בפעם הראשונה טס בצלאל לחו"ל בקיץ 1987, וגם אז לא להנאתו. כשבע שנים בלבד אחרי הדוד, הוא אבי, זיכרונו לברכה, נולד בצלאל דודני, ייבדל לחיים ארוכים. מראשוני “סולל בונה” היה, ומאז צאתו לגמלאות, עיניו וידיו של גדעון בכורו, אדריכל מבוקש, שבעשרים השנים האחרונות נראה בהפגנות תנועות המחאה והשלום, שוללי הכפייה הדתית ומחייבי החוקה, לא פחות מאשר באתרי הבנייה. לניו־יורק טס בצלאל אך ורק משום ששאולי בן־זקוניו שיכנעו, שרק בו הוא בוטח, שגם הפסלים שנצברו אצלו בשמונה שנותיו שם, יגיעו שלמים לישראל.
עד אז, נכון, כל שישים־ושתיים שנותיו בארץ, לא טס ולא הפליג לחו"ל אפילו פעם אחת, אבל במסע ארוך מפיזדרי שבפולין לנמל קונסטנצה שברומניה ומשם ליפו, התנסה בטרם מלאוּ לו שבע־עשרה, עלייה שהקדימָהּ כדי לא לשרת בצבא פולין החדשה.
היה גם איזה כמעט־מסע, אם מותר לתאר כך פרשה, שרק עכשיו נודע לי עליה מפיו של בצלאל דודני עצמו: בתוך פחות מחמש שנים בארץ, סיפר בין שברי צחוק יבש, גזז את פיאותיו, פשט את בגדו הפולני הארוך ואת כוכע־המצחה והתפקר לחלוטין. לא רק את אורח־חייה החרדי של משפחתנו בפיזדרי נטש, אלא קצת בגלל חוסר־העבודה והרעב, קצת בגלל הבדידות הממאירה, הסתפח לחבורה שמרוב אכזבה מהמציאות הארצישראלית ומהמהפכה העברית, התארגנה להפלגה למזרח הסובייטי האדום. רק ברגע האחרון השפיע עלי דולק, לא לעלות בבוקר לאונייה שעמדה להפליג לאודיסה, ”ובינתיים לחכות בחיפה,” ציטט אותו בצלאל, ספק מתגרה ספק מתנצל.
אצל אבי היתה ישיבת ארץ־ישראל תוך־תוכה של דתיותו הציונית, ובעולמו היתה נסיעה לחו"ל שקולה כנגד אכילת חזיר ועישון בשבת גם יחד. לא כן דודני בצלאל, פועל מיובש ושרוף־חמה, שגם אחרי שמלאו לו שמונים ולקה בלבו, ממשיך לעשן בשבת ולאכול מאכלות אסורים ביום־הכיפורים. למה התארך אצלו אותו “בינתיים” חמישים־ושבע שנים? יותר מזה: למה, בלי שום נימוקים, רק באותה שתיקה פרדית, לא נעתר לתחנוניו של שאולי, שהוא ומלכה יבואו אליהם קצת לניו־יורק, ואם לא כדי להציץ, לפני נעילה, בזיוו של עולם, להכיר את שני הנכדים שנולדו להם בנכר, ומלכה מתה בלי שראתה אותם!?
גם כשהגיע שאולי להלוויית אמו, מלכה, שהסיפורים על פגישתה עם בצלאל על פיגומי תל־אביב ליוו אותי מילדותי, לא רצה אביו לשמוע על אמריקה. רק בקומו מה“שבעה”, ישיבה שהקפיד עליה משום־מה ולכן לא זזו גם גדעון ושאולי מדירת השניים־וחצי־חדרים ברמת־אביב הישנה, כל חלקו בארץ אחרי שישים ושתיים שנות טפסנות וניהול־עבודה, שמעתי פתאום מפיו, שלקראת שובם של שאולי ומשפחתו, הוא נוסע אליהם לניו־יורק לארוז את הפסלים.
"כאן דרושה עבודה מאוד מצפונית, ורק עליך, אבא, אמר לי שאולי, אני סומך בעיניים עצומות. חוץ מזה, גם אחרי כרטיס האווירון שלי, הראה לי שחור על גבי לבן, יחסוך בזה אלפי דולרים שאין לו.”
שאולי, חייכתי בלבי, העלה סוף־סוף את אביו בקרס. איזה רעיון נפלא. מגיע לזקן לראות לפחות פעם אחת את העולם בטרם ייצא למקום שכל באיו לא ישובון. באמריקה לא רק ייקל לו להתגבר על היעלמות “הבחורה” שלו, מלכה, אלא גם יספיק לטעום מעט שיש בו כדי לענג גם בן שמונים.
ואכן, בצלאל הצטרף אל שאולי בטיסה לניו־יורק, וברור היה לכולנו ששם גם יישאר עד שוב בן־זקוניו ונכדיו, וכשדברים אמורים בפסל היושב שם שמונה שנים – זה לא סיפור לשבוע־שבועיים. הן שאולי, גם אחרי כל השנים האלה אינו עדיין סיפור־ההצלחה, שרק על כנפיו חולם אמן לחזור הביתה, ומצד אחר, גם אחרי כל השנים האלה, התרשמתי משיחותַי אתו, רחוק שאולי מאוד מהודאה בתבוסה ומהרמת ידיים, כלומר – מניו־יורק הוא עוד לא זז. במצב דברים כזה, עלול בצלאל דודני – כפי שקרה לאבותיהם של כמה מטובי חברי – לסיים את ימיו לא בשניים־וחצי־חדרים ברמת־אביב הישנה, אלא באיזה קוֹנדוֹמיניוּם במיאמי ביץ’.
והנה, שלושה או ארבעה שבועות אחרי שנפרדתי מבצלאל, ממש עליתי עליו במרכז רמת־אביב הישנה, בפתח קופת־חולים – מצומק וכהה כחרוב, לעיניו משקפיים כהים ולראשו אותה מגבעת־קש צרת־שוליים, שאינו מסיר בשנים האחרונות לא מפני שחזר בתשובה אלא בשל שמש־הקיץ, שעכשיו נזכרה פתאום ללחוך את הפיגמנט בראשו בקירח ולהכות בסנוורים את עיניו החומות, הבורקות.
"הלוא אתה באמריקה,” קראתי נדהם. ”מה אתה עושה פה?”
תחילה לא הכיר אותי, שכן עיניו כהו כנראה הרבה יותר משידעתי, אבל בקולי שמע מיד את דודו, אבי המנוח. כשחזרתי ושאלתי אם כל־כך מהר חזר מניו־יורק, ואולי התחרט ברגע האחרון וכלל לא טס אז יחד עם שאולי, פרץ בצלאל דודני באותו צחוק יבש, ששבריו ספק מתגרים ספק מתנצלים.
"מה זאת אומרת, מה אני עושה פה? ארזתי את הפסלים, גמרתי את העבודה וחזרתי הביתה.”
“אתה רוצה להגיד לי, בצלאל, ששהית בניו־יורק, כמה…”
"בדיוק שלושה שבועות. אני כבר כמעט שבוע פה.”
“שלושה שבועות, וכל הזמן רק ארזת…”
“לשאולי יש פסלים משיש, ברונזה, גבס, עץ, זה הכול דברים שבירים ויקרים, הלוא הפסלים אצל שאולי זה כל החיים, וצריך היה לשבור טוב טוב את הראש ולהבטיח, שכל פסל יגיע בחתיכה אחת, בלי שום תקלה חס־ושלום…”
"אז בכלל־בכלל לא טיילת?!”
"אני באתי לעבוד, ואינך מתאר לך כמה עבודה, מבוקר עד ערב, צריך היה להשקיע בזה, ואני רק רוצה לקוות שהצלחתי. שאולי, אני צריך להגיד, מאוד שבע־רצון.”
"ואת ניו־יורק בכלל לא לקחו אותך לראות – לא נסעו אתך, אני יודע, לפחות לפילדלפיה, לוושינגטון, מקומות כאלה?!”
"איזו שאלה, כל הזמן ביקשו. אבל למי היה זמן?! ככה אני רגיל כל השנים, מה לעשות, מעודי לא השארתי חצי־עבודה. ופה זה היה גם יום ראשון גם שבת, לא זזתי עד שדפקתי את המסמר האחרון.”
"זאת אומרת, את אמריקה לא ראית!” את כעסי כבשתי אך בקושי, גם על בצלאל עצמו: ”סתם ישבת שם באיזה מחסן וארזת?”
"קודם־כול, מה זה סתם, הלוא בשביל זה ביקש אותי שאולי לבוא. שנית, רגע, עכשיו אני נזכר, אי־אפשר להגיד שבכלל לא ראיתי! שאולי לקח את כולנו במכונית שלו לפנסילבניה, למוזיאון, שהיתה בו תערוכה גדולה של שאגאל. בפנסילבניה גם ראינו את פעמון החירות ואת הבית שהתאספה בו הכנסת הראשונה שלהם. זה היה בכלל טיול נהדר, אי־אפשר להגיד!”
"וזהו?”
"בטח זהו, אלא מה. הלוא גם פה חיכה גדעון עם העבודה איזה חודש לשובי. רק היום, במקרה, לקחתי כמה שעות מפני שמשהו בעיניים מפריע לי קצת בעבודה. אני כבר מחכה לראות באיזה מצב יגיעו הפסלים, מקווה שלפחות את הכרטיס שקנה שאולי כיסיתי, אז איך האב אויסגעשלאגען די הוצאות,” חתם בצלאל דודני במפתיע ביידיש, ומגרונו עלה אותו צחוק יבש, שכל הימים רק נדמה היה לי – הבינותי פתאום – שהוא ספק מתגרה ספק מתנצל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.