¹

נולדתי י“ז אב תרט"ז (1856) בעיר סקווירא, אחת הפנות היותר חשכות בגלילות ה”חסידוּת" ברוסיא.

בשנת תרכ“ח חכר אבי את הכפר “גאפטשיצא” סמוך לעיר פוהרֶבישטש וביום ו' ערב ראש חודש תמוז שנה הנ”ל עקרנו דירתנו מעיר סקווירא לכפר זה – ואני אז כבין שתים עשׂרה שנה.

עוד בשבתנו בסקווירא עשׂיתי חַיִל בלמודי ונחשבתי לבעל כשרונות, ובבואי לכפר, הרחק מבני גילי ושעשועי הילדוּת, חשקה נפשי בתורה והגיתי יומם ולילה בתלמוד ופוסקים, מתּחלה בעזרת “מלמד”, ואחרי כן, משמלאו לי חמש עשׂרה שנה, בעצמי, ועמלי עשׂה פרי באופן מצוין, עד כי כבר בשנת הט“ז או הי”ז מימי חיי הייתי מפורסם כבקי גדול בש“ס ופוסקים ושו”ת, ביחוד בכל הנוגע לחלק “אבן העזר”, ורבני הסביבה היו פונים אלי בשאלות ממין זה. ובאותו הזמן סיימתי גם הש"ס כולו, ואבי עשׂה משתה גדול ביום הסיום, כנהוג בימים ההם.

אבל יחד עם זה שׂמתי לבי גם לדקדוק לשון הקודש והתנ“ך וקראתי לפרקים גם בספרי הפילוסופיא של הספרדים, והכל בערבוביא ובסירוגין, זעֵיר שם זעֵיר שם, באין מורה ועוזר. הלמודים האלו נחשבו אמנם בעיני הפראים אשר בגלילות ההם לא רק לדברים בטלים, כי אם גם לסמי-מות מסוכנים. אבל מפני שבין כה וכה הצליח ה' מעשׂי אבי והעֱשיר, ואוהבי עשיר רבים, על כן חלקו החסידים כבוד לתורתי ויראָתי והעלימו עיניהם מחכמתי. רק הגדולים שבהם (כמו ר' שפטיל הורוויץ מברדיטשוב, אחד האריות שבחבורת חסידי סַדיגורא, אשר עליה התחשב גם אבי), בבואם לפעמים אל ביתנו לגבות איזה מס לצרכי בית רבם, היו מסַכּנים בעצמם להתוַכּח עמי על דבר “חכמות חיצוניות” ויחוסן אל התורה וכו'; הם באו אלי במאמרי חז”ל ידועים לכּל ובספּוּרים וליקוטים מספרות המוסר והחסידוֹת, ואני הוצאתי אל המערכה את הרמב“ם, הראב”ע ויתר חכמי ישׂראל, כבקיאותי הרבה אז, וסוף סוף, אחר טענות וצעקות עד שעלה עמוּד השחר, נפרדנו, כמובן, כל אחד כשבא.

י“ח סיון תרל”ג נשׂאתי (או יותר נכון – השׂאוני אבותי) אשה, ואני בן שש עשׂרה שנה ועשׂרה חדשים!

ולא באבותי היה האשם, כי “אחרתי” עד כה ולא יכלתי עוד לאמור “גירא בעיני דשׂטנא”. הם עשׂו את שלהם: יעדו לי אשה בת טובים עוד שנתים לפני זה והגבילו זמן החתונה לאחר שנה; אך מצד הכלה נולדו עכּובים שונים, ולמרות כל התרעומות והמחאות מצדנו, נדחתה החתונה עוד שנה שלמה.

האשה אשר הוכיח לי ה‘, או אשר בחרו לי אבותי, היא בת תלמיד חכם גדול, הרב ר’ מרדכי זלמן, נכד הרב ר' מנחם מנדיל מליוּבוויטש מצד אביו, ונכד הצדיק ר' יעקב ישׂראל מטשרקַסי מצד אמו. חותני מת בדמי ימיו, בהיותו רב בז’יטומיר, בימי המגפה שהיתה בשנת תרכ"ו, ואשתי נתחנכה אחר כך בבית אבי אמה, הרב ר' לוי יצחק זלמנסון, שהיה רב בעיר ווליזש.

“יחוס” גדול כזה מכל הצדדים לקח את לבב הורי כליל, עד ששכחו גם ללכת או לשלוח אחר תחתיהם, למקום מגורי הכלה, בשביל לראותה אם אינה עוֶרת או גידמת וכדומה. כי איזה “כבוד” יותר גדול יכול איש חסיד להשׂיג מהתחתן בקדוֹשים כאלה? ואהבת הכבוד וההתראוּת היא המדה הרעה שדבקה בהורי, לאסוני, במדה גדולה מאד, והיא היא שהיתה לאבן נגף פעמים רבות על דרכּי בחיים אחרי כן. אבל הפעם הזאת היה המקרה בעזרי, והכלה לא היתה לא עורת ולא גידמת, כי אם בת ישׂראל פשוטה שנתחנכה בקדוּשה וטהרה וידעה להתפלל ערב ובוקר וצהרים ויתר הדברים שבת ישׂראל מחויבת לדעת, ומה עוד?

אבל כל הקדוּשה הזאת שאמרו הורי להשקיעני בה לא הועילה מאומה, ובמשך השנים הראשונות אחר חתונתי, בהיותי סמוך על שלחן אבי בכפר מגוריו, חפשי מכל דאגה ורחוק משאון החיים, הרביתי להתבונן ולחקור בכל מקצועות הדת, ורוח הבקורת והנתוח (אנַליזה) אשר בי מטבעי התעוררה בכל עוז ועשׂתה שמות בעולמי הרוחני. ממילא מובן, כי התחלתי לקרוא בספרי ה“השׂכלה”, וכי התחלתי גם בעצמי לכתוב שירים ו“מליצות”, תחת הפלפולים והדרשות שכתבתי לפנים; אך, לאשרי, לא מצאתי עוז בנפשי לשלוח מ“פרי עטי” לאיזה מכ"ע עברי, וכה יצאתי בשלום מן התקופה ההיא, וספרות ילדותי נשארה עד היום נעלמה מעין זר ולא בישה את זקנתי.

ההשׂכלה העברית של הימים ההם היתה, כידוע, רק מַעברה להשׂכלת העמים, ורוב סופרינו אז ראו בזה את המטרה היחידה והאמתּית לכל עמלם, ולא יפּלא איפוא, כי גם אני, בלכתי על המַעברה הזאת בעקבות יוצריה, הגעתי סוף סוף אל “העֵבר השני” והתחלתי ללמוד שׂפת המדינה ושׂפת אשכנז. משתי אלה השׂפות ידעתי עד אז רק מעט מאד אשר הספקתי ללמוד בדרך מקרית וארעית. כי הורי לא מצאו לנחוץ ללמדני דבר-מה זולת תלמוד ופוסקים. את הא“ב הרוסי למדתי עוד בהיותי כבן שמונה, על פי שלטי החנויות בעיר מולדתי, אשר משכו את עיני, בלכתי יום יום מבית הורי אל ה”חדר“. כי אתי בחדר אחד למדו נערים אחדים, אשר אבותיהם היו ג”כ חסידים, אך מן “המין הפשוט”, חסידים המוניים, ועל כן מצאו לטוב, שילמדו בניהם בחדר גם כתיבת לשון רוסית כדי שיוכלו לחתום שמם לעת הצורך בערכותיהם, והמלמד שלנו היה בקי ב“חכמה” זו וילמדה ברצון לתלמידיו. אבל אנכי, שהייתי ממשפחה מיוחסת, מן האריסטוקרטיה שבחסידים לא הורשיתי לא רק ללמד ידי לכתיבה רוסית, כי אם גם להביט בצורת האותיות. כי באזניו שמע אבי-אמי מפי אחד מגדולי הצדיקים, שצורת אות נכריה מטמאה את העינים. אבל שלטי החנויות לא נתנו לי מנוח ובכל לב חפצתי לדעת איך מצטרפות האותיות האלו ומה הם השמות היוצאים מהן. על כן פתּיתי את חברי והם הורוני את הא“ב הנפלא הזה בשעה שמלמד לא היה בחדר, ותיכף התחלתי להשתמש בידיעתו בדרך מעשׂית, כלומר לקרוא בשׂים לב כל שלט אשר פגשתי על דרכי בין ה”חדר" לבית אבי. כמובן, לא היתה העבודה הזאת קלה עלי מתּחלה, ועד שהספקתי לגמור את המלאכה הקשה עברו שעות שלמות, ואחרתי לשוב הביתה יום יום. הדבר הזה העיר תמהון בלב הורי, עד שהתחילו לבדוק אחרי, וסוף סוף גִלו את עווני ויבוא הקץ לשעשועי זה. באופן כזה, או קרוב לזה, למדתי אחרי כן ראשי פרקים משתי הלשונות הנזכרות, שהספיקו לי רק לקריאה קלה, אך לשם ידיעה נכונה לא היו ראויים, ועל כן הוכרחתי להתחיל בלמוד זה בהיותי כבן עשׂרים, ועמלי עמד לי אמנם להשׂיג חפצי בזמן לא רב, אף כי הייתי מחוּסר ספרים ומורים ורק מה שהביא המקרה לידי אותו קראתי ושניתי והשתדלתי להוציא מתוכו כל מה שיכול לתת לי².

בשנת תרל"ח הייתי באודיסא בפעם הראשונה (לבקר את אשתי אשר חלתה שם פתאם) ונזדמנתי שם לפונדק אחד עם איש צעיר שהיה בקי היטב בספרות הרוסית, וכמובן, הייתי בעיני כחגב לעומתו; אך, כנראה, לא כן הייתי בעיניו, כי אחר שׂיחתנו הראשונה מצא לטוב לבוא אלי בכל יום בשביל להרבות שׂיחה על ענינים שונים, אף הביא אתו ספרי פיסַרוֹב, אשר בימים ההם היו בני הנעורים שותים בצמא את דבריו, ויחד קראנו בם מאמרי בקורת שונים והאמנתי אז, כי אורו עיני וכי פה היא “המלה האחרונה” של ההשׂכלה האנושית אשר צמאה לה נפשי.

על ידי שׂיחותי עם הצעיר ההוא התעורר בי הרעיון להכין עצמי בלמודי הגימנסיה כדי להכּנס לבית-מדרש גבוה. ובשובי אחרי כן הביתה התחלתי לעסוק בשקידה בלשון רומית ומַתימתיקה ויֶתר הידיעות של בתי-הספר הבינונים על פי הספרים שמשתמשים בה המורים שם; והכל, כמובן, רק בעצמי, בלי שום עזר כל-שהוא מאיזה צד שיהיה; כי מאַין יבוא העזר הזה בכפר בודד המסובב ערים חשכות, שאין בהן לא ספרים ולא מורים? אבל בכל חפצי הטוב לא היה בידי כוח להתהפך מאיש משׂכיל לילד מתלמד בענינים שנראו לי כהבלים. בשׂפת רומא עשׂיתי אמנם חַיִל והגעתי לידיעה מַספקת לקרוא ולהבין ספריה, אך דקדוקי עניות, שתלמידי הגימנסיה מבלים בהם זמנם, היו בעיני מיותרים לגמרי, וכן ביֶתר הלמודים; ואחר שלא היה לי מורה שיעמוד על גבי ויכריחני לטפּל בכל אלה, היתה אחרית עמלי רק ידיעות כלליות בענינים שונים, שאינן מספיקות להניח דעת ה“בוחנים” בבתי הספר, אף כי אני חשבתי (וכמו שנודע לי אחרי כן – חושבים ככה גם חכמים רבים) שהיו הכללים צריכים להיות עיקר, וכל אותם הפרטים הטפלים לא מעלים ולא מורידים.

וככה, אחר שנה או שנתים, באתי לידי הכּרה, כי אחרתי המועד ולעולם לא יתנני עוד רוחי בקרבי לבלות זמן בהבל בשביל להגיע על ידי זה לשערי בית-מדרש רוסי. ואז התחלתי לחשוב מחשבות על דבר בתי-המדרש בחו"ל, באשר האמנתי, כי שם אין מקום לקטנוֹת כמו אלה.

אבל גם המחשבות האלו לא היה סופן להתקים. מתּחלה נדחו משנה לשנה מפני מעצורים שונים. בשנת תר"מ, יום ב‘, ב’ כסלו ( IX 18795/17) ילדה לי אשתי את בתי הבכירה, דבורה-לאה, ותיכף אחר זה חלתה מחלה מסוכנת אשר ארכה איזה ירחים; ואחר כן, בימי הקיץ, היה אבי יוצא שנה שנה לחו“ל לדרוש ברופאים, ואני הייתי ממלא מקומו בעסקיו, וככה הגיעה שנת תרמ”א והתחילו הרעמים. במשך ירחים אחדים הייתי כאיש נדהם; עולמי הרוחני החל עוד הפעם להתמוטט בקרבי, והשקפות חדשות התחילו לרשת עוד הפעם מקום הנהרסות. במצב כזה שכחתי זמן-מה את כל בתי-המדרש והחכמות הנדרשות בהם והייתי עסוק בחשבוני עם נפשי על כל מראה עיני, אשר היה לי כחלום בהקיץ. ועל זה נוספו עוד סבּות פרטיות, אשר עצרוני בכפר מגורינו ולא נתנוני ללכת ולעזוב את אבי ועסקינו בעת כזאת. וככה הגיעה שנת תרמ“ב, שנת העשׂרים ושש לימי חיי. אז אמרתי להוציא מחשבתי אל הפועל, ובימי החורף שנה הנ”ל יצאתי מביתי והלכתי לווינא לישב על ספסל בית-המדרש. כלומר, ככה חשבתי בלבי, אבל לאבי ולבני ביתי לא ערבתי את לבבי להגיד, כי מחשבות כאלו בלבי, יען אשר ידעתי מראש כי לא יתנוני ללכת. ועל כן התּרתי לעצמי לשקר “לשם מצוה” ואמרתי כי הולך אני רק להשתלם בידיעת הלשונות במשך חצי שנה, וגם לזמן קצר כזה נתּן לי הרשיון בקושי גדול ובתנאים שונים.

על דרכי הייתי בברודי, והעיר הזאת היתה מלאה אז פליטי רוסיה, וקרל נטר ועוזריו ישבו בתוכה ושלחו שיירות שיירות לאמריקה. במסע אשר הלכתי לווינה היתה גם אחת השיירות האלו, ובכן זכיתי לראות את האיש המצוין הזה, בעמדו בבית-התחנה ומחַלק כסף לכל הגולים בפנים מפיקים טוב לב ורחמים רבים. והגולים היו שׂמחים וצוהלים ותקוות גדולות נשקפו ממבטי עיניהם, ובנסוע המסע קראו בקול שׂשׂון: “יחי נטר! תחי חכי”ח!" ותרעד הארץ לקולם…

ואני באתי לווינא, ישבתי שם שנים שלשה שבועות ושבתי לביתי. מדוע? הסבּה האמתּית היתה תכוּנה רעה אחת הטבועה בנפשי אשר היתה בעוכרי כל ימי חי, והיא: חסרון אמונה בכוחי וביכלתי. הרבה רעיונות גדולים וטובים נולדו במוחי, שלא יצאו אל הפועל רק מסבּה זו: מפני שבהעמיקי להתבונן על כל התנאים הדרושים להוצאתם לפעולה, לא יכולתי להאמין שאהיה אני מוכשר לגדוֹלות כאלה. גם המעט אשר עשׂיתי בשנים האחרונות על שׂדה הספרות ועבודת הצבּוּר לא הייתי עושׂה לעולם, לולא דחיפה עיקרית מן החוץ, שהכריחתני לעשׂות הצעדים הראשונים כמעט באונס, ורק אחר שנעשׂו הצעדים האלה ולתמהון לבבי ראיתי, כי למרות כל ספקותי בלבי על דבר יכלתי לעשׂות דברים נכבדים, הנה עשׂיתי והצלחתי, – רק אז חָזקו ידי והלכתי בטח על דרכי הלאה. גם בחיי הפרטיים אין ספק בעיני. כי לוּ נולדתי להורים מביני דבר שהיו מחַזקים את אמונתי בעצמי ועוזרים לי לנסות כוחי, או לוּ חייתי בעוני ומחסור והיו תנאי החיים מכריחים אותי לזה, ובכלל, לוּ היה לי איזה “דוחף” לעשׂות הצעדים הראשונים עד שהייתי רואה ברכה כל-שהיא במעשׂי, אז היה רוח הספק סר מעלי והייתי בודאי עושׂה ומצליח. אבל עכשיו, שלא היה מי שיושיט ידו וידחפני למעשׂה כזה, ואדרבא, מביתי קבּלתי מכתבים מלאים טענות ותרעומות, וראיתי מראש, כי עתיד אני להמצא במצב מלחמה תמידית עם הנפשות היקרות לי, – עכשיו התעוררה בי הרוח הרעה ההיא והתחילה לבטלני בעיני עצמי ולהראות לי, כי לא אנכי האיש המוכשר למעשׂה קשה כזה, לישב במשך שנים שלמות בדד בעיר נכריה, הרחק מכל אהובי נפשי להתהפך לתלמיד בית-המדרש עם כל הנערים, בעת שבביתי אשה ובת ושנותי הולכות וקרובות אל השלשים, וכדומה מן הטענות, באופן שבאתי לידי מסקנא, כי אחר שבודאי לא אעצור כוח לשׂאת ולסבול עד סוף מעשׂה, הלא יותר טוב ויפה שלא אתחיל כלל משאתחיל ואכַלה כוחי לָריק ואשוב אחר חצי שנה כשבאתי.

אבל בשובי הביתה הרגשתי בכל תוקף, עד כמה קצה נפשי בחיי הכפר, אשר אכלו את לשדי, את מיטב שנות נעורי, ולא יכולתי עוד לשׂאתם. והרגש המר הזה גרם לי לרמות את עצמי וליחס את דבר שובי מווינה לסבּה פרטית, כאילו היתה העיר העליזה הזאת אשמה במעשׂי זה, ועל כן התחלתי עוד הפעם לחשוב על דבר מסע לחו"ל, ובמשך שתי השנים שאחר זה הייתי פעם אחת בברלין ופעם אחת בברסלא, אף את ווינא בקרתי שנית, ומכל המסעות האלו שבתי בשברון לב ובמכאובים נוראים. כי בכל פעם אכל הספק את רצוני והחלָטתי ושבתי לביתי מבלי עשׂות מאומה. השנים האלו היו היותר רעות בימי חיי, כי המלחמה התמידית מבפנים ומבחוץ, התנועות והתנודות לפנים ולאחור, השׂנאה הגדולה לתנאי חיי בהוה ואי-היכולת לכבוש לי דרך בחיים באופן מתאים לתכוּנותי והלך-רוחי – כל אלה הממוני ומררו את חי וידכּאוני עד עפר; יומם לא מצאתי מנוח לנפשי ובלילה לא שכב לבי והתהלכתי כל הימים כצל, תפוּס במחשבות ודמיונות, ואיש אין אשר אשפוך לבי לפניו, אשר יבינני עד היסוד ויעזור לי ברב או במעט לצאת מן המבוכה. כל האנשים אשר עמי בבית התענגו על רוב טוב והיו שׂמחים וטובי לב כל הימים, רק אנכי לבדי אומלל הייתי בתוך כל העושר והטובה, ואיש לא שׂם לבו לי. כי איך יוכלו אנשים עברים מעולם המעשׂה להבין, כי בן יחיד להורים עשירים יכול לחשוב עצמו אומלל ולבו מלא יגון ואנחה, בעת אשר כיסו מלא כסף וכל מחסוריו ימלאו?…

ואחר אשר ראיתי, כי כל מחשבותי ותקוותי על דבר מטרות למודיות עלו בתוהו, התאמצתי לפחות לצאת לחפשי מכור הברזל אשר כלאוני בו כל ימי ילדותי, כלומר לצאת מכפר מגורי לאיזו עיר גדולה, בשביל לעסוק שם בסחורה ולחיות בין אנשים משׂכילים. ובכן, אחר מלחמה חדשה עם הסובבים אותי, יצאתי עם בני ביתי, בחודש ניסן תרמ"ד לגור באודיסא. שם התחילו לי חיים חדשים. מצד אחד נפתחו לי מקורות חדשים להשלמת השׂכלתי ולא הרגשתי עוד מחסור בספרים, גם בלמודי הלשונות, צרפתית ואנגלית, עסקתי והצלחתי בזמן קצר להשׂיג מבוקשי העיקרי: להבין בספרים הכתובים בהן; ומצד אחר נמשכתי גם לעבודת הצבּוּר ומצאתי מקום לעשׂות מה לטובת הרעיון אשר מלא את לבבי בשנים האחרונות. כי באודיסא היה בימים ההם מרכז הגון לחבת ציון ולכל המסתעף ממנה, ובבואי בקהל “החובבים” זכיתי לקנות לי שם טוב בתוכם ולקחתי חלק בכל מעשׂיהם. ובשנה ההיא נתחבּרו החֶברות השונות לאגודה אחת ויסדו וַעד מרכזי אשר בראשו עמד הד“ר פינסקר ז”ל, וגם אני נבחרתי לשבת בתוך הוַעד, ובכל יום ג' בשבוע היינו מתאספים בבית הד“ר ועסקנו בהלכות ה”ישוב“. האספות האלו עשׂו עלי רושם עמוק, ביחוד בימים הראשונים, כי מעודי לא זכיתי לבלות שעות שלמות בכל שבוע בחברת אנשים משׂכילים כאלה. כמובן, הייתי מתּחלה “נחבא אל הכלים” ובצמא שתיתי כל הגה היוצא מפי חברי, כראוי ל”בן כפר“; אך מעט-מעט סר פחדי מעלי וראיתי ונוכחתי, כי גם אני בעניי יש לי לפעמים לחַדש דבר-מה וכי לא כל היוצא מפי “בני-הכרך” מתקבל על הלב, ומאז הייתי ל”אחד המדבּרים" ולא תמיד שבו דברי ריקם.

בעת ההיא נולד רעיון “אספת קטוֹביץ”, ואז באו בוַעדנו חיים חדשים, כי הד“ר פינסקר הכין עצמו לפעול באֶנרגיא (דבר שלא הורגל בו) ולהשׂיג מטרות גדולות באספה זו. על כן היו כל ישיבותינו מוקדשות לשאלות גדולות והוּכּוחים היו ארוכים וחמים. ביחוד נתחממו הלבבות כשקרא לפנינו הד”ר את דרשתו אשר הכין בשביל האספה (ואשר דרש אחר כך באמת בפתחו את האספה בקטוביץ בתור יו"ר), ובה השתדל לתת לענין “הישוב” צורה אנושית כללית ולהסתיר לגמרי את המטרה הלאומית שבּו. טעמו ונמוקו בזה היה, כדי למשוך אל הענין לבות אחינו שבמערב, אשר בשמעם, כי יש בזה מעֵין “לאומיות” עברית ירתעו לאחוריהם. אבל אחדים מאנשי הוַעד, ואני עמהם, לא יכלו להסכים לזה, ובכן רבּו הוכּוּחים וארכו, כמדומה לי, איזו שבועות, עד שלבסוף החליפו איזו פרזות באחרות, מעֵין פשרה בין שתי הדעות, וככל פשרה לא הניחה גם זו לא דעת המַימינים ולא דעת המַשׂמאילים.

-———————

ספר הזכרונות הזה התחלתי לכתוב בהיותי כבר “סופר מפורסם” ואמור אמרתי, כי הוא ימַלא לי את הצורך שהרגשתי בנפשי לפרקים, להסב עיני מן הקהל ולהתבודד עם נפשי, לתת דין וחשבון לפניה, ורק לפניה, על כל מחשבותי ומעשׂי בימי חיי הבלי. אבל אחר כתבי את העמודים הראשונים ושבתי וקראתי מה שכתבתי, הרגשתי בנפשי, כי ההרגל לכתוב בשביל הצבּוּר כבר היה לי לטבע שני, וגם פה בחפצי לכתוב רק בשבילי בלבד, הנה עמוק בלבי מסתתרת תמונת “הקורא” העומד על גבי, ושלא במתכּון הנני נותן לדברי צורה שתהיה ראויה לבוא לפני הקהל, כאִלו יודע אני מראש שגם הדברים האלו סופם להתפרסם בזמן מן הזמנים, ולוּ גם אחר מותי. הדבר הזה הסיר לבי מאחרי ספר זכרונותי, שהתחלתי בו בחשק נמרץ, ושנים אחדות עברו עלי מבלי להוסיף מאומה בו. עתה נחַמתי על זה. סוף סוף היו השנים האלו, מתרמ"ד ואילך, מיטב ימי חיי והרבה זכרונות יקרים ראויים היו להשתמר בצורתם המקורית, שהיו לובשים בודאי אִלו הייתי רושמם בספר בשעתם, בעת שהיה רשומם עוד חדש עמי. אבל מה שעבר עבר, והנני רוצה בזה לשמור מן השכחה לפחות את המעט אשר נשאר שמור בלבי או שנשמר בידי ברשימות בודדות שונות; לשמור רק את המעשׂים לעצמם, מבלי לתת להם צורת ספּוּר הולך ונמשך כמו שעשׂיתי בעמודים שלפני זה.

-————

אחרי שבתי באודיסא ירחים אחדים, הוכרחתי מסבות פרטיות שונות לשוב עוד הפעם לכפר מגורי אבי וישבתי שם שנית עד שנת תרמ"ו.

בינתים ילדה לי אשתי (ביום ג' כ"ד תמוז תרמ"ה – 25 ביוני 1885 לחשבון הרוסים) את בתי השניה, רחל, שהיתה הורתה באודיסא ולידתה בקיוב, כי הלכה אשתי לעיר הזאת לפני לדתה, כדי להמצא בעיר של רופאים גדולים בהיותה מַקשה לילד. מסבּה זו ישבתי אז גם אני בקיוב שבועות אחדים אך לא התוַדעתי לאיש ממשׂכילי העיר.

בחורף תרמ"ו כלתה לאבי חכירת הכפר, ומפני חוקי מאי לא יכול עוד לחַדשה. ובכן הגיעה סוף סוף השעה לצאת מכור הברזל הזה, אשר בליתי בו שמונה עשׂרה שנה, מיטב ימי נעורי, ואשר אכלני והשחית בי כל הטוב אשר נתן לי הטבע בצאתי לאויר העולם. נער בן שתים עשׂרה שנה באתי שמה, ואיש בן שלשים, בעל אשה ובנים, יצאתי משם; באתי בנפש זכּה ולב מלא תקוה, ויצאתי בנפש נואשת ולב קרוע ויגע.

אבי וביתו יצאו ישר לאודיסא, ואני וביתי נשארנו עוד זמן-מה בכפר, ומשם יצאנו תחלה (בכ"ה באדר ראשון שנה הנ"ל – 18 לפברואר 1886) לעיר ברדיטשוב הקרובה, ורק **ביום ב' י"א סיון (2 ביוני שנה הנ"ל**) יצאנו גם אנחנו לאודיסא לדוּר שם דירת קבע.

בשנת תרמ"ט הייתי פתאם במקרה לסופר עברי – דבר שלא עלה על לבי עד אז. ומעשׁה שהיה כך היה: בחוהמ“ס שנה הנ”ל נאספו משׂכילי העיר והחליטו לחבּר “אדריסה” לכבוד החכם ר' שמואל יוסף פין, שהיה עתיד לחוֹג ימים אחדים אחר זה את חג יובלו. אחדים מסופרי העיר כתבו נוסחאות שונות, וגם אני נסיתי כוחי בזה, והנה יצא שלי יפה משל כולם, ובן-דוד, סופר “המליץ”, מצא לנכון להדפיס את “פרי-עטי” זה גם ב“המליץ” ולהזכיר את שמי עליו. זמן-מה אחרי כן, בפרוץ מריבה בזויה בין “ארז” ויל“ג, החליטו המשׂכילים בעירנו לפרסם “מחאה” נגד שניהם על חללם כבוד הספרות, וחבּוּר המחאה מסרו לי. אני כתביה והיא נדפסה ב”המגיד" בחתימת הרבה ממשׂכילי עירנו ומצאה חן בעיני הקוראים. שני המקרים האלה היו סבּה לדבר, שבבוא אז “ארז” לאודיסא הסיתוהו בי סופרי העיר למשוך אותי “לבית-מדרשו”. הוא הרבה עלי דבריו ולא הרפּה ממני עד שהבטחתי לכתוב איזה מאמר בשביל “המליץ”. ובאותה העת כבר נתבשלה בי כל צרכה דעתי על דבר “חבת ציון”, תעודתה לתחית עמנו והדרכים המעשׂיים שראוי לאחוז בענין זה – והחלטתי לעשׂות זאת לנושׂא המאמר שהבטחתי ל“ארז”. אז כתבתי את מאמרי הראשון “לא זה הדרך” ושלחתיו ל“המליץ”. אך כל התחלות קשות. המאמר נפסל מטעם הצנזורה, והוכרחתי לשנות צורתו ולפרושׂ “ענן” על איזו מרעיונותי שלא זכו בעיני הצנזורה, ואחר עמל רב נדפס אז ב“המליץ” (י“ב אדר שני תרמ”ט) ועל החתום “אחד העם”. בחתימתי זאת רציתי לאמור, כי לא סופר אנכי ואין בדעתי לבוא בקהל הסופרים גם לעתיד וכי רק במקרה הנני מגלה דעתי בענין זה, כאחד העם שעניני העם מעסיקים את רוחו.

מי מלל לי אז, כי הצעד הזה הוא אך הראשון על דרך ספרותית ארוכה, כי השם “אחד העם” יתפרסם בעמנו הרבה יותר משמי העצמי וכי עתיד אני לעמוד גם בראש מכתב עתי עברי, והספרות תהיה אוּמנותי התמידית!

המאמר “לא זה הדרך” עשׂה רושם גדול בקהל חובבי ציון, ואיזו מידידי בעירי העירוני לנסות גם להוציא רעיוני לפעולה. פעמים רבות התאספנו לדון בדבר הזה, ואחר משׂא ומתן ארוך יסדנו (ביום ז' אדר שנה הנ"ל) אגודת “בני משה”, אשר תכוּנתה ומטרתה נתבארו במאמר קטן: “דרך החיים”, שכתבתי אני על פי בקשת רֵעי אלה.

האגודה הזאת נתקימה אחרי כן כשמונה שנים וכמעט כל טובי חובבי ציון היו חבריה. בשנותיה הראשונות היתה מלאה חיים, והשפעתה המוסרית על כל חבריה, ועל ידיהם גם על מהלך כל המעשׂים בין חובבי ציון בכלל, היתה גדולה מאד. אבל מעט מעט רפו ידי החברים וגם נמצאו אנשים רעים, אשר הוציאו עליה דבּה לפני הקהל ובדו מלבם שקרים הרבה, עד שלבסוף נתבטלה מאליה. כל ימי קיומה נחשבתי בעיני הקהל כעומד בראשה. אבל האמת היא, כי עמדתי בראשה בפועל רק זמן קצר, עד עת לכתי לארץ ישׂראל בשנת תרנ"א, ואחר כך נמצאה ההנהגה בידי אחרים, מתּחלה בוורשא ואחר כך ביפו, אלא שבהיותי נחשב למיסדה, הייתי בעיני החברים גם-כן ראש אך במובן המוסרי בלבד. אולי עוד תבוא העת שאכתוב ואפרסם ברבים תולדות האגודה הזאת מראשיתה ועד אחריתה. כי עד היום מַרבּים לבדות אגדות זרות על אדותיה, ורוב העם לא ידע לאמתּו את החזיון היפה הזה, אשר נולד “בין השמשות” והיה יכול להיות לעזר רב להתפתחות רעיון התחיה, לולא באו סבּות מעציבות שונות ואנשים קנאים וצרי עין וישחיתו את הודה.

יום ב' ג' חשון תר"נ (16/28 אוקטובר 1889) ילדה לי אשתי את בני יחידי מרדכי זלמן. וביום הכנסו לבריתו של א"א נאספו לביתי רוב משׂכילי העיר, ובאותו מעמד נשמעו לראשונה דרשות בשׂפת עֵבר. כי הסופר בן-דוד, שהיה גם הוא בין הקרואים, כבר חשב אז על דבר יסוּד חברת “שׂפה ברורה” (כאשר באמת עשׂה אחרי כן) ונסה את כוחו אז לדרוש בעברית, אך לא הצליח הרבה, אף כי הרבה אחר כך לתאר בלשון מדבּרת גדולות את האספה ההיא ודרשותיה (ב“המליץ”)

במשך ימי החורף שנה הנ“ל עסקתי בעריכת המאסף “כּוֶרת”, אשר הוצאתי לאור בחודש אדר, מבלי לקרוא את שמי עליו בתור עורך ומו”ל, כי בעת ההיא לא נחשבתי בעיני כסופר ולא חפצתי להוציא את שמי לרשות הרבים. ולפי שהמאסף הזה היה כעֵין כלי מבטא לחֶבר חובבי ציון שלנו וכל סופרי עירי השתתפו בו, לכן הסכים רמ“ל ליליענבלום לפרסם את שמו במודעות שנדפסו בכתבי העת, לאמור: כל החפץ במאספנו יפנה אליו. ועל ידי זה החזיקו רבים עד היום הזה בטעות זו, שרמל”ל היה עורך ה“כּוֶרת”.

בראשית האביב שנה הנ“ל נתקבּל רשיון הממשלה ליסוּד החברה לתמיכת בני ישׂראל עובדי אדמה בא”י ובסוריה, ומרכזה באודיסא. ובחודש אייר נאספו רבים מחו“צ לאודיסא לבחור את הוַעד להנהגת החברה. רבים מן הנאספים, כן מבני עירי וכן מן האורחים, היו חברים לאגודת “בני משה”. כראש האגודה הייתי מחויב על כן לקחת חלק בכל מהלך האספות ובפתרון כל השאלות שנתעוררו אז. וככה נמשכתי, שלא בטובתי ונגד תכוּנת רוחי, לעצם מערכת המלחמה בין כתּות ואנשים שונים, והייתי פתאם ל”איש מלחמה“, וקניתי לי – אולי זאת הפעם הראשונה בימי חיי – אויבים ומקנאים. ממילא מובן, כי לא יכולתי גם כן לסרב לחברי, אשר חשבו לנחוץ, שאשב גם אני בתוך הוַעד ואשתדל להטותו אל הדרך הישרה בעינינו. ובכן הוכרחתי לצאת מארבע אמותי, שהייתי מסתתר בתוכן עד אז, ונהייתי ל”איש מעשׂה", משתתף באספות ועוסק בצרכי צבּוּר בפרהסיא – דבר שלא הייתי מאמין באפשרותו שנה או שנתים קודם לכן. ככה לא ידע האדם את עצמו עד שיבוא לידי נסיון.

¹

הטופס העברי שחלמתי עליו לפנים הולך ומתהוה. כל אחד מן העובדים – עסקנים, אכרים, פועלים וכו' – מתכּון לדבר אחר וחושב שהוא מתקרב אל מטרתו הוא, אבל שלא במתכַּון עמלים כולם רק למטרה אחת: יצירת אותו הטופס. אך המורים לבדם מכירים בטיב מטרתם, אלא שמגששים עדיין באפלה בנוגע לאמצעים, ואעפ"כ נראתה ההתקדמות ביחוד בעבודתם הם.

לפני צאתי מא“י נזדמן לי לקרוא דברי אחד העסקנים. בגודל לבב הוא מודיע ברבים, שכבר יודע הוא את הדרך: קנית קרקעות, עבודה תרבותית בא”י ובין הספרדים בכל מדינת טורקיא, כדי שהם, הספרדים, יהיו אח"כ לכוח מניע ומשפיע על הממשלה הטורקית וכו'. קראתי – ולא צחקתי. כך נאה להם לעסקנים, שיאמינו, שיודעים הם מה שעושׂים ולמה עושׂים. יעשׂו – והחיים יוציאו ממעשׂיהם מה שצריך להוציא.

בבזיליא עדיין המליצות הישנות נשמעות, ועדיין החלטות מתקבּלות שאין סופן להתגשם במעשׂה. אבל מה בכך? לא מעל במתו עושׂה הקונגרס את מעשׂהו ההיסטורי, כי אם מחוץ לאולם, במקום שהדור הצעיר קולט את האויר הלאומי, זרעוני התחיה, והרי אתה רואה לפניך דור חדש, טופס לאומי שקשה היה לקוות לו באשכנז לפני עשׂר שנים ויותר.

מה עושׂים הפועלים הצעירים בא“י? שאלו אותם ויאמרו לכם, כי תפקידם הוא “לכבּוש את העבודה”, שתהי זו כולה יהודית, לפי שבלעדי זה לא תושׂג המטרה ולא תהיה א”י לעולם מדינה יהודית וכו', כידוע לקוראי דבריהם. והנך בא לארץ ורואה אותם בעבודתם ושומע שׂיחתם – ומתברר לך כי הקריאה הגדולה של “כבּוש העבודה” אין לה יסוד לא בחיי הפועלים עצמם ולא בחיים הסובבים אותם. מבחוץ – התנאים האֵיקונומיים, ומבפנים אין הם עצמם יכולים להשאר פועלים ושואפים להתאכּר, וכשמתאכּרים, שוב נכנעים גם הם לדרישות החיים ומשתמשים בפועלים ערבים, וחוזר חלילה, והללו שאינם יכולים להכּנע מפני החיים שבים לחו“ל. אבל אחר כל זה פועלים הם פעולתם ומשתתפים ביצירת הטופס העברי, אעפ”י שלא לכך מתכּונים. מביאים הם אתם אידיאלים המשפיעים על הסביבה, וכשיוצאים לחו“ל משאירים הם דבר-מה בא”י. משׂחקים הם אמנם ב“דגלים” ובשמירת “כבוד הדגל”. ויש שנראים כשׂמחים אם יש להם יכולת לברוא להם בדמיונם איזה “אויב” אשר חרף את המערכה, בשביל שיוכלו “להלחם”, להראות קנאתם לכבוד “הדגל” ושמירתם עליו. אבל כל אלה מעשׂי ילדוּת וגבוּרת דון-קישוט אינם מעוררים שׂחוק על שׂפתי המסתכל בהם מתוך אותה המטרה של יצירת הטופס היהודי. גם אלה יש להם ערך ביצירה זו – ערך חנוכי. הגב הכפוף של היהודי שבגולה צריך רפּוּי, והטופס היהודי החדש צריך שתהיה קומתו זקופה. גאוָה יתרה, אפילו גאוָה של שטות, גאוָה חולנית, יש שמשמשת תרופה לקיצוניות שכנגדה, וסוף הקצוות לבטל זו את זו ולהוליד את המצב הנורמלי שבינתים.

הנה נברא הבנק בשביל לשמש כלי למעשׂיה המדיניים של האורגניזציא הציונית, ונברא הנַציוֹנַלפוֹנד בשביל לגאול אדמת א“י מידי זרים, – ושני המוסדים האלה מה הם עושׂים וכמה נתקרבו אל המטרה שבשבילה נוצרו? הבנק, אין צריך לאמור שמטרתו המדינית במובן הנזכר כמעט כבר נשתכחה מרוב רחקה, אלא שאף במובן התועלת להרחבת הישוב היהודי אינו עושׂה ואינו יכול לעשׂות גדוֹלות, ורוב משׂאו ומתּנו הוא עם סוחרים נכרים, שבלעדיהם לא היה יכול להתקיים. והנַציוֹנַלפוֹנד כבר הוציא רוב כספו ל”גאולת הארץ" – ומה גאל? קנה איזו כברות ארץ במקומות שונים, שכּל אחת במקומה נבלעת ונראית כאילו אינה בתוך השטחים הגדולים של קרקעות שלא “נגאלו”, המקיפות אותה. ובינתים מחיר הקרקעות עולה בא“י (ביחוד במקום שתקענו אנחנו יתד) באופן מבהיל, ומקנה הקרקעות נעשׂה מפני זה קשה יותר ויותר. ולא עוד אלא שהקרקעות שכבר נקנו לא רבּו כלל הקופצים עליהן ואין הישוב מתרחב הרבה על ידיהן. בשנים שלשה מקומות יסדו “חוות” לפועלים, הבאים והולכים ואינם מתישבים ישיבת קבע. ובכלל כשאנו זוכרים את ה”אופקים הרחבים", שרבּו כל כך מגַליהם ורואיהם, ויחד עם זה אנו רואים את המעשׂים כמו שהם ושומעים גם את הפּרוֹגרמות המעשׂיות של העסקנים, שנוצרו בתור אמצעים להגיע על ידיהן עד קצה אותם “האופקים הרחבים”, – יש שנעמוד תמהים ותוהים: איך אפשר להם לבני אדם בריאים בדעתם לבלתי ראות מרחק אין-סוף זה שבין המטרה והאמצעים ולדבּר בבת אחת על זו ועל אלה, כאילו יש בינה ובינם באמת איזה יחס של קורבה.

יש לנו מושבות, ומצבן של רובן הולך וטוב, אבל אכרים כמעט אין עוד. האידיאל של עובד אדמה פשוט, כזה שברוסיא, לא הצליח להתגשם במעשׂה. היהודי כנראה אינו מסוגל לזה. באיזו מושבות עדיין התושבים הולכים ומתחלפים, הישנים יוצאים והחדשים באים ולוקחים מקומם. בהרבה מושבות יצאו הצעירים ואינך רואה בהן כמעט אלא זקנים, נשים וילדים. הרושם מעציב מאד. אבל מרגיש אתה עם זה שהמהלך הכללי של ההתקדמות אי אפשר לו בלי זה. אכרים מטופס חדש – אנשים משׂכילים ובעלי הון מספיק, ובהם גם צעירים בעלי “דפּלוֹמים” – באים לארץ וקונים קרקע ועובדים אדמתם כאכרים עשירים בכל המקומות, כלומר משתמשים בפועלים ועובדים גם בעצמם.

יש לנו בארץ נקודות נקודות קטנות, ובודאי עוד ירבה מספרן, אבל אין כל תקוה לפי מהלך החיים הטבעי שיתאחדו הנקודות האלו ויכסו רוב שטח הארץ. אבל מה בכך? הנקודות האלו הן הנה א“י שלנו ובהן אנחנו מוצאים ספּוּק לרוחנו ומזור לתחלואינו הלאומיים. הלא גם עתה כשאנו באים לבקר את א”י, הולכים אנו מנקודה לנקודה ופוסחים על כל מה שביניהן, כאילו לא היה הפסק זה במציאות, וסוף סוף חיים אנו שבועות או חדשים באַטמוֹספירא לאומית חדשה, שאין דוגמתה בכל העולם.

שאלת הערבים. אחר שנהיה כוח קולטורי בארץ ברוח היהדות, אפשר שיטמעו הערבים בתוכנו. הלא הם יושבי הארץ מקדם, ואפשר שכמה מהם מבני עמנו².

¹

(תרס"ז)

עוד הפעם הייתי בא“י – הייתי ולא הייתי. בפעם הזאת באתי לא”י לא לשם עבודה, כי אם לשם מנוחה, ועל כן תחת ללכת למקומות ה“עבודה” בקשתי לי מנוחה בפנה שקטה על ראש הכרמל ואת “הישוב” ומרכזיו לא ראיתי.

ובכל זאת מרגיש אני בכל חדרי לבי, כי גם הפעם הייתי בא“י, ולא עוד אלא שנדמה לי כמעט כי אך הפעם הייתי בא”י. ואם ישאלני עתה אדם מן הגולָה ההולך לראות את הארץ, מה יעשׂה שם בשביל שיטעם “טעם א”י" בכל טהרו, בכל מתקו ומרירותו כאחד, – אשיב לו: הנח את יפו ו“בנותיה” עם כל שאון העבודה שם ועלה על ראש הכרמל; שם תשב ימים מספר בדד עם הרהורי לבך ותתלחש יומם ולילה עם הרוחות העולות לקראתך ממעמקי ימי קדם, ואדם אין שם אשר יפסיק את הלחש ויבריח את ה“רוחות” וקול המונם של חיי שעה…

ויושב אני לפנות ערב על ראש הכרמל ועיני פונות לצד מערב, אל השמש השוקעת בתוך הים. כמו זר נחשב לי כל מראה עיני מסביב; מכל נחלת אבותי פה לא נשאר דבר לפליטה, אף לא חורבה קטנה. הבית אשר אני גר בו, האלונים אשר אני חוסה בצלם, הכרמים המרהיבים עינים מכל צד – הכל נברא מחדש על ידי אנשים נכרים, אשר ממרחק באו לחונן עפר הקודש, ואני מה לי פה ומי לי פה? ובלב סוער הנני מסב עיני מכל אלה ומביט בתחנונים אל השמש, אשר אך היא לבדה עודנה זורחת ושוקעת במקום הזה, כמו שהיתה זורחת ושוקעת לפני אלפי שנה, והיא לבדה ראתה את אבותי פה בשלוָתם – תהי נא, איפוא, היא לי לעדה, כי לא זר אנכי פה…

ומתאדמת החמה וממהרת להסתר בעמקי תהומות, כאִלו מתבישת היא לזכור את הימים ההם, כשהיו בני ישׂראל כורעים ומשתחוים לה, ומזבחות בנו לה ונביאים נבּאו בשמה על ראש הכרמל…²

-————–

תרע"ב

בזיליאה, 11 אוגוסט. יעקובסון חושב שסבּת השׂנאה לנו בא"י היא מה שהיהודים מיטיבים מצב הפלחים, ובזה גורמים נזק לאינטרסים של האיפנדים.

הכרוז “כבּוּש העבודה” הוא, לדעת יעקובסון, קלוַריסקי וליבוֹנטין, מזיק מאד. יעקובסון מסַפר בשם אייזנברג, כי לזה האחרון פנו הערבים בשאלה, מפני מה אין נותנים בלוד (האדמה על שם אייזנברג) עבודה לערבים. הם שלחו בכוָנה לשם שני ערבים, ודחו אותם. ליבונטין מסַפּר בשם קראוּזה, כי בפ. מוסרים ליהודים עבודה של ילדים, שהיו מקבּלים שׂכר מצער, ומשלמים ליהודים גדולים שׂכר גדול הרבה יותר.

ג' תשרי תרע"ב (25 ספטמבר). באניה, חוף יפו.

כשם שאיננו יכולים להיות מערביים שלמים במערב, כן לא נוּכל להיות מזרחיים שלמים במזרח. רוח המזרח זר לנו. לא לחנם גרנו אלפּים שנה בין עמי המערב. גם פה וגם שם הננו עם לבדד ישכון בעל תכוּנה מיוחדת מזרחית-מערבית.

סמילנסקי בקרני. הוא מספּר כי ביפו נושבת עתה רוח “פּוֹגרוֹם”. “מה שהבריחני מרוסיה השׂיגני גם פה”. הננו נמצאים בין שני עמים: הטורקים המושלים מצד אחד והערבים התושבים מצד אחד. אלה האחרונים שואפים לאוֹטוֹנוֹמיה ערבית והיהודים נחשבים בעיניהם כמכשול. ציר הפרלמנט בירושלים אמר: “אינני שׂונא את היהודים בתור אנשים פרטיים, אבל אויב אני לכלל היהודים מפני שהם עומדים למכשול להאידיאה הערבית”. המצב דומה לזה של פולין, אבל שם הממשלה הרוסית חזקה, ופה הממשלה הטורקית חלשה, ואף אם בלב היא מַרגשת, שהיהודים מועילים לה, יראה היא לצאת בפרהסיא נגד הערבים. במושבות נפל פחד הערבים על היהודים. בתו הקטנה באה ואמרה: מחר ישחטו את היהודים. בכל פעם ששמועה כזו נפוצה, היהודים ממהרים אל הקאימקאם לבקש מחסה – הכל כברוסיה.

ברחובות עלה שׂכר שמירה של הערבים 11,000 פרנק. עתה החליטו שמירת יהודים ויעלה 18,000.

האגיטציה האנטישמית של העתונים הולכת ומתפשטת גם ביהודה.

יעקובסון אינו רואה סכּנה וחושב את דברי סמילנסקי לגוזמא.

רדלר-פלדמן גם-כן אינו מאמין באפשרות פרעות. היתה אספה ביפו והחליטו לבחור בחכם-באשי ובעורך-דין ולעשׂות תעמולה בעתונים ערבים. היחס בין הערבים המושׂלמים והנוצרים הוטב. האחרונים הבינו איך לקנות את לבות הראשונים והיהודים – לא. שאלת העבודה העברית. הפועלים – קיצונים: רק יהודים, בלי שום אמתלא. הוא הולך לאום-ג’וני. שם מראש השנה עד אחר סוכות אין בנאים עברים, והסכים המשרד הציוני לפועלים ערבים. אבל הפועלים היהודים (לא הבנאים) החליטו שבאופן זה יחדלו הם לעבוד.

ד' תשרי, תרע"ב (26 ספטמבר), חיפה. אפרים קראוזה: הפועלים הצעירים הם אידיאליסטים, אבל הם קיצונים בדרישותיהם מבלי תת עבודה לערבים, הדבר מסוכן. הוא עצמו ראה בפוליא, כי עבר ערבי אחד דרך הקולוניה ועצרוהו והכוהו ולקחו ממנו את חמורו (את זה החזירו אחרי כן), כי אינם מרשים לערבים לעבור דרך הקולוניה.

הוא מקיים מה שספּר בשמו ליבונטין בבזל, כי מוסרים לגדולים עבודה של ילדים, עקירת קוצים, ומשלמים פי ארבעה וחמשה רק כדי שלא תגע יד ערבי בעבודה.

גליקין גם הוא מקיים השקפת אחרים ע“ד הסכנה שבפרינציפ: עבודה רק ע”י יהודים בלי כל הנחה לעת הצורך. גם אצלו במגדל התחילו הפועלים לעזוב את העבודה בשביל שנתן עבודה לערבי אחד ממצרים, הבקי בטיב זריעת הכותן, שאין הפועלים היהודים עדיין מומחים לה. קשה עתה מאד העבודה בא"י. הבקשיש שׂורר עוד יותר מלפנים ולית דין ולית דיין. היחס ליהודים רע.

חיפה. ערב סוכות (6 אוקטובר). אתמול שבתי מהמושבות שבסביבות טבריה. הייתי בסג’רה, מסחה, ימה, כנרת ואום-ג’וני.

סג’רה. כעשׂרים וחמשה אכרים. בהם איזו ממשפּחות של גרים. לכל אחד כמאתים וחמשים דונם, פרות, עופות (ביחוד אוזות), גנות של ירקות, שרובן מעובדות. הטובים שבאכרים הם הגרים. המצב בכלל בינוני. עדיין עיניהם נשׂואות אל האדמיניסטרציא, אך פחות הרבה מלפנים. נשי הגרים והיהודים הקוּרדים עובדות בשׂדה. נשי האשכנזים – רק בבית ובגנה. הבתים בנויים שנים שנים ביחד וגדר אין בין חצר לחצר. האדמיניסטרציא רוצה שיעשׂו זאת האכרים (כן הוא על הרוב בשאר מושבות טבריה). הילדים שכבר מבקרים את בתי הספר מדבּרים בינם לבין עצמם עברית, אבל הקטנים, שעדיין אינם הולכים לבית הספר, מדבּרים ז’רגונית, כי כן מדבּרים עמם בבית.

הפֵירמה של האדמיניסטרציא נמכרה לאגודת ביאליסטוק. אדמה לערך 1500 דונם, בשביל חמשה אכרים (הנטיעות נשארות ברשות האדמיניסטרציא). האכרים כבר באו. הם אנשים סוחרים ובעלי מלאכה מאותו הטפוס הישן שהיו באים לפני עשׂרים שנה. הם אינם שׂבעי רצון ורוצים לעזוב את המקום. הם חשבו שיהיו סמוכים על שולחן יק“א: “אם תמות פרה – תהי זו פרתה של יק”א”, וכן הלאה. מאנשים כאלה לא תבּנה המושבה. היחס עם הערבים לא רע ביותר.

מסחה. התנאים והטפּוּס הכללי קרובים לאלו שבסג’רה. המצב האֵיקונומי יותר טוב. רוב האכרים אנשים פשוטים וגסים יותר מדי. עובדים בפועלים ערבים.

ימה. אדמה ובתים בשביל 46 אכרים, אבל עתה יושבים שם רק כשלשים אכרים. שאר החלקים מחכּים לאכרים חדשים. בכלל מתחלפים שם האכרים לעתים קרובות. מן ה-36 שבאו בעת הוָסד המושבה, נשארו עתה רק 11. יש בתים שכבר נתחלפו בעליהם שתים שלש פעמים. עכשיו יש שם איזו צעירים טובים. מלחמה להם עם הבידואים (בעלי “דַלייקא” לפנים), שהרחיקו אותם מן השמירה. במושבה חמשה שומרים. השמירה עולה באיזו אלפים פרנק. כל קולוניסט משלם כמאתים פרנק הוצאות כלליות (האדמיניסטרציא גם היא משתתפת בהוצאות אלו). יש בי“ס מרוּוָח ויפה בשביל “ימה” ו”בית-גן" כאחד. בנטיעות אינם עוסקים כלל (וכן בשאר מושבות טבריה). רוב האכרים באותן המושבות כבר באו לידי הכרה, שהעיקר הוא עבודת הבית (עופות, בהמות וירקות), ואם זו נעשׂית כהוגן ומביאה פרי, יוכל האכר להתקיים. בכל אותן המושבות יש “אכרים” ו“אריסים”. האחרונים הם מן העת האחרונה, מקבּלים מן הפקידות אדמה (כמאתים וארבעים דונם), בנינים, וסכום ידוע לאינבנטר (3000–2500 פרנק) על מנת לשלם סכום ידוע שנתי (מתּחלה 150 פרנק ואח"כ מוסיפים והולכים), ואחר איזו שנים הטובים שבהם מתקבּלים לאכרים על מנת לשלם מחיר האדמה ושאר הדברים במשך זמן ארוך (40 שנה ויותר). סכום התשלומים 300–250 פרנק לשנה. האריסים הם על הרוב מי שהיו פועלים או בני אכרים, אנשים צעירים ומסוגלים לעבודה הרבה יותר מן האכרים הראשונים. הפקידות מקבּלת עליה בכל מקום הוצאת בתי הספר ביד רחבה ואיננה מתערבת בעניני הלמודים. אבל היא מחליפה את המורים ומעבירה אותם ממקום למקום כחפצה. האכרים אין להם שום דעה בעניני ביה“ס. – שכחתי להוסיף למעלה כי גם ב”ימה" עובדים בפועלים ערבים. הצעירים ב“ימה” אומרים, שכבר היהודים כוח גדול במקומות אלו, ואם יקומו הערבים נגדם יוכלו לעמוד בפניהם, אם רק לא תהיה הממשלה בעצה אחת עם הערבים.

כנרת ואום-ג’וני. טופס חדש, פועלים קנאים לעבודה יהודית, רוצים לבנות הכל בידי יהודים. בכלל עושׂים רושם טוב. קבוצה של עלמוֹת עובדות בגנה ועבודות הבית (בהמות, עופות). רועה עברי. בכנרת עובדים כפועלים פשוטים תחת הנהגת הפקיד של הק“ק (מקבּלים 55 פרנק לחודש). באום-ג’וני ג”כ מקבלים שכר כזה, אבל הם מנהיגים הכל בעצמם ויש להם חלק בריוח (החצי). השקפתם על העבודה היהודית היא קיצונית, אבל נולדה ע"י ההתמרמרות על האכרים במושבות האחרות, שעובדים כמעט רק בערבים. לשון עברית שגורה בפי כולם, ורושם נעים עשׂו עלי שיריהם בלילה על חוף ים כנרת.

בכנרת בונים בי“ס, אבל בית-כנסת אין ואין חושבים לבנות, אעפ”י שהפקידות היתה מסכימה להוצאה זו בחפץ לב. שם מושבה קטנה (של יק"א) של שמונה משפּחות. הצעירים במושבה ובפֵירמה אינם שומרי דת ואין להם צורך בבית-כנסת. בר“ה ויוה”כ לא היה מנין של מתפללים, והמעטים מן הדור הישן הלכו לימי החג לטבריא.

קראוזה בסג’רה ספּר לי ע"ד הבידואים שהיו לפנים בעלי אדמת “דליקא” (שהיא עתה אדמת כנרת, אום-ג’וני וכו'), איך הם מתגעגעים על אדמתם, ולמרות מה שנתנו להם אדמה אחרת בחורן וגם כסף, הם חוזרים ובאים לכאן לפי שאינם יכולים להפּרד ממקום זה. השבט הזה של בידואים גם שמו קשור באדמה זו (הוא נקרא: “ערב דלייקא”).

ע"ד העבודה בקבוצות (אום-ג’וני), יש חושבים שהצד הרע שבדבר, כי הפועלים בחפצם להראות שטופס זה מצליח יותר, משתדלים רק לקמץ בהוצאות בשביל להגדיל ההכנסה בהוה ואינם דואגים להשבחת האדמה בשביל העתיד (זבּוּל וכו'), ונמצא שהריוח אינו אלא פיקציא.

בכל אלו המושבות אומרים, שלע"ע יחס הערבים המושׂלמים אינו רע כל כך. אבל כבר התחילו שׂונאינו את התעמולה ביניהם ואי אפשר לדעת תוצאותיה.

הכל אומרים, כי במושבות טבריא בני הקולוניסטים אינם עוזבים את המושבות אלא עובדים ושואפים להיות אכרים טובים.

באום-ג’וני אמרו הפועלים עצמם, כי רובם באו לארץ בתקוה להיות בעוד שנים אחדות לאכרים. וע“כ עתה שיק”א שׂמה לה לחוק לעשׂות לאכרים רק אלה שמכניסים סכום כסף משלהם ואבדה התקוה הזאת, ממעטים מאד לבוא פועלים חדשים ורבים מן הישנים עוזבים את הארץ.

זכרון יעקב. כ“ב תשרי (14 אוקטובר). בסבּת החולירע הוכרחתי לעזוב את חיפה לפני הזמן שהגבלתי מראש, כי היה חשש, שמא יסגרו את העיר ולא אוּכל לצאת מי יודע עד מתי. יצאתי משם (יחד עם בתי וחתני ואביו ור' מרדכי בן הלל הכהן) ביום ד' שעבר (11 לאוקטובר) בשביל ללכת ליפו דרך זכרון. אבל בזכרון מצאנו כבר את המושבה סגורה מאימת החולירע והלכנו לחדרה ללון שם. אך גם שם כבר לא הניחונו לבוא ובקושי התירו לנו ללון בגן שמואל, הרחוק מן המושבה. שם עבר עלינו הלילה בלי שינה ובבוקר הלכנו בדרך יפו, אך לפני הכפר קאקון מצאנו “קוֹרדוֹן” הסוגר את הדרך ליפו והוכרחנו לשוב לזכרון. סוף סוף הסכימו שם, בהשתדלות ד”ר יפה, להכניסנו בקרנטין לשלשת ימים ולתת לנו אחרי כן להשאר במושבה. לצורך זה פתחו לנו בית החולים (הסגור בחדשים הללו), והננו יושבים עתה בבית הזה ומצפּים לצאת לחפשי היום או מחר. מה יהיה אחר כך ומתי אוּכל לצאת מפה – אין יודע.

בזכרון – האדמיניסטרציא יש לה פרדסים. האכרים עדיין תלויים בה בכמה דברים, ביחוד במה שהיא משתתפת בהוצאות כלליות, ועל ידי זה כוחה רב. אבל הפּרוֹגרס של החופש בערך למה שהיה לפנים נכּר מאד.

מצב האכרים ג"כ טוב הרבה משהיה. רובם עובדים בעצמם, ביחוד הדור הצעיר. הוא אינו חושב עוד עתה לעזוב את המושבה. הפועלים כמעט כולם ערבים. יותר משבעים משפחות ערביות גרות במושבה, והשאר הם שׂכירי יום. בכלל עושׂה המושבה עתה רושם של קולוניא אכרית, לא כמו שהיה לפנים.

הנשים אינן עובדות בשׂדה, אבל בבית הן מלובשות באופן פשוט. רוח האכרים עתה ג"כ טוב משהיה. הם מרגישים עצמיותם ואין העבדוּת נכּרת עוד כמלפנים.

לשון עברית שולטת בין הילדים גם מחוץ לבית-הספר. גם הצעירים כולם מיטיבים לדבּר עברית, בינם לבין עצמם, אבל עדיין אי-אפשר לאמור שהעברית היא לשונם. בבתים מדבּרים האבות ז’רגונית, ואיזו מהם צרפתית.

היחס בין היהודים והערבים טוב.

קופת מַלוה מסודרת פה יפה, באופן שהאכר באמת משתמש בה רק בשעת הדחק, בעוד שבשאר המושבות כסף הקופה כבר נאכל, והאכרים משלמים מן התבואה החדשה מה שאכלו בשנה שעברה.

חדרה. פה אין עקבות האדמיניסטרציא נכּרות, הקולוניא עושׂה רושם נעים וכמעט כל האכרים נכּר בהם שמצבם איתן. אין עוד אותה ההתאוננות של העבר. גם מצב הבריאות טוב.

רוב הפועלים ערבים, אבל יש גם איזו עשׂרות פועלים עברים. תנאי עבודתם פה טובים ונוחים, גם בתים בונים להם. חברת “עזרא” נותנת כסף לבנות בתים לכ“ה פועלים, והמושבה נותנת להם קרקע, כ”ד דונם לכל אדם. גם כסף ינתן להם למקנה אינבנטר, אבל הם מתאוננים, שהכסף לבנין הבתים (1500 פרנק) אינו מספיק, וכן למקנה אינבנטר (375 פרנק). אחדים מהם חושבים, שיותר טוב לתת רק בית וגנת ירקות בלי אדמה לנטיעות, כדי שיוכל הפועל לעבד היטב את גנתו. חלוקי דעות ביניהם ע"ד הסבּות שאין פועלים חדשים באים. רבים מודים, שחסרון תקוה להתאכּרות הוא הסבּה העיקרית. היחס בין הפועלים והאכרים טוב פה יותר ממקומות אחרים, ויש לקוות שיוטב עוד. פה האכרים אינם עובדים כמעט בידיהם, כי אדמתם רבה וצריכים להשגיח על עבודת הפועלים במקומות שונים. הנשים אינן עובדות. היחס בין היהודים והערבים לא רע.

פתח-תקוה. בי“א שנים גדלה והעשירה המושבה עד שאי-אפשר להכירה. אומרים ששויה עתה כעשׂרים מיליון פרנק, בעוד שחובותיה אינם מגיעים אף לשני מיליונים. לפנים היו האכרים משתדלים להראות כעניים, בשביל לקבּל תמיכה, עתה, להפך, מתפארים בעושר שהשׂיגו, ואף אחד לא דבּר ע”ד תמיכה פרטית לעצמו, כי אם דבּרו ע"ד הלוָאה ברבּית קטנה למושבה כולה, בשביל לרצף את הרחובות.

גם בעין-גנים המצב הולך וטוב. הפועלים שהתישבו שם (לכל אחד 15 דונם, מהם 11 סמוך לביתו) הולכים ומצליחים. ויש מהם שמקוים כי בעוד זמן קצר לא יצטרכו עוד לעבוד אצל אכרי פ"ת, כי תספיק להם עבודתם על אדמתם.

בעין-גנים היתה לי שׂיחה ארוכה עם הפועלים משם ומפ“ת. שאלתי אתם מדוע מעטו הפועלים העברים ורבּו הערבים. התשובות שונות ומתנגדות. אבל נראה מדברי כולם, שאין הפועלים העברים נוטים לעבודת המעדר, כי אם לעבודות יותר קלות (הרכּבה וכו'), ומעט מעט הם עוברים מזו לאלו. יש מקום לאיזו מאות פועלים עברים (הערבים – לאלפים) בעבודות הקלות. הרבה אכרים אומרים, שעבודת היהודי עולה ביוקר יותר מכפי כוחם, אבל אחרים אינם מודים בזה. בכמה פרדסים אין פועלים עברים כלל, אבל בהרבה ישנם לעבודות הקלות. מר ק. עובד הכל רק ע”י יהודים, ופרדסו יפה מאד. נראה שם בזה עתיד להיות פּרוֹגרס, ובעוד שנים, במדה שיוטב מצב האכרים, ירבה מספר הפועלים העברים. גם שאלת הדת הולכת ונחלשת, כי ע"י השפעת הפועלים נעשׂו גם בני האכרים יותר חפשים. אחדים מן הפועלים מתנגדים לבנין בתים להם, מפני שאינם רוצים בתמיכה.

היחס בין היהודים והערבים טוב. יש ערבים שנולדו במושבה והאכרים מכירים אותם מראשית ילדותם ומחבּבים אותם (כך אמר לי אחד הפועלים). בכלל אומרים האכרים, שהפועל הטוב הבא לעבוד ומשתדל לבצר לו עמדה במושבה, ולא לעסוק בפלפולים ובהפצת תיאוֹריות, הוא ימצא תמיד עבודה ויצליח. נראה, ששני הצדדים נוטים עתה להתקרב זה לזה יותר.

ראשון לציון. 29 אוקטובר. שׂיחה ארוכה עם האכרים ע“ד מצב הקולוניא. ל. אומר שהוטב בגשמיות וברוחניות. וו. אומר שהם רנטוֹרים ולא אכרים. הצעירים יוצאים מן המושבה. תימנים כעשׂרים משפּחות. בית-הספר רע. בחנתי את התלמידים בחשבון. אינם יודעים חלוּק פשוט (בשנת הלמוד הרביעית!) וכן בשאר הלמודים. אין קשר בין ביה”ס ועבודת האדמה.

האכרים מתפרנסים לא רק מפרי הכרמים, כי אם גם מפרנסות צדדיות. יש 250 משפּחות (כאלף נפשות?). בביה“ס ילדות יותר מילדים ממחלקה ד' ומעלה. הסבּה: הת”ת והיציאה לשאר בתי-ספר. בת"ת 65 תלמידים. לומדים בעברית, אך אין להם מושׂג מדקדוק הלשון.

מ. אומר שהמצב החמרי הוטב. אבל ברוח הצעירים נופלים מן הזקנים.

רחובות. 29 אוקטובר. אספת הוַעד: מה מצב המושבה? ג. אומר: המצב החיצוני טוב בכלל; מכירים בערך ההשתחררות מן התמיכה במחיר הענבים. הצעירים יצאו, אבל לא במספר רב כל כך. חסרה עוד אדמה.

ג–ב: המצב לא הוטב והקולוניסטים מתאוננים. שאלת היין לא נפתרה. רע למושבה, מה שהרבה בעלי האדמה הם בחו“ל. רק 40% יושבים במושבה וששים בחו”ל. בנוגע לחיים הפנימיים והתרבותיים יש התקדמות רבה.

ס–קי: ליק“א חייבים עתה 97 אלפים פרנק (לפני 12 שנה היו חייבים 117 אלף). יציאת הצעירים נתמעטה, אבל אינם מקושרים אל האדמה. ביה”ס רע. נותן רק השׂכלה ולא חנוך לעבודת האדמה. המצב הרוחני רע, אין התעוררות. אבל סוף סוף יש התקדמות.

א–ר: יצאו הצעירים, אך אין סכּנה: במשפחה הקשורה לארץ ויכולה להתפרנס אין יוצאים. היחס לערבים לא רע.

שׂיחה בערב. שואלים אותי אם אפשר מרכז רוחני בא“י שיפעל על הגולה, איך יובן מה שדוקא בני אכרים ילידי הארץ יוצאים ודוקא בני חו”ל באים. ש. מוכיחני שאינני עוזר להם. תשובתי: הלא מראש אמרתי לפני כ"ב שנה כי לא זה הדרך, ואין פלא שקוצרים מה שזרעו.

גדרה. 1 נובמבר. המושבה נתרוקנה מצעיריה. גם פה מבארים זה בעיקר מתוך הטעם החמרי: אין הצעירים יכולים להתבסס. מצב המושבה בכללה הוטב. אכרים פרטיים יש שהורע מצבם. סכנה מצד הערבים, אם לא ירבה מספר התושבים. פועלים עברים אין; היו והלכו, עולים ביוקר, לומדים העבודה ועוזבים וכו', כבשאר המושבות. נטעו שקדים ומקוים לתוצאות טובות. שׂעורים נותנות עד עשׂרים שערים. חטים מתשעה עד עשׂרה, ובזבל עד שמונה עשׂר.

ל: בגפנים מששנו כעִוְרים, מפני שהפקידוּת עשׂתה נסיונות על פי דרכּה, אבל השקדים עתה בידינו, ואנו אין לנו מיליונים, ועל כן יתבררו הנסיונות בזמן יותר קצר.

היחס עם הערבים עתה יותר קשה, מפני שהממשלה רפתה. אין עתה בטחון. פועלים יהודים עולים ביוקר כמעט 50 אחוז. הוצאת המושבה על כל אכר 500–400 פרנק עם שמירת הכרמים. לבית-הספר נותנים חו“צ אלף פרנק ו”עזרה" 1500פרנק (מורה). הקוּשנות עדיין על שם הילדסהיימר הזקן. לתקן הדבר יעלה בהוצאות רבות.

בית-הספר. בכלל נראה החזיון שבשאר בתי-הספר במושבות: אין פּרוֹגרמה קבועה, והתלמידים אינם מפותחים.

עקרון. 3 נובמבר. מצב המושבה ברע. הוסיפו להם אדמה לפני איזו שנים, אבל בשנים הראשונות הפסידו, כי היתה האדמה כחושה.

חובות בשנת תרס"ט 114 אלף פרנק, עתה יותר. אם לא יתנו להם כסף, לערך 160 אלף פרנק, לא יוכלו להתקיים, לפי דבריהם.

אדמה יש לערך 13 אלף דונם. לפי דבריהם, משלמים רבית 10 אלפים פרנק. אף אם לא יבקשו מהם תשלומים בעד העבר לא יוכלו להתקיים, לדבריהם, בלי כסף חדש.

קוסטיניא. הרבה יצאו, החובות גדולים, הוצאות המושבה מרובות. והכל עושׂה רושם מעציב. 17 משפּחות, מהן 14 רוצות לצאת. צריך לקנות בהמות. חייבים 50 אלף פרנק. היבול השנתי לערך 50 אלף פרנק. הוצאות המושבה 600 פרנק לכל אחד(?).

ירושלים. כמעט כל העת בליתי בבתי-הספר של “עזרה”. זו היא ממלכה קטנה של ילדים וצעירים, תלמידים ומורים. קוצר הזמן לא הרשני לבחון כל הפרטים, אבל בכלל הרושם טוב. ודאי יש מגרעות רבות גם בעצם הלמודים וגם באופן למודם, אבל דבר אחד ברור: בתי-ספר אלו, שיש להם 1600 תלמיד בקירוב (ביחד עם הגנים), מפיצים את השׂפה העברית ואת הרוח העברי בא"י וגם בשאר ערי המזרח. הרוח הגרמני הולך ומתנדף, ומה שעוד נשאר ממנו יחלוף בזמן קרוב. ביחוד רב עֵרך בית הספר למורים. התלמידים והמורים הצעירים שכבר יצאו לעבודתם עושׂים רושם טוב, יודעים הרבה ומשתדלים להשתלם. בית-הספר לבנות, כמדומני, טוב ביחוד.

הגימנסיא. המורים עושׂים רושם טוב, רוצים בכל לבם לברוא דבר מתוקן, אבל לעת עתה הכל רק התחלה קטנה ועניה (50 תלמידות ותלמיד).

וַעד הלשון. משתדל לקבוע את הטרמינוֹלוֹגיא המדעית ושאר המלים הנצרכות, אבל אין לו אמצעים. הטרמינולוגיא היא דבר נחוץ מאד. כל מורה עושׂה לו מלים לעצמו והערבוביה נוראה.

בית הספרים הלאומי. הרבה תבות עוד לא נפתחו והרבה ספרים צבוּרים על הארונות מלמעלה מאפס מקום ומאפס תמיכה. הוַעד האודיסאי בטל תמיכתו (500 פרנק).

יפו. 12 אוקטובר. בי“ס “עזרה”. מחלקה ז' (העליונה). תלמוד (א.ז. רבינוביץ). 7 תלמידים. יודעים מה שלומדים ונראה בהם אינטרס. לומדים תלמוד שנה שניה, 3 שעות בשבוע. מחלקה ה'. חומש ורש”י. 22 תלמידים. ברש“י קוראים בקושי. תלמידים בביה”ס – כמאה ושלושים. עוד יפתחו מחלקה שמינית. מחלקה ה‘. חשבון (בגרמנית). לא טוב ביותר. בגרמנית מדבּרים רע מאד. הדיסציפלינא אינה טובה, כולם מדבּרים יחד. מחלקה ו’. גרמנית יודעים מעט. שבּוּשים גסים בדבּור. לגרמנית מקדישים 9 שעות בשבוע ממחלקה ב‘. ושם 8 שעות. גם חשבון לומדים בגרמנית ממחלקה ה’ והלאה, ואעפ"כ הידיעה מעטה מאד מאין לזה אחיזה בחיים. החשבון סובל מסבּת שנוי הלשון.

9 נובמבר. אספת שלשת הועדים של הגימנסיא. רמ"כ יושב ראש. מציע לשאול אותי שאלות:

מטרת הגימנסיא. “אין לגימנסיא פּרוֹגרמה מעובדת”. אחדים אומרים: הגימנסיא בשביל א"י, ואחרים: בשביל עם ישׂראל. ההבדל גדול: אם בשביל העם – הכנה לאוניברסיטא אירופאית, אם בשביל הארץ – הכנה לבתי-הספר בקושׂטא.

שאלת רבּוּי השׂפות. הגרמנית רשות, הרומאית חובה על אלה שאינם רוצים ללמוד שרטוט. היש בה צורך לכניסה לאוניברסיטא ביחוד לבנות? אולי טוב להחליף גרמנית באנגלית? אולי לשחרר הבנות מטורקית?

התלמוד. המלמדים אותו באופן מספיק?

הדת והתפלות. הטוב שחסרים למודים אלו? (80 תלמיד – לא אב ולא אם, 65 – רק אמהות). האם אין אחריות אלה על בית-הספר?

שיטת מוֹסנזוֹן בלמוד התנ"ך. הטובה היא? את החומש לומדים על פי ספּוּרי המקרא. תלמידי המחלקה השביעית אין להם מושׂג מחוקי התורה.

בוגרצוב: באנו לחַדש “הרכּבה” של הרוח הזר בצורה עברית. הצעיר העברי צריך להיות יוצר ערכין חדשים, ולזה צריך לחנכו. הגימנסיא – לא בשביל ישׂראל או ארץ ישׂראל. המטרה – שיוכלו הצעירים אח“כ לקבּל השׂכלה יותר רחבה ולתת לה צורה יהודית. בי”ס מעורב – שאלה קשה. שׂפה קלסית נחוצה, כי אין לנו קלסיקים. התלמוד – צדק ר' זלמן עפשטין במאמרו: אין תלמידינו יודעים “מהי דקאמרי רבנן”. השאלה היא: אם יכולים למַלאות חסרון זה. התלמידים עסוקים ביותר. אפשר לתת להם רק התחלה והכנה, כבשאר למודים. שאלת התפלה שאלה מכאיבה. אנחנו בעצמנו אין אנו מתפללים, ואין אנו יכולים לתת לתלמידים דתיוּת שאין בנו.

שאלת התנ“ך. משתמשים בשיטה נכרית מפני שאין לנו שיטה שלנו. השיטה החדשה בכל אופן טובה. צריך לתת התנ”ך בתור יסוד לספרות עברית, בתור דבר שלם, אבל אין אנחנו יודעים, איך להוציא שיטה זו אל הפועל. כל הלמודים צריכים לתת מהשקפת הלאומיות. אבל איך לעשׂות זאת?

שינקין: בי“ס מעורב – עיקר השאלה במחלקה העליונה. וכבר נפתרה לטובה. בשביל העם או הארץ? בשביל הארץ של היום או של העתיד? בשביל פרנסה או בשביל חנוך יהודים טובים בארץ? הגרמנית או האנגלית? מצד המסחרי או התרבותי? (מן הצד האחרון הבכוֹרה להגרמנית) – כל אלו הן שאלות קשות. התלמוד – אי אפשר לבי”ס בינוני לתת הרבה. אולי שעורי ערב או להוסיף שנה לזה. הדת והתפלות – התלמידים יודעים היטב את התפלה, אבל במעשׂה אין אנו יכולים לכוף אותם על זה. אפשר היה למַנות לזה “רב צעיר”, אבל “חכם” פשוט יביא רק קלקול. התנ“ך – מוסנזון עצמו אומר שצריך בזה “חקוי של התחרות”. יש נגוּד בין “חיי עולם” ו”חיי שעה“. דוקא האבות שבחו”ל דורשים חיי עולם, והאבות בא"י – חיי שעה.

דנין: ביה"ס בשביל הארץ – לא רק שילכו לקושׂטא כי אם גם הקיום בארץ עצמה.

מטמן: 1) הנתּן יותר שעות לערבית וטורקית? 2) מחלקות לנערים ולנערות לבד במחלקות הגבוהות? 3) מחלקה פדגוֹגית? 4) כיצד, ובאיזה אופן צריכה הפּרוֹגרמה להעשׂות? 5) איזה דבר חיובי, דתי או לאומי, מכניסים אנחנו בחנוך? 6) כיצד לפתּח הרגש הדתי או המוסרי בלב בנינו? 7) הלמודים האזרחיים. איך נעשׂה זה בא"י? הלא אין לנו עוד חיים לאומיים שלמים!

גוּטמן: בלמודים העברים השאלה, אם גם הם די להם בהכנה. האין אנו צריכים לתת בזה דבר שלם?

ר' מרדכי הכהן: חיי עולם וחיי שעה. מדוע “הכניסיני תחת כנפך” – חיי עולם ו“עלינו” או “אדון עולם” חיי שעה? ע“ד למוד התנ”ך יותר טוב עם פירושים שלנו.

חיפה. 29 ספטמבר. טכניקום. אתמול בקרתי מקום הטכניקום. יפה הוא. רובו מוקף אדמה יהודית. הנהגת העבודה אינה עושׂה רושם טוב. מתאוננים על ברלין, שאינם משיבים על שאלות. כמה ירחים עוברים ואין תשובה. הקומיסיא אינה אלא מלה ריקה. ק. עצמו מודה שאינם משגיחים כלל על מהלך העבודה והנהגתה. פקידים מרובים יותר מכפי הצורך.

אבנים פשוטות כבר יש לערך כ-150 אלף, וזה יספיק לכל הבנין.

12 נובמבר (שׂיחה עם שטארקמעט). הברון ויק“א החליטו לבלתי תת עוד מאומה למושבות הישנות מאוקטובר 1913 (זמן סוף הקוֹנטרקט). לקנית אדמה היו נכוֹנים לתת מיליונים אבל רק אם אפשר יהיה לקנות על שם נתיני חו”ל.

לא דרשו מן הקומוניסטים תשלומים יותר מן 300–250 פרנק לשנה בשנים הראשונות.

¹

תרנ"א

שנת תרנ“א תשאר חקוקה בזכרוני לנצח. בשנה הזאת הייתי בארץ ישׂראל! יצאתי מביתי ביום השבת, ו' אד”ר (2/14 פברואר 1891), ואחר נסיעה כבדה וקשה מאד, אחר שהיינו גם בסכנה ואניתנו חשבה להשבר אצל הר הכרמל, באתי בשלום ליפו יום ה' י“ח אד”ר (14/26 לפברואר). הרושם הראשון לא היה טוב מאד: הימים ימי הגשמים ורחובות העיר הצרות והעקומות מלאות חלאה וזוהמא עד לגועל נפש.

כ“ו אד”ר (22 פברואר) יצאתי מיפו לראות את הקולוניות העבריות אשר סביבותיה. הייתי בראשון לציון, ועד-אל-חנין, רחובות, גדרה, קוסטיניה, וביום ה' ב' אד“ש שבתי ליפו. מצב הקולוניות בכלל העיר בי עצב ויגון מעורב ברגשי אהבה ושׂמחה. נעים לראות בפעם הראשונה עובדי אדמה מאחינו בארץ אבותינו, אבל המגרעות הרבות אשר תגלה עין חודרת בכל מהלך הענין לא תוכלנה לשׂמח את הלב, ביחוד, אחר ההפרזות הגדולות שהבאתי אתי מחו”ל, אשר סופרי א“י מפיצים בכה”ע…

ט“ז אד”ש (14/26 מרס) בקרתי את “מקוה ישׂראל”, ודבּרנו הרבה על מצב הענינים עם הדירקטוֹר מר הירש.

י“ט אד”ש (17/29 מרס) יצאנו מיפו לתור את הגליל. ראשית דרכנו היתה באניה לבירות. שם עליתי על הר הלבנון והתענגתי מאד על מראה “ההר הטוב הזה”.

כ“ד אד”ש (22 מרס) באתי לחיפה, ובו ביום עליתי על הר הכרמל וראיתי את הככר מסביב ואת המערה אשר ההגדה תכנה בשם “מערת אליהו”.

כ“ח אד”ש (26 מרס) יצאנו מחיפה, ודרך נצרת וטבריה (שם בקרנו את הקברים המיוחסים לרמבה"נ, רבי עקיבא וכו' ורחצנו בחמי טבריה) באנו לראש פנה יום ה' ר"ח ניסן (28 מרס).

ב' ניסן (29 מרס) בקרנו את יסוד המעלה ומשמר הירדן, ולעת ערב שבנו לראש פנה. בדרך מיסוד המעלה למשמר הירדן עברנו את הירדן דרך גשר “בנות יעקב”.

יום ב' ה' ניסן יצאנו מראש פנה לשוב לחיפה. עד הקולוניה האשכנזית “טפחא”, כמהלך שש שעות, רכבנו על בהמות, וב“טפחא” חכּתה לנו ספינה קטנה בים כנרת וישבנו בה ללכת לטבריה. הנסיעה הזאת בים כנרת הביאה לנו עונג גדול ונפלא, ובערב היום ההוא באנו לטבריה.

ז' ניסן שבנו לחיפה ולמחרתו יצאנו משם ובאנו לעת ערב לזכרון יעקב.

י"א ניסן (7/19 אפריל) עזבנו זכרון יעקב ודרך פתח תקוה שבנו ליפו בערב היום ההוא.

ערב פסח בבוקר באתי ירושלימה, ובו ביום הייתי אצל “הכותל המערבי” לתפלת מנחה. משם הלכנו לביהכ“נ הנקרא חורבת ר”י החסיד, ומעל הגג ראינו מרחוק הר הבית והר הזיתים.

יום ה' ראשון של פסח סבבתי את הר הבית ועליתי על הר הזיתים דרך “עמק יהושפט”, אף בקרתי את המערה הגדולה הנקראת על שם שלמה המלך, והמערה אשר מנגד לה, הנקראת על שם ירמיהו הנביא.

שני של פסח בקרתי “מערת כלבא שׂבוע” ו“קברי מלכי דוד”.

ד' של פסח הייתי בחברון, ובדרך בקרתי “קבר רחל”, ובערב שבתי ירושלימה.

יום ד', שביעי של פסח, בקרתי את הר הבית ובתי תפלות המושׂלמים אשר עליו. אהה! מי יוכל לתאר את הרגש האיום והנעים גם יחד אשר מלא אז כל חדרי לבי? רגעי קודש כאלה מעטים מאד בחיי אדם.

יום א', כ"ה ניסן (21 אפריל), שבתי מירושלים ליפו.

יום ג‘, י"א אייר (5/17 מאי) שעה שלש אחר חצות עזבתי את יפו ואת הארץ חמדת נפשי, אחר שִבתי בה שנַים ושמונים יום, לשוב לגלוּתי ולצרותי בתוך אחי אשר בגולה. וביום ה’ בבוקר באנו לטריפולי, העיר האחרונה בסוריא אשר עברנו עליה. משם ראיתי בפעם האחרונה את הלבנון והחרמון עם השלג אשר על ראשם, ובו ביום יצאנו משם ללכת הלאה, וארץ סוריא עם הרריה נעלמו מעיני.

שלום שלום לך, ארץ קדומים, משׂאת נפשי וחלומי בהקיץ! שלום לכם, הררי עד, הררי יהודה ואפרים, כרמל ולבנון! האוסיף עוד לראותכם?…

ביום השבת כ"ה אייר (18.30 מאי) שבתי בשלום לביתי.

במשך ימי נסיעתי מיפו לאודיסא כתבתי את מאמרי “אמת מארץ ישׂראל”, אשר נדפס אח“כ במה”יע “המליץ” גליון 125 – 134 שנת 1891 ועורר רעש גדול במחנה חו"צ. אך לא היו ימים מועטים ומהלך המעשׂים הראה לדעת, כי הצדק אתי – ותשקוט המלחמה נגדי.

ימים אחדים אחר שובי לביתי נולד בין אַחינו בוורשא הרעיון לשלוח מַלאכוּת לחו“ל להשתדל לפני גדולי אחינו שם לטובת ישוב א”י. גם אותי קראו ללכת לחו“ל, והסכמתי רק בתנאים ידועים, בנוגע לסדר עבודת המַלאכוּת, תנאַי לא נתקבלו, ועל כן לא הלכתי, אך בסוף השנה חָזקו עלי דברי אחינו בוורשא לבוא אליהם להוָעץ על דבר עניני המַלאכוּת אשר הסתבּכו מאד ולא יכולתי עוד להשיב את פניהם. ובכן הלכתי לוורשא ושהיתי שם מן ד' אלול עד י”ב בו. שם עסקנו בעניני המַלאכוּת ועשׂינו גם סדרים חדשים בעניני ב"מ.

¹

כבר רמזתי למעלה, שראשית חנוכי נתנה לי ה“חסידות”, שעל ברכיה נולדתי וחייתי את השנים הראשונות משנות ילדותי. אבי היה אחד מראשי חסידי סדיגורא בעיר מולדתי, וכמובן חנך אותי על פי דרכּו. הייתי מתפלל עמו בקלויז של חסידי סדיגורא ולמדתי לכבּד את ה“רבי” מסדיגורא (ר' אברהם יעקב בן הצדיק מרוז’ין) כבוד אלהים. את שעותי החפשיות מן ה“חדר” הייתי מבלה בהקלויז שלנו והייתי קורא ספרי חסידות ואחרים שנמצאו שם. בהתחלת שנת תרכ“ט, ואני אז בן שתים עשׂרה, לקחני אבי עמו בנסעו אל ה”צדיק" לחג הסוכות, כי רצה אבי שלפני ה“בר-מצוה” שלי יברכני ה“רבי” ויתן לי “שמירה” מיד ליד, וגם יגיד לי איזו דברים כבושים. בלינו את כל ימי החג בסדיגורא בקורבת ה“צדיק” וילדיו (“די קינדערלאך”). באחד הערבים (כמדומה לי, ליל שׂמחת “בית השואבה”) לא היתה סעודה בבית ה“צדיק” עצמו ואבי הלך לסעודת “הילדים” ולקח גם אותי עמו. באנו אל ה“סוכה”, והיא היתה מלאה אנשים, וזקן אחד, גליצאי, עמד על יד השלחן והיה מבדח את דעת ה“קינדערלאך” (בנו בכורו של “הרבי” וחתנו היותר מפורסם) בספוריו הגסים והמלאים נבּוּל פה. הדברים היו כל כך גסים עד שגם אני, נער בן שתים עשׂרה, הבנתי כמעט הכל. וכל הנאספים צחקו בכל לבם. פתאום עצם אחד מן ה“קינדערלאך” את עיניו בדבקוּת גדולה וקרא: “איפה יהושע’קה” (חזן מפורסם בין חסידי סדיגורא, שבא גם הוא לימי החג). וכשמצאו את יהושע’קה אמר לו הנ“ל: יזמר “יצוה צור חסדו”. החזן התחיל לזמר והצדיק הצעיר סגר את עיניו ושמע את הזמר ודבקותו הלכה וגדלה עד שתפס בידיו כלי-המלח, שעמד לא רחוק ממנו, והתחיל לדפוק בו על השלחן והמלח הלך והתפזר בכל ה”סוכה". וכך נמשך הדבר עד שגמר החזן את הזמר. הסצינא הזאת, ביחוד ההעברה הפתאומית מקלות-ראש ונבּוּל פה לדבקות כזו, עשׂתה עלי רושם רע מאד, והרושם הזה פרץ פרצה גדולה בחסידותי.

ביום בואנו לסדיגורא הלכתי עם אבי “לקבּל שלום” (המבטא הזה פירושו בלשון החסידים ללכת לקבּל פני הרב, שעמד במקרים כאלה על מפתן חדרו וידו פשוטה, וכל האורחים החדשים נגשו אליו ולחצו את ידו). כשהגיע תור אבי נגשנו שנינו אל הרב ולחצנו את ידו ככל האורחים האחרים, ולפי שאבי היה מן החסידים החשובים דבּר עמו הצדיק איזו רגעים. הרבה שנים אחרי כן, כשהייתי כבר “מחוץ למחנה”, העידו איזו מן החסידים שהיו באותו המעמד, כי אחר שלחצתי אני את ידי ה“צדיק” קנח את ידו בחגורתו.

הרבה הייתי יכול לספּר על הימים שבלינו בסדיגורא אצל הרבי, אבל לא זה מגמתי הפעם. העיקר הוא, שהתוצאה מכל זה היתה, שהנחתי בסדיגורא את חסידותי ושבתי הביתה “מתנגד” גמור. עוד קודם לזה התחלתי לעסוק בלמוד התנ"ך וספרות ימי-הבינים, וכששבתי מסדיגורא גדלה עוד שקידתי בכל אלה וגם התחלתי לדקדק במצוות שהחסידים אינם מקפידים עליהן (למשל, תפלה בזמנה). אבי, שהיה איש פקח, למדן וגם קצת משׂכיל, הצטער מאד על השנוי הזה שבא בדרכי חיי והיה מביא למקום מגוריו את האריות שבחבורת החסידים, שמא יצליחו להחזירני למוטב, אבל זאת לא עלתה בידו.

זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי פני צדיק מפורסם. הוא עצמו עשׂה עלי אמנם רושם עמוק, כן בצורתו הנפלאה וכן בדרכיו ודבּוּרו, אבל כל זה לא הספיק לגדור את הפרצה שנעשׂתה בחסידותי על ידי מנהגי ילדיו וקהל חסידיו שם. לאט לאט התפרדה החבילה לגמרי. למרות מה שהייתי עוד שנים רבות בסביבה החסידית ההיא, נפרדתי מהם ולא היה ביני ובינם שום קשר. הם עשׂו את שלהם ואני הייתי עסוק בשקידה עצומה בלמודי ולא שׂמתי לב להם.

-————

תקופת ה“התנגדות” שלי לא ארכה הרבה. אחרי זמן קצר הייתי ל“משׂכיל”. יחיד הייתי בעולמי בכפר מגורי משפחתנו, והייתי יומם ולילה מחפּשׂ את דרכי ועובר מהשקפת-חיים זו לאחרת. וכל זה רק בעזרת ספרים ואיש אין אתי להורותני דרך החיים. ספרים היו בחדרי הרבה, כי אבי נתן לי רשות לקנות ספרים כחפץ לבי. וכך הלכה וגדלה הספריה של אבי, שהיתה עומדת בחדרי ואני הוספתי עליה לעתים קרובות מה שמצאתי וקניתי. כמובן, הספריה הזו כולה קודש, מספרות העתיקה וספרות ימי הבינים². אבי בעצמו היה אוהב לקרוא גם ספרי השׂכלה, אבל רק ספרי מדע והיסטוריא, וגם את אלה לא חשב לספרים, כי אם לצעצועים. פעם אחת נכנס לחדרי ומצא על שלחני ספר “גן-נעול” לרנ“ה וויזל, וזה האחרון היה נחשב בעיני ה”חסידים" לאפיקורס גדול, כמעט לא פחות מהרמבמ"ן. וכשראה אבי את הספר הזה מונח על שלחני נתכרכמו פניו ורגעים אחדים לא אמר כלום. אחרי כן פנה אלי ואמר בטוֹן שקט: “שמע נא, אתה אינך עוד נער והרשות בידך לקרוא מה שתחפוץ, אבל דבר אחד אני מוכרח לאמור לך: ספרים כאלה אינני יכול להסכים שתכניס לתוך הבּיבּליוֹתיקא שלי, ואם תחפוץ דוקא לעסוק באלה אקח את ספרי מחדרך”. כמובן, לא יכולתי להסכים לזה והוכרחתי להבטיח, שלא אוסיף עוד לקנות ספרי השׂכלה כאלה.

את מצבי אז יבין הקורא על פי מקרה אחד שאספּר בה. במקרה נודע לי שם “הצופה” של ערטֶר“. חפצתי מאד לראותו ולקרוא אותו. אבל לא ידעתי איך להשׂיג זה. פעם אחת, באחד מידי הסתיו, בא לכפר מגורינו אחד המוס”ים, שהיה עובר ממקום למקום, כמו שהיה המנהג אז. התחלתי לחפּש בין ספריו, אולי אמצא ביניהם דברים שאחפוץ לקנות, והנה פתאום אני רואה ביניהם את “הצופה” של ערטר. מה לעשׂות? לקנות את הספר ולהניחו בין הספרים חשבתי לאי-אפשר אחר השׂיחה עם אבי שהזכרתי למעלה, אבל מצד אחר לא נתן לי לבי להשיב את הספר אל המו"ס ולבלתי השתמש במקרה זה שבא לידי. נלחמתי עם יצרי, אך סוף סוף לא יכולתי להתגבר וקניתי את הספר. זה היה לפנות ערב, וכשהכל הלכו לישון והייתי בטוח שאיש לא יכֹּנס אל חדרי עד הבוקר, הוצאתי את הספר וקראתי בו כל הלילה עד שגמרתיו, וכשבא המשרת בבוקר השכּם והסיק את התנור, השלכתי את הספר אל התנור ולא נשאר שום סימן שקרה איזה דבר.

רק ספרי ר' קלמן שולמן היו זכאים בעיני אבי והרשה גם לי לקרוא בהם. באופן שהידיעות הראשונות בהיסטוריא רכשתי לי מן המקור הזה. ואילו הייתי כותב מאמרים בימי ילדותי היו בודאי כתובים בסגנונו של ר' קלמן שולמן.

ואולם צריך אני להוסיף, שבמשך הזמן נשתנה המצב במקצת. בעירה קרובה לכפר מגורינו (“פליסקוב”) היה איש אחד – “משׂכיל” במובן היותר טוב ומסור מאד להפצת ההשׂכלה (שמו היה: ר' שלום רפופורט) – והוא היה בא לעתים לא רחוקות אל ביתנו, לרגלי עסקים שהיו לו עם אבי. וכשנתוַדעתי אליו, חמל עלי והתחיל להביא לי מזמן לזמן ספרי השׂכלה למקרא. ביחוד זוכר אני, שמידו קבּלתי אני למקרא שירי אד“ם הכהן ומיכ”ל בנו. הוא אמנם היה נזהר – בדעתו את השקפותיו של אבי – שלא להביא לי ספרי “אפיקורסות”, אך בכל זאת נתרחבה על ידו הרבה ידיעתי בספרות ההשׂכלה.

-———-

בהיותי כבר בן עשרים ושתים הייתי בפעם הראשונה בוורשא. גבר בי החשק לראות את משׂכילי וורשא, ובראשם את הסופר הזקן רא“ב גוֹטלוֹבּר, שישב אז שם והוציא את עתונו “הבוקר אור”, שאני הייתי מחותמיו וקוראיו. אבי הרשה לי לעשׂות כן בתנאי שלא אכניס לביתנו את “השחר”, שהיה מפורסם אז, הוא ועורכו סמולנסקין, כמקור הכפירה³. בוורשה לא היה לי אז שום מכיר ומודע זולתי הסופר והמו”ס המפורסם אז אליעזר יצחק שפירא, שהייתי לעתים קרובות קונה ספרים ממנו אבל לא ידעתיו פא"פ. מובן מאליו, שבבואי לוורשה פניתי קודם למכירי זה. הוא הזמינני לבוא אל ביתו בערב ושם מצאתי כמעט את כל משׂכילי וורשא, שהביטו עלי, כמובן, מגבוה והייתי כחגב בעיניהם, וכן הייתי בעיני. אחד מהם – הוא ר' ישׂכר-בֶּר הלוי איש-הורוויץ, משורר ידוע בימים ההם – הסתכל בי ופנה אל בעל-הבית בקול רם בשאלה: מי הוא הצעיר הזה? ואני לא הייתי אז לא סופר ולא בכלל אדם מפורסם ועל כן לא יכול בעל-הבית למצוא לי איזה תואר מיוחד, וענה בפשטות:

• זה – צעיר מערי המדינה הקונה פה ספרים.

המשורר הביט עלי רגע ואמר במרירות: בעוד איזה זמן גם צעירים כאלה לא יהיו לנו… – הקוֹמפּלימנט הזה, כמובן, לא מצא חן בעיני, אבל שתקתי ולא עניתי כלום.

בערב ההוא החלטנו עם בעל הבית, שמחר נלך למערכת “הבוקר אור” לראות את גוֹטלוֹבּר. וכן היה. באתי ממחרת לשפירא, והלכנו יחד אל הזקן. הוא גר בקומה העליונה בבית אחד גבוה, ועד שאפשר היה לגשת אל מעונו צריך היה לעבור דרך מעלות רבות חשכות ובלתי נקיות ביותר. סוף סוף באנו ונכנסנו לחדר קטן ואפל, שכמעט לא היו בו רהיטים מלבד שלחן, כסא ומטה, כולם שבורים ובלתי נקיים, עד שקשה היה לי לשבת על המטה, כמו שבקשני בעל הבית לעשׂות. את השׂיחה בפרטות אינני זוכר עוד, אבל הזקן בעצמו, שהיה בעל קומה ובעל צורה, עשׂה עלי רושם עמוק. הבטתי על כל סביבי ובקשתי, איפה המערכת של “הבוקר אור”, וכשלא מצאתי לא יכולתי להתאפק ושאלתי על זה את הזקן עצמו. הוא הניח את שתי ידיו על השלחן וענה בלעג מר: הנה זאת היא המערכת. נדהמתי בשמעי זאת, כי בדמיוני ציירתי לי את הדבר באופן אחר.

גוטלובר היה הולך ומדפיס אז את זכרונותיו בהמשכים ב“הבוקר אור”, ועל זה שאלתיו: מדוע הוא מסַפּר רק על אחרים ואינו אומר כלום על מאורעות חייו עצמו. על זה ענה לי: "בעיר מגורי היתה אשה אחת, שחלתה במחלת הטיפוס ודבּרה הרבה מתוך חום, והכל על הדבר חברתּה, כי פלונית עשׂתה כך ועשׂתה כך וכו'. וכשהבריאה שאלו אותה, מדוע דבּרה בשעות החום רק על פלונית ולא על עצמה. ועל זה ענתה: “כשפלונית תחלה במחלת הטיפוס ותדבּר מתוך קדחת תספּר היא עלי”.

גם את המשורר מר יצחק גוֹלדמן מחבּר הספר “הפחד בלילות” הכרתי בבית מר שפירא, והוא היה אז במיטב עבודתו, אך לא קשרתי אתו שום מו"מ.

עוד פגישה אחת אני זוכר מאותם הימים, והיא היתה בחנותו של ר' אליעזר יצחק שפירא: איש צעיר כבן י“ז או י”ח, ושפירא נבּא לו גדולות ואמר שהוא עלוי שבעלויים. זה היה ר' נחום סוקולוב או ר' דוד פרישמן. לדאבון לבי, אינני זוכר עוד מי משניהם היה הצעיר שראיתי אז. אבל בכל אופן לא טעה בעל הבית בחשבו אותו לאחד מגדולי הדור הבא.

בכלל, צריך אני לאמור, שחברת המשׂכילים בוורשה לא עשׂתה עלי רושם נעים ביותר, ובשובי לביתי הרגשתי, כי אהבתי אל ההשׂכלה העברית ירדה הרבה מעלות אחורנית. מני אז התמכּרתי יותר ללמוד לשונות אירופא, וקראתי הרבה בספרים, הכתובים בהן, כדי להשלים את השׂכלתי, אחר שלא יכלה עוד העברית להשׂביע את רעבוני.

-————

את ההרגל לעשן סיגרטות סגלתי לי עוד ב“חדר”, בהיותי כבן י“א. אבי, כמובן, נלחם בהרגלי זה באמצעים הנהוגים אז, אבל לא הועיל כלום. ובאותם הימים חי באחוזתו, לא רחוק מעיר מולדתי, הרופא הגדול פּירוגוב. ובאחד הימים לקחני אבי והובילני אל פירוגוב לשאול בעצתו, ולאחר שבדק הרופא הגדול הזה את גופי פנה אלי באשכנזית (רוסית לא ידעתי אז), ואמר: “שמע נא, ילד, אם תוסיף לעשן – תמות”. הדברים האלה עשׂו עלי רושם עמוק, וכששבתי עם אבי לביתנו, החלטתי לבלתי עשן עוד, אבל עוד מעט הרגשתי, שאיזה דבר חסר לי, וצריך אני למלאותו במקום הטבּק. מה עשׂיתי? חפשׂתי בין ספרי אבא ומצאתי ספר “מלאכת מחשבת” הוצאה ראשונה השלמה (בהוצאות מאוחרות קצרו את הספר), ושם יש גם ראשי פרקים מאלגברא וגיאומטריא. יסודות האלגברא עשׂו עלי רושם מעֵין מין כשוף, שכותבים אותיות וסוף סוף מקבּלים מספרים. התחלתי ללמוד בעצמי את החלק הזה ולבי נמשך מאד אחר הלמוד הזה, עד ששכחתי את הסיגרטות. זמן היה לי די והותר, כי ה”רבי" היה נוהג לנוח בצהרים כשתי שעות, ולזמן הזה היה נותן לתלמידיו דף גמרא לחזור עליו בעצמם, והוא היה אחרי כן בוחן אותם אם יודעים מה שקראו (בלשון החדר היה זה נקרא “א לייענען”). ולפי שאני לא הייתי זקוק להקדיש לזה זמן, כי ידיעתי בתלמוד היתה אז כבר מספיקה לקרוא דף בתלמוד ולהבינו בלי קושי, הייתי עוסק בזמן הפנוי ההוא בלמוד האלגברא. וכה נמשכתי אחרי הלמוד הזה עד שבשובי בערב מן החדר לבית אבא, הייתי כותב פורמולות אלגבריות על כל הדלתות והחלונות. את זה ראה אבי זקני – איש זקן וחסיד נלהב – וחשב, שאני עוסק בעניני כשפים, ועל כן פנה אל אבי ואמר לו: “אתה רואה מה שעושׂה הילד, והיודע אתה מה זה? צריך לחקור ולדרוש הדבר אצל המלמד”.

החקירה והדרישה, כמובן, גלתה סוף-סוף את סודי ולקחו ממני את הספר “מלאכת מחשבת”. כה נגמר למוד המתמטיקה שלי אז, ועוד הפעם נשאר לבי ריק. ואז התחלתי עוד הפעם לעשן, ומני אז נעשׂה לי ההרגל הזה כטבע שני עד היום הזה. אבל צריך אני להודות, שראשית ידיעותי במתמטיקא קניתי לי אז על פי המקרה הזה. ואחר שנים רבות, כשלמדתי את המתמטיקא על פי ספרים יותר מתאימים למטרה זו, היתה לי הידיעה שקניתי בחדר לעזר רב.

אגב אורחא, אפשר כדאי לספּר, כי באותה העת המאוחרת היה הספר הראשון במתמטיקא שלמדתי (כמובן, בעצמי) – ספר “יסודי חכמת השעור” של רח"ז סלונימסקי, ואת הספר הזה הייתי מחזיק במקום נסתר (ב“בית הכסא”) ושם למדתי בו. כי בבית לא יכולתי לבלות זמן בדברים כאלו, מאימת אבי ושאר הסביבה.

כך היינו רוכשים ידיעות בימים ההם!

-——–

הזכרתי למעלה את אבי זקני (מצד אמי), אשר שם קץ ללמוד האלגברא שלי. כמדומני, שראוי האיש הזה להקדיש לו פה איזו דברים.

הוא היה ממקורבי הרבי מרוּזין, וכשברח זה האחרון לחו“ל, לא התדבק זקני בשום צדיק אחר, אלא היה חי כל הימים בזכרונותיו מזמן שהיה הרבי שלו בקירוב מקום, והיה מספּר לנו לעתים קרובות אֶפּיזוֹדות מאותם הימים. הוא מת בן שמונים וחמש בקירוב, ואני אז כבן עשׂרים וחמש. בימי נעוריו היה חבר לעיריה בעיר מגורינו, ואח”כ כשהכרתיו כבר אני, היה מעֵין “עורך דין”, כלומר: היו באים אליו יהודים לשאול בעצתו בענינים משפטיים, והוא היה כותב להם גם בקשות על שם הפקידים בלשון רוסית. ועוד דברים כאלה. הוא היה כותב ומדבר רוסית כמעט כהוגן, אעפ"י שלא היה לו מושׂג כל שהוא מן הדקדוק הרוסי, ועד עתה אינני מבין איך השׂיג זה. למדן גדול לא היה, אבל היה בר-אורין והיה לומד תמיד בלילות משניות על הסדר. הרבי מרוזין היה מאמין בו ובידיעותיו בחוקים הרוסים, וכשהושיבו את הרבי בבית האסורים, היה זקני היועץ הראשי שלו, וזה האחרון היה אחרי כן מסַפּר תמיד על דבר הימים ההם.

פעם אחת ספּר לנו את המקרה הזה:

כשהביאו את “הרבי” לזיטוֹמיר בשביל לחקרו על ידי איזה פקיד עליון, לקח עמו את אבי זקני שיהיה המליץ בינו ובין הפקיד (הרבי עצמו לא ידע, כמובן, את השׂפה הרוסית), וכשבא יחד עם הרבי לפקיד הנזכר, שאל הפקיד שאלות רבות, ואבי זקני תרגם לו והשיב בשמו מה שהשיב. וכששבו אח"כ במרכבתם, שאל הרבי את אבי זקני: “מה שאלך האיש”? הוא ספּר לו את השאלות, והרבי הוסיף לאמור: “ומה ענית לו”? “עניתי לו – אמר אבי זקני – על שאלה פלונית כך וכך”. הרבי צחק ואמר: “שקר טוב!” “ומה ענית על השאלה השניה?” “כך וכך”. – “שקר עוד יותר טוב”. וכשראה הרבי, שאבי זקני מתפלא על שהשקר מוצא חן בעיניו, אמר לו הרבי: “מבין אתה? הלא אצלם השקר הוא האמת, והאמת היא השקר, ועל כן כל מה שהשקר יותר טוב הוא נראה להם יותר כאמת”. בשנותיו האחרונות היה חוזר כמה פעמים על ההבטחה שנתן לו הרבי מרוּזין, כי הוא יביאהו לגן-עדן ולא יסבול יסורי הגיהנום.

ועוד אֶפיזוֹדה אחת אספּר פה. כשברח הרבי מרוּזין לחו"ל חלקו ביניהם את ירושתו (כלומר עדות החסידים שבכל עיר) בניו של ר' מרדכי מטשרנוביל, אשר התישבו בערים שונות במרכזי החסידוּת “הרוּזינית”. גם בעירנו התישב אחד מהם. וההמון נמשך אחריו והיה שואל בעצתו על כל מקרה, כמו שהיה נוהג לפנים לשאול בעצת הרבי מרוזין. אבל זה היה רק ההמון, והחסידים ממדרגה יותר גבוהה נשארו נאמנים להרבי מרוזין. אבי זקני היה, כמובן, מאלה האחרונים. פעם אחת בא אל הרבי הצעיר “מוכסן” מאיזה כפר סמוך, לבקש מאת הרבי על ירידת גשמים, כי לא היו גשמים זמן רב והנהר הסמוך היה הולך ומתיבש, וכמובן, לא היו הריחַים יכולים לעבוד. הרבי הבטיח ובו ביום התחיל גשם לרדת, וירד כל היום. חסידי הרבי החדש היו צוהלים ושׂמחים על “המופת” הזה, והחסידים הזקנים של רוזין היו אבלים והורידו לארץ ראשם. ביום שאחר זה הוסיף הגשם לרדת, וכן ימים אחדים בזה אחר זה, והנהרות נתמלאו מים יותר מדי ושטפו את המַעבּרות בכפרים הסמוכים וכל הנהרות “הלכו אל הים” והתיבשו, וכל הריחַים בסביבה עמדו מלעבוד. באחד הימים פגש אבי זקני באחד מן החסידים החדשים, וזה האחרון השתדל להתחמק ממנו, אבל הוא עצרהו ואמר לו: “אל נא תבוֹש ברבך החדש. הוא בודאי צדיק גדול, וכשבאו לבקש אותו על ירידת גשמים צוה לשׂר של גשמים למסור לו את המַפתח של ארוּבות השמים. הוא פתח את אלה והתחילו גשמים יורדים, אבל כשהגיע הזמן לסגור לא ידע איך לעשׂות זה; אבל אין דבר, הוא עוד צעיר, וברבות הימים ילמוד גם לסגור”.

טפוסים כאלה אפסו אצלנו זה כבר, והדור החדש כבר לא ראה אותם – ועל כן חשבתי לנכון לתת פה את הדברים המעטים האלה.

-————

“תקופת החדר” שלי לא ארכה הרבה. כבר ספּרתי, שבהיותי כבן שתים עשׂרה, עקרנו את דירתנו לכפר, וכמובן נגמרה בזה התקופה הנזכרת. את ראשיתה אינני זוכר כמעט, אבל אבותי ספּרו לי, כי בהיותי כבן שלש הובילוני אל החדר של מלמד דרדקי מפורסם בעיר ללמדני קריאה עברית וראשית ההבנה בחומש. ותנאי התניתי, שילמדוני רק שלש שורות ביום, אבל המלמד התחיל לרמותני וללמדני יותר מזה. אז מחיתי נגדו לפני הורי ובכיתי הרבה בכי, וסוף סוף העמדתי על דעתי.

אינני זוכר עוד בדיוק כמה נשארתי בחדר זה, אבל כמדומה לי, ששהיתי שם כשלש שנים ולמדתי את הקריאה ולהבין בחומש, וכמדומה שגם לקרוא “רש”י" למדתי שם. מני אז עברתי פעמים אחדות מ“חדר” אחד ל“חדר” אחר יותר גבוה, אבל לא נשארו בזכרוני דברים ראויים להרשם פה. רק זאת אני זוכר, שבהיותי בן עשׂר כבר היה לי מלמד מיוחד, שלמדני רק ש“ס ופוסקים. וזוכר אני את הזמן שהייתי לומד אצל אחד מן המלמדים האלה גמרא וסימן כ”ה ב“חושן המשפט” (הלכות שקוּל הדעת), והיינו נוהגים ללמוד תחלה את ה“טוּר” עם ה“בית יוסף” ואחר כך את ה“שולחן-ערוך” עם מפרשיו לכל סעיף וסעיף. גם חלקים מן ה“יורה-דעה” למדתי בחדרו של רבי זה ג“כ בשיטה זו. וזוכר אני ירחי הסתיו מאחת השנים ההן, שהייתי הולך מבית אבי לחדר מורי בבוקר השכם, בעוד היה חושך על פני חוץ, והיינו לומדים את הדברים האלה כל שעות הבוקר עד שעת התפלה. כמובן, בהיות השעה מוקדמת כל כך, הייתי יוצא מביתנו מבלי לטעום כלום. ואעפ”י שהייתי בן-יחיד להורי, לא חסו עלי וקימו בי “ספי ליה כתוֹרא”. רק בשעה מאוחרת היו מביאים לי מביתנו מעט חמין, שהספיקו להצטנן בדרך. רבי היה גר בחדר אחד, והשלחן הקטן שהיינו לומדים על ידו עמד אצל המטה, שבּה היתה ישנה כל הזמן אשת הרבי, והקור בחדר הזה היה נורא. כך היינו מבלים שעות הבוקר בכל יום. רק בעשׂר או באחת-עשׂרה הפסקנו את הלמוד והלכנו להתפלל אל הקלויז של חסידי סדיגורא, שלא היה רחוק מחדרו של רבי. שם היינו מתחממים אצל התנור ומתפללים.

כך עברו השנים הראשונות משנות ילדותי!

ואולם, כאמור למעלה, בהיותי כבן שתים עשׂרה בא הקץ לכל זה בעברנו לגור בכפר. שם היה לי חדר מיוחד נאה מלא ספרים ושם הייתי יושב ולומד עם “רבי” מיוחד, ששׂכר לי אבי, אבל גם הצל הזה של “חדר” עבר מהרה, כי בהיותי כבן חמש-עשׂרה חשבתי עצמי למוכשר כבר לעסוק בתורה לבדי בלי עזרת מלמד ואבי הסכים לכך, ומני אז לא היה לי עוד שום מורה דרך, וישבתי ועסקתי בתורה (ואחרי כן גם בחכמה) לבדי, ושקדתי על למדי יומם ולילה.

רבי היה נוהג לקרוא אחר התפלה איזו מספרי מוסר (“חובת הלבבות” וכדומה) וגם אני נהגתי כמוהו, וביום השבת הייתי קורא פרשת השבוע בספר “עקידת יצחק”, כי החסידים העידו, שהרבי מסדיגורא עצמו העיד על ספר זה שהוא ספר כשר ומוּתר לקרוא בו, ועל ידי ספר זה נכנסתי להיכל הפילוסופיה שלנו, וקראתי עוד הרבה ספרים אחרים מן המין הזה, ואת הספר “עקידת יצחק” ידעתי כמעט בעל-פה וגם נסיתי לחקות את סגנונו, ועדיין, כמדומני נמצאה באַרכיב שלי דרשה, שכתבתי באותו הסגנון.

גם ההערות לש“ס ופוסקים מאותו הזמן עוד שמורות באַרכיב שלי לזכרון. כמובן, ב”תקופת ההשׂכלה" שלי, כתבתי תחת אלה שירים ומליצות, כמנהג הימים ההם, אבל את אלה האחרונים כבר שׂרפתי וכמעט לא השארתי זכר להם לפני צאתי מאודיסא.

_____

מראשית ילדותי, בהיותנו יושבים עוד בעיר ואני אז כבן עשׂר או אחת עשׂרה – הורגלתי להבּחן בלמודים. כי כבר אז נמצאו “שדכנים”, שדאגו לעתידותי והציעו לאבי “שדוכים” שונים בשבילי, אחר שנתפרסם שמי בהסביבה בתור “עלוּי”, ולפי שבמקומותינו לא היו “ישיבות” ולא היה המנהג, ששלט בליטא, כי העשירים היו בוחרים “חתנים” מבחורי ה“ישיבה” – לכן היו מתנפלים על מקרים כאלה, שהיו במקומות שונים בחורים, שנבּאו להם עתידות גדולים בעניני הלמודים, והעשירים היו מתחרזים זה בזה בבחירת חתנים כאלה. גם אני הייתי בין האלה הבחורים, שיצא להם שם בתור “חתנים” רצויים, והעשירים אשר חפצו להשתדך בי, היו שולחים לעירה למדנים “מבינים”, שיבחנוני בלמודים, כדי לדעת אם אמת בפי השמועות שנתפרסמו על אודותי. וכך היו כמעט בכל שבוע באים אלי אל ה“חדר” אנשים זרים, אשר לא ידעתים עד אז, לבחון אותי בלמודי ש“ס ופוסקים. בשנים האחרונות לפני היותי ל”חתן" היו מתחרים. אחד איש עשיר ועם הארץ, והשני – המשפחה המיוחסת, שבאמת בתחתנה בי. המדוברת היתה יתומה מאביה – הרב מזיטומיר, שמת בדמי ימיו, וכמובן לא היתה לה נדוניא. והראשון היה מפורסם אז בסביבתנו בתור עשיר גדול, שהיה מוכן לתת לבתו נדוניא הגונה. אבי רצה לקיים את המצוה כהלכה והחליט, שישאלו אותי במה אני בוחר. את הדבר הזה מסרו למלמדי אז שהוא ידבּר עמי. הוא עשׂה כן, ואני הייתי במבוכה ולא ידעתי מה לענות. בלבי הייתי נוטה יותר לשדוך עם העשיר, כי יראתי את הקדוּשה והחסידוּת היתרה ששלטה במשפה המיוחסת. אבל בושתי להגיד זאת למלמדי בפה מלא, ובמקום תשובה ישרה הזכרתי לו מאמר התלמוד: “לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וכולי” ולא גמרתי את המאמר, בחשבי שמלמדי יבין את כונתי, שחפצתי לרמז, כי נשׂיאת תלמיד חכם לא היתה חשובה ביותר בעיני חכמי התלמוד, שהרי מאמר אחד גומר: “וישׂא בת תלמיד חכם”, ומאמר אחר, שגם הוא מתחיל ככה, גומר: “ויקח מנעלים לרגליו”. אבל המלמד את הבין את כוָנתי וחשב פשוט, שהכוָנה לאותו המאמר הגומר בבת תלמיד חכם. וכך נחתך הגורל ואחר זמן מועט יצא אבי למקום מושב ראש המשפחה המיוחסת באותה העת וגמר את השדוך. הכלה לא נמצאה שם, כי היא היתה אצל אבי אמה במקום רחוק משם. אבל המחותנת העמידה לפני אבי את בתה היא, שהיתה באמת יפת-תאר, ואמרה לו: רואה אתה את בתי זו? אני מבטיחך, שהכלה שלך אינה גרועה ממנה. ועל סמך זה מצא אבי לאפשר לגמור את השדוך…

אבל התחלתי את הפרק בדבר הבחינות ורוצה אני לגמרו גם כן באותו הענין.

מלבד הבוחנים, שהיו באים לחדרי מעת לעת, היה מנהגו של אבי לבחון אותי גם הוא עצמו בכל שבת, אחרי שקם משנתו בצהרים, ובהתאם לשיטת החנוך שלו היה דרכּו לגמור את הבחינות תמיד במכת-לחי, בין שהייתי ראוי לכך ובין לא. ובאותו הרגע היתה אמי פותחת דלת חדרה ואומרת לו: “עוד הפעם מכּה? יכּך הרעם!” ובזה נגמרו הבחינות כמעט תמיד והייתי חפשי לצאת החוצה לשׂחק עם חברי עד תפלת “מנחה”.

כמובן, היה זה עוד בעת שגרנו בעיר, קודם שיצאנו אל הכפר, כי בכפר לא היו לי חברים ולא השתתפתי בשום שׂחוק נערים.

ובדברי על שיטת החינוך של אבי, אוסיף עוד לספּר מקרה אחד: המנהג בביתנו היה, כשישבו אל השלחן לסעודה היה כל אחד מביא עמו ספר לקריאה ברגעים שבין תבשיל לתבשיל. אבי עצמו היה מביא על הרוב “מדרש רבּה”, ואני הייתי בוחר בספרים שונים מתוך הספריה של אבא. פעם אחת נגש אבא אלי לראות את הספר, שהבאתי עמי, וזה היה ספר “שב שמעתתא”, שמחַבּרו היה בעל “קצות החושן”. אבי פנה אלי ואמר: “יודע אתה שהמחבּר כתב את ספרו זה בהיותו בן שמונה עשׂרה?” – ידעתי – עניתי. “ואתה – הוסיף אבי – כשתהיה בן שמונה עשׂרה לא תבין אפילו מה שכתבו בו”. הדבר הזה חרה לי מאד, מפני שבאמת הבנתי הכל כבר אז (שהייתי כבן אחת עשׂרה), עם כל הפלפולים העמוקים שבּו. אבל זה היה אחד היסודות של החנוך, שנתן לי אבא: להשפילני בעיני עצמי, ואיני יודע לאיזו מטרה כיון בזה.

אף על פי שגרתי בכפר כל מיטב שנות נעורי, לא למדתי שם לאהוב את הטבע. הבית אשר בו גרנו שם (לפני זה גר בו בעל האחוזה עצמו), היה בית גדול, ובו חדרים גדולים הרבה והיה מוקף גן גדול שנמשך עד שׂפת הנהר, אשר עבר דרך הכפר. אבל אני הייתי טרוד בלמודים וספרים, ולא שׂמתי לב אל הדר הטבע. אפילו לרכוב על סוס כהוגן לא למדתי. כל יחוסי אל טבע המקום היה רק זה, שהייתי מטייל לעתים קרובות בין שׂדי התבואות של הכפר. ואף גם השירים העברים, שקראתי בתקופת השׂכלתי על מחזות הטבע, לא עצרו כוח להטותני מן הדרך הזה, כי הייתי כולי טבוע בלמודים – מתּחלה רק למודי קודש, ואחר כן גם למודי חול – ושום דבר אחר לא לקח את לבי.

חדרי היה סמוך לאולם גדול, שבּו היה אבי מקבּל אורחים חשובים, בין יהודים ובין לא יהודים. אלה האחרונים היו על הרוב מפקידי הממשלה, שכשהיו מבקרם את סביבתנו, היו נוהגים לבוא אלינו ללון, כי היה ביתנו המקום היותר נוח להם לאכול את ארוחת-הערב ולמצוא מנוח בלילה. ובהיות חדרי, כאמור, למעלה, סמוך לאולם האורחים, היה קולי נשמע באולם, כשהיינו עסוקים בלמודים אני ומלמדי. פעם אחת התאכסן אצלנו אחד מראשי פקידי המקום. ואחר שנפרד אבי ממנו, בלכתו בערב לחדר, שהוקצע לו ללינת הלילה, נכנס אבי אל חדר-האוכל שלנו, ששם היו באותה השעה אורחים משלנו, ובשׂחוק על שׂפתיו ספּר, שהפּקיד שמע את קולי בחדר הסמוך ושאל את אבי, מה הקול הזה, והוא, אבי, ספּר לו, ששם יושב בנו ועוסק בלמודים, ואגב אורחא ספּר לו גם כן, שאני בעל כשרונות והוא מקוה, שאהיה לרב בישׂראל. על זה אמר לו הפקיד: “אם הוא בעל כשרונות, למה אתה מחזיק אותו פה ומלמדהו דברים, שכבר בטלו מן העולם, ולמה לא תשלחהו לעיר גדולה, שילמוד בגימנסיא ואחרי כן באוניברסיטא, ויהיה באמת איש מלומד?” מה שענה לו אבי לא ספּר לנו, אבל הוא סיים את ספּוּרו: “ועתה צא ופרש דבר כזה לגוי!” פני המסובים העידו בהם, שהם אינם צריכים לפירוש, והדבר הוא פשוט ומובן להם, ורק מוחו של גוי אינו יכול לתפוס אותו.

ובהיותי כותב על חיי בכפר, רוצא אני להזכיר שני צעירים, שהם לבדם הנעימו מעט את חיי השממון שלי באותן השנים, והם מר אליעזר זולוזיצקי ומר משה פרידמן. הראשון היה חתנו של אחד מגרי הכפר, והשני – קרובו של אבי ואחד הפקידים בעסקיו. שניהם היו יודעי ספר, והייתי מבלה עמהם שעות רבות. שניהם הלכו אחרי שנים רבות לאמריקא. האחרון הצליח שם בעסקיו והנהו חי עוד בתור סוחר מהוגן בעירו. והראשון, שגם הוא עשׂה שם איזה עסק, לא הצליח, ולפני זמן-מה מת שם. כך כתב לי פרידמן (אני מקבל מזמן לזמן מכתבים מאתו).

-———-

בשנים הראשונות לשבתי באודיסא היה מנהגי לבקר, כמעט בכל יום, את בית וַעד החברה לישוב א“י, שמזכירה הראשי היה, כידוע, המנוח רמ”ל ליליענבלום, ביום אחד – וזה היה בימי הוכּוּחים החריפים, שהיו ביני ובין רמל“ל ב”המליץ" בשאלות שונות, – ישבתי בבית הוַעד יחד עם רמל“ל אצל החלון ושׂוחחנו על דבר איזה ענין. והנה נגש אלינו יהודי אחד מערי המדינה, שהיה כמדומני, ראש חו”צ בעירו, ופנה אלינו בדברים האלו:

• סלחו לי, רבותי, אם אשאל מאתכם שאלה. אנחנו בערי המדינה חושבים על פי הוכּוּח שביניכם ב“המליץ”, שאתם אויבים בנפש ומוכנים לירד איש לחיי רעהו, והנה אני רואה, שאתם יושבים פה ומשׂוחחים יחד בשלום וברעוּת, ואם הדבר כן, הלא תוכלו לברר את השאלות, שבהן אתם מחולקים, בשלום ובשלוָה בע“פ פה על יד החלון, ולמה זה תבלבלו את מוחנו אנחנו הקוראים במאמריכם בכה”ע?

זו היתה ההשׂגה על מהות הוכּוּח הספרותי, ששלטה עוד אז בין הקוראים העברים, ושהגיעה להם בירושה מן התקופה הקודמת, תקופת ההשׂכלה, שאז היו באמת לפרקים גם גדולי הסופרים מבזים זה את זה בפומבי בכה“ע בזלזולים גסים, שאינם ספרותיים כל עיקר. די להזכיר, בתור דוגמא, את ה”וכּוּח" בין יל“ג ואר”ז, אשר אנחנו, משׂכילי אודיסא, הדפסנו מחאה נגדו, כמו שהזכרתי למעלה (“רשימות ישנות”).

ובדבּרי פה על המושׂגים, ששלטו באותו הזמן בין הקוראים העברים בנוגע לספרות, אוסיף עוד דברים אחדים בנוגע להמושׂגים אז, ששלטו בין הסופרים עצמם.

בסוף שנת תרנ“ו כשישבתי בברלין למטרת יסוּד “השלח”, באו אלי ידיעות שעל פיהן נדמה לי, כי יותר נוח יהיה ליסד את עתוני בקרוקא ולהדפיסו שם בביהד”פ של פישר. בשביל כך החלטתי ללכת ליום או יומים לקרוקא, כדי לראות את המצב בעיני. בדרך בין ברלין וקרוקא חליתי ובאתי לקרוקא חולה ממש, והוצרכתי אחרי כן לשכב במטה ימים אחדים. וכשנודע הדבר למשׂכילי העיר היו, כמובן, באים לבקרני בכל יום. בין המבקרים היה אז סופר מפורסם (בעיקר בז’רגונית), שנמצא אז במקרה בקרוקא. כמובן, שדבּרנו כמה פעמים על העתון שאני אומר ליסד ועל הדרכים שעלי לבחור בהם בשביל להבטיח את הצלחתו. פעם אחת בא אלי הסופר הנזכר ואמר לי: “שמע נא, רעיון נפלא בא בלבי, ואני בטוח, שאם תקבּל את הצעתי תצליח במפעלך החדש, וזה הדבר: הלא אתה ידעת, שבשביל הצלחת עתון יהודי צריך לפנות לאנשים פרטיים רבים ושונים, לשלוח להם את העתון, ולבקש מהם שיחתמו עליו ויעזרו בכלל לקיומו. באופן אחר אי-אפשר. לצורך זה צריך לאסוף שמות ואדריסות בכל הארצות ובכל הערים, ואתה, כמדומני, אינך מוכשר לעבודה כזו. והנה נזכרתי, כי לפני זמן קצר התחיל סופר אחד להוציא עתון בעברית, ואחר שהוציא חוברות אחדות נשתתק, וכנראה חדל העתון מלצאת. והנה הסופר הנזכר הוא בעל נסיון ובקי בענינים האלו ובודאי קודם שהתחיל להוציא את עתונו אסף את האדריסות הנחוצות, ובודאי יש לו “אדרעסענבוך” מלא וגדוש, ומאחר שזה לא נצרך לו עתה, בודאי יסכים למכור לך את ה”אדרעסענבוך" שלו במחיר לא רב, ועל פי זה תמצא את דרכך ותדע למי לשלוח“. העצה ה”נפלאה" הזאת פקחה את עיני לראות באיזו אַטמוֹספירא של שנוֹררוּת אני נמצא. וכמעט החלטתי באותו הרגע לעזוב את הכל ולברוח הביתה. אבל אחרי כן, כמובן, שקט רוחי ולא ברחתי, אלא שבתי לברלין במקום שהשנוֹררוּת הספרותית לא היתה בולטת כל כך, ונגשתי להוצאת “השלח”. אינני צריך להוסיף, כי את ה“אדרעסענבוך” לא קניתי ואת “השלח” לא שלחתי לשום מצנַט, כי אם רק לאלה, שחתמו בעצמם ברצונם הטוב.

בדברי פה על ימי שבתי בברלין, לרגלי הוָסד “השלח”, נזכרתי במקרה אחד, שחושב אני אותו ראוי להרשם לזכרון.

בברלין הייתי בא לפעמים לביתו של הד"ר קַרפּלס (מחַבּר ספר “תולדות הספרות העברית” בגרמנית). פעם אחת ישבתי אצלו ביום השבת לפנות ערב. והנה נכנסה המשרתת ושאלה אותו איזה בגדים להכניס אל הארגז. מתוך זה הבנתי, שהוא מתעתּד לנסוע לאיזה מקום. קמתי וחפצתי ללכת, והוא שאלני, מדוע אני ממהר כל כך, ואמרתי לו, שאינני רוצה לגזול זמנו קודם נסיעתו. הוא ענה, שהנסיעה היא רק לפוֹזנא, במקום שירצה הערב על היינה. אמרתי לו: “ובכן צריך אתה להכין עצמך אל ההרצאה”. הוא שׂחק בכל פה ואמר: “את ההרצאה הזאת כמה פעמים הרציתי כבר? בודאי עשׂרות פעמים!” וכשראה שאני משתומם על זה, אמר לי: את הדבר הזה למדתי בהיותי עוזר לוועסטערמאן (עורך הירחון הידוע בגרמניא), כי פעם אחת, אחר שהרצה דובוא-רימונד (Dubois-Reymond) את הרצאתו המפורסמת “שבע חידות העולם”, שלחני וועסטערמאן אליו לבקשו, שירשה לנו לתת את ההרצאה בירחוננו. על זה ענני: “את ההרצאה אתן לכם, אבל רק אחר שאחזור עליה לפני אספות כמה מאות פעמים”. “גם אני – הוסיף קרפלס – כבר קראתי וחזרתי וקראתי את ההרצאה הזאת במקומות שונים ולפני אספות שונות ואני יודע כבר, איפה הקהל שׂוחק ואיפה הוא מקשיב בשׂים לב, ואינני צריך לשום הכנות”. אני שמעתי כל זה בתמהון רב, כי אני בעצמי מעודי לא הרציתי על ענין אחד שתי פעמים ולא ידעתי, כי מנהג העולם הוא לעשׂות כמו שעושׂה קרפלס.

-————-

באותם הימים שהתגוררתי בברלין (תרנ“ו – תרנמ”ז), למדתי להכיר את היחיד מן המיסדים הראשונים של חכמת ישׂראל, שהיה עוד בחיים (צוּנץ, גַיגֶר וכו' כבר מתו קודם) – והוא ר' משה שטיינשניידר. הביאני אל ביתו והציגני לפניו תלמידו המובהק ד“ר מַלטֶר (גם הוא עתה כבר שוכן עפר). שטיינשניידר היה אז, כמדומני, למעלה משמונים, אבל צריך היה לשמוע את דבוּרו השוטף ומלא חיים, ולראות אותו מטפּס ועולה במהירות על ארגזי הספרים, להוציא ספרים וכת”י, שחפץ להראות לי, כדי לדעת איזה מקור חיים היה באיש הנפלא הזה, וקשה היה להאמין, שאיש חי כזה בלה כל ימיו בין קטלוגים ורשימות ספרים שונים! מזה למדתי, שלפעמים אין בין תכוּנותיו הפרטיות של אדם שום קשר עם מקצוע העבודה, שבחר לו בחיים.

ובהזכירי פה את שם ד“ר מַלטר נזכרתי בחבורה הנעימה של צעירים מלומדים, שהיו אז בברלין בביה”מ ללמודי היהדות, ושהם הנעימו לי שם את חיי הבדידות בארץ נכריה. אחדים מהם כבר הלכו לעולמם (ברדיצבסקי, מלטר, ניימַרק) ויִתרם עודם בחיים ועובדים עבודת עמם ומפורסמים כל אחד במקצוע שלו (עֶהרנפּרייז, טהוֹן וכו'). ובכל פעם שאני חושב על הימים ההם אני זוכר את כולם בחבּה וכבוד.

-———-

למעלה הזכרתי את אופן פגישתי בוורשא עם גוֹטלוֹבּר, ורוצה אני פה להזכיר עוד פגישה אחת בוורשא עם אחד מגדולי הדור ההוא, והוא – רח“ז סלונימסקי. נפגשתי עמו בביהד”פ של ר' יצחק גולדמן, ששם היה מדפיס את “הצפירה”. את השׂיחה עם רחז"ס בפרטות אינני זוכר עוד, אבל דבר אחד עשׂה רושם עמוק בנפשי: במשך השׂיחה שאלתיו במה הוא עסוק עתה, והוא ענני במרירות: “אני כותב חדשות שונות” (כך נקראה מחלקת החדשות ב“הצפירה”). לאחר שנים נפגשתי עמו עוד הפעם בוורשא במשׂרד “אחיאסף”, והוא היה אז כבר לא שלם בדעתו. ותיכף, כשראני, התחיל לספּר לי על הסכסוכים שהיו אז בינו ובין סופר אחר מפורסם יותר צעיר בענין “הצפירה”. וספּרו לי אז במשׂרד “אחיאסף”, שכּך מנהגו לבוא לעתים קרובות, ולהציע בכל פעם את טענותיו מחדש. מצבו עשה עלי רושם נורא.

-———-

עוד לא נכתבה ההיסטוריא של הצהרת בלפור והעבודה שקדמה לה. עם כל ה“אכזבות” שבאו לנו אחרי כן, תשאר ההצהרה הזאת מגדל אור מיוחד במינו על הדרך החשוכה של גלוּתנו, בהיות זאת הפעם הראשונה, שהודו אומות העולם במציאותנו הלאומית ובזכויותינו על א"י בתור עם.

בזכרי את הימים ההם בלונדון, לבי בי יהמה, התקוות היו גדולות ואנחנו עבדנו בתמימות ואמונה, בחשבנו שבאמת באה העת להגשמת האידיאל הלאומי שלנו. זה היה בשנים האחרונות של המלחמה הגדולה, ובלונדון לא היה עוד איש מן ההנהלה הרשמית של ההסתדרות הציונית, ורק ד“ר ח. ווייצמן לבדו – שלא היה עוד אז ראש ההסתדרות – עשׂה מה שעשׂה על דעת עצמו. ומפני שהמצב הזה, שהכל נעשׂה על דעת יחיד, היה בלתי נורמלי, – יעצתי לד”ר ווייצמן להשתדל, שיבואו מרוסיה איזו מראשי ההסתדרוּת. ובאמת לאחר-זמן מה באו ר' נחום סוקולוב והמנוח ד“ר טשלינוב. אך בינתים יסד ד”ר ווייצמן מועצה פרטית להועץ עמה בכל שאלה קשה, וגם אני הייתי אחד מחברי המועצה הזאת, וזוכר אני, שהיתה מתאספת במשׂרד הציוני (ברחוב פיקדילי) והיו מתוַכּחים בה על כל השאלות, שהיו עומדות על הפרק, והפּרוֹטוֹקוֹלים של הישיבות האלו היו מלאי ענין. לצערי, אינני יודע איפה נמצאים עתה הפרוטוקולים האלו. בכל אופן צריך היה לבקש ולמצוא אותם ולמסרם לספריה הלאומית בירושלים בתור דוקוּמנט היסטורי, שערכו גדול מאד.

ובזמן מאוחר מעט, כשכבר באו המנהיגים הנזכרים למעלה, בטלה המועצה הזאת מאליה, אחר שכבר היו על המקום מנהלי-ההסתדרות הרשמיים, שיכול היה הד"ר ווייצמן להתיעץ אתם. ואולם אני גם אחרי כן הייתי משתתף בעבודה לפרקים. כשצריך היה להגיש לממשלה נוסח ההצהרה הרצוי לנו, הושיבו ועדה לחבּוּר הנוסח, וגם בזו השתתפתי, אם כי לא בקביעות. לפי הרשום בזכרוני, הגישו אז לממשלה את הנוסח שלנו במַחבּרת, שנדפסה שלש פעמים בזו אחר זו בשנויים שונים, ואם לא אשגה, נמצאים אכסמפּלרים מכל שלשת הנוסחאות באַרכיב שלי. אבל הממשלה, כידוע, חתמה על נוסח משלה ולא השגיחה הרבה במה שדרשנו אנחנו.

ובאחד הערבים, כחצי הלילה, בא אל ביתי ד"ר ווייצמן, פניו מאירות, ובידו פסת ניר, ואמר לי: “הנה!”

זה היה הדוקומנט הידוע מני אז בשם “הצהרת בלפור”. הוא, ווייצמן, קבּל אותה לפני שעות מעטות ומהר להביאה אלי עוד בטרם נתפרסמה בקהל.

מה יפים ומה נעימים היו הימים ההם, ימי “ירח הדבש” של תקוותינו!…

ולדוגמא על האוֹפּטימיסמוס, ששלט אז במחננו, רוצה אני להזכיר רק דבר אחד, שהוא, כמדומה לי, מספיק להראות לנו את מצב הרוחות בימים ההם.

באחת הישיבות של המועצה הנזכרת למעלה נתגלגלו הדברים על המכשולים העומדים על דרכּנו. אנכי סכּמתי את אלה בדברים מעטים וביניהם חשבתי, כמובן, כאחד המכשולים היותר גדולים – את השאלה הערבית. על זה ענני אחד מראשי המנהיגים, שהמכשול הזה איננו מסוכּן לנו כלל, כי הממשלה האנגלית מביטה על הערבים, כמו על “Natives” חצי-פראים, ואותנו היא חושבת לאירופאים בני תרבות.

כך שגינו אז בדמיונות וחלומות!

ואולם זה היה עוד זמן הגון לפני קבּלת “הצהרת בלפור”, ואחר קבּלתה של זו, באותה האספה הגדולה, שהיתה לכבודה בלונדון, ושבּה השתתפו גם אחדים מן המדינאים האנגלים, נשמעה כבר “שירה” אחרת, ואחד מן המדינאים ההם, מן היותר מפורסמים בינינו, בתור אוהב הציונות, אמר בנאומו, שהוא מצייר לו פתרון שאלת "המזרח הקרוב " בצורת ברית משולשת בין הערבים, היהודים והארמנים, וכל אחד משלשת הלאומים האלה יהיה שׂורר בארצו: הערבים בארצותיהם, היהודים בארץ יהודה, והארמנים בארמניא…

וכשאני רואה עתה מה עלתה לו לעם הארמני האומלל ומה מצבו עתה, אינני יכול לעצור בעד השׂחוק המר המתעורר בקרבי, ואני אומר לעצמי: אִלו הייתי מסוגל, כרבים אחרים, למצוא חצי נחמה בצרות של אחרים, די היה לי להסתכל במצבם של הארמנים, בשביל להתנחם במקצת על צרותינו אנחנו.

-————-

כבר ספּרתי למעלה (“רשימות ישנות”), שנשׂאתי (או יותר נכון השׂיאוני אבותי) אשה בשנת תרל“ג בטרם מלאו לי שבע עשׂרה שנה. אשתי, כאמור שם, היה ממשפחה חסידית מיוחסת מאד, ומצד אביה היא נכדת הצדיק המפורסם אז, ר' יעקב ישׂראל מ”טשרקסי“. זה האחרון היה אז כבר זקן מופלג ולא יכול לבוא לחגיגת החתונה, שהיתה בעיר “אוברוטש” בפלך וואהלין עיר מגורי אבי-אביה. לאחר זמן-מה התחילה המשפחה לדרוש שנלך, אני ואשתי, לטשרקסי, לראות פני הזקן, וסוף סוף הסכמתי לכך מפני הנמוּס. ובסוף הקיץ (בשנה ההיא או שלאחריה – איני זוכר בדיוק) הלכנו לשם. הצדיק, מפני זקנתו, לא היה יכול לשבת בימי שבתות בראש השלחן, כנהוג, והיה ממלא תפקיד זה אחד מנכדיו הרבים, שהיו באים אל ביתו לעתים קרובות. גם לאותה השבת בא נכד אחד, שהיה אחרי כן “צדיק” לעצמו, וכשבאתי הלכתי לראות גם אותו. בין שאר הדברים דבּרנו ג”כ על היום שבּו נשוב לבתינו. אני אמרתי לו, שאלך ביום השלישי, והוא ענה, שאם כן, הוא ילך ראשונה, מפני שחפץ ללכת ביום הראשון. לא ידעתי היטב את הסבּה, אבל עניתיו: “לא, אני אלך ראשונה”. הוא שׂחק לדברי, ולא הוספנו לדבּר על זה. הדבר היה באמצע השבוע. ביום הששי הלך הוא לבית המרחץ ונתקל באיזה מסמר, שפצע את רגלו, והרופא צוָה עליו לשכב במטה. ביום השבת לא היה, איפוא, מי שישב בראש השלחן, ונפל הגורל עלי, שאשב במקום ה“צדיק” בראש השלחן. וכה נעשׂיתי פתאם ל“צדיק” עורך שלחנות, בעוד שבלבי פנימה כבר היתה ה“חסידוּת” פגומה מאד. הדבר הזה היה כבר ידוע, כמעט, בין החסידים, ובכל זאת לא נמנעו מלחטוף את ה“שירַים”⁴ שלי באותה הסעודה. וביום השלישי, יום הקבוע לנסיעתי הביתה, נכנסתי לאותו הנכד, שפצע את רגלו, בשביל לקחת ממנו ברכת הפרידה, ומצאתיו עדיין שוכב במטה. ובכן נתקימה נבואתי ואני הלכתי ראשונה, וכך הייתי ל“בעל מופת” שלא במתכַּון.

שכחתי לספּר מאותה השבת עוד דבר אחד. לאחר התפלה נכנסו חשובי החסידים לחדר התפלה של ה“צדיק” (זה היה חדר מיוחד על יד בית-המדרש הכללי) לאמור לו “שבתא טבא”, והוא ספּר להם בדרך שׂחוק: “מה תאמרו על עזותו של פלוני ה”גבאי“? היום בבוקר התחלתי לעבור על פרשת השבוע, שנים מקרא ואחד תרגום, נדמה לי, שהפרשה היא “שופטים”, וכשכבר קראתי מקצתה, נגש הוא, ה”גבאי“, ואמר לי: לא, “רבי”, פרשת השבוע היא “כי תצא”. החסידים שתקו, אבל שנים מהם, שעמדו על ידי ושמעתי את שׂיחתם, היטב חרה להם, ואחד אמר לחברו: “עזות כזו! כש”הרבי” קורא “שופטים”, ודאי כך צריך הוא לעשׂות ואין רשות להפסיקו".

-————–

כבר רמזתי למעלה, שמשנת החמש עשׂרה (בקירוב), לא היו לי לא “מלמדים” ולא מורים, ועסקתי בלמודי לבדי בלי מורה דרך. בשנים הקודמות למדתי ב“חדר”, וגם אחר שעזבתי את החדר והיה לי מלמד מיוחד – כמעט רק גפ“ת ו”פוסקים“, אבל עתה שהייתי חפשי לסדר למודי בעצמי, התחלתי לקבוע עתים גם ללמודים אחרים. ביחוד שקדתי על התנ”ך. פרשת השבוע הייתי לומד בשבתות עם פירש“י, ראב”ע ורמב“ן, ועל הרוב גם ה”עקדה“, ובימות החול הייתי עוסק הרבה בנ”ך, שכמעט לא ידעתי עד אז. ממפרשי הנ“ך הייתי עוסק ביחוד בפירוש הרד”ק, שהיה מושך את לבי בפשטות סגנונו ויושר הגיונו.

אבל גם את התלמוד לא הזנחתי. עוד מראשית ימי ילדותי הורגלתי ללמוד “גמרא” גם בעצמי. הסבּה הראשונה היתה זו, שאני בכור וצריך הייתי לעשׂות סיום מסכת של התלמוד בכל ערבי פסחים, כדי להפּטר מתענית הבכוֹרים, כידוע. ובשביל כך הייתי מתחיל בפורים, או קודם, ללמוד איזה מסכת קטנה (בערבים אחרי שהייתי חפשי מן החדר), וסדרתי כך, שאסיים את המסכת בערב הפסח. ואחרי כן, כשהייתי כבר אדון לעצמי, הייתי לומד את התלמוד עם מפרשים שונים (ביחוד אהבתי את המפרשים הספרדים, כמו חדושי הריטב"א, וכדומה), וגם את הפוסקים לא הנחתי, ביחוד ספרי שו“ת, שבהם נעשׂיתי בזמן קצר בקי גדול. גם ללמודים אחרים הקדשתי הרבה זמן ולא הנחתי מקצוע בספרות העברית שלא עסקתי בו מעט או הרבה. אבל יותר מכל אהבתי את הספרדים בכל מקצוע, ועד כמה שאפשר היה לי, שקדתי על ספריהם. למשל, בדקדוק השׂפה ידעתי היטב את ה”מכלול" של הרד“ק (את הקודמים לו לא ידעתי אז, כי לא היו הספרים בידי)⁵. בפילוסופיא הדתית היה, כמובן, ה”מורה נבוכים" הולך בראש, ואחריו קראתי כל מה שבא לידי במקצוע זה.

אבל מעט מעט התחלתי ללמוד גם שׂפות אחרות וספרויות אחרות, ועל ידי זה, כמובן, הוצרכתי לקצר בלמודים העברים יותר ויותר.

אמרתי בפרק הקודם, שהייתי רגיל לקרוא פרשת השבוע גם עם פירוש הראב“ע. אבל זאת עשׁיתי רק זמן ידוע, כי משכוני אחריהם סודותיו של הראב”ע, שהייתי אוהב לבקש להם פתרונים, ועל הרוב גם מצאתי. אבל ברבות הימים נמאס עלי הדבר, והביאני לידי כך ספר אחד, שאיננו מפורסם בקרבנו, כראוי לו, והוא ספר “אמונת חכמים” מאת אחד מחכמינו האיטלקים ר' אבי עד שׂר-שלום בזילאה. הוא היה מקובל גדול ומסור מאד לעניני “הקבּלה”, ורוב הספר הנזכר מוקדש לענינים האלו. אבל יש בו גם פרקים רבים נגד הפילוסופים שלנו, וביחוד נגד הראב“ע. לפעמים הוא מדבּר עמו קשות יותר מדי, אבל רוב דבריו בנדון זה צודקים. ביחוד אני מרגיש תודה לו בעד דבר אחד שלמדתי ממנו והייתי מחזיק בו כל ימי. בדבּרו על סודות הראב”ע, הוא אומר בין שאר דברים, שכלל זה נקוט בידך: מי שיש לו באמת מה להגיד, הוא משתדל להגיד בלשון פשוטה ומובנת לקהל הקוראים. ומי שמַרבּה בסודות ובלשון סתומה, סימן הוא, שאין לו מה להגיד, ועל כן הוא בוחר בסגנון סתום, כדי למשוך לב הקוראים שיעמלו בהבנת הסגנון ויחשבו שבזה השׂיגו איזה דבר, – אחר שעצם התוכן לא היה קונה לו לבבות. ויכול הייתי לקרוא בשם הרבה ספרים, שנתפרסמו בקהל יותר מכדי ערכּם, רק בשביל הסגנון הקשה, הנותן ענין לקוראים לעמול בפירוש הדברים, לא פחות מספרי הרעב"ע.

ובדבּרי פה על ספרותנו מימי הבינים, חפץ אני להזכיר רעיון, שהיה ממלא את לבי כמעט מימי ילדותי, אך לצערי, לא יצא אל הפועל עד עכשיו, והוא: שתוָסד חברה מיוחדת להוציא הטוב שבספרות ימי הבינים, כלומר עד תקופת ההשׂכלה. בין המון גלים של דברי הבל יש לעתים קרובות בספרות ההיא (ספרי שו"ת, ספרי מוסר ודרוש וכו') דברים הראויים להשאר זכרון לדורות. הספרות הזאת הולכת ומשתכחת בדורנו, ובעוד זמן-מה תשתכח, אולי, לגמרי. ואולם באמת יש בתוכה דברים חשובים בתור זכרונות היסטוריים או רעיונות פילוסופיים, שצריך היה לשמרם. והנני מצייר לי את הענין בצורה כזו: שתוָסד חברה של חובבי “ספרות ימי הבינים”, אשר חבריה יקבּלו עליהם לחובה לעבור לאט לאט על כל הספרות ההיא, להעתיק מתוכה את הראוי להשתמר, ולהוציא כל זה לאור בקובצים מיוחדים לכך. כמה פעמים דבּרתי על זה עם אנשים, שחשבתי אותם ראויים לכך, אבל לא הצלחתי למשוך לבבות לדבר הזה. מבקשים בני אדם מַטמונים בביבּליוֹתיקות ושׂמחים, כשמוצאים איזו דברים בכת"י, ואל המַטמונים, המתגוללים בביתם בתוך הספרים, המצויים בידי רבים ואינם יקרי המציאות – לא ישׂימו לב!

-————–

כבר ספּרתי למעלה, שבראשית שבתנו בכפר היה לי תמיד מלמד מיוחד. על דבר אחד המלמדים האלה רוצה אני לספּר פה, דבר שקשה לספּר, אבל בהיותו אופיי מאד, כמדומה לי, שראוי לפרסם זה.

מלמדי זה (כמובן מחסידי סדיגורא) היה למדן ו“חסיד” גדול. בהיותו במיטב שנותיו, ומשפחתו היתה גרה בעיר מושבו, ורק הוא לבדו היה אצלנו בכפר, היה עלול מאד למקרה לילה לעתים תכופות. זה היה בימי החורף, כשהקור היה גדול, וערמות שלג כסו את כל הדרכים. והנה היה מנהגו של רבי לעמוד בחשכת הלילה, ללבוש את בגדיו וללכת רגלי לעיר הקטנה הסמוכה, בשביל לטבול ב“מקוה” לפני התפלה. שום דבר לא יכול לעצור אותו מלמלאות את הדבר הזה, אשר חשב לחובתו, וכששב מן העיר, שהיתה במרחק כשלשה קילומטר מכפרנו, היה שׂמח וטוב לב, כאיש היודע, שמלא את חובתו, מבלי להשגיח כלל על האנשים הסובבים אותו, שהרבה מהם ידעו את סבּת “טיולו” בשעה כזו ובאויר כזה. הכרת חובה כזו לא ראיתי אחרי כן בין כתּות אחרות, שהייתי חי בהן. וכמה פעמים חשבתי בדעתי, שאילו היתה הכרת החובה חזקה כל כך, למשל, במחנה הציונים, היה כל הענין מקבּל צורה אחרת, יותר מתאימה.

-———-

בין האנשים, אשר הכרתי והיה לי עמהם מו“מ בחיים, היו אחדים שראויים מאיזה צד לעשׂות להם מַזכרת, וחושב אני שמזמן לזמן, כשיתגלגלו הדברים לכך, אשתמש בחומרה. ופה אחפוץ להזכיר אחד מהם, והוא הסופר והמורה, שהיה ידוע בזמנו – רי”ל דאווידאוויטש (או “בן דוד”).

בשבתי עוד בכפר, היו לי שתי אחיות צעירות ממני, שאבי, כמנהג החסידים, חשב לנחוץ ללמדן איזו דברים גם מלמודי חול. לתכלית זו הביא פעם אחת מורה (איני זוכר אם מקיוב או מברדיטשוב) ליטאי, אשר אז לא ידעתיו עוד בשמו הספרותי. אחרי כן נגלָה הדבר, שהוא הוא הסופר ה“ריפוֹרמַטוֹר” ראובן אשר ברוֹדס (בעל הספּוּר “הדת והחיים”, שהרעיש עולם בימיו). ואולם, מאיזו סבּה, ששכחתי כבר, עזב ברודס את ביתנו לאחר זמן קצר, ואבי הביא מורה אחר ג"כ ליטאי, שהיה שמו קיבריק, ועל האיש הזה רוצה אני לכתוב פה.

בתור אדם לא היה גדול, ולא היו לו מעלות מוסריות גדולות, המציינות את אנשי המעלה. ובכל זאת ראוי הוא להשאיר לו זכרון, בהיותו איש מצוין במובנים אחרים. כמו שהתברר אחר כמה שנים, לא היה שמו קיבריק. ומעשה שהיה כך היה. בראשית ימי ילדותו היה חבר לאיזו חברה ריבוֹלוּציונית בווילנא, וזה גרם לו – את הפרטים אינני זוכר עוד – שצריך היה להסתר כמה שנים מפני רדיפת הממשלה, וכמובן, לא היה לו פּספּוֹרט – הדבר העיקרי, שהיה האדם ברוסיא זקוק לו אז, בשביל שיוכל לחיות. פעם אחת עבר על פני הבית, ששם קבּלו הפקידים, בשנה ההיא, את אנשי הצבא החדשים, והוא שמע, שאיש אחד מאלו שצריכים היו להתיצב לפני הפקידים המקבּלים שם את אנשי הצבא, לא בא, ושמו הוא קיבריק, ובכן לא חשב הרבה והחליט תיכף להשתמש במקרה הזה, שבא לידו. הוא נכנס אל הבית והודיע לפקידים, שהוא הוא קיבריק המבוקש, ותיכף עמד לפני הבקורת, ונתקבל לצבא בשם הזה בלי חקירות ודרישות, אחר שלא עלה בדעתם של הפקידים, שיעשׂה הצעיר הזה דבר שלא נשמע מעולם: שיחפוץ אדם להכּנס לצבא במקום איש שאין לו שיכות כלל עמו. וכה היה לאיש צבא ועבד בחַיִל הרבה שנים בשם קיבריק, עד שגמר את חוקו, ואז קבּל פּספּוֹרט בתור איש צבא משוחרר, ששמו קיבריק. הדברים האלו נודעו לנו אחר הרבה שנים, אבל בעת שבא אלינו אל הכפר לא ידענו כלום מזה. וכה היה בבית אבי הרבה זמן ולמד את אחיותי רוסית ועברית ועוד למודים אחרים. וכשיצאנו מן הכפר להשתקע באודיסא, עבר גם הוא לשם והיה למורה עברי. כמובן, היה מבאי ביתנו לעתים קרובות, ואני אהבתי את חברתו, בהיותו איש משכיל ופקח ובעל כשרונות מצוינים. אינני זוכר עוד, איך נהיה הדבר, כשהתחיל ד“ר קנטור להוציא את העתון “היום” נהיה קיבריק לסופרו התמידי, וכתב מכתבים מאודיסא, אעפ”י שידיעתו בעברית היתה אז עוד מועטת מאד. ובאחד הימים נודע לי פתאום, שקיבריק שלנו הלך אל חוקר הדין וספּר לו את תולדות חייו בפרטות, כמו שהבאתי אותן פה. כמובן, העמידו אותו לדין, והדבר היה לפלא בין השופטים, כי לא שמעו דוגמתו מעולם, אבל סוף הדבר היה, כי נקו אותו מעונש והחזירו לו את שמו האמתּי, כמו שהיה לפני הקראו בשם קיבריק, כלומר: י. ל. דאווידאוויטש. לא ארכו הימים והתחיל לכתוב בעברית מאמרים שונים בעניניי החנוך והלמוד⁶. גם בבקורת המקרא התחיל להתעסק באודיסא והצליח בזמן קצר להיות בזה כמעט בעל מקצוע.

וכבר הזכרתי למעלה (“רשימות ישנות”, ג' חשון תר"ן), שהיה דאווידאוויטש גם הראשון, אשר יסד חברת “שׂפה ברורה” באודיסא, ונסה את כוחו להשתמש בעברית בתור שׂפה חיה, אך בזה לא הצליח הרבה.

-—————–

ובעודי עומד בענין הזכרת נשמות שכבר אינן, רוצה אני להשאיר זכרון פה לאיש אחר מבני חבורתנו באודיסא, איש שלא היה לא סופר ולא מורה, כי אם בעל-בית בעל-אוּרין, ובכל זאת היה מבני החבורה, והיה חביב על כולנו מפני נפשו העדינה וטוב לבו הגדול. שמו היה ר' שבתי ווישניאק. הוא היה עושׂה טובות לבני אדם בכל ענין, שהיה ביכלתו, ובכלל היה נחמד לבריות ואהוב וחביב על כל מכיריו. בחייו הפרטיים היה כמעט נזיר, במאכל ומשתה היה “צמחוני” (וועגעטאריאנער). ופעם אחת, זוכר אני, שנתתי לו במתנה ספר וכתבתי על השער שיר בדרך הלצה, שהתחלתו היתה: “לר' שבתי האדם היקר, אוכל תבן כבקר” (יותר לא אזכור). בשנות הרבוֹלוּציא הראשונות עזב (איני זוכר עוד את הסבּה) את אודיסא, והלך לבקוּ ושם לא היו ימים מועטים ונהרג ע“י אחד הטטרים, והוא אז במיטב ימי העמידה. תנצב”ה.

-————

על דבר אגודת “בני משה” כבר כתבו הרבה ויש גם ספר מיוחד לתולדות ב“מ (מאת ש. טשרנוביץ). אבל דבר אחד עיקרי לא נזכר, כמדומני, בשום מקום. הכל מיחסים יסוּד האגודה אלי, כאִלו בלבי נולד הרעיון, ואני הוצאתיו לפועל על דעת עצמי. ובאמת אין הדבר כך. רעיון יסוּד אגודה חשאית מעֵין זו נולד באמת בעת ההיא בארץ ישׂראל. שם היתה אז חבורה שלמה של אנשים צעירים פחות או יותר, אשר שגו ברעיון זה: להלחם במכשולים בדרך חשאית. בין האנשים האלה היה גם ברזילי (ר"י אייזנשטדט). וכשבא הוא לאודיסא התרועע עם המנוח רא”א לוּבּרסקי, ושניהם החליטו (אינני יודע מי מהם היה המעורר), שאני צריך לעמוד בראש האגודה הזאת. אני לא ידעתי כלום על המו“מ שהיה ביניהם על הענין הזה. אבל באחד הימים בא אלי רא”א לוברסקי והזמינני לבוא לישיבה חשובה מאד, שתהיה באותו ערב בבית בן אחיו ר' יעקב לוברסקי. הבטחתי לבוא, ובאתי באמת, וכשנפתחה הישיבה, היה הדבר תמוה בעיני, שעיני כל המסובים היו פונות אלי, כאילו חכּו, שאני אבאר להם את מטרת הישיבה הזאת. כנראה, כולם חשבו, ואולי אמרו להם כך, שאני הוא אשר קראתי לישיבה, ואני אגַלה להם את מטרתה. ובאמת, כאמור, לא ידעתי על זה יותר מאחרים, וקוראי הישיבה האמתיים היו ברזילי ורא“א לוברסקי. מתוך המו”מ נגלָה הדבר, כמו שאמרתי למעלה, שמטרת הישיבה היתה יסוּד אגודה חשאית מעֵין זו של “בני משה”, והם נתנו עיניהם בי, שאני אהיה מיסדה ומנהלה. הם חשבו אותי לראוי לכך, בהיות אותם הימים ימי פרסום של מאמרי הראשון “לא זה הדרך”, אשר בו מצאו סמוכים לרעיון זה. ובאמת מצא הרעיון חן בעיני, והסכמתי לעסוק בזה. וכך נוצרה האגודה אחרי מו“מ בישיבות אחדות, ואני לקחתי עלי להיות ראשה ומנהיגה. מעט מעט נכנסתי בענין זה, והייתי מקדיש לו הרבה זמן ועבודה, וברזילי היה מעין אפּוֹסטוֹל, שהלך למקומות שונים למצוא חברים לאגודה ולחַזק את פעולותיה. ולפי שבזמן קצר נתפרסם הדבר בכל החוגים הקרובים לדבר, שאני מיסד האגודה, לא חשבתי לאפשר לגלוֹת את הדבר כמו שהיה, כדי שלא להביא בזה נזק למצב האגודה. אבל סוף סוף האמת צריכה להוָדע, שהרעיון הזה ע”ד יסוּד אגודה מעֵין ב“מ הובא לאודיסא ע”י ברזילי ולא אני הייתי מחוללו.

-————-

למעלה הזכרתי את הוכּוּחים שהיו ביני ובין רמ"ל ליליענבלום, ורוצה אני להוסיף פה איזו פרטים בנוגע לאותו הענין.

הוכּוּחים האלו נתחדדו ביחוד בסבּת החברה ב“מ, שרמל”ל היה בראשיתה אחד מחבריה ואחרי כן יצא מתוכה ונעשׂה לראש מתנגדיה. ובשנת תרנ“ב הדפיס ב”המליץ" פיליטון בשם: “לשומרי רוח ורואה בעבים” (הקוראים הבינו כאִלו שומרי רוח הוא רמז לב"מ בכלל, ורואה בעבים הוא רמז אלי בתור ראש האגודה, אבל הוא עצמו לא הודה בזה, אלא אמר שלשון יחיד של המלה “ורואה” הוא רק טעות הדפוס והוא כתב באמת “ורואים”). זו היתה התנפלות חריפה מאד על ב“מ. אני עניתי לו אז ב”המליץ" במאמר גדול (בשם “חסידים ואנשי מעשׂה”) שנדפס בהמשכים בגליונות 55 עד 60 (כ’–כ“ה אדר תרנ”ב), וכשאספתי אחרי-כן את מאמרי לקובץ “על פרשת דרכים” חלק ראשון, השמטתי את המאמר הזה, בחשבי אותו ל“וכּוּחי” ביותר, כמו שרמזתי על זה בהקדמה ראשונה לעפ“ד. ואולם עתה, שעברו הרבה שנים כל כך מני אז וגם מל”ל איננו, אולי כדאי לפרסם קטעים מן המאמר הזה (ארבע וחמש נקודות מראות על השמטות קטנות וגדולות):

“אם השעה הזאת טובה וכשרה היא למלחמות פנימיות בין חו”צ, וביחוד למלחמת “המעשׂה והמחשבה” – מסופק אני מאד. לפי דעתי לא היו עוד ימים לחבת ציון, שהיה המעשׂה צריך למחשבה ושניהם צריכים לשלום כימים האלה. אבל מר ליליענבלום (“המליץ” גליון 35–33) חושב כפי הנראה להפך, כי דוקא בשעת צרה זו, כשכוח “המעשׂה”, ערכּו וכבודו, ירדו פלאים⁷ אין דבר המזיק לו יותר מן ה“המחשבה”…

מַחבּרת קטנה בשם “שני חזיונות” יצאה לאור לפני ירחים אחדים, ומחַבּרה⁸, אשר מזמן לזמן הוא מוציא מַחבּרות כאלו למקרא העם⁹, בודאי לא חשב ולא קוָה, כי מַחבּרתו זאת תהיה למקור וכּוּחים ארוכים על דבר שאלות כלליות. והנה בא מר לל"ב וחלק לו את הכבוד הזה, אם גם שלא לשמו, כי אם לשם מלחמה כללית, נגד הדעה הצפוּנה בתוכה (אשר ראשיתה רואה מר מל"ל במאמרי “לא זה הדרך”) ונגד כל המחזיקים בה.

הדעה הזאת תלמדנו, לפי עדותו של מר לל“ב, “שהמעשׂה החמרי בעניני הישוב” הוא לע”ע טפל, והעיקר הוא המחשבה, היינו הכוָנה, הפצת הרעיון של חבת ציון וכל הכוָנות, השייכות לה…

ובכן מוצא פה מר מל“ל רק המשך המלחמה הישנה בין בעלי המעשׂה והמחשבה בישׂראל מימי האלכסנדרונים עד המתנגדים והחסידים, וכנראה “באו עתה חסידים ממין זה גם בין חו”צ ואומרים, כי האצילוּת בענין הישוב נחוצה יותר מן המעשׂה”…

אבל מר מל“ל הפליא מאד לקצר דברי המַחבּרת באופן הדרוש למטרתו, ועל כן בטרם נעבור אל טענותיו מוכרח אני לבוא אחריו ולמלא את דבריו, כלומר, אעתיק מתוך המַחבּרת עוד איזו דברים אשר השמיט מר מל”ל¹⁰…

אחרי המלואים האלה, המבארים לנו מה הוא “המעשׂה”, אשר המחַבּר חושב לטפל… מוצא אני באמת בכלל דבריו את תמצית הדעה, אשר השתדלתי גם אני להפיץ בעם במאמרים שונים. הדעה הזאת תחשוב לעיקר לא את “המחשבה, היינו הכוָנה”, כי אם את המעשׂה, רק במחשבה תחלה, והמלחמה שבינה ובין דעת מר ליליענבלום אינה המלחמה הישנה “בין המחשבה והמעשׂה”, כי אם – הישנה עוד יותר – בין הסדר והערבוביא, בין המתינות והבהלה, בין מעשׂי הטבע ומעשׂי המקרה. בהנהגת חו“צ עד היום רואה היא רק ערבוביא ובהלה. במעשׂיהם הרוחניים הנם מחַקים את החנוָנים, העומדים בפתח חנוּתם ומרבים בשבח סחורתם, כדי לעורר תאוַת המון הקונים, וכשהתאוָה התעוררה והקונים נכנסים ורואים, שאין בכוח ה”סחורה" למלא את חצי תאוָתם, יבזו הקונים את החנוָנים, והמה את הקונים, ומשניהם יחד יחוּלל שם ה“סחורה” ותתבזה על הבריות; – ובמעשׂיהם החמריים הנם משתדלים רק להרחיב חוג הפעולה בא“י מבלי להביא בחשבון מדת הכוחות הפועלים, החמריים והמוסריים, למען דעת אם יספיקו לפעולות גדולות, ומבלי גם לאַחד ולסַדר כראוי את הכוחות הדלים, אשר יֶשנם… למראה כל אלה, אין צורך להיות “מבעלי חב”ד”, ורק במעט דעה בלבד יש די, למען קרוא בגרון בלי חשׂך: “לא זה הדרך!” – כי אין תקוה לבנין העם להבּנות, כל זמן שלא יצלח לנו להגדיל את הכוח לפי גודל העבודה…

עתה נשמע גם מה יענה על זה לל"ב¹¹….

ראשונה הוא מטיל ספק, אם המדות הרעות, השולטות בעמנו, כפירוד הלבבות, מורך לב, שפלות הרוח וכו', תוכלנה להפריע אותנו מלהשׂיג מטרתנו בא“י, ולפי דעתו, נמצאות מדות כאלו, “לא פחות מאשר אתנו”, גם אצל עמים אחרים, ביחוד, אצל אלה שהיון משועבדים, כמו בולגריא, ואעפ”כ קמו לתחיה ויהיו מוכשרים…

ומר מל“ל רוצה בזה לבטל כל שיטת “בעלי חב”ד שבחו”צ" מצד ההגיון והאפשרות, והשיטה הזאת תאמר, כי ההתישבות עצמה במדה גדולה לא תוכל לצאת אל הפועל במהרה בימינו, כי חו"צ, המשתדלים להרבות את הישוב בכמות על חשבון האיכות, משחיתים את ההתישבות ביסודה, בצעדה הראשון, ולא יגיע בדרך זה לעולם לברוא ישוב אמתּי וקים…

נגד השיטה הזאת לא אמר כאן מר מל"ל כלום,לא מצד ההגיון, ולא מצד האפשרות. אם המדות הרעות אינן מפריעות בהחלט את העם היושב בארצו ועובד אדמתו מלקום לתחיה מדינית, – מפריעות ומפריעות הן עם מפוזר ומפורד, עם סוחר ומוכר, מלהתקבץ למקום אחד ולכוֹנן שם ישוב גדול של עובדי אדמה על יסוד חזק ובסדר נכון. אם לא תעלה ארוכה לעמנו על ידי שיארך זמן הנדודים, אין מזה עוד ראיה שאפשר לקצר זמן הנדודים, על ידי מעשׂים מטורפים, בלי הכנות וכוָנות…

היש לנו אנשים – מוסיף מר מל"ל לשאול – שכוחם לא רק בפיהם, לסוֹל לנו דרך אחרת?

כמה זרה היא שאלה זו בפי מר מל"ל, אשר זה מעט, בראשית מאמרו, ילגלג על “עשׂית עושׂים” שאני רוצה בה! “היש לנו אנשים?” – בעמנו בכלל יש אנשים, אך לא לנו הם. וזה הוא כל אסוננו, וזה הוא עיקר טענתנו אליכם, “אנשי מעשׂה”, שאתם יוצאים לעשׂות מעשׂה ענקים בכוח של גמדים…

אם נאבה ללכת בגדוֹלות ונפלאות של לשם יחוד – משׂיאנו מר מל“ל עצה הוגנת – עלינו להקדים שלשה דברים: א) שימָצאו אנשים, שיקנו כל אדמת א”י לצמיתות, כדי שלא יבואו אחרים לרכּוש להם הקרקעות בשעה שנעסוק אנחנו בכוָנות; ב) להמציא לאחינו בארצות פזוריהם מנוח ולחם, שיהיה להם פנאי לעסוק בכוָנות; ג) להיות בטוחים, כי עם המנוחה והלחם לא יחסר גם המזג של הרוח הלאומי, ובכל עת שיאמרו בעלי הכוַנות: הבה נלכה, כי באה העת! נשליכה בחפץ לב את משכנותינו ונשׂים פעמינו לארץ אבותינו.

פה גִלה מר מל“ל את כל לבו, את “הפוליטיקה הפנימית והחיצונית” שלו ושל חבריו, אשר תביאם לבחוֹר בפעולה חטופה ומבוהלת ותעוֵר את עיניהם מראות את התולדות היוצאות מזה. הם יראים, מצד אחד, “שלא יבואו אחרים לרכּוש להם הקרקעות בשעה שנעסוק אנחנו בכוונות”; ומצד אחר – שמא חלילה ייטב מצבנו ונמצא “מנוח ולחם” בארצות פזורינו, ואז אינם בטוחים שנאבה “להשליך משכנותינו ולשׂים פעמינו לארץ אבותינו”. ועל כן מוכרחים הם למהר ולחטוף את הקרקעות כל זמן שאינן בידי אחרים, ולמהר ולהושיב אותנו בא”י כל זמן שיחסר לנו מנוח ולחם.

חכמי המדינה שלנו שוכחים, איפוא, כי ה“קרקעות” גם עתה אינן הפקר, שכּל הקודם זכה, כי גם עתה הנן בידי אחרים, וגם ה“אחרים” האלו, שמר לל“ב מבטלם בלבו ורואה אותם כאִלו אינם, יודעים להשתמש בזכותם על הצד היותר טוב, ואינם מוכרים את קרקעותיהם, אלא בקושי גדול ובמחיר רב. ואם בכל זאת נקוה, כי יצלח לנו להוציא את הקרקעות מידם, הוא רק בתנאי, אם נדע להתקרב למטרה זו לאט לאט בלי שאון ורעש, ובכל אופן – כמו שנוכחתי למדי משנה זו – לא על ידי “חטיפה” ולא על ידי חסרי מנוח ולחם, שאין להם פנאי לעסוק בכוָנות. המנוח והלחם, אשר מר לל”ב ירא אותם, פן יקלקלו את “המזג של הרוח הלאומי”, הם בעיני, להפך, דברים מוכרחים לההתפתחות הטבעית של עבודתנו, ורק מי ששני אלה לא יחסרו לו, יכול להשתתף בה ולעשׂותה כראוי. אם רוב בני עמנו עתה הם, לדאבון לבנו, חסרי מנוח ולחם ואין להם פנאי “לעסוק בכוָנות” – אל יעסקו! ועוד אפשר לעסק “הכוָנות” להתקיים על ידי המועט, שיש לו פנאי לזה. אבל אם הייתי יכול באמת למַלאות אחר עצת מר לל"ב: להמציא לכל אַחינו מנוח ולחם, הייתי עושׂה זאת בחפץ לב, מבלי לדאוג כלל, פן לא יאבו ללכת “בעת שיאמרו בעלי הכוָנות: הבה נלכה”! – מפני שבאמת לא יעלה על לב “בעלי הכוָנות” לעולם לקרוא את הקריאה הזאת. כי אם אך תהיה ההליכה ברוח “הכוָנות”, אז לא תצטרך לקריאות פתאומיות כאלה באיזו עת מוגבלת, אלא תתפתח מאליה בכל עת, בלי הפסק ובלי דחיפה חיצונית ומקרית, ככל תנועה פנימית, שיסודה עמוק בלבב…

מר לל“ב פגע בדרך הילוכו גם במאמרי “אמת מא”י”, ומשער, “כי המבט הנאצל על ענין הישוב גרם ל”אחד-העם" לצאת במאמרו, המלא צבעים שחורים ומבהילים, אם גם יכול היה למצוא גם אורות, וכל הצללים עצמם, כמו שהגידו לי איזה שבים מאה“ק, אינם חשכים כל כך”.

אין נפשי להתוַכּח פה עם מר ליליענבלום על דבר “האצילות” אשר במאמרי הנ“ל, טענות כאלו כבא באו בכה”ע אחר שנדפס מאמרי, וכבר השבתי עליהן בזמנן. אבל על דבר “הצבעים השחורים” צריך אני להעיר, כי אם מקבּל מר לל“ב עדות השבים מאה”ק ופוסל רק את עדותי בלבד, מפני “המבט הנאצל”, – אז אוּכל גם אני להעיד עדים מן השבים, בלי כל “מבט נאצל”, אשר ספּוּריהם היו שחורים הרבה מצבעי אני, ואשר התרעמו מאד על הסופרים, כי הוליכו שולל אלפי אנשים בבשׂורותיהם והבטחותיהם הכוזבות…

גם על הערתי הקצרה “עוד מעט פילוסופיא”, שנדפסה לפני שבועות אחדים ב“המליץ” פקח לל"ב את עיניו¹². לפי דבריו הבאתי שם ראיה מדברי אוּאייט וגולדסמיט, בנוגע לישוב ארגנטינא, “שגם הם דורשים, שהחלוצים יהיו בעלי מדות טובות וכו' “. ועל זה הוא קורא: מאריה דאברהם! מי מכחיש, כי הדעה הזאת טובה להלכה? אבל הן לארגנטינא נמצא גואל, העושׂה הכל בכספו, וציון נדחה היא דורש אין לה. תוצאות ההבדל הזה שתים הנה. הרשות להגואל לאמור: בכספי רוצה אני לתמוך אך ביד החלוצים, שיהיו כרצוני; אך מי נתן לנו רשות לאמור לאנשים המתישבים בא”י על חשבון עצמם: לא מצאתם חן בעינינו? עוד זאת: ישוב ארגנטינא מסוּר ביד יחיד והכוח בידו לרחק ולקרב. אבל דבר ישוב א”י מסור לא ליחיד בעל כוח, אך להמון העם, ופילוסופיא שתאמר במצב כזה: פנו דרך לה' – או שתהיה כקול קורא במדבר, או, מה שיותר גרוע, שתחסום הדרך לגמרי בעד העוברים.

אבל הדברים שהבאתי שם בשם אוּאייט וגולדסמיט, מוכיחים לא רק שגם הם דורשים (כדבר טוב ומועיל אך לא מוכרח), שיהיו החלוצים בעלי מדות טובות, כי אם עוד יותר – שגם הם תולים כל הצלחת הישוב בתנאי זה; מוכיחים איפוא לא רק “שהדעה הזאת טובה להלכה”, כי אם – שתנאי מוכרח הוא במעשׂה. ואם כן הלא הדברים קל וחומר: ומה ישוב ארגנטינא, “המסור ביד יחיד והכוח בידו לקרב ולרחק” בכל עת שירצה, ויכול איפוא לתקן כל שגיאה בדבר בחירת החלוצים, להרחיק את הבלתי ראויים, וגם אחר שכבר נתישבו שם, ואעפ“כ מקפידים ראשי הישוב כל כך על תכוּנת החלוצים ותולים בזה כל תקוָתו ואחריתו, – קל וחומר לישוב ארץ-ישׂראל, “המסור לא ליחיד בעל כוח, אך להמון העם”, וכל מעוּוָת, אחר שנעשׂה, אין מי שיתקנוֹ, – שבודאי אין תקוה להצלחתו, אם תהיה ההתחלה על ידי אנשים שאינם מהוגנים, ובודאי לא רק רשות בידינו, אלא אף חובתנו היא להשתדל בכל כוחותינו, שלא ישתתפו בו אנשים כאלה. ובמה כוחנו? על זה משיב מר לל”ב בעצמו, בתתו מקום לפחוד, שמא עתידה ה“פילוסופיא”, האומרת, פנו דרך לה', “לחסום את הדרך “לגמרי” בפני העוברים”. הוא מודה איפוא, שהפילוסופיא הזאת יכולה אולי לחסום את הדרך, אלא שהוא מוסיף “לגמרי”, כדי להטיל אימה על הצבּוּר, אבל אנכי מאמין, שאם תצלח לחסום את הדרך, יהיה זה רק בפני אלו, שחסימה יפה להם ויפה לארץ…

ובטרם אחתום רוצה אני להשתמש במקרה הזה, כדי לשוב ולהזכיר לחו"צ ענין אחד, שכבר נשכח:

מר לל“ב אומר, כי “באנו עתה חסידים ממין זה בין חו”צ”. אבל טעות היא בידו. “חסיד” אחד “ממין זה” היה כבר בין חו“צ עוד בראשית התנועה, בשנת תרמ”ב, ושמו יהודה ליב ליבַנדא. לפני איזה ירחים בא לידי במקרה מכה“ע “ראזסוויעט” לשנת 1882, ובקראי כה וכה, פגשתי במאמרו של ליבנדא בשם: ——-מילים בקירילית, עמוד-ת”צ סריקה 26, והשתוממתי לראות, כי כחכם עדיף מנביא, ראה כבר אז, באיזה דרך מוליכים אותנו אנשי המעשׂה, ובלשונו החדה הפליא לצייר את כל החזיונות המעציבים, כל אותו “תוהו ובוהו”, שעתיד לצאת מן המעשׂה “בלי ההכנות”, הכל כאשר עינינו רואות היום. וַתהי עצתו, לקנות לנו תחלה לבות טובי העם, להפיץ את “הרעיון של חבת ציון וכל הכוָנות השייכות לה”, בקצרה – לעסוק “בהכנות וכוָנות”, ככל אשר יאמרו “חסידי זמננו” ועוד יותר מהם. – אבל גם אז היתה כבר יד אנשי המעשׂה תקיפה, והרידקציא של מכה“ע הנ”ל שׂמה את דבריו לאַל, ובמאמרים ארוכים הוכיחה, כי “אין צורך בהכנות וכוָנות, והעיקר הוא המעשׂה”.

מן העת ההיא עברו עשׂר שנים. בכל השנים האלו עשׂו אנשי המעשׂה את שלהם וחוקי החיים עשׂו את שלהם: הללו בנו והללו החריבו; הללו שבו ובנו, והללו שבו והחריבו. עד שבאה השנה האחרונה, ואנשי המעשׂה התנשׂאו פתאום כאריות ובקול ענוֹת גבוּרה נגשו אל המלאכה, והבנין התרחב והתגדל משעה לשעה, במהירות נפלאה, – וחוקי החיים התנשׂאו לעומתם, ובדחיפה אחת שבו והחריבו את הכל במהירות עוד יותר נפלאה. עתה, הנה על מרום החורבות החדשות, בתוך כל השממה והדממה אשר מסביב, מה אנו שומעים? עוד הפעם השירה הישנה לכבוד “המעשׂה”. עוד הפעם אותות ומופתים מדברי תורה ומדברי הימים, מצד ההגיון והאפשרות, כי שקר ההכנות והבל הכוָנות, רק “מעשׂה” גדול, רק מעשׂה, בלי כל הקדמות. והכל חדש מחודש כאִלו לא טענו אנשי המעשׂה את טענותיהם גם אז, וכאִלו לא הראו המעשׂים עצמם ותולדותיהם מי היה הצדיק בריב ההוא, לפני עשר שנים.

למראה כל אלה תתעורר בלבנו מאליה השאלה המעציבה: ואחר עשׂר שנים מהיום – מה יהיה?…."

-———-

עבר זמן הגון ולא הוספתי כלום על הקטעים האלו, כי עד כה שאבתי ממַעין הזכרון, אשר פסק פתאום מלהוציא לי חומר חדש. והנה באו לעזרתי חברי היקרים מר ח. נ. ביאליק ומר י. ח. רבניצקי, אשר חבּרו בשבילי רשימה של שאלות בנוגע לזכרונות, שעליהן הם מבקשים ממני תשובה. והנה החלטתי להשתמש בשאלות האלו, ולהשתדל לתת להן תשובה מתוך זכרוני.

א. “ראשית התעוררות הכּרתו, ומה הם שׂרידי זכרונותיו מאותו הזמן”.

שאלה קשה היא זו, ואינני יודע מה להשיב. ראשית התעוררות ההכּרה הוא פּרוצס, שנעשׂה על הרוב שלא מדעת, וקשה אחרי כן לספּוֹר את צעדיו. כמדומני, שזכרוני הראשון הוא חלום מפחיד, שהעירני משנתי בקול פחדים באמצע הלילה, והורי השתדלו להשקיט את רוחי. הייתי אז, כמדומני, בן שלש, והיינו יושבים אז כמעט מחוץ לעיר מולדתי, ששם אבי אמי היה לו בית. ואני זוכר את הבית הזה, אשר עזבנוהו אחר איזה זמן, אינני זוכר מאיזו סבּה.

מאותו זמן אני זוכר רק ראשית לכתי אל ה“חדר”, וזה כבר ספּרתי למעלה. ועוד גם זאת אני זוכר: כשהיתה אם אמי קוראת פרשת השבוע ב“טייטש חומש” ושאר ספרי מוּסר בז’רגון, הייתי אוהב לשבת אז אל צדה, והיא היתה קוראת בקול, שאשמע גם אני, כי לא ידעתי עוד אז לקרוא בעצמי.

ב. “הפרצופים שראה בראשונה”.

חוץ מאבי ואמי ושאר בני המשפחה נחקק בזכרוני רק פרצוף אחד של איש גבּן בר אוּרין חברו של אבי אמי, שהיה בא כמעט בכל ערב (ולפרקים היה סועד עמנו) ללמוד משניות יחד עם אבי זקני. זה האחרון היה קפדן מטבעו, והיה גוער בחברו לעתים קרובות, כשזה לא הבין יפה את המשנה. הרבה אנשים לא היו באים אל ביתנו ועל כן היו ה“פרצופים” שנשארו בזכרוני מאותם הימים מעטים ומטושטשים מאד.

ג. “אביו ואמו, תאור אפיָם ותכוּנותיהם ויחוּסם אליו בימי ילדותו הראשונים”.

על השאלה הזאת כבר עניתי במקצת במקומות שונים בעמודים הקודמים. אבי היה בנעוריו למדן גדול ואחד מחשובי חסידי סדיגורא. מקום הולדתו – העיר ההיסטורית הקטנה פוהוריבישצי, ובנשׂאו אשה מעיר סקווירא נשאר שם אחר חתונתו, והתחיל לעסוק במסחר, וה' הצליח דרכּו ועשׂה חַיִל והיה לאחד מעשירי העיר (לפי מושׂגי הימים ההם). על פי אפיוֹ היה נוח לכעוס, ולעתים קרובות סבלנו מזה אנחנו בני המשפחה, ביחוד אני, שהייתי הבכור בין הילדים, והוא דרש ממני הרבה במובן הלמודים, מפני שהייתי בעל כשרונות, והוא קוָה ממני גדוֹלות. אמי היתה ג"כ אשה רתחנית, אבל יותר נוחה לבני הבית. בכלל היו חיי ביתנו בלתי נעימים, והייתי שׂמח כשיכולתי לבלות איזה זמן מחוץ לבית.

ד. “אבות ההורים, תולדות היוחסין ואגדות משפחתיות”.

אבי היה ממשפחה מיוחסת מאד, ואמי היתה בת בעל-בית פשוט. (אם כי בר אוּרין ורחים ומוקיר רבנן). גם הוא היה איש מעולם המעשׂה ועסקן בצרכי צבּוּר בעירו. כמו שכבר ספּרתי, היה אבי זקני זה אחד המקורבים של הצדיק מרוּז’ין. ובהיותו יודע מעט שׂפת המדינה (רוסית) וחוקיה, היה הרבי משתמש בו, כשהיה לו ענין עם הממשלה. יותר אין לי מה לספּר על אבותי ואבות אבותי מצד אמי, שהיו כולם בעלי-בתים חשובים בעיר הנ"ל (סקווירא), וחוץ מאבי אמי היתה כל המשפחה אנשים פשוטים שלא הצטיינו בשום דבר. מצד אבי היתה המשפחה יותר מצוינת, והיו בה הרבה לומדים ורבנים שקנו להם שם טוב בסביבה ההיא. את אבי-אבי בעצמו לא הכרתי, כי מת בהיותו עוד צעיר לימים, ואני נקראתי על שמו (אשר צבי). לפי מסורת המשפחה מוֹצָאנו הוא מעיר בראדי אשר בגליציא, אבל לא נשאר לזה שום זכר ממשי בחיי המשפחה.

ה. “עיר מולדתו, תכוּנתה הכללית ותכוּנות תושביה. אנשי צורה ואנשי מעשׂה בה”.

עיר מולדתי (סקווירא) היא עיר יהודית אוקראינית רגילה ואינה מצטיינת בשום דבר, זולת זה, שאחר בריחת ה“רבי” מרוּז’ין לחו“ל ובני ר' מוטילי מטשרנוביל חלקו ביניהם את הירושה אחריו, נתישב אחד מהם, ר' יצחק (ר' איציקל), בסקווירא, וכה נתיסד שם מרכז של חסידוּת שהלך וגדל ברבות הימים, והיה אחרי כן מן היותר מפורסמים באוקראינא. בימים הראשונים היתה מַחלוקת תמידית בין חסידי ר' איציקל ובין שׂרידי חסידי רוז’ין, שכמובן עוד נשארו בעיר. מתּחלה קבּלה המחלוקת צורה של התחרות פשוטה, אבל מעט מעט נוצרו דברים שונים, שהיו מעֵין נושׂא המחלוקת (למשל “ויקרב קץ משיחיה”, שהרוז’ינאים היו משמיטים את המלה “קץ”), וזוכר אני שנתחזקה המחלוקת בגלל בית תפלה שלהם (קלויז) שרצו הרוז’ינאים לבנות מחדש, וחסידי ר' איציקל התנגדו לזה בכל תוקף, מפני שחשבו, בצדק, שהדבר הזה יחַזק את השפעתם של מתנגדיהם בעיר. הדבר הביא לידי מלשינות ומעשׂים מכוערים משני הצדדים, אבל סוף סוף גברו הרוז’ינאים ובנו בנין יפה בשביל ה”קלויז" שלהם. ואני, עם היותי אז כבן עשׂר או אחת-עשׂרה, הייתי בקי בכל פרטי הענין, והייתי מתענין בו הרבה, לפי שאבי היה אחד מראשי השתדלנים מצד הסדיגוראים, ובכל קלישות ידיעתו בלשון המדינה, היה יוצא ובא אצל הפקידים בנוגע לענין הזה.

“אנשי צורה”, כלומר אנשים שהיו מצוינים באיזה דבר, כמעט לא היו בעיר. כל תושביה היו סוחרים פחות או יותר, ועסקו בעניניהם הפרטיים ובעניני החסידות שלהם אם מכתּה זו או מכתּה זו. בין חסידי סדיגורא אני חושב לאפשר להזכיר רק שם אחד מהם: ר' ישעיה-יוסל (שם משפחתו שכחתי). וכשהיה הרבי מסדיגורא צריך לגמור את בית-התפלה בירושלים, שהתחילו בו עוד לפני זמן ונפסק בנינו מאיזו סבּה, שלח לירושלים את ר' ישעיה-יוסל, וצוָה עליו שלא יעזוב את ירושלים עד גמר הבנין. וכן עשׂה החסיד: עזב את ביתו ואת כל עניניו והלך לירושלים וישב שם, כמדומני, כשנה וחצי עד גמר הבנין (הוא בית הכנסת הנקרא בירושלים על שם ר' נסים ב“ק – אחד מן בהכנ”ס היותר יפים שם).

ו. “קרובי משפחה ומכרים. פרצופים וטפּוּסים”.

כבר אמרתי למעלה, שאינני זוכר שום קרובים ומכּרים, שיהיו ראויים לדבּר עליהם ביחוד. כל הטפּוּסים שאפשר היה לראות בעיר זו, אפשר היה לראות בכל עדה יהודית באוקראינה בימים ההם. רחוקים היו כולם מחיי העולם בכלל, והצטמצמו באינטרסים הפעוטים של היהדות בימים ההם, ובזה מצאו ספּוּק לנשמתם. רק בערבי שבתות אחר תפלת הערבית היו מתאספים בצד המזרח של ה“קלויז”, והיו עוסקים בעניני פוליטיקא, כלומר, אלה שבמשך השבוע היו בעיר הפלך או במקומות אחרים, היו מספרים שמועות שונות ששמעו שם על דבר חיי המדינות, ואחרים היו מתפלפלים בכל אלה, עד שהגיעה השעה לשוב הביתה.

ז. “מלמדיו הראשונים וחבריו”.

כבר ספּרתי, כמדומני, למעלה, שהורי מסרוני אל החדר של מלמדי הראשון בהיותי כבן שלש. המלמד היה מלמד-דרדקי מפורסם בעיר, וב“חדר” בליתי, כמדומה לי, שתי שנים ומחצה או שלש, ולמדתי שם לקרוא עברית וגם להבין ראשי פרקים בפירוש רש“י, שהיה נחשב אז ללמוּד בפני עצמו, כלומר, למדנו סדר השבוע כולו בלי פירושים, רק פרשה אחת או שתים למדנו עם פירוש רש”י, באופן שבפרשה זו היה הפירוש עיקר והמקרא טפל לו. בחדר הזה כמעט לא היו לי חברים, כי הייתי, כמדומני, צעיר מכולם, ובמשׂחקיהם כמעט לא השתתפתי. את המלמד לא הרבינו להכעיס, כמו שהיו נוהגים בחדרים האחרים, שהמלמדים בהם היו ידועים לאנשים רגזנים ומתנהגים עם הילדים שלא כהוגן. מן החדר הזה יצאתי לחדר יותר גבוה, שהמלמד בו היה ידוע לבעל מקרא ואצלו למדתי, כפי הרשום בזכרוני, גם ספר “משלי” וגם ראשי פרקים בתלמוד, שהיו מפורסמים אז בשם “לקח טוב” (קטעים שונים מן התלמוד). בחדר הזה היו לי חברים מעטים מאד וממנו, כמדומני, עברתי כבר למלמד פרטי, כלומר לא לחדר המקבּל תלמידים מכל הבא לידו, כי אם מלמד יותר גבוה, שהיה מקבּל רק תלמידים אחדים מן היותר מצוינים ללמוּד התלמוד וגם “סימנים” שונים מן ה“פוסקים” (שלחן-ערוך, ולפעמים גם “סימני” “הטור”, המתיחסים לאותו הענין). על התקופה ההיא נשארו בלבי רק זכרונות מעטים, מפני שבאמת לא היו בה שנויים רבים, ואני זוכר רק זאת, שאחר זמן קצר כבר הייתי לומד אצל מלמד פרטי, ששׂכר אבי לי לבדי ולמדתי עמו יומם ולילה ש"ס ופוסקים.

בינתים עברנו מן העיר אל הכפר (כמו שכבר ספּרתי) ושם בודאי לא היו לי חברים בלמודי והייתי מתבודד כל הימים עם ספרי לבדי. ובמשך שנים אחדות הייתי ללמדן גדול בקי בש“ס ופוסקים, עד שמצא אבי לאפשר לפטר את מלמדי ולהניח לי לעסוק בלמודי בלי עזרת אחרים. ובאותו הזמן כבר הייתי בחור כבן חמש-עשׂרה ומעלה, למדן וגם חצי משׂכיל, כי הייתי עוסק, לא בעזרת אבא וגם נגד חפצו, גם בתנ”ך ומפרשים וגם בספרי השכלה שונים, ביחוד מימי-הבינים, ובכל אלה עשׂיתי חיל. ביחוד הייתי אוהב ספר “עקידת יצחק” לר' יצחק עראמה, וגם נסיתי לחַבּר דרשות בסגנונו, וכמדומה לי, שעדיין נמצאה שארית מאלה באַרכיוו שלי.

ח. “הספרים החביבים עליו ביותר באותו הזמן”.

בראשית ילדותי, בעודנו יושבים בעיר, הייתי עני מאד בספרים חוץ מש“ס ופוסקים, והייתי אוהב לקרוא ביחוד ספרי “שאלות ותשובות”, שנמצאו במספר הגון בין ספרי אבי. ואחרי כן בעברנו לכפר, הייתי קונה ספרים על דעת עצמי (כמו שכבר הזכרתי למעלה), וקראתי הרבה בספרות הדרוש והמוּסר, מעֵין ספר “בינה לעתים” של ר' עזריה פיגו. אך גם מספרי הלכה לא הנחתי ידי, באופן שבהיותי כבן שבע עשׂרה או שמונה עשׂרה (תקופת “חתונתי” ואחריה), כבר ידעתי באופן מצוין את הספרות העברית של ימי-הבינים לכל ענפיה, וכבר הייתי מפורסם בגלילי (כמו שכבר הזכרתי) לבקי גדול, ביחוד בספרי “שו”ת”.

ט. “תכוּנות עצמו בימי ילדותו. שעשועים וטיולים. פגישות שגרמו לו נחת רוח או צער”.

מלבד המשׂחק בקרטין עברים (“קוויטלעך”), ששׂחקתי לפעמים בימי חנוכה, לא ידעתי שום שעשועים בילדותי. וגם במשׂחק האישקוקי הייתי משתעשע שנים אחדות, אבל אחרי כן כשהייתי כבר לאיש, מצאתי שהצדק עם אלו האומרים, שבשביל למוד הוא שׂחוק יותר מדי, ובשביל שׂחוק – למוד יותר מדי, ומשכתי ידי מזה. וזוכר אני, שהשׂחוק האחרון באישקוקי שׂחקתי עם בני בלילה האחרון של הפּוֹגרום באודיסא באוקטובר 1905, כשקול היריות נשמע מכל הצדדים וחפצנו להסיח דעתנו מזה מעט. ואין צריך לאמור טיולים, מלבד ההליכה לאיזה כפר בסביבתנו, כשאבי היה לו עֵסק שם עם ה“פריץ” בסביבה. זוכר אני טיול כזה, שישבתי במסדרון בית “הפריץ” כל העת שהיה אבי עסוק עמו בעניני משׂא ומתן, ואחרי כן שבנו הביתה. זה היה כל העונג שבטיול, וכדומה לו היו גם טיולים אחרים.

על דבר פגישות שגרמו לי נחת רוח או צער – אין מה לדבּר, כי עניים יותר מדי היו החיים, ולא היה בהם מקום לדברים כאלה, זולתי פגישה לעתים עם אנשים שבאו לבחון אותי בלמודים, כמו שכבר ספּרתי למעלה. כמובן, פגישות כאלו תלויות בסופן. אם עלתה הבחינה יפה – גרמה לי עונג, ואם לא – לא.

י. “ימי הנערות. מלמדיו ולמודיו. טפּוּסי המלמדים”.

על הענינים האלו כבר דבּרתי למעלה, וכמדומה לי שאין מה להוסיף.

יא. “הישיבה בכפר. הסביבה החדשה (הטבע ובני אדם) והשפעתה עליו”.

כבר רמזתי למעלה, שהישיבה בכפר נתנה לי יכולת לשקוד על למודי בבדידות. הטבע אם כי היה יפה מאד לא עשׂה עלי שום רושם, והייתי נתון ללמודי, כאִלו ישבתי “בישיבה” באיזה “וולוֹז’ין” ועסקתי בלמודים.

כמדומה לי, שכבר הזכרתי לנעלה, שהיו באים אל ביתנו לעתים קרובות הרבה מחשובי חסידי סדיגורא והרבה למדתי משׂיחותיהם, כי היו כולם מידידיו הקרובים של אבי, וכשהיו באים היה זמן מעֵין יום טוב אצלנו. ביחוד זוכר אני שנַים מהם, אשר בואם היה עושׂה רושם מיוחד, והם: ר' דוד’ל הוֹרנשטין מו“ץ מברדיטשוב ור' שפטיל הורוויץ ראש החסידים שם. שניהם היו מפורסמים מאד בין חסידי סדיגורא. הראשון בתור בעל הלכה ומדע והשני בתור בעל אגדה. וכשהיו באים היו השׂיחות מקבּלוֹת צורה מענינת מאד. בזמן מאוחר כשכבר הרגיש בי אבי שלבי נוטה מדרכי החסידים, הביא פעם את ר' שפטיל להתוַכּח עמי. וישבנו כל הלילה, אך, כמובן, נשאר כל אחד בשלו. כמדומה לי שכבר הזכרתי את הוכּוּח הזה למעלה ב”רשימות נושנות".

קשה עלי לקרוא בשם את הספרים, שהיו חביבים עלי באותו הזמן, לפי שעסקתי בענינם הרבה מאד ובכל מקצוע היו ספרים מיוחדים, שהייתי קורא אותם בתענוג מיוחד. ואולם בכלל אוּכל לאמור, שהספרים היותר חביבים עלי באותו הזמן היו מספרות הספרדים (“מורה נבוכים”, “עקידת יצחק” ועוד), ואולם גם מספרים אחרים לא הנחתי ידי, למשל ספרי כרוֹניקא (“יוחסין” “שבט יהודה”, “סדר הדורות” ודומיהם).

יב. “בית אביו בכפר. טפּוּסי האורחים שהיו מצויים בבית אביו”.

כבר כתבתי למעלה קצת דברים השיכים לשאלה הזאת. הורי (ביחוד אמי) היו מכניסי אורחים במדה רחבה, וביתנו היה תמיד מלא אורחים, רובם עניים שבאו אלינו לאכול או לקבּל נדבה והלכו תיכף. אבל היו גם הרבה אורחים “חשובים”, שבאו בעניני משׂא ומתן עם אבי, והרבה היו נשארים גם ללון. היו באים גם חסידים מן הסביבה (ורובם כמובן מחסידי סדיגורא) והיו יושבים יום או יומים והולכים להם.

מה היה הטפּוּס של רוב החסידים ההם אפשר להבין על פי אֶפּיזוֹדה זו: פעם אחת נכנס אחד מאלה לחדר למודי, ומצא על השלחן בין שאר ספרים גם גליון אחד מעתון “המגיד”¹³. הוא הוציא מכיסו את מטפחתו ומבלי להגיד דבר כסה את ידו במטפחת, ותפס את הגליון והשליכהו תחת השלחן. זה היה חתנו של רב העיר הסמוכה. לעומת זה היו טפּוּסים ממינים אחרים, שמעט כבר הזכרתי למעלה (למשל ר' שפטיל הורוויץ מברדיטשוב וכדומה). ואף על פי שאני הייתי כמעט תמיד סגור בחדרי ועוסק בלמודי ולא הייתי מבלה זמן הרבה בחברת האורחים, בכל זאת היו גם יוצאים מן הכלל, ביחוד כשבאו שלוחים מחצר הרבי, שאבי היה עושׂה סעודה לכבודם, ובסעודות כאלה הייתי משתתף גם אני ושותה בצמא את שׂיחותיהם של “הגדולים” האלה.

לרגלי עסקיו של אבי, היו באים לפעמים גם אורחים ממין אחר: פקידי הממשלה ובעלי-אחוזות נוצרים מן הסביבה. ועל אורחים כאלה כבר ספּרתי מעט למעלה, אבל בכלל לא היה לי עסק עם אלה.

י"ג. “הספרים החביבים עליו באותו הזמן. חברים ואנשים שהשפיעו עליו”.

בהיותי עוסק כמעט יומם ולילה בקריאת הספרים ממינים שונים, קשה לי להגיד איזו מהם היו חביבים עלי ביותר. בהיותי עוד נער קטן חבּבתי ביותר ספּוּרים או ספרים המביאים ספּוּרים שונים, למשל “קב הישר”, “יוסיפון”, “שבט יהודה” וכדומה. בזמן יותר מאוחר נתחבּבו עלי יותר ספרי דרוּש ומוּסר, ובהם ביחוד, כמו שכבר ספּרתי, ספר “עקדת יצחק” וספרים בדומה לו. בעניני הלכה חבּבתי ביחוד ספרי שו"ת וגם חדושי הספרדים (למשל, “חדושי הריטב”א וכדומה) על התלמוד.

חברים, שאוּכל לאמור שהם השפיעו על התפתחותי בין בשבתי עוד בעיר ובין בעברי לכפר, לא אזכור, וכמדומני שלא היו לי. חברי היוֹתר נאמנים היו הספרים, שבקריאתם בליתי את כל זמני והם מלאו את מחסורי כמורה דרך¹⁴.

י"ד. “מי מגדולי ישׂראל בעבר ובהוה פעלו על דמיונו והיו לו למופת”.

לא אדבּר על הקדמונים ממש מתקופת התלמוד והגאונים (למשל, ר' יוחנן בן-זכאי), כי אלה בכללם הם יותר צורות אגדיות, שקשה לאמור, שהם פעלו בדרך ישרה על התפתחות האישיות. אבל מתקופת ימי הבינים כבר רמזתי למעלה, שהייתי נמצא ביחוד תחת השפעת הרמב“ם וההולכים בעקבותיו בדורות מאוחרים, במובן ההתמכּרות ללמודים הכוללים, והמשתדלים לאַחד את “התורה עם הפילוסופיא”, למשל יש”ר מקנדיא. בדורות החדשים משכו את לבי, ביחוד, הרמבמ“ן (מנדלסון), שד”ל, רנ"ק, גייגר (אברהם) ודומיהם. אבל באמת קשה לי להראות באצבע על מי מגדולי ישׂראל (חוץ מן הרמב"ם) בימי הבינים ובעת החדשה ולאמור שזהו שפעל, ביחוד, על התפתחותי ומשך את לבבי. כל חכמי ישׂראל בכל הדורות משכו את לבבי והשתדלתי לשאוב מכל המקורות שהשׂיגו ידי. כשהתחלתי לקרוא גם בלשונות אחרות – וזה היה בזמן מאוחר מאד, כשהייתי כבר איש גדול בשנים – נמשכתי ביחוד אחר הספרות הפילוסופית של האנגלים (לוק, יוּם ודומיהם), אף על פי שבעיקר קראתי את הספרות האשכנזית, וגם הפילוסופים הנזכרים קראתי ראשונה בהעתקה אשכנזית.

ט"ו. “חצר הרבי בסקווירא. שאר רביים, גבאים, מקורבים וטפּוּסי חסידים מצוינים”.

על דבר חצר הרבי בסקווירא אין לי מה לספּר, כי בהיותי בן אחד מראשי חסידי סדיגורא, שהיתה כמעט מַחלוקת תמידית שולטת בינם ובין הרבי מסקווירא, לא הורשיתי לבקר את החצר בסקווירא, וכמדומה לי שראיתי את הרבי הזה, עם היותי גר בעירו עד שנת הי“ג מימי חיי, – רק פעם אחת או שתים. על דבר שאר חסידים, גבאים, מקורבים וכו', ספּרתי כבר למעלה מה שעלה על זכרוני, ויותר אין לי לע”ע מה לספּר.

ט"ז. ה“בר מצוה”. “הרהורי תשובה”.

ה“בר-מצוה” שלי היתה כבר בהיותנו יושבים בכפר, ואבי עשׂה משתה גדול לכל בני הסביבה, שבאו בעגלות מערים וכפרים שונים (מסלת הברזל עוד לא היתה אז בסביבה ההיא). ומשתה מיוחד לעניים, שבאו למאות מכל המקומות הקרובים, וקבּלו מלבד המשתה גם נדבות. כמובן, דרשתי גם דרשה תלמודית לפני הנאספים, אבל אינני זוכר את תכנה. ואולם, כמדומני, שכבר ספּרתי פרטים שונים על דבר ה“בר-מצוה” ב“רשימות ישנות”. יותר אינני זוכר. על דבר הרהורי תשובה אינני זוכר כלום.

י"ז. “שאיפות להשתלמות מוסרית. ספרי יראים. התפתחות טבעו ותכוּנתו. נטיות רוחו, שאיפותיו וחלומותיו”.

כבר כתבתי, שבעברנו לשבת בכפר, הביא לי אבי מלמד מיוחד. הוא היה חסיד נלהב, אבל היו לו מדות מיוחדות. אחת מאלו היא, שהיה נוהג לקרוא אחר התפלה בכל יום בבוקר איזה ספר מוּסר, ואת המנהג הזה קבּלתי גם אני ממנו. על הרוב הייתי קורא “חובות הלבבות” או “מסלת ישרים”, והקריאה הזאת פעלה בלי ספק על התפתחותי המוסרית. מענין לציין, כי ב“חובות הלבבות” הייתי מדלג על פי הוראת מלמדי על “שער היחוד”. בכלל, בכל היותי קורא ספרי פילוסופיא, השתדל מורי להרחיקני מספרים או חלקי ספרים העוסקים בשאלת מציאות ה‘. ובנוגע לזה, היו החסידים מסַפּרים ספּוּר זה, שהרבי מרוז’ין היה אוסר לקרוא “מורה נבוכים” בפרקים הנוגעים בענין זה, ונתן טעם לדבר, שהרי אפשר שיקרא אדם פרק הכולל ספקות בנוגע למציאות ה’ ובטרם יספיק לקרוא את התשובות לספקות אלו יצטרך להפסיק את הקריאה מאיזו סבּה, והרי הוא חי זמן ידוע בלי אלהים. ואולם בכלל הייתי קורא בתשוקה יתרה ספרי הפילוסופיא הדתית מימי הבינים, עד כמה שאפשר היה להשׂיג אותם במקום מגורי. והם פתּחו בי את הנטיה למחשבות מופשטות על כל דבר, ביחוד על שאלות דתיות.

כבר ספּרתי שהשׂיאוני אבותי אשה עוד קודם שמלאו לי שבע-עשׂרה שנה, ובהיותי חפשי מדאגת פרנסה, כי כל מחסורינו היו על אבי, ישבתי ועסקתי בתורה ובספרות עד מקום שידי הגיעה אז. אבל אז כבר התפתחו בקרבי הגעגועים להשתלם, מלבד בלמודים העברים, גם בלמודים הכלליים באיזו אוניברסיטא בחו“ל. לתכלית זו הייתי פעמים אחדות בחו”ל: בברסלוי, בברלין, בווינא ובלייפציג, אבל כמו שספּרתי כבר לא יכולתי להשאר בשום מקום, כי קשה היה עלי מאד לשבת על ספסל בית הספר, אחר שהייתי כבר תלמיד חכם גדול ונחשב כמעט לגאון בסביבות מקום מגורי, וגם אשתי ואחרי כן גם בתי, שכמובן נשארו בביתנו, משכו את לבי לשוב הביתה. וכך הייתי הולך וחוזר בכל פעם בלי כל תוצאות במובן זה. בערים הנזכרות לא התוַדעתי לאיש מגדולי ישׂראל אז (ככה לא בקרתי בברסלוי את גרטץ ובוינא לא בקרתי את סמולנסקין, כי בושתי מפני עצמי להתוַדע אליהם בתור צעיר הרוצה להיות תלמידם, בעוד שבאמת הייתי ראוי אז כבר להיות חברם בלמודי היהדות). אבל סוף סוף נואשתי מן הרעיון הזה, והחלטתי להשתלם בלמודים, יהודיים וכלליים עד כמה שאוּכל לעשׂות זאת בעצמי, והייתי שוקד על למודי לבדי בכל כוחותי. ובאותן השנים למדתי את כל המעט שהספקתי ללמוד בימי נעורי, כן בלמודים העבריים וכן בלמודים הכלליים. למדתי לשונות ומדעים מכל המינים. בלמודי המתמטיקא ובחכמות הטבע לא הצלחתי הרבה, כי כנראה אין לי כשרונות למדעים האלה. אבל לעומת זה עלתה בידי לאסוף ידיעות הגונות בפילוסופיא, היסטוריא ובכלל במדעים שקוראים עתה “מדעי הרוח”.

י"ח. “ימי הבחרות. התוַדעותו לספרי השׂכלה. ספרי מחקר”.

כבר כתבתי, כמדומני למעלה, שקריאת ספרי השׂכלה ומחקר התחילה אצלי כבר בהיותי בכפר, וגם שם הייתי סובל הרבה מחסרון ספרים. ספרי השׂכלה התחלתי לקרוא בעזרת משׂכיל ידוע בסביבתנו (ר' שלום רפּפּוֹרט ז"ל), אשר היו לו עניני משׂא ומתן עם אבא, וכשהיה בא אלינו, היה מביא לי ספרי השׂכלה למקרא. ספרי מחקר מימי הבינים התחלתי לקרוא הרבה קודם, כי אבי לא היה קנאי כל כך והיה מרשה לי לקרוא ספרים כאלה אם אינם קיצוניים. היתה לנו ספריה חשובה, שאני בעצמי קניתיה מעט מעט (כמובן על חשבון אבא), וכל מיטב ספרי פילוסופיא מימי הבינים נכנסו לאחדים לספריתנו, והייתי עוסק בהם בשקידה. מלבד אלה היתה לי נטיה גדולה לדברי הימים, וכל הכרוֹניקות העבריות נמצאו ג“כ בספריתנו (סדר הדורות, קורא הדורות, צמח דוד, שבט יהודה ועוד הרבה). ספר “שם הגדולים” מאת חיד”א ידעתי כמעט בעל פה, ועוד גם עתה נמצא בידי האכּסמפלר הזה מספרית אבא, והוא מלא הערות שלי מימי ילדותי.

מן הסופרים, שספריהם קראתי ראשונה, היה העיקרי ר' קלמן שולמן, כי עליו נתן אבא את הסכמתו, וגם הוא עצמו היה אוהב לקרוא את ספרו של שולמן “דברי ימי עולם” ואחרים. גם הספּוּרים הראשונים שקראתי היו כמדומה לי ספריו של שולמן “מסתרי פריז” ו“הריסת ביתר”, והרבה דמעות שפכתי על דפי הספרים האלה. עכשו המנהג להתלוצץ בשולמן ועבודותיו, אבל תמה אני אם יש עוד סופר שספריו הביאו כל כך תועלת לבני הנעורים בדור שעבר. לצערי לא הכרתי את האיש פנים אל פנים, אבל מתוך ספריו למדתי הרבה, והנני מרגיש בלבי תודה עמוקה לו על כל מה שנתן לי בראשית התפתחותי. בין הסופרים שבאתי עמהם במו“מ בכתובים אחרי כן, נמצא שם שולמן רק פעם אחת¹⁵, כי חיינו בשני עולמות זרים זה לזה, ולא היו לנו ענינים משותפים. איך נתוַדעתי לגוטלובר ולח”ז סלונימסקי כבר ספּרתי למעלה. גם על דבר התוַדעותי לאר“ז ואיך נעשׂיתי לסופר בהשפעתו – ספּרתי ג”כ למעלה. עם שאר “עמודי ההשׂכלה”, כמעט לא היה לי מו“מ, וצר לי, ביחוד, שלא הכרתי פנים אל פנים את יל”ג, אע"פ שבעת מותו הייתי כבר סופר בישׂראל. גם מכתבים לא החלפתי עמו מסבּות שונות.

י"ט. “חברים. אנשים משׂכילים בסביבתו”.

באודיסא עצמה מקום מגורתי במשך הרבה שנים היתה לנו חבורה חשובה של משׂכילים וסופרים, ובראשם ר' מנדלי מוכר ספרים. אל החבורה ההיא התיחסו כל טובי הסופרים, שגרו אז באודיסא, בין בעברית, בין בז’רגון ובין ברוסית (ר' שמעון דובנוב, בן-עמי ועוד רבים אחרים). החבורה הזאת היתה באמת מצוינה בהשׂכלתה ובמדותיה, והיתה אולי החזיון היותר יפה בספרותנו בימים ההם. אך מלבד הסופרים התלקטו אל החבורה הזאת גם אנשים משׂכילים סתם, שבהשׂכלתם ובהליכותיהם היו ג"כ ראויים להתחשב בין המשׂכילים הנבחרים. הרבה מהם כבר גמרו את חשבונותיהם עם החיים, והרבה התפזרו לכל רוח, ובאודיסא, כמדומה לי, לא נשאר כמעט איש מהם. וביחוד אני זוכר בגעגועים את הדבר, אשר מת בלא עתו, ר' א. ל. לווינסקי, הפיליטוֹניסט המפורסם, אשר חיִינו אתו יחד כאחים במשך הרבה והרבה שנים, וכשיצאתי אני מאודיסא ללונדון, עזבתיו שם בריא ושלם ולא חשבתי, שכבר קרב קצו. יהי זכרו ברוך.

במשך השנים ההן, שעשׂיתי בלונדון, מתו מחבורתנו הרבה מחברינו: ר' יעקב לוּבּרסקי, ר' זאב פרנקפלד באודיסא, ר' א"א לוּבּרסקי (נויורק), ר' יהושע אַיזנשטדט (ברזילי) בג’יניבה ועוד אחרים. יהי זכר כולם לברכה.

כ'. “השאיפה להשתלמות למודית. מדעים שמושיים ומדעי הרוח”.

“השאיפה להשתלמות מדעית” היתה אצלי מראשית ימי נעורי. כל זמן שלא קראתי בשום לשון חוץ מעברית, שקדתי על מעט הספרים, שנמצאו אז בעברית: ספרי חז“ס, שבילי דרקיעא, מלאכת מחשבת ועוד. ובראש כולם “הלכות קדוּש החודש” של הרמב”ם. אחרי כן, כשהתחלתי לקרוא תחלה בגרמנית, ואחרי כן ברוסית, התמכּרתי בשקידה לספרי הלמוד הנמצאים במספר גדול בשתי הלשונות, וכמובן למדתי לבדי, בלי סדר, כל ספר שעלה בידי להשׂיג. בזמן הראשון השקעתי עצמי ביחוד בספרי השמוּש (מתמטיקא ומדעי הטבע), אבל לאט לאט גברה נטית רוחי ועברתי ללמודי הרוח (היסטוריא, ספרות ופילוסופיא) ועסקתי בכל אלה כפי יכלתי בלי כל עזרה מן הצד. את הלשונות האחרות (צרפתית, אנגלית ורומאית) למדתי בזמן מאוחר, כשישבתי כבר באודיסא (משנות הארבעים ואילך).

כ"א. “ספרים וסופרים החביבים עליו מן הספרות הכללית והעברית”.

מן הספרות הכללית נתחבּבו עלי ספרי האנגלים, ביחוד הפילוסופים לוק, יוּם ודומיהם. את הצרפתים קראתי אך מעט, כי לא אהבתי את הסגנון המליצי שלהם. באשכנזית אהבתי את ספרי ההשׂכלה שלהם ¹⁶ וכדומה לו, את המעמיקים ביותר (קנט, הגל וכו') לא אהבתי ביותר, ולא עסקתי בהם הרבה. את הספרות היפה לא חבּבתי מעולם ולא קראתי מהם זולתי היותר מפורסמים, ביחוד באשכנזית (שילר, גטה וכו'). מן הספרות העברית חבּבתי בעיקר את הספרות הפילוסופית מן הרמב“ם עד הרנ”ק, ובהם הגיתי יומם ולילה עד שנפתחו לפני שערי הספרות הכללית, ומהם ירשתי גם את החבּה לספרי הדקדוק של הספרדים, שנתנו למין ספרות זה צורה מדעית יפה (“מעשׂי אפוד”, “הרקמה” ודומיהם).

כ"ב. “אירוסין וחתונה. קרובי משפחה של אשתו. הסביבה החדשה. פנים חדשות”.

על אירוסי וחתונתי עם בת קדוֹשים כבר דבּרתי לפני זה. העולם החדש, שנכנסתי לתוכו על ידי כך, לא נתן לי הרבה, ואחרי זמן קצר עזבתיו, והסירותי מעלי את כבליו. אבל צריך אני להכּיר תודה לאשתי, שכשבא זמני להלחם מלחמת השׂכלתי, ואבותי הפריעוני מלעבור לעולם ההשׂכלה כחפצי, לא היתה היא בין המפריעים, כי אם להיפך, השתדלה לחַזק את רוחי, אם כי זה היה כמובן נגד רצון בני משפּחתה, שהיו כולם רביים וצדיקים, אשר כל השׂכלה תעבה נפשם.

“סביבה חדשה” לא היתה לי, כי מיד אחר החתונה (כשנַים שלשה חדשים) עזבתי את כולם, ושבתי לבית אבי בכפר, ששם הייתי כמעט חפשי לנפשי בבחירת למודי ובכל דרכי חיי.

כ"ג. “כניסה למסחר ולעסקי האב. העסקים השונים ומדת השתתפותו בהם, עליות וירידות”.

אבי היה אז סוחר חרוץ ולא היה לו כל צורך, שאכנס אני במסחר. הוא חפץ, שאני אשב על התורה והעבודה יומם ולילה. רק כדי לחנכני בהלכות המסחר לשם העתיד, היה נותן לי דברי מסחר לעשׂות, ביחוד כשיצא מביתנו לאיזה מקום אחר לרגלי מסחריו. ובכל זאת, בכל אותן השנים שישבנו בכפר, הייתי משתתף בעניני מסחרנו פחות או יותר, ביחוד בימי הקיץ, כשהיה אבי יוצא לחו“ל להתרפּא. עוד לפני זמן-מה מצאתי בארכיון שלי מכתבי מסחר שהייתי כותב לאבא, כשהיה בחו”ל. כל זמן שישבנו בכפר היו עסקינו קבועים: עבודת האדמה בכפר, בית משׂרפות יי"ש, עסקי יערות, פטוּם שוָרים ועוד דברים שהיו קשורים בהנהלת עסקי הכפר. אבל כשנגמרה (מפני חוקי מאי) חכירת הכפר, והוצרכנו לצאת אל אחת הערים בתחום המושב, נשבתו סדרי המסחר שלנו.

כבר כתבתי למעלה כי יצאנו לגור באודיסא בשנת תרמ“ו. שם קנינו בית מלאכה לשמן ובית משׂרפות יי”ש וגם בימ"ס של תבואות היה לנו באודיסא, אבל לא הצליח ה' את מעשׂינו וירדנו מטה מטה. וכן נמשך הדבר שנים אחדות עד שבטל המסחר שלנו ואבי ואני נפרדנו. הוא הוכרח לבקש איזו פרנסה והלך לשם זה לעיר קיוב, ששם היו לו מכירים רבים בין הסוחרים, ואני פניתי אל הספרות והלכתי לוורשא ושם הייתי למנהל “אחיאסף”. (שכחתי להזכיר למעלה, כי בשנים האחרונות לשבתנו בכפר היה לנו שכן רע, הוא הגרף איגנַטיוב בעל “חוקי מאי”, שקנה את הכפר הסמוך. הוא היה מכבּד את אבי והיה מקבּל אותו ברצון, וגם פעמים רבות היה בא אלינו יחד עם אשתו, והיה אוהב לדבּר הרבה על מצב היהודים, אבל גם פה היה דיפּלוֹמַט, כלומר שקרן. על הפגישות האלו עם איגנטיוב נתפשטו אגדות שונות, שאיזו מהן נתפרסמו גם בדפוס, אבל האמת היא רק מה שאמרתי פה).

כ"ד. “טפּוּסי סוחרים אנשי צורה”

אחד מאנשי צורה מן הסוחרים כבר הזכרתי למעלה, הוא ר' שלום רפפורט מעיר פליסקוב, סוכן חברת אחריות. אחרים באמת אינני זוכר, כי בהיות כל הסביבה שלי חבר החסידים קשה היה להפריד בין גברא לגברא, כי היו כל החסידים כמעט מטפוּס אחד, בהיותם מחונכים כולם ברוח אחד. כל זמן שהיו היהודים חוכרי כפרים, כלומר עד חוקי מאי, היו בין הכפריים האלה גם אנשים מענינים מעט או הרבה, אבל מאז עברתי אל העיר, אינני זוכר טפוסים מענינים בין הסוחרים העירוניים.

-—————

תל-אביב, כ“ה סיון תרפ”ו. (1926.7.6).

מסבּות שונות לא הוספתי פה כלום במשך זמן רב. עתה הנני חושב לשוב לאט לאט למַחבּרות האלו ולהוסיף עליהן. ובפרק הראשון הקצר הזה, אני רוצה רק להעיר את הקורא, שישׂים לב, כי כל חיי שעברו נחלקו לחמש תקופות: א) תקופת עיר מולדתי, ששם שהיתי עד היותי כבן שתים עשׂרה, ועסקתי בעיקר בתלמוד ופוסקים בחברת מורה, שנתן לי אבי. על התקופה הזאת כבר העירותי פה במקומות שונים ואפשר שעוד יקרה לי לשוב אליה. ב) תקופת הכפר – מיום שעזבתי את עיר מולדתי (בשנת תרכ"ח) והלכתי לגור יחד עם אבי ומשפחתו לכפר שחכר אז אבי מאדון אחד. בכפר ההוא קניתי לי רוב מה שיש לי בקנינים רוחניים (תנ"ך, שׂפת עבר וידיעות כלליות). התקופה ההיא ארכה, עד שיצאתי מכפר מגורי לאודיסא בחודש ניסן תרמ“ד, שש עשׂרה שנה בקירוב. ג) תקופת אודיסא או תקופת הספרות, שנמשכה עד התחלת תרס”ח (דצמבר 1907). בתקופה ההיא נקבע מקומי בעבודתנו הלאומית ובספרותנו. ד) תקופת לונדון. בדצמבר 1907 עזבתי מסבּות שונות את אודיסא וישבתי בלונדון. ישבתי שם עד דצמבר 1921. בלונדון לא נשתנו חיי הרבה, כי חיי היהודים-האנגלים לא משכו את לבי, וחייתי בעיקר בחברת משׂכילים ציונים רוסיים, כמו שהורגלתי ברוסיא. והשנים היו ברובן שנות המלחמה. שמלאו את כל הלבבות במהומותיהן ולא הניחו לא זמן ולא אפשרות לעסוק בענינים צדדיים מלבד השאלות הלאומיות. התקופה הזו ארכה 14 שנה. ה) תקופת ארץ ישׂראל. בכ“ו כסלו תרפ”ב עקרתי סוף סוף את דירתי לארץ ישׂראל – דבר שהייתי משתוקק אליו ומקוה לו הרבה עשׂרות שנים. בט' טבת פ"ב (9 ינואר 22) הגעתי לארץ ישׂראל עם אשתי ובני וכלתי על מנת להשתקע.