ישבתי בחדרי וקראתי. זו שעה נדירה, שמצליח אני להפקיע פעם־פעמיים בשבוע, ממש להגניב אותה בחשאי אל תוך חדרי. שהרי כל יומי מתוכנן, כמו בקורס. אני שב מן העבודה — מיד אני חולץ נעלי, נוטל מגבת ורץ למקלחת, שעלי עוד להספיק ולחטוף שעה עם ילדי; עד שאני מחזיר את בתי לבית־הילדים כבר אין טעם לשוב לחדר, אלא אני הולך ישר לחדר־האוכל. סיימתי את ארוחת־הערב כבר מצפה לי בקוצר־רוח איזו ישיבה או שיחה או בירור. ואולם פעמים, בין ארוחות־ערב לשיחת־קיבוץ אני קורא מעט, או שאני משכיח מלבי ישיבה שהתחייבתי להשתתף בה ונוטל לעצמי, מתוך זלזול גמור בקולקטיב, את כל הערב. בעיקר — ערב שחברתי אינה בחדר, שהרי ערב כזה הוא כולו זכייה מן ההפקר.
ובכן, ישבתי וקראתי, ליתר דיוק — נטלתי ספר, העליתי אור במנורת־הרגל וישבתי בכורסה, שזה מקרוב זיכתה אותי בה ועדת־החברים. וכמובן — נקישה עזה בדלת. הרף־עין נשטפתי רוגז, שפתי נחשקו מזעם אין־אונים על פריצה לשעת־ההתייחדות שהסתרתי לי — כמין קופסה של סוכריות — בתוך חדרי. אלא שזה היה, כמובן, הרף־עין בלבד. כבר נעניתי, אינסטינקטיבית, ב“הן”, וכבר נפתחה הדלת ומלוא חללה, מן הסף ועד למשקוף, נתמלא בלייזר. הופתעתי. רבים הם שעשויים להיקלע לחדרי בשעה זו: עשוי אדם לבוא בענייני הענף; עשוי אדם לבקש את העיתון; או אפילו סתם להימשך אל האור שבחדר. אבל לייזר בחדרי — כולה פליאה! שהרי, למען האמת, במקומנו, כבכל העולם כולו, חיים האנשים חוגים־חוגים, מעגלות־מעגלות, ומעגל במעגל אינו פוגע. אם איני טועה הרי זה ביקורו הראשון בחדרי מיום ששב מן הצבא.
מכל־מקום, מפני שצריך אדם לנהוג כראוי בחברים צעירים, ובעיקר חברים שיש להם קשיי־קליטה, קפצתי מיד מן הכורסה ובפנים מאירות קראתי:
“היכנס, לייזר. מה אתה עומד בדלת?”
“לא,” אמר ועקר ממקומה אחת מרגליו הגדולות. “אני רק, תראה, אני באתי להזמין אותך. עושים איזה קומזיץ.”
“קומזיץ?” ההצעה ירדה עלי כחתף. אלא שלבי אמר לי, כי כבר נסתבכתי כאן בעסק־ביש. “כן, חביבי. על חצי־פרה. כמו שהיו תוקעים אצלנו.” שוב לא היה נבוך, נכנס אל תוך חדרי, והתבונן על סביבו, בתמונות ובכדים ובשאר חפצי־החן, שמילאה בהם חברתי את החדר. יכולתי לראות איך דוחות מעליהן עיניו הזעירות בשאט־נפש את כל הפטישים האלה של התרבות. “בשר?” גימגמתי. “מניין לקחת בשר?”
"שמע, תפסיק לשאול כל־כך הרבה שאלות. הבשר בסדר גמור. עוד היום הוא התהלך ברפת.
בוא, בוא. נוריד כמה נאַגלות קפה…"
“אבל, לייזר…” אמרתי. רציתי לדחות את ההזמנה הנלהבת. אבל גם לסרב לו אין זה נעים. הוא עלול לחשוב, שלא נאה לי לשבת בחברתו. “אתה מבין, חוה תבוא ולא תדע לאן הלכתי…” “דחילק, אל תתחיל לדבר לי כמו אחד מהחראים האלה כאן, בקיבוץ… חוה תבוא, לא תבוא… אפשר לחשוב שעל הכול אתה מספר לחוה. זה יהיה לפי רוח הפלמ״חי” סיים, כביכול בהטעמה פתטית.
“אתה יודע מה,” אמרתי, “אני אבוא קצת יותר מאוחר.”
״איזה מין בין־אדם אתה! צריך להתחנן לפניו, שיוריד חתיכת בשר! אולי אתה צמחוני במקרה?… עזוב את הספר. הוא יחכה לך. עד מחר הוא לא יתקלקל…" לא יכולתי לעמוד בהתנגדותי, מפני שבאמת לא היה עוד בפי כל נימוק של ממש. ואף־על־פי־כן — חשק ללכת לא היה לי. ולא מפני שבוחל אני בקומזיצים, אדרבה — יש שנפשי יוצאת לאיזה לילה עליז וצעיר והפקרי, שיהיה מלא עשן ורעש ואצבעות שמנות, שתכתמנה את כל הנימוסים הטובים. אלא שללכת לקומזיץ עם לייזר — אצלנו… כל־כך מרננים אחריו. אין הוא הטיפוס האהוד על החברים.
“איפה עושים את הכירה?” שאלתי בזהירות.
“אצל דויד,” השיב לייזר, כמין שליח־מבשׂר של פסטיבל גדול. “סחבנו פרימוס גדול מן המטבח. הבשר שוֹחה באמבטיה של מרק… עכשיו נטגן אותו קצת בשומן. השארתי גם איזה חתיכה בריאה מהצד בשביל קבאב…”
כיביתי את האור ויצאתי אחרי לייזר. הוא הוסיף לתאר בהרחבה את פרטי התפריט, את כל הדרכים המרובות שבהן יכשיר את הבשר לקיבתנו. ואילו אני — עדיין לא נחה דעתי. אצל דויד דווקא?… ידידות מוזרה בין שני אלה, פלא אחד גדול. אבל מי עוד שם — האם רק שלושתנו, וכמובן — גילה, האשה בת השמונה־עשרה, שהביא לו לייזר ממלחמת־השחרור, טיפשונית עגלגלה וצחקנית שלבה הלך שבי אחרי גבורתו של לייזר.
“הזמנת עוד מישהו?” שאלתי, כשכבר היינו בקצה המחנה, קרוב לצריף הזעיר של דויד. ״את מי רצית שאזמין?״ רעם קולו של לייזר — ואני התפללתי בלבי שלא ייקלע לכאן במקרה אחד החברים ושלא ייכנסו דברי לייזר לאוזניו — “את מחסנאית־המטבח? או את מרכז הוועדה הפוליטית? או אולי את גרישה, שיספר איך היה בתנועה בפולין? להזמין… יש לך בכלל עם מי לדבר? הם יודעים בכלל מה זה קומזיץ, ומה זה חיים?… אם הייתי בא להזמין אותם לאיזו ישיבה. היו רצים באמצע הלילה. אם הייתי מזמין אותם לנאום על… על משהו. לדבר. לדבר. אבל תאר לך, שאני נכנס אל צשקה, דופק בדלת, נכנס ואומר: ׳צשקה, אולי את באה לקומזיץ? סחבתי חתיכת שוק בזמן השחיטה, חה־חה…׳ או שהיתה מתה או שהיתה מספיקה עוד לומר, בצורה תרבותית: ׳היית אבק־אדם ונשארת אבק־אדם…׳ מה יש פה לדבר! זה לא החבר׳ה שלנו! זה לא הימים ההם!… לך אני לא צריך לספר, הרי אתה יודע איך זה היה — החבר׳ה היו מתיישבים על פרה ומשאירים ממנה רק את הזנב — לגרש את הזבובים, ואת הפרסות — למזל… יאללה, בוא ניכנס.”
ריח מרק־הבשר ואדי־הנפט בישרו את קרבת הצריף, וכשפתחנו את הדלת לא ראינו צריף אלא ענני עשן ואדים סמיכים וריחות־בשר, כאילו נכנסנו לאיזה מקדש בשעת הקרבת קורבנות. רק משנתרגלה עיני לאור העמום החל הצריף מתפרק לגורמיו. שקים היו פרושים על פני הרצפה בתווך. פרימוס גדול רעש בנשימה אחת, ומעל סיר־מטבח ענק, חבוט ומעוקם ניתמרו האדים והריחות. כנגד הדלת, על מיטתו של דויד, ישבה גילה, רגליה אסופות תחתיה ובחיקה סוודר־בשעת־צמיחה. היא חייכה לקראתנו ולא פסקה מסריגתה. מן הצד, קרוב לפרימוס, ישב דויד על שרפרף. גם הוא חייך אלי, אבל חיוך שיש בו הכרת־החטא ורמיזה לשותפות־לדבר־עבירה והנאה משניהם כאחד. “הבאתי את השודד!” הכריז לייזר. “שב. תרגיש עצמך כמו בבית.”
ביקשתי לשבת על השרפרף השני, אבל לייזר לא הניח לי.
“לא, אתה שב על הספה. את השרפרף אני צריך לעבודה.” הוא נשם מלוא־ריאותיו את ריח המרק וחיכך כפותיו בהנאה. “הא, איזה ריח! איזה ריח!…”
וכבר נעלם השרפרף מתחת לגופו הענק של לייזר. הוא הרחיב רגליו, הגביה מטלית מפויחה מן הרצפה, לפת בה את אוזן הסיר ובידו השנייה הסיר את המכסה. רק עכשיו התרומם עמוד אדים, אפף את הנורה, היכה בתקרה ונתפשט בכל החדר. לייזר נפח בסיר נפיחה גדולה והציץ לתוכו, ותוך כך נטל מזלג, מישש ודקר בתוך הערפל, עד שחזר והגביהו ונתח בשר גדול תלוי בו, נוטף מרק ומרופד שומן. בזריזות קירב צלחת והניח את הנתח עליה, קרע באצבעותיו אגודת־סיבים מדולדלת, ציננה קצת בנשיפת־שפתיו ונתנה בתוך פיו, לעס במתינות ובריכוז כל החושים, ולבסוף אורו פניו והוא הוציא משפטו:
“היתה בחורה טובה, הפרה!” ומיד נפנה אלי, תוך שחתך פרוסות מן הנתח בסכין־מטבח גדולה. “קח חתיכה.”
“אני מעדיף מטוגן,” אמרתי.
“לא שאלו אותך מה אתה מעדיף. יהיה מטוגן, יהיה צלוי. יהיה שניצל. יש חמדוּלִלָה!… קח, קח. עם לחם. גם אתה, דוקטור,” פנה אל דויד.
מנות אלו, שלא נכללו בקומזיץ גופו, ולא באו אלא להפעיל את בלוטות המיצים שלנו, די היה בכל אחת מהן לפרנס שלוש־ארבע צלחות בחדר־האוכל. הבשר כבר היה רך ומתובל כהלכה. לייזר הביט בלסתותי הטוחנות וחיכה למחמאה. אבל אין פירוש הדבר שביטל עצמו ממלאכה. פיו לא פסק מלעוס וידיו הגדולות נעו, כמנופים, על פני הרצפה כולה — הורידו את הסיר מן הפרימוס, הגביהו מחבת, נטלו נתחי שומן והטילום לתוכה, קלפו בצל, זרו מלח ופלפל על הבשר, שנשלה מתוך הסיר, והוערם בקערת־אלומיניום, מאלו שמשמשות אצלנו ללחם. ואז, רק אז, קרב למעשה הטיגון.
רק עכשיו, שהיינו כולנו שרויים בצריף הזעיר של דויד, שקירותיו דפי־דיקט חומים, עירומים, ששורות־שורות של ראשי־מסמרים עוברים ככליבות בשוליהם, שרהיטיו מיטה צרה, מחופה שטיח־צמר דהוי, ארון בגדים ירוק בן דלת וחצי, הדחוק בפינה ועליו שניים־שלושה ספרים: “גנטיקה”, “דזירה”, “קוֹלא ברוניון” ועוד משהו, שולחן רבוע ושני שרפרפים — רק עכשיו ראיתי את לייזר. ולא רק מפני מידותיו שנראו לי גדולות מתמיד, אלא מפני שכולנו נתבטלנו מפניו. הוא היה כמכהן בקודש: החולצה מופשלת מעל למכנסיים ורוב כפתוריה פתוחים, עורפו שעיר וגם במקום שמגיע השיער לקצו עור־בשרו שחור, עבה. כפות־רגליו פשוטות לפנים והן ממלאות חצי הרצפה. אי־אפשר היה שלא לתת את הדעת על ציפורני בהונותיו, שנראו כאתים קטנות, שחורות. וכמובן — לשונו. בשעה שאינו אוכל, הוא מגלגל מעשיות. רכון היה על המחבת, מתבונן בנתחי השומן הנמסים ובגלדים המצטמקים ומשחירים ומעלים ריחות עדנים. שמאלו החזיקה בידית המחבת ובימינו הפך את נתחי הבשר. תוך כך ראיתי את התפר העובר את כל גב ידו ומאחה את אצבעותיו השסועות עם הכף. הזרת והקמיצה משותקות היו, כנראה, לגמרי ונזקרו כחומר זר. אלא שגם זרוע זו כוחה היה רב ובכל ניע שלה היו מרקדים שריריו אגודות־אגודות, מן האמה ועד לקיבורת הזרוע. הימנית הגביהה נתח בשר והניחה אותו בזהירות בתוך השומן. קול רחש גדול נשמע ומים ניתזו. השומן היה לזומית וקצף חום התבעבע ועלה. איני מכחד — כל הספקות שהיו לי כשבא לייזר להזמינני לקומזיץ, נעלמו. רוח אחרת היתה עמדי. אף אני התחלתי מרכין עצמי אל המחבת, עץ עצות, קולף תפוחי־אדמה ומספר מעשיות כנגד המעשיות של לייזר. סיפרתי על הגדוד שלי, סיפרתי דברים, שכבר נשכחו מלבי וסיפרתי דברים שאין כל שעה ואין כל אדם כשרים להם, ללייזר סיפרתי.
“שמע, ביאלוּ היית?”
“לא,” הודיתי במבוכה. שהרי במבצעים המפורסמים לא השתתפתי כלל.
“לא יכול להיות. הלוא הגדוד שלכם היה שם.”
“לא יצא לי. המחלקה שלנו היתה אז על המשלטים, בסנטוריום.”
“א־יענע פייטרים הייתם!… בסביבות בית־ג׳וברין היית?”
“כן. בתמרון…”
“ואני הייתי במצרים — לפני המלחמה… בתמרון! חביבי, אנחנו כבשנו את המקום. חכה רגע!” חבט על מצחו בכוח. “תגיד לי, אתה הרי קורא ספרים בלילה, איזה חודש עכשיו?”
“אוגוסט.”
“אוגוסט, מה? זהו. בדיוק ארבע שנים. אה זה היה ביולי! יימח שמם, מצאנו את עצמנו בתוך בוסתן. תאנים היו שם. לבנות. כל תאנה כזו, עגולה, נוטפת דבש. אני שוכב לי על הגב, ראש על אבן, קורץ לתאנה בשפם ונותן לה כיוון. חמש אלפיות ימינה והתאנה — בול! — ישר לפה… אה, תגיד על הערבים מה שתגיד, אבל הם היו איכרים, בלי ועדות תרבות, בלי דיאטה. היו לוקחים הר, חלק כמו…”
“לייזר!” גילה, שעד עתה ישבה מן הצד ושתקה, סרגה, טעמה מן הבשר, נהנתה מלייזר וחייכה אל כולנו, בלמה אותו. לייזר הביט בי וקרץ בעינו. ראשו היה קצר, כדשא אחר הכיסוח. היו לו שיניים יפות, אפילו קטנות למידותיו הגדולות, ועם זאת נדמה היה לי שפתאום, מתוך הצחוק, עלול הוא לתוקען בבשר מישהו, כחיית־בר.
“את טיפוס בשביל ביאליק, גילה, לא בשביל לייזר. איזה מלים את רוצה לשמוע מפי? אני מדבר על מה שאני רואה כל היום. העיקר, תרביץ עוד חתיכה?” פנה אלי. למען האמת, קצת לא נוח היה לי, שעיקר דבריו הפנה אלי, ואילו דויד ישב מן הצד, האזין ואפילו, כמדומני, התנמנם מעט מעייפות. “מה זאת אומרת, לא? עוד מעט תהיה לי כמו הקיבוצניקים האלה — חיים מחצי־ביצה ושני זיתים. אי־אפשר לדרוש ממני לעבוד כמו שור ולאכול כמו תרנגולת. אני אגיד לך: כשאתה אוכל חתיכת בשר אתה יודע שאכלת. את זה למדתי ממֶמבֶּת. הוא היה מִספר, ממבת, אה?”
אינני מכיר את ממבת. אינני מכיר כמעט איש מן הפלמ״ח. מה רוצה לייזר מחיי. אני מהחי״ש. כשפרצה המלחמה הלכתי עם גדודי. אבל לייזר, הוא בטוח שאחד מאנשי־שלומו אני. פעם נתגלגלה במקלחת, דרך־אגב, שיחה על המלחמה, וגם אני הזכרתי איזו פעולה שהשתתפתי בה — התברר שגם לייזר היה באותה פעולה, עם יחידתו. מאז עלתה קרני בעיניו והוא הבדילני לטובה מכל החברים. היה מברכני לשלום בחיבה. היה נכון תמיד לגלגל שיחה עמי, אף שגם אני, כחברים אחרים, נוטה הייתי להשתמט מפניו, שכן לייזר, כפי שכבר הזכרתי, לא היה מקובל ביותר אצלנו, בעיקר מיום שחזר מן הצבא. מכל־מקום, כשהודיתי שאיני מכיר את ממבת, הוּכה בתימהון.
“עזוב, אתה בטח מכיר אותו? אתה פשוט לא זוכר הרגע… ממבת! מי לא מכיר את הפושע הזה?”
“אולי,” אמרתי, כדי להפיסו. “אבל איני זוכר.”
"אתה מכיר אותו! בטח! אם אספר לך רק דבר אחד תיכף תיזכר!
באמת שמו מוּסה, מוסה בכר. ממבת זה רק הראשי־תיבות, שהיה רושם על כל החפצים שלו. נכנס לקיוסק וקנה קופסת גפרורים — היה תיכף מוציא עיפרון ורושם: “מ״ם־בי״ת”. שׁיגעון של בן־אדם! אף־על־פי שמי שרק ראה אותו פעם אחת יודע, שעם כזה לא יתחילו אפילו בצ׳יקָגו. הלוא גם לי לא חסר — מה? — אף־על־פי שיש לי ארבעים אחוז נכוּת. אבל מה אני לעומתו — פסיק! הוא — במכה אחת פותח בן־אדם לשניים, כמו אבטיח. שמע!" פרצו מגרונו קולות צחוק ורסיסי בשר לעוס, “על הנכים, על הנכים סיפרתי לך? — לא?… אני הרי חבר בארגון. לא מפני שאני צריך נדבות, או את הטובות של המדינה! כמו שאתה רואה אותי, עם האצבעות האלה ועם הירך הזו, אילו הסתובבו כאן בשטח מיליון נכים כמוני כבר היה פרצוף אחר לכל המדינה. אבל זה לא חשוב. אני חבר בארגון לא כדי לקבל משהו, אלא מפני שזה עניין של חברות ושל כבוד. אני יכול להגיד לך, שאם אני, למשל, עוזב מחר את הקיבוץ, יש הרבה מקומות שישמחו לקבל אותי ולתת לי עבודה, בלי השיקום ובלי מספר ירוק… אבל מה — אני אמרתי לחֶברה: שמעו, אם יהיה פעם מצב, שצריך יהיה לעשות על מישהו התעמלות מיוחדת, תנו צלצול למשק! טוב, לפני שבוע באמת מגיע טלפון. תהיה מחר בתשע שם ושם. תיכף הרחתי מה העניינים — ונסעתי! אני אגיד לך, יש שם נכים באמת, בלי ידיים ו… העיקר, אני נכנס למשרד ההוא, עם כמה חברה. בדלת, אתה מבין, יושב לו אחד, פקיד, רק לתת לו פְרַסק אחד, להדביק אותו לקיר ולהקיף אותו במסגרת… וזה — במקום להרגיש עם מי יש לו עסק ולקום לקראתנו בדרך־ארץ, אומר: “מצטער…” שמעת דיבורים? אמרתי גם אני: “מצטער,” הפכתי עליו את השולחן שלו ועברנו הלאה. אחרי־זה היתה לנו באמת שיחה רצינית ושקטה עם המנהל, חה, חה!… מה אתה מתבטל, חביבי? קח חתיכה, קח!… זה מטוגן יפה, אה?”
“טוב. באמת טוב.” הבשר הוציא מתוכו את כל שומנו, סיביו נצטמקו ויבשו מעט, וטעמו, בעודו חם ונוטף שוּמן, היה כצפיחית בדבש. כך אפשר לשבת ולטרוף בשר כל הלילה. ובאמת, אם חשבתי תחילה שאין עלינו אלא לרוקן את הסיר הגדול, הנה עתה ראיתי את לייזר פושט זרועו ומושך מן הפינה שק ומתוכו דולה נתח גדול נוסף של בשר חי. כל הפקפוקים והספקות, שכבר דחקתי והשכחתי, שבו ועלו. לא יכולתי להתאפק ושאלתי:
“לייזר, מניין לקחת כל־כך הרבה בשר?”
לייזר קרץ אלי, עיקם שפתיו ודחק סנטרו לעבר צווארו, בהעוויית־תמיהה על שאלת־תם שלי: “מה זאת אומרת מניין? חתכתי מהפרה. שחטנו פרה היום. אתה לא מכיר את הזקנים — ככה, בחג היובל, הם מספרים לך איך היה פעם, ואיך ייבשו את הביצות ואיך שרו כל הלילה ׳איזה־פלא׳ וסללו לאט לאט את כל הכבישים. אבל — דם, דם מפחיד אותם. בררר, רק לא דם, אפילו דם של פרה… דם! על הפעולה בנבי־סולימאן שמעת? ארבעים חברה נדפקו שם במשך חצי שעה! ארבעים חברה — וכולם אחד־אחד. שלושה אנשים יצאנו שלמים משם. בלקי, שעכשיו הוא אלוף אָל״ף־אל״ף בצבא, ממבּת ואני. אני תרמתי לעסק הזה את שתי האצבעות האלה וחור בירך. אבל ממבת, הממזר הזה, נכנס לו רק קוץ. והוא סחב אותי ואת בלקי, שנפצע בפנים, אני לא יודע כמה, עד שהגענו. זה ממבת. אבל אחרי־כן, למחרת, כשהביאו את כולם ליד־החמישה והשכיבו אותם שורות־שורות במתבן של המשק, בכה ממכת כמו ילד. לא רצה לזוז משם ובכה. אתה מבין, אלה היו חברה — אחד־אחד.” הוא נשתתק, עיניו היו נעוצות במחבת הרוחשת, כאילו ביקש להעלות את דמויותיהם, כבעל־אוב. כולנו ישבנו ושתקנו עמו, עד שהתעורר מעצמו. “בקשר למה סיפרתי את זה?”
“הבשר…” “כן, הבשר… אז כשצריך לשחוט פרה אי־אפשר למצוא חבר אחד שיהיה מוכן לעשות את זה ובאים אלי… בשביל זה אני טוב, חה־חה… אבל למה לא, בעונג! רק מוריד לעצמי חתיכה קטנה. זה לא צודק? בעבודה שלי צריך לאכול טוב. אני, חביבי, כמו אוטו. אתה יכול לנאום לו על חלוּציות ולשיר את התקווה. אם לא תיתן לו בנזין — הוא לא יזוז. אין חוכמות! ככה גם אני. כשאני תוקע חתיכת בשר אני מתחיל להרגיש שאני חי. יא־בא!… יא־בא!…”
לייזר נאנח מעומק־הלב, הסמיך כל כובד־גופו על כפותיו והגביה עצמו מן השרפרף. חללו של הצריף, שגם בימים רגילים צר הוא וכהה, היה עכשיו גוש מעובה ודחוס של עשן ואדים וריחות כבדים, ומשקם לייזר ועמד, היה כאילו נתבטל הכול מסביבו, ואין אלא הוא וערפילי־העשן. הוא תקע בהונותיו למכנסיו, הגביהם ופתח כפתור עליון לרפות בטנו מלחצם. נראה היה בעין, כי שעה יפה היא ללייזר, אולי היפה ביותר זה ימים רבים. ואני, דומה שרק באותו ערב למדתי להכירו, אף־על־פי שחי עמנו במשק שנים לא מועטות. כשהביאו בּינייה מן האונייה היה ילד־גטו צנום ושחרחר. משונה, שאותו ילד ולייזר אדם אחד הם, אבל זוכר אני את צורתו וגם איך גדל והתבגר במשק, עד שפתאום הלך לפלמ״ח, נגד רצונו של בינייה ולמורת־רוחו של הקיבוץ. אם כי, ראוי להוסיף, הלכי־הרוח בקיבוץ היו להם כמה פנים. היו שראו סכנה בהליכתו, מפני שגם בלי זה היו חבלי־הסתגלותו קשים והשפעתו — כך טענו חברים רבים — על הילדים היתה שלילית. הוא היה גונב בלי היסוס, הוא היה עובד כדרך שעובדים בשביל בעלים זרים, הוא היה מרבה לספר — ממש כשרון־סופרים היה לו, ודווקא על ניסיונותיו הקשים באירופה בשנות־המלחמה, וגם אימים אלה, שציירם בהרחבה ובכוח, לא השפיעו השפעה טובה. לכן עבר בלבם של אחרים הרהור, שיש ברכה בגיוסו, מאחר שיילך ולא ישוב לקיבוץ. והנה, מאז בא לחופש הראשון, ראו כיצד מתחולל בו שינוי עמוק, כיצד נקלפת מעליו הגלות, וכשם שצמח להיות בחור גברתן, כך בכל התנהגותו נעשה צבר, ככל שהחברים ציירו לעצמם דמות של צבר. שינוי־צורה זה הינה את כולם, וכאשר שב מן הצבא והביא עמו אשה, שמחו הכול שמחה גדולה. עכשיו יהיה לאיש. אבל לא הספיק לייזר להציב רגליו במשק וכבר נתברר, שלא רק שלא נשתנה אלא, אדרבה, נעשה רע יותר. הרע מכול היה, שכל הנוער נמשך אחריו ואחרי תעלוליו. אהב לשמוע אותו מספר מעשיות, אהב להתלוות אליו בציד תורים ובגניבת אבטיחים. וגם לייזר עצמו חיבב את הנערים והתרחק מן הגדולים. וכאשר ניסה אחד החברים לדבר עמו משפטים ולדרוש ממנו, שיתרחק מן הילדים, השיבוֹ בלשון גסה וגילה קצת מהשקפותיו על אותו חבר עצמו ועל כמה חברים אחרים. ברור, שמאותה שעה גבהה חומה בין לייזר לבין הקיבוץ. הוא עבד, עבד יפה ותמיד היה משתבח בכך, אבל מחוץ לעבודתו מנותק היה מן החברים. עכשיו כבר היו רבים אומרים בפה מלא, שהגיעה השעה שיטלטל עצמו למקום אחר, ואילו האחרים, ובראשם, בינייה פטרונו, שניסו להכריע לצד הזכות בשם כל הנימוקים הידועים — ילד־מלחמה, מרירות נגד עולם ומלואו, פציעתו — מספרם נצטמצם והלך. ואפילו אני, שקרוב הייתי בגיל אל לייזר, וכשם שנטה הוא חיבה אלי חיבבתיו גם אני, כבר הייתי נוטה אחר הרבים. מכל־מקום, לא היה לי כל יסוד להפגין ברבים ריעוּת עמוקה עמו. ואילו עכשיו, כשראיתי את עמידתו של לייזר בחדר־הרווקים היבש והמוזנח של דויד. בתוך ענן־העשן וריחות־החריכה והטיגון, נדמה היה לי, כי אין לייזר אלא זה. ועוד — אפילו נתקנאתי בו ורגע אחד רציתי להיות כמותו, לא רק מפני שהיה שופע כוח ונעורים, אלא מפני ששמעתי את קול־לבו של לייזר, שהיתה לו שעה אחת שבה עשה מעשים גדולים ובה הוקירו אותו ואת מעשיו, שבה היה גיבור, שבה ניתן לו לעמוד במקום, שלאו כל אדם יכול לעמוד בו. איך אפשר היה שלא לאהוב את לייזר ולא לקנא בו באותו רגע? “העיקר, חברה, הדיבורים האלה לא יצמיחו כלום. איפה הפינג׳ן?”
“אני כבר אכין,” קם דויד ממקומו.
“שב, שב,” פטר אותו לייזר בבוז. “מה אתה תכין? אתה תכין? אתה? בן־אדם שיכין קפה. לפתוח בור בפרדס אתה יודע — אולי! אבל קפה… יש רק בן־אדם אחד שיודע להכין קפה וממנו למדתי אני — וזה ממבת. חבל שהוא לא פה. הבא את הפינג׳ן, דויד. ככה… ועכשיו שב פה בצד ותביט, תלמד משהו מועיל פעם בחיים, לא רק לדגדג את העצים שלך… אתה תכין קפה?!” לייזר ישב על השרפרף ולא גרע עיניו מן הפינג׳ן, שהיה שחור ומזוהם. בועות זעירות עלו על פני המים, כמי סודה. קיבותינו שנתמלאו, עמלו לעכל את הבשר וליאות כבדה ונעימה ירדה על כולנו. טוב היה לשבת כך ולשתוק ולהמתין לקפה. גילה ישבה בצדי ואף־על־פי שגם היא היתה עייפה, לא נחו ידיה והוסיפה לסרוג את הסוודר. דויד, ידיו היו שלובות ונחות על בטנו וסנטרו צנח על לוח־חזהו. פניו היו אטומים ועיניו עצומות. האם מהרהר הוא במשהו, או אולי מניח לעצמו לצוף בתוך הדממה הזו, שהפעם היא בארבעה. בן כמה הוא? איך זה הגיע לייזר אליו ואיך זה נתן הוא את חדרו, שישמש קומזיץ כזה? לכאורה יישוב קטן אנחנו, קצת יותר ממאתיים אנשים מבוגרים, לכאורה מכירים זה את זה, על כל הערות־השוליים ובין־השיטין. ועם זאת — אני לחדרו של דויד לא הגעתי אלא בשנה שהייתי סדרן־עבודה והוא בחדרי לא היה מעולם. בוקר־בוקר, כשיורד אני אל המוסך, הריני רואה את דויד עולה מצריפו שעל גבול החורשה, גוו שנצטמק — בן כמה הוא? — כפוף לפנים, אם מפני שעודנו ישן, אם מפני שקר לו ואם מפני שמבקש הוא להיסתר מדבר־מה. בוקר־בוקר צולבים אנו את דרכינו באותו מקום. קמטי פניו מתרבים וידיו הארוכות השעירו והשחירו במשך השנים. עורן נעשה גדול ממידת עצמותיו. דויד הגביה ראשו ופקח עיניו. יש אנשים שאיני יכול להביט בעיניהם, משום שאינן מצליחות להסתיר את עליבותן, אבל ראיתי שהיטה פניו, וכשנח מבטו על גילה, חייך. אילו יכולנו לתת לכל חבר אשה שתשב ותסרוג על מיטתו. בחייכו ראיתי כמה נתקמטו כבר פניו. זוויות־עיניו היו כשמש־וקרניים בציורי־ילדים.
“נַגלָה ראשונה!” הכריז לייזר. דויד פתח את דלת הארון הירוק והוציא מתוכו ארבעה ספלי־חרס לבנים וכבדים, שלקח מן המטבח. לייזר הורה לו להציבם על הרצפה, מילא רביעית הספל בקפה הסמיך, הרותח עדיין. ליתר־חן הוסיף על כל ספל שהושיט לנו “איתפַ׳דל”. אחרון לקח לעצמו. חבק את הספל והעלימוֹ בכפותיו, גמע גמיעה שרקנית ונאנח בקול.
“נו, תגיד עכשיו משהו,” נפנה אל דויד. לייזר מדבר אליו בלגלוג, קצת בביטול, אבל דויד מחייך בהנאה. “באמת טוב.”
“באמת טוב!… פעם ראשונה מיום שבאת לכאן, שאתה שותה קפה… מה הם נותנים לך בחדר־האוכל — שורפים חבילת חציר, שופכים לתוך טנק מים, מוסיפים פח סכרין וכפית חלב. לזה קוראים אצלכם קפה!… אצלנו, כשהיה מצב־רוח, וכל החברה היו יחד…” ולפתע נפנה אלי, ובעצבוּת: “לך דבר אתם!…” שתינו ושתקנו. רק לייזר היה מוסיף ומגלגל מעשיות. עניין אחד גרר אצלנו עניין שני, אלא שכבר לא האזנתי. השעה נתארכה וכבר רציתי לקום וללכת. באמת, חששתי שחוה לא תבין לאן זה נעלמתי פתאום ולא תדע היכן לחפשני וגם הייתי עייף מאוד, לא רק מן הזלילה, אלא מפני שמאחרי ולפני היו ימי־עבודה ארוכים. אבל לבי לא מלאני לקום. ראיתי את לייזר והוא חי ארבע שנות־גבורתו — לא לדויד ועיניו העצומות סיפר, לא לגילה, שכבר הניחה סריגתה ואף שעיניה העגולות והנאות נעוצות היו בו באהבה, לא שמעה בוודאי גם היא את דבריו, ואף לא לי, אם כי כיוון אלי את כל דבריו. הוא סיפר וסיפר ומי יודע עד מתי היינו מוסיפים לשבת כך בצריפו של דויד, אילולא גילה שהתנערה פתאום והציצה בשעונה. “לייזר, כבר אחת!”
“אחת?” תמה רגע, אבל מיד התעשת ואפילו שמח, כמדומה, על שכך איחרנו שבת. “ובכן, מה?… נשב פעם, נשב ונשוחח קצת, כמו… מה דעתך, עוד נַגלָה?”
“לא, לא,” נחפזתי לסתום פתח זה. “אני לא אוכל להירדם. ובחמש־וחצי צריך לקום.” דויד חפן פיהוק גדול בכפו. גילה כבר גוללה בזריזות את הצמר ותחבה אותו לתוך תיק של בד, קמה ממקומה והחליקה שמלתה. אף אני קמתי.
“חבל על הבשר, חברה,” לא הרפה לייזר. “נצטרך להשליך…”
״לא, אי־אפשר יותר,״ אמרתי. ״אני מלא — עד כאן. פעם אחרת."
“בוא, נזוז,” אמרה גילה והשעינה גופה העייף על זרועו של לייזר ואת ידה תחבה אל מתחת לחולצתו. “אולי בכל זאת תשתו עוד ספל,” הטעין דויד אמירה של נימוס על גב פיהוק שני. “אולי, מה?” נאחז לייזר בדברי דויד, אלא שגילה ואני לא נתפתינו, אף־על־פי שראיתי, כי ממש קשה לו לעקור רגליו ולהינתק מן המקום הזה. “רוצים לישון, אה… אה, נבלות, גם אתם כבר כמו החטיארים האלה בקיבוץ… אצלנו, אתה שומע…” הוא אחז בכתפי ולא הניח לי לצאת, “החברה, בשעה כזאת, היו רק מתחילים להתחמם. כשממבת היה מתחיל לספר סיפור, הוא לא היה גומר לפני הבוקר. פעם אחת, כשהיינו בסביבות בית־ג׳וברין, תפס ממבת פרה. טיילה לה שם בשטח…”
“לייזר,” אמרה גילה, וכבר ניכר הרוגז בקולה, “אתה רואה שכולם מתים לישון, מה נטפלת שוב לממבת?” לייזר חייך חיוך עצב, וראיתי ששוב לא יספר לנו לא על גבורות ולא על מעשי־קונדס. אמר, כמתנצל: “אני לא יודע. נזכרתי. פתאום. הוא לא יוצא לי מהראש הערב. ממבת… נו, בואי, ילדה, נזוז.”
“הפכנו את כל החדר,” אמרה גילה אל דויד.
“אין דבר, מחר אנקה הכול.”
“ארבע שנים, אה?” אמר לייזר. “בלי כוונה עשינו אזכרת־נשמות. חתיכת זמן.”
החוץ היה צלול ושקיפותו הגיעה לשמים. לילה של אוגוסט. רק למטה, מן האדמה השחורה, עלתה חומה של איקליפטים. ירח חסר קרב לאמצע הרקיע. בבתי־הילדים היו אורות קלושים. חצינו את שדירות הברושים ומרחוק ראינו את הרפת המוארת, כמו בחג. הלכנו בשתיקה על העפר התחוח לעבר חדרינו. “ישנים החברה, ישנים,” אמר לייזר. אני פסעתי מעט לפניו ולפני גילה וקולו נשמע לי עבה מתמיד ומשונה, כאילו יצא מן הלילה שמאחורי. ואחרי־כן, בנעימה עניינית, מושגת: “אתה יודע, בינייה — הוא קיים שיחה אישית אתי.”
“עזוב, לייזר,” אמרה גילה במורת־רוח.
“מה יש? נשמע מה דעתו!… אתה יודע, אני אוהב את בינייה, אבל אם גם הוא כבר נכנס בסודם…”
“הם שלחו אותו,” אמרה גילה ומן הדרך שאמרה הם ידעתי, כי מתחה קו מפריד בינה לבין הקיבוץ.
“הוא דיבר והסתבך ולא ידע איך לומר לי… אני מקלקל את הנסיכים היפים שלהם! אני מדבר יותר מדי על דם! אני צד תורים! אני שוחט פרות! יש לי יותר מדי זיכרונות מלוכלכים!… אתה מבין כבר? לא כדאי שאניח לילדים להסתופף סביבי. אמרתי לו, שאם ישלחו אותי לאוניברסיטה אלמד לדבר יפה. בחרוזים…” “לא, אינך מבין,” אמרתי, מפני שנדחפתי להגן על הכלל הזה, שגם אני נכלל בו.
“לא, אני לא מבין. איך אבין? הלוא אני סתם חמור… אני אגיד לך, זה לא בשביל העצבים שלי, כל זה…” “כל מה?” שאלתי. פתאום נדמה היה לי, ששוב איני מכיר את לייזר, שאף זה שראיתי בצריף של דויד אינו לייזר.
“אני נכנסת לכסות את הבת,” אמרה גילה ופנתה אל מדרכות בית־התינוקות. “כבר יכסו אותה,” אמר לייזר ואף־על־פי־כן נפנה גם הוא בעקבותיה. קרא גם לי להצטרף אליו. עמדנו בקצה המדרכה, בצדו של ברוש. “אני חושב לקחת כמה שבתות ולרדת אל ממבת.” “שוב ממבת?” צחקתי.
“אמרתי לך, הוא לא יוצא לי מהראש הערב.” “איפה הוא?” “בנגב.” "מה
מעשיו?"
“יש לו איזה ג׳ובּ. פגשתי אותו לפני חצי־שנה. הציע לי לבוא אליו.” “לבוא אליו?”
“אמר לי: אתה בא ובו־ביום אתה מקבל עבודה. תהיה מבּסוט עד הגג. כסף כמו חול…”
“אה, כסף,” אמרתי.
“כן, כסף. תאר לעצמך.” שתקתי וחיכיתי שימשיך.
“הוא עובד עם אלה שמחפשים בנגב דרכים ומים ונחושת ואני־יודע־מה. יש לו ג׳יפ והוא מלך לעצמו. היום הוא יושב לך במקום אחד, מחר יורד מאה קילומטר דרומה, מחרתיים — מאתיים צפונה. אמר לי: רק בוא, כבר לא תתחרט. זה חבר!… אני יכול להגיד לך — אין שניים כמוהו!” נסמך אל הברוש, פער פיו ותחב לתוכו את זרת־ימינו, לחפור ולהוציא סיבי־בשר שנתקעו בין שיניו. היתה שתיקה. לכאורה, הרבה היה לי לומר לו. אלא ששתקתי, ולא רק מפני שידעתי בוודאות מה מתחולל בלבו של לייזר. בי עצמי רטטו רגשות מוזרים, כמין התכווצויות זעירות היורדות ומגיעות עד לבטן, כמו בכל עת שאני עומד לפני איזה מאורע גדול וחדש ומסתורי. “אני חושב ככה,” אמר לייזר. “אני ארד לאיזה שלושה־ארבעה ימים, אסתובב קצת עם הגורילה הזו, נריח קצת פה, קצת שם. ונראה.” ופתאום צחק: “מה דעתך, אולי גם אתה מצטרף?” “לא, לא,” נבהלתי לומר, כאילו שתיקה שלי עלולה להשתמע כהן. לא הנחתי ללילה החם, שאורו חלבי ומעולף, שיתעתע בי. “בשבילי נגמרו העניינים.”
“לכמה ימים,” חזר לייזר ואמר, “נעשה טיול ונחזור.”
רגע עלה בנחירי הריח היבש והמריר של המישורים הדהים והלא־נפסקים; רכב זעיר המשאיר אחריו
מהומת־אבק…
“אתה אינך נוסע רק לכמה ימים.”
דלת בית־התינוקות נפתחה ונסגרה לאטה, בלא־קול, וגילה קרבה אלינו בצעדים קלים ומהירים. לייזר צחק צחוק נמוך ודחק אגרופו אל צלעי התחתונה:
“אתה ממזר גדול, אתה. אבל אני מוכרח. אני מוכרח לנסות, לזוז מעט… לא נולדתי לשבת במקום שבו אמות. העצמות שלי נדבקות זו לזו. וגם כסף אני רוצה להרוויח. גילה, איך הנסיכה?”
“מתוקה,” אמרה גילה. כרכה זרועה סביב זרועו ודחקה ראשה אל חזהו. “בוא לישון, לייזר.” “אתה יודע,” אמר לי פתאום. עמדנו בכניסה לחדרי. “בינייה הוא בחור טוב. אבל — אם אספר לו, הוא ייעלב. הוא יחשוב רק על דבר אחד, שהוא עשה למעני כל־כך הרבה ואני… אה, כבר אחבר איזה סיפור… העיקר, אמור, מרוצה מהקומזיץ? היה בכל־זאת לא רע, הבשר…”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.