אין הגדרה מדויקת יותר להמצב שאנו נתונים בו תמיד ולהסכנה השומרת את צעדינו תמיד: או שאנו נתונים בין הפטיש והסדן או שהפטיש והסדן מחכים לנו…

סכנה זו, המיוחדת לנו, אורבת עכשיו להיהדות האונגרית.

רק לפנים ורק לשעה קלה, בימי צרוף בוסניה והרצגובינה, נדמו הקטטות ושנאת הלאומים במלכות בית־הבסבורג. משעבר הרגע, שבו היתה מלכות זו מוכרחת להעמיד פנים של מנוחה כלפי חוץ, שב המצב לקדמותו – השנאה שבין לאומיה השונים הולכת וגדלה ומתעמקת.

ושוב הוסר הקרום בן־הרגע מעל התהום שבין שני חצאי המלכות: אצילי אונגריה ודבּרי המאדיארים הולכים ומרחיבים את הפרוד, גובלים את הגבולים שבין אונגריה ואוסטריה, ומקרבים את שעתה של המסקנה האחרונה. והממשלה המרכזית, הרגילה לראות את כנפיה פרושות על שני עברי הלֵיטה, אינה יכולה, כמובן, לשבת במנוחה ולראות בלב שקט את התקרבות הקץ. ואין לה דרך אחרת אלא להסתייע בתורה הישנה של “חלוק ומלוך” ולסכסך את המאדיארים באויביהם המרובים, כדי שלא יהיו לבם וכחם מפנים רק כלפי אוסטריה.

ואין הממשלה המרכזית צריכה לבקש אויבים להמאדיארים הממרים: הרי הם בעין: הרומאנים, הקרואטים, הסרבים והסלובקים, שהמה המרובים באונגריה וכבר פקעה סבלנותם מלשאת את העול מצד של המאדיארים המועטים, החושבים את עצמם לאדוני־הארץ.

הממשלה המרכזית נכונה למלחמה, משום שכבר קהו כל כלי זיינם של השלום והתווך, ולמלחמה זו היא מכינה נשק יפה: חוק בחירה חדש, ליברלי, שעל פיו ינטלו השלשלאות מעל הלאומים המשועבדים שבאונגריה. וכיון שינטלו מעליהם השלשלאות ולכל אחד מאזרחי אונגריה תנתן הזכות להשתתף בבחירות, מיד יהיו שלוחיהם של הלאומים המשועבדים המרובים בפרלמנט האונגרי ושליחיהם של המאדיארים – המועטים.

חוקי בחירה טובים וישרים, ליברליות וחופש להלאומים המשועבדים, – בנשק יפה מזה לא יכלה לבחור הממשלה המרכזית, האומרת לעשות את הלאומים הללו לפטיש, אשר יכה על גבי הסדן כדי לבקוע בו בקיעים.

ובין הפטיש המסוכן הזה והסדן הקשה הזה נתונה כנסת ישראל שבאונגריה. נאמנים היו יהודי אונגריה להמאדיארות, נאמנים למאדירות מעבר הליטה מזה באותה מדה שאחיהם נאמנים להאשכנזות מעבר הליטה מזה, נאמנים עד כדי שכחת עצמותם הם, עד כדי העשות נושאי התרבות המאדיארית ושותליה בקרב יתר עמי אונגריה, – הכל כאורח גוברין יהודאין בכל מקום. ובקרב העמים המשועבדים שבאונגריה, שהמה המרובים במדינה, נשתרשה שנאה כבושה ליהודים, לעבדי המאדיארים, לשמשים המשמשים את אדוני הארץ וכו', – הכל גם־כן כנהוג בכל מקום בנוגע ליהודים, שאין להם בעולמם אלא תרבות זרה מכל צד וענינים שאינם שלהם בכל פנה שהם פונים. ואין כל ספק: כשישתחררו העמים המשועבדים שבאונגריה וירגישו, שהגיעה שעתם להיות להם השפעה גדולה במדינה, תנחת ידם בראשונה על היהודים שנואי־נפשם, ובהם ינקמו תחלה נקמת שעבוד המאדיארות. “לעתים קרובות מאד, – קוראים אנו במאמר הראשי של ה”אסטרייכישע וואכענשריפט" נומר 16 לשנה זו, – ידיעות באות, שיהודים חלוצי המאדיארים בפלכי הסלובאקים שלמו את הונם וחייהם כופר בעד הפוליטיקה הזאת שלהם. ואולם כשתגבר ידם של הלאומים הנכנעים לא יכחדו עוד היהודים שבמדינה בחרב ובכידון, אלא על־ידי חוקים חדשים וברורים להחוקים הישנים"…

ואל־נא ירמו את עצמם היהודים האונגרים לאמר: המאדיארים, שסוף סוף כחם גדול ורב עדיין, יעמדו להם בעת צרתם. גם להם יקרה מה שכבר קרה לאחיהם שבאוסטריה. הללו גלו יחד עם אדוניהם האשכנזים גלות פוליטית, נשמעו להם ועמדו להם בשעת הבחירות, וכשלא שחקה השעה להאדונים היתה ראשית מעשיהם לבעוט באלו ששרתו להם. כמעשה הזה יעשו גם המאדיארים. כבר יש להם מפלגה עממית קלריקלית ושמונים ושתים אגודות במקומות שונים המצטרפות למפלגה נוצרית־סוציאלית, שיש לה גם דבּר בפרלנט. אנטישמיות במדה זו בשעה זו דיה כבר, כדי שיראו יהודי אונגריה את הנשקף להם בעתיד וידאגו בעוד מועד לעשות דבר לטובתם…

כמה קשה היה הלגלוג, שלגלגו בשעתם גם המנהיגים של יהודי אוסטריה לקומץ הלאומיים שטענו, כי ראשית־כל חייבים היהודים לברוא בכל מקום שהם פוליטיקה יהודית, לאומית, למען יהיו ככל האפשר אדונים לעצמם ולא עבדים ושמשים לאחרים. עדיין לא נשכח “הפסק” המשונה, שנפסק לפני שנים אחדות מאת “ציוני” אחד, אדם מפורסם באונגריה, כי ציונותם של יהודי אונגריה יכולה ורשאה להיות רק ציונות למחצה, כלומר עד כמה שזו טובה ומועילה ליהודי המזרח, “יתומי העולם”, שראוי לרחם עליהם, אחרי אשר יהודי אונגריה אין להם לדאוג לטובת עצמם משום שטובתם הם נכללת בטובת המאדיארים, עכשיו אנו שומעים אותו בעל־המאמר מסיים את דבריו כך:

“אנחנו, יהודי אוסטריה, כבר אבּדנו את טובתנו, כי נפרדנו איש מעל רעהו ועל־פי טעות ירדנו למחנה האשכנזים והאויבים. ואולם יהודי אונגריה חייבים לעמוד על נפשם עוד טרם אבדו להם כחם והשפעתם הכלכלית, כדי שיוכלו להגן על עצמם ולא יארע להם מה שאירע לנו”…

הישמעו יהודי־אונגריה להתראה זו? – מסופקנו.

העולם 1910

אחד מן הפרקים החשובים בדברי ימי הגולה הוא העליה והירידה של הרבה מקהלות ישראל. היו לנו הרבה קהלות, שבמשך דורות קבלה הגולה, – או, לכל הפחות, חלק גדול ממנה, – השפעה מהן, והיו הקהלות האלה ידועות ומפורסמות בעולם. לאחר זמן ירדו מגדולתן, פקעה השפעתן, ויש מהן שגם נשכחו לגמרי.

כשנעמוד על גוף הדברים נראה, שההשפעה היתה יוצאת ובאה לאו דוקא מקהלות, שהיו מרובות באוכלסי־ישראל, אלא בעיקר מן הקהלות ההן, שמצד־מה שמשו מבצרים לעניני היהדות. משניטלה מאתן, לרגלי סבות אלו או אחרות, סגולתן זו, בטל ערכן ופסקה חשיבותן ואפילו אם לא נתמעטו אוכלסיה היהודים.

לא היתה בעולם קהלה מרובה באוכלוסי־ישראל כניו־יורק. ובכל זאת עדיין אין לה כמעט שום השפעה על הגולה ואין הגולה נכנעת וכפופה לה בשום דבר. כיוצא בה אודיסה: היא הקהלה הישראלית היותר גדולה ברוסיה (חוץ מווארשה), אוכלסיה היהודים עולים לכל הפחות כפלים באוכלוסי היהודים שבוילנה, ואף־על־פי־כן לא הגיעה מעולם למעלתה של וילנה. אמנם בדברי ימיה היתה תקופה אחת קצרה, שאז דומה היה כאלו היא כובשת לה השפעה מיוחדה וקובעת “נוסח־אודיסה”, אבל דוקא תקופה קצרה זו מעידה, שאין ההשפעה מקורה ברבוי האוכלסין אלא בכח הרוחני והמאור שבו: משנתפרדה החבילה באודיסה ולא נשארה בה אלא מתי מעט תלמידי־חכמים הגונים ואנשים, שעניני היהדות קרובה אל לבם ושיש בכחם להשפיע עליהם, בטלה תיכף ההשפעה ו“נוסח אודיסה” במעט שכבר נשכח.

והרי גם וילנה עצמה, “ירושלים דליטא”. לא רק לפני דורי־דורות אלא עוד לפני דורות שנים־שלשה רבה היתה השפעתה על הגולה ואליה היו העינים נשואות: היא היתה אז מבצר ליהדות, ממנה יצאה תורה וחכמה לרבים מבני הגולה ורבים היו גדוליה, שדאגו לעניני־היהדות בכלל. עכשו, משפסקו בה התורה והחכמה, משניטלו ממנה גדוליה, שדאגו לעניני־היהדות, ואחרים לא באו במקומם, משנשארה לה רק גדולה זו, שיש בה קרוב למאת אלף יהודים, השפעתה הולכת ובטלה והיא יורדת ויורדת.

וכשם שיש קהלות יורדות, כך יש גם קהלות עולות.

הנה דוגמא חיה: ברלין. לעינינו היא עולה ונעשית מרכז יהודי. לפני ימי דור אחד היתה פרנקפורט משמשת מרכז ליהודי גרמניה. עכשיו ניטלה, כנראה, הגדולה ממנה ונתנת לברלין. ולא עוד אלא שהשפעתה של פרנקפורט, אפילו בימי גדולתה, היתה שפוכה כמעט על יהודי גרמניה בלבד, בעוד שברלין מתחילה להשפיע על חלק גדול מן הגולה בכלל. ובשעה שברלין עולה, פריז יורדת ויורדת.

הנה הסכסוכים, שפרצו בין ההנהגה המרכזית של ה“אליאנס” אשר בפריז ובין הועד המרכזי אשר לסניף ה“אליאנס” בברלין. מי שאין עינו תופסת בדברים שלמעלה מחטמו לא יראה כאן אלא סכסוכים שבין אדם לאדם, בין מזכיר למזכיר ובין נשיא לנשיא. אחרים אומרים, שאין כאן אלא מלחמת הגרמניות והצרפתיות: הלא, הפריזאים, כל כונתם להשריש בקרוב לבות ארבעים אלף החניכים והחניכות של בתי ספר ה“אליאנס” את השפה והתרבות הצרפתיות, והללו, הברלינים, שוקדים על תקנתן של התרבות והשפה הגרמניות ורוצים להכניס אותן אל בתי הספר במקום הצרפתיות. יש קורטוב אמת בהנחה הראשונה על החכוכים האישיים והרבה יותר מקורטוב אמת בהנחה האחרונה על הקנאה שמקנאים הפריזאים לצרפתיוּת והברלינים לגרמניוּת. אבל יש כאן גם מלחמה בין פריז, שקהלתה הישראלית הולכת ויורדת, ובין ברלין, שקהלתה הישראלית הולכת ועולה.

ואין הקהלה הישראלית הפריזאית שוקעת ויורדת משום שאוכלוסיה מתמעטים: אדרבה, מספר היהודים בפריז הולך וגדל בשנים האחרונות, ובשנת 1905 כבר היה מספר היהודים בפריז לא פחות משבעים אלף נפש. ואין הקהלה הישראלית הברלינית עולה ומוסיפה כח משום שמרובים אוכלוסיה: בבודאפשט, בווינה ובלונדון יש יהודים יותר מאשר בברלין – והללו אינן עולות. פריז שוקעת, משום שהולך ונדעך המאור שבה, משום שבקרב לב גדוליה המועטים, שעדיין נשארו לה, פוסקת ההרגשה היהודית, משום שהגדולים הללו שולטים במוסדות יהודיים כבירים רק “בעל כרחם”, אם אפשר לומר כך, אחרי אשר המוסדים האלה “נפלו להם בירושה” והם נתחייבו בשמירתם, והרי נעשו להם המוסדים עיקר והיהדות טפל. אלמלא יסדו כרמיה וסיעתו בשעתם את ה“אליאנס” ואלמלא יצר הירש בשעתו את היק“א, ודאי לא היו רינאך וסיעתו מיסדים אותם מסברא דנפשם וברצון עצמם. ברלין עולה, משום שהמאור שבה עולה, משום שבקרב לב גדוליה התחילה תוססת ההרגשה היהודית, והם עושים מעשים ומבקשים דרכים לצרכי היהדות. לעסקני־ברלין לא נפלה שום “ירושה” גדולה מאבותיהם: הם עצמם יצרו את ה”אילפס־פעראיין". אמנם גם בו משמשים בו הטוב והרע בערבוביה ואין ספק שהלאומיים הנאמנים יצטרכו להקדיש גם עליו מלחמה בזמן מן הזמנים, מכל מקום אי־אפשר להכחיש את ערכו הרב.

אפשר, שגדולי־פריז עצמם עדיין לבם לפומם לא גלי, כלומר עדיין אין הם רוצים להודות לעצמם, שקיום היהדות הוא דבר הקשה להם ואין הם רואים בו צורך. אבל יש אשר פיו של אדם מכשילו שלא מדעתו ומכריז על הגנוז בעמקי לבו. כשבא הד“ר פיטלוביץ, “אבי הפלשים”, אל רינאך, לבקש מאתו, כי יהיה לו לעזר, כדי להקים את ה”פלשים" ביהדותם, גער בו הלה: “יש לנו יהודים די והותר ואין לנו צורך להוסיף עליהם”. די להם לרינאך וחבריו, כי “מוכרחים” הם לטפל ביהודים שישנם בעין, באותם היהודים, שאי אפשר עוד להפטר מהם על־ידי עצימת־עיניים בלבד. להוסיף יהודים על יהודים – זוהי שטות ורעות־רוח.

וליהפך: אפשר ואפשר, שגם גדולי־ברלין עדיין לבם לפומא לא גלי. עדיין אין הם רוצים להודות לעצמם, שבקרבם התחילה תוססת הרגשה יהודית ממש, אותה ההרגשה היהודית, שכבר יש בה קורטוב של הרגשה לאומית. אבל יש אשר מעשיו של אדם מכשילים אותו ומכריזים שלא מדעתו על הגנוז בעמקי לבו. אותו פיטלוביץ לא מצא תומכים לענין ה“פלשים” אלא בקרב העסקנים הברליניים.

הרבה סבות גרמו לכך, שברלין נעשית מרכז לעניני־היהדות ושמתוך כך היא פורשת את השפעתה על חלק גדול מן הגולה. ואולם הסבה העיקרית היא בלי ספק קרבותה הגיאוגרפית להיהדות של מזרח אירופה. לונדון ופריז רחוקות ממזרחה של אירופה, ולא עוד, אלא שבין יהודי המזרח המועטים, הבאים לאנגליה וצרפת, והיהודים התושבים של הארצות האלה מבדילה מחיצה שאין להסירה – הלשון. מה שאין כן ברלין. קרובה היא במובן הגיאוגרפי למזרחה של אירופה, ואין לך עיר במערב אירופה שתלמידי־חכמים, אינטליגנטים וסוחרים יהודים מן המזרח, זקנים וצעירים, מצויים בה תמיד כברלין. וגם הלשון אינה משמשת כאן מחיצה גמורה, שהרי סוף־סוף אפילו היהודי הגרמני הגמור יש בידו להבין, אם יש לו רק הרצון לכך, את אחיו הבא מרוסיה או מגליציה. וקרבה זו להיהדות של מזרח אירופה היא שגרמה לברלין כי קלטה אל תוכה, אולי שלא מרצונה ובודאי שלא מדעתה, את ההרגשה היהודית, והמעולים שבעסקניה וראשיה למדו להבין את עניני היהדות, וכבר יש ביניהם כאלה, שעינם נפקחה, אולי בעל כרחם, להכיר גם את הקנינים הלאומיים, שנשמת היהדות תלויה בהם.

בעוד ימים מועטים תהיינה בברלין הבחירות להנהגת הקהלה הישראלית. לשעבר היו בחירות אלו עוברות בשלום ובנחת. היו באים “הראַטהים” השונים והיו ממנים פרנסים על־פי רוחם. עכשו פרצה מלחמה. יש רואים במלחמה זו נגוד בין הליברלים, העומדים בראש הקהלה, ובין הקונסרבטורים, האומרים לרשת את מקומם. באמת אין הדבר כך. אין משיבים את מהלך החיים אחורנית. הקונסרבטיביות, המעמדת את דבריה על החוג והמנהג, שעברו זמנם, לא תשוב עוד להיות השלטת לא בברלין ולא במקום אחר. למלחמה זו יש לה יסוד אחר. הללו עינם סמויה מראות, כי בברלין, מבצרה של הטמיעה, כבשה לה מקום גם ההרגשה היהודית הלאומית העתידה לעשות קהלה זו למרכז יהודי, ולפיכך הם עומדים על עמדם ו“שומרים” על “ברלין שלהם” להל תארע לה “תקלה”, לבל תשנה את צורתה. והללו כבר מרגישים בדבר ויודעים, שאי־אפשר לה לברלין שלא תשנה את צורתה.

ואין בכך כלום, אם גם הפעם ינצחו הראשונים: בענף, שעליו יושבים “שומרי” ברלין, כבר נתקע הקרדום וסופו להקצץ…

העולם 1910

הבחירות לדומת־הממלכה הרביעית עומדות אחרי כתלנו, וברחובנו אין איש כמעט שם אל לב. חוץ מן ה“פריינד” ו“הזמן”, אין גם עתונינו שמים לב למלחמת־הבחירות הקרובה. רחק לב העם, רחק גם לא עסקנינו המעטים מן הקונסטיטוציה והפרלמנט הרוסים, ולא נפלא הדבר. הכל יודעים, מה כחה של הדומה – קנה רצוץ לא תשבור, לאמת לא תוציא משפט. הכל יודעים, חמש מאות דפוטטים למה נכנסים להיכל הטברי – אם לסיע לשירות, הבאות לכאן מן המיניסטריות השונות ולזכות להארת־פנים, או לשאל שאלות קשות ולקבל תשובה פשוטה: “מה שהיה הוא שיהיה”.

ואף־על־פי כן, שויון נפש זה חטא גדול הוא לנו, חטא אשר יקום את נקמתו בנו, הדומה כבר נעשתה יסוד לחייה הצבוריים והמדיניים של הממלכה. אמנם יכול אדם, ואפילו מיניסטר, להלעיב בדומה, לעמוד על במתה ולתת שבח והודיה לאלהים על כי אין פרלמנט ברוסיה: עדיין אין אדם נתפש ברוסיה על לשון כזו. אבל להכחיד את הדומה, להרוס את היסוד הזה של חיי הממלכה אין עוד בידי אדם, ואפילו בידי מיניסטר. וכיון שכך, אין איש מאתנו יודע, מה צפון לדומה בחיקו של העתיד, אין גם איש יודע, אם רחוק או קרוב הוא אותו עתיד, אשר בו תלבש הדומה דמות חדשה ותתמלא כח חדש. ואנחנו, אם נשמור את שויון־נפשנו לדומה, נאבד בידינו אם את ההשפעה המעטה אשר לנו בנוגע לבחירות. ומה שחשוב ביותר: אם זה יהיה תכסיסנו, כי נשב ונחכה לימים טובים מאלה, עד שיגדל כחה של הדומה, נוכל להיות בטוחים מראש, כי בבוא הימים הטובים ההם לא ישים עוד איש לב אלינו. צרופי החיים בימיני נובעים מתוך שִתְיָם־וְעֶרְבָם של עניני הצבורים ופגיעתם של אלו באלו. לפיכך, כל צבור, שאינו זריז להבליט את השפעתו שלו נעשה מדרס לאחרים. ואנחנו, היהודים, ודאי אין לנו צורך לבקש סבות מיוחדות, כדי להעשות מדרס; אנחנו חייבים, אפוא, להיות זהירים בהשפעה המעטה, שיש לנו, ולשמור עליה.

ולדומת־הממלכה הרביעית תהיה – בכל אופן, אפשר שתהיה לה חשיבות יתרה בשבילנו. אל נשכח, כי בימי הדומה הרביעית יבוא זמנה של ההצעה בדבר בטול תחום־המושב. כידוע, נמסרה ההצעה בשעתה לקומיסיה, וחודש אחד ניתן לקומיסיה לעיון ולעריכת־הרצאה. אותו חודש נמשך והולך זה – חמשה־עשר חודש. אבל אי־אפשר, שסוף־סוף לא יבוא קצו בימי הדומה הרביעית. סמוך לפתיחת הדומה הרביעית תערך הטרגיקומדיה, שקוראים לה “משפט ביליס”, ואי אפשר, ש“הסיום” יהיה מה שיהיה, לא ישמיע אחיו הד מיוחד גם בדומה. חוץ מזה, הן עתידה הדומה לעסוק גם בהרבה ענינים אחרים, הנוגעים נגיעה ישירה או לא־ישרה בנו. ויפה אמר רוֹדיצ’ב בשיחתו עם סופרו של ה“היינט”, כי אם יתברר עתה, שהיהודים אין להם שום השפעה על תוצאות הבחירות והכל רשאים לפסוע על ראשיהם, אין ספק, כי תמצאנה בדומה הרבה רגלים גסות, אשר תנעם להן פסיעה זו.

להיכן צריכה לנטות השפעתנו, כשנבוא לסיע לקנדידטים לא־יהודים במקומות שאין בהם תקוה לקנדידטים יהודים? על שאלה זו אנו צריכים להשיב תשובה ברורה: השפעתנו צריכה לנטות לאו דוקא לטובתן של מפלגות, כי אם בעיקר לטובתם של קנדידטים, הרצויים לנו.

כבר קדמונו עסקניהם של יהודי גרמניה והורו בשעת מלחמת הבחירות האחרונות להרייכסטאג, שאנו, היהודים, איננו יכולים להעמיד שום קנדידט בחזקת כשרות רק על סמך שייכותו למפלגה ליברלית. בימינו כבר חדלה האנטישמיות מהיות סימן מובהק לדעות ימניות. עכשו היא מזדוגת גם עם הדעות השמאליות, וזווג זה כמה הוא עולה יפה לעתים קרובות! לפיכך אין לנו להקיש מן המפלגה על קנדידטה, אלא אנו צריכים לעמוד על מהותו וטיבו של הקנדידט עצמו ולדעת, אם ועד כמה רצוי הוא לנו. ואם פרלמנט אירופאי, שמפלגותיו מפלגות ופרוגרמותיהן פרוגרמות, כך, הפרלמנט הרוסי, שבאמת אין בו עדיין לא מפלגות ולא פרוגרמות, אלא ערבוב אנשים וסרוס מושגים שאינם פוסקים, לא כל־שכן.

ובמקום שיש יכולת לבחור בקנדידט יהודי? גם אל שאלה זו יש לנו תשובה ברורה: אנו דוחים את כל הקנדידטים האחרים מפני קנדידט יהודי.

ראוי להציב בקצרה ציונים לדרך, שעברו בה מתנגדינו בנוגע לשאלה זו: אולי תפקחנה סוף־סוף עיניהם לראות, להיכן מוליכה הדרך הישרה. תיכף כשנתנה הדומה לרוסיה אמרנו אנחנו, הלאומיים: רק דפוטטים יהודים, ודוקא יהודים לאומיים, הקשורים בעמם, היודעים באמת את מחסוריו, יכולים וראויים להיות שולחינו בפרלמנט הרוסי. אז קמו מתנגדינו עלינו בנוסח הידוע, השגור בפיהם: חיץ אתם אומרים לבנות בינינו ובין האנושות, אל הגיטו אתם אומרים להשיבנו בעל כרחנו וכו' וכו‘. אדרבה: נבחר אנחנו בקנדידטים לא־יהודים, והגינו הם עלינו; יבחרו בני־עם־הארץ בקנדידטים יהודים והגינו היהודים על עניני הארץ הכלליים, וככה תפתח לכל אזרחי הארץ יחד דרך רחבה אחת – דרך האנושות. שמענו את הזמירות התפלות הללו והניענו יד להן. עברה תקופה קצרה. לעינים הסמויות נפתח סדק־אור כחודה של מחט. אז התחילו אומרים: אמנם לא טוב היות שלוחינו דפוטטים לא־יהודים. אבל גם לא דפוטטים יהודים גמורים. יש בזה משום חזרה אל הגיטו, משום בנין חיץ בינינו ובין האנושות וכו’ וכו‘. מוטב, שיהיו שלוחינו יהודים לא־יהודים – משומדים. שמענו את דברי “הפשרה” המנֻוָלה הזאת וגועל־נפש תקף אותנו. עברה עוד תקופה אחת, גדולה מן הראשונה ולעינים הסמויות נפתח עוד סדק־אור אחד. עכשיו אומרים מתנגדינו: אמנם לא טוב היות שלוחינו אלא יהודים, ובלבד שלא יהיו יהודים לאומיים. הללו, הלאומיים, משיבים לאחור את גלגל הפרוגרס, מטילים איבה וקנאה בין אחים וכו’ וכו'. ועל זה אנו משיבים: כבר הודיתם באל“ף, סופכם שתודו גם בתי”ו. לֶוֶנשטיין וחבריו היושבים ברייכסראט האוסטרי, יהודים הם גם הם, אבל לא יהודים לאומיים. צאו אפוא ובדקו בהם, כמה עשו וכמה יש להם צורך פנימי, וביחוד יכולת פנימית, לעשות לעמם, להגן על זכויות עמם, לא רק על זכות בני־עצם להיות רוכלים ומוזגים, אלא גם על זכותם לחיות כיהודים, לחנך את בניהם ובנותיהם לעצמם ולא לאחרים, למלא את מחסוריהם הלאומיים, היהודיים. הנה גם בפרלמנט הגרמני יושבים דפוטטים יהודים, ובמספר הגון, גם בפרלמנט הצרפתי יושבים ארבעה דפוטטים יהודים ואחד מהם זכה גם לתגא של מיניסטר. היכן היא עבודתם לעמם? – רק יהודי לאומי ימצא בלבו את הרצון הפנימי, וממילא גם את היכולת הפנימית להיות באמת שליח לעמו.

העולם 1912

בה“אָסט אונד וועסט”, עתונם של מנהיגי ה“האליאנס” בגרמניה, נדפס מאמר על קריאת קונגרס יהודי כללי, אשר ידון בעניניהם של יהודי רוסיה ורומניה. הבקיאים בדבר אומרים, שמאמר זה נכתב מפיהם של ראשי העסקנים היהודים בגרמניה.

אנו, הציונים, איננו צריכים להביא עדות מן החוץ, שאותה מחשבה על קריאת קונגרס יהודי כללי, ישנה היא: פינסקר, אביה של הציונות העיונית, קים אותה לפני שלשים שנה, והרצל אביה של הציונות המעשית, קים אותה לפני חמש־עשרה שנה. יש הבדל יסודי בין פינסקר והרצל ובין אלה, שעל דעתם נאמרו הדברים ב“אסט אונד וועסט”: הראשונים, פינסקר והרצל, דאגתם היתה ליהדות כלה, ולפיכך היתה כונתם ליצור קונגרס, אשר יעשה אורגנה של היהדות ולפניו תבוא שאלתה – שאלת הגלות והגאולה. והאחרונים, הללו שמדברים עכשיו על קונגרס יהודי, דאגתם היא, כנראה, רק לחלק ידוע של היהדות, ליהודי רוסיה ורומניה הנתונים בצרה גדולה, ולפיכך אין כונתם אלא שאותו קונגרס, אשר עלה לפניהם במחשבה, ייעשה אורגן לפקח ולהגן על עניניהם של יהודי הארצות האלה בלבד.

הגבלה זו נתנה תיכף מקום לתמיה: מה ראו “השלֵוים” להמלא פתאום דאגה ורחמים רבים לנו, יהודי רוסיה ורומניה, ו“להרעיש עולמות” לשמנו ולטובתנו? ונמצאה גם תשובה “פשוטה”: לא לנו היא דאגתם של בעלי־ההצעה, אלא להם לעצמם, לעורם ולבשרם, כי מן הצרה הגדולה, שיהודי מזרח אירופה נתונים בה, מתחילים צרורות ניתזים ומגיעים גם עד לגבולם. ומכיון שנמצאה¹ התשובה “הפשוטה” הזאת, מיד בא גם העלבון, וקצת מעתונינו מרעימים פנים ודוחים את עצם ההצעה בשתי ידים: לא היא ולא שכרה. לא מה שאנו מבקשים בתקון מצבנו מבקשים יהודי המערב לעצמם בתקון מצבנו, וזווג זה של שאגת המערביים לנו אי אפשר לו שיעלה יפה. ולא עוד, – מוסיפים אחרים, – אלא שבכלל כל אותה ההצעה איננה שוה כלום, משום שודאי לא תצא לפעולה, ואספת בריסל תוכיח…

אין איש מאתנו יודע, אם תצא ההצעה לפעולה, או שגורלה יהיה כגורלן של הרבה הצעות אחרות: – יעברו ימים אחדים ותשכח גם היא מלב. אבל אין ספק, שטעות היא בידי המסתפקים בתשובה ה“פשוטה” על השאלה: “מה ראו העסקנים היהודים שבגרמניה על ככה?” לא תשובה אחת, המבארת את הכל, אלא גַמָה שלמה של תשובות יש כאן, ואת כלן צריך להביא בחשבון.

קצת מיהודי־המערב צרת היהודים שבמזרח אירופה אינה מניחה להם לישון מפני טעם “פשוט” באמת: יהודי המזרח, הנתונים הצרה, באים המונים־המונים אל המערב, משתקעים שם ומתחרים עם המערביים במקצעות המסחר והתעשיה. למעלה מהם – אלה היראים את פתחון־הפה הנתון לאנטישמים. הנה הם, דבָּרי האנטישמים, עומדים על הבמות של הפרלמנטים השונים, על גדות השְפרֵה, הדָנוי, הסֶנה וכו', ומנופפים את ידיהם כלפי המזרח ומכריזים: ככה יעשה ליהודים!“. עוד לפני עשרים שנה הורה דיהרינג, אביה של האנטישמיות הגזעית, באצבע על רוסיה. למעלה מהם – קטני־המח, הלובשים חרדות לשמע המלה “גיטו”. הללו, כשהם רואים את יהודי המזרח באים אליהם ומביאים אתם את ארחות־חייהם, נמוסיהם ומנהגיהם, נדמה להם, ששערי הגיטו חוזרים ונפתחים לפניהם ובולעים גם אותם על־כרחם. אם יש למוד־זכות כל שהוא ליהודי המערבי, ההופך לפרקים את פניו מאת אחיו היהודי המזרחי ומתנכר לו, הרי הוא פחד “השערים הפתוחים” של הגיטו: אין אדם נתפס על פחדו. למעלה מהם – הללו, שבתוך לבם חיה איזו אחדות לא־מוכרה עם כל היהודים באשר הם שם, אותה האחדות הזהירה, המרושלה, הפחדנית, המתגלית בנתינת נדבה הגונה למוסדות של צדקה, שנועדו לשם יהודי המזרח, בשנאה כבודה ל”מדינות הברבריות", וכדומה למעלה מהם – המודים בעל כרחם באחדות הגזע. ולמעלה מכלם – המעטים, אבל הטובים, שכבר הכירו את האחדות הגמורה, אחדות הדם, אחדות הנפש והרוח, אחדות ההויה המיוחדה, היונקת מעבר מיוחד ומכשירה בהכרח עתיד מיוחד, המעטים, אבל הטובים, שמתחלה אמנם הוכרחו להכיר ולהודות באחדות גמורה זו, אבל לסוף התחילו רוצים בה.

כבר הגיעה השעה, כי נחדול להביט על היהדות המערבית כלה בבטול ובחשד בעלמא. גַמָה שלמה של יחסים לעניני האומה הכלליים אנו מוצאים עתה לא רק ביהדות המערבית, כי אם גם ביהדות המזרחית. ולא עוד, אלא שביהדות המזרחית נולדו ונתגלו בתקופות האחרונות המדרגות הנמוכות של הגמה וביהדות המערבית – המדרגות העליונות.

ומצוין הוא הדבר, שההצעה על קריאת קונגרס יהודי כללי לשמם ולטובתם של יהודי רוסיה ורומניה נולדה בברלין ולא בפאריז, המטרה העיקרית של ה“אליאנס” כפי מה שראו אותה כרמיה וחבריו, היתה – “להכשיר בכל מקום את השחרור של היהודים ולעזור לכל המעונים על יהדותם”. היה אפוא הדין נותן, שההצעה על קריאת הקונגרס תולד בפאריז. אבל בפאריז שכחו זה כבר את כרמיה ואת חזון־רוחו וזוכרים רק את גזרותיו והנחותיו “המדעיות” של רינאך ואת “צירקולריו” של ביגר. פאריז היא בימינו הפחותה בערכה מכל יתר מרכזיה של היהדות המערבית. ותיתי לה לברלין, שהיא נזכרת במה ששכחה פאריז צרתה. לא לחנם נעשית ברלין לעינינו מרכזה הראשי של היהדות המערבית.

העולם 1911

במשך שנים אחדות בשל המשבר המסחרי, שירד עכשו על רוסיה. סבות שונות הכשירוהו. כששקטה הארץ אחרי המהפכה והחיים חזרו למסלתם נתגלה ברוסיה רעב לעסק ולמסחר, התעשיה מהרה להרחיב את גבולותיה, המסחר מהר למלא את חסרונות והממון מהר לפרוץ את דלתות “חדרי העשת” ולזרום לשוק. אבל טמפה מהירה זו לא פגשה מצב אוביקטיבי, הראוי לה. הממשלה, שבקשה לפיס את הדעות בכפר, נתנה לאכרים את היכולת לכבוש בדמי־קדימה מועטים אחוזות רבות וגדולות. ומתוך שנתרבו חובותיו של הכפר, שלעת־עתה הוא המשמש יסוד ראשון למדינה, נתמעטה יכלתו להוציא ממון לצרכי־השעה, ונמצאו הרבה סחורות, כגון המנופקטורה, חסרות חלק גדול מראשי קוניהן. במשך השנים האלה היו ברוסיה גם שתי עונות¹ גרועות, פחותות אפילו מאותה המדה הזעומה שכבר הורגלו בה במדינה זו. השנה גדל הגרעון עוד יותר, הקיץ אחר לבוא, הסתיו הקדים לבוא, ובמקומות רבים, ביחוד בנגב, היתה המארה. נצטרף לרעה גם המצב הפוליטי שבחוץ־לארץ. חמשה שבועות תמימים היו סגורים הדרדנלים, וכל ואתם הימים שבת את שבתוֹ מסחרו היסודי של הנגב, סחר־התבואה. לסוף פרצה המלחמה בבלקנים. זו היתה הטפה האחרונה למלא את הכוס – ונתך משבר כבד מאד. מדרום נפתחה הרעה, שם התחילו הנפילות והשמיטות, ביאליסטוק ולודז ענו לעומתו ואחריהן – פטרבורג, מוסקבה וכל מרכזי המסחר שבפנים המדינה. בתי־הממכר הגדולים אומרים: הגיעה השעה, שנדיר את עצמנו מן ה“פדיון”. מוטב שנפסיד את ההוצאות להנהלת העסק משנניח את כל ממוננו על קרן־הצבי. כל אדם מתירא להוציא סחורה ולהכניס שטרות תחתיה. שטרות – היום שוים רובל ומחר – פרוטה. והבנקים שעוד לפני ימים מעטים פטמו לתאבון את ארונותיהם בכל מיני “פורטפלים”, תלו עתה אף הם מנעולים אלמים על קופותיהם: אין רחמים בדין.

אין צורך להסביר, שפורענות המשבר פגעה בנו, היהודים, תחלה. לא לחנם חיים 75% מיהודי רוסיה על התעשיה והמסחר, ביחוד על המסחר. אבל “אין רע מוחלט בעולם”. המשבר הביא לנו גם מעין תועלת. הסוחר, וביחוד הפבריקנט הרוסי הוכרח לעשות את חשבון־עולמו וברצון או שלא ברצון הובררה לו אמת פשוטה. המסחר והתעשיה עדיין עומדים ברוסיה במדרגה שפלה. לפיכך מצוים בהם המשברים במדה מרובה, ולפיכך אין הם מסוגלים לעמוד בפני כל נחשול הקם עליהם. הם צריכים לידים חרוצות, העלולות לחזקם, לאמצם ולהעלותם משפלותם. הרי שהממשלה, הממציאה יום יום הגבלות חדשות ליהודים, ראשי המסחר מאז ומעולם, אסון היא ממיטה לא על היהודים בלבד, כי אם גם על מסחרה וחרשתה של המדינה. והנה תושבי־סיביריה המזרחית עומדים ומבקשים, כי תנתן ליהודים היכולת לבוא לארצם להגדיל ולהרחיב את סחרה.

זו ועוד אחרת. רוב יהודי רוסיה שורשו זה כבר במסחר ותעשיה, וממילא כל הבא לעקור את מיליוני האנשים האלה מתוך אדמתם, את האדמה עצמה הוא מפסיד ומשחית: או שהיא מתמלאה בורות וגומות, פחים ופחתים, וכל המתהלך בה שובר את ידיו ואת רגליו; או שהיא נעשית שוממה ועזובה כמדבר. אם היריד הגדול בניז’ני־נובגורוד פתח השנה בהצלחה וסים במפלה, שעדיין לא היתה דוגמתה, גרמה לזה גם – ואולי ביחוד – השתדלותו הידועה של חבוסטוב הידוע ²^) ל“טהר” את היריד מן היהודים. וכשגברו בימים האחרונים גרושי יהודים במקומות שונים בקשו גדולי המסחר הרוסים ומצאו, שעל המגורשים, שרובם סוחרים וחנונים, רובצים חובות של עשרים וחמשה מיליונים רובל, ועם הגרוש עומד כל הממון הרב הזה בסכנה.

המשבר הכריח את הסוחר והפבריקנט הרוסי לחשוב את חשבון־עולמו, החשבון ברר לו את ערכם של היהודים במסחר ובתעשיה, והברור גם לועדי־הבירזות, להסתדרות המאוחדה של הסוחרים והפבריקנטים וגם למוסדות אחרים של מסחר, תעשיה ופיננסים כי יצאו להגן על היהודים. העתונים הרוצים בכשלונן של ההשתדלויות האלה, משתדלים, כמובן, לפסול אותן למפרע, באמרם, שרק בעטים של היהודים עצמם הוחלטו כל אותן ההחלטות ונערכו כל אותן ההצעות. איש מאתנו לא יבוש להודות, כי אנו עושים ועתידים לעשות בכל עת ובכל מקום כל מה שיש בו ויכול להיות בו מן התועלת לנו. אדם היושב חבוק־ידים ומחכה במנוחה גמורה, כי יבואו אחרים להיטיב עמו מסברה דנפשם, יש בו אחת משתי אלה: או ששוטה הוא או שמנוחתו נעמה עליו ביותר. אם באמת יהודים עצמם השתדלו, כי יצאו המוסדות האמורים לדרוש בזכותם, יפה עשו וכך היו צריכים לעשות. אבל אין ספק, שאלמלא המשבר, שהכין את הלבבות בכח ברזלו של ההגיון הבריא, לא היו דבריהם והוכחותיהם יהודים, הדורשים טובת עצמם, נשמעים גם עתה. הוא הדבר אשר אמרנו: פורעות המשבר, שבנו פגעה תחלה, הביאה לנו גם מעין תועלת.

מעין תועלת ולא תועלת ממש: בימינו אין בקנצלריותה של פטרבורג אזנים קשובות לדברים, הנאמרים לטובתם של יהודים. מסופקנו, אם הצעותיהם והחלטותיהם של ועדי־הבירזות וכו' תקלנה בשעה זו את גורלם של יהודי רוסיה אף במקצת. ואף־על־פי־כן יש פה הוראה חשובה, שאנו חייבים לשים לב אליה. הגלות עם כל תלי היסורים והעלבונות התלוים בה עשו אותנו לעם־המסחר, לעם שעסקו הוא הממון, שרכושו הוא הרכוש המטלטל. עכשיו דורשים דבר זה לגנותנו אנו ולא לגנותם של “אומנינו”. גנוי זה, מלבד הרצון להרע ולצער, יש בו גם גסות של חוסר־הבנה. לפי האמת חייבים אנו תודה לאומנינו על הנשק היפה, אשר נתנו לנו להלחם בו על קיומנו בגלות. הממון וכחנו המסחרי עשו אותנו לבעלי־השפעה, לצבור שהכל צריכים לו. ועל ערכנו המיוחד הזה אין אנו רשאים לותר. עכשיו אנו יורדים מגדולתנו בתור גבורי המסחר בעולם: עמים אחרים עלו ומוסיפים לעלות עלינו גם במקצוע זה. האדם האירופי בן־התרבות מביט על מעמד־הסוחרים כעל מעמד מכובד. היהודי בן־התרבות מביט על מעמד־הסוחרים כעל מעמד נמוך ושפל, שראוי להגאל ממנו. הסוחר האירופי רואה את אשרו בזה, שבניו יהיו סוחרים כמותו ויאריכו את ימי הפירמה, אשר יסד הוא עצמו או שנחל מאבותיו. הסוחר היהודי מתפלל לאלהים, כי בנו יעָשה דוקטור, יוריסט, מהנדס, העשוי לקצר את ימי הפירמה, אשר יסד הוא עצמו או שנחל מאבותיו. ובזלזול זה, שאנחנו התחלנו נוהגים במסחר, שהוא הוא משלח־ידנו הטבעי בגלות, צפונה לנו סכנה גדולה. אנו חיבים לשמור על הנשק היפה, שנתנה לנו הגלות עצמה להלחם בו על קיומנו – להיות גבורי המסחר בעולם.

העולם 1912

רק לפני שלש או ארבע שנים נוסד בוילנה סניף לחברת “מרבי השכלה” וכבר הספיק לעשות את אשר לא עשו יתר הסניפים, הגדולים ממנו בשנים: הוא העמיד על הפרק את שאלת תקונו של בית־ספרנו העממי – החדר.

ברוכה אַתּ לנו, ירושלים דליטא.

ואולם יסלח נא הקורא להגהה אחת קטנה: כך היה ראוי לה לוילנה לעשות, אבל לא כך עשתה. את שאלת תקונו של החדר העמידו סניפים אחרים על הפרק, ודוקא מבין הצירים, ששלחה וילנה לועידה האחרונה של “מרבי השכלה”, נמצא מי שבקש לעקור את החדר מעולמנו לגמרי.

כמובן, אין שום חשיבות בדבר, אם אדם זה או אחר בועט בחדר, אשר שמש מעוז ומשגב ליהדות, ומבקש את כליונו. אבל אם אותו אדם הוא דוקא שליחה של וילנה, מרכזה הרוחני של הגולה הרוסית, הרי זה סמן רע, ואולי לא רק לוילנה בלבד.

באחרת הועידות הקודמות של “מרבי השכלה”, כשבאה ראשונה ההצעה לטפל בתקונו של החדר, קם צירה של מוסקבה ושפך את כל חמתו על המציעים, האומרים להשיב את בית־ישראל “אחורנית”. גם עכשו, מספרים העתונים, הכינו “מרבי ההשכלה” שבמוסקבה את עצמם לועידה, ישבו ודנו בשאלת החנוך הלאומי והחדר עד לאחר חצות ו“רבים” היו האנשים, אשר התנגדו גם לזה וגם לזה. לכתחילה חיב יהודי להיות אדם ובדיעבד רשאי הוא להיות גם יהודי, – כך חושבים אותם “הרבים” אשר במוסקבה, עיר־קדשו של יוהאן האיום. וכשאנו קוראים את הדברים האלה אין בלבנו כי אם הרהור עצל: ואם במוסקבה, הפינה הנדחת לנו, חושבים כך, מה ממנו יהלוך? גם כשבאים אנשים מקיוב, “מזוינים עד לשִנֵיהם” ומכלים את חמתם בחדר ובלמודים העבריים – מה בכך? אבל בשעה שעל החדר והחנוך העברי מדבר שליחה של וילנה, אנו מטים מאלינו אוזן לדבריו, שהרי הלה מתוך עוביה של הגולה הוא בא ודבריו לא לו הם, כי אם לשולחיו, גידוּלי מרכזה של הגולה. אם שליחה של וילנה נושא את נפשו אל כליוונו של החדר, אשר שמש מעוז ומשגב ליהדות, ובועט בו, הרי אנו כובשים את פנינו בקרקע.

ואמנם צריך להודות על האמת, אף־על־פי שמרה היא: התולעת הזוללה, השוקדת על עבודת ההרס והחורבן, הבקיעה אליה גם מצודה זו, את וילנה, שעוד לפני ימי דור אחד או שנים היתה נראית כמצודת־עולמים. אפילו עכשו, כשבא אדם לוילנה ממקום, ששם כבר נטשטשה גם הצורה החיצונית של הצבור היהודי, עדיין נדמה לו, שכאן הוא רואה את היהדות בכל כחה וגבורתה. “היהודי האודיסאי למה הוא דומה? לאריה השואג מתוך יערו”. את הדברים האלה אמר לי פעם אחת הסבא רבי מנדלי. ואף הוא עינו הטעתו: נתחלפה לו וילנה של עכשו בזו של לפני ששים שנה. דמותה החיצונית של וילנה כמעט שהיא נשמרת עדיין; “צלם האלהים” עוד טרם נמחק מעליה. ברחובותיה עדיין נשמע הדבור היהודי; בבתי־מדרשותיה עדיין מגרה אותך לפרקים הבהוב עינים, שהשמחה והאושר של “התרת ספקות” בסוגיא חמורה מבריקים מתוכן; בחצרותיה העקומות והצרות עדיין ננעץ בך לפרקים המבט היהודי המיוחד, שיש בו תערובת מפליאה של גאוה גדולה והכנעה מוכרחה; עתים אתה נתקל באותו הטפוס המובהק, שהכל, מאבק צילינדרו העתיק, השמור משבת לשבת, ועד רבבי בגד־אטלסו, הזוכר ימים מקדם, מעיד עליו שמ“מיוחסי וילנה” הוא. ואף היפה שבשמירות לדמותו החיצונית של צבור יהודי – מנוחת שבת ויום־טוב – גם אותה אתה מוצא עדיין בשוקיה וברחובותיה של וילנה. הנה כן, הצורה החיצונית נשמרת עדיין, ויש אשר רק העין הבקיאה רואה, עד כמה פגומה היא כבר גם זו. אבל דוקא הצורה החיצונית היא המטעה: תוכה של ירושלים דליטא הולך ונחר, מבפנים מכרסמת גם אותה התולעת הזוללה, השוקדת על עבודת החרס והחורבן בכל תפוצות הגולה.

מן הערים הגדולות והמפורסמות אשר ברוסיה, וילנה היא הראשונה לסביבה יהודית: ווארשה יש לה 40% יהודים, אודיסה – 35%, לודז – 22%, וילנה – 42%. גם מספרם המוחלט של יהודי וילנה לא מעט הוא – לכל־הפחות חמשה ושבעים אלף נפש. אבל סביבה זו רוחה ונשמתה שודפו, צמקו. עדיין יש בה סם־חיים עד כדי לחיות, אבל אין בה עוד סם־חיים עד כדי להחיות.

שמא ראיות אתם מבקשים? הרי הן.

לנו, יהודי רוסיה, יש אינסטיטוט אחד למורים. בפמליא של מעלה שכחו, כנראה, שעדיין ישנו לזה בעולם, ושכחה זו היא השומרת אותו מן הכליה. ומעלה גדולה וטובה יש לו לאינסטיטוט שלנו: מקומו בוילנה, בתוך מרכז הגולה. ונפלא הדבר. הכל יש בהם, במורים, שהאינסטיטוט הוילנאי מעמיד לנו: יודעים הם גרמטיקה ואריתמטיקה, בקיאים הם בדידקטיקה ומתודיקה, אוהבים הם את עבודתם, שוקדים הם על חנוכם ולמודם של תלמידיהם, וכו' וכו‘. אלא מה חסר למורים היהודים האלה? את היהדות אין הם יודעים ולדעת אותה אין הם רוצים, אותה אין הם משתדלים לחבב על תלמידיהם והלואי שלא ישתדלו לכל־הפחות להשניאה עליהם. הדברים הגיעו לידי כך, עד שכל בית־ספר יהודי, שיש לו צורך במורים, נותן דין־קדימה לתלמידי הקורסים אשר בגרודנה, שבתור מורים ודאי פחותים הם במעלה מחניכי האינסטיטוט. הסופרים והעסקנים שלנו מתרעמים על האינסטיטוט בשביל הרעה, שהוא מביא לנו. אבל כלום צדקה תרעומת זו? הן האינסטיטוט ה“קאזיוני” נותן לחניכיו כל – או כמעט כל מה שהוא חיב ויוכל לתת להם: גרמטיקה ואריתמטיקה, דידקטיקה ומתודיקה, וכו’ וכו'. יהדות, קרבת־נפש, וחבה ליהדות צריכה וילנה, הסביבה היהודית אשר בוילנה, לתת להם. ואין היא נותנת, משום שאין לה עוד מה לתת, משום שאף היא גופה תוכה נחר, אף היא גופה רוחה ונשמתה צמקו ואין בהן כדי להחיות.

וילנה מדברת יודית. כך נדמה לו לאורח, הבא לראות את העיר הנפלאה, שכולה יהודים ויהדות, ונכנס – לרחוב היהודים והזגגים, לחצר בית־הכנסת, לישיבת רבי מַילָא ולמושב־הזקנים. אלמלי טרח ונכנס אל תוך הבתים – ולאו דוקא לתוך בתי –עשירים; אלמלי יצא שבת עם חשכה לשוח ב“פרוספקט הגיאורגי”, ב“בוּלוואר האלכסנדרוני” וב“פוגולנקה הגדולה”, ההומים באותה שעה מבני ישראל ובנותיו, – היה רואה ושומע אחרת: רוסית, רוסית, רוסית. מודה אני: אין חלקי לא עם המאמינים, שהלשון היודית תריס היא בפני הפורענות הרוחנית, אף לא עם התולים את כל טשטוש הדמות רק בלשון הנכריה. אלו ואלו רואים צל הרים כהרים. אבל צל יש כאן. היהודי, שלשונו היא לשון העם, יש בו קרבה ידועה לעצמותו; קרבה זו חסרה בחברו, שלשונו היא לשון נכריה ­– רוסית, גרמנית, אנגלית. וּוילנה הגדולה – לא זו שברחוב היהודים והזגגים, אף לא זו שבישיבת רבי מילא ומושב הזקנים – מדברת רוסית וקוראת רוסית. יהודי וילנה יש להם ביבליותיקה אחת צבורית למקרא – זו של “מרבי השכלה” (בית־הספרים מיסודו של שטראשון אינו ענין אלא לעוסקים בתורה ובמדע). ובביבליותיקה זו נמצאו בשנה שעברה 50% ספרים רוסיים, 23% ־ עבריים וגם 23% – יהודיים (“ווילנער וואכענבלאט” נו' 14 לשנת 1912). הוסיפו על 50% הספרים הרוסיים הללו את המון הספרים הרוסיים, שהקורא היהודי אשר בוילנה שואל בביבליותיקות הפרטיות הגדולות, וראיתם, שוילנה קוראות כמעט רק רוסית. (אגב אורחא: בביבליותיקות הפרטיות אין אף ספר אחד עברי או יהודי. שמע מינה: אין דורש להם). ומה פלא יש בדבר, אם כל הנסיונות שנעשו ליסד בוילנה עתון יהודי, לא הצליחו: בתוך הצבור הגדול הזה של 75,000 יהודים – ולא סתם יהודים, אלא “אריות היער” – יש אלפי קונים ל“רֶטש”, ל“גאזיטה־קופיקה”, ל“אוֹגוֹניוֹק”, ל“זורנל הכחול”, אבל אין שלשה־ארבעה אלפים קונים לעתון יהודי, ומסופקנו, אם יש בתוך כל הקהל הגדול הזה שלש־ארבע מאות קונים לעתון עברי.

לא רק סביבה יהודית מוצקה, כי אם גם אינטליגנציה יהודית “כחולת־דם” יש לה לוילנה ועליה תפארתה. הרבה מן האמת יש בזה, אלא שצרך להבין בין ה“יחסן” ובין ה“אינטליגנט” הוילנאי. היחסן, משעת פגישה ראשונה אתה מכיר בו, ש“רבי ברל’ה־רבי־”איציק’ל־רבי־זלמן־רבי אורי’ס" הוא. לא גדול בתורה וכלו ספוג אותם הספרים הגדולים והקטנים, שהם “בית היוצר לנשמת האומה, מקור דָמֶיהָ, השופעים בה אשה וחוּמה”. לא עשיר הוא ופרוטתו היא הראשונה הנזרקת לתוך כיסו של עני. אין מספר ל“מיחושיו” ועל זקנו הקלוש כבר עברו ארבעים שנה משעה שהפך לבן. עניו ושפל־ברך ואל העם אשר מסביב לו יביט מלמעלה למטה. נוח לבריות וערפו הרזה קשה כעמוד ברזל. יושב־אוהל ולכל צרכי הצבור ידאג לבו. יפה הוא טפוס זה, תמצית הגלות הוא. יהודי שביהודים, וראוי היה להצניע ממנו אכסמפלרים אחרים לדורות־עולם. האינטליגנט הוילנאי – מוילנה אין בו כלום: דוגמתו אתם מוצאים בכל פנה שאתם פונים, באודיסה ובפולטבה, בקיוב ובקרמנצוג. סימנו המובהק – עם־הארצות גמורה ומוחלטה. כלומר: האינטליגנט הוילנאי, כחברו האידיסאי, הקיובי וכו', לכל הפחות שני דיפלומים יש לו, אחד מאת הגימנסיה ואחד מאת האוניברסיטה, ויש אשר אפילו ברי"ש הרוסית אין לשונו נתקבלת, אבל לקרוא פסוק עברי כצורתו בלי נקודות אין הוא יודע. לבנו ולבתו לא יועילו גם הנקודות.

“לכל־הפחות חמשים למאה אינטליגנטים שלנו, – העיד לפני אחד מעסקני וילנה, שאין כמוהו בקי במצבה החמרי והרוחני של הקהלה, – אינם יודעים לקרוא ספר או עתון עברי, ולא מעטים הם הבנים בבתי־האינטליגנטים, שאינם יודעים אפילו להתפלל מתוך הסדור”.

“בראשית כל שנת הלמודים – כך סחו לי מורי הלמודים העבריים בגימנסיה של ה' כהן, – כשאנו נכנסים למחלקותינו להתודע לתלמידינו החדשים, כלל זה יש בידינו: תלמיד שהוא בן וילנה – או שממקום אחר מליטא הוא בא – בידוע שבקושי הוא קורא פסוק עברי; תלמיד הבא מן הדרום, בידוע שהוא קורא פסוק עברי בצורתו, ואפשר שהוא גם מבין מה שהוא קורא”.

שבע (או שמונה) גימנסיות ופרוגימנסיות פרטיות לתלמידות יהודיות יש בוילנה. כמעט כלן ערוכות ומסודרות כהוגן. ואולם אף באחת מהן אין מלמדים לתלמידות את האלף־בית העברי. (תורה זו מלמדים בגימנסיה פרטית אחת, שבעליה לא־יהודים ורוב תלמידותיה בנות־ישראל).

הרבה מוסדות יפים של צדקה יש בוילנה, קצתם עתיקים וקצתם חדשים, קצתם דואגים לגופו של העני וקצתם – לרוחו ונשמתו. יש “תלמודי־תורות” ו“תורות תמימות” לילדי עניים; יש “תפארת־בחורים” ללמד, “חיי־אדם” לפועלים ואומנים. כמובן, אי־אפשר להם לכל המוסדות הללו שיתקיימו בלי עזרתם ועסקנותם של קצת אינטליגנטים ועשירים. אבל מימינו לא שמענו, שנאספו קברניטי “הצדקה הגדולה” ו“התורה התמימה” ו“תפארת הבחורים” ודנו, מה יעשו לבניהם ובנותיהם הם עצמם, כי ידעו את תורת ישראל; מימינו לא שמענו, שאינטליגנטי וילנה קראו עצרה ובקשו תקנה לחדרים, שאלפי ילדים של “בעלי־בתים” מתחנכים בהם, או שעלה על דעתם ליסד לכל־הפחות מוסד אחד הגון לחנוך הילדים – יקראו לו חדר או בית־ספר, ובלבד שיהיה מתוקן כראוי וישמש מופת גם לאחרים. ה“יחסן” הוילנאי היה דואג ראשית כל לבניו שלו, כי יהיו יהודים כהלכה; ה“אינטליגנט” הוילנאי דואג לבני־העניים, שילמדו חומש ורש"י וגם “חיי־אדם”: בניו שלו דַיָם שילמדו גרמטיקה ואריטמטיקה, רפואה ויוריספרודנציה כמותו, שיהיו עמי־הארצות כמותו וגם – “אינטליגנטים” כמותו.

בית ספרים נפלא יש לה לקהלת וילנה – זה שהניח אחריו רבי מתתיהו שטראשון. לפי יקרת ערכם של הספרים העבריים, אשר בבית הזה, מסופקני אם יש דוגמתו לאחת הקהלות הישראליות האחרות ברוסיה. והיה הדין נותן, שידאגו פרנסי הקהלה ועסקניה ה“אינטליגנטים” להוסיף על האוצר היקר, לעשותו מקור־ברכה לכל עוסק בתורה ובמדע, שהרי איזו היא הקהלה, אשר לה נאה לשקוד על תקנתם של העוסקים בתורת ישראל ובמדעו, אם לא ירושלים דליטא. ולא עוד, אלא שהיה הדין נותן, שפרנסי הקהלה ועסקניה ה“אינטליגנטים” יעשו את בית־הספרים הזה מקור־ברכה גם לילדים העלובים המעטים, המבקשים ספר עברי למקרא ואין. ואמנם כך היה עושה ה“יחסן” הוילנאי, אשר בקש כל ימיו להגדיל תורה וליסדה מפי גדולים וקטנים. אבל ה“אינטליגנט” הוילנאי מה לו ולתורת ישראל, למדעו ולספרותו? הוא עצמו די לו ב“רֶטש” וב“רוסק באגאטסטווא” לילדיו, ילדיו די להם ב“ז’אַוואָראָנאָק” וב“זאדוש' סלאָוואָ”, ושטראשון – די לו ש“השמות היתומים”, אשר הניח לקהלה, יהיו שמורים מן העכברים.

היפלא אפוא בעינינו, כי נסתם מעינה של וילנה, ותחת אשר לפנים היתה היא הראשונה להעמיד לישראל גאוני־תורה וגדולי־ההשכלה לא נתנה במשך עשרות השנים האחרונות אף גאון אחד לתורה, אף גדול אחד לספרות. מהיכן תהא נפשם של אלו ניזונית? בתוך הסביבה היהודית אשר בוילנה אין מזון לה; בתוך האינטליגנציה היהודית אשר בוילנה אין מעמד לה.

התולעת הזוללה הבקיעה אליה גם מצודת־עולמים זו. חדלה גם וילנה מהיות מצודה ותהי גם היא, כרוב קהלות ישראל, לגבעת־חול אשר רק מרחוק היא נראית מוצקה, מעורה בקרקע שמתחתיה. “אל תטעה עינכם אתכם. אין הגבעה כי אם כרי של גרגרים יתומים, ערמה של תלושים”.

ומה פלא יש בדבר, אם גם ערמה זו שלחה אחד מתלושיה לבעוט בחדר, אשר שמש מעוז ומשגב ליהדות דורי־דורות, ולהתפלל לכליונו"…

העולם 1913.

אם יבוא אדם ויאמר, ששאלת גדול־הבנים היא לנו עכשו שאלת עתידה של היהדות, אל נשתיק אותו: לא מתוך צרות־דעת נאמרים הדברים, כי־אם מתוך הסתכלות יפה ביום שלפנינו ובמחרתו. ואם יסיח האיש את צערו ברבים, שבני־דורנו מפנים את דעתם לכל מיני תורות ועיונים ורק בפני מחשבה אחת הם נועלים את לבם: מה יעשו ויהיו, כשתגיע שעתם לכך, אבות ואמות הגונים בישראל, – אל נלעג לו: אין זו קנאה של מומחה, המסור לדבר אחת, למקצועו שלו, כי־אם הבנה נכונה, שאנחנו המסרבים לעסוק בענינים “יבשים” אלו, עתידים ליתן עליהם את הדין. שאלת גדול־הבנים זקופה עתה לפנינו לכל קומתה.

ו“עתה”, האמור כאן, אין משמעותו, שעד עתה היינו פטורים משאלה זו. אדרבה, דומה, שאין עם אשר הרבה כמונו לעסוק תמיד בגדול־בניו. בעולם הגדול אשר מסביב לנו התחילו קוראים לדור האחרון “דור־הילד”: לנו היו כל הדורות “דורות־הילד”. הנשים, שנזכרו בתורה לשבח מיוחד, לא זכו לכך אלא משום שרחמו את הילדים וחסו עליהם. ולא די היה לו ליהודי בילדים, המקימים את המין: תמיד היה מתפלל לבנים, העוסקים בתורה, כלומר המקימים את האומה. בן־זכאי בקש להציל מידי מחריב הארץ לא רק חכמים, היודעים את התורה, כי אם ביחוד חכמים, היודעים לגדל בנים לעם. ההלכה מעמדת את מדרגת הרבה למעלה ממדרגת האב, משום שזה מביא את האדם לעולם וזה – מקרבו למקור חייה של האומה. כל ימי הגלות הארוכים היתה דאגתו של היהודי לגדול בניו וחנוכם שקולה בעיניו כנגד כל יתר דאגותיו, שתכפו עליו יום־יום. ואולם מעולם לא היה הצער של דאגה זו כגדול וקשה כבימינו. לא היו אבדן־הדרך וְהַתְּעִיָה השוממה של עכשו. סתם אב מישראל אפשר שלא ידע לחנך את בנו ובתו, אבל הוא ידע ידיעה ברורה, מה הוא מבקש מעמהם – שיהיו יהודים, שאיש איש מהם יקיֵם את האומה, ובקשה זו, התמימה והשלמה, חנכה מאליה. במובן זה היה כל אבית־אב בית –חנוך שאין למעלה הימנו. נצטרפו לו ועזרו לו בית־הספר, ה“חדר” ובית־המדרש. ויותר מכולם חנך הרחוב, ששמשו היתה עולה לקבוע זמן תפלה של שחרית, כוכביו היו מזמינים לתפלה של ערבית וקרקעו היה שטוח חול צהוב לכבוד שבת ויום־טוב – הרחוב, שכל אוירו היה ספוג יהדות. וכולם: בית־האב, ובית־הספר, בית־המדרש והרחוב, – כולם לדבר אחד נתכונו – לגדל יהודים. תעיה, ספקות לא היו כאן. אחת היתה המטרה, אחת היתה הדרך.

עכשו אין זכר עוד לאחדות המטרה, וממילא אין זכר גם לאחדות הדרך. כלום יודע האב, מה הוא מבקש מעם בנו" קורת־רוח יש לו אם בנו יהודי הוא באהלו, אבל לא פחות מזה יש לו קורת־רוח אם בנו גוי הוא בצאתו. בית־המדרש אין עוד ברחובנו. ככל הגויים יש עתה גם לנו רק בית־הכנסת. נכנסים אליו לרגע ויוצאים עוד בטרם תספיק הנשמה לפתוח את דלתה. בית־המדרש, שבו היו סדורים המפתחות לנשמת ישראל, אין לנו עוד. והרחוב – אף רחוב אין לנו עוד. נהרסו חומותיו, נגדעו שעריו ונטלו ממנו אוירו, שמשו וכוכביו. על מפתן הבית מתחילה הרשות שאינה שלנו, והלואי שהבית גופו לכל הפחות יהא רשות שלנו. והרי מזדקפת לפנינו בכל קומתה השאלה: מי יגדל את הילד היהודי, כלומר מי יגדלו ליהדות?

אין לנו שיור אלא בית־הספר. אין אנו מרמים את עצמנו: בית־הספר כשהוא לבדו כחו מועט. כלום יש ספק בידו למלא גם את מקומו של בית־האב, גם את מקומו של בית־המדרש וגם את מקומו של הרחוב? אבל מה נעשה והחיים גרמו, שבית־הספר, כלומר בית־הספר שלנו, נשאר היחידי, שעליו אנו משליכים את כל יהבנו. ומושם שבית־הספר הוא היחידי, שנשאר לנו כיום הזה, עלינו לנהוג בו זהירות יתרה. לא מעטים הם בתוכנו המקדשים את החדש לא משום שטוב ויפה הוא, כי־אם משום שחדש הוא, ומנולים את הישן לא משום שרע ומגונה הוא, כי אם משום שישן הוא. הללו ממבלי־עולם הן. לא כל הישן ראוי לקיום ולא את כל הראוי לקיום אפשר לקים, אבל מה שראוי ואפשר לקים צריך לקים, משום שאת כחו כבר בדקנו ונסינו, משום שיש בו מתמצית הצורות, אשר יצרנו מתוכנו ולעצמנו. אומרים: עד שנטרח לתקן את בדקיה המרובים של החורבה העתיקה, ה“חדר”, אולי מוטב שנטרח להרסה לגמרי ולפנות את מקומה לבנין חדש, לבית־ספר מתוקן כהלכה? התשובה לשאלה זו היא: בית־הספר החדש, שאנו אומרים לבנות ספק יעלה בידינו, ספק לא יעלה בידינו להכניס אל תוכו כח ונוי מן הישן; ה“חורבה העתיקה” שאנו אומרים לתקן את בדקיה הרבה כח ונוי מן הישן ישארו בה מאליהם. ולכח ונוי אלו אנו צריכים.

ותקון בדקיה של “חורבתנו העתיקה” לא יקום ולא יהיה אלא אם כן הצבור יתן את לבו לכך. ועל זה אמנם אנו קולבים, שהצבור מנמנם כבתחילה, או שדעתנו אינה פנויה בכלל לענינים “יבשים” אלו. כבר עבר זמן רבה משעה שועידת “מרבי השכלה” החליטה להחל בתקונו של החדר. העתונים הודיעו, שאותה שעה, כשנצחו מקַימי החדר את הבועטים בו, שררה התלהבות מרובה באולם הועידה ונשאו נאומים יפים ונלהבים על ערכה וגדולתה של עבודה חדשה זו. אבל העבודה גופה, העשיה הממשית, שהעין תופסת בה, ולא הדבור הפורח באויר ואובד באויר – היכן היא? כלום יש לנו הרשות להטיל את הכל על ועד החברה, שלכל היותר יש לו רצון טוב אבל לא יכולת לשמור ולעשות את אשר הטילו עליו? אנחנו, הציונים, בקשנו תמיד את “עבודת־ההוה” וזריזים היינו לעשותה. הרי עבודה, שאין לנו יפה ונחוצה ממנה, שהרי מי כמונו יודע, ששאלת גדול־הבנים היא שאלת עתידה של היהדות.

העולם 1914

I

נשתתקו התותחים בבלקנים. עכשיו עומדים בעליהם ומברכים על הכֵרה היפה אשר כרו להם מבשר הארי הזקן, שכשל ונפל שדוד לרגליהם. את המקום הראשון בסעודה תופסת, כמובן, יָוָן, שעוד לפני שנה ומחצה היתה “יון הקטנה” ועתה היא “יון הגדולה” ומלכה מבקש לשים את כתר האבגוסטים בראשו. מימינה סרביה, שכל ימיה היתה מרתתת מחמת מלכות הדנוי, אשר ארבה לה וסָכָה את דרכיה, ועתה היא ממלכה בטוחה, שיש לה גם דרך ומוצא אל הים. משמאלה בולגריה, זו שאמנם נחנקה במנה הגדולה מבית־בליעתה, אבל גם ה“מעט” שבלעה יש בו כדי שביעה. מלפניה רומניה, שזכתה מן ההפקר לאשר גם קַוה לא קותה, ומאחוריה אלבניה, הממלכה החדשה שנוצרה בן־לילה בגזירת “עירין פתגמין”, ומונטניגרו, הכלב הקטן, אשר נועז להתגרות ראשון בארי הגדול ובשכר זה ניתנו לו גם בשר וגם עצמות מְמֻחָיוֹת יותר מכפי ערכו.

נשתתקו התותחים. האמנם ישליו הבלקנים מעתה? לא הוא ולא מקצתו. התותחים לא נסתמו, אלא רק נשתתקו לשעה. מוקדון, שתקותה להעשות מלכות בפני עצמה לא באה, תהא תוססת גם מכאן ולהבא. בולגריה עשתה את השנאה לחברותיה הבוגדות סם־חיים לנפשה כואבת, ובקשת הנקמה לא תתן לה מנוחה. מתוך כך הלא תהיינה גם הללו שומרות את צעדיה וגודרות בפניה ככל אשר תוכלנה. וחוץ מזה, הנה יון הזוללה עוד טרם שבעה ועדיין היא נושאת עין רעבה לאיים אחדים, הנתונים לפי שעה בידי איטליה, וזו “ירֵאה” להחזירם לבעליהם, שמא לא תעצור עותומניה כח לשמור עליהם וסוף־סוף תגזלם יון מאיתה. וטורקיה גופה, אף־על־פי שהצליחה להציל מן הדליקה כל מה שאפשר היה להציל, ודאי לא מחלה גם היא על עלבונה וגם בלבה מהבהבת התקוה – שיש לה או שאין לה על מה שתסמוך – לגבות את החובה בזמן מן הזמנים. קצורו של דבר: הדם הרב אשר שופך על אדמת הבלקנים, לא כִּבה את האש והארצות האלה לא תחדולנה אף רגע מהיות את אשר היו – קלחת רותחת, וכל שעה עתידים יהיו הרותחים שבה לעבור על גדותיה. ובקלחת הזאת שקועים המוני יהודים. לא עשרות אלפים, כמו שהיו לפני המלחמה, כי אם מאות אלפים נפש. ואם כל סימניו המובהקים של ההוה אינם מטעים, הרי כנף שחורה של שכינה עגומה פרושה על עתידם של אחינו אלה. צדקו, כפי הנראה, הללו, שתיכף אחרי מפלותיה הראשונות של טורקיה ראו הרס וחורבן באים על קהלות היהודים, היוצאות מרשותה ונכנסות לרשות אחרים. ברור הדבר, שביחוד קשה יהיה גורלם של היהודים, אשר הוטלו אל תוך רשותה של יון, כלומר לא פחות ממחצית כל היהודים שנקרעו עתה להותם מעותומניה. השנאה ליהודים ירושה היא ליונים מאלו, שהם קוראים להם אבות. וצריך להודות: גם בלבנו אנו עוד טרם כבתה האיבה לאויבנו ההיסטוריים, שאנו מזכירים אותם תמיד על הרעה. לא לחנם נעשה “היון” שם־לואי בפי העם לכל צר ואויב: אין אחוה בין יהודי ליוני. היהודים אשר במזרח הקרוב, החיים בקרב עמים רבים, מתקרבים לכולם, אבל לא ליונים, בכל אופן – במידה פחותה מאשר לעמים האחרים. המחשבה לישב ישוב יהודי באי קפריסין לא יכלה להתקבל על הדעת, ביחוד לא יכלה להתקבל על הלב, מפני שרובו של האי – יונים. ואמנם, תיכף כשהונף על סלוניקי דגלם של היונים היתה ראשית מעשיהם להראות את כח זרועם – ליהודים. ואם “יון הקטנה”, שבכל ממלכתה לא היה אלא קומץ יהודים, חמשה־ששה אלפים נפש, “התחכמה” בשעתה להכין טבח לנתיניה אלה בקורפו, מי יודע איזו דרך “טובה” תבור לה “יון הגדולה”, אם לא כדי להפטר מכל היהודים הרבים, שעלו פתאום בחלקה (בסלוניקי בלבד יש 75,000 יהודים), הרי לכל־הפחות כדי למעט את מספרם עד כמה שאפשר. אין לחשוש, שיון תבור לה גם עכשיו את הדרך הקצרה, דרך הפרעות: זו לא טובה ולא יפה היא במקומות שזה עתה נספחו על הממלכה ורוחו של השונא אשר נוצח עדיין שורה עליהם. אבל כלום רק הדרך הזאת, שאמנם “בטוחה” היא, היא גם היחידה? הרבה דרכים למלכות, המבקשת לדחוק רגליו של אלמנט שאינו רצוי לה. ובלי ספק יראה בקרוב גם בסלוניקי וגם בערים האחרות, שנכבשו לפני יון, התרמיל היהודי כשהוא נעקר ממקומו והולך לבקש לו ארצות אחרות. ואם בימים הראשונים תגרום יציאה זו היזק לאותן ערים – מה בכך? העיקר הוא, שהממלכה תפלוט מתוכה את האלמנטים “שאינם רצויים” ותתקרב לאידיאל “הרצוי” של ממלכה לאומית.

דוקא ממלכות הבלקנים, שכל אחת מהן מטולאה עמים ולאומים שונים, תבקשנה מעתה את הדרכים, העלולות לעשות אותן ממלכות לאומיות. בשעה שאבק־שריפה מוטל בכל זוית ופנה וכל גץ קל שבקלים יכול להבעיר את הבערה, חוששים “הבעלים” ראשית־כל לכל אדם חשוד, הנמצא בגבולם. כמובן, ספק גדול הוא, אם מבקשי דרכי ההלאמה בבלקנים יצליחו יותר מחבריהם בארצות אחרות, אשר גם המה בקשו ועדיין המה מבקשים את הדרכים האלה. אבל בַקש יבקשו, ודוקא מתוך עקשנות ואמץ־לב של אנשים, המפחדים מפני יום המחר כמפני צלמי בלהות ומתאוים לו כאל טל שמים. הלאומיות הפוליטית, שמטבעה יש בה שוביניות הרבה יותר ממה שיש בה לאומיות, תגבר בלי ספק בבלקנים, ומתוך כך יעשה מצבם של יהודי הבלקנים חמור מאד. שני דרכים ינתנו לפניהם מעתה: או שכל צבור וצבור מהם ידבק – לא רק במדינה שהוא יושב בה, כי־אם גם בעם המושל בה, עד כדי שהיהודי הבולגרי ישנא את היהודי היוני והסרבי, והיהודי היוני והסרבי ישנא את היהודי הבולגרי. ואת שלושתם – ישנא היהודי המוקדוני וכו'. או שכל צבור יהודי יעשה צבור חשוב במדינה, שהוא יושב בה, אלמנט שאינו רצוי במובן הכלכלי וצבור חשוד במובן הפוליטי.

מה טובו שני הדברים הללו גם יחד!

II

אם קשה יהיה מצבה של היהדות הבלקנית מפני הצרוף המיוחד של המאורעות והפרספקטיבות הפוליטיים בקרן־זוית זו של אירופה, הלא תגדל מבוכתה עוד יותר משום שברובה – היהודים, אשר עד יום אתמול ישבו בצלה של טורקיה – רחוקה היתה כל ימיה ממלחמה פוליטית ומימיה לא עלה על דעתה, שההכרח ליצור פוליטיקה יהודית לעצמה אורב לה. ולא זו בלבד. עד עתה היה ליהדות זו מנהיג, אשר יצא לפניה ובו בטחה בטחון גמור – “האליאנס”. ודוקא עתה, כשמתחילים ימים קשים, הדורשים רכוז הכחות והבנה פוליטית בכל הנעשה והמתרגש לבוא, תם כחו של המנהיג, עוד מעט אולי ירד מהבמה.

עד עתה בטחה היהדות, אשר עליה אנו דנים, ב“האליאנס” והיתה כרוכה אחריו. דבר זה ידוע ואין בו כל פלא. ה“אליאנס” רכז כמעט את כל עבודתו בארצות המזרח הקרוב, וביחוד בארצות שלטונו של האישלם. עד הימים האחרונים היה בית־הספר של ה“אליאנס” נקודת האור היחידה בקהלה היהודית אשר בארצות ההן, מרכז חייה הקולטוריים. כשבא ה“אליאנס” לפני חמשים שנה, בערך, למזרח הקרוב וראה את יהודיו הפראים למחצה, את האובדים והנדחים האלה, אשר דבר לא היה להם עם החיים הממשיים, מצא תיכף את הדרך הנכונה, כדי לעשות את היהודי אדם. הוא הוציא אותו מן ה“מֶלְדֵר”¹) והכניסו לתוך בית־ספר. כלומר: ה“אליאנס” קרע לו ליהודי המזרחי חלונות במרתפו האפל. הזכות הגדולה הזאת לא תשכח עד העולם, ובכח זכות זו נעשה המורה של ה“אליאנס” לא רק מורם של ארבעים אלף ילדי־ישראל, כי־אם גם מחנכם ומדריכם, ולא רק מחנכם ומדריכם של ילדי־ישראל, כי־אם גם פטרונם ו“קונסולן” של עשרות־עשרות קהלות בישראל.

אבל כשם שאסור לקפח את שכרו של ה“אליאנס” בשביל המעשים הטובים אשר עשה, כך אסור גם ליחס לו מעשים טובים אחרים, שהיה יכול וצריך לעשות ולא עשה. אמנם המורה של ה“אליאנס”, שכידוע כל מעשיו וגם כל רצונותיו מכוונים בדיוק גמור לצוויים והפקודות הבאים מפאריז, נעשה מחנכו של הילד היהודי ו“קונסולה” של הקהלה היהודית במזרח. אבל מימיו לא יצא ולא בקש לצאת מגבול הכונה הראשונה והיחידה – לקרוע חלונות בגיטו כלפי חוץ. בפנים לא עשה שום דבר, שיש בו ממש. כלומר: ה“אליאנס” לא צוה מימיו על שליחיו לעשות בפנים דבר שיש בו ממש, משום שלא מצא חפץ במעשה זה. לא די שבית־הספר של ה“אליאנס” כשהוא עצמו אינו עולה הרבה על ה“מלדר” במה שנוגע לחנוך וללמודים העבריים, שהרי גם הוא הסתפק בכל מקום ב“חכם”, המלמד תפלות וברכות ולא יותר, אלא שגם בנוגע לחנוך וללמודים הכלליים נמוכה מאוד מדרגתו של בית־ספר זה, והנער היהודי כשהוא נפטר ממנו ויוצא לשוק החיים אין בו לא רוח תורה ולא רוח השכלה ממשית, לא תקון־הלב ולא שכלול־השכל. במובן השלימות הנפשית הוא נשאר כמעט אותו הספרא למחצה, שהיה ה“מלדר” מעמיד בשעתו, אלא שהוא קצוץ פאה, מגולח זקן ומדבר צרפתית. לא די ש“הקונסול” לא נתן מימיו את לבו לסדר את הקהלה היהודית ולעשותה קהלה יהודית, המכרת את עניניה היהודיים המיוחדים לה ויודעת לפתחם ולחזקם בשעת שלוה ולהגן עליהם בשעת חירום, אלא שבכלל היה רחוק כל ימיו מהבנת הצורך לעשות את הקהלה קהלה, צבור בר־כח, הלומד להשען על עצמו. הוא, שליחו של ה“אליאנס”, היה עומד תמיד ממעל לצבור וכפי ראות עיניו היה מחלק את כסף התמיכה, שקבל מפאריז ערבי־מועדות ולעתות בצרה. ואם היה צורך לפנות לרָשוּת בעניני הצבור היה הוא, הפטרון וה“קונסול”, עושה ומדבר הכל על דעת עצמו. רק מפני מראית־עין היו נסרכים אחריו, מרצון או מאונס, שנים־שלשה אנשים מראשי העדה, ותמיד היה מדקדק, שאל שני ה“חכמים” בעלי ה“לֶפוֹת” ילוה גם “נאור” אחד, זאת אומרת: אדם הלבוש אירופאית ומדבר צרפתית. וצריך להטעים: בדברים הללו אין שום הפרזה, אלא הם דברים כהויתם, הידועים לכל אדם, אשר נמצא זמן ידוע בתוך תחומי מפעליו של ה“אליאנס” וידע להסתכל כראוי בבתי־הספר שלו ובהליכות המורים שלו. ראשיתם וסופם של כל המעשים, אשר עשה ה“אליאנס” בקרב היהדות המזרחית, היתה תמיד ההשתדלות להקנות לה את הלשון הצרפתית ועל ידה גם את התרבות הצרפתית, עד כמה שתרבות נקנית בכח ידיעת הלשון בלבד. ההשתדלות היתה גדולה וגם הצליחה באופן שאין למעלה הימנה: הרוב הגדול של יהודי המזרח אינו יודע קרוא וכתוב – ולפעמים גם דַבֵר – לא בשפת המקום ולא בשפת המדינה (למשל, יהודי סלוניקי, אינם יודעים טורקית אפילו לדבור ורק מעט מהם יודעים קרוא וכתוב יונית; רוב יהודי סוריה אינם יודעים ערבית לכתב וטורקית אפילו לדבור), וכמעט כולם יודעים דַבֵר ורובם יודע גם קרוא וכתוב צרפתית.

יסוד מפעלו של ה“אליאנס” היה, כאמור, קריעת חלונות במרתפו האפל של היהודי המזרחי כלפי חוץ, ואותו חוץ פרושו – צרפת. אין אנו צריכים לעמוד על “חשבון הנפש” של ה“אליאנס” ולחקור, אם היתה כונתו רק לעשות טובה עם יהודי המזרח, או שנצטרפה לה גם כונה אחרת, – להרביץ על־ידי היהודים את הצרפתיות במזרח. בין כך ובין כך: אנו יודעים, שאם אמנם הרבה ראיות מוכיחות, שלא חסרה כאן גם הכונה השניה, הכנסת הלשון הצרפתית אל הגיטו המזרחי הביאה באמת טובה רבה לכלואים בתוך חומתו. ראשית, על היהודי היודע צרפתית חלה שמירה מצד הממשלה הצרפתית, ולשמירה זו היה היהוּדי המזרחי זקוק לעתים לא רחוקות, ולא רק במארוקו בלבד. ושנית, – וזהו העיקר, – ידיעת הלשון הצרפתית עשתה את היהודי שליח יפה לקשור קשרי מסחר בין ארץ מגוריו ובין העולם שמחוצה לה, וביחוד, כמובן, בינה ובין צרפת. הטובה הכפולה הזאת, שבאה ליהודי המזרחי על־ידי ה“אליאנס”, חבבה אותו, את ה“אליאנס”, עליו ובכל דרכיו הוא זוכר לו את זכותו. אבל חבה זו לא תעמוד עתה לה“אליאנס” בשעת דחקו, ודוקא משום שהצרפתיות היא יסוד כל מפעליו, יצרו צעדיו בבלקנים ובהכרח יחדל מהיות מנהיג ליהדות הבלקנית.

ה“אליאנס” יש לו בתי־ספר כמעט בכל הערים, שיצאו עכשיו מרשותה של טורקיה. לפי החשבון הרשמי לשנת 1912 עלה מספר התלמידים בבתי־הספר של ה“אליאנס” בסאלוניקי, מונַסטיר, מוסאקוּב, יַאנינה, פּרַאבֶזה, שְטִיפ, קַוַלָה, גומולדזינה, מוסטפה־פחה שֶרֶס וכו' לארבעת אלפים איש (3988). כל בתי הספר האלה עומדים על הצרפתיות בלבד (רק לפני שנתים, כלומר ערב המלחמה, התחילו מלמדים בהם, על־פי עצת אחדים מבני הקהלות גם קצת טורקית). נניח, שה“אליאנס”, החביב, כידוע, על ממשלת צרפת, ימצא, אם יבקש, דרכים לקים גם מכאן ולהבא את בית־ספרו בערים האלו. אבל מי יודע, אם ירצה לבקש דרכים לכך? הן ברור הדבר, שממשלות בולגריה, יון וסרביה תדרשנה, שמעתה תחדל הלשון הצרפתית מהיות הגברת בבתי־הספר הנמצאים בגבולות ממלכותיהן, והרי יתנגשו רצונו של ה“אליאנס” ורצונן של הממשלות, ואין כל צורך להסביר, מי משניהם ינצח. ולא זו בלבד. רצונו של ה“אליאנס” יתקל גם בתביעותיהם של החיים, שכחן יפה גם מכח רצונן של ממשלות. יש רגלים לדבר, שבבולגריה יגדל בעתיד הצורך בידיעת הלשון הגרמנית והצרפתית תדחה מפניה מאליה. סופרים בני־סמך מעידים, שגם התושב הנאור הבֶלוֹגְרַדי כבר יודע ומוקיר את הלשון הגרמנית הרבה יותר משהוא יודע ומוקיר את הלשון הצרפתית. כפי הנראה, תהיה גם יון קרובה לגרמניה יותר מאשר לצרפת, וממילא יהיה גם בה צורך בלשון הגרמנית יותר מאשר בצרפתית. למה ישתדל אפוא ה“אליאנס” להחזיק ולקים את בתי־הספר שלו בממלכות האלה? האם זאת היא מטרתו ללמד לילד היהודי בולגרית, סרבית, יונית וגם – גרמנית?

אלו לא היה ה“אליאנס” מה שהוא, אלא מה שהיה צריך ויכול להיות, לא מוסד, המעמיד יהודים על צרפתיות מסופקת, שטחית, אלא מוסד, המעמיד יהודים על עצמותם, על יהדות נאורה, היתה דוקא עתה נפתחת לו פרשה חדשה של עבודה פוריה ויפה בקרב היהדות הבלקנית. הוא היה מסוגל הרבה יותר מכל מוסד אחר לאַרגן את כחותיה, להעמידה על עצמותה וללכת לפניה בשעה הקשה הזאת ולהוציאה ממבוכתה, משום שהיא, היהדות הבלקנית של עכשיו, נתחנכה בבית־הספר שלו כשעמדה עדיין ברשותה של טורקיה והיא כרוכה אחריו ונשמעת לו. אלא שאלו היה ה“אליאנס” מה שהיה צריך ויכול להיות, לא היו עשרות אלפי חניכיו אלה נמצאים עתה במצב נורא של צבור גדול, שדרכו נסתרה ממנו ובצר לו הוא עושה את אשר יעשה כל אדם, המגיע לידי יאוש – יושב תחת כפות יד ורגל ומחכה לרחמי־שמים. עכשיו, שה“אליאנס” אינו בלתי אם מה שהוא, הרי נֻפּץ “רועה ועדרו”. מאת הרועה לוקחה העידית שבשדות מפעלו, ומי יודע, אם לא יאבדו עקבותיו תֻמָּם בקרב היהדות הבלקנית. והעדר, היהדות הבלקנית, עומדת עתה נבוכה על פרשת דרכים ומנהל ומורה־דרך, אפילו מנהל ומורה־דרך קצר־הבנה כה“אליאנס” אין לה עוד.

בשעה זו ודאי תאמר ה“עזרה” הברלינית להעשות רועה ליהדות הבלקנית. וכבר עשתה מעשה. בימי־המלחמה מהרה היא, ולא ה“אליאנס”, להביא עזר לנגועי המלחמה ולנצוריה. היא שהיתה הראשונה ליסד את ועד העזרה בסופיה, וה“אליאנס”, שמתחלה סרב, הוכרח אחר־כך להצטרף לה. קול צעדיה של “העזרה”, כשהיא קרֵבה ועולה על הבמה שה“אליאנס” יורד מעליה, נשמע גם בימים האחרונים. המורשה של ה“אליאנס”, היושב זה ירחים אחדים בסופיה, מצא, שאותו ועד־העזרה עשה את מעשהו שלא כהוגן. שליחו של ה“אליאנס”, הרגיל להיות תמיד פטרון ו“קונסול”, אי־אפשר לו על־פי עצם טבעו שלא למצוא פסול ומגרעת בכל אשר צבור עושה על דעת עצמו ולפי הבנתו. אחריו בא המורשה של ה“עזרה”, ברר ומצא, שהמורשה של ה“אליאנס” רק תואנה הוא מבקש והועד עשה הכל כהוגן. וצריך להודות: אחת־עשרה שנות קיומה של “העזרה” הברלינית כבר הוכיחו, שאמנם כשרון־המעשה שלה גדול משל ה“אליאנס”. אבל מעשיה האחרונים גלו לכל מה שהיה כמוס עד עתה רק בלב מעטים, – כי גם כשרונה ורצונה הרבה יותר משהם מכוונים לעבודתם של ישראל הם מכוונים לעבודתם של זרים, ואם היא מתקרבת עכשיו ליהדות הבלקנית לא רק לשמה ולטובתה של זו האחרונה, כי־אם בכונה תחלה, להרביץ על ידה גרמניות בבלקנים – נוח לה ליהדות הבלקנית שתהא טועה בפרשת־הדרכים משתפול לידי מורה־דרך חדש זה.

בין כך ובין כך: הקלחת הרותחת שפותה על האש, והמוני יהודים, מאות אלפים נפש, נתונים במבוכה גדולה. האומנם אין מוצא מן המבוכה? האומנם לא ימצֵא לנבוכים אותו הכח הצבורי, הראוי להעשות מורה ומנהל להם?

העולם 1914

I

גם עם שָלו חייו משתנים ומתחדשים תמיד. וכל חדוש וכל שנוי במסכת־החיים גורם בהכרח חדוש ושנוי גם בצרכיהם. מפני שצרכים אלו עולים וצרכים אחרים יורדים. יש שהצרכים החדשים דוחים ומשכיחים את הישנים לגמרי; ויש שהם דוחים ומשכיחים את הישנים רק לשעה – כל זמן שאין להסיח דעת מהם, מן החדשים, שכטבע כל חדש עריצים וקנאים הם ואינם נוחים לותר כלום “משלהם”. בין כך ובין כך מלחמת תמיד לצרכי החיים: הללו מנצחים והללו נגפים. – ואם עם “שוקט על שמריו” כך, לא כל־שכן עם, שחייו הומים ורותחים ומעלים קצף בין סלע לסלע, עם אשר אין נִתָן לו להינות אף רגע מ“מתק העצלות”, אלא הוא מוכרח “ליצור” את חייו, לחשל את גורלו יום־יום, שעה־שעה. עם טרוד־חיים שכזה אין קץ ואין גבול לחדושי צרכיו ושנוייהם. מה ששבלתו ההומה והקוצפת מעלה בראש היום היא משקיעה תהומות מחר. ואם חפץ קיום הוא תהיינה עיניו צופות בשבלת, כדי שיכון את מעשיו לעומת צרכיו הנובלים והנוצצים.

השתנות הצרכים ומלחמתם הן הן היסוד לחיי ההכרה והדעת של האדם. “העצלות” מתוקה, אבל גם רעל יצוק בה. אם אין שנוי במהלך החיים ומצביהם אין גם צורך שנוי במעשיו ופעולותיו של האדם, והרי לו הפעולה האינסטינקטיבית בלבד, אותה הפעולה שאינה עולה למדרגת הכרה. רק החדוש דורש מעשים חדשים, רק החידוש קורע בחוזק־יד את שלשלת המצבים הרגילים וממילא גם את שלשלת הפעולות האינסטינקטיביות. משעת קרע זה מתחילים חיי־ההכרה ועמהם גם חיי־הרצון. וזהו כחם המיוחד של צרכי־שעה המתחדשים ומשתנים בלי הרף ומכריחים את היחיד ואת הכלל לגיס את כל מה שיש בהם מן ההכרה והרצון לעשותם שמוש לעצמם. ואולם החדושים והשנויים בלבדם, שתפקידם הוא רק תפקיד דחיפות מובדלות אלו מאלו, אינם מספיקים. כלום ילמד האדם להכיר את עולמו לנגוהות הברק, המבריקים ונעלמים והחושך מכסם? כלום אפשר הדבר, שיהיו ההכרה והרצון גדלים קרעים־קרעים מבלי היות אחדות מאחה לכולם? חוסר אחוּי והשפעת־גומלים מתמדת בין יסודות ההכרה סימן מובהק הוא להתפרדותה וחורבנה הגמור. אשרו של האדם – האדם היחידי והאדם הכללי – הוא, שיש אחדות מאחה לכל קרעי־חייו וחליפות גלוייהם. לאחדות זו נמשכים והולכים כל גדילי הקרעים ומתוכה הם נטוים יחד ונעשים יריעה אחת – הכה. “ההכרה סינתיזה היא, פרוצס של אחוי מעצם תחלתה”. מתחת לכל הזרמים של צרכי־שעה, החוצים זה את זה ונדחים זה מפני זה, מקלח והולך נחל אחד, אשר לא ישוב ולא ידח מפני כל, שכל הזרמים כפופים לו והוא כונסם יחד אל תוכו, שכל הזרמים של צרכי־שעה מפרנסים אותו, רק אותו, ומתוכו הם מותנים ולשמו הם זורמים כל עיקרם: – הנחל של צרכי־עולם.

זאת אומרת: צרכי־שעה הם הם גופי־חיים וצרכי־עולם – חיי־החיים…

II

תאמרו: לעולם יהא אדם זהיר, שלא יחזור ויזכיר אמתיות אלפא־ביתיות, שכבר נעשו מושגים פשוטים ויסודיים בהכרתו של כל בן־תרבות. צדקתם. אבל מה נעשה וכשאנו עומדים בגבולות חיינו היהודיים, השרועים והקלוטים, יש ויש צורך לחזור ולהזכיר גם אמתיות כאלה. ואולי גם להרחיב את הדבור עליהן, כדי להסבירן לבריות.

הנה לנו, הציונים, קוראים אוטופיסטים, רומנטיקים, בעלי־דמיונות וכו' וכו' עד סוף כל כנויי “הגנאי”, המצויים באוצר־מליהם של “הפּכּחים”. על הכנויים הללו עצמם אין אנו מצטערים ואין אנו קובלים. אדרבא, בגאוה ובגאון אנו נושאים אותם. אילו לא היתה לנו זכות אחרת אלא זו שאנו חוזרים ומציתים להב־אודם בפאתי־שמים, שחללום מחללי־החיים ועשו אותם אפורים וכהים – דיה היתה לנו גם היא לבדה, כי נדרוש בשביל כסאנו מקום בראש. על מה אנו מצטערים וקובלים? – שכינויי־“הגנאי” האמורים נתנו ונתנים לנו משום שאנו רגילים להבדיל בין צרכי־שעה לצרכי־עולם ואנו נזהרים שלא להחליף אלו באלו, כדי שלא להזיק לא לאלו ולא לאלו. ואם בשביל כך מתכונים לגנות אותנו, אות הוא, שהם, המגנים, – ומספרם, הלא נודה, לגיונות – אינם יודעים להבדיל בין צרכי־שעה לצרכי־עולם והם עומדים מחוץ לאמת האלפא־ביתית של החיים.

וכמה גדולה וכמה קשה היא הרעה, המוֹצאת את האדם לא לעיתים רחוקות לרגלי “ערוב הפרשיות” וחלוף הצרכים אלו באלו. כל התופס צורך־שעה בתור צורך־עולם ואינו מבחין ביניהם קורע את הכרתו מן האחדות המאחה, עושה את ברק הברק אור לנתיבתו. כדין כל מקצת, המתאמרת להיות הכל, יגעש וירעש אותו צורך, שלבש צורה שאינה שלו, ולבסוף, כשיגלה זיופו, תלקה ותתבזה גם האמת שיש בו. וההכרה, מכיוון שכבר שלט בה הרעל של השלאת־השוא, או שאינה מוכשרה עוד כלל לשוב למקורה, לאחדות המאחָה, או שהיא שבה אליה שבורה ורצוצה.

כוס זו כבר עברה גם על ההסתדרות הציונית עצמה: הקונגרס השישי. הטבח בקישינוב הוליד בימים ההם צורך מיוחד, שלא היתה דוגמתו מימות הפרעות הראשונים, לדאוג לעשרות אלפי יהודים, שלא יכלו עוד להשאר במקומם, שהיו מוכרחים ללבוש כלי־גולה ויהי מה. צורך זה היה בלי־ספק אחד מגופי־החיים של אותה שעה. לעבור עליו אפשר היה רק לאדם, שחיי־העם בכלל אינם שלו. אילו היה הצורך הזה מוכּר בתור צורך־השעה, כראוי לו, אפשר שדוקא מבין הציונים, שהציונות כבר עשתה את לבם ער לכל צרכי־העם, היו נמצאים גואלים לו. אפשר שדוקא מבין הציונים, ולו גם עם הרצל בראש, היו נמצאים אנשים, שהיו שמים לב – מחוץ לתחומי הציונות, שתכלית מעשיה המה צרכי־עולם, – גם להצעה בדבר אוגנדה ואיש לא היה מוחה בידם. אבל האוגנדיסטים החליפו את צורך־השעה בצורך־העולם ומפת אוגנדה עלתה וכסתה את פני מפת ארץ־ישראל… והרי אנו יודעים, מה עלתה לה, להצעה, שהביא הרצל מאנגליה, ומה עלתה להם לאוגנדיסטים עצמם, שבתחילה געשו ורעשו ונתנו את נפשם כמגיני הציונות ומצילה. אם רוצים אתם עכשיו למצוא אדם, שליבו הציוני היה לגליד־קרח או שלכל־הפחות אמונתו הציונית מסיימת ב“אֲבל” – בקשוהו ראשית־כל בקרב האוגנדיסטים־הטריטוריאליסטים, וביחוד בקרב מי שהיו בשעתם “מגינים” להסתדרות הציונית…

III

עדים לערבוב מושגים מעין זה הננו גם היום.

עווּת חיינו הולידה בימים האחרונים צורך־שעה חדש – לעזור להמון רב מצעירנו, המוסרים את נפשם על השכלה עליונה ודלתותיהם של בתי־המדרשות העליונים ננעלים בפניהם אחת־אחת, והרי הם עומדים על פרשת־דרכים שוממים ואכולי־יאוש מאין להם יכולת לא לחזור על עקבותיהם ולא לקעקע את הדלת הנעולה. ואין כל פלא – אעיר דרך אגב, – שבינתים נתעוררה בתוך קהלנו שאלה, אם בכלל טובה היא הדרך, אשר אנו הולכים בה שנים־שלשה דורות – להרבות “פרוליטריון רוחני” בתוכנו: מנהגו של עולם כך הוא, שבהנגף הרגל היחפה ביתדות הדרך והיא זבה דם, מתחילים ההרהורים שמא בכלל לא זו הדרך. דוקא עכשיו בא הרהור זה שלא בזמנו. מוטב שלא יהרהר אדם בתשובה כלל משיהרהר בה מתחת אונסו של השבט הרודה. לאחר שנמצא את הדרך לעזור לצעירנו ולחלצם מצרתם, אז, ולא עתה, תהא השעה מוכשרת לחשוב את חשבון־עולמנו ולראות, אם באמת מגדלים אנחנו “פרולטריון רוחני” יותר על המדה ואם יִתוּר זה מביא לנו תקלה. עכשיו, בשעת צרה, אל יבואו שום הרהורים להפחית את ערכו של הצורך ולהקשיח את לבנו מצעירנו, שאין להם תקוה אלא העזרה הראויה להנתן להם מאת עמם.

ומצד אחד קים ועומד צורך־עולם – ליצור מדע עברי. דומה, שאין אף מקצוע אחד בממלכת המדע, אשר לא יפרנסהו גם הַגֶנִיוּס העברי, – ומדע עברי אין. את שולחן המדע עורכים גם האנשים המצוינים שבנו, ואנחנו יראים לגשת אליו, כי בתור כלל לאומי אין לנו חלק ונחלה בו. נקלים ופחותי־ערך הננו בעיני אחרים, השותים גם את מימינו אנו, ודלים ורשים אנחנו בעיני עצמנו, כי אין איש מאתנו יודע מה יש לנו ומה אנו נותנים לעולם. ומי יודע אם לא מלאי ברכת ד' אנו פושטים את התרמיל למתנתם של אחרים, הציקנים ורעי־העין. יש אשר יזעף לבנו על גדולי־הרוח אשר לנו, שאת גדלות־רוחם הם מפזרים ביד רחבה לזרים ולנו הם מביאים פרורים, ורובם אף פרורים אין להם בשבילנו. לבנו יזעף, שֶקַרְל יוֹאֵל וְקַסִירֶר הם גרמנים, בֶּרְגְסוֹן וְדִירְקְהֵים – צרפתים, פְרֵיד וְאַדְלֶר – אוסטרים, לוֹמְבְּרוֹֹזוֹֹ – איטלקי וכו' וכו' ולנו אין איש. אבל למה יזעף לבנו? האיך יביאו הללו את גדלות־רוחם לנו? איה המקום בו ירביצו את תורתם בתור יהודים? איזו היא הלשון, שעל ידה ומתוכה תעשה תורתם תורת ישראל? היכן הם התנאים המיוחדים, אשר ישפיעו גם על עצם מהות תורתם? ולא זו בלבד, אלא שבחסור לגדולי־הרוח שלנו היכולת לגלות את מעלת רוחם בתור יהודים, במקום, בלשון ובתנאים המתאימים התאם טבעי לשורש נשמתם, מי יודע אם רק היהדות ולא האנושות כולה נמצאת גזולה? אנטוקולסקי, זה האיש שנשמתו היהודית פרכסה בכל קמטי עצמותו ואשר את כל גאונו נתן לזרים ולנו לא השאיר ממנו כמעט כלום, קובל במכתביו, שנפשו מלאה הרהורי יצירות עבריות גדולות, אלא שחסרים לו התנאים העבריים, האפשרות העברית וגלוים, והוא מוכרח לחנקם ולקברם בתוכו “עד עת קץ”. וכפי הנראה ידע אנטוקולסקי, כי בחניקה זו הוא גוזל לא רק את עצמו ולא רק את היהדות, כי אם את האמנות בכלל, שהרי מכיון שאין הרוח נִדלית במה שראוי לה לפי עצם טבעה אי־אפשר לה גם שתוציא ותגלה כל מה שיש בה ואשר היא יכולה לתת לעולם. ודינו של המדע, לכל־הפחות של אותם המדעים, שנהגו לקרוא להם “מדעי הרוח”, כדינה של האמנות. אם אין מדע עברי בעולם – לא רק את עצמנו, כי אם גם את המדע אנו גוזלים. ודומה, שאין אדם צריך להיות דוקא ציוני למען יבין ויכיר שצורך יצירת מדע עברי כצורך־עולם הוא קים ועומד.

הרי שלפנינו שני צרכים: האחד צורך־השעה והאחד צורך־עולם. מובן, שיש נקודות־מגע ביניהם, אבל לא רב מספרן. בכל אופן אין הצורך האחד מותנה כלל מתוך חברו. ומודה אני: בשעה ששמעתי, בימי הקונגרס הציוני האחרון בוינה שממעשה קאַסוֹ¹) הביאו ראיה על הצורך ליצור אוניברסיטה עברית בארץ־ישראל, לא היו הדברים מובנים לי. שאלתי את נפשי: ומה, אם יום מחר יחדל צורך־השעה – לעזור להמון צעירנו אובדי־הדרך –, כי רוח חדשה יערה על הרשות הרוסית והיא תשוב ותפתח את אוניברסיטותיה ופוליטכניקומיה ואקדמיותיה לפני צעירי־ישראל כבתחילה, כלום יחדל או יתמעט מתוך כך צורך־העולם – ליצור מדע עברי ולהכשיר את האפשרות ליצירתו? אבל עוד פחות מזה מובנה הדעה המשונה, הנשמעת עכשיו מתוך פינה ידועה, שצרת צעירינו העלובים מחייבת את הצורך ליסד אוניברסיטה יהודית, כלומר אוניברסיטה ליהודים, באחת מארצות אירופה. עובר אנכי על השאלה, אם יש עתה ואם תהיה לכל־הפחות בעתיד הקרוב יכולת ליסד אוניברסיטה כזו: זו היא שאלה למומחים ובקיאים בדבר. אבל לו גם נניח, שיש יכולת ליסד את האוניברסיטה “המבוקשה” – מה תתן ומה תוסיף לנו? תשובה על צורך־העולם? ודאי לא. מדע עברי אפשר שיוָצר על־ידי אנשי מדע עברים, בסביבה עברית, בלשון עברית ומתוך – וזהו אולי העיקר – הודאת לב עברית. אבל כלום אפשר, שיוצר מדע עברי בסביבה לא־עברית ובלי שום הודאת־לב עברית? נסו נא והציעו לרוסי בר־דעת, שאת המדע הרוסי, אשר הוא מבקש, ייצר לו על־ידי גרמנים בסביבה גרמנית ובלשון הגרמנית – ואם תוכלו הביטו אותה שעה בפניו בלי בת־צחוק של שפתותיכם… גם מצד צרך־השעה האוניברסיטה האמורה האמורה למה היא באה? הן לא מחר ולא מחרתים תוסד ותערך ותפתח. לכל־הפחות שנים אחדות תעבורנה עד הפתיחה, ובינתים הלא תארע בהכרח אחת משתי אלה – או ש“קאַסוֹ” יחזור בתשובה וישוב ויפתח לצעירינו את הדלתות הנעולות להם עכשיו ברוסיה ולא יהיה עוד צורך באוניברסיטה מיוחדת ליהודי רוסיה בחוץ־לארץ, או ש“קאסו” – מה שקרוב הרבה יותר לודאי – לא יחזור בתשובה, ובעל־כרחנו יהיה פוחת והולך בקרבנו משנה לשנה מספר הצעירים, הזקוקים ומוכשרים להשכלה עליונה, ואת המעטים אשר יותיר לנו “קאסו” גם לעת ההיא אפשר יהיה לזרוע בתוך האוניברסיטות הכלליות שבארצות השונות – אם מבעוד מועד ומבלי הוצא אנרגיה ובטלה נדאג ליצור אפשרות זו: אם ניסד קופה מיוחדה לפרנסת צעירינו בחוץ־לארץ, אם נבוא בדברים עם האוניברסיטות שבחוץ־לארץ ונשתתף בהוצאותיהן, כדי שצעירינו לא יהיו מקבלים טובה וחסד חנם, אם נסדר כראוי את שרות־המודיעים לכל מבקשי השכלה עליונה ולא תהיה העבודה הקשה ורבת־האחריות הזאת על צעירים מעטים מן הסטודנטים גופם, שדי להם להפקיע את עצמם.

ואף־על־פי שהדברים פשוטים וברורים כל־כך, מכל מקום לא יחדלו באותה פנה, אשר עליה כבר רמזתי, מלערבב מושג במושג וצורך בצורך ולהרעיש שמים וארץ על הציונים, שמתוך שאין הם מודים ביסוד אוניברסיטה מיוחדת ליהודים באחת מארצות אירופה והם רוצים דוקא באוניברסיטה עברית בארץ־ישראל הרי הם מקשיחים את לבם מכל עניני־ההוה ומכונים להכשיל מלכתחילה כל מפעל צבורי בגלות וכו' וכו'. הזעקות והתוכחות הללו אין להן, כמובן, שום ממש. אם באמת יתעורר הצבור לעשות דבר לעזרת צעירינו, המגורשים מהיכלי־המדע, מובטחנו, שהראשונים למעשה זה יהיו הציונים, כשם שהם הראשונים גם לכל המפעלים הציבוריים האחרים. לפי הנראה לנו אין גם שום צורך להענות ל“גבורי־הפנה” ולהשיב להם מלחמה: לא עת מלחמה היא לנו השעה הזאת. ומכל־שכן, כשהאבנים הנזרקות בנו קלות הן כל־כך. מה לנו אפוא ולהם? מוטב שנושיב את האנשים האלה על ספסל הדרדקים ונלמדם אחת־אחת את האמתיות האלפא־ביתיות, – אולי ישמעו ויבינו…

באביב, באביב, משבאים ימי זיו וחדות־חיים לעולם, מתחילים ימי־חושך וכליה לעירה היהודית שלנו: גץ יוצא מתחת מפוח, ניצוץ בוקע מתוך מיחם, נערים קטנים מסתתרים בצדי מבוי אפל ומציתים פפירוסה, – והעירה עולה על המוקד ונעשית תל־שממה. תיתורות מתערטלות ונראות כשברי־מצבות על גבי קברים, ארובות פושטות צוארים שחופים כלפי שמים, ובני־אדם, קמוטי־פנים ושבורי־לב, חובשים את כליהם, יתר הפליטה, שהותירה להם האש הזוללה, נפטרים מחרבותיהם – ויוצאים. והעירה היהודית, החמודה, הזויתנית, מתרוקנת מיושביה וגוֹועת…

יש אומרים: העירה כבר גועה ומתה, כבר חדלה מהיות. היהודים והיהדות פירושם – היהודים והיהדות של העיר הגדולה. העירה הקטנה עדיין יכולה להיות נושא לגעגועים טמירים, המפרכסים חרש בלב, אבל לא נושא לחיים ממשיים. או יותר נכון: משום שהעירה כבר חדלה מהיות נושא לחיים ממשיים לפיכך נעשתה נושא לגעגועים טמירים, המפרכסים חרש בלב… באמת, אין כל פלא, אם בעיני רבים מאיתנו כבר חדלה העירה מהיות. רובנו ילידי העירה אנחנו. שם נעשה המקום צר לנו. היא הקיאה אותנו מתוכה, ולכאן, לעיר הגדולה, באנו לבקש את החיים, אשר אליהם נשאנו את נפשנו, – אחת היא אם מצאנו את אשר בקשנו או לא, אם מתחרטים אנו על מה שמצאנו או לא. אם כה או כה: הלכנו לבקש חיים בעיר הגדולה ויהיו לנו חייה של זו לדמות החיים בכלל; לנו לעצמנו כבר חדלה העירה מהיות ונדמה לנו, כי בכלל אינה עוד בעולם.

וטעות־משנה אנו טועים: חיי הכרך אינם עדיין דמות הכל: העירה עוד טרם חדלה מהיות. רבבות חיים עדיין מתחילות ונגמרות שם, ומצטרפות יחד למסכת מיוחדה. לכשתמצו לומר – אף מן ההוי שלנו, הריחני והמסוגנן, עדיין נשתמרה מדה נכונה שם.

ואף־על־פי־כן: אם העירה עוד טרם חדלה מהיות, הרי היא גוססת וגוֹועת לעינינו. כמוּת, שאינה בלתי אם כמוּת בלבד, אינה ולא כלום: סופה, שתחדל מהיות גם כמוּת. פיקציה, אף־על־פי שהיא לבושה מספר בן שש או בן שבע, אינה אלא פיקציה. המהות הפנימית של העירה, ה“אידיאה” שבה חדלה מהיות. אין איש מאתנו יודע, מה דמות תהיה למעלות ולמורדות של פרוצס החדלון, שנגזר על העירה. יש לו לפרוצס זה גורמים המזרזים אותו, אבל יש לו גם עכובים, העוצרים אותו במהלכו. למשל: האסור, הרובץ על יהודי רוסיה לגור בפנים־המדינה. בשביל כך נתן כח רק לכרכים מעטים לבלוע את העירה. מי יודע, אפוא, אם לא יארעו גם עכובים חדשים, אשר יעצרו את מהלכו של פרוצס החדלון לזמן מרובה או מועט? אבל הפרוצס גופו לא יחדל עוד, אי־אפשר לו שיחדל. סופה של העירה שיבלעה הכרך הרעבתן; לכל־הפחות, שום השפעה נכרת לא תהיה לה על מסכת־חיינו ודמותם. בבנו ומכל־שכן בנכדו של היהודי, שהוא עצמו עדיין נשאר קרתני גם בכרך, לא תהיה קרתנות זו נכרת עוד. ימוּת האב, ימוּת גם הבן, ובין הנכד והעירה, שממנה יצאו אבותיו, יפָּסק היחס האחרון. הבן אולי “יתביש” עוד כשיזכירו לו את כתריאליבקה ומַזֶפֶּבְקָה. הנכד גם התביש לא ידע: – מה לו ולשמות ה“גיאוגרפיים” המגוחכים האלה? ואם הוא, הנכד, ידע עוד על־פי נס לקרוא בספריהם של מנדלי ושלום־עליכם, תהיינה לו כתריאליבקה ומזפבקה כחלח וחבור שבמקרא, כערים, שהסמבטיון מפריד בינו ובינן.

והעירה גופה תתרוקן מיושביה היהודים. יארע לה ברוסיה מה שכבר אירע לה במערב־אירופה. אנו יודעים במערב־אירופה עירות, שלפנים הממו ושקקו החיים היהודיים בהן; עכשו כלתה בהן רגל יהודי ו“צלם־האלהים” נמחה מעליהן. זולצבאך ודיהרנפורט פרק שלם הן בדברי־ימי־ספרותנו. “סדור” ו“מחזור” דפוס זולצבאך, גמרא ו“פוסק” דפוס דיהרנפורט היו מצויים בכל תפוצות ישראל. עכשיו מהנה זולצבאך את יהודי־פרנקפורט בשֵכר היפה שלה; יש אומרים: גם בבשר חיה ידוע, שסכינו של שוחט מישראל אינו נזקק לה. במה מהנה דיהרנפורט את יהודי העיר הגדולה, הסמוכה לה, איני יודע. אבל דבר זה אני יודע: בזולצבאך לא מצאתי אפילו יהודי אחד, ודיהרנפורט – חוששני, שגם בה אין “מנין” יהודים. וזכורני: לפני שנים ארבע עמדנו, אני ועוד שני סופרים מישראל, בבית־הכנסת השמם אשר בִקְרוֹנֶבֶּרְג, שלפי דברי הזקנה “העתיקה” השומרת עליו, – הנפש היהודית היחידה, שמצאנו שם, – לא נפתח זה עשרים ושבע שנים, ונסתכלנו בארון־הקודש קצוץ־הדלתות, ביתומות־ה“מפוֹת”, הפרושות על השלחן, בפגר הטלית הבלויה, התלויה אין־אונים על דופנו של ספסל מרקיב, בספרים אכולי־האש, המתגוללים על הקרקע מאין קובר להם, ויראנו להביט איש בפני חברו: לא את החורבה הזאת יראנו, כי־אם את החורבות האחרות, שעיננו ראתה אותן במרחק מקום וזמן…

התרוקנותה שלך עירתנו התחילה לפני שלושים שנה, בערך, וכמה גסות הן פסיעותיה. זקנים וילדים – זהו רוב ישובה של עירתנו הקטנה עתה; צעירים כמעט שלא תמצאו בה. תכלת־חיים וסוף־חיים; החיים עצמם נטלו ממנה. לפני שבועות אחדים תאר ב“דאס לעבען” סופר אחד את הבהוב החיים, היורד על העירה השוממה אחת או שתים בשנה, בשוב אליה בניה הצעירים לימי־מועד. תמונה יפה, מלאה חן, צר אותו סופר. אבל על החן והיופי הללו נסוכה תוגה, שאין לה תקנה. האורחים, המחזירים לעירה את נשמתה, רק אורחים הם ורק לשעה הם מחזירים את נשמתה לה. ממחרת החג ישכימו לקום, יצררו את צרורם – ואינם. האם העזובה תשאר גלמודה כשהיתה, סנטרה כבוש בידיה ודמעה שופעת מאליה על לחיה, והאב, ש“איש ולא אישה הוא”, יצחק את צחוקו הקטוע, יניע ראש אחרים הרכבת, הפולטת אש ותמרות־עשן, וישוב להרהורו העצל. והשממון יגדל עוד מבראשונה. הבהוב־החיים הקצר בימי־מועד הוא המבליט את הגסיסה הארוכה, שהעירה גוססת כל ימות־השנה… והאב והאם הלא כבר זרקה שיבה בהם, רגלם האחת עומדת מחוץ לחיים. היבואו הבנים לעירה גם “אז”, היסורו עוד אליה להחזיר לה את נשמתה, ולו רק לשבוע אחד? למה יבואו ולמי יבואו? –

דומה הוא ישובה של עירתנו לגלוּיה הסנטימנטלית, המצויה עכשו בשוקנו: זקן מלמד את נכדו הילד לברך על הלולב והאתרוג, זקנה מאמנת את ידי נכדתה הקטנה לברך על הנרות, ילדים קטנים יושבים ב“חדר” לפני רבם השב, וכדומה. זקנים וזקנות, ילדים וילדות; בחורים ובתולות אין גם הגלויה המצוירת יודעת… עירתנו מקלט היא עדיין לזקנים ועריסה לילדים; בית לבחורים ובתולות איננה עוד. הזקן והזקנה אינם מסוגלים כבר לצאת מתוך היקף החיים האלה, הילד והילדה אינם מסוגלים עדיין לצאת מתוכו; הבחור והבתולה, המסוּגלים לכך, יוצאים, והיו בטוחים – שלא על־מנת לחזור. לאחר שבקר אַנטוֹן צ’חוֹב את האי סחלין כתב: “חוששני, שהישוב החפשי, אשר ראיתי באי, לא יתן ולא יוסיף לרוסיה מאומה: זקנים וילדים מצאתי בו, בחורים ובתולות לא מצאתי בו”. קשים הדברים לאמרם, אבל לא יֵרַכּוּ, אם לא יאמרו: עירתנו היתה לסחלין…

ואל תאמרו: מה בכך? העירה נחרבת לנו, הכרך נבנה לנו. אל נא נרמה את עצמנו. לא רק שנוי צורה. אף לא רק שנוי מהות יש כאן; גם חורבן מהות, גם אבדן ערכים, ודוקא אבדן ערכים יקרים, יש כאן. השנויים בחיים קשים ודוקא לנו, לעם עיף, הצריך למנוחה; החרבנות והאבידות מטילים אימה ופחד עלינו. אמת הדבר: התפשטותנו בכרך יוצרת לנו כחות וערכים חשובים, שהעירה לא היתה יוצרת אותם לנו עד העולם. לערך הפוליטי, למשל, יש בימינו חשיבות גדולה, והלא רק יסוד אחד יש לו – עניניו ורצונו של צבור רב־ראשים. אין ספק: שאלת־היהודים עתידה שתעשה שאלה פוליטית בעולם לא בהשפעתן של מאות מזפּבקוֹת, כי־אם בהשפעתה של ניו־יורק אחת. אבל במה דברים? בתוספת כח וערך כלפי חוץ. החיים הפנימיים, העצמיים, נחרבים ונמסים עם חורבנה של העירה.

חיי־העירה חיים יהודים היו מתוכם, לפי עצם מהותם. כל־זמן שהיתה כתקונה שרר בה בטחון־החיים. לא בטחון, הבא מחמת עושר ותנאים כלכליים יפים. מצד העושר ותנאי־הכלכלה עולה הכרך עליה. כשאני אומר: בטחון־החיים, אני מכון לבטחון, שיש בו משום ודאוּת פנימית. וחיי־העירה – עשירים או עניים – היו חיים של ודאות פנימית. יהודי־העירה לא הציץ לתוך חלונו של ה“גוי”, ואם הציץ הרי רק מחמת סקרנות, אבל לא משום הרהור, שמא כאן, בסביבה היהודית, לא הכל מתוקן ונאה כראוי ויש ללמוד מן הנעשה שם על החסר והמיותר כאן. ואין לטעות ולחשוב, שרק יראת־שמים גרמה לכך: יותר משיראת־השמים צרה את צורתם של החיים צרים החיים את צורתה של יראת־השמים. יהודי העירה לא היה זקוק כלל להציץ לתוך חלונו של ה“גוי”: התרבות שלו עלתה על זו של ה“גוי” ולא היתה לו, ליהודי, שום סבה להבטל מפניה. יהודי העירה לא ידע את רגש התלישות: מחובר היה לעירתו, שהוא ואבותיו ואבות־אבותיו יצרוה, בנוה, כלכלוה ועשוה למה שהיא – לעירה שלהם. בדברו ובחשבו על עירתו לא היו עיניו של היהודי צופיות למה שיאמרו ויחשבו ה“גויים”: בלבו היתה הכרה ברורה, שבכל אופן העירה היא שלו לא פחות ממה שהיא של ה“גוי”. יהודי העירה לא ידע את רגש היתמות הקשה: “בתוך עמו ישב”, בתוך אביו ואמו, אחיו ואחיותיו, קרוביו וגואליו. לא היה לו שום צורך לחזור על פתחי זרים ולבקש מאתם חבה, אותה חבה, שאי־אפשר לאדם להתקים בלעדיה: בסביבתו שלו מצא אותה. זה היה אפוא כחה של העירה ליהודי: היא נתנה לו – עד כמה שבכלל אפשר לתת מתנה טובה זו לבן עם גולה ונדח – את בטחון־החיים, את ודאות־החיים. ומתוכם יכל ליצור את יצירת־חייו ולחזור ולעשות אותה גופה חִזוּק ושִמוּר לבטחון־החיים ולודאותם. משעבר מרכז חיינו מן העירה אל הכרך ירדו עלינו הכרת עִלוּיָה של התרבות הזרה, תלישות, יתמות, הכרח בקשת חבה מאת הזר. וזהו פשר געגועינו הטמירים על העירה: את האבידה, שאבדה לנפשנו, את בטחון־החיים וודאותם אנו מבקשים…

לשוא נבקש אותם. הם אבדו גם בעירה, כי על־כן היא גוֹועת לעינינו. מלבד פקעת הגורמים הכלליים, שבכחם בולע הכרך גם את העירה וגם את הכפר שלהם, יש גורמים, המיוחדים לעירה שלנו להבליע אותה בתוך הכרך.

די לנו לעמוד רק על אחד מהם. איני יודע לו שם אחר, אלא – “קלות־משקלו” של היהודי בימינו. גרעין כבד־משקל לא כל ניד־רוח שולט בו להפכו על פניו. אדם “כבד־משקל” לא כל השפעה חדשה יש לה שליטה עליו, לא כל יום בורא לו “רוח חדשה”. לא רבים – אולי גם לא גדולים – הם רצונותיו, אבל המעטים, שיש לו, רצונות ממשיים הם. ה“אני” שלו “אני” ממשי הוא. אם פגעו בו מפעל ומעשה, שמשכו את לבו אליהם, הרי הוא דבק בהם בכל כחו ובהם הוא מוצא מזון ומחיה לנפשו. “כבדי” משקל כאלה היו זקנינו; לצעירינו חסרה מדה זו. מי ומה נטל אותה מהם? אחת היא. “קלי־המשקל " הם. כל ניד־רוח הופך אותם על פניהם. במקום רצונות יש להם פרכוסים ופרפורים. ה”אני" שלהם הוא – טלאי פרכוסים ופרפורים. איש־איש מהם מוצא בלבו מחשבות עמוקות, אפשריות סתומות, כשרונות נעלמים, שאיפות למרחבים רחוקים ונפלאים, ואיש־איש מהם כלוא, להותו, בתחומה הצר של העירה ואת כל רוחו לשעמום הוא זורע.

לפנים היתה “מחלת־השעמום” מחלתם ואסונם של יחידים בודדים, ששתו, מצו את כוס־החיים עד תוּמה; עכשיו נעשתה “מחלת־השעמום” מחלתם ואסונם של בחורים ובתולות מישראל, שעדיין לא הקריבו גם את שפתותיהם לכוס־החיים. וכל חולי־השעמום הללו תאוה אחת חולנית כוססת את לבם – התאוה לכרך, הסולל נתיבות לכל המחשבות העמוקות, לכל האפשריות הסתומות, לכל הכשרונות הנעלמים – וגואל מן השעמום. ואוכלוסים־אוכלוסים הם נעקרים מן העירה, קופצים לתוך הקלחת הרותחת של הכרך – ונבלעים ואובדים בתוכה. שאלו אלפי אבות: למה עזבו בניהם את העירה ואת החנות ואת העסק ואת בית־המלאכה, שמהם התפרנסו הם, האבות, כל ימיהם ומהם יכלו להתפרנס גם הבנים? למה הלכו לכרך להשתכר שם פת־לחם? ואמרו לכם: “מחמת שעמום”. שאלו כל ראשי הכתות והמפלגות שלנו: מפני אין להם בעירה עסקנים צעירים וכל העבודה נתונה על שכם הזקנים? והשיבו לכם: “מפני השעמום”. שאלו לעסקני־החנוך: מה גרם להם למאות צעירים וצעירות, כי ישאו את נפשם ל“נהמא דכסופא” של עבודת־הוראה בכרך, ובעירה אין מורֶה ואין מורָה? יענו לכם: “השעמום”…

לשעבר היה יהודי יוצא יחידי בראשון בשבת עם דמדומי־חשכה לכפר, אשר גם הטחנה השכורה לו, וטוחן, מובדל ופרוש מן העולם, את דגנו מן הבקר עד הערב, ושב לביתו ערב־שבת אחרי חצות ומימיו לא טעם טעם שעמום, כי דבק היה בעבודתו, וספוק לנפשו מצא בספר, שהיה מזומן לו תמיד בשק טליתו ותפיליו. הצעיר הגרמני, האנגלי, חי על עסקו ועבודתו – אם יש צורך בכך – בעירה ובכפר ובכל פנה נדחה, ומעיניו נשקפת חדות־חיים. והצעיר שלנו מתהלך כצל בעירתו, צר לו המקום בסביבה, אשר בה נולד, גודל וחונך, השעמום מכרסם את לבו וכל היום הוא מחכה לגאולה. הֲיִפָּלֵא אפוא, כי זריז הוא להשתמש בכל מקרה, טוב או רע, כדי לצאת מן העירה ולהגאל ממנה? ומכל־שכן, ששריפת העירה גאולה היא לו. השריפה אסון נורא היא לעירתנו, היא טפת־הרעל האחרונה בכוס־קובעתה. שנה־שנה מחריבה האש עשרות עירות משלנו. מחשבתם הראשונה של הזקנים אחרי השריפה היא – לשוב ולבנות; מחשבתם של הצעירים היא: “על מה נשב פה עוד?” הללו מבקשים לבנות, והללו מבקשים לסתור. שפטו נא אתם, יד מי תגבר? – – –

-——

עירתי החמודה! בתוכך נולדתי, גודלתי, חונכתי, ובתוכך עברו עלי ימי־עלומי. מה רבים געגועי עליך. ומגעגועי אלה אני שומע, שאת, עלובה, גוססת וגו­ֹועת, כי הקיץ הקץ עליך…

א

נתכה חמת הפולנים על היהודים, שלא נכנעו בפניהם ולא בחרו בקוחרז’בסקי לדומה, והרי הם מקַימים את העונש, שהזהירו עליו מראש: הטילו חרם על היהודים. לפי שעה עוד לא הוברר, עד כמה הצליח החרם. יש מודיעים, שעסקני־הצבור של הפולנים הפקידו בווארשה שומרים מיוחדים לשמור על כל בתי המסחר של היהודים, לבל תבואם רגל פולני, וכי כבר פשט החרם ועבר גם אל מחוץ לגבולות ווארשה. אחרים מודיעים, שהחרם מעשה־נערות הוא ואין השפעתו נכרת.

בידיעותיהם של הראשונים, אנו יודעים, שגדולה היא אחדותם הצבורית של הפולנים. בכל זאת קשה להאמין, שהצבור הפולני ישמע תיכף לכל אשר יצווה מבלי שיהרהר תחלה, שמא עתיד הצווי להביא לו רעה תחת טובה. אי־אפשר שהצבור הפולני יקבל ויקים תיכף את החרם ולא יאמר לנפשו: כל מַטֵה שתי קצוות יש לו, באחת לוקה המוכה ובשניה – המכה. אם אנחנו נדיר את עצמנו מן היהודים, כלום לא ישלמו הם לנו מדה כנגד מדה ולא ידירו את עצמם ממנו? לפיכך נראה לנו, שמוגזמות הן הידיעות על הצלחתו של החרם. ולא יפה עושים המפריזים. זה שנים אחדות הקדישו הפולנים מלחמה עלינו. אנחנו לא רצינו בה, אף לא הכשרנו אותה, אלא מכיון שהם עמדו ואסרו את המלחמה נענינו להם וקבלנוה עלינו גם אנו. הם אומרים לנצחנו, ליטול מאתנו את זכיותינו, להטיל את שעבודם עלינו, לעשותנו עבדים, החיבים להכנע לרצון הבעלים. אנחנו לא נתן להם לנחול נצחון כזה. מודים אנחנו בזכויותיו ההיסטוריות שיש לו לעם פולניה על אדמת פולניה, אבל באדנותו לנו אין אנו מודים אף רגע אחד. מזכיותינו שלנו לא נותר אפילו כמלוא נימא. ואולם אם אנו נלחמים בפולנים באונס, משום שהם הטילו עלינו בעל־כרחנו מלחמה זו, הֵרֵעה גם לנו וגם להם, אין זאת אומרת, שצריכים אנחנו להרחיב את התהום בינינו ובינם. אי־אפשר למלחמה שלא תהא גוררת שנאה אחריה, אבל דוקא משום שכבר יש סבות ואמתלות לשנאה דייה, אסור לנו להוסיף עליהן. אנחנו, השותים את קובעתה של השנאה זה אלפי שנה, היודעים שארסה של זו מכיון שנזרק אל תוך הנפש שוב אינו פוסק מלפעפע עד העולם, – אנחנו חיבים להזהר שלא להרבות שנאה בעולם. די לו לעולמנו באותה מדת השנאה, שהיא “מחויבת המציאות”. והמפריזים לספר על הצלחתו וכחו של החרם הלא בהכרח הם זורעים שנאה חדשה בלבבות, בהכרח הם מרחיבים את התהום, המפרידה ביננו ובין העם ההוא, שהמוני יהודים עתידים לחיות בארצו הרבה תקופות ויובלות. אל נא נשכח גם אנו, שכל מטה שתי קצוות יש לו, שרעלה של השנאה קשה לא רק לשנוא, כי אם גם לשונא.

וכשם שלא יפה עושים המפריזים מצד זה, כך לא יפה עושים גם המפריזים מן הצד השני, הקוראים לחרם מעשי־נערות ופוטרים אותו בנבואה, כי יום־מחר לא תהיה לו תקומה עוד. חוששים אנחנו, שנבואתם לא תתקים. מדותיו של “פאני קוחאנקו” עדיין לא נמחו מלב בני־בניו, פאני קוחאנקו לא יכול גם לצייר לעצמו, כי ימצא בגבולות אחוזותיו יהודי, אשר יעשה דבר ולא רוחו, יהודי אשר לא יזדרז לעשות את רצונו, ואפילו אם רצון זה אינו אלא תערובות שגעון ותאות־פרא. אם מרד יהודי ולא וִתר על דמותו האנושית לא ידעה חמת נקמתו של הפרא שבעה: נפגעה אדנותו. ואש זרה זו של תאות האדנות, – עכשו קוראים לה בפולין “הונור”, – לא שקעה עדיין גם בדמי בני־בניו של פרא זה. האם לא יַראו אפוא את כח ידם ליהודים, שמרדו ולא בחרו באיש הרצוי להם, לאדונים? האם לא יעשו את כל אשר בידם, כי יצליח החרם וידעו המורדים את אשר עוללו לעצמם?

וצריך להוסיף: אלו נכנעו יהודי פולניה ובחרו בקוחרז’בסקי לא היו נפטרים גם אז מן המלחמה הכלכלית. קוחרז’בסקי עצמו הוא שהורה הלכה, שאי־אפשר להם לפולנים לבל יקדישו מלחמה כלכלית על היהודים. אלא שאלו עשו היהודים את רצון נוגשיהם ובחרו בקוחרז’בסקי היו מודים על־ידי כך, שידיהם כפותות מעשות דבר להגן על נפשם בשעת הסכנה, עכשיו שמרדו ולא בחרו בקוחרז’בסקי הורו לכל, שבני־חורים הם, שכופרים הם לגמרי באדנות בני־בניו של פאני קוחאנקו, והודיעו למפרע, שידיהם מותרות להגן על עצמם כשיהיה צורך בדבר.

ומה הוא המעשה שעל יהודי־פולניה לעשות בשעת חרום זו? יש מציעים להוציא מחברות פולניות כדי לברר להמוני־העם את מהלכן האמתי של הבחירות ואת צדקתם של היהודים, כי לא בעטו בפולנים אלא נשמרו לנפשותיהם. אחרים אומרים ליסד עתון פולני גדול. שמטרתו תהיה לסתום את התהום שכרו הפולנים בינם ובינינו. אל נפיר את העצות האלה: אם הועיל לא יועילו גם הזיק לא יזיקו, ואם באמת יצליחו לסתום זרת אחת מן התהום, לכלות רסיסים אחדים שנאה, דַיָן. אבל סוף־סוף המעשה היחידי שיש בו ממש, שעל יהודי־פולניה לעשות הוא – כי יהיו מוכנים כראוי לקראת המלחמה הכלכלית, שהוקדשה עליהם בעל־כרחם. כשם שהחנות היהודית יש לה צורך בקונה פולני, המלון היהודי – באכסנאי פולני, כך יש לה לחנות הפולנית צורך בקונה יהודי, למלון הפולני – באכסנאי יהודי, למקום־הרפואה הפולני – באורחים יהודים, לקונצרט הפולני – בשומעים יהודים, וכשם שהשכיר והמשרת היהודים מתפרנסים מבעליהם הפולנים, כך מתפרנסים השכיר והמשרת הפולנים מבעליהם היהודים. כשם שהפולנים יש להם יכולת להוכיח, כי עם אחד ומאוחד הם גם בהיות המוניהם נתונים בשלש ארצות, כך צריך שתהא היכולת גם לנו להוכיח שעם אחד ומאוחד אנו בכל ארצות פזורנו וכל היורד לחייהם של יהודי ארץ אחת אנו נפרעים גם ממנו במקומו וגם מבני־בריתו בארצות אחרות.

ושוב אנו חוזרים ואומרים: אין אנחנו היהודים רוצים להרבות שנאה בעולם, אין אנו רוצים גם במלחמה החדשה, שהפולנים מקדישים עכשיו עלינו, אבל אם הם רוצים בה, הרי אין לנו דרך אחרת אלא להכון לקראתה ולקבלה עלינו. אנו איננו מטילים חרם על הפולנים, ולא עוד, אלא שאם יבטל במהרה החרם, שהם הטילו עלינו עכשיו לנקום בנו נקמת “אדנותם”, הרי אנו מוכנים גם לשכוח את הרעה הזאת שבקשו לעשות לנו. לא רק להרבות שנאה, אלא גם לנטור שנאה אין אנו רוצים, אבל אם החרם הזה יצליח ולא יבטל, יזכרו נא עסקניה פולניה ומנהליה, כי בני־חורים אנחנו וידינו מותרות להגן על עצמנו בשעת הצורך.

ב

מכל העברים קשרו עלינו מלחמה כללית.

בווארשה נצחונו הפולנים נצחון גדול: הוציאו את כל היהודים מהנהלת החברה לקרדיט עירוני. וברור הדבר: עכשו הכרעו גם הלבבות המעטים, שמתחלה היו מהססים וחוששים, שמא מוטעית היא הפוליטיקה של חרם ודחיה. הנצחון היא הראיה המכרעת, המבטלת את כל הספקות, הוא ההוכחה המוחלטה, שהמנצחים המה הצדיקים והמנוצחים – החטאים. ונוח לו לאדם שיהיה חבר לצדיקים משיהיה חבר לחטאים.

הנצחון בווארשה עתיד להגביר את התיאבון גם בגליציה המתקנאת תמיד בירך “הממלכה”. החרם גוּפוֹ החל בגליציה זה כמה, גם בעיר וגם בכפר. ה“קולקה רולנישטה” כמעט שנבראה בכונה תחילה להרע ליהודים ולדחוק את רגליהם בכל מקום. וכשראו סטאפינסקי וסטויאלובסקי, שאין החרם מצליח כרצונם, הסיתו את ההמון בסוקולוב, שבא לגליציה להרצות בערים אחדות על הציונות ומלחמת העברית בארץ־ישראל, העלילו עליו שקרא לפולניה “פגר מובס” וצעירי־הדור השתמשו בעלילה זו לערוך דמונסטרציות סוערות ולהלהיב את הלבבות ל“מלחמת־מצווה” ביהודים. עכשו יבוא הנצחון בווארשה ויוסיף להם כח. וכבר התחילה העתונות הפולנית בגליציה “לפרש ולבאר” את הנצחון הזה ולהסיק מתוכו את כל המסקנות, שהגיון־המלחמה מחיב אותן.

בינתים באה ידיעה מרומניה: הלאומיים הוציאו כרוז לכל העם ובו נאמר: “כל פת־לחם הבאה מידו של רומני – לפיו של רומני היא צריכה לשוב. אם אנו קונים סחורה מאת היהודים, הרי בממוננו אנו מפטמים עם, המבקש לבלוע אותנו כנחש”. את הכרוז מפיצים ברבים בקרב כל המעמדות והגילים, אפילו בקרב תלמידי בתי־הספר התיכונים והנמוכים, ואין איש מוחה. ומובן, בארצם של יורגו וקוזה לא ישוב כרוז כזה ריקם, כי־אם יצליח אשר שלחוהו.

ומהו המצב ברוסיה הלא אנו יודעים כולנו. צָרור את היהודי ודחוק את רגליו בכל מקצועות הכלכלה – זוהי השיטה. לפני שנים שלש אמרו: “הַלְאָמַת הקרדיט”. עתה נמצא הבטוי הזה קצת “מגוּשם”, “לא־מדעי”, והתחילו אומרים: “דמוקרטיזציה של הקרדיט”. המלים נשתנו, אבל הכונה נשארה כשהיתה: הכשרת צרה לעסקי־הממון של היהודים. במיניסטריון־הפנים מונחות שלש מאות ספרי־תקנות של חברות למניות ואין מאשר אותם: חוששים לממון היהודי, המשתתף בחברות הללו. ועוד ועוד עובדות ומעשים “ישנים” של יום־אתמול, אשר ישכיחום עובדות ומעשים חדשים, של יום־מחר…

אלו עמדנו בתקופתם של התמימים ההם, שכתבו מאמרים וספרים שלמים להוכיח, ששאלת־היהודים לא שאלתנו שלנו היא, אלא שאלת הגויים אשר סביבותינו – היינו גם אנו מרמים את עצמנו ואומרים: הללו, הקושרים עלינו מלחמה כלכלית, סתומי־עין הם ואינם רואים, כי בהכשילם את כחם ההמוני והמסחרי של היהודים, המעורים בארץ, רעב הם מביאים לכל הארץ. ואולם אנחנו כבר נרפאנו מתמימות זו ואנו יודעים, כי לא עורים הם האנשים האלה, אף לא קצרי־ראות, כי־אם מרחיקי־ ראות. אמנם הם רואים, שהיום הם מביאים רעה לארצם, אבל הם צופים לימים רחוקים – שתחדל הארץ מהיות זקוקה למפעליהם ההמוניים והמסחריים של היהודים. ומה קל יהיה להכחיד את היהודים, לגרשם, להורידם עד מדרגת האזרחות התחתונה כשלא יהיה עוד למדינה צורך בתפקידם הכלכלי. אין זה עורון, אלא פוליטיקה כלכלית, היודעת להיכן היא גופה נוטה ולהיכן היא מטה את ההולכים אחריה.

אנחנו, שאיננו רואים ואיננו רוצים לראות את האמת הקרובה הזאת, אנחנו הננו העורים. ולפיכך אין אנו שמים לב כראוי למלחמה הנוראה, המקפת אותנו כנחש בריח. איש איש מאתנו, כי תדביק הרעה אותו, ירעד, יחרד ויעשה את כל אשר יוכל להנצל ממנה. אבל אין הצבור כולו עומד על סכנת מלחמה זו. גם בימים “הטובים” ההם, הקרובים־הרחוקים, כשהמה הרחוב שלנו מרוב “עבודת־ההוה”, היתה משמעותה של “עבודה” זו הרצאות “מדעיות” על “אַרְטֶלִים”, חניות משותפות וכדומה מן “המפעלים” שהיום נמסרו להם אדוקי “עבודת־ההוה” ולמחר נשכחו שכחת־עולמים. לכל היותר היתה משמעותה של “עבודת־ההוה” וכוחים סוערים, אם חיב היהודי להיות דוקא מן החלוץ, העובר לפני המהפכה הפוליטית, המתחוללת בארץ־מגוריו, או שרשאי הוא להיות גם מן המאסף. על פוליטיקה סוציאלית יהודית ממשית, שיש לה היקף שלם של ענינים מעשיים, המיוחדים לה, כונות מיוחדות ותכנית ברורה, – על פוליטיקה סוציאלית יהודית כזו לא שמענו גם אז דבר לא מפי עסקנינו ולא מפי סופרינו. עכשיו, “כששקט” הרחוב, אין זה בכלל מסימני “הנמוס המעולה” לעסוק בדברים, היוצאים מגבול האצילות וחיי־הרוח. אנדרזי נימוייבסקי – הוא יכתוב בכל כח כשרונו הגדול ואנטישמותו העמוקה את מאמרו המאה והאחד על צרכי־עמו הכלכליים, על המלחמה הכלכלית ודרכיה, על נצחונם של יוצרי החרם ומקימיו, והסופר שלנו אציל־הרוח הוא כל־כך, עד שאין לו בעולמו אלא תכלת־שמים והבהוב־כוכבים, צלילי־ערב ושירת־בוקר, וכל היוצא מגדר התפיסות האלה לא לו הוא.

והמלחמה הכלכלית עושה את שלה. אין היא מחכה ליום שתמצא אותנו מוכנים לה. אדרבה, גבוריה מכַונים לבוא עלינו בפתע־פתאם, כשאיש ואיש מאתנו מתבודד לו עדיין בפנתו ונלחם על נפשו לו לעצמו באין חבר ועוזר לו. ואנחנו – נקרא נא לדבר בשמו המפורש – הלא לכך אנו צריכים, כי לא תחדל בארצות מגורינו הזיקה ההכרחית למפעליו ההמוניים והמסחריים של היהודי, כי כחו ויכלתו הכלכליים של היהודי יגדלו ולא יתמעטו. בכל ארצות־הגולה אנו צריכים לעבודת־הוה ממשית, לפוליטיקה סוציאלית יהודית, ש“ידה בכל, זמנה – עת לעשות ומקומה – כל פרץ ובדק”. הֲנֵעָגֵן לשעה “המאושרה” ההיא, שעסקנינו וסופרינו, ירדו מעל מרומי־האולימפוס לארץ ויורו לנו את הדרך לעבודת־הוה ופוליטיקה סוציאלית כאלה? השעה הזאת תרחק לבוא ואין לחכות לה. מוטב, שהעומדים ראשונה במערכה, אנשי המסחר והממון שלנו, יהיו הראשונים גם לעבודה זו. להם, לאנשי המסחר והממון שלנו, הגיעה עתה השעה לחשוב מחשבות על ועידה מיוחדה, שתדון על עניני המסחר והתעשיה שלנו בכל הארצות. ואין לה לועידה לעבוד את עבודתה בהסתר, כי אין לנו להסתיר מעיני הבריות את רצוננו להגן על עמדתנו הכלכלית בעולם. אבל אין היא יכולה להיות גם ועידה של פרסום מרובה, משום שבעיקר היא צריכה להתכונן למטרות מעשיות. והמטרה הראשונה היא – אחוד כחותיהם של המסחר והתעשיה שלנו.

ג

יום־יום נשמע קול שופרה של המלחמה הכלכלית, שקשרו וקושרים עלינו. הנה שמועות רעות באות גם מאיזמיר. רע המעשה על יון, כי לא הצליחה להכניס לרשותה גם את העיר הגדולה והיפה הזאת, ש“כולה שלה”, שהרי היא עורכת מדורה חדשה, מסכסכת את תושבי איזמיר ואגפיה בממשלת עותומניה, והמצב, השורר שם עתה, דומה לזה של מוקדון ואלבניה ערב מלחמת־הבלקנים. חסרה רק הפצצה הראשונה. ואולם חזקה על הידים האמונות, שבשעה הראויה תדענה לשים אותה במקום הראוי…

הכל כבר מוכן ומזומן לירושה. עלה ורש. מי מעכב? – היהודים, הכרוכים אחרי עותומניה. וכחם ויכלתם הכלכליים של יהודי איזמיר מרובים והשפעתם נסוכה על כל המחוז. ובכן – מלחמה כלכלית בהם, למען הכשיל את כחם והסר את השפעתם. וכבר הוכן נשק בדוק ומנוסה למלחמה – החרם. אמנם החרם עוד טרם הוכרז מפורש וכל־זמן שידה של עותומניה תקיפה אפשר שהיונים לא יהגו אותו באותיותיו. אבל למעשה כבר החל. וכבר יש דואגים לכך – אם בגלוי או בסתר –, כי היונים המחרימים יצליחו. מכים את הכפתור בסלוניקי וחרדים הלבבות – הללו משמחה ותקוה והללו מדאגה ופחד – באיזמיר. בסלוניקי, שידי יהודים יצרו את עשרה במשך דורות, שעוד לפני שנים מעטות היה שובתת כולה את שבתותינו ומועדינו שלנו, נעשה עתה המקום צר ליהודים והם יוצאים אותה שַיָרוֹת־שַיָרוֹת. יוצאים לא העניים, הסבלים, כי־אם האמידים, אנשי־המסחר. יוצאים, משום שאין הם יכולים לעמוד בפני המלחמה הכלכלית, שקשרו עליהם היונים משעה שדגלם הונף על העיר. צורות שונות לובשת המלחמה הזאת, הכל לפי צורך השעה, ועל כולן שורה הברכה ממרומים, מן האקרופוליס אשר באתונה.

ומי יודע אם מחר לא יארע ליהודי־איזמיר את שאירע היום ליהודי־סלוניקי? לבנו אומר לנו, כי אש המלחמה, שנקשרה על יהודי סלוניקי ואיזמיר, לא קל־מהרה תשקע. ולא עוד, אלא שממנה יזרקו לפידים בוערים גם לערים אחרות, שנקרעו מעותומניה המנוצחת ונכנסו לרשותם של המנצחים.

מהו, אפוא, המעשה, שצריכים לעשות יהודי סלוניקי, איזמיר והערים האחרות למען הנצל, עד כמה שאפשר, מן הרעה הגדולה, האורבת להם? – אותו המעשה עצמו שצריכים לעשות יהודי המדינות והארצות האחרות, שגם שם שעלתה בהם המלחמה הכלכלית לרוששם ולכלות את השפעתם: – לאַחד את כחותיהם בטרם עבר מועד. תטען האנטישמיות כל היום, שאנחנו מבקשים להיות השליטים בכל מקצעות המסחר והממון, תטען ותחרוק שן כנפשה שבעה: אנו מוכרחים להיות אם לא השליטים הרי, לכל־הפחות, שליטים בכל מקצועות המסחר והממון בכל ארצות־פזורנו, משום שאלמלא כן תקומה לא תהיה לנו שם.

אחרי מלחמת הבלקנים עשו מוסדינו הפילנטרופיים שבמערב כמה וכמה דברים טובים לתועלתה של היהדות הבלקנית, שגדולות וקשות היו הריסותיה. בפירוש אנו אומרים: כמה וכמה דברים טובים. ואף־על־פי־כן צריכים אנחנו להוסיף ולאמר: לא זו הדרך. או ביתר דיוק: לא זו בלבד היא הדרך. לא רק למלא נפשם של הרעבים המרובים, שנתוספו לנו בבלקנים, היו צריכים מוסדינו אלה, כי־אם גם ללמד דרך לאלה, שבהם עוד טרם נגע ההרס הכלכלי, כי לא ירדו גם הם למדרגת רעבים. אין ספק, כי זו היא עבודה קשה וסבוכה הרבה יותר מסִפּוּק לחם לרעבים, אבל גם הרבה יותר חשובה ופוריה.

לפי הנשמע עתידה להיות בקרוב בקושטה ועידה כלכלית ללשכות המזרחיות של “בני־ברית”. זו תהיה הועידה הראשונה, שבה ישתתפו רוב מפורסמיה ועסקניה של היהדות המזרחית, משום שרוב טוביה של יהדות זו נמנים על “בני־ברית”. כמדומה, שבמזרח אין אף קהלה יהודית אחת, שאין בה לשכה של “בני־ברית”. הלשכות הללו כבר הבליטו כמה פעמים את כח השפעתן. גם עבודת־העזרה לנגועי־המלחמה נעשתה בעיקרה על־ידי הלשכות בכל מקום. במלחמת־העברית, שפרצה זה לא כבר בארץ־ישראל בגלל ההחלטות הידועות של קורטוריון הטכניקום, מלאה לשכת “בני־ברית” הראשית אשר בקושטה תפקיד חשוב. היא פנתה ללשכה המרכזית שבניו־יורק והציעה לה בשם כל הלשכות המזרחיות, שתשפיע על חברי הקורטוריון האמריקנים כי הם יכריעו את השאלה לטובת הלשון העברית. והצעה זו הצליחה. עתה הכין מצבה של היהדות המזרחית תפקיד חדש גדל־ערך “לבני־הברית”, ראשי ההסתדרות הזאת במזרח ועורכי הועידה הבאה צריכים לדעת מראש, שהפעם הם נאספים לא רק לשם עבודה של צדקה וחסד, אף לא רק לשם תקון הענינים הרוחניים של הקהלות, כי־אם גם – ואולי ביחוד – לשם סדור כחותיה הכלכליים של היהדות המזרחית, למען תוכל עמוד במלחמה, שהוקדשה עליה. ואם ימלאו את תפקידם זה כראוי זכור תזכור להם היהדות המזרחית את זכותם הגדולה הזאת, – ואולי לא רק היהדות המזרחית בלבד.