ימים אחדים לפני כן שבתי מנופים ואקלימים, שהיו היפוכה של צעדה ראשונה בסנוורי קיץ תל־אביבי. אולי משום כך לא זכרתי, כי מעודי לא הייתי במשרדו של ירמוס, שאת הבוררות בפרשת עלבונו הרוחני והכספי של ידידי הסופר, דחה עד שובי. רק בהגיעי לקרן אבן גבירול והרחוב שלעברו צעדתי במרץ מסוחרר, גיליתי, שמספר הבית – 29, 17 או 37 – נמחה מזיכרוני, ושאת יומני שכחתי במכונית.
אין בעיה, ניגשתי מלא תושייה אל הקיוסק הפינתי: בכל מדריך טלפון אמצא בצד שמו של עורך־הדין ירמוס את כתובת משרדו. פשוט אולי, אבל בעבי הקיוסק הימהם צעיר רזה ושחור־שפם משהו אלכסוני, "פה לא מודיעין,” או "זה לא ספרייה,” ושוב לא התייחס אל טרדן־החינם.
הדם, כפי שקורה לישראלי בשובו משוט בעולם ומהתהלך בו, עלה לי לראש. ובכל־זאת נשכתי את בשרי בשינַי, את מלוא דעתי על ההופכים את חיינו כאן לבלתי־נסבלים לא גיליתי, רק נשארתי עומד לפני הקיוסק, שוקל אם לסרוק את הרחוב בית־בית, אם לחפש בסביבה בית־קפה או בית־מרקחת עם מדריך טלפון, או אם לעשות את כל הדרך חזרה למכונית, למצוא ביומני את כתובתו של עורך־הדין ירמוס ולמדוד בשלישית את אבן גבירול.
"שם של מי אתה מחפש פה ברחוב?” שמעתי קול צלול ורם, אבל על המדרכה מוכת־השמש לא ראיתי איש.
"זה אתה דיברת אלי?” שאלתי בהיסוס את הצעיר המשופם שבעומק הקיוסק המוצל.
"אתה רואה פה עוד מישהו?”
גם מחכמנות זו התעלמתי. זה ביתך אל מול ירקון, שיעשעתי חרש את רוחי, והעיקר, הוספתי לחיזוק, לא להתרגז כלל, לומר לבחור, יבש, קצר, ירמוס, זה השם, ירמוס, אולי בכל־זאת.
"למה תיכף ’צלח לי מאוד, לא אמרת עורך־דין ירמוס?! בשביל זה לא הצטרכת שום ספר! ’צלי פה אדון ירמוס כל יום קונה טבק, קונה עיתונים, לא רק שהוא עורך־דין מהגדולים, איזה בן־אדם אדון ירמוס, תאמין לי, אחלא צדיק! אם לקח אותך בידיים שלו, גמרת עם הדאגות! הנה שתי בתים מפה, אחד, עוד אחד – ואתה כבר שם!”
ואכן, בפתח מספר 6, בית־דירות תל־אביבי מצוי, דלת נעולה ואינטרקום, היה שלט דהוי, עורכי־הדין ירמוס ובן שלום – קומה א’. היש בכלל צורך להאריך בהיפוכים מהירים אלה, משיכרון ההליכה הראשונה כחום היום עד לברוך־הבא כפול־הפנים של הקיוסקאי המשופם? כן, פשטתי אצבע לעבר כפתור האינטרקום, כל העולם גשר צר וקיוסקאים גסים וחמים כשלנו, אין בכל־כולו, אין קרבה כמו זו – פוצעת, דוחה, מושכת, מתוקה. אצבעי לא הספיקה ללחוץ על הכפתור ובמרפקי השמאלי נגע־לא־נגע מישהו שצץ פתאום, ובמנעול הדלת ננעץ מפתח.
אינסטינקטיבית נרתעתי לאחור, ורק אז ראיתי את האיש, ודאי אחד הדיירים, שבתוך כדי כניסתו היטה ראשו לעברי וכך גם נשאר נטוע, גבו בולם את הדלת הפתוחה למחצה, עיניו לא מרפות. בניד־ראש הודיתי לו ונכנסתי, מתעלם ממבטו החקרני, מוותר על המעלית, פונה לעלות לקומה הראשונה במדרגות. אבל האיש, ישראלי קשיש ביום קיץ, כיפה סרוגה על שיבה קצוצה, חולצה קצרת־שרוול על עורף חרוש, חזה שקוע ובטן נופלת, נשאר עומד בכניסה, קורא לעברי:
“אני מכיר אותך מאיזה מקום…”
כבר סיפרתי איך החזירה אותי באחת תגובת הקיוסקאי לשמע שמו של עורך־הדין ירמוס אל מה שאין ישראלי ממנו, מארג צפוף, שכולנו ארוגים לאין מפלט זה בחייו, בעלילותיו ובזיכרונותיו של זה. היטב ידעתי, שבחריפות מיוחדת מבחין אני בכל אלה משום שאך שבתי משבועות של אלמוניות ואֵלֶם באירופה טרנס־אלפינה, משום שלתוך הלוך־נפש זה הטיל בעל המפתח את “אני מכיר אותך מאיזה מקום”.
הקיוסקאי לא רק המחיש את כפל־פניה של אותה אינטימיות מגושמת, אלא אותה טלטלה בלתי־צפויה כמו הכשירה את לבי להיתקלות ביהודי קשיש זה, הנועץ בי את עיניו בלי בושה וב“אני מכיר אותך מאיזה מקום” מאנקל אותי לחדר־המדרגות.
זה, ודאי, אם כי את מה שחשתי באמת העלימה הבעת־פני. לאיש שלְפנַי שידרה חיוך מצטנע, ספק הכחשה ספק הודאה. אכן, פנַי מוכרות לו – ידעתי בלבי – אלא שההקשר הטבוע בזיכרונו אינו מתחבר אצלו לצהרי יום בחדר־המדרגות של ביתו. לא מתוך יוהרה, אלא משום שבארץ כשלנו קל מאוד להתפרסם, שיערתי “מאיזה מקום” מוכר אני לו. הן בארצנו הקטנטונת נולדתי, בה גדלתי, וכשהתפרסם סיפורי הראשון מנה היישוב כעשירית ממספר הישראלים היום. האם צימצם גידול זה את סיכויי התפרסמותו של הישראלי המצוי? אם כיווצה מהפכת התקשורת את כדור־הארץ לכדי “עולם־כפר”, כביטויו של מקלוהאן, נהפכנו אנחנו לבית־משותף, כולו חלונות – כולם מצלמים את כולם, וכולם צופים בכולם. די שמירכתי האולפן תלכוד מצלמת־הטלוויזיה, לשבריר־שנייה, את עורפו של אחד מקהל־רעיו של גיבור “חיים שכאלה”, ומליון זוגות־עיניים, במליון דירות, יחזו שבריר־שנייה בשיבתו המקריחה, בדל־אוזן ואף־פיקסו, פרופיל וְאַן־פַס גם יחד – כדי שלמחרת תתחכך בפרסומו כל העיר ואשתו:
"ראינו אותך בחיים שכאלה!”
וכיוון שבמשך השנים נראו פני פעמים אחדות על אקרן־הפלאים ובעיתונים פעמים רבות יותר, ידעתי: זה ה“מקום”, זו ההיכרות. בשובי משבועות של אלמוניות ואלם באירופה הטרנס־אלפינית לביתנו המשותף, שכולו חלונות, נעם לי מאוד לגלות – אני מודה – שפה מזהה אותי יהודי קשיש, שנתקל בי מחוץ לכל הקשר מסתבר. משהו בתוכי אפילו דחף אותי להציג את עצמי בשמי ולומר לו מניין אני מוכר לו כביכול, אבל קיבעתי את חיוכי הצנוע, ועליתי מדרגה.
"אני יודע!” אצרה אותי בו־ברגע התפרצותו הנסערת. ”מקרקוב! אנחנו מכירים מקרקוב!”
זה היה, מצד אחד, הרחק מכל מה שיכולתי לצפות לו, אבל מצד אחר מפליא פי־אלף. את קרקוב עברתי פעם אחת בלבד, לפני כשלושים שנה, אחד בחבורה גדולה של ישראלים צעירים, בדרך לאושוויץ. כלום אפשרי הדבר, שמהטלוויזיה ומהעיתונים לא שימר היהודי הזה כל זיכרון, ואילו רגע מקרי לפני עשרות שנים – איפה בכלל עשויים היינו להיפגש באותו יום אחד בקרקוב – זכור לו עד כדי כך?!
אבל עוד לפני שהספקתי לשאול אם אמנם היה הוא עצמו בקרקוב באותו יום אוגוסט 1962, נזכר בכול:
"אני אגיד לך מאיפה בקרקוב, היינו באותו מחנה ריכוז. שמי פלדשטיין. זה כבר אומר לך משהו?”
מה עניתי לו?
משהו, זה בטוח, מילמלתי, אבל מה בדיוק, אינני מצליח לשחזר. נחפזתי לנתק מגע מהאיש הזוכר אותי ממחנה ריכוז בקרקוב, ולפני כל שאר המוזמנים נכנסתי למשרד, מדפים כורעים מרוב כרכי־חוקים ופסקי־דין, שולחן שכולו עמודות של תיקים.
עד מהרה נאספו כולם, ובמרץ ובחריפות – אפילו בהצלחה ידועה – ייצגתי את כבודו ואת כיסו של חברי הסופר, אבל תוכי היה משותק באיזו אימה סתומה. מה ששיתק אותי לא היה פחד, שהרי מה בעצם מפחיד בטעות רחוקה כזאת של יהודי זקן בצהרי יוני 1991 בתל־אביב?
אימה סתומה השתכנה בתוכי, וגם אחרי שסיפרתי לעוד ועוד ידידים מאיזה מקום הכיר אותי האיש, וכולם הגיבו בצקצוק אדיב של פליאה או בחוסר־עניין מפורש, איני חדל לתהות ביני לבין עצמי:
מה בתווי־פני הרעיש עד כדי כך את זיכרונו של האיש פלדשטיין ושיכנעו בוודאות כזאת, שהאיש שלפניו אינו אלא חברו למחנה ולגורל לפני – כמה? – ארבעים ושבע, שמונה, חמישים שנה?! איזה דיוקן היה אצור בזיכרונו כל השנים ואילו מאפיינים בפני אותו אדם מצא בפני ישראלי, יליד תל־אביב הקטנה של שנות העשרים? האם במחנה הריכוז היה אז אותו אדם נער, כגילי אני בשנים ההן, ושמא היה איזשהו בן שישים פלוס, והיום טבוע בפני אותו דיוקן רחוק, אולי אחד מבני משפחתי האבודה בפולין? ואולי לא זה ולא זה, אלא סתם הזיה בהקיץ של יהודי זקן כחום היום?
לעולם לא אדע. אבל מאז בכל פעם שאני שומע מישהו אומר “פנים מוכרות”, מתמלא אני איזו אימה סתומה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.