רקע
אלתר דרויאנוב
שְׁנֵי צְרָכִים

I

גם עם שָלו חייו משתנים ומתחדשים תמיד. וכל חדוש וכל שנוי במסכת־החיים גורם בהכרח חדוש ושנוי גם בצרכיהם. מפני שצרכים אלו עולים וצרכים אחרים יורדים. יש שהצרכים החדשים דוחים ומשכיחים את הישנים לגמרי; ויש שהם דוחים ומשכיחים את הישנים רק לשעה – כל זמן שאין להסיח דעת מהם, מן החדשים, שכטבע כל חדש עריצים וקנאים הם ואינם נוחים לותר כלום “משלהם”. בין כך ובין כך מלחמת תמיד לצרכי החיים: הללו מנצחים והללו נגפים. – ואם עם “שוקט על שמריו” כך, לא כל־שכן עם, שחייו הומים ורותחים ומעלים קצף בין סלע לסלע, עם אשר אין נִתָן לו להינות אף רגע מ“מתק העצלות”, אלא הוא מוכרח “ליצור” את חייו, לחשל את גורלו יום־יום, שעה־שעה. עם טרוד־חיים שכזה אין קץ ואין גבול לחדושי צרכיו ושנוייהם. מה ששבלתו ההומה והקוצפת מעלה בראש היום היא משקיעה תהומות מחר. ואם חפץ קיום הוא תהיינה עיניו צופות בשבלת, כדי שיכון את מעשיו לעומת צרכיו הנובלים והנוצצים.

השתנות הצרכים ומלחמתם הן הן היסוד לחיי ההכרה והדעת של האדם. “העצלות” מתוקה, אבל גם רעל יצוק בה. אם אין שנוי במהלך החיים ומצביהם אין גם צורך שנוי במעשיו ופעולותיו של האדם, והרי לו הפעולה האינסטינקטיבית בלבד, אותה הפעולה שאינה עולה למדרגת הכרה. רק החדוש דורש מעשים חדשים, רק החידוש קורע בחוזק־יד את שלשלת המצבים הרגילים וממילא גם את שלשלת הפעולות האינסטינקטיביות. משעת קרע זה מתחילים חיי־ההכרה ועמהם גם חיי־הרצון. וזהו כחם המיוחד של צרכי־שעה המתחדשים ומשתנים בלי הרף ומכריחים את היחיד ואת הכלל לגיס את כל מה שיש בהם מן ההכרה והרצון לעשותם שמוש לעצמם. ואולם החדושים והשנויים בלבדם, שתפקידם הוא רק תפקיד דחיפות מובדלות אלו מאלו, אינם מספיקים. כלום ילמד האדם להכיר את עולמו לנגוהות הברק, המבריקים ונעלמים והחושך מכסם? כלום אפשר הדבר, שיהיו ההכרה והרצון גדלים קרעים־קרעים מבלי היות אחדות מאחה לכולם? חוסר אחוּי והשפעת־גומלים מתמדת בין יסודות ההכרה סימן מובהק הוא להתפרדותה וחורבנה הגמור. אשרו של האדם – האדם היחידי והאדם הכללי – הוא, שיש אחדות מאחה לכל קרעי־חייו וחליפות גלוייהם. לאחדות זו נמשכים והולכים כל גדילי הקרעים ומתוכה הם נטוים יחד ונעשים יריעה אחת – הכה. “ההכרה סינתיזה היא, פרוצס של אחוי מעצם תחלתה”. מתחת לכל הזרמים של צרכי־שעה, החוצים זה את זה ונדחים זה מפני זה, מקלח והולך נחל אחד, אשר לא ישוב ולא ידח מפני כל, שכל הזרמים כפופים לו והוא כונסם יחד אל תוכו, שכל הזרמים של צרכי־שעה מפרנסים אותו, רק אותו, ומתוכו הם מותנים ולשמו הם זורמים כל עיקרם: – הנחל של צרכי־עולם.

זאת אומרת: צרכי־שעה הם הם גופי־חיים וצרכי־עולם – חיי־החיים…

II

תאמרו: לעולם יהא אדם זהיר, שלא יחזור ויזכיר אמתיות אלפא־ביתיות, שכבר נעשו מושגים פשוטים ויסודיים בהכרתו של כל בן־תרבות. צדקתם. אבל מה נעשה וכשאנו עומדים בגבולות חיינו היהודיים, השרועים והקלוטים, יש ויש צורך לחזור ולהזכיר גם אמתיות כאלה. ואולי גם להרחיב את הדבור עליהן, כדי להסבירן לבריות.

הנה לנו, הציונים, קוראים אוטופיסטים, רומנטיקים, בעלי־דמיונות וכו' וכו' עד סוף כל כנויי “הגנאי”, המצויים באוצר־מליהם של “הפּכּחים”. על הכנויים הללו עצמם אין אנו מצטערים ואין אנו קובלים. אדרבא, בגאוה ובגאון אנו נושאים אותם. אילו לא היתה לנו זכות אחרת אלא זו שאנו חוזרים ומציתים להב־אודם בפאתי־שמים, שחללום מחללי־החיים ועשו אותם אפורים וכהים – דיה היתה לנו גם היא לבדה, כי נדרוש בשביל כסאנו מקום בראש. על מה אנו מצטערים וקובלים? – שכינויי־“הגנאי” האמורים נתנו ונתנים לנו משום שאנו רגילים להבדיל בין צרכי־שעה לצרכי־עולם ואנו נזהרים שלא להחליף אלו באלו, כדי שלא להזיק לא לאלו ולא לאלו. ואם בשביל כך מתכונים לגנות אותנו, אות הוא, שהם, המגנים, – ומספרם, הלא נודה, לגיונות – אינם יודעים להבדיל בין צרכי־שעה לצרכי־עולם והם עומדים מחוץ לאמת האלפא־ביתית של החיים.

וכמה גדולה וכמה קשה היא הרעה, המוֹצאת את האדם לא לעיתים רחוקות לרגלי “ערוב הפרשיות” וחלוף הצרכים אלו באלו. כל התופס צורך־שעה בתור צורך־עולם ואינו מבחין ביניהם קורע את הכרתו מן האחדות המאחה, עושה את ברק הברק אור לנתיבתו. כדין כל מקצת, המתאמרת להיות הכל, יגעש וירעש אותו צורך, שלבש צורה שאינה שלו, ולבסוף, כשיגלה זיופו, תלקה ותתבזה גם האמת שיש בו. וההכרה, מכיוון שכבר שלט בה הרעל של השלאת־השוא, או שאינה מוכשרה עוד כלל לשוב למקורה, לאחדות המאחָה, או שהיא שבה אליה שבורה ורצוצה.

כוס זו כבר עברה גם על ההסתדרות הציונית עצמה: הקונגרס השישי. הטבח בקישינוב הוליד בימים ההם צורך מיוחד, שלא היתה דוגמתו מימות הפרעות הראשונים, לדאוג לעשרות אלפי יהודים, שלא יכלו עוד להשאר במקומם, שהיו מוכרחים ללבוש כלי־גולה ויהי מה. צורך זה היה בלי־ספק אחד מגופי־החיים של אותה שעה. לעבור עליו אפשר היה רק לאדם, שחיי־העם בכלל אינם שלו. אילו היה הצורך הזה מוכּר בתור צורך־השעה, כראוי לו, אפשר שדוקא מבין הציונים, שהציונות כבר עשתה את לבם ער לכל צרכי־העם, היו נמצאים גואלים לו. אפשר שדוקא מבין הציונים, ולו גם עם הרצל בראש, היו נמצאים אנשים, שהיו שמים לב – מחוץ לתחומי הציונות, שתכלית מעשיה המה צרכי־עולם, – גם להצעה בדבר אוגנדה ואיש לא היה מוחה בידם. אבל האוגנדיסטים החליפו את צורך־השעה בצורך־העולם ומפת אוגנדה עלתה וכסתה את פני מפת ארץ־ישראל… והרי אנו יודעים, מה עלתה לה, להצעה, שהביא הרצל מאנגליה, ומה עלתה להם לאוגנדיסטים עצמם, שבתחילה געשו ורעשו ונתנו את נפשם כמגיני הציונות ומצילה. אם רוצים אתם עכשיו למצוא אדם, שליבו הציוני היה לגליד־קרח או שלכל־הפחות אמונתו הציונית מסיימת ב“אֲבל” – בקשוהו ראשית־כל בקרב האוגנדיסטים־הטריטוריאליסטים, וביחוד בקרב מי שהיו בשעתם “מגינים” להסתדרות הציונית

III

עדים לערבוב מושגים מעין זה הננו גם היום.

עווּת חיינו הולידה בימים האחרונים צורך־שעה חדש – לעזור להמון רב מצעירנו, המוסרים את נפשם על השכלה עליונה ודלתותיהם של בתי־המדרשות העליונים ננעלים בפניהם אחת־אחת, והרי הם עומדים על פרשת־דרכים שוממים ואכולי־יאוש מאין להם יכולת לא לחזור על עקבותיהם ולא לקעקע את הדלת הנעולה. ואין כל פלא – אעיר דרך אגב, – שבינתים נתעוררה בתוך קהלנו שאלה, אם בכלל טובה היא הדרך, אשר אנו הולכים בה שנים־שלשה דורות – להרבות “פרוליטריון רוחני” בתוכנו: מנהגו של עולם כך הוא, שבהנגף הרגל היחפה ביתדות הדרך והיא זבה דם, מתחילים ההרהורים שמא בכלל לא זו הדרך. דוקא עכשיו בא הרהור זה שלא בזמנו. מוטב שלא יהרהר אדם בתשובה כלל משיהרהר בה מתחת אונסו של השבט הרודה. לאחר שנמצא את הדרך לעזור לצעירנו ולחלצם מצרתם, אז, ולא עתה, תהא השעה מוכשרת לחשוב את חשבון־עולמנו ולראות, אם באמת מגדלים אנחנו “פרולטריון רוחני” יותר על המדה ואם יִתוּר זה מביא לנו תקלה. עכשיו, בשעת צרה, אל יבואו שום הרהורים להפחית את ערכו של הצורך ולהקשיח את לבנו מצעירנו, שאין להם תקוה אלא העזרה הראויה להנתן להם מאת עמם.

ומצד אחד קים ועומד צורך־עולם – ליצור מדע עברי. דומה, שאין אף מקצוע אחד בממלכת המדע, אשר לא יפרנסהו גם הַגֶנִיוּס העברי, – ומדע עברי אין. את שולחן המדע עורכים גם האנשים המצוינים שבנו, ואנחנו יראים לגשת אליו, כי בתור כלל לאומי אין לנו חלק ונחלה בו. נקלים ופחותי־ערך הננו בעיני אחרים, השותים גם את מימינו אנו, ודלים ורשים אנחנו בעיני עצמנו, כי אין איש מאתנו יודע מה יש לנו ומה אנו נותנים לעולם. ומי יודע אם לא מלאי ברכת ד' אנו פושטים את התרמיל למתנתם של אחרים, הציקנים ורעי־העין. יש אשר יזעף לבנו על גדולי־הרוח אשר לנו, שאת גדלות־רוחם הם מפזרים ביד רחבה לזרים ולנו הם מביאים פרורים, ורובם אף פרורים אין להם בשבילנו. לבנו יזעף, שֶקַרְל יוֹאֵל וְקַסִירֶר הם גרמנים, בֶּרְגְסוֹן וְדִירְקְהֵים – צרפתים, פְרֵיד וְאַדְלֶר – אוסטרים, לוֹמְבְּרוֹֹזוֹֹ – איטלקי וכו' וכו' ולנו אין איש. אבל למה יזעף לבנו? האיך יביאו הללו את גדלות־רוחם לנו? איה המקום בו ירביצו את תורתם בתור יהודים? איזו היא הלשון, שעל ידה ומתוכה תעשה תורתם תורת ישראל? היכן הם התנאים המיוחדים, אשר ישפיעו גם על עצם מהות תורתם? ולא זו בלבד, אלא שבחסור לגדולי־הרוח שלנו היכולת לגלות את מעלת רוחם בתור יהודים, במקום, בלשון ובתנאים המתאימים התאם טבעי לשורש נשמתם, מי יודע אם רק היהדות ולא האנושות כולה נמצאת גזולה? אנטוקולסקי, זה האיש שנשמתו היהודית פרכסה בכל קמטי עצמותו ואשר את כל גאונו נתן לזרים ולנו לא השאיר ממנו כמעט כלום, קובל במכתביו, שנפשו מלאה הרהורי יצירות עבריות גדולות, אלא שחסרים לו התנאים העבריים, האפשרות העברית וגלוים, והוא מוכרח לחנקם ולקברם בתוכו “עד עת קץ”. וכפי הנראה ידע אנטוקולסקי, כי בחניקה זו הוא גוזל לא רק את עצמו ולא רק את היהדות, כי אם את האמנות בכלל, שהרי מכיון שאין הרוח נִדלית במה שראוי לה לפי עצם טבעה אי־אפשר לה גם שתוציא ותגלה כל מה שיש בה ואשר היא יכולה לתת לעולם. ודינו של המדע, לכל־הפחות של אותם המדעים, שנהגו לקרוא להם “מדעי הרוח”, כדינה של האמנות. אם אין מדע עברי בעולם – לא רק את עצמנו, כי אם גם את המדע אנו גוזלים. ודומה, שאין אדם צריך להיות דוקא ציוני למען יבין ויכיר שצורך יצירת מדע עברי כצורך־עולם הוא קים ועומד.

הרי שלפנינו שני צרכים: האחד צורך־השעה והאחד צורך־עולם. מובן, שיש נקודות־מגע ביניהם, אבל לא רב מספרן. בכל אופן אין הצורך האחד מותנה כלל מתוך חברו. ומודה אני: בשעה ששמעתי, בימי הקונגרס הציוני האחרון בוינה שממעשה קאַסוֹ1) הביאו ראיה על הצורך ליצור אוניברסיטה עברית בארץ־ישראל, לא היו הדברים מובנים לי. שאלתי את נפשי: ומה, אם יום מחר יחדל צורך־השעה – לעזור להמון צעירנו אובדי־הדרך –, כי רוח חדשה יערה על הרשות הרוסית והיא תשוב ותפתח את אוניברסיטותיה ופוליטכניקומיה ואקדמיותיה לפני צעירי־ישראל כבתחילה, כלום יחדל או יתמעט מתוך כך צורך־העולם – ליצור מדע עברי ולהכשיר את האפשרות ליצירתו? אבל עוד פחות מזה מובנה הדעה המשונה, הנשמעת עכשיו מתוך פינה ידועה, שצרת צעירינו העלובים מחייבת את הצורך ליסד אוניברסיטה יהודית, כלומר אוניברסיטה ליהודים, באחת מארצות אירופה. עובר אנכי על השאלה, אם יש עתה ואם תהיה לכל־הפחות בעתיד הקרוב יכולת ליסד אוניברסיטה כזו: זו היא שאלה למומחים ובקיאים בדבר. אבל לו גם נניח, שיש יכולת ליסד את האוניברסיטה “המבוקשה” – מה תתן ומה תוסיף לנו? תשובה על צורך־העולם? ודאי לא. מדע עברי אפשר שיוָצר על־ידי אנשי מדע עברים, בסביבה עברית, בלשון עברית ומתוך – וזהו אולי העיקר – הודאת לב עברית. אבל כלום אפשר, שיוצר מדע עברי בסביבה לא־עברית ובלי שום הודאת־לב עברית? נסו נא והציעו לרוסי בר־דעת, שאת המדע הרוסי, אשר הוא מבקש, ייצר לו על־ידי גרמנים בסביבה גרמנית ובלשון הגרמנית – ואם תוכלו הביטו אותה שעה בפניו בלי בת־צחוק של שפתותיכם… גם מצד צרך־השעה האוניברסיטה האמורה האמורה למה היא באה? הן לא מחר ולא מחרתים תוסד ותערך ותפתח. לכל־הפחות שנים אחדות תעבורנה עד הפתיחה, ובינתים הלא תארע בהכרח אחת משתי אלה – או ש“קאַסוֹ” יחזור בתשובה וישוב ויפתח לצעירינו את הדלתות הנעולות להם עכשיו ברוסיה ולא יהיה עוד צורך באוניברסיטה מיוחדת ליהודי רוסיה בחוץ־לארץ, או ש“קאסו” – מה שקרוב הרבה יותר לודאי – לא יחזור בתשובה, ובעל־כרחנו יהיה פוחת והולך בקרבנו משנה לשנה מספר הצעירים, הזקוקים ומוכשרים להשכלה עליונה, ואת המעטים אשר יותיר לנו “קאסו” גם לעת ההיא אפשר יהיה לזרוע בתוך האוניברסיטות הכלליות שבארצות השונות – אם מבעוד מועד ומבלי הוצא אנרגיה ובטלה נדאג ליצור אפשרות זו: אם ניסד קופה מיוחדה לפרנסת צעירינו בחוץ־לארץ, אם נבוא בדברים עם האוניברסיטות שבחוץ־לארץ ונשתתף בהוצאותיהן, כדי שצעירינו לא יהיו מקבלים טובה וחסד חנם, אם נסדר כראוי את שרות־המודיעים לכל מבקשי השכלה עליונה ולא תהיה העבודה הקשה ורבת־האחריות הזאת על צעירים מעטים מן הסטודנטים גופם, שדי להם להפקיע את עצמם.

ואף־על־פי שהדברים פשוטים וברורים כל־כך, מכל מקום לא יחדלו באותה פנה, אשר עליה כבר רמזתי, מלערבב מושג במושג וצורך בצורך ולהרעיש שמים וארץ על הציונים, שמתוך שאין הם מודים ביסוד אוניברסיטה מיוחדת ליהודים באחת מארצות אירופה והם רוצים דוקא באוניברסיטה עברית בארץ־ישראל הרי הם מקשיחים את לבם מכל עניני־ההוה ומכונים להכשיל מלכתחילה כל מפעל צבורי בגלות וכו' וכו'. הזעקות והתוכחות הללו אין להן, כמובן, שום ממש. אם באמת יתעורר הצבור לעשות דבר לעזרת צעירינו, המגורשים מהיכלי־המדע, מובטחנו, שהראשונים למעשה זה יהיו הציונים, כשם שהם הראשונים גם לכל המפעלים הציבוריים האחרים. לפי הנראה לנו אין גם שום צורך להענות ל“גבורי־הפנה” ולהשיב להם מלחמה: לא עת מלחמה היא לנו השעה הזאת. ומכל־שכן, כשהאבנים הנזרקות בנו קלות הן כל־כך. מה לנו אפוא ולהם? מוטב שנושיב את האנשים האלה על ספסל הדרדקים ונלמדם אחת־אחת את האמתיות האלפא־ביתיות, – אולי ישמעו ויבינו…


  1. מיניסטר לעניני־ההשכלה ברוסיה בימים ההם.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!