רקע
חנוך ברטוב
הסנדק שלי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ספרית מעריב; 1992

כמה נעדרתי מן הבית?

אין אפילו צורך לחשב: שמונה־מאות צעדים מאוששים הלוך, עד למרכז פרוורנו החדש, ושמונה־מאות חזור. לחלוני שבקומה העשירית מחזיר הים את אור השמש הטבועה גם כשלמטה, מן החולות שבינו לבין תיבת־הבטון שבגובהיה אני מתגורר, כבר גואה החושך. בשעה זו, הקשה לעיניים אפילו בקיץ, לא כל שכן בבוא הסתיו, קם אני משולחני, יורד לרחוב, עושה שמונה־מאות צעדים הלוך, קונה סיגריות, ואם בשובה הביתה בצהריים לא זכרה אשתי – גם עיתון. שמונה־מאות חזור. אותה דרך, אותו קצב, כל ימות השנה.

ואולי היתה אותו יום היעדרותי קצרה אפילו יותר, אולי היה קצב־צעדי נמרץ מן הרגיל. ממערב, מן הים שנתקדר, מן החולות מבותקי־הדחפורים, מבין שלדיהם המפולשים של הבניינים שבקרוב יסגרו עלי גם כאן, נשבה הרוח. נחירי הריחו גלים ואצות וארצות רחוקות, ולשוני טעמה מלח ושחק־חול וזמנים אחרים. בצלעי באה הרוח, לא מול פני ולא בגבי, וכצמד כלבים מבויתים־למחצה היו רגלי מתפרצות לפנים, וגופי שכבד ספק מרסן את מירוצן המשולח ספק מתהדר באוניהן, נוטה גם הוא קדימה, מתחרה בהן, מתאמץ להקדימן.

צועד ומונה את צעדי.

שום אדם אינו פטור מאילו זרויות, ממין־משהו עיקש שנקבע בסתרי־מוחו, והריהו מנקר והולך. אני – ככה זה – מודד מרחקים. כל מרחק. ברגע שמתחילות רגלי לנוע, מתחיל מוחי – מאליו – למנות את צעדיהן. למה רק צעדים? הספר האהוב עלי ביותר בילדותי היה האטלס של ז’בוטינסקי־פרלמן, שאצבעותי מירטטו וקרעו. אהבתי לא רק את השמות המוזרים של כל הארצות, הימים, שלשלות־ההרים, הנהרות. את קני־המידה אהבתי, את צבעי־הגובה, מן הירוק־הכהה ועד לסגול ולנקודות הלובן של פסגות־ההימאליה. זכרתי את כל המספרים: את אורך האמזונה. המיסיסיפי – גם לבדו וגם יחד עם המיסורי ויובליו. המסילה הטרנס־סיבירית. המרחק אל הירח. כמה צעדים – בדיוק – לבית־הספר, לספרייה הציבורית, לביתו של כל אחד מחברי. בצעדה המאוששת הזאת, מאוושת הרוח נושאת־הגלים־והאצות־והמלח בין המרחקים שבזיכרוני, וצעדי קלים כנעורי. ריח מיצרי מסינה בסערה עזה של נובמבר הרחיב את צעדי. גליו העכורים של הים הצפוני, בואכה פריזלנד, הרקידום.

ברוח כזאת, פעמיים שמונה־מאות, כמה יכולתי כבר להיעדר?

בין אצבעותי היה המפתח בצאתי מן המעלית, ובלי להאיר את חדר־המדרגות, בתנועה מורגלת, נעצתיו ישר לתוך חור־המנעול. לחצתי על כף־המנעול וברגלי הדפתי קלוֹת את הדלת. רק אז, כמו בכוח הפעולה הזאת, הואר החלל האפלולי־תמיד שבגבי. החזרתי ראשי לאחור: מן החושך לא נותר אלא גוש גבוה ומוצק שהיה בלוע כנראה בתוכו – אדם זר במעיל־גשם מבריק, פנים לא־מוכרות מתחת למגבעת.

מחשבתי הראשונה היתה: מה עשה כאן, בחושך? האם במפתיע לכד אותו האור הזה?

המחשבה השנייה היתה פשוטה ממנה: את האור העלה הוא, לא אני. לי המתין, בפתח־דירתי, ועכשיו מאיר הוא עצמו גם את פניו, קרב ובא אלי.

והשלישית: מה פירוש, המתין? מניין ידע, שאני עתיד לשוב מיד, ולא בחצות־הלילה? התיק הריק שבידו – פנקסי־קבלות. תרומות. מגן־דוד־אדום. אחת הליגות. אומר לו, שבתרומות מטפלת אשתי. לא כך, אתן לו חמש לירות – וימהר להסתלק, שמא אשנה דעתי. מעיל־הגשם מנצנץ מדי – נכנסה דאגה לראשי – והמגבעת הזאת רחבת־התיתורה. מה אלה מלמדים? ביטוח?

אלא שכבר עומד היה בכניסה הצרה, שלום צוהל בפיו וזרועותיו פרושות לחביקה, שאם איני טועה בטיפוס – תהיה מלווה נשיקת פה־אל־פה. שרק לא יתגלה לי פתאום איזה קרוב־משפחה, איזה בן אובד של סבתא. נרתעתי שני צעדים לאחור, פתחתי את הדלת בגופי, אבל בתוך כך עצרתיה בשמאלי, כרמז שתיטרק בפניו אם יילך אתי בעורמה. זה הרגע המכריע: אם אך תניח לו לעבור את הסף ולשתול רגליו בתוך הדירה, שלא לומר – תציע לו כיסא, כוס מים – הרי אתה כאילו הובסת. בידיים ריקות לא ייצא, וכבר רואה אני מחזוּתו – משן־זהב שהיבהבה לפני שחדר לתוך התחום האפלולי שלפני הדלת, כי בא למכור לי משהו.

מלומד בניסיון אני. פעם חדר לביתי מין יהודי כזה – עולה חדש, אמר לי, מתגלגל במעברה, את שארית הכלים והבגדים שהביא אתו הופך הוא לאוכל, אמר והצליח למכור לי פיסת אריג משובח, צמר אנגלי אמיתי, שבאמת לא היה – כפי שגילתה אשתי ברגע שחזרה הביתה – אלא מה שקורין ויסטרה, משהו גס וקמיט, ששם חייט לא רצה לגעת בו בעד שום שכר שבעולם, ועד עצם היום הזה טמונה היא בארון – להשליכה חבל, ומה לעשות בה אָיִן.

”כן,” נשבה ממני צינה שהקפיאה על הסף את בעל הפנים הזורחות. תנועות־הידידות הללו שוב אינן משאירות עלי כל רושם. הוא זר לי, ואני זר לו. ”מה העניין?”

שתי הזרועות הפרושות לחבקני, תיק־העור באצבעות היד האחת ומטרייה סגורה, נוסח אנגליה, בשנייה, נשארו תלויות בחלל הפתח. מתחת למגבעת נסתמנו תוויהן הירחיים של פניו, אבל הוא גופו חסם את האור שבחדר־המדרגות. עיניו היו צל בתוך צל, וצהלת השלום שהרחיבה את פיו וקימטטה לרוחב את חוטמו העבה, האפילה גם היא מן התימהון.

”לא זוכר? הפנים שלי – לא מכיר?”

האוטומט כיבה את האור. שוב נבלע הכול בחושך – גם דירתי, שאת הכניסה לתוכה אני חוסם בפני האיש הזה, שעכשיו כבר כמעט ברור כי הוא – רק עוד הנדנוד הזה חסר לי – קרוב ואולי ידיד־משפחה, ששיגר אלי אחד מקרובי האחרים, אם לא השמועה הטובה. יצא לי במשפחה שם של מי שדרך כוכבו, ואלי באים בתקווה שאצליח למשוך באיזה חוט, ואם לא אחולל נס מיידי, אכתוב, לפחות, מכתב יפה. מן ההכרח, אמרתי בלבי לצננו כבר עכשיו, להבהיר לו שאיני זוכר, איני מכיר, איני יודע, אני ממש בדרך החוצה, לישיבה, אין לי כל כוונה לשבת בחברתו עד חצות ולהטות אוזני לעוד אחת מאותן טרגדיות קטנות, שמשפחתי משופעת בהן.

בחושך קל לקבל החלטות כאלה, אבל משלחצתי על כפתור־האוטומט וגם בדירתי העליתי אור, נסה כל גבורתי. האיש עמד עדיין מחוץ לדירה, על הסף ממש. זרועותיו ויתרו על החיבוק, את התיק העביר אל היד שנשאה את המטרייה, ואילו בזו שנתפנתה הסיר עכשיו את המגבעת וגילה את קרחתו המסיבית, כמו במסדר־זיהוי.

”נו?! עכשיו זוכר? הסתכל טוב־טוב, נו?!”

”לא,” חזרתי ביבושת, אף שבאמת ניעור בי איזה זיכרון, ושמא דווקא משום כך: ”אני לא חושב שנפגשנו.”

”ריבונו־של־עולם! לא נפגשנו?!… עוד הפעם הסתכל, טוב. אה?” ותוך כדי דיבור הגביה את פניו הירחיות אל לוח הזכוכית האטומה שבתקרת ה”הול”, כדי שייפול עליהן מירב האור. הוא כבר עמד בתוך ה”הול” הצר, שהוא בדוחק כמידת שני תאי־טלפון, ובחלל הצר הזה נראה גבוה ורחב עוד יותר. גברים כאלה, פנים סלביות רחבות, עור צהבהב כגבינה, חוטם קצר ומעובה, שמעליו, בין העיניים הכבויות לבין המצח, גבות לבקניות, מחוקות, גברים כאלה אין במשפחתנו. קרוב מאוד אל הזכוכית האטומה ואל אורה החלבי היה, ולרגע עצם את השמורות נטולות־הריסים של עיניו. בבת־אחת ראיתי את שנותיו הרבות, את הקמטוטים שמילאו את עור־פניו, זה שבקצת פחות אור נראה היה מתוח על מלאוּת־בשרו. זקנים כאלה יש רק בארצות־הצפון. ”עוד לא זוכר?”

”היכנס, בבקשה,” נשברתי, לא מסוגל לעמוד בפני האיש הזה, שהסיר מגבעתו, לזיהוי, מתאמץ להוכיח קרבתו, לא זז מפתחי, כעני.

”הו, תודה רבה!” ובזריזות עקר ממקומו ונכנס אחרי לתוך החדר הגדול, לבין האורות שהעליתי. הצהלה שבה ונמשחה על פניו כשמנונית דקה. באמצע החדר ניצב עכשיו, מסתכל סביבו, שן־הזהב המנצנצת בפיו אומרת: לא רע, לא רע, דירה מרוּוחת, רהיטים נאים, תמונות, עשה חיל, הקרוב שלנו, יש לי נחת ממך.

”באמת דירה יוצא־מן־הכלל יפה, שרק יהיה לכם לבריאות ולחיים ארוכים. יידיש אתה מדבר…”

את המילים האחרונות אמר ביידיש, ולא שאל, כי אם קבע. המלים הספורות הספיקו לי לגלות את ההיגוי והניגון המיוחד לכל קרובינו. אף שיליד־הארץ אני, מבחינה אוזני היטב בין יידיש שלהם לבין זו של האחרים, הרוסים, הליטאים, ההונגרים, הרומנים, הירושלמים. קרוב, קרוב. אילו למדו בני־משפחתי שיש טלפון בעולם, לא היו מעמידים אותי במצב מביך כל־כך – להכניסו איני רוצה ולטרוק את הדלת בפניו איני מסוגל.

”לדבר אינני יודע, אבל אני מבין,” עניתי בעברית, כדי להשאיר מרחק כלשהו בינינו.

”אני גם כן הייתי מדבר עברית, וגם עכשיו קצת, אבל הרבה שכחתי, הרבה… נו!” גילה לי שוב את כל פניו, מצפה לרגע שאזהה אותו. ”עוד לא? שום דבר לא?… אוי, לא רק שמכיר אתה אותי טוב מאוד – פה, על הברכיים שלי ישבת. כשעשו אותך ליהודי. אני הסנדק שלך, כן, כן… נו, עכשיו אתה בטח כבר זוכר!”

הסנדק שלי, זה?!… זה־עתה הגעתי לכלל מסקנה, שכל־כולו עולה חדש: היידיש משם, מעיל־הגשם שסיביו הסינתטיים מחזיקים ברק זכוכיתי, הנעליים המתופרות, שעורן העליון אדום־ייני, הסוליות שלהן כפולות, כולו חוץ־לארץ. ומצד שני, עברית הוא שומע, גם מדבר לא רע, אלא שכבר שכח, הוסיף. מתי ידע? מתי שכח? איך זה – סנדק?

”אני,” צחק הזהב בשיניו, ”אני – תיכף ראיתי. בדיוק אותו דבר. ברחוב הייתי יודע.”

לא יכולתי עוד להתאפק, וגם אני צחקתי. ”וכל זה – לפי מה שזכרת אותי מן הברית?”

”גם אחר־כך. בזרועותי נושא הייתי אותך. ואתה – קוֹפיה של אבא אתה.”

”כשנולדתי,” ביקשתי לרמוז לו שאינו יכול לזכור, "היה אבא צעיר בעשרים שנה משנותי היום.”

כששמעתי את המשפט הזה יוצא מפי, ראיתי את מרחביהן העצומים של השנים. במחצית שנותי היום היה אז אבי. והאיש הזר הזה, שנכנס כך במפתיע לתוך ביתי, בן כמה היה אז, בן כמה הוא היום?

שוב לא יכולתי לגרוע עיני ממנו, וככל שהוספתי להתבונן בו כן הלך ונשתנה אותו רושם ראשון של גובה ומוצקות: קירח גמור היה, ובין פדחתו המטולאה כתמים, כמין חלודה בהירה, לבין קפלי עורפו העבה, לא שרדו אלא כמה אניצי שׂיער לבנים. לא גבות היו לו ולא ריסים, ומשום כך היו עיניו הקטנות משונות מאוד, כל־כך כבויות, שאפילו אור־החשמל לא ריצד בהן. בכל צהלתו הסנדקית לא לקחו עיניו חבל. איך מסלק אני מעלי את הזקן הזה?

”בדיוק אגיד לך: כשבאו אבא ואמא שלך, אני כבר ישבתי פה איזה שנתיים, וכשנסעתי היית אולי בן שנה. אז אני יכול לדעת בדיוק בן כמה אתה.”

ילדותי מלאה היתה סיפורים על אנשים שלא ראיתי מימי, מלאה אנשים שנכנסו לשעה לתוך חוג־חיי ושבו ונעלמו מתוכו לעולמים. כאגדות בדויות מלב היו אותן משפחות של חוץ‏־לארץ, שאיכלסו את סיפוריהם של אבא ואמא. ביטחון גמור במציאוּתן־ממש לא היה לי מעולם, ובזיכרוני לא אצרתי אלא מיני־דיוקנאות שצירף דמיוני משברי־הצבעונין של הסיפורים האלה.

”נסעת, אתה אומר!…” תמונה חזרה אלי ממרחקים. ”רגע – אני כבר יודע!”

”נו, מה אמרתי לך!” עכשיו זה לא רק שן־הזהב, אפילו בעיניו הכבות היבהב איזה אור. ”לא יכול להיות שלא תזכור את הפנים שלי!”

”אתה – מלך!”

החטאתי, אבל נדנוד־ראשו אמר, שאם גם לא קלעתי בול, כבר אני קרוב למטרה, והוא שש לסייע בידי:

”לא־לא־לא… מלך הוא גם־כן משפחה, כמוני, בן־דוד. אבל הוא היה מן הצד של אמא שלך, ואני מן הצד של אבא שלך. אתה מבין?… באמת, נכון, גם־כן הוא היה בדיוק אז בתל־אביב, ויחד עבדנו בזיפזיף, בבניינים, אבל הוא ישר לקנדה נסע, מתל־אביב. כבר אז. מלך כבר אינו בין החיים, אתה יודע. היה חולה מאוד, לא עלינו, סוכר היה לו, ומן הסוכר התחילו רגליו להרקיב, וצריך היה לקטוע, עוד חתיכה ועוד חתיכה…”

עכשיו שכבר רותקה חולייה ראשונה בשלשלת המשפחתית, החל אורחי מתרווח. בכניסתו הניח את כובעו, את תיקו ואת המטרייה האנגלית על השולחן. עכשיו פשט את מעיל־הגשם ואת צעיף־הצמר שהתגלה תחתיו. בחליפה לא־חדשה, אף היא מאותם סיבים סינתטיים מבהיקים, כחול־כביסה ששזור בו שתי־וערב של כחולים אחרים, ואולי גם חום ואדום, עמד עכשיו במרכז החדר הגדול, זורח מקרחתו ומטה, כאילו בלבוש הזה לא אתקשה עוד לזהותו:

”גם אני אז נסעתי, נכון, אבל לא כמו מלך, לקנדה. אני חזרה נסעתי, הביתה. נו, תסתכל עכשיו ותגיד מי אני.”

ראיתי שהאורח מתארגן לשהייה ממושכת, ואם לא אפטר ממנו בשלב זה, לפני שהוא נעשה בן־בית גמור אצלי, מזמין אני עלי צרה גדולה. אין לגלות עניין בדבריו, לא להאיר לו פנים, לא לתת לו להרגיש בנוח. שיעמוד. נעמוד שנינו, ובעוד דקות אחדות אומר לו, שלצערי ממהר אני לאיזו ישיבה דחופה באוניברסיטה, שאני מרצה הערב, לרמוז לו שאם רוצה הוא לבקר עליו לטלפן תחילה ולקבוע מועד נוח, לכל היותר להציל תחילה מפיו מי נתן לו את כתובתי ומה בדיוק מבקש הוא ממני…

מאוחר מדי. בלי גינונים מיותרים כבר התיישב לו באחת הכורסאות, מפליג בדיבורים:

”תיכף, תיכף תיזכר… נסעתי, זה נכון, כמו שאמרת… זה אולי יעזור, זה בטח שמעת בבית: גם עכשיו, ברוך השם, רק מסתכלים עלי – רואים שאני עוד, ככה, בלי עין הרע. אבל אז, כמו שור הייתי. הבית האדום – אתה יודע? זה אני בניתי. בית־הכנסת הגדול, באלנבי – גם שם אני עבדתי… הו, אני אספר לך דבר יפה: ביאליק, ביאליק אתה יודע…” ודאי נסתמן חוט‏־של־חיוך בזווית־פי, שכן מיד הוסיף:

”אני שואל אותך! זה יפה!… עוד אתה אצלי שמענדריקל קטן, אני שוכח שנהיית – ככה שמעתי – בן־אדם גדול מאור, איזה פרופסור, או דוקטור…”

סופו של המשפט נשאר תלוי באוויר, מעוקם במקצת, כמין סימן־שאלה. אהה, זה הדבר: אולי הוא זקוק לעזרה רפואית. אולי משום־כך הזכיר את סופו המר של מלך. התואר שלי כבר הטעה לא־אחד במשפחתנו.

”אני דוקטור, אבל לשום־דבר,” מיהרתי להמעיט את דמותי. ”אין לזה שום קשר עם מדיצינה. אני מלמד היסטוריה. מורה.”

”אבל אתה פרופסור, אומרים,” התעקש האורח.

”פרופסור,” צייצתי. ”מורה באוניברסיטה הוא פרופסור.”

”אל תקטין את עצמך,” יעץ לי האורח. ”זה לא דבר פשוט, פרופסור. ואני גם שמעתי איזה שבחים ממטירים עליך. זה, באמת, סיפור מעניין, קודם, אני הלכתי לבקר…”

כל ניסיון שאני עושה לחתוך את השיחה רק מטה אותה לאפיק חדש, ראיתי. אזרתי עוז ואמרתי לו, ביובש מרבי:

”אני מאוד מצטער, אבל עלי לבקש את סליחתך. לא ציפיתי לביקורך, ואני מוכרח ללכת. אנשים מחכים…”

”עכשיו? תיכף?”

הינהנתי בראשי. לתמהוני לא גילו פניו לא עלבון, לא אכזבה, לא אבק־חשד. כשם שישב – כך קם ועמד: ”נו, טוב, אם אתה צריך, אז אין דבר, אני מבין, כשמוכרחים…”

וכבר פסע לעבר השולחן, לאסוף את כליו. פשוט הרבה יותר מששיערתי, אבל דווקא הוויתור הכנוע הזה הפכני לנוכל בעיני עצמי. פתחתי פי להציע לו חמש־עשרה דקות וכוס־תה – אך לא אמרתי אלא זאת: ”חבל מאוד שלא טילפנת מראש, חבל מאוד. אילו טילפנת אתמול, אפילו היום, הייתי עושה משהו. אבל עכשיו, ברגע האחרון, אי־אפשר. אני מצטער…”

”אני לא מטלפן. אף־פעם. אם אני רוצה לראות בן־אדם – אני בא. הלוא זמן, ברוך השם, לא חסר לי – להיות בפנסיה אני באתי לישראל. וזה אני למדתי: מטלפון לא יוצא שום־דבר. אני בא. אם אני מוצא – טוב. אם צריך – מחכה. אם לא מוצא – בא עוד פעם. הנה, התחלתי בדיוק לספר לך איזה שבחים שמעתי עליך, רק קודם. פה, ברחוב שלך, הלכתי לראות בן־אדם אחר, גם־כן פרופסור, רק כמה שנים בישראל. יחד למדנו בבית‏־הספר, בפולניה, אני ואבא שלו, אז. כמעט חמישים שנה. באמריקה, אצל אנשים מהעיר שלנו, מצאתי תמונה מבית־הספר, והם נתנו לי. אמרו לי, אתה נוסע עכשיו לישראל, תביא את התמונה לבן של סולמיאנסקי, שהוא עכשיו שם, פרופסור. נו, אז היום הלכתי. באתי – היתה רק הגברת. והיא אמרה, מחר, מתשע עד עשר בבוקר, הוא בבית. אמרתי לגברת סולמיאנסקי, שיש לי פה ברחוב בן־דוד, בן של קוּזן שלי, גם הוא פרופסור, ואם כבר אני פה – אלך להגיד לו שלום. היא שאלה, מי הוא הפרופסור, ואני אמרתי לה. נו, איזה דברים היא סיפרה עליך, שאתה בן־אדם חשוב מאוד. אז אני חשבתי, זה יהיה יפה לספר לך, הלוא בכל־זאת, על הברכיים שלי ישבת כשעשו אותך ליהודי…

על־כורחי ניצתה אש באוזני. מה שלא אמרתי קודם, אמרתי עכשיו: ”חמש־עשרה דקות יש לי. נשתה רק כוס תה.”

”כוס תה אפשר תמיד לשתות.” הרוח הטובה שבה קיבל את המפנה, כיווצה את גרוני. נכנסתי למטבח, והוא אחרי.

”אני מצטער מאוד,” חזרתי וגימגמתי. ”חבל…”

”שום דבר לא חבל. רק חשבתי, אולי, משהו לדבר אתך, לשאול, עצה. אבל אין דבר.”

הבינותי שהוא מבקש לנצל את הארכּה שנתתי לו בשביל לפתוח בעניין המסוים שלשמו בא, והוא רק מחכה שאשאל מהו. לא שאלתי. העמדתי קומקום קטן על הגז, המתנתי שירתחו המים.

”בשום־אופן אתה לא זוכר את הפנים שלי?” שאל.

”איך אני יכול לזכור, אם בן שנה הייתי כשנסעת…”

פתאום החריש, ולא הבינותי מדוע. אולי אמר בלבו: אני הסנדק, ומעולם לא הוזכר שמי באוזני הילד. אולי חיכה שאשאלנו על הדבר המסוים שלשמו בא. המים רתחו. מזגתי אותם לתוך הספלים, על שקיות־התה, ותוך שנשאתי את הספלים לתוך החדר, נזכרתי שפתח בסיפור על ביאליק. מה ביקש לספר?

”אה, ביאליק – זה אני זוכר כמו היום. עם המקל שלו, עם חליפה לבנה ועם כובע לבן, היה בא לראות איך אנחנו עובדים, איך אנחנו בונים את הבית שלו, שלא היה דבר כזה בתל־אביב. היה עומד, מסתובב, מסתכל שאנחנו עובדים טוב. הוא פעם דיבר אתי, אני זוכר כמו היום… הו, אתה צריך לרוץ, אם לא – הייתי מספר לך מהימים ההם, מתל־אביב, שהיתה משהו לגמרי אחר, גם הבתים, גם האנשים. הרבה יש לי לספר. הרבה מקומות אני ראיתי. הרבה אנשים… נו, לא חשוב כל זה היום – כל החיים נשארו לי ככה בדרך, ממקום למקום. כזה אני בן־אדם: השד מושך אותי. על מקום אחד לשבת אני לא יכול. ככה היה ברוסיה. ככה היה באמריקה…”

”רגע אחד, עכשיו אני מבולבל לגמרי: הלוא לאמריקה, אמרת, נסע מלך…”

”זה באמת ככה היה. מלך נסע לקנדה, ואני נסעתי חזרה הביתה. בפעם הראשונה. ושם נשארתי. אבל כשבאה המלחמה – לקחו אותי הפולנים לצבא, וככה הגעתי לרוסיה. כוח כמו סוס היה לי, תמיד, ומעבודה לא ברחתי. אז לאכול היה לי. ככה את כל רוסיה אני עברתי. עבדתי. גם עשיתי מסחר. ופעם תפסו אותי ושלחו למחנה. עוד־פעם יצאתי, באלמא־אַטה הייתי, בטשקנט הייתי, באוּרל הייתי. ובכל־מקום, תמיד, הייתי עובד, או קצת עושה מסחר, על מקום אחד לא יושב. אחרי המלחמה חזרתי לפולניה, למצוא את האשה. הלוא שנתיים לפני המלחמה אני התחתנתי, וגם ילד כבר היה לי. היא, האשה, היתה צעירה, וגם־כן, כמוני, חזקה מאוד, מהכפר. הייתי בטוח שהיא חיה. שאלתי. דפקתי על כל הדלתות – שום דבר. מה היה לי לעשות – נסעתי לגרמניה, וגם שם את כל המחנות עברתי, חיפשתי – איננה. בגרמניה, אחרי המלחמה, היה טוב מאוד, קל לחיות ממסחר, להיות עשיר גדול. אבל הייתי מדבר עם אנשים, שואל, והם אמרו שלי, שאולי היא חיה, אולי גם היא עם אלה שהסיעום לאיטליה, בדרך לארץ־ישראל. הלכתי לאיטליה. עברתי בכל המקומות, מטורינו עד רומא ועד בארי – ואפילו לא זכר. שום דבר. לא היה מי שיגיד אפילו מה היה, מתי אבדה, איך…”

”ואמריקה…” הייתי מנסה עדיין לגלות את קצה החוט.

”הו, זה הדבר. מאיטליה לארץ־ישראל באתי…”

”כלומר, אתה חזרת לארץ מיד אחרי המלחמה?” שוב נשתבש הסיפור, ושמא להיפך, עכשיו חוזר הכול ומתמקד.

”לא, תיכף שקמה המדינה. עוד היו נלחמים פה כשבאנו…”

יוסקה, צעק בתוכי קול. זהו יוסקה.

אבל הוספתי לשתוק. רק אמרתי, שהתה מצטנן. רק שאלתי אם הוא שותה עם סוכר. כן, עם סוכר.

זהו יוסקה. ואף שבכל הסיפורים לא נזכרה בביתנו מעולם העובדה הזאת, שיוסקה היה הסנדק שלי, נתחבר עכשיו הכול. לא פלא, שהשכיחו ממני את העובדה הזאת, שהרי לא בשבחו היו מספרים בכל פעם שהזכירו את שמו. יוסקה הוא ששיגר איגרת מן הארץ, ערב עליית הורי, והטיל סערה בכל המשפחה: אם רוצים אתם, כתב, לאבד את ילדיכם לעולמים, הניחו להם ללכת לפלשתינה. לא רק על החום ועל הזבובים ועל כל החיים האלה, בין עמל מפרך לבין חצי־רעב, אני מדבר, כי אם על הבדואים השחורים, האורבים מכל עבר ובהזדמנות הראשונה ישחטו פה את כולם, כדרך שכבר התחילו לעשות בשנה שעברה, גם לפני פורים וגם אחרי פסח.

אם כך־ממש כתב יוסקה, איני יודע. כך סיפר אבא כל אימת שבא לתאר את המספד בבית אבי־אבי: מה שעשה לנו יוסקה אין לתאר במלים. רק מן הנשלחים לסיביר, או מן המועלים לגרדום, נפרדים ככה. לתשעה באב הפך את נסיעתנו, וגם כשחזר לגולה עובר היה במשפחה ובצבעים השחורים ביותר מצייר היה את הארץ ואת חיינו בה. חלק לא קטן בזה, שרבים כל־כך ממשפחתנו נשארו שם, יש ליוסקה. הזבובים הפחידו אותם. המלריה. האוויר. אימת הערבים נפלה עליהם.

הבטתי באיש הגדול הזה, שראשו הירחי נותר בלא שיער, שעיניים כבות טבועות היו בפניו, בין שמורות נטולות־ריסים, קמטוטיות. פני שלי נשארו חתומים, ואף ששמו התפרץ לקצה־לשוני, חשקה הרשעוּת את שפתי. עכשיו זכרתי היטב, כי ב”סדר” הראשון שאחרי כל שנות המלחמה – אחרי הפסח בירושלים הנצורה – סיפר אבא, שיוסקה חזר לארץ. חיי שלי נעים הרחק ממעגלי המשפחה שלא ידעתי, לא כן אבא, שאצלו היא עד היום גוף חי, ממשי מאור, ובימים ההם, סמוך למלחמה, לא חדל לקונן על אובדנה. איך יכול היה לספר זאת, להודיענו שבמתכוון לא הזמין את יוסקה לשולחן ה”סדר”, איך יכול היה – אז – ליישב חשבונות מתים דווקא עם האחד שנותר בחיים?

עובדה משונה ביותר – ורק עכשיו עמדתי על כך, הבינותי איך זה נמחה האיש מזיכרוני – שמו של יוסקה לא נזכר מאז בשיחות־המשפחה. שבט נוקם ונוטר הוא שבטו של אבא. אני, מכל מקום, לא שמעתי.

ולאמיתו של דבר, אמרתי בלבי, איני יודע עד עצם הרגע הזה, כשהוא יושב לפני בדירתי, מה עלה בגורלו מאז. כלומר – בעשרים השנים האחרונות, כן, עשרים.

”שוב השד הזה שהיה מושך אותי, ואולי הטבע המגונה שלי,” חייכו פניו הצהובות ונתמלאו קמטים דקדקים. ”צעיר לא הייתי כבר אז. כמו אתה עכשיו, אולי. היה לי אז מצב כזה. עייף מהגלגולים, רוצה רק מנוחה. וגם – להיות עוד־פעם פועל שחור, עם כל התימנים ועם כל המרוקאים, עוד־פעם עולה חדש, כמו אז, בתל־אביב, זה קל? לא קל. החברים שלי מפעם, היו כולם עם משפחות מסודרים, ואני – שום דבר. לחם, ברוך השם, היה לי. חבר אחד מפעם, שיחד היינו עובדים בזיפזיף, היה לו עכשיו אוטו־משא, מוביל רהיטים. כוח הלוא היה לי, זה לא שכח – קיבל אותי לעבוד אצלו, וגם הרווחתי טוב מאוד. אבל מה – לסחוב פריג’ידרים ארבע קומות למעלה, ארבע קומות למטה – איזה עתיד זה? התחלתי להסתכל, לחפש איזה מסחר טוב, אולי אלמנה עם חנות. ואיזה שבת, כשהלכתי, לגמרי במקרה, לבקר אצל משפחה אחת, פגשתי את האמריקאית שלי.”

עכשיו כבר היה המעשה כולו מחוור, קטן, סר־טעם. שוב לא היתה בי חמלה על גורלו, על גלגוליו. הוא לא רק שיעמם אותי, כי אם גם – למה אכחד – הקטין במובן ידוע גם אותי, שהרי הוא, קרובו של אבי, סנדקי הוא. הצצתי בשעוני. חמש־עשרה הדקות שהקציתי לו, חלפו מזמן. אעשה עכשיו את כל ההצגה: אחליף חולצה, אענוב עניבה, אלבש את מעילי, אקח גם אני תיק, ובצאתי אוציא גם אותו מן הדירה.

”כבר אתה מוכרח…” אמר, ובלי שימתין לתשובתי החל מתעסק בצעיפו ובמעילו, מקבל כל דין.

”רצית לבקש משהו ממני?” שאלתי כבדרך־אגב, שלא להותיר רבב על מצפוני.

”שום דבר. משהו. קטן. אולי אני אבוא עוד פעם…”

רק לא זה. שב אל השערתי המקורית, השמעתי ניחוש: ”ענייני בריאות?”

”לא, אני בריא, ברוך־השם. זה רק – השיניים. רופא־השיניים גזל אותי. שש מאות לירות לקח – על שום דבר.”

”הסברתי לך, אני מורה להיסטוריה – לא רופא.”

”כן, רק חשבתי, אתה בן־אדם חשוב. אולי… הנה, תראה…” וכבר היתה ידו בתוך הכיס הפנימי של מקטרונו וכבר היתה מעטפה ממורטטת בין אצבעותיו. ”אצלי השיניים היו כמו ברזל, אבל כבר אני לא ילד קטן, וכשעוקרים אחת – חדשה שוב לא תצמח. נכנסתי לרופא, והוא אמר לי, כל הצד הזה צריך לעשות, כתרים של זהב. יחד עלו הכתרים שש־מאות לירות. לא התווכחתי, שילמתי כמה שביקש, מפני שעשיתי חשבון, בדולרים זה לא הרבה, והוא שם לי את הכתרים. כמה מחזיק כתר של זהב? חמש שנים, כל־הפחות, אמת? כל־הפחות. או, נגיד, שיהיה רק שלוש שנים. אבל זה אפילו לא שישה חודשים, ואת כל השיניים אני כבר אכלתי, כמעט את כל השיניים אני אכלתי.”

ותוך שהאריך במעשה התותבות, שלף את הניירות שבתוך המעטפה – את החשבון של רופא־השיניים, העתק של מכתב ארוך שחיבר למענו מישהו בשביל לשלחו למשרד־הבריאות, וכן טופס שגרתי מן המשרד המודיע כי מכתבו נתקבל. אגב כך, הספקתי אני להחליף חולצה, לענוב עניבה, ללבוש את מעילי, ועכשיו עמדתי, כמי שאצה לו הדרך, דעתי פזורה, עיני מרפרפת על פיסות־הנייר. ”ובכן…”

”לא. שום דבר. רק אני חשבתי…”

”שאכתוב גם אני מכתב? המכתב הזה, לדעתי, יפה מאוד.”

”מי קורא מכתבים? אני כבר שלוש פעמים בעצמי הלכתי למשרד־הבריאות, אבל אני עולה חדש, לא מכיר אף־אחד…”

”גם אני, במשרד הבריאות אני לא מכיר אנשים. אתה רוצה שאטלפן אל הרופא?”

”הוא גנב. שום דיבורים אתו לא יעזרו. שש מאות לירות גזל אצלי. מהפנסיה שלי.”

”איך הגעת לרופא כזה?”

”אני פה אף־אחד לא מכיר. ראיתי רופא־שיניים – נכנסתי. גנב: בשישה חודשים את כל הזהב אני אכלתי.”

”ובכן, מה אתה מציע לי לעשות?”

לא סירבתי. לא דחיתי אותו. ומצד שני – למה אכחד – גם לא עודדתי אותו להפקיד את גורל־שיניו בידי. וכשראה אותי עומד, התיק בידי, החל נע לעבר הדלת, ואני אתו. אחרי הכול, הוא אינו מבקש עזרה מסוימת ממני. הייתי מוכן להרים שפופרת, לכתוב מכתב חריף, אבל הוא – לתכלית אחרת בא אלי, קבע עצמו כעובדה בפתחי. פתאום, בהיותי בן ארבעים וכמה, מוצא אני זקן זר בפתחי, והוא מציג עצמו כסנדקי. מה זה בכלל סנדק, בחייו של אדם? רק בקרב המאפיָה, אומרים, מתייחסים ברצינות גמורה לאטָוויסְם הזה. אני, סבא אין לי, דודים אין לי, אפילו מאבי אני רחוק – פתאום, סנדק!

המשכנו לדבר גם בחדר־המדרגות, גם במעלית. כלומר, הוא דיבר, ואני רק מילאתי את החללים בשאלות. הרוח שככה ועמה נעלמו ריחות הגלים והאצות והמלח. לא צעדי זקן היו צעדיו של יוסקה, כי אם צעדים גדולים ומאוששים של אדם שחצה יבשות שלמות.

”ובאמריקה,” שאלתי, ”איפה גרת באמריקה?”

”אתה מכיר את אמריקה?”

”כן, שם הייתי לדוקטור. בהיסטוריה.”

”ואני לא ידעתי, חבל. הייתי בא לבקר אותך שם!”

”באיזו עיר גרת?”

”הו, זה קשה לענות. הלוא אני כזה בן־אדם: על מקום אחד אני לא יכול לשבת. ניו־יורק אתה יודע? נו, אז בניו־יורק גרתי קצת. ואחר־כך בדטרויט. וגם בשיקגו. גם בדנוור. אתה יודע איפה דנוור?… זהו. ובקנדה, בטורונטו. ועוד פעם בניו־יורק…”

”וכל הזמן נודדים הייתם כך, מעיר לעיר?”

”אנחנו? אני!”

”והאשה שנשאת?”

”היא – היה לה בית בלוס־אנג’לס, באיזה שכונה של יהודים זקנים, לא רחוק מהים, וֶניס קוראים לשכונה, ושם היא רצתה שנשב. אבל אני לא יכול על מָקוֹם אחד לשבת, להביט בים. אז אמרתי לה, אני אתן לך גט, וגמרנו. בלי מריבה. וככה הייתי נוסע. עובד. בבניינים, בברזל. בבתי־חרושת. מנסה לחפש איזה מסחר. אבל זה היה קשה. וגם העבודה, לא היו נותנים לי עבודה ביום, בגלל היוּניוֹן, אבל בלילה קל לקבל עבודה, וככה התחלתי לעבוד רק בלילה. הייתי לפעמים עובד עשר, שתים־עשרה שעות, ונוסע אולי שעה, שעתיים, לעבודה – ובחזרה. וככה אני הרווחתי כסף לא־רע. כמה חודשים עובד וכמה חודשים מקבל שישים־וחמישה דולר בשבוע. זה מן הסוֹשייל סֵקיוּריטי, כמו שהיה בתל־אביב, קרן חוסר־עבודה. אבל בתל־אביב היינו מקבלים עשרים וחמש גרוש בשבוע, ובאמריקה שישים־וחמישה דולר. ככה הייתי חי לי, טוב מאוד, פעם יצא לי לעבוד בניו־יורק, באקספּוֹ, אתה יודע, כמו יריד־המזרח בתל־אביב, אבל משהו, מכל העולם. כל הלילה הייתי עובד – וביום מטייל, רואה.”

"ולארץ מתי הגעת?”

"עכשיו?”

"כן.”

"כמעט שנה. הלוא עכשיו אני מקבל אוֹלד־אֵיג’ פֵּנשן, יודע מה זה? מה שנותנים לזקנים.”

“יפה מאוד,” אמרתי, והיה זה סיום הולם, ומרגיע, לשיחתנו – שכן עומדים היינו בתחנת־האוטובוסים. "כשהופכים את הדולרים ללירות, זה יפה מאוד.”

"אם לא מרמים. אבל פה בישראל – את העור פושטים מעליך. שש מאות לירות בשביל שיניים, שאני אוכל, ואין עם מי לדבר. אני צועק, כותב מכתבים, הולך – שום דבר. רואים אמריקאי – חושבים שהוא עשיר, ותיכף מנסים לרמות אותו… אני אגיד לך משהו: מוקדם מדי באתי. עוד חמש שנים צריך היה לחכות, עד שאני באמת זקן ולא נשאר לי כוח. זהו.”

שתקתי. האוטובוס הריק נעצר בתחנה. לחצתי את ידו של יוסקה וכפיתי על פני חיוך – חיוך מזויף, מגונה, אמרתי לעצמי. ואליו לו, לסנדק שלי, אמרתי:

"תבוא פעם, כשאשתי תהיה בבית. אבל כדי שלא יקרה מה שקרה היום – טלפן תחילה.”

“מטלפון לא יוצא שום דבר… ואני אגיד לך, דבר אחד לא חסר לי – זמן. אני הולך. אני אבוא. אם אמצא אותך – טוב, ואם לא…” פתאום צחק, צחוק מפתיע, לגלגני, ”מי יודע, אולי בעוד עשרים שנה. זה עולם קטן.”

בזריזות הזניק את גופו הגדול, את מעילו המנצנץ, את מגבעתו רחבת־השוליים, את המטרייה האנגלית, ונתלה באוטובוס הריק. בלמי־האוויר נשמו ונשפו. הדלתות נסגרו. הרכב הענק נעקר ממקומו. אגרוף קשה נתקע בתוך גרוני ולרגע טילטל איזה כאב כמוס את כל גופי.

סיגריות כבר קניתי בהליכה הראשונה, לפני פחות משעה. עכשיו הפכתי עורף לאוטובוס הריק הזה, והתחלתי פוסע לתוך הערב העכרורי, שלא היתה בו רוח־ים, שרק ריחן של מרצפות־בטון רטובות עמד בו, ורק האגרוף הזה נעוץ בגרוני, ורק המרחקים האובדים מפרפרים בתוך לבי. מאליהן צעדו רגלי בקצב המורגל, מאליו החל מוחי מונה את צעדי, שמונה – מאות חזור.

המלצות קוראים
תגיות