¹

נולדתי י“ז אב תרט"ז (1856) בעיר סקווירא, אחת הפנות היותר חשכות בגלילות ה”חסידוּת" ברוסיא.

בשנת תרכ“ח חכר אבי את הכפר “גאפטשיצא” סמוך לעיר פוהרֶבישטש וביום ו' ערב ראש חודש תמוז שנה הנ”ל עקרנו דירתנו מעיר סקווירא לכפר זה – ואני אז כבין שתים עשׂרה שנה.

עוד בשבתנו בסקווירא עשׂיתי חַיִל בלמודי ונחשבתי לבעל כשרונות, ובבואי לכפר, הרחק מבני גילי ושעשועי הילדוּת, חשקה נפשי בתורה והגיתי יומם ולילה בתלמוד ופוסקים, מתּחלה בעזרת “מלמד”, ואחרי כן, משמלאו לי חמש עשׂרה שנה, בעצמי, ועמלי עשׂה פרי באופן מצוין, עד כי כבר בשנת הט“ז או הי”ז מימי חיי הייתי מפורסם כבקי גדול בש“ס ופוסקים ושו”ת, ביחוד בכל הנוגע לחלק “אבן העזר”, ורבני הסביבה היו פונים אלי בשאלות ממין זה. ובאותו הזמן סיימתי גם הש"ס כולו, ואבי עשׂה משתה גדול ביום הסיום, כנהוג בימים ההם.

אבל יחד עם זה שׂמתי לבי גם לדקדוק לשון הקודש והתנ“ך וקראתי לפרקים גם בספרי הפילוסופיא של הספרדים, והכל בערבוביא ובסירוגין, זעֵיר שם זעֵיר שם, באין מורה ועוזר. הלמודים האלו נחשבו אמנם בעיני הפראים אשר בגלילות ההם לא רק לדברים בטלים, כי אם גם לסמי-מות מסוכנים. אבל מפני שבין כה וכה הצליח ה' מעשׂי אבי והעֱשיר, ואוהבי עשיר רבים, על כן חלקו החסידים כבוד לתורתי ויראָתי והעלימו עיניהם מחכמתי. רק הגדולים שבהם (כמו ר' שפטיל הורוויץ מברדיטשוב, אחד האריות שבחבורת חסידי סַדיגורא, אשר עליה התחשב גם אבי), בבואם לפעמים אל ביתנו לגבות איזה מס לצרכי בית רבם, היו מסַכּנים בעצמם להתוַכּח עמי על דבר “חכמות חיצוניות” ויחוסן אל התורה וכו'; הם באו אלי במאמרי חז”ל ידועים לכּל ובספּוּרים וליקוטים מספרות המוסר והחסידוֹת, ואני הוצאתי אל המערכה את הרמב“ם, הראב”ע ויתר חכמי ישׂראל, כבקיאותי הרבה אז, וסוף סוף, אחר טענות וצעקות עד שעלה עמוּד השחר, נפרדנו, כמובן, כל אחד כשבא.

י“ח סיון תרל”ג נשׂאתי (או יותר נכון – השׂאוני אבותי) אשה, ואני בן שש עשׂרה שנה ועשׂרה חדשים!

ולא באבותי היה האשם, כי “אחרתי” עד כה ולא יכלתי עוד לאמור “גירא בעיני דשׂטנא”. הם עשׂו את שלהם: יעדו לי אשה בת טובים עוד שנתים לפני זה והגבילו זמן החתונה לאחר שנה; אך מצד הכלה נולדו עכּובים שונים, ולמרות כל התרעומות והמחאות מצדנו, נדחתה החתונה עוד שנה שלמה.

האשה אשר הוכיח לי ה‘, או אשר בחרו לי אבותי, היא בת תלמיד חכם גדול, הרב ר’ מרדכי זלמן, נכד הרב ר' מנחם מנדיל מליוּבוויטש מצד אביו, ונכד הצדיק ר' יעקב ישׂראל מטשרקַסי מצד אמו. חותני מת בדמי ימיו, בהיותו רב בז’יטומיר, בימי המגפה שהיתה בשנת תרכ"ו, ואשתי נתחנכה אחר כך בבית אבי אמה, הרב ר' לוי יצחק זלמנסון, שהיה רב בעיר ווליזש.

“יחוס” גדול כזה מכל הצדדים לקח את לבב הורי כליל, עד ששכחו גם ללכת או לשלוח אחר תחתיהם, למקום מגורי הכלה, בשביל לראותה אם אינה עוֶרת או גידמת וכדומה. כי איזה “כבוד” יותר גדול יכול איש חסיד להשׂיג מהתחתן בקדוֹשים כאלה? ואהבת הכבוד וההתראוּת היא המדה הרעה שדבקה בהורי, לאסוני, במדה גדולה מאד, והיא היא שהיתה לאבן נגף פעמים רבות על דרכּי בחיים אחרי כן. אבל הפעם הזאת היה המקרה בעזרי, והכלה לא היתה לא עורת ולא גידמת, כי אם בת ישׂראל פשוטה שנתחנכה בקדוּשה וטהרה וידעה להתפלל ערב ובוקר וצהרים ויתר הדברים שבת ישׂראל מחויבת לדעת, ומה עוד?

אבל כל הקדוּשה הזאת שאמרו הורי להשקיעני בה לא הועילה מאומה, ובמשך השנים הראשונות אחר חתונתי, בהיותי סמוך על שלחן אבי בכפר מגוריו, חפשי מכל דאגה ורחוק משאון החיים, הרביתי להתבונן ולחקור בכל מקצועות הדת, ורוח הבקורת והנתוח (אנַליזה) אשר בי מטבעי התעוררה בכל עוז ועשׂתה שמות בעולמי הרוחני. ממילא מובן, כי התחלתי לקרוא בספרי ה“השׂכלה”, וכי התחלתי גם בעצמי לכתוב שירים ו“מליצות”, תחת הפלפולים והדרשות שכתבתי לפנים; אך, לאשרי, לא מצאתי עוז בנפשי לשלוח מ“פרי עטי” לאיזה מכ"ע עברי, וכה יצאתי בשלום מן התקופה ההיא, וספרות ילדותי נשארה עד היום נעלמה מעין זר ולא בישה את זקנתי.

ההשׂכלה העברית של הימים ההם היתה, כידוע, רק מַעברה להשׂכלת העמים, ורוב סופרינו אז ראו בזה את המטרה היחידה והאמתּית לכל עמלם, ולא יפּלא איפוא, כי גם אני, בלכתי על המַעברה הזאת בעקבות יוצריה, הגעתי סוף סוף אל “העֵבר השני” והתחלתי ללמוד שׂפת המדינה ושׂפת אשכנז. משתי אלה השׂפות ידעתי עד אז רק מעט מאד אשר הספקתי ללמוד בדרך מקרית וארעית. כי הורי לא מצאו לנחוץ ללמדני דבר-מה זולת תלמוד ופוסקים. את הא“ב הרוסי למדתי עוד בהיותי כבן שמונה, על פי שלטי החנויות בעיר מולדתי, אשר משכו את עיני, בלכתי יום יום מבית הורי אל ה”חדר“. כי אתי בחדר אחד למדו נערים אחדים, אשר אבותיהם היו ג”כ חסידים, אך מן “המין הפשוט”, חסידים המוניים, ועל כן מצאו לטוב, שילמדו בניהם בחדר גם כתיבת לשון רוסית כדי שיוכלו לחתום שמם לעת הצורך בערכותיהם, והמלמד שלנו היה בקי ב“חכמה” זו וילמדה ברצון לתלמידיו. אבל אנכי, שהייתי ממשפחה מיוחסת, מן האריסטוקרטיה שבחסידים לא הורשיתי לא רק ללמד ידי לכתיבה רוסית, כי אם גם להביט בצורת האותיות. כי באזניו שמע אבי-אמי מפי אחד מגדולי הצדיקים, שצורת אות נכריה מטמאה את העינים. אבל שלטי החנויות לא נתנו לי מנוח ובכל לב חפצתי לדעת איך מצטרפות האותיות האלו ומה הם השמות היוצאים מהן. על כן פתּיתי את חברי והם הורוני את הא“ב הנפלא הזה בשעה שמלמד לא היה בחדר, ותיכף התחלתי להשתמש בידיעתו בדרך מעשׂית, כלומר לקרוא בשׂים לב כל שלט אשר פגשתי על דרכי בין ה”חדר" לבית אבי. כמובן, לא היתה העבודה הזאת קלה עלי מתּחלה, ועד שהספקתי לגמור את המלאכה הקשה עברו שעות שלמות, ואחרתי לשוב הביתה יום יום. הדבר הזה העיר תמהון בלב הורי, עד שהתחילו לבדוק אחרי, וסוף סוף גִלו את עווני ויבוא הקץ לשעשועי זה. באופן כזה, או קרוב לזה, למדתי אחרי כן ראשי פרקים משתי הלשונות הנזכרות, שהספיקו לי רק לקריאה קלה, אך לשם ידיעה נכונה לא היו ראויים, ועל כן הוכרחתי להתחיל בלמוד זה בהיותי כבן עשׂרים, ועמלי עמד לי אמנם להשׂיג חפצי בזמן לא רב, אף כי הייתי מחוּסר ספרים ומורים ורק מה שהביא המקרה לידי אותו קראתי ושניתי והשתדלתי להוציא מתוכו כל מה שיכול לתת לי².

בשנת תרל"ח הייתי באודיסא בפעם הראשונה (לבקר את אשתי אשר חלתה שם פתאם) ונזדמנתי שם לפונדק אחד עם איש צעיר שהיה בקי היטב בספרות הרוסית, וכמובן, הייתי בעיני כחגב לעומתו; אך, כנראה, לא כן הייתי בעיניו, כי אחר שׂיחתנו הראשונה מצא לטוב לבוא אלי בכל יום בשביל להרבות שׂיחה על ענינים שונים, אף הביא אתו ספרי פיסַרוֹב, אשר בימים ההם היו בני הנעורים שותים בצמא את דבריו, ויחד קראנו בם מאמרי בקורת שונים והאמנתי אז, כי אורו עיני וכי פה היא “המלה האחרונה” של ההשׂכלה האנושית אשר צמאה לה נפשי.

על ידי שׂיחותי עם הצעיר ההוא התעורר בי הרעיון להכין עצמי בלמודי הגימנסיה כדי להכּנס לבית-מדרש גבוה. ובשובי אחרי כן הביתה התחלתי לעסוק בשקידה בלשון רומית ומַתימתיקה ויֶתר הידיעות של בתי-הספר הבינונים על פי הספרים שמשתמשים בה המורים שם; והכל, כמובן, רק בעצמי, בלי שום עזר כל-שהוא מאיזה צד שיהיה; כי מאַין יבוא העזר הזה בכפר בודד המסובב ערים חשכות, שאין בהן לא ספרים ולא מורים? אבל בכל חפצי הטוב לא היה בידי כוח להתהפך מאיש משׂכיל לילד מתלמד בענינים שנראו לי כהבלים. בשׂפת רומא עשׂיתי אמנם חַיִל והגעתי לידיעה מַספקת לקרוא ולהבין ספריה, אך דקדוקי עניות, שתלמידי הגימנסיה מבלים בהם זמנם, היו בעיני מיותרים לגמרי, וכן ביֶתר הלמודים; ואחר שלא היה לי מורה שיעמוד על גבי ויכריחני לטפּל בכל אלה, היתה אחרית עמלי רק ידיעות כלליות בענינים שונים, שאינן מספיקות להניח דעת ה“בוחנים” בבתי הספר, אף כי אני חשבתי (וכמו שנודע לי אחרי כן – חושבים ככה גם חכמים רבים) שהיו הכללים צריכים להיות עיקר, וכל אותם הפרטים הטפלים לא מעלים ולא מורידים.

וככה, אחר שנה או שנתים, באתי לידי הכּרה, כי אחרתי המועד ולעולם לא יתנני עוד רוחי בקרבי לבלות זמן בהבל בשביל להגיע על ידי זה לשערי בית-מדרש רוסי. ואז התחלתי לחשוב מחשבות על דבר בתי-המדרש בחו"ל, באשר האמנתי, כי שם אין מקום לקטנוֹת כמו אלה.

אבל גם המחשבות האלו לא היה סופן להתקים. מתּחלה נדחו משנה לשנה מפני מעצורים שונים. בשנת תר"מ, יום ב‘, ב’ כסלו ( IX 18795/17) ילדה לי אשתי את בתי הבכירה, דבורה-לאה, ותיכף אחר זה חלתה מחלה מסוכנת אשר ארכה איזה ירחים; ואחר כן, בימי הקיץ, היה אבי יוצא שנה שנה לחו“ל לדרוש ברופאים, ואני הייתי ממלא מקומו בעסקיו, וככה הגיעה שנת תרמ”א והתחילו הרעמים. במשך ירחים אחדים הייתי כאיש נדהם; עולמי הרוחני החל עוד הפעם להתמוטט בקרבי, והשקפות חדשות התחילו לרשת עוד הפעם מקום הנהרסות. במצב כזה שכחתי זמן-מה את כל בתי-המדרש והחכמות הנדרשות בהם והייתי עסוק בחשבוני עם נפשי על כל מראה עיני, אשר היה לי כחלום בהקיץ. ועל זה נוספו עוד סבּות פרטיות, אשר עצרוני בכפר מגורינו ולא נתנוני ללכת ולעזוב את אבי ועסקינו בעת כזאת. וככה הגיעה שנת תרמ“ב, שנת העשׂרים ושש לימי חיי. אז אמרתי להוציא מחשבתי אל הפועל, ובימי החורף שנה הנ”ל יצאתי מביתי והלכתי לווינא לישב על ספסל בית-המדרש. כלומר, ככה חשבתי בלבי, אבל לאבי ולבני ביתי לא ערבתי את לבבי להגיד, כי מחשבות כאלו בלבי, יען אשר ידעתי מראש כי לא יתנוני ללכת. ועל כן התּרתי לעצמי לשקר “לשם מצוה” ואמרתי כי הולך אני רק להשתלם בידיעת הלשונות במשך חצי שנה, וגם לזמן קצר כזה נתּן לי הרשיון בקושי גדול ובתנאים שונים.

על דרכי הייתי בברודי, והעיר הזאת היתה מלאה אז פליטי רוסיה, וקרל נטר ועוזריו ישבו בתוכה ושלחו שיירות שיירות לאמריקה. במסע אשר הלכתי לווינה היתה גם אחת השיירות האלו, ובכן זכיתי לראות את האיש המצוין הזה, בעמדו בבית-התחנה ומחַלק כסף לכל הגולים בפנים מפיקים טוב לב ורחמים רבים. והגולים היו שׂמחים וצוהלים ותקוות גדולות נשקפו ממבטי עיניהם, ובנסוע המסע קראו בקול שׂשׂון: “יחי נטר! תחי חכי”ח!" ותרעד הארץ לקולם…

ואני באתי לווינא, ישבתי שם שנים שלשה שבועות ושבתי לביתי. מדוע? הסבּה האמתּית היתה תכוּנה רעה אחת הטבועה בנפשי אשר היתה בעוכרי כל ימי חי, והיא: חסרון אמונה בכוחי וביכלתי. הרבה רעיונות גדולים וטובים נולדו במוחי, שלא יצאו אל הפועל רק מסבּה זו: מפני שבהעמיקי להתבונן על כל התנאים הדרושים להוצאתם לפעולה, לא יכולתי להאמין שאהיה אני מוכשר לגדוֹלות כאלה. גם המעט אשר עשׂיתי בשנים האחרונות על שׂדה הספרות ועבודת הצבּוּר לא הייתי עושׂה לעולם, לולא דחיפה עיקרית מן החוץ, שהכריחתני לעשׂות הצעדים הראשונים כמעט באונס, ורק אחר שנעשׂו הצעדים האלה ולתמהון לבבי ראיתי, כי למרות כל ספקותי בלבי על דבר יכלתי לעשׂות דברים נכבדים, הנה עשׂיתי והצלחתי, – רק אז חָזקו ידי והלכתי בטח על דרכי הלאה. גם בחיי הפרטיים אין ספק בעיני. כי לוּ נולדתי להורים מביני דבר שהיו מחַזקים את אמונתי בעצמי ועוזרים לי לנסות כוחי, או לוּ חייתי בעוני ומחסור והיו תנאי החיים מכריחים אותי לזה, ובכלל, לוּ היה לי איזה “דוחף” לעשׂות הצעדים הראשונים עד שהייתי רואה ברכה כל-שהיא במעשׂי, אז היה רוח הספק סר מעלי והייתי בודאי עושׂה ומצליח. אבל עכשיו, שלא היה מי שיושיט ידו וידחפני למעשׂה כזה, ואדרבא, מביתי קבּלתי מכתבים מלאים טענות ותרעומות, וראיתי מראש, כי עתיד אני להמצא במצב מלחמה תמידית עם הנפשות היקרות לי, – עכשיו התעוררה בי הרוח הרעה ההיא והתחילה לבטלני בעיני עצמי ולהראות לי, כי לא אנכי האיש המוכשר למעשׂה קשה כזה, לישב במשך שנים שלמות בדד בעיר נכריה, הרחק מכל אהובי נפשי להתהפך לתלמיד בית-המדרש עם כל הנערים, בעת שבביתי אשה ובת ושנותי הולכות וקרובות אל השלשים, וכדומה מן הטענות, באופן שבאתי לידי מסקנא, כי אחר שבודאי לא אעצור כוח לשׂאת ולסבול עד סוף מעשׂה, הלא יותר טוב ויפה שלא אתחיל כלל משאתחיל ואכַלה כוחי לָריק ואשוב אחר חצי שנה כשבאתי.

אבל בשובי הביתה הרגשתי בכל תוקף, עד כמה קצה נפשי בחיי הכפר, אשר אכלו את לשדי, את מיטב שנות נעורי, ולא יכולתי עוד לשׂאתם. והרגש המר הזה גרם לי לרמות את עצמי וליחס את דבר שובי מווינה לסבּה פרטית, כאילו היתה העיר העליזה הזאת אשמה במעשׂי זה, ועל כן התחלתי עוד הפעם לחשוב על דבר מסע לחו"ל, ובמשך שתי השנים שאחר זה הייתי פעם אחת בברלין ופעם אחת בברסלא, אף את ווינא בקרתי שנית, ומכל המסעות האלו שבתי בשברון לב ובמכאובים נוראים. כי בכל פעם אכל הספק את רצוני והחלָטתי ושבתי לביתי מבלי עשׂות מאומה. השנים האלו היו היותר רעות בימי חיי, כי המלחמה התמידית מבפנים ומבחוץ, התנועות והתנודות לפנים ולאחור, השׂנאה הגדולה לתנאי חיי בהוה ואי-היכולת לכבוש לי דרך בחיים באופן מתאים לתכוּנותי והלך-רוחי – כל אלה הממוני ומררו את חי וידכּאוני עד עפר; יומם לא מצאתי מנוח לנפשי ובלילה לא שכב לבי והתהלכתי כל הימים כצל, תפוּס במחשבות ודמיונות, ואיש אין אשר אשפוך לבי לפניו, אשר יבינני עד היסוד ויעזור לי ברב או במעט לצאת מן המבוכה. כל האנשים אשר עמי בבית התענגו על רוב טוב והיו שׂמחים וטובי לב כל הימים, רק אנכי לבדי אומלל הייתי בתוך כל העושר והטובה, ואיש לא שׂם לבו לי. כי איך יוכלו אנשים עברים מעולם המעשׂה להבין, כי בן יחיד להורים עשירים יכול לחשוב עצמו אומלל ולבו מלא יגון ואנחה, בעת אשר כיסו מלא כסף וכל מחסוריו ימלאו?…

ואחר אשר ראיתי, כי כל מחשבותי ותקוותי על דבר מטרות למודיות עלו בתוהו, התאמצתי לפחות לצאת לחפשי מכור הברזל אשר כלאוני בו כל ימי ילדותי, כלומר לצאת מכפר מגורי לאיזו עיר גדולה, בשביל לעסוק שם בסחורה ולחיות בין אנשים משׂכילים. ובכן, אחר מלחמה חדשה עם הסובבים אותי, יצאתי עם בני ביתי, בחודש ניסן תרמ"ד לגור באודיסא. שם התחילו לי חיים חדשים. מצד אחד נפתחו לי מקורות חדשים להשלמת השׂכלתי ולא הרגשתי עוד מחסור בספרים, גם בלמודי הלשונות, צרפתית ואנגלית, עסקתי והצלחתי בזמן קצר להשׂיג מבוקשי העיקרי: להבין בספרים הכתובים בהן; ומצד אחר נמשכתי גם לעבודת הצבּוּר ומצאתי מקום לעשׂות מה לטובת הרעיון אשר מלא את לבבי בשנים האחרונות. כי באודיסא היה בימים ההם מרכז הגון לחבת ציון ולכל המסתעף ממנה, ובבואי בקהל “החובבים” זכיתי לקנות לי שם טוב בתוכם ולקחתי חלק בכל מעשׂיהם. ובשנה ההיא נתחבּרו החֶברות השונות לאגודה אחת ויסדו וַעד מרכזי אשר בראשו עמד הד“ר פינסקר ז”ל, וגם אני נבחרתי לשבת בתוך הוַעד, ובכל יום ג' בשבוע היינו מתאספים בבית הד“ר ועסקנו בהלכות ה”ישוב“. האספות האלו עשׂו עלי רושם עמוק, ביחוד בימים הראשונים, כי מעודי לא זכיתי לבלות שעות שלמות בכל שבוע בחברת אנשים משׂכילים כאלה. כמובן, הייתי מתּחלה “נחבא אל הכלים” ובצמא שתיתי כל הגה היוצא מפי חברי, כראוי ל”בן כפר“; אך מעט-מעט סר פחדי מעלי וראיתי ונוכחתי, כי גם אני בעניי יש לי לפעמים לחַדש דבר-מה וכי לא כל היוצא מפי “בני-הכרך” מתקבל על הלב, ומאז הייתי ל”אחד המדבּרים" ולא תמיד שבו דברי ריקם.

בעת ההיא נולד רעיון “אספת קטוֹביץ”, ואז באו בוַעדנו חיים חדשים, כי הד“ר פינסקר הכין עצמו לפעול באֶנרגיא (דבר שלא הורגל בו) ולהשׂיג מטרות גדולות באספה זו. על כן היו כל ישיבותינו מוקדשות לשאלות גדולות והוּכּוחים היו ארוכים וחמים. ביחוד נתחממו הלבבות כשקרא לפנינו הד”ר את דרשתו אשר הכין בשביל האספה (ואשר דרש אחר כך באמת בפתחו את האספה בקטוביץ בתור יו"ר), ובה השתדל לתת לענין “הישוב” צורה אנושית כללית ולהסתיר לגמרי את המטרה הלאומית שבּו. טעמו ונמוקו בזה היה, כדי למשוך אל הענין לבות אחינו שבמערב, אשר בשמעם, כי יש בזה מעֵין “לאומיות” עברית ירתעו לאחוריהם. אבל אחדים מאנשי הוַעד, ואני עמהם, לא יכלו להסכים לזה, ובכן רבּו הוכּוּחים וארכו, כמדומה לי, איזו שבועות, עד שלבסוף החליפו איזו פרזות באחרות, מעֵין פשרה בין שתי הדעות, וככל פשרה לא הניחה גם זו לא דעת המַימינים ולא דעת המַשׂמאילים.

-———————

ספר הזכרונות הזה התחלתי לכתוב בהיותי כבר “סופר מפורסם” ואמור אמרתי, כי הוא ימַלא לי את הצורך שהרגשתי בנפשי לפרקים, להסב עיני מן הקהל ולהתבודד עם נפשי, לתת דין וחשבון לפניה, ורק לפניה, על כל מחשבותי ומעשׂי בימי חיי הבלי. אבל אחר כתבי את העמודים הראשונים ושבתי וקראתי מה שכתבתי, הרגשתי בנפשי, כי ההרגל לכתוב בשביל הצבּוּר כבר היה לי לטבע שני, וגם פה בחפצי לכתוב רק בשבילי בלבד, הנה עמוק בלבי מסתתרת תמונת “הקורא” העומד על גבי, ושלא במתכּון הנני נותן לדברי צורה שתהיה ראויה לבוא לפני הקהל, כאִלו יודע אני מראש שגם הדברים האלו סופם להתפרסם בזמן מן הזמנים, ולוּ גם אחר מותי. הדבר הזה הסיר לבי מאחרי ספר זכרונותי, שהתחלתי בו בחשק נמרץ, ושנים אחדות עברו עלי מבלי להוסיף מאומה בו. עתה נחַמתי על זה. סוף סוף היו השנים האלו, מתרמ"ד ואילך, מיטב ימי חיי והרבה זכרונות יקרים ראויים היו להשתמר בצורתם המקורית, שהיו לובשים בודאי אִלו הייתי רושמם בספר בשעתם, בעת שהיה רשומם עוד חדש עמי. אבל מה שעבר עבר, והנני רוצה בזה לשמור מן השכחה לפחות את המעט אשר נשאר שמור בלבי או שנשמר בידי ברשימות בודדות שונות; לשמור רק את המעשׂים לעצמם, מבלי לתת להם צורת ספּוּר הולך ונמשך כמו שעשׂיתי בעמודים שלפני זה.

-————

אחרי שבתי באודיסא ירחים אחדים, הוכרחתי מסבות פרטיות שונות לשוב עוד הפעם לכפר מגורי אבי וישבתי שם שנית עד שנת תרמ"ו.

בינתים ילדה לי אשתי (ביום ג' כ"ד תמוז תרמ"ה – 25 ביוני 1885 לחשבון הרוסים) את בתי השניה, רחל, שהיתה הורתה באודיסא ולידתה בקיוב, כי הלכה אשתי לעיר הזאת לפני לדתה, כדי להמצא בעיר של רופאים גדולים בהיותה מַקשה לילד. מסבּה זו ישבתי אז גם אני בקיוב שבועות אחדים אך לא התוַדעתי לאיש ממשׂכילי העיר.

בחורף תרמ"ו כלתה לאבי חכירת הכפר, ומפני חוקי מאי לא יכול עוד לחַדשה. ובכן הגיעה סוף סוף השעה לצאת מכור הברזל הזה, אשר בליתי בו שמונה עשׂרה שנה, מיטב ימי נעורי, ואשר אכלני והשחית בי כל הטוב אשר נתן לי הטבע בצאתי לאויר העולם. נער בן שתים עשׂרה שנה באתי שמה, ואיש בן שלשים, בעל אשה ובנים, יצאתי משם; באתי בנפש זכּה ולב מלא תקוה, ויצאתי בנפש נואשת ולב קרוע ויגע.

אבי וביתו יצאו ישר לאודיסא, ואני וביתי נשארנו עוד זמן-מה בכפר, ומשם יצאנו תחלה (בכ"ה באדר ראשון שנה הנ"ל – 18 לפברואר 1886) לעיר ברדיטשוב הקרובה, ורק **ביום ב' י"א סיון (2 ביוני שנה הנ"ל**) יצאנו גם אנחנו לאודיסא לדוּר שם דירת קבע.

בשנת תרמ"ט הייתי פתאם במקרה לסופר עברי – דבר שלא עלה על לבי עד אז. ומעשׁה שהיה כך היה: בחוהמ“ס שנה הנ”ל נאספו משׂכילי העיר והחליטו לחבּר “אדריסה” לכבוד החכם ר' שמואל יוסף פין, שהיה עתיד לחוֹג ימים אחדים אחר זה את חג יובלו. אחדים מסופרי העיר כתבו נוסחאות שונות, וגם אני נסיתי כוחי בזה, והנה יצא שלי יפה משל כולם, ובן-דוד, סופר “המליץ”, מצא לנכון להדפיס את “פרי-עטי” זה גם ב“המליץ” ולהזכיר את שמי עליו. זמן-מה אחרי כן, בפרוץ מריבה בזויה בין “ארז” ויל“ג, החליטו המשׂכילים בעירנו לפרסם “מחאה” נגד שניהם על חללם כבוד הספרות, וחבּוּר המחאה מסרו לי. אני כתביה והיא נדפסה ב”המגיד" בחתימת הרבה ממשׂכילי עירנו ומצאה חן בעיני הקוראים. שני המקרים האלה היו סבּה לדבר, שבבוא אז “ארז” לאודיסא הסיתוהו בי סופרי העיר למשוך אותי “לבית-מדרשו”. הוא הרבה עלי דבריו ולא הרפּה ממני עד שהבטחתי לכתוב איזה מאמר בשביל “המליץ”. ובאותה העת כבר נתבשלה בי כל צרכה דעתי על דבר “חבת ציון”, תעודתה לתחית עמנו והדרכים המעשׂיים שראוי לאחוז בענין זה – והחלטתי לעשׂות זאת לנושׂא המאמר שהבטחתי ל“ארז”. אז כתבתי את מאמרי הראשון “לא זה הדרך” ושלחתיו ל“המליץ”. אך כל התחלות קשות. המאמר נפסל מטעם הצנזורה, והוכרחתי לשנות צורתו ולפרושׂ “ענן” על איזו מרעיונותי שלא זכו בעיני הצנזורה, ואחר עמל רב נדפס אז ב“המליץ” (י“ב אדר שני תרמ”ט) ועל החתום “אחד העם”. בחתימתי זאת רציתי לאמור, כי לא סופר אנכי ואין בדעתי לבוא בקהל הסופרים גם לעתיד וכי רק במקרה הנני מגלה דעתי בענין זה, כאחד העם שעניני העם מעסיקים את רוחו.

מי מלל לי אז, כי הצעד הזה הוא אך הראשון על דרך ספרותית ארוכה, כי השם “אחד העם” יתפרסם בעמנו הרבה יותר משמי העצמי וכי עתיד אני לעמוד גם בראש מכתב עתי עברי, והספרות תהיה אוּמנותי התמידית!

המאמר “לא זה הדרך” עשׂה רושם גדול בקהל חובבי ציון, ואיזו מידידי בעירי העירוני לנסות גם להוציא רעיוני לפעולה. פעמים רבות התאספנו לדון בדבר הזה, ואחר משׂא ומתן ארוך יסדנו (ביום ז' אדר שנה הנ"ל) אגודת “בני משה”, אשר תכוּנתה ומטרתה נתבארו במאמר קטן: “דרך החיים”, שכתבתי אני על פי בקשת רֵעי אלה.

האגודה הזאת נתקימה אחרי כן כשמונה שנים וכמעט כל טובי חובבי ציון היו חבריה. בשנותיה הראשונות היתה מלאה חיים, והשפעתה המוסרית על כל חבריה, ועל ידיהם גם על מהלך כל המעשׂים בין חובבי ציון בכלל, היתה גדולה מאד. אבל מעט מעט רפו ידי החברים וגם נמצאו אנשים רעים, אשר הוציאו עליה דבּה לפני הקהל ובדו מלבם שקרים הרבה, עד שלבסוף נתבטלה מאליה. כל ימי קיומה נחשבתי בעיני הקהל כעומד בראשה. אבל האמת היא, כי עמדתי בראשה בפועל רק זמן קצר, עד עת לכתי לארץ ישׂראל בשנת תרנ"א, ואחר כך נמצאה ההנהגה בידי אחרים, מתּחלה בוורשא ואחר כך ביפו, אלא שבהיותי נחשב למיסדה, הייתי בעיני החברים גם-כן ראש אך במובן המוסרי בלבד. אולי עוד תבוא העת שאכתוב ואפרסם ברבים תולדות האגודה הזאת מראשיתה ועד אחריתה. כי עד היום מַרבּים לבדות אגדות זרות על אדותיה, ורוב העם לא ידע לאמתּו את החזיון היפה הזה, אשר נולד “בין השמשות” והיה יכול להיות לעזר רב להתפתחות רעיון התחיה, לולא באו סבּות מעציבות שונות ואנשים קנאים וצרי עין וישחיתו את הודה.

יום ב' ג' חשון תר"נ (16/28 אוקטובר 1889) ילדה לי אשתי את בני יחידי מרדכי זלמן. וביום הכנסו לבריתו של א"א נאספו לביתי רוב משׂכילי העיר, ובאותו מעמד נשמעו לראשונה דרשות בשׂפת עֵבר. כי הסופר בן-דוד, שהיה גם הוא בין הקרואים, כבר חשב אז על דבר יסוּד חברת “שׂפה ברורה” (כאשר באמת עשׂה אחרי כן) ונסה את כוחו אז לדרוש בעברית, אך לא הצליח הרבה, אף כי הרבה אחר כך לתאר בלשון מדבּרת גדולות את האספה ההיא ודרשותיה (ב“המליץ”)

במשך ימי החורף שנה הנ“ל עסקתי בעריכת המאסף “כּוֶרת”, אשר הוצאתי לאור בחודש אדר, מבלי לקרוא את שמי עליו בתור עורך ומו”ל, כי בעת ההיא לא נחשבתי בעיני כסופר ולא חפצתי להוציא את שמי לרשות הרבים. ולפי שהמאסף הזה היה כעֵין כלי מבטא לחֶבר חובבי ציון שלנו וכל סופרי עירי השתתפו בו, לכן הסכים רמ“ל ליליענבלום לפרסם את שמו במודעות שנדפסו בכתבי העת, לאמור: כל החפץ במאספנו יפנה אליו. ועל ידי זה החזיקו רבים עד היום הזה בטעות זו, שרמל”ל היה עורך ה“כּוֶרת”.

בראשית האביב שנה הנ“ל נתקבּל רשיון הממשלה ליסוּד החברה לתמיכת בני ישׂראל עובדי אדמה בא”י ובסוריה, ומרכזה באודיסא. ובחודש אייר נאספו רבים מחו“צ לאודיסא לבחור את הוַעד להנהגת החברה. רבים מן הנאספים, כן מבני עירי וכן מן האורחים, היו חברים לאגודת “בני משה”. כראש האגודה הייתי מחויב על כן לקחת חלק בכל מהלך האספות ובפתרון כל השאלות שנתעוררו אז. וככה נמשכתי, שלא בטובתי ונגד תכוּנת רוחי, לעצם מערכת המלחמה בין כתּות ואנשים שונים, והייתי פתאם ל”איש מלחמה“, וקניתי לי – אולי זאת הפעם הראשונה בימי חיי – אויבים ומקנאים. ממילא מובן, כי לא יכולתי גם כן לסרב לחברי, אשר חשבו לנחוץ, שאשב גם אני בתוך הוַעד ואשתדל להטותו אל הדרך הישרה בעינינו. ובכן הוכרחתי לצאת מארבע אמותי, שהייתי מסתתר בתוכן עד אז, ונהייתי ל”איש מעשׂה", משתתף באספות ועוסק בצרכי צבּוּר בפרהסיא – דבר שלא הייתי מאמין באפשרותו שנה או שנתים קודם לכן. ככה לא ידע האדם את עצמו עד שיבוא לידי נסיון.