רקע
שלמה צמח
לשון עלגים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשט"ז 1956

בכתבי־עתים ובקונטרסים, במאמריהם ובסיפוריהם ובפזמוניהם של צעירים וּותיקים גוברת לשון לעוּזה, ניב־שפתים שבשיחה־טבעית, כביכול; לשון מסורסת בצורות השימוש שלה, דחוקה ומופקרת בצירופיה וקלוטה שיבושים של בני־אדם שהעברית אינה לשונם, או שאינה עוד כל לשונם, או שאוצר הניבים שבפיהם ושבזכרונם דל וריק ובלי אחיזה בנפש. דומה, נתפקקה שלשלת היוחסין של המשפט העברי־השמי, והריהו גל של אבני־חצץ וכל יד מוסיפה עליהן וגורעת מהן כרצונה. אומרים לנו בדרך זו ׳העם׳ משמיע דבריו, ובימינו כך נוהג העולם; ולמה לא נתערב עם שונים ונהיה ככל הגויים? כלום יש משהו המבדיל בין הגמגום העברי המבולבל ובין הקוֹקני שבלונדון או האנגלית הרצוצה של כושים בארצות־הברית? ולמה נהיה אנו איסטניסים כל כך? כלום אין האַרגוֹ הצרפתי או הסלאֶנג האנגלו־סאַכסי פושטים בעתונות של כרכים ובסיפורים־הקצרים ובשאר סוגי ספרות? והרי אפילו המשורר אליוט, שאינו חשוד על בעיטה במסורת, כלום לא הכניס מתוך ניב־השיחה ההמוני (קוֹלוקוויאַליזם) אל שירתו הצרופה? וכלום כתב־עת כמו השבועון “טיים” הייאֵנקי אינו מתגנדר בדרך כתיבתו העממית? וכלום סופרי ניו־יורק אינם מוותרים על הצירופי הקבועים שבאנגלית מדוקדקת ויוצקים אל תוך הדפוסים הקופאים והמחוקים מן חיתוך־הדיבור החי, שטוּף עלומים ועוז הבעה המפרכס בין שפתי־העם הדוברות?

איני בא לטעון נגד כוחותיו של חיתוך־דיבור זה. יכול, ואני נענה לסברתו של לואנסבורי, כי הסלאֶנג “מקור הוא אשר ממנו מקבל מרץ הדיבור המתנוון את חיותו המחודשת”. יכול, ומודה אני בלבב שלם, שהפרוע גואל את הקבוע ומצילו מכלייה. שהרי הערוך והקצוב אינו אלא מחושב זה, שנזדווג אל ההוויה תוך כדי בעבועה ונוטל ממנה יחודה ונותן בה סדריו ועושה אותה שווה לכל נפש. צורה של דיבור וכתיבה שנתכנסה כבר לתוך חוּקוּתה אינה אלא כוח מיישר ומשווה וכולל, וממילא הריהו מרוקן, מְשַׁטֵחַ וּמֵצִיּן. אלא שהדבר המטריד אותי טיבו אחר. כלום העומד שבעברית מספיק, שיפתח שעריו לפרוץ? כלום העמיק האילן לשלוח יונקותיו ונתאחז ונתבקע בקרקע גידולו, שנטלטל צמרתו ולא נזעזע שרשיו? שדה־אמצאותיו־ודמיונו של דיבור המוני הוא דחק הדלות. “דוברים הללו, אומר אחד מחוקרי הסלאֶנג שאוצר המלים שלהם אינו בשפע, מבקשים את עשרות התיאורים ואת כוח־הביטוי בצירופי־דברים שהוראתם רחוקה ושכללי־הדקדוק שלהם מפוקפקים”. אמנם יודעני, רבות מזימותיה של הדלות, ופעמים מגעת היא אל מקום שאין העשירוּת מגעת. ואף על פי כן בתחומי העברית, אשר אך תמול התחילו שפתיה שוב דובבות, לא בפרשה זו אנו עוסקים. הדבר המטריד אותי הוא – כלום אצל העברית האוצרות שגנזו אבותינו כבר הגיעה שעתם שנבזבזם? אלא עד שאנו באים להשיב לשאלה זו, חייבים אנו לדעת תחילה במה אנו מדברים. ו’מה' זה אינו פשוט כל כך כפי שרגילים לראותו.

ישנו ניב־שפתים של סמלים המיוחדים לכת. לגנבים, מבריחי־גבולין, תלמידים בבתי־הספר, מורדים במלכות, וכיוצא באלה המתייראים מפני מרותו של משטר קיים, לשון־רמזים משלהם. בה אין חידוש אלא שינוי בהוראה. הואיל ושפת־סתרים כאן, והדובר חושש שלא תתגלה משמעותה מחוץ למחיצתו, הריהו מרחיק את הסמן מן המסומל מרחק רב. ודמיון יוצר, כל דמיון יוצר ואפילו זה העממי הספּונטאני, חנייתו ותנועתו ברחשי הזמן ולא במרחקי המקום. נטילת מלה שכיחה, שנתייחדה לה הוראתה, והנסיון ליתן בה מושג שאי אפשר להעלות על הדעת שמצא כאן מקומו, אינם ולא כלום. ברק הציוריות שהנפש מבקשת בתמורות בדויות אלו מדומה הוא; הואיל ומדרכו של המוזר להתעטף באור מתעה ולגזול קורטב של ליבוּב היוצא מן המתואר והצרוף בעיצובו. בשעה שגנב קורא לסוס “מזלג”, הרי לפנינו שמו־של־שם ולא שם־של־דבר. מעשה חילופין כאן בין דיבור והוראתו לדיבור והוראתו. עניין פרטי כאן, מצומצם בהיקפו ושתחומי־ההתחברות והקירבה שלו בתוך רשות זו של בין־אדם־לחברו, היסודות הקומוניקאטיביים שלו, מועטים ומיוחדים לפרישותה של הכת; והסמיכות שבין העצם ובין שמו נתבלבלה בידים בשביל שלא תיפתח לבן־אדם שאינו בן הכת. ולשם המרחק הזה נבראה.

אין להאריך את הדיבור ואין להרבות בראיות, כדי להוכיח, שאין בכוח של לשון־שבכתב, כלומר משהו מיושב והגוי, לקבוע מוניטין שלה באמרים פרושים אלה. לכל היותר תשמיש הם לסממנים של “צבע־המקום”. כשאדם בא לתאר כת זו, ארחות חייה ועולמה, הרי לשם בליטה של מימוש ומציאות, שׂם הסופר את האמרים האלה בפי אנשי־הכת בשעה שהם מתעצמים בינם לבין עצמם בתוך השיחה המעוצבת של גונבי־סוסים יפה שיהיו מדברים התוך הכתוב בלשונם. אלא ש“צבע־המקום” חשיבותו בשפע גוניו. ביחידותו סופו שעמום וקפאון. סביבה משמעה כפשוטה: היקף, פירוט, ריבוי; גייסות של עצמים השולחים קרני רשמיהם, ושבאורן מוּארת ההתהוות ומסויגת ההתרחשות. לפיכך ניב־השיחה נאה במיעוטו. גון אחד בין שאר הגונים המרובים, הזז ב“יעיש” שלו לא הסתפק ליתן לנו את השגור בפי גיבורו וכל הנלווים אליו. נתן לנו את כל עולמם הרגשי הסוער ואת הרוחני התועה בערפיליה של עדה מזרחית רחוקה זו. ואף על פי כן אילו היה הזז מוחק את הסאה הגדושה של ניב־שפתים תימני, אפשר שהיה מסלק את הסדק הקל שבכלי מפואר זה הקרוי “יעיש”. והרי בהזז אנו עוסקים, סופר אמן־הדיבורים והצירופים שמעטים כמותו בספרותנו.

אמנם יש ושם, לגנאי או לשבח, שנולד במחיצתה של כת פרושה פושט ויוצא לחוצות ומקבץ אל תוכו מידות של אופי בסיכומן המציינות מהותה של אישיות. ואין תימה, שדיבור כזה מושך אליו דעתו של סופר. רצוני להביא ראיה משתי מלים, אחת לרעה ואחת לטובה, ולצאת בעקבות השתלשלות הוראותיהן. הכינוי “נאד” מקום לידתו בבתי־הספר ונתגוון מתוך סמיכותו לתואר “נפוח” (נאדות נפוחים) ותחילת משמעו משהו שריחו רע. אלא שבמרוצת הימים יצא מרשות־היחיד שלו ונתרחב ציוּנו ואסף אל תוכו מידות של חוסר־אופי, רישול, ניוול, הטרדה, רפיון־רוח ואפסיות. והכללה זו מתוך שנתכוונה אל הצד הנפשי, ודווקא משום שמסכמת היא בטשטושה צללי תארים מרובים, ודאי נאה היא לשימוש (“מה יש לדבר בבר־נש זה, פשוט נאד הוא”, מצאתי כתוב במקום אחד) ואפשר יש בה מחריפותה של הבעה עממית.

הוא הדבר בכינוי אחר השגור בפיות – “חברה’מאן”. באה אלינו מלה זו מן העיירה שבגולה. את אנשי “חברה־קדישא” היה היהודי מכנה בשם “חברה־קדישא־לייט” (או ביחיד “מאן”). והואיל והיה ליהודי מורא מאַגי כלפי הבר־מינן, ברי בני־אדם שהיו עוסקים במתים ומטלטלים אותם ומטהרים אותם ומקברים אותם, ובשעת מעשה היו אפילו מבדחים דעתם.. אומרים “יד”, “רגל” וכיוצא באלה בשפת דיבור זרה, ובין מעשה למעשה היו אפילו מיטיבים לבם ושותים יי“ש, הרי נתחבר אליהם מקצת מתארי העוז והגבורה ומקצת מתארי ההפקרות וקלות־הדעת. ומשום תכנו המעורב, שיש בו מן המופלא ומן הזלזול כאחד,התחיל כינוי זה פושט מרחבו ומציין את ההרפתקן, את הגבר־אלים, את ה”ברייה" ובכלל אדם שאינו נרתע מפני שום דבר. וכשעלה לארץ נתגנב אל החברה החלוצית, ונוסף על תכנו הקמאי נצטרפו אליו ציוּנים של השכל־ידים, של הצלחה בכל הדרכים, עוז־רוח וחירוף־נפש של אמת עם קורטוב של גנדרנות ועמידה־לראווה וכיוצא באלו מן המידות המצויות אצל נוער כובש וסוער. ונמצא מורכב מאד משמעה של המלה “חברה’מאן”, והמלאי הנפשי שבה מתענב בסתירותיו לאחדות מסכמת רבת־רושם, ואין ספק, כדאית היא שיימשך אליה הסופר וירצה להיבנות מן התנועה העממית הרוחשת בה.

ותהא זאת צרות־מוח וקפידות יתירה ואדיקות של טהרת־הלשון, אם נגזור נעילת־השערים בספרות על ניצני־הווי אלה. הכוחות המבטאים נמתחים ומקבילים לכוחות החיים, אם כי אין ביניהם תלוּת גמורה והכרחית של סיבה ותולדתה, וכל הגוזר על החיים גוזר על הכל. ודאי אין הספרות יכולה להתעלם מן המעורב ומן המבולבל שמכניסים עמם בני־אדם, בשעה שהם מחיים את העברית בפיהם, מסתגלים אליה ומסגלים אותה אל עצמם. רשאי הסופר למשמש באותו המגוחך המבצבץ מן המום השבטי שלקה בו היהודי הגרמני, כשהוא משתמש באותיות אית“ן ואומר: “אני יעלה מחר להר־הצופים”. ש. י. עגנון עשה מלאכה זו באחד מסיפוריו ואין טוענים כנגדו. אשר ברש בסיפורו “גנבים” (אסף וקיבל את “תתנשקו”, “הרביץ בו החתן”, “טפשל’ה”, “איך עושים לקפל”, “הגועל” ועוד ועוד) ניסה כוחותיו ונכשל הרבה. סוף סוף זה עניין של יכולת ולא של מזל. ועתיקים מאד הדברים. שקספיר כבר משתמש במגוחך זה והכניס לפיו של הרופא הצרפתי קאיוס ב”נשי וינדזור העליזות" אנגלית מסורסת במשפטיה ובביטוייה Wat is de clock. וקאתארינה בת־המלך מצרפת מדברת ב“הנרי החמישי” Tat is, as it sall please. אלא במה דברים אמורים, כשאין הסופר משתווה עם המופרך ואינו ניזון מצמחי־באשה הללו הגדלים בשדה הדיבור. מלאכת הכתיבה מלאכת מחשבת היא. בשום מקום ובשום שעה אינה יכולה להיפטר מן האחריות שלה ולהיות פטפוט. לעולם יש בה מן העידון שבהרהור ומן הדקות שבעיון ומן התהיה שבהסתכלות. אפילו הפטפוט שלה הריהו דבר שעבר תחילה דרך תהליך של עיצוב עם חוּמרותיו וחוקותיו. טול מן הכתיבה את הדברים האסורים עליה ואתה נוטל ממנה כל הוויתה, טעמה וריחה. הרעה החולה שבספרותנו היא בטמיעה זו שהיא מיטמעית בדיבורים ובצירופים שלא קיבלו עוד עליהם עול מלכות שמים, והריהי לוקחת מלוא־חפניה מן הפסולת הזאת ובוחשת בה להנאתה ומגעגעת פניה בעפרה ורואה אותה הידור וקישוט ויוצאת בה ביוהרה, כפרה שהעינבל בצווארה. אם משה שמיר כותב: “ברור שאפשר. אם רוצים למתוח עליו דין קשה: יהיר מפורצף שכזה! ואיך הוא משוויץ. עם העגלה!”; הדברים אינם נתונים בפיו של מדבר שסוגו ידוע, אלא המחבר מביאם בשמו ובלשונו – לפנינו השתוות זו וטמיעה זו בפסלתם של דברים וגעגוע הפרים בעפרה. לכאורה דומה, כמה כוח ביהיר “מפורצף” זה, וכמה עוז ב“משוויץ עם העגלה” זה. אבל לא כל הצף ועולה ומתנשא סימנו עלייה וחיים, “בשעת מיתתם – אומר אנדריי ג’יד – מתהפכים הדגים על כרסם וצפים למעלה, וזוהי דרך נפילתם”. יש ודין הדברים־שבכתב כדין הדגים. דווקא כשהם יורדים למעמקים הם בעצם עלייתם וחיותם.

אלא שלאמיתו של דבר, אין בחילופי ההוראות במלים מן הסלאֶנג הצרוף. הוראות של מלים אינן אלא מערכת צללים בנדידתם. לשון דיבור של בני־האדם הריהי ביקוש אחרי קירבה ושותפות עם הזולת. לפיכך דרך הבעתם מעוצבת ומשולבת, ואַמת־הבניין משגחת על סדרי הרבדים בשעת עריכתם עד שיוצא המשפט כהלכתו. והתמורות הנכבדות המנצנצות בדיבור ההמוני אינן, במלה בבדידותה, אלא במשמעו של המשא־ומתן, שמוצא לו תיקונו במגע־גומלין זה שבין מלה למלה בתוך הפסוק השלם. בשדה ביטוי זה עיקר חידושיו של הסלאֶנג.

אין בידי להביא דוגמה לדברי מן העברית, היות וזו אינה עוד שפת־דיבור כל צרכה, ובכל אופן אין היא במעמדה החדש רבת־ימים, ועל כרחי שאביא ראיה מן הלועזית. והנה באנגלית, למשל, במקום לאמר “אדם זה אמיץ הוא”, באה שפת־הדיבור ואומרת “לאדם זה לב בבית החזה שלו” Pluck – פירושו אברי בית־החזה, הריאות והלב. במרוצת הימים נתקבל שינוי זה על דעת המדקדקים ונכנס ללשון־שבכתב. בא הסלאֶנג והוריד את העניין מבית־החזה והעבירו אל הכרס התחתונה ואמר: “לאדם זה יש לו מעיים” Guts – שפירושו המעי הגס או סתם מעיים, ובהשאלה משהו שיש בו תוכן.

בבניין מחודש זה שנבנה על גבי יסודות העבר ברכתו הגדולה של כל סלאֶנג של אמת; ולכגון זה התכוון לואנסבורי באמירתו, שמחדש הסלאֶנג חיותו של ניב בניווּנו. ודאי יש בהסעה זו, שהסיע הדמיון העממי את הדימוי מבית־החזה אל הכרס התחתונה, משום פחיתות הכבוד למידה גברית ויחסנית זו הקרויה אומץ־לב; וּודאי חבוי בה רחש קומי נסתר וגלומים בה כמה רמזים על צרכי גוף שאינם מן הדקים שבצרכיו. אבל היא הנותנת. עזות זו ובדיחות־דעת זו מתכונותיהם של הרבים הן, שאינם משגיחים בדקדוקים ובנימוסים וחותכים דיבורם. והנה דווקא בשביל התחדשות אורגאנית כזאת אין עוד לפי שעה מקם בעברית. הואיל ומין זה של התחדשות מוצנע בעמוקים שברבדי הלשון ובקדמונים שבהם; הואיל ולידתה באותו אונס של ביטוי הפותח שפתיו של אדם אובד עצות ומזרזת את כוח־המדמה שלו, שאין לו מקום לחפור בו חוץ ממקור מחצבתה של הלשון האחת השגורה בפיו. שהרי בלשן אינו ומדקדק אינו וכלים שאולים אינם כליו ושבילי נכר אינם שביליו. ואין לפניו אלא שפת־דיבור אחת מורשת־אבות־ודורות, ודחקו של חפץ טמיר אחד ליתן דמות לעולם רגשיו ורשמיו. וכיצד יכולה העברית להיות כן, עברית זו שעומק הדיבור שלה פחות מזרת, ושאונס ההבעה אינו דוחק אותה, שהרי שדות זרים פתוחים לפני הדובר בה לרווחה ובן־חורין הוא לצאת וללקט בהם כאוות־נפשו בכל פעם שהביטוי דוחקו. אין איכר נורמאנדי או דייג בריטי יכול למצוא מפלט במשהו מחוכם כל כך דוגמת “המשוויץ” של משה שמיר בשעה שנסתלקו מלים מפיו. דעתן איננו ואין באמתחתו מין אידיש סמוכה לעברית שלו שיחזר על פתחיה. על כרחו שילך אל בית־גנזיה של השפה ויוציא משם דיבור ישן נושן וישימהו שנית על האבנים ויכרוך בו את רצונו הבוטא. ושבא סופר ואומר להיבנות ממנו, מן הרצון ההמוני לביטוי, הרי אל ההתחדשות האורגאנית הזאת הוא יוצא ואל תבואת־שפתיה. כדבורה זו הוא עף ונח על כל פרח־חידושים ומוצץ מתקו וחוזר אל כוורתו וממוגג וממזג דבשו וחותמו למשמרת בתאי מוחו, ובשעת הצורך לשונו טועמת ממנו ומפרנסת עולם דמיונו. דא עקא. שדות תבואה אלה פריחה אין להם אצלנו, ומהיכן יקח סופר עברי מתקם ובשמם?

בשעה שאני קורא תגר על הפרוץ שגובר ופושט בספרותנו, אין בכוונתי לאמר שבעומד שבה הכל כשורה. חלילה לי לאמר כן. דומני, לא בא הפרוץ אלא מתוך הצורך למלא חללו של עומד שתש כוחו ונתערער מעמדו. מודה ומתוודה אני, עיפה הלשון־שבכתב בספרות, עיפה ונפשה אינה שוקקה. כל שמתרבים צרכיה לצרכי החיים כן פוחתים והולכים כוחותיה. עד עכשיו היתה נוטלת מן הישן, ומחולייה אחת שבשלשלתו ומן החולייה המדרשית, רצועות רצועות של משפטים חטובים כהלכה ובהם היתה רוקחת מרקחתה. אבל נוסח זה כבר נצטננו יריכותיו כאבנים. אפשר היה לכתוב כך על שלוש־תפילות ועל הקריאה בתורה בשני ובחמישי ועל אמירת אשרי ושמונה־עשרה ויהי־רצון, ועל פרק משניות ועין־יעקב ושולחן־ערוך. אולם אי אפשר בשום פנים שינבחו כל הכלבים בכל הכפרים לפי הסדרים שמעשי פסיפס אלה ודווקא בסגנונו של רבה־בר־בר־חנה; או שעולה מגרמניה יעשה נאפופיו הקטנים ביום שהוליך אשתו לבית־היולדות ואיכר יחרוש מעניתו ופועל יכה בסדנתו לפי נוסח קדומים זה. החיים נטווים והולכים, ולא זו בלבד שמסכת הציורים שבהם נארגת והולכת אלא החוטים גופם מצטרפים מחדש; ואין הם באים מן־המוכן, מן המעשים שכבר נעשו. הרי דומה העומד שבלשון בימינו לאותה מפה של שלל צבעים הפרושה על שולחנם של העניים ושהאשה היתה תופרת ומאחה מטליות מטליות, כלוח של אישקוקו. “יש בתוך המלה – אומר בודליר – בתוך הפועל משהו משום קדושה, האוסר עלינו לעשותם משחק של קובייה. משמוש בשפה בהשכל־ידים הריהו מין עיסוק בקסמי בעלת־אוב”. ודאי מצוּוים אנו להעלות רפאים מקברם. אבל קסמי הכשפים של בעלי־הפסיפס דווקא במלוא שלטונם נתגלה רפיונם, כי בנוסחם שפרח נשמתו לא הפיחו רוח חיים חדשה.

ואף על פי כן אין רווח והצלה ללשון־שבכתב בזמננו אלא בשיבה זו אל המקורות שבכתב של זמנים שכבר חלפו ואינם. ואין כוונתי לשמות חפצים, מושגים ופעולות, שלא היו קיימים בימים קדמונים ושהם מן הדברים השכיחים עמנו כיום ושאנוסים אנו לנקבם. המלה בבדידותה אינה קובעת רוחה של שפה. עניין שבהסכמה ושבהרגל היא. והתשמיש עצמו הוא המרקיד את החידושים על פני הכברה ומנפה אותם, מסלק ומשייר. כוונתי לסדריו של הפסוק, הנוי האדריכלי שבו, בהגיונו ובכוחותיו הבוטים. כיון שתקופת הדיבור בצמצום זמנה ובמיעוט מניינה לא הספיקה עוד להיות שכבה עמוקה ותחוחה ודשנה שתצמיח גידוליה הטבעיים מברכת אדמתה; ואפילו מעט העפר הפורה שאספה על ידה בארבעים השנים פורח והולך לו בתוך אנדרלמוסיה של המונים, הבאים אלינו מכל המדינות והארצות, ולשונותיהם מרובות ובלולות, וארחות חייהם ועולם מושגיהם ודרכי מחשבותיהם שונים במהותם אלו מאלו, הרי אין מקור שאיבה אחר לעברית אלא באוצרות הללו שגנזו לנו אבותינו, אם אין רצונה לרדת מכל נכסיה ולהתגלגל בלשון עלגים פרועה לשמצה.

אלא שיבה זו אל המקורות שבכתב אין פירושה אדיקות נוקשה ועקרה, או שעשועי־חיקוי ומעשה של קופים. שיבה אל המקורות משמעה שיבה אל כל המקורות; משמעה צירוף ובניין ומזיגה. משהו דומה למה שעשו אנשי־כנסת־הגדולה בסידור התפילות בשעתם ולשעתם, ושעד היום הזה קול העם הדובר עולה מהן; משהו דומה למה שעשה הרמב“ם ב”משנה־תורה" שלו לשעתו ובשעתו; שאף־על־פי שמרכזו היה המשנה, הרי נתן בעיסתו מסלתם של כל הסגנונות ולש אותה מחדש; או למה שעשה רמח“ל ב”מסילת־ישרים" שלו; או ביאליק בשירתו ובסוף ימיו בפרוזה שלו; או למה שעושה היום י. ד. ברקוביץ בכתביו המחודשים. לא סגנון של מדרש ואגדה שכבר עשוי הוא וגמור הוא, מין דלי של סיידים ובתוכו מרק בעל צבע אחד, ואתה טובל בו מברשתך וממרח; לא סגנון של משנה בפני עצמו, או של תנ"ך בפני עצמו, אלא צירופם האורגאני של כל המקורות שבכתב לאחדות חדשה לפי מושגי הזמן ותביעותיו.

איני רוצה לצאת מגדרי ואין זה מענייני, לבוא ולפרט בדרכי בניינו של המשפט העברי הסנתאֵטי המחודש. לא בפרשה זו אנו עומדים. עוסקים אנו בדרכים שמבקשת לשון של בני אדם חיים, שקפאה בצורות־ביטוי מאובנות, לצאת משעבודה ולחזור לטבעה. אצל כל אומה ולשון ישרה הדרך. חוזרת השפה אל המקום שיצאה משם: אל המרובים המדברים, אל ראש־העין השומר עוד עמו את הבעבוע הראשון, את חירותו ואת כל אונו. העברית אינה יכולה לעשות כן. מדבּריה אך מקרוב באו ועוד השפה שבורה ומגומגמת בפיהם וּודאי שמרוחקים הם מן הטבע.

ההשתלשלות ההיסטורית ההפוכה אשר לעברית, שניטלה ממנה הרציפות שבהתחדשות הספונטאנית ושבהסתגלות המתמידה לחליפות הזמנים, מידות המצויות אצל כל לשון חיה; מעמד מיוחד זה שפעם, בימיה הקדמונים, היתה שפת־דיבור, אחת משלוחותיו של הניב השמי, ואחר נשתתקה ונאלמה לאלפי שנים, ובימינו שברה בידים את גזירת האלם וחזרה לעלות על שפתי מדבּרים; ואף לא נסיח דעתנו מן הדבר, שאין העברית, כשאר לשונות התרבות בעולם, בת לשפה עתיקה או לתערובת של כמה שפות עתיקות, אלא עד היום הזה, דוגמת הסינית והערבית, שוהה היא בקדמותה; השתלשלות היסטורית הפוכה זו היא שטרפה כל סדרי־מוקדם־ומאוחר אצלה. וכל מי שיתעלם מן המופלא שבאופייה, ויכניס אל תוכה מכל הבא ליד, על כרחו שיהא מתעה אותה בדרכי שוא ומדוחים.

אם ישנו כתם של ירק מדשיא ותוסס צמיחה ועלומים, בו פורץ כל פטר־הגה ובו עוד מבעבע מללו על פי המעיין החי, הריהו בכתוב מכבר הימים ולא במדובר בזמן הזה. בכתוב שמור הגמגום התמים הטוב בראשית ראשיתו; בו ברזל ההגוי מן הפה; בו לשון חכמה עודה לשון בני־אדם, ואפילו לשון כבוד עודה לשון של הדיוטות; בו הרחוק סופו שיהא קרוב, והנכרי תושב ואזרח. וכל המבקש תיקון ללשונו, על כרחו שילך ויטבול קולמוסו בדברים החיים האלה ויקבל מרותם על עצמו, ולא שיהא נחפז וסומך על העשוי בידים ועל הבדוי שלא הספיקה להם שעתם, שיבואו תולדות הימים ויתנו פסק־דינם: מוּעדים הם לבוא בגנזי הלשון או שאינם מוּעדים לכך. לפי שעה הפוכים אצלנו סדרי לשון – ההתחדשות הליכתה מן הכתוב אל המדובר.

בדברי־ימיה של אומה מצויות תקופות של פרקי־לידה ובחוש היא ממשמשת בחיים הבוקעים ועולים מקרבה, כאשר תחוש אשה בהריונה בפרי בטנה המבשיל והולך בתוך מעיה. ולעולם ישנם בתקופות כאלו בני אדם חופזים שרוחם קצרה, והם מאיצים בחיים הנסתרים שמתרקמים ובאים, כי ימהרו ויתגלו, והם מגלגלים בהם ודוחקים עליהם עד שהם מביאים אותם ללידה קודם זמנה. ובתומתם הם אומרים, כיון שהוציאו אותם לאויר העולם, קיימים הם לעולמי עד. אבל לא כל נולד, והוא מפרכס ופועה ורועש, סימן שהביא עמו אף אריכות־ימים. חפזון זה של חיי שעה הוא ממידתה של הספרות (במשמעה הרחב והכולל) העברית בימינו. הריהי דחופה ומבוהלת וגורפת עמה כל קיסם וקיסם,ואין היא חשה שהיא מפלת נפלים שאפילו שלושים יום לא יוציאו. ודאי מרובים צרכיה ונתבעת היא מכל צד ואין ידה משגת. היא הנותנת; שתרבה במצוות ובמעשים טובים ולא שתפרוץ כל גדריה ותפרוק עול ותפתח שעריה לגייסות של ערב־רב שיכבשוה מתוכה. כל המפורצפים הללו, האייזנים, המתככבים, המרביצים והמשוויצים, אם תקומה תהא להם, עד מהרה ושפת אבות ודורות, אפופה הוד עלומים והדרת זקנה, תיהפך ללשון עלגים נמבזה. ואל נשלה נפשנו לשוא – כמוה יהיו מדבּריה.

ירושלים 1950

המלצות קוראים
תגיות