חילוּקי‑הדעוֹת בּינינוּ בּשאלוֹת המדיניוֹת המעשׂיוֹת בּשעה זוֹ כּבדים למדי. אך שאלוֹת אלוּ, עם כּל חשיבוּתן, צריך שתהיינה כּפוּפוֹת לשאלוֹת גדוֹלות יוֹתר. וּמאז פּרוֹץ המלחמה הן לא פּנינוּ אל השאלוֹת הגדוֹלוֹת. לא שאלנוּ: מה לפנים? איני דן זאת לגנַאי. המהלוּמוֹת שקיבּלנוּ מן היוֹם הראשוֹן למלחמה היה בּהן כּדי להמם אוֹתנוּ וּלהעסיקנוּ כּליל. וּבמידה שהעוֹלם כּוּלוֹ היה בּכל רע והאפקים כּוּלם מעוּרפּלים – היתה העלטה שלנוּ נבלעת יפה בּערפל הכּללי, ועינינוּ לא הוּפנוּ להציץ מבּעד הערפל אל יוֹם‑מחר שלנוּ, והלבבוֹת היוּ נתוּנים לתלאוֹת היוֹם. בּינתים בּא שינוּי ניכּר לטוֹבה בּמצב הכּללי ואָפקי העוֹלם התחילוּ מתבּהרים משהוּ, ונתרבּוּ השוֹאלים את שאלוֹת המחר. מצבנוּ אנוּ לא נשתנה. על כּל פּנים לא נשתנה לטוֹבה, ואנחנוּ שקוּעים בּקבּלת מהלוּמוֹת וּבטיפּוּח ניגוּדים מסביב לשאלה כּיצד לקבּל אוֹתן. אַל נשקע בּזה. שמא הגיעה השעה שהתנוּעה הציוֹנית תתחיל לחשוֹב בּרצינוּת בּשאלוֹת המחר הקרוֹב?
לא הרבּה מגיע אלינוּ ממה שחוֹשבים וּמדבּרים בּ“עוֹלם היהוּדי”. מה שמגיע הוּא חדל‑אוֹנים עד כּדי יאוּש. אין סימנים של תסיסה ציוֹנית. בּמשך ששה‑עשׂר חדשי המלחמה לא נאמר בּגלוּי שוּם דבר מצד התנוּעה הציוֹנית אשר יאיר מחדש את שאלתנוּ כּפי שהוּארה בּאש המלחמה, וּכפי שהיא עתידה להיגָלוֹת למחרת חתימת השלוֹם. אין לוֹמר שבּאמריקה הוּרם הדגל הציוֹני. ואין גם שוּם סימנים של ליכּוּד יהוּדי‑מדיני, כּאשר היה בּאמריקה בּמלחמה הקוֹדמת.
עוֹד הבּוֹקר אפשר היה לקרוֹא בּ“דבר” את תמצית מאמרוֹ של פּרוֹפסוֹר ש. בַּארוֹן, שנתפּרסם בּאמריקה, ושגם הבּיוּלטין הציוֹני בּגֶנף, הפּוֹנה אל הגוֹיים, ראה צוֹרך לתת לוֹ פּרסוּם. פּרוֹפסוֹר בּארוֹן הוּא, כּידוּע, ציוֹני, אוּלם על עתידה של ארץ‑ישׂראל ותפקידה בּשינוּי הגוּרל היהוּדי לאחר מלחמה זוֹ – אין דברים בּרוּרים בּפיו. אך הוּא מלא אוֹפּטימיוּת לגבּי החזרת הזכוּיוֹת היהוּדיוֹת בּאירוֹפה ותוֹלה תקווֹת בּרוּסיה שתפתח את שעריה להגירה יהוּדית ותתן סיוּע מוּסרי לפתרוֹן שאלת היהוּדים. פּרוֹפסוֹר בּארוֹן, הציוֹני, מקוּבּל עתה בּחוּגי הנכבּדים היהוּדים בּאמריקה, ויש ללמוֹד מדבריו על הלָכי‑הרוּחוֹת שם, בּחברה היהוּדית “הטוֹבה”.
מן האָפייני להלָכי‑רוּח וּלסגנוֹן של יהוּדים מנוּמסים יש בּהחלטת הקוֹנגרס היהוּדי האמריקאי, שיד הציוֹנים מכַוַנתוֹ: לאחר בּרכוֹת ואיחוּלים לבּריטניה הוּא מבּיע את בּטחוֹנוֹ, כּי “אנגליה תמלא את התחייבוּיוֹתיה לארץ‑ישׂראל” – ולא טרחוּ לפרש אֵילוּ התחייבוּיוֹת. שמא לפי הספר הלבן של 1939? העיקר שנאמרה נוּסחה שאינה צוֹרמת שוּם אוֹזן.
ראיתי שגם בּעתוֹנוּת הציוֹנית בּלוֹנדוֹן מתחיל איזה בּירוּר, אך מחוּץ למאמר של ארץ‑ישׂראלי אחד לא ראיתי שתוּצג שאלת הגשמת הציוֹנוּת.
על מצבנוּ הפּוֹליטי בּהוֹוה לא אדבּר הפּעם. אסתפּק בּהבאת ציטטה ממאמר שנדפּס בּנוֹבמבּר 1940 בּ“קוֹנטמפּוֹררי ריביוּ”, כּתב‑עת אנגלי חשוּב. הכּוֹתבת – מרת דאגדייל. היא מספּרת על הצעוֹת‑השירוּת של הציוֹנים מראשית המלחמה, שנפגשוּ כּל הזמן בּדחיוֹת וּבעיכּוּבים, עד שהוּברר להם סוֹף סוֹף, למנהיגים הציוֹנים, כּי הדבר “הסוֹגר בּפניהם את הדרך” הוּא “משהוּ יוֹתר מן הקוֹשי הרגיל להזיז איזה דבר בּמחלקוֹת ממשלתיוֹת”. “השתוֹקקוּתם של יהוּדי ארץ‑ישׂראל שישתמשוּ בּהם לשירוּתי המלחמה היה בּה משוּם מעמסה יתירה למחבּרי הספר הלבן”. וההסבּר הוּא: “כּמה אנגלים אין זה לפי טעמם להיכּנס בּשׂיחוֹת ידידוּתיוֹת עם בּן‑אדם בּשעה שהם מתכּוננים לסטוֹר לוֹ על פּניו”. יש להניח כּי הכּוֹתבת יוֹדעת מה שהיא אוֹמרת, ואף אינה חשוּדה על נטיה לקדרוּת מוּפרזת. אפשר לטעוֹן, על סמך הדברים האלה, כּי כּל דיוּן בּעתידוֹתינוּ הנהוּ “דבר שלא בּעתוֹ”. אפשר להקשוֹת: אם זוֹהי הסיטוּאַציה המדינית – מה בּצע בּהצגת דרישוֹת שלא יהיה להן שוֹמע?
אינני מקבּל על עצמי להעיד כּי העוֹלם עוֹמד וּמחכּה לנוּ שנציע את תביעוֹתינוּ. אוּלם בּרוּר לי כּי אם אנחנוּ לא נתבּע – לא יקוּם לנוּ תוֹבע, ואם התנוּעה לא תהיה בּה דעה מה עליה לוֹמר ולא יהיה בּה הכּוֹח לוֹמר מה שהיא צריכה לוֹמר – שוּם כּוֹח בּעוֹלם לא ידבּר בּעדה. הן לא יעלה על הדעת שמישהוּ – לא אחד מבּעלי‑הדמיוֹנוֹת, כּי אם אחד הכּוֹחוֹת השוֹלטים בּעוֹלם – יציע לנוּ אוֹ יתבּע בּעדנוּ מה שאנחנוּ עצמנוּ איננוּ תוֹבעים. ואם התנוּעה הציוֹנית לא תתכּוֹנן מעכשיו לדעת מה דרכּה לקראת סיוּם המלחמה – לא תהיה מוּכנה לכך בּבוֹא היוֹם.
היכוֹל הסטאטוּס המדיני שלנוּ כּיוֹם לשמש בּסיס לשיפּוּרים, להרחבה, לקיוּם מדיני? אני אוֹמר: לא. על בּסיס זה אפשר אוּלי להגיש פּעם איזוֹ קוּבלנה על מעשׂה‑רשע של פּקיד, אפשר לטעוֹן נגד החמרה יתירה של גזירה, אך אין מה לבנוֹת עליו מבּחינה ציוֹנית מדינית. כּי הוּא בּיטל את הצהרת בּלפוּר והגדיר את הבּית הלאוּמי כּנטוּל‑קרקע וּנטוּל‑גידוּל. ואמנם, מי שעוֹמד על הבּסיס הזה אין לוֹ כּל דרישוֹת ציוֹניוֹת, וישנם חוּגים גם בּין ציוֹנים שאין להם כּל דרישוֹת ציוֹניוֹת. יש ארגוּנים הדוֹגלים עכשיו בּכך. יש גם עתוֹן עברי המוּקדש להתמרמרוּת על כּל גילוּי רצוֹן יהוּדי שאיננוּ מתישב עם הספר הלבן. ואכן אם הציוֹנוּת היא ענינה של “עדה יהוּדית בּארץ‑ישׂראל” – אזי אפשר למצוֹא לה מקוֹם גם בּמסגרת הספר הלבן. ויהוּדים שאינם מסכּימים לכך הריהם מפריעי‑מנוּחה וּמפירי‑שלוֹם. בּלי שלילת יסוֹדה של מדיניוּת הספר הלבן אין להוֹכיח מדוּע אי אפשר להסתפּק בּאוֹתוֹ שטח קרקע וּבאוֹתוֹ מספר אוּכלוֹסים שיש לנוּ כּיוֹם הזה. אי אפשר להוֹכיח מדוּע אין הכנסת יהוּדים לארץ צריכה להתנהל לפי מה שהנציב העליוֹן מוֹצא עתה לנחוּץ, אוֹ לפי שהערבים ימצאוּ אחר כּך לנחוּץ.
שנים רבּוֹת ראתה תנוּעתנוּ צוֹרך להימנע מהצגת שאלוֹת רחוֹקוֹת. ידענוּ שלא הדיבּוּרים על “מטרה סוֹפית” יחישוּ את השׂגת המטרה הסוֹפית. בּתקוּפה מסוּימת, כּששׂוּדדוּ מערכוֹת‑העוֹלם, קיבּלנוּ משהוּ. ועל יסוֹד ה“משהוּ” הזה פּעלנוּ, מאז הצהרת בּלפוּר ועד הספר הלבן האחרוֹן. מי יוֹדע, אפשר אילוּ היוּ מוּשגי המדינאים הציוֹנים בּמלחמה הקוֹדמת ממשיים יוֹתר וּבהירים יוֹתר, והיוּ מתרכּזים יוֹתר בּדברים פּשוּטים, כּמו עליה חפשית וּרכישת קרקע ללא הגבּלוֹת – היוּ תוֹצאוֹת פּעוּלתנוּ אחרוֹת. איך שהוּא, זמן קצר לאחר שקיבּלנוּ את מגילת‑הזכוּיוֹת שלנוּ נקרש הים וסירתנוּ נשארה תקוּעה. והוּטל עלינוּ לעבוֹד עבוֹדה חרישית עד בּוֹא שעה אחרת. עשׂינוּ כּיכלתנוּ. אפשר לטעוֹן שהעם לא נתן לנוּ לעשׂוֹת כּל מה שאפשר היה לעשׂוֹת. אפשר גם לוֹמר שאנחנוּ לא ידענוּ להשתמש שימוּש יעיל יוֹתר בּאוֹתם האמצעים שהעם מסר לנוּ. אם כּה ואם כּה, זאת הספּקנוּ בּשעת ההפסקה בּין שתי מלחמוֹת‑עוֹלם. זאת ולא יוֹתר.
לוּלא קרה אוֹתנוּ מה שקרה בּשנים אלה, לוּלא קמה אַנדרלָמוּסיה זוֹ בּעוֹלם, אשר אוֹתוֹתיה בּארץ בּאוּ עם פּרוֹץ מלחמת חַבּש – היינוּ ודאי ממשיכים בּדרך בּה הלכנוּ, בּלי לשאוֹל לגדוֹלוֹת ולרחוֹקוֹת. ראינוּ בּחוּש כּי אנחנוּ מתקדמים, ואם גם התקדמוּת שאינה מספּיקה. ודאי היינוּ אוֹמרים כּאשר אמרנוּ: כּל עוֹד יש אפשרוּת להמשיך וּלהתקדם צעד צעד – נלך ונעשׂה, ונַגבּיר את צעדינוּ, ואַל נוֹציא רוּחנוּ בּדיבּוּרים על גדוֹלוֹת. שלא בּטוֹבתנוּ ולא לרצוֹננוּ הוּצגנוּ בּפני מצב חדש לגמרי, לא מצב ש“מֵצֵר את צעדינוּ”, כּי אם שאוֹמר: עד כּה תבוֹאוּ ולא תוֹסיפוּ. והוּא אוֹמר ועוֹשׂה, בּלי רַחם. “המצב החדש” כּוֹבל אוֹתנוּ לא רק בּכבלי החוֹק והאַדמיניסטרציה. לא פּחות, ואוּלי יוֹתר, הוּא כּוֹבל את כּוֹחוֹתינוּ מבּפנים. בּמלחמה המַתמדת שלנוּ עם הרפיוֹן וקוֹטן‑האמוּנה שבּעם מתחבּר הוּא אל שׂוֹנאינוּ, אל האדישוּת והכּפירה. הציוֹנוּת איננה ענין של כּת שוֹמרי‑אמוּנים, היא תנוּעה של התגשמוּת. היא זקוּקה לא רק ליחידי‑סגוּלה הדבקים בּחזוֹן בּכל התנאים וּבכל המסיבּוֹת, היא זקוּקה להמוֹנים העוֹזרים על ידיהם. היא כּוֹבשת לבבוֹת בּמידה שהיא מתגשמת והוֹלכת. והמצב החדש, עוֹד בּטרם ישׂים גבוּל לכיבּוּשיה של הציוֹנוּת, הוּא מקצץ את כּנפיה ונוֹטל מהמוֹני ישׂראל את שארית התלהבוּתם וּנכוֹנוּתם לפעוֹל. אם אין בּידינוּ להעלוֹת עוֹד יהוּדים לארץ, ואם אין בּידינוּ להרחיב את שטחי אדמתנוּ – וּלפי “המצב החדש” אין הגבוּל הזה רחוֹק – איננוּ יכוֹלים לפנוֹת ליהוּדים בּעוֹלם, ליהוּדים‑סתם, בּשם דבר גדוֹל, בּשם גאוּלת‑עם. אם אין בּניננוּ מכוּון לגידוּל וּלהתרחבוּת על מנת להיוֹת בּית לרבּים, לרבּים – אין אנוּ רשאים לדרוֹש מהמוֹני‑היהוּדים את האמצעים העצוּמים הנדרשים לבּנין. מה שמוּתר לדרוֹש מן העם לשם עליה המוֹנית, בּשם התישבוּת רחבה המוֹסיפה והוֹלכת ויוֹצרת בּסיס‑קליטה לבּאים אחריה, אי אפשר לדרוֹש למען “העדה היהוּדית בּארץ‑ישׂראל”.
בּמצב זה מצאַתנוּ המלחמה. היא עשׂוּיה לשׂדד מערכוֹת‑עוֹלם – לטוֹבתנוּ אוֹ לרעתנוּ? עד כּה פּעלה לרעתנוּ. התבוּסנוּת בּפרוֹס המלחמה, הארצוֹת הנחרבוֹת בּראשיתה, מוֹרא האוֹיב, שידוּל העלוּלים לנפּוֹל לזרוֹעוֹתיו, ירידת ערך היהוּדים וּמשקלם בּכל העוֹלם בּתקוּפת שלטוֹן היטלר – הם שהביאוּ את מצבנוּ עד הלוֹם. הנצחוֹנוֹת עלוּלים לחוֹלל שינוּיים גם לטוֹבתנוּ. אך טוֹבתנוּ לא תבוּא מאליה. אנחנוּ צריכים לפעוֹל למען הביאה. אנחנוּ זקוּקים ל“התקפה” ציוֹנית‑מדינית, בּהתאזרוּת כּל כּוֹחוֹת האוּמה שלרשוּתנוּ.
מה יהיה הדגל של מדיניוּתנוּ – האם הכנסת תיקוּנים לספר הלבן? אוֹ חזרה לנוּסחאוֹת המנדט? מה הנקוּדה ממנה נצא בּבוֹאנוּ לנמק את דרישוֹתינוּ? תהיה האוירה הכּללית אשר תהיה, נוֹחה אוֹ בּלתי‑נוֹחה לנוּ – מפּלה ודאית מוּבטחת לנוּ אם לא נרים את דגל הציוֹנוּת בּהיקפה המדיני המלא, המבקש – בּכל הפּשטוּת – לפתוֹר את שאלת היהוּדים: להפוֹך מיליוֹני יהוּדים בּני‑בּלי‑מוֹלדת וּבני‑בּלי‑מחסה לעם, שאיננו תלוּי באהבתם וּבשׂנאתם של האחרים. אם זהוּ היסוֹד – נעמוֹד עליו ונבחן לפיו את שאלת העתיד המדיני של הארץ. אם לא זה היסוֹד – מה אחיזה יש לנוּ, לקוּבלנוֹתינוּ וּלהצעוֹתינוּ? כּשאין רצוֹן להוֹדוֹת בּעיקר, בּזכוּתנוּ לקבּץ את גָלוּיוֹתינוּ ולהיוֹת עם חפשי בּארצנוּ, נהפּכים כּל “הניירוֹת” לאיצטדיוֹן התעמלוּת פּלפּוּלית של חכמי הפּקידוּת של האימפּריה. האם לא מוּטב שנחזוֹר אל העיקר, למַנדט של התנ"ך, לשגעוֹן ההיסטוֹרי של אוּמה שאינוֹ ניתן לעקירה, להכרח‑חיים שכּל גל של פּוּרענוּיוֹת מעיד עליו שוּב, לרצוֹן בּל‑ישָבר של ישוּב צעיר וּבלתי‑נכנע?
אין לנוּ אחיזה בּניירוֹת “שלפני המבּוּל”, ואין אנוּ צריכים לצמצם עתה את דרישוֹתינוּ החיוּניוֹת בּמסגרת זוֹ, שהיא עצמה איננה אלא פּרי קיצוּצים וחיסוּל. עלינוּ להרים את הדגל של פּתרוֹן שאלת‑היהוּדים, של מדינה יהוּדית. אוֹדה, לא המדינה היא העיקר בּשבילי. אילוּ היה אפשרי משטר המבטיח חוֹפש עליה המוֹנית וחוֹפש הבּניה הישוּבית – לא הייתי להוּט אחרי סיסמה זוֹ דוקא. אוּלם לאחר מה שעבר עלינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת יכוֹלנוּ להיוָכח כּי בּתקוּפה זוֹ אין משטר אשר יבטיח לנוּ זאת בּלתי אם מדינה יהוּדית. המדינה יוֹתר משהיא מטרה היא מכשיר הכרחי להשׂגת דברים עיקריים בּחיי העם. מעוֹלם לא היה חלקנוּ עם אלה הסבוּרים כּי מדינה יהוּדית היא “מוּשׂג ריאַקציוֹני”, ולא מפּני שהם שוֹללים את המדינה בּכלל, אלא שהם מתירים אוֹתה לכל העמים ולא לנוּ. אוּלם אנחנוּ סברנוּ כּי ה“יש” אשר אִתנוּ לא בּגר עדיין בּשביל מדינה. חששנוּ להפסד שיש בּהוֹצאת סיסמה זוֹ לפני זמנה. והנה בּאוּ מדינאים בּריטיים בּשעה חמוּרה לציוֹנוּת וּמתוֹך תפיסתם הם אמרוּ: מדינה יהוּדית (הם העיזוּ לוֹמר עוֹד דבר שהציוֹנוּת לא העיזה מעוֹלם להעלוֹת על שׂפתיה: חילוּפי אוּכלוֹסין!).
נתיחס להצעת‑פּיל כּאשר נתיחס, אך המלה האסוּרה נאמרה. המדיניוּת הבּריטית, לאחר שצימצמה את המוּנח הזה עד כּדי קריקטוּרה – לקחה אוֹתוֹ חזרה. ואף על פּי כן, את הנאמר אין להשיב. כּי בּינתים דנוּ בּקוֹנגרסים, וּמנהיגים הצהירוּ, והתנוּעה הציוֹנית תססה, ואפילוּ חוּגים ציוֹניים אשר בּמשך שנים פּסלוּ את עצם המוּשׂג מדינה יהוּדית – נעשׂוּ חסידים נלהבים למדינת‑פּיל. וידוּע היה כּי רבּים רבּים משוֹללי תכנית‑פּיל פּסלוּ אוֹתה רק משוּם שלא ראוּ בּה מדינה יהוּדית בּת‑קיימא. ואם בּשעה שכּל הבּעיוֹת העוֹלמיוֹת נגוֹלוֹת מחָדש תחבּיא הציוֹנוּת את רעיוֹן המדינה בּמגירה, תהא לדבר הסבּרה אחת משתים: אוֹ שמחוֹסר אוֹמץ ואמיתיוּת משׂחקת התנוּעה הציוֹנית בּמחבוֹאים וּמסתירה את כּוָנוֹתיה האמיתיוֹת, אוֹ שהיא מסתלקת בּאמת מכּל אספּירציוֹת לעצמאוּת והיא משלימה עם היוֹת היהוּדים מיעוּט לאוּמי בּתוֹך המדינה הערבית הפּלשׂתינאית.
שאלת ארץ‑ישׂראל כּמדינת‑יהוּדים קשוּרה, בּלי ספק, עם שאלת מקוֹמה בּמסגרת הארצית של מזרח הים התיכוֹן. אין אנחנוּ יוֹדעים, ואפשר אין איש יוֹדע, כּיצד יסתדרוּ עניני המזרח התיכוֹן. ואין בּיכלתנוּ להתיר את פּקעת השאלוֹת הקשוּרוֹת בּזה. אוּלם לי נראה שיש עיקרוֹן אחד, שעל פּיו אנוּ צריכים לנהל את המשׂא‑וּמתן עם הערבים.
אין מחסוֹר בּהצעוֹת‑הסכּם עם ערבים, שיש בּהן מכּל טוּב. נדמה לי שרוּבּן מסתוֹבבוֹת על ציר אחד. הערבים יבטיחוּ לנוּ “שלוֹם”, כּלוֹמר, שלא תהיינה פּרעוֹת (ואוּלי גם ירשוּ לנוּ להתפּזר בּארצוֹת ערב), ואנחנוּ נבטיח להם כּל מיני תגמוּלים, הָחֵל בּריפוּי‑חוֹלים וּבטיפּוּח תרבּוּת ערבית וכַלֵה בּשיתוּף בּעבוֹדה וּבמסחר וּבמשׂרוֹת בּמוֹעצה מחוֹקקת. אינני יוֹדע כּיצד העריכוּ הערבים את “הסחוֹרה” המוּצעת להם, בּעיני אני איננה נראית יקרה בּיותר, אך בּרי לי שהתמוּרה אשר אוֹתה דרשוּ המציעים אף היא היתה זוֹלה בּיוֹתר. היא חסרה את העיקר: הציוֹנוּת. אם נעבוֹר על כּל פּרוֹגרמוֹת‑השלוֹם המהוּללוֹת ניוָכח כּי מחבּריהן לא הניחוּ, כּנראה, כּלל שיכוֹל להיוֹת משׂא‑וּמתן בּינינוּ לבין הערבים על יסוֹד הגשמת הציוֹנוּת. אדרבּא, אֶלמנט ניכּר בּהצעוֹת האלה היה קיצוּץ הציוֹנוּת. כּל קיצוּצים אלה, מפוֹרשים וּסתמיים, לא הניחוּ את דעת הערבים, אוּלם הם הספּיקו כּדי להשׂניא את ההסכּמים על יהוּדים. תנוּעתנוּ, הכּוֹח היחידי בּארץ שפּעל בּשׂדה השיתוּף היהוּדי‑ערבי מתוֹך הכּרת המציאוּת והרגשת‑אחריוּת, לא הלכה מעוֹלם אחרי הסכּמים מסוּג זה. ידענוּ כּי אין מרמים את ההיסטוֹריה. ידענוּ שלא נרמה את הערבים, ואין אנוּ חפצים גם לרמוֹת את עצמנוּ. ידענוּ שאם יקוּם הסכּם בּינינוּ וּבין ערבים הוּא יקוּם לא על יסוֹד קיצוּץ הציוֹנוּת, כּי אם על יסוֹד הגשמת הציוֹנוּת.
עלינוּ לוֹמר לעמי ערב: אַתם רוֹאים בּנוּ, היהוּדים, מכשוֹל בּדרכּכם לעצמאוּת וּלאיחוּד. איננוּ מכחישים. כּל עוֹד אַתם שוֹללים את הציוֹנוּת וזוֹממים להחניק אוֹתנוּ, כּל עוֹד אַתם שׂמים מכשוֹלים על דרכּנוּ – אין אנוּ יכוֹלים להבּיט בּעין יפה על התעצמוּתכם. וּוַדאי נעשׂה מה שבּיכלתנוּ כּדי לעצוֹר בּעדכם. כּוּלנוּ – גם אנחנוּ וגם אַתם – למדנוּ כּי כּל אחד מאִתנוּ יפה כּוֹחוֹ לשמש מעצוֹר למשנהוּ, אך אינוֹ יכוֹל להשׂיג את מלוֹא‑חפצוֹ בּניגוּד למשנהוּ. לא תגיעוּ למטרתכם מבּלעדינוּ, ועל ידי מלחמה בּציוֹנוּת לא תיפָּטרוּ מאתנוּ. אך אנחנוּ נהיה מוּכנים לא לעמוֹד כּצר לכם ואף לתמוֹך בּמגמוֹתיכם לעצמאוּת וּלהתלכּדוּת, בּתנאי שאַתם תסתלקוּ מהפריע אוֹתנוּ ותכּירוּ בּארץ‑ישׂראל כּמדינה יהוּדית. על הנחת‑יסוֹד זוֹ תקוּם ההבנה ההדדית והעזרה ההדדית.
אינני אוֹמר שדברים אלה יתקבּלוּ מחר על לב הערבים. אינני אוֹמר שהערבים יוֹדעים בּבירוּר מה הם רוֹצים, אינני אוֹמר כּי יש בּהם הכּוֹח כּיוֹם להתגבּר על אַמבּיציוֹת של שוֹשלוֹת וניגוּדי ארצוֹת ולבוֹא לידי הסכּם בּיניהם. אך יתכן כּי שבע פּעמים יסרבוּ וּבשמינית ישמעוּ, יתכן שבּרגע ידוּע ימצא אוֹתוֹ כּוֹח שוֹלט בּעוֹלם, אשר בּזמנים שוֹנים דָגַל בּאַחדוּת‑ערב, כּי שוּב יש לוֹ צוֹרך בּכך, וכי הדבר לא יוּשׂג על ידי הוֹצאתנוּ מהחשבּוֹן. על כּל פּנים, אם בּסיוּם המלחמה יבוֹא רגע “אשר בּוֹ נפתחים הרקיעים” וכל אחד מבּיע את משאלוֹתיו – צריך שהתנוּעה הציוֹנית לא תגמגם ותדע לוֹמר את דבר העם בּבהירוּת.
אני מניח כּי כּמה שאלוֹת מעשׂיוֹת חדשוֹת עשׂוּיוֹת לצוּף. בּעקב מצבה של צרפת יצוּף מחדש ענין הגבוּלוֹת בּין ארץ‑ישׂראל לבין סוּריה. יתכן שתיוָצרנה מסגרוֹת חדשוֹת, ואנחנוּ נצטרך להיאָבק על כּך שהחוֹרן והליטאניס יוּכנסוּ למסגרת הארץ‑ישׂראלית. יתכן שעוֹד תצוּף בּימינוּ שאלת חילוּפי‑אוּכלוֹסין. אני מאמין ששאלה זוֹ היא חיוּנית בּשבילנוּ וגם בּשבילם. והיא ניתנת להיפּתר בדרך‑הסכּם ויצוּב יחסי עמים שכנים. שאלוֹת אלוּ וכיוֹצא בּהן טעוּנוֹת מעתה לימוּד והתכּוֹננוּת.
אינני מתעלם מכּך שבּירוּר זה עלוּל לעוֹרר ניגוּדים בּקרב התנוּעה הציוֹנית, ועוֹד יוֹתר בּקרב היהדוּת בכללה. חוֹששני כּי היהוּדים הנם עתה יוֹתר אנטי‑ציוֹנים ממה שהיוּ בּכל ימי הציוֹנוּת. בּאנגליה וּבאמריקה מתגבּשת שוּב האַנטי‑ציוֹנוּת, והאמוּנה הציוֹנית נחלשה לא רק בּחוּגים חיצוֹניים, כּי אם גם בּחוּגי הציוֹנים עצמם. אך האוּמנם נוּכל להימָנע ממלחמה פּנימית זוֹ כּשהאנטי‑ציוֹנוּת יוֹצאת מן החוֹרים וּמתנקשת בּגוֹרל חייו של המוֹן בּית ישׂראל בשעה הרת‑הכרעה?
עשׂרה בּטבת, תש"א.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.