מכתב להעורך 🔗
לכבוד עורך ‘החינוך’.
ברצון מסכים אני להצעת המערכת שאשתתף אתכם מעת לעת בירחונכם החשוב במאמרים הנוגעים ‘בפרט בשאלות הלשון והתפתחותה ולימודה בבתי-הספר’, אך מחוסר פנאי אנוס אני להסתפק הפעם במכתב קצר, שבו אני רוצה לפנות בקריאה אל כל המנהלים והמורים בבתי-הספר וגני-הילדים שלנו בדבר, שלפי דעתי הוא אחד מהיותר חשובים בשעה זו בעניין תחיית לשוננו בפיות התלמידים והתלמידות, שהם-הם עתידותה של התחייה העברית בארצנו.
אין אני יודע אם מעולם, בקרב אומה מאומות העולם, היתה מוטלת על חבורה קטנה של אנשים אחריות כל-כך גדולה באחד האוצרות היותר יקרים לכל אומה, באשר היא אומה, כאחריות המוטלת על יחידי הסגולה, המורים והמורות בבתי-הספר וגני-הילדים שלנו.
כמו בכל דברי-הימים שלנו, כן גם במקצוע הלשון הלאומית, משונים אנו מכל אומות העולם. בכל אומה מבוע חיי הלשון הוא בתוך העם בעצמו. העם הוא יוצר הלשון, העם החי הוא גם נותן חיים טבעיים ללשוננו, הוא מרחיבה ומאדירה ברוח החיים שבקרבנו. ואם אמנם אין שום לשון נשמרת בהווייתה הראשונה, ואם אמנם כל לשון הולכת ומשתנה, לובשת גם צורות חדשות, נוטה לפעמים גם מדרכה הראשונה ומחליפה גם את ההברה, מוחקת ומחלשת קצת קולות ומגוונת אותם בגוונים חדשים – הרי כל זה עושה העם החי, בכוח רוח החיים שבו, ואין על בתי-הספר, על המורים והמורות אלא לשמור על טהרת הלשון לפי מה שהיא בכל זמן מהזמנים בפי העם.
אך מעולם לא היה כדבר הזה בשום אומה, שמבוע החיים של הלשון יהיה בידי חבורה אחת קטנה, כמונו היום, שהיא תהיה לא בלבד השומרת על הלשון כי אם גם הנותנת לה את צורתה, את צלצולה, את גונה המיוחד, את נפשה, את נשמתה!
המעשה הזה, היחיד והמיוחד בדברי-ימי עולם, הוא המטיל על החבורה הקטנה הזאת אחריות גדולה, כבדה, שמחייבת את נושאי האחריות הזאת לשים אליה לבם בייחוד, להכיר הכרה שלמה את חשיבותה וערכה ולעשות כל פה שאפשר כדי לשלוח יד בפרט במה שהוא רוח החיים של הלשון.
ואחד מעורקי החיים של הלשון הוא – ההברה, רצוני לאמור: ההברה בכלל, הגוון הכללי של הברת האותיות, וההברה הנכונה והמלאה של כל האותיות, שהניחה הלשון להגות בהן את כל קולותיה בגונם המיוחד והטבעי שלהם.
הלשון העברית הניחה שתיים ועשרים אותיות להברת הקולות המיוחדים שלה, אבל בדיבור שלנו, וגת בבתי-הספר, בפרט בבתי-הספר שרוב המורים הם בני חוץ-לארץ, שעוד לא הספיקה להם השעה לסגל להם את ההברה המזרחית, אנו מוחקים כמעט כליל את הקול המיוחד של שלוש אותיות לפחות ט. ע. ק, ובזה אנו ממעיטים שלושה קולות, שהם אחת מהסגולות המיוחדות של הלשונות השמיות והם הנותנים ללשונות האלה את גונם וצלצולם המזרחי.
ומלבד שלושה הקולות האלה, שאין אנו רשאים לגזול מלשוננו בזרוע מזיד, ברצוננו הטוב, כל זמן שאין הדבר הזה נעשה לאט בהתפתחות טבעית של העם החי, כמו שהיה למשל בלשון הכנענית – מלבד זה אנו שוללים מלשוננו את עוזה וכוחה על-ידי הזלזול שאנו מזלזלים בהברת הדגושים, שעל-ידי זה כל הלשון היא רפה, חלשה, בלי העוז המיוחד שהדגש נותן להמלה, ושוללים אנו מלשוננו את חליפות הצלצול, במה שאנו הוגים את כל התנועות במידה אחת ואין אנו מבדילים בין תנועה ארוכה ובין תנועה קצרה.
מדבר אני למורים, וחושב אני שאוכל לפטור את עצמי מהחובה לבאר חשיבות הדברים האלה לכל לשון. ועל אחת כמה וכמה גדולה חשיבות זאת ללשוננו, שהיא צריכה עתה לכבוש לה זכות הקיום, וצריכה להקפיד ביותר על דקדוקי תכונות סגולותיה הטבעיות. רק בקצרה אעיר גם על הצד המעשי שיש בעניין זה, להקל לימוד הלשון על התלמידים. מי כמו המורים והמורות יודע כמה זמן עמל וטורח צריך להתלמיד עד שהוא מגיע לדעת את הכתיב הנכון של המילים, במקום שצריך א או ע, ת או ט, כ או ק, במקום שצריך להדגיש, לקמוץ או לפתוח.
אבל ידעתי, כי גם אותם המורים והמורות שכבר סיגלו להם פחות או יותר הברה נכונה בלשוננו, לא הגיעו לידי אותה מדרגה שיוכלו לפעול על כל ההברה של התלמידים והתלמידות. זה אחד מהדברים היותר קשים בכל לשון, ובפרט קשה על המערביים לסגל להם את ההברה הנכונה של קצת הקולות של הלשונות המזרחיות; ואין אחד מאתנו יכול לעמוד על זה אלא אחרי הרבה הרבה שנים, ורק מי שחונן באוזן דקה להבחין הקולות. וכבר דן ועד הלשון בשאלה זו פעמים אחדות, ובהכרתו את חשיבות הדבר מכל בחינה, מבחינת שמירת טבע הלשון ותכונתה המזרחית ויופיה ועוזה, וכמו כן מהבחינה המעשית של הקלת הלימוד, פנה כבר פעם אל מנהלי בתי-הספר בהצעה לכונן בכל בית-ספר שיעור מיוחד, לימוד ההברה, על-ידי מורה הלשון העברית, אם הוא מילידי הארץ, שרק הוא יוכל לתת בהכרה טבעית לא מעושה, לא מלאכותית את הגוון האמיתי לקול של כל אות ואות, ומידת הזמן שהדיבור הטבעי החי מודד לתנועה ארוכה במקום שהיא ארוכה על-פי טבעה, ולא על-פי צורתה, ובמקום שהיא קצרה.
ובשם קדושת הדבר המסור בידינו בשם האחריות הגדולה המוטלת עלינו, אני קורא להמורים והמורות בבתי-הספר מכל המדרגות ובגני-הילדים: אל נא תזלזלו בעניין זה! זכרו נא, כי הלשון תהיה בעתיד מה שתעשוה אתם אותה כעת! כבר אולי איחרנו קצת את השעה הראויה. כבר יש אלפי ילדים, שמחר יהיו הדור העברי החי שלנו, והם מדברים לשון עברית אמנם אך לשון כל-כך לא מזרחית, כל-כך חסרה הצלצול והעוז של לשון מזרחית שמית! אל-נא תשכחו כי בכל לשון מה שנותן לה את צורתה, את נשמתה, אינו כל-כך המלים, או לפחות מקורן של המלים, כמו ההברה והגוון של הקולות! בוודאי, עלינו מחיי הלשון, עלינו להיזהר גם בעניין המלים זהירות גדולה מאוד, או לפחות ממקור שמי טהור, ושתהיינה המלים בנויות לפי דקדוק הלשון, ברוחה, וגם – וזה עיקר גדול מאוד, שתהיינה יפות. אבל, אם אנו לפעמים נכשלים במלה מן המלים אין הסכנה גדולה כל-כך. המלים, כמו כל יצור חי, נלחמות בעד קיומן, וכל החזקה מחברתה באחת המעלות שמנו חכמים במלים בכל לשון ולשון, היא המנצחת, והמלה בעלת מום, שנוצרה אולי בשעה לא טובה, תמות ותפנה מקום לאחרת יותר יפה, יותר אמיתית. אך ההברה, הגוון של הקולות, אם כבר נכנעו כלי הדיבור והסתגלו להברה אחת, להוציא את הקולות באופן אחד, והם התפשט הדבר בקרב רוב העם, כמעט אין יותר שום אפשרות לתקן המעוות!
זהו, אדוני העורך, מה שרציתי להגיד הפעם לקוראי ‘החינוך’, שהם מחיי לשוננו, הם יוצריה, ובידיהם לעשותה לכלי מפואר או חלילה לכלי מכוער!
א. בן-יהודה
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.