא תוכל לדבר. רק אחת אבקשך, שתזכור תמיד, כי הרוב הגדול מקוראי “השלח” הם יושבי רוסיא, ועל כן צריכה השקפתך לטפל בהם ובחייהם יותר, אך בכל אופן לא פחות מבשאר היהודים, וביחוד עליך להזהר שלא תמשך אחרי הרהורי לבך, ולא תצא ההשקפה אוסטרית ביותר, כמו ש“קהלות יעקב” של ברנפלד נתהפכו לבסוף לקהלות אשכנז בלבד.

אם שלחת את מאמרך ע"ד הקבלה בשבוע זה עד היום, יבוא בחוברת הראשונה, ואם תשלחהו רק בסוף השבוע, אפשר שיבוא ואפשר שלא יבוא.

צר לי כי לא אוכל למלאות בקשתך בדבר מאמרו של ב.. ידעת את האיש, כי הוא נוח לכעוס ומלא חשדות תמיד. במאמרו הוא חושדני, שבסתר לבי הנני נוטה אחריכם, ואם יוַדע לו, כי שלחתי לך העתק מאמרו בטרם יצאה החוברת, יראה בזה פגיעה בכבודו. ואולם, לפי האמור למעלה, אין לך כל צורך בזה. מאמרו של ב. יסודר בדפוס רק בשבוע זה וממילא לא תספיק עוד לדבר עליו בהשקפתך לחודש זה.

הנני מחכה למאמרך ב“וועלט”. שבוע זה לא נתקבל עוד הגליון, ולא אדע אם כבר נדפס מאמרך….

בדברך על יהודי רוסיא, לא תשכח בודאי את הצנזורא.

אולי תמצא לנכון, בדברך על היובל של היינה, לשלב גם איזו דברים על היובל של הגר"א, שהיה זה לא כבר, בתור פַרַלילא וכדומה?

ל“אחיאסף”, וורשא.

אודיסא, 12 דצמבר, 97.

מכתביכם מן 25, 26, עם כל אשר בהם קבלתי.

הנני משיב לכם בזה את נוסח המכתב החוזר. עשיתי בו שנוים קטנים, אשר סבתם תבינו מדעתכם, וכלם אינם נוגעים בה“ריקלמא”, באופן שה“רושם” לא יתקלקל על ידם. באמת אומַר לכם, כי אינכם “נוראים” כל כך, ובקראי את הריקלמא, אשר בה ורק בה תשימו את מבטחכם, לא יכלתי להתאפק משחוק. האמנם תאמינו, כי אלו השורות האחדות של “דברי התעוררות” בכחם לפעול על אלה מן הקוראים אשר שני כרכים מן “השלח” לא פעלו עליהם למשוך לבם אליו בלי דברי התעוררות? הנכם רואים ע“פ הצלחת מכ”ע “די וועלט”, כי לא בדברי התעוררות תליא מלתא וגם לא בערך ספרותי אמתי (כי כל בעל דעה יודה, שמכה"ע הנזכר אין בו מאומה זולתי פרַזות, לפעמים יפות ולפעמים גם לא יפות), כי אם – בריקלמא ממין אחר לגמרי… וריקלמא כזו תחסר ל“השלח” לעולם או, לפחות, כל זמן שאהיה אני עורכו……

אם לא תבוא המודעה ב“המליץ” עוד ימים אחדים, צריך יהיה לדעתי לפרסם מנהגו עמנו ב“הצפירה”. אם תסכימו לזה, הודיעוני תיכף ואשלח לכם נוסח “מכתב אל המו”ל" בשם הנהגת חברת “אחיאסף”. תוכלו להאמין, שלא יהיו במכתב זה דברים המתנגדים אל הנימוס……

….בנוגע להצעת קַפלַן, לכתוב לשאר הסופרים שלא השתתפו ב“השלח” עד כה, לא אוכל להסכים לה. אלו שהייתי רוצה בהשתתפותם הם: ד“ר קצנלסון, דובנאוו וזלמן עפשטיין. והנה בנוגע לשנים האחרונים, בודאי אינם זקוקים למכתבכם. שניהם רוצים גם בעצמם להשתתף עמי בעבודתם, ואם אך יוכלו, יעשו זאת בלי התעוררות מצדכם. והראשון, אחר הבטחותיו בשנה שעברה, לא לכבוד הוא לא לי ולא ל”השלח" להוסיף ולכתוב לו. כנראה, עורך “המליץ” ימנעהו מזה, ואם מוצא הוא יותר נאה לפניו להיות מעוזרי “המליץ”, יהיה לו, ו“השלח” יתקים על ידי אחרים…..

בדבר “ספרות ישראל” אין לי מה לענות. הספר לא חדש הוא, ומלאכת המעתיק כבר ידענו כי באמונה היא נעשית, וע"כ אין כל צורך לבקרה ואפשר להדפיסה כמו שהיא….

למר ר. בריינין, ברלין.

אודיסא, 12 דצמבר 97.

קבלתי אתמול את אגרתך ותודתי לך מקרב לבי על ברכתך הטובה. את הצעותיך בדבר “השלח”, אם תואיל להודיעני אותן, אקרא בשים לב. ואיני יודע אל איזו “התיחסות” אתה מרמז, שתמנעך מעשות זאת. יודע אתה, כי אינני עקשן להכעיס, ובמקום שאני מוצא דברי אחרים נכונים, הנני שומע בעצה ומקיים בעצמי: “מכל מלמדי השכלתי”…..

חפץ אני לתת בקורת מפורטת על ספורי “בן עמי” שיָצאו באלו הימים. אולי תקבל אתה עליך את העבודה הזאת? בחוברת ינואר נתתי בעצמי הערה קטנה על הספר הזה, אבל, כמובן, לא הכנסתי עצמי בנתוח הספורים. את הבקורת הייתי חפץ להדפיס בחוב' פברואר או מַרס. ענני נא בהקדם.

ל“אחיאסף”, וורשא.

אודיסא, 15 דצמבר 97.

רק היום קבלתי מכתבכם מן 11, והנני ממהר להשיבכם, כבקשתכם.

כבר במכתבי הקודם הצעתי לפניכם, שאם לא ידפיס “המליץ” את הודעתנו, נדפיס מכתב גלוי על זה ב“הצפירה”. והנה עתה רואה אני ממכתבכם, כי גם אתם נוטים לזה. והנני שולח לכם בזה “מכתב אל המו”ל“, אשר אחשוב, כי נחוץ להדפיסו ב”הצפירה" ³⁹. ואם תאמרו להעתיקו לרוסית ולאשכנזית בשביל “הוואָסכאָד” ו“דיא וועלט”, לא אתנגד לזה. כמדומה לי, שאין צורך לשנות בו מאומה, אך אם תחפצו לשנות איזה דבר, הרשות בידכם….

בדבר המודעה במכה“ע הכלליים, דעתי שאין ראוי לעשות זאת. כי מכ”ע כ“השלח”, היוצא בחו“ל ונכנס לארצנו, ה”צניעות" יפה לו. ומטעם זה לא נתתי גם פה מודעה בכה"ע שלנו, כאשר בקש ממני סוכננו……

קבלתי מחברת הרצל בעברית, ששלחתם לי. ההעתקה לא עלתה יפה.

ב“המליץ” שקבלתי היום יש הודעה ע“ד “האפיקים בנגב”. אתפלא, כי לא חשב לו המו”ל גם את זה לקונקורנט. אך עוד יותר אתפלא, כי התיר המבקר את ההודעה בטרם הותר גוף העתון, בעוד אשר לנו לא התירו בשנה שעברה. – בקיום ה“אפיקים” אינני מאמין…..

ל“אחיאסף”, וורשא.

אודיסא, 16 דצמבר 97.

אחר כתבי לכם אתמול, קבלתי מכתבכם עם המודעות. בנוגע להודעת “השלח” כבר ידעתם דעתי. קראו נא את “הריקלמא” של “הצפירה” (גליון 268) ואמרו, אם הפרָזות כאלה…. מוכשרות “לעשות רושם”. ובכל זאת “הצפירה” עצמה מוסיפה, שאינה רוצה למשוך לב הקוראים “ולתקוע בשופר גדול של ריקלמא”. הנכם רואים כי גם היא מרגישה, שיותר מסוגל למשוך לב הקוראים קול בעלי נימוס, השומרים על כבודם וכבוד הספרות, והיא עושה ריקלמא בזה, שרוצָה להחשב בין אלה.

בקצרה, אני הנני מכיר בלבי הכרה ברורה, כי כל השפלות הזאת אינה שוה פרוטה. אבל מה אעשה לכם ואתם מאמינים באלהי הריקלמא. כתבו מודעה כטוב בעיניכם. ואולם להודיעכם למטרה זו את “הגדולות” שאני עתיד לעשות ב“השלח” בשנה זו – לא אוכל. “השלח” לא ישתנה הרבה בצורתו, והשנוים הקטנים שיבואו בו אינם שוים להודיעם מראש. “הבטחות” אין לי, ואף אם היו, לא הייתי מסכים לפרסמן, כי ידעתי ערכן של הבטחות סופרינו. “המאמרים היותר נכבדים” שיבואו במשך השנה איני יודע עוד גם בעצמי. כרוניקא חדשית לא תבוא. הנני עומד אמנם במו“מ עם ד”ר עהרנפרייז ע"ד “השקפה כללית” שתבוא אולי בכל חודש, אבל כל זמן שלא קבלתי את ההשקפה הראשונה ואיני יודע אם נעשתה כהוגן, לא אסכים לדבר על זה בקהל. הדבר האחד שאני יכול להודיעכם הוא רק שמות המאמרים אשר כבר נכנסו בחוברת הראשונה…..

בכלל לא אוכל להתאפק מלהגיד לכם, כי שאלת הריקלמא תמרר לי כל העבודה, ולמרות מצבי הרע, הנני מתחרט בלבי על שהסכמתי לקבל עלי שנית עריכת “השלח”…..

להחליף צבע המעטפה לא אמצא לנכון. כל כה"ע החדשיים הידועים לי יש להם לכל אחד מעטפה ידועה שאינו מחליפה אף אם יארכו חייו עשרות שנים. המעטפה היא חלק מצורת העתון, והקורא מתרגל לצייר לו את העתון במעטפה הידועה לו, וחלופים כאלה עושים רושם רע.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 17 דצמבר 97.

הנני מברכך בהצלחה בעבודתך החדשה ⁴⁰. רק אתמול, בקבלי מכתבך, שמתי עין על הגליון האחרון וראיתי, כי כבר נקרא שמך עליו, ואנכי לא ראיתי זאת קודם לזה. עתה, בהיותך העורך של מכ"ע זה, אקוה, כי ישתנה לטוב….

אם יודע אתה, כי מאמרך על היינה כולל “השקפה חדשה”, בודאי אקבלו ברצון. עוד בחוברת זו יבואו דברים אחדים על היינה. כי מסרתי לאחד הסופרים לכתוב מעין “השקפה חדשית”, והוא הודיעני, כי בהשקפתו הראשונה יבואו דברים גם על היינה. עוד לא קבלתיה. –אחשוב, כי בשביל “השלח” תשים לב ביחוד ליחוסו של היינה אל היהדות.

ל“אחיאסף”, וורשא.

אודיסא, 19 דצמבר 97.

…. קבלתי היום “המליץ” מיום ה‘, ועדיין לא באה מודעתנו. אם לא באה גם ביום ו’, אחשוב, כי צריך להדפיס ה“מכתב” ב“הצפירה”.

קראתי מודעתכם ב“הצפירה” מיום ו‘, והנני מתפלא ומצטער מאד על שהרשיתם לכם להבטיח בשם הרידקציא דברים שאינם מתאימים להאמת. מי הגיד לכם, כי “חלק הבלטריסטיקא יתרחב מעתה”? ומאין ידעתם, כי נמצאים באמתחתי “ספורים ושירים טובים מחיי עמנו מעשה ידי טובי המספרים והמשוררים”? ועל מה סמכתם כי הודעתם, “שאתן מקום רחב להשקפות פריודיות (באותיות גדולות!) על חזיונות שונים” וכו’, בעוד שאני הודעתיכם רק זאת, כי עומד אני במו“מ עם אחד הסופרים ע”ד השקפה פריודית, אבל כל זמן שלא ראיתי את השקפתו הראשונה, איני יודע אם תצלח ולא אסכים לפרסם הדבר? – הנני חוזר ומגיד לכם, כי אם בדאבון לב עלי להסכים לחפצכם, שתכתבו “ריקלמות”, אבל – שתבטיחו בשם הרידקציא דברים שלא אמרתי לכם ותעשוני בדאי, – לזה לא אסכים לעולם. ואבקשכם איפוא למחוק מן המודעה כל הדברים האלה ולבלתי הבטיח מאומה לעתיד מעניני הרידקציא, זולתי מה שתדעו באמת מפי, כי כן הוא וכי אפשר לפרסמו…..

קבלתי היום מאתכם תרגום רוסי ממאמרי “חקוי והתבוללות” ואיני יודע מי הוא המתרגם ומה חפצכם לעשות בזה. עוד לא הספיקה לי השעה לקראו.

מאחר שרוצים אתם מאד לפרסם מה שמעתה יהיה “אחיאסף” מו“ל “השלח”, הנני מוצא, כי תוכלו לעשות זאת בקשר עם הצעתכם ע”ד ספרי “אחיאסף”, ויהיה הנוסח כך: בהיות מעתה “אחיאסף” מו"ל “השלח”, מוצא הוא לאפשר לעשות הנחה לחותמי “השלח” הקונים ספרי “אחיאסף” וכו'……

למר א. קַפלַן, וורשא.

אודיסא, 21 דצמבר 97.

קבלתי מכתביך האחרונים וגם המחברת הרוסית ששלחתם ⁴¹. כבר קראתיה ותקנתי את התרגום במקומות שלא היה מכוון כראוי אל האוריגינל, ומחר אשיב אותה לכם. המתרגם השתדל אמנם להיות נאמן להאוריגינל, ובמקום שלא עלתה זאת בידו תקנתי אני, כאמור. אבל דא עקא, כי סגנונו בכלל לא עלה יפה, ובכל שורה מורגש תרגום. וזאת, כמובן, לא יכולתי לתקן. וגם בתקונים שעשיתי לא יכלתי מפני זה להשגיח על הסגנון.

ובכל זאת מסכים אני שתוציאוה, אבל רק ע“פ התנאים האלה: א) שתתנוה תחלה לאיש משכיל ובעל טעם שאינו יודע עברית, למען יקראנה ויגיד לכם, אם הבין כראוי את תכנה. כי בהיות התרגום מגומגם, ירא אני פן לא יהיה מובן היטב, ואני ואתם, היודעים את המאמר במקורו, אין אנו מוכשרים לשפוט על זה. ב) שתוציאוה בתור מחברת ראשונה של ספר שלם, ולא בתור עלה נדף. תוכלו לעשות זאת כך: לתת שער כללי: “כתבים נבחרים מאת אחד העם, מחברת ראשונה”, ואחרי זה עוד שער פרטי למחברת זו. ג) שתוציאוה בפורמט “אָקטַבא”, לא קטן מן הפורמט הרגיל של “אחיאסף”, ושיהיה בכל מחברת לא פחות מ”גליון" שלם. ואם לא יהיה במאמר זה כדי גליון שלם, תצרפו לו עוד מאמר אחד. ד) שתוסיפו הקדמה קטנה, אשר בה תגידו, כי המאמר נכתב בזמן פלוני ונדפס ב“על פרשת דרכים” עמוד כך וכך, וכדומה, כדי לתת איזה מושג להקורא הזר לספרותנו, מה טיבם של המאמרים האלה.

בדבריך על דבר הצירקולר הציוני יש הרבה אמת. ואמנם גם אני אינני אומר כלל ללחום בציוניסמוס הזה, כי אם רק לברר את המושגים ולהראות לציוניסטים שלנו, כי טועים הם בחשבם, שהציוניסמוס המערבי הוא זה שרוצים הם בו. את הבירור הזה אחשוב לנחוץ מאד, כי אין דבר המזיק לעניננו כערבוב המושגים. אבל לא אאריך פה, כי בקרוב תקבלו את החוברת ותראו מה שדברתי שם על הענין. מלבד מאמר ראשי, נתתי שם גם “ילקוט קטן” כמעט כלו “ציוני”. בו יש רצנזיא על מחברתו של הרצל ועוד……

לד"ר מ. עהרנפרייז, דיאקובר.

אודיסא, 22 דצמבר 97.

את ה“השקפה” – גם סופה – קבלתי ושלחתיה כלה לדפוס. תודתי לך על כי עמדת בדבורך בדיוק, ואקוה, כי כן תעשה גם לימים הבאים. סגנונה עלה יפה, כראוי למאמר כזה. את שמה קראתי: "השקפה כללית ", ובזה אחשוב, כי עשיתי בקשתך למחצה. ולפי שהשקפות כאלה רגיל הקהל לחשוב כגלוי דעת הרידקציא, ואתה כבר בראשית דבריך התיצבת כמתנגד לי, לכן מצאתי לנחוץ להוסיף הערה, כי גם היא אינה אלא מאמר פרטי הכולל רק השקפות בעליו, כדי שלא יהיה בזה מעין “יכה יוסי את יוסי”…..

קראתי מאמרך נגדי ב“דיא וועלט”, ושמחתי לראות לפחות אחד ממתנגדי מדבר בלשון בני תרבות. בנוגע לעצם הענין, שכחת דבר קטן: כי מעולם לא יעצתי לישב בחבוק ידים ולחכות עד שתשתנה תכונת העם בגולה. אבל אמרתי, להפך, שבשביל שתשתנה תכונת העם וחיי רוחו בגולה, צריך ליסד בארץ ישראל מרכז ליהדות, והוא הוא יהיה הכח אשר יפעל על רוח העם. בסוף מאמרך נפלת גם אתה בשגיאת יתר מתנגדי ויחסת לי מה שלא אמרתי. אם תראני, היכן מצאת בדברַי, שיש לעמנו “תעודה” מיוחדת בפזורו בין האומות וכי אין צורך ליסד “מדינת היהודים” עד תקופת “הצדק העולמי” – מובילנא מאני אבתרך לבי מסותא. אמרתי אמנם, כי עד אז לא תמציא לנו המדינה “מנוחה”, ושאלת היהודים לא תפתר על ידה בשלימותה. אבל להוציא מזה תולדה, כי אם כן, אין צורך במרכז לאומי בא“י, זאת יוכלו רק הציוניסטים החדשים ילידי האנטיסמטיסמוס, ולא “חו”צ” הישנים, המבקשים בא"י עוד גם ענינים אחרים, מלבד מנוחה גשמית ופתרון “שאלת היהודים” במובנה האיקונומי והמדיני.

ל“אחיאסף”, וורשא.

אודיסא, 23 דצמבר 97.

….אחר כי גם אתמול לא באה מודעתנו ב“המליץ”, אע“פ שכבר הדפיס את ה”ריקלמא" שלו, קרוב בעיני שלא תבוא עוד, ואקוה, כי עשיתם כדבריכם במכתבכם ומסרתם את ה“מכתב” ל“הצפירה”.

הנני חושב, כי בושתם בעצמכם, בקראכם בהריקלמא של “המליץ”, כי “אמת אחת יש בעולם ובה בחר המליץ”. והלא אתם הודעתם ב“הצפירה” כי “השלח” הוא הבוחר בהאמת, ואיך ידעו איפוא הקוראים, עם מי ה“אמת”? הנכם רואים, כי מלבד שפלות לעצמנו וגועל נפש לכל בעלי טעם, לא יביאו ריקלמות כאלה מאומה.

……אחר כתבי לכם במכתב הקודם ע"ד תרגום מאמרי “חקוי והתבוללות”, נזדמן אצלי אחד מטובי חברינו הרוסים, היודע עברית רק מעט, ומאחר שהייתי מפקפק בדבר, אם אפשר להדפיס תרגום מגומגם כזה, מסרתי לו החוברת, בבקשה שיקראנה ויודיעני דעתו, ועל כן לא השיבותיה לכם אתמול, כהבטחתי. עתה כבר הושבה לי, ודעתו היא, כי חרפה להדפיס מאמר כזה בתרגום כזה, שאין בו לא מן יפי הסגנון של האוריגינל ולא גם מסגנון רוסי נעים לאוזן. לפי דבריו, למרות מועט ידיעתו בעברית, נקל היה לו להבין את הדברים במקורם, ובכמה מקומות שלא הבין את התרגום או שנראו לו הדברים חסרי טעם, פנה אל האוריגינל והבין את הענין באופן בהיר. על פי המשפט הזה של איש בעל טעם ויודע השפה הרוסית לעמקה, הנני חוזר בי, ואינני מסכים להדפסת התרגום הזה. את המחברת הנני משיב לכם היום…..

למר ח. נ. ביאליק, סוסנוביצי.

אודיסא, 26 דצמבר 97.

מכתבך עם השירים קבלתי במועדו, ותודה לך. בחוברת ינואר נתתי “מקרא הציונים”, ואת “המתמיד” אתן בחוברות הבאות.

…. גם זאת אודיעך, כי לקיום “השלח” הוכרחנו למעט בהוצאות ככל האפשר, ובין שאר ה“איקונומיות” החסרנו גם 20% משכר סופרים, ואנו משלמים עתה בעד פרוזא 24 רו"כ הגליון, ובעד שירים 8 קאָפ' השורה. אך שנים שלשה סופרים, שעיקר פרנסתם היא מעבודתם בספרות העברית, הוצאנו מהכלל ונשלם להם כמקודם. כמדומה לי, שאתה יש לך מקור-פרנסה אחר, ואם כן הוא, אחשוב, כי תהיה עמנו בצרה. ואבקשך להודיעני, אם אולי טעיתי בזה.

למר י. מזל, מנטשסטר.

אודיסא, 9 מאי 98.

ספר אחיקר (לא אחיקור, כמו שאתה כותב) כבר נודע בין החיים זה זמן רב, וכבר נמצאה ממנו גם העתקה אשכנזית, ובקרוב יצא באנגליא קובץ אחד אשר יכיל כל ההעתקות העתיקות שנמצאו ממנו בלשונות שונות…. לפי זה, אם נחפוץ לתת בעברית העתקה נאמנה, יותר ראוי היה לחכות עד שיֵצא אותו הקובץ. ובכל זאת, מאחר שההעתקה העברית לא נועדה למלומדים, אפשר לעשותה גם על פי העתקת ד“ר דיללון לבדו, שבאה במכ”ע Contemp. Review…. והנני נכון לתת ההעתקה ב“השלח” ע“פ התנאים האלה: א) הקדמת דיללון והערותיו נועדו לקהל אחר, ולעברים צריך לשנותן הרבה. במקום ההקדמה הארוכה די יהיה אם יתן המעתיק העברי מצדו הקדמה קצרה, על דבר ערך הספר ויחוסו לספר טוביה, ויזכיר את המקור שעל פיו נעשתה העתקתו העברית. ומן ההערות צריך לבחור רק באלה שיש להן ערך ושיובנו בנקל לקוראים עברים. ב) בשלחך את ההעתקה, תשלח לי גם את החוברת של מכה”ע Cont. Rev. שבה בא מאמרו של דיללון, כדי שאוכל להשוות את העתקתך עם האנגלית במקומות שאמצא איזה קושי. כי מכה“ע הנ”ל אינו לפנַי וקשה להשיגו פה.

אם מסכים אתה לכך, תוכל לגמור את ההעתקה ולשלחה אלי….

ל“אחיאסף”, וורשא.

אודיסא, 12 מאי 98.

מכתביכם האחרונים קיבלתי, ומפני טרדותי בשבוע הזה נתאחרה תשובתי מעט.

בשנה שעברה דרשתי שיקָרא שם העורך על ה“לוח”, מפני שבשנה שלפני זו יצא הלוח בשֵם “אחיאסף” סתם, והכל ידעו, שאני ערכתיו. ע"כ חפצתי להפטר מן האחריות של הלוח השני. אבל עתה, שכבר נתפרסם בקהל, כי לא אני עורך את הלוח, אינני מקפיד עוד על זה. נ. לא דבר עוד עם ליליענבלום. ובכן תוכלו לעשות כחפצכם.

בדבר ספרים חדשים ל“אחיאסף” אין לי מה להוסיף על דברַי במכתב הקודם. רואה אני בדאבון לב, כי נבואתי עתידה להתקיים, ו“אחיאסף” יתהפך בעיקרו לבית חרושת של מחברות בעלות חמש פרוטות. אפשר שגם באלה יש תועלת, כדבריכם, ואפשר באמת, שאין קהלנו דורש ספרים חשובים ואין לו צורך בהם. אבל בכל זה לא תתישב השאלה הגדולה: אם כן, “אחיאסף” למה הוא? מחברות “מזמן לזמן” וכדומה יוכלו להוציא גם מו“לים יחידים…. על חשבונם הפרטי, ובשביל דברים כאלו לא היה כדאי כלל ליסד חברה שלמה שישתתפו בה חמשים איש מאוהבי הספרות…. לא תוכלו לצייר לכם, כמה גדול דאבון לבי למראה כל אלה, ולא אכחד מכם, כי ערכו של “אחיאסף” נפל בעיני מאד. הנכם רואים, כי “השלח”, אשר, לצערי, הנני נהנה ממנו הנאה חמרית, הולך בדרכו, מבלי נטות ימין ושמאל בשביל התועלת החמרית, והנני אומר לנפשי: אם יוכל להתקים כמו שהוא, מוטב, ואם לאו, אין תועלת בו ונוח לו שלא יתקים, ואני אמצא לי פרנסתי ממקום אחר. ואיך תחפצו איפוא, שבנוגע ל”אחיאסף" אהיה יותר ותרן על דעותי והשקפותי ביחס לחובותיו הספרותיות?

…. בנוגע להצעתכם לחדול מהדפסת מַספירו, הנה אם באמת יגיע הדבר למצב כזה, יהיה בעיני כאות על ה“בַנקרוט” המוסרי של “אחיאסף”. אבל כמדומה לי, שאין עוד סבה מספקת לזה. המחברת הראשונה היא רק הקדמה, והפרקים שאחריה מלאים ענינים יותר מושכים את הלב, וע“כ אין ראיה עוד ממה שלע”ע לא ירבו הדורשים. אלו הוצאתם עוד שתים שלש חוברות אחר הראשונה, אפשר שהיו מרבים לדרוש גם את זו. והנבואה שמנבאים לכם הסופרים והמו"ס אינה חשובה בעיני ביותר. זכורני, כי כבר היו נבואות על ספרים אחרים, שירבו הדורשים אותם, ולבסוף מונחים גם הספרים האלה בקרן זוית.

בקשתכם לתת איזה דבר בשביל ה“לוח” – לא אוכל למלאות. כי באמתחתי אין מאומה, ובקושי גדול הנני כותב לפעמים בשביל “השלח”. בעת האחרונה קשה עלי הכתיבה מאד, ומי יודע עם לעתיד אוכל לכתוב אפילו במדה מצומצמת כאשר עד כה….

להצעת ב. אינני מתנגד. אמנם יודע אני את חסרונותיו ואינני מאמין שיוציא בזה מתחת ידו דבר מתוקן בתכלית. אבל סוף סוף טוב בעיני אפילו ספר כזה מידי ב. ממחברת סנסציונית אפילו של נורדו… ואולם השאלה הגדולה, שצריכים אתם לשים לב לה, – היא: אם יעמוד ב. בדיבורו. כפי שידעתי את תכונותיו, אפשר לחשוב, כי יותר ממחברת אחת לא יתן לכם, ואחרי כן תתחיל פרשת ההבטחות וההתנצליות והאמתלאות – עד אין קץ.

שאלת התמונות¹ אינה נכבדה בעיני כל כך. תנו מה שתתנו. גם הקבוצות שהזכרתם אינן רעות בעיני. זולתי במקום הפרופ' ש. – שאין כל סבה להקים לו זכר בישראל, כי כמהו יש פרופיסורים עברים לעשרות ולמאות, ומאי חזית? - טוב בעיני מאיר איש שלום או הפרופ' דוד קויפמן. ואולי תעשו קבוצה מן המורים הראשונים או המנהיגים בבתי המדרש לחכמת ישראל בברלין, ברסלא, בודאפסט, ווינא? – זה יהיה מעין דבר בעתו, אחר כי מרבים לדבר עתה בארצנו ע"ד בית מדרש כזה….

לד"ר י. ברנשטין-כהן, קישינוב.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 12 מאי 98.

בחפצי לקבל מושג ברור מכל מה שנעשה בווינא, בטרם אכתוב לך, דחיתי תשובתי על מכתבך עד שאקבל מכתבך השני, שהבטחת לשלוח לי. ואולם לצערי המכתב הזה עוד גם עתה לא נתקבל, וכנראה גם לא נשלח, והזמן הלא אינו מחכה…

הנני פונה איפוא אליך בבקשה להודיעני – אם תחשוב לאפשר – את הידיעות הנכונות שעליהן אתה מרמז במכתבך. למותר אחשוב להגיד לך, שעם כל היות תוכן מכתבך מלא ענין (ועל זה אני מודה לך מאד), הוא לא יכול להספיק לי, אחר שהעיקר חסר בו: על אדות הפרוגרמא של עבודת הקונגרס, הגיעו לקבלת הסעיפים השונים, ביחוד אלו שאפשר לחשבם כנצחון מצדנו ושבודאי עלו בהתאמצות יתרה ומלחמה כבדה. “איך” זה מענין אותי בשביל כך, שמתוכו אני רוצה להוציא משפט, אם בתום-לב הסכימו הווינאים לההנחות שעשו לנו. מודה אני, שאופן הרצאת הפרוגרמא ב“וועלט” מביאני לידי מחשבה, שההנחות נעשו רק למראית עין, מטעמים שיסודם באופורטוניסמוס, והם, הווינאים, אינם חושבים כלל וכלל לעזוב באמת את הדיפלומטיא התמידית שלהם ולהרשות בקונגרס משא ומתן גלוי בתום לב על דבר השאלות שאנו חלוקים בהן. באופן אחר אינני יכול לבאר לעצמי את ההתאמצות הגלויה לעין לפרוש ערפל עד כמה שאפשר על סעיפים ידועים (ביחוד הסעיף החמישי).

ובנוגע להודעותיו של הרצל על דבר קבלת הבטחות ברורות מצד דיפלומטים טורקים ובנקירים שונים, כמדומה לי, שצריך להתיחס לזה בזהירות יתירה. ממקור נאמן נודע לי, כי הרצל, בהיותו בפריז, הודיע באופן מוחלט להברון רוטשילד, כי פוזננסקי מלודז נותן בשביל הבנק מליון רובל. ההודעה הזאת עשתה רושם עמוק על הברון, ועל יסוד זה היה נכון כבר לשנות את יחוסו לתנועה זו, שיש בכחה לעורר את הלבבות עד כדי להביא קרבנות כאלה. ואולם אחר חקירה ודרישה נודע, שההודעה הזאת ע“ד הבטחת פוזננסקי מוגזמת היא לפחות עשרים פעם… . מזה תראה עד כמה אפשר לסמוך על הודעות כאלה, אפילו כשהן מזכירות בדיוק את השמות והמספרים. ובכל זאת הייתי חפץ מאד לדעת, אם אמת היא – כמו שהודיעני ב. – שגם בווינא אינם מדברים עוד עתה על מדינה אבטונומית, כי אם על הבטחות יותר מצומצמות מצד טורקיא. לפי דעתי (שכבר פרסמתיה גם בדפוס) כשיעסוק הקונגרס במו”מ ע"ד הבנק, צריך יהיה להציג את השאלה הזאת באופן גלוי וברור ולהשתדל להשיג תשובה קַטיגורית עליה מצד המנהיגים.

ובסוף דברַי אחשוב לא למותר להודיעך, שמכ"ע Jew. Chr. היוצא בלונדון מקבל בעת האחרונה מווינא מכתבים מפליאים. שם מודיעים דברים כאלו מאחורי הפרגוד, אשר יכריחוני לחשוב, כי כותבם (או זה שמסרם לו) הוא איש המשתתף בישיבות הועד הפועל ויודע היטב כל הזרמים ואף כל האינטריגות. בגליון האחרון באה משם טלגרמא שתכנה הוא זה:

“אחר משא ומתן, שארך שלשת ימים וחצי, הקונפרנציא המכינה נסגרה. ביום הששי מצאה מקום מועצה קטנה, - ביחס להקונפרנציא שהיתה עתידה להתאסף, - ובה ד”ר מינץ, חבר הועד, התנפל בחזקה על ד“ר נורדו. הרצל הגין על ידידו. – איזו צירים מרוסיה ורומניא, וביניהם פרופ' מנדלשטַם וד”ר ברנשטין-כהן, השתתפו בקונפרנציא. הציונים הגליציים נפקד מקומם בדרך דימונסטרטיבית. הציונים הרוסים בקרו בדברים קשים את מהלך המעשים עד כה והנהגתו של הועד, ועל פי דרישתם נתקבלו איזו החלטות חשובות, שפירושן הוא: עזיבת הטקטיקא שאחזו בה עד כה. ד“ר ברנשטין היה מנהיגה של המפלגה הרוסית … ד”ר הרצל קרא באירוניא לד“ר ברנשטין: “דער רייכספיינד דעס ציונסטישען שטאאטסגעדאנקענס”. הצירים כבר שבו למקומותיהם”.

התוכל לבאר לי, מה היתה ההתנפלות על נורדו?

את מכתבך אלי קרא רק ש., כי חשבתי לדבר בלתי נכון לתתו למקרא לאחרים או למסור להם את תכנו….

פה נולד הרעיון, שצריך היה להגביל שנותיהם של הצירים לקונגרס הבא, שיהיו לא פחות מעשרים וחמש. טעם ההגבלה הזאת אינו דורש ביאור. כמובן,יודע אתה, שבפרלמנטים הגבלה כזו נוהגת במדה עוד יותר גדולה (על הרוב-הגדול הוא לא פחות משלשים שנה). אולי תוכל לקבל על עצמך את האיניציאטיבא להוציא דבר זה אל הפועל?

למר א. קפלַן, וורשא

אודיסא, 18 מאי 98.

…… הידעתם את האגיטַציה שהתחיל עתה ד“ר ק. נגד הרצל והועד הווינאי? מלבד המאמרים שהדפיס ב”המגיד" ובמכה“ע אנגלי Jew. Chr., הוא שולח ג”כ מכתבים פרטיים לאנשים שונים. פה קיבלנו אני ולל“ב מכתבים מאתו, ואחשוב שכתב בודאי גם לשפ”ר. צר לי מאד על הדרך המגונה שבחר לו, וצר לי עוד יותר על כי במאמרו ב“המגיד” הזכיר את שמי ונותן הסכמה על דברַי, ומזה יוציאו אולי אחדים משפט, כי בהסכמתי הוא עושה מה שעושה. ואולם לכם איניצריך להגיד, כי בכל היותי מתנגד להאנשים ההם ודרכיהם הזרים, מתעב אני תכסיסי מלחמה כאלו²…..

להרב א. לולי, פדובא.

אודיסא, 19 מאי 98.

שמחתי מאד על מכתבו הנכבד, בראותי שכ“ת מחזיק במדה של ת”ח אמתיים, שדרשו עליהם קדמונינו: “ואת והב בסופה”. אני מצדי איני צריך להגיד לכ“ת, כמה אני מוקיר ומכבד דברים היוצאים מלב טהור, אף אם מתנגדים הם לדעותי: על זה יעיד מנהגי עם מתנגדַי ב”השלח“. ועל כן הנני מקוה, כי כ”ת יוסיף עוד להשתתף עמנו בעבודתנו הספרותית. ידע נא כ“ת, כי מאמרו ע”ד הקבלה מצא חן מאד בעיני החכמים בארצנו, בהיותו מועט המחזיק את המרובה. ומאמרים כאלה מביאים תועלת הרבה. אחשוב, כי לא קשה לכ"ת למצוא נושא חדש למאמר ממין זה….

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, ברלין

אודיסא, 19 מאי 98.

כל מה ששלחת בעת האחרונה קיבלתי, ותודה לך. מאמרך “זקנה ובחרות” לא מסרתי עוד לבעליו, כי עוד לא מצאתי לי שעה פנויה לקראו. לכשאקראהו אמסור אותו ל“בנות ציון”.

כל השאר קראתי. ולא אכחד ממך, כי אתה מגרה בי תאוה לעסוק מעט בהלכות “הסייף” ולדרוש מבעלי הלכות אלו דין וחשבון על מערכי לבם: שיאמרו לנו בשפה ברורה, מה פירושם של הסודות והרמזים הללו. הנני קורא עתה למטרה זו איזו מספרי “הברית החדשה” שלכם, כלומר, מספרי ניטשה, וכאשר אגיע לסדר בלבי מחשבותי על דבר כל זה, אחליט אז, אם לטפל בזה או לחדול.

ק. התיצב על דרך לא טוב. מלבד מאמרו ב“המגיד”, כתב כזאת גם במכה“ע האנגלי “דשואיש קרוניקל” וגם מכתבים פרטיים הוא שולח לאנשים שונים בסגנון כזה. צר לי מאד על מעשיו, כי עי”ז הוא חוסם את הדרך בפני אחרים, הרוצים להלחם בכלי זיין יותר נאים ומהוגנים ³

לד"ר מ.י. ברדיטשבסקי, ברלין.

אודיסא, 22 מאי 98.

קראתי היום מאמרך “זקנה ובחרות” והנני מרגיש צורך לכתוב לך ולהודיעך, כי מתרעם אני עליך מאד: לא על שהנך מתנגד לדעותי – דבר זה ידעתי מכבר, ובאמת לא הוספת במאמר זה כמעט דבר על מה שכבר הגדת ושנית ושלשת במאמרים אחרים – אלא על זה אני מתרעם: שאתה מהפך את דברַי ומוסר אותם שלא כהלכה. ככה, למשל, אתה אומר עלי, שאני נותן היתרון למרובה צדדים “ואיני חפץ לדעץ, כי דוקא רבוי צדדים היא תוצאת התשת הכח והפגת הרוח המקורי” וכו‘. בעוד שבאמת כל עיקרו של המאמר ההוא (“כהן ונביא”) בא להוכיח, כי הנביא הוא “בעל צד אחד”, ועל כן – “כח מקורי”, בעוד “שהגמדים מרובי צדדים אינם אלא קרקע עולם שספגה אל תוכה את השפע היוצא מתוך התנגשות פעולותיהם של ענקים מצומצמים כאלו”. ואם היית קורא את המאמר בשים לב, אי אפשר היה שתיחס לי ממש ההפך ממה שאמרתי בו. כן אתה אומר, שיעצתי לחבר “אוצר היהדות” בתור תרופה לאותה המחלה שדיברתי עליה ב“תורה שבלב”: “כדי להשיב לנו אנושיותנו” וכו’, בעוד שבאמת, בעת שדברתי על “אוצר היהדות”, לא נגעתי כלל בשאלה זו ובקשתי רק אמצעי להפיץ בעמנו “ידיעת היהדות” ולא יותר. וכדומה עוד.

איני חושדך, כי בכונה שנית את דברַי, כדי שתוכל להשיב עליהם. אבל בדברים כאלה גם השגגה עולה זדון, כי לא כל קורא מאמרך קרא גם את דברַי במקורם, ונמצאת נותן מכשול לפני עור.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 22 מאי 98.

…. ברדיטשבסקי כותב מאמריו כמקודם ומדפיסם ב“הפסגה”, “השקפה” וכו‘. כי עלי יש לו תרעומת בעד הערתי ל“מכתב אל העורך” שלו בחוברת ג’. ואע"פ שבתור אנשים פרטיים נשאר יחוסנו כמאז, אבל בתור סופר לא יחפוץ עוד לעבוד עמי, כי נדמה לו כאלו רמזתי בהערתי, שאני מתקן ומשנה דבריו, מה שבאמת לא אמרתי שם כלל.

“דור תהפוכות” קבלתי וקראתי בעונג רב. ביחוד שמחתי על שהפכת בזכות הר"ש מיימון. לפני הרבה שנים קראתי את האבטוביאוגרפיא שלו, ועשתה עלי רושם עמוק, ומעי המו לו להאומלל הזה, אשר אבד דרך שלא באשמתו. וכשקראתי אחר זמן רב את דברי גרֶץ על אודותיו, העירו בי אותם הרעיונות וההרגשות שמצאתי עכשיו בספרך. רק על אחת אעירך: אתה מספר (ע' 56) כי בחפצו להמיר דתו, בא אל הכהן, ורק מפני שהכהן הכיר בו, כי הוא פלוסוף, לא בא הדבר לידי מעשה; בעוד שכפי הרשום בזכרוני, מספר מיימון את המקרה באופן אחר: כי הוא עצמו, בבואו אל הכהן, חשב לו לחובה לבאר לו תחלה את השקפותיו על עיקרי הדת הנוצרית, ומפני זה לא חפץ הכהן לקבלו. באופן הזה, כמובן, יקל בעינינו הרבה ערך העון הזה, וכל הספור עושה רושם של אנקדוטא זרה, המתאימה לדרכיו המוזרים של האיש הזה בכלל. – אבל אפשר שזכרוני מטעני, כי גוף הספר אינו בידי כעת….

עוד לא החלטתי, אם טוב לפנַי ללכת לבזיליא בפעם הזאת⁴. כי לישב ולשתוק ולקבל הכל באהבה – לא יתכן עוד עתה. ולהלחם בגלוי בעד דעותי – ירא אני, שלא תהיה אפשרות, אחר הצעד שעשה ד“ר ק. (בודאי קראת דבריו ב“המגיד”), שעי”ז נתן הרב בידי הרצל וסיעתו להתיצב לפני הקונגרס כ“נעלבים”. וכל מי שיֵצא נגדם יתנוהו לבעל-בריתו של ק.⁵

לד"ר א. ק. עֶסג

אודיסא, 24 מאי 98.

מכתבך קיבלתי בעתו וחכיתי למכתב מעהרנפרייז, אשר לפי דבריך דברת אתו פא“פ על מצב הענינים. והנה עתה קבלתי מכתב מאתו ובו אין דבר מכל מה שדברתם, אך בכלל אינו שבע רצון מדרך הוכוח שבחרת לך. וצר לי להגיד לך, כי גם אני מוצא, שמאמריך יזיקו יותר משיועילו. חבל כי לא יכלת לעצור ברוחך, ותחת להלחם בשיטה הנלוזה לבדה, דברת דברים קשים ביותר ביחס לאיש פרטי, ועי”ז עשית אותו ל“נרדף” ועלוב ועוררת חמת כל מכבדיו, וממילא גרמת, שיעצמו עיניהם מראות כל מגרעת במעשיו. מתחלה היתה תקוה בלבי, כי בקונגרס הזה אפשר יהיה לדבר בשפה ברורה ולבקר בלי חמלה כל השיטה ההיא. אבל עתה ירא אני, כי ע“י התרגשות הלבבות בסבת מאמריך, נבוא עוד הפעם לאותו המצב שהיינו בו בשנה שעברה, כלומר, שכל מי שלא יתקע בשופרו של “משיח” יהיה נחשב כאויב הרוצה “לפוצץ את הקונגרס” (“דען קאָנגרעס שפרענגען”), וע”כ מסופק אני אם אלך לבזיליא, כי מה תועלת יש בדבר, לראות הכל ולשתוק?

ובנוגע להצעתך, לא אוכל להסכים לה. חלילה לנו מלהרחיב בידנו את הפרץ. יותר טוב, לדעתי, לחכות עד אחר הקונגרס. ואם נראה באמת, כי אין שום שינוי לטוב, אז תהיה החובה על כל הרואים נכוחה להתאסף בשביל לבקש עצה.

למר ר. בריינין, ברלין

אודיסא, 25 מאי 98.

בתשובה למכתבך מן 23 הנני להודיעך, כי לחוברת הששית שלחתי כבר לפני שבוע מאמר קטן על אודות פרופ' שפירא מאת ה' ליליענבלום, אשר היה אחד מרעיו הקרובים כל ימי שבתו באודיסא. ה' לל“ב מדבר במאמרו רק על אודות הימים ההם, מבלי לנגוע בחיי שפירא בחו”ל. ומפני שאחשוב, כי אתה תשים לבך, להפך, רק למעשיו בחו“ל, לכן כמדומה לי, שאפשר יהיה לתת גם מאמרך בחוברת השביעית, בתור מלואים למאמרו של לל”ב. אם תסכים לזה, הודיעני, ואכתוב להמדפיס, שיתן לך מאמרו של לל“ב תיכף אחר הדפסתו, כדי שתדע איך לקשר דבריך בדבריו. לל”ב אינו נושא פנים להמת, אף כי, כמובן, זהיר הוא בלשונו, כראוי ברגע כזה….

לד"ר מ. עהרנפרייז, דיאקובר.

אודיסא, 26 מאי 98.

אגרתך קיבלתי. אקוה כי תעמוד בדבורך ותכתוב לי “בארוכה” באלו הימים ע"ד מצב הדברים בווינא. נחוץ לי מאד לדעת זאת, למען אדע איך להתנהג.

דרכי ק., כמובן, אינם מוצאים חן בעיני כלל, וכן כתבתי גם לו לעצמו, כי קיבלתי מאתו מכתב פרטי. כנראה, הוא אינו אומר להסתפק במאמריו בכה"ע, ושולח מכתבים פרטיים לכל אלה שהוא חושבם לבעלי כח ברב או במעט. כך אני דן מזה, שגם ליליענבלום קבל מאתו מכתב בסגנון כזה.

במכתבו אלי הוא כותב: “בלי ספק כתב לך ידידנו עהרנפרייז מה שנדברנו על דבר תעלולי הציוניים בוויען”. אם כן הלא דברת אתו וידעת מערכי לבו, ומדוע לא פקחת עיניו להבין, כי לא תהיה תפארתו על דרך כזה?

אתפלא כי לא הודעתני מה החליט, “הועד העברי” ע“ד “אגודת בה”ס”, ואיך החליט, כלומר, אם ברוב דעות או שכל החברים באו לדעה אחת. כמדומה לי, שהיתה חובתך להודיעני זאת, אחר כי באיזו דברים עיקריים היו חלוקי דעות בינינו, כמו שהעירותיך בזמנו. ולא אוכל להבין נמוס כזה: שמציעים לפני “הועד המרכזי” החלטת “הועד העברי”, בטרם ידעו איזו מן החברים עצמם את ההחלטה הזאת!

…. הרצל השיב לק. ב“דזשואיש קרוניקל”, וגם תשובתו אינה טובה ממאמרו של ק.: גם הוא מספר לשון הרע ומשתדל לבזות את מתנגדיו, ולא יותר.

למר מ. ז. פייערברג, נובוגרד-וולינסק.

אודיסא, 31 מאי 98.

“הקמיע” יבוא באיזו שנוים. “ליל אביב” לא נראה לי.

צר לי כי לא אוכל להושיע בדבר התאוננותך על איחור ההדפסה. החומר רב, ועל הסופרים להזדין בסבלנות. לא אתה היחידי בזה. באמתחתי מונחים עוד מעשי ידי סופרים שונים זה כחצי שנה ויותר, ועוד לא מצאתי להם מקום. ידעתי, כי לא נעים לסופר לחכות זמן רב כל כך, אבל מה כחי לתקן מעֻות זה, שהוא תולדה מוכרחת ממצב ספרותנו? לוּ היה “השלח” יכול לתת עשרים גליון בחדש, או לוּ נוסדו עוד שנים שלשה מכ“ע חדשיים כמותו ויכלו כלם עמוד, כי אז, כמובן, לא היו הסופרים נמצאים במצב כזה. אבל לע”ע עוד רחוקים אנו מעת מאושרת כזו.

לד"ר מ. י. ברדיטשבסבקי, ברלין.

אודיסא, 1 יוני 98.

…. על מכתבך האחרון אין לי מה להשיב. אם האֶתיקה של “שנוי הערכין” מתירה להביא מתוך מאמר שלם חצי פרזה ב“מרכאות” ולאמור: “כך וכך היא דעת בעל המאמר”, בעוד שבאותו מאמר עצמו, שורות אחדות אחר זה, נאמר ההפך ממש, – אם זה מותר, איני יודע עוד מה להגיד⁶. רק זאת היא נפלאת בעיני: מדוע כה כעסת על ברנפלד, שהשיב על מה שאמרת לא במאמר הנדון, אע"פ שבאמת זו היא דעתך שאמרת אתה מפורש במאמרים אחרים? והלא אתה אומר באצמך: “אם באותו מקום או לא באותו בקום – אחת היא לנו”. אך נניח זה, כי, כאמור, אחר תשובתך זאת, כל השאלות למותר הן… .

הועד הפועל הציוני, ווינא.

(תרגום מאשכנזית)

אודיסא, 5 יוני 98.

לצערי, מוכרח אני להודות, כי כל עמלי לא עמד לי להבין כונת שאלתכם. הן בודאי לא תחשבו, כי באמצעות גילוי-דעת כזה מצד חברי הועד הספרותי אפשר להוציא מתוך הועד הזה את האיש שעליו ידובר⁷? הועד הספרותי נבחר בלי אמצעי מאת הקונגרס, ואין זכות למי שיהיה להוציא מתוכו איזה חבר שהוא מאיזו סבה שתהיה. התוצאה היחידה מ“גלוי הדעת” המבוקש תהיה בודאי רק זו, שבעליו עצמם, כדי שלא לסתור את גלוי דעתם, מוכרחים יהיו לצאת מתוך הועד, וכה יבָטל הועד בפועל. ועם רצוי הדבר, שיבָטל הועד קודם זמנו מסבות שיסודן ביחוסים אישיים – מסופק אני מאד. ואולם בתור דימונסטרציא אפשר היה ליחס לגלוי-דעת זה ערך מוסרי אמתי רק אז, אלו בא מאליו, מתוך ההתמרמרות הפנימית, ולא אחר שהועד הפועל הנכבד דרש זאת בחזקה.

אבל, כמובן, איני רוצה לאמור בזה, שאני מסכים להנהגתו של ד“ר ק.. לי שנואים הם כל כלי-זין אישיים במלחמה בעד ענין כללי. ועל כן נראה לי הדבר מעציב מאד, שהועד הפועל הנכבד, בשעה קשה כזו, מוציא זמנו וכוחו במריבות אישיות. עניננו עומד עתה לפני סכנה של התפרדות, וזה לא – כמו שיש משתדלים לבאר לנו – רק מסבות אישיות קטנות, כי אם לרגלי הבדל עמוק בשאלות יסודיות. במצב מעציב כזה, הנה קודם כל מחויב הועד הפועל הנכבד לעמוד בפני הסכנה בכל כחותיו ולהשתדל לישר ההדורים בדרך שלום. עוד יש אפשרות לתקן את הקלקלה, אך לא בדרך הפוליטיקא שבחר בה הועה”פ הנכבד עד כה, פוליטיקא של דברים המשתמעים לכמה אפי ושל הסתר פנים או גלוי פנים שלא כהלכה ביחס לדעות ושאיפות השונות משלו.

למר ד. פרישמַן, לודז.

אודיסא, 6 יוני 98.

ביום ו' שעבר כתבתי לך ע"ד המקרה הרע שקרה לשירך והשיבותי לך גם את השיר. עתה קיבלתי את מכתבך היקר מן 20, והנני ממהר להשיבך.

לא אכסה ממך את האמת, כי דבריך על אדות מאמרַי הסבו לי עונג ושמחה רבה. כסופר, הלא תדע גם אתה, כי ינעם מאד לשמוע “קומפלימנט” מפי קורא שכמותך. אך לא זה הוא העיקר בנידון דידן. לוּ ידעת, כמה סבלתי צער ומכאובים על המאמרים ההם ומה גדל גועל-נפשי למקרא הטירַדות הנלהבות של סופרים ידועים, אשר אין בהם אף ניצוץ אחד של אהבת האמת ושאיפה אידיאלית, והכל רק לשם תגרנות, - לוּ ידעת אף מעט מכל אלה, היית מבין את הרושם שיעשו בלבי דברים הנאמרים באמת, אשר יגיעו לאזני לפעמים רחוקות.

צר לי מאד, כי מוכרח הייתי להכאיב לבך בהדפיסי את הדברים אשר דבר המבקר על אדות העתקתך. איני צריך לאמור לך, כי לא למען הרעימך נדפסו הדברים ולא למען הרעימך נאמרו מפי המבקר. כמו שראית מתוך אותם הדברים עצמם, המבקר יכבד מאד את כשרונך, ומלבד זה הוא איש תם וישר שאינו מוכשר לבקש מומים לשם איזו מטרה צדדית זולת האמת. הוא הגיד בזה מה שנראה לו אמת, ואני לא יכולתי להרשות לעצמי להשמיט דברים אשר ידעתי, כי למען האמת נאמרו, משום משא פנים לך או ל“אחיאסף”…. ממילא מובן, כי אם אך אמצא מקום לדבר על אדות אחת מעבודותיך דברים שיניחו את דעתך, אחשוב לי לחובה לעשות זאת, כבקשתך, אע“פ שבאמת אינך צריך ל”מליצי יושר", וטובי הקוראים יודעים אותך ואת פעלך לספרותנו במדה מספקת.

מקַנטור נסתם כל חזון זה זמן רב. הבטחותיו ל“השלח” לא קיים וגם על מכתבַי לא ענני. סבת הדבר נעלמה ממני. שמעתי אמנם, כי הוא אומר לשוב ולהוציא את “בן-עמי”, ובאין לי במה לתלות את שתיקתו, הנני נוטה לתלותה בדבר זה. אך אם באמת זו היא הסבה, ידאב לבי עוד יותר, האמנם יחשבני למין…. שחושבים את הספרות כמונופולין שלהם ונוטרים איבה לכל הבא לפתוח “חנות” חדשה ולהתחרות עמהם?….

ברגע זה עולה רעיון בלבי: אולי תוכל לתקן השיר שנפסל ולשלחו אלי שנית? ידעתי אמנם, כי קשה לתקן שיר, אבל חס אני על השיר הזה שיש בו בתים יפים מאד. וכמדומה לי, שמלבד הבית האחרון, אשר העביר המבקר קו אדום על כלו, נפסלו רק חרוזים בודדים אחדים אשר תוכל אולי להחליפם באחרים.

ואולם בכל אופן ברי לי, שתשלח לי בקרוב איזה שיר או ספור.

לד"ר מ.י. ברדיטשבסקי, ברלין

אודיסא, 16 יוני 98.

קבלתי מכתביך האחרונים, והנני מצטער מאד על מה ש“אחיאסף” מתרשל בדבר גמר ענין “המחלקה”⁸ עליך לדעת זאת וגם עלי לדעת זאת בעוד מועד. כבר כתבתי להם דברי זירוז. אבל היועילו דברַי?

בודאי תודיעני מה שיעשה ה' עמך אחר הסגר המחלקה, ואיך תסדר חייך. כי ריבנו הספרותי, כמובן, אינו מונעני מלבקש שלומך והצלחתך ומלהשתתף בצערך.

כבר התחלתי לכתוב מאמרי נגד ה“ניטשיאנים” העברים, כלומר נגדך. הוא יבוא בחוברת אוגוסט. את שמך איני מזכיר בפירוש, כי כמו שידעת, איני אוהב להלחם באנשים פרטיים בשמם המפרש. אבל המשכילים יבינו…

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 17 יוני 98.

יקרתך מן 12 קבלתי אתמול, על “דור תהפוכות” השני ידבר אולי מבקרי התמידי, אשר מסרתי לו הספר למטרה זו. אני בעצמי לא אמצא לנכון לעשות זאת, שמא יאמרו קטני-הנפש וצרי-עין שבין חברינו הסופרים (ואתה ידעת, כי אין צורך בעששית דיוגינס בשביל למצוא כאלה), כי לא לשם הספר, כי אם לשם המחבר הנני חוזר ומדבר עליו שנית.

למר א. קפלַן, וורשא

אודיסא, 21 יוני 98.

….“לשאלות היום”⁹ יבוא רק בחוברת אוגוסט. אינך רוצה להבין, שאם יש איזה ערך למאמרַי, זהו רק מפני שאינם נכתבים כלאחר יד. כל מאמר עולה לי בזמן וכח הרבה יותר ממה שעולים לאחרים אולי עשרה מאמרים. וע“כ לא אוכל להיות “קבלן”, “להעמיד” מאמר לכל חוברת. גם המאמרים הקטנים שאני נותן ב”ילקוט" לא בשעה שאינה לא יום ולא לילה נכתבים….

כנראה לא היטבת לקרוא את הערתי ע“ד הספרות (ילקוט, ל"א). כי אלמלא כן, היית מבין, ששני המשלים שהבאתי, הם רק אילוסטרציא ל”העניות הרוחנית של הסופרים והעניות החמרית של הקוראים“, שהזכרתי בראשית דברי. הביבליותיקא לא תוכל לצאת, מפני שאין סופרים ראוים לזה, וביאור המקרא – מפני שייקר מחירו ואין קונים לו. ועל המו”לים התלוננתי רק שהם עושים ריקלמא ומרעישים עולם על דברים של מה בכך ולא יחפצו לראות את דלותנו…..

לד"ר מ. עהרנפרייז, דיאקובר

אודיסא, 22 יוני 98.

…. אם השתתפותי בקונגרס הבא יש לה איזה ערך בעיניך, לא טוב תעשה כי תמנע ממני את הידיעות הפרטיות ע“ד המצב בווינא. הנני מגשש כעור באפלה ועלי לעשות לי ציור שלם ע”פ ידיעות מקוטעות שמגיעות אלי במקרה, בצירוף עם מה שאני קורא ב“וועלט”. הנני שומע מפיך כי התנגדו לה“שולפֿעריין” מטעמים מדיניים (?) וכי בייחוד התנגדו הרוסים, - ואיני מבין בזה כלום. כן שמעתי מצד אחר, כי שאלתי, (בחוברת ב') “הן או לאו”? עלתה לפני הקונפרנציא, והראש ענה: “לאו”! – ואיני יודע מפני מה מעלימים הדבר¹⁰. בעת האחרונה החלפתי מכתבים עם ד"ר ברנשטֵין-כהן, אך גם הוא נוהג כמוך: מקיפני בשאלות מצידו, ועל שאלותי אני אינו משיב. כנראה, אי אפשר להיות ציוני מדיני מבלי היות “דיפלומט” במקצת.

מדוע אתה אומר, כי מכל הועד העברי נשארנו רק שנינו? האחרים איפה הם? בודאי ידעת דבר המכתב ששלח “הועד הפועל” לחברי הועד העברי, שבו הוא שואל כל אחד, אם מוצא הוא לאפשר עתה לעבוד יחד עם ק.? אני עניתי להם כראוי להם. ומה ענית אתה?

אך בודאי ישארו גם שאלותי אלה בלי תשובה.

למר מ. קליינמַן, ברדיטשוב

אודיסא, 22 יוני 98.

מכתבך מן כ"ב סיון הגיעני במועדו, ומפני טרדותי הרבות לא עניתיך עד כה, ואתה תסלח….

האגיטַציא אשר אמרת לא מאתי יצאה. אינני אגיטַטור מטבעי, וכל מה שיש לי להגיד אני מגיד גלוי באזני כל הקהל. אם אהיה בבזיליא, אשתדל בודאי, שיתבררו כל הדברים הצריכים בירור (כי “דיפלומטיא” כזו שהצעת לפני רחוקה מלבי ואינני מקוה ממנה שום תועלת), אבל לא אנסה למשוך את הלבבות לדעותַי על ידי “שלוחים” ודרכים דומים לזה. את אלה אני מניח ל“אחרים”… .

הרב ש. מינור, ווילנא.

אודיסא, 22 יוני 98.

מוורשא שלחו לי את מאמרו וגם את מכתבו. והנני מתכבד להודיע בזה לכבודו הרם, כי לדאבון לבי, לא אוכל לתת מקום למאמרו, וזה מכמה טעמים: א) " השלח" בוחר בכלל ב“דרכי נועם”, ולא ובואו בו וכוחים בסגנון כזה. ב) " השלח" הוא מכ"ע לאומי וציוני, אם כי לא במובנם של הרצל וסיעתו, ואף כי לא ינעל דלת גם למתנגדים, זה רק אם באו להציע איזו טענות חדשות ובסגנון רצוי. ואולם כבודו הרם בא בטענות שכבר נשמעו הרבה פעמים, וגם אי אפשר להשיב עליהן בדפוס, כמו שיבין מדעתו. ג) הרבה מדבריו לא תרשה הצנזורא להדפיס

לד"ר ברנשטֵין-כהן, קישינוב.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 22 יוני 98.

חכיתי עד היום למכתבך שהבטחתני, וצר לי כי איננו. ומפני שלא קבלתי מושג ברור ממה שהיה בווינא וממצב הענינים בכלל, הנני מוכרח להשלים את החסר על ידי קומבינציות שאני עושה בעצמי על יסוד הידיעות המקוטעות ובלתי ברורות של כתבי העת. תוצאות הקומבינציות האלה הצעתי בהערה שתבוא בחוברת יולי של “השלח”.¹¹

ובזה הנני רוצה רק להודיעך, כי בהיות הזמן שקבעת למסירת ה“הרצאה” הולך וקרב, הנה נסיתי לכתוב מעין “עיקרי אמונתי”, אבל לא עלה הדבר בידי באופן הרצוי. ובאמת, איך יכול אדם למסור בדרך קצרה וברורה כל מה שהגה וכתב במשך עשר שנים? יותר מוכשר לעשות זאת איש אחר על יסוד מאמרַי (ולוּ רק על יסוד מאמריִ שנדפס ב“השלח” שנה זו חוברת ראשונה^.12 אבל אני בעצמי יקרות בעיני כל כך גם כל המחשבות הפרטיות הקשורות בשאלה זו, עד שאיני יכול לקצר. ולכתוב מחברת שלמה נראה לי בלתי מתאים אל המטרה, וגם העבודה העמוסה עלי לא תרשני זאת בשום אופן.

ובכן, אינני יכול, לצערי, למלאות בקשתך. אבל בטוח אני, שאם באמת ד"ר מנדלשטַם מוצא לנחוץ ללמוד לדעת את השקפותי, נקל לו מאד לעשות זאת, בהשתמשו בתור חומר לזה במאמרי הנדפסים. מתרגמים ימָצאו למדי גם בקיוב¹³.

למר י. עפשטין, מתולה.

אודיסא, 22 יוני 98.

מאמרך קיבלתי והוטב בעיני בכללו. אבל לדאבון לבי לא אוכל לעמוד בתנאך: “לשמור בו את הכתיב ואת הטעמים”. בנוגע להכתיב יש ל“השלח” פרינציפיון ידוע אשר לא יוכל לעבור עליו, אף כי במדה רחבה הוא נותן לסופרים רשות לעשות כרצונם. למשל, מלת “דוקא” לא אוכל להדפיס בה“א בסופה, מפני שרוב הקוראים לא יכירוה ולא ידעו פירושה. ובנוגע לנקודות, אי אפשר לעשות בקשתך, מפני שהאותיות שבהן נדפס “השלח” אין להן נקודות בביהד”פ, ורק בקושי ינקדו בו לפעמים איזו אות. וע"כ עלי למעט בנקוד ככל האפשר.

מלבד זאת מוצא אני לנחוץ לעשות איזו שינוים גם בגוף המאמר ולהשמיט במקומות שונים איזו מליצות שנראו לי יתרות ומקלקלות את הסגנון. אך זאת אוכל להבטיחך, כי כל השנוים האלה לא יגעו בגוף סגנונך ולא ישנו צורתו העיקרית.

אחיך אמנם נתן לי רשות מצדו לעשות כן ומקבל עליו את האחריות. אבל לבי מהסס אם יש רשות לסמוך על זה, אחר כי מפורש התנית עמי לשמור אף את “הכתיב”, וכל שכן את הכתוב. ובכן הנני מחכה לתשובתך.

למר י. קלוזנר, היידלברג.

אודיסא, 22 יוני 98.

ב. כדרכו, לא עמד בדבורו ועוד לא שלח את המאמר. עתה הייתי יכול אמנם לקבל את מאמרך, כי נקי אנכי מהבטחתי לב.. אבל בינתיים הגיעה אלי הצעת אחד מסופרינו המפורסמים והחשובים, שיכתוב ע"ד שפירא, אשר היה ידידו מנוער, ודחיתי את ההצעה מפני הבטחתי לב.; ועתה אם פתאם יבוא מאמר על שפירא מאתך, הלא אהיה בעיניו כמתעתע. כנראה, יהיה סוף הדבר, כי גם אחד מכל המאמרים האלה לא יבוא. זה הוא גורל עורך עברי.

למר ד. יֶלין, ירושלים

אודיסא, 28 יוני 98.

מכתבך בצירוף המשך “חיי היהודים” (פרק ו – ח) קבלתי, ותודה לך. עוד לא קראתיו,אבל הנני מעמידו על חזקתו, שלא גרוע הוא מן הפרקים הראשונים. בחוברת יולי נתתי רק פרק א – ד, ואת החמישי הנחתי להמשך הבא. כי ארבעת הפרקים לבדם מחזיקים שלשה עשר עמודים, ויותר מזה אי אפשר לי לתת בחוברת אחת….

בדבר השכר, כך הוא: כשנתחדש “השלח” וראינו, שהחשבון שעשינו בשנה שעברה לא עלה יפה, הוכרחנו לקמץ בכל ענפי ההוצאה, וביניהם גם בשכר סופרים, והחסרנו ממנו 20% וקבענוהו מעתה 1,50 רו’כ בעד העמוד, שהוא 4 פרנק. בזמנו הודעתי הדבר לכל הסופרים העובדים עמי, והסכימו לזה. וכשבאתי לשלוח לך שכר “קהלת אזמיר”, היה הדבר פשוט בעיני, כי גם לך ידוע הדבר, וע"כ לא חשבתי למחוץ לבאר לך טעם החסרון. אך עתה, בקבלי מכתבך, הפכתי “בספר ההעתק” שלי ולא מצאתי באמת הודעה כזאת במכתבַי אליך. כנראה, לא הודעתיך בראשית השנה, מפני שאז לא ידעתי עוד, שתרבה לעבוד עמי בשנה זו, ואחרי כן שכחתי. עתה הנה אני מוסר הדבר ללבבך: אם יודע אתה בעצמך, שאלו הודעתיך תנאי זה מראש, היית גם אתה מסכים לו, אין מן הראוי שתחפוץ להוציא תועלת משכחתי. ואולם, אם תוכל להבטיחני, כי אלו ידעת זאת מראש, לא היית מקבל עליך לעבוד בשכר כזה, הרי אני אשם בדבר, שלא הודעתיך, ואשלם לך כמאז. הנני מחכה איפוא לתשובתך. – אגב אשאלך: איך אתה רוצה לקבל שכרך, אם לאחר שיודפס כל המאמר או בסוף כל רבע שנה (כמנהגי עם שאר סופרי התמידים) או אחר צאת כל חוברת….

למרת מַלכינזון, (יפו?).

(תרגום מרוסית).

אודיסא, 28 יוני 98.

צר לי מאד, כי מוכרח אני להכזיב תוחלתך, בקונגרס הראשון אמנם נבחר ועד שיעסוק בשאלות הספרות העברית והחנוך העברי. אבל, ככל,המעשים הגדולים' של הקונגרס, גם הועד הזה לא היה אלא בדותא. מחמשת חברי הועד רק שנים (עהרנפרייז ואני) הראו, שהעניין קרוב אל לבם, לפחות באו במו“מ זה עם זה ע”ד הצעות שונות. וסוף סוף באנו לידי הכרה, כי בתנאים הנוכחיים יש רק דבר אחד שיוכל למצוא הד בלבבות ואפשר שיצליח - והוא אגודת בתי הספר (שולפעריין). במובן הזה נתחברה הצעה של ספר תקנות ונשלחה לועד הפועל הווינאי. אבל באלו הימים קיבלתי ידיעה מאת עהרנפרייז, כי בקונפרנציא של המנהיגים הציוניים עם הרצל בראשם, שנתאספה בימים האחרונים, מצאו את הצעתנו ‘בלתי נאותה’ מטעמים מדיניים. מה ענין “שולפעריין” ל“פוליטיקא” - ה' יודע.

מאמרי אשר תדברי עליו מכתב בשנת ¹⁴1893 ¹⁾, בעת שבאמת נראה שנוי לטובה בהנהגת בתי הספר של חכי“ח. בדבר הזה נוכחתי אז ע”פ דוקומנטים שונים וגם על פי שיחתי הפרטית עם ביגַר¹⁵. לצערי יודע אני, שזה היה רק חזיון זמני, ושאחרי כן הכל נשתנה עוד הפעם לרע. באחת מהערותי ב ‘השלח’ הראיתי על זה¹⁶, ולפי מה שנודע לי, עשתה הערה זו איזה רושם. הנני חושב על כן, כי טוב תעשי, אם תשלחי לי את הרצאתך ע“ד בה”ס בשביל להדפיסה, כולה או חלקים ממנה, עם הביאורים הדרושים¹⁷ דרך אחרת איני רואה. מן הקונגרס אינני מקוה הרבה.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 3 יולי 98.

מכבתבך וגם המאמרים קבלתי, ותודה לך…. למאמרך הקטן אתן מקום באחת החוברות. אבל אני מתקשה מעט בדבר המשל שהבאת מתולדות שי“ר. כי בהיות “תולדות שי”ר” שלך עתיד לצאת בקרוב, יש לחוש, שמא יראו בכל המאמר הזה מעין ריקלמה pro domo. אולי תסכים להשמיט זאת או אולי להחליף שי“ר בשד”ל או תמצא איזו עצה אחרת?

ה' קפלַן הוא בעל בטחון גדול. אבל כשאני לעצמי עודני מסופק בדבר, אם יוכל “השלח” להתקיים במצבו עתה.

יחוסי אל הציונים הולך ורע. יודע אני אמנם, כי במצב הענין עתה, כל דבריַ הם לבטלה. ואלו הייתי איש פרטי, כמקודם, הייתי מקיים בעצמי את המצווה, לבלתי לאמור דבר שלא נשמע. אבל בתור עומד בראש מכ“ע הלא חובתי היא לגלות דעתי, ומכיון שלא אוכל לשתוק ולא אחפוץ לדבר שקר, הלא בהכרח עלי להגיד מה שנראה לי אמת, ועי”ז הנני מעלה עלי קצף גדול מכל עברים. וע“כ הנני חושב באמת, כי אם אלך לבזיליא, אוסיף רק עצים על המדורה ואעורר רק אֶנרגיה יתרה בין עזי פנים הרבים במחנה, והועיל לא אועיל במאומה. אך לע”ע לא באתי עוד לידי החלטה גמורה בזה.

ל“אחיאסף”, וורשא.

אודיסא, 3 יולי 98.

…. ברדיטשבסקי מודיעני, כי קפלן היה בברלין וגמר שם עם ד"ר מַלטר, שימלא את מקומו של ברדוטשבסקי בכל עניני “השלח”. קפלַן לא כתב לי מאומה. אולי תדעו אתם פרטי הדבר-הודיעוני נא….

מחר אשיב לכם כל כתבי היד ששלחתם לי. ספרו של כ“ץ דורש תקונים שונים בסגנון, אבל גם כמו שהוא יש בו תועלת. “דעת אלהים” קראתי בסירוגין, ואיני יודע למה שלחתם אותו. הלא כבר כתבתי לכם…. כי אם תחפצו שאתקן אולי באיזה מקומות, תשלחו לי עלי הגהה. כי לקרוא בכת”י איני יכול. די לי כת“י “השלח” - השיר של יהל”ל היה לנגד עיני עוד לפני שנתים בוורשא, וקפלַן יודע את דעתי עליו, ואיני יודע לאיזה צורך שלחתם אותו שנית, אם לא שתוכלו לתלות את הקולאר בצוארי, שאני איני מסכים? אבל אני מסכים. מוטב שיוציא “אחיאסף” שירים גרועים שיש בהם איזה רעיון, מאשר ידפיס דברי בדחנות לרקחות ולטבחות…. בכלל איני מבין, למה לכם לשלוח לי ספרים שונים ולשאול דעתי עליהם? אם מדפיסים אתם סמרטוטים כאלה מבלי לשאול הסכמתי, אין עוד ספר בעולם שתהיו יכולים לפקפק בו, אם ראוי ח“אחיאסף” להוציאהו. שבוע שעבר הראני אחד הסופרים פה מכתב מאתכם, שבו תכתבו לו, כי עליו לפנות בהצעתו אלי, מפני שאני הרידקטור שלכם. והנני מבקשכם, שלא תוסיפו עוד לתת לי את שם הכבוד הזה, שאין לי רשות להקָרא בו, אחר כי “אחיאסף” מדפיס דברים רבים גם בלי רשותי, ואיני רוצה בשום אופן לשאת עלי האחריות בעד מעשיו. אם יוָדע לי, כי כתבתם עוד מכתב כזה, אהיה מוכרח להדפיס מודעה ב“השלח”, כי “אחיאסף” לא תמיד ישאל את פי במעשיו הספרותיים, ועל כן אין אחריותו עלי.. …

למר מ. קליינמן, ברדיטשוב.

אודיסא, 4 יולי 98.

הנני חושב לי לחובה להודיעך, כי לחנם אתה מצטדק על החשד שחשדתני ¹⁸. גם אני יודע, כי דרכי האגיטציא מקובלים בכל “המדינות הנאורות”, אלא שספרתי לך דברים כהויתם. היו ימים שגם אני האמנתי בתמימות, כי אפשר להיות אגיטַטור ישר דרך. אך הנסיון הורני, כי אגיטציה ישרה אינה עושה פרי וכי צדקו אלה החוקרים האומרים, שה“פוליטיקא” יש לה מוסר מיוחד, העומד עוד הרבה מדרגות למטה מן המוסר הפרטי. ומשבאתי לידי הכרה זו, נואשתי מלהשיג איזה מטרה על ידי אגיטציא, כי לא חפצתי להשפיל את עצמי עד למדרגה השפלה של “המוסר המדיני”. וזהו שאמרתי לך, כי אינני אגיטטור מטבעי.

שמא תאמר: אם כן, מדוע אני נלחם עם אחרים העוסקים בפוליטיקא ודורש מהם מה שאין היכלתם לעשות: לבחור באמת? התשובה היא: צריך לחסום הדרך בפני הרע, שלא יפרוץ את גבול המוכרח. ואם לא ימצא הרע על דרכו שום מכשול והתנגדות, לא יסתפק במועט ההכרחי. לפי מצב הדברים עתה, אינני מקוה אמנם, שיביאו דברי תועלת במובן זה, אבל חובתי היא ואעשנה.

למר בֶרי (Bery,).

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 4 יולי 98.

רק באלו הימים נודעה לי כתובתך ע“י שֶנקין, והנני ממהר להודות לך על מכתבך מקיוב. בודאי ידעת על נסיעת שנקין לקיוב ושיחתו עם מנדלשטם. כל הסימנים מראים, שאין שום תקוה לבירור הענין. המושגים הולכים ומתבלבלים יותר ויותר, ההתרגשות מתגברת באופן מלאכותי, ו”המים העכורים" הולכים ורבים. יעזרנו ה', שכל זה לא יביא לתוצאות מעציבות ביותר.

באלו הימים קבלתי מכתב מקליינמַן, ומתוכו נראה, ששם חושבים אותך לשלוחי, ההולך ונוסע ע“פ איניציאטיבא שלי למטרת אגיטציא. אני הבטחטיו, שאין הדבר כך, אבל אני חושב, שה”דיפלומטים" האלה לא יאמינו לי.

למר מ. עהרנפרייז, דיאקובר.

אודיסא, 5 יולי 98.

הנני חושב לי לחובה להודיעך, כי קיבלתי לפני ימים אחדים את הקורקטורא מן ה“השקפה” שבחוברת א', מצאתי לנחוץ להשמיט מתוכה שני דברים: א) ע“ד הקונפרנציא של חברות הישוב, שאמרת, כי נכונה היא להתאסף בסוף יולי ע”פ קריאת הועד הפועל. וזה מפני שבגליון ה“וועלט” בשבוע שעבר נאמר, כי הקונפרנציא תתאסף בבזיליא ביום 26 אוגוסט. קונפרנציא כזו, שני ימים לפני הקונגרס, בעת שכל חברי הקונגרס יהיו כבר בבזיליא, אני חושב לקומידיא ריקה. וכדי שלא אצטרך להוסיף מצדי הערה במובן זה, בחרתי יותר להשמיט הדברים. ב) בסוף גבריך הצעת, שההנהגה תהיה מעורבת מבני מזרח ומערב, כדי שהמתנגדים עתה יכנסו לפנים ויעבדו. ואם תזכור, כי הציונים סגלו להם מנג מכוער מאד, ליחס כל התנגדות מתנגדיהם - יהיו מי שיהיו - לבקשת תועלת עצמית ורדיפה אחר כבוד, אז תבין, כי דברים כאלה ב“השלח” יהיו מתפרשים במחנה הציונים באפן כזה, אשר זכרו בלבד יעורר בי גועל נפש. ובכן השמטתי הדברים והוספתי רק איזו מלים לסיום הענין….

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, בוקָאוו.

אודיסא, 6 יולי 98.

אגרותיך האחרונות קבלתי במועדן, ואתמול הגיעתני גם אגרתך ממקומך החדש עם האדריסא שלך עתה.

על כל הטוב שהודעתני בנוגע למצבך שמחתי מאד. הלואי שיתקימו תקוותיך….

לחנם תשתדל להפיג את “פחדי”, בהבטיחך אותי, כי לא תענה על מאמרי¹⁹. כבר הורגלתי כל כך בתשובות על מאמריַ עד שאין תשובה אחת פחות או יותר יכולה לעשות רושם בלבי וכל שכן להביאני לידי “יראה”. ובכן הנני לעשות בקשתך ואכתוב להמדפיס שישלח לך הגליון בצאתו. כמובן, יהיה רק לך לבדך ולא תמסרנו לאחר עד צאת החוברת. לע"ע לא קיבלתי עוד גם את הקורקטורא ממנו.

המאמר יצא “חריף” מעט, ויש בו דברים קשים, כי רואה אני, שהשעה צריכה לכך. בודאי לא תתרעם על זה.

לד"ר י. ברנשטיין-כהן, קישינוב.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 12 יולי 98

אע"פ שלא עניתני על מכתבי האחרון, הנני חושב לי לחובה לפנות אליך בזה בשאלה אופיציאלית:

האם חושב אתה, שהשתתפותי באספת וורשא הקרובה^{20 1)} תביא תועלת להענין? ואם כך תחשוב, התוכל להזמינני בדרך אופיציאלית בתור איש פרטי?

הדבר הוא כך: אע"פ שאפשר לראות מראש, מה יהיה הזרם העיקרי באספה, הנה בכל זאת, בחשבי לי לחובה לעשות כל מה שבכחי בשביל להעמיד על האמת (לפי דעתי, כמובן) את המסורים לעניננו בלב שלם, - רצוני להשתתף באספה ולהגן לפניה על דעותי. ואם זה לא נעלם ממני, ששם אהיה מוכרח להפגש לא רק עם מתנגדים מהוגנים וישרים, כי אם גם עם “עסקנים” ציוניים כאלה אשר אחשוב לפחיתות- כבודי להלחם בהם. אך לתועלת הענין, הנני מוכן להביא גם את הקרבן הזה, הקשה עלי מאד. ואולם, לבוא אל האסיפה בתור ציר של איזו אגודה – אני חושב, מסבות מובנות, לגבר בלתי נאות לעצמי ובלתי רצוי לטובת הענין.

למר ר. בריינין, שרלוטנברג.

אודיסא, 12 יולי 98.

קבלתי מאמרך בצירוף מכתבך…. בכללו אמנם טוב המאמר בעיני, וגם לא יעלה על לבי “לסתום את פיך ולמנעך מלהגיד האמת”. אבל האמת אינה דורשת כלל לספר דברים שבינו לבינך בנוגע למכתב פרטי אחד, דברים שלא יוסיפו מאומה על האמת, רק יעשו רושם רע בלב אניני הדעת, כאלו רצה הסופר להתהדר לפני הקוראים… את העמוד ההוא, המספר דבר ה“מכתב מאת העורך” אמצא לנחוץ להשמיט, ועוד איזו פרזות בודדות במקומות שונים. אקוה, כי לא תדקדק בזה….

תודה לך על ששלחת לי מאמרך הנדפס “הגאון מווילנא”. הכרקטריסטיקא יפה ואמיתית, רק חסיון אחד חשוב בחיי הגאון, הנראה בחירה סתומה, הנחת בלי ביאור ולא נכעת בו כמעט: – מלחמתו האכזריה נגד ראשי החסידות. ודבר זה יפלא בעיני עוד יותר, בזכרי כי אוהב אתה לטפל בענינים פסיכולוגיים כאלה. בנוגע לסגנונך, הלא ידעת מכבר, כי דרכך, להרבות בציטַטין ובהזכרת שמות מפורסמים, אינה מוצאה חן בעיני. במאמר קטן כזה, המחזיק שמונה עמודים, נזכרים תשעה שמות של חכמים ודיפלומטים, ורובם בלי צורך אמתי. גם בלשונך לא דקדקת הרבה ויש בה שגיאות (“להתלות א”ע", “גאוניותו התגלה”, “נחנקה תחת עול תנאי חיינו”). ואגב אעירך, כי מדבריך בעמוד 6: “אלו הורשה לנו לדבר בסגנון של שבירת האוזן ע”ד כח הזכרון, הייתי אומר: מוחו של הגאון נמשל לארגז מלא קופסות" וכו', - מדבריך אלה נראה, כי נעלם ממך, שמשל כזה ע“ד כח הזכרון נמצא כבר בתלמוד (גטין, ס"ז): רבי עקיבא אוצר בלום, ריב”נ קופת הרוכלים, ראב“ע קופה של בשמים”, וכפירוש רש"י שם….

למר א. קפלַן, ריינֶרץ.

אודיסא, 12 יולי 98.

מכתבך קבלתי בזמנו, אבל זה כשבוע ויותר שעניני הצבור פה הטרידוני והפריעוני מעבוד עבודתי בסדרים, כמנהגי. וע"כ נתאחרה תשובתי.

מאת ד"ר מַלטר קבלתי כבר מכתב, ואקוה, כי הוא ינהל את הענין כראוי, כי דיקן הוא במעשיו, כאשר אהבתי….

ע“ד זכ”ס, אחשוב, כי ברנפלד מוכשר לעבודה זו. מחברתו לא תהיה אמנם “מלומדת” כל כך, כמו שהיה שפ“ר עושה אותה, אבל תחת זה תהיה יותר נוחה למקרא. ואולם, אם לא יטעני זכרוני, כבר דברתם עם שפ”ר על אדות כתיבת תולדות זכ"ס, והוא יראה בזה השגת גבולו.

“מגדל המאה” הוא בודאי שם נאה²¹, ואתה בודאי כבר תצייר לך במחשבתך, איך יעמוד “אחיאסף” על ראש ה“מגדל” ויקרא בקול: עושו, חושו, גושו וכו'. אבל ירא אני, כי ה“מגדל” עצמו יהיה רעוע ביותר, והעומד על ראשו יכָשל ויפול. מלבד ברנפלד (ואולי גם בריינין, אם יכתב ספרו באמת), איני יודע, מי יהיה עוד בין בוני ה“מגדל”, ואולם אמת אגיד לך, כי מתבייש אני לדקדק עם “אחיאסף” דקדוקים כאלה, אחר מעשיו בשנה זו. חברה ספרותית שאינה בושה להוציא מחברות זרגוניות ריקות מכל רעיון ומכל מעלה ספרותית (ביחוד החוברת האחרונה),- האם לא שחוק הוא לדקדק עמה כל כך? - עשו איפוא בזה כחפצכם.

בנוגע לחלוקת הספרים הגדולים למחברות נפרדות, הנה, כמובן, אין דעתי נוחה מהתחכמות מלאכותית כזאת. אבל מטעם האמור אינני מתנגד גם לזה.

… אחשוב, כי עתה תבין גם אתה, מה היא ה“פובליציסטיקא” שלנו ומי הם ה“פובליציסטים” שלנו. זה יותר מחצי שנה שהתחלתם להוציא “מזמן לזמן”, – ומה עלה בידכם?….

עול גדול אתם עושים לי במה שתאחרו במשלוח הכסף…. בכל חודש יש לכם “תירוצים” אחרים, ומראשית השנה ועד עתה לא שלחתם עוד אף פעם אחת במועדו…. ה' יודע, כי כל אלה הדברים ישניאו עלי את כל הענין, עד כי יש אשר אקוץ בעבודתי ואבקש רחמים מלפני רבון העולמים לפטרני מכל זה וליתן לי יכולת להתרחק מעולם ספרותנו, שאף יום אחד לא ראיתי עוד בו חיים של נחת רוח, זולתי כעס ומכאובים. ביחוד רע עלי הדבר, שאתם מביאים אותי לדבר ולחזור ולדבר על עניני כספים, בעוד שידעתם היטב, כמה קשה עלי לדבר על ענינים כאלה. “לא, אחים! לא כך עושים גֶ’נטלמנים”, כאשר חשבתיכם תמיד.

“זקנה ובחרות” של ברדיטשבסקי קראתי, כי שלח גם לי אֶכסמפלר. וכבר הוכחתיו על פניו על כי בהרבה פרטים הפך את דברי והגיד בשמי את ההפך ממה שאמרתי, והוא הודה לי, כי בשגגה עשה זאת. בחוברת אוגוסט נתתי מאמר ע“ד “התורה החדשה” של ברדיטשבסקי וחבריו, אע”פ שלא הזכרתי שמו מפורש. המאמר, כמדומה לי, עלה יפה. אך לא הכל יבינוהו….

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, בוקָאוו.

אודיסה, 13 יולי 98.

“האירוניא שלי” היתה מובנת לך היטב, אלו זכרת לשונך במכתבך: “ואתה אל תירא מאומה, כי הלא תדע כי נעשיתי מן הנצעקים (?) ואינם עונים”²².

אלמלי הייתי עתה עמך בעיר אחת, הייתי מזמינך לדין לפני בית- דין של סופרים מומחים בכל לשון שתרצה, שיחרצו משפטם, אם האומר לחברו: “דבריך סתומים ומלאים ערפל, עד שמסופק אני אם גם אתה בעצמך תוכל לפרש לנו היטב את מובנם”, – אם האומר כך הרי הוא שופך “קיתון של שופכין” על פני חברו. ומאחר שברי בעיני, כי שום סופר שבעולם לא ימצא בדברים כאלו אפילו טפה אחת של “שופכין”, הייתי דורש שיגזרו עליך נזיפה על כי זה פעמים אחדות השתמשת במבטא זה, שבו בעצמו יש אמנם באמת ריח של שופכין.

ובנוגע לעצם המאמר, הנה בודאי קבלת אותו כבר וראית, שלא באיש אני נלחם, כי אם בדעות שאני חושבן לנפסדות. אבל טענתך גם כשהיא לעצמה נפלאה מאד. זה שנים אחדות שאתה משתמש בכל מקרה הבא לידך להשיב על דברַי ולבטל דעתי מפני דעתך. אם עלה זה בידך באמת, - זו היא שאלה שאין אנו שנינו מוכשרים לשפוט עליה בלי משא פנים לעצמנו. אבל בכל אופן אתה עשית את שלך, ואני, כל זמן שלא ראיתי צורך להשיב, החרשתי. ועתה, כשנראה לי צורך בדבר לצאת נגד דעותיך ודעות חבריך, אתה אומר, כי לא נאה להשיב על דברי איש שידיו אסורות. אבל איש שידיו אסורות אינו עושה כלום, ואתה, עם היות, לפי דבריך, ידיך אסורות, אתה הולך ומדפיס מאמרים שונים ב“הפסגה”, “השקפה”, “ממזרח וממערב” וכו'! אכן איש נפלא אתה ונפלאות השקפותיך.

למר א. קַפלַן, ריינערץ.

אודיסא, 15 יולי 98

…. כנראה, יודע אתה ע“פ הנסיון, שבוכוחים ידי על התחתונה, כי סוף סוף אקוץ בוכוחים ריקים – ואשתוק. אבל הפעם אין את נפשי גם להתחיל בוכוח, כי אם אשוב ואומר לך בדברים ברורים: הרבה דברים עשה “אחיאסף” בשנה זו, שלא היה עושה אותם בשום אופן, אלו היתה ההנהגה באמת בידי. אבל בהיותי רחוק ממקום המעשה, יש שהנני מוכרח לבטל דעתי…. מפני שאתם מאימים עלי, כי קיום “אחיאסף” תלוי בזה, ויש שאתם עושים נגד רצוני…. ועוד יש ויש. ובכל זאת לא אוכל, כמובן, להסיר מעלי לגמרי את האחריות, אחר שהכל יודעים, כי הנני חבר לההנהגה, ובעל כרחי הנני מרגיש על שכמי חלק מן המשא, הכבד עלי מנשוא. ועל דא, כידוע לך, קא בכינא, וכבר הודעתיך עוד לפני זמן מה, כי אלו ידעתי שלא יזיק הדבר למצב “אחיאסף”, הייתי מבקש מאת האספה לפטרני ממשמרתי ולמנות אחר תחתי. אבל אתם, שיודעים אתם היטב, כי הנני עתה רק “האופן החמישי” בעגלת “אחיאסף”, מחוייבים הייתם לכאורה, לפי מדת היושר, להמעיט את אחריותי ככל האפשר. והנה אתם עושים ההפך: מטילים עלי עוד אחריות מיוחדת, בתור “רידקטור שלנו” (כמו שכתבו לאותו סופר)²³ או בתור “ראש ההנהגה” (כמו שצוית אתה לכתוב, כדבריך). ודבר זה לא אוכל לסבול בשום אופן. והנני חוזר ואומר, כי אם כה תעשו גם לעתיד, אהיה מוכרח להדפיס מודעה בנוסח שהודעתיכם. אתה אומר אמנם כי אין לי רשות על זה, וכי זה “נגד האמת”, אבל אם יבוא הדבר לידי כך, אקוה להראות, שיש לי רשות על זה וכי לא נתרחקתי מן האמת. אך לע”ע אחשוב זאת למותר, בתקותי כי לא נצטרך לזה.

בדבר ההצעה הווינאית²⁴ שכחתם, כנראה, שני דברים: א) כל כה“ע הז’רגוניים, בלי הבדל, היוצאים בחו”ל אסורים לבוא לארצנו, ולפי הנראה, אין שום תקוה, שיוציאו איזה מהם מן הכלל. ב) מכ“ע היוצא בחו”ל מגיע לידי הקוראים (כנסיון “השלח”) לאחר שנים או שלשה שבועות מיום צאתו, ואין לזה שום עצה, לפי דבריכם עצמכם, ואם דבר כזה עוד יתכן במכ“ע חדשי, הנה מכ”ע שבועי המאחר לבוא כל כך אי אפשר שיצליח ואין לו שום ערך. כי החדשות שיביא יהיו בעיני הקוראים “כשלג משנה שעברה”.

ואולם אם שני הדברים האלה אינם מעכבים בעיניכם, לא אעמוד על דעתי, אחר כי שניהם אינם אלא שאלות חיצוניות הנוגעות לההצלחה החמרית של הענין, והנני סומך בזה עליכם. אך לא כל כך הוא בנוגע אל ה“עריכה”. אם בדבר ספרים ומחברות עוד אוכל להשגיח מעט או הרבה, ובכל זאת ידפיס “אחיאסף” מחברות שאני בוש להביט עליהן, ואתה אומר אח“כ, כי הכל נעשה ברשותי – מה יהיה בצאת מכ”ע ז’רגוני ע“י “אחיאסף”, שאני לא אוכל להשגיח עליו במאומה, ובכ”ז תהיה אחריותו גם עלי, אחר כי נוסד “ברשותי”? לכן לא אוכל “לחוות דעתי על הענין בכלל”, כבקשתך, כי ה“כלל” תלוי קודם כל בה“פרט” הזה: שיהיה הרידקטור איש אשר אוכל לסמוך על ישרת לבו ועל טוב טעמו…. מלבד זאת, יש עוד שאלה אחת: אתה אומר, כי הועד הפועל יתן תמיכה שנתית, אבל אין אתה אומר (מה שמובן אמנם מאליו), כי בעד התמיכה הזאת ידרוש הועד, שיהיה מכ“ע זה כלי מבטאו וידבר כל מה שיצוו עליו “משם”. וכשאני זוכר את האורגן של הועד עצמו ואת דרכיו הנלוזים, אשר כל ישר לבב יקוץ בהם, הנני מצייר לי היטב, מה תהיה תכונת מכה”ע הז’רגוני שהועד ידבר מתוך גרונו. אינני מאמין, שאיזה איש ישר ימכור נשמתו להיות רידקטור לאורגן כזה. ובכל אופן, אני לא אסכים בשום אופן (אלא אם כן ימחה “אחיאסף” ראשונה את שמי מבין חברי ההנהגה), שיהיה שם “אחיאסף” נקרא על אורגן כזה. – ואולם אם אפשר לסדר הדבר כך: שגם העריכה וגם ההוצאה יהיו נקראות על שם הועד או אחד מחבריו, ו“אחיאסף” יעסוק רק באדמינסטראציא, אז אראה בזה רק עסק של ממון, כשאר עניני בית-המסחר של “אחיאסף”, ולא אתנגד לזה…..

תודה לך על הודעתך הקצרה בדבר עניני ווינא. לבזיליא, כנראה, לא אלך, מסיבות פרטיות וכלליות, והעיקרית היא, כי למרות הבטחתך, שישמעו לדברַי, יודע אני ע"פ נסיון השנה שעברה, שאין האנשים האלה מוכשרים להטות אוזן לדברי מי שאינו מהם ואינו כמהם….

תחת זאת רוצה אני ללכת לוורשא בשביל להשתתף בהאספה שתהיה שם לפני הקונגרס, ולהציע לפניה את השקפותי על מצב הענינים. יודע אני אמנם, כי גם שם ישחקו הנערים לפנינו, אבל שם אקוה, כי ימָצאו גם אנשים אשר יקשיבו לדברַי ואולי גם יכָנסו אל לבם. ואולם השאלה היא: באיזה אופן אוכל להשיג חפצי זה? להיות “ציר” לאחת האגודות (לוּ גם נניח, שתמָצא אגודה ציונית אשר תסכים לבחור בי, “האויב הנורא”), לא אחשוב לאפשר. כי דבר זה יטיל עלי חובות שונות ביחס לבוחרַי, ולא אהיה חפשי לדבר ככל אשר עם לבבי. ועל כן פניתי שבוע זה במכתב לד"ר ברנשטֵין- כהן והצעתי לפניו, שאם יחשוב, כי יש תועלת בהשתתפותי באספה, ישלחו לי הזמנה אופיציאלית, שאבוא אל האספה בתור איש פרטי. אבל איני יודע, אם החוקים הפרלמנטריים (הלא הכל נעשה אצלנו עתה בדרך הפרלמנטים הגדולים) ירשו לעשות זאת.

למר י. קלוזנר, הידלברג

אודיסא, 20 יולי 98.

בשבוע שעבר שלחו לי מוורשא את מאמרך “מלחמה בשלום”. אבל לדאבון לבי איני מוצא לאפשר לתת לו מקום. כי לפי דעתי גזרת בו “גזרות” שונות, מבלי הביא ראיות מוכיחות באמת. בדבר יחס המשכילים אל ההשכלה ואל האמונה הפרזת מאד על המדה ולא הבאת ראיות מספיקות לדבריך. ותורת ההתפתחות מה ענין היא לתרומות ומעשרות? כנראה, נתחלף לך קרבן- השכל בקרבן- מעשה. אמנם אין איש משכיל אמתי מסכים להביא קרבן את השקפותיו, אבל מזה אין ראיה, כי אי אפשר לו לותר על יחוסו השלילי לקיום מצוות שונות. כמה אנו “מוַתרים” בחיינו בנוגע למנהגי הבל שהמוֹדָא דורשת, ומדוע דוקא למנהגי הדת מחויבים אנו להתנגד, אע"פ שמזה תצא תקלה להתפתחות רעיון תחית העם?….

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, בוקאוו.

אודיסא, 21 יולי 98.

מכתביך האחרונים קבלתי….

על דבר מאמרִי - מה אוסיף ואומר? על מבטאים כלליים, כמו: “אופק צר”, “נסוג אחור” וכו' - אין צורך להשיב. ויותר מזה לא הגדת מאומה לגוף הענין. כי מה שאתה מראה מקום למאמרים אשר אתך בכתובים, כמובן, אינו מספיק למי שלא קרא אותם….

על אודות השקפת ניטשה על “הגאוניות המוסרית” של ישראל צינתי “ציטַט” מפורש בספרו הראשי ואמרתי עם זה, כי עוד בהרבה מקומות הוא מודה בזה, - ומה תחפוץ עוד?

על “מנוחתך”, בריאותך ותקותך - אשמח בלב שלם. והנני מקוה, כי הכתיבה משמאל לימין תַראה פעולה לטובה גם על כתיבתך מימין לשמאל, כלומר, שתתרגל יותר להגביל המושגים ולצאת מתוך הערפל.

על מאמרך הנדפס תודה לך. ולפי ששלחת אותו יחד עם מכתבך זה, האמנתי, כי אמצא בו איזו רמזים לאותם הסתרים אשר, לפי דבריך, עודם מונחים באמתחתך, ך לא מצאתי בו כי אם אותם הדברים שכבר שמענו מפיך הרבה פעמים. (אגב אעירך, כי לא טוב אתה עושה במה שאתה חוזר ושונה כמעט בכל מאמר מבטאים ופרזות ידיועות. כי דבר זה עושה רושם על הקורא כאלו אין לך עוד להגיד מאומה, ואתה חוזר על הראשונות). ובמקום שנראה לי, כי פה, פה יורם המסך, הנה כשהגעתי לסוף הפרַזא, לא מצאתי כי אם - שלש נקודות. כבר באה העת, שתגיד לנו בשפה ברורה פירושם של כל אותם הרמזים המנוקדים. הנה אני בראשית מאמרִי, נסיתי לתת ל“תורתכם” צורת רעיון מוגבל, ובאיזו שורות עלה הדבר בידי, כפי שאני מבינו. ואם אתה מוצא, שלא קלעתי אל האמת, תן לנו אתה את רעיונך היסודי גם כן בשפה ברורה ובאיזו שורות, כדי שנדע, מה חפצך באמת, ולא נצטרך לחכות עד שיצאו לאור מאמריך “אבות” ו“חידות” וכל שאר חבריהם. כלל זה יש בידי: מי שיש לו באמת איזה רעיון ברור בלבו יכול הוא לברר את תמציתו ויסודו גם לאחרים בדברים אחדים ולאמור: “זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושא - זיל גמור”. אבל אם אומר אדם לחברו, אחר המון דברים ורמזים, כי כל זה אינו אלא הקדמה וכי נוף התורה טמיר ונעלם באמתחתו, - איני יכול להמלט מן הספק המתעורר בלבי, אם בכלל יש לו מה להוסיף.

הנה חפצתי בראשית מכתבי לעבור בשתיקה על כל הענין, ומבלי משים נסתבכתי בו שנית. אך הנה תם הנייר, ואסיים בשלום.

לבזיליא, כנראה, לא אלך בשנה זו.

למר י. גרזובסקי, יפו.

אודיסא, 21 יולי 98.

סלח נא, כי הנני ממעט לכתוב לך בעת האחרונה, מפני טרדותי הרבות. אבל את מכתביך הנני קורא בשים לב. ואבקשך מאד להודיעני מזמן לזמן גם לעתיד מן הנעשה בארץ, כי אתה האחד עתה בארץ ישראל שכותב לי לפעמים.

על דבר מצב “מקוה ישראל” ושאר בתי הספר שהזכרת, אוכל לעזור לך רק – באנחה. בבזיליא, כנראה, לא אהיה הפעם. כי רואה אני מראש שתרבינה שם המליצות הריקות וגם האינטריגות, ואיני רוצה לתת מזון להאחרונות.

שמחתי לשמוע, כי “השלח” מוצא חן בעיני קוראי ארץ ישראל. מצבו החמרי אינו טוב ביותר, ועתידותיו עוד טרם נתבררו….

למר ר. בריינין, שרלוטנבורג.

אודיסא, 22 יולי 98.

מכתבך מן 14 קבלתי במועדו….

על דבריך הטובים תודה לך. אבל איני יודע על מה סמכת באמרך, כי “הנני חושד בך תמיד, כי רוצה אתה להתהדר לפני הקוראים”. במכתבי²⁵ אמרתי רק זאת, כי דברים כאלה יעשו רושם כזה בלב אניני הדעת שבין הקוראים. והנני מוסר לך בחשאי, כי לא אתה האחד בין הסופרים שהרשיתי לי להעירו על דבר כזה. חובתי בתור עורך היא, לדעתי, לשמור על כבוד הסופרים העוזרים על ידי ולבלתי תת להם לדבר ב“השלח” דברים שיוכלו להשפילם בעיני הקוראים. וכל מקום שאני מוצא דברים כאלה הנני מסירם, אם על דעת עצמי, או – כשהדברים חשובים מאיזה צד – בהסכמת אומרם. כמעט בעת אחת עם מכתבי אליך כתבתי מעין זה גם לסופר אחר מעוזרַי הראשיים, והוא הסכים לדעתי, אף נתן לי תודתו על ששמתי לבי לזה. והנני מבקשך, שלעתיד לא תחשדני במה שאין בי: כאלו רוצה אני להקל בכבודך. חלילה לי מזאת!…

למר ח. נ. ביאליק, סוסנוביצקי.

אדיסא, 22 יולי 98.

שירך הקטו טוב בעיני (זולת הבית האחרון, בהיותו אחרון, צריך היה להיות יותר חד). אבל אני מתקשה קצת בדבר, אם אפשר לצאת בו ידי חובת “שיר” בחוברת. כי אחת החלטתי, לבלתי תת יותר משיר אחד בחוברת, כדי להנצל מלהקת המשוררים המקיפים אותנו ואינם נותנים מנוח לעורך מכ"ע. אולי תוכל לשלוח לי עוד שיר קטן מעין שה, באופן שאוכל לתת שניהם תחת שם אחד, בתור שני חלקים מענין אחד?

ע"ד ביאתך לפה, לא אוכל, כמובן, לחוות לך דעתי, באין לי מושג נכון ממצבך. רק אחת אגיד לך, כי בכל עת שתבוא תמצא פה אנשים המוקירים כשרונך והנכונים לעשות למענך כל מה שיהיה ביכלתם.

את ה“תמונה” הקטנה אשר אמרת שלח נא, ואראה מה טיבה

למר א. קפלַן, וורשא.

אודיסא, 24 יולי 98.

מכתביך האחרונים מריינערץ קבלתי.

מחברתו של ע. שטחית היא מאד מאד. כל הערותיך עליה נכונות, אך יש להוסיף עליה כהנה וכהנה. ובכל זאת כתבתי לאיטצקובסקי ¹⁾, שאינני מתנגד להדפסתה. שום תקון לא עשיתי בה וגם לא הוספתי שום הערה. כי אם אומַר להעיר על מה שיש להעיר, לא אשאיר בה אבן על אבן, ומה תועלת יש איפוא בהוצאת שטר ושוברו עמו? לכתחילה אולי לא היה כדאי לטפל במאמר שטחי כזה, אבל בדיעבד תצא תועלת מזה, שיראו הציונים, כי גם בן בריתם הנאמן בעל כרחו עונה אמן על דברים רבים. לעשות בה שנוים ותקונים לא חשבתי לראוי, כי אם שולח ע. מאמר ל“השלח”, על דעת כן הוא שולח, שאעשה בו השנוים והתקונים הנחוצים לדעתי. אבל אם “אחיאסף” לוקח ממנו מחברת להדפיסה בפני עצמה, הרי כל האחריות עליו, על המחבר, ואין רשות לעשות בה שנוים בלי ידיעתו והסכמתו. איני יודע אם גם בהכת“י ששלחת לאיטצקובסקי מחקת את שמי במקום שהזכירני ועשית יתר השינוים שהזכרת. אם עשית כן, הייתי מיעצך לכתוב לאיטצקובסקי, שידפיס הדברים כמו שיצאו מידי המחבר. כי הוא יתרעם על זה, ובצדק. וכי אסור לאדם להזכיר שמי, כשהוא חולק עלי? אדרבא, גם מצדי אמצא ליותר טוב שיזָכר שָם שמי מפורש. כי באמת לא הבין את דעתי ותלה בי בוקי סריקי. ואם יזכיר שמי על הדברים, ימָצאו אולי בין הקוראים מביני דבר שיראו את משונתו. אבל אם יהיה אמור סתם, כי יש אומרים כך וכך, מי יוכל לאמור לו, ש”אומרים" כאלה לא היו?…..

¹על דבר ה“וכוח” כבר כתבתי לך, שאין בדעתי עתה להשתקע בוכוחים. הרבה מדבריך אינם מכוונים אל המעשים שהיו. אבל נניח זה. לעתיד אשתדל לבלי תת מקום לוכוים כאלה, כי רואה אני שהוַתרנות היתרה מצדי מזיקה הרבה. אגב אודיעך, שלפני איזו ימים היה פה ד“ר ברנשטין-כהן מקשינוב והביע לי תמהונו, כי לא בושנו להוציא מחברת חסרת טעם ומלאה דברי הבאי כזו של.. .. “בשם האידיאה” עובדים אנו כולנו, אבל בדרכים שונים. ומדוע לא תוכל לצייר לך, כי עם כל הכונה הרצויה, אפשר שהמעשים יהיו נראים בלתי רצוים בעיני איש אחר שיש לו השקפות אחרות? גם הועד הציוני אולי כונתו רצויה. ובכל זאת גם אתם מסכימים, שמעשיו אינם רצוים, אע”פ שבודאי אינו עושה זאת בשביל “להתעשר”.

בדבר ה“ביבליותיקא”, לי איפכא מסתברא. מתחלה נדע מי ומי העובדים, ואח"כ נחבר פרוגרמא, אם נמצא צורך בזה. כי מה בצע בפרוגרמא רחבה, אם אין סופרים ראוים לה? הנה בהוסד “השלח” הייתי נזהר מאד בדבר הפרוגרמא, וכידוע לכם, לא חברתי פרוגרמא מפורטת, כי אם צינתי בקוים כלליים את מהותו של “השלח” כפי שנצטיירה לי במוחי. ובכל זאת, בקראי עתה שוב את הדברים שכתבתי אז, ידאב לבי מאד, בזכרי מה שחפצתי לעשות ומה שעלה בידי באמת.

בהצלחת עתון ז’רגוני חדשי אינני מאמין. ההמון, שבשבילו יוסד מכ“ע זה, אין לו צורך במכ”ע חדשי, כי אם רק במכ“ע יומי, או לפחות שבועי, ולשלם 4 רו”כ בעד 12 חוברות כאלה - כלומר יותר משלשים קופ' החוברת – לא יחפצו שלשת אלפים איש מבני ההמון, כתקותכם. אך כבר הגדתי לכם, כי בנוגע להצד המסחרי לא אתעקש, ואבטל דעתי מפני דעתכם. ואולם בדבר העורך לא אוַתר על דעתי הפעם, אף אם תבטיחוני, כי יביא העתון הזה ל“אחיאסף” אוצרות קרח. לא אוכל להפקיר את שמי ולא אחפוץ לשאת עלי אחריות גדולה כזו, אלא אם כן אדע, כי מסור הדבר בידי איש כלבבי, היודע את רוחי, וטעמו כטעמי ברוב הענינים הנכבדים….

ד“ר ברנשטין-כהן אמר לי, כי כתב בדבר בקשתי למנדלשטם וליַסינובסקי ומקוה, כי גם הם יסכימו לדעתו, שביאתי לוורשא נחוצה²⁶ . ואם כה יהיה, הלא נתראה בקרוב ונדבר על כל זה פא”פ….

למר א. שולמַן, קיוב

אודיסא, 27 יולי 98.

מכתבו היקר מן 22 קבלתי לפני איזו ימים, והנני נותן לו בזה תודתי מקרב לבי על דבריו הטובים.

כדי לתת לו מושג ממצב שפת עבר עתה – אחר כל השאון ע“ד “התחיה” וכו' – די יהיה להודיעהו מה שהודיעוני חברינו ב”אחיאסף“: כי משתי החוברות שהוציאו ע”ד הקונגרס הציוני, האחת בעברית מאת הרצל עצמו, והשנית בז’רגון מאת שלום-עליכם, - נמכרה הראשונה רק במספר 3000 אֶכסמפלרים, בעוד שהאחרונה נתפשטה במספר 27,000 אֶכסמפלרים! ומה יש להתפלא איפוא, אם “השלח”, שאינו כלי תשמישה של איזו כתה, כי אם של האמת בלבד, (כמובן לפי השגת עורכו), אינו מצליח הרבה?

בגשתי היום לסדור חוב' ספטמבר, אמרתי לעבור שנית על ה“סוף” ממאמרו שאני חפץ לתת בחוברת זו. והנה נתקשיתי תיכף בראשיתו בדבר אחד, ולא אוכל לשלוח המאמר לביהד“פ עד שיבורר לי הדבר. כבודו מספר שם כי בשנת 1709 הוציא אחד מתלמידי התיאולוגיא בפפד”מ גליון גדול, אשר לפי עדותו של שודט, הורה בו למוד שפת יהודית-אשכנזית באופן טוב. ואחרי כן יוסיף לאמר, כי “גם הוא גם שודט” דברו על השפה הזאת רק הוללות וסכלות, והולך ומביא משלים לדבר. והנה לפי פשט הדברים נראה, כי כל זה מוסב על אותו תלמיד בעל הגליון, אבל מתוך המשלים שהביא נראה יותר, כי לקוחים הם משודט (ספרו של זה אינו ת"י), וצריך לבאר הדבר להקורא, שידע במי אנו עסוקים….

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, בוקאוו.

אודיסא, 27 יולי 98.

השתוממתי על דבריך, כי כבר שלחת תשובה על מאמרי. כשנרציתי לבקשתך לשלוח לך המאמר בטרם צאת החוברת, התניתי עמך, שלא תמסור הגליון לאיש, אבל לא עלה על דעתי, שצריך אני להתנות אתך גם כן, שלא תדבר עליו בדפוס עד שתהא החוברת בידי הקוראים, כי דבר זה הלא מובן מאליו. רע עלי מעשיך זה מאד, והנני מבקש ממך, שתמהר לכתוב (או גם לשלוח טלגרמא) אל הרידקציא של “הפסגה”, שלא ידפיס דבריך עד שתודיעהו, כלומר עד שתצא החוברת ותשולח להקוראים. אקוה שתמלא חובתך זו. הערתי על שאתה חוזר ושונה דבריך לא הבנת כהוגן. לא על השנות הרעיונות עוררתיך, כי אם על השנות פרזות שלמות בלי שנוי. למשל, כמעט אין מאמר שלא תמָצא בו הפרזא: “אנו עומדים על פרשת דרכים”, וכדומה עוד הרבה.

על דבר שאלת בזיליא הדברים ארוכים. כנראה, אינך בקי במצב העניין, ביחוד בארצנו. ולו ידעת יחוסם של “הציונים” אלי עתה, היית מבין כי נסיעתי תוכל עוד להביא נזק לאותם הענינים שאני לוחם בעדם.

למר י. קלוזנר, הידלברג.

אודיסא, 27 יולי 98.

…. מאמרך הקטן על זולא טוב בעיני בכללו, והייתי נותן לו מקום באיזו שנוים. אבל הודעתך, כי מקצת ממנו כבר נדפס ב“המגיד”, מביעה אותי לבקשך, שתשלח לי תחלה את הנדפס, ואראה את ההבדל שבינו ובין הכתוב. לפי דבריך, אמנם, אוכל להדפיסו בלי פקפוק. אבל דברים כאלה תלוים בטעמו והשקפותיו “הנמוסיות” של אדם, ואי אפשר לי לסמוך בזה אלא על מראית עיני.. ..

לד"ר ד. ניימרק, רַקוניץ.

אודיסא, 1 אוגוסט 98.

…. בבזיליא, כמדומה לי, לא אהיה הפעם. היחס ביני ובין הציונים פה בארצנו (הם חושבים אותי לאויב מסוכן מאד) גורם, שאינני יכול לקבל עלי להיות “ציר” של איזו אגודה, וללכת שמה רק בתור עורך, כלומר לראות ולשמוע ולשתוק, אין הדבר כדאי להוציא עליו זמן וכסף.

אבל אתה וכל חברינו בגליציא המבינים הדבר לאשורו – צריכים אתם ללכת: אולי תועילו ברב או במעט.

למר י. פרידלֶנדר, ברלין.

אודיסא, 3 אוגוסט 98.

תודתי לך על כל מה שהודעתני. תשובת “הוֶולט” לא העירה בי לא תמהון ולא רוגז. כי, כמו שידעת, חשבתי כן גם מראש, כי לא יתנו מקום למאמר ששמי נקרא עליו.

בנוגע להעתקת שאר המאמרים אשר אמרת, עשה כחפצך. ואם יודפס איזה מהם באיזה מכ"ע, בודאי לא תמנע מלשלוח לי אֶכסמפלר אחד.

לחבריו של מ. ז. פייערברג, נובוגרד-וולינסק.

חמשה עשר באב תרנ"ח.

איני צריך להגיד לכם, עד כמה אני משתתף בצערכם על מצבו הרע של ה' פייערברג. הוא בלי ספק בעל כשרון ספרותי, אשר אלו התפתח כראוי, היה מביא ברכה לספרותנו. אבל, לדאבון לבי, קצרה ידי מהושיע. לפי כמות “השלח” ומספר הסופרים העובדים בו, אין ביכלתי בשום אופן לתת לה' פ“ב עבודה מידית. הנה מונח באמתחתי זה איזו חדשים ספור קטן ממנו ועדיין לא נדפס, מפני שאחרים קדמוהו, ואין משא פנים בדבר. ומלבד “השלח” (כאשר ידעתם גם אתם), אין תקוה לו למצוא עוד עבודה בשכר במכ”ע אחרים. אם היה יודע איזו שפה אירופית על בוריה (אשכנזית או אנגלית), הייתי יכול אולי למצוא לו עבודה של תרגום אצל “אחיאסף”. אבל מאחר שגם זה אי אפשר, מה אוכל לעשות לו? בעיר גדולה כאודיסא ההוצאות מרובות, והכנסתו מאין תמָצא? באופן היותר טוב ימצא פרנסתו בדוחק מהוראות שעה, וגם זה רק אם יודע הוא ללַמד עברית בשפת המדינה, כי פה אין נזקקים לז’רגון, ורוב הילדים אינם יודעים אותו. אבל הלא כל עיקר השאלה היא, איך לשחררו מעבודה ההוראה. ולזה אינני מוצא שום עצה.

ממילא מובן, כי אם תמצאו איזה דרך לחלצו מן המצר, ואני אוכל להיות לכם לעזר בזה, אעשה זאת בחפץ לב.

למרת מ. מלכינזון ומרת ח. בידרמן²⁷

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 3 אוגוסט 98.

מפני שאינני בטוח, שהמכתב הזה עוד ימצא אתכן במקומכן, אינני חושב לנכון לדבר בארוכה ע“ד תוכן מכתביכן. רק זאת אומר, כי קראתי הכל ברוב ענין והחלטתי להשתמש בהודעתכן. לע”ע מסרתיה למתרגם, ואח"כ אראה באיזו צורה ובאיזו מדה ראוי יהיה לפרסמה. זה יהיה בלי ספק צעד חשוב, שאת תוצאותיו אי אפשר לראות מראש. אבל אני תמיד מחזיק בהשקפה זו, ששום טעמים “דיפלומטיים” אינם צריכים למנוע אותנו מלצאת נגד השקר והתרמית.

למר א. שולמַן, קיוב.

אודיסא, 5 אוגוסט 98.

מכתביו האחרונים קבלתי. והנה בדבר השנוים שעשיתי במאמרו, יאמין לי כ‘, כי לעשות רצונו חפצתי ובכל כחי עמלתי למעט בשנוים אף במקום שנראה לי, כי יותר טוב היה לשנות עוד. אבל חובתי בתור עורך, כפי שאני מבינה, לא נתנתני להניח את הדברים בלי כ ל שנוי. ובכלל היו שתי סבות לדבר: א) במקומות שונים נראו לי הדברים קשי- הבנה מעט או הרבה לרוב הקןראים, וכ’ הלא יודע, כי בזה הקורא יותר מוכשר לשפוט מן המחבר. ב) ידידי אינו מקפיד לחזור על מלה אחת כמה פעמים בזו אחר זו, ביחוד מלות החבור: כי, גם, אף וכו', שבאה מהן לפעמים מלה חת ארבע וחמש פעמים בשורה אחת. ודבר זה קשה מאד לאוזן. וכדי למנוע זאת. מבלי לשנות עצם הרעיון, הוכרחתי לפעמים לתת תחת המלות האלה אחרות, או גם לשנות סגנון כל המשפט. איך שהוא, כמדומה לי, שלא שניתי בשום מקום את הרעיון וגם לא נתתי לסגנונו בכללו צורה זרה לו, - ושני הדברים האלה הלא הם העיקר. –

ובדבר המבטא “מאמינים למצוא”, הצדק אתו, וגם אני נזהר בזה תמיד, ולא אדא איך היה הדבר, כי אין הכת"י לפני. אך בדיעבד אין האסון גדול כל כך. כי סוף סוף אין ביכלתנו לכתוב מאמרים שיש להם תוכן בסגנונו של ישעיה, וכל עמלנו לא יועיל לנו להמלט מבַרבַריסמים שנשתרשו בשפה (כי גם סגנון המשנה והמדרשים וזה של ימי הבינים, שאנו משתמשים בהם כלנו פחות או יותר, לא היו מתחלתם אלא ברבריסמים, אבל נשתרשו ונתאזרחו), וגם המבטא הזה כבר נשתרתש, והקוראים לא ירגישו עוד בזרותו….

לד"ר י. טהון, קראקא.

אודיסא, 5 אוגוסט 98.

אע“פ שיש לי סבה להתרעם עליך, כי לא עמדת בדבורך, לא אוכל בכל זאת להתאפק מלהביע לך תודתי על מאמרך היפה ב”האשכול“, שקראתי באלו הימים. שמח אני, כי נמצא לנו חבר בגליציא, שאינו ירא גם הוא מ”לשחות נגד הזרם".

חפץ הייתי לדעת, אם תהיה בבזיליא. אני לא אהיה שם בשנה זו, מסבות שונות.

למר א. לובֶצקי, פריז.

אודיסא, 7 אוגוסט 98.

…. מאמרך ע“ד האומנות העברית טוב בעיני בכללו (בפרטיו הוא צריך תקון), ונכון אני לתת מקום לקבוצת מאמרים כאלו, אבל רק כשתהיה בידי כל הקבוצה, או לפחות רובה, ואראה, איך הגעת למשפט כללי ע”ד האומנות העברית, כמו שאתה מבטיח בסוף מאמרך זה…..

ובנוגע למכתבך אל נורדו, הנה עיקר הרעיון כבר נאמר ב“השלח” בדרך קצרה תיכף אחר הקונגרס הראשון, אבל מפני שהוספת לבארו בדברים של טעם, הייתי מסכים לתת מקום לדבריך, אלו באו לידי איזו שבועות לפני זה. ואולם עתה עלי לדחות הדבר עד לאחר הקונגרס, כי החוברת שאני עוסק עתה בסדורה (ספטמבר) תבוא לידי הקןראים אחר הקונגרס. ומי יודע מה יביא לנו הקונגרס, ואולי צריך יהיה אז לדבר דברים אחרים לגמרי…. בכל אופן אצטרך לשנותו הרבה. וגם עצם צורתו – מכתב גלוי לנורדו – עושה רושם לא טוב. מכתבים בנוסח כזה יתָכנו רק בין אנשים שוים זה לזה בחכמתם ובפרסומם. אבל איש צעיר שעדיין לא יצאו לו מוניטין בעולם, בכתבו לחכם מפורסם בכל העולם, מדת דרך ארץ היא, שיהיה יותר צנוע בהצעת דבריו²⁸…

למר ב. סולֶר, מינסק.

אודיסא, 7 אוגוסט 98.

צדקת אמנם, כי יש ויש להעיר על דרשת נורדו האחרונה. אבל מפני שבכללה מסוגלת היא לעשות רושם על “רחוקים שנתקרבו”, לא חפצתי להחליש את הרושם הזה, וע“כ החלטתי לעבור עליה בשתיקה. באמתחתי מונח אמנם עתה מאמר מאת סופר צעיר ע”ד הדרשה הזאת, ובו יש דברים של טעם, אבל החלטתי לבלתי הדפיסו עד שאראה מה יביא לנו הקונגרס הקרוב²⁹….

לד"ר י. ברנשטֵין-כהן, קישינוב.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 11 אוגוסט 98.

אתמול קבלתי את מכתבך. שמח אני מאד, שעלתה בידנו לסדר את הענין באופן כזה³⁰. חושב אני לנחוץ להודיעך לשם ידיעה בעלמא, כי באלו הימים פנתה אלי אגודת אורהיוב בבקשה להיות צירה בהאספה, אבל, כמובן, דחיתי את הדבר³¹.

הודעתך ע"ד אופן המשא ומתן על השאלות השונות שמתי אל לבי. מודה אני, שאופן כזה לא לטובתי הוא כלל. אין לי כשרון של נואם ואינני מקוה לקנות לבבות בפטפוטים יפים, ובשביל להציע את הוכחותי בדרך הגיונית, משא ומתן מפורד כזה בסדר קבוע מראש יהיה למכשול גדול. לפחות, אבקשך לשלוח לי בהקדם האפשרי נוסח הפרוגרמא שלכם. באלו הימים ראיתי המכתב החוזר שלך נומ' 14 . אם זו היא הפרוגרמא האחרונה שלכם, הנני חושב, שזקוקה היא לתקונים. כך, למשל, שאלת הבנק עומדת שם לפני שאלת הקולוניזציא, בעוד שהצורך והתועלת ביסוד הבנק, וכן תקנותיו היסודיות, תלוים באמת בהשקפתנו על הקולוניזאציא. איך שהוא, הנני חוזר ומבקשך לשלוח לי העתק הפרוגרמא, כדי שאוכל באיזה אופן שהוא לצייר לעצמי מראש, באיזה סדר אצטרך להציע את מחשבותי. ובכן, להתראות בקרוב!

לראשי אגודת הציונים, אורהיוב.

אודיסא, כ“ז אב תרנ”ח.

קבלתי אתמול מכתבכם מן י“ט דנא ששלחתם ע”י הועד, ובתתי לכם בזה תודתי מקרב לבי על דבריכם הטובים, אשר שמחוני מאד ביחוד בעת הזאת, שרוב אנשי שלומנו הוכו בסנורים מרוב התלהבות, - הנני מוכרח בכל זאת לבקש סליחתכם על כי לא אוכל לקבל את המשרה הכבודה אשר אמרתם לתת על שכמי. הנני הולך אמנם לוורשא ואקח חלק באספה, אבל רק בתור איש פרטי. כי מסבות שונות אשר לא אוכל לפרטן בזה, באתי לידי החלטה, כי יחוסי אל הציונות בצורתה הנוכחית דורש ממני להיות חפשי במעשַי ולבלתי התחבר אל האורגניזַציא הכללית עד שאראה, מה יביא לנו הקונגרס הקרוב. ועל כן, בחפצי עם זה להשתתף באספה ולהרצות דברַי לפניה, פניתי בבקשה לראשי הציונים בארצנו, שירשוני לעשות זאת בתור איש פרטי, ולא כציר אחת האגודות, והם נרצו לבקשתי.

למר ח. נ. ביאליק, סוסנוביצקי.

אודיסא, 11 אוגוסט 98.

את ציורך קראתי וגם נתתיו למקרא לרבניצקי, ושנינו נתכוננו לדעה אחת: כי יש בו גרעין טוב, המעיד על כשרונך לצייר יפה. ביחוד התפלאנו על עושר סגנונך הפרוזי. אבל בצורתו הנוכחית אי אפשר להדפיסו. כי, כמו שהבנת מדעתך, צריך להשמיט מתוכו הרבה, ואלו ההשמטות יגרמו, שהנשאר יהיה רק קבוץ קרעים שאין ביניהם קשר פנימי. לכן החלטתי לעבור עליו שנית ולציין לך את הדברים שאני אומר להשמיט, כדי שתשוב ותמלא את החסר ותאחה את הקרעים. אבל עתה אין לי פנאי לזה. כי בעוד ימים אחדים יוצא אני לוורשא ואתמהמה שם כשלשה שבועות. בשובי, אעשה כמו שאמרתי ואשלח לך הכת"י.

את השיר הקטן ששלחת לא אוכל להדפיס כמו שהוא, כי למרות התנגדותי לדרכי הציונים, איני מוצא לאפשר להתל בקלות ראש כזו בתנועה הקדושה לאלפי בני ישראל. אבל נראה נא, מה יביא הקונגרס הקרוב. לעת עתה אין צורך עוד להחליט דבר בזה, כי בכל אופן יעברו עוד איזו ירחים עד שאוכל להדפיס השירים האלה.

לד"ר ט. הינדס, וורשא.

אודיסא, 14 אוגוסט 98.

היום קבלתי מכתבך והנני מודה לך קודם כל על דבריך, אשר ידעתי כי יצאו מלבך, ודברים היוצאים באמת מן הלב יקרים לי תמיד.

והנה אין מגמתי בזה להשיב על עצם דבריך, אחרי כי באמת השבת עליהם בעצמך, באמרך, כי רשות בידי להציע דעתי לפני הקהל, ויותר מזה הן לא עשיתי, וגם אין בכחי לעשות, לפי מצב הדברים עתה. אבל באתי בזה רק להודיעך, כי לחנם הצטערת, כדבריך, על “שלא נמצאה אף עיר אחת אשר תבחר בי להאספה”, ולחנם שמחת אחרי כן על שבחרו בי בני אורהיוב. הרבה ערים רצו לבחור בי, אך אני לא נרציתי לזה, וגם בקבלי לפני ימים אחדים מכתב בני אורהיוב ע“ד בחירתי, מהרתי להשיב להם, כי לא אוכל לקבל עלי את המשרה הזאת. טעמי ונמוקי איני צריך לבאר לך, כי מבואר הוא היטב במכתבך: הנבחר לאספה כזו הוא חלק מן האורגניזציא הכללית, ועליו לבטל דעתו מפני דעת הרוב ולקבל על עצמו מראש להתנהג ע”פ החלטות האספה. ואני עבדך, בהיות דעותי שונות מדעת הרוב עתה ובהיותי עם זה עומד בראש מכ"ע ומחויב להגיד לקהלנו את אשר בלבי על מצב הענינים, אינני מוצא לאפשר לקבל עלי התחיבות כזו, וממילא לא אוכל להיות חבר האספה בתור “ציר” אחת האגודות.

ואולם בחפצי עם זה להשתתף באספה, אולי אוכל להועיל ברב או במעט, פניתי לפני שבועות אחדים לד“ר ברנשטֵין-כהן בקישינוב בבקשה, שאם אפשר הדבר, יזמינוני להאספה בתור איש פרטי, שרשות בידו לחוות דעתו בה, אך לא להמנות בין החברים. הוא ענני, כי אין לו רשות להחליט דבר עד שימָלך בחבריו, ד”ר מנדלשטם בקיוב וה' יַסינובסקי בוורשא. והנה לפני ימים אחדים קבלתי מאתו מכתב שני, שבו הודיעני, כי חבריו הסכימו להצעתי, וע“כ הוא מבקשני לבוא לוורשא. על סמך זה הנני מכין עצמי עתה לדרך. אך בקבלי עתה את מכתבך, נפלאתי מאד על דבריך בשם ה' יַסינובסקי, כי לפי דעתו אין להם רשות להזמינני להאספה. הנני חושב אמנם, כי הדברים האלה נאמרו מתחלה ואח”כ חזר בו ה' יסינובסקי מההוא והסכים להצעת חברו. אך אם אולי יצאה פה שגיאה, ובבואי לוורשא לא אזכה לבוא בקהל ה“ציונים”, הלא אאבד זמן וכח לבטלה. לכן אבקשך מאד, כי תואיל נא בטובך לקחת דברים עם ה' יַסינובסקי על זה, ואם באמת יש לחוש, כי אטרח לחנם, תאבה נא להודיעני ע"י טלגרמא….

למר י. ח. רבניצקי, אודיסא.

וורשא, 26 אוגוסט 98.

לא באתי בזה אלא לקיים מה שהבטחתי לך ולכתוב ע“ד האספה ³². אבל באמת איני יודע, במה אתחיל ובמה אסיים. לספר הכל בפרטות אי אפשר במכתב, וגם אין צורך בזה, אחר כי ביחד עם מכתבי יבוא אליכם גם עד-ראיה³³, שיספר לכם בע”פ כל מה שעבר פה. ולצאת ידי חובתי בפלפול “על דבַר” (כדברי רבי מנדלי) – גם כן אי אפשר, כי ה“דבר” מצד עצמו עוד לא הוברר, כל זמן שלא נדע, מה יאמרו על החלטותינו “שם”, בספירות העליונות בבזיליא. לכן הנני מרשה לי להגיד לכם רק בדרך כלל, כי בין שיתקבלו שם החלטותינו או לא, אינני מתחרט על השתתפותי באספה. כי פה ראיתי עין בעין…. שרבים מן הנקראים “ציונים” אינם באמת אלא מיודעינו החובבים שידענו מכבר, וכלבם אז לבם עתה, ורק ממורך-לב לא העיזו לעמוד בפני הזרם. עתה, כמדומה לי, חיתה רוחם, ויודעים ומבינים הם מה שעליהם לעשות לעתיד. והנני שמח מאד, כי עזרתי מעט לדבר זה. אלמלא ראיתם איך הקיפוני פה רבים מן החובבים הישנים, וגם רבים מן הציונים הצעירים, ואיך ניכר היה בפניהם, כי שבעי רצון הם, שנמצא אדם המגיד אל הציונים המדיניים כל האמת בפניהם ואינו זע מפני שאונם והמונם, – הייתם מרגישים כמוני, כי האנשים האלה מכירים לי טובה על שהחזרתי להם אבֵדתם, את “חבת ציון” הטובה, הישנה, ומעתה נכונים הם גם המה להגן עליה בכל כחם. איני יודע אמנם, אם יעמוד בהם הרוח הזה לאורך ימים, ואם לא יתבטלו שנית מפני הדר גאונם של המנהיגים המערביים בבזיליא. אבל עכ"פ טוב לנו לדעת, כי ההתבטלות הזאת אינה אלא חיצונית, וכי די להם לראות לפניהם אדם פשוט כמוני עומד ודורש ברוח חבת-ציון, בשביל שיתעורר הניצוץ הטמון בעמקי לבם.– מזה רואים אתם, כי אינני מקוה הרבה מן ההחלטות החיוביות שנתקבלו פה. קרוב בעיני, שבבזיליא ישובו ויהפכו את הקערה על פיה. ועל כן רואה אני כל תועלת האספה רק בצד הרוחני, בפעולתה על רוח רוב הנאספים….

למר י. י. וָואהל וחבריו, נובוגרד-וָולינסק.

אודיסא, 8 ספטמבר 98.

לא הייתי בבית איזו שבועות ורק אתמול שבתי, וע"כ נתאחרה תשובתי על מכתבכם.

יודע אני, אדונַי, להוקיר את רגשות לבכם אשר שמו דברים בפיכם, והנני מקבל את תוכחתכם באהבה. אבל בגוף הדבר צר לי מאד, כי עצתכם אינה יכולה להעָשות.שכר הציורים של ה' פייערברג שבידי נכון אני לשלוח לו תיכף כשיודיעני ששב ביתו, וכן בקשתי את חברי ההנהגה של “אחיאסף”, שמיד בצאת ה“לוח” ישלחו לו המגיע לו בעד עבודתו. יותר לא אוכל לעשות למענו, בנוגע לעבודה ספרותית. גם שאר סופרי ישראל אינם על הרוב משלוי-עולם, ותמימות יתרה יש בבקשתכם לדחות את השאר מפני ציוריו של ה' פייערברג. סדור כל חוברת הוא דבר התלוי בכמה תנאים, ואי אפשר למלאות החוברות במעשי ידיו של סופר אחד. בודאי כתב לכם חברכם בן עירכם שראיתי בוורשא (שכחתי שמו), כי יש לי איזו תקוה, שתהא ביכלתי למצוא משען לא גדול לה' פ“ב מצד אחר…. אבל איך שיהיה, אי אפשר בשום אופן להחזיק את ה' פ”ב באודיסא. כי מלבד שכל הכספים האלה יחד, אף אם תבוא תקותי, לא יצטרפו עוד לעשרים רו"ב לחודש, הנה גם בסך כזה לא יוכל לחיות פה אלא אם כן יתגלגל באיזו פנת-גג ויסתפק בקב חרובין. החיים עולים פה ביוקר מאד. והנני מזהיר בכם שלא תשלחוהו הלום, כי בנפשו הוא….

עם העורכים והמו“לים אינני בא בדברים ואין לי שום מגע ומשא עמהם. וגם אם הייתי מעביר על מדותי הפעם והייתי “ממליץ” לפניהם על ה' פ”ב, היו אולי נענים לי לקבל מאמריו ולהדפיסם, אבל לשלם שכר סופרים – מי יוכל לדרוש זאת מידם, כשיש להם “מאמרים” מרוצים לקהלנו שאינם עולים להם אף בפרוטה?

בקצרה, אדוניַ, מה שיש באמת ביכלתי לעשות לטובת ה' פ"ב אעשה. אבל אם חושבים אתם, שיכלתי בלתי מגבלת, ואין הדבר תלוי אלא ברצוני, – טועים אתם.

למר א. קפלן, וורשא.

אודיסא, 13 ספטמבר 99.

מכתבך קבלתי אתמול, ותודה לך על כל אשר הודעתני. אני לא כתבתי לכם עד כה, מפני רוב העבודה אשר עלי עתה. כי צריך אני להשלים מה שהחסרתי לרגלי מסעי. ולא די לי בזה, והנה הוכרחתי להקדיש שני ימים לכתיבת מאמר קצר ע“ד הקונגרס. כי בראותי ביום ו', ששפ”ר לא עמד בדבורו ולא שלח את המאמר, שנסתי את מתני והחלטתי לכתוב בעצמי איזו דברים, במדה שיש לי רשות לזה, על פי הידיעות שהגיעו לידי עד כה. כי ראיתי ונוכחתי, שאם תצא חוברת ספטמבר בלי כל זכר להקונגרס, יראו בזה הציונים דימונסטרציא מצדי. אבל ביום א', כשהייתי נכון כבר להשיב הקורקטורא ביחד עם מאמרי, הגיעני מאמרו של שפ“ר. המאמר נכתב, כדרכו של שפ”ר, בערבוביא ובמליצות יתרות, והוצרכתי לקצרו ולנקותו הרבה, ואחר כל זאת לא יצא יפה ביותר. אעפ"כ שלחתי אותו לחוברת זו, ואת שלי הנחתי לעת עתה באמתחתי עד שאוסיף דעת והכרה בפרטי הענין. ואולי אתנהו בחוברת אוקטובר.

בבית הנתיבות בוורשא מצאתי את ט. ונסענו יחד עד קַזַטין. הוא ספר לי הרבה, אבל מכל ספוריו לא חכמתי ביותר. כי, כמו שידעת, צף הוא על פני המקרים, נוגע ואינו נוגע, על דרך “מצד אחד צריך להודות, ומצד אחר אין להכחיש”. גם ש. כבר בא ומסר לי מה שידע, והנני מחכה עוד לשיבת ב. ובר., אך כמדומה לי, שכולם יחד לא יוכלו לתת לי את אשר אני מבקש: מבט חודר אל פנימיות הענין……

ל“אחיאסף”, וורשא.

אודיסא, 2 ינואר 99.

כבר הודעתיכם ביום ו', שהנני שולח לל.¹ את הדרוש בו ביום. ואחרי כן קבלתי מכתבכם וגם ה“אנווייזונג” בשבילו.

בקשתכם החדשה אמנם קשתה עלי מאד². ולא רק מפני שאיני אוהב לבקש, כי אם מפני שאיני אוהב להרָאות בעיני אחרים כרמאי, המשתדל להשיג מבוקשו בתחבולות מרמה: מתחיל בבקשה קטנה והולך ומוסיף לאט לאט… אבל מה אעשה ו“אחיאסף” כבר העבירני על דעותי ומדותי לא אחת ולא שתים, ואם יכלתי לעצור ברוחי ולבלתי פרסם מחאה גלויה בכה“ע נגד המודעה המפורסמת, איני מאמין עוד בעצמי שיש לי יסודות קבועים אשר לא אעזבם אף בעניני “אחיאסף”. – ובכ”ז הנני כותב היום לל. ולפי שידעתי מראש, כי בתור “חסד של אמת” לא יעשה זאת, מצאתי יותר נכון להציע לפניו תיכף את המאה הנוספת, כדי לגרות בו יצה“ר. ואם הייתי מבקש תחלה חסד, והוא היה מסרב, לא היה יכל עוד לשנות טעמו אח”כ גם בשביל ההוספה, כמובן.

ואולם כל זאת עשיתי, כדי שלא תאמרו, כי אני מונע את הטוב מ“אחיאסף” בהיות לאל ידי. אבל בעיקר הדבר אין דעתי כדעתכם. לא שמתם לבכם, כנראה, כי בשנוי הזה נשתנה גם עיקר תכונת העתון, ומירחון נהפך ל“גַזֵיטה”. ובגזיטה צריך שתבאנה חדשות בעתן ושום ידיעה לא תאחר לבוא בה. ואיך תציירו לכם עתון כזה, שהוא נערך כאן ויוצא באספמיא? עתון כזה לא יצויר לפי עניות דעתי אלא אם כן העריכה וההוצאה מחוברות יחד במקום אחד, באופן שיוכל העורך לשנות, לגרוע ולהוסיף עד רגע צאתו מבית הדפוס.

רצונכם לדעת מה יחשבו הבריות ע"ד מודעתכם?³ הנה לפניכם דברי אחד "מטובי חברי אחיאסף " במכתבו אלי:

“יודע אני מראש, כי אתה לא סמכת את ידך על המודעה הזאת… אבל מצטער אני, שאחינו בוורשא מצאו לנכון לחקות את בעל ה”תושיה" בכל פרטיו. הם מצטערים על הדרך שבחר לו בן-אביגדור, ובעצמם באים הם להוסיף… אצלי נכון הדבר, כי המודעה הזאת תביא נזק מוסרי ל“אחיאסף”, ובהתועלת החמרית אינני מאמין. על ידי המודעה הזאת חולל כבוד “אחיאסף, וכבודו הוא עיקרו והוא יקר בעיני מכל שכר. עסקי פרנסה שירדו יכולים גם לעלות, אבל כבוד שחולל – קשה להתחדש”.

נוח היה לי אלף פעמים שיכָחד “אחיאסף” מן העולם משיכתבו על אדותיו דברים כאלה.

הרבה דברים יש לי עוד לכתוב לכם ולשאול מכם. אבל רואה אני, שבעת האחרונה הייתי לכם רק מעין “כלי תשמיש”, ואינכם כותבים לי אלא על מה שיש צורך לכם, בעוד שתחשבו למותר להודיעני דברים נכבדים שנתחדשו אצלכם, ואף על שאלותי אינכם משיבים…. שומע אני, כי החלטתם לגשת להוצאת האוצר של לוי⁴ – ואנכי מה, כי תשאלו מה בעצתי! איזו מחברת קטנה, “שיחות ושמועות”, וכדומה – באלה תזַכו אותי גם בקריאת הכ"י, ומלתא זוטרתא כהוצאת לוי אתם מחליטים בלעדי…

למר י.ח. רבניצקי, וורשא.

אודיסא, 2 ינואר 99.

מכתבך, אשר צפיתי לבואו בכליון עינים, הגיעני היום, ולא אכחד ממך, כי לא השקיט אף חצי תאותי לדעת את כל הנעשה אצלכם. אבל תודתי לך גם על “המועט” שהסתפקת בו (כדבריך), אחר כי בלעדך לא הייתי זוכה גם לזה.

בנוגע להשנוי שנעשה בהוצאת העתון⁵, הנני כותב ל“אחיאסף”. בודאי יראוך מכתבי. ולך עלי לאמור גם כן, כי צריך אתה להתבונן היטב בדבר קודם למעשה. אם יש לך יכולת לערוך עתון היוצא אחת לשני שבועות בשבתך הרחק ממקום ההוצאה. או אולי החלטת לצאת בשביל זה לחו"ל?

תודה לך על המודעה החדשה שבאה ב“הצפירה”, אשר לדברי חברינו במכתבם, אתה תקנת אותה. לא תוכל לשער, כמה גדול צערי על אותה המודעה. כמעט נתבזה “אחיאסף” בעיני בגללה, ולא אוכל עד היום לזכור המאורע הזה בלי כאב עמוק. גם מכתבים כבר הגיעו אלי על אודותיה, וכמובן, לא יוסיפו לי נחת רוח.

אחר כי “אחיאסף” אינו משיב על כל שאלותי, הנני מבקשך, ידידי, שתרשני לפנות אליך, כל ימי שבתך בוורשא, בשאלות משאלות שונות, ואתה בטובך תואיל נא לברר את ספקותי ולמלאות משאלותי לטובה. והפעם אסתפק גם אני במועט:

א) קבלתי היום מכתב משפ“ר ע”ד הכרוניקא (הלא ידעת מה זאת). המכתב כתוב אַ לאַ – שפ"ר. כמעט מתחרט אני על שפניתי אליו (כמובן, הנני מגיד לך זאת בחשאי ). אבל מכיון שכבר עשיתי מעשה, יהי נא מטובך לדבר עמו ולבאר לו, מה אני דורש מעמו, וכי קודם כל צריך שיהיה דייקן בדבר זה, לשלוח למועד הנכון וגם לכתוב בסגנון יותר ברור ובלי מליצות יתרות.

ב) ועם זה תאיץ בקפלַן, שיתן לו לשפ"ר את העתונים הדרושים לו, כאשר הגיד לו לקפלַן מראש…

אצלנו אין כל חדש. בליל שבת שעבר ירד גשם, ולכן מעטו הבאים. ובכל זאת עלה זכרונך לפנינו ונתת חומר לליצנים שבנו לבדח מעט את דעת קהלנו הקטן, כנהוג. הן לא תקצוף על זה?

ואני וביתי דורשים לשלומך באהבה. כולנו כמו שהיינו בשבוע שעבר. הקטן לומד עם מורו החדש כשני “רעים”, וכנראה, שניהם דעתם נוחה זה מזה.

וטרדותי רבו בשבוע הזה כפלים, מסבות שונות, והגדולה שבהן היא מחלת אבי, שנתגברה בימים האחרונים. ובדעתך מעט מצב ענינינו הפרטיים, תוכל לצייר לך מצב נפשי כעת.

אך למה זה אעציבך ללא תועלת?….

למר מ. אוסישקין, יקטרינוסלב.

אודיסא, 3 ינואר 99.

ברכתי “שהחיינו” על שורותיך שהוספת למכתבו של ל. כי כמדומה לי, זה כשנה או יותר לא ראיתי כתב-ידך.

בדבר המודעה של “אחיאסף”, אם היטב חרה לכם, מה אומַר אני, שבמדה ידועה אחריותה עלי? בקבלי את “הצפירה” וקראתי את המודעה, היתה מחשבתי הראשונה לשלח תיכף “מכתב אל המו”ל“, להביע את צערי ברבים על המעשה הזה. אך איזו מחברינו פה לא הניחוני לעשות זאת, כי ראו בזה סכנה ל”אחיאסף". ובכן הוצרכתי להסתפק רק בטלגרמה למנהיגי “אחיאסף” עצמם, שבה גזרתי עליהם שלא יוסיפו עוד להדפיס מודעה זו. וכבר ראית בודאי, כי מחאתי עשתה פרי, והמודעה נדפסה שנית בנוסח אחר לגמרי.

תודה לך על דרשך לשלומי ועניני הפרטיים. אם ייטיב ה' לי, אודיעך, אך לע"ע אין כל טוב להודיע, ואת הרע אין צורך להודיע.

את המחברת ששלחתם לי קבלתי, תודה לכם.

מאמרו של נורדו ב“השלח” שטחי הוא מאד. הוא לא ירד לסוף דעת לובֶצקי ומשיב שלא כהלכה. – החוברת תשולח בשבוע זה.

למר א. דרויאנוב, דרויא.

אודיסא, 3 ינואר 99.

קבלתי ציורך, אבל לדאבון לבי לא יכשר לי. אם לא אשגה, אינו אלא ציור פוטוגרַפי ממעשה שהיה, ועי“ז יצאו ה”פרצופים" כהים ביותר, ואין אנו רואים אלא שברי פרצופים, אֶפיזודות בודדות שלא נקשרו בחוט פסיכולוגי לציור שלם. ובהיות גם הנושא עצמו ישן נושן, אינני מוצא לאפשר לתת לו מקום.

מדוע לא תכתוב לפעמים איזה מאמר, בפובליציסטיקא או בקורת? במלאכה זו הלא כבר נסית כחך, והיית יכול להוציא מתחת ידך דבר יותר מתוקן ומתקבל מאשר בבלטריסטיקא.

אם אין בידך העתק מציורך, הודיעני, ואשיב לך כתב-ידך.

למר א. בַרסוצקי, אורהיוב⁶

אודיסא, 3 ינואר 99.

מכתבך ע"י הועד קבלתי, ושמחתי לראות, כי נמצאו עוד זעיר שם זעיר שם אנשים שענינים כאלו נוגעים עד לבם.

צר לי כי טרדותי הרבות לא נתנוני להאריך ולבאר לך מצב הדברים בפרטות. רק בכלל אומר לך, כי ועדנו שם לבו עתה למצב בתי הספר, וכל מה שאפשר יהיה לעשות – יעָשה. אבל, כמובן, צריך קודם כל לברר הכל, עד כמה צדקו בעלות המאמר בתלונותיהן. בבירור זה עסוקה כעת קומיסיא מיוחדת, אך לא ביום אחד תגיע הקומיסיא לזה. ריחוק המקום ועוד סבות אחרות הם למכשול על דרכה.

ב“השלח” חוב' ינואר תבוא תשובה על המאמר ההוא מאת מרת יפה, מנהלת ביה"ס לבנות⁷.

לד"ר י. נַכט, יאססי.

אודיסא, 3 ינואר 99.

ספרך “מקור חיים” קראתי בזמנו, וגם בא זכרו בין “ספרים חדשים שבאו לבית המערכת” (חוב' ספטמבר), כמו שאני נוהג בכל הספרים הנשלחים אלי. לדבר עליו ביחוד בילקוטי לא אוכל להבטיחך, כי בקורת ספרים אינה מאמנותי, ואיני מדבר על ספר חדש, אפילו אם טוב ויפה הוא, אלא אם כן מוצא אני איזה רעיון מיוחד לקשור בו או להוציא מתוכו.

לדאבון לבי, לא אוכל למלאות גם בקשתך בדבר קובצי “על פרשת דרכים”, כי לא אני הוצאתיו, כי אם י.ח. רבניצקי⁸, והאֶכסמפלרים שנתן לי – זה כבר חלקתים בין מכירי.

למר ה. צייטלין, הומיל.

אודיסא, 3 ינואר 99.

יודע אתה בצערם של סופרים, אבל אינך יודע, כנראה, בצערו ועבודתו של עורך. לולא כן לא היית מטרידני בשאלות ותנאים שונים, אשר לא אוכל לשים להם לב. אלו הייתי בא במו“מ פרטי כזה עם כל סופר על כל מאמר, לא היו מספיקות לי כ”ד שעות שבמעל"ע.

מאמרך השני קבלתי, אבל לא קראתיו עוד ולא אקראהו עד שאקבל לפחות עוד אחד: אז אקרא שלשתם יחד ואתקן את הראשון לדפוס. כי למה אקרא מגלות מגלות – ועוד לא אדע אם אוכל לתת למאמרך מקום? כי כאשר כבר כתבתי לך, לא אתחיל בהדפסתם עד שאדע, שגם הפרקים הבאים יכשרו לי. ולזה צריך שיהיו בידי לפחות שלשה פרקים.

בנוגע לתנאיך, לא אוכל לקבל עלי שום תנאי מפורט, בנוגע למקום זה או זה, כי אם בכלל אוכל להבטיחך, שאיני נוהג קלות ראש בעבודת אחרים ואיני משמיט דבר בלי סבה מספקת ולא מכניס דעותי בדברי אחרים.

למר א.ק., ביאלוסטוק.

אודיסא, 3 ינואר 99.

בזמנו קבלתי מכתבך, ומפני פרזא אחת שבו, אשר עוררה בי רגש שאיני רוצה לכנותו בשמו הראוי לו, החלטתי לבלתי ענותך דבר. אבל בשביל הכרטיס שהנחת במכתבך והוצאת עליו שלש קופיקות, היה מונח מכתבך עד היום בין אלו המוכנים לתשובה, וסוף סוף החלטתי שלא להוציאהו חלק.

ובכן, דע לך, אדוני, כי מכתבי הראשון לא הובן לך כראוי. מפני הכבוד, לא אמרתי מפורש מה שבלבי, כי אם רמזתי על זה וסמכתי עליך, שתדע לקרוא בין השורות. אבל, כנראה, לא שמת לבך לזה. והנני מוכרח לפרש לך, כי בקורת ספרי חנוך מקבל אני רק מסופר הידוע לי לא לבד כפדגוג מומחה, כי אם גם כאיש שאין לפניו משא פנים. מפני שבזמננו נוהגים המו“לים, ביחוד בנוגע לספרי חנוך, לבקש להם “מבקרים”, אשר יפרסמו טיבם בעולם. וידוע לי שיש מן הסופרים הנענים להם ומקבלים עליהם את הטורח לעשות חסד עם המו”ל. ובהיות דבר כזה בספרי חנוך מזיק ביותר ונותן מכשול לפני המורים והתלמידים, לכן הנני זהיר בזה ביותר.

למר א. רוזנבליט, לודז.

אודיסא, 3 ינואר 99.

על מכתבך מן 12 נובמבר לא עניתיך, כי לא חפצתי להדאיב לבך, אחר שידעתי, כי כונתך בודאי לטובה. ואולם, בדרשך באגרתך שנית לענותך, הנני לעשות בקשתך.

דע לך, אדוני, כי גם אחר שנשתנה מצבי החמרי לרעה, – אני לא שניתי, וגם אחר שהייתי לסופר שמלאכתו בכך, לא קניתי לי מדת “השנוררות”, שרוב הסופרים העברים מצוינים בה, לחרפת ספרותנו. ועל כן תסלח לי אם אומר לך גלוי, כי דבריך במכתבך האחרון עשו עלי רושם רע מאד. ה' ה–ן הוא בודאי איש נכבד ומשכיל, כמותו ירבו בישראל. אבל אם עושה או חושב לעשות טובה ל“השלח”, – לשם הספרות הוא עושה, ולא לשמי – אני לא בקשתי ולא מבקש משום אדם לעשות לי טובות – ומה חפץ לו איפוא במכתב תודה מאתי? האם לא תהיה תודה כזו על מעשה שעדיין לא נעשה כעין חנופה, בשביל לעוררו ולחזק רצונו להוציא מחשבתו לפעולה? וכן, או עוד יותר, ריח “שנוררות” ספרותית נודף מהצעתך השניה, שאשלח לו את ספרי. כל הרוצה בספרי יוכל לקנותו מהמו“ל או מבית המסחר של “אחיאסף”, ואני איני שולח ספרי ל”נדיבים", כנהוג בישראל.

בכלל, כבר כתבתי לך, כי “אחיאסף” הוא מו"ל “השלח”, וכל עניני הכספים נחתכים על ידו…

ובנוגע לעתידות “השלח”, אוכל להודיעך, כי “אחיאסף” החליט להוציאהו גם לשנה הבאה והתחייב להמציא לי את הכסף הדרוש…

ועוד הפעם אבקשך סליחתך, אדוני, על שהוצרכתי לצערך בדברים כאלו, בעוד שבאמת ראוי אתה לתודה ותהלה על השתדלותך לטובת ספרותנו העלובה, אבל מה יכלתי לעשות, והמנהגים הארורים השולטים בספרותנו גורמים, שכל מי שמשתתף בדאגותיה אינו יכול להמלט מהם. ואני, בשעה שהחלטתי להקדיש כחי לעבודה ספרותית, החלטתי יחד עם זה, שאעבוד עבודתי רק כל זמן שאוכל לעשות זאת באופן נאה, בלי כל צל של “שנוררות”. ובזה אחזיק גם עתה.

לד"ר שמריה לֶווין, יקטרינוסלַב.

אודיסא, 3 ינואר 99.

הרשני נא קודם כל לברכך במז"ט לשנוי המקום. הברכה מאוחרת אמנם מעט, אבל – אין מוקדם ומאוחר בברכה. הנני מקוה, שתתרגל בתנאי החיים במקומך החדש, וסוף סוף תמצא קורת רוח בעבודתך שם, מפני אותו הטעם עצמו שעתה אינך מוצא קורת רוח, כלומר, מפני שאין המקום “מקום תלמידי חכמים”. במקום שאין אנשים, מי שרוצה לעבוד מרגיש יותר בתועלת מעשיו.

איני צריך לאמור לך, כי מסכים אני בכל לבי לדבריך על אדות המודעה המפורסמת. בו ביום שקבלתי את “הצפירה” שלחתי טלגרמא לאחינו בוורשא, להביע מחאתי על המעשה המגונה הזה, וגזרתי עליהם, שאם כבר נשלחה המודעה גם ל“המליץ”, ישיבוה ע“י טלגרמא. בודאי ראית כבר את המודעה הזאת בנוסח החדש, שבאה ב”הצפירה" שבוע זה. אבל עודני מלא כעס ומכאובים על אדות הראשונה. אתה והדומים לך תדעו אמנם, כי “אני לא סמכתי את ידי עליה” (כדבריך), אבל העומדים מרחוק יטילו את האחריות עלי ויחשבו, כי בידיעתי נדפסו דברים כאלה.

בכלל, היחס שביני ובין “אחיאסף” הוא בלתי טבעי ומתנגד לכל תכונות נפשי. הנני יושב כאן ונושא עלי אחריות בעד מעשיהם של אחרים היושבים במקום אחר! כמה פעמים בקשתי את אחינו בוורשא, שישחררוני מן העול הזה, המעיק עלי מאד, אבל הם אומרים, כי לא יתכן הדבר מטעמים שונים, ולא יתנו לי חופשה. ויחד עם זה הם נוהגים עמי כאלו לא הייתי אלא חבר פשוט ואין מודיעים לי את כל אשר אומרים לעשות. הנה, למשל, שומע אני מפיך, שהחליטו להוציא את “האוצר”⁹ – ואנכי לא ידעתי.

מפני טרדותי, הרבות עתה מאד, לא אוכל להאריך. והנני מברכך בשלום והצלחה, להנאתך והנאת צבורך, וחותם באהבה וכבוד: אחיך העמוס בעבודה (כמו שחותמים “הגאונים” בשו"ת).

לראשי חברת "אהבת ציון", טַרנוב.

אודיסא, כ"ג טבת תרנ"ט.

יקרתכם מיום ט“ו לח”ז הגיעתני. והנני מתכבד להודיעכם, אדוני הנכבדים, כי לפי חוקי חברתנו, אשר נִתנו לה מאת ממשלת ארצנו – ואתם הלא ידעתם, כמה על חברתנו להזהר בחוקי הממשלה, אם חפצה חיים היא – אין לנו רשות לתת תמיכה לשום חברה, כי אם רק לאכרים העובדים כבר את האדמה בארץ-ישראל. ובכן יפנו נא אכרי “מחנים” הנמצאים כבר בא"י לועד הפועל, אשר לחברתנו ביפו, בבקשה שתתמוך חברתנו בידם לבנין הבתים, ואם הועד הפועל יגלה דעתו, שראויה בקשתם להעשות, אז רק אז תוכל הבקשה לבוא לפני ועדנו פה, וכמדומה לי, כי לא תשוב ריקם, אף כי, כמובן, לא אוכל להיות ערב בדבר, אחרי כי כל השאלות נחתכות ברוב דעות, ואי אפשר לדעת מראש, לאן תטה דעת הרוב. ואולם גם על זאת אעירכם מראש, כי לפי מצב קופת חברתנו, מסופק אני אם תוכל לתת כל הסכום אשר תדרשו.

למר מ.ז. פייערברג, נובוגרד-וולינסק.

אודיסא, 5 ינואר 99. (כ"ג טבת תרנ"ט)

אתמול קראתי ספורך “לאן?” והרושם שעשה עלי הוא זה: מחשבה טובה היתה בלבך, אבל לא היתה בך סבלנות לפתחה כראוי עד סופה. בתחלה עבדת בה בשקידה ואינרגיא והרחבת הדברים לפעמים גם יתר על המדה הדרושה. ולבסוף, כשבאת לעיקרו של דבר (מיום חתונת הגבור ואילך), כבר עיף היית והשתדלת לקצר ככל האפשר. על ידי זה יצא הסוף כאֵפיזודא חטופה, שאין הקשר בינה ובין מה שלפניה בולט היטב, וההתפתחות הטבעית של “הגבור” עושה קפיצות פתאומיות, מבלי שנראה השתלשלות מחשבותיו זו מזו. ביחוד שיחתו עם האפיקורס, ועוד יותר – דרשתו האחרונה, באות לפתע פתאום, מבלי שירגיש הקורא בנחיצותן, כלומר ביציאתן ההכרחית ממה שקדם להן. גם מיתתו על ידי הצטננות היא מקרית ביותר ונראית כאלו באה רק כדי לסיים את הספור, מפני שלא ידע המחבר, מה לעשות עוד בגבורו.

צר לי, כי אין שעתי פנויה להאריך בזה יותר.

ובכל זאת הנני מסכים להדפיס ספורך ב“השלח”. ומוצא אני יותר טוב לפניך להדפיסו ב“השלח”, אעפ“י שהשכר היה עולה אולי מעט יותר, אלו נדפס על ידי “אחיאסף” במחברת מיוחדת. טעמי בזה הוא, כי אם אשלחהו ל”אחיאסף“, עוד הדבר מוטל בספק, אם יסכימו מנהיגי “אחיאסף” בוורשא להדפיסו, ואף אם יסכימו, יעברו עוד ימים רבים עד שיראה אור, וגם אחרי כן אפשר שלא ימשוך אליו עיני הקוראים; בעוד אשר ב”השלח" אוכל להתחיל בהדפסתו תיכף (כלומר בחוב' פברואר), ובכל אופן יקראוהו אלפי קוראים משכילים.

הנה הגדתי לך דעתי כמו שבקשתני, אבל, כמובן, הדבר תלוי בך. וע“כ אבקשך שתודיעני תיכף החלטתך, כי הנני עוסק כבר בסדור חוברת פברואר. אם תחפוץ יותר לשלחו ל”אחיאסף", אל נא תחשוב, כי אתרעם על זה. “אחיאסף” גם הוא יקר בעיני, וחלילה לי “להתחרות” בו. אני הגדתי לך רק דעתי, בלי כל נטיה לאיזה צד, מפני שכך בקשתני.

ואולם אם תחפוץ שאדפיס ב“השלח”, הייתי מיעצך, שתשוב ותתקן את החלק האחרון, להסיר ממנו את המגרעות שרמזתי לך עליהן. גם אם אתחיל בהדפסתו בפברואר, עוד יעברו שנים שלשה חדשים עד שאגיע לאותו החלק, ויש לך איפוא פנאי לעבוד בו ולתקנו. אם תסכים לזה, הודיעני תיכף, ואשיב לך הסוף למטרה זו.

למר ש.א. הורודצקי, ברדיטשוב.

אודיסא, 9 ינואר 99 (כ"ז טבת תרנ"ט)

קבלתי מכתבך, מאמרך וספרך. על האחרון הנני נותן לך תודתי בזה. אך לחוות דעתי, כבקשתך, לא אוכל לע"ע, כי מפני רבוי העבודה אשר עלי, אין שעתי פנויה לקריאה מרובה, והמון ספרים מונחים לפני ומחכים לבוא עתם להקרא.

את מאמרך לא אוכל, לדאבון לבי, להדפיס. כי איני מוצא בו הסברת ענין המנהג ונשמתו ההיסטורית, ובלעדי זה הרי אין החומר שאספת אלא עצמות יבשות. השתדלת להראות על הפכים במעשי הגאונים, שהיו, מצד אחד, אמיצי לב, ואיזו מהם גם אוהבי השכלה, ומצד אחר – הקפידו על מנהגים. אבל באמת אין כאן סתירה ופלא. כי המנהג שרשו יותר עמוק מאשר תחשוב. אך אין לי פנאי עתה להרבות דברים בזה. – המאמר מושב לך בזה, כחפצך.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין

אודיסא, 10 ינואר 99.

קבלתי אתמול מכתבך עם המאמר, ותודתי לך על זה….

נהניתי בקראי תוכחתך לר' דוד קויפמן על סגנונו המשונה. בלחישה אגלה לך, כי על דא גבה טורא בינינו. בודאי תזכור, שבחוברות האחרונות מכרך ב' של “השלח” בא מאמר מאתו על הגניזה שבמצרים (“אור הגנוז”). הוא הודיעני מראש, כי ישלח לי מאמר, וכמובן, הודיתי לו על זה. והנה בא המאמר, ובראותי את סגנונו ומליצותיו המבהילות, חשכו עיני. ומה היה לי לעשות? להשיבו - אי אפשר, להדפיסו כמו שהוא - אי אפשר, ולכתוב להפרופיסור הדוקטור וכו' וכו' - שהורגל כל ימיו לשמוע (ביחוד מן העורכים העברים שזכה אותם באיזו ממאמריו) רק דברי תהלה וחנופה – כי מאמרו צריך תקון, הלא ידעתי מראש, כי לא יחפוץ לתקן ולא יסלח לעוני לעולם. לכן שנסתי את מתני והעברתי תער על המאמר והסירותי ממנו את סרח העודף. אם קראת את המאמר, הלא תזכור, כי גם עתה עודנו מלא להג הרבה, שלא היה המאמר חסר כלום אלו נשמט, ומזה תוכל לשפוט, איזה טעם היה בדברים שמחקתי. אבל הפרופיסור, כנראה, לא כן יחשוב. ומני אז חדל מכתוב אלי ולשלוח לי דבר, וגם אני לא אבקש ממנו דבר, כי יראת מליצתו על פני…..

עתה הנני בא לפניך בהצעה. מאמרך זה העלה על לבי את הרעיון, כי טוב היה לו הואלת לתת מזמן לזמן השקפות כאלה על הספרים החדשים היוצאים בארצות המערב בעניני היהדות, בין בעברית ובין בשאר לשונות. בהיותך יושב בברלין, הלא בנקל תדע וגם תקרא בודאי הרבה ספרים כאלה, וגם אני הייתי יכול לשלוח לך מזמן לזמן ספרים הנשלחים לפעמים אלי לבקורת. אם תסכים להצעתי זאת, נעשה את מאמריך אלה למחלקה קבועה, שתבוא בכל חודש, או אחת לשני חדשים, ונקרא לה איזה שם כללי, ועל המאמר הראשון נציב: “א”. אבקשך להשיבני על זה תיכף, כדי שאדע איך להתנהג במאמרך זה בטרם אשלחהו לבית הדפוס, אם לעשותו מאמר בפני עצמו או פרק מ“סריא” שלמה¹⁰.

למאמרך המדעי אחכה, ובודאי תשלחהו למועד אשר קבעת.

אם יש לך איזה נושא נאות, היה מן הראוי, שתכתוב פרק חדש ל“קהלות יעקב”, אשר נפקד מקומו זה איזו חדשים.

למר א. לובֶצקי, ווינא.

אודיסא, 10 ינואר 99.

אתמול קבלתי מכתבך בצרוף הפוליטון, והנני מצטער מאד על שלא אוכל לתת לו מקום. לא פוליטון הוא, כי אם וכוח פובליציסטי בצורה אליגורית. ובהיות עם זה המשל מצד עצמו גס ביותר, והנמשל – בולט ביותר, ועם זה גם הנושא חשוב ביותר בעיני ובעיני כל הקהל, באופן שהתלבשותו בצורה זרה כזו תעשה רושם רע מאד, – הלא תבין, כי לא יתכן ל’השלח" להדפיס דבריך אלה.

בקשתך ע"ד דמי קדימה אמלא, כאשר תשלח לי דבר שאוכל לקבל. חוק הוא לנו לשלם לסופרים רק לאחר שיודפסו דבריהם, אך במקרים יוצאים מן הכלל הנני משלם גם קודם ההדפסה, כשהמאמר כבר נמצא באמתחתי והחלטתי לתת לו מקום. אבל ליתן דמי קדימה על סמך העתיד לבוא לידי, אין לי רשות, כי כמו שידעת, אך עורך “השלח” הנני, ובעליו הם אחרים.

צר לי כי החלטת לעשות הספרות העברית אומנותך ולעבוד בה “עבודה אולי גסה, אבל רבה”. בעלי כשרון מעטים מאד בין סופרינו, ואם אלה המעטים יעשו את הספרות רק קרדום לחפור בו ויעבדוה “עבודה גסה”, – מה יש לנו לקוות עוד? אם אך יש לך איזו אפשרות לשנות החלטתך זאת, הייתי אומר לך: פשוט נבלתא בשוקא, ואל תהיה לסופר עובד עבודה גסה.

את תשובתך לנורדו שלח, ואם אך תהיה כתובה כהוגן, אתן לה מקום… פליאתך, שנתתי לו לגלות פנים בדבריך שלא כהלכה, אינה פליאה. לא מחובת העורך הוא לפרש דברי הסופרים ולהשגיח עליהם, שיבינו היטב איש דברי רעהו. ואולם בלחישה אגלה לך, כי עשיתי בזה לפנים משורת הדין וכתבתי לו “פירוש”, וגם אמנם הועלתי בזה במקצת. פרטי הדבר לא אוכל לכתוב לך כי אין מגלים סודות הרדקציא¹¹.

בהרקלמה לשנה החדשה של “המגיד” ראיתי, כי שלחת לו את המאמר “האמנות העברית” שהחזרתי לך. מזה נראה, כי אין חפצך לטפל בדבר ולעשותו כלי הגון, כמו שהצעתי לפניך. צר לי על זה, כי הנושא היה ראוי שיעבדו בו לא רק “עבודה גסה”.

למר א. שולמַן, קיוב.

אודיסא, 12 ינואר 99.

יקרתו מן 24 קבלתי בזמנה, ומפני טרדותי שרבו בצאת השנה (כידוע לידידי, הנני לא רק עורך “השלח”, כי אם גם הקורספונדנט והמנהל פנקסי הרדקציא) נתאחרה תשובתי מעט, וגם עתה לא אוכל להאריך, ואתו הסליחה.

למאמריו אחכה. גם המאמר ע"ד אבות הכנסיה, אם אך לא תפסלהו הצנזורא, אקבל בחפץ לב.

השמועה אשר שמע ידידי ע“ד מכה”ע הז’רגוני שאומר “אחיאסף” להוציא – אמת היא. ואולם לחנם יחשוב, כי “אחיאסף” מתנהל “כלאחר יד” רק עמו, מאיזו סבה מיוחדת. הנה אני נחשב לא רק לחבר ל“אחיאסף”, כי אם לאחד ה“מנהיגים”, ובכל זאת יקרה לעתים קרובות, שהחדשות הנעשות ב“אחיאסף” “יוָדעו לי ממקור צדדי”. וכל זה רק מפני שאין אדון ל“אחיאסף”, כי אם – אדונים, וקדרה דבי שותפי וכו'. העבודה שם מרובה, והפועלים מעטים, וגם אין עומד על גביהם להשגיח על מעשיהם כראוי, ועל כן יֵצאו מעשיהם מבולבלים – ואין נחת.

תודתי לו מקרב לבי על דבריו הטובים בנוגע לאבי, ה' ירחם עליו, כי לע"ע מצבו רע מאד.

לד"ר י. טשלינוב, מוסקווא.

אודיסא, 12 ינואר 99.

מכתבך מן 23 קבלתי. – הפרוטוקול של הקונגרס עוד לא הגיע לידי, ואיני יודע על איזו “הערה” שלך ו“הבטחה” של הרצל אתה מדבר.

הנני חושב, כי מחויב אתה לילך לווינא, בשביל להשתתף באספה של חברי הועד. לא הודעתני אמנם, מה הוא האסון אשר קרך. אבל מי שמקבל עליו טורח עסקי הכלל צריך לדעת מראש, כי לפעמים עליו יהיה לשכוח את כל עניניו הפרטיים ולהחזיק בכלל הידוע: “דער שטאאט האט קיינע טאכטער”. וכמדומה לי, כי האספה הזאת היא אחד מן הדברים האלה, שאין אדם בן-חורין להוציא עצמו מן הכלל בגלל סבות פרטיות… אם יש לנו אנשים, נוכל לקוות, כי הפעם יצליחו לברר הכל ולהאיר את האפלה שפרשה עלינו הדיפלומטיא. ואם לא עכשיו, אחר הראיון הירושלמי ופתיחת הבנק – אימתי?

את רשימותיך ע"ד הקונגרס שלח נא ואקראן בעונג. אבל אבקשך, שתתנן תחלה למעתיק להעתיקן בכתב נקי וברור, כי עבודתי מרובה, ושעות הפנאי מעטות.

דבריך, כי תשמח מאד על שעלה בידך לעזור מצדך לקיום “השלח” לעתיד - הפליאוני מאד. עד כה אמנם לא שאלתי את חברינו בוורשא, על מה סמכו בהחליטם להוציא “השלח” לעתיד, כי די לי במה שהתחייבו הם מצדם לשלוח לי בכל חדש את הסכום הדרוש. אבל לפני איזה זמן הגיעני מכתב מה' וו., ובו יודיעני (אע"פ שלא שאלתיו כלל), כי לעתיד אין חפצו להשתתף עוד בהוצאת “השלח”. כמובן, עניתי לו, שדברים כאלה צריך להודיע להמו“ל, והעורך אין לו עסק עם שאלת הכספים. אבל מדבריך רואה אני כי ממוסקווא בא ל”אחיאסף" איזה עזר בענין זה. ואם לא וו. – מי איפוא?

למר א. גוטמן, ניקולאיוב.

אודיסא, 12 ינואר 99.

…. נהניתי מאד מדבריך על אדות השנוים שעשיתי בספורך. לא בכל יום מתרחש “נס” כזה, שיודה לי סופר על דברים כאלה… כתב-ידך בודאי כבר נתבער ואיננו בבית הדפוס. אך גם אלו היה עוד בעולם, לא אכחד ממך, כי לא היתה דעתי נוחה ממסירתו לך: לא נעים לאדם שישגיחו עליו אחרים בשעת עבודתו ויראו, איך הוא מתנהג בחדרי חדרים.

רוב שנותי גדלתי בין הסוחרים ולא אוכל עד היום להשתחרר מן ה“פדנטיסמוס” בעניני כספים, שסגלתי לי בחברתם. ועל כן קשה היה עלי בעת הראשונה מנהגם של הסופרים, שאינם חושבים לנחוץ להודיעני כי קבלו את הכסף ששלחתי להם. עתה אמנם כבר הורגלתי בזה ואיני מקפיד על הדבר, ובכל זאת לא אוכל להתאפק מלהעירך, כי אחר שכתבת מכתב ארוך על ענינים שונים, לא היה הטורח מרובה, אלו הוספת בסופו הודעה קצרה, כי קבלת את הכסף ששלחתי לך מחיר ספורך עוד בנובמבר על שם ה' פולאק.

למר א. דרויאנוב, דרויא.

אודיסא, 12 ינואר 99.

אגרתך קבלתי, והנני משיב לך בזה ציורך, כבקשתך.

למאמרך ע"ד “הסוחר מוויניציאה” אחכה. – הספרות השקספירית רחבה וגדולה מאד בזמננו. באנגליה יש חברה מיוחדת העוסקת בזה. אבל, כמובן, אי אפשר לדרוש מסופר עברי הדר בעיר קטנה, שידע כל מה שנכתב בענין זה. ואולם עוד ספר אחד נראה לי שמחויב אתה לקרא, בטרם תוציא מאמרך מתחת ידך, והוא ספרו של גיאורג ברַנדס על שקספיר, שיש בו פרק מיוחד על “הסוחר מוויניציאה”. הספר אינו עתה בידי ואיני זוכר מה מחירו, גם לא אדע אם ישנו בתרגום רוסי. אבל אם תבקשנו, בודאי תמצאנו, באשכנזית או – אם ישנו – ברוסית.

לד"ר ה. יפה, יפו.

(תרגום מרוסית).

אודיסא, 12 ינואר 99.

את מכתבי האחרון ודאי כבר קבלת. ועתה אענך על הסדר על שאלותיך במכתבך מן 22 דצמבר:

א) חברי ועד בתי הספר הם: חברי ועד הבקורת עם שני המזכירים, בן-עמי ואנכי.

ב) “במה הוא עוסק?” – קשה להגיד. הוא חושב לעסוק בכל מה שיש לו יחס לענין בתי הספר. לעת עתה הוא עובד בחבור רשימה של שאלות, אשר בקרוב ישלח להרבה בתי ספר בא"י, וקודם כל, כמובן, לבית הספר ביפו.

ג) בנוגע אל התשובות על המאמר של מלכינזון ובידרמן, כבר כתבתי לך במכתב הקודם.

ד) להוסיף על סכום התמיכה הועד ודאי לא יסכים עד שועד בה"ס יחוה דעתו על זה. וזה האחרון לא יוכל לחוות דעתו עד שיתברר לו תחלה מצב בית הספר.

ה) על דבר הבנין חושב הועד, שזה היה טוב מאד, אלו כבר היה בידו הסכום הדרוש לכך ואפשר היה לגשת לפעולה בבטחון. אבל לפי מצב הדברים עתה, אין מן הראוי, לפי דעת הועד, להוציא הוצאות על “התחלה” שאין לה ערך….

אם רוצה אתה, שימהר הועד לקבל החלטה בנוגע להאמצעים הדרושים לבית הספר, טוב ומועיל יהיה שתשלחו בהקדם את החשבון המפורט של ביה"ס, כן מן הצד הכספי וכן מן הצד החנוכי. בודאי תאמר, כמו שאומרת אחותך הנכבדה במאמרה, שחשבונות כאלו ישנם זה כבר בבית הועד. אבל אני יכול להבטיחך, שהפעולה הראשונה של ועד בתי הספר היתה זו, לאסוף את החומר הנמצא פה, ואחר שהקדשנו לזה ישיבות אחדות, באנו לידי הכרה, שיש לנו רק ידיעות מקוטעות ומפוזרות שעל הרוב כבר נתישנו ואינן מספיקות כלל וכלל למטרתנו. וזה הוא אמנם מה שעוררנו לחבר רשימת השאלות הנזכרת למעלה.

למר י. גרזובסקי, יפו.

אודיסא, 13 ינואר 99

קבלתי אגרתך מן י"ב טבת, ובינתים קבלת כבר בודאי את מכתבי האחרון וידעת כבר, כי “השלח” יצא גם לעתיד, ותוכל לקבל חותמים.

“ראשית למודי שפת עבר” שלחתי ל“תושיה”, כבקשתך. עיינתי בו זעיר שם זעיר שם וכמדומה לי, שבכללו טוב הוא, אלא שמספר המלים שבראש כל פרק נראה לי רב ביותר ומעמיס על כח זכרונו של הילד משא לעיפה. גם אתפלא, כי השיחות רובן מוסבות על עניני האכרות בא“י, בעוד שלפי דבריך בהקדמתך, חפצך שישתמשו בו גם בגולה, במקום שהילד אינו יודע לא שדות ולא כרמים וכל המתיחס לזה. – ואולם כבר כתבתי לך במכתב הקודם, שאיני חושב עצמי ל”ידען" בענין זה.

אמנם בחר בי ועדנו לשלחני לא"י בשביל לבקר מעשי הועד הפועל ומצב הקולוניות, וגם אני חפצתי ללכת. אבל אחד מעשרת הדברות עומד לשטן לי: אבי חולה זה איזו חדשים ואינו נותן לי רשות לצאת בדרך רחוקה כל זמן שלא נתרפא. ובהיותי בן יחיד לו, הדין עמו.

למר ח.נ. ביאליק, סוסנוביצי.

אודיסא, 15 ינואר 99.

קבלתי ציורך ומכתביך. לא הספיקה לי השעה עדיין לקרוא את הציור שנית על הסדר, אבל שמתי עין כה וכה על השנוים, וכמדומה לי, שעתה יעלה יפה. ואולם בינתים הגיעו לידי ספורים אחרים, וכבר קנו להם מקום בחוברות הקרובות, ולא אוכל על כן לשים ציורך בחוברת שאני עוסק בה עתה (פברואר) אבל אחשוב, כי אוכל לתתו בחוברת מרץ או אפריל.

נוח היה לי ולציורך, אלו קראת עליו שמך מפורש, ולא אדע, מה יביאך להסתירו, אבל אם בשום אופן לא תחפוץ בקריאת שמך המפורש, בחר נא לך איזה “פסבדונים” יותר נאותי, כי אות אחת גורמת לפעמים קושי הבנה, וגם אין המנהג כך בספורים. אולי תסכים לחתום ב–ק?

צר לי, כי “המוזא” שלך מקשה לילד בעת האחרונה, ואנחנו קוינו לך, כי כל מה שתזקין יוסיף כשרונך להתפתח ותאסוף חרפת השירה בספרותנו.

על ידי סבה מקרית נתעכבה הדפסת הגליון שבו בא שירך, ומהרתי להודיע להמדפיס, שישנה את שמו, ואחשוב, כי יבוא מכתבי בעוד מועד. אגב אודיעך, כי בחרוז האחרון שניתי: לתקון חצות, במקום “לתַקֵן חצות”. כי, כידוע, פירוש המבטא “תקון חצות” הוא כמו “תקון ליל הושענא רבה”, לא שחצות הוא נשוא התקון, וע"כ אי אפשר לאמר: לתַקֵן חצות¹².

למר י.ח. רבניצקי, וורשא.

אודיסא, 16 ינואר 99.

מכתביך, הגלוי והחתום, קבלתי אתמול בערב. תודה לך על “ספרים חדשים” ששלחת, אף כי בעל “מקורי העושר” בודאי לא ישבע נחת מריצנזיא קצרה ויבשה כזו.

אבקשך, ידידי, שלעתיד לא תעשה לך מושגים ע“ד עניני “השלח” ע”פ הידיעות שיבואו לך ממקורות זולתי. הנה אתה כותב, כי עזבת את המחשבה לכתוב ע“ד “כל אגדות ישראל”, מפני שאמרו לך ב”אחיאסף“, כי כבר נשלחה לי בקורת מבש”ן. ואתה לא ידעת כבר ממכתבי הקודם, כי לבקורת מבש"ן לא אתן מקום…. וכן הנך חושב, כי יש לי “ספרים חדשים” די והותר, מפני ששמעת מקפלן, כי גם ברנפלד שלח לי בקורת. אבל מאמרו של ברנפלד הוא ממין אחר, ואין לו ענין למחלקה זו.

על “תולדות שי”ר" תוכל לכתוב, אם תחפוץ. אגב, הנני רואה מדבריך, כי הספר כבר נמצא בוורשא – ואנכי לא ידעתי! בכלל נוהגים עמי חברַי “המנהיגים” בעת האחרונה באופן שסבלנותי קרובה להתפקע מכובד המשא… הגע בעצמך, ד“ר לֶווין כתב לי, שקבל מהם מכתב, כי החליטו להוציא את האוצר של לוי וכי עומד הוא במו”מ עמהם על פרטי הענין הזה, – והם לא הודיעו לי מזה מאומה! ולא עוד אלא שגם כששאלתי אותם על זה לפני כשבועים, לא כבדוני בתשובה. אחכה עוד מעט, ואם יוסיפו להתנהג עמי ככה, אדרוש מהם בדרך אופיציאלית, שיתנו לי חופשה ממשמרת ההנהגה – ויהי מה!

אתפלא, כי לא תבין טעמו של ל.¹³ בכתבו “זורנאל” תחת “צייטשריפט”. הלא הוא הדבר אשר הגדתי לך, כי מכ“ע היוצא פעמַים בחודש קרוב יותר ל”גזיטא" מאשר “לזורנאל”, ולכן, כדי להשמר מן החשד, שהתיר “גזיטא” ז’רגונית, הוא רוצה שיהיה “זורנאל” חקוק על מצחו….

המועד הנכון לשלח יתר הכסף לל. (על ידִי) הוא, לדעתי, אחר שתעבור החוברת הראשונה בשלום, ואפשר יהיה להכריז על החתימה. כי עד אז לא עברה עוד “ההתחלה”, שבעדה כבר קבל. כן עשיתי גם בראשית צאת “השלח”….

חומר חדש אמנם בא אלי, אבל – “מן המובחר”? בכלל כל מה שאני מזקין בעבודת העריכה, היא מרגיזה את רוחי יותר ויותר. ואיך תחפוץ שאתפאר עוד במה שאני מקבל?….

מצב אבי הולך ורע, ומצב נפשי – ה' ישמרך! לכן אל תתפלא על היות דברי מקוטעים ומבולעים.

לד"ר ל. קַנטור, ליבוי.

אודיסא, 24 ינואר 99.

מאז התראינו בוורשא אפפוני צרות חדשות, ולרגלן – גם טרדות רבות ובלבול הדעת. ועל כן לא כתבתי לך עד כה, אעפ"י שאמרתי לך אז, כי אכתוב לך אחר החגים.

לא אכחד ממך, אמנם, ידידי, כי כבר נואשתי מעבודתך עמי, בראותי, כי עבר זמן רב כל כך, ואתה לא עמדת בדבורך. בודאי גם טרדותיך רבו, ואין לך פנאי לכתוב. אבל הפעם הנני מבקש ממך דבר קטן, אשר אקוה, כי לא תמנענו ממני, אם יש לאל ידך לעשותו. הנה ר' קלמן שולמן מת, וראוי להציב לו מצבת זכרון ב“השלח”. אך להספד באיזו פרזות כלליות ובתהלות ותשבחות – איני רוצה. ולכן פונה אני אליך, אשר, כיליד ווילנא, בודאי ידעת את האיש, ואם יש לך מה להגיד על אדותיו יותר מפרזות מצויות, – עשה נא את החסד הזה עם המת ועם “השלח” וכתוב לזכרו איזו עמודים.

הנני מקוה, כי בכל אופן לא תמנע מלהשיבני תיכף.

למר א. שולמַן, קיוב.

אודיסא, 29 ינואר 99.

יקרתו מן 10 ח"ז קבלתי לפני ימים אחדים….

תודה לידידי על הערתו בדבר “השלח”, וכמובן, אינני מסופק, כי אך טובתו ידרוש. אבל בעצם הענין הנני מתפלא על הד“ר מנדלשטם, כי גם בהערה פשוטה כזו מצא דברים להכעיס את הציונים. באמת לא נתכונתי להכעיס שום אדם, ורק מה שנראה לי נחוץ להגיד, בנוגע להענין הזה, – אותו הגדתי. והאמנם אין העורך רשאי לחוות דעתו, כשדעתו אינה מתאימה בכל לדעת מנדלשטם ואחרים? בכלל נחוץ להודות בדאבון לב, כי הציוניות, אם תביא גאולה לעולם או לא – יַראה העתיד; אבל בהוה הביאה לנו לע”ע מדה רעה מאד: אי-סבלנות, שאין דוגמתה כמעט בין כל שאר הכתות שקמו בישראל.

בנוגע למכה“ע הז’רגוני, אוכל להודיע לידידי רק זאת, כי בשעה שנולד הרעיון הזה, ומנהיגי “אחיאסף” בקשו הסכמתי על זה, אמרתי להם, כי אוכל להסכים רק בתנאי, שיהיה העורך איש ידוע לי כישר לב ובעל טעם, אשר לא ישפיל עצמו להעשות כלי תשמיש למי שיהיה. ואיש כזה הוא לדעתי רבניצקי. ובכן, אין ספק, שיהיה מכ”ע זה “ציוני”, אבל לא עבד “הציונים”, באופן שיהיה בתכונתו דומה כמעט ל“השלח”….

למר ה.ד. הורוויץ, שרלוטנברג.

אודיסא, 29 ינואר 99.

קבלתי מכתבך, וצר לי כי אין שעתי פנויה לפלפל עמך בדבר ההשמטות שעשיתי בספורך.

בדבר “ויבך” איני יכול להסכים לדעתך. אדרבא, עתה לבי מהסס, אם טוב לי לתת לו מקום, אף אם לבסוף יתרצה בעל “המליץ” להשיב לך הכת"י. כי, כנראה מדבריך, לא לרצון לו הדבר, ובודאי יחשדני, כי אני הייתי הסבה לזה, ועל פי בקשתי עשית זאת. ואני מתרחק מן האנשים האלה בכל יכלתי, ואיני רוצה לתת להם מקום שיחשדוני, כי "מתחרה " אני עמהם….

למר ש.פ. רבינוביטש (שפ"ר), וורשא.

אודיסא, 29 ינואר 99.

אתמול, ביום השבת, קבלתי מכתבך עם המאמר. הנני מתפלא מאד עליך, היודע מה הוא מכ“ע, כי לא השתדלת בכל כחך להיות דיקן בנוגע ליום המוגבל, ולא עוד אלא שלא חשבת לנחוץ גם להודיעני לפחות ליום המוגבל, כי תשלח את המאמר אחר שנים שלשת ימים. ואני, כמובן, לא יכלתי לישב ולצפות עד שיעלה לרצון לפניך לשלוח את המאמר, וגמרתי את החוברת במועדה, אף כי גרמת לי עי”ז טרחה יתרה ומבוכה לא מעטה. כי בראותי ביום 25, שהמאמר איננו, גמרתי שאר המאמרים והנחתי לך מספר העמודים הנחוץ. אבל בבוא גם יום המחרת ומחרתו, והמאסר איננו, הוכרחתי להכין בחפזה איזה מאמר אחר במקומו ולשנות גם את הסדר. ומדעתך תבין, כי זעף לבי עליך מאד בעד כל אלה. מי שמקבל עליו עבודה תמידית במכ"ע צריך קודם כל לשמור את מועדו. בלי תנאי זה, כמו שכתבתי לך מפורש פעמים אחדות, אי אפשר לי בשום אופן לבוא בברית עמך. והנני מבקשך איפוא עוד הפעם, כי לעתיד לא תעשה לי כן. ואם באיזה חודש לא תוכל לשלוח ההשקפה, או תהיה מוכרח לאחרה יום אחד (לא יותר!), תודיעני כן מקודם, באופן שאדע ביום 25, מה עלי לעשות.

והנה עתה הנני שולח את מאמרך לבית הדפוס וכותב אני להמדפיס, שישתדל להכניסו בחוברת ולהוציא מפניו מאמר אחר. הנני מקוה, שעוד אפשר יהיה לו לעשות זאת, אבל בבירור לא אדע.

ובנוגע לגוף המאמר, בודאי תדע גם בלעדי, כי כתבת אותו בחפזון ובהרבה מקומות לא דקדקת בסגנונך ולא בקשר ההגיוני בין חלקיו, ואף לא קראת אותו אחר שנגמר. הראיה על זה, כי באחד המקומות הדבקת פסת נייר על הכתוב, ולא ראית, שבשגגה עברת את הגבול והכנסת תחת הדבק שורה יתרה, באופן שנשאר מה שאחר זה בלי קשר, והוכרחתי בשביל זה למחוק עוד שורה אחת. ולכן, עד שאתה מזהיר אותי להשגיח על כל זה בתקונַי, יותר טוב היה אלמלי השגחת בעצמך. אני מצדי עשיתי כמו שאני עושה תמיד, כלומר השתדלתי לתקן הכל כפי יכלתי. אבל עליך לדעת, כי יכולת העורך בזה מוגבלת היא. כי לפעמים אי אפשר להביא את הדברים בקשר נכון ע"י שנוי קטן, ולשוב ולכתוב עמוד שלם בסגנון אחר – אין לעורך רשות וגם אין זה מחובתו. ובמקרים כאלה לא נשאר לי אלא למחוק דברים המפריעים את הקשר, אף אם מצד עצמם טובים הם, אלא שבאו שלא במקומם.

ועוד אודיעך, כי השארתי את השם “השקפה כללית”, לפי שהשם הזה הוא שם מחלקה תמידית של “השלח”, ואינו צריך להשתנות מפני שנוי המחבר. ומפני זה מחקתי גם את השורות הראשונות שנתת בתור “הקדמה”. כי אין הקורא צריך לחשוב את ההשקפה בשנה זו כדבר חדש, כי אם רק, כאמור, כמחלקה תמידית שעברה עתה לסופר אחר. מלבד זאת, אין גם צורך בהקדמה זו, אחר כי הכלל שהנחת בה הוא חלק מן הפרוגרמא של “השלח”, כמו שקבעתיה בראשית צאתו במאמר “תעודת השלח”, והקוראים יודעים, איפוא, זאת מכבר.

גם את הפסיבדונים שלך הוכרחתי לשנות. כי בכרך ב' מ“השלח” בסופו בא מאמר קטן ועל החתום: “בן-שם”. ומלבד שאין לי רשות ליתן לשני סופרים להשתמש בפסיבדונים אחד, הרי גם לך לא ינעם הדבר, שייחסו לך דבר אחר. לע"ע נתתי תחתיו “עברי”, אבל, כמובן, רשות בידך להחליפו באחר. ואולם לזה צריך שתודיעני תיכף את השם שתחפוץ בו, כדי שאוכל לשנותו כן בשעת ההגהה, אשר תבוא בודאי בראשית השבוע הבא.

למר י.ח. רבניצקי, וורשא.

אודיסא, 29 ינואר 99.

קבלתי מכתבך אתמול בערב, ותודתי לך על כל מה שהודעתני….

אל דבר יחס “היהודי”¹⁴ אל הציוניות קבלתי גם אני “שאלת חכם” (כלומר, השואל הוא חכם), ועדיין לא עניתי. לחנם תחשוב, כי טעו בך מנהיגינו. הם ידעו היטב מראש, כי רק בעבור זה התניתי קודם למעשה, שתהיה אתה העורך, מפני שבטוח אני בך, שלא תעשה “סחורה” בדעותיך, ולכן אין לך להתביש מפניהם, – ו“היהודי” לא יבוש בך.

אתה מודיעני כי כרך ג' מ“השלח” אפס כלו. אם כן הוא, צריך הייתי להודיע על מעטפת “השלח”, שכרך זה אינו נמצא למכירה. אבל המו"ל, שדברים כאלה לו הם, לא הודיעני מזה מאומה, ואיני חפץ להכנס לתוך רשותו. לכן אבקשך, שתשאל מהם, אם מסכימים הם להודעה זו….

כמדומה לי, שראית אצלי את מכה“ע האמריקני של האוניברסיטא שבשיקַגו על דבר לשונות בני-שם. מכ”ע זה נשלח לי בחלופין מעת צאת “השלח”. והנה לפני איזו שבועות קבלתי מכתב מהם, שבשנה זו לא קבלו אלא חוברת אחת או שתים, לא יותר. חקרנו ודרשנו והנה נודע הדבר, כי “האדם העליון”¹⁵, בהיותו מנהל עניני “אחיאסף” בברלין, בלבל את האדריסות והניח לנחלה לד“ר מַלטר אדריסא משובשת מאד, אשר על כן לא הגיעו החוברות לידם. ממילא מובן, כי עלינו להשיב להם אבידתם. אבל בכתבי למַלטר, שישלח להם, ענני, כי כבר השיב לוורשא כל החוברות משנה שעברה שנשארו בידו, כי כן דרשו ממנו, וכי על כן כתב לוורשא, שישלחו משם. ואתה בחכמתך בודאי כבר תבין מדעתך את השאר: כי בדעתי, איך נוהגים בק”ק וורשא, מסופק אני מאד, אם עשו כאשר כתב להם. ומפני שלא אחפוץ, כי יקל כבודנו “לעיני הגויים”, הנני מבקשך שתעוררם על זה ותשגיח, שישלחו כל החוברות, כפי מכתבו של מַלטר.

על תרעומות בדבר שנוי שמו של עתונך בלי שאלת פי – לא עניתני מאומה, והנני חושב שתיקתך כהודאה, ומודה ועוזב ירוחם.

אבל זה רק בנוגע לך, כי להמנהיגים לא אוכל לחשוב “שתיקה כהודאה”, אחר כי שתיקתם, כנראה, יש לה סבה אחרת. בדיעבד אשמח על שנפסקה הקוריספונדנציא ביני וביניהם. כידוע לך, לא היתה מביאה לי הקוריספונדנציא הזאת עונג ונחת.

ושפ“ר הוא – שפ”ר. אחר כל האזהרות שהזהרתיו בנוגע לזמן המוגבל, וגם הגדתי לו מראש, שאם יאחר מאמרו לבוא, לא אחכה לו, – אחר כל אלה עבר יום, יומַים, שלשת ימים, ואין קול ואין קשב. רק אחר שגמרתי החוברת בלעדו ושלחתי הכל לביהד“פ, בא המאמר אתמול. מדעתך תבין, כי הביאני במבוכה, ובשלחי היום מאמרו לביהד”פ, לא אדע בבירור, אם יכול עוד המדפיס לתתו. ובנוגע לגוף המאמר, עמלתי בו יותר משעמלתי בהשקפותיו של עהרנפרייז במשך כל השנה, – כולי האי ועדיין אינו מן העידית. נחמתי כי שמעתי לקול קפלַן בזה.

מר ה. צייטלין, הומיל.

אודיסא, 31 ינואר 99.

מאמריך קראתי ואתן להם מקום בשנוים והשמטות. מתי – לא אוכל לדעת, כי לא בבקשה תליא מלתא, כי אם בצרכי הסדור ובחובותי לכל הסופרים בלי משא פנים. אבל כמדומה לי, שאתחיל בהדפסת מאמריך בחוברת אפריל. בהקדמותיך איני מוצא חפץ. הן עושות רושם (וכן בטוים שונים בגוף המאמרים) “כבן-כפר שרואה את המלך”, ודבר זה הן לא ירָצה לא לי ולא לך.

הרבה חומר אספת, אדוני, וגם הרבה רעיונות יפים יש במאמריך. אבל חבל, שאין סדר למשנתך.

את המאמרים הבאים אבקשך שתכתוב בכתב יותר נקי וגם תניח גליונות רחבים מצדי העמודים, והעמודים יהיו כתובים רק מצד אחד, כלומר כל דף יכלול עמוד אחד כתוב, והשני חלק. ואם תחפוץ לקמץ בפורטו, תוכל לשלוח ב“בנדירול” באחריות, ויעלה לך בזול.

למר ש.א. הורודֶצקי, ברדיטשוב.

אודיסא, 31 ינואר 99.

צר לי מאד, כי גם הפעם לא אוכל לתת מקום לדבריך. מן החומר שאספת על אדות מהר"מ שיף אפשר היה אמנם לעשות מאמר נאה, אבל לא עלתה בידך לעַבד את החומר כראוי, ובמקום שהיה לך להביא אחדות בכל הענין ולפחת בו רוח חיים, – נתת המון ציטטות בלי קשר נכון והוספת רק הקדמות כלליות, הכוללות דברים ידועים, שאין צורך בהם כלל לגוף הענין.

אם תחפוץ לדעת, איך צריך לכתוב, לפי דעתי, מאמרים ממין זה, שימצאו חפץ בהם קוראים משכילים, – קרא נא את המאמרים “לתולדות השלחן ערוך”, הנדפסים ב“השלח”, וביחוד המאמר השביעי (ע“ד מהרש”ל), שיודפס בחוברת פברואר, אשר בעוד חודש ימים תבוא לידי הקוראים.

לד"ר י. טשלינוב, מוסקווא.

אודיסא, 31 ינואר 99.

מכתבך מן 22 קבלתי ושמחתי, כי שמעת לעצתי והלכת לווינא¹⁶. בשכר זה אקוה, שתודיעני בקרוב מצב הענינים כמו שהוא. והנני חושב, כי אין לי צורך להוסיף, שאם יש דברים הצריכים “העלם”, אין לך לירא, שמא אפרסמם, אע"פ שהנני בעונותי “עורך” בישראל.

מסגנון מכתבך נראה, כי כבר שלחת אלי את מאמרך, ואתפלא, כי עד היום לא קבלתיו.

למר מ. קליינמַן, ברדיטשוב.

אודיסא, 1 פברואר 99.

מאמרך קבלתי. ואע"פ שהפלוסופיא שבו “צולעת” מעט, וסגנונו “צעקני” מעט, הנה להראשונה יש תקנה, והאחרון – הלא הוא אחת “הסגולות העצמיות” של כל סופרי “הציוניות המדינית”, לכן לא אפקוד עליך עון כולם, ואתן מקום למאמרך באחת החוברות הקרובות…

למר י.ח. רבניצקי, וורשא.

אודיסא, 7 פברואר 99.

מכתבך מן 2 קבלתי לפני יומַים…

כדי שתדע, איזה ערך יש לתרעומותיו של קפלַן עלי, הנני להודיעך פרטי הדבר. אמנם קבלתי מאתו מכתב מן 1 ינואר, שהיה באמת מלא דברים המסוגלים להכעיס גם ענותן כהלל (למשל, הוא משיבני ע"ד המודעה המפורסמת, כי גם אם הייתי בשעת מעשה בוורשא, לא הייתי מועיל כלום, לפי שהם ברוב דעות היו מחליטים להדפיסה, למרות התנגדותי). אבל לא מפני זה לא עניתי עליו, כי אם מפני שעוד קודם לקבלתו כתבתי להם מכתב ארוך וחכיתי לתשובה על מכתב זה, אבל לא קבלתי מהם שום תשובה. אח"כ כתבתי להם שנית, וגם על מכתב לא קבלתי תשובה. – ואולם מדברים שונים ששמעתי מפי נ. נוכחתי לדעת, כי עשה לו קפלן את תרעומותיו עלי לשיטה קבועה, לתלות בי כל עונות “אחיאסף”…. ורואה אני, שאין לי שום דרך אחרת, זולתי לבקש מאת האספה הכללית, שתהיה בקיץ הזה, לפטרני מענשו של “אחיאסף”….

אצלנו אין כל חדש…. שבוע זה – שבוע של ט. הוא. כי בא הלום ביום א' על דרכו מווינא (בודאי ידעת דבר האספה שהיתה שם). ביום א' נאספו כל ראשי האגודות הציוניות פה, המון גדול מאד, והוא ספר להם, כי קרובה ישועתנו לבוא, אלא שאין לו רשות לגלות את הפרטים, ועליהם להאמין לו על דברתו. בערב היתה אספה של “הגבירים” בבית ברב“ש, וגם לפניהם היה צריך לשאת מדברותיו, אך עוד לא שמעתי פרטי האספה, כי כותב אני בבוקר. אני לא השתתפתי לא באספה הראשונה ולא בשניה, כי הן ידעתי מראש את כל ה”אֶלימנטים" וה“זרמים” וכו'¹⁷ שעתיד אני לשמוע שם….

אבי במצב רע מאד, ואם לא אשגה, רק לה' לבדו הישועה. ומכיון שהגעתי לפרק זה, לא אוכל עוד לדבר על שאר הענינים, כי לבי מלא יגון.

….נתתי בחוברת האחרונה “ילקוט קטן” ע“ד ה”פרלמנטריסמוס" (כמדומה לי שידעת, מה חפצתי להגיד על נושא זה). והנני מכין לי כלי גולה, כי בודאי ישלחוני הציונים אל “ארץ גזרה”.

לד"ר ל. קַנטור, ליבוי.

אודיסא, 7 פברואר 99

….בדבר הרבנות בעירנו לא אדע גם אני להשיא לך עצה הוגנת. מצב הדבר כך הוא: לע“ע עוד מטפלת ה”אופראווא" ברשימות הבוחרים ששולחים לה בתי הכנסיות, וכפי הנשמע עוד זמן רב יעבור עד שתשלם מלאכה זו, ורק אז יקָבע יום הבחירה. אבל אחדים ממפלגת האינטליגנציא מתעתדים ליום ההוא לערוך מחאה נגד עצם השיטה שקבע שר העיר לבחירת הרב. לפי דעתם, צריכים הבוחרים להיות באי כחם של המעמדים השונים (סוחרים, עירונים ואמנים) ולא של בתי הכנסיות. וטעמם ונמוקם עמם: כי אם יהיו הבוחרים שלוחי בתי הכנסיות, תהיה יד ההמון על העליונה, בהיות רוב בתי הכנסיות בפַרברי העיר, ששם יד דיינים ודרשנים שונים תקיפה, והם יפעלו על ההמון לבחור ברב שלא תהיה העטרה הולמתו, כדי שיהיו הם תקיפים בעדתם, כאשר עד כה. –

לפי זה יש רגלים לדבר, שעוד עדן ועדנים יעברו עד שיגיע יום הבחירה. ואז – לא אדע ג“כ להגיד לך מראש, אם ראוי לך לעמוד על הבחירה. בזה, כמדומה לי, אין ספק, שאם יחפוץ מזא”ה להבחר, אי אפשר לאחר להתחרות עמו, כי מפורסם הוא בעירנו בין כל המפלגות כדרשן אמן, ודרשה יפה חביבה מאד על כל בני עירנו. אך כפי שאמר לי, בפגשי בו לפני איזו ירחים בקיוב, לא יוכל לעזוב את מוסקווא, אלא אם כן יסכימו לזה ראשי עדתו. כי ירא הוא, פן לא יתנו לאחר לרשת את כסאו, והעדה תשאר בלא רב, ועליו תהיה קללתה. – ואם באמת כן יעשה, קשה מאד להאמין, שיפנו ראשי עירנו לראשי עדת מוסקווא לבקש הסכמתם לזה, ומזא“ה לא יבא איפוא במספר הקנדידטים. אז קרוב ביני, שטובי בני העדה באמת ימצאו, כי “אין רב זולתך לאודיסא”. זה לא כבר נזדמן לי לדבר על אדותיך במסבה של אנשים משכילים מחובבי ציון וראיתי, שגם הם עתידים לענות “אמן” על בחירתך, אע”פ שאינם חושבים אותך לאחד מבני “החבורה”, אבל רואים הם, שזולתך אין איש שיהיה ראוי לאצטלא זו מצד ידיעותיו הכלליות והיהודיות. דבר זה שקול בעיניהם כנגד כל השאר. לעומת זה, יפה ראית, שהציונים החדשים ישתדלו בכל עוז להעמיד רב משלהם. כנראה כבר נתנו עיניהם באחד מ“רבניהם”, איש שלא ידע גם לקרוא עברית אפילו עם נקודות. אך האנשים האלה אומרים, כי הציוניות היא כל התורה כולה, והשאר – לאו דוקא. ולפי שבין הציונים פה ישנם אגיטַטורים שקשה לעמוד בפניהם, כי עושים הם מעשיהם באינֶרגיא יתרה וגם אינם מקפידים על טהרת האמצעים, – לכן רבת ערך היא המפלגה הזאת בענין זה, אע"פ שמספר חבריה אינו רב ביותר.

הנה זהו מצב הדבר לע"ע, ועל פיו תוכל לשפוט מה עליך לעשות.

למר א. לובֶצקי, ווינא.

אודיסא, 7 פברואר 99.

תשובתך לנורדו שלחת לי בצורה בלתי נאותה לדפוס, כן מצד חצוניותה וכן מצד פנימיותה. אלו שלחת לי איזה מאמר אחר בצורה כזו, הייתי משיבו לך מיד. אבל הפעם לא חפצתי שתאמר, כי משא פנים יש בדבר, וע“כ לא נמנעתי מלתקן את המאמר כפי יכלתי, אע”פ שעלה לי הדבר ביגיעת בשר ורוח ובאבוד זמן הרבה יותר מכפי ערכו של המאמר. והנה עתה, אחר שכבר נסדר המאמר בדפוס (לחוברת פברואר), אתה מודיעני בפשיטות, כאלו כך הוא מנהגו של עולם, כי “לא עברת עוד הפעם על המאמר” ולא תקנת בו מה שצריך תקון, וכי על כן הואלת בטובך לתת לי “אינסטרוקציות”: ש“אראה” להכניס בו רעיון זה וזה, לקצר כאן ולהאריך שם, – כאלו לא נבראתי אלא לשמשך ולחבר בשבילך את מאמריך! יושב אתה בעיר מלאה כתבי-עת וסופרים, צא ושאל ויאמרו לך, כי הסופר הרוצה שיהיה נאמר במאמרו כך וכך, הוא עצמו כותב מה שרוצה בצורה נאותה, ואם יאמר לנהוג כמנהגך עמי, יהיה לצחוק.

ולא די לך בזה, והנה אתה מודיעני כלאחר יד, ששלחת את התשובה גם למכ“ע “דיא וועלט”, וכי “מקוה” אתה, שדבר זה לא ימנעני מלהדפיסה גם ב”השלח“. ואמנם תקותך תבוא, כי, כאמור, כבר נסדר המאמר בדפוס ותפס מקום בחוב' פברואר, ולא אוכל עוד להסירו מתוכה. אבל אם תחפוץ, אדוני, לדעת, איך נוהגים בדברים כאלו אנשים מן הישוב, אספר לך, כי נורדו, בשלחו את מאמרו, חשב לו לחובה להודיעני מראש, כי רוצה הוא להדפיסו גם ב”וועלט“, ואני עניתי על זה, כי לא יתכן שיודפס המאמר שם, עד שיתפרסם תחלה ב”השלח“. והלא ראית, כי כן עשה באמת ולא שלח מאמרו ל”וועלט" עד שיצאה חוברת “השלח” שבה נדפס.

יודע אתה, אדוני, על פי מנהגי עמך עד כה, כי מדת הסבלנות לא תחסר לי, ולא נקל לאדם להביאני לידי קפידה, – אבל לכל יש גבול!

בנוגע לשאלתך ע"ד החוברת האשכנזית, ממילא מובן, שאני מוצא יותר טעם במאמרך באותה הצורה שנתתי לו אני, ואלמלא כן, הן לא הייתי עמל לשנותו. אבל אתה תוכל לעשות כטוב בעיניך….

למר י.ח. רבניצקי, וורשא.

אודיסא, 12 פברואר 99.

שבוע שעבר כתבתי לך פעמים, ואחכה לתשובתך. עתה הנה באתי לבקש ממך בקשה גדולה, שאין לה ענין לא ל“אחיאסף” ולא ל“השלח” וליתר הנושאים הרגילים של מכתבינו. וזה הדבר:

אתמול באו אלי שנים מאחינו פה “במלאכות סגל חבורה” והודיעוני, שנגזרה עלי גזרה לעשות “יום טוב” בסוף השבוע הזה לזכר מלאת עשר שנים לעבודתי הספרותית. מתחלה היה הדבר לשחוק בעיני ואמרתי להם, שאני מצדי איני קובע לי חגים ומועדים, אבל אם רוצה היא “החברה” לאכול ולשתות ולשמוח הפעם “על חשבוני”, כמו שעושה היא גם בלעדי לעתים קרובות, לא אסרב לה, והריני מוכן ומזומן לאכול ולשתות עמה. ואולם מתוך שיחתי עמהם הבנתי (דברים ברורים לא יכלתי להציל מפיהם), שיש בזה הרבה יותר ממה שחשבתי. כנראה מרמיזותיהם, כבר נודע דבר “היובל” הזה גם בערים אחרות, וה' יודע מה עשו לי חברַי, ואנכי לא ידעתי! ולפי שחושב אני, כי אם באמת כבר יצא הדבר מארבע אמותינו פה ונודע בערים אחרות, וורשא לוקחת חלק בראש, לכן באתי אליך ונפשי בבקשתי: נא, רחמו נא עלי ואל תעשוני “עבודה זרה” בדור הזה, ש“יצרא דעבודה זרה” חזר וניעור בתוך עמנו… כמובן, איני יכול לגזור עליכם, שלא תאכלו בשר ולא תשתו יין בכל זמן שתרצו. אבל הנני מתחנן לפניכם בפשוט ידים ורגלים, שלא תעשו לי כמו שרגילים לעשות בזמננו במקרים כאלה: להרבות שאון משום “פרסומא מלתא”. ביחוד הנני גוזר עליכם בכל מיני גזרות ומשביעכם בשבועות, שלא יתפרסם הדבר בכתבי העת אפילו ברמז קל. פה הבטיחוני חברינו לעשות בקשתי זאת, אבל מכיון שיצא הדבר לרשות הרבים, דואג אני, שמא ימצא איזה טפש בין סופרי וורשא או עיר אחרת, שיחפוץ לעשות לי נחת רוח. ב“המליץ” הנני בטוח אמנם, שלא ידפיסו דברים כאלו, אבל ב“הצפירה”? לכן אבקשכם, שמלבד הגזרה שתגזרו על כל הסופרים אשר ידעתם, כי נודע להם הדבר, שישימו מחסום לפיהם, – תבקשו גם בבית מערכת “הצפירה” בשמי, שלא יתנו מקום לכל הנוגע לזה ולא יפרסמו לא דבר ולא חצי דבר על אדות “החג” הזה אשר בדיתם מלבכם.

יודע אני כי במקרים כאלה נוהגים לחשוב את ה“סרוב” של “בעל היובל” לדבר הנעשה רק מפני הנימוס, ואין משגיחים בו. אבל מובטחני בכם שתאמינו לי, כי בעומקא דלבא הנני מתנגד לכל זה, ואני מצדי לא אסכים בשום אופן לחוג את החג הזה בדרך הרגילה. פה כבר הגדתי לחברינו, שביום הנועד, אם יעלה על לב מי שיהיה לבוא אלי בברכת החג, לא ימצאני בביתי, וגם אם יברכוני רחוקים במכתב, לא אענה.

עשה נא, יקירי, עמדי חסד והודיעני תיכף, כי בקשתי תעָשה, למען הרגיעני. יודע אתה, כי רבו דאגותי עתה וצרות רבות אפפוני; אל נא תוסיפו להכאיב לבי גם מצדכם בדבר הזה.

למר א. רייזין, סינסינטי.

אודיסא, 12 פברואר 99.

בכל לב אודך על שעשית את בקשתי ופרסמת במכה"ע…. את הדברים שהודעתיך על אדות “השלח”.

ובנוגע להערתך ה“מסחרית”, אוכל להודיעך, אם לא ידעת, כי אני הייתי סוחר רוב שנותי, ורק לפני ארבע שנים עזבתי עולם המסחר. ובכן יודע אני, כי מצד זה הצדק אתך. אבל יש דברים שהצדק המוסרי שבהם מכריע את הכף, ואי אפשר לשים לב בהם לצדדים אחרים….

בדבר הצעתך לשלוח את “השלח” להאנשים אשר נקבת בשמותם, אודיעך, כי בשנה הראשונה לצאת “השלח” פנה אלי בהצעה כזו סוכננו בפילאדלפיא, וגם הוא, כרשום בזכרוני, הזכיר ביחוד את ה' ז.. אני ישבתי עוד בברלין, והאכספדיציה (מלבד ברוסיא) נעשתה על ידי; ואני לא יכלתי להסכים לדבר כזה, אשר נחשב בעיני לחלול כבוד ספרותנו העלובה. לכן עניתי אז לסוכננו, כי אינני שולח את “השלח” ללא דרשוהו, יהיו מי שיהיו. ואלם עתה אין לי רשות להתערב בענינים האלה, הנחתכים ע“י “אחיאסף”. ואם תחפוץ, תוכל להציע זאת לפניהם, אע”פ שאני לעצמי אין דעתי נוחה מזה.

צר לי, כי לא אוכל לתת מקום לשירו של אחיך אשר שלחת. “צר לי”, לא מפני הכבוד, כי אם מפני שבאמת הייתי שמח, אלו יכלתי להדפיס שירים ממשורר אמריקני, והיה זה לאות לקוראינו בארצנו, כי עוד לא מתה העברית כלה גם באמריקא. אם תתבונן בתכונת השירים שנדפסו עד כה ב“השלח” ותצרף לזה מה שאמרתי ע"ד השירים בפרוגרמא של “השלח” ("תעודת “השלח”, בראש כרך א'), תבין מדעתך, כי שיר כזה לא יכשר לו….

לד"ר מ. ברדיטשבסקי, שרלוטנבורג.

אודיסא, 12 פברואר 99.

קבלתי אגרתך. אם תשלח לי מאמרך נגדי, תוכל להיות בטוח, כי אשפוט עליו כעל כל שאר המאמרים, בלי משא פנים לעצמי.

אם ידעת, הודיעני נא, מה סופה של “תחיה”. זה כבר הודיעו, כי נגשים לפעולה, ועדיין אין קול ואין קשב. מסבות שונות לא אחפוץ לשאול את עהרנפרייז על זה.

למר מ. אוסישקין, יקטרינוסלב.

אודיסא, 12 פברואר 99.

תודתי לך על “ההשקפה” ששלחת לי. כבר לפני זה קראתיה בשים לב, כי לקחתיה מבית הועד. אם היו כל חבריך, ה“גוברנַטורים” הציוניים, מפרסמים השקפות כאלה, היו מביאים לנו תועלת יותר ממה שמביאים בנסיעותיהם ודרשותיהם ומכתביהם המלאים “דברים רמים”.

השמת לבך אל ה“מַניפֶסט” של “הועד הפועל הגדול” שנדפס במכ"ע “וועלט” גליון 6? עתה אין לכם פתחון פה עוד לאמור (כמנהגכם עד כה), שאך בעלילה באים עליכם, כי מַטעים אתם את העם בהבטחות שוא. הן פה, במניפסט אופיציאלי, אתם אומרים מפורש, כי אפשר להושיב בארץ ישראל (זאָפאָרט) מאות אלפי נודדים!

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין

אודיסא, 13 פברואר 99.

מכתבך בצירוף “מן המערב”, ב' – קבלתי, ותודה לך. לא אדע עוד בבירור, אם אוכל לתתו בחוב' מרץ, אבל בכל אופן תוכל לנוח מעבודה זו חודש אחד, כי אם אתנהו במרץ, אצטרך לפסוח על המאמרים האלה באפריל, ואין אם כן נ"מ בדבר.

ובנוגע לגוף המאמר, אעירך, כי ההקדמה הגדולה שהקדמת לו על דבר ה“נמצא” וה“התהוות” בהיסטוריא – אין דעתי נוחה הימנה משני טעמים: ראשונה, מפני שאין קשר נאות בינה ובין מה שאחריה, והיא עושָה רושם על הקורא כאלו עִלה מצא המחבר להוציא רוחו בענין זה שלא במקומו. ושנית, וזהו העיקר, כי כל עצם הרעיון, שאתה מציעו כדעתך הפרטית. הרי הוא באמת אחד היסודות של שיטת בעלי ההתפתחות בהיסטוריא, וכבר נודע לפני עשרות שנים ההבדל הזה שבין ההשקפה הסטַטית וההשקפה הדינַמית בהיסטוריא (כמו שקרא להן ספֶנסר), ולמה נהיה איפוא שנינו בעיני הקוראים המשכילים “כבני כפר שראו את המלך”? – מפני הטעמים האלה הנני חושב להשמיט את ההקדמה הזאת. והנני מקוה, כי כשתתבונן בדבר, תמצא גם אתה, שהצדק אתי, כדרכך הטוב להודות על האמת.

את מאמרך במכ“ע “וועלט” קראתי. בדעתך את השקפותי על הציוניות המערבית, אינני צריך לאמור לך, כי דבריך שמחוני מאד, ביחוד בבואם במכה”ע הזה. באמת נס גדול נעשה לך שהדפיסו מאמרך במכה“ע הציוני, אשר לא אדע דוגמתו באי-סבלנות וצרות-עין לכל מה שאינו לפי רוח ה”משיחים" אפילו במשהו.

הנני תאב לדעת אותם “הענינים” שחפצת, כדבריך, “להשיחם לפני”. בודאי תמצא בקרוב שעה פנויה להציעם….

דבריך על ספרו של שירֶר כמו מלבי הוצאת. בעת שעברתי עליו בסקירה כללית, עלו גם על לבי רעיונות מעציבים כאלה, בנוגע להבדל שבין חכמי ישראל וחכמי אוה"ע בחקירתם בחכמת ישראל, אשר אמנם כבר הגדתי דוגמתם בהקדמתי לקובצי “על פרשת דרכים”. - אגב אומר לך, כי צר לי שקצרת כל כך במאמרך, בנוגע לשירֶר. כנראה, לא חפצת להוציא את החומר היקר הזה קימעא קימעא והנחת כולו לעשות ממנו מאמר שלם. בכל זאת, אפשר היה, כמדומה לי, לתת גם פה מושג יותר מוגבל מתכונת הספר.

למר מ.ז. פייערברג, נובוגרד-וואלינסק.

אודיסא, 14 פברואר 99.

קבלתי סוף ספורך. עתה טוב הוא אמנם משהיה, אך עדיין אין דעתי נוחה הימנו בשלימות¹⁸. אולי אעשה עוד איזו שנוים גם מצדי.

הנני שולח לך בזה…. רו"כ בעד פברואר¹⁹. אבקשך להודיעני, איך תחפוץ לקבל שכרך בעד ספורך: אם בכל חודש בעד הנדפס, או אולי תמצא יותר טוב לפניך לקבל הכל בבת אחת לאחר שיודפס כולו. לי אחת היא, וכאשר תאמר כן אעשה. את “השלח” צויתי לשלח לך.

למר א. קפלַן, וורשא.

אודיסא, 16 פברואר 99.

קבלתי מכתבך ושמחתי עליו מאד. בודאי תשאל: “לשמחה מה זו עושה?” – אבל, הכרת המחלה היא הצעד הראשון לרפואה. מניח אני את ה“תרעומות”, שבאמת כבר יצאו מאפי, ולא אדבר גם על הרמזים הבלתי מובנים לי היטב, בנוגע ליחוסכם בינכם לבין עצמכם: – העיקר בעיני הוא זה, שגם אתם באתם סוף סוף לידי הכרה, כי דרך ההנהגה של “אחיאסף” עתה היא “בלתי טבעית”. וכאן הוא מקור הכל: מקור כל השגיאות, וכל הבלבול והמבוכה, כל ההתרשלות וכל התרעומות. לפי דעתי, אי אפשר בשום אופן להסתפק באנחה בלבד ולהניח את הדבר כמו שהוא, ותמה אני, אם יש רשות ל“אחיאסף” לקבל חברים חדשים (כמו שהוא עושה עתה), כל זמן שהוא נמצא במצב בלתי טבעי כזה. הנני מציע לפניכם, שבאספה הכללית, העתידה להיות בקיץ הזה, ישתדלו לתקן המעוות ולשנות את ההנהגה באופן שתהיה יותר “טבעית”. על הפרטים לא אדבר עתה. לעת האספה אשתדל, אם אוכל, לבוא לוורשא ולהציע שם את השנוים הנחוצים לדעתי, ואם לא אוכל לבוא, אעשה כן בכתב. אך גם עליך, היודע נגעי “אחיאסף” עוד יותר ממני, החובה להתבונן בדבר ולהכין גם מצדך “השקפה” אמתית בשבילנו בעצמנו²⁰ והצעה איך לתקן הדבר….

למר י.ח. רבניצקי, וורשא.

אודיסא, 16 פברואר 99.

מזל טוב לך! קבלתי את “היהודי” וגם כבר קראתיו. ומה אומר לך? כנראה, אין לי חיך לטעום את היופי הז’רגוני. כל הדברים שאני קורא בו, אפילו דברי “רבי מנדלי”, נראים לי כמלאכותיים, כמליצות שאינן נובעות מן הלב, אלא עומדות וקוראות: הביטו בנו, כמה מסולסלות ומצוחצחות אנחנו! – אך נניח את “היופי” ונדבר על התוכן. באמת אומר לך, כי תמה אני מאד, אם העם יקרא בחשק את הדברים שאתה נותן ב“היהודי”. רבי מנדלי ובן-עמי כותבים בשביל “מפונקי ההשכלה”, גם פֶרץ ברמזיו מובן רק לנו, ושלום-עליכם אמנם מדבר אל העם כלשונו וכטעמו, אבל לע“ע אין עוד בדבריו שום רעיון, זולתי בדחנות נאה. אולי עוד יבוא הרעיון בה”המשך“, ובכלל אפשר שההמשכים ישנו את דעתי. אבל לע”ע – הנך רואה, ידידי, שאיני מעלים ממך מה שבלבי – חרד אני מאד על גורל “היהודי”.

על הפובליציסטיקא לא דברתי, מפני שכמעט אין בגליון הראשון שום מאמר הראוי לשם זה, זולתי מאמרך הראשי, אשר כבר הגדתי לך דעתי עליו עוד בטרם נדפס. צריך הייתי אמנם להעירך על שנתת בגליון הראשון רק שני מאמרים פובליציסטיים, ובשניהם אין כמעט דבר שלא הגדת כבר בעצמך במאמרך הראשי, אבל אחשוב, כי לא “מרוע לב” עשית כן, כי אם מפני שלא היו בידך מאמרים טובים מאלה.

אך עוד נשיח בזה ארוכות וקצרות בשובך הלום במהרה בקרוב.

בנוגע ל“אחיאסף”, לא אדע מה לשאול ומה לברר, אחר כי כולו אינו אלא “שאלה” אחת גדולה הצריכה בירור. אבל היש יכולת לבררה? אחשוב, כי בשובך, ואשמע מפיך כל פרטי המצב, יקל לי יותר למצוא דרך, איך להסיר המכשולים…

לד"ר ה. מַלטר, ברלין.

אודיסא, 19 פברואר 99.

אינני צריך להגיד לך, מה יקרו לי דבריך במכתבך האחרון. ואף כי כל “החג” הזה, שבדו חברי מלבם שלא בידיעתי, לא לרצון הוא לי, ואלו ידעתי מזה בעת שהתחילו להתעסק בדבר (הם הודיעוני רק לפני שבוע), הייתי מונעם בכל כחי ממעשה כזה²¹, – בכל זאת לא אתעטף בטלית של ענוה יתרה ולא אכחד ממך, כי מכתבים כאלה מאנשים שכמותך, אשר ידעתי כי פיהם ולבם שוים, יקרו לי מאד ומחזקים ידי לבלתי הניח את מקומי, למרות כל המכשולים.

ועתה נשוב לסדר היום.

אודך בכל לבי על התקון שעשית בשם ההעתקה האשכנזית של מאמרי²². מוורשא הודיעו לי זה לא כבר, כי רוצה המעתיק לקרוא את המחברת בשם “ציוניסמוס אונד עמאמציפאציאָן”, בשביל לתפוס את הקוראים בלבם, ומהרתי לכתוב להם, שאיני מסכים לזה בשום אופן. אבל בדעתי את “זריזותם”, מסופק אני מאד, אם היתה מחאתי מועלת, אלו לא תקנת זאת מדעתך….

בדבר ההעתקה הרוסית של “עבדות בתוך חירות”, שלא שלחוה לך עד כה, הסבה היא, לפי דעתי, זו: המחברת נמכרה כולה בשני שבועות, ולא נשאר ממנה בידי “אחיאסף” מאומה. עתה היא יוצאת בהוצאה שניה מתוקנת ובאלו הימים תתקבל בוורשא. לכן אחשוב, שאם תשוב להזכירם עתה, ישלחוה.

לר“מ שטיינשניידר ירא אני לפנות, כי כבר נכויתי בגחלתו של אחד מחכמי ישראל, הוא ד”ר קויפמן. אולי תזכור, כי בסוף השנה הראשונה נדפס ממנו ב“השלח” מאמר בשם “אור הגנוז”. ואם קראת אותו, הלא תדע, כי נכתב באריכות יתרה, אשר תקוץ בה נפש הקורא המשכיל. אך זאת לא תדע, כי היה ארוך עוד הרבה יותר ומלא מליצות מבהילות חסרות-טעם, שבשום אופן לא יכלתי להניחן, אף לא מפני כבוד המחבר. ובכן לא היתה לי כל דרך אחרת זולתי לקצר ולהשמיט לפחות את הדברים היותר זרים. אבל המחבר, אשר, כנראה, לא הורגל בזה, חשב לי את המעשה הזה לחטאה ולא יוסיף עוד מני אז לבוא בדברים עמי²³. מפני זה החלטתי, לבלי פנות עוד לשום חכם מחכמי ישראל החוקרים קדמוניות, מיראה פן ישלח מאמר שלא אוכל להדפיס או שאצטרך לשנות בו, והבאתי עלי קללה. אחד הוא מן הזקנים רבי מאיר איש-שלום מווינא שאינו מקפיד על זה ונותן לי לשנות דבריו כפי ראות עיני….

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 19 בפברואר 99.

הנני חושב, כי אכַוֵן לדעתך ורצונך, אם לא ארבה בדברי תודה ובפרַזות הרגילות של “ענותנות”, בתור תשובה על מכתבך, היקר לי מאד. כאשר באו אלי לפני שבוע שנים מחברַי פה והודיעוני את “גזר דיני”, כי החליטו אוהבי לעשות “יום טוב” לזכר מלאת עשר שנים לעבודתי הספרותית, היה הדבר רע בעיני מאד. כי כמוך כמוני שונא אני את החגים ממין הזה, שהיו לאמצעי של ריקלַמא. וככל אשר היה בכחי השתדלתי להקטין את החג הזה ולבלתי תת לו לצאת מארבע אמותינו לרשות הרבים. עתה אומַר לך בפה מלא, כי מכתבך, ועוד איזו מכתבים מידידים קרובים, אשר ידעתי, כי לא נכתבו לשם “נימוס” בלבד, – המתיקו לי את ה“מרור” שבכל הענין הזה והיו לי לשכר מספיק בעד הרגש הבלתי נעים שעורר בלבי הרעיון, כי בקהל אלפי “בעלי יובל”, הנוצצים כעצי השדה בכל שנה, יחד גם כבודי… ביחוד יקרו לי דבריך, כי תולה אתה בי את דבר שובך לספרותנו העלובה. והלא ידענו גם שנינו, ויודע כל הקהל, כי בין הספרים הראוים לשימת לב, שיצאו בשנים האחרונות, חלקך מרובה משל כל חבריך, ואם נצייר לנו רגע אחד ספרות השנים האלה בלעדיך, תבוא מארה באוצרה במדה גדולה וניכרת לעין. מעתה, אם יבוא אדם ויטען עלי (כמו שקרני פעמים רבות), כי איני מרבה לכתוב, ולא אתן לספרותנו מפרי עטי זולתי קימעא קימעא בהפסקות בינתים, – יהיה לי פתחון פה להשיב ולאמור: אנא עבידנא לספרותנו שלא תשתכח מברנפלד, והוא לבדו נתן לה יותר ממה שיש רשות לדרוש מעשרה סופרים.

היום קבלתי את מכתבך השני מן 16. ויותר ממה שנפלאת אתה עלי נפלאתי אני עליך, כי יכלת להעלות על דעתך, שהנני חושדך כאלו חפצת להתהדר בטלית של אחרים ולהתראות כממציא את ההבדל שבין ה“נמצא” וה“התהוות”²⁴. ואיך יכלתי לחשוב עליך כזאת, בעת שבעצם המאמר הנדון אתה מביא את הֶגֶל ומיחס לו את ההבדל הזה? אבל היתה כונתי להעירך, כי השקפת ההתפתחות ההיסטורית כבר נתקבלה בין טובי החוקרים מימי ספֶנסר ואילך, וגם נתפרסמה כבר בין כל קהל המשכילים, באופן שאין צורך עתה להרבות דברים בביאורה, ולא יתכן לאמור עליה: “לפי השקפתי אני”, “כך היא השקפתי”, אחר כי ההשקפה הזאת נחשבת לרוב הקוראים המשכילים כהלכה פסוקה מכבר. אפשר אמנם להעיר את הקוראים על החזיון הזר הזה, שההיסטוריים שלנו עודם מחזיקים “בתומתם” ולא ישימו לב כלל להיסודות החדשים השולטים בחוקי ההיסטוריא הכללית בזמננו. אבל הערה כזאת היתה צריכה, לפי דעתי, להכתב בסגנון אחר.

כל זאת כתבתי רק בשביל להוציא מלבך את הפירוש הזר שנתת לדברַי, אבל בעצם הענין אין נ"מ, אחר כי אינך מקפיד על השמטת הדברים….

לד"ר ד. ניימרק, רקוניטץ.

אודיסא, 23 פברואר 99.

…על ברכתך ליום ה“חג” שבדו חברַי מלבם - אודך מקרב לבי. זה הוא אחד מן הדברים שבלבלו את עבודתי והרסו את הסדרים הקבועים לי. כי מטעמים שונים ידועים להם, מצאו חברַי פה לנחוץ לדחות גמר ה“חג” למוצאי שבת הבאה, ובינתים הנני נחשב בעיניהם כ“קנין של צבור”, ולא יתנוני לעבוד בהתמדה, כדרכי.

ה' לוברסקי מסר לי בשמך (את מכתבך אליו מסרתי לו), כי חפץ היית להקדיש לשמי, לזכר ה“חג”, את מאמרך על “תורת המוסר של היהדות”. כמובן, חפצך זה יקר לי מאד, ומודה אני לך בכל לב. אבל צר לי מאד, כי לא אוכל להסכים לזה. עליך לדעת, כי כל ענין החג הזה לא לרצון הוא לי, ואלו נודע לי הדבר בזמנו, לא הייתי נותן הסכמתי בשום אופן. אבל חברי העלימו ממני הכל עד לפני עשרה ימים, ולא יכלתי עוד להפריעם מזה, אחר כל ההכנות שעשו קודם לזה. ואולם תנאי התניתי עמהם, שלא יתפרסם הדבר בכה“ע אפילו ברמז קל. גם אני מצדי כתבתי למיודעי בוורשא, שיבקשו בשמי במערכת “הצפירה” לבלי תת מקום לשום דבר המזכיר את הענין הזה. ובכן הלא תבין, כי מה שלא אחפוץ שיעשו לי כתבי-עת אחרים, לא אוכל לעשות גם בעצמי במכ”ע הנערך על ידי……

כנראה מדבריך, יודע אתה פרשת דבר ה“וואהלרעפאָרם” שהחליטו בווינא. ואני בקשתי את הדבר בה“וועלט” וגם חקרתי ודרשתי איזו מחברי הועד הרוסים שהיו באותו מעמד, ולא יכלתי עד כה להציל דבר אמת על אדות הענין הזה….

למר א. שולמַן, קיוב.

אודיסא, 1 מרץ 99.

בסבת “החג” אשר בדו להם חברַי פה ואת פי לא שאלו, הייתי בשני שבועות האחרונים, כבא במצור. כי חברי אלה, אשר ראו, כי אין דעתי נוחה מכל זה, יראו פן אעלים מהם איזה מכתב או שאר דברים הנוגעים לזה, ועל כן הפקידו עלי שומרים ולקחו להם כל מה שבא על שמי בנוגע לזה, כדי שלא אראהו עד “ליל החג”. ואחר ש“הלילה” ההוא נדחה עד מוצ"ש שעברה, לכן היה גם מכתב ידידי ותשורתו בידיהם עד לפני שלשת ימים. וזו היא הסבה שאחרה תשובתי עד כה, כי בשלשת הימים האחרונים עיפה נפשי מאד ולא יכלתי לעבוד.

עתה באתי בזה להביע לו את תודתי מקרב לבי על רגשות החבה שהראה לי. ואינני יודע להראות לו אות יותר נאמן על רחשי לבי מזה, שהנני מקבל מידו את תשורתו היקרה לי. וזאת הפעם הראשונה בימי חיי שהנני מקבל מתנה, כי חפץ חיים אני, וע"כ הייתי מעודי “שונא מתנות”.

נקוה נא גם שנינו, כי יבוא יום וספרותנו תתפוש בחיי עמנו את המקום הראוי לה ותתרומם משפל מצבה. ואז לא יהיה עוד “עט כסף” בידי סופר או עורך עברי חזון יקר המעורר תמהון… אך עד אז, בכל פעם אשר אביט אל “קסת הסופר” ששלח לי ידידי, בעל כרחי יעלה על זכרוני מצב ספרותנו, ועט הכסף אשר בידי נראה לי כאלו הוא “לועג לרש”. האין זאת, ידיד נכבד!?

אתפלא, כי לא הזכיר במכתבו דבר קבלת מכתבי ששלחתי לו ביום 17 ינואר. האמנם לא הגיע לידו? – ובהזכירי את המכתב ההוא, שבו כתבתי לו ע“ד תרעומות הציונים עלי, אעירהו בדרך אגב על “קול הקורא” שהוציא “הועד הפועל הגדול” ושנדפס במכ”ע “וועלט” גליון 6. שם הם אומרים מפורש, כי לא מן הנמנעות הוא, שכל אלה מאות אלפי הנודדים, המבקשים להם מפלט ואינם יכולים להמתין, ימצאו להם מנוחה ונחלה בארץ ישראל תיכף ומיד. הדברים האלה נאמרו בשביל לעורר את ההמון לחתום על האקציות של הבַנק. אבל לפי עניות דעתי, עון גדול הוא לעורר תקוות כאלה, שאין סופן להתקיים, וחרפה היא לאידיאל לאומי גדול להשתמש למטרתו בשקר גלוי כזה. ואנשים המרשים לעצמם דברים כאלו – ימָלאו חֵמה על כל מי שבא לחוות דעתו באמת ואמונה כאשר עם לבבו!

למר מ. אוסישקין, יקטרינוסלב.

אודיסא, 1 מרץ 99.

תודתי לך מקרב לבי על ברכתך הכפולה, ואבקשך שתואיל בטובך למסור תודתי גם לחברינו היקרים אשר אתך על ברכתם ועל נדבתם לבית הספר על שמי. בודאי אין לי צורך לבקשכם, שלא תפרסמו נדבה זו ב“המליץ”. כי רק על תנאי זה הסכמתי לרצון חברַי פה, לעשות “יום טוב” ביום שבדו מלבם, אם יבטיחוני, שלא יתפרסם הדבר בכתבי העת.

על דבר ה“מַניפסט”²⁵ אמנם כדבריך כן הוא: כי כאשר יוסד הבנק, “אז תלך האֶמיגרציה הלוך וגדול לעשרות אלפים”. והיא היא הסכנה הגדולה, כי בעוד שהאֶמיגרציה תלך הלוך וגדול, לא תוכל א"י לכלכל את האימיגרציה הגדולה, בהיות הארץ עוד בלתי מוכשרת לפרנס המון אימיגרנטים חדשים. לכן צריכים היו הדואגים באמת לשלום העם והארץ להשתדל בכל כחם, שלא תתעורר אֶמיגרציה גדולה בפעם אחת. והנה אתם עושים ההפך ומבטיחים מנוחה ונחלה תיכף למאות אלפים, הכל בשביל להרבות חותמים על האקציות. תמה אני אם אמצעים כאלה כשרים וישרים לפרופגנדא…. פה תתנהג החתימה על האקציות בעצלתים, וכל עמל הציונים לא יועיל להם לקנות לב העשירים לדבר זה.

ל“אחיאסף”, וורשא.

אודיסא, 1 מרץ 99.

….בושתי ונכלמתי, כי עד היום לא נשלח החשבון בעד השנה שעברה לאלה שהשתתפו בהוצאה. רבניצקי אומר, כי הכל מוכן ואין הדבר חסר, אלא שאחד מן המנהיגים יעבור על החשבון ויאשרהו. ודבר כזה, הדורש עבודה של איזו שעות, אין אחד מכם יכול לעשותו? אם על כבודכם אינכם חסים, חוסו על כבוד “אחיאסף”….

קבלו נא, אחים יקרים, תודתי מקרב לבי, על ברכתכם בלי אומר ודברים. הלואי שהיו עושים כן כל אנשי שלומנו, ולא היו מכסיפים פני במוצ"ש שעברה בהפלגותיהם “המזרחיות”. ואמרו נא תודה בשמי גם לשאר חברינו היקרים שחתמו אתכם על הטלגרמא.

למר ג. באדֶר, לֶמברג.

אודיסא, 1 מרץ 99.

….הרשו נא להודות לך ולחברינו בני “ציון” אשר אתך על ברכתכם, היקרה לי כפלים, בהיות המברכים, כנראה ממכתבך, מתנגדים לדעותי. אל הדבר הזה אני מתפלל תמיד: שיתן ה' בלב כל בני ציון היקרים סבלנות ואהבה לדברים הנאמרים באמת ויסיר מתוכנו רוח הקנָאות וצרות-העין, אשר בעוה"ר הרבה מן הציונים החדשים מצוינים בהן.

למר ש.פ. רבינוביטש (שפ"ר), וורשא.

אודיסא, 2 מרץ 99.

צר לי מאד, כי בכל חדש עלי ללהזכירך את תנאינו בדבר זמן המשלוח, ולא עוד אלא שמחודש לחודש הדבר הולך ורע…. עתה הנני מודיעך בפעם האחרונה, כי לעתיד, אם לא תשלח המאמר…. באופן שיגיע לידי לא יאוחר מיום 25 או 26 – לא יבוא עוד בחוברת. כי לא אוכל לבלבל את הסדרים בכל חודש בשביל מאמר אחד.

ובמה שנוגע לגוף המאמר, צר לי כי נמשכת גם אתה ראשך ורובך לעולם הציוניות, כאלו אין לנו בעולם היהדות עוד שום דבר זולתי השאלה הזאת. כן עשה גם עהרנפרייז בחדשיו האחרונים, וכמו שתזכור בודאי, העירותיך על זה במכתבי הראשון ע"ד ההשקפה. אבל עליך יש להתפלא עוד יותר: הלא “השלח” נועד בעיקרו ליהודי ארצנו, ואתה בתוך עמך הנך יושב, והאמנם לא מצאת בשני החדשים שום דבר בחיינו פה בארץ שיהיה ראוי לדבר עליו דברים אחדים?

גם על זאת עלי להעירך, כי ראוי היה שתדקדק יותר בדבריך, ביחוד במה שאתה מביא בשם אחרים. הנה כתבת בהשקפתך במאמר מוסגר, כי דברי הועד הפועל על אדות מאה אלפי הנודדים שיוכלו להתישב בא“י – נשנו עוד הפעם במאמר ע”ד הבנק שנדפס ב“וועלט” באותו הגליון, בעוד שבאמת אין במאמר ההוא אף רמז לזה. ומה היה אלו לא בדקתי אחריך (כי היה הדבר תמוה בעיני, שאני לא ראיתי זאת במאמר הנזכר בעת שקראתיו), והציונים היו מוצאים זאת? - כמובן, השמטתי זאת, ועוד הרבה דברים זולתי זה הוכרחתי להשמיט,–“דברים” במובן של “וואָרטע”, ולא “זאכען”. כי הארכת פעמים הרבה שלא לצורך וכפלת דבר אחד במקומות שונים. אבל לפעמים הוכרחתי להשמיט גם איזה רעיון, רק מפני שבא שלא במקומו ומפריע את הסדר הנכון.

בכלל, כמדומה לי, שלחנם אתה מביט על מלאכתך זאת כעל “דברים של מה בכך” (כמו שאמרת באחד ממכתביך הקודמים), אשר על כן בודאי אינך מקפיד להכניס בה באמת דברים כאלה. הרשני נא, לאיש פשוט כמוני, לאמור לך, כי לפי דעתי ולפי דעת רבים (ובהם גם חכמים גדולים מאוה"ע), השקפה אמתית על חזיונות החיים בהוה, סבותיהם ותולדותיהם, ראויה הרבה יותר לשם “מדע” מדקדוקי הבל בתולדות הרב רבי פלוני….

הנני משיב לך בזה את ההוספה לההשקפה שקבלתי היום. לא מפני שאין הדבר חשוב בעיני לפרסמו בקהל; אדרבא, הנני מצטער שלא אוכל לעשות כן, אלא מפני ששכחת להוסיף דבר קטן: מאין לקחת את הדברים שהעתקת? והרי לך גם בזה אילוסטרַציא, איך אתה מתיחס לעבודתך זאת. וכי אפשר להדפיס דברים נכבדים כאלה מבלי להגיד תחלה, היכן נאמרו? מסוף דבריך נראה אמנם, כי לקחת הדברים מתוך ה“פרוספקט” של הבנק. אבל נפלא בעיני, שאיש מאתנו פה לא שמע עוד, כי יצא הפרוספקט ואיפה יצא, ובודאי גם במקומות אחרים לא נודע עוד, ועליך היה להזכיר מפורש, מאיזה מקור שאבת הדברים….

לד"ר מ. עהרנפרייז, דיאקובר.

אודיסא, 3 מרץ 99.

במכתבך האחרון (מן 16 ינואר) אמרת, שתשלח הפרקים הראשונים ממאמרך בראשית פברואר. עתה הנה הגענו כבר לראשית מרץ, ועדיין לא קבלתי ממך מאומה. יודע אתה, שאין מנהגי להרבות בבקשות אל הסופרים, לפי שהנני חושב, כי מי שרוצה לעבוד עמי יתעורר לזה מעצמו. ובעת הזאת יש באמתחתי חומר מספיק לאיזו חוברות, ולא אדע מחסור. אבל כבר כתבתי לך, כי חפץ הייתי להדפיס ממך איזה דבר, כדי שלא ליתן פתחון פה להבטלנים שבקהל סופרינו וקוראינו לחשוב, כי מאיזו סבה “גבה טורא” בינינו. הנני מבקשך איפוא למהר במשלוח המאמר, או, אם עוד לא השלמת אותו, לשלוח איזה מאמר אחר, מדעי או פובליציסטי.

לד"ר מ.י. ברדיטשבסקי, ברלין.

אודיסא, 3 מרץ 99.

אגרותיך האחרונות קבלתי ולא מהרתי להשיבך, מפני שין בהן דבר הדורש תשובה….

קבל נא תודתי על ברכתך היפה – תודה על הדרישה ותודה עוד יותר גדולה על הפרישה; כלומר, על שלא הרבית בדברי “שבח ותהלה”. לו ראית אותי בעת שישבתי כ“חתן” בתוך ה“חבורה” והוצרכתי לשמוע כל אותן ההפרזות וההפלגות, שחשבו להם מכבדי לחובה לשמחני בהן,– היית מבין, כי תודתי זאת האחרונה אינה מן השפה ולחוץ.

להרב ר' יעקב מזא"ה, מוסקווא.

אודיסא, 5 מרץ 99.

לא עליך מצבי עתה, בהיות עלי להשיב תודה על כל ה“תשבחות” אשר כולנו יודעים, כמה מן “השיר” יש בהן, ואשר עדיין יאדימו פני, בזכרי אותו הלילה שכל אלה נקראו בפָנַי. כי על כן הרשני נא, ידיד נכבד, להסתפק בתודה קצרה מקרב לב, לך ולכל חברינו הנכבדים החתומים אתך על הברכה. הלואי שאהיה ראוי למקצת שבחים אלו לאחר “יובל” אמתי.

ואתה, רבי, ברכני נא, שלא תזוח דעתי עלי מכל זה, וזקנתי לא תבייש את ילדותי²⁶.

לד"ר י. ברנשטֵין-כהן, קישינוב

(תרגום מרוסית).

אודיסא, 6 מרץ 99.

…. ביום ו' שעבר קבלתי את “הצפירה” גליון 40 וקראתי שם נוסח ההצעה של תקנות הבנק. ומה השתוממתי על השנוי החדש, המתנגד לא רק לדעת הקהל, כי אם גם להחלטת הקונגרס. כמובן, הנני מדבר על הרחבת עבודת הקולוניזציא של הבנק “בכל חלקי התבל “. בנוסח שהוצע לפני הקונגרס היה כתוב: “אים אָריענט”, ולמרות הביאורים של הרצל ואחרים, שהכונה בזה למקומות הקרובים ביותר לארץ-ישראל, למשל, אי קפריסין, – הצירים בכל זאת לא נחה דעתם ודרשו מבטא יותר ברור בנוגע אל המקום. והנה פתאום מרשים לעצמם שנוי יסודי כזה, שיש בו בטול גמור של זכיות הקונגרס, שיש בו לעג מאין כמהו לקונגרס – זה המוסד הנחשב ל”אריאופג” העליון! ודבר זה אשרתם אתם בישיבת הקונפירנציא! מי נתן לכם הזכות לכך? מי נתן לכם יפוי-כח לבטל החלטת הקונגרס ולהפוך את הבנק הציוני למוסד מעין “יק”א"? לא, חביבי הדקטור! דבר זה לא יעבור בלי מלחמה. אנחנו נעורר את כל ישראל להתקומם נגדכם ולא נתן להתנהג באופן גס כזה ביחס להאידיאל הלאומי ולהקַפיטל הלאומי. הדבר נראה כל כך זר ומשונה, עד שקשה להאמין באמתותו, ורוצה אני לחשוב, שיש כאן איזו טעות. מי יתן והיה!

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 8 מרץ 99.

…. את מטרלינק ידעתי וגם קראתי לפני איזו שנים אחת הדרַמות שלו. באמת אגיד לך, שאני אין לי חך לטעום סודות ואליגוריות, ועד היום לא אוכל לסבול, כשהסופרים משתדלים לכסות בענן על רעיון פשוט, שאפשר לבארו בדברים ברורים, והנני בזה תמים דעים עם ר' אביעד שר-שלום, בעל “אמונת חכמים”, במשפטו על סודות הראב“ע (בודאי ידועים לך הדברים). גם מטרלינק, כפי הרשום בזכרוני, לא לקח את לבבי ונראה לי כאלו משתדל לחקות את שקספיר, אך בלי הצלחה. ואולם, כמובן, איני עושה את טעמי חובה על כל סופרי “השלח”. עיקר השאלה היא, אם לא יהיה מאמר כזה זמורת זר ב”השלח“. והנה אתה ידעת לא פחות ממני צורת “השלח” והפרוגרמא שלו, ועם זה ידעת יותר ממני צורת המאמר שאתה אומר לכתוב, וע”כ תוכל לשפוט בעצמך, אם יתאים לתכונת “השלח”.

מתוך דבריך על אדות “הציוניות” ניכר, שאינך בקי במצב הענין בארצנו. לו ידעת, עד כמה נתפשטה הציוניות בכל מפלגות עמנו פה ועד כמה “קנאים פוגעים” בכל הנוגע ב“קדושתם” של המנהיגים, – לא היית מתפלא על שהשאלה הזאת ממלאה עמודים רבים ב“השלח”, ולא היית חושב, שאפשר לנו לבטלם ע“י איזה מכ”ע בלשון אשכנז. לפי מצב הדברים עתה, הכל תלוי במעשיהם שהם עתידים לעשות בזמן הקרוב. בודאי תדע, שהבנק עומד להוסד בקרוב. אבל גם במעשה זה, שחו“צ ברוסיא מקוים ממנו גדולות, הכניסו את רוחם וקבעו בו הלכות שאין אנו יכולים לקבלן. ומתוצאות הדבר הזה תלוי גורל התנועה בארצנו. בגרמניא יכול להיות, שמכ”ע כזה שאמרת היה מביא תועלת, אבל בארצנו כבר נוכחתי, שבדברים לא נשיג כמעט מאומה (לחנם תחשוב, כי לא ישימו לב לדברי; אדרבא, ידעתי בבירור, שכל מה שכתבתי בענין זה נקרא ונשנה במחנה הציונים בעיון גדול, אלא שסבות שונות גורמות, שרוב הציונים עוצמים עיניהם מראות נכוחה ורוצים להאמין בישועה קרובה), ורק המעשים עצמם יכריעו את הכף לצד זה או זה.

קראתי את מחברתך “חשבונה של ספרותנו”. ואמנם איני מסכים לדעתך, שקדושת הדת היא ששמרה עד כה על קיום שפתנו, וכי בתקופת הלאומיות אין לה תקוה אלא מספרות פיטנית שתמשוך את הלב. לפי דעתי, אהבת התורה היא היסוד לקיום שפתנו. האהבה הזאת יצאה לפנים ממקור האמונה, ועתה, – ממקור הלאומיות. ולכן, תחת ספרי אמונה, צריכים אנו עתה לספרי חכמה ודעת בעניני היהדות, באופן שתהיה שפתנו אוצרת כל הידיעות הנוגעות אל היהדות, וכל הצמא לידיעות אלו ימצאן בה במדה מספקת. זה היה הרעיון שהביאני אל ההצעה, הידועה לך בודאי, על דבר “אוצר היהדות”, ואותו השתדלתי לעשות יסוד גם לחברת “אחיאסף”. הרבה יש לי להגיד בזה, אבל שעתי לא פנויה, ומוכרח אני לקצר.

למר ש.פ רבינוביטש (שפ"ר), וורשא²⁷

אודיסא, 9 מרץ 99.

היום קבלתי מכתבך, ובקראי אותו לא יכלתי להתאפק משחוק ואמרתי בלבי: אם כך אתה קורא את המקורות ההיסטוריים, שאתה משתמש בהם לספרך, כמו שאתה קורא כתבי עת ומכתבים, כל ספרך צריך בדיקה.

הנה טרחת להעתיק לי מתוך ה“קול-קורא” (“אויפרוף”) את הדברים בלשונם, ואח“כ הוספת עוד גם את העתקתם בעברית, הכל כדי להראותני, עד כמה לא צדקתי באמרי במכתבי, כי לא מצאתי רמז לזה, ובשביל שלא עינתי יפה – אתה מתאונן – השמטתי את העיקר היותר נכבד, ולא נתקררה דעתך עד שהחלטת, כי גם אני ירא אני לדבר אמת אל הציונים (כל השומע יצחק לך!). התבשר נא איפוא, כי כל עמלך זה היה ללא צורך. עוד קודם שקבלתי את השקפתך, שמתי לב אל הדברים האלה שב”אויפרוף“, ומרוב כעסי על זה לא יכלתי להתאפק וכתבתי דברי תוכחה לאחדים מראשי הציונים על שהם מרשים לעצמם להוליך את העם שולל בתקוות מבהילות כאלה. ובכל מובן מאליו, כי שמחתי בראותי, כי שמת גם אתה לב לזה בהשקפתך, ומובן מאליו, שלא השמטתי את דבריך על זה; אדרבא, השתדלתי ליפותם ולתת להם ברק, שיכנסו ללב ההמון. ומה איפוא השמטתי? קרא נא מכתבי שנית ותתביש בעצמך. הלא כה היו דברי: “כתבת בהשקפתך במאמר מוסגר, כי דברי הועד הפועל על אדות מאות אלפי הנודדים שיוכלו להתישב בא”י – נשנו עוד הפעם במאמר ע"ד הבנק שנדפס ב"וועלט" באותו הגליון, בעוד שבאמת אין במאמר ההוא אף רמז לזה”. הנך רואה איפוא, כי לא על ה“אויפרוף” אנו דנים, – הן לדברים שב“אויפרוף” הקדשת עמודים שלמים, ולא “מאמר מוסגר”, – כי אם על מה שאמרת ב ”מאמר מוסגר“, שהדברים האלה עצמם אשר ב”אויפרוף" נשנו ונאמרו שנית במאמר על דבר הבנק, שנדפס באותו הגליון תיכף אחר ה“אויפרוף”, ובאמת “במאמר ההוא אין שום רמז לזה”. ולכן השמטתי אותו “המאמר המוסגר”. – הדברים במכתבי כל כך ברורים, עד שמשתומם אני, כי יכלת לטעות בהם.

בנוגע להאספה, הנני חושב, כי גם אתה בעצמך יודע, שתשובתך היא במחילת כבודך תשובה של מה בכך: “מה בכך אם שכחתי להוסיף, כי בא לידי הפרוספקט בהיקטוגרף?” – עוד הפעם אשאלך: האם גם בספריך ההיסטוריים אתה נוהג להסתפק ב“סימני העתק”, מבלי להגיד מאין לקחת הדברים? –

אך נניח זה. הענין מצד עצמו חשוב ביותר. והנני להודיעך, כי כבר ראיתי גוף הפרוספקט של ספר התקנות בלשון אנגלית. ואין מלים בלשוני להביע את כעסי על הדבר הזה, אשר כמהו לא נשמע²⁸…. כבר עשיתי בזה איזו צעדים, ובכלל עלינו לעשות כל מה שבכחנו ולא נשקוט עד שיתוקן הדבר. אם רוצה אתה לשלוח הערתך אל “המליץ”,– שלח, ואשמח אם יתנו לה מקום. גם ב“השקפה” לאפריל תדבר על זה, ואולי אדבר גם אני. ואם תוכל, הייתי מבקשך, שהחלק מן ה“השקפה” אשר ידבר על הענין הזה תשלח לי בהקדם, כדי שאראה מה אמרת, ואם אדבר על זה גם אני, לא נתנבא בסגנון אחד.

למר נ.ב., ביאלוסטוק.

אודיסא, 12 מרץ 99.

מאמרך כבר נדפס בחוברת מרץ. – אגב אשתמש במקרה הזה להודות לך על ברכתך היפה, שברכתני ליום ז' אדר, אע“פ שלא נמלטה מן ההפלגה ה”מזרחית", שאינה לפי רוחי.

איני זוכר אם הודעתיך, כי לא חשבתי לאפשר, להשאיר בראש מאמרך את ה“הקדשה” לשם העלמה (שכחתי שמה). בכלל אין דעתי נוחה מהקדשת מאמרים לשמו של איש פרטי. אבל יש מקרים יוצאים מן הכלל, שהנני מוצא את עצמי מחויב לעשות רצון הסופר בזה. למשל, לשם חכם מפורסם או לשם כבוד הורים ומורים וכו'.

למר מ. אוסישקין, יקטרינוסלב.

אודיסא, 18 מרץ 99.

בלכתך מאתי ביום צאתך מפה, אחזני כאב ראש והפילני למשכב ולא יכלתי לבוא לראותך בבית-המסלה. צר לי על זה מאד, לא רק מפני שחפצתי לברכך בשלום, כי אם גם מפני חפצי לדבר אתך עוד הפעם ע“ד הענין אשר העסיקני בימים האחרונים. הרבה חשבתי ע”ד “ספר התקנות” ובאתי לידי מסקנא, שהסעיף אשר גלינו בשעת קריאתנו: ע“ד ה”מתנות" ושאר הדברים שיש רשות להבנק לעשותם בכל מקום לתועלת בני ישראל באיזו ארץ שתהיה, – שהסעיף הזה גרוע הוא הרבה מן הראשון שבו נתחבטנו כל אלו הימים. הסעיף הזה מעמיד בסכנה את כל עניני עמנו בכל הארצות וגם את הבנק עצמו. כי מצד אחד הוא נותן פתחון פה לשונאי ישראל לראות בכל המוסד הזה תכלית נסתרה: – “להכניע את כל העולם”, כמו שכבר רצו להעליל על חכי“ח, אלא שלא יכלו למצוא בתקנותיה דבר המעיד על זה. ומצד אחר, אפשר באמת שימָצאו מושלים או שרים באיזו ארץ אשר יבקשו להוציא תועלת לעצמם מסעיף זה ויכריחו את הבנק, ע”י גזרות שונות על היהודים שבארצם, “להביא תועלת” לבני ישראל על פי דרך זו… וגם זאת ירא אנכי, כי בהתפרסם ספר התקנות, וכה"ע האנטיסימיטים יפרשוהו על פי דרכם, תשנה גם ממשלתנו את השקפתה על הציוניות ולא תתן לה חירות כאשר עד כה. ומפני כל זה הנני שואל לעצמי: מי נתן רשות לאיזו יחידים, יהיו מי שיהיו, לנעג קלות ראש כזו בדבר הנוגע לכל העם כולו? אם עד כה פחדו יהודי המערב, בן תגרום להם הציוניות נזק, באמור אליהם שונאיהם, שאינם פטריוטים כדבעי, היינו יכולים להשיב להם, כי באמת אין הציוניות מטילה חשד על הפטריוטיסמוס, וכי אף אם יהיה הדבר כן, מחויבים היו להביא קרבן בשביל רוב העם הנתון בצרה (כמו שאמר נורדו בדרשתו). אבל עתה מה נשיב אם ישאלונו: איך נטלתם רשות לעצמכם להביא נזק לכל העם, וגם להציוניות עצמה, ואת פי העם, ואף את פי הקונגרס הציוני, לא שאלתם?

מאז קראתי את הסעיף ההוא לא אוכל להסיר מלבי את דאגתי זאת. לע"ע לא החלטתי עוד מה לעשות: אם להרצות הדבר כמו שהוא לפני הקהל, או לחכות עוד עד שיתבררו הדברים יותר. חפץ הייתי לדעת, מה דעתך על כל הענין הזה. הלא גם עליך יהיה חלק מן האחריות הגדולה הזאת!

אם אולי יש לך איזו ידיעות נוספות, אבקשך להודיעני, למען אדע איך להתנהג….

לד"ר מ. שטיין, יפו.

אודיסא, 16 מרץ 99.

בתתי לך תודתי מקרב לבי על ברכתך אשר ברכתני ליום ז' אדר, אע"פ שאיני כדאי, – לא אוכל עם זה להתאפק מלהביע לך את עצבי וצערי על הרוח הרעה השולטת במחנה אחינו בציון ומסכסכת איש באחיו. כבר לפני זה הגיעו לאזני שמועות מקוטעות על אדות הדבר הזה, ועתה רואה אני מתוך מכתבך, עד היכן הדברים מגיעים!

לדאבון לבי רחוק אני מכם, ואין לי רשות להכריע ע"פ השמועה. אבל יש לי תקוה לראות עוד הפעם את ארצנו הקדושה בעוד איזו ירחים. ואם תקותי זאת תבוא, ואם תשיג ידי לעזור מצדי מעט או הרבה להעביר את הרוח הרעה הזאת ולטהר את האויר, – אהיה מאושר מאד….

למר ד. ילין, ירושלים.

אודיסא, 16 מרץ 99.

….קבלתי מכתבך האחרון עם המאמר הקטן על דבר האל“ף. בנוגע לתכנו אמנם יש בו, כמדומה לי, דברים שאין ה”פוניטיקא" מסכימה להם. למשל, מה שאתה מהלל הלשונות השמיות על היותן בלתי מפרידות את הנקודות מן האותיות המבוטאות עמהן בהברה אחת, בעוד שבאמת דרך התפתחות הלשונות היא מסינתיסיס לאנליסיס, והאלפא-ביתא השמי הוא המדרגה התיכונית בין ההירוגליפין ובין הא"ב האירופי. אך, כמובן, איני גוזר עליך שתקבל דעתי, ומאמרך יודפס באחת החוברות…. ואולם צריך יהיה לקצרו מעט, כי יש בו אריכות יתרה ללא צורך….

חקירות ארץ ישראל לא אוכל לתת “בכל חודש או שנים”, כהצעתך, אבל אם תחפוץ, תוכל לתת השקפה קצרה על החדשות של חצי השנה בחוברת האחרונה לחצי השנה, כלומר בחודש יוני….

למר א. לווין-עפשטין, רחובות.

אודיסא, 16 מרץ 99.

מכתבך קבלתי, וקודם כל אשיב לך תודה מקרב לב על הברכה אשר ברכתני ליום ז' אדר. והנני חוזר ומברך גם אותך ושאר אחינו הראשונים אשר באה"ק. מי יתן ונזכה לראות את הזרע אשר זרענו בלבות בני עמנו מביא פרי תבואה כאשר קוינו.

ועתה ע"ד בית-הספר.

להוי ידוע לכם, כי המכשלה הזאת היא עתה תחת ידכם. הועד שלנו נוטה עתה לשים לב ביחוד לעניני בית-הספר, וגם, כידוע לך, מנה ועד מיוחד לעיין בדברים אלו. אבל הועד המיוחד הזה (שגם אני אחד מחבריו) אינו מוצא לאפשר להציע לפני הועד איזו הצעות חיוביות כל זמן שאינו יודע בעצמו מצב ביה“ס היטב וכל זמן שאינו בטוח, כי ישנו בא”י אורגן הגון המשתדל באמת להוציא לפעולה את כל המחשבות הטובות ומשגיח היטב על כל מהלך הענין. בלי שני התנאים האלה אין אנו יכולים ליטול רשות לעצמנו לאמור לועדנו: כך וכך צריך לעשות, אחר שאין בלבנו אנו אמונה מוחלטת בתועלת ההצעות.

והנה בנוגע להתנאי הראשון, כבר שלחנו לוח השאלות לועד בית-הספר והננו מחכים לתשובתו. בלוח הזה השתדלנו שיהיו כלולים כל הדברים הנחוצים לנו לדעת, בשביל להכיר מצב ביה"ס במדה שאפשר…. ואם אתם תתרשלו בדבר – לא בנו האשם.

ובנוגע להתנאי השני, הנה הצעתך למסור ביה“ס להנהגת הועד הפועל אינה יכולה לצאת לפעולה עתה, כשמצד אחד הועה”פ נאחז בסבך מריבות וסכסוכים פרטיים שאין ראוי להכניסם לעניני ביה“ס, וכשמצד השני גם היחס שבין הועה”פ ובין ועדנו פה אינו על צד היותר טוב. ואם על הנהגת עניני הישוב ע“י הועה”פ אנו מצטערים, מפני שלפי דעתנו אינה עולה יפה, איך נבוא עוד להוסיף לו גם הנהגת ביה"ס?

ובכן, אם באמת חפצים אתם בהצלחת ביה“ס, התאוששו והתגברו על כל ריבותיכם הפרטיות והשתדלו להרים מעלת ועד ביה”ס כראוי לו ולעוררו לתחיה ולפעולה. באופן אחר יֵהָרס כל הבנין, ואנחנו לא נוכל לעשות מאומה. גם אנחנו יש לנו “לכל אחד די עבודה בהענין המיוחד לו”, והאמינה לי, כי קרבן גדול הוא מצדי (וכן גם מצד שאר חברינו פה), כשאני מבטל עבודתי התמידית ומבלה שעות שלמות בענינים האלה. אבל אנו מרגישים, שחובתנו היא, והננו משתדלים למלאותה. ואולם אם נראה סוף סוף, שאין לנו על מי להשען בארץ ישראל, נתפטר כולנו ממשרתנו, הקומיסיא תתפרד, ועניני ביה"ס יתנהגו כאשר עד כה או ירדו עוד מטה מטה.

הנה הגדתי לך מחשבותי ע"ד הענין הזה, ועתה עשו כטוב בעיניכם.

למר י. גרַזובסקי, יפו.

אודיסא, 16 מרץ 99.

מכתבך מן ט"ו אדר קבלתי. כמו שתבין מדעתך, לא שמחני הרבה. עד מתי יהיה השטן הזה לנו למוקש? והאמנם אין כל עצה וכל תחבולה להסירו מקרבכם ולהביא שלום במחנכם הקטן?

הנני משתוקק מאד ללכת לארץ ישראל עתה, לראות עוד הפעם בעיני את כל הנעשה. וכידוע לך, גם ועדנו רוצה מאד לשלחני בתור מבקר מעשי הישוב ופעולות הועה"פ, אבל חובותי לאבי החולה – ומחלתו אנושה – לא ירשוני עתה למוש ממקומי…

לד"ר ז. מיכלסון, יֶבפטוריא.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 17 מרץ 99.

…. צדקת מאד באמרך, שההשתתפות בפועל בעניני הציוניות תוכל להביא, אף מתוך השקפותינו אנו, תועלת הרבה יותר מאי-רצון פַסיבי ביחס אל המהלך החדש השולט עכשו. גם פה הרבה מן “הישנים” נעשו חברים, ולפעמים גם מנהיגים, של אגודות ציוניות שונות. אני בעצמי הייתי גם כן עושה כך, לולא הייתי עומד בראש עתון, – דבר המחייב אותי, לפי דעתי, שלא להכנע לשום פקודות “מגבוה”, וזאת אומרת, – שלא להכנס לתוך האורגניזציא הכללית, כדי שאהיה חפשי לדבר תמיד על פי הכרתי הפנימית, מבלי היות מוגבל על ידי חקי הדיסציפלינא.

בימים האחרונים מרבים שיחה אצלנו על אדות ספר התקנות של הבנק העומד להוסד. אם קראת את מאמרי על דבר הקונגרס השני, הלא תזכור בודאי, כי הבעתי שם את דאגתי, בנוגע לספר תקנות זה שאת חבורו ואשורו מסר הקונגרס לקומיסיא של הבנק ביחד עם הועד הפועל. לצערי הגדול, דאגתי לא היתה דאגת חנם. ספר התקנות הזה עוד לא נתפרסם עד עתה, אבל במקרה עלתה בידי לעבור עליו בסקירה שטחית. הוא נשלח אל המורשים, שיחתמו עליו וישיבוהו מיד, באופן שהיה בידי רק כשעה אחת. ומה מצאתי בו? עשו מה שלבם חפץ באופן נורא ולא שמו לב כלל לההחלטה של הקונגרס. הבנק, בהסכם לספר התקנות, רשאי ליסד מושבותבכל חלקי התבל; יש לו רשות כמו כן ליסד כל מיני מוסדות דתיים, חנוכיים ומוסדות של צדקה – בכל חלקי התבל; ליתן מתנות ליחידים ולמוסדות, גם כן בכל חלקי התבל, אם אך “הועד המשגיח” של הבנק (שרוב חבריו הם יהודים מערביים) ימצאו שיש בזה תועלת לעם ישראל באיזו מדינה שתהיה. בקצרה, אין זה כלל בנק ציוני, אלא (לפי המבטא המוצלח של אחד מידידנו) “קהל” הנוסד באופן חוקי. צייר נא לך, כמה תגדל הצעקה במחנה אויבינו, כשיתפרסם ספר התקנות הזה, שאי אפשר להשלים עמו. נסינו להשפיע על המנהיגים על ידי איזו מן המורשים הרוסים, אבל זה כמעט לא הביא שום תועלת. עוד לא החלטתי דבר בנוגע למה שעלי לעשות עתה, אבל אחשוב, כי מוכרח אהיה שוב לצאת למלחמה.

ידידינו פה כולם בריאים ושלמים. “דער יוד” של רבניצקי יש לו תקוה להצלחה מרובה. החתימה לא רעה, – מה שאי אפשר לאמור בנוגע ל“השלח”.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 19 מרץ 99.

…. את מאמרך קראתי ²⁹, ומוצא אני לאפשר לתת לו מקום, אחר כי נוגע הוא בענין אנושי כללי, שגם לנו חלק בו, כלכל בני אדם. ואולם אבקשך, שתרשני לשנות את שמו, כדי שיהיה השם מורה על הענין הכללי שבו ולא יהיה למכשול להרבה מן הקוראים, אשר לא יבינו מה ענין השם הזר הזה ל“השלח”. נקראהו, למשל, “הנסתרות והנגלות”, או שם אחר דומה לזה, אם תמצא.

מאמר על הפלוסופיא של שטיינטֵל אקבל בחפץ לב. אבל איני יודע, איך אתה מצייר לך הדבר. אם תאמר לדבר על כל חלקי הפלוסופיא שלו, הלא צריך תהיה לכתוב מחברת שלמה בעלת פרקים שונים: ע"ד שיטתו בפסיכולוגיא, באֶתיקא, בחכמת הלשון, בחקרי רוח העמים, בחקרי הדתות בכלל והיהדות בפרט…

למאמרך ע"ד שטיינטל הייתי מבקשך, שתקדים הקדמה ביאוגרפית קטנה, שאוכל לצאת בה ידי חובת “נֶקרולוג” ולא אצטרך ליחד לזה מקום בפני עצמו.

למר ש.פ.רבינוביטש (שפ"ר), וורשא.

אודיסא, 19 מרץ 99.

מכתבך קבלתי. – “הנני נוהג לדבר בך” כמו שאני נוהג לדבר עם כל אדם, בלי גאוה יתרה ובלי ענוה יתרה, רק דברים כהויתם ובהסכם לדרכי הנימוס המקובל. למשל, אני לא אומַר לא לך ולא לאחר: “העוית הישרה”. ואם הייתי נכשל במבטא כזה ואחרי כן היה מתברר, כי לא אותו האחר, כי אם אני העויתי הישרה, הייתי חושב לי לחובה לבקש ממנו מחילה אלף פעמים ולא הייתי בא עליו פתאום בטענה, שהוא העליבני. – אך נניח זה. באמת אין הדבר שוה בנזק העת.

בדבר ספר התקנות של הבנק אודיעך, כי היה לנגד עיני בשבוע שעבר כשעה חדא (כי נשלח האוריגינל האנגלי לאיזו מן הנחשבים למיסדים", שיחתמו עליו ויקיימו חתימתם אצל הקונסול האנגלי, ותיכף יחזירוהו ללונדון, ובין כך זכיתי לשים עיני בו). ומה אומַר לך? אין מלים בפי להביע את כעסי ואת תמהוני על האנשים האלה, שלקחו להם רשות לעשות בציון וישראל כטוב בעיניהם, כאלו היה כל העם וכל קדשיו קנינם הפרטי. ע“פ ספר התקנות יש רשות להבנק לעשות כל דבר שועד המשגיח ימצא בו תועלת לגזע היהודים (יודישע ראסע) באיזו ארץ שתהיה. למשל, יש לו רשות לכונן מוסדות של צדקה, של אמונה ושל חנוך בכל הארצות; יש לו רשות גם לתת מתנות לאנשים פרטיים או למוסדות שונים בכל הארצות, הכל רק ע”פ דעת אותו הועד (שרוב חבריו הם מיהודי המערב): לכשימצא הוא שהדבר יביא תועלת לגזע היהודים באיזו ארץ. או באיזה מקום. והנה אינני צריך לאמור לך, עד כמה מסוכן דבר זה מכל הצדדים, וביחוד מצד שהוא נותן חרב בידי שונאינו. מה שרצו אלה למצוא בספר התקנות של חכי"ח ולא מצאו – ימצאו עתה בספר התקנות של הבנק הציוני ברור ומפורש: כי הבנק הזה הוא מעין “מרכז הקהל”, לשפוך ממשלה על כל העולם.

בודאי ובודאי צריך יהיה להלחם בהם ולעורר דעת הקהל על כל זה. ואולם טוב יותר לבלתי נהיה מהירים. נמתין עד שיהיה ספר התקנות נגד עינינו, ונוכל להביא הדברים ככתבם בדיוק. סוף סוף, הרי אנו מדברים (כמו שהעירות בצדק) בשביל הקונגרס הבא…

למר ח.נ. ביאליק, סוסנוביצי.

אודיסא, 20 מרץ 99.

צר לי מאד, כי השיר אשר שלחת, אחר הפסקה ארוכה, לא יכשר לי, כי איני מוצא בו מה שהורגלתי לבקש בשיריך: רעיון מקורי ופואיסיא אמתית. והנני משיבהו לך בזה, כבקשתך. אקוה, כי קיימת דברך ושלחת לי כבר עוד איזו שירים, ואקוה כמו כן, כי אלה יכשרו יותר לבוא ב“השלח”.

בנוגע לחתימתך, כמובן, רשות בידך לעשות כטוב בעיניך. אבל לא אכחד ממך, כי בעינַי זר הדבר מאד. בנוהג שבעולם, משורר או סופר שאינו מאמין עוד בכחו – מתחיל עבודתו בעילום שמו, ואח"כ, בראותו, כי רצה הקהל את פעלו, יש שיעזוב את השם הבדוי ויחתום שמו מפורש. אבל מעולם לא שמעתי, שיעשה מי ההפך מזה: להעלים שמו לאחר שכבר יצא טבעו בעולם.

לד"ר ד. ניימרק, רקוניטץ.

אודיסא, 22 מרץ 99.

… בנוגע לביאורך ע"ד תורת המוסר, כמדומה לי, שלא שמת את לבך, כי גם האמונה עצמה בצווי מוחלט היא "פַקט" מוסרי הצריך ביאור בתור פרי ההתפתחות ההיסטורית, אחת היא אם נאמין בו או לא. וכי על כן, גם אם “נצייר לנו, שלפי הכרתנו אנו היום אין אנחנו מוצאים מעשים מוסריים במציאות”, – גם אז היה מקום רחב ידים להחקירה ההיסטורית, איך באו בני אדם להאמין במציאות הצווי המוסרי.

בנוגע לערך ספרו של לַצַרוס³⁰ אמנם כמעט צדקת: הסניגוריא היא באמת עיקר מטרתו. אבל כשאני לעצמי, רואה אני בזה חזיון פסיכולוגי חשוב מאד. כי מאמין אני להמחבר, אשר נשבע בהקדמתו, כי לא רצה כלל בספרו ללמד סניגוריא על ישראל, ורק את האמת הוא מבקש. ובכל זאת הרי אנו רואים, שהסניגוריא העבירתהו שלא מדעתו על חפצו הטוב. האין בזה אות נאמן על העבדות הפנימית המלפפת את בני דור ההתבוללות, עד שלא יוכלו בשום אופן לעשות אף צעד אחד מבלי לשוות לנגדם את “אחיהם” האזרחים ולהשתדל למצוא חן בעיניהם?…

למר י. הורוויץ, זכרון-יעקב.

אודיסא, 22 מרץ 99.

אוכל לתת מקום מזמן לזמן להצעת מלים ישנות, וביחוד מבטאים ישנים, שנמצאו בספרותנו העתיקה, ולא השתמשו בהם עד כה. אבל רק בתנאי, שתהיה הוראתם בספרותנו העתיקה ברורה למדי ולא תשאיר מקום לספקות ופלפולים, ושיהיה השמוש בהם נחוץ ומועיל באמת לספרותנו החדשה.

המאמרים הקטנים ששלחת לא אוכל להדפיס. כי, כנראה, אינך בקי היטב בענינים האלה, ומה שנראה לך חדש – כבר נודע לפניך, או שאין לו ערך היסטורי.

למר ש. מייזלס, פרימיסל.

אודיסא, 23 מרץ 99.

מרוב עבודה לא הספיקה לי השעה עד היום לקרוא את מאמרך “חירות הדעת”. עתה קראתיו, ולדאבון לבי עלי להודיעך, כי לא אוכל לתת לו מקום. בודאי ידעת גם אתה בעצמך, כי כל אלה הראיות שהבאת על “חרות הדעת” בישראל אינן מכריעות ואין בהן אלא “אפולוגיא” בלבד. הדעה הזאת עצמה, כי היהדות אינה מצוַה להאמין, כבר דשו בה רבים מימי מנדלסון ואילך, וכבר הורגלו המבינים להביט עליה כעל דבר שנאמר רק לשם טנדנציא ידועה ולא יותר. וב“השלח” אנו מדברים בינינו לבין עצמנו, ואין לנו כל צורך לעקם את הכתובים בשביל למצוא חן בעיני מי שיהיה…

למר מ. אוסישקין, יקטרינוסלב.

אודיסא, 22 מרץ 99.

תודתי לך על מכתבך אשר קבלתי לפני איזו ימים, ומפני החג לא יכלתי לענותך עד כה.

השבועה אשר השבעתני, “לבל אכתוב על אדות הבנק מטוב ועד רע עד האספה הכללית”, – שבועת שוא היא. בתור עומד בראש מכ“ע, חובתי היא להגיד לקהל את אשר אחשוב ע”ד החזיונות היותר נכבדים בחיינו, ואת חובתי זאת אמלא גם הפעם, מבלי שים לב כלל למה “שיתרגזו עלי רבים מאחינו”. כבר הורגלתי לכל מיני התרגזות, ואינן עושות עלי שום רושם; ומה גם כי כבר מתרגזים עלי בטרם אכתוב: קבלתי מכתב מקיוב, ובו מודיעני איש נאמן, כי מנדלשטם מתרגז עלי מאד, מפני שברור בעיניו, כי אני אשם בדבר הרעש על אדות הסעיף הידוע. ואולם, כדי שלא להביא נזק להחתימה, לא אפרסם דברי על הענין הזה עד מאי, וגמר החתימה הלא יהיה בתחלת אפריל.

אם בעיניך ברור הדבר, כי בהאספה הכללית יהיה כחנו גדול למדי לשנות כל הצריך שנוי, – הנני מקנא בך על רוח האופטימיסמוס השורר בלבך. אבל אני איני חושב כן. אדרבא, בעינַי ברור הדבר, כי רוב הנאספים יתרגזו על כל “עזי פנים” המפריעים מנוחתו של ה“משיח” על ידי שאלותיהם ודרישותיהם היתרות, ויביעו לו את “אמונתם” במחיאת כפים ותרועת “הידד” – ותו לא מידי. האמנם לא תראה, כי כל הקהל הקדוש הזה – הדיליגטים, המורשים, המשגיחים וכו' – הנם (מלבד מתי מספר) עדר תמים שאין בו כל ניצוץ של הכרה עצמית ודעה צלולה? אין לנו על מי להשען. ואם לא נפקח עיני כל העם בעוד מועד, נצא גם מן האספה הכללית וידינו על ראשנו. הנסיון הורני גם בשנה שעברה, כי אע“פ שהתרגזו והתקצפו עלי כל השנה, לא נמנעו בכל זאת מלשים לב לדברַי. והנני חושב, כי הרבה הועילו דברַי להטות את הלבבות לאותן ההחלטות שנתקבלו בוורשא ואח”כ בבזיליא. וכן איפוא צריך לעשות גם עתה. צריך לפעול על דעת הקהל עוד קודם האספה. ואז יש תקוה, כי המנהיגים, כן אצלנו וכן בחו"ל, יהיו מוכרחים להכנע. ואם יתקצפו ויתרגזו, – אין בכך כלום.

הנני משיב לך בזה מכתבו של ד“ר כהן. “תירוצו” על אדות הסעיף הידוע מעיד עליו, כי למד בילדותו באיזו ישיבה והורגל לתרץ קושיות ואבעיות בפלפול של הבל. הגע בעצמך, בשביל איזה מקרה שאפשרותו רחוקה מעמידים בסכנה כל המטרה העיקרית ונותנים לכל הענין צורה משונה. הלא השכל הישר יאמר לכל, כי הסעיף היסודי צריך להגביל קודם כל בדיוק האפשרי את המטרה האמתית של כל המוסד, ואם אולי יקרה לפעמים בשביל זה איזה מכשול במקרה בודד, כחלוף קרקעות של ערביאים בא”י בקרקעות בארץ אחרת, אפשר יהיה אז למצוא דרך, איך לצאת מן המבוכה. הלא יודעים אנו, כי במקרים בודדים אפשר תמיד ללכת סחור סחור, מבלי לעבור על החוק ומבלי לקימו….

לד"ר טשלינוב, מוסקווא.

אודיסא, 28 מרץ 99.

מפני החג הוצרכתי לעבוד בשקידה יתרה בימים שלפניו, ולכן לא יכלתי לענותך עד כה על מכתבך מן 3, ואתך הסליחה.

בדבר השמות אמנם יש לפקפק. אם איזה קורספונדנט הרשה לו לקרוא בשם איזו מן החברים, לא שמו לב לזה. אבל אם אתה תעשה זאת, ולא במכ"ע, שאינו אלא בן יומו, כי אם במחברת מיוחדת הקימת לדורות, – אפשר באמת שיתרעמו עליך, אף כי רובם בודאי ישמחו בלבם על שנעשו “מפורסמים” בעולם. כמדומה לי, שהדרך היותר טובה היא להסתפק בראשי-תיבות.

הצנזורא היותר קלה ונוחה בלשון רוסית היא בפטרבורג. גם מפה שולחים הסופרים לפטרבורג כל ספר או מאמר שיש בו איזה חשש. לפי החוק, תוכל הצנזורא לעכב בידה כל כתב יד עד שלשה חדשים, לא יותר. אך בודאי יש לך מכירים בפטרבורג, ואם יבקשו במקום הדרוש, ימהרו להשיבו.

בדבר “הקולטורא”, צר לי כי לא אוכל להושיעך. בכל ימי האספה בוורשא הייתי רק שומע ומתבונן, כדי לעשות לי מושג כללי ממצב הענינים וביחוד ממצב הרוחות. ולכן לא חשבתי לנחוץ לרשום בספר כל הפרטים, באופן שאין בידי עתה שום רשימות מן הימים ההם, ולהשען על זכרוני בלבד – לא אוכל. אבל כמדומה לי, שאז היו שני המזכירים (ש. רוזנפלד ונ. סלושטש) כותבים הכל בפרטות בפרוטוקול. ועל כן תוכל לפנות לרוזנפלד, והוא ישלח לך העתק מן הפרוטוקול וגם יוכל למלאות את החסר שם ע"פ רשימותיו שרשם בודאי לעצמו, כדרך קורספונדנט.

קראתי את מכתבך לשיינקין (אשר בקשת ממנו להראותו לי), ולדאבון לבי, לא נחה דעתי בתשובתך. לא אוכל להסכים, כי “הועד המשגיח” הוא ערובה נאמנה, שהכל יעָשה כהוגן. אנשים הולכים ובאים, וספר התקנות לעולם עומד. אם גם היה הועד הזה עתה באמת ערובה נאמנה, לא נוכל לדעת, מי ומי יהיו חבריו לאחר זמן. וכל שכן שגם עתה אינני רואה בו חברים שאפשר לסמוך עליהם, זולתי שלשה או ארבעה. צא ובדוק בשמות כל החברים ותמצא שכן הוא. מלבד זאת לא אוכל להבין, איך נטלה הקונפירנציא רשות לעצמה לעבור על החלטת הקונגרס. כמדומה לי, שלדבר כזה לא נבחרו המורשים כלל, ואף אם היו הם חושבים, כי השנוי הזה הוא דבר שבלעדו אי אפשר, היו צריכים לדחות יסוד הבנק עד שיתאסף הקונגרס השלישי ולהציע לפניו את דעתם בטעמיה, כדי שיסכים הקונגרס עצמו לשנות החלטתו. אבל מדעת עצמם לא היתה להם כל רשות לזה, אם באמת יחשבו הציונים את הקונגרס כאריאופַג לאומי שאין למעלה הימנו.

למר ש.פ. רבינוביטש (שפ"ר), וורשא.

אודיסא, 31 מרץ 99 (ד' דחוהמ"פ).

מפני החג נתאחרה תשובתי מעט, ואתה תסלח.

תודה לך על ששלחת את ההשקפה בזמנה. גם הפעם נכשלת בשגיאה. הקונגרס קבל את הנוסח שהציעה לפניו הקונפרנציא של הבנק: “בארץ המזרח”, והוסיף מדיליה את המלות: ביחוד בארץ ישראל וסוריא“; לא כמו שאתה אומר: “בארץ תוגרמא, ביחוד בא”י וסוריא” (ראה הפרוטוקול הסטינוגרפי). וממילא נפל גם “הטעם הנימוסי” שחפצת להצדיק בו את השנוי שעשו בנוגע אל מקום הקולוניזציא (שאי אפשר היה להזכיר “תוגרמא”, מפני האיסור הקיים לעת עתה), והוצרכתי למחקו (כן הוצרכתי למחוק עוד איזו דברים שכבר אמרת אותם כמעט מלה במלה בהשקפה הקודמת). ואולם בטעם השני, ה“דיפלומטי”, קלעת אל השערה, ובמכתב המורשים, ששלח הרצל ע"ד המקרה עם אוסישקין, הוא עצמו מטעים את הדבר בטעם זה.

לחנם אתה מאשימני, שאני “שולח” אחרים אל המלחמה, ואני עומד מרחוק. גם את אחרים איני שולח, כי כמו שכתבתי לך במכתב הקודם, היתה דעתי נוטה להמתין עד שיהיו לעינינו התקנות, ונוכל להעתיק משם את הדברים הדרושים ככתבם בדיוק. עתה אמנם, כאשר בודאי ידעת כבר, נתפרסמו התקנות העיקריות על העמוד האחרון מן הפרוספקט (שנשלח לכל הערים וגם נדפס בתור הוספה ל“וועלט” גליון 12). והנה נגשתי באמת לכתוב פרק לילקוטי ע"ד הענין הזה, ואתנה בחוברת מאי. ומפני זה הנני מבקשך אחת משתים: או שלא תדבר מצדך בהשקפה הבאה על הענין הזה, או שתשלח לי דבריך הנוגעים לענין זה בשבוע הבא. כי, כמו שתבין מדעתך, לא יתכן לתת בחוברת אחת שני מאמרים ששניהם מדברים על ענין אחד דברים דומים, בלי כל חדוש. ואם יהיו דבריך לפנַי בעת כתיבתי, אדע לפחות, מה אמרת אתה, ואשתדל רק להוסיף מצדי מה שלא אמרת אתה…..

למר י.ל. גולדברג, ווילנא.

אודיסא, 3 אפריל 99.

קבלתי מכתבך, והנני מתפלא מאד על בקשתך. וכי יש מקום ל“בקשות” בדברים כאלה, התלוים בהשקפת כל אדם על צרכי הכלל ועל חובתו המוסרית לעמו? לפי השקפתי אני, חובתי היא לעורר לב הקהל על המעל הנורא הזה אשר מעלו המנהיגים הציוניים בדבר הקדוש שנמסר לידם. ואף אם יקַימו את הבטחתם ויתקנו הדבר באספה הכללית הראשונה, מיראתם את דעת הקהל, – גם אז טוב שידעו הכל את המעשה הזה, המראה לנו, איך מביטים האנשים האלה על כל הענין ועד כמה הם מקילים ראשם ביסוד היסודות, למען נדע להזהר לעתיד ולא נמסור להם עוד לעשות בעבודתנו כטוב בעיניהם, כמו שעשו צירי הקונגרס השני. אך גם בעיקר הדבר מסופק אני מאד, אם יקַימו באמת מה שהם מבטיחים כעת. יעברו נא ימי החתימה ³¹, ולא יהיו עוד תלוים הרבה בדעת הקהל, – אז ימצאו איזו אמתלא דיפלומטית לבטל את הבטחתם, והכל ישאר כמקודם. לכן, לדעתי, נחוץ לפקוח עיני העם ולהכין דעת הקהל למלחמה, שלא יתנו להם בשום אופן להונות אותנו גם לעתיד. אך מאחר שחוברת אפריל כבר נגמרה בסדורה, ממילא יבואו דברַי על הענין הזה רק בחוברת מאי, כלומר אחר ימי החתימה.

למר י. קלוזנר, ג’יניבה.

אודיסא, 3 אפריל 99.

…. שמעתי זה כבר, כי שוקד הנך על למודיך במדה יתרה, עד שנתרופפה בריאותך. ועל זה צר לי מאד: לַכֹל זמן והכל טוב רק במדה נכונה. אך אקוה, כי לעתיד תדע להזהר.

ע“ד פייערברג יבוא בחוברת אפריל נֶקרולוג קצר מאת שנים מחבריו בני עירו. אך הוא נוגע רק בתולדותיו, ולא בתכונת ספוריו. לכן אוכל לקבל “מאמר לא גדול” ע”ד ספוריו. אבל יותר טוב שתחכה בזה עד שיגָמר בדפוס ספורו “לאן?” בחודש מאי. כן יעצתי גם לסופר אחר, האומר לכתוב מאמר ע"ד המסַפרים החדשים בכלל וביניהם גם פייערברג.

מאמרך “חנוך האומה” קראתי, ואבקשך לשחרר אותי מחוות דעתי עליו. כי, כידוע לך, קשה עלי מאד לדבר על מאמרים כאלה, המדברים בי במדה כזו ובסגנון כזה….

למר א. קַפלַן, וורשא.

אודיסא, 4 אפריל 99

שבוע שעבר כתבתי מאמר לחוברת מאי (ע"ד הבנק הציוני) וע"כ לא עניתיך על מכתבך הארוך, ואתמול קבלתי גם את הגלוי.

ע"ד “שאלת רבניצקי” אמנם אין לך עוד צורך בדברַי, כי הוא הגיד לי אתמול, שכבר ענה לך והודיעך את החלטתו. ובכל זאת אחשוב לנכון להודיעך, כי הוא התישב בדבר גם עמי, ואני לא מצאתי עוז ויושר בלבבי לעשות כמו שבקשתני: לדבר על לבו שיצֵא לוורשא, בדעתי היטב את כמות העבודה המוטלת עליו גם בלא זה בעריכת “היהודי” ³². ואם יקבל על עצמו גם ההנהגה הספרותית של “אחיאסף”, ירבץ תחת משאו. כי בריאותו היא – כבריאות סופר עברי. אתה, במחילה מכבודך, אין לך, כנראה, מושג נכון, מה היא עבודה ספרותית, כשהיא נעשית בכובד ראש ובשימת לב לכל הפרטים כראוי. שעה אחת של עבודה כזו אוכלת לשדו של אדם יותר מחמש שעות של עבודת-מסחר וכדומה.

ואולם בגופו של דבר אינני מבין, מה כל החרדה הזאת: מפני מה היה רבניצקי פתאום לעמוד התוך שכל כבוד “אחיאסף” נשען עליו, ואם לא יצא הוא לוורשא, ילך הכל לאבדון? הפכתי הרבה בשאלה זו ולא מצאתי לה אלא פתרון אחד. ואתה תסלח לי, אם אגיד לך בדברים מפורשים מה שבלבי, כאשר אהבתי. אתה, ידידי,אינך מאלה האנשים הנשארים כל ימיהם נאמנים ל“האהבה הראשונה”. הנך צריך מעת לעת לאיזו “אהבה חדשה” שתמשוך את לבך. וכאשר תמָצא לך, תתמכר לה בכל נפשך ומאדך ותשכח כל השאר. והנה עתה האהבה החדשה שלך הוא “היהודי”. “היהודי” הוא “אחיאסף”, הוא הספרות, הוא הכל, וחוץ ממנו – הבל הבלים! כל שאר עניני “אחיאסף” אינם שוים עתה בעיניך אפילו כקליפת השום לעומת “היהודי”. כמובן, אין זה אלא לזמן, ובעוד איזו חדשים, או בעוד שנה, תתקרר גם אהבתך זאת ותבקש לך אחרת תחתיה. אבל לע“ע התקופה היא – תקופת “היהודי”…. וזו היא הסבה מפני מה אי אפשר ל”אחיאסף" להתקים מעתה, אם לא יבוא רבניצקי לוורשא: אינך יכול בשום אופן להשלים עם מצב כזה, שעורך “היהודי” אינו נמצא במחיצתך, ולא תוכל לדעת בכל רגע מכל אשר אתו. וכל כך גדול הצורך הזה עד שלא נמנעת גם מלאיים עלי, שאם לא יעָשה חפצך זה, “הנך מושך את ידך לגמרי מאחיאסף”. האיום הזה מראה לי באופן שאין למעלה הימנו, כמה מלאכותי הוא מצבו של “אחיאסף”: זה כשנה ויותר כתבתי לכם, שאיני יכול לקרוא “מצב טבעי” לזה, שכל הענין תלוי ברצונו הטוב של איש אחד, ושאלתיכם אז: מה יהיה גורל “אחיאסף”, אם אתה לא תוכל או לא תחפוץ עוד לטפל בו? עתה הנה באה העת הזאת. ידעתי אמנם, שמדבָרים למעשה עוד הדרך רחוקה. אבל דבר זה עצמו, שהוצאת מפיך איום כזה, די הוא להראותני מצב הדברים כמו שהוא…

אבל – לאט, יקירי! לא כך נוהגים אנשים מהוגנים בדברים של צבור. אתה יודע היטב, כי חבריך בוורשא אינם ממלאים חובתם, ואני יושב הרחק ממקום הפעולה ואיני יכול להשגיח על “אחיאסף”; אתה יודע איפוא, כי “אחיאסף” מתקיים רק בזכותך, ורק על דעת כן, שאתה משגיח עליו, מחזיקים בידו כל אוהביו. ואם רוצה אתה לעזבו, עליך תחלה לאסוף אספה כללית ולהציע הדבר לפני החברים, ואז תתפטר כל ההנהגה ממשמרתה, והענין ימָסר לאנשים אחרים, שימלאו חובתם כראוי, או, אם לא ימָצאו כאלה, תחליט האספה לבטל את החברה ולשים קץ ל“אחיאסף”. אבל לא יתָכן לקרוא פתאום: אם ממלאים אתם את חפצי, מוטב, ואם לאו, הריני עוזב הכל והולך לי מיד!…..

אם יֵשב ב"אחיאסף” “מנהיג חמרי” הגון, אינני רואה כל צורך במנהיג ספרותי מיוחד, ואם אתם רואים צורך בזה, אז צריך שיהיה המנהיג הזה רק "מנהיג ספרותי כללי ", ואי אפשר להטיל הדבר על עורך “היהודי” שינהיג את “אחיאסף” בשעה שהוא חפשי מעבודתו. ההנהגה הספרותית הכללית אמנם אינה דורשת אלא איזו שעות ביום, אבל גם איזו שעות ביום דבר קשה הוא מאד למי שמקדיש גם שאר שעותיו לעבודת הספרות….

למר ש.פ. רבינוביטש (שפ"ר), וורשא.

אודיסא, 9 אפריל 99.

קבלתי מכתבך ממוצאי יו“ט, והנני להודיעך בזה, כי כבר השלמתי את מאמרי ע”ד הבנק וגם שלחתיו כבר לביהד”פ בתור מאמר ראשי לחוב' מאי. כי יצאו הדברים ארוכים יותר מכפי הנאות ל“ילקוט”, וגם לא יכלתי לכתוב על הענין הזה, הנוגע עד לבי, באותו הסגנון הקר של שיחות ה“ילקוט”. במאמרי העירותי עוד על דברים שונים שלא כתבתי לך ושנתעוררתי עליהם רק מדי עסקי בכתיבת המאמר. גם ד“ר ניימרק שלח לי מאמר לחוברת מאי ע”ד הענין הזה ושאר עניני הציוניות העומדים על הפרק. ובכן לא אדע, אם תוכל אתה בהשקפתך להוסיף עוד איזה חדוש….

על דבר האספות בפַריז ידעתי רק מה שבא בכה“ע. ניימרק במאמרו מביא כדבר ברור, שיק”א החליטה לעשות מעתה את ארץ ישראל למרכז פעולותיה. ואני איני רואה ממה שקראתי על זה עד כה, שיהיה הדבר באמת כן. אולי ידעת אתה איזו דברים ברורים, הואילה נא להודיעני, כי צריך אני לדעת זאת בטרם אשלח מאמרו של ניימרק לדפוס, – אולי נחוץ יהיה לשנות בו דבר. ניימרק מזכיר ג“כ מאמרו של הרצל ע”ד יק“א, שנדפס ב”וועלט" גליון 13. לדאבון לבי לא נתקבל הגליון הזה בעירנו עד היום, ואיני יודע הסבה. אולי נתקבל אצלכם, הואילה נא להודיעני תמצית המאמר, כי, כנראה מדברי ניימרק, נכבד הוא לבירור הענין.

גם ע“ד הסבה, שבשבילה יצא ברנַר לַזַר מן הועד הציוני, ידעתי רק מה שבא בכה”ע: כי לא נחה דעתו מהנהגתם של הראשים, שאינה דימוקרטית. האמנם זה הוא הכל?

למר א. שולמַן, קיוב.

אודיסא, 12 אפריל 99.

…. על תלונותיו של הד“ר מנדלשטַם לא אתלונן. כי אמנם אני הנני באמת אחד מאלה (אך לא היחיד), שהתקנות של הבַנק נראו להם כמעל נורא אשר מעלו ראשי הציונים בענין שנמסר לידם. אך מה שהוא חושב, כי על פי היתה שומה לעורר את הרעש ולהביא את המנהיגים בווינא לידי הבטחה, שישַנו הכל כחפצנו, – בזה לא צדק. הרעש התעורר על ידי אחר (ה' אוסישקין מיקַטרינוסלַב), ורק אחר ששלח מחאתו על זה לווינא, בא לכאן והתיעץ עמי על הדבר. כמובן, נתתי צדק לפעלו, אך כשאני לעצמי, איני מאמין בתועלת המו”מ הפרטי הזה בחשאי. כי למרות ההבטחה שהבטיחו המנהיגים בשעת דחקם, כשהם יראים מפני החתימה, – אינני בטוח כלל, שיקיימו אותה, כשתכלה החתימה, והבנק לא יהיה תלוי עוד בדעת הקהל. לכן החלטתי להכין את הקהל, שידע מצב הדברים לאמתו, ואולי יעלה בידנו על ידי זה, שהקונגרס השלישי יכריח את המנהיגים לשנות את התקנות באופן הדרוש. למטרה זו כתבתי מאמר ע"ד הבנק ושלחתיו לדפוס לחוברת מאי. ומאחר שהחתימה תשלם באפריל, הן לא אביא בזה שום רעה למהלך החתימה, וכל כונתי בזה היא רק, כאמור, בשביל להכין דעת הקהל לקונגרס השלישי….

למר מ.ק., ב.

אודיסא, 12 אפריל 99.

…. שאלה גדולה שאלת והיטבת לראות, כי שאלות ממין הזה מעסיקות את לבי בעת האחרונה. אבל פה אגע רק בקצהָ: בנוגע לך לבדך. כפי שאוכל לשפוט מדבריך, הנך בעל דת אמתי, אם כי לא בעל אמונה, כלומר בעל רגש דתי, בלי אמונה דתית. אנשים כאלה רבים היום בכל העמים, ועליהם הדת עומדת. כי סוף סוף הדת היא תולדות הרגש, ולא תולדות הדעות. הדעות יכולות להשתנות מן הקצה אל הקצה, והרגש ישאר. ולפי זה אינני רואה שום “צביעות” במה שהנך שומר כל חקי הדת כיהודי כשר; אדרבא, מעין צביעות יש בזה, שאתה מתיר לך לפעמים לעבור על חקי הדת, בשביל שלא לבייש את חבריך, אף כי מרגיש אתה אז “לחיצה רבה בלבבך”. איש אחד יש לנו פה בין חברינו (סופר בעל שם טוב), והוא אינו עובר לעולם על מצוות הדת אף בפני חבריו העושים כן. לפי שיודע הוא, כי חבריו כולם מבינים לרוחו ואינם מוצאים במנהגו אף כתם כל שהוא או פגיעה בכבודם, כמו שגם הוא אינו מוצא זאת במעשיהם הם.

צר לי, כי לא אוכל להאריך בזה יותר. יש בדעתי לכתוב מאמר מיוחד על הענין הזה, אף כי ידעתי מראש, שאעיר עלי חמת מפלגות שונות. כבר הייתי עסוק במחשבות על המאמר הזה, והנה בא הבַנק הציוני, ומשכני לצד אחר. כי חשבתי לי לחובה לחוות דעת על תקנות הבנק שנתפרסמו בעת האחרונה וכתבתי בימים האחרונים מאמר על זה לחוברת מאי. אבל אקוה, שאשוב בקרוב לאותם הענינים, הקרובים יותר ללבי. אם אכתוב את המאמר, אפשר שאמצא לנכון להביא איזו דברים ממכתבך (כמובן, בלי הזכרת שם הכותב). ואבקשך איפוא להודיעני, אם נותן אתה הרשות לעשות זאת, אף כי לא אדע אם אבוא לידי כך….

לד"ר מ.י. ברדיטשבסקי, ברלין.

אודיסא, 12 אפריל 99.

הנני שמח על הודעתך, כי סוף סוף זכית שיבואו מאמריך בקובץ אחד. אבל אעירך – ובודאי לא תתרעם עלי בשביל זה – שנחוץ מאד למסור כתביך תחלה (אף אלה שכבר נדפסו בכה"ע היומיים והשבועיים) לאיש היודע דקדוק השפה, שיתקן את השגיאות הרבות המשחיתות צורתם. אולי יעשה זאת בשבילך ידידנו מַלטר?

אף על זאת אעירך, כי, כנראה, חושב אתה, כי “על אם הדרך” פירושו: “הדרך הנכונה”. אבל טעות היא. “אם הדרך” היא “שיידעוועג” בלעז….

למר מ. עהרליך, לובלין.

אודיסא, 13 אפריל 99.

…. תודתי נתונה לך מקרב לבי על דבריך הטובים ועל ברכתך. אמנם צדקת, כי עוד רב הדרך לפנינו עד שנוכל באמת להתפאר, כי חדרו דעותינו אל לב העם. לע"ע הננו מתי מספר, וגם אלה פזורים בדעותיהם ורגשותיהם…. עד כדי לעורר יאוש בלב כל רואה נכוחה.

ובכל זאת על משמרתי אעמוד כל עוד יש כח בי לעמוד. אבל מרגיש אני יותר ויותר, כי כחי הולך ורפה מרוב צער, גשמי ורוחני כאחד.

על דבר “המוסר הלאומי”, אקוה לכתוב בקרוב עוד מאמר או מאמרים, כי ידעתי שעוד לא יצאתי ידי חובתי לענין זה. אבל לדאבון לבי, עבודת ה“עריכה” וכל שאר הדברים התלויים בה, ביחד עם עניני הכלל המעשיים שהנני משתתף בהם, – אוכלים כמעט את כל עתותי ואינם מניחים לי שעה פנויה להגות ולכתוב.

לד"ר ד. ניימרק, רַקוניץ.

אודיסא, 13 אפריל 99.

בודאי קבלת את מכתבי הגלוי. הנני מחכה בסדור החוברת עד יום א' הבא. ואם לא אקבל ממך עד אז טלגרמא, אדע כי הסכמת לחפצי ואתן מקום למאמרך “אהבת ציון” בחו' מאי, ואת הבקורת אניח לחוברת יולי.

ב“אהבת ציון” יש דברים קשים יותר מדי, שצריך יהיה ל“רככם” מעט. גם גוף הדבר, שיק“א החליטה לעשות א”י למרכז פעולתה, – עדיין לא נתברר כל צרכו. כנראה, אין זה לע“ע אלא השערה קרובה, אבל החלטה אופיציאלית אין כאן, ולכן צריכים דבריך תקון גם מצד זה. ואולם היטבת לדבר, וחפץ הייתי מאד, שתסכים לדחות הבקורת, כדי שאוכל לתת מאמרך בהקדם. השעה צריכה לכך, לעורר דעת הקהל על מצב הדברים. גם אני נתתי בחוב' מאי מאמר ע”ד התקנות של הבנק.

במאמרך על לַצַרוס יש דברים שונים שאינם נאותים לרוב הקוראים…. אבל בפרטות לא אוכל עוד להודיעך דעתי עד שאקראהו שנית כולו לשם “עריכה”, כשיגיע זמנו לראות אור…..

לד"ר א. קמינקא, עססיג.

אודיסא, 13 אפריל 99.

…. את מאמרי קראת, כנראה, בהעברה בעלמא. לא על המוסר האנושי הכללי דברתי כי אם על המוסר הלאומי העברי, ואת “התנועה המוסרית” לא הצעתי למופת לאמור, שגם אנו צריכים לתנועה כזאת, כי אם הזכרתי הדבר רק דרך אגב, בשביל להראות (כמו שאמרתי מפורש), שיש גם אנשים משכילים, שאינם בושים להקהיל קהלות והתחבר לאגודות בשביל מטרות מוסריות, יהיו איזו שיהיו.

על דבר הבנק, עמדתי גם אני על כל אלה, וגם שלחתי כבר לבית הדפוס מאמר על הענין הזה, ויבוא בחוברת מאי….

למר ש.פ. רבינוביטש (שפ"ר), וורשא.

אודיסא, 17 אפריל 99.

…. כנראה, הנך קורא גם את השקפתך ב“השלח” כמו שהנך קורא שאר כה“ע, כלומר “כד ניים ושכיב”. לולא כן, לא היית מתאונן ואומר, ש”השמטתי" דבר שבאמת ממלא כמעט שני עמודים בדפוס….

דבריך במכתבך הגלוי, כי נתפשטה השמועה בעירך, שהנני שולח “צירקולַרים” לערים שונות נגד הבנק – הביאוני ליתן ב“תשובת הרידקציא” חוברת אפריל תשובה קצרה על זה. כמובן, לא קראתי בשמך מפורש, כי אם רשמתי בסופי תיבות: ל—ס—ץ. אקוה, כי לא תמצא סבה להתרעם על זה. חשבתי זאת לדבר נחוץ, מכמה טעמים.

לד"ר ד. ניימרק, רַקוניץ.

אודיסא, 22 אפריל.

שבוע שעבר קרני אסון-משפחה גדול מאד, כי מת עלי אבי, אשר אהבתיו מאד, והניח לי עסקי משפחה סבוכים ורעים. מסבה זו לא עניתיך עד כה על אגרתך האחרונה.

בחוב' יוני אין מקום עוד למאמר חדש, והלואי שיספיק לי המקום לדברים הנחוצים ביותר ושכבר הבטחתי ליתן אותם בכרך הזה. אגב אעירך, כי בדבר “אברהם כהן”, שאתה אומר לכתוב עליו, יש גם מחברת עברית. לא אזכור עוד את שמה ושם מחברה, אבל זכורני שקראתיה זה שנים רבות.

בנוגע להסך…. צר לי מאד, כי בסבת האסון אשר קרני, נשתנה הרבה מצב הענינים, ואין ביכלתי לשלוח לך עתה. אבל אבטיחך, כי אשתדל למלאות בקשתך, מיד כשתהא היכולת בידי.

למר א. קַפלַן, וורשא.

אודיסא, 7 מאי 99.

….. קודם כל הנני נותן לך תודתי ממעמקי לבי על השתתפך בצערי הגדול. גם האסון מצד עצמו גדול הוא לי מאד, ועוד נוספו עליו תולדותיו, אשר לע"ע לא אדע עוד גם אני, עד היכן יגיעו. הנני עתה אב לשני בתים, ומי יודע אם חובותי אלה לא יוציאוני מעולם הספרות לעולם אחר לגמרי.

על עניני “אחיאסף” לא אדבר עתה. כי את מחשבותי בכלל הלא ידעתם על ידי ד. ור., ועתה הנני מחכה לשיבתם ואשמע מה החלטתם. בודאי אדע מפיהם את כל הפרטים וגם את “ההצעה החדשה” אשר לכם בדבר “השלח”, ואז אודיעכם גם את דעתי.

הנני משיב לך בזה שירי ד. “בית המדרש” הייתי יכול לקבל, אבל צריך לעשות בו איזו שנויים…. ולפי שידעתי, כי המחבר הוא מן הקפדנים, שכל מלה היוצאת מעטו נראית לו כמרגלית, לכן לא אחפוץ להתגרות ברעה….

למר י.ש., זלוטשוב

אודיסא, 9 מאי 99.

צר לי, כי טרדותי הרבות לא יתנוני להשיב על מכתבך בארוכה. ואולם בכלל אומר לך, כי אין אני חופש כליות ולב ואיני שואל שום סופר, מה הביאהו לדבר דבריו, אם אהבת האמת לשמה או איזו פניה עצמית. הנסתרות לה' אלהינו, ואם באנו לחשוד בכמו אלה את כל מי שאין דעתו כדעתנו (כמו שנוהג באמת, לדאבון לב כל ציוני אמתי, מכה’ע הציוני “וועלט”), לא שבקת חיים לכל בריה. מי שמדבר דברים של טעם – פותחים לו. ואם הדברים הם דברי בקורת על מעשי המנהיגים, אין בכך כלום: בלי בקורת לא תִכון שום מפלגה. ומתפלא אני מאד על כי צרה עינו של ד"ר הרצל במבקריו. וכי סבור הוא, שמעיקרי הציוניות הוא להאמין, שאין המנהיגים עלולים לשגיאה? –

ספר התקנות של הבנק באמת מעורר הרבה הרהורים רעים, ועל הרבה מסעיפיו יש לשאול שאלות קשות, שאין עליהן תשובה מספקת. אבל, כדי שלא להזיק למהלך החתימה, דחיתי בקורת התקנות עד אחר גמר החתימה, כלומר עד חדש מאי.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין

אודיסא, 9 מאי 99.

…. סלח נא, לא אוכל לכתוב יותר. מות אבי הביא שנוי עצום בחיי. כי הייתי אב לשני בתים, ועלי לחלק זמני בין הספרות ובין עניני מסחר סבוכים ורעים, ולא אדע עוד אחרית דבר: אפשר שיסחבוני החיים סחוב והשלך אל הים הגדול, ונבלעתי בתוכו כולי. לע"ע הנני נבוך ומבולבל, וראשי עלי כגלגל. לא עליך מצב כזה.

למר מרדכי בן הלל הכהן, הומיל.

אודיסא, 10 מאי 99.

סלח נא כי לא מהרתי לענותך על מכתבך היקר, וכי גם עתה יהיו דברַי מעטים, מפני רוב הטרדות ובלבול הדעת שבאו לי, לרגלי האסון אשר קרני.

דבריך על אדות “הזקנים” שלנו צדקו מאד, וכמעט בכל יום הנני בא עתה לידי הרהורים כאלה, בבקרי את בית הכנסת (בשביל ה“קדיש”), אחרי הפסק של הרבה הרבה שנים. ואולם נחמתי היא, כי מצבנו עתה אינו אלא מעבר לאיזה מצב אחר, אשר אמנם לא נוכל עוד עתה לסמנהו היטב, אבל מובטחני ברוח החיים שבעמנו, כי יגיע לידי מצב איתן באיזו צורה חדשה….

מאמרך קבלתי ותודה לך. עוד לא הספיקה לי השעה לעבור עליו בעיון, אבל בסקירה כללית ראיתי, שלא תהיה לי בו “עבודה” מרובה….

למר מ. קליינמַן, ברדיטשוב.

אודיסא, 10 מאי 99.

אגרתך קבלתי. כנראה, אינך יודע, כי ממנהגי כל הרדקציות הוא, שבבוא לידן איזה מאמר הנוגע לאחד מסופריהן התמידיים, שולחות הן את המאמר בכת“י לאותו הסופר, כדי שיוכל להשיב על הדברים באותה החוברת עצמה שבה יבוא המאמר. ולא יהיה איפוא העורך אלא כאחד הסופרים התמידיים. ואולם בנידון דידן אין צורך להראות על המנהג הזה. אתה מודה, שרשות להרידקציא להעיר, שאין הדברים הנאמרים על דעת “השלח”. אבל מה תעשה הרידקציא, אם הדברים הנאמרים הם לא רק על דעת “השלח”, כי אם הם הם הדברים ש”השלח" נלחם בעדם זה כמה, והסופר בכל זאת עושה עצמו כאלו בדבריו אלה בא לחלוק על דעת “השלח”? האמנם במקרים כאלה אין רשות להעורך להעיר על “הטקטיקא” הזאת? – ובחשאי אגלה לך, כי היתה לי מלחמה עם יצרי, שהשיאני לכתוב את ההערה בסגנון קשה הרבה יותר, מפני שרעה עלי מאד טקטיקא כזאת ³³

למר מ. אוסישקין, יקַטרינוסלב.

אודיסא, 10 מאי 99.

תודתי לך מקרב לבי על השתתפותך בצערי. ומפני בלבול דעתי ורוב טרדותי השונות, לא הספקתי לענותך עד כה, ואתה תסלח.

שמעתי, כי כבר נפתח הבַנק. האמנם הדבר? מאמרי על ספר התקנות כבר נדפס בחוברת מאי.

האספה הכללית אצלנו ³⁴ היה, כנראה, בסוף יוני. בודאי תבוא.—השמעת כבר את החדשות שנהיו אצלנו? מרגלית התפטר ויצא מתוך הועד לחלוטין מפני חליו (באמת חולה הוא בעת האחרונה), וגם ד"ר יפה ³⁵ דרש בחזקה שיפטרוהו תיכף – ופטרנוהו. מזה תראה, כי האספה תהיה רבת ערך.

למר ש. בובֶר, למברג

אודיסא, 11 מאי 99.

את אגרתו ואת מנחתו היקרה קבלתי באלו הימים ואביע לו בזה את תודתי מקרב לבי. בסבת אסון-משפחה גדול אשר קרני לפני שבועַים נטרדתי מעבודתי הספרותית ונתבלבלו הסדרים הקבועים לי, ועל כן לא הספקתי עד עתה לשים עין בספרו החדש, אבל מובטחני בכבוד חכמתו, שהוציא גם הפעם מתחת ידו דבר מתוקן כהלכה, כי כבר איתמחי גברא.

למר ש. פייערברג, נובוגרד-וולינסק³⁶

אודיסא, 18 מאי 99

מכתבו קבלתי בעתו. ובזה הנני להודיעהו, כי צעירים אחדים מבני עירו, שהיו חבריו ותלמידיו של בנו המנוח ז“ל, פנו אלי גם הם במכתב והעידו, כי בפניהם צוה המנוח לפני מותו, שבכסף שאני עתיד לשלם לו בעד ספורו “לאן?” ישתמשו להוצאת ספוריו ומאמריו בכרך אחד. ולפי זה אתפלא על כ‘, כי יחפוץ לקחת את הכסף לעצמו תיכף ולא ישגיח בצואת בנו, היקר לו לפי דבריו. איך שיהיה, אני איני יכול לשלם לא לכ’ ולא לצד השני עד שתבררו את הדבר ביניכם ותבואו לידי איזו הסכמה. כי אין לי רשות למסור את הכסף למי שיהיה, בטרם אדע למי הזכות לקבלו. ואולם, אם ישמע כ' לעצתי, הייתי מיעצו שישתוה עם הצעירים ההם ע”פ הפשרה הזאת: הכסף ינתן לע“ע לצרכי הדפסת הספר של בנו ז”ל, והריוח שיהיה ממכירת הספר (כלומר, מה שישאר אחר שיקבל המדפיס המגיע לו) יושב לכ‘. לפי זה יקבל כ’ את הכסף, כמה שיהיה אז, רק באיחור זמן מעט. אם יסכים כ' לזה, יודיעני, ואשתדל לבוא בדברים עם איזה מו“ל, שיקבל עליו העבודה הזאת ויבוא בברית עם כ' על זה. כי כבוד בנו ז”ל יקר בעיני מאד ואחפוץ להשאיר לו שם וזכר בישראל.

למר מ. אוסישקין, יקַטרינוסלב.

אודיסא, 19 מאי 99.

“חטאי” הגדול ל“הכלל” כבר נעשה, ואין להשיב. אבל זאת נחמתי בעיניי, שאתם, קברניט הדור, חטאכם גדול הרבה יותר, בקחתכם על עצמכם את האחריות הנוראה, לפתוח את הבַנק על יסודות כאלה. מבין אני אמנם, כי הבקורת אינה נעימה לכם, אבל מה לעשות?…. לשלוח לך את המאמר במכתב – איני יכול ואיני רוצה: איני יכול – מפני שאינו בידי עתה, ואיני רוצה – מפני שמי שאומר “לכתוב תשובה” בטרם ידע עוד, מה הם הדברים שהוא בא להשיב עליהם ואם תהיה לו תשובה עליהם, אות היא, כי לא לכבוד האמת הוא בא לדרוש, כי אם למטרה אחרת, מעשית, ו“השלח” אינו כלי מבטא להדיפלומטיא.

שאלת ועד הפועל ביפו תפָתר רק אחר האספה הכללית, ולעת עתה אייזנשטַדט לבדו נשאר, ולפי מעוט העבודה בירחי הקיץ אפשר להסתפק בזה. קנדידַטים הגונים לע"ע אָין.

למר מ. אוסישקין, יקַטרינוסלַב.

אודיסא, 26 מאי 99.

בשובי עתה מדרכי מצאתי פה אגרתך…. הואילה נא, אח יקר, לקבל בזה את ברכתי מרחוק: זה הקטן יגדל והיה לאיש באנשים ובן לעם קשה־עורף כאביו, אך לא קשה־עורף כאביו….

בקיוב ראיתי את מנדלשטם ואמרתי לו, כי הדפסתי בחוברת מאי מאמר נגד תקנות הבנק, ולא מצא בזה כל רע! הנך איפוא “פַפיסט יותר מן הפַפא”.

לד"ר ה. מַלטר, ברלין.

אודיסא, 5 יוני 99.

מכתבך עם המאמר קבלתי בזמנו… היום קראתי את מאמרך ³⁷. בכלל טוב ויפה הוא בעיני, ואין ספק, שרוב הקוראים המשכילים ימצאו בו חפץ. אבל על איזו פרטים מוכרח אני להעירך בזה: א) הקדמתך מיותרת היא לגמרי, ולפי דעתי, תעשה רושם לא טוב. ענין כזה אינו צריך לשום התנצלות, בהיות תועלתו גלויה לכל בקי בספרותנו. ועד מתי נהיה משונים מכל אומה ולשון בדברים כאלה? – אבל, מפני שבקשתני במכתבך לבלתי השמיטה, אין לי רשות להשמיטה בלי רשותך, וע“כ הנני מבקש ממך הרשות לזה, ואקוה כי תתן לי ותאמין בי, שיודע אני טעמם של רוב קוראים משכילים. – ב) הכללים לקריאת המלות הערביות אין מקומם בסוף המאמר, ואחשוב לחלקם להערות נפרדות ולתת כל אחת במקום שנמצאה ראשונה מלה ערבית הצריכה לזה. – ג) בסוף הערתך ע”ד מספר השכלים הנך אומר: “הפילוסופים הערבים והעברים הודו בעצמם, שאי אפשר לדעת את מספר השכלים בדיוק. והדבר נקל להבין, כי אחרי שלפי ידיעתנו היום, אין כאן לא שכלים ולא גלגלים וכו', הנה לא נוכל לדעת גם את מספרם”. ולא ירדתי בזה לסוף דעתך: מה ענין ידיעתנו היום להפלוסופים הערביים, ומדוע “נקל להבין” מה שהם הודו, שאי אפשר לדעת מספר השכלים בזה שאנו היום יודעים אנו, שאין שכלים וגלגלים במציאות? – ד) חלוקת המאמר לשני חלקים, וכל חלק–לפרקים, וציון המספר הכפול: הרומי –על החלק, והעברי– על הפרק, – כל זה “מלומד” הוא ביותר ומטיל אימה על הקורא. הרשני נא איפוא להסתפק בחלוקה לפרקים בלבד, ואיני רואה שום בלבול במה שעד פרק שביעי או שמיני תעסוק בפלוסופיא הערבית, ואחרי כן יבואו איזו פרקים המוקדשים לפלוסופיא העברית. כבר באו לידי מקרים כאלה, ועשיתי כן תמיד, וכדומה לי, שלא הרעותי בזה לא להמחבר ולא להקוראים. – ה) ההערה הארוכה ע“ד “אפשרות הדבקות” אולי יותר טוב להכניסה לגוף המאמר. אך לא החלטתי עוד בזה דבר, עד שאקרא את המאמר שנית לשם “עריכה” קודם שאשלחהו לביהד”פ….

לד"ר חוצנר הואילה נא להשיב, כי מכתבים סתם, שכל כבודם הוא שם כותבם, – לא אדפיס, וכן לא אדפיס מכתבים שאין בהם אלא הערות ודקדוקים שונים בחקרי הלשון, ביאור המקרא ושירי קדמונים וכו', כמנהגם של החכמים ההם. אבל אדפיס ברצון מכתבים שיש להם ערך היסטורי להבנת התקופה ההיא ונושאיה. ובעד מכתבים כאלה אשלם לו גם “שכר טרחתו”, כבקשתו.

למר א. קַפלן, וורשא.

אודיסא, 14 יוני 99.

…. לא כתבתי לך עד כה, מפני שבעת האחרונה התמוטטה בריאותי מעט ועצבַי רופפו מ“רוב טובה”, ויצוו עלי הרופאים לשבות מכל מלאכה. לעת עתה אמנם לא אוכל לשמוע בקולם, אך מה שיכלתי הנני עושה וצמצמתי את עבודתי במדה היותר אפשרית. ולפי שעבודת הרידקציא אי אפשר לדחות, תסבול על ידי זה הקורספונדנציא הרבה.

בדבר תרגום לַצַרוס איני יכול לחוות דעתי. לפי השקפתי, צריך המתרגם ספר כזה להיות גם “פלוסוף”, ואם לא, יעשה את מלאכתו רמיה. ועל כן קרוב בעיני, שתרגומו של ה' ב. לא יניח דעת המבינים. ובכל זאת, יודע אני מראש, כמה ידאב לבכם, אם יפול בן-אביגדור על המציאה, ועל כן איני רוצה לעמוד לשטן לכם. עשו איפוא כחפצכם.

את “היוחסין” אפשר לחזור ולהדפיס בלי כל שנוי, וממילא גם בלי “עורך”. אך אם תחפצו דוקא “לחדש”, תוכלו למסור לשפ"ר, שיעבור עליו ויוסיף איזו הערות, ואז תוכלו לאמור, כי ההוצאה הזאת עולה על זו שלפניה (של פיליפובסקי).

בדבר הביבליותיקא של ה“כרוניקות”, לא אוכל לשלוח לכם רשימה מכל הראוי להתקבל בה, כי גם דבר זה בלבד, חבור הרשימה, צריך עיון וחקירה מיוחדת, וזו אחת מעבודות העורך. כי מלבד הכרוניקות הידועות (יוחסין, קורא הדורות, צמח דוד, שלשלת הקבלה, עמק הבכא, שבט יהודה וכו'), יש עוד הרבה שנתגלו בעת האחרונה ויצאו בחו“ל, ויש גם שלא יצאו עדיין. וכל זה צריך עיון וחפוש בספרים. – מעבודת העורך יהיה ג”כ לכתוב מבוא והערות לכל ספר, וגם להשתדל שיצאו הספרים מוגהים ומדויקים היטב, ועוד כאלה. מכל האנשים אשר קראת בשם אינני רואה אף אחד שיהיה ראוי לזה. שפ“ר אמנם מוכשר לעבודה זו מצד ידיעותיו, אבל חסרה לו הדיקנות הדרושה ואהבת הסדרים. אם תחפצו, תוכלו לפנות לברנפלד, ואם לא הוא, סוף סוף אין איש זולתי שפ”ר……

ראיתי מודעה ב“הצפירה”, כי יצא כבר החלק האחרון מ“דעת אלהים”, – ואתפלא כי לא קבלתיו. – קבלתי מאת ד“ר טשלינוב את מחברתו הרוסית וראיתי, כי יצאה ע”י “אחיאסף” – ואנכי לא ידעתי! – כן שמעתי במקרה, כי “אחיאסף” מוציא עתה “ד”ר כהן" של נורדו בתרגום רוסי, – ואנכי לא ידעתי! אם תתבונן בדבר, תבין גם אתה, כמה מן הזרות יש במצב כזה, שאני הנושא אחריות מעשיכם הספרותיים לפחות כמוכם, שומע אני “שמועות” כאלה מפי אנשים זרים, המביטים עלי בתמהון, בשמעם כי חדשות הם מגידים לי….

לד"ר ה. מַלטר, שרלוטנבורג³⁸

אודיסא. 15 יוני 99.

קבלתי מכתבך מן 9 וכבר שלחתי מאמרך לביה“ד. את ההקדמה וגם כללי הקריאה השמטתי, ובהערה ע”ד מספר השכלים עשיתי שנוי קטן ליתר ביאור, ואת ההערה הארוכה ע“ד “אפשרות הדבקות” הנחתי לע”ע כמו שהיא…. יותר לא עשיתי במאמרך שום שנויים. אך משום “דובר אמת בלבבו” עלי להוסיף, כי אולי הייתי עושה, אם הייתי קוראו שנית, אלא שמצב בריאותי הרופף בעת האחרונה, גורם לי למעט בעבודה ככל האפשר, כמצות הרופאים החזקה עלי, ועל כן הנני עושה בימים האלה את מלאכתי רמיה מעט, וכל מאמר, אשר בכללו טוב הוא בעיני, איני קוראהו שנית לשם פרטיו, כמו שהיה מנהגי עד כה.

המאמר יבוא כלו בחוברת יולי, כחפצך, ואבקשך לשלוח בהקדם את הפרק השני. כי, מפני הטעם האמור למעלה, הנני מחזר עתה ככל האפשר על מאמרים שאינם דורשים עבודה מרובה מצדי….

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 15 יוני 99.

…. הצעה חדשה לי להציע לפניך. משיצא ספרו של שירֶר חשבתי מחשבות, איך להכניס רובי מחשבותיו לספרותנו. ואחר התבוננות, באתי לידי מסקנא, כי לתרגמו כמו שהוא אי אפשר, מטעמים המובנים לך גם בלעדי, אבל אפשר ואפשר לכתוב קומפילַציא טובה בעקבותיו. והנה הצעתי הענין לפני “אחיאסף”, והם מסכימים לזה. אבל – מי יהיה המחבר? חזרנו וחזרנו על כל השמות, וסוף סוף החלטנו, כי רק אתה האיש. הן אמנם הבטחתני זה כבר לכתוב איזו מאמרים על פי שירר בשביל “השלח”, אבל אם תאמר לקבל עליך כתיבת הספר, אוַתר על המאמרים. השיבני נא מה דעתך על זה….

למר ה. צייטלין, הומיל.

אודיסא, 15 יוני 99.

…. על דבר ה“הקדשה”, הנה מאמר במכ“ע אינו ספר בפני עצמו, שהמחבר נוהג בו כחפצו. וע”כ אני נותן להקדיש מאמר הבא ב“השלח” רק לשם איזה איש מפורסם בישראל או לשם אדם קרוב להסופר, כהורים או מורים, או – במקרים יוצאים מן הכלל – לשם איש הידוע לי, שלפחות מכיר אני בטיבו….

בנוגע להספר שבדעתך לכתוב, איני יודע מה אומַר לך. הנושא הוא גדול ועמוק, ואם מרגיש אתה בעצמך, שיש לך הידיעות והכשרונות הדרושים לזה, עשה והצלח. רק על אחת אעירך: על פי סימנים שונים במאמרך “הטוב והרע” נראה לי, שאינך יודע לשונות המערב, וכל ידיעותיך אתה שואב מתרגומים רוסים. ואם כך הדבר באמת, לא הייתי מיעצך לגשת אל העבודה. כי במקצוע זה לשון אשכנזית היא העיקר, ואיני יכול לצייר לי, איך אפשר לכתוב על האֶתיקא היהודית בלי ידיעת לשון אשכנז, שבה נכתבו הרבה ספרים ומאמרים הנוגעים לזה…..

לד"ר י. טהוֹן, קרקא.

אודיסא, 16 יוני 99.

מכתבך מן 1 ח"ז קבלתי, ותודתי לך מקרב לבי על כל דבריך הטובים.

אם אולי תוכל לשלוח לי איזה מאמר הגון, היית מכַוין את השעה עתה. כי מרוב עבודה ודאגות שונות, נתרופפה בריאותי בעת האחרונה, והרופאים מצוים עלי לשבות מכל מלאכה ולנוח מנוחה שלמה איזה זמן. ממילא מובן, שאין ביכלתי לשמוע בקולם, אבל הנני משתדל לפחות להמעיט עבודתי ככל האפשר, וע"כ יקר בעיני עתה כל מאמר שיצא מידי איש הגון ורגיל ואינו דורש עבודה מרובה מצדי.

למר ש. ל. גורדון, יפו.

אודיסא, 16 יוני 99.

מכתביך מן ג' אייר וכ"ד סיון קבלתי במועדם, ואם אחרתי בתשובתי עד כה, לא היתה זאת בסבת התרשלות פשוטה, כי אם מפני מקרים רעים בחיי הפרטיים, אשר הסבו את לבי בעת האחרונה מעניני הצבור.

עתה אודיעך, אדוני, כי בנוגע לבית הספר, אין לאל ידנו לעשות עתה מאומה עד האספה הכללית של חברינו, שתהיה ביום 20 יולי. ההכנות לאספה הזאת, חבור החשבון הכללי, וכל הפרטים התלוים בזה, ממלאים עתה כל שעות ישיבות הועד, וגם ידי הפקידים מלאות עבודה עד אפס מקום עוד לענינים אחרים; באופן שהקומיסיא, שנתיסדה לעניני בה“ס לפני איזו ירחים, לא תוכל למלאות תפקידה, עד שיעבור הרעש של האספה. ומצד אחר, הנה ידוע לך, כי גם בא”י ענינינו מסוכסכים עתה מאד. ד“ר יפה התפטר ממשמרתו, ובאלו הימים נתקבל פה מכתב פרטי מאת ד”ר שטיין, המודיע, כי ועד בה“ס נתבטל לגמרי. ובכן, גם אלו היינו אנחנו פנויים לעסוק בענין זה, – אל מי נפנה ומי יהיה עושה דברנו בא”י?

עליך איפוא, אדוני, להזדיין בסבלנות ולחכות עוד שנים שלשה חדשים. אחר האספה בודאי ישתדל הועד שלנו שיבָחר על ידי האספה להביא סדרים בכל הענינים, וגם בתי הספר בכלל.

תרעומותיך על מה שנשלחו ה“שאלות” אל ראש ועד ביה“ס, ולא אליך, – אין להן יסוד. מנהגו של עולם הוא, שבכל דבר הנוגע לאיזה מוסד, פונים אל העומד בראשו, ואם היינו עושים באופן אחר, היינו עוברים על הנימוס וחוקי-הכבוד המקובלים בין בני-תרבות. ואם ראש ביה”ס אינו ראוי לאיצטלא זו, צריך להסירו ממשמרתו ולתתה לטוב ממנו. אבל כל זמן שהוא עומד בראש, אין לנו רשות לחלל כבודו בשביל שמועות שהגיעו אלינו מרחוק….

למר א. ספיר, יפו.

אודיסא, 16 יוני 99.

מאמרך “השנאה לישראל” וכו' יבוא, אך לא אוכל להגיד לך מראש באיזו חוברת, כי החומר רב, וגם שאר הסופרים יש להם רשות לבקש שיודפסו דבריהם בהקדם, ואין לו לעורך אלא לעשות כראות עיניו, לפי צרכי העריכה, מבלי לשאת פנים לזה או לזה.

לדאבון לבי, לא אוכל לע"ע להוסיף מאמרים בענין “המוסר הלאומי”. כי שמעתתא כזו בעי צלותא, ואני בעת האחרונה עמוס בדאגות וטרדות, וגם בריאותי רופפת, והרופאים מצוים עלי לחדול מכל עבודה, או לפחות למעט בעבודה ככל האפשר….

לד"ר ד. ניימרק, רַקוניץ.

אודיסא, 20 יוני 99.

מאמריך הקטנים וגם הכ“י של “תורת המוסר” קבלתי למחרת שלחי לך מכתבי האחרון. המאמרים כבר נשלחו לביהד”פ, אבל לע“ע לא אוכל לדעת אם יכנסו גם שניהם לחוברת זו. כי “ספרים חדשים” ו”ענינים שונים", בהיותם כוללים ענינים קטנים נפרדים, נתונים הם בידי המדפיס לתת מהם כפי מדת המקום הנשאר פנוי אחר סדור שאר המאמרים. ורק בעזרת האמצעי הזה לבדו יכולים אנו לכוין מדת החוברות, שתהיה 6 גליונות בדיוק. ואולם אכתוב להמדפיס, שישתדל לתתם בחוברת זו, כאשר הבטחתיך.

“מחלתי” היא מחלת נשים ותלמידי חכמים: חולשת העצבים. בכמותה אינה גדולה, אבל דא עקא, שלרפואתה צריך אני לדבר שאין ביכלתי להשיגו: למנוחה שלמה.

למר א. קפלַן, וורשא.

אודיסא, 23 יוני 99.

…. תודה לך על דבריך והצעתך, בנוגע למצב בריאותי. אבל הלא ידעת, כי מצבי החמרי לא ירשני להוציא הוצאה יתרה כזו. ואם אפשר עוד להסכים, שנסיעתי לבזיליא נחוצה בשביל “השלח” ושעל כן עליו לשאת את ההוצאה הזאת, – הנה לא הגענו עוד לע“ע למדרגה כזו, שמכ”ע עברי כ“השלח” יתן יכולת לעורכו לעזוב את עבודתו ולשבת בחו“ל שני חדשים לשֵם מנוחה סתם. לע”ע לא אחליט דבר עד האספה הכללית של חברתנו פה, שתהיה ביום 20 יולי הבא. כי לפי מצב הדברים עתה, תהיה האספה הזאת, כנראה, רבת שאון, ואני חושב, כי אין לי רשות לצאת מפה בעת כזאת. ואחר האספה נראה: אולי אלך לבזיליא….

למר ש.פ. רבינוביטש (שפ"ר), וורשא.

אודיסא, 22 יוני 99.

היום קבלתי מכתבך מן י“א תמוז, והנני ממהר להודיעך, כי נכון אני לחכות הפעם ל”השקפתך" עד יום ה' 29 חודש זה…. יותר לא אוכל לחכות, ואבקשך מאד, שתעמוד בדבורך בדיוק, כי אם אצטרך ביום האחרון לשלוח מאמר אחר תחת ה“השקפה”, תצא החוברת בצורה מקולקלת מעט, לפי שהנני מסדר עתה את עניניה באופן שיהיה מקום פנוי לה“השקפה”.

לא דרשתי ממך, שתעלים עין לגמרי מן הציוניות, כי אם רק שלא תחטט עוד בדבורים קלים של הרצל וחבריו. כי חיטוט כזה כשהוא נעשה בתמידות, חודש אחר חודש, עושה רושם על הקוראים כאלו אתה מחפש עלילות ותשמח בהמצאן.

בחיי הפרטיים עוד כל הדברים יגעים, ולא אדע עוד, מאין תבוא ישועתי. ומפני ש“אין צרה באה לבדה”, התמוטטה גם בריאותי מעט, והרופאים דורשים, שאשבות זמן מה מכל מלאכה – דבר שאין ביכלתי לעשותו עתה.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 25 יוני 99 (שבעה עשר בתמוז).

אגרתך מן 19 קבלתי, ואיני צריך לאמור לך, שמשתתף אני בצערך על מות אביך ז"ל. עוד הפצע בלבי אני רחוק מהתרפאות, ומבין אני גם מה בלב אחרים במקרים כאלו. המקום ינחם אותך….

המחברת הראשונה מ“תולדות הריפורמציון” אמנם נשלחה לי, אבל מפני מצב בריאותי, שאינו מרשה לי לעבוד הרבה, לא היה ביכלתי לקראה בשים לב ועברתי עליה רק בסקירה כוללת ושטחית. לכן קשה עלי לחוות לך דעתי עליה. ומה גם שהמחברת הזאת הרי אינה אלא כפתיחה, והעיקר שבענין הזה (ימי גייגר, הולדהיים וכו') עוד לא בא בה. – בדבר שֵם הספר אמנם גם אני נתקשיתי, וכמדומה לי, שטוב תעשה, אם תתן לו שֵם יותר כללי ואח“כ תוסיף בתור “סובטיטל”: תולדות הריפורמציון בישראל, כמו שעשית בספרך “דעת אלהים”. אולי תקרא לו: “בונים ומחריבים”, או כדומה לזה? בכל אופן, כמדומה לי, שהמלה “ריפורמציון” אינה ראויה לבוא בשם הספר. ואם תרצה דוקא לעשות כמתוקנים שבאוה”ע, שיהיה שם הספר ברור ומפורש, בלי מליצות, תוכל לקראו: תולדות התנועה הדתית בישראל במאה האחרונה.

להרב ל. ב., ש.

אודיסא, 25 יוני 99.

צר לי כי גם הפעם לא אוכל לתת מקום לדבריך. אם קורא אתה את “השלח”, הלא ראית, כי אין בו מקום לחירופים וגידופים ביחס לאנשים פרטיים. מלחמה לו בדעות ובמעשים שאינם טובים לפניו, אך לא באנשים. ובכל אופן לא יתכן להדפיס דברים הנוגעים לעדות שלמות בלי חתימת שם המחבר, כי באופן הזה הרידקציא היא האחראית בעד הדברים.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 14 יולי 99.

שני מכתביך (מן 26 יוני ומן 6 יולי) קבלתי בזמנם, ומפני מצב בריאותי הרע, לא יכלתי לענותך עד כה. כי הרופאים צוו עלי לשבות מכל מלאכה ולחיות במנוחה מוחלטת, לפחות חודש ימים. אך לדאבון לבי אין ביכלתי לקיים המצוה בכל דקדוקיה, והנני מוכרח לעבוד פחות או יותר בכל יום. אבל העבודה המעטה אינה מספקת לעשות כל דבר בזמנו, כאשר הסכנתי. סדור חוברת אוגוסט הוכרחתי לדחות לחודש או יותר, באופן שאתחיל בזה לא קודם 27 יולי ואולי עוד באיחור יותר.

בדבר ספרו של שירֶר הלא מראש כתבתי לך, כי הצעתי היא לכתוב על פיו ספר עברי, ולא לתרגמו כמו שהוא. וכן כתבתי אז גם ל“אחיאסף”. קַפלַן הוא עתה בחו"ל ובעוד שנים שלשה שבועות ישוב לוורשא. אם תחפוץ לגמור הדבר בהקדם, הואילה נא לכתוב להם, ואקוה כי תבואו לידי גמר בנקל. אני לא אוכל לבוא בדברים עמהם על זה, מפני טעמים שונים, והעיקרי הוא, כי קשה עלי עתה הכתיבה מאד, והנני ממעט בה ככל האפשר.

עתה אודיעך, כי בשבוע הבא תהיה אצלנו האספה הכללית של חברת ישוב א“י שבפה (אספה כזאת היא אחת לשלש שנים). והנני חושב כמעט לודאי, כי אחר האספה תתחדש ההצעה ע”ד נסיעתי לארץ ישראל, והפעם קרוב בעיני שאקבל עלי המלאכות הזאת. אם כה יהיה, אסע קודם לזה לבזיליא לימי הקונגרס, ואח“כ אשוב לביתי ואכין עצמי לדרכי הרחוקה. לפי זה נתראה בקרוב (כי אעשה דרכי דרך ברלין) ונדבר פא”פ על הפרטים. אך בכלל חפץ הייתי לדעת מראש, אם נכון אתה לקבל עליך עריכת “השלח” לאיזו חדשים, כאשר הבטחתני בשנה שעברה….

לבני ציון, דווינסק.

אודיסא, 14 יולי 99 (ז' אב תרנ"ט)

בתתי לכם בזה את תודתי מקרב לבי על הכבוד אשר חלקתם לי בהצעתכם ועל האמונה שהאמנתם בי לשלחני לדבר בשמכם באספת הציונים בבזיליא הקרובה לבוא, – הנני מוכרח בכל זאת להודיעכם, כי לפי מצב הדברים עתה, אינני חושב לאפשר להשתתף באספה הזאת בתור אחד הצירים. לדאבון לבנו עוד לא הגיעה השעה המקווה, שראשי הציונים שבמערב ישַנו דרכם לפי חפצנו וישימו לב לדברינו באמת ובתמים, ולבי אומר לי, כי גם הקונגרס השלישי לא יביא עוד את האחדות האמתית. כי על כן לא אוכל לאסור ידַי מראש, בקבלי עלי את עול האורגניזציא הכללית, המחיבת את כל המתחבר אליה להכנע לפני העומדים בראש ולבלתי צאת במחאות נגד חפץ הרוב, מעמדי בתור עורך מכ"ע מחיבני קודם כל לעמוד על המשמר ולהגיד לכל הקהל את אשר אראה ואת אשר אחשוב לאמת, בלי משא פנים ובלא לב ולב.

ואולם קרוב הדבר, כי אלך לבזיליא, לא כאחד הצירים, כי אם כעומד בראש מכ"ע, למען אראה בעיני את אשר יעָשה שם.

למר א. קפלַן, וורשא.

אודיסא, 17 יולי 99.

ימים רעים היו לי השבועות האחרונים. חולשת עצבַי הגיעה למדרגה כזו, שלא היה ביכלתי אף לכתוב מכתב פשוט, וזה כשלשה שבועות שהפסקתי עבודתי לגמרי ואיני עושה כלום. זו היא הסבה שלא עניתיך עד כה על מכתביך האחרונים מקרַקא ומריינֶרץ. אך היום הונח לי מעט, והנני ממהר לענותך בקצרה….

מכתבך ע"ד מאמרו של ספיקטור הראיתי לרבניצקי. יותר לא יכלתי לעשות בזה מאומה. כי אחר אשר, כפי ששמעתי, יודע אתה, מי הוא בעל המאמר ששֵם “אדם” חתום עליו, הלא תבין מדעתך, שלא יכלתי להתערב בדבר ולחוות דעתי על מאמרו של המשיב³⁹

ע"ד מסעי לבזיליא עוד לא החלטתי. בשבוע הבא אבוא לידי החלטה בזה….

לד"ר מ. מַנדלשטַם, קיוב.

(תרגום מרוסית).

אודיסא, 27 יולי 99.

בסבת חולשתי וגם מפני האספות הסואנות שהיו פה בעת האחרונה, לא יכלתי לענות בזמנו על מכתבך הנכבד, והנני מבקש סליחתך על זה.

קבל נא תודתי על מאמרך. לדאבון לבי, לא מצאתי עוד מתרגם הגון, ועל כן לא אוכל עוד להגביל זמן הדפסתו.

מאותה הסבה עצמה לא אוכל לשלוח לך תרגום אשכנזי ממאמרי ע“ד הבנק, ותחת זה אני שולח לך היום תרגום רוסי, שנעשה ע”י אחד מצעירי הציונים פה למטרה אחרת, והנני נותן לך רשות להשתמש בו לפי ראות עיניך.

למר א. קַפלַן, וורשא.

אודיסא, 1 אוגוסט 99.

מכתביך האחרונים מריינֶרץ קבלתי. ומפני שבאו בעת האספה פה (אשר פעלה על בריאותי פעולה רעה מאד), לא יכלתי לענותך עד כה.

עתה אודיעך, כי חזרתי ממחשבתי ללכת לחו“ל. וזה מפני שבראותי הרושם שעשתה עלי האספה פה, הנני דן מזה, מה תהיה פעולת בזיליא על בריאותי, וללכת לחו”ל ולבלתי סור לבזיליא – אי אפשר.

דבריך על אדות הסכסוכים בינך ובין חברינו העכירו את רוחי מאד. אבל מה אוכל לעשות, ביחוד במצבי עתה? – לא אכחד ממך, כי בעמקי לבי הנני מרגיש מעין חפץ, שאם נגזרה גזרה על “אחיאסף” לנפול, – יפול במהרה בקרוב, ולא אהיה עוד אני וחיי ביתי תלוים במשענת קנה רצוץ זה. ובכן, עשה כטוב בעיניך.

הנני משיב לך מכתבו של ברנפלד ששלחת לי. רעיונו בכלל טוב הוא. אבל מה נדבר עתה על ענינים כאלה, בעת שכל עיקרו של “אחיאסף” תלוי באויר?

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 1 אוגוסט 99.

האספה שהיתה פה, בצירוף הישיבות השונות שהיו לפניה ולאחריה, פעלו על בריאותי פעולה רעה מאד. ומפני זה לא יניחוני בני ביתי לצאת לחו“ל. בטענם בצדק, שאם האספה הזאת כך פעלה, האספה הגדולה בבזיליא על אחת כמה וכמה. ובכן אבדה לעת עתה תקותי להיות בקרוב בברלין ולדבר עמך פא”פ. חבל!

ובנוגע לנסיעתי לארץ ישראל, יתברר הדבר בספטמבר. כי תיכף אחר האספה יצא ראש חברתנו ועד אחדים מחברי הועד לחו"ל להנפש, וכמעט אין ועדנו עושה ומחליט עתה מאומה עד שישובו החברים לפה.

מאמרך “תורת חיים, א'” קבלתי, ותודה לך. לא קראתיו עוד, כי מפני שעלי למעט בעבודה ככל האפשר, שניתי הפעם ממנהגי לקרוא כל מאמר בעת קבלתו, והנני מסתפק רק בקריאה אחת לפני שלחי אותו לדפוס. מאמרך זה יבוא בראש חוב' אוגוסט (אשר בעוד יום או יומים אגש לסדורה), כי הנני מעמיד אותך על חזקתך, שבודאי הוצאת מתחת ידך דבר מתוקן. והנני מחכה לשאר הפרקים וכן לגמר המאמר “מן המערב”.

למר ש. פֶבזנר, הומיל.

אודיסא, 9 אוגוסט 99.

מאמרך קבלתי ותודה לך. בכללו באמת עלה יפה, ומשפטך צודק. בלחישה אגלה לך, כי היה הספור הזה באמתחתי עוד לפני שנה ויותר, ובדרשי מאת המחבר, שיעשה בו שנוים עיקריים ויתקן מגרעותיו, לא הסכים לזה, והחזרתיו לו. – מתי יודפס המאמר, לא אוכל עוד לדעת בבירור.

אם גיסך הכהן עתה במחיצתך, הואילה נא לדרוש לשלומו בשמי ולהזכירהו שיקיים הבטחתו וישלים את מאמרו בקרוב. כי ההמשך שהיה בידי כבר נכנס לחוב' אוגוסט, שהנני עסוק עתה בסדורה.

לד"ר ז. מיכלסון, יֶבפַטוריא.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 12 אוגוסט 99.

אודך מקרב לב על השתתפותך בצערי לרגל האסון אשר קרה למשפחתנו, השתתפות שהביאה לי גם את העונג לשמוע איזו דברים על אדותיך ועל אדות עבודתך. הנה אתה פותח גם בית ספר, ואת המורה הנך מקוה למצוא אצלנו! ולא יעלה על לבך כלל, שגם אצלנו לא רבה ביותר סחורה זו ושגם אנחנו בעצמנו נמצאים במצב לא נעים בכל פעם שיש לנו צורך במורה….

ומה אכתוב לך על אדותי? לדאבון לבי, אין לי כל טוב להודיעך. ע"ד מצבי החמרי אין מה לדבר, אבל האסון העיקרי הוא בזה, שהדבר היחידי שבו היה כחי גדול – המנוחה הנפשית – הופסד הרבה בזמן האחרון. איני יודע מה זה היה לי, אבל מרגיש אני בעצמי, כי איזה דבר לא טוב מתחולל בקרבי פנימה: התרגשות תמידית, רוגז העצבים, אבדן החשק לעבודה וכו'. נסיתי להתרפא באמצעות הידרופתיא, ולא יצא מזה כלום. אך נקוה, כי כל זה יעבור.

ל“אחיאסף”, וורשא.

אודיסא, 14 אוגוסט 99.

איני יודע, אם חושב “אחיאסף”, שאני כבר בטלתי מן העולם, או כי “אחיאסף” עצמו עבר ובטל מן העולם. זה כחודש ימים שנסתם כל חזון מאתכם. על מכתבי מן 15 ומן 16 לא קבלתי תשובה, וכן על מכתבי לקפלַן מן 16 לא ענני. גם הספרים שלכם, אשר שאלתי עליהם, לא נשלחו לי עד היום, ואף “השלח” חוב' יולי, אשר לפי חשבוני כבר נתקבל האֶכסמפלר שלי בוורשא לפני שבוע ויותר, לא נשלח לי עד היום, והמודעה ע“ד החוברת, ששלחתיה אליכם זה יותר משבועַים, לא נדפסה עד היום. בכל היותי יודע את הסדרים הטובים שב”אחיאסף" לא אוכל להבין יחס כזה אלי. באופן כזה לא ישאר לי כי אם ללכת בעצמי לוורשא, בשביל לראות, אם עדיין יש שארית ל“אחיאסף”. אך אחכה עוד זמן מה, אולי תתעשתו באחרונה ותבינוני פשר כל אלה.

למר ש.פ. רבינוביטש (שפ"ר), וורשא.

אודיסא, 14 אוגוסט 99.

קבלתי אתמול את ה“השקפה”, ותודה לך. לא אמעט אמנם את “דמותו” של ר“ד קויפמַן ז”ל, אבל, כפי שנראה לי בהשקפה ראשונה, אפשר להשמיט “מליצות” שונות מבלי למעט את הדמות. אך לע“ע לא אדע בדיוק איך אתנהג בזה ובשאר חלקי ה”השקפה“, כי עדיין לא הגעתי למקומה בחוברת אוגוסט, ורק בסוף השבוע, כשאצטרך לשלחה לביהד”פ, אעבור עליה בעיון ואדע….

בדבר “הועד המפקח” אמנם שתי השמועות אמתיות. הועד קבל את הצעתנו בשנוים שונים… אך יחד עם זה מביטים עלינו בעין רעה. לע"ע נגשנו כבר לפעולתנו, ומה שיהיה נראה.

לד"ר י. נַכט, יאססי.

אודיסא, 14 אוגוסט 99.

ע“ד ר”ד קויפמַן ז“ל כבר יש בידי הספד מאת בעל ה”השקפה הכללית" שב“השלח”, ויבוא בחו' אוגוסט, אשר אחרה לצאת. בבוא החוברת לידך, תראה ותבין מדעתך, אם הדברים הבאים שם נכפלו גם במאמרך, אז, כמובן, אינני יכול לתת לו מקום.

למר מ. שיינקין, בזיליא.

אודיסא, 14 אוגוסט 99.

קבלתי אגרתך, ותודה לך על כל אשר הודעתני. כן אבקשך להודיעני גם מבזיליא כל אשר תדע כי יש לי חפץ לדעתו.

מפה אין כל חדש להודיעך, זולתי ע"ד האסון אשר קרנו, במות חברנו היקר מר אהרנוביטש, אשר בודאי כבר הודיעוך מזה.

“לחזק את רוחך”, – אין מלים בפי. לבי אומר לי, כי גם בפעם הזאת לא תצליחו לשים קץ לכל המבוכות, ויד הדיפלומטיא תהיה על העליונה.

למר א.ל. לֶווינסקי, בזיליא

אודיסא, 14 אוגוסט 99.

קבלתי מכתבך מווינא והנני מאמין לך, ש“מרוב עבודה” לא יכלת לכתוב דברים הראוים להשמע. אבל ראה נא, שלא יקרך כזה גם בבזיליא…

רואה אנכי מתוך כה"ע, כי רוזנפלד הוא סופר “המליץ”, ובריינין – סופר “הצפירה”. ולפי זה אין לי להשען לא על זה ולא על זה….

בודאי כתבו לכם כבר ע"ד האסון אשר קרה את “חבורתנו” פה, במות הצעיר היקר מר אהרנוביטש. אתמול קברנוהו ברוב עם ובהדרת-קודש, ותהום כל העיר.

למר מ. רייזין, נויורק.

אודיסא,17 אוגוסט 99.

בעל כרחי שבתי עתה לעבודתי, כי לא אוכל עוד להחמיצה, אע"פ שמצב בריאותי עודנו דורש מנוחה. והנני להודיעך בזה, כי קבלתי בזמנו מכתבך מן 30 יוני, ותודה על כל דבריך.

בנוגע למאמריך, אינם נחוצים לי כל כך תיכף ואין לך צורך למסור העבודה לאחר….

אגב אשאלך: אם ה' דוידסון אשר אמרת יכול ורוצה לעבוד עמי, אולי יבחר לו איזה מקצוע אחר ויעבוד? יקר לי בכלל כל צעיר שיש תקוה ממנו לספרותנו, ובנפש חפצה הנני פותח לו שערי “השלח”, ומה גם צעירי אמריקא – ארץ שאינה מרבה לגדל סופרים עברים….

למר י.ח. ברֶנר, הומיל

אודיסא, 23 אוגוסט 99.

ציורך “פת לחם” לא יודפס, מפני שהטנדנציא הבולטת ביותר והצבעים המרובים ביותר קלקלו את פניו, לפי טעמי. ואולם מתוכו נראה לי שיש בך כשרון לספורים, ואם יש אתך עוד איזו ציורים, שלח, ואראה מה טיבם.

למר מ.ש., הומיל.

אודיסא, 31 אוגוסט 99.

אחר שלפי דבריך, קראת מאמרַי ב“השלח” ו“על פרשת דרכים”, ו“אך מעט הבינות בהם”, כלומר אך מעט מצאת בהם להרגיע את רוחך ולפתור שאלותיך, – איני מבין, למה זה פנית אלי, אדוני, בבקשתך? האמנם תאמין, כי במאמרַ גליתי רק טפח, וטפחַיִם השארתי, להודיע לכל שואל במכתבים פרטיים? – מה שיש לי להגיד בענינים האלה הגדתי גלוי במאמרַי, ואם עדיין לבך נוקפך, ואינך מוצא תשובה לשאלותיך, צר לי מאד, אבל לא אוכל להושיעך.

למר ש.פ. רבינוביטש (שפ"ר), וורשא.

אודיסא, 31 אוגוסט 99.

…. מפי ג. בודאי נודע לך כבר, כי ע"פ בקשת הועד, הנני נוסע בתחלת אוקטובר לארץ ישראל. עריכת “השלח” עד שובי אמסור לברנפלד, כי זולתו אין איש בברלין שאוכל לסמוך עליו, ועלי למסור דוקא לתושב ברלין, כי רק אני לבדי, אחר שכבר הסכנתי בעבודה, והמדפיס יודע כבר כל רמזַי, אוכל לערוך את “השלח” מרחוק. – אקוה כי דבר זה לא ימנעך מעבוד עבודתך כאשר עד כה.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 4 ספטמבר 99.

…. עתה אודיעך, ידידי, כי דבר מסעי לא“י יצא מידי ספק, וכבר נתתי הבטחתי להועד שלנו לצאת בסוף ספטמבר או בתחלת אוקטובר למנין הרוסים, וכבר הנני מכין עצמי לדרך. חוברת ספטמבר אגמור עוד בעצמי, ומחוברת אוקטובר ואילך תהיה המלאכה עליך, כאשר הבטחתני. כתבי היד שבידי, וכן שאר הדברים הנחוצים, אמסור לך תיכף אחר החגים, או עוד בחוה”מ סכות, באופן שתתחיל עבודתך באמצע ספטמבר למנין הרוסים, ובשבתך במקום הדפוס תקל עליך העבודה הרבה יותר, ותוכל לגמור חוברת אוקטובר בימים הראשונים לאוקטובר (הכל למנין הרוסים), וכן החוברות שאחריה, כל אחת בראשית חדשה, כדי שתבוא לידי הקוראים ברוסיא בסוף החדש, כמנהגנו כל הימים.

…. הנני מקוה, כי “השלח” יֵצא גם לשנה הבאה, ואז יהיה עליך, כמדומה לי, לעבוד גם בחוב' ינואר, כי איני חושב שאוכל לשוב קודם ינואר. אבל בנוגע לזה עוד יש עת לדבר. בכל אופן תמָשך עבודתך עד גמר החוברת האחרונה לשנה זו, כלומר עד ראשית דצמבר למנין הרוסים.

ועתה, ידידי, הואילה נא להודיעני תיכף, אם מסכים אתה לכל זה, כי עלי, כמובן, לדעת זאת בהקדם האפשרי.

כבר ידעת בודאי, כי מאמרך “תורת חיים” בא גם בחוברת ספטמבר. יתר הפרקים יהיה עליך לתקן בעצמך לדפוס.

למר ר. בריינין, מריענבַד.

אודיסא, 10 ספטמבר 99.

…. אם מוצא אתה, שיש לך להגיד ע"ד "הכרקטריסטיקה של הקונגרס" מה שלא הגדת ב"הצפירה", – שלח.

ע“ד מכתביו של יל”ג לבי מהסס. מפני שיורשיו מכרו זכות ההדפסה של כל מה שיצא מעטו, וגם מכתבים בכלל, והקונים שומרים על זכותם בקנאה יתרה ומתרעמים מאד על מי שמפרסם דבר אחד מדברי יל"ג בלי רשותם, כי גוזל הוא משלהם.

בכל אופן, אם תאמר לשלוח מה, שלח תיכף, כי אחר החגים אני יוצא לא"י במלאכות הועד פה ואתמהמה בדרכי כארבעה חדשים. עריכת “השלח” עד שובי הנני מוסר לברנפלד.

למר ש.פ. רבינוביטש (שפר), וורשא.

אודיסא, 18 ספטמבר 99.

קבלתי את ה“השקפה”, ולדאבון לבי, לא אוכל לתת לה מקום. כי לכתוב השקפה מיוחדת על הקונגרס מסרתי עוד בימי הקונגרס לאחד הסופרים שהיה באותו מעמד, ובהשקפתך אתה חשבתי, שתקדיש רק חלק לענין זה. ומה גם אחר שצריך להסיר מתוכה מה שטעית בדבר ה“לאנדעסגעזעללשאפט” (על הטעות הזאת עמדתי מעצמי, עוד טרם הודעתני, והשתוממתי מאד, איך יכלת לטעות בכך, אחר שציינת את הדף ואת העמוד בדיוק); וגם צריך להסיר דבריך על אדות ה“טשארטר”, כי גם בזה טעית, וכל פלפולך במה שטשארטר ניתן רק לארצות שעדיין לא נכבשו – אינו מכוון אל האמת. עיין בספרים העוסקים בענינים אלו ותוכח כי כן הוא. ואם אסיר עוד גם המבטאים הקשים, כבקשתך, – מה ישאר עוד?

אם יש לך חפץ בכתב-ידך, הודיעני, ואחזירהו לך.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 21 ספטמבר 99 (א' דחוהמ"ס).

את תשובתך על מכתבי מן ער"ה קבלתי במועדה, ומפני שעוד איזו פרטים בדבר נסיעתי היו תלוים ועומדים, נמנעתי מכתוב אליך, עד שאוכל להודיעך באופן ברור.

עתה הנני להודיעך, כי זמן נסיעתי נקבע ליום 20 (8 למספר הרוסים) אוקטובר, שאז תצא מפה אניה טובה ישר ליפו. ולפי זה חשבתי ומצאתי, שיש לי עוד פנאי לסדר בעצמי גם חוב' אוקטובר, ולך אמסור מנובמבר ואילך. ובכן אשלח לך הכת"י לא תיכף אחר החג, כמו שחשבתי מראש, כי אם כשני שבועות אחר החג, באופן שתוכל לגשת לעבודתך בראשית אוקטובר למנין הרוסים….

מאמרך “תורת חיים” כמדומה לי שלא אתן בחו' אוקטובר (בבירור לא אדע עוד), ולפי זה יהיה לך לחוב' נובמבר ודצמבר. וכן תוכל לתת “מן המערב” פרק או שנים, אם תמצא ספרים הראוים שידובר עליהם. ובכלל אינני מונעך מלתת מאמריך בחוברות שיסודרו על ידך, אלא שאבקשך לשים לב לטעמי, אשר כבר ידעת אותו היטב ע“פ הדברים שאני משמיט לפעמים ממאמריך. וכן בנוגע למאמרי אחרים…. הנה מלבד התקונים הספרותיים הכלליים – תקון הלשון והסגנון ע”פ חוקי הדקדוק וההגיון, שרבים מסופרינו אינם שמים להם לב – אני משתדל להרחיק כל “בטלנות” ולהג הרבה חסר טעם, כל דברי נרגנות וחשבונות פרטיים בין איש לרעהו, דברי התפארות והפרזות בתהלות ותשבחות לעצמו או לאחרים, ועוד כאלה. וכן תואיל איפוא לעשות גם אתה. ברוב המאמרים שאני נותן ב“השלח” הנני עושה כאדם בתוך שלו, גורע ומשנה כפי הצורך (אך, כמובן, לא אכניס בדברי אחרים דעות והשקפות שלא אמרו אותן בעצמם), ויש שהנני מוכרח להשמיט עמודים שלמים, והמחברים כבר הורגלו בכך ועל מנת כן הם שולחים את מאמריהם. ובכן גם עליך יהיה לפעמים לעשות כלי משברים וקרעים. באופן אחר אי אפשר לערוך מכ"ע עברי בצורה הגונה, כי עדיין אין לנו סופרים במספר הגון, שיוציאו מתחת ידם דבר מתוקן בטוב טעם ודעת. – ומלבד כל אלה, צריך לשים לב גם לדרישות הצנזורא הרוסית, שלא תמצא מקום למחוק אחר ההדפסה, כי אז ישחתו פני הספרים וגם יתעכב המשלוח עד שתכלה הצנזורא מלאכת המחיקה. ובהיותך בלתי בקי בענין זה, יהיה עליך להתרחק גם מן הדומה לכיעור. עיקרי הדברים שעליהם מקפידה הצנזורא הם: כבוד רוסיא וממשלתה, כבוד האמונה הנוצרית בכלל והפּרַבוסלַבית בפרט.

הנה מסרתי לך ראשי פרקים, ואם אמצא עוד מה להוסיף, אוסיף במכתבים הבאים, כי הלא עוד חודש ימים לי עד צאתי.

למר ז. גלוסקין, וורשא.

אודיסא, 3 אוקטובר 99.

קבלתי באלה הימים מכתב מאת אחינו לעווין-עפשטיין, ובו יודיעני, כי עוזב הוא את וורשא והולך למסעיו בארצנו לטובת “כרמל” האמריקני וכי בקרוב יסע שנית לאמריקא עמך יחד, בשביל ליסד שם את הענין. מכתבו זה העלה על לבי חֵפץ אחד שנולד בלבי זה כמה: ללמוד לדעת את היהדות החדשה ההולכת ומתפתחת באמריקא, וכבר חשבתי הרבה על הדבר, איך למצוא דרך ללכת שמה לזמן מה. ומפני זה אמרתי לגלות לכם חפצי זה, כדי שאם אולי יגרום מהלך הענין, שיהיה לכם צורך לשלוח לשם אחר הפסח איש מאירופא, שימלא מקום לעווין-עפשטיין איזה זמן (הוא כותב לי, שאחר הפסח ישוב משם), תדעו, שהנני נכון לקבל עלי מלאכות כזו בשובי מארץ-ישראל. הנך רואה, כי גם אני בעצמי איני יכול להציע לפניך בזה הצעה מבוררֶת, אלא שאמרתי: טוב שתדעו, כי יש בלבי רעיון כזה, אולי יתגלגלו הדברים ונוציא מזה תועלת גם אני וגם אתם.

לד"ר י.ל. קַצנלסון, פטרבורג.

אודיסא, 3 אוקטובר 99.

הנני מבקש קודם כל את סליחתך על איחור תשובתי עד כה. חולה הייתי בקיץ הזה, ועבודתי התנהלה בעצלתים, וכאשר הוקל לי מעט בעת האחרונה, היתה העבודה רבה עלי כל כך, עד שלא יכלתי, לדאבון לבי, לעשות כל דבר בזמנו הראוי, כאשר הסכנתי.

תודתי לך על הבטחתך, לזכור את “השלח” לעת מצוא, ועל הבשורה הטובה שבשרתני, כי בקרוב יהיה לנו בספרות הרוסית מכ“ע שילחום את מלחמתנו באומץ לב ולא ילך אל כל אשר ישאנו “הרוח”. בודאי אשמח על זה מאד, ואין צריך לאמור, שכל מה שיהיה בידי לעשות לטובת מכ”ע כזה אעשה. ואולם בימים האלה הנני מתעתד לעזוב כל עולמנו הספרותי לזמן מה. כי עוד לפני שנה ויותר בחר בי ועד חברת ישוב א“י שבעירנו ללכת בשמו לא”י לפקוד שלום הקולוניות ולבקר מעשי פקידיו שם. עד עתה לא יכלתי ללכת, מפני סבות פרטיות שונות, אך עתה כמעט סרו המכשולים, – ונעניתי לו. הנני יוצא מפה באוקטובר זה ואחשוב, כי לא אכלה את מלאכתי עד ינואר או פברואר. את עריכת “השלח” עד שובי הנני מוסר לידי ד"ר ברנפלד.

ל“אחיאסף” וורשא.

אודיסא, 3 אוקטובר 99.

מכתביכם מן 21 ומן 25 ספטמבר קבלתי, והנני להשיבכם בזה על שניהם יחד.

על הצעתכם לשאול "שאלות " בעניני “אחיאסף”, ואתם תשיבוני, אוכל רק לענות, כי כבר נסיתי גם זאת, וכמה פעמים נשארו שאלותי בלי תשובה. למשל, שאלתי זה כמה פעמים, מה עלתה להתרגום האשכנזי של “עבדות בתוך חירות”; האמנם אבד ולא הניח כל זכר אחריו? ועד היום אין לי תשובה על שאלה זו. ובכל זאת לכשאפנה אנסה להקיפכם בשאלות: אולי תהיינה שאלותי הפעם יותר מוצלחות ותענוני.

בדבר,השלח" נפלאתי עליכם מאד, כי גם לאחר שנתעוררה בלבכם השאלה בדבר קיומו, בסבת מיעוט החותמים, לא חשבתם לנחוץ להודיעני מזה, ולולא שאלתי מעצמי, לא הייתי יודע מצב הדבר עד היום. אנשים מעולם המעשה כמוכם צריכים להבין, כי גם מי שהספרות אומנותו אינו אלא בשר ודם שצרכיו מרובים, ואם מתעורר ספק ע"ד קיום אותו המפעל שהוא חי בו, צריך להודיע לו מזה איזו ירחים קודם לכן, למען ידע איך להתנהג בעניניו הפרטיים. גם בעיקר הדבר תמהני מאד. הנה הקַנטורא כותבת אלי, שכרך ה' כבר נמכר כולו, ולא נשארו כי אם כחמישים אֶכסמפלרים החסרים חוברת אחת בסבת השגיאה שיצאה מאת המדפיס. ולפי זה נמכרו מכרך ה' כאלף ושלש מאות אֶכסמפלרים, ואיך ירדה החתימה ככה פתאם עד למחצה כמעט? בכל אופן אבקשכם עוד הפעם, שלא תדחו את השאלה הזאת. הנה כבר עברו גם החגים, ותוכלו כבר לשפוט פחות או יותר על מצב הדבר. ואני לא אוכל לצאת לדרכי עד שאדע פתרון השאלה בהחלט. לכן הודיעוני נא תיכף, מה החלטתם בזה….

למר וו. בַמבוס, ברלין.

(תרגום מאשכנזית)

אודיסא, 3 אוקטובר 99.

קבל נא את תודתי העמוקה בעד כל אשר הואלת להודיעני. ודאי אשים לב לדבריך, כשאחקור כל אלה הדברים במקום המעשה.

בנוגע להשתתפותי באספתכם, צר לי לאמור לך, שאיני רואה שום אפשרות לכך. כנראה אצא מפה ביום 20 אוקטובר (ואולי עוד זמן קצר אחר זה), ומסופק אני מאד אם תהיה ביכלתי לגמור את הענין המסובך הזה בפחות מן 3 -4 חדשים. ובשובי, תחכה לי עבודה מרובה מאד, כן בנוגע לאותו הענין עצמו וכן בנוגע לפעלי הספרותי. מכל זה תוכל בעצמך להוציא תולדה, כמה יזיק הדבר לעבודתכם, לדחות את הקונפרנציא לזמן בלתי מוגבל.

לד"ר ד. ניימרק, רקוניטץ.

אודיסא, 9 אוקטובר 99.

….תודה לך על שאלך לשלומי. אמנם חולה הייתי ועדיין חולה אני, אם ליאות העצבים והמוח ראויה לשם מחלה. אבל מקוה אני, שייטב מצבי בקרוב. כי בעוד שני שבועות או שלשה הנני עוזב את הספרות וכל הקשור בה ויוצא לארץ-ישראל (במלאכות ועד החברה לישוב א"י שבפה) לבקר את הקולוניות שלנו. חלוף האויר וטלטול הדרך ועזיבת הקריאה והכתיבה הספרותית יועילו אולי להשיב רוחי לאיתנה….

לד"ר ל. ווילנסקי, קרימנטשוג.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 9 אוקטובר 99.

אע“פ ש”ועד הבחינות" שלנו, שאתה מדבר עליו במכתבך, אין לו מציאות אלא “במחשבה”, אעפ“כ, בהיותי משתתף במדה ידועה בעניני החנוך פה, קויתי, שאמצא איש מתאים לחפצכם. ואולם, לצערי, תקותי לא באה, והנני מוכרח להודיעך, כי מורה שיתאים לחפצכם אין אתנו! ואמנם אתה אינך הראשון שפונה אלינו בבקשה כזו ושמקבל תשובה כזו. והציונים בכל זאת מבטיחים אותנו, כי בעניני ה”קולטורא" אין מה לעשות…

לד"ר י. לוריא, וורשא.

(תרגום מרוסית).

אודיסא, 9 אוקטובר 99.

אודך מקרב לבי על מה שהודעתני בנוגע אל הקונגרס, אם כי, לא אכחד, הרושם שקבלתי אני עצמי מתוך קריאתי בעתונים ושיחותי עם דיליגַטים – איננו משביעני-רצון.

בנוגע לבקשתך, הנה, לצערי, לא אוכל לעשות כלום לטובת ענינך. אמנם, “הקומיסיא לעניני היסטוריא וספרות”, הנמצאת על יד מחלקת חברת מפיצי השכלה פה, ושגם אני אחד מחבריה, היתה בדעתה לחבר רשימות מסודרות של מיטב הספרים העוסקים בעניני היהדות, – אך המחשבה הזאת, לא יכלה, מסבות שונות, לצאת לפעולה, ושום חומר לא נאסף.

לועד החברה לתמיכת אכרים ואמנים בסוריא וא"י, אודיסא.

(תרגום מרוסית).

אודיסא, 10 אוקטובר (28 ספטמבר למנין הרוסים) 99.

באין ביכלתי, מסבות שונות, למלאות בשלמותן את החובות המוטלות עלי, לפי הבנתי, בתור חבר ועד הבקורת, ובחשבי מפני כך, שאין לי זכות לשאת עלי שֵם זה, – הנני מתכבד להודיע בזה להועד הנכבד, שהנני מתפטר ממשרת חבר הועד הנזכר, ואבקש, שמעתה לא יחשבוני לחבר לו.

ודאי איני צריך להוסיף, שבזה איני רוצה לאמור כלל, כי מעתה לא אשתתף עוד לגמרי בעניני הועד. בתור “חבר נכבד” של החברה, הנני חושב, להפך, להשתתף גם להבא בישיבות הועד, ובכלל, לקחת חלק, לפי יכלתי, בכל עניני הועד, כאשר עד כה.

והנני מבקש מאת הועד הנכבד להכניס את הודעתי זאת בפרוטוקול של הישיבה הקרובה.

למר ש.פ. רבינוביטש (שפ"ר), וורשא.

אודיסא, 13 אוקטובר 99.

תודה לך על ששלחת הפעם את ה“השקפה” ליום אשר קבעתי, וכאלו חפצת לעשות לי נחת רוח לפני צאתי לדרכי, כתבת את ההשקפה הזאת בכתב יותר נקי וגם בסגנון יותר טוב, באופן שלא היתה לי בה עבודה מרובה, וכבר שלחתיה לבית-הדפוס.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 15 אוקטובר 99.

הנני שולח לך עם זה בתכריך מיוחד כתבי-היד הראשונים, הנחוצים לך בשביל סדור חוברת נובמבר. בדף מיוחד תמצא פה רשימה ממה שאני שולח לע“ע, עם הערות נחוצות. עוד נמצאים באמתחתי כת”י שונים, ומהם גם כאלה שאתה צריך להם בגליונות האחרונים לחוברת נובמבר (בקורת ספרים ו“אקטואליא”, שאני נותן אחר החלק הספרותי), ואשלחם לך בעוד ימים אחדים.

בודאי שמת אל לבך אופן סדור החוברת הנהוג אצלי: בתחלה אני נותן שני מאמרים, מדעיים או ספרותיים, ואחרי-כן – איזה דבר בֶלֶטריסטי; אח“כ עוד הפעם שני מאמרים, ואחריהם עוד הפעם ספור או ציור, או איזה מאמר קל מתולדות הספרות וכדומה (כמו המאמר “ישראל וארצו” וכו' בחו' אוגוסט); אח”כ – שיר (אחד ולא יותר); אח“כ –מאמר בקורת, או “ספרים חדשים”, או שניהם כאחד, ואח”כ –מאמרים שונים בעניני ההוה (למשל, “היהודים והיהדות באמריקה”, “השקפה כללית” וכו'), ואח"כ – פוליטון (אם ישנו), ובסוף – מאמרים קטנים והערות שונות בשם הכולל: “ענינים שונים”….

ועלי להעירך עם זה, כי כל מה שאני שולח לך עתה ושאשלח לעתיד – קראתי רק קריאה שטחית, כדי לדעת בכלל, אם ראוי הדבר לטפל בו, אבל עדיין לא עברתי על שום אחד מן המאמרים בעיון הראוי ולא תקנתי אותם לדפוס. כי זאת אני רגיל לעשות בעת שהנני שולח הדברים לבית הדפוס, ועתה הנני מניח מלאכה זו לך. ואבקשך לקרוא הכל בעיון, לשנות, לגרוע ולהוסיף ככל הדרוש לתקון הסגנון וההמשך ההגיוני, ובכלל – כמו שכבר כתבתי לך ⁴⁰ – להרחיק כל אותן המגרעות שרוב סופרינו מצוינים בהן.

כנראה, אצא מפה בעוד שנים או שלשה שבועות, כי רבו ההכנות בעניני הועד.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 22 אוקטובר 99.

חליתי בימים האחרונים ורק אתמול ביום השבת קמתי ממטתי. לכן נתאחר המשלוח השני, ובינתים קבלתי גם את אגרתך מן 18.

עתה הנני שולח לך תכריך שני, ובו שמונה כתבי-יד ע“פ הרשימה המונחת בזה. עוד עליך לזכור, כי תקבל לחוברת נובמבר וגם לדצמבר “השקפה כללית” מאת שפ”ר (גם בה אני מתנהג כ“בעל בית”, כי דבריו יוצאים בלולים ומבוהלים על הרוב), וגם אשלח לך עוד לחוברת דצמבר הפרק האחרון מן המאמר “לתולדות השולחן ערוך”…. באמתחתי לא נשאר לע“ע מאומה, זולתי שירים אחדים, שאין לך לע”ע צורך בהם, אחר כי יש לך שני שירים לשתי החוברות. ואחכה עד לפני נסיעתי, אולי יגיע לידי עוד דבר מה – ואשלח לך הכל ביחד. צר לי, כי אינני שולח לך שום דבר בֶלטריסטי לחו' דצמבר. בן עירך ה' ח.ד. הורוויץ הבטיחני זה כבר לשלוח איזה ספור ולא שלח עד היום. בודאי תדע אותו ואולי תדרוש מידו הספור?….

בדבר גורל “השלח” לעתיד לא אוכל עוד להודיעך דבר ברור, כי גם לי לא הודיעו עוד מוורשא. אבל אקוה, כי קודם שאצא לדרכי יהיה ביכלתי להודיעך, כי כן דרשתי מהם בחזקה, שיודיעוני החלטתם קודם שאצא. ובנוגע לזמן שובי, אין ספק, שלא אשוב לראשית השנה, והלואי שאוכל לשוב לעבודתי ב“השלח” בחודש מרץ או אפריל.

למר א.ל. לֶווינסקי, רוסטוב-דן.

אודיסא, 23 אוקטובר 99.

קבלתי מכתבך ממַריופול בצירוף ה“מחשבות”, ותודה לך. בכלל יפה דרשת, אף כי, אלו הייתי אני מכין אותך גם הפעם לדפוס, הייתי משמיט דברים הרבה, שנראו לי יתרים. אבל הפעם לא אני שופטך, כי אם העורך החדש הממלא מקומי (כבר שלחתי לו את המאמר), ואקוה, כי תשבע רצון ממנו, כי הוא לא יהיה “בעל דין קשה” כל כך.

לדרכי אצא כנראה ביום ו' שבוע הבא (3 נובמבר).

למר מ. אוסישקין, יקטרינוסלב.

אודיסא, 25 אוקטובר 99.

תודה לך על מכתבך. הנני יוצא לדרכי בראשית השבוע הבא, אך לא ישר לא“י דרך הים, כי אם מפה לפַריז, ומשם לא”י דרך מרסיליא. כי כן בקש מאירסון, השב מא"י, שאתראה עמו קודם שאלך לשם, והסכמנו לו.

מארץ ישראל לא אכתוב מאומה, לא לך ולא לאחרים, ואף להועד שלנו הודעתי מראש, כי עד שאגמור מלאכתי בשלימות לא אכתוב לו מאומה. טעמי בזה איני צריך לבאר לך, כי מובן הוא ביותר.

למר א. לובַרסקי, אומן.

אודיסא, 25 אוקטובר 99.

כל מכתביך קבלתי. במכתבך הגלוי⁴¹ שניתי הרבה ושלחתיו לביהד“פ עוד קודם שקבלתי מכתביך. בכל זאת חשבתי, שאוכל לשנות בעת ההגהה בשני המקומות, כחפצך. אבל אתמול קבלתי הקורקטורא האחרונה מחוברת אוקטובר, והנה לא בא מאמרך בחוברת זו, כי לא נשאר לו מקום. ובכן לא אנכי אהיה עוד המגיה למאמרך, כי אם ד”ר ברנפלד, ו“חוצפתך” תשָאר כמו שהיא, אלא אם כן תפנה בעצמך בבקשתך לברנפלד.

יום צאתי היה קבוע ליום ו' שבוע הבא. והנה הגיעה אתמול טלגרמא מפַריז (מגלוסקין, שהוא עתה שם), כי מאירסון דורש בחזקה, שאתראה עמו קודם שאלך לא"י. ובכן הוחלט, שאני יוצא מכאן ביום א' הבא לפריז, ומשם אלך לארץ ישראל….

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 25 אוקטובר 99.

…. עתה אודיעך, כי הוחלט, שאסע לא"י דרך פריז, מפני סבות שונות, והנני יוצא לדרכי ביום א' או ב' שבוע הבא. דרך ברלין אעבור בודאי, אבל איני יודע אם תספיק לי השעה להתמהמה שם יותר מכפי הדרוש בשביל לעבור מן המסלה הצפונית אל המסלה המובילה לפריז. אם אשאר בברלין איזו שעות, אז מובן מאליו, כי אבוא אליך. אך אם אראה בוורשא, שאין לי פנאי לזה אשלח לך משם טלגרמא בבקשה, שתבוא לבית התחנה, ונתראה שם.

כתבתי לאיצקובסקי, שמחוברת נובמבר והלאה ידפיס על המעטפה של כל חוברת הודעה ע“ד נסיעתי ומסירת העריכה לידך בצירוף כתובתך. אקוה כי לא תתנגד לזה. ואותך אוסיף לבקש, כי בתתך בדצמבר שער ותוכן הענינים לכרך ו', תוסיף על השער בשני חצאי עגול ובאותיות קטנות: חוברת ל”ה ול“ו נערכו ע”י ד"ר ש. ברנפלד…..

מלבד כתבי היד ששלחתי לך, נמצאים עוד בביהד“פ איזו מאמרים קטנים ל”ענינים שונים", ששלחתי לחוברות הקודמות ולא נמצא להם מקום עד כה. תוכל לתת מהם בכל חוברת כמה שתרצה ותמצא מקום. אך ביניהם יש “מכתב אל העורך”⁴² שאבקשך לתתו בהקדם, כפי היכולת, מפני שהוא דבר שהזמן גרמא.

למר א. שולמַן, קיוב.

אודיסא, 29 אוקטובר 99.

מחר בבוקר הנני יוצא לדרכי, ויוכל ידידי לצייר לו, עד כמה רבו טרדותי ופזור נפשי לפני נסיעה כזו, שתמשך ארבעה או חמשה חדשים. לכן יסלח נא בטובו, כי לא אוכל להרבות דברים הפעם.

את מאמרו יוכל לשלוח ישר לברנפלד…. או לכאן על שמי, כמקודם. כי פה הנני מוסר הדבר לאחד ממכירַי, שישלח לברנפלד כל המאמרים שיבואו על שמי.

למר א. גרינבֶרג, אודיסא⁴³

פריז, 13 נובמבר 99.

לא אוכל להתאפק מלהביע קודם כל את צערי הגדול על כי, למרות ההבטחות הברורות ולמרות הטלגרמא שלי מוורשא, כח ההרשאה מאת הועד לא נשלח לי לפה. על ידי זה נשלל ממני האמצעי היחידי להכנס ליפו באופן נאה פחות או יותר, כמו שהיה דורש כבוד השליחות שהוטלה עלי מאת הועד⁴⁴. הנני מקוה, שאקבל את הכתב הזה, לפחות, תיכף בבואי ליפו. באופן אחר יהיה מצבי בלתי נעים מאד ביחס אל הקונסול, אשר, כמובן, לא אוכל להתיצב לפניו, בעוד אין בידי שום הרשאה אופיציאלית, – והוא, כמו שאומרים עליו, איש המקפיד מאד על כבודו.

ועתה אמסור לו בקצרה עיקרי הדברים שהוצאתי מתוך שבתי פה.

באתי לפה ביום הראשון 5 לנובמבר. יום אחד שהיתי בברלין, אבל את בַמבוס לא ראיתי, כי לא היה בעיר. פה ראיתי, כמובן, קודם כל את מאירסון, ואח“כ גם את ליוון, ר' צדוק הכהן, ביגֵר ועוד. נושאי שיחותינו היו בעיקר: עבודת יק”א בארץ ישראל ובתי הספר ביפו. ע“ד המושבות האחרות, ובכלל ע”ד עניני א"י לא יכול אף מאירסון להודיעני שום חדש. כמו שיראה כ' להלן, מטרת לכתו לשם היתה מצומצמת מאד, ומעבר לגבול המטרה הזאת הוא אמנם התענין וגם אסף ידיעות, אבל כל זה נמצא עדיין במצב של חומר לא מעובד כל כך, עד שאי אפשר להוציא כלום מכל אותן הפתקאות לאין מספר שנכתבו בחפזון. אפילו בנוגע לקוסטיניא לא יכול להוסיף כלום על מה שכבר הודיע לנו….

ואם ישאל כ', אם כן למה זה דרש מאירסון בחזקה כל כך, שאבוא אני לפה,– לא אוכל לתת לו תשובה ברורה על זה. כשאני לעצמי אמנם, יש לי איזו השערות בנוגע לזה, אבל איני חושב לנכון לכתוב עליהן.

איך שהוא, מאחר שבאתי לכאן, צריך הייתי להשאר עד היום, מפני שבסבת הקַרנטין באלכסנדריא, אין דרך ישרה ליפו, וצריך לחפש דרכים עקלקלות. וע"פ הידיעות שאספתי, הדרך היותר טובה היא זו: ללכת לאזמיר באניה צרפתית היוצאת ממרסיליא ביום 16 נובמבר, ובאזמיר צריך יהיה לחכות יומַים עד בוא האניה הרוסית שתצא מאודיסא ביום 17 נובמבר, ובאניה זו ללכת עד יפו. כמובן, נסיעה כזו סחור סחור תעלה ביוקר מאד (כמעט כפלים ממה שהיתה עולה הנסיעה ישר מאודיסא ליפו), אבל מוצא אחר אין.

ובכן השתדלתי כפי יכלתי להוציא תועלת משבתי פה במובן ההכרה של מהלך הרוחות בנוגע לא“י. תוצאת התבוננותי היא זו: אנחנו ברוסיא טועים טעות גדולה בחשבנו, שהתענינותה של יק”א בארץ-ישראל הולכת ומתחזקת ושיש בדעתה להרחיב עבודתה שם באופן כביר. האמת היא, שכל זה אינו במציאות. כחצי מן החברים של ועד יק“א מתיחסים בשנאה גדולה לכל עבודה בא”י שיש לה יחס לקולוניזציא, מפני שרואים בזה “ציוניות” מסתתרת, והציוניות, לפי דעתם, דבר מזיק מאד. כל מה שנעשה עד כה בא“י ע”י יק“א צריך לחשוב כדבר מקרי. כל הסכומים בשביל א”י הוחלטו ברוב של דעת אחת, ולפעמים רק בדעה המכרעת של היושב ראש. בתנאים כאלה אי אפשר לקוות, לפחות בעתיד קרוב, למעשים גדולים בא“י מצד יק”א…. הכל תלוי בתכונת החברים המשתתפים בישיבה זו או זו, ודי שיחלה אחד החברים ולא ישתתף בישיבה, בשביל שהשאלה תפתר בשלילה.

[ובנוגע לשליחותו של מאירסון לא“י, אשר נחשבה למופת חותך, שמהלך הרוחות ביק”א נשתנה לטוב, והיא חושבת להרחיב פעולתה הישובית בא“י, – השליחות הזאת, כפי שנודע עתה, סבתה היתה מקרית לגמרי. כמו שכבר ידוע לכם קצת, הברון הציע לפני יק”א שתקבל מאתו את כל המושבות והנכסים שלו בא“י, לנהל עניניהם בעתיד ולהביאם עד השכלול הגמור, וכדי להבטיח את החברה מהפסד בעת הראשונה, יתן הברון אחד עשר מיליון פרנק. ההצעה הזאת של הברון היא שהביאה את יק”א לשלוח שליח מיוחד לא“י, בשביל להעריך את “הסחורה”…. ובהסכם לזה צריך היה השליח לעסוק ביחוד בחקירה ודרישה במצב המושבות של הברון], ורק מנקודת-מבט אחת:איך להביא שווי-משקלבהבודז’ט שלהן. יותר לא דרשו מאתו, ויותר גם לא נתן. ההרצאה שלו, שמסר לועד יק”א בשובו מא“י, עוסקת מפני זה רק בעניני מושבותיו ונכסיו של הבַרון ומשתדלת להשיב רק על השאלה הזאת האחת: כמה הוא ההפסד שמביאות המושבות האלה עכשיו, ואם יש יכולת, על ידי הנהלה יותר מושכלת, להשוות את ההכנסה עם ההוצאה. על יתר צדדי החיים של המושבות האלה, וכן על יתר המושבות, ואפילו על אלה הנתמכות ע”י יק"א, אין בהרצאה אף מלה. לעומת זה, במסגרתה הצרה הזאת, ההרצאה מענינת במדה מרובה מאד….. כשרואה אתה את המספרים הגדולים והנוראים ההם, כל עונות הועד הפועל שלנו, כל ההוצאות היתרות בקוסטינא וכו' – נראות כאפס ואין.

אתמול היתה ישיבת יק“א שבה דנו על הצעת הברון. אחר וכוחים חמים משני הצדדים, ההצעה הזאת נדחתה, ובמקומה הוחלט להגיש אל הברון הצעה אחרת, אשר תכנה העיקרי הוא שבמקום אחד עשר מליון, יתןשמונה עשר מליון למלוי ההפסד. תשובה אופיציאלית עוד לא נתן הברון, אבל בדרך פרטית הודיע לו מאירסון אתמול בערב את ההחלטה הזאת וקבל תשובה שלילית. מה יעשה הברון עתה – עוד לא נודע לע”ע. רק דבר אחד הוא למעלה מכל ספק: הדרכים שהלכו בהם עד כה בהנהגת הענין לא יהיו עוד (שייד התפטר בהחלט), ובקרוב תגיע השעה, שהקולוניסטים של הברון יצטרכו להעמיק מחשבות ע"ד גורלם בעתיד. ולא רק הקולוניסטים של הברון. אין ספק, שמחיר הענבים ירד במדה מרובה, מפני הצורך למכור במחירים נמוכים את היין שכבר נצטבר, ואז כל המצב הטוב של “מושבות היין” יהיה כלא היה, והמושבות שנחשבו כבר “למשוכללות” (ראשון, גדרה וכו') תהיינה עוד הפעם לא משוכללות.

ובנוגע לבית הספר ביפו, כנראה, חכי“ח נואשה ממנו, בראותה שאין תקוה להכניס בו באמת רוח החברה. הם מתאוננים על העדר מיתודא, דיסציפלינא וכו'. אבל מענין ביותר הוא זה, שלפי דבריהם, מנהל בית הספר הודיע להם בימים האלה שרוב ההורים מוחים נגד התגברות הלשון העברית ודורשים, שהוראת הענינים תהיה בלשון צרפתית, ושלשון עברית תהיה רק אחד מן הענינים. ובכל זאת הם החליטו פה לבלי התערב במחלוקת זו. נסיתי לבאר להם את השקפתנו על בית הספר הזה ובאתי לידי הכרה, שאילו היתה אפשרות להרים בית הספר עד לגובה הדרוש, לא היתה התנגדות מצד חכי”ח. את התמיכה שלהם היו נותנים בכל אופן, וליותר מזה אין לנו לקוות, מסבה פשוטה זו, שבמות הברון הירש, אמצעי החברה נתדלדלו. (המליונים שהנחיל לה הברון אינם מכניסים אף החצי ממה שהיה הוא עצמו בחייו נותן לה בכל שנה). על דבר בנין בית-הספר אין עתה מה לדבר. את הסכום שהנחילה למטרה זו הברונית הירש – אין יורשיה משלמים, וכמו שהבנתי מתוך דברי ה' ליווֶן, הם חושבים זה לדבר האבוד ואינם רוצים אף לפנות לבית המשפט. הסבה היא, כי בעצם הצוָאה של הברונית אין זכר לזה. רק כעשרת ימים לפני מותה שלחה מכתב מיוחד לחכי“ח, ובו הביעה את רצונה, שיורשיה ימסרו לחכי”ח מליון אחד ומאתים אלף פרנק למטרה המיוחדת של בנין בתי ספר. אבל כידוע, אין לחכי"ח זכיות של מָצוי משפטי ואין ביכלתה לדרוש את הכסף הזה.

דברתי עם ליווֶן גם כן על דבר החוב של הועד המרכזי בעד קוסטינא ⁴⁵. הוא ענה בבת-צחוק: יש לנו רצון טוב, אבל כסף אין. בכלל נראה לי, שהם מתיחסים לחוב זה בקלות ראש: מה נ"מ מי יתן בשביל קוסטיניא, לוּ רק תבָנה המושבה. בכל אופן הנני בטוח, שהם לא יתנו עוד כלום. לעומת זה, נוכחתי, מצד אחר, שהם מביטים בתמהון על “מעשה זֶ’נטלמן” שלנו ביחס אל הברון. לפי דעתם, לא היה בזה כל אסון, אלו לא שלמנו יותר להברון בעד הקרקע; הוא לעולם לא ידרוש את הכסף הזה. הטשיק ששלח כ' למר ליווֶן על סך 8000 פרנק לא נמסר עוד להברון עד עתה. ליוון מסרהו למאירסון, מבלי לפרש לו מה טיבו (וכמו שנוכחתי אח"כ מתוך שיחתי עם ליוון, הוא עצמו גם כן לא ידע זה). ומאירסון, כשנודע לו פירושו של דבר מפי, השתומם מאד ויעצני לקחת את הכסף בחזרה. כמובן, דרשתי שימסור את הכסף להברון, והוא הבטיחני לעשות כן מיד לכשיראהו. לעתיד צריך באמת לעיין בדבר, אם מחויבים אנו להיות מדקדקים כל כך ביחס אליהם, בעוד שהם אינם עושים כן ביחס אלינו. הן לפי תנאינו, לא אנחנו, כי אם הם צריכים היו לשלם להברון בעד הקרקע.

הנה זה הוא כל מה שנתן לי שבתי פה. אם שוה היה זה לעשות בשבילו “מסע מסביב לעולם” ולהוציא כל כך הרבה זמן וכח וכסף – ישפט כ' בעצמו.

אחשוב, שיקרא כ' עת המכתב הזה לפני הועד, ואם כה, אבקש להעיר את החברים על התכונה הקונפידנציאלית של תוכנו.

למר ז. עפשטיין, אודיסא ⁴⁶

יפו, 17 דצמבר 99.

מכתבך מן כ"ט כסלו קבלתי במועדו, ותודה לך על ברכתך הטובה, אף כי מסופק אני מאד, אם סופה להתקיים. מזלי הרע גרם, שבאתי לפה בעת רעה מאד, בעת שהשכל הבריא והמהלך הטבעי של העולם נוקמים נקמתם בישובנו על כל חטאיו נגדם עד היום. הרבה עצב ויגון שבעתי פה בפעם הראשונה והשניה ⁴⁷. אבל הכל כאין לעומת המראה המעציב אשר לנגד עיני עתה. הבנין אשר בנינו על יסוד רעוע נופל עתה בקול שאון, ובלי רחמים ירוצץ גלגלתם של כל אלה אשר בטחו בו ויבואו לחסות בצלו. לו ידעתי מצב הדבר, לא הייתי מקבל עלי המלאכות הזאת, אף אם הייתם כופים עלי הר כגיגית.

ולא די לי בזה, והנה השתדלתם אתם להניח עוד מכשולים על דרכי. בודאי תדע (כי, כרשום בזכרוני, ספרתי לך), שקודם נסיעתי הזהרתי את היושב ראש ה' גרינברג, כי אם לא יוכל ה' ז.⁴⁸ לקבל חופשה מעבודתו לכל הזמן הדרוש, באופן שיוכל ללכת באשר אלך ולשבת באשר אשב עד תום עבודתנו במושבות, – אם לא יוכל לעשות זאת, מוטב שלא יבוא כלל, כי יביא ערבוביא בעבודתי. כדברים האלה הגדתי ברור ומפורש גם לה' גרינברג וגם לה' ז. עצמו, וכמדומה לי – גם בישיבות הועד. והנה למרות כל זאת, שלחתם לי את ה' ז. ובידו חופשה לשני חדשים ומחצה, באופן שיוכל לשבת בארץ רק שני חדשים חסר איזו ימים! ולא שמתם אל לבכם, כי אחת משתי אלה תהיה תוצאת הדבר: אם שאהיה אני מוכרח לרוץ אחריו מקולוניא לקולוניא ולעשות הכל בחפזון, בשביל לתת יכולת לה' ז. לעבור כל הארץ בטיסה אחת, או שאתן לו לעוף על כנפי נשרים, ואני אשאר לבדי ואשב בכל מקום ומקום כמה שתדרוש עבודתי. בודאי תבין מדעתך, כי אבחר באופן השני. ומה הועלנו איפוא בשליחותו, אם לא יוכל לעמוד לימיני בכל השאלות המתעוררות? ומלבד זאת, הלא נהיה לשחוק גם שנינו, ויותר משנינו – הועד אשר שלחנו. כי הנשמע כזאת, ששני מלאכים העושים שליחות אחת ילכו זה בכה וזה בכה ויעשו מעשיהם כל אחד לעצמו?

כך, יקירי, אתם עושים. ואם תצא על ידי זה – ובודאי תצא – תקלה וקלקול הענין שבשבילו באנו הנה, תשאו אתם עיניכם למרום ותאמרו: הנה עשינו כל מה שבכחנו, שלחנו אנשים שחשבנו אותם הגונים לכך, ומה נעשה, אם גם הם לא מלאו חובתם כראוי!

הידיעה אשר הודעתני ע“ד הטלגרמא לפריז עצבה את רוחי מאד. כי רעה גדולה יוכל לגרום הצעד הזה, שנעשה שלא בעתו. מעט מתוצאותיו כבר נראה. מפַריז מודיעים לי, כי ה' גרינברג בקש את הנדיב בטלגרמא, שיחכה במסירת הקולוניות ליק”א עד אשר יבואו שני צירים: ג. וד., לפריז, לבאר לפניו את מצב הענין (האמנם כה היה כתוב בטלגרמא של ה' גרינברג?), ואולי יעלה בידי חו“צ להציע לפניו דבר יותר הגון. ויענה הנדיב, כי לא צריך לעשות דרך רחוקה כזאת (האמנם כה השיב הנדיב?), אחר ש”מצב המושבות ידוע לו היטב“. והדבר הזה –יוסיף המודיע– רע מאד בעיני ה' מאירסון וחבריו, המשתדלים בכל כחם בדבר מסירת הקולוניות ליק”א. ואם אוסיף לך מצדי, כי כל ענין המסירה נחשב בפריז לסוד גדול, תוכל להבין, כי רשות לה' מאירסון לחשדני, שעל פי נעשה הדבר, ואני בגדתי בו, תחת אשר האמין בי. ירא אני מאד, כי אני ארגיש בקרוב פה עקבות האולת שנעשתה באודיסא שלא מדעתי…..

על דבר הידיעות והמספרים, שעליך להמציא לי, אתפלא, כי תשאלני, שאזכירך מה החסרת: הלא אתה, לא אני, יודע, מה הם השאלות והספקות בעניני המספרים, הדורשים פתרון. אני לא אוכל פה לעבור על כל הפנקסים ולבקר כל מספר, בשביל לדעת, אם יש בו פקפוק: עבודה כזו דורשת אולי זמן יותר רב ממה שיש לי יכלת להקדיש לכל עניני א“י יחד, ובשביל עבודה כזו יותר טוב היה לשלוח במקומי בוכהלטר מומחה. אבל אם תודיעני, איזו הם המספרים המסופקים בעיניך, או שיצא עליהם ערעור מאיזה צד, אשתדל לבררם. ואולם אחשוב, כי כשאהיה עסוק בקולוניות בבירור עניניהם, יולדו מאליהם איזו שאלות וספקות, ואז אודיעך מה שאמצא. לע”ע אבקשך שתודיעני, כמה קבלו בתי הספר פה עד היום לפי חשבונך וכמה מגיע להם מכסף הנדבות…. והשאלה הזאת דורשת פתרון תיכף, כי בתי הספר עניים מאד עתה וצועקים הב הב.

מחר הננו יוצאים מפה לבקר את הקולוניות, ונתחיל בקוסטיניא. אבל בינתים כבר הייתי יום אחד בחדרה. כי ה' ז. צריך היה ללכת ירושלימה, בשביל לקיים את תעודתו, ואני נשארתי לבדי פה. והנה בא ד"ר יפה ביום ו' שעבר, והשתמשתי במקרה הזה לראות את חדרה בטרם יצאוה כל בניה. שבתתי שם, ואתמול שבתי. ממילא מובן, כי עוד אשוב שמה, בשביל ללמוד לדעת כל פרטיה. אבל הרושם שעשה עלי חורבן המושבה היפה הזאת לא אוכל לתאר. צריך לראות את הפנים הירוקים, צריך לשמוע את האנחות של האבות אשר קברו שם את בניהם ובנותיהם (יש שמתו עליהם שלשה וארבעה ילדים!), בשביל להרגיש כל עומק האסון. יש בידי סטַטיסטיקא של המתים והחולים בחדרה מיום הוסדה ועד עתה, ולמקרא הרשימה הנוראה הזאת – שחסרים בה עוד רבים אשר נשכח זכרם–תסמר שערת ראשי.

אך הנני עובר על היסוד שקבעתי לי, לבלתי דַבר דָבר עד גמרי את כל העבודה.

לועד המושבה “קוסטיניא”.

גדרה, אור ליום ט“ו שבט תר”ס.

קראתי את מכתבכם ואת הפרוטוקול של האספה מליל אתמול והנני מאמין בכם, כי מלב תמים יצאו דבריכם וכי לימים הבאים לא תהיה עוד המושבה הזאת, אשר טפחנו ורבינו ברב עמל, למשל ולשנינה במנהגיה ויחס אנשיה אלו לאלו וכלם יחד לעניני המושבה הכלליים. ובתקותי זאת הני מאשר בשם הועד, אשר שלחני אליכם, את בחירת ועדכם החדש, בתנאי שכל שבעת חבריו יהיו שוים בעיניכם טובה וכולם יחד יעבדו כחברים נאמנים להביא סדרים נכונים בהמושבה ולדאוג לצרכיה החמרים והרוחנים.

ואם יהיה הדבר כזה, ופני המושבה ישתנו לטובה, אז אקוה, כי עוד אבוא אליכם בטרם אצא מן הארץ, ונשלים את הדברים אשר הננו אומרים להציע לפני הועד לגמר שכלול המושבה.

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­

למר י. ל. גולדברג, ווילנא.

יפו? 30 ינואר 900.

אתמול קבלתי מכתבך, ובתתי לך בזה תודתי מקרב לבי על ברכתך הטובה, הנני להשיבך על שאלתך בדבר הסך עשרת אלפים רו"כ, “המוקדש מבעלי הכרמל לטובת הישוב”.

ה“כרמל” נולד על ברכי “רחובות, ולכן ראוי שישים לב קודם כל לצרכי המושבה הזאת. והנה הייתי ברחובות לפני שבועים וישבתי שם ששת ימים, כי על כן ידעתי את מחסורי המושבה ויושביה. המחסורים האלה רבים ועצומים הם, ולא בעשרת אלפים רו”כ תוָשע. אבל דבר אחד יש בין צרכי רחובות שהסך הזה מספיק למלאותו ויוכל להביא תועלת רבה לא רק לרחובות, כי אם גם לשתי המושבות שבצדה: ואדי‑חנין וגדרה. וזה הדבר: העוני והדחק במושבות הכרמים גדול עתה עד מאד, והאכרים רובם ככולם כיסם ריק ואין ביכלתם לקנות צרכי ביתם ועבודתם בכסף מזומן יש שכבר משכנו למלוים את הבציר של תרס“א וגם של תרס”ב. ובזה משתמשים בעלי החנויות, כן אלה שבמושבות וכן אלה שביפו, ובתתם להאכרים כל צרכיהם בהקפה, הם מעלים את השער על כל דבר במדה נוראה, באופן שהוצאות האכר עולות כמעט כפלים ממה שהיה צריך להוציא, אלו היה יכול להמלט מידי “בעלי טובות” הללו, האוכלים יתר הפליטה הנשארת לו מידי המלוים ברבית. עצתי היא, איפוא, שתיסדו בסך הזה ברחובות חנות של צבור, שתספיק כל צרכי האכרי ברחובות ובשתי המושבות הסמוכות לה, שהזכרתי למעלה. אחשוב למותר להכנס לפרטי הדברים, אחר שחנויות כאלה נמצאות בארצנו, ואופן יסודן וסדריהן ידוע. ואולם אגיד לכם, שאל יהיה הדבר קל בעיניכם, כי השאלה הזאת היא אחת היותר חשובות בחיי בני המושבות.

רחובות צריכה גם לבית ספר, כי הבית שמלמדים בו עתה הוא חורבה ישנה של קרשים. אבל אמרו לי, שכבר החליטו בעלי “מנוחה ונחלה” להקדיש לזה את הבית הגדול אשר להם במושבה, ובזה ימלא הצורך הזה על צד היותר טוב.

למר י. ח. רבניצקי, אודיסא.

יפו, 2 פברואר 900.

קבלתי מכתבך מן 23/12 ואודך עליו מקרב לבי. בפתחי אותו קויתי אמנם שאמצא בו לפחות איזו ידיעות ע"ד “מהלך הענינים” בקהלנו הקטן, כי מאז יצאתי מאודיסא לא נמצא איש אשר יודיעני דבר או חצי דבר מכל אשר אתכם, כאלו גורש גורשתי מתוך הקהל ודבר אין עוד לי ולו…. והנה גם אתה עשית כן, כמו קשרתם עלי כלכם קשר…

איך שיהיה, שמח אני כי זכרתני לפחות לפקדני לשלום וגם הזכרתני ע“י דבריך, כי יש לי איזו “שייכות” לעולם הספרות. אל נא תחשוב זאת לגוזמא: באמת אומַר לך, כי כה צללתי בכל נפשי בתהום “הישוב” עד ששכחתי לגמרי כי יש עוד בעולם גם דברים חשובים אחרים. שבועות שלמים יעברו ואני לא אראה שום מכ”ע, לא עברי ולא כללי, וגם לא ארגיש צורך בזה. את “היהודי” החדש ראיתי רק בשבוע זה, בשובי מן המושבות שביהודה, ולא הספיקה לי העת לקרוא יותר מגליון אחד, וכמובן, לא אוכל לשפוט על תכונתו ע"פ קריאה ארעית כזו.

גם את “השלח”, אשר כבר קבלתי שתי החוברות (נובמבר ודצמבר) עוד לפני שבועַים ויותר, לא קראתי עוד כ"א זעיר שם זעיר שם. – וכל כך למה? על זה אי אפשר לענות בדברים קצאים, ולכתוב הרבה אין לי לא זמן ולא רצון….

אם אומַר למלאות משלחתי באמונה, כאשר חשבתי מראש, לא יספיק לי הזמן לשוב לביתי עד אפריל (כלומר, לחג הפסח). אבל אחר אשר “חכמי הועד” שלנו המציאו המצאה שלא נשמעה כמוה עד כה בכל הארצות ובכל הגוים: לשלוח שני מבקרים¹ שיבקרו ענין אחד בעת אחת איש איש לבדו, באופן שתהיה תוצאת ה“בקורת”: שתי דעות שנולדו בשני מחות בדרכים שונים זה שלא בפני זה, והועד אשר שלחם יוכל לאמור אח“כ: “דא שטעה איך נון איך ארמערטהאָר אונד בין זא קלוג אלס וויא צופאָר” – אחר ההמצאה המחוכמת הזאת היתה עלי משלחתי למשא, ואשתדל לגמרה בהקדם האפשרי, ובודאי גם הועד ישמח על זה, כי אחר אשר ישוב המבקר השני לאודיסא (בעוש שבועים או שלשה), הלא יהיה שבתי פה אך למותר בעיני הועד, כי מה אוכל עוד להוסיף על הידיעות שיביא הוא? – ובכן הנני מקוה כי לחג הפסח אשוב לביתי ונדבר על הכל פא”א. לע"ע אודיעך רק, כי ביום הראשון שבוע זה שבתי ממושבות יהודה וביום ראשון הבא אנכי אצא אל הגליל.

למר ק. ז. וויסוצקי, מוסקווא.

יפו, 22 מרס 900.

בשובי לפני ימים מספר ממסעי בגליל, מצאתי את מכתבך עם כל הנספח אליו. והנני נותן לך תודתי בזה על ההעתקות ששלחת לי, ועם זה אבקש סליחתך על כי לא אוכל למלאות בקשתך בדבר בית הספר פה, עד אשר אשוב לאודיסא. מצב כל הענינים פה רע מאד. הכל סבוך ומסובך, וקשה מאד לאיש היושב עתה בארץ להשתחרר מכל הרשמים המעציבים בפועלים עליו ולהוציא משפט אמת לאמתו. ולפי שידעתי את האחריות הגדותה הקשורה בהוצאת משפט שלא כהלכה, ביחוד בעת כזאת, לכן שמתי לי לחוק לבלתי כתוב מפה דבר על השאלות העומדות על הפרק, פן יתמלטו מקולמוסי דברים שאצטרך להתחרט עליהם אחרי כן. ואף להועד באודיסא אינני כותב מאומה, – עד שאשוב שמה ואמסור הכל בעל פי. אקוה לבוא לאודיסא כשבוע אחר הפסח.

למר יהושע אייזנשטָדט, יפו.

אוסידא, 20 מאי 900 (כ“א אייר תר”ס)

מכתבך מן 2 ומן 10 אייר קבלתי, ואודך מאד על שאתה משתדל שלא אשכח תלמודי, שקניתי לי בא"י בזעה ודם, בהודיעך אותי מעת לעת את ההלכות שנתחדשו אחרי צאתי. אנא עשה כן גם לימים הבאים.

על דבר מצב בריאותי, וכן ע“ד מעשי, כבר תשמע מאת אחינו גלוסקין עוד קודם שתקבל את מכתבי זה. רק בקצרה אודיעך, כי אך בשובי הביתה הרגשתי, מה עשתה לי עבודתי הקשה בא”י. אי אפשר לי עתה לעבוד אפילו שתי שעות ביום, ומעשה היה בשבוע שעבר, שהוכרחתי לעבוד בבוקר שתי שעות, ונפלה עלי תרדמה עזה וישנתי מן הבקר עד הערב. אך לבי לא יפול, והנני מקוה, כי לאחר שאנוח שנים שלשה ירחים, תשוב נפשי לאיתנה. בעוד כשבועַים הנני יוצא לנוח ביערו של אחינו ר' מרדכי בן הלל הכהן סמוך לעיר ריעטשיצא (אך אתה כתוב לי לפה על שמי, ומביתי ישלחו לי מכתביך).

ממילא תבין, כי במצב כזה אין לי שום אפשרות לחבר בשביל הועד הרצאה בכתב. והדבר הזה מעציבני מאד. כי כאשר נוכחתי כבר, דברים שבעל פה ארוכים יותרומועילים פחות…. רק שתי ישיבות היו לנו (כי בינתים יצא גרינברג את העיר והתמהמה כשבוע). בראשונה דברתי יותר משלש שעות בלי הפסק ע“ד המצב הכללי בא”י, ובשניה דברתי ג“כ כשתי שעות וחצי ע”ד קוסטיניא ועדיין לא גמרתי. הלואי שתגמר שאלת קוסטיניא לבדה בישיבה הקרובה. ועתה הגע בעצמך, כמה ישיבות צריכות להיות עוד וכמה שעות עלי לגבר עוד עד שאגמור את הכל. כבר התחננתי לפני הועד, שימהרו לקרוא ישיבה אחר ישיבה, בשביל לשחרר אותי מן העבודה, כי בנפשי היא. אבל לע"ע עוד לא אראה קץ לדבר. ואחר כל אלה בודאי עוד ידרשו מאתי גם מאמר בכתב, לכשייטב מצב בריאותי.

קבלתי מכתב מאת ועד הפועלים אשר העציב אוחי מאד. אינני משיב להם לע"ע, כי כל זמן שלא הספקתי להציע שאלת הפועלים לפני הועד, ולא בא זה לידי החלטה, אינני יודע מה אכתוב להם. ואולם אותך אבקש להגיד להם, כי כל מה שיש בכחי לעשות לטובתם בודאי אעשה, ולולא בריאותי שנתמוטטה, הייתי יכול אולי לעשות יותר. אבל אקוה, כי יצליח לי לעורר הלבבות פה, שיעזרו להם עזר חמרי ומוסרי עד מקום שהיכולת מגעת.

ואתה, ידידי, הרשני נא להגיד לך קודם שיפָטר ממך, כי ימי עבודתנו המותפת בא“י הועילו הרבה להראותני את “היצר הטוב” שלך ולהשכיחני הרב הדברים הנובעים מן “היצה”ר” שלך, אשר בשנים האחרונות הרחיקו מעט או הרבה את לבבי מעמך, כאשר לא כסיתי ממך. עתה שבתי לאהבה אותך כקדם, והנני מקוה (וגם מבקש ממך בתחנונים!), שלא תהי עוד לעתיד שום סבה להרגיז לב ידידך הנאמנים, וביניהם גם אני.

למר א. ז. רבינוביטש, פולטַבא.

אודיסא, 20 מאי 900.

מרוב עבודה ורוב צער החליתי בשובי מא"י ואין בי כח לעבוד, אינני קורא ואינני כותב מאומה ובקרוב אצא מפה לנוח איזה זמן. לכן תסלח לי על כי עד עתה לא הספקתי לקרוא את ציורך, ואת מאמרך “מכת מאהבינו” אשר שלחת לברנפלד עוד לא ראיתי, כי מונח הוא בודאי בין שאר הדברים שהשיב ברנפלד ושעדיין לא שמתי עיני עליהם. הנני מקוה בכל זאת, כי קודם שאצא מפה עוד אוכל להקדיש איזו שעות לסדור עיני “השלח” ואז אשים עין גם על מאמרך.

“השלח” יחל לצאת שנית רק מראש השנה, שלנו או שלהם, הכל לפי מצב בריאותי אז.

למר ק. ז. ויסוצקי, מוסקווא.

אודיסא, 31 מאי 900.

בודאי קבלת בעתו את מכתבי מיפו², ואינני מסופק, שהבנת מדעתך, כי אלו הייתי יכול להשמיעך אז בשורות טובות, לא הייתי מונען ממך. אבל מצב הענינים בא“י בכלל ובבתי הספר בפרט הכריחני לשתוק עד עתה, כי יראתי, פן לא אוכל לשים מעצור לעטי ואדבר דברים מרים ביותר, בהיות נפשי מרה עלי מאד. עתה הנה עברו כבר שבועות אחדים מאז שבתי לביתי, וכבר שכך מעט או הרבה הכאב הגדול אשר הסב לי אל מראה עיני בא”י. ועל כן אחשוב, כי באה העת לקיים הבטחתי לך ולהויעך מצב ביה"ס ביפו.

כמו בכל עניני א“י, כן גם בבתי הספר שביפו, הפרוץ מרובה על העומד. אין סדר נכון בלמודים, אין פרוגרמא קבועה, אין מורים טובים(מלבד אחד או שנים), והתלמידים אינם רואים ברכה מרובה בלמודם. בביה”ס לבנים המצב רע עוד יותר מאשר בביה“ס לבנות. המחלקה העליונה ירדה, בנוגע לתוכן הלמודים, מן המדרגה שעמדה עליה לפני איזו שנים, בעת שנפתחה ונקרא שמך עליה. וזה מפני שאז היו בביה”ס שתי מכינות, ועתה יש רק אחת. הרבה סבות גרמו לירידת בה“ס, מהן שאין יכולת בידנו לשנותן, ומהן שאנו בעצמנו אשמי במציאותן. הגדולה שבין אלו האחרונות היא – מה שאין אדון לביה”ס אשר ישא עליו אחריותו וישלוט בכל ענינו. חכי“ח משלמת שכר הדירקטור, ובזה יוצאת ידי חובתה; הועד שלנו ג”כ נותן התמיכה שהתחייב לתת, ובזה יוצא ידי חובתו, באופן ששני אלה המוסדים חושבים עצמם רק לתומכים, אך לא לבעלים לביה“ס, ועי”ז יוצאים מכשולים הרבה. לפנים היה ביפו “יעד בתי הספר”, אשר נחשב לעומד בראשם והיה אחראי בעד הכל. ועתה, מפני המריבות שפרצו שם בשנים האחרונות, בטל הועד ואי אפשר להחיותו עוד.

ובהציעי בשבוע זה פרטי המצב לפני הועד שלנו פה, החליט למסור הנהגת בתי הספר לגמרי לידי חכי“ח, באופן שתשא היא עליה כל אחריותם, והוא, הועד שלנו, יתן לה את התמיכה שלו (4000 פרנק) ע”פ התנאים האלו: א) שתקָבע פרוגרמא מפורטת בהסכם הועד; ב) שלא תמנה חכי“ח מורים ללמודים העברים בלי הסכמת הועד; ג) שהמורה הראשי ללמודים העברים יהיה נחשב כסגן המנהל, והאחרון יהיה מחויב להועץ אתו על כל עניני בה”ס.

והנה אני מסופק מאד, אם תסכים חכח"ח לתנאים כאלה בשביל סך מצער כזה שיציע הועד לפניה. ולכן אחשוב, כי טוב יהיה, אם גם אתה, ידידי, תכתוב להם, שגם מצדך אתה מתנה את התנאים האלה, בתתך להם סך כזה שנה שנה.

ובנוגע להנהגת בתי הספר עד כלות שנה זו, החליט הועד לתת להם את כל הסך הדרוש לזה, כדי שלא יסָגרו באמצע השנה. כמובן, הכניסו בחשבון גם הסך 3000 פרנק שלך והאלף של משפחתך. ולפי שהסכומים האלה הולכים לבה|ס לבנים לבד, הנה תמיכת הועד תהיה כולה לביה“ס לבנות בלבד. ומפני זה ראוי היה שתמהר לשלוח את תמיכתך לביה”ס לבנים, כמנהגך שנה שנה, כדי שיוכל לכלכל הוצאותיו עד סוף השנה.

למר א. קפלַן ורשא.

ריעטשיצא, 20 יוני 900.

כמו שרואה אתה למעלה, הנני פה ריעטשעצא, בצל יערו של ר' מרדכי הכהן. זה כשבוע באתי הלום (ביחד עם בתי הבכירה), ואקוה כיישיבתי פה תויעל הרבה להשיב לי את מנוחת נפשי. השלוה השוררת פה, ההתרחקות מכל עסקי כרכים ועבודת הצבוו פועלות עלי פעולה טוב מאד.

את מכתבך מן 31 מאי קבלתי באודיסא ימים אחדים לפני צאתי משם, ולמרות חפצי להשיב לך דבר תיכף, כבקשתך, לא יכלתי לעשות כן. השאלות שהצעת לפנַי צריכות עיון, ואני הייתי טרוד מאד, כן בהכנות לנסיעתי וכן בגמר הצעותי לפני הועד בעניני א“י. שמונה או תשע ישיבות היו לנו, ובכל אחת הוכרחתי לדבר שלים שלש שעות רצופות בלי הפסק, ואחר כל אלה לא הספקתי למסור כל הדברים שהיה לי למסור, וגם מה שמסרתי לא עלתה בידי למסור כהוגן בכל הפרטים ולהביא את הועד לידי החלטות ברורות. ראיש הצעותי נדחו עד לאחר הקיץ, שאז ישוב הועד לעיין בהן. והדבר הזה ישבית מנוחתי פה, כי לבי יכני על שלא יכלתי לסדר דברַיבכתב באופן רצוי, למען יפעלו יותר, והיצר הטוב (או שהיצה"ר?) ישיאני למלאות עוד את החסרון הזה במשך ירחי הקיץ פה, עף כי עי”ז לא תהיה מנוחתי שלמה. לע"ע לא ארגיש עוד כח בנפשי לגשת אל המלאכה ולא אדע אם יעלה בידי לעשותה.

ועתה אשוב לנושא מכתבך, ואשיבך על כל הדברים כסדרם.

ההערכה של ה' פישר עולה באמת בזול הרבה יותר ממה שלוקח איטצקובסקי³…. ואחר כי לפי דבריך, גם בהוצאות ההובלה וכו' יש הבדל גדול, הנה אין לי רשות להתנגד להעברת הוצאת “השלח” לקרַקא, אף כי לבי נוקפני וירא אני שיאבד לו הרבה מהדורו החיצוני. רק על דבר אחד אעירך ואבקשך לבררו כהוגן קודם שנחליט החלטה גמורה. זכורני, כי בהיותי בקרקא בעת הוסד “השלח”, היתה אחת הסבות שלא נשארתי שם – מה שע“פ חוקי אוסטריא, הרידקטור מחויב להיות מיושבי המקום ומנתיני אוסטריא. הרבה נתקשינו אז בשאלה זו, וגם הייתי בעצמי אצל הפקיד הממונה על הענינים האלה, ולא יכלנו למצוא פורמולא הגונה, איך להדפיס על השער את שם הרידקטור האמתי, כי בתור “פעראנטוואָרטל‑ליכט רעדאקטואר” צריך לרשום את פישר או אחד מתושבי המקום. כמדומה לי, שעל שער ה”יוד" לא נרשם כלל שם הרידקטור (פה אין לי גליון ממנו), ואולי זאת היא הסבה. הודיעני נא איפוא בדברים ברורים, אחר שתבואו על זה בדברים עם פישר, איך יהיה רשום על השער….

ועל דבר השאלה היסודית: אם נוציא את “השלח” פעם בחודש או פעם בשביע, אתפלא כי אתה מטיל פתרונה עלי ולא תודיעני מה דעת חברינו בוורשא. גלוסקין אמר לי בשפה אפה, שרובם אין דעתם נוחה לשנותו לשבועי, אבל מסגנון דבריך נראה, שלא החלטתם כלום ומניחים אתם לי לעשות בזה כחפצי. ואולם קשה עלי מאד לששאת לבדי אחריות הדבר. יודע עתה את הטעמים שהצעתי לפניך לטובת השנוי, וגם יודע אתה, אולי יותר ממני, מה יש להגיד לזכותו ולחובתו מן הצד המסחרי וההוצאה והמשלח, ועליכם איפוא להחליט דבר. אני מצדי אוכל רק להוסיף, כי אחר שדברתי על זה עם אשים שונים מטובי הקוראים והסופרים, נוכחתי, כי לא נקל יהיה להביא את קהלנו להבין תכונת מב“ע כזה, שלא היה עוד כמהו בעברית, וגם ברוסית איננו – מכ”ע כזה, שעם היותו יוצא לשבועות, אין בו מן השטחיות והפטפטנות של כה“ע השבועיים, וקרוב הוא יותר לכה”ע החדשיים גם בתכונתו הפנימית וגם בצורתו החיצונית. ובכן עלה על דעתי, אולי יהיה יותר טוב לבלתי עשות צעד גדול כזה בקפיצה אחת, כי אם להוציא את “השלח” לע“ע פעמַיִם בחודש בחוברת של ארבעה בוגן. הטופס הזה מצוי הרבה בלשוונת המערב, ויש בו כמה מעלות טובות. בנוגע לתכנו הספרותי, הנה גם בו תקל העבודה יותר מבחדשי, בהיותו כולל על הרוב מאמרים בלתי ראוכים ביותר, וגם בו ימצאו הקוראים השקפה יותר מפורטת על המקרי החיים, עף כי בסגנון יותר ספרותי מזה של כה”ע השבועיים, ובכלל יתן מקום יותר לחיים ההוים מאשר לשאלות למודיות שאין להן ערך למעשה. ובנוגע לההוצאות, לא יהיה ההבדל גדול ביותר ממה שעולה לנו עתה, ובפרט אם נדפיס בקרקא, אז תעלינה לנו שתי החוברות של כל חודש (4 + 4 בוגן) כמעט לא יותר ממה שעולה עתה חוברת של ששה בוגן. – שימו לבכם להצעתי זאת, ואם תמצאוה נכונה, מהרו נא להודיעני, כי עלי לעשות הכנות שונות לזה. כמדומה לי, שזה הוא “שביל הזהב”, ואם נראה, כי עלה הדבר יפה, נוכל ברבות הימים לעשות גם את הצעד האחרון ולהוציא את “השלח” בכל שבוע. בכל אופן אבקשכם לבחור במה שתרצו ולהודיעני החלטתכם.

בדבר “על פרשת דרכים⁴, הנה לקחתי עמי הלום את הגליונות הנפרדים הנמצאים אצלי. אבל לע”ע לא אוכל עוד לגשת אל המלאכה. הנני עובד בכל יום בבוקר כארבע שעות. יותר לא אוכל ואיני רשאי. והשעות האלה הנני מקדיש עתה לגמר חשבונות “השלח” של השנה שעברה, לכתיבת מכתבים לכל המון הסופרים ואנשי אחרים, שפעו אלי בחדשי האחרוני ועדיין לא קבלו תשובה. ועוד עלי גם לקרוא כת“י שונים, שנשלחו אלי בהיותי בא”י, ומחבריהם מחכים לתשובה. אחשוב, כי עוד שנים שלשה שבועות יעברו עד שאגמור כל העבודות האלה, ואז אתחיל בסדור עפ“ד. בנוגע אל הנייר, אבקשכם שלא תקמצו בזה, שמא תקלקלו כל צורת הספפר בשביל איזו עשרות רו”כ. הקוראים כבר הורגלו לראות ספר זה בצור הנאה ונייר טוב. ומעלין בקודש ולא מורידין…. בכל אופן אבקשכם, שלא תבחרו בנייר מגוהץ, כי שנוא הוא עלי….

קבלתי מכתב מאת הפרופ' לַצַרוס בבקשה לשלוח לו חוברות “השלח” שבאר בהן בקורת של ניימרק על ספרו “עטיהיק דעס יודענטומס” כמובן, ראוי למלאות בקשתו מפני הכבוד. ומאחר שבאה הבקורת בחמש חוברות מן הכרך האחרון, נכון לדעתי לשלוח לו כל הכרך….

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

ריעטשיצא, 21 יוני 900.

זה יותר מחודש ומחצה ששבתי מארץ ישראל. מזלי הרע גרם, שבאתי לשם בשעה של קריסיס נוראה, אשר כמוה לא היתה עוד להישוב מראשית הוסדו. מפני זה רבה עבודתי שם הרבה יותר מכפי כחי, ורבו גם מכאובי הרוחנים יותר מכפי שיכלה נפשי לשאת, באופן ששבתי חולה‑הנפש, ומוחי הדל חדל מלעבוד עוד. ע"פ מצות הרופאים, הוכרחתי לעזוב שנית את ביתי (אחר ששהיתי שם כששה שבועות, בשביל למסור לועד הישוב אשר שלחני את תמצית תוצאות מסעי), והנני יושב עתה פה ריעטשיצא (עיר קטנה בפלך מינסק) מחוץ לעיר, בבית אחד מידידַי, וחי חיי מנוחה, חפשי מעבדת הצבור ומעבודת הספרות, – אולי אֵרָפא. ממילא מובן, כי במצב כזה אין ביכלתי לדעת, מתי אוכל לשוב לעבודת “השלח”. אבל תקותי חזקה, כי אחר שבתי פה שנים שלשה חדשים, ישוב אלי כחי, ואוכל עוד לשמש לאיזה דבר מועיל.

ובכן, לא על עניני ספרות באתי לדבר עמך הפעם – על אלה נדבר בגשתי שנית אל העבודה – כי אם רק לשאול לשלומך ולשלום ביתך, אחר כמה חדשים שלא פקדנו איש את רעהו בשלום, וגם להביע לך תודתי על שמלאת כל בקשותי בדבר סדור שתי החוברות האחרונות, ועישת כל הדברי התלויים בזה בדיקנות הדרושה, כדרכך….

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

ריעטשיצא, 22 יוני 900.

אתמול כתבתי לך, והיום הגיעני מכתבך מן 19, והנני להשיבך בקצרה, בשביל שלא להחציץ התשובה, כבקשתך.

על אדות חברת יק“א ומעשיה בא”י נדבר בעת אחרת, כי לע"ע קשה עדיין להוציא על זה משפט בהחלט. והדברים ארוכים.

ועל דבר בקשתך – מה אוכל לענות? להתנצל בחולשתי והצורך למנוחה? הלא כל זה ידוע לך, ואם בכל זאת תבקש ממני, שאתגבר על כל המעצורים ואכתוב מאמר בשביל “לוחך”⁵, – האוכל להשיב פניך? באמת אגיד לך, כי כבר פנה אלי קפלן בבקשה מעין זו, אם כי בשפה רפה, ולא נעניתי לו. אך לך לא אוכל לסרב, בדעתי, כי טענתך עלי צודקת מאד, כי באמונה עבדת אתי כל הימים אשר הוצרכתי לעזרתך הספרותית. ובכן אשתדל למלאות בקשתך. אבל אבקשך שתודיעני תיכף את הזמן היותר אחרון שבו תצטרך למאמרי. כי כמו שתבין מדעתך, לא אוכל הפעם לעבוד בשקידה יתרה, וגם עוד עבודות אחרות עלי, ועל כן עלי לדעת מראש, איך לחלק את השעות המועטות שאני מקדיש לעבודה.

אני חושב לכתוב בשביל ה“לוח” ע"ד אוזו מעניני החנוך ובתי הספר בארץ ישראל. יש בידי חומר הגון שאספתי שם על הענינים האלה, אך עודנו במצב “היולי”, ועלי לעבור עליו שנית בטרם אשתמש בו.

למר ז. עפשטיין, אודיסא.

ריעטשיצא, 22 יוני 900.

הנני מזכירך בזה את הבטחתך לכתוב לי מה שיחליט הועד ע"ד השאלות שעמדו עוד להפתר ושהנחתי בידך דברים שהיו לי על אדותן.

ומה בדבר הפרוטוקולים הכוללים את ה“רפורט” שלי? האמנם נשארה בתקפה ההחלטה לבלתי פרסם אותם בדפוס? כל מה שאני מוסיף לחשוב על זה, אני מוסיף לראות, עד כמה אין החלטה זו קולעת אל המטרה המבוקשת. בכל אופן הנני מבקשך מאד למהר לשלוח לי העתקה מהם. אם לא יודפסו, הלא כפי ההחלטה יעשו איזו עשרות העתקות בשביל “אנשים נבחרים”, ואפשר איפוא לשלוח לי תיכף אחת מהן. אך גם אם יודפסו, אבקש לשלוח לי העתקה בקרוב. כי בודאי לא במהרה תגָמר ההדפסה. ובלי העתקה מן הפרוטוקולים לא אוכל גם לחשוב ע"ד המלואים שיש בדעתי לתת, בשביל הישיבות העתידות להיות בכלות הקיץ, אם תרשני בריאותי⁶.

אני חי פה כאדם הראשון בגן עדן: אוכל ושותה ומתהלך בשדה וביער ואיני עושה כמעט מאומה, זולתי המכתבים שאני כותב יום יום ועוד עבודות כאלה שאינן מתישות הרבה כחו של אדם. אקוה, כי ייטב מצב בריאותי ועוכל עוד לעבוד כמקדם.

לד"ר ל. כהן, ווינא⁷

ריעטשיצא, 24 יוני 900 (כ"ז סיון).

מן ב' כסלו – היום הרשום על מכתבך אלי – עד כ“ז סיון, אמנם זמן רב מאד. ואתה, אנודי, בודאי תאשימני בלבך, כי לא שמתי לב לדבריך ולא חשבתיך לענותך דבר בענין הגדול אשר הצעת לפני. אבל האמת היא, כי לא מאשר נקלות בעיני, או מאשר לא נחשב בעיני הענין אשר דברת עליו, אחרתי בתשובתי עד כה, כי אם, להפך, מפני גודל ערכם של כל עניני א”י, וביחוד עניני החנוך שם, אשר בהם אני רואה יסודה ועיקרה של כל עבודתנו הלאומית (כידוע לכל אשר קראו מאמרַי בענין זה), מפני זה שמתי לי לחוק, בלכתי לא“י, לבלתי כתוב לשום אדם דבר או חצי דבר על כל מראה עיני והגות לבי עד גמרי את מסעי ועד קבצי את כל מחשבותי ועד סַדרי אותן בדעה צלולה ומיושבת. קויתי, כי בשובי לביתי אוכל להקדיש את זמני לעבודה הזאת ולעשותה בשקידה הדרושה. אבל אוב עבודתי בא”י ורוב הצער ששבעתי שם, לרגלי המצב המעציב, הם החלישו את כחי, ושבתי לביתי אין‑אנים ובלתי מסוגל אף לעבודה קלה. וע"פ מצות הרופאים הוכרחתי לעזוב שנית את ביתי, למען התרחק מכל עבודה של צבור ושל ספרות ולנוח מנוחה שלמה במשך איזו ירחים. רק בקושי גדול מלאתי את חובתי – וגם זה לא במדה הדרושה – להועד האודיסאי אשר שלחנו וָאמסור לו (בע"פ!). ראשי תוצאות מסעי והצעותי והשקפותי על כל השאלות העומדות על הפרק.

אקוה, אדוני, כי הדבר הזה דיו להצדיקני לפניך. ואמת אגיד לך, כי גם עתה לא הייתי פונה אליך במכתבי זה, אחר כי גם עתה אין לאל ידי לבאר לפניך בפרטות את דעתי על השאלה שהצעת לפני. ואולם מפני שהקונגרס הרביעי עתיד להתאסף בקרוב, וכפי שקראתי בכה“ע, נכון אתה, אדוני, לקרוא גם הפעם משא ע”ד הרמת רוח עמנו, לכן אחשוב לי לחובה להעירך, לפחות, בדרך קצרה, כי הרבה זמן הקדשתי, בהיותי בא“י, לעניני בית הספר. בכל מושבה ומושבה בקרתי את בית הספר וישבתי שם זמן הגון, הכל לפי צורך המקום, ובכלל שמתי לב מאד לשאלות החנוך. ועל יסוד מה שראיתי ובחנתי בשים לב באתי לידי הכרה, כי כל זמן שאין פרוגרמא קבועה ומושכלת בבתי הספר, אין מקום גם להוצאת ספרי למוד. אדוני יודע, כי בכל הארצות ספרי הלמוד הולכים אחר תכונת בתי הספר, ולכל מין מאלה ספרי למוד מיוחדים; בעוד אשר בבתי הספר אשר לנו בא”י הין סדר קבוע ואין תוכן למודים מקובל, כי אם כל מורה עושה מה שלבו חפץ. במצב כזה אין כל תועלת בהוצאת ספרי למוד מחוביר על ידי מורים יחידים, כפי הסדר והמדה אשר יבחרו להם. אדרבא, על ידי זה נביא אולי גם הפסד לבתי הספר. כי נעמיס עליהם על ידי ספרי הלמוד האלה פרוגרמא מקרית, לכל למוד ע“פ דעת אחד המורים שהיה במקרה למחבר, ועי”ז נגדיל עוד את הערבוביא. בקצרה, אדוני, לא ספרי למוד ייטיבו את המצב עתה, כי אם מעשים יותר גדולים ויותר עקריים. ואם יעזרני ה' ואוכל לשוב לעבודת הספרות, אציע את אשר בלבי על זה לפני הקהל בצורת מאמר מיוחד.

למר א. ז. רַבונביטש, פולטבא.

ריעטשיצא, 24 יוני 900.

כמו שרואה אתה למעלה, אינני עוד באודיסא. לפני צאתי לא הספקתי לעשות מאומה בעניני “השלח”, כי השעות המועטות שיכלתי לעבוד בכל יום – וגם זה רק בקושי גדול – מוקדשות היו לעניני א"י, שהוצרכתי למסור להועד את דעתי על כל פרטיהם. עתה, אחר נוחי פה מעט, נתתי לבי לעניני “השלח” וקראתי את מאמרך “מכת מאהבינו”. על פרטיו לא אדון עתה. יש בו דברים שצריכים תקון, אבל אלו אפשר לתקן תמיד לפני ההדפסה. ואולם בכלל הדבר, לחנם תחשוב, כי “אפיקורסות” גדולה הגדת הפעם לפני הקהל, אשר לא תמצא אזנים קשובות ואיש לא יסכים לה. זה ימים ושנים שאני דורש בכל עת מצוא בגנותו של “נתן החכם” ורגיל אני לאמור, שזו היא “שירת העבדות” שלנו, וכי מה שהתענגו אבותינו כל כך על הצורה הזאת שצייר לפניהם לֶסינג – הוא הסימן היותר מובהק על שפלות רוחם. ובכן שמח אני על מאמרך ואתן לו מקום בחפץ לב. ועתה הנני משיבו לך, כבקשתך, בשביל שתתקנו ותשלימו….

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, ברלין.

ריעטשיצא, 6 יולי 900.

לפני צאתי מא“י קבלתי אגרתך הקטנה, אך ישיבתי בא”י היתה מלאה עבודה וצער מרבה להכיל, ולא היה לי לא פנאי ולא רצון לבוא בדברים עם מי שהוא. ובשובי לביתי הָחליתי מרוב עבודה והוצרכתי לעזוב שנית את ביתי ולבקש לי מנוחה לאיזו ירחים הרחק משאון כרכים ומכל עבודה. ופה זכרתיך ואמרתי לכתוב לך, אך לא ידעתי את כתובתך עד אתמול, שבא לפה מיודענו הסופר ה. ד. הורוויץ והודיעני מקום מושבך עתה. ובכן הנני דורש לשלומך ואבקשך להודיעני מכל אשר אתך.

את ספוריך “מחנים” ו“מבית ומחוץ” קבלתי, אבל את קבוצת מאמריך “על אם הדרך” לא קבלתי עד היום. “מחנים” קראתי, וכמדומה לי שהמחנה האחת, המזרחית אינה בולטת כל צרכה.

מארץ ישראל לא אודיעך מאומה, כי אי אפשר להודיע דברים מקוטעים בענין זה ולפי מצבו עתה, המסוכסך מאד.

לד"ר ד. ניימרק, רקוניטץ.

ריעטשיצא, 6 יולי 900.

קבלתי אגרתך, ותודה לך. מארץ ישראל הבאתי עמי כאב‑לב וכאב‑ראש ועוד שאר מיני כאבים, רוחניים וגשמיים. את הרוחניים אחפיץ אמנם למסור גם לכל הקהל באמצעות מאמר מיוחד, אבל לע"ע אין לי רשות לעושת זאת. כי, כידוע לך, הייתי הפעם “שליח צבור”, וכל זמן שועד חברתנו אשר שלחני לא פרסם עוד מאומה מכל הודעותי והצעותי שמסרתי לו בשובי, לא מן הנימוס הוא שאפרסם אני את הדברים.

“השלח” יחל לצאת שנית בראשית שנת תרס“א, אך את החודש לא אוכל עוד לקבוע, כי הדבר תלוי במצב בריאותי. דרושה לי עוד מונחה שנים שלשה חדשים, ואח”כ דרוש עוד איזה זמן להכנות, באופן שאחשוב, כי לא יספיק לי הזמן להוציאהו קודם אוקטובר או נובמבר. בשובי לעבודתי עוד נבוא בדברים על אדות פרטים שונים. ולע"ע אבקשך לזכור, כי בקרוב אקראך שנית אל “המחנה”. ואם אולי יש בלבך איזו מחשבה טובה לעבודה זו, הואילה נא להודיעני.

אל הקונגרס הלונדוני לא אלך, כי המנוחה יקרה לי עתה מכל.

למר א. קפלַן, וורשא.

ריעטשיצא, 15 יולי 900.

….“כל מה דעביד רחמנא לטב עביד”. השגיאה שיצאה מאתך, בשלחך הלום על שם ר“מ הכהן את מכתבך לברנפלד, הביאה לי ברכה. כי רבי מרדכי, בהשיבו את המכתב לברנפלד, מצא לנחוץ להודיעהו מצב בריאותי כמו שהוא, ולהציע לפניו (כמובן, בלי ידיעתי…), שישחררני מן ההבטחה לכתוב מאמר בשביל הלוח. והנה עתה קבלתי מכתב מברנפלד, שבו הוא אומר: “אם קשה עליך הכתיבה ביותר, נקי אתה מהבטחתך. ועל כיוצא בזה כבר אמרו: “מוטב שיחלל שבת אחת ויקיים אח”כ שבתות הרבה”. חסד גדול עשה עמי ברנפלד בזה, כי באמת היה הדבר למעלה מכחי בימים האלה…. והנני ממהר להודיעך זאת, כדי שלא תפרסמו שמי בין סופרי הלוח, בהדפיסכם מודעה על אודותיו. יכול להיות אמנם, כי אם בשבוע הבּא יהיה מצבי בטוב, אכתוב איזו עמודים בתמונת “מכתב”, כעין הקדמה לאמת מא”י, העתידה לבוא בהתחדש “השלח” (לכתוב מאמר גדול ע“ד בתי הספר בא”י, כמו שהיה בדעתי, לא אוכל בשום אופן, כי הדבר דורש עבודה רבה, לסדר את החומר שבידי, המפוזר ומפורד מאד), אבל גם זה לא אוכל להבטיח בהחלט, ועל כן לא אחפוץ שיבוא שמי בההועדה, אלא אם כן יהיה המאמר כבר כתוב בידי. אך גם בשביל הספק הזה אבקשך להודיעני תיכף, אם יקָרא שם ברנפלד על שער הלוח בתור עורך, או לא יהיה אלא עורך נסתר, כפרידברג לפנים. צריך אני לדעת זאת, בשבי שאדע, איזו תמונה אתן לה“מכתב”, אם אכתבהו⁸.

אתמול בא מכתבך לרבי מרדכי, שאינו בביתו עתה, ואשתו פתחה את המכתב, ובראותה כי הדברים נוגעי אלי, מסרתו לידי. לחסם, יקירי, אתה מתרגש כל כך למראה הפטפטנות הרַבָה בכה“ע נגדי. אם אומר להשיב לכל פטפטן גס רוח ועז פנים, יכלה להבל כחי. אבל מה שיפָלא בעיני מאד הוא זה, כי גם טובי חו”צ – וגם אתה נותן צדק להם! – מתרעמים על “שתיקתי הארוכה”. אלי! האמנם חסרי נימוס אנחנו כל לך, עד שלא נבין דבר פשוט כזה, שבהיותי בפעם הזאת “שליח אופיציאלי” מטעם הועד, אין לי רשות לפרסם דבר ברהל ע“ד מסעי כל עוד לא פרסם הועד את המו”מ שהיה בינו וביני אחר שובי מא“י? העלה על דעת שום אדם להתרעם, למשל, על מאירסון על שאינו מפרסם את השקפותיו אשר מסר לחברת יק”א בשובו מא“י? אם יש מקום לחו”צ להתלונן – על הועד תלונתם, שאינו מפרסם את הדברים שמסרת לו, ולא עלי. ה' מירקין, כנראה, הבין זאת, וע“כ פנה במכתבו ב”המליץ" אל הועד, ולא אלי. ואולם קבלתי אתמול מכתב מר“ז עפשטיין, ובו מודיעני, כי החליט הועד להדפיס תיכף את הפרוטוקולים ע”ד תוצאות מסעי…. ובכן לא יארכו הימים וידעו חו"צ מה שחפצים הם לדעת, ועד אז אלי יועיל מאמרו של ליליענבלום להרגיע מעט את הלבבות, אף כי באו בו הדברים מקוטעים ובדרך דפלומטית ביותר.

בסוף מכתבך לר“מ כהן הנני קורא, כי נסיעתך לחו”ל “נדחתה או התבטלה לגמרי”. מדוע? לא טוב אתה עושה. זכר נא מה עלתה לי – וקחה מוסר. אנשים כמונו, המעבידים את מוחם יתר על המדה, צריכים למנוחה חודש או שנים בשנה, לא פחות ממה שצריכים ללחם בכל ימות השנה.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

ריעטשעצא, 15 יולי 900.

הגדלת חסדך עמדי היום, בתתך לי חופשה מעבודת הלוח, אשר הבטחתיך להשתתף בה, ואודך על זה מקרב לבי. באמת היה הדבר קשה עלי כקריעת ים סוף. לא תוכל לצייר לך, עד כמה עבודה כל שהיא מתשת כחי עתה. ואם לא עכשו אשתדל לקומם הריסות בריאותי – אימתי? הלא בשובי לאודיסא (בסוף אוגוסט) יהיה עלי להעביד כל כחותי במדה מרובה מאד, והלואי שאוכל למלאות חובתי אז גם אחר שאנוח פה מנוחה שלמה.

ואולם גם אחר שמחלת על הבטחתי, אני איני מוחל לי עוד לגמרי, ואם אך יהיה מצבי בטוב, אשתדל לכתוב בשבוע הבא בשביל הלוח איזו עמודים של שיחה קלה אשר לא תיגעני ביותר. כי מתביש אני מאד, שאיני יכול לעזור לך לפחות עזר מעט, בעוד שאתה עומד תמיד לימיני, ובכל עת שאקרא אליך – תענה. אבל להבטיחך זאת בבירור לא אוכל, כי יש שאחר עבודה קלה (אפילו כתיבת מכתבים), אני חש בראשי ימים שלמים, ולא אצלח לכל מלאכה.

הקראת ב“המליץ” את הצעקות והתלונות עלי אני עבדך? אך כמדומה לי, שאינך קורא את “המליץ”. אשריך!

למר א. לוברסקי, אודיסא.

ריעטשיצא, 18 יולי 900.

קבלתי את מכתבך לפני ימים אחדים, אבל רק היום הגעתי לקרוא את המאמר המצורף אליו, וע“כ לא עניתיך עד כה. יש במאמר זה דברים של טעם ויש בו גם דברים בלי טעם, כמו ברוב יתר המאמרים ממין זה. ובגן מצד תכנו ראוי הוא לבוא ב”השלח", אבל סגנונו רַבָּני הוא וצריך תקון הרבה. כמובן לך, לא אוכל הפעם להראות למחברו את כל המקומות הצריכים תקון, וגם אין בזה כל צורך, כי את כל התקונים הדרושים יכול אני לעשות בעצמי, במסרי את המאמר לדפוס. ואולם לזה צריך שיהיה המאמר כתוב בשורות רחוקות זו מזו, וגליונות רחבים צריך להניח בכל עמוד. וזו היא הסבה שאני משיב לך את המאמר יחד עם מכתבי זה, כדי שישוב המחבר לכתבו באופן האמור. כי בהעתק זה ששלחת השורות תכופות זו לזו כל כך עד שאין מקום פנוי לעשות תקונים….

מבריאותי אין לי כל חדש להודיעך. הבטלה מביאה אותי לידי מרה שחורה, וכשתקוץ נפשי בזה, אני מתיר לי לעבוד עבודה קלה (כתיבת מכתבים, קריאת כת"י וכדומה) איזו שעות ביום. וכעבור ימים אחדים במנהג כזה, יבוא לי כאב ראש חזק ויענה אותי שנים שלשת ימים רצופים. אז אכנע מפני ההכרח ואשוב אל הבטלה, עד שאקוץ בה שנית – וחוזר חלילה. עוד כחודש ימים אשב פה, ואח"כ אשוב לביתי ולעבודתי – ויהי מה.

על ה“רעש” ב“המליץ” לא אשיב כלום. אלו היו “אנשי שלומנו” בעלי טַקט, היו מבינים, כי בתור שליח הועד, אין לי רשות לדבר דבר כל זמן שהועד שותק, ולא אלי איפוא עליהם לפנות בשאלות, כי אם אל הועד. אבל מי זה יוכל לדרוש טַקט מבטלנינו?

אמור שלום בשמי לכל “בני החבורה”. ולרבניצקי תאמר, כי על מכתבו אענה לו בעוד ימים אחדים, כי יש לי דברים אליו בנוגע לעבודתו ב“השלוח” לעתיד, אבל אל אוכל לדעת עוד בבירור מה להציע לפניו עד שיגָמר המו“מ ביני ובין “אחיאסף” על דבר צורת “כשלח” לעתיד. המו”מ הזה הולך ונמשך זה איזו שבועות. הצעות שונות עם וכוחים בפלפול עצום עפים מהתם להכא ומהכא להתם, ועדיין איני רואה סוף לדבר, וע“כ דחיתי גם תשובתי לרבניצקי עד שאוכל לדבר עמו ע”ד “השלח”. שמא יאמר: אפשר לכתוב שתי פעמים? אך המכתבים שעלי לכתוב יום יום רבו כל כך, עד שבעל כרחי עלי לקמץ במקום שאפשר. אתמול עשיתי לי רשימה מן המכתבים המחכים באמתחתי לתשובה, ומצאתי, שמספרם עולה לעשרים ושבעה.

למר י. אייזנשטדט, יפו.

איעטשיצא, 19 יולי 900.

שני מכתביך (מן ט' וכ"ד סיון) נשלחו לי מביתי הלום….

אודך מאד על ידיעותיך ממצב הדברים בא“י, אף כי, כמובן, לא שמחוני הרבה. הצעקות ע”ד בתי הספר הגיעו גם אלי, כן ע“י כה”ע וכן ע“י מכתבים פרטיים. אבל הלא ידעתי מראש, כי כן יהיה, ולכן לא אתרגש הרבה. רק על זה יצר לי, כי מצב בריאותי לא יתנני לבאר הדבר כראוי לפני הקהל, ועלי להסתפק לע”ע במה שליליענבלום הוא המליץ ביני ובין הקהל (במאמרו בכה"ע ובפרוטוקולים של הועד). אך עוד אקוה, כי אוכל גם אני לדבר דבר בענין זה בעוד זמן מה. כנראה מדבריך, לא הודיעכם הועד במכתבו פרטי הצעתי ואת אשר החליט הוא. אני הצעתי הכל כמו שהגדתי לכם לפני צאתי, אבל הועד אחז החבל בשני ראשיו: דחה את הצעתי לתת כל התמיכה לביה“ס לבנות, וקבל עם זה את התנאים אשר בקשתי שיציעו לפני חכי”ח, ועי“ז המית גם את ביה”ס לבנות. כמו שהודיעוני מאודיסא, ידפיס הועד בקרוב את הפרוטוקולים ע“ד הודעותי והצעותי. הפרטוקולים האלה, שנכתבו ע”י ליליענבלום, יצאו קטועים ומבולעים ולא יתנו מושג נאמן מדברי והצעותי….

ותקותי תאמצני כי אוכל עוד למלא בעצמי את החסר….

ואתה כתוב נא לי גם לעתיד מכל אשר אתכם (ע"פ כתובתי לביתי ). כי, כאשר תבין מדעתך, אם היו גם לפני זה עניני א"י קרובים אל לבי, הנה עתה היו לחלק מנפשי וכל פרטיהם הם נכבדים ויקרים בעיני….

למר ז. עפשטֵין, אודיסא.

ריעטשיצא, 19 יולי 900.

תודתי לך על מכתביך, הגלוי והחתום, שקבלתי באלו הימים. גם את העתק הפרוטוקולים קבלתי שלשום וכבר הספקתי לקראם עד תומם. הקריאה הזאת גרמה לי צער הרבה. כשקרא לפנַי ליליענבלום את כל הפרוטוקולים (מלבד שנים הראשונים) בנשימה אחת, שמתי לבי רק אל המעשים והמספרים והעירותיו על השגיאות שיצאו מלפניו, אבל אל הסגנון לא יכלתי לשים לב. ואולם עתה, בקראי אותם בעצמי במתינות, נבהלתי מאד, בראותי איך ובאיזה סגנון נכתבו. הרבה דברים עיקריים נרשמו בדברים מקוטעים ומבולעים, בלי קשר הגיוני ובלי הטעמה במקום שצריך להטעים, באופן שרוב הקוראים לא יבינום, או – מה שגרוע עוד מזה – יפרשום שלא כהלכה. ולא די בזה, והנה גם הסגנון מצד עצמו קשה ומגומגם מאד, ובהרבה מקומות הוא “קורא מלחמה” על הדקדוק והלכות הסגנון הרוסי, עד שבאמת צריכים נהיה להתביש מאד, אם יודפסו הדברים בצור הכזו. מלבד זאת יש בהרבה מקומות שגיאות המעתיק, המשחיתות הכונה לגמרי, או הנותנות להענין כולו כַונה זרה ומתנגדת למה שרציתי לאמור….

והנה בנוגע למה שנשמט או נכתב לא באותה השלימות שהייתי רוצה בה, – כמובן, לא נוכל להועיל עתה מאומה, וכל נחמתי היא, שבשובי לאיתני רוכל לשוב ולכתוב עיקרי הדברים בעצמי ועל פי דרכי ולפרסמם בדפוס בתמונת מאמרים ספרותיים. אבל בנוגע לדקדוק ולדרישת הסגנון הספרותי, אפשר ואפשר לתקן, ועליכם החובה לתת את הפרוטוקולים לידי איש בקי באלה, שיתקנם קודם ההדפסה (או אולי תעשה זאת בעצמך), כדי להסיר חרפה מעל הועד. והשגיאות שיצאו מיד המעתיק – אם נמצאות בן בגוף הפרוטוקולים – ירא אני שאיש אחר מבלעדי לא יראה את כולן ויניח מהן בטופס הנדפס. ועל כן אבקשך לשלוח לי קורקטורות בשעת ההדפסה, ואני (למרות היות הדבר קשה עלי עתה מאד) אשתדל לעבור עליהן, לתקנן ולהשיבן בהקדם האפשרי. אקוה, כי תמלאו בקשתי זאת, אף כי עי"ז תתעכב אולי ההדפסה זמן מועט.

ההתרגשות ע“ד בתי הספר באה, כמדומה לי, ע”י אגיטציא מלאכותית היוצאת מיפו. תשובת ליליענבלום “דיפלומטית” היא ביותר, והעיקר חסר בה. איני מבין, מדוע לא יודיע הועד בדרך אופיציאלית, כי בעוד זמן מה יפרסם תוצאות ה“רביזיא”. הבטלנים שלנו מתנפלים עלי ודורשים ממני ידיעות ותשובות על שאלותיהם, כי לא יבינו, שלא מן הנימוס הוא, שיפרסם השליח תוצרות מעשיו כל זמן ששולחיו שותקים. אבל ביחס אל הועד הלא באמת צדקו חו“צ, בדרשם, שיודיעו להם מה הביאה ה”רביזיא", ועליו להניח דעתם….

ממצבי ומעשי פה אין לי דבר להודיעך. לע“ע עוד הבודה קשה עלי מאד. התרתי לי פעמים אחדות לעבוד איזו שעות ביום עבודות קלות, והייתי חש בראשי אח”כ במשך שנים שלשת ימים. מה יהיה בסופי – איני יודע. אך לע"ע אקוה, כי יעבור המצב הזה, ועוד אשוב להיות כאחד האדם.

למר א. קפלַן, וורשא.

ריעטשיצא, 22 יולי 900.

…..כבר התחלתי לכתוב בשביל “הלוח” את המאמר הקטן אשר אמרתי לך, בשם: “מכתב אל אחיאסף (כעין הקדמה לאמת מארץ ישראל)”. כבר כתבתי כשני עמודים, ואם אך לא אחלה בינתים, אקוה לכתבו עד תומו במשך ימים אחדים.

כנראה מדבריך, חושב אתה, שהועד התנה עמי תנאי מפורש, שלא אפרסם דבר על אדות מסעי קודם שיפרסם הוא. ואתפלא עליך, איך יכלת להעלות על דעתך דבר כזה. שום תנאי לא התנה הועד עמי וגם לא הוצרכך להתנות. כי מי שמקבל עליו שליחות מאחרים, מותנה ועומד הוא ע“פ חוקי הנימוס ומנהגו של עולם, לבל יקדים לדבר על הענין קודם שידבר שולחו. ובכן, בזה עצמו שקבלתי עלי שליחות הועד, קבלתי עלי ממילא גם את התנאי הקשור בה. על כל הדברים האלה וכיוצא בהם אעיר דרך אגב ב”מכתב לאחיאסף" הנזכר, אחרי ראותי, כי צריכים הדברים להֵאָמר…..

למר מ. סמילַנסקי, רחובות.

ריעטשיצא, 31 יולי 900.

גיסך בודאי הודיעך בזמנו, כמו שבקשתיו, את מצב בריאותי ואת דבר צאתי מאודיסא לנוח במשך הקיץ, וע“כ אקוה, שתסלח לי על כי לא השיבותיך עד כה על מכתבך מן י”ד אייר. מאז כבר עברו קרוב לשלשה חדשים, ובודאי הגיעו אליך לפחות ראשי פרקים מכל מה שהודעתי והצעתי לפני הועד, וידעת איפוא, כי אמנם הקימותי את מחשבתי והצעתי לפני הועד לעסוק בחיוד בעניני החנוך במושבות, וכי הועד עדיין לא החליט בזה דבר, כי דחה רובי הצעותי עד לימי האסיף, שאז ישוב ויעיין בהן.

והנה אמנם נוטה אני להאמין, כי לא יקבל הועד את הצעתי, אבל כל זמן שלא החליט כן מפורש, לא מן הנימוס הוא, שאעשה בזה דבר בלעדו. בשובי לעבודתי הספרותית, יש בדעתי לעורר דעת הקהל על מצב החנוך בא“י בסגנון הראוי. עוד לא אדע מה להגיד לך ע”ד הצעתך. כי לא אכחד, שאמונתי בחברה פרטית רופפת מאד. ידעתי ע“פ הנסיון, כי חברות כאלה, אף אם מתחילות עבודתן בלב שלם ובאֶנרגיא יתרה, לא יהיו ימים מועטים ותרפינה ידיהן, ומעשיהן הולכים ודלים. וזה מפני שאין לנו אנשים שיהיו מוכשרים לעובדה לאומית גדולה, כן מצד עצמם וכן מצד מצבם החמרי והחברתי. אבל עוד אשוב ואתבונן על כל זאת בשובי לביתי ולעבודתי בעניני הספרות ובעיני הישוב. לע”ע אבקשך מאד להודיעני, מה הם השנוים שנעשו בעניני הארץ בכלל ובענינ החנוך בפרט מאז יצאתי את הארץ ועד עתה. הנה היה גלוסקין ברחובות, ומה החלטתם שם בכל השאלות שעמדו על הפרק?

אקוה, כי תבין גם אתה, שבענינים כאלה אין טוב לעשות דבר בחפזון, ובודאי לא כתבת עוד בדבר הצעתך לאנשים שנקבת בשמותיהם במכתבך, עד שיתברר הענין.

למר א. ז. לווין-עפשטֵין, רחובות.

ריעטשיצא, 31 יולי 900.

כמו שרואה אתה למעלה, הנני יושב עתה לא באודיסא, כי אם באחת מערי ליטא הקטנות, בבית הקיץ אשר לידידנו ר' מרדכי בן הלל הכהן. שבתי מא“י עיף וחלש מאד, ובקושי גדול מסרתי בע”פ להועד מה שהיה לי למסור, וברחתי לפה, אולי אחליף כח. מסבה זו לא יכלתי ג“כ להשיב על המכתבים הרבים שקבלתי בירחים האחרונים. וגם אתה, יקירי, הלא תסלח לי כי לא עניתיך עד כה על מכתבך, שקבלתי זה כשלשה חדשים. דבריך על אדות הנהגת הועד, בנוגע לבקשת קולוניסטים שונים, באו לי בזמן שהיה לי חפץ בהם. כי, כידוע לך, החלטתי להציע לפני הועד, שלעתיד לא יקבל שום בקשה מאנשים פרטיים, זולתי מן העומדים בראש הקולוניות, כלומר מן הועד של כל מושבה. ובכן היו לי גם דבריך לראיה לחזק את הצעתי. אבל לדאבון לבי, נבהל הועד מפני החדשות שאני מציע לפניו ודחה את החלטותיו ע”ד רוב הצעותי עד ימי האסיף הבע"ל. עוד יהיה עלי להלחם הרבה, וקרוב הדבר, שאצא מנוצח.

ואתה, יקירי, מה עמך? הנה גם גלוסקין היה בא“י (בודאי לא ימצאנו עוד שם מכתבי), וכבר החלטתם ע”ד אמריקא ועוד. אנר, הודיעני הא הכל, וגם שאר הדברים הנכבדים, אשר נקרו בא“י מיום צאתי. בעוד שלשה או ארבעה שבועות אשוב לביתי ולעבודתי (אקוה, כי מצב בריאותי יוטב עד אז). “השלח” ישוב לצאת שנית בנובמבר הבא, וכמו שתבין מדעתך, עלי יהיה לכתוב מאמר או מאמרים ע”ד עניני א“י, כדי לשכך דעת הקהל המקפת אותי מכל עברים וצועקת: הב, הב! כידוע לך מכה”ע, ולכן אחפוץ לדעת את השנויים שנעשו בא"י מאז עזבתיה.

ובית הספר ביפו מצא לו מקנאים גדולים אצלכם, אשר התנפלו עלי בכתבי‑העת בהסתר‑שמם! איפה היו בעת שִבתי בארץ ומדוע לא דברו אלי דביר כאלה פה אל פה? אכן, גבורים הם להשליך אבנים מן המארב!

לועד הפועלים בארץ ישראל.

ריעטשיצא, 1 אוגוסט 900.

מפי ה' אייזנשטדט ידעתם בודאי, כי מצב בריאותי, שנתרופף בא"י, הכריחני לעזוב את אודיסא, אחרי איזו שבועות לשבתי שם, ולבקש לי מנוחה במקום רחוק מכל עסקי הצבור והספרות. זו היא הסבה שלא עניתיכם עד כה על מכתביכם. אך בנוגע אל הועד, מלאתי בכל זאת את הבטחתי לכם, ובטרם יצאתי מאודיסא בררתי לפניו את חובתו לעמוד לימינכם בכל אשר לאל ידו.

בין כה הנני שומע קול דברים בכתבי-עת, ומצדדים שונים באים לעורר את העם, שיֵצא לעזרת הפועלים. כשאני לעצמי, איני מוצא נחת בכל אלה. יודעים אתם היטב, כי באופן היותר טוב לא יתקבץ בדרך הזה, כי אם סכום קטן בערך, אשר לא יספיק גם לשכלול עשר משפחות, ומה בצע איפוא בכל הקולות האלה? בעלי לשון ירחיבו פה בפרַזות רמות ויחשבו עצמם למושיעים, והעם אשר יביא פרוטותיו בודאי יחשוב שעשה חובתו בשלימות, וסוף סוף ההר יוליד עכבר.

הנני עומד איפוא בדעתי אשר בארתי לפניכם בישיבתנו האחרונה קודם שיצאתי מא“י! התקנה האחת לשאלת הפועלים היא – שהנדיב יכיר וידע, כי עָול גדול הוא מצדו מה שדאג, במסרו את הקולוניות ליק”א, רק לעתידות הקולוניסטים, ולא לעתידות הפועלים, אשר בכל אופן גדול חלקם בעבודת הישוב מזה של הקולוניסטים במושבות הנדיב. ואם יצלח לקבוע בלבו הכרה זו, ועל ידו גם בלב חברי יק“א, אז תשתנה בהכרח כל השיטה. הקצוץ בנוגע למחיר העבודה יחדל לע”ע, כמו שאין מקמצים במחיר הענבים להקולוניסטים, אע“פ שמשלמים להם יותר מכדי שוים לפי מחיר היין בשוק. ובכן ישאר רוב הפועלים לע”ע על מקומם ויוכלו להיות בטוחים, כי סוף סוף ישכללו גם אותם כדי להפטר מן ההוצאה היתרה שנה שנה. בקצרה, צריך רק שיק“א תדע, כי עתידות הפועלים היא אחת מן הדאגות שקבלה עליה, בקבלה מאת הבַרון את מושבותיו, ואז תפתר שאלהת הפועלים לאט לאט. כפי היכולת, כשאלת המושבות ויושביהן בכלל. דרך אחרת אין, וכל הצעקות בכה”ע הינן אלא לבטלה.

במובן הזה דברתי גם לפני הועד ועוררתיו, שבבוא העת לזה, ישלח איש מקרבו, שילך ביחד עם שנים או שלשה מנכבדי הפועלים לפַריז, בשביל להשתדל שם לפני הנדיב ויק“א. הועד הסכים לזה בעיקר הדבר, אבל הוחלט, ע|פ עצתי, לחכות עד שיקבל ועד הפועלים תשובת ה' מאירסון מפַריז. והנה עתה בודאי כבר נתקבלה תשובתו (אני פה רחוק עתה מכל העולם ואיני יודע מאומה), ובאוקטובר הבא תהיה ישיבת יק”א שבה יוחלט דבר על כל שאלות א“י. ולכן אחשוב שאם תשובת ה' מאירסון אינה מספקת, לא נשאר לכם כי אם לשלוח לפחות איש אחד מכם לאודיסא, ושם יתחבר אליו אחד מאנשי הועד (אני בטוח, כי הועד יעשה זאת) ללכת יחד לפַריז לעת ישיבת יק”א.

ובדבר היוצאים את הארץ, אמנם לצורך זה אפשר אולי לאסוף איזה סכום גם בארצנו, אבל כמומה לי, שיזיק הדבר לכל מהלך הענין. יק“א אינה אוהבת, שידברו הרבה בכה”ע על אדות מעשיה, ובכלל – שיתערבו סופרים ועסקנים אחרים בעסקיה. ולכן כל זמן שלא אבדה עוד כל תקוה להשיג המטרה ע“י יק”א עצמה, כל אלו המליצות הקירות בכה“ע שלנו, העברים והאוסים, גורמות רק רעה. הנני כותב לכם דעתי זו, מפני שחושד אני בכם, כי ע”פ השתדלותכם יצאו כל אותם הכובתים להרעים הארץ, ולפי אמונתי, הבאתם בזה על הפועלים רעה תחת טובה, ועליכם להשָמר מזה לעתיד עד שיתבררו הדברים.

למר י. גרזובסקי, פַריז.

ריעטשיצא, 2 אוגוסט 900.

בודאי שמעת עוד ביפו, כי מצב בריאותי הכריחני לעזוב את ביתי ועבודתי וללכת לאחד המקומות השקטים שבצפון הארץ בשביל להחליף כח. כמדומה לי, שמצבי הולך וטוב, אך זאת אדע רק אחרי איזו שבועות, בשובי לאודיסא ואשוב לעבוד כמקדם. איך שיהיה, הנני לע“ע “חפשי מן המצות”, וע”כ לא יפלא בעיניך, כי לא עניתיך על מכתבך הראשון, שקבלתי עוד באודיסא, וזה כשבועים שקבלתי דרך אודיסא גם את מכתבך השני. תודה לך על כל אשר הודעתני. גם באייזנשטַדט קבלתי שני מכתבים ויודע אני מה שנעשה כעת בא"י. ואתה תבין מדעתך, מה הוא הרושם שעודים עלי כל המעשים האלה.

ומה שמעת בפריז? מה אומרת יק“א לעשות< אנא, הודיעני נא הכל, הכל, אל תסתיר ממני דבר. ובהיותך בלונדון, אל נא תמנע ממני את השקפתך על הקונגרס⁹ ועל כל מה שתראה ותשמע שם. אם תמצא חומר הגון, אולי תכתוב מאמר ע”ד הקונגרס והציונות בארצות המערב ע“פ השקפת בן א"י? הן עד כה לא שמע עוד הקהל דעת סופר מבני א”י על כל אלה, אשר ישפוט ע"פ מראה עיניו פה ושם.

והבטלנים שלנו כבר החלו להרעיש עלי שמים וארץ. אין להם סבלנות לחכות עד שאומר מה שאומר, והם מתנפלים עלי עוד קודם ששמעו מה בפי! אם יודע אתה, מי הם הללו שכתבו את המאמר מיפו ע“ד בתי הספר שם ב”המליץ" ו“הצפירה”, הודיעני נא.

להועד מסרתי כבר מה שהיה לי למסור בדברים שבע“פ (כי בריאותי לא תתנני לכתוב על זה בספר). אבל אקוה שעוד יהיה בכחי לכתוב “אמת מא”י” בחוברות הראשונות של “השלח”, אשר כנראה יחל לצאת שנית אחר החגים. לע“ע שלחתי מאמר קטן ללוח “אחיאסף” בתור הקדמה לאמת מא”י, כעין תשובה על צעקות כה“ע בדבר בה”ס ועוד.

הנני חוזר על מה שאמרתי למעלה: טוב שתרשום בספר כל מה שתראה בפריז ולונדון, בנוגע לעניני הלאומיות, הציוניות וישוב א“י, ותסדר אח”כ את כל אלה במאמרים ספרותיים, בתור השקפת בן ארץ ישראל על הנעשה בחו"ל. ואם תחליט לעשות כן, תודיעני בהקדם, ואפנה לך מקום בחוברות הראשונות.

למר י. עפשטין, ראש-פנה.

ריעטשיצא, 2 אוגוסט 900.

…. חסד גדול תעשה עמי, אם תודיעני, מה שלום המושבות הגליליות עתה, מה חדש ה' מאירסון בהיותו אצלכם, וביחוד מה המב בה“ס. שמעתי, כי נמנית משגיח כללי על כל בתי הספר של יק”א והנדיב. מצד אחד שמח אני על זה מאד. אבל מצד אחר, יראתי שיצא מזה הפסד לעבודתך ביה“ס שלך, בעוד שה”השגחה" תא תוכל לתקן הרבה. אנא הודיעני מצב הדברים לאמתו.

למרת ר. יפה, יפו.

(תרגום מרוסית)

ריעטשיצא, 3 אוגוסט 900.

מכתבך מן 16 יולי שלחו לי מאודיסא לפה….

כנראה, לא הודיע הועד ליפו באופן מדויק את החלטותיו בדבר בתי הספר, וזה הוא שגרם לשגיאות שונות. מצדי הצעתי לפני הועד מה שלך ולאחרים ידוע היה היטב עוד בטרם יצאתי מא“י, כלומר לתת תמיכה רק לביה”ס לבנות, בתנאי שחכי“ח תקבל על עצמה אחריות בעד הנהלה טובה ותסכים לתנאים ידועים בנוגע לפרוגרמא ועוד, כמו שהצעתי כל זה לפניך לפני צאתי. לצערי, הנה הועד, אע”פ שהסכים לטעמַי מדרך כלל, לא מצא די עוז בנפשו לעשות שנוים יסודיים, וכמו תמיד, נטה יותר לפשרה וקבל את הצעתי לא ביחס לביה“ס לבנות בלבד, כי אם לשני בתי הספר יחד. ובזה, כמדומה לי קלקל לגמרי את כל הענין, לפי שחכי”ח לעולם לא תסכים לתנאים כאלה, ביחס לביה“ס לבנים, בשביל תמיכה דלה של אלפַּיִם פרנק לשנה. אך בכל אופן, הנה הענין, כמו שרואה אַת, נמצא עדיין במצב של “שיחות דיפלומטיות” ואין עוד מקום ליאוש. הוחלט אז לכתוב תיכף לחכי”ח ולהשתדל לסדר את הדבר עד סוף הקיץ. כלומר עד התחלת שנת הלמודים החדשה. איני יודע אם הוציאו לפועל החלטה זו (מאודיסא אין מודיעים אותי כמעט כלום). אבל כמדומה לי, שבתי הספר מפחדים לחנם. אם חכי"ח תדחה את התנאים שהוצעו לפניה, מסופק אני מאד אם יעשה הועד את הדרוש, ואתם תמשיכו את עבודתכם, באופן שעישתם עד כה.

סלחי נא שאני כותב כה מעט ובנוסח יבש כזה ע"ד שאלה חשובה כל כך ומרגיזה אותך כל כך. פה משגיחים עלי מאד ואינם נותנים לי לעבוד יותר משעה או שתים ביום, בעוד שהרבה מכתבים עלי לכתוב, ומוכרח אני לכתוב לכל אחד מעט מאד, ככל האפשר.

למר י.ח. רבניצקי, אודיסא.

ריעטשיצא, 9 אוגוסט 900.

זה יותר מחודש ימים עבר מאז קבלתי מכתבך, ואם אחרתי בתשובתי עד כה, לא בי האשם, כי אם במה שנתאחר המו“מ ע”ד “השלח”, בנוגע לצורתו לעתיד, ואני חפצתי להודיעך החלטתנו בזה ולהציע לפניך מה שיש לי להציע, וכה דחיתי תשובתי לך מיום ליום, בחשבי, כי בעוד יום או יומים אקבל התשובה האחרונה מ“אחיאסף”, וכשנתקבלה התשובה, ראיתי, שעדיין אינה האחרונה, וצריך לכתוב עוד הפעם, – וכה נמשך הדבר עד לפני ימים אחדים. עתה אמנם כבר נגמר המו“מ בעיקרו של דבר, והחלטתנו היא לשוב ולהוציא את “השלח” פעם אחת בחודש, כאשר עד הה, בחוברות בעלות ששה גליונות, ג”כ האשר עד כה. אך בשני דברים ישתנה: א) תכנו יהיה יותר קרוב לחיי ההוה. ב) בתור הוספה נספח לו את “אוצר לשון התלמוד והמדרשים” של לוי בתרגומו של ד“ר לֶווין¹⁰…. בנוגע להשנוי הראשון, כבר רשמתי לי בדרך כלל את הפרוגרמא החדשה שעל פיה אני אומר לשנות את צורת “השלח” מבלי שיאבד את תכונתו, ואחד מן השנוים העקריים הוא: הרחבת “ההשקפה הכללית”, שתהיה באמת ראויה לשם זה. רוצה אני שתהיה מסודרת פרקים פרקים ותכלול התמצית העיקרית מכל מעשי החודש לכל ענפיהם: החיים החמריים והמדיניים, החיים הרוחניים בכל ארצות הגולה, עניני החנוך והלמוד, התנועה הלאומית וישוב א”י, חיי הספרות. ואחשוב להקדיש לה בכל חוברת כשלשה רבעי גליון (12 עמודים) בקירוב, או, אם יהיה צורך בדבר, גם גליון שלם. אבל התנאי הראשי, בשביל שתצא כהוגן, הוא שבעל “ההשקפה” ישב עמי במחיצתי ויחד נועץ תמיד על הדברים שצריך לכלול בה, ולא אהיה תלוי בכל חודש בדעת סופר היושב בעיר אחרת וכותב שם על מה שלבו חפץ, או לפעמים אינו כותב כלום. ובכן הנני פונה אליך, ידידי, בשאלה, אם תוכל ותחפוץ לקבל עליך העבודה הזאת. אילו היה לי באודיסא עוד סופר כמוך, שיש לסמוך עליו, היה יותר נכון לחלק את ההשקפה לשתים: אחת על החיים המעשיים, ואחת על החיים הספרותיים, ולמסור כל חלק לסופר מיוחד. אבל מה נעשה ועניים אנו בדעת ובאנשים, ואתה יודע כמוני, שאין בעירנו מבלעדיך איש ראוי לעבודה כזו, ועל כן עליך יהיה לכלול בהשקפתך את הכל. על הפרטים עוד נדבר, כמובן, בע"פ בשובי הביתה, אבל בעיקר הדבר צריך אני לדעת תיכף, אם נוטה אתה לקבל עליך את העבודה¹¹….

כן אודיעך, כי בשביל לחוס על בריאותי, החלטנו להוציא סך ידוע על עזרה בעבודת הרידקציא. ויש עם לבבי להציע לפניך, שתקבל עליך גם חלק ידוע מעבודת האידקציא (הקריאה הראשונה של כתבי היד, לדעת אם ראויים לטפל בהם, וחלק מן הקורספונדנציא והקורקטורא) אשר ידרוש ממך כשתים או שלש שעות ביום, לא יותר. גם על זה עוד נדבר פא"פ, אבל חפץ אני לדעת תיכף את דעתך בעיקרו של דבר.

רוצה אני גם כן לתת בכל חוברת “ביבליאוגרפיא” שלמה, כלומר רשימה שלמה מן הספרים שיצאו בעברית ובשאר לשונות בעניני היהדות, עם ביאור ומשפט קצר לכל ספר. הספרים שלא יבואו אלינו נביאם ע"פ מה שידובר על אדותם בכתבי‑עת אחרים. עבודה זו אינה קשה ביותר, ובאודיסא, בהשגחתי, יוכל לעשותה גם סופר מתחיל, אם אך יודע הוא לקרוא בלשונות הנחוצות. אולי ראוי לזה ב.? או אולי תוכל להציע לפנַי איש אחר? הודיעני נא.

ואתה, יקירי, מה שלומך? האמנם לא עלה בידך עד עתה להשתמש בימי החופש ולעזוב את העיר לפחות לחודש ימים? לא טוב הדבר! אנשים שכמותנו, המעבידים את מוחם עבודה קשה, צריכים למנוחה בקיץ כמו שצריכים למזון כל ימות השנה. ואני הגבר יודע זאת עתה ע"פ הנסיון. מנוחתי פה פעלה פעולה טובה מאד על גופי, וממילא גם על נפשי, עד כמה שהנפש תלויה בגוף….

“אזרתי כגבר חלצי” וכתבתי בשביל “הלוח” מאמר קטן בשם “מכתב אל אחיאסף (כעין הקדמה לאמת מארץ ישראל)”. מתוך השם הלא תבין בודאי מדעתך, כי אין כאן חכמה יתרה, זולתי תשובה על הטענות והתביעות שבאו עלי בעת האחרונה בכה"ע. כונתי היתה להפטר בזה מן הפולימיקא, כדי שאוכל אחרי כן, בגשתי לכתוב את “האמת” עצמה, לעסוק במנוחה בעצם הדברים, מבלי שאצטרך להכנית בה וכוחים עם אנשים שונים.

ועפשטיין יקירנו מתנהג עמי… כסופר הועד. פעם אחת ענני על מכתבי, וכשכתבתי לו שנית דברים נחוצים הנוגעים למלאכותי בארץ ישראל, לא זכיתי עוד לתשובה. ושכחים הם אנשי הועד וסופריו, כי יש לי עתה הזכות לדעת כל הנוגע לזה הרב היותר מכולם. הם יושבים איש איש על “דוכנו” – ויוצאים ידי חובתם, ואני הרעותי את באירותי וקפחתי את פרנסתי ועדיין לא הונח לי מרגזי ועמלי, – ואמנם לא יאמר להם לבם, כי שי שלי חלק ונחלה בעניני א"י, לפחות, כמוהם?….

למר ז. עפשטֵין, אודיסא.

ריעטשיצא, 14 אוגוסט 900.

שלשום בערב קבלתי הטלגרמא שלך ע“ד משלוח הפרוטוקולים ללונדון. לאשרכם קרא אסון לד”ר ב. (אביו מת עליו) והוכרח לשוב מפאריז, וללונדון לא הלך. אמרתי “לאשרכם”, כי לולא כן הלא הייתם לשחוק בעיני הבריות, בבוא הפורטוקולים ביום האחרון להקונגרס. אם חפצתם שימָצאו הפרוטוקולים בידי אני הקונגרס, הלא יכלתם לעשות העתק בעוד מועד ולשלחם לאחד הדיליגטים הקרובים אליכם יותר.

ואולם מכלל הדבר אני למד, כי עד כה לא נעשה דבר אצלכם בעינן זה. הפרוטוקולים לא נדפסו וגם לא נעתקו בשביל “יחידי סגולה”, כהחלטת הועד. כתבי העת מרבים שאון, ואתם כלא שומעים! ירא אני, כי בשובי לביתי (בעוד שנים שלשה שבועות) אהיה מוכרח לריב אתכם בחזקה, והלואי שלא יבוא הדבר בינינו לידי ריב גלוי בדפוס. כי הן לא אוכל לשתוק לעולם, וסוף סוף אהיה צריך למלאות חובתי לדעת הקהל.

ועל מכתבי מן 6 לחודש זה חשבת למותר לענות. אלו הייתי “מורשה” באחת הקהלות, המביא לקופת הועד איזו עשרות או“כ לשנה, בודאי היית ממהר להשיבני על שאלותי, מדאגה מדבר פן תחסר חלילה פרוטה. אבל עכשו שאינני “מורשה”, הנך חושב, כנראה, שאין מן ההכרח להודיעני כל מה שחפץ אני לדעת. לפי דעתי אני אמנם, יש לי רשות לדרוש מאתכם, הרב היותר מכל המורשים, להודיעני כל הדברים הנוגעים למשלחתי בא”י. אבל אתם, כנראה, חושבים אחרת…

למר י. בלקינד, יפו.

ריעטשיצא, 12 אוגוסט 900.

בהיותי בא“י סברנו על אדות הצורך לתת ב”השלח" מזמן לזמן מאמרים בדבר חקירת א“י. והנני להודיעך בזה, כי “השלח” ישוב לצאת מן נובמבר הבא, ואבקשך להודיעני, אם תוכל לקבל עליך את העבודה הזאת. הלא עסוק אתה כעת בענינים האלה, לרגלי החבור הרוסי בשביל הועד. אין מן הצורך להאירך ע”ד תכונות מאמרים כאלה לרוח “השלח”, כי הלא דברנו על זה פא"פ (אגב אזכירך מה שדברנו על אדות המאמר שבא במה“ע “פאלעסט. עקספלאָריישן פאָנד” ע”ד תכונת הסוריים). הואילה נא להשיבני בהקדם דבר ברור….

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

איעטשיצא, 12 אוגוסט 900.

יקרתך מן 30 יולי קבלתי במועדה, ואיני צריך לאמור לך, עד כמה יקרו לי דבריך ועד כמה שמחתי בראותי, כי למרות השנאה וההתחרות המקיפות אותי מכל עברים, עוד אנשים שכמותך נאמנים בבריתי ועוד יש לי רעים אהובים העומדים לימיני לעת הצורך. בעיקר הדבר אוכל להבטיחך, ידידי כי כל אותה הכנופיא עם שאונה והמונה אינה עושָׂה עלי שום רושם ורק על זה לבי דוי, כי, כמו שרואה אני ע“פ סימנים מובהקים, כל טרחי ועמלי במסעַי בא”י לא יביא תועלת. לשוא השתדלתי לירד לעומקם של דברים ולאסוף מספרים ומעשים שיוכיחו אמתות המצב ומה שצריך לעשות לעתיד. כבר עתה הולכת ומתחזקת האגיטציא נגדי ונגד מה שעתיד אני לאמור, באופן שדעת הקהל כבר עומדת מוכנת ומזומנת להשליך אחור את דעותי והצעותי, וגם הועד שלנו באודיסא, כאשר כבר נוכחתי, אינו נוטה למה שהצעתי לפניו. אבל, כמובן, אני אעשה את שלי, וכאשר יחל “השלח” לצאת שנית, אציע את תוצאות מסעַי לפני הקהל, אע"פ שאין לי תקוה למצוא אזנים קשובות.

ועתה אבשרך, ידידי, כי מן נובמבר הבא ישוב “השלח” לצאת ובעוד שני שבועות אני יוצא מפה לביתי (או אולי אסור תחלה לוורשא) לשוב לעובדתי. כי עוד רבה ההכנה הדרושה, באשר אמתחתי כמעט ריקה. ממילא מובן, כי חפץ אני מאד לדעת השקפתך על דבר “חלק הפובליציסטיקא”, במה הוא צריך שנוי לפי דעתך, ואבקשך לבאר לי דבריך, כהבטחתך…. גם דעתי היא, כי צריך “השלח” לשנוים שונים בפרוגרמא שלו, בשביל לקרבו לצרכי החיים ההוים, וכבר רשמתי לי איזו דברים בנוגע לזה. אבל, כמובן, יקרה לי דעת חכם ובעל נסיון כמוך, ואחפוץ לשמוע מה בפיך בטרם אחליט דבר.

ומה תתל לי לחוברות הראשונות? האמן לי, כי ידאב לבי מאד, בהיותי מוכרח לפנות אליך בשאלה זו בעת מנוחתך, ואני הלא ידעתי נפש הסופר הדורשת מנוחה, ומה גם סופר כמוך, העובד כל השנה עבודה מרובה ביותר. אבל מה אעשה, ואתה ידעת, כי לא יצויר “השלח” בלי עזרתך….

אם אולי תראה במקרה את איטצקובסקי, אל נא תגיד לו לע“ע ע”ד התחדשות “השלח”, כי ב“אחיאסף” נוטים להדפיסו להבא בקרַקא, מפני שגם בלא זה יש להם מו“מ עם המדפיס שם (ע“ד ה”יוד"). וגם שלחו לי הערכה, שעל פיה נראה באמת, כי בקרַקא תעלה ההדפסה בזול יותר הרבה. כשאני לעצמי אמנם אין דעתי נוחה מזה, כי יראתי פן יאבד עי”ז ההדור החיצוני. אבל לא אוכל לעמוד על דעתי בדבר כזה שיש בו דררא דממונא, ומה דם כי לעתיד יהיו הם (געלי “אחיאסף”) הנושאים ונותנים עם המדפיס, ולא אני (כך החלטנו, כדי להקל מעלי העבודה). לע"ע עוד לא הוברר הדבר כראוי, ובימים האלה יהיה אחד מהם בקרַקא, ואז נבוא לידי החלטה….

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, ברלין.

ריעטשיצא, 13 אוגוסט 900.

אגרתך קבלתי, ותודה לך על ברכתך.

מבן אביגדור לא קבלתי שום ספר מספריך. רק ה' ח. ד. הורוויץ, בהיותו פה לפני איזו שבועות, נתן לי ארבעה ספרים (על אם הדרך, ערכין, על הפרק, נמושות). רבים מן המאמרים ידועים לי אמנם מכבר, ובכל זאת יכול להיות, שאדבר עליהם בעצמי ב“השלח”.

בהיותי בברלין, שאלתי ממך את מחברתו של מוצקין ע“ד מסעו לא”י. אל נא תתמה על כי לא השיבותיה לך עד כה. הן לא גמרתי עוד את חשבונותי עם הענין הזה ועתיד אני לכתוב ב“השלח” “אמת מארץ ישראל”. ועל כן הנני מוצא לנחוץ להשאיר עוד המחברת בידי איזה זמן, אולי יהיה לי צורך בה, בגתי אל המלאכה לכתוב ע“ד שאלות א”י. וכאשר אגמור מאמרי על ענין זה אחזיר לך את שלך….

למר ל. סַקֶר, אודיסא.

(תרגום מרוסית)

ריעטשיצא, 31 אוגוסט 900.

מודה אני, שהצעתך נראית לי מאד. צריך הייתי באמת להציע, לפחות, פעם אחת בלשון רוסית את השקפותי על שאלת היהודים בדרך קצרה וברורה. אבל האסון הוא, שבעד מנוחתי עתה יהיה עלי לשלם בעבודה כפלים במהרה בקרוב. “השלח” שלי עתיד להתחדש בנובמבר, ואמתחתי עודנה ריקה כמעט. מלבד זה עוד יהיה לי עמל רב בעניני ארץ ישראל. ועל כן אינני מוצא לאפשר לתת לך הבטחה מוחלטת, שאשלח לך מאמר לאיזה זמן קבוע, אם כי, כאמור, הצעתך, כשהיא לעצמה, נראית בעיני, ואם אך תהיה יכולת בידי, אוציאנה אל הפועל.

מאת רבי שמעון¹² תקבל, כמדומה לי, תשובה דומה לזו בקירוב. מלבד זה היינו אנחנו שנינו חפצים להכיר יותר את התכונה היסודית של מאספך ואת רשימת המשתתפים בו, כמו שהיו נוהגים “יקירי ירושלים”, שלא היו משתתפים בסעודה עד שידעו “מי מיסב עמהם” (כך מעיד התלמוד). ואולם, מאחר שאינני מקבל עדיין את ה“הזמנה” בהחלט, איני חושב לנחוץ לבקש ממך, שתשלח לי את הידיעות האלה כבר עתה בכתב. עוד יהיה לנו זמן לדבר על זה באודיסא, לכשאשוב שמה בעוד שנים שלשה שבועות.

למר ה. רייזין, נויורק.

ריעטשיצא, 14 אוגוסט 900.

….. הודעת “העולם” ע“ד הוצאת “השלח” אחת בשבוע – בדותא היא. אמנם היתה אצלנו מחשבה להוציאו מעתה פעמַים בחדש, אך גם זו נדחתה לע”ע, ו“השלח” ישאר כמקודם מכ"ע חדשי.

תודה לך על מה שהודעתני בדבר האֶנציקלופידיא. הענין הזה קרוב מאד אל לבי. כי לפני איזו שנים הייתי עסוק בהכנות להוצאת אנציקלופידיא יהודית בלשון עברית ( אם גם בצורה אחרת), ולולא הקנאה והשנאה השולטות בספרותנו, היה הדבר קרוב לצאת לפעולה. אם אוצה אתה לדעת פרטי הדבר, תמצאם ב“על פרשת דרכים”, במאמרים: “על דבר אוצר היהדות בלשון עברית”. – אנכי לא נקראתי "לעבוד בהאנציקלופידיא, אך לוּ גם נקראתי, לא הייתי יכול עתה לעשות זאת. כי הבטלה שאני שקוע בה עתה תחייבני לעבוד בחורף הבא כפלים בעניני “השלח” וצרכי הכלל שאני משתתף בהם, ולא תהיה לי שעה פנויה לעבודות צדדיות…

זכורני, כי כתבת לי פעם אחת ע"ד סופר צעיר באמריקא, הראוי להשתתף בעבודת “השלח”. איני זוכר עתה את שמו. אם יש את לבבו לנסות ידו בזה, אשמח מאד. סוף סוף אמריקא היא מרכז היהדות לעתיד לבוא, ונעים לראות בהתעורר שם כחות עלומים לעבוד עמנו עבודת ספרותנו.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

ריעטשעשיצא, 26 אוגוסט 900.

יקרתך מן 11 קבלתי לפני איזו ימים ואודך מאד על כל אשר השמעתני ועל הבטחתך לשלוח לי מאמר לחוברת הראשונה….

דבריך על אדות “השלח” צדקו בעיקרם. אבל מי כמוך יודע, כי לא בי האשם שאין “השלח” שלם ביחס אל החיים ההוים. כמה פעמים דברנו על זה, וכמה נסיונות עשיתי כבר, במסרי לסופרים שונים גם את “ההשקפה הכללית” וגם שאר דברים המתיחסים לזה, – ומה אעשה אם אין אנשים שימלאו את החסרון הזה כדבעי? בעת האחרונה באה מחשבה בלבי לכתוב בעצמי את “ההשקפה”. אבל איני יכול להחליט זאת, מפני שעל פי מנהגי ותכונת נפשי, ידעתי מראש, שהעבודה הזאת תגזול מאתי על עתיתי הפנויות, ולא ישאר לי זמן לכתוב על ענינים אחרים. ואולם בכל זאת יש לי תקוה, כי מעתה יתוקן המעוות הזה במדה נכונה. אגב אזכירך כמו כן, כי מאמריך “קהלות יעקב” ו“מן המערב” מתיחסים לחלק זה, והנני מקוה, שלא תשכח לשלוח לי איזו מאמרים משני המינים במשך השנה….

לד"ר ד. ניימרק, רקוניטץ.

ריעטשעצא, 26 אוגוסט 900.

הוספתך הקטנה למכתבו של ד“ו מַלטר ע”ד “החקירה בהלכה” אינה מובנת לי כל צרכה. אך לא אמצא לנכון “לפלפל בהלכה” על יסוד דברים סתומים שלא ידעתי מהותם. תחת זה אשאלך להודיעני נא, אם ומתי יש בדעתך לשלוח לי את המאמר “על דבר ערך החקירה בההלכה”, ואם ומתיי תאמר לשלוח החקירה עצמה, למרות הספק שבלבך. רוצה הייתי כמו כן: שתשוב לעבודתך ע“ד “שאלת הבחירה”. כי לא לכבוד הוא לא לך ולא ל”השלח" שתשאר העבודה החשובה הזאת בלי “סוף”. אם יש בדעתך לעשות זאת, הודיעני נא, מתי אקבל את ה“המשך” הראשון.

ובנוגע לההצעה אשר אמרתי במכתבי הקודם, לא אוכל עוד אמנם להודיעך דברים באורים, כי עדיין לא נפתרו כל שאלות “השלח”, שבהן תלוים פרטים רבים. אבל בכלל חפץ הייתי לדעת, אם יש לך פנאי ורצון לעבוד עמי בתמידות במחלקת הפובליציסטיקא. אם קורא אתה בקביעות כה“ע לישראל בלשון אשכנז, צרפת ואנגליא הייתי מציע לפניך לכתוב אחת בחודש או אחת לשני חדשים השקפה כללית על החיים המערביים כפי שהם מתגלים בפרי הספרות. ואם יוצא אתה ידי חובתך רק בקריאת כה”ע האשכנזים בלבד, אולי תסכים לכתוב לעתים בלתי קבועות מאמרים פובליציסטיים ע“ד “היהודים והיהדות בארצות אוסטריא”, שבהם תתאר חיי הקהלות, החמריים והרוחניים, דרכי החנוך, התנועה הלאומית וכו', כעין אותם המאמרים שאני מדפיס לפעמים ע”ד “היהודים והיהדות באמריקא”. מלבד זאת אקבל בחפץ לב גם מאמרים אחרים ע"ד שאלות כלליות שונות ( לאו דוקא כיוניות) מחיי עמנו, כי החלטתי להרחיב מעתה את החלק הפובליציסטי.

מנוגע למאמרי ברואת, עלי להודיעך, כי החלטתי לתת “ביבליוגאפיא” יותר מפורטת ושלמה, ובשביל ה צריך יהיה לקצר כל רצנזיא ככל האפשר (עד עמוד אחר או שנים), כדי שיהיה מקום בכל חוברת למשפט ספרים שונים. זולתי במקום שהספר מצד עצמו ראוי לפרסום גדול ולהיות נושא למאמר מיוחד, – אז אין לדבר שיעור, המאמר על אדותיו לא ב“ביבליוגרפיא”, כי אם כעינן בפני עצמו. ממילא מובן, שאינני מדבר בספרים עברים בלבד, כי אם בכל ספר הנוגע ליהדות בכל לשון…

לד"ר ה. מַלטר, רקוניטץ.

ריעטשיצא, 26 אוגוסט 900.

יקרתך מן 15 קבלתי לפני ימים אחדים ואודך מאד על דבריך הטובים ועל הבטחתך לעבוד עמי כפי יכלתך. הנני חושב את הבטחתך בדבר ההשקפה על “חכמת ישראל” אחת לשלשה חדשים כודאי גמור, ואינני מסופק, שתמלא דבריך, אף אם יהיה קשה עליך מעט. אל נא תשכח, מה מעטים הם הסופרים שיוכל “השלח” להבנות מהם. ואם כל אחד מהם יתנצל בזה, שטרוד הוא בעבודות אחרות, לא יוכל “השלח” להתקיים אפילו שנה אחת, אם לא שאעשנו “עסק” של פטפוטים, כשאר בה"ע שלנו. אבל אני אבחר לו מיתה יפה מחיים ש לבושה כאלה. – ומה טוב היה אלו יכלת לשלוח ההשקפה הראשונה בהקדם.

גם מאמרי בקורת בודאי תשלח מעת לעת, ביחוד על ספרים אנגליים, שאינם שכיחים בארצותינו ולא יבוקרו ע"י סופרים רוסיים או אשכנזיים….

אקוה כי סוף סוף תתרגל במקומך החדש ותהיה לברכה בקרב אחינו בארץ החדשה, אשר סוף סוף שם יהיה מרכז גדול לַיהודים וגם לַיהדות בזמן קרוב¹³.

מאחר שעובד אתה ברידקציא של האֶנציקלופידיא לַיהדות, אבקשך להודיעני מה דעתך עליה: היש לה איזה ערך מדעי קיים, או אינה אלא “מלאכה אמריקנית” שנעשית בשאון וריקלַמא יותר מכפי שויה, ואם באמת יש תקוה שתצא כולה עד גמירא.

למר י. קלוזנר, וורשא.

ריעטשיצא, 27 אוגוסט 900.

אתמול קבלתי מכתבך מן כ"ט אב ואודך מקרב לבי על דבריך הטובים, וגם על ההפלגות היתרות שבהם, בדעתי כי גם אלה נאמרו בכונה רצויה: לחזק את לבי בעת שרבים קמים עלי. אך אל נא תדאג לי, ידידי! כל השאון הזה אינו בעיני אלא כשאון הזבובים הללו הסובבים אותי ברגע זה ועוקצים את ידי האוחזת בעט. לפרקים אמנם מוכרח אני להניף ידי ולגרשם, אבל את עבודתי איני מפסיק בשביל זה, ובלבי אחשוב: הנח להם וכלו מאליהם כעבור “חום הקיץ”…

תודה לך על מחברתך הרוסית ששלחת לי. עברתי עליה בסקירה כוללת (פה ק"ק ריעטשעצא אין אנו נוהגים לקרוא ספרים בעיון) ומצאתיה טובה מאד להפצת דעת ספרותנו בין עמי‑הארץ שלנו הנקראים “אינטליגֶנציא”. אך עוד יותר טובה היתה, אלו לא השתדלת לעשות “מלאכה שלמה " והיית ממעט ב”הזכרת נשמות“, שאינן מוסיפות הרבה על התמונה הכללית. זו היא גם דעת מר דובנאוו, היושב אתנו פה. ואולם הוא מוצא, כי מאמרך ב”ווּאָסחאָד" (ע"ד הציונות הרוחנית) יפה הימנה, כן בסגנון וכן בקשא ההגיוני. ומה שאני מוצא, בנוגע למאמרך זה, אגיד לך בקרוב פא“פ. כי מחר או למחרתו הנני יוצא מפה לוורשא ואתמהמה שם עד ליום א' או ב' שבוע הבא. אקוה, כי תבוא העירה ליום אחד מן הימים ההם, בשביל להתראות אתי ולדבר “על הכל”, וביחוד ע”ד עבודתך ב“השלח”, אשר באמת תהיה נחוצה לי מאד. כמובן, לא אדרוש ממך, ש“תעזוב את גמר למודך” (איך בא בלבך רעיון זר כזה?) בשביל “השלח”, אבל התאמצות ידועה להיות לי לעזר אדרוש ואדרוש גם ממך וגם מעוד סופרים יחידים שנתתי עיני בהם. וזה מפני שלעתיד אני אומר לשנות דרכי ביחס אל “הסופרים החדשים” הנוצצים ונובלים. עד כה הייתי נוהג, שכשבא לידי מאמר מאיש בלתי נודע, אם אך מצאתי בו איזה רעיון ראוי להשמע, אף אם בצורה פחותה ובהעדר טעם וכשרון, הייתי מתיגע הרבה לשנות צורתו ולשכללו עד שיהיה ראוי לבוא בדפוס. חשבתי, כי בזה אבא תועלת לספרותנו, אבל הנסיון הורני, כי שגיתי, בדרך הזה נתתי “תעודת מסע” ספרותית לאנשים שונים חסרי דעה או טעם, המתהלכים עתיה בספרותנו ברחבה, כ“בעלי בתים”, ומולי“ם שונים מדפיסים מעשי ידיהם של אלו, מבלי לעמול בתקונם, על סמם מה שנדפס שמם ב”השלח“, ואינם יודעים, כמה יגיעות יגעתי עד שעשיתי ממאמריהם איזה דבר של צורה. לעתיד לא אעשה כן, ועי”ז יחסר לי אותו החומר המקרי, שהיה “השלח” נזון ממנו במדה הגונה, ואצטרך איפוא יותר מאשר עד כה לעזר תמידי של חבר סופרים מומחים. סופרים כאלו יש לנו, אם גם לא במספר רב, ורק ברצונם הטוב תלוי הדבר, שיוכל “השלח” להתקיים ולהתפתח בדרך הרצויה, מבלי שאצטרך לאבד כחי בביראתיש מאין. כבר באתי בדברים עם אחדים מהם, ולעת עתה הכל מבטיחים. אך כבר למדני הנסיון, שאין לסמוך הרבה על הבטחות סופרי ישראל. נחיה ונראה.

ובכן הלא נתראה בעוד ימים אחדים, וע"כ אחשוב למותר להרבות עוד דברים.

למר מרדכי בן הלל הכהן, ריעטשיצא.

אודיסא, 6 ספטמבר 900.

מתוך ארגותי הקצרות לבתי ידעת בודאי, איך עברו עלי שלשת הימים אשר ישבתי בוורשא, וכי ברחתי משך ביום ג', למען הפטר מן השאון והמהומה אשר סבוני…

בוורשא התיעצנו הרבה ע"ד “השלח” וסוף סוף החלטנו…. להוציא את השלח לא מנובמבר, כי אם מינואר. ההחלטה הזאת סבתה במה שראיתי בוורשא, כי הרבה הכנות חסרות עוד, ואי אפשר לגמור הכל בזמן קצר….

בוורשא ראיתי את ד“ר לֶווין והבטיח לי לכתוב את המאמר על דבר סולוביוב וגם מאמר קצר ע”ד הקונגרס. עתה, בהיות לו עוד זמן רב, אקוה שיעמוד בדבורו.

גם הוא וגם שאר אנשי הקונגרס שראיתי בוורשא אינם שבעי רצון מן הקונגרס הזה, ורובם חושבים אותו כמעט למפלה של ה“הרצליסמוס”.

בדבר עניני א“י לא הספקתי עוד לחקור ולדרוש כל הפרטים, אבל בכלל כבר ידעתי, כי סגירת בה”ס סבתה היא זו שראינו מרחוק: הועד לא כתב לחכי“ח, וזאת האחרונה, בהודע לה מתוך מכתבי המורים ביפו, כי הועד החליט לסגור בה”ס ולה לא הודיע, חשבה לה זאת לעלבון וצותה לסגור. עתה בא הועד עוד הפעם בדברים עם חכי“ח ומשתדל לתקן הדבר. לע”ע לא נודע עוד מה אחרית המשא ומתן….

למר ש. דובנאוו, ריעטשיצא.

אודיסא, 6 ספטמבר 900.

אחר שלשת ימי המהומה בוורשא שבתי לביתי ביום ה' שעבר, ואת העונג אשר חכה לי פה הלא תדע…. ותבין איפוא מדעתך, כמה רחוק אני עוד מן המנוחה אשר קויתי לה. לע“ע עוד לא נגשתי לשום עבודה, כי לבי בל עמי. ארוה, כי בעוד ימים אחדים אתגבר על הכל ואתחיל לעבוד. יש לי אמנם עתה זמן יותר מאשר חשבתי מראש, כי החלטנו בוורשא (מסבות שונות) להוצא את “השלח” רק מינואר. אבל גם לזה עלי להתחיל בעבודה בקרוב, כדי שלא אצטרך לעבוד אח”כ יתר על המדה. הנסיון הראשון בוורשא הורני, כי העבודה מתשת כחי מאד, ועלי להזהר, שלא להוציא בבת אחת כל מה שהבאתי אתי מריעטשעצא.

ממיודעינו פה ראיתי לע"ע רק אחד: את רבניצקי. רבי מנדלי עודנו שואף רוח במסבות פרטרבורג….

ועתה, ידידי, בקשה אחת קטנה יש לי אליך: בוורשא החזרתי לאנשי “אחיאסף” את התרגום הרוסי ממאמרַי ובארתי להם את הדבר כמו. והנה נודע לי, כי המעתיק כבר קבל סך הגון, וגם אדם קשה הוא מאד ולא בנקל אפשר לפרטרו. הוא חושב עצמו למומחה גדול ואינו רוצה להאמין, שתרגומו לא עלה יפה, כי מי כמהו “מבין” בסגנון הרוסי…. רק אתה לבדך נחשבת בעיניו כמומחה בנוגע אל הסגנון הרוסי, ואם יוכח, כי גם אתה לא תאמר לפעלו טוב – יאמין. ובכן הנני מבקשך, שתאבה בטובך לכתוב לי (או עוד יותר טוב – בתמונת מכתב אל אחיאסף ) את דעתך ע"ד התרגום הזה, למען נוכל להראות לו להמעתיק, וישתדל, לפחות, לתקן בעצמו או על ידי אחרים. כי בלעדי מכתב כזה לא יאמין לדברינו. ואקוה שלא תמנע מלמלאות בקשתי זאת.

ופה החום עודנו גדול…. שבה איפוא בסתר היער כמה שתוכל עוד.

למר מרדכי בן הלל הכהן, הומיל.

אודיסא, 19 ספטמבר 900.

מכתבך ע“י בתי קבלתי, ותודתי לך על דבריך הנעימים. בימים האחרונים הייתי טרוד מאד, כן בדבר אחותי (ת"ל מצבה הוטב הרבה) וכן בהבאת סדרים בחדר עבודתי, כי לרגלי הטלטול מדירה לדירה באה ערבוביא בספרי ובכל הכתבים, באופן שלא יכלתי לגשת לשום עבודה עד השיבי את הסדרים. ולא די בזה, והנה גם הדפסת הפרוטוקולים ע”ד מסעי לא“י אוכלת הרבה משעותי בכל יום. כי, כמו שידעת, אי אפשר בשום אופן להוציאם כמו שהם, והננו עמלים בתקונם כפי היכולת. כל אלה כאחד הפריעוני מעבודתי, ולא עשיתי מאומה בדבר “השלח” וגם לא נגשתי עוד לכתוב את מאמרַי ע”ד א“י. אבל עתה הנני שב לעבודת ואקוה להתחיל גם בכתיבת מאמרַי (כלומר בסדור החומר לזה) תיכף אחר ר”ה.

את סוף “דירונדא” אבקשך לשלוח לי תיכף, כי יותר טוב שאקראהו במתינות בעוד מועד, ואולי יהיה לי מה להעיר ונצטרך לבוא במו"מ על זה. ובדבר “בתוך עמי” (האמנם כבר גמרת בהחלט להשאיר שם זה?¹⁴), הנה יש לך עוד זמן הרבה. המאמר הראשון צריך שיהיה בידי בסוף נובמבר, ועד אז הלא תוכל עוד לחשב דרכך ולהוציא מתחת ידך דבר מתוקן כראוי.

כידוע לך, יכתבו ב“השלח” על הקונגרס שני סופרים: ד"ר לווין וגיסך. אחשוב, כי גם לווינסקי יגע בזה בפוליטון הראשון שלו (הוא אינו עתה פה, ועדיין לא דברתי אתו). לכן יותר טוב, כמדומה לי, שאתה תא תרבה דברים על עצם הקונגרס, ותחת זה תתבונן על הרושם שעשה “בתוך עמך”….

למר א. לוברסקי, קרלסבד.

אודיסא, 21 ספטמבר 900.

…. מפה אין כל חדש להודיעך. כבר הבאתי צוארי בעול העבודות השונות המוטלות עלי, ויהי לי היום למלאכת “השלח” והלילה לעבודת הצבור, וכמעט לא עבר עלי עוד לילה בלי “ישיבה” מיום בואי הלום ועד עתה. אם יספיק כחי לכל זה – לא אדע עוד.

…. אשתי כמעט בריאה, ומעט ה“עצבים” המציקים לה לפעמים – מי ישים לב לכמו אלה בדור הזה?

למר נ. מ. מ. קיוב.

אודיסא, 21 ספטמבר 900.

“גדולי אוה”ע" רבים הם בכל מקצוע, ועל הרוב חפשים הם מדאגות פרטיות ועובדים עבודה רק לפי מדת כחם, ועל כן יש להם יכולת להקדיש לפעמים שעה פנויה לצרכי יחידים. מה שאין כן בישראל. אצלנו מי שמכניס עצמו בצרכי הכלל מטילים עליו משא לעיפה – באין אנשים די צרכינו – והוא רובץ תחת משאו. אין לי יכולת אפילו להשגיח כראוי על חנוך בני, ומכתבים לעשרות מונחים תמיד לפני ומחכים לתשובה, ועבודתי בכלל רבה מכפי כחי. לכן לא אוכל “להשתעשע” בדברים עם אנשים צעירים הפונים אלי רק בשביל להחליף מכתבים בלי תוכן מוגבל. זמני יקר יותר מדי, ולא אוכל לבזבזו על דברים כאלה. ובכן אבקשך לבל תטרידני בדברים שאין בהם צורך. אם יש לך איזו בקשה ברורה שאוכל לעשותה, הודיעני, ואם לא, אין מן הראוי שתגזול את זמני, ואל תחכה לתשובה.

למר א. ז. רבינוביטש, פולטבא.

אודיסא, 21 ספטמבר 900.

צר לי כי לא אוכל להשתמש בספורך “אקוסטה”, והנני משיבו לך היום בתכריך מיוחד. נושא כזה, הנוקב ויורד עד עמקי החיים וההיסטוריא, אי אפשר לפטרו באיזו טירַדות כלליות ושטחיות, שאין בהן לא נתוח הרעיונות ולא ציור ההרגשות במדה הדרושה. מלבד זאת, הרשית לך לשנות את המציאות ההיסטורית באופן בלתי ראוי. למשל, בבוא אקוסטה לאמשטרדם, קרוב לשנת ש“פ, לא היה עוד ר' שאול מוטרה הרב הראשון. אקוסטה מת לכל הדעות לפני שנת ת”ח, ור' מנשה בן ישראל הלך לאנגליא רק בשנת תט“ו. לפי זה לא יכול ר' מנשה לדבר לפני אקוסטה ע”ד רדיפות הקוזקים ונסיעתו לאנגליא, ואקוסטה לא יכול לחזור בתשובה בסבת דרשת ר' מנשה לפניו על הרדיפות האלה. גם היה אקוסטה בחרם שתי פעמים וחזר בתשובה שתי פעמים. ועוד כאלה.

תודה לך על דרשך לשלומי. שבתי הביתה באמונה שלמה, כי מעתה אוכל לעבוד עבודה כמקדם. אך כמדומה לי, שהנני מתחיל להרגיש עוד הפעם סימני ליאות. נחיה ונראה. – הפרעות לא הגיעו אל ביתי.

למר יהושע אייזנשטדט, יפו.

אודיסא, 26 ספטמבר 900.

בשובי הלום מריעטשעצא לפני שלושה שבועות, מצאתי את מכתבך (כי בעת האחרונה לשבתי שם קשרו עלי קשר ביתי ולא שלחו לי המכתבים שהגיעו לפה על שמי, שלא להטרידני), ואח“כ הגיעני גם מכתבך האחרון הן י”ג אלול, תודתי לך על טרחתך להודיעני מכל אשר אתכם. אך אל נא תבקש ממני, שאשלם לך כגמולך ואכתוב לך על הכל בפרטות. בריאותי אמנם הוטבה הרבה, ויש עתה בכחי לעבוד איזו שעות בכל יום. אך לעומת זאת רבה עלי העבודה מאד, כן עבודת “השלח” (אשר יתחיל לצאת מראשית 1901) וכן עבודתי הספרותית (נגשתי כבר לסדור החומר אשר אספתי בא“י, ובדעתי לכתוב איזו מאמרים על עניני א”י בשביל “השלח”, שבהם אמלא מה שחסרתי בההרצאה לפני הועד בע"פ), וגם עבודת הועד תטרידני עתה הרבה. ובכן אשיבך רק בקצרה על הענינים היותר חשובים:

א. בטרם יגיעך מכתבי כבר תדע מה שהוחלו בדבר בתי הספר ביפו. ההר הוליד עכבר מכוער מאד. ולולא היה הדבר מעציב כל כך, הייתי ממלא שחוק פי על הקומידיא הזאת. מה יאמרו עתה הצעקנים שלכם? הלא בגללם ובסבת צעקתם המרה (שהטילה אימה על הועד שלנו, שאינו מצטיין באומץ לב) יצא העגל הזה. כי החליט הועד לפתוח בתי הספר ויהי מה, ולא היתה לו דרך אחרת לפתיחתם, זולתי למסרם לחכי"ח לעשות בהם (בשניהם!) כרצונה, והוא, הועד, ישא אחריות ההוצאות עליו!

קרוב לזה יצא גם בדבר הפועלים, שמסר הועד לה' ברבש להשתדל בפריז, בהיותו שם ממילא על דרכו מלונדון, מבלי שים לב, כי אז לא היתה העת מוכשרת לזה, בהיות גם הנדיב וגם שאר חברי יק“א זה בכה וזה בכה, ובפריז אין איש. והנה עתה באו שמה צירי הפועלים על פי מכתבי (כי נסמכתי על מה שהסכים הועד להצעתי זאת בשובי מא"י ולא ידעתי כלל את מעשהו במסירת הענין לה' ברבש), והועד חכה עד הימים האחרונים לשיבת ה' ברב”ש, ועתה בשובו, החליט אמנם הועד, שצריך לשלוח ציר שנית, אך בין כה נודע הדבר, כי ישיבת יק"א תהיה ביום א' הבא, ולא תספיק עוד השעה לשלוח את הציר שיבוא בזמן הדרוש!

כך הם מעשי הועד בכל: חפזון ושטחיות! באופן שאי אפשר לדעת היום מה יעשה פתאום מחר. כבר קצתי בכל זאת ורואה אני, שאין ביכלתי להביא תועלת (כנראה, גם כל העבודה שעבדתי בא"י היתה לשוא ולא תביא כל תועלת), והנני חושב הרבה ע"ד התפטרותי.

ב. שמע נא, יקירי! רואה אני, כי מעט מעט הנך שב לשיטה הישנה: מחבר פרויֶיקטים גדולים וחולם חלומות שסופם להפתר לרעה, כאלו בכדי בלינו יחד כל אותם הימים. לא טוב הדבר. אלו הייתי פה בעת שנתקבל הפרויֶיקט שלך ע"ד “ארטוף”, הייתי מתנגד לו בכל כחי (הלא ידעת השקפתי על “שכלולים” כאלה!), ואתה עוד מבקש ממני שאסייע לך להוציא מידי הועד גם איזו אלפים פרנק “מלואים”! – גם “אגודת החנוך” – מה שם אקרא לה? האמנם עוד לא יספיק לך כל הנסיון ולא די לך בכל החורבות הרבות, שארית המגדלים הפורחים באויר שבנינו לפנים, – כי תבוא עוד להוסיף עליהם?

ג. הספור אשר אמרת שלח ואקראהו. כי על פי דבריך המעטים לא אוכל לשפוט לא על טיבו הספרותי ולא על יחוסו להמעשים והאנשים…

הידעת מפני מה נסגרו בתי הספר ע“י חכי”ח? הועד שלנו שכח להודיע לחכי“ח מה שהחליט ע”ד בה“ס. וכשקבלה חכי”ח הידיעה מיפו, חרה לה מאד על העדר הנימוס, שהועד שולח פקודותיו לבה“ס מבלי להודיע לה, ומפני זה החליטה לסגור בה”ס וגם כתבה לועדנו מכתב מלא מרירות על הנהגתו זאת. האין כל זה חומר לקומידיא?

לצירי ועד הפועלים שבארץ ישראל, פריז (על שם מר א. חרלפ)

אודיסא, 26 ספטמבר 900.

את מכתבכם מן כ"ד אלול וגם העתק הטלגרמות ששלחתם על שם הועד קבלתי וגם עשיתי כל מה שהיה בכחי לעורר את הועד, שיעשה לטובתכם דבר ממשי. אבל, לצערי הגדול, נסתבכו הדברים, וכמו שתדעו מתוך מכתב הועד עצמו, לא הושגה המטרה. והנני להודיעכם בזה דברים כהויתם:

בשבתי כל ימי הקיץ הרחק מזה, לא ידעתי כמעט מאומה ממעשי הועד פה, כי לא הודיעוני. אך בשובי לפני זמן מועט לביתי, נודע לי, כי תחת לחכות עד זמן הישיבה של יק“א ולשלוח אז ציר לפריז ביחד עם צירי הפועלים – כמו שהצעתי לפני הועד בשובי מא”י והסכים לי – תחת זאת מלא הועד את ידי אחד מחבריו, ה' ברב“ש, שעל דרכו מלונדון יסור לפריז וישתדל שם לטובת הפועלים בתור מורשה מטעם הועד. מסבה זו, בקבלנו את הידיעה, כי שלחו הפועלים צירים לפריז, היה הועד במבוכה ולא ידע מה לעשות הפעם, אחר כי ה' ברב”ש התמהמה בערים שונות ולא היה עוד אז באודיסא, וכמובן, כל זמן שלא שמענו מפיו, מה היו מעשיו בפריז, לא יכלנו להחליט דבר, אם לשוב ולשלוח ציר אחר או לחדול. אז שלח לכם הועד טלגרמא לאמור: “מחכים אנו לברב”ש. תשובה מוחלות ביום הראשון“. ואמנם בא ה' ברב”ש הלום ערב שבת ועבר, ובמוצ“ש היתה ישיבת הועד, ושמענו מפי ה' ברב”ש מה שעלתה בידו לעשות בפריז, ולא נחה דעתנו בזה, כי הוא ראה שם רק את ה' מאירסון ועוד אחד מחביר ועד יק“א. ה' מאירסון אמנם הבטיחהו לדאג להפועלים עד מקום שידו מגעת, לתת להם עבודה כפי היכולת וכו', אבל אחדים מאתנו מצאו, כי כל ההבטחות האלה אינן מספיקות וכי העיקר הוא לקבוע גם בלב הנדיב וגם בלב חברי יק”א את ההכרה, כי הפועלים יש להם זכות מוסרית, שידאגו לעתידותיהם לא פחות משדואגים להאכרים, וכי כל מה שיעָשה לטובתם אינו רשות אלא חובה. ועל כן, אחרי שה' ברב“ש לא ראה לא את הנדיב ולא שאר חברי יק”א, דרשנו מאת הועד, שישוב וישלח עתה ציר אחר, אשר יעמול להשיג את המטרה הנזכרת ביחד עם צירי הפועלים. ואחר וכוחים ארוכים, הצלחנו להטות לב הועד לדעתנו, והוחלט לשלוח עתה ציר שני ולהודיעכם זאת ע“י טלגרמא, ויחד עם זה לשאול אתכם, מתי תהיה ישיבת יק”א, למען ידע הציר, מתי עליו לצאת לדרכו. והנה קבלנו ביום הראשון לר“ה את תשובתכם, כי הישיבה תהיה ביום 30 ספטמבר, כלומר ביום א' הבא. הידיעה הזאת בטלה את כל החלטותינו ומחשבותינו, כי אין שום יכולת עוד להשיג תעודת מסע ולבוא לפריז ליום המיועד. ואף אם אפשר היה לבוא בו ביום, אין בזה כל תועלת. כי הציר אשר יבוא צריך היה לראות לפני הישיבה את פני הנדיב וגם את פני חברי הועד כל אחד לבדו, ואיך ישיג זאת איש זר ביום אחד? לכן התיעצתי עם אחדים מחברינו פה והחלטנו לבקש את ראש ועדנו, ה' גרינברג, ילך הוא עצמו היום לפריז. כי לו יש תעודת מסע שנתית לחו”ל, וגם בהיותו ידוע להנדיב ולכל חברי יק“א, אשר בקר את כולם פעמים רבות, הנה הוא האחד אשר יוכל אולי להשיג המטרה, למרות קצר הזמן. למטרה זו הלכנו אתמול לה' גרינברג והעתנו עליו דברים בכל לשון של בקשה, עד שלבסוף נרצה לנו בעיקר הדבר, אלא שלפי דבריו יש לו איזה עסק מסוכסך…. ורק היום יוכל לדעת, אם יש לו יכולת לעזוב את העסק הזה עתה ולדחותו לאיזה זמן. ובערב היתה ישיבת הועד והוחלט, שאם יוכל ה' גרינברג ללכת היום לפריז, מוטב, ואם לא, ישלחו טלגרמא להרב רבי צדוק הכהן בבקשה, שהוא, בתור רב ועסקן בצרכי עמנו, יהיה לכם לפה וישתדל לפני הנדיב וחברי יק”א במובן הנזכר. – והנה עתה, בשעה שכותב אני דברים אלו, עדיין לא נודע מה החליט ה' גרינברג. אבל כפי שיכלתי לשפוט אתמול בערב, מסופק אני מאד אם ילך לפריז, ולא נשאר איפוא מכל עמלנו זולתי אותה הבקשה לרבי צדוק הכהן, אשר אמנם לא אאמין הרבה בתוצאותיה.

זה הוא מצב הדברים. מי אשם? – קשה להגיד. הכל עשו מה שחשבו לטוב ומועיל, ומתוך כל “הטוב והמועיל” יחד יצא המצב המסוכסך הזה. כך הם כל מעשינו¹⁵.

ואלהי ציון יהיה עם פיכם ותביאו לאחיכם האומללים בשורות טובות לשנה החדשה.

למר י. גרזובסקי, מקוה-ישראל.

אודיסא, 28 ספטמבר 900.

עוד בריעטשיצא קבלתי מכתבך הגלוי מלונדון, ולפני ימים אחדים קבלתי גם כן את מכתבך מ“בין הדרדנלים ואזמיר”, ואודך על כל אשר הודעתני.

נעים לי לשמוע, כי באת גם אתה לידי החלטה, כי “העסקנים בפריז יראים את דעת הקהל ואת דעת הספרות”. הלא זה הוא יסוד הצעתי לפני הועד שלנו: שלעתיד ישים לב יותר לכל הנעשה בארץ ישראל וישתדל לפעול על העושים בדרך מוסרית. לא כמו שעשו חו“צ עד כה, שהעלימו עיניהם מכל מה שנעשה במושבות הבַרון, כדי שלא להכעיס את הנדיב ומשרתיו. ואולם התולדה שאתה מוצא מזה, שעלי לקבל על עצמי משרת מורשה הועד, – אינה נכונה. וזה מטעם אחר לגמרי: אי אפשר לאיש שיש רגש כבוד בלבו ושאינו רוצה לבלות זמנו וכחו לבטלה‑להיות תלוי בדעת הועד שלנו, המוכשר תמיד להחליט החלטות פתאומיות, המתנגדות לתועלת הענין, ולבטל בתעופת יד אחת פרי עמלו של איש הנותן נפשו על הדבר; וכל זה לא בכונה, חלילה, כי אם פשוט מקלות דעת ומבלי שימת לב לכל הפרטים וגם מחסרון טַקט. הרבה דברים כאלה נעשו לי מאז קבלתי עלי השליחות לא”י עד סגירת בתי הספר ביפו (הידעת, כי הדבר האחרון הזה עשתה חכי"ח רק בשביל להכעיס את הועד על ששלח פקודותיו ליפו ולה לא הודיע? ), ועוד יֵעשו כאלה בודאי. ואין בכחי לעמוד בפני כל זה, עד שלפעמים הנני חושב להפטר באבוד זמן לבטלה ולצאת מתוך הועד לגמרי.

ומה שהשגתם ע“י האגיטציא בכה”ע בדבר בה“ס – הלא ידעת כבר בודאי. תחת אשר לפני זה, לרגלי הצעתי, החליט הועד למסור בתי הספר לחכי”ח רק כשתסכים לתנאים האלה: שלא להעמיד דירקטור ומורים עברים בלי הסכמתנו, שהמורה העברי הראשי יהיה נחשב כסגן הדירקטור, והאחרון יתיעץ עמו בכל הדבירם, ושהפרוגרמא תעָרך בהשתתפותנו, – תחת זאת הסכים הועד עתה (בפחדו הגדול מפני “דעת הקהל”, הדורשת בתי ספר ביפו – ויהי מה!) לכל דרישות חכי“ח: שתהיה היא לבדה המושלת בכל, ואנו לא נתערב במנוי מורים ומנהלים והנהגת הבתים, ושהפרוגרמא בשלש המחלקות העליונות תהא זו השלטת בכל בה”ס של חכי“ח. ולנו הניחו רק פריבילגיא אחת: שאם יהיה דיפיציט, נמלאהו אנחנו. לשוא נלחמתי בכל כחי נגד כל זה, לשוא הוכחתי לועדנו, כי מוטב שישאנו בה”ס סגורים בשנה הזאת עד שנראה מה אפשר לעשות בהם, ולא נביאם בידנו למצב כזה – הכל לשוא! כי נפל פחדכם על הועד. שישו ושמחו איפוא בכחכם הרב! רק על זה בלבד מצא הועד עוז בלבו למחות: ע“ד הדיפיציט. לפי דעתו, דורש היושר, שאם יהיה דיפיציט, תשתתף בו גם חכי”ח. ועדיין לא נודע, אם תסכים האחרונה אפילו לזה. באמת אומַר לך, כי עם כל הכעס אשר בלבי למראה כל אלה, לא אוכל להתאפק משחוק, בזכרי את הפרַזות הגדולות של המורים ע“ד “סמל דמות העברים הקדמונים”, ואת אשר השיגו על ידיהן בפועל. כך נאה להם, יען אשר ישתמשו באמצעים בלתי הגונים, להלהיב את קהלנו בציורים דמיוניים, שאינם במציאות, וינחוהו ע”י זה בתר לא דרך.

אגב נזכרתי, שבאגרתך מלונדון תפסתני על שאמרתי במאמרי בלוח אחיאסף, כי איש מבני א“י לא התנגד שם לדעתי ע”ד בה“ס, ואתה טוען כנגדי, שבאחד הלילות אמרת לי אתה בעצמך, שאין ראוי לסגור בה”ס, כל זמן שאין טובים מהם ביפו. כנראה, לא היטבת לקרוא את דברַי. לא אמרתי, שהכל הסכימו לסגור בה“ס (ואיך יכלתי לאמור כזאת, אם אני בעצמי לא חשבתי כלל שיסָגרו, ולולא אותו הסכסוך שיצא בין הועד וחכי"ח, שהזכרתי למעלה, באמת לא היו נסגרים כלל?), אלא שלא הכחישוני בנוגע למצב בה”ס והתולדות המעשיות היוצאות מזה ולא דברו באזנַי ע“ד “עברים קדמונים” וכדומה מן הגדולות שספרו אח”כ בכה"ע. עם זה עלי להודיעך, כי ההעתק ממאמרי שראית בלונדון נעשה עוד לפהי ההגהה. כי בעלי “אחיאסף”, מבלי ליטול תחלה רשות ממני, מצאו לנצחץ, שיהיה העתק המאמר לפני חברי הקונגרס, ושלחוהו עוד קודם שעברתי עליו שנית לפני הדפסתו, באופן שאחרי כן עוד שניתי הרבה, וגם אותם הדברים שתפסת עליהם נשתנו במקצת…

למר א. קפלַן, וורשא.

אודיסא, 18 אוקטובר 900.

…… ע"ד העתון השבועי¹⁶ הלא ידעת דעתי מתוך מכתבי אליך לקרקא, אך, כאשר אמרתי שם, איני מוצא לנכון לעמוד על דעתי בזה, אחר כי אחריותי בעד מעשי “אחאסף” תכלה בקרוב. מטעם זה לא אגיד דבר גם בנוגע להעורך, אף כי לא יפה עשיתם. ידעתם היטב את השקפתי על השאלה הזאת, ולא היתה לכם רשות לעושת מעשה אשר בפה מלא התנגדתי לו בהיותי בוורשא. בשאלה כזו אין הולכים אחר הרוב, כי אין הרוב יכול לכוף את היחיד, שישא עליו אחירות בעד מעשה המתנגד להשקפתו המוסרית…. כמדומה לי, שיודעים אתם, כי מכבד אני את כשרונו של פרישמַן, ולא עוד אלא שבתור אדם פרטי אוהב אני אותו מיום שהכרתיו בברלין. אבל האמנם לא תרגישו, כמה מן הכיעור יש בזה, שהוא מבטיח לאחוז בעניני הלאומיות בשיטת “השלח”. אף כי לבו בל עמו? ועל יסוד הבטחה כזאת אתם חושבי לאפשר למסור בידו כלי זיין מסוכן כזה! אל אלהים, האם באמת היתה הספרות לשוק שמוכרים וקונים בו דעות ושיטות: אם לאומיות היא סחורה דרושה, – הרי לאומיות, ואם מחר תעלה שיטה אחרת, – יחליפוה באחרת? תמה אני, כי לא תרגישו כל זה גם אתם. “אחיאסף” לא למקח וממכר נוסד, ואתם לא להנאתכם תעבדוהו, ולמה איפוא תמשכו אחרי הזרם עד למעשים כאלה?

לד"ר ש. לֶווין, יקטרינוסלב.

אודיסא, 18 אוקטובר 900 (כ"ה תשרי תרס"א).

…. כעסך על ה“ווסכאָד” בדבר משפטו על הקונגרס תמוה בעיני. כפי הרשום בזכרוני ממה שדברנו בוורשא, לא רחוק אתה ממנו הרבה מענין הזה, ומדוע תדרוש, שיכסה על האמת? אין זאת כי אם ידידנו הטוב מר א_ן אצל מרוחו עליך והטיל עליך אימה יתרה. אבל אני, כמאז כן עתה, הנני מאמין באמונה שלמה, שהאמת צריכה ויכולה להאמר בפשה ברורה, בלי כל התחכמות, ואין בזה שום נזק. ואולם הדבר מובן, כי לא אפריעך מלהגיד במאמרך מה שלבך חפץ, ואם אראה צורך בדבר, אוסיף מצדי הערה על דבריך…

למר מ. זילברמן, קישינוב.

אודיסא, 19 אוקטובר 900 (כ"ו תשרי תרס"א).

…. הרעיון להתאחד בשביל להפיץ בעם ידיעת שפת עבר ולהיטיב חנוך הדור הבא ברוח עברי‑ הולך ומתפשט עתה, לשמחת לבבי, בהרבה ערים. אבל לע"ע אין ההתעוררות הזאת מביאה עוד פרי רב, מפני חסרון אורגניזציא כללית, שתתוה את הדרך לפני כל האגודות ותנהלן בעצותיה. איש פרטי, יחיד, יהיה מי שיהיה, אין בכחו לשאת לבדו את כל הטורח הזה. הנה אתם שואלים ממני את מחשבותי בדבר “מערכת הלמודים וסדרי החדר”. ואני, מלבד שאינני פדגוג מעשי, הנה גם אם הייתי בעל נסיון כזה, לא הייתי מרשה לי לחוות דעתי מרחוק בדברים שעדיין לא נתבררו כל צרכם ולא יצאו עוד מכלל נסיונות. צריך שבכל מקום ומקום ישתדלו העומדים בראש הענין למשוך אליהם לבות אנשי מעשה המומחים לדברים כאלו, שישתתפו עמהם במעשיהם, ומעט מעט ימצאו מאליהם את הדרך הישרה, לפי תנאי המקום. ורק כאשר תרבינה אגודות כאלה במקומות רבים, ומעשיהן יעידו עליהן, כי בלב שלם וברצון אציץ הן עובדות עבודתן, אז ימצאו בתוכן אנשים – כן אקוה – שיקחו עליהם העבודה הגדולה והקשה לחבר יחד את כל האברים המפוזרים האלה ולעשותם לגוף אחד חי ומתפתח, לטובת העם כולו.

ובכן, אדונַי הנכבדים, אם באמת יש עם לבבכם לעבוד במקצוע זה עבודה תמה, אל נא תשאלו עצות מרחוק, כי אם התחברו ומשכו עליכם כל הכחות הטובים שבמקומכם, ועשה תעשו יחד מה שנראה לכם טוב ומועיל, לפי תנאי מקומכם. ואם לפעמים תצא שגיאה מאתכם, אין בכך כלום. השגיאה היא המורה היותר טוב.

לחברת “פועלי ציון” במינסק.

אודיסא, 19 אוקטובר 900.

בשובי לביתי לפני איזה זמן מן המקום שבליתי בו ירחי הקיץ, בשביל להחליף כח, – נמסר לי מאת הועד מכתבם היקר מחודש אב שעבר. והנני נותן להם, אדונַי, את תודתי מקרב לבי על כל הדברים הטובים והנעימים אשר חשבתם לנכון לדבר באזני בעת רעה זאת, אע"פ שאיני כדאי. יחד עמכם הנני מקוה, כי עוד לא תמה עבודתי לעמי, וכל זמן שהנשמה בקרבי לא אחדל מלעשות את אשר אוכל ואת אשר אחשוב לטוב ומועיל לעתידות ישראל. אבל, אם כה או כה, – עבודת היחיד אין לה אחרית ותקוה, אם לא ימָצאו רבים אשר ילכו בעקבותיו ויקחו את הדגל מידו, כאשר תרפינה ידיו, בשביל לשאתו הלאה ביד רמה וחזקה. כי על כן רחב לבי, אדוני, בראותי כי, למרות כל האיבה המקפת אותי מכל עברים, עוד ישנם כה וכה גם אנשים עומדים לימיני ומחזיקים בכל היקר והקדוש לי. והדבר הזה ינחמני על כל עמלי, בתתו תקוה בלבי, כי לא הבל פעלי וכי גם בבוא עתי לעזוב את המערכה, לא תרפינה ידי אנשי החיל המעטים אשר עמי, והרעיון אשר עליו נלחם יוסיף לחיות ולכבוש לו דרך אל לב העם.

ואלהי ציון יהיה בעזרכם ויברך פעלכם.

לד"ר מ. עראנפרייז, סופיא.

אודיסא, 21 אוקטובר 900.

במשך העת שלא באנו בדברים חָיינו הרבה גם שנינו: אתה באת אל המנוחה ונתמנית פרנס על מדינה שלמה, ואני שבעתי נדודים, כעס ומכאובים בארץ ובחוץ לארץ. הצד השוה שבינינו, ששנינו היינו רחוקים כל העת הזאת מספרותנו. עתה הנני שב לעבודתי הספרותית (“השלח” ישוב לצאת מן ינואר הבא), ואתה, כפיי שכותב לי ד"ר ניימרק, רצונך גם כן להחזיר גרושתך זו. אם כן, נחדש איפוא את בריתנו ותשוב לעבוד עמי את עבודתנו הסיזיפית! – אינני חושב לנחוץ להציע לפניך עבודה מוגבלת בנושא ובצורה, כי רוצה אני לדעת תחלה, מה מחשבתך אתה על עצם הדבר ועל פרטיו. ואגב אזכירך, כי עודני נושה בך “הבטחות” שונות שלא קיימת עד היום….

לד"ר ד. ניימרק, רַקוניץ.

אודיסא, 12 אוקטובר 900.

…. בכל לבי הייתי חפץ, שתבוא תקותך בברלין. וזה לא רק לטובתך, כי אם גם לטובת ספרותנו בכלל ולטובת “השלח” בפרט. זו היא הקללה הרובצת על ספרותנו העניה, שהכחות המעטים המסורים לה מפוזרים במקומות בלתי מוכשרים לעבודה ספרותית ומדעית ועמוסים בטרדות פרטיות, שאינן מסוגלות לטהר את המחשבות ולהניח את הדעת. ובאין זפרים ושעה פנויה ומנוחת הנפש – אין פרי לעבודתנו. לוּ תבוא תקותך וישבת בברלין – ואעבידך בפרך.

לד"ר ל. קַנטור, ליבוי.

אודיסא, 21 אוקטובר 900.

אחר שנה שלמה של מסעות ונדודים, חליי הגוף והנפש וצרות רבות וקשות, הנני שב עתה לעבודתי ב"השלח, אשר יחל לצאת שנית מן ינואר הבא. ובהודיעי לך זאת, הנני מקוה, שתתעורר סוף סוף למצוא שעה פנויה לעבודה ספרותית ותשתדל לעזרני במאמרים הגונים, שאני נצרך להם עתה מאד.

ואתה סלח נא, כי אסתפק בדברים מעטים. עבודתי רבה, ובריאותי עודנה רופפת, ומוכרח אני לקצץ בדברים ככל האפשר.

למר א. קפלַן, וורשא.

אודיסא, 25 אוקטובר 900 (ה' חשון תרס"א).

…. בדבר “הדור” לא נוסיף להתוכח, כי מה תועלת יש בזה? בודאי תאמין לי, אם אומר לך, כי בכל לבי חפץ אני שתצדק אתה, ו“הדור” יהיה לברכה ולתפארת ל“אחיאסף”. אך כל זמן שלא הראני הנסיון כי כן הוא הלא תרשני להטיל ספק בדבר. אגב אודיעך – למען תדע ערכם של “סודותיכם” –– כי עוד לפני קבלי את מכתבך ולא ידעתי איפוא לא שֵם נכה“ע ולא דבר גמרכם עם פרישמַן, – נודע לי כל זה על פי מכתבו של בן‑אביגדור לקלוזנר, אשר הראני זה האחרון, ובו נאמר מפורש, כי גמרתם עם פ., שיהיה עורך מכ”ע שבועי שלכם בשם “הדור”!….

מאת פ. לא קבלתי לע“ע שום מכתב, וע”כ לא אדע מה לענותך בדבר המכתב אשר בקשת בשביל “הדור”. כי אמנם, כשאני לעצמי, הלא ידעת, כי אין השקפתי מתאימה לשלך בדבר התועלת המקוה מזה, ואם כן הלא אין ביכלתי לברך את הילד החדש במז"ט ולהביע את שמחתי על צאתו לאויר העולם (כי בודאי לא תדרוש ממני גם אתה, שאגיד דבר ולא מלבי). ואתה הן לא הודעתני את הפרוגרמא בפרטות, ואף לא אדע מה בדעתכם לאמור לעם, בבואכם להצדיק פעלכם ולהראות נחיצותו – ומה איפוא אגיד אני? אחכה איפוא עד שאקבל מכתבו של פ., אולי אמצא בו חומר מספיק לעשות תשובתי לו ראויה להתפרסם ולענותו בתמונת “מכתב אל העורך”, אם אך אוכל לעשות זאת, מבלי שתהיה בדברַי כעין הסכמה מצדי על “הדור” ועורכו….

…. באמת שלח הועד לפני איזו שבועות ידיעה קצרה ל“המליץ” ול“הצפירה” ע“ד פתיחת בתי הספר ביפו, אבל בה לא נזכר מאומה ע”ד התנאים שעל פיהם נגמר הדבר בין הועד וחכי“ח. רק אחר איזה זמן באו ב”המליץ" (כפי הרשום בזכרוני) התנאים שהודיע ה' ברבש בוורשא, כמו שבאו לפני זה ב“היום”. ובנוגע לעצם התנאים האלה, אגלה לך בלחישה, כי באמת גרועים הם עוד הרבה יותר. בהצעת ה' ברבש נזכר לפחות, שהפרוגרמא תחובר בהשתתפות איש מאתנו, בעוד שבתנאים האופיציאליים, ששלחה חכי“ח לועדנו, זה אינו, כי אם נאמר מפורש, שהפרוגרמא של בתי הזפר בשלש המחלקות העליונות היא זו של חכי”ח השולטת בכל בתי ספריה, רק עם ההבדל הזה, כי ללמודי שפת עבר יוקדשו שלש שעות ביום, ורק אם יַראה הנסיון, כי די ללמודים העברים בשתי שעות, אז ילַמדו בשעה השלישית איזה מדע כללי בשפת עבר. מה שמענין, כי כל המדעים ילַמדו בצרפתית ולא יחכו כלל, “שיַראה הנסיון, שאי אפשר ללמדם בעברית”, כמו שנאמר בהצעת ברבש. ואת התנאים האלה קבל הועד, כי נפל פחד הקהל עליו, הדורש בי“ס ביפו – ויהי מה! לשוא הרביתי דברים להוכיח לגבורינו, כי אם רק בשביל הקהל הם עושים זאת, הלא ירגיזוהו בזה עוד יותר, וכי הקהל יסכים בודאי, שישארו בה”ס סגורים עוד חצי שנה, עד שיחליט הועד מה לעשות בהם, ולא יתרצה בשום אופן לתמוך בכספו ובכסף הועד בתי ספר כאלה, המסורים לגמרי בידי חכי"ח, – שומע לא היה לי, ועתה אי אפשר עוד לשנות….

הנני שולח לך בזה נוסח מודעה על התחדשות “השלח”, כאשר בקשת. בזעת אפי עמלתי לכתוב “ריקלמא” יפה, וכאשר עיניך רואות, העיליתי חרס בידי. מה אוכל לעשות? אין עטי מסוגל לכך. ואולם אם תחפצו דוקא להרבות בריקלמא, כתבו כטוב בעיניכם, אחר כי המודעה תודפס בשם “אחיאסף”. רק אל תבטיחו, בנוגע לשנוי התוכן, יותר ממה שכתבתי במודעתי….

סלח נו גם אתה אם אזכירך, כי בדברנו ע“ד בחירת עורך למכה”ע השבועי, ואתה הזכרת את פ., התנגדתי באמת “בפה מלא”, לא מפני שאחרים “לא יהיו שבעי רצון מזה”, כי אם מפני שאני בעצמי…. מצאתי רעיון כזה זר מאד ואמרתי לכם, כי לא אוכל להסכים לזה, מפני שפ., בכל כשרונו, אינו האיש הראוי לעמוד בראש מע“ע לאומי וציוני (במובן ידוע). אף אמרתי לך, כי אם יסכים פ. לנהל מכ”ע כזה לפי רוחנו, יהיה זה מצדו מעשה בלתי הגון, אשר יעיד עליו, כי אין לו דעות קבועות, ובזה עצמו יראה איפוא, כי לא הוא האיש הדרוש. עתה לא אכחד ממך, כי אחר שכבר נעשה מעשה, י לי רק נחמה אחת: כי למרות הבטחותיו לכם ולמרות השגחתכם עליו, ינהל פ. את העתון לפי רוחו, ולא לפי רוח אחרים, ואז, אף אם אתנגד להרבה מדעותיו ומנהגיו, אוכל, לפחות, לכבדו, אותו ואת מכה"ע שלו. לא כן אם ימלא באמת את אשר הבטיחכם, אז יהיה לי “הדור” לגועל נפש, בדעתי כי אין פיו ולבו שוים….

המכתב נתעכב בידי עד למחרת יום כתיבתו, ובינתים קבלתי מכתבו של פ.. חכם הוא האיש ובעל כשרון – בזה אין ספק. אבל…. הלואי שיהיה פחדי לשוא. לע"ע לא החלטתי עוד מה לענותו בדבר המכתב הגלוי. בימים האלה אבקש לי שעה להתבונן בדבר, ואז אודיעך גם אותך את החלטתי.

למר ד. פרישמָן, וורשא.

אודיסא, 31 אטקאטבר 900.

אם לא מהרתי לענותך על מכתבך מן 8 לח“ז אין זה אלא מפני שלא ידעתי מה לענותך. כי כמו שתבין מדעתך, הדב אשר בקשת לא נקל היה לי לעשותו, ועד שגמרתי את ה”מכתב" לא ידעתי אם יעלה בידי לכתבו בצורה שתוכל במדה ידועה להפיק את רצונכם. עתה הנה כתבתי מה שכתבתי, ולפי דעתי תוכל לתת את מכתבי ב“הדור” ולהשיב עליו מה שתשיב. אבל חלילה לי מהתרעם עליך, אם תמצאהו בלתי נאות להתפרסם. רק זאת אבקשך, שאם תדפיסהו, לא תעשה בו שום שנוי או השמטה, כי הרבה התבוננתי בכל מלה ומלה, והרבה השתדלתי להמנע ממבטאים שלא יהיו לרצון לך או למנהיגי “אחיאסף” ואם בכ“ז תמצאו כאלה, ההכרח הביאני לדך, ולא יכלתי לעשות באופן אחר. ואולם אם לא תמצא לנכון להדפיס מכתבי, הואילה נא להשיב לי הכת”י, כי אין בידי העתק מדויק.

אך אם כה ואם כה, הנה אני השתדלתי למלאות בקשתך, ע"כ אקוה, שתקים גם אתה את הבטחתך ותשלח לי בקרוב איזה דבר הגון בשביל “השלח”….

למר ק. קפלַן, וורשא.

אודיסא, 31 אוקטובר 900 (ד' חשון, תרס"א).

…. עשיתי בקשתכם וכתבתי “מכתב אל העורך” בשביל “הדור”. הנה הוא לפניך בזה. קראוהו ושפטוהו, אתם ועורך “הדור”, ובידעם נתון הדבר, להדפיסהו או לא. אם תדפיסוהו – תדפיסוהו כלו כמו שהוא, בלי כל שנוי או השמטה, אפילו מלה אחת. ידעתי אמנם, שיש בו דברים אשר לא ינעמו לאזנכם או לאוזן העורך. אבל בסגנון אחר לא יכלתיי לכתוב, והרבה מאד עמלתי במכתב הקון הזה (הוא פרי עבודת שני ימים ), שלא יהיה לכם למורת רוח ושלא יכלול עם זה דברים שאינם לפי רוחי. וע“כ לא אוכל להסכים לשום שנוי, כי דקדקתי בכל מלה ומלה, ומה שכתבתי הייתי מוכרח לכתוב. ואולם הרשות נתונה לכם לבלי הדפיסו, אם לא ימצא סגנונו חן בעיניכם, והאמינו לי שלא אתרעם ע”ז אפילו כל שהוא. רק אבקשכם להשיב לי כתב‑ידי, כי אין בידי העתק נכון….

לד"ר ש. לֶווין, יקַטרינוסלַב.

אודיסא, 9 נובמבר 900.

….. עורכו של “הדור” יהיה באמת פרישמַן. איני מוצא לאפשר לכחד ממך, כי נעשה הדבר נגד רצוני, לפי שאם הייתי אומר לך ההפך בודאי לא היית מאמין לי…. אבל שמע נא מה שקרני אחרי כן! אחר שכתבתי לחברינו בוורשא את מחאתי על שעשו דבר כזה נגד דעתי, קבלתי מכתב מאתם ומכתב מפ., וכולם יחד ידרשו מאתי, כמעט ביד חזקה, שאכתוב מעין “מכתב אל העורך” בשביל הגליון הראשון. חשבתי שידעוני חברינו ולא ישגו בי כל כך, לדרוש ממני, שאכתוב מכתב סתם, מבלי לגעת בשאלה על דבר עריכת “הדור” ומבלי לרמז, שאין לבי סמוך ובטוח, כי הכל יהיה “על הכון”. אבל הם, כנראה, טעו. וכשמלאתי בקשתם מכתבתי מ השכתבתי, קבלתי אתמול תשובה מקפלַן מלאה תלונות, שהכאיבו את לבי מאד. כי באמת צר לי על חברינו הטובים ועל צערם. אבל מה יכלתי לעשות? לע"ע איני יודע עוד אם יודפסו דברַי או לא. במקום אחד עשיתי בקשתם ושניתי את הסגנון מעט, והשאר אינני יכול לשנות. אבל נתתי להם רשות לבלי הדפיס את דברַי, אם קשים הם בעיניהם ביותר.

למר א. קפלַן, וורשא.

אודיסא, 9 נובמבר 900.

אתמול קבלתי מכתבך, והנני ממה להשיב לך על “קושיותיך” בדבר “המכתב אל העורך”, אף כי לבי יכאב מאד על שאינך חפץ (כן, אינך חפץ, כי איש נבון כמוך, אילו היה חפץ, היה מבין מדעתו כל הכתוב למטה) להבין, כמה קשה היה לי לכתוב דברים אשר ידעתי מראש שלא יפיקו רצון מכם, וכמה נצטערתי על שמוכרח אני לצער אתכם, את אוהבי המסורים לי בכל נפשם. וכי חושב אתה, שנעלם ממני, מה רבו צרי ומה מעטו אוהבי? או חושב אתה אותי לקל‑דעת כזה, שאינו יודע להוקיר אהבת אוהביו המעטים? אבל מה אעשה וההכרח המוחלט הביאני לכתוב מה שכתבתי. ולא אכחד ממך, שאני מכיר טובה לעצמי על שנתגברתי על רגשות לבי ועשיתי חובתי כפי הכרתי הפנימית, מבלי לשאת פנים לאיש. אמור אמרתי אמנם שתבינו בעצמכם מה שהביאני לכך, אבל מאחר שאני רואה כי אינכם חפצים להבין זאת, הרי לך פירושו של דבר:

אילו היה בן‑אביגדור, או איזה איש אחר שאינו אחראי בעד מעשין, פונה אלי בבקשה, לכתוב איזו דברים בשביל הגליון הראשון של מכ“ע שהוא אומר להוציא, הייתי משיב לו: אישי המו”ל! סופרי הגליון הראשון הם החלוץ היוצא לפני המחנה, וכל זמן שאינני יודע, מה תכונת “הממלכה” החדשה שאתה מיסד, אינני יכול לעבוד בצבאך, וכל שכן שאינני יכול לצאת לפני המחנה לישר הדרך לפניו. רק בה“פרדס” עשיתי זאת מפני שידתי מה תהיה תכונתו…. וכשעבר “המליץ” לידי “איש יהודי”, הלא ידעתם כי לא דברתי במכתבי אליו דברי חוסף ולא סמכתי ידי עליו, כי אם להפך, העירותי על המגרעות שבפרוגרמא החדשה, ובתור עוזר ל“המליץ” מכבר, דרשתי מאת העורך החדש בירור דברים, למען נדע אנחנו עוזריו אם נוכל גם לעתיד לעבוד עמו. ואם כך הוא בנוגע לזרים, שאין עלי אחיות מעשיהם, כל שכן בנוגע ל“אחיאסף”. איני צריך להגיד לך, כי אילו הייתי יושב עמכם בוורשא, לא היה אפשר הדבר כלל, שיוציא “אחיאסף” מע“ע חדש וימסור עריכתו לסופר ידוע בלי הסכמתי; כי למרות החלטות הרוב, הייתי בדברים כאלו מעמיד על דעתי, מפני שבשאלות הספרותיות אחריותי גדולה משלכם, והקהל היה מטיל עלי כל אשמות “אחיאסף”. אבל בהיותי רחוק מכם, איני יכול לעשות כן, והנני מתנחם בזה, כי למרות היותי אחראי בעד כל אלה לפי שורת הדין, הנה הכל יודיעם, שאיני משתתף בפועל במעשה “אחיאסף” ואינני אחראי בעדם לפי היושר. ומפני זה איני חושב לנחוץ “להודיע לכל קהל הגולה, כי “אחיאסף” עושה מעשים בלי הסכמתי ובלי ידיעתי”, ובכן איני חושב לנחוץ לעשות זאת בנוגע אל “הדור”, כל זמן שאני עומד מרחוק ואיני מדבר דבר. אבל אם בא אנכי לדבר אל הקהל על אודות “הדור” בגליון הראשון, הרי זו בהזכרה, שהנני גם אני במנהיגי “אחיאסף”, וכל מה שהוא עושה על דעתי הוא עושה, וגם “הדור”, נוסד בהסכמתי וע”פ השקפותי. וע“כ לא יכולתי לעשות זאת בשום אופן מבלי להעיר תחלה, כי לא כן הדבר, כדי שלא להתעות את הקהל, בנוגע אל “הדור”. ומכיון שהעירותי על זה לא ברצוני כי אם בהכרח, לכן השתדלתי לתת להערה זו תמונה כללית, שלא תהיה כמזכרת עון ל"אחיאסף”, ולתפוש את הרע במעוטו, כלומר להגיד רק בכלל, שמפני ריחוק המקום איני יכול תמיד להשתתף במעשיו בשעת עשייתם, ולא להגיד ברור ומפורש, בנוגע אל “הדור”, כי הוא עצמו נוסד למרות דעתי, וגם העורך נתמנה בניגוד לחפצי. חשבתי, כי תמונה כזו יותר נוחה היא; אבל מדבריך נראה כאילו מתרעם אתה על זה ביחוד…. אם תקרא דברי בעיון, תמצא, כי אף אם יש בהם ברמת מקום לטעות לאנשים שאינם בריאים בדבר, אבל אין בהם אף מלה אחת המתנגדת אל האמת. ובכל זאת הנני מודה לפניך, כי סגנון “דיפלומַטי” כזה אינו לפי רוחי, ואהבתי אליכם ואל “אחיאסף” העבירתני מעט על מדותי בפרט הזה. ועל החטא הזה שקלתי למטרפסי במה שאתה בעצמך, שבשבילך ובשביל חברינו האחרים עשיתי זאת, באת לעוררני על “הדפלומַטיה” שבדברי…. הנני מקבל איפוא את העונש הזה באהבה, ולכפרת עון הנני שולח לך בזה נוסח חדש, אשר אחשוב כי לא תוכל למצוא בו עוד “קושיא” מצד זה, ואם תחליטו להדפיס המכתב, תשימו את הנוסח החדש במקום הישן.

ובנוגע לקושיתך השניה: כי כתבתי אל העורך, עם היותי יודע (כי אמנם הודעתני זאת, ואני לא שכחתי), שלא יקרא שמו על “הדור”, – זו היא תשובתי: גם אתה בעצמך בבקשתך שאכתוב בשביל “הדור”, בקשת מאתי מכתב, ופ. במכתבו אלי כתב מפורש, שמבקש הוא מכתב, “כאשר נתת לבעל “המליץ” בהכנסו לרשות בעלים חדשים”. ומוסיף ואומר: “בענותך אותי על מכתבי זה התכוון מעט שתהא היכולת בידי למסור את תשובתך גם לרבים”. ע“פ כל זה חשבתי כי יש בידי רשות לכתוב באותו הסגנון שכתבתי. כי הלא הכל מבינים, שמכ”ע שבועי א“א לו בלי עורך קבוע, ואם לא נזכר שמו מפורש, אין זה אלא מפני שהוא והמו”ל אינם רוצים לע“ע שיחשב הקשר שביניהם כדבר קים. אבל לא יעלה על דעת שום אדם לחשוב, כי אין עורך כלל למכ”ע זה, וע“כ אפשר לדבר אל העורך המסתתר…. מלבד זאת אך תמימות יתירה היא לחשוב, כי באמת לא ידע הקהל שיש עורך ל”הדור" ומי הוא. פה בעירנו כל החובבים את שפתנו ושמים לב לענינה יודעים כבר, כי פ. והא עורך “הדור”, וכן הוא בודאי בשאר הערים…. אל תשכחו, כי הקהל העברי אינו זה של ה“יוד”. הקוראים הפשוטים והתמימים של ה“יוד” לא יתמהו ולא ישאלו מי הוא הרֶדַקטור שאין מזכירים שמו, אבל הקהל העביר לא ינוח ולא ישקוט עד שידע הכל, וע“כ טוב לדבר אליו מיד בראשית הענין דברים ברורים ומפורשים, ולא לתת מקום ל”הגדות" שונות…. ולחשדכם, כי אתם בעצמכם מתביישים לקרוא את העורך בשמו.

קצורו של דבר, עשיתי מה שהייתי מוכרח לעשות לפי הכרת לבי, ובכל חפצי לבלתי דבר דברי שיגרמו לכם צער, לא אוכל לשנות מכתבי יותר מן הדברים המעטים שהנני שולח לך בזה, ואתם עשו כחפצכם: הדפיסו דברי או השיבו לי כתב ידי¹⁷….

למר מרדכי בן הלל הכהן, הומיל.

אודיסא, 12 נובמבר 900.

…. לעת עתה אין לי עוד סופר לההשקפה על כה“ע המערביים. רבניצקי חזר בו ואונו רוצה (לפי דבריו אינו יכול) לעסוק בזה. פניתי לבריינין – ואין מענה, לעהרנפרייז – ואין לו פנאי, לניימרק – ואין לו יכולת…. ועתה צא והוציא בעברית עתון מתוקן כהלכה! גם בחלק הבלטריסטיקה עדיין ריקות נוראה. שום דבר הגון לא בא לע”ע לידי, ור' מנדלי גם הוא עוסק לע“ע בעבודה אחרת, ומסופק אני אם יוכל לגמור איזו פרקים מ”בעמק הבכא" להחוברת הראשונה. העניות הרוחנית הזאת ממאסת עלי את עבודתי, וכמדומה לי, שבעוד זמן מה אהיה מוכרח לעזבה, לפי שכל סופר שיש בו ניצוץ של כשרון ידרוש דוקא, שיכרעו ברך לפניו ויבקשוהו בדמועת, שיחוס על העורך האומלל וישלח דבר מה, כי שבעה עורכים יחזיקו בו וימשכוהו זה לצד זה וזה לצד אחר. ביחוד מעורר שחוק מנהגו של “אחיאסף”, העושה קונקורנציה לעצמו. כי, כידוע לך בודאי, הפסיק ר' מנדלי את עבודתו ב“השלח” מפני שמשכוהו אל ה“יוד” ושלמו לו שם כמעט שכר כפול, ועתה בגשתו לעבודתו שנית, לא יתן לו פ. מנוחה ומבקש בכל הלשונות של בקשה, שיכתוב בשביל “הדור”…

ומשלומי מה אכתוב לך? בריאותי במצב בינוני. הנני עובד הרב, אבל איני רואה סימן ברכה בעבודתי, וכל מה שאני מרבה לעבוד, כן תרבה דאגתי שלא תספיק לי השעה לעשות הכל עד ינואר. סבת הדבר איני יודע אל נכון, אך נראה לי, שמוחי יָגֵעַ, והמכונה עוֹשָׂה מעשיה במתינות יתרה….

למר א. א. ליובושיצקי, וורשא.

אודיסא, 13 נובמבר 900.

הנני משיב לך בזה את שירך “הרי גלבוע”, לא מפני שהשיר מצד עצמו רע בעיני, אך מפני התנאים שהתנית. להחוברת הראשונה, כבר נועד שיר אחר. ובכלל אינני מקבל שירים או מאמרים בתנאי שאדפיסם בזמן ידוע, ושכר השירים קצוב לכל המשוררים בלי הבדל – 8 קופיקות השורה. אם תסכים אפוא לתנאים כאלה, תוכל לשוב ולשלוח לי את השיר ויודפס במשך השנה באיזו חוברת.

“השלח” נותן רק שיר אחד בכל חוברת, וע"כ מובן מאליו, שאין מקום למשורר אחד בכל “חודש”.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 13 נובמבר 900.

אל נא תאשימני ביותר, ידידי, על איחור תשובת הפעם ואל תחשדני במה שאין בי, כי “כועס אני עליך על שהטרחתני בענין בלתי נעים” (כדבריך באגרתך האחרונה). באמת הענין הבלתי נעים אשם בזה במקצת, אבל מצד אחר. בשבועות האחרונים התחלתי להרגיש כאב בעיני ונבהלתי מאד, כי מה כחו של עורך וסופר בלי עינים? לכן החלטתי למעט בכתיבה ככל האפשר, וכל מכתב שיכלתי לדחות תשובתו עליו מאיזו סבה – דחיתי. בין אלו היה גם מכתבך, מפני שמיד בקבלי אותו כתבתי לוורשא ופרטתי לפני בעלי “אחיאסף” כל טענותיך עליהם וחכיתי לתשובתם, כדי שאדע מה לכתוב לך בזה. אבל תשובתם לא מהרה לבוא, ורק בימים האחרונים, קאוב לזמן קבלי את אגרתך האחרונה, קבלתי מהם תשובה, שבו הרגיעו את רוחי, שכבר שלחו לך חשבון, וכי אינם חיבי עוד לך אלא סך מועט, וכי בודאי כבר שככה חמתך. עתה תוכל לצייר לך, כמה נצטערתי בשמעי מפיך, כל לא כן הדבר, וכי החשבון אינו צידק. והנה, ידידי, אל תאמר “נניח זה”. אם אתה רוצה להניח, אני איני יכול, כי סוף סוף, אע“פ שאיני משתתף במעשי “אחיאסף”, חלק מן האחריות גם עלי לע”ע…. וע"כ אבקשך מאד לשלח לי העתק מן החשבון ששלחו לך עם הערותיך עליו, ואפנה אליהם שנית…

בעד מאמרך תודה לך, אף כי –הלא תסלח לי אם אומר לך גלוי מה שבלבי – נראו בו עקבות חפזון. אקוה לקבל ממך בקרוב גם פרק “מן המערב”, כמו שהבטחתני.

בדבר “האשכול” קשה עלי מאד “לחוות לך דעתי”, כבקשתך, וגם איני רואה צורך בחות דעתי¹⁸. משנעשה אדם סופר ועסן בצרכי הכלל, הרי הוא “הפקר” לכל הקהל, וכל מי שרוצה לדבר עליו טובות או רעות – הרשות בידו, כזוכה מן ההפקר. בשנה האחרונה דברו עלי כמעט בכל יום בכה"ע העברים, ועל הרוב דברו רע, ולא נטלו רשות ממני, ומדוע אין אדם כמוך רשאי לדבר עלי כל מה שבלבו (אחת היא, אם רוצה אתה לדבר אך טוב, או אם יש בדעתך גם לפרוט חסרונותי, כפי דעתך) בלי הסכמתי?….

“בלי ספק – אתה אומר – הסכמת גם אתה לעריכת “הדור” ע”י פרושמן“, ובלי ספק לא אתה האחד החושב כן. אבל האמת היא, שכל עיקרו של “הדור” נוסד למרות חפצי, ועריכתו ע”י פ. נתקבלה בניגוד לדעתי. מה אוכל לעשות, ורוב המנהיגים יושבים הרחק ממני ועושים מה שלבם חפץ. ע"פ בקשתם הנמרצה כתבת מכתב גלוי בשביל הגליון הראשון, אם ידפיסוהו (אי נתתי להם רשות לבלתי הדפיסו, אם קשה עליהם הדבר), תראה מבין שורותיו עד כמה אין דעתי נוחה מכל הענין הזה.

למר ר. בריינין, ברלין.

אודיסא, 20 נובמבר 900.

אגרתך מן 12 קבלתי באלו הימים.

צר לי, כי דחית את הצעתי ע“ד השקפה כללית על הספרות העתית שבמערב, ועוד יותר צר לי, כי מוכרח אני לדחות את הצעותיך אתה, מפני שכבר קדמוך אחרים. את “חלק הבקורת” (כלומר השקפה חדשית על הספרים החדשים בעברית ) כבר מסרתי לסופר אחר. אבל אין זה מעכבני לתת גם מאמרי בקורת מיוחדים, ארוכים או קצרים, ובכן יכל הייתי לקבל בקורתך על ספרי ברדיטשבסקי, לולא פנה אלי לפני איזו שבועות סופר אחר בשאלה, אם אקבל ברואת כזו, ועניתי “הן”. מוכרח אנכי איפוא להמתין עד שאקבל את המאמר, ואם לא ימצא חן בעיני ואשיבהו לבעליו, אודיעך. ובנוגע להצעתך השלישית ע”ד “הספרות והחיים”, לא בארת יפה מה כוונתך בזה. אם תאמר לכתוב ע“ד הספרות העתית העברית ויחוסה אל החיים, כבר קדמך אחר גם בזה. כי בחפצי לתת השקפה על הספרות העתית, לא היה בדעתי לטפל רק בבקורת “המאמרים” וכו'. כי אם לתת מושב מחזיונות החיים, כפי שהם נראים באספקלריה של כה”ע. ולפי שקשה עבודה זו, חלקתיה לשנים… את החלק העברי והרוסי מסרתי לסופר אחד, ואת החלק המערבי הצעתי לפניך, והנך ממאן לקבלו, וירא אנכי כי יחסר לע"ע, מפני שכבר פניתי גם לשאר הסופרים הראויים לאצטלא זו פחות או יותר, ואין איש רוצה לקבל עליו את העבודה. – ואם כוונתך לכתוב על חזיונות החיים לבד ועל חזיונות הספרות לבד, הודיעני נא, אים אתה מצייר לך עבודתך, מה יהיה תכנם וסגנונם של מאמריך, למען אדע אם אוכל לתת מאמרים כאלה בקביעות, בתור מחלקה תמידית. מצדי אני הייתי מציע לפניך עבודה תמידית מעין זו. חפץ הייתי מאד לתת בכל חודש שיחה קלה על איזו מן השאלות המתעוררות מתקופה לתקופה בספרות האירופית ושיש להן יחס גם לחיי בני עמנו בתור אנשים או שיש להן דוגמא בספרותנו החדשה. במאמרים כאלה אפשר היה להראות באופן בולט, כמה דלים מעשינו וכמה “נפוחה” ספרותנו בשאלותיה השאולות מאחרים וכו'. איני צריך להאריך לאיש כמוך ואקוה, כי תבין מחשבתי, אם אומר לך, שהנני מצייר לי מאמרים כאלה בתור “פַּרַלילים”, והשם הנאה להם לדעתי הוא: “מבית ומחוץ”. חשוב בדבר והודיעני נא תשובתך בהקדם. חומר יסודי לכל מאמר יוכל להיות איזה ספר או ספור חדש באחת הלשונות…

למר ר. בריינין, ברלין.

אודיסא, 28 נובמבר 900.

כמלואים למכתבי הקודם 20, הנני ממהר להודיעך בזה כי מאמר הבקורת על ספר ברדיטשבסקי, אשר הודעתיך עליו שם, לא יבוא ב“השלח”. ובכן הנני מחכה למאמרך ואבקשך מאד להודיעני תיכף, מתי יגיע לידי בדיוק. איני צריך להוסיף, כי חפשי אתה לברר השקפתך על הספרים ההם כפי הכרתך הפנימית, אך בסגנון שלא יהיה בו חלול כבודו של המחבר בתור אדם וסופר.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 28 נובמבר 900.

קבלתי מכתבך מן 21. “את רוגזך ואת כעסך” אני מבין היטב, כי על כן הנני גם אני סופר בישראל ושרוי אני גם כן תמיד בצער וברוגז, ביחוד בעת האחרונה. עבודתי קשה עלי מאד, קשה משני צדדים: מצד בריאות גופי, שעדין, כנראה, אינה יכולה לשאת עבודת החוח במדה מרובה, ועוד יותר – מצד בריאות נפשי, שאינה מוצאה קורת רוח בעבודה זו, מפני שנתמוטטה אמונתי בתועלתה, אחרי רואי, מה מצב ספרותנו ומה קהל קוראיה ומה תקותה לעתיד. במצב גופני ונפשי כזה צריך הייתי לעזוב הכל ולצאת מעולם הספרות לפחות לזמן ידוע, – צריך הייתי ואיני יכול….

למר א. קפלַן, וורשא.

אודיסא, 9 דצמבר 900.

סוף סוף קבלתי ממך איזו דברים, אחר שתיקה של חודש ימים או יותר, והנני להשיבך על הסדר…

בעת האחרונה קבלתי מכתבים מסופרים שונים, שמתוכם ראיתי, כי רבים חושבים אותי גם לעורך “הדור” (אף כתב יד אחד כבר הגיע לידי בבקשה שאתנהו ב“השלח” או ב“הדור”), ומאחר שעל “הדור” לא יקָרא שם עורכו מפורש, הלא יוכלו כל הטועים להשאר בטעותם. דבר זה גרם לי צער הרבה, כי ראיתי שמוכרח אהיה להדפיס מודעה, אם ב“השלח” או ב“הדור” עצמו, שאין לי שום יחס למערכת “הדור”, ומודעה כזו היתה בודאי קשה לכם. אבל עתה שיודפס ב“הדור” מכתב אל העורך מאתי, ידעו הכל את האמת ולא אצטרך עוד למודעה כזו. אגב תוכל לראות מזה, עד כמה אוכל לחשוב עצמי כמשוחרר מאחריות בעד מעשי “אחיאסף” ועד כמה איפוא יש לכם רשות לעשות מעשים ולא רוחי…

…. בדאבון לב רואה אני, כי לא ככחי אז כחי עתה ואין מוחי עובד עבודתו כמלפנים. זה שני חדשים ויותר שנגשתי לסדר את החומר שבידי בעניני א“י, בשביל לכתוב איזו מאמרים בזה ולמלאות מה שהחסרתי בהצעתי לפני הועד. אך כל עמלי לא עמד לי לכתוב לפחות מאמר אחד עד 1 נובמבר בשביל חוברת ינואר, כמו שחשבתי מראש. ובראותי זאת, הפסקתי בתחלת נובמבר כל עבודתי בעריכה וכתיבת מכתבים, ולא עסקתי אלא בזה, ורק בסוף שבוע שעבר גמרתי את אשר היה לי לכתוב בשביל החוברת הראשונה…. מאמרי ע”ד עניני א“י ישאו עליהם שם כללי: “שאלות ארץ ישראל”. כל מאמר יהיה ענין נפרד לעצמו. המאמר הראשון הוא ע”ד “בתי הספר ביפו”, אך החומר רב כל כך, עד שלא הצלחתי לגמרו בחמשה עשר העמודים שיבואו בחוברת הראשונה, והלואי שיגמר בחוברת השניה….

עקר שכחתי, לפני שבוע ויותר קבלתי מכתב משפ“ר, שבו ישאלני: איך יוכל להוסיף ולכתוב “ההשקפה” בשביל “השלח”, כמו שבקשתיו, מבלי להכפיל מה שיאמר לפני זה ב”הדור“, אשר גם בו נתמנה ל”כרוניקור“? כמובן אין שום תשובה לשאלה חמורה זו, והנני כותב לו היום, שבאמת איני רואה אפשות למסור לו מעתה ה”השקפה“, אחר כי בשום אופן לא יוכל להמלט מהכפלת דברים, אלא אם כן יאמר ב”השלח" “הן” על מה שאמר ב“הדור” “לאו”. ובכן “הצלחתם” לרכוש לכם בשביל “הדור” את הכרוניקור של “השלוח”, ולא עלה כל דעתכם לשרול בעצמכם, מה יעשה “השלח” ואם יש לכם רשות לעשות זאת בלי הסכמתי! אמנם, קוקורנציא כזו בין היד הימנית והשמאלית הוא חזיון זר מעט שאי אפשר לראותו בלי שחוק. בכלל אוכל להודיעך, כי כפי הידיעות הבאות אלי מצדדים שונים, יש לכם תקוה גדולה להטות ל“הדור” את לב כל הסופרים שעבדו עמי עד כה ולבתי השאיר ל“השלח” אי אם איזו מן היותר קרובים אלי, אשר למרות כל הכריעות וההשתחויות של אחרים, לא יעבו את “השלח” בשביל “הדור”. אני לא אכרע ולא אשתחוה לפני כל נער או גם לפני “טובי הסופרים”, ואם יבוא יום, שלא יאבה שום סופר לבוא בברית עמי, מפני שאיני מתרפס לפניו ככל הדרוש, – אסיר את העטרה מעלי, ואתם תמסרוה לטוב ממני.

למר ש. פ. רבינוביטש (שפ"ר), וורשא.

אודיסא, 9 דצמבר 900.

מכתבך הראושן מן ג' כסלו קבלתי במועדו, והוא הביאני במבוכה רבה. שאלתני, איך לכתוב הכרוניקא בשביל “השלח” באופן שלא יהיה בה גבוב דברים מזו שאתה כותב בכל שבוע ב“הדור”, ועל שאלה חמורה זו לא מצאתי תשובה. כי אף אם הכרוניקא ב“השלח” צריכה להכתב בסגעון אחר, הנה התוכן הלא אחד יהיה, ובכל חפצך לעשות הכרוניקא של “השלח” יותר שלמה וסדורה, לא תוכל להמלט מכפל דברים, ונמצא “השלח” חוזר ואומר מה שכבר נאמר לפני זה ב“הדור”. לדבר כזה לא אוכל להסכים, וע“כ לא מהרתי לענותך, כי חפצתי לחתה להתישב היטב בדבר. אך בקבלי אתמול את מכתבך הגלוי וראיתי מתוכו שכבר נגשת לסדור ההשקפה הראשונה, מבלי לחכות לתשובתי על מכתבך הקודם, – הנני ממהר להודיעך בזה, כי אחר כל ההתבוננות, באתי לידי החלטה, שאי אפשר לסופר אחד להיות כרוניקור בשני מכ”ע. ולכן מאחר שקבלת עליך כבר הכרוניקא של “הדור”, הנני פוטרך מזו של “השלח”. בודאי תחפוץ לדעת, מה בדעתי לעושת בזה, והנני מודיעך, כי לע"ע מסרתי כתיבת ההשקפה, באין ברירה, לאחד הסופרים הצעירים פה. אם יעלה הדבר בידו – מוטב, ואם לא, נוח לי שתחסר המחלקה הזאת לגמרי, עד שאמצא סופר הגון לכך, משאעשיר את “השלח” מפסלתו של “הדור”.

ממילא מובן, כי בזה איני פוטרך לגמרי מלעזור לי עזרת‑סופר באיזה מקצוע אחר, וביחוד, אם תוכל לשלו לי איזה מאמר הגון בעניני תולדות ישראל (כמובן, על איזה נושא כללי, שאין בו דקדוקי עניות של “געלאֶהרטען”), – אודך מאד.

את דאגתך ע"ד צורתו הרוחנית של “השלח” לעתיד – תוכל להסיח מלבך. כל זמן שאני עומד באשו לא יהיה “למרמס נערים” ולא ישנה את “תכונתו העצמית”.

על שאלתך, אם מאתי “יצאה הגזירה” למנות את פ. לעורך “הדור”, – אשיבך: לאו, ולא רק “גזירה” זו אלא גם כל גופה של “גזירת הדור” לא מאתי יצאה ולא על דעתי, אלא שבתור איש אוהב סדר ומשמעת, נכנעתי מפני גזירת רוב החברים המנהיגים, ודעתי בטלה מפני דעתם.

את מחברת הועד ע“ד הבקורת הלא קבלת כבר בודאי. ב”השלח" יבואו על כל השאלות מאמרים ארוכים, שבהם אתן ידיעות יותר מפורטות ואשתדל לברר השקפותי במדה מספקת.

תודה לך על דרשך בשלומי. בריא אני בגופי, אבל נפשי עיפה, והעבודה קשה לי עד מאד….

לד"ר ל. קנטור, ליבוי

אודיסא, 10 דצמבר 900.

לפני זמן מה קבלתי מוורשא את ספורך “לכו והתפרנסו זה מזה”, ובעלי “אחיאסף” הודיעני, כי כתבת להם, שהנך שולח הספור להם, מפני שלא קבלת מאתי שום ידיעה ואינך יודע את כתובתי. הדבר הזה יפלא בעיני מאד, כי באמת כתבתי לך גם על דבר הספור וגם על דבר זכרונותיך על אודות סולוביוב, אשר שאלתני אם אקבלם ב“השלח”. האמנם לא הגיע לידך מכתבי ההוא? אם בן הוא, הודיעני ואשלח לך העתק ממנו.

את ספורך אתן בחוברת א' או ב'. כי בינתים הגיעו לידי עוד ספורים, קודם שקבלתי את שלך, ואיני יודע עוד, מה אבחר לחוברת הראשונה. כ“מי שהיה עורך” הלא תדע, כמה טעמים ונמוקים יש להעורך לשקול בדעתו עד שיחליט דבר בשאלה “חמורה” זו. אקוה שאתה לא תהיה מן הקפדנים (שרבו בעונותינו הרבים בין סופרינו) על קטנות כאלו.

בסוף ספורך אתה מעתיק נוסח המודעה שהדפיסו מנהיגי הישיבה. ואם לא יטעני זכרוני, כמדומה לי, שבאמת נדפסה בכה“ע מודעה כזו מלה במלה מאת אחת הישיבות. והנה ידעת, כי חק הוא ל”השלח" לבלתי פגוע בכבוד אנשים פרטים, ולכן אבקשך מאד להודיעני תיכף, אם באמת לקחת את המודעה בלשונה מכה"ע, ובאופן הזה תרשני להשמיטה או לשנות סגנונה.

לד"ר נ. סירקין, שרלוטנבורג.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 10 דצמבר 900.

בבקשה – מעט סבלנות. ספורך קבלתי רק לפני זמן מה מוורשא, ועוד לא הספיקה לי השעה לקראו: העבודה מרובה על כך! כשאקראהו, תקבל תשובה מיד, או – אם הספור לא יתאים לחפצי – את הכת"י.

ההשקפות של “על פרשת דרכים” אינן חובה על סופרי “השלח”, וע"כ תוכל לשלוח את מאמרך, ואם רק מצד עצמו יכשר בשביל “השלח”, יודפס. לכל היותר אפשר שאמצא צורך להוסיף הערת העורך.

לד"ר ש. לוין, יקטרינוסלב.

אודיסא, 10 דצמבר 900 (י"ח כסלו).

מכתבך בצרוף המאמר קבלתי, ותודה לך. סגנונך ברור ויפה (חבל שאתה ממעט בכתיבה), ומצד זה לא יגרום לי מאמרך “טורח הרבה”, ואף לא טורח מעט. אבל פעמים שהוא “פוליטוני” מעט ולא יתאים עם חשיבות הענין. ובמקומות כאלה אהיה מוכרח לשנות או גם להשמיט איזו דברים. לא כל השקפותיך מתאימות לדעתי. אבל בזה אין רע, כי איני כופה את סופרי “השלח”, שיענו אמן אחר כל דעותיו של עורכו. ואולם בעיקר הדבר, כמדומה לי, שלא יצאת ידי חובתך ולא השתדלת לברר כל שאלה כדי צרכה, באופן שכל המאמר עושה רושם של שיחה “פרַגמנטרית”. אולי אני אשם בזה, כי, לפי דבריך במרתבך, קצרת אותו “לשליש או לרביע”, כדי לעשות רצוני, שלא יעלה יותר משמונה עמודים. ואם באמת כן הוא, הייתי בוחר יותר להשיבו לך, שתמלא מה שהחסרת ותתן לו צורה שלמה. ואם בשביל זה יאחר לבוא חודש אחד, מה בכך? לפי תכונתו הוא מאמר פובליציסטי בפני עצמו, שאין הקונגרס תופס מקום בו אלא כפי הדרוש לבאור השאלות הכלליות של הציוניות, וע"כ כל חודש זמנו הוא. גם בלעדי זה אפשר שאניחהו לחוברת השניה, מפני שהחומר הולך ורב, וכל אחד מהסופרים דורש דוקא, שיבואו דבריו בחוברת הראשונה. ואילו הייתי עושה רצון כולם, הייתי צריך לעשות חוברת זו גדולה פי שנים או שלושה מכפי המדה הקצובה. מה אעשה? אמלא רצון הרחוקים שקפדנותם תוכל להביא רוח רעה ביני וביניהם, ואת הקרובים אדחה לחוברות הבאות, בדעתי כי יסלחו לי, ואם לא יסלחו, אשחק לכעסם.

ובכן, מהרה נא והודיעני, אם יש את נפשך לשוב ולהשלים את המאמר או תבחר להניחהו כמו שהוא.

למר פ. מרדל, פילאדֶלפיא.

אודיסא, 12 דצמבר 900.

…. קראתי שני מאמריך ששלחת בשביל “השלח” ומסכים אני לתת להם מקום וגם אשמח עליהם מאד. אינני עוסק אמנם בקביעות בהלכות הפילולוגיא, אבל עם הידיעות הכלליות שהספקתי לאסוף בענינים אלו, זעיר שם זעיר שם, באתי זה שנים רבות לידי הכרה, כי כל הדקדוק העברי נבנה על פלפולים של הבל, ואך לשוא נכביד על התלמידים המון כללים שאין להם יסוד בפוניטיקא ולא שרש בלינגוויסטיקא ההיסטורית, ותמיד הייתי מהרהר בלבי: מי יתן ובא מדקדק, היודע פרק גם בחכמת הלשון החדשה, והרוס את כל המגדלים האלו הפורחים באויר ולשחרר את לומדי שפת עבר וסופריה מכל המשא הזה. עתה הנה מאת, אדוני, להוציא מחשבה זו לפעולה. ברוך תהיה! ובשביל זה הנני נותן מקום לדבריך ב“השלח”, אף כי לא נועד “השלח” לחקירות פילולוגיות, כי רואה אני במאמריך תועלת מעשית. רק על זה צר לי, כי אוהב אתה להאריך במקום שאפשר לקצר, להכפיל דבר אחד כמה פעמים, וגם אינם עמל לכתוב בסגנון יפה וספרותי, ומפני זה עלי לעמול הרבה בשביל לתקן מאמריך עד שיוכלו לבוא בדפוס בצורה ספרותית הגונה. לעתיד הייתי מבקשך, שתקל מעלי עבודה זו כפי יכלתך. כן אבקשך, כי בהביאך דברים מתוך ספר לועזי תביאם בגוף המאמר בתרגום עברי, ורק בשולי העמוד בהערה תוכל להביא גם את הדברים בלשונם, אם תמצא צורך בזה. לא כמו שעשית במאמריך אלה, שהבאת דברים בלשון אשכנזית בגוף המאמר, ועי"ז תגרום לי טרחה יתרה לתרגמם לעברית ולשוב ולכתבם גם באשכנזית בשולי העמוד.

ועוד זאת. במאמרך ע“ד השורק החסרת את העיקר והנחת אותו ל”מאמר אחר“, והוא – השאלה ע”ד האותיות העבריות, אם בן כולם קונסונַנתים" או שיש בהן גם “ווקַלים”. כל זמן שלא נתבררה שאלה זו, הגדולה בערכה יותר מן השאלה הפרטית ע“ד השורק, לא תוכל גם זו האחרונה להתברר כל צרכה. והנה רואה אני במאמרך, שמקודם חשבת לדבר בו גם על השאלה הכללית הזאת (כי כן היה כתוב מתחלה, שתדבר ע“ז “במרוצת הדברים”, ורק אח”כ מחקת זאת וכתבת תחת המלות האלה: “במאמר אחר”), ובאמת ראוי היה לך לעשות כן, וע”כ הייתי מבקשך, שתשוב לכתוב את המאמר הזה באופן שרצית בתחלה, כלומר לעשות בו אותה השאלה הכללית לעיקר, ושאלת השורק – כאחד הפרטים היוצאים ממילא מתוך הכלל העקרי. אם תסכים לזה, הודיעני, ואשיב לך המאמר בשביל לתקנו. או אולי תכתוב מאמר מיוחד על השאלה הכללית, ואתן לו מקום לפני המאמר על השורק. כי כל המאמרים האלו יחד אני חושב להדפיס בשם הכללי שנקרא בו מאמרך הראשון, כלומר: “לתקון הנקוד והקריאה”, מאמר שני, שלישי וכו', כדי שיהיו ביחד לדבר אחד שלם וימשכו אליהם יותר עיני הקוראים המבינים. בכל אופן יש לך זמן לכתוב את המאמר באחד משני הדרכים שהזכרתי, כי עד שיודפס המאמר שלפני זה (עד הדגש) ועד שאוכל לתת מקום שנית למאמר ממין זה (כי הן תבין, שא"א לתת מאמרים כאלה, שקוראיהם מעטים, בכל חודש) – יעברו עוד איזו חדשים.

אם תסכים להרחיב מאמרך ע“ד השורק ולתת לו צורה חדשה, תוכל להכניס בו גם השגותיך על דברי מה ילין בספרו ע”ד עברית בעברית, אשר הזכרת במכתבך האחרון. באמת ראוי ונכון לבלט דברים כאלה, הדורשים מאת המורים להמציא הבדלים במבטא במקום שבאמת אינם, ולקלקל עי"ז טהרת המבטא ולהכביד על התלמידים שלא לצורך.

למר י. קלויזנר, וורשא.

אודיסא, 13 דצמבר 900.

שמחתי על אגרתך שקבלתי אתמול, כי כבר היה הדבר לפלא בעיני, שנסתם כל חזון ממך. עתה הנני מחכה לקבלת ההשקפה, ואבקשך מאד להקדים ולשלחה ככל אשר תוכל, כדי שאדע איך לחלק את החומר בחוברת הראשונה, שכבר הנני עוסק בסדורה וגם שלחתי כבר איזו כת“י לביהד”פ. ע"ד השם אשר נקרא לה עוד אתישב לאחר שאקרא אותה¹⁹.

מאמרַיע“ד עניני א”י, כנראה, יתרחבו מאד. כידוע לך, אמרתי לתת בחוברת הראשונה מאמר מיוחד ע“ד ביה”ס ביפו. והנה כתבתי כבר 11–10 עמודים ע“ד שאלה זו (וביחד עם ההקדמה, אשר מקצתה קראת, יהיה בחוברת א' כחמשה עשה עמודים), ועדיין לא הגעתי גם להפרוגרמא של ביה”ס לבנים, וע“ד ביה”ס לבנות לא כתבתי עוד מאומה, באופן שמסופק אני אם אוכל לגמור את המאמר הזה אף בחוברת ב'. ועתה צא וחשוב, כמה נשאר לי עוד חומר למאמרים אחרים: “ע”ד בתי הספר במושבות, ע“ד המצב האקונומי של המושבות הנמצאות, ע”ד חברות הישוב, ע“ד שיטת הברון ויק”א, ע“ד הפועלים, ע”ד האפשרות והאופנים ליסוד מושבות חדשות, ועוד ועוד²⁰. כמדומה לי, שאצטרך לעסוק בזה כל השנה. מפני זה הנחתי לע“ע את השם “שאלות א”י”, כי קשה לי לכלול סֶריא שלמה של מאמרים ארוכים תחת השם “אמת מא”י", שכבר הורגלו הקוראים לקשר בו מושג של מאמר קצר וכללי. אך עוד אתישב בדבר כשאקבל הקורקטורא…

למר ד. פרישמַן, וורשא.

אודיסא, 14 דצמבר 900.

תודתי לך על שקיימת הבטחתך ושלחת לי דבר מה, אע“פ שבאמת, כמו שהבנת מדעתך, קויתי לקבל ממך לא שיר – שירים יש באמתחתי כמעט שלנה שלמה – כי אם איזה ספור, שבזה לא שמן חלקי עתה. אבל קובל אני עליך, אדוני, שגם אחר שהחלטת לשלוח לי שיר, בחרת בזה, שיכלת לראות מראש, כי לא אוכל בשום אופן לתתו ב”השלח" כמו שהוא. כמה שפל ובזוי הוא משה (ואין צריך לאמור יהושע) בתמונה זו שנתת לו! האמנם לא תרגיש את ה“בְלַסְפֶמיא” שבדברים כאלה, בהיותם יוצאים מפי נביא הנביאים לפני מותו ובתור צוָאה לממלא מקומו? גם “ליצֶנציא פואיטיקא” יש לה גבול, ופה עוברת היא, כמדומה לי, את הגבול הנכון.

ואולם מפני שהרעיון מצד עצמו יפה וגם החרוזים יפים, חפץ הייתי לתת מקום לשירך, אם תסכים להשמיט את הפרק השלישי כולו ולשנות גם בשני הפרקים הראשונים את החרוזים שסמנתי בקו אדום. ולתכלית זו הנני משיבו לך בזה, ואבקשך להודיעני החלטתך²¹.

דבריך האחרונים במכתבך הכאיבו לבי מאד. איני יודע, מה מצאת בסגנוני ואיפה “לעגתי לבעלי הדור”, עד שהוצאת מזה תולדה, כי “אין לבי שלם עמך”. בודאי איני נקי ממגרעות ומומים, ככל אדם. אך אם יאמר לך אדם עלי, שאין פי ולבי שוים, אל תאמין! מום זה אין בי. מה שאני חושב על “הדור” ועליך בתור עורך – הן לא כסיתי לא ממך ולא מבעלי “אחיאסף” ואף לא מכל הקהל העברי (אם יודפס מכתבי אל העורך), אך להוציא מזה תולדה, כי “אין לבי שלם עמך”, אין לך רשות. בין אוהבַי היותר נאמנים ישנם אחדים שאין רוחם נוחה מ“השלח”, ויש שאמרו לי בפה מלא, כי מפיץ הוא דעות נפסדות, ונוח היה לו שלא נברא, ובכל זאת לא עלה על דעתי לחשדם, שאין לבם שלם עמי. עד מתי, אדוני, לא נבדיל בין היחס הפרטי של איש לאיש ובין יחס האחד למעשי רענו על דשה הספרות ועסקי הצבור?

למר א. קפלַן, וורשא.

אודיסא, 20 דצמבר 900.

מכתבי מיום א' בודאי קבלת, ובינתים קבלתי את “הדור” וגם את מכתבך האחרון מן 16.

ומה אומר לך ע“ד “הדור”? המאמר הראשי נכתב בכשרון, או ביתר דיוק – בכשרונו של פרישמַן… הכל יפה ומסולסל ונקרא בעונג, אבל דברים ברורים אין, ועדיין אין אנו יודעים, לאן פני “הדור” מועדות, ואין המאמר הזה מחיב את העורך ללכת דוקא בדרך זו או זו, ואין אנו יכולים למצא סתירה ממאמר זה למה שיבוא אחריו בגליונות הבאים, בין שיהיה “הדור” אח”כ ציוני או מתנגד להיוניות. לאומי או בלתי לאומי, – בקצרה: אין מבע מיוחד להפרוגרמא. מאמרו של ברנרד לַזַר הוא לע"ע רק גבוב דברים ידועים מכבר, והתרגום קשה מאד. נראה מה יאמר בפרקים הבאים. מה שבריינין רוצה – איני יודע. הטוב שבמאמרים הוא זה של ברו

נפלד. שירו של ביאליק הוא יפה, ו“מיתותיו” של פרץ – ג“כ, אך הצואה האחרונה ארוכה ביותר ומקלקלת הרושם. הבקורת והפוליטון כתובים בטוב טעם, ופה ניכר, שהמחבר חי “באמירו” ועוסק במה שלכך נוצר. סך הכל: קבוץ של ענינים ספרותיים שונים, הכתובים על הרוב בטעם ובכשרון, אך רוח אחת אין לאחד את כולם לבריה אחת בעלת צורה מוגבלת. אם כך יהיה “הדור” גם לעתיד, יוכל אולי לקנות לו לבות הקוראים הבינונים, שאינם מבקשים אלא דברים נוחים ויפים למקרא, אבל ירחיק מעליו לבות טובי העם, הדורשים מאת מכ”ע, שתהיה דרכו מוגבלת ומטרתו ברורה, מבלי לפסוח על כל הסעיפים.

…. מאחר שהחלטתם לבלתי הוציא ספרים בשנה זו, מה מחשבתכם עתה ע"ד הוצאת “על פרשת דרכים”? אולי אין את נפשכם עוד להוציא את הספר, אל נא תתביש להגיד לי זאת בפה מלא…. חלילה לי להעמיס עליכם הוצאת ספרי נגד רצונכם….

למר י. גרזובסקי, יפו.

אודיסא, 23 דצמבר 900.

זה כשני חדשים שלא כתבתי דבר לשום אדם בא“י, וזה לא רק מפני טרדותי, שבאמת רבו מכחותי, כ”א גם מפני שמצב הדבירם בא“י מדכא נפשי כ”כ, עד שבשעות המנוחה מעבודתי התמידית (שרק אז יש ביכלתי לכתוב מכתבים שאין להם יחס ל“השלח”) לא יתנני לבי למרר את מנוחתי בענינים האלה. וכך הנניי דוחה זה מיום ליום. ואולם מכתבך האחרון (הקובלנא על “אחד העם”) מחיבני להשיבך דבר, ומכיון שכבר פניתי אל תכריך המכתבים מא"י שקבלתי בחדשים האחרונים, לא אניחהו עוד שנית בקרן זוית, ומעט מעט אשיב לכל אחד (לאיזנשטדט, ד"ר יפה וכו').

הקובלנא הזאת, יקירי, היא כרקטיריסטיקא על בלבול הדעת וצרות הלב שגורם לכם אוירא דא“י. בן הדברים שאתה קובל עליהם עתה קראת כבר בהיותך בלונדון (כי בדברים האלה לא שיניתי אח"כ מאומה), ושם, באוירא דאנגליא, הבנת אותם כראוי ולא מצאת כל סבה להתלונן על כותבם. הן תזכור בודאי, כי כתבת לי מלונדון על אודות המאמר הזה²², ולא עלה שם על דעתך לחשדני בכמו אלה. אבל מכיון ששבת לא”י, כבר נתבלבלה דעתך, ורוח החשד נחה עליך, כמנהג א“י, והכנסת בדברי כונות שלא עלו על לבי. באמת אגיד לך, כי לולא ידעתי את הרוח השורר בא”י בכלל, הייתי חושב את החשד הזה לדבר מכוער כ"כ, שאינו כדאי להשיב עיו. ובל מצבכם שם הוא צד הזכות לכם. והנני מתגבר על הרגש המא שבלבי ואשיבך על טענותיך בקצרה.

שכחת, כנראה, כי בשעה שכתבתי מאמרי לא ידעתי כלל, מי הם הצעקנים מיפו, ובמכתבי אליך אז התאוננתי לפניך על הצעקנים האלה ולא עלה על לבי, שאתה אחד מהם, ורק אתה בעצמך הודעתני זאת במכתבך מלונדון, אחר שהיה כבר המאמר מסודר בדפוס. ומכיון שלא ידעתי זאת, לא יכולתי ממילא לרמז רמזים על פניות עצמיות שבלבם, כי האמנם תוכל לחשדני שארמז כזאת גם מבלי לדעת על מי? אבל אם תקרא את הדברים שני כקורא בחו"ל, תראה, שבאמת אין בהם רמז כזה. הכונה שם היא פשוטה וברורה. הצעקה יצאה מאנשים הקרובים לביה“ס (כמו שאמרתי במאמרי), כלומר שקיום בית הספר יקר להם אפילו כמו שהוא. ואני מתאונן עליהם, כי הרימו קול צעקה לפני כל העם רק בשעה שנראתה להם סכנה פן יחדל העם מלהביא נדבותיו, וביה"ס לא יוכל להתקים, אבל כל זמן שלא היתה סכנה כזאת, לא חשבו להם לחובה לפקוח עיני העם על טעותו בדבר מצב בתי הספר, אעפ”י שידעו היטב, כי במצבו זה אינו משיג מטרתו. לפי זה אין מקום ל“קושיתך”, כי אתה בעצמך הודעת לי בדבר סגירת המחלקה הרביעית בשנת תרנ“ו. כי לא על מכתבים פרטים אנו דנים, כ”א כל הצעקה בפומבי, באזני כל העם…. איני יכול ואיני חושב לנחוץ להרבות דברים בזה, כי באמת אומר לך, שצריך הייתי להתגבר על גועל נפשי (סלח נא לי על המבטא הזה), בשביל להסיר מעלי חשד כזה, כאילו מרמז אני על פניות עצמיות, פניות של ממון, שבלב אנשים אשר לא ידעתי מי הם. מעולם לא עשיתי כזאת ולעולם לא אעשה, ורק בא"י יכלו לחשדני בכזה….

ע“ד עניני א”י לא אכתוב לך מאומה. כי אי אפשר להגיד בדברים אחדים מה שאני חושב על המצב עתה, ולהאריך אין לי פנאי. ב“השלח” אתן קבוצה של מאמרים ע“ד עניני א”י. המאמר הראשון הוא ע"ד בתי הספר ביפו….

למר ש. פ. רביניביטש, וורשא.

אודיסא, 16 יוני 901.

את ה“השקפה” קבלתי בזמנה…. וברובה טובה היא בעיני. רק הדברים על אדות אספת הציונים בברלין (שכבר הזכרת אותה בהשקפה הקודמת), נראים לי ריקים מתוכן. בכלל, כמדומה לי, שהפעם לא אשמיט הרבה. אמרתי “כמדומה לי”, מפני שקשה לי לדעת מראש, בטרם אעבור שנית על המאמר בעיון, בשביל להכינו לדפוס, ויש לפעמים שמוכרח אני אח"כ להשמיט דברים לא מפני שיתרים הם מצד עצמם, כי אם מפני שנכתבו בסגנון בלתי מתוקן כל כך, עד שאם הייתי חפץ להשאירם, הייתי צריך למחוק הכל ולכתוב הכל מחדש. ובזה הלא אתה בעצמך אשם. אתה מבקש אותי לחוס על עמלך, ואתה בעצמך אינך חס עליו, ולמרות כל בקשותי, לא תחפוץ להקדיש לעבודתך זו איזו רגעים יתרים בשביל לקרוא מה שכתבת, ואלו קראת, היית רואה בעצמך מה שצריך תקון והיית מתקן בעצמך, מבלי תת לי סבה להשמיט.

לד"ר ב. סולֶר, ברלין.

אודיסא, 16 יוני 901.

אמת כי הייתי בברלין על דרך שובי מפַריז, אבל שרוי הייתי בצער כל כך, עד שלא הלך לבי לבקש חברת אנשים, ולא ראיתי שם כי אם את אלה שצריך הייתי לראותם לרגלי עבודתי. ולוּ יכלתי אז להתרחק למדבר, במקום שאין איש, הייתי עושה כן בחפץ לב… בחוברת יוני אני נותן מאמר קטן ע"ד מלאכותנו לפריז.

בגשתי לסדור חוברת יוני, שבה חפצתי לתת את שירך “אהבתיך עמי”, קראתי את השיר שנית, וצר לי להודיעך, כי, למרות השנוים שעשית בהבית האחרון, איני מוצא לאפשר לתתו כמו שהוא. כבר כתבתי לך, כמדומה לי, ששיריך חשובים בעיני מפני העוקץ הסַטירי שבהם, שבזה הוא כחך. אבל בשיר הזה בטל העוקץ בהשתפכות סנטימנטלית, שאינה ממלאכתך ולא תצליח בזה…..

למר מ. פרידמַן (“איש שלום”), ווינא.

אודיסא, 18 יוני 901 (א' תמוז תרס"א).

מתוך כה“ע נודע לי, ביום ד' תמוז הבא ימלאו לך שבעים שנה, וכי תלמידיך ומכבדיך הרבים מכינים עצמם לחוג את היום הזה כחג לתורתנו וספרותנו. גם אני אדוני, יש לי רשות להחָשב בין תלמידיך. כי בהיותי נער נהניתי מאורך, בלמדי בעיון רב את ה”ספרי" עם הערותיך, אשר באמת האירו עיני בכמה דברים, ביחוד המבוא שנתת בראש הספר, שהיה לי אז כתורה חדשה, ומתוכו למדתי כמעט ראשונה את ראשי דרכי הבקורת המדעית. הואילה נא, איפוא, רבי ומורי, לקבל ביום זה גם את ברכתי מלב עמוק, כי יגדל כחך לעבוד עוד ימים רבים את עבודך הפוריה על שדה חכמת ישראל ולהאיר עינינו בתורתך, כאשר עשית מנוער ועד זקנה.

ועם זה לא אוכל להתאפק מלהביע לך תודה וברכה גם בתור עורך “השלח”, בשמי ובשם כל קוראי מכה"ע הזה, על שלא נמנעת מלהעניק לו מחכמתך פעמים אחדות, ובזה הראית לדעת, שמכיר אתה את חובתך לעמך בכלל, וכי השכלתו יקרה ללבבך, שלא כדרך רוב חכמי ישראל, הפורשים מן הצבור וחושבים כעין פגם בכתר חכמתם, אם יֵרדו אל העם לדבר עמו כלשונו וכלבבו.

תחזקנה ידיך, אדוני הנעלה, ועיניך תראינה בהרמת קרן התורה אשר אהבת.

למר י. אייזנשטַדט, יפו.

אודיסא, 26 יוני 901.

עבודת הצבור מעברת את האדם על דעתו. הנה הבטחתיך לענותך על מכתביך, ועתה עוד הפעם עברו כשלשה חדשים, אתה כותב וכותב, ואני איני משיב. מה אעשה, והנסיעה לפַריז ערבבה את סדַרי, ועתה עלי למלאות בעבודת “השלח” מה שהחסרתי בימי המסע, באופן שרבה עלי העבודה כפלים מן הרגיל, ואין לי פנאי לכתיבת מכתבים שאינם מענין עבודתי.

ועתה מה אכתוב לך? מה שהיה בפַריז הלא ידעת, ואת משפטי על המצב תדע ממאמרי ב“השלח” (בחוברת יוני. כי בחוברת מאי נתתי, לבקשת חברי הדיליגציא, את “הודעת המלאכות”, ולא חשבתי מן הנימוס לבוא אחריהם באותה חוברת עצמה ולדבר קשות כמו שראוי להם). ואולם זאת אודיעך, כי “המלאכות” היתה הטפה האחרונה ב“כוס היגונים” שלי, ועוד בפַריז הרגשתי בנפשי, כי כלתה סבלנותי ולא אוכל עוד ללכת הלאה בדרך זו. החלטתי על כן לפרוש מן הצבור, לפחות לשנה אחת, ולהקדיש הזמן הזה לחשבוני עם נפשי. הנני מרגיש, כי זקוק אני עתה לחשבון הנפש, לבקר כל שיש בנפשי ולבחון שנית כל ה“אמונות” וכל ה“ערכין”. בהסכם עם זה נפטרתי גם מן הועד, כלומר, לא נתתי לו אמנם “גט פטורין”, כדי שלא תהא זאת כדימונסטרציא, אבל לקחתי “חופשה” לזמן בלתי מוגבל ¹ .

ובכן הנני כותב לך עתה בתור “איש פרטי”, וגם אתה הן לא תמנע מלהודיעני מזמן לזמן את הנעשה בארץ, ג"כ בתור איש פרטי….

עתה – בדבר ספורך. קראתי מה ששלחת בעונג רב. הרבה פרטים מחיינו באותם הימים והרבה אנשים שהיינו נפגשים עמהם אז – עמדו שוב כחיים לעיני, אחר שכבר יצאו מלבי ונשכחו לגמרי. הנני משתומם על זכרונך הטוב (או אולי כתבת כל זה לזכרון כבר אז?), וחפץ הייתי מאד שישאר כל זה זכרון לדורות. אבל בתור “ספור בדוי”, לא עלה לך יפה. התמונות הן פוטוגרפיות מדויקות, לא יותר. כל האנשים העוברים לפנינו הם כמו שהם בחיים, ואי אפשר שלא יכירם אפילו תינוק דלא חכים ודלא טפש. מלבד זה יש בו אריכות יתרה ושיחות תפלות, שאינן נהוגות ב“רומַן” הראוי לשם זה. בכל אופן לא היטבת לעשות ששמת את עצמך במרכז הספור, וכל יודעיך יכירוך ויאמרו, שקשטת את עצמך במדה בלתי ראויה לפי הנימוס (אגב אעירך, שגם הפילוסופיא שיחסת לעצמך בפרק ה' מבולבלת היא מעט). ממילא מובן, כי לא אוכל להדפיס הספור ב“השלח”, כן מפני חסרונותיו ה“אומנותיים” וכן מפני ציור האנשים הפרטיים, החיים עוד, באופן גלוי וניכר לכל…. ואלם לו לעצתי שמעת, היית עוזב צורת הספור הבדוי וכותב הכל בצורת זכרונות מעורבים ב“שירה” (“וואהרהייט אונד דיכטונג”). בזכרונות כאלה, שבהם המחבר מדבר בעדו, יוכל “קמחי” המחבר לספר גם את הגיונות לבו וסערת רגשותיו, והקורא לא ירגיש שום העדר הנימוס, כמו שירגיש עתה, בהיות המחבר מסתתר בלבוש ה“גבור” ומדבר על עצמו כמו על אחרים. גם שאר התמונות היו אז נאות בצורתן של עכשו, בהיות ה“זכרונות” צריכים באמת להתאים להמציאות….

למר מ. קריטשבסקי, ירושלים.

אודיסא, יוני 901 (י“ג תמוז תרס”א).

מתבייש אני מעט, שבאתי בזה להשיבך על מכתבך שקבלתי זה כשלשה חדשים. אבל אולי ידעת את הטרדות והנדודים שהקיפוני בחדשים האחרונים – ומקצתם בודאי ידעת, אם קורא אתה כה"ע שלנו – לא היית מתפלא על איחור תשובותי.

בינתים, אחשוב, בודאי קראת את מאמרי ע“ד בה”ס ביפו וראית משם, כי מסכים אני לך בעיקר הדבר, שבית ספר למורים יותר ראוי היה ליסד בירושלים. אבל באמת אגיד לך, כי נכרתה מלבי כל אמונה בכשרון “אנשי מעשה” שלנו לעשות דבר מתוקן. כמדומה לי, שאין לנו אלא “בעלי מליצה” בלבד. ולהוסיף עוד “חורבה” חדשה על אלו הנמצאות מכבר – מסופקני אם יש בזה תועלת… .

לד"ר ח. ווייצמַן, ג’יניבא.

(תרגום מרוסית).

אודיסא, 1 יולי 901.

אקוה, שהבנת מדעתך, כי אֵחור תשובתי בא רק בסבת העבודה המרובה ביותר, שחכתה לי בשובי לביתי. ומאותה הסבה עצמה מוכרח אני, לצערי, גם עתה לקצר ככל האפשר.

המכתב החוזר השני, שאתה מדבר עליו במכתבך, לא קבלתי, ובכן איני יודע ע“ד מצב הענין אלא מה שהודעתני במכתבך² . איני צריך לאמור לך, שאני מחכה בכליון עינים לתוצאות הנסיון החדש הזה, לתת לתנועתנו תוכן אמתי. היצלח הנסיון? באמת ובתמים אני אומר לך, כי בכל נפשי הייתי חפץ להשתתף עמך באמונתך, אלא שרובם של “טובי אנשי שלומנו” שהיו בפַריז (המאורעות היותר חשובים אירעו שם אחר שאתה כבר יצאת) נטלו ממני את הזיק האחרון של אמונה, שעוד נשאר בלבי, ביחס לכשרוננו לברוא איזה דבר יותר ממשי ממליצות יפות ומצלצלות. שבתי הביתה עיף ואין-אונים, לא רק במובן הגופני, כי אם עוד יותר – במובן המוסרי. כל מפלותינו עד עכשו לא פעלו עלי כל כך כמו חרפת המנוסה הזאת של טובי אנשינו באותה שעה של קריסיס. על מכשולים חיצוניים אפשר להתגבר לאט לאט על ידי עבודה מתמדת של אנשים בעלי מרץ, המסורים לדבר. אבל הרפיון הפנימי, חסרון אנשים המוכנים לקיים בפועל, בלי פשרות, מה שהם נאה דורשים, – הרעה הזאת קשה להלחם בה. ובכן, אחר התבוננות מרובה וארוכה במצב הדברים, באתי לידי החלטה גמורה להתרחק לזמן מן העולם החיצוני ולהתרכז בתוך עולמי הפנימי. הנני מרגיש, שהכל דורש תקון והתחדשות, ושעל כן קודם כל נחוצה “בקורת כוללת” בנפש פנימה…. מפני זה יצאתי גם כן מתוך הועד לישוב א”י.

הנני מקוה, חבר נכבד, שתבין לרוחי גם בלי ביאורים פרטיים, שאיני יכול לתת לך עתה מפני עבודתי המרובה. רק זאת אוסיף, כי יש שאני חושב, שלא הייתם צריכים כלל לבקש השתתפות בפועל מצד “הזקנים” במפעל שאתם נגשים אליו. מהם אין עוד כל תקוה. אותם אכלה הפרזַא, וספק גדול הוא, אם עודם מוכשרים לאיזה דבר גדול באמת, הדורש גבורה יתרה. עליכם לברוא לנו אנשים חדשים, לגמרי חדשים, שעוד כחם חדש עמהם ושעדיין לא הגיעו לאותה חכמת-החיים הגדולה, שעל פיה אפשר להיות גבור בפה ופחדן בפועל. רק בהמצא בתוכנו אנשים כאלה, תוכל הציונות להיות באמת לתנועת עם, ובלעדם, כל הפרינציפים המצלצלים יפה יפה וכל התכניות של הסתדרות ישארו אותיות מתות.

ובכן, חבר יקר, הנני חוזר ואומר, כי בתשומת-לב מיוחדת אהיה מסתכל בעבודתכם, אך להשתתף בה בפועל איני יכול במצבי עתה.

למר פ. וֶוטשטיין, קרקא.

אודיסא, 4 יולי 901.

הנני מחזיר לך בזה מאמרך “לתולדות שי”ר", כי לפי דעתי, לא תפסיד ההיסטוריא כלום, אם ישתקעו הדברים המכוערים שהטיחו חכמי ישראל זה נגד זה. בנדון זה שכחת גם אתה להודיע, כי אם התמרמר גייגר על “נחלת יהודה” והוציא מפיו דברים שאינם מהוגנים, אין לתפשו על זה, אחר כי שי"ר בספרו זה גנה את גייגר בדברים גסים מאד. שניהם איפוא עשו שלא כהוגן, ומוטב שלא נחטט במה שדברו בשעת כעסם….

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 9 יולי 901.

קבלתי מכתבך הגלוי מן 2 ח"ז וגם את החתום (בצרוף “סניגוריא”, ב'.) מן 3, ותודה לך,

במכתבי הקודם³ לא אמרתי, שאמחוק מתוך מאמרך כל הדברים הנוגעים לבקורת הספרים מצד חיצוניותם, אלא העירותיך רק על זה, שהארכת בשאלות האלה יתר על המדה הראויה במאמר הזה, “שעם כל חשיבותן לעצמן, אינן פה אלא טפלות לעיקר הענין”. והנה אתה מוצא פה “שנאת מדעים” מצדי, ואני חשבתי תמיד להפך, כי ממדת אוהב מדעים הוא להכניס גם את הסדר הנכון בעניני מדע. האם מדע והגיון הם דברים מתנגדים זה לזה? ביחוד השתוממתי על שאלתך: “מה הייתי עושה אלו כתבת מאמר מיוחד ע”ד ספרי האפולוגיא כשהם לעצמם? בודאי הייתי נותן לו מקום, מפני שאז היו החקירות האלה מענין המאמר, ולא הייתי מוצא אותן מפני זה ארוכות ביותר, אף אם היית מטפל בהן הרבה יותר ממה שעשית הפעם. הנה למשל, בפרק השני ממאמרך, ששלחת עתה, הקדשת הרבה עמודים לתיאור היחס בין ישראל לעמים אז, ואע“פ שאין בכל הדברים מענין הסניגוריא עצמה, לא אחשוב אותם למיותרים או ארוכים ביותר, מפני שראוים היו לבוא במקום הזה, בתור הקדמה לענין הסניגוריא, שלא יובן היטב בלי הקדמת הקטיגוריא שקדמה לו. וזו הלא היתה כל עיקר טענתי על ההערות ההן, שבאו שלא במקומן, בהיותן בלתי מוכרחות להבנת נושא המאמר. – ואלו הייתי חפץ לדבר בלשונך, ידידי, הייתי יכול לאמור ג”כ, כי “מצבי בספרות רעוע מאד” בדור הזה של גרויי עצבים. אם אינני מסכים לדיפלומטיא של הרצל – הנני שונא ציון; אם אינני חושב ל“קונסט” את החקוים של סופרינו – הריני שונא היופי; אם אינני מודה ב“גאוניותו” של ברדיטשבסקי – הריני שונא החיים; ואם אינני מוצא לנחוץ להכניס הערות מדעיות שלא במקומן – הריני שונא מדעים"! ומה נשאר לי עוד?

אבל כל זה איני אומר אלא לשיטתך, ואני, כשאני לעצמי, עוד לא הגעתי למדרגה זו של גרוי עצבים, להתקצף ולהעמיד כללים על יסוד איזו פרטים קטני ערך. לכן האמינה לי, שלא מתוך תרעומות כתבתי את הדברים האלה, כי אם בדרך הלצה בלבד. אבל נניח דברים בטלים אלו ונשוב להענינים העומדים על הפרק.

כבר עברתי על הפרק הראשון ממאמרך והיום הנני שולחו לביהד"פ. כמדומה לי, שלא תמצא סבה להתאונן. כי השתדלתי למעט במחקים ככל האפשר ולא הסירותי את החקירות שנראו לי מיותרות כאן. גם את ההמשך מן המאמר, ששלחת עתה, כבר קראתי, ואעירך בזה על שני דברים קטנים:

א) צריך היית להוסיף איזו דברים בהגבלת המושג “מיסופוטמיא”, שאתה מדבר על היהודים שם בהבדל מיהודי בבל, בעוד שעל פי המושגים הרגילים, בבל ומיסופוטמיא מעורבות יחד, והקוראים יהיו תוהים בדבר.

ב) נראה לי יותר נכון לחבר לפרק ב' כל הדברים על פילון ולהתחיל פרק ג' מיוסף. באופן הזה יהיה כל פרק מוקדש לאחד משני הסניגורים שהזכרת בסוף פרק א‘, בעוד שלפי חלוקתך אין בפרק ב’ אלא הקדמה בלבד.

תודתי לך על שהזכרתני בדבר “אללג. צייטונג דעס יודענטהומס”. אך האמת אגיד לך כי במשך ששת החדשים שהייתי קוראו נוכחתי, כי לא אפסיד מאומה אם לא אקראהו עוד.

למר ש. פ. רבינוביטש (שפ"ר), וורשא.

אודיסא, 10 יולי 901.

קבלתי את ה“השקפה” לפני יומַים ורק היום קראתיה, מפני הטרדות. את הפרק הראשון (ע"ד חברת “עזרה”) צריך לקצר הרבה, כי ברובו הוא הכפלת מה שכבר אמרת בהשקפה הקודמת, ואיני מוצא בו חדוש הראוי להאמר אלא הערתך ע“ד חכי”ח, כי משלמים לה מדה כנגד מדה. הפרק ע“ד ועד הרבנים באשכנז מיותר הוא, כי כבר היו לזרא, גם לי וגם לקוראים, כל אלה הרבנים והפרנסים האשכנזים, שאתה מטפל בהם בחבה יתרה, כאלו באמת היתה השפעתם על היהדות מרובה ביותר. לעומת זה פטרת את החשבון השנתי של יק”א באיזו פרַזות כלליות וערבבת אותו עם תשובה להחברה “עזרה” ופולימיקא עם הפרופסור וַורבורג, באופן שהוא, החשבון, בטל ברוב דברים בטלים, ולא יוכלו הקוראים לעשות להם מושג נכון ממהותו. גם טפלת אשמות על יק“א, בנוגע לא”י, אשר לא כולן נכונות. החשבון הזה ראוי הוא ליחד לו פרק ולנתחו כראוי, בישוב הדעת ובנחת, על יסוד דבריו ומספריו. כי הן לא למכ“ע יומי נועדה השקפתך. – והפרק ע”ד מאיר איש-שלום איני מוצא צורך בו. כי בחוברת יוני נתתי (בהודעות ספרותיות) הערה על חג היובל הזה, ורוב דבריך כבר נמצאו שם. ובשביל איזו פרטים קטנים שהוספת אין כדאי לשוב ולהגיד מה שנאמר כבר. אגב אעירך, שטעית באמרך, כי הוא (מאיר איש-שלום) הוציא ה“ספרי” עם פירוש הראב"ד. ב“ספרי” של איש-שלום אין שום פירוש אחר זולתי הערותיו עצמו (“מאיר עין”), ופירוש הראב"ד הוא לא על “ספרי”, כי אם על “ספרא”, ולא איש-שלום הוציאהו, כי אם רא"ה ווייס.

והיוצא מכל האמור, כי אין ביכלתוי להדפיס הפעם את ה“השקפה”, עד שתשוב ותתקנה כפי האמור. לקצר אמנם הייתי יכול בעצמי, כמו שאני עושה בעל כרחי בכל חודש, אבל הפרק ע“ד חשבון יק”א אי אפשר לי לתקן, כי צריך לכתבו מחדש, ומאחר שצריך אני להשיב את זה, הנני משיב לך גם כל השאר, שתקצר ותתקן בעצמך….

למר י. קלוזנר, היידלברג.

אודיסא, 10 יולי 901.

…. קראתי מאמרך ב“הצפירה”. לפי דעתי, יותר טוב היה אלו לא הדפסת אותו בעת הזאת. וכי אינך רואה, שכל ה“נצחון” ⁴ לא יביא פרי ממשי והקונגרס החמישי יהיה דל ממעש, כהקודמים לו? ולמה זה תבוא להכעיס את הבריות עתה, בשעת שכרונם, בעוד שאחר איזו חדשים יראו מעצמם, שלא השיגו כלום?

לד"ר ד. ניימרק, ( –? ).

אודיסא, 11 יולי 901.

קבלתי אגרתך מן 3 דנא והנני להשיבך על הסדר:

על דברי ה“מלאכות” לא באו עוד בכה“ע דברים המתאימים באמת למצב הענין. מה שבלבי על זה כתבתי ב”ילקוט", בחוברת יוני, שכבר נגמרה בדפוס ותצא באלו הימים.

שבתי ועינתי בשאלת מאמרי הבקורת ששלחת לי, וזאת אשר החלטתי: המאמר ע“ד התרגום הצרפתי של כתבי הקודש יוכל לבוא בדוחק בלי השמטות רבות. אבל המאמר ע”ד התרגום האשכנזי של יוסף אי אפשר לי לתת אלא אם כן אשמיט את רובו, ולא ישאר ממנו כמעט אלא פתיחתו. ולפי שלא אחפוץ לחבל מעשי ידיך, בחרתי יותר להחזירו לך, והנה הוא מונח בזה לפניך, ובודאי תמצא לו איזה מקום אחר יותר נאות. אתה מוצא, שאין טעם מספיק לזה, ושואלני, מה הייתי עושה, אלו שלחת לי את ע“ד ה”הלכה“⁵ , שהיו באות בו הערות “מלומדות” עוד יותר. אבל, כנראה, לא שמת לבך לדברַי במכתב הקודם⁶ : כי אינני מוצא את המאמרים האלה לפי תכונת “השלח, מפני שרבו בהם הערות על פרטים קטנים, כלומר, מפני שבאמת אינם אלא קבוצה של הערות נפרדות על פרטים “מלומדים” שונים בלי שום קשר ביניהן. ואתה זוכר עוד את הפרוגרמא של “השלח”, שאני משתדל עד היום, כפי יכלתי, לבלתי סור ממנה: “השלח” הוא “לא בית ועד לחכמים”, כי אם נועד לכלל הקוראים המשכילים. הוא אינו נמנע מלתת מאמרי מדע, אבל רק אם כתובים הם בסגנון ספרותי נוח למקרא. ואם במאמר כזה יבואו לפעמים הערות “מלומדות” שאין לרוב הקוראים חפץ בהן, אין בכך כלום: מי שלא ירצה לקראן ידלג עליהן. אבל מאמר שאין בו דבר למקרא הרוב, שתכנו אינו אלא לספציאליסטים, וסגנונו הערות נפרדות בלבד, – מאמר כזה אינו יכול לבוא ב”השלח”, ומקומו הוא במכ"ע מיוחד למלומדים.

בדבריך במכתבך הקודם ע“ד הפובליציסטיקא ב”השלח" נגעת ב“עקב אכילֶס” שלי. מה אעשה, ועניים אנו מכל צד! ואם בעניני מדע (ובמדה ידועה גם בספרות היפה) עוד יש לפעמים מי שמוכשר לכתוב דבר הגון, הנה פובליציסטים הגונים אין לנו כלל. ואם לא אשגה, נשתרשה בקרבנו גם השקפה מוטעה, שהפובליציסטיקא אינה לא חכמה ולא מלאכה, אלא “סברות הכרס” בלבד. ועל כן, מצד אחד, כל מי שאוחז בעט חושב עצמו מוכשר לכתוב “מאמרים” בלי שום הכנה קודמת, ומצד אחר, אלו שיש להם ההכנה הדרושה חושבים להם כמעט לפחיתות הכבוד לכתוב “פובליציסטיקא”. ועורך עברי היודע חובתו אי אפשר שלא ירגיש על כל צעד את המצב המוזר שהוא נמצא בו: “תבן לא ניתן לנו, ולבנים אומרים לנו עשו”….

על דבר “הדיפלומטיא של הרצל” קשה לשפוט עתה. אבל זה נראה ברור, שהוא טעה וחשב, כי הכבוד שנחל בקושטא ימשוך אליו לבות העשירים, וכל אוצרותיהם יפָתחו לפניו. ומאחר שאין ספק בדבר, כי טעות היא בידו, ירא אני, כי תהיה “אחרית שמחה תוגה”. כי בודאי הבטיח גדולות בקושטא, על סמך תקותו זו, וכשלא יוכל לעמוד בדבורו, יתקצפו שם ויצרו צעדינו עוד יותר.

לד"ר ש. קרויס, בודאפשט.

אודיסא, 11 יולי 901.

זה איזו חדשים מונח באמתחת “השלח” מאמר על “חוקי יחזקאל ביחוסם לתורת משה”, אשר שמך, אדוני, נקרא עליו. את המאמר הזה שלח אלינו הסופר א. כ. מעיר ז. בבקשה להדפיסו ב“השלח”, וגם היה לנו מו“מ עם הסופר הנזכר על איזו פרטים המתיחסים לזה. לפי דבריו עשה זאת בידיעתך, ופיו כפיך בכל הנוגע לזה. ואע”פ שאין אנו מטילים ספק באמתות דבריו, בכל זאת, בהגיע עתה זמן המאמר לראות אור, חשבנו לנו לחובה להודיעך זאת.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 17 יולי 901.

במכתבי הקודם ⁷ לא שאלתיך: “מה בין מיסופוטמיא ובבל?” אלא העירותיך על ערבוב המושגים השולט בזה ודורש על כן ביאור. למשל, בעל “סדר הדורות” אומר בפשיטות, שר' יהודה בן בתירא היה מבבל, ואפילו ר' א“ה ווייס (“דור דור ודורשיו”, I. 156) אינו מבחין הרבה בין בבל ובין “ארם הסמוכה לה”. ובאומות העולם מעיר הח' נילדיקה (שֶנקל’ס ביבללכסיקון, ערך “ארם”), כי “אונגענויע אָקצידענטאלישע שריפטשטעללער אלטער אונד נייער צייט” חושבים את בבל למיסופוטמיא. לפי זה, בבואך להבדיל בין יהודי בבל וארם, צריך היית להוסיף הערה קטנה בשולי העמוד, כי בטעות מערבבים רבים זו בזו וכי באמת אין מיסופוטמיא כוללת את בבל, שהיא בדרומה, ואבקשך עוד הפעם לשלוח לי הערה כזו, ואסיף אותה במקומה. כי אע”פ שאני מרשה לעצמי לגרוע ולשנות בדברי הסופרים, איני נוטל רשות לעצמי להוסיף משלי הערות שלמות וליחסן לאחרים….

למר י. קלוזנר, היידלברג.

ריעטשיצא, 31 יולי 901.

מכתביך האחרונים בצירוף מאמרך הגיעוני בימים האחרונים לפני צאתי מאודיסא. טרוד הייתי אז מאד, וגם באה לי פתאום צרה חדשה (לחץ החזה, הבא פתאום והולך פתאום פעמים אחדות ביום, והרופאים אינם יודעים בבירור מה טיבו), ומפני זה לא עניתיך משם. לא שניתי במאמרך כלום, כי מפני מחלתי אסרו על הרופאים את העבודה, והוכרחתי למסור הכל בידי ר,. ואני אקרא רק את הקורקטורא….

הנני משיב לך בזה “ברוך ממגנצא”. אשר קבלתיו אתמול בחזרה מאת הצנזור בהוספת משפט כזה: “השיר לא יוכשר לדפוס בשום אופן”. והנני מבקשך למסרו לבעליו….

הנני פה זה כשבוע. לע“ע טוב לי, אך לעבוד לא אוכל, ורק בקושי אני מתיר לי עבודת שתי שעות ביום, שבהן עלי לכתוב מכתבים הרבה, לקרוא קורקטורות של “השלח” ושל “על פרשת דרכים” (ההולך ונדפס עתה בברלין) וגם לקרוא כת”י הבאים מחדש, ועוד כאלה. לכן מסופק אני אם אוכל לעבור פה על “הציונות הרוחנית” ⁸ , אך לקחתי אתי את המחברת לפה, ואם אך תהיה יכולת בידי, אעבור עליה.

למר א. קפלַן, וורשא.

ריעטשיצא, 26 אוגוסט 901.

בודאי תבין מדעתך את הרושם שעשו עלי דבריך במכתבך מן VII/19, ואם לא עניתיך עד כה דבר, אין זה אלא מפני שחכיתי לבואך הלום, כמו שהבטחתני כמעט. חפץ הייתי מאד להמנע מלדבר על כל זה בכתב, כי סוף סוף קשה למצוא פתרון לשאלה “ארורה” כזו ע“י מו”מ מרחוק. אבל עתה, אחר שאבדה תקותי לראותך פה, וגם מסופק אני, אם מצב בריאותי ירשני ללכת מפה לוורשא (כמו שהיתה מחשבה בלבי), מוכרח אני להציע לפניך לפחות, בקצרה מה שבלבי.

על שאלת “הדור”, שבה פתחת – לא אדבר. בטוח אני, שאין איש מן הקרובים אל “אחיאסף” אשר “ימצא את עונך” בדבר זה. הכל יודעים, כי לטובה נתכונת, וכזה וכזה יקרה לאיש העומד על דעתו, גם בעניניו הפרטיים. אבל להגיד לך דעתי על שאלתך: “מה לעשות?” – לא אוכל. ידוע לך שאני מראש לא היתה דעתי נוחה מכל הענין, וביחוד מאופן הוצאתו לפעולה; ידוע לך גם כן, מפני מה לא חשבתי לאפשר להגן על דעתי בחזקה, כמו שהייתי צריך לעשות בתור חבר ההנהגה: כי עורך “השלח” עמד לשטן לזה… ומפני אותו הטעם עצמו אחשוב, כי לא מן הנימוס הוא גם עתה שאתערב בשאלה זו, כשהגיע “הדור” עד משבר, עד שאלת “להיות או לחדול מהיות”. חברינו מר כהן ומר גולדברג (שהיו פה לפני עשרה ימים) גלו דעתם בשלילה, כמו שכתבו לך. ואם כך היא גם דעתם של רוב החברים הקרובים לעניני “אחיאסף”, גם אתה, כמובן, לא תוכל לעשות אחרת. בכל אופן אבקשך מאד להודיעני את החלטתך האחרונה. ובודאי תאמין לי, שהדבר נוגע אל לבי לא רק מצד היותי חבר ל“אחיאסף”, כי אם גם מצד היותי מוקיר את ספרותנו, ואתעצב מאד, אם יחדל לצאת מכ“ע כזה, שיש בו טעם ספרותי. לכתחלה חשבתי אמנם, שלא היה צריך להבָרא, אבל עכשו שנברא, ראוי היה שיתקיים, כלומר, ראוי היה, ש”קהלנו" ירגיש, מה בינו ובין שאר כה"ע שלנו, ויתן לו יכולת להתקיים. הודיעני נא איפוא, מה החלטתם.

ועתה אפנה אל השאלה העיקרית – שאלת “אחיאסף” בכלל.

מכתלי מכתבך ניכר, שהמצב רע כל כך, עד שקשה לו ל“אחיאסף” לעמוד אפילו עד סוף השנה. אם הדבר באמת כן, אין לי מה להגיד כלל. במצב כזה נוהגים לקרוא אספה כללית, והיא מחליטה להפסיק את פעולת החברה ולגמור חשבונותיה עם העולם. כך נוהגים גם בעסקי חול, וכל שכן בעסק כזה שנוצר למטרה כללית. כי באמת, מה בצע בקיום מלאכתי של “אחיאסף”, שאינו אלא כסות עינים ולא יוכל להשיג מטרתו? הנה אתה שואל – וזו היא שאלתך האחרונה: – איזו היא הדרך שילך בה “אחיאסף” לעתיד, אם יצליח להתגבר על המכשולים בהוה? באמת שאלה זו היא העיקרית, ובלעדי פתרון נכון לה, הכל הבל, ואין “אחיאסף” שוה לטפל בו כל כך. על השאלה הזאת יש לי להשיב הרבה, אבל כל זה אפשר יהיה רק בהיות ל“אחיאסף” האמצעים החמריים הדרושים, שיוכל לתקן גם את הנהגתו וגם את עבודתו כפי הדרוש למטרתו. עד כה היה “אחיאסף” מאבד הרבה מכחותיו לבטלה, בדברים קלי ערך, בחפצו לחקות מעשי בן-אביגדור (הלא עלינו להודות על האמת! ), וזה גרם לו לנטות מדרכו הראויה לו. עתה עליו להיות מה שהוא צריך להיות. ולפי דעתי יש ויש לו מה לעשות ולתקן בספרותנו גם בהניחו לגמרי לב"א את הרדיפה אחר הסנסַציא והריקלמא. אבל לזה צריך שיהיו לו אמצעים חמריים במדה מספקת. ואם לא, – מוטב שיחדל מהיות לגמרי.

מפני זה מניח אני לע“ע את השאלות הספרותיות ורוצה אני לדעת קודם כל, אם יש תקוה להמציא לחברתנו את האמצעים הנחוצים. לזה נחוץ היה לדעת את המצב האמתי בהוה, וחבל שלא הודעתני מספרים ברורים, כי אם דברים כלליים בלבד. כל האמצעים הפַליאטיביים שהצעת במכתבך אמנם טובים הם, אבל מהם לא יוָשע “אחיאסף” תשועה מוחלטת. וההצעה לעשות את “אחיאסף” לחברה של אקציות היא בעינַי רחוקה מאד. בדבר הרשיון לא אדבר; אפשר שנוכל להשיגו. אבל קשה לי להאמין, כי בעת הזאת אפשר יהיה לאסוף אלפי מאות רו"כ למטרות ספרותיות. וגם אמנם, לדעתי, אין כל צורך במאות אלפים. אלו שמעתם לעצתי בראשית הוסד “אחיאסף” ולא הייתם נגשים לפעולה עד שיתאסף בקופת החברה סכום הגון (ואפילו פחות מזה שנכנס עד כה לקופת החברה מאת חבריה), היה אולי כל הענין מקבל צורה אחרת. עיקר האסון היה, שהקופה היתה תמיד עניה ולא יכלה לגשת לאיזה מפעל גדול, והסכומים שנכנסו לה לא בבת אחת נכנסו, אלא קימעא קימעא, ועי”ז לא השיג האחד את רעהו, והחברה נשארה עניה כשהיתה. עתה צריך היה למצוא לחברתנו צורה חדשה כזו, שלא תתפוס מרובה, ודי היה אלו יכלנו להיות בטוחים, כי במשך שנתים יבוא אל הקופה סכום של שלשים או ארבעים אלף רו"כ. אז היה יכול “אחיאסף” לשנות דרכו עד היסוד ולהיות באמת לברכה לספרותנו.

כללו של דבר: לפי דעתי, צריך היה לקרוא בהקדם אספה כללית ולהשתדל בכל עוז, שיבואו אליה טובי חברינו, אולי נמצא דרךְ לפתרון השאלה החמרית, ואז – האמינה לי – תִפָּתר בנקל השאלה הספרותית, אם אך נסב עינינו מבן-אביגדור ודרכיו וניתן לחברתנו את הצורה הראויה לה.

הנני מחכה בכליון עינים לתשובתך על כל זה. כנראה, אצא מפה לביתי ביום א' 9 ספטמבר. אם ביאתי לוורשא נחוצה מאד, הודיעוני, ואעשה דרכי דרך וורשא, אע"פ שקשה עלי הדבר. כי אמנם הוטב מצב בריאותי הרבה, אבל מרגיש אני בי, שאיזו מחלה מסתתרת בקרבי, ודי לי להרגיזה ממנוחתה, בשביל שתתפרץ עוד הפעם בזעף.

בכל אשר כתבתי עד כה השתדלתי לשכוח, שבקיום “אחיאסף” תלוי גם קיום “השלח”, וממילא גם חיי הפרטיים בהוה. אבל סוף סוף מוכרח אני לזכור זאת. ואבקשך איפוא להודיעני, אם בטוח אתה שיוכל “השלח” להתקיים גם בשנה הבאה בדרך כבוד, כבשנה זו. ואם מסופק אתה בזה, חובתך להודיעני תיכף, למען אבקש לי איזו עבודה בעוד מועד. כי, כמו שידעת, חי אני רק מעבודתי, וביום שתפסק עבודתי תפסק גם מחיתי….

למר י. קלוזנר, היידלברג.

אודיסא, 17 ספטמבר 901.

….“תעודת ישראל” קראתי ואיני צריך לאמור לך, כי מסכים אני להרבה מן ההשקפות שבו, מאחר שהשקפות דומות לאלו פרסמתי בעצמי באיזו ממאמרי (ע“ד הבדל בין “תעודה” ו”מטרה" – ב“עבדות בתוך חירות”; ע“ד “נצחיותה” של התעודה הנבואית – ב”כהן ונביא", ועוד). ואולם בנוגע להצעת הדברים וסדורם, באמת נמצאים במאמרך, כמו שהודית בעצמך, דברים יתרים שאינם מן הענין, ולא בכל מקום עלה הקשר ההגיוני יפה. בכל זאת החלטתי להדפיסו, אך לא אדע עוד באיזו חוברת….

אגב אעירך, כי לפי דעתי ראוי היה, שתעיר בסוף, “תעודת ישראל” על היות המסקנא שלך ע“ד “נצחיות” התעודה מתאימה להשקפתי ב”כהן ונביא“. בודאי הכרת כבר, שאני לעצמי איני מקפיד על דברים כאלה, וכמה פעמים הדפסתי ב”השלח" מאמרים שונים שהיו כמעט כפל מחשבותי במלים שונות (למשל, “הלאומיות העברית” מאת ב. בכרך ה'), ולא מצאתי לנחוץ להעיר על זה. אבל הפעם נראה לי צורך בזה בשבילך. כי הרעיון הזה, שיש תעודה לישראל אשר לא תמלא לעולם, “אוריגינלי” הוא, ובודאי ימָצאו רבים אשר יזכרו, כי אני הייתי הראשון שהגעתי למסקנא זו, ובראותם עתה אותך מסיים מאמרך בהשקפה זו מבלי להזכיר שם אומרה הראשון, יאשימוך בפלַגיאט. ואולם כותב אני לך זאת רק בתור עצה טובה בלבד, ואם אינך מוצא צורך בזה, לא תעשהו.

ובנוגע ל“ברוך”, אעשה בקשתך למחצה. באלו הימים אעבור עליו בעיון, ואם אמצא צורך לשנות בו איזו דברים, אשנה, אבל אודעך טעמי ונמוקי, ואת הקורקטורא אצוה לשלוח לך. ואם תמצא, שאין טעמי מספיק, רשות בידך לשוב ולתקן בקורקטורא כפי הנוסח הראשון.

בקשתך על דבר “הרעיון המשיחי” בתלמוד לא אוכל למלאות ברגע זה. אמנם זוכר אני בבירור, שהיו לנגד עיני מאמרים או ספרים מוקדשים לענין זה, אך לע"ע איני זוכר שמם ושם מחברם. זולתי הפרק החשוב שהקדיש לזה שירֶר בספרו הגדול. אקוה, שעוד יעלה על זכרוני דבר מה, ואודיעך.

מצב בריאותי הוטב הרבה, אך עדיין לא אוכל לאמור, כי שבתי לאיתני לגמרי. בחורף הזה יהיה עלי לעבוד הרבה, והלואי שיספיק כחי לזה.

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, וורשא.

אודיסא, 17 ספטמבר 901.

בעת שקבלתי מה ששלחת לי לא הייתי שלם בגופי ולא יכלתי לקרוא כת“י, ואחרי כן לא ידעתי איה מקומך, וע”כ נתאחרה תשובתי. עתה אודיעך, כי “הכיור” אינו נראה לי, לפי שאיני מוצא בו כל חדש, ו“המעשה” מצד עצמו אינו מלמד כלום וגם יוצא הוא מגדר הרגיל במציאות. ואולם “לשאלת העבר” מסכים אני להדפיס, אם תסכים גם אתה למה שאציע לפניך בזה. הנה בודאי תבין מדעתך, כי לא אסור גם עתה מדרכי, הידועה לך מאז נוסד “השלח”, ולא אתן לפני הקוראים דברים שהם לפי דעתי מתנגדים אל הטעם הספרותי ולפי זה צריך אני לנהוג גם במאמרך זה אותו מנהג שנהגתי תמיד בכל מה שהדפסתי משֶלָך, כלומר להשמיט דברים ולשנות את הסגנון, כפי הצורך. אבל הפעם רוצה אני, שתראה בעצמך מה ששניתי, עוד קודם שאדפיס המאמר, ותתן הסכמתך על השנוים. וטעמי הוא זה: ידוע לך, שבחורף הזה אחשוב לכתוב איזו דברים על “הוצאת צעירים”. ורואה אני, שיהיה לי צורך להביא דברים גם מתוך המאמר “לשאלת העבר”, וממילא מובן, שאיני יכול לשנות דבריך כפי ראות עיני ולהביא אח“כ את הדברים בשמך, אלא אם כן תראה אותם לפני הדפסתם ותסכים על השנוי. הנה,למשל, יהיה לי להביא דברים מתוך המכתב הגלוי שכתבת לי בחוברת ב' מ”השלח" וכן משאר מאמריך שנדפסו ב“השלח” אשר בכולם נמצאו הרבה דברים מתוקנים על ידי, אבל מאחר שחזרת והדפסת אותם הדברים ב“הוצאת צעירים, באותו הנוסח שבאו ב”השלח", הרי הסכמת על השנוים, ורשאי אני ליחס את הדברים לך. ולכן אחפוץ שתתן הסכמתך גם על השנוים שיבואו במאמר זה. ואם רצונך בכך, הודיעני ⁹ .

למר י. מ. קַלמנסון, כפר פַפֶרניא.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 18 ספטמבר 901

קבלתי בריעטשיצא, ימים אחדים לפני צאתי משם, את מכתבך בצירוף של מר חותנך המנוח ¹⁰ , ומוכרח הייתי לדחות תשובתי עד שובי לאודיסא. וזה מפני שאני בעצמי, מפני רפיון בריאותי ומפני עבודתי המרובה, אין לי יכולת בשום אופן לקחת על עצמי כל העבודה בסדורם ועריכתם של כתבי המנוח. ובחפצי בכל זאת לעשות רצונו של המנוח, החלטתי לפנות קודם כל לאיזו מן הסופרים פה בשאלה, אם יחפצו לחלק ביניהם עבודת ההכנות, באופן שאנני לא אצטרך אלא להשגיח על הענין בכללו. ורק באופן כזה אקבל עלי את ההשתתפות בענין הקשה הזה.

והנה בשובי לביתי דברתי על זה עם חברים אחדים ובאתי לידי הכרה, כי עוזרים לא יחסרו לי, ובכן הנני מתכבד להודיעך, שמקבל אני עלי להוציא לפעולה את רצונו של המנוח, ובתנאי שלא יאיצו בי לגמור המלאכה בזמן קצר, אלא יתנוני לעבוד במתינות, לפי כחי. נתחיל בעבודה תיכף כשנקבל את כתב-היד, אבל נראה לי, שהעבודה תמָשך זמן רב. אם תסכים לכך, תואיל נא לשלוח שטר התחיבות כדת על שם ועד החברה לישוב א"י פה (אשר לה הקדיש המנוח את ההכנסה מן הספר), ולהכניס לקופת החברה, תיכף כשתדרש זאת, את הסכום הדרוש להוצאות. הנני מקוה, שתבין מדעתך, כי הדרישה הזאת צודקת. אם אנשים טרודים בעבודתם מסכימים להקדיש זמנם וכחם לענין כזה, הנה רוצים הם להיות בטוחים מראש, שעמלם לא יהיה לריק.

על שאלתך, אם כתבי-יד צריכים לעבור דרך הצנזורא, קשה לענות בהחלט. זה תלוי בהשקפתם הפרטית של הפקידים, שלפעמים מתיחסים לזה באופן רצוי ולפעמים הם מראים קפדנות יתרה. יותר טוב היה אלו יכלת לסדר את הדבר כך, שישלחו את כתבי היד על ידי אחד הבאים משם לכאן. בכל אופן הייתי מיעצך לחכות אפילו עד דצמבר, שאז יתאסף הקונגרס הציוני בבזיליא. ובודאי ימצא בין הצירים מי שיסכים לקחת אתו כתבי-היד האלה לרוסיא. ואולם אם תשלח אותם על שמי, הנה, כמובן, לא אוכל לקבל עלי שום אחריות ביחד להצנזורא, ואפשר מאד שזו תעכב בידה חלק מן השירים או תקלקל אותם עד שלא יצלחו לראות אור.

למר מ. רייזין, נויורק.

אודיסא 19 ספטמבר 901.

קבלתי מכתבך מן 12 אוגוסט בהיותי יושב בנאות שדה להחליף כח מעט (כי חולה הייתי כל הקיץ), ועל כן עניתיך עד כה. אך גם עתה קשה עלי מאד לענות על שאלותיך, כי לא נסיתי בכך לדבר עלי בעצמי ולטפל במאורעות חיי, ומפני זה אקצר, ואתה תסלח.

נולדתי ביום י“ז לאב תרט”ז בעיר סקווירא פלך קיוב. אבי היה חסיד-למדן ממשפחה מיוחסת, ומובן כי חונכתי על ברכי התורה והחסידות. בבית ספר לא למדתי וגם מורים פרטיים ללמודי חול לא היו לי, אף כי אבי היה עשיר ויכול היה בנקל לשכור לי מורים, אך הפַנטיסמוס, ששרר בעת ההיא בעיר מולדתי וסביבותיה, לא נתנו לעשות זאת. בהיותי בן י“ב עקר אבי דירתו לכפר אחד אשר חכר, ושם, בהיותי בודד לנפשי, בלי מורים וחברים, נתעוררה בי התשוקה לדעת, בעצמי, בלי כל עוזר, למדתי שפת עבר, תנ”ך (כי התורה שלמדוני לא היתה אלא תלמוד ופסוקים), הפלוסופיא העברית, הספרות החדשה, ואחרי-כן גם לשונות שונות ומדעים כללים. בהיותי בן עשרים, יכלתי לקנות ספרים כאות נפשי, והם מלאו לי חסרון מורים. בשנת 1885 עקרתי דירתי לפה אודיסא, וכעבור זמן קצר התחלתי לקחת חלק בעניני ישוב ארץ ישראל, שהיה פה המרכז להם תחת המנוח ד“ר פינסקר, והייתי אחד מחברי הועד שפינסקר עמד בראשו, ומני אז הייתי לעוסק בצרכי צבור עד היום. עבודת הספרותית החלה בשנת תרמ”ט. אני לא חשבתי מעודי להיות סופר. אל המנוח צֶדרבוים, בהיותו בשנה ההיא באודיסא ונודע לו מפי ידַידי פה, כי יש בי התנאים הדרושים לסופר, ורק הרצון יחסר לי, – בא אלי בחברת אחדים ממכירינו ולא הרפה ממני עד שהבטחתיו לכתוב מאמר בשביל “המליץ”. אז כתבתי מאמרי הראשון “לא זה הדרך”, ומעט מעט נמשך לבי אחר הספרות והייתי לסופר בשעת הפנאי, כי סוחר הייתי ועוסק במו"מ, ורק שעות אחדות יכולתי לעסוק בתורה וספרות. בשנת 1895 אבד הוני בענין רע (אך ת"ל לא בלעתי חיל זרים), ומני אז הייתי לסופר בדרך קבע, והספרות היא אומנותי. בשנה שאחר זו החלותי לערוך את “השלח”….

כמדומה לי, שזה יספיק למטרתך, ואם עוד שאלות לך, שאל ואענך….

למיסדי “אגודת החלוצים” ¹¹

אודיסא, 24 ספטמבר 901.

אדונַי הנכבדים! לא נתכבדתי אמנם לדעת אתכם ולא אוכל מפני זה להגיע לידי משפט ברור על פעולתכם, אחר כי סוף סוף “כח הפועל בנפעל”. אבל רוצה אני להאמין, אחי הצעירים, כי דבריכם היפים יצאו מעומק הלב וכי תמצאו די און בנפשכם ללכת הלאה בלי מעצור בדרך אשר בחרתם לכם לחנוך העם ברוח לאומנו. כי על כן אודכם בזה מקרב לבי על אשר הודעתם אותי ממעשיכם ואבקשכם, שלא תמנעו גם לימים הבאים להודיעני מעת לעת מה אגודתכם ומה מעשיכם. תקות עמנו היא – הדור הצעיר. אנחנו, הדור ההולך, כבר הראנו למדי, כי קצרי יד אנחנו לעשות מעשים גדולים בשיטה קבועה ובסבלנות הדרושה. יהיו נא איפוא בנינו טובים ממנו!

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 26 ספטמבר 901.

מכתבך קבלתי אתמול….

בכל כחי הנני עונה “אמן” על ברכתך, שיזמין לי ה' פרנסה אחרת, ולא אצטרך לעשות את הספרות אומנותי. ה“אומנות” הזאת אוכלת לא רק את גופי, כי אם גם את נפשי. אם אהיה עורך עוד איזו שנים, אשכח תלמודי ואהיה ל“עם-הארץ”. מיום שעמדתי על דעתי לא הייתי רחוק כל כך מן החכמה ולא מעטתי כל כך לקרוא בספרים כמו בשנים האחרונות. הגע בעצמך, אחר כמה שעות של עבודה תכופה בתקון מאמרים וקריאת קורקטורות וכו' בכל יום, – האוכל עוד להגות אח“כ בדעה צלולה בחכמות האהובות עלי? – אבל לע”ע איני רואה דרך להנצל מן הסכנה הזאת…..

למר י. קלוזנר, היידלברג.

אודיסא, 26 ספטמבר 901.

קבלתי שני מכתביך, החתום והגלוי, ואשיבך בזה בקצרה, כי עבודתי מרובה וכחי דל.

“ברוך” כבר מוכן לדפוס ואשלחו לביהד"פ היום או מחר. אצוה לשלוח לך קורקטורא תיכף אחר שיסודר המאמר….

כמו שתראה מתוך הקורקטורא, תקנתי גם בגוף התרגום, ועל הרוב מפני שבחפצך לתרגם “מתלה במלה”, נטית פעמים רבות מדרך שמוש הלשון העברית, בעוד שהיה לך לעשות תמיד במקרים כאלה כמו שעשית לפרקים, כלומר לתרגם כהלכתה ולהעיר (במקום הדרוש) בשולי העמוד, כי בכושית היא כך וכך. למשל, תרגמת פעמים אחדות: “אבקשך אלהי”. מאמין אני לך, שכך הוא בכושית, אבל העברי אינו אומר כן, אלא: אנא, אלהי". והכונה הלא אחת היא. או: “איזה חטא עשה העם”. וכי אומרים בעברית: עשה חטא? או, אף אם החלטת (ובצדק), שבתרגום כזה אפשר להשתמש במלות שכבר הורגלו בהן בסוף בית שני ואחריו, עדיין איני רואה צורך להשתמש במלת “אלא” במקום שכל מה שלפניה ולאחריה הוא בסגנון המקרא, והמלה “אך” לא תשנה את הכונה במאומה ואינה “קורעת את האוזן”, ואין צריך לאמור, שלא הותר להשתמש בתרגום ספר קדום בסגנון של ימי הבינים (“בנוגע”, “ביחוד”, “אמתי”). מן המין הזה הם כמעט כל השנוים שעשיתי. ואם תחפוץ באיזו מהם להחזיר עטרה ליושנה, תואיל נא לבאר לי טעמך, מה המריצך לזה.

ואגב אעירך, כי גורם אתה לי עבודה יתרה תמיד במה שהורגלת להרבות בנקודות במקום שאין בהן צורך כלל וגם לחבר כל סמוך אל המלה שאחריה בקו קטן. בודאי ראית כבר, שאני מסיר כל אלה תמיד ואיני מניחם אלא במקום שיש בהם תועלת להבנת הענין. אבל המחקים האלה המרובים מאד, מרגיזים את עצבי. ואבקשך לבל תעשה כן לימים הבאים….

למר א. ז. רבינוביטש, פולטַֹבא.

אודיסא, 27 ספטמבר 901.

את כל מכתביך וגם את ספורך, ששלחת ע"י מר ט., קבלתי. והספור גרם שלא עניתי עד עתה, כי חפצתי לקראו תחלה ולא מצאתי שעה פנויה לזה עד היום. עתה הנה קראתיו ואשיבך בזה על הכל.

הספור בכלל אינו “מן המבחר”, אבל אפשר לי להדפיסו באיזו שנוים ותקונים. ואולם לזה צריך שאדע תחלה, אם באמת אינו אלא ציור דמיוני, או יש בו “מעשה שהיה”. כי מתוך איזו פרטים נדמה לי, שלקוח הוא מן המציאות, ובאופן הזה עלי לדעת את המעשה ואת האנשים, למען אדע אם יש לי רשות להדפיסו….

הצעתך ע"ד חבור היסטוריא טובה היא בעיקרה, ובלחישה אגיד לך, כי היו ימים שאני בעצמי חשבתי לגשת אל המלאכה לחבר ספר-היסטוריא קצר, לא בשביל המון “בעלי-הבתים”, כי אם בשביל המון התורניים והמשכילים שבקוראי עברית. אבל עבודותי השונות לא נתנוני להעמיס עלי עבודה כזו, ובעת האחרונה גם רפיון בריאותי גורם שאינני יכול לעבוד הרבה, ולכן לא אוכל לדאבון לבי לקבל עלי גם ההשגחה על הספר שאתה אומר לחבר….

למר י. אייזנשטדט, יפו.

אודיסא, 11 אוקטובר 901.

מונחים לפני עתה כל מכתביך מן י“ח תמוז עד ערב יוה”כ, ואני מתבייש, כי לא קיימתי הבטחתי שהבטחתיך, לענות על מכתביך במועדם. אמנם הקיץ הזה היה לי רע ביותר, כי הָחליתי בשובי מפַריז (“לחץ החזה”) ועדיין לא שבתי לאיתני לגמרי. אבל לא זו בלבד היתה הסבה. כי הן למרות מחלתי, הלא עבדתי כל הימים האלה וכתבתי המון מכתבים. האמת היא, כי בזכרי את המצב בארץ ישראל, יגדל כאבי מאד, וע“כ קשה עלי לכתוב ביחוד לך ולשאר חברינו בא”י.

אך סוף סוף הנה החלטתי להתגבר על כאבי ולכתוב לך, ולא אכחד ממך, כי לא מכתביך הביאוני לזה, כי אם הטלגרמא שנתקבלה ממך בועד, כי הנך מתפטר ממשמרתך. מתוך כך אני למד, כי קרה בעת האחרונה איזה מקרה נורא יוצא מן הכלל עד שגם אתה כשל כח סבלך! ולא תוכל לשער, כמה גדול כליון עיני, בחכותי לביאור הדבר. הפכתי והפכתי במכתביך האחרונים, ואינני מוצא דבר שיתן לי יכולת להוציא ממנו איזו השערה בנוגע לזה. אנא, הודיעני הכל באר היטב, ואל תחוס עלי, כמו שאני איני חס על אחרים, כשאני בא לספר לקהל מצב הענינים.

ע“ד פרטי עניני הישוב לא אדבר עתה. כידוע לך התרחקתי לזמן ידוע מעולם זה, וגם ישיבות הועד לא אבקר זולתי לעיתים רחוקות, וע”כ לא אחפוץ לפלפל עמך באיזו דברים שבמכתביך. ואולם מכתביך אלי אני קורא כמאז בחפץ לב. רק אבקשך לבל תשלחני לעיין במכתביך להועד, אחר כי אינני בא לבית הועד לעתים תכופות…..

לד"ר י. פרדלֶנדר, שטרַסבורג¹² .

אודיסא, 14 אוקטובר 901.

מכתבך מן 4 ח"ז קבלתי, והנני להשיבך על הסדר, אך בקצרה, כי רבו טרדותי מאד.

קראתי תרגום “חקוי והתבוללות” ב“וועלט” ותודה לך על עשותך מלאכתך בדיוק נמרץ. לא השויתי אמנם עתה את התרגום עם המקור, אבל כפי שאוכל לשפוט ע"פ הזכרון, מדויק התרגום מאד, ועם זה לא אבד גם טעם הסגנון האשכנזי.

מאמרי ע“ד ניטשה נדפס ב”השלח" בחוב' אוגוסט שנת 1898 (בכרך VI). צר לי כי אין בידי אֶכסמפלר מיותר שאוכל לשלחו לך, אבל אכתוב לוורשא ל“אחיאסף” ואקוה, שישלחו לך. כי אמנם חפץ הייתי שיתורגם המאמר הזה, מטעמים שונים.

ובנוגע לשאר המאמרים אשר בחפצך לתרגם, אבקשך לחכות מעט, כי בקרוב יֵצא “על פרשת דרכים” בהוצאה שניה, ואשלח לך אֶכסמפלר, שתתרגם ע"פ ההוצאה החדשה. הן אמנם לא שניתי את הדברים בעיקרם, אבל זעיר שם זעיר שם תקנתי את הלשון וגם הוספתי הערות שונות בשולי העמודים….

גם אנכי הייתי חפץ ללכת הפעם לבַזיליא, כי כפי הנראה יהיה הקונגרס הזה חשוב יותר מן הקודמים מצד ידוע. אבל מפני ההפסק שבא בעבודתי בקיץ שעבר, לרגלי מסעי, מסופק אני אם אוכל להפסיק עוד הפעם את העבודה, ולוּ גם לזמן קצר.

בתרגומיך העתידים הייתי מבקשך לציין בכל מאמר את השנה שבו נכתב ונדפס בפעם הראשונה, ואם אפשר לך, עשה זאת גם ל“כהן ונביא”, שכבר שלחת. כי במאמרים כאלה, הקשורים בחזיונות החיים ההוים, לא יובן גם התוכן כראוי, אם לא ידע הקורא, מתי נאמרו הדברים ראשונה.

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, וורשא.

אודיסא, 18 אוקטובר 901.

קשה לי לעת זקנה ללמוד “אלפא-ביתא” חדשה, ועל פי א"ב שלי, כמו שכבר הודעתיך, אחריות הצורה על העורך, ואינו רשאי ליתן לקוראיו דברים הכתובים בצורה שאינה מתאימה, לפי דעתו, עם חוקי ההגיון והאֶסתיטיקא של הסגנון הספרותי, וגם הערה מצדו, שמספקת היא ביחס אל התוכן (ואינה צריכה כלל ל“רשיון” מצד המחבר), אינה מספיקה ביחס אל הצורה.

ובכן, מכיון שאתה “יותר לא תוכל”, ואני פחות לא אוכל, לא נשאר לי כי אם להשיב לך גם המאמר ביחד עם “הכיור”. והנני שולחם לך היום יחד בתכריך מיוחד באחריות.

למר נ. פינס, בֶרן,

אודיסא, 24 אוקטובר 901.

זכור אזכרך היטב מעת שראיתיך בוורשא, וגם את מחברתך “שירי הגיון” ידעתי. הצעתך רצויה בעיני מאד. בעת שנוסד “השלח” חשבתי לפנות בו מקום חשוב לשאלות החנוך והלמוד, ובשנתו הראשונה באו בו באמת הרבה מאמרים במקצוע זה מאת הסופר המנוח דַוידוביטש, אשר עוררתיו לזה. אך מעת שמת דוידוביטש אין לי איש אחר שיהיה ראוי למלא מקומו במקצוע נכבד כזה. כי הן לא אמלא את “השלח” פטפוטי מלים, שאין להם תוכן, על דבר החנוך, כנהוג בשנים האחרונות. ובכן, אדוני, אם אתה האיש – אשמח מאד.

בודאי יודע אתה תכונת “השלח” בכלל, וע"כ לא אחשוב לנחוץ לכתוב לך “פרוגרמא”. כתוב כמו שתוכל ועל מה שתחפוץ, ובלבד שיהיה הענין מצד עצמו דבר חפץ לפי רוח “השלח” ושיהיה הסגנון ספרותי ומתאים אל הענין, בלי “מליצות” הנהוגות בספרותנו.

למר ר' בריינין, שרלוטנבורג.

אודיסא, 24 אוקטובר 901.

קשה עלי מאד לפלפל עמך בדבר ההשמטות שאני עושה בספורך¹³ , כי בדברים של “טעם” הלא אין “מחלוקת”. ובכל זאת אעשה בקשתך הפעם ואודיעך טעמי בקצור:

את “תמר” הלבשתי, לא רק מפני הצניעות, אלא מפני שנראה לי הדבר בלתי טבעי, כי הבחור הזה, אשר לפי עדותו בעצמו, לא הסתכל מעודו בפני אשה כראוי, וכל שכן שלא ראה מעודו אשה ערומה, – יצייר את תמר דוקא ערומה… איני מתוכח עמך, אם צריך “להסיר מלב היהודי רגשי הצניעות המזויפת”, אבל כל זמן שלא הוסרו הרגשות האלה, אין להצייר והסופר אלא היהודי כמו שהוא עתה, ואם הוא מצייר אותו בלי הרגשות האלה, הרי הוא חוטא להאמת.

את ה“סימנים” שמסרת בלבנת הפנים של רחל מחקתי ג"כ, וזה, כמובן, לא משום “פורנוגרפיא”, אלא משום שרוח הסגנון הדיקדנטי נודף מהם: איני יודע מה הוא “לבן מוצק”, “לבן שיש לו צבע ואינו קר” ועוד… .

תודתי לך על דרשך לשלומי. מצב בריאותי הוטב הרבה, והנני עובד עבודתי בלי פגע. אבל מרגיש אני בי, שבמעמקים מקננת איזו מחלה, מעין חולשת העצבים, אשר סוף סוף תתפרץ שנית. צריך הייתי למנוחה מוחלטת במשך איזו חדשים, אבל לע"ע איני רואה שום אפשרות לזה.

למר א. קפלַן, וורשא.

אודיסא, 24 אוקטובר 901.

קבלתי בשבוע שעבר את מכתביך….

דבריך על מצב “אחיאסף” וסדריו, כמובן, לא הרווני נחת. מה יהיה סופו של דבר? האמנם אין כל עצה להביא סדרים נכונים? אם אתה, הקרוב אל הענין מכולנו, מוצא אתה, שצריך “להחליף את כל העוזרים”, מדוע לא תעשו כן? הלא עסק של צבור הוא שנמסרה הנהגתו לנו, ואיך אפשר לראות בירדו פלאים בשביל שאין העוזרים מוכשרים – ולשתוק? הן “אחיאסף” לא נברא בשביל העוזרים. ביחוד מתפלא אני עליך. הלא ידעתי כמה גדולה אהבתך למוסד זה וכמה כח וזמן תקדיש לו, בחפצך מלהרימו למדרגה נאותה, ואיך תוכל לראות בכלות כל עמלך לשוא, משום כבודו של פלוני ופלוני?….

הערתך ע“ד הנחיצות שאכתוב בעצמי ב”השלח" הכאיבה את לבי מאד, כי נגעת בזה בפצע אנוש. צדקת מאד, כי נותן אני לזרים חילי ומיטב זמני וכחי אני מאבד בתקון מעשי ידי אחרים. על זה לבי דוי, ומרגיש אני כי העבודה הזאת משחיתה את רוחי, וסוף סוף תמיתני מיתה רוחנית, ואולי גם גופנית. אבל למעֻות הזה יש רק תקון אחד: שאחדול מהיות עורך “השלח”. כל זמן ששמי נקרא על “השלח” איני יכול לעשות אחרת. לולא העבודה הקשה שאני עובד כמעט בכל מאמר וספור הבא ב“השלח”, היו פניו דומים לפני שאר כה“ע שלנו והייתי חוטא לספרותנו, בעזרי גם מצדי למלאותה דברי הבל ולהשחית את הטעם של קוראיה המעטים. ראה, הנך אומר, כי קוראי “שלח” אינם מוצאים בו חדש, זולתי מאמרַי אני, אחר שכל שאר סופריו הם פוגשים גם בשאר כה”ע. לא אדון עמך, אם באמת כל סופרי “השלח”, מלבד ניימרק, כותבים גם בשאר כה“ע. קח נא את שתי החוברות האחרונות, למשל, וקראת את “תוכן הענינים”, ותראה בעצמך, כמה מן ההגזמה יש בדבריך אלה. אבל לוּ יהי כדבריך, – האמנם לא יראו הקוראים הנבונים את ההבדל שבין הסופרים האלה בכתבם ב”השלח" ובכתבם בשאר כה“ע? קשה לי להאמין כזאת. אך לוּ גם לא יכירו הקוראים בהבדל הזה הכרה ברורה,– אני מחויב לעשות את חובתי, ואני מקוה, כי הקוראים התמידיים של “השלח” אי אפשר שלא תשפיע עבודתי על טוב טעמם והתפתחות רוחם, אע”פ שאינם מכירים בה הם עצמם.

איך שיהיה, ועבודתי זאת תאכל זמני וכחי ולא תשאיר לי לעבודה אוריגינלית זולתי שירַים בלתי מספיקים. זה כשבוע ויותר שבכל ערב הנני יושב ומעין בהמון החומר שהבאתי עמי מא“י, ועדיין איני יודע, איך אוכל לעשותו כלי. לדבר הזה צריך הייתי להיות חפשי לגמרי משאר עבודות לפחות כשני חדשים. אבל במצבי עתה איני יודע מתי אספיק לסדר הכל כראוי, כדי לגשת אח”כ לכתיבת המאמרים שהחילותי בהם בראשית השנה. אז לא קשה היה לי לכתוב את המאמר הגדול ע“ד בתי הספר ביפו, מפני שכל ספטמבר ואוקטובר הייתי כמעט חפשי מעבודת הרידקציא (זולתי הקורספונדנציא), ןע”כ הספקתי עד נובמבר לסדר את החומר וגם לכתוב ראשית המאמר. אבל עתה מסופק אני אם תספיק לי השעה לכתוב אף מאמר אחד עד חוברת ינואר (שאתחיל בסדורה בדצמבר), ונמצא שבכרך הזה לא יבוא משֶלי כלום, זולתי אולי פרק אחד ב“ילקוט קטן”. ומה אוכל לעשות?….

בנוגע לרבי מנדלי, טעית בשני דברים:

א) “ספר הקבצנים” מתורגם אמנם ע“י ביאליק, אבל בהשגחת המחבר, כלומר, כמעט כל התרגום חוזר ונעשה ע”י המחבר עצמו, והוא, כדרכו, יושב על כל טפת דיו שבעה נקיים, באופן שהעבודה הזאת העסיקה אותו כל הקיץ, ואך בעבודה דחה את המשך "בעמק הבכא" ולא יכול לכתבו בירחי הקיץ.

ב) הפרק של ה“קליאטשא” שנתן בשביל ה“יוד” נכתב עתה מחדש מראש ועד סוף, כי הטופס הישן שהיה מונח אצלו – אבד. וגם בזה עסק כמה שבועות. ושני אלה גרמו בדבר, שנפסק “בעמק הבכא”, ומי יודע אם יבוא עוד. כי אחר שהעירותיו על זה פעמים אחדות במשך הקיץ, והוא לא השגיח בי והוסיף לעסוק בעבודות אחרות, החלטתי לבלתי דבר עמו על זה עוד. ועתה איני יודע, אם יתעורר מעצמו לשוב ולכתוב או לא. ואם ימתין ל“כבוד”, שאשוב לבקשהו, לא יכתוב עוד לעולם. כי גם אני יש בי “רגש הכבוד”, ולא אתרפס לפני איש שאינו משגיח בבקשתי.

ומה אומַר על דבר הערתך, כי “נחוץ שישוב לעווינסקי לתת ב”השלח" את הפוליטון שלו לפני קץ השנה“? יקירי, הערות כאלה הייתי יכול לכתוב לך לעשרות: נחוץ שיהיו ל”השלח“, לפחות, שלשת אלפים חותמים; נחוץ שסופרי “השלח” ידקדקו יותר במה שכותבים ולא יאכלו את חלבי ודמי; נחוץ ונחוץ עוד כמה דברים. אבל מה אעשה, ולעווינסקי לא עמד בדבורו, ואחר כל הבטחותיו לפני נסיעתו לכתוב ולכתוב ע”ד “סיביר” ועוד, לא קבלתי מאתו בכל העת אפילו מכתב אחד?….

לבסוף לא אוכל להתאפק מלהודיעך, כי ע"ד חוברות יולי ואוגוסט קבלתי מכתבים שונים מחכמים וסופרים המהללים אותן מאד, כי “מלאות וגדושות” הם דברים טובים. הנך רואה, כי לא כל הטעמים שוים.

למר י. קלוזנר, היידלברג.

אדיסא, 8 נובמבר 901.

קבלתי מכתבך וגם “ספרותנו” ע“ד ה”לוח" ¹⁴ , ולא אכחד ממך, כי המאמר אינו מוצא חן בעיני הרבה.

על דבר מאמרו של ברנפלד לא אדע עוד אמנם מה להגיד בעצם הדבר, כי לא קראתי עוד את המאמר. אבל ע“פ הדברים שהבאת, כמדומה לי, שהפרזת מעט על מדת ה”כעס“, יותר מהראוי לפי מדת ה”חטא“. וכי אפשר להכחיש, כי באלכסנדריא היו היהודים יותר “משכילים” מבארץ ישראל? הנה, למשל, גם אני אמרתי (ב“חקוי והתבוללות”), כי אלמלי היו היהודים בא”י אז מתרגמים את אפלטון לעברית (כלומר, מכניסים השכלת יון בהשכלת ישראל), כמו שתרגמו האלכסנדרונים את התורה ליונית, היו תולדותינו מקבלות צורה יותר נאותה. ואם לא אשגה, הבאת אתה בעצמך את דברַי אלה באיזה ממאמריך והסכמת להם, ומה מצאת אופוא בדברי ברנפלד יותר מזה עד שאמרת, כי היא “דעה כוזבת ומשובשת” וכו'? אך מניח אני את עצם הענין עד שאקרא גוף מאמרו של בר“פ בה”לוח“. ואולם בכל אופן יהיה עלי לשנות הרבה בסגנון. כי אף אם באמת יוצאה הדברי בר”פ “אפיקורסות” נוראה, אין כאן מקום לכעס, כי לא קנאים אנחנו, והסבלנות בדעות מצַוה לסתור “דעות כוזבות” במנוחה ומבלי לנגוע בכבוד בעליהן…

בנוגע לפרישמַן, כמדומה לי, שהפרזת על מדת השבח. המאמר עושה רושם רע, וברובו הוא אך דברים בלבד, בלי קשר ובלי טעם.

“חזון הרוחות” של ליליענבלום הוא, לדעתי, למטה מכל בקורת. התמונה לעצמה (סמאל ולילית עוסקים בשאלת הקולטורא של הציונות! ) היא מעשה-“מלמדות” חסר-טעם, ואתפלא, כי לא הרגשת בזה.

ספורו של ברשדסקי (“לא יצא לפועל”) היה בכת“י והחזרתיו לו, מפני שאינו טבעי, ולע”ע אין בישראל מאבדים עצמם לדעת מעין זה שמתואר פה. כתבתי אז להמחבר, כי צריך רק למחוק השם היהודי של “הגבור” ולכתוב במקומו “איבַן”, ואז יהיה באמת לקוח מן החיים, אך לא מן החיים שלנו.

גם ספורו של ברדיטשבסקי (“שתי שנים ומחצה”), לדעתי (וכן לדעת רבים מסופרינו פה), אינו ראוי לשבח. כי אין בו שום חדש, רק כפל הדברים שכבר נמצאו הרבה פעמים בספוריו.

הנך רואה איפוא, כי בחלק גדול מבקרתך אין דעתי מסכמת לך, ועל כן לא אוכל להגיד לך לע"ע אם ובאיזו צורה אדפיס מאמרך. בכל אופן יהיה עלי לעשות בו שנוים הרבה. אך את הפרטים אוכל לדעת רק כאשר אעבור עליו שנית בעיון בשביל להכינו לדפוס. ואולם אם אינך מסכים לזה, אהיה מוכרח להשיבו לך, כי בצורתו עתה לא אוכל להדפיסו……

לדאבון לבי לא אוכל אני ללכת לבזיליא, מפני טעמים שונים, פרטיים וכלליים. חפצתי אמנם מאד לראות את הקונגרס הזה (בתור עורך “השלח”), מבלי להשתתף בו בתור מורשה של איזו אגודה. כי כמדומה לי, שהפעם יביא הקונגרס איזה דבר, אם תועלת או הפסד, – אך לפטרו בלא כלום אי אפשר יהיה עוד למנהיגים. אבל מצבי ומצב עבודתי לא יתנוני בשום אופן לפנות לבי לענינים כאלה עתה….

לד"ר י. פרידלנדר, שטרסבורג.

אודיסא, 8 נובמבר 901.

תודתי לך על הגליון “איזר. רונדשוי” ששלחת לי.

גם אני לא אדע, מי הוא “שיללער” הכותב ב“וועלט”. מכתלי דבריו ניכר באמת, כי הוא איש בעל טעם ובעל דעה.

בימים האלה קבלתי גם אני ידיעה מאמריקא ע“ד האֶנציקלופדיא¹⁵), וכנראה, יודע המספר את המצב האמתי. לדבריו, מצב הענין באמת רע מאד, אבל המו”ל החליטו להוציא עוד גם כרך ב' ואולי גם כרך ג', ואם עד אז לא יוטב המצב, יחדלו מלהוציא עוד.

למר י. קלוזנר, היידלברג ¹⁶ .

אודיסא, 26 נובמבר 901.

מכתבך קבלתי בעתו. אחשוב למותר להרבות דברים על אדות מאמרו של ברנפלד. די לי להגיד לך, כי מאמרך ע“ד טשרניחובסקי דרש מצדי סבלנות הרבה יותר ממאמרו של ברנפלד. אם ברנפלד מטיל ספק במקורות הקולטורא של היהודים בימי בית שני, הרי זה כקיסם קטן נגד הדעות המסוכנות שמפיץ טשרניחובסקי בשיריו. ואם אתה כבשו רחמיך את כעסך ומצאת היתר לו, מפני שהוא כותב כל זאת בחרוזים, אני חושב להפך, כי רוח השירה הנסוכה על דעות כאלה מוסיפה עוד על סכנתן והפסדן, כמיני מתיקה שמערבים בסם-המות לזבובים. ובכל זאת הייתי סבלן ונתתי לך להגיד מה שהגדת, לפי שבכלל אינני כועס על דעות, כי אם על מעשים. בדעות יכול כל אחד להחזיק במה שהוא מאמין לאמת, ואם טועה הוא, נַראה לו את טעותו במתינות ובדעה צלולה. והאמנם תחשוב, כי הדפסתי דברי ברנפלד ע”ד חורבן הבית מבלי לקרוא אותם תחלה, או כי יראתי לשלוח יד בדבריו? באמת הנני עושה במאמריו תמיד מה שאני מוצא לנחוץ (כי יש לי ממנו רשיון כללי על זה). אבל במקום הזה מצאתי, אחר ההתבוננות, שיש לו רשות לגלות דעתו זו לקהל. ואף שאפשר להשיב על זה מה שהשבת במכתבך, אין הדבר מוכרע בהחלט, כי יש לאמור גם להפך, שאלמלא נחרב הבית אז, הרי היה בודאי חרב בימי אדריינוס, מבלי שהיה העם מוכן לכך ע"י עבודת החכמים בזמן שעבר בין טיטוס לאדריינוס. ואין להאריך בזה.

ואולם כל זה אינו אלא להלכה, ולמעשה אין נ“מ בזה. כי אלו לא הייתי מוצא במאמרך אלא זה…. לא הייתי צריך לבוא במו”מ עמך, בהיות פה רק דברים שבסגנון, שאפשר לשנותם בנקל, כמו שאני עושה תמיד במקרים כאלה. אבל יתר הדברים שהעירותיך עליהם במכתב הקודם מכריחים אותי להשיב לך את המאמר, כי באותם הדברים לא הסגנון הוא העיקר, כי אם עצם התוכן, ומעולם לא הרשיתי לעצמי ליחס לאיזה מסופרי “השלח” דעות שאינן שלו. איני יכול בשום אופן להדפיס דברי שבח ותהלה על “הסַטירא” של ליליענבלום ועל הספורים של ברֹשַדסקי וברדיטשבסקי, אחר שקראתים והנני מוצא אותם בלתי ראוים לזה. איני יודע, אם יש לך יכולת לשנות דעתך (אפשר שתגיע לידי כך, אם תקרא שנית את המאמר והספורים), אבל בצורה הנוכחית איני יכול להדפיס את המאמר, ו"כ הנני משיבו לך היום, ואם תמצא איזו עצה לשנות את המאמר באופן שאוכל להדפיסו, אשמח מאד.

את המראה מקום ל“כהן ונביא” אוסיף, כחפצך, אף כי מסופק אני אם ישמרך זה מטענת “פלַגיאט”¹⁷ . כי מי שירצה לטעון יאמר, כי מאחר שהרבה מדבריך ומסקנותיך מתאימים למה שנאמר כבר ע"י סופר אחר, אין די במראה מקום כזה, שאין הקורא יודע מתוכו, אם נאמרו שם דברים המתאימים לדבריך או הפוכם. איך שיהיה, ואני בסוף המאמר מצאתי לנחוץ, כמו שהודעתיך, להעיר עליו, כי לא בַכל מתאים הוא לדעתי בזה. צר לי, כי לא אוכל למסור לך בזה מה שכתבתי בהערתי, אך בכלל העירותי, כי יותר מדי אתה מגביל את “התעודה”, בעוד שלדעתי אין אנו יכולים עוד לדעת, איזו צורה תלבוש בעתיד¹⁸ ….

יחד עם מאמרך הנני משיב שיר אחד (“מתוך עב הענן”) של טשרניחובסקי, שנשלח לי באלו הימים מהיידלברג (לא ידעתי, אם ע"י המחבר עצמו או על ידך, כי בא בלי מכתב). חציו השני של השיר טוב ויפה הוא, אבל את חציו הראשון איני יכול להלום. בלבד הרבה חרוזים שאיני מבין פירושם, גם הקשר שבין שני החצאים נראה לי רק “מתוך עב הענן”.

ע"כ איני יכול להדפיסו ואבקשך להשיבו לבעליו¹⁹

לראשי אגודות הציונים בהומיל.

אודיסא, 5 דצמבר 901 (כ“ד כסלו תרס”ב).

מקרב לבי אודכם על הכבוד אשר חלקתם לי, אתם וחבריכם, בבחרכם בי להיות צירכם בקונגרס הקרוב. גם את מכתבכם לידידי הסופר בן-עמי ראיתי, ומתוכו הבנתי עוד יותר, כי בכל לבכם רציתם לתת לי היכולת להשתתף הקונגרס הזה, בחשבכם את השתתפותי מועלת לגוף הענין. אבל לדאבון נפשי אין בכחי להשתמש בחפצכם הטוב. מצב בריאותי הרופף וגם רוב העבודה העמוסה עלי לא ירשו לי בשום אופן ללכת עתה לחו"ל ולקחת חלק באספה כזו, הדורשת קודם כל גוף בריא ונפש בריאה. עד היום לא הגעתי עוד לרַפא כליל את ההרס אשר הסב לבריאותי מסעי לפַריז בקיץ שעבר ואת הבלבול שבא על ידו בסדר עבודתי.

גם מקניגסבורג אשר בפרוסיא פנו אלי הציונים בימים האלה בהצעה כזו, וגם להם עניתי בשלילה, מפני הטעמים האמורים.

למר י. קלוזנר, הידלברג ²⁰ .

אודיסא, 5 דצמבר 901.

תמה אני שאינך מבחין בין דעות ובין דברים שבטעם. בדעות חובת העורך היא ליתן לקוראיו היכולת שישפטו בעצמם, ואם אינו מסכים לדעות סופרו, יכול הוא להוסיף הערה מצדו במובן זה (כמו שעשיתי במאמרך על טשרניחובסקי), אבל היתכן להוסיף “הערת העורך” על מאמר בקרת ולאמור בה, שפוליטון פלוני או ספור פלוני, שהמבקר מספר בשבחו, אינו נראה לו ראוי לשבח? הראית מימיך הערות כאלה? הלא בצדק ישאלו הקוראים: האמנם פוליטון פלוני חשוב כל כך, עד שאנו צריכים לדעת כל הדעות עליו? הלא יותר טוב היה לבלתי הדפיס את השבח ולא שוברו שבצדו!

ובדבר עצם הענין שאנו דנים עליו, מסכים אני להדפיס את המאמר, אם תוסיף עליו מה שאמרת……

למר ש. אש, וורשא.

אודיסא, 6 דצמבר 901.

צר לי כי לא אוכל להדפיס ב“השלח” את ציורך “השקרן”. בכלל איני יכול להלום סגנון כזה, שהחיטוט הפסיכולוגי מרובה בו על חזיונות החיים הממשיים, ואין תחלה ואין סוף לענין המצויר, וגם בין חלקי הציור אין קשר טבעי, אפילו מצד ההסתכלות הפסיכולוגית.

ואולם מודה אני, שיש בציורך עמודים יפים, ואם אפשר היה לבור אותם ולעשות מהם דבר שלם לעצמו, הייתי נותן להם מקום. אבל איני רואה אפשרות לעשות כן.

לד"ר י. טשלינוב, מוסקווא.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 9 דצמבר 901.

תשובתך לכהן תודפס בחוברת הקרובה, כלומר זו של דצמבר (זו של נובמבר כבר נסדרה כולה) ²¹ .

לחנם תחשוב, שלא מחקתי במכתבו של כהן אותם הדברים שהראית עליהם, כדי שלא להרגיזו. אין דרכי להתחשב עם דברים כאלה במקרים מעין זה, וכל עוזרַי יודעים כבר, שצריכים הם להשלים עם הדיו האדומה שלי, אשר לעתים קרובות היא מכַלה עמודים שלמים. ואולם במקרה שלפנינו חשבתי, שאין לי רשות למחוק דברי תוכחה, אשר לפי הכרתי הפנימית, יש להם איזה יסוד. אך באמת התוכחה העיקרית, בנוגע ל“קלות הדעת” שנראה במשא ומתן על דבר עבודת החנוך בארץ ישראל, אינה מתיחסת כלל אליך, בתור יושב ראש באספה הכללית, כי אם אל האספה בכלל……

“נפשי” עודנה מכוסה אופל, כמקדם. חפצתי מאד להתרחק לגמרי מן הענינים המעשיים, אבל למרות כל התאמצותי, אין הדבר עולה בידי. הנה זה כבר לקחתי “חופשה” מן הועד, ובכל זאת הנני מוסיף להשתתף כמעט בכל ישיבותיו ולעתים קרובות אקח חלק גם בפועל בפתרון השאלות. לא נקל כל כך להתרחק מענין שהקדשת לו מיטב שנות חייך. אבל משעשע אני את נפשי בתקוה, שבאספה הכללית שתהיה בחודש מאי שנה הבאה אסיר את הקַנדידטורא שלי, ובאופן זה אכריח עצמי לעזוב את הענינים האלה. ואולם גם זאת לא תהיה ערובה בטוחה, כי בהיותי “חבר נכבד” של החברה, אוכל גם לקחת חלק בעניניו.

הנך רואה, שנמצאים אנו שנינו במצב אחד: רוצים היינו להתרחק, אבל “החיים אינם מרשים”, כמו שאתה אומר, – דבר שבאמת פירושו הוא: חיי עצמנו אינם מרשים; יותר מדי קשורים הם בענין זה, בשביל שנוכל להתרחק ממנו אפילו לזמן.

ובכן שלום לך, יקירי, והוסיפה נא לעבוד בשקידה כאשר עד כה….

למר י. קלוזנר, היידלברג.

אודיסא, 13 דצמבר 901.

הנני שולח לך בזה הרשאה חדשה להקונגרס, כחפצך.

את הבקורת על “אחיאסף” קבלתי, אבל לא הספקתי עוד לעבור עליה שנית. בכל אופן לא נשא וניתן עוד בזה…. כי אין הדבר שוה לפלפל בו כל כך ²² ….

אתמול בערב היתה בבית הועד שלנו ישיבה של פומבי לזכר פינסקר ז“ל. הרבה דרשות דרשו לכבודו, וגם אני דרשתי “ע”ד פינסקר בתור מיסד תורת הציונות המדינית”²³ . השתדלתי להראות, כי לא הרצל ולא שאר ראשי הציונות המדינית לא הוסיפו כלום על תורת פינסקר, וכי על כן הוא המיסד האמתי של הציונות המדינית, ולא עוד אלא שתורתו עולה על תורת האחרונים בעמקה וברוח האידיאליסמוס הטהור. כמדומה לי, שדברַי עשו רושם על הציונים המדיניים שהיו באותו מעמד, אשר, כנראה, לא קראו מימיהם מחברתו של פינסקר.

ל"אחיאסף,, וורשא ²⁴ .

אודיסא, 28 דצמבר 901.

באתי לביתי בשלום ביום ה' בערב…..

הנני מודיעכם בבושת פנים, כי מיום שעמדתי על דעתי לא החלטתי דבר בקלות דעת כבפעם הזאת. אני בעצמי הקדשתי ב“ילקוט קטן” פרק שלם לביאור תכונת ההחלטות המקובלות ב“אספות” וידעתי היטב, כי עשרה נבונים יגיעו לפעמים לידי החלטה זרה, שכל אחד מהם לבדו לא היה מגיע אליה לעולם, – ובכל זאת, כשבאתי לידי נסיון, נכשלתי בזה בעצמי. כבר בהיותי בדרך יחידי ראיתי ונוכחתי, שקבלתי עלי דבר שלמעלה מכחי, והדבר נתברר לי עוד יותר, כשדברתי אתמול עם סופרים שונים היודעים את הענין ע“פ הנסיון (למשל, דובנוב), וגם בחנתי היטב את כחותי ואת הנושאים שאוכל לדבר עליהם. לא אעתיר עליכם פה דברים הרבה בפרטי הענין, כי אין בזה תועלת, רק בכלל אומר לכם, כי אחר ההתבוננות בכל הפרטים, באתי לידי הכרה, שגם אם אקדיש כל זמני וכחי לקריאה וכתיבה, לא אוכל בשום אופן לכתוב יותר מגליון אחד בחודש, וגם מזה יש לנכות שני חדשים בקיץ, שאצטרך לנוח בהם מן העבודה הקשה שעִבדתי את מוחי במשך השנה, ובכן לא אוכל לקבל עלי יותר מעשרה גליונות לשנה. לרמ”כ ולל. (שהם הם הביאוני להסכים להצעה) נקל אמנם לכתוב כזה וכזה. אבל אופן כתיבתי אחר הוא, ותכונות נפשי גם כן אחרות, ואין לי לקחת אותם לי למופת. – ומכיון שבאתי לידי הכרה זו, לא אוכל בשום אופן לקבל מאתכם כסף יותר ממה שיש תקוה להשתכר בעבודתי, ואתם הלא ידעתם, כי גם השכר הגדול אשר נקבתם לי בעד עבודתי לא יספיק לי למחיתי לפי מספר הגליונות אשר אוכל באמת לכתוב במשך השנה. ובכן אם תחפצו להחזיק בהחלטתנו למסור עריכת “השלח” לאחר או אחרים, יהיה עלי לבקש לי עבודה אחרת, ואם אמצאנה, לא אוכל עוד, לדעת, אם, וכמה שעות ביום, אהיה פנוי לעבודה ספרותית.

ואולם אם תבואו לידי הכרה, כי הדברים שהרציתי לפניכם פה מספיקים לבטל את החלטתנו הקודמת ולבקש איזו דרך אחרת יותר ישרה, אז יש לי להציע לפניכם הצעה חדשה:

כמו שהודעתיכם פא“פ, עיקר הסבה שאיני יכול לכתוב בעצמי היא מה ששעות הבוקר (עד שעה 2 אחר חצות) אני עסוק בעבודת העריכה, ובזמן הנותר לי אח”כ (מלבד שלא תמיד הוא פנוי) הנני עיף תמיד מעבודת הבוקר – ושמעתתא בעי צלותא. לפי זה, אם הייתי יכול לסדר עריכת “השלח” באופן שאהיה חפשי בשעות הבוקר לקרוא ולכתוב, יש תקוה, שאוכל מעתה לכתוב יותר הרבה מאשר עד כה, אף אם אעסוק בשעות הצהרים והערב בעבודת העריכה. והנה, לפי הסדרים החדשים, הלא עבודת ההגהה לא תהיה עוד עלי, ולר. אוכל למסור רוב הקורספונדנציא וגם קריאה ותקון של החלק הבלטריסטי. גם מן החלק הפובליציסטי אוכל למסור לו מעתה (אחר שתכונת “השלח”, בצאתו פעמַים בחודש, תהיה יותר קלה) תקון הרבה מאמרים, אחר שאקראם תחלה וארשום את המקומות הצריכים תקון. וישאר לי, איפוא, רק תקון המאמרים המדעיים וחלק מן הפובליציסטיקא ומן הקורספונדנציה, וכל זה, ביחד עם ההשגחה הכללית על כל הענין אוכל לעשות בשלש או ארבע שעות בכל יום, בצהרים או בערב, באופן שעיקר הזמן שבו הדעה צלולה, כלומר עד שעה 1 – 2, אוכל להקדיש לעבודה ספרותית. ואחשוב שיהיה בכחי במצב כזה לכתוב כשמונה גליונות בשנה. ואם נחשב לכל חוברת 6 – 8 עמודים, יצא לנו איפוא, כי יבואו דברַי בשש עשרה עד עשרים חוברות מן העשרים וארבע שנוציא במשך השנה. כמובן, לא אוכל להתחייב מראש, כי כן יהיה בדיוק, אבל עד כמה שאפשר להגביל דברים כאלה מראש, בעיני שכן יהיה. – באופן הזה ישאר איפוא “השלח” ברשותי, כאשר עד כה, ולא נצטרך להסיר מעליו את שמי (שגם זה בודאי לא יביא תועלת), והוצאותיו החמריות לא תהיינה גם כן גדולות כל כך…

כמדומה לי, שהצעה זו טובה היא לא רק מן הצד החמרי (שתתמעטנה ההוצאות במדה הגונה), כי אם גם מן הצד הרוחני. כי למה נרמה את עצמנו? מצד אחד אין ספק בעיני, כי למרות כל ההתאוננות על “השלח”, שהוא יבש ביותר, העברת העריכה מידי לידי אחרים לא תגדיל חשיבותו בעיני הקהל, ומצד אחר, אם נניח, כדבריכם, שהקוראים צמאים לדברַי, אין מן הצורך שארבה לכתוב ואבוא בהכרח לידי דברים בטלים. לרוות את הצמאון הזה, די והותר שאתן במשך השנה כשמונה גליונות משֶלי…..

ומאחר שתתאספו לדון על הענין הזה, ראוי היה, שתתבוננו עוד הפעם גם בדבר הריפורמא של פעמַיִם בחדש. אין אני מתנגד לזה בהחלט, אבל הדבר צריך עיון יותר, ואפשר לחשוב, שאם היינו מוסיפים על חוברת החודש גליון אחד והיינו מקדישים את הגליון הזה לענינים קלים, היתה הריפורמא לטובה ניכרת יותר מאשר אם נחלק את החוברת לשתים, וכל אחת תהיה קלה ודלה, בעלת 56 עמודים. “השלח” הוא עתה בעל צורה קבועה, ובשביל זה הוא חשוב בעיני רבים, ואני ירא, שהריפורמא הזאת תשחית צורתו, ויאבד הרבה מאוהביו הישנים, יותר משירכוש אוהבים חדשים. בכל אופן ראוי להתבונן בדבר הרבה, ולא לעשות מעשה חפזון אשר או אפשר יהיה לתקן אחרי כן…. על ידי הוספת גליון שלם לענינים קלים היו גם הקוראים “הקלים” מוצאים די ספוקם, מבלי להזיק על ידי זה לאותם הקוראים המבקשים ב“השלח” דוקא מאמרים “כבדים”, וקוראים כאלה, אבטיחכם נאמנה, לא מעטים הם וגם לא גרועים הם באיכותם מן השאר. בינו נא דבר שנית….

ל“אחיאסף”, וורשא²⁵ .

אודיסא, 29 דצמבר 901.

עבירה גוררת עבירה. בוורשא התיצבתי בפעם הראשונה בחיי על דרךְ הפשרות, והדבר הזה גרם לי, שגם אתמול, במכתבי ששלחתי לכם, עדיין לא נקיתי לגמרי מכֶתם זה ועשיתי הנחות שלא הניחו לי לישן כל הלילה. עתה שמח אני, שהצלחתי להתגבר על יצרי והנני עוד הפעם מה שהייתי כל חיי. לא אוכל לעשות אחרת, ןאתם בטובכם תסלחו לי על הטורח שגרמתי לכם עד כה לחנם.

וזאת היא איפוא החלטתי האחרונה:

“השלח” יקר לי כמו שהוא, ולא אוכל לשנותו למכ“ע קל ונוח למקרא לפני השֵנה. אם מוצאים אתם, שמכ”ע כזה אין לו קוראים, מוטב שיחדל “השלח” מלצאת, ותוסיפו להוציא את “הדור”, שהוא הוא אותו מכ"ע הדרוש לפי דעתכם לקהל העברי. אל נא תחשדוני, שהנני כותב זאת “לחדודי”. בחיי נשבעתי, כי כך היא דעתי באמת. “השלח” צריך להשאר בצורתו שנקבעה לו בראשית יצירתו, או – לחדול לגמרי מלצאת. לעשות פשרות, לשנות את תכנו וצורתו, בקצרה: להוציא את “הדור” בשם “השלח” – לדבר כזה לא אוכל להסכים. אמנם יכולים אתם להחליט כן גם בלי הסכמתי, אבל אני לא אשתתף במעשה זה, לא בתור עורך ולא בתור סופר. מוטב לי לסבול רעב אני וביתי מלסייע בידי לחלול הדגל אשר היה קדוש לי עד כה.

ובכן הרשות בידכם לעשות ב“השלח” כטוב בעיניכם, אבל אם תחפצו שיקָרא שמי עליו ושאהיה אני עורכו גם להבא (ע"פ ההצעה שבמכתבי מאתמול), אז צריך שישָאר כמו שהוא, שיֵצא רק פעם אחת לחודש, אם בכמות של ששה גליונות, כאשר עד כה, או תוסיפו גליון שביעי, אשר אשתדל למלאותו ספורים ומאמרים פובליציסטיים טובים (אם יהיה לי די חומר לזה). ובנוגע להשתתפותי בו בתור סופר, אם תקבלו את הצעתי מאתמול אוכל להבטיחכם, שאקדיש מיטב זמני לקריאה וכתיבה, ואקוה שיעלה בידי לכתוב 7 – 8 גליונות במשך השנה, אך להתחייב על הכמות לא אוכל, ואם תחפצו, אסכים גם כן, שישאר הכל כמקודם. אך אם תשארו בדעתכם להוציא את “השלח” שתי פעמים בחודש, בשביל לעשותו נוח וקל, ולתת בו, תחת מאמרים מדעיים, מאמרי ר-ן וחבריו, – עשו כחפצכם, ואני לא יהיה לי עוד דבר עם האורגן הזה, אשר יזכירני תמיד את חטאי, כי סרתי מן הדרך הישרה בעיני, בשביל להתחבב על הקהל.

גם בדבר ההגהה עדיין לבי מהסס. היום הגהתי גליון אחד, וכשאני רואה, איזו שבושים היה עלי לתקן, לא אוכל להאמין, כי אפשר יהיה להוציא דבר מתוקן בלי קריאת ההגהה פה. אך שאלה זו אפשר להניח לע"ע עד שנשאל את המדפיס עצמו, אם יוכל לקבל עליו, שתעָשה ההגהה שם באופן יותר טוב.

ועוד הפעם אבקש סליחתכם על שגרמתי לכם טורח ובטול זמן לחנם. בכל אופן, האמינו לי, שהיסורים הפנימיים, שסבלתי בכל אלו הימים על שנכשלתי בקלות דעת, גדולים הרבה יותר מאלו שגרמתי אולי לכם במכתבַי אלה.

דברתי היום עם לֶווינסקי…. גם הוא מסכים, שאם לא ארגיש בנפשי היכולת לכתוב 16 – 18 גליונות בשנה מבלי להיות לפטפטן, מוטב שלא אקבל עלי. וגם לזאת הוא מסכים, שאם ישאר “השלח” בידי, לא טוב להוציאהו פעמים בחודש.

ל“אחיאסף”, וורשא.

אודיסא, 30 דצמבר 901.

אל תשחקו על הטלגרמות והמכתבים שאני שולח לכם עתה יום יום. הענין חשוב כל כך, והשאלות התלויות בו מסובכות כל כך, עד שבאמת ראוי היה לנו לגשת לפתרון כל השאלות לפחות שני חדשים לפני כלות השנה. עתה הנה הזמן קצר, וע“כ קבלנו בוורשא החלטות בחפזון, אשר אחר ההתבוננות הראויה לא יוכלו להתקים. ומפני זה הנני חושב וחושב עתה בלי הרף, כדי למצוא הדרך היותר ישרה קודם שעשינו מעשה. והנה, בהיותי אתמול מלא מאותן המחשבות שהצעתי לפניכם במכתבי מאתמול, בא אלי הרב טש., ובדברי עמו על כל אלה, נזרקה מפיו הצעה אחת אשר לקחה את לבי מאד, ואחר שנסיתי להשלימה ולשכללה לפרטיה, נראה לי, כי ראויה היא לשים לה לב. לכן שלחתי לכם היום טלגרמא ע”ד הצעה שיש בכחה לקיים גם את “הדור”. ובזה אציע לפניכם פרטי הדבר:

לדאבון לבי, הפריעני השאון בוורשא מלרדת לעומק החזיון של מיעוט החותמים עתה על “הדור” ו“השלח”. אבל, עד כמה שאוכל לשפוט בלי מספרים מפורטים, נראה לי, שסבת הדבר היא זו, שקהל הקוראים של “השלח” היה מורכב משתי מפלגות: – משכילים המבקשים מזון מדעי וספרותי, מעין זה שנותן “השלח”, ו“בעלי בתים” נבונים, שאמנם היה קשה להם מעט לעכל את ה“שלח”, אבל גם הם הבינו, שאי אפשר להתפרנס מ“המליץ” בלבד, ולכן בחרו ב“השלח”, אע“פ שהוכרחו לקמט מעט את מצחם בקראם בו. ואולם משנוסד “הדור”, נתפרד הקהל הזה לשלש כתות. האמידים לא חשבו הרבה לבחור וחתמו על שניהם כאחד. אבל הבלתי אמידים, שקשה היה להם לשלם עשרה רו”כ לשנה הוכרחו לבחור בזה או בזה. ובכן עברו הרבה מן הבע“ב אל “הדור” שיותר נוח לעכלו, והמשכילים האמתים, שהורגלו לקרוא ספרים ומאמרים בעיון נשארו נאמנים ל”השלח“. וכה נתמעטו חותמי “השלח” בסבת יסוד “הדור”, ו”הדור" עצמו לא יכול להגיע למספר הגון של חותמים, ונמצאו ששניהם במצב רעוע, – גם מן הצד הספרותי, כמו שהרציתי לפניכם דעתי בוורשא, גרם “הדור” נזק ל“השלח”, בהיות הגבול ביניהם בלתי ברור, והרבה דברים שבאים ב“השלח”, יכולים לבוא גם ב“הדור”, באופן שראשי הסופרים משתתפים בזה ובזה, ונבראה מעין “קונקורנציא” בין שניהם, המורגשת לי מאד בעבודתי, אע"פ שאתם אינכם מודים בה.

איני יודע אם יפה עשינו ביסדנו את “הדור”. ואולם עתה, שכבר נוסד, מסופק אני אם הפסקתו תשיב ל“השלח” את החותמים שלקח ממנו “הדור” ושכבר הורגלו למצוא בו מזונם, ו“השלח, לא יוכל עוד להשביעם רצון. מלבד זאת, עצם דבר הפסקת “הדור” הוא דבר בלתי נעים לכולנו, כמו שבכלל לא ינעם לשום אדם (או חברה) לראות מעשי ידיו נהרסים ועמלו עולה בתהו. לכן מה טוב היה, אלו מצאנו דרך לקיים את שני האורגנים, מבלי שיגרמו לקופת החברה נזק גדול כל כך ומבלי שיבואו איש בגבול חברו בענינים הספרותיים. והדבר הזה, כמדומה לי, אפשר לעשותו ע”פ אותה הצעה שהזכרתי, – והיא זו: להקדיש את “השלח” כולו לענינים מדעיים וספרותיים שאין להם מקום ב“הדור, ולהוציא מתוכו את הבלטריסטיקה והפוליטונים הקלים, שיוכלו לבוא ב”הדור“, ולעשותו באמת למקדש ספרותי, הכולל מאמרי מדע, בקורת והשקפוֹת על השאלות המתעוררות בחיים. באופן הזה אפשר יהיה להקטין כמותו, אך לא שכל חוברת תהא קטנה משהיא עתה – אורגן כזה יכלול בהכרח מאמרים גדולי הכמות אשר לא יתכן לתתם קטעים קטעים קטנים – כי אם להפך, שכל חוברת תהיה גדולה הרבה מעתה, אלא שבמקום חוברת לחודש, תצא חוברת לתקופה: ארבע חוברות בשנה. מחיר החתימה על “השלח” לבדו יהיה 4 רו”כ לשנה, וביחד עם “הדור” – 8 רו"כ ²⁶ .

בדרך הזה יקָבע גבול ברור בין שני האורגנים ויהיו באמת משלימים זה את זה. אוהבי “השלח” עד כה יחבבוהו עוד יותר באין בו עוד תערובת דברים שמקומם יותר במכ“ע שבועי, וגם “בעלי בתים” בינונים, חותמי “הדור, כמדומה לי, יוסיפו על חתימתם שני רו”כ לשנה בנפש חפצה, בשביל לקבל במשך השנה ארבעה ספרים מלאים מאמרים יותר שלמים על עניני מדע וספרות ופובליציסטיקא. אורגנים כאלה, היוצאים לתקופות, מצוים ביחוד באנגליא, ושם רכשו להם כבוד וחבה מצד כל המשכילים. גם בספרות היהדות יש אורגן כזה בצרפתית וגם באנגלית, אך אלה מוקדשים כמעט כליל רק לחקרי קדמוניות, בעוד ש”השלח" יהיה עוסק ברובו, כאשר עד כה, בשאלות שיש להן ערך כללי וקשורות בחזיונות חיינו.

וגם ל“הדור”, כמדומה לי, ייטיב בגלל זה. כי רבים מן החותמים, שעתה ללא יוכלו לחתום על שני האורגנים ובוחרים יותר ב,השלח“, יחתמו אז על שניהם כַאחד, בהיות המחיר בשני רו”כ פחות ובהיות “השלח” לא מכ“ע חדשי, שאפשר לצאת בו בשעת הדחק ידי חובת מכ”ע עברי בכלל.

כאמור, מוצאה הצעה זו חן בעיני מאד, וע"כ חשבתי לי לחובה להציעה גם לפניכם קודם גמר הדבר. ואתם שפטו נא על כל אלה ההצעות יחדו ואת אשר תחליטו תודיעוני נא תיכף בטלגרמא…. כי כבר בא מועד לשים קץ לכל השאלות והספקות.

ל“אחיאסף”, וורשא ¹

אודיסא, 2 ינואר 902.

היום קבלתי את הטלגרמא שלכם מאתמול ע“ד הסכמתם להצעתי האחרונה. בעיקר הדבר, כמובן, שבע רצון אני מזה, בתקותי כי עתה יעלה בידי לעשות את “השלח” למה שהוא צריך להיות ולמה שחפצתי לעשותו מראשית הוסדו ולא עלתה בידי, מפני ההכרח למלאות בכל חודש חוברת אחת ולהוציאה בחפזון. על דבר מכ”ע לתקופות כזה חלמתי עוד לפני הרבה שנים, בעת שלא הוצרכתי עוד לבקש מחיתי ממלאכה ספרותית, ולולא ירידתי החמרית שהתחילה אז, הייתי מוציא את המחשבה הזאת לפעולה זה כבר.

ואולם לא אכחד מכם, כי המחיר הגדול שקצבתם גם על “השלח” וגם על “הדור” וגם על שניהם יחד – מביא דאגה בלבי, כי גם הפעם לא נצליח…. כמדומה לי, שלכל היותר צריכים אתם לקבוע את המחיר כך: “הדור – 6 רו”כ (כמקודם); “השלח”, בלי פורטא – 4 רו“כ, ועם פורטא – 4,50 רו”כ; שניהם ביחד – 9 רו“כ. אקוה, שתכתבו לי היום פרטי החלטתכם בטעמיה, אולי יש לכם איזה טעם בלתי ידוע לי. בכל אופן אבקשכם, שמיד בקבלכם מכתבי זה, תכתבו לי הכל בפרטות, למען אדע איך להתנהג. כי, כמו שתבינו מדעתכם, השנוי ב”השלח" ידרוש גם כן לשנות את יחוסי לסופרים שונים: אחדים מהם לא יוכלו עוד לעבוד עמי, ואחרים יצטרכו לעבוד עבודה יותר שלמה, ועלי לכתוב לכל אחד ע"ד יחוסו אל “השלח” לעתיד. ואולם כל זמן שלא נתקימה ההחלטה בכל פרטיה לא אוכל לכתוב לשום אחד, וכל המכתבים שבאו אלי בשבוע זה מונחים באמתחתי ולא אוכל להשיב עליהם עד שאדע איך יפול דבר…..

ל“אחיאסף”, וורשא.

אודיסא, 8 ינואר 902.

קבלתי את הטלגמא שלכם, וכדרך היהודים אומַר: “גם זו לטובה”² . כי, כמו שכבר כתבתי לכם, העלאת המחיר נראתה לי כשגיאה גדולה שעתידה להפיל את כל הבנין.

מתוך שסתמתם דבריכם על אדות כמות החוברות, הנני דן, כי החלטתם להניח הכל כשהיה: 6 גליונות בחוברת, והמחיר לשנה – 6 רו“כ. אבל אם כן, איני מבין, מה ענין המודעה אשר תדרשו מאתי לשלוח לכם. הן כל חדש לא נעשה, ומה נשתנתה השנה הזאת, שאתם דורשים מאתי את המודעה, מכל השנים, שהייתם מודיעים בעצמכם בסגנון שחפצתם? ואם רצונכם לאמור בהמודעה, שעתיד אני בשנה זו לכתוב יותר מאשר עד כה, – לא אוכל להסכים לזה בשום אופן, מפני שני דברים: א) משום דמחזי כיוהרא יתרה. ואם הסכמתי להזכיר השתתפותי ב”השלח" בתור סופר, כשחשבנו למסור העכירה לאחרים, – היה זה כדי שלא יחשבו הקוראים, שבעזבי את העריכה, עזבתי את “השלח” לגמרי. אבל עתה אין טעם להודעה כזו. ב) מפני שידעתי ברור, כי התחיבות כזו לפני הקהל תדכא את רוחי כל השנה ותוכל לגרום את ההפך ממה שנחפוץ: שאכתוב פחות ממה שאקוה עתה. ובכן אינני יכול לשלוח לכם את המודעה עד שתודיעוני כונתכם בזה….

הנני מקוה, כי תודיעוני תיכף בפרטות על דבר שנוי החלטתכם….

למר ש. פ. רבינוביטש (שפ"ר), וורשא.

אודיסא, 14 ינואר 902.

…. בדבר “השלח” ו“הדור” הלא שמעת כבר בודאי, כי ההחלטה האחרונה נתבטלה, והדבר נשאר כשהיה, היינו, ש“הדור” חדל מלצאת, ו“השלח” יוסיף לצאת אחת לחודש, ואני אהיה עורכו, כמקודם. רק השנוי הזה נעשה בו, כי תקון כתבי היד נמסר מעתה לאחד הסופרים פה, ואני אהיה רק “עומד על גביו” ומשגיח על זה השגחה כללית. לפי הסדר הזה, הנני מוכרח להודיעך בדאבון לב, כי לא אוכל עוד לעתיד למסור לך כתיבת ה“השקפה”. אתה ידעת, כמה הייתי עמל בכל חודש ליתן לה הצורה הנאותה לדעתי, ואחר כל העמל, ידוע לי ברור, כי לא היתה דעת הקוראים נוחה הימנה, ומה גם עתה, שיהיה תקונה מסור בידי סופר אחר, אשר בודאי לא יחפוץ לעמול בה כמוני. – לעת עתה לא אדע עוד למי אמסרנה. אפשר שאקבל את העבודה עלי בעצמי, ואפשר שאבטל מחלקה זו לגמרי.

ואתה, ידידי, בודאי לא תעזוב בשביל זה את “השלח” ותכתוב למענו איזה מאמר הסטורי שיש לקוראי “השלח” חפץ בו.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 16 ינואר 902

גם אלמלא קבלתי אתמול את אגרתך מן 11 ח“ז הייתי כותב לך עתה. כי שתיקתי עד היום היתה לה סבה פשוטה: חפצתי להודיעך הרשות בידכם, אבל לחוות לכם דעתי ע”ד בחירת המאמרים לא אוכל, באשר לא אדע היטב את הקהל אשר אליו אתם פונים, את טעמו וצרכיו הרוחניים והלאומיים, והנני חושב, כי על כל אלה תוכלו אתם לשפוט, ולא אני, ובזה הלא תלוי דבר בחירת החומר. ואולם בקשתך ע“ד ההקדמה אשתד למלאות, כאשר תודיעוני רשימת המאמרים שיבואו בקובץ זה, למען אדע את הנושא העיקרי שאוכל לדבר עליו בקדמתי. אך אעירך על הקדמתי החדשה, שנתתי עתה ב”על פרשת דרכים" מהדורה שניה (הספר נמצא בידי ד"ר פרידלֶנדר), אולי תמצאו, שאפשר להסתפק בה גם לההוצאה האשכנזית. בכל אופן עדיין יש זמן לעיין בזה, כי ההקדמה תודפס לבסוף, במספרים רומאים, כנהוג.

לא אוכל כמו כן ליעצכם ע"ד הספרים הנאותים להוצאתכם, אחר כי אין לי מושג נכון מן הפרוגרמא שלכם, ובכלל – מה הן המטרות הקרובות שהצבתם למפעלכם. אולי יתברר לי הדבר, בקבלי את הפרוספקט שלכם, ואז, אם יהיה לי איזה דבר להעירכם, לא אמנע, כמובן, מעשות כן.

ובדבר הקובץ אשר תאמרו להוציא על אדות שאלת הקולטורא העברית, מוצא אני את הרעיון מצד עצמו טוב מאד, וממילא מובן, כי אחשוב לי לחובה למלאות בקשתכם בנוגע להמאמר. אבל לע"ע הנני עמוס כל כך בטרדות רבות, עד שלא אוכל בשום אופן לגשת אל העבודה הזאת תיכף, ובעל כרחי אהיה מן המאחרים לבוא. הואילה נא, אדוני, להודיעני את הזמן האחרון, שבו תאמרו להוציא את הקובץ, ואשתדל עד אז לכתוב בשבילכם איזה מאמר קטן על השאלה הזאת, אם על כללותה או על איזו מפרטיה. ואולם עד שאגש אל המלאכה, לא אדע לא את נושא המאמר בדיוק ולא את שמו….

למר י. אייזנשטַדט, יפו.

אודיסא, 28 ינואר 902 (כ' שבט תרס"ב).

…את מכתביך לעפשטיין ³), כמובן, מסרתי לו, ומצדי אומַר לך, כי תמימות יתרה היא מצדך, שאתה מתעצב כל כך על דבר הפרוטוקולים והמכתבים של הועד, שלא נכתבו בסגנון הראוי לפי כבודך. וכי אינך יודע מי כותב הפרוטוקולי והמכתבים ועד כמה חפשי הוא המזכיר בזה? וכי חושב אתה באמת, כי ראש הועד יושב ומתבונן בכובד ראש בסגנונו של כל מכתב המוגש אליו לחתום שמו עליו? יכתבו וידפיסו בסגנון שהם רוצים, ואם יגיע הדבר לידי כך, שיפטרוך ממשמרתך באמת, הנני מקוה, כי לא יפטרוך בקלות דעת, מבלי שידאגו לך באיזה אופן שיהיה, שתוכל למצוא פרנסתך לעתיד.

בנוגע להצעתך, שאקבל עלי משרת ראש הועד ⁴), אין לי צורך להרבות דברים, כי באמת שמועת שוא שמעת, ואין פה עתה כמעט איש אשר יחשוב להציע לפני את הדבר. אדרבא, כמדומה לי, שכל אנשי הועד חושבים אותי עתה לבלתי הגון לכך (אחר ההשקפות שהצעתי לפניהם על הישוב ויחס הועד אליו), ורובם מאמינים, כי אך אגרונום יוכל להציל את הישוב. ובכן הלא אחת היא, מה אחשוב אני על זה.

לד"א ש. לֶווין, יקַטרינוסלב.

אודיסא, 29 ינואר 901.

שנה שלמה עברה מאז הבטחתני הבטחות שונות… אני לא הזכרתיך, ואתה לא נזכרת, וההבטחות היו כלא היו! – אך לא להזכירך עונות ראשונים מגמתי בזה, כי אם להציע לפניך הצעה חדשה, אולי תיטב בעיניך יותר מן הראשונות.

ההשקפה הכללית ב“השלח” היה כותב עד עתה מר שפ“ר, כידוע לך. איך כתב, וכמה הייתי עמל בכל חודש לתת להשקפתו איזו צורה ספרותית – זהו מסודות הרידקציא שאין מגלים אותם לאחרים. אבל עתה, לשנה החדשה, לא יכלתי עוד לקבל על עצמי את הטורח הזה, מסבות שונות, והודעתי למר שפ”ר, כי פטור הוא מעבודתו זו. ובכן נשארה ה“השקפה” בלי “משקיף”. השאר הל תבין מדעתך: הנני מציע לפניך, שתקבל אתה על עצמך את העבודה הזאת. הלא אוהב אתה להיות “מטיף” דברי מוסר לעם, ואם יקָרה לך במתך לפני עדתך, כל שכן שתיקר בעיניך במה גדולה לעיני כל ישראל! הן בודאי קורא אתה מכה“ע הרוסים, העברים והאשכנזים, וגם משרתך נותנת לך יכולת להתבונן מקרוב אל חיי העם ו”להתענין" (כמו שאומרים “הצעירים”) בכל ענפי חיי העדות, החברות ובתי הספר, ועל דבר הציוניות וישוב א"י הלא בודאי תקרא ותחשוב מחשבות, – והרי בידך כל החומר הדרוש, בשביל לכתוב השקפה כללית לא גדולה (כחצי גליון) בכל חודש.

ואולם מדעתך הלא תבין, כי שונָה היא עבודה זו משאר העבודות שקבלת עליך בשנה שעברה. אם הבטחת לכתוב ע"ד סולוביוב ולא כתבת, אין הדבר נורא ביותר. אבל ההקשפה היא עבודה של חובה, מחלקה קבועה הבאה כמעט בכל חוברת, ועל כן עליך להתישב בדבר מראש, ואם תאמר “הן”, אז עליך לדעת, כי קבלת עליך חוב תמידי שאין לך רשות להבטל ממנו עד סוף השנה, כדי שלא תביאני במבוכה. בכל אופן, אם “הן” או “לאו”, השיבני נא בהקדם, למען אדע מה לעשות ⁵).

לד"ר ז. סוסקין, זכרון יעקב.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 29 ינואר 902.

בשבועות האחרונים הייתי עמוס כל כך בעבודה עד שהוכרחתי לצמצם ככל האפשר את הקורספונדנציה הגדולה שלי (זמן מה לא הייתי בביתי), ועל כן לא עניתיך על מכתבך הנכבד במועדו. ומה אענה עתה? בודאי ידעת מתוך כה“ע, שבעת המו”מ של הועד ע"ד שאלת "דורשי ציון ⁶), הצעתי לטובת החברה כל אותם הטעמים שאתה מזכיר במכתבך. אבל הועד מצא, שגם העזרה הראשונה היתה שגיאה, ועל כן החליט בשלילה. זה, כמובן, מתנגד אל ההגיון, והמעשים סותרים זה את זה. אבל מי ידרוש התאמת המעשים מאת מוסד כזה, שאין לו יסודות קבועים והוא תמיד מתנועע לכל רוח?

מאמריך במכ"ע “וועלט” אני קורא. זכורני, שחפצתי להשיב על איזו מן ההשקפות שהבעת (כמדומני, ביחד עם ד"ר יפה), ולא עשיתי כן רק מחוסר זמן פנוי….

על אדותי אין לי מה להודיעך. אנוס אני לעבוד הרבה, ופרי בעמלי איני רואה לע"ע. אני חושב לפרסם בקרוב המשך מאמרַי על ארץ ישראל. אמנם, חלק גדול מן החומר שבידי כבר נתישן. אבל מסקנותי הכלליות, כמדומה לי, לא נתבטלו על ידי מהלך הענין מאז ועד עתה. ואולם עדיין לא ידעתי בבירור, אם יעלה בידי לכתוב את המאמרים האלה.

לכבוד הועד הפועל של הקונגס הציוי, ווינא.

(תרגום מאשכנזית)

אודיסא, 4 פברואר 902.

במכתבכם הנכבד מן 27 ינואר אינני מוצא דבר אחד שנודע לי מתוך כתבי העת, והוא: שבחירתי לועד הקולטורי נעשתה ע“י הקונגרס בתנאי, אם מקיים אני את ה”אני מאמין" הציוני שלי על ידי תשלומי השקל בכל שנה. אם הדבר באמת כך, הנה מוכרח אני, לצערי, להטיל ספק בכשרות בחירתי. כי באמת אינני משלם את השקל בקביעות. אמרתי “בקביעות”, מפני שאין לי דעה קבועה לא בעד תשלום השקל ולא נגדו. כי אינני רואה בו סימן למסירותו של האדם אל הציוניות, אחר כי מצד אחד הנה הבאתי קרבנות יותר גדולים מן השקל על מזבח הציוניות עוד בטרם היה זה לדבר קבוע ועומד, ומד אחר יודע אני הרבה ממשלמי השקל שאינני יכול לחשבם לציונים. ועל כן הנני משלם את השקל רק אז, כשאחד ממאספיו בא אלי ומבקשני לעשות כן. וכך היה הדבר באמת נוהג לפני שנים, אך לא בעת האחרונה.

מן האמור יתברר לכם, כי עושה אני רק מה שחובתי לעשות, כשמסרב אני לקבל את בחירתי עד שתחליטו אתם בעצמכם, אם בתנאים אלו אפשר להכשיר את הבחירה הזאת.

למר י. קלוזנר, היידלברג.

אודיסא, 4 פברואר 902.

את כל מכתביך האחרנים (שלשה גלוים ואחד חתום) וגם את מאמרך על הקונגרס קבלתי, ותודה לך. המאמר עלה לך יפה וגם נכתב (כפי שאוכל לשפוט מרחוק) בלי משוא פנים. רק מעט מאד השמטתי, ואחשוב שלא יגרמו לך השמטותי שום “צער”, כי אינן נוגעות בגוף הדברים….

על שירי ביאליק תוכל לכתוב.

את “אוצר הספרות” לא ראיתי. האמנם נדפס שם “ברוך ממגנצא” כולו בלי שם השמטה, והחוברת הותרה כבר ברוסיא בלי שום מחק? – אגב הודיעני נא, איך נהיה הדבר, כי גם “המליץ”, בתוכן הענינים של “המאסף” שהוא מוציא עתה, מזכיר “ברוך ממגנצא”? האמנם שלח טשרניחובסקי את השיר לשניהם? במאספו של “המליץ” אפשר שיעבור השיר בשלום, מפני שהוא יוצא בלי בקורת קודמת….

אם יש לך לחלוק על דברַי בהקדמתי ⁷), כתוב כחפצך. אך אל נא תתן לדבריך צורת “מכתב אל העורך”, שלא אהיה מחוייב לענות מיד, ואני טרוד מאד.

אתמול קבלתי מכתב מהועד הפועל הווינאי על דבר הבחרי לועד הקולטורא ועניתי להם היום, שכפי שקראתי בכה"ע, היתה הבחירה על תנאי, אם אני ממשלמי השקל, ולפי שבאמת אינני מקפיד לשלם את השקל והנני נותנו רק כשאני נתבע, מפני שלא אוכל לחשבו כסימבול של הציוניות, אחר כי רבים ממשלמי השקל אינם ציונים, לפי השקפתי, – לכן שואל אני אותם, אם בטלה בחירתי על ידי זה או לאו. אראה מה ישיבו. בכלל אינני מבין, מה טיבה של בחירה זו ומה תתן לנו, כלומר איזה יפוי כח יש לנו עתה בעבודות המתיחסות לזה יותר מאשר עד כה.

למר ד. פרישמַן, וורשא.

אודיסא, 6 פברואר 902

וכי צריך אני להגיד לך, כי מכתבך האחרון לא הסב לי עונג מרובה? הנני כותב היום ל“אחיאסף” באותו הסגנון אשר בקשת, ואקוה, כי ישימו לב לטענותיך ⁸).

ובדבר “גט פטורין” שנתת ל“השלח” בגלל מה שרשום עליו“: “המו”ל – חברת אחיאסף”, – לא אתוכח עמך הפעם, לפי שאין מרצים לו לאדם בשעת כעסו. כנראה, חייב אני להודות לאלהים, שעשה סופרי ישראל עניים ולא סוחרים. שאלמלא כן הלא אפשר היה שרבים מסופרי היו סוחרים בטהע והיו מוצאים סבה להתאנף בבית המסחר של “ק. וויסוצקי ושותפיו”, ומאחר שגם שמו של וו. רשום על “השלח”, ולא רק בתוך מו"ל, כי אם בתור “מיסד”, – מי יודע אם לא היו כל עוזרַי עוזבים אותי אחד אחד?

ואולם זאת אגיד לך, אדוני היקר, כי כאשר תסור מעליך הרוח הרעה ותכיר בעצמך, כמה מן הזרות בהחלטתך זאת, תוכל לשלוח לי מה שתשלח, ואקבל בתודה, מבלי לשחוק עליך בגלל ההחלטה הזרה הזאת.

לד"ר ש. לֶווין, יקַטרינוסלב ⁹

אודיסא, 9 פברואר 902 (ב' אדר תרס"ב).

הנני שמח, כי הסכמת להצעתי, ולא אמצא לנכון להגביל עבודתך ע“י פרוגרמא מפורטת. רק בכלל אגיד לך, כי ב”השקפה" רוצה הייתי שימצא הקורא באמת “השקפה " על המאורעות היותר חשובים שאירעו בחיינו הפנימיים במשך החודש. כל הסכסוכים והוכוחים עם האנטיסמיטים וכל האנחות הבטלות ע”ד הצרות המתרגשות ובאות – אין להם לתפוס מקום ב“השקפה” (זולתי במקרים יוצאים מן הכלל). כי העיקר בעיני לבאר לקוראי “השלח”, מה אנו בעצמנו עושים ומה אנו צריכים לעשות לתקון מצבנו הרוחני וגם החמרי. והנני מניח לך לסדר את הענינים בפרטות כטוב בעיניך. אם רוצה אתה, שיהיה תמיד סדר אחד לדבריך, תוכל לעשות לך “סכֵימא” מראש (למשל, עניני הציונות, עניני החנוך והלמוד, חיי הקהלות והחברות וכו'); ואם רוצה אתה לסדר את הענינים בכל חודש באופן המתאים לחודש זה, בלי סדר קבוע ותמידי – הרשות בידך. ובנוגע אל הסגנון, הלא תבין מדעתך, כי ה“השקפה” אינה לא מאמר ראשי ולא פוליטון, וע"כ צריך שלא יהיה בסגנונה כובד ראש יותר על המדה, ועוד פחות מזה – קלות ראש….

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 12 פברואר 902.

קבלתי מאמרך והיום הנני שולחו לביהד“פ. שניתי את שמו מאחר כי עצם דבר היות ישראל ל”עבדים" במלוא המובן – לא נתברר כל צרכו ובא זכרו רק בסוף המאמר, מבלי שנראה את ההכרח שבדבר מד הסבות שגרמו לזה. לכן לא נראה לי נכון, שיהיה החזיון הזה נקרא על המאמר בשמו, וקראתי: “מחיי הגלות (ציור הסטורי)”. ואולם אם יש לך שם אחר יותר נאה, תוכל להודיעני, ואשנה בקורקטורא.

גם השמטתי בראשיתו את דבריך על אדות קנאת הדת ביהדות ועל אדות ה“תעודה”, לא מפני שאיני רוצה להרשות, שידובר ב“השלח” על הדברים האלה, אלא מפני שנראה לי, כי דברים אלו חשובים ביותר ולא יתכן לדון עליהם דרך אגב באיזו מליצות כלליות בהקדמה לענין אחר. אם תחפוץ לברר דעתך על השאלות האלה, עשה זאת במאמר מיוחד, שיהיה מוקדש לענין זה ויבררו מכל צד, – ואתן מקום לדבריך בחפץ לב. זולת זה לא הרביתי לשנות ולהשמיט….

לד"ר ש. קרויס, בודאפֶסט.

אודיסא, 13 פברואר 902.

תודתי לך על מכתבך בצירוף המאמר הנכבד אשר שלחת לי בשביל “השלח”. אעפ“י שאינני מן העוסקים בקביעות בשאלות ממן זה, בכל זאת היתה הודעת הראב”ד בדבר בני כוזיבא מפליאה אותי תמיד וחשבתיה גם אני כ“בדותא”, אלא שהייתי תמה, מאין לקח הראב"ד בדותא זו. והלואי שיעורר מאמרך לב הבקיאים בדבר לבררו כל צרכו. – ממילא מובן, שיודפס במאמר באחת החוברות ¹⁰).

“שאלה חשובה” במובן שלי היא כל שאלה, תהיה ממקוצע המדע או ממקצוע החיים המעשיים, שיש בה חפץ בשביל כל קורא משכיל היודע את היהדות. ואתה, אדוני, הלא ידעת, כי הרבה שאלות יש בעניני מדע, שכשהן לעצמן יש להן ערך עיוני לספציאליסטים, אבל אין בהן חפץ לזולתם. השאלות מן המין האחרון, בכל חשיבותן לבקיאים, אינן “שאלות חשובות במובן שלי”, כלומר אין להן מקום ב“השלח”, שאינו אורגן מדעי מיוחד לחובשי בית המדרש. ובמובן זה חשובה היא, למשל, שאלת “בני כוזיבא”, מפני שבשנים האחרונות, מאז חזרו רבים מישראל לשאת עיניהם לארץ אבותינו ולקוות לישועה משם, נתפרסם מרד בן-כוזיבא בקהל המשכילים, והרבה דורשים עליו בקהל המשכילים, והרבה דורשים עליו בקהל-עם, ולכן יש חפץ לַכל לדעת, אם באמת נמשכה מלכות זו שלשה דורות וארכה כ"א שנה.

הארכתי מעט בזה, כדי שתדע לעתיד, בחפצך לשלוח דבר מה ל“השלח” מה יסכון לו ומה לא. ואגב אורחא אבקשך ג"כ, שתכתוב דבריך לעתיד ביתר “הרחבה”, כלומר שתניח מקום חָלק בין שורה לשורה וגם גליונות פנויים מן הצד, כדי להקל העבודה עלי ועל המסדרים.

לא אחפוץ להניחך בטעותך, כי “יש לאל ידנו לתת שכר סופרים בכסף מלא”. “השלח” אינו עסק טוב, אבל מראשית צאתו שמנו לנו לחוק לשלם שכר סופרים בעד כל מה שנדפס בו, וכן אנו עושים עד היום. יש בין סופרי “השלח” עשירים אחדים שאינם רוצים ליהנות בעצמם משכרם, ותקנתי להם קופה של צדקה לתועלת סופרים עניים, ואנו מכניסים שכרם של העשירים לקופה זו….

למר י. שולמַן, בויאן.

אודיסא, 13 פברואר 902.

אמנם צדקת, כי אין המנהג עתה להדפיס בכה“ע ביאורי מקראות, וגם “השלח” אינו נוהג כן, מטעמים שונים שיארך זכרם. ולכן, גם אם ביאוריך טובים ונכוחים, לא אוכל להדפיס ספרך ב”השלח“. אבל אם תחפוץ לדעת, מה דעתי על ספרך, כדי שתדע אם (כדבריך במכתבך) עליך “להשתדל להוציאו לאור” בפני עצמו, הנה מחויב אני להגיד לך שני דברים: א) זה הרבה שנים שאינני עוסק בקביעות במקצוע זה, ועל כן איני יכול לחשוב עצמי כמומחה לדבר. ב) עבודתי רבה מאד, ושעתי אינה פנויה אפילו למקרא דברים נדפסים, וכ”ש כת"י. ואם בכל זאת תעמוד על דעתך לשלוח אלי את הספר, לא אסרב לך, אבל עליך לדעת, כי זמן רב מאד יעבור עד שאמצא את הזמן הנחוץ לעבור עליו אפילו בסקירה שטחית.

למר י. עפשטיין, ראש פנה.

אודיסא, 16 פברואר 902.

לא עניתיך עד כה על מכתבך, שקבלתי זה כחודש ימים, מפני שחפצתי לענותך דבר ברור, וזה לא היה ביכלתי לעשות עד כ. עתה אודיעך, כי בכל היותך בטוח, שהועד שלנו “לא יאבה ולא יוכל לעסוק בזה”, החלטתי בכל זאת (בהסכמת אחיך), לפנות אל הועד, אחר כי עצה אחרת לא היתה לי. ואתה הלא תזכור, כי עוד בהיותי בא“י היה הרעיון הזה חביב עלי, וגם הצעתיו כבר לפני הועד (אם כי רק בדרך כלל) בשובי מארץ ישראל. והנה בישיבת הועד אתמול הוחלט **ליתן לך תמיכה, אם תצא לחו”ל, לשתי שנים, אלף פרנק לשנה,** על מנת שתשוב אח“כ לא”י ותשתמש בידיעותיך שתרכש לך לתועלת חנוך ילדי ישראל במושבות. והנני מבקשך איפוא, אדוני, להודיעני תיכף, אם כבר הוחלט הדבר אצלך ומתי תאמר לצאת. או אולי יותר נכון, מפנה הכבוד, שתודיע כל זאת על שם הועד ותוסיף גם כן איזו פרטים ע"ד מסעך בעתיד, אנה תלך ומה היא הפרוגרמא שקבעת לך בעבודתך.

לד"ר י. ברנשיין-כהן, קישינוב.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 16 פברואר 902.

באלו הימים קבלנו, אני ורבניצקי, הודעה אופיציאלית מווינא ע"ד בחירתנו בתור חברים להועד הנקרא “ועד הקולטורא”. אני העירותי את השאלה הידועה על דבר תשלומי השקל, אבל הועד הפועל מהר להרגיעני, בהבטיחו אותי, שהקונקגרס באמת לא עשה את בחירתי תלויה בדבר זה ¹¹). ואולם אנכי לא ידעתי, מה טיבה באמת של המשרה הזאת: האם נותנת היא איזו זכיות ביחס אל האורגניזציה הציונית, כלומר אם יש לו לועד הקולטורא זכות להשתמש והאורגניזציה בשביל השגת מטרותיו הוא, ואם מחויבת היא האורגניזציה להעמיד ברשותו את “המכונה” שלה לצרכי העבודה הקולטורית ברוח החלטת הקונגרס, או אין זה אלא שֵם ריק שאין בו שום יתרון ביחס אל העבודה. באופן האחרון אני חושב להתפטר ממשרה זו, לפי שאיני יכול לקבל מתנה, שיש בה רק חובות בלי זכיות מתאימות לכך. בשביל לעבוד על אחריות עצמו במסגרת הצרה של כחו העצמי – בשביל כך הלא אין איש מאתנו זקוק לקבל רשיון מבזיליא.

בשביל לפתור את השאלה הזאת, היה טוב מאד, אלו יכלנו לדבר על זה פא"פ. זה כבר אמר לי דיזינגוף שאתה מתעתד לבוא אלינו, והנני מבקשך על כן להודיעני, מתי תחשוב לבוא. עד שאדבר עמך איני יכול להשיב כלום לווינא, בנוגע אל השאלה, אם מקבל אני את הבחירה או לא.

ל“אחיאסף”, וורשא.

אודיסא, 17 פברואר 902.

…… בודאי ידעתם, כי אביו של הסופר המנוח פייערברג דרש מידי בתור יורש את ההונורר של המנוח בעד ספורו “לאן”, ולא נתתי לו, כי חברי המנוח העידו לפני, שצוה לפני מותו להשתמש בכסף הזה להוצאת ספוריו במחברת אחת. והנה לפי דעתי ראוי היה, שיוציא “אחיאסף” את המחברת הזאת, וגם אפשר היה להוסיף איזו ממכתביו, שיש להם ערך ידוע, עם תולדותיו. למטרה זו נמצא בידי שכרו של המנוח 60 רו"כ, שהיה בכל אופן מספיק לכסות חלק גדול מן ההפסד, גם באופן היותר רע. אבל דא עקא, שאביו היורש אינו מסכים בשום אופן לתת רשיון להוצאה זו, כי לפי דבריו, די לו להמנוח שיעָנש שם בעולם האמת על חטאיו בחייו, ואינו רוצה שיהיה ממכשילי הרבים באפיקורסותו גם לאחר מותו. ובכן אבקשכם, שתדברו על זה עם חברנו מר ס.: אולי ימצא איזו עצה, שנוכל להדפיס את המחברת בלי רשותו של האב היורש, ואז תאבו נא לעיין בדבר, אם יוכל “אחיאסף” לקבל עליו הוצאתה. אני מגלה דעתי בחיוב ¹²).

למר י. קלוזנר, היידלברג.

אודיסא, 19 פברואר 902.

מכתבך מן 2 דנא קבלתי. על דבר בקשתך שלא למסור דינך לרבניצקי, אשתדל למלאותה כפי היכולת, אע“פ שאמת אגיד לך, כי יותר קרוב הדבר ל”הפסד" מל“שכר”. רבניצקי אינו מרשה לעצמו לעשות שנוים גדולים בדברי איזה סופר שיהיה, ובמקום שלבו מהסס הוא עושה רק ציון ומוסר הדבר לי, לתקן או להשמיט, ובכן, אלו נמסרת בידו, היו השנוים מעטים יותר מאשר הם בקראי בעצמי. אבל, כאמור, אשתדל למלאות חפצך.

“היהדות והאנושיות” קבלתי ואתן לו מקום, כנראה, רק בחוברת אפריל, כי בחוב' פברואר – מַרס לא יהיה, כמדומה לי מקום לו (בבירור לא אדע עוד). ¹³) סגנונו אינו יפה במקומות רבים, וגם יש בו איזו הפרזות בעיקר רעיונו. למשל, איני יודע, איזו סופרים צעקו: “שאינם רוצים להיות יהודים, אלא אנשים בלבד”. יודע אני רק אחד הצועקים: שאינם רוצים להיות יהודים בלבד. בכלל, המחלוקת ע"ד “ספרות כללית: בלשון עברית אינה ענין לנושא מאמרך, כי גם אלו שלא מצאו תועלת בספרות זו (למשל, אני עבדך) הגידו מפורש פעמים רבות, שהיהדות מצד עצמה היא היא “האנושיות בצורה יהודית”, ולהפך, אלו שדרשו ספרות זו, רצו ג”כ להיות “יהודים ואנשים בנשימה אחת” (כדברי ברדיטשבסקי).

גם בדבר הגבלת מושג “הספרות הלאומית” נראה לי, שבאת לידי הפרזה. נניח שכן הוא כדבריך: כי “דוקא העבודה הרוחנית שעליה טבוע חותמו של הרוח הלאומי ביותר, היא זו שנשארת לנחלה להאנושיות כולה” (אע"פ שגם בזה יש להטיל ספק: הזכרת את שיללר, ומפני מה לא זכרת את גיטה?). אך מזה אין להוציא תולדה, שכל מה שלא עבר הגבול הלאומי ולא נעשה לנחלת האנושיות – אינו קנין לאומי. הרבה סבות היסטוריות יכולות לעצור בעד התפשטות איזה קנין מעבר לגבול עמו, אע"פ שמצד עצמו הוא ראוי לכך, ולהוציא על סמך הפרזה זו כל ספרות ישראל, מלבד המקרא, מגדר הספרות הלאומית – זהו פַרַדוכס. ואתה בעצמך באת בין המצרים ביחס להאגדה התלמודית ומצאת אמתלא בדוחק שבאמת סותרת היא את הכלל שהנחת. כי אם רק מפני זה לא נעשתה תמצית האגדה לקנין האנושיות, מפני שההלכה נתערבבה בה ועכבה רת התפשטותה מעבר לגבול ישראל, – הרי לך בזה משל אחד מהרבה שסבה חיצונית ומקרית יכולה לפעמים לגרום לזה, ואיך אפשר לאמור, שבשביל כך אין האגדה קנין לאומי מקורי? בקרבנו הן לא היתה ההלכה למכשול על דרך התפשטות האגדה, ומפני מה הפסידה את ערכה לנו?

אבל ההפרזות האלה אינן נוגעות הרבה בעצם הרעיון, שחכמת ישראל צריכה תקון באופן שבארת, ואפשר להרחיקן מבלי לנגוע באמתות הרעיון הזה….

מווינא ענו לי, כי בחירתי לועד הקולטורא לא היתה על תנאי, ואין השקל מעכב. ובכן כתבתי לברנשטין-כהן שיבוא הלום ונתישב בדבר. מחר יבוא. ורק אם נמצא יכולת לעבוד באמת בעזרת האורגניזציה הציונית, אקבל עלי את המשרה ואם לא – לא. כי איני רואה צורך להחשב כממונה על הקולטורא בשביל לעשות רק מה שבכחי לעשות בלעדי עזרת האורגניזציא, כלומר מעט מאד. אם קורא אתה את ה“מליץ”, הלא ראית את מה שכתב הרב מסופוצקין: כי טעות היא מה שחושבים, שהקונגרס נתן עתה ידו לעבודת הקולטורא. באמת לא יעזור הקונגרס והועד הפועל במאומה לעבודה זו, ומה שבחר ועד לקולטורא – אין בכך כלום: הלא גם עד כה היה ועד לזה, וגם רבנים השתתפו בו, וכשם שלא עשה מאומה הועד עם רבנים, כן לא יעשה הועד מאומה בלי רבנים. אלה הם דברי הרב, וכמדומה לי שהשקפתו צודקת. ואם כן הוא, למה אכניס עצמי ללא צורך בקומידיא זו? – אך כל זה יתברר בבוא ברנשטין-כהן הלום ¹⁴)….

ספורך ע"ד “ברוך ממגנצא” נאה מאד. אם באמת יודפס שיר בשני המאספים כאחד, יצטרך טשרניחובסקי להצטדק לפני הקהל ולספר איך היה המעשה, שלא יחשדוהו, כי הוא עצמו שלח את השיר לשניהם בעת אחת, מבלי להודיע לכל אחד שנשלח השיר גם כן לאחר ¹⁵)….

אני טרוד עתה מאד בסדור מאמרי ע“ד עניני ארץ ישראל. לולא העמדתי בשנה שעברה “א” על המאמר בדבר בה”ס שביפו, הייתי אולי מושך ידי עתה לגמרי מענין זה, כי קשה עתיקתא מחדתא, וגם לבי מר מאד מאז שבתי מפַריז, ולא אוכל לדבר על עניני א“י במנוחה. אבל ה”א" אינה מניחה לי לישון, והנני כותב עלתה בעל כרחי מאמר ב' (“הישוב ופיטרופסיו”). כנראה, יהיה גדול מאד, והלואי שיגמר בשלש חוברות ¹⁶)……

למר א. קפלַן, וורשא.

אודיסא, 25 פברואר 902.

יקרתך מן 18 ח“ז קבלתי באלו הימים והרבה חשבתי והתבוננתי על הענין הזה. בעיקר הדבר שמחתי, כי סוף סוף נתעוררה ביניכם שאלה קשה זו. בודאי תזכור, כי לפני שנה ויותר, כשהחלטתם ליסד את “הדור”, כתבתי לך, שההשתקעות היתרה בהוצאת כתבי עת שונים תשלול מ”אחיאסף" את היכולת לעסוק בהוצאת דברים קיימים, בהיותכם טרודים ביותר בכה"ע. עתה רואה אני, כי אמנם זו היתה הסבה לירידת “אחיאסף”, אחרי כי עתה, כשנפסק “הדור”, הכרתם מיד בירידה זו ומבקשים אתם דרך לשוב ולהרים את כבוד “אחיאסף” וערכו. גם זו לטובה!

ואולם למצוא את הדרך הנכונה – באמת לא דבר נקל הוא. מסכים אני לדעתכם, שהוצאת ספרים בודדים ונפרדים היא, לפי מצב ספרותנו עתה, כמעט דבר שאי אפשר. אין לנו סופרים לספרים מקוריים, ואין לנו גם קומפילַטורים טובים, ותרגומים בלבד, בלי שיטה ואחדות, אינם מספיקים להיות ליסוד עבודתה של חברה ספרותית. ואין צריך לאמור, כי מן הצד החמרי אין החשבון עולה יפה, כמו שהראה הנסיון לא אחת. הנני נוטה איפוא לדעת חברנו ס., כי צריך “אחיאסף” להציב לו איזו מטרה יחידה, גדולה וכללית, שבה יצמצם כל כחו וישתדל להגיע אליה בסדר ושיטה קבועה. אבל מה היא המטרה הנאותה לו, שיוכל גם למצוא עובדים לה ולהגשימה במעשה באופן רצוי?

והנה חברנו גלוסקין ימסור לכם בפרטות רעיון אחד שעלה על לבי לרגלי מכתבו של ד"ר זינגר מנויורק, שקבלתי ביום אחד עם מכתבך ¹⁷). ועליכם לדון בדבר זה, שיוכל להעסיק את “אחיאסף” במשך שנים רבות. גם לזה אמנם נחוצים עובדים, אבל אחשוב, שבהיות העבודה בעיקרה רק תרגום, וגם בהיותה תמידית לכמה שנים, יקל יותר למצוא את הכחות הדרושים. לא ארבה בזה דברים על הענין, אחר כי הרביתי כבר לדברם עם גלוסקין והוא יבאר לכם הכל.

ואם הרעיון הזה לא יכשר בעיניכם או תמצאו שקשה להוציאו לפעולה, אציע לפניכם עוד הצעה אחת: ייסד נא “אחיאסף” ביבליותיקא אחת גדולה בשם “היהודים והיהדות”, אשר תֵחָלק לשלשה סדרים: ימי קדם, ימי הבינים והעת החדשה. מטרת הביבליותיקא הזאת תהיה: לאסוף יחד ולבאר היטב את כל החזיונות היותר חשובים בחייהם ותולדותיהם של היהודים והיהדות בכל הדורות. כל ספר מן הביביליותיקא יהיה ענין לעצמו, אבל כולם יחד יהיו משלימים זה את זה לאותה המטרה הכללית. בביבליותיקא זו יבואו ספרים גם על דבר חיי היהודים בארצות שונות וגם על דבר התפתחות דעותיהם ומנהגיהם בדורות שונים וכו'; בקצרה, תמונה שלמה מן “הקולטורא” היהודית מימי קדם ועם עתה. אבל לא בסדר כרונולוגי, כי אם לפי החומר אש יקל למצוא בכל פעם, ואין מוקדם ומאוחר בכל סדר, רק הספרים אשר יצאו ראשונה ירָשמו במספר מוקדם, ומה שלאחריהם – במספר מאוחר. (למשל: היהודים והיהדות, סדר ראשון, ספר שלישי: האמוראים בארץ ישראל). דוגמה מקבוצה כזו נמצאה בלשון אשכנז: “אללגעמיינע וועלטגעשיכטע אין איינצעלדארשטעללונגען”, היוצאה על ידי אָנקען. וכבר יצאו המון ספרים, וכולם חשובים ומכובדים מאד. כל שלשת הסדרים צריכים לצאת בבת אחת, בכל שנה ספר אחד או שנים מכל סדר, וכל הביבליותיקא צריכה לפרוגרמא פרטית קבועה מראש. את הפרוגרמא הזאת יחברו אנשים מומחים לדבר, והיא תכלול את כל החומר, מפורד לחלקיו, לפי הספרים שעתידים לצאת (מבלי להקפיד, כאמור, על מוקדם ומאוחר), באופן שיהיה אפשר להגביל מראש, אם גם לא בדיוק, מספר הספרים שיכלול כל סדר. על ביבליותיקא כזו אפשר גם להנהיג “חתימה” (על כולה ועל כל סדר בפני עצמו), ואף כי לא כל הספרים יהיו שוים בכמותם ומחירה, אפשר לקבוע בכלל חתימה בלתי מוגבלת, כלומר, שכל חותם השולח דמי חתימה כך וכך מקבל הנחה מן המחיר כך וכך, ודמי החתימה עומדים לחשבונו עד הגָמר הסדר או הביבליותיקא כולה. אינני רוצה להכנס לע"ע בפרטים. אבל אם הרעיון בכללו ייטב בעיניכם, אחשוב שאפשר יהיה להוציאו לפעולה, למרות מועט הכחות הספרותיים. מפני שלכל ענין ימָצאו ספרים נאותים בלשונות העמים, ואין הדבר דורש אלא תרגום מושכל (כלומר, לבחור מן הספר המתורגם את הנאות לנו, ולפעמים גם למלאות את החסר בו על פי ספרים אחרים). ואם בראש העניין יעמדו שנים שלשה מומחים (שגם כן לא קשה ביותר למצאם, בהיות העבודה קבועה לשנים רבות), יתוו את הדרך לפני המתרגמים ויורום את אשר עליהם לעשות בכל ענין.

זהו כל מה שיכלתי “להמציא” במצב זה שאנו בו. מה נעשה? העניות מנַולת אותנו ואינה נותנת יכולת ל“כח ההמצאה” שיתפתח ויראה כשרונו באופן יותר שלם….

לד"ר ש. לֶווין, יקַטרינוסלב.

אודיסא, 4 מרץ 902.

קבלתי אתמול את השקפתך הראשונה, ותודה לך על שתדקדקת לשלוח למועד הקצוב. מה שיש לי להעירך הוא זה:

א) ה“השקפה” צריכה לעסוק בעיקרה במעשים שנעשו, ולא בדברים שנאמרו או נכתבו. לכן מוצא אני, שיתר על המדה אתה מקדיש השקפתך לבקורת הדרשות של הצעירים, ובכלל, הפולימיקא תופסת מקום גדול יותר מדי.

ב) רוח סובייקטיבי מרחף על פני הדברים וה“אני” של הכותב בולט יותר מן המדה הנהוגה בהשקפה כללית, שצריכה להיות אובייקטיבית.

ג) דרך ההלצה הוא גם כן פה שלא במקומה.

ד) הנך נוטה, כמדומה לי, להשתקע בעניני הציוניות ומלחמת הדעות בארצנו על חשבון שאר הענינים ושאר הארצות. בזה נכשלו גם שני המשקיפים שקדמו לך: עהרנפרייז הקדיש כמעט כל השקפותיו להציוניות, ושפ"ר – ליהדות האשכנזית. אל נא תעשה כך גם אתה. השקפה כללית צריכה באמת להיות כללית ולהקיף כל החזיונות החשובים בחיי עמנו בכל הארצות.

ה) צר לי כי הפסקת דבריך על חברת “מרבי השכלה” באמצע, והקורא ירגיש בזה, כי באמת אין “סוף” לפרק זה.

אגב אעירך, כי תמהתי על דבריך, כי “הלאומיים – כן קראו אז להחובבים – היו כמעט כולם לציוניים”. אבל מה חטאו החובבים שהכרחת אותם למלאות תעודה זו, שאינה נאותה להם באמת? לאומיים סתם (במובנו של דובנוב) לא היו החובבים, ואם כן לא עברו ממדרגה זו למדרגה שלמעלה הימנה.

עוד על פרטים שונים יכלתי להעירך, אבל בזה אין צורך, כי את הפרטים הקטנים שנראו לי בלתי נאותים ארחיק בעצמי. גם את הקדמתך ע"ד הסבלנות אמחוק, כי הדברים שאתה מדבר אחרי כן אינם צריכים להצטדקות כזו, ובכלל איני מוצא לנחוץ להקדיש עמוד שלם לאמת פשוטה כזו המובנת לכל.

למר י. ח. טַביוב, ריגא.

אודיסא, 6 מרס 902.

קבלתי את מכתבך בצירוף המונוגרפיא “שפת עבר וספרותה”…

ניכר הדבר שנכתב המאמר במחשב תחלה להיות חלק מאיזה ספר-למוד, ולא מאמר במכ“ע, ואם ינָתן ב”השלח" נצטרך לעשות בו מפני זה שנוים שונים, ולסופר בעל נסיון כמוך אחשוב למותר להאריך בפרטים, כי בלי ספק תבינם מדעתך.

ובעברי על המאמר בסקירה כללית, מצאתי כה וכה דברים תמוהים בעיני, שאחשוב לנכון להעירך על קצתם:

א) “שפת מדינתם” של היהודים בבל בימי הכשדים לא היתה ארמית, כי רק בסוריא דברו ארמית, אלא שבימי הפרסים היתה לשון ארמית לשונה של “הדיפלומטיא” והשתמשו בה ביחוסם של העמים השונים זה לזה.

ב) “בימי ממשלת הסורים-היונים” התחילה לשון יונית להתפשט בא"י, ולא לשון סורית, שהיתה רגילה בפי העם עוד מתקופת הפרסים.

ג) אונקלס בתור מתרגם יחידי – הוא, לדעת רוב החקרים, שֵם בדוי, והתרגום הארמי שנקרא בשם זה לא נעשה על ידי יחיד. וגם התרגום לנביאים המיוחס ליונתן – לא לו הוא.

ד) תמהתי שלא הזכרת בשום מקום אלו שקדמוך בחק לשון המשנה (גייגר, וויי ואחרים), אף כי הרבה מדבריך כבר נאמרו בספריהם.

ה) כל הדוגמאות שהבאת מן המשנה צריך היית לרשום אצלן את המקום ששם הן נמצאות, כנהוג במאמרים כאלה, אחר כי רבות מהן נמצאות רק פעם או שתים.

לד"ר י. זינגר, נויורק.

(תרגום מאשכנזית)

אודיסא, 11 מרס 902.

מכתבך הנכבד מן 29 ינואר, שקבלתי לפני זמן מה, שמחני מאד. שמחתי קודם כל על זה, שלמרות כל השמועות הפסימיסטיות, הוצאת האנציקלופדיא, כנראה ממכתבך, נמשכת והולכת, ויש לקוות שתגיע עד סופה. ואולם לא פחות מזה נעמה לי בשורתך הטובה, שחושב אתה מחשבות גם על דבר הוצאת האנציקלופדיא בעברית. הנני תמים דעים עמך, שהקושי שבדבר הסדור האלפא-ביתי אפשר להסיר ע“י רגיסטר כללי, וע”כ הנני חושב, שהוצאת הדבר לפעולה קלה היא בערך. אבל חושב אני, שההוצאה העברית, בהיותה מכוונת לקהל שבעיקרו הוא יושב בארץ רוסיא, צריך שגם מרכזה העיקרי יוסד בארץ הזאת. למטרה זו פניתי בשאלה לחברת “אחיאסף” בוורשא, אם לא תסכים חברה זו להשתתף בפועל במפעל זה. ותשובת “אחיאסף”, שקבלתי בשבוע זה (ומה שחכיתי לה עד כה היתה הסבה שדחיתי מעט את תשובתי לך), אומרת, כי החברה הזאת היתה מסכימה בחפץ לב להקדיש כחה להענין הגדול הזה, ולמטרה זו היא מתעתדת לבוא בדברים עמך בדרך ישרה. מצדי אני חושב כי הקומבינציא הזאת תהיה לטובת המפעל. לפרטים לא אכנס פה. אלה יקָבעו בנקל ע"י המשא-ומתן הישר ¹⁸).

מה שנוגע להצעתך לי לעצמי, צר לי כי לא הגבלת אותה בדיוק. ממכתבך איני יכול להוציא מושג ברור, באיזה מובן אתה רוצה בהשתתפותי…..

למר א. קפלַן, וורשא.

אודיסא, 12 מַרס 902.

יקרתך מן 3 דנא קבלתי במועדה, ומפני טרדותי, המרובות בעת האחרונה ביחוד, נתאחרה תשובתי מעט.

מפני שלפי דבריך, לא יכול גלוסקין לבאר לכם תכנו של מכתב זינגר, הנני שולח לכם בזה גוף המכתב (אשר אבקש להשיב לי אחר שתקראו אותו), ומתוכו תראו, כי אמנם פנה זינגר אלי רק בדבר עזר ספרותי, ומגמתו להוציא את התרגום העברי ג“כ ע”י המו“ל את המקור האנגלי, אבל מפני שנראה לי, כי מחשבתו זאת לא תוכל לצאת לפעולה באמיריקא, וסוף סוף יהיה מוכרח לפנות לאיזה מו”ל ברוסיא, שישתתף עמו בדבר זה, לכן יעצתי שיקדים “אחיאסף” להציע זאת לפניו, וקרוב בעיני, שאפשר יהיה לבוא עמו לידי גמר באופנים נאותים, או יותר נכון – לאעמו כי אם על ידו – עם הפירמא המוציאה את המקור האנגלי. ואולם, בהתבונני היטב בדבר, החלטתי, שלא טוב לי לבוא עמו בדברים על פרטי הענין. כפי שאוכל לשפוט ע“פ סימנים שונים (וכן השמועה עוברת), ה' זינגר הוא “בעל תחבולות” ו”דיפלומט“, וממילא מובן, כי המו”מ עמו צריך להיות בזהירות ו“בחכמה” – דבר שאני איני מוכשר לו. לכן כך עשיתי: כתבתי לו אתמול מכתב, שבו באתי לו, כי להצלחת הענין, צריך שיהיה מרכזו ברוסיא, ולא באמיריקא, אף הודעתיו, כי פניתי בהצעה כזו ל“אחיאסף”, והוא – אחיאסף – הסכים לה בדרך כלל, וכי בנוגע לפרטים, יבוא “אחיאסף” במו"מ ישר עמו, ובודאי ימצאו את הדרך הנכונה לשני הצדדים. ובכן הואילו נא אתם לפנות אליו עתה ולהציע לפניו ראשי פרקים מתנאיכם (או אולי יותר טוב, שתבקשה תחלה ממנו את תנאיו הוא), ונשמע מה יענכם ¹⁹)….

למר מרדכי בן הלל הכהן, הומיל.

אודיסא, 13 מרס, 902.

שמעתי עוד לפני קבלי את מכתבך האחרון, כי הולך אתה למסעיך וגם בפטרבוג היית, ועל כן לא כתבתי לך גם אני, מבלי דעת, אנה ישאך הרוח ואם ימצאך מכתבי בביתך. עתה שמח אני בשמעי, כי עשית בינתים עסק חדש. מי יתן ויצליח, כחפצך וכחפצי, וכאשר תסדר אותו כהלכה, בודאי יתעורר בכך היתוש הספרותי ויתחיל לנקר במוחך, ואז תשוב לעבודתך ב“השלח” גם בלי בקשתי.

ומה אכתוב לך משלומי? בגופי בריא אני עתה כאשר לא הייתי זה כמה. הנני עובר על כל מיני לאוין בכל יום: שותה טֵה ומעשן במדה לא מעטה (בלי עזרת האמצעים האלה קשה לי לעבוד) ועובד מן הבוקר עד חצי הלילה – ואין דבר! גם דאגותי המרובות עתה…. אינן פועלות על בריעותי. אבל בנפשי, יקירי, אין שלום. לעבודתי עשיתי לי אמנם לחוק להקדיש שעות הבוקר לעבודה ספרותית שלי, ואת החוק הזה הנני מקיים (בהפסקות קטנות בינתים) ועל ידי זה הצלחתי לכתוב עד כה קרוב לשלשה גליונות (במשך שני חדשים). כבר ראית את מאמרי הגדול בחוברת ינואר (אגב אורחא – מה דעתך עליו?), ובחוברת שאחריה אתחיל להדפיס מאמר יותר גדול ל“שאלות ארץ ישראל” בשם “הישוב ואפיטרופסיו”. כבר נמצאה ראשיתו בדפוס, ובעוד ימים אחדים אגמור את ההמשך לחוברת השלישית, אבל עוד כשני המשכים יהיה עלי לכתוב עד גמר המאמר, שיחזיק 3 – 4 גליונות. – ואולם לעומת זה מצטער אני מאד בראותי שמלאכת העריכה אינה נעשית עתה בשלימות הראויה. עד כה היה ר. מתקן את רב כבי היד, ואני הייתי קורא את עלי ההגהה. אבל הסדר הזה גורם לי עגמת נפש משני צדדים: מצד אחד אי אפשר לי עוד בהגהה לתקן ולשמיט במדה שאמצא לנחוץ, ומוכרח אני להניח בלי שנוי דברים שלא הייתי מניח בשום אופן, אלו הייתי מתקן הכת“י, ומצד אחר מתאונן המדפיס מאד גם על התקונים שאני עושה בהגהה, כי זה גורם הוצאות יתרות. לעתיד, כנראה, אצטרך לשנות הסדר, אך לע”ע לא אדע עוד איך לעשות מבלי שתבלע העריכה שוב את כל עתותי.

חומר יש בידי עתה במדה הגונה, אם כי לא “משיורי אנשי **הדור”**, כהשערתך. מכל סופרי “הדור” רק שטיינברג הוא האחד שמקל אני ממנו לפעמים דברים ראויים לבוא ב“השלח”. עוד אחדים מסופרי “הדור” שלחו אלי מאמרים וספורים, אבל לא יכלתי ליתן להם מקום והחזרתים לבעליהם.

להמשיך את הפולימיקא עם טשלינוב אין מן הראוי, לדעתי ²⁰. דברים כאלו אין להם סוף, וכל הענין אינו כדאי להלאות בו את הקוראים, אשר רובם כבר שכחו בודאי גם את האספה וגם את הדיליגציא וכל הדברים הקשורים בזה.

לד"ר חיים ווייצמַן, ג’יניבה.

(תרגום מרוסית).

אודיסא, 17 מרס 902.

בסבת “הועד הקולטורי” הוכרחתי לדחות מיום ליום את תשובתי על מכתבך…. רוצה היית לדעת תוצאות שיחתי עם ברנשטין-כהן, ואולם הוא דחה וחזר ודחה את ביאתנו לפה, לרגלי מקרים שונים, ובא רק לפני שלשת ימים. והנה החלטנו, שהועד הזה רק אז יהיה לו ערך ידוע, אם המורשים יסכימו לתת לו היכולת להשתמש בכל ה“אַפּרַט” של ההסתדרות הציונית, בשביל לבוא בדברים עם האגודות (כמובן, על ידי המורשים). במובן הזה הנה כתבנו ל“מרכז הידיעות” ומחכים אנו לתשובה. אם זו תהיה חיובית, הנה קודם כל נשלח לכל האגודות רשימה של שאלות ערוכות בדיוק הדרוש על כל ענפי העבודה הקולטורית, כדי לדעת ע"פ זה את המצב הקולטורי בהוה במקומות השונים ולהוציא מזה מסקנא כלית על מה שצריך לעשות באמת.

ובנוגע לאספת הצעירים, רוצה הייתי לדבר עמך על זה בפרטות, אבל לצערי עמוס אני עתה בעבודה מרובה כל כך, עד שאיני יכול בשום אופן להקדיש לזה את הזמן הדרוש. רק זאת אומַר לך, שבכלל מסכים אני לדעת קלוזנר במאמרו שנדפס ב“השלח” חוב' ינואר. ומצדי אוסיף רק זאת, שבקראי כל ההתנפלויות עליכם מצד עסקנים ידועים ה“מגינים” על עניני עמנו, אינני יכול להשתחרר מן הרגש של “שמחה לאיד”. אלו שמעתם לעצתי והייתם מתרחקים מן החוגים האופיציאליים וקוראים אספתכם לאיזה מקום שהוא, רק לא לבזיליא, – הייתם מתפטרים מהרבה דברים לא נעימים.

רעיונך על דבר “יבנה” באירופא נכון הוא, אבל רק למחצה. אין ספק שיש צורך בזה, אבל התגשמות הדבר, במצבנו הנוכחי, נראה לי אי-אפשרית בהחלט. אי-האפשרות הזאת אני רואה קודם כל בנו בעצמנו. עודנו רחוקים כל כך מחירות פנימית אמתית, עד שמוסד כזה, אלו נוסד באיזה מרכז תרבותי אירופי, היה מוסיף לנו רק הוכחה חדשה על נטיתנו לחקוי של התבטלות, ובמקום מוסד לאומי אמתי מעין “יבנה”, היינו מוצאים בו רק הֵד של שכל זר, ומה שעוד יותר רע – של לב זר… הנני מקוה, כי תבין לרעי.

ובטרם אחתום אבקשך למסור לאגודת “השחר” את תודתי מקֹרב לב על ברכתם החמה. הנימוס היה דורש אמנם, להקדים ולעשות זאת עוד בעת שקבלתי את מכתבך. אבל לא אכחד ממך, כי באשר לא הורגלתי לקבל מחבורות שלמות דברי-חזוק והודאה כאלה, ובאשר הורגלתי, להפך, לראות מסביבי לי רק מתנגדים (בדעות כמובן), – הנה תוקפת אותי במקרים כאלה הרגשה לא-נעימה (ודאי, מחוסר הרגל) וקשה לי לענות על ברכות והודאות כאלה.

על דבר בריאותי אוכל להודיעך, שעובד אני הרבה ואיני מרגיש ליאות. זה ולא יותר הוא כל מה שדרוש לי….

למר י. ח. טַביוב, ריגא ²¹

אודיסא, 24 מרס 902.

קבלתי מכתבך, ואע“פ שלא הניחו תשובותיך את דעתי לגמרי (ביחוד לא אבין תשובתך ע"ד לשון היהודים בבבל. לא היית צריך להודיעני, שלא דברו שם היהודים פרסית, כי זה ידוע לבר בי רב. אבל העירותיך על מה שאמרת, כי דברו שם ארמית, ובאמת רחוקה שפת בבל ואשור, כפי שהיא נמצאת בכתבי היתדות, מלשון ארמית, ומה שנאמר: “וידבר למלך ארמית”, הכונה על ארמית ממש, כי זו היתה אז הלשון המשותפת להעמים השונים בממלכה ולשון הדיפלומטיא). אבל מכיון שאמרת, שאינך מן הסופרים “הקפדנים”, לא מקפיד גם אני עמך, וכשאעבור על המאמר לפני הדפסתו, אשַנה מה שאמצא לנחוץ, ולא נוסיף עוד לבַלות זמן בפלפולים ע”ד פרטים קטנים.

ובנוגע להזכרת שמם של הקודמים לך, אמנם אינני מסכים בזה לדעתך, אבל מניח אני את הדבר על אחריותך, ואם יקומו אח“כ מבקרים ויחיבוך ב”עכוב הגאולה" – תשא עונך לבדך…

לד"ר ד. ניימרק, רַקוניטץ.

אודיסא, 25 מרץ 902.

…. אם תשלח המשך “שאלת הבחירה”, תעשה לי נחת רוח, כי אינני אוהב להניח ב“השלח” דברים בלתי גמורים.

את הצעתך בדבר לַצַרוס לא אוכל לקבל ²²). גם עתה חוברות “השלח” אינן גדולות ביותר, ואם אקדיש עוד חלק מהן לספר בפני עצמו, יהיה הנשאר עני ודל. ולתת גליון נוסף מבלי לנכותו ממספר הגליונות הרגיל, הוצאה יתרה היא שאין בכח “השלח”, לפי מצבו עתה, לשאתה. ואולם בכתבי לוורשא באלו הימים, אשאלם על הדבר, ואולי אצליח להטותם, שיוציאו את הספר, כי חפּץ הייתי, שיצא הספר הזה בעברית.

בודאי ראית את התרגום האשכנזי מן המקרא שהוציא ברנפלד בעת האחרונה ע"י קַלוורי. אולי תחפוץ לכתוב עליו בקורת מפורטת? הודיעני נא, הן או לאו.

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, ברלין.

אודיסא, 30 מרס 902.

“תמה אני, איך הרשית לך” לכתוב, ש“הכרזתי עליך”, כי “משתתף אתה בעבודת השלח”, – הכרזה שבאמת לא היתה ולא נבראה²³. ואם כונתך על המודעה שנדפסה על מעטפת “על פרשת דרכים”, הלא ראית היטב, כי שם נדפסה רשית הסופרים שהשתתפו בכרכים הקודמים, ולא שמשתתפים עתה. ברשימה זוא אין שום מקום לטעות, אחר כי נזכרו בה גם שמותיהם של קויפמן, פייערברג ודוידוביטש המתים, שבודאי אינם משתתפים עוד ב“השלח”, וגם שמותיהם של עהרנפרייז, טהון, ובירנבוים, אשר חדלו להשתתף עוד ב“השלח” זה שָנים. ואלו השמטתי את שמך, היית בודא תמה עודיותר, “איך הרשיתי לי” להשמיטך מתוך רשימה זו, ואתה הלא השתתפת ב“השלח” יותר מטהון או בירנבוים ואחרים? – אין זה אלא כי אוהב אתה לבקש עלילות.

ובנוגע לה“דחיה” שדחיתיך “בשתי ידים”, הרשני נא לאמור לך, כי בכל כחך תבקש לך "עטרת נרדף “, אף כי אין איש רודפך. בין כל סופרי “השלח”, כמעט אין גם אחד שלא קרה לו עמי מה שקרה לך: כמעט לכולם יש שהשבתי דברים שלא מצאו חן בעיני ויש שדרשתי לעשות שנוים עיקריים בדבריהם, ובכל זאת לא עלה על דעת מי מהם לחדול בשביל זה מלעבוד עמי, ומה גם לאמור, כי “דחיתי אותו בשתי ידים”. והן היו ימים אשר גם אתה לא ראית “דחיה בשתי ידים” במה שהייתי מחזיר לך דברים שנתת בשביל “השלח”, ומה שהסכמתי להדפיס הייתי משנה כמעט מראש ועד סוף. השנוים האלה, כנראה, לא היו רעים כל כך, אחר כי, בהוציאך מאמריך בקובץ מיוחד, הדפסת הכל באותה צורה שנתתי אני לדבריך ולא חשבת לנחוץ לשוב ולתקן מה שקלקלתי. ואני הייתי הראשון שלא הקפדתי על “דעת הקהל” המתנגדת לך. אבל עתה, כנראה גדלת בעיניך מאד וחושב אתה, כי גם אני מחויב להאמין, כעדת “הצעירים” הסובבים אותך, שכל היוצא מעטך קדוש הוא, ואין לי רשות לבחון דברים ולשנות בהם אף קוצו של יו”ד. אבל אני לא שניתי, וכאז כן עתה הנני מתיחס אליך כאל כל שאר סופרי. בקדושים לא אאמין, וכמוך כשאר הסופרים, את הטוב אקבל מכם, ואת הרע לא אקבל.

להאספה הכללית של חברי החברה “אחיאסף”. וורשא.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 30 מרס 902.

באין לי, לצערי, יכולת להשתתף בעצמי באספתכם, הנני פונה אליכם בכתב בהודעה שלמטה:

כשנוסדה חברתנו, היתה תקוה, שאוכל לעקור דירתי לוורשא, כדי לעמוד בראש החברה בתור מנהיג עניניה בפועל. על יסוד תקוה זו נבחרתי אז בתור אחד מחברי ההנהגה, וחברינו בטובם הגדול עוד יתרה עשו, כי קשרו את שמי, בלי ידיעתי, בשם החברה, בקראם לה בשטר ההתקשרות: “חברת א. גינצברג וחבריו”.

אבל זמן קצר אחר זה נשתנו הדברים, וקביעת דירתי בוורשא לא יצאה לפועל. מובן מאליו, כי בשבתי הרחק ממרכז הפעולה של החברה, לא היתה לי שום יכולת להשתתף בפועל בהנהגת עניניה, ואפילו להשגיח תמיד על מהלך עבודת קשה היה לי מאד. מפני זה היה השם “חבר ההנהגה”, שניתן לי, בלתי מתאים אל המציאות, ועל כן היה עלי למשא כבד. אבל בהסכם לשטר-ההתקשרות, לא היתה לי רשות להתפטר מן החובות שקבלתי עלי עד שיעבור הזמן – חמש השנים – שנקבע בשטר. עתה נגמר הזמן הנזכר, והנני מתכבד איפוא להודיעכם בזה, חברים נכבדים, כי בשום אופן לא אוכל לשאת עלי גם בעתיד שם חבר-מנהיג, המטיל עלי חובות שאיני יכול למלאותם, מפני ריחוק המקום.

ובהסכם עם זה הנני מבקש גם כן לשנות את שם חברתנו ²⁴.

ל“אחיאסף”, וורשא.

אודיסא, 1 אפריל 902.

…. קבלתי את ההזמנה להאספה הכללית של “אחיאסף”…. והנני מזכירכם בזה את דבר המכתב שהנחתי בידכם בשנה שעברה על דבר התפטרותי ממשרת חבר ועד ההנהגה. את המכתב הואילו נא להציע לפני האספה, ואבקשכם מאד, שלא תצערוני בענין זה ותקבלו התפטרותי בלי טו“מ. כי בשום אופן לא אוכל, ע”פ הכרתי הפנימית, להחשב למנהיג, בעוד שבפועל אי אפשר לי ל“הנהיג”, וזה כבר הנני מחכה בכליון עינים ליום האספה, שאוכל להשתחרר מאחריות כזו, שאינה מתאימה להכרת החובה שבלבי. ואולם, אם תחפצו דוקא, שיהיה שמי קשור באיזה אופן עם “אחיאסף”, מסכים אני, שיבחרוני לחבר “הועד המפקח”, כמו שאמרתי לכם בע"פ, בתנאי שתתנו לי יכולת לבוא פעם אחת בכל שנה לוורשא, בשביל לבחון באמת את מעמד החברה לכל פרטיו, ולא תהא גם משרה זו רק שֵם בלי תוכן.

ד“ר ניימרק הודיעני, כי בא בדברים אתכם ע”ד הוצאת תרגום האֶתיקה של לַצרוס. והנה אמנם ידעתי, כי ספר כזה לא יביא ריוח להמו“ל. אבל מפני שזה זמן רב לא הוציא “אחיאסף” שם ספר חדש, כמדומה לי, שראוי היה לשים לב להצעה זו. הספר מצד עצמו ראוי הוא לצאת ע”י “אחיאסף” ויהיה תפארת לשמו.

שבתי והתבוננתי בדבר המכתב והחלטתי לשלוח לכם מכתב חדש, מיראתי פן אבד המכתב הראשון במשך השנה. והרי הוא לפניכם בזה ²⁵).

למר י. קלוזנר, היידלברג ²⁶

אודיסא, 3 אפריל 902.

…. בשבוע זה הכינותי לדפוס את מאמרך (“יהדות ואנושיות”), אשר יבוא בחוברת אפריל. תשובותיך אמנם לא הניחו את דעתי באותם הדברים שכתבתי לך קודם לזה. אבל שמתי לב לדבריך כפי האפשר והשתדלתי למעט בשנוים. בכל זאת מצאתי דרך לנחוץ להחליש את “ההחלט” שבמשפטיך, אשר לא נוסד על ראיות מספיקות.

אותך משביעות השמטותי “צער ויגון”, אבל אבטיחך נאמנה, כי גם אותי לא לא ישביעו עונג ונחת. חפץ הייתי יותר, שלא יהיה לי צורך לאבד זמן הרבה בעניני העריכה וכי די לי לקרוא את המאמרים של כל עוזרי ולשלחם לדפוס כמו שהם. אז הייתי מוצא זמן מספיק גם לקריאה וכתיבה, אבל מה אעשה, וחובותי בתור עורך, כפי שאני מבינן, אינן מניחות אותי לעשות כן, ורוב זמני הנני מוכרח להקדיש גם עתה (אם כי ר. עוזרני), למלאכה קשה זו, שאינה מביאה עונג לא לי ולא לסופרי, והקוראים אינם מרגישים בה ואינם משתתפים לא בצערי ולא בצערכם… על כל טענותיך, בנוגע להשינויים שעשיתי במאמרך על הקונגרס, יש לי תשובות מספיקות. אבל מה בצע בפלפולים כאלה ולמה נאבד עוד זמן גם בביאורים להשנוים? די לילהגיד לך, שאיני נוהג קלות ראש בדברי אחרים ואיני משמיט ומשנה אלא במקום שיש צורך בזה, לפי הכרתי…. גם השנוים בסגנון יש להם טעמם ונמוקם, ואתפלא מאד, כי לא תראה בעצמך את יסודם. אבל לא אחפוץ להאריך עוד. אם תבוא הלום לימי הקיץ, הנני מתחייב ליתן לפניך דין וחשבון בע"פ על כל שנוי, ואחשוב, כי תהיה מוכרח להודות, שלא עשיתי אותם בלי טעם מספיק.

א) איני יודע, איזו הן ה“דרישות” של הצעירים אשר אמרת, כי לא השבתי עליהן. ידעתי רק “דרישה” אחת שאפשר ליחס באמת להצעירים (כי יתר דרישותיהם קבלו מן ה“זקנים” שבספרותנו, אע"פ שנוהגים הם הצעירים להעלים דבר זה כפי היכולת), והיא: להגביר את החומר על הרוח. ועל זה, כמדומה לי, השבתי.

ב) טענתך ע“ד השתלשלות,שתי הנקודות” מן הטבע האנושי – אינה מוחוורת לי. הטבע האנושי, בתור “שלטון האינסטינקט”, אינו מחייב כלל, שיהיה האינסטינקט השליט דוקא זה של “החיה הצהובה”, ויכולים אנו לצייר לעצמנו, שבדרך התפתחותו יגיע “האדם העליון” למדרגה זו, שהצדק יהיה בו לאינסטינקט שליט (כמו שכן באמת צייר לו ספנסר את מרום ההתפתחות המוסרית).

ג) השם “אַריי” באמת אינו מדויק, אבל נמשכתי בזה אחר לשונו של ניטשה עצמו, אשר (אם לא יטעני זכרוני) יכנה בשם זה את “מוסר האדונים” של היונים והרומאים.

ד) מעולם לא עלה על דעתי לקרוא מלחמה על הצעירים בגלל “מחאתם נגד החוקים המרובים העומדים לשטן לטבענו וכובשים אותו ביד חזקה”. ולך איני צריך לאמור, שמחאה כזו יצאה מאתי (במאמרי “תורה שבלב”) עוד קודם שהיו הצעירים ל“צעירים”…..

הנני מחכה לעבודתך בשביל “השלח”, אבל חלילה לי להאיץ בך שתפסיק בשביל זה מלמודיך הקבועים. לכשתפָנה, בודאי תזכור את הבטחתך ותקימנה.

למר ב. סטַבסקי, וורשא ²⁷

אודיסא, 13, אפריל 902.

…. מכתבי – אתה אומר – ועוד יותר הטלגרמא האחרונה שלי “שרטו שרטת עמוקה” בלבכם. ועתה, הגע בעצמך, כמה עמוקה היא השרטת ששרטה בלבי הטלגרמא שלכם! זה יותר משנה אנו עסוקים בשאלה זו, ועוד בקיץ שעבר, בדברי עמכם פא“פ על זה, הוכרחתם להודות, שהדין עמי בעיקרו של דבר, ושום אדם ישר לא היה מסכים ליתן שמו בהקפה, שיעשו אחרים על אחריותו כטוב בעיניהם, מבלי שיוכל לקחת חלק במעשים אלו. ועתה, כשהגיע הזמן להוציא הדבר אל הפועל ולהסיר מעלי את האחריות, שאיני יכול לשאתה, – אתם מודיעים אותי פתאום, שהדבר “מסוכן” (א, כי אני אינני רואה שום סכנה), ותדרשו, שאשיב אחור את בקשתי! כל הלילה לא נתתי שנה לעיני בגלל זה, ולבסוף החלטתי לעשות “הנחה” ולא רוחי, בהרשותי להאספה לקבל את התפטרותי רק להלכה, ולדחות את המעשה עוד לשנה אחת. והנה אני שומע כי ה”הנחה" הזאת שרטה “ביחוד” שרטת עמוקה בלבכם. אם כן, צר לי מאד, כי עשיתי הנחה כזו, שבלבכם שרטה שרטת, ובלבי השאירה רושם מאדיב מאד.

עד היום לא הגיעתני שום ידיעה ע"ד האספה, כאלו אין הדבר נוגע אלי כלל… ובמנהגים כאלה תדרשו עוד ממני, שאשא עמכם באחריות!

למר א. קפלַן, ורשא.

אודיסא, 18 אפריל 902.

סוף סוף זכיתי אתמול למכתבך ע“ד האספה, שחכיתי לו בקוצר רוח כשבוע תמים ²⁸ . והנה אמנם החלטת האספה בנוגע להתפטרותי, כמובן, לא השביעתני רצון, אבל לא אחפוץ להוסף לכם עתה מכשולים חדשים והנני מסכים להשאר בתוך חבר אחראי עד השנה הבאה, אבל רק בשני תנאים: א) שתשלחו לי העתק מן הקונטרקט החדש בטרם תקַימוהו בערכאות, ואראה מה הם השנויים שעשיתם ואם לא יתנגדו השנויים האלה להשקפותי על העניין…. ב) שה”יוריסקונסולט" שלנו יבטיחני, כי אם לא תצא מחשבתכם לפעולה בדבר עקירת דירתי לוורשא, אוכל להתפטר בשנה הבאה בלי שום קושי מצד הקונטרקט….

על דבר נסיעתי לוורשא עניתיכם אתמול בטלגרמא: “יותר טוב לדחות הנסיעה לזמן”. ועתה אפרש לך טעמי: בחול המועד לא אסע, פשוט, מפני שגם אני הנני “יהודי” כמוכם ואחפוץ לחוג את הפסח בביתי ובחוג ילדַי, אשר כל השנה כמעט לא יזכו לבלות עמי שעה יתרה, מפני שטרוד אני תמיד, אם בעניני הספרות או בעניני הצבור. ואם אצא לוורשא בחוה"מ, הלא אצטרך לישב בוורשא עד אחר החג, כלומר לבלות כל ימי החג, מלבד שני הימים הראשונים, אם בדרך או בבית-מלון. גם אלה שפרנסתם מביאתם להיות נוסעים תמידיים יתאמצו לשבת בית בימי הפסח. אם תמצאו, שנסיעתי נחוצה מאד דוקא עתה, תודיעני בטלגרמא, ואבוא מיד אחר החג. אבל בכל לשון של בקשה אבקשכם לבל תטרידוני בנסיעה עד תחלת מאי, כי עדיין לא גמרתי את מאמרי “הישוב ואפיטרופסיו”…. ועלי לעבוד עוד הרבה עד שאגמור אתהמאמר, כי חלקיו הקודמים הלאוני מאד (מפני רבוי החומר שהיה עלי לאסוף ולסדר), והוצרכתי עתה לעשות הפסק עד לאחר החג, ותיכף בצאת החג אחשוב לשוב לעבודתי ולעבוד בשקידה גדולה עד שאגמור. והגמר צריך להיות דוקא בראשית מאי, כדי שיודפס בחוברת יוני – האחרונה לכרך זה. ואם תפריעוני בינתים מעבודתי, לא אוכל עוד לגמור המאמר לחוברת יוני, ואחר כך יבואו ימי הקיץ, שהעבודה בהם מתנהגת בכבדות, – ומי יודע אם אגמור. לכן אבקשכם מאד, שלא תקראוני לבוא אליכם עד מאי….

ועתה נבוא לענין “האוצר”²⁹ .

מארת אלהים רובצת עלי, כי כל מה שחלמתי וקויתי בימי חיי הבלי, כשתגיע השעה המוצלחת, שאראה את חלומי מתגשם בפעולה, רואה אני תמיד את השטן מרקד נגדי מראשית הפעולה ומשחית את הדבר ביסודו, באופן שאין תקוה עוד לעשות דבר מתוקן ושלם. כן יהיה, כנראה, גם בדבר “האוצר”. איני יכול בשום אופן לצייר לעצמי את “אוצר היהדות”, באותה התמונה שראיתי בחזון, יוצא על ידנו בשותפות עם פלוני ואלמוני…. האוצר שהם רוצים בו אפשר שיהיה סחורה טובה וירבו עליו קופצים (אם, כמובן, תגדל הריקלמא כדבעי), אבל ערך ספרותי לא יהיה לו. מה יכולו לתת בענפי המדע הכלליים אם לא תרגומים מברוקהויז וכו'? איה הם ה“ספציאליסטים” שלנו, שיכולו לקחת על עצמם את העבודה הכללית הזאת? ולבלות כחי וזמני בתרגומים כאלה – לא אחפוץ. אתה אומר…. שהחלק “היהודי” יהיה העיקר ושאקבע לחלק זה פרוגרמא כרצוני. אבל דבר זה אי אפשר. כי מלבד שלא יתכן להשבית את ההרמוניא של כל הספר ע“י הבדל כזה בין ענף אחד ובין האחרים, – הנה התרגומים של הדילינטנים בחלק הכללי יחשיכו גם תארו של החלק “היהודי”, וכל הספר לא תהיה לו אותה הצורה, שצריכים אנו ליתן לאוצר היהדות. ועוד גם זאת, כי אוצר היהדות, בשביל שיתן באמת כל מה שצריך ליתן, יחזיק לא פחות מן 12 – 13 כרכים גדולים. ואם נוסיף עליו עד חלק כללי, כלומר ברוקהויז שלם, הלא יחזיק כל הספר כשלשים כרכים, ועי”ז ירבה מחירה מאד, יארך זמן צאתו ויגמר רק אחר חמש עשרה שנה באופן היותר טוב. ומאחר שזה לא יתכן, הנה מובן מאליו, וכל הרעיון יָשחט ביסודו….. בקצרה, דעתי היא ש“אחיאסף” לא ישתתף עם אחרים ולא ישנה את הפרוגרמא שלו מיום הוסדו, בהשקיעו כחו בהוצאת אֶנציקלופדיא כללית.

גם על זאת עלי להעירכם, כי אם באמת יש תקוה, שחברי “אחיאסף” אשר רעיון אוצר היהדות יקר להם יתנו בזמן קצר את הסכום הדרוש לזה, הנה מסופק אני מאד, אם ימצאו חברינו לנחוץ לעשות זאת בשביל שישתתף “אחיאסף” עם אחרים בהוצאת אוצר כללי. הם יחפצו ש“אחיאסף” יעשה דבר קיים לבדו, לפי רוחו, ולא שיהיה סניף לאחרים במפעל שתועלתו מוטלת בספק, וערכו – עוד יותר.

ובנוגע להקונקורנציא, כמדומה לי, שאין לנו לירא מפניה הרבה. “אינהו בדידהו ואנן בדידן”. אוצר כללי הוא דבר שצריכים לו אנשים שאינם יודעים שום שפה אחרת, אבל רוב קוראי העברית בזמננו, וביחוד רוב קוני ספרים של השכלה, יודעים לשון המדינה, ואינם צריכים כלל שיתרגמו להם את ברוקהויז לעברית, ואלה יבחרו יותר באוצר היהדות שלנו….

והנני מקוה, כי תשימו לבכם לכל דברַי בזה ולא תשתקעו לע"ע בשותפות זו, אשר לפי הכרתי הפנימית תוריד את “אחיאסף” עד הדיוטא התחתונה (כמובן מן הצד המוסרי) ³⁰ .

למר ה. ז., זיומיר.

אודיסא, 20 אפריל 902.

מאמרך “תולדות פייערברג” קראו חבריך הנמצאים פה, והם מצאו בו הרבה פרטים בלתי מכוונים אל האמת, וגם הרבה פרטים חשובים חסרים בו לפי דעתם. בדבר האחרון לא אוכל, כמובן, לדון, אבל בדבר הראשון הנני נוטה להאמין, שהדין עמם. מפני שמוצא אני בספורך פרט אחד הנוגע לי, והוא מסופר בנגוד אל האמת. פייערברג לא יכול להתקצף עלי בשביל שדרשתי, לפי דבריך, שימית את גבורו ³¹) מיתה מלאכותית, והוא דרש דוקא, שימות מיתה טבעית. יש בפנקסי העתק מכבתבי אליו אז ³²), ושם נאמר ממש להפך. פייערברג במהדורה ראשונה מספורו המית את “נחמן” ע"י “התקררות” מקרית, ואני כתבתי לו אז, שמיתה מקרית כזו לא תתכן. מי שמואס בחיים צריך למות בדרך טבעית מתוך מצב חייו, אבל אינו מחויב כלל להתקרר. ובאמת שמע המנוח לעצתי ושנה סבת המיתה, כמו שתראה בסוף הספור בצורתו הנדפסת. –

ובכן, אדוני, לא אוכל לתת מקום למאמרך, ומה גם כי צורתו הספרותית גם כן לקויה בהרבה מקומות, והנני משיבו לך בתכריך מיוחד.

לד"ר א. נוסיג, ברלין.

(תרגום מאשכנזית)

אודיסא, 1 מאי 902.

בתתי לך בזה תודתי מקרב לבי על מכתבך הנכבד ועל משלוח החוברת היפה של מכה"ע שלך, – רוצה הייתי לבקשך, שתודיע גם לחבריך בועד, שאין הדבר חשוב בעיני כלל, אם זכָרוני תיכף בישיבה הראשונה או לאחר זמן. עיקר השאלה הוא, אם ובאיזה אופן אוכל להביא תועלת לעצם הענין. כי אינני אוהב לשאת עלי שם חבר במקום שאין ביכלתי להשתתף בפועל בעבודה המוטלת על חבר. אבל אם אתה, אדוני הנכבד, בטוח, שהשתתפותי בתור חבר תביא איזו תועלת ממשית במובן ידוע, אז, כמובן מאליו, הנני מקבל בתודה את הכבוד שחלקתם לי.

למר י. קלוזנר, היידלברג.

אודיסא, 2 מאי 902.

צר לי, כי מוכרח אתה להפסיק עבודתך עמי לכל ימי הקיץ. לוּ יכלת, לפחות, לגמור את המאמר על דבר ביאליק, שלא יהיה ההפסק גדול ומורגש ביותר!

דבריך על מאמרו של ברנפלד ב“הלוח” גורמים לי עתה צער הרבה. כי ברנפלד חושב עצמו לנעלב, וכנראה, תבוא תשובה מאתו על דבריך באחת החוברות הקרובות, ולפי שהוא מאשים גם אותי, כי נשאתי פנים לך, אצטרך גם אני ליתן הערה מצדי על תשובתו, – וכה נסתבך בפולימיקא שאין בה שום תועלת כשהיא לעצמה ושאני בורח ממנה תמיד….

כמדומה לי, שהודעתיך בזמנו דבר ההחלטה שהחלטנו, בהיות פה ברנשטֵין-כהן, על אדות הקומיסיא הקולטורית: לפנות להמורשים בשאלה, אם יתחיבו למסור להאגודות את כל השאלות וההחלטות של הקומיסיא ³³). עתה אוכל להודיעך, כי בהגיע השמועה לווינא, שכך החלטנו, פנה הועד הפועל במכתב חוזר לכל המורשים הרוסים, ובו יגלה דעתו, כי אין המורשים צריכים לעשות חפצנו זה וכי כל עיקר הקומיסיא לא נוסדה כלל בשביל לעשות מעשים, כי אם רק בשביל לחבר “הרצאה” להקונגרס הבא… הנך רואה איפוא, כי היה הצדק אתי, בראותי מראש בכל הענין רק קומידיא ריקה. הנני מחכה לקבלת העתק ממכתב ועד הפועל (לע“ע ידעתי זאת רק ע”פ מה שמסר לי ברנשין-כהן ע"י שליח), ואז אתפטר ממשרתי זאת.

למר מרדכי בן-הלל הכהן, הומיל.

אודיסא, 2 מאי 902

….. בלחישה אגיד לך, כי רוצה אני לבקש לי איזו פרנסה, ואם אך אוכל למצוא, אעזוב את עריכת “השלח”. הלא ידעת, כי גם עד כה לא היתה עבודה זו נעימה לי ביותר, ומה גם עתה, אחר שהאספה הכללית של “אחיאסף” הגבילה את ערכו של “השלח” באלף רו“כ לשנה (בודאי קראת את המו"מ) והחליטה, שאם יהיה הפסד יותר מאלף רו”כ, יקראו אז אספה, בשביל לדון בדבר, אם כדאי הוא “השלח” לקרבן כזה, – עתה שנואה עלי עבודה זו בהחלט, ואשתדל בכל כחי להפטר ממנה, אם אך אמצא איזה דרך לזה ³⁴)….

בודאי ידעת את הסכסוכים והשערוריות שבוורשא עתה בין המולי"ם…. ובודאי תבין מדעתך, מה גדול גועל נפשי לכל המראות האלה. הלואי שהייתי גורף ביבין ולא היה לי עסק עם הצד המעשי של עניני ספרותנו עתה.

לד"ר ח. וייצמן, ג’יניבה.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 2 מאי 902.

בתשובה על מכתבך הנכבד מן 20 אפריל, הנני מוצא לנחוץ להגיד לך דעתי מפורש, שהרעיון ע“ד הוצאת מכ”ע שבועי נראה לי בלתי מוכשר להתגשם בפועל. כמובן, לא יקשה לאסוף סכום קטן שיתן היכולת לגשת לפעולה. אבל לפי דעתי, מוטב שלא לעשות זאת, אם אין אפשרות להבטיח קיומו של העתון לפחות לשנה אחת. להוסיף עוד נסיון שלא הצליח על הרשימה הארוכה של נסיונות כאלה מכל המינים, שכבר קדמו לו, – דבר זה מסופק אני אם יביא תועלת לעניננו. ולפי מצב הדברים עתה, אפשר לאמור בבטחה, שמכ“ע ציוני כזה לא יקנה לבבות בחוגים הרחבים של הציונים, ועל כן לא יוכל לקוות ל”חתימה" טובה. אין ספק בעיני כמו כן, כי הציוניות האופיציאלית בווינא, ובראשה ה“וועלט”, תתיחס באיבה למכה“ע החדש. ובתנאים קשים כאלה, מכ”ע זה, בשביל שיוכל להתקיים, זקוק מראשיתו לסכום גדול, שיוכל להתפרנס ממנו זמן רב, מבלי היות תלוי בכמות החתימה. ומאין איפוא יבוא סכום כזה?

הנסיון המר לִמדני להתיחס בזהירות לכל המפעלים, אפילו אם חביבים עלי ביותר, אם מראשיתם אין להם יסוד חזק למדי. עשירים אנו כל כך בכל מיני “חורבות” ובזכרונות על דבר “התחלות טובות” שהיה סופן הבל וריק – עד שכל התחלה חדשה שנראית כאלו עתידה להגיע לסוף כזה – מעוררת בי מחשבות מעציבות מאד.

וסלח נא, אם אולי מסכתי טפת מרה ברוחך הטובה. מה שאני חושב ומרגיש באמת – אותו הגדתי לך.

ברנשטין-כהן ודאי הודיעך, מה הוא עתה מצב “הועד הקולטורי” שלנו. “ווינא” יצאה נגדנו בגלוי מיד כשראתה, על פי צעדנו הראשון, שאנו חושבים באמת לעבוד, ולא לשמש רק “תכשיט” בלבד, כוַעדים שקדמו לנו.

לד"ר י. ברנשטֵין כהן, קישינוב ³⁵

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 12 מאי 902.

מפני שרבניצקי לא היה בביתו…. לא יכלתי עד כה להשיבך על מכתבך האחרון ³⁶). עתה אוכל להודיעך, כי עם היותנו מסכימים לדעתך, אנו מוצאים, בכל זאת, יותר מתאים אל המטרה, שנשלח התפטרות מפורשת בטעמיה לא לווינא, כי אם אל המורשים הרוסים, אשר יבינו אותנו הרבה יותר, ולווינא נשלח רק ידיעה “יבשה” ע"ד החלטתנו, אשר בה נאמר, כי מסבות שבארנו במכתב אל המורשים (ואם תחשוב לנחוץ, אפשר לצרף גם העתק המכתב ההוא), אנחנו מתפטרים.

ובכן הנני שולח בזה נוסח המכתב אל המורשים שחברתי (בהסכם לבקשתך) ³⁷), וכמובן, תוכל לעשות בו, אם תמצא לנחוץ, שנוים בלתי חשובים, אך אל תשנה לא את מובנו הכללי ולא את טעמו. ואתה הואילה נא לחבר את המכתב לווינא ולשלוח לנו את שני המכתבים בשביל שנחתום עליהם.

אל ה“מורשים” של ההסתדרות הציונית ברוסיא ³⁸

(תרגום מרוסית)

הועד הקולטורי שנבחר ע"י הקונגרס, בהתאספו בפעם הראשונה ביום 13 מרס, בשביל לברר לעצמו את תכונות מפעלו, בא כולו כאיש אחד לידי הכרה:

א) כי הקונגרס, בבחרו בועד כזה, אחר שהכיר ביסודה את החובה המוטלת על הציונים לדאוג לחנוך הלאומי של העם, – רצה בזה למסור את העבודה הזאת דוקא לידי אותו הועד, כדי לשים קץ לוכוחים הבלתי פוסקים על דבר ה“קולטורא”. כי אם לא כן, כלומר אלו היתה תעודת הועד רק לאסוף “חומר קולטורי” בשביל “דין וחשבון” של הועד הפועל העתיד לבוא, או לסדר רשימות של מחברות שונות, – היה הקונגרס בלי ספק בוחר לועד אנשים המתאימים יותר לעבודה “קולטורית” כזו.

ב) כי לפי כונת הקונגרס, בשביל להפטר בעתיד מטענות ומענות שאין בן תועלת, הועד צריך להיות עומד ברשות עצמו ובלתי תלוי בעבודתו במגמותיו והשקפותיו של מורשה זה או אחר, בשימו לו לקו רק החלטות הקונגרס לבדו. למטרה זו צריך שיוכל לבוא במו"מ חפשי עם כל האגודות, בהשתמשו לזה באורגניזציא הקימת. הועד חשב, כי רשאי הוא לבאר באופן זה את החלטת הקונגרס, לפי שבאופן אחר לא היה הקונגרס בוחר להועד אנשים כאלה, אשר ידע היטב את השקפותיהם ואשר דרכי פעולותיהם בעבר לא נתנו לו רשות לחשוב, שיהיו מוכשרים לשעבד עבודתם בענף חשוב כזזה לחפציהם והשקפותיהם של אחרים, בנגוד להכרותיהם הם.

ג) כי, בשביל שיצליח בעבודתו, זקוק הועד לאמונה וחבה מצד האורגנים המרכזיים של האורגניזציה; באופן אחר תפגוש עבודתו תמיד במעצורים מצד פקודות שונות המתנגדות להחלטותיו הוא.

בהתאם לכל זה, פנה הועד לפני זמן ידוע, על ידי “מרכז הידיעות”, להמורשים בהצעה, שיתנו לו את האפשרות של מו"מ חפשי עם האגודות. ואולם עתה נתברר, כן מתוך תשובות המורשים וכן מתוך מכתבי הועד הפועל הווינאי, כי גם אלה וגם זה מתנגדים באופן יסודי לחברי הועד, בנוגע לתעודתו של הועד. לפי דעת הועד הפועל הווינאי, הועד הקולטורי נוצר רק בשביל זה, שיעסוק בשאלת הקולטורא בדרך “עיונית”, ולפי דעת רוב המורשים הרוסים, הועד יש לו, מלבד תעודתו העיונית, גם תעודה מעשית: להיות מעין “מועצה” על ידי חבר המורשים ביחס לשאלות קטנות שאפשר שיתעוררו, למשל, בנוגע לערכן של מחברות שונות היוצאות לאור, וכדומה. ויחד עם זה נתברר כמו כן, שהמנהיגים, כן בווינא וכן ברוסיא, מתיחסים לעבודות הועד “בזהירות” ידוע, המעידה על העדר האמונה הדרושה.

כתוצאה מכל האמור, אנחנו הח"מ, חברי הועד הקולטורי ברוסיא, בחשבנו מצד אחד, שבתנאים כאלה, אין לנו אפשרות למלאות תעודתנו האמתית, כמו שאנו מבינים אותה, ובאין ברצוננו, מצד אחד למלאות תפקיד של איזה מין תכשיט, או לעסוק בעבודה פעוטה שתועלתה מעטה ושאנחנו אין אנו מרגישים בנו את הכשרון לכך, – החלטנו להסיר מעלינו אם חברים של הועד הקולטורי, והננו מודיעים זאת היום להועד הפועל הווינאי.

ל“אחיאסף”, וורשא.

אודיסא, 21 מאי 902.

…. המודעה על דבר…. תוכלו להדפיס על הדפים המיוחדים שאתם מצרפים לפעמים לחוברת “השלח”, אבל על גוף המעטפה לא אוכל להדפיסה. כי מיום שנוסד “השלח” לא נדפסו על המעטפה שום מודעות זולתי ספרותיות, ובשביל איזו מודעה מקרית אין מן הראוי לשנות מן המנהג הזה, וכל שכן מודעה כזו.

אחר הטלגרמא שלכם ע"ד “היוד” ותשובתי, חשבתי, שתודיעוני במכתב פרטֵי הדבר ותוצאותיו. אבל לא קבלתי מאתכם מאומה. וכי כך היא מדת דרך ארץ?

בעוד ימים אחדים אגמור את מאמרי ועוד שבוע אהיה טרוד בעניני “השלח”, ואחרי כן, אם חושבים אתם לנחוץ לקראני לוורשא, אוכל לבוא אליכם….

למר א. לובַרסקי, פריז.

אודיסא, 25 מאי 902.

מכתבך מווילנא קבלתי אתמול, והנני ממהר להשיבך, כדי שימצאך מכתבי בפריז, אחר כי לא הודעתני, כמה תתמהמה שם.

על פי סגנונו, ראוי היה מכתבך אמנם להשאר בלי תשובה, ובודאי לא הייתי משיב דבר על מכתב כזה, אלו היה כותבו איש אחר. אבל – מי יחשב חשבונות כאלה עם ילד “קַפריזי” (או “תַּיְשָני” בלשון בני ארץ ישראל) כמוך?…..

ובנוגע לגוף הענין שבשבילו טרחת לכתוב לי, אשיב לך תשובה קצרה: בקראי ב“השקפה” של “אחיאסף”, כי האספה הכללית קצבה את ערכו של “השלח” באלף רו“ח, ויותר אינו ראוי להפסיד בו, – באותה שעה החלטתי בלבי להפטר מעבודתי זאת ויהי מה! קרוב לודאי, שלפני האספה הכללית שתהיה באוקטובר (כפי ההחלטה שנתקבלה באספה האחרונה) לדון על שאלת “השלח”, אשלח להם את התפטרותי, אף אם לא אמצא עד אז שום עבודה אחרת. שאלת הלחם אמנם שאלקה קשה היא, אבל עוד יותר קשה לי לסבול, שידים גסות ימששו בעבודתי, שאני נותן נפשי עליה, כמו שממששים סחורה בחנות, בשביל להעריך את מחירה. ובכן הנני חושב עתה מחשבות ומבקש תחבולות איך לצאת ממצבי, וממילא מובן, שלע”ע לא מצאתי מאומה ³⁹). כל זה הנני מודיעך, פשוט, כמו שמודיעים לאוהב קרוב. אבל חלילה לי להעמיס עליך את טרחי ומשאי. מעולם לא בקשתי משום איש, אפילו מן היותר קרובים אלי, שיעשה עמי חסדים טובים ויטפל בענינַי הפרטיים, ולא אבקש גם לעתיד. ובכן אין ליאלא לאמור לך, כי אלו לא היית “ילד”, היה “הטַקט” שלך לוחש לך, שעל שאלות כאלה, ביחוד כשהן מוצעות בסגנון כזה, לא אשיב כלום.

בקשה אחת קטנה לי אליך. בודאי תראה את לודביפול את את אחד מראשי מכה“ע “אֵיקו סיוניסט”, ואמרת להם, כי מאחר שהדפיסו באחד מגליונותיהם את ראשית מאמרי ע”ד ניטשה, הנני דורש, שידפיסו גם את סופו בקרוב….

להרב א. ש. תמרת, מילֵיציץ.

אודיסא, י“ט אייר תרס”ב.

הנני מסכן בעצמי להיות גם אני בעיניך “שכיר מושבע אצל הועד הפועל הווינאי” – ואת מאמרך ששלחת לא אוכל להדפיס, לפי שאיני מוצא אותו ראוי לבוא ב“השלח” לא לפי תכנו ולא לפי סגנונו. רוב דבריו אינם אלא דקדוקי עניות ופלפולים התלוים בשערה, ויש מהם גם – סלח נא! – דברי בטלנות (למשל, ע"ד הטלגרמא של השולטן), והסגנון הוא לפי רוח “המליץ”… אם קורא אתה את “השלח”, הלא ידעת, כי יבואו בו דברים נגד הציוניות הווינאית, – אבל דברים שיש בהם ממש ובסגנון ספרותי הגון.

בכל מאמרך מוצא אני אך הערה אחת שיש בה ממש, והיא ע"ד מה ששנה הרב נוסח הודעת הרצל והעמיד “ציוניות” במקום “ישראל”. ואם תחפוץ, תוכל לשלוח לי הערכה קצרה על דבר זה בלבד, ואדפיסנה, אם תהיה כתובה בסגנון הראוי.

למר מ. בובר, ברלין.

(תרגום מאשכנזית)

אודיסא, 26 מאי 902.

על יסוד מכתב שקבלתי לפני איזו חדשים מאשכנז, היה עלי להאמין, כי הגשמת מפעלך עודנה מוטלת בספק גדול, ולפי שגם מצדך לא נשמע שוב דבר ברור, לא חשבתי עד כה לנחוץ להקדיש חלק מזמני, המסובל בעבודה רבה, לכתיבת המאמר אשר הבטחתי. ועתה, אחר עבודה מתמדת ומיגעה מאד במשך החדשים שעברו, הנני מרגיש עצמי חסר אונים לגמרי ומוכרח אני לחשוב קודם כל על דבר מנוחה. ובכן אין לי שום יכולת לכתוב את המאמר במשך חדשי הקיץ הבאים, לפי שבכלל קרוב הדבר, שעד הסתו לא אכתוב עוד אף שורה אחת.

למר א. ג., אודיסא.

אודיסא, 26 מאי 902 (י"ט אייר).

גם אני לא האמנתי למראה עיני בקראי במכתבך, כי “לא נתת מעולם רשות לעשות בספורך השמטות חשובות”, וכי הנך “אוסר לפרסם” סוף הספור, וכי הנני “מחויב להדפיס הערה” וכו' וכו‘. שוכח אתה, אדוני, כי “מעולם”, כלומר, מאז החלותי להדפיס פרי עטך ב“השלח”, לא היו בינינו שום תנאים מגבילים חירותי בתור עורך. תמיד הייתי משנה ומשמיט ככל אשר מצאתי לנחוץ, מבלי שאול את פיךְ על כל מחק והשמטה, ואתה “מעולם” לא מחית על זה, אע“פ שגם לפנים השמטתי לפעמים עמודים שלמים ושניתי בהרבה מקומות לא אך שנויים קלים…. ואם חפצת בפעם הזאת לעמוד על גבי ולאסור עלי “השמטות חשובות”, היית צריך להתנות עמי כן מפורש בעת שנתת לי ספורך, ואז הייתי אומר לך גם אני, כי אם לא תסכים להשמיט מה שהשמטתי, איני יכול להדפיס את הספור. אבל הלא ידעת, כי שום תנאי מעין זה לא התנית עמי, ואני אמרתי לך מראש, כי ה”פלוסופיא" של נַערךָ אינה מוצאה חן בעיני, והטרם תדע, כי מה שאינו מוצא חן בעיני אני משמיט? ולא עוד אלא שגם אחר שהחזרת לי שנית את סוף הספור, ואני עברתי עליו ותקנתיו לדפוס, – אמרתי לך, בהיותך אצלי, כי מחקתי עוד הרבה אחריך, מפני שלא אוכל להלום את הפלוסופיא הנ"ל של נער בן שתים-עשרה. ואתה ידעת היטב, כי הפלוסופיא ההיא ממלאה עמודים שלמים, ולא קשה היה לך להבין, כי השמטתי השמטות חשובות, ומדוע לא הודעתני אז, קודם שנדפס הסוף, שהנך אוסר ומחייב וכו’?

סוף דבר, איני יכול להסכים, שיש לך רשות עתה לאסור למפרע את המותר עד כה ולהטיל עלי חובה, שאדפיס את ההערה הסתמית אשר תחפוץ בה. אבל זאת אעשה לך: שלח לי “מכתב אל העורך”, אשר בו תביע את צערך, כי קלקל העורך את מעשה ידיך, בהשמיטו מתוך ספורך דברים אלו ואלו, שהם הם “עיקר מה שחפצת לאמור”, וכדי “להציל את כבודך”, תעתיק במכתבך בדיוק, מלה במלה, אותם הדברים שהשמטתי, כפי שיצאו מאתך בכת"י שלך. באופן הזה יוכלו הקוראים המבינים לשפוט, מי משנינו חטא “להאמת הריאלית”.

אם תתן לי מכתב כזה במשך שבוע מהיום, אוכל עוד לתתו בחוב' יוני⁴⁰. כמובן אוסיף עליו הערה….

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 1 יוני 902.

בודאי קבלת במועדו את מכתבי האחרון, שכתבתי לך באותו יום (ואולי באותה שעה) שאתה חשדתני במכתבך, כי הנני קוצף עליך בשביל דבריך במכתבך האחרון וכי על כן חדלתי מכתוב אליך. שמח אני על שעלה בידי למצוא ביום ההוא איזו רגעים פנויים בשביל לכתוב לך (כי בשבועות האחרונים נסתבכתי בענין צבורי אחד מעניני המקום, אשר יאכל מיטב עתותי), ולולא כן, היית בודאי חושדני, כי אמנם היה קצפי סבת שתיקתי, אלא שבושתי אח“כ מפניך בקבלי מכתבך. ידידי, אם יש מי שלמד מדת הסבלנות ע”י עסקו בספרותנו, – אני הוא. כי להיות עורךְ עברי במשך שש שנים – זהו בית ספר לסבלנות שאין למעלה הימנו.

אבל נשים נא קץ לכל הענין הזה, שאינו שוה לדבר עליו כל כך.

מאמרך הקטן הנני משיב לך בזה, מפני שאלו אמרתי לתתו ב“השלח” הייתי צריך להשמיט ממנו הרבה…. ובהיותו קטן-הכמות, לא יכלתי להרשות לעצמי להקטינו עוד יותר, כמעט למחצה, ומה גם שראיתי מתוך מכתבך, כי עם לבבך לשלחו ל“הצפירה”, ששם בודאי יודפס כולו כמו שהוא.

שבוע זה הנני גומר כרך ט'. הודיעני נא איפוֹא, ידידי, אם יש בדעתך ליתן לי בשביל כרך עשירי איזה מאמר גדול שיספיק לחוברות אחדות. כבר כתבתי לך במכתב הקודם, כי נעים היה לי, אלו גמרת בכרך זה את “הסניגוריא”. אל נא תשכח, כי מכ"ע עברי עומד בנס, ומי יודע מה יהיה גורל “השלח” לשנה הבאה. למה איפוא תכניס מאמרך זה בסכנה, שישאר בלתי שלם?

לועד ישוב ארץ ישראל, ברלין

(תרגום מאשכנזית)

אודיסא, 2 יוני 902.

קבלתי מכתבכם הנכבד מן 25 מאי והחוברת השניה מעתונכם, והנני מתכבד להודיעכם, כי “לוח השאלות” בכללו נראה לי בלתי זקוק לשנויים יסודיים, בהיותו כולל כל הענינים החשובים באופן מספיק. רק שאלה אחת חסרה בו לגמרי, והיא השאלה, אם ישוב של עובדי אדמה עניים על ידי תמיכה והנהלה מצד חברות מן החוץ, איזו שיהיו, אפשרי הוא בכלל. השאלה הזאת, בתנאים הנוכחים, נראית לי חשובה יותר מכל השאר, ועל כן צריך היה להטעימה באופן מיוחד.

לד"ר ח. ד. הורוויץ, וורשא.

אודיסא, 3 יוני 902.

סלח נא כי לא עניתיך עד כה על מכתביך, שקבלתי במועדם. בשני החדשים האחרונים גברו טרדותי למעלה, מצד אחד, בגמר מאמרי ע"ד הישוב, שדרש עבודה מרובה וזמן רב לאסוף ולסדר את החומר הנחוץ, ומצד אחר, בעניני צבור שונים שנסתבכתי בהם בזמן האחרון יותר מכפי הרגיל ולא יכלתי להשתחרר מהם. כל זה הביאני להתרשל מעט בכתיבת מכתבים לפונים אלי, שלא כמנהגי, וגם לצמצם עבודתי בעריכת “השלח” בהענפים היותר הכרחיים. מפני זה דחיתי גם קריאת הפרקים האחרונים ממאמרך⁴¹ עד שירוַח לי (אחר שנועדו לדפוס רק לכרך העשירי), ואך אתמול קראתים.

הפרק השביעי מצד עצמו יש בו חומר רב ערך וענין, אבל קשורו עם מה שלפניו ולאחריו רופף מאד. ואולם הפרק השמיני גם הפעם לא עלה לך יפה, לפי דעתי. אין בו משפט ברור, ולו גם בדרך השערה, אלא כולו הוא באותו הסגנון הידוע: “מצד אחד אין להכחיש, ומצד אחר צריך להודות”. והקורא אשר עמל בקריאת מאמר גדול כזה, המלא מספרים והדורש עיון, יש לו רשות לדרוש, שיביאהו המחבר בסוף הדברים לאיזו מסקנא מבוררת, אשר תהיה כשכר לעמלו. ביחוד לא הצלחת לבאר היטב את מחשבתך בראשית הפרק (ע"ד שאלת הכלכלה בהוה ויחוסה לציוניות המדינית), ואודה ולא אבוש, כי גם אני, שאינני בכל אופן מן הקוראים הגרועים, אינני מבין כונת דבריך שם: “להיטיב את מצב החלק האחד על חשבון החלק השני” וכו'. בקצרה, הפרק הזה צריך תקון בידי בעליו, ולמטרה זו הנני משיבו לך היום בתכריך מיוחד, ואבקשך לעבור עליו בעיון ולתקנו ככל האפשר. אם תוכל לתת לו צורה יותר שלמה, שיהיה באמת כמסקנא היוצאת מאליה מתוך הפרקים הקודמים, – מה טוב, ואם קשה עליך הדבר, תתקן, לפחות, את ראשיתו, שיובנו הדברים יותר….

ובנוגע לפרק השביעי, אשאלך שני דברים: א) בלוחות האומנים ענף רביעי שכחת לרשום שֵם האומנות האחרונה, ונשארה רק שורה של מספרים מבלי לדעת לאיזו אומנות הם מתיחסים. מזה נראה, שאין מנהגך לקרוא בעצמך מה שכתבת – דבר שנכשלים בו הרבה מסופרינו…. ב) אולי תסכים להשמיט את הציור הגרַפי, שבאמת אין בו תועלת הרבה, ביחוד לקוראים עברים, שלא הורגלו בכמו אלה, ולי יגרום טרחה יתרה, בהיותי רחוק ממקום הדפוס, ומי יודע אם יעָשה ה“קלישֶה” כהוגן, ואפשר שעוד תצא עי"ז תקלה.

למר י. אייזנשטַדט, וורשא.

אודיסא, 4 יוני 902 (כ“ח אייר תרס”ב).

מכתבך מן י"ד אייר קבלתי במועדו, ומפני טרדותי בגמר מאמרי וכן בדבר “מרבי השכלה” (כידוע לך), לא יכלתי לענותך עד כה.

וקודם כל הרשני לאמור לך, כי לא ישר בעיני מה שאתה חושב (כנראה מדבריך) את עבודתך לתועלת הועד כאיזה דבר טפל שאינו ראוי לשום לו לב הרבה. הועד שלחך בשביל כך, ועליך למלאות חובתך כראוי, שלא תהיה מועל בשליחות.

ובנוגע להצעתך, שישלחו הרבה דרשנים להרחיב את הפרופגנדא, אפשר שטובה היא בעיקרה, אבל מה אוכל אני לעשות בזה? על האורגניזציא הציונית לקחת הדבר על עצמה, ועליך לפנות בזה אל מורשי האורגניזציא.

בשבוע שעבר היתה כאן אספת “מרבי השכלה”, שכל כך הרבינו בהכנות קודמות לה. מה אומר לך? ידעתי את האנשים ההם, ובכל זאת לא עלה על לבי, שיוכלו להגיע לשפלות כזו. מרגלית⁴² היה המדבר בשם הועד, ובדרשתו הארוכה כמעט לא נגע בגוף השאלה, כי אם התנפל עלי ועל דובנוב, ביחוד עלי, והשתדל להוכיח כי “אפיקורס” גדול אני. גם את דרשתי ע"ד משה⁴³ לא שכח, והאשימני, כי בזיתי את משה והנביאים וכו' וכו'. אחר כן דברתי אני (כמובן, לא עניתי לו כאולתו. אמרתי רק בראשית דברי, כי התאספנו לדון ע“ד שאלת החנוך, ולא ע”ד מאמרי ודרשותי, וכי אם רוצה הוא לבקר את דעותי, יצא נגדי בגלוי בכה“ע לישראל, ושם אענהו. ואח”כ עברתי אל עצם השאלה של בתי הספר)⁴⁴ כפי הנשמע עשו דברַי רושם טוב. אחרַי דבר דובנוב, ועוד יותר מעשרים איש היו נכונים לדבר משני הצדדים. והנה קפץ אחד ממתנגדינו ודבר דברים גסים מאד נגד הלאומיות, באופן שלא יכלנו לעצור בעד ההתמרמרות של הלאומיים, אשר דרשו בחזקה שישיב את חרפותיו. ולפי שלא רצה לעשות זאת, לא הניחוהו לדבר יותר, והשאון הלך וגדל עד שהוכרחו לסגור את האספה. יש אומרים, שכך גזרה הפוליציא, שהיתה באותו מעמד, אך בבירור לא אדע זאת, כי הייתי באותו רגע מחוץ למחנה. ובזה נגמר הענין הרע הזה, שאַבדנו עליו זמן וכח לא מעט.

כנראה, אצא מפה בקרוב. מתחלה אלך לוורשא ומשם להומיל, לנוח איזה שבועות בבית ידידנו הכהן….

למר ח. ל. זוטא, יַקטרינוסלב.

אודיסא, 4 יוני 902.

מכתבך בצירוף הפרוגרמות קבלתי, ותודה לך ולחבריך על שלחכם לי את כל אלה, כי באמת קרוב הענין הזה אל לבי מאד. לא ארשה אמנם לעצמי לבקר את הפרטים, בהיותי בלתי מנוסה במלאכת ההוראה ולא אחשוב עצמי למומחה בשאלות הנוגעות למלאכה זו. אבל בכלל תמהתי מאד, כי תחשבו כדבר אפשרי בזמן הזה להחזיק את הילדים בחדר שש שנים מבלי ללַמדם אף ראשי פרקים מלשון המדינה (אחר כי תקדישו את כל שעות הלמוד – 24 – ברוב המחלקות רק ללמודים עברים). בעירנו הננו נלחמים עתה מלחמה קשה בחברת “מרבי השכלה”, בשביל להוסיף שעות אחדות ללמודים העברים, והם טוענים, שרצון ההורים ללַמד את ילדיהם לשון המדינה במדה מספקת. והאמנם בערים אחרות ההורים מסכימים, שלא ידעו ילדיהם לשון המדינה עד היותם בני 13 – 14 שנה?

לדאבון לבי, לא אוכל להשתתף באספתכם, כי מרוב עבודה שעבדתי בירחי החורף הורע מצב בריאותי, ועלי עתה לצאת מפה ולבקש לי מנוחה שלמה באיזה מקום בודד לכל ירחי הקיץ.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 9 יוני 902.

קבלתי מאמרך ותודה לך. אבל צר לי, כי מוכרח אני לדחותו לחוברת אוגוסט, מפני שעל ענין בן-כוזיבא נמצא בידי מאמר מאת ד"ר קרויס, המונח באמתחתי זה כמעט חצי שנה, וקבעתי לו מקום בחוברת יולי. גם פרק ממאמר “התלמוד” שיבוא בחוב' יולי (כי כן הבטחתי להמחבר) נוגע בתקופת יבנה, באופן שאם אתן גם את מאמרך בחוברת זו, תהיה כמעט כולה (כלומר, החלק ה“מדעי”) סובבת על תקופה אחת – דבר שלא יתכן.

אמנם, הנני מרשה לעצמי ליתן מקום לפעמים להשקפות חפשיות ע“ד בקורת המקרא, אבל רק דרך אגב. ואולם לקבוע פרקים שלמים ב”השלח", שכל עיקר נושאם יהיה לבטל אחדות התורה ולהציע השקפות הבקורת החדשה, איני מוצא לאפשר. אלו היו הדברים באמת מבוררים כבר כל צרכם על יסודות מדעיים שאין אחריהם כלום, לא הייתי מקפיד על זה. אבל הרי אנו יודעים, כמה מן הספר יש בכל זה ומה רחב המקום כאן להשערות סוביקטיֶביות, ובשביל השערות כאלה איני רואה צורך להדאיב לבות המאמינים ולפגוע ברגש היותר קדוש להם. – ואולם מאחר שיש בידך (כדבריך) ספר שלם הכולל “מבוא” לכל כתבי הקודש, הרי אפשר לך לברור בשביל “השלח” פרקים אחרים, שאינם פוגעים בקדושת התורה, למשל, על הנביאים, על תהלים וכו'….

למר י. קלוזנר, היידלברג.

אודיסא, 10 יוני 902.

קבלתי מכתבך האחרון מן 2 יוני.

על דבר ה“קולטורא” העלובה המצב עתה כך הוא: הועד הפועל אמנם שלח “מכתב חוזר” בנוסח שכתבתי לך⁴⁵ וגם המורשים הרוסים רק מועטם השיבו בחיוב על שאלתנו (אם מסכימים הם להודיע תמיד את דבר הקומיסיא לכל האגודות), ושאר המורשים – יש שענו בשלילה ויש שפסחו על שתי הסעיפים. ראינו על פי זה שאין לנו על מי להשען, ובהסכם חברי כתבתי מכתב חוזר לכל המורשים, שבו הצעתי בקצרה את השקפתנו, כי אין לנו שום חפץ בעבודה מעין “צנזורא” על החוברות הציוניות הריקות היוצאות יום יום (בעבודה כזו הואילו המורשים לכבדנו). כי לפי דעתנו, היתה כונת הקונגרס, בבחרו בנו, למסור לנו הנהגת העבודה הקולטורית במובנה הרחב, ואלמלא כן, היה מוצא לו “צנזורים” יותר מתאימים לתעודה כזו, וכי בראותנו עתה יחוסם של המורשים ושל הועה“פ אלינו, אני מסירים מעלינו כל אחריות בעד הבטלה. בראשונה סיימתי את המכתב בהתפטרות מוחלטת, אבל אחרי כן, על פי הפצרת איזו מאנשי שלומנו, החלטנו לדחות לע”ע את ההתפטרות, עד שנשמע מה יענו המורשים על מכתבנו זה, אשר שלחנו אליהם בחתימת כולנו, והעתק ממנו נשלח לווינא⁴⁶.

על דבר הצעת בלקינד קשה לי לענות, כי לא קבלתי את המחברת שהוציא ואינני יודע איזו צורה נתן להצעתו עתה. לפני שנתים אמנם הגדתי לו לעצמו את דעתי, שאין כל יסוד להצעתו, וביחוד בחדרה. אבל עתה איני יודע אם לא עשה בה שנויים עיקריים….⁴⁷

לד"ר ש. לֶווין, יקַטרינוסלַב.

אודיסא, 10 יוני 902.

קבלתי את ה“השקפה”, ותודה לך, אע“פ שהאיחור גרם לי צער מעט. על דבריך בענין ברַנדס הוספתי “הערת העורך” ע”ד ברנרד לַזַר, אשר באלו הימים הוציא מפיו דברים עוד יותר מכוערים בטנדנציא הצפונה בהם.

איני יודע, מה כתב לווינסקי ע“ד אספת החברים פה⁴⁸. אבל זאת עלי להודיעך, שאם תאמר להוציא משפט על פי הרצאת הדברים שבאה ב”וואָסכאָד“, תשגה מאד. כי ההרצאה הזאת נכתבה בידי אחד ממתנגדינו, אשר עמל ליתן להנהגת ראשי המדברים משלהם צורה יותר נאה והשמיט הרבה מתוך דרשותיהם, וגם את דברינו מסר שלא בדיוק, באופן שהקורא מרחוק לא יקבל ע”פ זה שום מושג נכון ממה שנאמר באמת. אפשר שבמכ“ע אחרים יבואו הדברים בצורה יותר אמתית. – צדקת באמרך, כי אנשי שלומנו צריכים היו לשלוט ברוחם. גם אנו ידענו זאת, וקודם האספה השתדלנו הרבה בזה, לשנן לכל קהלנו, שלא יעשו שאון אפילו אם יחרפו ויגדפו מתנגדינו…. ואני קימתי דבר זה בעצמי תחלה: על כל החרפות אשר חרפני מרגלית (בוואָסכאָד אין רמז לזה) עברתי בשתיקה, אלא מסרתי מודעה בראשית דברי, שאם יש עוז בלבו, אל יסתר בין כתלי הבית הזה, כי אם יֵצא בטענותיו עלי לעיני כל ישראל בכה”ע שלנו, ושם אתן לו תשובה כהלכה. – ואחר כל זה קרה מה שקרה, כי לא כל אדם יכול למשול ברוחו, כשמבזים את קדשיו….

למר מ. הורוויטץ, סטַניסלב.

אודיסא, 16 יוני 902.

לו שאלני קודם למעשה, הייתי מודיעהו, כי מאמרי “חצי נחמה” בר תורגם לאשכנזית ונדפס במכה“ע “אללג. צ. דעס יודענטומס” לפני שלוש או ארבע שנים. גם עוד רבים מאמרים כבר נתפרסמו באשכנזית במכ”ע שונים (“וועלט”, “אָסט אונד וועסט” וכו') ומאמר אחד (“עבדות בתוך חירות”) נדפס גם במחברת מיוחדת באשכנזית….

לכן, אם רוצה כ' לתרגם איזו ממאמרי, עליו לחקור תחלה, אם לא נמצא כבר תרגום באיזה מכ"ע.

בכל אופן, אבקשהו לשלוח לי הגליונות של מע“ע “יוד. פאָלקסבלאטט” שבהם נדפס תרגומך, למען אראה גם אני טיבה של המלאכה. התרגומים שנדפסו עד כה נעשו ע”י ד"ר פרידלֶנדר, איש מהיר מאד במלאכת התרגום.

למר ד. אהרונוביטש, רחובות.

אודיסא, 19 יוני 902.

אמנם זוכר אני את שאלתך ותשובתי ומאד שמחתי, כי מצאת את שבקשת וכי נתגלגלה זכות זו במקצת על ידי. עבר הגיעה אלי השמועה גם לפני קבלי מכתבך, כי מרוצה אתה לקהל המושבה וכי תעשה חיל במפעלך. ואם לא קשה עליך הדבר, הייתי מבקשך להודיעני לפעמים, בשעת הפנאי, מצב עניני החנוך במושבות בכלל ובבית ספרך בפרט. בהיותי בא“י אספתי חומר רב בשאלה זו וחשבתי לכתוב ע”ד החנוך במושבות מאמר מיוחד. אבל מסבות שונות נדחה הדבר, ועתה כבר נתישן החומר שבידי ברובו, ובכלל אינני חושב לנכון להציע מה שבלבי על הענין בשעה של מעבר כזו. ואולם הענין מצד עצמו קרוב אל לבי מאד גם עתה, ובתודה אקבל, אם תשלח לי מזמן לזמן איזו ידיעות ע"ד המצב, אף כי מצדי לא אוכל להבטיחך, שאשיבך תמיד בפרטות על דבריך, כי טרדותי לא ירשוני לעשות זאת.

למר ש. דובנוב, פטרבורג.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 20 יוני 902.

מחייך ומה מעשיך בפטרבורג יודע אני מעט ע“פ מכתביך לביתך, וגם אתה הלא ידעת כבר מכל אשר אתנו ע”פ ספורו של ה' ג., אשר כבר שב לפ"ב. לכן אין לי כל חדש לכתוב לך, ומטרתי בזה היא לבקשך בקשה אחת קטנה:

כבר ידעת מתוך מכתבו של ה' פֶן אליך, כי ה“ביורָא”⁴⁹ גזרה עלי ועליך לכתוב על ספר את הדברים שדברנו באספה הכללית, כדי להדפיסם ולהפיצם בין החברים לפני האספה הבאה⁵⁰. והנה אני בתור “סולדַט” פשוט היודע לשמוע למצות “השרים”, מלאתי מיד את אשר הוטל עלי וכתבתי את הדרשה מראש ועד סוף, כפי שהיתה רשומה בזכרוני, וגם קראתיה אחרי כן באזני חברי ה“ביורא”, והם מצאוה מדויקת מאד, כמעט מלה במלה. ובכן מסרתיה ליד מזכיר ה“ביורא”, שיעשו בה מה שימצאו לנחוץ. אבל בינתים קרה מקרה אשר הביאני לשנות את מחשבתי ולהדפיס את הדרשה תיכף. וזה הדבר: ב“המליץ” וב“הצפירה” הולכים ונדפסים עתה “מאמרים” ע“ד האספה. שניהם לקחו את כל הדברים מתוך ה”וואָסכאָד“, מבלי לתקן בהם אפילו את השבוש הגס ע”ד “התלמוד שנכתב בלשון ערבית⁵¹”, ושניהם לא יודיעו, כי שואבים הם דבריהם מתוך ה“וואָסכאָד”, כי אם נתנו למאמריהם צורה של דברים מקוריים (ב“המליץ” נקרא המאמר בשם “מכתבים מאודיסא”, ועל החתום: אבן-ברקת). והקוראים התמימים, אשר לא יעלה על לבם לחשוד את העורכים בפלַגיאט מכוער כזה, יוכלו מתוך כך לבוא לידי אמונה, כי אמנם כך היה מהלך הדברים בדיוק, אחר ששלשה מכ“ע מתנבאים בסגנון אחד. ובכן ישָאר הדבר זכרון לדורות, כי בימינו היה סופר עברי, שהיה עם זה גם עורך מכ”ע עברי, אשר לא ידע באיזו לשון נכתב התלמוד. מפני זה החלטתי להדפיס את דרשתי כצורתה, קודם שנשתרשו השבושים של המודיע ב“וואָסכאָד”, אחר כי “שבשתא כיון דעאל עאל”. והנה מתחלה אמרתי לשלוח את הכת“י אליך, ואתה תתנהו אם ב”וואָסכאָד" או ב“עתיד”⁵². אבל אח“כ חזרתי בי ממחשבה זו ושלחתי את הכת”י ישר למערכת ה“עתיד”. ועשיתי כן מכמה טעמים….

גם נתתי להם רשות לתקן תקונים קלים בלשון, אך לא לשנות מאומה בגוף הענין…. אבל דרשתי עם זה, שיתנו את הקורקטורא למקרא לך. ובכן בקשתי היא, שתואיל בטובך לקרוא את הקורקטורא…. אקוה, שתעשה זאת למעני וגם למען הענין….

לחברת “לבנון”, וורשא⁵³

אודיסא, 23 יוני 902

בכל לבי הנני מברככם בהצלחה במפעלכם לטובת המוסדים הנכבדים אשר הזכרתם במכתבכם. וצר לי מאד, כי לא אוכל לעמוד לימינכם באופן שהצעתם. בכלל אין לבי הולך אחר המנהגים החדשים המתפשטים בקרבנו בשנים האחרונות, בנוגע לתמונות אנשים ידועים לקהל פחות או יותר. עמנו היה מעולם מכבד את האנשים החביבים לו, אבל רק את רוחם ולא קלסתר פניהם. מנהג זה, להפיץ בעם תמונות של סופרים ועסקנים ידועים, לקוח מעמים אחרים, שהורגלו מאז ב“עבודה זרה” ועושים להם “אלילים” מכל הבא בידם. אבל בני ישראל מחבבים את הרוח, ולא את הבשר. איני יכול בשום אופן להבין, מה חפץ יש לקהל הקוראים – ואף לאלה המוצאים נחת בדברַי ומסכימים לדעותי – בתמונת פני, ומה גם בשעה שכותבים" מכתבים גלויים על עניני משפחה או עסק.

ובכן, אדונַי, לא אוכל לעשות בקשתכם, ואתם תסלחו לי.

למר ר. בריינין, ברלין.

אודיסא, 26 יוני 902.

שבוע זה קבלתי מאת “אחיאסף” את מכתבך בצירוף המאמר ע"ד יַקובובסקי. המאמר יודפס באחת החוברות הקרובות, אבל לא אוכל להגיד בדיוק באיזו חוברת. לא אכחד, כי יותר נעים היה לי, אלו שלחת אחד המאמרים אשר זה כבר הבטחת לשלוח. אתה אומר, כי אלו הזכרתיך ועוררתיך, היית שולח זה כבר. אבל הלא ידעת, כי אין זה מנהגי להזכיר ולעורר לקיום הבטחה. אני חושב, שכל אדם צריך להזכיר לעצמו מה שהבטיח לאחרים.

אגב אודיעך כי בקראי בה“וואָסכאָד” את מאמרך ע“ד מ. י. לֶבנסון ואת ה”תוכחה" הגדולה שבראשיתו על כי כה"ע העברים לא כבדו את המשורר במאמרים על אדותיו⁵⁴ –

1) לא יכלתי להתאפק ושלחתי למערכת ה“וואָסכאָד” מכתב גלוי, שבו הודעתי את האמת, כי מה שלא היה ב“השלח” שום מאמר ע“ד מיכ”ל – לא בי האשם; כי אתה קבלת עליך לכתוב מאמר כזה וגם בקשתני לבלי למסור את העבודה הזאת לאחר, ולבסוף לא קימת הבטחתך. אבל מערכת ה“וואָסכאָד”, שמנהגה לשמור על “כבודם” של כל סופריה ומקורביה, לא רצתה להדפיס את מכתבי, ובינתים שכך לבי ולא חשבתי עוד לנחוץ להדפיס מכתבי במכ"ע אחר….

בקשתך ע"ד הלוח קשה לי מאד לעשות⁵⁵. הנני עיף מאד ונפשי דורשת מנוחה…. אנסה באלו הימים לכתוב איזה דבר קטן וקל….

למר ר. בריינין, ברלין.

אודיסא, 3 יולי 902.

שבוע זה נסיתי פעמים אחדות לכתוב בשביל הלוח, אבל לדאבון לבי לא עלה בידי כלום, כי נפשי פזורה ועיפה וגם טרדותי רבו לפני צאתי….

נפלאתי כי הוצאת מתוך מכתבי הקודם, שלבי זעף על מה ששלחת מאמר ע“ד מיכ”ל ל“וואָסכאָד”, בעוד שבאמת לא על זה התאוננתי, כי אם על מה שהרשית לעצמך לדבר דברי תוכחה אל כה“ע העברים, בעוד שידעת היטב, כי אם לא הזכיר “השלח” את מיכ”ל, לא בו האשם, רק בך….

על דבר “הקרירות המיוחדה” לא אשיב כלום. כרשום בזכרוני, כבר טענת כזאת פעם אחת, וכבר השיבותיך אז, כי טועה אתה. ואם חוזר אתה על טענתך, מה אשיב עוד? רק בכלל אומר לך, כי מאז הייתי לעורך בישראל, לא הרביתי ב“הפצרות” לשום סופר, בחשבי, כי מי שרוצה לעבוד עמי אינו זקוק להפצרות.

למר ש. דובנוב, פטרבורג.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 8 יולי 902.

תודתי מקרב לבי על טרחתך בדבר דרשתי⁵⁶. אין לי כלום נגד השנויים הקלים שעשית בה….

הנני מתפלא מאד על השקפתם של עורכי ה“וואָסכאָד”, שה“מכתב אל העורך” ששלחתי אל “העתיד” הוא מעשה של איבה ביחס אל “הוואָסכאָד”. הם, כנראה, מחזיקים בהכלל הידוע: “מי שאינו עמנו – הוא נגדנו”, ועל זה הם מוסיפים משלהם: " ומי שהוא עמנו – אנו חייבים לשמור עליו שלא יצא מי נגדו“. הכלל האחרון יוצא מתוך הנהגתם ביחס למר בריינין. (אגב אורחא, תוכל להודיעם, שאני בעצמי כתבתי לבריינין ע”ד המקרה, בנוגע למכתבי נגדו, וכפי שאוכל לשפוט ע“פ תשובתו, הוא מתיחס לכך באופן יותר צודק מזה של מערכת הוואָסכאָד⁵⁷. ואולם לא הייתי חפץ שייחסו לי מטרות אשר לא עלו על לבי, ועל כן הנני מבקשך, ידיד יקר, שתקיים לעורכי “הוואָסכאָד”, כי אותו ה”מכתב" לא בא אלא לבאר את הטעמים שהביאוני להדפיס את דרשתי, אך לא עלה על לבי כלל וכלל לעקוץ אגב אורחא את מי שהוא. דבר זה אינו מתאים לתכונתי. אלו חפצתי “להנקם” ב“הוואָסכאָד” על “עלבוני”, הייתי עושה זה בדרך יותר ישרה: הייתי מפרסם בזמנו ב“העתיד” את מכתבי, שמֵאן ה“וואָסכאָד” לפרסם, עם הערה מצדי, כנהוג, ש“הוואָסכאָד” לא רצה להדפיסו. אבל אני חשבתי אז, וחושב אני גם עתה, שכל הענין הזה הוא פעוט יותר מדי ואינו שוה לטפל בו הרבה….

כמו שרואה אתה, עוד לא יצאתי מפה, ואלהים לבדו יודע, מתי אצא…. על פי מכתביך לביתך, אפשר לקוות, שעוד נתראה ונדבר על הכל בפרטות. ועל כן לא ארבה דברים בכתב על הענינים העומדים על הפרק. על מאמרך נדבר גם כן פה אל פה. והיה שלום ובואה מהר!

למר ד. סוכובולסקי, ביאליסטוק ⁵⁸

אודיסא, 9 יולי 902 (ה' תמוז תרס"ב).

צר לי כי ראית בדברי מה שאין בהם. לא חשדתיך – כמו שלא חשדתי בזה גם יתר “העסקנים” הנכבדים שבין חובבי ציון – כי “בצדיה הולכת שולל את העם”. הדבר מובן מאליו, כי אלו ידעתם בבירור, שענין הקרקעות מעבר לירדן הוא כולו “שווינדל”, לא הייתם מיעצים לעם לקנות קרקע ולהתישב שם ע“י הועד הפַריזי. אבל האשמתי אתכם במאמרי, והנני מאשימכם גם עתה, בזה, שבחפצכם העז לראות את הישוב הולך ומתרחב, הייתם נוחים להאמין לכל בשורה טובה והאטמתם אזנכם משמוע דברי המטילים ספק בבשורות כאלה. כן היה בכל עניני הישוב וכן היה גם בדבר שאנו דנים עליו. המכתב אשר כתבתי מלונדון, שעליו רמזתי במאמרי, – אליך נכתב. לדאבון לבי, לא הייתי נוהג אז להניח בידי העתק ממכתבַי, אבל לעומת זה הייתי רושם בקצרה בכל יום את המכתבים שקבלתי ושכתבתי. וברשימה זו, הנמצאת עוד בידי, רשום גם המכתב, שקבלתי אז (חשון תרנ"ב) מאתך בצירוף “המכתב החוזר”, והתשובה שהשבתי עליו. בטוח אני, כי כשקבלתם תשובתי, החלטתם תיכף, שאין להשגיח בדברי “פסימיסט” שכמוני, הידוע בנטיתו להטיל ספק בכל הדברים הטובים הבאים מא”י, – והוספתם לשלוח את “המכתב החוזר”, עד שנתברר לכם מצב הדברים ממקום אחר. כי כמו שספרתי במאמרי, אחר איזו חדשים, בשובי לאודיסא, נתקבלו פה “מכתבים חוזרים”, ואחד מהם – גם על שמי. כנראה, נשלח זה ע"י אחד מחבורתכם, אשר לא ידע או שכח, כי כבר נשלח לי ללונדון.

זהו תוכן הדבר כמו שהיה, ואם יש לך מה להוסיף ב“מכתב אל העורך” – שלח⁵⁹.

למר ד. סוכובולסקי, ביאליסטוק⁶⁰

אודיסא, 23 יולי 902.

מכתבך אל העורך, גם אגרתך ע“ד התקון במכתב הנ”ל, קבלתי והנני נכון לתת מקום למכתבך בשנויים אחדים, שאינם נוגעים בגוף הענין, ובהשמטת איזו דברים (ביחוד שמות אנשים פרטיים, שמנהג “השלח” להזהר מפגוע בהם), אבל רק בתנאי עם תסכים לחתום עליו שמך מפורש. כי דברים כאלה אי אפשר להדפיס אלא אם כן הכותב מקבל עליו את אחריותם, ובאין שם מפורש חתום עליהם, הרי האחריות חלה על המערכת. אפשר ג"כ שאוסיף על מכתבך הערת העורך קצרה….⁶¹

למר מ. רבינוביטש (בן עמי), מַנזיר.

אודיסא, 24 יולי 902.

תודה לך על שורותיך האחדות ועל ברכתך, אשר לע“ע עוד לא נתקימה. בתי לאה עדיין במצבה הקודם, אע”פ שהרופא אומר, כי “הכל הולך למישרים”. הנני מקוה אמנם, כי סוף סוף תשוב לאיתנה, אבל בינתים קשה עלי מאד לראות ביסוריה. ומה שיהיה בסופי אני – אל אלהים יודע. איני יכול לעבוד ואיני יכול לנוח, וכה יעבור הקיץ ותגיע שנית עת העבודה המרובה, ואני לא אהיה מוכן לה. כן, ידידי, קשים חייו של כל אחד מאתנו, כאלו רצה הקב"ה לעשותנו “סמל” לכנסת ישראל כולה, אשר לה הקדשנו חיינו.

ביום א' יבוא עטינגר⁶² מא“י ונזכה לבסוף לשמוע את התורה החדשה. הנני מקוה כי בני⁶³ ילמוד ב”מדברך" לדעת קצת את “אחיו” כמו שהם באמת, ולא כמו שנעשו באודיסא.

למרת ל. לֶב, לוצין.

אודיסא, 27 יולי 902 (כ“ג תמוז תרס”ב).

נעים היה לי לראות עלמה צעירה כמוך כותבת עברית בסגנון ספרותי נאה. כמותך ירבו בישראל! ואולם צר לי, כי לציורך לא אוכל לתת מקום ב“השלח”. יש בו אמנם סימני כשרון, והנני מקוה, כי ברבות הימים, אם תלמדי ותקראי הרבה, תוכלי להוציא מתחת ידך דברים מתוקנים. אבל לע"ע הייתי מיעצך לבל תדפיסי דבר, אף אם ימָצאו עורכים אשר יאותו להדפיס. יבוא יום ותמצאי, כי עצתי היתה נכונה.

לד"ר ש. לֶווין, רייכנהַלֶה.

אודיסא, 4 אוגוסט 902.

מחלת בתי עצרתני עד כה בביתי, ואך אתמול קבלתי את מכתבך להומיל, שנשלח לי משם…. בימים האחרונים מצב בתי הולך וטוב, באופן שיש לי תקוה, כי אוכל לצאת למנוחתי בשבוע הבא. אבל אתה תואיל נא לשלוח לפה.

בודאי תדבר ב“השקפה” על דבר אנטוקולסקי⁶⁴. איני חושב לנחוץ לחוות לך דעתי בזה, כי בטוח אני, שדעותינו שוות בענין זה. השמת לבך לדרשת ג. על קברו? לפי דברי כה“ע, חתם דבריו בהבטחה, כי “היהודים מאושרים בזה, שרוחו של אנטוקולסקי הוא קנין רוסיא”. ב”העתיד" אמנם באה החתימה בנוסח אחר, אבל אפשר, שעורך “העתיד” עשה כאן “תקון סופרים”, להציל כבוד אחיו.

ומה מחלתך, יקירי? לא אכחד ממך, כי כעין שחוק עבר על שפתי, בקראי דבריך על אדות “מחלתך”. לא אוכל לצייר לעצמי אותך בתור חולה השותה מי מעינות לרפואה…. איך שיהיה, בודאי תשוב מחו"ל בריא ושלם, בעל לב טוב ורוח טובה כמאז.

התחשוב לבוא הלום לאספה הכללית?⁶⁵ כנראה, תהיה בתחלת ספטמבר.

למר ש. רוזנבוים ומר ל. ברגר, מינסק⁶⁶

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 4 אוגוסט 902.

הנני משתמש בקבלת הטלגרמא שלכם⁶⁷, בשביל להודיעכם מצבו של הועד הקולטורי על מנת שתודיעו את הדברים להאספה. כי, כנראה, אף אחד מחברי הועד לא ישתתף בהאספה⁶⁸ (ברנשטין-כהן כתב לי באלו הימים, שגם הוא מסופק מאד אם ילך).

בישיבתו הראשונה, שמצאה מקום בסוף פברואר, בא הועד לידי הכרה, שעבודתו תוכל לעשות פרי רק אז, אם תהא ביכולתו לבוא במו“מ חפשי עם האגודות ע”י האוגניזציא הקימת. ודבר זה, כמובן, יהיה אפשרי רק אם המורשים יסכימו להכניס לתוך מכתביהם החוזרים את הודעותיו ושאלותיו של הועד בלי שנוי. במובן זה פנה הועד כבר אז בשאלה אל המורשים על ידי “מרכז הידיעות”, והעתק מן הפרוטוקול של ישיבתו שלח להועה“פ הווינאי. זמן מה אחרי כן הודיענו “מרכז הידיעות” את תשובותיהם של המורשים. מהם רק אחדים הסכימו לקבל את הצעתנו בהחלט, ויתרם התיחסו אליה בשלילה או נתנו תשובה בלתי ברורה. והועה”פ הווינאי, בקבלו את הפרוטוקול שלנו, פנה אל המורשים ב“מכתב חוזר”, שבו התנגד בהחלט להצעתנו. מפני כל זה שלחנו בראשית מאי ע“י “מרכז הידיעות” מכתב שני אל המורשים, שבו השתדלנו לפרש באופן בהיר את השקפתנו על תעודות הועד הקולטורי, ויחד עם זה הודענו להם, כי אין הועד חושב לאפשר לעבוד עבודתו, בסבת היחס השלילי אליו מצד האורגנים המרכזיים של ההסתדרות, והוא מסיר מעליו את האחריות בעד הבטלה מצדו. בשלחנו את המכתב הזה, החלטנו להמתין עד שנקבל תשובות המורשים, ואם גם הפעם לא יסכימו להצעתנו, נתפטר מן הועד. אבל ראש “מרכז הידיעות”, מר י., נטל רשות לעצמו לעכב אצלו את מכתבנו, ולמרות דרישתנו פעם אחר פעם, לא שלחהו אל המורשים עד היום (על פי הידיעות האחרונות של ד"ר ברנשטין-כהן). הדבר הזה נראה לי מוזר מאד ומכריחני לפנות במחאה אל האספה. איני יכול להסכים לשאת עלי שֵם שאין לו תוכן. בקבלי על עצמי להיות חבר לועד הקולטורי, חשבתי שזה יתן לי יכולת לעבוד עבודה קולטורית יותר רחבה, בעזרת האורגניזציא הציונית. ואולם להיות רק מעין “תכשיט” חיצוני, לקבץ “חומר” שאין בו צורך, רק בשביל למלאות בו את ה”דין וחשבון" של הועה"פ, – שזו, כנראה, היא כל תעודת הועד, לפי השקפתם של ראשי ההסתדרות, – לתעודה כזו אין בחפצי לאבד את זמני.

הנני מקוה, אדונַי, כי לתועלת הענין, תסכימו לעזור לנו בבירור השאלה. יציע נא מר י. לפני האספה את המכתב של הועד, הנזכר למעלה, אשר עכב בידו, והאספה, בהכירה את הענין, תגלה נא את דעתה, אם מסכימה או מתנגדת להשקפתנו. באופן האחרון, הנני מבקש מכם למסור לה את בקשתי, שיפטרוני מן הועד. בשם חברַי בהועד אין לי ברגע זה רשות לדבר, כי רבניצקי חולה וברנשטין-כהן איננו פה. אבל בטוח אני שגם הם יחליטו לעשות כמוני. הייתי חפץ מאד, שהאספה תפתור בהחלט את השאלה הזאת במובן זה או זה, ועל ידי כך תפטרנו מן ההכרח הבלתי נעים לפרסם כל זה בקהל ע“י כה”ע.

מובן הדבר שבתנאים כאלו אין מה לדבר על הרצאה באספה מצד הועד הקולטורי. כל הזמן עבר עלינו בבטלה מאונס, וגם עצם קיומו של הועד עודנו דבר המוטל בספק.

לד"ר י. קלוזנר, היידלברג.

אודיסא, 4 אוגוסט 02 (א' אב תרס"ב).

בזה הרגע קבלתי מכתבך ושמחתי מאד על שעמדת בנסיון וגמרת למודיך בהצלחה. כן תצליח גם לעתיד.

כמו שתראה, עודני פה. כי בשבועות האחרונים גברה מחלת בתי מאד ולא יכלתי למוש ממטתה. תוכל לצייר לך מצבי: אחר עבודת החורף – קיץ כזה!….

הנני כותב לך עתה, כדי שימצאך מכתבי עוד בהיידלברג. אך אין לי פנאי להאריך עתה. לכשתבוא למנוחתך, כתוב לי לפה, ומפה ישלחו לי למקום שאהיה, ואכתוב לך אז על שאר הדברים העומדים על הפרק.

למר ש. רוזנבוים ומר ל. ברגֶר, מינסק⁶⁹

אודיסא, 11 אוגוסט 902.

אחרי ששלחתי תשובתי על הטלגרמא שלכם, קבלתי מכתבכם הנכבד מן 3 ח“ז, אשר מתוכו אני רואה, כי הצעתכם על דבר ההרצאה מתיחסת לא אל הועד הקולטורי בתור מוסד אופיציאלי, כי אם לי לעצמי בתור איש פרט. אם הדבר כך הוא באמת, הנה, כמובן, השאלה ע”ד הרצאתי אין לה יחס לשאלת קיומו של הועד הקולטורי, והייתי מקבל את ההצעה ברצון, אלו יכלה הקומיסיא המכוננת להסכים לתנאים אלו:

א) לחלק את ההרצאה ע“ד הקולטורא לשני חלקים: חלק כללי – ע”ד מובנה וערכה של השאלה הקולטורית בציוניות, וחלק מפורט – ע"ד מהלך העבודה הקולטורית לכל ענפיה. את החלק הראשון הייתי יכול לקבל על עצמי, ואת השני יקח נא ברנשטֵין-כהן.

ב) הרצאתי תהיה בעל פה, ולא בכתב.

ג) לדחות את ההרצאות ע“ד הקולטורא והמו”מ עליהן ליום האחרון של האספה (יום ב' 7 ספטמבר).

כל התנאים האלה סבתם דבר אחד הקשור במצבי הפרטי. בעקב צרות של משפחה לא יכלתי לנוח בקיץ הזה ואני מרגיש עצמי עיף מאד. עתה אני מקוה, שבסוף השבוע הזה אוכל לצאת למנוחתי, וע"פ מצות הרופא צריך אני למנוחה שלמה לפחות במשך שלשה שבועות. ויוצא מזה, ראשונה, שלא אוכל לעסוק בעבוד שאלות פרטיות, ושנית, שלא אוכל לבוא למינסק לפני יום ראשון 6 ספטמבר….

כמלואים למכתבי הקודם צריך אני להודיעכם, שלפי ההודעה האחרונה של ברנשטין-כהן, “מרכז הידיעות” סוף סוף כלל במכתבו החוזר האחרון טופס המכתב להמורשים מעת הועד הקולטורי. ד“ר ב. – כ. כותב ג”כ, שכפי הנראה ישתתף באספה, ואז, כמובן, יקח עליו להגן על הועד הקולטורי.

לד"ר י. ברנשטֵין-כהן, קישינוב.

(תרגום מרוסית).

אודיסא, 11 אוגוסט 902.

שמח אני מאד, כי תבוא למינסק ובעצמך תגן על עניני הועד שלנו. אני ורבניצקי, כמובן, נותנים לך כח הרשאה, בנוגע להתפטרותנו, אם לא יקובלו תנאינו.

ועתה – ע"ד ההרצאה. גם אני קבלתי מכתב ממינסק, שמתוכו נראה, כי ההצעה על אודות ההרצאה מתיחסת לא אל הועד בתור ועד, כי אם אלינו בתור אנשים פרטיים…. כנראה, ביום ד' או ה' אצא לנוח בהומיל ואשב איפוא לא רחוק ממינסק. הדבר הזה הביאני לכתוב למכיני האספה, שאני מסכים לקחת על עצמי את החלק הכללי מן ההרצאה בתנאים ידועים⁷⁰…. אם הם יקבלו את תנאי, ואתה תקח על עצמך את החלק הפרטי מן ההרצאה, אז נתראה במינסק. ואולם יכול להיות, שגם בלעדי זה אלך לשם בשביל להביט בפני האספה. הן לא ראיתי את הציוניות בצורת אספה מזמן אספת וורשא!….

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 12 אוגוסט 902.

…. קבלתי מכתבך בצרוף המאמר הקטן ע“ד “ההנהגה הראשית” וכו'. והנה אמנם מצדי אין מעצור להדפיס מאמר זה ב”השלח“…. אבל בתור עצה טובה אגיד לך, שראוי לך לקרוא תחלה את ספרו החדש שׁל הח' ביכלֶר: “דאס סנהדרין אין ירושלים”, שנדפס בראש החשבון השנתי האחרון של בית המדרש הווינאי. מתוך דבריך ניכר, שעוד לא ראית ספר זה. כשאני לעצמי, נראית לי החלטתו של המחבר, כי “בית דין הגדול שבלשכת הגזית” וסנהדרין הם שני מוסדות נפרדים, ושהנשיאים ממשפחת הלל היו נשיאי בית דין ולא סנהדרין. אבל גם אם אתה לא תסכים לזה, צריך היית לקרוא דבריו ולהביאם בשביל לחלוק עליהם. מאמרך ישָלח לביהד”פ רק אחר שלשה שבועות, וכן יש לך עוד פנאי לעיין בדבר ולכתוב לי הלום, אם לשלחו כמו שהוא או שתדרשהו בחזרה לשנות ולהוסיף בו.

נעים היה לי ג“כ, אלו כתבת ע”ד הספר הזה פרק “מן המערב”, כי לפי דעתי, ראוי הוא לכך….

ל“אחיאסף”, וורשא.

הומיל, 24 אוגוסט 902.

…. מונח בזה מאמר קטן שכתבתי בשבוע האחרון בשביל ה“לוח”. באמת היה הדבר קשה עלי כקריעת ים סוף, כי עיפה נפשי מאד, והימים המעטים שהקדשתי למנוחתי אינם מספיקים כלל. אבל בקבלי את מכתבכם האחרון, לא נתנני לבי להוציאכם בלא כלום וגזלתי שלשת ימים ממנוחתי וכתבתי מה שכתבתי. יותר לא יכלתי לכתוב. ואם לא ימצא המאמר חן בעיניכם, כאשר לא ימצא חן גם בעיני, רשות בידכם לבלתי הדפיסו, ולא אתרעם עליכם בשביל זה. אך אם תחליטו להדפיסו, אבקשכם לשלוח לי קורקטורא, ואני מבטיחכם להשיבה ביום קבלתה או למחרתו. כי בחפזון נכתב המאמר, ורצוני לעבור עליו עוד פעם בטרם יודפס….⁷¹

לד"ר י. טשלינוב, מוסקווא.

(תרגום מרוסית)

הומיל, 24 אוגוסט 902.

…. קודם כל מודה אני לך בכל לבי על הבעת רגשות-הסכמתך לאופן מלחמתנו עם מתנגדינו בעד עניננו הכללי⁷². זהו שכר מספיק לנו בעד ההתרגשות שעברה עלינו והעלבונות שסבלנו. מקוים אנחנו, כי אע"פ שאין לנו תוצאות ממשיות פה, עבודתנו בכל זאת לא היתה לשוא. במדה ידועה הועילה, כמדומני, להתעוררות ההכרה הצבורית, – וסוף סוף הלא זה העיקר.

בנוגע לאוצר הספרים בירושלים, הנה שאלת הועד הפועל הווינאי כללית ביותר וקשה לענות עליה. בהיותי בירושלים הייתי בא, כמובן, לאוצר הספרים והשתדלתי כפי יכלתי ללמוד לדעת את סדריו. הרושם שעשה עלי אז היה, כי מתנהל הוא בדעת ובחבה מצד העומדים בראשו. בעיקר צריך היה לשים לב לצד אחד מן הענין אשר, לפי ידיעתי, אין איש מתענין בו. אני מדבר על בטחון קיומו של המוסד הזה באופן חוקי. בזמן היותי שם דברו על מקנה מגרש לבנין בית, והמנהלים נתקשו מאד בשאלה, על שֵם מי לקנות. חשבו אז לקנות את המגרש על שם איש פרטי ולעשות אחרי כן את הכל לנכסי הקדש (“וואָקוף”), אבל איזו מהם התנגדו לזה והציעו לתת במתנה כל אוצר הספרים עם הבית לממשלת ארצות הברית, כדי שהקונסול האמיריקני יהיה אדון לו על יסוד החוק ויצטרך להגן עליו. עתה הנה כבר בונים בית, ואנחנו טרם נדע, איך נפתרה שאלה יסודית זו ואם באמת בטוח המוסד מכל מקרה ופגע רע.

להתראות במינסק!

למר י. ח. רבניצקי, אודיסא⁷³

הומיל, 25 אוגוסט 902.

אתמול קבלתי מכתבך בצירוף מאמרו של ר“ד כהנא, ואחר שקללתיך בלבי קללה נמרצת על שהוספת לי עבודה יתרה, נכנעתי לפני ההכרח ועברתי על המאמר, אשר אמנם בהמסרו לידי לא קראתיו, כי חשבתיו כהוספה ל”בן סירא" שקדם לו. והנה עתה אני מוצא, כי אע“פ שצדקת בדבר תקוניו, “בשביל החרוז”, המעוררים אך שחוק, – לא צדקת בכל זאת בעצם הענין. עיקר השערתו, כי א”ב דבן סירא לקוח מספר “משלי בן סירא” שאבד מאתנו, נראית לי קרובה להתקבל, וגם בדבר החרוזים נראה באיזו מקומות, שבעל הדברים באמת רדף אחר שווי החרוז (ממון – טמון ועוד), ועל כן יש לשער באמת, כי גם שאר המאמרים היו בחרוזים ונשתבשו. איך שיהיה, אני מוצא לאפשר ליתן את המאמר ב“השלח” (ומה גם כי כבר הבטחתי כן להמחבר), אלא שמחקתי כל “התקונים” הזרים עם ה“ביאורים” המתיחסים להם, ובמקומם הוספתי אחר כל הא“ב שתי שורות, אשר יכללו עצם ההשערה בסגנון אחר. כמדומה לי, שבצורה זו לא יהיה עוד המאמר לשחוק אף בעיני אלה שלא יקבלו את ההשערה. ובכן הואילה נא לגמור תקון המאמר (כי מלבד השנויים הנוגעים לענין החרוז, לא שניתי בו כלום וסמכתי בזה עליך) ולשלחו לביהד”פ⁷⁴….

….קבלתי מכתב מ“אחיאסף”, שבו יודיעוני החלטתך לבלתי הוציא את ה“לוח” הזה בלי מאמר מאתי. ומה יכלתי לעשות? גזלתי שלשת ימים ממנוחתי וכתבתי מאמר קטן שאני בעצמי איני מוצא בו נחת רוח, וכבר שלחתיו אתמול לוורשא. היום אמרתי לנוח מנוחה שלמה, בשביל להחליף כח מעט ולגשת למחר לסדור הדברים שעלי לדבר במינסק ע“ד ה”קולטורא“, – והנה באת אתה והפרעת את מנוחתי גם היום. זאת היא איפוא ה”מנוחה" פה!

גם ממינסק לא יתנו לי מנוח, ובמכתבים שונים אלי ואל האחרים פה ידרשו בחזקה, שאבוא דוקא ליום הפתח האספה, כי המלחמה תהיה חזקה בין ה“מזרחי” ותומכיו ובין האינטליגנטים, ועזרתי נחוצה להם. אבל לע“ע עדיין אני מחזיק בהחלטתי לבלתי צאת מפה עד יום ו' או עד מוצ”ש שבוע הבא….

למר י. ח. רבניצקי, אודיסא.

הומיל, 26 אוגוסט 902.

אחר שלחי לך אתמול את המכתב…. עברתי על הפרוטוקול של הקונגרס האחרון (כמובן, לצרכי ה“קולטורא”) ומצאתי שם את הוכוח הגדול ע“ד “השקל” שלי. ד”ר הרצל אמר מפורש, כי בחירתי היא רק על תנאי: אם אני משלם שקל, ואם לאו הרי היא בטלה למפרע. הנני חושב, כי במינסק, בעת שתתעורר שאלת הועד הקולטורי, תשוב ותתעורר גם “שאלה” זו, וע“כ אבקשך מאד לשלוח לי תיכף את תשובתו של ה”אקציונס-קומיטֵי" על מכתבי בדבר השקל (הלא תזכור, כי כתבתי להם, שאינני משלם שקל, והם ענו, כי הבחירה לא היתה על תנאי). את מכתבם תמצא…. באות " A " (“אקציונס-קומיטי” או " H " (“הרצל”), אך קראהו קודם שתשלחהו, שלא תחליפהו במכתב הראשון של ה“אקציונס-קומיטֵי”⁷⁵.

אגב אודיעך ג"כ, כי בנוגע לועד הקולטורי בכלל, נאמר בפרוטוקול, שבעת בחירתו באר הרצל, כי כל עיקרו לא נוצר אלא בשביל לחבר “בעריכט” בשביל “האקצ. קומ.”.

לפי זה כל הטורח היה לבטלה, ולא היינו צריכים אלא להתפטר ותו לא. אתפלא מאד, כי ברנשטֵין-כהן לא ידע זאת⁷⁶. כתוב נא לי, כי נותן אתה לי רשות לבקש התפטרות גם בשמך.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 16 ספטמבר 902 (י“ד אלול תרפ”ד).

לפני ימים אחדים שבתי מדרכי. מנוחה לא מצאתי, כי גם שם הוכרחתי לעבוד במדה ידועה, ובשבוע האחרון אכלה אספת מינסק כל מה שנוסף על כחי בימי המנוחה. עתה, בשובי הביתה, מצאתי את בתי חולָה עוד הפעם. ה' יודע מה תהיה אחריתי, כי מרגיש אני בי, שכחי הולך ודל, ונפשי עיפה מאד. אבל למה אצערך חנם, ועתה בודאי גם כן לא ב“גן עדן” מושבך.

…. “מן המערב” קראתי היום בעלי ההגהה שנתקבלו אתמול ושמחתי לראות, כי בדבר “שאלת הדקדוק” מסכים אתה לדעתי בכל הפרטים, כמו שבארתיה בארוכה במאמרי “הלשון ודקדוקה”⁷⁷. עד כה הייתי יחיד בדעתי זו, ובעלי הדקדוק הישן היו מתלוצצים בי על ככה. עתה שמח אני, שיש לי חבר בבית המדרש….

ל“אחיאסף”, וורשא.

אודיסא, 21 ספטמבר 902.

…. ביום ה' שעבר קרני אסון חדש. הבית שבו גרתי נשרף, והנני עתה “מפוזר ומפורד”. אני וביתי מתגוררים בבית מלון, בתי החולה – בבית אחד ממיודעי, וחפצי וספרי מתגלגלים עדיין בחורבה השרופה …. עבודת “השלח” תפָסק רק לימים אחדים, כי כבר קבעתי לי מקום לעבודתי, וכתבי היד נצלו כולם. רק אני בעצמי מסופק אני אם אוכל לכתוב דבר מה, כאשר חשבתי, לחוברת אוקטובר, שאני עסוק עתה בסדורה. פזור הנפש וחסרון ספרים וסדרים הם דברים שאינם מסוגלים ל“רוח הקודש”.

לד"ר י. ל. קַצנלסון, פטרבורג.

אודיסא, 23 ספטמבר 902 (כ“א אלול תרס”ב).

קבלתי מכתבך היקר ימים אחדים אחר שובי מדרכי. אך עוד לא הספקתי לנוח מטלטול הדרך ולשוב לעבודתי ולסדר-זמנים קבוע, – והנה רעה חדשה באה כלי: ביום ה' שבוע שעבר נשרף הבית אשר גרתי בו, ומדעתך תבין את מגורת נפשי, בהיות בתי החולה נשואה על כפים מתוך האש לבית אחד ממיודעי פה. בימים הראשונים הייתי כאיש נדהם, מיראתי פן תגבר מחלתה בעקב הפחד והבהלה. אבל עתה נוכחתי, לתמהון לבבי, כי מעז יצא מתוק: כי הפחד הפתאומי עשה ברגע אחד מה שלא יכלו לעושת כל הרופאים במשך חדשים אחדים. מני אז נשתנה מצבה לטוב באופן שלא יאומן, ועל דברת הרופאים אין עוד כל ספק עתה, כי במהרה תשוב לאיתנה. אתה, כרופא, הלא בודאי תבין קשר הסבה והמסובב פה יותר הרבה ממני….

בדבר ספורך אודיעך, כי היום הנני שולחו לביהד"פ ואכתוב להמדפיס, שישלח לך קורקטורא תיכף אחר הסדור, ואתה תואיל נא בטובך להשיב את העלים ביום קבלך אותם, והשב תשיבם לא אלי, כי אם ישר לבית הדפוס, כי אלי שולחים את הקורקטורא תמיד לא תיכף אחר הסדור. כי אם אחר הֵחָלק החומר לעמודים, גליונות גליונות שלמים….

מדי קראי את הספור, לפני שלחי אותו לביהד"פ, תקנתי בו איזו שגיאות קלות שפלט קולמסך, ובמקום אחד מחקתי שורה שלמה,שנראתה לי מיותרת ומקלקלת את הרושם. אך לא אגיד לך באיזה מקום, למען אראה אם תעמוד על זה בעצמך. אקוה, כי לא תרגיש בחסרון זה ותעבור עליו בשלום….

למר י. רבינוביטש, ציריך.

אודיסא, 25 ספטמבר 902.

מחשבתך לכתוב מעין השקפה כללית על “תולדות היהדות בימי קדם”, – כשהיא לעצמה, טובה היא, וגם אני נכון הנני לתת מקום למאמרים כאלה ב“השלח”, אבל רק בתנאים אלו: א) שלא יהיו כתובים בסגנון של “מלחמה”. בענינים כאלה סגנון כזה אינו אלא מעכב את הדעות החדשות מלהכנס אל לב הקוראים. יותר מועיל הוא להציע את הדעות האלה בסגנון מדעי פשוט, מבלי שים לב כלל לדעות המקובלות המתנגדות להן. כך עשיתי בעצמי פעמים הרבה, והנסיון הורני, שזו היא הדרך הנכונה. ב) לבלי לערבב ספקות בודאיות. יודע אתה, שרוב הדעות החדשות, בנוגע לראשית תולדות עמנו, אינן אלא השערות קרובות או רחוקות, וכדי שלא להטעות את הקוראים התמימים, צריך להטעים תמיד, כי כך אפשר לשער, ולא לקבוע מסמרות בדברים כאלו ולדרשם בלשון של ודאי. ג) איני יכול לגשת להדפסת מאמרים כאלו כל זמן שלא יהיו בידי לפחות עוד שני מאמרים, מלבד הראשון, שאינו אלא מבוא למה שיבוא אחריו. שמא תאמר: הרי אתה מבטיח לשלוח במשך הזמן את המאמרים שאחר זה, ואיך אוכל להטיל ספק בהבטחתך? אדוני, לדבר הזה תסלח לי! הרבה נסיונות מרים היו לי בענין זה. ולא מרוע לבם של סופרינו, כי אם מפני שמצב רוב הסופרים העברים גורם להם לעתים קרובות שלא יעמדו בדבורים. לכן שמתי לי לחוק לבלתי התחיל בהדפסת איזה מאמר עד שיהיה בידי לפחות חלק חשוב ממנו. ד) המאמרים הנשלחים למערכת איזה מכ"ע צריכים להיות כתובים באופן שתוכל המערכת לשנות איזו דברים במקום שתראה צורך בדבר, כלומר צריך לשים רֶוַח בין השיטין ולהניח גליון חָלק מן הצד. ואתה כתבת את המאמר ששלחת בדרך בלתי נאותה לזה, ולכן אי אפשר לי להשתמש בהעתק זה בשום פנים.

על פי כל האמור הנני משיב לך בזה את מאמרך, ואם תסכים לעמוד בכל התנאים האמורים, תואיל נא לשלוח לי שנית את המאמר הזה בהעתק חדש ביחד עם שנים שלשה מאמרים שצריכים לבוא אחריו, ואם תעלה מלאכתך יפה, אדפיס בחפץ לב.

לד"ר שׁ. לווין, לייפציג.

אודיסא, 28 ספטמבר 02 (כ"ו אלול).

מדעתך תבין, כי השקפתך האחרונה, שלא נכתבה עפ"י הכללים הקבועים לנו בענין זה, לא יכלה להניח את דעתי. היא עוסקת יותר מדי בבקורת עתונים ובפוליטיקא חיצונית – דברים שאני משתדל, כידוע לך, להרחיקם מתוך ההשקפה. אבל התנאים שהנך נמצא בהם עתה בודאי אשמים, ותודתי לך על השתדלותך למלאות חובתך בתור “משקיף” כפי יכלתך. אקוה, כי לא תעזבני גם לעתיד, עד תום השנה. כי – בלחישה אגלה לך – קרוב הדבר, שיחדל “השלח” מלצאת לשנה הבאה, ואף אם יֵצא, לא אהיה אני עורכו. לכן אבקשך להשאר נאמן עמי, גם אם יבואו שנויים בחייך, עוד שני הירחים שנשארו עד תום החוברת האחרונה.

“בתר עניא אזלא עניותא”. אחר כל הצרות שבאו עלי בשנה זו, לא אמר עוד לצרותי די מי שאמר לעולמו די, ולפני שבוע נשרף הבית אשר גרתי בו. תוכל לצייר לך מצב נפשי…. אני מפוזר ומפורד ואי אפשר לי לעבוד כאשר הורגלתי, וזה מיצר לי מאד. מסבה זו לא אוכל גם להרבות שיחה עמך ע"ד מעשי הימים האחרונים, וביחוד – אספת מינסק, כי לבי בל עמי….

לדר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 1 אוקטובר 902 (ערב ר"ה).

,,,,כמדומה לי, שאתה מיחס לי בענין הדקדוק דעה שאינה שלי. אם אמרתי במאמרי⁷⁸, כי בדקדוק החדש יהיה כתוב, כי “תפקדנה” בא בפואֵיסיא, הרי זה מאותו הטעם עצמו שאמרת אתה: כי זהו בנין עתיק בעברית, וכידוע, באים לפעמים בפואֵיסיה בנינים עתיקים שכבר חדלו להשתמש בהם בפרוזא.

בדבר “הקולטורא” לא תוכל לשער, כמה צער גרמו לי הריפירנטים השונים, שמסרו דברַי שלא בדיוק. כנראה, אהיה מוכרח לשוב ולסדר הדברים בכתב בעברית (ב“השלח”) וגם לשלוח “תקונים” לכה"ע הרוסים שלנו, אשר יחסו לי דברים המעוררים תמהון בלב הקוראים⁷⁹. מפני זה אחשוב למותר להאריך פה בענין זה. כשאפרסם הדברים בעצמי, נדבר אז על הפרטים….

ל“אחיאסף”, וורשא.

אודיסא, 5 אוקטובר 02.

הנני שולח לכם בזה מכתב אופיציאלי ע"ד התפטרותי לשנה הבאה מעריכת “השלח”, כאשר הודעתי זאת לחברינו שהיו במינסק⁸⁰.

אחר כל מה שדברנו במינסק, חשבתי, שתיכף בשוב חברינו משם לוורשא, יגשו להוציא אל הפועל את ההצעות שנתקבלו שם. והנני מתפלא מאד, שעד עתה לא הודעתם אותי מאומה מכל זה….

לחברי ההנהגה של חברת “אחיאסף”, וורשא.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 5 אוקטובר (22 ספטמבר למנין רוסי) 902.

חברים נכבדים! לרגלי האספה הכללית המיוחדת של חברי החברה, שצריכה למצוא מקום בחודש אוקטובר, בשביל להחליט דבר בנוגע לקיום “השלח” להבא, הנני חושב לנחוץ להודיעכם בעוד מועד, כי תהיה מה שתהיה החלטת האספה הכללית בעצם השאלה, – כשאני לעצמי החלטתי להתפטר מעריכת מכ"ע זה מראשית שנת 1903.

את החלטתי זו אני מבקש אתכם, חברים נכבדים, להודיע לחברים בעת האספה הכללית, כדי להסיר מלבם כל מחשבה שיש לה תכונה אישית, בבואם לפתור שאלה חשובה כל כך לחברתנו.

למר י. ל. גולדברג, ווילנא.

אודיסא, 5 אוקטובר 902.

מכתבך קבלתי…. הקומיסיא הקולטורית שלנו⁸¹ אין לה לע“ע שום כתובת, כי עוד לא סדרנו את ענינינו…. אבל עתה נגש לעבודה. וקודם כל אבקשך לפנות אל כל האגודות שברשותך בבקשה, שיודיעו לך, מי מהן רוצָה למסור ההשגחה על עניני החנוך ביד הקומיסיא שלנו. ואתה בטובך תודיענו אח”כ את מספרן למקומותיהן, למען נדע את הכחות העומדים לעזרתנו. גם הכסף אשר אמרת יהא מונח לע"ע תחת ידך, עד שנגש לפעולה ממשית ויהיה לנו צורך בכסף.

למר א. אידלסון, מוסקווא.

אודיסא, 8 אוקטובר 902.

גם אנו פה אין לנו עוד תכנית קבועה, בנוגע לעבודת הקומיסיא שלנו. הרבה שאלות נשארו בזה בלי פתרון, מפני שהנהגת האספה במינסק חתרה לעבור בשלום בין “שני השבילים” ולא רצתה לעורר שום שאלה פרטית. בלי ספר נצטרך להתאסף יחד, לפחות פעם אחת, בשביל לברר לעצמנו את הענין היטב ולקבוע בו מסמרות. אך לזה צריך שיוכל גם חברנו מר ברנשטין-כהן להשתתף באספתנו, אם בכלל יוכל, לפי מצב בריאותו, לעבוד עמנו. לע“ע פניתי לקישינוב בשאלה על זה, ובאלו הימים אקוה לקבל תשובה ואודיעך. ואתה הכינה נא את עצמך לע”ע לבוא אלינו, כהבטחתך.

בינתים החלטנו פה לפנות קודם כל להאגודות “ע”י המורשים) בשאלה, לפי הנוסח הזה:

“הקומיסיא הפרוגריסיבית⁸² לעבודת החנוך הלאומי, “שנבחרה ע”י אספת הציונים במינסק, מבקשת את כל אלה האגודות הציוניות הקרובות אליה ברוחן וחפצות להעמיד עניני החנוך הלאומי תחת השגחתה, – למהר ולהודיע חפצן זה כל אחת למורשה שלה, והוא מצדו יודיע שמות אגודות כאלה להקומיסיא, למען תדע, בגשתה לעבודה, מה הם הכחות העומדים לעזרתה ובאיזו מקומות יש לה על מי לסמוך”.

אם מסכים אתה לנוסח זה, חתום נא שמך תחתיו והחזירהו לי, ואז נחתום גם אנו ונשלחהו לטשלינוב, אשר הוא יהיה לנו “למרכז” עד שיתברר דבר המרכז בסימפירופול, שנתבטל לפי שעה. כן התניתי עם טשלינוב במינסק. כי אך עם מרכז אחד נבוא בדברים, באין לנו סופרים ומעתיקים לע“ע שיעזרו לנו בעבודה הטכנית. טשלינוב הבטיחני אז גם כן, כי בבואו לביתו יודיעני תיכף, אם כבר הודיעו דבר הקומיסיא לכל האגודות, ומה גורלו של המרכז בסימפירופול. אבל לע”ע לא הודיעני מאומה….

לד"ר י. ברנשטֵין-כהן, קרלסבַד.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 10 אוקטובר 902.

בגלל מצב בריאותך לא חפצתי עד עתה להפריע מנוחתך. אבל עתה הודיעוני מקישינוב, שמצבך הוטב הרבה, והנך הולך ושב לאיתנך. ועל כן הנני מרשה לעצמי לפנות אליך בשאלות אלו, הדורשות תשובה בלי דחוי:

א) זה לא כבר היתה לי היכולת לקרוא את הפרוטוקול הסטינוגרַפי של הקונגרס החמישי וראיתי, שהועד הקולטורי באמת לא היתה לו רשות לעשות איזה דבר, לפי שהיושב ראש הודיע בדברים ברורים (והקונגרס לא מחה על זה), שהועד הזה אין לו שום תעודה אחרת, זולתי לאסוף חומר בשביל הדו“ח של הועה”פ (פרוט' ע' 429). ובכן כל מלחמתנו לא היה לה יסוד חוקי, ולא נשאר לנו אלא להתפטר. אני ורבניצקי החלטנו לעשות זאת בעת שיתאסף הקונגרס הקטן. היש ברצונך להתאחד עמנו? בהיותך עתה בחו"ל, אפשר שהחלטת להשתתף בקונגרס הזה, ואז, כמובן, אנו מוסרים לך להגיש גם את התפטרותנו אנו בבירור טעמיה. אך אם אינך חושב ללכת לווינא, אבקשך להודיעני תיכף, אם מוסר אתה לנו לדבר במכתב התפטרותנו גם בשמך, או שאתה תשלח לנו נוסח כתב התפטרות חתום בידך, אשר גם אנחנו נוסיף עליו את חתימותינו⁸³.

ב) כמובן, יודע את בודאי, שנבחרת לחבר הועד הקולטורי שלנו על ידי אספת מינסק. מן הועד הקולטורי הזה אני מחכה לאיזו תוצאות, ורוצה הייתי לגשת לעבודה בהקדם. חבר הועד, מר אידלסון ממוסקווא, הביע את הסכמתו לבוא לפה בשביל לקבוע יחד אתנו את הפרוגרמא של עבודתנו. רק אתה לבדך הוא המעכב. אם תחשוב לשוב בקרוב ולעבוד עמנו, נחכה לך; ואולם אם זקוק אתה למנוחה ולא תוכל לשוב לעבודה בקרוב, נהיה מוכרחים, לצערנו, לגשת אל העבודה בלי השתתפותך.

לד"ר ברנשטֵין-כהן, ווינא.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 22 אוקטובר 902.

מכתבך מקַרלסבַד הסב לי עונג רב, קודם כל, כמובן, בזה, שהוא מעיד על היות בריאותך במצב טוב. אבל גם מצד העבודה שמח אני, שתהיה בימי הקונגרס בווינא ובקרוב תוכל ג"כ להשתתף בעבודה שלנו, אשר אקוה, כי לא מעטה תהיה.

מחשבותיך על דבר הועד הקולטורי של הקונגרס בוראות מצב חדש ומסובך מאד. במינסק חשבו הכל, כי פירושו של הרצל ע“ד תעודת הועד הזה צריך להחָשב כדעת הקונגרס, אשר לא השיב על זה כלום. על יסוד זה, שהועד של הקונגרס נוצר לא לעבודה, כי אם רק לאסוף חומר, חשבה האספה, שיש לה רשות ליצור אורגן חדש לעבודה קולטורית בפועל, ואני ורבניצקי החלטנו לצאת מתוך אותו הועד כפי שהודעתיך. אבל אם אתה החלטת לחלוק על הפירוש הזה ואם דעתך תתקבל ע”י הקונגרס אע"פ שאני מסופק בזה מאד), הרי אז הועד של הקונגרס נוצר לשם אותה העבודה עצמה אשר לעשיתה בחרה אספת מינסק ועד אחר ובו חברים אחרים. כמובן, באופן הזה החלטת מינסק היא נגד החוק, ושני הועדים שנבחרו שם צריכים להבטל⁸⁴. אבל זה הלא יהיה “סקַנדל” נורא ויוריד כבוד האספה עד לעפר.

אני התיעצתי פה על זה עם רבניצקי וגם עם החברים של הועד המינסקי הנמצאים פה (ביאליק וקלוזנר), ובאנו לידי החלטה, שאם יסכים הקונגרס לדעתך, אז יהיה המוצא היחידי, שחברי הועד הקונגרסי הם עצמם יצרפו אליהם גם את האחרים שנבחרו במינסק, באופן ששני הועדים יתאחדו והיו לאחד. אם כה יהיה, אז, כמובן, אין לנו לחשוב עוד ע"ד התפטרותנו. אבל, כאמור, כל זה נראה לי רחוק מאד. יותר קרוב, שדעת הרצל תנצח, ואז, כמובן, עליך לדרוש, שהתפטרותנו הכללית תרָשם בפרוטוקול, כמו שהבטחת. וכשתבוא לרוסיא, נעבוד יחד בתור באי כחה של הקולטורא המינסקית.

הנני מקוה, שתיכף אחר הקונגרס תודיעני את התוצאות. כי עד אז אין לנו יכולת לעשות איזה דבר, בהיותנו בלתי יודעים גורלו של ועד מינסק.

ובנוגע למה שאתה מאשימני ב“אופורטוניסמוס”, הנה זה רק מעיד עליך שלא ירדת לסוף דעתי בהצעותי שהצעתי במינסק. להאריך בזה פה איני יכול ; כשנתראה, נדבר בפרטות. אבל תמהתי, כי שכחת דבר פשוט זה, שאני אינני חבר להאורגניזציא ואינני שם לב כלל לה“פוליטיקא” הפנימית שלה. ובכן, מה היה יכול להניע אותי, שאשתדל לעשות “שלום”?….

מסור ברכת שלומי מקרב לבי לכל ידידינו. מברך אני את כלכם, ש“תצליחו במלחמתכם עם המערב”.

למר א. קַפלַן, מירַן.

אודיסא, 26 אוקטובר 902.

…. לא עניתיך עד כה, מפני הטרדות המרובות שהקיפוני בעת האחרונה. גם בימי החג לא היתה לי מנוחה, כי הוצרכתי לגמור מאמר לחוברת נובמבר (על דבר ה“קולטורא”) וגם להכין “דרשה” להערב שהכינו בבית ה“קלוב” שלנו. עתה הונח לי מעט, והנני להשיבך על דבריך.

מצבו של “אחיאסף” עתה אמנם דורש בחזקה איזה צעד רדיקַלי. הרבה כבר חשבתי על זה, ולע“ע איני מוצא דרך נכונה. ענין האֶנציקלופדיא אי אפשר גם להתחיל בלי הסכום הקצוב (שבאמת אינו גדול כלל למעשה כזה), “להראות דבר מה”, כחפצך, אי אפשר להתחיל בגוף המעשה, ואיך איפוא נצא מתוך המעגל? “אם אין קמח, אין תורה, ואם אין תורה, אין קמח”. אבל סוף סוף הקמח, ולו גם במדה בינונית, צריך לבוא קודם. ובדבר המאמרים ב”השלח" (כפי הצעתך) השבתי וחשבתי, אבל מטעמים שונים שאי אפשר לי לפרטם פה, באתי לידי מסקנא, כי גם מאמרים כאלה אי אפשר לחבר בלי “הכנות” קודמות, כלומר בלי ביבליותיקא הכוללת כל ספרי השמוש הנצרכים וכל המאמרים שנכתבו בעת האחרונה על הנושא אשר אבחר ושמפוזרים בכתבי עת שונים. בלעדי זה לא יהיה המאמר ראוי להאֶנציקלופדיא, אף אם יהיה טוב ויפה מן הצד הספרותי. ובכן הדברים יגעים, וגם אני עבדך תלוי בין השמים והארץ ואיני יודע מה לעשות. כמו שהגדתי לך במינסק כן עשיתי: שלחתי לוורשא כתב התפטרות בתור עורך “השלח” בשביל האספה הכללית שצריכה להתאסף בחודש זה להוציא דינו של “השלח”, כהחלטת האספה הקודמת⁸⁵. ומצד אחר, גם שאלת “אחיאסף” לא תפתר עד ינואר באותו אופן שהוצע במינסק, כי אם עד כה לא נעשה עוד מאומה, בנוגע להפצת ספרי “אחיאסף”, הן לא יספיק עוד הזמן להגיע לאותו הסכום הדרוש, כפי דבריכם במינסק. והאמת אגיד לך, כי כל זה אינו מסוגל לחבב עלי את עבודת הספרות (כמובן, חוץ מעבודתי בתור סופר), ואלו יכלתי להעשות “בורסקי”, הייתי בוחר בזה בחפץ לב.

איך שהוא, עלי עוד לגמור הכרך האחרון של “השלח”, ובדצמבר אלך לוורשא (אם תמצאו זאת לנחוץ), ושם יפָתרו כל השאלות של “אחיאסף” אם תפָתר בזה גם שאלתי לנפשי, ומה יהיו מעשַי לעתיד, אם לא תפָתר שאלתי שם? על זה לא אחשוב לע"ע, כי אם אשתקע במחשבה זו, לא יהיה לבי פנוי להעבודה הרבה העמוסה עלי עוד עד גמר הכרך….

לא הודעתני כמה תשב במירַן, אבל הנני חושב, כי בכל אופן ימצאך עוד שם מכתבי זה….

ואני הנני כמו שהייתי: שקוע בעבודה ואיני חושב על בריאותי, כל זמן שיש בי כח לעבוד.

למר פ. שיפמַן, קַניב.

אודיסא, 27 אוקטובר 902.

…. מאמרך החדש קבלתי, אבל לא קראתיו ולא אקראהו עד שתודיעני, כי מבטל אתה את תנאך: להודיעך “בדיוק באיזו חוברת יודפס”. התחיבות כזו איני נותן ואיני יכול ליתן לשום סופר, כי חלוקת החומר תלויה בדברים רבים ושונים שאי אפשר לראותם תמיד מראש….

“זרם הרעיונות המשתררים עתה במחנה ישראל” איננו מונע אותי מלתת ב“השלח” דברים של טעם אף אם מתנגדים הם לזרם זה, ולכן שלח מה שתשלח, ואם אך הדברים טובים מצד עצמם, לא אקפיד על יחוסם לה“זרם”.

למר א. אידלסון, מוסקווא.

אודיסא, 18 נובמבר 902.

קרוב לעת שקבלתי את מכתבך האחרון (מן 28 אוגוסט) נולדו בענין הועד הקולטורי סכסוכים חדשים. ברנשטין-כהן לא חפץ להסכים לאותו הפירוש שנתקבל במינסק, כי הועד שנבחר ע“י הקונגרס בבזיליא אין תעודתו אלא לאסוף חומר ולא לעבוד עבודה בפועל (כך נאמר בפרוטוקול של הקונגרס), ועל סמך זה הוחלט שם בסוד המורשים יחד עמי, כי הועד הנ”ל יתפטר ממשמרתו ותחתיו יבוא הועד המינסקי, שנבחר לעבודה.

אבל ברנשטין עמד בדעתו, כי לא אמת הוא הפירוש הזה, והועד של הקונגרס נבחר גם הוא לעבודה. לפי זה היה הועד המינסקי מיותר ואין לו זכות הקיום. ועל כן החלטנו להניח הדבר עד הקונגרס הקטן, שנתאסף בווינא בחודש שעבר, ששם תפתר שאלה זו, וכן שאלות אחרות הנוגעות לעבודת הועד. עתה הנה שב ברנשטין-כהן לביתו, והוא כותב לי, שמוכן לבוא לפה אחר יום 15 לחודש זה ולהציע כל מה שנדבר והוחלט באספת ווינא (שגם הוא השתתף בה). על יסוד זה יהיה עלינו להחליט דבר בנוגע להועד שלנו. – ובכן, נשען על הבטחתך, הנני פונה אליך בבקשה, שתבוא גם אתה הלום מן 17 עד 22 לחודש זה, כלומר באחד הימים שבין המספרים האלה, כפי שירשך מצבך….

למר מרדכי בן הלל הכהן, הומיל.

אודיסא, 19 נובמבר 902.

אחר האספה הכללית⁸⁶, שבכל עת המָשכה לא יכלתי לעבוד עבודתי התמידית, הייתי עמוס כל כך בעבודה שאין לדחותה, עד שאי אפשר היה לי להשיבך עד כה על מכתבך האחרון, ואתה תסלח….

ומה אכתוב לך ע“ד האספה? עיקרי הדברים הלא ידעת כבר מתוך כה”ע, ואין לי אלא להוסיף, כי מלאתי חובתי האחרונה לחברתנו ובכל כחי נלחמתי בעד דעותי, ועל הנייר אמנם נצחתי בענינים שונים, אבל הועד בודאי יהיה כמנהגו נוהג, ואני נפטרתי ב"ה מענשו, וגם הוא, כמדומה לי, שמח, שנפטר מענשי…

ובוורשא, כידוע לך בודאי, חדשות ונצורות! אתמול בערב היתה האספה הכללית, וה' יודע מה החליטה. בכל אופן רואה אני מראש, כי אם עד כה לא היתה וורשא בעיני כגן-עדן, – עתה תהיה קשה לי משבעה מדורי גיהנם. “הצופה”⁸⁷ יהיה, כנראה, לסלע המחלוקת בין בן-אביגדור ו“אחיאסף” ובין “אחיאסף” ונ"ס – וליהודים תהיה שמחה!….

אך לא אבד עוד בטחוני, כי יצילני אלהי מן הרפש הזה.

את הרצאתי במינסק (בשנוים שונים) כתבתי עתה על ספר בתמונת מאמר גדול⁸⁸. חציו יבוא בחוברת נובמבר וסופו בחוברת דצמבר. כמדומה לי שעלה יפה….

ל“אחיאסף”, וורשא.

אודיסא, 7 דצמבר 902.

…. אני עדיין יושב ומחכה לידיעותיכם ע“ד מצב הענינים. אבל מה אחכה לידיעותיכם, אם גם את הפרוטוקול של האספה הכללית, הנוגע לי, כמדומה לי, לא פחות מאשר לכם, לא חשבתם לנחוץ לשלוח לי? שמעתי אומרים, כי כבר מסרתם עריכת “השלח” לקלוזנר. אם עורך “השלח” לפנים אינו צריך לדעת זאת, לפי דעתכם, – הלא גם “מנהיג” אני, כביכול, ל”אחיאסף", וראוי היה להודיע גם לי דברים כאלה. איך שיהיה, אני, כמובן, לא אמסור לקלוזנר את הארכיב של “השלח” עד שאקבל מאתכם מכתב על זה בצירוף הפרוטוקול של האספה….

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 12 דצמבר 902.

זה זמן רב לא כתבתי לך, כי היו לי הימים האחרונים ימי קריסיס וגם עבודה רבה היתה עמוסה עלי ולא יכלתי לפנות לבי לכתיבת מכתבים. עתה אודיעך, כי עוזב אני עריכת “השלח” מן השנה החדשה וגם עבודת הספרות בכלל (כמובן, כונתי לעבודה בתור “פרנסה”). כבר קצה נפשי בכל הבזיונות והמכאובים הפנימיים הקשורים במלאכה זו, ומעתה אשוב להיות מה שהייתי לפני שש שנים: “אדם מן השוק” העוסק בספרות בשעות הפנויות שלא על מנת לקבל פרס. כי קבלתי עלי משרה הגונה בבית המסחר של וויסוצקי פה, אשר תספיק למחיתי בכבוד, אם גם לא ברֶוח, ותתן לי גם יכולת לקבוע עתים לתורה ולספרות. הדבר נעשה כמו מאליו, בלי שום השתדלות מצדי; אדרבא, הם הציעו זאת לפנַי בכבוד הראוי, וידו של ידידנו מר לובַרסקי היתה באמצע להכין הדבר בלי ידיעתי.

לע“ע לא נודע עוד אם יֵצא “השלח” גם לעתיד. “אחיאסף” החליט אמנם להוציאהו ולמסור עריכתו למר קלוזנר. מצדי אינני מתנגד לזה (אף כי יותר נעים היה לי, אלו נפסק “השלח” לגמרי, אחר כי סוף סוף לא יאריך ימים עוד, לפי דעתי, ומוטב היה שיפָסק עתה משיוסיפו עליו איזו חוברות ברוח אחרת, שיקלקלו את אחדותו). אבל מסופק אני אם יֵצא. כי בודאי ידעת, שמראשית השנה החדשה יצאו בארצנו עוד שני מכ”ע עברים (“הצופה” ו“הזמן”), וקהלנו אינו יכול לקבל רוב טובה שמשפיעים עליו….

למר מרדכי בן-הלל הכהן, הומיל.

אודיסא, 15 דצמבר 902.

מכתבך האחרון קבלתי זה כשלשה שבועות ולא עניתיך עד עתה, מפני שהיו לי השבועות האלה ימי מבוכה וקריסיס ולא חפצתי לצערך לחנם עד שיתבררו הדברים. ועתה אספר לך דברים כהויתם.

במכתבך שאלתני: מה כתבו לי מוורשא, ובטוח היית כנראה, שבודאי כותבים לי מוורשא. אבל מה תתפלא אם אומר לך, כי עד היום לא הודיעוני מוורשא, מה החליטה האספה הכללית בדבר התפטרותי: אם קבלה אותה ואם שמחה או הצטערה על זה… ובאותה העת עצמה נודע לי ע“י קלוזנר, כי כבר גמר “אחיאסף” עמו בדבר עריכת “השלח”, והוא מקבל מהם מכתבים וטלגרמות. השמעת מימיך נימוס כזה? גם בדבר עניני “אחיאסף” בכלל לא כתבו לי מוורשא מאומה. זה כחודש כתב לי קפלַן ממירַן, כי לפי דעתו צריך אני לקבל עלי הנהגת “אחיאסף”. ומפני שלע”ע אין עבודה ספרותית ל“אחיאסף”, אערוך לפי שעה את “השלח”, ואחר שנה, כשיקובץ הכסף הנצרך להוצאת “אוצר היהדות”, אהיה עורך “אוצר היהדות”. על זה עניתי לו (מה שהגדתי לכם גם במינסק), כי טעות היא בידו אם חושב הוא, שאפשר לי לעסוק בבת אחת גם בהנהגת “אחיאסף” וגם בעריכת “השלח” או בכלל בעריכת איזה ספר שיהיה. “בעל מלאכה אחת” אני, ואם אשב ב“אחיאסף” ואעסוק בהנהגת כל עניניו, לא אוכל לקבל עלי שום “עריכה”. מני אז חדל לגמרי המו"מ בינינו ולא הודיעוני כלום, מה הם אומרים לעשות, ואם יש איזו תקוה, שיסודרו עניני “אחיאסף” באופן שאוכל לקבל עלי את הנהגתו…. איני יודע איזה שם אקרא למנהגים כאלה….

איך שיהיה, ואתה תוכל לצייר לך מצב נפשי בעת האחרונה, בראותי כי עוד מעט ותכלה פרוטה מן הכיס, ואני לא אדע מאומה, אם יש תקוה שאמצא עבודה אחר חודש ימים, כשאגמור עבודת “השלח”, – או אשאר בטל, בלי כל מקור לפרנסת ביתי. והנה באה לי הישועה בהיסח הדעת. כי בית המסחר של וויסוצקי הציע לפני משרה הגונה…. המשרה הזאת תתן לי גם יכולת לקבוע עתים לקריאה ולכתיבה…. ממילא מובן, כי הסכמתי להצעה זו, שנעשתה בדרך כבוד הרבה יותר ממה שנוהג בי “אחיאסף”. ובכן הנני גם אני מעתה “אדם פשוט” העוסק בספרות שלא על מנת לקבל פרס, כמו שהייתי לפנים, ולא אהיה עוד ל“משא” על “חובבי ספרותנו”, שלא יצטרכו עוד לחתום על “השלח” או על “אוצר היהדות”, בשביל להמציא פרנסה ל“אחד העם”. ברוך המקום שפטרני מטובתם של ישראל!….

ל“אחיאסף”, וורשא.

אודיסא, 15 דצמבר 902.

היום קבלתי מכתבכם בחתימת חברנו קפלַן, והנני ממהר להשיבכם דבר. קודם כל אבקשכם לבלי לערבב את “כעסי” אני עם כעסם של אחרים, הפונים אליכם בטענות שונות. אקוה שלא תחשדוני, כי בידיעתי כותבים אליכם אחרים מה שכותבים. ושלא בידיעתי הרי רשות נתונה לכל אדם לחשוב עצמו לפטרונה של הספרות ולטעון מה שלבו חפץ. ואולם אני בעצמי מעולם לא “כעסתי” על מה שלא “כפיתם” אותי להוסיף לערוך את “השלח” (כטענת בן-עמי), או על מה שפניתם לקלוזנר “ישר ולא על ידי” (כטענת לווינסקי). ועל מה כעסתי? הבה ואפרש לכם, אעפ"י שבאמת מתביש אני, שדברים כאלו צריכים פירוש ביני וביניכם.

הנני “כועס” על שני דברים: האחד בדבר “השלח”, והשני בדבר “אחיאסף” בכלל.

א) בדבר “השלח”. דרויאנוב ספר לי אמנם, כי חברינו גלוסקין וכהן אמרו בשמי, שאינני מסכים בשום אופן למסור עריכת “השלח” לאיזה סופר אחר, זולתי לקלוזנר בלבד. אבל לא האמנתי למשמע אזני, ומפני זה דרשתי את הפרוטוקול, כדי שאראה, אם באמת נאמר שם כן. עתה הנני קורא במכתבכם שחור על גבי לבן, כי אמנם כן הוא, ואיני יודע מה להגיד ואיך לפתור לעצמי את הדבר הזה. אבל אחת ידעתי, כי הדבר הזה מתנגד אל האמת. מעולם לא הייתי מרשה לעצמי לעשות כזאת: לכוף את ההנהגה, שתבחר דוקא באיש זה ולא באחר. אין לי שום זכות לגזור גזרה כזאת. ומפני זה הנני דורש מאתכם, שתשיבו אחור את הדבר שאמרתם בשמי. הלא תזכרו, כי אתם הצעתם לפנַי את קלוזנר בהיותנו במינסק, ואנכי הסכמתי לזה, וגם עתה הנני מסכים לזה. אבל לאסור על ההנהגה לבחור בסופר אחר – זאת לא עלתה על לבי וכזאת לא דברתי מעולם, ולא בקשתי את חברינו הנ“ל אלא זה בלבד, שאם תבחרו בסופר אחר, תשאלו תחלה את הסכמתי, כמו ששאלתם את הסכמתי בדבר קלוזנר. הנני חושב דבר זה לעיקר גדול, כי באמת איני רוצה בשום אופן לקבל עלי אחריותם של מעשי קלוזנר, ואם אולי לא יעלה הזווג יפה, איני רוצה בשום אופן שתאמרו כי אני הכרחתי אתכם לבחור דוקא בו ולא באחר. הנני שונה עוד הפעם: מעולם לא הצעתי לפניכם למסור עריכת “השלח” לקלוזנר, אלא הסכמתי להצעתכם בזה, ואם הייתם מציעים לפני סופר אחר שאינו נופל מקלוזנר בידיעות ויושר לב, הייתי ג”כ מסכים, אבל אתם לא הצעתם סופר אחר. ולכן, אם כתוב בפרוטוקול, שאני גזרתי עליכם לקחת דוקא את קלוזנר ולא אחר, אהיה מוכרח לפנות במכתב לכל חברינו ולהכחיש את הדבר. כל זה הגדתי גם לקלוזנר עצמו, אחר שספר לי דרויאנוב את הדבר. ולפי שדרויאנוב ספר עם זה גם כן, כי האספה לא החליטה למסור לקלוזנר, כי אם הניחה לההנהגה לבחור באיש כלבבה, לכן היתה לי רשות לחשוב, כי ההנהגה תודיע לחבֵרה היושב באודיסא, במי בחרה, ומה גם שהחבר הזה הוא מי שהיה עורך “השלח” לפנים. הן מחויבים אתם להודות, כי כשבאים בני אדם ושואלים אותי: מה החליטה האספה הכללית בדבר “השלח” ומי יהיה ממלא מקומי, חרפה היא לי – או יותר נכון: לכם – שהנני מוכרח להשיב: איני יודע, כי לא הודיעוני מאומה. קלוזנר היה חולה ימים אחדים ולא יכול לבוא אלי, באופן שאנשים מן החוץ באו והודיעו לי, כי כבר מסרתם את “השלח” לקלוזנר, ואנכי הוצרכתי להודות בבושת פנים, כי אני אינני יודע מאומה. האמנם דבר כזה הוא – “קטנות” שאין כדאי לטפל בהן? הנכם כותבים מכתבים למאות, ורק להוסיף עוד מכתב אחד גם לי – אין לכם פנאי!

שמתי עיני שנית במכתבכם והנני קורא בו מה שלא ראיתי בקריאה ראשונה. הנכם אומרים בפה מלא: “כי שללתי מכם זכות הבחירה”, כי האספה מוכרחת היתה “או להפסיק הוצאת “השלח” או למסור העריכה לקלוזנר, למרות מה שרבים אומרים, כי עוד אינו ראוי לאיצטלא זו”. אל אלהים! האמנם צריך הייתי לכתוב בספר ולהעיד עדים על הדברים שדברנו? האמנם שכחתם, כי אתם הצעתם עוד במינסק את דבר המסירה לקלוזנר, ולא אני? איך שיהיה, אחר שכבר הגיע הדבר לידי כך, שאתם מגלגלים עלי מראש את כל האחריות, הנני דורש מאתכם בחזקה – ואחשוב שיש לי רשות לדרוש כזאת – שיחד עם הפרוטוקול אשר תשלחו להחברים תודיעו להם גם כן, כי אני מכחיש בכל תוקף את הדבר הזה. הן אמנם הסכמתי למסור לקלוזנר, וגם עתה הנני מסכים, מפני שאיני רואה סבה להתנגד לזה, אבל לא שללתי מכם זכות הבחירה ואיני שוללה גם עתה….

ב) ובדבר “אחיאסף” בכלל, הנה אתם מזכירים את מכתבו של חברנו מר קפלַן אלי ממירַן ומה שהשבתי לו. והנני מזכירכם ג“כ את המכתבים הנ”ל. ידעתם היטב, כי בעזבי את “השלח”, הנני מחוסר כל אמצעים לפרנסת ביתי, ובראשון לחודש ינואר ארגיש מחסור גם בדברים היותר הכרחיים. במצב כזה, כמדומה לי, שאפילו סופר עברי רשאי, או גם מחויב, לדאוג למצבו לפחות שני חדשים קודם שתגיע שעת הקריסיס. וגם זאת ידעתם היטב, כי לא אלך להיות מנהל ל“אחיאסף” כל זמן שקופתו ריקה והוא מתפרנס בנס, מפני שאינני מסוגל להנהגת עסקים כאלה. ועד במינסק הגדתי זאת לכם ברור ומפורש, ואתם אמרתם, כי לזה יש רק תרופה אחת: לשלוח “נוסע” שימכור “קומפליקטים”, כידוע לכם. ועוד גם זאת ידעתם – כי הגדתי לכם גם זאת ברור ומפורש במינסק – כי להיות מנהל “אחיאסף” ביד אחת ועורך “אוצר היהדות” ביד שניה – לא אוכל בשום אופן, כי רק אחת אוכל לקבל עלי: אם לנהל את “אחיאסף”, ואז לא אקבל עלי שום אחריות בעד עריכת “אוצר היהדות”, זולתי ההשגחה הכללית, כמו על שאר עניני “אחיאסף”, או שאהיה עורך “אוצר היהדות”, ואז לא אוכל להיות מנהל “אחיאסף”. ואחר כל אלה הנני מקבל מכתבו של קפלן, שבו הוא מודיעני, כי לע“ע לא שלחו עוד נוסע וכי עוד כשנה תעבור עד שאפשר יהיה לגשת לעבודת “אוצר היהדות” וכי לע”ע טוב שאהיה מנהל “אחיאסף” ועם זה גם עורך “השלח”, אחר כי עבודה ספרותית אחרת אין ב“אחיאסף” כל זמן שלא יתחילו בהכנות ל“אוצר היהדות”! תוכלו לצייר לכם, איזה רושם עשה עלי כל זה. אבל התאפקתי ועניתי לו, כי אחת דברתי במינסק, שהנני רק “בעל מלאכה אחת”, ואם אהיה מנהל “אחיאסף”, לא אוכל לקבל עלי שום עריכה, תהיה איזו שתהיה, ועם זה הזכרתיו גם כן את התנאי שהתניתי עמכם במינסק, כי תהיה הקופה במצב כזה, שאוכל לנהל את הענין בכבוד. חשבתי, כי אחר כל זה, בשוב קפלן לביתו, תזכרו את עבדכם, היושב מרחוק ומצפה לבשורות טובות, ותבינו לנפשו, כי יש ויש לו סבה לחפוץ לדעת, אם יש תקוה, שיתמלאו תנאיו ויוכל למצוא עבודה בכבוד, או אין. והנה שבוע אחר שבוע עובד – ואין קול ואין קשב! עוד חודש ימים ואני יושב בטל – ואתם אינכם מרגישים, כי ראוי להודיעני מצב הענינים, אם טוב ואם רע, למען אדע מה לעשות לביתי! ואת כל זאת אתם קוראים: “חסרון טקט”! יקירַי, להוי ידוע לכם, כי גם סופר רוחני שברוחנים, אם בעל אשה ובנים הוא, חסרון לחם מורגש לו לא רק כ“חסרון טַקט”, כי אם מורגש לו ממש כלכל שאר בני אדם שאינם סופרים. –

אבל לא אדבר עוד בזה, כי גם מה שכתבתי עד כה לא נקל היה לי לכתוב. עתה אין הענין הזה כי אם “להלכה” בלבד“, כי “למעשה” אין עוד נ”מ. כבר ידעתם (לווינסקי אמר לי, כי כתב מזה לגלוסקין), כי חזרתי לקדמותי ואהיה בקרוב עוד הפעם איש פשוט, המוציא לחמו ממקור של חול ועוסק בספרות לעתות הפנאי רק לשמה ולא לשם פרס. זכרתי את הימים הטובים ההם, לפני שבע ושמונה שנים, והנני זוכר, כי אז כמעט לא הייתם עושים דבר ב“אחיאסף” מבלי שאול את פי, אע“פ שאז היה “אחיאסף” קנינכם הפרטי, ואני הייתי זר לו. עתה הנני ב”ה “מנהיג” שאחריות המעשים עליו, ואתם מרשים לבלי הודיעני מאומה מכל מעשיכם. וכשאני כועס על זה לפעמים, אתם תמהים על כעסי!…. אינני חושדכם חלילה, כי ירד כבודי בעיניכם מאז הייתי למשַמש את הספרות על מנת לקבל פרס. בודאי ובודאי לא תעלה מחשבה כזאת על לבכם. אבל, חברַי, יש דברים הנעשים בעמקי הלב, מבלי שירגישו בהם בעליהם עצמם, ודבר זה הוא בלי ספק אחד מהם: כשאדם עושה תורתו קרדום לחפור בו, אין חברים מרגישים עוד כל כך את חובתם לו בענינים כאלה, כי כשלא מדעתם מסתתרת בלבם מחשבה מעין זו: אין מקפידים הרבה על הכבוד בדבר שהפרנסה תלויה בו. – הנני מקוה על כן, כי עתה ישתנה הכל לטובה, וגם אני בעצמי אשתנה לטובה: לא אוסיף עוד לבזבז כחי בקריאת הבלים ולמנות מספר להעמודים שכתבתי, בשביל לדעת אם תספיק לי כל עבודתי לפרנסת ביתי בצמצום. עתה אקרא מה שלבי חפץ, ואכתוב כמה ומתי שלבי חפץ, ו“כלל ישראל” לא יוכל עוד לבוא בטענות עלי, שאיני מכין לו מזונו לפי רצונו.

העתרתי עליכם דברַי, יקירַי! אבל לא הגדתי לכם אף אחת ממאה מכל אשר בלבי, ואולי לא אחת מאלף מכל אשר ירגיש סופר דברי ימינו בעתיד – אם, כאשר נקוה, יש לעמנו עתיד יותר מזהיר – בבואו לספר לקוראיו, כי בדורנו זה, שכל כך הרבה להתפאר ב“תחיתו”, הוכרח אחד מראשי הסופרים הלאומיים, שעמד שש שנים בראש מכה"ע היחידי שהיה ראוי לשם “ספרות” – לפשוט מעליו “חלוקא דרבנן” ולהיות פקיד בבית מסחר, בשביל להנצל מלחם של בזיון ושנוררות….

לד"ר ל. קַצנֶלסון, פטרבורג

אודיסא, 17 דצמבר 902.

חק ל“השלח” מיום הוסדו לשלם שכר סופרים לכל המשתתפים בו – שכר מצער, לפי היכולת, אך לא בחנם. לכן אל נא “תקצוף” על שלחי לך בזה את שכרך בעד ספורך “היוגב” ….

שמחתי בשמעי, כי הכנסת עצמך בעריכת מכה“ע החדש “הזמן”. ה”השגחה“, כנראה, מונָה מספר לעובדי ספרותנו, וכשאחד יוצא – אחר נכנס במקומו, למען יהיה המספר שלם. ה”יוצא" – אני הוא. מצבו הרע של “השלח” ויחס הקהל אליו הביאוני לידי הכרה, שהגיעה שעתי לצאת – ויצאתי. עתה הנני שב לדרכי חיי לפני כמה שנים, כשהייתי עוסק בסחורה וקובע עתים לתורה. כי קבלתי עלי משרה בבית המסחר של “וויסוצקי וחבריו” – משרה שתתן לי אמנם יכולת לעסוק גם בספרות. אבל אני החלטתי לפרוש מן הספרות זמן מה, כדי שאמלא בשעות הפנויות את אוצרי הרוחני, אשר נתדלדל מעט מאז הייתי לעורך, כי לא היה לי זמן פנוי לקרוא ספרים הדורשים עיון.

למר ב. כ"ץ, פטרבורג⁸⁹

אודיסא, 17 דצמבר 902.

קבלתי מכתבך, וצר לי מאד, כי לא אוכל גם עתה לעשות בקשתך, אע“פ שמקוה אני, כי מכה”ע שלכם יהיה כשר והגון מכל הצדדים. בעזבי את “השלח”, הנני עוזב גם את עטי, אולי לשנים אחדות. כי מרגיש אני צורך נפשי להקדיש שעותי הפנויות לקריאת ספרים עיוניים, אשר זה כמה לא פתחתי אותם מחוסר פנאי. לכן לא אוכל להבטיח עתה לא לך ולא לאחרים להשתתף בעבודתכם הספרותית. רק ל“השלח” לבדו, אם יֵצא גם לעתיד, אהיה מוכרח לתת דבר-מה, כדי שלא יחשוב הקהל, כי עזבתיו בזעף….

לד"ר ש. לֶווין, יקַטרינוסלב.

אודיסא, 18 דצמבר 902.

סלח נא כי אחרתי עד כה לענותך על מכתביך האחרונים. ימי קריסיס היו לי הימים האלה ולא ידעתי מה יהיה סופו של דבר, וע“כ דחיתי תשובתי עד שאדע מה יעשה אלהים עמדי. עתה אוכל להודיעך, כי החלטתי לעזוב לגמרי את הספרות בתור “קרדום” וקבלתי עלי משרה בבית המסחר של וויסוצקי, משרה שלא תאכל כל זמני ותתן לי יכולת לעסוק גם בתורה. קשה היה לי מאד לעבור מעולם לעולם, לאחר שש שנים שהייתי בדול לגמרי מעולם המסחר, אבל עוד יותר קשה מזה היה לי להשאר בעולם הספרות התגרני, אחר שהראני הקהל העברי את יחוסו לעבודתי. את “השלח” הוכרחתי לעזוב, כי לא יכלו שמונה מאות חתומים לשאת את ההוצאות הקשורות בעריכתי, ולצאת לוורשא להיות “מנהיג” ל”אחיאסף" במצבו עתה – ירידה כזו ללחם של שנוררות (כי, כידוע לך, אין “אחיאסף” יכול להתקים עתה בלי “אקציות” חדשות לבקרים) היתה קשה לי ממות. עתה, יקירי, הנני “כאחד האדם” – קורא נכבד, המחוה דעה על הספרות ודורש בחזקה, שתהיה דוקא כך וכך, ויבקר מעשי אחרים בקורת קשה, כחפץ לבו. עתה אוכל גם אני להיות לעזר ל“אחיאסף”, ל“אוצר היהדות”, ופני לא יאדמו בראותי, כי סובבים זוגות זוגות על בתי עשירים לאסוף כסף לצרכים אלו, מאחר שגם אני אהיה עובד לשמה, ולחמי לא ימָצא לי מן הנדבות האלה.

וגורל “השלח” לעתיד עוד לא הוברר. “אחיאסף” נושא ונותן עם קלוזנר, אך המו"מ עוד לא נגמר….

למר א. לודביפול, וורשא.

אודיסא, 19 דצמבר 902.

קבלתי מכתבך בצירוף ה“פרוספקט” של “הצופה”⁹⁰, ולא אכחד ממך, כי “הפרוספקט” נראה לי “מקושט” מעט יותר מן הראוי (מה שהאשכנזים קוראים" “ציערליך-מאניערליך”). אבל אין בכך כלום. העיקר הוא, שיהיה “הצופה” עצמו אורגן הגון, שתמצא אתה ואנחנו הקוראים נחת בו.

הנך מבקש “ברכתי ועזרתי”. הראשונה נתונה לך מעומק הלב. אבל על דבר העזרה לא אוכל עוד להגיד לך מאומה. עוד לפני שבע שנים, כשהוצאתי קובץ מאמרי, היה בדעתי לחדול מלכתוב מאמרים קטנים על עניני היום ולצמצם כל כחי באיזה ענין אחד, שאעבוד בו איזו שנים ואניח ירושה הגונה לדור יבוא. אבל אז שחק מזלי על חלומותי והוציאני לרשות הרבים לבזבז כחי לקטנות עוד יותר משעשיתי לפני זה, כמו שהתאוננתי על זה ברבים אז (במאמרי “צורך ויכולת”). עתה, כשנשתנה מצבי שנית ושבתי ל“רשות היחיד” (בודאי ידעת כבר את השנוי שנעשה בחיי), הנני מתעתד להוציא לפעולה את מחשבתי הישנה. אם יעלה הדבר בידי – לא אדע. אפשר שאינני מסוגל כלל לעבודה ארוכה וגדולה; אפשר גם כן, שכבר “נשחתה” נפשי כל כך בשאון החיים, עד שלא אוכל להתאפק ולשתוק, כשאראה מעשים בלתי ישרים בעיני. כל זה אפשר, והנסיון יראני מה אני ומה כחי. אבל בכל אופן אנסה, ובעת הראשונה בודאי אשאר נאמן להחלטתי. כי בשביל לגשת לעבודה גדולה, צריך אני קודם כל למלאות את ה“ריקות” שנהיתה בשנים האחרונות באוצרי הרוחני, בהיותי כל אותן השנים טרוד כל כך ב“ספרות”, עד שלא יכלתי לקרוא ב“ספרים” – מלבד כתבי עת ומחברות בנות יומן – והתפתחותי הפנימית נפסקה. לכן החלטתי לשוב עתה אל ה“ספר”, ועד שאמלא פחות או יותר את החסרון המורגש לי, לא אוסיף לכתוב.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 3 ינואר, 904.

… לא אדון עמך על דבריך בנוגע למאמרי, כי מעודי לא כפיתי הר כגיגית על מי שהוא לקבל דעתי. אבל לא אכחד ממך, כי בכל עת שאני שומע אומרים עלי, שאני דורש “אצילות מוסרית”, שאני מסיר לבי מן המציאות וכו', – נדמה לי, כי האומרים כן לא טרחו להתבונן היטב בדבר ומיחסים לי דעות שלא עלו על לבי מעולם. אולי עוד יבוא יום ואדרוש גלוי מכל האומרים כן, שלא יסתפקו במליצות כלליות בלבד, אלא יראוני שחור על גבי לבן, היכן כתבתי דברים מעין אלו ומה היא ה“מציאות” שהתנגדתי לה. לעת עתה הנני ממתין, שמא ימָצאו גם בין הקוראים אנשים אשר ישאלו בעדי את השאלות האלה. וכפי שאשפוט ע"פ סימנים שונים, כבר מתעוררים איזו מן הקוראים לבחון את המשפט הזה, המלך מפה לפה ומקולמוס לקולמוס, כקבלה שאי להרהר אחריה…

למר מ. רייזין, סטוקטון.

אודיסא, 3 ינואר 904.

בשובי לביתי באלו הימים, אחרי היותי שבועות אחדים בדרך רחוקה, מצאתי את יקרתך מן 1 דצמבר, ותודה לך על דבריך הטובים ועל דרשותיך ששלחת לי. אלה האחרונות יפות הן, אבל סלח לי אם אומר לך בלי לב ולב, כי יותר מדי מורגש בהן “הרב”. מרבנים כמוך יש לנו רשות לדרוש, שיפעלו על לב עדתם לא רק בעניני בית הכנסת ועבודת אלהים, כי אם גם בעניני בית המדרש ועבודת הלאום…

גם אני קראתי באיזו מכה“ע היוצאים בנויורק, כי עתיד אני לבוא בקרוב לשם. אבל אני בעצמי איני יודע עוד, אם אמת השמועה. יש אפשרות רחוקה שאבוא, לא יותר. זה כבר משתוקק אני לראות בעיני את היהדות האמירקאית, אך לע”ע אין לי אפשרות להוציא חפצי לפעולה.

לד"ר מ. עהרנפרייז, סופיא.

אודיסא, 7 ינואר 904.

… תודתי לך על דבריך הטובים בנוגע להשקופתי, אך נפלאתי בשמעי גם מפיך מעין מה שאני שומע יום יום מפי סופרים ידועים בכה“ע: כי הנני “רוחני” כולי, והאידיאל שלי – לבנות בא”י “ירושלים של מעלה”, שישבו בה אנשים הרחוקים מעולם המעשה ויהנו מזין השכינה. זהו שקר, שבדו אחדים ממתנגדי זה כמה, והוא הולך ועובר מפה לפה. אלו היה זה האידיאל שאני שואף אליו, לא הייתי מקדיש זמן וכח במדה מרובה לישוב א“י המעשי ולא הייתי יורד לעומקן של הלכות הקולוניזַציא האגררית בא”י, כמו שעשיתי עד כמה שיכלתי מגעת. האמת היא, כי מלה אחת בלבלה את המושגים. אמרתי תמיד, כי התנועה הציונית היא תנועה “רוחנית”, ומזה דנו אחרים, שאיני רוצה כלל לראות את הצד המעשי שבדבר, והכל, מן המתישבים עד הקולטורא שעתידה להבָרא על ידם – הכל צריך להיות רק רוחניות שברוחניות. אבל באמת קראתי את הציוניות בשם תנועה רוחנית רק על שם סופה ותכליתה, כלומר שאין בכחה לבער מן העולם את “הצרה היהודית” החמרית, אחר כי לא יוכל כל העם לעקור דירתו לא“י, ומטרת התנועה היא איפוא רק זו: לברוא לעמנו מרכז לאומי, שפעולתו על בני הגולה תהיה רוחנית בלבד, כלומר שירומם את רוחם ויחזק אחדותם ויתן תוכן נאות לחייהם הלאומיים. אבל הדבר מובן, כי מרכז לאומי אינו יכול להתקיים ולברוא תנא התפתחות חדשים, אם יהיה כולו רק רוחני, אם לא יהיו בו כל אותן המפלגות, מן עובדי אדמה ואומנים עד האינטילגנטים היותר רוחניים, שכולם יחד הם אברים מוכרחים בגוף כל אומה. – ובכן איני מבין כלל, איזו סתירה מצאת בין דברַי במאמר “תחית הרוח¹” ובין מה שאמרתי לפני זה במאמרים אחרים. עוד בשנת תרנ”ב, במאמרי על ד“ר פינסקר ומחברתו”², דברתי על המרכז העתיד לבוא במובן כזה: ששם אפשר יהיה לראות “טופס של איש ישראל” בצביונו האמתי בין רב או חכם או סופר, בין אכר או אומן או סוחר".

הנני עוסק עתה בסדור “על פרשת דרכים” חלק ג', ויש בדעתי ליתן בסופו סך הכל, שבו אחזור ואברר בדרך קצרה את השקפתי על עיקרי השאלות שעסקתי בהן במאמרי, אע“פ שמסופק אני, אם יועיל זה לשום קץ לאותן ה”הגדות" שהזכרת במכתבך³….

לרבי מאיר איש-שלום, ווינא.

אודיסא, 10 ינואר 904.

בדרך רחוקה הייתי ורק לפני ימים אחדים שבתי לביתי ומצאתי את מכתבו הנעים. וקודם כל הנני מברכהו בכל לבי למלאת ארבעים שנה לעבודתו הפוריה בבית מדרשו. ואני תפלה, כי עוד שנים רבות יעבוד עבודת עמנו ויוסיף ליתן לנו פרי הלולים בחכמת ישראל, כאשר עד כה.

ובנוגע לשאלת האֶנציקלופֶדיה, אמנם תמים דעים אנכי עם מעכ“ת למחצה: גם אני הנני מתנגד לענין אֶנציקלופדיה כללית בלשון עברית, שהפסדה יהיה מרובה משכרה. אבל לעומת זה חושב אני לדבר נחוץ מאד בזמן הזה להוציא אֶנציקלופדיא עברית על עניניהיהדות בלבד, כדי לרוות את הצמאון לידיעת היהדות, ההולך וגדל, ביחוד בין בני הנעורים. הרעיון הזה ממלא את לבי זה כעשר שנים, וכבר אז כתבתי על אדותיו מאמרים אחדים בשם “על דבר אוצר היהדות בלשון עברית”. המאמרים האלה חזרו ונדפסו אח”כ בקובץ מאמרי (“על פרשת דרכים”) חלק ראשון, ואם יואיל כ' לקרוא אותם, ימצא בהם אולי איזו תשובה על חששותיו….

ואולם כל זה אינו סותר, כמובן, את רעיונו ע“ד הוצאת התלמוד באופן שבאר במכתבו⁴. בודאי היה הדבר צריך להעשות, אלא שאיני רואה עתה שום אפשרות לעשותו, כי השעה אינה נראית לי מוכשרת לכך, מכמה סבות. בכל אופן, אם יחפוץ כ”ת לפרסם את הצעתו ב“השלח”, יודיעני נא ואשלח את המאמר להעורך, ואולי אוסיף גם מצדי איזו דברים, אך בבירור לא אדע, אם אמצא פנאי לזה. כי טרדות רבות אפפוני בעת האחרונה וכל רגעי ספורים. לע“ע ישאר מאמרו שמור בידי עד בוא תשובת מעכ”ת.

למר ש. דובנוב, ווילנא.

אודיסא, 24 ינואר 904.

גם אני הנני טרוד ומאחר להשיב, אבל אשריך שאתה מאחר משום דברי תורה, ואני – משום הבלי העולם. זה כחודש ימים מאז שבתי לביתי, ועדיין לא זכיתי, שאהיה חפשי לעצמי ולעבודתי אפילו שבוע אחד. כי בבואי מצאתי את מנהל בית המסחר עומד יחידי על משמרתו, ושני סגניו יצאו מפה, האחד לפטרבורג והשני למוסקווא, וממילא מובן, כי נתכבדתי תיכף למלא מקום שניהם, ועלי לישב בבית המסחר מן הבוקר עד הערב ולחתום שמי מאות פעמים ביום על שטרות ומכתבים וכתבים שונים, עד כי היה לי כבר שמי לזרא. לא נשארו לי כי אם שלש שעות בערב, בשביל הפוסטא, קריאת כה"ע וספרים וכתיבת מכתבים. ועתה צא וחשוב, מה נשאר לי לעבודה ספרותית ולעניני הכלל. נסיתי בכל זאת לכתוב איזה מאמר, אך כשגמרתיו ראיתי, כמה גדולים דברי חכמים: “שמעתתא בעי צלותא”. כי בקראי מה שכתבתי, מצאתיו גרוע הרבה מן הרגיל – ופסלתיו. עד כמה יארך עוד המצב הזה – לא אדע. אך בכל אופן אבד לי החורף הזה, אשר קויתי לעשות בו הרבה.

…. כמה אני מקנא בך, שיכול אתה להסב עיניך מכל החלאה שבחיינו עתה ולחיות עם רבי יוחנן בן זכאי ותלמידיו בעולם אחר. גם אני הנני שואף בכל כחי לצאת מתוך הקהל ולהתבודד בעולם יותר נאה, שהנני רואה אותו מרחוק זה כבר. אבל “בעל עברה” כמוני, שעברו עליו רוב שנותיו ב“ישיבות” ואספות – אינו יכול לשוב עוד. הגע בעצמך, בכל התרחקי מן האספות, יש לי בשבוע זה שלש ישיבות: היום בערב בבית הועד הפלשתינאי (כי שאלה גדולה עומדת על הפרק, וקשה לי להתאפק מלחוות דעתי עליה), מחר בערב – בועד “מרבי השכלה”, וביום ד' – הועד הלאומי⁵. בין “מרבי השכלה” הייתי בפעם הראשונה בשבוע שעבר. רושם רע מאד עשה עלי הועד, הראש וכל המו“מ. אין חיים בגוף זה, ומסופק אני מאד אם אפשר להחיותו. הגדתי להם, כי לע”ע איני יודע אם אשאר בתוכם, מפני שרוצה אני לברר לעצמי תחלה, אם תהיה השתתפותי לתועלת, ודבר זה אוכל לדעת רק אחר שאציע לפניהם שאלות ידועות. השעה היתה מאוחרת כבר, ונקבע המו"מ בינינו לישיבה הקרובה. מחר יהיה איפוא האות הזה.

והועד הלאומי גוסס. ענין בחירת הרב הראה בחוש, כמה תש כחו של הועד הזה וכמה מסוכנת היא הברית שכרת עם האוגניזציא הציונית⁶. אני החלטתי, שאם לא יסכימו חברינו להפר את ה“אחוה” הבלתי טבעית עם ה“ציונים” ולבלתי היות תלויים בדעתם של אלו, – אצא מתוך הועד. וגם שאלה זו תפתר בשבוע זה.

הודעתך בשם ברוק ע“ד המשפט בהומיל הפליאתני מאד⁷. האמנם יחשבו בני הומיל, כי יתנו היכולת לך או לי להגיד כל מה שצריך להגיד? לע”ע לא קבלתי משם שום הצעה ע"ד הענין הזה. אך אם אקבל, אשיב להם, שאין ברצוני לעמודכנאשם ולהצטדק בשם כלל ישראל על כל השקרים שיחפו עלינו שם, ועל כן אם יוכלו להבטיחני בבירור, שאוכל לדבר באין מפריע ככל אשר עם לבבי, להגיד בקול רם את אשר ירחש לבנו להרשעים הרודפים אותנו ומעיזים פניהם לבקש עוד אמתלאות בשם הצדק, – מוטב, ואם לאו, יבקשו להם סניגורים אחרים, שיוכלו לכוף ראשם ולדבר כעני בפתח….

לד"ר י. קלוזנר, וורשא.

אודיסא, 11 פברואר 904.

מכתבך מונח עתה לפַני בתוך מכתבים אחרים, שהגיעו אלי בשבועות האחרונים ולא זכו לתשובה עד עתה. בשעה לא טובה שבתי מדרכי הפעם. כי מצאתי מהפכה בבית המסחר: שני סגניו של המנהל יצאו מפה…. וממילא מובן, שנתכבדתי אני למלאות מקומם עד שובם…. ומאז ועד עתה הנני יושב בבית המסחר בכל יום (מלבד שבתות) מן הבוקר עד הערב וחותם שמי (כמובן,לא “אחד העם”) מאות פעמים בזו אחר זו, וכששב אני לביתי בערב הנני מוצא את הפוסטא, המביאה לא רק מכתבים, כי אם גם כתבי-עת. ובשעת “חירום” כזו (כוָנתי לא למלחמת רוסיא ויַפוניא, אלא למלחמת ה“הסתדרות”)⁸, - איך אפשר שלא לקרוא כתבי-עת?…. ובכן עוברות גם הרבה משעות הערב לבטלה, ולפעמים גם כל הערב – ב“ישיבות” שונות, והמעט הנשאר מה הוא לקריאה ולכתיבה? ולפי שעם זה נתעוררה בי פתאום תאות הכתיבה ונגשתי לכתוב סוף סוף את “משה” (הלא תזכור?), לכן החלטתי לדחות כתיבת מכתבים עד שאגמור את המאמר. חשבתי מתחלה שאכתבהו בימים אחדים, אבל (לא אדע מדוע, אולי מפני שכתבתיו קמעא קמעא בהפסקים גדולים בינתים) לא עלה לי לא בפעם הראשונה ואף לא בפעם השניה, ורק כשחזרתי וכתבתיו שלישית מהחל ועד כלה, נראה לי נאה והניח את דעתי. וכה אכל המאמר הזה שעותי הפנויות במשך שלשה שבועות ויותר! אם ראוי היה שאקדיש לו זמן רב כזה, – לא אדע. על זה תשפוט אתה, כי היום הנני שולחהו לך בתכריך מיוחד לתתו ב“השלח” בחוברת הקרובה, אם ימצא חן בעיניך. ואם לא ימצא חן בעיניך, אנא, אל תדפיסהו, כי אם תחזירהו לי בלי שום פקפוק. כי אחר כל העמל, עדיין אני מרגיש בלבי מעין ספק, אם באמת עלה יפה או טועה אני בו. ואם תדפיסהו, תנהו נא בחוברת הקרובה, כדי שיבוא לידי הקוראים לפחות לימי הפסח.

ובין כה וכה נפסק המו“מ בינינו, ואיני יודע כלום ממה שנתחדש אצלכם בעת האחרונה, ביחוד בעניני “אוצר היהדות”…. הודיעני נא איפוא את כל מה שראוי לי לדעת מענין זה וגם מעניני “השלח”: איך חלקתם ביניכם את העבודה, אתה וביאליק, ואם באמת הוקל לך עתה כל כך עד שתוכל להקדיש ל”אוצר היהדות" את העת הדרושה⁹.

בדבר הגהת “על פרשת דרכים” הנה קודם כל קבל בזה את תודתי על החסד שעשית עמדי בקבלך עליך את העבודה הזאת. ועם זה אגיד לך, שעושה אתה “דעס גוטען צו פיעל” במה שאתה מניח לפעמים טעותגלויה, מפני החשש, שמא יש בזה כונה נסתרה. למשל, “זוגות מתלחשות” בודאי טעות היא, וכבר העירני על הטעות הזאת מר רבניצקי עוד לפני שנה ויותר. שגיאה זו יצאה מלפני בכתבי את המאמר ולא שמתי לב לתקנה בהוצאה שניה, אבל חשבתי לתקנה בהוצאה שלישית, וחבל שלא עשית זאת….

איך יחיה ביאליק בוורשא? ראו, בידכם הפקדנו את רוחו, ועליכם לשמרו מפני “אוירה” של וורשא. אל נא תשכחו, כי רק ביאליק אחד יש לספרותנו.

לד"ר ח.ד. הורוויץ, פטרבורג.

אודיסא, 12 פברואר 903.

הנני פונה אליך בבקשה שיש בה מעין תועלת ספרותית, וע"כ אקוה, שלא תמנע מלעשותה. וזה הדבר:

אולי קראת לפני שנה בכה“ע, שהסופר המנוח ד”ר קַמינר כתב אלי ימים אחדים לפני מותו, שהוא מוסר בידי את שיריו להוציאם אחר מותו בספר אחד על חשבון יורשיו, והריוח (אם יהיה) ינָתן לקופת חברת הישוב. זמן מה אחר מותו שלחו לי יורשיו את כתבי היד, ונבהלתי בראותי את הערבוביא שבהם. רוב השירים נמצאים בשנים שלשה נוסחאות שונים, ואי אפשר לדעת איזה מהם הוא האחרון. גם אין שום רשימה של השירים שנדפסו כבר, באופן שקשה מאד לברר את הנוסח ע“פ שקול הדעת, מפני שאפשר שכבר נדפס השיר בנוסח אחר. בקצרה, מצב הדבר הוא כל כך מבולבל, עד שראיתי חובה לעצמי להציע את הענין לפני ועד חברת התמיכה, שהוא עתיד ליהנות מזה הנאה חמרית, ולבקשו שיתן לי איזו עוזרים מתוך חבריו. ואמנם הסכים הועד לבקשתי, והסופרים מר רבניצקי ומר דרויאנוב נבחרו להשתתף עמי בעבודה זו. אז התאספנו פעמים אחדות לדון בדבר וגם התחלנו לסדר את הכתבים, וסוף סוף באנו לידי הכרה, שאי אפשר בשום אופן להוציא מתחת ידנו דבר מתוקן כל זמן שלא תהיה בידנו רשימה שלמה מכל שירי המנוח שנדפסו בכתבי עת שונים. אבל איך נשיג רשימה כזו? פה אין גם החצי מכתבי העת שבהם הדפיס המנוח (שאהב לפזר ) את פרי רוחו, וגם ביבליוגרפים בקיאים בדברים כאלה אין אתנו. ואחר העיון החלטנו לפנות אל מר וו. בפטרבורג, אולי יאבה הוא לטפל בדבר. והוא באמת נעתר לבקשתנו והבטיח לחבר את הרשימה בזמן קצר. מני אז עברה כמעט שנה, – והרשימה איננה. מתחלה השיב מר וו. על מכתבינו ושאל מצדו שאלות שונות, ואנחנו השבנו לו על שאלותיו וגם כתבתנו לו מפורש, שלא עבודת חנם אנו מבקשים ממנו. אבל זה איזו חדשים שנסתם כל חזון ממנו ולא יענה דבר על מכתבינו. לפני איזו שבועות פנה מר דרויאנוב אל ד”ר ל. ובקשהו שידבר עם וו. ויברר את הדבר, אך ד"ר ל. לא מצא לנחוץ אף לענות על המכתב. וכה הולך ונמשך הדבר, ואני מצטער מאד על שאין בידנו לקיים “צואת שכיב מרע”¹⁰.

ובכן, אדוני, אולי תואיל אתה לעשות את החסד הזה עם המת: לעורר את וו., שיגש אל המלאכה וישלימה בהקדם האפשרי. ואם כבר חזר בו ואינו רוצה לטפל בזה, אולי תדע איש אחר בפטרבורג שיהיה מוכשר לעשות את המלאכה. הלא כל המאספים וכה“ע הנחוצים נמצאים בביבליותיקות שבפטרבורג, ואין הדבר צריך אלא חפוש, כלומר אבוד זמן ידוע, אשר נשלם בעדו כאשר יושת עלינו. בכל אופן הנני מקוה, שלא תעשה כמעשה ל. ולפחות תודיעני בהקדם, אם יש לנו תקוה להשיג מבוקשנו בפ”ב, אם ע"י וו. או אחר.

ובכתבך אלי, אבקשך להודיעני אגב אורחא, מה שלומך ומצבך בפטרבורג. עוד לא נשכחו ימי “השלח” לגמרי מלבי, ועדיין מתאוה אני לדעת, מה שלומם של עוזרַי לפנים. – ואמור נא שלום בשמי גם לכל יתר עוזרי ה“פריינד” ומו"ליו, שכלם ממיודעַי הם.

למר מ. עהרליך, לובלין.

אודיסא, 14 פברואר 904.

…. שמחתי בקבלי מכתבך היקר מן 6 ח"ז, שבו הזכרתני הימים הראשונים הטובים, כשהיה לנו עוד אידיאל טהור, שלא נכתם בזוהמת הריקלמא ומחלוקת שלא לשם שמים. זכרון הימים ההם יקר לי מאד, ושמח אני לשמוע, כי סוף סוף עוד ישנם בין אחינו אנשים שלא נסחפו בזרם הפוליטיקא וזוכרים את חובתם גם עתה וממלאים אותה כפי יכלתם…. ואברך שתזכה לראות גם בני בנים הולכים בדרך שהתוית לבניך ועובדים עבודת עמם באמונה ותם לב. וברך נא בשמי בהצלחה וכל טוב את בתך וחתנך, אשר, לפי הסימנים שמסרת לי בהם, קרובים הם ללבי, ככל בני הדור החדש הנאמנים לעמם, שהם הם תקות עמנו לעתיד.

למר א. כהנא, זיטומיר.

אודיסא, 14 פברואר 904.

אלו ראית בעיניך את טרדותי המקיפות אותי מכל צד, לא היית מתפלא על מיעוט דברַי ולא היית דורש ממני, שאכתוב לך “באריכות ולא במלים אחדות”. הנה פירושך על בראשית, שכבדתני בו, מונח בידי זה קרוב לשני חדשים, ורק עתה עלתה בידי למצוא שעה פנויה כדי לעיין בו לפחות עיון שטחי, זעיר שם זעיר שם. זו היא הסבה שלא עניתיך עד כה, כי בושתי לכתוב לך קודם ששמתי עין בספרך.

ועתה הואילה נא לקבל תודתי מקרב לבי על המתנה הזאת. ואם לדעתי תשאל, אומַר לך את האמת, כי למרות העבודה הרבה הניכרת בספרך, נופל הוא מן ה“תהלים” של חיות. עיקר חסרונך הוא, שלא הצלחת למצוא את המדה הנכונה, והנך מאריך לפעמים קרובות יתר על המדה, ולפעמים גם תעבור מבלי משים מפשט לדרוש. אלו היתה שעתי פנויה, הייתי מראה לך לדוגמא על פרטים אחדים, אבל לדאבון לבי אין ביכלתי לעשות זאת, כי רגעי ספורים (ממש!). ואתה סלח נא, כי הגדתי לך דעתי בלי שפת חונף, כי הלא בזאת חפצת: לשמוע את אשר אחשוב בלבי באמת.

למר א. קַפלַן, וורשא.

אודיסא, 14 פברואר 904.

זה כחודש ימים עבר מאז קבלתי מכתבך האחרון, ואם לא עניתיך עד כה, אין זה מעצלות יתרה, אך מפני שבשבועות האחרונים אין לי אף שעה אחת פנויה לכתיבת מכתבים….

ובזה לך תשובה גם על בקשתך לכתוב מאמר בשביל “החוברת לדוגמא”¹¹. בודאי תבין מה טיבו של מאמר כזה, כמה זמן צריך להקדיש לאספת חומר בביבליותיקות, ואחרי כן – לסדורו של החומר, ואחרי כן לסדורו של המאמר. ואפילו הייתי יושב בביתי עוד כמה חדשים בתנאים שהנני נתון בהם עתה, לא הייתי יכול לעשות זאת. כפי הנראה… יעבור עלי החורף הזה, אשר הרבה קויתי ממנו, וכמעט מאומה לא אעשה….

שואל אתה דעתי על ה“לוח” האחרון¹². באמת אומר לך, כי אך מעט קראתי בו. בֶלטריסטיקא אינני קורא עתה כלל, ממיעוט פנאי, וה“לוח” הלא כמעט כלו בלטריסטי. מן המאמרים שבאו בו טוב מאד מאמרו של קלוזנר: “שקר מוסכם”, ניימרק העתיק דברים הפעם יותר מן הצורך, ואולי שמא גרם: “שפעת קלגסים”. ועל הביאוגרפיות אין להוציא משפט ספרותי. ביאוגרפיא קצרה היא מין ספרותי מיוחד, שאין דורשים ממנו הרבה.

ביום ה' כתבתי במכתבי לקלוזנר, כי עליכם לשמור על רוחו של ב., שלא יפָגם באוירה של וורשא, ולא ידעתי אז, שכבר נעשה מעשה. לא תוכל לצייר לך, כמה נצטערתי, כשקבלתי את “הצופה” וקראתי את הפוליטון “מעשה ביתוש”. כמובן, הכרתי מיד מי הוא המחבר, ולבי זעף כל היום ועודנו זועף…. כועס אני מאד שנתתם לו ללכלך עטו ברפש זה.

להרב מר י. מזא"ה, מוסקווא.

אודיסא, 15 פברואר 904.

יקרתך קבלתי בזמנה, אך טרדותי בשבועות האחרונים לא הרשוני לכתוב לך עד עתה. בשובי מדרכי חשבתי, שאשב בשלוה שבועות אחדים ואוכל לעבוד מעט גם עבודת הספרות, אבל לא כן היה. כי מיד בבואי הלום הוצרכתי, מסבות שונות, לקבל על עצמי עבודת רשות בבית המסחר לזמן ידוע, והנני מאז ועד עתה יושב מן הבוקר עד הערב בבית המסחר…. ושעות הערב ג“כ עוברות על הרוב לבטלה. בשעת חירום כזו – רוסיא ויַפוניא מצד אחד, והרצל ואוסישקין מצד אחר¹³ – הרי אי אפשר לו לאדם לחיות בלי קריאת כתבי-עת, ולאסוני, עדיין עורכינו נוהגים בי כבוד ושולחים לי את גליונותיהם. ובכן הנני מקבל כמעט כל כה”ע העברים והז’רגוניים ואיזו כ"ע גם בלשונות אחרות, והם אוכלים את החלק היותר גדול משעותי הפנויות. ויתרן תאכל עבודת הצבור, ביחוד חברת “מרבי השכלה”, שאני מנסה “ליהד” אותה עד מקום שידי מגעת. ועתה צא וחשוב, מתי אוכל לכתוב אפילו מכתב קטן.

וכמנהג בני האדם, שהתאוה מתגברת עליהם במדה שתקטן יכלתם למלאותה, הרגשתי גם אני דוקא בעת הזאת תשוקה עזה לכתיבה, ולמרות כל המניעות, כתבתי דבר מה. אך לא על השאלות היומיות…. ממך לא אכחד, כי בענינים האלה מרגיש אני את עצמי “חפשי”. את שלי כבר עשיתי, ועתה אין לי אלא לעמוד מרחוק ולהסתכל בכל הנעשה; יכה יוסי את יוסי, ויגיעת שניהם תפקח לבסוף עיניהם של אלו אשר עינים להם. ובכן עזבתי את שדה המערכה ופניתי לצד אחר, המאמר אשר כתבתי באלו הימים – שמו “משה”, והוא כולל איזו רעיונות ע“ד משה, אשר בעיקרם הרציתי אותם בע”פ בדרשה אחת שדרשתי כאן לפני שנתים, ועתה נסיתי להציעם בסגנון ספרותי. המאמר יודפס ב“השלח” חוב' פברואר, וינעם לי אם תקראהו בשים לב ותודיעני דעתך. כי סוף סוף יש בו מעט מן ה“דרוש” (אף כי השתדלתי למעט בזה כפי היכולת). ומי מומחה ל“דרוש” יותר ממך?

בהיותנו יחד בסימפירופול לא הודעתני דבר אל אדות “יובלך” שאומרת עדתך לחוג עמך, ורק מתוך כה“ע נודע לי ענין זה לאחר המעשה, וע”כ לא שלחתי לך ברכתי אז…. ואולם עתה אומר לך, שאני באמת איני מוצא סבה לשמוח על שכלית כחך במוסקווא בדברים שלגבי דידך הם מעוטי-ערך ואפשר היה להם להעשות על ידי אחר. כלל ישראל בודאי לא הרויח בזה, שאיש כמוך הקדיש חייו לשתדלנות מקומית ולהצלת נפש אחת, או אפילו נפשות רבות, מצער גירושין וכדומה. ברור בעיני, שיכול היית להביא טובה יותר מרובה להכלל כלו, אלו היה לך שדה עבודה יותר רחב. אבל למה אכפיל מה שהגדתי לך פא"פ?….

למר מרדכי בן הלל הכהן, הומיל.

אודיסא, 16 פברואר 904.

…. שמח אני, כי מאסף אתה את מאמריך להוציאם בקובץ אחד. טוב תעשה אם תתנם בקובצך לא לפי סדר זמן כתיבתם, כי אם לפי עניניהם. גם אני הנני עוסק עתה בסדור “על פרשת דרכים” חלק שלישי. בו יבואו כל פרקי “ילקוט קטן” ועוד מאמרים אחרים. גם איזו מאמרים חדשים אחשוב לכתוב בשביל החלק הזה, ולא על “שאלת היום”, כי אם על נושאים יותר כלליים. בשאלות היום חושב אני, שאין לי להגיד עתה דבר. כבר הגיעו הענינים למצב כזה, שאין צורך עוד בי ובבקרתי, לפחות בשעה זו. כשיֵצא החלק השלישי מ“עפ”ד", יראו ויוָכחו כל אלה שלא נסתמאו לגמרי, כי לא לחנם עמדתי על משמרתי כל אותן השנים, ומה שלא עשה השכל עשה הזמן.

ו“המליץ” שבק חיים לכל חי! רק היום בא אלי הגליון האחרון, שבו נדפסה הידיעה הזאת…. ואני, לא אכחד, קראתי את הבשורה הזאת בקור רוח, ואף אנחה אחת לא יצאה מלבי. ו“המליץ” הלא קשור בזכרוני בשנות נעורי, בצעדַי הראשונים על דרך הספרות! אבל העורך האחרון הספיק למאסו על הבריות כל כך, עד שגם זכרונות כאלה לא יעוררו עוד את הרגש…

למר ל. מינץ, רוסטוב-דון.

אודיסא, 16 פברואר 904.

צדקת מאד. עוד קודם שנדפס הפוליטון המכוער כתבתי לקלוזנר שישמרו על רוחו של ב. מפני “אוירה” של וורשא…. וכשקראתי אחרי כן את ה“מעשה ביתוש” חשכו עיני וכתבתי שנית לוורשא דברי תוכחה על שלא חסו על כבודו… אל ב. עצמו לא כתבתי, מפני שבאלו הימים יבוא לפה, ומוטב שאדבר עמו על זה פא"פ¹⁴.

היום הגיע לידי הגליון של “המליץ” שבו באה הידיעה, כי הגליון הזה הוא האחרון. חפצתי להוריד לפחות דמעה אחת על המת, להוציא לפחות אנחה אחת מלבי על “זקן העתונים” – ולא יכלתי. גם זכרונות נעורים, עת היה לי “המליץ” מכון ספרותי, לא הועילו לי לעורר בלבי רגשי געגועים עליו. כה הצליח עורכו לעשותו מאוס בעיני הבריות!

ליושב ראש המחלקה האודיסאית של חברת “מרבי השכלה” בין יהודי רוסיא, אודיסא.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 19 פברואר 904.

כידוע לכבודו, לא הסתרתי את הדבר מראש, שכל עיקר המטרה, בהכנסי אל הועד, אני רואה רק בזה, שאעזור, כפי יכלתי, לפתרון “השאלה העברית” באופן מתאים וצודק, ביחס להעבודה החנוכית של החברה. אל הצד הזה הפניתי את כל התאמצותי למן הרגע הראשון, והועד מתחלה באמת הראה, לתמהוננו, כעין רצון מחלט למלאות את דרישת הזמן, אבל, כמו שנתגלה אחרי כן, לא היתה זאת אלא נטיה זמנית לשעה קלה. בישיבתו האחרונה הראה הועד בהתגלות לב מפליאה, בלי שום כסות עינים, שלא נשתנה במאומה ביחס לענין זה. ובכן אבדה לי כל תקוה להתקרב אל המטרה באמצעות העבודה בתוך הועד, ולפי שאין ברצוני לבלות זמן וכח בוכוחים שאינם נושאים פרי, הנני מודיע בזה, שיוצא אני מתוך הועד, ואבקש את כבודו להודיע את הדבר לזה האחרון.

למר מרדכי בן הלל הכהן, הומיל.

אודיסא, 21 פברואר 904.

…. להוי ידוע לך, יקירי, שמאז קבלתי עלי את המשרה בבית המסחר, שמתי לי לחוק להשאר תמיד בגבולות חובותי וזכיותי, ככל שאר העובדים, ולבלתי השתמש בשום פנים במה שהנני עוד מלפנים מכיר ומודע לראשי הבית. סבת הדבר בודאי מובנת לך: איני רוצה ליתן מקום, לא לאדוני הבית ולא לאחרים, לחשוב את משרתי כעין חסד של ידידות, והנני משתדל על כן להבדיל עניני בית המסחר לגמרי מכל צל של ידידות פרטית….

מתוך האמור תבין, כי בכל היותי חפץ תמיד לעשות רצונך, איני יכול, לדאבון לבי, לעשות בקשתך הפעם. מפני שבזה הייתי מהרס כל ** שיטתי** ביחס לראשי הבית, והצעדהראשון הזה היה מביאני להסתבך בסכסוכים שונים שאני בורח מהם….

למר י. אייזנשטדט, יפו.

אודיסא, 23 פברואר 904 (ז' אדר תרס"ד).

שלשה מכתבים מאתך מונחים לפני, והראשון הוא מיום כ“ז חשון, כלומר מלפני שלשה חדשים ומחצה! מפני מה הנני ממעט לכתוב לכם? – הרבה טעמים לדבר, והעיקר הוא, שעמוס אני בעבודה מכל צד ועודני רחוק מאד מן המנוחה. מעת שחדלתי להיות עורך “השלח”, וכתיבת מכתבים חדלה להיות עבודה של חובה, הנני מקמץ בזה מאד, כדי לשמור את רגעַי המעטים בשביל עבודות רוחניות יותר נחוצות. ועם זה (כמו שכבר, כמדומה לי, כתבתי לך) גם המצב בא”י מעורר בלבי רגשות שלא הרגשתי כמהם בימים שעברו, וקשה לי לפנות עתה לא“י אפילו ע”י מכתבים….

אך היום פנוי אני לביתי, מסבות שונות, ופתאום נתעורר בי החפץ לכתוב לכם. וכשבאתי לכתוב את היום והסתכלתי ב“לוח”, ראיתי שהיום ז' אדר¹⁵! אם מאמין אתה בסמיכות כזו, תוכל לדרוש ע"ז דרוש יפה…

ובכן, קורא אני את מכתביך על הסדר ואענך על ראשון ראשון:

ה“הסתדרות”. עתה, כמדומה לי, אין לי צורך עוד להביא ראיות לדעתי בענין זה, ה“מחאות” שבאו בכה“ע מא”י, מיושבי הערים ומיושבי הקולוניות, הן מעידות באופן מספיק, כמה גדול “כבודה” של ההסתדרות בעיני בני א“י. אמת אגיד לך, שמעולם לא הרגשתי ביחס לא”י מה שאני מרגיש עתה. עצב, התמרמרות, חמלה וכו' – כל הרגשות האלה ידעתי מכבר, אבל עתה נוסף על כל אלה רגש חדש: רגש של בוז וגועל נפש עד להקאה. שמא תאמר: “המוחים” אינם אלא יחידים? אשאלך: ואיה הרוב? מפני מה לא עוררה השפלות הזאת מחאה חיה ומקיפה את כל בני הישוב, כמו שהיה צריך להיות, אלמלא היה הישוב הזה רקוב ומקולקל עד היסוד? כנראה, גם הישרים שבבני הישוב אינם מרגישים כלל את כל עומק התהום של שפלות ועניות הרוח שנתגלו ע"י המעשה הנבזה הזה¹⁶.

בשורותיו של ב. ע"ד מכירת היין יש בהן מעט “שַרלַטניסמוס”. היין הנמכר בהמבורג מכניס לא 15 פרנק, כי אם רק 13 פרנק. כך הגיד לי גלוסקין, שהיה פה באלו הימים…. וכי אפשר במצב כזה לאמור, ששאלת היין נפתרה?

אתה שואל לשלומי. אם כונתך לשלום גשמי, – שלום לי. הנני משתכר לחמי בכבוד, אם כי בצמצום…. אבל ברוחניות, ידידי, אין שלום לי. שנותי עוברות, ואני מוכרח לדחות ולדחות את אשר חפצתי לעשות עוד, ומי יודע אם יעלה בידי. עוד מעט ותקפוץ עלי זקנה ואני טרוד בהבלי העולם ואיני יכול לעשות לנפשי….

ברכתני במז"ט להבחרי לועד “מרבי השכלה” ברכני נא איפוא שנית להפָטרי מן החבֵרוּת הזאת. הרבה עמלתי להטות לב הועד, שיעשה לפחות איזה צעד לטובת החנוך העברי, ובראשונה היה נראה כאלו יש תקוה. אבל סוף סוף באתי לידי הכרה, שכל עמלי לשוא ושמאבד אני את זמני לבטלה, – ושלחתי להם כתב-פטורים.

נסיעתי לאמריקא היא, כמובן, בדותא…. הבדותא הזאת נתפשטה בכל כה"ע של היהודים באמיריקא, וכבר קבלתי על זה שאלות מצדדים שונים.

למר י. גרַזובסקי, יפו.

אודיסא, 24 פברואר 904 (ח' אדר תרס"ד).

מכתבך מן כ“ב כסלו נתקבל במועדו, ואני לא עניתיך עד כה לא רק מפני טרדותי, שבאמת רבו בחדשים האחרונים יתר על הרגיל, אלא גם מפני שבעמקי נפשי הנני מרגיש כאב כל כך עמוק, בזכרי את כל הנעשה עתה בא”י ובחו"ל, עד שמשתמט אני מלדבר על הענינים האלה, לא בספרות ואף לא במכתבים פרטיים. ביחוד מצטינים בני ארץ ישראל….

אבל נניח את הנאצות האלה. ככר החלטתי להסיח דעתי מכל “הווקכַנליות” שבחיינו ובספרותנו ולצמצם כחי ועבודתי בעולם אחר. כמדומה לי, שרשאי אני לעשות זאת. חמש עשרה שנה נלחמתי כמעט יחידי נגד הכל ולא חסתי לא על כבודי ולא על כחי וזמני. עתה כבר הגיעה התפתחות הענינים לידי כך, שהחיים עצמם מגלים את ערותם לכל אשר עינים לו; עתה אין צורך עוד “בחוש-ראות” מיוחד, בשביל לראות את האמת, ואם גם עתה יעצמו רבים עיניהם ולא יאבו לראות, – מה אועיל אני ואלפי אנשים כמוני? אין כל עצה ותחבולה עוד אלא לקיים מה שנאמר: “שבקיה לרויא דמגרמיה נפיל”….

למר ב. כ"ץ, פטרבורג.

אודיסא, 2 מרס 904.

יקרתך קבלתי באלו הימים. תוכחתך על היותי שותק בעת כזאת מעידה עליך, שלא שמת להבחין, מה בין העת הזאת לעתים שעברו. לפנים היה אפשר באמת להאמין, כי רבו הטועים, הזקוקים לדברי אמת והגיון, כדי לברר להם טעותם. אבל עתה כבר נתברר הכל למדי, ולא ע“י דברים בלבד, כי אם ע”י מעשים, וכל אשר עינים לו יראה, כי המטעים מרובים על הטועים, ובכל “הווקכנליא” שבספרותנו עתה אין אף גרעין של תומת-לב ואמונה אמתית. בשעה כזו אין צורך ואין תועלת בדברים היוצאים מן הלב. השטן מרקד – ירקד לו! אין נקיי הדעת יכולים לעמוד בפניו וללכלך ידיהם ברפשו. אבל אין ספק, שהרקודים האלה יביאוהו ממילא לידי אפיסות הכחות: “שבקיה לרויא”. אלו הייתי פוליטוניסט, הייתי בודאי מוצא עתה חומר מרובה לפוליטונים יפים – והייתי כותב. אבל לכתוב מאמרים בכובד ראש בשביל להוכיח, שיום – יום, ולילה – לילה, עבודה “ספרותית” כזו מניח אני לאלה שמלאכתם בכך ללעוס ולחזור וללעוס דברים “בַנַליים” עד שתקוץ בהם נפש כל מבין.

שואל אתה דעתי, מה יחסר לו ל“הזמן”¹⁷? – קודם כל חסר לו מגיה מומחה. חרפה היא לראות במכ"ע הנועד למשכילים שגיאות גסות שמשחיתות לפעמים את הכונה עד היסוד. ועוד חסר לו (אנא, סלח נא!) עורך אמתי, שיקרא בשים לב כל מה שהוא מוסר לדפוס וישתדל להביא רוח אחד ברור ומוגבל בכל חלקי האורגן. אקוה שלא תתרעם על דברַי אלה, כי הלא בזאת חפצת, שאגיד לך מה שבלבי באמת, ולא דברי חנופה בלב ולב.

אגב אבקשך, שאם תכתוב אלי, אל נא תבישני בתארים שאיני ראוי להם כלל. בפעם הזאת אמנם אני מלמד עליך זכות, שבכונה כנית אותי במכתבך בשם “נביא”, כדי לפרש לי את הפוליטון שנדפס ב“הזמן” גליון 30, שאדע למי הדברים מכוונים שם. אבל אבטיחך, שגם בלי פירושך הייתי מבין. הרמזים שם גסים למדי, ואי אפשר לטעות בכונתם.

למר א. טש., פליסקוב.

אודיסא, 25 מרס 904.

קבלתי מכתבך, והנני משתתף בצערך, אך לדאבון לבי, לא אוכל להושיעך. בחורים כמוך רבו כיום בכל ערי ישראל, וכמה מאות מהם באים הלום לבקש דרכם בחיים – ואינם מוצאים זולתי רעב ועוני וכל צרה ותלאה. כי גם חברת “מרבי השכלה” עניה היא ואין ביכלתה לעזור להם. רק מתי מספר, היותר מצוינים, יזכו לעזר מעט שאינו מספיק אף ללחם צר, ויתרם יאבדו בענים, מאין עוזר ותומך. חבל על כשרונות טובים ההולכים לאבוד, אבל מה נוכל לעשות?

ובכן, אדוני, שב בביתך והשתדל, כפי היכולת, להרבות דעת, ואולי תוכל ברבות הימים לצאת למרחב. הלא עוד צעיר לימים אתה, ואין לך להתיאש.

למר מ. רייזין, סטוקטון.

אודיסא, 25 מרס 904.

…. ה“תנועה” הגדולה בספרותנו פה היא, כמו שהיטבת לראות, אך מלאכותית. באמת אין שום צורך בארבעה מכ"ע יומיים ולא באֶנציקלופדיא כללית, והכל נעשה לשם התחרות, כמנהג היהודים. כבר נודע לך בודאי, כי “המליץ” חדל לצאת, וגם “הזמן” לא יצא זה כעשרת ימים, וכנראה, מצבו רע מאד. ובנוגע להאֶנציקלופדיא של ה' ס., לא נשמע בין החיים מאומה על אדותיה זה זמן רב.

ו“אחיאסף” עוסק בשקידה בהכנות הדרושות ל“אוצר היהדות”. לע“ע עוסקים בעבודת ההכנה ד”ר ניימרק בברלין וד"ר קלוזנר בוורשא…. סוף סוף רק “אוצר היהדות” יש לו תקוה להיות באמת לתועלת לחנוך הלאומי ולהרחבת ספרותנו, כמו שמסכים גם אתה במכתבך¹⁸….

למר ש. דובנוב, ווילנא.

אודיסא, 27 מרס 904.

יקרתך מן 28 פברואר הגיעה לידי בהיותי בחַרקוב, כי נשלחה אלי מביתי. והנני קודם כל לגול את האשמה מעל ראש הקהלה שם: חקרתי ודרשתי בדבר ונודע לי מפי אנשים נאמנים, כי הסך 42,000 טעות סופר הוא וצ“ל 4,200 ¹⁹. והטעות הזאת כבר נתנה מקום לשונאי ישראל שם להוסיף עוד אשמה אחת ב”על חטא" שלנו: שהיהודים קנו בשוחד את הפריסא להפליג בפזרנותם לטובת החיל הרוסי, בעוד שבאמת אינם נותנים כאן אלא פרוטות, ולשם שולחים רבבות…

את רמזיך ע“ד “גדולינו” ומעשיהם “לטובת הכלל” בעת הזאת – הבנתי היטב²⁰. כי גם אלי הגיעה השמועה מפטרבורג – ולבי נתר ממקומו. אבל איני יכול להסכים לדעתך, שאפשר להועיל ברב או במעט ע”י מכתב חוזר לראשי הקהלות. השעה שעת חירום היא, ואם כשהשנים כתקונן נתקיים בנו “ופחדתם מקול עלה נדף”, על אחת כמה וכמה בשעה כזו. לא תוכל לשער, כמה גדל עתה הפחד בכל ערי הנגב, ואפילו בעירנו ה“אירופית”, לרגלי ההסתה של “נאוואיע וורעמיא”²¹. ואחב"י הורגלו מאז מעולם לבקש “רחמים” בשעות כאלה ולשאת עיניהם אל גביריהם ושתדלניהם. ואנחנו מה כי ישמעו לקולנו, בהיותם שרוים בצער מפחד אויב? כמדומה לי, שיותר טוב עתה שלא לאמור דבר שלא נשמע ולהמתין עד שתשקוט הסערה מעט.

שבתי מדרכי זה כשבועים ובאתי לפה בעת שכבר התחילו ההכנות לאספה הכללית של חברת ישוב א“י. מובן מאליו, כי השתתפתי גם אני ב”אַספות המוקדמות" וב“אספות המאוחרות”, הכל כנהוג. וכה עבר כמעט שבוע שלם במהומה ורעש. עתה הנני נח מעט ועוסק בשעות הפנאי בסדור שארית מאמרַי לחלק שלישי מ“על פרשת דרכים” ההולך ונדפס עתה. ואולם, כנראה, לא תארך מנוחתי. קרוב הדבר, שתיכף אחר החג יהיה עלי ללכת למוסקווא. כמה אתמהמה שם – לא אדע עוד. אבל בשובי משם, הנני מקוה, שאוכל לשבת בביתי במנוחה שנים שלשה ירחים, ואחרי כן אחשוב ללכת לטשונקא²² ואשב שם איזו שבועות, ומשם אלך לוורשא ולווילנא, כדאשתקד. זה הוא סדר-זמנים שלי לירחים הקרובים, כפי שאפשר לקבעו מראש. אבל יתכן גם כן, שאיזה מקרה ישנה הכל. בכל אופן אקוה לראותך, אם בטשונקא (התבוא בשנה זו?) או בווילנא…..

גם בן-עמי חושב מחשבות עתה לעקור דירתו מפה לחוץ לארץ. כי, כידוע לך, הוא עוסק עתה רק בספרות, ומה לו הכא ומה לו התם? לכתוב בשביל “הפריינד” או “וואָסחאָד” יוכל גם בחו"ל, ולא יצטרך לשמוע קול אויב ומתנקם כל היום. כה יהָרס קִנֵנו פה מעט מעט.

למר מ. סמילנסקי, רחובות.

אודיסא, 10 אפריל 904 (כ“ה ניסן תרס”ד).

עודני חייב לך תשובה על מכתבך מן כ“ט חשון, שבא הלום בהיותי בדרך, והואיל ואדחי – אדחי. אך עתה, בקבלי את מכתביך האחרונים מן כ”א וכ"ו אדר, “שנסתי את מתני” להשיב לך על כולם כאחד. אבל סלח נא בטובך כי לא ארבה דברים. טרדותי בימים האחרונים מרובות מאד, ואי אפשר לי לותר הרבה מזמני לכתיבת מכתבים.

את מאמרך “מלה נשכחה” קראתי במועדו, ולא אכחד ממך, כי נפלאתי מעט על תומתך, שחשבת באמת, כי ה“מלה” היא “נשכחה” וכי על כן, כאשר תשוב ותזכיר אותה – יזכרוה. לא, ידידי! יש “מלים” שבני אדם אינם יכולים לעמוד בהן ומשתדלים לשכחן ולהשכיחן או ליתן להן צורה מקולקלת עד שלא יכירון שומעיהן. ו“מלה” זו שדברת עליה היא אחת מאלה ²³. את השקפתי על יחס הספרות והקהל אלי, בנוגע לעניני הציוניות והישוב, תמצא בהקדמתי השניה ל“על פרשת דרכים”. שתי שנים ומחצה כבר עברו מאז כתבתי הדברים ההם, והשנים האלה הוכיחו יותר מכל השנים שעברו, עד כמה צדקתי במה שאמרתי שם.

השקפותיך על עניני הישוב ב“הזמן” וב“הצפירה” הנני קורא בשים לב. יישר כחך, שאינך נוטה לדרך הכבושה לסופרי א“י והנך מגיד מה שידעת, בלי “פוליטיקא”. אתה כעת האחד בא”י המודיע דברים כהויתם, וע"כ הנני חושב את מאמריך ומכתביך לדבר שהשעה צריכה לו, וחבל שהתחלת לקמץ בדברים בעת האחרונה….

הערתך ע“ד סדור המאמרים ב”על פרשת דרכים" אולי צודקת בעיון, אבל במעשה אי אפשר היה לעשות כעצתך. הרבה חשבתי ע"ד הסדור, וסוף סוף לא מצאתי סדר אחר יותר טוב, מטעמים שונים שיארך זכרם, - החלק השלישי הולך ונדפס עתה ויצא בחדשי הקיץ.

וה“הסתדרות” שלכם…. טובה השתיקה.

הצעתך להוציא בקונטרס מיוחד את מאמרַי ע"ד “הציוניות המדינית” אינה יכולה לצאת לפעולה לעת עתה, מפני שבאמת אין במאמרים אלא מעט מהרבה. כשיֵצא החלק השלישי, תמצא בו הרבה מלואים לענין זה, שנכתבו בין הקונגרס הראשון והרביעי. ואז אפשר באמת, שמצב הדברים ידרוש לקבץ כל אלו המאמרים יחד ולהוציאם בקונטרס מיוחד.

למר ש. אלכסנדרוב, בוברויסק.

אודיסא, 11 אפריל 904.

תודתי לך מקרב לבי על מכתבך הנכבד ועל המאמרים של קדמונינו שהעירותני עליהם, מהם שהיו לי כחדשים, כלומר שיצאו מלבי בעת שכתבתי את “משה”, ומהם שהיו מרחפים אמנם בזכרוני בעת כתבי, אלא שנטיתי הטבועה בי מעודי, לברוח מן הציטטים ככל האפשר, היא שגרמה לי לבלי געת בהם, וסמכתי על הקורא הבקי, שימצא מעצמו סמוכים אלו.

ועל דבר שאלתך, מה אעשה באותם המאמרים המתנגדים לציורי, אשיב שתי תשובות שהן אחת: א) משה שלנו הוא “זה שצורתו קבועה בלב עמנו”, ולב העם אינו ניכר באיזו מאמרים של יחיד, שלא נתפשטו בקרב העם ולא נהיו לקנינו הכללי. ואם תתבונן מצד זה על המאמרים המתנגדים לי, תראה בעצמך, כי דעת יחידים הם, שלא זכו לפרסום בעם. – ב) כבר הקדמתי קצת תשובה לשאלות מעין אלו בעצם המאמר, כי אמרתי שם: “צורות כאלה, שבהן מגשם רוח העם את שאיפותיו הפנימיות, הולכות ומתרקמות בו כמו מאליהן, שלא מדעת וכונה ברורה. ועל כן אי אפשר להן אמנם להנצל מקשוטים יתרים וזרים ואין מדקדקים עמהן בפרטים, שיהיו כולם מכוונים אל הרעיון העיקרי”….

לד"ר ד. ניימרק, ברלין ²⁴

אודיסא, 12 אפריל 904.

הנני להודיעך בזה, כי מר קלוזנר היה פה בימי החג וטיילנו ארוכות וקצרות בדבר “אוצר היהדות” וגם באנו לידי הסכמה בשאלות שונות. הוא קבל על עצמו להודיעך הכל בפרטות, וע"כ אסתפק בזה רק בראשי פרקים.

בהסכם למטרה העיקרית של “אוצר היהדות” יהיו כל הערכים שבו מחולקים לשלשה מינים:

א) ערכים יסודיים, המבארים איזה ענין כללי, שהוא אב לכמה ענינים אחרים, ביאור שלם ומספיק.

ב) ערכים פרטיים, ע"ד ענינים בלתי יסודיים כל כך, אבל חשובים למדי בשביל ליחד עליהם הדבר.

ג) ערכים טפלים, שאין בהם צורך כשהם לעצמם, אבל ראוים להזכירם בשמותם, בשביל השמוש המעשי.

הערכים ממין ראשון הם, כמובן, העיקר לנו, ובהם יוכלל כל מה שנוגע לאותו הענין ויבוארו בדרך קצרה כל הענינים הכלולים בערכים ממין השלישי והמתיחסים לזה, באופן שאלו האחרונים יזָכרו רק בשמותם עם מראה מקום להערך היסודי שהם כלולים בו, לא יותר, בעוד שהערכים ממין השני יוכללו בערכם היסודי רק עד כמה שיש צורך בזה לביאור כלל הענין, והפרטים יבואו בערך המיוחד לכל פרט.

דוגמא לדבר: ערך תנאים – תבוא בו השקפה כללית על מהותם וערכם של התנאים ותורתם, עם רשימה שלמה של כולם, דור אחר דור, ועם זה ידובר על כל אחד בדרך קצרה מה שנוגע לפעולתו והשפעתו על ה“תַנָאות” בכלל. אבל בפרט יבואו ערכים מיוחדים רק על אלו מן התנאים שיש להם צורה מיוחדת וראוים להתבונן בהם ובתולדותיהם בפרטות (ר' יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא, רבי מאיר וכו'), ושאר התנאים יזָכרו בשמותם איש במקומו בהוספת: “עי' ערך תנאים”, לא יותר.

לפי זה אינני יכול לצייר לעצמי, שנגש להדפסת האוצר קודם שיהיה כל סדורו מוכן בידנו עד סופו. כבר באות אל“ף יהיה עלינו ליתן ערכים פרטיים וערכים של מראי מקומות אשר ערכם היסודי יבוא באות תי”ו, ועלינו איפוא לדעת מראש בדיוק, איך נחלק את החומר, מה נכלול בערך היסודי ומה בערכים הפרטיים.

לכן רואה אני סדר העבדוה הנכון בדרך כזה: קודם כל נאסוף מכל הבא בידנו את כל השמות של ערכים ונרשום כל אחד על כרטיס מיוחד, בלי הבדל. וכשתגָמר מלאכה זו, נעבור על כל הערכים ונקבע לכל אחד את המין שאליו הוא מתיחס, ואת החלטתנו זו נרשום על הכרטיס השייך לו וגם על הכרטיס של הערך היסודי שזה מתיחס אליו; באופן שאחר גמר מלאכה זו יהיה בידנו כל סדר האוצר בפרטות, כל ערך למינו עם רשימת תכנו, ואז רק אז נוכל לגשת לעצם העבודה…..

ואולם כדי שנוכל תיכף לבוא בברית עם החכמים שעתידים לעבוד עמנו, אפשר למסור להם לע“ע חבור הערכים היסודיים שיכָנסו לכרכים הראשונים, בתנאי שאחר גמר האלפא-ביתא ישובו ויעברו איש איש על הערכים שכתב ויתקנום וימלאום כפי הפרוגרמא. אם יבארו להם היטב מראש, מה חפצנו ב”אוצר היהדות" ואיך אנו מציירים לנו סדורו, יוכלו להוציא מתחת ידם דברים מתוקנים פחות או יותר, שיהיו מכוונים בקירוב למה שאנו רוצים, באופן שהתקונים אשר יצטרכו להעשות אחר גמר הסדור לא יהיו קשים ביותר.

זהו כלל הדבר, והפרטים יודיעך, כאמור, מר קלוזנר. באופן אחר, כמדומה לי, אי אפשר.

לרבי מאיר איש-שלום, ווינא.

אודיסא, 15 אפריל 904.

מפני טרדותי המרובות מאד ומפני טלטול הדרך לעתים קרובות, שפרנסתי עתה גורמת לי, אחרתי עד עתה להביע לו תודתי מקרב לבי על התשורה היקרה ששלח לי: מסכת מכות עם הערותיו. בודאי היה הדבר מביא לנו תועלת רבה מאד, אלו היה כל התלמוד יוצא מזוקק ומנופה באופן כזה. אבל, כנראה, עוד לא איכשר דרא ולא רבים בקרבנו המבינים ערכו של דבר….

למר ל. סֶב, פטרבורג ²⁵

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 15 מאי 904.

ובכן, סוף סוף קבל ה“וואָסכאָד” את ענשו, שזה כבר היה ראוי לו. אינני מסופק, שכל חשובי היהדות הרוסית, יהיו דעותיהם מה שיהיו, יָדעו להעריך כראוי את הנהגתו של עתונכם, ובכל לב משתתפים בצערך וצער חבריך בשעה קשה זו. תהי נא איפוא ההשתתפות הזאת נחמתכם בהוה ותוסיף לכם כח בעתיד.

וכשאני לעצמי אי אפשר לי שלא להביע לך את דאבון לבי על שה“וואָסכאָד” מעמיד את עצמו בסכנה בשביל תועלת מסופקת וכבוד עוד יותר מסופק הקשורים בוכוח תמידי עם אויבינו מבחוץ. ה“וואָסכאָד” נחוץ לנו בעיקר בשביל להפיץ אור על מחלותינו הפנימיות, ולפי הכרתי העמוקה, מחויב הוא לשמור על קיומו ביחוד מצד זה, שבו עיקר טעם הויתו. ואולם ההתאבקות עם “נאוואיע וורעמיא” ואלה שרוחם מדברת מתוך גרונו, – היא נותנת לנו אמנם לפעמים ספוק מוסרי, אבל ספוק בן-רגע זה באמת אינו שוה באבדן ה“וואָסכאָד” לששה חדשים.

אקוה שתסלח לי התגלות-לב זו, שאולי אינה בשעתה עתה. אבל מעשה שלא כהוגן הייתי רואה בזה מצדי, אלו עברתי בשתיקה על הצד החשוב הזה….

לד"ר י. קלוזנר, וורשא.

אודיסא, 30 מאי 904.

קבלתי מכתבך בצירוף העתק ממאמרי ²⁶ ותודה לך.

היטבת מאד לראות, כי הרעיון המרכזי של המאמר הוא “התעלות הבשר ע”י הרוח", אבל מתפלא אני על שאמרת, כי זה היה צריך להיות הרעיון המרכזי, בעוד שאני, לפי דבריך הטעמתי ביותר “את אחדות הבשר והרוח” במובן של סינתיזא פשוטה, ועל זה “דברתי הרבה”. קרא נא שנית את הדברים המתיחסים לזה ותראה, שעינך הטעתך. באמת לא דברתי כלל על אותה האחדות הפשוטה, לא הרבה ולא מעט. רק בשני מקומות השתמשתי במלת “אחדות”, ובמקום הראשון בארתי מיד, מה היא הכונה האמתית באחדות זו (“אין הרוח יורד, אלא הבשר עולה”), ונשאר איפוא רק מבטא יחידי במקום השני שלא הוספתי לו ביאור, מפני שסמכתי על מה שכבר נאמר. והאמנם זו היא הטעמה יתרה?

ואולם בינינו לבין עצמנו אגיד לך, שבאמת נתקשיתי בדבר זה הרבה בעת כתבי את המאמר. כשהרציתי את הדברים בע“פ בלשון רוסית (ידעת, כמדומה לי, שתוכן המאמר היה לי קודם כתיבתו לנושא של אחת מ דרשותי), השתמשתי במלה אחת שהבליטה היטב את הרעיון: אמרתי, שנגד היסוד של плоту умерщвление העמידה היהדות את היסוד של " плоту Одухотворение “. אבל כשבאתי לכתוב את הענין עברית, לא עמד לי כל עמלי למצוא מבטא קצר, שיהא ברור ומדויק כאותו המבטא הרוסי. שלש פעמים שניתי את הדברים מראש ועד סוף, בשביל לברר את הרעיון בדיוק הדרוש, ומעולם לא הרגשתי בקוצר לשוננו כבפעם הזאת. ואולם, אם אחר כל אלה אין קורא שכמתוך מוצא פה את הרעיון מובלט כראוי, בודאי סימן הוא שלא עלה הדבר בידי, למרות כל היגיעה. קודם שאשלח את המאמר לתתו ב”על פרשת דרכים”, אנסה עוד פעם לשנותו ולמלאות את החסרון, אולי אצליח עתה יותר.

בדבר “אוצר היהדות” הודעתני בשורה רעה מאד. רואה אנכי מרחוק, כי סוף סוף תבטל רצונך…. ותגשו להוצאת החלק הראשון קודם שיתחבר הרגיסטר באופן הדרוש ²⁷. ואם כה תעשו, עלי לאמור לך, כי כל הענין יאבד בעיני את ערכו. להתחרות עם אחרים בפבריקציא של כרכים בסדר אלפא-ביתא – אין זה האידיאל שאליו שאפנו כל אותן השנים. זו היא הקללה הרובצת עלינו בכל עבודתנו הלאומית: שאין שום דבר נעשה כמו שצריך להעשות בהסכם למטרתו, אלא כמו שהמקרים החיצונים עושים אותו.

לפטפוטי א. אל תשים לב. אם באמת פרַזות ריקות כאלה יכולות “להמיתני” בעיני הקהל, סימן הוא שאין חיי שוים כלום ואין צורך להגן עליהם.

דבריך על אדות ס. קראתי. גם פה הכל מודים שהדברים אמתיים, והרוב אומרים גם פה, שהסגנון קשה ביותר, וכך הוא גם דעתי, אלא שאני איני מתרעם עליך בגלל זה, מפני שידעתי, כי כל אחד כותב בסגנונו, ואי אפשר לדרוש משום סופר, שיהיה “רך”, אם אין זה מתכונתו.

כבר כתבתי לך, שבאלו הימים יוצא אני למוסקווא, ומשם אלך אולי ליקַטרינבורג (פלך פֶרם). אחרי כן אסור להומיל לנוח מעט, ומשם אשוב ללכת “לסבלותי”, לווילנא או לוורשא. ובזה תמצא תשובה מספקת על הצעתך, שאכתוב תשובה על מאמרו של ש"י הורוויץ ²⁸ (אגב: יש במאמר זה בטוים אחדים, שהיתה חובתך למחקם, והענין לא היה חסר כלום בלעדם). כל הקיץ הזה יעבור עלי בנסיעות ועבודה קשה. וגם בימי המנוחה המעטים לא אוכל לכתוב מאמר הגון, כראוי לענין כזה. אחכה עד שיבואו דבריך ודברי ניימרק וברדיטשבסקי, ואם עוד תשאירו לי מה להגיד, אפשר שאעשה זאת אחר איזו חדשים, כשאשוב לביתי….

למר א. קפלן, וורשא.

פטרבורג, 6 יולי 904.

…. הנני מברכך בהצלחה ל“עסקך” החדש ²⁹ ##, כלומר לא בהצלחה חמרית – זו היא ברכת שוא – כי אם בהצלחה מוסרית: שתוציא דברים מתוקנים באמת. בנוגע לתולדות ב"מ³⁰##, אמנם הרעיון מצד עצמו נכון מאד, וגם אמת הדבר, שאייזנשטַדט הוא היחידי שיש בו כל התנאים הדרושים לזה, חוץ מן…. כשרון ספרותי אמתי, ובכל זאת אחשוב, שאפשר למסור בידו את העבודה, בתנאי שיעשנה לא בתמונת ספר היסטורי מסודר כראוי: – לזה בודאי לא יצלח, – אלא בתמונת ספר זכרונות, שבו ירשום כל מה שראה וידע מן המקור הראשון. ככלותו את העבודה, צריך יהיה למסרה לסופר הגון שיתקנה לדפוס. בחפץ לב הייתי מקבל את העבודה הזאת על עצמי. אבל קשה עלי מאד לעשות זאת, מפני שבודאי יזָכר שם גם שמי, ומעשי יובאו במשפט, ולא לי להיות מבקר ושופט בענין כזה….

למר מרדכי בן הלל הכהן. (?)

פטרבורג, 6 יולי 904.

זה עתה קבלתי מביתך את האדריסא שלך, והנני מברכך מרחוק ברפואה שלמה….

מפה אין לי כל חדש להודיעך. הרבה ממכירינו אינם עתה בעיר, כי הלכו מי לחו"ל ומי לנאות שדה, ויתרם טרודים איש בעבודתו, וגם אני טרוד בעבודתי מן הבוקר עד הערב, וכה יעברו הימים. בשעות הערב יש שאלך לבקר איזה מכיר או מודע, ויש שיבואו אלי, אבל “חיים” אין.

והרצל מת! מי יכול לחשוב, כי איש מלא חיים ואֶנרגיא כמהו ימות כה מהר? – מאושר היה האיש בחייו ומאושר במותו. כי באמת הגיע עד הגבול, עשה כל מה שיכול לעשות – ומת “בשעה הראויה”. חייו ומעשיו של האיש הזה בשבע השנים האחרונות יש בהם מעין “ספור דמיוני”. ואלו היה איזה סופר גדול כותב ספור כזה, היה ג"כ “ממית” את גבורו אחר הקונגרס הששי.

למר ה. איטצקובסקי, ברלין ³¹

פטרבורג, 10 יולי 904.

…. לדאבון לבי מוכרח אהיה לעכב מעט גמר הספר. מות הד"ר הרצל, שהרבה מאמרים בחלק זה מכוונים נגד דעותיו ומעשיו, מחיבני להוסיף עתה מאמר אחד, שאברר בו את יחוסי אל המת. ואולם פה טרוד אני מאד ואי אפשר לי לכתוב את המאמר, ועל כן אצטרך לדחות הדבר עד צאתי מפה. כנראה, אצא בשבוע הבא להומיל, מקום מנוחתי בכל שנה, ושם אנוח גם הפעם שבועות אחדים. בבואי שמה אשתדל לכתוב את המאמר (אם בתור “חתימה” או בתור “הקדמה”) בהקדם האפשרי ³²

למר י. ח. רבניצקי, אודיסא.

פטרבורג, 17 יולי 904.

מכתבך מן 30 חודש שעבר קבלתי במועדו, ומפני טרדותי, המרובות פה במדה בלתי רגילה, אחרתי בתשובתי עד כה, ואתה תסלח.

טעות גדולה בידך בחשבך, שבהיותי יושב עתה בעיר הבירה, הכל גלוי וידוע לי. אדרבא, פה מועטות ידיעותי מבאודיסא. כתב-עת אינני מקבל, ורק במקרה יבוא לידי לפעמים גליון “הצופה” או “הצפירה”, ואנשים חיים הנני רואה אמנם יום יום, אבל “הידענים” מעטים פה, כי כל אחד טרוד בעסקיו….

במוסקווא לא היו כל “גדולות”, כי אם אספה קטנה בביתו של טשלינוב. וע"פ בקשת הנאספים, בארתי להם את השקפתי על מצב הציוניות כעת (כלומר אז, לפני מות הרצל). אבל במשך הזמן הקצר שעבר מני אז הלא מת הרצל, והכל נשתנה. לפי השקפתי, הידועה לך, הלא תבין מדעתך, כי אינני מאמין באפשרות קיומה של הציוניות “ההרצלית” בלי הרצל. עוד זמן קצר ישתדלו בודאי להמשיך את הענין בצורה הישנה, אבל לא לאורך ימים.

ואני עתה במבוכה קטנה. “על פרשת דרכים” חלק ג' כמעט נגמר בדפוס ולא נשאר עוד אלא להגיה את הגליון האחרון. ואתה ידעת, כי בחלק הזה נאספו כמעט כל מאמרי נגד דעותיו ומעשיו של הרצל, מן הקונגרס הראשון עד "הבוכים ³³ “, וקשה לי להוציא עתה את כל אלה יחד בימי אבלו של הרצל, שלא יראו בזה אנשים ידועים השתדלות מצדי להקטין ערכו גם אחר מותו. לע”ע החלטתי לעכב יציאת הקובץ עד שאבוא אל המנוחה בהומיל, ושם אכתוב מעין “חתימה” או “הקדמה” לברר יחוסי אל המת….

תועלת מצד אחד הביאה לי ישיבתי פה: נוכחתי, כי “סדנא דארעא חד הוא”, ולא רק אצלנו, כי אם גם בעיר הבירה שממון ושעמום, ואנשים אין. וַי, וַי! נתרוקנה כנסת ישראל, ועניות הדעת ורפיון הכחות מורגשים בכל מקום….

למר ש. דובנוב, ווילנא.

פטרבורג, 20 יולי 904.

גם אני עודני שקוע בעבודתי ואיני יודע עוד מתי יצלח לי להמלט אל מקום מנוחתי…. קצתי מאד בחיי העיר הזאת, העזובה עתה מאדם ומשֶמֶש. מעודי לא הרגשתי כמו עתה געגועים לקרני השמש ושמַיִם בהירים.

את ה“פועלים” המעשיים פה לא ראיתי, מלבד פיינברג. כי אמת אגיד לך, שאינם מושכים את לבי ואיני מרגיש צורך לדפוק על דלתות הבַרונים וכל הסובבים אותם. ומן הפועלים הספרותיים ראיתי את סֶב (הוא כבר יצא מפה), ד“ר קַצנלסון, צינברג, בעלי ה”פריינד" ובעלי “יעוורייסקאיא זשיזן”, כלומר רק אנשים הידועים לי מכבר. חדשות לא נעשו פה בעת האחרונה. בודאי שמעת ע"ד “הישועות” העתידות להתפרסם בקרוב. אוי לנו, שקטנות כאלה מספיקות לשמח לבנו, ועסקנינו כמעט שבעי רצון ואינם מבקשים עוד כלום.

פיינברג (ראיתיו אחר שובו מווילנא) מתאונן מרה על כל העוסקים בענין סדור היציאה, כי הרשו לעצמם להכניס ברשימת הבאים אל האספה, שהציעו לפני הגוברנטור בווילנא, שמות אנשים אשר לא ידעו מזה כלל, למשל, הבַרון גינצבורג, סליוזברג ועוד. אם אמת הדבר, – אתפלא מאד.

בימים האלה היה פה ד"ר נתן מברלין (בודאי שמעת שֵם זה). הרבה התיעץ פה עם עסקנינו, וכפי ששמעתי, צדד הוא בזכות סדור היציאה, וכמעט הוחלט לקרוא למטרה זו אספה גדולה בהשתתפות בני אירופא ואמיריקא. מקום האספה עוד לא הוברר.

מות הרצל, כמובן, עשה גם עלי רושם מעציב מאד. על פי בקשת הציונים פה, כמעט הסכמתי להספידו בבית הכנסת, אף כי היה קשה עלי הדבר מאד, אחר כי הספדי לא היה מתאים בכל אופן לאותן ההפלגות, העוברות כל גבול, שבהן “מתחרים” עתה כל המספידים בע“פ ובכה”ע. ואולם ראשי העדה פה (כלומר הבַרון ומשמשיו) לא הרשו לשום אדם לדבר בביהכ“נ, זולתי לדרַבקין לבדו ³⁴. דרשתו של זה האחרון, עם כל “שַבְלָנותה” (הריני גם אני ב“מרחיבי הלשון”!), טובה היתה יותר ממה שחכיתי לשמוע, ע”פ מה שספרו לי אחרים מתכונת דרשותיו.

ואולם, אם נצלתי מדברים שבע"פ, – לא אנָצל מדברים שבכתב על מות הרצל. בימים האלה כמעט נגמר בדפוס החלק השלישי של “על פרשת דרכים”, ולולא המות הזה, היה הספר יוצא עוד בחודש זה. אבל בינתים קרה האסון, ואי אפשר לי להוציא את הספר כמו שהוא, מפני שבו נקבצו כמעט כל מאמרַי נגד דעותיו ומעשיו וספריו של המנוח, ואיני חפץ ליתן פתחון פה לאנשים ממין ידוע, שיאמרו, כי בכונה הוצאתי עתה כל אלה יחד, כדי להקטין ערכו של המנהיג. לכן החלטתי לכתוב מאמר מלואים, שבו אברר את יחוסי אל המת, ובשביל כך צריך אני לדחות הוצאת הספר עד שאבוא ל“טשונקא ³⁵” ושם אכתוב את המאמר.

למר מ. סמילַנסקי, רחובות.

הומיל, 2 אוגוסט, 904.

זה כשני חדשים הנני רחוק מביתי. הייתי במוסקווא ובפטרבורג, לרגלי עסקי הפירמא, ועתה הנני פה, בשביל לנוח מעט מעבודתי, ומפה עלי ללכת עוד לווילנא או לוורשא, באופן שאשוב לביתי רק לימי החג. ובזה לך תשובה על בקשתך במכתבך, ששלחוהו לי מביתי. גם מבלי אגיד תבין, כי שמח אני מאד על התאמצות הכורמים להשתחרר לגמרי מן האפיטרופסות, ובכל לבי אברככם בהצלחה. אבל בדבר הועד איני יודע מה להגיד, בהיותי רחוק מאודיסא. בודאי כבר קבלתם תשובה מאת ל. ולל“ב, ואני מצדי אוכל להגיד לך רק מה שאני מרגיש בלבי: כי יותר נאה וגם יותר מועיל היה לענינכם, אלו יכלתם למצוא איזה מקור אחר לכסף ולא הייתם פושטים ידכם להועד, שעדיין רוח האפיטרופסות שולטת בו, ואינו יכול להשתחרר ממנה. אם האפיטרופסות של יק”א היא “כיעור”, אפשר לאמור על ועדנו: “הרחק מן הכיעור **ומן הדומה לו”**. אקוה, כי תבין לרעי.

למר י. אייזנשטדט, יפו.

הומיל, 2 אוגוסט 904.

…. מעשה הועד ביחוסו אליך ידעתי עוד באודיסא, וגם מבלי אגיד תבין, איזה רושם עשה עלי הדבר. אבל בדעתך את הרוח השורר עתה בהועד ואת יחוסי אליו, תבין גם זאת, כי אני לא יכלתי ולא אוכל לעשות מאומה בזה. הדבר נעשה על יסוד “מדת הדין”: “שאין רשות למוסד צבורי לבזבז מעותיו בלי צורך מוחלט”. ואע"פ שידעתי היטב, כי אין זו אלא אמתלא, שהרי בתוך הועד עצמו יושב אדם ומקבל שכרו בכל חודש בלי כל צורך, כידוע לכלנו, – בכל זאת, אין בידנו לבוא עליהם בטענה מצד הדין. והיושר – הוי, אחי, מי ישים לב לו, כשצריך להרחיק את שאינו רצוי לפלוני ולאלמוני?….

מאמרו של הורוויץ אינו נורא כל כך, כמו שנראה לך ³⁶. באמת אשם בזה קלוזנר, שלא מלא כראוי חובתו בתור עורך. צריך היה למחוק איזו שורות – ואז היה כל המאמר מקבל צורה אחרת ועושה רושם אחר.

באלו הימים אני גומר את החלק השלישי ממאמרַי, שיֵצא בעוד חודש או שנים. ואז בדעתי לפרוש לגמרי מן הספרות הפריודית, לעזוב “חיי שעה” עם כל שאלותיהם ולהקדיש כל שעותי הפנויות ל“חיי עולם”: לברר לי לעצמי, ואח"כ לכל הקהל, “שאלת היהדות” בכל היקפה ועומקה.

ה“קונטרקטים” החדשים של יק“א ³⁷ הם, כמדומה לי, העדות היותר נאמנה, כי צדקו השקפותי על ה”אפיטרופסות", שאין תקוה ממנה ואין הישועה באה עד שיבערוה מן העולם עד היסוד. ובנוגע לשאלת היין, לא אפלפל עמך עוד, אלא אומר: “נחיה ונראה”.

למר מ. וולפסון, יורייב.

(תרגום מרוסית)

הומיל, 3 אוגוסט 904.

…. בהיותי יושב עתה הרחק מעיר ובלי כל האמצעים הדרושים, לא אוכל, לצערי, לתת לך תשובה מספקת על שאלותיך. ואולם בכלל אגיד לך את הרשום בזכרוני:

א) ספרות מדעית באמת על השאלה הלאומית, עד כמה שידוע לי, עוד אינה. מלבד נסיונותיו של גרַדובסקי ואיזו סופרים אשכנזים (מן האחרונים היותר חשוב הוא שטַרקֶה) – איני יודע דבר הראוי לשימת לב.

ב) התקופות העיקריות של ההתבוללות היהודית אפשר לחשוב: 1) תקופת ההיליניסמוס והקולטורא האלכסנדרונית. 2) התקופה הספרדית, ביחוד המאה הט“ו. 3) תקופת האימנציפציא בזמן החדש. המקורות לתקופה הראשונה נמצאים בכל מלואם אצל שירֶר, ולתקופה השניה והשלישית – אצל גרֶץ. ביחס לתקופה הספרדית מעַנינים ביחוד במובן זה ספריו של אחד מגולי ספרד, ר' יוסף יעב”ץ (“אור החיים” ועוד).

למר א. דרויאנוב, אודיסא.

הומיל, 16 אוגוסט 904.

…. אין מזל לה“ראש” שלכם ³⁸. פגשתיו בפטרבורג ביום שלפני “המעשה”³⁹, והיו פניו מאירות, ובשמחה רבה ספר לי את הגדולות שכבר עשה ושעתיד עוד לעשות לאחר שני ימים. כי כן יעד לי אותו האיש ⁴⁰ לבוא אליו אל מעון הקיץ בעוד יומַיִם. וסוף דבריו היו: “חכה נא ותראה, שהכל יעלה יפה על צד היותר טוב”. בערב של אותו היום יצאתי מפטרבורג, ולמחרתו קרה “האסון”. כשנודע לי הדבר, בהיותי בהדרך, היתה מחשבתי הראשונה: “חבל שאיני יכול להסתכל בפני “הראש”…. בשעה שמתו מוטל לפניו”….

לד"ר י. קלוזנר, וורשא.

אודיסא, 18 ספטמבר 904.

מכתבך קבלתי אתמול, וכדי לבישך, הנני ממהר להשיבך: תראה ותקח מוסר, שלא להחמיץ כל כך את תשובתך על מכתבַי לעתיד….

על דבר הרצל לא כתבתי מאמר מיוחד, אבל הקדשתי לו רוב הקדמתי לעפ"ד III…. מאמרך על הרצל קראתי, ומאחר שתבקש לדעת משפטי עליו, הנני להגיד לך בלי משא פנים: לא חשדתיך אף רגע, כי כתבת זאת בלב ולב, להניח דעת ההמון, אבל נצטערתי הרבה שנמשכת אחר הרושם הראשון וכתבת דברים שבאמת אינם ראוים למי שאמרם.

על דבר ה“קשר” שקשרו עלי בוורשא (כדבריך), אינני חושבו ראוי לטפל בו. רגיל אני לאמור: אינני מדקדק הרבה בבחירת אוהבים, אבל מדקדק אני מאד בבחירת שונאים, ולא כל הרוצה ליטול שם זה יבוא ויטול. לפנים היו לי “שונאים” שיכלתי לכבדם, בדעתי שיש בלבם דבר מה שהם חושבים לאמת, וע“כ הרגשתי צורך להתוכח עמהם. אבל עתה, בעוה”ר, מי הם הללו שרוצים להיות “שונאַי” ומה יש בלבם חוץ מן הרצון להתפרסם ולהשתכר פרוטה בפטפוטיהם הריקים מכל תוכן? “שונאים” כאלה יוכלו לחרפני כאות נפשם עד שיחר גרונם, ולעולם לא יזכו שאשים לב להם….

על מאמרו של הורוויץ ⁴¹ לא אשיב. כי במובנה הגס והשטחי כבר היתה שאלה זו מדרס לפטפטנים, ובאמת אינה צריכה תשובה כלל, ובמובנה הרחב – אי אפשר להשיב עליה במאמר מוגבל, אלא ספר שלם צריך לכתוב. ואתה ידעת, כי זה כשנתים אני חולם על דבר חבור ספר על נושא אחד כללי, שיברר מהותה של היהדות הלאומית ודרך התפתחותה, וממילא יהיה כעין תשובה גם על שאלת קיומה של היהדות. עד עתה אמנם נשאר החלום – חלום. כי עבודתי בעניני חול ובעניני הצבור וגם השתתפותי ב“שאלת היום” שבספרות – כל אלה אכלו את עתותי ולא נתנו לי לצמצם מחשבותי בנקודה זו. אבל עתה אקוה, שישתנה המצב. מעניני הצבור כמעט התרחקתי לגמרי, וגם את הספרות ושאלותיה החלטתי לעזוב לגמרי, לפחות לשנה או שנתיים: מה שהיה לי להגיד, בנוגע לשאלות החיים בהוה, כבר הגדתי, ואם אוסיף עוד איזו מאמרים, לא אביא בזה את הטועים להכיר ולהודות בטעותם. ובכן אתחיל מעתה להכין עצמי באמת לאותה העבודה הכללית. אם מוכשר אני לכך ואם יעלה בידי לעשות דבר מתוקן, – איני יודע. אבל – אנסה ⁴²

למר ז.ד. ליבונטין, יפו.

אודיסא, 21 ספטמבר 904 (י“ב תשרי תרס”ד).

…. הצעתך בדבר ה“מלון” של בן-יהודה היא אחת מן ההצעות הרבות שקבלתי במשך הקיץ, בנוגע לעזבונו של רק"ז וויסוצקי, ושאין ביכלתי, לדאבון לבי, להשיב עליהן אלא בשלילה גמורה. על פי הצוָאה נועד כל העזבון ליסד בו מוסדות של צדקה שישאו עליהם שם המנוח, ואין לנו רשות ליתן אף פרוטה לעניני ספרות….

אגב אורחא הרשני נא להעירך, כי כבר באה העת, שנחדול להוליך שולל דעת הקהל, בנוגע לכל הנעשה בא“י. חשבונך ע”ד מעשי הבַנק בא“י אפשר שלא היה צריך כלל להתפרסם בכה”ע. אבל מכיון שהחלטתם לפרסמו, לא היתה לכם רשות לשנותו בשביל להעלים מעיני הקהל את המצב לאמתו. בודאי תבין, שהנני מרמז בזה על הפרק “גאולה”, שכפי שנדפס ב“הצופה” (בהשמטת דבר האיסור החדש בנוגע לקנית קרקעות על שם נתיני חו"ל), עלול הוא לעורר בלב הקהל תקוות שונות, שאין להן יסוד במציאות.

למר י. גרַזובסקי, יפו.

אודיסא, 22 ספטמבר 904.

מכתבך מן י“ט אלול קבלתי, ותודה לך על כל מה שהודעתני, אף כי אין בידיעותיך שום דבר משמח-לב. לידיעות משמחות-לב מא”י חדלתי לקוות זה כבר….

ואני עודני רחוק מן המנוחה. שנה אחר שנה תעבור, הזקנה הולכת וקרבה, ועדיין אני יושב ומצפה, מתי אוכל לקבוע עתים לתורה ולהכניס לאוצר ספרותנו הדלה איזה דבר שלם וקיים. לע"ע עוד לא הגיעה העת המאושרה הזאת. בחורף הבא עלי עוד הפעם לנוע על ערים שונות, לרגלי משרתי, ולא אוכל לעשות מאומה.

באלו הימים גמרתי סדורו של “על פרשת דרכים” חלק שלישי, ובעוד זמן מה יֵצא לשוק. הקדָמָתי לחלק זה מוקדשת כמעט כולה לזכר הרצל. אבל מסופק אני, אם תהיה דעת “הציונים הטהורים” נוחה מדברַי שם.

למר ל. רוזנטל, ביאליסטוק.

אודיסא, 9 אקטובר 904 (ב' חשון תרס"ד).

צר לי מאד על המצב הרע של הביבליותיקא הירושלמית, אשר תארת במכתבך, אך להושיע לא אוכל, לדאבון לבי, במאומה….

ובדברי על הענין הזה, לא אוכל להתאפק מלשאול אותך את השאלה שכבר שאלתי מאת “בקיאים” שונים ולא קבלתי תשובה מספקת: על שם מי נרשמה בערכאות של טורקיא הביבליותיקא עצמה, וביחוד הבית שנבנה בשבילה, ובמה נוכל לבטוח, שתשאר תמיד קנינו של העם ולא תעבור ברבות הימים לרשותו של יחיד הנחשב לבעליה לפי חוקי הארץ? האם לא עלה על דעתכם עד כה, כי חסרון הבטחון מצד זה הוא אולי אחת הסבות העקריות שמסירה לב רבים מעל המוסד הזה? ⁴³

למר ש. דובנוב, ווילנא.

אודיסא, 13 ינואר 905.

מכתבך היקר מן 4 חודש שעבר קבלתי במועדו, ומפני טרדותי שרבו בימים האחרונים, נתאחרה תשובתי עד כה, ואתה תסלח.

אמרתי: “מפני טרדותי שרבו”, ואין זו גוזמא. זה שבעה שבועות מאז שבתי מדרכי – ומנוחה לא מצאתי. מה עשיתי? איני יכול להגיד בדיוק. לא עשיתי שום דבר מוגבל, אבל עסקתי בהרבה דברים: מעט בספרות, מעט בצרכי הצבור, מעט בצרכי הבית וכו', – וכה אבד הזמן, ופרי אין לעבודתי. זו היא הטרגיקא שבחיי עתה: אין סדר קבוע לחיי, וע"כ אין סדר גם לעבודתי, וימי אובדים בלי תועלת ממשית.

בימים האחרונים עלה גם לפנַי זכר הרמב“ם, אשר לו אני חייב תודה על צאתי ממ”ט שערי “קדושה”, שהייתי שקוע בהם בראשית ילדותי, – והחלטתי לכתוב על אדותיו מאמר גדול¹. לע“ע הנני מאסף חומר לזה, ורק בשובי מדרכי, באמצע פברואר, אחשוב לגשת לחבור המאמר. כמדומה לי, שיש לי מה להגיד בענין זה. בתור הקדמה חפצתי לדרוש על אדותיו בע”פ בה“קלוב” שלנו ביום הזכרון. אבל מפני שראשי הקלוב יראו לעשות זאת על דעת עצמם, כפעם בפעם…. פנו לשר העיר בבקשת רשיון, וכה נמשך הדבר עד עתה, ורק לפני יומים נתקבל הרשיון, ואדרוש ביום ב' הבא….

וירושלים דליטא התנערה מעפר והיתה שוב ל“מרכז”? – לא אכחד ממך, כי בזכרי את המהפכה הזאת, הנני זוכר גם אותך ואת דבר צאתך לווילנא “בשביל להתבודד”, ומרגיש אני מעין שמחה של נקמה. ברחת מן הפח ונפלת את הפחת; חברתנו פה היתה עליך לטורח, והנה לך חברת גדולי “הזמן” ובקרוב תזכה גם לחברת סופרים ז’רגוניים בעלי ה“טאג”, וסוף סוף מקוה אני, שבאחד הלילות, כשתציק לך החברה הזאת עד מאד, תברח מווילנא ותשוב אלינו.

ואתה עודך שקוע כולך בהיסטוריא שלך! צר לי על זה מאד. הימים ימי מלחמה לנו, ולולא אכלה ההיסטוריא את כל עתותיך, היית בודאי משתתף למפעמים במלחמה זו בספרותנו. וכמה זקוקה עתה ספרותנו לדברים של טעם – יודע אתה גם בלעדי. שמא תאמר: “קשוט עצמך”? – יש תשובות הרבה לדבר, והעיקר הוא, כי בספרות העברית, כמו שידעת, כבר הגיע הדבר לידי כך, שמי שמכבד את עצמו ואת עטו, לא יוכל להתגבר על גועל נפשו, בזכרו עם מי הוא מיסב ועם מי הוא נלחם. ולעבור לעת זקנה לספרות הרוסית – איני יכול ואיני רוצה….

בודאי קראת בכה“ע על דבר האספה האחרונה של “מרבי השכלה” אצלנו. הנך רואה, שהנני עומד על משמרתי כמאז, ובכל שעת הכושר הנני חוזר על “Ceterum censeo” שלנו. וכפי שאוכל לשפוט ע”פ שיחות עם אנשים שונים, יצלח לנו סוף סוף לחתור חתירה תחת כסא כבודם של מנהיגי החברה.

למר מרדכי בן הלל הכהן, הומיל.

אודיסא, 22 ינואר 905 (ט"ז שבט תרס"ה).

קבלתי מכתבך מן ה' ח“ז, הכולל שאלה בשם הועד הציוני ע”ד השיטה “עברית בעברית”. השאלה הזאת כבר הוצעה לפנַי ולפני ידידנו מר דובנוב, בהיותנו יחד בטשונקא² לפני שנתים או שלש. אז נועדו שם גבאי הת“ת (ד"ר זלקינד, מר לגונוב ועוד), והרבינו שיחה על הענין הזה. והנני יכול עתה רק לחזור על דברַי אז: אין ספק, שהשפה נקנית באופן יותר קל ויותר “חי” ע”פ שיטת “עברית בעברית”. אבל השפה כשהיא לעצמה אינה מספקת בבתי ספר כאלה, שבני עניים לומדים בהם אך שלש או ארבע שנים ואח“כ יוצאים לשוק. נחוץ שיוציאו אתם מבית-הספר לפחות ידיעה הגונה בתורה ונביאים ראשונים ותהלים, ואם את אלה לא ישיגו, תשתכח גם השפה מהם ברבות הימים וישארו עמי-הארץ גמורים. לכן, לדעתי, טוב להתחיל בשיחות “עברית בעברית”, אבל מיד כשיקנו להם הילדים ראשית ידיעת השפה במידה שיוכלו להבין פסוק קל, יגשו ללמוד תורה, ואין רע אם בלמוד התורה ישתמשו לפעמים, כשאי אפשר באופן אחר, בעזרת שפה אחרת (ז’רגון או רוסית). כך היא דעתי. אבל, כמובן, אין דעתי מכרעת בשאלות כאלו, שצריכות שמוש מעשי בביה”ס, – מה שאין בי.

למר א. דרויאנוב, אודיסא.

טיפליס, 14 פברואר 905 (ט' אדר"ש תרס"ה).

….. ואני מה אודיעך מפה? הכל גם פה “כמנהג המדינה” עכשיו³, אבל בטעם מיוחד – טעם של קַוקַז: אין אדם נחשב למאומה…. פועלי מסלת הברזל המציאו המצאה חדשה, ג"כ בטעם קַוקַז: בלילה מקלקלים הדרכים באופן בלתי גלוי לעין, והרַכֶּבת (בעל כרחנו אנו צריכים ללשון ירושלמית!) הבאה נהרסת ומקברת את היושבים בה. יום אחד לפני בואי לפה היה מקרה כזה. הרכבת נחרבה, אבל הנוסעים נצלו כמעט כולם בדרך נס. הבשורה הנעימה הגיעה אלינו בהיותנו בדרך, לא רחוק מבאקו, ועם זה הגיעה פקודה למנהיג הרכבת שלנו, שיתנהל לאט, לא יותר מן 15 “וֶורסט” לשעה (זה היה ה“אֶכספרֶס” שהולך ממוסקווא לטיפליס רק פעם אחת בשבוע ובמהירות היותר אפשרית!). תוכל לצייר לך מצב רוחם של הנוסעים. גינירל אחד היה עמנו וצעק כל העת: “רק לתליה, לתליה את כל הרשעים האלה! זאת היא העצה היחידה”. אבל סוף סוף באנו בשלום, רק באיחור שמונה שעות.

ומה ומתי יהיה קץ הפלאות האלה?….

לד"ר ש. קרויס, בודאפסט.

אודיסא, 24 מרס 905.

בדרך רחוקה הייתי ואך לפני ימים מעטים שבתי ומצאתי את אגרתך היקרה לי מן 20/II.

תודתי לך מקרב לבי על דבריך הטובים. קטנתי אמנם מכל השבחים אשר פזרת לי, אבל לא אחפוץ להסתיר בענות-שקר את שמחתי, כי חכמים שכמותך ירצו פעלי.

ותודה כפולה לך על פירושך היקר לספר ישעיהו, שקבלתי באלו הימים. לדאבון לבי, הנני עמוס כל כך בטרדות שונות ומשונות, פרטיות וצבוריות, עד כי תורתי נעשית עתה בשעה שאינה לא יום ולא לילה. ובשעה כזו הספקתי לע"ע רק לעבור העברה שטחית על חלק מפירושך ומצאתי בו דברים רבים שהנאוני מאד. אבל עוד יותר חשוב בעיני מה שמצאת את המדה הנכונה ואת הסגנון העברי הראוי לענין זה. עד כה לא היו לנו בעברית פירושים לכתבי הקודש שיהיו מתאימים לצרכי הדור, ועל כן לא נקל הדבר לחבר פירוש כזה מבלי להכשל באריכות יתרה או בקצור יותר מדי, וגם הסגנון הדרוש נחוץ לברוא, כי לא היה עד כה. ומשני אלה הצדדים פירושך באמת עלה יפה.

למר וו. ז’בוטינסקי, פטרבורג.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 26 מרס 905.

אקוה שתבין מדעתך, כמה עמוק רגש הסימפתיא שבלבי למטרת אגודתכם “להגנה על הזכיות של העם היהודי”. ובכל זאת, אין לי, לצערי, היכולת לעזור להאגודה בפועל ע"י יסוד אורגניזציא דומה לזו גם פה. הסבה היא זו: באספה האחרונה של “מרבי השכלה” נגלה הבדל בדעות עמוק ויסודי ביני ובין כל שאר העסקנים הצבוריים פה, שלבם נמשך יותר מדי אל הפוליטיקא הכללית. על פי הרוח ששלט באספה ההיא יש להוציא משפט שהשקפותַי על מטרתנו הקרובה, בין מצד ההנחות היסודיות ובין מצד דרישות הטַקטיקא, אינן מתקבלות על לב הרוב הגדול של הצבור החי ופועל בתוך עדתנו פה. ועל כן החלטתי להוציא את עצמי מן הכלל, בנוגע לעבודה זו, שלא להפריע את האחרים, הקרובים יותר “לרוח העת”, לבוא לידי איזה הסכם ביניהם.

ובנוגע למחשבותיך על דבר מעשים אחרים, יותר טוב, לדעתי, לדחותן לעת עתה. שעת-מעבר זו – תמה אני אם אפשר לחשבה לשעה הרצויה בשביל יסוד אורגניזציא יהודית תמידית, שתוכל לשמש אמצעי למטרות לאומיות כלליות בתנאים יותר נורמליים….

למר ז. עפשטיין, פטרבורג.

אודיסא, 28 מרס 905.

בימים האלה קבלתי את ספרך אשר שלחת לי⁴. תודה לך על המתנה הנכבדה. קראתי בו כה וכה, והמון זכרונות נשכחים התעוררו בלבי, – זכרונות הימים הטובים, ימי ה“כַּוֶרת”⁵ ו“בני משה”, בעת שהיינו עוד כולנו מלאי כח ואמונה תמימה. עתה הננו “מאספים” פרי עבודתנו, ואז היינו עובדים מבלי לחשוב על “עת האסף”; באמונה עבדנו, אמונה בכחנו ואמונה בעמנו… אז לא חשבנו, כי פרי כל העבודה, אחר חמש עשרה שנה, יהיו אך – ספרים אחדים…

למר א. קַפלַן, וורשא.

אודיסא, 30 מרס 905.

…. אלי דבר “יגונב” (כי אתם לא הודעתם אותי, וגם לביאליק כתבת “בסוד”, ורק “בגנבה” הגיע הדבר אלי), כי “הצופה” נוטה למות, ועמו גם “השלח”! ומוצא אני רגלים לדבר במה שקלוזנר לא ענני על שאלתי, למתי אשלח לו מאמרי על הרמב"ם, בשביל שיבוא בחוברת אפריל, והוא, קלוזנר, רגיל להשיב בזריזות על שאלות כאלה. כנראה אין הדבר חשוב בעיניו עוד, בהיותו מסופק, אם בכלל יחיה עוד “השלח” ויגיע לחוב' אפריל. הלואי ששמעתם לעצתי ולא התחלתם בהוצאת “השלח” לשנה החדשה, ולא הוצרכנו עתה לשאת את החרפה הזאת, שיפָסק “השלח” באמצע הכרך! ⁶….

למר ש. דובנוב, ווילנא. ⁷

אודיסא, 3 אפריל 905.

שבתי מדרכי זה ארבעה שבועות, ומיד אפפוני טרדות רבות ושונות, כנהוג, ועד היום עוד לא עלתה בידי לשאוף רוח במנוחה. ביום הנני כותב “מאמרים” ע“ד מסחר הטהע במקומות שונים, ובלילה – אם לא יפריעוני ענינים אחרים – על דבר הרמב”ם. העבודה האחרונה מתנהלת בכבדות, כי “בעת הזאת”, כמובן, רבו המונעים, וגם המחשבה אינה צלולה כדבעי….

“את השקפתי על מצב הדברים עתה ביחס אלינו הלא ידעת כבר מתוך מכתבי שנדפס ב”וואָסכאָד" האחרון. לו קראת את המאמרים שבאו במכה“ע המקומיים אחר אספת חברת “מרבי השכלה”, ובכלל, לו היית עתה פה וראית את השמחה במעונם של “הפרוגריסיסטים” שלנו, – היית מבין, מה גדלה המרירות בלבי על שפלות הרוח המבצבצת ועולה מכל עברים. מקנא אני בך, ידידי, שאתה יושב בתוך “עמך”, וכנראה, רוב האינטליגנטים בעירך לא יצאו עוד מדעתם ע”י המקרים האחרונים. אבל אצלנו כמעט הכל נסחפו בזרם הכללי, ואין דובר דבר עוד על אדות הצרכים הלאומיים שלנו. ואלו המעטים שנשארו נאמנים לדגלנו – גם הם ישמיעו אך קול דממה דקה, כאלו מתבישים בזה, שבשעה “גדולה” עוסקים הם בענינים קטנים…

ו“השעה הגדולה” הולכת ומתהפכת לעינינו לקומידיא פשוטה. עוד מעט ויהיה שלום מחוץ, והגבורים ממזרח אסיא⁸ ישובו ויעשו שלום גם בארץ פנימה… ה“קומיסיות” הרבות יֵשבו עד שיסתאבו, והליברלים הערלים והנמולים, יקראו: “הלאה…”! ⁹ עד שיחר גרונם וישתקו מאליהם.

היום קבלתי טלגרמא מפטרבורג ועל החתום: ווינַבר, וַויסנברג. הם קוראים אותי לבוא לווילנא ליום ו' הבא, ואני לא אדע מאומה, מה יהיה בווילנא ולמה יקראוני. שמעתי אמנם, כי האספה, שהיתה צריכה להיות לפני שני חדשים ונדחתה מפני המהומות אז, תהיה עתה בווילנא. אבל לאספה זו הלא יבואו רק ה“נבחרים” שנבחרו אז בקהלות שונות. אצלנו בחרו אז במרגלית, וויינשטין וגרַנוב, וברוב דעות החליטה האספה פה, שהנבחרים ידרשו לא שווי זכויות, כאם “דרישות חברי הזֶמסטווא”¹⁰… אז הגדתי להם את כל לבי ויצאתי מן האספה קודם שנגמרה. ומה טעם לזה שיקראוני עתה, ואני לא “נבחר” אני, ואין חלקי עם קוראי “הלאה!”… והנני מבקשך מאד, שתודיע בשמי למר ווינַבר וחברו (בודאי תראה אותם בווילנא), כי לדאבון לבי אין ביכלתי עתה לעזוב את עבודתי המרובה וללכת לווילנא. אלו ידעתי, על מה ולמה יקראוני, והייתי רואה, שבאמת אוכל להביא תועלת בענין גדול, – אפשר שאז הייתי הולך, למרות כל המעצורים. אבל להביא קרבן גדול, מבלי דעת על מה, לא אוכל. ואתה, ידידי היקר, בודאי לא תמנע מלהודיעני את הנעשה בעירך ומה טיבה של האספה ומה פעלה.

כנראה, נגזרה גזרה על שנינו לעמוד תמי יחד למשפט לפני כס ה“פרוגרסיסטים” על חטא שחטאנו ב“צרות עין”, כלומר בלאומיות יהודית. הנה ה“בונד”, בציטַטא שהבאת, כרך אותנו עם ביסמרק ורושפור ו“אכל” ביחד, ועתה נזדמננו שנינו לפונדק אחד ב“וואָסכאָד” עם מכתבינו, שגם שניהם מלאים רוח הריאקציא, רחמנא ליצלן, ובודאי נהיה לשיחה בפי הבריות, המלאות רוח גבורה נפלאה “על יסוד פקודת הרוממות” (כן התחיל ב. את דרשתו באספת “מרבי השכלה”)……

לבן גיסי הרב מר חיים הלברשטם, קומרנא.

אודיסא, 5 אפריל 905.

…. שמחתי לשמוע, שכבר הגיע למעלת אב“ד ור”מ בעיר חשובה. כן יזכה לעלות מעלה מעלה בדרך אשר בחר לו, ויהיה ה' אלהיו עמו.

ועל שאלתו בדבר הציוניות קשה לי מאד לענותו דבר ברור ומוגבל. אלו רציתי רק “לצאת ידי חובתי”, הייתי יכול להביא ראיות מן התורה, שאין בציוניות שום סתירה לאמונה ודת, כמו שכבר עשו זאת רבים מן הרבנים הגדולים במכתביהם, שנקבצו יחד ע“י הסופר ר' אברהם יעקב סלוצקי בקובץ הנקרא “שיבת ציון”. אבל אינני אוהב לגנוב דעת הבריות ע”י אמצעים כאלה. גם לפני דור אחד, בעת שעמדה על הפרק שאלת “האמונה וההשכלה”, נמצאו חכמים וסופרים שהרבו להביא ראיות מן התלמוד וגדולי החכמים שאחריו, שאין שום סתירה בין האמונה ובין ההשכלה ואפשר לשתיהן לדור כאחת. אבל הנסיון הורה, שאין הדבר כן. וזה לפי שיש לפעמים סתירה מסותרת בעמקי הנפש, המביאה את האדם סוף סוף לדחות את דרישות האמונה, אם כי בהשקפה שטחית באמת אין שום סתירה גלויה לעין. וכן הדבר גם בציוניות, כשהיא מקפת כל שאלת היהדות בתור שיטה שלמה ואינה רק תמיכה לישוב ארץ ישראל.

לד"ר י. קלוזנר, וורשא.

אודיסא, 6 אפריל 905.

מכתבך קבלתי ושמחתי לשמוע, כי הוטב מצבו של “הצופה” וכי “השלח” נצל לפחות מן החרפה להפסק באמצע הכרך¹¹.

גמרתי את הפרק הראשון ממאמרי על הרמב"ם, אבל החלטתי להשאירו בידי עוד ימים אחדים, בשביל לעבור עליו עוד הפעם ולעשות בו איזו תקונים ומלואים. צריך לתתו דוקא בחוב' אפריל…. אם בראש החוברת או באמצע – אחת היא לי….

לד"ר ל. א. אלכסנדר, נויורק.

אודיסא, 12 אפריל 905 (ז' ניסן תרס"ה).

לא הייתי בביתי ימים רבים, ובשובי מצאתי את יקרתו בצרוף “קול קורא” על דבר הוצאת ספר “אוצר השמות” של הח' מר רוזנברג. זכורני, שלפני כמה שנים קראתי את החוברות הראשונות של הספר הזה, שיצאו אז לאור, ועשו עלי רושם טוב מאד. אבל בפרטות אינני זוכר עוד, מה הם יתרונות הספר ומה חסרונותיו (הן חסרונות יש גם לספרים היותר טובים), ואין ביכלתי איפוא להודיע לכבודו את דעתי בפרטי הענין. רק בכלל, כמדומה לי, אין הדבר צריך לראיות מיוחדות, שכבר הגיעה העת להוציא אֶנציקלופדיא ביבלית גם בשפת עבר, ולא יהיו הקוראים העברים צריכים לבקש תורה בשפות זרות בכל הנוגע לכתבי-קדשנו. ואולם המחבר הנכבד בודאי מבין מדעתו, שספר כזה, שנתחבר לפני עשר שנים ויותר, דורש עתה תקונים ושנוים שונים, בהסכם לתוצאות החקירה בענף זה, שלא פסקה מלעשות פרי בשנים האחרונות….

למר א. קפלן, וורשא.

אודיסא, 23 אפריל 905.

מצב “הצופה”, כנראה, לא הוטב…. ומה יהיה גורל “השלח”? האמנם יפָסק באמצע הכרך? חרפה כזו גדולה מנשוא. קלוזנר ספר לי, שיש בדעתך להוציא “מאסף” שיהיה כעין תשלום החסר לכרך ט“ו. אבל אני אינני יכול להסכים בשום אופן ל”תחבולה" כזו, שלא תסיר כלל את החרפה מעל “השלח”. “מאסף” הוא ספר בפני עצמו ולא יחָשב בעיני הקהל כחלק מן “השלח”. אם אך יש אפשרות (צר לי, שלא הודעתני כלום בנוגע לזה), ואפילו רחוקה, להוציא את החוברות עד סוף הכרך, מחויב “אחיאסף” לעשות זאת…. ואם אי אפשר בשום אופן, מוטב להפסיק את ההוצאה עתה לגמרי וליתן את החוברות החסרות לאחר זמן. אך להמיר את החוברות ב“מאסף” אני חושב לחרפה עוד יותר גדולה מהפסקה מוחלטת. במלה אחת, כבוד “אחיאסף” וכבוד “השלח” דורש בהחלט, שכרכי “השלח” יהיו שלמים ובתמונתם הרגילה, ולא יכָתב בדברי הימים, כי מת “השלח” מיתה מנוולת באמצע הכרך, ובמותו הוליד מין “כוי”, ספק “מאסף” וספק מכ"ע.

ואם באמת בא קצו של “השלח”, הנני מוכרח למצוא תשובה על שאלה אחרת, הנוגעת לי לעצמי. בודאי תבין מדעתך, שבאין “השלח”, אין לי עוד מקום בספרות העתית העברית לפרסם מה שאמצא לנחוץ לפרסם…. ולעבור מן הספרות העברית אל הרוסית בדרך קבע – גם כן לא אחפוץ. לא נשאר לי איפוא אלא דרך אחת: לקבוע לי מדור בפני עצמו בתמונת “מחברות”, שאוציא מזמן לזמן. במחברת הראשונה אוציא מאמרי על הרמב“ם, שהנני עוסק בו עתה…. ואחרי כן, כשיהיה בידי כת”י חדש מן 1 עד 2 גליונות, אשוב ואוציא חוברת שניה, וכן הלאה. והנני פונה אליכם בשאלה: האם תחשבו שיוכל “אחיאסף” לקבל עליו הוצאת מחברותי בתקוה לתועלת חומרית. הנני מטעים את המלים המשורטטות, כי רק בתנאי זה אוכל למסור הדבר ל“אחיאסף”. ואם אינכם מוצאים, שיוכל “אחיאסף” להרויח בזה, אינני חפץ בשום אופן להעמיס עליו את הדבר, כי ימָצא לי מו"ל גם בלעדי “אחיאסף”. לעת עתה הנני מציע לפניכם את השאלה רק בדרך כלל, ואם תפתרוה בחיוב, נדבר אז על הפרטים. ואבקשך לענותני בהקדם¹²….

לד"ר י. פרידלנדר, נויורק.

אודיסא, 25 אפריל 905.

יקרתך מן 4 ח“ז וכן הספרים והמחברות ששלחת בתכריך מיוחד קבלתי במועדם, ותודתי לך מקרב לב על כל אלה. את דרשותיך קראתי בעונג רב ולא אוכל להתאפק מלאמור לך בפניך, שהתפלאתי מאד על כשרונך, בראותי איך הצלחת בזמן קצר לסגל לך לשון אנגלית עד כדי לדרוש בה בסגנון עשיר ויפה כזה. דרשתך על הרמב”ם משכה לבי ביחוד, בהיותי גם אני עומד עתה בענין זה. לפני ירחים אחדים דרשתי פה גם אני על הרמב"ם בלשון רוסית. אך, כמנהגי תמיד, לא כתבתי תחלה דרשתי על ספר, רק את תוכן הענינים רשמתי לי בדרך קצרה, ועתה הנני כותב תוכן אותה הדרשה בעברית, אך בצורה אחרת, יותר נאותה למאמר ספרותי. המאמר יחזיק כשני גליונות בדפוס, וכבר כתבתי שני חלקים ממנו, והמותר אכתוב אחר החג. בפרטים אחדים נתכוַננו שנינו לדעה אחת, ובפרטים אחרים חלוק אני עמך. לכשיודפס המאמר תראה ותשפוט¹³.

אגב הרשני נא להעירך, כי נכשלת, כמדומה לי, בשגיאה קלה, באמרך בדרשתך על הרמב"ם (ע' 48) על דבר “השכל הפועל”: “That Separate intelligence which is attached to the moon sphere “, והלאה עוד הפעם: “The active Jntellect of The moon Sphere “. אבל מדברי הרמב”ם במורה נבוכים חלק ב' פרק ד' יוצא ברור, ש”השכל הפועל” אינו זה שמניע גלגל הירח, אלא “שכל נפרד” בפני עצמו. זה של גלגל הירח הוא התשיעי מן השכלים הנפרדים, והשכל הפועל הוא העשירי. ומונק בהערה לתרגומו שם (עמוד 57–59) הוכיח, שאפילו אבן-רשד, אשר מדבריו במקום אחד נראה כאלו סובר, שהשכל הפועל הוא הוא מניע גלגל הירח, באמת מבדיל גם הוא בין שני אלה. בכל אופן, הרמב”ם בודאי מבדיל, כאבן-סינא.

מה שהודעתני ע“ד מאמרַי בתרגומך¹⁴ היה לי, כמובן, נעים לשמוע. והנני לבקשך בזה, שאם ימָצא מי שיחפוץ לתרגם לאנגלית מתרגומך את הקדמתי השניה¹⁵, תואיל נא בטובך לעורר את המתרגם שיתקן שם שגיאה אחת בתרגומך. התקון הזה חשוב בעיני ביותר, מפני שלפי הנוסח האשכנזי שלך עושים הדברים רושם כיהורא יתרה מצד המחבר, בעוד שבאמת כונת הדברים בעברית אינה כך. וזה הדבר: אמרתי שם, כי הרבה מן הדעות “החדשות”, שנתפשטו בין הציונים, באמת לא חדשות הן, אלא נאמרו ראשונה בספר זה, אשר הציונים הורגלו בעת האחרונה לחשוב את מחברו לצר ואויב להם. ועל כן, מי שיקרא את הספר בעיון ובלי נטיות צדדיות אי אפשר שלא יקרא ויחזור ויקרא: “כמה זר הדבר, כי פה נאמר זה!” – הדברים: “שלא יקרא ויחזור ויקרא” מוסבים איפוא על הקריאה: “כמה זר הדבר!” אבל מפני שבגוף ההקדמה באו הדברים האלה אחר הקריאה הזאת¹⁶, לכן הבנת אותם שלא ככונתם, כאלו מוסבים הם על הספר עצמו, ותרגמת: “עס איזט אונמאֶגליך, דאסס דיעזער לעזער ניכט וויעדער אונד איממער וויעדער דאס בוך צור האנד ניממט”, והתרגום הנכון הוא בקירוב: “ניכט וויעדער וכו” דיעזע וואָרטע וויעדערהאָלט”¹⁷.

שמח אני מאד, כי מוצא אתה נחת רוח בעבודתך בעולם החדש. זכורני, כי לפני צאתך מאירופא כתבתי לך, שמקוה אני שתהיה ביאתך לשם לתועלת להתפתחות היהדות האמיריקנית בדרך הרצויה לנו, וינעם לי מאד, כי באה תקותי.

השאלה ע"ד מסעי לאמיריקא תפָּתר באלו הימים בחיוב או בשלילה. אבל כמדומה לי, שהתועלת, שאתה מקוה מביאתי, מוגזמת מאד. אל נא תשכח, שלשון אנגלית אינה שגורה בפי, וזה כעשר שנים שלא נזדמן לי להוציא מפי אף מלה אחת אנגלית…

למר א. סוכובולסקי, המבורג

אודיסא, 28 אפריל 905 (כ"ג ניסן תרס"ה).

מכתבך מטריאסטי קבלתי, ונעים היה לי לשמוע דבר על אדותיך אחר זמן רב של שתיקה. ובנוגע להצעותיך, הנני להשיב לך בזה בקצרה:

א) זה כשנתים הנני חולם ע"ד עבודה ספרותית גדולה, מעין זו שהזכרת במכתבך. אבל, לדאבון לבי, עוד רחוק פתרון החלום. כחצי מזמני עובר במסעות למקומות שונים, לרגלי עבודתי בבית המסחר, ואת הנותר אוכלות טרדות אחרות, פרטיות וצבוריות, ועד כה לא הצלחתי אפילו לגשת לאספת החומר הדרוש לאותה העבודה.

ב) ע“ד “בני משה” צר לי להגיד לך, כי אבדה אמונתי בבני דורנו, ואינני רואה עתה אנשים שיהיו מוכשרים באמת להתמכר לעבודה זו בכל לבם וברצון אמיץ. הלא ראית, כי בימי השאון “המדיני” נסחפו אחר ההמון הסואן כמעט כל אלה שהיו לפנים ב”מ. לא היה כח בלבבם לעמוד על משמרתם ולשמור את דגלם בטהרתו, ואני נשארתי כמעט בדד במחנה. אמנם עתה נשתנו הענינים, אבל השנוי בא לא מבפנים, ע"י הכרה אמתית, כי אם מבחוץ, על ידי מקרים שונים, ועל כן אין בטחון בלבי, שאיזה מקרה חיצוני לא ישַנה עוד הפעם מצב הרוחות, ועוד הפעם אשאר יחידי על שדה המערכה…

למר י. איזנשטדט, ירושלים.

אודיסא, 28 אפריל 905 (כ"ג ניסן תרס"ה).

מכתבך מן ז' אדר קבלתי במועדו, ומפני טרדותי הרבות נתאחרה תשובתי עד כה, ואתה תסלח.

את דרשתי על הרמב“ם (כלומר תכנה, אך בשנוי צורתה) הנני כותב עתה על ספר…. שני הפרקים הראשונים יבואו בחוב' אפריל, אם בכלל יֵצא “השלח” מאפריל ואילך, מה שלע”ע מוטל בספק. ואם יעמוד “השלח” מלצאת, אצטרך להדפיס המאמר במחברת מיוחדת.

אצלי אין כל חדש והכל כמקודם. הנני מבלה הרבה זמן במסעות, ובין מסע למסע הנני טרוד גם פה בענינים פרטיים וכלליים, ורק מעט מאד נשאר לי לתורה ולספרות. ובכל זאת שמח אני בחלקי ונותן שבח והודיה לאל, שהוציאני מן השעבוד ל“קהל הקוראים” והבדילני מן התגרנים הספרותיים, הממלאים עתה ספרותנו רפש וחלאה עד למחנק נפש….

למרת ל. ר. בֶנטוויטש, לונדון¹⁸

(תרגום מאשכנזית)

אודיסא, 30 אפריל 905.

הלא תרשיני – בהיות השפה האנגלית בלתי שגורה בפי ובעטי במדה מספקת – להשיב לך תודה מקרב לבי על מכתבך היקר – בלשון אשכנז. באמת נעים היה לי מאד לראות מתוכו, כי גם באנגליא עוד יש נשים נלבבות שעוסקות בכובד ראש בשאלתנו הלאומית ולומדות בשקידה את לשוננו הלאומית. הדבר האחרון גורם ביחוד עונג רב לסופר עברי, באשר בקהל קוראיו אין כמעט נשים.

ובנוגע להרשיון אשר תבקשי, הוא נתון לך, כמובן, בחפץ לב. ואקוה שתכבדיני בספר תרגומך לכשיֵצא¹⁹.

למר י. אייזנשטַדט, יפו.

אודיסא, 19 ספטמבר 905.

מכתבך לפטרבורג קבלתי שם בעת שהייתי טרוד מאד ומכין עצמי לצאת משם, וע"כ לא יכלתי לענותך עד עתה.

מחכה אני לקבלת הגליונות מספורך אשר הזכרת. ולא אכחד ממך, כי לא הצד הספרותי שבדבר מעורר בי חפץ לקרוא את הגליונות, כי אם זכרון ימי הנעורים, שעברו ואינם עוד, הקשור בספורך. רוצה אני לשוב ולהעביר בדמיוני אותם הימים הטובים, כשהיתה עוד בלבנו האמונה בכח מעשינו וקוינו לראות בעינינו – לא מדינת היהודים אמנם, אבל – עם היהודים. עתה מסתכל אני סביבי ונדמה לי כאלו כל העולם (העולם שלנו, כמובן) יצא מדעתו, ואני לבדי נשארתי שלם בדעתי, ויש שחפץ הייתי להיות משוגע גם אני, כדי שלא להרגיש עצמי בדול מן הצבור, אבל איני יכול: לאו כל אדם זוכה לאבד שכלו לכשירצה. ומקנה אני בך, שעדיין יש בך כח לחלום ע"ד יסוד חברה חדשה להפצת הכרת היהדות וכו', – ואינך רואה, כמה נתרחק הדור מחלומות כאלה.

ועל דבר מצב הדברים בארץ ישראל, אתה מסיים דבריך: “הבה נקוה!” – הוי, ידידי, לוּ ידעת מה אדיר חפצי לקוות! אבל מה אעשה, וכל אשר אני רואה ושומע אינו מסוגל כלל לחזק בלבי את התקוה. הורני נא, אם תוכל, איך לקוות, למרות כל מראה עינינו. בימים האלה הגיעו אלי ידיעות פרטיות ע“ד מצב ענין היין בא”י – ונזדעזע לבי עד היסוד. רואה אני בבירור, שאם יקבלו הכורמים עתה את היקב ע"פ התנאים שהוצעו לפניהם, יגיעו במהרה בקרוב להריסת המושבות, אחר כי אין כל תקוה להעלות מחיר היין, לפי כמותו עתה, למחיר הנחוץ בשביל שיוכל לכלכל את כל הכורמים. נפלא הדבר! הלא את המצב הזה ראיתי זה כבר ותארתיו בדברים ברורים במאמרי “הישוב ואפיטרופסיו”, ובכל זאת, כשההריסה הולכת וקרבה, לבי מתחלחל, כאלו היה הדבר חדש לי ובלתי צפוי מראש. כנראה, גם בעת שכתבתי אותם הדברים, היתה תקוה צפונה בעמקי לבי שלא מדעתי: אולי בכל זאת יעָשה נס ולא תתקיים נבואתי…

הודיעני נא מעת לעת מכל הנעשה עתה בא“י. הלא הימים “ימי המעשה”, ובקרוב בודאי יחשוף גם הועד הפועל הציוני את זרוע עוזו ויחל לעשות גדולות ע”פ הפרוגרמא של א., ואע“פ שזה האחרון הוכרח להסכים בקונגרס לההחלטה הישרה, שלא לעבוד בא”י ע"פ הדרכים הישנים, – הנה בודאי לא היה זה אלא “צעד דיפלומטי” לסתום פי השטן…

אם תוכל, השג נא את הספר האשכנזי שיצא באלו הימים בשם: “אונטער דעם סצעפטער דעס סולטאן’ס”, מאת עלי נורי (אחד האֶמיגרנטים הטורקים), וקרא בו את הפרק ע“ד הציוניות ותראה, שהטורקי הזה מבין הרבה יותר מ”גדולינו", מה עלינו לעשות ומה היא המטרה האמתית של הציוניות.

לד"ר י. קלוזנר, לוזאנא.

אודיסא, 16 אקטובר 905.

… לא אכחד ממך שבקור-רוח אני מסתכל במהלך התפתחותם של עניני האורגניזציא הציונית עתה. מתוך הקדמתי לחלק השלישי מ“על פרשת דרכים” אתה יודע, כי אינני מאמין באפשרות קיומה של ה“משיחיות” במות ה“משיח”. הציוניות הולכת ומשתחררת עתה מן ההזיה המשיחית, וממילא היא מוכרחת להוציא מתוכה כל היסודות הזרים שנתחברו אליה רק בגלל היסוד ה“משיחי” שנטפל לה. לא רחוק היום שתשוב הציוניות ותהיה לתנועה של תחיה לאומית היסטורית, וממילא – לתנועה מצומצמת בכמות, שההמון הגדול אינו מוצא חפץ בה, בהיותה משוללת היכולת להשיב על שאלתו האיקונומית.

קבלתי באלו הימים את מאמרך “הסכנה הקרובה”. תודה לך. גם בלעדי אגיד הלא תדע, שבעיקרי הדברים אני מסכים לך. לא אני, כמובן, אתנגד לחפצך, שנטעים בכל עוז את הניגוד שבין אלו הרוצים לקרוע את החוט ההיסטורי ובין אלו שרוצים לטוותו הלאה, או (כמו שציינתי את הנגוד הזה במאמר אחד קטן הידוע לך בודאי) – בין “תחיה” ו“בריאה”; לא אני אתנגד ג“כ לחפצך המעשי, שיקדישו הציונים את כחותיהם לחזוק הלאומיות ההיסטורית ע”י הפצת ידיעת היהדות וחבת ציון וכו': הלא היא היא “עבודת הקולטורא” שנלחמנו בעדה כל אותן השנים. אבל מחויב אני להגיד לך, שחסרון אחד יש במאמרך המחליש הרבה את הרושם, והחסרון הזה הוא – שתי שורותיו הראשונות. הן מרעישות לב הקורא ומביאות אותו להכין עצמו לקראת “סוד כמוס” שעוד לא שמעה אזנו מעולם, ובהתימו לקרוא הוא שואל את נפשו בהכרח: והיכן הוא הסוד? הלא כל הדברים הצודקים האלה כבר שמענו בצורות שונות, ואין כאן אלא שנוי הסגנון וטרמינולוגיא חדשה. גם הקשר הפנימי שבין “הארציים” ובין ה“ז’רגוניסטים”, למשל, כבר נגלה במאמרים שונים שבאו בכה"ע (איני זוכר עוד מתי ואנה, אבל – היו). בקצרה, יישר כחך, שהגדת כל זה עוד הפעם בשעה הראויה ובדברים נמרצים, אלא שלא היית צריך לתת למאמרך צורה של “גלוי סוד”. ואם לא הבנתי כונתך ולא מצאתי את סודך, – אנא, הבינני!

מחשבתך ע"ד כתיבת “היסטוריה ישראלית חדשה” הזכירתני גם את מחשבותי אני על דבר עבודה ספרותית גדולה, כידוע לך. הוי, ידידי! כמה מן הטרגיקה יש במצב כזה: מרגיש אתה בעצמך כשרון ורצון ליצור דבר ממשי, – אך “הידים קצרות”….

למר מרדכי בן הלל הכהן, הומיל.

אודיסא, 12 נובמבר 905.

קבלנו את הטלגרמא שלכם ואת אגרתך הגלויה, אשר הרגיעוני. כי מאד דאגתי לכם, בדעתי את הומיל, ואת דאגתי חזקה גם זאת, שלא קבלנו מאתכם שאילת שלום אחר האסון²⁰.

את אשר עבר עלינו – קשה לתאר בדברים. הידיעות בעתונים נותנות אך מושג קל מכל המהומה והאכזריות. לא היה כזה מימי חמילניצקי. תוצאות הדבר – יותר משלש מאות חללים עברים, איזו אלפים נפצעים (מספר החללים והפצועים בין השודדים גדול מזה של השדודים. כי בשני הימים הראשונים עמדו אחינו על נפשם בכל תוקף. אך ביום השלישי באו אנשי הצבא לעזרת ה“חוליגנים” וגרשו את ה“הגנה”), וכארבעים אלף איש ואשה נשארו בעירום וחוסר כל. – מיודעינו נצלו כולם ולא סבל איש מהם. גם בית מסחרנו ניצל בנס, אם כי מסביב לו עבדו ה“חוליגנים” באינרגיא. כנראה פחדו מפני ה“נשר” המתנוסס על אחד הפתחים, ששם אוצר הסחורה שלא נשתלם עדיין המכס המוטל עליה. את רחובנו הקטן שכחו ולא באו אל מעוננו.

חשבתי ללכת היום לפטרבורג ולהשתתף באספת “האגודה העברית” שנקבעה עוד לפני המהומה ליום 1/14 נובמבר, אך בחשבי, שאחר הפרעות צריך היה לדחות האספה לזמן מה, עד שיתברר המצב, – שלחנו טלגרמא לפטרבורג, ומאחר שלא קבלנו תשובה שנבוא, החלטתי לבלתי לכת. תחת זה אצטרך ללכת באלו הימים לרוסטוב. שם הרסו את בית מסחרנו (הנזק לא גדול, כי הסחורה והפורטפיל הצליחו להציל). שאלתי אתמול ע"י טלגרמא, אם אין סכנה בהליכתי לשם, והנני מחכה לתשובה. אם אי אפשר יהיה ללכת תיכף לרוסטוב, אחשוב ללכת עתה לווילנא, ואולי משם לוורשא.

לד"ר י. קלוזנר, לוזאנא.

אודיסא, 15 נובמבר 905.

תודה לך על מכתבך. אני וביתי וכל מיודעינו הקרובים נצלנו. כי בחלק העיר שאנו גרים בה שדדו רק החניות והרגו ברחוב, אבל לתוך המעונות לא באו.

גם אני קראתי כה“ע שבחוץ לארץ ע”ד אסוננו פה, ולא רק הכל אמת, אלא שהם נותנים אך מושג קל ממה שהיה באמת. ואולם דבר אחד, שיש בו קצת נחמה, לא מצאתי בכה"ע: מספר ההרוגים בין השודדים גדול משלנו, וזה אות, שאחינו הגינו על עצמם בכל עוז, ולולא החיל שהפריעם, היו מגרשים את השודדים כמעט בכל מקום.

ובנוגע ליחס עם הארץ אלינו, צריך להיות פה בשביל לראות את הדבר כמו שהוא. בעירנו אמנם לא השתתפו הפועלים המאורגנים (השמועה עוברת, שבמקומות אחרים, כמו ב“יוזאווקא” ובתחנת “ראזדיעלנאיא”, שתתפו גם הם בשוד ורצח), אבל כל בקשותיהם של “חבריהם” ומנהיגיהם היהודים, להגן על השדודים, שבו ריקם, והם היו אך מסתכלים מרחוק… ושאר ה“אינטיליגנציא”, מלבד אולי עשרה למאה, שחקו על משבתנו והצדיקו עלינו את הדין.

לעת עתה הנני עוד גם אני כהלום רעם ואיני מוכשר לשום עבודה. לפני האסון כתבתי מאמר קטן ברוסית ע“ד יחוסנו למהלך הענינים ולה”דומא" הממלכתית. המאמר צריך היה לבוא במכה"ע “אדעססקיא נאָוואָסטי”, אשר על פי בקשתו כתבתיו, – ופתאום באה הקונסטיטוציא והפוגרום ושנו את הכל. עתה, לא אכחד, איני יודע בעצמי מה להגיד. המאורעות באים כל כך תכופים ומשנים את המצב מיום ליום, עד שאי אפשר עתה לתקוע מסמרות באיזו הצעה לעתיד. צריך לחכות עד שיבוא סדר כל-שהוא בתהו-ובהו זה.

ולע“ע איני יודע, אם ומתי ואנה אצא מפה. חפצתי ללכת לרוסטוב (שם סבלה הפירמא שלנו מן הפוגרום) – וקבלתי טלגרמא, שהדרך בחזקת סכנה; חפצתי ללכת לוורשא, והנה באה אתמול ההודעה ע”ד מצב המלחמה בפולין, אשר בודאי יהיו תוצאותיו נוראות. וכה הנני יושב לע"ע פה. ושלום לך, ידיד, ולרעיתך הכבודה. אשריכם שלא הייתם פה בימים הנוראים.

למר א. קפלן, וורשא.

אודיסא, 23 נובמבר 905.

… כנראה, אצא מפה ביום ג' הבא לרוסטוב (אם, כמובן, לא יקרה בינתים איזה מעצור פתאומי, כנהוג בעת הזאת)…. בוורשא לא אהיה עד לאחר ראש השנה שלהם. כבר הייתי מוכן ללכת לווילנא ומשם לוורשא, והנה בא מצב המלחמה בפולין והפריעני מזה, כי האמנתי, שתיכף תתחיל אצלכם מרידה כללית. עתה נראה אמנם, שטעיתי בזה, אבל בינתים החלטתי ללכת תחלה לרוסטוב, ששם נגע הפוגרום גם בעסקנו.

מה שעבר עלינו איני צריך לכתוב לך. אינני יכול עוד גם עתה להשתחרר מן הרושם, וכל עצבי רועשים עדיין. בדמנו שלמנו בעד חירותם של אחרים, ואנו עדיין משוללי זכיות כשהיינו, וצעירינו עדיין לא יקחו מוסר וירקדו “על חתונת אחרים”.

לד"ר י. טשלינוב, מוסקווא.

לונדון, 12 ינואר 914 (י“ד טבת תרע”ד).

תודתי לך על מכתבך ממוסקווא, ואבקש סליחתך על איחור תשובתי מסבות שלא היו תלויות ברצוני.

ע“ד הצעד שעשיתם במוסקווא הודיעני אמנם ר”ד וויסוצקי בדברים קצרים וכלליים והבטיחני לשוב ולהודיעני מצב הדברים בפרטות, אך עד עתה לא קבלתי מאתו מכתב שני בענין זה¹. כפי שאוכל לשפוט מתוך דבריך, אינכם יודעים (או ידעתם ושכחתם), שעל פי ספר התקנות של הטכניקום (20 &)… מאחר ששני חברים – ר“וו ור”י צייטלין – דרשו לאסוף את המורטוריום לשפוט על הנושא הזה, אין הדבר תלוי כלל ברצונם של הברליניים, ואם יאבו או ימאנו, אפשר להכריחם לכך על יסוד ספר התקנות. עיקר השאלה היא אם מוכנים אנו לישיבה כזו. שהרי הדבר מובן, שאין לנו חפץ בישיבה זו, כל זמן שלא נוכל להגיד מראש בבירור גמור, שעתה יהיה הרוב עמנו. ואיה הוא הרוב שלנו? אנחנו שלשתנו הלא יצאנו מן המורטוריום, האשכנזים – אחר שעשו מה שעשו ב“חלונות הגבוהים” – הן לא יוכלו עתה לאמור “הן” לדרישותיהם של “שונאי גרמניא”. כל מה שיוכלו לעשות עתה, אם יחפצו לצאת מן המבוכה, אינו אלא זה: “להכנע” מפני החלטת הרוב. אבל הם עצמם אינם יכולים לברוא את הרוב הזה בדעותיהם הם. ואם כן הלא הכל תלוי בחברים האמיריקנים. מסופק אני מאד אם יתרצה מי מהם לבוא אל הישיבה, אבל ארבעה מהם יכולים לשלוח כח הרשאה על שם מר וויסוצקי וצייטלין. ע"פ ספר התקנות, יכול כל חבר המשתתף בישיבה להיות גם בא כחם של חברים אחרים, אבל “קיין מיטגליעד קאנן מעהר אלס פיער שטיסמען פיהרען”. ובכן יכולים שני החברים הנזכרים להיות באי כחם של עוד ששה חברים. שנים יש להם במוסקווא (מר גוטץ וד"ר גברונסקי), ואם ישלחו להם גם ארבעה אמיריקנים את הרשאותיהם, יהיו הם בעלי שמונה דעות, וזה, כמדומני, יספיק להכריע את הכף לצדנו, ובתנאי שלא ימָצאו בין האמריקנים ארבעה אחרים, שישלחו הרשאותיהם להאשכנזים, כבישיבה הקודמת. הכל תלוי איפוא ברצונם של האמיריקנים, וכל זמן שלא הוברר, להיכן הללו נוטים, אין לנו חפץ בישיבה החדשה. ודאי אתם מקבלים ידיעות מהתם ויודעים אתם יותר ממני, עד כמה יש לסמוך עליהם…

ובין כך הענינים הולכים ומסתבכים יותר ויותר, ואין אני יכול עדיין לראות אפילו מוצא כל שהוא מן המבוכה הזאת. לע“ע אנו צועקים “הוררא”! ומאספים סכומים הגונים. אבל איני צריך לאמור לך, שבעוד זמן מה יחדלו הקולות וגם הסכומים ילכו ויתמעטו, ומה יהיה אז גורלם של כל בתי הספר החדשים, שאנו פותחים יום יום? והטכניקום מה יהיה עליו? האמנם נוכל לשמוח ב”נצחוננו“, אם ישאר הטכניקום בידי האשכנזים ויהיה לנו למוקש ככל אשר נעשה? בקצרה, ידידי, איני יכול להשתתף בשמחתכם. אתם, כנראה, מוצאים נחמה בזה, שלע”ע הולך וגדל כבודה של ההסתדרות הציונית והועה“פ שלה ע”י המלחמה הזאת. ואני גם נחמה זו חסרה לי. לא מפני שאין כבוד ההסתדרות חשוב בעיני, אלא מפני שאני חושב (כמו שראית בודאי מתוך מכתבי ב“עסט אונד וועסט”), שטובת הענין דורשת בהחלט להטעים את ערך המלחמה הזאת לכל העם ולבלתי עשותה לענין של “ציוניות” (במובן המפלגתי), כמו שאתם משתדלים לעשות. –

רוצה הייתי מאד לראותכם עתה ולטייל עמכם ארוכות וקצרות על כל השאלות העומדות על הפרק. אבל לצערי אין לי יכולת ללכת לברלין בימים הקרובים, מסבות רבות ושונות…

---

למר נ. בנטוויטש,² ארץ ישראל

לונדון, 18 ינואר 914.

… ובכן, יקירי, הנני כותב לך עתה, וגם לימים הבאים, רק עברית. ואקוה שלא יקשה לך לקרוא את העברית שלי, כמו שקשה לי לקרוא את האנגלית שלך.³

אתנו פה שלום והכל הולך ושוטף במנוחה ושקט, כמנהג אנגליא. את חבריך הצעירים רואה אני לפרקים, וגם אצלם, כמדומני, הכל כשהיה. גם את הוריך ראיתי לפני זמן מה ושמחתי כי פניהם טובים, ונהנים הם, כנראה, ממהלך עבודתך במצרים. אבל אני מקוה, שסוף סוף נזכה עוד לראותך על הקתדרא בירושלים, כשיבָנה “הבית השלישי” שאנו מצפים לו. עוד רחוק היום ההוא, אבל - בוא יבוא.

ובינתיים הולכים בני ירושלים ובונים בתי ספר מכל המינים במהירות נפלאה, וכל הציוניים בארצות הגולה צוהלים לקראתם וקוראים “הידד”! וגם – מאספים פרוטות. אבל ירא אני מאד, שמספר הקוראים “הידד” גדול עשרת מונים ממספר הנותנים פרוטות, וסופו של דבר – מי יתן ואשגה – כי לאחר שנה יעמדו כל בתי הספר האלה כמזכירי-עון לנו, ולמרות כל ההתלהבות עתה, לא יוכלו להתקים, מחסרון אמצעים קרוב הדבר, שהמורטוריום של הטכניקום יתאסף שנית בעוד זמן מה, כדי לחזור ולדון על שאלת הלשון. אבל איני בטוח עוד, שהאספה החדשה תפתור את השאלה באופן רצוי ותעשה שלום בין שני הצדדים. והשלום נחוץ מאד לשניהם, כי המלחמה תביא נזק לשניהם. אנשי שלומנו אמנם ששים ושמחים בנצחונם, אבל לפי דעתי, אם לא יקום השלום במהרה בקרוב, יהיה ה“נצחון” שלנו מאותם הנצחונות שאומרים עליהם: “עוד נצחון אחד כזה – ואבדנו”.

והיה שלום, ידידי, וראה ברכה בעבודתך.

---

להועד המרכזי של ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית, ברלין.

לונדון, כ“ד טבת תרע”ד.

קבלתי בזמנו את המכתב החוזר שלכם (ב') ונעים היה לי לראות שמשתדלים אתם למצוא אמצעים שונים בשביל לפחת רוח חיים בגוף ההסתדרות ולהביא את חבריה לידי עבודה.

“בני עזרא”⁴ יזכירוני נסיון ישן נושן, שנעשה על ידי וע“י חברַי לפני חמש ועשרים שנה למטרה יותר רחבה. ואם ע”פ נסיון זה של העבר יש רשות לשפוט על ההוה, כמדומני, שה“קרקע” שלנו אינה מסוגלת לקלוט נטעים כאלו. אבל אפשר שנשתנו הזמנים.

“קופת הילד”, היא מחשבה טובה ונכונה מצד עצמה, אלא שהשעה הזאת נראית לי בלתי מסוגלת להתחלה זו, מפני שכל אלה שהחנוך העברי קרוב ללבם שקועים עתה ראשם ורובם במלחמת החנוך שבא“י ואין לבם פנוי לעבודות אחרות במקצוע זה. ואין לנו לרמות את עצמנו: פסיעה גסה זו שעשו אנ”ש בא"י, ביסדם בנשימה אחת בתי ספר רבים ושונים, הדורשים להספקתם סכום עצום בכל שנה, - פסיעה גסה זו מחיבת אותנו עכשיו להסיח דעתנו מכל עבודה אחרת ולכַנס כל כחותינו החמריים והמוסריים אולי נצליח להציל את הבתים האלה מן החורבן הצפוי להם, - כולי האי ואולי…

ע“ד העבודה ה”עברית" באנגליא כבר כתבתי לכם פעם ושתים ואין לי, לצערי, מה להוסיף או לשנות.

---

לד"ר י. טשלינוב, ברלין.

לונדון, 23 ינואר 914.

קבלתי היום את מכתבך הנני ממהר להשיבך בו ביום, למרות טרדותי, וכן אבקש גם אותך, שלא תחמיץ תשובתך, כי, כנראה, הזמן קצר, ועלינו לבוא לידי איזו החלטה משותפת לפני ישיבת המורטוריום. יודע אני אמנם, כמה רבה העבודה העמוסה עליך, אבל ענין זה הלא דבר שהזמן גרמא ואי אפשר לדחותו..

בשבוע שעבר קבלתי מכתב מאת ר“ד וויסוצקי. הוא מודיעני, שקבל תשובה **מד”ר סימון** על הצעת-מוסקווא בדבר הישיבה החדשה. הוא (סימון) מסכים לזה, אלא שרוצים תחלה לשמוע החלטת החברים האמיריקנים, ומיד כשיקבלו את ההחלטות, יקבעו זמן הישיבה. מר וויסוצקי רואה בזה צעד לשלום מצדם ומוצא לנחוץ שגם אנחנו שלשתנו נֵראה חפצנו בשלום בזה שנשיב אחור את התפטרותנו ונשתתף בישיבה זו בתור חברים. כמובן, עניתי לו תיכף. קודם כל בארתי לו (מה שכתבתי גם לך במכתב הקודם), שהסכמתם לקריאת הישיבה אינה מעידה עוד על נטיתם של הברלינים לעשות “הנחות”, לפי שמחויבים הם ע"פ ספר התקנות לקרוא את האספה כששני חברים דורשים מאתם לעשות זאת. ואחרי כן הוספתי את הדברים האלה (הנני מעתיקם לך בלשון שנכתבו, כי רוצה אני שתדעם כמו שהם בלי שנוי כל שהוא⁵:

"רואה אתה, שהם רוצים לדעת תחלה, איזו החלטה תקבל ישיבת

“החברים האמיריקנים. גם אנחנו צריכים לחכות להחלטה זו, ואח”כ

“לבוא במו”מ בלתי רשמי עם הברליניים, כדי לברר לעצמנו,

"אם באמת יש מקום להסכם. רק אחר שיושג הסכם פרטי כזה

"לפני הישיבה הרשמית, היינו אנחנו יכולים להשיב אחור את

“המכתב ע”ד התפטרותנו. באופן אחר אפשר שנגיע לידי מצב

"מעודד שחוק, אם הישיבה החדשה לא תביא את התוצאות המקוות

"ונהיה מוכרחים להתפטר שנית. ואולם על אדות הענין הזה צריך

“אני עוד, כמובן, לבוא בדברים עם טשלינוב ועם לווין”.

ובכן רואה אתה, שבדבר שיבתנו אל הקורטוריוס דעתי כדעתך, שזה יהיה אפשר רק כשיסכימו תחלה הברלינים להצעותינו. אבל בשני דברים יש, כמדומני, הבדל בינינו: א) אני חושב, שאם אך חפצים המנהיגים באמת להתיצב על דרך חדשה, לא יקשה הדבר לבוא לידי הסכמה (בכתב!) עוד קודם הישיבה, באופן שנוכל לחזור אל המורטוריום עוד קודם שיתקבלו הצעותינו באופן רשמי בגוף הישיבה. ב) אם בישיבה הקודמת חשבנו לאפשר להסתפק בהצעותינו המתיחסות אך אל ההוה, הנה עתה, אחר כל מה שקרה בירחים האחרונים, צריכים אנו לדאוג גם לעתיד, ועלינו להוסיף איפוא הצעה חדשה, שהמורטוריום יצטרך לקבלה בגוף הישיבה. בהצעה זו נגביל את הזמן להכנות הדרושות בשביל שיהיה הטכניקוםכלו עברי, נדרוש שיקובלו אך מורים היודעים עברית או המתחיבים לדעת עברית אחר זמן ידוע, וכדומה. על הפרטים לא אאריך עתה. עוד יש זמן לכך. חפצתי בזה רק להעירך, שיש ויש לנו עוד על מה לדון בינינו לבין עצמנו, כדי שנהיה מוכנים לעת הישיבה ונדע מה עלינו לדרוש ואיך עלינו להתנהג.

את הטלגרמא האמריקנית פירשת יפה במכתבך ואין לי מה להוסיף על פירושך. הכל תלוי איפוא עתה בהלך רוחם של המנהיגים בברלין. אם יחפצו לחדש בריתם אתנו באמת ובתמים, יוכלו להשען על החלטות האמיריקנים, ואם יחפצו בלבם לבקש תואנה בשביל להמשיך את המלחמה, יוכלו ג“כ למצוא עזר בנוסח הטלגרמא הזאת, שבאמת אינה אומרת כלום. מפני זה הייתי רוצה מאד לקרוא מחברתו של **ד”ר נתן** אשר הזכרת. לע“ע לא קבלתיה. אפשר שגם עלי יצא הקצף בגלל מכתבי ב”אסט אונד וועסט". והנני מבקשך בזה מאד שתשלח לי תיכף את המחברת הזאת, כי מתוכה אקוה להכיר את מצב רוחו של המחבר עתה, וזה יהיה לי לעזר להבין יותר את המצב בכלל ואת אשר עלינו לעשות.

הנני משתומם עליך ועל כלכם, שלא ראיתם במאמרי ב“אסט אונד וועסט” מה שגלוי ובולט בו כל כך, והוא – שכל עיקר מגמתי בו לא היתה אלא לתקן מה שקלקלתם אתם. עליכם היתה החובה להטעים ולחזור ולהטעים, שהמלחמה בעד העברית בא“י היא מלחמת כל היהודים הנאמנים לעמם, ולא מלחמת המפלגה הציונית בלבד. בכל שבוע ושבוע, כשהייתי מקבל את ה”וועלט“, בקשתי קודם כל דבר זה – בקשתי ולא מצאתי. אדרבא, מראשית המלחמה ועד עתה הנכם משתדלים להשתמש במלחמה זו בשביל להגדיל כבודה ותפארתה של ההסתדרות הציונית, שהיא אך היא נלחמת בעד העברית והיא אך היא נצחה את האויב וכו', מבלי לחשוש כלל, שמא אתם דוחים עי”ז הרבה כחות טובים שהיו עוזרים לנו במלחמתנו, לולא היו צריכים בשביל כך לקבל עליהם תרי“ג מצוות של ההסתדרות ולהיות לאנשי מפלגה. והגיע הדבר לידי כך, ש”העולם" באחד ממאמריו הראשיים כמעט התפאר בהנאה משונה במה שהמפלגה הציונית נמצאת במלחמה זו במצב של “Splendid isolation”. זהו שעוררני לכתוב את המאמר. עשיתי מה שצריכים הייתם אתם לעשות ולא עשיתם. ומאחר שזו היתה מטרתי, מובן מאליו, שהוצרכתי למסור מודעה בראשית המאמר, שאינני חבר להסתדרות ומדבר אני את דברַי בתור יהודי פשוט המכיר במצבו של עמנו. כי לולא הייתי מוסר מודעה זו, היו הקוראים שמחוץ למפלגה רשאים לחשוב, שאין כאן אלא תחבולה של אחד הציונים, הרוצה למשוך כחות מן החוץ לעזרת המפלגה במלחמתם הפרטית. שהרי הציונים האחרים, ובתוכם גם המנהיגים, עומדים וצוחים, שמלחמה ציונית היא זו ולא יותר – ולמי שומעים: לאחד או לרבים?

והרשני נא, ידידי, להוסיף, כי השתמשת במכתבך בפרזא אחת שהכאיבה את לבי מאד. את הכתב: “בשעה שמתנפלים עלינו, אתה משתדל בכל כחך להציב גבול מפריד בינך ובינינו”. הדברים האלה הם שלא במקומם בהחלט. אלו הייתי כותב במאמרי את ההפך ממה שכתבתי, כלומר, אלו הייתי כותב, שהמלחמה הזאת אינה אלא מלחמת ההסתדרות הציונית נגד מתנגדיה, ושאני אינני חבר ההסתדרות וע“כ אין לי חלק במלחמה זו, - היו דבריך צודקים, אבל עכשיו שכתבתי, שאני משתף כל ישראל עם הציונים במלחמה זו ושעל כן גם אני שותף לה, אע”פ שאינני חבר ההסתדרות – היכן הוא כאן “גבול מפריד”? – ובנוגע לגוף הדבר, אם חבר אני להסתדרות או לא, האמינה לי, שמעודי לא חשבתי את עצמי לחבר. את ה“שקל” אני נותן כשאני נתבע, ואז אני אומר תמיד לתובע: נותן אני לקופת ההסתדרות, מפני שמוציאה היא לצרכים לאומיים הקרובים ללבי, אבל אינני חושב עצמי בשביל כך לחבר המקבל עליו כל החובות הקשורות בשם זה. וכך אמרתי גם למר ה. כשבקשני להשתתף בתרומה לצענטראלפאָנד". אפשר שעל תנאי זה אין רשות לחברי ההסתדרות לקבל, אבל לי יש בודאי רשות ליתן.

---

לדר ח. ווייצמן, מנטשסטר.

(תרגום מרוסית).

לונדון, 26 ינואר 914.

…. ההחלטה האמריקנית היתה רק אז יכולה לשמש בסיס למו“מ ע”ד שלום, אלו היו האשכנזים נוטים לעשות ותורים⁶. אבל, כמו שכבר כתבתי לך, עוד לא נראתה נטיה כזו מצדם. ויכולים הם בנקל לפרש את ההחלטה האמריקנית במובן של משאת נפש לעתיד, שאינה מְשַנָה כלום בהוה. התפטרותו של ד"ר נתן לבדו – זהו דבר שאי אפשר. הוא יתפטר רק ביחד עם סימון, ואחריהם קרוב לודאי שיצאו גם שאר הברליניים. ופירוש הדבר הוא, שהאינסטיטוט שנתאשר בברלין צריך להבטל, ובמקומו צריך ליסד אינסטיטוט חדש לגמרי באיזה מקום. כמובן, המקום המסוגל ביותר לכך הוא – נויורק. אבל מתוך נוסח הטלגרמא האמיריקנית לא נראה, שיהיו מוכנים שם לצעד רדיקלי כזה. ואם לא הם, מי ואיפה ייסדו את האינסטיטוט החדש?

אגב אורחא, ודאי ראית ע“פ נוסח הטלגרמא, שהיא נשלחה להנהלת המורטוריום, כלומר לסימון ונתן, ולועד הפועל הציוני נשלח רק העתק לשם הודעה. לפי דעתי, לא היתה להם (לחברי הועה"פ) שום זכות לפרסמה. בכל אופן הם הקטינו בזה הרבה אפשרות השלום. הלא תבין, כמה יהיה קשה – כמעט אי אפשר – לסימון ולנתן לעשות ותורים עתה, אחר הפרסום בכל העולם, שהאמריקנים הם שמכריחים אותם לכך. בכלל צריך אני לאמור לך, שהנקודה היותר שחורה בכל המלחמה הזאת – היא השתדלותו הגלויה של הועה”פ להשתמש בה כל כמה שאפשר בתור ריקלמא לטובת הציוניות (כלומר, ההסתדרות).

כמדומה לי שאתה מקבל את “הצפירה”, והיה לך איפוא העונג לקרוא בגליון 8 ע“ד ראיונך עם הברון וע”ד נסיעת עהרליך לפריז לשם מו“מ עם הברון בהשתתפותך וכו' וכו'⁷. יכול אני רק להוסיף, כי ידיעה כזו באה גם ב”הזמן“, רק בהבדל זה, ששם מסופר ע”ד המו“מ בין הברון ועהרליך כעל דבר שכבר יצא לפועל. והנה מתעוררת השאלה: מי מסר הידיעות האלה לכה”ע? ודאי, לא אני ולא אתה, וברלין, לפי דבריך, אמרת “להד”ם!" מי איפוא? איני יודע, איך יתיחס לזה עהרליך, אבל הברון, אם יוָדע לו הדבר, תוכל להיות בטוח, שלא יחפוץ עוד להמשיך המו"מ עמך, ובכלל לא יחפוץ לבוא בדברים עם אנשים שהריקלמא חשובה להם יותר מעצם הענין.

סלח נא לדברי הקשים האלה. לא תוכל לצייר לך כמה אני מצטער ומתמרמר על זה…

---

למר ש. דובנוב, פטרבורג.

לונדון, 26 ינואר 914,

בזמנו קבלתי את מכתבך היקר מן 11 דצמבר למניננו פה ואת מנחתך, היקרה עוד יותר, בתמונת ספר גדול ורב ערך, אשר זכית לחבר ולהוציא בימים הנוראים האלה של רפיון-ידים וטרוף הדעת מרוב צרה. מודה אני לך בכל לבי על מתנה חשובה זו. לא מהרתי לכתוב לך תיכף לקבלתה, מפני שחפצתי תחלה לשום עיני בגוף הספר כה וכה..

אתה כותב במכתבך “חסל סדר טכניקום”, וכן חשבתי גם אני באותם הימים, כששבתי מברלין. אבל, כידוע לך, לא נגמר אז הענין, אלא התחיל, ובנוגע לי לעצמי, דחה מפניו הענין הזה כמעט כל שאר עניני. מקבל אני המון מכתבים, ועלי להשיב תשובות ארוכות, וגם עתונים באים אלי עתה יותר מן הרגיל, כי מא“י שולחים לי שני הצדדים כל מה שנוגע לענין זה, - וסך הכל, כמעט כל שעותי הפנויות מן ה”סיטי" עוברות לבטלה בדברים אלו, ואין לי שום יכולת לשנות את המצב, עד אשר נצא מן המבוכה, אם כה או כה. כפי הנראה, תהיה בקרוב בברלין ישיבה חדשה של המורטוריום, שתחזור ותדון על שאלת הלשונות. מצדדים שונים דורשים, שאני וחברַי שיצאנו מן המורטוריום, נשיב אחור את התפטרותנו, כדי שנוכל להשתתף בישיבה העתידה. זאת אמנם לא נעשה עד שיתברר לנו תחלה, מה נוכל לקוות מן הישיבה החדשה. אבל בכל אופן ודאי אצטרך ללכת לברלין לימי הישיבה, כדי להתיעץ עם שאר החברים ולהשגיח מקרוב במהלך המעשים. – כנראה, נגזר עלי מן השמים שאהיה שקוע בחיי יום יום ולא אוכל להשתחרר מהם. בראשית הסתו, כשיצאתי מן המורטוריום, חשבתי בלבי: גם זו לטובה. נפסק החוט האחרון שקשרני עוד לעבודת הצבור, ועתה אצא לחפשי ואתרחק משאון החיים לאהלה של תורה. והנה יצא מה שיצא, והנני עתה רחוק מאהלה של תורה עוד יותר משהייתי לפני זה. די לי להגיד לך, שזה כשני חדשים כמעט לא עיינתי בספר, ובקושי מצאתי זמן לקרוא בספרך את המעט אשר קראתי, והוא: המבוא והפרק ע“ד תנועת הריפורמא. כמובן, אין זה מספיק בשביל להוציא משפט על כל הספר. אבל מספיק בשביל לראות, כי אח הוא הספר הזה לספריך שקדמו לו במקצוע ההיסטורי: אותה ההרצאה הבהירה, אותו הסגנון השקט והיפה, ואין צריך לאמור – אותו הרוח. – אבל בכלל, הרשני נא להתוַדות לפניך, כי עצם הענין – “ההיסטוריא החדשה” שלנו – אינו מן הדברים המרוממים את רוחי כשאני הוגה בהם. כמעט ירא אני לקרוא את ספרך על הסדר, שמא יגביר בלבי אותו רגש של חרפה שאני מרגיש תמיד בחשבי על חיינו בדורות האחרונים. גם בדורות הקודמים היו חיינו החיצוניים תלוים בדעת אחרים, וממילא היו גם החיים הפנימיים מתפתחים בדרך עקלתון, בהיותם מוכרחים להסתגל להתנאים החיצוניים. אבל אז היה רוח עמנו נאזר בגבורה ובכל כחו נלחם נגד המפריעים החיצוניים וכבש לו דרכו ביניהם. זה הוא מחזה טרַגי נהדר: גבור אסור בזיקים וחוגר שארית כחו לעמוד על נפשו ועל חירותו! ואולם הדורות האחרונים מה היו חייהם, ומה היו “מלחמותיהם”? הכל כה “פעוט”, כה שפל! בעד נזיד-העדשים של אימנציפציא מוכנים ומזומנים לעשות כל מה שרוצה האדון, למכור את הגוף ואת הנפש כאחד, והכל, הכל מצטמצם בנקודה אחת: מעט אויר לנשימה ובת צחוק של האדון. אין שום התגלות של כח פנימי חפשי, אשריחפוץ להגן על עצמותו – ויהי מה! אתה מדמה (ע' 287) את ה”ריפורמציא" היהודית באשכנז לזו של הנוצרים, שבשתיהן נתגלתה תערובת של יסודות רוחניים ומדיניים. אבל אוי לה לאותה “מדיניות” ואוי לה גם לאותה “רוחניות” שנתגלו בריפורמא של יעקובסון, ואפילו של ה“סינודים”! ה“מדיניות” – חלוף קדשי האומה במעט זכיות, וה“רוחניות” – חקוי של קופים. בקצרה, יקירי, אינני ממעריצי ההיסטוריא החדשה, והלואי שיצליח ספרך - כשאקראהו מראש ועד סוף – לשנות השקפותי – או יותר נכון: רגשותי – ביחס לתקופה זו.

וה“אֶנציקלופדיא” מיסודם של קצלנסון ומרקון קמה עוד הפעם לתחיה! הלא קראת את הכרוז הגדול שפרסמו באלו הימים בכה"ע. ואתה הלא כבר סתמת עליה את הגולל במכתבך! מה קרה בינתים?

מתוך כה“ע ידעתי, שקראת באודיסא הרצאה ע”ד “שאלת הלשונות” והטפת לשלום בין שלש הלשונות שלנו ברוסיא. כמובן, צדקת בנבואתך, שאף אחת מן השלש לא תנצח בהחלט את צרותיה, לפחות, בדורות הקרובים. אבל כל אחת מוכרחת להתגרות באחרות, בשביל להתקים. בדברים כאלו אין השלום כלי מחזיק ברכה.

כבר הגיע חצי הלילה, ואני כתבתי היום כבר מכתבים ארוכים (כמובן, בענין הטכניקום!), וע"כ מוכרח אני לקצר.

---

לד"ר ח. ווייצמן, מנטשסטר.

(תרגום מרוסית).

לונדון, 27 ינואר 914.

כתבתי לך שלשום ואתמול, ועתה אני כותב עוד הפעם. זה עתה קבלתי מכתב מנויורק שבו מתואר בפרטות מהלך הדברים מאחורי ה“פרגוד”, בנוגע להחלטה האמריקנית. בעל המכתב כותב בין שאר דברים:

"דבר אחד בקש שיף ממַגנס: שהציונים לא יפרסמו בעולם החלטות

"האמיריקנים בתור נצחון להם, כי אם בתור קומפרומים שהציעו

“הקרוטורים מהכא”.

הנך רואה, שהשערתי במכתבי מאתמול יש לה יסוד.

בעל המכתב שלח לי ג“כ קטע ממכה”ע “New York Times”, שבו נמצאה טלגרמא מברלין, המעוררת גועל נפש. הנני שולח לך בזה את הקטע בבקשה להחזירו לי. בעל המכתב מבטיחני, שעד שנתפרסמה טלגרמא זו, שונות היו הדעות של הקורטורים בנויורק, ואי אפשר היה לחכות להחלטה פה אחד. אבל הטלגרמא הזאת, שבלי ספק יצאה “ממקור עליון”, העירה חמת הכל במדה כזו, שהרחיקה כל חלוקי הדעות…

---

לד"ר י. טשלינוב, ברלין.

לונדון, 31 ינואר 914.

קבלתי אתמול את הטלגרמא שלך ושל לווין וחכיתי בתשובתי לקבלת המכתב שהזכרתם, והיום קבלתי גם את זה בצירוף העתק הטלגרמות האמריקניות. עניתי לכם היום בטלגרמא בזה"ל: “אין יעטציגער סיטואציאָן קנאן מיך צו ניכטס בעדינגונגסלאָז פערפפליכטען. מוסס פרייע האנד האבען. אויספיהרליכער בריעף פאָלגט”. ועתה הנני בזה להשיבכם בפרטות.

א) קודם כל עלי להעירך, שטעות היא בידכם מה שאתם חושבים (והודעתם גם לאמיריקא), כי יציאתנו מן המורטוריום כבר קבלה צורה רשמית ועלינו עתה להבחר מחדש. את מכתב-התפטרותנו שלחנו ממחרת ישיבת המורטוריום, ומני אז לא היתה עוד ישיבה אחרת, ואם כן עדיין אין הקורטוריום יודע בדרך רשמית את הדבר הזה ואין שום זכר לו בפרוטוקול. רק כשתהיה ישיבה חדשה, יוצע מכתבנו לפני המורטוריום וירָשם בפרוטוקול, ואז יקבל הדבר צורה רשמית. אבל עד אז עדיין תלוי הדבר בנו, ואם נחליט להשאר, אין אנו צריכים לבחירה חדשה, אלא נדרוש להשיב לנו את מכתבנו – ודי. במובן הזה ענה גם ד"ר סימון למר וויסוצקי (הלא ידעת שגם ממוסקווא הציעו לבקש אותנו לשוב אל המורטוריום): “איהרע איינלאדונג אן קוראטאָרען צום וויעדעראיינטריט איזט נור אלס פריוואטער וואונש אויפצופאססען, דא קיינארלייא געשאֶפטסאָרדנונגסמאֶססיגע בעהאנדלונג היעראיבער שטאטטגעונדען”. ובכן, יכולים אנו בכל יום לדרוש מאת הבוראָ, שישיבו לנו את מכתבנו, ואין אנו צריכים אפילו לאמור עם זה, שהחלטנו לשוב אל המורטוריום. נוכל לאמור, פשוט, שמאחר שישיבת המורטוריום, אשר לפניה יבוא דבר יציאתנו, תהיה אך לאחר זמן, רוצים אנו לעיין שנית בדבר, ואולי נשנה את הנוסח, וכדומה. ואם נראה יום יומים לפני הישיבה, שאין אנו יכולים לשוב, אז נשלח להם שנית אותו מכתב עצמו בבקשה להציעהו לפני המורטוריום בישיבתו.

ב) ובהיות הדבר כן, אין שום טעם לדרישת אמיריקא, שנשוב תיכף אל המורטוריום, בלי שום טענות ומענות, על יסוד החלטותיהם. ההחלטות האלה, כמו שכבר הסכמנו שנינו, נשמעות לכמה פנים, וכשהן לעצמן אינן יכולות כלל להחשב כערובה נאמנה, שתמלא ההנהגה את דרישותינו. ומה גם אחר שכבר מהר נתן לפרסם את פירושו הוא לאותן ההחלטות (בה“בערל. טאגעבלאטט”) ואומר מפורש: “עס איזט קיינע דעדע דאפאָן, דאס די אונטערריכטסשפראכע אם טעכניקום פרי פרינציפיעלל העבראֶיש זיין זאלל”, ושלפי דעתו אין בין החלטות האמריקנים והחלטות המורטוריום בישיבתו האחרונה שום הבדל. ואם אחר כל זה נקבל אנחנו עלינו את החלטות האמריקנים בלי שום תנאי ונשוב אל הקורטוריום בלי שום בטחון, שההחלטות יפורשו בפועל בהסכם לחפצנו, - כמדומה לי שנעשה שגיאה נוראה, מעֻות שלא ימצא תקנה אחרי כן. ה“שלום” הזה (אם אפשר באמת לעשות שלום על יסוד החלטות האמיריקנים), שיהיה רק אחיזת עינים, יועיל רק להם ולא לנו. כי על ידו תשקוט המלחמה וההתעוררות תעבור, וכה“ע הציוניים יריעו תרועת נצחון, ובעוד שנה או שנתים נהיה אנחנו עוד הפעם עדים בתוך המורטוריום לחזיונות מתנגדים מן הקצה אל הקצה לחפצנו, אלא שאז נהיה “מלכים בלי עם”, ולא נוכל לעשות מאומה, כמו שהיה המצב לפני צאתנו. לא, ידידי, אני אינני דיפלומט ולא אתחשב עם התנאים ה”פוליטיים". די לי במלחמה החשאית של השנים האחרונות. עתה לא אקבל על עצמי עוד עבודה סיזיפית. אם יהיה מקום לעבודה פוריה – מוטב, ואם לאו – אין לי חלק בדבר. על הטלגרמא שלכם לאמיריקא לא אוכל איפוא לחתום, כי התקוה שהבעתם בה לנצחון בעזרת האמיריקנים בעתיד – אינה אלא מליצה בלבד. האמריקנים חפצים לאחה את הקרעים עתה, ואם יעלה הדבר בידם, תנוח דעתם וישכחו את הענין, כמו לפני המלחמה. אבל, כאמור, מסכים אני, שנדרוש את מכתב התפטרותנו מאת הבורָא, ובלבד שלא נאמר עם זה, כי מבטלים אנו את ההתפטרות גופה, אלא שרוצים אנו לבקר את הנוסח עוד הפעם לפני ישיבת המורטוריום. אם תשלחו לי נוסח של מכתב במובן זה, אחתום עליו.

ג) כל זה הנני כותב לפי דעתכם, שהתפטרותם של סימון ונתן הוא רק “שאכצוג”. אבל אין דעתי כן. אני חושב, שבאמת ובתמים החליטו לצאת, וזה לא מפני שאינם יכולים לקבל החלטות האמריקנים בגופו של דבר; את ההחלטות האלה היו מקבלים באהבה ומוסיפים עליהן “פירוש”, ברוח הדברים שהדפיס נתן ב“טאגעבלאטט” – והכל היה בא על מקומו בשלום. אבל הם אינם יכולים בשום אופן להשלים עם הרעיון, כי אנחנו שלשתנו (ביחוד שמריהו) מתבקשים לשוב אל המורטוריום, וכי ההסתדרות הציונית מתבקשת להשתתף בעבודה לטובת המפעל. נתן הוא נוקם ונוטר, ואחר כל מה שקרה בחדשים האחרונים, אין ביכלתו, לפי תכונת נפשו, לשוב ולעבוד יחד עם “אויביו”. כמעט ברור בעיני שזוהי סבת התפטרותם. ואם באמת הדבר כן, הלא כל הפשרות ללא הועיל. קרוב לודאי, שכבר הספיקו להודיע לאמיריקא ע“י הטלגרף, שאין הם יכולים לדור בכפיפה אחת עם “נחשים” שכמונו, וכי על כן החליטו לעזוב את המערכה. וגם זה קרוב לודאי בעיני, שהתפטרות זו תפיל אימה ופחד על האמריקנים ויהיו נכונים לעשות כל מיני הנחות שבעולם. ובכן הנני חושב, שהצעד הזה מצדם משנה את המצב תכלית שנוי ועלינו להמתין ולא לעשות שום הנחה עד שנדע את הרושם שעשה באמיריקא. לא אכחד ממך אמנם, שאינני יודע על מה אתם סומכים בחפצכם לקחת גם עול הטכניקום עליכם. לע”ע אינני רואה עוד איך תכלכלו שאר בתי הספר החדשים שאחריותם עליהם, גם בלי הטכניקום. אבל על זה עוד יש פנאי לדבר. עדיין לא הגענו לשאלה זו. – בשבוע זה היה חלוף טלגרמות ביני ובין מר וויסוצקי ע“ד התפטרות ההנהגה. חויתי לו דעתי, שצריכים אנו להוָעד בברלין ולברר את המצב שם, ורק אז נוכל לבוא לידי איזו החלטה. אקוה לקבל מכתב מאתו ביום ב'. בכל אופן אחשוב, שבאמצע פברואר עלינו כלנו (גם וויסוצקי וצייטלין בכלל) להיות בברלין ולהועץ יחד על כל צעד וצעד עד הישיבה הרשמית. – אגב אורחא, ראיתי היום ב”וועלט" שפרסמתם מכתבם של וויסוצקי וצייטלין לד"ר סימון. האמנם קבלתם רשיון מהם לעשות זאת? כי הן לא אוכל להאמין, שעשיתם זאת בלי ידיעתם והסכמתם.

ובדברי על פרסום דברים בכה“ע, לא אוכל להתאפק מלהביע את צערי על הידיעה שנתפרסמה ב”הצפירה" בדבר המו“מ עם רוטשילד ועהרליך בענין האוניברסיטא. מן “הצפירה” עברה הידיעה לשאר כה”ע וביניהם גם “Jew. Chron”, ואיני צריך לאמור לך, כמה מרובה ההפסד שיוכל לצאת מזה, הידיעה באה אמנם בתמונת טלגרמא מפריז, אבל הרשני נא להטיל ספק בדבר, אם באמת באה הידיעה מפריז ולא מברלין. ווייצמן אמר לי (הוא היה פה ביום ה'), שלא גלה את הדברים לשום איש בפריז, ומקורבי הברון בודאי לא גִלו את הסוד להקורספונדנט של “הצפירה”. אבל אם גם נניח, שמפריז באה הידיעה, הלא “הצפירה” נחשבת בעין “אופיציוז” של ההסתדרות הציונית, בהיות העורך אחד מחברי הועה"פ הקטן, ומחויבת היא לשאול במקרים כאלה את עורכה, אם ראוי לפרסם את הדברים. צר לי מאד על שפגום כל כך רגש האחריות בין אנשי-שלומנו.

הנני מחכה בקוצר רח לידיעות מאתכם ומבקש אני אותך מאד להודיעני מה שיתחדש בעניננו. אינך צריך בשביל כך לכתוב מכתבים ארוכים. די לך – אם טרוד אתה – להודיעני עיקרו של דבר בשורות אחדות.

שכחתי להוסיף, שטעיתם בכַוָנת הטלגרמא של מגנס מן 29. האמיריקנים מאיימים, שאם לא תקובל החלטתם יתפטרו מן המורטוריום, ולא (כפירושכם) – שיבטלו את החלטתם.

---

לד"ר י. טשלינוב, ברלין.

לונדון, 2 פברואר 914.

את מכתבכם מן 30 שעבר עם כל מה שצירפתם לו קבלתי אך היום… ומודה אני לכם בכל לבי על הידיעות הטובות שבו. אמנם עדיין לא הצלחתי להסיר מלבי את הספקות בדבר עתידות בה"ס החדשים. אבל נעים לי לראות, כי אתם בטוחים הנכם בנצחוננו ואינכם דואגים לעתיד. במקום שיש בטחון, הנצחון יותר קרוב משאפשר לשער מראש.

חכיתי לקבל היום טלגרמא מאתכם, אחר שקבלתם היום את מכתבי מן 31, ולא קבלתי. אינני יודע איפוא מה החלטתם בדבר התשובה לאמיריקא; בכל אופן אקוה, שמכתבי בירר לכם את השקפתי על הדבר ולא תדינוני לכף חובה בגלל “עקשנותי” שבתשובתי הטלגרפית מאתמול. בינינו לבין עצמנו אגיד לכם, שדרישתו התקיפה של מ. עשתה עלי רושם רע מאד. אין אנו נערים חסרי-דעה, שמחויבים לקבל דעת ה“גדולים” בלי טענות ומענות. מראים לו על הספקות המתעוררים בפירושן של החלטות, על חסרון החלטה מפורשת בנוגע לביה“ס הבינוני, אומרים לו שד”ר נתן כבר פירש את ההחלטות האמיריקניות בפומבי באופן רצוילו ולא לנו, ועל כל זה יש לו למ. תשובה אחת: עליכם לקבל בלי שום תנאים ופירושים, ואחר כך, בגוף המורטוריום, תשובו ותלָחמו על הפירושים. כבר ידענו מה טיבה של מלחמה זו בגוף המורטוריום. המרכז הוא בברלין, והאמריקנים לא יבואו לישיבותינו, ואף אם יבטיחו אלף פעמים לעזור לנו, יקיימו הבטחתם רק בעת הראשונה, ואח“כ תתחיל השיטה הישנה. מלחמה כזו של עכשו אינה מתעוררת פעמַים. עתה עלינו לברר את המצב בירור שלם, להניח יסוד בריא שנוכל לבנות עליו. ואם לא עכשו – לא נוכל אח”כ לתקן את המעֻות. אם נכונה השערתכם (וכמדומה לי שנכונה היא), כי אך בעמל רב עלתה בידי מ. וחבריו להביא את הקורטורים האמיריקנים לידי החלטה זו, - הרי הדבר ברור, שהאחדות שביניהם אינה אלא אחדות המִלים, ולא אחדות הכונה, ובשביל כך בחרו בנוסח המשתמע לכמה פנים,כדי שיוכלו שני הצדדים לפרשו כל אחד כחפצו. ואם הדבר כן, הלא אין זה אלא אחיזת עינים, ותיכף כשנבוא להוציא את ההחלטות לפעולה יתגלע הריב שנית, ותתגלה גם ה“אחדות” האמריקנית בצורתה האמתית. נצחון מדומה כזה אפשר שיש לו ערך לרגע, כדי שיוכלו לע“ע העתונים הציוניים לקרוא בקול ענות גבורה: “גם את אמיריקא כבשנו!” אבל לגופו של דבר לא יועיל כלום. זהו טעם הדברים שהוספתי בטלגרמא שלי מאתמול, שאם מוצאים אתם לנחוץ לעשות את הצעד המסוכן הזה לתועלת ההסתדרות, תוכלו שניכם לחתום על הדברים שערכתם למ., אבל אני לא אוכל לחתום. ומחזיק אני טובה לד”ר נתן, שמהר לפרסם את פירושו על ההחלטות האמיריקניות, ועי“ז הסיר כל ספק ע”ד תכונת “העבודה” שלנו בהקורטוריום, אם נשוב אליו על יסוד ההחלטות האלה.

ואולם, כמו שכתבתי כבר במכתבי הקודם, כל זה הוא עתה, לפי דעתי, “אתרוג אחר החג”. התפטרותם של נתן וסימון היא תשובה מספקת על ה“דיפלומטיא” האמריקנית. הם אינם רוצים לעבוד עמנו, אינם רוצים להלחם ע“ד “הפירוש הנכון” של ההחלטות הסתמיות, וכל עמל האמיריקנים להרבות שלום בעולם הוא לשוא. עתה המצב הוא אחר לגמרי, ויכולים הייתם להשיב למ., שמפני שבינתים קרה הדבר הזה, אשר שנה את פני הדברים, אין אנו יכולים לע”ע להחליט דבר, עד שנשמע מה חושבים באמיריקא ע"ד התפטרות זו.

איך שהוא, בבקשה מכם שלא תמנעו ממני את ידיעותיכם התכופות, כדי שאוכל “לעכל” הכל כראוי, כל דבר בזמנו, ואהיה מוכשר לדון על המצב, וכשאבוא לברלין לא תתבלבל דעתי מרוב חדשות שאשמע פתאום בבת אחת….

---

לועד החברה לתמיכת עובדי אדמה וב“מ בסוריא ובא”י, באודיסא.

לונדון, 2 פברואר 914 (ו' שבט תרע"ד).

קבלתי את מכתבכם מן כ“ד טבת, ונעימה היתה לי הידיעה, שסוף סוף נתעורר הועד לפרסם את הארכיון של ד”ר פינסקר ז“ל, ארכיון הכולל בלי ספק חומר חשוב לתולדות “חבת ציון” וא”י.

ועל הצעתכם, שאתרגם את ה“אויטאעמאנציפאציאָן”, הנני משיב לכם קודם כל תודה מקרב לבי על הכבוד הזה שחלקתם לי. באמת חביבה עלי מאד המחברת הזאת, כן מצד ערכה העצמי וכן מצד זכרונותי הפרטיים, הקשורים בה ובמחברה, ובחפץ לב הנני נכון איפוא לקבל על עצמי את העבודה הזאת, אבל קודם שאוכל להשיב “הן” בהחלט, מוכרח אני לבקשכם שתשיבוני על השאלות האלה:

א) זכורני שזה כבר שמעתי (או קראתי באיזה מכ"ע) על דבר תרגום המחברת הזאת ע“י ביאליק. אינני זוכר את הפרטים: אם כבר תרגם או עומד לתרגם, בשביל “מוריה” או הוצאה אחרת. בכל אופן, אם באמת עשה (או עושה) ביאליק מלאכה זו, חזקה עליו שיוציא מתחת ידו דבר מתוקן, ואינני רואה צורך לאבד זמני בעשית דבר שנעשה כהוגן ע”י אחר. הודיעוני נא איפוא, מה טיבה של שמועה. זו.

ב) מעודי לא עסקתי במלאכת התרגום, חוץ מתרגום ציטַטות קצרות שבאו במאמרי. ועל כן איני יכול לדעת מראש, אם יש בי כשרון למלאכה זו בכלל, ובפרט לתרגום זה, שדורש כמה מעלות יתרות, אשר בלעדן מוטב שלא יעָשה, כמו שמבינים אתם מדעתכם. וע“כ מוכרח אני להתנות עמכם תנאי זה: לאחר שאתרגם את העמודים הראשונים, אשלח לכם העתק מתרגומי, ואתם תמסרוהו לועד קטן של שנים או שלשה סופרים מומחים, אשר יבטיחו מראש לשפוט על המלאכה בלי שום צל של משא פנים, ולא יחושו כלל ל”עלבוני", אם ימצאו שלא נעשתה המלאכה בשלימות הדרושה. ומצדי אני מבטיח מראש, שלא אקפיד על “עלבון” זה אפילו משהו ולא ארגיש “חולשת הדעת” אם יוציאו עלי משפט, שאין בי כשרון מתרגם. הלא מעודי לא התפארתי בכשרון כזה. ורק אם יוציא אותו ועד משפט תרגומי לזכות, אמשיך את המלאכה עד כלותה. הודיעוני נא איפוא, אם מסכימים אתם לתנאי זה, ומי ומי יהיו השופטים.

ג) על פי תנאי חיי אנוס אני להוציא זמני להרבה דברים שונים ומשונים ואיני יכול להקדיש למלאכה זו אלא שעות מועטות מאד בהפסקים גדולים בינתים. ועל כן רוצה אני לדעת מראש, למתי עלי לגמור את המלאכה. כמובן, תקבעו לי הזמן היותר ארוך שאפשר, ותוכלו לסמוך עלי, שבתנאים רגילים (כלומר, אם לא יקרני איזה מונע יוצא מגדר הרגיל) תקבלו את הת"י למועד הקבוע. בכל אופן, מסופק אני מאד אם אוכל לעסוק בזה בשני החדשים ה קרובים, כי רבו עתה טרדותי מאד.⁸

---

למר מרדכי בן הלל הכהן, יפו.

לונדון, 8 פברואר 914 (י“ב שבט תרע”ד).

קבלתי מכתבך מן ט“ז טבת, ובינתים הלא קבלת גם אתה את מכתבי הקודם מן ט”ו טבת, וגם את מאמרי ב“אסט אונד וועסט”, אשר, לפי דבריך,חכו לו בא“י “בכליון עינים”, כבר קראתם (בודאי ידעת שב“העולם” גליון ו' נדפס המאמר בצורתו העברית המקורית), - ובכן לא נשאר לי כמעט מה לענות על מכתבך. כי גם החדשות האחרונות בענין ה”מלחמה" הלא ידעתם כבר מתוך כה"ע, ומה שלא ידעתם עדיין, תדעו עוד קודם שיגיע מכתבי זה לידך.

בשבוע הבא אלך לברלין. הזמנה לישיבת המורטוריום (שתהיה ביום 22 לח"ז) לא קבלתי, כמובן. אבל עלי להיות שם בשעת “גמר הדין”, כדי להשתתף במועצות חברינו ולהיות לעזר כפי יכלתי להטות את הכף לצד הרצוי לנו. אחר הודעתו של סימון ב“בערל. טגעבלאטט”, שהוא ונתן חושבים לחלול כבודם אם ידרשו מהם לשוב ולעבוד עם לווין וטשלינוב, - קשה להאמין, שהישיבה הקרובה תגָמר בשלום. אבל סוף סוף תביא לידי איזה גמר, אם שישָׁאר המוסד בידם, או שיעבור לידים אחרות. הכל תלוי בחברים האמיריקנים. הם חשבו בתמימותם, שההחלטות שלהם, הנשמעות לכמה פנים, יספיקו להביא שלום בין שני הצדדים. עתה הם רואים, שטעו טעות גדולה. במצב הנוכחי אי אפשר עוד להסתפק ב“מליצות כלליות”. צריך לדבר דברים ברורים ולהחליט החלטות מוגבלות ומדויקות. עתה איני יודע אם ימצאו האמיריקנים אומץ בלבם לעמוד גלוי במחננו, מבלי להקפיד על התפטרותם של סמון ונתן. ואולם חברינו בברלין מלאים תקוה, וגם מוכנים ומזומנים הם לקבל את הטכניקום ואת אחריותו עליהם, ואינם חוששים כלל שמא לא יוכלו לכלכל את ההוצאות המרובות. אשריהם שבעלי בטחון הם, והלואי שלא תבוא המציאות הגסה ותטפח להם על פניהם….

---

למר י. גרזובסקי, יפו.

לונדון, 9 פברואר 914 (י"ג שבט תרעד).

מונחים לפני מכתביך האחרונים, שלשה במספר, וכלם עוד מחודש כסלו. אקוה שלא תתרעם על איחור תשובתי. הלא ידעת כי “עת מלחמה” היא לנו עתה, והמלחמה הזאת אוכלת יתר הפליטה מזמני החפשי, כי עומד אני במו“מ תמידי עם ברלין, מוסקווא, ובמקצת גם עם נויורק, ויש שעלי לכתוב מכתבים ארוכים מאד, ולמרות רצוני מוכרח אני לדחות בשביל זה מכתבים שאינם דורשים תשובה תכופה. ביום א' הבא אלך לברלין, ג”כ בעניני המלחמה, ואתמהמה שם כשבוע או יותר. ומובן שנסיעה זו עוד מוסיפה להטרידני ולגזול את זמני בהכנות שונות, בעניני בית המסחר ובענינַי הפרטיים. אך לפי שכבר דחיתי תשובתי אליך יותר מן הראוי, הנני כותב לך עתה, אם כי אך בקצרה.

קראתי עתה שנית את מכתביך, ואכ“פ שרק שני חדשים עברו מעת כתיבתם, הנה במשך הזמן הקצר הזה נשתנו הענינים כל כך, עד שנראים הדברים כאלו נכתבו לפני זמן ארוך מאד. עתה, כמובן, אין עוד מקום לוכוחים בינינו ע”ד הפסיעות הראשונות, אם נעשו כהוגן או לא, אחרי כי כבר הרחקנו ללכת בדרך זו, ואין לשוב עוד. ביום 22 לחודש זה (פברואר) תהיה בברלין ישיבה חדשה של המורטוריום, וממנה יצא משפט הטכניקום. בודאי ידעתם כבר, שישיבה זו קראו סימון ונתן בשביל למסור הנהגת הענין לאחרים, והם יתפטרו. כך הודיעו להחברים, אבל ע“פ סימנים שונים נראה, שהם עצמם עדיין מסופקים הם, אם יתנו להם לצאת, וגם אני מסופק בזה. איך שהוא, טוב שבירור המצב הולך וקרב ולא נהיה עוד תלוים באויר. כמובן, זו היא סבת הליכתי לברלין. לישיבת המורטוריום לא נקראתי אמנם, אחר כי יצאתי ממנו, אבל צריך שאהיה במקום המעשה בעת הישיבה ובימים הקודמים לה, בשביל להשתתף במועצות חברינו שם ולהתבונן על הכל מקרוב. – בינתים, כבר היתה בחיפה (אם אמת היא הידיעה הטלגרפית שבאה ב“הצפירה” מיום ו' שעבר) התנגשות בין הפועלים העברים ובין משרתי פינקלשטיין⁹ וגם הגיע הדבר לשפיכת דמים. איני יודע עדיין איזה צד היה המתחיל בדבר ובמי האשם, אבל זה ברור, שבדרכים כאלו ניבא אך הפסד לעצמנו. האמנם אין בא”י מי שיוכל להשפיע על הצעירים, שיעצרו ברוחם ולא יביאו בסכנה את עצם הענין שהם רוצים להגן עליו?…

---

למר מ. סמילנסקי, רחובות.

לונדון, 12 פברואר 914 (ט“ז שבט תרע”ד).

בזמנו קבלתי את מכתבך האחרון (מן כ"ח מרחשון). מני אז עברו כבר יותר משני חדשים, ובכל הזמן הזה היו כמעט כל שעותי הפנויות מוקדשות ל“מלחמתכם” על החנוך העברי בא“י. אומר אני ל”מלחמתכם“, לא במובן “לכם ולא לו”, אלא שבאמת אתם שם הנלחמים, ואנו פה אך מעין “יושבים על הכלים”. כי “מלחמת דברים” שלנו, ב”וועלט" ובשאר כה“ע הציוניים, פעמים שהיא קרובה להפסד מלשכר. איך שהוא, ואני חושב לי לחובה לעמוד במו”מ תמידי עם כל אלה שעתידות הדבר בידם מאיזה צד, והרבה מכתבים – לפעמים ארוכים מאד – עלי לכתוב לעתים תכופות….

קראתי ב“העולם” את מאמרך ע“ד השאלה הערבית (הזה הוא המאמר ששלחת ל“הצפירה” ופסלוהו?) יישר כחך, שנגעת בפצע זה, אע”פ שמסופק אני מאד אם יועילו דבריך. הפסיכולוגיא של הקהל הציוני מובנת. גם אחר שנתיאשו מן ה“טשארטר” ושאר הדברים התלוים בו, עדיין אינם יכולים להשתחרר מן “האילוזיא”, שעוסקים הם ביסוד “יודענשטאאט”, ואע“פ שרובם אינם אומרים זאת עתה בפה מלא, אבל די להקשיב לסגנון הדברים שמתמלטים מפיהם מעת לעת, בשביל להוכח באמתו של דבר. וע”כ לא נעים להם לזכור, וכועסים הם על המזכירים, שיש בא"י עוד עם אחד, שכבר יושב שם ואינו חושב כלל לעזוב את מקומו. לעתיד, כשתעָקר אילוזיא זו לגמרי מעמקי הלבבות והכל יסתכלו בעינים פקוחות במציאות כמו שהיא, אז בודאי יבינו הכל, כמה גדולה וחשובה שאלה זו וכמה עלינו לעבוד בשביל להתקרב לפתרונה כל כמה שאפשר. אבל עכשיו רוב הציוניים עדין במצב של “נים ולא נים”, כאדם שראה חלום נעים והתעורר פתאום משנתו למחצה. כבר מרגיש הוא, שראה את הדבר רק בחלומו, אבל אינו רוצה עדיין לפקוח עיניו, והרי הוא שוכב בעינים עצומות ונותן לחוטי חלומו להרקם עוד מעט…

---

לועד החברה לתמיכת עובדי אדמה ובע“מ בסוריה ובא”י, אודיסא.

לונדון, 16 פברואר 914 (כ' שבט תרע"ד).

תודה לכם על מכתבכם האחרון מיום י“ג לח”ז. ובכן הנני מסכים לקבל עלי עבודת התרגום של ה“אבטואימנציפציון” ואשתדל לגמור את המלאכה עוד לפני הזמן שקבעתם לי (ספטמבר 1915). את העמודים הראשונים לבקורת אשלח בעוד שנים שלשה חדשים, ואז אכתוב לכם ע“ד ה”שופטים"¹⁰.

---

למר ש. י. אברמוביץ (מנדלי מו"ס), אודיסא.

לונדון 15 מרס 914 (י“ז אדר תרע”ד).

זה זמן רב לא נזדמן לי לכתוב אליך, אבל גם בלי דברים יודע אתה, ששמור בלבי באהבה זכרונך וזכרון “הימים ההם”, כשהייתי נהנה מזיוך פא“פ. והנה עתה הגיעתני ברכה מאת חברינו באודיסא לכבוד ה”חג" אשר בדו מלבם¹¹, וגם שמך חתום על הברכה. את ה“חג” אמנם לא קבלתי על עצמי ואיני מודה בו, אבל את הברכה היוצאת מלבם של חברים אהובים – הנני מקבל באהבה ותודה מקרב לב. ובראש וראשונה הנני שולח תודתי זו לארי שבחבורה. יקר ונעים לי האות הזה על הקשר הישן שבינינו ושעדיין בתקפו עומד, ואני תפלה לאלהי העברים שנזכה עוד לראות איש את אחיו בעלמא הדין ולחדש בריתנו כקדם.

---

למר ח. נ. ביאליק, אודיסא.

לונדון, 15 מרס 914 (י“ז אדר תרע”ד).

הואילה נא בטובך לקבל את תודתי מעומק לבי – לך ולשאר חברינו הסופרים ולחברי החברה הספרותית – על הברכה אשר שלחתם לי ליום… אחת היא לאיזה יום. ברכת חברים נעימה בכל יום. על ברכת הסופרים חתום ראשונה – הסבא. ולפי הנמוס המקובל צריך הייתי לבקש אותו, שימסור תודתי לשאר החתומים. אבל לא חפצתי להטריח את שיבתו בשליחות זו, והנני מטילה איפוא עליך, החתום אחריו. ויחד עם זה הנני מניח פה מכתב מיוחד לשמו של הסבא, ואתה בטובך הגדול תמציאהו נא לידו…

---

למר ש. דובנוב, פטרבורג.

לונדון, 17 מרס 914 (י“ט אדר תרע”ד).

בתודה מקרב לב קבלתי את ברכתך, ומקרב לב אני עונה “אמן!” מי יתן ותבוא לי עת עבודה פוריה במהרה. לע“ע עודני רחוק מאידיאל זה. בשני השבועות האחרונים הנני עוסק בתקון התרגום האשכנזי ממאמרַי, שיֵצאו בקרוב בתור חלק שני, נוסף על הראשון שתרגם פרידלֶנדר לפנים. והנה העבודה רבה מאד… וכל שעותי הפנויות יוצאות בתקון התרגום הזה. בשביל כך לא הרביתי לענות על מכתבים בשבועות האחרונים, וזה עתה הוצאתי מאמתחתי את המכתבים שנקבצו בינתים ומחכים לתשובה, כדי לדעת מנינם, - והנה הם מגיעים למספר הגון:עשרים וחמשה! ובכן אחר שאגמור את עבודתי בתקון התרגום, יהיה עלי לבלות הרבה הרבה ערבים בכתיבת מכתבים. וכי אפשר בתנאים כאלו לחשוב ע”ד “עבודה פוריה”?

קבלתי גם טלגרמא ששמך חתום עליה – ברכה מאת החברה ההיסטורית, ועוד אחת בלי חתימה, בשם “יודישע יודיע ליטעראטורוויסענשאפטליכע געזעללשאפט”, ואם לא אשגה, אתה משתתף גם בהנהגת החברה האחרונה. יהי נא איפוא מטובך למסור תודתי העמוקה לחבריך בהנהגת החברות הנ“ל. אינני כותב להן ביחוד, מפני שקשה עלי מאד לכתוב מכתבי-תורה בדרך “רשמית”, אחר כי באמת כל ענין ה”חג" הזה, כידוע לך, לא לפי רוחי. נעימה לי אמנם ברכת אחים ורעים קרובים, בין בימים טובים ובין בימות החול, אבל “להרחיב הדבור” בזה איני יכול…

---

למר ח. טרשנוביץ, ברלין.

לונדון, 26 מרס 914 (כ“ח אדר תרע”ד).

קבלתי מכתבך, ובוודאי אתה מבין מדעתך, כמה נעימה לי ברכת נפש קרובה כמוך, ויחד עם זה – כמה קשה עלי להשיב “תודה” ברוב דברים על מכתביםכאלה. ובכן תסלח לי כי אסתפק רק ברמז זה, והשאר תבין מדעתך.

קבלתי גם הודעתך ע"ד חגיגת “בר מצוה” של בנך, ואינך יכול לצייר לעצמך, כמה התענגתי על נוסח המודעה הזאת. ראויה היא מודעה זו להשאר שמורה לדורות במוזיאון בירושלים, ולעתיד לבוא יַראוה לבני בנינו ויפרשו להם, שזו היתה המודעה הראשונה שהודיע אדם מישראל מברלין כי חגיגת “בר מצוה” של בנו תהיה בירושלים. ומאמין אני באמונה שלמה, שאז לאחר שני דורות, יהיה זה דבר רגיל, מעשים בכל יום, וקשה יהיה להם לבני ישראל אז להבין, איך אפשר שבימינו לא היה כן. מי יגלה עפר מעינַי להסתכל רגע אחד במחזה הזה!

אך מרוב דברים כמעט שכחתי לברך אותך ואת רעיתך הכבודה לחגכם זה. יהי רצון שתזכו לראות זה הקטן גדול בשנים ובדעת ובאהבת עמו וכל הקדוש לנו.

---

למר א. דרויאנוב, אודיסא

לונדון, 26 מרס 914 (כ“ח אדר תרע”ד).

ודאי קבלת אגרתי הגלויה מן 8 לח“ז. העבודה שרמזתי עליה שם – גמרתיה אך אתמול וע”כ נתאחרה תשובתי עד כה, ואתה סלח נא.

מונחים עתה לפני מכתביך האחרונים (מן כ“ד שבט, א' אדר ויו”ד אדר), והנני להשיבך בזה על הסדר. אך קודם כל הרשני נא להביע לך את צערי על תוצאות המשפט הוולנאי. אם לא אשגה, אין זו עדיין המלה האחרונה, ובודאי תגישו קובלנא לבית דין גבוה, ונקוה שזה יבטל את גזר דינכם.

א) ע“ד קבוץ החומר לתולדות חבת ציון בתקופתה הראשונה, קשה לי לקבוע כללים מוגבלים, בנוגע לדברים שנתקשית בהם, לפי שדברים אלו תלוים לא רק בהגיון, אלא גם בטעם ובטַקט, וצריך לשפוט על כל פרט ופרט בפני עצמו. וע”כ איני יכול לאמור לך אלא מה שאני הייתי עושה, אלו הייתי במקומך, ומובן שגם זה איני יכול לאמור אלא בדרך כלל, ובודאי הייתי מוציא כמה פרטים מן הכלל, הכל לפי הענין. מכתבים של אנשי שם הייתי משתדל להדפיס בשלימותם עד כמה שאפשר, ולא הייתי משמיט מתוכם אלא דברים שאין להם בהחלט שום ערך, לא לתולדות התקופה ומעשיה ואף לא להבנת תכונתם של בעלי המכתבים עצמם. דברים בטלים כאלה ודאי צריך ומותר להשמיט אפילו ממכתביו של מר בר רב אשי“. ובנוגע לדברים שיש בהם משום חלול כבוד אחרים, - אם אלה האחרים הם ג”כ כבר בעולם האמת, לא הייתי משמיט אלא דברים גסים ביותר שהם עם זה גם רחוקים מן האמת. למשל, מדברי ליבנדא ע“ד הברון גינצבורג, הייתי משמיט את הסוף (ע"ד המלשינות), מפני שגם הכותב עצמו אינו אומר שכך עשה הברון, אלא ש”עשוי" להלשין על סמך השערה זו אסור לפרסם חשד נורא כזה ביחס לאיש הידוע בישרת לבו. אבל לא הייתי משמיט עצם הדבר, ש“הברון עומד כצר לחבת ציון”. וכן הייתי משמיט מדברי מנדלשטם את החשד ע“ד מעילה בכספים מצד…, מפני שגם הוא אינו מעיד על זה, אלא אומר “כפי הנשמע”, והרי אנו יודעים “שמועה” זו גם בלעדו (מי מאתנו לא קרא בזמנו את הפוליטון “שלוש פרוטות”?), ואין כאן שום הוספה לתולדות התקופה. בודאי יש גם דברים שצריך לפרסמם ביחד עם “הערה” מאת העורך. אך, כאמור, קשה לקבוע מסמרות בענין “דק” כזה. וע”ד מכתבים מאנשים סתם שיש בהם איזו דברים חשובים, ודאי אין כדאי להדפיס מכתב שלם בשביל איזו שורות שבתוכו. והייתי מיעצך לאסוף כל הקטעים האלה תחת “טלית” אחת, כלומר לתת בסוף הספר מעין “אנהאנג”, שבו יבואו הקטעים האלה בצורה של “רגֶסטין”.

ב) מן הארכיון שלי אין לי כמעט מה לשלוח לך. לדאבון לבי לא הייתי נוהג באותו הזמן לשמור העתק מכתבַי לאחרים או מכתבים של אחרים אלי. רק מעת שהתחלתי לעסוק בעריכת “השלח” (בשנת תרנ"ז) שמתי לב לשמור הכל בסדר, אבל קודם לזה לא נהגתי כך. עד העת האחרונה היה כל הנשאר לפליטה מן השנים שקדמו לתרנ“ז מונח אצלי בארגז אחד בלי שום סדר, ורק לפני שבועות אחדים הקדשתי לכך זמן מיוחד וסדרתי כל המכתבים לפי השנים, והנה ראיתי שהכל הוא רק משנת תרנ”א ואילך, וקודם לזה כמעט אין כלום. רק ארבעה מכתבים קצרים מאת לל“ב משנת תרמ”ה מצאתי, ואותם הנני שולח לך בזה. אפשר תמצא בהם חפץ. בכלל לא הייתי מחליף מכתבים לא עם לל“ב ולא עם פינסקר, אחר כי ישבנו בעיר אחת ולא הייתי עוזב את העיר לזמן ארוך. רק בשנה הנ”ל (בשנה הראשונה לשבתי באודיסא) יצאתי למקום מגורי הקודם, לרגלי עסקי, והתמהמהתי שם חדשים אחדים, ואז כתב לי לל“ב את המכתבים האלה. עוד מכתב אחד מאותה השנה אני שולח לך בזה, והוא מאת… שהיה אז אחד מראשי העסקנים שבין חו”צ באודיסא. כמובן, אין כונתי שתדפיס מכתב זה. אין האיש הזה מאלו שאפשר לסמוך עליהם, ומה גם שעודנו בחיים. אבל הנני שולח לך את המכתב, מפני שאפשר שתמצא בו דברים אשר יבארו לך את הסתום בחומר אחר, שאולי יש בידך, בנוגע לנסיעת רקז’וו לא“י אז. – אגב אורחא, בסדרי את הארכיון מצאתי מעטפה מייחדת ועליה כתוב בידי: “מצעדרבוים ע”ד “לא זו הדרך” (תרמ“ט”). במעטה זו הנחתי, כנראה, לזכרון מכתבי צדרבוים אלי בנוגע למאמרי הראשון. אפשר ידעת, שהמאמר נדפס רק אחר מו”מ ארוך ביני ובין ארז. לפי דבריו (ונראה שכך היה באמת), לא הסכימה הצנזורא להדפסתי, וכמדומה לי שעברו איזו חדשים מאז שלחתי את המאמר עד שנדפס, ומכתבי ארז הם מאותו הזמן. יש בהם הרבה דברים “מענינים” (ביחוד ע“ד הריב בינו ובין יל”ג וחז“ס, אבל לתולדות חבת ציון אין בהם כמעט כלום, וע”כ איני שולחם לך.

ג) ע“ד ה”רשומת" לא אכתוב לך עתה. כי לזה צריך הייתי לקרוא שנית את הפרוספקט ולכתוב לך דעתי על איזו מפרטיו, ואני כותב מכתב זה בחצי הלילה, ואין מוחי רוצה לעבוד עוד. אכתוב לך על ענין זה ביחוד, לכשאפנה קצת…

ד) באותה אגרת כתבתי לך ג“כ, שתוכל להשתמש ב”רמזי" כחפצך¹². לא חתמתי אז שמי מפורש תחתיהם לא מפני שנקלו בעיני וחפצתי להסתיר שם מחברם. אדרבא, בעת שהתחלתי לכתבם היתה מחשבה בלבי להוסיף עליהם מזמן לזמן עד שאכניס בהם כל מה שיש בלבי מן הדברים שאינם מתלבשים היטב בצורה של “מאמרים”. אבל חפצתי תחלה לנסות את הקורא העברי, אם יש בלבו איזה “חוש” להכרת ערכם של אפוריסמים כאלו. וע“כ פרסמתי את העשרה הראשונים בהעלם שמי, כדי לראות אם יעמוד עליהם הקורא, גם אם לא ידע מי מחברם. והנסיון הזה הראני, שאין הקורא העברי מוצא טעם בכמו אלה, ועל כן חדלתי מלכתוב עוד דוגמתם (זולתי אחדים, שהוספתי תיכף אחר שנדפסו הראשונים). וכשסדרתי חלק ד' מ”עפ“ד” חשבתי הרבה על השאלה אם להכניסם או לא. ולא אכחד ממך, שחסתי עליהם מאד וחפצתי לתת להם מקום, אבל סוף סוף כבשתי את יצרי ולא הכנסתים, לפי שחששתי, שמא יראה הקהל בזה “יהירות יתרה”, שגם איזו שיחות קלות וקצרות שפלט קולמוסי פעם אחת אני חושב לרכוש גדול שראוי לשמרו לדורות.

ה) החוקר אשר עליו רמזתי ב“תחית הרוח” הוא ד“ר שווארץ מווינא. הוא כתב ספרים אחדים יפים על ה”גזרה שוה" ועל ה“קל וחומר” ועוד. צר לי שאין ספריו עתה בידי ואיני זוכר את שמם באשכנזית. אבל דבר זה תוכל לדעת בנקל.

כמדומה לי שעניתיך על הכל (חוץ מענין ה“רשומות”) ולא נשאר לי אלא להודות לך ולחבריך במערכת “העולם” על “הברכה” ששלחתם לי. ברוכים תהיו גם אתם, אעפ"י שעדיין לא הגעתם לשנותי. אין זמן קבוע לברכה.

---

למר י. ח. רבניצקי, אודיסא.

לונדון, 29 מרס 914 (ב' ניסן תרע"ד).

קבלתי מכתבך מן ח' אדר, וקבל נא אתה את תודתי העמוקה על ברכתך היקרה לי, בדעתי שיצאה מן הלב. עוד יותר מודה אני לך ולכלכם על כי האמנתם לי, שבאמת ובתמים איני רוצה ב“חג” זה, ולא עשיתם כנהוג במקרים כאלה, שכופין את“בעל היובל” עד שיאמר רוצה אני. אתה כותב, שבודאי עפו אלי ברכות מכל קצוי ארץ. שיננא, וכי אינך יודע,שאין ברכות כאלו עפות אלא אם כן “עושים” להן “כנפים” תחלה? ומאחר שחברַי הקרובים מלאו את בקשתי ולא טרחו בערב שבת, הנה עברה עלי ה“שבת” כמעט במנוחה שלמה. קבלתי אמנם איזו מכתבים וטלגרמות של ברכה, אבל כמעט כלם מחברים וידידים קרובים, והקהל הגדול לא הפריע את מנוחתי….

---

לד"ר י. קלוזנר, אודיסא.

לונדון, 29 מרס 914 (ב' ניסן תרע"ד).

קבלתי מכתבך מן ח' אדר, וקבלו נא גם אתם, אתה ורעיתך הכבודה, את תודתי מקרב לבי על הברכה אשר הואלתם לברכני, אחת היא אם ביום “חג” או בימות החול – הלואי שתקוים. גם למערכת “השלח” ולמנהליו הנני מביע בזה את תודתי על החוברת המכורכת ששלחו לי ושקבלתיה היום. עוד לא הספקתי לקרוא את החוברת על הסדר (גם האכסמפלר הפשוט שנשלח לי בתור חותם נתקבל אך ביום ו'), אבל הצצתי בה כה וכה ונעים היה לי לראות את הבקורת תופסת בה מקום הגון. לולא כן, לו היתה כולה תהלות ותשבחות, כנהוג במקרים כאלו, - היתה עושָה עלי רושם כאלו רואה אני בחיי את מספידַי לאחר מותי שנזדמנו לפונדק אחד ועושים “ריפיטיציא”…

ובחיי אני אין כל חדש. הנני עובד יומם ולילה – ואיני עושה כלום… כנראה, כך נגזר עלי, שאבלה ימי זקנתי בדברים בטלים שונים ומשונים. והנני מקבל עלי את הדין, אם כי לא באהבה…

---

למר א. קפלן, וורשא.

לונדון, 31 מרס 914, (ד' ניסן תרע"ד).

קבלתי מכתבך מן כ“ז אדר, ואיני צריך לאמור לך, כמה יקרה לי ברכתך, אשר ידעתי כי יצאה מן הלב. ולאו דוקא מפני ה”חג" שאיני מודה בו ואיני רוצה בו, אלא שאתה, ועוד יחידים מחברינו הראשונים, הרי באמת יש לכם רשות ויש לכם זכות לזכור בגעגועי נפש – כמו שזוכר אני – אותם הימים הראשונים הטובים, כשבאנו בברית לשם ציון וישראל, ואותה העבודה, איש איש לפי כחו, שהשתתפנו בה כל אותן השנים, כמעט שתוף בלתי פוסק. לך יכול אני להגיד מה שבלבי, כי אתה תבין את נפשי: בכל פעם שקבלתי בימים האחרונים האלו “ברכה” מאת אנשים רחוקים ממני ריחוק נפשי" הרגשתי מעין רגש של “חלול קודש”. מה ידעו האנשים ההם מן היסורים והמלחמות הפנימיות שהיו כרוכות בעבודתי בכל כ“ה שנים הללו?… וזו היתה הסבה, שעוד בשנה שעברה, כשרמז לי רא”א לוברסקי, שבאודיסא רוצים חברינו לעשות הכנות ל“יובל” זה, כתבתי תיכף לאודיסא בבקשה נמרצה, שלא יחללו את כבודי, אם חביב הוא עליהם. לא היתה בזה “ענוה” יתרה, אלא מחאת נפשי נגד הרוצים למשמש בידים גסות בחדרי-חדריה ובכל מה שנקבץ שם מן הדם והמוח במשך כ“ה שנה. ואמנם מלאו חברינו את בקשתי למחצה: לא עשו פרסום לדברי לפני ה”חג“, ובזה הצילוני, לפחות, מאותו מין ה”חגיגה" הבַנַלית, שרגילים עכשו “להכין” ל“בעלי יובל” ע"י ריקלמא קודמת. אבל סוף סוף לא יכלו להתאפק, אם כי באיחור זמן, וגרמו לי צער הרבה. – ואולם, כאמור, כל זה ביחס לרחוקים, אבל ברכת נפשות קרובות ודאי חביבה ויקרה לי בכל עת, והנני מביע לך תודתי מעומק הלב על ברכתך אתה.

---

למר מ. רבינוביטש (בן עמי), ג’יניבה.

לונדון, 5 אפריל 914, (ט' ניסן תרע"ד).

מודה אני לחברינו שבדו מלבם “חג” שאינו שלי ושאיני משתתף בו, - לפי שעי"ז נתגלגלה זכות וקבלתי מאתך סוף סוף איזו שורות וידעתי כי שלום לך. אבל מדוע קמצת כל כך בדברים בנוגע אליך? מה שלומך וחייך עתה ובמה אתה עוסק? זה זמן רב חפצתי לכתוב לך ולשאלת על כל אלה, אך בחדשים האחרונים הקיפוני טרדות רבות ושונות יתר על הרגיל ולא מצאתי שעה פנויה לכך.

ובנוגע לדבריך על עצם ה“חג” - וכי צריך אני לאמור לך, כי לבי כלבך בזה? מה טוב כי יושב אני עתה הרחק מן ה“מחנה” ואיני משועבד לרצונם של חברינו הטובים, אשר עוד בשנה שעברה (כשהגיעה אלי שמועה שהם חושבים מחשבות לעשותני ל“בעל יובל”) בקשתים בכל לשון של בקשה שלא יעשו לי כן, - והם שמעו אלי תחלה, אבל בשעה האחרונה לא יכלו להתאפק. עתה אני יושב בדד בחדרי ושומע את הקולות מרחוק, אבל אני עצמי חפשי אני לנפשי, ואין זכר ל“חג” זה בסביבתי הקרובה.

ואולם ברכתך אתה, יקירי, חביבה עלי גם בלי חג, ומודה אני לך בכל לבי על דבריך הטובים. הלואי שיתקימו לפחות למחצה….

---

למר י. אייזנשטדט, יפו.

לונדון, כ“ה ניסן תרע”ד.

קבלתי מכתביך מן ג' וי' לח"ז (את האחרון קבלתי בימי החג, כאשר חפצת), והנני בזה לענותך על הסדר.

א) כבר כתבתי לך (ואלו לא כתבתי, היה הדבר מובן מאליו), כמה אני מצטער על מחלתך ועל יסוריך הכרוכים בה. אבל מתנחם אני בזה, שאם יש ביכלתך לכתוב מכתבים ארוכים ולהרהר בדברים שונים אין דרך החולים להרהר בהם, סימן הוא שאין מצב בריאותך רע ביותר חלילה, ומצב נפשך – לא כל שכן.

ב) אם באמת אתה כועס על שמנעתיכם מלחוג את ה“יובל” בתופים ובמחולות, אוכל “להצטדק” רק בזה, שלא אתכם בלבד השתדלתי למנוע מזה, אלא אף את חברינו שבגולה בכל מקום שיכלתי. ואם רבים מהם לא נשמעו לי (רבים נשמעו!) – מה אוכל לעשות? – איך שהוא, בין בחג ובין בימות החול נעימה ויקרה לי ברכת אח אוהב כמוך, ומודה אני לך מעומקא דלבא על ברכתך והנני עונה אחריך “אמן” בכל כחי.

ג) קראתי מאמרך ב“הפועל הצעיר”, ומובן מאליו שלא לי לשפוט עליו, ואף להתוכח עמך אין לי “חשק”, ולא פה המקום. אבל על דבר אחד עלי להעירך, מפני שיש בו אילוסטרַציא יפה גם לדבריך במכתבך. הנה אתה דורש ממני במכתבך, שאכתוב “ביאור” להשקפותי על רעיון התחיה בא“י, כדי שידעו הכל, שגם אני חושב, “שבהמרכז הרוחני יהיה במיליון או שני מיליונים יהודים עומדים על המזרע ועל האינדוסטריא” וכו', ולא רק “אנשים שלמדו את התנ”ך דוקא על פי בקורת המקרא”. ויחד עם זה אתה כותב, שבימים האלה חזרת וקראת עפ“ד, חלק א' וחלק ד' בשלימות, וח”ב וג' “דפדפת”. אם כן הלא קראת בחלק ד' את המאמר “מלים ומושגים”, ואם אחר “ביאור” זה עדיין אתה חושב שהדבר צריך ביאור, סימן הוא שצדקתי במה שאמרתי באותו מאמר עצמו, שאם המצב הנפשי של בני הדור מביא אותם לקלוט איזה רעיון שלא בצורתו, לא יועילו כל הביאורים שבעולם. וכאלו חפצת להוסיף חזוק לכלל זה, באת ב“הפועל הצעיר” לבאר בדרך דרש פסיכולוגי, איך באתי לידי כך לכפור בקבוץ גליות בטענה קלושה כל כך, שארץ ישראל אינה מסוגלת לכלכל כל אישי האומה“, ולא שמתי לב, כי “פלשתינה המכלכלת בשוממותה מיליון אדם יכולה לפרנס עשר פעמים ככה בבנינה” וכו'. והנה אני “ביארתי” הרבה והרבה פעמים, שאין אני חושב כלל לנמנע, שתכלכל א”י ברבות הימים הרבה מיליונים בני אדם, ואיני שואל כלל, איך יתכלכלו כל בני ישראל בא“י, אלא – איך יבואו לשם. כלומר, שאם יבואו קמעא קמעא, כפי התפתחות הכחות הכלכליים, - ובאופן אחר הלא אי אפשר – הנה גם אחר שיתישבו מיליונים מבני עמנו בא”י, יהיה רוב העם עדיין בגולה, כי הרבוי הטבעי בארצות הגולה ימלא מספר היוצאים לארץ ישראל. לע“ע זוכר אני שלשה מקומות שבהם בארתי את הדבר ברור ומפורש (חלק ב' ע' 26–24), חלק ג' ע' 144, חלק ד' ע' 64–63), אבל כמדומה שחזרתי על ה”ביאור" הזה עוד גם במקומות אחרים – ומה הועילו הביאורים, אם אתה חוזר ומיחס לי טענה שאינה שלי, למרות כל הביאורים? הנה עוד עתה טוען עלי, “כי העת החדשה בהפתעותיה המדעיות וכו' מאפשרת עבודה כזו שלפני שנים אחדות אפשר היה לחשוב אותה ליוצאת מדרך הטבע”. אבל גם על טענה זו כבר כתבתי “ביאור” (חלק ד' ע' 179), אלא שלא נקלטו הדברים בלבך, מפני שיש שם, במסתרי לבך, “כח דוחה” לביאורים כאלה. ובכן רואה אתה, מה יש לי לקוות מעבודה של ביאור חדש שאתה דורש ממני לעסוק בה…

ד) טעית בנוגע ל“שלטון השכל”. לא שניתי בו כלום ממהדורא ראשונה שב“השלח”, זולתי אולי איזו מלים ומבטאים בודדים, כבשאר מאמרים.

---

למר ב. ק., פילדלפיא.

לונדון, 23 אפריל 914.

לפני ירחים אחדים קבלתי את מכתביך, ולפי שהיה בדעתי להשיבך בפרטות, דחיתי את תשובתי עד שאמצא זמן פנוי לכך. אבל לדאבון לבי עמוס אני בעבודות רבות ושונות שאין לדחותן, ועד עתה לא מצאתי את הזמן הפנוי, בשביל “להשתעשע” בוכוחים כאלו. וע"כ הנני בא בזה להשיבך לפחות תשובה קצרה, מפני הכבוד.

לפי דעתי, לא הבאת בכל דבריך אף ראיה כל שהיא, שבאמת היה הדבר נוהג בישראל בימי הבית הראשון, שהאשה היתה מגרשת את האיש. מן התקופה ש“לפני ההיסטוריא” (ימי האבות וכו' עד ימי המלכים) אי אפשר בכלל להביא ראיות בענינים כאלה, לפי שדרכי החיים בימים ההם אינם ידועים לנו כמעט, ואין אנו יודעים לא מנהגי הנשואין ולא מנהגי הגירושין, והכל עדיין עטוף ערפלי-ההגדה. ובתקופה ההיסטורית, משנקבעו באמת נמוסים הטבועים בחותם היהדות, אי אפשר גם להעלות על הדעת שהיה בישראל “אינסטיטוט” כזה, המתנגד לכל רוח התקופות ההן, ואין שום זכר לזה בשום מקום. – בכלל, כמדומה לי, שהשקפותי על דרך התפתחות היהדות שונות כל כך מהשקפותיך, עד שאי אפשר לנו להתוכח בזה. אתה מספר בבטחה, איך היה מרע“ה נוהג בשאלות ידועות, כאלו עמדו רגליך עמו על הר סיני, ואני איני מבעלי השקפות כאלו. עומד אני על בסיס ההתפתחות ההיסטורית ואיני מודה ב”אנטיתיסיס" של תנ“ך מצד זה ותלמוד מצד זה. איני מיחס את החוקים לפלוני ואת שנוייהם לאלמוני. הכל הוא “יהדות” אחת, שצורותיה נשתלשלו זו מזו, ואין מחיצה מפסקת בין תנ”ך ותלמוד. והדברים ארוכים.

ובטרם אחתום הרשני נא, אדוני, להגיד לך, כי רושם קשה מאד עשו עלי דברי ליצנות שבמכתבך ביחס לחכמי התלמוד. כל טענותיך נגדם ישנות נושנות הן, וכבר עבר זמנה של “אפיקורסות” ממין זה. ואם רוצה אתה לדעת השקפתי על יחס שכזה לתורת העבר, תמצאנה במאמרי “נחלת אבות” (עפ"ד חלק ג').

---

לד"ר ח. ווייצמן, מנטשסטר.

(תרגום מרוסית).

לונדון, 27 אפריל 914.

קבלתי מכתבך מהיום וקראתי בשים לב כל מה שצרפת לו. הנני מבין היטב את הלך רוחך ובכל לבי אני עמך. יודע אתה, שבעצם הדבר אני מסכים בכל להשקפתך: תחלה – מכון מדעי, ואחרי כן – על ידי אותו המכון – אוניברסיטא. אבל הלא צריך לקבל הדבר עם תוצאותיו. רעיון האוניברסיטא בצורה זו יובן רק למעטים, וצריך יהיה לאבד הרבה זמן ואינירגיא בשביל לעשותו מעט מעט לקנין של חוגים יותר רחבים מן האינטליגנציה שלנו, וההמון הפשוט לעולם לא יהיה לבו נמשך אחריו. בדבר הזה הצדק עם ז’בוטינסקי. אבל זה רק מראה, שהדבר מראשיתו לא הוברר כל צרכו. מאחר שהועד הפועל קבל רעיון האוניברסיטא בצורה הנזכרת, צריך היה להבין (או אתה צריך היית לבאר לו), שעי“ז עצמו חדל הרעיון להיות “דימוקרטי”, ומהלך התפתחותו והתגשמותו יהיה מלמעלה למטה, ולא להפך. מניח אני את השאלה, אם רעיון כזה יוכל לשמש אמצעי למטרות ההסתדרות הציונית (כידוע לך, אין זה בעיני שם נרדף לציוניות). יודע אני, שהועד הפועל והרבה “מנהיגים” אחרים מביטים על כל דבר קודם כל מצד תועלת ההסתדרות והתחבבותה על ההמון. זה נתגלה גם כן, כידוע לך, במלחמה האחרונה בעד הלשון העברית. ועל כן אני מבינם, כשהם מתנגדים להצעה כזו. ששוללת מן ההסתדרות אמצעי כל כך חזק לפרופגנדא בין ההמון, כמו שהיתה יכולה להיות בלי ספק בעת הזאת ה”קריאה" ליסוד אוניברסיטא במובן הרגיל של המלה הזאת. אבל אם כך, צריך היה לעזוב מראשית הדבר את הרעיון ע“ד המכון מדעי. ומאחר שהוה”פ קבל את הרעיון הזה, צריך היה לקבל גם את התוצאות ההגיוניות הקשורות בו. את הפרופגנדה ה“רחבה” צריך לעזוב לגמרי. היא מסוגלת רק לבלבל דעתם של אנשים פשוטים, ותחת זה צריך להשתדל למשוך אל הענין יחידים, - אותם היחידים שיש בכחם לעזור לכך במובן החמרי או המדעי. אם נצליח למשכם במספר מספיק? – זו היא שאלה אחרת. בכל אופן, זה נראה לי יותר קרוב מקבוץ האמצעים הנחוצים בשביל יסוד אוניברסיטא שתהא ראויה לשמה.

בקצרה, יקירי, כל זה צריך היית לבאר להם מראש באופן בהיר וחותך, שלא יהיה מקום לערבוב מושגים כזה. כנראה, לא עשית זאת קודם, וצריך אתה לעשות זאת כעת. בתשובתך לועה"פ לא הטעמת באופן בהיר למדי את הצד הזה של השאלה: שאי אפשר לרדוף אחר “שתי מטרות כאחת”, שצריך לבחור באחת משתי אלה: אם עבודה שקטה “מלמעלה” בצורת מכון מדעי או פרופגנדא רועשת מלמטה לטובת יסוד אוניברסיטא “היום או מחר”. לחבר שני הדברים יחד – אי אפשר.

ובנוגע לנוסח תשובתך, הוא אמנם לפעמים חד ביותר, אבל אין בכך כלום. הוא נובע ממצב רוחך. לו הייתי אני תחתיך, הייתי בודאי משיב בנוסח יותר “שקט”. אבל הלא אתה בעל “טמפרמנט” יותר ממני, ולמה לך להסתיר זאת?…

אשמח מאד, כמובן, לראות אותך ואת רעיתך בסוף מאי. ולע"ע הנני שולח לשניכם את ברכת שלומי. אל נא יפול לבך. אין אדם יכול לברוא שום דבר גדול, מבלי שיצטרך להתגבר על מכשולים.

---

לחברי הועד של אגודת “חובבי שפת ערב”, לודז.

לונדון, א' אייר תרע"ד:

הרשוני נא להביע לכם בזה את תודתי מעומק לבי על הכבוד שחלקתם לי ועל דבריכם הטובים שבמכתבכם. מאושר אני בראותי, כי הזרע אשר זרענו אני וחברי במשך דור שלם עשה פרי, ודור חדש צמח מתחתינו אשר ימשיך את העבודה אחרינו. לא רב עוד “העם” אשר עמנו, אבל הוא הולך ורב, ובמקום שיש התפתחות וקדמה – סוף הנצחון לבוא.

---

למר א. קפלן, וורשא.

לונדון, 1 מאי 914.

… בודאי זוכר אתה, שעוד לפני איזו שנים עורר מרדכי בן הלל את הרעיון להעביר את “אחיאסף” לא“י. אז לא היו עוד התנאים הדרושים לכך ואף מוסד ליגלי לא היה שיקרא שמו על הדבר. עתה, כמדומה לי, השעה מוכשרת לכך. ובאמת איפה תמצאו חֶבר אנשים שזמנם חפשי כל כך ואוהבים את העסקנות הצבורית כל כך, כמו שיש ביפו? הנה, למשל, יש להם ועד להוצאת “מולדת”. הועד הזה עצמו יוכל להיות ועד “אחיאסף”, והוצאת ה”מולדת" תהיה אך חלק מעבודתם. עי“ז יתקשר גם “השלח” עם ארץ ישראל, כי גם לעתיד יוכל “אחיאסף” להיות המו”ל. ואולי באמת אפשר יהיה גם להעבירו לא"י בעוד איזו שנים. בקצרה, יקירי, שים נא לבך לכל זה והודיעני דעתך. אינני תוקע מסמרות בכל פרט ופרט. אפשר שתמצא צורך לשנות ולשכלל הצעה זו. אבל בכלל נראה לי שזו היא ההצעה היחידה לפי המצב הנוכחי…

---

למר א. טסל, לונדון.

לונדון, ה' אייר תרע"ד.

קבלתי מכתבך, וצר לי מאד שמוכרח אני להשיב בשלילה על הצעתך שאשתתף בעבודת אגודתכם. מצבי פה בכלל ומצב בריאותי בפרט אינם מרשים לי לבזבז זמני בדברים שיוכלו להעשות ע“י אחרים. הלא מיטב זמני עובר בשאון ה”סיטי“, ומה שנשאר לי הלואי שיספיק לי להמשיך את עבודתי לעצמי, שגם בה יש איזו תועלת לעניננו הכללי, וע”כ איני יכול להשתתף באגודות. בעבודה ממין זה עסקתי הרבה שנים בשקידה, ועתה, שימי הזקנה הולכים וקרבים אחשוב שרשאי אני להניח ענף זה לצעירים ממני….

---

למר ב. לדיזינקי, אודיסא.

לונדון, 19 מאי 914.

מכתבך האחרון קבלתי במועדו ובינתים קראתי בכה“ע ע”ד הסקנדל שהיה באספת חובבי שפת עבר הכללית, ומדעתך תבין כמה התעצבתי על זה. בין השורות קראתי, שיש בגוף החברה כתה של “צעירים”, הקוראים לעצמם “אופוזיציה”, כנהוג. ונוטה אני לחשוב, שמכאן יצאה הרעה. הלא קדחת של “צעירות” שולטת עתה בעולמנו, והכל רוצים להשיג “סמיכה” מן הבחורים שבידם המפתח של “צעירות”… אך נניח זה. צר לי מאד מאד על “אודיסא שלנו” שהקדיחה תבשילה באופן מגונה כל כך, אבל מה אוכל לעשות? מי ישמע ל“זקן” שכמותי?…

---

למר א. קפלן, וורשא.

לונדון, 20 מאי 914.

קבלתי מכתבך מערב פסח, ולא אכחד ממך כי נעים היה לי לשמוע, שעדיין יש דורשים לספרַי ושבין קוראיהם יש גם צעירים (בלי מרכאות), ואני חשבתי, על פי יחוסם של ה“צעירים” (במרכאות) אלי, כי אין הדור החדש פונה עוד לדברי זקן שכמותי. – אגב אורחא, אפשר ראית בגליון האחרון של ה“וועלט”, שכבר מתרעמים בגלוי על שאין מוציאים מחדש את שני החלקים הראשונים מעפ“ד, שכבר כלו מן השוק. גם החלק השלישי, כמדומה לי, נשאר ממנו רק כשלש מאות אכסמפלרים. אם כן באמת כבר הגיעה העת לחשוב ע”ד הוצאה חדשה, והנני מחכה אך לגמר ענין “אחיאסף” ואז אשתדל בזה…

---

למערכת “הצפירה”, ווארשא.

לונדון, ט“ז אייר תרע”ד.

קבלתי מכתבכם מן י“א לחודש. הנכם מבקשים ממני לחוות דעתי בעתונכם על שאלת “העבודה העברית” בא”י, ואע"פ שידעתם שהנני “משתמט בעת האחרונה מהשמיע דעתי בעתונים”, רוצים אתם שאצא הפעם מגדרי “מפני חשיבותה של שאלה זו”.

הרשוני נא איפוא לאמור לכם, כי “מפני חשיבותה של שאלה זו”, הייתי אני מבקש אתכם – אלו ידעתי שבקשתי תואיל – שלא תעשו ענין מסובך כזה נושא ל“אנקיטא”. כל “גדולי הציוניים”, אשר אליהם פניתם (בדבריכם במכתבכם) בבקשה לחוות דעתם, לא יפתרו את השאלה הזאת בגלוי דעתם, וקרוב לודאי שיוסיפו על בלבול הדעות והתרגשות הלבבות, אשר גם בלעדי זה כבר הגיעו למדרגה גבוהה מאד. זו היא אחת השאלות שאינן נפתרות ע“י סברות הכרס ושקול הדעת בלבד. לפנינו פה מלחמה בין מה שצריך להיות ובין מה שיכול להיות. המלחמה עודנה בראשיתה ומתנהלת בהתרגזות והפרזה משני הצדדים, ומי האיש החכם אשר יגיד מראש, מה תהיינה תוצאותיה? בנוהג שבעולם, מלחמות כאלה מביאות לידי כבוש חלקי, כלומר הצורך מגדיל את היכולת עד גבול ידוע. וכך בודאי יקרה גם בענין זה אם לא יבואו אנשים מן הצד, שאין כחם אלא במליצות מלהיבות, ויסכסכו את הדברים בדרך מלאכותית. אפילו בני א”י עצמם אינם יכולים עדיין להשיב תשובות ממשיות על השאלות שהצעתם במכתבכם, כי חסרות עדיין העובדות הברורות אשר על יסודן צריך לבסס תשובות כאלו. למה איפוא תדרשו “גדולי הציוניים” שבחו“ל שיבואו ויחוו דעתם בקהל על כל אלה? מה יוכלו להגיד זולתי מליצות ריקות שירגיזו צד זה או זה והועיל לא יועילו לבירור הענין? – הניחו להם לבני א”י שימשיכו את מלחמתם וסופם להביא את הענין למדרגת ההתפתחות האפשרית, לא פחות ולא יותר. מתוך השקפה כזו כבר גליתי דעתי על איזו מצדדי השאלה עוד לפני שנתים (במאמרי “סך הכל”) – ונוכחתי כבר אז, ע“פ ה”פירושים" שנתנו לדברַי, שאין כל תועלת עכשו להשמיע בקהל דברים “בלתי רצוים” לצד זה או זה. הלבבות נרגזים ואין האזנים מסוגלות לשמוע.

והנני מבקש סליחתכם על שהרשיתי לעצמי לגלות לכם דעתי לא במובן שבקשתם.¹³

---

לועד החברה לתמיכת עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריא ובא"י, אודיסא.

לונדון, כ“ב אייר תרע”ד.

בהסכם להבטחתי במכתבי הקודם (מן כ' שבט), הנני שולח לכם בזה תרגום ארבעת העמודים הראשונים מן ה“אבטואימנציפציא”, ואבקשכם למסור את העלים האלה לשנים שלשה מן הסופרים אשר נקבתם בשם במכתבכם הקודם (מן י"ג שבט), ואינכם צריכים להודיעני למי מהם מסרתם, כי רוצה אני שיהיו חפשים מכל משא פנים.

במשך עבודתי זאת נוכחתי עוד יותר, כמה קשה תרגומה של מחברת זו, ביחוד לעברית, וביחוד על ידי. כשקוראים אותה במקורה נמשכים אחר הסגנון השירי ואינם מרגישים בלקוים ההגיוניים שבה. כעין ערפל של רגש נעלה פרוש עליה, ואינו מניח לעין השכל להסתכל בה על פי דרכו. אבל בתרגום עברי מתפזר הערפל הזה, בהיות שפתנו עניה בסממנים שהוא מורכב מהם, ומתגלים הלקוים ונפגם הרושם. לפחות כך יצא תרגומי שלי. השתדלתי בכל יכלתי לכסות על חסרון הקשר ההגיוני בין החלקים, על הקפיצות הפתאומיות שקופץ המחבר מענין לענין, כאלו מניח לקוראיו שיעברו מעליהם דרך כל החוליות של שלשלת המחשבה, שהוא רק אחז בשני קצותיה ופוסח על החוליות שבינתים. אבל כמדומני שלא עלה הדבר בידי. והנני מבקש את שופטַי שישימו לב לצד זה ויעינו בדבר, אולי בי האשם, בתכונת רוחי וסגנוני, ומתרגם אחר אולי היה מצליח יותר להכניס בתרגומו את הערפל שבמקור.

ובנוגע לדיוק, השתדלתי בזה עד כמה שאפשר היה לי לאחדו עם הסגנון העברי. ידעתי שבכמה מקומות לא מסרתי את הדברים בכל דקדוקי דקדוקיהם, אבל הסבה לזה היא מה שחפצתי שיהיה התרגום עברי באמת, ולא אשכנזית במלים עבריות. וע"כ אין השופטים צריכים להעירני על חסרון הדיוק במקומות שונים (זאת ידעתי גם בלעדם), אלא אם כן יש להם להציע שנוים טובים, שימסרו את הדברים בדיוק יותר ועם זה לא יקולקל הסגנון העברי.

ואבקשכם לבל תראו בכל זה “פידנטיסמוס” מצדי. יקרה וחביבה עלי המחברת הזאת והרבה טפלתי בה לפנים, כידוע לכם, וע"כ רוצה הייתי שיהא תרגומה העברי לא נופל מן המקור, למען יהיה לה בספרותנו ערך קלסי לדורות. ואם אני איני יכול לתרגמה באופן כזה, אולי ימָצא מתרגם אחר יותר מסוגל לזה…

---

למר א. מ. ל., ירושלים.

לונדון, כ“ג אייר תרע”ד.

מכתבך ה“כפול” הגיעני זה כשבועים. ואתה תסלח נא על איחור תשובתי, מפני הטרדות המרובות.

את מכתבך הארוך קראתי בשים לב, והרבה דברים נתבארו לי על ידו. תודה מרובה לך…

בנוגע לבקשתך, צר לי מאד להודיעך, שגם אחר ה“שלום” לא נשתנה לע"ע היחס האישי לטובה, ואין עתה שום קשר ביני ובין הנהגת הטכניקום…

ועל שאלתך אם “מותר” לקבל משרה בבית מדרש הרבנים אשר ל“עזרה”, אינני צריך לענות ביחוד, לפי שבכלל הנני מתנגד בהחלט לכל מיני “חרמות”. עוד בימי ילדותי היה לי החרם הירושלמי לתועבה, ורגש זה נשמר בלבי עד היום, אחת היא אם יוצא החרם מבית מדרשם של הדצ“ים התוקעים עליו בשופר אצל ה”כותל“, או אם יוצא מ”מרכז המורים" ותוקעים עליו ב“החירות”. גם “שנוי השם” לא שנה את השקפתי. יקראו לו חרם או “בויקוט” – תועבה הוא לי. שאלתך איפוא יש לה מובן בעיני רק אם מפקפק אתה בעצם תכונתו של הבית הזה, אבל מאחר שנראה מדבריך, כי אין בבית הזה שום “פסול” מן הצד הלאומי, וכל החשש הוא, שמא חלילה חל עליו ה“חרם”, - אוכל לאמור לך רק זאת: שאלו הייתי אני בא“י, הייתי נלחם בכל כחי במנהג המתועב הזה, שכמעט היה בטל כבר בירושלים וחזרו והעלוהו מאירופא בשם נכרי, לאמר: התירו נכרים את הדבר, והרי הוא כשר גם ל”אידיאליסטים" בעלי קולטורא אירופית. אבל אני איני חש לכך, אם יאמרו עלי שאני “ריאקציונר” (ואולי גם “בוגד”), ומה שנחשב לכיעור בעינַי לפי שלשים שנה – מכוער הוא גם עכשו. אגב אורחא אודיעך, שבהיותי בברלין בעת אספת המורטוריום וראיתי שם את מר יֶלין ואת ד“ר לוריא, לא נמנעתי מלהגיד להם בפה מלא מה שאני חושב על ה”חרם" הזה. ועל כן מובן מאליו, שאינני מוצא צורך להעלים את דעתי גם מאחרים, ותוכל להשתמש בדברַי אלה, אם תמצא חפץ בזה…

---

למר ש. דובנוב, פטרבורג.

לונדון, כ“ד אייר תרע”ד

קבלתי מכתבך היקר במועדו ובעונג רב ראיתי מתוכו, כי “חילך לאוריתא” אינו מתמעט ע"י עבודתך המרובה, ואדרבא, כל מה שאתה מוסיף לעבוד, אתה מוסיף כח ורצון לעבודות חדשות. יהי אלהים עמך ותזכה להוציא לפעולה כל מחשבותיך על העבודה לעתיד.

בנוגע אלי, עדיין אני שקוע בהמון המכתבים, שזכני בהם, ביחוד, ה“יובל” הידוע. אבל ת"ל האמתחת הולכת ומתרוקנת, והנני מקוה, שבקרוב תתרוקן לגמרי, ואז אשתדל לצמצם את הקורספונדנציה שלי בגבול הראוי. עוד ענינים שונים שהטרידוני בחדשים האחרונים הולכים ונגמרים, ותקות חזקה על כן, כי עוד מעט ואוכל לגשת לאיזו עבודה מעשית. אלא שבינתים יגיעו ימי החופש והמנוחה, וחוששני מפני זה, שלא אוכל לעשות דבר עד שובי ממקום מנוחתי בראשית הסתו.

וע“ד עצם העבודה באתי בעת האחרונה לידי הכרה, שאם אחזיק במחשבתי הישנה: לכתוב ספר שלם ע”פ פרוגרמא ושיטה קבועה מראש – אפשר שלא אגיע לכך לעולם. ספר כזה דורש לפחות שלש שנים של הכנה וקבוץ חמר, ולפי תנאי חיַי, קשה הדבר מאד. עם זה אפשר ג“כ, שאני עצמי, לפי תכונת רוחי ואופן חנוכי ועבודתי הקודמת, - איני מסוגל לעבודה כזו, הדורשת הצטמצמות כל הכחות הרוחניים בנקודה אחת במשך שנים רבות. מטעמים אלו ועוד אחרים הנני נוטה עתה לשנות ממטבע ראשונה. רוצה אני לפנות לבי אמנם לאותו המקצוע הידוע לך (היסוד הלאומי בתורת היהדות ומוסרה), אבל לא לשם חבור שיטה שלמה ומשוכללה, אלא להכניס עצמי בפנה פנה לבדה, במאמרים נפרדים שאכתוב ואפרסם מזמן לזמן, כל כמה דמטי לידי. אפשר שאם אחיה ואהיה מוכשר לעבודה עוד כמה שנים, יחוברו המאמרים האלו לספר שלם, שתהיה בו גם שיטה מאוחדת ע”י רעיון יסודי אחד. אבל לע"ע טוב שלא אחשוב על דבר זה, כדי שלא יהיה הענין נראה לי “כהר”. חפץ הייתי לשמוע דעתך על זה, ואודך מאד אם תודיעני.

ובאודיסא שלנו “רקוד השטן” הולך ומתגבר, וכבר בשרו בכה“ע ע”ד “סקַנדל” חדש באספה הכללית של “חובבי שפת עבר”. לא אוכל להביע בדברים, כמה גדול צערי על זה. מרגיש אני כאלו סוטרים לי על לחיי. הלא כולם שם חברינו הטובים, והלא התפארנו תמיד בחברתנו האודסאית, שהיא בת תרבות ואינה מסוגלת למעשים כאלה! כבר כתבתי על זה לאחדים מהם, אבל, כנראה, לא עשו דברַי פרי. אולי תוכל אתה להשפיע עליהם שישימו קץ לכיעור זה?

בשבוע שעבר היה לנו פה אורח חשוב: רבי שמריהו שלנו. הוא בא הלום במלאכות הועה"פ הציוני “לכבוש את אנגליא” (חבל שאין המלכה ויקטוריא עוד בחיים – והייתי יכול לכתוב את הפסוק כצורתו). פה דרש כמעט בכל ערב באספות רבות-עם ועשה רושם טוב מאד. עתה הלך לערי המדינה. הוא לא נשתנה במאומה. עדיין הוא מלא התלהבות ואמונה ומאושר הוא בעבודתו של עכשו. וכשאני מסתכל בו, אני אומר בלבי: אשרי האיש שנתן לו אלהים להקדיש כחו וחייו לדבר בשבילו נוצר!…

חזקה על כן, כי עוד מעט ואוכל לגשת לאיזו עבודה מעשית. אלא שבינתים יגיעו ימי החופש והמנוחה, וחוששני מפני זה, שלא אוכל לעשות דבר עד שובי ממקום מנוחתי בראשית הסתו.

וע“ד עצם העבודה באתי בעת האחרונה לידי הכרה, שאם אחזיק במחשבתי הישנה: לכתוב ספר שלם ע”פ פרוגרמא ושיטה קבועה מראש – אפשר שלא אגיע לכך לעולם. ספר כזה דורש לפחות שלש שנים של הכנה וקבוץ חמר, ולפי תנאי חיַי, קשה הדבר מאד. עם זה אפשר ג“כ, שאני עצמי, לפי תכונת רוחי ואופן חנוכי ועבודתי הקודמת, - איני מסוגל לעבודה כזו, הדורשת הצטמצמות כל הכחות הרוחניים בנקודה אחת במשך שנים רבות. מטעמים אלו ועוד אחרים הנני נוטה עתה לשנות ממטבע ראשונה. רוצה אני לפנות לבי אמנם לאותו המקצוע הידוע לך (היסוד הלאומי בתורת היהדות ומוסרה), אבל לא לשם חבור שיטה שלמה ומשוכללה, אלא להכניס עצמי בפנה פנה לבדה, במאמרים נפרדים שאכתוב ואפרסם מזמן לזמן, כל כמה דמטי לידי. אפשר שאם אחיה ואהיה מוכשר לעבודה עוד כמה שנים, יחוברו המאמרים האלו לספר שלם, שתהיה בו גם שיטה מאוחדת ע”י רעיון יסודי אחד. אבל לע"ע טוב שלא אחשוב על דבר זה, כדי שלא יהיה הענין נראה לי “כהר”. חפץ הייתי לשמוע דעתך על זה, ואודך מאד אם תודיעני.

ובאודיסא שלנו “רקוד השטן” הולך ומתגבר, וכבר בשרו בכה“ע ע”ד “סקַנדל” חדש באספה הכללית של “חובבי שפת עבר”. לא אוכל להביע בדברים, כמה גדול צערי על זה. מרגיש אני כאלו סוטרים לי על לחיי. הלא כולם שם חברינו הטובים, והלא התפארנו תמיד בחברתנו האודסאית, שהיא בת תרבות ואינה מסוגלת למעשים כאלה! כבר כתבתי על זה לאחדים מהם, אבל, כנראה, לא עשו דברַי פרי. אולי תוכל אתה להשפיע עליהם שישימו קץ לכיעור זה?

בשבוע שעבר היה לנו פה אורח חשוב: רבי שמריהו שלנו¹⁴. הוא בא הלום במלאכות הועה"פ הציוני “לכבוש את אנגליא” (חבל שאין המלכה ויקטוריא עוד בחיים – והייתי יכול לכתוב את הפסוק כצורתו). פה דרש כמעט בכל ערב באספות רבות-עם ועשה רושם טוב מאד. עתה הלך לערי המדינה. הוא לא נשתנה במאומה. עדיין הוא מלא התלהבות ואמונה ומאושר הוא בעבודתו של עכשו. וכשאני מסתכל בו, אני אומר בלבי: אשרי האיש שנתן לו אלהים להקדיש כחו וחייו לדבר בשבילו נוצר!…

---

למר א. דרויאנוב, אודיסא.

לונדון, כ“ד אייר תרע”ד.

לא עניתני על מכתבי האחרון (מן כ"ח אדר), אע“פ שצירפתי לו איזו דוקומנטים ישנים, שהיית צריך לקיים קבלתם, כנהוג. אם כך תתנהג גם עם אלו שאתה מבקשם לשלוח לך חומר בשביל ה”רשומות", - מסופק אני אם יצא הקובץ “ברכוש גדול”.

ובכל זאת אני ממלא בזה את הבטחתי במכתב הנ“ל לכתוב לך ביחוד על ענין ה”רשומות".

חזרתי וקראתי את הפרוספקט שלכם עם הפרוגרמא, וצריך אני להודות, שזו האחרונה נתחברה בדעת ובכשרון והבנת הענין, ואיני מוצא בה שום חסרון זולתי זה, שלא בארתם כראוי תכונתם וסגנונם של הדברים הבאים במאסף כזה. הלא ידעתם את קהלנו, ולא יפלא בעיני כלל אם, למשל, על יסוד סעיף I אות ו' תקבלו מאמרים פובליציסטיים ע“ד מלאכת החייטות בתחום המושב עם טבלאות סטטיסטיות וכדומה, - מאמר הראוי להקבע בעתון מיוחד לשאלות איקונומיות. או – על יסוד סעיף II אות א' – מאמר “מדעי” ע”ד האיסיים וכו'.

ואולם על פרטי הפרוגרמא אין לי מה להעיר. רק בסעיף V אות ט' אינני מבין, מה ענין “ביוגרפיא” לכאן, ואולי טעות הדפוס היא וצ"ל אוטוביוגרפיה.

לא נראה לי ג“כ אופן כתיבתכם: “פולקלורא”. וכי היכן מצאתם, מלה זו בלשון נקבה? בכלל לא הייתי מכניס מלה זו בשער הספר, כי זרה היא ביותר, ומה גם שאחר שאמרתם ל”אתנוגרפיה" (אגב אורחא, צ“ל אתנוגרפיה, בתי”ו תחת הטי“ת כי ביונית היא באות “תיטא”, שדרך קדמונינו בתלמוד ומדרשים למסרה בעברית בתי”ו) כבר כללתם גם את הפולקלור, שאינו באמת אלא חלק מזו.

וע“ד שאלתך, אם אשתתף בפועל בעבודתכם זו, איני יכול להשיב לא “הן” ולא “לאו”. יודע אתה שאין זו מלאכתי, אבל אפשר הדבר, שבמשך הזמן יזדמן לי במקרה איזה ענין הנכנס לגבול ה”רשומות", ואז מובן מאליו שלא אמנעהו מכם.

ועם כל חפצי שיצליח הדבר בידכם, איני יכול להתאפק מלאמור לך, שמסופק אני מאד אם יש בקרבנו קהל-קוראים למאסף כזה, שיכלכלהו ויתן לו יכולת להתפתח יפה. וכמדומה לי, שמסבה זו יגדל ההפסק בין כרך לכרך במדה בלתי נאותה להצלחת הדבר. אבל למה ארפה ידיכם? אפשר טועה אני. הלא רחוק אני ממרכז היהדות וזה כמה שנים ואפשר נשתנו הזמנים והאנשים…

---

למר ח. נ. ביאליק, אודיסא.

לונדון, ח' סיון תרע"ד.

לפני שלשה חדשים שלחתי לך מכתב קצר. לא היו במכתבי דברים הדורשים תשובה, ואעפ"כ חשבתי שתשתמש במקרה הזה לכתוב לי דברים אחדים. אבל אתה לא כן חשבת – ואין בכך כלום. אינני מן המקפידים על דברים כאלו. ואולם הפעם אני כותב לך במחשבה תחלה לקבל תשובה מאתך, ואם לא תענני – אחשוב זאת לעלבון… לך.¹⁵

ולא הרבה יש לי לכתוב לך. רוצה אני אך לקרוא אליך מרחוק: ביאליק, חזור בך! אם עוד ביאליק אתה, אם לא נסתלקה ממך שכינה, תתגבר כארי על כל הקטנות שבתאות הנקמה והנצחנות ותפקח עיניך ותראה את כל הכיעור שבמחלוקת זו שנסתבכת בה ואת כל העָול שעשית לחברך הגדול ממך בשנים, שהלבנת פניו ברבים, ולא חסת על כבוד עבודתנו הקדושה, שהוא קשור בה והיא בו בקשר של קיימא זה יותר משלשים שנה! מאמין אני בכל לבי, שחוש היופי שבך אינו מצטמצם אך ביופי שבדברים, אלא מכיר ומעריך גם את היופי שבמעשים. יבוא נא איפוא ויגיד לך, אם יפה עשית.

יותר לא אגיד מאומה. כי בטוח אני בך, שאם אך תכיר בטיבו האמתי של המעשה אשר עשית, תמצא די עוז בלבבך להודות על האמת ולא תצטרך לאחרים שיורוך איך לתקן את הקלקלה.

קשה היה לי מאד לכתוב את השורות האלה. אבל – כתבתין סוף סוף, ויהי רצון שיכנסו הדברים ללבך כמו שיצאו מלבי: באהבה ובכונה טהורה.

---

למר מ. רבינוביטש (בן-עמי), ג’יניבא.

לונדון, 4 יוני 914 (י' סיון תרע"ד).

קבלתי היום את מנחתך היקרה: “כתבי בן-עמי” בעברית. ודאי שמח אתה – ואני משתתף עמך בשמחה זו – שסוף סוף לבשו כתביך את הצורה הנאותה להם – צורה עברית. כבר הספקתי לקרוא בספרך כה וכה, והנני מוצא את התרגום טוב ונאה (אם כי לפעמים “מליצי” ביותר), וכל הספר עושה רושם טוב מאד. קורא אתה ומתפלא: איך אפשר שספורים כאלו נכתבו בלשון אחרת? הלא רק בספרות העברית מקומם ורק בלשון עברית טועמים בהם טעם יהודי אמתי.

תודה מרובה לך, יקירי, על העונג שגרמת לי, ומקרב לבי אברכך, שתזכה לראות בעברית גם שאר ספוריך ועוד תוסיף עליהם חדשיםכתובים עברית בידך.

על גוף הספורים, כמובן, אין צורך לשפוט עתה. הלא כלם מכירינו הטובים משכבר הימים. אפשר זוכר אתה, שלפני הרבה שנים, כשיצא החלק הראשון מקובץ ספוריך ברוסית, כתבתי עליהם דברים אחדים ב“ילקוט קטן” שלי.

כל חדש אין אתי. שוטפים החיים לאט, בדרכם הכבושה וכל יום דומה לחברו.

---

לד"ר ח. וויצמן, מנטשסטר

(תרגום מרוסית)

לונדון, 9 יוני 914.

היום הודיעני סימון ע“י הטיליפון, כי אתמול עברת דרך עירנו, כי הכל במצב משביע רצון וכי תכתוב לי ממנטשטר. ובכן הנני מחכה בקוצר רוח למכתבך. מקוה אני, שלא שכחת את הטכניקום ושהספקת להכיר את מצב הדבר זה מענין אותי עתה ביותר, מפני שבשבוע שעבר שלח לי מר צ. העתק מדוקומנט אחד, שמתוכו נראה, ראשונה, כי בין ברלין ונויורק יש עתה סכסוכים גדולים, ושנית, כי בברלין חושבים עתה באמת ע”ד “ליקווידציא” של כל הענין וכי כבר עשו את הצעד הרשמי הראשון בדרך זו. כל זה מעורר בי תמהון גדול והנני מקוה לקבל ממך איזו ביאורים.

גם על דבר הצלחת פעלך בפריז (אם הצלחה כזו ישנה) איני יודע כלום.

---

למר מ. סמילנסקי, רחובות.

לונדון, ט“ו סיון תרע”ד (9 יוני 914).

קבלתי מכתביך האחרונים (מן כ“ט ניסן וי”א אייר), ואך עתה מצאתי זמן פנוי לענותך אם כי בקצור האפשרי. כי נגעת בשאלות רבות וחשובות, ואם באתי להשיב על כלן בפרטות, היה המכתב מגיע למדת “מחברת”.

א) העתונים שלכם. כל מה שהודעתני יודע אני זה כבר. אבל מי אשם בזה? אפשר זוכר אתה, לפני איזו שנים, כשהתחיל “הפועל-הצעיר” להראות סימנים ברורים, שעתיד הוא להיות מה שהוא עכשו, כתבתי לך דברים אחדים על אדותיו, ואתה עניתני, כמעט בתרעומות, שאני מוציא דבה על הצעירים האלה. ואחרי כן, בימי “מעשה ברנר”, האם לא היו כמעט כל בני א“י בעצה אחת לתת תוקף למעשי הצעירים ולחזק ידיהם במלחמתם עם ה”ריאקציא“? עתה אתם קוצרים מה שזרעתם, והמלחמה עמהם עכשו קשה מאד. כי כבר הורגלו בגולה להביט עליהם כעל סלתה של א”י, וכל מה שכתוב בהפוה"צ קודש הוא, ביחוד לצעירים הציוניים וכל העתונים הציוניים מתיחסים לעתון זה כמעט “ביראת הרוממות”. ומי ישמע לכם עתה, כשתבואו “לחלל את הקודש”?

ב) ומה אומַר ע“ד ה”דימורַליזציא" של תלמידי בתי הספר? וכי צריך אני גם פה להזכירך את העבר? העבר הזה הלא קרוב הוא כל כך עד שכמעט אפשר לחשבו ל“הוה”. נערים שכל העולם שָרים להם שירי תהלה בפומבי, נערים שאומרים להם בפניהם (כלומר בעתונים), כי “גבורים” הם, “קדושים” הם, וכל מה שעושים יפה עושים – וכי מי יוכל לדרוש מנערים כאלה אחרי כן, שיהיה מורא רבם עליהם, שיתנהגו בנימוס ודרך ארץ?

ג) ואם אני מזכיר לך כל זה (ויכול הייתי להזכירך דברים מעין אלו גם בנוגע לשאר ה“פצעים” שנגעת בהם), אין כונתי, כמובן, להרעימך. רואה אני מתוך מכתבך,כמה מרה נפשך עליך, ולא הייתי מרשה לעצמי להוסיף לך עוד טפת מרה, אלא שרוצה אני להוציא מן האמור תולדה מעשית, והיא – שכל בני א“י, אף היותר טובים שבהם, מסוגלים להמשך אחר “קול התוף”, המבלבל את הדעת, ואינני בטוח כלל, שגם עתון חדש, שיעמדו בראשו אנשים כמוך וכפיכמַן, לא יאבד “שווי-המשקל” בעת מלחמה. אפשר שמקור הדבר הוא בתנאי החיים בא”י ואפשר שאלו הייתי אני עמכם שם, הייתי גם אני לבן א“י במובן הזה. איך שהוא – והצעתך המעשית ליסד עתון חדש צריכה עדיין לישוב הדעת. בודאי תזכור, שבשנה שעברה, כשנתעורר אצלכם הרעיון ליסד עתון יומי, חויתי לכם דעתי, שעתון שבועי מתאים יותר אל המטרה. ואולם עתה, כשאתם באתם לידי הכרה זו, מתעורר ספק בלבי אני, אם לא יותר טוב, לפי המצב עכשו, לשאוף ליסוד עתון חדשי. כאמור, אין הדבר ודאי לי, שעתון במובן הרגיל, אפילו שבועי, יכול לדון על הכל בדעה מיושבת, מבלי לנטות לקצוות מתוך רגשנות יתרה. לזה מסוגל יותר עתון חדשי. וגם מן הצד החמרי נקל יותר להתחיל בעתון חדשי. ואין כונתי עתון חדשי כ”השלח“, אלא עתון המוקדש כלו לשאלות וענינים שיש לבני א”י חפץ בהם: ענינים “ישוביים”, חברתיים, חנוכיים, שנוגעים מאיזה צד לעבודתנו בא“י. חוברת המחזיקה – נאמר – שלשה גליונות, או שלשה וחצי, אחת לחודש, תוכל לתת שנים שלשה מאמרים חשובים, ספור קצר, השקפה כללית על עניני הישוב, ביבליוגרפיא של הספרות השייכת לענינים אלו וכו'. עתון כזה, מצד תכונתו, לא יהיה עומד במרכזה של מלחמת הכתות, אלא עומד מן הצד ומסתכל בכלן ושופט את כלן בדעה צלולה ומיושבת. אפשר שבראשיתו לא תהיה השפעתו מרובה, אבל ברור בעיני, שברבות הימים (כמובן, אם יהיה מה שצריך הוא להיות) תרבה השפעתו גם בא”י וגם בחו"ל ויועיל הרבה “לטהר את האויר”.

לא בארתי כאן בפרטות, איך אני מצייר לעצמי עתון זה, כי סמכתי עליך, שתבין זאת מדעתך, כשתתבונן בדבר היטב. אלו ידעת אנגלית, הייתי מראה לך לדוגמא על העתון " Jewish Review " היוצא זה שנים אחדות פעם לשני חדשים ושגם אני השתתפתי במדה ידועה ביצירתו. על פי תכנו קרוב הוא אל החיים וכולל ברובו מאמרים על שאלות היום. אבל, כמובן, אופן יחוסו לשאלות אלו וסגנון מאמריו הם המה שמעמידים אותו למעלה מעתון יומי או שבועי.

אם, לאחר שתועץ עם חבריך, תמצא את הצעתי ראויה לשימת לב, תחברו פרוגרמא ורשימת הסופרים שיואילו להשתתף עמכם בא"י, ועם זה תערכו חשבון מדויק פחות או יותר, בכמה יעלה העתון לשנה וכמה בקירוב תפסידו בו, ואז אבקשך להודיעני כל זאת, ואפשר (אך לא ודאי), שאם לא יהיה ההפסד מרובה ביותר, אוכל למצוא איזה מקור למלא את החסר בשנים הראשונות.

על שאר דבריך, שאין בהם הצעות מעשיות, אוכל רק להשיב באנחה נוספת על אנחותיך. כמדומה לי אמנם שאתה מפריז על מדת הסכנה הנשקפת לנו. אבל מי יוכל להגיד את הבאות בזמן הזה? בכל אופן אין בעבודתנו מקום ליאוש. כל זמן שלא בלע הים את א“י, עלינו לעבוד בשביל להתקרב למטרתנו. ואם יגדלו המכשולים, נגדיל גם את כחנו ע”י אנרגיא יתרה. ואם יפריעונו הצרפתים (כמו שאתה חושב) נמתין עד שיעבור זעם. וכי יש לנו דרך אחרת?

את גליונות ה“חירות” שהחזרתי לך ודאי קבלת. קראתי גם את מאמרך ב“העולם” ע“ד שאלת הפועלים והנאתי מאד. אינני מסכים לך בכל הפרטים, אבל בכללו עשה עלי המאמר רושם טוב, וכנראה עשה רושם כזה גם על הקוראים המבינים שברוסיא ואשכנז. ודאי ראית שרוב כה”ע הציוניים מסרו דבריך כמעט בכל פרטיהם.

והיה שלום, ידידי, ואל תתן לעצבות לתקוף את לבבך. “עצבות היא מדה מגונה” – אומרים החסידים.

---

למר י. אייזנשטדט, יפו.

לונדון, 11 יוני 914 (י“ז סיון תרע”ד).

קבלתי מכתביך מן ג' דחוהמ“פ, א' דר”ח אייר, ח' אייר וט' סיון. צדקת בתלונתך במכתבך האחרון, שזה זמן רב לא כתבתי לך. אבל הסבה היא לא פרטית ביחס אליך, אלא כללית: בעת האחרונה, בראותי שהקורספונדנציה אוכלת כמעט כל שעותי הפנויות, שמתי גבול לה והקדשתי לכך אך שעות ידועות, ולפי שרבו המכתבים הבאים, ויש בהם גם הדורשים תשובה תכופה, איני מספיק להשיב על כלם בלי איחור, ובעל כרחי נדחים רבים מהם לזמן מאוחר, ביחוד אלו שאין באחורם נזק לאיזה ענין מעשי.

ועתה אשיבך על הסדר:

א) ע“ד מאמרך בהפוה”צ כבר כתבתי לך דברים אחדים במכתבי הקודם, ולהרחיב הדבור בזה אין ביכלתי, כי אלו באתי להעיר על כל פרט ופרט יארכו הדברים מאד, ואין לי פנאי לכך, וגם אין בזה צורך. הלא רשות לכל אחד – ולך, אפשר, יותר מלאחרים – להגיד בפומבי מה שחושבים עלי ועל עבודתי, אם טוב ואם רע, ואפשר שגם במקום שדבריהם נראים לי מוטעים – הצדק אתם, ואני הטועה בנוגע אלי עצמי.

ב) בודאי כבר הבנת מדעתך, שלא הסכמתי לעשות בקשתך בדבר הודעת פרטים מתולדות חיַי. הלא כתבת לי, שהמאמר שבשבילו אתה מבקש דבר זה יצא בל"ג בעומר או לחג השבועות, ואלו נעניתי לך, הייתי עושה זאת בזמן הראוי. אבל לא נעניתי לך, לפי שאין דבר קשה עלי יותר מהרחבת הדבור על עניני עצמי. אינני רוצה לאמור, שדבר זה אני חושב למתנגד לאיזו “פרינציפים”, אלא פשוט איני יכול לעשותו: החוט האסתיטי שבלבי אינו נותן לי לעשותו. ובכן, סלח נא.

ג) לחנם ראית בתמונתי סימני מחלה. בריאותי, כמדומה לי, לא הורעה אע"פ שמרגיש אני קצת עיפות. ואולם עצבות באמת יש לראות בה, ולא אכחד ממך שאני עצמי תמהתי מאד על זה. כי בשעת המלאכה השתדלתי, כנהוג, להראות פנים שוחקות. אפשר שסבת הדבר היא מה שהתמונה נעשתה בידי אשה (שמה נדפסה מתחת התמונה), והנשים רואות יותר ללבב.

ד) אתה כועס עלי שוב בשביל שמנעתיכם מחגיגת “יובלי”, ולראיה שלחת לי את הפוה“צ ששם דורש י. ד. על הענין זה. ואולם יקירי, הלא אוכל גם אני להביא ראיה מזה להפך: אלו נשמעו הכל לבקשתי ולא היו עושים שום פומבי לדבר, לא היו אנשים כר. מוצאים מקום בכלל לפטפט ע”ד “יובלי”, שלא חגותי. אבל אם באמת אתה מרגיש עלבון בפטפוטים אלו, לא אתרעם עליך אם תגלה בפומבי, כי אני החייב בדבר.

ה) תיתי לך ולשאר חברינו שמנעתם את מר ש. מלהציע דבר “המשרה” שהזכרת. דעתי לא נשתנה בזה, ומקוה אני שישמרני ה' מ“פרנסה” כזו כשם ששמרני עד כה. בכל חפצי לבלות שארית ימי בא“י, אעשה זאת רק בעת שאוכל לחיות שם בתור אישפרטי, המדבר ועושה מה שלבו חפץ, ולא מה ש”הצבור" דורש מאתו.

ו) נשאר לי עוד לענותך ע“ד שאלת העבודה, שנגעת בה. אבל קשה עלי לחוות לך דעתי בזה בדרך קצרה, ולהאריך אין ביכלתי עתה. ואספר לך רק דבר זה. לפני זמן מועט קבלתי מכתב מאת מערכת “הצפירה” בבקשה לחוות דעתי ב”הצפירה" ע“ד השאלה הזאת, ועם זה מודיעים שפנו בבקשה כזו לכל “גדולי הציונים” בא”י ובחו“ל, בקצרה – “אנקיטא”. על זה עניתי להם בבקשה מצדי, שלא יעשו את השאלה הסבוכה הזאת נושא ל”אנקיטא“¹⁶, לפי שכל גדולי הציונים יחד לא יוכלו לפתרה ע”י “סברות הכרס” שלהם ופטפוטי מלים בלבד. לפנינו פה מלחמה טרַגית בין מה שצריך להיות ומה שיכול להיות, ושני הצדדים מפריזים בקנאתם לדעותיהם, כנהוג בדברים כאלה. ולפי דעתי נוח לנו ולעצם הענין, שלא יתערבו בזה בני חו“ל, אלא יניחו לבני א”י להמשיך את המלחמה, וסוף סוף תהיינה תוצאותיה – הרחבת העבודה העברית עד גבול האפשרות האמתית. על זה קבלתי תשובתם, שמודים בצדקת השקפתי ויחדלו מזה.

---

לד"ר י. טשלינוב, מוסקווא.

לונדון, 14 יוני 914.

…¹⁷ ועתה, ידידי היקר, רוצה אני לדבר עמך על ענין אחר, שאינו קשור בשאלת הטכניקום באופן בלתי אמצעי, אבל יש בכל זאת יחס פנימי בין שניהם. זוכר אתה בודאי, שכתבתי לך פעם, ואח“כ דברתי עמך גם פא”פ בברלין, על דבר המצב המוזר של השפה העברית בין כתלי הבורָא המרכזי שלכם. הנה אתם נלחמים בכל עז מלחמת העברית נגד ה“הילפספעריין”, והאם לא חרפה היא, שבזֶכסישא שטר. 8, העברית אינה תופסת מקום יותר גדול משהיא תופסת בשטֶגליטצר שטר. 12?¹⁸ תאמרו מה שתאמרו, אבל אי אפשר להסתיר את הסוד, שאין אטמוספירה עברית במרכז הציוניות. סוף סוף עתידה להשמע מפי מתנגדינו הקריאה המעליבה: “צבועים, קשטו עצמכם תחלה!” וכמדומה לי, שאחר כל הרעש ע“ד עלבון העברית ע”י אחרים, הגיעה השעה להסיר מעליה גם העלבון הפנימי הזה על ידי מגניה עצמם. ואם תתבונן היטב בדבר, תמצא בלי ספק, שהעצה היחידה לברוא אטמוספירא עברית מסביב לעבודתכם בברלין – היא: להוציא שם עתון עברי, שיהיה לכם לפה בעברית, כמו שה“וועלט” היא לכם לפה באשכנזית. עוד בווינא, בימי הקונגרס, הבעתי דעתי מפני זה לאיזו מחברינו (עמך הלא בכלל לא דברתי בווינא, מרוב טרדותיך שם), שצריכים אתם להעביר את “העולם” לבית מרכזכם בברלין. אבל אתם החלטתם להמשיך הוצאתו באודיסא. עד כמה הוא נצרך לאודיסא ואודיסא נצרכת לו – איני יודע. אבל זה ברור בעיני, שברלין נצרכת לעתון עברי הגון כ“העולם”. אלו היה חדר אחד בבורָא שלכם מוקדש למערכת “העולם”, כמו שיש לכם שם חדר (או חדרים) מוקדש למערכת ה“וועלט”, היה ה“אויר” משתנה סביבותיכם, והיחס אל העברית היה יותר טבעי ויותר מתאים אל תנאי העבודה עכשו. איני חושב לנחוץ להרבות דברים על זה. כי הצורך הזה גלוי לעין כל כך, עד שממש בושה היא להביא ראיות על מציאותו. אינני מסופק, שבעתיד קרוב פחות או יותר לא תוכלו עוד להתעלם ממנו, ובהכרח תמלאוהו אז. אבל יותר נאה היה אלו עשיתם זאת עתה, בעת ההתלהבות הכללית לטובת העברית. המתרכזת במרכז האשכנזי שלכם…

הנני כותב לך זאת עתה, לפי שבאלו הימים הגיעה אלי שמועה, כי מצב “העולם” עדיין רע כשהיה, וכי לקץ השנה תתעורר עוד הפעם השאלה, מה לעשות בו. להפסיק הוצאתו, כמובן, לא תוכלו. הפסקתו של העתון היחידי שלכם (כלומר של ההסתדרות הציונית)בעברית – זהו “בנקרוט”, הכחשה במעשה לכל המליצות היפות ע“ד תחית העברית. ובכן הלא בהכרח תצטרכו להחליט באיזה אופן להמשיך הוצאתו, אם באודיסא או במקום אחר. וע”כ חשבתי, שהשעה מסוגלת לעורר לבך עוד הפעם על ההצעה, שיעבור “העולם” לברלין.

הפוך נא בדבר היטב ותמצא, שיותר מש“העולם” נצרך לברלין, ברלין נצרכת לו.

---

למר א. דרויאנוב, אודיסא.

לונדון, כ“א סיון תרע”ד.

קבלתי היום את אגרתך מן י“ז לח”ז. כבר הודעתיך אתמול, שכתבתי לטשלינוב¹⁹ ואת תשובתו אודיעך.

כששאלתני ע“ד הכתבים הנוגעים לב”מ, הבנתי מתוך דבריך (זאת יכולת לראות מסגנון תשובתי), שיש בידך דוקמנטים שעיין לא נתפרסמו ועליהם אתה שואל. אבל אלו שכבר נתפרסמו במחברתו של טשרנוביץ או במאמרי “נסיון שלא הצליח” – ודאי אין כדאי לתתם שנית בקובצו של הועד.

אם תשלח לי (כהבטחתך) את גליונות הקובץ תיכף להדפסתם אודך מאד.

כבר כתבו לי גם מבית הועד, שאופן תרגומי מצא חן בעיניהם. עבודה זו אוכלת זמן ויגיעה הרבה יותר משחשבתי מראש. אעפ“כ, אם יעלה בידי לתת את ה”אבטואימנציפציון" בתרגום עברי הראוי לה, אהיה מאשר. זה יהיה מעין תשלום גמול לשמו של פנסקר על השעות של התרוממות הרוח שנתנה לי מחברתו בעת שכתבתי את מאמרַי “ד”ר פינסקר" ו“התורה והעבודה”.

---

לונדון, כ“א סיון תרע”ד (15 יוני 914).

עוד קודם שקבלתי מכתבך ראיתי ב“הזמן” את מכתבך הגלוי, ואיני צריך לאמור לך, כמה שמחתי על צעד ראשון זה שצעדת כלפי השלום. עוד יותר הייתי שמח, אלו הוספת שם שתים שלש מלים בסגנון של בקשת סליחה על דבור שאינו מהוגן, כנהוג בין בני תרבות, ובודאי לא היה נגרע עי"ז מכבודך אפילו כמלא נימא, אדרבא. אבל גם בצורה של עכשיו רוצה אני לקוות, שיש באותו המכתב מעין פתח – ולו רק כחודו של מחט – לשלום.

ובמכתבך אלי אתה מרמז שלא בצדק, כי נוטה אני לזַכות את איש ריבך ולחייב אותך בלבד. באמת לא עלתה על דעתי להיות שופט ביניכם מרחוק על דבר כל מהלך ה“ענין” מראשיתו ועד עתה… אבל זאת ידעתי, וידיעתי זאת גורמת לי כאב-לב עמוק – שחבורתנו הקטנה באודיסא, שהיתה מצוינת תמיד בנמוסים יפים וביחודים של אחוה ורעות בין חבריה, - הקדיחה תבשילה ברבים ונתבזתה בעיני הבריות. מי אשם בזה? – אחת היא מי היה “הסבה הראשונה”, - השתלשלות הדברים מאז ועד עתה מחייבת אתשני הצדדים. כי לא נראתה משניהם שום השתדלות לתקן את הקלקלה קודם שהוציאוה לרשות הרבים. אתה מטעים, שכתבתי אליך, ובזה, כמובן רוצה אתה לראות נטיתי לצד אחד. אבל, ראשונה, מאין ידעת שכתבתירק אליך בלבד? ושנית, הלא אתה מודה, שהמעשה האחרון שעשית אתה לא היה צריך להעשות, והיתה לי איפוא רשות לפנות אליך ביחוד בבקשה שתתקן קלקלה זו.

אבל כל זה טפל להעיקר. מוטב שלא נדבר על העבר, כי העיקר הוא –העתיד. הלא צריכים אתם, מחויבים אתם, לשים קץ לזה. לא אוכל לצייר לעצמי, שמצב כזה יהיה ביניכם, בין חברַי החביבים באודיסא, לחזיון מתמיד. נניח שבעל ריבך אשם בהרבה דברים. לא מאתמול ידענו אותו ואת מדותיו ותכונותיו, החיוביות והשליליות כאחת. האמינה לי, יקירי, שאלמלי רציתי למצוא עומק הדין על מנהגיו עמי, הייתי מוצא כמה וכמה פעמים סבות מספיקות לבוא בריב עמו, אבל רואה אתה שזה כ"ה שנה שולט בינינו יחס של אהבה ואחוה, ולא קרה אף פעם אחת, שיחוסנו איש לאחיו יורע בגלל איזה דבור (או גם מעשה) מצד. שרשאי הייתי לראות בו עלבון לעצמי, או לענין הקרוב אל לבי. וכל זה מפני מה? מפני שיודע אני אותו, והיודע – סולח. יודע אני את מעלותיו המרובות, את התמכרותו להאידיאל הלאומי, את כשרונו לעבודה מתמדת וכו', - ומפני זה אני מעלים עין מחסרונותיו וסובל את קשיות-ערפו, שפעמים שהיא שלא במקומה. ובטוח אני, שאלו חפצת אתה וחברינו אשר עמך להתיחס אליו ואל מעשיו ומנהגיו מתוך סבלנות וטוב לב, כמוני, לא היה הדבר בא לידי כך, ועוד גם עתה אפשר היה להשיב את השלום במחנכם. נסו נא ותראו שכך הוא.

וצר לי מאד מאד שרחוק אני עתה ממקום המעשה. אלו לא היה מרחק רב כזה מפריד בינינו, הייתי הולך לאודיסא לשֵם כך, ואולי הייתי מצליח לישר ההדורים. אבל עכשיו לא נשאר לי אלא לפנות לבעלי הדין מרחוק, אולי, אולי.

זה הרבה שנים, כמדומה לי, לא כתבנו איש לחברו. ואוי ואבוי, שמקרה לא טהור כזה הוא שגרם לנו לבוא בדברים עתה…

---

למר מרדכי בן הלל הכהן, יפו.

לונדון, כ“ב סיון תרע”ד (16 יוני 914).

… קבלתי היום מכתבים מיפו ומירושלים, ונראה מזה שלא גזרו עליכם “הסגר” בגלל מקרי המגפה. גם זו לטובה.

ועניני הטכניקום הולכים ומסתבכים יותר ויותר, ואפשר שסוף סוף תתפרד החבילה. למי יעבור אז כל “העסק” – לנו או לצרינו – קשה עוד לדעת. כנראה, יתבררו הדברים בקרוב.

לפרקים, בשעה פנויה, עוסק אני בעת האחרונה בתרגום מחברתו של פינסקר לעברית. כידוע לך, יחוג הועד האודיסאי בשנה הבאה חג “יובל” למלאות כ“ה שנה לחברת הישוב הרשמית, והוא מכין ספר זכרון לתולדות התקופה שלפני אשור החברה, ובראש הספר החליט הועד לתת תרגום נאה של ה”אבטואימנציפציון" ובקשני לקבל על עצמי עבודה זו, ואני נעניתי לו ברצון, כי מחבב אני את המחברת וגם הרבה זכרונות יקרים לי קשורים בה. אבל ידעתי מראש, כי – מסבות שונות שאין לפרטן פה – קשה הוא התרגום הזה מאד, וע"כ התניתי עם הועד, שאתרגם תחלה אך איזו עמודים לדוגמא ואשלח להם, כדי שיעברו חברינו הסופרים שם (ביאליק ואחרים) על הדוגמא וישפטו אם עלתה יפה. לפני איזו שבועות שלחתי להם את הדוגמא ועתה כבר קבלתי תשובתם, כי מצאו הסופרים את מלאכתי טובה ונאה. ובכן אמשיך את העבודה הזאת, הנותנת לי לפעמים רגעים של עונג ומעוררת זכרונות נעימים מימים שעברו זה כבר²⁰…

---

למר מ. אוסישקין, אודיסא.

לונדון, כ“ד סיון תרע”ד.

קבלתי מכתב הועד עם הוספתך, והנני בא בזה לבקשך בכל לשון של בקשה, בשם כבודך וכבוד כלנו, שתשתדל לשים קץ למחלוקת זו. אינני יודע ואינני רוצה לדעת מי חייב ומי זכאי, אבל זאת אני יודע, שהמחלוקת כשהיא לעצמה בין החברים לדעה ועבודה – עון פלילי הוא, וכלכם חייבים להביא כפרה על עון זה. והנה ביאליק, במכתבו ב“הזמן”, עשה צעד ראשון לצד השלום. היה נא הפעם גם אתה מצדך “נוח לרצות” ועשה מה שתוכל לשם התקרבות הלבבות. יודע אני שאפשר לך למצוא מגרעות במכתבו של ביאליק, ואפשר באמת שלא יצא ידי חובתו בשלימות. אבל אם יחפוץ כל אחד לדקדק עם חברו עד הגבול האחרון – אין לדבר סוף. אתה עתה ראש חבורתנו באודיסא וחייב אתה לשמור על כבודה יותר מאחרים. בטוח אני שאם תתגבר על הקטנות שבכל מחלוקת ותחליט באמת ובתמים לקרב את הרחוקים – יעלה הדבר בידך.

גם לביאליק כתבתי²¹, והלואי שיכנסו דברַי ללבכם.

---

לד"ר י. טשלינוב, ברלין

לונדון, 30 יוני 914 (ו' תמוז תרע"ד).

תודה רבה לך על מכתבך מן כ"ט סיון. בינתים קבלתי גם מכתב ארוך ומפורט מאת מר וויסוצקי, ובכן יודע אני עתה מצב הענין בכלל, אלא שהתפטרות האמריקנים עדיין חידה סתומה בעיני, ובפתרון החידה הזאת – לטובתנו או להפך – תלוים הרבה דברים בנוגע לעתידות המוסד. אם קבלתם מאת שמריהו איזה “פירוש” להנהגת האמיריקנים, אבקשך מאד להודיעני…

ע“ד שאלת “העולם” הרשני נא להוסיף עוד דברים אחדים. כבר שמעתי ע”ד ההצעה להעביר את “העולם” לא“י. אבל לפי דעתי תהיה העברה זו שגיאה גדולה. אין ספק שא”י זקוקה לעתון הגון, כי העתונים היוצאים עתה שם – הפסדם מרובה משכרם. אבל עתון זה צריך שיברא ע“י אנשיםפרטיים ולא ישא עליו שֵם ההסתדרות הציונית. אם תחפוץ ההסתדרות לתמוך בידי יוצאי העתון – תבוא עליה ברכה, אבל אם תברא היא עצמה שם עתון רשמי, או תעביר לשם את עתונה הרשמי (“העולם”) מחוץ לארץ, לא יהיה זה העתון הנחוץ שם… קשה לי לברר לך בפרטות טעמי ונמוקי, אבל אקוה שבקי אתה לא פחות – או עוד יותר – ממני במצב הרוחות בא”י עתה ולא נעלם ממך, תחת השפעתה של איזו מפלגה עומדים שם מנהלי הענינים הרשמיים מטעם ההסתדרות. לנו נחוץ בא“י עתון חפשי, שאינו מושפע משום מפלגה ואינו חושש להגיד את האמת לכל אחת, ועתון כזה אינו יכול להיות “רשמי”. בחוץ לארץ יכול “העולם” להיות הגון למרות “רשמיותו”, אבל בא”י לא יוכל. והדברים ארוכים.

---

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

לונדון, 30 יוני 914.

….נעים היה לי לקרוא דבריך, אחר הפסקה גדולה כל כך, אלא שיחד עם זה נצטערתי הרבה על צורת האותיות שלך, שנשתנתה לרעה מאד, ודאי מפני לקוי חוש-הראות, ומעומק הלב אברכך, שתאורנה עיניך במהרה בקרוב, כבימים מקדם.

גם מבלי אגיד הלא תדע, שאינני מסכים להשקפתך על עתידתה של הציוניות, אבל בהוה יש ויש על מה להצטער. אך היום נזדמן לי לקרוא מאמר ב“האחדות” (עתונם של “פועלי ציון” בירושלים), שיכול היית להסתייע בו על אמתות השקפתך, אלא שאני סובר, שאין כל זה אלא חזיון עובר, העלאת גרה מן המזון שהביאו עמהם צעירים אלו מן הגולה. וסוף סוף יגדל בא"י דור חדש שישתחרר מהשפעתם של אלו ויתיחס לקניני היהדות באופן אחר.

ואני פה חי בבדידות מוחלטת כעל אי שומם. גורמת לכך קודם כל עבודתי יום יום בגיהנום של לונדון הנקרא " City ", עבודה האוכלת מיטב שעות היום ועוד יותר – מרגזת ומחלישה את העצבים, עד שבשובי הביתה איני מרגיש צורך בחברת בני אדם, אלא במנוחה. בשנה האחרונה לא כתבתי מאומה וקראתי אך מעט. כמדומה לי, שאם כך אחיה עוד איזו שנים, לא אהיה מוכשר עוד למאומה.

בשנה האחרונה הייתי פעמים אחדות בברלין, אבל בכל פעם טרוד הייתי כל כך בענינים שבשבילם באתי, עד שלא מצאתי שעה פנויה לצאת ולראות את ידידַי משכבר הימים. וצר לי על זה מאד.

---

למר מרדכי בן הלל הכהן, יפו.

לונדון, 22 יולי 914 (כ“ח תמוז תרע”ד).

רבו עלי הטרדות בעת האחרונה עד לאחת, וע“כ לא כתבתי לך זה כמה, ואתה תסלח. את מכתביך האחרונים (מן כ' סיון וה' תמוז) קבלתי, ואודך מאד על מה שהודעתני. ובשכר זה אספר לך גם אני “חדשות אחרונות”. לפני שלשת ימים שבתי מברלין. חזקה עלי בקשת מר וויסוצקי וד”ר טשלינוב לבוא שמה לעת ישיבת המורטוריום, בשביל לקחת חלק במועצותיהם, אע“פ שבגוף הישיבה לא יכלתי, כמובן, להשתתף. הישיבה היתה ביום ו', וזה פריה: נתקבלה החלטה ברוב דעות, שרשות נתונה לההנהגה (כלומר לד"ר סימון ונתן) להכריז מכירה של פומבי על כל נכסי הטכניקום, כדי לשלם את חובותיו. החובות הם בעיקרם לה”הילפספעריין“, כי בעוד שוויסוצקי ושיף נתנו מה שנתנו בתור נדבה, השכילו האשכנזים לתת הכל רק בתור הלואה. ובכן הם רוצים עתה לתבוע חובם ולמכור את המוסד בפומבי, וכמובן, בטוחים הם שהם יהיו הקונים, אחר שאין לנו במזומנים הסך שהם נושים במוסד (כארבע מאות אלף מַרק), ואז יפָטרו ממנו עולמית, והטכניקום יהיה בית ספר של “עזרה” לבדה, שתעשה בו מה שלבה חפץ. לע”ע לא יכלנו לבוא לידי החלטה ברורה, מה לעשות עתה, כי קודם כל צריך לשאול בעצת יוריסט מומחה ע“ד כמה פרטים שלא הובררו עדיין. לצערי הוכרחתי לעזוב את ברלין במוצ”ש, כי ביום ב' בבקר צריך הייתי להיות בבית המסחר פה, וע“כ איני יודע מה יעץ היוריסט ואם אפשר יהיה להפר עצתם. כן, יקירי, אלה הם “מנהיגי ישראל” בארצות ה”נאורות"! וקרוב בעיני, שגם מכתבו של יעקב שיף בעתונים (בודאי קראתם אותו כבר) וגם יציאת החברים האמיריקנים מן המורטוריום – הם חלקים מן התכסיס הברליני. והדברים ארוכים….

---

למר ב. לדיזינסקי, אודיסא.

לונדון, 26 יולי 914.

קבלתי מכתבך מן 17 לח“ז. סוף סוף הוכרחתי ללכת לברלין לעת ישיבת המורטוריום, אבל הייתי שם רק שני ימים ומחצה, כי הייתי אָץ לביתי. על מצב שאלת הטכניקום קשה לכתוב בפרטות, מכמה טעמים. הרבה פרטים אינם ברורים גם לנו, כי, כנראה, הצליחו האשכנזים לפרוש מצודת האינטריגה שלהם בסתר, ביחוד באמיריקא. למשל, כל עמלנו לא עמד לנו עד כה למצוא את הסבה האמתית שגרמה להם להאמיריקנים לצאת מן המורטוריום כלם יחד באופן דמונסטרטיבי. מתחלה חשבנו (על יסוד עובדות ידועות) שכועסים הם על האשכנזים. והנה פתאום בא מכתבו של יעקב שיף בכה”ע (בודאי קראת) ובלבל את מוחנו. ובברלין נודע לנו בבירור, ששיף עמד במו“מ תמידי עם ד”ר נתן ותומך בידו. כנראה באו האשכנזים לידי החלטה, שצריך להפטר לגמרי מן הציוניים, ולמטרה זו קבלו בישיבה אחרונה החלטה, שרשות נתונה לההנהגה למכור בפומבי נכסי הטכניקום. חשבונם הוא פשוט: בית וויסוצקי ושיף נתנו את כספם למוסד זהבמתנה, אבל האשכנזים לא נתנו כלום במתנה, אלא הכל בתור הלואה. ובכן, אם ידרשו עתה בבית דין שישלמו להם את חובם (כארבע מאות אלף מרק) וישיגו רשיון למכירת פומבי, הלא הם עצמם יהיו הקונים, אחר כי אנחנו לא נוכל לשלם להם תיכף במזומן סך גדול כזה, ואז יבָטל המורטוריום, והטכניקום יקום לצמיתות לה“הילפספעריין” בתור קנין פרטי, ויפטרו בבת אחת מכל התערבות “זרה”. זהו ה“פלאן” שלהם, שנתברר בישיבה האחרונה. לפני הישיבה השתדלו להסתיר את מחשבתם ודברו רק על “ליקווידציא” ולא על “מכירה פומבית”, ובין שני אלו יש הבדל גדול, כי “ליקווידציא” פירושה מוגבל בספר התקנת וצריך שתקובל ברוב של 3/4 דעות. אבל “קונקורס” – הרי זה בַנקרוט שמוכרים נכסיו לתשלומי חובות, ובמצב כזה, כמובן, אין מסתכלים בספר התקנות, אלא בחוקי המדינה הכלליים. והדברים ארוכים ומסובכים, ואין ביכלתי לברר לך הכל. איך שהוא, עדיין לא הוברר לנו, אם נוכל להפריע בעדם על יסוד חוקי גרמניא. החלטנו לשאול בעצת יוריסט מומחה, ועוד לא הודיעוני מברלין מה דעתו של זה….

---

למר א. דרויאנוב, אודיסא.

לונדון, 29 יולי 914 (ו' מנ“א תרע”ד).

בזמנו קבלתי אגרתך הגלויה מן ט' תמוז וגם את הגליון הראשון של ה“כתבים”. ומאחר שלא היה לי מה להעיר על הדברים שבגליון ההוא, לא מהרתי לענותך, בהיותי טרוד מאד בשבועות האחרונים.

בינתים הייתי בברלין, כי נקראתי לבוא שמה לעת ישיבת המורטוריום לעיניני הטכניקום, שהיתה ביום 17 יולי. כמובן, דברתי שם עם טשלינוב ע“ד “העולם” וצר לי לאמור לך, שאין הלבבות נוטים להעברתו לברלין ומסופק אני אם יש תקוה לזה. לעמת זה יש נטיה חזקה להעבירהו לא”י. בארתי לטשלינוב את השקפתי (שכבר כתבתיה גם לך), כי העתון הדרוש בא“י צריך להיות חפשי ולא עתון רשמי של ההסתדרות, - והודה לי, אלא שלפי דעתו אפשר בכל זאת להעביר לשם את “העולם” ולשחררו מן ה”רשמיות“. השתדלתי לבאר לו, כמה קשה דבר זה מכל הצדדים. אבל, כאמור, נשענת הצעה זו, על נטיית הלב, ולא על הגיון. בברלין שמעתי ג”כ (איני זוכר, אם מטשלינוב או מאחר), שאתה עכשו נוטה לעקור דירתך לא"י, אם יחליטו להעביר לשם את “העולם”. האמת הדבר?…

חושב אני לצאת למנוחתי ביום 18 אוגוסט… ורוצה אני ללכת ישר לזודן “שלנו”, אם עד אז לא יהפך העולם לתהו ובהו. הלא עומדים אנו עתה לפני “יום הדין הגדול” בחיי אירופא, ומי יודע מה יהיה מצב כל העמים והארצות לאחר שלשה שבועות.

---

לד"ר י. טשלינוב, ברלין.

לונדון, 29 יולי 914.

תודה לך על מכתבך והמצורף לו. קראתי את ה“בעריכט” והמכתב החוזר הנלוה לו. ודאי כל זה טוב, לברר את המצב במדה ידועה לאלה שלא ידעו כלום. אבל אנו בעצמנו, לצערי, עדיין אנו מגששים באפלה ואין אנו יודעים את העיקר, כלומר מה שאפשר או אי אפשר לעשות ע“פ חוקי הארץ. אין אנו יודעים עדיין להשיב, למשל, אפילו על שאלה חשובה כזו: אם, כשיגיע הדבר לידי “קונקורס”, יכולים אנו – יורשי וויסוצקי ואפיטרופסיו – לדרוש בחזרה מאת-האלף השניה, שניתנה לא במתנה גמורה, אלא לשם בנין אינטרנט. והלא בזה תלוי כל המצב, שאם נוכל לדרוש מאת אלף ר”כ, והנציונלפונד – מאה אלף פרנק בעד הקרקע – הרי אנו “מיוחסים” כמעט כמותם ולא קשה יהיה להתחרות עמהם. עוד שאלות יורידיות חשובות תלויות ועומדות, ועד שיתבררו אין אנו יכולים להחליט כלום. והנני מתפלא הפלא ופלא, שעד עתה לא הספקתם לעשות את הצעד ההכרחי הזה: למסור את הדבר ליוריסט מומחה למקצוע זה ולקבל מאתו “גוטאכטען” על כל הפרטים. ווייצמן שלח לי את מכתבכם אליו ותמהתי מאד בקראי שם את הידיעה, כי ביום א' שעבר עתידים הייתם לקרוא לישיבתכם איזו “ציוניסטישע יוריסטען” בשביל להועץ אתם. לא זה הוא מה שנחוץ לנו. אלו היה מי מאתנו נזקק לפתרון שאלה משפטית חשובה ביותר לעניניו הפרטיים, בודאי לא היה סומך על “שיחה” עם יוריסטים ציוניים, אלא היה מוסר את הדבר ליוריסט אחד הידוע למומחה בשאלה הנידונת, בין שהוא ציוני או לא, ואפילו גוי. ומדוע אין אנו עושים כן גם בענין זה? אתמהה!

למר וויסוצקי לא כתבתי. כי מה אכתוב לו בטרם נתברר מצבנו המשפטי? הלא כל השערותינו והצעותינו אין להן שום בסיס בלי ידיעת הדבר היסודי הזה.

בודאי קראתם את הקרוספונדנציא מברלין ב“דזשואיש קרוניקל” האחרון. דבר זה שנה את דעתי ע“ד הפרסום. הנה כבר נודע בין החיים דבר ה”קונגרס“, והקהל נוטה להאשים אותנו בכל מה שקרה בזמן האחרון, ומדוע איפוא לא נפרסם את העובדות (רק עובדות “יבשות” בלי שום ביאורים או פילימיקא), שיפקחו עיני הקהל לראות את הדברים כמו שהם? היה לי בזה מו”מ עם וויצמן. אני יעצתיו לשלוח “Communiqué” למכ“ע הנ”ל, להדפיס לא בשמו (של ווייצמן), אלא בתור “הודעה ממקור נאמן”. אבל הוא, כנראה, אינו נוטה לזה. אפשר תשלחו אתם הודעה כזו להדז. קר.? זה נראה לי יותר נכון מלהדפיס ב“וועלט”. כי מה שנדפס ב“וואלט”, אפילו ספור המעשים בלבד, כבר נחשב בעיני הבריות כעדות של נוגעים בדבר, כפוטלימיקא של “קיצוניים”, שאן משגיחים בה.

---

למר מרדכי בן הלל הכהן, יפו.

לונדון, 2 ספטמבר 914 (י“א אלול תרע”ד).

כחודש ימים לא קבלתי מא“י מאומה, והנה לפני ימים אחדים בא פתאום מכתבך מן כ”ו מנ"א. למרות תכנו המעציב, שמחתי עליו מאד, בתתו איזו תקוה, שגם בימי המלחמה יש אפשרות לבוא בדברים עמכם. הנני כותב לך איפוא גם אני, ויהי רצון שיגיע המכתב לידך בשלום.

המצב הנורא שתארת במכתבך לא הפתיעני, שהרי יודע אני פחות או יותר מהיכן “בריה זו” חיה ויכלתי להבין מדעתי, מה מצבה עתה כשנפסקו צנורות ההשפעה מחו“ל. כבר חשבתי הרבה על זה, אבל לא מצאתי כל מוצא. המרכז הציוני ודאי אינו במציאות עתה (אמרתי “ודאי”, לפי שנפסק הקשר, כמובן, בין לונדון וברלין, ואין פה שום ידיעה ע"ד המרכז), ומרוסיא ג”כ אי אפשר לחכות לעזרה ממשית עד עבור הקריסיס. ובנוגע לאמיריקא, אהה, גם שם אינני רואה כלום. בשבוע זה היה פה ד“ר פרידנוואלד, על דרכו מא”י לביתו באמיריקא. טיילתי עמו ארוכות וקצרות במעמד ידידינו גלוסקין ולוברסקי, וסוף סוף נתברר לכלנו, שאין מה לקוות מאמיריקא. בינתים קבל גלוסקין טלגרמא מיפו, שהמצב נשתנה לטוב בכמה פנים. אבל עדיין איני יודע איך יתקימו המוסדים שלנו, ביחוד בתי הספר.

גם מצבנו אנחנו פה אינו בתכלית ההדור. המלחמה באה לפתע פתאום ולא הספקנו להכין את האמצעים הדרושים… ועתה אין שום יכולת להעביר ממון לפה מרוסיא. הנחמה היחידה היא – צרת רבים. כי גם הבנקים הרוסים שיש להם מחלקות פה וגם כל שאר בתי המסחר הגדולים הנמצאים במו“מ עם רוסיא – כלם מצבם כמצבנו. הננו חיים לע”ע על הכסף המזומן שנשאר בידנו במקרה בשעה שהתחילה המלחמה. אבל אם תארך המלחמה – איני יודע איך נצא מן המיצר….

---

לד"ר ח. ווייצמן, מנטשסטר.

(תרגום מרוסית)

לונדון, 3 ספטמבר 914.

השיחה עם ד“ר פרידנוולד בררה, שאין תקוה מאמיריקא. בינתים קבל גלוסקין טלגרמא מיפו, שמתוכה נראה כי במושבות הוטב המצב, ע”י ניירות שהוציא הבנק. אבל מה יהיה גורל המוסדות התרבותיים שלנו? על השאלה הזאת, אהה, אין תשובה. ועל זה נוספה עוד “הפרספקטיבא” של השתתפות טורקיא במלחמה. איום ונורא הרעיון. אשריך שיש לך עבודה מוגבלת, אשר בה תוכל מעת לעת “להטביע” את כל המחשבות.

---

לד"ר ח. ווייצמן, מנטשסטר.

(תרגום מרוסית).

לונדון, 15 ספטמבר, 914.

קבלתי היום את מכתבך מאתמול. מבין אני היטב את מצב רוחך, הדומה מאד למצב רוחי אני ובודאי גם למצב רוחם של כל חברינו. אבל איני מסכים לדעתך, שכבר הגיע הזמן לחשוב ע"ד איזו “פעולה”. בזה, לפי דעתי, צריך להמתין עוד. מהלך הענינים אינו נותן עוד שום “מפתח” לראות מראש את הבאות, ויש מקום עוד לכל מיני הפתעות. באלו הימים בקרוני סכר וסימון ודברנו בפרטות על המצב ובאנו לידי החלטה, שכל פעולה בעקבותיו של ז. היא ברגע זה חטא לעם ישראל, אשר לא נתן כח הרשאה לשום אדם לפעול בשמו. כמובן, לא אוכל לכתוב על זה בפרטות. החלטנו לפנות לז. ולג. ולהציע לפניהם שנוָעד יחד… אבל עד עתה לא קבלנו תשובה. כנראה, הם חושבים, שהם עצמם די מוכשרים להציל את היהדות גם בלי עזרתנו.

בנוגע לנסיעתך לאמיריקא, אוכל לאמור רק זאת, שלתכלית הפרופוגנדא נראה לי בלתי אפשר בהחלט להשיג איזה דבר בזמן קצר כזה. צריך היית על כן לברר תחלה, לאיזו מטרה הם קוראים לך….

---

לד"ר ח. ווייצמן, מנטשסטר.

(תרגום מרוסית)

לונדון, 3 נובמבר 914.

אין רצון לכתוב, וגם אין על מה לכתוב, זולתי אולי על חוסר-כחנו. כמו שידעת כבר מתוך העתונים, באופן רשמי אין עוד מלחמה עם טורקיא, אבל קשה להאמין שלא תהיה. יותר מדי הרחיקו הטורקים כבר ללכת. ומה יהיה אז גורלה של ארץ ישראל? גם המחשבה לבדה כבר מפילה אימה, ומה גם שאין המחשבה יכולה להגיע לאיזה מוצא. שלא ברצונך נעשה אתה “פַטַליסט”. מי יודע? אפשר שאחרי ככלות הכל יתגלה, כי “גם זו לטובה”…

את ג. לא ראיתי, אבל מתוך הגליון האחרון של ה“ראזסוויעט” נראה, אהה, שספוריו יש להם יסוד. וכשתגמר המלחמה, יהיה זה שכרנו בעד הכל, שיבקשו אותנו לעזוב את פולין (הקראת ב“טיימס”?). אפשר להשתגע!

איני רואה פה איש עתה ואיני יודע מצב רוחם של אנ"ש. די לי בשלי…

---

לד"ר ח. ווייצמן, מנטשסטר.

(תרגום מרוסית)

לונדון, 15 נובמבר 914.

באמת איני יודע מה להגיד לך, בנוגע למכתבך האחרון. לנאומו של ראש הממשלה, כמובן, שמתי לבי כראוי לו. אך גם מבלעדינו שמו לב לו עוד אחרים. אם קראת את הגליונות האחרונים של ה“דזואיש קרוניקל” (המאמרים הראשיים והקורספונדנטיות), הנה יכלת להוָכח, כי לא אנחנו בלבד מתרגשים עתה. כל יהודי שיש לו מוח בקדקדו מתעוררת בלב עתה ההכרה, כי הגיעה שעה היסטורית גדולה ליהדות ולארץ ישראל וכי צריך לעשות איזה דבר. אבל כשאתה מתחיל לחשוב על השאלה: מה לעשות, הנה בהכרח תרפינה הידים. הנה, למשל, מציע איזה איש ב“דש. קרוניקל” לקרוא בלונדון אספה יהודית כללית, בלי הבדל מפלגה שבראשה יעמוד הלורד רוטשילד. והאם לא נוכל לצייר לנו מראש, מה תהיינה תוצאותיה של אספה כזו? נפשות-עבדים אלה הלא אינן מוכשרות אף להבין את מגמותינו. הכל יגָמר בזה, שיבקשו את גריי, שהוא יבקש את סזונוב²², שהוא ירַמז למי שנחוץ לרמז, שראוי היה להקל מעט קט את סבלותם של יהודי רוסיא. ואם גריי יבטיח לעשות זאת, תגדל השמחה בישראל עד כדי להביא לידי יאוש אנשים שכמונו, מרוב בושה וגועל נפש. בקצרה, יקירי, אין מי שיטיל ספק, כי “באו בנים עד משבר”, אבל בכאב צורב בלב מוכרחים אנו להודות, כי “כח אין ללדת”. ואולם בזה איני רוצה להגיד, שאינני מודה באפשרות שנוים גדולים לטובה בעניננו הלאומי. אדרבא, זהו חלומי בהקיץ, והנני משתדל לעורר בלבי כל אותן התקוות שבשעה זו אפשר לחשבן בגבול האפשרות. ואולם, אם התקוות האלו יבואו, הנה יהיה זה רק מתנת המזל, שאנחנו בעצמנו לא עשינו דבר להשיגה…

ובכל זאת מבין אני היטב את מצב רוחך (שהוא גם מצב רוחי וזה של רבים אחרים). רוצים אנו לברוא לעצמנו “אילוזיא”, שעושים אנו איזה דבר, שמניעים אנו גלגל חיינו. בשעה כזו קשה להשלים עם הרעיון של אפיסת כחנו המוחלטת. ובכן – נשתדל “להניע”. ננסה לסדר שיחות שונות עם אנשים בעלי השפעה ולהכין דעת הקהל האירופית (אותה “אייראָפאֶאישעס געוויססען” שהצליח נורדו כל כך לתארה בקונגרס העשירי). באנגליא, כידוע לך, זה כמעט אי אפשר עכשו. עד כמה אפשר להתחיל בתעמולה זו כבר עכשו באמיריקא – זאת יגידו לנו חברינו האמיריקנים. על תכונת התעמולה כבר דברנו פא"פ, ואני עדיין מחזיק בדעתי, שאין לנו להפריז על המדה בדרישותינו…

מקוה אני שתודיעני, אם תקבל תשובה מאת בַלפור.

---

לד"ר ח. ווייצמן, מנטשסטר.

(תרגום מרוסית).

לונדון, 22 נובמבר 914.

קבלתי הכל. תודה לך… מכתבו של בַלפור הנני משיב לך בזה.

חושב אני, כי ס. כתב לך ע"ד שיחתו עם מר ל. וואולף. הנך רואה, כי הגדולים שלנו מתנהגים בדיוק כמו ששערתי מראש במכתבי הקודם). יותר ויותר מתחזקת בלבי ההכרה, שצריכים אנו להפרד מהם לגמרי.

צדקת מאד, שצריך לשלוח לבלפור תזכיר קטן. בכלל צריך להשתמש בכל מקרה נאות בשביל לרכוש לנו את הסימפתיות והעזר של אנשים בעלי השפעה (אני מדבר, כמובן, על שאלת ארץ ישראל). זהו הדבר היחידי שאנו יכולים לעשות עתה. פרופגנדא פומבית לטובת השקפותינו על עתידה של ארץ ישראל – זה הוא עדיין דבר שיש בו סכנה: עוד רחוק פתרון השאלה, מה יהיה גורלה של טורקיא. אבל חשוב לנו מאד, שאנשים כבַלפור וקרוּ יהיו עמנו כשיגיע הרגע המקווה. מכתב אחד מאת בלפור בעתונים יעשה אז תעמולה יותר גדולה לטובתנו ממאה מאמרים כתובים בידי יהודים.

הנני חושב, שצריך היה בכלל לחבר תזכיר לא רק בשביל בלפור לבדו, כי אם בשביל כל אותם האנגלים שיעלה בידינו לבוא עמהם במו“מ ישר. הדוקומנט הזה צריך, כמובן, שיחובר בדיקנות גדולה ובזהירות יתרה. כידוע לך, דעתי היא, שצריכים אנו להיות “צנועים” בדרישותינו, להסתפק רק בקולוניזציא חפשית ובעבודה קולטורית, מבלי להסתיר אמנם את תקותנו, כי בעתיד, כשהעבודה הכפולה הזאת תתפתח במדה הדרושה, נשיג בא”י חיים אוטונומיים תחת דגלה של אנגליא. בעד פרוגרמא צנועה זו עלינו היה להלחם, מצד אחד, עם ה“פרֵזורים” המדיניים שלנו, אשר בודאי ימצאו את השעה ההיסטורית הזאת מתאימה מאד לצאתם בקול רעש גדול, מקושטים בכל הדר בפרזיאולוגיא שלהם, בהיותם דואגים רק להדורה של “יציאתם”, ולא לתוצאותיה. ומצד אחר, ה“גדולים” שלנו יצאו במחאה נגד כל רמז לאופיו הלאומי של הענין ולתקותנו לעתיד, ויחפצו להשפיל הכל למדרגת מפעל פילנתרופי לעזרתם של איזו אלפים “יהודים עניים”. ואני מכיר בעומק לבי, שהכל תלוי בזה, אם נהיה מוכשרים לעמוד בכל תוקף על דעתנו, מבלי לנטות לצד זה או זה, ולזה אנו צריכים לשאוף בכל כחנו.

מר י. גולדברג, הנמצא כעת פה, אומר גם הוא, כי טשלינוב יבוא באלו הימים, וכן גם סוקולוב. טוב יהיה, שגם אתה תבוא אז, כדי שנועץ יחד על כל זה ונקבע את היסוד הכללי לפעולה מאוחדת. בלי זה אפשר שתצא קטסטרופה גדולה…

---

לד"ר ח. ווייצמן, מנטשסטר.

(תרגום מרוסית)

לונדון, 16 דצמבר 914.

קבלתי היום את מכתבך מאתמול וקראתיו ושניתיו ובאתי לידי הכרה, שדבר גדול עלה בידך (או יותר נכון – בידנו). כשתגיע השעה, אז יהיה ערך יותר גדול לעזרתו של ב.²³ מהתנגדותם של כל ה“מנהיגים” שלנו יחד. ובפרט שלפי מצב הרוחות עתה במדינה זו, אפשר מאד שלאחר המלחמה יעבור השלטון לידי הקונסרבטורים, וב. יהיה בראש הממשלה. בקצרה – יישר כחך!…

השאלה ע“ד נסיעתך לאמיריקא אי אפשר לפתור בהחלט עד בואו של טשלינוב… ראיונך עם ל.ג.²⁴ ועם ה.ס.²⁵ יוכל גם כן להשפיע הרבה על ההחלטה בשאלה זו. הייתי מיעצך ע”כ להניח לע"ע שאלה זו בלי תשובה.

ביום ו' בקרני סימון. הוא אמר לי, כי חלק מן התזכיר²⁶ מעבד הוא. ובכל זאת אינני חושב שיגמרו את העבודה כל כך מהרה. ואולם בנוגע אל ל.ג. נראה לי שהיית יכול לראותו בלי התזכיר ולשלוח לו את זה אחרי כן. שאם לא כן, הלא תצטרך לדחות את הראיון עד שיעבור על התזכיר תחלה, וזה לא יתכן…

---