הנפשׁות:
יעקב העברי
שׁמעון
לוי
יהודה
ישׂשׂכר
זבֻלוּן
ראובן
נפתלי
גד
אשׁר
(אהל-בד כהה. כנגד הרואים: מסך הפתח, בני יעקב, חבורה אחת. הם מתרגשים, נבוכים ומתלחשים ברגז. רק יששכר עם הכתונת הקרועה והמלוכלכת בדם עומד בפתח האהל שכלפי הרואים בהציצו לרגעים החוצה).
יששכר: (נרתע ממקומו בחרדה אל פנים האהל לבין אחיו, עיניו רחבות מפחד כאילו יוצאות מחוריהן).
הוּא בָא, הוּא בָא, יִשְׂרָאֵל בָּא, אָבִינוּ!
בני ישראל: (רחש פחדים עובר ביניהם).
הוּא בָא! הוּא בָא;
שׁמעון: וּמַה הִיא כָל הַחֲרָדָה?
יששכר: (מושיט לו וליתר אחיו את כתנת-הפסים).
קַח אַתָּה! – אַתָּה קַח! – קְחוּ אַתֶּם! קְחוּ אֶת זֶה מִיָדִי!
יהודה: הֵרָגַע!
יששכר: קַח – אֲשֶׁר יִקַח אֶת כֻּתָּנְתּוֹ – אֲנִי לֹא אוּכַל!
יהודה: יִשָׂשְׂכָר!
מֶה הָיָה לְךָ, יִשָׂשְׂכָר?
יששכר: אֲהָהּ, יְהוּדָה,
לֹא קַלָה הִיא כֻתָּנְתּוֹ
כַּאֲשֶׁר נִדְמֶה לִי מֵרֹאשׁ..
אֶעֱקֹר הַר בַּשָׂדֶה וְעַל רֹאשִׁי אֲשִׂימֶנוּ,
אֲדַלֵג שׁוּר. –
אַךְ כֻּתָּנְתוֹ, – הָהּ כֻתָּנְתּוֹ… כְּתֹנֶת פַּסִים זֹה –
הִיא תַכְבִּיד עָלַי, אָחִי, לֹא אוּכַל שֵׂאתָהּ…
(הוא מושיטה לאחיו).
בני-ישׂראל: (משתמטים ממנה, כל אחד נרתע מפניה).
שׁמעון: לֹא אָנִי… לֹא, לֹא אָנִי!
לוי: לֹא אָנֹכִי…
זבלון: גַם לֹא אָנִי…
אחדים: לֹא, לֹא! לֹא, לֹא!
יהודה: לֹא כָבְדָה כֹה, יִשָׂשְׂכָר,
קַלָה הִיא הַכְּתֹנֶת כַּאֲשֶׁר הָיָתָה.
יששכר: לֹא, לֹא! הִיא כָבְדָה,
כָּבְדָה מְאֹד – הַדָם! הַדָם!
יהודה: דַם גְדִי!…
יששכר: הַאַגִיד גַם לְאָבִינוּ: “זֶה דַם גְדִי”?
“אַל תִּירָא, יַעֲקֹב, וְאַל נָא כֹה תִשְׁתּוֹחָח”:
“זֶה דַם גְדִי! דַם גְדִי אֲשֶׁר שָׁחָטְנוּ!”
הַאַגִיד?
יהודה: הַס מִלְהַזְכִּיר!
יששכר: אַגִידָה!
אַגִיד – וִיהִי מָה!
יהודה: אַל נָא, אָחִי, אִם כֹּה לוֹ תַגִיד
וְהָיִיתָ בְּעֵינֵי יַעֲקֹב אָבִינוּ כִּמְתַעְתֵּעַ…
יששכר: מַה אֶעֱשֶׂה אֵיפֹא, הָהּ?
וְאָבִינוּ – הִנוֹ בָא! הוּא בָא!
בני ישראל: (לוחשים זה אל זה בפחד).
הוּא בָא! הוּא בָא!
יהודה: (דוחה את יששכר לפתח השני אל צד שמאל).
צֵא צֵא בְּפֶתַח זֶה, –
לְעֵת-עַתָּה צֵא וְאַחַר תָּבֹא!
יששכר: מָתַי?
יהודה: זְמַן-מָה תְּחַכֶּה שָׁם
אֲחוֹרֵי פֶתַח זֶה;
נְדַבֵּר אִתּוֹ בָּרִאשׁוֹנָה אֲנִי וְאֶחָי…
נִשְׁמַע. נֵדַע מַה בְפִיו וּבְרוּחוֹ,
לֹא נַבְהִילֵהוּ פִּתְאֹם – צֵא
יששכר: (יוצא לצד שמאל).
יעקב: (בא דרך הפתח שלפני הרואים. מתבונן בם רגע אלם).
שָׁלוֹם בּוֹאֲכֶם!
שָׁלוֹם, שָׁלוֹם שׁוּבְכֶם בָּנָי!
בני ישראל: (בקידה).
שָׁלוֹם
יעקב: (בוחנם רגע מחריש).
שָׁמַעְתִּי קוֹל הַצאֹן וְקוֹל הַבָּקָר –
וְיִשְׂמַח לִבִּי.
שָׁמַעְתִּי קוֹל עֶדְרֵיכֶם,
וָאֵדַע כִּי כְבָר שַׁבְתֶּם, –
הִתְמַהְמַהְתֶּם, בָּנָי!
לוי: מָצָאנוּ מִרְעֶה טוֹב וְלָכֵן הִתִמַהְמָהְנוּ.
יעקב: (בתלונה)
מְצָאתֶם מִרְעֶה טוֹב – (כועס)
בְּפַעַם שְׁנִיָה אַל-נָא תִמְצְאוּ מִרְעֶה טוֹב –
יהודה: (קורא מתוך תמהון).
אָבִינוּ!
יעקב: וְלֹא תִתְמַהְמְהוּ יוֹתֵר!
(ברוֹך). אֲנִי לָכֶם דָאַגְתְּי…
וְעַתָּה – לָמָה תַעַמְדוּ יַחַדָּ, בַני,
מֵעֵבֶר אֶחָד?… הִתְפַּזְרוּ לְרֹחַב כָּל
הָאֹהֶל,
הִתְפַּזֵרוּ!
בני-ישראל: (נעים וזעים ואולם הם נשארים צפופים זה אצל זה).
יעקב: לֹא אוּכַל אֶרְאֶה אֶתְכֶם מִתְגוֹדְדִים
וְצוֹבְאִים יַחַד
בְּפִנָה אַחַת, בָּנַי!
זֶה מַעֲלִים אֶת זֶה מֵעֵינַי
וְאָנֹכִי – עֵינַי הֵן תַּחְפֹּצְנָה שְׂבֹעַ
אֶת פְּנֵי כֻלְכֶם,
הִתְפַּזֵרוּ!
בני-ישראל: (זעים רגע ואינם משים ממקומותיהם).
יעקב: שָׁמַעְתִּי אוֹמְרִים: רַבִּים אַתֶּם, בָּנַי,
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל!
וַאֲנִי לֹא כֵן עִמָדִי, –
לֹא רַב, אֲהָהּ, לֹא רַב מִסְפַּרְכֶם, בָּנַי,
אַל נָא תִתְגוֹדְדוּ יָחַד!…
כְּבוֹאֲכֶם אֶל תּוֹךְ הָאֹהֶל – לֹא בְּפִנָה
אַחַת תֵּשְׁבוּ,
וְלֹא תִמְשְׁכוּ עֲלֵיכֶם עַיִן זָרָה וְרָעָה.
אֶת כָּל הָאֹהֶל מַלְאוּ, אֶת כָּל פִּנוֹתָיו,
זֶה פֹה, זֶה שָׁם יִתְלוֹנָן;
אִם לְעִיר תָּבֹאוּ – אַל תָּבֹאוּ בְּשַׁעַר
אֶחָד,
וְלֹא בְמִגְרָשׁ אֶחָד תֵּשְׁבוּ, מַלְאוּ
אֶת כָּל רְחוֹבוֹתֶיהָ!
גַם לֹא בְשָׂדֶה אֶחָד תִּרְעוּ –
בְּכָל הָאָרֶץ
עִבְרוּ, מַלְאוּהָ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
הִתְפַּזֵרוּ!
בני-ישׂראל: (נפרדים אלה מאלה לשני עברים).
יעקב: (בתוך האהל בין אלה ואלה בתנועות-ראש תכופות).
כָּכָה, כָּכָה – אֲנִי לָכֶם דָאַגְתִּי…
שמעון: (עוצר ברוחו הפורץ מאליו).
הֵן אֶחָד… אֶחָד –
הָאֶחָד נִשְׁאַר לְךָ בַּבָּיִת!
יעקב: (בוחנו)
שִׁמְעוֹן! אַתָּה הוּא… זֶה אַתָּה שִׁמְעוֹן?
(מחקה אותו).
“הָאֶחָד נִשְׁאַר לִי…” –
אַךְ מַה לִי, מַה לִי אֶחָד?
אֲנִי שְׁנֵים-עָשָׂר חָפֵץ;
שְׁנֵים-עָשָׂר שְׁלֵמִים, תְּמִימִים,
אֶחָד גַם לֹא נֶעְדָר
(מתבונן בם מזה ומזה).
אֵי רְאוּבֵן?
שׁמעון: הוֹ, אָבִי, הַאֻמְנָם עָלָיו תִּשְׁאָל?.
יעקב: (קרב אליו מתוך כעס עצור).
אֵי רְאוּבֵן בְּכוֹרִי?
שׁמעון בַּשָׂדֶה נִשְׁאָר.
יעקב: (דעתו נוחה כבר. מתוך אהבה).
רְאוּבֵן בְּכוֹרִי… רִאשׁוֹן
יוֹצֵא הוּא לַשָׂדֶה וְשָׁב לְבֵיתוֹ אַחֲרוֹן.
(מתבונן בם עוד ובוחנם).
וְאֵי יִשָׂשְׂכָר?
שׁמעון: יִשָׂשְׂכָר? הַאִם גַם הוּא אֵינֶנוּ פֹה
אִתָּנוּ?
יעקב: אֵינֶנוּ… כְּבָר עֵינִי בָּחֲנָה הֵיטֵב, –
גַם הוּא כְּנִרְאֶה נִשְׁאַר עוֹד בַּשָׂדֶה…
מַה טוֹב כִּי נִשְׁאַר גַם יִשָׂשְׂכָר אִתּוֹ!
“לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדוֹ” תּוֹךְ הַשָׂדֶה
וּלְאֶחָד מִבְּנֵי יַעֲקֹב לֹא טוֹב כִּפְלָיִם…
כִּי רַבּוּ, רַבּוּ מְאֹד הַצָרִים לְבֵית יַעֲקֹב.
“רְאוּבֵן וְגַם יִשָׂשְׂכָר” – שְׁנַיִם הֵמָה.
לוי: (בשחוק קל).
גַם הָמה “שְׁנַיִם”?
יעקב: וְטוֹבִים הֵם הַשְׁנַיִם מִן הָאֶחָד!…
שׁמעוֹן: לֹא תָמִיד כֹּה תְדַבֵּר…
יעקב: טוֹבִים!
טוֹבִים הֵם הַשְׁנַיִם מִן הָאֶחָד1.
(מראה בידו על שמעון ועל לוי).
אַךְ לֹא שְׁנַיִם אֵלֶה!
שְׁנַיִם אֵלֶה בָּאוּ אֶל עִיר אַחַת בֶּטַח
וְהָרְגוּ אֶת יוֹשְׁבֶיהָ לְפִי חָרֶב.
שׁמעוֹן: נְבָלָה עָשׂוּ!
הוֹי אָבִי, אָבִי,
לוּ הִתְנַפְּלוּ אַנְשֵׁי שְׁכֶם עַל אֶחָד,
עַל אֶחָד מִבְּנֵי יַעֲקֹב – וְהֶחֱרַשְׁתִּי…
אַךְ בְּנֵי חֲמוֹר – הֵם לֹא הִתְנַפְּלוּ עַל
הָאֶחָד,
רַק עַל הָאַחַת, עַל דִינָה אֲחוֹתֵנוּ.
יעקב: יְדַעְתִּיכֶם, שִׁמְעוֹן וְלֵוִי!
סוּר מִמֶנוּ, לֵוִי! (מנתק את זה מאת זה).
יהודה: הוֹי אָבִי, אַל תַּפְרִיד בֵּין הַדְבֵקִים!
יעקב: אַפְרִיד! בֵּין שְׁנַיִם אֵלֶה אַפְרִיד!
אִם שִׁמְעוֹן יַשְׂמְאִיל –
לֶךְ לְךָ הַיָמִין, לֵוִי!
אִם הוּא לַמִזְרָח –
פְּנֵה אַתָּה מַעֲרָבָה!
וְאִם בְּדֶרֶךְ אַחַת תֵּלְכוּ –
אָז תִּטְחֲנוּ פְּנֵי אֶרֶץ בַּחֲרוֹנְכֶם,
גַם אֶת הַשֶׁמֶשׁ מֵעַל לְרֹאשְׁכֶם תַּכּוּ
וְתַכְאִיבוּ,
וְהַיָרֵחַ – לְגַעֲרַתְכֶם יִפֹּל חָרֵד
וּלְבֶן-פָּנִים אַרְצָה לְרַגְלֵיכֶם.
ראובן: (בא סר וזעף בפתח שלפני הרואים).
יעקב: ראוּבֵן! קְרַב הֵנָה רְאוּבֵן!
ראובן: (קרב אל אביו).
יעקב: לְבַדְךָ בָּאתָ רְאוּבֵן,
וְאֵי אָחִיךָ?
ראובן: לֹא יָדַעְתִּי, אָבִי –
(נופל לרגלי אביו ופורץ בבכי)
אֵינֶנוּ, הָהּ אֵינֶנוּ!
בני-ישׂראל: (רוחשים נפחדים).
יעקב: אֵינֶנוּ? מִי אֵינֶנוּ?… (בקול צעקה).
יִשָׂשְׂכָר אֵי?
ראובן: (מן הארץ, תמה ומתוך תקוה).
יִשָׂשְׂכָר?
יעקב: יִשָׂשְׂכָר אֵי, אָחִיךָ?
ראובן: (תמה ונרגע).
ישׂשׂכר? (קם לאט מכרוע ועונה במנוחה)
לֹא יָדַעְתִּי, אָבִי.
יעקב: (נבוך פתאם וחושש).
רְאוּבֵן, רְאוּבֵן, –
לָמָה כֹה נִבְהַלְתָּ פִּתְאֹם –
וּלְפֶתַע פִּתְאֹם לָמָה שַׁבְתָּ לִמְנוּחָתךָ?..
ראובן יִשָׂשְׂכָר יָבוֹא, יָבוֹא…
יעקב: (נבוך פתאם וחושש).
רְאוּבֵן, רְאוּבֵן –
לָמָה כֹה נִבְהַלְתָּ פִּתְאֹם –
וּלְפֶתַע פִּתְאֹם לָמָה שַׁבְתָּ לִמְנוּחָתְךָ?..
ראובן: יִשָׂשְׂכָר יָבוֹא, יָבוֹא…
יעקב: לְבַדוֹ יָבוֹא?
יששכר: (נראה ברגע זה על סף האהל. בידו הכתנת המלוכלכת בדם)
ראובן: (מראה על יששכר)
עַל יִשָׂשְׂכָר תִּשְׁאַל – הִנוֹ!
יעקב: (צופה וצועק בקול חרדה).
יִשָׂשְׂכָר!
לְבַדוֹ בָּא יִשָׂשְׂכָר!
עֲמֹד עֲמֹד בַּפֶּתַח – וְאַאֲמִינָה:
עוֹד אֶחָד עוֹמֵד שָׁם מֵאֲחוֹרֶיךָ!
יששׂכר: אֵין אִתִּי אִישׁ, זֶה צִלִי אַחֲרַי בָּא…
יעקב: רַק צֵל! יְהוּדָה, קְרַב אֵלַי יְהוּדָה!
גַם אַתֶּם כֻּלְכֶם – אֵלַי, אֵלָי!
אֲחִיכֶם אֵי? אֵי יוֹסֵף?
בני ישׂראל: (רוחשים זה אצל זה).
יוֹסֵף… יוֹסֵף…
יעקב: יוֹסֵף! זֶה יוֹסֵף בְּנִי, אַיֵהוּ?
מַדוּעַ לֹא עֲנִיתֶם לִי עַל זֶה בְּטֶרֶם
שָׁאֳלִי?
וְאַתֶּם – הֵן יְדַעְתֶּם –
עוֹד טֶרֶם אֶשְׁאַל עָלָיו יְדַעְתֶּם
כִּי עָלָיו אֲנִי שׁוֹאֵל.
רַק עָלָיו, עָלָיו… וְאִם הֶחֱשָׁה פִי
וְעַל שְׂפָתַי לֹא הֶעֱלֵיתִי שְׁמוֹ בִּרְעָדָה –
הֵן עֵינַי
עֵינַי שָׁאֲלוּ מִכֶּם אַיֵהוּ?
הוֹי בָּנַי, בָּנָי! בְּעֵינֵי אָב לֹא תוּכְלוּ קְרֹא
וַאֲנִי בְּעֵינֵיכֶם אֶקְרָא!
אָנֹכִי אֶקְרָא!
אֵלַי! –
עֲמֹד, עֲמֹד יִשָׂשְׂכָר, – עֲמֹד מֵרָחֹק,
לֹא תוֹר עֵינֶיךָ הוּא!
גַם אֶת עֵינֶיךָ רְאוּבֵן לֹא אַבִּיטָה
שְׁקֵטוֹת הֵן כְּשִׂפְתֵי יָשֵׁן,
וּכְנָהָר שָׁלוֹם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מֵימָיו סָעַר.
בּוֹא אַתָּה שִׁמְעוֹן! (צופה זמן-מה לתוך עיניו).
אֲהָהּ, מַה שְׁחוֹרוֹת הֵן וּמָה עֲמוּקוֹת
אֵל תְּהוֹמוֹת הָעֵינָיִם…
(דוחה אותו ביאוש מעליו).
לֹא, לֹא – עֵינַיִם אֵלוּ
הֵן לֹא תַגֵדְנָה לִי מְאוּמָה עַל דְבַר יוֹסֵף
וּכְשִׁמְעוֹן כֵּן גַם לֵוִי – תְּהוֹם!
תְּהוֹם כִּבְיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.
בּוֹא אַתָּה יְהוּדָה!
יהודה: אֲשַׁקֵר אָבִי לְךָ רִאשׁוֹנָה בְּמוֹ-פִי
וְאַחֲרֵי כֵן תְּבַקֵשׁ אֶת הַגְנֵבָה בָּעֵינָיִם.
יעקב: אֶת עֵינֶיךָ הָבָה לִי יְהוּדָה!
יהודה: לֹא אוּכַל תֵּת אֶת עֵינָי
יעקב: אֶת עֵינֶיךָ הָבָה!
יהודה: שְׁאַל אֶת פִּי! – עַל פִּי לְצַווֹת אוּכָל:
“דַבֵּר אֱמֶת!”
וְעַל עֵינַי לֹא אֲצַוֵה – שְׁאַל אֶת פִּי!
יעקב: וְאִם אֶשְׁאַל? –
מָה אוֹעִיל גַם אִם אֶשְׁאָל?…
הוֹ בָנַי, בָּנַי, לָמָה זֶה כֹּה יִכְבַּד מֶנִי
לִשְׁאוֹל אֶתְכֶם עַל אֹדוֹתָיו,
לָמָה כָּכָה אִירָא לְהַעֲלוֹת אֶת שְׁמוֹ
עַל שְׂפָתָי,
וּמַדוּעַ דָבְקָה לְשׁוֹנִי אֱלֵי חִכִּי
בְּדַבְּרִי בוֹ בְּאָזְנֵיכֶם?
הַאֻמְנָם כָּכָה תִשְׂנְאוּהוּ? אַל נָא,
אַל נָא כָּכָה תִשְׂנְאוּהוּ!…
לִשְׁכֶם הֲלַכְתֶּם, בָּנַי, עִם הַצֹאן
וְהִתְמַהְמַהְתֶּם,
וְאָנֹכִי לֹא דָאַגְתִּי לָכֶם, בָּנַי,
הַאֶדְאַג לִבְנֵי חָיִל?
דָאַגְתִּי לֹא לְאֵלֶה אֲשֶׁר הָלְכוּ –
רַק לְזֶה הַנִשְׁאָר אִתִּי תּוֹךְ הַבָּיִת…
מַדוּעַ לֹא לְקַחְתֶּם אִתְּכֶם גַם אֶת יוֹסֵף?
לָמָה זֶה הִשְׁאַרְתֶּם אוֹתוֹ אִתִּי?
גָדוֹל הוּא מִשֶׁבֶת עוֹד עַל בִּרְכֵּי אָבִיו,
וְאָבִיו זָקֵן כְּבָר מֵרוּץ וּמֵהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ
עִם בֶּן זְקֻנָיו…
וַיְהִי בִרְאוֹתִי כִּי כָלֶה לֵב הַנַעַר לְאֶחָיו,
לִבְנֵי אָבִיו –
וָאֶשְׁלַח אוֹתוֹ שְׁכֶמָה:
לֵךְ, רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ
וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹאן…
וְעַתָּה אָמְרוּ לִי:
הַרְאִיתֶם אֶת אֲחִיכֶם?
הַהֵבִיא לָכֶם שָׁלוֹם מֵאֲבִיכֶם?
הַמְצָאֲכֶם בִּשְׁכֶם?
יהודה: לֹא בִשְׁכֶם רָעִינוּ.
יעקב: לא בִשְׁכֶם?
יהודה: בְּדוֹתָן, שָׁם מָצָאנוּ מִרְעֶה טוֹב.
יעקב: מִרְעֶה טוֹב! זֹאת לִי פַּעַם שְׁנִיָה
אֲשֶׁר אֶשְׁמַע: “מִרְעֶה טוֹב!”
אֵין זֹאת כִּי אִם קִלֵל אֱלֹהִים
אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרְכֶם,
וּבְכֹל אֲשֶׁר כַּף-רַגְלְכֶם דוֹרֶכֶת
שָׁם הַשָׂדֶה יְקָרֵחַ.
אֶת סְבִיבוֹת שְׁכֶם יָדַעְתִּי,
עִשְׂבָּה רַךְ וְדָשֵׁן
וּמֵימֵי נְחָלֶיהָ שׁוֹקְקִים וְחַיִים, –
לָמָה זֶה לֹא תִרְעוּ עוֹד בִּשְׁכֶם?
לוי: בִּשְׁכֶם לֹא נוּכַל נִרְעֶה…
יעקב: יָדַעְתִּי! שְׁכֶם זֹה, שְׁכֶם זֹה –
מַזְכֶּרֶת-עָוֹן הִיא לָכֶם,
שָׁם שִׁכְּלָה חַרְבְּכֶם רִאשׁוֹנָה
וְעַתָּה רְאוֹת לֹא תוּכְלוּ חָרְבוֹתֶיהָ…
וּבְדוֹתָן מָה?
אוּלַי גַם בְּדוֹתָן עֲשִׂיתֶם מַעֲשֵׂיכֶם,
זָר-מַעֲשֵׂיכֶם? –
הֲתִרְעוּ עוֹד בְּדוֹתָן?
בני-ישראל: (נרתעים מפחד).
לֹא! לֹא נִרְעֶה!
גַם לֹא בְדוֹתָן נִרְעֶה.
יעקב: (צועק)
אֵי יוֹסֵף בְּנִי? הַגִידוּ!
יששכר: (קרב אליו ומושיט לו את כתבת הפסים).
זֹאת מָצָאנוּ –
יעקב: (נוטל ודובב אחריו בלי דעת).
מְצָאתֶם –
יששכר: זֹאת מָצָאנוּ – הַכֶּר נָא…
יעקב: (במבוכה)
מָה אַכִּיר?
יששכר: הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִיא אִם לֹא?
יעקב: (מתבונן בכתנת רגעים מספר כאילו קפא עליה
תופס פתאום ביד יששכר ובוחנו, בוחנו).
זֶה בְשָׂרְךָ וְזֶה בִגְדְךָ –
ישׂשׂכר: מַה תְּבַקֵשׁ, אָבִי?
יעקב: אֶת דָמוֹ!
ישׂשׂכר: (נרתע לאחוריו).
יעקב: (עובר על פני כלם. כאיש אשר תבעיתו רוח רעה)
אֶת דָמוֹ… דָמוֹ… דָמוֹ…
הוֹשִׁיטוּ לִי יְדֵיכֶם, כֻּלְכֶם, כֻּלְכֶם!
הַכְּתֹנֶת תְּכֵלֶת הָיְתָה,
וִידֵי בְנֵי יַעֲקֹב צְחוֹרוֹת מִנִי שָׁלֶג, –
וְעַתָּה: – יִשָׂשְׂכָר! אֵי יִשָׂשְׂכָר?
כֻּתָּנְתּוֹ זֹה – אֵיפֹה, – אֵי מָצאתָהּ?
ישׂשׂכר: בַּשָׂדֶה.
יעקב: בַּשָׂדֶה… עַל אֵם דְרָכִים… וְעֶצֶם?
עֶצֶם אַחַת חַמָה, רַכָּה, שְׁבוּרָה?…
ישׂשׂכר: רַק אֶת הַכְּתֹנֶת.
יעקב: (מריחה).
זֶה דָמוֹ, דָמוֹ…
הָרִיחוּ אַף גַם אַתֶּם –
טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף, חַיָה רָעָה אֲכָלָתְהוּ!
חַיָה רָעָה, חַיָה רָעָה…
אֱמֹר: מֵאַיִן תָּבוֹא? מֵאֵי-מִזֶה, יִשָׂשְׂכָר?
ישׂשׂכר: מִדוֹתָן אָבוֹא.
יעקב: (מדבר אל נפשו).
בְּדֶרֶךְ דוֹתָן…
(הוא ממהר ויוצא דרך הפתח שלפני הרואים).
יהודה: לֵךְ אַחֲרָיו, רְאוּבֵן, וַהֲשִׁיבֵהוּ הֵנָה.
ראובן: (סופק כף ויוצא אחרי אביו).
יהודה: הוֹי, מֶה עָשִׂינוּ, אַחַי!
לוי: אַל תִּשְׁאַל: “מֶה עָשִׁינוּ” –
שְׁאַל: מה נַעֲשֶׂה עָתָּה?
נפתלי: אֲשַׁוֶה רַגְלַי כָּאַיָלוֹת וְאֵרֵד חִישׁ מִצְרָיְמָה.
יהודה: לָמָה?
נפתלי: אֲבַקֵשׁ שָׁם אֶת יוֹסֵף.
יהודה: הֲתֵרֵד אֶל מַעֲמַקֵי יָם לְבַקֵשׁ
פְּנִינָה אַחַת קְטַנָה?
הֶרֶף! – מַה נַעֲשֶׂה, הָהּ, מַה נַעֲשֶׂה?
גד: (מתוך מחשבה).
אוּלַי –
יהודה: פְּתַח פִּיךָ, גָד, וְיָאִירוּ נָא דְבָרֶיךָ
אוֹבַד עֵצוֹת הִנְנִי הַפָּעַם…
גד: (בהחלטה).
אוּלַי נַגִיד לוֹ, לְאָבִינוּ? –
יהודה: מַה נַגִיד, מָה?
גד: קֹשְטְ אִמְרֵי אֱמֶת נַגִיד לוֹ:
“הוּא חי!”
יהודה: לֹא זֹאת, לֹא זֹאת!
לֹא נַגִיד לוֹ: הוּא חַי!
חַיֵי עֶבֶד חַי הוּא, וַאֲנַחְנוּ,
אֲנַחְנוּ מְכַרְנוּהוּ!… הַס מִלְהַזְכִּיר…
אֵיךְ נָבִיא עַל רָאשֵׁינוּ קִלְלַת אָבִינוּ?
שׁמעון: הוֹי אַחַי, קָשָׁה קִלְלַת אָבִינוּ,
וְאַל נָא תָחוּל עַל רֹאש כֻּלְכֶם…
אֲנִי לְבַדִי אַט אֶת רֹאשִׁי תַּחְתָּהּ.
יהודה: שִׁמְעוֹן!
שׁמעון: אָנֹכִי הִתְאַכְזַרְתִּי לוֹ מִכֻּלְכֶם –
אֶשָׂא נָא הֶעָוֹן!…
יהודה: לֹא תִשָׂא אֶת עֲוֹן כֻּלָנוּ,
לֹא אַתָּה אַף לֹא אָנִי
וְאַף לֹא אֶחָד מֵאִתָּנוּ –
כֻּלָנוּ נִשָׂאֶנוּ.
וְכָכָה נִשָׂא אֶת הֶעָוֹן: נֶחֱשֶׁה!
נִרְאֶה מְצָרֵי אָב וְנֶחֱשֶׁה,
נַבִּיט אֶל מַכְאוֹבָיו – וְנֶחֱשֶׁה,
זֶה יִהְיֶה מוּסָרֵנוּ בּוֹ נִוָסֵר,
אֵין גָדוֹל וְאֵין רַע הֵימֶנוּ – נֶחֱשֶׁה…
יעקב: (שב, שחוח תחת עול מכאוביו, נשען על ראובן.
יְהוּדָה בְנִי, קְרַב הֵנָה, קְרַע אֶת בִּגְדִי.
יְהִי כַלֵב הַבֶּגֶד, קְרַב הֵנָה, קַרע!
יהודה: לֹא אֶעֱצָר כֹּחַ, אָבִי…
יעקבּ: בּוֹא אַתָּה, שִׁמְעוֹן!
שׁמעון: גַם יָדַי רָפוּ.
יעקב: יִשָׂשְׂכָר, זְבֻלוּן, דָן –
לֹא אֶחָד!
(קורע בעצמו את בגדו הלבן).
בני-יעקב: (פורצים בבכי).
יעקב: (מורט שערו).
תְּנוּ לִי, תְּנוּ לִי,
אָנֹכִי אֶבְכֶּה רִאשׁוֹן!
לוי: הוֹי אָבִי…
יעקב: מַה-לָךְ, לֵוִי?
לוי: עַל שֵׂיבָתְךָ חוּסָה.
יעקב: מְקוֹר דִמְעוֹתַי יָבֵשׁ וְלָכֵן אֶמְרוֹט שְׂעָרִי…
מְקוֹר דִמְעוֹתָי –
גָדוֹל הָיָה מְקוֹר דִמְעוֹתַי,
אֶבֶן אֵין בַּשָׂדֶה,
וְרֶגֶב הָאֲדָמָה אֵין – וְלֹא
הִרְוֵיתִים אֶת דִמְעָתִי.
אָז – בְּבָרְחִי מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִי, וַאֲנִי –
עַל שְׂפַת הַיַרְדֵן עוֹמֵד
עוֹד טֶרֶם אֶעֱבֹר אֶת הַיַרְדֵן –
וַתָּבוֹא לִי הַשֶׁמֶשׁ…
הַיַרְדֵן – מֵימָיו דַלוּ, דַלוּ
שַׁחוְ מְאֹד,
עִם רֶדֶת לַיְלָה שַׁחוּ מֵימָיו מְאֹד
וְאָנֹכִי עוֹמֵד, עוֹמֵד עַל הַיַרְדֵן
כָּל הַלַיְלָה אֶעֱמֹד
כָּל הַלָיְלָה…
וַיְהִי בַבֹּקֶר,
וָאֵרֶא אֶת הַיַרְדֵן:
וְהִנֵה מָלֵא הוּא,
עוֹבֵר הוּא עַל גְדוֹתָיו
וְכֻלוֹ רַעַשׁ-רָעַשׁ,
לַבֹּקֶר – וְהַיַרְדֵן הָמָה, –
זֶה הָיָה זֶרֶם דְמָעָי!..
וְשָׁם בַּאֲרָם, רָעִיתִי אֶת צֹאן לָבָן
וְאִתּוֹ גַרְתִּי…
אֲרַם-נַהֲרַיִם, אֲרַם-נַהֲרַיִם,
מִי יֵבְךְּ בַּלֵילוֹת עַתָּה בָךְ?
תַּאֲנִיוֹת מִי עַל פְּנֵי שְׂדוֹתַיִךְ תִּשָׁמַעְנָה?
וּפֹה, בִּכְנַעַן – –
מֵתָה עָלַי רָחֵל…
הָהּ רָחֵל, רָחֵל, בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת,
שָׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת…
(קם נרגש) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֵם: בּמוֹתִי –
וְאָנֹכִי אָמוּת מַהֵר, –
אַל תִּקְבְּרוּנִי בִּמְעָרַת הַמַכְפֵּלָה,
בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת – שָׁמָה כְּרוּ לִי קָבֶר,
וְאֶת דַם יוֹסֵף אִתִּי!
(לוחץ אל חזהו את כתנת הפסים המאדמה)
הוֹי יוֹסֵף, יוֹסֵף,
דָמְךָ עַל כֻּתָּנְתְּךָ מִלִבִּי בָּא
יהודה: (צועק) הוֹי אָבִי!
יעקב: לָמָה תִצְעַק?
יהודה: גָדוֹל כְּאֵבִי, אָבִי…
יעקב: מַכְאוֹבַי גְדוֹלִים יוֹתֵר,
לִי אָבַד בֵּן.
יהודה: וְלִי אָח…
יעקב: אַחִים יוֹתֵר קְרוֹבִים
עוֹמְדִים סָבִיב לָךְ…
וַאֲנִי – בֵן יוֹתֵר קָרוֹב – (סופק כף)
יהודה: יָדַעְתִּי, לוּ יוֹסֵף בִּנְךָ חַי
וְכֻלָנוּ מֵתִים – וְהִתְנֶחָמְתָּ…
יעקב: יהוּדָה, קוּם שְׁקָה לִי, שְׁקָה בְּפָנַי!
יהודה: (נושקו).
יעקב: (מוריד עיניו ומתבונן בזקנו).
דִמְעָה נִתְלְתָה בִזְקָנִי – אַיֶהָ?
יהודה: אָנֹכִי מְצִיתִיהָ:..
יעקב: מָרָה הָיְתָה?
יהודה: מָרָה…
יעקב: אַל תְּמָרֵר אוֹתָהּ יוֹתֵר…
ואַל נָא תְנַחֲמוּנִי, –
אִם לֹא אֲהַבְתֶּם אֵת אֲשֶׁר אָהַבְתִּי אָנִי –
אַל תְּנַחֲמוּנִי…
שׁמעון: (שולף חרבו).
יעקב: מִי שָׁלַף חֶרֶב?
שׁמעון: הוֹי אָבִי,
בָּרְכֵנִי לִפְנֵי מוֹתִי.
יעקב: אֶל תַּעֲרָהּ, חִישׁ אֶל תַּעֲרָהּ!
לֹא כָכָה מֵתִים בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל;
כָּמוֹנִי מוּתוּ, בָּנַי,
חַכּוּ-נָא עַד אֲשֶׁר תְּכַסְכֶם שֵׂיבָה
הַזְקִינוּ בָרִאשׁוֹנָה, וְאַחֲרֵי-כֵן –
שַׁלְחוּ מַחֲמַד-עֵינְכֶם אֶל הַשָׂדֶה
וְאַל יָשׁוּב עוֹד, אַל יָשׁוּב…
אַל תְּנַחֲמוּנִי, בָנַי,
וְאִם אֵין אֶת נַפְשְׁכֶם
לִבְכּוֹת – אַל נָא תִבְכּוּ!
רַק שֵׁבוּ, שֵׁבוּ, כָּכָה
וְרֹאשׁ לָאָרֶץ, כָּכָה, וַהס
וְהָס… (הוא יושב לארץ).
בני-ישראל: (יושבים לאט-לאט לארץ כמבכים למת).
המסך יורד לאט.
-
במקור נדפס “האח”, צ“ל: האחד – תיקון פב”י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.