רקע
ראובן בריינין
ד"ר נתן בירנבוים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

מרינבד, 9 ביוני, 1907.

הוא נפל. בחירתו להפּרלמנט לא נתקימה באַשמת ה“שלאַכצים”, הפּולנים, והיהודים המעטים שמכרו כבוד עמם. ובירנבוים הוא היהודי היותר טפּוסי, היהודי היותר מובהק ומצוין בין יהודי אוסטריא. לד"ר נ. בירנבוים התודעתי זה קרוב לשש עשרה שנה בווינא. בימי השבוע הראשון להתישבי בעיר ווינא התרועעתי לבירנבוים, והחילותי לעבוד בלי שכר בעתונו “זעלבסטעמאַנסיפּאַציאָן” עבודה קבועה שנמשכה שנים אחדות. בכל יום ויום הייתי נפגש אתו פּעמים אחדות. במשך שנים אחדות עבדנו יחד עבודה ציונית. ואָנכי הכרתיו ולמדתיו לדעת מקרוב, וכמדומה לי שחדרתי לפני ולפנים בחדרי נפשו.

בירנבוים נולד בווינא (בשנת תר"ך) על ברכי הורים ילידי גליציה. הוא גמר את חק למודיו בהגימנסיה ובהאוניברסיטה בווינא. בהתוודעי אליו בווינא היה אָז עוזר לעורך-דין ועורך העתון הציוני “זעלסבטעמאַנסיפּאציון”. עוד בהיותו סטודנט נהיה לציוני והיה אחד ממיסדי החברה האקדמית “קדימה”, ועוד בהיותו סטודנט נתמנה לעורך-העתון הנזכר, שמספּר חותמיו לא רב היה, אַך השפּעתו על הצעירים, ביחוד על תלמידי בתי מדרשי המדעים הגבוהים, היתה עצומה. העתון הנזכר היה אָז היחיד והמיוחד בשפה האַשכנזית שהטיף לציון וללאומיות. בהתודעי לד"ר נ. בירנבוים היה כאיש פּלא בעיני: אַדבוקט צעיר שנולד, חונך וגודל בווינא והוא יותר קרוב בכל נטיותיו, דעותיו ושאיפותיו הגלויות והסמויות גם מעינו הרוחנית הוא, להיהודים המזרחיים מאשר ליהודי המערב. מלאכתו בהקנצלריה של עורך-דין, היתה לו כמשא כבד. הוא היה אָז, בראשית התודעותי אליו, כשנה אחרי חתונתו. הוא נשא בת ווינא, שהוריה היו גם כן יהודי גליציה, בלי נדוניא. פּרנסתו היתה דלה ומועטה, ותמיד מיום הכרתיו סבל מחסרון כסף לצרכי ביתו, תמיד היה מסובל בחובות.

בירנבוים ידע מעט מן המעט עברית. כלומר: עם-הארץ פּשוט וגס לא היה, ובעזרתי התמידית במשך השנים שהייתי קרוב אליו הוסיף לקנות דעת השפה העברית והענינים הנוגעים ליהדות, והוא שאַף תמיד לדעת זאת. בשנת 1892 החל בעזרתי להוציא לאור בשפה האַשכנזית מכתבים ללמוד השפה העברית, בתור שפה חיה, לדבור ולכתב. חוברות אחדות יצאו מן המכתבים ההם ונפסקו, אַף כי נמצאו להם מנויים באוסטריא ובאַשכנז. בכלל חסרה לבירנבוים מדת ההתמדה. דברים רבים החל, וההתחלה היתה תמיד מתוך התלהבות, אַך מהרה היה מצטנן ועובר אל עבודה אַחרת, ועוד הפּעם בהתפּעלות ובאופּטימיות עד שהמירה בעבודה חדשה.

יסדתי בשנת 1892 עם בירנבוים חברה “שפה ברורה” בווינא בשביל הדבור העברי וכדי ללמד לתלמידי האוניברסיטה את השפה העברית. בירנבוים היה הראש, ואני המזכיר של החברה, אשר התקימה במשך חורף אחד, ואחרי כן נתבטלה באַשמתו. בירנבוים שאַף מיום הכירי אותו לגדולות. מסגרת עבודתו היתה תמיד צרה לו. אַך מצבו החמרי וחסר סבלנותו ואי ידעו להתהלך עם הבריות היו לו למכשול. מיום עמדו על דעתו היה לו סגנון אַשכנזי מיוחד להביע בו את מחשבותיו או הרגשותיו. ותמיד היה מן המבקשים נתיבות חדשות לרוחו, אַף כי אם אחז זמן-מה באיזו דעה היה ממש קנאי קיצוני, והיה נוח להתרגז אם התנגדו לו אַף בדבר היותר קל, ולא היה זהיר מעולם בלשונו לפגוע פּגיעה גסה בכבוד מתנגדיו, אַף אם לא היתה להם כל פּניה עצמית. אַך כעבור זמן-מה היה עובד בעצמו, – ותמיד גרמו לזה על פּי רוב סבות חיצוניות שהשפּיעו על נפשו ושינו הלך-רוחו ונטיותיו הפּנימיות, – לקצה אַחר, להשקפה חדשה המרחפת באַויר, לאיזו נטיה חברתית שהיתה זרה לרוחו, ואָז היה מתנגד בכל עוז ובכל “קצף-חרונו” להאוחזים ודבקים בהדעה, או בההשקפה שאתמול היה לה בעצמו עבד נשבע.

אולם בין כל מכירי שהיו לי בווינא, בין המשכילים והסופרים והמלומדים, ומספּרם היה לא מעט, – היה נ. בירנבוים היחיד והמיוחד ששאַף תמיד לחדור אל נפש האומה העברית באמת, ושהביט על עצמו כעל חושב-בוסר, כעל איש לא-גמור, כעל איש שעליו עוד ללמוד ולהכיר לדעת את הדברים והנושאים, שהוא מדבר עליהם, שהוא הוגה בם ושהוא מטפּל בהם. הוא התאַמץ ללמוד את השפה העברית, לקרוא ולהבין את “היד החזקה” של הרמב“ם. הוא יגע גם ללמוד ולהבין את הז’רגון, בראותו ובהרגישו בו חלק מנפשם של יהודי המזרח ומהקולטורה שלהם. ובמשך שתים עשרה השנים האחרונות נתגלגלה נשמתו של בירנבוים בגלגולים רבים ושונים. הוא גם אָחז את החבל בשני ראשיו. בקש, בחן, שאַף, קוה, היה קרוב למטרות שונות, וסוף סוף מאומה לא השיג, מאומה לא מצא. תקותו האחרונה, היחידה, החזקה היתה כי יבחר הפּעם על ידי יהודי גליציה להפּרלמנט האוסטרי. את שארית כוחותיו חגר, הוא מתח את קשת האנרגיה הרוחנית שלו עד הקו הקיצוני. הוא נדד מעיר לעיר, הטיף מעל בימות בתי הכנסיות וישפּיע על ההמונים, וגם רכש לבבות רבים מאחיו. ורבים מן הלאומיים, רבים מן הצעירים ממעריציו, רבים ממכיריו ומחסידיו הישנים והחדשים נלחמו בעד בחירתו בכל תוקף וגם הביאו לה קרבנות. ונדמה כי השעה שחקה לו; נדמה כי קרוב, קרוב מאוד, היה למטרתו: לתפוס את המקום הראוי לו בחברה, להיות מליץ לאחיו, לעבוד בשדה רחב ולהגאל גם מעניו ומחסרון הבסיס הכלכלי. רק כפשע היה בינו ובין מטרתו (ובודאי בנה ארמונות-אויר חדשים בדמיונו), והנה גם הפּעם נפל: הפּילוהו, הדיחוהו אחורנית. שונאי ישראל נצחוהו על ידי מעשי אלמות ומדוחי שוא. גם מתי מספּר מאחיו מכרוהו, מכרוהו בנזיד עדשים, אין מזל לאיש זה, ואין מזל להלאומיות העברית באוסטריא. בירנבוים הוא הוא האיש שהיה ראוי ומסוגל להיות לפה ולמגין על הלאומיות העברית ולהיות בחירם של יהודי גליציה. טרגידיה מעציבה הם חיי בירנבוים. הוא היה תמיד בין השואפים, ותמיד מן הנחשלים; תמיד מן הקופצים בראש, ותמיד מן הנדחפים להשורה האחרונה. ומעולם עוד לא תפס את המקום בספרות או בחברה, שהיה ראוי על פּי כשרונותיו לעמוד שם. תמיד שאַף לגדולות, ותמיד עסק וטפל בקטנות. רק הפּעם בימי מלחמת הבחירות עסק ב”מעשה משחרר" והעמד בשדה-המערכה של החיים, וגם עתה נדחף לאָחור, בעוד שאחרים, שאינם מגיעים אַף לקרסוליו, עלו מעלה, והמה יהיו מראשי המדברים. ועדיין הוא, בירנבוים, מקוה ולוחם. ידיו לא רפו. ואולי גם ינצח, אַף כי הנני מסופּק בזה עד מאוד. הפּסיכולוגיה של ה“הצלחה” עוד לא נחקרה. עוד לא נתבססה על יסודות מדעיים מוצקים. ובכל זאת יש להניח כי דבר מה חסר לו לבירנבוים שיצליח. והחסרון הוא מונח, אם אין אני שוגה, בו בעצמו. אולי מפּני שהוא רודף כל ימיו אחרי ההצלחה. ובת-שובבה זו זה דרכה לברוח מפּני הרודף אחריה, בכל אופן מפּני הרודף אחריה ואינו יודע איך ומתי רודפים. ומי יודע אם לא יעזבוהו עתה גם אוהביו ומעריציו, חסידיו ותלמידיו, אחרי אשר לא הצליח. בימינו כורעים ברך רק לפני ההצלחה, אם גם הכורעים יודעים במחיר מה נקנתה, ואם גם מכרו בעדה יתרונות הנפש, יושר, צדק ומשפּט.

כשעלה כוכבו של הרצל היה בירנבוים ממתנגדיו היותר חזקים. בפה ובכתב נלחם נגדו. על הקונגרס הציוני הראשון האמין בירנבוים כי יתפס את המקום היותר חשוב; יען כי הוא היה אבי הציוניות, אבי הלאומיות העברית באוסטריא. תקותו בגדה בו. הוא לא נבחר אל הועד הפּועל של הציונים כאשר חפץ וכאשר האמין. אחרים שלא היה להם “עבר” ושלא היו להם “מעשים טובים” נבחרו. ואותו, את בירנבוים, מנו למזכיר לשכת הציונים בשכר שקבעו לו. הוא שנא בלבבו את הרצל. בירנבוים האמין שהרצל גזל את עטרתו. הוא, בירנבוים, עבד כמה וכמה שנים בתור סופר ובתור אַגיטטור להרעיון הציוני, לרעיון התחיה והביא לזה, כפי שהאמין, קרבנות רבים, ועתה בא הרצל, איש מאתמול, שידע מעט מאוד את היהודים והיהדות, ועמד בראש התנועה, והכל משתחוים לפניו ול“מרבה המשרה (של הרצל) אין קץ”. ובירנבוים תחת לעבוד עבודה חיובית, תחת להכיר את יתרונו של הרצל היה לנרגן, למלא קנאָה ושנאָה לזה האחרון. “מאחורי הגדר” הקים בין סטודנטים אומללים חבורה קטנה ודלה של מתנגדים להרצל, והאמין בתמימותו כי יפּילהו. הרצל התיחס אליו בחבה, אך החזיקו במרחק ידוע מעליו, כי לא אָהב אותו ולא האמין בו ובכשרונותיו. והרצל ידע אל מה שואף בירנבוים: אל המשרה והשלטון. וכעבור שנה אחרי היות בירנבוים מזכיר בשכר, הדיח אותו הרצל ממשמרתו. כלומר: הסב כי בירנבוים יבקש בעצמו פּטורין ממשמרתו. והרצל נתן לו את שכרו בעד שנה שלמה, עד אשר ימצא לו עבודה אַחרת. אָז הגביר בירנבוים את עבודת התעמולה שלו נגד הרצל, ולא היה מפונק גדול בבחירת תכסיסים. וכל האַגיטציה שלו היתה לשוא. כל פּרי לא הביאה. אָז המציאו ראשי הקהל לבירנבוים משרת מזכיר “בלשכת דרישה” (נאָכפראַנסביוראָ) להמצאַת עבודה למבקשיה, ובירנבוים החל מעט מעט לכפּור בהציוניות, בנחיצותה ובאפשרות הגשמתה. הוא נשאַר לאומי, לאומי קיצוני, אַך לאומי סוציאלי, ציוני בלי ציון. ה“בונד” ברוסיה היה לו מעתה לאידיאַל. מקודם היה בירנבוים ממעריצי השפה והספרות העברית, שחשב רק אותה להשפה הלאומית שלנו. ואחרי שחדל להיות ציוני נהיה למעריץ הז’רגון, והחל לבקש וגם למצוא בו יופי, עוז, חן והדר. הוא יסד זו אחרי זו אגודות קטנות עם פּרוגרמות מורכבות ובלתי ברורות ומסוימות, אגודות שהיו מתקיימות חדשים אחדים ומתפּרדות. ושנים אחדות עבד בעתונים יהודים-אַשכנזיים שונים, והדפּיס בהם מאמרים פּובליציסטיים, ומהם גם יפים ומקוריים. אַך ברובם שורר הפּלפּול המחודד, ההתחכמות היתירה. אַך באחדים מהם הכניס באמת מחשבות לאומיות, שיש לשים אליהן לב. ומחשבתו הלאומית, הקולטורית עשירה בצבעים ובגונים, אם שלא עמוקה היא בתכנה. הוא נסה להוציא עתונים או חוברות לאומיות, אַך אלה ואלה לא נתקימו. מגדר הנסיונות הראשונים לא יצאו. “דרכו” (“דער וועג”) לא מצא לו דרך בחיים, ורק חוברות אחדות יצאו ממנו. כשנה וחצי לפני הקונגרס הציוני הראשון התגורר בירנבוים עם בני ביתו בברלין. ווילי באמבוס פּתח אָז לשכה להוצאַת מפעל גדול, הדפּסת ספר גדול עם ציורים “היהודים בפה ובכתב”. והנה אַך עלה הרעיון בלב באמבוס הביא את בירנבוים, שלא היתה לו אָז כל פּרנסה לברלין, וימנה אותו למזכיר הלשכה בשכר. בירנבוים נסע לתכלית זו לבודפּסט ועשה עוד נסיעות קטנות, אַך כל המפעל הזה נשקע בתוהו. מלבד הפּרוספּקט לא יצא מאומה, אַף גליון לדוגמא. וכסף רב עלה בתוהו ללא כל תועלת. גם במפעל זה התלהב בירנבוים לראשונה, ועבד הרבה, אך אחרי כן היה בא על שכרו ומאומה לא עשה. לפני הקונגרס הראשון היה בירנבוים עורך הירחון “ציון” בברלין, שנוסד בשביל להכין את דעת הקהל לקראת הקונגרס, – שיצא בשלש שפות: עברית, אַשכנזית וצרפתית. בירנבוים היה עורך החלק האַשכנזי, ברנר לזר – הצרפתי, ואָנכי – העברי. אַך כחודש ימים לפני הקונגרס נפסק, כיון שכבר מלא את תעודתו. בירנבוים עם בני ביתו שבו עוד הפּעם לווינא עיר מולדתם.

המלצות קוראים
תגיות