רקע
ראובן ברינין
סנהדריה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

רק שלד של תכנית הנני לתת לפניכם, קוראים נכבדים, בתקותי כי יבואו החיים ויעלו עליו בשר ויקרמו עליו עור. המחשבות שאני נכון להציע לפניכם תהיינה אולי כמוקדמות בעיני אנשים מתונים ומיושבים יותר מדי, אבל כיון שנצנצו במוחי אחרי התעמקי בחזיונות חיינו ההוים, אחרי הרגישי, הרגשה מוקדמת, גם את אותם החיים של האומה העברית אשר באו עד משבר ומתבקשים להולד, – אין אני בן חורין ואין אני רשאי לקברן עמוק בלבבי, רק למען עשות נחת רוח לכל מיני הנחשלים, אשר אימת החדש מקלקלת בהם את חוש-העתיד, את אותו החוש שהוא יתרון האָדם החושב והמרגיש יחד ושהוא ממשיך את חוט הויתו הרוחנית עד סוף כל הדורות.

יודע אנכי כי הצעתי ליסד סנהדרין בזמננו תהיה בעיני רבים כדמיון רחוק, כחלום מטושטש. אבל דבר זה בעצמו מעורר בי חשק להציע לפניך, קורא נכבד, את תכניתי בקויה ורשומיה הכוללים. דבר זה בעצמו מכריח אותי לספּר לך חלומי.

“הנה בעל-החלומות הלזה בא!” בקריאה זו יפגשוני רבים מן הקוראים.

אבל גם יבוא יום, והוא לא ירחק חק, וחלומי יהיה למציאות.

* * *

מעת אשר החלה, זה כעשרים שנה, התנועה הלאומית בצורתה החדשה בישראל, נתעשר עולמנו בהרבה קנינים וערכים חמריים ורוחניים. די להזכיר את המושבות בארץ ישראל, התגברות ההכרה העברית, הקונגרסים, הביבליותיקה בירושלים, האוצר העברי, הקרן הלאומית, החדרים המתוקנים, חברות-החלוץ, התחלה של אָמנות עברית ושטת “עברית-בעברית” הנהוגה בכמה מקומות. כל הדברים האלה הם גלויים וידועים. ומרובים מהם השנויים הסמויים מן העינים הגסות. השנויים בדעות, ברגשות, בנטיות והרגשות שעוד לא התלבשו במעשים, בצורות וחזיונות מסוימים, – והשנויים האלה לא יספרו בעולמנו העברי. השנויים שהיו דורשים לפנים מאות בשנים להתגשמותם הולכים ומתהוים עתה לעינינו במהירות הראויה לדור החשמל והראויה ל“עמא פּזיזא” שהתעורר לתחיה.

המחשבה העברית פּוריה היא בעשרים השנים האחרונות במדה שלא היתה כמוה זה דורות רבים. אין לך יום שלא תולדנה בו הצעות ותכניות חדשות. כל שעה ושעה בחיינו עתה היא שעה מעוברת, שעה הרת שאיפות ומגמות, חפצים ומאויים לאין ספרות. אבל, – למה נכחד את האמת, הפּריה ורביה של המחשבה העברית בימינו היא מעין הפריה והרביה של השפנים, או עוד יותר גרוע: של היתושים. כמותה של הפריה הזאת היא על חשבון איכותה. עולמנו עני הוא במחשבות גדולות וכבירות, יפות וחיות, אבל עשיר הוא בניצוצות של מחשבה, ברסיסי-רעיונות ובאבק שרעפים. והאָבק הדק של המחשבה העברית יש בו ממדתם של תא-החי שהוא הולך ומתחלק ומתפּוצץ לאבקיקים עוד יותר דקים. וכל אטומי המחשבה האלה משוטטים ומרחפים פּזורים ומפורדים בחלל עולמנו: תהו ובהו השואפים לנשמת יוצר.

מה רב הצער לראות אומה שלמה מפזרת את כח המחשבה ואת כח-המעשה שלה על ענינים קטנים, דלים וזעירים. והיא מבזבזת אותם בכמות כל כך גדולה, שהיתה יכולה לברוא על ידה מפעלים כבירים ואדירים. וצרה זו היא לא רק לשעה, כי אם גם לדורות. האומה המטפלת בגדולות – תגדל, ואוי לה לאומה שהיא עוסקת בקטנות, כי היא הולכת ומתקטנת ומתדלדלת משנה לשנה.

* * *

עת להתרכז ולהתאחד. כל המוסדות הצבוריים בקהלות-הגולה, כל הפּעולות הלאומיות של יהודי הארצות השונות, וכל הרצונות הכבירים שיש להם עוד שליטה בעולמנו המה כיום, באופן היותר טוב, זרים איש לרעהו, כאלו לא יכירו ולא ידעו זה את זה, ועל כן המה גם מבטלים זה את זה, או גם מתנגדים וצוררים זה לזה, ותחת להועיל – ירעו. האיבה הגלויה ועוד יותר המסותרה שבין החברות כי“ח ויק”א ובין ההנהגה הציונית הראשית יכולה להיות לנו למופת יפה. על כן באה העת לכל אלה הרוצים בקיומו של ישראל והשואפים לתחיתו, תהיינה דעותיהם ומחשבותיהם מה שתהיינה, להתאגד ולהתחבר. אם אנחנו רוצים באמת להיות ולא לחדל, אָז, – השקפותינו על העולם יכולות להיות נבדלות ונפרדות זו מזו; – אין לנו תחבולה אחרת, כי אם לשתף את כל הפּעולות והרצונות של יהודי הארצות השונות במרכז אחד ולכוונם למטרה אחת: לתחית ישראל וקיומו. הפּעולות המכוונות להלחם עם האַנטישמיות, או להרבות דעת והשכלה בישראל, והפּעולות המכוונות לברוא מקלט בטוח להעם הנודד תחת חסותן של הממשלות, או לחנך ולחזק את הגוף והרוח של עם ישראל בכל ארצות פּזוריו, או להרבות ביניהם אומניות, עבודות פוריות, כמו חקלאות, חכמת חרשים ומלאכת מחשבת, – כל הפּעולות האלה צריכות לנבוע ממקור אחד, לצאת ממרכז כללי ולהיות מכוונות בכל התפלגותן למטרה אחת. וקנה-מדה זה יהיה נא תמיד לנגד עינינו: כל עבודה לאומית בזמננו, שהיא מובילה באופן זה או באופן אחר אל התרכזות המחשבות והמעשים בישראל, ברכה בה לאומתנו הפּזורה, ועבודה כזו בודאי פּוריה היא, וכל עבודה שאין סופה להגביר את רגש האחדות בלבנו ואת רעיון ההתרכזות במוחנו מוטב לה שלא נעשתה משנעשתה, וכיון שנעשתה הרי היא, באופן היותר הגון והיותר נאה, עקרה ופעוטה.

* * *

אומרים כי אחדות ישאל חלום הוא, אָמנם חלום נעים, אבל לא יותר מחלום. אבל הלא אמת פּסיכולוגית היא, כי כל החלומות הולכים אחרי הפּתרון. אנשים גדולים פּותרים את החלום עמם לטובה, ולא אלמן ישראל גם כיום מאנשים גדולים, אלא שצריך להביאם למחננו. וסוף-סוף יבואו, או יותר נכון ישובו אלינו. החיים הכלליים והתנועה הלאומית בישראל ממהרים ומקרבים את שיבתם. גם אחדות גרמניה היתה מקודם רק חלום, חלום שחלמו רק מעטים וטובים. והלא יותר נקל לאַחד את ישראל בכל ארצות פּזוריו בדעה מרכזית אַחת, מאשר היה לאַחד את בני אַרצות גרמניה, איטליה ואַמריקה, אַף כי יושביהן היו יותר קרובים זה לזה במקום. גורמים רבים חמריים ורוחניים, מוסריים וגזעיים, תולדתיים, מדיניים ותרבותיים יכולים וצריכים לברוא, וגם יבראו, את האחדות הישראלית, כלומר: אַחדות השאיפות והמגמות העיקריות והיסודיות להיות אומה חיה העומדת ברשות עצמה והמשותפה בהעבודה האנושית הכללית בלי כל מכריח חיצוני, כי אם על פּי נטיותיה, סגולותיה וכשרונותיה המקוריים. הן סוף סוף כלנו, בכל המדינות שאָנו יושבים, הננו תלויים ברוח, כלנו מבקשים מעמד יותר בטוח ויותר איתן, כלנו הננו קשורים, אחוזים ודבוקים זה בזה, אם בדעת או גם שלא מדעת, על פּי הרגשתנו הפּנימית שבפנימית. שאלת ישראל במזרח נוגעת לא רק עד הכיס, כי אם גם עד הנפש, עד תנאי-הקיום של אחינו במערב. מצבם החמרי והרוחני של אחינו במזרח ובמערב נוגע הרבה נגיעות תכופות ובלתי תכופות למצבם המדיני, החמרי והרוחני של היהודים בארץ החדשה. ומצבם של אלה האחרונים משפיע באופנים ובדרכים שונים על אחינו המזרחיים והמערביים, גם יחד. הערבות המוסרית, או גם יותר ממשית וגשמית, שהעמים מטילים על יהודי כל הארצות, גם למרות רצונם, ועושים אותם, גם על כרחם, לערבים זה לזה; תנאי החיים בגולה; התגברות היציאָה מארץ לארץ, – כל הדברים האלה וכיוצא בהם, שרבים וחשובים המה, מכריחים אותנו להתאחד ולהיות חטיבה אַחת. רואים אָנו גם כיום כי במאורעות ידועים משתתפים במדה ידועה יהודי כל ארצות המערב. אין היהודים שבאַשכנז, למשל, יכולים להתייחס בקרירות-רוח אל התגברות האנטישמיות באוסטריא, ואפילו בצרפת. מעמדם המדיני הטוב של יהודי אַנגליא הוא גם כיום משגב, אם גם רק במדה ידועה ובאופנים ידועים, לאחיהם הגולים.

אחים היינו, אחים הננו ואחים נהיה!

רגילים המה היהודים המזרחיים לחשוב את אחיהם המערביים כאברים מדולדלים בגוף האומה העברית. אבל זו היא טעות גמורה, שחובה היא לעקרה מן הלב ומן המוח. התחיה הולכת ומתפּשטת בכל גופה של האומה העברית והיא מגיעה לאַט לאָט גם לאבריה הרחוקים מן הלב ומן המוח, אפס כי סמני התחיה לא שוים המה בכל האברים, במה שנוגע להתגלותם החיצונית. על כן חלילה להמזרחיים לוותר על שאיפתם לתחיה ועל השתתפותם ועזרתם של אחינו המערביים.

כמה כשרונות וכמה כחות חיים בזבזו בני ישראל על בצור ובסוס מקומם בארצות המערב: במדיניות, במסחר וחרשת המעשה, במדעים, בספרות ובאָמנות. על כן חלילה להמזרחיים לזלזל בעשירותנו זו, ומה גם להתיאש ממנה. עלינו להשתמש, במלוא מובניה והוראותיה החדשים של המלה הזאת, בעמדתם של אחינו המערביים לתכלית תחיתנו, לפי פּרושה המזרחי של המלה הזאת. כל עבודותינו ומעשינו הצבוריים והלאומיים צריכים להיות מכוונים ליצירת האחדות של המזרח עם המערב, לתחית כל חלקי האומה העברית. מצבנו יהיה רק אָז חזק בארץ משאת נפשנו, אם מצבנו המדיני והחברתי יתחזק ויתבצר בארצות המערב. ההשפּעה, העשירות החמרית והרוחנית שתהיינה לאחינו בארצות המערב, תהיינה לנו לערבון, שיש לסמוך עליו, בארץ ישראל וגם בארצות הגולה. וכל מה שנתבצר, נתעשר, בחומר ורוח, יותר בארץ-אבותינו, כן יגדל כחנו המוסרי והשפּעתנו המדינית בארצות המערב. עוד יותר: אי-אפשר לתקומתנו המלאה, החמרית והרוחנית בארצות המערב, אם לא נתבצר כראוי וככל האפשר בארץ חמדתנו, ואי-אפשר לקבוץ בטוח, למקלט בטוח בא"י, אם לא נשתמש בכל זכיותינו האנושיות בארצות המערב. אני חושב שאין מן הצורך להדק את הגרעין שבמחשבה זו ולהגישה להקהל העברי בצורת קמח טחון. עבודה זו הנני מניח להקוראים ויהיו גם המה שותפים בעבוד הרעיונות הכלליים שאני מציע לפניהם.

נשען על האָמור הנני חושב, שגם הדרכים המובילים אל התחיה הלאומית צריכים לחבר את כחותינו המוסריים בכל הארצות ולהשתמש בכלם. וזאת אפשר רק על ידי סנהדרין שחבריה יהיו בחירי בני עמנו בכל חלקי התבל.

* * *

חכמינו אָמרו: צדקה עשה הקב“ה לישראל שפּזרם בין האומות. לא מליצה ריקה היא. הפּזור של האומה העברית, שהביא על ראשה אסונות לא מעטים, יוכל להיות לה, אם נדע להשתמש בו בדעה והשכל, למקור אושר בעתיד. לולא הפּזור הזה, לא היה אפשר כלל גם לחשוב ע”ד יסוד סנהדרין, או בשפתנו אָנו: – אקדמיה. באַרצות הגולה למדנו הרבה מכל אומה ולשון וגם סגולתנו העצמית נשתמרה בנו, ואם נתן לה מרחב ותנאי-גידול והתפּתחות אָז תראה בכל הודה והדרה. יניקותיה מכל הקולטורות רק תוספנה לה עוז ואומץ החיים.

אי אפשר, אני מכיר היטב את אחריות הדברים שאני מוציא מפי עטי, – אי-אפשר להאומה העברית שתקום לתחיה נאמנה ושתחיתה זאת תתלבש בצורה ראויה, אי אפשר לאחדות, אי אפשר לקבוץ-גליות במובנו המלא מבלי אשר יתאחדו מתחילה ראשי עמנו ובחיריו בכל הארצות. ובראש עמנו צריכים לעמוד אנשי-רוח, אנשי-דעה ומחשבה כבירה, אנשי מעשה וחכמי-מדינה, אשר כלם, או למצער רוב האומה, יכירו ויודו בגדלם האמיתי. בני עמנו אינם יכולים לכבד ולהוקיר אנשים שאינם גדולי-רוח. והיתרון שאָנו נותנים, לפי צורך השעה, לאנשים בינונים, בזה הננו מורידים ומשפּילים בקרב עמנו את ערך המחשבה והרעיון – זה יתרוננו מכל עמלנו ולחצנו.

* * *

לך וכנוס את עם היהודים! איך יתאחדו גדולינו בני הארצות השונות? מה עמוקה התהום המבדלת, ומה רחב הפּרץ ביניהם! השאלות והקריאות האלה אינן מוזרות לי.

ואָנכי משיב: הלא התאחדו בשם הרעיון הציוני מנהיגים ומאשרים מקרב ארצות שונות והמה עובדים יחד ומבינים איש לרעהו, המה לומדים זה מזה ומשלימים זה את זה. ואין כל ספק בלבי, שאם ירימו את דגל האקדמיה העברית, לשם תחית ישראל בהמובן היותר רחב והיותר עקרי, אָז ימצאו לה כל אותם החברים הראויים להתמנות זו, כל אותם האחים הגדולים החפצים בתחית ישראל, בכל המובנים הגשמיים והרוחניים, – כל אותם החפצים בזה באמת ואם אינם חפצים – אָז המה גם בלתי דרושים לנו.

אם תהיה לנו סנהדרין ברשות הממשלות והסכמתן הגלויה, אָז יתרגל כל עברי, תהיינה דעותיו והשקפותיו על העולם מה שתהיינה, לראות את עצמו כבן אומה חיה וקימה שבניה פּזורים בכל העולם, אבל אחים המה, בנים לעם אחד. אָז ילמדו ויתרגלו היהודים המערביים להביט בעין אחרת על אחיהם המזרחיים. והמזרחיים ילמדו ויתרגלו לבלי לחשוב רק את עצמם בתור יהודים אמתים, בתור החלק היותר חי של האומה העברית, ואת אחיהם בני הקולטוריות המערביות בתור יהודים-בטעות, יהודים שאין כל תקוה מהם להיהדות.

“כן, כן”, – יקראו אחרים, – אַקדמיה עברית בודאי היא מחשבה טובה ורצויה. אבל מי ומי המה היהודים הרוצים בתחית עמם ושהמה גם ראוים לשבת בסנהדרין? מי לא ידע כי דלים ורשים אנחנו בכחות רוחניים?

כל זמן שנקרא “דלים ורשים אנחנו” נהיה באמת דלים ורשים, כל זמן שנתאונן על אפיסות כחותינו נהיה באמת חדלי-אונים. הן גם במדבר, לפני אלפי שנה, נמצאו שבעים איש, שבעים עוזרים למשה רבנו, שבעים מנהיגים שלידם נמסרה הנהגת העם. טעות היא לחשוב שאין לנו אנשים גדולים, ולא – גם חומר לאנשים גדולים.

לקטנות, אמנם, אין לנו אנשים נבחרים כאלה. לגדולות – יהיו. עוד זאת: הסנהדריה הנבחרה תגדלם בעצמה. והחומר לאנשים גדולים לא חסר לנו מעולם. התעודה הגבוהה של הסנהדריה תמשוך אליה מקרב העם את כל אחינו הגדולים באשר הם שם. אליה ישאפו, אליה יתרוממו. זוכר אני את הרצל לפני שש שנים ויודע אני את הרצל של עכשיו – כמה גדל והתרומם במשך העת הקצרה הזאת. האחריות הגדולה המוטלת עליו עשתה זאת. האָדם, כמו המוסד הצבורי, הולכים וגדלים יחד עם אחריותם ומלאכותם, עם התעודה שהם נוטלים להם.

* * *

מהקונגרס הציוני להסנהדריה הנבחרה רק פּסיעה אַחת, אבל פּסיעה זו צריכה להעשות, ההנהגה הציונית אינה מספּקת. נחוץ לאַחד את כל כוחות-היצירה, הכוחות הבריאים והפּוריים, שפּעולתם או השפּעתם מורגשת עתה בקרב אומתנו, במרכז אחד: בסנהדריה גדולה. בה, ורק בה, יתאחדו כל הכוחות האלה, כל התמצית הרוחנית והמוסרית של עמנו החי. כל התחומים של העבודה הלאומית יהיו אָז יונקים זה מזה, מפרנסים ומשלימים זה את זה – וכוח החיים יתגבר בהם. אין כל ספק, כי ראשי הציונים, בתור חלק האומה היותר חי והיותר מרגיש, יתפּסו מקום חשוב בסנהדריה זו, וישפּכו מרוחם ומשאיפתם הכבירה גם על חבריהם, אשר יבוחרו מקצות העם, מכל מפלגותיו ושכבותיו, בכל חלקי התבל.

הסנהדרין (מספּר חבריה יהיו שבעים ואחד, כמספּרם בזמן שישראל ישב על אַדמתו), אשר תוסד ותבוחר ברשיון הממשלות (והממשלות בודאי תתנינה רשיונן, אחרי כי כל מעשי הסנהדריה יהיו גלויים לעיני כל העולם), תעמוד בראש כל עניני האומה העברית, וממנה תצא השפּעתה הרוחנית והמוסרית על כל בני הגולה. במצבנו עתה, הנה כל ההתחלות, כל ההצעות והתכניות, כל המחשבות הלאומיות וכל המוסדות הצבוריים, הם בבחינת אברים מדולדלים, שמורגשת בהם איזו יתמות, אברים קרועים ובלתי מאורגנים, שאינם מקבלים שפע של חיות ממקור אחד, כי אם ממקורות שונים ומהם גם זרים לרוחנו. על כן אין הם, גם היותר טובים והיותר מתוקנים שבהם, חשובים ביותר. על כן גם כוחותינו הרוחניים מתפּוצצים ומתפּזרים בחלל גדול וריק, ובנקודה שהם נפגשים לפעמים – הם מבטלים ומכחידים זה את זה. הערבוביה מרובה, והתועלת – מועטה. עשירות רוחנית זו, שהיא מחזיקה ברכה מרובה להעמים שחוננו בה, – יש שהיא מביאָה לנו, העברים, במצבנו עתה, רק קללה. נדמה לנו פּעמים רבות, כי כל העושר הרוחני שנפל בחלקנו לא בא אלא להכחיד את קיומנו בתור עם, ויחד עם זה גם את מוצאו ומקורו הוא עצמו. כאילו רוחנו העשיר כופר בו בעצמו ושואף לחורבנו וכליונו. יש בזה משום לעג השטן לעם, אשר דרך גאולתו נסתרה, יען כי הוא עצמו מסתירה מעיניו.

הסנהדרין תפקח על ההגירה ההכרחית מארץ לארץ, על יסוד הישובים החדשים שהזמן גרמם ועל יסוד האוניברסיטאות ליהודים בארצות שונות, במקומות שיש שם צורך מיוחד ביסוד בתי-מדרש גבוהים לתורה ולחכמה.

הסנהדרין, אם תבוחר ותוקם על יסודות נאמנים, תשפּוך את רוחה על כל המוסדות הצבוריים והלאומיים הגדולים אשר במדינות שונות, בהתאָמה לחוקיהן ותנאי קיומן המיוחדים. הסנהדרין תהיה לבת-סמך היותר חשובה בעיני העם העברי, וגם בעיני הממשלות, אשר אליה יפנו באותם עניני היהודים הבין-לאומיים שהם לפעמים קרובות מסובכים ושזורים במאורעות העולם הגדול ושאין להתירם מבלי נגוע בסדרי החיים הכלליים. כאשר תוסד הסנהדרין, אָז בכוח השתדלותה והשפּעתה המוסרית תגדלנה הכנסותיה של הקרן הלאומית, “נכסי צאן ברזל” שלנו, אַלפי פעמים. אָז יתן וינדב כל העם העברי מכספו ומרוחו. הסנהדרין, אשר חבריה יהיו אנשי שם ואַנשי אמת, תלחם נגד האַנטישמיות, זה הנגף המתפּשט בארץ ועושה שמות בכל מקום עברו, תלחם בגלוי, בצדק ובכוח מוסרי עליון כדי לנקות את העולם מחלאָתו, מאַרסו ומשגעונו. ולא רק בני עמנו, כי אם גם העמים וממשלותיהם יתנו בהסנהדרין שלנו אמון רב, והעם העברי לא יהיה עוד בעיניהם כצאן בלי רועה, אשר אוכליו לא יאשמו ועוד יתפּארו כי עשו כן, או כעדת זאבים משחרי טרף העמים, שמצוה לאַבדם ולכלותם מעל פּני האדמה ומתחת שמי אלהים.

החברה “כל ישראל חברים” מיסודו של כרמיה, הקונגרסים הציוניים, כל הקנינים הלאומיים, בחומר וברוח, שרכשנו בתקופה אחרונה, אינם אלא כעין הקדמה להסנהדריה (או: “האַקדמיה העברית”, אשר תבוחר מבאי-כוח העם) אינם אלא מדרגות-הכנה, או צירים נאמנים המבשרים את בואָה.

על ידי הסנהדריה, – אשר חבריה הנבחרים יהיו גדולי הרבנים, גאוני הדור, גדולי העסקנים הלאומיים, בחירי העם, וגדולי חכמינו בעלי דעות והשקפות שונות, – יתאַגדו ויתאחו היהודים שבמדינות שונות, היהודים של מפלגות שונות, כל לה אשר לא כבה בסדר לבם הזיק הלאומי, ה“ניצוץ היהודי”, כל אלה אשר שם ישראל יקר להם.

אַחדות ההנהגה הרוחנית בראש עניני העם העברי, אשר תבוטא על ידי הסנהדריה הגדולה, תועיל הרבה להסיר מעט מעט את ההבדלים המלאכותיים, הנמרצים והחדים ביותר, אשר בין היהודים של הארצות השונות, ולקרב אותם אל הטפּוס העברי המקורי, להכשירו בכדי שיהיה עשיר בצבעיו וגווניו, עמוק בתכונתו ומאוחד, בכל זאת, בסגולותיו העקריות.

* * *

אנחנו חיים בתקופת ההסתדרות. בימינו אשר כה גברה בהם השאיפה להשתחררותה של האישיות ולעמידתה ברשות עצמה, אשר כה גברה תאות ההתפּשטות של היחידות (אינדיווידואַליטט), – דוקא בימינו אלה הכל מסתדר ומתארגן לשם השגת תכליות ידועות. אבן-שוהם מלוטשה, אשר משקלה, למשל, ארבע מאות קאַראָט, אין ערך לערכה ולמחירה. אולם אותה האבן עצמה אם ינפּצוה לרסיסים דקים, הנה אַף אם משקלם של כל הרסיסים האלה יחד יעלה לאותן הארבע מאות קאַראָט במלואָן, בכל זאת ערכם ומחירם עתה יהיה דל ומצער מאד, כי רק כשהם מדובקים ומוצקים יחד יש להם ערכם הגבוה.

אנחנו היהודים, כשהננו פזורים בארצות שונות ומנופּצים למפלגות, לכתות, לסיעות וליחידים בודדים אין מספּר, מבלי מרכז כללי לכל האומה, – אין אָנו אלא כערמות חול לפני סופה, כמוץ-אָדם, אשר גם רוח מצויה תשאהו בכנפיה ותצנפהו ככדור-משחק.

הרים, מדבריות וימים הבדילו את אבותינו בגלותם הם ובגלות שכינתם הלאומית; ובדורות ידועים הפליגו אבותינו בעצמם את התפּלגותם והתפּוצצותם. על כל פּנים קשה, וכמעט אי-אפשר, היה אָז, בדורות שקדמו, לברוא מרכז כללי לשאיפה כללית – בעוד אשר השאיפה עצמה: להגאל מגלותם ולשוב לציון, לא היתה חיה וקיימת בלבותיהם של רוב בני העם שהיו פזורים לארבע רוחות השמים. – אולם גם בימים היותר רעים והיותר קשים לישראל עשו נסיונות שונים, והביאו קרבנות רבים, לברוא להם מרכז רוחני, או מעין מרכז רוחני, או נקודה אַחדותית ובת-סמך באיזו ארץ מאַרצות הגולה ובחוג של תנאי קיום והתפּתחות ידועים. גם “ועד ארבע הארצות” היה אחד מאלה הנסיונות שלא הצליחו. לא הצליחו לזמן רב, אך לא אָבדו לגמרי במשק הפּסיכולוגיה הלאומית שלנו; נסיונות אשר גם באי-הצלחתם השאירו אחריהם גרעיני תחיה רוחנית במצפּוני עולם קפוא ומאובן.

בדורנו אָנו הננו, בני העם המפוזר, מוכרחים וגם יכולים להתאַחד, לבחור ולברוא סנהדריה בארץ ישראל, אשר תחזק את אַחדותנו בשביל מטרה גדולה, בשביל תחיתה של נשמת עמנו. המרחקים כבר מקוצרים כיום על ידי חבור-הדרכים והמסילות בים, ביבשה, ובקרוב גם – באַויר ועל ידי קוי החשמל. תנאי ההתאַחדות, והוצאָתה אל הפּועל, בשביל יצירת הסנהדריה כבר הוקלו מבית ומחוץ. מעולם לא היו היהודים בני הארצות השונות והרחוקות זו מזו כל כך נוחים ומוכשרים להתאַחד בשביל מטרה גדולה, כל כך מסוגלים להבין איש את רעהו כבימינו אלה. מעולם לא היו הפּגישות והנגיעות והיחסים הקרובים, במקום וברוח, ובכל ההוראות של המלים האלה, כל-כך תכופות וכל-כך מרובות כבתקופתנו אָנו.

כבר חודרת ההכרה בלבותיהם של טובי עמנו, שמלבד הפּרובלימות המיוחדות אשר ליהודי כל ארץ וארץ, כל מדינה ומדינה, ישנה פּרובלימה כללית לכל היהודים יחד, שבפתרונה תלוי פּתרונן של הפּרובלימות המקומיות, האַרציות. והפּרובלימה הכללית, העיקרית, היסודית, אינה יכולה להפּתר – ואי-אפשר גם לגשת אל פּתרונה – מבלי באי-כח, מבלי נבחרים, מיהודי כל הארצות וכל חלקי התבל.

גם המערכה – קונסטילאציון – של הפּוליטיקה העולמית יותר נוחה ומוכשרה כיום להבין את השאיפה לפתרון הפּרובלימה העולמית יותר נוחכה ומכשרה כיום להבין את השאיפה לפתרון הפּרובלימה הכללית והעיקרית שלנו. באמת, פּרובלימה זו היא לא רק שלנו, כי אם, ואולי עוד יותר, שלהם. הפּתרון החלקי בכל ארץ וארץ לבדה אינו ולא כלום.

* * *

וצריך להאָמר, כי אין אַני דורש, על יסוד הצעתי הנתונה בזה, טשטוש הצורות, המעטת דמות האישיות – חלילה לי לדרוש זאת גם בשם האַחדות. אַדרבה, אָנכי דורש את האַחדות, את ארגון הכוחות של הנבחרים, כדי לאַפשר את התפּתחותה המלאָה של האישיות בישראל. רבוי היחידים המצוינים במינם הוא הקנין היותר יקר, היותר נעלה של כל אומה ואומה, וכל עבודה צבורית שהיא מכוונת להרבות את מספּר היחידים המצוינים במינם, הרי היא מביאָה ברכה לכל האומה. וחכמינו הקדמונים היו הראשונים שהשמיעו עוד בטרם שבא ניטשה, עוד בטרם שבאו נביאי היחידות ללשונותיהם, את תמצית תורתם, באָמרם בלשונם הפּשוטה והברורה: משה היה שקול כנגד רבבותיהם של ישראל. אבל האישיות המוצקה שכה הוקירוה לפנים בישראל ושהופעתה היתה מצויה בקרב אומתנו בדורות הראשונים, – האישיות הזאת הלכה והתנוולה ונעשתה שטחית בדורות האחרונים, וזאת היא אולי אַחת הסבות היותר עיקריות לשפלות מעמדנו בארצות ידועות. הנסיון הורה אותנו, שדוקא בקרב העמים היותר מסודרים ומאוחדים ומאורגנים (יהיו נא האַנגלים והאַשכנזים למופת!) הננו מוצאים את היחידים היותר גדולים והיותר מצוינים. בני העדר, באָדם כבבהמות, שכל אחד מהם יתור למרעהו ופונה לקצהו, כמעט ששווים המה תמיד בנטיותיהם ובכשרונותיהם. ודוקא בקרב בני-הקבוץ המדיני, לוא גם יהיו מפוזרים במקום, שרעיון אחד מרכזי מחיה את כולם, דוקא בבני-קבוץ שיש להם נשמה אַחת, ציבורית או לאומית, ושאיפה אַחת חזקה, – דוקא בבני-קבוץ כזה ניתנו אפשרויות רבות להתפּתחותה הרחבה של האישיות וגלוייה הרבים והשונים של נשמתה.

* * *

במצבנו עתה נשאָרים רבים מטובי כוחותינו מחוץ למחנה, מחוץ לספירת מחשבתנו ומפעלינו הלאומיים. וגם אלה מהם הנשאָרים בתחומנו ובגבולנו, אין אָנו מתפּרנסים ונהנים מכשרונותיהם או מגאוניותם. או שהם נדחקים ונחנקים בגבולות חיינו הצרים, או – וזה יותר רע – שהם הולכים ומתנוונים, ותחת להועיל עוד ירעו וישחיתו כל חלקה טובה בשדה העבודה לעמנו. גם הציוניות, – אשר בה התלבשה שאיפתנו לתחיה בצורה מסוימה, – בדמותה ותבניתה עתה, קצר כוחה ודלים תכניה למשוך אליה את כל הלבבות המרגישים ואת כל המוחות החושבים אשר בישראל. אלה העמים, שהיקף עבודתם הלאומית הוא רחב ותכניה מרובים, – המה מתפּרנסים ונהנים כל צרכם מכל בעלי כשרונותיהם השונים, כי כולם, עם כל ההבדלים שיש בנטיותיהם ומגמותיהם, מוצאים מקום לעבוד בגבולות אותה האומה שעל ברכיה נולדו. הכשרונות והיתרונות של היחידים המצוינים הם עשרה ואָשרה של האומה, הונה ואונה, וכל טובי בניה, למרות שאיפותיהם השונות, או גם המתנגדות זו לזו, הם גם בוניה. ודוקא אלה הבנים שהיו למאורות בשמי האנושות, אלה שהשפּעתם מתפּשטת על כל העמים הנאורים, – דוקא הם המה הבנים היותר טפּוסיים ומקוריים של עמם.

התחבולה היחידה שאני רואה להתרכזות כוחותינו הרוחניים המופלאים (שרבים מהם עוזבים אותנו יום-יום), בגבולותיה של השאיפה הלאומית היא להקים סנהדרין גדולה בישראל. במוסד לאומי קבוע כזה ימצא כר נרחב בשביל עבודתם של בעלי כשרונותינו הגדולים והמצוינים, אם בתור חברים אשר עניני האומה העברית וצרכי רוחה המרובים יהיו מסורים בידיהם, או בתור אנשים שהאַקדמיה העברית מכירה את יתרונותיהם ומפעליהם ומוציאָה מהם פּירות, שהיא משתמשת בהם כראוי. באופן זה לא לבד שהכשרונות העבריים לא ילכו לאבוד, אלא עוד יתפּתחו, ישתכללו ויתרחבו.

הסנהדריה תרבה ותעצים, על ידי אמצעים חמריים ומוסריים שונים, את קנאַת החכמים העברים, קנאַת הסופרים העברים, את התחרותם והתאַמצותם של עושי הטוב ושל מוסרי נפשם לשם רעיון גדול, או לשם מפעל גדול בישראל.

ארנסט רינאן חלם כל ימיו על אדות אקדמיה מדעית, אשר תנהג את כל עניני המדינות והעמים באירופּה. באירופּה המזוינת ההולכת ומזדיינת יותר ויותר, עוד אָמנם רחוק הדבר. אבל אנחנו, עם שאין כוחו אלא ברוח, – אנחנו יכולים, צריכים, מחויבים וגם מקוראים להקים, ברשיון הממשלות, שלא קשה יהיה להשיגו, את המוסד העברי הישן, הסנהדריה, בצורה חדשה, בצורת אקדמיה המתאמת לדורנו ולמושגינו, לתנאי קיומנו והתפּתחותנו הרוחנית.

* * *

התאַחדותנו על-ידי הסנהדריה לא לבד שלא תפריע אותנו מהיות אזרחים נאמנים להארצות שאָנו פזורים בהן, אזרחים העובדים במסירות-נפש לטובת אותן המדינות שאָנו נהנין בהן, או שאָנו רק שואפים ליהנות, מזכיותינו האנושיות, כי אם עוד תגדיל את האפשרות הזאת. כל מפעלי הסנהדריה יהיו גלויים לכל העולם ומתאימים להחוקים הבין-לאומיים. בעזרת האַקדמיה העברית, שתהא דואגת להשגת זכיותיהם ולהטבת מצבם החמרי והמוסרי של בני ישראל בארצות ידועות, יתמעטו, ואולי גם יתמו בקרבנו, עוברי עבירה ופושעים ממין ידוע, כמו מבריחי-מכס, מזייפי-שטרות ועושי מעשי אונאָה ותרמית, שהמה מצויים במדינות ידועות בקרב היהודים, לרגלי מצבם הרעוע ולרגלי שלילת זכיותיהם האנושיות.

כי תהיה גם אפשרות להסנהדריה, המוצעה, להיות מגן לישראל באותן המדינות שעושקים שם את משפּטם ואת זכיותיהם האנושיות, תוכיח לנו החברה “כל ישראל חברים”, שבימיה הטובים עלתה לה במקרים רבים להיות מחסה לישראל בארצות כאלה. לרגלי עלילות דם שקרו באירופּה בעשרות השנים האחרונות, נמצאו בקרבנו, במקרים ידועים, שתדלנים בלתי מקוראים, שהשתדלותם עלתה לישראל תמיד בכסף לא מעט ופעמים רבות לא לבד שלא הועילו להסיר מעלינו חשד-דם, כי אם עוד הגדילו, למרות רצונם וכוונתם, את החשד הזה. לא כן יהיה הדבר, אם המלחמה נגד עלילות הדם תצא מאת הסנהדרין, אשר חבריה יהיו בחירי האומה העברית, כי אָז תצליח להציל את כבודנו ובטחון קיומנו, להסיר מעלינו עלילות בזויות ובדויות, שרק אוכלי-אָדם יאָשמו בהן. הסנהדריה תשמש בדרכים אחרים, כי דרכים של יחידים, יהיו גם הגדולים שבגדולים, אי-אפשר כלל להשתמש בהם בימינו. האקדמיה שלנו תהיה בעיני הממשלות כמלאכותה, באַת-כחה, של האומה העברית.

הטפּוס הבינוני של היהודי נתדלדל בימינו, ובמדינות ידועות הוא גם מעורר רחמים. אולם אם תהיה לנו אקדמיה מרכזית, אָז, אין כל ספק, כי יעלה בידה להרים ולהשביח את הטפּוס הבינוני של בן הגולה, בעזרת מפעליה ובכוח השפּעתה המוסרית. בהוסד הסנהדרין ירגיש כל יהודי כי בן הוא לאומה, שיש לה רועים ומנהיגים.

אנחנו, המרגישים בחוש יותר דק, הננו חשים גם כיום את צמיחתם של גרעיני התחיה על אַדמת ישראל, אולם אם תוסד הסנהדריה, אָז יחוש כל העם את התחיה הלאומית. רוח התחיה החדשה יתגשם ויתלבש בצורה ממשית, בצורת הסנהדרין. אַקדמיה עברית יש ליסד גם בימינו. דבר זה לא קשה ביותר. דרוש לזה רק רצון כביר ונאמן. אם יתגבר הרצון הלאומי, כלומר, אם יגדל מספּר העברים השואפים לאַחדות, ליצירת מוסד לאומי, שיש בידו לאַחד את רוחותיהם של בני הגולה, אָז יתלבש הרצון באנשים עברים גדולים, והם יגשימוהו ביצירת אַקדמיה עברית.

ותולדות הרעיון הציוני יכולות להיות למופת לנו.

עמנו נתן את בחירי בניו להתגשמותם של רעיונות גדולים שונים: הוא הקריב את טובי בניו על קדושתן של דעות רמות, אם גם נולדו מחוץ לנו. האם לא ימצאו בקרבנו אנשים, אשר יקדישו את כל חייהם, כוחותיהם וכשרונותיהם ליסוד סנהדרין, אשר בה יתרכזו כל ניצוצות התחיה?

בודאי שימצאו.

מי יודע כמה שנים עוד תעבורנה עד אשר נמצא מקלט בטוח בארץ אבותינו, עד אשר יתגשם הרעיון הציוני בכל קומתו המדינית והאידיאַלית, וגם אָז, כאשר כבר תהיה לנו מדינה יהודית, הלא גם אָז כמה מיליונים יהודים – ולא דוקא הגרועים שבהם – ישארו, ואולי גם טוב שישארו, באַרצות אירופּה ובאַרצות-הברית של אַמריקה!

על כן, אם דואגים אנחנו באמת לקיומם הלאומי של כל היהודים, גם של היום וגם של מחר, אָז כאשר כבר תהיה לנו מדינה יהודית, הלא גם אָז כמה מיליונים יהודים – ולא דוקא הגרועים שבהם – ישארו, ואולי גם טוב שישארו, באַרצות אירופּה ובאַרצות-הברית של אַמריקה!

על כן, אם דואגים אנחנו באמת לקיומם הלאומי של כל היהודים, גם של היום וגם של מחר, אָז צריכים אנחנו לברוא אותו המוסד, שיש בידו לאַחד את כל הרוחות הבריאות והטהורות המנשבות בעולמנו העברי, אותו המוסד שיש בידו להטיב את מצבו של ישראל בחמר וברוח, בהוה ובעתיד, אותו המוסד אשר חבריו יהיו בחירי האומה העברית: – את הסנהדרין.

* * *

תקופת השתדלנות עברה בישראל. ברצוננו או נגד רצוננו הננו מוכרחים להשתמש כיום, לצרכי קיומנו החומרי והמוסרי, בתכסיסי הפּוליטיקה. והפּוליטיקה שלנו איננה רשאית וגם איננה יכולה להיות מצומצמה רק בנקודה אחת, בשאיפה אַחת, לוא גם השגת מקלט בטוח בארץ-ישראל. הפּוליטיקה היהודית מוכרחה להושיט את קרני-משושה הדקות לכל עבר.

והפּוליטיקה היא חוש-החיים, והיא הממציאָה את האמצעים והאורגנים הנחוצים לקיומנו. ולהשתמש בתכסיסי הפּוליטיקה, בהוראָתה העליונה, הישרה והטהורה, לצרכי קיומנו ומעמדנו המיוחד בקרב העמים יהיה רק ביכלתה וברשותה של סנהדריה.

עלינו להראות להעולם אם יכולים אנחנו, אם מסוגלים אנחנו, ואם יש לנו הכשרון להיות בעלי רצון במדה הדרושה ליצירת אַקדמיה עברית במובן האָמור.

גם העמים היושבים על אַדמתם ועומדים ברשות עצמם אי-אפשר להם בלי צפיה מרוכזה והקשבה תמידית לכל הרוחות המנשבות בקרב עמים אחרים ובקרב מדינות שונות, בלי הנהגה עליונה היודעת והמשתדלת להשתמש באותן הרוחות לטובת האומה שהיא עומדת בראשה, בלי קברניטים היודעים להעביר בשלום את ספינת-ההנהגה דרך כל מצוקי-הנגף וכפי-המכשול, בלי מנהיגים מנוסים היודעים להגן בדעה ובהשכל על אומתם מפּני כל אויביה, הגלויים והנסתרים, מפּני מחריביה בבית ובחוץ.

ואם בכל אומה ואומה כך, על אַחת כמה וכמה, שאין אנחנו יכולים לקוות שהאומה העברית תעבור בשלום על כל המכשולים והחתחתים הפּזורים לרגליה על כל פּסיעה ופסיעה, אם לא תברא לה בימינו סנהדריה, אשר תעמוד בראש כל עניניה החיוניים ותלחם את מלחמותיה בכלי-נשק הרוח והנסיון, המשפּט והצדק.

מקודם לא היתה אפשרית אַקדמיה עברית כזו, אַך עתה, בתקופת הפשרות המדיניות ובתי-הדינים הלאומיים, אפשר ואפשר גם לנו לברוא אורגן מדיני, מדעי ומוסרי, שגם העמים הנכרים יכירוהו ויאַשרוהו, והוא יהיה המתווך והמפשר בינינו וביניהם במאורעות חשובים אשר יעמדו על הפּרק.

* * *

יכולים אנחנו להשתמש בפתגמו של הפילוסוף-המשורר רק בשנוי נוסחא מעט: אנחנו עם העברים הננו עם “של שלשום ושל מחרתים”, אבל הוה אין לנו. יש לנו עבר גדול ועשיר, יש לנו, – יותר נכון: נשקפות לנו, – גם עתידות גדולות, אבל הוה חי, במובן הלאומי, אין לנו. רק הסנהדריה תוכל לברוא לנו, – או להיות הגורם לזה, – את ההוה החי, המקשר את העבר עם העתיד. רק על פּי התייחסותו של העם אל משאלות ההוה וצרכיו, שאינם סובלים כל דחוי, יכולים אָנו לדעת ולהכיר את מדת הקולטורה שלו ואת ערך כשרונותיו הדרושים ליצירת העתיד המקווה. גם עמים רשים ודלים, עצלים והוזים, יודעים להתפּאר בהעבר שלהם ולפארו בעדי הדמיון, וגם המה מסוגלים לחלום חלומות יפים לעתיד, לקוות ולצפּות לימים שיש בהם חפץ וגדלות, שבהם ינשאו על כל העמים. אבל רק עמים חיים ומוכשרים לחיות, יודעים ויכולים להשתמש בכל רגע-כושר, בכל מאורע והזדמנות מדינית, לכבודם ולתפאַרתם. לחזוק ושכלול רוחם, להגברת השכלתם הקולטורית ומעמדם המדיני. אין כל ספק שגם להאומה העברית, שחייה החמריים והרוחניים מאורגים באַלפי חוטים וברבבות נימים דקים בתוך רשת הפּוליטיקה הכללית – כי גם לאומתנו ישנן שעות שהרוחות המנשבות בעולם רצויות לה ולקיומה, אך אין כל מוסד עברי, העומד בראש האומה שישתמש – שיש לו המשפּט והרשות, וגם היכולת, להשתמש – באותן הרוחות לטובתה ולתחיתה. להיפך: ישנן שעות רעות המתרגשות לבוא עלינו ולהכחיד את קיומנו, ויש גם תחבולות כשרות וישרות להבריחן או להפכן לטובה, אַך אין מציל ומושיע, אין מגין וחוסה, הנבחר מקרב העם ובשביל העם, ואם ימצאו לפעמים, בעתות צרה, שתדלנים לטובת עמנו, אָז למרות כוונתם הרצויה תמיד, מעשיהם ותכסיסיהם הפּוליטיים לא תמיד רצויים ולא תמיד דרושים. השתדלנות היהודית בצורתה הישנה והפּוליטיקה היהודית בצורתה החדשה טבועות בחותם המקריות וההמצאָה הפּתאומית של בת-הרגע, ואינן עומדות בקשר תמידי ואורגני עם המעשים והמאורעות הקודמים ועם השאיפות והמאורעות המתרגשים לבוא.

רק אם ניסד לנו אַקדמיה עברית באַחת האַרצות, היותר מוכשרת וראויה לזה, שחבריה נבחרי-העם יפקחו על עניני האומה ויבואו במשא-ומתן מדיני עם הממשלות השונות, במגע ומשא קולטורי עם העמים השונים, – רק אז יש לקוות לפוליטיקה עברית הראויה לשם זה, ואשר בלעדה אי-אפשר לנו להתקיים בהוה, ואי-אפשר לצפות לימים טובים מאלה שאָנו חיים בהם.

עד הזמן האחרון לא היה אפשר גם לחשוב על אדות יסוד סנהדריה. החומר היה חסר לזה וגם הדורות לא היו מוכשרים. עתה מלא חלל האַויר של עולמנו העברי גרעיני-תחיה, אם גם לא הכל מרגישים בהם. עתה יש לנו המשפּט לקוות, כי הרעיון ליסד אקדמיה עברית יעשה לו כפים, ואם יוסד המוסד האָמור, יצמח וגם יעשה פּרי. עתה השעה מוכשרת וגם שדה העבודה הולך ומתכשר. יחסי עמנו בתקופתנו אָנו הם רבי-המרחב ומרובי-הענפים. העם העברי הוא במצב של “תנועה נצחית”. היחסים החמריים, המשפּחתיים, המוסריים והתרבותיים בין יהודי הארצות השונות הולכים ומתרבים משנה לשנה. על כן סנהדריה, שחבריה יהיו נבחרים מראשי היהודים במדינות שונות, הוא מוסד טבעי לעמנו, בכל אי-טבעיותו על פּי הסקירה הראשונה.

* * *

אם ניסד אקדמיה עברית, אָז יעלה בידנו ליסד על ידה גם אַרכיון לאומי, אשר בבית-גנזיו יאצרו כל התעודות ההיסטוריות היותר חשובות, אָז יהיה לנו גם בית-אוצר ספרים לאומי במלוא מובנה של המלה הזאת, אשר בו יאצרו כל כתבי-היד וכל הספרים הנדפּסים, בזמנים ובמקומות שונים, בכל הלשונות, שיש להם שייכות אל היהודים והיהדות. באוצר ספרים זה יאסף פּרי רוח ישראל בכל הדורות והארצות, הן במקצוע הספרות לכל מחלוקותיה ומקצועותיה והן במקצוע האָמנות לכל סוגיה. האַקדמיה העברית מלבד אשר תהיה מרכז להשפּעה רוחנית ומוסרית בעד כל האומה, הנה גם תוכל להיות לעזר ממשי לכל העוסקים בחכמת ישראל ולכל המקדישים את כוחותיהם ואת כשרונותיהם לעמם.

גיטה היה חולם בזקנתו על אדות ספרות אנושית כללית. אנחנו, המסתפּקים במועט, די יהיה לנו אם נחלום לעת-עתה על אדות ספרות עברית כללית. כוונתי: כל אשר יצר הרוח העברי, הגאוניות העברית, בלשונות שונות, בזמנים ובמקומות שונים, צריך יהיה לתרגם, על ידי מומחים ובעלי מקצוע, להשפה העברית, “לבלתי ידח ממנו נדח”.

אם האַקדמיה העברית תרים על נס את אחד הספרים העברים, שיש בו יצירה מקורית, אָז יתרגמוהו להשפות החיות והקולטוריות. באופן זה תעלה בידי הספרות העברית להשפּיע מרוחה ומיצירתה המקורית לא רק על יהודי האַרצות השונות, כי אם גם על הספרות הכללית. והספרות הסקאנדינאבית תוכיח, כי אינני מפליג בדמיוני.

יכולים אָנו לקוות ולהיות בטוחים, כי שפת האַקדמיה העברית תהיה השפה העברית. טיבה של האַקדמיה העברית יחייב את חבריה השונים מכל הארצות ומכל המפלגות לבחור בשפה העברית לשפת שמושה ולתת לה היתרון ומשפּט הבכורה על כל השפות הלועזיות הנכריות, ואָז יש לקוות, כי בקרב הימים יהיה לנו מלון עברי אַקדמי, אשר כל גדולי הבלשנים העברים ישתתפו בחבורו על-פּי המסקנות המדעיות היותר אחרונות. מלון כזה יהיה אחד הגורמים החשובים להרחבתו ולתחיתו של הדבור העברי בכל הארצות שבני עמנו שוכנים בהן, ומלון כזה יכניס זרם דם חדש גם לתוך ספרותנו היפה והמדעית. בעזרת מלון עברי אַקדמי תתפּשט ידיעת השפה העברית וידיעת הספרות העברית לא רק בקרב בני עמנו שבארצות הגולה, כי אם גם בקרב חוגי המלומדים שאינם בני-ברית. אם תהיה לנו אַקדמיה עברית, אָז תעלה בידה ליסד מלבד אוניברסיטאות לעם גם קתדראות לחכמת ישראל בארצות שונות ואוניברסיטה עברית בירושלים1. המדעים העברים יתארגנו ויתרכזו, ולא יהיו עוד שרידי-שלד מגוף שהיה לפני חי, ועתה המה קבורים בקברי ארונות שונים. חכמת ישראל תהיה אָז נזונת ומתפּרנסת גם מלשד החיים המתהווים וצומחים.

והיה בהוסד האַקדמיה העברית, אָז תחת פּזור כוחותינו הרוחניים, ותחת התנדפות שאיפותינו ובזבוז מגמותינו לריק, תבאנה: – התרכזות הכוחות, התגשמות השאיפות והתלבשות המגמות בצורות חיות ומפעלים ממשיים.

מסקירה הראשונה יש לחשוש, שאם תוסד הסנהדריה בתור אורגניזציה מוצקה אָז לא יהיה די מקום ליסוד הבקרת החריפה ולחמרי-התסיסה בישראל, אשר בזכותם הוא קובע לו מקום חשוב ומיוחד בתולדות הקולטורה האנושית. אולם אם נתבונן היטב בדבר, נוכח, כי דוקא כאשר תוסד אַקדמיה בישראל, ינתן די מקום ודי יכולת להמבקרים השנונים ול“הבודדים-הגדולים”, שאינם מסוגלים, על-פי תכונת רוחם, להענות תחת ידי “הרוב-האַכזרי”, לבקורת חריפה, בלי משא פּנים, ולהערכות חותכות. בתקופתנו האחרונה היתה הבקורת במקצוע חכמת ישראל לבקורת זעירה, עקרה, נרגנית במקרים רבים, למין רכילות פּעוטה. לא כן אם יוסד מרכז לאומי, אַקדמיה עברית, אָז תתפּתח גם הבקורת העברית ותתרומם למדרגה גבוהה, ואָז תהיה זאת האחרונה יותר פּוריה, אָז יהיה לכל הפּחות, מה לבקר ומה לבטל. ואותה הבקורת העברית החריפה תחזיק בידיה מספּרים חדות, ובכל עת אשר תרגיש כי ה“מחלפה הסינית” נכונה לצמוח בראש האקדמיה העברית (כידוע, מסורבלות אַקדמיות ידועות, גם בהארצות היותר נאורות, ב“מחלפה סינית”), אָז תעביר עליה תער-מלוטש זה. הבקורת העברית השנונה לא תתן להאקדמיה שלנו לעמוד על מקום אחד, או להחזיק בשגיאותיה ולדוש בהן. ויש לקוות, כי גם רוח חברי האַקדמיה עצמה תנשא מעל הצדדיות ומעל הנטיות לעבר אחד: ברוח האקדמיה יתרכז רוחה של האומה העברית עם כל נטיותיה ושאיפותיה השונות, המכוונות בכל זאת ליצירה אַחת ענקית, שקשה לנו כיום גם לשער את מהותה.

מארינבאד, בחודש אָב, שנת תרס"ב.

הערה:

מאמרי “סנהדריה” נדפּס, בשם “רעיונות על דבר יסוד סנהדרין”, בראש “לוח היובל אחיאָסף” לשנת תרס“ג, שהייתי אָז עורכו. המחשבה העיקרית שהבעתי אָז, לפני שלשים וחמש שנה, במאמרי זה, כנראה, היתה מוקדמת קצת. הקוראים והסופרים הביטו על הצעתי ליסד סנהדרין בצורה חדשה כעל דמיון רחוק, כעל אחד מחלומות רוחי. מבקרינו, בעברית ולועזית, לא ידעו אָז איך להתייחס אל מאמרי הנזכר ו”מה לעשות בו". מחשבתם היתה מאוחרה מעט. אָמנם, כן נחשתי מראש. אולם במשך השנים מצא לו רעיוני, על דבר יסוד סנהדריה, הד בלבות אחדים מחכמי עמנו. הוא נשמע גם בנאומו של ישראל זנגביל, אשר נאם בקונגרס של יהודי אַמריקה. את נצני רעיוני, ולפעמים את צלו המקוצר או את מפלצתו, מצאתי בספרים ומאמרים שנדפּסו בשנים האחרונות.

בנוסחתה הראשונה של הצעתי אָמרתי: “רק שלד של תכנית הנני לתת לפניכם, קוראים נכבדים, בתקותי, כי יבואו החיים ויעלו עליו בשר ויקרמו עליו עור”. ואָמנם גם באו החיים עם מאורעותיהם, גלגוליהם ומהפכותיהם והעלו על שלד רעיוני בשר וצומת-הגידים, אם גם לא קרמו עליו עור. על ידי זה נתעוררתי, בכוח הדחיפה והנשימה של מאורעות חיינו החדשים, לשוב ולטפּל בהצעתי הראשונה, בהתאם עם השנויים הדקים, ההגהות והתקונים שבאו במחשבתנו הלאומית תוך כדי התפּתחותה, ובקשר עם הקונגרס היהודי הלאומי, שנתקיים בשנה זו בג’ניבה, שלא חדלתי כל הזמן לעורר את דעת הקהל היהודי הגדול על דבר נחיצותו. על כן ראיתי נחיצות לחזור ולהדפּיס את מאמרי הנזכר, כדי להבליט לעיני הקוראים את התפּתחות מחשבתי בדבר הסנהדריה וקונגרס יהודי עולמי במשך של עשרות שנים, שהייתי הראשון לכתוב על אדותו.

בצורתו החדשה של מאמרי זה עשיתי תקוני לשון נחוצים, מחיקות והוספות קטנות, אַך לא עשיתי בו שום שנוי לא בהרצאָתו ולא בתכנו הרעיוני. השאַרתי בו גם אותן ההערות ואותם צירופי המחשבות, המלוים את רעיוני המרכזי, שהנני מתנגד להם כיום. בכלל לא שניתי מהמטבע שטבעתי במחשבתי הראשונה, לפני ל"ה שנה, בפּרצוף לשוני ושטף סגנוני הראשון, אַף אם הייתי מביע כיום את עצם מחשבתי בלשון אחרת ובסגנון אַחר.

סט. אגאטה, י“ב בחודש אָב, שנת תרח”ץ.


  1. בזמן כתבי את הדברים הללו, הייתי אַז היחידי שחלם את חלום האוניברסיטה העברית בירושלים, היחידי שלא חדל לעורר את דעת הקהל העברי על אדות הנחיצות ליסד מוסד כזה בירושלים. אולם כל הקהל העברי, ובתוכו גם הקהל הציוני התייחס אל מאמרי שנדפּסו בכתבי–עת שונים, שבהם הבעתי את מחשבתי ואת דעתי על דבר יסוד אוניברסיטה עברית על הר הצופים, כעל חלום רחוק מאד, שאין איש מן החיים בדור ההוה יזכה לראות בעיניו אַף תחילת התגשמותו בפועל.  ↩

המלצות קוראים
תגיות