…אבי הגדיל מאין כמוהו בסדר טהרות –

סדרי המשק והמדינה דורשים טיהור וניקוי.

אני לטהר יצאתי החברה מסחי דיכוי

ומחלאות ניצול. לא שני לאומים הם – שני דורות.

גם אני הפכתי בסדר טהרות.

אלא שפירושו נרחב הרבה יותר:

גמרא בבלית לכל משנותיו, והן מה ברורות,

ואינן נכונות על הלכה אחת לוותר.

הפכתי בו והפכתי בו, ממנו לא אזוז,

כי קנאות אבא והתמדתו לי מורשה.

למלעיגים, לספקנים, למיואשים אבוז,

כי אאמין: יקיץ הקץ על כל משטר רשעה.

“סדר טהרות” (אבא גורדין פרובלימות 1960)

רב ליטאי – והוא מושג מיוחד, וטפוס אנושי לעצמו. תורתו, דומה, עולה על יראתו. חכמה ודעת, שכל־ישר וּפשט צלול הם לו עיקר. וכמובן, הומאניזם – מידות טובות, צדק וצדקה. הלא לא מקרה הוא, שבליטא היהודית קמה שיטת המוסר ותנועתה.

הרבנות היא לו טורח, למורת רוחו, עינוי. ולא דוקא על שום תקיפותם של – “בעלי הבתים”. כיצד יתכן לקבל שכר בעד ידיעה בתורה? הדברים הבוטים ביותר נגד הרבנות אמר, דומה, הרב עקיבא אייגר. ואביו של אבא גורדין, הגאון יהודה לייב, נוהג היה לומר: “רב אינו יהודי, לפי שיהודי מוציא כסף על יהדותו, ואילו רב מקבל כסף בעד יהדותו”… (בדומה לכך אמר ר' ישראל מסלאנט, בעל שיטת “המוסר”, לחסיד שנתן לו כסף כדי שיתפלל עבורו – אצלנו צדיק הוא הנותן, ואילו אצלכם – המקבל…)

והוא רב משכיל, יודע רוסית כהלכה וגרמנית, נהנה מספרות יפה, מפזם לעצמו שירו הנודע של לרמונטוב “התפילה” ומעיר, שהוא חוּבּר ברוח הקודש. והאם – כליל סגולות, יפת־נפש, טובה ומטיבה, אחוות־אדם נשמת־אפה.

באוגוסטוב, עיירה יהודית בתחומי ליטא־פולין־אשכנז, עטורה אגמים ויערים, מכהן הרב יל"ג, המשכיל והחובב־ציון, חביבם של גאוני הדור, ברבנות. בבית זה, ספוג תורה ומידות טובות, גדל הבן.

יום אחד – והוא בן שש – מזדמן לביתם “החפץ חיים”, שלווה בהירה, אצילות זכה בישותו. ר' ישראל מאיר הכהן מתייחד עם האב, והוא מאציל ברכתו לבן הבכור (אבא, הצעיר, עודנו ברשות האם, כאחיותיו, היא הטורחת בו, גוזזת שערותיו, בוחנת ידיעותיו “בעברי”, בסדור, בפרשה בחומש, עד שיעלה לדרגת לימוד הגמרא, וממילא לרשות אביו). ואך המשרתת, אוהבתו, מקנאה את קנאתו, מלווה אותו אל חדר בית־הדין ומפצירה בו לבקש ברכה לעצמו…

– מה רצונך, בני? שואל “החפץ חיים” בקול רך.

– רבי, ברכני – מלמל הילד.

– רצונך בברכה? – נענה הרב, – ובכן, אמור נא לי, מה אתה אוהב יותר: כסף או תורה?

אין הילד יודע כסף מהו. הרי זה לכל היותר, אגורה לקניית סוכריה. ואשר לתורה, הוא שומע תדיר, שאביו לומד וכותב תורה (על ארבעת חלקי הש"ע) בבית מתאמצים שלא להפריע לו. משמע, עניין נכבד הוא.

והוא עונה – תורה.

שם “החפץ חיים” ידיו על ראשו ומברכו. רעד חולף בילד. לחשה של הברכה כמעט ולא שמע.

ואולם, אין ספק, שהיא קוימה במלואה: תורה הרבה למד וחכמה קנה, ואך בכסף לא זכה…

בספרו האוטוביוגראפי “שלושים שנה בליטא ובפולין” פורש המחבר, בכושר־תיאור מעולה, בחן לשון וסגנון, בהומור ובחדירה לעמקי הנפשות הפועלות, את יריעת ילדותו – פרקי חיים והווי שחוצבו מחיי היהודים בתקופת־המעבר הסוערת שבין שתי המאות. בית הרב, אחים ואחיות, העיירה, הסב אשר באחוזה הכפרית, החדר ומלמדיו, הלימוד וקליטתו בנפש הילד ובדמיונו, בית־המדרש, דרוּשיו של אבא – כל אלה טובעים בו רישומם, חותם ראשון שלא יימחה. אך, הנה מתווספים רשמים חדשים, רובד על גבי רובד.

האב עובר לכהן בעיירה של חסידים, אוסטרוב, וחירותו היחסית, ברוח ובחומר, מתקפחת. הוא לובש קפוטה ארוכה, חובש כובע “יהודי” מוזר, והשמש מוליכו, לפי הוראות אביו, אל הישיבה, כתה א'.

עולם חדש נפתח לפניו. בחורי ישיבה בני־ערים שונות. ומלמדים חדשים – כל אחד אישיות לעצמו. מוחו החריף “שורף” את הסוגיות. והוא קיצוני באדיקותו. לא מועטה השפעת ר' ניסן עליו, שאין כמותו ירא־שמים ותמיד מעוטף בטלית ותפילין. מאריך בתפילה ועורך תקוני־חצות, מסגף עצמו, נלחם בייצר וקורא תדיר לחשבון הנפש. – ועם זה חובב ציון, ומטעם זה מושך על עצמו איבתם של חסידי העיירה…

והנער סבור, שאביו הרב, הוא, לעומת רבו, מן הקלים, הלא הוא – מקצר בתפילה וכל חילו לאוריתא, ופעם, ביום כפור, הוא אף שאל אותו בשמינית של יוהרה:

– מתי אב’קה, הרבית כל־כך לחטוא? – ואפשר שבחווית־נעורים זו ראשיתו של המרד שמרד נגד האב, ולשנים נגד המשטר ונגד החברה כולה…

הנה אנוס האב להיות רב בעיירה נידחת של חסידים, להאזין לספורי המופתים שלהם ב“שלש סעודות”, להיות עד למנהגיהם הזרים לרוחו כעבודה־זרה – ולא להגיב. הם אף מבקשים לקחת עמם את הבן ל“חצר” של גור והוא, האב, אינו מוחה בידם. הוא כשבוי בין עכו“ם… ואך הנער עצמו מסרב. היטב חרותה במוחו אמירתו של – “הנודע ביהודה”: ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם, וחסידים יכשלו בם; הוא נוקב לשון “חסידים” – תחת “פושעים”, ככתוב בהושע י”ד ו'. ולא אחת שמע כינויים בפי אבא. “אשר פיהימניקים”, לפי הכתיב (תהלים קמ"ד, ח') “אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר”. והוא דוחה מעליו מבקשי סגולות ומופתים…

אב’קה הנער אדוק, חריף ומתמיד – עד, עד אשר ספקות שונים מתעוררים בו, מתוך העיון עצמו, מתוך הנחות ויסודות שאין שׂכלו הולמם, ועד אשר נתפס (כאחיו הבכור, נערצו) לרוחות ההשכלה, בהשפּעת הספרים הבאים ליד, ובאותה התמדה עצמה הוא שוקד עתה על לימוד עברית ודקדוקה, לשונות ומדעים – והוא מלוא תענוג נעוריו. הוא מקיים עדיין כל מצווה קלה כחמורה, הילוכו כחסיד ופיאותיו ארוכות – אך רעיונות כפירה כוססים וצורבים. האקט של מתן תורה, ההתגלות, הוא אמנם בעיניו עובדה של ממש, מאוששת בעדותם של שש מאות אלף נפש: אתם ניצבים היום כולכם… או, כניסוחו של “הכוזרי”: פתח דבריו אל המון ישראל… שהיא במראה עין – ואולם, מה משמעותו של “המגיד”, נשמת המשנה שנתגלתה לרבנו יוסף קארו, כעדותו במחברתו “ספר מגיד מישרים” משנת 1567? הייתכן? “מחברת זו פוצצה את בניינו התיאולוגי של אב’קה כדינאמיט רוחני” – מעיד הוא על עצמו לאחר עשרות שנים. והוא מרבה לשוחח על כך עם וולפקה, אחיו הבכור, החקרן והנזיר, שכולו רוח ומצפון – כמותו. ויחד הם מערערים את בניין הנצח של האמונה…

“וכאן, מחוץ לעיר, בשעת דימדומים ושקיעה – שקעה השמש של מסורת התורה שלהם. ואב’קה, הקנאי והנמרץ, דחה את היהדות המסורתית וכל הכרוך בה, מבלי להניח בה אבן על גבי אבן… מאותו ערב ואילך פסק לקיים את מצוות התורה”.

הוא התמכר כליל “להשכלה בת־השמים”, במחתרת, כמובן, כשהוא מעלים רעיונותיו והתנהגותו מהחסידים – וגם מאביו, הרב המשכיל. עתה מרגיש הוא עצמו מרומם, משוחרר, אחר שגילה אמתו, שנחלץ מעקה, אך לבו בקרבו חלל… וצר לו עתה על השנים הרבות, שנות הנעורים, שעלו בתהו…

האב משלים אז ספר השאלות ותשובות “דברי יהודה” – ואב’קה, אף על־פי שנתפקר, עורך לו רשימה ביבליוֹגראפית, כשם שעשה בספרו “דגלי יהודה”. והוא שמח, אגב, שאביו גבר בעיונו על בעל “האבני נזר”, הרבי המפורסם – מסוחאצ’ב שבפולין, עמדו התפלמס ופלפוליו הרס…

הנער משוקע כולו בספרים החדשים, מרווה נפשו בספרות יפה ובמדע, משתלם בלשונות – ובפתע בא עליו הזעזוע של פרעות קישינוב. רעיונות לאומיים וסוציאליים מנסרים בחלל היהודי. אב’קה נוטה דוקא להטעים את שנאת העולם לעם עולם. הוא מארגן חוגים עיוניים, ובכלל זה חוג דוברי עברית בהברה הספרדית, הכולל גם את אחיו ואחיותיו. מייסדים ספריה עברית. מפיצים בולי הקק"ל, שקלים. הציונות כובשתו. הוא כבר נואם ברוב להט בחוגי הנוער. גורל עם ישראל נוגע ללבו ואפשר גם משום כך שולל הוא את אחד־העם, ואת תפיסתו על היהדות, ועצם הגאווה שבכינויו לזרא לו… הוא מצדד בהרצל ונורדוי. שולל בקיצוניות הגולה על כל יצירותיה.

עד מהרה פושטות שמועות, שהוא (ואחיו) מסיתים ומדיחים את הנוער, את בחורי־הישיבה, מחללים את לשון הקודש. אך לא, הוא לא ייכנע. לא יתפשר כאבא, למשל, שגם הוא ציוני בלבו, אלא שאינו אוזר כוח למערכה בחסידים שבעיירה. הוא, הגאון, נכנע בפניהם… קובל הבן. האין שיבת ציון מצווה נכבדה? מדוע אין הוא עקבי, וגם נרתע מהציונות הרשמית ומבחין בה סימני סכנה ליהדות?

האב נחרד למראה בניו האתיאיסטיים המושבעים, הקיצוניים גם בכפירתם. הוא מבקש להצילם – שיסעו, לפחות, להשתלם בחו"ל. אך הם דוחים הצעותיו ופשרותיו. כיצד אפשר, בזמנים טרופים ומתוחים אלה, לחשוב על חיי פרט? על קאריירה, על אהבה, על משפחה? הנה דחה הקונגרס את הצעת אוגנדה – והיה להם הדבר כשבר. והנה נפטר הרצל – והוא ואחיו צמו כל אותו יום.

והם (האחים) עוזבים את הבית, עושים נפשות לציונות טריטוריאליסטית, לתחיית הלשון, לשלילה קיצונית של הגולה. הקרע עם הבית והמשפחה – מוחלט. ברור, שגם האב, הרב הליטאי, אינו מוכן להשלים עם פריקת־עול אלא עד לגבול מסויים.

האם, אף־על־פי שלבה שותת דם ואדיר חפצה להחזיר על כנו את שלום הבית שהופרע, והיא כנתונה בין שתי להבות…

אב’קה יוצא לרחוב החיים… הוא נתקל בזרמים השונים הפועלים “בתחום” – “בונד”, סוציאליסטים למיניהם… הוא בוחן כל זרם מיסודו. ועם זאת הוא עצמו נדלק בלהט המהפכה המבשילה ברחבי רוסיה. הוא שולל את המשטר, את העריצות, אך גם בחיבוריהם של מבססי הסוציאליזם ושלוחיו ברחוב היהודי הוא מגלה נקודות־תוּרפּה. הוא נתון בחיפושי־אמת – אמתו, שטוף בלא הפסק בויכוחים. בדווינסק נואם בכינוסי־סתר של צעירי ציון.

אבא, תוך הסתכלות בפעולתו של החוג המצומצם של חברי צעירי־ציון, בבחנו פעולתו, ובעיקר את דרך פעולתו של התועמלן־האינטליגנט של “הבונד”, שנשלח לכאן במיוחד מן המרכז, מוילנה, התחיל תופס, שבעצם הוא עצמו לא נתרחק הרבה מרבנות. הוא היה למעין רב חילוני, מודרני. הוא נושא דרשות, הקרויות נאומים או הרצאות. הוא משנן באזני תופרות וחברים את “הקפיטאל” למארכס, שעה שרבנים אחרים אומרים שעור באזני בעלי־בתים ולומדים עמם דף גמרא. והוא הדין, אם גם בהיקף נרחב יותר, בתועמלן של ה“בונד”. הוא רב לפועלים. מנהיגם הפוליטי והרוחני. פוסק שאלות. נותן הכשרים. קובע היתרים ואיסורים.

אינטליגנט יהודי צעיר, משכיל, יפה־נפש, חלוש־גו, להוט וקנאי וקיצוני, לוחם ועורג וסגפן מוחלט.

“הוא אוהב את פשקה כחייו, אולם אהבתו ללימוד עזה וחזקה מחייו”. –

אין אור כאור הידיעה, ואין אויב לאדם כבערות, שהיא אבי שעבודו ודכויו.

בתוך כך פורצת מהפכת 1905. אישה מדליקה אותו. ופעם, לאחר נאום נלהב באזני הנוער, הוא מסתער אל בית־הסוהר המקומי לחלץ את כלואיו בגבורה ובתעוזה. השומרים המזויינים נרתעים מפני הנער החלוש, נמוך־הקומה. אכן, כל מקום בו נערך המאבק לחירות שם מקומו, נכון לחרף נפשו. והוא משלם מלוא המחיר. ברעב, במאסר, במצוק, בנגישות, בויתור על חייו האישיים, על נעוריו. ואינו נכנע. בעקשנות של לוחם ומעונה, ואין צריך לומר, שהוא מוותר על חיי־אהבה־ומשפחה. הייתכן, במצבה זה של רוסיה ויהודיה להקים משפחה, להוסיף ולדות – ואם יוולד לו בן, הרי ודאי שלא יהא נכון למול אותו, אך הוא גם אין הוא נכון לעטות חרפה על בית אבא… וזולת כל אלה, החלטתו נחושה לא לשאת אשה. הלא מהפכן הוא (וצמחוני), שכל חייו קודש לחזונו, ועלול כל שעה לעלות קרבן על מזבחה. האם לא נתפס לקיצוניות הפוכה, קנאית יותר מזו של קיצוני האדוקים? (אפילו בטכס הכלולות של האחות אין הם, האחים, משתתפים, וכן בברית־המילה של בנה – הוא דוד רוזנסון, מי שעתיד להיות גבור המחתרת בארץ ישראל, רזיאל). אלא שהוא יציב פחות מהם, ונלבט בספקות שונים. סופו נוטש דגלם של צעירי־ציון. הוא מחייב ביתר שאת מלחמה על זכויות היהודים ברוסיה גופה, משולבת במערכה נחרצת, חסרת־פשרות, במשטר העריץ, המדכא. נטייתו לתורת האנרכיזם גוברת, הוא ואחיו יודעים את ספרו של שטירנר (“היחיד וקניינו”) כמעט על־פה. והערצתם נתונה לפרודון ובקונין. וכמובן, לטולסטוי – האנארכיסט והפדגוג.

בינתים מייסדים הם מוסד חינוכי, מעין “חדר מתוקן”, ללא דת, כמובן, והוא כמשתלה ומעבדה לרעיונות ונסיונות שונים חינוכיים. לעיניהם דוגמת: “יאסנאיה פוליאנה”. שם המוסד: “עבריה”.

זו פרשה דרמאטית, רבת־ענין ונפתולים לעצמה. הם המורים הצעירים. מחברים אף ספרי־לימוד (“גן תיאטרוני”) ושיטות־הוראה משלהם. “עבודתם מועילה וחשובה” – כותב להם ביאליק, ומייעצם לשלוח את כתב־היד לארץ־ישראל, למען יוציאוהו לאור שם. הצעתו מדכדכת רוחם. כלום אין התפוצה היהודית ראוייה לטיפול ולטיפוח? ואז הם מחברים יחד, מתוך הלך־רוח זה, את “ספר הגולה – מגילה ליהודים בגלות” (1909) ועוד. למוסד ו“לאחים גורדין” יוצא מוניטין גדול בערי התחום וגם במרכזים הגדולים. מבקרים בו. כותבים עליו. ויצויין במיוחד ספר הלימוד בהוצאת “ספרות” של פ. לחובר “האלפון למשחק” ו“מסדרת הילדים” – שיטה חדשה בהוראת הקריאה ששבתה לבם של טובי הפדגוגים בשעתו (כשל"ג, אלתרמן, יצחק אפשטיין ואחרים).

בית־הספר מניח בידם אפשרות קיום, והם משקיעים כוחם וכל נפשם בחינוך, בילדים והוריהם. והם עצמם – הצמחונים שקיומם דל, אינם שותים תה בסוכר ופתם לחם קיבר. ואולם, אין חידושיהם נושאים חן בעיניהם של אחרים כהלל צייטלין, או י. ל. פרץ. אף־על־פי־כן הם ממשיכים, ברוב להט, בחיבוריהם המשותפים הן בשדה החינוך, והן בשדה ההגות והספרות, ובהם הם נותנים בטוי לשאיפותיהם ולמאווייהם. אך גם במוסד לא התמידוּ! והם ממשיכים נדודיהם – שקים עם תפוחי־אדמה, עדשים, גריסים וכן כלי־בית וספרים, ספרים, ספרים וכתבים למיניהם עמם. ובהם יקוד המרד. נגד המציאות היהודית ונגד סדרי החברה ונגד הדכוי והעושק, וגם נגד אלילי הספרות והשירה בעברית, וביידיש.

בפרוץ המלחמה הם מתגלגלים לאוקראינה, מעיר לעיר על חופו של הדניאפר, קיומם על שעורים פרטיים, כותבים מחקרים ומחברים שירים, וכתמיד אחוזי סער ולהט המהפכה. נאה רוסיה הדרומית בקיץ, בשומה, רוויה אהבה – ואך אהבתם של האחים גורדין נתונה להמוני־העם ולמהפכה

– שליחות חייהם. אך אין בידם, מחמת הרדיפות והסכנות להתמיד גם כאן. נדודיהם נמשכים, ופעילותם במחתרת, וסופם שהם פוגשים את המהפכה המיוחלת במרכזיה – אבא במוסקבה (בדרכון מזוייף) ואחיו בפטרבורג.

 

ב    🔗

מוסקבה של ערב המהפכה. אדישות כללית, ורק הרחוב היהודי אחוז תסיסה חיונית, בשדה פעילות הציבור והרוח. הקרובים לו ברוח, המהפכנים – האנארכיסטים אין רישומם ניכר כלל. הוא מתאר את העיר ומבחין בה צירוף של ריאליזם עמוק ומסתורין עילאי, כפי שהיא מתגלה והנה, הקורא בכתביו של גורדין, וביחוד בזכרונותיו, משתאה לעינו הבהירה הקולטת כל גון בהתרחשות שבחברה ובטבע ובאדם, ואוזנו תופסת כל הד וצליל שבהם ובינת־לבו מעצבת אותם, כדרכו, דרך האנארכיסט היהודי במאות העמודים האלה.

ואנחנו עוקבים, יחד עמו, אחר ההתרחשות בעיר הגדולה, נושמים אוירתה וערגתה ומתלווים לאישיה, והדברים מתובלים ומאוששים בפסוקים ומשלים ממקורות ישראל. גארבונוב־פוסאדוב, תלמידו של סולסטוי, למשל, הטבעוני והאנארכיסט, שהוא, גורדין, מזדמן אצלו – האין הוא כאחד מלמד וו צדיקים? – ושלווה רחפה סביבו, בתוכו, בכל תנועותיו. ועל פניו נסוכה שכינת המוסר". עשרות בשנים הוא טורח גם בשדה “החינוך החפשי” בנוסח רבו. והוא כותב שירים, שלהט אחווה וחירות וצדק מפעמם. הייפלא, שהם מתיידדים, הרוסי הקשיש והיהודי הצעיר? ומתברר, שהוא יחד עם טולסטוי – עמדו בכתובים עם אביו י. ל. גורדין, וביקשוהו לחבר ספר על מוסר היהדות, והרב הלא כבר כתב קונטרס על מהות החסידות, וזכה אף לתודה מהצאר ניקולאי השני.

מוסקווה מעורבת במהפכה, בתוך תוכה של מלחמת העולם, מצוקה והוללות משמשים בה בערבוביה, המהפכן הצעיר שוחר השלום, מוצא תקונו בחוג תלמידי טולסטוי.

לאטה זוחלת וקרבה המהפכה לכאן בסערה ופרצה כמו בבירה הצפונית, עיר־הנמל, וכל חוג ושכבה מפרשים אותה אחרת, ויוצקים בה תוכן אחר, ורואים בה ממאווייהם הם. במועדונים, ברחובות, בבתי־החרושת, בכל מקום – גוברים ויכוחים והרצאות. העם צמא לשמוע דברי ניחומין; כמה לבשורת חופש וצדק – העם שהיה כבול שלוש־מאות שנה באזיקיו הכבדים של משטר עריץ ומחפיר.

ידוע פירושו הנפלא של הגר"א על הפסוק בישעיהו (פר' ו' י): השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע, פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע וללבו יבין, ושב ורפא לו, – שבו העלה את שלושת היסודות: העין האוזן והלב כצינורות לקליטת התורה, כנגד תורה שבכתב, תורה שבעל־פה ותורת הסוד.

הגיעה שעתו של אבא גורדין להתגייס. הוא מתייצב לפני קצין ובפיו הכרזה נגד המלחמה, נגד רצח אדם, בתוך האוירה הכללית של התפוררות אין הלה נותן דעתו עליו. אך גורדין עומד בתוקף על שלו והפגנתו ומבקש לה אישור, וסופו נקלע לכלא. והוא כשש להיות עם האסירים, רובם חיילים שערקו מן החזית, חלכאים ונדכאים למיניהם, רב את ריבם ומשמש להם פה ו“פוקח את עיניהם” ומטיף לדרכו, לחזונו – וכובש לבבות. הוא כבר בקי ומנוסה בפרשת הסוהר, שכן “בשנה האדומה”, 1905, והוא עוד נער, כבר נתנסה בה. אך גם עתה, לאחר הדחת הצאר, הוא ממשיך מלחמתו “למען העם”, למען החירות השלמה, האמיתית, שהוא מבססה על “ברית החמישה” (העובדים, העמים המדוכאים, האשה, הנוער, היחיד) – החמשה הזקוקים לפדות, כחתום על “הצהרת הפאנאנארכיסטים”. הייפלא, שיש אזנים קשובות “בארץ הנרחבת והאילמת”, המפרפרת בעוית המהפכה, לנושא דברה של האנארכיה? הייפלא, שכתבי פרודוֹן ושטירנר ובקונין וקרופוטקין, שאחד מוכ“ס הוציאם ממרתפו נחטפים ועוברים מיד אל יד? הייפלא, שיש תפוצה גדולה לעתון היומי “אנארכיה”, שהוא מייסדו ועורכו – גדולה מזו של “פראוודא” – ולעתון היומי המקביל “בורעוועסטניק” (מבשר הסער") בעריכת אחיו בפטרבורג? וגם לשאר פעולות ויוזמות, כגון בשדה החינוך, אירגון “הנוער למען הנוער”, כינוסים והרצאות, נענים הדים עזים. היכן אין גורדין נושא דברו? ברחוב ובמועדון, בבית החרושת ובקרסקטין. רבים רבים הנתפסים לרעיון, הנכונים ליתן נפשם עליו, המסייעים בהחדרתו בקרב הפועלים והנוער, והמסייעים בידיו – רוסים ישרי־לב, תמימי־דרך, מהם אסירי־הצאר לשעבר, חלוצי שחרור עם ואדם. והחיילים מביעים נכונותם “ללכת אחר גורדין ולכבוש את מוסקבה”. הסיסמה: “בתי־החרושת לפועלים” – כובשת המונים: הסיסמה “דירות לעם” מתורגמת לשפת המעשה – ללא אלימות משכנים האנארכיסטים אלפי משפחות מדלת־העם בוילות המפוארות. הוא מתפלמס עם ראשי השלטון והמטה הראשי של פעילותו במערכת השוכנת ב”בית האנארכיה", מרכז אגודות האנארכיסטים, שעליו מתנוסס הדגל השחור ומופקד “המשמר השחור” המזויין, ורבים, אנשי עם, הבאים לבקש כאן צדק ומשפט. וכאן מרכזו הרוחני של הזרם, החותר – בניגוד לשאר כוחות השמאל – לשים קץ למלחמה, להמשיך במהפכה ולמצותה עד לביטול המדינה עצמה ומוסדותיה ואירגוניה הבטחת חופש וצדק, קודם כל, ליחיד, לאדם. ביחוד חריפה התנגדותם למשטר קרנסקי, הפוסח על שתי הסעיפים, המוציא להורג עריקים מהחזית, העורך מסעות־עונשין נגד אכרים חסרי אדמה. והם שוללים את “האסיפה המכוננת” (כשם שהם שוללים כל מוסד פרלמנטרי ואף שלטון רוב על מיעוט). עם התקדמותה של המהפכה והחרפתה מתברר יותר ויותר, כי הכרעה על עתידה של רוסיה תיפול – לא במערכה בין הפועלים לבין הבורגנות ובעלי־האחוזות, אלא בין מפלגות השמאל עצמן.

ועוד מתברר, אגב, שבכל הזרמים המהפכניים ממלאים היהודים תפקידים מכריעים – ובן הרב מן העיירה “שברחוב” הוא נושא דגלה של האנארכיה.

מתקרב ובא “אוקטובר”. גורדין מנסח: המנהיגים סבורים היו אז, שהאנארכיזם כוחו יפה לתחילת המהפכה ורע בהמשכה, ואילו הפועלים סבורים היו, שהבולשביקים טובים לתחילת המהפכה ורעים בהמשכה, שאז בוא יבוא זמנו של האנארכיזם. והוא פורש את יריעת סיסמאותיה של האנארכיה בימי־גורל אלה, שהוא היה המנסח שלהן והנושא אותן ברחבי ציבור הפועלים, ומותח ביקורת על סיסמאותיהם (ושיטותיהם) של הבולשביקים תאבי־השררה, שהביאו להחלפת שלטון הדיכוי הישן בשלטון־הדכוי של “המעמד החדש” (המפלגה, המנגנון, הרודנות).

פורצת מלחמת־האזרחים והאנארכיסטים נוטלים בה חלק פעיל ביותר – יותר מהידוע לנו, ובעיקר מצטיינות הפדרציות בערי התעשיה הגדולות כמוסקבה, פטרבורג, דווינסק, חיילים ומלחים (קרונשטאט). בכושר תיאור מלבב מעלה הוא מהלך המערכות שפתחו בהן פרחי הקצונה ושבהן נפצע גם הוא קשה אף האחות המטפלת בו נהרגת ברסיס רימון. ואך הדגלים השחורים של האנארכיה כבר מתנוססים במקומות רבים ומתנופפים ומבשרים את ניצחון הפּועלים והמוני־העם תאבי החירות. ריגשה עומדת בדבריו בתארו את חירוף נפשו של העם, ואת אכזבתו המרה מסיאוב פירותיה של ההתקוממות העממית נגד השעבוד. הוא רואה באוקטובר נצחון גדול דוקא, ואילו באחר אוקטובר – אכזבה גדולה. והוא בטוח, אף עתה, שאוקטובר עוד לא אמר את אחרית דברו – חרף כל הסיאוב והניוון – וכי העתיד בכלל הוא לאנארכיה.

גורדין מעיד, כי סיסמאותיו העיקריות, המקוריות של אוקטובר, נוגדו וחושלו על ידי האנארכיסטים, ואולם הגורל רצה, שמבצעיהם – באורח מסלף ורודני – היו בולשביקים שכבשו את השלטון והשתלטו על המדינה והעובדים.

נאמנים לדרכם לא השתתפו האנארכיסטים כלל בבחירות למוסדות השלטון השונים, החדשים עם הקמתם: “קודם לכל הם הקימו מועצת קומיסארים עממיים (סוואנארקום) ולנין בראשה. כאן, בעובדה זו, טמונה כל הטרגדיה של מהפכת אוקטובר” ואף־על־פי־כן, תמוה שהאנארכיסטים עצמם סייעו תחילה בידי הבולשביקים להגשמת מטרותיהם, כגון בגדוד המלחים, מחסידיהם, בפיקודו של זלזנקוב, שפיזר בכח את האספה המכוננת (שאמנם גם הם התנגדו לה, אם כי מטעמים אחרים ומנוגדים לגמרי). וביחוד כשהוא מטעים, שעצם ייסודו של הצבא האדום נועד פחות נגד האויב “הלבן”, אלא נגד האויב “השחור” – האנארכיה, ואחר שהוא מתאר את דכויה של התמרדות המלחים בקרונשטאט נגד כנופיית הקומיסרים המשתלטים וכו' והלא הכותב על מערכות אוקטובר הוא אחד מראשי משתתפיו הפעילים ביותר, שהיה הרוח החיה ומנהיגו של מחנה מהפכני שעלה, בפרקים מסויימים, על שאר שותפיו־יריביו במהפכה, והוא הוא מחברם של עשרות כרכים (ביידיש, אנגלית, ובעברית) במדעי החברה והמוסר, שהצד השווה שבהם שלילת הקפיטאליזם והסוציאליזם כאחד, וביסוס מדעי מדוקדק – בעקבות רבותיו כפרודון, קרופוטקין, בקונין, טולסטוי, מלטסטה, רקליו – של האנארכיה, שאת גרעינה המבורך, נושא הגאולה, החופש והצדק, הוא רואה במשטר שהוא כרקמת יחסי אנוש הדדיים (“אינטר־אינדיבידואליזם”), והוא מוצא לו סימוכין ביהדות, ובו, לדעתו, הפתרון בהא הידיעה והיעוד לבעיות העם, החברה והאדם.

 

ג    🔗

גם לאחר נצחון אוקטובר והשתלטותם של הבולשביקים, עדיין אין משטר הרודנות יציב, עדיין אין הוא מעז ליטול לעצמו שררת־דמים מוחלטת. ועדיין שותפים לו בשלטון – הסוציאליסטים המהפכנים (ס. ר.), ומחוצה לו – האנארכיסטים. מרכזם של האחרונים הוא “בית האנארכיה”, ורבים אוהדיהם, אף על פי שיש המזהים אותם, שלא בדין, עם האלימות (ואפילו הסופר ארציבשב מייחס להם מה שאין בהם). התנכלותו של השלטון בהם, הלוחמים קשי העורף, גוברת והולכת, ומאידך רבים הרואים בהם סכוי אחרון לחופש. אולם כיצד ישיגו חפצם, והם פורשים מהשלטון ומכל מוסד של שלטון שהוא מוקצה בעיניהם, ואף בבחירות אין הם משתתפים? ולא יפלא, שכאשר פונים אליהם נציגים של אירגוני מחתרת מזויינים, המבקשים שיתוף־פעולה עמם להפלת המשטר השנוא, אין גורדין נותן להם יד. עם זאת מצויות פלוגות של אנארכיסטים, ביחוד על הדון ובאוקראינה, המגלות התנגדות ממש. הוא נלחם במשטר בפולמוס שבעל פה ובכתב, שאין לתאר כלל חריפותו ועוזו ולהטו. זועק נגד ההוצאות להורג בהמון וללא חקירה ומשפט – “אכן, כדאי היה לסלק את ניקלאי וקלגסיו, להדיח את קרנסקי ולבצע את המהפכה, כדי לחזור, מחמת גורל ביש, לראשית ממש, לתקופת איוואן האיום – ליאון האיום (טרוצקי)” – כתב אז.

הנגישות, הרדיפות המאסרים – ללא הפוגה. הנה מפרקים את נשקה של “הגווארדיה השחורה” ואוסרים את הפעילים. בראש המבצע, פופוב, חבר ס.ר., שסופו שהוצא להורג בעצמו – וגורדין נזכר בר' חנניה בן תרדיון, מעשרת הרוגי מלכות, שתליינו, נפעם מקידוש השם, מטיל עצמו למדורה… הם, מנצלים עתה את חברי ס.ר. במלאכתם הבזוייה, הם משתמשים עתה בחיילים לטביים שאינם שומעים רוסית – “סופכם שידכאוּ גם אתכם. והעם הרוסי ישנא אתכם, כשכירי חרב” – זועק גורדין באזניהם. אלפים נאסרו. גם בפטרבורג ושאר מקומות. סוגרים את מועדוני האנארכיסטים, והם – אמני הבגידה – טוענים, שלא נגד חבריהם למהפכה נתכוונו, אלא… לטהר שורותיהם משודדים ובריונים. הם עדיין מתביישים. הם עדיין אינם נוגעים לרעה במנהיגם הנערץ של האנארכיסטים, באבא גורדין, אף על פי שאין הוא מחמיץ שום הזדמנות, גם בכלא, להטיף נגד המשטר ולמען חזונו. עדיין עומדת לו זכות הפצעים שנפצע ביומה הראשון של המהפכה, שמו של מהפכן טהור וללא חת – והלא לא אחד מן הנוגשים והאוסרים הוא שהביאם לשורות המהפכה, וזכותו זו עומדת לו בפגישותיו המרובות עם ראש “הצאקה”, התליין דזרזינסקי, עם סגנו זאכס, עם ראש הממשלה בפועל קאמניב, עם ראשי הקומאינטארן, שהוא מוסר שיחותיו עמם ומתאר פרצופיהם. בין הנאסרים, אגב, יהודי חרד. עטוף טליתו עומד הוא בתפילה בלב הגיהנום". קריאתו “שמע ישראל” רווייה התלהבות שלא מהעולם הזה ושמחה עילאית. הוא עומד בתפילה, פניו לעבר מזרח, רגליו צמודות יחד כאילן נטוע בקרקע, אף על פי שכל גופו מתנועע בדבקות. איש לא יזיזו מן המקום.

זרקו אותו! אידיוט גמור! – פוסק דזרזינסקי.

בשיחותיהם הוא מתמרמר לא אחת: – הלא גם הוא נשא בסבלה של המהפכה. נתענה וחלה ויורק בדם. – "אתם, האחים גורדין, בעלי כפיים לבנות הנכם… (“ביאלורוצקי”). רצונכם להיות מהפכנים ומטיפי מוסר לזולתכם. להמנע מכתמי דם ובוץ ואבק. מלאכה זו מניחים אתם לי. גם אני יודע חופש מהו. חיי ובריאותי הקרבתי למענו. האנארכיסטים, וגורדין בראשם, אינם פוסקים לתבוע את עלבונו של אוקטובר את קיום הבטחותיו: שלום, לחם, חופש, אדמה לאכרים, עצמאות אמת! בעיני הבולשביקים הם “זעיר בורגנים” שאין להם תקנה – היתכן בכלל, לקיים אוכלוסיה בלי מדינה וארגון ושלטון ומנגנון? – טוענים נגדם. הם מתגוננים ומסבירים עמדתם. הם יוצאים חוצץ נגד דיבתו של לנין עליהם, ודברי השקר שלו בספרו: “המדינה והמהפכה” בהם הבטיח לבטל את המדינה בשלב השני של הקומוניזם, כאשר היא “תמות מעצמה”. הרי עתה צורך דחוף הוא – מסבירים הם – לא להניח למדינה ולשליטים החדשים להשתלט על הכל, להציל כל הניתן, את שרידי החופש.

ולא אחת הוא שומע טוענים: “אם חכם אתה, חבר גורדין, מלנין מדוע ניצח הוא ולא אתה?” ועוד: אשמת רגלך הפצועה היא, שרוסיה גולשת לזרועות “הצאקה”… שאילולא חלית ושכבת בבית־חולים בשעה שגורלה של רוסיה הוטל על כף המאזנים, לא היינו נוטשים המאבק בבולשביקים, ורוסיה לא היתה מפסידה במערכת המהפכה"…

ככל שגובר הלחץ – כן מחריפה תגובת האנארכיסטים. לשון המאמרים בעתונם חריפה, ללא פשרה, מייסרת: "לא אין אתם מסוגלים לדבר אמת, אתם המכנים את בטאון מפלגתכם “אמת” (“פּראוודא”). כל מדיניותכם מושתתת על שקר, על הבטחות שאין בדעתכם לקיימן. ואפילו אותנו, תנועה סמוכה לכם במערכות הדמים של אוקטובר, רימיתם, באורח שפל, בערמת בגידה. המהפכה הסוציאלית – הרי זו היתה למלה שנתרוקנה מתוכנה… ריקה אפילו יותר מהמילה חופש על שפתי הרמייה שלכם… זאת מכנים אתם דיקטטורה של הפרולטריון?

לא, אדונים, זו הדיקטטורה של הביורוקרט. הרודנות הגרועה ביותר. זו היא שרירותו הפרועה של רודן פורע פרעות. ופרעות – זו מלאכתם של אנשי המאה השחורה.

…פועלים, פקחו עיניכם וראו הנעשה בשמכם, שכורי יין השלטון אתם!… אכן, מוגרה הקונטרבולוציה, אולם היא חיה, וקן בנתה לעצמה בתוך המהפכה.

… גם אלה המהפכה נטעה בגנה שני עצים עץ החרות ועץ השלטון. ותצווה: מכל עצי הגן אכל תאכלו, ואך מעץ השלטון לא תאכל שביום אכלתם ממנו מות תמותו וגרש תגורשו.

חולפים חדשים. דם נשפך. הרס לא ישוער. רעב. התפוררות. בריונות. יצרים פרועים. חרף ההתערבות המזויינת מבחוץ מתהדק שלטון הקומיסארים כעניבת־חנק. האנארכיסטים לוחמים. מכריזים שביתות רעב. עם זה גוברת בהם ההכרה, כי “המהפכה כתנועת שחרור נחנקת, אך רוסיה כמעצמה ניצלה”. הנה אוסרים הופעת עתונים, גורדין נלחם על חופש הביטוי. הוא עדיין פונה למצפון. – “אנו יריבים מושבעים – מכריז הוא – שלכם ושל משטרכם, אבל לא אויבכם”… הלא אין כלל בדעתנו, מסביר הוא, לתפוס את מקומכם. כל חפצנו – חרות ההסברה. ובאותו להט מתייצב הוא לימינה של מריה ספירידונובא, הלוחמת המהפכנית הותיקה, בהאסרה (ההמון מגונן עליו) והוא נאבק על זכותו לפרסם ספריו־מחקריו ושיריו ואת “האוטוֹפיה” האנארכיסטית שלוֹ – ופרקי המאבק עם הצנזורה הסובייטית בראשית דרכה הם כדראמה לעצמם.

והוא מתאר ההתנקשות המזויינת בחיי לנין בידי פאניה קפלן (אסירה לשעבר במשך 11 שנה בסיביר) ובנציגים אחרים של השלטון. ואת הטרגדיה ההרואית של קבוצת האנארכיסטים שהוצאו להורג, וסירבו לחנינה, וברגע שנתנו נפשם הכריזו:

– “מות לקומיסארים! לבוגדים! תחי המהפכה”!

את מותם הכתיר “פראוודא” במאמר ראשי בשם: “גבורה שהיא למעלה מן השכל”. גורדין משיג, שמחנהו ורעיונו ודגלו נחלו תבוסה מדינית, שהוכרעו בידי כוח אלים ובוגדני. מעתה אין דרך אלא להסתגל, ולנצל את סדקי החופש היחסי עד תום – להסברה. לא הכל תמימי־דעים עמו. אז, דרך אגב, נפרדת דרכו של אחיו וולף. רבים יורדים למחתרת. ממשיכים מלחמתם. גם בנשק ביד.

על אף ההסתגלות נמשכות הרדיפות (בבית הסוהר נפגשים האחים, ולצורך חשאיות, משוחחים ביניהם עברית בהברה הספרדית). הוא מנסח הצהרה על מטרות האנארכיזם בתנאים הקיימים שתשמש תעודת־הכשר. מביע בה אמונתו בחיוביו של הרעיון וסברתו, שהסוציאליזם סופו שימגר את הקאפיטאליזם ואילו האנארכיזם סופו שיירש את הסוציאליזם, מכאן, שאין לו עניין במיגור בכוח של השלטון… הוא שולל הן שיתוף פעולה עם הדיקטטורה, הן פעולת מחתרת – (אגב, אחד מחבריו, משולליה של גישה זו בשל פשרנותה, היה לאחר זמן מועט מעורכי “האינטרנציונל השלישי”, וסופו חוסל – נובומירסקי).

גורדין נבחר לסובייט המוסקבאי, אך את כרטיס־הבחירה שוללים ממנו. בשעת הבחירה וההצבעה נוכחו אנארכיסטים ידועי שם מאמריקה – אמה גולדמן, אלכסנדר ברקמן. שנת 1922 – והוא בן 33, ומאחוריו נסיונות ותלאות ומסירות נפש – אכזבות. אך אישו לוהטת – “מימי ניקואלי הצאר ועד ניקולאי לנין”. הוא אורח כבוד בבתי הסהר. ופעם הכריז שביתת רעב. התמרד, פתח ברזי המים, פרץ דלת. איננו משלים. עתים מתעורר בך הרושם: – לא נגד רדיפות ועינויים הוא נלחם, אלא נגד הפגיעה בבבת־עינו, החירות הקדושה של האדם. ואף על פי כן אין הם מעזים לרצחו. לעשותו “קדוש”. הם מרגישים עצמם – מעיר גורדין כבעלי חוב ללוחמי המהפכה ממש…

(באחד ממאסריו – מסביר לו מורוזוב, אסיר מפלגת ס.ר. – כבר התחילו הרדיפות גם נגדם – מדוע קיפחה מפלגה רבת השפעה זו הישגיה. לדעתו, נפלו מיטב כוחותיה במעשי הטרור. “דבר דומה אירע באנארכיזם באירופה”. לא יצא זמן רב, ומורוזוב חתך ורידי צוארו בתער).

גחלת הפעולה האנארכיסטית עדיין עוממת. יש הרצאות. ומועדון. ואף ירחון. ותיאטרון – שגורדין מחבר. האח הצעיר מאמריקה מזדמן להרצאה שלו. מתחבקים, הקהל אינו מאמין, שייתכן עוד אדם בשם זה שאינו אנארכיסט… כי האח הצעיר הוא קומוניסט נלהב. שעות של פולמוס בין האחים. הצעיר עומד על המציאות “בארץ הבחירה” שלו מתוך נסיונו הוא, ולימים נמלט – בדרכון מזוייף – בעזרתו של אחיו הבכור. דרכונו צולם אחר־כן בראש הספר שהוציא לאור באמריקה, ובו רשמים מרוסיה וכן תצלום ראשון של צוואתו של לנין, שאז עדיין הטילו ספקות באמתותה).

וסופו של אבא גורדין שגם הוא נמלט… לאחר מותו של לנין נתברר לו בתכלית, שאזל סיכויו ובטחונו. קדם לכן הוא עוד משמש ציר־שליח של חבריו לכינוס הכל־ארצי של הסובייטים. הוא – ודאן, נציג המנשביקים. הם שני צירי האופוזיציה בים של אומרי “הן” אנוסים. שם פוגש הוא בסטאלין – ותיאורו רב עניין.

בהשתדלויות הסרק להשיג היתר יציאה אצל ראש הממשלה בפועל, קאמנייב, הוא מפליט לעומתו: – הבה ונברח, ניפגש שוב בחו"ל כידידים. אם נישאר ברוסיה, שנינו סופנו גירוש לסיביר, או עץ התליה…

בחלקה קוימה נבואה זו, כנודע.

השנה 1924. הדכוי האכזרי כמעט מוחלט. לאחר הרפתקאות הנקראות כאגדה הוא מבריח הגבול, דרך המזרח הרחוק, לסין. על הגבול קהילה מועטה של יהודים, והרב – עומד לו בדחקו ומסייע בידו לזנוק אל החירות. – אף על פי שקיצוניותו השכלתנית, האנטי־דתית של האנארכיסט היהודי, המאמין ללא אמונה דתית, אבא גורדין, אינה יודעת, דומה, מידות…

 

ד    🔗

בשנחאי הוא נכנס למועדון יהודי במקום. “אולי אתה קרוב משפחה לאחים גורדין?” והוא מרצה ומסביר את המתרחש ברוסיה – ומטיף לדרכו לאנארכיזם. ב־1926 הוא מצליח להגיע לחופי אמריקה. ל"ב שנה עשה שם. אין עיר שלא הרצה בה. ושם אירגן את חוגיו. והוציא ספריו הרבים (בשאלות מוסר וחברה וכלכלה ויהדות ופילוסופיה וכו'), והוציא לאור כתבי־עת ביידיש ובאנגלית – והצד השווה שבהם טיפוח רעיון האנארכיה. ולא מעט פירסם בעברית וכתבי־עת שונים, וקודם לכל בעתונים מיסודם של האנארכיסטים (לאמריקה הגיע גם האח הבכור, שעיקר התענינותו עד היום מדעי הטבע, ותגליות – ולו שיטה מיוחדת שמרכזה “אינבנטיזם”, כי הלא “אין אלהים ואין טבע”… וכאן נפטר בשנת 1925 אביהם הגאון ששימש רב כולל בשיקגו). ומובן, שהוא עומד בפולמוסים בלי גבול. זכור הויכוח עם ז’יטלובסקי, למשל, הטוען, שקיומו של עמנו בלשון ובטריטוריה, ואילו הוא גורדין, טוען – באמונה. הייפלא, “שפראכיזם” שבין קוראי ספריו באמריקה נמנים גם רבנים? אילו היה מקיים מצוות ודאי היו מצטרפים אליו… הלא לדעתו עולה האנארכיה מתוך מעמקיה של היהדות (כך הוא מפרש “אנכי יהוה”, או הצירוף “אני והו” הנחה זו הוא ביקש (ומבקש) להוכיח ברבים מכתביו, שתורה הם – ולימוד הם צריכים. ספרים – ספריה שלמה, אוצר בלום של מחשבה אנושית ויהודית, והוצאתם באמריקה סייעו לו “חסידים” משלו בעלי יכולת. ואולם, חוגי האנארכיסטים היהודים מצטמצמים והולכים, מהגרים חדשים אינם באים ולשון יידיש אין הדור הצעיר נזקק לה. והוא חי “חיי” חירות, ללא משפחה, כמקובל, וללא כבלי קניין פרטי… ועולמו הרעיון, הספר.

אבי, הרב, היה בקי במיוחד בסדר טהרות שבתלמוד – מעיר הוא – ואף אני עוסק כל ימי בטהרות, בטיהור החברה… בהטפה לחופש ולמוסר צרופים ומוחלטים.

לא ייתכן כלל למנות בזה יבולו הרוחני – והוא בעיצומה של פעולתו ויצירתו, במקור ובתירגום (כולל עברית), וודאי תבוא שעה כשרה. כיצד כתב עליו מבקר “מארגן־זשורנאל”, ד"ר ה.ל. גארדאן? – “אבא גארדין הוא העילוי היחיד שנותר בספרותנו, הסופר היהודי המעמיק והמקורי ביותר” – ולא הפליג. כי מי יטיל ספק בבקיאותו ובחריפותו, במקוריותו וכושר הניתוח וההסברה שלו, גם אם יחלוק על מסקנותיו? ואולם, עתים נדמה שעל אף אלה לפניך מכסימאליזם שלא מעלמא הדין, וקנאות הגובלת בהתעלמות מן החיים ומן החי, ושכלתנות מדעית והומאניסטית שהקדימה את דורה…

באחד הפרקים של שני כרכי “זכרונות וחשבונות” (אוטוביוגרפיה על רקע פעילותו המהפכנית ברוסיה) הוא מעיר למסופר בשמואל א' על עלי הכהן, שמסירותו לארון גוברת בו על אהבתו לבניו חפני ופנחס. מסירות לרעיון, לאמת, לאידאל – הגוברת על הכול. ודומה, גם במחבר עצמו אמורים הדברים. כל מי שחי חיי הקרבה בדורו – בשביל כל הדורות הבאים חי. ועד לימים האלה, שבהם קבע דירתו בישראל, ושקוע בכתיבתו ובעשייתו ובהסברתו (הן בחוגים הקרובים לאנארכיזם) ובקשריו עם חבריו־נאמניו בארצות השונות.

לא כאן המקום לעמוד על הרעיון הנעלה של האנארכיה, כרעיון אחרית־הימים, ואולם על בחינה אחת נעיר בזה, היא הבחינה היהודית. דומה, מה שיאה לאנארכיסט באומות אחרות, ספק אם הולם הוא את עמנו.

הנה מעלה אבא גורדין בשני כרכים את דמותו של אבי האנארכיזם היהודי באנגליה ובאמריקה: שמואל יאנובסקי. יליד “התחום”, מהפכן, פולמוסן, מנהיג פועלים רדיקאלים, עורך וסופר, לוחם לאמת, לצדק לחופש. ואולם יחסו ליהדות, לחגי ישראל וכו' – על אף כל “ההתנצלות”, שאין המכוון אלא “למוסדות”, ל“פולחן”, ל“קליפה” וכדומה יש בה כדי לדחות. הוא עצמו, הכותב, מציין גילויים אלה כחילול השם קודש. והוא מזכיר את ההילולות של “הגענאסן” ביום הכפורים וכיו"ב. היחס החילוני המשכיל אוכל כל חלקה טובה שבלב ובנפש – ביהדות ובלאומיות היהודית.

הנה מספר הוא על יאנובסקי, למשל, ששלל לחלוטין, בתקיפות ובפסקנות, את חיבת ציון. וודאי סבור גם הוא, שה“אנארכיזם שולל גבולות, ובמילא את הבסיס הטריטוריאלי של המדינה. בסיס המדינה – זה הקניין הלאומי של טריטוריה. אנארכיזם הוא, באורח עקרוני, אנטי־טריטוריאליזם, אנטי פאטריוטיזם”.

האם יש צורך להטעים ולהסביר, שמושגים אלה בחיי העם הנרדף והמפוזר אין פירושם אלא חיוב הגולה והנכר, הטמיעה והכלייה? וכי הקוסמופוליטיזם – יהא צבעו וצביונו כאשר יהיה – הוא לישראל אובדן?

ודאי אבא גורדין עצמו מרגיש כך, ואך מסקנתו היא: “רדיקאל חייב לסייע בבניית החיים היהודים, שהם חסרי מדינה, על יסודות מוסריים ולא פוליטיים, ואין מקום להטפה לאנארכיזם בין יהודים בנוסח קרופוטקין ובקונין. הרדיקל היהודי צריך לנקוט בדרך של חיוב ובניין”. הדברים נכתבו ב־1944…

וארוכים הדברים, כי הלא אפשר להמשיך ולהקשות, מה פירוש לבנות “חיים־יהודיים” ועוד כיו"ב?

“אני שר על השקוי, המקציף בגביע הזהב של הסברה המעמיקה” – זה חרוז מתוך השיר שלו. והרי פירוש, הלכה למעשה, לסברתו.

מטרתה של “החברה המוסרית היהודית” באמריקה – נאמר בהצהרת־עקרונותיה – לבצר את יסודותיה של תורת־המדות היהודית ולהפיץ השכלה וחינוך מוסריים בהמוני העם".

להלן מוסבר שם, שעקרונות המוסר היהודי כוחם יפה גם לזמננו וגם לעתיד. ואולם בלחץ הסביבה שבגולה, חדרו ליהדות יסודות אליליים והלניסטיים, ולכן יש צורך בטיהור ערכין ובזיכוכם. זו הדרך לעיצוב פני החברה היהודית וכל סדר העולם – קובע א. גורדין. יש לחשוף את היהדות שביהודי, לחזק מוסרו הצרוף, לעשותו אדם נאמן “ליושר האוניברסאלי ולצדק הכלל אנושי”. טעון האדם טפוח. הלא הוא כגן וכגנן כאחד. ו“החברה המוסרית” תסייע ליחיד בעצוב אפיו המוסרי ובייצוב אישיותו.

רוחו של אבא גורדין, האנארכיסט היהודי (ועצם זיווג המושגים האלה יש בו, לדעתנו, חיוב ושלילה, אור וצל כאחת), הקנאי, הלוחם, המטיף, יפה הרוח ועשיר הדעת נסוכה על השורות הללו…

אין ספק, שרעיונות אנארכיסטים פוריים (ולא רק סוציאליסטיים) נמזגו בציונות ובמפעל התקומה הישראלי בארץ, רעיונות של חופש הפרט וכבוד האדם וחירות היצירה (בעיקר בכפר, במושב עובדים), ואולם על הפרק ההיסטורי בחיי היהודים בעולם ובישראל עומדות כיום בעיות־קיום דחופות וחיוניות מסוג אחר. אולם, אין בזה כדי לשלול את הטוב והנעלה שבחזון האנארכיה, שהוא כחזון – אחרית הימים…