לצאת ה“רביבים”

“קובץ ספרותי רביבים (א.) נערך על ידי י. ח. בְּרֶנֶר” – כך רשום על גבי השער, כך ולא יותר. קצר ופשוט. קצור זה עושה רושם טוב מיד, וכשאתה מעביר עין על פני הקובץ עצמו הרושם הטוב מתחזק. במקצת, הקובץ עדין מזכיר את ה“מעורר”, אבל רק במקצת. כאן, ב“רביבים”, נתמעטו מעשי הילדות, ונתרבו דברי ספרות. גדולות אין אף כאן. הדברים קטנים, רובם פרורים – אבל יש בהם יפים, ויש גם יפים מאוד. ואולם לא על זה אני דן. יפים, לא יפים – יבוא המבקר ויציב “ציונים”. ואליבא משנה בתריתא דשופמאן – יבוא האמן (עיין “תולעים ספרותיים”). אני – מודה אני – איני לא הא ולא הא. על מה הייתי רוצה להעיר? – על אותו ההבדל שבין ה“רביבים” ל“המעורר” בנוגע לה“טון” הכללי. משהו זה, שאחריותו כלו על העורך, הוא הנותן תבל בנעימה ושקול לפעמים כנגד הכל. איני יודע, אם אותו הבדל הוא יליד המקרה או יליד הכונה – אבל, בכל אופן, הריהו נמצא בעין – ודוקא לשבח ולא לגנאי, כמו שהייתי חושש מתחלה על יסוד “סימנים” שונים. טעיתי, אפוא, הפעם טעות נעימה ואני שמח להודיע זאת ברבים.

“המעורר” – מי מקוראיו לא יזכרהו? “מלתא דתמיהא מדכר דכירי אינשי”, והעורך עשה כל מה שבכחו – ובלבד שיעשה “המעורר” מלתא דתמיהא; ראשית, כל אותם הלחשים והקמיעות ו“השיר למעלות’ין”, שתלה העורך בשערי “המעורר” ועל משקופיו ועל מזוזותיו ושנתקלה עינכם בהם בכניסה וביציאה. זכורים אתם? “כי לעוררך אני בא, לעוררך…” – כלומר, “כי הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל”. זהו על המשקוף, אחר כך – “הוצאת מסדה” – כלומר, מסדה! סמוך לכאן – “המחנה הנשאר”; יש אפוא מקום לדרוש סמוכים: מסדה – והמחנה הנשאר. ברם, “מסדה” נשתקעה מיד ו“המחנה הנשאר” נשאר לפי שעה. אז יצא המכריז והכריז: - זוכרים אתם? – “יתכנסו למתיבתא שלי כל אלה, אשר חלק ונחלה להם בחוזי יהודה ונביאיה ובמתפללים לעני כי יעטוף, בגבורי המרד החסונים ובבעלי המשנה השקדנים, במנעימי זמירות הלוי ואבן גבירול ובהולכים בעקבות ר' שלמה יצחקי ורש”ל, במתכסים בטליתו של האר“י זי”ע ובנוהים אחר קברו של ר' נחמן מברצלב וכו', יקומו איש ממקומו ויגשו אל המקדש".

ואחר כך עצם אותו הדבר שהיה קרוי “המעורר” על ה“מסות” למיניהן ועל ה“שאילתות” ו“חליפות המכתבים” ושפך השיח ורחש השפתותים ועל הפילוסופיא ועל השָדַים ועל היבבות והיללות שבסוף ושבראש ושבאמצע… והכל בסגנון חטוף וקטוף ושטוף ומתוך מין התלהבות ודבקות ודבקות שבדבקות בצירוף מיני יחודים וסלודים ורקודים, כזה שטרוד לבלוע מים רותחים עם גחלי רתמים…

תאמרו: מעשה ילדות – שפיר! אבל בינתיים אירע דבר: “המחנה הנשאר” נתמזמז מסבות בלתי צפויות מראש, וביום מעונן אחד, אחרי הפסקה ממושכה, נפרד העורך בחוברתו האחרונה מאת “עשרות” חותמיו מתוך מודעה קצרה אבל חריפה: “מחוסר חומר ספרותי המעורר נפסק”. “נפרד” – לאו דוקא; הוא יצא “ברוגז”, בלא ברכה ובלא קללה, אלא בזריקת מלים אחדות מן הצד, כלאחר כתף.

ומיד, כמו שטבע הענין מחיֵב, אירע הדבר השני. התחילו ההספדים. בכו שלשים יום ושלשים לילה. ה“ספוג” נסחט עד הטפה האחרונה. ואולם קליינמאן הגדיל! זה, כמדומה, כתב, שהמעורר היה “קדש קדשים”, ובשעת קריאה, בין שורה לשורה, היה הוא, קליינמאן, הולך וטובל את עצמו במקוה… כך, או מעין כך, כתב, כמדומה, מר קליינמאן.

מתעצל אני לילך ולחשוב כרוכל, כמה עטרות הקיפו מטתו של ה“מעורר”. סומך אני על כח הזכרון של הקורא. אגב, חס אני על רגש הכבוד של מי שהיה עורך “המעורר”. כמדומה, שהוא איש הכבוד. ואולם “זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח” הוא פסוק מפורש בקהלת, ואין לך דבר העומד בפני פסוק מפורש, אפילו אם אותו הדבר הוא איש הכבוד כעורך “המעורר”. התשבחות הזבוביות של בני אדם תמימים עשו את שלהן וכאן - - -

כאן, כמו שטבע הענין מחייב שוב, אירע הדבר השלישי: עורך “המעורר”, כלומר, ברנר, אותו ברנר הצנוע והישר, שכותב ספורים טובים כל כך בסגנון מרושל כל כך, ראה פתאם את עצמו והנה הוא “גבור”, ולא גבור סתם אלא גבור שיש לו “תפקיד”. ותהי מעשה גבורתו הראשונה מגאליציה (בינתים נטלטל מלונדון לגאליציה) – פיליטון של בקרת ב“הד הזמן” על ה“עתיד”.

פיליטון של בקרת – מה בכך? מי אינו כותב עכשיו בקרת? (עיין המאמר הנ"ל של שופמאן) וכל שכן בקרת של “אמנות”. זו, כלומר האמנות, הרי היא ממש אזור חלציהם וכפתור מכנסיהם של בחורי סופרינו, כידוע. ואולם ה“גבורה הפיליטונית” קפצה הפעם לעקור את הכל, לעקור מן השרש, ובכח פיליטון אחד שב“הד הזמן”.

את ש“י איש הורוויץ, כמובן מאליו, הרגה ה”גבורה" בן רגע. דריסה אחת – וחסל. את ברנפלד מוללה בין האצבעות. ואת ברדיצ’בסקי – על זה חסה עינה. כשהגיעה אצלו – הסתפקה בסטירה קלה תחת החוטם, דרך תוכחת חבה של ידידות: “פע, ברדיצ’בסקי, אתה הרי אתה מאנשי שלומנו, ומי זה מאנשי שלומנו מטפל עכשיו בבריה קלה כ”אחד העם"? חייך, אינו כדאי!

כלומר, ברנר נפק דק ואשכח, שאינו כדאי, וממש מגוחך הוא, להתוכח ב“אופן רציני” עם “אחד העם”; וש“אחד העם” נעשה ל“סופר שלא במקומו” כשהוא בא לדון בענינים ידועים לו, לברנר; ושקלוזנר הוא סופר שקדן ואדם כשר, ובעד עבודתו התמה מגיע לו +3; ושציור קטן של רייזין מבאר ומברר ומאיר יותר מתריסר גוילין של “חכמת ישראל”; ושהיהדות וכו‘… ושהמוסר וכו’, ושהפרובלימות וכו‘, ושלא כאן עיקר ה“טרגיות” וכו’, אלא עיקר ה“טרגיות” היא כאן וכו', היינו, רז זה של ה“טרגיות” היהודית לכל מעמקיו ותהומותיו נתגלה רק לברנר ולדכוָתיה, ועד ברנר ודכותיה היה העולם שמם…¹

כך כותב ברנר.

ובינתיים יצא קובץ עלוב ומדולדל ששמו “ספרות” (קובץ ראשון). הקובץ יצא על ידי “משלנו” – וה“גבורה הפיליטונית” נגלתה שוב, אבל בלבוש של חסד. ה“גבורה”, כידוע, מתמתקת כשחלש כנגדה – יש בכך ממדת “אבירים” – והיא נתמתקה. אמת, הקובץ דל ומדולדל, רובו מעשי נערות ופליטת סלים, וערכו – קלפת השום, ואף על פי כן – סימן טוב ומזל טוב! מעי ה“גבורה” המו לו, ועל פניה החמוצים נצנצה בת שחוק מתוקה של חנינה ונחומים. ולא עוד, אלא שהתחילה ה“גבורה”, כטוב עליה לבה, לחלק קליות ואגוזים לפעוטות של חדר ה“ספרות”, כלומר: חזקו והתחזקו, ילדים, והיו לבני חיל. דעו, עיני עליכם! ולא נתקררה דעתה של ה“גבורה” עד שנתמקמקה לגמרי מתוך שפע תענוג ותקוה טובה, מסתמא, ובאותו מעמד עמדה וטהרה על פי סוד עמוק עמוק ועל פי רמז דק מן הדק גם את הצד ה“חזירי”, הסטרא דמסאבותא, של סופר מפורסם אחד. נשמתה של ה“גבורה הפיליטונית” יצאה ב“טהור, טהור”.

מפני מה “העתיד”, שהוא סוף סוף, עם כל “מבינותו” או רצונו של ברנר, קובץ ספרותי חשוב – מפני מה עליו נתכה החמה, והקובץ הראשון “ספרות”, שהוא ברובו “שירַיִם וקיסמים” ופליטת סלים, זכה לבת שחוק של חזוק ידים מפי ה“גבורה הפיליטונית” – טעמו של דבר זה לא נתפרש. יש מי שיאמר: שוב מעשה ילדות – לא, יש כאן ריח רע של “דומה לכיעור”, אותו הכעור של “חשבונות” ושל “פרכוס גומלין”, שבהם היו ה“צעירים” מאתמול מונים את ה“זקנים” משלשום… ורעה מזו: יש כאן גם מאותה ההפקרות השחצנית שהולכת ומתפשטת בתור שיטה בין ההדיוטות של הסופרים הצעירים, עליזי הבערות וריקני המוח, הלא הם ה“אמנים והיוצרים” שבשער האשפות. ברנר, כפי הנראה, נתקנא רגע אחד בירכם של ה“חברים” הגבורים ורצה לעשות כמתכונתם – אבל ספק גדול הוא אם עלה הדבר בידו. הוא אינו מסוגל לכך לא על פי מזגו ולא על פי חנוכו ואופן חייו. פשוט, לא יאמינו לו. בכל אופן, נסיונו הראשון באותו המקצוע לא עלה יפה. הוא לכלך את עטו לבטלה. הוא השתדל, כנראה, לפטם את קטרתו הראשונה על המזבח החדש בכל הסממנים: הורגשה שם גבורה של שנוס מתנים מתוך קריצת עין לצד “רייזין” ושאר ידידים אהובים; תאוה גדולה, גדולה עד כלות הנפש, לשאת חן וחסד בעיני ה“חברים”; בטול של בערות צוהלת ונהנית מעצמה עם עמקנות וסודיות של שטות; רדיפה בהולה וקדחתנית אחרי מקוריות של שוא עם התקשות להדחק אל איזה “תוך שבתוך”; מין ענוה גאותנית וגאוה ענותנית, שטעמה כצפיחית בלאקריצא. והעיקר, הטון! אותו הטון של “אנו הרי יודעים אנו את הכל. אנו הרי כבר נמצאים אנו תי”ו פרסא מעבר לכל הגבולין והתחומין ושרויים במעמקים מתחת לכל התהומות, אנו הרי כל הגשרים הם כבר כבר מאחורינו“. לא חסר שם, כמובן, גם דלף טורד של ה”טרגיות" אותה הטרגיות, מיסודו של גוריליק… כמדומה לך, שלא החסיר מן הסממנים אפילו קורטוב – ואף על פי כן…

ואף על פי כן איש לא יאמין לו. זה היה ברנר מזויף, ברנר מתחכם ומתעקם – וברנר המזויף הוא עלוב – עלוב מאוד. כשברנר מתחכם ומתעקם ועושה מעשי ערמומיות – קלסתר פניו משתנה לרוע והיוצא מפיו יש בו איזה טעם לפגם, מין טעם מתוק וחמוץ כאחד, מעין דגים מלוחים בדבש. מברנר, שאינו מקפיד על החיצוניות, יש לנו הרשות לדרוש, לפחות, לב טהור לגמרי וקצת צניעות ודרך ארץ; שאם אין אלה לו – אין לו כלום. ואת הדבר הזה שכח, כנראה, ברנר ביום שצלחה עליו רוח הגבורה הפיליטונית.

תאמרו: אֶט, פיליטון נשכח. איש לא שם עליו לב, ולמה להזכיר נשכחות? – עוד הפעם לא! אם איש לא שם אליו לב – חטאת האיש הוא. יש לנו בין הסופרים הצעירים חמשה ששה שמות, שהיינו רוצים שישארו בטהרתם וצר היה לראות את אחד מהם בנַוְלותו. צר, צר מאד היה לראות את ברנר, כשעומד אף הוא ומרקד עם השעירים את מחול המות לקול חליליהם ותפיהם של “נביאים” ו“אמנים” משער האשפות.

על היהדות, על הטרגיות וכו‘, על העתיד, על שאלות חיים ופתרונם וכו’ – מה לברנר ולכל היריד הזה? ליהדות ידאג הורוויץ ולטרגיות – גוריליק. הוא, ברנר, ישתדל נא לכתוב ספורים טובים ולתקן אגב אורחא את סגנונו המרושל. השאר יבוא מאליו, בלא עזרתו; ואם לא יבא – כח ברנר מה הוא?

הטרגיות – איני מאמין הרבה בטרגיות המכרזת על עצמה והמתגדרת בעצמה. רוב הפְּרוֹמוֹתֵּיאוּסים שלנו, שצוֹוְחים ככרוכיא, שהנשרים מנקרים את לבבם, יש לחשוד בהם, שמא פרעושים עוקצים אותם; צער העולם שלהם, העמוס כחטוטרת מכוערת על שכמם אינו באמת אלא צער על “השגה” עשירה ויכולת קבצנית… יסודו, על פי רוב, אין לבקש דוקא מעומקא דתהומא רבה של קלקלת העולם וחטא אדם הראשון, אלא מונח הוא במקום קרוב מזה. דוק ותמצא.

לב טהור ומעט צניעות – הוא אשר נדרוש מסופר עברי ביחוד. ושני סימני טהרה אלו לא נמצאו באותה הגבורה הפיליטונית. בצבצו משם כמו מתוך הבצה סימנים לדבר אחר: טלפַיִם.

וכשנתפרסמה מודעה על דבר צאת “הרביבים” – חושש הייתי על פי הסימנים הנ"ל ואמרתי: הנה עתה יבוא הדבר האחר בעצמו. מגאליציא יבוא, מאותו מקום, שזורח שם כוכבו של רייזין.

והנה הגיעו ה“רביבים” – ושוו בנפשכם: טעיתי טעות נעימה. ה“רביבים” הוא קובץ ספרותי נחמד ונעים. אותו “המעורר”, אבל בלא פסלתו. המעטפה נקיה לגמרי מכל מעשי ילדות “מזדקנת” – תאוה לעינים! אין קמיעות ואין כרוזים ואין השבעות ולחשים ושאר “הנהו מילי מעלייתא”, שהצטַיְנה בהם מעטפת “המעורר”. עצם ה“פנים” אף הוא יפה הרבה מזה של “המעורר”. על כל פנים בצורה ובסדור. אין כאן מאותה הערבוביא ורוח התזזית, רוח פסקנית, עסקנית וטרחנית, שהיתה מכרכרת תמיד כנגד עיניכם בין עמודי “המעורר”, מכרכרת בין השטין, מכרכרת מלמעלה ומלמטה, מלפנים ומלאחור ומצדי צדדים. כרכורים אלו היו עושים תמיד רושם קשה ומרגיז של מהומה ופזיזות מטורפת, קפיצה לתוך הדברים, קדימה פה לאזן, חטיפה מן הפה ומן הלב, חרדה של “שמא יקדמו אחר”. ב“רביבים” אין כרכורים אלו נראים. הם נשארו במקצת רק בתוך רשימותיו הבקרתיות של העורך. מן ה“גבורה הפיליטונית”, זו שגרמה לחששותי, כמעט שאין ב“רביבים” כלום. כנראה, מבין אף ברנר – סוף סוף אינו שוטה! – שכשם שאין “העתיד” העבה והכרסני של ש“י איש הורוויץ רטיה גמורה לכל המכות, כך לא יהיו כזאת “הרביבים” הדקים והקלים. שם, ב”העתיד“, יש מלים אחדות מתוך המלון של אתמול: יהדות, קולטורה, אומה, היסטוריה, מדע, התפתחות, ר' יהודה הלוי, וכדומה; וכאן, ב”רביבים", יש מלים אחדות מתוך המלון של היום, שלמחר יהפך מסתמא אף הוא לאתמול: אמנות, יצירה, יחיד, מסתורין, מהפכה, רייזין. ההבדל, כפי שאתם רואים, אינו מרובה כל כך. אין בין הא להא אלא יום אחד. אל נא, אפוא, נתגדר. יפה, אפוא, לכלנו השתיקה, עבודה ושתיקה.

חשון תרס"ט, אודיסא.