רקע
דוד בן־גוריון
פגישות עם מנהיגים ערביים
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; 1967–תשכ"ז

 

פרק ראשון

אף אחד מההוגים הגדולים, שחלמו וכתבו על תקומה ממלכתית של עמנו במולדת הקדומים שלו, לא העלה על לבו החשש שתקומה זו תהא מלוּוה מיומה הראשון התקפה צבאית מצד עמי ערב, וכי קוממיות ישראל תיכּון אך ורק בנצחון הצבא היהודי. משלושת חוזי המדינה היהודית הגדולים במאה התשע-עשרה – רק אחד הצמיד לכתחילה תקומת העצמאות היהודית לארץ-ישראל. זה היה משה הס בספרו “רומא וירושלים”. פינסקר ב“אבטואמנציפציה” והרצל ב“מדינת היהודים” ראו תחילה גאולת העם היהודי והתעצמותו לאו דוקא בארץ-ישראל, ורק מגעם עם תנועת חיבת-ציון קירב אותם לארץ היעודה. פינסקר הסתפק בקטנוֹת, בעזרה לישובים המעטים שהוקמו בארץ. הרצל הלך בגדולות, הוא דגל במדינה יהודית; הקים הסתדרות ציונית עולמית והפך העם היהודי לגורם מדיני בין-לאומי; אבל מאז היווסד ההסתדרות הציונית לא הוסיף לדבר על מדינת יהודית, אלא על “מול- דת מובטחת במשפט פומבי”, כפי שנוסח הדבר בתכנית באזל, ועל צ’רטר. הציונים “המעשים”, שלא חיכו לצ’רטר ודרשו פעולה התישבותית בארץ בכל התנאים, התעלמו כמעט לגמרי מהבעיה, כיצד ואיך ייתכנו עליה והתישבות יהודית בארץ שאינה עומדת ברשות יהודית. האינסטינקט ההיסטורי אמר להם, שיש ליצוֹר ישוב יהודי בכל התנאים שהם ובמידת האפשרות. אבל גם הציונים “המדיניים” כהרצל ותלמידיו ראו רק בעיית שליט הארץ ולא תושביה, ומאמציהם המדיניים, כצעדיו הראשונים של הרצל, היו מכוּונים לרכוש רצונו הטוב של השליט – השׂוּלטן העוֹתמאני. ארצות ערב היו לפני מלחמת-העולם הראשונה חלק אינטגרלי של הקיסרות העוֹתמאנית, וארץ-ישראל ככל שכנותיה היתה חלק של קיסרות זו. כאשר נתיאש הרצל מרכישת לבו של השולטן פנה לאנגליה, ובשנת 1902 ניהל משא-ומתן עם הממשלה האנגלית על התישבות יהודית באל-עריש. חוסר מים והתנגדות לורד קרומר, נציב אנגליה במצרים, שׂמוּ לאַל תכנית זו. נֶוויל צ’מברלין הציע אז להרצל את אוּגנדה, אבל ציוני רוסיה ואחרים התנגדו להצעה, והצעה זו פילגה את ההסתדרות הציונית. בשנת 1904 נפטר חוזה המדינה היהודית – מאכזבה ומשברון-לב.

רק אחד מעולי ביל“ו הראשונים, זאב (ולדמיר) דוּבּנוֹב, אחיו של ההיסטוריון היהודי שמעון דובנוב, שהגיע ליפו עם הקבוצה השניה של אנשי ביל”ו ביום 21.9.1882, ראה חזון התקומה – ויש להניח שכך ראו חבריו – בעינים פקוחות; ובמכתב ששלח לאחיו ההיסטוריון, שלא ראה בעין טובה עזיבת האוניברסיטה והעליה לארץ, נאמרו דברים אלה1: "כלום אתה סבור שהמטרה היחידה של בואי הנה היא לסדר עצמי, ומכאן יוצא, שאם אסתדר – הגעתי למטרתי, ואם לא – אני ראוי לחמלה. לא. המטרה הסופית שלי, כזו של רבים אחרים, היא גדולה, רחבה, בלתי-תפוסה, אך אין להגיד – בלתי-מושגת. המטרה הסופית היא, להשתלט במשך הזמן על ארץ-ישראל, ולהחזיר לעם ישראל עצמאותו המדינית, שנשללה ממנו מזה אלפיִם שנה.

“אל תצחקו, אין זו הזיה. האמצעים להגשמת מטרה זו ייתכנו: ייסוּד ישוּבים לחקלאות ולמלאכה בארץ, הקמת בתי-חרושת למיניהם והרחבתם המודרגת, בקיצור – לעשות מאמץ כדי שכל האדמה, כל התעשיה תהיה בידים יהודיות. מלבד זאת יש צורך ללמד אנשים צעירים והדור הצעיר שיבוא לשלוט בנשק (בתורכיה הפראית החפשית אפשר לעשות הכל), ואז… כאן גם אני צולל בהשערות – אז יופיע היום הנהדר שעל בואו התנבא ישעיהו במשאותיו הלוהטים והפיוטיים. אז יכריזו היהודים בקול רם ובנשק ביד (אם יהיה צורך בכך) שהם אדוני מולדתם העתיקה. אין דבר, אם יום נהדר זה יבוא בעוד חמישים או יותר שנים. מה הן חמישים שנה אם לא רגע קט למפעל מעין זה. הסכימו, ידידי, שזה רעיון נעלה ונהדר…”

זאב דובנוב עבד אז כפועל שכיר יחד עם חבריו מאנשי ביל"ו, במקוה-ישראל, ושכרם – פרנק ליום.

קשה למצוא בכל הספרוּת של ראשי התנועה, גם של חובבי-ציון וגם של הציונים, הגדרה קולעת, קצרה וממצה של חזון התקומה, כזו שנתן חלוץ צעיר במכתב פרטי לאחיו ולידידיו לפני יותר משמונים שנה, 65 שנה וחצי לפני הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות, כשבארץ נמצאו פחות מרבע אחוז של יהודי העולם, בערך 20,000 נפש, והכפר היחיד, שהוקם לפני ארבע שנים בשם רב משמעות פתח-תקוה, נעזב על-ידי תושביו בגלל מחלות הקדחת וסרחון הבצות. אין ספק שזאב דובנוב הביע במכתב זה הדעות שהתהלכו בקרב חבריו מאנשי ביל"ו. אולם דברים אלה לא הגיעו לציבור הרחב.

כשעבדתי כפועל שכיר בסג’רה בשנות 1909–1907, באתי בפעם הראשונה במגע עם הערבים. אמנם נתקלתי ביותר ערבים כשעבדתי בשנה הראשונה לבואי ארצה, 1906/7, במושבות יהודה – פתח-תקוה וראשון-לציון, שרוב פועליהן היו ערבים, ופה ניהלנו את המאבק על עבודה עברית; ראינו סכנה חמוּרה בעבודה ערבית במושבות, כי ידענו: הארץ לא תהיה לנו אם אנחנו לא נעבדה ולא נפתחה בעצם ידינו. אבל אף פעם לא טעמנו פה טעם התנגשות עם ערבים ושנאה ערבית. בסג’רה נעשתה כל העבודה בידי יהודים – ומשום כך נמשכתי לשם. אבל דוקא פה עמדתי על חומרת הבעיה הערבית. בימים ההם היו בכל הגליל התחתון רק ארבע מושבות צעירות, בשלוש מהן שלטה בעיקר עבודה ערבית – ביבנאל אמנם פחות מאשר במנחמיה ובמסחה (כפר תבור). סג’רה, שהיתה מורכבת מחוה של יק“א בראש הגבעה ומבתי איכּרים צעירים במורד הגבעה, היתה אז המושבה היחידה בארץ ששלטה בה עבודה עברית. מנהל החוה, מר אליהו קראוזה, הבין חשיבוּת העבודה העברית. גם גיסו יהושע חנקין, “גואל האדמה”, סייע לכך. כאן נוסד ה”קולקטיב" הראשון (כפי שנקרא אז) – כלומר קבוצת פועלים, שקיבלה כל עבודת החוה על אחריותה ושותפה ברווחים; ו“קולקטיב” זה היה גרעין ראשון של התנועה הקיבוצית, שהתפתחה אחרי ייסוּד “אם הקבוּצות” דגניה בשנת 1911. גם השמירה, שהיתה תחילה בידי הצ’רקסים בסג’רה, עברה על-ידי לחץ הפועלים לידים עבריות, ולא היה פה כל צורך להיאבק על עבודה עברית; אולם פה ראיתי בפעם הראשונה חריפותה וסכנותיה של “הבעיה הערבית”.

בימי השלטון העותמאני שררה במידה רבה אנרכיה בארץ, ורבו התקפות בדווים של פלחים ומלחמות של שבט אחד נגד השני, אבל סג’רה טעמה טעמה המיוחד של השׂטנה הערבית. היא היתה מוקפת כפרים ערבים מזוּינים ותקיפים, כליביה וכפר קנה ושבטי צבּוח, ופה ראינו כולנו בפעם הראשונה יהודים נרצחים – זה היה בשביעי של פסח בשנת תרע"ט (1909) – אך ורק מפני שהם יהודים.

בהבעת התנגדות פוליטית ערבית נתקלתי באביב 1915, לאחר שתורכיה נצטרפה למלחמה כבעלת-בריתה של גרמניה. יחד עם י. בן-צבי הייתי סטודנט למשפטים באוניברסיטה התורכית בקושטא, ושם היו לי חברים וידידים מקרב הסטודנטים התורכים והערבים, אבל מעולם לא דיברנו על ענינים יהודיים. כשחזרנו לארץ בראשית אבגוסט 1914, בימי החופש מהלימודים, ובדרך לארץ פרצה מלחמת- העולם הראשונה, הגיעה לסוריה וארץ-ישראל ג’מאל פחה, הממונה על הפיקוד הדרומי של הקיסרות העותמאנית. הוא החל בדיכוי התנועה הלאומית הערבית, ובביירוּת תלה כמה מנהיגים ערבים. בארץ-ישראל הסתער על התנועה הציונית, וכשנמצאו שמותינו – שמו של יצחק בן צבי ושמי, בין צירי הקונגרס הציוני, נחקרנו על-ידי אחד הקצינים התורכים, וג’מאל פחה הוציא פקודה לגרש אותנו מהקיסרות העותמאנית “על מנת לא לשוב לעולם ועד”. נאסרנו עד הגירוש, אולם מכיון שהיינו סטודנטים באוניברסיטה תורכית התהלכו אתנו בנעימות, ובשעות היום הרשו לנו להתהלך במגרש הסַראיה (בניני הממשלה שכללו גם בית-הסוהר). פה נפגשתי עם סטודנט ערבי, יחיא אפנדי, שהתרועע אתי עוד בקושטא. כששאל אותי, מה אני עושה פה – אמרתי לו שאני אסור ויש פקודה לגרשני מתורכיה. חברי יחיא אפנדי הגיב על כך במלים אלה: “כידיד שלך – אני מצטער על כך, כערבי – אני שמח”. זה היה המקרה הראשון שנתקלתי בהבעת איבה מדינית מצד ערבי.


 

פרק שני

במלחמת-העלם הראשונה נלחמה תורכיה, כידוע, כבעלת-בריתה של גרמניה והפסידה כל אחוזותיה הערביות, לרבות ארץ-ישראל. הצבא הבריטי, בפיקודו של אלנבי, שהשתתפו בו ארבעה גדודים יהודיים מיהודי אנגליה, אמריקה, קנדה וארץ-ישראל – הגדודים היהודיים הראשונים בדורותינו – כבש את הארץ. בנובמבר 1917 ניתנה הצהרת בלפור, שנשלחה ללורד רוטשילד, אבל הושגה בעיקר על-ידי מאמציו של ד"ר ח. וייצמן, עוד לפני מתן הצהרת בלפור ליהודים – ניתנה הצהרת מק-מהון לשריף חוסיין ממֶכַּה, שבה הובטח שחרור ארצות ערב משלטון תורכי והמלכת השריף על ארצות אלה. אמנם שטח ארץ-ישראל הוּצא מכלל הצהרה זו, אבל מדינאי כוייצמן לא יכול להתעלם ממשמעות הצהרה זו ומעוּבדת התעצמות עמי ערב, וניסה להגיע לידי הסכם עם פַייצַל, בנו של השריף חוסיין. ב-3 בפברואר 1919 חתם אתו על אמנה, שבה הובטחה ידידות בין ארץ-ישראל יהודית ובין שכנתה המדינה הערבית המובטחת. בהסכם נאמר: “מיד לאחר סיום הדיונים בועידת השלום יִקבעו הגבולות המסוּימים שבין המדינה הערבית ובין ארץ-ישראל. בקביעת החוקה וההנהלה של ארץ-ישראל יאחזו בכל האמצעים שיידרשו בשביל ההבטחה המלאה ביותר להגשמת הצהרתה של הממשלה הבריטית משנַיִם בנובמבר 1917 – ויאחזו בכל האמצעים הדרושים לאמץ ולעודד עלית היהודים לארץ בקנה-מידה רחב ובמהירות האפשרית ויעמידו את העליה היהודית על הקרקע”.

עוד לפני-כן, ביום 12 בדצמבר 1918, פירסם ה“טיימס” הלונדוני הצהרה, שמסר האמיר פַייצַל, בנו של המלך חוסיין, לבא-כוחו של רויטר, ובה נאמר:

“שני הענפים העיקריים של המשפחה השמית, הערבים והיהודים, מבינים איש את אחיו, ואני מקווה שלאחר חילוף-דעות בועידת השלום, שתודרך ברעיונות של הגדרה עצמית לאומית, כל אחת משתי האומות תתקדם בהצלחה לקראת הגשמת שאיפותיה. הערבים אין עינם צרה ביהודים הציונים, ובדעתם להתיחס אליהם כהוגן, והיהודים הבטיחו לערבים הלאומיים בדבר כוונתם לדאוג לכך, שגם היחס אליהם יהיה הוגן בשטחים השייכים לכל צד”.

אולם הסכם זה לא היה לו ערך ממשי. לא רק ערביי ארץ-ישראל, אלא גם הערבים בארצות השכנות, ואפילו בעיראק עצמה, שבה הומלך פייצל, לא ראו באמנה זו אלא פיסת-נייר ללא ממש, והסכמת פייצל לא חייבה אף ערבי אחד. וּוייצמן נאלץ להישען אך ורק על הצהרת בּלפור ועל המנדט הבריטי, וריכז פעולתו המדינית באנגליה, אם כי מעולם לא התעלם מהבעיה הערבית, ולא חדל מהדגיש הברכה שהתישבות היהודים בארץ תביא לעם הערבי.

תביעה למדינה יהודית נשמעה לראשונה אחרי הצהרת בּלפוּר בועידת היסוד של “התאחדות ציונית סוציאלית של פועלי א”י, אחדות העבודה“, שנתכנסה בפתח-תקוה באדר ב' תרע”ט (1919). ועידה זו החליטה לדרוש “ערבוּת בין-לאוּמית לייסוּד מדינה עברית חפשית בארץ-ישראל, אשר תעמוד, עד יצירת רוב יהודי בארץ, תחת חסות בא-כוחו של חבר-העמים”. אבל הועידה לא עמדה על אפשרות ההתנגדוּת להקמת מדינה יהודית העלולה להתעורר מצד הערבים בארץ-ישראל. ההנחה המקובלת ששררה אז בתנועה הציונית היתה, כי מפעלנו ההתישבותי נושא בחוּבּוֹ ברכה לישוב הערבי, והנחה זו היתה גם נחלת תנועת הפועלים הארצישראלית, ולכן האמינו כי הערבים יקבלו אותנו בזרועות פתוחות או לפחות ישלימו בדיעבד עם גידולנו ועצמאותנו, כי יש בארץ מקום מספיק גם לישוב הערבי הקיים, וגם לעליה והתישבות יהודית של מיליונים.


 

פרק שלישי

בימי הצהרת בּלפור עוד היינו, י. בן-צבי ואנוכי, שרויים בגלות בארצות-הברית של אמריקה. זמן קצר אחרי פרסום ההצהרה (ביום 14.11.1917) פרסמתי בעתון פועלי-ציון באמריקה רשימה זו: ”הפלא הגדול קם ויהי. הגדולה שבמעצמות, אשר חיל-צבאה הולך ומתקרב לשערי ירושלים, הכריזה רשמית על 'ייסוּד בית לאוּמי לעם העברי בארץ-ישראל '. אחרי 35 שנה של מפעל חלוצי בארץ, שהוכיח בעליל את כשרון העם העברי לקומם הריסות ארצו; אחרי 20 שנה של הסברה פוליטית, אשר גילתה לעולם את שאיפות העם היהודי למולדתו, הכריזה האדירה שבמדינות העולם שהיא מכירה רשמית בקיום האומה העברית ומתחייבת לסייע להקמת ביתה הלאומי בארץ-ישראל.

“אנגליה לא החזירה לנו את הארץ. דוקא עכשיו, ברגע של גיל-הנצחון הגדול, יש להדגיש דבר זה בתוקף מיוחד: אין בכוחה של אנגליה להחזיר לנו את הארץ (ההדגשה במקור). ולא מפני שהארץ אינה ברשותה, או עדיין אינה ברשותה. גם לאחר שכל הארץ, מבאר-שבע ועד דן, תיכבש בידי אנגליה, לא תשוב להיות שלנו רק באשר אנגליה הסכימה לכך, ולו גם באישור כל שאר המדינות. אין ארץ נקנית לעם אלא ביסורי עבודה ויצירה, מאמצי בנין והתישבות. אנגליה הגדילה לעשות: היא הכירה בקיומנו כאומה פוליטית ואישרה את זכותנו לארץ. העם העברי בעצמו חייב להפוך זכות זו לעוּבדה חיה וקיימת, חייב בגופו ובנפשו, באונו ובהונו להקים את ביתו הלאומי ולבצע את גאולתו הלאומית עד תומה2.”

כשנה לאחר הצהרת בלפור וכשנה לפני ייסוּד אחדות העבודה בפתח-תקוה, בעודני שרוי בגלות אמריקה, כתבתי: “מדינת היהודים לא תקום בן- לילה, גם אם תוכרז ותוּכּר על-ידי ועידת העמים. אולם עד הגשמתה המלאה אין היא נשארת רק פיקציה, רק קביעה משפטית בין-לאומית על-גבי הנייר בלבד. הזכויות הממלכתיוֹת של העם היהודי מיוּסדוֹת על כוח חי ומלוּכד. כל היהודים המגלים בצורה מאורגנת את רצונם למולדת העברית בארץ-ישראל – הם המייסדים והנושאים הממשיים של מדינת העתיד.” אבל הוספתי: "עם האישור הבין-לאומי של זכות העם היהודי על ארצו, ובהכרת סמכותה הממלכתית של ההסתדרות הציונית להגשים זכות זו – אין ההסתדרות הציונית נהפכת לשליטת הארץ. ארץ-ישראל אינה ארץ ריקה מאוכלוסין. בתוך התחומים שיש לראותם מבחינה היסטורית, פוליטית אֶתנוגרפית ומשקית כגבולי ארץ-ישראל, והמשתרעים על שטח 60,000–55,000 קילומטר משני עברי הירדן, חי ישוב קצת למעלה ממיליון נפש. במערב הירדן בלבד יושבים בערך שלושה רבעי מיליון. בשום אופן ותנאים אין לפגוע בזכויות התושבים האלה – לא רצוי ולא ייתכן לנשל מן הארץ את תושביה הנוכחיים. לא זוהי תעודת הציוניות. שאיפתה האמיתית ואפשרויותיה הריאליות של הציוניות הן לא לכבוש את הכַּבוש, אלא להתאחז במקומות שתושבי הארץ הנוכחיים לא נתאחזו ואין בכוחם להיאחז בהם. אדמת הארץ ברובה המכריע פנויה ובלתי-מעוּבדת. לפי ידיעות משרד-החקלאות התורכי מעוּבדים בפלך ירושלים רק 5,28% מכל אדמתה. בוִילאיית ביירוּת מעבדים רק 9.76% משטחה, ובוילאיית דמשק לא יותר מ-3.47%. לפי חשבונות הפרופ' קארל בַלַד מסוגלים מישורי הארץ הנתונים להשקאה לפרנס ישוב של ששה מיליון נפש, כמובן בתנאי של עיבוד אינטנסיבי ושיטת השקאה מתוקנת וחדישה. שטחים פנויים אלה תובע העם היהודי להקים עליהם את מולדתו. תביעת העם היהודי מיוסדת על מציאות אפשרויות כלכליות בלתי-משומשות, ושטחי-אדמה בלתי-בנויים הזקוקים לכוח ההפראה של עם בונה, תרבותי. תביעת העם היהודי בעצם אינה אלא התביעה על זכות העבודה של אומה שלמה.

"אולם עלינו לזכור שזכויות אלה יש גם לתושבים היושבים כבר בארץ – ואין לפגוע בזכויות הללו. גם חזון הצדק החברתי ושויון העמים אשר העם היהודי נשא בחובו במשך שלושת אלפי שנה, וגם האינטרסים החיוניים של העם היהודי בגולה ועוד יותר בארץ-ישראל – מחייבים בהחלט ובלא תנאי שהזכויות והאינטרסים של תושבי הארץ הבלתי-יהודיים יישמרו ויכובדו מתוך הקפדה יתירה.

"מתוך ניתוח הזכויות והאינטרסים היהודיים והבלתי-יהודיים בארץ-ישראל אנו מוצאים הבדל אפייני בין שניהם. האינטרסים הבלתי-יהודיים מורכבים מנכסים קיימים, חמריים או רוחניים, הזקוקים לערוּבות משפטיות לשמירתם ושלמותם. האינטרסים היהודיים, המכילים אף הם במקצת נכסים קיימים, מורכבים בעיקר מהאפשרויות ההיסטוריות של הארץ, מיכלתה המשקית והתרבותית של הארץ הנשַׁמה למחצה, מגנזי הטבע והקרקע שהעם היהודי מיועד לחשוף ולהפריח מתוך מאמצי יצירה והשקעת הון ואון.

“האינטרסים הבלתי-יהודיים משַׁמרים. האינטרסים היהודיים – מהפכניים. הראשונים מכוּוַנים לשמירת הקיים, האחרונים – ליצירת החדש, לשינוי-ערכים, לתיקון ולבנין3.”

בימים ההם שרר בלבול רב בדבר תחומי ארץ-ישראל. אף בקרב הרבה ציונים נשמעה לפעמים הדעה שעבר-הירדן אינו חלק של ארץ-ישראל, דעה זו היא פרי אי-ידיעה גמורה בתולדות הארץ וטבעה. כידוע קדמה התאחזותם של העברים בעבר-הירדן מזרחה לכיבוש בעבר-הירדן מערבה. כשעברו בני-ישראל בפעם הראשונה את הירדן בהנהגת יהושע בן נון כבר היה החלק המזרחי בידיהם. הכיבוש העברי הראשון, הידוע לנו מסיפורי התנ“ך, הוא כיבוש “הארץ מיד שני מלכי האמורי אשר בעבר-הירדן מנחל ארנון עד הר חרמון – – – כל ערי המישור וכל הגלעד וכל הבשן עד סַלִכַּה ואֶדִרֶעִי ערי ממלכת עוג בבשן” (דברים ג‘, ח’–י’). חוקרי זמננו נחלקים בדעתם על דבר אמיתות הסיפורים של מלחמות סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן. אבל כולם תמימי-דעה עם המסורת התנ”כית, שהיהודים נאחזו תחילה בעבר-הירדן מזרחה. והתאחזות העברים בעבר-הירדן לא היתה התאחזות זמנית, עראית עד כיבושו של החלק המערבי. אמנם מרכזי האומה נמצאו כולם במערב הארץ, ורוב המאורעות ההיסטוריים שזכרונם נשתמר בספרותנו העתיקה נתרחשו בחבלי הארץ שבין הירדן ובין ים-התיכון, ורישומו של עבר-הירדן בדברי ימינו לא היה ניכר ובולט כל-כך כזה של החלק המערבי, אולם מבחינת הישוב העברי לא היה שום הבדל בין שני חלקי הארץ. בתקופת השופטים קמו בעבר-הירדן שני שופטים לישראל – יאיר הגלעדי ויפתח הגלעדי, ומשם גם יצא אחד מגדולי נביאינו – אליהו התשבי מתושבי גלעד. מששת ערי-המקלט, שהקדישו בני-ישראל לרוצח נפש בשגגה היו חציין במערב הירדן, וחציין בעבר-הירדן מזרחה (יהושע ב‘, ז’–ט’).

גם כשהוגלו היהודים מעבר-הירדן בימי פקח בן רמליהו מלך ישראל, על-ידי תגלת פלאסר אשורה, לא הוגלתה משם שארית ישראל, ולאחר שיבת ציון נאחזו היהודים שוב בעבר-הירדן. יהודה המכבי נלחם מלחמותיו נגד היוָנים שליטי סוריה לא רק במערב הארץ, כי אם גם במזרחה (המקבים, א' ה'). ואלכסנדר ינאי הכניע כל חלקי עבר-הירדן לשלטונו, ובימיו נתאחדו שני עברי הירדן לממלכה אחת. וכשהמשנה מחלקת את ארץ-ישראל לשלוש ארצות היא מונה תמיד יהודה, עבר-הירדן וגליל.

לאחר שועידת סן-רימו אישרה באפריל 1920 מסירת המנדט על ארץ-ישראל לבריטניה למען הקמת הבית הלאומי היהודי בארץ הזו הגשנו בשם הברית העולמית של פועלי-ציון, בכּסלו תרפ"א, תזכיר למפלגת העבודה הבריטית (התזכיר חובר על ידִי ונחתם על-ידי ש. קפלנסקי ועל ידי, שהיינו אז נציגי ברית פועלי-ציון בלונדון), בו כתבנו:

"בהכירנו בהתענינות העמוקה ובתמיכה הפעילה אשר גליתם תמיד לקביעת ארץ-ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי, אנו רוצים לברר לפניכם את השאלה החיונית בדבר גבוליה של ארץ-ישראל, העומדים להיקבע בעוד זמן קצר על-ידי בריטניה הגדולה וצרפת (כי צרפת קיבלה המנדט על לבנון וסוריה, בצפון ארץ-ישראל). ההצהרה הבריטית משנַיִם בנובמבר 1917 אשר אושרה על-ידי ממשלת צרפת ביטלה באופן אבטומטי את סידור הגבול משנת 1916, האמנה הקרואה בשם 'אמנת סאיקס-פִּיקוֹ '.

"ההצהרה הבריטית משנַיִם בנובמבר 1917, אשר אושרה גם על-ידי ממשלת צרפת, למען קביעת ארץ-ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי שינתה את כל המצב. בהתאם להצהרות ולהחלטות בין-לאומיות אלה היתה שאלת הגבולות בארץ-ישראל צריכה ויכולה להיפתר במובן אחד בלבד: לצור את ארץ-ישראל ליחידה כלכלית-מדינית לשם יסוד הקהילה (Commanwealth) היהודית. הוצאת הדבר לפועל – אשר לרגל שברונה הנוכחי של היהדות במזרח-אירופה היתה לשאלת חיים ומוות בשביל ההמונים הרחבים היהודים מבקשי עבודה – אפשרית רק על-ידי פיתוח נמרץ ומלא של כל המקורות החקלאיים והתעשיתיים של ארץ-ישראל. נחוץ מנוף לפעולת ישוב, אשר יכין את הדרך לעליה גדולה ולהתישבות המונית של המעמד העובד היהודי. התנאי הראשון והיסודי ביותר להתישבות המונית זו הוא פתרון צודק ונאה של שאלת הגבולות בצפון ובמזרח.

"ארץ-ישראל אינה ארץ גדולה – והגבולים הנדרשים בקירוב 33 אלפים מילים מרובעים (60–55 אלף קילומטר מרובעים), אשר כנגדם יש לנו מאות אלפים של יהודים נטולי מעמד, המבקשים עבודה. אך אם רוצים להכשיר את הארץ במשך זמן קצר לקלוט רוב מינינם של ההמונים האלה, אין להקטין בשום אופן את מידת גדלה בדרך מלאכותית, כמו-כן הכרחי הדבר, כי מקורות המים, אשר כל עתידה של ארץ-ישראל תלוי בהם, לא יינתקו מעל קרקע המולדת היהודית העתידה לקום. ושדות החוֹרן, אשר בהם תלויה הארץ בלחם-חוקה (בימי השלטון העותמאני הביאו לארץ חיטים מחוֹרן) אינה צריכה להינטל ממנה. מטעם זה עמדנו תמיד על התביעה המובנת מאליה כי ארץ-ישראל צריכה להכיל את הגדה הדרומית של הליטאני, את מקורות הירדן עד החרמון ואת חבל החורן עד נהר אל-עוג’ה דרומה לדמשק.

"החבל הצפוני של עבר-הירדן, אשר אמנת סאיקס-פִיקו הקצתה אותו לצרפת, היה בכל התקופות חלק בלתי-נפרד של ארץ-ישראל, ודוקא חלק זה משׁביר תבואה לכל הארץ. בעוד שחבלי עבר-הירדן מערבה מיושבים 26 נפש בקירוב על כל קילומטר מרובע – מיושבים בחבל החורן לא יותר מ-15–12, ואף-על-פי-כן היה החורן תמיד אסמה של ארץ-ישראל. ריבוי הישוב בארץ-ישראל יגדיל דרישת תושביה לתבואה המובאת מעבר-הירדן, והדבר ברור, כי בלי עיבודו האינטנסיבי של החורן ובלי התישבות עובדים רחבת היקף בתוכו לא תוכל ארץ-ישראל לעולם לכלכל את ישובה. ואולם עם כל חשיבותם הגדולה של החלקים הצפוניים והמזרחיים של ארץ-ישראל כמגדלי דגן, הרי נודעת להם חשיבות גדולה מזו כבריכה למקורות המים ולכוחות המים של הארץ.

"ארץ-ישראל היא ארץ צחיחה, ובלי השקאה מלאכותית לא ייתכן ריבוי גדול של הישוב. אין בארץ פחם, וכוח המים צריך להיות הכוח המניע הראשי של התעשיה בארץ. כל נהרות הארץ שוטפים ממזרח למערב ומצפון לדרום (ההדגשה במקור). מכאן חשיבותם של הגליל העליון והחורן בשביל כל הארץ.

"נהרותיה הראשיים של הארץ הם: הירדן, הליטאני והירמוּךּ. לא זו בלבד שהארץ זקוקה להם לשם הספקת המים שלה, כי גם כל אפשרויות התעשיה שלה תלויות אך ורק בכוח המים, שאפשר יהיה לנצל משלושת הנהרות האלה (ליצירת חשמל). נהרות אלה אינם חשובים לחבלי סוריה הצפוניים, באשר מימיהם שוטפים, כאמור, מצפון לדרום. רק ארץ-ישראל יכולה לנצלם לשם עליה גדולה. והאפשרות החפשית להשתמש בנהרות אלה הריהי תנאי יסודי להתישבות המונית בארץ-ישראל ולאי-תלותה הכלכלית של הארץ.

“על-ידי חתימת חוזה השלום עם תורכיה בסיבר (בשנת 1920) קיבלה אמנם בריטניה הגדולה את המנדט על ארץ-ישראל, אך לא כדי שארץ-ישראל תהיה מושבה בריטית. הקונטרולה העליונה על הארץ במשך הזמן, עד אשר תהיה לקהיליה יהודית העומדת ברשות עצמה, תימצא בידי חבר-הלאומים. הפועלים היהודים נכונים להתנגד במלוא כוחם לכל נסיון, אם יעלה, להפוך את המנדט לכלי-שרת למטרות אימפריאליסטיות. אנו בטוחים כי האינטרנציונל הסוציאליסטי, אשר הכיר בדרישתנו הלאומית על ארץ-ישראל, יעזרנו בזה תמיד ובאופן ממשי. אנו מביעים תקוותנו כי הפועלים הבריטיים והצרפתיים, אשר מעולם לא נמנעו לעמוד לימין הצדק, בשעה שהדבר נגע לחופש עמים, ייענו גם הפעם לדרישותיו הצודקות של הַעם היהודי וישתמשו בכל השפעתם על ממשלותיהם, למען הבטיח את יסודו של הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל בלתי-מחולקת ובעלת יכולת כדי התפתחוּת כלכלית ועמידה ברשות עצמה4.”


 

פרק רביעי

מראשית ימיה של ההתישבות היהודית המחודשת בארץ-ישראל שלטה באידיאולוגיה הציונית הנחה, כי שיבת העם היהודי לארצו כרוכה ביִעוּד גדול להפרחת המזרח ולשיתוף-פעוּלה ידידותי בין העמים השמיִים, שהיו בימי-הבינַיִם נושאי הלפיד של קדמה ומדע. גדולי ישראל בימי-הבינַיִם כתבו ספריהם העיוניים בערבית. המשורר יהודה הלוי כתב בערבית את “הכוזרי”, והרמב"ם כתב בלשון זו ספרו “מורה נבוכים”. ברם המציאוּת הערבית בארץ בתקופה האחרונה לא נשמעה לאידיאולוגיה זו. היו ערבים בודדים שהודו בברכה, שההתישבות היהודית נושאת לעם הערבי, אבל התנועה הלאומית הערבית, שנולדה כמעט בזמן אחד עם הציונות המדינית, התיצבה כצר לעליה היהודית, וככל שגדלה ההתישבות היהודית בארץ-ישראל, גדלה ההתנגדוּת הערבית, והמפעל הציוני נעשה במידה רבה גורם מסייע, אם לא מכריע, בהתעצמות הלאומנות הערבית, שראתה במלחמתה בציונוּת כמעט עיקר תפקידה.

מצד הנהלת התנועה הציונית, אחרי הכרזת בּלפור, נעשו נסיונות להסביר לערבים התועלת והברכה של שיתוף-פעולה בין היהודים והערבים, ויש שנמצאו אזנים קשובות פה ושם. אבל בדרך-כלל התיחסו הערבים באיבה למפעל ההתישבות היהודית, וגם ניסו מזמן לזמן להילחם בו בכוח.

כותב הטורים האלה היה מאלה שהאמינו, ועדיין הוא מאמין, בברכה הרבה הצפוּנה לשני העמים בשיתוף-פעולה, אבל מראשית עבודתו בארץ כפועל חקלאי לפני קרוב לששים שנה נאלץ לשאת רוֹבה על השכם בצאתו לחרוש עם חבריו בשדמות הגליל, וגם עמד על המשמר בלילות בכפר עברי בודד ונתקף (בסג’רה). זה היה בימי השלטון העותמאני. ההתקפות רבו ועצמוּ בתקופת המנדט הבריטי. באחד הקונגרסים הציוניים בשנות העשרים למאה זו שאלני אחד ממנהיגי הציונות הפולנית (מחניכי עיר מולדתי פלוֹנסק), שהיה ידידה של תנועת הפועלים הארצישראלית, אם כי היה ציוני כללי, אבל היה מתנגדו של ד“ר וייצמן, למה אנו, נציגי הפועלים בארץ, תומכים בוייצמן ועומדים כל-כך על שיתוף-פעולה עם ממשלת המנדט. זה היה אחרי טבח החלוצים ביפו בשנת 1921. אמרתי לו, כי מה שקרה לנו עד היום הזה מידי הערבים הוא כאין וכאפס לעומת מה שצפוי לנו בעתיד, ותיאורַי לא היו רחוקים ממה שנתרחש למעשה בשנות 1939–1936, ובחדשים שאחרי החלטת עצרת או”ם על חלוקת הארץ בשנת 1947. ולכן, אמרתי, אנו זקוקים לעזרה בריטית. מנהיג זה ענה לי, שאילו היה מתהלך במחשבות כאלה, היתה דעתו נטרפת. אמרתי לו שאם לא נִכּוֹן לפורענויות אלה נתחייב בנפשנו, וכל עוד אנו מעטים וחלשים (מספרנו בארץ היה אז פחות ממאה אלף איש) עלינו לשקוד על קיום המשטר המנדטורי, ולכן קואופרציה עם ממשלת המנדט היא צורך חיוני לגידול ישובנו וכוחנו בארץ. עם זאת, אמרתי לו, עלינו לעשות כל המאמצים למצוא שפה משותפת עם הערבים בארץ.

חיים ארלוזורוב ז“ל, שנבחר להנהלה הציונית כמנהל המחלקה המדינית בירושלים בשנת 1931, הגיע אגב פעולתו המדינית למסקנות פסימיות גם בנוגע למצב הבין-לאומי וגם בנוגע לערכו של המנדט. במכתב פרטי ששלח לד”ר וייצמן ביום 30.6.1932 הוא כתב בין השאר: “בנסיבות של עכשיו אין להגשים את הציונות ללא תקופת מעבר שבה ישלוט המיעוט היהודי שלטון מהפכני מאורגן; כי אין אפשרות להגיע לרוב יהודי או אף לשיווי-משקל בין שתי האומות בדרך של עליה והתישבות שיטתית, ללא תקופת בינַיִם של ממשלת מיעוט לאומנית, אשר תכבוש את מנגנון המדינה, את האדמיניסטרציה ואת הכוח הצבאי, כדי למנוע את הסכנה של השתלטות מצד הרוב הלא-יהודי ושל מרד נגדנו (שלא נוכל לדכאו בלי שמנגנון המדינה והכוח הצבאי יהיו בידינו). במשך תקופת מעבר זו תוגשם מדיניות שיטתית של פיתוח, עליה והתישבות”5.

ארלוזורוב לא הסביר במכתב זה כיצד נתפוס את השלטון (מספרנו בארץ היה אז פחות ממאתים אלף נפש). האם נגרש בכוח את האנגלים, ונתפוס בכוח עצמנו השלטון? או האנגלים ימסרו לידינו ברצונם הטוב דיקטטורה על הארץ? ארלוזורוב גם לא לקח בחשבון, כי יש מדינות ערביות שכנות ויש אפשרות מלחמה מצדן נגד הדיקטטורה היהודית הנשענת על מתי-מעט יהודים בארץ, וביחוד כשהדבר ייעשה בניגוד לאנגליה; ויש גם לקחת בחשבון התנגדות חבר-הלאומים.

הצעה זו של ארלוזורוב לא הובאה אף פעם לדיון בהנהלה הציונית, או במסיבת חברי המפלגה, ובשעתו לא היה ידוע המכתב גם לחבריו הקרובים ביותר. המכתב נשלח לוייצמן בזמן שלא כיהן כנשיא ההסתדרות הציונית.

כשנה אחרי זה נרצח ארלוזורוב, ובבחירות לקונגרס הי“ח (בשנת 1933) חלה תמורה רדיקאלית ביחסי הכוחות של התנועה הציונית. בפעם הראשונה בתולדות התנועה הציונית היתה סיעת ארץ-ישראל העובדת הסיעה הגדולה ביותר בקונגרס. לקונגרס הציוני הי”ז (1931) היו לפועלים 69 צירים מתוך 240, לקונגרס הי“ח (1933) היו להם 132 צירים מתוך 306. לציונים הכלליים היו בקונגרס הי”ז 80 צירים, לקונגרס הי“ח – רק 70; גם הרביזיוניסטים נתמעטו. במקום 47 צירים בקונגרס הי”ז היו להם בקונגרס י“ח רק 46 (43 צירים מאנשי ז’בוטינסקי, 3 צירים מאנשי גרוסמן). הוקמה בקונגרס זה הנהלה של פועלים וציונים רדיקאליים, כשהרוב בהנהלה הם הפועלים. בשנה זו נבחרתי להנהלה הציונית; ראיתי אז התפקיד הראשי של התנועה הציונית בהגדלת העליה; זו היתה השנה שבה עלה היטלר לשלטון בגרמניה. במועצת ההסתדרות הראשונה שנתקיימה אחרי הקונגרס הי”ח, הבהרתי דרכנו בציונות: “בשעה קשה והרת-סכנות נפלה על תנועתנו אחריות כבדה, כאשר לא היתה אף פעם, לגורל הציונות. האסון אשר קרה את היהדות הגרמנית אינו מצטמצם בתחומי גרמניה בלבד. שלטונו של היטלר מעמיד בסכנה את העם היהודי כולו. ההיטלריסם נלחם לא רק ביהודי גרמניה, אלא ביהודי כל העולם. משטר היטלר אינו יכול להתקיים זמן רב בלי מלחמה, בלי מלחמת-נקם נגד צרפת, פולין, צ’כיה ושאר הארצות ששבטי גרמניה נחיתים שם או נגד רוסיה הסוביטית רחבת—הידים. אין העם היהודי גורם עולמי שיש בידו למנוע ולעכב סכנה זו, או להחלישה ולצמצמה. אבל יש פינה אחת בעולם, שבה אנו מהווים גורם עיקרי, אם גם לא מכריע עדיין, ופינה זו מַתנה את כל עתידנו הלאומי בתור אומה. מה יהיה כוחנו ומשקלנו בפינה זו ביום-הדין האיום, כשיפרוץ בעולם האסון הגדול? מי ידוע, אולי רק ארבע או חמש שנים (אם לא פחות) עומדות בינינו ובין היום הנורא ההוא. במשך תקופה זו עלינו להכפיל את מספרנו, כי גדלוֹ של הישוב יום ההוא יקבע אולי את גורל עתידנו ביום ההכרעה. זהו אחד הטעמים מדוע אנו צריכים לראות את שאלת העליה במרכז שאלותינו”6.

ואמנם עלה בידינו להגדיל העליה בשנים ההן, עד שבשנת 1935 הגיע לשיא של 61,000; ותיזכר זכותו של הנציב העליון, גנרל ווֹקוֹפּ, שעזר לנו במידה לא מעטה בימים ההם.

אולם כאחראי למדיניות הציונית לא יכולתי להתעלם מהבעיה הערבית, ולאחר שנבחרתי להנהלה באתי בדברים עם מנהיגי הערבים בארץ ועם נציגי סוריה, לבנון, מצריִם וסעודיה, ונסיתי למצוא מצע משותף לתנועה הציונית ושאיפותיה ולתנועה הלאומית הערבִית.


 

פרק חמישי

במגעי הראשון עם ראש-הממשלה הבריטי – בימי הקונגרס הי“ז בשנת 1931, הקונגרס הסוער ביותר שבכל הקונגרסים הציונים, כשד”ר וייצמן ביקש ממנים ומלואיס נמייר להיפגש עם ראמזיי מקדוֹנלד ולברר עיקרי מדיניותו לגבי ארץ-ישראל − נפגשנו עם ראמזיי מקדוֹנלד בצֶ’קרס, מעון-הקיץ של ראשי-הממשלה בבריטניה, ביום 12.7.1931 בשיחה נוכח גם בנו, מלקולם מקדוֹנלד. בין שאר הדברים הצעתי למקדונלד שיסדר שולחן עגול בין היהודים והערבים, כדי להביא לידי הבנה הדדית ושיתוף-פעולה בין שני העמים, וּועדת הקבינט שניסחה את “מכתב מקדונלד” הידוע תוסיף לשבת ולדון אתנו על ירדן, מדיניות הקרקע, עליה וחלק היהודים בתכנית הפיתוח. מקדונלד התייחס לדברינו באהדה וציין, שהצהרת בלפור והמנדט לא התכוונו לכך שהיהודים יקבלו רק מחצית הארץ, כי הערבים כבר קיבלו אחרי המלחמה שורה של ארצות (חיג’אז, עיראק, סוריה) וליהודים יש רק ארץ-ישראל, והבטיח למַנות נציב חדש אשר ישביע אותנו רצון (דבר זה קִיים). ואשר לשולחן עגול עם ערבים הוא סבור שזה רצוי, אבל אינו יכול ברגע זה להתחייב על כך.

כידוע הובע בקונגרס זה אי-אמון לד"ר וייצמן, ונחום סוקולוב נבחר לנשיא ההסתדרות הציונית.

כעבור שנתיִם, בקונגרס הי"ח (1933) נבחרתי יחד עם משה שרת ואליעזר קפלן להנהלה הציונית, והחלטתי לעשות הצעדים האפשריים להביא לידי הסכם עם הערבים.

ידעתי שאין לערבים בארץ נציגות מוסמכת, ומנהיגיהם חלוקים בדעותיהם וביחסם; ואחרי התייעצות עם משה שרת, שיחד אתו הוטלה עלי הנהלת הענינים המדיניים של התנועה הציונית, החלטתי להיפגש עם ערבי מקובל כערבי לאומי, שאין לקנות אותו בעד כסף או בעד משרה, וגם אינו שונא ישראל, וזה היה מוסא עלָמי, שהיה באותו זמן היועץ המשפטי של האדמיניסטרציה הבריטית.

ההנחה שהיתה אז מקובלת בתנועה הציונית היא שאנו מביאים ברכה לערבים בארץ, ולכן אין להם כל יסוד להתנגד לנו. בשיחה הראשונה שקיימתי עם מוסא עלָמי יחד עם מ. שרת (השיחה נתקיימה בביתו של שרת, כי לי לא היתה אז דירה בירושלים) נתערערה הנחה זו. כשאמר לי מוסא עלמי: אני בוחר שהארץ תהיה עניה ושוממה אפילו עוד מאה שנה, עד שאנחנו הערבים נהיה מוכשרים בכוח עצמנו להפריחה ולפתחה, הרגשתי שכערבי פטריוטי הוא זכאי לומר זאת. השיחה בינינו היתה גלוית-לב, ומוסא עלמי עשה עלי רושם של איש כן, ישר ונבון. הוא התאונן על זלזול היהודים בדעת הערבים; על התנהגות לא הגונה מצד חברי ההנהלה הקודמים, לפני פרוץ המאורעות ב-1929. הוא עמד ביחוד על ההרגשה הפסימית המשתררת בחוגי הערבים: הם הולכים ונדחקים מכל העמדות החשובות; חלקי הארץ הטובים ביותר עוברים לידי היהודים, אמנם גם ערבים נהנים מזה, אבל מצב ההמונים הוא מיואש; הקונצסיות הגדולות הן בידי היהודים; התקציב הארצי מוּצא לצרכי הגנה, שאין לערבים צורך בהם; מרובים הפקידים האנגלים, ומשכורותיהם גבוהות – וכל זה לשם הבית הלאומי, בשביל פלשתינה הערבית אין כל צורך בפקידות זו. מפני כך עול המסים הולך וגדל. בשום ארץ ערבית אין משלמים מסים כל-כך גבוהים. היהודים אולי מוכרחים לבוא הנה, אבל לערבים רע ומר. הם גם חוששים לעתידם הפוליטי, אבל הוא מעונין קודם-כל בעמדות הכלכליות, ואלה הולכות ונשמטות אחת-אחת.

שאלתי עם אין אפשרות להסכמה ולעזרה הדדית במקום שנאה והתנגדות עקרה. העובדה היא, שהפַלָח הערבי והפועל הערבי מצבם פה יותר טוב מאשר בעבר-הירדן, שאין בו אף יהודי אחד, ומאשר בארצות הערביות השכנות. מוסא עלמי הודה בכך, אבל אין אנו רוצים להיעזר על-ידי אחרים, ובינתיִם נאבד עמדות חשובות. אמרתי לו, שנחפשׂ מצע מדיני משותף, והצגתי לו אז השאלה הגדולה: “היש איזו אפשרות שהיא לבוא לידי הבנה בדבר הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, וזו כוללת גם עבר-הירדן”. מוסא עלמי ענה בשאלה: מדוע יסכימו לכך הערבים? אולי יעלה הדבר בידכם גם אם לא נסכים, אבל לשם מה ניתן אנחנו הסכמתנו לדבר כזה? עניתי לו: תמורת הסכמתנו ותמיכתנו להקמת פדרציה ערבית בארצות השכנות והתקשרות המדינה היהודית לפדרציה זו, באופן שהערבים בארץ-ישראל, גם אם יהוו מיעוט בה, לא יהיו במצב של מיעוט, כי יהיו קשורים עם מיליונים ערבים בארצות השכנות.

אחרי הרהור-מה ענה מוסא עלמי: על הצעה זו אפשר לדון, אבל מה יהיה בינתים: הנה האנגלים מציעים להקים מועצה מחוקקת. כל ההצעה הזאת אינה אלא אחיזת-עינַיִם. כל הכוח יישאר בידי האנגלים, והנבחרים – גם הערבים וגם היהודים – יוכלו רק לדבר, והממשלה תעשה מה שתרצה. אולם בכל זאת הערבים ילכו, כנראה, למועצה, כי מסרובנו להשתתף במועצה לפני 12 שנה לא הרווחנו כלום.

שאלתיו אם הערבים יסכימו לפריטט? תשובתו, כאשר חכיתי, היתה שלילית בהחלט: לשם מה? האם אין הערבים 4/5 של תושבי הארץ? האם אינם בני הארץ? למה יעשו ויתור כזה?

אמרתי לו: אני מבין עמדה זו, אולם תיתכן הצעה אחרת: במקום מועצה, שאין לה שום כוח ממשי, אולי נדרוש יחד חלק בשלטון האֶכסקוטיבי. האנגלים בודאי אינם להוטים אחרי השתתפותנו בשלטון, אבל אם היהודים והערבים יסכימו ביניהם וידרשו זאת יחד, ייתכן שהאנגלים יהיו מוכרחים להתחשב בזה, והיהודים יסכימו לדרישה כזו, אם יובטח להם פריטט בשלטון. היסכימו לכך הערבים?

תוכנית זו עשויה לשמש בסיס לעיון בין היהודים והערבים, ענה מוסא עלמי.

השעה כבר היתה מאוחרת בלילה – ונפרדנו.

בימים ההם החל משפט רצח ארלוזורוב, ומוסא עלמי היה התובע הראשי, ולא יכולנו זמן רב להיפגש שנית. בגמר המשפט חלה מוסא עלמי, והפגישה שוב היתה בלתי-אפשרית.

נפגשתי עם ד"ר י. ל. מגנס – שידעתי על להיטותו אחרי משא-ומתן להסכם עם הערבים – ושאלתיו אם הוא נפגש עם ערבים, ואם לדעתו יש תקוה להסכם. הוא ענה בשלילה. הוא נתייאש. אין הוא רואה, שהיהודים רוצים בהבנה עם הערבים. לו אין סמכות להתערב בענינים מדיניים (הוא היה נשיא האוניברסיטה העברית), ולכן לא נפגש כבר זמן רב עם ערבים. סיפרתי לו על השיחה עם מוסא עלמי ועל רצוני להמשיך בדיון אתו, ואני רואה תקופה זו של גידול העליה מתאימה למשא-ומתן. אני גם מקווה – במידה שאני מכיר את הנציב העליון, גנרל ווֹקוֹפּ, שהוא יעזור לנו במשא-ומתן.

בינתים נסע משה שרת ללבנון ונפגש עם ריאד אל-צולִח, מנהיג לבנוני, מי שהיה אחר-כך ראש ממשלת לבנון. האחרון הבטיח לבוא לארץ לשיחה, ואמנם בסוף מאי או תחילת יוני 1934 בא לירושלים. נפגשתי אתו יחד עם אחד העובדים במחלקה המדינית, אהרון חיים כהן (מפרס). ריאד אל-צולח הודיע, שהוא מוכן לפעול בעד הבנה יהודית-ערבית, קודם-כל בחוגים המצומצמים של חבריו, והוא שאל מהי תכניתנו להסכם.

הצעתי לו חמישה סעיפים:

  1. חופש עליה יהודית ללא כל הגבלה פוליטית, לרבות עבר-הירדן;

  2. השארת כל הערבים הפלשתינאים בארצם ועזרה שיטתית להרמת מצבם הכלכלי והתרבותי;

  3. השתתפות היהודים והערבים בשלטון, כל זמן קיום המנדט, על יסוד פריטטי;

  4. עצמאות יהודית בארץ-ישראל;

  5. קשר בין המדינה היהודית בארץ-ישראל ובין האחדות הערבית העצמאית בארצות השכנות.

ריאד אל-צולח אמר, שהוא רואה הצעתי זו כיסוד למשא-ומתן. מנהיגי האיסתיקלאל מעונינים בעיקר בסעיף האחרון, אם כי אינם רואים אפשרות של איחוד סוריה עם שאר הארצות הערביות בלי מלחמת-עולם חדשה. הוא ייפגש עם שאר המנהיגים וישוחח איתם. לעת-עתה צריכה השיחה להישאר בסוד. הוא ביקש למסור לו הצעתי בכתב, ואהרון חיים כהן ניסח דברי בערבית, והוא לקח אתו את הנוסח.

כעבור ימים אחדים נפגשתי עם ד"ר י. ל. מגנס וסיפרתי לו על שיחתי עם ריאד אל-צולח, ושאלתיו אם אפשר להיפגש עם אחד המנהיגים הפלשתינאים. אמרתי לו, שאני מתכוון למנהיגים שהם פטריוטים ערביים וגם אנשי אמת שאין לקנות אותם. לא עבר זמן רב והוא הזמינני לביתו להיפגש עם עוני עבדול האדי, מנהיג האיסתיקלאל בארץ-ישראל. הפגישה נתקיימה בשעה 9 בערב, ביום 18.7.1934. זו היתה פגישתי הראשונה עם עוני. הרושם הראשון לא היה מעודד. פניו לא היו נעימים ביותר. הוא פתח בשיחה, לאחר שמגנס הציג את שנינו איש לאחיו. הוא דיבר אנגלית רצוצה, ופתח בשאלת הקרקע. היהודים מנשלים את הערבים, רוכשים מיטב הקרקעות. כל העמקים בידיהם: עמק החוף, עמק-יזרעאל, החולה. וייצמן ואחרים מכריזים בכל פעם על רצון טוב כלפי הערבים – היכן הרצון הזה? במה נתגלה למעשה? התדַמו לרמות אותנו בהכרזות יפות? מה עשיתם כדי להוכיח לנו את רצונכם הטוב? התישבות היהודים חותרת תחת קיום הערבים. אין בה כל תועלת לנו. יחידים בתוכנו מתעשרים, אבל העם מאבד עמדותיו. היהודים הכניסו לארץ ספסרות. הם משלמים מחירים מופרזים בעד קרקע, ואם גם כמה ערבים נוטעים פרדסים בכסף יהודי – מי יערוב שסוף-סוף לא ימַכרו גם פרדסים אלה? מי יעמוד נגד מחירי שגעון של היהודים? האנגלים עוזרים לנשל את הערבים מאדמתם בניגוד למנדט. יש בדעתי להביא לידי משפט אי-חוקיות קניות היהודים. הוא יודע שיפסיד, כי אין משפט צדק בארץ, אבל הוא רוצה לנסות. במנדט כתוב לעזור ליהודים וכו' מבלי לגרום נזק לערבים. אבל מכירת הקרקע מביאה נזק, ומשום כך יש בזאת סתירה למנדט. ביחוד מרֵעה לעשות הקרן-הקיימת. אין היא מניחה אף שעל-אדמה לערבים והביא לדוגמה את הקניה באום-חלד (כפר ערבי מצפון לנתניה).

גם אני וגם י. ל. מגנס נסינו להוכיח לו, שהתישבות היהודים היתה לברכה לפלחים ערבים בעמק החוף ובשטחים אחרים: משקם התפתח, היבול גדל, אמצעי העבודה שוכללו והכנסתם היא הרבה יותר גדולה מאשר היתה מקודם.

עוני כפר בדבר. בכל אופן הוא טען, כי האדמה עוברת ליהודים, ואם ברגע זה אין היא נחוצה לערבים, הרי תהיה נחוצה להם כעבור דור או שני דורות, כשיתרבה הישוב.

אמרתי לו, שאם הוא מתנגד לכל קניה בכל התנאים, אין כמובן אפשרות של הבנה הדדית. היינו נאלצים לבוא ולהתישב בלי הסכמת הערבים, ונעשה זאת גם להבא, אולם היינו רוצים לעשות זאת מתוך הבנה והסכמה הדדית. זו תיתכן אם הערבים יכירו בזכותנו לשוב לארצנו ואנחנו נכיר בזכות הערבים להישאר על אדמתם, אלא שעל-ידי פיתוח הארץ נאפשר ישוב יותר גדול ויותר מבוסס. לפני שלושים שנה היה חקלאי, גם יהודי גם ערבי, זקוק למינימום של 250 דונם; היום, לרגל שכלול הטכניקה החקלאית, מספיקים חמישים דונם, ויבולם גדול יותר מאשר במאתים וחמישים דונם. בהשקאה מספיקים אפילו 25 דונם ופחות, וההכנסה גדולה יותר. לפי הכרתנו, על יסוד הנסיון ההתישבותי שלנו ועל יסוד חקירה מדעית מדוקדקת, יש מקום בארץ גם לערבים המתפרנסים מאדמתם, וגם להתישבות יהודית גדולה. אנו רוצים שכל הערבים העובדים את האדמה ישארו עליה.

כשתהיה קנין היהודים? שאל עוני.

לא, עניתי. אנו רוצים לרכוש את העודף, יש הרבה אדמה בלתי-מעובדת ובלתי-מיושבת לגמרי בארץ זו, ויש צורך בהעברה לשיטה יותר אינטנסיבית המאפשרת ישוב צפוף.

עוני מפקפק בכך וחוזר על טענות הערבים בועדת שוֹ, שנשלחה הנה אחרי מאורעות 1929.

אמרתי לו, שאם כי שאלת הקרקע חשובה מאד, גם לנו וגם לערבים, הרי לא ייתכן לבוא לידי הבנה בשאלה זו, כל זמן שלא יהיה יסוד משותף בשאלה המרכזית. והשאלה המרכזית היא – האם אפשר להתאים שתי המטרות הסופיות של העם היהודי והעם הערבי. מטרתנו הסופית – עצמאות העם היהודי בארץ, משני עברי הירדן, לא כמיעוט אלא כישוב רב מיליונים. לדעתי, אפשר ליצור בארץ, לרבות עבר-הירדן, במשך ארבעים שנה ישוב של ארבעה מיליונים יהודים וגם ישוב ערבי של שני מיליונים. המטרה של העם הערבי – קוממיות, אחדות של כל עמי ערב לארצותיהם. אם הערבים יסכימו לשובנו לארצנו, אנו נסייע בהשפעתנו המדינית, בסיוענו הכספי ובעזרתנו המוסרית לתקומת העם הערבי ואחדותו.

עוני התלהב בשמעו דברים אלה, ואמר כי אם בעזרתכם נשיג את אחדותנו, אסכים לא רק לארבעה מיליונים אלא לחמישה-ששה מיליונים יהודים בארץ-ישראל. אני אלך ואצעק ברחובות, אגיד לכל מַכּר שלי גם בארץ, גם בסוריה, גם בעיראק, בדמשק ובבגדאד, שניתן ליהודים כמה שהם רוצים, ובלבד שנשיג את אחדותנו.

כששככה התלהבותו חזר לטון המלגלג והסַפקני ואמר: אבל מי יערוב לנו? אתם בינתים תהיו ארבעה מיליונים בארץ, ואנחנו נשאר עם האנגלים והצרפתים ועם ההבטחה שלך. הסבור אתה שאנו יכולים לסמוך על הבטחותיכם והצהרותיכם?

אמרתי לו, שאם נבוא לידי הסכם בעיקר, נחפש יחד דרכים מעשיים איך להבטיח כל אחד את עניני השני. גם אנו עוד לא נמצאים פה ארבעה מיליונים, התגשמות הציונות היא פרוצס ארוך, גם תקומת העם הערבי לא תבוא בבת-אחת.

עוני שאל אם נעזור לערבים להיפטר מצרפת ומאנגליה.

עניתי, שעלי לדבר גלויות גם בענין זה. אנו לא נלחם באנגלים. גם לנו יש טענות נגד ממשלת המנדט, לא פחות אולי מאשר לערבים, אבל האנגלים עזרו לנו ואנו רוצים שיעזרו לנו גם בעתיד. ואנו נאמנים לידידינו. בנין המשק הערבי, הרמת התרבות, חינוך העם, פיתוח הארצות – כל אלה קודמים ומַתנים את השחרור הפוליטי. ובתפקיד חיובי זה אנו נכונים לתת כל עזרתנו לעם הערבי. השאלה היא רק אם הערבים נכונים לאפשר לנו עבודה שקטה ובלתי-מופרעת בארץ.

ד"ר י.ל. מגנס ניסח את השאלה במלים אלה: אם נכונים הערבים להקריב את ארץ-ישראל לשם השגת המטרה הרחבה בשאר ארצות ערב?

העירותי, שאין אנו רוצים כי הערבים “יקריבו” את ארץ-ישראל. ערביי ארץ-ישראל לא יהיו ל“קרבן” לשם הגשמת הציונות. לפי תפיסתנו הציונית אין אנו רוצים ואין אנו יכולים לבנות פה את חיינו על חשבון הערבים. ערביי ארץ-ישראל ישארו במקומם, מצבם יוּרם, ואפילו מבחינה פוליטית לא יהיו תלויים בנו, גם לאחר שאנו פה נהיה רוב גדול, כי יש הבדל אחד בין יחסנו אנו ובין יחס הערבים. בשבילנו ארץ זו היא הכל, ורק ארץ זו. בשביל הערבים פלשתינה אינה אלא חלק קטן של ארצות ערב המרובות והגדולות. וגם בהיות הערבים מיעוט בארץ אינם מיעוט בארצם, כי ארצם משתרעת מחוף ים-התיכון עד המפרץ הפרסי, ומהרי טברוס עד האוקיינוס האטלנטי. למה הדבר דומה? למיעוט האנגלי בסקוטלנד. אין הם מיעוט, כי הם חלק של הממלכה המאוחדת, שבה הם רוב. בשביל העם היהודי הכרחי להיות פה רוב, אחרת לא יהיה עצמאי, אולם אין הערבים יכולים ליהפך למיעוט. י.ל. מגנס שאל: האם באמת מרגישים הערבים בארצות השונות את אחדותם?

עוני ענה: ההמונים אולי עוד לא, אבל האינטליגנציה הערבית מכל הארצות – סוריה, עיראק, ערב, טוניס, מרוקו – מרגישה שהיא שייכת לתרבות אחת, לעבר אחד, לעם אחד.

השיחה נמשכה שלוש שעות.

נפרדנו בידידות רבה.

בשיחה עם הנציב (גנרל ווֹקוֹפּ) ביום 30.7.1934 סיפרתי לו תמצית השיחה עם עוני, ולתמהוני הרב נתבקשתי ממנו להמשיך בשיחות אלו.

למחרת, ראיתי את י. ל. מגנס. הוא עמד לנסוע לחוץ-לארץ. סיפרתי לו על השיחה עם הנציב ועל תשובתו. מגנס אמר לי, שאחרי השיחה נפגש גם עוני עם מוסא עלמי, והוא סיפר לו על פגישתו אתי ועם משה שרת. מוסא עלמי נתרשם מדברי ומגילוי-לבי. אחד הקשיים בהתקרבות עם הערבים הוא חוסר האמון האישי. אני עוררתי אמון בלבו של מוסא עלמי, והוא – י. ל. מגנס מחשיב מאוד דבר זה.


 

פרק ששי

שתי ההצעות שהצעתי למוסא עלמי בימים הראשונים של אפריל 1934 – פריטט בשלטון בימי המנדט ואחר-כך מדינה יהודית – לא היו אימפרוביזציה רגעית, אלא דעה זו הבעתי בעל-פה ובכתב לפני-כן בויכוח עם אנשי “ברית שלום” ובדיונים באחדות העבודה עוד בשנות העשרים.

התביעה להקים מדינה יהודית נתקבלה לראשונה, כאמור, בועידת היסוד של אחדות העבודה בפתח-תקוה, באדר א' תרע"ט – 1919. וזוהי התביעה שנתקבלה: “ערבות בין-לאומית ליסוד מדינה עברית חפשית בארץ-ישראל אשר תעמוד עד יצירת רוב יהודי בארץ, תחת חסות בא-כוחו של חבר-העמים”. זוהי, כמדומני, המפלגה הציונית הראשונה שקיבלה החלטה על מדינה יהודית.

בסתיו תרפ"ה (1924), באסיפה שנקראה על-ידי “ברית שלום”, שתכניתה היתה מדינה דו-לאומית נתווכחתי ואמרתי: “מה אומרת הנוסחה של מדינה דו-לאומית? ש-ק אומר שאין אנו רוצים להיות רוב אלא רבים. מה זאת רבים? מאה אלף? מאה וחמישים אלף? רבים ביחס למי – לישוב הערבי בארץ, או לישובים היהודים בגולה: היש בזה הגבלה להתרבותנו בארץ להיות רוב? כן או לא? הנסכים להגבלה זו? לדידי קיימת שאלה ערבית רק כשאני עומד על בסיס ציוני, כשאני רוצה לפתור בארץ-ישראל את שאלת העם היהודי, זאת אומרת לרכז אותו בארץ-ישראל ולעשותו לעם חפשי בארצו, בלי בסיס ציוני זה אין בארץ-ישראל שאלה ערבית אלא שאלה יהודית, כמו שיש שאלה יהודית בכל ארצות הגולה, גם בארצות שאנו שם רבים. אנו רבים ברוסיה, בפולין, באמריקה. שם אנו מונים מיליונים – ובכל זאת קיימת שאלת היהודים. יש צרכים היסטוריים חיוניים של המוני העם העברי העומדים מאחורי הציוניות, והעם היהודי לא ישמע לכך. העם היהודי רוצה להיות עם חפשי בארצו ועומד ברשות עצמו, זאת אומרת: מדינה יהודית”7.

בפגישה שניה עם חברי “ברית שלום” ב-ה' בחשוָן תר"ץ (1929) אמרתי: "הנוסחה של מדינה דו-לאומית, שאנשי ‘ברית שלום’ הרימו על נֵס, אינה אומרת כלום, ואין בה כל תוכן פוליטי. אם הכוונה היא לציין עובדה קיימת – שבארץ-ישראל ישנם ערבים ויהודים – הרי אין לי כלום נגד ציון זה. אבל גם ביחס לעובדה זו חוששני שיש חילוקי-דעות בינינו ובין ‘ברית שלום’. עוּבדה זו מה טיבה? האם זו עובדה סטטית או דינמית? אבל אם בנוסחה שלכם אתם רוצים לקבוע שויון ערכה של הארץ לגבי היהודים והערבים, הרי שוב אתם מחטיאים את העיקר ומסלפים את האמת. ארץ-ישראל בשביל העם היהודי וארץ-ישראל בשביל העם הערבי אינם היינו הך.

“ארצנו אינה אלא חבל קטן בטריטוריה העצומה והענקית המיושבת ערבים, ואגב, בדלילות יוצאת מן הכלל. רק רסיס אחד של העם הערבי – אולי 8–7 אחוזים – (אם לחשוב רק את ערביי הארצות האסיאתיות) יושב בארץ-ישראל. מה שאין כן ביחס לעם היהודי. בשביל האומה היהודית כולה זוהי הארץ האחת והיחידה אשר גורלה ועתידה ההיסטורי קשור בה בתור אומה. רק בארץ זו היא יכולה לחדש ולקיים את חייה העצמאיים, את משקה הלאומי ותרבותה המיוחדת; רק פה היא יכולה להקים את קוממיותה וחירותה הממלכתית, וכל מי שמטשטש אמת זו את נפש האומה הוא קובע”8.

בועידת האיחוד של אחדות העבודה והפועל הצעיר (ו' טבת תר"ץ) שהקימה את מפלגת פועלי ארץ-ישראל (מפא"י), כשהרציתי על המדיניות הציונית ציינתי9: "זכויות העם העברי ותושבי הארץ הבלתי-יהודים מציגות פרובלימה קונסטיטוציונית יחידה במינה, שאינה יכולה להיפתר על-ידי גזירה-שוָה ותקדים של ארצות אחרות, אפילו לא של ארצות מנדט. למען שהמשטר בארץ-ישראל יהיה צודק, מתאים למנדט, לשאיפות המוּכּרוֹת של העם היהודי ולאינטרסים הלגיטימיים של הערבים, הוא צריך למלא את התנאים הבאים:

  1. לאפשר מילוי חובות המנדט מצד הממונה בלי כל הפרעה;

  2. למנוע השתלטות היהודים על הערבים או ערבים על יהודים;

  3. לשתף את התושבים בשלטון;

  4. לסייע להתקרבות ולשתוף-פעולה בין יהודים וערבים".

אחר-כך עיבדתי “הנחות לקביעת משטר ממלכתי בארץ-ישראל10” ובהן הצעתי שלושה שלבים בהתפתחות העצמאות, שיבטיחו מצד אחד זכויות העם היהודי בשלמותו, זכות העם היהודי לקוממיות לאומית במידה שוָה עם כל שאר העמים, ומצד שני שויון-זכויות לכל האזרחים בתור יחידים ובתור קיבוצים, ולכן הצעתי שלושה שלבים: בשלב ראשון – יונח היסוד לשלטון עצמי בענינים מקומיים (עירוניים וכפריים), קהילתיים (דתיים ולאומיים) וארציים משותפים, כשההכרעה היא בידי ממשלת המנדט; בשלב שני – אבטונומיה מחוזית בסמכות מורחבת; בשלב שלישי – כשהיהודים יגיעו לרוב, ביטול המנדט והקמת מדינה פדראלית של יחידות קנטונליות עצמאיות כמו בשוויץ. קנטונים יהודים עצמאיים וקנטונים ערבים עצמאיים, ושני בתים: בית-העמים, בו ישתתפו יהודים וערבים במספר שוה, בית-התושבים, שבו ישתתפו נבחרי הקנטונים באופן יחסי למספר תושביהם (כמו בארצות-הברית של אמריקה).

תכנית זו הכינותי עוד ביום 23.11.1929, זמן קצר לפני איחוד אחדות העבודה והפועל הצעיר. אולם אחרי עיון הגעתי למסקנה, שזה לא ייתכן, ויש להקים בארץ מדינה יהודית, לאחר שיוקם רוב יהודי, ובימי המנדט תובטח השתתפות פריטטית של ערבים ויהודים בשלטון, וכשתקום המדינה היהודית תהיה זו חברה בפדרציה שמית עם כל הארצות הערביות השכנות.

בהרצאתי בועידת האיחוד, שבה הוקמה מפלגת פועלי ארץ-ישראל בשנת 1930, אמרתי: “התנגדותנו ל’ברית שלום' אינה פרי יחסנו השלילי לרעיון השלום וההבנה עם הערבים. עוד לפני יסוד ‘ברית שלום’ עמדה תנועת הפועלים בארץ על הצורך של פעולה משותפת עם העובד הערבי. גם מהאופק המדיני של תנועת הפועלים לא נעלמה אף פעם השאלה הערבית, אם כי פתרונה הברור לא נסתיים עד היום הזה. אנו מתחבטים בשאלה הערבית רק מתוך תפיסה של ציונות גדולה, ורק מתוך הכרת הכרח היסטורי שהמוני ישראל יתאחזו בארץ הזאת ויהוו כאן אומה עומדת ברשות עצמה, ואומה זו תיפגש עם מאות אלפים ערבים היושבים בארץ הזאת ועם גוֹיים וממלכות ערבים המקיפים אותנו בארצות השכנות. ועלינו לבוא לעם הערבי לא בדברי מרמה וכחש, לא בהסתרת שאיפותינו הציוניות, אלא בדברי אמת ושלום. נגיד ברורות: יעבור עלינו מה, ואנחנו לא נזוז מכאן. שום התקפה והפרעה לא תַרפה את מאמצי העם היהודי להאחז שוב בארצו. אולם אנו מכירים בצרכים שלכם ויודעים את מאוַייכם הלאומיים. שאלת השלום, ההבנה ההדדית והפעולה המשותפת עם הערבים בארץ ובסביבותיה היא אחת מאותן השאלות היסודיות הקובעות את נפש הציוניות”11.


 

פרק שביעי

לאחר שנסתיים משפט רצח ארלוזורוב, ומוסע עלמי, שחלה אחר-כך, קם מחליו, שלחתי לו מכתב (ביום 13.8.1934) שאני עומד לצאת לחוץ-לארץ והייתי רוצה להיפגש אתו לפני צאתי. קיבלתי תשובה שמפני מצב בריאותו אינו יכול לצאת מכפרו, והוא ישמח להיפגש אתי מחר בכל שעה שארצה אם אוכל לגשת לכפר.

למחרת (ביום 14.8.1934) בשלוש אחר הצהרים יצאתי לכפר. מוסא עלמי חיכה לי בחצרו וישבנו לשוחח תחת אלון עתיק (מוסא עלמי אמר לי, שזהו האלון הכי עתיק והכי גדול בארץ). השיחה נמשכה שלוש שעות. בררנו כל השאלות היסודיות של הסכם יהודי-ערבי. משני הצדדים דוּבּר בגילוי-לב גמור, ונדמה לי גם בכנות. מוסא עלמי עמד בעיקר על הבעיות הכלכליות, אני– על המדיניות.

מוסע עלמי החל בשאלת הקרקע. הערבים חוששים יותר מכל שיהיו מנושלים, אם האדמה תעבור לרשות היהודים. הרוב הגדול של העם הערבי חי על החקלאות, ובלי קרקע משלו לא יהיה לערבים מה לעשות.

הצעתי תכנית פיתוח כללית ומקפת, שתעלה היבול, תכשיר הרבה אדמות מוּברות וריקות להתישבות ותשפר מצב החקלאים. תהיה די אדמה לערבים ותתוסף אדמה להתישבות יהודית גדולה. סיפרתי לדוגמה מה שעשינו בדגניה. התחלנו ב-1911 בישוב של קבוצה קטנה, פחות מעשרים איש, ועכשיו יש לנו באותו השטח שלוש קבוצות, בכל אחת כמאה איש, ועדיין לא הגענו לקצה השכלול וציפוף הישוב. אמנם, לא בכל הארץ תיתכן התרבות כל-כך גדולה, אבל בכוחות משותפים אנו מסוגלים להפוך כל הארץ למשק פורח, ולעבד שטחים עצומים שהם עכשיו שוממים לגמרי. נלמד את הערבים והמתישבים החדשים שיטות עבודה מודרניות, נכניס גזעים חדשים של בהמות-חלב, נתקן התנאים הסניטריים, נפתח בתי-ספר בכל כפר, (מוסא עלמי העיר: אין מורים ערביים), נפתח סמינריונים לצעירים ערבים מוכשרים. יסוד ההסכם יהיה, שאם נרכוש קרקע נבטיח שטח מספיק לאריסים ונעזור להשבחת המשק הערבי. נעשה נסיון לייסוד כפרים יהודים על-יד כפרים ערביים בתנאים משוכללים לדוגמה.

נקים גם חרושת בכוחות משותפים. הערבים ישתתפו בהונם ובעבודתם. מוסא עלמי שאל אותי מדוע אנו נלחמים על עבודה עברית?

סיפרתי לו על השיחה שהיתה לי עם הנציב העליון צ’נסלור בסוף שנות השלושים, שהגיע הנה מרודסיה, פניתי אליו כמזכיר הכללי של הסתדרות העובדים להבטחת חלק העבודות הממשלתיות לפועל היהודי. צ’נסלוֹר העיר: לא ייתכן שפועלים יהודים יעסקו בעבודות פשוטות וקשות. עליהם להתרכז בעבודות קלות ומקצועיות. אמרתי לו, שאין אנו רוצים ליצור מצב כבאפריקה הדרומית, כשהלבנים הם הבעלים והשליטים, והשחורים – העובדים. מבלי שנעשה בידינו אנו כל ענפי-העבודה, הקלים והקשים, המקצועיים והבלתי-מקצועיים, ורק נהיה בעלי-האדמה – לא תהיה זאת מולדתנו. סיפרתי למוסא עלמי על בוני הכפרים הראשונים – פתח-תקוה, ראשון-לציון, זכרון-יעקב, וראש-פינה, על מתישבי ביל"ו, שבאנו הנה מתוך דחיפה לחדש מולדתנו ועצמאותנו, אבל במשך הזמן רבים מהם זנחו האידיאלים האלה – והשתמשו רק בפועלים ערביים, מפני שאלה היו זולים יותר (כי צרכיהם היו מועטים) וגם היו נתונים לשעבוד יתר, בשעה שהפועלים היהודים, שרובם באו הנה מתוך חזון גאולה, ראו עצמם חשובים לא פחות מהאיכּרים. הסברתי לו, שבתפוצה היינו מנותקים מהאדמה ונאשמנו שאנו מתפרנסים מעבודת זרים. גם הועד-הפועל הערבי שלח לחבר-הלאומים תזכיר, שבו האשים אותנו שאין אנו כלל מוכשרים לחקלאות, כי הערבים עושים כל עבודתנו. גם כשנשלחתי בשנת 1923 לתערוכה חקלאית במוסקבה מטעם ההסתדרות פרסם קומוניסט יהודי (אנטי-ציוני, כמובן) מכתב בעתון היֶבסקציה הקומוניסטית ברוסיה, בשם “עמעס”, שכל מוצגי התוצרת החקלאית שאני מביא לתערוכה הם אך ורק פרי עבודה ערבית. והסברתי מדוע אנו רואים בעבודה יסוד החיים ותנאי לתקומה לאומית.

דברים אלה היו בשביל מוסא עלמי כגילוי עולם חדש. שאלתי אותו אם התכנית להרמת מצב הפַלָחים והעובדים הערביים לא תיתקל בהתנגדות מצד בעלי-האחוזות והמלוים-בריבית הערביים. מוסא עלמי הבטיחני, שבארץ אין חוגים כאלה. בעלי האחוזות הגדולות הם בעיקר סוּרים. גם נושכי-הנשך כמעט שנעלמו. הפלחים אמנם שקועים בחובות, אבל היום אינם מקבלים הלוָאוֹת – אין מי שיַלווה.

הבעתי השתוממותי על שאין התנועה הערבית הלאומית מנסה לעשות דבר-מה להרמת מצב ההמונים הערביים – לא במובן הכלכלי ולא במובן התרבותי. מוסא עלמי הודה בצער, שאין תוכן חיובי בתנועתם.

את השאלות הפוליטיות חילקתי לשתיִם: 1. הסידור הקונסטיטוציוני בתקופת המעבר 2. הסידור הסופי.

לתקופת המעבר הצעתי השתתפות פריטטית של יהודים וערבים בשלטון האֶכסקוטיבי, יחד עם הבריטים, והרחבת האבטונומיה המקומית (בעיריות ובכפרים).

מוסא עלמי לא ראה קושי בסידור זה.

לסידור הסופי הצעתי: ארץ-ישראל מדינה יהודית עצמאית קשורה עם פדרציה ערבית.

מי יערוב לקשר זה? שאל מוסא עלמי. אנו הערבים לא נסמוך לא על האנגלים ולא על חבר-הלאומים. לא אחת רימו אותנו. ובלי ערובה מספיקה אי-אפשר להסכים לעליה יהודית. והוא הציע להפוך את הסדר: מקודם להקים פדרציה, ובתוכה חופש עליה, אפילו לא רק לארץ-ישראל.

הסברתי לו, שבשבילנו כעם באה בחשבון רק ארץ-ישראל כמולדת. יהודים בודדים יהיו רשאים להתישב בסוריה או בעיראק, אם ירצון, אולם אנו רואים כארצנו אך ורק את ארץ-ישראל, לרבות עבר-הירדן. ספרתי לו, שבראשית המאה הזאת הציע לנו צ’מברלין את אוגנדה באפריקה להתישבות יהודית, והקונגרס הציוני דחה הצעה זו, אם כי ד"ר הרצל תמך בה.

ואשר לערובות, יאמר הוא מה הן הערובות הדרושות והמקובלות. אנחנו לא נוכל לדחות עליתנו לארץ עד שתסודר הפדרציה.

מוסא עלמי העיר, שבלי ערובה בטוחה בדבר הפדרציה יתקבל כל הענין בקושי.

הערבים בעצם אינם חושבים על מדינה אחת. הם רואים שלושה גושים: 1. סוריה וארץ-ישראל המערבית; 2. עיראק ועבר-הירדן; 3. ערב: חיג’אז, הנגב ותימן. גם שאלות דינַסטיות וגם הבדלים תרבותיים יפריעו בעד יסוד מדינה ערבית אחת (גם אילו לא היו מפריעים אימפריאליסטיים). אחרי מוֹת פַייצַל אין אישיות אחת שיכולה להחשב כבאת-כוח הערבים. הדינסטיה ההאשמית אינה מכובדת. איבּן-סעוד הוא כוכב עולה, אולם אין נטיה מצד סוריה להצטרף לממלכת איבּן-סעוד. המפריע הגדול ביותר לאיחוד ארצות ערב הוא כיבוש צרפת. משום כך אין לדבר לעת-עתה על פדרציה כוללת. מה שבא עכשיו בחשבון זהו איחוד עיראק, עבר-הירדן וארץ-ישראל, זאת אומרת כל הארצות הנמצאות תחת שלטון בריטניה. לארצות “האנגליות” צרף מוסא עלמי גם את ממלכת סעודיה.

על שאלתי מי הם הכוחות בקרב הערבים בארץ שיש להתחשב אתם במשא-ומתן זה, ענה מוסא עלמי: יש שלוש קבוצות: 1. האיסתיקלאלים. בארץ הם מעטים ומחוסרי השפעה, מלבד בקרב הנוער, כי העומדים בראש אינם נאמנים על הציבור; 2. הכוח העיקרי בארץ הוא המופתי. היהודים רואים בו את השונא העיקרי שלהם, אבל באמת אינו כל-כך נורא. לו יש ההשפעה המכרעת, והוא מקובל גם בעולם המוסלמי, וגם על הערבים שמחוץ לארץ-ישראל. האיסתיקלאלים מחוץ לארץ-ישראל לא יעשו שום דבר בלי דעת המופתי. אולם הוא, המופתי, מתחשב מצדו בדעת האיסתיקלאלים שמחוץ לארץ-ישראל, ביחוד בדעתו של איחסאן בּיי אל-ג’אבִּרִי (חותנו של מוסא עלמי) ושַׁכּיב אַרִסִלאן הסורים (ארסלאן הוא דרוזי, אבל “מתבולל” ערבי); 3. האופוזציה – ראשיה מושחתים, מחוסרי השפעה ורק לאחדים מהם יש איזה ערך. אינם מתענינים בשאלות הכלליות, ויש להם רק אינטרסים מקומיים. אחת הטינות שיש לערבים היא התערבות היהודים בבחירות לעירית ירושלים לטובת נשאשיבּי ונגד החוסיינים (אנשי המופתי).

אמרתי למוסא עלמי שהיו מתנגדים בתוכנו להתערבות זו.

מוסא עלמי הציע לי להיפגש עם המופתי. כמובן מאליו, צריכה הפגישה להיות סודית, וכל זמן שהדבר לא יצא לפועל וההסכם לא ייחתם על-ידי שני הצדדים, כל דבר שיפול בין שנינו כאילו לא היה. הערבים עוד זוכרים את ההתנהגות הבלתי-הוגנת של קולונל קיש וחבריו, אשר פנו לערבים לפני הקונגרס (הערבי) השביעי, שלא יקבלו החלטה נגד הציונות, ובתמורה יגלו גם היהודים רצונם הטוב כלפי הערבים. הקונגרס השביעי נתאסף, ובהשפעת איחסן בּיי אל-ג’אברי לא נתקבלה שום החלטה נגד הציונות. בינתיִם חלו מאורעות 1929. וכשבאה ועדת שוֹ השתמשו היהודים בעובדה, שלא נתקבלה כל החלטה ערבית נגד הציונות להוכיח, שאין הערבים מתנגדים לציונות.

גם התנהגות סאקר12 בועדת שוֹב ענין עוני עבדול האדי עוררה התרגזות וחשדנות.

הבטחתי למוסא עלמי שכל דבר שידובר אתו או עם מנהיג ערבי אחר יישאר בהחלט בינינו. גם אני מצדי מדבר לעת-עתה רק באופן אישי ופרטי. ועוד לא דנתי על כל השאלות האלה עם חברי.

את הפגישה עם המופתי הצעתי לדחות עד שאפגש בחוץ-לארץ עם חברַי. הצעתי להיפגש תחילה עם מנהיגי האיסתיקלאל (ג’אברי וארסלאן) בשוייץ, ובשובי אפגש עם המופתי.

באמצע השיחה הגיעו למוסא עלמי חותנו (איחסן בּיי אל-ג’אברי) ותַעלַבִּי מתוּניס. האחרון עושה רושם של למדן יהודי. שניהם אינם מדברים אנגלית, אלא צרפתית. ביניהם דיברו, כמובן, ערבית. מוסא עלמי הציג אותי בפניהם. לבסוף בא גם הקונסול התורכי, ובשש בערב חזרתי לירושלים.

למחרת בבוקר נפגשתי עם אדוין סמוּאל (בנו של הרברט סמואל, שהיה אז פקיד גבוה בממשלת המנדט) וסיפרתי לו (מבלי להזכיר שמות) על תמצית השיחות ויסודות ההסכם. לדעת אדוין אין לכל השיחות האלה שום ערך. אין לערבים בא-כוח שיוכל להתחייב בשמם. האנשים האלה דנים בענינים פוליטיים אך ורק למען שווֹת לעצמם ערך ציבורי. הממשלה האנגלית, לדעתו, לא תתחשב עם הסכמים כאלה, כי היא תאמר: גם אם ייחתם ההסכם, תקום מחר או מחרתַיִם מפלגה חדשה אשר תילחם בציונות ותכריז על המסכימים כבוגדים, והמצב ישוב לקדמותו.

שאלתי, אם לדעתו אין שום ערך להסכם יהודי-ערבי? התשובה היתה: לא. יש מקום רק לפעולה בקרב הפלחים והפועלים: עזרת קופת-חולים, קופות-מילווה, ארגון משותף. כך עושה גם הממשלה. הנציב מבקר בכפרים ומושך אליו את הפלחים. כך גם עלינו לעשות. מהמנהיגים הערבים אין כל תקוה.

באותו ערב נקבעה פגישתי עם הנציב, והחלטתי להביא הענין לפניו, מבלי להזכיר שמות, ולשאול את דעתו. שמחתי לשמוע, שדעת הנציב שונה בהחלט מדעת אדוין.


  1. המכתב נתפרסם בכרך שלישי של “כתבים לתולדות חיבת–ציון וישוב ארץ–ישראל”, שנערך על–ידי א. דרויאנוב, עמ' 495.  ↩

  2. “ממעמד לעם”, מהדורה שניה, עמ' 39–38.  ↩

  3. “אנחנו ושכנינו”, ד. בן–גוריון הוצאת “דבר”, עמ‘ ל“א–ל”ג. הדברים נכתבו ביום ט“ו בשבט תרע”ח, ונתפרסמו תחילה ב’דער אידישער קעמפפער".  ↩

  4. “ממעמד לעם” (מהדורה שניה), עמ' 73–26.  ↩

  5. “יומן ירושלים”, ח. ארלוזורוב, עמ' 341  ↩

  6. “ממעמד לעם”, עמ' 475–474 (מהדורת תשט"ו)  ↩

  7. “ממעמד לעם”, עמ' 77–76.  ↩

  8. “ממעמד לעם”, עמ' 99.  ↩

  9. “הפועל הצעיר”, גליונות 8–7, 28 בנובמבר − 5 בדצמבר 1930.  ↩

  10. “הפועל הצעיר”, גליון 22, 20.3.1931.  ↩

  11. “הפועל הצעיר”, גליון 8, 2.10.1930.  ↩

  12. סאקר בדבריו לפני הועדה טען כי הערבים אינם עוינים את הציונות, בהסתמכו על החלטות הקונגרס הערבי שבהחלטותיו לא היה סעיף נגד הציונות. הדבר נעשה לפי בקשת היהודים, והופעה זו של סאקר הגדילה את רוגז ואי–אמון גם של אלה מהערבים שגילו נטיה להידבר עם היהודים.  ↩

המלצות קוראים
תגיות