קיבּלתי את חוֹזרך ששלחת לחברי הועד הפּוֹעל של האוּניברסיטה בּענין גיוּס הסטוּדנטים. כּחבר למוֹסד שאליו פּנית רוֹאה אני חוֹבה לעצמי לענוֹת לך בּגילוּי‑לב.

בּשעתוֹ, למקרא דבריך על המַשבּר שעבר עליך עם ראשית המלחמה ושהביא אוֹתך ממחנה הפּציפיסטים אל מחנה המשוּכנעים בּחוֹבת המלחמה בּהיטלר, היה לי הצוֹרך לאמוֹר לך מקרב‑לב: יִישר כּוֹח. למקרא דבריך הפּעם – לא על המלחמה בּכלל, כּי אם על חלקנוּ אנוּ בּמלחמה הזאת – יש לי צוֹרך להסתייג מהם בּתכלית ההסתייגוּת.

כּל אוֹתם הימים שאלפי צעירים יהוּדים היוּ עוֹזבים את בּיתם ומשפּחתם ונחלתם וּמפעלם וּמתנדבים לצבא, והנהלת הסוֹכנוּת והועד הלאוּמי והסתדרוּת העוֹבדים עוֹשׂים כּמיטב יכלתם לעוֹרר בּישוּב תנוּעת התנדבוּת, לא שמעתי את קוֹלך לחיזוּק ידי ההוֹלכים וּלעידוּד התנוּעה, אף על פי שדוקא בּחצרוֹת האוּניברסיטה היה בּזה צוֹרך מיוּחד. אך נתעוֹררת והרימוֹת קוֹלך נגד הנטיה להטיל את הגיוּס כּחוֹבה.

אין אתה נגד גיוּס חוֹבה בּכלל. אדרבּא, אתה מצטער על שאין גיוּס חוֹבה בּארץ. אתה מכּיר בּזכוּתוֹ של כּל עם לחייב את בּניו להתגוֹננוּת, וּלפיכך אתה מכּיר בּזכוּתן של ממשלוֹת לגייס וּלהטיל ענשין על המשתמטים; אוּלם אתה שוֹלל זכוּת זוֹ מן העם היהוּדי, בּאשר “הסוֹכנוּת אינה ממשלה”. וּלשם העיקרוֹן הגדוֹל הזה יצאת למערכה.

ואכן, תחליף דל של שלטוֹן עצמי שיהוּדים שוֹקדים לקיים אוֹתוֹ – אם בּצוּרת קהילוֹת וּוַעדי ארצוֹת, וּבימינוּ בּצוּרה כּוֹללת של ההסתדרוּת הציוֹנית והסוֹכנוּת היהוּדית וּכנסת ישׂראל בּארץ‑ישׂראל – יוֹצאים עליו תמיד עוֹררים. שלטוֹן עצמי התלוּי בּרצוֹן טוֹב – לא קשה לפסוֹל אוֹתוֹ ולחתוֹר תחתיו. וּבכל הדוֹרוֹת לא חסרוּ יהוּדים אשר בּחרוּ לפרוֹק מעליהם את עוֹל הקהילה ושלטוֹן יהוּדי – אם כּדי להיפּטר מתשלוּמי מסים ואם מתאווֹת המחלוֹקת, אם מתוֹך כּפירה ואם מתוֹך אדיקוּת.

והנה בּאת אתה, ד"ר י. ל. מַגנס, בּתוֹאר נשׂיא האוּניברסיטה, וּפנית אלינוּ, חברי הועד הפּוֹעל, להפקיע אוֹתנוֹ מזיקתנוּ למוֹסדוֹת הנבחרים והחוּקיים שעמנוּ יצר לוֹ בּדוֹר זה.

מתוֹך דבריך לָמד אני כּמה אתה רוֹחש כּבוֹד למוּשׂג “ממשלה”, ממשלה “כּכל הגוֹיים”, אשר לנוּ, עַם סגוּלה, אסוּר אוֹ לא יאה לבקש להגשימה. ממשלה, לדבריך, רשאית להכריז מלחמה. והיא עשׂוּיה לפעוֹל “בּאוֹפן דמוֹקרטי, צוֹדק, חוּקי” וּ“בלי משׂוֹא פּנים”. מה שאין כּן בּאוּת‑כּוֹח נבחרת של עם אשר אין לוֹ ממשלה. עם שאין לוֹ שוֹטרים וּבתי‑כּלא – מה זכוּתוֹ המוּסרית לחייב את בּניו למלחמת‑מצוה בּמשמידם וּמחריבם, למלחמת‑מגן על ארצם וישוּביהם?

ועד כּדי כּך עינך צרה בּסוֹכנוּת היהוּדית שאתה נוֹטל ממנה את יפּוּי‑הכּוֹח גם בּשם האוּכלוֹסיה היהוּדית. כּלוֹמר, הדיוּנים הרבּים של הועד הפּוֹעל הציוֹני והועד הלאוּמי והחלטוֹתיהם אין בּהם כּדי יפּוּי‑כּוֹח מאת האוּכלוֹסיה היהוּדית?

וּכדי לפסוֹל עוֹד יוֹתר את סמכוּתה של הסוֹכנוּת אתה בּא ואוֹמר: “האוּניברסיטה היא מוֹסד עצמאי המתקיים בּלי עזרת הסוֹכנוּת”. מוֹסד עצמאי בּמובן המדעי והלימוּדי, ודאי. עצמאוּת זוֹ חייבים אנוּ לשמוֹר וּלהגן עליה מפּני כּל התנקשוּת. אך האם פּירוּש הדבר שאין לאוּניברסיטה כּל זיקה לאִרגוּן הלאוּמי, למרוּת לאוּמית בּמוּבן מדיני וציבּוּרי? והאם אין אנוּ חייבים לשמוֹר על זיקה זוֹ וּלהגן עליה מפּני כל התנקשוּת? ומה פּירוּש הדברים “המתקיים בּלי עזרת הסוֹכנוּת”? מלים אלה מזכּירוֹת את דרך דיבּוּרם של בּעלי‑בּתים תקיפים בּארץ, המתפּארים כּי ידם וכיסם עשׂוּ להם את הוֹנם, וכי אינם חייבים, בּרוּך השם, שוּם תוֹדה למוֹסדוֹת הלאוּמיים הקבּצניים. האוּמנם כּל מה שהקרן הקימת והמגבּיוֹת הארץ‑ישׂראליוֹת ו“הדסה” עשׂוּ בּשביל האוּניברסיטה הוּא “בּלי עזרת הסוֹכנוּת”, ד"ר מַגנס? והאוּמנם נעלם ממך כּי גם מחוּץ לכל חשבּוֹנוֹת של תרוּמוֹת והקצבוֹת לא היתה האוּניברסיטה בּאה לעוֹלם, לא היתה לה כּל אפשרוּת קיוּם ולא היה כּל שחר לקיוּמה – לא מבּחינה תרבּוּתית ולא מבּחינה ישוּבית – אילמלא התנוּעה הציוֹנית?

אתה מדבּר על הדרכה נפשית, שׂכלית ורוּחנית, על הוֹראת‑דרך כּתפקיד קדוֹש של האוּניברסיטה. האין הדרכה זוֹ כּוֹללת גם ראשי‑כּללים לחיי אדם יהוּדי בּעמוֹ? כּיצד יחיה עם את חייו כּשאין עמוֹ כּוֹח‑כּפיה חיצוֹני? כּיצד תתהווה בּתנאינוּ אנוּ – פּיזוּר גוּפני ורוּחני – דמוֹקרטיה יהוּדית המקיימת את מרוּת הכּלל, עם קיוּם זכוּתוֹ של הפּרט לבקר וּלהתוַכּח ולהיוֹת בּאוֹפּוֹזיציה? והנה בּאת אתה, אדוֹני, ונתת דוּגמה: מתוֹך אוֹפּוֹזיציוֹניוּת למעשׂה מסוּים אוֹ לשיטה מסוּימת בּאת לידי פּסילת עצם סמכוּתוֹ של מעט‑השלטוֹן העצמי שלנוּ.

בּלעג אתה מספּר לנוּ על “מיני תנאים” שעם ישׂראל מציג בּמלחמה זוֹ.

ואתה מוּכן, כּנראה, לסמוֹך את ידך על התנדבוּת יהוּדים בּתנאי: שגם תנאי זה – שהוּא דבר המוּבן מאליו לגבּי כּל עם הרוֹצה להיות שוּתף למלחמה – לא יזָכר ולא יפָּקד מצדנוּ.

אתה מסיים בּהערכה פּסימית מאד על מצבוֹ הרוּחני של הישוּב, שכּוּלוֹ חוּלין וּקדוּשה אין בּוֹ, ולא חוֹפש המַצפּוּן, ולא חוֹפש הויכּוּח, ואינוֹ יוֹדע מַהי דמוֹקרטיה, ואינוֹ מוּכן “ללכת לקראת המחר החדש”, זה שלפי ידיעתך הוּא כּבר, כּבר “מתהווה בּכל יוֹם מתוֹך הריסוֹת וחוּרבּנוֹת”.

מי שבּא לעוֹרר אוֹתנוּ על נגעי הישוּב פּוֹרט על מיתרי לבּנוּ. האוֹזן קָשוּבה לתוֹכחה, אוּלם היא מַבחינה בּנימוֹת פּוֹגמוֹת: הסיטוֹנאוּת והעילָאוּת שבּתוֹכחה נוֹטלוֹת מן המלים החמוּרוֹת את משקלן הפּנימי. התביעוֹת הנאוֹת שאתה דוֹגל בּהן – כּגוֹן “ויכּוּח חפשי וחיפּוּש האמת בּיחד”, “יראה מפּני נפש היחיד” – מאבּדוֹת הרבּה מכּוֹחן כּשהן מלוּווֹת בּהכרזה שהעוֹלם הגדוֹל והתקיף מבוֹרך בּהן, ורק אנחנוּ “בּוֹשנוּ מכּל עם”. מתוֹך דבריך על מצב העתוֹנוּת עלינוּ לקבּל, למשל, שבּוֹני העתוֹנוּת העיקריים בּארץ – מ. גליקסוֹן וּמ. בּילינסוֹן, עליו השלוֹם, – היוּ מבּחינת חוֹפש המַצפּוּן והויכּוּח החפשי נוֹפלים מאחיהם‑לעט בּארצוֹת העשירוֹת. מי שאיננוּ מבחין בּגרעיני הקדוּשה וחירוּת‑הרוּח הפּזוּרים בּישוּבנוּ ואינוֹ רוֹאה את הידים העמלוֹת בּהתקנת המחר בּלב טהוֹר וּבנפש חפצה – האין הוּא מעיד על עצמוֹ כּי חכמת המִסכּן וחירוּתוֹ ויצירתוֹ בּזוּיוֹת בּעיניו? וּבהציגך אוֹתנוּ, “עיורים ואטוּמי‑אוֹזן”, מוּל העוֹלם הגדוֹל הצוֹעד לקראת המחר – האין אתה מטפּח את שִגרת הנחיתוּת היהוּדית שלא בּנוּ האוֹר, ואין אוֹר אלא מחוּץ לנוּ, בּאוֹתוֹ עוֹלם גדוֹל, שהוּא גם תקיף וגם עשיר וגם צוֹדק?

ורמז לכך מוֹצא אני בּ“דבר נשׂיא האוּניברסיטה”, שהוֹאלת לפרסם בּעתוֹנוּת, בּעצם הימים בּוֹ נדוֹנה שאלת חוֹבת הגיוּס בּמוֹסדוֹת המוּסמכים של האוּניברסיטה, בּוֹ אתה שוֹאל: “המוּכנים אנוּ בּרוּחנוּ, בּני עם ישׂראל בּארץ‑ישׂראל, להשתתף עם עמים אחרים בּהקמת העוֹלם החדש?” כּל חיינוּ, כּל עמלנוּ, אין בּהם, כּנראה, לדעתך משוּם תשוּבה. מאידך, אין זוֹ שאלה לגבּיך, אם העמים מוּכנים להשתתף אִתנוּ בּהקמת העוֹלם החדש. יתכן כּי אין לשאוֹל כּלל שאלה זוֹ, בּאשר עצם השאלה פּוֹגעת בּנכוֹנוּתנוּ להשתתף. אין לשאוֹל, בּאשר לפי דבריך, “יצירת עוֹלם שהוּא כּוֹלוֹ חפשי, זה התנאי היחיד לגאוּלתנוּ, זוֹהי המטרה היחידה למלחמתנוּ”. ואין לשאוֹל, אם יוּקצה גם לנוּ מקוֹם בּעוֹלם שהוּא כּוּלוֹ חפשי. אכן, כּזאת הטיפוּ לנוּ מלפני מאה וחמישים שנה כּל שוֹחרי האֶמנסיפּציה, כּי אין ליהוּדים לשאוֹל שאלוֹת יתירוֹת וּלהעמיד “תנאים”, בּאשר בּזרוֹח שמש החוֹפש על העמים – ממילא ניהנה גם אנחנוּ מאוֹרוֹ. אך האוּמנם לא לימדוּנוּ משהוּ מאה וחמישים השנים האלה? “אין תקוה לישׂראל, אלא אם יש תקוה לאנוֹשוּת כּוּלה”. אמת ויציב. אך האם לא שמעה אזננוּ שמץ מהבטחוֹת‑תקוה לעוֹלם כּוּלוֹ, חוּץ מישׂראל? וּלפיכך, שמא מוּתר לנוּ לוֹמר: אין אנוּ מקבּלים תקוה לאנוֹשוּת כּוּלה, אלא אם כּן יש עמה תקוה גם לישׂראל, וכל חירוּת לעוֹלם שאין עמה חירוּת גם לישׂראל אינה חירוּת‑אמת.

ב' בּתמוּז תש"א, 27.6.41.

לא קל עכשיו לדבּר אל הפּסידוֹנים הקרוּי “תנוּעתנוּ העוֹלמית”¹. היוּ ימים והייתי “איש ריב וּמדוֹן” לתנוּעתנוּ העוֹלמית בּכמה מגילוּייה. עם מי אריב עתה? עם חברינוּ מפּוֹלין? עם אוֹתם החברים שישבנוּ אתם בּקוֹנגרס האחרוֹן ונמלכנוּ, שמא אפשר עוֹד להספּיק בּרגע האחרוֹן וּלהעלוֹת אנשים על ספינוֹת אחרוֹנוֹת? וגם לא עם תנוּעתנוּ בּאמריקה. אני רוֹאה את תנוּעתנוּ בּאמריקה, זוֹ שאינה אלא אי קטן בּיהדוּת האמריקאית, אוֹכלת עדיין מן הקרן שהוּשקעה בּה לפני 30 – 35 שנים, בּימים מַקבּילים ל“עליה השניה”. לפי מה שיש להם אוּלי אין אנוּ רשאים לדרוֹש מהם יוֹתר.

אינני מתכּוון לטפּל פּה בּשאלוֹת ההוֹוה של תנוּעתנוּ. שאלוֹת ההוֹוה הן שתים: א) מצבנוּ הפּוֹליטי כּיוֹם בּארץ. ענין זה נדוֹן עתה בּמפלגה ואין כּל צוֹרך להביאוֹ לדיוּן מיוּחד הנה, כּל עוֹד מפלגת פּוֹעלי ארץ‑ישׂראל לא הבהירה את ראִייתה היא. ב) עזרתנוּ לגוֹלה. כּציוֹני קנאי לא תליתי מעוֹלם תקווֹת רבּוֹת בּעבוֹדת העזרה, אך עתה מיחס אני לה חשיבוּת עצוּמה. ענין העזרה עתה איננוּ ענין של רחמנוּת בּלבד, הוּא ענין לאוּמי גדוֹל: לקיים את היהוּדים בּגיהינוֹם של הארצוֹת הכּבוּשוֹת, למען יגיעוּ לימים שלאחר המלחמה. וּבתוֹך העזרה רוֹאה אני דבר שהוּא בּעיני קוֹדש קדשים: העזרה לציוֹנוּת בּמחתרת בּכל מקוֹם! בּדרך כּלל אין לי בּכל שׂדה הפּעוּלה הציוֹנית דבר יוֹתר יקר מן הקרן הקימת, ודבר יוֹתר בּטוּח מדוּנם קרקע מעוּבּד בּידים יהוּדיוֹת. אך בּרגע זה חשוּב לנוּ כּל כּך כּל קן של נוֹער ציוֹני בּרוּסיה, כּל מפעל של “החלוּץ” בּגרמניה – שאין לחוּס על אמצעים וּמאמצים כּל כּמה שאפשר להגיע לשם. אין אִתי הצעוֹת מעשׂיוֹת, ואינני יוֹדע אם הוּצעוּ הצעוֹת כּאלה. חפצתי רק להבּיע את יחסי, כּי חוֹבת כּוּלנוּ לעמוֹד מאחוֹרי מי שמוּכן לפעוֹל.

רצוֹני לעוֹרר את שאלת תפקידי תנוּעתנוּ לגבּי העתיד. ורוֹצה אני הפּעם לוֹמר את דברי לא בּצוּרת בּיקוֹרת, כּי אם בּצוּרת משאָלה.

הֶעמָדנו על ההבדל בּין מצבנוּ כּתנוּעה, כּעם, בּמלחמה זוֹ – לבין מצבנוּ בּמלחמה הקוֹדמת? אז היה העם היהוּדי חי, פּעיל, מצפּה לטוֹבה. התנוּעה הציוֹנית פּעלה, הציגה לעצמה מחָדש – לאחר דכּאוֹן ממוּשך - מטרוֹת מדיניוֹת. לאחר משבּר אוּגַנדה היה הכרח לכנוֹף את הדגל הציוֹני המדיני, התמכּרנוּ ל“עבוֹדה הריאַלית” הזעירה, התוַכּחנוּ עם האֶפּיגוֹנים של הרצל. אך בּבוֹא המלחמה ישבוּ אנשים בּמקוֹמוֹת שוֹנים, ציוֹני רוּסיה על פּי דרכּם, בּן-גוּריוֹן בּאמריקה על פּי דרכּוֹ, ועסקוּ בּבירוּר הסיכּוּיים והתביעוֹת שלנוּ. רוּפּין עשׂה זאת על פי דרכּוֹ. והיתה הכּרה חיה של “עם יהוּדי עוֹלמי”, ורעיוֹן הקוֹנגרס היהוּדי העוֹלמי היתה בּוֹ תמימוּת וחמימוּת ותקוה לפריקת עוֹל ההתבּוֹללוּת ולנציגוּת דמוֹקרטית בּעלת כּוֹח, וסירקין וּבּרוּכוֹב ורוּטנבּרג נלחמוּ על הארגוּן העממי, והיתה מחלוֹקת חמה עם ה“גענאַסען”, עם ההתבּוֹללוּת, ואנחנוּ היינוּ המתקיפים. היוּ סימנים חיים של התעוֹררוּת לאוּמית.

מה שוֹנה המצב עתה. אין כּלל כּתפים שאפשר להטיל עליהן משׂא הגוּן.

יש מזכּירים את הציוֹנוּת בּרוּסיה מלפני עשׂרים שנה וּמַשוים אוֹתה ליהדוּת הפּוֹלנית עתה, וגם מתנחמים: הנה יש עירוּי-דם של שני מליוֹנים יהוּדים ליהדוּת הרוּסית. הלוַאי! לי נראים הדברים אחרת. היהדוּת הרוּסית שנקרעה מעלינוּ לפני עשׂרים וּשתים שנה, בּראשית ההגשמה הציוֹנית, ידעה כּמה גילוּיים של היאָבקוּת הירוֹאית: על העברית, על “החלוּץ” הלגַלי והבלתי-לגַלי, על עליה בּכל מיני דרכים, על “הבּימה”, על לימוּד תוֹרה בּחשאי. וגם לאחר עשׂרים שנה, לאחר הגרוּשים והפּוליט-איזוֹלַטורים, עוֹד לא דעכוּ כּל הניצוֹצוֹת. ואלישע רוֹדין יוֹכיח. והיהדוּת הפּוֹלנית, שלה 150 אוֹ 200 אלף נפש בּארץ-ישׂראל, שבּה פּעלה התנוּעה הציוֹנית כּל השנים, עם רשת של בּתי-ספר עבריים, עם שליחים מן הארץ – לא יכלה בּכללה להילָחם אפילוּ ימים על דבר קטן, כמו בּתי-ספר עבריים. ויתרוּ מיד על כּל העמדוֹת. בּעיני זוֹ טרגדיה איוּמה, לא פּחוֹת מאשר דריסת היהדוּת על ידי הקלגסים של היטלר. אפשר שהגוֹרמים לכך אינם ספּציפיים-יהוּדיים. אפשר שלעוֹלם אשר הסכּין במשך עשׂרים וּשתים שנה למוֹרא- הדיקטטוּרה אבדוּ כּמה סגוּלוֹת אנוֹשיוֹת. אפשר שהדיקטטוּרה מחנכת לא רק את נתיניה הנתוּנים לרשוּתה, כּי אם גם את העוֹלם שמחוּצה לה, משפּילה את קוֹמת-האדם, נוֹטלת ממנוּ את עוּזוֹ ועוֹקרת כּמה יסוֹדוֹת בּנפש. יתכן שזהוּ חזיוֹן כּללי של התקוּפה. אך כּיהוּדי וּכציוֹני אי אפשר לי שלא לראוֹת איזוֹ ירידה איוּמה בּאה בּעוֹלמנוּ היהוּדי. ישנם קִני-סגוּלה, וכל גילוּי של נאמנוּת ועוֹז בּמדבּר הזה יִיקר לנוּ שבעתים. אך גילוּיים בּוֹדדים אלה אל יזָקפוּ לזכוּתוֹ של הכּלל הירוּד.

וגם הציוֹנוֹת כּוּלה וגם תנוּעתנוּ קיימוֹת עתה בּסימן של ירידה.

אני מוֹדה לחברי משׂרד-האיחוּד על הקוֹרספּוֹנדנציה שהם ממציאים לי. בּימי ניתוּק וחוֹסר עתוֹנוּת יש חשיבוּת מיוּחדת בּהחזקת קשרים וּבחילוּפי ידיעוֹת. אך עלי לוֹמר בּצער, כּי בּכל מה שאני מקבּל אינני מוֹצא סימני תסיסה ציוֹנית. בּמשך כּל שנת המלחמה לא פּוּרסמה שוּם חוֹברת ציוֹנית על שאלת היהוּדים, בּכללה וּכפי שהיא נתגלתה בּמלחמה זוֹ בּפרט. בּמשך ששה-עשׂר החדשים לא נאמר מצדנוּ שוּם דבר אשר יאיר מחדש את שאלתנוּ, כּפי שהיא עוֹמדת בּמלחמה ועתידה לעמוֹד למחרת המלחמה. ולא רק בּאנגליה. אין לומר שבּאמריקה הוּרם הדגל הציוֹני. ואין גם שוּם סימנים של ליכּוּד לאוּמי-פּוֹליטי, כּדי שהתמוּנה של הוֹפעתנוּ המדינית עם סיוּם המלחמה לא תהיה “אֶוְיאנית” – אביוֹנית, הקוֹבעת מראש את אפסוּת התוֹצאוֹת.

בּראשית המלחמה קיבּלתי מכתב מא. טַרטַקוֹבר על קוֹבץ העתיד לצאת. איני יוֹדע מה העלה בּו. אך יוֹדע אני שכּאן בּארץ אין לראוֹת מאמץ מחשבה ציוֹנית. רוּפּין הוֹציא עתה ספר “מלחמת יהוּדים לקיוּמם”, ספר-סיכּוּם של עשׂרוֹת שנוֹת חקירה. עם כּל הכּבוד שאני רוֹחש לרוּפּין עלי לוֹמר שאינני רוֹאה ספר עשיר-חוֹמר זה כּספר הבּיסוּס של תביעוֹתינוּ הציוֹניוֹת בּמלחמת ישׂראל על קיוּמוֹ. ועוּבדה זוֹ, שהאדם ההוֹגה והמלוּמד בּיוֹתר בּצמרת הציוֹנוּת לא הגיע בּשעה זוֹ לידי תביעת פּתרוֹן ציוֹני בּמצב היהוּדים בּעוֹלם – היא בּעינַי לא עוּבדה פרטית, כּי אם עדוּת מעציבה לכלל התנוּעה. והעוּבדה שאין אנחנוּ משקיעים את עצמנוּ בּמחשבוֹת אלה ואין אנחנוּ מַפנים את מחשבת התנוּעה (לא רק של אֵילוּ יחידים) לכך – אף היא עדוּת קשה לנוּ. ודאי כּרוּך בּזה גם הפסד מעשׂי, אך המנטַליוּת הזאת קשה מן ההפסד.

גם אצלנוּ נוֹהגים לדבּר על העתיד “מתוֹך נסיוֹן”, מתוֹך מה שהיה, כּדרך הגנרלים המתכּוֹננים למלחמה… שחלפה. לא יאה לנוּ להשתעשע עתה בּאוֹפּטימיוּת הז’וּרנַליסטית היוֹדעת כּי אחרי המלחמה ודאי יהיה יוֹתר טוֹב, ונצחוֹן הפּרוֹגרס והדמוֹקרטיה יתקנוּ כּל מעוּוָת. מה הוֹלם אוֹתנוּ עכשיו הויכּוּח על “דָאיקייט” ו“דָארטיקייט”! האם מפּלת היטלר תחזיר ליהדוּת הגרמנית את אבידוֹתיה? התהפוֹך ישוּב של זקנים לצעירים? היפַנוּ את המקוֹמוֹת שנתפּסוּ – של רוֹפאים ועוֹרכי‑דין ועתוֹנאים וּפקידים – ויחזירוּ לשם יהוּדים? האפשר לגשת לגוֹלה שנעקרה בּגישת עסקן אל עיירה שנשׂרפה וצריך לבנוֹתה מחדש? גם אצלנוּ אין רוֹצים, כּנראה, להבין שהיטלר והמלחמה הזאת הם תחוּם אשר בּאָיו לא ישוּבוּן.

אינני מקבּל על עצמי להיכּנס לתוֹך פּרוֹגנוֹזוֹת, אך יש דברים פּשוּטים שהם ראשית ראִיה ציוֹנית. קהילת וינה לא תחזוֹר להיוֹת מה שהיתה, ולא קהילת בּרלין, ולא פּראג, וגם לא וַרשה ולוֹדז. לגבּי כּמה מקוֹמוֹת שאלה היא אם ישָארוּ בּחיים ישוּבים יהוּדיים, ואם ישארוּ – היוּכלוּ להתפּרנס. וּשאלה היא אם ירצוּ יהוּדים לשבת בּמקוֹמוֹת אשר עבר עליהם מה שעבר. הן יש עוֹד ודאי מין אדם יהוּדי אשר לא יוּכל לשבת בּאוֹתם המקוֹמוֹת, וגם הבטחה של אוֹטוֹנוֹמיה לאוּמית לפי מיטב ה“דָאיקייט” לא תשיב את נפשוֹ למנוּחה. יש התרחשוּיוֹת החוֹתמוֹת את הגוֹרל. השבוּעה שנשבּעוּ יהוּדים מגוֹרשי ספרד לבלי שוּב לארץ‑הדמים לא היתה מליצה פּטריוֹטית. וּסמלים כּאלה חוֹזרים כּפעם בּפעם בּהיסטוֹריה שלנוּ. ולא מפּני שאני רוֹצה בּכך הנני אוֹמר שאפשר כּי יהדוּת אירוֹפה נחתם גוֹרלה, כּי אם מפּני שאני רוֹאה כּוֹחוֹת שלא אנחנוּ בּיקשנוּ אוֹתם והם קוֹבעים את גוֹרלה. ואינני אוֹמר שהם קוֹבעים את גוֹרלה בּמגמה לארץ‑ישׂראל. זאת אינני יוֹדע. אך יוֹדע אני כּי מה שהיתה היהדוּת הפּוֹלנית – לא תשוּב להיוֹת, לא בּחוֹמר ולא בּרוּח.

וּמשוּם כּך צריכה הציוֹנוּת לשוּב למַה שהיתה בעיני הרצל: יציאת מצרים. ולא כּפראזה של תעמוּלה, כּי אם כּדרך חיים וּפעוּלה. צריך שימצָא כּוֹח לכך, ואם אין בּנו הכּוֹח הזה – הרי אנוּ הוֹפכים את הציוֹנוּת לאחת מן החברוֹת היהוּדיוֹת המרוּבּוֹת המתחַכּכוֹת מסביב לצרת‑ישׂראל, ואין אִתּה כּוֹח לשנוֹת את המצב, אף לא לחשוֹב את המחשבה הציוֹנית עד תוּמה.

אני מַפנה תשׂוּמת‑לב החברים למאמר אחד של יוֹסף אהרוֹנוֹביץ, שנכתב לפני שנים אחדוֹת. עוֹד היוּ ימים טוֹבים בּעוֹלם. ואז נוֹצרה בּעברית ספרוּת שלמה שתבעה “לא לזלזל בּגלוּת”. לא לזלזל בּגלוּת – מַשמע לקיים אוֹתה. ואז כּתב אהרוֹנוֹביץ מאמר אכזרי, מאמר פּסימי מאין כּמוֹהוּ. הוּא הציג שם את ארץ‑ישׂראל מוּל הגלוּת, לא מפּני שלדעתוֹ יכוֹלה ארץ‑ישׂראל להציל את כּל יהוּדי הגוֹלה, כּי אם מפּני שראה את החוּרבּן הנחרץ של הגוֹלה, ורק שארית ישׂראל בּארץ‑ישׂראל היא תינָצל, והיא תהיה העם היהוּדי. אהרוֹנוֹביץ, כּידוּע, לא היה מן האנשים המשתעשעים בּ“המצאוֹת” מענינוֹת. זוֹ לא היתה אצלוֹ פּליטת‑עט. לא על נקלה הגיע לכך. ואכזריוּת‑ראִייתוֹ הדהימה.

עינינוּ הרוֹאוֹת, כּי הנבוּאוֹת הציוֹניוֹת השחוֹרוֹת התקיימוּ יתר על המידה, אך הציוֹנוּת עצמה מה היה לה? כּוֹח הבּינה שלה והכּוֹח הרוֹאה שלה לא עלה בּד בּבד עם החוּרבּן של המציאוּת היהוּדית. יש שאני קוֹרא נאוּמים של מנהיגים ציוֹנים וּמאמרים של סוֹפרים ציוֹנים בּשנת 1940, ואני טוֹעם בּהם את טעמה וסגנוֹנה של היהדוּת הנייטרלית והליבּרלית.

וּתנוּעתנוּ אנוּ, אם שׂרדה בּה חיוּניוּת פּנימית, חייבת לעשׂוֹת עתה מאמצים נוֹאשים להצלת הציוֹנוּת. חוֹבתנוּ לגַלבֵן את הציבּוּריוּת היהוּדית וּלבקש שוּב דרכים לריכּוּז לאוּמי מקיף מסביב לארץ‑ישׂראל, כּארץ העליה ההמוֹנית והפּתרוֹן הלאוּמי.

אי אפשר לנוּ להשלים עם המצב בּאמריקה, ללא התעוֹררוּת ציוֹנית, ללא הנהגה, ללא מאמצים מחוּדשים להקמת אחדוּת לאוּמית. קפּלן² מעיר לי כּי שני הדברים – ציוֹנוּת ממשית ואחדוּת יהוּדית – “אינם מתקשרים” בּאמריקה. אבל גם בּעניני כּספים אין אנו מסתפּקים בציוּן העוּבדה “אַיִן”, ורוֹצים ביצירת ה“יש”, וּבחיי ציבּוּר לא כּל שכּן. את ארגוּן היהדוּת לא נשׂיג בּדרך אשר בּה אמרוּ ללכת כּמה מידידינוּ בּגוֹלה. הם טרחוּ והעלוּ חרסים שבוּרים. שוּם אִרגוּן‑יהדוּת בּלי ארץ‑ישׂראל בּמרכזה אינוֹ שוה הרבּה. הקוֹנגרס היהוּדי העוֹלמי הנהוּ עדוּת מַספקת לכך. התנסינוּ בּוֹ. רק מסביב לארץ‑ישׂראל אפשר לרכּז לא רק מיטינגים וּועידוֹת כּי אם גם ממשוּת, כּוֹח, אמצעים, מכשירי‑פּעוּלה. מדוּע לא הקימוּ אחרים מה שהקימה הציוֹנוּת? הם השתמשוּ בּלשוֹן מוּבנת יוֹתר ליהוּדי הגוֹלה, הם דיבּרוּ בּשם “ההוֹוה”, בּשם עזרה מהירה, בּהם תמכוּ יהוּדים בּעלי עמדה והשפּעה, אך להם לא היתה ארץ‑ישׂראל.

על הדגל של ארץ‑ישׂראל עברוּ חליפוֹת שוֹנוֹת, הוּא הוּנף וגם קוּפּל לא פּעם. פּינסקר הרים דגל. חיבּת‑ציוֹן קיפּלה אוֹתוֹ. כּמוּבן, מתוֹך כּוָנוֹת טוֹבוֹת. לא בּאשמתה, כּי אם מחוּלשת העם. ליליֶנבּלוּם ודאי רצה בּגדוֹלוֹת, אך את קיפּוּל הדגל ראה כּחוֹבה. בּא הרצל והרים את הדגל בּרמה. העליה השניה ראתה הכרח לקפּל אוֹתוֹ ולפעוֹל בּתנאי המשטר התוּרכּי. בּימי בּלפוּר בּיקשה הציוֹנוּת שוּב להרים את הדגל, אך הים הנגרש נקרש מהר, ושוּב היינוּ צריכים להסתגל למציאוּת המדינית ולקפּל את דגלנוּ. מוּבן, תמיד מצוּיים בּני‑אדם ההוֹפכים צרה לצדקה ועוֹשים את קיפּול הדגל אידיאוֹלוֹגיה ושיטה.

וכיצד ננהג עתה? הנשב בּית אוֹ נצא לקראת הפוֹרוּם הבּין‑לאוּמי? ואם נצא – הנבוֹא לפניו בּדגל פּרוּשׂ או בּדגל מקוּפּל? הנסתפּק בּקוּבלנוֹת על האַדמיניסטרציה, על הספר הלבן, על גזירת הקרקע, אוֹ נדרוֹש שינוּי יסוֹדי? וּמה יהיה טיב השינוּי אשר נדרשֶנוּ?

אני שוֹאל. לא בּאתי להציע פּרוֹגרמה. בּערפל הזה שמסביבנוּ לא קל להבחין בּאבני‑נגף רבּוֹת ואפשר להיכּשל בּהרבה פּרטים, אך אני שוֹאל על העיקר. דוּבּר על רפּרַציוֹת. אין להתיחס גם לזה, כּמנהג יהוּדים, בּקלוּת‑ראש. אפשר צריך להעיז ולמצוֹא בּזה אחיזה. אוּלם השאלה המענינת אוֹתי יוֹתר מכּל היא שאלת עיקר הפּרוֹגרמה הציוֹנית לקראת סיוּם המלחמה. אנחנוּ, תנוּעה עממית‑חלוּצית, אנחנוּ, האחראים למעשׂה להנהלת עניני ההסתדרוּת הציוֹנית, איננוּ רשאים לשבת וּלחכּוֹת ולראוֹת “איך יפּוֹל דבר”. אנחנוּ צריכים לוֹמר לעוֹלם מה היהוּדים רוֹצים, אנחנוּ צריכים לוֹמר ליהוּדים מה הם רוֹצים, אנחנוּ צריכים לוֹמר קוֹדם כּל לעצמנוּ מה אנחנוּ רוֹצים. ד רמז אוֹמר לי: “הפּרוֹגרמה שלנוּ – קיבּוּץ גָלוּיוֹת!” מלה קדוֹשה. בּויכּוּח הפּנימי בּציוֹנוּת על “עֶנדציל” אמרתי: זאת מטרתנוּ – קיבּוּץ גָלוּיוֹת. אך כּיצד נתרגם לגוֹיים? אני אבין לרמז ורמז יבין לי. אך מה נעשׂה אם אדם יאמר כּי גם בּאוּלם של הכּינוּס שלנוּ יש כּבר קיבּוּץ גָלוּיוֹת? והלא יש בּוֹ בּאי‑כּוֹח של כּל הגָלוּיוֹת. הלא נוֹכחנוּ כּיצד מתפּרשים בּעוֹלם המדיני כּמה מוּנחים יהוּדיים טוֹבים, כּמו “מרכּז רוּחני”, כּמוֹ “בּית לאוּמי”. נוּסחה שהיא מצוּינת מבּחינת הבּלשנוּת העברית ואוֹצר המוּנחים היהוּדיים – אפשר שלא תבוֹא בּחשבּוֹן לשימוּש מדיני חיצוֹני.

הרבּה שנים היינוּ אנחנוּ עם הטוֹענים כּנגד הכרזה על “מטרה סוֹפית”. וייצמן אמר בוֶרסַיל³ מה שאמר: “ארץ‑ישׂראל עברית כּאנגליה אנגלית”, וחדל מזה. יש בּחיים המדיניים מצבים שבּהם נוֹהגים לפי המאמר “הכּל יוֹדעים למה כּלה נכנסת לחוּפּה, אלא…” הציוֹנוּת לא הסתפּקה בּשתיקה, אלא היתה מוֹסרת מזמן לזמן הכרזוֹת מינימַליסטיוֹת. מלבד סוּגים של ציוֹנים, אשר התחילוּ בּעצמם להאמין בּהכרזוֹת המינימַלסטיוֹת, לא האמין בכך שוּם אדם, לא אנגלי ולא ערבי. אחר כּך בּאה וַעדת‑פּיל ואמרה בּקוֹל רם: מדינת‑יהוּדים. עם כּל התנגדוּתי לתכנית החלוּקה לא מיעטתי את עצם העוּבדה הציוֹנית, שבּחוּגים מדינאיים התחילוּ שוּב מדבּרים בּגָלוּי על מדינת‑יהוּדים. וּלאחר שהדבר הוּתר על ידי גוֹיים – הוּתר הדבר גם אצלנוּ. וגם עם בּיטוּל תכנית‑החלוּקה היוּ אצלנוּ, ומחוּצה לנוּ, אנשים שתבעוּ עתה הכרזת המטרה: מדינה. בּמידה שהדבר היה קשוּר עם דביקוּת בּחלוּקה – לא היה הדבר עלוּל להלהיב איש כּמוֹני. וגם אוֹדה, את כּל הימים של ערב‑מלחמה לא ראיתי כּנוֹחים לגוֹלל איזוֹ פּרוֹגרמה מדינית שהיא. עכשיו נראה לי שהגיעה השעה שעליה נאמר: ולא נוּכל עוֹד הצפּינוֹ. לא לוֹמר את אשר אנחנו רוֹצים, לא לתבּוֹע בּפּה – מַשמעוֹ: לשבת וּלחכּוֹת למַה שיעניקוּ לנוּ שליטי‑עוֹלם בּטוּבם.

בּשעה שוייצמן הוֹפיע בּדרישוֹתיו היוּ בּארץ חמישים אלף יהוּדים; ועתה – חצי מיליוֹן. ויש הבדל בּין מידת החריפוּת של שאלת היהוּדים אז ומידת חריפוּתה עכשיו. יכוֹל להיוֹת הבדל גם בּהערכת החריפוּת אז ועתה, כּמוּבן, אם אנחנוּ לא ניגָרר אחרי מפַזרי ישׂראל.

דרך אגב, קיבּלתי את חליפת המכתבים בּענין אַלַסקה. אני שוֹמע כּי אלַסקה הוֹדיעה שאיננה רוֹצה, אך בּעלי התכנית מוֹסיפים לדבּר עליה. ואין בּכוָנתי להיכּנס בּעבי הקוֹרה. ה“טריטוֹריוֹת” אינן מענינוֹת אוֹתי מבּחינת מעלוֹתיהן וחסרוֹנוֹתיהן. יש לנוּ היסטוֹריה יהוּדית ארוּכּה, והיא יוֹדעת לספּר על ארצוֹת שבּאנוּ לשם לבנוֹתן וּבמה הדברים נגמרים. ואינני יכוֹל ואינני רוֹצה לשכּוֹח כּי כּל הצעה טריטוֹריאַלית, תאמר אשר תאמר, בּאה בּמקוֹם ארץ‑ישׂראל. לא שכחנוּ מתי וּבמקוֹם מה הציעוּ לנוּ את אוּגַנדה, וּמתי וּבמקוֹם מה הציעוּ לנוּ את ניוּ‑גויאַנה. וּמבּפנים אין לנוּ מחסוֹר בּד“ר רוֹזנ’ים אשר ימציאוּ לנוּ סן‑דוֹמינגוֹת ויסמכוּ ידיהם על הצעוֹת שיבוֹאוּ ממקוֹמוֹת גבוֹהים. לאַנגוֹלה היה בּשעתה ציוֹני שלה – טרלוֹ, ועתה יוֹשב ד”ר י. נ. שטיינבּרג בּאוֹסטרליה וּמבשׂר ישוּעוֹת ונחמוֹת: הוּא כּבר קיבּל טריטוֹריה שם, אלא שאחר כּך נמלכה בּה ממשלת אוֹסטרליה וּבן רגע בּיטלה את הענין.

היה לי מר מאד למקרא הדברים על אלַסקה. אינני מאשים. מה יש להאשים טוֹבע הנאחז בּשיבּוֹלת. אך מה פּגוּם החוּש ההיסטוֹרי וּמה רבּה התמימוּת המדינית, אם בּשעה שאנוּ נאבקים על כּבשׂת‑הרש האמיתית אנוּ מוֹשיטים ידינוּ לאַליה שמנה וּמדוּמה. וּמי שנמצאה לוֹ אַליה שמנה ממילא הוא מסייע לגוֹזל כּבשׂת‑הרש. והוֹאיל וציוֹנים הם אנשים טוֹבים ויהוּדים רחבי‑לב, וכל דבר טוֹב אינוֹ זר להם, וחברינוּ על אחת כּמה וכמה – אפשר לראוֹת מראש לכמה הצעוֹת וּלכמה “טיפּוּלים” טוֹבים נהיה צפוּיים בּעצם הימים שבּהם נחתכת זכוּתנוּ להיוֹת עם על אדמתוֹ.

אסַיים בּשלוֹש משאָלוֹת:

1. שתנוּעתנוּ תעמיד לבירוּר את שאלת הפּרוֹגרמה המדינית של הציוֹנוּת בּימינוּ.

2. לברר מחדש את שאלת ארגוּן כּל הכּוֹחוֹת בּיהדוּת מסביב לארץ‑ישׂראל ולתביעוֹתינוּ הציוֹניוֹת.

3. להסיר מעלינוּ את הנטיה ללכת אחרי כּל מיני פַנטוֹמים, המַפנים את לבּנוּ מן הגאוּלה היחידה.

חילוּקי‑הדעוֹת בּינינוּ בּשאלוֹת המדיניוֹת המעשׂיוֹת בּשעה זוֹ כּבדים למדי. אך שאלוֹת אלוּ, עם כּל חשיבוּתן, צריך שתהיינה כּפוּפוֹת לשאלוֹת גדוֹלות יוֹתר. וּמאז פּרוֹץ המלחמה הן לא פּנינוּ אל השאלוֹת הגדוֹלוֹת. לא שאלנוּ: מה לפנים? איני דן זאת לגנַאי. המהלוּמוֹת שקיבּלנוּ מן היוֹם הראשוֹן למלחמה היה בּהן כּדי להמם אוֹתנוּ וּלהעסיקנוּ כּליל. וּבמידה שהעוֹלם כּוּלוֹ היה בּכל רע והאפקים כּוּלם מעוּרפּלים – היתה העלטה שלנוּ נבלעת יפה בּערפל הכּללי, ועינינוּ לא הוּפנוּ להציץ מבּעד הערפל אל יוֹם‑מחר שלנוּ, והלבבוֹת היוּ נתוּנים לתלאוֹת היוֹם. בּינתים בּא שינוּי ניכּר לטוֹבה בּמצב הכּללי ואָפקי העוֹלם התחילוּ מתבּהרים משהוּ, ונתרבּוּ השוֹאלים את שאלוֹת המחר. מצבנוּ אנוּ לא נשתנה. על כּל פּנים לא נשתנה לטוֹבה, ואנחנוּ שקוּעים בּקבּלת מהלוּמוֹת וּבטיפּוּח ניגוּדים מסביב לשאלה כּיצד לקבּל אוֹתן. אַל נשקע בּזה. שמא הגיעה השעה שהתנוּעה הציוֹנית תתחיל לחשוֹב בּרצינוּת בּשאלוֹת המחר הקרוֹב?

לא הרבּה מגיע אלינוּ ממה שחוֹשבים וּמדבּרים בּ“עוֹלם היהוּדי”. מה שמגיע הוּא חדל‑אוֹנים עד כּדי יאוּש. אין סימנים של תסיסה ציוֹנית. בּמשך ששה‑עשׂר חדשי המלחמה לא נאמר בּגלוּי שוּם דבר מצד התנוּעה הציוֹנית אשר יאיר מחדש את שאלתנוּ כּפי שהוּארה בּאש המלחמה, וּכפי שהיא עתידה להיגָלוֹת למחרת חתימת השלוֹם. אין לוֹמר שבּאמריקה הוּרם הדגל הציוֹני. ואין גם שוּם סימנים של ליכּוּד יהוּדי‑מדיני, כּאשר היה בּאמריקה בּמלחמה הקוֹדמת.

עוֹד הבּוֹקר אפשר היה לקרוֹא בּ“דבר” את תמצית מאמרוֹ של פּרוֹפסוֹר ש. בַּארוֹן, שנתפּרסם בּאמריקה, ושגם הבּיוּלטין הציוֹני בּגֶנף, הפּוֹנה אל הגוֹיים, ראה צוֹרך לתת לוֹ פּרסוּם. פּרוֹפסוֹר בּארוֹן הוּא, כּידוּע, ציוֹני, אוּלם על עתידה של ארץ‑ישׂראל ותפקידה בּשינוּי הגוּרל היהוּדי לאחר מלחמה זוֹ – אין דברים בּרוּרים בּפיו. אך הוּא מלא אוֹפּטימיוּת לגבּי החזרת הזכוּיוֹת היהוּדיוֹת בּאירוֹפה ותוֹלה תקווֹת בּרוּסיה שתפתח את שעריה להגירה יהוּדית ותתן סיוּע מוּסרי לפתרוֹן שאלת היהוּדים. פּרוֹפסוֹר בּארוֹן, הציוֹני, מקוּבּל עתה בּחוּגי הנכבּדים היהוּדים בּאמריקה, ויש ללמוֹד מדבריו על הלָכי‑הרוּחוֹת שם, בּחברה היהוּדית “הטוֹבה”.

מן האָפייני להלָכי‑רוּח וּלסגנוֹן של יהוּדים מנוּמסים יש בּהחלטת הקוֹנגרס היהוּדי האמריקאי, שיד הציוֹנים מכַוַנתוֹ: לאחר בּרכוֹת ואיחוּלים לבּריטניה הוּא מבּיע את בּטחוֹנוֹ, כּי “אנגליה תמלא את התחייבוּיוֹתיה לארץ‑ישׂראל” – ולא טרחוּ לפרש אֵילוּ התחייבוּיוֹת. שמא לפי הספר הלבן של 1939? העיקר שנאמרה נוּסחה שאינה צוֹרמת שוּם אוֹזן.

ראיתי שגם בּעתוֹנוּת הציוֹנית בּלוֹנדוֹן מתחיל איזה בּירוּר, אך מחוּץ למאמר של ארץ‑ישׂראלי אחד לא ראיתי שתוּצג שאלת הגשמת הציוֹנוּת.

על מצבנוּ הפּוֹליטי בּהוֹוה לא אדבּר הפּעם. אסתפּק בּהבאת ציטטה ממאמר שנדפּס בּנוֹבמבּר 1940 בּ“קוֹנטמפּוֹררי ריביוּ”, כּתב‑עת אנגלי חשוּב. הכּוֹתבת – מרת דאגדייל. היא מספּרת על הצעוֹת‑השירוּת של הציוֹנים מראשית המלחמה, שנפגשוּ כּל הזמן בּדחיוֹת וּבעיכּוּבים, עד שהוּברר להם סוֹף סוֹף, למנהיגים הציוֹנים, כּי הדבר “הסוֹגר בּפניהם את הדרך” הוּא “משהוּ יוֹתר מן הקוֹשי הרגיל להזיז איזה דבר בּמחלקוֹת ממשלתיוֹת”. “השתוֹקקוּתם של יהוּדי ארץ‑ישׂראל שישתמשוּ בּהם לשירוּתי המלחמה היה בּה משוּם מעמסה יתירה למחבּרי הספר הלבן”. וההסבּר הוּא: “כּמה אנגלים אין זה לפי טעמם להיכּנס בּשׂיחוֹת ידידוּתיוֹת עם בּן‑אדם בּשעה שהם מתכּוננים לסטוֹר לוֹ על פּניו”. יש להניח כּי הכּוֹתבת יוֹדעת מה שהיא אוֹמרת, ואף אינה חשוּדה על נטיה לקדרוּת מוּפרזת. אפשר לטעוֹן, על סמך הדברים האלה, כּי כּל דיוּן בּעתידוֹתינוּ הנהוּ “דבר שלא בּעתוֹ”. אפשר להקשוֹת: אם זוֹהי הסיטוּאַציה המדינית – מה בּצע בּהצגת דרישוֹת שלא יהיה להן שוֹמע?

אינני מקבּל על עצמי להעיד כּי העוֹלם עוֹמד וּמחכּה לנוּ שנציע את תביעוֹתינוּ. אוּלם בּרוּר לי כּי אם אנחנוּ לא נתבּע – לא יקוּם לנוּ תוֹבע, ואם התנוּעה לא תהיה בּה דעה מה עליה לוֹמר ולא יהיה בּה הכּוֹח לוֹמר מה שהיא צריכה לוֹמר – שוּם כּוֹח בּעוֹלם לא ידבּר בּעדה. הן לא יעלה על הדעת שמישהוּ – לא אחד מבּעלי‑הדמיוֹנוֹת, כּי אם אחד הכּוֹחוֹת השוֹלטים בּעוֹלם – יציע לנוּ אוֹ יתבּע בּעדנוּ מה שאנחנוּ עצמנוּ איננוּ תוֹבעים. ואם התנוּעה הציוֹנית לא תתכּוֹנן מעכשיו לדעת מה דרכּה לקראת סיוּם המלחמה – לא תהיה מוּכנה לכך בּבוֹא היוֹם.

היכוֹל הסטאטוּס המדיני שלנוּ כּיוֹם לשמש בּסיס לשיפּוּרים, להרחבה, לקיוּם מדיני? אני אוֹמר: לא. על בּסיס זה אפשר אוּלי להגיש פּעם איזוֹ קוּבלנה על מעשׂה‑רשע של פּקיד, אפשר לטעוֹן נגד החמרה יתירה של גזירה, אך אין מה לבנוֹת עליו מבּחינה ציוֹנית מדינית. כּי הוּא בּיטל את הצהרת בּלפוּר והגדיר את הבּית הלאוּמי כּנטוּל‑קרקע וּנטוּל‑גידוּל. ואמנם, מי שעוֹמד על הבּסיס הזה אין לוֹ כּל דרישוֹת ציוֹניוֹת, וישנם חוּגים גם בּין ציוֹנים שאין להם כּל דרישוֹת ציוֹניוֹת. יש ארגוּנים הדוֹגלים עכשיו בּכך. יש גם עתוֹן עברי המוּקדש להתמרמרוּת על כּל גילוּי רצוֹן יהוּדי שאיננוּ מתישב עם הספר הלבן. ואכן אם הציוֹנוּת היא ענינה של “עדה יהוּדית בּארץ‑ישׂראל” – אזי אפשר למצוֹא לה מקוֹם גם בּמסגרת הספר הלבן. ויהוּדים שאינם מסכּימים לכך הריהם מפריעי‑מנוּחה וּמפירי‑שלוֹם. בּלי שלילת יסוֹדה של מדיניוּת הספר הלבן אין להוֹכיח מדוּע אי אפשר להסתפּק בּאוֹתוֹ שטח קרקע וּבאוֹתוֹ מספר אוּכלוֹסים שיש לנוּ כּיוֹם הזה. אי אפשר להוֹכיח מדוּע אין הכנסת יהוּדים לארץ צריכה להתנהל לפי מה שהנציב העליוֹן מוֹצא עתה לנחוּץ, אוֹ לפי שהערבים ימצאוּ אחר כּך לנחוּץ.

שנים רבּוֹת ראתה תנוּעתנוּ צוֹרך להימנע מהצגת שאלוֹת רחוֹקוֹת. ידענוּ שלא הדיבּוּרים על “מטרה סוֹפית” יחישוּ את השׂגת המטרה הסוֹפית. בּתקוּפה מסוּימת, כּששׂוּדדוּ מערכוֹת‑העוֹלם, קיבּלנוּ משהוּ. ועל יסוֹד ה“משהוּ” הזה פּעלנוּ, מאז הצהרת בּלפוּר ועד הספר הלבן האחרוֹן. מי יוֹדע, אפשר אילוּ היוּ מוּשגי המדינאים הציוֹנים בּמלחמה הקוֹדמת ממשיים יוֹתר וּבהירים יוֹתר, והיוּ מתרכּזים יוֹתר בּדברים פּשוּטים, כּמו עליה חפשית וּרכישת קרקע ללא הגבּלוֹת – היוּ תוֹצאוֹת פּעוּלתנוּ אחרוֹת. איך שהוּא, זמן קצר לאחר שקיבּלנוּ את מגילת‑הזכוּיוֹת שלנוּ נקרש הים וסירתנוּ נשארה תקוּעה. והוּטל עלינוּ לעבוֹד עבוֹדה חרישית עד בּוֹא שעה אחרת. עשׂינוּ כּיכלתנוּ. אפשר לטעוֹן שהעם לא נתן לנוּ לעשׂוֹת כּל מה שאפשר היה לעשׂוֹת. אפשר גם לוֹמר שאנחנוּ לא ידענוּ להשתמש שימוּש יעיל יוֹתר בּאוֹתם האמצעים שהעם מסר לנוּ. אם כּה ואם כּה, זאת הספּקנוּ בּשעת ההפסקה בּין שתי מלחמוֹת‑עוֹלם. זאת ולא יוֹתר.

לוּלא קרה אוֹתנוּ מה שקרה בּשנים אלה, לוּלא קמה אַנדרלָמוּסיה זוֹ בּעוֹלם, אשר אוֹתוֹתיה בּארץ בּאוּ עם פּרוֹץ מלחמת חַבּש – היינוּ ודאי ממשיכים בּדרך בּה הלכנוּ, בּלי לשאוֹל לגדוֹלוֹת ולרחוֹקוֹת. ראינוּ בּחוּש כּי אנחנוּ מתקדמים, ואם גם התקדמוּת שאינה מספּיקה. ודאי היינוּ אוֹמרים כּאשר אמרנוּ: כּל עוֹד יש אפשרוּת להמשיך וּלהתקדם צעד צעד – נלך ונעשׂה, ונַגבּיר את צעדינוּ, ואַל נוֹציא רוּחנוּ בּדיבּוּרים על גדוֹלוֹת. שלא בּטוֹבתנוּ ולא לרצוֹננוּ הוּצגנוּ בּפני מצב חדש לגמרי, לא מצב ש“מֵצֵר את צעדינוּ”, כּי אם שאוֹמר: עד כּה תבוֹאוּ ולא תוֹסיפוּ. והוּא אוֹמר ועוֹשׂה, בּלי רַחם. “המצב החדש” כּוֹבל אוֹתנוּ לא רק בּכבלי החוֹק והאַדמיניסטרציה. לא פּחות, ואוּלי יוֹתר, הוּא כּוֹבל את כּוֹחוֹתינוּ מבּפנים. בּמלחמה המַתמדת שלנוּ עם הרפיוֹן וקוֹטן‑האמוּנה שבּעם מתחבּר הוּא אל שׂוֹנאינוּ, אל האדישוּת והכּפירה. הציוֹנוּת איננה ענין של כּת שוֹמרי‑אמוּנים, היא תנוּעה של התגשמוּת. היא זקוּקה לא רק ליחידי‑סגוּלה הדבקים בּחזוֹן בּכל התנאים וּבכל המסיבּוֹת, היא זקוּקה להמוֹנים העוֹזרים על ידיהם. היא כּוֹבשת לבבוֹת בּמידה שהיא מתגשמת והוֹלכת. והמצב החדש, עוֹד בּטרם ישׂים גבוּל לכיבּוּשיה של הציוֹנוּת, הוּא מקצץ את כּנפיה ונוֹטל מהמוֹני ישׂראל את שארית התלהבוּתם וּנכוֹנוּתם לפעוֹל. אם אין בּידינוּ להעלוֹת עוֹד יהוּדים לארץ, ואם אין בּידינוּ להרחיב את שטחי אדמתנוּ – וּלפי “המצב החדש” אין הגבוּל הזה רחוֹק – איננוּ יכוֹלים לפנוֹת ליהוּדים בּעוֹלם, ליהוּדים‑סתם, בּשם דבר גדוֹל, בּשם גאוּלת‑עם. אם אין בּניננוּ מכוּון לגידוּל וּלהתרחבוּת על מנת להיוֹת בּית לרבּים, לרבּים – אין אנוּ רשאים לדרוֹש מהמוֹני‑היהוּדים את האמצעים העצוּמים הנדרשים לבּנין. מה שמוּתר לדרוֹש מן העם לשם עליה המוֹנית, בּשם התישבוּת רחבה המוֹסיפה והוֹלכת ויוֹצרת בּסיס‑קליטה לבּאים אחריה, אי אפשר לדרוֹש למען “העדה היהוּדית בּארץ‑ישׂראל”.

בּמצב זה מצאַתנוּ המלחמה. היא עשׂוּיה לשׂדד מערכוֹת‑עוֹלם – לטוֹבתנוּ אוֹ לרעתנוּ? עד כּה פּעלה לרעתנוּ. התבוּסנוּת בּפרוֹס המלחמה, הארצוֹת הנחרבוֹת בּראשיתה, מוֹרא האוֹיב, שידוּל העלוּלים לנפּוֹל לזרוֹעוֹתיו, ירידת ערך היהוּדים וּמשקלם בּכל העוֹלם בּתקוּפת שלטוֹן היטלר – הם שהביאוּ את מצבנוּ עד הלוֹם. הנצחוֹנוֹת עלוּלים לחוֹלל שינוּיים גם לטוֹבתנוּ. אך טוֹבתנוּ לא תבוּא מאליה. אנחנוּ צריכים לפעוֹל למען הביאה. אנחנוּ זקוּקים ל“התקפה” ציוֹנית‑מדינית, בּהתאזרוּת כּל כּוֹחוֹת האוּמה שלרשוּתנוּ.

מה יהיה הדגל של מדיניוּתנוּ – האם הכנסת תיקוּנים לספר הלבן? אוֹ חזרה לנוּסחאוֹת המנדט? מה הנקוּדה ממנה נצא בּבוֹאנוּ לנמק את דרישוֹתינוּ? תהיה האוירה הכּללית אשר תהיה, נוֹחה אוֹ בּלתי‑נוֹחה לנוּ – מפּלה ודאית מוּבטחת לנוּ אם לא נרים את דגל הציוֹנוּת בּהיקפה המדיני המלא, המבקש – בּכל הפּשטוּת – לפתוֹר את שאלת היהוּדים: להפוֹך מיליוֹני יהוּדים בּני‑בּלי‑מוֹלדת וּבני‑בּלי‑מחסה לעם, שאיננו תלוּי באהבתם וּבשׂנאתם של האחרים. אם זהוּ היסוֹד – נעמוֹד עליו ונבחן לפיו את שאלת העתיד המדיני של הארץ. אם לא זה היסוֹד – מה אחיזה יש לנוּ, לקוּבלנוֹתינוּ וּלהצעוֹתינוּ? כּשאין רצוֹן להוֹדוֹת בּעיקר, בּזכוּתנוּ לקבּץ את גָלוּיוֹתינוּ ולהיוֹת עם חפשי בּארצנוּ, נהפּכים כּל “הניירוֹת” לאיצטדיוֹן התעמלוּת פּלפּוּלית של חכמי הפּקידוּת של האימפּריה. האם לא מוּטב שנחזוֹר אל העיקר, למַנדט של התנ"ך, לשגעוֹן ההיסטוֹרי של אוּמה שאינוֹ ניתן לעקירה, להכרח‑חיים שכּל גל של פּוּרענוּיוֹת מעיד עליו שוּב, לרצוֹן בּל‑ישָבר של ישוּב צעיר וּבלתי‑נכנע?

אין לנוּ אחיזה בּניירוֹת “שלפני המבּוּל”, ואין אנוּ צריכים לצמצם עתה את דרישוֹתינוּ החיוּניוֹת בּמסגרת זוֹ, שהיא עצמה איננה אלא פּרי קיצוּצים וחיסוּל. עלינוּ להרים את הדגל של פּתרוֹן שאלת‑היהוּדים, של מדינה יהוּדית. אוֹדה, לא המדינה היא העיקר בּשבילי. אילוּ היה אפשרי משטר המבטיח חוֹפש עליה המוֹנית וחוֹפש הבּניה הישוּבית – לא הייתי להוּט אחרי סיסמה זוֹ דוקא. אוּלם לאחר מה שעבר עלינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת יכוֹלנוּ להיוָכח כּי בּתקוּפה זוֹ אין משטר אשר יבטיח לנוּ זאת בּלתי אם מדינה יהוּדית. המדינה יוֹתר משהיא מטרה היא מכשיר הכרחי להשׂגת דברים עיקריים בּחיי העם. מעוֹלם לא היה חלקנוּ עם אלה הסבוּרים כּי מדינה יהוּדית היא “מוּשׂג ריאַקציוֹני”, ולא מפּני שהם שוֹללים את המדינה בּכלל, אלא שהם מתירים אוֹתה לכל העמים ולא לנוּ. אוּלם אנחנוּ סברנוּ כּי ה“יש” אשר אִתנוּ לא בּגר עדיין בּשביל מדינה. חששנוּ להפסד שיש בּהוֹצאת סיסמה זוֹ לפני זמנה. והנה בּאוּ מדינאים בּריטיים בּשעה חמוּרה לציוֹנוּת וּמתוֹך תפיסתם הם אמרוּ: מדינה יהוּדית (הם העיזוּ לוֹמר עוֹד דבר שהציוֹנוּת לא העיזה מעוֹלם להעלוֹת על שׂפתיה: חילוּפי אוּכלוֹסין!).

נתיחס להצעת‑פּיל כּאשר נתיחס, אך המלה האסוּרה נאמרה. המדיניוּת הבּריטית, לאחר שצימצמה את המוּנח הזה עד כּדי קריקטוּרה – לקחה אוֹתוֹ חזרה. ואף על פּי כן, את הנאמר אין להשיב. כּי בּינתים דנוּ בּקוֹנגרסים, וּמנהיגים הצהירוּ, והתנוּעה הציוֹנית תססה, ואפילוּ חוּגים ציוֹניים אשר בּמשך שנים פּסלוּ את עצם המוּשׂג מדינה יהוּדית – נעשׂוּ חסידים נלהבים למדינת‑פּיל. וידוּע היה כּי רבּים רבּים משוֹללי תכנית‑פּיל פּסלוּ אוֹתה רק משוּם שלא ראוּ בּה מדינה יהוּדית בּת‑קיימא. ואם בּשעה שכּל הבּעיוֹת העוֹלמיוֹת נגוֹלוֹת מחָדש תחבּיא הציוֹנוּת את רעיוֹן המדינה בּמגירה, תהא לדבר הסבּרה אחת משתים: אוֹ שמחוֹסר אוֹמץ ואמיתיוּת משׂחקת התנוּעה הציוֹנית בּמחבוֹאים וּמסתירה את כּוָנוֹתיה האמיתיוֹת, אוֹ שהיא מסתלקת בּאמת מכּל אספּירציוֹת לעצמאוּת והיא משלימה עם היוֹת היהוּדים מיעוּט לאוּמי בּתוֹך המדינה הערבית הפּלשׂתינאית.

שאלת ארץ‑ישׂראל כּמדינת‑יהוּדים קשוּרה, בּלי ספק, עם שאלת מקוֹמה בּמסגרת הארצית של מזרח הים התיכוֹן. אין אנחנוּ יוֹדעים, ואפשר אין איש יוֹדע, כּיצד יסתדרוּ עניני המזרח התיכוֹן. ואין בּיכלתנוּ להתיר את פּקעת השאלוֹת הקשוּרוֹת בּזה. אוּלם לי נראה שיש עיקרוֹן אחד, שעל פּיו אנוּ צריכים לנהל את המשׂא‑וּמתן עם הערבים.

אין מחסוֹר בּהצעוֹת‑הסכּם עם ערבים, שיש בּהן מכּל טוּב. נדמה לי שרוּבּן מסתוֹבבוֹת על ציר אחד. הערבים יבטיחוּ לנוּ “שלוֹם”, כּלוֹמר, שלא תהיינה פּרעוֹת (ואוּלי גם ירשוּ לנוּ להתפּזר בּארצוֹת ערב), ואנחנוּ נבטיח להם כּל מיני תגמוּלים, הָחֵל בּריפוּי‑חוֹלים וּבטיפּוּח תרבּוּת ערבית וכַלֵה בּשיתוּף בּעבוֹדה וּבמסחר וּבמשׂרוֹת בּמוֹעצה מחוֹקקת. אינני יוֹדע כּיצד העריכוּ הערבים את “הסחוֹרה” המוּצעת להם, בּעיני אני איננה נראית יקרה בּיותר, אך בּרי לי שהתמוּרה אשר אוֹתה דרשוּ המציעים אף היא היתה זוֹלה בּיוֹתר. היא חסרה את העיקר: הציוֹנוּת. אם נעבוֹר על כּל פּרוֹגרמוֹת‑השלוֹם המהוּללוֹת ניוָכח כּי מחבּריהן לא הניחוּ, כּנראה, כּלל שיכוֹל להיוֹת משׂא‑וּמתן בּינינוּ לבין הערבים על יסוֹד הגשמת הציוֹנוּת. אדרבּא, אֶלמנט ניכּר בּהצעוֹת האלה היה קיצוּץ הציוֹנוּת. כּל קיצוּצים אלה, מפוֹרשים וּסתמיים, לא הניחוּ את דעת הערבים, אוּלם הם הספּיקו כּדי להשׂניא את ההסכּמים על יהוּדים. תנוּעתנוּ, הכּוֹח היחידי בּארץ שפּעל בּשׂדה השיתוּף היהוּדי‑ערבי מתוֹך הכּרת המציאוּת והרגשת‑אחריוּת, לא הלכה מעוֹלם אחרי הסכּמים מסוּג זה. ידענוּ כּי אין מרמים את ההיסטוֹריה. ידענוּ שלא נרמה את הערבים, ואין אנוּ חפצים גם לרמוֹת את עצמנוּ. ידענוּ שאם יקוּם הסכּם בּינינוּ וּבין ערבים הוּא יקוּם לא על יסוֹד קיצוּץ הציוֹנוּת, כּי אם על יסוֹד הגשמת הציוֹנוּת.

עלינוּ לוֹמר לעמי ערב: אַתם רוֹאים בּנוּ, היהוּדים, מכשוֹל בּדרכּכם לעצמאוּת וּלאיחוּד. איננוּ מכחישים. כּל עוֹד אַתם שוֹללים את הציוֹנוּת וזוֹממים להחניק אוֹתנוּ, כּל עוֹד אַתם שׂמים מכשוֹלים על דרכּנוּ – אין אנוּ יכוֹלים להבּיט בּעין יפה על התעצמוּתכם. וּוַדאי נעשׂה מה שבּיכלתנוּ כּדי לעצוֹר בּעדכם. כּוּלנוּ – גם אנחנוּ וגם אַתם – למדנוּ כּי כּל אחד מאִתנוּ יפה כּוֹחוֹ לשמש מעצוֹר למשנהוּ, אך אינוֹ יכוֹל להשׂיג את מלוֹא‑חפצוֹ בּניגוּד למשנהוּ. לא תגיעוּ למטרתכם מבּלעדינוּ, ועל ידי מלחמה בּציוֹנוּת לא תיפָּטרוּ מאתנוּ. אך אנחנוּ נהיה מוּכנים לא לעמוֹד כּצר לכם ואף לתמוֹך בּמגמוֹתיכם לעצמאוּת וּלהתלכּדוּת, בּתנאי שאַתם תסתלקוּ מהפריע אוֹתנוּ ותכּירוּ בּארץ‑ישׂראל כּמדינה יהוּדית. על הנחת‑יסוֹד זוֹ תקוּם ההבנה ההדדית והעזרה ההדדית.

אינני אוֹמר שדברים אלה יתקבּלוּ מחר על לב הערבים. אינני אוֹמר שהערבים יוֹדעים בּבירוּר מה הם רוֹצים, אינני אוֹמר כּי יש בּהם הכּוֹח כּיוֹם להתגבּר על אַמבּיציוֹת של שוֹשלוֹת וניגוּדי ארצוֹת ולבוֹא לידי הסכּם בּיניהם. אך יתכן כּי שבע פּעמים יסרבוּ וּבשמינית ישמעוּ, יתכן שבּרגע ידוּע ימצא אוֹתוֹ כּוֹח שוֹלט בּעוֹלם, אשר בּזמנים שוֹנים דָגַל בּאַחדוּת‑ערב, כּי שוּב יש לוֹ צוֹרך בּכך, וכי הדבר לא יוּשׂג על ידי הוֹצאתנוּ מהחשבּוֹן. על כּל פּנים, אם בּסיוּם המלחמה יבוֹא רגע “אשר בּוֹ נפתחים הרקיעים” וכל אחד מבּיע את משאלוֹתיו – צריך שהתנוּעה הציוֹנית לא תגמגם ותדע לוֹמר את דבר העם בּבהירוּת.

אני מניח כּי כּמה שאלוֹת מעשׂיוֹת חדשוֹת עשׂוּיוֹת לצוּף. בּעקב מצבה של צרפת יצוּף מחדש ענין הגבוּלוֹת בּין ארץ‑ישׂראל לבין סוּריה. יתכן שתיוָצרנה מסגרוֹת חדשוֹת, ואנחנוּ נצטרך להיאָבק על כּך שהחוֹרן והליטאניס יוּכנסוּ למסגרת הארץ‑ישׂראלית. יתכן שעוֹד תצוּף בּימינוּ שאלת חילוּפי‑אוּכלוֹסין. אני מאמין ששאלה זוֹ היא חיוּנית בּשבילנוּ וגם בּשבילם. והיא ניתנת להיפּתר בדרך‑הסכּם ויצוּב יחסי עמים שכנים. שאלוֹת אלוּ וכיוֹצא בּהן טעוּנוֹת מעתה לימוּד והתכּוֹננוּת.

אינני מתעלם מכּך שבּירוּר זה עלוּל לעוֹרר ניגוּדים בּקרב התנוּעה הציוֹנית, ועוֹד יוֹתר בּקרב היהדוּת בכללה. חוֹששני כּי היהוּדים הנם עתה יוֹתר אנטי‑ציוֹנים ממה שהיוּ בּכל ימי הציוֹנוּת. בּאנגליה וּבאמריקה מתגבּשת שוּב האַנטי‑ציוֹנוּת, והאמוּנה הציוֹנית נחלשה לא רק בּחוּגים חיצוֹניים, כּי אם גם בּחוּגי הציוֹנים עצמם. אך האוּמנם נוּכל להימָנע ממלחמה פּנימית זוֹ כּשהאנטי‑ציוֹנוּת יוֹצאת מן החוֹרים וּמתנקשת בּגוֹרל חייו של המוֹן בּית ישׂראל בשעה הרת‑הכרעה?

עשׂרה בּטבת, תש"א.

(בּימי‑העיוּן של המפלגה, אב תש"א)

נדרשתי להשתתף בּבירוּר עמדוֹת המפלגה לקראת הבּחירוֹת לועידת ההסתדרוּת. ואני נענה, מבּלי שאדע אם דברי יָקֵלוּ על המפלגה אוֹ יכבּידוּ עליה את מלחמת הבּחירוֹת. יתכן, למשל, כּי מפלגה התוֹבעת פּחוֹת גיוּס תיהנה יוֹתר מקוֹלוֹתיהם של המצבּיעים. אך ההצלחה בּבּחירוֹת חשוּבה לנוּ רק אם היא מסייעת למטרוֹת שלנוּ, ולא אם היא עשׂוּיה לבוֹא על חשבּוֹן המטרוֹת. ואין אני מוּכן “להתאים” את דעוֹתי לחשבּוֹנוֹת של נוֹחוּת בּבּחירוֹת.

“האוּפּוֹזיציה” בּהסתדרוּת יש לה צוֹרך רק להשמיע, אין לה צוֹרך גם לשמוֹע. ציבּוּר הפּוֹעלים פּתוּח לאנשיהם, אך ישוּביהם סגוּרים בּפנינוּ. אוֹתם החוּגים המבוּצרים בּתוֹך משקיהם הסגוּרים, בּתוֹך מפלגוֹתיהם אוֹ ליגוֹתיהם, רוֹאים בּנוּ, בּכלל‑ציבּוּר‑הפּוֹעלים וּבמפלגת כּלל‑ציבּוּר‑הפּוֹעלים, שׂדה פּרוּז, אוֹבּיֶקט להסתערוּת, חוֹמר ל“כיבּוּשים”. דוֹמה שלעוֹלם אינם מתוַכּחים עם עצמם. הם מתוַכּחים אך אִתנוּ. אנחנוּ בּשבילם נוֹשׂא תמידי לויכּוּח. ואת טעם הויכּוּח הזה אתם טוֹעמים שבוּע שבוּע בּכתב, וּבכל הזדמנוּת בּעל‑פּה. אינני יוֹדע בּמה היוּ עוֹסקים כּל אלה אילמלא אנחנוּ שהיינוּ להם. אלה שרוֹאים את ההסתדרוּת כּאוֹבּיֶקט של כּיבּוּש, וּמשׂא‑נפשם הוּא “הקרָב האחרוֹן” בּקֶרב ההסתדרוּת, אינם יכוֹלים, כּמוּבן, להחמיץ שוּם הזדמנוּת “לערער את השלטוֹן” וּלהכריז עליו מלחמת‑השמֵד.

ותוֹצאת “ההסתערוּת” היא שהענינים האמיתיים השנוּיים בּמחלוֹקת מתפּרטים למריבוֹת עלוּבוֹת. אַל נתן לטשטש את התוֹכן האמיתי של חילוּקי‑הדעוֹת היסוֹדיים בּשאלוֹת הגדוֹלוֹת, בּין שמבליטים אוֹתם וּבין שמבליעים אוֹתם בּמַצעי‑הבּחירוֹת. ואַל תתמהוּ אם אוֹמַר, כּי השאלה הראשוֹנה מן השאלוֹת הגדוֹלוֹת היא שאלת ההסתדרוּת עצמה. ודאי ישתדלוּ להבליט וּלנפּח כּכל האפשר ניגוּדים – אמיתיים וּמדוּמים – בּדבר קוי הפּעוּלה של ההסתדרוּת, אך לדיוּן וּלהכרעה עוֹמדים, למעשׂה, קוֹדם כּל: אָפיהּ, סַמכוּתה וכוֹשר‑פּעוּלתה של ההסתדרוּת. שמענוּ פה תיאוּר נמלץ כּיצד מצטיירת ההסתדרוּת בּמוֹחוֹ של חבר, כּיצד מצטיירת שליטתה העצוּמה בּחיי הפּרט, בּכל אשר יִפנה. ותיאוּר זה מעוֹרר הרבה שאלוֹת, שהן שאלוֹת‑יסוֹד בּכל חברה מאוּרגנת: אֵילו הן הסַמכוּיוֹת הדרוּשוֹת לחברה, למען תהיה כּוֹח יוֹצר וּבוֹנה וּמקַדם את חיי הכּלל והפּרט, וּמה יש ליטוֹל ממנה וּלהוֹציא מרשוּתה, לבל תתעמר בּפּרט? כּל חברה שדוֹגלת בּחירוּת מתלבּטת בּשאלוֹת אלוּ והחברה הסוֹציאליסטית היא אשר נדרשת בּיוֹתר להביא את תשוּבתה.

הפּרט, החבר הבּוֹדד, יש שהוּא נאנח תחת כּוֹבד עוֹל המצווֹת ההסתדרוּתיוֹת. ויש שהוּא קוֹבל על השימוּש לרע בּכוֹחה של ההסתדרוּת לגבּי חבריה. תוֹפעוֹת אלוּ ודאי טעוּנוֹת לימוּד והתבּוֹננוּת ותיקוּנים. אוּלם לפנַי ולִפנִים גוֹברת והוֹלכת תוֹפעה אחרת: פּירוּק סַמכוּתה של ההסתדרוּת. ההסתדרוּת, עם כּל טיפּוּלה המַתמיד יוֹם יוֹם בּמַה שקוֹראים “אינטרסים מקצוֹעיים”, המהווים דבק‑רב בּחיי הפּוֹעלים, לא היתה בּשבילנוּ מעוֹלם “הסתדרוּת מקצוֹעית”. דוֹמה שבּחוּקתה לא נזכּרה לא המלה “ציוֹנוּת” ולא המלה “סוֹציאליזם”, ואף על פּי כן ראינוּה בּיסוֹדה כּמכשיר להגשמת חזוֹן, להגשמת ערכים. מי שיראה בּה מכשיר להגשמת הציוֹנוּת יִצדק, וּמי שיראה בּה מכשיר להגשמת הסוֹציאליזם יִצדק, ורשאי חבר ההסתדרוּת שלא להשתמש אף בּאחד משני המוּנחים האלה, אם אינוֹ רוֹצה בּכך. אך אין זה משנה את אָפיה של ההסתדרוּת, שאפשר להמשיל עליה: “סוּלם מוּצב ארצה וראשוֹ מגיע השמימה”. הקשר האמיץ בּין עניני המחיה והכּלכּלה של הפּוֹעל לבין משׂא‑נפשוֹ – הוּא שעוֹשׂה את ההסתדרוּת לחטיבה מיוּחדת בּמינה. שוּם צמצוּמים אשר יבקשוּ להטיל עלינוּ מגבוֹה (אם מטעם האדוֹנים “האזרחים” “הבּלתי‑מעמדיים”, הדוֹרשים מאתנוּ, למשל, שלא נתגָאל, חלילה, בּפת‑בּג של תעשׂיה, אוֹ מטעם הממשלה, שאחד מפּקידה הגבוֹהים תמה על כּך שההסתדרוּת מוֹפיעה גם כּנוֹתן עבוֹדה) לא ישנוּ את העוּבדה המכרעת הזאת. האידיאה אשר הצמיחה כּנפים להסתדרוּת היא שעוֹשׂה אוֹתנוּ לפּוֹעלים שׂכירים וּלבוֹני‑משק כּאחד, והיא המצרפת וּממַזגת את מלחמת‑קיוּמוֹ של הפּוֹעל הפּרט עם מלחמת‑קיוּמוֹ של כּלל‑הפּוֹעלים ועם מלחמת‑קיוּמוֹ של הכּלל הלאוּמי. היה מי שנלחם נגד האַחדוּת הזאת מראשית התהווּתה של ההסתדרוּת. אפשר זוֹכרים אתם מן הועידוֹת הראשוֹנוֹת את הלגלוּג של דניאל וחבריו על “האוּטוֹפּיה של המשק ההסתדרוּתי” ואת תביעוֹתיו של יצחקי וחבריו ל“הפרדת הפוּנקציוֹת” בּין ענינים מקצוֹעיים ועניני התישבוּת.

התגבּרנוּ על אלה. ההסתדרוּת העמיסה על עצמה יוֹתר ויוֹתר תפקידים, הן בּעניני עזרה הדדית וּביטוּח פּוֹעלי, הן בּעניני התישבוּת וּמשק, הן בּעניני תרבּוּת וחינוּך, והן בּענינים בּעלי אוֹפי לאוּמי‑מדיני. היא הקיפה דברים, חינכה את הציבּוּר, הכשירה אנשים לתפקידים, יצרה סמכוּת פּוֹעלית עליוֹנה.

אך בּינתים מתגלה מגמה חדשה: מכניסים את ההסתדרוּת בּשאלוֹת חיוּניוֹת בּיוֹתר, הועד הפּוֹעל מקדיש לכך חלק גדוֹל מזמנוֹ, אך כּשמגיעים הדברים לידי החלטה מתבּרר כּי לא ההסתדרוּת מחליטה, אלא מי שהוּא אחר. בּקרב ההסתדרוּת? ותרשוּ לי מלים אחדוֹת של התנצלוּת אישית, בּפני החברים הנמצאים בּצבא וּבפני החברים המוֹסרים את כּל כּוֹחם לגיוּס. אין לא אגע בּדברים רחוֹקים, כּי אם בּקרוֹבים בּיותר: כּיצד עוֹמד ענין הגיוּס. אני מַרבּה לדבּר בּענין זה, ואין הדיבּוּר בּוֹ קל עלי. שייך אני לסוּג האנשים שאין להם הכּשרון לחיוֹת על “הרנטה מן הקפּיטל”. צריך אני להרויח את לחמי יוֹם יוֹם. והוֹאיל וידעתי מראש כּי אם אֶפנה למשׂרד‑הגיוּס אצא בּבוֹשת‑פּנים – ניטלה ממני האפשרוּת להרבּוֹת דברים בּענין זה. וגם אוֹדה, הדרך הרעיוֹנית שלי אל הצבא איננה קצרה. פּעם בּחיי התגייסתי והייתי לחייל. ולא על נקלה הגעתי לכך עם עצמי. לעצמוֹ של דבר הנני אַנטי‑מיליטריסט. וגם בהיוֹתי בּגדוּד העברי נתקלתי בּכמה תוֹפעוֹת שדנתי לשלילה. ורגיל אני, כּחבר לחברת העוֹבדים, כּבן לעם היהוּדי, לשקוֹל דברים מבּחינת שׂכרם והפסדם. וּמטבע הדברים, שדרכּי אל מחשבת‑גיוּס לא תהיה קצרה. ולא העברתי בּפשטוּת קו מן הגדוּד העברי אז אל המלחמה עכשיו. ואת ההתנדבוּת בּמלחמה זוֹ רוֹאה אני אחרת מאשר את התנדבוּתנוּ בּמלחמה הקוֹדמת.

בּעברית הקדוּמה היוּ מבחינים בּין מלחמה שהיא רשוּת לבין מלחמת‑מצוה. ההתנדבוּת לגדוּד העברי בּשעתה לא בּאה מתוֹך הכרח. הישוּב לא היה בּסכּנה, וגם לא ראה סכּנוֹת בּאוֹפק. לאחר שבּאוּ האנגלים יכוֹל היה הישוּב לחיוֹת בּשלוה, מבּלי שיהיה לוֹ גדוּד עברי וּמבּלי שיוֹציא את מעט כּוֹחוֹת הנעוּרים שבּוֹ אל המערכה החיצוֹנית. אבל היוּ בּתוֹכוֹ – וּבפרט בּקרב ציבּוּר הפּוֹעלים, צעירים שסברוּ כּי בּעוֹלם מזוּעזע וּמסוֹער ונלחם יש חשיבוּת לכך שנוֹפיע לא רק כּקרבּנוֹת המשטר התוּרכּי, כּי אם גם כּיחידה לאוּמית המשתפת מאמצים בּשחרוּר הארץ; כּי את המשטר החדש העתיד לבוֹא, וּבשׂוֹרוֹת בּכנפיו, יש לקדם בּכוֹח עברי המציע את שיתוּפוֹ בּלב שלם, בּבטחה וּבאמוּנה כּי היד המוּשטה לא תהיה נדחית.

לא כן המצב בּמלחמה זאת. לא אוֹתה ההרגשה התמימה, ולא אוֹתה קוֹנסטֶלַציה. בּמלחמה הקוֹדמת היה מי שעוֹרר אוֹתנוּ, מי שהבטיח לנוּ גדוֹלוֹת, מי שרצה, אוּלי, לראוֹת בּתפארתנוּ וּבקוֹממיוּתנוּ. בּמלחמה הקוֹדמת היה מי שהעריך את השתתפוּתנוּ, ועוֹד יוֹתר מי שיִחס חשיבוּת לאהדת היהוּדים בּעוֹלם. לא כן עתה. לפני זמן‑מה נשאלתי בּאסיפה של צעירים‑משׂכילים: “מבינים אנחנוּ שהממשלה לוֹחצת על הסוֹכנוּת שתרבּה את מספּר המתגייסים. האוּמנם הוֹגן הוּא להיכּנע ללחץ זה?” וּשאלה שניה: “המוֹסדוֹת הלאוּמיים הכריזוּ על סנקציוֹת כּנגד המשתמטים. ודאי דוֹרשת זאת הממשלה. האם לא מן הראוּי שיֵאָמר לממשלה, המעוּנינת בּכך, כּי לא נתן לה את חפצה עד שלא תתן לנוּ צבא יהוּדי כּחפצנוּ?” וצריך הייתי להסבּיר להם, לצעירים משׂכּילים יהוּדים הבּקיאים בּהוָיוֹת העוֹלם – שלא כּאבוֹת אבוֹתיהם המשׂוֹחחים בּ“פּוֹליטיקה” בּין מנחה למעריב – כּי אין שוּם רשוּת “לוֹחצת” עלינוּ, חלילה, שנתן מתגייסים ושנַרבּה מתגייסים, כּי סיר הרוֹלד מק‑מייכּל, ואפילוּ משׂרד‑המוֹשבוֹת וּמשׂרד‑החוּץ, לא תהיה להם כּל טינה עלינוּ אם נַמעיט להתגייס. וגם אם נוֹדיע להם שהחלטנוּ לגמרי לא להתגייס – אפשר שמי שהוּא עוֹד יִרחש לנוּ תוֹדה על הקלה שגרמנוּ לוֹ. נראה שעוֹד לא מבינים אצלנוּ, כּי לא למען עשׂיית נחת‑רוּח למישהוּ אנחנוּ מתגייסים, כּי הגיוּס דרוּש, קוֹדם כּל, לנוּ.

אני שוֹאל את עצמי: מדוּע אין הגיוּס נוֹתן את אשר הוּא צריך לתת? אני שוֹאל, ואני שוֹמע תשוּבוֹת, ואין הן מניחוֹת את דעתי. קוֹדם כּל, אינני מקבּל את התשוּבה התוֹלה הכּל בּתכוּנוֹת‑האוֹפי הפּסוּלוֹת של הצעיר היהוּדי. אוֹמרים: מוֹרשה היא – השתמטוּת מצבא. ודאי, ענין זה ידוּע יפה, ואיננוּ טעוּן מאמץ חלוּצי מיוּחד. אוֹמרים: פּחדנוּת, בּריחה מסכּנה. אין אני רוֹצה לנַקוֹת את המפגרים מכּל האשמה מסוּג זה. אך הן ראינוּ אלפי צעירים יהוּדים בּימי המאוֹרעוֹת שלא היו בּוֹרחים מן הסכּנה. לא נפלו מאחרים, ורבּים מהם גם ידעוּ לפגוֹש אוֹתה כּראוּי. לי נראה, שגם סגוּלוֹתיו הטוֹבוֹת והרעוֹת של היחיד אינן תלוּיוֹת בּו בּלבד. הן תלוּיוֹת בּמידה מרוּבּה בּמַה שאנוּ קוֹראים “רוּח‑הזמן”, אוֹ “מצב‑הכּלל”. הן מתגלוֹת, מתפּתחוֹת, נחלשוֹת אוֹ נעלמוֹת, בּקשר עם גוֹרמים, שלא תמיד אנחנוּ יוֹדעים להגדירם. לא די שיש בּוֹ בּאדם סגוּלוֹת טוֹבוֹת. האדם החלוּצי שלנוּ הן קוֹרַץ לכאוֹרה מאוֹתוֹ חוֹמר אנוֹשי המצוּי לרוֹב בּתחוּם החיים היהוּדיים. הבּיטוּ אל פּני האנשים העוֹמדים בּמערכה בּארץ שלוֹשים שנה ושלוֹשים וחמש שנים, וליחם לא נס, ורענַנוּתם הנפשית והרצוֹנית כּאילוּ גוֹברת עם השנים והנסיוֹנוֹת. לאן היה הכּוֹח הגנוּז הזה פּוֹנה אילוּ נשארוּ בעיירוֹתיהם? אוּלי נזדמן לכם להיפּגש בּגוֹלה עם אנשים שהיוּ לפנים חלוּצים בּארץ ו“חזרוּ”? – ולא תמיד היוּ אלה מן הנחשלים דוקא. וכמה הם שוֹנים בּחָזוּתם, בּמוּשׂגיהם וּבהליכוֹתיהם מחבריהם שנתערוּ בּארץ. הוה אוֹמר שגם סגוּלוֹת טוֹבוֹת צריכוֹת לאַקלים ולאדמה מצמיחה. ואוֹתוֹ דבר גם לגבּי תכוּנוֹת רעוֹת. גם פּחדנוּת והשתמטוּת וּרדיפת “תכלית” וקַריֶרה פּוֹרחוֹת בּאקלים מסוּים וּבקרקע ציבּוּרי מסוּים. בּימי המאוֹרעוֹת היה האקלים אחר והקרקע אחר.

מכּאן אני בּא לידי מחשבה, שאוּלי תירָאה מוּזרה, שההשתמטוּת והפּגרנוּת בּעניני הגיוּס נזוֹנים מאוירה ציבּוּרית מסוּימת, ולַאו דוקא מאוירת ההפקרוּת וּפריקת‑העוֹל הקיימת בּחוּגים ניכּרים בּישוּב, כּאשר ראינוּ לגבּי “מס‑חירוּם” וּלגבּי “הועד למען החייל”. נוֹסף על כּך נתקל הגיוּס, כּנראה, גם במעצוֹרים רעיוֹניים, בּאיזה קשי‑הבנה, בּאיזוֹ הפרעה רוּחנית, ואלה אינם נוֹתנים לנוּ לראוֹת את ענין המלחמה וההתגייסוּת שלנוּ כּראוֹת אדם המבּיט ישר אל מוּל גוֹרלוֹ. וּשני הגוֹרמים הציבּוּריים – פּריקת‑עוֹל מצד אחד וּמעצוֹרים רוּחניים מצד שני – חָברוּ, כּנראה, יחד, וּמסייעים זה לזה לצמצם את הגיוּס וּלדלדל אוֹתוֹ מתכנוֹ ומאפשרוּיוֹתיו.

איני יוֹדע אם אצליח להקנוֹת לאחרים את ראִייתי אני. יש שבּינך וּבין העצם מבדיל מסך‑עשן, ואף על פּי שעיניך בּהירוֹת והדבר אשר אתה צריך לראוֹתוֹ הוּא קיים וּממשי, אין אתה יכוֹל לראוֹתוֹ. וּכשאני רוֹצה ללמד זכוּת על אלפי אנשים, שאין אני רוֹצה לחשוֹד בּהם בּהשתמטוּת פיסית, אנוּס אני להניח כּי מסך‑עשן מבדיל בּיניהם וּבין גוּפוֹ של הענין.

מי הקים את מסך‑העשן? הוֹי, רבּים! וּבראשוֹנה – ממשלת “הספר הלבן”. היא עשׂתה את שלה – ואנשים קצרי‑ראוּת נפלוּ בּפּח. בּרוּר, שממשלת הספר הלבן צריכה לראוֹת בּעצם קיוּמן של יחידוֹת יהוּדיוֹת סכּנה לסיסמתה, לאינטרסים שלה, לתכניוֹתיה. ואפילוּ אם היחידוֹת אינן אלא פּלוּגוֹת, ולא צבא ממש. ואפילוּ אם לא ניתנוּ להן כּל הבטחוֹת שהן. עצם קיוּמן – מפריע. וּמשוּם כּך לא חדלוּ עיכּוּבים והפרעוֹת מן היוֹם הראשוֹן, ולא רק נגד הקמת צבא יהוּדי כּי אם אף נגד פּלוּגוֹת יהוּדיוֹת. ולכן כּשניתנוּ הבטחוֹת – לא נתמלאוּ. וּמשוּם זה היתה הממשלה כּל כּך מעוּנינת בּ“פלוּגוֹת מעוֹרבוֹת” וּבבשׂוֹרה לעוֹלם כּי ישנן פּלוּגוֹת פּלשׂתינאיוֹת מעוֹרבוֹת – הן זוֹ ההוֹכחה הטוֹבה בּיוֹתר בּאיזוֹ מידה השׂכּילה הממשלה להשכּין שלוֹם וּ“לסַדר” את עניני הארץ. ודאי, אין אנוּ יוֹדעים אלא מעט מזעֵיר ממה שהפריעוּ לנוּ כּל הזמן בּהקמת צבא יהוּדי וגדרוּ בּפני גיוּסים. אך ידוּע לנוּ למַדי מה עשׂתה ממשלת הספר הלבן כּדי להמית בּקרבּנוּ כּל התלהבוּת לגיוּס, כּל אֵמוּן לשלטוֹנוֹת המנהלים את המלחמה: גזירת‑הקרקע, מדיניוּת סגירת העליה, “פַּטריה” ו“אַטלַנטיק”. וכל אלה הדוֹגלים בּפטריוֹטיזם וּברדיקליזם לאוּמי, אשר מתוֹך “לעשׂוֹת נקמה” הם שוֹללים את הגיוּס אוֹ מזלזלים בּוֹ – עוֹשׂים בּדיוּק מה שאנשי “הספר הלבן” רוֹצים בּוֹ.

והרדיקליזם המעמדי אף הוּא יש לוֹ חלקוֹ שלוֹ בּמסך‑העשן. אף הוּא עזר לצעיר היהוּדי,שלא יבין מה המלחמה הזאת לוֹ. וכיון שכּל אחד מאתנוּ רכש לוֹ די מוּנחים פּוֹליטיים‑בּיקרתיים, שאפשר להשתמש בּהם לענין ושלא לענין, וכיון שיש לנוּ יסוֹד מספּיק להתיחס בּאי‑אֵמוּן למעצמוֹת‑העוֹלם ולמדיניוּתן – הרי שהמלאכה היא קלה. ויצא דבר מגוּחך למדי: אוֹתם האנשים אשר דגלוּ שנים על שנים בּ“אַנטי‑פאשיזם לוֹחם”, ואשר עיקר מלחמתם בּפאשיזם היתה בּצעקת‑חמס על מפלגוֹת‑פּוֹעלים אחרוֹת שאינן חדוּרוֹת רוּח מלחמה, ועל המדינוֹת הדמוֹקרטיוֹת שאינן נלחמוֹת בּפאשיזם, אוֹתם שהיו טוֹענים כּנגד “אי‑ההתערבוּת” של המדינוֹת הדמוֹקרטיוֹת בּמלחמת ספרד, ואשר “מינכן” היתה בּשבילם שם נרדף לבגידה, לקוֹצר‑ראִיה פּוֹליטית, למכירת עניני העמים, לכניעה להיטלר – אך פּרצה המלחמה, שתפקידה הראשוֹן היה לשׂים קץ ל“מינכן”, וּמיד הוֹציאוּ הללוּ מכּיסם את כּל הטרמינוֹלוֹגיה המעמדית‑הפּאציפיסטית, והכּירוּ שזוֹ “מלחמה בּין שני אימפּריאַליזמים” וּממילא איננה נוֹגעת להם. מה להם היטלר, מה להם צ’רצ’יל? הן צ’רצ’יל לא היה מעוֹלם חבר לליגה אנטי‑פאשיסטית. וכי בּגלל סכסוּך בּין שני אימפּריאליזמים ילך צעיר יהוּדי ויחָרף נפשוּ למוּת? חלילה, עד כּדי כּך איננוּ טיפּש!

ואין אני בּא לוֹמר שלא היה כּל יסוֹד לחששוֹת חמוּרים. ודאי, הסכּנה של “מינכן” לא נמוֹגה עם פּרוֹץ המלחמה. עוֹד הרבּה זמן נאבקה רוּחוֹ של צ’רצ’יל עם רוּחוּ של צ’מבּרלין. רק בּתוֹך מעמד הפּוֹעלים האנגלי התגבּרה בּמהרה רוּחוֹ של בֶּוין על ה“פּאציפיזם” הכּוֹזב של הקוֹמוּניסטים ועל הפּאציפיזם הנַאיבי של א. ל. פּ., ועדיין נלחמים בּאנגליה על עקירת רוּח מינכן, וּמן הרמזים שהיוּ בּעתוֹנוּת בּימי בּריחת רוּדוֹלף הֶס אפשר היה ללמוֹד כּי עוֹד הסכּנה לא חלפה – לפחוֹת, עד הזמן האחרוֹן. ועוֹד צריכים אנשים לחזק את עצמם – בּקרבּנוֹת וּבהסבּרה – ולוֹמר: אין שלוֹם להיטלר, רק מלחמה עד הישָמדוֹ!

וּבאוֹתוֹ זמן יוֹשבים צעירים יהוּדים וּמעמיקים שאוֹל: האם אפשר לסמוֹך על צ’מבּרלין, וּמה יעשׂוּ השמרנים האנגלים למחרת הנצחוֹן, והם ממתינים עד שיביאוּ להם שטר כּתוּב וחתוּם שזוֹהי מלחמה “כּשרה” ושהיא עשׂוּיה לשׂים קץ לכל נַפתוּלי הקפּיטליזם. לא, לפני כּך אינם מסכּימים. וכך יוֹשב בּן העם, אשר עליו הכריז היטלר מלחמת‑השמֵד תחילה, העם ההוֹלך וכָלֶה יוֹם יוֹם בּצפּרניו של אוֹתוֹ רשע, העם אשר אין לוֹ כּל עתיד אנוֹשי בּתחוּם‑שׂררתוֹ של הנאציזם – והוּא מגלגל בּתיאוֹריוֹת מחוּכּמוֹת. הוּא רוֹאה עמים וּמדינוֹת נוֹפלים לפניו ונבלעים בּלוֹעוֹ, והוּא רוֹאה בּני‑אדם מתחזקים להילָחם בּעמלק עד חרמה, והם מקריבים לוֹ את היקר בּיוֹתר שיש להם – ואין מתעוֹרר אצלוֹ שוּם רגש אלמנטרי של אדם בּריא (כּמו אצל החייל האוסֹטרלי שהרעה עוֹד לא הגיעה אל סף בּיתוֹ), לא חוּש‑סכּנה ולא רגש של סוֹלידריוּת, והוּא נהנה מזיו‑מַהפּכנוּתוֹ, וכוּלוֹ חריפוּת וּפלפּלָנוּת של שוֹטה מחוּכּם. אכן, מתחת לאדרת אנטי‑פאשיסטית יכוֹלה להתחבּא על נקלה עזרה לפאשיזם. וּמתחת לתיאוֹריוֹת מדיניוֹת – בּערוּת מדינית וחוֹסר כּל חוּש מדיני.

מה רב כּוֹחה של התחכּמוּת מטוּפשת, המתגלגלת מדוֹר לדוֹר וּמחליפה את לבוּשיה ל“רוּח הזמן”. היוּ ימים וּבעוֹלם היהוּדי שלטה הבּטלנוּת הלַמדנית, נטוּלת‑חוּשי‑חיים, הרוֹאה את ההוָיה כּוּלה מבּעד לפסוּקים קדוּמים וּפירוּשים מעוּקמים. היתה זאת זכוּתה של הספרוּת העברית מימי ההשׂכּלה וחיבּת‑ציוֹן שהסתערה על “התאַבּנוּת הלבבוֹת”, על “הנשמה שפּרחה מן הלב ונכנסה לתוֹך גוילים”. לא עבר זמן רב וגם תנוּעת‑המהפּכה בּרחוֹב היהוּדי הביאה לעוֹלם נשמוֹת אשר פּרחוּ מן הלב ונכנסוּ לתוֹך נוּסחאוֹת – לא של ה“שוּלחן ערוּך”, כּי אם של “אִיסקרה” וּ“בּוּנד”. ואז בּא לעוּלם נוֹער יהוּדי אשר הסתער על הנשמוֹת החנוּטוֹת הללוּ, אשר דחה נוּסחאוֹת מקוּבלוֹת החוֹצצוֹת בּינוֹ לבין הוָיתוֹ, והוּא שפּרק את הקליפּוֹת של הדוֹר והצמיח את תנוּעת הפּוֹעלים הארץ‑ישׂראלית. והנה שוּב זכינוּ – וגם כּאן בּארץ – למהדוּרה חדשה של נשמוֹת חנוּטוֹת היוֹדעוֹת הכּל “כּכּתוּב”. עזר לכך גוֹרם שלישי, אשר מילא תפקיד עצוּם – מדעת אוֹ שלא מדעת – בּהלָך‑רוּחם של רבּים: אוֹתה מדינה גדוֹלה, אשר העוֹלם ראה אוֹתה כּמבצר‑שכּנגד לפאשיזם, אשר מיליוֹני עינים נשׂוּאוֹת אליה כּאל משענת הפּוֹעל בּעוֹלם, כּאל הכּוֹח העיקרי – אוֹ היחידי – המסוּגל להתמוֹדד עם הפאשיזם וּלהכריעוֹ – אוֹתה מדינה מצאה לה ערב המלחמה דרך אחרת. וּמה שהיה ריאַקציוֹני וּממיט קלוֹן אצל צ’מבּרלין – נמצא ראוּי לכבוֹד ואפילוּ להתפּעלוּת אצל סטאלין. והנימוּקים שנמצאוּ פּסוּלים אצל מדינאי שאר הארצוֹת – נתקבּלוּ בּהסכּמה בּשעה שנתגלה כּי המדוּבּר הוּא לא בּמדינה בּוּרגנית, כּי אם בּמדינת‑הפּוֹעלים.

עכשיו, כּשרוּסיה הסוֹביטית התיצבה בּמערכה, והיא נלחמת את מלחמת כּוּלנוּ, ועל עמי רוּסיה נוֹפל כּוֹבד המלחמה – לא אבוֹא לדוּן על מדיניוּתה היא בּעבר, לא מבּחינת המוּסר הסוֹציאליסטי ולא מבּחינת החכמה המדינית, ולא אחקוֹר עתה לדעת אם למרוֹת מדיניוּתה הקוֹדמת אוֹ מחמת אוֹתה מדיניוּת בּאה עליה ועל העוֹלם הפּוּרענוּת הגדוֹלה; לא אשאל אוֹתה אם אוֹתה מדיניוּת – אשר הרבּה מוֹחוֹת התחדדוּ בּהסבּרתה וּבהגנה עליה – הרחיקה את הסכּנה אוֹ המעיטה אוֹתה. מדיניוּתה של רוּסיה בּעָבר הקרוֹב היא עתה ענין של העבר. אך אוֹתה פּסיכוֹלוֹגיה ציבּוּרית, המוּשבּעת והעוֹמדת להמציא נימוּקים מסבּירים וּמצדיקים בּכל מצב, היא תמיד הוֹוה. וּמן הראוּי שיבוֹא פּסיכוֹלוֹג סוֹציאלי אשר יחקוֹר וימצא את החוּקים אשר על פּיהם תנוּעה מתירה לעצמה – אוֹ למי שהיא שׂמה אדוֹן לעצמה – את מה שהיא פּוֹסלת בּתכלית אצל אחרים, שיסבּיר כּיצד ציבּוּר, אשר נקוּדת‑מוֹצאוֹ היא סוֹלידריוּת של עמים וסוֹלידריוּת של מעמד – יכוֹל לאַשר וּללַמד זכוּת על מדיניוּת אשר נקוּדת‑מוֹצאה היא הפוּכה, וּבלבד שהנוֹשׂא של אוֹתה מדיניוּת הוּא אוֹתוֹ הנוֹשׂא אשר בּוֹ קשוּרוֹת התקווֹת. יש לבני‑אדם צוֹרך רב להיאָחז בּנוֹשׂא חזק וּבטוּח. המוּשׂג “אמוּנה בּסוֹציאליזם” הוּא רב‑תוֹכן, אוּלם מוּפשט מדי, ונוֹח הדבר להחליפוֹ, למשל, בּאמוּנה בּ“מנהיג”, בּאמוּנה בּצבא האדוֹם, שהוּא גם מוּחשי וגם חזק. וּמשנעשׂה מעשׂה החליפין של “תוֹכן” בּ“נוֹשׂא” – הרי שדרך ההסבּרה וההצדקה פּתוּחה תמיד לרוָחה.

בּרגע זה הנני, כּמוֹ ודאי כּל אחד מאִתנוּ, מתפּלל לכוֹחוֹ וּלעצמתוֹ של “הצבא האדוֹם” וּמצפּה לשמוֹע ממנוּ אך בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת. אפשר שׂמתם לב לשיר של ש. שלוֹם בּ“דבר” – איגרת “אל אָחינוּ בּצבא האדוֹם”. שיר סימפּטוֹמַטי. המשוֹרר רוֹצה לראוֹת את אחינוּ היהוּדי בּצבא האדוֹם לא רק כּחייל אמיץ וגיבּוֹר, הוּא רוֹצה ששמוֹ יהי אברהם, יצחק ויהוֹשע, ושישׂא בּלבּוֹ גם את דגל‑ציוֹן, “עטרת עַמכם המוּשפּל”. יהי רצוֹן! הן כּוּלנוּ משתוֹקקים לראוֹת בּבוֹא משאלוֹת‑לבּנוּ. ואנחנוּ אוֹמרים לעצמנוּ: הן לפני עשׂרים שנה היה היוּ בּחוּרים יהוּדים אשר הלכוּ לצבא האדוֹם לא מתוֹך רצוֹן להתבּוֹלל, כּי אם מפּני אש הסבל היהוּדי שבּערה בּלבּם. שמא יש גם עכשיו בּקרב הצבא האדוֹם נוֹשׂאי הכּאב והזעם היהוּדי? אם גם אַיִן – לא נדוּן אוֹתם. עשׂרים שנה ויוֹתר של בּיעוּר כּל קשר תרבּוּתי עם עוֹלם יהוּדי שמעֵבר לתחוּם – עשׂוּ את שלהן. היֶאשם אברהם אוֹ יצחק אוֹ יהוֹשע על שלא ניתן לוֹ לדעת את עמוֹ ואת גוֹרלוֹ ואת מלחמת‑חייו? מה שאין כּן אוֹתוֹ אדם יהוּדי אשר בּקרבּנוּ, אשר עד 22 בּיוּני 1941¹ ראה את החייל העברי כּשוּתף למלחמה אימפּריאליסטית, וּמ‑22 בּיוּני 1941 נשתנה מזלוֹ והוּא נעשׂה לוֹחם סוֹציאליסטי כּשר. כּיצד היה אוֹמר פרישמן בּמקרים דוֹמים: את מוֹחוֹ, רק את מוֹחוֹ, תנוּ לי, תאֵב אני לדעת מה בּתוֹכוֹ…

עכשיו אנחנוּ נהנים בּארץ מהפסקת‑נוֹפש. אמרתי: נהנים, אם אנחנוּ גם משתמשים בּה –מסוּפּקני. וכי צריך אני לוֹמר, כּי הרבּה סימנים מעידים על כּך שהנוֹפש הזה איננוּ לאוֹרך‑ימים? מאז הגיעה המלחמה אל חוֹפי הים התיכוֹן ניצלנוּ, בּנסים, מאסוֹנוֹת. אבל עצם האסוֹן המאַיים על הארץ לא חלף. יש יהוּדים אשר השׂיגוּ ויזוֹת לאמריקה אוֹ להוֹדוּ. בּשבילם ודאי נפתרוּ כּל השאלוֹת. אך לא כּל הישוּב יכוֹל אוֹ רוֹצה, להשׂיג ויזוֹת. ואם כּן הן צריך אדם לשאוֹל: מה אעשׂה מחר, מה אעשׂה לילדי, מה אעשׂה לאחוֹתי? ואילוּ נשאלה השאלה בּפשטוּת, בּלי התחכּמוּת פּוֹליטית, היתה גם בּאה התשוּבה הפּשוּטה: רוֹבה ואף מַדים – אין טוֹב מהם לשמירה. בּארץ אשר סכּנוֹתיה מרוּבּוֹת, מחוּץ וגם מבּית, אפשרוּת של אימוּנים, של נשק חוּקי – האם זה ענין לתיאוֹריטיזציה מדינית אוֹ להגנת‑חיים? לכאוֹרה, ידענוּ זאת כּל השנים, עוֹד בּימי הגדוּדים העברים. ואתם יוֹדעים מה מעט מזה ניתן לנוּ. צריכוֹת היוּ לבוֹא שנוֹת “המאוֹרעוֹת” כּדי שנשׂיג משהוּ רציני יוֹתר. והנה עכשיו, בּימי המלחמה, נפתחוּ לפנינוּ שערים, בּלי הגבּלה. לאלפי יהוּדים, ואפשר גם לרבבוֹת, ניתנה האפשרוּת להזדיין וּלהגן. האם לא צריך היה החוּש הפּשוּט של הגנת‑החיים לגלוֹת לנוּ כּיצד עלינוּ להשתמש בּהזדמנוּת זאת?

וּמה אנחנוּ רוֹאים? אילוּ היה מישהוּ בּא ורוֹשם את כּל הויכּוּחים המתנהלים בּקרבּנוּ על הגיוּס, היה ממציא לנוּ חוֹמר לימוּד מצוּין להכּרת האַנדרלָמוּסיה הרעיוֹנית בּציבּוּרנוּ, והיה משרת יפה את ההיסטוֹריוֹנים לעתיד לבוֹא. נזכּר אני בּשׂיחה שהיתה לי בּחוּץ‑לארץ בּימים הראשוֹנים למלחמה עם אחד המנהיגים של זרם אשר “המחר” מוּנח בּכיסוֹ. אז היוּ לנוּ עדיין מאוֹת אלפי פּליטים יהוּדים נפוֹצים בּעוֹלם, – מי יוֹדע היכן הם עכשיו וּמה גוֹרלם? והיה יסוֹד לחשוֹב, כּי אם המדינוֹת הלוֹחמוֹת נגד היטלר לא יסרבוּ לנוּ – יוּקם חַיִל יהוּדי גדוֹל. שאל אוֹתי אוֹתוֹ מנהיג: למה זה לך? אמרתי: כּלוּם אתה מתנגד להשתתפוּתנוּ בּמלחמה? אמר: לא, אינני מתנגד, אך למה דוקא צבא יהוּדי? אמרתי: וּמדוּע אתה רוֹצה בּתנוּעת‑פּוֹעלים יהוּדית, התישבוּת יהוּדית? אמר: וכי רוֹצה אתה שגם הגנבים היהוּדים יוֹפיעוּ בּאִרגוּן יהוּדי מיוּחד? כּזאת היתה תפיסתוֹ המדינית של אוֹתוֹ “איש‑המחר”.

וּכשהמלחמה הגיעה לשערי הארץ והצלחנו להתגבּר על סכּנת הפּלוּגוֹת המעוֹרבוֹת (שגם יהוּדים טוֹבים חפצו בּהן – אמצעי בּדוּק וּמנוּסה להרבּוֹת שלוֹם ושיתוּף; אלה שנתנסוּ בּפלוּגוֹת מעוֹרבוֹת יכוֹלים לספּר מנסיוֹנם, עד כּמה הללוּ מַרבּוֹת שלוֹם ושיתוּף), וניתנה לנוּ האפשרוּת לגייס פּלוּגוֹת יהוּדיוֹת שוֹנוֹת, התחיל ויכּוּח גדוֹל – מהוּ שראוּי שנהיה מתגייסים לוֹ, ומהוּ שאינוֹ ראוּי. וחוּג חשוּב מאד בּהסתדרוּת, חוּג אשר בּמשך שנים רבּוֹת חינך את חבריו בּתוֹרה מדינית של “נייטרליזציה” של ארץ‑ישׂראל, הכריז עתה שכּדי להגן על ארץ‑ישׂראל צריך לעמוֹד בּתוֹך גבוּלוֹת הארץ, ולא להתרחק מהם, חלילה, וּלפיכך כּל גיוּס מחוּץ ל“בַּאפס” אין בּוֹ משוּם הגנת הארץ. אין לחשוֹד בּ“השוֹמר הצעיר”, שנכוֹנוּתוֹ להשתתף בּמלחמה עם היטלר אוֹ להגן על ארץ‑ישׂראל היא פּחוּתה משל מפלגת פּוֹעלי ארץ‑ישׂראל, אך הלא הוּא מהווה תנוּעה פּוֹליטית עצמאית, ולא יתכן שלא יהיוּ לוֹ השקפוֹת והערכוֹת פּוֹליטיוֹת עצמאיוֹת. ואין אפּוֹטרוֹפּוֹס להשקפוֹת מדיניוֹת. המלחמה מחכּה והגיוּס מחכּה – עד שהויכּוּחים נמשכים. והגיעוּ הדברים לידי כּך, שבּישיבת הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת, בּה דנוּ בּדבר הטלת מכסה מסוּימת של מתגייסים לכל הישוּבים, נאמר ל“השוֹמר הצעיר”: וּבכן, יהי כּדבריכם. הוֹאיל ואתם שוֹללים את שאר הפּלוּגוֹת – תתנוּ את האנשים שלכם ל“בּאפס” בּלבד, אבל תתנוּ לפי המכסה הכּללית. אלא ש“השוֹמר הצעיר” “גם הוּא חכם”, והוּא אוֹמר: לא כן, היוֹת ואנוּ שוֹללים את הגיוּסים לשאר פּלוּגוֹת, אין אנוּ חייבים לתת חלקנוּ לפי המכסה הכּללית של המתגייסים, אלא לפי מה שאחרים שוֹלחים ל“בּאפס” בּלבד. יהוּדים יוֹדעים חשבּוֹן.

אין אני בּא, חלילה, לערער על עצם תוֹרת האיסטרטגיה של “השוֹמר הצעיר”. אין אני מעיז לערער על ההנחה האיסטרטגית האוֹמרת, כּי המלחמה בּעמק הנילוּס אוֹ הכּניסה לסוּריה – אין בּהן משוּם הגנת ארץ‑ישׂראל, ואין חוֹבתן עלינוּ. ורק משיעמוֹד האוֹיב בּשערי רפיח אוֹ ראס‑אל‑נקוּרה – נצא בּנשק לקראתוֹ. חזקה על “השוֹמר הצעיר”, שגם השקפוֹת איסטרטגיוֹת יש לוֹ משלוֹ. וּבפרט שבאוֹתם המקוֹמוֹת יש, בּרוך השם, מי שילָחם לנוּ, יש אוֹסטרלים וּדרוֹם‑אפריקנים וכוּ' – למה איפוֹא לבני אברהם, יצחק ויעקב להכניס את ראשם? אוּלם שאלה אחרת לגמרי יש לי בּנדוֹן זה, שאלת חבר‑ההסתדרוּת, שאלת שוֹקל ציוֹני:

מי הוּא סוֹף סוֹף הקוֹבע וּפוֹסק בּשאלת גיוּס אוֹ לא גיוּס? האם בּאמת כּל קהילה וכל נקוּדה ישוּבית וכל סיעה פּוֹליטית היא אוֹטוֹנוֹמית לפסוֹק הלכה, ואין עליה שוּם מרוּת עליוֹנה מלבד החלטתה היא, ממש כּמוֹ גנרלים סיניים – קוֹנה לוֹ תוֹתח ועוֹשׂה עצמוֹ “עצמאי” – רוֹצה מחייב גיוּס, אינוֹ רוֹצה – שוֹלל? הן קיימת בּעוֹלם הסתדרוּת ציוֹנית, וּמוֹסדוֹת נבחרים, וּוַעד פּוֹעל ציוֹני – לשם מה הם קיימים, כּדי שכּל סיעה תפעל לפי “קו” פּוֹליטי שלה? וּבמה אנוּ נבדלים מן הרביזיוֹניסטים, שגם להם מדיניוּת של גיוּס משלהם? קרה אסוֹן, והמוֹסדוֹת הציוֹניים החליטוּ כּי לא רק “בּאפס” חשוּבים כּי אם גם נהגים וחַפּרים – המחייבת החלטה זוֹ את חברי ההסתדרוּת הציוֹנית, המיוּצגים בּועד הפּוֹעל הציוֹני? וּשאלה מעין זוֹ גם לגבּי הסתדרוּת העוֹבדים. היא עוֹסקת הרבה בּשאלת שמירה וּבטחוֹן והתנדבוּת. מקדישים לזה זמן ואנשים. היא דנה וּמחליטה. המחייבת ההחלטה את חברי ההסתדרוּת, אוֹ כּל סיעה הישר בּעיניה תעשׂה?

שאלת הגיוּס היא איפוֹא בּעינַי, נוֹסף לגיוּס, גם שאלת המרוּת הציוֹנית וגם שאלת ההסתדרוּת, שאלת סַמכוּתה וכוֹחה המחייב. ואין זוֹ שאלה פּוּלמוֹסית אוֹ ריטוֹרית. עלינוּ לשאוֹל את הבּוֹחרים בּאיזוֹ הסתדרוּת הם רוֹצים, בּהסתדרוּת שאינה אלא קלוּבּ לויכּוּחים, פוֹרוּם למפלגוֹת שוֹנוֹת להביא את טענוֹתיהן וּלהכריז את הכרזוֹתיהן, אוֹ הסתדרוּת שיש לה כּשרוֹן‑מעשׂה וסמכוּת מחייבת לגבּי חבריה בּכל אוֹתם הענינים שהוּטל עליה לטפּל בּהם? עוֹלה מחָדש בכל החריפוּת השאלה שנשאלה לפני היוֹת ההסתדרוּת: האם תהיה ההסתדרוּת פדרציה של מפלגוֹת, העוֹסקת רק בּמַה שהמפלגוֹת מתירוֹת לה לעסוֹק, ושכּל מפלגה יכוֹלה להטיל וֶטוֹ על החלטוֹתיה “ולעשׂוֹת שבּת לעצמה” בּענינים הנוֹגעים לכלל‑הפּוֹעלים?

ההסתדרוּת לא הגדירה בּנוּסחאוֹת את עמדתה בּשאלוֹת המדיניוּת הציוֹנית. אך היא היתה תמיד מכשיר ציוֹני מדיני ממדרגה ראשוֹנה. מי שקוֹרא בּעיוּן את הספרוּת של ערב‑בּחירוֹת ימצא בּתוֹך השיטין, וּבעיקר בּין השיטין, סימנים של פּסיחה חדשה על סעיפּים, המגלה טפַח וּמכסה טפחַים. אני מוֹנע עצמי מדוּן עכשיו בּטפח המכוּסה, לבל יאמרוּ שאני מיחס לכּוֹתבים כּוָנוֹת זרוֹת, חלילה. אך רשאים אנוּ לדרוֹש מן הנוֹאמים והכּוֹתבים שיפרשוּ את דבריהם, כּי הפּסיחה היא בּנפשנוּ, בּנפש הציוֹנוּת, בּנפש תנוּעת הפּוֹעלים הארץ‑ישׂראלית.

הענין הפּוֹליטי הגדוֹל בּיוֹתר בּחדשים אלה הוּא – ענין הגיוּס. דיבּרתי עליו קוֹדם מבּחינה אחת ויחידה – מבּחינת הגנת הארץ והתגוֹננוּתה. לא מפּני שמישהוּ הבטיח לנוּ “הבטחוֹת” מדיניוֹת הלכנוּ לגיוּס. כּל ההבטחוֹת שהוּשמעוּ עד כּה לא לנוּ הן, ולא לכבוֹדנוּ נאמרוּ. אך יכוֹלים אנוּ לסמוֹך על עצמנוּ וּלהאמין, כּי אם נצא בּשלוֹם ממה שנשקף לארץ בּחדשים הקרוֹבים – הרי עצם היוֹת רבבוֹת יהוּדים נוֹשׂאי‑נשק ושוּתפים למלחמה הנָה עוּבדה פּוֹליטית חשוּבה, שתמצא את משקלה על כּף המאזנים.

אך יש בּישוּב מי שחוֹשש לכך דוקא. יש יהוּדים הנלהבים למלחמה, אך אינם נלהבים לכוֹח יהוּדי, להבלטת האוֹפי היהוּדי של השתתפוּתנוּ בּמלחמה. הם רוֹאים, כּנראה, פּגם בּכך אם נרצה להסתייע בּהשתתפוּתנוּ בּמלחמה לשם מלחמתנוּ בּגזירוֹת וּבהתנַקשוּיוֹת.

מצוּי עכשיו בּציוֹנוּת, וּבארץ, חזיוֹן שאפשר לקרוֹא לוֹ: רֶצידיב של היהדוּת ה"ליבּרלית". חזיוֹן מעין זה נפגש לעתים בּתנוּעוֹת ציבּוּריוֹת, אוֹ בּחבוּרוֹת וּביחידים: יש אשר יצאוּ מתוֹך נקוּדה מסוּימת, ואף הלכוּ כּברת‑ארץ וּנקוּדת‑המוֹצא נשכּחה מהם. ויוֹם אחד הם נתלים שוּב בּסבל‑ירוּשה שלפני מַתן אוֹתה “נקוּדה”. אחינוּ שבּמערב מילאוּ תפקיד גדוֹל בּחיי הציוֹנוּת. וכמה עמוּדים יפים כּתוּבים בּידיהם. הם בּאוּ תחילה דרך הרצל, שמרד בּמוּשׂגי היהדוּת הליבּרלית, מתוֹך רצוֹן לחיי חירוּת, לעצמאוּת, לשלימוּת אנוֹשית שאינה מתחלקת בּין חוֹמר ורוּח. אחר כּך דבקוּ בּתוֹרת אחד‑העם. הדרך שלהם אל עמם לא היתה קצרה וּפשוּטה כּדרך מי שחי בּתוֹך ישוּבים יהוּדיים מרוּכּזים -­ וזה רק מוֹסיף על כּבוֹדם וּמרבּה את זכוּיוֹתיהם. וּבשעה שהיתה בּהם יד הצוֹרר, והם הכריזוּ כי ישׂאוּ בּכבוֹד את הטלַאי הצהוֹב, המה לבּנוּ להם וּבירכנוּם. וכל כּמה שהם בּאים לארץ וּמבקשים להשתרש בּאדמתה, בּעבוֹדתה, בּלשוֹנה וּבתרבּוּתה – כּל הכּבוֹד להם. אין הכּבוֹד צריך למנוֹע אוֹתנוּ מבּירוּר‑אמת, שאין בּו משׂוֹא­‑פּנים. ואין אנוּ רשאים מפּני הכּבוֹד לטשטש דברים הקוֹבעים גוֹרל‑עם.

הרי זה טרגי למַדי שבּחוּגים ציוֹניים מסוּימים קמים לתחיה מוּשׂגי היהדוּת הליבּרלית, מוּשׂגי התיאוֹלוֹגיה הרפוֹרמית, כּשהם מתלבּשים בּטרמינוֹלוֹגיה קוַאזי‑אחד‑העמ’ית. מתוֹך הדגשת הרוּחניוּת והפרדתה מעל החוֹמר בּאים לוַתר על הענין החיוּני בּיוֹתר – על גאוּלת עם, על גאוּלת המוֹני עם, על שיבת ציוֹן בּרוֹב עם. ולא תמיד אוֹמרים דברים מפוֹרשים, אבל מגמת הצמצוּם וּמיעוּט דמוּת הציוֹנוּת כּתנוּעה גוֹאלת, קרקעית, המוֹנית – משׂתררת. המאמצים האינטלקטואַליים נתוּנים לא להרחיב את היריעה הציוֹנית כּי אם להוֹכיח את הכרח צמצוּמה. אינני יוֹדע אם חוּג זה, הרוֹאה את עצמוֹ קרוּא ללמד אוֹתנוּ אמיתוֹת נעלוֹת וחכמת‑מדינה ריאַליסטית כּאחת, אם החוּג הזה כּמו שהוּא וּכשהוּא לעצמוֹ יש לוֹ סיכּוּיים לגידוּל וּלהשפּעה ציבּוּרית. יוֹתר מדי הוּא מזדהה עם שכבה חברתית מסוּימת, הייתי אוֹמר אפילוּ, עם גיל מסוּים, משיאציל מרוּחוֹ על חוּגים רחבים יוֹתר. וספק אם יהדוּת “רוּחנית” זוֹ – שאין לה שרשים בּמַעבה היהדוּת המסרתית ולא אחיזה בּצרכים החיוּניים של המוֹני ישׂראל – מרוּבּים סיכּוּייה לשמש מזוֹן רוּחני לרבּים. אבל סיכּוּיים אחרים יש לה: לשמש שׂדה‑אימוּנים למי שנצרך לכך. ציוֹנוּת קצוּצת‑כּנפים וּנטוּלת‑אפקים, המבּיטה בּעין זוֹעמת על המוֹן הטוֹעים היוֹשבים בּשפל, מהווה קרקע נוֹח לאימוּץ חידקי הכּפירה הציוֹנית. נוֹשׂאי הכּפירה והאיבה והחתירה זקוּקים לתחנת‑גידוּל, והם יוֹדעים להסתפּח. מוּבן מאליו, שוּם אדם שוֹחר‑טוֹב לא יסכּים להכּיר שהוּא אחראי וּמסַייע לריבּוּי פּגעים רעים. אך אני מדבּר את דברַי לא מתוֹך הפשטה. כּבר ראינוּ משהוּ. ראינוּ בּמי נסתייעוּ בּשעתם קוֹלטוּן וחבריו. ראינוּ גם השנה בּמי נסתייע חוּג מסוּים, שבּא להסווֹת את כּפירתוֹ וחתירתוֹ. לא קל לדבּר בּענינים כּמוֹ אלה. אבל יש הכרח להזהיר. כּבר ראינוּ בּארץ אנשי‑שם ולהם מיטב הכּוָנוֹת, אלא שכּוֹח הבחנתם בּאנשים וּבענינים איננוּ רב. ועל כּגוֹן דא נאמר: לאָו עַכבּרא גַנב אלא חוּרא גַנב.

כּדאי לשׂים לב כּיצד מתוַכּחים אתנוּ. בּני‑אדם מהוּגנים יש עליהם חוֹבת‑נימוּס, אבל בּתחוּמים מסוּימים. צֶ’כוֹב מספר על אשה צנוּעה, צנוּעה בּיוֹתר, אשר הקפּידה מאד מאד עם בּני‑מעמדה, אך את המשרת בּבּית לא ראתה כּגבר. הכּרתי בּחיי בּני‑אדם מכוּבּדים, יפי‑נימוּסים, אשר הגבּילוּ את נימוּסיהם הטוֹבים בּחוּגי “החברה הטוֹבה” בּלבד. אוֹדה, נימוּסים נאים – דבר נאה הוּא, אך אם הם חלים רק על “חברה טוֹבה” בּלבד – מעדיף אני חוֹסר‑נימוּס.

אדם חשוּב וּבעל‑זכוּיוֹת, הבּא לפסוֹל, למשל, את רעיוֹן חילוּפי‑האוּכלוֹסים בּין עמים, איננוּ רוֹאה צוֹרך להוֹכיחשזהוּ פּתרוֹן רע, מוֹנע שלוֹם, מזיק, אלא אוֹמר פּשוּט: “פּתרוֹן בַּרבּרי” וחסל.

ואני לא אבוֹא לתבּוֹע עלבּוֹנן של אוֹתן בּריוֹת בּרבּריוֹת, הסבוּרוֹת כּי בּבוֹא היוֹם ימָצא הפּתרוֹן הזה רצוּי לכל הצדדים וּמוּסכּם על ידי כּל הצדדים וירבּה שלוֹם וּרוָחה, ואף לא את עלבּוֹנם של היוָנים והתוּרכּים, ואף לא את עלבּוֹנוֹ של סטאלין, אשר הוֹציא את הגרמנים מתחוּמי שלטוֹנוֹ (וסוֹפרים פּרוֹגרסיביים גרמניים שיבּחוּהוּ על כּך), כּי אם אתבּע את עלבּוֹנוֹ של אברהם אבינוּ, שכּרת בּרית‑שלוֹם עם לוֹט על יסוֹד “בּרבּרי” זה: “ויאמר אברם אל לוֹט אַל נא תהי מריבה בּיני וּבינך וּבין רוֹעַי וּבין רוֹעיך, כּי אנשים אחים אנחנוּ, הלא כל הארץ לפניך – – וַיִפּרדוּ איש מעל אָחיו”.

וסוֹפר אחד חשוּב וּבעל‑זכוּיוֹת, בּבוֹאוֹ להפריך את הרעיוֹן “שאם יקוּם הסכּם בּינינוּ וּבין ערבים, הוּא יקוּם לא על יסוֹד קיצוּץהציוֹנוּת, כּי אם על יסוֹד הגשמת הציוֹנוּת”, ושהיהוּדים יסכּימוּ לתמוֹך בּמאמצי הערבים לעצמאוּת וּלהתלכּדוּת על תנאי שהערבים יכּירוּ בּארץ‑ישׂראל כּמדינה יהוּדית – איננוּ טוֹרח הרבּה, הוּא פּשוּט אוֹמר: רעיוֹן אַבּסוּרדי!

אפשר שמעתם שבּארץ עוֹשׂים עתה כּמה מדינאים ועוֹשׂי‑מדינאוּת מארצוֹת גדוֹלוֹת וּקטנוֹת, והנה אחד האנשים ממדינה קרוֹבה, המעוֹרב וּבקי בּענינים, נזדמן עם אחד מאנשינוּ, ואגב בּירוּר תכניוֹת ואפשרוּיוֹת אמר: “אם לא תהא פדרציה² אין אתם יכוֹלים להגיע אלא לכך וכך, אך אם תבוֹא הפדרציה – אזי תוּכלוּ לקבּל מדינה יהוּדית”. איני מביא מימרה זוֹ לשם “הסכּמה”, אך מענין לדעת שמה שהוּא כּל כּך “אַבּסוּרדי” בּשביל פּוֹבּליציסט ציוֹני איננוּ אַבּסוּרדי בּשביל מדינאי וסוֹפר בּן‑תרבּוּת מארצוֹת המזרח.

ועדיין אני עוֹמד בּפרשת נימוּסים בּלבד. ורק בּקשר עם זה אזכּיר את מאמריו של ד“ר י. ל. מַגנס. אוּלי אשוּב אליהם, לאחר שסדרת‑מאמריו המוּבטחת תסתיים בּדפוּס. ד”ר מגנס נמלך וּפירסם מאמר, בּעברית וּבאנגלית, בּוֹ הוּא פּוֹנה לממשלת פּלשׂתינה‑א“י שתקח עליה עכשיו את “פּתרוֹן” שאלת ארץ‑ישׂראל. אינני יוֹדע אם ד”ר י. ל. מ. כּבר יש לוֹ מן המוּכן ה“פּתרוֹן”, אוֹ הוּא רק מצפּה לכך שממשלת פּלשׂתינה‑א“י תמציא לוֹ את הפּתרוֹן, אך בּרי שהוּא יוֹדע היכן היא הכּתוֹבת ההוֹגנת לפתרוֹן צוֹדק של השאלה, והיא: ממשלת הספר הלבן. ממנה הוא דוֹרש את היזמה. והנה נמצא חטא בּעתוֹנוּת העברית: אף על פּי שהמאמר נדפּס בּ”בעיוֹת היוֹם" וּב“פּלסטיין פּוֹסט” וּבהוֹצאה מיוּחדת בּאנגלית, לא דנה בּוֹ העתוֹנוּת העברית. ואדם כּרוֹבּרט וֶלטש רוֹאה צוֹרך לציין, כּי הצעתוֹ של ד"ר מַגנס “מצאה הד רחב בּציבּוּר הארץ‑ישׂראלי וּכפי הנראה בכל שלוֹשת הקיבּוּצים הלאוּמיים אשר בארץ” (אגב, מי הם שלוֹשת הקיבּוּצים הלאוּמיים?), אלא העתוֹנוּת העברית “בּחרה בּשתיקה”. צא וּלמד, מה רמתה הפּוֹליטית והמוּסרית של העתוֹנוּת העברית שהיא נלחמת נגד הצעה חשוּבה וּמסייעת לפּתרוֹן – בּאמצעוּת השתָקה! כּלוּם אין אדם כּרוֹבּרט ולטש, שיש לוֹ נסיוֹן רב בעניני עתוֹנוּת, יוֹדע משהוּ על התנאים בּהם נתוּנה העתוֹנוּת העברית, שהוּא מַרשה לעצמוֹ לזרוֹת מלח על פּצעיה? כּלוּם לא ידוּע גם לוֹ שאפשר עכשיו לכתוֹב נגדמדינה יהוּדית ואי אפשר לכתוֹב בּעד, שאפשר למַעט את דמוּת הציוֹנוּת ואי אפשר לתבּוֹע את עלבּוֹנה, שאפשר לתקוֹף את האִרגוּן ואי אפשר להגן עליו? וכהנה וכהנה. חוֹשבני שאדם כּרוֹבּרט ולטש חייב לדעת זאת, אבל הוּא בּוֹחר לוֹמר: העתוֹנוּת העברית “בּחרה בּשתיקה”!

וּבינתים מתרחשים אסוֹנוֹת. סוֹפרים עברים בּארץ אפשר לפטוֹר בּ“בּרבּריוּת” וּב“אַבּסוּרדיוּת”. אך הנה מגיעוֹת ידיעוֹת מדאיגוֹת מאמריקה: מק‑קוּרמיק, מנהיג הרוֹב בּקוֹנגרס, נאם על מדינת‑יהוּדים, ועל מיליוֹן נפש שישבוּ בּה; וּויקטוֹר קַזַלֶט, חבר הפּרלמנט הבּריטי ששהה בּאמריקה, אמר: אין פּתרוֹן לשאלת היהוּדים אלא אם כּן מדינה יהוּדית בּארץ‑ישׂראל. והפּוּבּליציסט הציוֹני המכוּבּד מ“בּעיוֹת היוֹם” רוֹאה צוֹרך להזהיר אוֹתם, שהם עוֹשׂים “שירוּת‑דוֹב” לישׂראל. ואם מנהיגי כּנסיוֹת נוֹצריוֹת בּאמריקה נוֹעדוּ יחד ודיבּרוּ על שיבת היהוּדים לארץ‑ישׂראל כּעל מפעל הוּמַניטרי גדוֹל, יש צוֹרך ללווֹת את הצהרתם בּהטפת‑מוּסר: “אכן זאת היא אמת, אבל אסוּר להשתמש בּהצהרה כּזאת לטוֹבת מטרוֹת פּוֹליטיוֹת השייכוֹת לשטח אחר”. אֵילוּ הן המטרוֹת הפּוֹליטיוּת השייכוֹת לשטח אחר, לשטח בּלתי‑הוּמַניטרי?

ודאי, מדינה יהוּדית – היא המטרה הבּלתי‑הוּמַניטרית. אך כּאן יוּרשה לי להבּיע תמיהה קטנה. הן רבּים מאנשי “בּעיוֹת היוֹם”, ואם איני טוֹעה גם רוֹבּרט ולטש בּיניהם, היוּ בּשעתם חסידי מדינת‑פּיל. אוֹתה מדינה היתה גם הוּמַניסטית וגם ריאַליסטית. וּמדוּע נעשׂית המדינה היהוּדית “אַבּסוּרדית”, וּפסוּלה בּתכלית, כּשציוֹנים רוֹצים בּה? משוּם שאנחנוּ מתכּוונים למפּה אחרת? ואפילוּ רעיוֹן חילוּפי‑אוּכלוֹסין כּשהוּצע על ידי ועדת‑פּיל לא עוֹרר את התמַרמרוּתוֹ של הוּגוֹ בּרגמן, ועכשיו הוּא נעשה “בַּרבּרי”.

הסתפּקתי הפּעם רק בּהערוֹת קלוֹת, ואם ציטטתי כּאן כּמה מוּשׂגים וּביטוּיים, הרי זה לא מפּני שהתאַויתי לקבּוֹל, כּי אם מפּני שיש בּהם מאוֹתוֹת הזמן. התנוּעה שלנוּ נתקלת כּל ימיה בּכל כּך הרבּה מכשוֹלים, שרק אמוּנה איתנה בּצדקתנוּ וּבכּוֹחוֹת הגנוּזים בּנו – יכוֹלה לעמוֹד לנוּ. מה פּלא, אם “מקוֹצר‑רוּח וּמעבוֹדה קשה”, מתוֹך שנים של פּרעוֹת, של גזירוֹת, של התנגדוּת כּוֹחוֹת שוֹנים – רפוֹת הידים אצל רבּים, ואמוּנתם הציוֹנית נמוֹגה. ראינוּ כּהנה וכהנה בּמשך שנוֹת היאָבקוּת הציוֹנוּת על נפשה ועל התגַשמוּתה. ראינוּ ימי‑גיאוּת וימי‑שפל. ראינוּ שציוֹנים כּבר הסתלקוּ ממדינה יהוּדית, וּכשבּא פּיל חזרוּ ודבקוּ בּה, וּמששוֹלחיו של פּיל חזרוּ בּהם – חזרוּ גם ציוֹנים. רעה חוֹלה היא בּציוֹנוּת מאז: הנטיה לגזוֹר את האידאוֹלוֹגיה לפי הקוֹנסטֶלַציה. ודאי עיפוּ רבּים. רבּים סימני הדלדוּל הנפשי בּחוּגים שוֹנים, בּמעשׂים שוֹנים, בּדעוֹת שוֹנוֹת. והם לא פּסחוּ גם על ציבּוּר הפּוֹעלים.

נאמר כּאן כּי בּמַשבּרים הקוֹדמים היתה ניכּרת שׂנאת‑ציוֹן ולא היתה שׂנאה להסתדרוּת, ועכשיו יש שׂנאת‑ההסתדרוּת ואין שׂנאת‑ציוֹן. מי יתן ויֵאָמנוּ הדברים: מוּטב שההסתדרוּת תספּוֹג מכּוֹת ולא ינזק השוֹרש של תנוּעתנוּ, שבּלעדיו אין קיוּם להסתדרוּת ואין שחר לקיוּם ההסתדרוּת. אך עוֹד עלינוּ להיוָכח שכּך הוּא, ששוֹרש תנוּעתנוּ שלם ואיתן.

לא ניתן לנוּ לשבת בּשלוה. עוֹד צפוּיה לנוּ מערכה גדוֹלה על עצם הרעיוֹן הציוֹני, על הכּרת צדקתוֹ ועל האמוּנה בּכוֹחוֹ. מבּלי שננַצח בּמערכה הפּנימית לא יקוּם בּנוּ הכּוֹח לעמוֹד בּמערכה החיצוֹנית, בּימי מלחמה ולקראת שלוֹם.

¹

ללא נימוּסים

הקוֹנגרס השנתי של סוֹפרי אמריקה, שנתכּנס ימים מוּעטים לפני פּלישת היטלר לרוּסיה, קיבּל החלטה כּנגד התערבוּת אמריקה בּמלחמה “בּין שני אימפּריאליזמים”. לפי דברי השבוּעוֹן הרדיקלי “ניישן” שמר הקוֹנגרס גם בּשאר החלטוֹתיו על “הקו” המשוּתף לכל ההסתדרוּיוֹת הנתוּנוֹת להשגחה קוֹמוּניסטית.

י. פ. הוֹראבּין, סוֹציאליסט אנגלי ידוּע, סוֹפר וצייר, שלח איגרת ל“ליגה של סוֹפרי אמריקה”, וזוֹ לשוֹנה:

“חברים יקרים, אין אני חדל-דמיוֹן לגמרי, ולא הייתי זקוּק לקריאת הספר “למי צילצלוּ הפּעמוֹנים”², כּדי להבין מה חשבו בּני ספרד הגוּנים עלינוּ, הבּריטים והצרפתים, כּשהיינוּ מחַפּים על “אִי-ההתערבוּת”³ הפּחדנית שלנוּ בּמליצוֹת מצלצלוֹת. עתה איני צריך עוֹד להשתמש בּכּוֹח-המדַמה שלי כּדי לדעת מה הרגישוּ הספרדים – אני יוֹדע זאת מבּשׂרי. פּה בּלוֹנדוֹן, כּשהפּצצוֹת נזרקוֹת – אוֹתה תוֹצרת עצמה שהיתה מַפציצה את מַדריד – הרי זה בּאמת מרעיד את מיתרי הנפש כּשאתה לָמד מן המַניפסט שלכם, כּי בּאמריקה יש סוֹפרים ואמנים הדוֹגלים עדיין בּסיסמת “אי-התערבוּת”, ואשר עיקר דאגתם היא, כּנראה, שמא עלוּלים סיפּוּריהם ושיריהם וּמַסוֹתיהם וספריהם להיוֹת “מקוּצרים”. תוֹדה לכם, חברים יקרים, על שאפשר לצחוֹק בּמלוֹא הפּה בּעוֹלם זעוּף: ויהי נא חסד-אֵל עם נשמוֹתיכם האנינוֹת, הזעירוֹת, המשַמרוֹת עצמן, הבּלתי-מתערבוֹת”.

האם צריך להוֹסיף, כּי אוֹתה איגרת לא הוּשמעה מעל בּימת הקוֹנגרס?

“גזרוּ מאמר זה ושמרוּ עליו”

בּ-8 בּספּטמבּר 1939, בּימים הראשוֹנים למלחמה, כּתב אֶפּטוֹן סינקלר, הסוֹפר האמריקאי המפוּרסם, בּז’וּרנַל הקוֹמוּניסטי “ניוּ-מאסאס” (והדברים הוּעתקוּ בּהבלטה רבּה בּססס"ר), לאמוֹר:

“בּשעה שאני כּוֹתב שוּרוֹת אלה נלחמת גרמניה עם פּוֹלין, וּבגמר המלחמה היתה מַציעה שלוֹם לאנגליה וצרפת. אוּלם האנגלים והצרפתים, הסבוּרים כּי אין די להם שוָקים עוֹלמיים וּרוָחים, הכריזוּ מלחמה על גרמניה ואת וינסטוֹן צ’רצ’יל הכניסוּ לתוֹך הקבּינט. – – עמה של אמריקה החליט בּתוֹקף להישאֵר נייטרלי בּמלחמה זוֹ”.

המאמר מסתיים בּמלים: “שמעוּני, גזרוּ מאמר זה ושמרוּ עליו, וּכשהמלחמה תסתיים – תקראוּ בּוֹ מחָדש”.

שמעתי, גזרתי ושמרתי. עוֹד לא נסתיימה המלחמה ואני קוֹרא בּ“ניישן” האמריקאי מכתב למערכת מאת אֶפּטוֹן סינקלר מ-28 בּמַאי 1941, בּוֹ הוּא מבשׂר לקוֹראים, כּי זה עתה שלח מברק לנשׂיא רוּזבלט בּזוֹ הלשוֹן:

“בּמשך עשׂרים שנה היה כּל דבר מאוּחר מדי. איננוּ יכוֹלים להרשוֹת לצי שלנוּ שיהיה עוֹמד בּטל בּשעה שבּן-הבּרית היחיד האפשרי שלנוּ שוֹתת דם עד לגויעה אִטית. אנשינוּ אינם יוֹדעים מה הסכּנה האוֹרבת להם. הם מצפּים להנהגתך. אפּטוֹן סינקלר”.

מאוּחר למַדי, אך עוֹד לא מאוּחר מדי. על כּן לא נשאל עתה, אם שמר גם אפּטוֹן סינקלר על מאמרוֹ מ-8 בּספּטמבּר 1939.

כּתוּב שלישי

“מה שנדרש הרי זוֹ הסגוּלה אשר וַשינגטוֹן הרשמית חסרה אוֹתה עד כּדי יאוּש – רוּח לוֹחמת, לוֹהטת, בּעלת דמיוֹן. המדינה מרגישה בּחסרוֹן זה; והיא מבינה כּי הנשׂיא אינוֹ יכוֹל להזרים אוֹתה רוּח בּעוֹרקי הבּיוּרוֹקרטיה אך ורק על ידי דיבּוּרים על אוֹדוֹתיה. צריך שיהיוּ נמצאים אנשים היוֹדעים לפרוֹץ דרך מכשוֹלים וּלבַצע מעשׂים בּמהירוּת, והמוּכנים לתפּוֹס את הממשוּת מבּעד חיצוֹניוּת נוֹחה. מה פּלא אם העם אין דעתוֹ נוֹחה. עד מתי עוֹד יבוֹאוּ אַזהרוֹת חגיגיוֹת תחת מעשׂה תקיף? עד מתי עוֹד ישארוּ סוֹכני-נאצים בּאמריקה בּכסוּת דיפּלוֹמַטים? עד מתי עוֹד נהיה שוֹלחים לאוֹיבינוּ אַספּקה צבאית שישתמשוּ בּה נגד ידידינוּ, וּבסוֹפוֹ של דבר נגדנוּ? למתי אנוּ מתכּוונים לשנוֹת את חוֹק הנייטרליוּת למען הרשוֹת לספינוֹת אמריקאיוֹת שיוֹבילוּ סחוֹרוֹת לבּריטניה? מתי נתחיל להגן על הסחוֹרוֹת אשר אנוּ שוֹלחים?”

כּך שוֹאלת העתוֹנאית פרידה קירצ’וויי. פּרוֹזה פּשוּטה וּבהירה של אֵשת-עֵט בּימינוּ. על נוֹשׂא זה, מעֵבר לשאלה בּמי האָשם – אם בּבּיוּרוֹקרטיה ואם בּפַּאנוֹקרַטיה – כּבר כּתבה לפנים אֵשת-לַפּידוֹת: “אוֹרוּ מֵרוֹז אמר מלאך ה‘, אוֹרוּ אָרוֹר יוֹשביה, כּי לא בּאוּ לעזרת ה’, לעזרת ה' בּגבּוֹרים”.

אלוּל תש"א.

¹

(בּשידוּר הישוּב אל יהדוּת רוּסיה, ו' בּתשרי תש"ב)²

אחים יהוּדים!

שנים רבּוֹת נכספנוּ לשמוֹע את קוֹלכם. עתה שמַענוּהוּ תוֹך כּדי התקפת-הדמים של הצוֹרר, מעל חרבוֹת של ישוּבים יקרים שהפכוּ ל“אדמה חרוּכה”, עם שֵמע הגבוּרוֹת וּמסירת-הנפש של מגינים אמיצים.

והיה לנוּ קוֹלכם כּקוֹל ממעמקי ההיסטוֹריה העברית הקוֹרא “בּדמַיִך חיי!”, כּקוֹל אבוֹתינוּ אשר מעל מדוּרוֹת-האש היוּ שרים וּמבשׂרים את בּטחוֹנם כּי ממשלת הזדוֹן מַגר תמוּגר.

ויש לנו צוֹרך נפשי רב לענוֹת לכם תשוּבת-אחים. ותקוה לנוּ שקוֹלנוּ יגיע אליכם, כּי תשמעוּהוּ ותכּירוּהוּ.

גוֹרל יהוּדי אחד מאַחד אוֹתנוּ מעל ארצוֹת ודוֹרוֹת. האוֹיב שלנוּ אינוֹ מכּיר בּשוּם הבדלים ואין עמלק פּוֹטר שוּם קיבּוּץ יהוּדי משבט-זדוֹנוֹ. נזכּוֹר ואַל נשכּח. נזכּוֹר זה את זה, נרגיש זה את זה, אַל נתנכּר ואַל נתרחק.

שמעוּ קוֹלנוּ, קוֹל הענף הצעיר בּגזע העם העתיק, הענף אשר יהוּדים יוֹצאי רוּסיה היוּ בּין ראשוֹני נוֹטעיו בּאדמת-ישׂראל. קוֹל הישוב העברי, בּן למעלה מחצי המיליוֹן, השתוּל בּקרקע, אשר זכה לשמש מקלט לרבבוֹת יהוּדים קרבּנוֹת האַנטישמיוּת והנַאציזם, פּליטי כּל ארצוֹת הרדיפוֹת, כּוֹבשי חוֹפש וּבוֹני חיים חדשים. קוֹל יהוּדים עוֹבדים ובוֹנים, חקלאים וחרָשתנים, נהגים וּמוֹבילי טרקטוֹרים, חיילים ועוֹבדי-ים. אחים לצרה וּלמלחמה, אִתכם אנחנוּ בּכל מה שעבר עליכם, לבּנוּ שוֹתת דם עם כּל ידיעה המגיעה על יסוּריכם וּמתגאה על גבוּרוֹתיכם, בּחזית וּבעוֹרף.

זאת הפּעם הראשוֹנה בּתוֹלדוֹת המלחמוֹת, מאז גָלינוּ מארצנוּ, שכּל העם היהוּדי בּאשר הוּא מפוּזר ומפוֹרד עוֹמד בּמחנה אחד מוּל האוֹיב. כּי האוֹיב בּטרם הכריז מלחמה על מדינה מן המדינוֹת פּתח בּמלחמת-הַשמֵד, בּמלחמה בּסטיאַלית-טוֹטאלית, על העם היהוּדי בּאשר הוּא.

אוּלם בּמלחמה הזאת מוֹפיע היהוּדי לא רק כּקרבּן, הוּא גם לוֹחם, לוֹחם אשר אין לפניו דרך נסיגה, לוֹחם הנוֹתן את כּל החיים שבּוֹ למען הנצחוֹן על האוֹיב. כּי נצחוֹן האוֹיב הוּא בּשבילוֹ כּלָיה וחרפּת-עוֹלם.

וּבמלחמה הזאת אתם עוֹשׂים את שלכם ואנחנוּ עוֹשׂים ונעשׂה את שלנוּ, בּעוֹרף וּבחזית. פוֹרמַציוֹת צבאיוֹת יהוּדיוֹת, מיהוּדי ארץ-ישׂראל, נלחמוּ בּחזיתוֹת השוֹנוֹת – בּיון, בּכרתים, בּחַבּש וּבטוֹבּרוּק – בּיבּשה וּבים וּבתעוּפה. פוֹרמַציוֹת יהוּדיוֹת משתתפוֹת בּהגנת הארץ.

אנחנוּ נלחמים לא תחת שבט נוֹגשׂ וּמצַוה. אנחנוּ נלחמים מרצוֹננוּ, מהתנַדבוּתנוּ. אנחנוּ יוֹדעים כּי זאת המלחמה היא מלחמתנוּ. כּי אין תקוה לישׂראל בּעוֹלם שהיטלר עוֹשׂה בּוֹ כּרצוֹנוֹ. אנחנוּ יוֹדעים כּי מלחמה זוֹ היא מלחמת העוֹלם על הצלה מבּרבּריוּת, מלחמת העוֹלם על מוֹצא לחירוּת.

היסוּרים שהביא עלינוּ היטלר בּכל מקוֹם שידוֹ מַגעת עוֹלים על יסוּרי מסעי-הצלב וּפרעוֹת חמֶלניצקי. אך גם אנחנוּ לא נבייש את אבוֹתינוּ בּהכּרת צדקתנוּ, בּרצוֹן-הבּרזל של חיים, בּידיעה כּי נעלים אנוּ על האוֹיב הצוֹרר, בּרצוֹן החיים שבּנוּ.

אנחנוּ בּוֹטחים בּנצחוֹן. אנחנוּ מקַוים כּי הבּרית של הדמוֹקרטיוֹת הגדוֹלוֹת עם בּרית המוֹעצוֹת תשמיד את ההיטלריזם מעל פּני האדמה ותפתח פּרק חדש בּתוֹלדוֹת העוֹלם. ואנחנוּ נעשׂה כּל מה שבּידינוּ כּדי שפּרק זה יהיה גם פּרק חדש בּתוֹלדוֹת עמנוּ.

אנחנוּ רוֹצים בּחיים. ולא בּחיי שפלוּת ועבדוּת, כּי אם בּחיי כּבוֹד וחירוּת.

איננוּ רוֹצים בּמיתה, בּשוּם פּנים ואוֹפן, ואפילוּ לא בּמיתת-נשיקה. סיסמתנוּ: וּבחַרת בּחיים!

אנחנוּ מקוים כּי מַעינוֹת האַחוה היהוּדית אשר פּרצוּ בּעצם ימי המלחמה האיוּמים לא יסתתמוּ עוֹד. כּי לא נתנַכּר ולא נתרחק. נעשׂה כּל מה שבּידנוּ כּדי לאַחוֹת את הקרעים, לקָרב לבבוֹת.

“עַם אחד הננוּ, ועַם אחד נהי” – אמר המשוֹרר. ועם אחד נוֹסיף להיוֹת מעל לכל מחיצוֹת.

הפּוֹטנציאַל היהוּדי, כּל כּמה שמשחיתים בּוֹ, עוֹד לא דלל. עמוּקים המַעינוֹת של היהדוּת הרוּסית ועוֹד ישאבוּ מהם כּוֹחוֹת עצוּמים של יצירה וחידוּש חיים.

ההיסטוֹריה הגדוֹלה שלנוּ, רבּת-היסוּרים ורבּת-התוֹכן, לא נחתמה. ושוּם צוֹרר לא יצליח לחתוֹם אוֹתה אם אנוּ לא נתן זאת. עוֹד נזכּה לראוֹת בּמַפּלתוֹ של היטלר הרשע. עוֹד נזקוֹף קוֹמה ונחיה כּעם בּן-חוֹרין בּמשפּחת עמים בּני-חוֹרין, עם של עבוֹדה, תרבּוּת וצדק.

¹

(ב' בּאייר תש"ב)

בּטרם בּוֹא המחר

היוֹם 19 בּאפּריל. אינני יוֹדע אם בּמתכּוון קבע הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת יוֹם זה לפתיחת הועידה, אוֹ זה נזדמן בּהיסח-הדעת, לנוּ הוּא תאריך. העוֹלם מוֹנה את השנה השלישית למלחמה. לנוּ היוֹם שש שנים למלחמה אשר “הציר” הכריז עלינו כּאן, בּארץ. והשנה היא העשׂירית למלחמת-השמד שהיטלר הכריז על עם ישׂראל. לא בּבת אחת עשׂה היטלר מלחמה בּעמים. אנחנוּ העם הראשוֹן. קָדמנוּ אפילוּ למלחמת יאפּן בּסין. ועוֹד אין רוֹאים את הקץ. אדרבּא, אנחנוּ שוֹמעים אַזעקוֹת נוֹספוֹת – שוֹמעים, אבל איננוּ מאזינים. עוֹד בּליל ששי זה ניתנה לנוּ אַזהרה חמוּרה בּחוֹף תל-אביב². האם אזהרה אחרוֹנה זאת עלוּלה להשפּיע על דיוּנינוּ?

אינני שוֹאל את זוּלתי, את השוֹמעים. אני אוֹמר אוֹתם הדברים לעצמי: היוֹדעים אנחנוּ להתאים את הליכוֹת חיינוּ, וּלפחוֹת את הלָך מחשבתנוּ, לאַזהרוֹת אלה אשר אנחנוּ שוֹמעים אוֹתן בּזוֹ אחר זוֹ? ואין אני מדבּר על אלה האוֹטמים אזניהם. הם אינם יוֹשבים בּאוּלם הזה וקוֹלנוּ אינוֹ מגיע אליהם. אינני מדבּר אל אטוּמי-האוֹזן ואל אטוּמי-הלב. אני מדבּר אל עצמנוּ. האם לא לָקינוּ בּאיזה שיתוּק-חוּשים, כּאילוּ ניטלה מאִתנוּ תחוּשת הסכּנה? אנחנוּ חיים, אנחנוּ דנים, אנחנוּ מדיינים זה עם זה, אך כּל זה נתוּן בּעיקר למַה שיהיה לאחר המלחמה. איני טוֹען נגד מי ששוֹאל את שאלת המחר. אני טוֹען כּנגד הבּריחה מאת “היוֹם”.

לפני היוֹת המלחמה היוּ רבּים בּישׂראל שהשליכוּ את יהָבם על המלחמה: יהיה מה שיהיה, תבוֹא המלחמה ותוֹציאנוּ מן המוּעקה. עכשיו משליכים רבּים את יהבם על אחר המלחמה. כּאילוּ אנחנוּ כּבר קרוֹבים אל “אחר” זה. ואמנם, משהמלחמה הוֹרסת כּמה וכמה דברים והוֹפכת כּמה בּנינים למַפּוֹלת, הרי מתפּנה שטח גדוֹל והמחשבה שלנוּ חפשית לטייל בּוֹ. יש עתה בּציוֹנוּת לא מעטים אשר עצם המחשבה הציוֹנית, בּעלת הראִיה האכזרית, המחשבה הפּינסקֶרית, המחשבה ההֶרצלית, היתה להם למשׂא קשה, והריהם שׂמחים להתנער ממנה והם שׂמים את מבטחם בּנצחוֹן ההוּמַניזם, בּרוּח הטוֹבה והקלה, אשר תרחף בּעוֹלם לאחר המלחמה. ויש יהוּדים מאוּשרים המתנחמים ואוֹמרים: בּרוּך השם, לאחר מלחמה זוֹ כּבר לא יהיה מה שהיה לאחר המלחמה הקוֹדמת; השאלה הלאוּמית עוֹד לא תתפּוֹס מקוֹם מרכּזי כּקוֹדם. לא תהיינה עוֹד “מדינוֹת קטנוֹת”; יבוֹאוּ פּתרוֹנוֹת חדשים וגם אנחנוּ נהיה פּטוּרים מדאגה. אַשרינוּ, מה טוֹב חלקנוּ. כּאילוּ לא בּמצבנוּ הרעה החוֹלה, כּי אם בּזה שנאלצנוּ לבקש לנוּ פּתרוֹנוֹת מוּזרים, ועכשיו כּבר לא נצטרך לכך. שׂמחת בּעל-המוּם המקוה כּי המלחמה תרבּה כּמוֹתוֹ ולא יהא מוּמוֹ נחשב.

ויש סבוּרים שאנחנוּ יכוֹלים – אוֹ חייבים – להשליך את יהָבנוּ על המהפּכה אשר תבוֹא, שמוּכרחה לבוֹא לאחר השמדת הפאשיזם, ואין דאגתם אלא זוֹ: שמא אנחנוּ, הקרוּאים לסעוּדה, נחמיץ – מתוֹך קוֹצר דעתנוּ וטעוּיוֹתינוּ – את ההזדמנוּת.

אילוּ היוּ עוֹשׂים כּך האנשים בּמחנוֹת-ההסגר, שאין אִתם יכוֹלת עשׂיה ולא נשאר להם אלא להתנחם בּעתידוֹת, אפשר היה ללמד על כּך זכוּת. אבל כּל עוֹד ידינוּ לא אסוּרוֹת, כּל עוֹד יש לנוּ אפשרוּת של עשׂיה, ועשׂיה לא מחר אלא היוֹם – יש משהוּ קוֹדם לכך. ודאי יש רצוֹן לשמוֹע מה “לקראת הבּאוֹת”. שאלה היא אם גמלוּ הדברים לדיוּן כּזה, אם גמלנוּ אנחנוּ, אם זכּאים אנחנוּ, אם כּבר הגענוּ לנקוּדה שרק אחריה נעשה הדיבּוּר על הבּאוֹת דיבּוּר רציני, דיבּוּר של ממש. חוֹששני שלא רק המסיבּוֹת בּעוֹלם בּשעה זוֹ אינן נוֹחוֹת לניסוּח סוֹפי, אלא גם אנוּ בּנפשנוּ איננוּ מוּכנים לדיוּן על כּך. ואני רוֹאה צוֹרך לדבּר קוֹדם כּל על ההוֹֹוה.

ההוֹוה יש בּוֹ שלוֹשה סעיפים: החוּרבּן היהוּדי, שתיקתוֹ של העוֹלם לחוּרבּן זה והסכּנה המתקרבת לארץ.

לא אקח לעצמי רשוּת לדבּר על החוּרבּן היהוּדי. לא נמלטתי מן השבי, לא ניצלתי מ“סטרוּמה”, לא בּרחתי ממַאוּריציוּס, לא הייתי בּעוֹרוֹ של הילד, של הזקן, של האשה היהוּדיה בּגיטוֹ ההסגר. אנחנוּ נזוֹנים מקטעי-דברים של פּליטים, מפּירוּרי-ידיעוֹת המגיעים אלינוּ בּאיחוּר של כּמה חדשים ודרך כּמה סינוּנים. העוֹלם אין לוֹ הרבּה ענין לספּר עלינוּ. גם אינני יוֹדע אם מבקשים אצלנוּ לשמוֹע לדברים אלוּ. הנזדמן לכם לשבת על יד הרדיוֹ, כּשרבּים מַטים אוֹזן לשמוֹע ידיעוֹת? בּרגע שנגמרוֹת הידיעוֹת העוֹלמיוֹת וּמתחילוֹת להישמע הידיעוֹת “שלנוּ” בּא שינוּי גמוּר בּכוֹח ההקשבה. אינני מקטרג, אפשר אין כּוֹח לשמוֹע. אך אם אנוּ דוֹאגים לעתידנוּ, אם רצוֹננוּ שהילד בּארץ לא יהיה זר לסבלוֹת עמוֹ, חייבים אנחנוּ לספּר לא רק בּיציאת מצרים, אלא אף בּשעבּוּד מצרים. וחוֹסר תשׂוּמת-הלב ליסוּרים שלנוּ, חוֹסר כּוֹח ליסוּרים שלנוּ, יש בּוֹ להפחיד.

בּספר אחד מצאתי מספּרים, ואני חוֹזר עליהם מבּלי שיש בּידי לבדוֹק אוֹתם: בּידי היטלר בּאירוֹפּה בּלבד נמצאים עתה שמוֹנה מיליוֹן יהוּדים, וגם בּסביבוֹתינוּ הקרוֹבוֹת – בּאפריקה הצפוֹנית – נתוּנים יהוּדים בּידי “הציר”, ואם לצרף לזה גם את יהוּדי המזרח הרחוֹק עוֹלה החשבּוֹן לעוֹד חצי מיליוֹן יהוּדים. גם מבּלי שנתעמק בּפרטים, בּסיפּוּרי-יסוּרים ועינוּיים סַדיסטיים, יוֹדעים אנוּ מה פּירוּשם של מספּרים אלה. אחד מגדוֹלי הרייך הגדיר זאת בּקיצוּר וּבבהירוּת מוּחלטת: הפּתרוֹן היחיד לשאלת היהוּדים הוּא בּית-הקברוֹת. והם נאמנים על כּך. הקץ עדיין לא נגלה לנוּ. וּמבּחינה עוֹלמית לא צריך אוּלי להתפּלל לקץ מהיר, מוּטב שיתמהמה ושיהיה יסוֹדי. אך מה יהיה כּוֹחנוּ להגיע לקץ הזה?

אפשר לאמוֹר שהפּעם הזאת “איננוּ מיוּחסים”. הפּוּרענוּת היא כּללית. ולא נבוֹא למדוֹד ולשקוֹל מי מעוּנה יוֹתר, מי מוּצא יוֹתר להוֹרג, אם הצ’כים, הפּוֹלנים, אוֹ הסינים, אוֹ אנחנוּ. רק לפני זמן-מה קראתי תיאוּר זרימת פּליטי סין מפּני היאפּנים, והיה בּשבילי כּאילוּ אני רוֹאה את אחינוּ בּאוּקראינה. אין אני מבקש להוֹכיח שאנחנוּ “עם נבחר” גם בּפוּרענוּת זוֹ. ואף על פּי כן יש גם הפּעם משהוּ המציין אוֹתנוּ, דוקא אוֹתנוּ: כּל האוּמוֹת הנלחמוֹת יוֹדעוֹת פּחוֹת אוֹ יוֹתר מה יהיה גוֹרלן הן לאחר הנצחוֹן. אין מתעלמים מהיסוּרים שלהם, אין משתיקים אוֹתם בּמתכּוון; מבטיחים להם גמוּל, ולא בּחשאי, כּי אם לעיני העוֹלם. לא כן אנחנוּ. הגוֹרל, השוֹקד כּל כּך עלינוּ לקבּוֹע את יחידוּתנוּ, את יחידוּת הפֶנוֹמֶן היהוּדי בּהיסטוֹריה העוֹלמית, הוּא הדוֹאג לכך שגם בּמלחמה הזאת, המערבּבת את דמיהם ויסוּריהם של עמים רבּים, וּמַשוה קטן עם גדוֹל, יהיוּ יסוּרינוּ עטוּפים עלבּוֹן מיוּחד. כּאילוּ לא די לנוּ בּיסוּרים מידי הנאצים. אין אנחנוּ פּטוּרים מיסוּרים קשים, בּגוּף וּבנפש, בּהוֹוה וּבהבטחה לעתיד, מידי מאַהבינוּ. ואיננוּ רשאים לעבוֹר בּשתיקה על פּצעי ידידים. ואני אוֹמר ידידים, לא בּמרכאוֹת ולא בּאירוֹניה. כּל מי שנלחם בּהיטלר הוּא בּרגע זה ידיד, ולנוּ אין כּל רצוֹן לגרד פּצעים, להזכּיר חטאים. אילוּ נתנוּ לנוּ לפחוֹת בּמלחמה זאת להרגיש את עצמנוּ לוֹחמים בּין הלוֹחמים, לא מוּשפּלים, לא רמוּסים, ודאי לא היינוּ בּאים להזכּיר עווֹן מאיזה צד שהוּא. אבל מה נעשׂה והדבר לא ניתן לנוּ.

איננוּ נוֹפלים משוּם בּן-בּרית בּמסירוּתנוּ בּמלחמה זוֹ, אנחנוּ מוּכנים לתת בּמלחמה זוֹ – לתת מרצוֹן – לא פּחוֹת ממישהוּ. אך בּכל מקוֹם שאנחנוּ פּוֹנים נגזרה עלינוּ ידידוּת טרגית. אזכּיר רק דברים מעטים. לא קיבּלתי על עצמי למַצוֹתם. אינני יוֹדע אם רבּים מכּם קראוּ עליהם, כּי הצנזוּרה שוֹמרת על שלוֹמנוּ, על בּטחוֹן הארץ, על עצבינוּ, וּמוֹנעת מאִתנוּ כּמה “תענוּגוֹת”. הידוּע לכם מה גוֹרלם של הפּליטים היהוּדים, האַנטי-פאשיסטים, רדוּפי היטלר וּרדוּפי הארצוֹת אשר היטלר השתלט עליהן, מה היה גוֹרלם בּארצוֹת הלוֹחמוֹת אשר לשם נמלטוּ, ואשר לשירוּתן בּיקשוּ להתנדב מראשית המלחמה? הידוּע לכם גוֹרלם בּמחנוֹת-ההסגר, בּספינוֹת-נוֹד אשר בּהן העבירוּ אוֹתם – בּעצם המחסוֹר בּספינוֹת – אל מעֵבר לים? הידוּע לכם על אלה שמחזיקים אוֹתם בּמחנות-הסגר, בּיניהם פּוֹעלים, בּעלי-מלאכה, בּעלי-מקצוֹע, מלוּמדים? יש מהם מוּצאים לאחר השתדלוּיוֹת מרוּבּוֹת, לאחר הוֹכחוֹת שיש בּהם כּדי “להביא תוֹעלת למאמץ המלחמתי”, אחרי פּרוֹטקציוֹת גדוֹלוֹת מאד. זאת היתה קבּלת-פּנים ראשוֹנה לרבבוֹת יהוּדים, אשר הציעוּ את עצמם לשירוּת המלחמה, וּלאחר שנציגוּת העם היהוּדי הציעה את שירוּתה לאַרגן המוֹנים יהוּדים למלחמה.

זאת היתה התשוּבה הראשוֹנה. גם עכשיו אפשר עוֹד לשמוֹע בּקצת מקוֹמוֹת שלנוּ דברי בּיטוּל ואירוֹניה על “הלגיוֹנריוּת” של התנוּעה הציוֹנית, כּאילוּ היא, חלילה, מַשׂכּירה עצמה למי שהוּא, למלחמה לא לה. מי שמדבּר כּך אינוֹ רוֹאה, כּנראה, כּי מן הרגע שפּרצה המלחמה נשקפה לעם היהוּדי בּרירה אחת: להילָחם כּאוּמה, כּבן-בּרית עם שאר העמים, אוֹ להיוֹת מוּשפּלים וּדרוּסים וּכלוּאים בּמחנוֹת-הסגר וּבבתי-סוֹהר. אין אני בּא כּאן לדוּן על אוֹתם השלטוֹנוֹת הנלחמים בּפאשיזם שראוּ צוֹרך, כּדי להימנע מסכּנת הגַיִס החמישי, לדוּן לכלא וּלאפס-מעשׂה את הכּוֹחוֹת המרוּבּים של קרבּנוֹת היטלר וּשׂנוּאי נפשוֹ. אינני מדבּר עתה עליהם ועל נַפתוּלי מדיניוּתם בּדרך כּלל. אני מדבּר רק על גוֹרלנוּ אנוּ.

לפני זמן-מה קראנוּ על ועידת העמים המדוּכּאים, שנציגיהם נתכּנסוּ בּלוֹנדוֹן והכריזוּ על אַחוַת עמים בּמלחמה נגד היטלר. אין לי ידיעוֹת מספּיקוֹת כּיצד סוּדרה הועידה הזאת. אני מניח שסוּברניוּתם של אוֹתם העמים אינה גדוֹלה כּל כּך בּשעה זוֹ, וגם לא הרבּוּ לשאוֹל לסַמכוּיוֹתיהן המשפּטיוֹת של הממשלוֹת שבּגוֹלה. חשוּב היה עצם הדבר שעמים שוֹנים, אוֹיבים מאתמוֹל, צרים זה לזה, חוֹתרים זה תחת זה מאתמוֹל, נפגשוּ היוֹם כּאחים לצרה. מקוֹמנוּ נפקד בּיניהם.

וּמשהוּ מגיע אלינוּ גם על המשׂא-וּמתן בּין יהוּדים לבין אוֹתן ממשלוֹת. יש ממשלת שיקוֹרסקי ויהוּדים בּלונדוֹן וּבניוּ-יוֹרק משגרים משלחוֹת וּמקבּלים הבטחוֹת. ודוּבּר, כּמוּבן, שפּוֹלין החפשית לא תהיה מה שהיתה קוֹדמתה. היא תלמד משהוּ. תלמד לגבּי הצ’כים, וגם לגַבּינוּ. והנה נתפּרסמה תכנית של ממשלת שיקוֹרסקי ולא מצאנוּ בּה מלה אחת על הדברים הטוֹבים שהוּבטחוּ לנוּ. וזאת היוֹם, כּשעוֹד זקוּקים לדעת הקהל.

ויש מדינה אחרת שנהגה בּנוּ אחרת. והראש של אוֹתה המדינה יש לוֹ רקוֹרד אחר לגבּי היהוּדים מאשר ראשיה של פּוֹלין. אני מתכּוון לבֶּנֶש³, מן הטוֹבים שבּמדינאים וגם ידיד מוּבהק לנוּ מכּמה שנים וקיבּל תוֹרה ממַסַריק⁴, והנה המעט המגיע אלינוּ כּבר איננוּ אמוּר בּסגנוֹן של 1918. דיבּוּרים אחרים; אין, חלילה, התנגדוּת ליהוּדים, אך כּבר יש ספק אם ניתן לאַחד את הנאמנוּת לציוֹנוּת עם אזרחוּת בּמדינה הצ’כוֹסלוֹבקית שתקוּם. העצמאוּת הציוֹנית טרם ניתנה לנוּ, וּכבר מחייבים את היהוּדי “לבחוֹר” בּין השתים.

ויש דברים שאנחנוּ יוֹדעים עליהם יוֹתר. המלחמה היא בּשבילנוּ גם שלשלת של שֵמוֹת, הָחֵל מ“קלאדוֹבה”⁵, קלאדוֹבה זוֹ, שנתקעה בּדוּנאוּ בּראשית המלחמה, ונוֹסעיה – מעפּילי וינה וּשאר מקוֹמוֹת – נפלוּ שוּב טרף בּידי אלה אשר מהם נמלטוּ. הם לא היוּ דרוּשים כּאן לשוּם מאמץ מלחמתי, צריך היה להפקיר אוֹתם בּידי כּוֹבשי הבּלקן! ויש פַּטריה, וסַלוַדוֹר ואַטלַנטיק⁶. ויש מַאוּריציוּס ויש דוֹריאן⁷, שנוֹסעיה עדיין כּלוּאים בּעתלית זה שנה, לאחר שניצלוּ מסַלוַדוֹר; ויש סטרוּמה⁸, ויש אוֹתן הסירוֹת הקטנוֹת המהלכוֹת עכשיו, לאחר סטרוּמה, בּים השחוֹר, ואיננוּ יוֹדעים מה גוֹרל אוֹרב להן.

עם כּל ידידוּתנוּ לכל בּנוֹת הבּרית ועם כּל מה שאנחנוּ מתפּללים לנצחוֹנן, אין אנחנוּ רשאים להשתיק את זעקת דמנוּ, ואי אפשר שיהיה בּזה משׂוֹא-פּנים. אי אפשר לי להתעלם ממה שעוֹשׂה לנוּ ססס"ר עכשיו, בּמלחמה זאת. ואינני מתכּוון לעוֹרר נרדמים וּלדבּר בּענינים שנעשׂוּ נחלת ההיסטוֹריה. אין אני עוֹמד עתה אלא בּתחוּמי ההוֹוה. וּבתוֹך ההוֹוה הזה מר לנוּ מר לציין, כּי כּל הנסיוֹנוֹת לפתוֹח סדק – לא, חלילה וחס, לפּוֹליטיקה גבוֹהה, אלא סדק להצלת פּליטים, לעזרת אחים כּלשהי – מוּשבים עד היוֹם הזה ריקם. שוּם מגע לא הוּרשה לנוּ, שוּם סימן של שינוּי היחס לא הוּראָה לנוּ. הדבר היחיד, אם אינני טוֹעה, שזכינוּ לוֹ, הרי זה הריהאבּיליטציה של הכּתיב העברי בּחוֹברת של בּרגלסוֹן הנמכּרת בּרחוֹבוֹת תל-אביב ושהוּצאה, כּנראה, לשם אֶכּספּוֹרט לאמריקה. שם אין כּוֹתבים “מילכאמע” כּי אם “מלחמה”, ממש כּמוֹ שאנחנוּ כּוֹתבים. זהוּ לפי שעה ההישׂג הפּוֹליטי היחידי של העם העברי בּמשך כּל אוֹתם החדשים הרבּים אשר אחינוּ עוֹמדים שם בּמערכה ואנחנוּ כּאן מתפּללים לנצחוֹנם. אין אני עוֹמד כּאן לשם ויכּוּח עם מישהוּ וגם לא לשם הערכה. אני רק מתַנה את גוֹרלנוּ. איננוּ יכוֹלים להרשוֹת לעצמנוּ, אם תנוּעת חירוּת אנחנוּ, להשלים עם כּך שבּאיזה מקוֹם שהוּא יהיה דמנוּ סוּמק פּחוֹת.

אנחנוּ מלאים הערצה לאנגליה בּימים שהתיצבה – יחידה וּמבוּדדת בּעוֹלם – נגד האוֹיב. בּשעה זוֹ קנתה לה את עוֹלמה, את זכוּתה הגדוֹלה בּתוֹלדוֹת העוֹלם האנוֹשי. אך הערצתנוּ זאת לא תשתיק את זעקת סטרוּמה בּאזנַי. ועם כּל הערצתנוּ למלחמה של עמי רוּסיה עכשיו נגד הכּוֹבש ולתפקיד ההיסטוֹרי הכּבּיר שהם ממלאים עכשיו, לא נשתיק את עלבּוֹננוּ אנוּ, את עלבּוֹן האוּמה העברית, את עלבּוֹן הספר העברי, את עלבּוֹן החלוּץ העברי הנוֹשׂא את נפשוֹ ליצירת עוֹלם חדש בּמוֹלדתוֹ.

אין אני מתכּוון לדבּר עתה על עניני הציוֹנוּת בּמלחמה הזאת. אני סוֹמך בּזה על משה שֶרתוֹק. חוֹשבני כּי שוּם דבר, מראשית המלחמה על כּל פּנים, לא נשתנה לטוֹבה. בּימים אלה בּא לידי “טיימס” עם מאמר המסבּיר לקוֹרא בּאנגליה מדוּע ההתגייסוּת של הערבים בּארץ-ישׂראל פּחוּתה מהתגייסוּת היהוּדים. בּלי חשק רב מציין הכּוֹתב, שהתגייסוּתם של היהוּדים היא קצת יוֹתר גדוֹלה. והוּא רוֹאה להסבּיר את הסיבּוֹת, אשר ליהוּדים ואשר לערבים: ליהוּדים – נאמר שם – יש “מעין שלטון” בּארץ-ישׂראל, ולכן התגייסוּתם גדוֹלה יוֹתר, והתגייסוּת הערבים פּחוּתה, כּי הועד הערבי העליוֹן אינוֹ קיים עכשיו. והרי הכשרת הרוּחוֹת לחידוּש הועד הערבי העליוֹן. יש, כּנראה, למישהוּ צוֹרך בּהקמתוֹ מחָדש. ויש עוֹד נימוּק: אלה שהם בּגיל הגיוּס השתתפוּ בּכּנוּפיוֹת בּימי המאוֹרעוֹת, ואי אפשר לדרוֹש מהם שיתגייסוּ עכשיו. ונימוּק שלישי: מפּני שיש רדיוֹ של בּארי וּבּרלין והם מפריעים לגיוּס הערבים. לא נאמר, חלילה, שיש בּארץ גַיִס חמישי. הקוֹרספּוֹנדנט מבין ללבּם של הערבים, שאי אפשר להם שיתגייסוּ בּמצב זה. והוּא מתנחם בּזה שנוּרי סַעיד יוֹדע לאַחד בּלבּוֹ שני דברים יחד, גם לאוּמיוּת אמיתית – לא פּוֹשרת, כּי אם קנאית ושוֹקדת על עניני סוּריה וּפּלשׂתינה – עם נאמנוּת לבּריטניה. והנחמה השניה: קיימת אמנם “טינה בּת עשׂרים וחמש שנה” לאנגליה, אבל עוֹד רב המרחק בּין טינה זאת לבין אמוּנה בּנצחוֹן היטלר.

וּלפי זה כּיצד מחנך “טיימס” את הקהל האנגלי, בּעצם ימי המַשבּר בּמצרים, אפשר להבין אל מה מכינים את הקהל הזה וּלאן מַשיבים את הרוּח.

ואנחנוּ, המוּכּים בּיסוּרים, יש לנוּ צוֹרך בּהרגָעה עצמית, וּשני מיני הרגעוֹת מזדמנים לנוּ. הרגעה אחת בּאה ממקוֹמוֹת גבוֹהים למַדי ואוֹמרת בּערך כּך: “למה אַתם רוֹגשים, האין אַתם יוֹדעים שאנחנוּ רוֹצים בּטוֹבתכם? הניחוּ לנוּ קצת, עכשיו ימים קשים, יבוֹא זמן וּבודאי נסַדר את עניניכם, תסמכוּ עלינוּ”. ואין מחסוֹר בּיהוּדים טוֹבים המוּכנים בּאמת למסוֹר את גוֹרל העם היהוּדי לידי ידידים, בּתקוה שהללוּ לא ישכּחוּ אוֹתנוּ בּבוֹא ימים טוֹבים יוֹתר. לעוּמת הרגעה זוֹ מצד אנשי “אתמוֹל” ו“היוֹם”, הרגעה שניה, שהיא פּרוֹגנוֹזה מַרגעת של “אנשי-המחר”. והפּרוֹגנוֹזה היא: הן לא יתכן שלאחר הנצחוֹן, לאחר שיבוֹאוּ על העוֹלם הזעזוּעים הגדוֹלים וּמתוֹכם יצמח משטר עוֹלם חדש – חדש בּאמת, לא זה שהיטלר מדבּר עליו – הן לא יתכן שלא יכּירוּ אז בּצדקתנוּ! דרוּש רק שאנחנוּ לא נהיה חוֹטאים אוֹ טיפּשים, ואז לא יתכן שלא נקבּל מה שמגיע לנוּ!

פּרוֹגנוֹזה של “לא יתכן”! עם כּל הכּבוֹד לידידים, החוֹששים לברך אוֹתנוּ לעין-השמש – כּמוֹ שנאמר: “גריס מיך ניט אוּנטער דאָן לינדן” – והם עוֹשׂים זאת בּאיגרוֹת-שלוֹמים פּרטיוֹת וּבפריסוֹת-שלוֹם טוֹבוֹת – אינני יכוֹל להירָגע בּהרגעה כּזאת, ועם כּל הכּבוֹד לבעלי הפּרוֹגנוֹזוֹת אינני יכוֹל לסמוֹך על הפּרוֹגנוֹזה של “לא יתכן”. מי שרוֹצה להרגיע עַם בּשעת הפּוּרענוּת הגדוֹלה בּיוֹתר בּתוֹלדוֹת ימיו, צריך לכל הפּחוֹת לטרוֹח וּלהביא פּרוֹגנוֹזה חיוּבית ולא פּרוֹגנוֹזה של “לא יתכן”. הרבּה דברים אשר האמַנוּ כּי לא יתָּכנוּ – נתכּנוּ. לפני שלוֹש שנים בּערך ישבתי עם חברי דוֹב הוֹז, עליו השלוֹם, לפני נֶהרוּ, מנהיגה של תנוּעת השחרוּר ההוֹדית, והרצינוּ לפניו את עניננוּ וניסינוּ להסבּיר לוֹ. כּלוּם לא הייתי רשאי לוֹמר: לא יתכן שלא יבין לנוּ? הוא עצמוֹ שייך לאוּמה גדוֹלה בּעלת יסוּרים וּבעלת היסטוֹריה עשירה, אוּמה מוּשפּלת וּמדוּכּאה. הוּא עצמוֹ, בּן המזרח, כּלוּם אינוֹ מזכּיר את הדמוּת של אינטליגנט מתבּוֹלל אשר גדל על בּרכּי תרבּוּת מערב וּמתוֹכה הגיע להיוֹת נוֹשׂא דגל התנוּעה הלאוּמית של עמוֹ? והלאוּמיוּת שלוֹ איננה שוֹביניסטית, פּטריוֹטית סתם; היא אינטרנַציוֹנַליסטית, קשוּרה בּגוֹרלם של המוֹני עוֹבדים, של פּלחים. גם ינק מן הסוֹציאליזם המערבי. והנה ראינוּ וידענוּ: נהרוּ זה עוֹמד בּקשרים לא אִתנוּ, הוּא עוֹמד בּקשרים עם הועד הערבי העליוֹן; והקוֹנגרס ההוֹדי שוֹלח, בּזמן שהללוּ שוֹפכים את דמנוּ, טלגרמוֹת בּרכה לא לנוּ, אלא להם. כּך הוּא הדבר. לא פּחוֹת מאשר אוֹתם החברים הבּוֹנים עכשיו פּרוֹגנוֹזוֹת. על מה שיהיה לאחר המלחמה העוֹלמית, אפשר היה להינבא שתנוּעה כּה חשוּבה כּתנוּעת השחרוּר ההוֹדית, עם אישיה החשוּבים, עם יסוּריה, תבין לציוֹנוּת וּליסוּרי העם היהוּדי. והנה נוֹכחנוּ שלא רק אין יוֹדעים אוֹתנוּ, אלא שיש חשבּוֹן פּוֹליטי האוֹמר, כּי לא כּדאי להבין אוֹתנוּ. מדינאים כּאלה מוֹכיחים שיש להם לא רק עקרוֹנוֹת, כּי אם גם “חשבּוֹנוֹת”. וגם “חשבּוֹנוֹת צדדיים”. לכאוֹרה, מה חשיבוּתם הפּוֹליטית של אֶפֶנדים ערביים בּארץ-ישׂראל לגבּי מאוֹת מיליוֹנים של ההוֹדים? מתבּרר, שיש פּוֹליטיקה פּנימית הוֹדית, וּבפּוֹליטיקה הפּנימית ההוֹדית חשוּב לקנוֹת את לבּוֹת המוּסלמים, וּמכּיון שאי אפשר לקנוֹת את לבּם בּמַה שהללוּ דוֹרשים – אוֹתה תנוּעה הוֹדית המַטיפה לנוּ שלוֹם עם הערבים, כּל שלוֹם שהוּא וּבכל מחיר שהוּא, היא עצמה לא יכלה להגיע לשלוֹם עם המוּסלמים שלהם – אפשר לרַצוֹתם בּדבר מוּעט: בּהתנגדוּת אלינוּ, אין זה מחיר יקר. וגם אנשים בּעלי אידיאוֹת נשׂגבוֹת, אנשים המתעבים אוֹפּוֹרטוּניזם, יכוֹלים להרשוֹת לעצמם אוֹפּוֹרטוּניזם על חשבּוֹן העם העברי ועל חשבּוֹן יצירתוֹ של הפּוֹעל העברי בּארץ-ישׂראל.

אינני מספּר זאת מפּני שזה גוֹרם לי קוֹרת-רוּח לספּר זאת, אלא משוּם שחוֹבה לדעת דברים כהוָיתם. את מלחמת שחרוּרנוּ לא נוּכל לנהל על התעלמוּת מעוּבדוֹת מרוֹת מאד.

אם נתענין בּפּרוֹגנוֹזוֹת, אוּלי נשוּב למַה שהיה בּ-1918–1917. אז התנהלה המלחמה על ידי ארבּע בּנוֹת הבּרית, ואנחנוּ קיבּלנוּ בּאוֹתוֹ זמן הבטחוֹת וּרמזים טוֹבים הרבּה יוֹתר מאשר עכשיו. ארבּע המדינוֹת היוּ: אנגליה, צרפת, אמריקה ורוּסיה. והנה כּדאי לראוֹת מה היתה התפּתחוּת הענינים לגַבּינוּ, בּכל אחת מאוֹתן המדינוֹת.

על אנגליה אין צוֹרך לדבּר. נַפתוּלינוּ ידוּעים. והחשבּוֹן הוּא מוּרכּב למַדי, על החיוּב הגדוֹל ועל השלילוֹת המרוּבּוֹת. צרפת, אשר בּשעת המשׂא-וּמתן הדיפּלוֹמטי גילתה כּמה אוֹתוֹת-ידידוּת, לא עמדה בּכך כּבעלת המנדט על סוּריה. היא הֵצֵרה את גבוּלוֹתינוּ. הארץ השכנה נעשׂתה מקלט לכנוּפיוֹת. תחרוּתן של שתי בּעלוֹת-המַנדטים אף היא לא הֵקֵלה עלינוּ. וגם אמריקה, אשר עשׂתה בּשבילנוּ הרבּה בּמלחמה הקוֹדמת, אשר משקלנוּ היה שם גדוֹל ולאנשינוּ, לציוֹנים מוּבהקים, היתה השפּעה מדינית גדוֹלה, והם נשׂאוּ את ציוֹנוּתם בּראש גַלֵי וּבכבוֹד, אמריקה זאת שלחה אלינוּ, זמן-מה לאחר הצהרת בּלפוּר, את המשלחת של קינג-קריין, אשר שימשה פּטר ההסתה הפּוֹגרוֹמית בּארץ-ישׂראל, ואישה, צ’ארלז קריין, היה התוֹמך והממַמן את התנוּעה של המוּפתי, עד שבּאה לה העזרה הגדוֹלה יוֹתר, עזרת מדינוֹת ה“ציר”. וגם הפּרוֹגנוֹזה לגבּי רוּסיה היתה יכוֹלה להיוֹת בּמלחמה הקוֹדמת אך ורוּדה. לא היה לנוּ יסוֹד לחשוֹב שמַהפּכת אוֹקטוֹבּר, הפּוֹנה לכל העמים המדוּכּאים והמוּשפּלים בּכל מקוֹם שהם והדוֹגלת בּהגדרה עצמית לכל הלאוּמים, עתידה לראוֹת את הציוֹנוּת כּצר ואוֹיב, עתידה לקצץ את הציוֹנוּת בּכל מקוֹם שידה מַגעת. לא היה לנוּ שוּם יסוֹד להניח שתנוּעת מהפּכה עוֹלמית צריכה לראוֹת את התנ"ך כּספר של הקוֹנטר-רבוֹלוּציה ואת הלשוֹן העברית כּריאַקציוֹנית ואת המאמץ של העם היהוּדי לבנוֹת לוֹ לעצמוֹ בּית-עבוֹדה כּדבר-מה העוֹמד בּסתירה עם עניני הפּוֹעל בּעוֹלם אוֹ עם עניני העם הרוּסי. מר הדבר, שההיסטוֹריה אינה מתנהלת לפי הפּרוֹגנוֹזוֹת הטוֹבוֹת שלנוּ.

ואני מדבּר לא על יחסים בּלבד, על “אַהדה” בּלבד. אלה חשוּבים למדי. אך יש משהוּ חשוּב מהם. אני מדבּר על דבר החוֹרץ את גוֹרלנוּ בּמידה מרוּבּה. יוֹדעים אנוּ מי וָמי בּנה את ארץ-ישׂראל עד שהיא נסגרה בּפני יהוּדי רוּסיה. כּוּלנוּ יוֹדעים אֵילו כּוֹחוֹת היוּ צפוּנים בּיהדוּת זוֹ וּמה היה בּרצוֹנה וּבידה לעשׂוֹת בּשביל הגשמת הציוֹנוּת בּתקוּפה קצרה. גוֹרלנוּ אנוּ כּאן, אוּלי גוֹרלנוּ בּעוֹלם כּוּלוֹ, יכוֹלת עמידתנוּ מוּל היטלר וכל עתידנוּ היוּ אחרים לגמרי, אילמלא בּא אוֹתוֹ הקרע האכזרי בּינינוּ לבין אחינוּ בּרוּסיה, קרע זה אשר הניח את חוֹתמוֹ הטרגי בּיוֹתר על כּל ההיסטוֹריה של עמנוּ בּימינוּ.

תקראוּ בּספרוּת הפּרוֹגנוֹזית של המלחמה הקוֹדמת ותמצאוּ כּי שוּם פּרוֹגנוֹזה לא ניבּאה לנוּ את האסוֹן הזה. מנַין לנוּ איפוֹא הבּטחוֹן שפּרוֹגנוֹזוֹת קלוֹת ונוֹחוֹת לנוּ, בּנימוּק אחד ויחיד “לא יתכן”, תהיינה ממשיוֹת יוֹתר. אנחנוּ שוֹכחים שמצבנוּ אנוּ הוּא כּל כּך חַד בּמינוֹ, שגוֹרלנוּ הוּא כּל כּך חד בּמינוֹ! דבר פּשוּט מאד, אַלפא-בֵּיתי, כּמעט בּוּשה לחזוֹר על כּך. אך יש הכרח לחזוֹר. אי אפשר להבין את בּעיוֹת המדיניוּת של הציוֹנוּת אם שוֹכחים אמת זוֹ. יוֹם יוֹם, בּמשׂא-וּמתן עם אוֹיב ועם ידיד, עם בּוּרים ועם משׂכּילים, אתה אנוּס לשוּב וּלהסבּיר לוֹ את המיוּחד שבּגוֹרלנוּ.

עתים אתה שוֹמע בּימים אלה כּי עתידוֹ של העם היהוּדי תלוּי בּכך מה “אוֹריֶנטציה” מדינית נקבּע לעצמנוּ. והכּוָנה לא לאוֹריֶנטציה בּמוּבן הרגיל. בּזה הן התנאים נתוּנים ממילא. האוֹריֶנטציה בּחרה בּנוּ. היא נתוּנה בּאוֹפן אוֹבּיֶקטיבי בּמציאוּתנוּ, כּשם שהיתה נתוּנה בּימי ירמיהוּ. עם קטן על כּרחוֹ מקבּל מידי ההיסטוֹריה מציאוּת מדינית מסוּימת שבּה הוּא מצוּוה למצוֹא את מקוֹמוֹ. אבל יש אוֹמרים “אוֹריֶנטציה מדינית” וּמתכּוונים להזדהוּת אידיאוֹלוֹגית. הם סבוּרים כּי אם עַם רוֹצה למצוֹא אוֹזן קשבת, הרי הוּא חייב להזדהוֹת עם הזוּלת זהוּת אידיאוֹלוֹגית. כּנגד זה סבוּר אני, כּי כּל עם יש לוֹ אוֹריֶנטציה על עצמוֹ, וכן כּל תנוּעה עצמאית יש לה אוֹריֶנטציה על עצמה. יחסי שלוֹם ועבוֹדה הדדית עם עמים אחרים אינם נקבּעים תמוּרת אידיאוּלוּגיה. תנוּעה המכבּדת את עצמה אינה מקבּלת אוֹתה מתוֹך חשבּוֹנוֹת פּוֹליטיים. “מקבּלים” אידיאוֹלוֹגיה אם אין כּוֹח להצמיח אוֹתה מתוֹך גידוּל פּנימי, מתוֹך הצרכים הפּנימיים, מתוֹך היכוֹלת הפּנימית. אין מקבּלים אוֹתה לשם משׂא-וּמתן עם הזוּלת.

כּל השנים שעמדנוּ בּמשׂא-וּמתן עם מדינוֹת ועם נציגי תנוּעוֹת לא עלה על דעתנוּ שבּעד שוּתפוּתנוּ המדינית נשלם מחיר אידיאוֹלוֹגי, נשנה ממטבּע שלנוּ. אני גם מעיז לחשוֹב כּי כּוֹחוֹת עוֹלמיים אינם קוֹבעים את יחסם אלינוּ מתוֹך הערכה יתירה ל“אידיאוֹלוֹגיוֹת” שלנוּ. ראינוּ גם עכשיו בּעוֹלם כּי יחסים מתהווים וּבריתוֹת נכרתוֹת לא לפי “השקפוֹת-עוֹלם”, כּי אם לפי המקוֹם ההיסטוֹרי שעמים תוֹפסים. לא בּגלל השקפוֹתינוּ מוֹדים בּנוּ אוֹ כּוֹפרים בּנוּ. ואם, חלילה וחס, נצטווה לעשׂוֹת עם מישהוּ הסכּם מדיני – בּמחיר “אידיאוֹלוֹגי” – מי יאמר לנוּ לאן אפשר בּזה להגיע.

רבּי וּמוֹרי נחמן סירקין היה מדבּר בּלעג על אלה שמסַגלים את ה“תיאוֹריה” אל ה“דיסקוּסיה”. המלה דיסקוּסיה בּאוֹתם הימים הבּיעה את המערכה הקשה שבּה עמדוּ ציוֹנים וּ“פוֹעלי-ציוֹן” עם מתנגדי הציוֹנוּת, וּמוּבן שהיתה דאגה מרוּבּה שלא להיכּשל בּדיסקוּסיה. והיוּ מי שבּיקשוּ להקל על עצמם את מלאכת הדיסקוּסיה הקשה על ידי שהיוּ גוֹזרים את התיאוֹריה לפי מידת הדיסקוּסיה, תחת למתוֹח את הדיסקוּסיה לפי צוֹרך התיאוֹריה.

ראינוּ את גוֹרלם של אנשים ושל תנוּעוֹת אשר הלכוּ בּדרך זוֹ, ומי שעוֹלה על דרך זוֹ סוֹפוֹ שהוּא מגיע לרגע אשר בּוֹ יש רק בּרירה אחת: אוֹ ש“מתאימים” את התיאוֹריה אל הדיסקוּסיה, עד שלא ישאר מן התיאוֹריה שוּם דבר; אוֹ שמגיעים לכך שכּל הויתוּרים על התיאוֹריה “למען הדיסקוּסיה” אין בּהם מוֹעיל.

לא נשנה את יחס העוֹלם אלינוּ על ידי שוֹחד – שוֹחד מאיזה מין שהוּא, שוֹחד אידיאוֹלוֹגי אוֹ נפשי. רק אם יש בּנוּ כּוֹח לעמוֹד על שלנוּ, על צדקתנוּ, רק אם אנחנוּ עצמנוּ נחיה לעוּמקוֹ את הפֶנוֹמֶן המיוּחד הנקרא גוֹרל העם היהוּדי בּעוֹלם, ונדע שהגוֹרל המיוּחד הזה צוֹעק לפתרוֹן בּמלחמה ובמהפּכה הסוֹציאלית, ואין לוֹ פתרוֹן אחר אלא זה האחד אשר אִתנוּ – רק אז נדע להביא את דברנו לאחרים.

מי שמבקש “לתקן את המערכה” שלנוּ על ידי החלָקת דברים שאינם חלקים, לא יעזוֹר לנוּ. ההחלָקה לא תצליח, מפּני שענינינוּ אינם קשוּרים בּשוּם “נוּסח” מן המוּסכּמים. אי אפשר להסתיר את השוֹני שלנוּ, את מה שמבדיל אוֹתנוּ. האנשים אינם מטוּמטמים עד כּדי כּך שלא יראוּ שאנחנוּ אחרים. חסר רק דבר אחד: שיכּירוּ כּי השוֹני הזה הוּא הכרחי ואין לבטל אוֹתוֹ ויש להכּיר בּוֹ.

פּטוּר אני מהאריך דברים על הגיוּס. הרבּה דוּבּר עליו (אך לא הרבּה זז). משהוּ מוּזר בּתנוּעת הגיוּס אצלנוּ. אין ספק שבּקרבּנוּ יש מאוֹת ואלפים מתנדבים אשר אינם נוֹפלים מטוֹבי המתנדבים בּכל מקוֹם שהוּא, בּיחוּד אם נזכּוֹר שחוֹבת שירוּת אין לנוּ ושהכּל נעשׂה כּדי למנוֹע את גיוּסנוּ, כּדי ליטוֹל מאִתנוּ את נכוֹנוּתנוּ, כּדי ליטוֹל מאִתנוּ את טעם הגיוּס, ושיוֹם יוֹם חזרוּ ושקדוּ להכבּיד עלינוּ. וּבמצב כּזה יש לנוּ בּכל זאת אלפי מגוּיסים. ואנחנוּ יוֹדעים שלא מפּני לחץ ולא מפּני נימוּקים חָמריים הוֹלכים הם לשירוּת הצבא, כּי אם רק בּגלל נקוּדה אחת ויחידה, בּגלל מלחמת החירוּת של העם והעוֹלם. ואפשר היה להסתפּק בּכך, אילוּ היה לנוּ הגיוּס ענין של “נוֹי”; אפשר זוֹכרים אתם את “שלוֹש המתנוֹת” של פּרץ, שהקדוֹש-בּרוּך-הוּא רוֹצה בּהן, לא לתשמיש כּי אם לנוֹי; אילוּ היה הגיוּס דרוּש לנוּ רק לשם יִצוּג גבוּרה יהוּדית וּמסירת-נפש יהוּדית – אז אפשר שהיינוּ יכוֹלים להסתפּק בּמַה שיש לנוּ, אך הגיוּס דרוּש לנוּ לא לצוֹרך סיפּוּק נפשי בּלבד ולא כּדי שיהיה רשוּם אֵי-בּזה כּי יהוּדים היוּ בּצבא, ולא כּדי למצוֹא חן בּעיני מוֹשלים, אלא בּשבילנוּ אנוּ. ואם כּך הוּא – אין אתה יכוֹל שלא לתמוֹה על האוירה הכּללית אשר בּה נעשׂה הגיוּס.

כּמין חַיץ משוּנה עוֹמד בּין המדבּרים-המתנדבים וּבין הקהל. לפעמים נדמה שלדיפֶרֶנציאַציה המעמדית הקיימת נוֹספוּ לנוּ עתה עוֹד שני מעמדוֹת: מעמד אחד – המתגייסים, וּמעמד שני – אלה שאליהם המתגייסים מדבּרים. ולא שהמתנדבים חלשים בּכוֹח הדיבּור. אדרבּא, שמעתי מהם דיבּוּר נפלא, כאשר לא שמעתי בּארץ זה כמה שנים בּשוּם שאלה ציבּוּרית.

יש ויוֹדעים את הסוֹד, מדוּע זה כּך. שמעתי מפּי אנשים נכבּדים מאד, שהם “אינם בּטוּחים” כּי בּאמת וּבתמים רוֹצים המוֹסדוֹת הלאוּמיים שיתנדבוּ רבּים… ועוֹד אוֹמרים: מוּבן מאליו, אתם מחנכים אנשים להשקפוֹת ציוֹניוֹת כּאלוּ, אתם מבקרים בּחריפוּת כּל כּך את מעשׂי השלטוֹנוֹת, אַתם מציגים תביעוֹת כּאלוּ לשלטוֹנוֹת ואחר כּל אלה עוֹד רוֹצים אַתם שיתנדבוּ?! לוּלא דיבּרתם על צבא יהוּדי ולוּלא דרשתם יחידוֹת יהוּדיוֹת דוקא – היה גם העם נוֹהג אחרת.

אוֹמַר את האמת, אילוּ ראיתי שמצד האנשים, שהם מלאים התנגדוּת נפשית לדרך ההתנדבוּת שלנוּ וּלהדגשת המוֹמנט היהוּדי בּהתנדבוּתנוּ, שהתנגדוּ גם לדרישת יחידוֹת יהוּדיוֹת בּצבא – אילוּ ראיתי שמצדם אוֹ מצד נוֹשׂאי-כּליהם זוֹרם זרם גדוֹל של מתנדבים, – הייתי אפשר חייב להרכּין את ראשי בּפני טענוֹתיהם. אך רוֹאה אני ויוֹדע מי וָמי ההוֹלכים וּמאַין ההוֹלכים. ואת התנדבוּתם הגדוֹלה והרחבה של אלה שאוֹמרים כּי את כּל טענוֹתינוּ צריך עתה לשׂים הצדה וכי אין עתה השעה לעמוֹד על קיפּוּחים של מה בּכך – איני רואה. ודוקא אלה שקיבּלוּ את החינוּך הציוֹני קשה-העוֹרף וה“תוֹבע”; דוקא אלה שחוּנכוּ על ידי מחנכים שגם בּימי מלחמה אינם שוֹכחים את גוֹרלנוּ ואת תביעתנוּ – דוקא אלה הם בּמתנדבים.

הדבר הזה מזכּיר לי בּמקצת ויכּוּחים מאז על “הציוֹנוּת הרוּחנית”, ועל הציוֹנוּת הבּשׂר-ודָמִית שלנוּ שאין בּה רוּח, כּידוּע. הייתי מבּיט על הדוֹגלים בּשם “הרוּח” ושוֹאל, מדוּע בּכל זאת קם החלוּץ העברי לא מקרב הדוֹגלים בּאחד-העמ’יוּת, אלא דוקא מתוֹך חניכי האוּטוֹפּיה ההֶרצלָאית? מדוּע אוֹתה לאוּמיוּת רוּחנית ונעלה, התוֹבעת מן האדם היהוּדי כּמה מידוֹת טוֹבוֹת, מדוּע לא נתנה היא את האדם הדרוּש לבנין ישוּב, למַעדר ולמַחרשה ולשמירה? ודוקא הציוֹנוּת הפּרימיטיבית הבּשׂר-ודָמית של “פּוֹעלי-ציוֹן” וּ“צעירי-ציוֹן” וחוֹלמי מדינה יהוּדית – היא שנתנה את הכּוֹח החלוּצי. ואוֹתוֹ דבר חוֹזר עתה בּענין ההתנדבוּת לצבא. היא נעשׂית על ידי אלה הרוֹאים אוֹתה כּחלק מהוָיתנוּ היהוּדית-הציוֹנית. אני קוֹרא קצת את התעמוּלה של האנגלים ואת התעמוּלה של הרוּסים ואני נוֹכח שהללוּ אינם מעלימים את קיוּם העם והצלת המוֹלדת. הם נלחמים לא רק מפּני שהם שׂוֹנאים את היטלר, אלא קוֹדם כּל מפּני שהם אוֹהבים את עמם. ושוּם עם אינוֹ מסתלק מתביעוֹתיו. כּוּלנוּ יוֹדעים שמאחוֹרי הקלעים מתנהל משׂא-וּמתן בּלתי-פּוֹסק על כּל מיני ענינים. אבל רק לנוּ מציגים למוֹפת את התביעה “המוּסרית”: אַל תזכּירוּ בּימי מלחמה שוּם דבר. רק אנוּ מצוּוים על מוּסר “עליוֹן”, לטשטש את צלמנוּ אנוּ למען הנצחוֹן על היטלר.

יכוֹל הפּרט לוַתר על שלוֹ, על עצמוֹ. ויש שהפּרט מוַתר גם על נשמתוֹ, אפשר זוֹהי גבוּרה. אך אין עם רשאי לוַתר על נשמתוֹ, ואין הפּרט רשאי לוַתר על עמוֹ.

הציגוּ פּעם מדינה אחת למוֹפת ואמרוּ: ראוּ כּיצד הללוּ נלחמים, הם אינם שוֹאלים דבר. וצחקתי בּלבּי: האוֹמר בּקי בּכל מסתרי המדיניוּת ויוֹדע בּדיוּק שהללוּ לא שאלוּ דבר. אכן, יש מי שאינוֹ צריך להשמיע את קוֹלוֹ, כּי את רצוֹנוֹ עוֹשׂים. והנה רוֹאים אנוּ עם אחד, העם ההוֹדי, שמרחוֹק אנוּ עוֹקבים אחר נפתוּלי-מלחמתוֹ; לא תמיד מבינים להם, לא תמיד שוּתפים להם – אוּלי מתוֹך אי-הבנה; אנוּ רוֹאים כּיצד עם זה, הקרוֹב כּל כּך להגשמת תביעוֹתיו, עוֹמד על שלוֹ. קראנוּ עתה את הכרזת נֶהרוּ. והוּא, אשר קיבּל את חינוּכוֹ בּחוּגים הפּאציפיסטיים והאינטרנַציוֹנַליסטיים בּאנגליה, וראה את עצמוֹ כּמה שנים קרוֹב למוֹסקבה, לפחוֹת בּרוּח, מכריז: “אני דן על הכּל מתוֹך נקוּדת-ההשקפה ההוֹדית”.

אוֹתה הזכוּת שיש לכל עם ועם, שיש למדינת הסוֹביטים לדבּר יוֹם יוֹם על המוֹלדת היקרה, הקדוֹשה, על רוּסיה, על הצי הרוּסי, על מָסָרתוֹ, על קוּטוּזוֹב – אוֹתה מבקשים למנוֹע מאִתנוּ. אני חייב להילָחם נגד היטלר לא כּבן לעם ישׂראל, על דמוּתוֹ ועל צרכיו ועל דגלוֹ, כּי אם כּאיזה מין אדם מוּפשט, איזה יצוּר קוֹסמוֹפּוֹליטי. ואנוּ אשר גם בּמלחמה וגם לאחר המלחמה נתוּן כּל קיוּמנוּ בּסכּנה יוֹתר מכּל עם אחר, לנוּ אסוּר אפילוּ לשאוֹל. ואנוּ הן גם איננוּ שוֹאלים, אנוּ רק מבקשים שיתנוּ לנוּ להילָחם כּיהוּדים וגם זאת אוֹסרים עלינוּ בּעלי המוּסר הלאוּמי.

––––––––––––

אם יהיה כּוֹחנוּ אתנוּ בּשעה אחרוֹנה, לעוֹרר בּיתר תוֹקף את תנוּעת הגיוּס, נדע לגשת בּרצינוּת אחרת מאשר עד עכשיו לשאלת העבוֹדה, לשאלת מילוּי החסר בּכוֹחוֹת העבוֹדה. יוֹדעים אנוּ וגם יוֹדעים שבּלי עליה גדוֹלה לא נמלא את החסר בּמשקינוּ; בּלי עליה גדוֹלה אין כּלל לבנוֹת את המשק שלנוּ; לא רק בּשביל העם העברי וּבשביל המוֹני ישׂראל בּעוֹלם, כּי אם גם בּשביל המשק עצמוֹ, כּמוֹת שהוּא, אין כּבר עכשיו אפשרוּת של צמיחה וגידוּל נוֹרמַליים בּלי עליה מַתמדת, ואת הדבר הזה אין נוֹתנים לנוּ! ואם לא נדע לקחתוֹ בּמוֹ ידינוּ – לא ידעוּ, כּנראה, ליתן אוֹתוֹ.

אך יש לעשׂוֹת משהוּ גם בּתנאים אלה של הישוּב המצוּמצם הזה. עכשיו הזמן לדרוֹש מן הישוּב מאמץ יוֹתר רציני, מאמץ שהיה דרוּש גם לפני המלחמה, מאמץ שהיה דרוּש תמיד, אבל עכשיו הוּא נעשׂה הכרח: להתאים את חינוּך הדוֹר הצעיר בּארץ לחיי בּנין. אם רוֹצים לקיים את המשק שלנוּ וּלחנך את האדם הגָדל בּה שיהיה נוֹשׂא המשק, – יש הכרח לעשׂוֹת את העבוֹדה חלק אוֹרגני ממערכת החינוּך. אני מציע שלא להסתפּק בּגיוּס תלמידים לחדשי החוֹפש. כּבוֹדם בּמקוֹמם מוּנח. אני מציע שנדרוֹש בּועד הפּוֹעל הציוֹני וּבאסיפת הנבחרים התקנת חוֹבת עבוֹדה לאוּמית, חוֹבת שנת שירוּת בּעבוֹדה גוּפנית, ושזוֹ תהיה חוֹבה על מחלקת החינוּך ועל כּל המוֹסדוֹת הלאוּמיים, לאמוֹר: אין מקבּלים תלמיד לבית-ספר גבוֹה אם אין מאחריו שנת-עבוֹדה, שהיא נחשבת לחלק ממערכת הלימוּדים וּתנאי לקבּלת תעוּדת-בּגרוּת; אין מקבּלים אדם לעבוֹדה משׂרדית לשוּם מקוֹם, אם לא עבד שנת-עבוֹדה בּארץ. יבוֹאוּ בּעלי-החשבּוֹנוֹת ויחַשבוּ כּמה ימי-עבוֹדה תכניס תקנה זוֹ למשקנוּ. אך מחוּץ לחשבּוֹנוֹת אלה יש עוֹד חשבּוֹן של קבע לאוּמי. צריך שחוֹבת שירוּת-עבוֹדה תיעשׂה חלק של ההוָי הישוּבי, גוֹרם לדמוֹקרטיזציה בּעיצוּב חיי העם, להכנסת אנשים לחיים חלוּציים, לכל סוּגיהם, גוֹרם בּיצירת יתר-שויוֹן בּחוֹבוֹת וּזכוּיוֹת של בּני הישוּב ויתר שוּתפוּת בּאחריוּת לגוֹרל העם.

לאחר כל התבוּסוֹת שנחלנוּ בּענין אִרגוּן הישוּב, חייבים אנוּ לשוּב וּלחזק את נציגוּת הישוּב, לא על ידי משׂא-וּמתן עם סַרבּנים – כּבר ניסינוּ בּזה בּכל הדרכים ולמדנוּ מנסיוֹננוּ – כּי אם על ידי קיוּם הבּחירוֹת. חייב כּלל-הפּוֹעלים על כּל חלקיו לשקוֹד על כּך שהבּחירוֹת תתקיימנה. וּלשם הצלת הישוּב בּשעת-חירוּם חייבים אנוּ ליצוֹר בּרית של ציּבּוּר הפּוֹעלים עם דַלת העם, למען יקוּם רוֹב חזק, אשר עליו יתבּססוּ המוֹסדוֹת הלאוּמיים וּבכוֹחוֹ יוּכלוּ לעבוֹד וינָצלוּ מאוֹתה סַבּוֹטַז’ה זידוֹנית החוֹתרת תחתם כּל השנים.

ועוֹד בּטרם תתכּנס “ועידת השלוֹם” המיוּחלת עלינוּ ליצוֹר יִצוּג יהוּדי-מדיני. אפשר היינו ניצוֹלים מרצח “סטרוּמה”, אילוּ היה לנוּ לפחוֹת צל של רפּרזנטציה פּוֹליטית מוּכּרת.

עד שהשעה תהיה כּשרה ונוּכל לעסוֹק בּניסוּחים מדיניים מדוּיקים עלינוּ לבקש ולראוֹת אם יש נקוּדה אחת שהיא נקוּדת-מוֹקד לכוּלנוּ; אם כּזאת תימָצא – יהא כּל הויכּוּח על ניסוּחים יוֹרד לשוּרה שניה. אני מאמין שנקוּדה זאת קיימת ואנוּ חייבים לחשׂוֹף אוֹתה מתחת לערימת הניגוּדים הויכּוּחיים.

הציוֹנוּת שלנוּ היא ציוֹנוּת של עליה, היא קמה ונוֹפלת עם העליה. יש תפיסוֹת ציוֹנוּת בּעוֹלם היכוֹלוֹת להיוֹת מחוּץ לעליה והחיוֹת גם מחוּץ לעליה. אנוּ אין אנו יכוֹלים לתאר לעצמנוּ ציוֹנוּת חיה בּלי עליה. הציוֹנוּת שלנוּ היא ציוֹנוּת של עליה. זוֹ נשמתנוּ, ולא נשמה יתירה לכבוֹד שבּת, כּי אם נשמה לכל ימוֹת החוֹל, ואת היחס לכל מטבּע מדינית, לכל הסכּם עם עמים, נקבּע מתוֹך נקוּדה אחת, אם הוּא נוֹתן לעם ישׂראל להעלוֹת את בּניו אוֹ מוֹנע. לא נרַמה שוּם אדם, ולא נבנה שוּם מדיניוּת על הַסתָרה והַעלמה; העליה – זהוּ מַרצע שאי אפשר להחבּיאוֹ בּשׂק. ועצם האפשרוּת של הסכּם ושל שלוֹם ושל ידידוּת עם עמים וּמדינוֹת מוּתנית קוֹדם כּל בּדבר זה. אין העליה בּשבילנוּ מוּתנית בּהסכּם, אבל כּל הסכּם מוּתנה בּיחס אל העליה. חיי עמים צריך שיבָּנוּ על הסכּם. ויש הרבּה דברים חשוּבים בּחיי עם שהם נתוּנים להסכּם וּלמשׂא-וּמתן בּין עמים, ושבּהם אפשר לעמוֹד על המקח. אבל יש דברים אצל כּל עם שאינם בּגדר של מיקוּח, שאינם תלוּיים בּהסכּם, כּי אם כּל הסכּם תלוּי בּהם. בּשביל העם העברי, בּהיסטוֹריה המיוּחדת שלוֹ, אין זכוּת העליה מה שלכל עם “זכוּת אמיגרַציה”; לנוּ זאת זכוּת לנשימה, זכוּת להמשך היסטוֹרי, זכוּת לקיוּם אנוֹשי. ואם יש אדם שהנשימה שלוֹ אינה נוֹרמלית, אין לחייב אוֹתוֹ שיסתפּק בּצינוֹרוֹת הנשימה המוּסכּמים, וָלא – לא יהא רשאי לנשוֹם. יוֹדע אני, אין לך דבר קשה יוֹתר מלהיוֹת מיעוּט מקוּפּח, שגם קיפּוּחוֹ מיוּחד לוֹ לבדוֹ ואין לוֹ שוּתפים לגוֹרלוֹ. אין בּני-אדם רוֹצים להכּיר בּ“יוֹצא מן הכּלל” הזה. אבל זהוּ לא רק תפקידנוּ הנפשי הגדוֹל בּתקוּפה זאת, זוֹהי גם אבן-הבּוֹחן לכֵנוּתן של תנוּעוֹת, בּזאת תיבָּחֵנה! אך בּטרם נשכנע אחרים אנוּ חייבים קוֹדם כּל לשכנע את עצמנוּ.

עד מה גוֹרלנוּ חַד-בּמינוֹ אפשר ללמוֹד גם מנסיוֹן פּנימי אחד שאין דוּגמתוֹ אצל אחרים. זכוּ עמים בּמלחמה זוֹ ויש להם “קויסלינגים” ו“גַיִס חמישי”, אך שוּתפוּת בּני עמך עם פּוֹרעים “למען האידיאה הגדוֹלה”, התקלסוּת על גויוֹתיהם של חללי “סטרוּמה” – מי עם ונתנַסה בּשכּמוֹתוֹ? אצלנוּ אפשר לאַחד נאמנוּת לאידיאוֹת עוֹלמיוֹת, הָחֵל מנַצרוּת ועד מהפּכה עוֹלמית, עם נאמנוּת לפוֹרעים. והן כּמה פּעמים חזר הקלוֹן הזה בּדוֹרוֹת האחרוֹנים: מסירוּת למהפּכה עם שׂנאה למהפּכה בּתוֹך העם, הערצה לפּוֹעל בּעוֹלם עם התכּחשוּת לזכוּת העבוֹדה של העם, אהבה להמוֹנים עם משׂטמה בּוֹערת להמוֹני עמך, – רק אנוּ בּגוֹרל החוֹלני שלנוּ נתאַפשרוּ בּתוֹכנוּ מַדוֵי-נפש אלה. ואַל תחשבוּ שרק מי שהכּל הכּירוּ על מצחוֹ את תו המחלה הזאת הוּא החוֹלה. לא! מחלה זוֹ שייכת לסוּג הנגעים הפּוֹעלים הרבּה זמן בּפנים הגוּף בּטרם נגלוּ לעין, וחוֹבה לחַסן בּפניו את הגוּף מבּלי להמתין עד שהמחלה תתקיף את הגוּף הנחלש ללא תקנה.

אנוּ זקוּקים לעזרת העוֹלם, לאֵמוּן העוֹלם, להבנת העוֹלם. ועלינוּ לרכּוֹש אוֹתם. ונוּכל לרכּוֹש זאת קוֹדם כּל בּכוֹח עמידתנוּ, בּכוֹח גיוּסינוּ, בּכוֹח עלייתנוּ הבּלתי-פּוֹסקת והפּוֹרצת כּל גדרים, בּכוֹח עבוֹדתנוּ ויצירתנוּ בּכל מקוֹם שאנוּ עוֹמדים. לא זהוּ כּוֹחנוּ שנדבּר בּדיוּק כּמוֹ שאחרים מדבּרים, אלא שנעשׂה לפי מה שגוֹרלנוּ החַד-בּמינוֹ מצַוה עלינוּ. עשׂיה נאמנה זוֹ תכרה לנוּ אוֹזן קשבת, בּכל מקוֹם שעוֹד יבינוּ להלמוּת לב פּוֹעל נאבק, בּכל מקוֹם אשר שחרוּר עמים איננוּ מליצת-שוא. גיוּס, עליה בּלתי-פּוֹסקת, עבוֹדת בּנין מאוּמצת – אלה שלוֹשת הדברים, הם אינם זכוּת-יחידים. הם זכוּת-הרבּים. בּיד כּל ציבּוּר הפּוֹעלים לעשׂוֹתם.

דברי תשוּבה

ידעתי כּי למרוֹת התכוּנה הרבּה בּאנו לועידה בּלי שנתגבּש בּקרבּנוּ המעשׂה ההוֹלם את השעה. קיויתי שאם נסלק הצדה כּמה דברים, חשוּבים כּשלעצמם, ונתרכּז בּנקוּדה אחת, נצליח אוּלי למשוֹת מבּפנים, מתוֹכנוּ, את המעשׂה אשר כּוּלנוּ חפצים בּוֹ ואיננוּ יוֹדעים מה הוּא. אוּלם הבּירוּר הלך בּדרך אחרת. ועכשיו אין לי בּרירה – חייב אני לענוֹת.

יש זוֹכרים לי שבּועידה אחת, בּמלחמה הקוֹדמת, דיבּרתי “לקראת הימים הבּאים”. אפשר קיווּ ממני שגם הפּעם אדבּר על כּך. ולא עשׂיתי זאת. בּעינַי אין זוֹ ועידה לקראת הימים הבּאים, עוֹד לא הגענוּ לכך. זוֹהי ועידה של “הלילה הזה”, הלילה האפל שבּוֹ אנוּ נתוּנים. אם נתרכּז בּכל נפשנוּ בּעניני הלילה הזה אפשר עוֹד נגיע לימים בּאים.

ועל כּן נתתי מזוֹן למתוַכּחים, להיוֹת נדוֹן כּ“חסר-אוֹריֶנטציה”. איכה אשׂא כּלימתי זאת, להיוֹת אדם חסַר-אוֹריֶנטציה? אדם שאינוֹ חוֹשב את מחשבת-המחר! אוּלם לא את המחשבה של מחר אני דוֹחה, כּי אם את הספּקוּלציה על חשבּוֹנוֹ של “מחר”. ואינני מכּיר בּתוֹעלת אוֹתם הדיבּוּרים על אוֹריֶנטציה אשר אין בּהם תוֹכן אחר אלא “הידד, מחר!” תסלחוּ לי אם אוֹמַר, כּי לי הוֹכיח הויכּוּח שאין בּנוּ הכּוֹח הנפשי לחיוֹת את השעה הזאת לכל עוּמקה.

אך הוֹאיל ואתם תוֹבעים ממני “אוֹריֶנטציה”, ואין דרכּי לברוֹח מהמערכה, אוֹמַר בּזה משהוּ. לא אסתיר, חלילה, דבר. ואם כּי מרגיש אני שהרבּה דיבּוּרים שלנוּ, וגם מה שאוֹמַר עכשיו, אינם הוֹלמים את השעה הזאת, וּמר לי על כּך, חייב אני לענוֹת על מה שנאמר כּאן. יש דברים שאין אתה רוֹצה ואין אתה צריך לדבּר עליהם, אוּלם הרגשת-כּבוֹד מחייבת אוֹתך. לא כּבוֹד אישי. כּבוֹד התנוּעה שבּה אתה חי, כּבוֹד התנוּעה שבּה גדלנוּ, אני וגם אתם, היריבים שלי, תנוּעה אשר ממנה יוֹנקים כּוּלנוּ, גם מתנגדיה, וּכשאתם מזלזלים בּה וּמסַלפים את דמוּתה אתם מיַבּשים את הקרקע אשר ממנה אתם יוֹנקים. ועם כּל אי-הרצוֹן לטפּל בּכמה דברים, אינני רשאי להשאיר ציבּוּר גדוֹל ורֶפּרֶזֶנטַטיבי כּזה המקבּל אינפוֹרמַציה שאינה הוֹלמת את האמת וּמסַלפת את דמוּת התנוּעה, מבּלי שאערער. חייל אני, מאמין בּטוֹהר הדגל וחייב בּכבוֹדוֹ.

אינני חוֹשש כּלל לאוֹפּוֹזיציה. כּל תנוּעה מנהלת זקוּקה לאוֹפּוֹזיציה, לאוֹפּוֹזיציה בּעלת שיעוּר קוֹמה. ויוֹתר מזה: המפלגה, שדרכּה אני עוֹבד, זקוּקה מאד לאוֹפּוֹזיציה, למען תתאַזר. מדוּע האוֹפּוֹזיציה היא כּזאת, מדוּע היא נתנה בּועידה הזאת מה שנתנה – זה נוֹשׂא מעַנין לדיוּן, אך לא אני הדיין.

ועד שאגע בּשאלוֹת הגדוֹלוֹת, אני חייב להסיר מעל דרכּי כּמה מכשוֹלים קטנים. מלים אחדוֹת לחברים אֶרם וניר. יוֹדע אני להוֹקיר את נאמנוּתם של “פּוֹעלי-ציוֹן” שמאל. גם יוֹדע אני בּמה זוֹ עלתה להם וּמה אוֹרך הדרך אשר הלכוּ, ואין לי כּל רצוֹן לפגוֹע בּמי שהוּא מבּחינה אישית. אבל אין משׂוֹא-פּנים ואין מתן-פּריבילגיוֹת למי שאינוֹ יוֹדע לנהוֹג כּבוֹד בּתנוּעה, אשר אילמלא היא לא היוּ הם יוֹשבים כּאן.

חבר ניר יוֹדע יפה מדוּע אדם לא-יוּצלח כּמוֹני לא יכוֹל היה להסבּיר לנֶהרוּ את עניני הציוֹנוּת: הן גם לוֹ, לניר, מסבּיר אני את עניננוּ זה עשׂרים שנה ועדיין לא הצלחתי להסבּיר לוֹ. כּך מתפּאר הוּא, החבר ניר. מכּאן אתה לָמד שני דברים: ראשית כּל, שהחָבר ניר היטיב להסבּיר לגוֹיים את ענין הציוֹנוּת מאשר אני וחברי, והוּא זכה להצלחה מרוּבּה בּפתיחת שערים סגוּרים לתנוּעתנוּ. כּוּלנוּ נשׂמח לשמוֹע כּי חבר ניר הצליח לרכּוֹש הבנה וידידוּת לעניננוּ בּאוֹתן הפּינוֹת שאנחנוּ לא הצלחנוּ בּהן.

והחבר אֶרם הכבּיד. לא חוֹסר כּשרוֹן הסבּרה הוּא מוֹנה בּנוּ, אלא דבר קשה הרבּה מזה: שליחינוּ בּמשׂא-וּמתן עם העוֹלם “הנמיכוּ את קוֹמת התנוּעה”. בּועידה זוֹ היוּ כּמה פּליטוֹת-פּה. מנהג טוֹב הוּא שבּני-אדם יוֹדעים להצטער ולקחת את דבריהם בּחזרה. אך לגבּי המפלגה השלטת אפשר לוֹמר הכּל, ואין מתמרמר. ואני שוֹאל את ציבּוּר פּוֹעלי ארץ-ישׂראל: אוֹתה פּעוּלה אשר בּשמכם עשׂוּ שליחיכם בּמשך עשׂרוֹת שנים – קפּלנסקי, לוֹקר, רוּבּשוֹב וחזנוֹביץ⁹, עליו השלוֹם, בּימי המלחמה הקוֹדמת, ואחר כּך חיים ארלוֹזוֹרוֹב ודוֹב הוֹז והחיים אִתנוּ – בּן-גוּריוֹן, בּן-צבי, משה שרתוֹק, דויד הכּהן, האוּמנם סבוּרים אתם כּי הנמיכה את קוֹמתכם? ויש עוֹד היסטוֹריה קוֹדמת: בּשטוּטגָרט בּ-1907 בּקוֹנגרס האינטרנַציוֹנלי, שם הוּצגה לראשוֹנה הציוֹנוּת, על ידי לַצקי-בּרתוֹלדי וחבריו, בּפני הפוֹרוּם האינטרנַציוֹנלי. ויש להקדים וּלהזכּיר את ספרוֹ של סירקין “מדינת היהוּדים הסוֹציאליסטית”, שנדפּס בּפּעם הראשוֹנה לפני 43 שנה בּירחוֹן סוֹציאליסטי. זוֹהי הנמכת-קוֹמה? אני מקַוה שיבוֹאוּ ימים ויפּתחוּ לפנינוּ האַרכיוֹנים ולא נבוֹש בּהם. אוּלם מחוּץ לרשימוֹת ושׂיחוֹת בּעל-פּה יש גם דברים שבּדפוּס. יש תזכּירי קפּלנסקי וארלוֹזוֹרוֹב בּימי ההיאָבקוּת עם ועדת שאוּ¹⁰ ועם הוֹפּ סימפּסוֹן¹¹, יש נאוּמוֹ של בּן-גוּריוֹן בּועידת פּוֹעלי האימפּריה, דוֹקוּמנט קלַסי של מדיניוּת סוֹציאליסטית יהוּדית. גם ידוּע משהוּ על שׂיחוֹת לוֹנדוֹן¹², ידוּע כּיצד הוֹפיעוּ בּאי-כּוֹחנוּ בּפני האימפּריה הכּבּירה. אם בּאמת יש בּכך משוּם הנמכת קוֹמת התנוּעה חייבת תנוּעת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל להוֹציא את דיננוּ.

למי דרוּשה דרך-ויכּוּח כּזאת? למי דרוּשה השפּלה עצמית זוֹ? האם זוֹהי רק השפּלה של חברינוּ שעשׂוּ את שליחוּתנוּ? הן זוֹהי השפּלה של כּוּלנוּ, של כּל הבּית הזה. הצגה זוֹ של דרך עבוֹדתנוּ והסבּרתנוּ – האם היא מגבּירה את כּוֹח מעמד הפּוֹעלים, מגבּירה אֵמוּן בּכוֹחוֹתיו?

היתה לי הזדמנוּת לראוֹת עבוֹדוֹת של חברים שאינם שייכים למחנה המַנמיך קוֹמה. קראתי את דברי החבר אוֹרן, דברי החבר יצחקי, דברי החבר אבּרמוֹביץ וגם משהוּ מבּן-טוֹב. לדעתי, רק אבּרמוֹביץ יצא בּשלוֹם, ואוּלי גם בּן-טוֹב. על האחרים לא אוּכל לוֹמר זאת. בּן-טוֹב יוֹדע שאי אפשר היה שאנחנוּ נכבּוֹש את לבּוֹ של נֶהרוּ¹³. ולא, חלילה וחס, מפּני שלנהרוּ יש אינטרסים מסוּימים – לא עקרוֹנוֹת נַעלים, כּי אם אינטרסים חוֹלפים שבּרגע מסוּים קשרוּ אוֹתוֹ עם מה שנעשׂה בּפּלשׂתינה, כּמוֹ שקשרוּ גם תנוּעה גדוֹלה אחרת עם האֶפֶנדים בּפּלשׂתינה¹⁴ – לא, בּן-טוֹב איננוּ תוֹבע את חשבּוֹן הציוֹנוּת והפּוֹעל העברי מנהרוּ. הוּא אמר: בּכם האָשם, הקליפּה הנפסדת של הסבּרתכם קילקלה. הוא יוֹדע שאנחנוּ הוֹפכים בּני-אדם טוֹבים לאנטי-ציוֹנים. וּכשאתה שוֹאל לכּיבּוּשים של ההסבּרה האחרת, אוֹמרים לך בּקוֹל-מנַצחים: מק-גוֹברן! אדרבּא, אנוּ שׂמחים לידידוּתוֹ של מק-גוֹברן, ושמא יש גם להסתדרוּת חלק בּוֹ? כּל חלקי האוֹפּוֹזיציה שלנוּ מחזיקים בּטליתם בּשלוֹשת-ארבּעת חברי הא. ל. פּ. (“מפלגת הפּוֹעלים הבּלתי-תלוּיה”). אגלה לכם איפוֹא כּי לפני עשׂרים וּשתים שנה, בּאחד מבּיקוּרַי הראשוֹנים בּלוֹנדוֹן, הסבּרתי את ענינינוּ לפֶנר בּרוֹקויי, והוּא גם הדפּיס את דברי-הראָיוֹן בּעתוֹנה של א.ל.פּ. וגם לאחר עשׂר שנים, לאחר 1929, שוּב הדפּיסוּ שם מאמר שלי. וּבכן, גם בּפני אנשי ה“קליפּה הנפסדת” נפתחה אוֹתה דלת.

החבר ריפטין אדיב יוֹתר מהחבר בּן-טוֹב. הוּא איננוּ מאשים אוֹתנוּ, חלילה, בּקליפּת הסבּרה נפסדת. הוּא רוֹאה אוֹתנוּ ראִיה היסטוֹרית. הוּא אוֹמר: האנשים האלה הם בּני תקוּפה אחרת, היה להם להט “לגַשר בּין הציוֹנוּת וּבין הדמוֹקרטיה הפוֹרמַלית”. מתוֹק מדבש! אנשי מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל מה להם וּלדמוֹקרטיה אמיתית, לשויוֹן כּלכּלי, לסוֹציאליזם? עוֹלמם עוֹמד על דמוֹקרטיה פוֹרמלית, על סדרי פּרלַמנטריזם וכדוֹמה. מכּאן אנוּ למֵדים שהעוֹלם הרוּחני של דגניה, כּנרת, של יוֹצרי ההסתדרוּת החקלאית, של מקימי “הפּוֹעל הצעיר” ו“אחדוּת-העבוֹדה”, של יוֹצרי ספרוּת העבוֹדה, אינוֹ אלא של דמוֹקרטיה פוֹרמלית, לפי הערכתוֹ ההיסטוֹרית של החבר ריפטין. ודאי היה זה עוֹלמם של גוֹרדוֹן ושל בּרנר. וּמוּבן שאנשי דמוֹקרטיה פוֹרמלית מוֹצאים דרכים אל בּני-אדם שכּמוֹתם, שאף הם אין להם כּל ענין בּשינוּי סדרי חברה וסדרי עוֹלם. לפיכך ידעוּ לפנוֹת אל אנשים מן “העוֹלם הישן” כּמוֹ וַנדֶרוֶלדֶה, לוֹנגה, וַן-קוֹל, טרוֹלסטרה, בּראנטינג, צֶ’רנוֹב, בּלוּם, הנדרסוֹן, דבּס, לֶנסבּוּרי ושכּמוֹתם – כּוּלם אנשי “דמוֹקרטיה פוֹרמלית”!

אַל נא בּחפּזוֹן, חבר ריפטין. אם עוֹלמנוּ הרוּחני, מה שאנחנוּ עוֹשׂים, מה שעוֹסק בּוֹ הבּית הזה, זוֹהי דמוֹקרטיה פוֹרמלית, אזי מה אתה? וּמה משמר-העמק? וּמה מרחביה? האם על ידי תוֹספת מעט שמנת של דיבּוּרים על דיקטטוּרה עוֹשׂים מן הדמוֹקרטיה הפוֹרמלית שלנוּ משהוּ אחר בּיסוֹדוֹ? אם כּל הבּנין הזה שלנוּ אין לוֹ חשיבוּת סוֹציאליסטית גדוֹלה, אין בּוֹ תוֹכן אנוֹשי גדוֹל, אין בּוֹ מלה עצמאית שהפּוֹעל בּעוֹלם ישמע אוֹתה ויכבּדנה, אזי גם התוֹספת שלכם, אוֹתם הדברים שהעתקתם מכּמה קוּנטרסים לוֹעזיים, הם לא יהפכוּ את הדמוֹקרטיה הפוֹרמלית הזאת למשהוּ אחר בּיסוֹדוֹ.

ועתה לעצם הענין שאתם קוֹראים לוֹ אוֹריֶנטציה, ואשר פיינשטיין אמר עליו: מעשׂה ידי טוֹבעים בּים ואַתם אוֹמרים אוֹריֶנטציה. והפּעם לא על אוֹריֶנטציה ציוֹנית שלי, הידוּעה לכם למַדי, כּי אם על אוֹריֶנטציה סוֹציאַליסטית שלי.

לא קל הדיבּוּר בּזה. נזכּר אני בּמעשׂיה שקראתי לפני כּמה שנים. בּאחד משבטי הכּוּשים בּאמריקה היתה אשה זקנה שיצא לה שם כּמַטפת. פּעם אחת נתאספוּ כּמה בּני-אדם חשוּבים נוֹשׂאי משׂרה וּביקשוּ ממנה שתנאם לפניהם, והיא שתקה. תמהוּ האוֹרחים ושאלוּ אוֹתה מדוּע היא מחרישה. השיבה: רבּוֹתי, אַתם כּל כּך מלאים מעצמכם שלא נשאר בּכם מקוֹם להכניס משהוּ. אף אני חוֹשש כּשאני נתבּע לשׂיחה על הסוֹציאליזם, שהשוֹמעים כּל כּך מלאים מעצמם, נתמלאוּ כּל כּך, ששוּם דבר אינוֹ יכוֹל לחדוֹר לתוֹכם. ולמה להם לשמוֹע אוֹתי אוֹ להתוַכּח אִתי, כּשאפשר להכניס אוֹתי ואת הסוֹציאליזם שלי בּמרכאוֹת וַחסל? כּלוּם צריך דוקא להתוַכּח אתי בּרצינוּת על השקפוֹתי? מספּיק לכתוֹב שאני “סוֹציאליסט” והענין מסוּדר. אין צוֹרך להוֹכיח למישהוּ, אפילוּ לילדי “השוֹמר הצעיר”, שאני טוֹעה. ואפילוּ התנגדוּתי לחלוּקה אינה ראוּיה אלא למרכאוֹת. כּלוּם זכּאי אני לחלק בּעוֹלם הבּא כּשאר המתנגדים לחלוּקה? לא. אין אני אלא “מתנגד” לחלוּקה, מתנגד בּמרכאוֹת.

זוֹ שיטה רוֹוַחת בּויכּוּח. וּמוּבן מאליו, שאין טוֹב ממנה לברר וּללַבּן דברים, והסוֹציאליזם, כּידוּע, נוֹשע מדרך זוֹ של ויכּוּח. יש, למשל, איזה מוּנח בּעל מַשמעוּת כּלכּלית אוֹ סוֹציאלית מסוּימת, וּמי שקבע אוֹתוֹ התכּוון לגוּפוֹ של דבר פּשוּטוֹ כּמַשמעוֹ. אך למחר נעשׂה זה שם-גנאי שאפשר לגלגל בּוֹ ולזרוֹק אוֹתוֹ, והוּא נדבּק בּך כּמוֹ קוֹצי תשעה-בּאב. מי שקבע, למשל, את המוּנח “בּוּרגנוּת זעירה” לא התכּוון לפוּלמוֹס. אחר כּך נכנס הדבר לרחוֹב הויכּוּח כּגנוּת. אין צוֹרך לוֹמר עליך שאתה גנב אוֹ רמאי, מספּיק לוֹמר שאתה “אֶקלֶקטיק” אוֹ “זעִיר-בּוּרגני”, ואזי גם אין צוֹרך להוֹכיח כּי לא צדקת. עשׂרוֹת שנים היתה הציוֹנוּת קרבּן לשיטת-ויכּוּח זוֹ: הכריזוּ עליה שהיא ענינה של “זעיר-בּוּרגנוּת”, ודי. עשׂרוֹת שנים היתה ספרוּת ה“בּוּנד” וה“איסקרה” הוֹפכת בּטֶרמין זה ישר והפוּך, ונהנית הנאה עצוּמה, והענין עלה לה בּזיל-הזוֹל. עתה מתחילים להנהיג מנהגים כּאלה בּדרכי הויכּוּח שלנוּ. עתה אמנם אין משתמשים בּ“זעיר-בּוּרגנות” דוקא, כּי מרוֹב שימוּש נסתאבה, ואפשר משוּם שכּוּלנוּ זעִיר-בּוּרגנים. לפחוֹת, בּני זעיר-בּוּרגנים. אבל עם שינוּי העתים מתחדשים מוּנחים, והם בּאים לעזרה. האם יש צוֹרך לרדת עם אנשי מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל לעוּמקם של דברים? הן אפשר לכנוֹתם רפוֹרמיסטים, סוֹציאל-דמוֹקרטים, וכל תינוֹק שבּא מחוּץ-לארץ יוֹדע שאין אסוֹן גדוֹל יוֹתר לעוֹלם מסוֹציאַל-דמוֹקרטיה. האם חוֹבה לראוֹת שיש איזה הבדל יסוֹדי מאד בּין מה שעשׂה הפּוֹעל בּארץ וּמה שעשׂתה הס. ד. בּעוֹלם? מספּיק לוֹמר: זוֹהי המפלגה הסוֹציאל-דמוֹקרטית בּארץ-ישׂראל, וכל החשבּוֹנוֹת נגמרוּ. האם יעזוֹר לנוּ, לאנשי העליה השניה אוֹ “אַחדוּת-העבוֹדה” ו“הפּוֹעל הצעיר”, אם נאמר בּלשוֹן בּני יעקב: “כּנים אנחנוּ, לא היוּ עבדיך רפוֹרמיסטים”? האם א. ד. גוֹרדוֹן היה רפוֹרמיסט? האם יוֹסף אהרוֹנוֹביץ היה טיפּוּס של רפוֹרמיסט? הם היוּ יכוֹלים להיוֹת אֶפּיקוֹרסים גמוּרים לגבּי כּל מיני תיאוֹריוֹת מקוּבּלוֹת בּעוֹלם הסוֹציאליסטי, אך האפּיקוֹרסוּת שלהם לא היתה רפוֹרמיסטית, כּי הם היוּ שייכים לטיפּוּס האדם המַגשים, המוֹדד את כּל צעדיו “בּתנוּעה” לא “בּהצלחה” לשעה, כּי אם בּאמת-המידה של הנאמנוּת לאידיאה, של ההתקדמוּת לקראת “המטרה”. האם צריך אני להעיד על עצמי שמעוֹלם לא עמדתי בּד' אמוֹת של רפוֹרמיזם? היה דוקא זמן שהרפוֹרמיסטים היוּ מגַנים אוֹתי ואת חברַי שאנחנוּ סינדיקליסטים¹⁵, ושהיינוּ צריכים להגן על הקבוּצה שהיתה בּסתירה לתיאוֹריוֹת ששלטוּ אז בּאירוֹפּה, בּין אצל הרפוֹרמיסטים וּבין אצל הרדיקלים. האם צריך להסבּיר שתנוּעת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל איננה רפוֹרמיסטית, שכּוּלה להט של יצירה ושל שינוּי, אם כּי היא הוֹלכת בּדרכים אחרוֹת מהמקוּבּלוֹת, מפּני שהן דרכיה של ההוָיה הארץ-ישׂראלית? וּמי שמדבּיק על מצחנוּ תו של רפוֹרמיזם פּטוּר כּבר מלהסבּיר בּמה ולמה הוּא מתנגד לדעתנוּ. וּלאחר שהמוּנחים הישנים לא הספּיקוּ יצא מבּית-הצוֹרף של הקוֹמאינטרן מוּנח חדש: סוֹציאל-פאשיזם. והנה עתה נזדמן מטבּע חדש: ניאוֹ-סוֹציאליזם. אינני יוֹדע אם רבּים בּארץ-ישׂראל קראוּ על הניאוֹ-סוֹציאליזם, וגם בּספרוּת הסוֹציאליסטית בּעוֹלם, עם כּל התסיסה שבּה עתה, אין אדם עוֹסק עתה בּניאוֹ-סוֹציאליזם, אך בּבוֹקר-עבוֹת אחד הקיצוּ בּני ארץ-ישׂראל משנתם וגילוּ, כּי למראשוֹתיהם עוֹמדים דה-מאן וּמַרסל דֵיאַ, ו“החטאים” שבּגללם מתים, רחמנא ליצלן, תינוֹקוֹת אצל פּוֹעלי ארץ-ישׂראל אינם אלא ששטוּפים אצלנוּ בּמחשבוֹתיהם של הללוּ, וּלפתע-פּתאוֹם נעשׂינוּ כּוּלנוּ חַקרנים גדוֹלים בּהיסטוֹריה של תנוּעת הפּוֹעלים: מי בָּגד, מתי בּגד, היכן בּגדוּ. אגב, הבּגידה היא נוֹשא מענין, והיה זה דבר מוֹעיל אילוּ ניתן ספר רציני על תוֹלדוֹת הבּגידוֹת השוֹנוֹת בּסוֹציאליזם. אבל אצלנוּ אין עוֹסקים בּזה לשם ידיעה כּי אם לשם דיסקוּסיה. וּלשם הדיסקוּסיה יש צוֹרך להכריז שיש שני גזעים בּסוֹציאַליזם, גזע הנאמנים וגזע הבּוֹגדים. מי שקרוּי שׂמאל – חזקה עליו שהוּא נאמן, וּמי שקרוּי ימין – מוּבטח לוֹ שיהא בּוֹגד.

אך מה יהא על תיאוֹריה נוֹחה זוֹ כּשיוָדע כּי בּלַבַּנוֹבה¹⁶ המרכּסיסטית השׂמאלית וּמוּסוֹליני – שניהם בּני גזע אחד; שהאגף השׂמאלי בּצרפת נתן כּמה וכמה בּוֹגדים מפוּרסמים: רוֹשפוֹר, שהיה חבר הקוֹמוּנה הפּריסאית. הֶרוֶה, האַנטי-מיליטריסט המפוּרסם. וכמה בּוֹגדים נתן הקוֹמוּניזם הצרפתי: דוֹריוֹ, פּרוּסאר ושכּמוֹתם. בּין המנהיגים החשוּבים בּסוֹציאליזם הצרפתי הכּשר (לא ניאוֹ-סוֹציאליסט, חלילה) היה פּוֹל פוֹר, עמוּד-התווך של המפלגה. לפני עשׂרים שנה היה לי אתוֹ משׂא-וּמתן. היה אדיב למדי, אך הרגשתי שהוּא חסר-אַהדה. יצאתי עם יארבּלוּם ואמרתי לוֹ שאין זה מנהיג לפי טעמי, ויארבּלוּם הוֹסיף שהוּא חש בּוֹ שמינית שבּשמינית אַנטישמיוּת. אחר כּך היה חוֹתר תחת בּלוּם. יש להניח שחלקוֹ בּהשלָטת פֶּטֶן שקוּל כּנגד חלקם של כּל הניאוֹ-סוֹציאליסטים, והן הסוֹציאליזם הצרפתי נתן עוֹד קוֹדם לכך את מיליֶראן וּוִיויאַני וּבּריאַן¹⁷, אשר תנוּעת הפּוֹעלים לא היתה להם אלא שלב בּקַריֶרה. היש דמיוֹן-מה בּין דרכּם של אלה עם דרכּוֹ של ציבּוּר פּוֹעלי ארץ-ישׂראל? אין לך דבר מגוּחך יוֹתר מאַנַלוֹגיה זוֹ.

אני נזכּר כּי בּאמריקה לא היוּ ה“גינוֹסן” שלנוּ, אשר התחנכוּ על בּרכּי ה“בּוּנד”, נוֹתנים אמוּן בּדֶבּס: הן הוּא “הַרץ-סוֹציאליסט” (סוֹציאליסט של חוֹבת-הלבבוֹת) ואין לוֹ כּל שיטה מדעית! כּיצד אפשר לסמוֹך עליו? הם אמנם חתרוּ לעלוֹת מעלה מעלה והגיעוּ למכוֹנית פּרטית ולחנוּת גדוֹלה אוֹ קטנה, אך “התפיסה המדעית” היתה להם ולא לדֶבּס. ועתה זימן הקדוֹש-בּרוּך-הוּא ליהוּדים כּשרים הוֹכחה ניצחת – את דה-מאן. מדוּע מַפנים אוֹתנוּ אליו? היש איזה קשר רעיוֹני בּין נַפתוּלי מחשבתוֹ של דה-מאן לבין מה שמתרחש בּעוֹלמנוּ? האם להשקפוֹתינוּ הציוֹניוֹת הגענוּ מתוֹך דה-מאן דוקא? הוֹאיל ודה-מאן ניצל ספרוּת עצוּמה שנכתבה לפניו ואחר כּך הגיע למַה שהגיע, הרי לך ראָיה ניצחת ש“כּל בּאֶיה לא ישוּבוּן”. אך האם היה דה-מאן בּן-יחיד שהסוֹציאליזם לא היה בּשבילוֹ אלא פּרוֹזדוֹר?

לא מוּסוֹליני ולא לַוַל ולא אלפי הקוֹמוּניסטים אשר מצאוּ את דרכּם לנַאציזם מהווים פּרוֹבּלימה וסכּנה – הן הם לא כּתבוּ ספרים לביקוֹרת המַרכּסיזם, אבל דה-מאן, שהיה תלמיד אדוּק ונעשׂה כּוֹפר – הוּא הפּרוֹבּלימה והוּא הסכּנה. למה אַתם מחפּשׂים אנטי-מרכּסיזם אצל דה-מאן דוקא, שאינוֹ אלא “תלמיד” שבּיקש לסַגל את המרכּסיזם ל“זמנים החדשים”? לכוּ אצל גוּסטב לַנדוֹאֶר, שהיה, דוֹמני, האנטי-מרכּסיסט החריף בּיוֹתר בּדוֹרנוּ, ושוּם אדם לא יפקפּק בּמהפּכנוּתוֹ. מדוּע אַתם מבקשים לכם חיים קלים כּל כּך? יש אנטי-מרכּסיזם חמוּר מאד, שהויכּוּח אתוֹ אינוֹ כּל כּך קל, וּכדאי להכּירוֹ. וּבחוּג זה יכוֹל אני לוֹמר: א. ד. גוֹרדוֹן לא נזקק לדה-מאן. וּביקרתוֹ שלוֹ על כּמה תוֹפעוֹת בּעוֹלם הסוֹציאליסטי יש בּה כּמה דברים העוֹמדים בּעינם, גם כּשאין מקבּלים כּמה מסקנוֹת שהוּא בּיקש להסיק. וגם בּרנר לא הלך לקבּל היתר-בּיקוֹרת ממנהיגים מוּסכּמים. הרבּי מקוֹצק, שהיה מדבּר בּגנוּתה של “הפרוּמקייט”, שאינה מַבחינה בּין עיקר וּבין תפל, היה אוֹמר: שתי מידוֹת בּ“יראים”: יש מי שירא את הקדוֹש-בּרוּך-הוּא, ויש מי שירא מפּני ה“שוּלחן ערוּך”. בּרנר – לא היתה בּוֹ, גם בּעניני סוֹציאליזם, מיִראת ה“שוּלחן ערוּך”.

עוֹד נוֹהַג נאה בּויכּוּח: כּוֹתבים עלינוּ בּלשוֹן רבּים – “הבּן-גוּריוֹנים”, “הרֶמזים”, “הליבנשטיינים”. האוּמנם כּל כּך רבּים הם אצלנוּ? אפשר הם מיוּתרים?

וּכשויכּוּח מעין זה עוֹלה לשלב גבוֹה יוֹתר קוֹבעים: “פּשע פּלילי”, וחסל. ואַתה צא והסק מסקנוֹת. כּשאני קוֹרא ספרוּת כּזאת, היוֹצאת מעֵטם של בּני-אדם הלבוּשים חוּלצוֹת כּחוּלוֹת וּמעיינים בּספרוּת פּוֹליטית-מוֹדרנית, רוֹאה אני לפנַי – יסלחוּ לו – את אבוֹת אבוֹתיהם לפנים בּישׂראל שהיוּ מענישים את “הפּוֹשעים” והעבריינים בּ“קוּנֶה”¹⁸. היה זה מין קַרצר על יד בּית-הכּנסת, ויהוּדים יראים וּשלמים, אשר כּר נרחב לשלטוֹן לא היה להם, היוּ יכוֹלים כּאן לחשׂוֹף את תקפּם וּלהינקם בּאֶפּיקוֹרסים. אַל נתן שינהיגוּ “קוּנה” בּקרב פּוֹעלי ארץ-ישׂראל…

––––––––––––

אוֹריֶנטציה סוֹציאליסטית – מה פּירוּשה? האם היא ענין של קריאת “הידד” אוֹ היא מחייבת למשהוּ? כּל מה שהסתוֹבב כּאן על ציר זה לא יצא מגדר דיבּוּרים כּלליים. אני רוֹצה לדעת: אם אקבּל את האוֹריֶנטציה של אחד מפּלגי האוֹפּוֹזיציה – על מה אתחייב? האוֹפּוֹזיציה כּוּלה אוֹמרת בּקוֹל אחד: “אוֹריֶנטציה על כּוֹחוֹת המחר”. מכּאן אתה לָמד, שכּל מי אשר איננוּ אִתם האוֹריֶנטציה שלוֹ היא על כּוֹחוֹת אתמוֹל. מי פּתי ויבחר בּגוֹרל כּזה? אין לי איפוֹא בּלתי אם לבקש שיפָרשוּ לי את הפּסידוֹנים הזה, יפתחוּ את הסוֹגרַיִם ויאמרוּ מי וָמי הם כּוֹחוֹת המחר. כּל מי שירצה אוֹ רק מי שקיבּל איזוֹ “גילדיה” לכך? פּוֹעלי אנגליה למשל, מה הם – אנשי-מחר אוֹ אנשי-אתמוֹל? פּוֹעלי אמריקה, אשר שתי הסתדרוּיוֹתיהם הגדוֹלוֹת – ה“פֶדריישן”¹⁹ ו“סי-אַיי-אוֹ”²⁰ – שלחוּ לנוּ טלגרמה של בּרכה, מה הם? והמוֹני אירוֹפּה הכּבוּשה והמוֹני סין והוֹדוּ? למי הם, למחר אוֹ ליוֹם-אתמוֹל?

היה לי הרוֹשם שהנוֹאמים המדבּרים בּשם כּוֹחוֹת-המחר מתכּוונים לכתוֹבת מסוּימת: הם מוֹציאים מחשבּוֹן את אמריקה, את אנגליה והדוֹמיניוֹנים. הם מוֹציאים מחשבּוֹן אוֹתנוּ. אנחנוּ – איננוּ כּוֹחוֹת-מחר…

אם זהו הפּירוּש של “כּוֹחוֹת-מחר” – מדינה אחת בּעוֹלם – הרי זה חידוּש תיאוֹרטי גדוֹל. חידוּש גם לגבּי המַרכּסיזם. לא מַרכּס ולא המַרכּסיזם לא העמידוּ את ההיסטוֹריה האנוֹשית על הגזע הסלָבי דוקא, שכּל טוּב העוֹלם וכל הכּוֹח המהפּך והבּוֹנה של העוֹלם אך ממנוּ יבוֹאוּ. כּך ראה אוּלי בּאקוּנין, לא המַרכּסיזם. לגַבּיו הרי זה חידוּש דיאַלקטי ממש.

כּשאַתה מאזין לכמה דוֹברים וּמבקש לעמוֹד על דעתם אַתה מוֹצא, כּי חידוּש סדרי-העוֹלם מצטייר אצלם בּאוֹפן פּשוּט בּיוֹתר: הצבא האדוֹם ילך מחַיִל אל חיל, ממדינה אל מדינה, ויביא גאוּלה לעוֹלם. החברה האנוֹשית החדשה תקוּם כּתוֹצאה של פּלישה. המוּנח “אוֹריֶנטציה” מאַבּד כּאן את משמעוּתוֹ הרגילה – ראִיה פּוֹליטית של כּוֹחוֹת שוֹנים ועוּבדוֹת שוֹנוֹת, התבּוֹננוּת למַה שאפשר להשׂיג ממדינה זאת וּמה ממדינה אחרת. השימוּש בּמוּנח אוֹריֶנטציה יוֹצא לגמרי מתחוּמים אלה ונעשׂה מוּשׂג דתי-משיחי, ותכנוֹ: כּזה ראה וקַדש! הרי מוֹפת לעוֹלם, מוֹפת להיסטוֹריה האנוֹשית. אין לך אלא להידבק בּוֹ. השאר יבוֹא מאליו.

וה“כּזה ראֵה וקדש” הוּא שגוֹרר אוֹתנוּ, על כּרחנוּ ושלא בּטוֹבתנוּ, לתוֹך ויכּוּח עיוּני. אין לי שוּם צוֹרך בּויכּוּח על גוֹרל הסוֹציאליזם בּרוּסיה הסוֹביטית. יש לי סבלנוּת. עכשיו אני מעוּנין רק בּנצחוֹן, ואני מאַחל אך הצלחה לצבא האדוֹם, ואני בּטוּח כּי למען הצלחתוֹ אין הוּא זקוּק כּלל שאני אראה את ההיסטוֹריה של העוֹלם בּדוֹר אחרוֹן כּכּתוּב בּמהדוּרה אחרוֹנה של תוֹלדוֹת ו. ק. פּ.²¹, אף אינוֹ זקוּק לחתימת-ידי שהסכּמתי להסכּם סטאַלין-היטלר²², שהסכּמתי בּשעתוֹ ושאני מסכּים עתה לשעָבר. הוּא אף אינוֹ תוֹבע זאת ממני. ואני יכוֹל לדחוֹת את הבּירוּרים ההיסטוֹריים הללוּ לאחר הנצחוֹן. ואני מניח שלאחר המלחמה וּלאחר הנצחון יהיה מקוֹם לבדיקוֹת רעיוֹניוֹת הגוּנוֹת. ואין לי שוּם צוֹרך לברר שאלוֹת אלה תחת לחץ ידיעוֹת מן החזית. אלא שיש מסַפסרים בּידיעוֹת מן החזית ורוֹצים לנַצל את מצב החזית ולָכוֹף עלינוּ דעוֹת, וּלפיכך אני פּוֹנה אל הויכּוּח מאוֹנס.

בּעלי האוֹריֶנטציוֹת מסתפּקים בּדיבּוּרים מצלצלים, סתמיים וכוֹללים, ואני מבקש שיאמרוּ לי מַהי ההתחייבוּת הקוּנקרטית, הנוֹבעת מאוֹתה אוֹריֶנטציה. בּנימוּק של מדיניוּת ציוֹנית דוֹרשים מאִתנוּ ש“נקבּל” אוֹריֶנטציה מסוּימת, ואני שוֹאל: מה פּירוּש הדברים “לקבּל”? תחילה תוֹבעים תביעה צנוּעה: לקבּל “מפעל-בּניה”. מדוּע לא? האפשר “לקבּל” אוֹתוֹ לבדוֹ בּלי משטר מסוּים? ויהא שחוֹבה עלינוּ למען הציוֹנוּת “לקבּל” אוֹתוֹ משטר. האפשר “לקבּל” אוֹתוֹ בּלי הקוֹמאינטרן, אוֹ חוֹבה עלינוּ “לקבּל” גם את הקוֹמאינטרן? ו“עם הקוֹמאינטרן” – מה פּירוּשוֹ: בּלי עצמאוּת של מפלגוֹת ארציוֹת, כּנהוּג בּקוֹמאינטרן, אוֹ שלנוּ תינתן פּריבילגיה מיוּחדת ויניחוּ לנוּ עצמאוּת? וּמה זה בּלי עצמאוּת? חוֹששני שגם על השם “השוֹמר הצעיר” יחוּל בּיטוּל העצמאוּת. הן למפלגוֹת הקוֹמאינטרן יש איניציאַלים ידוּעים. כּאן בּארץ זה נקרא פּ.ק.פּ. מי שתוֹלה את תקותוֹ בּאוֹריֶנטציה צריך שיהיה מוּכן לקבּל צו מהמרכּז. מי שאינוֹ מוּכן לקיים כּל מה שהקוֹמאינטרן יצַווה עליו – אין, למעשׂה, בּינוֹ וּבין חסַר-אוֹריֶנטציה ולא-כלוּם. חסידי-האוֹריֶנטציה הן חייבים לדעת את תוֹלדוֹתיהם של “21 הסעיפים” לפחוֹת.

אני מתעכּב על שאלוֹת אִרגוּניוֹת, כּביכוֹל. ויש גדוֹלוֹת מאלה. האפשר “לקבּל” את רוּסיה הסוֹביטית בּלי לקבּל את תוֹרת הדיקטטוּרה של מפלגה אחת? מי תהיה אוֹתה מפלגה מאוּשרת, שלה נמסוֹר כּוּלנוּ מרצוֹן את זכוּת הדיקטטוּרה עלינוּ? וּשאלה דקה יוֹתר וקוֹבעת יוֹתר מכּל שאלה אחרת: האפשר “לקבּל” את הבּוֹלשביזם רק כּדוֹקטרינה פּוֹליטית בּלבד ולא לקבּל את האֶתיקה הבּוֹלשביסטית, שמאיר יערי נוֹקט לגַבּיה את המוּנח “רלַטיביזם מוּסרי”! מוּנח זה מסַמן שיטה מוּסרית מסוּימת. אמיתי, טוב, צוֹדק, יפה, מוּתר הוּא כּל מה שנדרש לנצחוֹן – היוֹם של המעמד, מחר של המפלגה, מחרתים של המַזכּירוּת. והיפּוּכוֹ: כּוֹזב, רע, מכוֹער, אסוּר – כּל מה שאינוֹ רצוּי למעמד, למפלגה, למזכּירוּת. והמסקנה: הַדבָּרת כּל מי שמעכּב את הגאוּלה, דיכּוּי כּל מי שחוֹשב אחרת. וכל מי שחוֹשב אחרת ממילא מעכּב את הגאוּלה. אני נזכּר בּסיפּוּר קטן של פּרץ, שנכתב לא לשם ויכּוּח פּוֹליטי: מעשׂה בּהוּא והיא וּמשל בּתפּוּח. חָשקה נפשוֹ בּתפּוּח, הוּא מוּכן לבלוֹע אוֹתוֹ. אך התפּוּח אוֹמר לוֹ: אין אתה יכוֹל “לקבּל” אוֹתי בּלבד, רצוֹנך בּי – עליך לבלוֹע גם את העלים והבּדים, וגם את הגזע ואת השרשים ואפילוּ את העפר. וּמי שמגיש לנוּ את תפּוּח-האוֹריֶנטציה אַל ירגז אם אנוּ שוֹאלים אוֹתוֹ: כּיצד הוּא מתכּוון להאכילנוּ – את התפּוּח לבדוֹ, בּלי כּל מה שהוּא צמוּד אליו?

מעין קרֶדוֹ. אין אני יכוֹל לבחוֹר לי מתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים את הטוֹב בּעינַי ולוֹמר: אלה שלי ואלה לא שלי. נוֹשׂא אני את מַכאוֹביה ותחלוּאיה של תנוּעת הפּוֹעלים כּנטל מר אשר אין אני יכוֹל להפקיע את עצמי ממנוּ. הבּוֹלשביזם – יהיוּ מקוֹרוֹת גידוּלוֹ אשר יהיוּ – איננוּ בּשבילי דבר שצמח מחוּץ לתנוּעת הפּוֹעלים. כּל כּמה שיהיוּ לי אתוֹ חשבּוֹנוֹת מרים – ואין אלוּ חשבּוֹנוֹת של יהוּדי בּלבד, כּי החשבּוֹן הסוֹציאליסטי אתוֹ התחיל עוֹד קוֹדם – בּשבילי הוּא אחד הגידוּלים של המשפּחה, ומי שרוֹאה אוֹתוֹ כּבן-המשפּחה כּוֹאב עליו בּיוֹתר.

רוּסיה הסוֹביטית היא בּשבילי תוֹפעה היסטוֹרית-עוֹלמית, ועם תוֹפעוֹת היסטוֹריוֹת, כּמוֹ עם גילוּיי כּוֹחוֹת הטבע, אין מתוַכּחים. לוַאי שנבין אוֹתם. ואילוּ היינוּ משׂוֹחחים בּאוירה של התבּוֹננוּת ורצוֹן להכּיר ולדעת – לא היה לי כּל צוֹרך לדבּר אליכם כּאיש ריב ומדוֹן. אך לא כּן הוּא כּשבּאים אלינוּ ואוֹמרים: כּזה ראֵה וקדש! אז אַתה חייב לעמוֹד על נפשך ועל נפש היקר והקדוֹש לך.

בּמידה שמגיעים אלינוּ קוֹלוֹת מן המערב, מן הארצוֹת האַנגלו-ֹסַכּסיוֹת, יש לוֹמר כּי המחשבה הסוֹציאליסטית איננה קוֹפאת על שמריה, היא למדה הרבּה בּשנים אלוּ, והיא לוֹמדת תוֹך כּדי המלחמה. יש להניח כּי גם בּרוּסיה אין הדברים עוֹמדים עתה בּמקוֹם אחד. אך כּשאני שוֹמע כּמה דיבּוּרים אצלנוּ, נראה לך כּאילוּ אנשים עוֹד יוֹשבים בּצימרוַלד, וכל הלָך-מחשבתם הוּא “מוֹדל 1917”. הרבּה לוֹעגים בּימינוּ לגנרלים, שתמיד הם מתכּוֹננים להנהלת מלחמה, אלא לא למלחמה שעתידה לבוֹא, כּי אם לקוֹדמת. יש גם מין רבוֹלוּציוֹנרים שכּל ימיהם הם הוֹגים בּמהפּכה וּמתכּוֹננים למהפּכה, אלא לא לזוֹ שעתידה לבוֹא כּי אם לקוֹדמוֹת – הם חוֹלמים על כּיבּוּש הבּסטיליה²³, הם לוֹמדים את תוֹרת הבּריקדוֹת בּרחוֹבוֹת פּריס, עכשיו הם לוֹמדים כּיצד להפּיל את קֶרֶנסקי²⁴. שנים רבּוֹת היה רוֹוֵח טיפּוּס הרבוֹלוּציוֹנר שהיה עוֹמד לפני ראִי-ההיסטוֹריה ועוֹשׂה העוָיוֹת של רוֹבּספּיֶר²⁵, וּבבוֹא השעה לא נשאר לוֹ מכּל תוֹרתוֹ אלא העוָיוֹת שעבר זמנן וּבטלה פּעוּלתן. אוֹתוֹ סוּג של רבוֹלוּציוֹנר כשהוּא משקיף עתה בּראי מבקש לשַווֹת לעצמוֹ לא דמוּת של רוֹבּספּיֶר, כּי אם דמוּת של לנין²⁶. יש סוּג של בּני-אדם שלהם גרם לנין נזק ללא תקנה, והם הם המאמינים שהם תלמידיו. יש שאדם קוֹנה כּרטיס של לוֹטריה וזוֹכה בּפּרס הגדוֹל. למי זה איכפּת לכאוֹרה? אך אלפי בּני-אדם המצפּים לפּרס הגדוֹל, נהרסים על ידי כּך. היתה סיטוּאַציה עוֹלמית מסוימת, ולֶנין הוֹציא את הפּרס הגדוֹל. אין אני בּא עתה לשפּוֹט מה עשׂה בּזכיה שזכה. אך כּשכּל מפלַגוֹנת וכל ליגוֹנת יוֹצרת לעצמה אוירה של “אֶמיגרציה פּוֹליטית”, וּמכינה את “הרבוֹלוּציוֹנרים המקצוֹעיים” שלה, וּכבר גאה על היוֹם בּוֹ תהיה היא, דוקא היא, האוֹחזת בּשלטוֹן-יחיד – כּי הן אין פּרס גדוֹל אלא אחד, וּלמי תהיה גדוּלה זוֹ אם לא לה? – הרי זה עשׂוּי לבדח את הדעת גם בּימים קוֹדרים.

אוֹמרים לנוּ: ואתם מה חוֹשבים – בּעוֹלם ישאר הכּל כּמוֹ שהיה? כּאילוּ היוֹשבים כּאן אינם עוֹשׂים דבר אלא יוֹשבים על הכּלים ושוֹמרים לבל יפּוֹל צרוֹר ארצה מסדרי העוֹלם הקיים, ויש צוֹרך לגלוֹת לנוּ אמריקה – שלאחר המלחמה צפוּיים לנוּ “זעזוּעים”. כּאילוּ יש צוֹרך בּהשׂכּלה רבוֹלוּציוֹנית מיוּחדת וּבחידוּד תחוּשת העתיד, כּדי לדעת שמלחמה עוֹלמית, ועוֹד מלחמה כּזאת, שהיא מלחמת המוֹני-המוֹני-אדם, מלחמת מיליוֹנים עוֹבדים, והנישׂאת על כּתפי מיליוֹני עוֹבדי-תעשׂיה, ושהיא הוֹרסת נכסי-דוֹרוֹת וּמערערת יסוֹדוֹת-היוֹם, וזוֹרקת המוֹני-המוֹנים מיבּשה אל יבּשה, אפשר לה שתשאיר הכּל “כּדאֶשתקד”. הזאת היא עתה השאלה, אם יבוֹאוּ ואם לא יבוֹאוּ “זעזוּעים”? אם דרוּשה לכם חתימתי על שטר זה מוּכן אני לחתוֹם יחד עם האוֹפּוֹזיציה. והן כּל סוֹציאליסט רציני, אשר יסוּרי-הדוֹר לא עברוּ עליו לשוא, חייב לשאוֹל: האוּמנם די לוֹ לסוֹציאליזם בּזעזוּעים בּלבד? אחרי המלחמה הקוֹדמת היתה תקופה של זעזוּעים מַהפּכניים, והם הקיפוּ את רוֹב ארצוֹת אירוֹפּה – והפסדנוּ את התקוּפה. מה נעשׂה, וכיצד נחיה, וכיצד נתאַרגן – שהפּעם הזאת לא יתחוֹללוּ הזעזוּעים המַהפּכניים לשוא? הזעזוּעים עצמם אינם זכוּתם של הסוֹציאליסטים. המלחמוֹת מביאוֹת אוֹתן, מפּוֹלת המשטרים המתמוֹטטים מביאה אוֹתן. זאת תהא זכוּתם של סוֹציאליסטים – אם הם יֵדעו מה לעשׂוֹת בּבוֹא הזעזוּעים, כּיצד לרתוֹם את הנַחשוֹל בּאפיק של בּניית עוֹלם חדש. והאם בּזה שנַרבּה עתה לצרוֹח: הידד, הזעזוּעים! נלמד לדעת מה עלינוּ לעשׂוֹת?

שמענוּ מפּי רבוֹלוּציוֹנרים מסוּג ידוּע ושמענוּ בּארץ מפּי רביזיוֹניסטים, כּי בּריבּוּי דמים הדרת מהפּכה, אך הרבּה דמים נשפּכוּ וישוּעת הסוֹציאליזם לא בּאה. האין זה מחייב כּל סוֹציאליסט-חוֹשב שיכוון את כּל מחשבתוֹ לכך, מה יש לעשׂוֹת שהזעזוּעים לא יצאוּ לבטלה, שבּני-אדם ידעוּ מה עליהם לעשׂוֹת, כּיצד לבנוֹת בּתוֹך התוֹהוּ וָבוֹהוּ, ושלא ישתלט על ההמוֹנים איזה מנוּוָל, חוֹלה-רוּח, שוֹאף-דמים, משיח-שקר? אוֹ שאנחנוּ נמלא את חוֹבתנוּ למהפּכה בּזה שנשׂמח ונגיל ונריע הידד לכבוֹד האוֹריֶנטציה החדשה, הפּוֹטרת אוֹתנוּ מדאגוֹת יתירוֹת?

אפשר קראתם אתמוֹל בּ“דבר” קטע, שהגיע אלינוּ, מנאוּמוֹ של בֶּוין. בּוין מהוּ, איש-המחר אוֹ איש-האתמוֹל? אוֹ שמא אין הדבר תלוּי אלא בּהצבּעה, לפי סיעוֹת שהן חייבוֹת לדעת זאת מראש. ראיתי את בּוין בּמצב קשה למַדי, כּשעמד בּודד בּועידת מפלגת העבוֹדה בּאֶדינבּוּרג, מוּל שַמנה וסלתה של המפלגה, בּיניהם לֶנסבּוּרי הפּאציפיסט וּקריפּס הרדיקלי, ודרש בּכל הפּשטוּת שהפּוֹעלים יתמכוּ בּזיוּן-המדינה. אז ראוּ בּוֹ את האדם העוֹמד על התהוֹם, עוֹד מעט ויגלוֹש אל מעֵבר לתנוּעת-הפּוֹעלים. הדבר היה בּסתיו 1936, בּעצם מלחמת-ספרד. והללוּ שדרשוּ עזרה צבאית לספרד לא הסכּימוּ לכך שהמדינה הבּוּרגנית תזדיין. והאיש התקיף, המגוּשם, רחב-המידוֹת, המדבּר בּפשטוּת של אִכּר וּבשׂכל ישר של אִכּר, עמד ודיבּר בּכוֹח עצוּם וּבקוֹל רוֹטט על מה שצפוּי לוֹ לפּוֹעל האנגלי וּלביתוֹ וּלהישׂגיו מידי היטלר. והנה אדם זה, שרבּים ראוּ אוֹתוֹ כּריאַקציוֹנר שאין לוֹ תקנה, נעשׂה לאחר שנים מוּעטוֹת האדם אשר אנגליה כּוּלה וּפוֹעליה בּפרט – והאגף השׂמאלי בּתוֹכם – תלוּ בּוֹ תקווֹת מרוּבּוֹת, יתר על כּל חבריו. אינני יוֹדע לשפּוֹט עד כמה הִצדיק בֶּוין את התקווֹת שתלוּ בּוֹ, אך ידעתי אז, כּשם שרבּים רוֹאים זאת עכשיו, שהוּא ראה בּ-1936 מה שלא ראוּ משׂכּילים ותיאוֹרטיקנים גדוֹלים ממנוּ.

וגם עתה דיבּר בּוין דברים פּשוּטים ו“אל הנקוּדה”: ראשית, צריך לבער את העוֹני והמחסוֹר, והסתערוּת מהפּכנית בּלבד לא תספּיק לכך. ושנית, אין זה לפי כּוֹחוֹ של אדם יחיד, של אוֹרגניזציה יחידה, ולא של מדינה יחידה. דרוּש שהכּל יעמדוּ יחדיו. רק אז אפשר יהיה להשׂיג את המטרה. כּך רוֹאה את הדברים פּוֹעל בּן-פּוֹעלים, צלוּל-מוֹח ויוֹדע מה זה כּוֹח. הוּא איננוּ אוֹמר: אני ואַפסי עוֹד. הוּא איננוּ מַשליך את יהבוֹ על הזוּלת, על איזה “עם נבחר”. הוּא יוֹדע כּי התנאי לכך שמלחמה זוֹ לא תצא לבטלה ולא תהא הרת מלחמוֹת חדשוֹת הוּא – שהפּעם יעָשׂה הכּל יחד.

ואם שוֹאלים אתם אוֹתי לאוֹריֶנטציה – הרי זוֹ האוֹריֶנטציה שלי. רוּסיה יצאה מן המלחמה הקוֹדמת בּאיזוֹלַציה, ואיזוֹלציה זוֹ עוֹמדת להסתיים בּמלחמה זוֹ. והאוֹריֶנטציה שלנוּ היא לא על פּלוֹני אוֹ על אלמוֹני, כּי אם על הקמת עוֹלם אשר הכּל יקחוּ בּוֹ חלק. והוֹאיל ואני מאמין שהכרחי להתחיל דף חדש, אין לי כּל צוֹרך לטפּל בּכמה חשבּוֹנוֹת ישנים, אם לא יכריחוּני לכך. וּלפיכך אני מַרשה לעצמי לא להגיב על כּמה דברים שנאמרוּ כּאן, אך יש דברים שמחמת התפקיד החינוּכי שהם עשׂוּיים למלא חייב אני להסתייג מהם.

לפני כּמה שנים, בּשׂיחוֹת עם נוֹער, הגדרתי את תנוּעתנוּ כּתנוּעה של קוֹנסטרוּקטיביזם מַהפּכני. יוֹקד בּה הרצוֹן לשנוֹת שינוּי רדיקלי את משטר חיינוּ, הלאוּמי והסוֹציאלי. אך כּל עם ועם עוֹשׂה את מַהפּכתוֹ לפי הוָיתוֹ. וּכבר אמר בּרנר: המציאוּת היהוּדית הפוּכה מעיקרה, ועַם שחַייו מפּוֹלת עוֹשׂה את מַהפּכתוֹ על ידי בּנִיה. והמַהפּכנוּת האמיתית בּישׂראל צריכה היתה למצוֹא את צוּרוֹתיה שלה והיא מצאה אוֹתן. שאילמלא כּך – לא היינוּ עתה מסוּבּים כּאן. וּמי שמבּיט אל העוֹלם ההפוּך והעקוּר בּדוֹר זה יכוֹל להניח שהמהפּכה הבּאה עלינוּ תהיה הרת מגמוֹת קוֹנסטרוּקטיביוֹת אדירוֹת בּכל שטחי החיים.

נאמר כּאן: הסוֹציאליזם בּמצוֹר. הסוֹציאליזם היה בּמצוֹר, עתה הוּא בּמלחמה. המלחמה הזאת היא – לפי המוֹני נוֹשׂאיה וּלפי תכנה האוֹבּיֶקטיבי – מלחמת-אזרחים עוֹלמית. ואף על פּי שבּכל מחנה יש מעכּבים מבּפנים, היא הוֹלכת ונעשׂית יוֹתר ויוֹתר מלחמת-אזרחים עוֹלמית. הסוֹציאליזם היה מזמן נעשׂה גוֹרם יוֹתר מכריע בּמלחמה זוֹ, אילמלא ההסכּם האוּמלל בּין היטלר וּסטאלין. אילוּ היתה המלחמה נגד היטלר מתחילה בּהשתתפוּתה של רוּסיה.

בּשנים האחרוֹנוֹת שלפני המלחמה נפגשתי עם סוֹציאליסטים מערביים שנתנוּ כּמה שנוֹת חיים לרוּסיה הסוֹביטית. לה הקדישוּ את כּשרוֹנם, ואת מיטב תקווֹתיהם שיקעוּ בּה. ואחרי המשפּטים הידוּעים²⁷, ואחרי מה שהיה בּספרד²⁸ – היוּ רצוּצים ואוּמללים. ישבתי עם אדם אחד שהיה מעמוּדי-התווך של תנוּעת הידידוּת לרוּסיה הסוֹביטית, וּראיתיו בּשברוֹנוֹ כּמי שחָרב עליו עוֹלמוֹ. והסכּם 1939 היה בּשביל רבּים מכריע בּחייהם. מה רב ההבדל בּין עֵרוּת נפשית זוֹ, האוֹהבת והכּוֹאבת, וּבין אוֹתוֹ צידוּק-הדין ולימוּד-הזכוּת, השמוּרים לבעליהם בּכל עת תמיד. רק בּימים האלה קראתי בּעברית פּיסקה על אַנדרֶה ז’יד²⁹, שבּימי היוֹתוֹ בּין נשׂוּאי-הפּנים בּמוֹסקבה היוּ מנַשׂאים וּמקלסים אוֹתוֹ גם אצלנוּ. ועכשיו כּוֹתבים עליו: “נפגם טעמוֹ האֶסתטי, משראה בּחוּצוֹת מוֹסקבה את בּוֹני הסוֹציאליזם להמוֹניהם, לבוּשים בּגדים פּשוּטים ודוֹמים. אין זה כּי אם הסמרטוּטים של בּני-בּלי-בּית בּסימטאוֹת הכּרכּים היוּ יוֹתר לטעמוֹ האֶסתטי…” והרי לך הסבּרה מספּיקה לשינוּי טעמוֹ של סוֹפר גדוֹל. והן חסד עשׂוּ בּזה עם אַנדרה ז’יד ש“הסבּירוּ” אוֹתוֹ בּנימוּקים “אֶסתטיים” ולא בּנימוּקים שפלים יוֹתר.

על כּל פּשעים תכסה אהבה. לפיכך נמצאה נוּסחה: “הכרח בּל-יגוּנה”. נוּסחה רחבת-לב ועתיקת-יוֹמין. היא קדמה הרבּה ל“דיקטטוּרה הפּרוֹליטרית”. ידעוּה בּחצרוֹת-הנסיכים בּאיטליה, ידעוּ אוֹתה כּל הדיקטטוֹרים הרבּים של אמריקה הדרוֹמית. היא נעשׂית חידוּש גדוֹל רק משהיא מצטרפת לאֶתיקה הסוֹציאליסטית. ואין אני דן עתה עליה כּשלעצמה. כּשבּאה לידי איזוֹ נוֹרמה פּוֹליטית אוֹ מוּסרית אני שוֹאל את עצמי: מה יכוֹלים אנחנוּ לעשׂוֹת בּה? ואני שוֹאל עתה: כּיצד יכוֹל משמר-העמק להיעזר בּחייו הוּא בּתוֹרה של “הכרח בּל-יגוּנה”? כּיצד אפשר לפיה לסדר את היחסים עם סיעה אוֹפּוֹזיציוֹנית, עם חברים שאינם מקבּלים את “הקו”? והאם אפשר גם לדחוֹת את “הרלַטיביזם המוּסרי” וגם לקבּל את “ההכרח בּל-יגוּנה” בּקביעת מדיניוּת?

והוֹאיל ואין אנחנוּ מקבּלים את האוֹריֶנטציה בּה"א הידיעה, שרק בּה ישע וּפדוּת, מצא החבר אֶרם כי האוֹריֶנטציה שלנוּ היא על “קפּיטליזם מחוּדש”. ודאי גילה זאת בּמצע של מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, אוֹ בּמַאוַייהם של חברי קבוּצוֹת וקיבּוּצים וּמוֹשבים, שנפשם נכספת לקפּיטליזם מחוּדש. כּכה. ואוֹמַר לוֹ כּדרך שאמר בּרנר בּמאמרוֹ הנפלא “לפנים וּלאחוֹר”³⁰, אשר כּדאי לשוּב ולקרוֹא בּוֹ. הוּא לא נתישן. את אחוּזוֹתי שלי לא תפקיע המהפּכה, את ממוֹני בּבּנק לא תגזוֹל ממני, והקפּיטליזם המחוּדש לא יבטיח לי מניוֹת ודיבידֶנדים, – למה איפוֹא אבחר להיוֹת נוֹשׂא-שוֹבל לקפּיטליזם המחוּדש?

וּמן הראוּי להתבּוֹנן לנאוּמים הדוֹגלים כּוּלם כּאחד בּשם האוֹריֶנטציה, אם כּוּלם מתכּוונים לדבר אחד. אנסה לשלוֹת משם דיבּוּרים אחדים.

החבר אֶרם אוֹמר: אין שתי אוֹריֶנטציוֹת, יש רק אחת. וּמי שעוֹד קשר לוֹ עם העוֹלם הדמוֹקרטי, הרי הוּא “מחַסל את הציונוּת”. בּפירוּש כּך, מלים כּדרבוֹנוֹת.

והחבר עמית לבּוֹ רך יוֹתר, והוּא אוֹמר: דרוּשה אוֹריֶנטציה על כּוֹחוֹת-המחר מבּלי להזניח את המדיניוּת היוֹם-יוֹמית. “טוֹב אשר תאחוֹז בּזה וגם מזה אַל תנח את ידיך”.

והחבר יצחקי מרחיק לכת מאֶרם. האוֹריֶנטציה שלוֹ נוֹשׂאת לנוּ בּכנפיה “מדינה של פּוֹעלים ועמלים”, וּבה מוּבטחים לנוּ מיליוֹני יהוּדים. כּנגד זה אוֹמר הוּא: השיטה הדמוֹקרטית היא אנטי-יהוּדית בּכלל.

והחבר לֶויטה אוֹמר: שוּם אוֹריֶנטציה סוֹציאליסטית אינה צריכה להזיק למדיניוּת הציוֹנית שלנוּ. כּלוֹמר: “אוֹריֶנטציה” לחוּד וּמדיניוּת לחוּד. וּבמדיניוּת אין לך אלא הפּרימַט הציוֹני; יכוֹל אַתה לכוון את לבּך לקראת כּל שיטה שאַתה חפץ, אך כּשאַתה עוֹשׂה את שליחוּת-העם חייב אַתה לעשׂוֹת מה שהמדיניוּת שלוֹ דוֹרשת ממך. היש הבדל בּין הגדרה זוֹ לבין ההגדרה “מה שטוֹב ליהוּדים”?

ועוֹד אמר לויטה, כּי אוֹריֶנטציה סוֹציאליסטית מסוּימת שימשה מכשוֹל על דרך המדיניוּת הציוֹנית לגבּי ססס"ר. ודיבּוּר זה היה לפי טעמוֹ של הקהל ונתקבּל בּמחיאוֹת-כּפּים. אם מה שאמר לויטה הוֹלם את האמת, היינוּ – הזנחנוּ את האפשרוּיוֹת הציוֹניוֹת בּמדינה גדוֹלה, רבּת-כּוֹח וגם רבּת-יהוּדים, הרי זה פּשע ציוֹני כּבד מאד, וההנהגה הציוֹנית וּמפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל צריכים ליתן את הדין, אך לויטה, כּדרך המתוַכּחים בּענינים אלה, אינוֹ חייב לפרש מה היוּ ההזנחוֹת שהזנחנוּ וּמה היוּ המכשוֹלים שהכשלנוּ. כּל מי שיאמר כּי אנחנוּ הרשעים והאחרים הם הצדיקים – מוּבטחוֹת לוֹ מחיאוֹת-כּפּים.

החבר לויטה זרק את ההאשמה בּצוּרה פּוֹליטית. החברה פ. אילָנית אמרה זאת בּדרך תיאוֹרית: “עשׂרים וארבּע שנים היתה קיימת מדינה גדוֹלה והיחס אליה היה של בּוּז והשמצה”. מתבּקש להוֹסיף: עד שַקַמתי! אכן ראוּיים אנוּ לכל הבּא עלינוּ.

לא זאת הפּעם הראשוֹנה, ולא בּמסיבּוֹת אנטי-ציוֹניוֹת בּלבד, כּי אם גם בּועידוֹת ציוֹניוֹת אנוּ רגילים לשמוֹע את הפּזמוֹן הזה: כּל מי שמכּה בּנוּ – אנחנוּ החטאים! אך הפּעם הזאת נאמרים הדברים בּועידת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל. ועל יד השוּלחן הזה יוֹשבים רמז וּשקוֹלניק שנשלחוּ מטעם ההסתדרוּת למוֹסקבה³¹, ולפני כן שלחנוּ שמה לתערוּכה החקלאית את בּן-גוּריוֹן וּמאיר רוּטבּרג³². וּוַדאי היינוּ מוֹסיפים לשלוֹח, אילוּ נתנוּ לנוּ. וּבן-גוּריוֹן הרים בּמוֹסקבה את הדגל הציוֹני בּרשוּת ולא בּמחתרת. וההסתדרוּת הוֹציאה חוֹברת-הסבּרה בּרוּסית ו“דבר” היה שוֹלח מאוֹת גליוֹנוֹת לרוּסיה, – וכל זה סימן “לבוּז וּלהשמצה”.

ויש מי שתוֹבע מידנוּ את עלבּוֹנם של יהוּדי רוּסיה: הזנחנוּ אוֹתם, לא התעַנְיַנוּ בּהם. מי הוּא המעוּנין בּיצירת הלֶגֶנדה הזאת? עוֹד אידר³³ הלך בּשליחוּת ההסתדרוּת הציוֹנית לרוּסיה, וסאקר, ורוּפּין. לא השארנוּ דלת בּאַמבּסדוֹת הסוֹביטיוֹת בּלוֹנדוֹן וּבפּריס וּבגֶנף וּבוַשינגטוֹן, שלא דפקנוּ עליהן. לא אמנה עתה את כּל אשר טרחוּ ועמלוּ בּזה, ולא חדלוּ לאחר כּל האכזבוֹת. והיוּ רגעים שגם נתעוֹררוּ תקווֹת, וניתנוּ הבטחוֹת, “פּרטיוֹת”, כּמוּבן. פּעם נתגלה מדינאי סוֹביטי צעיר, שראוּ אוֹתוֹ כּכוֹכב עוֹלה, והוּא הבטיח שבּשוּבוֹ למוֹסקבה יסבּיר את הענין “לפנַי ולִפְנִים” וידרוֹש שינוּי יחס. ואוֹתוֹ מדינאי נקרא בּאמת למוֹסקבה, אך לא חזר, ואין אנוּ יוֹדעים מה היה סוֹפוֹ. אינני יכוֹל להיכּנס בּפרטים, אך אינני בּוֹש בּסבלוֹתינוּ אלה. “לא לך החרפּה, כּי אם – לדוֹחיך”. אך מה רשוּת אַתם נוֹטלים לכם להתקלס בּמאמצי אוּמה אוּמללה, אשר כּל תקיף יכוֹל להעלים פּניו ממנה?

יכוֹלתי לספּר בּזה גם מנסיוֹנוֹתי אני. עוֹד בּימים קדוּמים, כּשקראסין³⁴ וּמשלחתוֹ ישבוּ בּלוֹנדוֹן, היוּ שליחי ארץ-ישׂראל נפגשים אתם. והיוּ בּיניהם יהוּדים, אמנם חניכי “אִיסקרה”, אך הטוּ אוֹזן. והיוּ מהם שהבטיחוּ ידידוּת: יבוֹאוּ למוֹסקבה ויספּרוּ. האפשר לדוּן אוֹתם אם לא עמדוּ בּדיבּוּרם?

והיה לי נסיוֹן עם גוֹרקי³⁵. נסעתי אליו בּמיוּחד, לאחר מאוֹרעוֹת תרפ"ט וּלאחר ההסתה המחפּירה של הקוֹמוּניסטים נגדנוּ. וגוֹרקי לא ראה בּנוּ אנשי דמוֹקרטיה פוֹרמלית, הוּא העריך אוֹתנוּ אחרת. הוּא רצה לעמוֹד לימיננוּ. אפילוּ הציע לי שנוֹציא יחד קוֹבץ בּרוּסית על עניננוּ. הדבר לא נסתייע. לא היה זה אלא חלוֹם טוֹב של משוֹרר בּעל לב טוֹב.

אין אני תמה כּשאנשי “השוֹמר הצעיר” תוֹלים בּנוּ את הקוֹלר. הם הלא עדיין טירוֹנים בּענינים אלה. אך תמה אני על אנשים כּאֶרם וניר, שנתנסוּ בּנסיוֹנוֹת רבּים ולא נמנעוּ ממאמצים וקרבּנוֹת, שגם הם מדבּרים כּאילוּ אין הדבר תלוּי אלא בּמידת הכרזתנוּ על אַהדתנוּ. והן אוֹתם “המעצוֹרים” הרעיוֹניים, אשר בּגללם, לדעת לויטה, הנחַלנוּ כּשלוֹנוֹת לציוֹנוּת, לא היוּ להם. הם קיבּלו על עצמם את כּל תרי"ג המצווֹת, והיוּ אוֹמרים “אָמן” בּקוֹל רם, וגם על חטאים כּחטאינוּ – עבוֹדה עברית, לשוֹן עברית וכו' – לא היוּ חשוּדים. הכּל היה אצלם כּשר וישר, כּפי שהם דוֹרשים שיהיה אצלנוּ – וּמדוּע העלוּ חרס?

ויש מימרוֹת שאי אפשר שלא לציין אוֹתן. הנה אמר החבר ריפטין: המצוּדה היחידה בּעוֹלם שליהוּדים שם שויוֹן סוֹציאלי וּלאוּמי. ואפילוּ לא התנצל שזוֹהי פּליטת-פּה. לא אריב בּזה עם החבר ריפטין. אפשר בּאמת, שאיסוּר העליה לארץ וּרדיפת העברית ושילוּח חלוּצים וציוֹנים וּמשוֹררים עברים לפּוֹליט-אִיזוֹלַטוֹרים³⁶ איננוּ סוֹתר את “השויוֹן הלאוּמי”. אפשר. אך הכרזה כזאת מפּי אדם ציוֹני, שחבריו נדוֹנים לחיי מחתרת – יש בּה מן הענין.

אך נחדל מן השויוֹן הלאוּמי. יהוּדים מחבּבים כּל כּך את “הרַבנוֹפּרביֶה”³⁷ ואסירים תוֹדה על כּך, ואין הבדל בּזה בּין פּוֹעלים יהוּדים לבין בּנקאים, בּין יהוּדים-שמרנים ליהוּדים-מַהפּכנים. ודי להם בּזה. ואין להם צוֹרך כּלל בּשויוֹן לאוּמי. אך האם הכּרת-טוֹבה למי שנוֹתן לנוּ “זכוּיוֹת” מחייבת אוֹתנוּ גם “לעבּד” את ההיסטוֹריה לצוֹרך הדיסקוּסיה? המדינה היחידה שיש בּה זכוּיוֹת? וּבאנגליה – אַיִן? וּבאמריקה – אַיִן? וּבאיטליה שלפני מוּסוֹליני – לא היוּ? והאמת מחייבת לוֹמר, גם בּרוּסיה קיבּלוּ היהוּדים שיווּי-זכוּיוֹת עוֹד בּמַהפּכת פבּרוּאר. אכן, יש להתפּעל מזה שמדינה סוֹציאליסטית יש בּה שיווּי-זכוּיוֹת, והיהוּדים עוֹזבים את עיירוֹתיהם ונוֹהרים למוֹסקבה, וּשאלת היהוּדים “נפתרת”!

על ידי דיבּוּרים ממין זה מקבּלים ויכּוּחינוּ צוּרה מגוּחכת למַדי. לפנים היו פּריצים משׂחקים בּמשׂחק זה: “אַתה תכּה את היהוּדי שלי ואני את שלך”. ועכשיו משׂחקים יהוּדים בּמשׂחק דוֹמה. בּשבילי קיימת רק נתינוּת אחת, ואיני גוֹרס משׂחק יהוּדי בּמדינה “שלי” ו“שלך”. אך משבּאים לבסס אוֹריֶנטציה על “הכּרת-טוֹבה”, אי אפשר שלא לוֹמר להם, כּי מתוֹך הכּרת-תוֹדה אפשר להגיע לאוֹריֶנטציוֹת אחרוֹת. האם לא הצילוּ ארצוֹת-הבּרית של אמריקה מיליוֹני יהוּדים מדחקוּת וּמבּערוּת וּמפּרעוֹת ועוֹשק-זכוּיוֹת. ועשׂוּ את המהגרים אזרחים ונתנוּ להם אפשרוּת להיוֹת פּוֹעלים וּמהנדסים ורוֹפאים וּמדינאים? ואנחנוּ קיבּלנוּ זאת כּדבר המגיע לנוּ, והתרעמנוּ על שאחר כּך חזרה בּה וסגרה את השערים (אם כּי עוֹד השאירה סדקים, שדרכּם נוֹשעוּ רבּים). וכאן לפנינוּ מדינה אדירה, הדוֹגלת בּסוֹציאליזם, וגם הקוֹבלים עליה מחכּים ממנה לגדוֹלוֹת, והיא נשארה סגוּרה על שבעה מַנעוּלים בּפני קרבּנוֹת האנטישמיוּת והפאשיזם, ואפילוּ בּשביל הלוֹחמים נגד הנאציזם. הנקל היה לתת מקלט ועבוֹדה לרבבוֹת קרבּנוֹת הנאצים וּלהראוֹת לעוֹלם מוֹפת של סוֹלידריוּת אנוֹשית, ולגרוֹם נחת-רוּח למעריציה – ולא עשׂתה זאת. וּבעלי צידוּק-הדין גם לא כּאב לבּם, כּי הצידוּק מוּכן אִתם תמיד.

ואוֹמרים לנוּ: ודאי, על הציוֹנוּת צריך להילָחם! וכי קאוּטסקי לא היה אנטי-ציוֹני? ואַתם לא נמנעתם בּגלל כּך לדפּוֹק על דלתי האינטרנַציוֹנַל. אכן קאוּטסקי התנגד לציוֹנוּת (אגב, ההתנגדוּת שלוֹ לציוֹנוּת היתה בּמוּבן ידוּע שוֹנה מהתנגדוּתם של יהוּדים מתבּוֹללים. הוּא לא אמר שגלוּת טוֹבה לישׂראל ושמדינת יהוּדים פּסוּלה כּשלעצמה. הוּא אמר: הגלוּת – אסוֹן ליהוּדים ואוֹשר לעוֹלם. הוּא היה סבוּר, שהיהוּדים הם “אוּמה בּין-לאוּמית” ואין העוֹלם יכוֹל לוַתר עלינוּ). אך מה היה עוֹשׂה? כּוֹתב מאמרים. הוּא לא שלח אוֹתנוּ לבתי-הכּלא, לא בּיקש לגזוֹר על יציאתנוּ מן הארצוֹת. לא אסר עלינוּ את הויכּוּח. ואנחנוּ היינוּ מתוַכּחים עמוֹ, והיתה לנוּ האפשרוּת להתגוֹנן, לרכּוֹש אוֹהדים ותוֹמכים, להקים “ועד סוֹציאליסטי למען ארץ-ישׂראל”, שנשׂיאו היה נשׂיא האינטרנציוֹנל. אוֹתה בּימה שמעליה דיבּרוּ נגדנוּ היתה מטיבה פּתוּחה גם להשמעת דעוֹת אחרוֹת, וּלפיכך היינוּ בּה בּני-חוֹרין לוֹמר את אשר עם לבּנוּ. האם כּזה הוּא המצע להיאָבקוּת בּברית המוֹעצוֹת?

אנחנוּ כּוֹאבים את בּדידוּתנוּ, ויש שאנוּ בּוֹדדים גם בּין ידידים. גם בּידידוּת יש מדרגוֹת שוֹנוֹת, וגם מדרגוֹת גבוֹהוֹת ונעלוֹת. אַל נזלזל בּידידים. מהם שעמדוּ לימיננוּ בּנאמנוּת עמוּקה בּשעוֹת קשוֹת. האם לא עזר לנוּ הנדרסוֹן³⁸ לקרוֹע גזירה בּימי פּאספילד? האם לא עמד לנוּ ויליאַם גרין אך לפני זמן-מה בּימי שחרוּר ניצוֹלי פּאטריה? בּבקשה, תבחרוּ לכם בּאוֹריֶנטציה כּאַוַת נפשכם, אך אל תבוֹאוּ מתוֹכה להיוֹת כּפוּיי-טוֹבה לאצילי-הרוּח, אשר בּעוֹלם קשוּח זה האזינוּ לצערנוּ, הוֹשיטוּ לנוּ יד, וּמהם שלא נמנעוּ מבּוֹא בּריב וּמהכבּיד על עצמם למעננוּ. תזכּרוּ את סנֶל³⁹, את וג’בוּד. נבּיע להם את הוֹקרתנוּ הנאמנה, כּי שוּם גמוּל אחר אין לנוּ, וגם אין הם מבקשים מאִתנוּ.

וּמפּי החבר אֶרם נתבּשׂרנוּ, כּי “המהפּכה הכּירה בּפתרוֹן שאלת היהוּדים על ידי ריכּוּז טריטוֹריאַלי”. והוֹסיף: “נפלה המחיצה בּינינוּ”. בּפירוּש כּך! מיהרתי אליו אחרי דבריו לדעת מה פּשר הבּשׂוֹרה. שאִלתיו: מתי? אמר לי: בּ-1928. כּכה! אם ההכרזה הבּירוֹבּיגַ’נית⁴⁰ הפּילה מחיצוֹת הרי שכּל הפּרוֹיֶקטים האַנטי-ציוֹניים של פילַנטרוֹפּים יהוּדים ושל טריטוֹריאַליסטים אנטי-ציוֹנים ושל מדינוֹת שבּיקשוּ להיפּטר מאִתנוּ – כּוּלם אינם אלא “הסרת מחיצוֹת”.

הוֹאיל ואיני מֵקל עלי ראיית המצב, ואינני רוֹאה עדיין את המחיצוֹת הנוֹפלוֹת, יהיה נוֹח להכריז עלי שאני מציע לשבת בּחיבּוּק-ידים. וּבכן, אני מוֹסר מוֹדעה: אני לא רק בּעד “גַבּנוּ אל הקיר”, אני גם בּעד שבירת-הקיר. ואם צריך – אפילוּ בּמצח. אני בּעד עשׂיה, בּעד עשׂיה מַכּסימלית, וּבכל השטחים, וּבכל החזיתוֹת – ואין אני דוֹחה את החזיתוֹת הקשוֹת. אך בּכל חזית נוֹפיע בּמלוֹא אמיתנוּ, כּבני-חוֹרין, כּעם, עם קטן ודל, אך עם.

ואם יש מי שרוֹאה דרכי-עשׂיה חדשים, יגלה לנוּ, אדרבּא. והעשׂיה איננה צריכה להיוֹת קנינה של הנהגה בּלבד, אוֹ של מפלגה שוֹלטת. הרבּה דרכים לעשׂיה: ספרוּת, עתוֹנוּת, מגע אישי. אדרבּא, יבוֹאוּ העוֹשׂים מכּל מקוֹם. אך תנאי אחד – ללא התכּחשוּת לעצמנוּ. אין לדוּן את החלש אם הוּא מחריש בּאשר אין בּכוֹחוֹ לדבּר. אך אם הוּא מרים את קוֹלוֹ וּמכריז ידידוּת והערצה ואינוֹ תוֹבע את עלבּוֹנוֹ – עלבּוֹנוֹ מחוּל. כּשאנוּ מברכים על הטוֹבה ועל הגבוּרה ואיננוּ מזכּירים את חלוּצינוּ המוּחזקים כּפוֹשעים – אנוּ הוֹפכים את הבּרכה לקללה לעצמנוּ. אם מתוֹך חשבּוֹנוֹת עליוֹנים של “אוֹריֶנטציה” אנחנוּ מַשתיקים את מרי-הכּאב לרדיפת אחים נאמנים – הרי אנוּ מַפקירים אוֹתם וּמתכּחשים לנאמנוּתם, וּמפירים סוֹלידריוּת עם אלה שבּכוֹחם וּלמענם בּאנוּ הנה.

לויטה מסכּים אף הוּא שאין “להתאים את האידיאה אל הדיסקוּסיה”, אך הוּא שוֹאלני: וכי יש בּינינוּ מי שחשוּד על כּך? תשוּבתי: אינני חוֹשד בּשוּם סיעה וּבשוּם אדם, מלבדי. מוּתר לי להיוֹת בּלתי נאמן על עצמי. מבּשׂרי אני לָמד. אין אני מרבּה לבוֹא בּמגע עם כּוֹחוֹת-חוּץ. ואם אני משתתף לעתים בּמשהוּ כּזה, הריני עוֹשׂה זאת כּ“סוּסה נוֹספת לרתמה”, וזה מספּיק לי לעמוֹד על הקוֹשי שבּהצגת ענינינוּ בּפני העוֹלם החיצוֹני. ראיתי את הצוֹרך לעמוֹד על הנפש, ראיתי את חברי בּהחזיקם בּכבוֹד את דגלנוּ הטרגי. ואני יוֹדע כּי כּוּלנוּ בּכל מקוֹם טעוּנים חיזוּק, צריכים לקשר חי עם העם, עם התנוּעה, זקוּקים לביקוֹרת מַתמדת שלא להיכּנע לנוֹחוּת-של-רגע בּמשׂא-וּמתן. אגב, עלה בּדעתי – בּהשפעת הויכּוּח ששמעתי – כּי רצוּי ש“עם עוֹבד” יוֹציא בּספר את התעוּדוֹת החשוּבוֹת שבּמשׂאם-וּמתנם של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל עם העוֹלם החיצוֹני. תקוָתי שלא נתבּייש בּוֹ, וגם הללוּ שמתעתדים “לרשת” יתחנכוּ עליו.

הסכּנה לסגל את האידיאה לצוֹרך דיסקוּסיה אוֹרבת לאו דוקא למי שעוֹסק בּמשׂא-וּמתן חיצוֹני. היא אוֹרבת גם למי שאינוֹ יוֹצא מפּתח אהלוֹ, אם הוּא נתוּן ללחץ הרוּחני של העוֹלם החיצוֹני. אם תיכּתב פּעם ההיסטוֹריה הפּנימית של התנוּעה הציוֹנית, ושל הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית בּפרט, – כּמוּבן, לא כּמוֹ שנכתבים ספרי-יוֹבל, – תתגלינה לפנינוּ פּרשוֹת עגוּמוֹת מאד, עתים טרגיוֹת, עתים עלוּבוֹת וּמגוּחכוֹת, אך בּחלקן הגדוֹל להפסדנוּ. כּמה שילמוּ אנשים, וּבהם בּעלי כּוָנוֹת טוֹבוֹת, בּמחיר נסיוֹנוֹתיהם לגזוֹר את האידיאה לפי צרכי הדיסקוּסיוֹת. מי מנה את אבידוֹתינוּ, אבידוֹת של יחידים ושל ציבּוּרים, אבידוֹת בּגוֹלה ואבידוֹת גם בּארץ-ישׂראל. אמרתי ש“פּוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל, אשר שׂרדוּ לנוּ מן הרבּים שהיוּ אִתם, יכוֹלים לספּר לנוּ הרבּה. אך לא הם לבדם. גם הארץ וגם המשק בּארץ אינם ערוּבּה מספּיקה. ואין לך סיעה בּציוֹנוּת, מימין וּמשׂמאל, שלא שילמה מחיר אנוֹשי יקר בּגלל אי-יכלתה לעמוֹד בּפני רוּחוֹת משתלטוֹת בּעוֹלם. וּבאשר אני רוֹאה ויוֹדע כּי עוֹד יבוֹאוּ עלינוּ ימים קשים, ולא רק בּגוּף כּי אם גם בּנפש, על כּן אני מבּיט בּמנוֹד-ראש אל תרוּעת-המלחמה שלכם כּנגדנוּ, ואל שפע המרץ והנייר שאַתם מבזבּזים למען שלח חצים בּמפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, ואני דוֹרש מכּם שתכוונוּ את לבּכם אל הסכּנה האמיתית, המתנכּלת לכוּלנוּ.

––––––––––––

מה יחשוֹב אדם מן החוּץ כּשיקלוֹט קצת דיבּוּרים מן הויכּוּח שלנוּ? הוּא ידע שיש “אוֹהבים” את רוּסיה ויש “שׂוֹנאים” לה. וּבענין יחסי-שכנים ידע שיש אוֹהבי-הסכּם ושׂוֹנאי-הסכּם. אך צדַק דויד הכּהן בּאָמרוֹ: אין אצלנוּ שׂוֹנאים לערבים, מחוּץ לפּסיכוֹפּטים. כּששמעתי את דברי החבר ריפטין על “הסכּם” הייתי מוּכן לרשוֹם עצמי בּ“השוֹמר הצעיר”. שתי הגדרוֹת רשמתי מפּיו: ההסכּם דרוּש כּדי להפוֹך את הערבים ממצב של רוב למצב של מיעוּט, ו“אם לכך לא יסכּימוּ – לא יהיה הסכּם”. אם זוֹהי ההגדרה המחַייבת את “השוֹמר הצעיר”, ולא כּמה הגדרוֹת אחרוֹת שנזרקוּ חליפוֹת בּמשך הזמן, אזי כּדאי להתבּוֹנן לניגוּד התהוֹמי בּין מפּא“י ו”השוֹמר הצעיר“. בּלי עליה – גם “השוֹמר הצעיר” דוֹחה הסכּם; עם עליה – גם מפּא”י אינה דוֹחה הסכּם. לא נשאר לנוּ אלא למדוֹד את המרחק בּין שתי העמדוֹת הללוּ ולראוֹת מה אפשר להכניס לתוֹכוֹ.

אך עוֹד לא תמוּ מרחקים וּתהוֹמוֹת. כּשם שחזקה עלינוּ תמיד שאנוּ דוֹחים כּל הסכּם, כּך חזקה עלינוּ שאין אנוּ עוֹשׂים דבר אלא עוֹמדים בּוֹקר וערב וּמוַתרים על עצמאוּת תנוּעת-הפּוֹעלים. נראה, שכּל עיקרה של עצמאוּתנוּ הפּוֹעלית אינה קיימת אלא בּזכוּתה של האוֹפּוֹזיציה. אילוּ היה הדבר בּאמת כּך – אילוּ היינוּ מחוּלקים בּנקוּדה זוֹ, אם רוֹצים אנוּ בּתנוּעת פּוֹעלים עצמאית – לא היתה ההסתדרוּת קיימת, כּי אין ההסתדרוּת יכוֹלה להתקיים אפילוּ רגע אחד ללא עצמאוּת, ואין לך עצמאוּת פּוֹעלית יוֹתר ממשית ויוֹתר עמוּקת-תוֹכן מאשר ההסתדרוּת הזאת. כּשתבעתי את איחוּד הפּוֹעלים בּארץ ידעתי שיש חברים המנַסחים את מאוַייהם לא בּטרמינוֹלוֹגיה הסוֹציאליסטית והמקוּבּלת, והם היוּ אפילוּ מכריזים על עצמם שהם אינם סוֹציאליסטים, ולא ראיתי זאת כּמניעה. לא חשבתי שהצבע האדוֹם אוֹ האחד בּמַאי אוֹ האינטרנַציוֹנל הם הם הקוֹבעים. וּכשהקימוֹנוּ את ההסתדרוּת לא חייבנו על כּך. יש משהוּ מַהוּתי יוֹתר. ויש בּארץ משהוּ המדריך את הפּוֹעל מיוֹם עלוֹתוֹ להגשמה בּעלת חשיבוּת סוֹציאליסטית גדוֹלה, לעצמאוּת פּוֹעלית. אוֹתוֹ יוֹם בּוֹ יצא הגליוֹן ההקטוֹגרפי של “הפּוֹעל הצעיר”⁴¹ הנהוּ תאריך גדוֹל בּהקמת עצמאוּתוֹ של הפּוֹעל בּארץ. וּכשדיבּר אתמוֹל החבר אידוֹב כּהן מן “העוֹבד הציוֹני” על עצמאוּת תנוּעת הפּוֹעלים, הוֹכיח בּזאת שוּב כּי זאת ההתפּתחוּת הטבעית לכל פּוֹעל בּארץ, יהא מוֹצאוֹ האידיאולוֹגי אשר יהיה. ויתוַכּחוּ בּזה החוֹקרים אם ה“משהוּ” העוֹשׂה אוֹתנוּ חטיבה מיוּחדת ועצמאית הוּא ציוֹני אוֹ פּוֹעלי, לאוּמי אוֹ מעמדי. אילמלא העצמאוּת הטבוּעה בּנוּ לא היה לנוּ הכרח לשבת יחדיו, אך לצוֹרך הויכּוּח הפּנימי יש להמציא גם מתנגדים לעצמאוּת.

אלא שבּעניני ויכּוּח בּא אצלנוּ שינוּי ניכּר. לפנים היוּ חברי “הפּוֹעל הצעיר” טוֹענים: מה אַתם רוֹצים מאִתנוּ, איננוּ סוֹציאליסטים. וחברי “אַחדוּת-העבוֹדה” היוּ טוֹענים לעוּמתם: לחינם אַתם טוֹפלים על עצמכם, אין אַתם טוֹבים אוֹ רעים מאתנוּ, סוֹציאליסטים כּמוֹכם כּמוֹנוּ. עכשיו בּאים ואוֹמרים לנוּ: אַתם אמנם קוֹראים לעצמכם סוֹציאליסטים, אבל אין אנוּ מאמינים לכם. אין אַתם אלא סוֹציאליסטים בּמרכאוֹת.

ועוֹד ניגוּד אחד קיים: האוֹפּוֹזיציה רוֹצה בּקוֹאַליציה פּרוֹגרסיבית בּציוֹנוּת, וּמפּא“י מעכּבת. והגיעוּ הדברים עד לידי כּך שהחבר ליכטינגר, מן ה”ליגה“, האשים את מפּא”י שאיננה מקרבת את התאַחדוּת האִכּרים הלאוּמיים⁴². אין לי אלא לקדם בּברכה את דאגת ה“ליגה” לגוֹרל האִכּרים הלאוּמיים ואת הטפת המוּסר למפלגה על שאיננה מקרבת אוֹתם. וגם את עלבּוֹנם של הציוֹנים הפּרוֹגרסיביים בּאמריקה תבעוּ מאִתנוּ, אם כּי לא אמרוּ לנוּ מי וָמי הם. חייב אני איפוֹא לשאוֹל: מה וָמה הם סימני-ההיכּר של הציוֹנוּת הפּרוֹגרסיבית? הנה הלכוּ מאִתנוּ השנה שני אנשים, שני ידידים גדוֹלים. מה דינם לפּרוֹגרסיביוּת? אילוּ שאלוּ בּרוּסיה תינוֹק בּוּנדאי, אוּסישקין מהוּ, היה פּוֹסק את פּסוּקוֹ: ריאַקציוֹנר! מבּחינתם היה ימין שבּימין. אך אנחנוּ הערכנוּ אוֹתוֹ לא לפי השקפוֹתיו על המדיניוּת הרוּסית בּימי הצארים. הפּרוֹגרסיביוּת שאנוּ רוֹצים בּה אינה לקוּחה בּהשאלה מאיזה לוֹמבּרד. היא מוּרכּבת מיחס לקרקע לאוּמי, לעוֹבד עברי, לארגוּן עממי. וּמה היה פּינחס רוּטנבּרג, ציוֹני פּרוֹגרסיבי אוֹ לא? כּל כּך התקפתם את מפּא"י המִסכּנה בּעד ידידוּתה אליו. וּבתוֹך הפּוּלמוֹס שכחתם עד מה היה תפקידוֹ של פּינחס רוּטנבּרג פּרוֹגרסיבי בּחיי הארץ וּבחיי הפּוֹעל: האם לא היה רוּטנבּרג פּרוֹגרסיבי בּחיי המשק, בּחקלאוּת וּבתעשׂיה? האם לא סייע להעלאת רמת-העבוֹדה ורמת-החיים של הפּוֹעל?

הקיבּוֹלת הציבּוּרית הראשוֹנה של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל מידי השלטוֹנוֹת – כּביש טבריה-צמח – היה מעשׂה מַהפּכני בּתוֹלדוֹת העבוֹדה העברית וחיי ההסתדרוּת, ואוֹתה קיבּוֹלת לא היתה בּאה לידינוּ אילמלא רוּטנבּרג. והוּא גם שהכּיר כּל השנים בּערכּוֹ של “סוֹלל-בּוֹנה” וחיזק את ידיו. ורוּטנבּרג בּיקש לתת כּתף לארגוּן הישוּב ולמניעת חוֹסר-עבוֹדה. וּמפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל ראתה בּוֹ בּן-בּרית, גם בּימי חילוּקי-דעוֹת. והוּא הוֹכיח את רצוֹנוֹ הטוֹב כּל הימים שטרח בּועד הלאוּמי. גם בּשעה שתבע מן הממשלה השתתפוּת בּנטל האַבטלה והעזרה הסוֹציאלית, וגם בּפסק-דינוֹ בּענין שפָיים. הוּא לא הוֹכיח את יכלתוֹ בּארגוּן הישוּב. זה היה למעלה מכּוֹחוֹ. וּמתוֹך חלי וצער – הסתלק, וּבשעת חוּלשה תלה את הקוֹלר בּנוּ. אך שוּם ניגוּדי-ארעי אינם צריכים לטשטש את מגמוֹת-היסוֹד: פּרוֹדוּקטיביזציה של הישוּב, מלחמה בּחוֹסר-עבוֹדה, הכּרה בּערך העוֹבד וּבערך יצירוֹתיו, נכוֹנוּת להיענוֹת בּשעוֹת קשוֹת, הרגשה חריפה של סכּנוֹת. והנה, אלה שטוֹענים לקוֹאַליציה פּרוֹגרסיבית הם שהיוּ מפחידים אוֹתנוּ בּמחזוֹת-בּלהוֹת: מפּא"י הסגירה את הפּוֹעל לדיקטטוּרה של הימין!

אני תוֹבע הגדרה ל“פּרוֹגרסיביוּת” ואינני נַענה. שמא בּיחס לזרם הפּוֹעלים בּחינוּך? זהוּ, כּמדוּמני, אחד הדברים המעטים שבּהם מאוּחדת כּל הציוֹנוּת “הפּרוֹגרסיבית”, וכוּלה נגדנוּ. והן בּזאת אין אנוּ מוּכנים לוַתר אפילוּ למען השׂגת האידיאל של “קוֹאַליציה מצוּמצמת”, שהיא היא, כּנראה, הערוּבּה הממשית לנצחוֹן הפּרוֹגרסיביוּת בּחיי העם. אני אינני מוּכן לוַתר על קיוּם הזרמים בּחינוּך, לא רק מטעמי “עצמאוּת”, כּי אם בּעיקר מטעמים חינוּכיים וציוֹניים.

ושמא מינימַליזם ציוֹני הוּא סימן-ההיכּר לפּרוֹגרסיביוּת, והפחת ניגוּדים מדוּמים בּין וייצמן לבן-גוּריוֹן וּרמיזוֹת טריטוֹריאַליסטיוֹת?

יפה הדבר שאתם טוֹענים כּלפּינוּ על הזנחת הגוֹלה, ואמריקה בּפרט. לבּכם אינוֹ נוֹתן לכם לזכּוֹר להנהגת ההסתדרוּת מה פּעלה בּאמריקה בּמשך עשׂרים השנים. היוֹדעים אתם מה היה מצבנוּ בּאמריקה כּשהגיעה לשם משלחת-ההסתדרוּת הראשוֹנה? בּמערכת עתוֹן-פּוֹעלים החליט העוֹרך, אחרי היסוּסים, לפרסם אינטֶרביוּ עם חבר המשלחת, וּלאחר שהאינטרביוּ סוּדר בּדפוּס קמה סערה בּמערכת וּמסביב לה, והאנטי-ציוֹנים גברוּ, והעוֹרך נכנע להם. ועוֹרך אחר, ידיד מוּבהק, פּחד להזמין מאמר מחבר המשלחת. ואחד ממנהיגי התנוּעה המקצוֹעית, אשר חתם על כּרוּז שלנוּ, בּא אלי ואמר לי: חתמתי, ואם תדרוֹש ממני אעמוֹד בּחתימתי, אוּלם אני מסַכּן בּכך עמדה וחברוּת של ארבּעים שנה. אמרתי לוֹ: אינני דוֹרש ממך קרבּן כּזה (אדם זה מסר אחר כּך את שארית שנוֹתיו לעבוֹדתנוּ). כּזאת היתה האוירה בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית בּאמריקה בּשעה שההסתדרוּת התחילה שם בּפעוּלתה. ועוֹד רבּה המלאכה לפנינוּ.

ועל ניסוּחים אחדים. החבר יהוּדה גוֹטהֶלף מתנגד לנקיטת אַמת-מידה “מה טוֹב ליהוּדים”. אילוּ אמר שכּל מדינה וכל תנוּעה חייבת בּכל מעשׂיה לחשוֹב חשבּוֹנוֹ של העוֹלם, מה טוֹב לוֹ לעוֹלם כּוּלוֹ, הרי זוֹ השקפה שיש לדוּן בּה בּכל הרצינוּת. אילוּ היתה, למשל, רוּסיה הסוֹביטית שוֹקלת בּמדיניוּתה תמיד מה טוֹב לעוֹלם, לפוֹעלי העוֹלם, אפשר היה העוֹלם עתה בּמקוֹם אחר. אך החבר גוֹטהלף אוֹמר: “לנֶהרוּ אוּלי מוּתר”. וּבכן לסטאלין ודאי מוּתר. רק לנוּ, לקטנים, אסוּרה “אוֹריֶנטציה על עצמנוּ”, רק מאִתנוּ צפוּיה סכּנה לעוֹלם, אם נשקוֹל את הדברים מבּחינת עניננוּ אנוּ. לא, אם זאת התוֹרה, שהגדוֹלים והתקיפים אשר בּידיהם גוֹרל העוֹלם, הם מוּתרים בּאוֹריֶנטציה על עצמם, ורק הקטנים והחלשים אסוּרים בּזה – לא נשמע לה. לא הנוּסחה כּשהיא לעצמה מענינת אוֹתי. שוּם סכּנה, חלילה, אינה נשקפת לעוֹלם מאִתנוּ, וּמתוֹך שנבחוֹן את הענינים לאוֹר מצבנוּ וּצרכינוּ. וּמאידך, אדם מעוֹרה בּתוֹך עמוֹ, גם כּשהוּא בּוֹחן ענינים מתוֹך דאגה לעניני העוֹלם, איננוּ שוֹכח את עמוֹ. מענין הצד החינוּכי שבּדבר. תאמר לאדם צעיר שהוּא חייב לשקוֹל כל דבר מבּחינת עניני “העוֹלם”. בּימינוּ אוֹהבים אנשים צעירים להסתמך על כּתפי אחרים. והוּא ישאל: ומי הוּא הקוֹבע מה טוֹב לעוֹלם? אפשר שתאמר לוֹ: ההנהגה הראשית של קיבּוּץ פּלוֹני היא היוֹדעת נכוֹנה מה טוֹב לעוֹלם. ואפשר שלא יסתפּק בּכך וישאל: שמא יש גבוֹה מעל גבוֹה? ואז יתבּרר לוֹ כּי כּשם ש“ההנהגה הראשית” כּאן היא המפקדה העליוֹנה של כּוֹחוֹת-המחר, כּך יש אֵי-שם בּעוֹלם מפקדה עליוֹנה של המהפּכה, וּלמוֹצא פּיה יְיַחל ויצַיית כּל שוֹמר-אמוּנים לכוֹחוֹת-המחר. ואוֹדה, עדיין אני חוֹשש למסוֹר את גוֹרלוֹ של נער יהוּדי לידי איזוֹ מפקדה עוֹלמית, אשר תדוּן על גוֹרלנוּ מבּחינת מה בּעיניה “טוֹב לעוֹלם”.

החבר עמית דיבּר על “מוֹרשת יקרה” שאנחנוּ הנחלנוּ לתנוּעה ושאין הוּא רוֹצה לוַתר עליה. אינני יכוֹל להיוֹת כּפוּי-טוֹבה לחבר מן האוֹפּוֹזיציה המדבּר אלינוּ מלים אנוֹשיוֹת. איננוּ מפוּנקים בּכך. אך שאלה לי אליו: הן אוֹתם המאמרים המדיניים שהוּא הזכּיר לשבח נכתבוּ לא לפני המבּוּל, כּי אם בּשנות יסוּדה של מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, ואפשר היה לראוֹתם כּמאמרים פּרוֹגרמַתיים. ואם זוֹהי “מוֹרשת יקרה” לכלל-התנוּעה, גם לחבר “השוֹמר הצעיר”, מדוּע לא שימשוּ מאמרים אלה בּסיס לאיחוּד, מדוּע צריך היה להתרחק מהם כּמה שנים, כּדי שאפשר יהיה להזכּירם לטוֹבה?

גם בּדבריו של חַזן היתה נימה חבֵרית. הוּא לימד אוֹתנוּ להבחין בּין “לרשת” בּקוֹל גדוֹל וחזק וּבין “לרשת” כּכה, בּעדינוּת. אני מעריך את ההבדל הזה כּשם שאני מעריך את ההבדל בּין סגנוֹנם של עמית וחזן כּאן וּבין סגנוֹנה של עתוֹנוּת “השוֹמר הצעיר”. יש כּאן איזוֹ סתירה. אפשר לא “הסתירה הטרגית” בּה"א הידיעה, אך טרגית גם סתירה זוֹ.

חזן קוֹרא עלי: איכה ישבה בּדד, ועל עצמוֹ: נחמוּ נחמוּ עמי. אוֹי לוֹ למי שצריך לוֹמר: איכה, אַשרי מי שיכוֹל לוֹמר: נַחמוּ. מי שאוֹמר “נחמוּ” ודאי שהוּא רוֹאה כּבר את השחר העוֹלה. ואני עוֹדני עוֹמד בּ“וַימש חוֹשך”.

אַל נא תיחסוּ לי “איזוֹלַציוֹניזם”. הייתי עם קוֹמץ האנשים אשר הכּירוּ וידעוּ כּי “לא לבדד נשכּוֹן” כּאן. וקשרנוּ את הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי קשרי מעשׂה ורוּח עם תנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית. אך לא התעלמנוּ מחוּלשוֹתיה, מטעוּיוֹתיה, ואף מחטאיה. לא השלמנוּ, כּי אם נאבקנוּ. לא בּיקשוּ את הבּדידוּת, אך יש וכוֹפים אוֹתה עלינוּ. ולא נצא מן הבּדידוּת על ידי שנאמר: איננוּ בּוֹדדים וטוֹב לנוּ. נצא מבּדידוּתנוּ רק אם נדע לשׂאת את משׂא בּדידוּתנוּ, וּמתוֹכה לתבּוֹע את מקוֹמנוּ בּעוֹלם כּשוים עם שוים.

עשׂרים שנה ליסוּד “השוֹמר הצעיר” בססס“ר – וּפגישת ידידים, שנתכּנסוּ ממקוֹמוֹת שוֹנים ומחוּגים שוֹנים, לוֹבשת כּמעט צוּרת חג. האם על יוֹם־טוֹב בּאנוּ? אכן, אפיקים עצמה יש בּה כּדי להשרוֹת רגש־חג. הן לא רבּוֹת התנוּעוֹת הסוֹציאליסטיוֹת בּעוֹלם שיש להן בּדוֹמה לכך. והאדם השוּתף לבנין זה, בשעה שהוּא נוֹהג הכנסת־אוֹרחים בּחברים וידידים, זכאי לשעה של קוֹרת־רוח וּלהרגשת יוֹם־טוֹב. אוּלם מוּל מראה אפיקים כּאן עוֹמד גוֹרל התנוּעה שם. עשׂרים שנה ליסוּד “השוֹמר הצעיר” בּססס”ר אינן עשׂרים שנוֹת קיוּם. וזכר הפּקעים הרכּים של נוֹער יהוּדי לוֹהט אשר הוֹקפּאוּ בּשלג הצפוֹן, צפצוּף־ילדים יהוּדי אשר הוּטל עליו אֵלם­ – האין הוּא משווע אלינוּ מתוֹך כּל מפעלינו וּשׂשׂוֹנינוּ? המרגישים אנוּ בּכינוּסינוּ את חסרוֹנם של כּל אלה, הרבּים־הרבּים, אשר צריכים היוּ להיוֹת אתנוּ ואינם?

מי וָמי אנחנוּ – לָאו דוקא יוֹצאי הסתדרוּת־נוֹער מסוּימת, אלא כּוּלנוּ, הנאספים בּזה? אין אנוּ אלא חוֹטר מגזע היהדוּת הרוּסית העקוּרה. מתוֹכה צמחנוּ, מתוֹכה עלינוּ. רבּים־רבּים מאתנוּ השאירוּ שם אבוֹת ואִמהוֹת, אחים ואחיוֹת, קשרי־רעים וּקברים יקרים. אך לא מתוֹך “פּטריוֹטיזם” של שבט אנוּ מעלים על לב את זכר היהדוּת הרוּסית. היא היתה הרבּה יוֹתר משבט – מַעין לא אכזב של חיוּניוּת יהוּדית. וּבשבילנוּ בּמיוּחד – מוֹלדת בּיל“וּ, מוֹלדת העליה השניה, בּית־היוֹצר לספרוּת העברית, שוֹמרת הנאמנוּת וּמבשׂרת הקוֹממיוּת היהוּדית. ואָבדנה של היהדוּת הרוּסית למפעל האוּמה בּמשך דוֹר שלם אינה אבידה צדדית. אפשר כּבר ניטל מאתנוּ הכּוֹח לשעֵר מה היה גנוּז בּה בּשביל ארץ־ישׂראל, וּמה היתה עתה דמוּתה של ארץ־ישׂראל לוּלא נכרתה היהדוּת הרוּסית. ההתלהבוּת לצבא הנלחם עתה מלחמה קשה וּמרה בּאוֹיב, אשר קם עתה על ססס”ר, האם תשכּיח מלבּנוּ את הטרגדיה שלנוּ, שאין דוֹמה לה, את התרסקוּת היהדוּת הרוּסית תחת גלגלי ההיסטוֹריה הרוּסית?

סוֹציאליסט יהוּדי אני, בּן לעמי. ואינני מוֹדה בּשוּם סוֹציאליזם השוֹלל מאת עמי שלי אפשרוּת של חיים סוֹציאליסטיים. לפני זמן־מה כּתב מנהיגם של הקוֹמוּניסטים הסיניים בּפשטוּת, והדברים מצאוּ להם אזנים בּעוֹלם: “אפילוּ לדבּר על סוֹציאליזם אין אנוּ יכוֹלים, אם נשדדה מאתנוּ הארץ אשר בּה אפשר לנוּ לקיימוֹ”. העם היהוּדי ודאי יכוֹל לוֹמר כּך, חייב לומר כּך. כּי גם רבּים משלוּמי־אמוּני־הסוֹציאליזם לא הבינוּ שלא מספּיק לזַכּוֹת אוֹתנוֹ בּאמוּנת הסוֹציאליזם וּבאפשרוּת של הצטרפוּת בּיחידוּת למחנוֹת סוֹציאליסטיים של עמים שוֹנים, לא הכּירוּ בּנוּ שאנוּ שדוּדי ארץ, “אשר בּה אפשר לנוּ לקיימוֹ”.

נשאל רגע קט: מה היה מפעלנוּ אילוּ היה מחוֹג־השעוֹן של ההיסטוֹריה העוֹלמית מקדים בּעשׂרים שנה וּמאוֹרעוֹת אוֹקטוֹבּר 1917 היוּ מתרחשים בּ־1897? לא היה אז שׂדה־פּעוּלה לבּיאליק, לא יכוֹל היה לקוּם בּרנר, לא היתה יכוֹלה כּמעט להתקיים העליה השניה, ואפשר שכּל אוֹתה התנוּעה שאנוּ קוֹראים לה ציוֹנוּת לא היתה אז אלא הזיה טרוּפה. וגם מה שהיתה ארץ־ישׂראל בּשנים האחרוֹנוֹת לפליטי היהדוּת בּמרכז אירוֹפּה – לא היתה יכוֹלה להיוֹת.

אין להתעלם משאלת זיקתנוּ לרוּסיה, למדינה, לציבּוּריוּתה, לתרבּוּתה. ציוֹני טוֹב נבחר פּעם כּציר לדוּמה¹ הרוּסית. וגם הציוֹני הטוֹב כּשהוּא נמצא תחת הלחץ של אוירה מסוּימת יש שפּטריוֹטיזם יהוּדי־ליבּרלי מדבּר מתוֹך גרוֹנוֹ. וּשמריהוּ לוין אמר בּדוּמה בּ“שעת־חדוה”, כּי אנחנוּ ורוּסיה הננוּ תאוֹמי־סיאַם. בּמלים מעין אלה נוֹטים להתקשט יהוּדים בּכל מיני ארצוֹת. ולָאו דוקא מתוֹך חנוּפּה. אדם כּהֶרמן כּהן היה נלהב בּיוֹתר לקשר שבּין רוּח ישׂראל לבין רוּח גרמניה. היהוּדים בּארצוֹת שהם גָרים בּהן אינם רק בּבחינת דיירים, המשלמים דמי־דירה. הם משלמים גם בּהרגשוֹת, בּחוָיוֹת, בּהיצָמדוּת תרבּוּתית. תתבּוֹננוּ להליכוֹתיהם של שבטי ישׂראל השוֹנים ותיוָכחוּ עד מה אוֹרח־חיינוּ והלָכי־דעוֹתינוּ וגם אָפיֵנוּ מוּשפּעים משל אַכסנאינוּ.

וגם את תוֹלדוֹת הציוֹנוּת אין לראוֹת בּלי קשר עם ההיסטוֹריה העוֹלמית בּכללה ועם ההתרחשוּיוֹת בּחיי העמים שבּתוֹכם אנוּ חיים. התנוּעה הציוֹנית, כּפי הדמוּת שקיבּלה בּרוּסיה, לא היתה יכוֹלה להיוֹת למה שהיתה אילמלא העממיוּת המַהפּכנית הרוּסית, עם תביעוֹתיה המַכּסימַליסטיוֹת החמוּרוֹת, עם אמוּנתה בּאִכּר וּבאדמה. לילינבּלוּם, אשר לכאוֹרה מן ה“ישיבה” יצא להיות פּוּבּליציסט מוֹרה־דרך לעמוֹ, לא היה אפשרי אילמלא הפּוּבּליציסטיקה של פּיסַרֶב ודוֹבּרוֹלוּבּוֹב. אנשי בּיל"וּ, כּחיסין וּבֶּלקינד, אוֹ אליעזר בּן־יהוּדה, גדלוּ על בּרכּי “נַרוֹדניה ווֹליה”. וגם א.ד. גוֹרדוֹן, יוֹסף ויתקין וי. ח. ברנר – אשר לכאוֹרה כּל כּך חתרוּ אל עצמם – אין להבין אוֹתם בּלי להכּיר בּיניקה העמוּקה שינקוּ מעוֹלם־הרוּח הרוּסי. וכזאת היתה העליה השניה והעליה השלישית. כּוּלנוּ העלינוּ אתנוּ כּמה וכמה אלמנטים רוּחניים וציבּוּריים – דעוֹת והשקפוֹת, דמוּת ואוֹפי, תרבּוּת (וגם חוֹסר־תרבּוּת) – שעליהם אנוּ חייבים לרוּסיה.

אין למַעט כּלל וּכלל את מידת ההשפּעה של רוּסיה על עוֹלמנוּ היהוּדי. ויש לראוֹת כּיצד פּעלה השפּעה זוֹ. גם בּני בּיל“וּ וגם בּני־גילם שרוּ שירים של כּלוֹת־נפש להימָצא בּ”מחנה הנעלבים והנרדפים", אלא שהללוּ הגיעוּ למקוה־ישׂראל ולגדרה והללוּ לידי טבילה בּכּנסיה הפּרַבוֹסלָבית למען המהפּכה. גם אוֹלגה חַנקין, כּמוֹ שאר חברוֹתיה, נשמה את אויר המהפּכה הרוּסית, אלא שאוירת־המהפּכה נטעה בּלבּה את הרצוֹן לשרת את עמה ואף לימדה אוֹתה כּיצד יש לשרתוֹ. ואוֹתה אוירת־מהפּכה הוֹשיבה בּחוּרוֹת יהוּדיוֹת אל מכבּש־הדפוּס הבּלתי־לגלי המדפּיס כּרוֹזי־פּרעוֹת.

וּבכן, מבּלי להתעמק בּגילוּיים נפשיים שוֹנים וּמשוּנים, שבּהם עוֹלוֹת שלוּבוֹת נאמנוֹת וּבגידה, עבדוּת וּמַהפּכנוּת, אוֹמַר: אוֹתה אוירת־מהפּכה יש שהיא נעשׂית לנוּ סם־חיים ויש שהיא סם־מות, מבּחינת עצם היוֹתנוּ אנחנוּ. ואוֹתוֹ סוּג יהוּדי אשר יניקתוֹ מרוּסיה הביאה אוֹתוֹ לידי שלילת עצמוּתוֹ, מילא ודאי תפקיד לא־קטן בּחפירת התהוֹם בּין התנוּעה הלאוּמית שלנוּ לבין רוּסיה, בּין הפוֹעל הארץ־ישׂראלי לבין הכּוֹחוֹת המיצגים את רוּסיה. וּתהוֹם זוֹ לא נתנה לקיים כּל גשרים בּינינוּ לבין היהדוּת הרוּסית, עצמנוּ וּבשׂרנוּ.

דוּבּר כּאן על יוֹם־פּגישה קרוֹב עם יהוּדי רוּסיה. בּאיזוֹ קלוּת מדבּרים אצלנוּ על כּך, כּאילוּ הכּל מוּכן לסעוּדה: “הוּא יבוֹא, הוּא מוּכרח לבוֹא”. מתי, הוֹי, מתי יבוֹא יוֹם הפּגישה? עדיין איני רוֹאה את ראשיתוֹ. תחת זאת מגיעים אלי קוֹלוֹת וּבנוֹת־קוֹל מן העוֹבר על אַחינוּ יוֹצאי פּוֹלין וליטה ולַטביה, שהמלחמה הצילה אוֹתם מצפּרני היטלר והטילה אוֹתם אל בּרית־המוֹעצוֹת. אַל נא תאטמו אוֹזן כּשתפגשוּ את הפּליטים החדשים, החוֹזרים אלינוּ משם בּמדים של חיילים פּוֹלניים, ושׂיח־צערם וסבלוֹתיהם לא יֶערב לכם. הן אך מקרה הוּא שאוֹתם מצאוּ כּל אוֹתן הפּוּרענוּיוֹת, ולא אוֹתנוּ. האם לא נבקש תחילה לשמוֹע ולדעת, ואחר כּך נעריך ונסיק מסקנוֹת?

איני יוֹדע, אם האיצטגנינוּת שהמחיצוֹת נפוֹל יפּלוּ בּקרוֹב – יש לה על מה שתסמוֹך, אוֹ שאינה אלא, כּמאמר הלוֹעזי, “מחשבה מתוֹך משאָלה”. שמא זה שוּב תחליף לפּעוּלה, שהיינוּ צריכים לעשׂוֹתה כּל השנים ולא עשׂינוּ? הרבּה גדרוֹת פּרצנוּ לעלייתנוּ, יַמים חָצינוּ, אך בּפני חוֹמה זוֹ – שבּינינוּ לבין אחינוּ – נשארנוּ עוֹמדים ללא־מעשׂ, אין אוֹנים. כּל פּעם כּשנזדמן לי להיפּגש עם אדם בּוֹדד, שהגיע מהתָם להכָא, הייתי שוֹאל עצמי אוֹתה שאלה: מה שניתן לבצע לבני־אדם סתם, מהם זרים וּרחוֹקים, מדוּע לא ניתן לאנשינוּ? האם בּמקוֹם לשפּוֹך את ריאוֹתיהם וּלהגיר את שארית־חייהם בּאשר נדוֹנוּ, וּלקיים בּדרך זוֹ את נאמנוּתם – לא ראוּי היה להם לאַמץ את רגליהם וּלנסוֹת את מזלם בּדרך אחרת?

בּחדשים ראשוֹנים למלחמה עלה בּחלקי להיוֹת איש־ריב לחבוּרת חברים, שליחים שחזרוּ מארצוֹת הכּיבּוּש וּפיהם מלא רננה. לא היה לי תענוּג לוֹמר מה שאמרתי להם. גבוּרה יכוֹל אדם לדרוֹש מעצמוֹ ולא מאחרים. ואילוּ היוּ החברים חוֹזרים ואוֹמרים בּגילוּי־לב: יצאנוּ לעבוֹד בּתנאים רגילים ולא לפי כּוֹחנוּ היה להישאר ולעבוֹד בּתנאים החדשים, וּלפיכך חזרנוּ – לא הייתי מרשה לעצמי לבוֹא אליהם בּתביעוֹת, שאני עצמי לא נתנסיתי בּהן. אך הם בּאוּ והכריזוּ שאנוּ החמצנוּ הזדמנוּיוֹת, ויש פּרספּקטיבוֹת ויש דרכים, וחוֹבה ללכת בּהם – אז שאלתי אוֹתם מדוּע חזרוּ ולא עשׂוּ את המוּטל עליהם? וּמאז הן עברוּ שנתיים וָמחצה – מה עשׂינוּ מאז, מחוּץ לדיבּוּרים על “אוֹריֶנטציה”?

שוּם אוֹריֶנטציה איננה מענינת אוֹתי עכשיו. יש לי אוֹריֶנטציה רק על יהוּדים הנמצאים בּרוּסיה, וסימן רע בּעינַי שאנחנוּ, אשר יהדוּת רוּסיה היא עצם מעצמנוּ, השלמנוּ עם כּך שהם נעשׂוּ בּשבילנוּ “עשׂרת השבטים”, “מעֵבר לסַמבּטיוֹן”, שלא גילינוּ מתוֹכנוּ כּוֹחוֹת מפלסי־דרך. פּעם אחת – בּטרם התקיף היטלר את רוּסיה – בּא חבר למרכּז מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל והרצה לפניו על פּרוֹגנוֹזה שלוֹ, שהמלחמה תרכּז המוֹני פּליטים בּקרבת איראן או אַפגַניסטן, ויהיה צוֹרך לכוון את פּעוּלתנוּ לשם. הדבר היה זמן ידוּע בּטרם התפּתחוּ שם המאוֹרעוֹת, והחברים־השוֹמעים לא קיבּלוּ את האיצטגנינוּת הזאת בּרצינוּת. והנה כּבר שנה שרוּסיה הוּכנסה למלחמה, וקוֹלוֹת וּשמוּעוֹת הבקיעוּ אלינוּ דרך – כּיצד לא נתעוֹרר בּינינוּ הרצוֹן לחדוֹר וּלהגיע לשם בּכל התנאים ולחדוֹר דרך כּל המחיצוֹת? אַל נא תחשבוּ שלא היוּ דיבּוּרים על כּך. היוּ. היוּ פּגישוֹת עם מפלגוֹת, עם זרמים. והיוּ דיוּנים: היכן מחתרת מוּתרת והיכן מחתרת אסוּרה. אפשר שגם מאמצים גדוֹלים שלנוּ היוּ שבים ריקם, אוּלם מאמצים לא היוּ. תחת זאת היוּ הכרזוֹת על “אפשרוּיוֹת עצוּמוֹת”, ועל האשמים בּכך שאוֹתן האפשרוּיוֹת העצוּמוֹת אינן מנוּצלוֹת. וגם את המעט שניתן לעשׂוֹת בּדרך רגילה, “לחץ” אוֹ “שתדלנוּת” – לא ידענוּ לעשׂוֹת בּזמנוֹ. אפשר אילוּ היתה אמריקה יוֹדעת בּהקדם על גוֹרל הפּליטים המצטוֹפפים בּקרבת הגבוּלוֹת – היוּ לכך תוֹצאוֹת. אפשר היוּ הפּוֹלנים נוֹהגים בּנוּ אחרת, אפשר היוּ הרוּסים נוֹהגים אחרת. לחץ בּדוֹמה לזה שגרם לשחרוּר מעפּילי “דוֹריאן” – יכוֹל היה להחיש עזרה גם לפליטי פּוֹלין.

וגם את הפּגישה שתבוֹא בּיוֹם מן הימים בּינינוּ לבין יהוּדי רוּסיה – אַל נראה מתוֹך משאלת־לבּנוּ בּלבד. ארבּע שנים הפרידוּ בּמלחמה הקוֹדמת בּין אחרוֹני העליה השניה לבין ראשוֹני העליה השלישית, וכמה קשיים ואי־הבנה נגרמוּ מתוֹך כּך, אך מהוּ ניתוּק זה לעוּמת חוֹמת עשׂרים וחמש השנים הללוּ? אנחנוּ מקבּלים מראש בּשׂמחה כּל גל־עליה עם כּל הקשיים הכּרוּכים בּוֹ. אין אנוּ בּררנים. אך אַל נתאר לעצמנוּ את העוֹלה היהוּדי מרוּסיה בּדמוּת חבר “גדוּד העבוֹדה” אוֹ חבר “השוֹמר הצעיר”. כּמה חוּטים נקרעוּ מאז ועד היוֹם. וגדל דוֹר “אשר לא ידע” הרבּה דברים. הן מסוֹרת של טמיעה אינה עוֹזבת את העוֹלה היהוּדי על סף הארץ. את פּירוֹת הטמיעה הגרמנית אנוּ אוֹכלים ועוֹד נאכל. בּגללם, כּמוּבן, לא נתנכּר לאחים־עוֹלים. אך אַל נקל על עצמנוּ את ראִיית הדברים בּדרך “מחשבה מתוֹך משאלה”. הנה התחלתי לקבּל שוּב מכתבים מקרוֹבים שלי לאחר שנים של שתיקה. וּבאחד המכתבים מספּרת האֵם לפי תוּמה על האב שהלך לחזית ועל הילדה הבּוֹכה, בּאשר השנה לא הספּיקוּ האמצעים לעשׂוֹת לה “יוֹלקָה”². והמשפּחה – משפּחה יהוּדית ללא נישׂוּאי תערוֹבת, ללא נטיה אַסימילטוֹרית בּמתכּוון, אלא שבּמדינה קוֹמוּניסטית, אנטי־דתית, נעשׂית היוֹלקה לילדה יהוּדית צוֹרך, שחסרוֹנוֹ גוֹרם עגמת־נפש. והרי זה אך רמז קל לתהליכים מסוּימים.

ולכשנזכּה ליוֹם פּגישה עם יהוּדים מרוּסיה – כּיצד נקבּל אוֹתם, מה נאמר להם? האם נַראה להם שאנוּ עוֹשׂים כּאן צעצוּעי־מפעלים? הם, בּין שהם נתוּנים בּכוּר המהפּכה וּבין שהם נתוּנים לתהליכי אינדוּסטריאַליזציה אוֹ נמצאים בּמלחמה, חיים ודאי בּהכּרה של גוֹדל הדברים, שבּהם הם (אוֹ מדינתם) עסוּקים. האם ניקח את לבּם בּזה שנאמר להם כּי מה שאנחנוּ עוֹשׂים הוּא “כּמעט קוֹלחוֹז”, אוֹ משהוּ טוֹב מקוֹלחוֹז? האם לא נהיה בּעיניהם כּחגָבים, אוֹ כּצפרדעים המבקשוֹת להתנפּח? היקוּם בּנוּ הכּוֹח לדבּר על עניננוּ אנוּ, על המיוּחד שבּוֹ, כּעל ענין אנוֹשי גדוֹל, אף על פּי שהוּא מתיחס לעם קטן, ואף על פּי שהירדן אין לוֹ מידוֹתיו של הדניֶפּר, כּעל ענין שחי לא בּזכוּת השתווּתוֹ למישהוּ, כּי אם בּזכוּת עצמוֹ, כּענין שמוּכרח להיוֹת “כּך ולא אחרת”. אם לא יהיה בּנוּ הכּוֹח לפרוֹשׂ את האידיאוֹלוֹגיה הציוֹנית עד לעוֹמק שרשיה ועד לגאוֹן הכּרתוֹ של הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי ־ לא יהיה לנוּ מה לוֹמר ליהוּדי הרוּסי.

סיפּרוּ לנוּ מעבָרוֹ­ של “השוֹמר הצעיר” הרוּסי. זכרונוֹת על נאמנוּת. ואני חפץ הייתי לשמוֹע גם זכרוֹנוֹת אחרים, בּאשר הם מאַלפים, – על בּגידה, על עזיבוֹת. הן כּל אחד מכּם ודאי היוּ לוֹ חברים, בּני־לוָיה בּמשך זמן מוּעט אוֹ מרוּבּה, אשר סוֹף סוֹף עזבוּ את “מחנה הנעלבים והנרדפים”. הן זה גוֹרלה של תנוּעתנוּ, שכּפעם בּפעם היא עוֹמדת בּמבחן בּלתי־פּוֹסק של נאמנוּת. והיא תמיד יוֹדעת את מכּת העוֹזבים, אם מחוֹסר־אמוּנה ואם מחוּלשה ואם מאוֹנס. והן גם את מכּת המוּמרים ידענוּ. ואפילוּ מבּני אנשי העליה השניה.

אם איני טוֹעה, הרי כּאן בּארץ היוּ אבידוֹתיכם בּמוּבן זה פּחוֹת משל אחרים. בּין ראשית העליה השלישית לבין ראשית עליית “השוֹמר הצעיר” מרוּסיה הפרידוּ חמש־שש שנים. והיה הבדל ניכּר בּין הקוֹדמים, שבּאוּ מבוּגרים יוֹתר, אך מזוּעזעי־המהפּכה, לבין האחרוֹנים, שהיוּ צעירים יוֹתר, אך נתנסוּ יוֹתר בּחיי ארץ המהפּכה, וּלפיכך שמרוּ על יציבוּתם ועל נאמנוּתם. כּך נראה לי הדבר.

וּסגוּלה אחרת גילה “השוֹמר הצעיר” הרוּסי, שבּזה נשתנה משאר הסתדרוּיוֹת־הנוֹער. הוּא לא ראה פּחיתוּת לעצמוֹ בּזה שיהווה המשך. כּמה גלי־עליה שלאחר המלחמה הקוֹדמת היה להם צוֹרך שההיסטוֹריה תתחיל מהם, דוקא מהם. תוֹפעה זוֹ אינה מיוּחדת להסתדרוּיוֹת־נוֹער, ואינה מצטמצמת בּעניני פּוֹליטיקה. היא מצוּיה גם בּעולם הספרוּת. שלילת־ההמשכיוּת היתה לרבּים עיקר גדוֹל. כּדרך שכּתב אוֹתוֹ חכם ספרדי מהוּלל בּאיגרת: “אַל תהי כּאבוֹתיך”. בּכמה עלה דבר זה ליחידים רבּים ולכּלל כּוּלוֹ, נדע אוּלי רק כּשיבוֹא אמן ויפרוֹשׂ לפנינוּ את התמוּנה, אוֹ כּשיבוֹא היסטוֹריוֹן אשר יֵדע לאסוֹף בּחָפניו את רישוּמי שגיאוֹתינוּ וּמַפּלוֹתינוּ. “השוֹמר הצעיר” הרוּסי ניצל מזה בּמידה ניכּרת. הוּא ידע לבנוֹת משק וחברה עצמאית, מבּלי לטפּח פּרטנסיוֹת ל“עצמאוּת” אידיאוֹלוֹגית וּפּוֹליטית.

כּשנזכה לפגישה מחוּדשת עם המוֹני נוֹער יהוּדי מארצוֹת הגוֹלה, נצטרך לנטוֹע בּהם את שתי הסגוּלוֹת הללוּ: נאמנוּת, שבּלעדיה תשׂא הרוּח את כּל עמלנוּ, ואת הנכוֹנוּת להמשיך וּלהוֹסיף נדבּכים על מה שכבר הוּנח. המרחקים הצפוּיים לנוּ עכשיו בּין שכבוֹת העליה שלפני המלחמה לבין הגלים שיבוֹאוּ אחריה יהיוּ גדוֹלים יוֹתר מן המרחק שבּין העליה השניה והשלישית. קשה לנוּ אפילוּ לנחש עתה מה תהיה דמוּתם הרוּחנית, אוֹ דמוּיוֹתיהם הרוּחניוֹת, של העוֹלים. אפשר שיבוֹאוּ הרוּסים וּרצוּצים, פּליטי גיטאוֹת וּמחנוֹת־הסגר, ואפשר שיתגלוּ כּוֹחוֹת גנוּזים, שוֹנים לטוֹבה מקוֹדמיהם. הן כּל גל־עליה מביא כּוֹחוֹת מיוּחדים לוֹ. ואנוּ נצטרך לא רק ללמד אוֹתם, כּי אם גם ללמוֹד מהם. יהיה צוֹרך להקשיב קשב רב, ללמוֹד וּלהכּיר, להבין וּלגַמֵש, ועם זאת לא לוַתר על נכסי צאן בּרזל של העליוֹת הקוֹדמוֹת.

ענין זה דוֹרש התכּוֹננוּת מעתה, הצטיידוּת מעשׂית והתכּוֹננוּת נפשית: למצוֹא דרכים אל כּל שבט יהוּדי בּאשר הוּא וּלהבקיע חוֹמוֹת בּאשר הן.

אב תש"ב.

(בּכינוּס “קוֹל האדמה” על הר הצוֹפים בּירוּשלים, י“ב בּתשרי תש”ג)

רבּוֹתי וידידי!

אילוּ זכינוּ לא היינוּ צריכים לכינוּס זה. אילוּ זכינוּ היינוּ עוֹשׂים את עבוֹדתנוּ מתוֹך שתיקה. העבוֹדה הזאת – עבוֹדתנוּ בּכלל ועבוֹדת הקרן הקימת בפרט – שתיקה יפה לה. היא כּשלעצמה אינה מצריכה דיבּוּר. משלא זכינוּ – אנוּ נאלצים לדבּר. ואנוּ חייבים לתפּוֹס את הדיבּוּר בּמיעוּטוֹ. לא כּל מה שאנוּ רוֹצים לוֹמר ורוֹצים לשמוֹע – צריך להיאָמר. אפשר שהיינוּ יכוֹלים לשַׂמח את לבּכם וּלספּר על תכנית זוֹ אוֹ על תכנית אחרת ש“מתבּשלת” אצלנוּ, אבל את העוֹנג הזה לא נגרוֹם לכם.

כּינוּס זה אין לראוֹתוֹ כּכינוּס לשם תעמוּלה. כּל מי שנתנסה בּחייו בּפעוּלה ציוֹנית, וּבכללה גם בּפעוּלת הסבּרה והטפה, יוֹדע את ההבדל בּין כּינוּס בּגוֹלה וּבין כּינוּס בּארץ. כּשאנוּ הוֹלכים לדבּר לגוֹלה, אנוּ פּוֹנים אל בּני־אדם שהם אפשר יהוּדים טוֹבים, אבל הם מעוּטי ידיעה, ולפעמים מחוּסרי רצוֹן לשמוֹע, ואנוּ נאלצים להכּוֹת בּתוּפּים למען יטוּ אוֹזן. בּארץ, בּרוּך השם, איננוּ נזקקים למין תעמוּלה כּזאת. וּכשאני מבּיט בּפני המתכּנסים בּכינוּסים אלה יוֹדע אני שאינם זקוּקים לדברי תעמוּלה. כּאן מתאספים בּני־משפּחה. מזקני הדוֹר היוֹשבים אִתנוּ ועד צעירי־הצאן הרי הם משפּחה אחת, משפּחת נאמנים, המאוּחדת למרוֹת כּל המחיצוֹת, שהן פּחוּתוֹת־ערך לגבּי העיקר. בּני־המשפּחה כּשהם מדבּרים – הרי הם מדבּרים לעצמם, בּחינת “חזַק, חזַק ונתחזק”.

וענין הקרן הקימת, עם כּל פּשטוּתוֹ, טעוּן קצת הסברה פּנימית. דוקא דברים אלה הראשוֹניים, היסוֹדיים, הפּשוּטים בּיוֹתר, הם הם שלפעמים קרוֹבוֹת אינם מוּבנים מאליהם. הקרקע! לכאוֹרה היה זה יסוֹד הציוֹנוּת מן הרגע הראשוֹן, וכל הכּיסוּפים מראשית חיבּת ציוֹן היוּ קשוּרים לקרקע, אך בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים יוֹדעים אנוּ שבּחלקים גדוֹלים של התנוּעה הציוֹנית היתה ראש־פּינה זוֹ לאבן שהבּוֹנים מאסוּ בּה, אוֹ דחוּ אוֹתה מפּני כּל צוֹרך אחר. אם חשבּוֹננוּ האמיתי הוּא כּל כּך דל – ועם כּל המספּרים הגדוֹלים והיפים לא נַעלים מעצמנוּ כּי הוּא דל מאד – הרי זה מפּני שבּתוֹך התנוּעה הציוֹנית היתה רגישוּת מרוּבּה לרעיוֹנוֹת רחוֹקים, ל“מטרוֹת סוֹפיוֹת”, להגדרוֹת מענינוֹת, אבל החוּשים היסוֹדיים לעיקר – לקרקע, לעילה, לבּנין הפּשוּט, ללשוֹן – היוּ רפוּיים. לגבּי עיקרי העיקרים היינוּ אך מרפרפים.

אין זה מקרה שכּינוּסנוּ היוֹם קשוּר בּזכרוֹ של אדם¹ המסַמל את האֶלמנטריוּת הציוֹנית ואת מזיגתם של האלמנטים הראשוֹניים של הציוֹנוּת. ואין מטרתוֹ של הכּינוּס להנאוֹת אתכם בּמספּרים החיוּביים שאנוּ יכוֹלים למנוֹת. ודאי יש לספּוֹר ולמנוֹת. אבל צריך שהכּינוּסים שלנוּ יהיוּ כּינוּסים של חרדה ציוֹנית. יש צוֹרך שתדעוּ משהוּ על אוֹתם התנאים הקשים והאיוּמים שבּהם נגאל כּל דוּנם בּימינוּ. מכּבר עברוּ הימים הטוֹבים והקלים שיכוֹלנוּ לפנוֹת ליהוּדי ולוֹמר לוֹ: אך תתן לנוּ כּסף והכּל יבוֹא מאליו. עכשיו אם נאמר כּך יהיה בּזה אִי־אמת. בּשנים האחרוֹנוֹת נעשׂית עבוֹדתנוּ הקרקעית בּתנאים אחרים לגמרי. גם כּשיש לנוּ האמצעים – לא תמיד הם שלנוּ, כּי, כּידוּע לכם, אנוּ נוֹהגים לעבוֹד בּאַשראי וללווֹת על חשבּוֹן העתיד – עוֹד איננוּ יכוֹלים לעשׂוֹת מה שאנוּ רוֹצים וּמה שהמוֹכר רוֹצה. רצוֹנם של הקוֹנה ושל המוֹכר אינם מספּיקים עתה. וּמשוּם כּך פּעוּלתנוּ, שבּיקשה לטפּח את חוּש הקרקע ואת כּוֹשר־הנתינה, מצוּוה עתה גם על טיפּוּח הכּרת המציאוּת המדינית הקשה בּארץ. עכשיו – כּל עניני חיינוּ קשוּרים בּנקוּדה מרכּזית אחת. ואנוּ נאלצים לעסוֹק בּה, וכל חייל יהוּדי, וכל משק יהוּדי, נתוּן לה. על כּל שעל אדמה צריכים להיאָבק. וּמנאמנינוּ, מידידי הקרן הקימת, איננוּ יכוֹלים להעלים קוֹשי זה. החמַצנוּ ודאי אפשרוּיוֹת לאין ערוֹך ואנוּ משלמים בּיוֹקר על כּל אפשרוּת מוּחמצת. מתגלה אחדוּת הפּעוּלה המעשׂית והמדינית, שרק בּתיאוֹריוֹת של הסיעוֹת הן נפרדוֹת. בּמציאוּת החיה וּבציוֹנוּת המתגשמת אינן ניתנוֹת להפרדה.

וּכדי שמלחמתנוּ לא תהיה מילוּלית בּלבד, נאלצים אנוּ לחנך את עמנוּ למַה שלא התחנכה אוּלי שוּם תנוּעה לאוּמית – לאהבת הנתינה. נקל לכנס המוֹנים להפגנוֹת, לקבּלת החלטוֹת, אבל לא קל לחנך אנשים בּני בּשׂר ודם רגילים, שהפּרוּטה חשוּבה בּשבילם ולא תמיד מצוּיה היא בּידם, לאהבת הנתינה וּלנתינה מַתמדת. כּאשר שמעתי את הוֹדעת ד"ר בּרוּך בּן־יהוּדה, כּי ילדי הגן והכּיתוֹת הנמוּכוֹת גאלוּ חמש מאוֹת דוּנם אדמה, חשבתי: חוֹבבי ציוֹן בּרוּסיה, שכּל כּך מחבּבים להרים אוֹתם על נס, ספק אם גאלוּ בשנה אחת מה שגוֹאלים תינוֹקוֹת של בּית רבּן בּארץ־ישׂראל. אפשר זהוּ הסימן המוּבהק בּיוֹתר להישׂגינוּ החינוּכיים כּתנוּעת עם מאז ועד עתה.

וגם בּימים אלה יש ללמוֹד קצת את תוֹרת הקרן הקימת לישׂראל. כּי יש תוֹרה של הקרן הקימת, ותוֹרה זוֹ לא רק לא־ציוֹנים אינם לוֹמדים אלא גם ציוֹנים לא תמיד רוֹצים לדעתה. רבּוֹתי, כּמה דיוֹ נשפּך וכּמה ויכּוּחים נתלהטוּ מסביב להוֹן הלאוּמי וההוֹן הפּרטי. מאז ועידת לוֹנדוֹן, לאחר המלחמה הקוֹדמת, ועד היוֹם נצטבּר אצלנוּ נסיוֹן רב, ונסיוֹן זה חייבים ציוֹנים ללמוֹד אוֹתוֹ – בּאיזוֹ מידה רשאית התנוּעה הציוֹנית להשליך את יהבה על ההוֹן הפּרטי שהוּא יעשׂה את השליחוּת הלאוּמית הדרוּשה לנוּ. אינני כּלל וּכלל אוֹיב להוֹן הפּרטי, כּל כּמה שהוּא בּא לבנוֹת את ארץ־ישׂראל ולא לסרסר בּעניני ארץ־ישׂראל ולסגוֹר שערים על ידי כּך. תבוֹרך כּל יזמה יהוּדית וכל פּרוּטה יהוּדית המסייעוֹת להקמת בּיתנוּ. אך האם יכוֹל העם להאמין להוֹן פּרטי את הדבר היקר לוֹ מכּל יקר? בּאוּמוֹת העוֹלם הגיעוּ בּשנים האחרוֹנוֹת גם העוֹמדים על בּסיס קפּיטליסטי לידי הכּרה, כּי יש דברים שאפילוּ מוּבטחת להם פּריחה על ידי ההוֹן הפּרטי, אין סוֹמכים עליו. תעשׂיית הנשק בּעוֹלם היתה בּידי ההוֹן הפּרטי וּפריחתה היתה מרוּבּה. וּלפיכך מכרוּ בּעלי תעשׂיה בּאנגליה וּבצרפת נשק רב לגרמניה וּליאפּן. ודאי שמעתם משהוּ על “שערוּריית הצמג”, שנתגלתה עתה בּאמריקה: ההסכּם בּין טרוֹסט אמריקני לבין חברה גרמנית העמיד את הפַּטנטים לרשוּת היטלר. לאחר נסיוֹן מר מאד התחילוּ להבין שיש דברים שהם עמדוֹת־מַפתח ורק הכּלל נאמן על שמירתם. ואנוּ כּאן מדבּרים על הערך האחד – על הקרקע, שבּוֹ תלוּיה החקלאוּת שלנוּ, וּבוֹ תלוּיה גם התעשׂיה שלנוּ, וּבוֹ תלוּיה אפשרוּת השיכּוּן של האדם הקטן. המוּתר למסוֹר את כּל אלה לחשבּוֹן־הרוָחים של ההוֹן הפּרטי?

לארץ־ישׂראל זוֹרמים כּספים רבּים. אוּלם אין לעם היהוּדי שליטה על הכּספים הללוּ. אין בּכוֹחוֹ להפנוֹתם לאוֹתם השטחים שטוֹבת הכּלל זקוּקה להם. יש שההוֹן בּוֹרח מארץ־גזירה הנה, אבל ארץ זוֹ אינה בּשבילוֹ אלא תחנת־מעבר, וּברגע הנוֹח יעביר אוֹתוֹ מכּאן לארצוֹת אחרוֹת. והן לא אָרחי פָּרחי בּלבד, אלא גם ציוֹנים חשוּבים עשׂוּ כּך. וראינוּ שיש להוֹן זה “תכוּנה משוּנה” – הוּא אינוֹ עוֹשׂה חשבּוֹן של עוֹלם־הבּא, של עוֹלם־הבּא לישׂראל, אלא חשבּוֹן השעה, של “בּטחוֹנוֹת” ואחוּזים שיקבּל בּשעה זוֹ. ואם הוּא חוֹשב שעל ידי קניית קרקע הוּא ירויח – הוּא קוֹנה; ואם הוּא חוֹשב שעל ידי מכירתה הוּא נהנה – הוּא מוֹכר. ואם בּאים ימים שהקרקע חדל להיוֹת “עסק טוֹב” – הרי הוּא משקיע כּספּוֹ בּעסק אחר, אוֹ מחזיקוֹ בּבּנקים. מה איפוֹא תפקידוֹ של ההוֹן הפּרטי לגבּי קרקע? אוֹתוֹ ההוֹן הפּרטי שהלך לבּנין בּתים מילא ודאי תפקיד חשוּב. וזה שפּנה לתעשׂיה – על אחת כּמה וכמה. אך לגבּי הקרקע תפקידוֹ מפוּקפּק מאד. כּשיש “פּרוֹספּריטי” בּקרקע והמחירים משׂגשׂגים הוֹלך אף הוּא לשם וּמיַקר אוֹתוֹ וּמוֹנע מהקרן הקימת וּמהיהוּדי הקטן לקנוֹת קרקע. וּכשבּא שפל, כּלכּלי אוֹ מדיני, והקוֹנים מתמעטים – מסתלק גם הוּא, וּלעתים אף משאיר בּידי המוֹכרים דמי־קדימה שנתן. הרבּה רבבוֹת של ממוֹן ישׂראל הלך לטמיוֹן מימי “נחלה מבוֹהלת” לפני חמישים שנה ועד השנים האלה.

בּינתים רכשנוּ נסיוֹן. גם בּעתוֹנוּת, שהיא נתוּנה עתה בּתנאים מסוּימים, אתם קוֹראים כּפעם בּפעם על נחלתנוּ הנהפּכת לזרים; פּעם זה בּית בּעיר־נמל וּבעיר־הקוֹדש, בּשכוּנה עברית ישנה וּבחדשה; וּפעם פּרדס בּלב מוֹשבה יהוּדית. האם אין הדבר הזה מעוֹרר מחשבוֹת?

עוֹד אנוּ צריכים ללמוֹד תוֹרה אֶלמנטרית זוֹ של קרקע לאוּמי, שלוּלא הוּא לא היה לנוּ לחם לאכוֹל וכל דיבּוּרנוּ על המאמץ המלחמתי לא היה שוה כּלוּם; ואילמלא הוּא לא היוּ לנוּ חיילים יהוּדים, כּי הם גדלוּ על הקרקע הלאוּמי וקיבּלוּ את ההכשרה וספגוּ את הרוּח הלאוּמית כּדי להיוֹת חייל עברי.

קרוֹב הייתי לגדוּד העברי בּשעתוֹ וקרוֹב אני בּנפשי לענין ההתגייסוּת עתה, ויוֹדע אני מהיכן בּאה ההתנדבוּת וּבמה חי החַייל היהוּדי. ויוֹדע אני שמתנדבים הבּאים מן המשק – מתוֹך בּוֹני הישוּבים, מראשוֹני העליה השניה ועד לילדי המקוֹמוֹת – אין בּלבּם כּל סתירה בּין התגייסוּתם למלחמה וּבין התגייסוּתם קוֹדם לבנין המשק, וּבין ההתגייסוּת שהם מצפּים לה למחרת שוּבם מהמלחמה. זהוּ גילוּי חלוּצי הפּוֹשט צוּרה ולוֹבש צוּרה, לפי הצוֹרך. וּבשעה זוֹ הוּא נאלץ ללבּוֹש מַדים. אילוּ היוּ כּאן שני ענינים מנוּגדים, הסוֹתרים זה את זה, היינוּ ודאי עדים לכך שבּוֹני הכּפר היוּ ממַעטים להתנדב והבּטלים מעבוֹדה היוּ אָצים ללבּוֹש מדים ולרדוֹף אחרי אֶפּוֹלטים. מה שאנוּ רוֹאים הוּא ההיפך. בּכל מקוֹם שהעבוֹדה והבּנין הם בּעצם תקפּם, משם זוֹרמת ההתגייסוּת; שם אנוּ פּוֹגשים בּני־אדם שאין נוֹתנים מנוּחה לנפשם, וכל מַעיניהם נתוּנים להגבּרת ההתנדבוּת. אנא, תקראוּ את מכתבוֹ של אליהוּ עממי ז"ל – אחד מבּוֹני העמק – שכּתב לאשתוֹ עם התנדבוֹ, ותיוָכחוּ כּיצד חיים חלוּצים־בּוֹנים את המלחמה הזאת, ואת מלחמתנוּ אנוּ בּמלחמה הזאת. מאידך גיסא, בּמקוֹם שאין להט־בּנין שם אין מחסוֹר בּכל מיני תיאוֹריוֹת המצדיקוֹת וּמכשירוֹת את ההשתמטוּת. מי שעוֹמד איתן על קרקע הבּנין שלנוּ איננוּ מעוּנין משוּם בּחינה – לא מבּחינת ההוֹוה ולא מבּחינת מחשבת הבּנין לעתיד – להָאֵט את קצב הגיוּס, אוֹ להכהוֹת מבּחינה נפשית את שלהבת־ההתנדבוּת, שעדיין איננה מתלקחת בּמלוֹאה. אני מקוה שהיחידוֹת היהוּדיוֹת תהיינה בּית־ספר לחלוּציוּת גם לאלה אשר טרם טעמוּ טעם בּנִיה חלוּצית. אני מקוה שתטוּפּח קרבת־נפש בּין הקרן הקימת וּבין החייל. אני מקוה שבּכל פּלוּגת חיילים תקוּם ועדת קרן קימת לישׂראל. אני מקוה שהקרן הקימת תוּכל למלא את חוֹבתה כּלפּי החייל היהוּדי. לאחר המלחמה הקוֹדמת היינוּ עדים לחזיוֹן טרגי מאד. לא רבּים היוּ אז חיילי הגדוּדים היהוּדים אשר בּהשתחררם בּיקשוּ להידָבק בּאדמת הארץ. היוּ חיילים שבּאוּ מלוֹנדוֹן וּמיהרוּ לחזוֹר לביתם למחרת שביתת־הנשק. היוּ חיילים שבּאוּ מאמריקה ואף אלה רוּבּם בּיקשוּ לחזוֹר. ורק מקצתם בּיקשוּ להיאָחז בּארץ. והיוּ חיילים בּני העליה השניה אשר קיווּ שלמחרת הגדוּדים יתחיל יוֹם־ההתישבוּת הגדוֹל. והיה צר לראוֹת את הכּוֹחוֹת הללוּ – והם הלא היוּ תמצית־הדמים שלנוּ – מתהלכים בּארץ מחוּסרי־עבוֹדה וּמחוּסרי אחיזה נפשית. אל יחזוֹר הדבר לאחר המלחמה הזאת! יהי זה צו לתנוּעה הציוֹנית: כּל חייל יהוּדי המרגיש עצמוֹ אזרח עברי – תינתן לוֹ אפשרוּת להיאָחז בּקרקע. בּמלחמה הקוֹדמת היוּ לנוּ כּמה אילוּסיוֹת, והן יוֹדעים אתם מה עלה בּחלקם של החיילים היהוּדים מאדמוֹת אלוּ לאחר שנים של טיפּוּל. עכשיו אנוּ מפוּכּחים יוֹתר. איננוּ מצפּים למתנוֹת. אנוּ מוּכנים לשלם בּמיטב כּספּנוּ, וּמוּכנים לפַצוֹת כּל מי שראוּי לפיצוּי, וּבלבד שיתנוּ לנוּ בּצדק וּביוֹשר וּבעבוֹדה להיאָחז בּאדמת אבוֹתינוּ.

ישוּב זה, המאוּשר מכּל שבטי ישׂראל, האוּמנם לא ירגיש את עצמוֹ אחראי למַה שיהיה אחרי המלחמה? האם לא ישׂא בּאחריוּת – בּמלוֹא יכלתוֹ – להצלת פּליטת ישׂראל? האם איננוּ שוּתף לסבלוֹת ישׂראל? ושוּתפוּת זוֹ אנוּ יכוֹלים לקיים בּשתי דרכים: בּנתינת אנשינוּ למלחמה, וּבנתינת דמינוּ כּדי להקים בּית לאלה שישוּבוּ מהמלחמה, לשׂרידי פּליטי חרב וּמַגיפוֹת, ליתוֹמי ישׂראל, שלא יהיה להם בּית אחר בּמלוֹא העוֹלם מן הבּית שלנוּ. הבּית הזה אפשר אינוֹ מניח את הדעת מהרבּה בּחינוֹת, ואף על פּי כן הוּא הוּא הבּית ואין אחר. אפשר יוֹדעים אתם מה דמוּתם היהוּדית של יתוֹמי אוּקראינה שהוּבאוּ לקנדה לבתים רחמניים, מבּני בּרית וּמשאינם בּני בּרית. אפשר יוֹדעים אתם שילדי וינה הוּבאוּ לאנגליה וחוּלקוּ לבתים. מסוּפּקני אם הזכוּת להימָנוֹת עם “פּוֹשעי ישׂראל” ניתנה להם. ואנחנוּ החיים כּאן צריכים שבע בּיוֹם להוֹדוֹת לעם ישׂראל, שנטע בּלבּנוּ את התקוה הזאת, ונתן בּלבּנוּ את הרצוֹן ללכת הנה. כּל מה שזכינוּ לוֹ פּה לא זכינוּ בּוֹ אלא בּזכוּת עם ישׂראל. אילמלא בּנה ישׂראל את הארץ – לא היה קיים לא חקלאי ולא פּוֹעל, לא סוֹחר ולא בּעל תעשׂיה, לא מוֹרה ולא סוֹפר. עכשיו הגיעה השעה שעל הישוּב הזה לשלם משהוּ מחוֹבוֹ לעם ישׂראל.

וזה תפקידוֹ של הכּינוּס: לגייס את משפּחת הנאמנים, שנאמנוּתם אינה תלוּיה בּאָפנה וּבקוֹניוּקטוּרה פּוֹליטית. אלה שראוּיים להיקרא “עדת אוּסישקין”, עדת הנאמנים, צריכה לדעת, שאם הגוֹרל הישׂראלי האיר להם פּנים וחסך מהם את מנת־היסוּרים של שאר אחיהם, הרי שימיהם ולילוֹתיהם צריכים להיות מוּקדשים לכך שנעשׂה את בּיתנוּ־המעט בּית נאמן, בּית פתוּח לכל יהוּדי מוּצל.

(בּועד­ הפּוֹעל הציוֹני המצוּמצם, ירוּשלים, א' בּכסליו תש"ג)

בּשנה הרביעית למלחמה עוֹמד הועד הפּוֹעל הציוֹני – זאת הפּעם הראשוֹנה – לקבּל החלטה מדינית יסוֹדית. החלטה זוֹ אינה בּאה להגדיר את “המטרה הסוֹפית” של הציוֹנוּת – ספק אם איזוֹ נוּסחה פּוֹליטית שהיא יש בּה כּדי להגדירה – אלא את תביעתנוּ המדינית בּמלחמה זוֹ. יש מי שסבוּר כּי הנהלת הסוֹכנוּת נחפּזה מדי בּהביאה עתה לפנינוּ את הצעתה להחלטה. הללוּ סבוּרים, כּנראה, כּי “עוֹד היוֹם גדוֹל”, אוֹ שהם מוֹצאים כּי אין טוֹב לתנוּעה הציוֹנית משתיקה, וכל עוֹד אין העוֹלם תוֹבע ממנה אמירה – מוּטב לה להתקפּל וּלהחריש.

ודאי, לא בּאמירה בּלבד תלוּיים הדברים, ויש אמירוֹת בּטלוֹת, וּמה שעתיד לבוֹא לאחר המלחמה איננוּ תלוּי בּמַה שאוֹמרים בּשעת המלחמה. אך קוֹדמת לנצחוֹן אמירה בּרוּרה, הרמת דגל, הבּעת רצוֹנוֹ של עם. את זאת חָסרנוּ אנחנוּ, היהוּדים, כּל ימי מלחמה זוֹ. ודאי נאמרוּ כּמה בּיטוּיים טוֹבים, ואין לקפּח את שׂכרם, אך לא ניתן להם דפוּס פּוֹליטי בּרוּר, מוּסמך, שכּל אחד – ידיד ואוֹיב – יֵדע ויכּיר: זאת, ולא אחרת, היא דמוּתה של הציוֹנוּת בּמלחמה זוֹ. זהוּ רצוֹנה.

ההימנעוּת מדיבּוּר בּרוּר מקילה על כּל מי שרצוּי לוֹ לדוּן את התנוּעה הציוֹנית בּשכחה; הימנעוּת זוֹ, יהיוּ נימוּקיה אשר יהיוּ, אין לה מַשמעוּת פּוֹליטית אלא: הימנעוּת מלוֹמַר לעוֹלם שהציוֹנוּת קיימת כּתנוּעה מדינית, והיא תוֹבעת את שלה. ואמירה זוֹ דרוּשה לא רק לעוֹלם. היא דרוּשה גם כּלפּי פּנים. התנוּעה עצמה צריכה לדעת בּרוּר מה היא רוֹצה. מה היא תוֹבעת מן העוֹלם. היכן היא נקוּדת הרצוֹן של התנוּעה הציוֹנית?

החבר מ. יערי ענה על כּך בּביטוּי חזק. “הרגע בּוֹ נחדל להיוֹת מיעוּט – זהוּ הדבר המַסעיר את כּוּלנוּ”. בּזה הגדיר את המשוּתף לכוּלנוּ. תשוּבה נכוֹנה, כּי אין הגיון לציוֹנוּת בּהשלָמה עם חיי מיעוּט. אפשר לאהוֹב את ארץ־ישׂראל, אפשר לחבּב את לשוֹן־הקוֹדש וכמה דברים טוֹבים, אבל אלה בּלבד אינם ציוֹנוּת, כּי הציוֹנוּת רוֹצה בּחירוּת־העם בּמוֹלדת, כּי הציוֹנוּת מיסוֹדה בּיקשה לשחרר את העם מגוֹרל של “מיעוּט”. ואם זאת היא הנקוּדה היסוֹדית והמשוּתפת – האם ניתן להסתיר אוֹ­­תה, האם רצוּי להסתיר אוֹתה?

בּחיים מדיניים יש “עת לחשוֹת ועת לדבּר”. יש ימים שאין הכרח לפרש דברים בּשמם לעוֹלם שאיננוּ מבין אוֹ שאיננוּ רוֹצה להבין. אך יש שרק על ידי קריאה לדברים בּשמם אפשר להביא את העוֹלם שיבין. בּימי השלטוֹן התוּרכּי אפשר היה להניח שאין צוֹרך לפרוֹשׂ את הדגל. בּימים שניתן לנוּ לפעוֹל בּמסגרת מדינית מסוּימת חייבים היינוּ לעבוֹד בּלי להתרפּוֹת וּבלי להרבּוֹת דברים על מקוֹמוֹת הלחיצה של אוֹתה מסגרת. כּשהמסגרת נהפּכת לבית־חנק חוֹבתנוּ לפרוֹץ אוֹתה. וּבימים שבּהם נחתך גוֹרל עמים אין עמים מחכּים עד שישאלוּ אוֹתם. הם מכריזים על קיוּמם ועל רצוֹנם. יש חוֹששים שהאמירה שלנוּ תעוֹרר התנגדוּת. אך ההתנגדוּת קיימת ויש לה נציגים שלה, ויש לה שליחים, הפּוֹעלים למענה. ואין אנחנוּ יכוֹלים לדחוֹת את תביעתנוּ עד לאוֹתוֹ רגע מאוּשר שלא תעוֹרר שוּם התנגדוּת משוּם צד. ויש לי הרוֹשם שעצם הנסיוֹן להגדיר את תביעתנוּ כּבר הביא תוֹעלת בּפנים. אני רוֹאה, למשל, את הצעת “השוֹמר הצעיר”, ואני מוֹצא בּה כּמה דברים טוֹבים, משוּתפים לה וּלהצעת הנהלת הסוֹכנוּת, ואינני מוֹצא בּה דברים המצוּיים אצל “השוֹמר הצעיר” בּמקומות אחרים. אוֹתן ההצעוֹת הוּא לא הביא לפנינוּ.

החבר יערי ראה צוֹרך לצַטט לפנינוּ כּמה ניסוּחים – לא שלוֹ – על מנת להוֹכיח שהם סוֹתרים זה את זה. הוּא לא טרח לוֹמר לנוּ ציטטוֹת חתוּכוֹת אלה מנַין לוּקחוּ, בּקשר עם מה נאמרוּ, לאֵילוּ סיטוּאַציוֹת נתכּוונוּ, ואם אמנם הן בּתכנן סוֹתרוֹת זוֹ את זוֹ. כּאילו חייב שליח הציבּוּר לנקוֹט תמיד בּאותם המספּרים וּלדבּר תמיד על אוֹתם הסיכּוּיים. יכוֹל אני להרגיע את החבר יערי: כּשֶלנין הגדיר את הסוֹציאליזם כּ“אֶלֶקטרוֹפיקציה פּלוּס קוֹאוֹפּרציה” לא היתה זוֹ חזרה על הגדרוֹתיו הקוֹדמוֹת. אפשר להגדיר הגדרוֹת לצוֹרך השעה, בּלי להתכּחש לתכנה של התנוּעה. ומוּטב שהחבר יערי יתבּוֹנן בּניסוּחים וּבגלגוּלי־ניסוּחים בּקרבתוֹ הוּא.

בּהצעתוֹ שלפנינוּ דוֹרש “השוֹמר הצעיר” “לפתוֹח שערי ארץ־ישׂראל לעליה יהוּדית”. כּאן לא נאמר שעליה זוֹ תלוּיה בּהסכּמתוֹ של צד שני. אבל אני מכּיר דוֹקוּמנטים אחרים ושם מדוּבּר על “מכסוֹת עליה מוּסכּמוֹת”. האם זה הַיינוּ הך? דבר מוּסכּם הוּא מה שבּאה עליו הסכּמתם של שני צדדים. וּבלי הסכּמתוֹ של צד שני – הענין מעוּכּב. והרי זה ענין שוֹנה לגמרי מפּתיחת שערי הארץ. אוֹתה הכרזה על “מכסוֹת עליה מוּסכּמוֹת” הרי היא כּבר צעד ניכּר בּמגמת ההסתגלוּת לעמדתוֹ של אוֹתוֹ צד, הטוֹען כּי אין הארץ צריכה לקבּל עליה לפי יכוֹלת הקליטה הכּלכּלית, אלא יש לבדוֹק כּפעם בּפעם את “יכוֹלת הקליטה הפּוֹליטית”. ואם “מכסוֹת עליה מוּסכּמוֹת” מוּכרזוֹת בּמקוֹמוֹת אחרים כּסעיף בּפּרוֹגרמה פּוֹליטית – מדוּע לא הביא אוֹתוֹ “השוֹמר הצעיר” לפנינוּ להחלטה?

מהוּ תכנה הפּוֹליטי של הצעת “השוֹמר הצעיר” המוּגשת לנוּ? אני מוֹצא בּה שני עקרוֹנוֹת: האחד – פּיקוּח בּין־לאוּמי, השני – משטר דוּ־לאוּמי. אני מעיז לוֹמר, כי אם זהוּ תכנה של התביעה הציוֹנית, לא תכבּד המלחמה על כּך. זה ינתן לנוּ, זה כּבר נתוּן לנוּ. זה כּבר קיים, כּי מה יש לנוּ היוֹם בּארץ־ישׂראל? משטר דוּ־לאוּמי בּפיקוּח בּין־לאוּמי. כּלוּם רע פּיקוּח בּין־לאוּמי? כּלום רע המוּנח משטר דוּ־לאוּמי? אלא חוּלשה יש לי: כּשבּאים לפרנסני בּאיזה מוּנח, הריני מעיז לבקש שיוֹאילוּ לפרש בּדברים שאינם משתמעים לכמה פּנים, מה הוּא אוֹמר וּמה הוּא מחייב. משטר דוּ־לאוּמי אוֹ רב־לאוּמי יכוֹל להיוֹת המשטר האידיאַלי שבּעוֹלם. אך משטר דוּ־לאוּמי יכוֹל להיוֹת גם אוֹתוֹ משטר שבּו דוֹגל לוֹרד מוֹין: המשטר הדוּ־לאוּמי של הספר הלבן. מוּנח רדיקלי זה של יערי הוּא גם המוּנח של ממשלת הספר הלבן. יוֹדע אני שחברים מסוּגוֹ של יערי מקפּידים על עניני טרמינוֹלוֹגיה. יש טרמין אחד והוּא משוּתף לי ולוֹ: סוֹציאליזם. אוּלם דוקא משוּם כּך שהוּא משוּתף לוֹ ולי אין הוּא מסתפּק בּזה, והוּא מבקש לוֹ הגדרוֹת נוֹספוֹת: סוֹציאליזם מַהפּכני, למשל, כּי סוֹציאליזם סתם, סוֹציאליזם דמוֹקרטי, אינוֹ מניח את דעתוֹ. אך כּשהענין נוֹגע לגוֹרל הציוֹנוּת, לגוֹרלה של ארץ־ישׂראל, לגוֹרלה של ההיסטוֹריה העברית, אין יערי זקוּק לסימן־של־היכּר מיוּחד.

אין יערי יכוֹל לבטל את העוּבדה שממשלת הספר הלבן דוֹגלת בּמשטר דוּ־לאוּמי ואינה מסתלקת מפּיקוח בּין־לאוּמי. ואם הוּא טוֹען שההבדל בינוֹ לבינה הוּא שהוּא גם דוֹגל בעצמאוּת פּוֹליטית, הרי זה מוּצדק בּמידה שהממשלה מעכּבת עדיין את הגשמת החלק השלישי של הספר הלבן, העתיד להביא גם “עצמאוּת פּוֹליטית”. ורשאי יערי להתמרמר על שאין הממשלה הבּריטית מחישה את הגשמתוֹ. איני אוֹמר זאת כּדי לקנטר. אלא משוּם שתביעה נאה זוֹ של “עצמאוּת פּוֹליטית” לארץ אין בּה כּיוֹם הזה שוּם תוֹכן ציוֹני, ויהיה האוֹמר מי שיהיה. יש מַשמעוּת אוֹבּיֶקטיבית למוּנח זה. כּשמגישים לפניך הצעוֹת מדיניוֹת חייב אַתה לשאוֹל לא רק לכּוָנוֹת הטוֹבוֹת של בּעלי־ההצעוֹת, כּי אם גם לפירוּש המלים. ניסוּחים פּוֹליטיים אין פּירוּשם תלוּי דוקא בּכּונוֹת הטוֹבוֹת של בּעליהם, כּי אם בּיכלתם של מדינאים וּפרשנים להשתמש בּהם. יערי נאמן לנוּ, שכּונתוֹ היא לרגע המַסעיר שנחדל להיוֹת מיעוּט, אך בּין כּונה זוֹ לבין הניסוּחים שלוֹ אין כּל גשר.

“השוֹמר הצעיר” הנהוּ תנוּעה ריאַליסטית, וּלפיכך בּז יערי לאוּטוֹפּיות. הוּא קשוּר למציאוּת הריאַלית – לפּרוֹגרמה של ממשלת הוֹד מלכוּתוֹ. אך לא רק בּריאַליזם הוּא עוֹלה עלינוּ, כּי אם גם בּחזוֹן, כּי אכן יש לוֹ חזוֹן גדוֹל, שאין לאחרים: הוּא מוֹכיח לנוּ שאין אנוּ יוֹדעים ליַשב שני מיליוֹן יהוּדים, מה שאין כּן הוּא: הוּא רוֹאה בּחזוֹן ישוּבם של שנים־עשׂר מיליוֹן יהוּדים.

ואדם שכּמוֹתי, שאין לי בּעוֹלמי אלא האוּטוֹפיה הציוֹנית, מוּכן מיד – ללא כּל חשבּוֹנוֹת – ללכת אחריו. אלא שמתבּרר כּי הוּא מקציב לנוּ את “השנים של החוֹתנת”. הוּא נוֹתן לנוּ בּשביל ישוּבם של שנים־עשׂר המיליוֹן את… ארצוֹת המזרח. אכן, “אפקים רחבים”: עתידה ארץ־ישׂראל שתתפּשט בּכל הארצוֹת, ועד איראן ותוּרכּיה תגיע.

אפשר זהוּ “חזוֹן”, אך אין זה חזוֹני שלי. ואינני נוֹטה לחשוֹב שזהוּ חזוֹן הציוֹנוּת. על הישוּבים היהוּדיים בּעיראק וּבאיראן וּבתוּרכּיה יוֹדעים אנחנוּ משהוּ. גם למדנוּ עליהם משהוּ בּזמן האחרוֹן. וּמעוֹלם לא עלה על דעתנוּ שהציוֹנוּת מבקשת להוֹציאנוּ מן הגלוּת על ידי שתגדיל אוֹתם הישוּבים. ואף אינני מבין, מדוּע יש להעדיף מבּחינה ציוֹנית את ההגירה לאוֹתן הארצוֹת על פּני ההגירה לאמריקה?

אם זהוּ הדגל שאוֹתוֹ מרים יערי, מן הראוּי שנדוּן עליו. ודאי יש גם בּחינה ריאַליסטית לדבר. הן בּשם הריאַליזם אוֹמר לנוּ יערי בּגוֹדל לבב: אך תישָמע גערת השליט ותירָתעוּ מן התביעוֹת שלכם. יש לוֹ ודאי ליערי שליטים משלוֹ, אשר מהם קיבּל את ההסכמה להכניס לארצוֹתיהם את שנים־עשׂר המיליוֹנים. (יערי: בּמשטר הסוֹציאליסטי) אין את נפשי לערוֹך אתך ויכּוּח סוֹציאליסטי מעל בּמה זוֹ, אך כּיון שעוֹררת אוֹתי לכך, אוֹמַר שמדבריך היוֹם למדתי שאין אמוּנתך בּסוֹציאליזם גדוֹלה בּיוֹתר. החשבּוֹן שעשׂית על האימפּריה הבּריטית – כּנימוּק נגד מדינה יהוּדית – וגם תפילתך שססס“ר “הלוַאי ותהיה גוֹרם סֶקוּנדארי” בּסידוּר עניני העוֹלם – אין בּה משוּם אמוּנה רבּה בּסוֹציאליזם. (יערי: סמוּך לגמר המלחמה) כלוּם אנוּ עוֹסקים בּמזמוֹר שיר לעתיד לבוֹא? ודאי, עם גמר המלחמה. וּלאוֹתם הימים, ימי התסיסוֹת הגדוֹלוֹת, אתה מכוון כּשאתה אוֹמר: האימפּריה האנגלית היא גוֹרם ודאי, אמריקה אוּלי גם כּן, רוּסיה הסוֹביטית הלוַאי שתהיה גוֹרם סקוּנדארי. וּבכן, אתה מצפּה לראוֹת בּהגשמת הציוֹנוּת וּבנחמתם של שנים־עשׂר מיליוֹן יהוּדים בּארצוֹת המזרח הקרוֹב, אלא שאתה דוֹחה את הענין לאחר הגשמת הסוֹציאליזם, ואת הגשמת הסוֹציאליזם אתה שוּב דוֹחה מ”סמוּך לגמר המלחמה" לימים רחוֹקים. כּל כּך רבּה עכשיו הנטיה לדחוֹת את הגשמת הציוֹנוּת לאחר נצחוֹן הסוֹציאליזם. אילוּ היתה בּך האמוּנה בּבוֹאוֹ הקרוֹב של הסוֹציאליזם, הן היית אוֹמר: האם יבּצר ממנוּ לעזוֹר לנוּ להעלוֹת לארץ שני מיליוֹן יהוּדים “אוּטוֹפּיים” שלנוּ וּלהקים בּארץ משטר אשר לא ימנע את השרשתם הכּלכּלית? האם אין דבר זה יכוֹל להתקבּל על דעת סוֹציאליסטים הבּאים להקים את העוֹלם מחוּרבּנוֹ? האין סוֹציאליסט ציוֹני רשאי להגיש שטר זה לגוּביינה מעכשיו?

מאימתי התחילוּ אצלנוּ להתבּייש בּמוּשׂגים ציוֹניים? בּן־גוּריוֹן – אוֹמר יערי – נרתע מטרַנספֶר. מה זה נרתע? נרתע, מַשמע שאדם תבע דב־מה וחזר בּוֹ. מה תבע בּן־גוּריוֹן וּממַה הסתלק? האם דיבּר בּן־גוּריוֹן פעם על טרנספר מאוֹנס, וּמזה “נרתע”? לא, מעוֹלם לא דָגַלנוּ בּטרנספר מאוֹנס, וּלפיכך לא היינוּ צריכים “להירָתע”. וּטרנספר מרצוֹן וּמהסכּם בּיחסי־עמים – ממנוּ אין אנוּ נרתעים כּלל וּכלל, אף על פּי שיש יהוּדים טוֹבים המדבּיקים לרעיוֹן זה כּמה וכמה תארים של גנאי.

ההיסטוֹריה של זמננוּ יוֹדעת כּמה טרנספרים, המתקיימים בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, רעוֹת מאד וגם טוֹבוֹת למדי. הנה סידרה ססס"ר טרנספר של מיליוֹן גרמנים, שהיוּ יוֹשבים כּמה דוֹרוֹת בּאֵזוֹר הווֹלגה, והעבירה אוֹתם למקוֹמוֹת מרוּחקים למַדי. ולא שמענוּ כּלל, שכּל אלה הבּזים כּל כּך לטרנספר – ויערי בּתוֹכם – יתקוֹממוּ כּנגד המעשׂה הזה, אף על פּי שיש להניח שאוֹתוֹ טרנספר לא נעשׂה מרצוֹנם הטוֹב של המוּעברים.

למען הפּוּלמוּס יש צוֹרך להרכּיב לנוּ טרנספר־מפלצת וּליחס לנוּ את המחשבה שבּלעדי טרנספר כּזה לא תיתכן עליה גדוֹלה. אך עלי להגיד כּי בּעלי הפּוּלמוּס לא שמעוּ זאת מעוֹלם מפּינוּ, והם מרכּיבים לנוּ את מוּשׂגיהם הם.

כּשם שאיננוּ רוֹאים את העליה כּדבר התלוּי בּהסכּם, כּך איננוּ רוֹאים חילוּפי־אוּכלוֹסין כּדבר שתחוּל בּוֹ הכּפיה. איננוּ מוֹדים שיש למי שהוּא בּעוֹלם זכוּת מוּסרית למנוֹע אוֹ לצמצם את עלייתנוּ, אך איננוּ נוֹטלים לעצמנוּ שוּם זכוּת לכוֹף על מי שהוּא יציאה. זאת היא הנחה ציוֹנית יסוֹדית. מעוֹלם לא אמרנוּ כּי צר לנוּ המקוֹם. מעוֹלם לא אמרנוּ כּי עליה יהוּדית ועצמאוּת יהוּדית מוּתנוֹת בּטרנספר. אמרנו כּי יצירתנוּ היא הקוֹבעת את כּוֹח־הקליטה, ואין אחרים רשאים לצמצם אוֹתה. אך אמרנוּ כּי יתָכנוּ מצבים אשר יעשׂוּ העברת־אוּכלוֹסין רצוּיה לשני הצדדים. אמרנוּ: יש ארצוֹת שכנוֹת, שהתפּתחוּתן מתעכּבת ועצמאוּתן מסתכּנת (ואלכּסנדרתה תוֹכיח!) מחמת מיעוּט אוּכלוֹסין. וּבמקוֹם להביא לאוֹתם המקוֹמוֹת מיליוֹן יהוּדים, כּתכניתוֹ של יערי, אוֹ איטלקים אוֹ מהגרים אחרים, אשר יגבּירוּ את רב־לאוּמיוּתן של אוֹתן הארצוֹת, אשר יבחרוּ בּהבאת אוּכלוֹסין בּני עמם ודתם וּלשוֹנם. אמרנוּ: ההתפתחוּת המהירה אשר אנוּ מאמינים כּי תבוֹא אחר המלחמה – קוֹדם כּל לרגל פּעוּלתנוּ ועלייתנוּ, וגם לרגל גוֹרמים עוֹלמיים אחרים – עלוּלה לעשׂוֹת את השאלה, שכּיוֹם הזה אינה אלא הִלכתא למשיחא, לנוֹשׂא להסכּם מדיני בּיחסי־שכנים. אמרנוּ: אם יבוֹא תיכּוּן עוֹלמי לאחר המלחמה הוּא יצטרך לדוּן בשאלוֹת הגדוֹלוֹת של ארצוֹת הים התיכוֹן, ואם הוּא “יציב גבוּלוֹת עמים”, וידאג לציפּוּפם של אזוֹרים דלילים, אפשר ימצא כּי יש ענין לסייע לא לפיזוּרנוּ, כּי אם לריכּוּזנוּ וּלריכּוּזם של אחרים. מי הוּא הסוֹציאליסט המעוּנין לפסוֹל מראש את עצם הרעיוֹן הזה וּלהכתימוֹ כּמשהוּ בּלתי־הוֹגן?

ויכּוּח זה איננוּ בּעתוֹ, כּי שוּם סיטוּאַציה פּוֹליטית עדיין אינה מעמידה בּפנינוּ שאלוֹת מסוּג זה. אך אם כּוֹפים עלינוּ ויכּוּח זה כּדי להפחידנוּ, אם רוֹצים להכריז שמוּשׂג הטרנספר המוּסכּם בּל יבוֹא בּחברה הגוּנה – חייב אני לשאוֹל: האם מרחביה לא נבנתה על ידי טרנספר? האם לא הוּעברוּ אוּכלוֹסי “פוּלה” ממקוֹם למקוֹם? אכן היה זה טרנספר זוּטא מתוֹך הסכּם. ואילמלא טרנספרים רבּים כּאלה לא היה “השוֹמר הצעיר” יוֹשב לא בּמרחביה ולא בּמשמר־העמק ולא בּשאר מקוֹמוֹת. ואם כּל טרנספר שהוּא איננוּ הוֹגן – הרי גם התישבוּתוֹ של “השוֹמר הצעיר” אינה מעשׂה הוֹגן. ואם מה שנעשׂה למען ישוּבוֹ של “השוֹמר הצעיר” הוּא מעשׂה הוֹגן, מדוּע לא יהיה הוֹגן כּשיהא נעשׂה בּקנה־מידה גדוֹל יוֹתר, ולא רק בשביל “השוֹמר הַצעיר”, כּי אם בּשביל כּלל־ישׂראל?

אך למה כּוֹפים עלינוּ את ההפלגה לענינים רחוֹקים? הן אנוּ עוֹמדים בּנקוּדה קרוֹבה, שעליה אנוּ חייבים לדוּן. ההנהלה הביאה לפנינוּ הצעה. יש להצטער על כּך שהיא לא תתקבּל פּה אחד, ההתבּדלוּת האוֹפּוֹזיציוֹנית בּימי־הכרעה גדוֹלים בּחיי־עם – מה טיבה? יערי סיים בּתקוה שאף על פּי שהוּא נמצא כּאן בּמיעוּט, עוֹד נבוֹא אנחנוּ אליו. נבוּאה צנוּעה זוֹ נאמרה כּדרך המתערבים בּמירוֹץ־סוּסים: נראה נא סוּסוֹ של מי ינַצח. יערי סבוּר שהסוּס של עצמאוּת יהוּדית אין לוֹ תקוה. איני יכוֹל להתוַכּח אתוֹ על כּך. איני יוֹדע מה צפוּן לנוּ בּחיק ההיסטוֹריה. אך חוֹששני שאם ה“סוּס” שלנוּ, חלילה, יכרע – לא יגיע גם יערי למחוֹז חפצוֹ.

אין כאן ענין של שני “צדדים”, שאת כּסא פּלוֹני בּמחלקה המדינית יִירש אלמוֹני, והוּא ישׂיג יוֹתר אצל שליטי העוֹלם אוֹ אצל הערבים. הענין הוּא הרבּה יוֹתר חמוּר. אם לתביעה של התנוּעה הציוֹנית נשקפת מפּלה, אין זוֹ מפּלה ליריביו המפלגתיים של יערי, כּי אם לעם העברי, לאידיאה הציוֹנית. אם אנחנוּ לא נזכּה לכך שפּינת־ארץ זוֹ תהיה פּתוּחה לעליה ושבּנייתה לא תעוּכּב בּידי פּקידוּת זרה, השוֹקלת כּל התקדמוּת שלנוּ מבּחינת החשבּוֹנוֹת שלה – אזי גם תקווֹתיו הטוֹבוֹת של יערי אין להן תקוּמה, וגם החזוֹן של שנים־עשׂר מיליוֹן יהוּדים בּמזרח עוֹף יתעוֹפף.

מאיר יערי, משהוּא עוזב את חזוֹן י“ב המיליוֹנים – העתידים להתישב בּארצוֹת המזרח לאחר שיקוּם משטר סוֹציאליסטי בּעוֹלם – וּמתיצב על קרקע ההוֹוה, הרי הוּא מזכּיר לי את הגנרלים המתכּוֹננים למלחמה חדשה לפי הטכסיסים של המלחמה הקוֹדמת. כּנגד התביעה שלנוּ, המבקשת להבטיח לנוּ עצמאוּת בּעניני עליה והתישבוּת, הוּא מבקש בּעצם לקיים את הסטאטוּס קבוֹ. הניסוּחים שהוּא משתמש בּהם היוּ מצלצלים יפה לפני עשׂרים וחמש שנים. פּיקוח בּין־לאוּמי? מדוּע לא? עכשיו אנחנוּ יוֹדעים כּי פּירוּש הדברים: פּקידוּת זרה, אימפּריאַליסטית, ה”מפקחת" עלינוּ מתוֹך חשבּוֹנוֹתיה שלה. פּתיחת שערים – טעמנוּ טעמה של פּתיחה זוֹ כשהמַפתחוֹת הם בּידי מפקחים, שבּרצוֹתם פּוֹתחים, בּרצוֹתם נוֹעלים. בּמשך עשׂרים וחמש שנים הן למדנוּ משהוּ.

לגבּי המחר הרחוֹק, לאחר הגשמת הסוֹציאליזם, יש לוֹ ל“השוֹמר הצעיר” “חזוֹן”. לגבּי המחר הקרוֹב – איננוּ יוֹצא מתחוּמי הסטאטוּס קבוּ המדיני. וּבינתים הוּא משמיע דיבּוּרים חדשים שיש בּהם כּדי להדאיג. שמענוּ היוֹם מפּי יערי, כּי עליית המוֹני יהוּדים אחר המלחמה הרי היא “קטסטרוֹפה מאוּרגנת”. הרי זוֹ אמירה שיש בּה כּדי לזעזע. מכּיר אני מוּשׂגים אלה אצל כּמה “ציוֹנים טוֹבים”. אך לא שמעתי כּזאת אצל “השוֹמר הצעיר”. היוּ, וּוַדאי ישנם, ציוֹנים התוֹרמים לקרנוֹת, הנהנים מידיעוֹת טוֹבוֹת על התבּססוּת יהוּדים בּארץ והרוֹחשים כּל טוּב לישוּבי הפּוֹעלים, אך מעוֹלם לא האמינוּ בּעליה גדוֹלה. חששוּ לסכּנוֹת הכּרוּכוֹת בּה, לא ראוּ את כּוֹחוֹת־הבּניה הצפוּנים בּה. אך החלוּצים, על משפּחוֹתיהם ושבטיהם, הלא הם בּאוּ מתוֹך קטסטרוֹפה, הן הם בּאוּ מתוֹך אמוּנה בּכּוֹח היוֹצר של העליה. הן על כּך נלחמנוּ כּל ימינוּ עם טוֹבי הציוֹנים. עכשיו אוֹמר לנוּ יערי: יש לוֹ תכנית אחרת, וגם שֵם יש לוֹ בּשבילה – רֶפּטריאַציה. כּך, רפּטריאַציה. אי אפשר להביא יהוּדים שבוּרים וּשדוּדים, מחוּסרי כּסף, לארץ־ישׂראל. צריך תחילה להבריא אוֹתם. פוֹלין תהיה להם קוּר־אוֹרט¹. פוֹלין תחזיר להם את רכוּשם ואת פּרנסתם, ואז – נכשיר אוֹתם לציוֹנוּת. ודברים אלה נשמעים מפּי חלוּץ, מפּי אדם שעבר את כּל הדרך הארוּכּה מאז העליה השלישית. מה קרה כּאן? האם לא נתערער איזה יסוֹד חשוּב מאד? הן הציוֹנוֹת החלוּצית לא היתה ציוֹנוּת של “נשמה יתירה”, לא היתה מרחפת בּענני כּבוֹד. הן הציוֹנוּת החלוּצית היתה ציוֹנוּת של יסוּרי־עם. הן לשם כּך עבדנוּ, שהציוֹנוּת תוּכל להיות פּוֹדה וּמַצילה מן הקטסטרוֹפה היהוּדית.

וּכשעדיין לא היה בארץ כּלוּם אמרנוּ: יש להקדים וּלהעלוֹת את אלה אשר יהיוּ מַניחי־יסוֹדות, למען תוּכל בּעקבוֹתם לבוֹא העליה הגדוֹלה ולמצוֹא אחיזה. לא תבענוּ לעצמנוּ פּריבילגיוֹת, לא בּיקשנוּ להעדיף “מיוּחסים”. אלא את אלה המתכּוונים להרחיב את יריעת הארץ בּשביל הבּאים אחריהם. ועכשיו אוֹמרים לנוּ: נרחיב קצת את ההתישבוּת, נוֹסיף קצת, נשׂיג מלוה על חשבּוֹן יציבוּתם של המשקים. האם זהוּ האוֹפק שלנוּ? למה יתנוּ לנוּ מלוה? האם משוּם שיש מישהוּ בּעוֹלם שאינוֹ יכוֹל להתקיים אם לא יפוּתחוּ המשקים היפים של “השוֹמר הצעיר”? לא רק העוֹלם הקפּיטליסטי יכוֹל להתקיים בּלעדיהם, גם בּרית המוֹעצוֹת יכוּלה להתקיים בּלעדי אלה. למי זה חשוּב שיהיוּ בּארץ עוֹד עשׂרוֹת אלפים יהוּדים ועוֹד מספּר משקים – איזה צוֹרך יש לעוֹלם בּזה? גם אני מקוה ליוֹם־מלוה, ליוֹם בּוֹ יבוֹא העוֹלם לעזרתנוּ בּממַדים בּין־לאוּמיים. אבל זה יהיה אַקט פּוֹליטי, מתוֹך רצוֹן לתקן בּעיה גדוֹלה וחמוּרה, מתוֹך הוֹדאה בּגוֹדל הענין שלנוּ, מתוֹך רצוֹן לתקן עוול עוֹלמי תיקוּן של ממש.

קשה לי ויכּוּח זה, קשה לי שאני נאלץ להגיד ליערי, איש ההסתדרוּת, איש תנוּעה חלוּצית, דברים אלה. אך לא נגדך, יערי, אני אוֹמר זאת, כּי אם נגד איזה דיבּוּק המדבּר מגרוֹנך. ראוּי הדבר שתיקָבע סטיפּנדיה למי שילך ויחקוֹר את התגלגלוּת המוּשׂגים הציוֹניים בּספרוּת “השוֹמר הצעיר”, התגלגלוּת שאין כּל התאם בּינה לבין מפעלוֹ החלוּצי.

יערי מסכּים שצריך להשקוֹת את הנגב. והוּא יוֹדע שלשם כּך דרוּשים כּספים. אך דרוּש משהוּ קוֹדם לּכספים – רשיוֹן. “הפּיקוּח הבּין־לאוּמי” איננוּ נוֹתן אוֹתוֹ. וּב“משטר דוּ־לאוּמי” ספק את תשקה את הנגב. כּי משטר זה יכוֹל להתקיים בּלעדיו. השקאַת הנגב דרוּשה רק למי שצריך להביא הנה את ה“קטסטרוֹפה המאוּרגנת”, את המוֹני היהוּדים השבוּרים והשדוּדים.

אינני יוֹדע אם הנגב הוּא עסק טוֹב מבּחינה כּלכּלית. אני מניח כּי יש עסקים יוֹתר טוֹבים בּעוֹלם. אך אני שייך לסוּג הציוֹנים אשר הוַדאוּת הכּלכּלית איננה קדוֹשה להם. יערי יכוֹל ללגלג ש“כּל המרבּה בּיהוּדים הרי זה משוּבּח”. ואני יוֹדע שכּל מה שאנחנוּ עוֹשׂים הרינוּ מתכּוונים בּזה “להרבּוֹת בּיהוּדים”. לא מפּני חשבּוֹן כּלכּלי אנחנוּ מסַקלים הרים. חוֹשבני ששוּם מדינה בּעוֹלם לא הוּקמה מתוֹך חשבּוֹן כּלכּלי. וגם השקאַת הנגב לא תיעשׂה מעשׂה “עסק”. וכן הוּא אוֹתוֹ ענין שיערי קוֹרא לוֹ “הרוֹמַנטיקה של עקבה”. הענין לא נתקיים, לא מפּני שהוּא רוֹמנטי, ולא מפּני שקרן־היסוֹד נמנעה להקציב את הסכוּמים הדרוּשים, כּי אם מפּני המכשוֹלים שבאוּ מצד “הפּיקוּח הבּין־לאוּמי”. העוֹלם כּוּלוֹ עוֹמד עתה על פּרשת דרכים. מעין פּתיחת־שערי־שמים. איננוּ יוֹדעים אם השמים יהיוּ נענים לנוּ, אך חוֹבה לדעת מה לבקש, לקראת מה לכוון את הלב. ואוֹי לוֹ למי שמכוון בּשעה כּזאת לדבר־שטוּת.

יערי אוֹמר לנוּ כּי תביעתנוּ למשטר שיש עמוֹ עצמאוּת יהוּדית הרי היא “קרע עִם העבר”. מהוּ העבר הציוֹני? כּפירה בּחירוּת ישׂראל? עוֹד מעט וילַמדוּ אוֹתנוֹ בּשם הנאמנוּת לעָבר כּי המלה מדינת־ישׂראל היא קרע עם הציוֹנוּת. כּי לרעיוֹנוֹ של הרצל יקראוּ עתה “הנאמנים לעבר”: “השתלטוּת”! צדק קליינבּוֹים בּאמרוֹ: מה הצוֹרך לציוֹנים שאינם מאמינים בּמַה שאנחנוּ מאמינים – לפסוֹל אוֹתנוּ בּמוּבן מוּסרי, להכתים את ענין חירוּת ישׂראל? ואם רצוֹננוּ להיוֹת רוֹב בּמדינה וּלכוון את המדינה לקליטת עליוֹת נוֹספוֹת הוּא פְּסוּל מוּסרי – הרי גם יערי אתנוּ בּחברה, כּי גם הוּא צוֹפה לאוֹתוֹ רגע.

מדוּע הוּא מקטרג עלינוּ וּמַכתים אוֹתנוּ בּ“רצוֹן להשתלט”? מי רוֹצה להשתלט ועל מי? הרוֹצים אנוּ להשתלט על הפּלח הערבי, לנַצל אוֹתוֹ, לשלוֹל את זכוּתוֹ לעבוֹדה, לחיים לאוּמיים, לתרבּוּת משלוֹ? היש בּזה הבדל בּינינוּ לבין יערי? אכן דבר אחד רוֹצים אנוּ לקחת ממנוּ, את היוֹתוֹ עם־הרוֹב בּארץ. זהוּ בּאמת קוֹנפליקט קשה. אין רוֹב מסכּים בּרצוֹנוֹ הטוֹב להיוֹת למיעוּט. אך היש בּזה הבדל בּינינוּ לבין יערי?

נניח שלאחר המלחמה יֶשב טריבּוּנַל בּין־לאוּמי. ישבוּ בּוֹ סוֹציאליסטים, קוֹמוּניסטים, דמוֹקרטים וּפּרוֹגרסיביים. נביא לפניהם את דיוּננוּ. יערי יאמר להם: רוֹאים אתם את כּל השטח העצוּם הזה של ארצוֹת המזרח הקרוֹב. תנוּ לנוּ להוֹשיב בּהם, מחוֹפי פּלשׂתינה ועד איראן ותוּרכּיה, שנים־עשׂר מיליוֹן יהוּדים. אני מוּכן להסתפּק בּפחוֹת מזה. אין לי שוּם חלוֹמוֹת אימפּריאליסטיים יהוּדיים. אינני רוֹצה להכניס יהוּדים לתימן וּלעיראק וּלמרוֹקוֹ וּלאיראן. אדרבּא, אני רוֹצה להוֹציא יהוּדים מכּל אוֹתן הארצוֹת. אני מוּכן לשחרר את ארצוֹת ערָב מן הצרוֹת שיש להם עם היהוּדים. אני מוּכן לשחרר את אנשי בּגדד מנסיוֹן קשה שמא יתגבּר עליהם יצרם. אני מסתפּק בּרצוּעת־אדמה קטנה, וּבה אני רוֹצה חוֹפש יצירה וחוֹפש עליה. ועל מנת כּך אני מסכּים להיוֹת שוּתף לחטיבה גדוֹלה דוּ־לאוּמית אוֹ תלַת־לאוּמית, מה שאפשר לקרוֹא “פדרציה” של ארצוֹת המזרח הקרוֹב. מדוּע ההצעה של יערי היא פּרוֹגרסיבית וההצעה שלי היא ריאַקציוֹנית?

אילוּ היה המדוּבּר לא על יהוּדים, כּי אם על איזוֹ אוּמה אחרת – לא היוּ מוֹצאים בּכך פּסוּל. אילוּ היתה בּרית המוֹעצוֹת מחליטה להכריז על רפּוּבּליקה זוֹ אוֹ אחרת – לא היוּ מוֹצאים בּה פּסוּל. אך כּשמדבּרים על ענינוֹ של העם העברי, על גמר־נדוּדים לאחר אלפּים שנה, על רצוֹן לשׂים קץ לגלוּת עוֹלמית – הרי זה פּסוּל.

אין בּלבּי כּלוּם על יערי, שהוּא רוֹאה את עצמוֹ ריאַליסט ואוֹתנוּ אוֹפּטימיסטים. זכוּתוֹ הוּא לשאוֹף לא לעצמאוּת יהוּדית כּי אם ל“מכסוֹת עליה מוּסכּמוֹת” וּלתכנית מוּסכּמת של פּיתוּח הארץ וישוּבה בּפיקוּח בּין־לאוּמי. אוּלם מה זכוּתוֹ לאמוֹר לתנוּעה הציוֹנית שאינה מוּכנה להפקיד את גוֹרלה בּידי התכניוֹת ה“מוּסכּמוֹת”: את רוֹצה בּהשתלטוּת. הרי זה עלבּוֹן קשה, הוֹצאַת לעז. לא די לנוּ בּהַלעָזה של זרים ואוֹיבים, שגם אתה בּא להוֹסיף עליהם ולתת להם חיזוּק?

ועוֹד הערה אחת: לתוֹך הויכּוּח המדיני מנַסים להכניס משוּם מה תארים שאינם ענין לכך. יש מבקשים לראוֹת סימן של “פּרוֹגרסיביוּת” דוקא בּשלילת עצמאוּת יהוּדית אוֹ בּמינימַליזם ציוֹני. הדברים הגיעוּ לידי כּך, שעתוֹן היוֹצא מטעם לַנדסמַנשפט גדוֹל של עוֹלים, שגדל ועלה לא רק בּזכוּתוֹ הוּא אלא בּמידה מרוּבּה בּזכוּת הגזירוֹת שנגזרוּ על ישׂראל (כּמוֹ שהציוֹנוֹת גדלה בּארץ בּזכוּת זוֹ), כּוֹתב וּמזהיר שאין לקשוֹר את הציוֹנוֹת עם צרת ישׂראל, וכי אין לדרוֹש עליה בּהתאם לצרכי הגוֹלה, ואין להניח שתנאים בּאיזוֹ ארץ יהיוּ נקבּעים לפי תנאים בּארצוֹת אחרוֹת וּרחוֹקוֹת. ולזה יקָרא ציוֹנוּת פּרוֹגרסיבית. וכיון שיש אנשים הנבהלים מפּני תארי־גנאי שמרכּיבים להם, וּמפּני עטרת הפּרוֹגרסיביוּת שאחרים נוֹטלים לעצמם, הריני אוֹמר שאני כּוֹפר בּפּרוֹגרסיביוּת זוֹ, שאינה רוֹצה בּעליה בּהתאם לצרכי הגוֹלה, ושחוֹששת לדרוֹש בּארץ תנאים שיהיוּ הוֹלמים את צרכיהם של יהוּדים בּארצוֹת אחרוֹת וּרחוֹקוֹת.

מאידך, הזכּיר כּאן יערי את “תכנית נוֹרדוֹי” בּמין הבּעת־בּיטול, כּאילוּ צריך להתבּייש בּה. וּלפיכך רוֹאה אני חוֹבה להזכּיר, ש“הקוּנטרס” היה העתוֹן היחידי בּארץ שפּירסם אוֹתה, וּמתוֹך אַהדה. הציוֹנוּת שלפני עשׂרים וחמש שנים לא יכלה להרים את המשׂא הזה, כּי אוֹתה ארץ־ישׂראל של היוֹם לא היתה עדיין. גם מאיר יערי עוֹד לא היה, וגם לא היה משקוֹ שהוּא גאה עליו. אך לאחר מה שנעשׂה בּארץ בּמשך שנים אלה, לאחר ההישׂגים הטכניים והחקלאיים וההתיישבוּתיים והחרָשתיים – רשאים אנוּ להעיז מה שלא העיזה הציוֹנוּת אז. ולא רק ישוּב נוֹצר, נוֹצרוּ גם המכשירים אשר לא היוּ לנוּ אז, ועוֹד יש סיפּק בּידינוּ להכין תכניוֹת חקלאיוֹת, טכניוֹת וּפינַנסיוֹת, שיתקבּלוּ לא כּדברי הזיה.

למי יש המכשיר המדעי המדוּיק למדוֹד בּוֹ את כּוֹח תנוּפתנוּ וסיכּוּיינוּ? והבין לא אוּכל מנַין להם לדוֹגלים בּשם “הריאַליזם” הצוֹרך העמוֹק הזה לא לגלוֹת כּוֹחוֹת ריאַליים העוֹמדים לעזרתנוּ, כּי אם ללמד השכּם והערב פּרק בּ“ריאַליזם” המקצץ את סיכּוּיינוּ. האוּמנם יש אִתם סיכּויים ממשיים יוֹתר, ארצוֹת אחרוֹת טוֹבות יוֹתר, אוֹ פּתרוֹנוֹת אחרים לא שיערנוּם?

אין זוֹ רבוּתה גדוֹלה להוֹכיח כּי אנוּ אוּטוֹפּיים. ראשית כּל, טרחוּ בּכך כּל יריבינוּ כּל השנים. ואף על פּי כן, האוּטוֹפּיוּת שלנוּ חיה וקיימת, ואף השׂיגה משהוּ, אוּלי יוֹתר ממַה שהשׂיג הריאַליזם שבּז לנוּ. ושנית, אין אנוּ מבטיחים שיש מישהוּ הנוֹתן לנוּ את מבוּקשנוּ. אדרבּא, אנחנוּ איננוּ מסתירים את קשי “המציאוּת”. אנחנוּ אוֹמרים: אין נוֹתנים לנוּ, ועלינוּ להיאָבק. וההיאָבקוּת קשה וּמרה. אלא שאנחנוּ מאמינים כּי הצדק אִתנוּ, והכּוֹח להיאָבק אתנוּ. אם יספּיק כּוֹחנוּ – לַמעשׂה פּתרוֹנים.

וה“ריאַליסטים” מדבּרים אלינוּ כּאילוּ יש בּידיהם “סחוֹרה” טוֹבה, ריאַלית, להציע לנוּ, אלא שאין אנוּ מבחינים בּטיבה וּבמעלוֹתיה. אך הן מוּתר לנוּ לשאוֹל: האוּמנם “הסחוֹרה” בּידיכם? האוּמנם יש לכם “מכסוֹת עליה מוּסכּמוֹת”, והסכּם על בּיטוֹל הספר הלבן, ותכנית פּיתוּח מוּסכּמת, וּמשטר מדיני מוּסכּם?

אנא, יהוּדים טוֹבים, אַל נא תביאוּ לנוּ סחוֹרה שאינה שלכם, ואַל נא תגישוּ לאחרים בּשמנוּ סחוֹרה שלא מסרנוּ לכם.

רצוֹן העם היהוּדי לחיים וּלחירוֹת בּידינוּ לקיימוּ. אוּלם ההסכּמים השוֹנים שמַציעים בּשמנוּ על חשבּוֹנוֹ – גם אם הצד השני יקבּל אוֹתם – לא בּידינוּ לקיימם. אפשר שיהוּדים שעלוּ לארץ מוּכנים לוַתר על זכוּת־עליה של יהוּדים אחרים. אך הן צריך לשאוֹל אוֹתם היהוּדים – שלא עלוּ עדיין, אם הם מוּכנים לוַתר. מי המדינאי היהוּדי, בּא־כּוֹחם של פּליטים, אשר יתחייב שלא תבוֹאנה “סטרוּמוֹת” אחרוֹת, וּמי המדינאי הלא־יהוּדי שיקבּל בּרצינוּת שטרוֹת כּאלה?

אני מוֹסר מוֹדעה, כּי המפלגה אשר בּשמה אני מדבּר קיבּלה בּועידתה בּכפר־ויתקין פּה אחד את ההצעה המדינית של ההנהלה הציוֹנית. ועוֹד לפני שנה בּערך, בּימי הבּחירוֹת לועידת ההסתדרוּת, פּירסמה מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל את מצעה לקראת הבּחירוֹת, שבּה קבעה בּבהירוּת מרוּבּה את עמדתה המדינית. עתה בּאה ועידת כּפר־ויתקין ואישרה את המצע הזה כּתכניתה המדינית של המפלגה.

אסיים את דברי בּדברי ציוֹני, שגם מבקרינוּ אינם שוֹללים ממנוּ את הפרוֹגרסיביוּת והריאַליזם. אדרבּא, יערי וחבריו, אשר מנעוּ את אמוּנם משליחי הפּוֹעלים בּהנהלת ההסתדרוּת הציוֹנית, נתנוּ את קוֹלוֹתיהם לחיים וייצמן, הפּרוֹגרסיבי והריאַליסטי. הדברים נדפּסוּ בּאמריקה, בּגליוֹן של “מאָרגען־ז’וּרנאל” המוּקדש לחיים וייצמן. עתוֹן עברי בּארץ טרח וּמצא על יסוֹד מאמרים שוֹנים בּאוֹתוֹ גליוֹן, כּי התנוּעה הציוֹנית היא “ללא דגל”. את דבריו של וייצמן עצמוֹ, שבּאוּ בּאוֹתוֹ גליוֹן בּאוֹתיוֹת בּוֹלטוֹת, לא טרח ולא מצא. ואלוּ הם הדברים:

“מה אנוּ רוֹצים? אנוּ רוֹצים מדינה יהוּדית בּארץ־ישׂראל. בּמדינה זוֹ (תוּכלוּ לקרוֹא לכך קוֹמוֹנוֶלת) יֵהָנוּ כּל האזרחים מזכוּיוֹת אזרחיוֹת וּפּוֹליטיוֹת מלאוֹת; נוֹסף על כּך יֵהנוּ הערבים מאוֹטוֹנוֹמיה מלאה בּעניניהם הפּנימיים. אם יהיוּ ערבים אשר לא ירצוּ להישאר בּמדינה יהוּדית – יש ליתן להם את כּל האפשרוּיוֹת לעבוֹר בּדרך טרנספר לאחת המדינוֹת הערביוֹת הרבּוֹת והגדוֹלוֹת. אם על ארץ־ישׂראל להיוֹת מדינה נפרדת, אוֹ שעליה להשתייך לאחת הפדרציוֹת המוּצעוֹת – זוֹהי שאלה לחוּד. בּגלל חשיבוּתה האיסטרטגית והכּלכּלית של ארץ־ישׂראל היה רצוּי שהמדינה היהוּדית תשתייך אל חֶבר העמים הבּריטי. דבר זה הוּא לטוֹבת שני הצדדים גם יחד, לטוֹבת היהוּדים וּלטוֹבת העם הבּריטי. אך עלינוּ להיוֹת מוּכנים – אם יהיה צוֹרך בּכך – גם להצטרף, על יסוֹד ערבוּיוֹת מסוּימוֹת, לפדרציה משוּתפת עם מדינוֹת ערָב”.

מפּי חיים וייצמן דיבּר הפּעם רצוֹנה של התנוּעה הציוֹנית.