איש ואורו

עוד לא הגיעה, כמובן, השעה לסיכום פעלו ודרכו וייחודו. ואולם, בבוא השעה הזאת, ותתפרש לפנינו יריעת קסמים של דמות מופלאה, ברוכת־חן ועתירת־נוי ושופעת־אור שמיטב סגולות המורשת נתלבלבו בה והניבו פרי בשליחות הגאולה של ישראל. שכן היה הוא, שז"ר, ליסוד בל־ינותק במלחמת תקומתנו וביקוד גאולתו, ממנה נחצבה נפשו ועליה טבע מחותמו.

כיצד אמר המשורר? קורצנו מהחומר אשר חלומותינו קורצו ממנו.

עם הכתרתו בתואר דוקטור לספרות העיר הוא עצמו, בין היתר, בדבריו הנפעמים והמאופקים, כי הנה הוצא “לרגע קט מתוך סערת העסקנות הבהולה ששקעתי בתוכה”, כדי להזכיר לו, כי… “בשרשיות הדברים ברית כרותה מאז ביני לבין השתאות לחכמת עמו”. ודומה, כי בה, בהשתאות זו, שנתעוררה־נדלקה בעלם הצעיר משטויבץ העיירה, השורש, ממנו צמחה ונתגבשה דרך חייו ועלה חלקו בגאולת עמו ותרומתו לשירת חיי עמו.

האין תאוות הגאולה יסוד ושורש לחכמת ישראל מזה, ולמערכותיו הנפלאות על קיומו והתנערותו מזה? והחוליה המבריחה בנפשו – השירה.

שכן, דומה עלי, כי מורה ההלכה הזה, העלוי שדבק בציונות ובסוציאליזם, בעבודה ובחלוציות מנעוריו וחבר למורי דרכה, החוקר והפרשן הלוהט בתולדות עמנו ובפרשיות־מוקד שלהם, המנהיג הרוחני והלוחם הנסער הוא, בעיקרו משורר, ורוח השירה מרחפת על פני כל ילדי רוחו ושדות עשייתו ויבולו ופעליו והיא המחדירה אותם בלהט, בחזון, בדבקות, ברוח, בנפש, באש קנאות גדולה, קנאת אמת.

לא נמנה בזה את פרי רוחו החצוב ממעמקים זכים, שלא מעט ממנו מפוזר עדיין באכסניות ובלשונות שונות, ולא נעיר אלא זאת, כי אור גדול זרוע עליהם ומפציע מהם, אור מחמם ומאיר ומלהט, הייתי אומר אורה החוזר הרווי אהבת אדם ואהבת ישראל וכוסף גאולה ותשוקת התקדשות של תנועת חב"ד, שמיזגה חכמה בינה ודעת באש קדושה.

ידוע כי הגאון ר' יעקב פולאק, מלובלין, שהניח (שבנה את) היסוד ללימוד התורה נוסח פולין, אם הגלויות, לא הניח אחריו שאלות ותשובות וכתבים בהלכה. משהפצירו בו תלמידיו, ובכללם הגאון שלום שכנא, השיב, שאין הוא רוצה לשים עצמו פוסק, וכי יעודו להניח תלמידים ולא ספרים… והנה, נראה, כי גם אהובנו שניאור זלמן רובאשוב – שז"ר, עיקר יעוד חייו אף הוא לא בא על ביטויו בספרים ובמסות, במחקרים ובמאמרים, על אף משקלם וזיוום, כי אם בעשיית נפשות במובן הנעלה של המושג, בכיבוש לבבות, במלחמת הגאולה ובהעמדת דורות של חסידים ותלמידים ומעריצים היונקים מן השפע שלו, מברכת נפשו ורוחו, בארץ ובתפוצות ישראל. ואם גם נתן לנו הרבה, וכל נתינתו מקור, הרי בעיקר נתן לנו את עצמו – את הדמות המופלאה, הנאמנה, היקרה, האהובה של אחד מטובי חולמי־לוחמי ציון וגאולה. אישיות שתבונה בה וחן בה ונפש בה ועין טובה ועממיות נאמנה ואש חזון יוקד וכל הנכווה בגחלתו לא ישכחנו כל הימים, באהבה וביקר.

זה מקרוב הוא נשא דברו במלאת כ“ה שנה לייסודו של כפר אז”ר, שהוא קשור בו בנימי־נפש־וחיים. לכאורה, נאום אחד מרבים רבים, שתורה בו ושירה בו ותמצית מזוקקה של חזון צרוף והשתאות – זו ההשתאות המלווה כתיבתו של גאנז ועל היהודי מאורמיה, על מארכס ועל בורוכוב ועל… ישבתי בין קהל הרבים – שמעתיו, ראיתיו, הרגשתי בכל חושי. עמדה דממה דרוכה סביב. אורות הבהיקו בין עפאי העצים של הגבעה, שגם אני, שנות חיים משלי קשורות בה. ליל קיץ בשום בלב שדות. והוא העלה את דמותו הנלבבת של אז"ר, החבר מספר א' בהסתדרות העובדים, שהנחיל מרוחו וממורשתו לנערים רבים; והוא שר את שירת העבודה והשדה, היצירה והברכה שבקעה מתוך המאמץ החלוצי. בימים ההם התחיל – לפני רבע המאה – פרץ ההשמד המאויים באירופה, והטעים והמחיש וגילף את שני הקטבים בתולדותינו: גאולה וכלייה.

ישבתי והרהרתי: האם מקרה הדבר, שבקונגרסים ובועידות תנועת הפועלים, מעלה הוא את דמויות הנפטרים וחורזם בשלשלת הנצח? האין כל עשייתו (לרבות אותה “עסקנות בהולה” בציונות, בתנועת הפועלים, בעם ובמדינה) בחזקת מלאכת חריזה והנחלה של ערכים ונכסים, קניינים ויסודות, אישים ודמויות, המצטרפים לשלשלת רוח עמנו עתיר הגילויים, והוא עצמו מחוליותיה המפוארות, והוא גם מנוצריה וממטפחיה וממקדשיה?

לימים הוא נשא משאו בישיבה של מערכת “דבר” שקוימה לכבוד מלאת לו שבעים שנה, ובו עמד על יעודו של עתון עברי בישראל. ובעיקר הוא הטעים את שליחותו של העתון, כמנחיל לקוראיו ערכי העם בתפוצות וערכי העם בתולדותיו, והיה בעיני אותה שעה אחד עומד על המצפה, – הצופה לבית ישראל.

כבר עמדו רמזו על חלקו בחקר השבתאות והבנתה החדשה, המעמיקה, האותנטית – והיא אבן אחת במגוונת־ החן של תרומתו הרוחנית; ואני עצמי רמזתי על כך כאשר הקדשתי לו, בהוקרה עמוקה ובאהבת אמת, את הרומאן ההיסטורי שלי על פראנק ועדתו “והאש השאירה אפר”. ואולם, כאמור, לא שעת סיכומים ומיצוי עתה, למונוגרפיה המקיפה שהאיש ראוי וזכאי לה, ואשר שעתה בוא תבוא. ואך כדבר המשורר נאמר, שאורם של רבים – בארץ ובפזורה – מאורו בא להם; ואעז לומר: הוא נושא אור־יקרות בחיינו, תקווה ונחמה ואמונת־אומן באמת הדרך והמערכות. באמתו של ישראל, באמת האדם.

אשרי מי שזכה והרבה אורו של הדור

כתבתי שורות אלה בצפת זרועת האור, בסמוך לבית־הכנסת של האר“י, ואין בידי להשתחרר מרשמה העז של מסתו הנפלאה של שז”ר “צופיך צפת”, שטעמה עומד בי… והרי דוגמה מועטה לקסמו ולחינו וללהטו ולאורו של האיש, הדבקים בכל מי שזכה לבוא במגע עמו, והתבשם ממנו וללמוד מפיו ולינוק מדמות־המופת היקרה ועזת־ההשראה.

ועוד הדרך רבה לסיכום ברכת האיש ויבוליו

אור אדם ויהודי.

“קורצנו מהחומר שהחלומות קורצו על ידינו” – אומר שכספיר. ודומה, יפה כוחה של אימרה זו הן לגבי הסופר שחלום חייו ונפשו משוקעים ביצירתו, הן לגבי איש הצבור שחלום חייו ונפשו משוקעים בפעלו. ואכן, יריעת חייו של לוי אשכול גדושה ומנומרת, מעשים ומערכות, שאיפות ולבטים, – דרמה אנושית בתוך דרמה לאומית, המפתיעה בחיוניותה, במתחה, בלהטה, והיריעה הנרחבת ארוגה בריקמת חייו של הדור הטראגי והגדול בתולדות עם ישראל. דומה, אין לך כמעט פרק בתולדות העם בדורנו, שאין רישומו ניכר בו, אספקלריה כפולת־פנים שפרט וכלל נתמזגו בה לבלתי הפרד.

בית הולדתו של הנער, לוי שקולניק, בלבה של יהדות אוקראינה, בין אומאן לברדיצ’ב, בשלהי המאה הקודמת, על אוירת־ וחרדתה ומשאת נפשה, ודאי שהשפעתו חתומה בדמותו. יהדות אוקראינה רחבת־הלב, נדיבת־האופי וברוכת־הכשרון, המצויינת בתחושה עממית מופלאה ובנכונות הקרבה, זו שלשונה בימינו – חלוציות, ובשפע של פעלתנות חיונית, הרווייה אימת פרעות ותוחלת גאולה, החיה בחיק הטבע, בסמוך לשדות נרחבים, לנהרות וליערות. כאן נטוע היה הבית הגדול, ליד תחנת הרכבת בעיירה אוּראַטוֹבוֹ, שקיומו על חכירת נחלותיהם של בעלי־אחוזות פולנית ועל סחר פחם ודלק וסיד וברזל ודגנים, תוצרתה של אוקראינה, סחר בהיקף נרחב, תוך מגע עם האיכר מזה ועם אנשי העיירה מזה. וכאן, בבית זה גדלה האם, שירשה פעלתנותה והיקף תנופתה מאמה לבית קראנובסקי, וכאן נישאה לבעלה, אביו של לוי, שיחוס חסידים וצדיקים לו, שבתוך ההמולה והעשייה והפרקמטיא, בתוך עולם העשייה והחולין, גדר לעצמו פינת־התייחדות לקודש – לתורה. בית יהודי מסועף, דורות הגדלים זה ליד זה וזה בתוך זה, בית נטוע בעושר ובגדולה ברחבי ארץ־הלחם המבורכת, ואף־על־פי־כן – אָשיותיו מעורערים ואחד הגורל המרחף עליו ועל גורלו של הקבוץ היהודי הזה, שעברו רצוף נהרי נחלי דם ודמעות וגם בהווה טעם טעמם של השפלות וחרדות ופרעות. ואין להאריך. הייפלא, שאין ההתעוררות היהודית לצורותיה השונות פוסחת גם על הבית הנאור הזה, והשאיפה להגירה – אם לארץ ישראל ואם לארגנטינה – נובטת גם בתוכו?

ראשית חינוכו ולימודו של הנער, לוי, בבית אבא – לימודי קודש (וחול – בהסתר בלילה), והמשכו בעיירות הסביבה ועד לווילנה הגיע.

ווילנה, עיר ואם בישראל, מסוערת ותוססת בכל הקשת הנרחבת של תנועות הרוח והחברה החדשות, הצעירות, העממיות שקמו לעמנו המתמרד בגורלו, גורל גולה ונכר, מיעוט והפקר. מהן הנשרפות בלהטי המהפכה לשינוי המשטר ברוסיה, מהן הנושאות עיניהן לציון, יסודות הגיטו והמסורת מתמוטטים מתפוררים והחלל רווי משאת־נפש ומהפכנות ושאיפה לשינוי ערכין. לבו של הנער לוחש לו מה הדרך יבור לעצמו, מה הפתרון – האין הוא נתון בשתי התיבות: צעירי ציון? מכתב המלצה בכיסו מאת יוסף שפרינצק שנזדמן לוילנה, אל יצחק לופבן ביפו, – ולוי הצעיר שם פעמיו לציון.

והנה הוא במערכת “הפועל הצעיר”, באביב תרע"ד, ערב מלחמת העולם הראשונה. צעיר מאד, בכיסו אין פרוטה, אך חיות בו ואידיאליזם זך וצרוף ולהט עשייה ואהבת הארץ. ויצחק לופבן מציידו במכתב אל נתן שפרה’ס, אל לשכת העבודה באם המושבות, הנאבקת אז בחבלי כיבוש העבודה בפרדסים. בוסס ברגליו בים החולות המשתרע למן יפו ועד פתח תקוה, מהלך בעקבי הדיליג’אנס, הוא מגיע אל המושבה של הימים ההם – הרדומה, החלומה, על שתיים־שלוש חנויותיה, בה מכריז השמש על כניסת השבת בתקיעת שופר, פרדסנים ואוכלוסיה של ערביים וחלוצים, ומרכז חייהם – צריף העץ שבטבורה שעליו קבועה תיבת הדואר ועליה רשום: “פוסטה עברית”.

והוא, כמובן, במגע עם חברי “הפועל הצעיר”, חלוצי כובשי העבודה העברית, שבאו להקביל פניו והכניסוהו בברית העבודה והחיים במולדת – הרי נתן שיפרה’ס, המשופע במרץ ובחזון, מייסדו של המרכז החקלאי, והרי מאיר רוטנברג, איש העבודה וההגנה – “מלך המעדר” כינויו, והרי לבקוביץ וברש אנשי כפר מל"ל – והצד השווה שבהם, שראשונות חלוצית דלוקת הקרבה ואמונה מפעמת בהם. על חומרת קשייה של המושבה בימים ההם, אין להאריך הדבור, אך היתה זו חומרה שחן לה וקסם לה. נעורי חלוצים שנתמזגו בנעוריה של ארץ שבה לתחייה.

יום העבודה הראשון הוא ליד מעיינות הירקון, ב“מפעל השקאה” הראשון לפרדסים. סל נצרים ביד צועד הוא, יום יום, מרחק ששה קלומטרים, לעבודה, יחד עם שפרה’ס. ובערבים הוא משמש, בין היתר, “אקונום” במטבח הפועלים הראשון לפועלי המושבות ומקדים בשעה למקום כדי למכור פתקאות לארוחות. ובין זה לזה, ועל אף ההצטינות בעבודה שהיא לעולה הצעיר כתפילה, לא פסחה עליו, כמובן, הקדחת, יחד עם שאר יסורי קליטה ואחיזה. אולם, כבר אז נמשך הלב – לגליל, להתיישבות – וסוער הויכוח סביב ההצעה החדשה על הצטרפות לדגניה (עוד חי בלב הרושם העז של רצח ברסקי, ומכתבו של האב, ברוסיה, לקבוצה, נוסך עדוד בנפש). בתוך כך נודע על גאולת אדמתן של עטרות וקרית ענבים.

מאיר רוטברג מביא את הבשורה, ו“מגייס” חלוצים להתיישבות. יחד עם הקבוצה המכנה עצמה “קבוצת עבודה” עולה לוי – לאחר שבעת חדשי עבודה בפתח תקוה – לעטרות. צריף מחצלאות. עבודת כיבוש. נטיעת גפנים ערביות. עדר. ומכאן הוא יוצא בפלוגת כיבוש, לקרית ענבים. מתגוררים באבו־גוש – ועובדים בסיקול בהרי יהודה. ומכאן – עוד תחנות עבודה בכרם ובפרדס בכפר־אוריה ובראשון לציון.

והנה פורצת מלחמת העולם הראשונה על יסוריה ומצוקתה לישוב בכללו ולצבור הפועלים במיוחד.

עד היום זוכר הוא בריגשה עמוקה את הימים ההם שנחרתו בלבו. יום אחד עקץ עקרב את מאיר רוטברג. היסורים אין לשער. מנסים לחרוך מקום העקיצה באש, לזרות עליו מלח. הוא סוחבו מרחק קילומטרים מן הפרדס למקום ישוב, הולך ברגל לרמלה להחיש עזרה רפואית… אחר כך הוא חבר לקבוצת עבודה חדשה בקבלנות העובדת בפרדסי יהודה, קבוצה בתנאי כיבוש, ולה חשבון משותף וחשבון לכל אחד ואחד (את הדין וחשבון שלו, פירסם ב“הפועל הצעיר”). ועוד שמור בזכרונו, כיצד עלה לגליל, ברכבת, בכסף שקיבל כמקדמה לחשבון שכרו, לקנות חיטה לחברים הרעבים ביהודה… ולא היתה חיטה. אך הוא השיג חיטה בבית גן. כופייה לראש, יחף, מעמיס הוא את החיטה על עגלה ומביאה לקבוצה ביהודה. הקבוצה – שאיפתה להתישבות, שלחה בחוריה להכשרה בכנרת, במקוה ישראל, עבדה גם בחולדה, עזה ותקיפה בשאיפתה להגשים מאויי חייה – וכך, בנדודים, ביסורים, ברעב, באמונה לוהטת, בחברות טובה, בעירנות וצפייה לבאות, עד שנשמעה בשורת ההתנדבות לגדוד העברי, והיא מעוררת אסיפות, ויכוחים, דעות חלוקות. סוף 1917 הצבא האנגלי כבר חונה בדרום ומרכז “הפועל הצעיר”, המתנגד להתנדבות, מתכנס בעין גנים ומחליט ללכת לקראת האנגלים, ולבוא עמם בקשרים. התפקיד הוטל על שפרה’ס, אולם מטעמי משפחה לא יצא; ואז יצא הוא, לוי שקולניק, בשליחות זו, לבדו.

הדרך מוליכה על פני חפירות הצבא התורכי, מטעי שקדים, עד שהוא פוגש בחלוץ הצבא האוסטרלי. הצבא התורכי עצמו נתון בתכונת נסיגה, ופתח תקוה הנתונה בתוך מהומת המעבר, באזור החזית המשובש, מחליטה לצאת ליפו. ויכוח על כך נטוש אז בציבור הפועלים במקום, ולוי שקולניק, הנמצא אז עמו, משוללי העזיבה – ונשאר עם הנשארים במושבה אשר בחזית, בין המחניים.

עד מהרה והוא במתנדבים לגדוד יחד עם ב. כצנלסון, ובו הוא פוגש בד. בן־גוריון ויצחק בן־צבי, שחזרו עם המתנדבים מאמריקה.

הוא מתנדב, לאחר מערכה בשאלה זו במפלגת “הפועל הצעיר”, שהוא עם המיעוט שבה, הסובר, שאין לעמוד מן הצד שעה שנחתך גורל הארץ. שנתיים הוא עושה בגדוד, אך חי את ענייני הישוב והתנועה ונושמם במלוא הנשימה, כמאז יומו הראשון בארץ. מכאן, מעמדת השמירה של הגדוד ליד יריחו, הוא נוסע, ברשיון מיוחד, לועידה החקלאית של “הפועל הצעיר”, שלה, לחקלאות, נתונה כל אהבתו והיא היסוד והמסד בכל מעשיו; ומכאן, במדים, הוא עולה עם משלחת חיילים להר הצופים, לחוג הנחת אבן הפינה להיכל התורה על הר הצופים; וכאן בגדוד, הוא מטפח בלבו את חלום המחנה החלוצי העובד, המלוכד, הגואל שייחלץ בתום המלחמה למעשי יצירה והגשמה וכיבוש נועזים; כי ייצר עשייה ולהט פעולה, השקולים כנגד כל הדוקטורינות ואינו משועבד לאחת מהן, הם המדריכים מנוחתו.

בסכמו את פעלה של ההסתדרות החקלאית בשנות המלחמה, כותב ל. שקולניק, בין היתר: “תוכן רב וחשוב היה להסתדרות במשך שנות המשבר; המצב החמרי הקשה, שאלת הצבא, הרדיפות, עבודת־הממשלה, עבודות רזרביות, עבודות יצירתיות בצורה של קבוצה לירקות – כל זה ריכז את הפועלים בנקודה אחת. והנקודה הזאת היתה ההסתדרות. רבה היתה ההשפעה במלחמתה בעד קיום פרודוקטיבי. צריך היה להימצא במרכז העבודה כדי לחוש את זה. זה היה הבית של הפועלים. ברגעים קשים ומסוכנים היו מתאספים אל תוך בית הפועלים על יד ועד הפועלים, סביב המרכז”. (“בעבודה”, עמוד 35)

על כן לא ייפלא, כי בתוך הויכוחים הנפתלים על איחוד מפלגות העובדים שקדמו לייסוד ההסתדרות (וכן בועידת “הפועל הצעיר” המתנגדת בחלקה לאיחוד) נוקט הוא, איש המפלגה, עמדה של גמישות חיובית, שאינה כפותה לאדיקות מפלגתית וחותר במלוא כוחות נפשו לאיחוד, למיצוי כל אפשרויות הבנייה וההתקדמות הגנוזות במחנה – למען המטרה המשותפת. ומפיו נשמעת הדקלרציה על הקמת ההסתדרות…

דוק ומצא, כי בדברים אלה שנכתבו בתרע"ט, מקופלת כל תפיסתו על שליחותה היצרנית והחברתית של ההסתדרות – ושליחותו הוא בתוכה – במשך עשרות בשנים.

לאחר פרשת הגדוד – באה פרשת דגניה ב‘, זו הקבוצה שהיתה חלומו של החלוץ־הכובש – במטעי פתח־תקוה, בהרי ירושלים, במושבות יהודה – חלום השדות הרחבים, הפתוחים, הקבוצה מניבת הלחם, שבה גדלה עדת יהודים עובדי־אדמה, בני חורין וזקופי קומה, מקימי עם וארץ לתחיה, ועצם קיומם מהפכה וחידוש ומופת. דגניה ב’ תהיה טפוס לעצמה גם בתוך ההתישבות הקבוצתית. לא, לא קבוצה אינטימית־משפחתית, אשר האידיאל שלה משפחה המתגוררת בבית אחד… דגניה ב' תפרוץ גבולות באירגון, במשק, בגידולים חדשים, במשיכת חלוצים ונוער רב – ולא רק מובחרים שבמובחרים. האין הקבוצה צריכה לשמש דרך לרבים? ודאי חמורים התנאים, הקדחת אוכלת בכל פה, וזעום התקציב, אך אדם כשקולניק המחונן בחזון־אמת לא זו בלבד שלא יירתע מהם, אלא אף יחוש בבאות! ויראה את העתיד ויאמין בגדולות ויהא נתון כולו לצמיחת העתיד. ואפשר, זה שורש אי־השלמתו עם קאַנונים, עם דוֹגמוֹת קפואות. וכשם שהיה במפלגותו פה לחפץ האיחוד, כן אין לבו שלם עם השלילה הנוקשה של חג העבודה באחד במאי, של שביתות וכו'. ואדרבא, הוא משמש גם סניגור נאמן לפועלי העיר, נושא בלבו חלום של פגישה עמם, עם הרבים, וקירובם אל חלוצי השדה והחדרתם בהתלהבות ובדבקות חלוצית. ואפשר, שמשימה זו, שמצאה את פורקנה בשנות עבודתו כמזכיר מועצת פועלי תל אביב, בצלילה לתוך בעיותיהם ומערכותיהם, בה נעוץ סוד התמזגותו־הזדהותו של איש הקבוצה עם פועלי העיר שאמונם כבש.

ובינתים נקרא־נקרע מן הקבוצה לשליחויות צבור למיניהן, לליטא, לוינה, ולברלין. כמה כוחות נפש שוקעו, למשל, ברכישת נשק בוינה שבה נאסר עם א. גולומב ויב"ל ד. הכהן, או בכיבושם של אנשי “המכבי הצעיר” לדרך החלוצית, לדגניה? ההסתדרות, שהיא הנושאת העיקרית בהתיישבות ובהגשמה, תובעת מלוא יזמתו ופעילותו וכשרו. היא הקובעת אותו לפעולה במרכז החקלאי – מהסדנאות העיקריות של פעולתו במשך שנים. מהמרכז החקלאי ובשמו הוא זונק לפעולה היזומה ששמה “התישבות האלף”. אף זו חוליה שצמחה מתוך שילוב המצוקה של חוסר העבודה בחזון ההתיישבות והיצירה, ולא כאן המקום לעמוד על אוצרות המרץ והדמיון והאמונה ששוקעו במפעל זה, שרבו, בשעתו, המפקפקים בו. וכך שנים על פעולה, יומם ולילה, שכל עיקרה אינו אלא ביצור מעמדה של ההתישבות ומלחמה על ביצור מעמדו של הפועל במושב והסגולות שגילה האיש גם בימי מלחמת העבודה העברית והמשמרות והמשא־ומתן עם האכרים – הלא הן סגולות־השתייה החלוציות הטבועות באופי ובנפש ובכל מהותה של האישיות הדינאמית, שכמו נועדה מטבע ברייתה לגבור קשיים ולהלחם במוסכמות ולפלס דרכים חדשות.

ההתישבות העובדת – שנים הרבה היא נתונה כמו “במצור”. מתנכלים לה גבורי “היוזמה הפרטית”, יריבי הפועל ואחרים, רבה הצעקה על “היוקר” ו“הבזבזנות”. במסעות־השליחות המרובות בבריטניה, ברוסיה ביוון – נתונים דעתו ולבו של שקולניק לעניין זה, כיצד להקל ולהחיש ולהוזיל את ההתישבות, שהיא נפשו של המפעל הציוני. כן, יוון, שבה מיושבים המונים שנעקרו מתחומי תורכיה, היא לקח ומופת. כלום אין דוגמה להתישבות המונית־קטסטרופלית? הממשלה קוצבת לבנים, מסמרים, מלט… תבנו בתים, תיישבו הקרקע, תצמחו בה! האם לא ראוי גם לנו להפוך כספי סיוע למבוטלים – מנוף ליצירת־קבע? אלף דלתות, אלף חלונות וכו' וכו' – ויועסקו בעבודה מחוסריה, יתכנסו לגור לבתיהם, הבנויים בידי עצמם, מתנחלים־מתיישבים!

זו הדרך – לנגד את המצוקה למעשי גאולה – והיא המדריכה אותו גם בתקופה עליית בכור הצוררים לשלטון בגרמניה. הצלת הנפש והצלת הרכוש בדין שינוגדו למעשי־גאולה ולמפעלי־קבע במולדת. האם נוסיף מסחר ורוכלות בארץ? יוקמו, איפוא, מפעלים חדשים, ישובים חדשים, יוזרמו חמרים, צנורות… כן, צנורות שפירושם מים.

עוד בימי הלבטים על הקמתה של התיישבות האלף רמז המהנדס בלאס, שאפשר יהיה להשתמש במימי הנעמן להשקאת גוש הקישון… ואין רעיון השקאת השממה נותן לו דומי. אי שם במעמקי הנפש, חיות אסוציאציות המקרא על אבות שחפרו בארות, וחי זכר העבודה הראשונה ליד מקורות הירקון, ופועמת תשוקה עזה לגלות מים רבים נושאי־חיים־וברכה. ממרכז המוסדות הציוניים ברחוב מיינאקה בברלין הוא ממטיר אגרות גם בענין זה, ממריץ להכין תוכניות לניצול מקורות המים הקיימים ולחישוף מקורות חדשים, ואם יש צורך, ישתתפו גם המתיישבים בהוצאות הקידוחים. ויש, כמובן, וכתמיד, מתנגדים וקטני־אמונה למיניהם. אך סופו שניצח – קם “ניר”, וקמה “מקורות” ונרכשו מכונות וציוד להשקאה ולפיתוח חקלאי, בכספים שבאו מאגרות־החוב מצ’כוסלובקיה… (יוסף אהרנוביץ בא אז לברלין, להפציר בלוי שקולניק, שיטול על עצמו את משימתה הגדולה של “ניר”…) היש להוסיף שהאיש חי את צמיחתם של מפעלי־ההשקאה, את הקידוחים, את בית השואבה הראשון בשער העמקים, את חלום השקאת הנגב והרוויית צמאונם של אדם ובהמה ושדה ואילן – ואת צמיחתה של משפחת החוקרים והמהנדסים והקודחים ומניחי הצינורות, הקרוייה בפיו בלשון־חיבה – משפחת המים? ויש שעות רבות של קורת רוח. לימים, כשזרמו מים בצנור שהשקה את אדמות 11 הישובים בנגב (כמה מאמצים קדמו להחלטה זו) היה ברור, שצנור זה הציל לנו את הנגב!

שנים לאחר המערכות ההן, שנים לאחר ההישגים הגראנדיוזיים ששינן את פני ההתיישבות והארץ, שנים לאחר הברכה שהועלתה ממעמקי האדמה ועם התגשמותם של מפעלי השקאה אדירים - אין דעתו של לוי אשכול נתונה אלא לשמירתם, בדומה לקרקע, כנכסי־נצח לאומה ולעתידה.

באה השואה, ההתגייסות בישוב, צרכים דחופים חדשים עולים באופק וראש וראשון להם בטחון הישוב. לוי אשכול נתבע לחזית החדשה, והוא נבלע בה בכל מרצו ואמונתו ומסירותו. עם זה הוא שותף מלא לדאגות ולהכרעות רבות – אם בשדה אירגון מאמצי ההתנדבות של הישוב, אם בשדה הדאגה לכלכלתו בימי חירום מסה, ובשדה ההסתדרות והעבודה והשכר והמערכות המדיניות למיניהן, ושוב הוא נתבע (ב־1947) לאשכול יצירתו, היא ההתיישבות, ומתמנה מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, ועם כנונה של ממשלת ישראל - לתפקידים רמי מעלה וכבדיי אחריות בהם הוא נושא עד היום.

“בחבלי התנהלות” - זה שם הספר בו כונסו מבחר דבריו, אסופה מבורכת של דברים שנאמרו ופורסמו במשך שנים, אגב הפעולות והמעשים המערכות והמאבקים שהיה מחברם שותף להם. שום כותב תולדות הישוב החדש ותנועת העבודה לא יוכל לפסוח עליהם.

פרוזה שלהט פנימי עצור יוקד בה ושירת המעשה הומה בה, ואפשר שירת. נפשו של האיש היא - חדורי העזה ואמונה בעם ובאדם ובארץ הזאת ובעתידם. על כן צמודים גם תפיסתו ושיקוליו ודמיונותיו היוצרים והמפרים בקרקע המציאות. מגזע היוצרים והמגשימים, המשנים סדרי חיים ומקימים חיים חדשים. מחלוצי החלוצים של תקומת ציון בין שתי מלחמות העולם ואחריהן, וכולו ארוג ומזוג בה ללא שיור בתחושת חיים מופלאה שתבונת העשייה חותמה. סגולות אלה, שצמחו ונתגבשו בשנים האחרונות, האפורות, המרות של הצבירה האטית של כוחנו ויכולתנו בארץ, נתלבלבו במלוא יפעתן בתקופת העצמאות ובמפעל שהוא כשיא־הכותרת, מפעל השרשתם של מאות אלפי העולים החדשים (החדשים גם במובן החברתי והרוחני והדמוגראפי) – עקורי המחנות, משוחררי המלחמה, יוצאי עדות המזרח, וגם כאן – תוך יסורי היאבקות ודוחק מתמיד, קשיי פנים וחוץ. אך גם כאן גברה התעוזה והראייה המפוקחת והחתירה אל העיקר, אל השורש, אל הקבע - שכינת היצירה והחלוציות, שפרייה - אלפי משפחות של עובדי אדמה במאות משקים, כפרי עולים וחוות. המעיין בפרקים אלה יחוש ברטט הפנימי שבהם; גם איש השכל הצלול והמעשה השקול אינו נמלט מהתרגשות, כל אימת שהוא נדרש להתישבות העממית הגדולה הזו, במדינת ישראל, לה חלם וערג עשרות בשנים. ועם זאת, אין נעלמים מאפקיו הנרחבים גם צרכים אחרים שהזמן ותפקידי ההתקדמות והקליטה הבלתי פוסקת גרמום: בפיתוח התעשייה, בגילוי אוצרות הארץ, בקידומה הטכני, בביצור כושר התגוננותה וכל כיוצא בהם עניינים, שהם מכבשון קיומנו ועתידנו.

חבריו ידידיו של לוי אשכול, שיזמו להוציא לאור אסופה בכרך של דבריו הרגישו יפה, שאין הוא נלהב לפירסומה; אפשר זה החשש הפנימי המלווה את איש המעשים הגדולים מפני המלה הכתובה, שאין בכוח הכתוב לבטאם; אפשר זו הצניעות הפנימית וההכרה, שעוד חזון למועד, ועדיין לא הגיעה שעת סיכום וחתימה למעשים ולמערכות שטרם תמו, ואדרבא, היקפם מתרחב ואחריותם גוברת והוא עומד, כאז, בלבה של ההתרחשות הגועשת בישראל, כסלע המוצק בלב נחשולי המאורעות, כערובה לאיתנות, ליציבות, לכושר עמידה ועשייה כאחת. מן העיירה באוקראינה, דרך כיבוש העבודה במושבה, הקבוצה בעמק הירדן, העפיל שבילו, על פני חתחתים ולבטים, אל מרומי האחריות, ולא נתרופף המיתח ולא פג הלהט ולא נדמה שירת החלוציות המגשימה בצורותיה ובגילוייה הרבים. אכן, הוא מעדיף את המעשה

על הנאום ועל המאמר, ואולם דומה, עתידים הקוראים בספרו, שיש בו גם ציוני דרך לביוגרפיה הרוחנית והחברתית של האיש, לינוק מתוכו השראה ואמונה ושלמות נפש ועוז רוח שהם מערכי השתייה במלחמת ישראל לתחייה ולתקומה ולגאולה. עדות לדור ולדורות.

בספר “והאש השאירה אפר”, הספר האחד בלשוננו בו הועלתה הדראמה של משיח־הכזב פראנק ועדתו, נזכרת העיירה קופיצ’יניץ, שהיתה אחת מתחנותיו בדרך המשתרעת למן גדות הים השחור – על פני ערבת ביסרביה, דרך נהר הפרוט בואכה עיירות היהודים שלמרגלות הקרפאטים. כאן יקדה במסתרים ובמעמקים אש משיחיות מימי שבתי צבי. כאן היתה יהדות סוערת ותוססת, קנאית ודוחקת־קץ, בעלת לב ונפש ושואלת לנתיבות עולם. וכאן היתה מלכות של חסידות. במרכז העיירה – הרבי ר' יצחק מאיר השל, נכדו של הרבי מאפטה וחתנו של הרבי הזקן מהוסיאטין, בנו של הרבי הנודע, רבי ישראל, אבי שושלת ריז’ין הנודעת, שאחד מששת בניו (“כנפיו”) התחבר למשכילי צ’רנוביץ בזמנו וישב עד סוף ימיו אצל אחיו, הרבי מסדיגורה. כיצד הגיע הרבי מריז’ין לסדיגוריה? לאחר שנאסר ברוסיה נמלט דרך הפרוט, לאוסטריה. בו ביום אספו חסידיו סכום של 600 אלף דוקאט בזהב, רכשו את העיירה וכפריה ורשמום על שמו. בדרך כך הוא הפך בבת־אחת אזרח אוסטריה, שאין חוק־ההסגרה חל עליו. ממשפחה זו של הרבי מאפטה יצאו אנשי־רוח מובהקים, ממשיכיו בדרך שלהם, כפרופסור אברהם יהושע השל בניו־יורק ואחרים.

לאחר הסתלקותם של הרבי ר' אלימלך ושל החוזה מלובלין היה הוא הרבי מאפטה, המולך על כל צדיקי הדור וחסידיהם, מחוץ לחסידי חב"ד. דרכו בהנאה מאכילה, בריבוי הידור, דבור והפלגה, ותלו בו כוונות וסודות. הוא אמר על עצמו, שהיה בגלגולים קודמים כהן גדול, מלך ונשיא וראש גולה ובעל כהונות אחרות, וכל הגלגולים לא נגזרו עליו, לדבריו, אלא משום שלא היתה בו מידת אהבת הבריות, ונשלח כפעם בפעם לעולם הזה כדי לתקן מה שקלקל במיעוט אהבה… וכל כוונתו לא היתה אלא לשמח ולעודד.

ואשר לבית ריז’ין – מוצאו ממחוז קיוב, צאצאי המגיד ממזריץ' ור' נחום מצ’רנוביל, ואף הוא צירוף של הידור וחריפות. והמשילוהו להר המוריה, שאף על פי שלא ניתנה עליו תורה, הרי נבנה עליו בית המקדש. חי ברחבות ונהג בשררה, רביות מתוך עושר וכבוד ובמעמד של שמשים וגבאים ואנשי “חצר”¹.

כיצד היה אומר ר' ישראל מריז’ין? – כל הרוצה להתחבר אל הקדוש ברוך הוא, שנאמר עליו “עוז וחדוה במקומו” – אינו יכול להיות שרוי בעצבות, ומי ששוכח השמחה סימן לו ששכח את הקב"ה…

ועוד היה אומר:

– יש לי שלושה סוגים של חסידים: א. שדבקו בי על ידי תורה ותפילה. ב. שנותנים לי כסף. ג. שהם “מתגלגלים” אצלי, כמצה זו, שכל זמן שמגלגלים אותה אינה מחמיצה…

הרבי מקופיצ’יניץ ממשיך מורשת קודמיו, מאציל מרוחו על יהודי העיירה, על השטיבלעך, על המשפחה, על חיי הכלכלה, על הליכות החיים, והוא מכובד גם על הגויים. בחגים ובמועדים מגיעים אלפי חסידים אל החצר, חתונה הנערכת כאן נמשכת שבוע, שבועיים ברוב הדר וחגיגיות. אחד ממעריציו של הרבי, הגנרל הנסיך קוז’יברודזקי מעמיד לרשות החצר סוסים ומדים של חיל־הפרשים האוסטרי, והם מקדמים את פני האורחים המכובדים הבאים לכאן במצעד מפואר… והוא עצמו פוקד על מחלקת פרשים. ויש שהוא שולח קרונות של בירה לשמחה הנערכת בחצר. העיירה נטועה בלב יערות ושדות, יפי־נוף, ואולם כל יפייה פנימה, בבית, בלב, במידות טובות, בטוהר החיים.

עיקר קיומה של העיירה על יצוא תבואות, ביצים וקטניות תוצרת אכרי הסביבה, על הירידים, החנוונות, המלאכה ומיעוטו כלי־קודש מזה והיתר של אינטליגנציה מזה. אורח החיים הישן, הרווי אדיקות מופלגת ודבקות חסידית עודנו במלוא תקפו. ואם בערים אחרות, כגון בברוד, כבר מצויים מצביעים רבים, בבחירות לפרלמנט האוסטרי, לאדולף שטאנד, המנהיג הציוני הנודע מדור־הרצל, הרי כאן, בקופיצ’יניץ מצביעים היהודים בעד המועמד המכריז על עצמו כעל “נאציאנאלער יודע”, לאמור יהודי לאומי, אך לא ממחנה ציון.

אך הנה פורצות רוחות חדשות גם לעיירה חסידית־קנאית זו, ובני הדור הישן מזעיפים פניהם. עמוקה חרדתם לקניני העבר, למסורת הדורות, לנוסח ולגזע, וכל סטייה היא בעיניהם כדרך לשמד, לבגידה, לחורבן. ואולם, לא נמלטה גם קופיצ’יניץ, וניצני ההשכלה כבר נראו גם בה בדמותם של שני חלוציה־ראשוניה, נחום פוזמנט מראשוני סופרי ומשוררי ההשכלה, ומוניש לנדאו, סוחר־התבואה העשיר. האחרון נוהג להעמיד המיחם הרותח דוקא בליל שבת, ועם זה לומד “אורח חיים” של השבוע, ובשבת בבוקר הוא כותב מכתביו, כשסיגריה משובחת בפיו, ורושם “להכעיס”: היום יום שבת קודש… פרצות ראשונות בחומה!

ואולם, היסוד העירני והתוסס כבר נתפס לחיבת ציון וביטוייה כאן, בעיירה, באגודה הראשונה “תקות ציון”. ואכן, היא מדליקה ניצוצות של תקוה בלבבות הצעירים, ונוטעת בהם כיסופים ואומץ ועוז־רוח. ההשפעות ממזרח וממערב מפיחות את “הניצוצות לשלהבת מאירה”. וכשמזדמן לעיירה ד"ר רוקח², מחלוצי הישוב במסע הרצאותיו על פני עיירות גליציה, נדחקים רבים לחדר הצר של האגודה לשמוע דבריו על החיים החדשים בארץ ישראל. בחוץ, מאחורי החלון, בקרה, עומד קטינא, זליג לוביאניקר – ומאזין אף הוא. גם הוא כבר נדלק באש… והוא כבר רואה עצמו ממשיך דרכם של ראשוני החובבים. ובעיירה מצוי אחד הקרוי “דער משוגענער” (המטורף), הוא מנדל צעסיס, הראשון שעלה לארץ ישראל ומחמת מחלה אנוס היה לחזור, ושימש מקור של ידיעות על הארץ. ולא יצא זמן רב וחלוץ שני, דוד שמטרלינג, ברח מבית הוריו, מחסידי ויז’ניץ, והיה מראשוני העליה השניה וממיסדי דגניה. ובעקבותיו – אחיו, עורך הדין הירושלמי.

זליג כבר יצא מעולמה של העיירה, אך לא נותק ממנה כליל, והוא כבר פעיל, בכל להט נעוריו, במחנה האחר, הכובש, החלוצי. אך תמול שלשום למד בחדר, נער עם נערי העיירה, לבש תפילין בגיל י“ג והלך למקווה, התפלל בקלויז, ושימש את הבחורים המבוגרים ממנו לומדי ש”ס, ואך בלבו כבר צומחים ועולים געגועים חדשים, ובאותה חרדת־קודש וקנאות חסידית בה דבק תחילה ב“חצר” – הוא דבק עתה באידיאל החדש. והוא זוכר: יום אחד, באותה תקופת־מעבר רבת־לבטים, פורץ לקלויז שאול רייזה פיניה’ס, ראש חסידי הוסיאטין, ומוצא את החבורה בתקלתם – שקועים בספירת שקלים… כבר קודם לכן נפל חשדו שהם עוסקים במעשים לא־כשרים. חטף פנקס־השקלים ושרפם במקום… אין לתאר גודל האסון והעלבון שירדו עליהם. איך יגלו חרפתם ברבים ויודיעו על אשר אירע להם למזכירות המחוז, שהנה הצליחו להוציא מידם את פנקס־השקלים ודנום באש? נתכנסה חבורת הצעירים והחליטה לנקום בו נקמתה. מה עשתה? ביום ששי לפנות ערב חרתו על עמוד־התפילה שלו (ה“שטענדער”) – מגן דוד… תחילה לא הבחין בדבר, אולם בשבת בבוקר פרץ בזעקה: – צלם בהיכל… הרביצו בצעירים וגירשום מבית הכנסת.

אך למותר להעיר, עד מה כבדה המהלומה להורים, – הדרך שעלה עליה הבן, ובעקבותיו שאר הילדים. האם הלא היא מנכדיו של בעל ה“תבואה שור”, והאב מנכדי “היסוד ושורש העבודה”³.

זו הדמות. שורש וגזע. של בית לובאניקר – לבון⁴ וההמשך מה? עד מה ציפו ופיללו ההורים לבנם־בכורם זה!

אמנם, האב עצמו הרב ר' אברהם יוסף לא רצה לשמש ברבנות ולהיות פוסק בדיני איסור והיתר, וקיום ביתו היה על סחר המנופקטורה שבו טרחה אשתו. אבל כשחלה רב העיר, או כשהיה נוסע, היה הוא ממלא מקומו. תחת זה היה מלמד חבורת בחורים שעמדו לקבל סמיכות לרבנות. ואף את בנו של הרבי כיום הרבי מקופיצ’יניץ, לימד. משנתארש, והוא בן י“ד, אמרו עליו שהוא כמעיין שאינו פוסק. ואולם נתגרש מאשתו, והוא בן כ”ו, לפי הוראת הרבי, משלא העמידה ולדות. ואז נשא את אשתו, בת העיירה. ומשלא נולדו לו ילדים, פנה שוב לרבי. הבטיחו הרבי, שהפעם תקום תקוותו, ואולם עליו לתת פדיון בשיעור בן זכר בגימטריה, היינו 279 מטבעות זהב… סכום ניכר בשנת תרס“ז. וכך עשה. ואז נולד הוא, הבכור, זליג. ו”שמירה" קשרו לצוארו, מטבע שהרבי בירך עליה, נתונה בשקית קטנה, לסגולה, והוא נשאה עליו שנים רבות… ולימים נולדו שני האחים צבי ופנחס, והאחיות חוה ז“ל ושיינדל באמריקה, תב”ל.

ואך ה“שמירה” לא הועילה, כאמור, וכאשר נתפס זליג להשכלה ולציונות, היה לן על ספסל בבית־הכנסת, כדי שיצטנן ויחלה, ואז ייאלצו ההורים להענות לו ולשלחו ללמוד לצ’רנוביץ. באין ברירה נענו לו (ומשם חזר בגמר בי"ס תיכון בפרוץ מלחמת העולם הראשונה), ואך האב הפציר בו, לבל יסיר מעל צוארו את ה“שמירה”, לפי שהוא הולך למקומות לא־טהורים, ואמא ביקשה שיקפיד בלבישת הטלית־קטן, לפחות… אכן, הוא כבר סלל הדרך לאחרים, לממשיכים. מפיצי שקלים ומאספי תרומות לקרן הקימת וקוראי “העולם” וחולמים על עלייתם לארץ ישראל. וכן ממשיכים בבית־הספר העברי “שפה ברורה”, – ובסניף “צעירי ציון” – מהראשונים בגליציה שייסד. “ער האט אפגעשמדט די גאנצע סביבה” – ריננו אחריו. וכשעזב את העיירה ליווהו באנחת־רווחה: – תודה לאל, אפשר תיפסק מעתה המגיפה…

אך “המגיפה” לא נפסקה, עוד לפני כן היה הכרח “להציל” גם את האח הצעיר, צבי.

באותם הימים, קודם מלחמת העולם הראשונה, בא לעיירה הדוד, אחי האֵם, שהיה איכר בגליציה ונשא נפשו להגדלת משקו. היגר לארה"ב כדי לחסוך כספים להגשמת מטרתו, ואשתו ניהלה בינתים משקו הזעיר. אלא שבינתים רכש שם שטח אדמה ניכר, וחזר למכור נחלתו ולקחת עמו את אשתו, אף היא בת־כפר. הציע הדוד, שיקח עמו גם את הנער. נועצו יחדיו בני המשפחה וקיבלו ההצעה. לא יצא זמן רב, והאֵם התחרטה על המעשה וגעגועים תקפוה לבן הנמצא במרחקים, בלי “שמירה” ונתון לסכנות שונות. והיא אף כבר קנתה כרטיס־הפלגה לאמריקה, כדי לנסוע אליו ולהביאו חזרה, אלא שפרצה מלחמת העולם, וצרות חדשות משכיחות ראשונות, ותקוותה נכזבה… והוא, צבי, כבר לא חזר לעיירה. עם מתנדבי הגדוד העברי מאמריקה עלה לארץ ישראל.

*

והנה פקד אסון מלחמת העולם את העיירה היהודית, השלווה, החוסה בצל הקיר"ה, ובפתע היא מצאה עצמה בחזית ממש – עמדה יהודית ראשונה לגבול. לאחר שהעיירה שלפניה, הוסיאטין, עלתה באש ויהודיה נמלטו. כל ארבע שנות המלחמה היתה קופיצ’יניץ בכיבוש רוסי, וכל השנים הללו חיפשו בה מחסה ומקלט פליטים ומגורשים – יהודים שנמלטו מעיירות מוכות אימי־המלחמה בגליציה ויהודים שגורשו מרוסיה ותו עלילת־הריגול עליהם, או שברחו עם המהפכה מחרב־הדמים של פטלורה. בין כך ובין כך, נדלקה בעיירה, שנתנסתה בעצמה בנסיונות ובצרות, אש אהבת־ישראל ואחוות־אדם. לפיד האש הזאת דולק באור ובחום בבית לוביאניקר ובמרכזו – אֵם הבית.

הלא גם בשנים כתקנן היו כל מאווייה נתונים למעשי צדקה וחסד. אם זו מצוות הכנסת כלה ענייה, או עזרה לעגלון שסוסו נפל, דאגה ליתום, לעצי־הסקה בחורף לעניים ולכל נצרך וסובל. וגם עתה היא מלאת יזמה של עזרה לזולת, והיא, אין היא מחכה לנצרכים העתידים לבוא כדי להושיט יד עזרה. עומדת בקשרים עם הפקידות במקום ומבררת, מתי עומד להגיע משלוח של יהודים ומאין, והיא האוגרת מראש מזונות, לפי שספק אם יימצאו בכמות הדרושה בבוא שעת הצורך – ואז, מה יהא על הנשים, על הילדים, על החולים? שיירות רבות של עגלות המגורשים עוברות דרך העיירה, אין החיילים הרוסים מניחים לאיש לגשת אליהם, מחוץ לנשים. הנה עומדת אשה, מטפחת לראשה, דרוכה מתוחה, מעיינות של רוך ורחמים בעיניה, ועמה חבילות־מזון וכדי־חלב. בסמוך – עגלות יגעות ויהודים מדוכדכים, עקורים, מגורשים בהן. מצוק ויאוש. ילדים ותינוקות. האשה נמשכת אליהם בכל כוחה, ולבה בקרבה מתפרפר. ואך הנה מסתער עליה אחד גברתן, קוזאק חמוש נשקו, מכה בה בקת רובהו ובכד־החלב הנשפך לארץ… היא חוזרת לביתה, כל גווה כאוב, זרוע חבורות תכולות, דמעות בעיניה. – “לא על המכות שספגתי מידיו של אותו רשע בוכה אני – מעירה היא, אלא על החלב שנשפך – החלב שנועד לילדים ולתנוקות…”

ואולם, היא, אין היא נרתעת, ממשיכה מעשיה, בהקרבה, במסירות, ביתה כ“בית החלוץ”, ובו מתאכסנים חסרי־בית, והיא מבשלת להם, ומאכילה אותם ולא אחת כובסת לבניהם, ומסייעת על ידה הבת, חוה⁵, והיא אם וסבתא לא לילדיה בלבד אלא גם לכל סובל ונצרך – (כרחל וכלאה, וכדורות של אמהות אשר בנו את בית ישראל).

והאם הבן, הבכור, זליג, אינו ממשיך דרכה גם בזה?

הנה, דרך דוגמה, פורצת מגיפת טיפוס – ובית חולים אין. והימים – ימי מלחמה וחרדה ומצוקה. והוא, אין הוא יודע מנוחה ושלווה. ונחלץ למעשי עזרה והצלה. והוא (עם נשים שבעיירה ונוער מבוגר) מאסף את החולים בחצר הרבי, שעבר בתחילת המלחמה לוינה, ומטפל בהם ודואג למחסוריהם. אהה, כי רב העול וכבד המעמס, ואך בלהט־של־מלוי־שליחות־קדושה נושא הוא בו באהבה. רבים נעזרו, ורבים שעלו לימים לארץ ישראל, או לאמריקה⁶, ודאי לא ישכחו לעולם סעדוֹ בשנים קשות. (רק לימים, בבוא משלחת אנסקי לעיירות גליציה, הגיעה קצת עזרה מיהדות רוסיה ליהודים נגועי־המלחמה, ועד אז נשאה העיירה בעצמה, בכוחותיה הדלים, במצוות העזרה).

בתוך כך פקד את הבית אסון כבד. כי עם בני־הערובה שלקחו השלטונות הצבאיים הרוסיים, – ערובה לנאמנותם של יהודי העיירה – נמנה גם האָב, ועמו הרב של העיירה ואחד מעשיריה. כשנה תמימה הובלו למקום גלותם במרחקים, במחוז שמאחורי האגם באיקאל. אין צורך לעמוד על עינוייו הקשים וכל קיומו בטלטולי ה“אֶטאַפ”⁷ על לחם ומים. בני הבית גם אינם יודעים דבר על גורלו. ואך פעם נמסר, בדרך מקרה, שבדרכם עברו השלושה על פני קיוב, והרב אהרונסון ביקרם, הביא לאב חתיכת נקניק, ולאחר שהבטיחו כי כשר הוא, שם אותו לפיו. ועוד נודע, כי הגויים נוהגים בו ביחס של כבוד ורואים בו איש טהור וקדוש, ולא אחת גוננו עליו, אף־על־פי שלא ביקש על עצמו ואת לשונם לא שמע.

נחלץ הבן, זליג, להצלת אביו, וממטיר תזכירים למטה החזית הדרומית־מערבית של הצבא הרוסי, שקופיצ’יניץ היא בתחומה. מבקש לפחות לדעת היכן האב, ומה גורלו, ואף אפילו בתשובה לא זכה. ואז הוא מחליט, ברוב יאושו וצערו, על מעשה נועז – לפנות במישרין אל מפקדה הכללי של החזית, גנרל ברוסילוב הנודע.

באוירה של רוסיה הצארית האכולה איבת ישראל, בימי מלחמה רבי־המתח־והסכנה והחשדת יהודים בריגול ובחתירה, שם הוא פעמיו לדרך – יחד עם אמו – וללא רשיון תנועה, לעבר קמניץ פודולסק. כאן אין מלון שיסכים להלינם. באין ברירה “מתאכסנים” הם בבית־הכנסת. אחר־כך הוא ממהר אל עורך־דין ומבקשו לחבר תזכיר־בקשה אל המפקד, גנרל ברוסילוב, שיואיל לצוות על גלוי מקום אבא ולחלצו מגירושו. עורך־הדין תולה בו עינים תמהות, כאומר, יצא האיש מדעתו, נדחק ללוע הארי ומסכן חייו – ומסרב לטפל בדבר. וכמוהו עורך־הדין השני. סוף סוף נמצא עורך־דין, שנעתר לחבר את התזכיר, בתנאי, שלא יוודע שהוא כתבו. נוטל זליג את הנייר בידו, ויחד עם אמו מפסיע לעבר המטה הצבאי השוכן ב“ככר החדשה” (דער נייער פלאַן – בלבה של קמניץ, העיר היהודית שכל אבן במרצפותיה יודעת לספר על פרקים של מרטירולוגיה וקידוש השם). אותה שעה עומדים עורך־הדין ועוזרו, עוקבים בחרדה ובנשימה עצורה אחר הבן ואמו, המחרפים נפשם ומעיזים… זליג מחזיק הנייר בידו – על כל צעד ושעל משמרות קוזאקים מזויינים – ופזמון אחד בפיו: “אל הוד רום מעלתו… אל הוד רום מעלתו”. המשמרות מניחים לו לעבור. הנה חלון צר בבנין, ועליו שלט צר, מאורך, ורשום עליו ברוסית ובצרפתית: “אדיוטנטורה”. הוא נכנס פנימה. קצין שואלו למבוקשו. בלשונו, שהיא תערובת של אוקראינית ופולנית, מסביר זליג מבוקשו. נענה הקצין (עתה משוחחים הם גרמנית) ואומר, ש“אכסלנץ”, היינו גנרל ברוסילוב, עסוק מאוד, והוא, הקצין, מבטיח שימסור לו תוכן הבקשה –

ואך זליג עומד על שלו. הנה – מסביר הוא – בלי רשיון באנו לכאן בסכנת חיים, ואפילו ללון אין לנו היכן, וכל זה בתקווה, שאוכל לשוחח עם כבוד המפקד גנרל ברוסילוב. בארצי, באוסטריה, הלא אפילו עם הקיסר אפשר לשוחח… והוא מוסיף ומספר, שהאב יהודי אדוק וחרד הוא, כל ימיו קודש לתורה ולעבודה, אינו מעורב בעניני העולם הזה, וקל וחומר שאין הוא מסכן את השלטון… והלא סופו שימות בתנאי־הגירוש המאויימים על לא עוול בכפו. – טוב, נענה הקצין. הוא ישתדל לסדר את הראיון המבוקש. ובינתיים הוא אף נתן להם רשות לשהות בעיר ימים מספר.

משחזרו למרכז העיר, מעודדים, נדהם אותו עורך־דין, וכן אחרים. ואפשר נדהמו אף הם עצמם לתוצאות שהושגו בכוח אי־הידיעה והגבורה: שבאין־ברירה.

והנה הם בחדר־ההמתנה של לשכתו של המפקד הצבאי הצארי. פושטים מעילים וערדליים. מחכים בעצירת נשימה. נכנס קצין ומוליך את האֵם ובנה מן העיירה היהודית אל ברוסילוב, החולש על חייהם של מאות אלפים. חדר ריק כמעט, שולחן כתיבה גדול, על הקיר תמונת הצאר, שליטה הכל־ יכול של האימפריה. בידו כתב־הבקשה. ברוסילוב (קטן קומה, רזה גוף) מעיין בה ואומר: – כפי שאני רואה נגרם לכם עוול, לבעלך ולאביו. ואם אמנם אמת היא כפי שאתם מוסרים, הרי אעשה כל האפשר שישוחרר. עליכם לחזור לעיירה ולהמתין לתוצאות. אך זליג אינו מסתפק בכך. והוא מוסיף וטוען שכבר טרח בזה הענין, שלח תזכירים למטה הגייס השביעי, וכל בקשתו לדעת לאן גורש אבא, אבי המשפחה, ואף בתשובה לא זכה. על כן מעדיף הוא להשאר בקמניץ פודולסק ולחכות לתוצאות. – לא נחוץ הדבר – מכריז ברוסילוב. לא נחוץ. אני, גנרל ברוסילוב אומר, שתוך שבוע ימים יסודר הדבר. סעו בשקט הביתה.

(הה, הנפש הרוסית המסתורית, שרשעות ואחווה שוכנות בה יחד, קדושה וטומאה, כארץ הגדולה ההיא כולה, על סופריה ויוצריה, מהפכניה ואנשי־העם שלה, לוחמיה וגבוריה – מי תיכן אותה?)

והם חזרו חרדים ודרוכים לבאות. לא יצא שבוע ימים, ומהומה בעיירה. הכל מחפשים אחר זליג. מה אירע? אכן, הגיע מברק מגנרל ברוסילוב. ומסופר בו, כי האב שוחרר והוא בדרך הביתה.

היש צורך להרחיב את הדבור על הפתעת הבשורה המדהימה, הנשמעת כאגדה, כנס ממש?

ולא ייפלא, שהתחילה נהירה של יהודים רוסים, כל אחד וצרתו, שחקרוהו ל“קשריו” עם השלטונות הצבא וכיו"ב. שחרורו של האב עודד גם משפחות אחרות לטפל בגורל אבותיהן – ומהן שהצליחו.

ואחד מכתבי העת ביידיש שיצאו־לאור בימים ההם (הופעת העתונות נאסרה), סיפר על המעשה לפרטיו.

*

בהקדמה לג' חלקי ספרו “חוט המשולש ברכי יוסף” שכתבו בשנים אלו והוציאהו־לאור לעת זקנתו (בתרפ“ט – ובתרצ”ד) בירושלים, כותב האב, ר' יוסף לוביאניקר:

…“אמר המחבר… בשנת תרע”ו כשהיתה מלחמת העולם, אז הייתי דר תחת ממשלת רוסיא הרשעה. שם לקחוני האויבים והוליכוני בגלות עד סמוך לחינא (סין), כך דנה אותי ממשלה שמוכרח אני להיות שם בגלות עד גמר המלחמה. ואמרתי אני וגם כל העולם, אך אבדה תקותי, נגזרתי מהיות לאיש, לא אשוב עוד לביתי, אבל רבות מחשבות וכו‘. ואם ד’ צבאות יעץ לטובה מי יפר, וזכות אבותי הקדושים אשר בארץ המה וזכות הטפלי אשר היו תלויים בי – כל אלה ראה ד' את עניי ויגיע כפי, ויאמר למלאך הרף, וברוב טובו וחסדו שלח לי עזרו מקודש, וזוגתי ע“ה נסעה לראש הממשלה ונתנה לו מכתב בעבורי שבחינם דנני הממשלה בגלות המר הזה. הבטיח אותה שבקרוב ישלחני לחפשי. וכן היה. שבתשלום השנה יצאתי לחפשי ונסעתי לביתי… שמה היתה רעיתי לאה אלטע בת ר' יצחק מקאפוטשיניטץ, והיתה נכדה להגאון הבעל ת”ש ולהה“צ איש האלקי ר' דוד ממקאלייב ז”ל, יזכור אל לה לטובה ותנצב“ה בג”ע העליון עם נשמות האבות והאמהות.

לאחר מיתתה נשארתי עם בני היתומים בעניות ובחוסר כל, אז אמרתי: מה אשיב לד‘, ומה אכף לאלקי מרום על כל תגמולו עלי? אם אמרתי ארדוף אחלק שלל ופזר אותו לאביונים, הנה בעוה“ר לא זכיתי לשתי שולחנות. הון ועושר בביתי אין, מששתי את כל ביתי ולא מצאתי כ”א ד’ אמות של הלכה – זה חלקי מכל עמלי. עמדתי משתאה ומחריש לדעת במה זה אכפרה פניו, ומה המנחה אשר חלק לפני, ומי מידי יוקח? ובעוד מחשבתי משוטטת אנה ואנה, סעיפי רעיוני השיבני – מה לך נרדם ומשתומם, הלא ד' הוא הטוב, ולא ביזה ולא שיקץ מנחת עני אם רב ואם מעט תעלה ברצון לפניו, וגם אתה תקריב לפניו מנחת תודה משולחנך זה זכית בו, הוא השולחן אשר לפני ד' – ותבוא במגילת ספר כתוב לפניך, ותקבעו בדפוס, ושמעתתך יתבדרין בשערים המצויינים בהלכה…

ואזרתי כגבור חלצי, ולילה ליום שמתי, לסדרם בסדר הנכון ולהדפיסם אדרא. ואקוה, כי חכמי לב ימצאו במו נופש וטוב טעם ודעת, כי כל פלפולי הם בפלפול הישר לפני ה' ואנשים – – וקראתי שם חבורי “חוט המשולש ברכי יוסף”, כי זה שמי, כדי שתגן בעדי בזה ובבא, וכן תגן בעד אבי זיסא ז“ל אשר גידלני על ברכי התורה, וגם בעד אבי זעליג ז”ל, אשר למד עמי בימי נעורי, כי היה תלמיד חכם גדול, והיה נכד להרב הקדוש בעל יושה“ע; לכן קראתי שמו “חוט המשולש” – כי תגן על נשמות משולשת… גם החבור נחלק לג' חלקים – חלק א' עניינים שונים, פלפולים עם גדולים; וחלק ב' על סדרי הש”ס וחלק ג' על התורה ומפרשיה".

בפתח הספרים הסכמות מאת הרבנים הגאונים יוסף חיים זוננפלד, אליהו קלצקין, שלמה הכהן אהרונסון והרב אי“ה קוק, הכותב בין היתר – “הנני ממלא בזה משאלות לב ידידי, האי סבא רבא ויקירא, הרב המאור הגדול בתורה ויראה, דרופתך, באורייתא מו”ה יוסף לוביאניקר שליט”א, אחד מהמיוחדים, זקני תלמידי חכמים… אשר מאז נודע לי טיבו וטובו ודרכו בקודש, להיות עמל בתורה ולחדש בהגיונו ובינת לבבו חידושים טובים והגונים, בבקיאות בחריפות ישרה ובהתעמקות בדברי חז“ל בדרך עיון ישר בהלכה ובאגדה, וכבר הראה חזותו לרבים, ויצאו מוניטין שלו במחברות קודש שכבר פרסמם בדפוס איזה שנים, ועלו על שולחן מלכי רבנן, וזכו לשבח הניתן לכתבים ונתקבלו בחיבה בין לומדי תורה, ומאז חיבבתיו, וכתבתי עליו טובות”…

ולאחר האמור לעיל, מה נוסיף?

*

אך נסתיימה המלחמה - ופעילותו של זליג פושטת על פני שטח נרחב. פעילות ציונית, חלוצית, עברית, ועיקרה – תנועת צעירי ציון. חוברת של אליהו מונצ’יק, ממייסדי החלוץ ברוסיה, הפנתה את תשומת־הלב לתנועה זו, וכן חייל יהודי רוסי, שהתארח בביתם בפסח. ומאז שבתה לבו באמת שבה. בשלמותה הארץ־ישראלית, הפועלית, החלוצית והעברית. כותבי תולדותיה של תנועה זו ד“ר מ. גלבר ואברהם לוינסון ז”ל, כבר ציינו חלקו ההיסטורי במעשה זה (והוא עוד הביא עמו לארץ את ה“סטאטוס” הראשון, כתוב בכתב־יד, של צעירי ציון). ומשחוזרים, בתום המלחמה, ראשי התנועה מוינה, הוא פורש כנפיו יותר – משתתף בועידות (ובכלל זה משמש יו"ר הועידה שקבעה את ניתוקה של תנועת צעירי ציון מן הציונות הכללית), ציר לקונגרס הציוני בקרסלבד, פעיל במרכז התנועה, החלוץ, והמשרד הארץ־ישראלי. ואולם, דומה, כי שיאה של פעלתנות זו (שכולה אגב התנדבות), הטבוע באופי של קידוש־השם ממש, הסיוע בהברחתם של קבוצות חלוצים מרוסיה ושל יהודים בודדים, פליטי־נמלטי מלחמת־האזרחים באוקראינה, הטפול בהם, איכסונם, הלבשתם, הזנתם, ציודם בתעודות וכל כיו"ב, וכמובן העזרה בעלייתם. ובעטייה של פעולה זו הוא נתגלגל למאסר במשך חדשים. לפני ניירות בלים, מכתבי פרידה ותודה בלשון נרגשת, וחתימות רבות תחתם. הכותבים הם “חברי החלוץ מאוקראינה, העולים ארצה ישראל, לחברים בדעה בקופיצ’יניץ למזכרת נצח – בפניו של הח' זליג בן יוסף לוביאניקר. חברי החלוץ מאוקראינה בדרכם הקשה מצאו מנוחה, אחרי טלטולים רבים ועגמת־נפש מרובה, תחת חסות חבריהם לדעה בעיירה קופיצ’יניץ. היא תישאר תחנה היסטורית ראשונה לעולי אוקראינה ורוסיה… חברינו האהובים הראו לנו כל חום לבם ומסירות נפשם לרעיון תחית האומה – השתתפו בגורלנו הקשה. קטני־ערך אנו להביע לכם תודה בעד מפעלכם הכביר. תהי משכורתכם שלמה מאת האומה העברית, וברכת התחיה תחול על ראשיכם”.

מוכן ודרוך היה אותה שעה לעליה, החבילות ארוזות, והנסיעה נקבעה למוצאי־שבת, והנה, בליל שבת, בתוך כל המתיחות והריגשה של הפרידה מקרובים וחברים, נאסר. הוא נחשד ב“קומוניזם”, בקשרים עם ברית־המועצות. חדשים כלוא היה בבית הסוהר בצ’ורטקוב. צירי הסיים ד"ר אברהם זילברשטיין וצבי הלר הגישו שאילתה בעניינו, וחוקר מיוחד מטעם הממשלה נשלח למקום ובדק תעודותיו שהוחרמו. הוא לא העלים ולא הכחיש דבר, ושוחרר.

בתרפ"ג עלה לארץ ישראל עם אביו ר' יוסף ואחותו חוה, זכרונם לברכה.

*

לא בפנים שוחקות הקבילה פניו הארץ בשנה הקשה ההיא. מפלגתו, הפועל הצעיר, רוצה לצרפו, העסקן הצעיר והתוסס, לפעולות צבור שונות, ולהטיל עליו שישמש נציגה בועדת העליה. ואולם, הוא נפשו חשקה בעבודה. והעבודה קשה ומפרכת – י“ב שעות ביום, ליד הדוודים ב”סיליקאט". אך על אף הקשיים הוא שמח בעבודתו, שהוא כובשה בידים שלא טעמו מימיהם טעם עמל והוא נכבש לה, ומקיים בכבוד את ביתו ואת אביו. ואולם העבודה מצטמצמת והולכת, ואז הוא פונה לבניין, ליתר דיוק – לקבוצת הבניין מטעם “הפועל הצעיר” העובדת בקבלנות, מחצית שכרה במזומן ומחציתה בפתקאות “סולל בונה”. עד שאזלה גם עבודה זו, באה אבטלה ומצוקה (ומסייעת בקיום המשפחה רעייתו ז“ל, העובדת ב”הדסה"), לפי שגם לא רצה ולא קיבל מימיו “סיוע”. ואין צריך לומר, שגם בימים אלה הוא חי את חיי הארץ ותנועת העבודה בכל הכרתו וחושיו, עד שנדרש לעבודה צבורית.

אירע, שנתגלו אי־סדרים בחלוקת הסיוע למחוסרי עבודה, וזליג נקבע לועדת־בדיקה, יחד עם יצחק רוזנטל, איש עירית תל־אביב וההגנה ועם בן־יעקב, מזכיר הקה"ל, אחיו של יצחק המנוח, איש דגניה. ומכאן הוא נלקח לועדת הבחירות לעירית תל־אביב, (מר וולכונסקי מטעם הימין, והוא מטעם מפלגתו הפועל הצעיר).

ומשנתגלה כשרו במלוי התפקיד – הוא נתבע לעבור לפעולה במועצת פועלי תל־אביב, וגם כאן גילה כשרו ויזמתו בריכוז עניני הפקידים, עובדי הבשר, האחיות, האקדמאים, עובדי בתי־הספר, פועלי הטבק וכו', בליכודם ואירגונם. ימים ולילות הוא פעיל בשדה האיגוד המקצועי, בשנים הקשות והחמורות ההן, וקרנו עולה בצבור הפועלים.

ואולם הוא, לבו לא נמשך לתחום זה. מבקש לפרוש, אך אין נותנים לו. וכאשר הוא מותח בקורת באחת הישיבות על מיעוט פעולתה של המועצה בשדה הקואופרציה והשיכון – נענים החברים ואומרים: – אדרבא, טול תפקיד זה עליך, והוכיחה כוחך בו!

והנה הוא עובר לחרוש בשדה, בו שיקע שנות עמל ומעיינות נפש, והשדה הניב פרי הלולים.

*

בזמן ההוא – שנת תרפ"ה החריפו בעיות הארץ ובעיקר הקליטה – היא בעית השיכון, והדיור, פשוטה כמשמעה. רבים העולים החלוצים המתגוררים על שפת הים וברחובות העיר במחנות אהלים וצריפים – “כל השטח של רחוב בלפור של ימינו וכן רחוב מאזה מראהו כמחנה־צריפים, כמעברה”, והיוקר עצום. כיצד יגיע, איפוא, פועל בתנאי הזמן ההוא והשכר המועט לקורת־גג, לדירה לעצמו ולמשפחתו? יזמות שונות צומחות ועולות. סיעת הפועלים בעיריה מארגנת עולים־חלוצים לרכישת מגרשים לצרכי שיכון בחסכונות שכר־עבודתם. קמים ארגונים לייסוד שכונות המוסרים חסכונותיהם לעיריה (יוזמי הרעיון צבי לבון ואברהם זברסקי וראש העושים נחום טברסקי ז"ל), המתקשרים על רכישת שטחי־בנייה. אלא, שתנועה זו פושטת עד מהרה את הרגל, לפי שההתחיבויות למוכרי הקרקעות בעינן עומדות, ואילו המועמדים לשיכון, שלא מעטים ביניהם היו מחוסרי־עבודה, אין בידם להמשיך תשלומיהם, ויש הדורשים חזרה את החסכונות הדלים.

באותה תקופה בא מקבוצת חפציבה ליאו קדמן, ומציע לועד הפועל של ההסתדרות, לקבוע תפקיד של ריכוז שכונות העובדים המעטות והדלות. אמנם, ההסתדרות כבר החליטה, בשעתו, בועידתה (תרפ"ב) על הקמת מרכז לשכונות העובדים שליד העיר, אולם הדבר לא יצא אל הפועל. המדובר בשכונת בורוכוב, שכונת העובדים הראשונה, ובהתחלתה של קרית חיים של ימינו. ואכן, הוקצתה לו פינה בועד הפועל – חדר ובו שולחן וכיסא. לא יצא אלא זמן מועט, ונצטרף אליו זליג לבון, שהיה למעשה המרכז והמנהל של ועדת השיכון והקואופרציה שליד מועצת פועלי תל־אביב, שממנה צמחה החברה רבת־הפעלים־וההישגים – חברת “השיכון” של ההסתדרות.

מכאן ואילך, לבו ונפשו, דעתו ויזמתו נתונים עד תום לענין זה: השיכון. ואין אלו מגרשים וחמרי־בנין וקירות ותקציבים בלבד. והתחיל בפעולה משותפת, שכן בעלי “אגרובנק” ה"ה ש. מורנבורג־מירון ושמעון יעבץ. הם הבינו לנפשו עודדו אותו ועזרו להגשמת רעיונותיו גם כשנראו בעיני חבריו כדמיוניים.

עבודה משותפת זו נמשכה שנים רבות לתועלת שני הצדדים, חלום הוא, המתלבש בצורות של בתים זעירים עטורי גינות ירק ואילנות, או בבנייני מגורים רמים, משותפים, המצטרפים אף הם לשכונות, והצד השווה שבהם התיישבות עירונית, או פרברית, שלה יסודות משלה ועקרונות חיים ודמות והווי וסגנון, צרכניה ובית־ספר, וכן עזרה וערבות הדדית, ללא תיווך וחנוונות וספסרות, ובעיר – גם מטבח משותף וגן ילדים ואולם תרבות וכו'. אלא, שבינתים, דוחקים מאד הצרכים והאמצעים דלים עד לכאב.

אך זליג לבון אינו שוקט על שמריו.

הנה, דרך דוגמה, באין פרוטה לתפקיד זה, פונה הוא אל מר ישראל טייבר המנוח (שהוא זוכרו מן העיירה, מאז עלייתו מרוסיה) ומעלה לפניו תכנית של שיכון, ובקשה בפיו… יתן לו שטר בחמישים ל“י, שיעשה עליו דיסקונט בבנק, ובכסף זה יתחיל לרכוש קרקעות ולגלגל בנייתם של הבתים המשותפים הראשונים, ואת חמרי־הבנין יקנו בבית מסחרו, ואכן, כך הווה. “בטובה וועקסל” זה רכש מגרשים ראשונים, ופרסם מודעה, שהוא רושם חברים לשיכון ברחוב פרישמן. מ”אגרובנק" לא הפריעו למרות שידעו את “המבנה” הכספי. התחילו נוהרים מועמדים שהכניסו סכומי השתתפות בשיכון העתיד לקום. ומצווה גוררת מצווה. קם הצורך בשטחי בנייה נוספים – זהו ראשיתו המיצער של שיכון העובדים רחב־הממדים, שמחזורו השנתי 30–40 מיליון ל"י והוא בונה אלפי דירות מגורים בשנה – ומיטב שנות חייו ואוניו של זה האיש זליג לבון, הצנוע ורב־הפעלים, שעממיות ואופטימיות נשקו ומשוקעים בו.

שנים רבות היה מפעל זה בחזקת חידוש גמור ומוחלט בתנאי הארץ. לפי שלא היה מוסד, זולת “שיכון”, שבנה דירות־מגורים לפועלים ושכונות על יסודות של בעלות קואופראטיבית ואדמה לאומית, וזאת, בתנאים של הקלה לאין־ערוך, לעומת המצב הקיים בשוק הבנייה בארץ ששלטו בו קבלנים פרטיים, שבנו בתים לבעלי־הון, ובשנים האחרונות – דירות למכירה.

העיקר הוא ביסודות החיים וההווי, – שכונה הסתדרותית, עיר עוברת על כל האטריבוטים שלה – שבה חיה המשפחה כולה ונרקמים יחסי־חיים־וחברה על יסודות חדשים, בריאים, ללא מקסם־הרמייה של אורות העיר הגדולה מזה ושכונות־העוני מזה, המשמשות קן לנחשלות ולשחיתות ולירידה מהארץ. בתנאי ישראל שימשה הבנייה הפועלית והעממית גם תריס כנגד האבטלה, מנעה השקעת אמצעים לאומיים בעבודות־דחק ועזרה סוציאלית, ושדה־השקעה לחסכונות עממיים. השיכון הוא הצד השני של המטבע הקרוי: עבודה ושיכון, הוא חלק בלתי־נפרד של הפיתוח, ומקשר את הפועל־המשתכן למשק־העזר שליד ביתו.

ודאי, לא חסרו לבטים שונים וויכוחים, כגון הויכוח בשעתו עם בעלי הדרישה להפסיק בנייתן של שכונות וקריות ולהתרכז בהקמתם של בתים משותפים קואופרטיביים בלבד. ויכוח זה הוכרע בועידת ההסתדרות בתרצ"ד, בקבלת החלטות־היסוד הבאות:

1) הועידה קובעת בתור קו עיקרי בפעולת השיכון של ההסתדרות – הקמת מעונות עובדים ושכונות פועלים על יסודות קואופרטיביים. הבעלות על הרכוש צריכה להיות בידי אגודות שיתופיות של המשתכנים, בהן מובטחת השפעה מכריעה לחברת־עובדים.

2) כל צורה של שיכון תוכל להיעשות על־ידי מוסדות ההסתדרות רק בתנאי של ערבויות ממשיות, בעלות תוקף משפטי לשמירת היסודות החברותיים של תנועת העבודה ובשורה ראשונה: א) מניעת ספסרות ברכוש; ב) העברת הרכוש אך ורק למועמדים מוסמכים מטעם מוסדות ההסתדרות ובתנאים מאושרים מצדם; ג) השכרת חדרים, אך ורק בתנאים ובמחירים קבועים מטעם המוסדות המוסמכים של ההסתדרות.

בדברי הנעילה של הוועידה אמר דוד רמז ז“ל, בין היתר: “על־ידי הבעלות הקואופרטיבית הבטחנו, שהבתים שאנו בונים בשכונותינו יישארו בידי המשתכנים וילדיהם”. אחרי דגניה – אמר פעם דוד רמז – קרית חיים היא היצירה הגדולה השניה במעלה של צבור הפועלים”.

ואכן, אין ספק, שרעיון השיכון הפועלי הושפע מן ההתישבות העובדת וינק ממנה. והלא בראשית פעולתה ראה שיכון ב“קיבוץ” העירוני אחת ממטרות פעולתו – מטרה שהלמה את מאוויי ההסתדרות ורבים מחבריה בתקופה ההיא. ובכינוס השיכון שהיה בתש"ד, בעיצומה של המלחמה, עמד על “הארכיטקטורה החברתית” של המפעל, ואמר:

"את מקומו בהיסטוריה העתידה של בנין הארץ צריך השיכון ההסתדרותי לבקש בתנופה מחדשת, תנופה אדירה, שבה ישולבו יחד שלוש אלה: שיכון כמכשיר לרכישת קרקע, לגיוס אשראי ולבנייה תכניתית; שיכון כאיגוד של משתכנים, למטרות עזרה הדדית ושירות הדדי, ושיכון כתנועה, כחלק מכלל התנועה שלנו, כחלק של ההסתדרות וחזונה.

בכוחות משותפים של המשתכנים ושל ההסתדרות כולה, עלינו להכין דרכי פתרון לקראת היום הבא. כולנו מצפים לו בוקר בוקר. מאמינים אנחנו, כי יעלו ויבואו אלינו לרבבותיהם שרידי החרב האיומה אשר אכלה בהמוני ישראל באירופה. לא נסגיר אותם למשכירי דירות, למפקיעי שערים, למשליכי מטלטלים של משפחות לחוץ ולשוק, למוסרי דיירים למשפט הממשלה. צריכה להמצא תנועה, אשר בענין זה תתיצב בראש המידות הישוביות. אני מקווה, כי הכח הזה עשוי להיות השיכון ההסתדרותי".

והנה, לא הכזיב המפעל, במידת יכלתו, את התקוות שקשרה בו תנועת העבודה.

בשנים האחרונות נתמזגה בחברת ה“שיכון” חברת “נוה עובד”, שיעודה בניית בתי־מגורים לפועלי המושבות. גדלו ועצמו תפקידיה של החברה לאחר קום המדינה, עם העלייה החדשה, אף־על־פי שגם למדינה זרוע של בנייה לעולים החדשים – ואך היסודות המוצקים, החברתיים והמוסריים עליהם הושתתה, בעינם עומדים.

מספרים אחדים בלבד:

עד מחצית תשכ"ו בנה “שיכון עובדים” 70 אלף דירות ב־270 שכונות וקריות בערי הארץ ומושבותיה. מנסיונם הרב למדו חברות־הבנייה האחרות וכן מוסדות־השיכון של הממשלה. רבבות דירות אלו הוקמו – כשיכוני עולים, שיכונים לחיסול מעברות ופינוי צריפונים, שיכון עממי ומפעלי חסכון לבניין, שיכוני ותיקים וצבא הקבע ומפעלי שיכון רגילים – ובכולם מתגוררים כ־300 אלף נפש ויותר, כשליש מכלל האוכלוסיה העובדת (לאלה יש לצרף 16 אלף דירות, בהן מתגוררות כ־70 אלף נפש, שנבנו על ידי חברת “עמידר” בשנה ומחצית הראשונה לקיומה, שעה שהוקמה ונוהלה על ידי ז. לבון. והוא הדין ב“שיכון העממי”, שתוכנן ע"י “שיכון עובדים”). ובוצע ביחד עם הממשלה.

בקריות ובשכונות – רשת של מוסדות צבור, גני־ילדים ובתי־ספר, מגרשי ספורט ואיצטדיונים, צרכניות ומועדונים וכו' – קניין הכלל. הן מאוגדות בברית פיקוח ואגודות השיכון, המייעצת ומבקרת בכל הנוגע לענף החברתי והמשקי של המפעלים. לחברה – מכשירים עצמיים המסייעים בידה במימון מפעליה.

על אף כל אלה… מנשבת רוח חדשה במדינה ובתנועת העבודה. מגמה הסבורה משום־מה, שעל ההסתדרות להתפרק ממפעלה זה, לא להמשיך בפעולתה העצמאית בשדה השיכון, היינו ביסוד שכונות וקריות ובבניית בתי־מגורים על היסודות המוצקים והבדוקים שלה, ו“להעבירו” לידי הממשלה. ואילו דעתו של זליג לבון, הותיק והמנוסה בשדה הבנייה היא, שהתפרקות זו היא התפרקות מערכים וסופה פגיעה חמורה בהסתדרות. יתר על כן: מוזר בעיניו הדבר, כי שעה שבעולם כולו חותרת תנועת העבודה להעשיר את תכנה ואת פעלה ביצירה קונסטרוקטיבית, ושעה שבארצות קפיטליסטיות מובהקות מזה ובברית המועצות מזה אין הממשלה נוטלת לעצמה תפקיד זה – נתעוררה בישראל דוקא מגמה מנוגדת.

וברי לו, שאין שום מקריות בצמיחתו של מפעל השיכון ההסתדרותי, שברכתו כה רבה, וכי המשך קיומו הוא הכרח חיוני – חברתי ומשקי – לארץ ולצבור העובדים ולעיצוב חיינו והשתתתם על יסודות חדשים.

העירנות והפעלתנות של זליג לבון אין ביטויין בשדה השיכון בלבד. לפני צרור תעודות, שודאי עוררו בזמנן גורמים שונים והפרו את המחשבה. הנה, למשל, אחת; תזכיר שנכתב במאי 1943 אל הסוכנות היהודית, הנהלת הקרן הקיימת ומזכירות הועד הפועל של ההסתדרות. עוד המלחמה לא נסתיימה, אבל החרדה לעתיד הישוב מעוררתו להעלות תכנית מפורטת, שנקודת־המוצא שלה הרכוש היהודי בארץ העומד תחת פיקוח “המפקח על נכסי האויב” – רכושם של יהודים נתיני ארצות כבושות אז על ידו. לא ניכנס בזה בפרטי הדברים, שהועלו בבהירות ובביסוס, ונציין רק את ההצעה, לבוא מיד במשא־ומתן עם ממשלות־הגולה בלונדון על הסכם־חילופין של הרכוש הזה, שבעליו או יורשיו נעלמו – “לפני שועידת השלום תחתום את הגבולות”. פרק מיוחד מוקדש לתביעות היהודים יוצאי ברית המועצות וגרוריה. “יותר מסובך הוא עניין גרמניה – צויין שם – אבל גם כאן יש אפשרויות שצריך לבררן. ואין כוונתי אלא להציג את השאלה ולהטעים את חריפותה”.

והרי, למשל, חליפת מכתבים עם ראש הממשלה ד. בן גוריון ועם שר האוצר המנוח א. קפלן שעניינה בכותרתה: “עזרה כספית למדינת ישראל מאת ארצות־הברית ותביעת הפיצויים ממדינות שונות”. בתזכיר זה מאוקטובר 1951 קוראים אנו, בין היתר: “אנו תובעים פיצויים מגרמניה בעד הרכוש היהודי הגזול, בערך של 6–8 ביליון דולאר. מצד שני לא עוררנו התביעות בעד הרכוש היהודי מאוסטריה, צ’כיה, הונגריה, פולין, רומניה, יוון, יגוסלביה, הארצות הבלטיות, וכן מצרפת, בלגיה, הולנד, וכו'. והוא מציע־רעיון העובר כחוט־השני בתזכירים – להעביר את כל תביעות הפיצויים שלנו מן הארצות הנ”ל לממשלת ארה"ב, תמורת סכום שיניח בידי ישראל פיתוח הארץ ותשלום פיצויים לערבים. והוא חוזר ומדגיש, במיוחד, את החשיבות הנודעת להגשת התביעות נגד כל הארצות שבהן נשמדו יהודים, אגב ביסוס משפטי של התביעות.

ועם זאת, קוראים אנו – בתזכיר נרחב מאוגוסט 1948 – תכנית משקית מפורטת שעניינה: תיכנון, הרחבת המשק, ביסוסו והרחבת כושר קליטתו, לשם צמצום התלות ביבוא של צרכי־אספקה והנחת יסוד לענפי־תעשייה שהם צורך חיוני לקיום ולבטחון. הדברים חדורים חרדה לגורל המדינה בשנים חורצות־הגורל הראשונות להקמתה, ורבים מהם אמנם נתגשמו והיו למציאות, אם כי באיחור של שנים, ובכלל זה: עיבוד כל שטחי המדינה (כולל הנגב) בתכנית מראש ובמיכון מכסימאלי; גידול ירקות לאוכלוסיה בת מליון נפש; הרחבת הלול וייצור מזון לעופות; גידול סלק־סוכר והקמת בית־חרושת לסוכר; הרחבת הרפת והבטחת המספוא הדרוש; גידול צאן ודייג; הרחבת הפלחה והכנת המכונות הדרושות; ניצול מקורות המים והרחבתם; הקמת בתי קירור, מחסני תבואה וטחנות־קמח; רכישת אניות משא ונוסעים; העמקת נמל תל־אביב והרחבתו, הקמת מזחים בנקודות־חוף ומספנה; פיתוח הרכבת ויסוד חברה לתובלה אוירית ולתעופה; פיתוח רשת הטלפונים, הגדלת צי מכונות־המשא; חיפושי נפט; מפעלי יציקת ברזל ופלדה; ביח"ר לנייר ותעשיית סיגריות; בנייה תכניתית של בנייני־מגורים לותיקים ועולים חדשים, ועוד ועוד. וכל זה מבוסס על תכנית־מימון – “ולא על פנייה לרגש הרחמים” – והעיקר על ההצעה, שהביצוע יוטל על ההתיישבות הקיימת, תנועות הנוער בארץ ועל פנייה לנוער היהודי בתפוצות שיקדיש שנה שנתיים למדינה. צעירים אלה, שיחדשו את רעיון “החבורה” בתנאים החדשים, ישמשו גרעין לתנועה חלוצית מחודשת. ואל נשכח, שהצעה זו ודומיה, שרבים מסעיפיה ורעיונותיה קרמו עור וגידים – הועלו בעיצומה של מלחמת־העצמאות ושנות־הבראשית למדינת ישראל.

*

הכתפים שחו קמעה, המצח הרם נחרש בקמטים, ואך זיק נעורים ומרץ וסערה דולק בעינים, כאז… בעיירה בגליציה שמתוכה זינק לפעולה של יזמה ותנופה והישגים בבניין הארץ והאומה ובתנועת העבודה והחלוציות.

ברוד העיר במזרחה של גליציה לא היתה – וביחוד במפנה המאות – ישוב אחד מישובים רבים של ישראל במפת הפזורה בלבד. ברוד, שטובי בניה כבר העלו זכרה וחייה על הכתב היתה עיר ואם בישראל במיטב המושג הזה, מעמדה הגיאוגרפי (הרוסי־האוסטרי) ועברה, מורשתה ואישיה, מעיין שופע של חיות יהודית, פורה ומפרה, שזרמה באפיקים שונים – ולא כאן המקום להאריך. וכאשר נתכנס הקונגרס הראשון של הציונים, כבר ברוד גם מרכז ציוני תוסס בכל טהרו וחומו ותומו. ואחד מראשוני הבסיסים לאחיזתה של הציונות – בית טרטקובר, משפחה נאורה, משכלת, אשר אמנם מקפידה עוד בקיום של מצוות המסורת, אך גם אינה מזלזלת במשמעותם האנושית והלאומית, ויהדות המודארנה לא כרסמה שרשיה. בימי חג ומועד הולך האב לבית הכנסת, ורישומם ניכר גם בבית. הציונות היא כאן, באוירה של בית זה, כחזון נעלה, גילוייה המובהק של יהדות הדורות והמשכה, והיא שלובה ומזוגה במערכות קיומו של העם.

בשחר ילדותו של אריה, שנולד בשנת 1897, אוזרת המפלגה הלאומית היהודית כוח ונחלצת למערכת הבחירות לפרלמנט. ברשימתה ובמועמדיה – נציגי עם, זקופי־קומה, עשירי־רוח – ואמנם נבחרו ארבעה צירים יהודים. מראשי העושים והמעשים והלוחמים במערכה זו הוא האב, נתן טרטקובר, שהוא גם נבחרם של יהודי ברודי בעיריה, ועיסוקו זה הוא לו כשליחות־קודש. כאן נערכות ישיבות והתייעצויות, כאן מרימים דגל ונושמים אוירת חירות של היחלצות למעשה לאומי גדול ונועז. כאן מזדמן לעתים קרובות אדולף שטאנד יקר־הרוח (ובבית־הולדתי, בעיר הליטאית־הרוסית הרחוקה, נשמרת חליפת מכתבים ארוכה בין המנהיג הציוני הדגול לבין אבא, שהיא כעדות היסטורית לרוח הזמן ולדמותם של ציונים ראשונים), וד"ר מרדכי ברודא (העתיד להקים את רשת בתי־הספר הדו־לשוניים התיכוניים), שהיה מזכירה של ההסתדרות הציונית ושימש ברבנות בסטאַניסלאַוו. ואכן היה שכר לפעולה, לפי שאדולף שטאַנד נבחר אמנם ציר לפרלמנט מברודי גופא, ונתן טרטקובר הוא שניהל את מלחמת הבחירות.

זה בית גידולו של אריה הצעיר, וזו אוירת משפחתו, לפי שגם דודו חיים, אחיו הצעיר של אביו, אף הוא מנאמני הנאמנים של ציון, מאוהבי ומוקירי העברית ותרבותה, מסתופף בצל “השליחות” ומשתתף בו ולימים ממייסדי תנועת ה“התאחדות” ומנהלה במשך שנים רבות של הקרן־הקיימת באוסטריה. נזדמנתי אתו בארץ, ועד היום, שנים לאחר פטירתו, מרחפת לעיני הדמות שאצילות ותום וענווה חברו בו – נצר מגזעו. עם מלחמת העולם הראשונה אנוסה המשפחה לעקור מברודי לוינה, וכאן מסיים אריה את בית־הספר התיכון (אביו לא שלחו ל“חדר”) וממשיך השתלמותו באוניברסיטה, במשפטים, ואולם, עוד קודם שעקרה המשפחה לבירת אוסטריה, בימי לימודיו בגימנסיה, היה אריה הצעיר יושב־ראש אגודה חשאית של תלמידים ציונים “צעירי ציון” וחבר הועד המרכזי של תנועה זו, שפעילה היתה ברוב ערי גליציה בימים ההם. כמה וכמה מטובי עסקני הציבור ושוחרי התרבות העברית נמנו עמה אז.

העלם הצעיר, הערני, התוסס, צמא לדעת ונכסף לארץ ישראל ודרכו לפניו סלולה, ואין הוא מתייסר בנפתולים כבני דורו שנתלשו מן הישיבה, או נמשכו להתבוללות. דרך־המלך הלאומית דרכו, והלא גם בחלל האויר של התקופה מנשבות רוחות של חרות ותקומה לעמים, ללאומים נדכאים ומשועבדים, של חיי עצמאות ורבונות. תחושת הגולה שנתגבשה בהכרתו של העלם השופע מרץ־נעורים ותסיסה רוחנית היונקת מאימי המלחמה – פרעות, גירושים, הפקר וגזירות, – אבל גם, ואולי בעיקר, צמאון עז לחיים לאומיים שלמים לגאולת ישראל. אלא שבינתיים אנוס הוא להתגייס לצבא הקיר"ה, והוא עם הפלוגות העוסקות באיסוף יבולי השדות בשביל הלוחמים בחזית – ובלבו החלום על שדות ישראל. “כעני אעמוד לפני הוד הקמה”…

כאן, בוינה של מוצאי מלחמת העולם, באוירה ספוגה סכנת פרעות, הוא משתתף בהגנה עצמית והוא אז בקבוצת הכשרה חקלאית על סף העלייה. והנה לא יצאו ימים רבים ואריה עולה לארץ־ישראל, עם ראשוני העולים בעלייה השלישית, בני טובים, אנשי תרבות והשכלה, חלוצים, דלוקי אש של שליחות והקרבה למען העם. תחנתו הראשונה, עם קבוצת וינה, בדילב אשר בהרי ירושלים, היא קרית ענבים של היום. חבלי קליטה קשים. רעב ומחלות בצריפים, טרשי גבעות מסולעות חשופות ללהט השמש, לצינת הלילות. ומשם לעבודת הסלילה בכביש חיפה–ג’דה, בואכה נצרת. הייצר הציבורי וכושר־הפעולה מעלים אותו לעסקנות, זוכה באמונם של חבריו הפועלים ונבחר יושב־ראש ועד־הפועלים במקום – מטעם הפועל הצעיר, היא המפלגה, שסיסמאותיה על כיבוש עבודה ותרבות עברית ומוסרה האנושי־הסוציאלי (סוציאליות – כלשון הימים ההם) ולאומיות נאורה הומאנית, נוסח עם־אדם של א. ד. גורדון, על ענוותה הרוחנית ויושרה הפנימי, כובשים לבו.

עד שמכריעתו המלריה, והוא חוזר עם רעייתו לוינה, לריפוי ולהשלמת לימודיו (שני תארי דוקטור – למשפטים ולתורת המדינה), וכאן – לאחר טבילת־האש החלוצית בארץ ישראל – הוא פורש כנפיו ומזנק ברוב מרץ לפעילות ציבור הנמשכת ברציפות, בהתמדה, בלהיטות, בסער פנימי, עשרות בשנים, בתחומים שונים ועל פני כל פיזורי ישראל, ותשוקה לוהטת אחת מבריחה אותה: גאולת עם ואדם. אגב בבואו לוינה והוא חבר מרכז הפועל הצעיר ושליחה לקונגרס הציוני הראשון שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ופעולתו הסוערת רישומיה ניכרים גם בעבודתו הפובליציסטית, הלוחמת והמאלפת, שעתידה לשנים להביא יבולים ברוכים, בעלי־משקל ובני־קיימא, בשדה המדע – הסוציולוגיה היהודית.

מוינה הוא נקרא לפולין, פולין העצמאית, פולין היהודית אם הגלויות, לשמש מזכיר כללי של ארגון בתי־הספר התיכוניים מיסודו של ד“ר ברודא. ובין שתי מלחמות העולם חי ופועל ד”ר אריה טרטקובר בלבו של הישוב היהודי, בחזית הקדמית של מערכותיו, ידיעתו ומרצו מפרים שדות רבים – בחיי הציבור והרוח, הכלכלה והמשק, הציונות והתרבות העברית. בסיסו – העיר לודז, העיר הצעירה שכולה מרץ עשייה, יזמה ותנופה, ועקשנות מלחמת היהודים על קיומם. יקשה למנות בזה כל ענפי פעילותו שהם כמגוונת נוצצת של חיי שליח ציבור נאמן שבנאמנים; פיקוח על הלימודים העבריים בבתי־הספר התיכונים, עשייה ופעלתנות בעיצוב דרכה של מפלגת העבודה הציונית התאחדות כאחד מראשיה, ובציונות כחבר הועד הפועל הציוני, מועמד לסיים הפולני (במחוז קרמניץ, אחרי חברו ועמיתו אברהם לוינסון), מלחמה על “כיבוש עבודה” נוסח פולין – יו“ר הועד לעניני ההגנה הכלכלית היהודית בלודז, העושה לארגון פועלי־אריגה יהודים והחזרתם למפעלי־התעשייה, והוא מרצה במכון הגבוה למדעי היהדות מיסודו של פרופסור שור בוארשה, וכמובן פעולה עתונאית־ספרותית־מדעית נרחבת, מעונפת, מתמדת. מאמריו הראשונים ראו אור ב”העולם“, ואחרי כך – ב”השלוח" וב“התקופה”. ספרו הראשון בעברית – תולדות תנועת הפועלים היהודית, ב' חלקים, יצא מטעם מרכז החלוץ העולמי בוארשה, שהוא חברו. וגם, כמובן, ביידיש ובפולנית. ספרו הראשון ביידיש ראה אור בהוצאת קלעצקין, וילנה תרצ“ט, ועניינו בכותרתו: “יידישע עמיגראציע און יידישע עמיגראציע־פאליטיק” (הגירת יהודים ומדיניות־הגירה יהודית). “היהודים בפולין של היום” (בפולנית) עם ד”ר יצחק שיפר, “העם היהודי בזמננו” (עברית). ויקצר המצע למנות בזה את היבול הרב שנתעצם ונתעמק במרוצת השנים, והוא בעצם און יצירתו, המצויינת בארודיציה ובבקיאות ומושתתת על יסודות של הומאניזם נלבב.

בשנים בין שתי מלחמות העולם נתמזג שמו של ד"ר א. טרטקובר לבלי הפרד בשורה הראשונה של אישי הרוח, לוחמיה ומנהיגיה של יהדות פולין ושל הציונות. אפיקיו מתרחבים, אחריותו גוברת. שנות עשייה ומלחמה, הישגים וכשלונות, מלחמות ומערכות לאין ספור, באינטנסיביות סוערת, בעבודת קודש, בחירוף נפש, בכל נפשך ובכל מאודך. עתים הרי זו מלחמה נואשת ומייאשת, עתים הרי זו מלחמה המעמידה את נושא דגלה פנים אל פנים מול האנטישמיות הנחרצת והשלטון העויין. בגלל “חטא” מלחמתו של טרטקובר לזכויותיהם הכלכליות של היהודים, מונע ממנו השלטון דרכון והיתר יציאה מן המדינה, לפי שהוא אזרח בלתי־נאמן…

ומנשמתו ומחייו הוא משקע גם במערכות הפנימות – במחנה הציונות. הרי, לדוגמה, מלחמת הלשונות, והרי הקרע במפלגת־האם שלו עם חברו־עמיתו יוסף לוי (מזכירה הכללי של מפלגת ההתאחדות, עורך בטאונה “פאלק און לאנד”, נהרג ביד הנאצים) שהוא, טרטקובר, חלק עליו ונלחם למען האיחוד עם פועלי־ציון. ועד היום הוא זוכרו ברגש עמוק. הלא היתה זו מלחמת מצווה, שבה דגל כל צד באמתו המקודשת. מטובי יהודי פולין הוא בעיני – אומר טרטקובר.

ועד לחורבן השלישי שהוא לו שבר כפול ומכופל. עמו נטבח, עשרות שנות מלחמה ועשייה וחינוך היו למפולת. מהקונגרס הציוני בז’אנאווה כבר לא היה בידו לחזור לביתו ויצא לאמריקה. רעייתו ובנו יחידו הוגלו לסיביר. בן ט“ז היה הנער, ואביו הצליח לחלצו, בדרכון של מדינת גואטמלה, והוא נדד – דרך ולאדיבוסטוק ויפאן עד לסן־פרנציסקו. ראשית לימודיו בלודז, ממשיך בניו־יורק, ובן י”ט, נותן נפשו בחזית, במערכה עם הצורר בשדות צרפת. הרעייה שוחררה עם כל אזרחי פולין הגיעה דרך טהראן לחופי אמריקה.

בארצות־הברית עושה טרטקובר שבע שנים של פעילות דרוכה, להוטה, רחוק מחזיתות הדמים באירופה, אך כל דעתו ולבו קשורים ודבוקים בהן, ובהמוני בית ישראל הלכודים במלכודת הכלייה המאויימת. במשך שנתיים הוא מנהל משרד האחוד העולמי של תנועתנו באמריקה, הממזגת דאגה לגולה, להווה עם פעולה למען ארץ ישראל, למען העתיד. והוא במקימי הארגון של פליטי פולין באמריקה, העושה לליכודם, ארגונם, להושטת עזרה להם ומוציא לאור כלי־מבטאם, דו־שבועון בלשון פולין (יחד עם אפנשלק, מעורכיו של העתון הציוני־הפולני הנודע “נאש פשגלונד”). עם זאת מוציא לאור את הכרך הגדול על רדיפות היהודים בפולין, המעורר רושם עז: The Black Book of Polish Jewry מראשוני המחקרים על כליית היהודים בדורנו.

וכאן באמריקה, מזנק הוא לפעילות המסועפת והנמרצת והמתמדת בתחום הקונגרס היהודי העולמי ומשמש, תחילה מזכירו הכללי, ואחר כך – מנהל מחלקת העזרה וההצלה, היא עיקר הפעולה באותה שעה, ובה המשיך עד לעלייתו־שובו לארץ ב־1946. עם זאת תורם הוא מכשרונו ובקיאותו למכון לעניני היהודים (עם רובינזון ולזרזון), שהוציא בין שאר פרסומיו ומחקריו את ספרו של טרטקובר (יחד עם קורט גרוסמן) על “הפליט היהודי”.

פרשה אחת בשלשלת המעשים והמאמצים של השנים חורצות־הגורל ההן:

ב־1943 הוא מבקר בלונדון, מטעם הקונגרס היהודי העולמי, לניהול מו“מ עם ממשלות הגולה של פולין, בלגיה, הולנד, נורבגיה וצ’כוסלובקיה על הצלת יהודים. כתוצאה מזה נתארגנה פעולה, שלא כאן המקום לעמוד על הישגיה ואכזביה. והימים ימי־־אחר־מרד־וארשה ואחר־התאבדות לדעת של עסקן ה”בונד", הקדוש זיגלבוים. באותו זמן הוצע א. טרטקובר חבר ממשלת הגולה הפולנית.

ומלונדון הוא יוצא לאמריקה הדרומית כהמשך שליחות ההצלה במטרה לארגן מפעל העזרה ולהשיג אמצעים ודרכונים של מדינות אלו לחילוץ יהודים נדונים למוות.

ב־1946 דורכות שוב רגליו בארץ, והוא ראש הקתדרה לסוציולוגיה של היהודים באוניברסיטה העברית. עבודת הוראה, מחקר, פעולת ציבור – בראש ההנהלה הישראלית של הקונגרס היהודי העולמי. אחר הקמת ישראל מייסד את האגודה הישראלית למען או“ם. עבודתו המדעית הביאה אותו, לפרק זמן, לאמריקה, אל הארכיונים, מהם הוא דולה חומר למחקרו “נדודי היהודים”. כל השנים האלו גדושות מסעות ושליחויות ברחבי התפוצות, ומהן יצויין, במיוחד המסע ב־1957 (עם מר איסטרמן) לפולין, שבה עלה זה מקרוב לשלטון גומולקה, לשם חידוש הקשר בין הקונגרס היהודי ושרידי יהודי פולין, והוא, אוד מוצל מן השריפה הגדולה, מביא לשרידי יהודי פולין את ברכתה של ישראל ובשורתה, ומתקבל ברוב התלהבות. ושוב פגישה של צער והתפעמות, ביום השנה הט”ו למרד הגיטו, עם משלחות יהודיות מארצות אירופה, לרבות מברית המועצות. הוא מניח אבן ליסוד מצבה לקדושי טרבלינקה הי"ד.

העבודה המדעית והפעילות הציבורית, דומה, עולות בו בקנה אחד, מזוגות מזיגה אורגנית. הכרתו העמוקה היא, שהקונגרס היהודי יעודו לחשל את אחדות העם במולדתו ובתפוצותיו, לבצר את כוחותיו הפנימיים, להציל את יישובי היהודים הנידחים והנחשלים מניוון תרבותי ומוסרי, ולהרים את כבודם העצמי. על כן לא ייפלא, שהוא גם חסיד הידוק הקשרים עם קיבוצי היהודים במזרח־אירופה.

העבודה המדעית המקיפה, השיטתית, הנרחבה – בסדקי הזמן היא נעשית בכל שעה כשרה, אגב מסעות ובקורים; אם בארכיון “ייווא” בבואנוס איירס האוצר את התעודות על התיישבות הברון הירש, בארכיון “איקה” השמור בלונדון, או בארכיון האגרו־ג’וינט המצוי בניו־יורק. היא נעה בכמה מעגלות־עיקר: הסוציולוגיה היהודית (“החברה היהודית”, “החברה הישראלית” שראו אור, חלק ג' – שבטי ישראל, וחלק ד' “יסודות הלאומיות היהודיות” – שנועד לסתור תפיסתו של קלצקין – שהם בכתיבתם); שני כרכי מגילת ההתיישבות שכבר ראו אור, וכרך ג' על ההתיישבות בישראל, שהוא בכתיבתו.

עם־עולם הוא עם ישראל – מן הבחינה ההיסטורית והגיאוגרפית כאחת, תולדותיו ארוגים בחיי אומות־העולם, ועם זאת הוא עם לבדד ישכון בייחוד תרבותו ורוחו שמקורם בתורה. אפשר שלפיכך לא יפלא שכה דלה עדיין באורח יחסי, הספרות בחקר עמנו. אנו, החובקים זרועות עולם ורוח, כה מעטה – ביחוד בדורנו – ידיעתנו את עצמנו, הבנתנו את תהליכי חיינו, ופרקים שלמים אפופים עד היום ערפל, או שנצטיירו במגמתיות מסלפת וכו'. אם צעירה לימים כתיבת ההיסטוריה של העם הקדום, המפוזר בעמים, וצעיר ממנו חקר החברה היהודי, הדמוגראפי והסוציולוגי. שבעתיים איפוא יש לברך על עבודת המחקר המקורי של ד"ר א. טרטקובר.

לא כאן המקום למצותה, ואך זאת נעיר, שהיא שלובה בדיון האנושי־כללי ונובעת ממנו, שבלעדיו אין להשיג כהלכה צמיחתם וגורלותיהם, כלומר, שהוא בוחן, בעצם, את דמותם וחוקיותם של חיי החברה בלבושיה היהודיים. ואין צורך לומר, שגם בשדה הרוח הושפע ישראל מאומות העולם, אך יניקתו מהן היתה בדרך עצמית־עצמאית, תוך בירור וניפוי וליבון וסיגול כל היסודות הניתנים לעיכול ודחיית כל היסודות הזרים. הנה מבקשים אנו לדעת את עצמנו, את מלחמת קיומנו, את הכוחות הפועלים והגורמים המניעים שבתולדותינו, ובהכרח עלינו לעמוד על גילויי־היסוד בחיי האומות, במשטר ובמשק, בתרבות וברוח. תנאי ל“דע את עצמך” הוא, איפוא, “דע את העולם, את החברה ותרבותה”. ואכן אוצר בלום היא יצירתו של א. טרטקובר לידיעה ולמחשבה יהודית ואנושית.

במבוא הנרחב לספרו “החברה היהודית” (‘מסדה’ תשי"ז) הוא מעלה את הבחינות והשיטות השונות של מחקרו, ובחתירתו לתפיסה מקיפה של כלל החזיונות והתהליכים מתגלה לו – “השלשלת שכחולייתה הראשונה יופיע חיוב החיים, כשנייה – הכרת ערכו של האדם – כשלישית – פרשת היחסים בינו לבין זולתו, – כרביעית – היחיד והכלל, ולבסוף, כגולת הכותרת, האמונה שתפקידה לבסס את ההישגים בפרשת ההתחברות והמוסר ולהעבירם לדורות הבאים. כזו היא התמונה. וממילא יתברר אז מעמדו המיוחד של עם ישראל במשפחת העמים שאצלה שלשלת־ההתפתחות היא אחרת לגמרי”.

“הנה כי כן – מעיר הוא – קבעה השקפת עולמה של היהדות במידה לא קטנה את גורלה”.

עמנו פסק להיות עם עני נודד, מתעורר וגובר בו חיוב החיים, מורשת היהדות, עלתה רמת התרבות, נתבצר מעמדו האזרחי, דעכה האנטישמיות, קמה מדינת היהודים כגורם לאומי מלכד נושא החיים והתקוה, והיא שלובה בתקופת־המעבר שלנו בחברה האנושית ומעוררת בעיות חדשות: יחסי ישראל ואומות העולם, ישראל והתפוצות, מעמדם של היהודים בעולם המתהווה, טמיעה והתבוללות ועוד ועוד. יסודות יהודיים ואנושיים כלולים בכל הבעיות הללו, ולא אחת מוליכה הדרך מבעיות הגורל של העם היהודי לבעיות הגורל של החברה כולה. הבעיות האנושיות והיהודיות נתרכזו מבחינת הזמן ונתרחבו בהיקפן. חיינו שוב אינם תולדה של השפעות־חוץ בלבד, ובעיקר לחברה היהודית נודע משקל גובר והולך להשפעות־פנים והכרעות־רצון.

“חבר השופטים ריכז את דיוניו בעבודתו של ד”ר א. טרטקובר בבעיות ההתיישבות ומצא, כי הספר “ההתיישבות היהודית בגולה” הוא ספר מקיף ראשון בנושא זה בשפה העברית, החושף את מאמציהם של גלויות יהודיות רבות במשך למעלה מ־150 שנה להיאחז בקרקע ובחקלאות – בנכר. בספר מדובר על ההתיישבות בגולה מתוך הסבר תולדותיה, מהותה, דרכיה, לבטיה וגורלה, הכל מתוך הקשר עם היצירה ההתיישבותית הישראלית במושבה, במושב, בקבוצה" – אלה מדבריהם של השופטים שזיכו ספר זה בפרס בראלי לשנת תש"ך.

להלן נאמר במסקנות, כי מרתק במיוחד אף מזעזע תאור ההתיישבות היהודית ברוסיה–- עד לבירו־בידג’אן. אין הספר פוסח גם על תכניות ההתיישבות שלא נתגשמו, על תכניות שנועדו להיות מעין תחליף לשיבת־ציון, וכן על תכניות הזדון של בכור הצוררים (מדגסקר). “לפנינו עבודת מחקר בנושא הסוציולוגיה של ההתיישבות, שיש בה תרומה רבת־חשיבות לחקר ההתיישבות הלאומית בעולם, מלבד ערכו המיוחד בתולדות ישראל, שממנה גשר אל חקר ההתיישבות בארץ־ישראל”.

מקור שופע ידיעת עמנו והבנתו הוא יבול המחקר של אריה טרטקובר לחם לכל משכיל. פאתוס לאומי ואנושי מפעמו וחרדת־אמת לעתיד. ומעל לכל – חשבון הנפש וחיוב החיים של עמנו בפרשת הדרכים ההיסטורית בה הוא עומד – וממילא סלילת דרך לחשבון עולמו של היחיד. כי ראשית חכמה דעת, דע את עמך ואת – עצמך.

שלווה עומדת בדירה המרווחת בשדרות רוטשילד בתל־אביב, שלווה של נועם ויציבות ותרבות, ובנחת קולחים דבריו של הדובר. ואך יש, לעתים, נדלקים אשים בעינים שנעורים בהן ותבונה בהן, וכמו רעד של ריגשה חולף באיבריו, שעה שהוא מספר בפרשיות עברו הסוער רב־הפעלים, המשתרע על עשרות בשנים, הארוגות ומזוגות בתולדותיו של הישוב.

מספר מר סעדיה שושני (שמו במקורו: ־וזנרוט, ואולם עוד בעיר הולדתו קרא עצמו שושן אדום) – ומספר… ואין להפריד בין חיי פרט וכלל.

בריאנסק – עיר מולדתו וגידולו

לא גדולה היתה עיר הולדתו הרוסית בריאנסק בשלהי המאה הקודמת. כארבע רבבות תושבים, ובתוכם קומץ של יהודים – כמאה משפחות. ואך בסביבי העיר, הקשורים במרכזים יהודיים כהומל, כמוהילב, כצ’רניגוב, בלבו של עם־האכרים, רחשו המו מפעלי התעשיה וחרושת כבדה, ובעיקר ייצור קרונות רכבת ורבבות פועלים. אזור זה היה אחד מאזוריה המפותחים והמסוערים של רוסיה.

אביו, ר' גדליהו רוזנרוט, מוצאו מפולין מעיירה מועטה ליד קאליש, וסבא מצד אמו – “החטוף”, החייל בצבא ניקולאי, יליד אוקראינה נתיישב בבריאנסק בתום שירותו ובה הקים ביתו. וככל ה“קאנטוניסטים” לשעבר נתחשלה יהדותו שעמדה במבחנים, והחריפו חושיו הלאומיים. וכאן הקים ביתו אביו, סוחר צעיר, וגידל תשעת ילדיו.

אוירת גידולו של סעדיה מסורתית ולאומית. חיבת ציון טבעית, אורגאנית, שבדם ובנפש. לומד בחדר, ולומד בבית, כורך גמרא ולשון עברית ודקדוקה, וממשיך כאכסטרן. כבר אז, והוא נער, הוא מלמד עברית בעיירה ומסייע בקיום משפחתו. ועתים מצטרף הוא אל אביו, בימות אל"ף בשבוע, בנסיעותיו אל מפעלי החרושת בסביבה, שם מוכר האב בגדים לפועלים. עירנות, פעלתנות, חיוניות מציינים אותו מנעוריו.

ובעיר, שמצויים בה כל גוני הקשת של ההתעוררות הלאומית והחברתית היהודית, רמה קרנו של הדוד, אחי אמו, ר' אהרון אתין נושא דגלה, אמיתה וחלומה של ציון. הוא, הדוד, משמש מורשה של חובבי ציון, עוסק בהטפה ובמכירת שקלים וכל כיוצא באלה, ביתו בית ועד לנואמים ומטיפים־מגידים (כד"ר ברנשטיין־כהן, יהושע סופראסקי), והנער, סעדיה, נושא כליו ומתחמם באשו.

על כן לא ייפלא, שעוד בשנת 1905, שנת הזעזועים החברתיים, הוא כבר מטפל בדרכון יציאה מרוסיה, כדי לעלות לארץ משאת נפשו. בריאנסק היא אז גיא חזיון להתעוררות עזה בציבור הרוסי, הפגנות והפגנות־נגד, חסידי לוחמי המהפכה על מחנותיהם ושומרי חומות משטר הצאר החשוך, וכמובן – פרעות. וסעדיה הצעיר נחלץ כבר אז למעשה, העומד להיות חוליה ראשונה בשלשלת ארוכה של מעשים חורצי־גורל – הוא בין מארגני קבוצת הגנה עצמית, המביאים נשק בסתר מהומל, ומאמנים צעירים לעמידה על הנפש. באותם הימים נאסר אחיו, מנחם, חבר לפועלי ציון, וגורש לשנתיים לסיביר. יחד עמדו לעלות לארץ ישראל, ועלייתו של האח הבכור נתעכבה מחמת גירושו. “ואך אני לא הייתי מימי סוציאליסט” – מעיר סעדיה.

ושם, בבריאנסק, בה עמדה ערישתו, בה ינק ציונותו מהחדר, מבית אבא, מאוירת המשפחה, בה נתעורר לגורל ישראל, לעמידתו על הנפש של מיעוט נרדף ומופקר בנכר (כאחיו, אליעזר, מראשי הפלמ"ח וחבר יפעת), – בה קשר גם קשרו הראשון עם משלוח־היד שעתיד היה להיות מחלוציו ובוניו בארץ ישראל – עם עולם הדפוס.

שכן, עוד בבריאנסק שימש הדוד מנהלו של בית־דפוס רוסי גדול, שהיה קנינו של גנראל צארי, ואח"כ היה בעליו. לא אחת מבקר בו סעדיה, המגלה ענין בתהליכי עבודתו, נמשך אליו, ופעם, והוא ילד, נרדם מתחת למכונת־הדפסה, אחוז סקרנות ותמיהה… גם אחיו, מנחם, הקים לימים בית דפוס רוסי בעיר הולדתו, לאחר שובו מהגירוש לסיביר. ומני אז – הענין והמשיכה לאות ולדפוס.

העליה לארץ־ישראל

בשנת 1907 עולה סעדיה לארץ ישראל. “אחרי הכרוז של ויתקין שלא ראיתיו” – מעיר הוא. קדם לו, בשנה אחת, דודו, שמכר דפוסו בבריאנסק, ופתח דפוס עברי קטן ביפו. בשנת 1930 מת הדוד, ר' אהרן איתן. הוא (עם סעדיה) עמד ליד ערישתם וצמיחתם של מפעלים, נשם נשימתו של הישוב המתנסה ביסורים ובתלאות ובמאבקים. והוא היה מראשוני בוניה של תל־אביב ושל הגימנסיה “הרצליה”.

בביתו של הדוד התגורר סעדיה, במפעלו עבד שנים רבות כמגיה. לא יצאה שנה אחת מאז עליתו, והוא הביא לארץ ישראל את משפחתו – אב ואֵם ושבעה בנים ובנות. ארבעים שנה תמימות עבד עמו, עם סעדיה, בבית הדפוס גם אחיו מנחם, ובמשך עשרות בשנים אחיו יוסף ז“ל, ואחיו אהרן יבל”א. משפחה שלמה נעקרה משם, ונצמחה בארץ, הכתה שרשים, בנתה ונבנתה, מימות העליה השניה, הנראים בימינו כה רחוקים, רומאנטיים, ימי שחר ונעורים וחזון.

אוצר המרץ והפעלתנות שבו מוצא פורקנו ובא על תיקונו כמעט למן יומו הראשון בארץ. לא ידע חבלי הסתגלות וקליטה. עסקנותו הראשונה – בשדה ההתגוננות, ולבושה – ארגון המכבי להתעמלות ולתרבות הגוף שלא היה אלא חיפוי לפעולות ומטרות של הגנה, והיא ראשיתה של ההגנה בארץ ישראל. פעילות זו כמו נכפתה עליו בעטיים של התנאים. היחסים עם הערבים בסביבה היו ללא נשוא, וביחוד ביפו. מתאנים היו ומציקים. עוינים ומתנכלים. ולא מעטות הסכנות. לא היה יום ללא תגרות ואיומים. והצעיר הגא, שתקומת ישראל משאת נפשו – היאך ישלים עם ההשפלה ואזלת היד?

לא, הוא לא היה יחידי ביפו של הימים ההם, שהחליט בנפשו להתקומם נגד המצב, להשיב מלחמה שערה, לאגור כוח יהודי. הוא מזכיר את אברהם קריניצי, את ליובקה, ובייחוד את מרת שרה ויינברג אמיצת הלב, רעייתו של המשורר מרדכי טמקין, שכנוייה אז בפי הערבים “מלכת אל יהוד”, שהיתה מהלכת ללא חשש ומורא ברחוב בוסטרוס ומכה בערבים המתנכלים. קבוצה תוססת, לוחמת, גאה היתה זו, נושמת את אוירת הימים ופולמוסיהם בין החלוצים הפועלים למחנותיהם – הפועל הצעיר ופועלי ציון – על שני מועדוניהם ושני מלונותיהם ה“היסטוריים” של חיים ברוך וספקטור, שכבר סופר עליהם בספרותנו… וסביבה נתארגנו כל בחור וטוב, זקוף־קומה ועז־רוח, ובה נטוו חלומות רחוקים, נועזים, ונתגבשו אחר־כך בצורות שונות, על גירוש התורכים, על כיבוש הארץ, על חרות ועצמאות וקוממיות יהודית.

אלא, שבינתיים, המציאות אפורה ודחוקה, והפעולה – פעולת נמלים בסתר. “השומר” ו“הנוטר” פועלים במושבות ובישובים החקלאיים המעטים, ויפו, מרכזו של הישוב, מופקרת. ביחוד מועד לפורענות חג הפורים, שאותו חוגגים ברוב שמחה וששון קטנים וגדולים, צעירים וצעירות, והוא כצנינים בעיני השכנים. ובפורים 1908 אף נערך פוגרום, שאורגן בידי הקונסול הרוסי. הוכה אז, בין היתר, יצחק בן־צבי, ושושני נשאו באלונקה לבית החולים “שער ציון”.

ואם יפו היא לבו הפועם של הישוב בימים ההם, הרי בית הדפוס של שושני הוא לב לבו. הן פה נדפסים גליונות “הפועל הצעיר” (מחוץ לשני הגליונות שנדפסו בירושלים, ועל שערן צוין מטעמי צנזורה: קאהיר), הפרסומים של הסתדרות המורים, חוברות “מולדת”, הוצאת “לעם”. ומזדמנים שם ש. בן־ציון ויוסף אהרונוביץ ושפרינצק ויעקב שטיינברג וש. יבנאלי וד"ר טורוב וי. ח. ברנר – ומי לא? בחדרו של סעדיה, חדר המגיה, היתה מערכת זוטא, כאן נפגשו, כאן כתבו, כאן התווכחו. זה לא היה בית־דפוס בלבד. זה היה מרכז תרבות. צומת רוחני של הישוב (ירושלים של הימים ההם היא מרכז פועלי ציון, שם יושבים בן צבי, בן גוריון, רחל ינאית, שם יוצא לאור “האחדות”).

סעדיה מושפע מהפועל הצעיר ואישיו. אולם, הוא אין הוא איש מפלגה. בעיקר נתפס הוא לשני עקרונות שלו: כבוש העבודה ועברית. כן, הוא נטל חלק פעיל במלחמה נגד “עזרה”, נגד ההוראה בגרמנית בארץ ונגד יידיש. ממייסדי “גדוד מגיני השפה”. בחירוף נפש נלחם, פוצץ אספות שעמדו להרצות בהם ז’יטלובסקי ואחרים והפריע להצגות ביידיש.

ייסוד תל־אביב והקמת ההגנה

מאורע נכבד בימים ההם – ימי יסוד תל־אביב, וליתר דיוק של שכונתה הראשונה “אחוזת בית”. והמרחק בין יפו לתל־אביב היה אז עצום – מדגיש שושני. ולא הריחוק הפיסי בלבד, הפרדסים והכרמים של הערבים ששרצו שכנים עוינים וסכנות חיים, אלא ובעיקר – ההבדל במושגים, בתנופה, בהעזה. הוא ליווה את בנינה של העיר העברית הראשונה מראשיתה ממש, הניח במו ידיו אבן היסוד לבנין השני, או השלישי שלה, בית דודו. “אחוזת בית” – בית בודדים, בים של חולות, והדרך אליה מיפו בין סבכי פרדסים וכרמים. סעדיה שושני נחלץ להגנתה של השכונה הצעירה. מצויים, אמנם, שומרים בשכר מטעם ועד השכונה, מוגראבים רצחניים. ואולם, אין לסמוך ולבטוח בהם. הוא מארגן, איפוא, שמירה מקבילה של תושבי השכונה. לילה לילה יוצאים שני זוגות לשמירה. והוא מתעורר בלילות ובודק המשמרות, נוטל נשקם של שומרים מוגראבים ישנים ועושה להחלפתם בשומרים יהודים. ולא קל הדבר. לפי שהשמירה הערבית מקובלת בישוב בכלל, ועסקני היהודים, וביחוד הספרדים, חוששים להסתבך עם השכנים ומבקשים ליישב הענינים בדרך של משא ומתן עם הנכבדים, האפנדים. אך לא צעיר לאומי, חם־מזג וזקוף־קומה כשושני, יסכים להפקיד את שמירת החיים והרכוש של יהודים בידי זרים.

והנה, באחד מימות הפורים, מארגן הוא אסיפה של נוער ועסקנים, בצריף, הוא קלוב בעלי המלאכה, ובכללם בא־כוח של ועד השכונה “אחוזת־בית יוסף אהרונוביץ (“הפציפיסט, הסגפן” – מעיר שושני) לדיון בעניני הגנתה של העיר החדשה. באותה אסיפה – מטעים הוא – נוסדה בעצם ה”הגנה", ובה הציע אהרונוביץ את שושני כמפקדה הראשי. ודאי, לא היתה זו אלא התחלה, גרעין ראשון שהתפתח ונשתגשג במרוצת הימים. ובחיקה נתגבשה קבוצה נפרדת, קונספיראטיבית, שטיפחה את חלום שחרור הארץ בכוח, ונמנו עמה שלושת האחים שושני ואחותם, שלום פחטר, שלושת האחים סברדלוב (דוד, אהרון – המחסנאי – ומשה ז"ל), דב הוז, רבקה שרתוק, משה שרתוק, צפורה מאירוב, חיים צדיקוב (מאנשי “השומר”), כבוד השופט העליון יצחק אולשאן, זלנר־אמיר ועוד מספר צעירים.

מספר סעדיה שושני (“ספר ההגנה” עמ' 17):

“שנת תרע”ב (1912). אל הנהלת “מכבי”, שגם אני נמניתי עליה, הגיעו ידיעות, שכנופיות ערביות זוממות משהו נגד תל־אביב הצעירה, שהיתה אז בסך הכל הכל כבת שנתיים. קנאת הערבים בהתפתחותה של תל־אביב היתה גדולה מאוד, ורבים ביקשו להכחידה. היה חשש, שבשעת ה“קרנבל”, שעמדו היהודים לערוך בפורים, יסתננו ערבים אל בין המחופשים במסכות, ויחוללו רעש ומהומה שסופה התנגשות־דמים. חקרנו למקור הידיעות ומצאנו – במידה שאפשר היה לברר – כי יש יסוד לחששות. מיד כינסנו את השכבה הקשישה יותר שבאנשי “מכבי”, ויחד עם באי־כוח מוסדות, וכנראה גם של מפלגות (היתה זו, למעשה, רק מפלגה אחת, בעלת השפעה, שאפשר היה לשתפה בהתייעצות ובפעולות – זו היתה מפלגת “הפועל הצעיר”), נתכנסה אסיפה גדולה בצריף ברחוב שבזי, אשר שימש בימים ההם מועדון של מרכז־בעלי־מלאכה, כדי לטכס עצה מה לעשות.

באותה אסיפה נתברר שלתל־אביב אין כמעט נשק, ולא אמצעי הגנה – לא להביא בחשבון מוטות ומכשירי־התעמלות אחרים לתרגילים שונים. הנשק שהיה בידי תל־אביב: 5 “ג’יפטים” שהיו בידי השומרים היהודים (אז כבר היתה שמירה עברית).

לאחר דיון במשך שעות רבות הציע יוסף אהרונוביץ למנות ועדה, אשר תארגן את ההגנה בתל־אביב. הוצעתי כראש ההגנה ומפקדה. על הועדה הטילו: לארגן את כוח האדם ולחפש אמצעים לקניית נשק בשביל תל־אביב.

האסיפה נמשכה עד שלוש בלילה. למחרת, השכם בבוקר של פורים, באתי אל דויד איזמוז’יק, שהתיחס תמיד בהבנה אל עניני בטחון, והרציתי לפניו את הענין, אף הצעתי לו לעזור בהשגת האמצעים. כעבור שעה קלה ביקרנו שנינו אצל מאיר דיזנגוף, בביתו בשדרות רוטשילד, וביקשנו שועד תל־אביב יקציב עשרת אלפים פרנקים לרכישת נשק. דיזנגוף כינס מיד כמה מחברי הועד, בהם גם כאלה שיחסם לענין היה יחס של זלזול, “שמנדריקיזם” וכו', ובהם גם כאלה אשר סמכו על “ידידיהם הערבים”, שלא יתנו לעשות כל רע. ואף־על־פי־כן הצלחנו – יותר משקיוינו – להשפיע על הועד, וקבלנו סך 50.000 פרנקים לקניית נשק. בשעה שמונה וחצי כבר נסענו – איזמוז’יק ואני – ליפו, כשהכסף בידינו. ברחוב בוסטרוס (כיום תרשיש) היתה חנותו של השען זלצמן, שסחר גם בנשק ברשיון ממשלתי. קנינו ממנו שמונה מאוזרים, במחיר 120 פרנק כל מאוזר, ועד כעשרים אקדחים ממינים שונים, כדורים וכעשרה ג’יפנים. את הנשק הבאנו לתל־אביב.

כאן נתעוררה שאלה: היכן להחזיק את הנשק? פנינו אל אברהם קריניצי שהיה בעל בית־חרושת לנגרות, ושם הכינו באופן דחוף שני ארונות מעץ לבן, ובהם הסתרנו את הנשק.

סידרנו שמירה חזקה במבואותיה של תל־אביב ובתוך תל־אביב משעות הבוקר שבהן החל הקרנבל, וגם בזמן הקרנבל. לאשרם הגדול של אלה שהיו מוכנים, וגם לשמחתם של אלה שסירבו לתת כסף למניעת כל צרה – לא קרה שום דבר. אבל הרווח היה: בידינו נשאר נשק, אשר הביא תמיד רגש בטחון בלבנו, כי יש לנו במה להגן על תל־אביב.

…לא יכולנו לעשות את הענין נחלת הרבים – מספר הוא – והחלטנו ליצור קבוצה קונספירטיבית דוגמת הקבוצות הטרוריסטיות הרוסיות. התחלנו בגיוס אנשים. תחילה החלטנו שהגרעין – הועד המרכזי – מספר חבריו אינו צריך לעלות על עשרה, והגרעין הזה יגייס תאים־תאים, ואחד לא ידע על השני, כמקובל בכל הארגונים החשאיים האלה. מי היו עשרת הראשונים (ואולי 11 או 13)? עד כמה שאני זוכר, מצאנו את היסוד הטוב ביותר בין גומרי הגימנסיה “הרצליה”, או מאלה שעמדו לגמור. אלה היו בחורים מעולים, מחשובי הבחורים של העם. במחזור הראשון היו: אליהו גולומב, משה שרתוק (שרת), דוב הוז, רבקה הוז. אלה היו הראשונים שפנינו אליהם. הם היו קשורים קשר־מה עם תנועת העבודה וגם עם תנועת “השומר”, אך נצטרפו גם לענין הזה. מלבד ארבעת אלה גייסנו עוד כמה חברים, אף הם מבין תלמידי הגימנסיה, אחד מהם – אהרן זלנר (אחר כך שינה את שמו ל“אמיר”), ועוד בחור אחד, לנדס שמו. שניהם – אמיר ולנדס – עסקו יחד אתי, לאחר מלחמת העולם, ברכישת נשק שנשאר בשדות־הקרב באיזור עזה־רוחמה. בעיקר רכשנוהו מן האנגלים. נצטרפו גם אחרים מתלמידי מחלקות אחרות של הגימנסיה: צפורה מאירוב, רחל פפר, יצחק אולשנסקי (כיום נשיא בית־הדין העליון של מדינת ישראל). שלא מן התלמידים היו: שלום פחטר, דויד סברדלוב ואחיו משה סברדלוב (בביתו סידרנו מין “סליק” בשביל הארכיון של המשרד הארצישראלי, ובו אף החזקנו נשק) ואהרן סברדלוב, שכעבור שנים רבות היה מן הממונים על הנשק של ההגנה בתל־אביב. כן היו באותה קבוצה נחום פפר ואחותו רבקה פפר, אחי מנחם ואחותי ביילה. זו היתה למעשה הקבוצה הראשונה של ה“הגנה” שהתפתחה אחר־כך בממדים גדלים והולכים.

מה היה תפקידה של הקבוצה הזאת?

קודם־כל לעסוק בהתפתחות גופנית, לחזק את ה“מכבי” ואת הספורט, לציין אנשים המתאימים להצטרף כחברים לארגון, וכן להשיג נשק, לנהל משא־ומתן עם קבוצות־שמירה אחרות, כגון “השומר” ו“הנוטר”, לשם שמירה על הישוב ובטחונו וגם להתכונן לקראת הבאות. כאילו רוח נבואה נזרקה בנו, כי משהו עומד להתרחש, במוקדם או במאוחר. זוהי ראשית ארגונה של הקבוצה, שפעילותה העיקרית החלה בזמן גירוש תל־אביב. קבוצה זו קיבלה על עצמה את השמירה על תל־אביב שפונתה מתושביה וטיפלה, גם קודם לגירוש, בכל הענינים הכרוכים בהגשת העזרה לישוב.

אשר לקבוצת הצעירים שנותרה בתל־אביב לאחר הגירוש קוראים אנו בספר תל־אביב (כרך ראשון, עמ' 238):

“דיזנגוף התנגד לכך, שתישאר קבוצה של צעירים בתל־אביב לשמור עליה, – בעיקר, משום שחשש להם, פן יקרה אותם אסון. אבל הם עמדו על דעתם, וסוף־סוף הסכים לכך באופן רשמי הקומנדנט האדי־בק, ואלה שמות הצעירים: אולשנסקי יצחק; אלדמע (אייזנשטין) אברהם; אמיר (זלנר); גוטמן נחום; הוז יצחק; לאנדס; נבון חיים (צייר); פחטר שלום; קוריצקי (ממונה על המטבח); שושני יוסף; שושני מנחם; שושני סעדיה; שמיון; שנידרמן (מגדל ירקות). היו גם שני שוטרים ערבים: חסן אומברדשי וסעדיבן. איש־איש מהם קיבל מאת קבוצת הצעירים ארבע מג’ידות לחודש, ובשכר זה הרשו הם על דעת עצמם לשלש צעירות שישארו גם הן בתל־אביב לשם שמירה. ואלו הן: אדלר אלישבע; שושני בלה; אשתו של קוריצקי. גם שנים, שברחו מן הצבא, התחבאו בתל־אביב, ואחד מהם – יוסף חיים ברנר. – צרכי־אוכל היתה קבוצת השומרים קונה ביפו”.

ויצחק אולשן, כבוד נשיא בית־הדין העליון, מספר בספר “ההגנה בתל־אביב”:

"… התחלנו לטפל בארגון היציאה מן העיר. סעדיה שושני נתמנה מפקח כללי מטעם “ועד ההגירה”, אני ניהלתי את המשרד של הועד ואילו אליהו גולומב עסק בארגון המסע וגייס לשם כך עגלות ואכרים בגליל, שהעמידו עצמם לשרות ועד ההגירה. השגת העגלות והפרדות לא היתה מן המשימות הקלות, באין תחבורה ציבורית. חייבנו את האמידים שבין היוצאים בתשלומי־נסיעה גבוהים, כדי לממן את הנסיעה של מחוסרי האמצעים. היתה משמעת למופת וללא כל כפייה.

…בראש קבוצת הנשארים המשיך לעמוד סעדיה שושני, ואני הייתי המפקד על השמירה במקומו של הוז שנאלץ להעלם מן העיר".

במלחמת העולם הראשונה

ימי מלחמת העולם הראשונה על יסוריה ואימותיה לישוב הדל, המנותק. גזירות הגיוס, עבודת כפייה, גירושים, התעללות. ביתר שאת התברר עתה, שעמדו לו לישוב, לא מעט, הפעולות המוקדמות לחישול הכוננות, ועמד לו גם בית־הדפוס הותיק של שושני. הוא עשה גם אז היסטוריה במלוא מובן המלה. הממשל התורכי המושחת, אכול־השוחד, נעמד בפתע בפני תפקידים וצרכים שחרגו מיכולתו ומתקציבו. ושושני ממשיך לספק להם (חינם) צרכיהם ולהוציא לפועל בדפוסו (שקיבל רשיון מיוחד מקושטא לקיימו ולהעסיק בו עובדים) עבודות שונות למענם ובדרך כך מהדק קשריו עמם ומצליח להציל רבים מפעילי הישוב, מתלמידי הגימנסיה מאימת הגיוסים ועבודת הכפיה שכרוכים היו, בתנאי הימים ההם, בהשפלה ובמחלות ובמוות. במיוחד מיודד הוא עם חסן בק הנודע, שבשבילו הכין – במשך שנתיים – חותמת מיוחדת, וניצל קשריו לטובת הישוב.

בחדשי הגירוש מיפו ותל־אביב משמשת פתח תקוה מרכז חיי הצבור היהודיים. לא אחת נוטש שושני את דפוסו ביפו ויוצא ברגל לאם המושבות, לדון בענייני הישוב והמגן, וביחוד בעתידות הארץ לאחר שיובס הממשל התורכי. אינטואיציה לאומית מפעמתו, אינה מניחה לו לשקוט על שמריו. ועליו מוטל אז תפקיד נועז – רכישת נשק.

ואכן, הוא עומד בתפקידו זה – בחירוף נפש, בסכנות, בהרפתקאות גבורה הנשמעות כאגדה. בדמשק מצויים אז מפעלים לייצור נשק, שאורגנו בידי הגרמנים, ועובדים אצלם גם יהודים (כגון קריניצי, בעבודת הנגרות). וכן עובדים יהודים בסלילת כבישי בטחון. את הקשרים האלה מנצלים לצרכי היעוד הקדוש של רכישת נשק מגן לישוב. והוא, שושני, מנצל עוד הזדמנות כשרה אחת, שסיפק לקצין גרמני שני קרונות נייר, שאבדו במהומת הזמנים, ומקבל רשיון לנסוע ולחפש כביכול אחר המשלוח ברחבי סוריה. ארבע פעמים נוסע הוא לסוריה ומצליח להעביר לישוב, בימים ההם של סכנות מלחמה, כמויות ניכרות של נשק ותחמושת.

והיתה לו גם תעודה של משוחרר מגיוס… אף על פי שנתין עותומני היה. בעצם התעתמנותו (שלו ושל קבוצת בחורים ב־1913) באה כמחאה נגד משפט בייליס, והקונסול הרוסי, שתחת חסותו נתונים היו יהודי רוסיה והיה מיודד עם משפחת שושני, ראה בכך פגיעה ועלבון ואף איים בתגובה חריפה. תחילה הוא שוחרר מהגיוס ומה“עמליה”, בכופר, כמקובל בימים ההם, ואחר כך – על ידי שסידר, ברוב תחבולות, תעודה על שמו ליהודי מפתח תקווה, שלקה בראייתו (“יאנקל דער דאמסקער שטאליאר”, ועדיין הפתק שמור אצלו…).

ולא היתה זו העבודה היחידה שחילצה יהודי מהגיוס ומגזירות הממשל התורכי הצבאי. בית הדפוס של שושני מילא בימים ההם שליחות לאומית ואנושית נעלה – הוא היה המרכז להדפסת תעודות שחרור רבות (“וויסיקות” – תעודות של אריסי פלחים) וכן תעודות־חסות מטעם הקונסולים הגרמני והאוסטרי שצבאותיהם כבשו אז את פולין ורוסיה, לאחר שהותקנו החותמות המתאימות חרותות בנחושת. ומשפג תקפו של השחרור ש“ניתן” לו, לשושני, על שמו של היהודי הסומא, הוא התקין גם לעצמו תעודת שחרור מזוייפת, – ואף היא הניחה בידו אפשרות להמשיך נסיעותיו ושליחותו באורח חופשי בסוריה.

אפיזודה אחת אשר לא תישכח: יום אחד הוא בא לדמשק לאכסניה המקובלת, אצל “רבקה די בלעכערקע” (לשם מזדמנים היו גם אחרים מעסקני הישוב שהיו פעילים בשירות השלטון הגרמני ועמדו בקשרים עם שושני), יוצא למרכז העיר, ורואה שלוש גויות מפרפרות על עמודי התליה – גויותיהם של עריקים… אך הוא אין הוא נחרד, ובכל חום לבו מתמסר לתפקידו, בלא פחד ומורא. לאחר שהשיג הנשק המבוקש (דינאמיט, פצצות, אבק שריפה, חוטי תיל) הוא טוענו ברכבת היוצאת לצמח; ואולם במסעף אדרעי פונה הרכבת לכיוון אחר, למדינה. הוא מוריד המטען, ואנוס ללון יומים בתחנה, תחת כיפת השמים, באזור המדברי, וממתין להזדמנות שתתגלגל לידו להמשיך דרכו לארץ. יחידי, בנכר, בשממה, וגם המזון אוזל והולך. אך הנה, בלילה, מתקרבת ובאה רכבת טעונה צבא תורכי ומגמת פניה לעזה. שושני אינו מהסס ועולה עליה. בדרך “נטפל” אליו קצין תורכי שיכור ומאיים לרצחו נפש, אלא שנס אירע לו, וחיילים תורכים כולאים קצינם השיכור ומחלצים אותו מצרה, שומרים עליו ובצמח מורידים אותו מהרכבת. לא יצא זמן רב, והמטען היקר הגיע ליעודו; מתחנת צמח הסיעוהו חברי דגניה בעגלות, וחלק נטלו לצרכי הקבוצה. פעילות רבה מילא אז קצין צבא יהודי בצבא התורכי, משה שרתוק (שרת) שמו, שנחלה קשה באותם הימים ושכב מספר ימים קודח בחומו בביתו של שושני, בית המשפחה היחידי אז בתל־אביב.

ועוד דרך לרכישת נשק סלל אז שושני – דרך הפשיטה בשדות עזה־רוחמה. ששם נותר נשק רב אחר הקרבות בין האנגלים – לתורכים. הוא אירגן קבוצה של בחורים יהודים, שמחופשים כפלחים היו יוצאים בעגלות לאסוף נשק, שהובא לבית ביפו ומשם – לתל־אביב.

דפוס איתן־שושני

כל המספר תולדותיו של דפוס איתן־שושני, “שעשה היסטוריה” בישוב מבחינות שונות, לא ימלט גם מן הפרק הזה, שראוי לציינו.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה אסר הממשל התורכי את הכסף הצרפתי והבריטי שהיה אז בשימוש בארץ. הכסף הזה היה, בעיקרו, מטבעות זהב וכסף. כסף נייר לא היה. והנה, לאחר שעוכבו פקדונותיהם של האנשים, הדפיס הבנק הלאומי כסף נייר (שקרוי היה “שיקים”) בשטרות של 10 ו־20 פרנק, בדפוס איתן־שושני, והוא הוחלף תמורת הפקדונות. כן נדפסו אז – מטעם ועד השכונה (תל־אביב) – בישליקים, כדי להקל על מצוקת התושבים.

ובאיזו מידה נגזר על דפוס זה למלא תפקיד – ולא תרבותי בלבד אלא אף חיוני ממש – בתולדות היישוב, יעיד המאורע הבא:

1915. ממשלת תורכיה זוממת להשמיד את הישוב, לטבחו כדרך שנטבחו הארמנים. ההוראות לביצוע הג’יהאד כלולות בחוברת מיוחדת, כתובה ערבית, שנשלחה להדפסה בדפוס ערבי ביפו – והפּחה הירושלמי הופקד על ביצוע של תכנית ההשמד, והוא כבר כינס ברמאללה אסיפה מיוחדת לצורך כך. ואכן, נדפסה החוברת בבית הדפוס “פּלסטין” של האחים עיסא ביפו, ב־1500 טפסים. לימים פקד חסן בק על סעדיה שושני ליטול את כל המהדורה, כדי לכרוך אותה בדפוסו (לעיסא לא היתה מכונת תפירה).

בא שושני לדפוס “פּלסטין” ליטול את החוברת. שואל אותו עיסא:

– הידעת מה כלול בה?

– לא! – עונה שושני.

– ובכן, להווי ידוע לך, שהחוברת קוראת למלחמת קודש, לג’יהאד נגד היהודים והנוצרים.

החווירו פניו של שושני – ושתק. אלא לאחר שהעביר את החוברת לדפוסו, השהה אותן ימים אחדים באמתלא שהמכונה נתקלקלה ואי אפשר לכרוך אותן מיד, והעביר מיד שני טפסים לידי ד“ר טהון וזה העבירם לד”ר רופין, נציגי המשרד הארץ ישראלי, שישב בקושטא לאחר שגורש מן הארץ. ואכן, בזכות ההתערבות אצל הצירים הגרמני והאמריקני, ניתנה כעבור ימים ספורים הוראה להשמיד את החוברת. (לפי גירסה אחרת, נטל פועל של בית הדפוס, שמואל השל פרידמן, יהודי דתי, חוברת ושלחה לקאהיר – ומשם הועברה לקושטא). והימים ימי החרדות והרדיפות ואימת הגירוש שנפלה על הצבור.

אגב, לאחר הגירוש מתל־אביב ומיפו העביר שושני לפתח־תקוה, שהיתה אז מרכז הישוב, מכונת דפוס, נייר, אותיות וצבע, במגמה להקים מעין בית דפוס לשעת חירום לצרכי הישוב – למקרה שיושמד הדפוס ביפו. ואולם, במצוקות הזמנים ההם נשדדו על־ידי התורכים חמרי ההדפסה בפתח־ תקוה, והדפוס ביפו ניצל. ניצל, אף על פי שנפגע בפצצה (ימים ספורים לאחר כניסתם של האנגלים) שהרגה חמישה מפועלי הדפוס ופצעה אחרים. שושני עצמו שעמד אז ליד בית הדפוס ניצל בנס.

בשנת 1920 עקר דפוס איתן־שושני לתל־אביב, לבנין, על מגרשו בו הוא ממשיך קיומו עד היום הזה.

שנה לפני כן, ב־1919, נשא שושני לאשה את מרת חנה לבית לוינשטיין, בקטריולוגית בתחנת הבריאות בירושלים, ומאז היא מלווה אותו בכל דרכיו ומעודדת אותו בעבודתו הצבורית. היא עצמה התמסרה לעבודת “מגן דוד אדום” בנאמנות ובהתמדה.

הישוב גדל והולך – וגידולו משתקף גם בשדה הדפוס. באותן השנים מחליטה מפלגת “הפועל הצעיר”, שהיתה מלקוחותיו החשובים והותיקים של דפוס שושני, להקים בית דפוס משלה. נחום טברסקי (שעבד זמן מסויים כמנהל־חשבונות בדפוס איתן) יוצא לברלין ורוכש מכונות. בדרך כך הונח היסוד לדפוס הקואופּרטיבי הגדול “הפועל הצעיר”, שעשרה מטובי פועליו של שושני הם מניחי היסוד שלו (לימים הקים נ. טברסקי את בית ההוצאה והדפוס שלו “ספר”, ובעירית תל־אביב שאליה נבחר כחבר הוא שוב… בר פלוגתא למר שושני).

ובין פועלי הדפוס הותיקים של יפו–תל־אביב–פוריה, שהצטרף לדפוס קיבוץ מרחביה, גרזון שעבד עשרות בשנים ב“הפועל הצעיר”, ומשה סוקולובסקי; יעקב רוטנברג שהיה קומוניסט, יצא לצרפת ועבד יחד עם רעייתו (היא גיסתו של מר סעדיה שושני, סלאווה לבית לוינשטיין) בבית־דפוס בפאריס ואחרים. שהרי כל משק הדפוס בתל אביב ראשיתו בדפוס שושני ביפו, בניגוד לירושלים, שהיו בה דפוסים קטנים ובינוניים שונים במשך עשרות בשנים לפני דפוס איתן ושושני (המכבש של הדפוס בו נדפס “הלבנון” שמור עד היום אצל האספן מר זלמן פבזנר). ראוי לציון מיוחד אחד מחניכי דפוס שושני, משה זליצקי, שהתפרסם בשנות המאבק בשם משה כרמל, ושימש שר תחבורה.

יזמה גוררת יזמה. ומר שושני מצטרף ב־1924 לקואופרטיב העתון היומי “הארץ” (שראשית הופעתו בקאהיר, ומשם עבר לירושלים ולתל אביב). שנתיים הוא מדפיס את העתון (בסידור יד, כמובן). כעבור זמן הוא מייסד יחד עם פסח גינזבורג המנוח עתון “הזמן”, שלא האריך ימים.

ועם כל פעילותו ברוכת־היזמה, אין מר שושני זונח את הענין שכבשו למן ראשית דרכו – עניין ההגנה. ב־1921 הוא מייסד יחד עם אברהם קריניצי ושלום פחטר ז"ל את המשטרה העברית בתל־אביב והוא מגייס את השוטרים. יחד עם דוב הוז המנוח הוא מהווה ועדת משטרה בעירית תל־אביב. 120 הם השוטרים הראשונים (ובכללם האחים דקל, חיים הלפרין ועוד) – הישג נכבד בימים ההם, שבהם השיטור היה בריטי־ערבי.

פעולתו הענפה בעיריית תל־אביב

באותה שנה עצמה הוא מצטרף לעיריית תל־אביב (“אחוזת בית” התאחדה עם שכנותיה השונות) כנציג שכונת בעלי מלאכה, שהוא ממארגניה (היא השכונה המקיפה את אזור הרחובות שינקין, בעלי מלאכה, יוחנן הסנדלר, יוסף הנשיא ועוד). ומאז, ועד עצם היום הזה, (מחוץ לשנתיים בהן פרש לרגל סכסוך בין העירייה לדיזנגוף עמיתו) מכהן מר סעדיה שושני כאחד מנבחריה של תל אביב בעיריתה. עיסוקו המוניציפּלי בשלושה אפיקים: גנים ונטיעות (ב־1936 מנתה תל־אביב 3500 עץ, ואילו ב־1958 מאות אלפים בגנים ופארקים. כשראיתי את מר שושני רכון על תכניות של נטיעת גנים; כששמעתי, שנתן לבניו חינוך חקלאי בפרדס חנה, הבינותי, שהומה בו, בלי ספק, אהבה חבוייה נוספת, היא האהבה לטבע ולאדמה). והאפיק השני – ביוב. היו בה, בתל אביב כולה, בורות ספיגה, שפסקו לספוג, וקם ההכרח הדחוף ברשת ביוב מודרנית. אין צורך לומר, ששלטון המנדט שם מכשולים, שביקש להצר צעדי התפתחותה של העיר המתפתחת. אז מקים הוא “קרן שושני” לצרכי ביוב, וכל בעלי הבתים מכניסים לה, את המגיע מהם לפי גודל מגרשם. זו ראשית הביוב בתל־אביב. “כיום 90% משטחה של תל־אביב מכוסה רשת ביוב – מכריז שושני בסיפוק נפש. ואני עומד בגמר הביוב של יפו”. ואולם, גולת הכותרת של הפעולה – איגוד שבע הערים (ששושני נבחר פה אחד יו"ר שלו באישור הממשלה), שמטרתו הסופית הכוונת כל השופכין שלהן הרחק לים, וטיהור הירקון וחוף הים בשלב ראשון – טיהור המים, והעברתם לנגב לחקלאות – בשלב סופי. מפעל אדיר, שלא מעט מיזמתו, מעמלו וממסירותו של שושני משוקע בו. ואין פלא, שראשי העיריות והממשלה נתנו אמונם בו.

והאפיק השלישי לפעולתו המוניציפאלית – עניני ההגנה, שהוא לפני קום המדינה ואחריה חבר במפקדת תל אביב ובמפקדה הארצית, דואג לאמצעי מגן ורכישת נשק (ומי שעניין לו בפרטי המעשים יעיין בספר ההגנה של תל אביב, בעריכת ש. ד. יפה שנדפס בדפוס שושני).

במרוצת השנים, עם גידול הישוב והחרפת הסכנות האורבות לו, מגלה שושני – כמעיין המתגבר – יזמות חדשות. במאורעות תרצ“ו הוא מעלה, בכינוס עסקנים שזומן על־ידי הועד הלאומי, הצעה להקמת “כופר הישוב”. המפעל הוקם והוא נתמנה נשיא הועדה התל־אביבית. לשנים הוא מתייצב, לבקשת רוטנברג, בראש מפעל “מס החירום” ועם פרוץ מלחמת העולם השניה הוא מתמנה מטעם הסוכנות־היהודית ראש לשכת הגיוס לצבא הבריטי במחוז תל אביב, המרכזת כוח אדם יהודי למאמץ המלחמה בשורות הצבא הבריטי, ולבסוף – מרכז הגיוס לצבא הגנה לישראל. במאורעות תרצ”ו הוא נמנה עם מייסדי “המשמר האזרחי” ונתייצב בראשו – ועד היום משמש ראש ועדת הג"א בעירית תל־אביב. והיה ראש ההגנה האזרחית בימי מבצע סיני ומקים “קרן המגן”. ואין צורך לומר, שזמן ומרץ ונפש הוא משקיע בשדה עשייתו המאומצת ורבת־השנים הזאת.

ולמניין פעליו נצרף גם את ארגון התאחדות בעלי התעשיה, שתחילתו באירגון של מעבידים (בית הדפוס שלו מעסיק 40 פועל), שהוא היה גזברו ויצחק קובוביצקי (קובובי) נשיאו הראשון; וכן את ארגון בעלי הבתים שמטעמו נבחר גם לעיריה.

השלטת סדר וארגון במקצוע הדפוס

ואולם, דומה, שאם יש ארגון צבורי־משקי, ששושני עשוי לשמש ראשו ומדריכו הטבעי, הלא הוא ארגון המדפיסים. עצם הארגון של המפעלים השונים בענף הדפוס, כדרך שמאורגנים העובדים, הוא, בעיניו הישג לענף וכל המתפרנסים עליו; אמצעי יעיל למניעת פיצול והתחרות, קביעת תקנות ונימוסין ויחסי עבודה תקינים והוגנים ושמירה על שלום במקצוע. ואכן, בזכות ארגון מפעלי הדפוס בישראל (המרכז את בתי הדפוס הגדולים והבינוניים בארץ) מזה וארגון העובדים מזה, נמנעו סיבוכים בענף. אגב, אין ארגון מפעלי הדפוס נמנה עם התאחדות בעלי התעשיה, לפי שהוא שלל גוני בהרכבו, ומקיף את דפוסי היזמה החפשית, דפוסי העתונים, הקואופרטיבים, הקיבוץ הארצי, הקיבוץ המאוחד ועוד. ושמחה לשמוע מפיו של מר שושני דברים שבינה בהם ויושר בהם: – לא מן הניצול ניבנה ולא בניצול נרבה תפוקה ויעילות. אדרבא, חובה להבטיח תנאי עבודה הוגנים לעובד, ואז גם זכותנו לדרוש פריון עבודה. והוא גאה – ובדין – על יחסי האמון והכבוד השוררים בארגון ואליו כנשיאו, והוא מדגיש, שהאירגון עמד לימין הענף בשעות חמורות בהשגת חמרים ומכונות, והוא תרם חלקו ליחסי־חברה־ועבודה תקינים.

על כן לא ייפלא, שבתעודות ההוקרה על קלף, שהוגשה למר שושני מטעם ארגון מפעלי הדפוס, לרגל מלאת לו שבעים, ניתן ביטוי נלבב ליחסה של “עדת המדפיסים בישראל”, לנשיאה, והערכה לפעולתו הברוכה לאירגון אנשי המקצוע והשלטת יחסי רעוּת בינם לבין עצמם ויחסי עבודה תקינים בין המעבידים לפועליהם.

דפוס איתן־שושני בתל אביב שבע ימים, שבע חוויות, שבע פרקים הרי־גורל בתולדות הישוב. עד היום פקוחה עליו עינו של מר שושני, ולוּ שעות ספורות יום יום, אף על פי שאחיו אהרון ממשיך לעבוד בו, ובעיקר שני בניו, שמואל ויונה. חברי ההגנה והצבא הבריטי והבריגדה העברית – המנהלים אותו בפועל ובקיאים במכונותיו ובתהליך עבודתו. אכן, בצדק אפשר לומר עליו, שהוא מבוני הישוב שנבנה עמו יחד.

*

אכן, כור מחצבתו, שעיצב דמותו, הקרקע ממנו צמח לפעילות ישובית ולאחריות לאומית, הצומת שממנו נמשכו הנימין שקשרו את האיש לתחומים ואישים שונים – הוא בית הדפוס. זה בית הדפוס, שהיה בית־היוצר של הפועל הצעיר, וממילא של רעיונותיה ומאוויה של התנועה שהיתה חלוצת הישוב החדש, חלוצת כיבוש העבודה וכיבוש הקרקע וההתיישבות העובדת, השפה העברית והספרות העברית, ולא פחות מכך, אולי, של יסודות רוחניים ומוסריים חשובים ששוקעו במפעל לתחייה הישראלי; זה הדפוס ששמו קשור קשר בל־ינותק עם היצירה העברית החדשה, ספרותה ועתונותה; זה הדפוס שרשם פרק גבורה והקרבה במערכת קיומו של הישוב בשלבים חותכים וגורליים בתולדותיו; זה הדפוס שחינך והכשיר פועלים מעולים, שתרמו אחר כך מכושרם גם למפעלים אחרים בענף; זה הדפוס, הנתון היום בידי הדור השני, ממשיכי מייסדיו, והוא מפעל מתקדם מן הבחינה המקצועית והחברתית; וזה הדפוס שבעליו, מר סעדיה שושני – שקוים מועטים לדמותו ולדרכו העלינו במונוגרפיה זו – מסמל באישיותו את הדרך הארוכה־הארוכה (שאינה נמדדת בשנים בלבד) שעברו הוא ודפוסו והישוב כולו משחר העליה השניה ועד לעשור לעצמאות ישראל.

הרושם הראשון: נעורים. תסיסת נעורים שהיא מעבר לגיל. להיטות ופעלתנות, להט וסער, שהם, אולי, נחלת מורשתו החסידית. וזו העירנות והרבגוניות. וכל אלה, חרף הגלגולים והנסיונות, היסורים והאכזבות. מעיין שופע של חיים וחיוניות, של מהפכנות ואמונה. אמונה של לא־מאמין, כביכול.

אכן, זו היניקה מן הבית, משם, מן העיירה המועטה, עיירת חסידים בעיקרה, אשר בין וארשה לביאליסטוק. כאן כיהן ברבנות רב גאון מופלג, יהודה לייב גורדין, “מתנגד” ומשכיל וחובב־ציון, שהליכותיהם ומושגיהם של חסידי ה“שטיבעלך” למיניהם גרמו לו צער ועינויי־רוח; וכאן עמדה ישיבה להוטה בקנאות וביראה; ומכאן נמשכו חוטים־של־רוח ודבקות אל חצרותיהם של רביים שונים בפולין המדינה, והחוטים נשקו זה בזה, נפתלו, נסתכסכו, נתערבבו – ויהיו לפקעת של יצרים ומאבקים וקנאות־לשם־שמים. עדה כזאת של יהודים, התשקוט על שמריה?

והנה, חלפה הרוח, רוח הזמנים החדשים, גם עליה נתפוררו חומות וסייגים, וקם דור חדש ובידו דגלים חדשים ואף הוא מניפם בהתלהבות ובחירוף־נפש כאשר הניפו האבות את דגל התורה והיראה בלבוש החסידות…

האב כבר כורך מסורת עם חיבת־ציון, שהיא עדיין בחזקת איסור על רובם של החסידים, והאֵם חותרת להקנות לבניה חכמה והשכלה. הוא ־–איש ה“מזרחי”, והיא פעילה ב“ויצ”ו". ואולם, הבן כבר הרחיק לכת מהם, הוא ממייסדי קן “השומר הצעיר” ומחניכיו, תנועת־הנוער שכבשה לבבות בחידושה, בהעזתה, בקנאותה. תקוות ציון מזה ולהט הצדק הסוציאלי מזה, עולים בשלמות אחת בנפשו הרכה, העורגת, הסוערת של הבן, ישעיהו אוסטריאק, בנו של הנגיד בעל־הנכסים.

מעבר מזה “העולם הישן” – ששה־עשר “שטיבלעך” ובית מדרש ובית אולפן נוסח “בית־יעקב” ושיאו ישיבת המוסר בשיטת ליטא־נאווארהדאק, ומעבר מזה – הכביש… מי יבטא טעמו וחינו ועוזו של הכביש הפתוח החוצה את העיירה, והוא כמו מוליך אל המרחבים, אל החירות? חבורות־חבורות מהלכים בני הנוער בכביש, נושמים אוירת עצמאותם ומרדנותם ואבהביהם וחלומותיהם, ונמשכים אל סתרי היערות הרעננים־המלבלבים, ובהם עולים שיריהם החדשים, העבריים, בהתלהבותן התמימה של השירות והזמירות ההן… הייפלא, שהנער נמשך עדיין אל ה“שטיבל” שלו, הנמנית עם “חצר” חסידי סטריקוב, על עממיותו ומשפחתיותו וחדוותו ודבקותו, אף־על־פי שכבר הפליג הרחק?

וכאן, ברחוב הפתוח, בכביש בואך וארשה, הוא כמו מגלה את החיים, את הרעות הטובה, את הנערה, וכאן מתחולל מרד הנעורים באבות ונרקמים חלומות־עתיד. וביחוד שהוא עצמו נמנה עם טובי פעילי הנוער, בחורי ישיבה לשעבר, בוגרי גמנסיות “תרבות” וסמינריונים, והוא ממחפשי הדרך ומסולליה לפני הנוער בעיירה יהודית־שרשית זו, ואף מנסים לערוך ולהוציא־לאור כתבי־עת בעברית וביידיש. ואך האנטישמיות הגוברת ופושטת מעברים דוחקת את הנוער מן הכביש, כשם שהיא דוחקת רגליהם של יהודים ומנשלתם, שעינם צרה בהישגיהם, והלא הם, הגויים, כמו נתונים כאן, בעיירה, ב“גלות” אצל היהודים, שאף סגן־ראש־עיר להם…

למן ה“חדר” הוא נודד על פני אכסניות של תורה, דרך בית־המדרש לרבנים “תחכמוני” בוארשה, הגמנסיות “תרבות” בביאליסטוק ובבריסק ועד לאוניברסיטה שבבריסל. אמנם, הוא דבק ב“השומר הצעיר” המחייב הליכה להכשרה ועליה לקיבוץ, ואך גוברת השפעת האם הטוענת להמשך ההשתלמות. מה עוד שבשנתיים־ימים ההם אפסה כמעט אפשרות ההכשרה ורבים הסתובבו באפס מעשה. אך כל עוד הוא בעיירה וקשור בה, אין הוא עומד בנסיון, ואין פדות בין ההטפה לזולת והמעלה העצמי. מרכז חייו – הקן, וממנו נמשכת השפעתו על חיי העיירה בכלל, והציונות שבה בפרט. כאן, בקן, מרכז הבחירות לועידות “תרבות” ולקונגרס ציוני, מוקד הפעילות למען ה“קרן הקיימת לישראל”, ההזדהות עם ארץ־ישראל־העובדת, ועם הישוב העומד במערכות חייו נגד הערבים הקמים עליו והבריטים המצרים צעדיו. ובכל אלה מזוגים נעוריו ולהטו. ודגלו על עיירת־הולדתו אהבה ־–עד עצם היום הזה.

עוד העיירה נטועה, כמדורות, באדמת פולין, בלב יערות ואפרים, הומה בימות הירידים והמשא־ומתן עם המוני בני הכפרים, ורוקמת אגדת חיי היהודים, ואך הנוער שלה, החלוצי, כבר חי הרחק מכאן, והוא כביטוי לחרדה סתומה־עמומה לבאות המערערת את בטחון נצח ישראל עם ערעור האמונה ואורח־החיים הכרוך בה על יציבותו ורציפותו. והיפוכו, בני הנוער האחר, הקנאי והחלוצי כדרכו, בחורי־ישיבה, שהם בעיניהם של חלוצי “השומר הצעיר” כחיילים הנאבקים על קיומו של מבצר פרוץ חשוך־עתיד… על כן לא ייפלא, שדרכו של ישעיהו, מראשי הלוחמים־הסוללים־המגשימים של הדרך החדשה, והמשתיתה על יסודות “מדעיים” ומעטרה בפאר הדמיונות והחוויות של נוער מרדני־מהפכני – מוליכה אל קיבוץ ההכשרה של “השומר הצעיר”.

אלא שקדמו לה, להכשרה, ארבע שנות לימודים בבריסל. בלהיטות מסתער הוא אל הלימוד, ובתשוקת־צמא, אך שומר אמונים לדגלו ולדרכו, והוא ממזג שליחות חלוצית וקניית השכלה. אין צריך לומר, שכל אותן שנים שומר הוא על גינוני־החן החלוציים באורח חייו, וכל שעתו הפנוייה קודש ל“השומר הצעיר” בבלגיה. גם אז, בשנות הבלבדיות החלוצית של “השומר הצעיר”, לא נתישבה בדעתו הסתירה כביכול בין ההגשמה לבין הלימוד, והלא מבשרו חזה, ונוסף על כך, הרי הוא גם מחנך ומכשיר נוער יהודי, בני הישוב העירוני של בלגיה־מלפני־ההשמדה לעליה ולקיבוץ, וקבוצות חברים – בני שני דורות – כבר נקלטו ב“עין החורש”. זו ועוד, הלימוד וההשכלה כשהם מזווגים לחלוציות, מגבירים כוחה ומעלים משקלה. ועל כן הוא משתתף בשעורים בהרגשה של רוממות וגאווה, וביחוד בהרצאות שעניינם בהוגי־דעות, וביניהם גם יהודים; ואגב־כך כותב עבודה בשביל פרופסור ספייאֶרס, אחד מששת סגניו של יושב־ראש הסוכנות היהודית הראשונה, בנושא החוקה של ספרד הרפובליקאית והמנדט הארץ־ישראלי, כרמז לכפל חזונו של “השומר הצעיר”: הלאומי והאנושי. ואילו עבודת הדוקטוראט שלו שהוגשה לפרופסור פּייר אוֹרטס, יושב־ראש ועדת המאנדאטים של חבר הלאומים, נושאה: “הבעייה היהודית והציונות”, – ולימים ראתה אור בכרך רב־כמות בלשון הספרדית במכסיקו – והיא חוויה ליהדות הלאומית של בריסל, שנוכחה בטכס הפומבי ובויכוח הסופי של התיזה, וביחוד לנוער.

ואולם, הלימודים באוניברסיטה שנשלמה בתואר ובהצטיינות, אינה אלא כפרוזדור לטרקלין, שהיא העליה וההתיישבות, ועל כן, מוליכה הדרך חזרה לפולין, לתנועת־האם הגדולה ואחר־כך להגשמה העצמית בקיבוץ־הכשרה במלאווה.

וזו טבילת־האש. הנסיון והמיבחן, לגוף ולנפש ולמצפון כאחת. ולאמת הדרך החלוצית וההגשמה האישית. אכן, לא קלה עליו, לדוקטור הצעיר, שלא טעם טעמו של עמל־כפיים, ההזדהות בפועל עם העובדים עבודה פיסית קשה והחיים חיי־שיתוף בדוחק ובמצוק. ומפרכת עבודת הסבלות במחסני התבואה. ואך עם זאת חווייה עמוקה בה ומקור חדווה פנימית ותחושת הקרבה ומעשה מהפכני. ועוד זכורה התמונה השגורה של בני־הבית המלווים את העגלה בה יצא את העיירה כאבלים והוא בעיניהם כאחד שיצא ל“תרבות רעה” ומקפח עתידו בידי עצמו. ואילו כאן, במלאווה, רבים וגאים עליו, על ה“דוקטור מבריסל” שהיה לסבּל בקיבוץ… והוא גובר על קשיי ההסתגלות ונעשה פועל בין פועלים, עד שהוטלו עליו רוב משימות הציבור של קיבוץ־ההכשרה, – תרבות, גזברות, מזכירות. הייפלא שזו תקופת אושר בחייו, בה זכה לשלמות נפש ול“תיקון”?

ומכאן הוא נשלח לאיזור לובלין, לניהול הפעולה בקני “השומר הצעיר” ההומים נוער יהודי רב וטוב, מיטב הנוער היהודי, ולא יצא זמן רב והוא נמנה עם כ"א שליחי תנועתו מפולין לועידתה העולמית החמישית, בפופראַד שבצ’כוסלובקיה, החורצת בגורל דרכה הרוחני. ברגל מפסיעים הם, בשבילי פולין, בכיוון אל הרי הקרפאטים. והועידה – כשיא לשליחות מרוממת־הרוח שמיטב שנות חייו קודש לה. ומכאן הוא חוזר (ועמו רעייתו הצעירה עליזה, בת העיירה, חניכת התנועה, שהיגרה לאמריקה ועתה נצטרפה אליו) לבלגיה, בשליחות ההנהגה העליונה – ועד לפרוץ מלחמת השמד.

*

ראשית האיבה – והיא ראשית השואה – עברה עליו בבריסל, ואז סיים חוק לימודיו (עוד היה סיפק בידו להודיע על הכתרתו להוריו בביאליסטוק אשר בכיבוש הסובייטי לשם נמלטו מן העיירה השדודה, ולקבל ברכתם – פרישת השלום האחרונה מהם, שנספו בסלונים העיר). ניתן להם לעלות, אלא מסיבה של אותה צמידות משפחתית וחוש־המשפחה היהודי – נשארו ולא עלו לארץ. אך, ערב כליונה זכתה האֵם ונתגשם חלומה – קודם שנתנה נפשה יחד עם כל בני ביתה. את פרשת הכלייה של עיירת הולדתו העלה הבן, ישעיהו, בפואימה רחבת־מידות “לא בכדי” (“נישט אומזיסט” בתירגום מעברית, מכסיקו 587 עמודים) ובה מזוגה מיזוג דרמאטי תוגת השבר בחריפות הכאב והגעגועים והנקם והתקווה).

בריסל – במלחמה. מכונת־הדמים הגרמנית טרם הופעלה. עדיין כל מאווייו של הגרמני נתונים לביצור כיבושיו הראשונים ולביצורם. והוא נחלץ למעשים שיזמת־הצלה בהם – מכנס את בוגרי “השומר הצעיר” מבריסל ומאנטוורפן בדירה על שפת הים במרחק של כמה קילומטרים מנמל־הפינוי הטראגי וההירואי של צבאות הברית בדונקרק. וודאי מסכימים היו להחלץ מתוך מלכודת הכיבוש עם המפונים ממבול האש והמוות לחופי בריטניה והוא אף מבקש, בשם עדת הבוגרים להתגייס לצבא המפונים, אך הקצין הבריטי אליו הם פונים, עונה: “שמא אתם מגידים לי, כיצד אגיע אנוכי לחופי אנגליה?!”

והם חוזרים, באין ברירה, לבתיהם בבלגיה הכבושה.

משפחת “השומר הצעיר” בבלגיה מגבירה ליכודה ואחוותה בתנאים הרי־סכנה, מהם בנים להורים שאבדו או נמלטו בפרוץ הסופה, והוא, ישעיהו, מקים את “השיתוף” הקיים כחמשה חדשים רצופים, וקיומם על מנות השימורים והצנימים שקיבלו מהצבא הבריטי המפונה. החדשים האלה – כשנים. מי יבטא הדאגה והחרדה האצורה בהם?

דוגמה, המעשה בבית־הכנסת היהודי באנטוורפן, אשר פלאמים פאשיסטים מעלים אותו באש, ושני חברי “השומר הצעיר”, שאף עברית ויידיש לא שמעו, מחרפים נפשם ומצילים את ספרי־התורה… ובתנאים אלה הוא מקיים את הועידה השמינית של “השומר הצעיר” בבלגיה, בספטמבר 1940, הדנה בבעיות התנועה ובהמשך פעולתה ובחיפושי דרכים לעליה. פשטה שמועה, שמהעיר “ליוֹן” שבצרפת אפשר לטוס ארצה דרך בירות ובמרסייל עוד מפליגות אניות לחופי לבנון, – האין כאן דרך העפלה לארץ? והוא נוסע עם קבוצת בוגרים לפאריז, דרך הגבול הצבאי שעל נהר ה“סוֹם” ומשם יוצאים שליחים למארסייל ול“ליוֹן” לבחון את הדרך. התקוות נכזבו. שני חברים נופלים למחנה־ריכוז צרפתי שמיד לאחר־כן ניצולים ממנו.

עם החרפת המצב, חוזרת הקבוצה לאנטוורפן ומתכנסת שוב הפעם ועידה של “השומר הצעיר”, שבה הוחלט על חילופי משמרות. ניתנה האפשרות לכל אחד שבידו הדבר להציל את עצמו בדרך בריחה, שיעשה כמיטב יכולתו. אף הוא, ישעיהו, מקבל ידים חופשיות בהחלטת הועידה המעריכה שליחותו כגמורה והוא מבריח את הגבול ונמלט לצרפת. במקום נשארת הנהגה חדשה, שחבריה הצעירים לא יכלו, או לא רצו, לעזוב את הוריהם.

כשנה שהה בפאריס, ועיקר מאמציו מכוונים להשגת אפשרות של בריחה מאירופה האחוזה להבות אש, הנתונה במלתעותיה של חיית־הטרף החומה. ואך לבסוף עלתה בידו להגיע לבילבּאו אשר בספרד, ומשם – אפריל 1941 – הוא מפליג לחופי קובה, אשר באמריקה המרכזית, הארץ היחידה המעניקה רשות־כניסה לפליטי־מלחמה. ואך מבילבאו הצליח, לאחר ניתוק של שלוש שנים, להודיע לרעייתו שבאמריקה הצפונית, כי ניצל.

ומכאן, מקובה, שגם בה נתן חילו, כמובן, ל“השומר הצעיר”, הוזמן לשמש מורה בבית־הספר העברי “תרבות” שלפני חודש ימים הוקם בבירת מכסיקו, והיא התחנה השלישית בחייו, הנמשכת שמונה־עשרה שנים.

*

לפליט היהודי, יליד פולין, שנמלט ממערבה של אירופה, מכסיקו היא ארץ אכסוטית, עולם חדש, מפתיע, קוסם. מאחוריו – העולם הישן במאבק הדמים ושה פזורה ישראל בין שבעים זאבים. הוא – כאן, בארץ השמש העתיקה, ולבו עם המוני בית ישראל ועם הישוב בארץ העומד במערכה. וללא חבלי־קליטה והסתגלות מזנק הוא אל העשייה החדשה שאינה אלא כהמשך עשייתו־עד־כה – שדה החינוך והפעלתנות בחיי הציבור והרוח הטבועים בחותמה של החלוציות. וכאן הוא מקים משפּחתו ונולדים ילדיו.

צעיר הוא הישוב היהודי במכסיקו, אף־על־פי שבאוירתה נשמו יהודים עוד בתקופת הכיבוש הקולוניאלי, ההתישבות והאנוסות הספרדית. הללו רובם כבר נטמעו כליל, או יש המשמרים בסתר מורשתם הרחוקה. לאחר מאות בשנים, שוב מגיעים יהודים לחופים רחוקים־נידחים אלה – ספרדים ואשכנזים – בעיקר גברים צעירים. בשנת תרפ“ב הוקם בית־הכנסת הראשון ובתרפ”ד – בית הספר הראשון. תחילה מאות אחדות של מהגרים, ואילו בשנת תר“ץ כבר עולה מנינם לתשעת אלפים ובשנת תרצ”א לארבעה עשר אלף – בזכות הזרם הגובר של מהגרים מישובי היהודים באירופה המזרחית. תחילה רב הדוחק, הרוכלות מדכדכת, הבדידות מציקה וכוססים הגעגועים אל בית־ההולדת שבמרחקים. והם מתרפקים איש אל רעהו ומחפשים עידוד ונוחם ואחווה וחום־אדם. זה שרשו הנפשי של האירגון היהודי שענינו וטעמו בשמו, קהילת “נדחי ישראל”, וכבר ניכרים הסימנים הראשונים לחיי ציבור ולחיי תרבות, על כל המגוונת הרוחנית־חברתית הקלאסית שלהם ועל מוסדות העזרה והצדקה, וכבר מתגלפים ומתעצבים קוי־דיוקנו המיוחד של ישוב יהודי עצמאי, מצויין בעירנותו ובפעלתנותו ובשרשיותו היהודית, ברשת החינוך המסועפת, בנסיונות מתמידים ומצליחים להוצאת כתבי־עת, קבצים וספרים, בקשריו עם ארץ־ישראל והציונות בכל צבעי קשתה וגוניה נטועה בו מראשיתו.

מכסיקו, “ספרד החדשה”, שוב אינה ארץ שמעבר להרי חושך. הארץ המפליאה באוצרות טבע ונוי אגדיים, שאוכלוסייתה חיה ברובה הגדול חיי דלות משוועת ובערות חשוכה, רוח של חירות עומדת בה. יהודים, כשאר בני מיעוטים, עושים הרבה לפיתוחה ולתיעושה ולקידומה – ויותר מהם. אך זה מקרוב באו במקלם ובתרמילם, והנה הם כבר מעורים בחיי המשק ושליטים בענפים שונים, ואף־על־פי־כן אין הם נתפסים להתבוללות וטמיעה, לפי שצעיר ומועט הוא הישוב המונה שתי רבבות, עדיין נטוע באתמול, קרוב בגופו ליהדות ארצות־הברית וקרוב ברוחו לארץ־ישראל, ובעיקר – עמוקה התהום בינו ולבין תרבות עם הרוב הנחשל… והוא חי את חייו התוססים והססגוניים, המאורגנים והדמוקראטיים, על כל השלילות והחיובים שבישוב יהודי מועט ונידח, שהוא אחד מפלאיה של התפוצה. החורבן היהודי באירופה מחריף ומעמיק תודעתו הלאומית – אין בו בית שאין בו אבל… אף תנועת “השומר הצעיר” נוסדה כאן (ב־1940) וראשוני חלוציה כבר עלו להגשמה, והרי כר נרחב לפעולה לעסקן הצעיר, הסוער, ישעיהו אוסטרידן שהוא כהמשך מישרין לשדה בו חרש ועמל ושיקע אונו וחומו שנים הרבה.

בעיצומה של המלחמה בא לכאן – ועמוקים רישומיה של פעולתו בתנועתו, בקהילה היהודית, בשדה החינוך, בציונות ובקונגרס היהודי.

עד היום זוכר הוא הפגישה עם מיכאעלס ופפר שבאו מברית המועצות למכסיקו, ב־1943, וביקרו בבתי־הספר ובמוסדות. הם היו גם אורחי בית־הספר “תרבות”. ואז אמר באזניהם, בין היתר: מברך אני אתכם, מנהיגיה הרוחניים של יהדות רוסיה הסובייטית, לא כציוני וכמורה וסופר עברי בלבד, אלא גם כסוציאליסט יהודי־ציוני ואיש תנועת העבודה החלוצית בישראל.

ואעירכם, שלא רק רעיונות השלום אלא גם רעיון הסוציאליזם נביאי ישראל הגוהו ראשונים. אבות הרבה היו לסוציאליזם, אבל ראשון לכולם הוא עמוס הנביא, ועל כך גדולתנו וגאוותנו…

בכל השנים הללו עודר הוא בשדה האמנות והספרות ועד לעתון – פעלו האחרון (בשלוש לשונות: יידיש, עברית וספרדית) שהוא עורכו ומוציאו־לאור: “מעקסיקאנער לעבן”.

שלל־גוני יבולו הרוחני: שירה בעברית, ביידיש וגם בספרדית. תירגומים מיצירות פאבלו נרודה, ומשוררי המאות הי“ט והכ' ביבשת האמריקאית, ומחזות רחבי־יריעה, שעלילותיהם שאובות מן החורבן ומן הגאולה; אף־על־פי שהוא כבר שלח ידו גם למוטיב המקומי, המכסיקני, והעלה בכתובים ועיצב בעברית משובחת ובעדינות רגש ובחן של דמיון את אסופת הסיפורים “מופלאות המאייב” – לפי המיתולוגיה הקדומה של עמי־הבראשית במכסיקו הטרומקולומביאנית, ופירסם דברי־שיר וכרכים של מחקר בבעיות חברה, יהדות וחינוך – מפתיע השפע והוא כעדות לכוחות־נפש גואים. ועם כל זה – פובליציסטיקה שוטפת, לוחמת למן העתונות המקומית ביידיש, “הדואר” שבניו־יורק ועד ל”על המשמר" ו“בשער”, בטאונה העיוני של מפ"ם. והלא הוא משמש עד היום שליחה של מפלגתו לועד־הפועל הציוני, ויונק חיותוֹ והשראתו ממיפעלה ההתישבותי בארץ, אליה הוא מזדמן מפעם בפעם למושבי הועד הפועל וכינוסיה, וכל פגישה עם הארץ היא לו כהתרוננות חדשה, כטבילה במעיין־ברכה וכשיקוי־נפש, כפיצוי ונחמה, והוא כחולם …

הרי מבתי־השיר “דור דובב”, “הדואר” שבניו־יורק תשי"ח, ואולם כתיבתו בכינוס אולפנים בגבעתיים:

…דָלְקוּ כּוֹכָבִים בָּעֵינַיִם

וְהַמָּחָר נֶחְפָּז לְצַלְצֵל.

עוֹד הֶהָגִיג בוֹאֲכָה יְרוּשָׁלַיִם

וּמִתְנַדֵּף מִרְדַּף הַצֵּל.

דַרְכִּי מֵאָז רְפוּדַת נִיבִים

בָּשְׁלוּ עַל שִׂפְתוֹת אֲחָיוֹת

וָאֵדַע – חָלַמְתִּי בֶּהָקִיץ –

חָיִיתִי בְּתוֹכֵכִי קִבּוּץ־גָלֻיוֹת!

אין צריך לומר, שעל אף היותו מראשי יהדות מכסיקו, מפעיליה וממעצבי דרכה ורוחה, חולם הוא על השתקעותו והתערותו בישראל וסופו לקיימו. אמנם, ארוכה הדרך למן העיירה בפולין שנכרתה, כך נכרתה, על פני אירופה המערבית ועד לירכתי התפוצה שמעבר לים, ואולם, דומה, הוא עומד עדיין בנקודה הראשית ובעיצומה של סערת־חייו ובפתח של עשייה ויזמה מתמדת – והוא כעץ מלבלב שעלהו לא יבול ופריו לא יכזיב…

בנדין היהודית, היא המכונה ירושלים ד’זגלמביה, דורות של יהודים בנוה, שיקעו בה מרצם וכוחם ונפשם – כוורת של פעלתנות וחמדת חיים ומידות טובות, של שאיפות נעלות ואהבת ציון וישראל.

מלחמת קיום מצויינת בחריצות ובכשרון, בעקשנות ובאופטימיות, מלכות של חסידות וציונות ועממיות, ונוער גאה, עורג, חולם ולוחם. עיר חשופה כמעט מפאר גנים ויערים ואפרים, שוכנת בלב מחוזות הפלדה והפחם, בסמוך לגבול המערב, בגבולה של גרמניה, ושירת חייה – העשייה, היצירה.

הנה משפחת ר' מנדל רוזנזפט, שנולד בשנה בה פרץ מרד הפולנים נגד משטר הצאר, 1863, שגדל אצל אביו, בן תורה, ממקורביו של הרבי מגור בעלי חידושי הרי"מ. חינוכו בחדר ובישיבה. מצוין בפקחות ובעירנות, נושא בגיל צעיר אשה ממשפחת הנגיד ר' יענקל’ה שפירא, אציל־רוח ובעל־צדקה. והיא, האשה, דבורה’לה, מנהלת העסקים בבית אביה, אספקת ברזל ישן למִכרות. ואך הוא, ר' מנדל, עיקר חֵילו לתורה ולחסידות ולמעשים טובים, ובכלל זה לימוד עם בחורים, בעלית ביתו, וקיימים עליו עד שחותנו השיאם. ואין צריך לומר, שהוא מצויין בדאגתו לנצרכים, ומקפיד על מתן בסתר. איש אגודת ישראל והכול רוחשים לו כבוד, כי הוא מעסקני הצבור הנושאים בצערו ומשרתים אותו נאמנה ועומדים לימינו – וביחוד לרעב, ליתום ולנצרך. פעילותו מביאה אותו במגע עם משכילים ומתקדמים ומתבוללים למיניהם. ואולם הוא אין הוא בוש לדבר יידיש, כי הוא איש העם ומעורה בעם. ידו בכל מוסדות העזרה והגמל, והוא עצמו מוסד מסוגם, ולוֹ לב חם, טוב ומיטיב.

והאם, לבית שפירא, בית של חסידות וגדוּלה, היא הרוח החיה בסיר הברזל ונאמנת מסורת עד תום. בית שפירא המסועף זו, מלכי סחר הברזל, חצר גוּר “ביתם” והם מכובדיה. וכמוה האחים מנדל ומשה והניך ואחותם.

בפנקס הזכרון לקהילת בנדין (תל־אביב, תש"ך) כותב דוד ליור, ההיסטוריון שלה:

– “והנה עומדת לעינַי דמותו של הָאָב, והוא מלא חיים ולהט, בתנועת תמיד, על אף גילו. קומה ממוצעת, כתפים רחבות, פנים מעוגלות, עטורות זקן שיבה, לבוש קפוטה ארוכה, נקי ומצוחצח. תלמיד חכם שאין רבב על בגדו. נמנה עם הטיפוס היהודי שנֵר התמיד דלק בליבם, אש יהודית אשר לא תכבה, המאצילה בחומה ובאורה על המדוכדך והמדוכא, ולא חסך זמנו להושטת עזרה לנצרכים, לכל אדם, שהוא היה להם כאב רחום בעל לב רגיש ונשמה עדינה”.

…ובלילות, כאשר ה“סימטא” עטופה בשינה היה הוא, ר' מנדל, יושב בחדרו ולומד, או מתייחד בכתיבה, והרבה לכתוב. לצערנו, לא זכינו לראות את כתביו, שאבדו יחד עמו בלהבות אושוויץ".

הבאנו את הדברים המהימנים דלעיל על ר' מנדל רוזנזפט, שמחברם, ליור, בן למשפחה המעונפת והמסועפת בבנדין, ממייסדי הקהילה ומראשוניה הוא גם מקוננה ומנציח זכרה של בנדין (“עיר המתים” ת“א, תש”ח), לפי שלא שרד בחיים אלא בנו, והוא כממשיך מורשתו ודרכו, הוא יוסל רוזנזפט.

בבית זה, שגדולה ונדיבות חברו בו, בצלו של הדוד (אחי אמו) משה’לה שפירא, המופלג במרץ־עשייה (הקים במו ידיו מפעלי־יציקה ומכרה־פּחם), גדל הוא, צעיר הבנים. פיקחות ועירנות ואומץ־לב ניכרים בו מנעוריו. למד ב“חדר” וב“שטיבל” של חסידי גור, אחר־כך “מתפקר”, אך ממשיך להתפלל בגלל כיבוד אב וכיבוד סבו הדגול, יענקלע שפירא, המצויין במידות טובות – והוא, הנכד, ליווה אותו במשך שנים בתפילה ליד העמוד. אוהב ציון ופעיל בשדה הספורט, איש העם ודבוק בעם, וניכרים בו סימניו של העסקן היוזם, הנועז, הבלתי־נכנע העומד בשער. קשריו הדוקים עם וארשה ועם ערי הסביבה, דבוק במשפחה וברחוב היהודי, בהמוני העם ובציון, ואך חוסר־שלווה פנימי, עלום, כמו מדריכו כל הימים…

והנה בא האסון – כרעידת־אדמה שאין לעמוד בפניה, כסופת־טבע שאין לבלמה. איומה ואכזרית וטורפנית. והיא תובעת הכול – הגוף והנפש והרכוש והכבוד, הכול.

הצבא הנאצי פולש לגבולות פולין והמדינה. הגרמנים עולים על פולין ויהודיה – בדם ואש ותמרות עשן.

המוות קרב ובא ביבשה ובאויר. אימה וחרדה ובהלה במשכנות היהודים. בבנדין היהודית, הפעלתנית, הייצרנית, אוהבת החיים ושופעת המרץ. המונים בורחים לכל אשר תשא העין.

אנו, שלא נתנסינו במלחמת הַשמֵד, אפילו אלה שפקדו אותם מלחמות “רגילות”, שחזו בהן בסרטים, או קראו עליהן בספרים, אין בכוחם אלא לתארה לעצמן באימוץ כל כוחות הדמיון. כמו נעקרו בבת־אחת, כל יסודות הקיום ויחסי אנוש, מושגים וערכים מדורי דורות. המונים עקורים, פליטים, איש ואשה וזקן וטף, סחופים ודוויים, עזבו אחר גֵוום ביתם ועברם, ונמלטים בדרכים צפופות אדם, מופצצות, ברגל וברכב כנמלטים מן הדליקה הגועשת, מן המגיפה – הגרמנים.

ובין הבורחים גם יוסף רוזנזפט (הוריו יצאו את העיר ימים אחדים קודם לכן, בעגלה, אל קרובי משפחה בעיירה סמוכה), ואילו הוא ממהר אף הוא – במכונית של מכר, פולני, חבר מפלגת פ.פ.ס. שנזדמנה לו בדרכים הגדושות אדם ורכב, פצועים והרוגים, בהאפלה ובאזעקה, לעבר קאלץ וראדום ווארשה.

התמונות הנפרשות לעיניו – סיוטים.

ווארשה אף היא במצור. היא אחרית התקווה של פולין, גאוותה, עתידה. הוא מוצא מחסה אצל חבר ותיק, ממנהיגיה של תנועת הנוער של פועלי ציון, והוא מוצא עזרה אצל ד"ר פולמן, מנהלת בית־חולים לילדים.

אשת מכר פולני, עסקן באיגוד הספורט של הפועלים, מסייעת בידו והוא מקבל יום יום ככרות לחם אחדים וחלות. הוא פורס מלחמו ומקיים ארבע מִשְפּחות, ובכללן משפחת המנהיג הוותיק רב־הזכויות שכנא זאַגאַן ואיש־הציבור והמדע הנודע ד"ר יצחק שיפר. וכך עוברים חולפים, במתח וברעב, בחרדה ובצפייה, השבועות חורצי הגורל, של ההתקפה והפצצה של וארשה ועד לכיבושה בידי צבאו של בכור הצוררים, היטלר.

ושוב, עוקר יוסף רוזנזפט ונמלט בדרך חזרה לביתו, מָשָל לוחש לו חוש פנימי, המזהירו מפגישה עם הכובש. מפרבר אוקאנצ’ה, מקום חנייתם של האוטובוסים, הוא נמלט לעבר פיוטרקוב. האוטו גדוש פליטים ומטען. שעת ערב, על היהודים אסורה התנועה ברחובות. על היהודים מאיים המוות וחייהם הפקר. תופסים אותם לשילוח לעבודות פרך, למאסרי התעללות. הוא דוחק עצמו אל מתחת לערמת שקים טעונים. לפני חצות הוא מגיע לעיר, הנראית כעיר מתים. אולם מופתע, באפילה, הוא שומע קול אדם הנוקב בשמו. מכרים הבחינו בו והזמינוהו ללינת הלילה. הוא מצא משכב ומזון בבית, שבעליו יצאו ועדיין לא חזרו. למחרת ממשיך יוסף רוזנזפט בריחתו – ובעגלת סוסים הוא ממהר לעבר צ’אנסטוחוב. בכל מקום – אימה ורעב וסכנות וגרמנים. מגמת פניו הביתה – לבנדין, לבית הורים.

והוא חוזר לבנדין, לגיטו.

יוסף רוזנזפט ממהר לביתו, ובעגלתו “נכסים רבים” – שבעה שקים מלאים צנימים וארגזים עם שימורי־דגים. ידוע ידע, שהרעב משתולל בעיר, שנתמוטט הקיום.

הבית ריק ושומם. אימת המוות סביב.

(אני מבחין בריגשתו, שעה שהוא מספר לי, במשפטים קצרים, חפוזים, את רשמי הימים ההם, ראשית החורבן, ונראה, שהם קמים מחדש לתחייה, לעיניו ובלבו ולעולם לא יישכחו).

פרק הזמן הקצר שחלף מאז פלישת צבא אשמדאי לפולין, ועד לשובו לעיר־הולדתו בנדין, אין לו מידות ותחומים. הוא מוטט אשליות ותקוות־שוא. עתה ברור: הנאצים שולטים בפולין ללא ערעור, והצפוי ליהודים – סימניו הנוראים, שגם בחלום־בלהות לא שיערוהו, כבר ניכרים במלוא אימתם.

ואולם, עוד צפוייה אימה מעבר לכל אימה, שאין להעלותה בדמיון אנושי כלל.

והוא נאבק באותם הימים, בין גירוש לגירוש, על שביב החיים והתקווה, מציל ומסייע ככל יכלתו. הפעלתנות הציבורית שלו, ייצר ההצלה והעזרה מוצאים לעצמם אפיק גם בגיטו. ואולם, עיקר מעייניו נתונים לרעיון הבריחה מן הגיהינום.

ב־22 ביוני 1943 נגרף גם יוסף רוזנזפט ובני־משפחתו עם נחשול מגורשים לאושוויץ'. אין לתאר את ה“מסע” הזה. הרכבת אצה, אצה. והנה חלון שתריסו נסגר רק עד למחציתו. ואולם גם בקרון הזה, בדרך המוות הזאת בין בנדין לאושוויץ, מנסים מגורשים לנחם, להשלות עצמם שיישלחו לעבודה, וביחוד הצעירים והחזקים, וכי לא ירצחום נפש. ויש החוששים ממעשי נקם אכזריים. אז פנתה אלי – מספר יוסף רוזנזפט – בתי הקטנה ואמרה: – “אבא, קפוץ דרך החלון, כי מי ינקום בגרמנים? הן לא מוג־לב אתה, קפוץ!” הוא יודע, כי המוות בלתי־נמנע. ואף־על־פי־כן מעז הוא, קופץ וצונח על חוף הויסלה. מעל גגות הקרונות ממטירים עליו אש איומה. אחריו קפצו עוד חמישה אנשים ונהרגו באש המשמרות. ארבעה כדורים פוגעים בו – ביד, במצח, בברך. הוא שוחה במים, פצוע, זב דם ומגיע לשדה. השעה שבע ורבע לפנות ערב בדיוק – שעונו הרטוב במים שפסק מלכת מצביע על שעה זו. בשדה עובדים איכרים בשלווה, מָשָל לא נתרחש דבר. הוא דוחק עצמו לתוך הקמה הבשלה. תולש תחתוניו, חובש פצעיו הצורבים, השותתים. חושש לנוע לאור היום, גם בדמדומים. אך שקעה השמש ופשטה החשכה – הוא מתקדם, לעבר היער. ובחשכה הוא רואה אורות וגִצִים ותִמרות עשן: כבשני אושוויץ הם הדולקים בלי הרף. הוא קרב אל בִקתת איכרים נידחת, כלבי־ענק נובחים. איכרה זקנה פותחת לפניו הדלת, נפחדת. דמומה. אחר כך היא קוראת לבנה אשר בעלייה, והוא יורד בסולם, ומסייע בידו לרחוץ פצעיו, לחבשם, משקהו כוס קפה ומוציאו אל הדרך – חזרה, לבנדין לגיטו.

(האב המתין לו, כל הלילה, משָל ידע שיחזור, כקפוא למקומו. אב שכול. משחזר, קם והלך להתפלל).

ושוב – גירוש. האחרון. המוחלט.

הוא נמנה עם אחרוני המגורשים שנצטוו לעסוק בפינוי החורבות של בנדין היהודית. הרחובות מוצפים דם, זרועים גוויות, איברים מרוסקים. הוא חומק לראות שמא שרד מי מבני ביתו. בבונקר הוא מוצא את אביו הזקן, שהוציא את נפשו הקדושה והטהורה לידו.

ובגירוש האחרון נתן נפשו גם אחיו, יצחק, מתחת למיטה ולא היה בידו, לצערו, אף להביאו לקֶבר ישראל.

ושוב נמלט בכוח היאוש. בדחף הֶעזה, חבוש כובע של שוטר יהודי. מצוד וגירוש, הגיטו מוקף, אך הוא פורץ לעצמו דרך, על אף המוות האורב על כל צעד ושעל. דרך המשמרות עבר, כמו מבלי לתת הדעת על המתרחש סביב, ופניו לעיר זאווירצ’ה. שם מצויים עדיין יהודים, שם חיים עדיין שרידי המשפּחה. הוא מתגלגל לבית־החולים במקום, והוא עד לתמונה – סיוט: איש הגיסטאפו, כופה על האחות להזריק לחולים זריקות־בנזין. מכאן נשלח לכפר לאגישה – עובר על פני בנדין הריקה מיהודים – ולבו שותת דם. בכפר מחנה־עבודת־כפייה, מחנה־ריכוז. כאן מקימים הגרמנים תחנת־כוח. הוא עובד בפרך, אך מאמץ כל כוחו ויזמתו בתיכנון הבריחה. השיג לבוש אזרחי, שתי קופסאות סיגריות לצרכי שוחד המשמרות, שכולם מרצחים פראי־אדם. בהשתדלות מקבל רשוּת לצאת אל בית־הכסא אשר בשדה הפתוּח, קודח חור בקִיר לראות דרכו את המתרחש, מחליף במשך עשרים דקה את בגדי האסיר, לובש את הבגדים האזרחיים – וחומק חיש על נפשו. הוא ממהר לעיירה הסמוכה.

הוא נכנס לחשמלית בדרך לבנדין, ולתדהמתו מתברר לו ששכח להכין לעצמו 20 פניג דמי הנסיעה, אך למזלו נחלץ מסכנה ובחצות חוזר לביתו, בית שסוי ובזוז ומוכה הפרעות, כשאר בתי היהודים, והוא מוצא בו מגילה עתיקה, בת 400 שנה, טבולה בדם, מתגוללת… והיא שמורה בידו עד היום. באין מוצא הוא נכנס לדירה בה התגורר בשעתו דודו, ועתה שוכן בה גוי.

ואך הוא נאלץ להימלט על נפשו, ועם זה עושה מאמצים שונים גם באמצעות ראש העיר, פולני איש שלזיה, בן־צדיק שמו (!) להשיג תעודות ליציאה להונגריה, ובינתיים, בבריחתו, נתפס שוב. אינה לו המקרה בדרך גוי שעבד בפקודת הגרמנים באיסוף ריהוט יהודי; הפולני נמלט, הגרמנים רצים אחריו – ויוסף רוזנזפט נופל ישר ללוע הטורפים. הם מבחינים מיד בראשו הגלוח, כדרך האסירים, חושפים המספר החקוק בזרועו, כובלים אותו בידיו וברגליו, מחזירים אותו למחנה, ללאגישה, לצינוק העונשין. ומשם – לאושוויץ. הוא אסיר “פוליטי”. כלוא בצינוק. אסיר שניסה לברוח, ואחד דינו מוות. אלא שבינתיים הוא נחקר, בעינויים קשים. הם מבקשים לדעת, מי סייע לו בבריחה, ואצל מי שהה. הוא מספר, שישן במבצר הישן בבנדין, וקיומו על גֶזר שמצא בשדה, או פרוסת־לחם שנזדמנה. אין הוא מסגיר את הפולני שהתחבא אצלו. העינויים – מי יבטאם? הזרמת חשמל בידים, תלייה על הידים במשך 38 רגעים ושפיכת מים בצינור עליו, ומלקות! קודם ראש השנה הוא ספג 250 מלקות, והרופאים עומדים לידו (המלקה הוא יעקב קוז’לצ’יק, אסיר ענק. הוא גם התליין במחנה. מצטיין באכזריות. וזכור לו, ליוסף רוזנזפט: עמד פעם חייל איטלקי, ידיו כבולות לאחור, ערב תלייתו. והתייפח מרה. אפילו איש הס.ס. שעבר לידו ביקש להרגיעו. ואך קוז’לצ’יק לא נתן לבו לו – וחינקו בלחיצה אחת. גויים הרבה חנק ברצחנות. גם הוציא כאמור, להורג יהודים. ועם זאת סייע בידי יהודים. דמות טראגית.)

וכאן, בצינוק, היה יוסף רוזנזפט בעל תפילה בראש השנה ויום הכפורים. עירום וערייה. ללא מחזור וללא טלית. בקבר הצינוק. וכאן הוא נתנסה בהתעללות, שאך דמיון מטורף עלול להמציאה. הנה הוא ניצב במערומיו, בקושי, בנסי נסים, נחלץ משם. ונתפס. (ההסגירו אותו?). וגורש לאושוויץ. מול אלפי אסירי מאושוויץ בשעת המסדר, תוף ענק תלוי עליו וצילינדר חבוש לראשו, והוא מצוּוה להכריז – “אני היהודי המזוהם שניסה לברוח”…

בינתיים מתקרב הצבא האדום – מפשמישל לעבר קראקא, ואנשי הס.ס. מתחילים בפינוי מזורז. הוא נמנה עם 14 יהודים מפונים בתוך שיירה של 200 כלואים. הגרמנים מגרשים אותם אל לַנְגֶזַלְצֶה, בתושככי גרמניה, לבית חרושת תת־קרקעי לייצור אווירונים.

כאן, על אף התנאים החמורים, הוא נושם לרווחה: יש מקלחת, ויש מעט מזון. עם זאת בורחים יום יום, בעיקר הכלואים הרוסים. גם הוא בבורחים. נתפס – ונשלח למחנה הנודע לשמצה בשם דורה, ומשם – דרך האמבורג – הוא מגיע בתחילת אפריל 1945 לברגן־בלזן, כשהוא עמוס שתי מזוודות של איש הס.ס. המאיץ בו…

וכאן זכה לשחרור – השחרור המלווה רבבות קורבנות גם מקרב הניצולים.

פרשה זו הלא היא רשומה בספר “ברגן־בלזן”.

*

הפעלתנות, המסירות, היזמה, שהוא מגלה בקרב שארית הפליטה – אין לה גבול. מָשָל נתרכז בו כל חפץ־הקיום־והחיים שדוכא ונרמס כל שנות האימים. למן הרגע הראשון לשחרור, שבו נבחר – גם בהצעת כלואי בנדין – נציג המשוחררים, לפי דרישתו של מפקד איזור הכיבוש הבריטי – ועד לחיסול אחרוני המחנות באיזור שהוא עמד בראשם.

כאן הוא הקים את משפחתו החדשה, ונשא לאשה את הרופאה הדסה בימקו, בת סוסנוביץ, למשפּחה מחסידי גוּר, שהשתלמה ברפואה בצרפת ושימשה רופאה בקופת חולים בפולין ואחר־כך באושוויץ שבו עמדה בראש בית־החולים עם השתוללות המַגיפָה לאחר השחרור, ובו פעלה בכל המוסדות – זכתה להביא 1000 ילדי הניצולים הראשונים לארץ ישראל. וכאן, בברגן־בלזן נולד לה בנם. והמקום הזה, שספג רָווה נהרי נחלי דם ודמעות, משמש עתה ליוסף רוזנזפט “בסיס” לעשייה אנושית ולאומית בלהט של מילוי שליחות קדושה.

במילים אלה, מאת יוסף רוזנזפט, בפתח הספר הנושא את שם המחנה (בהוצאת ארגון שארית הפליטה מהאיזור הבריטי בישראל), דומה, אצור בהן כל הניתן לומר גם על ההתרחשות בחיי משוחרריו של המחנה וכל הכרוך בו לאחר השחרור, והלא הם ארוגים ומזוגים גם בחיי כותבם.

לא האמין יוסף רוזנזפט, ולא האמינו חבריו למחנה, באותו יום ה־15 באפריל בשעה 3 ו־7 דקות אחה"צ, שאמנם אירע הדבר אשר רבבות מעונים למוות חלמו עליו ולא זכו לו, כי אכן האיר השחרור במלכות גדרי־התיל ומגדלי־השמירה, העינויים והכליון. אך הנה עומדים טנקים וחיילים בריטיים בשערי המחנה, ובכללם שלושה חיילים יהודים. ערמות של גופות – צללי אדם. רעב. סחי. עירום. וכבשנים עשנים עדיין. את ההתפעמות הזאת, את החדווה הזאת, והן מהולות בצער ובדמעות – מי יתאר ומי יבטא? נס גדול נתרחש, נס תחיית המתים וגאולה, נס־אשר־לא־יאומן, ואולם עם זאת ברור, כי הפצעים שבנפש לא יגלידו לעולם ומכוותם הצורבת לא תסוף. והזכרונות! לא, אין בכוחם לחוג את חג שחרורם…

ולא זו בלבד. הם, שנולדו מחדש, הם שזכו לפגוש את אחיהם, נתקלו – כלשונו של יוסף רוזנזפט – “בעולם קר וזר”, שראה בהם נושא־של־רחמים, מָשָל לא היו לפני החורבן, שהם מניצוליו, ככל האדם, וללא הזדהות שלמה ומוחלטת עם שִברם, שהוא שבר העם, ועם לקח ניסיונם שהוא לקח העם.

והוא מוסיף ומספר, דרך דוגמה, שחודשים חלפו, ולא נמצא בעולם כולו רופא־ילדים יהודי, מנתח, או גינקולוג שיבוא לבלזן, חרף כל הפניות. והחולים והתשושים באלפיהם נזקקו, על אף הזעזוע שפקדם, לרופאים גרמניים. לא יצא זמן רב ובאה העזרה הרפואית הנפלאה במסירותה של האנגלים. ובכלל, נציגים למיניהם באו והלכו, ואך יהודים סתם לא ראו משום־מה לבוא אל אחיהם הניצולים… ודומה, כל אשר הוא מספר כיום, בדפיו של ספר בלזן, ביטוי נאמן בו לחוויות הימים ההם ורטטם עומד בו.

בא השחרור – ואך מלאך המוות קוצר במשוחררים – ויש הכרח דחוף בהצלה פיסית, בעידוד רוחני, בחיפוש משפחות השרידים, במלחמה למען זכויות, שפירושה, בין היתר, מאבק עם האנגלים משלטונות הכיבוש – הייפלא שמתעורר בו, ביוסף רוזנזפט, ייצר החיים בכל עוזו, וגוברת תחושת־האחריות עד תום, ונדלק מרץ סוער ובונה? והלא הוא נבחר כבר ביום השלישי לשחרור לתפקידו כבד־האחריות – יו"ר ניצולי מחנה ברגן בלזן – ומאז נבחר שנה שנה לתפקידו זה ועמד על משמרתו – עד הסוף. הוא עוד לא התאושש (משקל גופו 42 קילוגרם) וכבר והוא נתבע לשליחות לאמריקה. ורבורג, ראש המגבית, מצאוֹ והנשיא המנוח וייצמן מזמינו לבוא לאלתר. שלושים ושמונה שעות בלבד מפרידות בין ברגן־בלזן לואשינגטון – ואולם ההבדל הוא בין עולמות רחוקים־רחוקים!

שר האוצר המנוח אליעזר קפלן ויב"ל ציר ישראל לינטון, מסבירים לו את התפקיד העומד לפניו. בן־גוריון שולח לו מברק ברכה, סטיפן וייז מברכו, וויצמן מנשקו בראשו. לילה שלם הוא יושב ליד מיטתו של הנשיא, מספר מספר… הוא אף מזמין את הנשיא לבקר בעמק־הבָּכָא. וגם בוועדת המגבית, באולם גדוש משתתפים, הוא משמש פה למעונים למוות. המיית נצח ישראל בדבריו. אין הוא מבקש כסף ועזרה. ואך הכנסות המגבית עולות על כל המשוער.

והוא חוזר אל אחיו. אל משפחת ברגן בלזן.

מלחמת המשוחררים על עתידם נמשכת גם לאחר הבסת הנאצים. הוא מעז להתנגד לנסיונות־ההפרדה בין היהודים הגרמניים לבין שאר המשוחררים, ולניסיון להעבירם למחנות אחרים באיזור־שממה ולמעין מחנה יהודי נפרד, והוא, היו"ר, אף הועמד לדין צבאי. בינתיים נשלחים אלפי חולים לריפוי ולהבראה בשוודיה, ויוצא המשלוח הראשון של ילדים (מחוץ למכסת הסרטיפיקטים, לאחר יגיעות הרבה ומשא־ומתן קשה ונועז עם בווין, בארבע פגישות, עם מיניסטר־המלחמה, עם גנרלים) לארץ־ישראל והנותרים, אומְנם ברור להם שעליהם לעזוב את האדמה הטמאה, אלא שבינתיים אנוסים הם להילחם שנים על עצם אפשרות העזיבה הזאת.

דרכם הוליכה במישרין מן האונייה אל שדות־הקרב במלחמת העצמאות, ורבים מהם נתנו נפשם עליה. ואין צריך לומר, שבלזן תרמה מלוא חלקה – באדם ובחומר – להקמת המדינה. ועם זה בולמת יצרים המבקשים להתפרץ בטרור נגד האנגלים על אדמת גרמניה. וכבר פועלים בתי־ספר, גני ילדים ואף גימנסיות, ילדים לומדים ומשחקים. והנה נולד העיתון הראשון של שארית הפליטה “אונזער־שטימע”. והתיאטרון הראשון, באוהל, במרחק מטרים ספורים מקברות־האחים, ולימים – הוצאת–ספרים ואוניברסיטה עממית, ישיבה, מועדוני ספורט וספריות ומפעל ביבליוגרפי יחיד במינו. ותנועות ציבור וחיים דתיים. הקונגרס הראשון של העקורים, שהד חזק נענה לו בעולם היהודי, בהשתתפות נציגי ברגן בלזן, שגיבש את ציבור המשוחררים ככוח יהודי חלוצי במערכה לכינון מדינה יהודית, לשיווי־זכויות מלא של הניצולים ולחיסול המחנות. ובתוך כל אלה לא תישכח פעולתם של השליחים מהארץ, חיילי הבריגדה, וביקורו של ד. בן- גוריון שהכריז:

“עיניכם רואות את שערות השיבה הללו – שערות שיבה אלו עוד יזכו למדינה יהודית בארץ־ישראל”… ויוסף רוזנזנפט – בלב לבה של פעילות זו.

ולא זו בלבד – ברגן־בלזן גם קולטת פליטים יהודים, ביניהם חולים וילדים, ממרחקי רוסיה, מפולין. הייפלא, שעל אף המערכה הבלתי־פוסקת, והחיכוכים הרבים והמרים עם השלטונות הבריטים, רוחשים הם כבוד ליוסף רוזנזפט, האמיץ והגא, ומבינים שאין זו מרדנות־להכעיס, אלא ביטוי לרוח החרות של המשוחררים ולמלחמה על כבודם וצדקתם.

וכל אותו זמן, אין הוא מבקש סיוע כלשהו מהממשלה הגרמנית, או ממוסדות גרמניים. ואין רגלם של גרמנים דורכת במחנה, שהוא כקהילה אכסטריטוריאלית יחידה־במינה, בתקומתה ובמערכותיה, בתסיסתה הלאומית והאנושית, ובגורלותיה בתולדות ישראל. והוא, יוסף רוזנזפט, עם הניצולים, במסירות־אין־קץ עד לעזיבת אחרוניהם את אדמת בלזן – והוא עמם תמיד, עד עצם היום הזה. “בלעדי יוסף (או, יוסל של כולנו) והדסה רוזנזפט היתה ההיסטוריה של “בלזן” לאחר 1945 אחרת” – קובע מר נורברט וולהיים, מראשי הפעילים בקרב שארית הפליטה באיזור הבריטי, שיחד עמו פעל ושימש נציגה ודוברה גם בפני שלטונות־חוץ, לרבות ממשלת בריטניה, בימי מסה ומבחן.

וכל האמור בזה אינו אלא צרור מועט – רמזים לדרך חייו של האיש בשלוש תחנותיו – בנדין, החורבן, השחרור; והוא בעיצומה של פעולתו – ומלוא הסיפור טרם סוּפּר.

אירגון שארית הפְּליטה הוא, דומה, מהפעילים והעירניים בארץ – למן הטיפול בהשגת הפיצויים לחבריו שהוא, כמובן, טיפול אישי־אנושי, הושטת סעד ותמיכה, קופת גמילות חסדים, טיפוח קשרים עם החברים ועם מוסדות וארגונים וידידים, אף עזרה לסטודנטים, ועד – להנצחה לצורותיה.

בחוזר נוגע־ללב של הארגון אל ראשי העיריות, המועצות המקומיות וועדות השמות שלידן, פונה היו"ר רפאל אולבסקי בקריאה נרגשת “לקרוא את אחד הרחובות באיזו שיפוטכם בשם קדושי בלזן, – ויהיה בזה מן התבונה ומן הצדק, כדי שגם הדור הצעיר יידע, מה עולל הצורר ליהדות ומה זמם לה”. והוא מציין (שבט תשי"ח) שעד כה נענו לפנייה רק עיריות נתניה וכפר סבא, להלן הוא עומד על דרך־העינויים של הניצולים, על חלקם בתקומת המדינה במפעל החלוצי וההתיישבותי, על “מנהיגותם הנאמנה שהתרוממה מבין החורבות לאמונה, לפעולה, ליחסי חברות ואהבת ישראל למופת”, וקובע:

שנה שנה, מתכנסים הם, מתייחדים הם באזכרות עם זכר המושמדים, במועד זה ניטע “יער ברגן בלזן” בהרי ירושלים, ועולים לרגל “לפינת בלזן” אשר במרתף השואה ולתפילה במקום.

ניצולי ברגן־בלזן מפוזרים ברחבי תבֵל, אולם מרכזם ולבם בישראל. וכאן פועל ארגון שארית הפליטה שהקימו, הטורח נאמנה – בראשותו הפעילה והנאמנה של מר רפאל אולבסקי, מן הניצולים אף הוא (שהיה מראשי הוועד היהודי המרכזי של ניצולי האיזור הבריטי בגרמניה, מנהל מחלקת ההסברה שלו וחבר־מערכת של בטאוניו); עתה הוא ממשיך טפולו בהם בישראל, בכל אחד מהם, שהם כמשפּחה, בחיבה ובהבנה, ונוצר את זכרם של הקדושים ואת מורשת ההקרבה שלהם. והיש צורך להוסיף, שיוסף רוזנזפט תומך במפעלם והוא פטרונם והרוח החיה שבהם – “אבי משפחת ברגן בלזן”. ולא זכרם הרוחני בלבד. ולא הקמת קתדרה לחקר החורבן באוניברסיטת בר־אילן בלבד. הלא הוא נאלץ היה להיחלץ אף למערכה מרה נגד חילול קברות הקדושים על־ידי ממשלות שביקשו לחפור ולהוציא את שלדי הקרבנות “שלהן”. ואולם, מעל לכל, הקשר האישי. הנה, דרך דוגמה, מקבל יוסף רוזנזפט כל שבוע, בביתו בניו יורק, איגרת מאוסטרליה הרחוקה. והיא מזכירה לו, האיגרת, ימים רחוקים… הוא היה אז במחנה האיום “דוֹרה”, בהרים. שלושה שבועות לא בא אוכל לפיו זולת תפוח־אדמה רקוב. אך את פרוסות הלחם העלובות צבר והעניקן מתנה ליהודי האדוק מרומניה הכלוּא עם בניו באותו מחנה, ואשר קידש על ה“פת” הזאת בליל ששי… כל ימיו אין הוא שוכח דבר זה. אל המפה הרקומה בזהב שהוא שולח מאוסטרליה ליום הולדת בנו של יוסף רוזנזפט מצורפת הבקשה לאביו, שיספר לו, עם התבגרותו, על מקור הקשר שביניהם…

השתתפתי בזימוּניהם של משוחררי ברגן־בלזן, ראיתים בתוגתם ובשמחתם בישראל, ובכל חושי הרגשתי באחווה ובחיבה שהם רוחשים ליוסל רוזנזפט, בשר מבשרם ועצם מעצמותיהם, שארח לדרכם ועמד במערכותיהם למן יום השחרור ועד היום הזה, שהוא להם חבר וידיד, ואח ואב – וידעתי, כי גדולה וקדושה הזכות שנתגלגלה לידו, וידעתי שהוא, אשר עמד לא־אחת בשערי עולם האמת, קנה לעצמו חלק נכבד בעולם־הבא…

לעד תהא חרותה הדמות, שגדלה בדור החורבן והתחייה, בזכרון עם ישראל.

…אבי הגדיל מאין כמוהו בסדר טהרות –

סדרי המשק והמדינה דורשים טיהור וניקוי.

אני לטהר יצאתי החברה מסחי דיכוי

ומחלאות ניצול. לא שני לאומים הם – שני דורות.

גם אני הפכתי בסדר טהרות.

אלא שפירושו נרחב הרבה יותר:

גמרא בבלית לכל משנותיו, והן מה ברורות,

ואינן נכונות על הלכה אחת לוותר.

הפכתי בו והפכתי בו, ממנו לא אזוז,

כי קנאות אבא והתמדתו לי מורשה.

למלעיגים, לספקנים, למיואשים אבוז,

כי אאמין: יקיץ הקץ על כל משטר רשעה.

“סדר טהרות” (אבא גורדין פרובלימות 1960)

רב ליטאי – והוא מושג מיוחד, וטפוס אנושי לעצמו. תורתו, דומה, עולה על יראתו. חכמה ודעת, שכל־ישר וּפשט צלול הם לו עיקר. וכמובן, הומאניזם – מידות טובות, צדק וצדקה. הלא לא מקרה הוא, שבליטא היהודית קמה שיטת המוסר ותנועתה.

הרבנות היא לו טורח, למורת רוחו, עינוי. ולא דוקא על שום תקיפותם של – “בעלי הבתים”. כיצד יתכן לקבל שכר בעד ידיעה בתורה? הדברים הבוטים ביותר נגד הרבנות אמר, דומה, הרב עקיבא אייגר. ואביו של אבא גורדין, הגאון יהודה לייב, נוהג היה לומר: “רב אינו יהודי, לפי שיהודי מוציא כסף על יהדותו, ואילו רב מקבל כסף בעד יהדותו”… (בדומה לכך אמר ר' ישראל מסלאנט, בעל שיטת “המוסר”, לחסיד שנתן לו כסף כדי שיתפלל עבורו – אצלנו צדיק הוא הנותן, ואילו אצלכם – המקבל…)

והוא רב משכיל, יודע רוסית כהלכה וגרמנית, נהנה מספרות יפה, מפזם לעצמו שירו הנודע של לרמונטוב “התפילה” ומעיר, שהוא חוּבּר ברוח הקודש. והאם – כליל סגולות, יפת־נפש, טובה ומטיבה, אחוות־אדם נשמת־אפה.

באוגוסטוב, עיירה יהודית בתחומי ליטא־פולין־אשכנז, עטורה אגמים ויערים, מכהן הרב יל"ג, המשכיל והחובב־ציון, חביבם של גאוני הדור, ברבנות. בבית זה, ספוג תורה ומידות טובות, גדל הבן.

יום אחד – והוא בן שש – מזדמן לביתם “החפץ חיים”, שלווה בהירה, אצילות זכה בישותו. ר' ישראל מאיר הכהן מתייחד עם האב, והוא מאציל ברכתו לבן הבכור (אבא, הצעיר, עודנו ברשות האם, כאחיותיו, היא הטורחת בו, גוזזת שערותיו, בוחנת ידיעותיו “בעברי”, בסדור, בפרשה בחומש, עד שיעלה לדרגת לימוד הגמרא, וממילא לרשות אביו). ואך המשרתת, אוהבתו, מקנאה את קנאתו, מלווה אותו אל חדר בית־הדין ומפצירה בו לבקש ברכה לעצמו…

– מה רצונך, בני? שואל “החפץ חיים” בקול רך.

– רבי, ברכני – מלמל הילד.

– רצונך בברכה? – נענה הרב, – ובכן, אמור נא לי, מה אתה אוהב יותר: כסף או תורה?

אין הילד יודע כסף מהו. הרי זה לכל היותר, אגורה לקניית סוכריה. ואשר לתורה, הוא שומע תדיר, שאביו לומד וכותב תורה (על ארבעת חלקי הש"ע) בבית מתאמצים שלא להפריע לו. משמע, עניין נכבד הוא.

והוא עונה – תורה.

שם “החפץ חיים” ידיו על ראשו ומברכו. רעד חולף בילד. לחשה של הברכה כמעט ולא שמע.

ואולם, אין ספק, שהיא קוימה במלואה: תורה הרבה למד וחכמה קנה, ואך בכסף לא זכה…

בספרו האוטוביוגראפי “שלושים שנה בליטא ובפולין” פורש המחבר, בכושר־תיאור מעולה, בחן לשון וסגנון, בהומור ובחדירה לעמקי הנפשות הפועלות, את יריעת ילדותו – פרקי חיים והווי שחוצבו מחיי היהודים בתקופת־המעבר הסוערת שבין שתי המאות. בית הרב, אחים ואחיות, העיירה, הסב אשר באחוזה הכפרית, החדר ומלמדיו, הלימוד וקליטתו בנפש הילד ובדמיונו, בית־המדרש, דרוּשיו של אבא – כל אלה טובעים בו רישומם, חותם ראשון שלא יימחה. אך, הנה מתווספים רשמים חדשים, רובד על גבי רובד.

האב עובר לכהן בעיירה של חסידים, אוסטרוב, וחירותו היחסית, ברוח ובחומר, מתקפחת. הוא לובש קפוטה ארוכה, חובש כובע “יהודי” מוזר, והשמש מוליכו, לפי הוראות אביו, אל הישיבה, כתה א'.

עולם חדש נפתח לפניו. בחורי ישיבה בני־ערים שונות. ומלמדים חדשים – כל אחד אישיות לעצמו. מוחו החריף “שורף” את הסוגיות. והוא קיצוני באדיקותו. לא מועטה השפעת ר' ניסן עליו, שאין כמותו ירא־שמים ותמיד מעוטף בטלית ותפילין. מאריך בתפילה ועורך תקוני־חצות, מסגף עצמו, נלחם בייצר וקורא תדיר לחשבון הנפש. – ועם זה חובב ציון, ומטעם זה מושך על עצמו איבתם של חסידי העיירה…

והנער סבור, שאביו הרב, הוא, לעומת רבו, מן הקלים, הלא הוא – מקצר בתפילה וכל חילו לאוריתא, ופעם, ביום כפור, הוא אף שאל אותו בשמינית של יוהרה:

– מתי אב’קה, הרבית כל־כך לחטוא? – ואפשר שבחווית־נעורים זו ראשיתו של המרד שמרד נגד האב, ולשנים נגד המשטר ונגד החברה כולה…

הנה אנוס האב להיות רב בעיירה נידחת של חסידים, להאזין לספורי המופתים שלהם ב“שלש סעודות”, להיות עד למנהגיהם הזרים לרוחו כעבודה־זרה – ולא להגיב. הם אף מבקשים לקחת עמם את הבן ל“חצר” של גור והוא, האב, אינו מוחה בידם. הוא כשבוי בין עכו“ם… ואך הנער עצמו מסרב. היטב חרותה במוחו אמירתו של – “הנודע ביהודה”: ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם, וחסידים יכשלו בם; הוא נוקב לשון “חסידים” – תחת “פושעים”, ככתוב בהושע י”ד ו'. ולא אחת שמע כינויים בפי אבא. “אשר פיהימניקים”, לפי הכתיב (תהלים קמ"ד, ח') “אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר”. והוא דוחה מעליו מבקשי סגולות ומופתים…

אב’קה הנער אדוק, חריף ומתמיד – עד, עד אשר ספקות שונים מתעוררים בו, מתוך העיון עצמו, מתוך הנחות ויסודות שאין שׂכלו הולמם, ועד אשר נתפס (כאחיו הבכור, נערצו) לרוחות ההשכלה, בהשפּעת הספרים הבאים ליד, ובאותה התמדה עצמה הוא שוקד עתה על לימוד עברית ודקדוקה, לשונות ומדעים – והוא מלוא תענוג נעוריו. הוא מקיים עדיין כל מצווה קלה כחמורה, הילוכו כחסיד ופיאותיו ארוכות – אך רעיונות כפירה כוססים וצורבים. האקט של מתן תורה, ההתגלות, הוא אמנם בעיניו עובדה של ממש, מאוששת בעדותם של שש מאות אלף נפש: אתם ניצבים היום כולכם… או, כניסוחו של “הכוזרי”: פתח דבריו אל המון ישראל… שהיא במראה עין – ואולם, מה משמעותו של “המגיד”, נשמת המשנה שנתגלתה לרבנו יוסף קארו, כעדותו במחברתו “ספר מגיד מישרים” משנת 1567? הייתכן? “מחברת זו פוצצה את בניינו התיאולוגי של אב’קה כדינאמיט רוחני” – מעיד הוא על עצמו לאחר עשרות שנים. והוא מרבה לשוחח על כך עם וולפקה, אחיו הבכור, החקרן והנזיר, שכולו רוח ומצפון – כמותו. ויחד הם מערערים את בניין הנצח של האמונה…

“וכאן, מחוץ לעיר, בשעת דימדומים ושקיעה – שקעה השמש של מסורת התורה שלהם. ואב’קה, הקנאי והנמרץ, דחה את היהדות המסורתית וכל הכרוך בה, מבלי להניח בה אבן על גבי אבן… מאותו ערב ואילך פסק לקיים את מצוות התורה”.

הוא התמכר כליל “להשכלה בת־השמים”, במחתרת, כמובן, כשהוא מעלים רעיונותיו והתנהגותו מהחסידים – וגם מאביו, הרב המשכיל. עתה מרגיש הוא עצמו מרומם, משוחרר, אחר שגילה אמתו, שנחלץ מעקה, אך לבו בקרבו חלל… וצר לו עתה על השנים הרבות, שנות הנעורים, שעלו בתהו…

האב משלים אז ספר השאלות ותשובות “דברי יהודה” – ואב’קה, אף על־פי שנתפקר, עורך לו רשימה ביבליוֹגראפית, כשם שעשה בספרו “דגלי יהודה”. והוא שמח, אגב, שאביו גבר בעיונו על בעל “האבני נזר”, הרבי המפורסם – מסוחאצ’ב שבפולין, עמדו התפלמס ופלפוליו הרס…

הנער משוקע כולו בספרים החדשים, מרווה נפשו בספרות יפה ובמדע, משתלם בלשונות – ובפתע בא עליו הזעזוע של פרעות קישינוב. רעיונות לאומיים וסוציאליים מנסרים בחלל היהודי. אב’קה נוטה דוקא להטעים את שנאת העולם לעם עולם. הוא מארגן חוגים עיוניים, ובכלל זה חוג דוברי עברית בהברה הספרדית, הכולל גם את אחיו ואחיותיו. מייסדים ספריה עברית. מפיצים בולי הקק"ל, שקלים. הציונות כובשתו. הוא כבר נואם ברוב להט בחוגי הנוער. גורל עם ישראל נוגע ללבו ואפשר גם משום כך שולל הוא את אחד־העם, ואת תפיסתו על היהדות, ועצם הגאווה שבכינויו לזרא לו… הוא מצדד בהרצל ונורדוי. שולל בקיצוניות הגולה על כל יצירותיה.

עד מהרה פושטות שמועות, שהוא (ואחיו) מסיתים ומדיחים את הנוער, את בחורי־הישיבה, מחללים את לשון הקודש. אך לא, הוא לא ייכנע. לא יתפשר כאבא, למשל, שגם הוא ציוני בלבו, אלא שאינו אוזר כוח למערכה בחסידים שבעיירה. הוא, הגאון, נכנע בפניהם… קובל הבן. האין שיבת ציון מצווה נכבדה? מדוע אין הוא עקבי, וגם נרתע מהציונות הרשמית ומבחין בה סימני סכנה ליהדות?

האב נחרד למראה בניו האתיאיסטיים המושבעים, הקיצוניים גם בכפירתם. הוא מבקש להצילם – שיסעו, לפחות, להשתלם בחו"ל. אך הם דוחים הצעותיו ופשרותיו. כיצד אפשר, בזמנים טרופים ומתוחים אלה, לחשוב על חיי פרט? על קאריירה, על אהבה, על משפחה? הנה דחה הקונגרס את הצעת אוגנדה – והיה להם הדבר כשבר. והנה נפטר הרצל – והוא ואחיו צמו כל אותו יום.

והם (האחים) עוזבים את הבית, עושים נפשות לציונות טריטוריאליסטית, לתחיית הלשון, לשלילה קיצונית של הגולה. הקרע עם הבית והמשפחה – מוחלט. ברור, שגם האב, הרב הליטאי, אינו מוכן להשלים עם פריקת־עול אלא עד לגבול מסויים.

האם, אף־על־פי שלבה שותת דם ואדיר חפצה להחזיר על כנו את שלום הבית שהופרע, והיא כנתונה בין שתי להבות…

אב’קה יוצא לרחוב החיים… הוא נתקל בזרמים השונים הפועלים “בתחום” – “בונד”, סוציאליסטים למיניהם… הוא בוחן כל זרם מיסודו. ועם זאת הוא עצמו נדלק בלהט המהפכה המבשילה ברחבי רוסיה. הוא שולל את המשטר, את העריצות, אך גם בחיבוריהם של מבססי הסוציאליזם ושלוחיו ברחוב היהודי הוא מגלה נקודות־תוּרפּה. הוא נתון בחיפושי־אמת – אמתו, שטוף בלא הפסק בויכוחים. בדווינסק נואם בכינוסי־סתר של צעירי ציון.

אבא, תוך הסתכלות בפעולתו של החוג המצומצם של חברי צעירי־ציון, בבחנו פעולתו, ובעיקר את דרך פעולתו של התועמלן־האינטליגנט של “הבונד”, שנשלח לכאן במיוחד מן המרכז, מוילנה, התחיל תופס, שבעצם הוא עצמו לא נתרחק הרבה מרבנות. הוא היה למעין רב חילוני, מודרני. הוא נושא דרשות, הקרויות נאומים או הרצאות. הוא משנן באזני תופרות וחברים את “הקפיטאל” למארכס, שעה שרבנים אחרים אומרים שעור באזני בעלי־בתים ולומדים עמם דף גמרא. והוא הדין, אם גם בהיקף נרחב יותר, בתועמלן של ה“בונד”. הוא רב לפועלים. מנהיגם הפוליטי והרוחני. פוסק שאלות. נותן הכשרים. קובע היתרים ואיסורים.

אינטליגנט יהודי צעיר, משכיל, יפה־נפש, חלוש־גו, להוט וקנאי וקיצוני, לוחם ועורג וסגפן מוחלט.

“הוא אוהב את פשקה כחייו, אולם אהבתו ללימוד עזה וחזקה מחייו”. –

אין אור כאור הידיעה, ואין אויב לאדם כבערות, שהיא אבי שעבודו ודכויו.

בתוך כך פורצת מהפכת 1905. אישה מדליקה אותו. ופעם, לאחר נאום נלהב באזני הנוער, הוא מסתער אל בית־הסוהר המקומי לחלץ את כלואיו בגבורה ובתעוזה. השומרים המזויינים נרתעים מפני הנער החלוש, נמוך־הקומה. אכן, כל מקום בו נערך המאבק לחירות שם מקומו, נכון לחרף נפשו. והוא משלם מלוא המחיר. ברעב, במאסר, במצוק, בנגישות, בויתור על חייו האישיים, על נעוריו. ואינו נכנע. בעקשנות של לוחם ומעונה, ואין צריך לומר, שהוא מוותר על חיי־אהבה־ומשפחה. הייתכן, במצבה זה של רוסיה ויהודיה להקים משפחה, להוסיף ולדות – ואם יוולד לו בן, הרי ודאי שלא יהא נכון למול אותו, אך הוא גם אין הוא נכון לעטות חרפה על בית אבא… וזולת כל אלה, החלטתו נחושה לא לשאת אשה. הלא מהפכן הוא (וצמחוני), שכל חייו קודש לחזונו, ועלול כל שעה לעלות קרבן על מזבחה. האם לא נתפס לקיצוניות הפוכה, קנאית יותר מזו של קיצוני האדוקים? (אפילו בטכס הכלולות של האחות אין הם, האחים, משתתפים, וכן בברית־המילה של בנה – הוא דוד רוזנסון, מי שעתיד להיות גבור המחתרת בארץ ישראל, רזיאל). אלא שהוא יציב פחות מהם, ונלבט בספקות שונים. סופו נוטש דגלם של צעירי־ציון. הוא מחייב ביתר שאת מלחמה על זכויות היהודים ברוסיה גופה, משולבת במערכה נחרצת, חסרת־פשרות, במשטר העריץ, המדכא. נטייתו לתורת האנרכיזם גוברת, הוא ואחיו יודעים את ספרו של שטירנר (“היחיד וקניינו”) כמעט על־פה. והערצתם נתונה לפרודון ובקונין. וכמובן, לטולסטוי – האנארכיסט והפדגוג.

בינתים מייסדים הם מוסד חינוכי, מעין “חדר מתוקן”, ללא דת, כמובן, והוא כמשתלה ומעבדה לרעיונות ונסיונות שונים חינוכיים. לעיניהם דוגמת: “יאסנאיה פוליאנה”. שם המוסד: “עבריה”.

זו פרשה דרמאטית, רבת־ענין ונפתולים לעצמה. הם המורים הצעירים. מחברים אף ספרי־לימוד (“גן תיאטרוני”) ושיטות־הוראה משלהם. “עבודתם מועילה וחשובה” – כותב להם ביאליק, ומייעצם לשלוח את כתב־היד לארץ־ישראל, למען יוציאוהו לאור שם. הצעתו מדכדכת רוחם. כלום אין התפוצה היהודית ראוייה לטיפול ולטיפוח? ואז הם מחברים יחד, מתוך הלך־רוח זה, את “ספר הגולה – מגילה ליהודים בגלות” (1909) ועוד. למוסד ו“לאחים גורדין” יוצא מוניטין גדול בערי התחום וגם במרכזים הגדולים. מבקרים בו. כותבים עליו. ויצויין במיוחד ספר הלימוד בהוצאת “ספרות” של פ. לחובר “האלפון למשחק” ו“מסדרת הילדים” – שיטה חדשה בהוראת הקריאה ששבתה לבם של טובי הפדגוגים בשעתו (כשל"ג, אלתרמן, יצחק אפשטיין ואחרים).

בית־הספר מניח בידם אפשרות קיום, והם משקיעים כוחם וכל נפשם בחינוך, בילדים והוריהם. והם עצמם – הצמחונים שקיומם דל, אינם שותים תה בסוכר ופתם לחם קיבר. ואולם, אין חידושיהם נושאים חן בעיניהם של אחרים כהלל צייטלין, או י. ל. פרץ. אף־על־פי־כן הם ממשיכים, ברוב להט, בחיבוריהם המשותפים הן בשדה החינוך, והן בשדה ההגות והספרות, ובהם הם נותנים בטוי לשאיפותיהם ולמאווייהם. אך גם במוסד לא התמידוּ! והם ממשיכים נדודיהם – שקים עם תפוחי־אדמה, עדשים, גריסים וכן כלי־בית וספרים, ספרים, ספרים וכתבים למיניהם עמם. ובהם יקוד המרד. נגד המציאות היהודית ונגד סדרי החברה ונגד הדכוי והעושק, וגם נגד אלילי הספרות והשירה בעברית, וביידיש.

בפרוץ המלחמה הם מתגלגלים לאוקראינה, מעיר לעיר על חופו של הדניאפר, קיומם על שעורים פרטיים, כותבים מחקרים ומחברים שירים, וכתמיד אחוזי סער ולהט המהפכה. נאה רוסיה הדרומית בקיץ, בשומה, רוויה אהבה – ואך אהבתם של האחים גורדין נתונה להמוני־העם ולמהפכה

– שליחות חייהם. אך אין בידם, מחמת הרדיפות והסכנות להתמיד גם כאן. נדודיהם נמשכים, ופעילותם במחתרת, וסופם שהם פוגשים את המהפכה המיוחלת במרכזיה – אבא במוסקבה (בדרכון מזוייף) ואחיו בפטרבורג.

ב

מוסקבה של ערב המהפכה. אדישות כללית, ורק הרחוב היהודי אחוז תסיסה חיונית, בשדה פעילות הציבור והרוח. הקרובים לו ברוח, המהפכנים – האנארכיסטים אין רישומם ניכר כלל. הוא מתאר את העיר ומבחין בה צירוף של ריאליזם עמוק ומסתורין עילאי, כפי שהיא מתגלה והנה, הקורא בכתביו של גורדין, וביחוד בזכרונותיו, משתאה לעינו הבהירה הקולטת כל גון בהתרחשות שבחברה ובטבע ובאדם, ואוזנו תופסת כל הד וצליל שבהם ובינת־לבו מעצבת אותם, כדרכו, דרך האנארכיסט היהודי במאות העמודים האלה.

ואנחנו עוקבים, יחד עמו, אחר ההתרחשות בעיר הגדולה, נושמים אוירתה וערגתה ומתלווים לאישיה, והדברים מתובלים ומאוששים בפסוקים ומשלים ממקורות ישראל. גארבונוב־פוסאדוב, תלמידו של סולסטוי, למשל, הטבעוני והאנארכיסט, שהוא, גורדין, מזדמן אצלו – האין הוא כאחד מלמד וו צדיקים? – ושלווה רחפה סביבו, בתוכו, בכל תנועותיו. ועל פניו נסוכה שכינת המוסר". עשרות בשנים הוא טורח גם בשדה “החינוך החפשי” בנוסח רבו. והוא כותב שירים, שלהט אחווה וחירות וצדק מפעמם. הייפלא, שהם מתיידדים, הרוסי הקשיש והיהודי הצעיר? ומתברר, שהוא יחד עם טולסטוי – עמדו בכתובים עם אביו י. ל. גורדין, וביקשוהו לחבר ספר על מוסר היהדות, והרב הלא כבר כתב קונטרס על מהות החסידות, וזכה אף לתודה מהצאר ניקולאי השני.

מוסקווה מעורבת במהפכה, בתוך תוכה של מלחמת העולם, מצוקה והוללות משמשים בה בערבוביה, המהפכן הצעיר שוחר השלום, מוצא תקונו בחוג תלמידי טולסטוי.

לאטה זוחלת וקרבה המהפכה לכאן בסערה ופרצה כמו בבירה הצפונית, עיר־הנמל, וכל חוג ושכבה מפרשים אותה אחרת, ויוצקים בה תוכן אחר, ורואים בה ממאווייהם הם. במועדונים, ברחובות, בבתי־החרושת, בכל מקום – גוברים ויכוחים והרצאות. העם צמא לשמוע דברי ניחומין; כמה לבשורת חופש וצדק – העם שהיה כבול שלוש־מאות שנה באזיקיו הכבדים של משטר עריץ ומחפיר.

ידוע פירושו הנפלא של הגר"א על הפסוק בישעיהו (פר' ו' י): השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע, פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע וללבו יבין, ושב ורפא לו, – שבו העלה את שלושת היסודות: העין האוזן והלב כצינורות לקליטת התורה, כנגד תורה שבכתב, תורה שבעל־פה ותורת הסוד.

הגיעה שעתו של אבא גורדין להתגייס. הוא מתייצב לפני קצין ובפיו הכרזה נגד המלחמה, נגד רצח אדם, בתוך האוירה הכללית של התפוררות אין הלה נותן דעתו עליו. אך גורדין עומד בתוקף על שלו והפגנתו ומבקש לה אישור, וסופו נקלע לכלא. והוא כשש להיות עם האסירים, רובם חיילים שערקו מן החזית, חלכאים ונדכאים למיניהם, רב את ריבם ומשמש להם פה ו“פוקח את עיניהם” ומטיף לדרכו, לחזונו – וכובש לבבות. הוא כבר בקי ומנוסה בפרשת הסוהר, שכן “בשנה האדומה”, 1905, והוא עוד נער, כבר נתנסה בה. אך גם עתה, לאחר הדחת הצאר, הוא ממשיך מלחמתו “למען העם”, למען החירות השלמה, האמיתית, שהוא מבססה על “ברית החמישה” (העובדים, העמים המדוכאים, האשה, הנוער, היחיד) – החמשה הזקוקים לפדות, כחתום על “הצהרת הפאנאנארכיסטים”. הייפלא, שיש אזנים קשובות “בארץ הנרחבת והאילמת”, המפרפרת בעוית המהפכה, לנושא דברה של האנארכיה? הייפלא, שכתבי פרודוֹן ושטירנר ובקונין וקרופוטקין, שאחד מוכ“ס הוציאם ממרתפו נחטפים ועוברים מיד אל יד? הייפלא, שיש תפוצה גדולה לעתון היומי “אנארכיה”, שהוא מייסדו ועורכו – גדולה מזו של “פראוודא” – ולעתון היומי המקביל “בורעוועסטניק” (מבשר הסער") בעריכת אחיו בפטרבורג? וגם לשאר פעולות ויוזמות, כגון בשדה החינוך, אירגון “הנוער למען הנוער”, כינוסים והרצאות, נענים הדים עזים. היכן אין גורדין נושא דברו? ברחוב ובמועדון, בבית החרושת ובקרסקטין. רבים רבים הנתפסים לרעיון, הנכונים ליתן נפשם עליו, המסייעים בהחדרתו בקרב הפועלים והנוער, והמסייעים בידיו – רוסים ישרי־לב, תמימי־דרך, מהם אסירי־הצאר לשעבר, חלוצי שחרור עם ואדם. והחיילים מביעים נכונותם “ללכת אחר גורדין ולכבוש את מוסקבה”. הסיסמה: “בתי־החרושת לפועלים” – כובשת המונים: הסיסמה “דירות לעם” מתורגמת לשפת המעשה – ללא אלימות משכנים האנארכיסטים אלפי משפחות מדלת־העם בוילות המפוארות. הוא מתפלמס עם ראשי השלטון והמטה הראשי של פעילותו במערכת השוכנת ב”בית האנארכיה", מרכז אגודות האנארכיסטים, שעליו מתנוסס הדגל השחור ומופקד “המשמר השחור” המזויין, ורבים, אנשי עם, הבאים לבקש כאן צדק ומשפט. וכאן מרכזו הרוחני של הזרם, החותר – בניגוד לשאר כוחות השמאל – לשים קץ למלחמה, להמשיך במהפכה ולמצותה עד לביטול המדינה עצמה ומוסדותיה ואירגוניה הבטחת חופש וצדק, קודם כל, ליחיד, לאדם. ביחוד חריפה התנגדותם למשטר קרנסקי, הפוסח על שתי הסעיפים, המוציא להורג עריקים מהחזית, העורך מסעות־עונשין נגד אכרים חסרי אדמה. והם שוללים את “האסיפה המכוננת” (כשם שהם שוללים כל מוסד פרלמנטרי ואף שלטון רוב על מיעוט). עם התקדמותה של המהפכה והחרפתה מתברר יותר ויותר, כי הכרעה על עתידה של רוסיה תיפול – לא במערכה בין הפועלים לבין הבורגנות ובעלי־האחוזות, אלא בין מפלגות השמאל עצמן.

ועוד מתברר, אגב, שבכל הזרמים המהפכניים ממלאים היהודים תפקידים מכריעים – ובן הרב מן העיירה “שברחוב” הוא נושא דגלה של האנארכיה.

מתקרב ובא “אוקטובר”. גורדין מנסח: המנהיגים סבורים היו אז, שהאנארכיזם כוחו יפה לתחילת המהפכה ורע בהמשכה, ואילו הפועלים סבורים היו, שהבולשביקים טובים לתחילת המהפכה ורעים בהמשכה, שאז בוא יבוא זמנו של האנארכיזם. והוא פורש את יריעת סיסמאותיה של האנארכיה בימי־גורל אלה, שהוא היה המנסח שלהן והנושא אותן ברחבי ציבור הפועלים, ומותח ביקורת על סיסמאותיהם (ושיטותיהם) של הבולשביקים תאבי־השררה, שהביאו להחלפת שלטון הדיכוי הישן בשלטון־הדכוי של “המעמד החדש” (המפלגה, המנגנון, הרודנות).

פורצת מלחמת־האזרחים והאנארכיסטים נוטלים בה חלק פעיל ביותר – יותר מהידוע לנו, ובעיקר מצטיינות הפדרציות בערי התעשיה הגדולות כמוסקבה, פטרבורג, דווינסק, חיילים ומלחים (קרונשטאט). בכושר תיאור מלבב מעלה הוא מהלך המערכות שפתחו בהן פרחי הקצונה ושבהן נפצע גם הוא קשה אף האחות המטפלת בו נהרגת ברסיס רימון. ואך הדגלים השחורים של האנארכיה כבר מתנוססים במקומות רבים ומתנופפים ומבשרים את ניצחון הפּועלים והמוני־העם תאבי החירות. ריגשה עומדת בדבריו בתארו את חירוף נפשו של העם, ואת אכזבתו המרה מסיאוב פירותיה של ההתקוממות העממית נגד השעבוד. הוא רואה באוקטובר נצחון גדול דוקא, ואילו באחר אוקטובר – אכזבה גדולה. והוא בטוח, אף עתה, שאוקטובר עוד לא אמר את אחרית דברו – חרף כל הסיאוב והניוון – וכי העתיד בכלל הוא לאנארכיה.

גורדין מעיד, כי סיסמאותיו העיקריות, המקוריות של אוקטובר, נוגדו וחושלו על ידי האנארכיסטים, ואולם הגורל רצה, שמבצעיהם – באורח מסלף ורודני – היו בולשביקים שכבשו את השלטון והשתלטו על המדינה והעובדים.

נאמנים לדרכם לא השתתפו האנארכיסטים כלל בבחירות למוסדות השלטון השונים, החדשים עם הקמתם: “קודם לכל הם הקימו מועצת קומיסארים עממיים (סוואנארקום) ולנין בראשה. כאן, בעובדה זו, טמונה כל הטרגדיה של מהפכת אוקטובר” ואף־על־פי־כן, תמוה שהאנארכיסטים עצמם סייעו תחילה בידי הבולשביקים להגשמת מטרותיהם, כגון בגדוד המלחים, מחסידיהם, בפיקודו של זלזנקוב, שפיזר בכח את האספה המכוננת (שאמנם גם הם התנגדו לה, אם כי מטעמים אחרים ומנוגדים לגמרי). וביחוד כשהוא מטעים, שעצם ייסודו של הצבא האדום נועד פחות נגד האויב “הלבן”, אלא נגד האויב “השחור” – האנארכיה, ואחר שהוא מתאר את דכויה של התמרדות המלחים בקרונשטאט נגד כנופיית הקומיסרים המשתלטים וכו' והלא הכותב על מערכות אוקטובר הוא אחד מראשי משתתפיו הפעילים ביותר, שהיה הרוח החיה ומנהיגו של מחנה מהפכני שעלה, בפרקים מסויימים, על שאר שותפיו־יריביו במהפכה, והוא הוא מחברם של עשרות כרכים (ביידיש, אנגלית, ובעברית) במדעי החברה והמוסר, שהצד השווה שבהם שלילת הקפיטאליזם והסוציאליזם כאחד, וביסוס מדעי מדוקדק – בעקבות רבותיו כפרודון, קרופוטקין, בקונין, טולסטוי, מלטסטה, רקליו – של האנארכיה, שאת גרעינה המבורך, נושא הגאולה, החופש והצדק, הוא רואה במשטר שהוא כרקמת יחסי אנוש הדדיים (“אינטר־אינדיבידואליזם”), והוא מוצא לו סימוכין ביהדות, ובו, לדעתו, הפתרון בהא הידיעה והיעוד לבעיות העם, החברה והאדם.

ג

גם לאחר נצחון אוקטובר והשתלטותם של הבולשביקים, עדיין אין משטר הרודנות יציב, עדיין אין הוא מעז ליטול לעצמו שררת־דמים מוחלטת. ועדיין שותפים לו בשלטון – הסוציאליסטים המהפכנים (ס. ר.), ומחוצה לו – האנארכיסטים. מרכזם של האחרונים הוא “בית האנארכיה”, ורבים אוהדיהם, אף על פי שיש המזהים אותם, שלא בדין, עם האלימות (ואפילו הסופר ארציבשב מייחס להם מה שאין בהם). התנכלותו של השלטון בהם, הלוחמים קשי העורף, גוברת והולכת, ומאידך רבים הרואים בהם סכוי אחרון לחופש. אולם כיצד ישיגו חפצם, והם פורשים מהשלטון ומכל מוסד של שלטון שהוא מוקצה בעיניהם, ואף בבחירות אין הם משתתפים? ולא יפלא, שכאשר פונים אליהם נציגים של אירגוני מחתרת מזויינים, המבקשים שיתוף־פעולה עמם להפלת המשטר השנוא, אין גורדין נותן להם יד. עם זאת מצויות פלוגות של אנארכיסטים, ביחוד על הדון ובאוקראינה, המגלות התנגדות ממש. הוא נלחם במשטר בפולמוס שבעל פה ובכתב, שאין לתאר כלל חריפותו ועוזו ולהטו. זועק נגד ההוצאות להורג בהמון וללא חקירה ומשפט – “אכן, כדאי היה לסלק את ניקלאי וקלגסיו, להדיח את קרנסקי ולבצע את המהפכה, כדי לחזור, מחמת גורל ביש, לראשית ממש, לתקופת איוואן האיום – ליאון האיום (טרוצקי)” – כתב אז.

הנגישות, הרדיפות המאסרים – ללא הפוגה. הנה מפרקים את נשקה של “הגווארדיה השחורה” ואוסרים את הפעילים. בראש המבצע, פופוב, חבר ס.ר., שסופו שהוצא להורג בעצמו – וגורדין נזכר בר' חנניה בן תרדיון, מעשרת הרוגי מלכות, שתליינו, נפעם מקידוש השם, מטיל עצמו למדורה… הם, מנצלים עתה את חברי ס.ר. במלאכתם הבזוייה, הם משתמשים עתה בחיילים לטביים שאינם שומעים רוסית – “סופכם שידכאוּ גם אתכם. והעם הרוסי ישנא אתכם, כשכירי חרב” – זועק גורדין באזניהם. אלפים נאסרו. גם בפטרבורג ושאר מקומות. סוגרים את מועדוני האנארכיסטים, והם – אמני הבגידה – טוענים, שלא נגד חבריהם למהפכה נתכוונו, אלא… לטהר שורותיהם משודדים ובריונים. הם עדיין מתביישים. הם עדיין אינם נוגעים לרעה במנהיגם הנערץ של האנארכיסטים, באבא גורדין, אף על פי שאין הוא מחמיץ שום הזדמנות, גם בכלא, להטיף נגד המשטר ולמען חזונו. עדיין עומדת לו זכות הפצעים שנפצע ביומה הראשון של המהפכה, שמו של מהפכן טהור וללא חת – והלא לא אחד מן הנוגשים והאוסרים הוא שהביאם לשורות המהפכה, וזכותו זו עומדת לו בפגישותיו המרובות עם ראש “הצאקה”, התליין דזרזינסקי, עם סגנו זאכס, עם ראש הממשלה בפועל קאמניב, עם ראשי הקומאינטארן, שהוא מוסר שיחותיו עמם ומתאר פרצופיהם. בין הנאסרים, אגב, יהודי חרד. עטוף טליתו עומד הוא בתפילה בלב הגיהנום". קריאתו “שמע ישראל” רווייה התלהבות שלא מהעולם הזה ושמחה עילאית. הוא עומד בתפילה, פניו לעבר מזרח, רגליו צמודות יחד כאילן נטוע בקרקע, אף על פי שכל גופו מתנועע בדבקות. איש לא יזיזו מן המקום.

זרקו אותו! אידיוט גמור! – פוסק דזרזינסקי.

בשיחותיהם הוא מתמרמר לא אחת: – הלא גם הוא נשא בסבלה של המהפכה. נתענה וחלה ויורק בדם. – "אתם, האחים גורדין, בעלי כפיים לבנות הנכם… (“ביאלורוצקי”). רצונכם להיות מהפכנים ומטיפי מוסר לזולתכם. להמנע מכתמי דם ובוץ ואבק. מלאכה זו מניחים אתם לי. גם אני יודע חופש מהו. חיי ובריאותי הקרבתי למענו. האנארכיסטים, וגורדין בראשם, אינם פוסקים לתבוע את עלבונו של אוקטובר את קיום הבטחותיו: שלום, לחם, חופש, אדמה לאכרים, עצמאות אמת! בעיני הבולשביקים הם “זעיר בורגנים” שאין להם תקנה – היתכן בכלל, לקיים אוכלוסיה בלי מדינה וארגון ושלטון ומנגנון? – טוענים נגדם. הם מתגוננים ומסבירים עמדתם. הם יוצאים חוצץ נגד דיבתו של לנין עליהם, ודברי השקר שלו בספרו: “המדינה והמהפכה” בהם הבטיח לבטל את המדינה בשלב השני של הקומוניזם, כאשר היא “תמות מעצמה”. הרי עתה צורך דחוף הוא – מסבירים הם – לא להניח למדינה ולשליטים החדשים להשתלט על הכל, להציל כל הניתן, את שרידי החופש.

ולא אחת הוא שומע טוענים: “אם חכם אתה, חבר גורדין, מלנין מדוע ניצח הוא ולא אתה?” ועוד: אשמת רגלך הפצועה היא, שרוסיה גולשת לזרועות “הצאקה”… שאילולא חלית ושכבת בבית־חולים בשעה שגורלה של רוסיה הוטל על כף המאזנים, לא היינו נוטשים המאבק בבולשביקים, ורוסיה לא היתה מפסידה במערכת המהפכה"…

ככל שגובר הלחץ – כן מחריפה תגובת האנארכיסטים. לשון המאמרים בעתונם חריפה, ללא פשרה, מייסרת: "לא אין אתם מסוגלים לדבר אמת, אתם המכנים את בטאון מפלגתכם “אמת” (“פּראוודא”). כל מדיניותכם מושתתת על שקר, על הבטחות שאין בדעתכם לקיימן. ואפילו אותנו, תנועה סמוכה לכם במערכות הדמים של אוקטובר, רימיתם, באורח שפל, בערמת בגידה. המהפכה הסוציאלית – הרי זו היתה למלה שנתרוקנה מתוכנה… ריקה אפילו יותר מהמילה חופש על שפתי הרמייה שלכם… זאת מכנים אתם דיקטטורה של הפרולטריון?

לא, אדונים, זו הדיקטטורה של הביורוקרט. הרודנות הגרועה ביותר. זו היא שרירותו הפרועה של רודן פורע פרעות. ופרעות – זו מלאכתם של אנשי המאה השחורה.

…פועלים, פקחו עיניכם וראו הנעשה בשמכם, שכורי יין השלטון אתם!… אכן, מוגרה הקונטרבולוציה, אולם היא חיה, וקן בנתה לעצמה בתוך המהפכה.

… גם אלה המהפכה נטעה בגנה שני עצים עץ החרות ועץ השלטון. ותצווה: מכל עצי הגן אכל תאכלו, ואך מעץ השלטון לא תאכל שביום אכלתם ממנו מות תמותו וגרש תגורשו.

חולפים חדשים. דם נשפך. הרס לא ישוער. רעב. התפוררות. בריונות. יצרים פרועים. חרף ההתערבות המזויינת מבחוץ מתהדק שלטון הקומיסארים כעניבת־חנק. האנארכיסטים לוחמים. מכריזים שביתות רעב. עם זה גוברת בהם ההכרה, כי “המהפכה כתנועת שחרור נחנקת, אך רוסיה כמעצמה ניצלה”. הנה אוסרים הופעת עתונים, גורדין נלחם על חופש הביטוי. הוא עדיין פונה למצפון. – “אנו יריבים מושבעים – מכריז הוא – שלכם ושל משטרכם, אבל לא אויבכם”… הלא אין כלל בדעתנו, מסביר הוא, לתפוס את מקומכם. כל חפצנו – חרות ההסברה. ובאותו להט מתייצב הוא לימינה של מריה ספירידונובא, הלוחמת המהפכנית הותיקה, בהאסרה (ההמון מגונן עליו) והוא נאבק על זכותו לפרסם ספריו־מחקריו ושיריו ואת “האוטוֹפיה” האנארכיסטית שלוֹ – ופרקי המאבק עם הצנזורה הסובייטית בראשית דרכה הם כדראמה לעצמם.

והוא מתאר ההתנקשות המזויינת בחיי לנין בידי פאניה קפלן (אסירה לשעבר במשך 11 שנה בסיביר) ובנציגים אחרים של השלטון. ואת הטרגדיה ההרואית של קבוצת האנארכיסטים שהוצאו להורג, וסירבו לחנינה, וברגע שנתנו נפשם הכריזו:

– “מות לקומיסארים! לבוגדים! תחי המהפכה”!

את מותם הכתיר “פראוודא” במאמר ראשי בשם: “גבורה שהיא למעלה מן השכל”. גורדין משיג, שמחנהו ורעיונו ודגלו נחלו תבוסה מדינית, שהוכרעו בידי כוח אלים ובוגדני. מעתה אין דרך אלא להסתגל, ולנצל את סדקי החופש היחסי עד תום – להסברה. לא הכל תמימי־דעים עמו. אז, דרך אגב, נפרדת דרכו של אחיו וולף. רבים יורדים למחתרת. ממשיכים מלחמתם. גם בנשק ביד.

על אף ההסתגלות נמשכות הרדיפות (בבית הסוהר נפגשים האחים, ולצורך חשאיות, משוחחים ביניהם עברית בהברה הספרדית). הוא מנסח הצהרה על מטרות האנארכיזם בתנאים הקיימים שתשמש תעודת־הכשר. מביע בה אמונתו בחיוביו של הרעיון וסברתו, שהסוציאליזם סופו שימגר את הקאפיטאליזם ואילו האנארכיזם סופו שיירש את הסוציאליזם, מכאן, שאין לו עניין במיגור בכוח של השלטון… הוא שולל הן שיתוף פעולה עם הדיקטטורה, הן פעולת מחתרת – (אגב, אחד מחבריו, משולליה של גישה זו בשל פשרנותה, היה לאחר זמן מועט מעורכי “האינטרנציונל השלישי”, וסופו חוסל – נובומירסקי).

גורדין נבחר לסובייט המוסקבאי, אך את כרטיס־הבחירה שוללים ממנו. בשעת הבחירה וההצבעה נוכחו אנארכיסטים ידועי שם מאמריקה – אמה גולדמן, אלכסנדר ברקמן. שנת 1922 – והוא בן 33, ומאחוריו נסיונות ותלאות ומסירות נפש – אכזבות. אך אישו לוהטת – “מימי ניקואלי הצאר ועד ניקולאי לנין”. הוא אורח כבוד בבתי הסהר. ופעם הכריז שביתת רעב. התמרד, פתח ברזי המים, פרץ דלת. איננו משלים. עתים מתעורר בך הרושם: – לא נגד רדיפות ועינויים הוא נלחם, אלא נגד הפגיעה בבבת־עינו, החירות הקדושה של האדם. ואף על פי כן אין הם מעזים לרצחו. לעשותו “קדוש”. הם מרגישים עצמם – מעיר גורדין כבעלי חוב ללוחמי המהפכה ממש…

(באחד ממאסריו – מסביר לו מורוזוב, אסיר מפלגת ס.ר. – כבר התחילו הרדיפות גם נגדם – מדוע קיפחה מפלגה רבת השפעה זו הישגיה. לדעתו, נפלו מיטב כוחותיה במעשי הטרור. “דבר דומה אירע באנארכיזם באירופה”. לא יצא זמן רב, ומורוזוב חתך ורידי צוארו בתער).

גחלת הפעולה האנארכיסטית עדיין עוממת. יש הרצאות. ומועדון. ואף ירחון. ותיאטרון – שגורדין מחבר. האח הצעיר מאמריקה מזדמן להרצאה שלו. מתחבקים, הקהל אינו מאמין, שייתכן עוד אדם בשם זה שאינו אנארכיסט… כי האח הצעיר הוא קומוניסט נלהב. שעות של פולמוס בין האחים. הצעיר עומד על המציאות “בארץ הבחירה” שלו מתוך נסיונו הוא, ולימים נמלט – בדרכון מזוייף – בעזרתו של אחיו הבכור. דרכונו צולם אחר־כן בראש הספר שהוציא לאור באמריקה, ובו רשמים מרוסיה וכן תצלום ראשון של צוואתו של לנין, שאז עדיין הטילו ספקות באמתותה).

וסופו של אבא גורדין שגם הוא נמלט… לאחר מותו של לנין נתברר לו בתכלית, שאזל סיכויו ובטחונו. קדם לכן הוא עוד משמש ציר־שליח של חבריו לכינוס הכל־ארצי של הסובייטים. הוא – ודאן, נציג המנשביקים. הם שני צירי האופוזיציה בים של אומרי “הן” אנוסים. שם פוגש הוא בסטאלין – ותיאורו רב עניין.

בהשתדלויות הסרק להשיג היתר יציאה אצל ראש הממשלה בפועל, קאמנייב, הוא מפליט לעומתו: – הבה ונברח, ניפגש שוב בחו"ל כידידים. אם נישאר ברוסיה, שנינו סופנו גירוש לסיביר, או עץ התליה…

בחלקה קוימה נבואה זו, כנודע.

השנה 1924. הדכוי האכזרי כמעט מוחלט. לאחר הרפתקאות הנקראות כאגדה הוא מבריח הגבול, דרך המזרח הרחוק, לסין. על הגבול קהילה מועטה של יהודים, והרב – עומד לו בדחקו ומסייע בידו לזנוק אל החירות. – אף על פי שקיצוניותו השכלתנית, האנטי־דתית של האנארכיסט היהודי, המאמין ללא אמונה דתית, אבא גורדין, אינה יודעת, דומה, מידות…

ד

בשנחאי הוא נכנס למועדון יהודי במקום. “אולי אתה קרוב משפחה לאחים גורדין?” והוא מרצה ומסביר את המתרחש ברוסיה – ומטיף לדרכו לאנארכיזם. ב־1926 הוא מצליח להגיע לחופי אמריקה. ל"ב שנה עשה שם. אין עיר שלא הרצה בה. ושם אירגן את חוגיו. והוציא ספריו הרבים (בשאלות מוסר וחברה וכלכלה ויהדות ופילוסופיה וכו'), והוציא לאור כתבי־עת ביידיש ובאנגלית – והצד השווה שבהם טיפוח רעיון האנארכיה. ולא מעט פירסם בעברית וכתבי־עת שונים, וקודם לכל בעתונים מיסודם של האנארכיסטים (לאמריקה הגיע גם האח הבכור, שעיקר התענינותו עד היום מדעי הטבע, ותגליות – ולו שיטה מיוחדת שמרכזה “אינבנטיזם”, כי הלא “אין אלהים ואין טבע”… וכאן נפטר בשנת 1925 אביהם הגאון ששימש רב כולל בשיקגו). ומובן, שהוא עומד בפולמוסים בלי גבול. זכור הויכוח עם ז’יטלובסקי, למשל, הטוען, שקיומו של עמנו בלשון ובטריטוריה, ואילו הוא גורדין, טוען – באמונה. הייפלא, “שפראכיזם” שבין קוראי ספריו באמריקה נמנים גם רבנים? אילו היה מקיים מצוות ודאי היו מצטרפים אליו… הלא לדעתו עולה האנארכיה מתוך מעמקיה של היהדות (כך הוא מפרש “אנכי יהוה”, או הצירוף “אני והו” הנחה זו הוא ביקש (ומבקש) להוכיח ברבים מכתביו, שתורה הם – ולימוד הם צריכים. ספרים – ספריה שלמה, אוצר בלום של מחשבה אנושית ויהודית, והוצאתם באמריקה סייעו לו “חסידים” משלו בעלי יכולת. ואולם, חוגי האנארכיסטים היהודים מצטמצמים והולכים, מהגרים חדשים אינם באים ולשון יידיש אין הדור הצעיר נזקק לה. והוא חי “חיי” חירות, ללא משפחה, כמקובל, וללא כבלי קניין פרטי… ועולמו הרעיון, הספר.

אבי, הרב, היה בקי במיוחד בסדר טהרות שבתלמוד – מעיר הוא – ואף אני עוסק כל ימי בטהרות, בטיהור החברה… בהטפה לחופש ולמוסר צרופים ומוחלטים.

לא ייתכן כלל למנות בזה יבולו הרוחני – והוא בעיצומה של פעולתו ויצירתו, במקור ובתירגום (כולל עברית), וודאי תבוא שעה כשרה. כיצד כתב עליו מבקר “מארגן־זשורנאל”, ד"ר ה.ל. גארדאן? – “אבא גארדין הוא העילוי היחיד שנותר בספרותנו, הסופר היהודי המעמיק והמקורי ביותר” – ולא הפליג. כי מי יטיל ספק בבקיאותו ובחריפותו, במקוריותו וכושר הניתוח וההסברה שלו, גם אם יחלוק על מסקנותיו? ואולם, עתים נדמה שעל אף אלה לפניך מכסימאליזם שלא מעלמא הדין, וקנאות הגובלת בהתעלמות מן החיים ומן החי, ושכלתנות מדעית והומאניסטית שהקדימה את דורה…

באחד הפרקים של שני כרכי “זכרונות וחשבונות” (אוטוביוגרפיה על רקע פעילותו המהפכנית ברוסיה) הוא מעיר למסופר בשמואל א' על עלי הכהן, שמסירותו לארון גוברת בו על אהבתו לבניו חפני ופנחס. מסירות לרעיון, לאמת, לאידאל – הגוברת על הכול. ודומה, גם במחבר עצמו אמורים הדברים. כל מי שחי חיי הקרבה בדורו – בשביל כל הדורות הבאים חי. ועד לימים האלה, שבהם קבע דירתו בישראל, ושקוע בכתיבתו ובעשייתו ובהסברתו (הן בחוגים הקרובים לאנארכיזם) ובקשריו עם חבריו־נאמניו בארצות השונות.

לא כאן המקום לעמוד על הרעיון הנעלה של האנארכיה, כרעיון אחרית־הימים, ואולם על בחינה אחת נעיר בזה, היא הבחינה היהודית. דומה, מה שיאה לאנארכיסט באומות אחרות, ספק אם הולם הוא את עמנו.

הנה מעלה אבא גורדין בשני כרכים את דמותו של אבי האנארכיזם היהודי באנגליה ובאמריקה: שמואל יאנובסקי. יליד “התחום”, מהפכן, פולמוסן, מנהיג פועלים רדיקאלים, עורך וסופר, לוחם לאמת, לצדק לחופש. ואולם יחסו ליהדות, לחגי ישראל וכו' – על אף כל “ההתנצלות”, שאין המכוון אלא “למוסדות”, ל“פולחן”, ל“קליפה” וכדומה יש בה כדי לדחות. הוא עצמו, הכותב, מציין גילויים אלה כחילול השם קודש. והוא מזכיר את ההילולות של “הגענאסן” ביום הכפורים וכיו"ב. היחס החילוני המשכיל אוכל כל חלקה טובה שבלב ובנפש – ביהדות ובלאומיות היהודית.

הנה מספר הוא על יאנובסקי, למשל, ששלל לחלוטין, בתקיפות ובפסקנות, את חיבת ציון. וודאי סבור גם הוא, שה“אנארכיזם שולל גבולות, ובמילא את הבסיס הטריטוריאלי של המדינה. בסיס המדינה – זה הקניין הלאומי של טריטוריה. אנארכיזם הוא, באורח עקרוני, אנטי־טריטוריאליזם, אנטי פאטריוטיזם”.

האם יש צורך להטעים ולהסביר, שמושגים אלה בחיי העם הנרדף והמפוזר אין פירושם אלא חיוב הגולה והנכר, הטמיעה והכלייה? וכי הקוסמופוליטיזם – יהא צבעו וצביונו כאשר יהיה – הוא לישראל אובדן?

ודאי אבא גורדין עצמו מרגיש כך, ואך מסקנתו היא: “רדיקאל חייב לסייע בבניית החיים היהודים, שהם חסרי מדינה, על יסודות מוסריים ולא פוליטיים, ואין מקום להטפה לאנארכיזם בין יהודים בנוסח קרופוטקין ובקונין. הרדיקל היהודי צריך לנקוט בדרך של חיוב ובניין”. הדברים נכתבו ב־1944…

וארוכים הדברים, כי הלא אפשר להמשיך ולהקשות, מה פירוש לבנות “חיים־יהודיים” ועוד כיו"ב?

“אני שר על השקוי, המקציף בגביע הזהב של הסברה המעמיקה” – זה חרוז מתוך השיר שלו. והרי פירוש, הלכה למעשה, לסברתו.

מטרתה של “החברה המוסרית היהודית” באמריקה – נאמר בהצהרת־עקרונותיה – לבצר את יסודותיה של תורת־המדות היהודית ולהפיץ השכלה וחינוך מוסריים בהמוני העם".

להלן מוסבר שם, שעקרונות המוסר היהודי כוחם יפה גם לזמננו וגם לעתיד. ואולם בלחץ הסביבה שבגולה, חדרו ליהדות יסודות אליליים והלניסטיים, ולכן יש צורך בטיהור ערכין ובזיכוכם. זו הדרך לעיצוב פני החברה היהודית וכל סדר העולם – קובע א. גורדין. יש לחשוף את היהדות שביהודי, לחזק מוסרו הצרוף, לעשותו אדם נאמן “ליושר האוניברסאלי ולצדק הכלל אנושי”. טעון האדם טפוח. הלא הוא כגן וכגנן כאחד. ו“החברה המוסרית” תסייע ליחיד בעצוב אפיו המוסרי ובייצוב אישיותו.

רוחו של אבא גורדין, האנארכיסט היהודי (ועצם זיווג המושגים האלה יש בו, לדעתנו, חיוב ושלילה, אור וצל כאחת), הקנאי, הלוחם, המטיף, יפה הרוח ועשיר הדעת נסוכה על השורות הללו…

אין ספק, שרעיונות אנארכיסטים פוריים (ולא רק סוציאליסטיים) נמזגו בציונות ובמפעל התקומה הישראלי בארץ, רעיונות של חופש הפרט וכבוד האדם וחירות היצירה (בעיקר בכפר, במושב עובדים), ואולם על הפרק ההיסטורי בחיי היהודים בעולם ובישראל עומדות כיום בעיות־קיום דחופות וחיוניות מסוג אחר. אולם, אין בזה כדי לשלול את הטוב והנעלה שבחזון האנארכיה, שהוא כחזון – אחרית הימים…

אמר המחבר: אין זה אלא טבעי, שענף־יסוד באילן האומה שהוּכה קשות בסופות גולה ונכר, כבני השבט הספרדי ויהודי המזרח, שאין ערוך לתרומתו המקורית והסגוֹלית לגדולת עמנו ותרבותו – ישראל משמשת להם קרקע יוצר להתקדשות רוחנית. מפולת דורות ושכחה מכסה על פּעלים והישגים ונכסי־רוח אדירים של בני השבט הספרדי, למן הגירוש מארצות הרשע הקתוליות בה’רנב (1492), דרך נדוּדיהם על פני שבעים גלויות – באפריקה, אירופה, בשתי־האמריקות ובאסיה; ודרך יצירתם בעברית, באישפניולית ובלשונות ארצות־מגוריהם ועד להיקלטותם מחדש בישראל, יחד עם בני השבט האשכנזי, באומה יוצרת אחת.

ואחד מן המעוררים, היוצרים והלוחמים במשך עשרות בשנים על חישוף אוצרות רוחה של יהדות ספרד ופאר עברה ושתילת ערכיה בחיינו, הלא הוא יצחק רפאל מלכו, איש ירושלים, חוקר וסופר ומנהיג ציוני מובהק ומראשי פעילי איגוד קהילות הספרדים.

נולד ב־1894 בשאלוניקי, המכונה “ירושלים הקטנה”, מרכזה הרוחני־היסטורי של קהלות הבלקן ויהדות ספרד בכלל במשך דורות. הוריו – תורה וגדולה חברו בהם. והנער מילא כרסו תורת ישראל ואוצרות ספרותו, זולת לשונות אירופה וספרותה, וביחוד בצרפתית, אנגלית ואיטלקית. משגדל נזדמן בעיר הולדתו עם אישים מן הישוב החדש והציונות הצעירה שביקרו בה (פרופ. קלויזנר, פרופ. בוריס שץ, ב"צ כץ, מרדכי בן הלל הכהן, דוד בן־גוריון, יצחק בן־צבי ואחרים), בשליחויות שונות והרצו במועדון “קדימה” שבמקום, ואין צריך לומר, שהיה זימון פורה ומפרה לצעיר הלאומי התוסס. ובעודו צעיר לימים הוא נחלץ למערכה הלאומית בקולמוסו, משתתף בעתונות המסועפת של שאלוניקי, בצרפתית ובאישפניולית, וכן בעתונות התורכית הגדולה של הזמן ההוא, וחוט־השני בכתיבתו: הגנה על כבוד עם־ישראל ומאווייו הלאומיים, ומגלה עירנות עמוקה בבעיות חינוך וספרות, מפרסם מונוגראפיות על אישים בכלל זה על הרצל וי"ל פרץ, וכתיבתו מחנכת ולוחמת ומגשרת גשרים בין עדות ודורות. לימים מייסד הוא במות משלו. ביחוד נודע לשם מחקרו על “יהודי שאלוניקי במרוצת הדורות”. והוא חודר גם לעתונות אירופה רבת־ההשפעה ופורש בה את דגל המלחמה באנטישמיות והתחייה הלאומית.

בפרוץ מלחמה העולם הראשונה גוברת פעילותו, והסברתו של מולכו כובשת והיא חודרת אף לחוגים הצבאיים, הציבוריים והאינטלקטואליים – למען עם ישראל וציון. אחד הגילויים המפוארים בפעילותו זו הוא, ייסודו, ב־1917 בשאלוניקי (יחד עם אברהם ריאקאנאטי), של כלי – המבטא הצרפתי “פרו־ישראל”, שזכויות היסטוריות לו; הוא ששימש פה ליהדות יוון במבחניה בשנות המלחמה ולמאווייה הלאומיים, עמד על רמה ניכרת והופץ חינם בקרב חוגי הדיפלומטים, אנשי הצבא והמדינה של בעלות הברית.

כתב־עת זה הוא שהעלה ויזם ונלחם לרעיון הקמתו של לגיון יהודי לוחם לימין הברית, שיקח חלק בשיחרורה של ארץ ישראל – ומלכו פעל להגשמתו באתונה ובלונדון. ואכן, אישרה ממשלת יוון את רעיונו, אלא שבינתיים נסתיימו פעולות־האיבה. וידוע חלקו של מלכו בכיבוש דעתה של ממשלת איטליה והסכמתה לאישור הצהרת־בלפור ועוד.

ב־1919 עולה הוא לירושלים, קיומו על סוכנות חברות־סרטים, ופעילותו החברתית ענפה ומסועפת – ורבים התחומים בחייה של בירת רוח ישראל שידו הטובה בהם. אולם נפשו למדע ישראל, לספרות לעתונות – בעברית, צרפתית ואישפאניולית. רב הוא מספר המסות, עבודות המחקר, הבקורת, המונוגראפיות שפירסם, ובכללן על: מונטיפיורי, דון יוסף נשיא, הרב יעקב מאיר, יצחק אפשטיין הפדגוג העברי שפעל ביוון, פרופ. א. ש. יהודה, דוד ילין, טשרניחובסקי, הדמות האגדתית של יוסף מרקו ברוך שקדם להרצל, וכן על שורה של אישים, מהם שכוחים, מעולמה של יהדות ספרד. כן פירסם והחדיר כתבים שבתאיים עלומים (כתב־יד אחד, בתירגום מלאדינו, עומד להופיע בקרוב בהוצאת “מכון בן צבי” בירושלים). והוא משתתף בעתונים וכתבי־עת, מחבר ערכים אנציקלופדיים, מתרגם (בין היתר לשפאניולית) ספרי מדע – אחת הדמויות הפעילות, האצילות והססגוניות של יהדות ספרד בארץ.

רבים הישגיו של האיש, ואך כותרת־עטרת פעלו בשדה החקר והספרות, יצירת רוחה של יהדות ספרד, דמויותיה, תורתה, מאוויי נפשה – למן הכתות המשיחיות שפעלו בה ועד להתעוררותה הלאומית.

*

דיוקנו של היוצר משוקע ביצירתו ורוחו – ברוח גיבוריו. והנה מגלה לפנינו מלכו דמות מופלאה, מבני הדור של סבו של הרצל, שמעון לייב יהודה אשר הרב הנעלה בחובבי ציון יהודה חי אלקלעי יצק מים על ידיו: הרב יהודה בן שמואל ביב’אס, שבתשי"ז מלאו מאה שנה לפטירתו.

את הרב מקר’פו, שאישיותו וחייו, מלחמתו והעזתו נשמעים כאגדה, מציין מלכו “כאביר מבשרי מדינת ישראל וקוממיותה, בדרך הזמנים המודרניים ובסגנון התנועות המדיניות לשחרור לאומי וכיבוש העצמאות, בכוח הנשק והמדעים”. בן התקופה הפוסט־נפוליאונית, מאצילי המשפחות הספרדיות שבכל הדורות, וניצוצות רוחו נתגלגלו בין היתר, לבית הרצל ולבית הרב אלקלעי.

כאשר יידלק הברק בעבי ליל סופה ואופל ויאיר מרחבים, כן נדלקה בו, ברב מקר’פו, התשוקה העזה, הרדומה, לזקיפות קומה יהודית, לעבודת כפיים לכח, “לשימוש בכידון ובמחרשה”, לנטישת החלוקה שניוולה את הישוב הישן ולכיבוש השממה בכוחות עצמיים ומבלי לזכות מן ההפקר, כשווה־בין־שווים במשפחת העמים. עם זאת הוא יצא חוצץ כנגד התיקונים בדת, המרופפים את כוח־העמידה, כנגד התבוללוּת והטמיעה והמוות־הלאומי.

אבי המשפחה – ממגורשי ספרד, נתגלגל לפאס ומשם לטאטוּאַן. שלשלת של רבנים ומנהיגי העדה וממשיכי־רוקמי חוט הזהב. בדרך גלגוליה ותלאותיה מגיעה המשפחה לגיבראלטאַר, השוכנת על אם הדרך בין צפון אפריקה למזרח התיכון. כאן נולד ר' יהודה לאביו (ר' שמאול, ולאמו ממשפחת המקובל הנעלה ר' חיים בן־עטר בעל “אורחיים”, שעלה לא“י בתק”א – 1741) – אשר כונה “אחד קדוש, חכם ושלם, עיר וקדיש שפ”ר" (שפת רננות, מקביל לנעים זמירות). וכאן מילא כרסו תורה ודעת והעמיד תלמידים רבים בישיבתו. ותחנתו האחרונה – האי קורפו והימים ימי ראשית התמוטטותה של המועצה התורכית, מרידות בארצות ערב, השתלטות איברהים פחה על ארץ ישראל – הולידו גם בקרב ההמון היהודי התעוררות משיחית לגאולה לאומית.

אזניו של הרב הספרדי כרוּיות לרחשי הזמן, ולבו נתוּן לשיפוּר מעמדם של היהוּדים והנוער, דורש תיקוּנים בחינוּך ו“למוד שבע החכמות או מדעים, כגון מוּסיקה, אסטרונומיה וכו'” – ונחלץ למערכה כנגד חיי הניווּן בגיטאות החשוכים. והוא גם מעז – חזיון נדיר, מיוחד במינו ובסוגו – לחלום על תנועה של מטיפים־ליהדות בקרב האומות! ואולם עיקר חזונו – ארץ ישראל. נאזין־נא לדבריו:

“על היהודים לנתק בכוח את ארץ־ישראל מידי התוּרכים בהנהלת המשיח, כשם שהיוונים הוציאו מידיהם הארץ שלהם”… “ושומה עליהם, לשם כך, להתאמן בנשק ובמדעים”.

חינוך העם. עבודה בפועל ממש, הנשק ביד כמגוייסים לשעת הצורך – זו הדרך העשוייה, לדעת הרב ביב’אס להביא גאולה, – ולא דרך הפילנטרופיה בה נוקט השר מונטיפיורי. לדברים החדשים, המפתיעים האלה, נענים הדים עזים בלבו של שמעון לייב יהודה הרצל (סבו של בנימין זאב) ושל הרב אלקלעי, שנדלק באשו. (“ואין אני יכול להתאמץ ולהסתיר דבר מוּסר השכל, אשר שמעתי מפי איש אלהים קדוש, הרב המופלא וכבוד ה' מלא, המקוּבל האלהי, כבוד הר”ר יהודה ביבאס, הי“ל (השם ישמרהו לנצח) יש”ל (יהי שמו לעד) אנחנו בני ישראל פשענו ביוצרנו. בכל ארצות תבל נעים ונדים אנו מעיר לעיר, לבקש מחיתנו, ואין אנו הולכים לארץ ישראל, ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם… כבר ידוע שההתעוררוּת למעלה תלוייה בהתעוררוּת מלמטה, ככתוב שוּבו אלי ואשוּבה אליכם. תשוּבה זו, באלף שבע מאות ושבעים שנה, לא נעשתה… עיקר גאולתנוּ היא שהקב“ה יחזיר שכינתו לציון” (דרכי נועם, בלוגראַדו, תקצ"ט, 1839). – הרחק־הרחק נתגלגלו הניצוצות שהדליק והיו ללהבה.

בשנת התר“י הוא עולה לארץ ישראל, מתיישב בחברון, מייסד הישיבה על שמו ובו עקד הספרים וכתבי־היד שלו שאבדו במאורעות הדמים בתרפ”ט. עתוּרי פעלים חייו של הרב ביב’אס, שחיבר שירים, פיוּטים ותפילות ואף הניח פסקי־הלכה. גימ"ל פעמים בשנה נוהגים היו יהוּדי קורפוּ להזכיר שמו של רבם הנערץ – מפאר יהדוּת ספרד, שהיה מראשוני חולמי, מבשרי ולוחמי תקוּמת ציון.

והנה לעיני מחברת אחרת של המחבר ועניינה בכותרתה: “נקודות חן – מהעולם הספרדי בדורות האחרונים” (ירושלים, תשי"ח, הוצאת ועדת התרבות של התאחדות קהלות היהודים הספרדים בישראל). אסופה של דמיות יהודיות־ספרדיות מופלאות, כגון זו של הפילוסוף היהודי־האיטלקי הנעלה (“אפלטון היהודי”) אליהו בן אַמוֹזג, שכתביו הושפעו מהמהפכה הצרפתית, מערער את ההנחה שהיהודים הם כת דתית ולא אומה ומבסס את יסודותיה הארציים, האוניברסאליים והאנושיים של היהדות. על אחת מיצירותיו זכה באות־הצטיינות צרפתי רם. והנה ד"ר משה קופינאס, מראשי מנהיגיה הלוחמים של יהדות יוון וציוניותם, שעצמותיו הובאו למנוחות במושב העובדים מיסודם של חלוצי יוון, צוּר משה, הנקרא על שמו, והנה יהודה (ליאון) יהושע, הגבור האגדי של תנועת המחתרת הצרפתית נגד הצורר הנאצי, ולידו הוגה־הדעות הדגול יצחק בן־רובי – מן המשפחות הספרדיות המפורסמות והמצויינות, חניכו של רוסו, תלמידו וידידו של הפילוסוף היהודי־הצרפתי ברגסון (מוצאו מוארשה); כתביו של בן־רובי הוכתרו בפרסי האקדמיה הצרפתית ושלושים שנה הורה באוניברסיטה גאנף. לאחר מותו (ב־1947) הופיע ספרו הגדול “Conscience et Morale” “תודעה ומוסר”.

והנה שורה של דמויות מאירות, כנסים רוסו וד"ר ישראל כלב מתורכיה, מראשיה החשובים של מהפכת “התורכים הצעירים”, לוחם נלהב בהתבוללות, ממבשריה הדגולים של הציונות; פיליפ גדאַלה, סופר יהודי־אנגלי נודע והיסטוריון; דוד פראַטו, רבן של קהלות איטליה ומצרים; הסופר העברי־הספרדי המודרני הראשון, יליד ארץ ישראל, יצחק שמי, שתיאר ביד־אמן דמויות ופרקי־חיים מההוי המזרחי והערבי, ולידו מכבי מוּצרי, יליד קאהיר, שלישו של מפקד הפלמ"ח יצחק שדה, שנתן נפשו במלחמת השחרור, בפריצת הדרך לירושלים.

פסיפס ססגוני של דמויות ספרדיות נעלות, יפות נפש, אוהבות עמן, מצויינות בכשרון, בעוז, בגבורה.

ישבתי בביתו הצנוע של י. ר. מלכו בירושלים, ברחביה השלווה הטובלת באור ובירק, ונשמתי אוירתה של ה“גראַנדאזה” – הגאון והאצילות הספרדית, המהולה בתחושה יהודית עמוקה, כאשר צויין גם בילקוט הספרותי שיצא לכבודו במלאות לו ששים שנה, על־ידי קבוצת סופרים, עסקנים ואנשי מדע ובכללם פרופ. קלויזנר, פרופ. ברגמן, א. אלמאליח ועוד. היא חפפה על הספרים וכתבי־היד היקרים שכינסם בביתו, ניבטה מעיניה של האם – המטרונה הכבודה (לבית די־בוטון עתירת־היחוס), אם המשפחה, והיא טבועה בדמותו הוא, הרוחנית והאצילית, הענווה והתוססת, של יצחק רפאל מלכו, שכל חייו כהמחשה למטרה שהציב לבני עדתו והתגלמות “לעורר את התשוקה בקרב בני השבט הספרדי להשכלה ולמעשים טובים בנין ויצירה”.

ובהקדמתו ל“אוצר יהודי ספרד” הוא כותב, ובדברים בטוי לכיסופיו, לתחושת שליחותו:

…"במשך יובל השנים האחרון השתנו פני הקהילות הספרדיות בעולם. הקהילות העתיקות והמפוארות בארצות השפלה וארצות הבאלקאנים הושמדו כמעט כליל; יהודי בולגריה ומצרים ומרבית יהודי אדריאנופולי, איזמיר, קושטא וברוסה עלו והשתקעו במדינת ישראל ולוקחים חלק פעיל בבנין המדינה ובהתחדשות חיי האומה בכל השטחים והמקצועות.

בינתיים הולך ומצטמק דור יודעי היהודית־ספרדית, קרוא וכתוב, בחצי־קולמוס כמו בעבר, אין עתונות בלאדינו, וזה עשרות שנים שלא הופיעה שום יצירה ספרותית מקורית, או במהדורה חדשה, הנדפסת, באותיות עבריות רש"י או מרובע.

מובנים איפוא גם הכיסופים לאסוף את השרידים, התעודות והמסורות שנשתמרו עד עתה בקרב יוצאי כל ארץ וארץ.

יוצאי ארצות ספרד ופורטוגאל שבשבתם באדמות מולדתם השניה, האירו את שמי התרבות האנושית הכללית והדליקו את אבוקת ההשכלה באירופה, אסיה, אפריקה ואמריקה, בארצות האיסלאם והנצרות, תרמו תרומה נכבדה להתקדמות המדעים, המחקר והחיים הכלכליים בעולם, ומן הדין שהישגים ומאמצים אלה יובלטו כדבעי ויהיו לנחלת הרבים".

קולו הרך של מלכו נדלק וריגשה עומדת בו מדי דברו בנחלתה הנעלה, השכוחה של יהדות ספרד, שהוא מבקש לגאלה ולהנחילה ולשתלה בשדה חיינו, בנוסף על הארזים האדירים אשר לא ייעקרו לעולם, וחיוך מלבב פושט על פניו…