אמר המחבר: אין זה אלא טבעי, שענף־יסוד באילן האומה שהוּכה קשות בסופות גולה ונכר, כבני השבט הספרדי ויהודי המזרח, שאין ערוך לתרומתו המקורית והסגוֹלית לגדולת עמנו ותרבותו – ישראל משמשת להם קרקע יוצר להתקדשות רוחנית. מפולת דורות ושכחה מכסה על פּעלים והישגים ונכסי־רוח אדירים של בני השבט הספרדי, למן הגירוש מארצות הרשע הקתוליות בה’רנב (1492), דרך נדוּדיהם על פני שבעים גלויות – באפריקה, אירופה, בשתי־האמריקות ובאסיה; ודרך יצירתם בעברית, באישפניולית ובלשונות ארצות־מגוריהם ועד להיקלטותם מחדש בישראל, יחד עם בני השבט האשכנזי, באומה יוצרת אחת.

ואחד מן המעוררים, היוצרים והלוחמים במשך עשרות בשנים על חישוף אוצרות רוחה של יהדות ספרד ופאר עברה ושתילת ערכיה בחיינו, הלא הוא יצחק רפאל מלכו, איש ירושלים, חוקר וסופר ומנהיג ציוני מובהק ומראשי פעילי איגוד קהילות הספרדים.

נולד ב־1894 בשאלוניקי, המכונה “ירושלים הקטנה”, מרכזה הרוחני־היסטורי של קהלות הבלקן ויהדות ספרד בכלל במשך דורות. הוריו – תורה וגדולה חברו בהם. והנער מילא כרסו תורת ישראל ואוצרות ספרותו, זולת לשונות אירופה וספרותה, וביחוד בצרפתית, אנגלית ואיטלקית. משגדל נזדמן בעיר הולדתו עם אישים מן הישוב החדש והציונות הצעירה שביקרו בה (פרופ. קלויזנר, פרופ. בוריס שץ, ב"צ כץ, מרדכי בן הלל הכהן, דוד בן־גוריון, יצחק בן־צבי ואחרים), בשליחויות שונות והרצו במועדון “קדימה” שבמקום, ואין צריך לומר, שהיה זימון פורה ומפרה לצעיר הלאומי התוסס. ובעודו צעיר לימים הוא נחלץ למערכה הלאומית בקולמוסו, משתתף בעתונות המסועפת של שאלוניקי, בצרפתית ובאישפניולית, וכן בעתונות התורכית הגדולה של הזמן ההוא, וחוט־השני בכתיבתו: הגנה על כבוד עם־ישראל ומאווייו הלאומיים, ומגלה עירנות עמוקה בבעיות חינוך וספרות, מפרסם מונוגראפיות על אישים בכלל זה על הרצל וי"ל פרץ, וכתיבתו מחנכת ולוחמת ומגשרת גשרים בין עדות ודורות. לימים מייסד הוא במות משלו. ביחוד נודע לשם מחקרו על “יהודי שאלוניקי במרוצת הדורות”. והוא חודר גם לעתונות אירופה רבת־ההשפעה ופורש בה את דגל המלחמה באנטישמיות והתחייה הלאומית.

בפרוץ מלחמה העולם הראשונה גוברת פעילותו, והסברתו של מולכו כובשת והיא חודרת אף לחוגים הצבאיים, הציבוריים והאינטלקטואליים – למען עם ישראל וציון. אחד הגילויים המפוארים בפעילותו זו הוא, ייסודו, ב־1917 בשאלוניקי (יחד עם אברהם ריאקאנאטי), של כלי – המבטא הצרפתי “פרו־ישראל”, שזכויות היסטוריות לו; הוא ששימש פה ליהדות יוון במבחניה בשנות המלחמה ולמאווייה הלאומיים, עמד על רמה ניכרת והופץ חינם בקרב חוגי הדיפלומטים, אנשי הצבא והמדינה של בעלות הברית.

כתב־עת זה הוא שהעלה ויזם ונלחם לרעיון הקמתו של לגיון יהודי לוחם לימין הברית, שיקח חלק בשיחרורה של ארץ ישראל – ומלכו פעל להגשמתו באתונה ובלונדון. ואכן, אישרה ממשלת יוון את רעיונו, אלא שבינתיים נסתיימו פעולות־האיבה. וידוע חלקו של מלכו בכיבוש דעתה של ממשלת איטליה והסכמתה לאישור הצהרת־בלפור ועוד.

ב־1919 עולה הוא לירושלים, קיומו על סוכנות חברות־סרטים, ופעילותו החברתית ענפה ומסועפת – ורבים התחומים בחייה של בירת רוח ישראל שידו הטובה בהם. אולם נפשו למדע ישראל, לספרות לעתונות – בעברית, צרפתית ואישפאניולית. רב הוא מספר המסות, עבודות המחקר, הבקורת, המונוגראפיות שפירסם, ובכללן על: מונטיפיורי, דון יוסף נשיא, הרב יעקב מאיר, יצחק אפשטיין הפדגוג העברי שפעל ביוון, פרופ. א. ש. יהודה, דוד ילין, טשרניחובסקי, הדמות האגדתית של יוסף מרקו ברוך שקדם להרצל, וכן על שורה של אישים, מהם שכוחים, מעולמה של יהדות ספרד. כן פירסם והחדיר כתבים שבתאיים עלומים (כתב־יד אחד, בתירגום מלאדינו, עומד להופיע בקרוב בהוצאת “מכון בן צבי” בירושלים). והוא משתתף בעתונים וכתבי־עת, מחבר ערכים אנציקלופדיים, מתרגם (בין היתר לשפאניולית) ספרי מדע – אחת הדמויות הפעילות, האצילות והססגוניות של יהדות ספרד בארץ.

רבים הישגיו של האיש, ואך כותרת־עטרת פעלו בשדה החקר והספרות, יצירת רוחה של יהדות ספרד, דמויותיה, תורתה, מאוויי נפשה – למן הכתות המשיחיות שפעלו בה ועד להתעוררותה הלאומית.

*

דיוקנו של היוצר משוקע ביצירתו ורוחו – ברוח גיבוריו. והנה מגלה לפנינו מלכו דמות מופלאה, מבני הדור של סבו של הרצל, שמעון לייב יהודה אשר הרב הנעלה בחובבי ציון יהודה חי אלקלעי יצק מים על ידיו: הרב יהודה בן שמואל ביב’אס, שבתשי"ז מלאו מאה שנה לפטירתו.

את הרב מקר’פו, שאישיותו וחייו, מלחמתו והעזתו נשמעים כאגדה, מציין מלכו “כאביר מבשרי מדינת ישראל וקוממיותה, בדרך הזמנים המודרניים ובסגנון התנועות המדיניות לשחרור לאומי וכיבוש העצמאות, בכוח הנשק והמדעים”. בן התקופה הפוסט־נפוליאונית, מאצילי המשפחות הספרדיות שבכל הדורות, וניצוצות רוחו נתגלגלו בין היתר, לבית הרצל ולבית הרב אלקלעי.

כאשר יידלק הברק בעבי ליל סופה ואופל ויאיר מרחבים, כן נדלקה בו, ברב מקר’פו, התשוקה העזה, הרדומה, לזקיפות קומה יהודית, לעבודת כפיים לכח, “לשימוש בכידון ובמחרשה”, לנטישת החלוקה שניוולה את הישוב הישן ולכיבוש השממה בכוחות עצמיים ומבלי לזכות מן ההפקר, כשווה־בין־שווים במשפחת העמים. עם זאת הוא יצא חוצץ כנגד התיקונים בדת, המרופפים את כוח־העמידה, כנגד התבוללוּת והטמיעה והמוות־הלאומי.

אבי המשפחה – ממגורשי ספרד, נתגלגל לפאס ומשם לטאטוּאַן. שלשלת של רבנים ומנהיגי העדה וממשיכי־רוקמי חוט הזהב. בדרך גלגוליה ותלאותיה מגיעה המשפחה לגיבראלטאַר, השוכנת על אם הדרך בין צפון אפריקה למזרח התיכון. כאן נולד ר' יהודה לאביו (ר' שמאול, ולאמו ממשפחת המקובל הנעלה ר' חיים בן־עטר בעל “אורחיים”, שעלה לא“י בתק”א – 1741) – אשר כונה “אחד קדוש, חכם ושלם, עיר וקדיש שפ”ר" (שפת רננות, מקביל לנעים זמירות). וכאן מילא כרסו תורה ודעת והעמיד תלמידים רבים בישיבתו. ותחנתו האחרונה – האי קורפו והימים ימי ראשית התמוטטותה של המועצה התורכית, מרידות בארצות ערב, השתלטות איברהים פחה על ארץ ישראל – הולידו גם בקרב ההמון היהודי התעוררות משיחית לגאולה לאומית.

אזניו של הרב הספרדי כרוּיות לרחשי הזמן, ולבו נתוּן לשיפוּר מעמדם של היהוּדים והנוער, דורש תיקוּנים בחינוּך ו“למוד שבע החכמות או מדעים, כגון מוּסיקה, אסטרונומיה וכו'” – ונחלץ למערכה כנגד חיי הניווּן בגיטאות החשוכים. והוא גם מעז – חזיון נדיר, מיוחד במינו ובסוגו – לחלום על תנועה של מטיפים־ליהדות בקרב האומות! ואולם עיקר חזונו – ארץ ישראל. נאזין־נא לדבריו:

“על היהודים לנתק בכוח את ארץ־ישראל מידי התוּרכים בהנהלת המשיח, כשם שהיוונים הוציאו מידיהם הארץ שלהם”… “ושומה עליהם, לשם כך, להתאמן בנשק ובמדעים”.

חינוך העם. עבודה בפועל ממש, הנשק ביד כמגוייסים לשעת הצורך – זו הדרך העשוייה, לדעת הרב ביב’אס להביא גאולה, – ולא דרך הפילנטרופיה בה נוקט השר מונטיפיורי. לדברים החדשים, המפתיעים האלה, נענים הדים עזים בלבו של שמעון לייב יהודה הרצל (סבו של בנימין זאב) ושל הרב אלקלעי, שנדלק באשו. (“ואין אני יכול להתאמץ ולהסתיר דבר מוּסר השכל, אשר שמעתי מפי איש אלהים קדוש, הרב המופלא וכבוד ה' מלא, המקוּבל האלהי, כבוד הר”ר יהודה ביבאס, הי“ל (השם ישמרהו לנצח) יש”ל (יהי שמו לעד) אנחנו בני ישראל פשענו ביוצרנו. בכל ארצות תבל נעים ונדים אנו מעיר לעיר, לבקש מחיתנו, ואין אנו הולכים לארץ ישראל, ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם… כבר ידוע שההתעוררוּת למעלה תלוייה בהתעוררוּת מלמטה, ככתוב שוּבו אלי ואשוּבה אליכם. תשוּבה זו, באלף שבע מאות ושבעים שנה, לא נעשתה… עיקר גאולתנוּ היא שהקב“ה יחזיר שכינתו לציון” (דרכי נועם, בלוגראַדו, תקצ"ט, 1839). – הרחק־הרחק נתגלגלו הניצוצות שהדליק והיו ללהבה.

בשנת התר“י הוא עולה לארץ ישראל, מתיישב בחברון, מייסד הישיבה על שמו ובו עקד הספרים וכתבי־היד שלו שאבדו במאורעות הדמים בתרפ”ט. עתוּרי פעלים חייו של הרב ביב’אס, שחיבר שירים, פיוּטים ותפילות ואף הניח פסקי־הלכה. גימ"ל פעמים בשנה נוהגים היו יהוּדי קורפוּ להזכיר שמו של רבם הנערץ – מפאר יהדוּת ספרד, שהיה מראשוני חולמי, מבשרי ולוחמי תקוּמת ציון.

והנה לעיני מחברת אחרת של המחבר ועניינה בכותרתה: “נקודות חן – מהעולם הספרדי בדורות האחרונים” (ירושלים, תשי"ח, הוצאת ועדת התרבות של התאחדות קהלות היהודים הספרדים בישראל). אסופה של דמיות יהודיות־ספרדיות מופלאות, כגון זו של הפילוסוף היהודי־האיטלקי הנעלה (“אפלטון היהודי”) אליהו בן אַמוֹזג, שכתביו הושפעו מהמהפכה הצרפתית, מערער את ההנחה שהיהודים הם כת דתית ולא אומה ומבסס את יסודותיה הארציים, האוניברסאליים והאנושיים של היהדות. על אחת מיצירותיו זכה באות־הצטיינות צרפתי רם. והנה ד"ר משה קופינאס, מראשי מנהיגיה הלוחמים של יהדות יוון וציוניותם, שעצמותיו הובאו למנוחות במושב העובדים מיסודם של חלוצי יוון, צוּר משה, הנקרא על שמו, והנה יהודה (ליאון) יהושע, הגבור האגדי של תנועת המחתרת הצרפתית נגד הצורר הנאצי, ולידו הוגה־הדעות הדגול יצחק בן־רובי – מן המשפחות הספרדיות המפורסמות והמצויינות, חניכו של רוסו, תלמידו וידידו של הפילוסוף היהודי־הצרפתי ברגסון (מוצאו מוארשה); כתביו של בן־רובי הוכתרו בפרסי האקדמיה הצרפתית ושלושים שנה הורה באוניברסיטה גאנף. לאחר מותו (ב־1947) הופיע ספרו הגדול “Conscience et Morale” “תודעה ומוסר”.

והנה שורה של דמויות מאירות, כנסים רוסו וד"ר ישראל כלב מתורכיה, מראשיה החשובים של מהפכת “התורכים הצעירים”, לוחם נלהב בהתבוללות, ממבשריה הדגולים של הציונות; פיליפ גדאַלה, סופר יהודי־אנגלי נודע והיסטוריון; דוד פראַטו, רבן של קהלות איטליה ומצרים; הסופר העברי־הספרדי המודרני הראשון, יליד ארץ ישראל, יצחק שמי, שתיאר ביד־אמן דמויות ופרקי־חיים מההוי המזרחי והערבי, ולידו מכבי מוּצרי, יליד קאהיר, שלישו של מפקד הפלמ"ח יצחק שדה, שנתן נפשו במלחמת השחרור, בפריצת הדרך לירושלים.

פסיפס ססגוני של דמויות ספרדיות נעלות, יפות נפש, אוהבות עמן, מצויינות בכשרון, בעוז, בגבורה.

ישבתי בביתו הצנוע של י. ר. מלכו בירושלים, ברחביה השלווה הטובלת באור ובירק, ונשמתי אוירתה של ה“גראַנדאזה” – הגאון והאצילות הספרדית, המהולה בתחושה יהודית עמוקה, כאשר צויין גם בילקוט הספרותי שיצא לכבודו במלאות לו ששים שנה, על־ידי קבוצת סופרים, עסקנים ואנשי מדע ובכללם פרופ. קלויזנר, פרופ. ברגמן, א. אלמאליח ועוד. היא חפפה על הספרים וכתבי־היד היקרים שכינסם בביתו, ניבטה מעיניה של האם – המטרונה הכבודה (לבית די־בוטון עתירת־היחוס), אם המשפחה, והיא טבועה בדמותו הוא, הרוחנית והאצילית, הענווה והתוססת, של יצחק רפאל מלכו, שכל חייו כהמחשה למטרה שהציב לבני עדתו והתגלמות “לעורר את התשוקה בקרב בני השבט הספרדי להשכלה ולמעשים טובים בנין ויצירה”.

ובהקדמתו ל“אוצר יהודי ספרד” הוא כותב, ובדברים בטוי לכיסופיו, לתחושת שליחותו:

…"במשך יובל השנים האחרון השתנו פני הקהילות הספרדיות בעולם. הקהילות העתיקות והמפוארות בארצות השפלה וארצות הבאלקאנים הושמדו כמעט כליל; יהודי בולגריה ומצרים ומרבית יהודי אדריאנופולי, איזמיר, קושטא וברוסה עלו והשתקעו במדינת ישראל ולוקחים חלק פעיל בבנין המדינה ובהתחדשות חיי האומה בכל השטחים והמקצועות.

בינתיים הולך ומצטמק דור יודעי היהודית־ספרדית, קרוא וכתוב, בחצי־קולמוס כמו בעבר, אין עתונות בלאדינו, וזה עשרות שנים שלא הופיעה שום יצירה ספרותית מקורית, או במהדורה חדשה, הנדפסת, באותיות עבריות רש"י או מרובע.

מובנים איפוא גם הכיסופים לאסוף את השרידים, התעודות והמסורות שנשתמרו עד עתה בקרב יוצאי כל ארץ וארץ.

יוצאי ארצות ספרד ופורטוגאל שבשבתם באדמות מולדתם השניה, האירו את שמי התרבות האנושית הכללית והדליקו את אבוקת ההשכלה באירופה, אסיה, אפריקה ואמריקה, בארצות האיסלאם והנצרות, תרמו תרומה נכבדה להתקדמות המדעים, המחקר והחיים הכלכליים בעולם, ומן הדין שהישגים ומאמצים אלה יובלטו כדבעי ויהיו לנחלת הרבים".

קולו הרך של מלכו נדלק וריגשה עומדת בו מדי דברו בנחלתה הנעלה, השכוחה של יהדות ספרד, שהוא מבקש לגאלה ולהנחילה ולשתלה בשדה חיינו, בנוסף על הארזים האדירים אשר לא ייעקרו לעולם, וחיוך מלבב פושט על פניו…