ליובלה של הצפירה
שמעתם, שהצבע אינו אלא מקרה לעצם, ואני אומר לכם: העצם וצבעו חד! הצבע הוא עצם עצמותו של העצם.
דרך אחת קצרה בין שתי נקודות: הקו הישר; וכל עצם – צבע אחד מזומן לו מששת ימי בראשית, אחד ואין שני! נשתנה צבעו – שוב אין הוא מה שהיה.
אין הכתוב מדבר בצבעי “גזעים” ומפלגות. לא מענייני הם.
איני מעיז לדבר גם בצבעי פרחים. הללו, לדעת הד“ר קלויזנֶר, הם קנינו הפרטי של טשרניחובסקי, וחוששני, שהד”ר יקרעני כדג.
כל שכן שאיני מרמז על ספרי הצבעים הנהוגים בעולם הדיפלומטיה והפוליטיקה. במקום שיש עורך “הצפירה”, נ"ס שיחיה, אל תגע בפוליטיקה!
ואפילו בצבעי המפה הגיאוגרפית איני מדבר, אף על פי שבתורה זו יד ושם לי מילדותי.
מקצת גיאוגרפיה עוד העליתי עמי מחדר מלמדי ומבית מדרשי הישן, והיא באה לי מתוך אותם ה“כלים” ששאבתי מהם מלוא חפנים ראשית דעת בצירופי אותיות לועזיות, כלומר: מתוך שערי המסכתות.
זולצבאך, סדילקוב, דיהרנפורט, קאפוסט, פראנקפורט דמיין, זאסלאב, פראנקפורט דאדר, זבוהיל, אמשטלרדם (מלא למ"ד), באהסלוב, פיעטרקוב, שטעטין, לבוב, קושטאנדינא (חסר נו"ן), ועוד ועוד - - -
את כל הכרכים והקק"ים האלה ידעתי כמי שיודע את עשר אצבעותיו. בקי הייתי בהן ובתושביהן העיקריים, “אזרחי השערים” מעולם: מן המדפיס והמחוקק ועד המגיה והבחור הזעצער, מן האלוף הקצין הפרענוּמעראנט ועד הרב בעל ההסכמה. את כלם ידעתי, אותם ואת זוגותיהם הצנועות וכל שלשלות יחוסם עד סוף כל הדורות. גם את השרים הדוכסים שלהם ידעתי, וכל שכן את פקידם התמידי והיחידי – האדון הצנזור.
כן, הגיאוגרפיה – זוהי במדה ידועה מקצוע שלי, אבל דוקא במפה הגיאוגרפית אין עמידה לצבעים, צבעי המפה משתנים בימינו ככרום…
עניין אחר לגמרי הם הספרים וסתם דברים נדפסים. הללו בודאי הם וצבעם אחד. על כל פנים, כן הם בעיני אני, ובהם אני מדבר הפעם.
כל ספר שבא לידי בילדותי – עֵין הנייר שלו נקלטה ראשונה במחי, ובשום פנים לא הייתי יכול עוד להפשיט את גוף הספר מצבעו. הספר וצבעו היו בעיני “לבשר אחד”. יתר על כן, הצבע אָצל “מרוחו” גם על עיר הדפוס.
את זיטאמיר, למשל, הייתי מצייר לי בדמות עיר שכולה מישור. החמה זורחת בה תמיד, ויושביה כולם לבושים בגדי יום טוב וכולם נעימים ונחמדים, מאירים ושמחים. מה שאין כן סלאוויטא: זו שוכנת תמיד בערפל. גשמים וימי סגריר שולטים בה, ובחוצותיה עוברים חריצין וביבין מלאים מימי רפש. אנשיה כולם זעומי פנים ומרי נפש, חולי שִנַיִם וחולי מעיים. שונה משתיהן – זולצבאך! זולצבאך העיר – מגרשי מרעה סביב לה ועדרי בקר וצאן עומדים שם משוקעים בתוך הדשאים ומלחכים את כל סביבותיה. כמעט ששמעתי באזני את קשקוש הפרומביות בצוארי העדרים ואת גריסת שניהם בלחכם עשב…
ויודעים אתם מדוע? הנייר של דפוס זיטאמיר היה לבן, בהיר וחלק ומראה האותיות שחור נוצץ. של סלאוויטא, להפך – עכור למראה, מחוספס, ושרטוטין מימיים היו עוברים בו מבפנים. ושל זולצבאך – נייר של זו היה בלוי וממורטט, והעלה נוצה דקה ורעה כעין העשבים, ובתוך אותה הנוצה היו חבויות אותיות גסות ודקות שמראיהן שחום מחמת יושן…
לאחר ימים, כשגדלתי, נודע לי אמנם, ש“כח המשער” שלי זִיֵף במקצת את המציאות. זיטאמיר, למשל, היא אמנם עיר נקיה, אבל בריותיה אינן נעימות ואינן נחמדות כלל וכלל. סלאוויטא – יערות ארנים סביב לה ומוכי שחפת באים שמה להתרפאות. וזולצבאך – מוציאה, כמדומה, שֵׁכָר טוב וחזירים שמנים.
אבל אין בכך כלום. המציאות בשלה וכח דמיוני בשלו. דַיָן זה אין לו אלא מה שעיניו שלו רואות. ועיניו שלו היו רואות ודנות את הכל, וביחוד את הדברים הנדפסים, אך לפי הצבע - - -
ופעם אחת, כש“נפקחו עיני” (הרי אתם יודעים את הפירוש של “נפקחו עיני”), מצאתי בעולם שני “מכתבי עתים”: את “המליץ” ואת ה“צפירה”.
כן, “מכתבי עתים”. “עתונים” עדין לא היו בעולם. את הללו בדו האחרונים. איני יודע, אפשר בימים ההם היו קיימים עוד שאר מיני “מכתבי עתים”. אני לא מצאתי בעולם בלתי אם שנים: את “המליץ” ואת “הצפירה”. שנים אלה היו בעיני ה“יכין” וה“בועז” של ההשכלה. כלום אפשר לעולם בלא חמה ולבנה"? את “עיני פָּקח” המקרה הָעִוֵּר; בעליַת הגג של שכננו מצאתי “שנה שלמה” של “המליץ” מכורך וחבילה גדושה של “הצפירה”. מונחים היו להם שם שני המאורות הללו, החמה והלבנה, על גבי קורה אחת ומשמשים בית מושב לעופות. חוששני, שהתרנגולות היו מטילות עליהם ביצים.
ומאז נעשתה לי עליַת הגג למקום יחוד של קבע - - -
רבותי, יודעים אתם את הפירוש האמתי של הפסוק המתוק: “מים גנובים ימתקו”?
ויודעים אתם מה טעמה של “קריאת ספרים פסולים” בעלית הגג?
לא, אתם אינכם יודעים, וגם לא תדעו עד העולם, כי על כן “קוראי עתונים” אתם.
את “מכתבי העתים” בעלית הגג אין קוראים, אלא מלקקים, מוצצים, שותים בצמא ומשתכרים בהם… ואין רע אם ה“מכתב העתי” הוא בן אשתקד דאשתקד. אדרבה, יין ישן. ייני שלי היה ישן נושן, משנות תר"מ, כמדומה, והייתי טועם בו כל מיני טעמים שבעולם.
“ישוע יעבץ שר עסק” ו“אגבריאל שר גלעד”, שני ה“שרים” הללו, היו עומדים אז בעצם חומם הספרותי. זה “עשה מעשים” ב“המליץ” וזה הפך עולמות ב“הצפירה”. מתחלה הייתי אמנם בעיני כבן כפר שנכנס למדינה נכריה. לא מצאתי את ידי ואת רגלי. הלשון, הענינים, שמות המאמרים, כנויי הסופרים – הכל כל כך זר ומשונה.
אבל אחר כך נתרגלתי והכל עלה יפה. הדברים באו כשמן בעצמותי וטעמם כצפחיות בדבש, שאתה גונב בחשאי מבית אמא ואוכל לתיאבון בעלית הגג…
הרושם הראשון, העז ביותר, שעשו עלי שני “מכתבי העתים”, בא לי, כמובן מאליו, מתוך הצבע, מתוך צבע הנייר שלהם. הנייר של “המליץ”, עליו השלום, היה לבן מעין צהוב, ושל “הצפירה”, תבדל לחיים, לבן כעין כחלכל. והוא שקבע את יחוסי לשניהם מיד ולחלוטין. כך נקלטו במחי ברגע הראשון, וכך נשארו בעיני עד היום. בשום פנים איני יכול לצייר לי את ההפך.
כשהייתי יוצא ביום קיץ לאחורי הפרבר ורואה שם את ערבת החול הצהבהב – מיד עלה בדמיוני “המליץ”. וכשראיתי שם ביום החרף את השלג הלבן מעין כחלחל – מיד נזכרה לי “הצפירה”. קשה לי להסביר לכם טעמו של דבר, אבל מעשה שהיה כך היה.
“המליץ” ו“הצפירה” היו בעיני שני עולמות, שתי מלכיות שונות. אין זאת כי אם חלקו ביניהם את כדור הארץ. זה מושל בחצי כפה וזו מושלת בחצי כפה.
עיקר מדינת ממשלתו של “המליץ” – היתה היהדות הפנימית, הפנימית שבפנימית: חנוך, רבנות, תקונים בדת, לישוב ארץ ישראל, מלחמה כבדה ב“יהודים טובים”, ולהבדיל ב“שרו של עֵשָו”, כלומר: “באזמידוב ובאָקרייץ” ועוד, ועוד “מילי דשמיא” מעין אלו.
רוצה אתה במעט “לאומיות והתבוללות”? – לך אל מאמרי זלמן עפּשטיין, עצל! קרא ותתענג בדשן נפשך. יש לו שם ב“המליץ” מאמר גדול בענין זה, ושמו: התקוששו וקושו הגוי לא נכסף"!
ושמא אתה מתאוה לקצת חנוך? – קום, נרדם, וקרא את מאמרי רבניצקי. שם מאמרו צועק אליך מן “המליץ”: “הבה לי בנים ואם אין מת אנכי!” אך שמא בלשן אתה, וצריך אתה לדעת תרגום מדויק לפסוק הרוסי הקשה: “Милостивые Государьи ”עיין שם ב“המליץ” ותאֹרנה עיניך. העורך בעצמו יורה אותך לתרגם פסוק זה כצורתו וכהאי לישנא: “אצילים – שבע? – רצון”. ואם אין אתה איש מסתפק במועט ורוצה אתה דוקא ברפואה שלמה לכל מכות ישראל בבת אחת – כי עתה עשה לך צידה לחדש ימים, וטפסת ועלית לעליַת הגג, שם תשב ושם תלין, ואל תרד עוד עד אם כלית לקרוא את המאמר של העורך בעצמו. המאמר אינו גדול ביותר, בסך הכל בן תשעה המשכים, המשך לשבוע, חוץ מן ההערות באותיות פטיט קטנות כשומשמין והערות להערות באותיות רש"י קטני קטנות כטפין של זבובים. שם המאמר נאה לו ונאה לעולם: “אסי – למחות – כנשתא”.
מה? אין אתה יודע פירוש המלים? אין בכך כלום! קרא הלאה, את ההמשך השני, השלישי, הרביעי – עד גמירא. אחרי ההמשך האחרון, מקץ תשעה שבועות, תואיל, במחילה, לעיֵן באחור, כלומר: ב“תיבת נֹחַ” שבסוף הגליון, ועצמותיך כדשא תפרחנה. העורך בעצמו מאיר את עיני קוראיו ונופח בהם נשמה חדשה: “אסי למחות כנשתא” – זהו תרגום רב יוסף, או תרגום יונתן, של הפסוק, “ארוכת בת עמי”; ועיין ירמיה ח' כ"ב.
כזה וכזה היה “המליץ”. “הצפירה” לעומתו, נטלה לעצמה, על פי רוב, את החלק של “מילי דעלמא”; את ה“מדע” ואת הפוליטיקה וכדומה. אלו מאומנות שלה הם, מומחית יחידה היא לאותם הדברים.
רוצים אתם לדעת, היאך עושים טלגרף? לעמוד על “סוד העבור”? לפתור שאלה גיאומטרית? לטעום מקצת תשבורת וְאַלְגֶבְּרָא? לתת “מַט” בשתי פסיעות? לדעת, מי זה עֶדִיסוֹן? – לכו אל “הצפירה” ותגדכם! השר הממונה על כך הוא העורך הזקן, הר' חז"ס עליו השלום.
ואולי תאוה נפשכם חתיכה שמנה של פוליטיקה? כגון, לרדת עד סוף דעתו של ביסמארק, לזרז קצת את בִּיקוֹנספִילד, לסכל את עצת ווילהֶלם הסבא, לפשר בין הבית העליון והתחתון בלונדון, ליעץ עצה הוגנת לגלַדסטון? – בענין זה הואילו ופנו לכם אל העורך הצעיר של “הצפירה”, אל נ"ס, שיחיה. נתון יתן לכם מן הטוב הזה בעין יפה. יש לו רב, ברוך השם, ומצא לכם ולנינכם ולנכדכם.
כן, “המליץ” ו“הצפירה” שתי רשויות היו בעיני, שתי ממלכות; ובטוח אני, שה“נתינים” של שתי הממלכות הללו, כלומר: ה“קוראים”, אף הם בני שני סוגים מיוחדים הם, בריות שונות. ודאי משונים הם זה מזה לא רק בדעה, בטעם ובמזג, אלא גם בקול ובמראה ובבגדים, ואולי אפילו בקנוח החוטם: כל “סוג” מקנחו בדרך אחרת… קרוב הדבר, שכל באי עולם נחלקים לשני חצאים: החצי האחד – כגון אדומי המרה וחמי המזג – קוראים את “המליץ”, והחצי השני – כגון לבני המרה וקרי המזג – קוראים את “הצפירה”. אפשר שהחלוקה נעשית לפי תקופות השנה, היינו, את “המליץ” קורין, כ“פרקי אבות”, בקיץ, ואת “הצפירה” כ“ברכי נפשי” – בחרף…
אני, כמובן, גם מזה וגם מזו לא הנחתי את ידי, קורא מובהק הייתי לשני “מכתבי העתים” כאחד, ואף על פי כן – מוזר הדבר – יחוסי לשניהם לא היה שוה. ידעתי ברור, ששניהם נצרכים לעולם כטל וכגשם, ואף על פי כן…
וכאן שוב אני מתקשה להסביר לכם כהוגן את הענין הדק הזה… מרוב דקותו, מתירא אני, שמא לא “תתפסו” אותו בזהירות הראויה לדבר. הלמדתם גמרא מימיכם? פשיטא! ואם כן תזכרו מה בין הרושם, שעשה עליכם במראהו החיצוני בלבד דף של גמרא רגילה, כ“בבא מציעא”, “ברכות”, “פסחים” וכדומה, לזה של אינה רגילה, של “אינה נוהגת בזמן הזה”, כמסכת “נזיר”, “ערכין” וכדומה, ובפרט, כשהראשונה היתה בת דפוס “משלכם”, מוורשא או מזיטומיר, והשניה – מדיהרֶנפוּרט או מזוּלצבאך… כאן לא ה“חומר והקל” של ה“פְּנִים” הוא המכריע, אלא המראה החיצוני בלבד…
דוגמא אחרת: ההלכתם מימיכם באניה מניקופול לאודיסה? – הלכתם! ואם כן, בודאי זוכרים אתם את ההרגשה, שנתעוררה בלבבכם בו ברגע שעברתם מן הַדְנֶיפּר לים השחור? - - - לא, לא, אותה דוגמא בצורה אחרת קצת: בודאי זוכרים אתם אותו הרגע, שנפלתם פתאם מן הרש“י שבמסכת בבא בתרא לתוך הרשב”ם… זכרו נא: מה הרגשתם באותו הרגע?… כזה, או מעין זה, היתה הרגשתי ביחס ל“המליץ” ול“הצפירה”. הראשון – היה לבי גס בו קצת. שלך שלי, ושלי שלך. השני – היה מטיל עלי קצת אימה ומצנן את חומי. שלי שלי, ושלך שלך. אתם תולים בודאי את הקולר בתוכן, בסגנון, בסופרים? – לא, בשום פנים לא! אין זאת כי אם פעולת צבע הנייר! הכל מן הצבע!
אחר כך, בסוף ימים, ירדתי מן העליה. העולם היה בעיני אחר לגמרי.
ב“מכתבי העתים” נעשיתי “בן בית”. לבי נעשה גס בעורכים ובסופריהם, כלומר, בשמותיהם וכנוייהם של אלו. חוש חדש נתוסף לי. על פי ה“מאמרים” בלבד הייתי יכול לצייר לי את דמות פרצופו של כל אחד מן הסופרים, ובאותו הדיוק, כמובן, שבו הייתי מצייר לי, למשל, על פי מסכת “חולין” וה“יורה דעה” את האיברים הפנימיים של הבהמה: את ההמסס ובית הכוסות, העינוניתא דוורדא והסניא דובי, החלחולת והפטוטרת… או באותה הבהירות, שהייתי מצייר לי על פי מראה ה“מסכת” – את העיר זולצבאך הנ"ל…
עתה, כשאני מכיר מקצת מן הסופרים ההם פנים אל פנים, רואה אני אמנם, שאין לסמוך ביותר על כחו של “חוש נוסף”, של החוש הששי. לא רק החושים הישנים, המצומצמים, בדאים לפרקים, אלא אפילו החוש החדש.
את אחד מן הסופרים, למשל, צִיַרתי לי בדמות בעל בלורית שחורה ומגודלת, ושוו נא בנפשכם, כשראיתיו ב“חוש הישן”, בעינים ממש, מצאתיו – והנה הוא קֵרֵח כֻּלו, קרח כאלישע, כצחיח סלע! אין אף חוט השערה לרפואה! והשני, למשל, נדמה לי כגבור ובעל קומה – והנה מצאתיו והוא איש מכאובות וגוץ, וגם – מה שלא עלה על דעתי כלל – אבעבועה עגלגולת, כדמות הביצה, זורחת במצחו.
על השלישי הייתי נכון לקבל שבועה, שהוא – מתופף. החלטה זו – יסוד מוצק היה לה, ברזל ונחשת: בצדה של כל מלה במאמריו היה רגיל זה לקבוע כשני מסמרים נטועים – שני סימני קריאה!! לא פחות משנים. “צמד חמד” זה היה מזכירני, מאיזה טעם, את שני מַכּוּשי המתופף. טררר!! – והנה לבסוף נודע לי ברור ובלי שמץ ספק, שהמתופף המדומה ההוא אינו באמת אלא “סוכן נוסע” של אחת הַפִירְמוֹת, איש ישר וחרוץ, שלא החזיק בידו תוף מימיו. את קצתם לא זכיתי לראות פנים אל פנים ולא יכולתי לבדוק על פיהם את “כח המשער” של חושי הנוסף עד כמה כוֵּן אל האמת. חבל, חבל!
על כל פנים נוכחתי בעליל, שאין לבטוח יותר מדי ב“חוש הששי”. גם זה עלול לטעות ולהטעות. ואולם דבר אחד יש, דבר קל לכאורה, אין בו ממש – והוא אינו מטעה לעולם. בזה אני בטוח, ואיש לא יעבירני מבטחוני - - - והדבר הזה הוא הצבע.
עברו ימים – סליחה, רבותי! אז לא היו מונים עוד לימים, אלא לשבועות. שני “מכתבי העתים” היו יוצאים עוד אחת לשבוע. ה“ימים” התחילו אחר כך. ובכן, עברו ה“שבועות” והגיעו ה“ימים”. בלב חרד ישבתי וצפיתי, מה יהא סופו של “שנוי וסת” זה? מה יהי מעתה משפט צבע הנייר של אותם השנים? היעמוד בעינו, אם לא?… סוף סוף נתקבלו הגליונות הראשונים, היומיים, הלב דופק, היד רועדת…
ברוך השם! הצבעים לא נשתנו! “המליץ” – נייר שלו לבן צהבהב ו“הצפירה” – לבן כחלחל… הכל כשהיה!
ברוך השם! אכן, אני מראש בטחתי, כי כן יהיה. הצבע לא ישקר.
ואחרי כן באו ה“הפסקות”, וכמובן “מסבות בלתי תלויות”.
העולם נתאלמן ונתיתם. הקהל העברי מתאבל וצם “הפסקות”. אדם קם בבקר משנתו ואינו מוצא בעולם את מליצו או את צפירתו…
ואוכל הוא את פרוסת פתו שלא לתיאבון, ושותה הוא את כּוס תֵּיוֹ בלא חמדה, והוא משיב “שלום” בשפה רפה… ורואה הוא את השמש ואת הירח בצאתם – והוא תמה עליהם… ובערב הוא הולך לישון בפחי נפש…
העולם שמם. העולם הולך ערירי…
השחת רחמיו אלהים? ואם לנצח יבער אפו? - - - לא, לא לנצח! גזרה עבידא דבטלה. ה“הפסקה” כלתה. האח, הידד, הכל רצים אל בית הדואר ואף אני רץ… ושוב הלב דופק והידים רועדות: הנשתנו הצבעים, אם לא? - - -
בודאי לא! הוא “המליץ”, והיא “הצפירה”… אותו הנייר ואותו הצבע כשהיו…
ואני מראש בטחתי, כי כן יהיה…
ושוב באו ימי הפסקה – ודוקא “מסבות תלויות”.
“המליץ” לא נתחדש. העולם נעשה פגום. חסר היה צבע אחד.
“ברם”, כמו שאומרים בְּרֶנֶר וגנֶסין, או “אכן”, כמו שאומרים פרישמאן ומשה רבנו, מקצת נחמה יש: את צבע הנייר של “המליץ” ירש “הזמן”. שלשלת המסורה אינה נתֶּקת במהרה. אף בצבעים יש “חק הירושה” ו“קיום המין”.
לא כן “הצפירה”. היא שבה לתחיה, והצבע “הלבן הכחלחל” שוב מבהיק בעולם…
ובטוח אני, שיהא מבהיק ומבהיק. המשמרות ברקיע יתחלפו וצבעה לא יתחלף. אין אתם יודעים את כח הצבע. דור הולך ודור בא, אידיאה הולכת ואידיאה באה – והצבע לעולם עומד.
בין שתי נקודות יש רק דרך קצרה אחת – הקַו הַיָשָר, וכל עצם – צבע אחד מזומן לו מששת ימי בראשית.
אחד ואין שני.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.