רקע
דוד בן־גוריון
פגישות עם מנהיגים ערביים
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; 1967–תשכ"ז

 

פרק ראשון

אף אחד מההוגים הגדולים, שחלמו וכתבו על תקומה ממלכתית של עמנו במולדת הקדומים שלו, לא העלה על לבו החשש שתקומה זו תהא מלוּוה מיומה הראשון התקפה צבאית מצד עמי ערב, וכי קוממיות ישראל תיכּון אך ורק בנצחון הצבא היהודי. משלושת חוזי המדינה היהודית הגדולים במאה התשע-עשרה – רק אחד הצמיד לכתחילה תקומת העצמאות היהודית לארץ-ישראל. זה היה משה הס בספרו “רומא וירושלים”. פינסקר ב“אבטואמנציפציה” והרצל ב“מדינת היהודים” ראו תחילה גאולת העם היהודי והתעצמותו לאו דוקא בארץ-ישראל, ורק מגעם עם תנועת חיבת-ציון קירב אותם לארץ היעודה. פינסקר הסתפק בקטנוֹת, בעזרה לישובים המעטים שהוקמו בארץ. הרצל הלך בגדולות, הוא דגל במדינה יהודית; הקים הסתדרות ציונית עולמית והפך העם היהודי לגורם מדיני בין-לאומי; אבל מאז היווסד ההסתדרות הציונית לא הוסיף לדבר על מדינת יהודית, אלא על “מול- דת מובטחת במשפט פומבי”, כפי שנוסח הדבר בתכנית באזל, ועל צ’רטר. הציונים “המעשים”, שלא חיכו לצ’רטר ודרשו פעולה התישבותית בארץ בכל התנאים, התעלמו כמעט לגמרי מהבעיה, כיצד ואיך ייתכנו עליה והתישבות יהודית בארץ שאינה עומדת ברשות יהודית. האינסטינקט ההיסטורי אמר להם, שיש ליצוֹר ישוב יהודי בכל התנאים שהם ובמידת האפשרות. אבל גם הציונים “המדיניים” כהרצל ותלמידיו ראו רק בעיית שליט הארץ ולא תושביה, ומאמציהם המדיניים, כצעדיו הראשונים של הרצל, היו מכוּונים לרכוש רצונו הטוב של השליט – השׂוּלטן העוֹתמאני. ארצות ערב היו לפני מלחמת-העולם הראשונה חלק אינטגרלי של הקיסרות העוֹתמאנית, וארץ-ישראל ככל שכנותיה היתה חלק של קיסרות זו. כאשר נתיאש הרצל מרכישת לבו של השולטן פנה לאנגליה, ובשנת 1902 ניהל משא-ומתן עם הממשלה האנגלית על התישבות יהודית באל-עריש. חוסר מים והתנגדות לורד קרומר, נציב אנגליה במצרים, שׂמוּ לאַל תכנית זו. נֶוויל צ’מברלין הציע אז להרצל את אוּגנדה, אבל ציוני רוסיה ואחרים התנגדו להצעה, והצעה זו פילגה את ההסתדרות הציונית. בשנת 1904 נפטר חוזה המדינה היהודית – מאכזבה ומשברון-לב.

רק אחד מעולי ביל“ו הראשונים, זאב (ולדמיר) דוּבּנוֹב, אחיו של ההיסטוריון היהודי שמעון דובנוב, שהגיע ליפו עם הקבוצה השניה של אנשי ביל”ו ביום 21.9.1882, ראה חזון התקומה – ויש להניח שכך ראו חבריו – בעינים פקוחות; ובמכתב ששלח לאחיו ההיסטוריון, שלא ראה בעין טובה עזיבת האוניברסיטה והעליה לארץ, נאמרו דברים אלה1: "כלום אתה סבור שהמטרה היחידה של בואי הנה היא לסדר עצמי, ומכאן יוצא, שאם אסתדר – הגעתי למטרתי, ואם לא – אני ראוי לחמלה. לא. המטרה הסופית שלי, כזו של רבים אחרים, היא גדולה, רחבה, בלתי-תפוסה, אך אין להגיד – בלתי-מושגת. המטרה הסופית היא, להשתלט במשך הזמן על ארץ-ישראל, ולהחזיר לעם ישראל עצמאותו המדינית, שנשללה ממנו מזה אלפיִם שנה.

“אל תצחקו, אין זו הזיה. האמצעים להגשמת מטרה זו ייתכנו: ייסוּד ישוּבים לחקלאות ולמלאכה בארץ, הקמת בתי-חרושת למיניהם והרחבתם המודרגת, בקיצור – לעשות מאמץ כדי שכל האדמה, כל התעשיה תהיה בידים יהודיות. מלבד זאת יש צורך ללמד אנשים צעירים והדור הצעיר שיבוא לשלוט בנשק (בתורכיה הפראית החפשית אפשר לעשות הכל), ואז… כאן גם אני צולל בהשערות – אז יופיע היום הנהדר שעל בואו התנבא ישעיהו במשאותיו הלוהטים והפיוטיים. אז יכריזו היהודים בקול רם ובנשק ביד (אם יהיה צורך בכך) שהם אדוני מולדתם העתיקה. אין דבר, אם יום נהדר זה יבוא בעוד חמישים או יותר שנים. מה הן חמישים שנה אם לא רגע קט למפעל מעין זה. הסכימו, ידידי, שזה רעיון נעלה ונהדר…”

זאב דובנוב עבד אז כפועל שכיר יחד עם חבריו מאנשי ביל"ו, במקוה-ישראל, ושכרם – פרנק ליום.

קשה למצוא בכל הספרוּת של ראשי התנועה, גם של חובבי-ציון וגם של הציונים, הגדרה קולעת, קצרה וממצה של חזון התקומה, כזו שנתן חלוץ צעיר במכתב פרטי לאחיו ולידידיו לפני יותר משמונים שנה, 65 שנה וחצי לפני הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות, כשבארץ נמצאו פחות מרבע אחוז של יהודי העולם, בערך 20,000 נפש, והכפר היחיד, שהוקם לפני ארבע שנים בשם רב משמעות פתח-תקוה, נעזב על-ידי תושביו בגלל מחלות הקדחת וסרחון הבצות. אין ספק שזאב דובנוב הביע במכתב זה הדעות שהתהלכו בקרב חבריו מאנשי ביל"ו. אולם דברים אלה לא הגיעו לציבור הרחב.

כשעבדתי כפועל שכיר בסג’רה בשנות 1909–1907, באתי בפעם הראשונה במגע עם הערבים. אמנם נתקלתי ביותר ערבים כשעבדתי בשנה הראשונה לבואי ארצה, 1906/7, במושבות יהודה – פתח-תקוה וראשון-לציון, שרוב פועליהן היו ערבים, ופה ניהלנו את המאבק על עבודה עברית; ראינו סכנה חמוּרה בעבודה ערבית במושבות, כי ידענו: הארץ לא תהיה לנו אם אנחנו לא נעבדה ולא נפתחה בעצם ידינו. אבל אף פעם לא טעמנו פה טעם התנגשות עם ערבים ושנאה ערבית. בסג’רה נעשתה כל העבודה בידי יהודים – ומשום כך נמשכתי לשם. אבל דוקא פה עמדתי על חומרת הבעיה הערבית. בימים ההם היו בכל הגליל התחתון רק ארבע מושבות צעירות, בשלוש מהן שלטה בעיקר עבודה ערבית – ביבנאל אמנם פחות מאשר במנחמיה ובמסחה (כפר תבור). סג’רה, שהיתה מורכבת מחוה של יק“א בראש הגבעה ומבתי איכּרים צעירים במורד הגבעה, היתה אז המושבה היחידה בארץ ששלטה בה עבודה עברית. מנהל החוה, מר אליהו קראוזה, הבין חשיבוּת העבודה העברית. גם גיסו יהושע חנקין, “גואל האדמה”, סייע לכך. כאן נוסד ה”קולקטיב" הראשון (כפי שנקרא אז) – כלומר קבוצת פועלים, שקיבלה כל עבודת החוה על אחריותה ושותפה ברווחים; ו“קולקטיב” זה היה גרעין ראשון של התנועה הקיבוצית, שהתפתחה אחרי ייסוּד “אם הקבוּצות” דגניה בשנת 1911. גם השמירה, שהיתה תחילה בידי הצ’רקסים בסג’רה, עברה על-ידי לחץ הפועלים לידים עבריות, ולא היה פה כל צורך להיאבק על עבודה עברית; אולם פה ראיתי בפעם הראשונה חריפותה וסכנותיה של “הבעיה הערבית”.

בימי השלטון העותמאני שררה במידה רבה אנרכיה בארץ, ורבו התקפות בדווים של פלחים ומלחמות של שבט אחד נגד השני, אבל סג’רה טעמה טעמה המיוחד של השׂטנה הערבית. היא היתה מוקפת כפרים ערבים מזוּינים ותקיפים, כליביה וכפר קנה ושבטי צבּוח, ופה ראינו כולנו בפעם הראשונה יהודים נרצחים – זה היה בשביעי של פסח בשנת תרע"ט (1909) – אך ורק מפני שהם יהודים.

בהבעת התנגדות פוליטית ערבית נתקלתי באביב 1915, לאחר שתורכיה נצטרפה למלחמה כבעלת-בריתה של גרמניה. יחד עם י. בן-צבי הייתי סטודנט למשפטים באוניברסיטה התורכית בקושטא, ושם היו לי חברים וידידים מקרב הסטודנטים התורכים והערבים, אבל מעולם לא דיברנו על ענינים יהודיים. כשחזרנו לארץ בראשית אבגוסט 1914, בימי החופש מהלימודים, ובדרך לארץ פרצה מלחמת- העולם הראשונה, הגיעה לסוריה וארץ-ישראל ג’מאל פחה, הממונה על הפיקוד הדרומי של הקיסרות העותמאנית. הוא החל בדיכוי התנועה הלאומית הערבית, ובביירוּת תלה כמה מנהיגים ערבים. בארץ-ישראל הסתער על התנועה הציונית, וכשנמצאו שמותינו – שמו של יצחק בן צבי ושמי, בין צירי הקונגרס הציוני, נחקרנו על-ידי אחד הקצינים התורכים, וג’מאל פחה הוציא פקודה לגרש אותנו מהקיסרות העותמאנית “על מנת לא לשוב לעולם ועד”. נאסרנו עד הגירוש, אולם מכיון שהיינו סטודנטים באוניברסיטה תורכית התהלכו אתנו בנעימות, ובשעות היום הרשו לנו להתהלך במגרש הסַראיה (בניני הממשלה שכללו גם בית-הסוהר). פה נפגשתי עם סטודנט ערבי, יחיא אפנדי, שהתרועע אתי עוד בקושטא. כששאל אותי, מה אני עושה פה – אמרתי לו שאני אסור ויש פקודה לגרשני מתורכיה. חברי יחיא אפנדי הגיב על כך במלים אלה: “כידיד שלך – אני מצטער על כך, כערבי – אני שמח”. זה היה המקרה הראשון שנתקלתי בהבעת איבה מדינית מצד ערבי.


 

פרק שני

במלחמת-העלם הראשונה נלחמה תורכיה, כידוע, כבעלת-בריתה של גרמניה והפסידה כל אחוזותיה הערביות, לרבות ארץ-ישראל. הצבא הבריטי, בפיקודו של אלנבי, שהשתתפו בו ארבעה גדודים יהודיים מיהודי אנגליה, אמריקה, קנדה וארץ-ישראל – הגדודים היהודיים הראשונים בדורותינו – כבש את הארץ. בנובמבר 1917 ניתנה הצהרת בלפור, שנשלחה ללורד רוטשילד, אבל הושגה בעיקר על-ידי מאמציו של ד"ר ח. וייצמן, עוד לפני מתן הצהרת בלפור ליהודים – ניתנה הצהרת מק-מהון לשריף חוסיין ממֶכַּה, שבה הובטח שחרור ארצות ערב משלטון תורכי והמלכת השריף על ארצות אלה. אמנם שטח ארץ-ישראל הוּצא מכלל הצהרה זו, אבל מדינאי כוייצמן לא יכול להתעלם ממשמעות הצהרה זו ומעוּבדת התעצמות עמי ערב, וניסה להגיע לידי הסכם עם פַייצַל, בנו של השריף חוסיין. ב-3 בפברואר 1919 חתם אתו על אמנה, שבה הובטחה ידידות בין ארץ-ישראל יהודית ובין שכנתה המדינה הערבית המובטחת. בהסכם נאמר: “מיד לאחר סיום הדיונים בועידת השלום יִקבעו הגבולות המסוּימים שבין המדינה הערבית ובין ארץ-ישראל. בקביעת החוקה וההנהלה של ארץ-ישראל יאחזו בכל האמצעים שיידרשו בשביל ההבטחה המלאה ביותר להגשמת הצהרתה של הממשלה הבריטית משנַיִם בנובמבר 1917 – ויאחזו בכל האמצעים הדרושים לאמץ ולעודד עלית היהודים לארץ בקנה-מידה רחב ובמהירות האפשרית ויעמידו את העליה היהודית על הקרקע”.

עוד לפני-כן, ביום 12 בדצמבר 1918, פירסם ה“טיימס” הלונדוני הצהרה, שמסר האמיר פַייצַל, בנו של המלך חוסיין, לבא-כוחו של רויטר, ובה נאמר:

“שני הענפים העיקריים של המשפחה השמית, הערבים והיהודים, מבינים איש את אחיו, ואני מקווה שלאחר חילוף-דעות בועידת השלום, שתודרך ברעיונות של הגדרה עצמית לאומית, כל אחת משתי האומות תתקדם בהצלחה לקראת הגשמת שאיפותיה. הערבים אין עינם צרה ביהודים הציונים, ובדעתם להתיחס אליהם כהוגן, והיהודים הבטיחו לערבים הלאומיים בדבר כוונתם לדאוג לכך, שגם היחס אליהם יהיה הוגן בשטחים השייכים לכל צד”.

אולם הסכם זה לא היה לו ערך ממשי. לא רק ערביי ארץ-ישראל, אלא גם הערבים בארצות השכנות, ואפילו בעיראק עצמה, שבה הומלך פייצל, לא ראו באמנה זו אלא פיסת-נייר ללא ממש, והסכמת פייצל לא חייבה אף ערבי אחד. וּוייצמן נאלץ להישען אך ורק על הצהרת בּלפור ועל המנדט הבריטי, וריכז פעולתו המדינית באנגליה, אם כי מעולם לא התעלם מהבעיה הערבית, ולא חדל מהדגיש הברכה שהתישבות היהודים בארץ תביא לעם הערבי.

תביעה למדינה יהודית נשמעה לראשונה אחרי הצהרת בּלפוּר בועידת היסוד של “התאחדות ציונית סוציאלית של פועלי א”י, אחדות העבודה“, שנתכנסה בפתח-תקוה באדר ב' תרע”ט (1919). ועידה זו החליטה לדרוש “ערבוּת בין-לאוּמית לייסוּד מדינה עברית חפשית בארץ-ישראל, אשר תעמוד, עד יצירת רוב יהודי בארץ, תחת חסות בא-כוחו של חבר-העמים”. אבל הועידה לא עמדה על אפשרות ההתנגדוּת להקמת מדינה יהודית העלולה להתעורר מצד הערבים בארץ-ישראל. ההנחה המקובלת ששררה אז בתנועה הציונית היתה, כי מפעלנו ההתישבותי נושא בחוּבּוֹ ברכה לישוב הערבי, והנחה זו היתה גם נחלת תנועת הפועלים הארצישראלית, ולכן האמינו כי הערבים יקבלו אותנו בזרועות פתוחות או לפחות ישלימו בדיעבד עם גידולנו ועצמאותנו, כי יש בארץ מקום מספיק גם לישוב הערבי הקיים, וגם לעליה והתישבות יהודית של מיליונים.


 

פרק שלישי

בימי הצהרת בּלפור עוד היינו, י. בן-צבי ואנוכי, שרויים בגלות בארצות-הברית של אמריקה. זמן קצר אחרי פרסום ההצהרה (ביום 14.11.1917) פרסמתי בעתון פועלי-ציון באמריקה רשימה זו: ”הפלא הגדול קם ויהי. הגדולה שבמעצמות, אשר חיל-צבאה הולך ומתקרב לשערי ירושלים, הכריזה רשמית על 'ייסוּד בית לאוּמי לעם העברי בארץ-ישראל '. אחרי 35 שנה של מפעל חלוצי בארץ, שהוכיח בעליל את כשרון העם העברי לקומם הריסות ארצו; אחרי 20 שנה של הסברה פוליטית, אשר גילתה לעולם את שאיפות העם היהודי למולדתו, הכריזה האדירה שבמדינות העולם שהיא מכירה רשמית בקיום האומה העברית ומתחייבת לסייע להקמת ביתה הלאומי בארץ-ישראל.

“אנגליה לא החזירה לנו את הארץ. דוקא עכשיו, ברגע של גיל-הנצחון הגדול, יש להדגיש דבר זה בתוקף מיוחד: אין בכוחה של אנגליה להחזיר לנו את הארץ (ההדגשה במקור). ולא מפני שהארץ אינה ברשותה, או עדיין אינה ברשותה. גם לאחר שכל הארץ, מבאר-שבע ועד דן, תיכבש בידי אנגליה, לא תשוב להיות שלנו רק באשר אנגליה הסכימה לכך, ולו גם באישור כל שאר המדינות. אין ארץ נקנית לעם אלא ביסורי עבודה ויצירה, מאמצי בנין והתישבות. אנגליה הגדילה לעשות: היא הכירה בקיומנו כאומה פוליטית ואישרה את זכותנו לארץ. העם העברי בעצמו חייב להפוך זכות זו לעוּבדה חיה וקיימת, חייב בגופו ובנפשו, באונו ובהונו להקים את ביתו הלאומי ולבצע את גאולתו הלאומית עד תומה2.”

כשנה לאחר הצהרת בלפור וכשנה לפני ייסוּד אחדות העבודה בפתח-תקוה, בעודני שרוי בגלות אמריקה, כתבתי: “מדינת היהודים לא תקום בן- לילה, גם אם תוכרז ותוּכּר על-ידי ועידת העמים. אולם עד הגשמתה המלאה אין היא נשארת רק פיקציה, רק קביעה משפטית בין-לאומית על-גבי הנייר בלבד. הזכויות הממלכתיוֹת של העם היהודי מיוּסדוֹת על כוח חי ומלוּכד. כל היהודים המגלים בצורה מאורגנת את רצונם למולדת העברית בארץ-ישראל – הם המייסדים והנושאים הממשיים של מדינת העתיד.” אבל הוספתי: "עם האישור הבין-לאומי של זכות העם היהודי על ארצו, ובהכרת סמכותה הממלכתית של ההסתדרות הציונית להגשים זכות זו – אין ההסתדרות הציונית נהפכת לשליטת הארץ. ארץ-ישראל אינה ארץ ריקה מאוכלוסין. בתוך התחומים שיש לראותם מבחינה היסטורית, פוליטית אֶתנוגרפית ומשקית כגבולי ארץ-ישראל, והמשתרעים על שטח 60,000–55,000 קילומטר משני עברי הירדן, חי ישוב קצת למעלה ממיליון נפש. במערב הירדן בלבד יושבים בערך שלושה רבעי מיליון. בשום אופן ותנאים אין לפגוע בזכויות התושבים האלה – לא רצוי ולא ייתכן לנשל מן הארץ את תושביה הנוכחיים. לא זוהי תעודת הציוניות. שאיפתה האמיתית ואפשרויותיה הריאליות של הציוניות הן לא לכבוש את הכַּבוש, אלא להתאחז במקומות שתושבי הארץ הנוכחיים לא נתאחזו ואין בכוחם להיאחז בהם. אדמת הארץ ברובה המכריע פנויה ובלתי-מעוּבדת. לפי ידיעות משרד-החקלאות התורכי מעוּבדים בפלך ירושלים רק 5,28% מכל אדמתה. בוִילאיית ביירוּת מעבדים רק 9.76% משטחה, ובוילאיית דמשק לא יותר מ-3.47%. לפי חשבונות הפרופ' קארל בַלַד מסוגלים מישורי הארץ הנתונים להשקאה לפרנס ישוב של ששה מיליון נפש, כמובן בתנאי של עיבוד אינטנסיבי ושיטת השקאה מתוקנת וחדישה. שטחים פנויים אלה תובע העם היהודי להקים עליהם את מולדתו. תביעת העם היהודי מיוסדת על מציאות אפשרויות כלכליות בלתי-משומשות, ושטחי-אדמה בלתי-בנויים הזקוקים לכוח ההפראה של עם בונה, תרבותי. תביעת העם היהודי בעצם אינה אלא התביעה על זכות העבודה של אומה שלמה.

"אולם עלינו לזכור שזכויות אלה יש גם לתושבים היושבים כבר בארץ – ואין לפגוע בזכויות הללו. גם חזון הצדק החברתי ושויון העמים אשר העם היהודי נשא בחובו במשך שלושת אלפי שנה, וגם האינטרסים החיוניים של העם היהודי בגולה ועוד יותר בארץ-ישראל – מחייבים בהחלט ובלא תנאי שהזכויות והאינטרסים של תושבי הארץ הבלתי-יהודיים יישמרו ויכובדו מתוך הקפדה יתירה.

"מתוך ניתוח הזכויות והאינטרסים היהודיים והבלתי-יהודיים בארץ-ישראל אנו מוצאים הבדל אפייני בין שניהם. האינטרסים הבלתי-יהודיים מורכבים מנכסים קיימים, חמריים או רוחניים, הזקוקים לערוּבות משפטיות לשמירתם ושלמותם. האינטרסים היהודיים, המכילים אף הם במקצת נכסים קיימים, מורכבים בעיקר מהאפשרויות ההיסטוריות של הארץ, מיכלתה המשקית והתרבותית של הארץ הנשַׁמה למחצה, מגנזי הטבע והקרקע שהעם היהודי מיועד לחשוף ולהפריח מתוך מאמצי יצירה והשקעת הון ואון.

“האינטרסים הבלתי-יהודיים משַׁמרים. האינטרסים היהודיים – מהפכניים. הראשונים מכוּוַנים לשמירת הקיים, האחרונים – ליצירת החדש, לשינוי-ערכים, לתיקון ולבנין3.”

בימים ההם שרר בלבול רב בדבר תחומי ארץ-ישראל. אף בקרב הרבה ציונים נשמעה לפעמים הדעה שעבר-הירדן אינו חלק של ארץ-ישראל, דעה זו היא פרי אי-ידיעה גמורה בתולדות הארץ וטבעה. כידוע קדמה התאחזותם של העברים בעבר-הירדן מזרחה לכיבוש בעבר-הירדן מערבה. כשעברו בני-ישראל בפעם הראשונה את הירדן בהנהגת יהושע בן נון כבר היה החלק המזרחי בידיהם. הכיבוש העברי הראשון, הידוע לנו מסיפורי התנ“ך, הוא כיבוש “הארץ מיד שני מלכי האמורי אשר בעבר-הירדן מנחל ארנון עד הר חרמון – – – כל ערי המישור וכל הגלעד וכל הבשן עד סַלִכַּה ואֶדִרֶעִי ערי ממלכת עוג בבשן” (דברים ג‘, ח’–י’). חוקרי זמננו נחלקים בדעתם על דבר אמיתות הסיפורים של מלחמות סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן. אבל כולם תמימי-דעה עם המסורת התנ”כית, שהיהודים נאחזו תחילה בעבר-הירדן מזרחה. והתאחזות העברים בעבר-הירדן לא היתה התאחזות זמנית, עראית עד כיבושו של החלק המערבי. אמנם מרכזי האומה נמצאו כולם במערב הארץ, ורוב המאורעות ההיסטוריים שזכרונם נשתמר בספרותנו העתיקה נתרחשו בחבלי הארץ שבין הירדן ובין ים-התיכון, ורישומו של עבר-הירדן בדברי ימינו לא היה ניכר ובולט כל-כך כזה של החלק המערבי, אולם מבחינת הישוב העברי לא היה שום הבדל בין שני חלקי הארץ. בתקופת השופטים קמו בעבר-הירדן שני שופטים לישראל – יאיר הגלעדי ויפתח הגלעדי, ומשם גם יצא אחד מגדולי נביאינו – אליהו התשבי מתושבי גלעד. מששת ערי-המקלט, שהקדישו בני-ישראל לרוצח נפש בשגגה היו חציין במערב הירדן, וחציין בעבר-הירדן מזרחה (יהושע ב‘, ז’–ט’).

גם כשהוגלו היהודים מעבר-הירדן בימי פקח בן רמליהו מלך ישראל, על-ידי תגלת פלאסר אשורה, לא הוגלתה משם שארית ישראל, ולאחר שיבת ציון נאחזו היהודים שוב בעבר-הירדן. יהודה המכבי נלחם מלחמותיו נגד היוָנים שליטי סוריה לא רק במערב הארץ, כי אם גם במזרחה (המקבים, א' ה'). ואלכסנדר ינאי הכניע כל חלקי עבר-הירדן לשלטונו, ובימיו נתאחדו שני עברי הירדן לממלכה אחת. וכשהמשנה מחלקת את ארץ-ישראל לשלוש ארצות היא מונה תמיד יהודה, עבר-הירדן וגליל.

לאחר שועידת סן-רימו אישרה באפריל 1920 מסירת המנדט על ארץ-ישראל לבריטניה למען הקמת הבית הלאומי היהודי בארץ הזו הגשנו בשם הברית העולמית של פועלי-ציון, בכּסלו תרפ"א, תזכיר למפלגת העבודה הבריטית (התזכיר חובר על ידִי ונחתם על-ידי ש. קפלנסקי ועל ידי, שהיינו אז נציגי ברית פועלי-ציון בלונדון), בו כתבנו:

"בהכירנו בהתענינות העמוקה ובתמיכה הפעילה אשר גליתם תמיד לקביעת ארץ-ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי, אנו רוצים לברר לפניכם את השאלה החיונית בדבר גבוליה של ארץ-ישראל, העומדים להיקבע בעוד זמן קצר על-ידי בריטניה הגדולה וצרפת (כי צרפת קיבלה המנדט על לבנון וסוריה, בצפון ארץ-ישראל). ההצהרה הבריטית משנַיִם בנובמבר 1917 אשר אושרה על-ידי ממשלת צרפת ביטלה באופן אבטומטי את סידור הגבול משנת 1916, האמנה הקרואה בשם 'אמנת סאיקס-פִּיקוֹ '.

"ההצהרה הבריטית משנַיִם בנובמבר 1917, אשר אושרה גם על-ידי ממשלת צרפת, למען קביעת ארץ-ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי שינתה את כל המצב. בהתאם להצהרות ולהחלטות בין-לאומיות אלה היתה שאלת הגבולות בארץ-ישראל צריכה ויכולה להיפתר במובן אחד בלבד: לצור את ארץ-ישראל ליחידה כלכלית-מדינית לשם יסוד הקהילה (Commanwealth) היהודית. הוצאת הדבר לפועל – אשר לרגל שברונה הנוכחי של היהדות במזרח-אירופה היתה לשאלת חיים ומוות בשביל ההמונים הרחבים היהודים מבקשי עבודה – אפשרית רק על-ידי פיתוח נמרץ ומלא של כל המקורות החקלאיים והתעשיתיים של ארץ-ישראל. נחוץ מנוף לפעולת ישוב, אשר יכין את הדרך לעליה גדולה ולהתישבות המונית של המעמד העובד היהודי. התנאי הראשון והיסודי ביותר להתישבות המונית זו הוא פתרון צודק ונאה של שאלת הגבולות בצפון ובמזרח.

"ארץ-ישראל אינה ארץ גדולה – והגבולים הנדרשים בקירוב 33 אלפים מילים מרובעים (60–55 אלף קילומטר מרובעים), אשר כנגדם יש לנו מאות אלפים של יהודים נטולי מעמד, המבקשים עבודה. אך אם רוצים להכשיר את הארץ במשך זמן קצר לקלוט רוב מינינם של ההמונים האלה, אין להקטין בשום אופן את מידת גדלה בדרך מלאכותית, כמו-כן הכרחי הדבר, כי מקורות המים, אשר כל עתידה של ארץ-ישראל תלוי בהם, לא יינתקו מעל קרקע המולדת היהודית העתידה לקום. ושדות החוֹרן, אשר בהם תלויה הארץ בלחם-חוקה (בימי השלטון העותמאני הביאו לארץ חיטים מחוֹרן) אינה צריכה להינטל ממנה. מטעם זה עמדנו תמיד על התביעה המובנת מאליה כי ארץ-ישראל צריכה להכיל את הגדה הדרומית של הליטאני, את מקורות הירדן עד החרמון ואת חבל החורן עד נהר אל-עוג’ה דרומה לדמשק.

"החבל הצפוני של עבר-הירדן, אשר אמנת סאיקס-פִיקו הקצתה אותו לצרפת, היה בכל התקופות חלק בלתי-נפרד של ארץ-ישראל, ודוקא חלק זה משׁביר תבואה לכל הארץ. בעוד שחבלי עבר-הירדן מערבה מיושבים 26 נפש בקירוב על כל קילומטר מרובע – מיושבים בחבל החורן לא יותר מ-15–12, ואף-על-פי-כן היה החורן תמיד אסמה של ארץ-ישראל. ריבוי הישוב בארץ-ישראל יגדיל דרישת תושביה לתבואה המובאת מעבר-הירדן, והדבר ברור, כי בלי עיבודו האינטנסיבי של החורן ובלי התישבות עובדים רחבת היקף בתוכו לא תוכל ארץ-ישראל לעולם לכלכל את ישובה. ואולם עם כל חשיבותם הגדולה של החלקים הצפוניים והמזרחיים של ארץ-ישראל כמגדלי דגן, הרי נודעת להם חשיבות גדולה מזו כבריכה למקורות המים ולכוחות המים של הארץ.

"ארץ-ישראל היא ארץ צחיחה, ובלי השקאה מלאכותית לא ייתכן ריבוי גדול של הישוב. אין בארץ פחם, וכוח המים צריך להיות הכוח המניע הראשי של התעשיה בארץ. כל נהרות הארץ שוטפים ממזרח למערב ומצפון לדרום (ההדגשה במקור). מכאן חשיבותם של הגליל העליון והחורן בשביל כל הארץ.

"נהרותיה הראשיים של הארץ הם: הירדן, הליטאני והירמוּךּ. לא זו בלבד שהארץ זקוקה להם לשם הספקת המים שלה, כי גם כל אפשרויות התעשיה שלה תלויות אך ורק בכוח המים, שאפשר יהיה לנצל משלושת הנהרות האלה (ליצירת חשמל). נהרות אלה אינם חשובים לחבלי סוריה הצפוניים, באשר מימיהם שוטפים, כאמור, מצפון לדרום. רק ארץ-ישראל יכולה לנצלם לשם עליה גדולה. והאפשרות החפשית להשתמש בנהרות אלה הריהי תנאי יסודי להתישבות המונית בארץ-ישראל ולאי-תלותה הכלכלית של הארץ.

“על-ידי חתימת חוזה השלום עם תורכיה בסיבר (בשנת 1920) קיבלה אמנם בריטניה הגדולה את המנדט על ארץ-ישראל, אך לא כדי שארץ-ישראל תהיה מושבה בריטית. הקונטרולה העליונה על הארץ במשך הזמן, עד אשר תהיה לקהיליה יהודית העומדת ברשות עצמה, תימצא בידי חבר-הלאומים. הפועלים היהודים נכונים להתנגד במלוא כוחם לכל נסיון, אם יעלה, להפוך את המנדט לכלי-שרת למטרות אימפריאליסטיות. אנו בטוחים כי האינטרנציונל הסוציאליסטי, אשר הכיר בדרישתנו הלאומית על ארץ-ישראל, יעזרנו בזה תמיד ובאופן ממשי. אנו מביעים תקוותנו כי הפועלים הבריטיים והצרפתיים, אשר מעולם לא נמנעו לעמוד לימין הצדק, בשעה שהדבר נגע לחופש עמים, ייענו גם הפעם לדרישותיו הצודקות של הַעם היהודי וישתמשו בכל השפעתם על ממשלותיהם, למען הבטיח את יסודו של הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל בלתי-מחולקת ובעלת יכולת כדי התפתחוּת כלכלית ועמידה ברשות עצמה4.”


 

פרק רביעי

מראשית ימיה של ההתישבות היהודית המחודשת בארץ-ישראל שלטה באידיאולוגיה הציונית הנחה, כי שיבת העם היהודי לארצו כרוכה ביִעוּד גדול להפרחת המזרח ולשיתוף-פעוּלה ידידותי בין העמים השמיִים, שהיו בימי-הבינַיִם נושאי הלפיד של קדמה ומדע. גדולי ישראל בימי-הבינַיִם כתבו ספריהם העיוניים בערבית. המשורר יהודה הלוי כתב בערבית את “הכוזרי”, והרמב"ם כתב בלשון זו ספרו “מורה נבוכים”. ברם המציאוּת הערבית בארץ בתקופה האחרונה לא נשמעה לאידיאולוגיה זו. היו ערבים בודדים שהודו בברכה, שההתישבות היהודית נושאת לעם הערבי, אבל התנועה הלאומית הערבית, שנולדה כמעט בזמן אחד עם הציונות המדינית, התיצבה כצר לעליה היהודית, וככל שגדלה ההתישבות היהודית בארץ-ישראל, גדלה ההתנגדוּת הערבית, והמפעל הציוני נעשה במידה רבה גורם מסייע, אם לא מכריע, בהתעצמות הלאומנות הערבית, שראתה במלחמתה בציונוּת כמעט עיקר תפקידה.

מצד הנהלת התנועה הציונית, אחרי הכרזת בּלפור, נעשו נסיונות להסביר לערבים התועלת והברכה של שיתוף-פעולה בין היהודים והערבים, ויש שנמצאו אזנים קשובות פה ושם. אבל בדרך-כלל התיחסו הערבים באיבה למפעל ההתישבות היהודית, וגם ניסו מזמן לזמן להילחם בו בכוח.

כותב הטורים האלה היה מאלה שהאמינו, ועדיין הוא מאמין, בברכה הרבה הצפוּנה לשני העמים בשיתוף-פעולה, אבל מראשית עבודתו בארץ כפועל חקלאי לפני קרוב לששים שנה נאלץ לשאת רוֹבה על השכם בצאתו לחרוש עם חבריו בשדמות הגליל, וגם עמד על המשמר בלילות בכפר עברי בודד ונתקף (בסג’רה). זה היה בימי השלטון העותמאני. ההתקפות רבו ועצמוּ בתקופת המנדט הבריטי. באחד הקונגרסים הציוניים בשנות העשרים למאה זו שאלני אחד ממנהיגי הציונות הפולנית (מחניכי עיר מולדתי פלוֹנסק), שהיה ידידה של תנועת הפועלים הארצישראלית, אם כי היה ציוני כללי, אבל היה מתנגדו של ד“ר וייצמן, למה אנו, נציגי הפועלים בארץ, תומכים בוייצמן ועומדים כל-כך על שיתוף-פעולה עם ממשלת המנדט. זה היה אחרי טבח החלוצים ביפו בשנת 1921. אמרתי לו, כי מה שקרה לנו עד היום הזה מידי הערבים הוא כאין וכאפס לעומת מה שצפוי לנו בעתיד, ותיאורַי לא היו רחוקים ממה שנתרחש למעשה בשנות 1939–1936, ובחדשים שאחרי החלטת עצרת או”ם על חלוקת הארץ בשנת 1947. ולכן, אמרתי, אנו זקוקים לעזרה בריטית. מנהיג זה ענה לי, שאילו היה מתהלך במחשבות כאלה, היתה דעתו נטרפת. אמרתי לו שאם לא נִכּוֹן לפורענויות אלה נתחייב בנפשנו, וכל עוד אנו מעטים וחלשים (מספרנו בארץ היה אז פחות ממאה אלף איש) עלינו לשקוד על קיום המשטר המנדטורי, ולכן קואופרציה עם ממשלת המנדט היא צורך חיוני לגידול ישובנו וכוחנו בארץ. עם זאת, אמרתי לו, עלינו לעשות כל המאמצים למצוא שפה משותפת עם הערבים בארץ.

חיים ארלוזורוב ז“ל, שנבחר להנהלה הציונית כמנהל המחלקה המדינית בירושלים בשנת 1931, הגיע אגב פעולתו המדינית למסקנות פסימיות גם בנוגע למצב הבין-לאומי וגם בנוגע לערכו של המנדט. במכתב פרטי ששלח לד”ר וייצמן ביום 30.6.1932 הוא כתב בין השאר: “בנסיבות של עכשיו אין להגשים את הציונות ללא תקופת מעבר שבה ישלוט המיעוט היהודי שלטון מהפכני מאורגן; כי אין אפשרות להגיע לרוב יהודי או אף לשיווי-משקל בין שתי האומות בדרך של עליה והתישבות שיטתית, ללא תקופת בינַיִם של ממשלת מיעוט לאומנית, אשר תכבוש את מנגנון המדינה, את האדמיניסטרציה ואת הכוח הצבאי, כדי למנוע את הסכנה של השתלטות מצד הרוב הלא-יהודי ושל מרד נגדנו (שלא נוכל לדכאו בלי שמנגנון המדינה והכוח הצבאי יהיו בידינו). במשך תקופת מעבר זו תוגשם מדיניות שיטתית של פיתוח, עליה והתישבות”5.

ארלוזורוב לא הסביר במכתב זה כיצד נתפוס את השלטון (מספרנו בארץ היה אז פחות ממאתים אלף נפש). האם נגרש בכוח את האנגלים, ונתפוס בכוח עצמנו השלטון? או האנגלים ימסרו לידינו ברצונם הטוב דיקטטורה על הארץ? ארלוזורוב גם לא לקח בחשבון, כי יש מדינות ערביות שכנות ויש אפשרות מלחמה מצדן נגד הדיקטטורה היהודית הנשענת על מתי-מעט יהודים בארץ, וביחוד כשהדבר ייעשה בניגוד לאנגליה; ויש גם לקחת בחשבון התנגדות חבר-הלאומים.

הצעה זו של ארלוזורוב לא הובאה אף פעם לדיון בהנהלה הציונית, או במסיבת חברי המפלגה, ובשעתו לא היה ידוע המכתב גם לחבריו הקרובים ביותר. המכתב נשלח לוייצמן בזמן שלא כיהן כנשיא ההסתדרות הציונית.

כשנה אחרי זה נרצח ארלוזורוב, ובבחירות לקונגרס הי“ח (בשנת 1933) חלה תמורה רדיקאלית ביחסי הכוחות של התנועה הציונית. בפעם הראשונה בתולדות התנועה הציונית היתה סיעת ארץ-ישראל העובדת הסיעה הגדולה ביותר בקונגרס. לקונגרס הציוני הי”ז (1931) היו לפועלים 69 צירים מתוך 240, לקונגרס הי“ח (1933) היו להם 132 צירים מתוך 306. לציונים הכלליים היו בקונגרס הי”ז 80 צירים, לקונגרס הי“ח – רק 70; גם הרביזיוניסטים נתמעטו. במקום 47 צירים בקונגרס הי”ז היו להם בקונגרס י“ח רק 46 (43 צירים מאנשי ז’בוטינסקי, 3 צירים מאנשי גרוסמן). הוקמה בקונגרס זה הנהלה של פועלים וציונים רדיקאליים, כשהרוב בהנהלה הם הפועלים. בשנה זו נבחרתי להנהלה הציונית; ראיתי אז התפקיד הראשי של התנועה הציונית בהגדלת העליה; זו היתה השנה שבה עלה היטלר לשלטון בגרמניה. במועצת ההסתדרות הראשונה שנתקיימה אחרי הקונגרס הי”ח, הבהרתי דרכנו בציונות: “בשעה קשה והרת-סכנות נפלה על תנועתנו אחריות כבדה, כאשר לא היתה אף פעם, לגורל הציונות. האסון אשר קרה את היהדות הגרמנית אינו מצטמצם בתחומי גרמניה בלבד. שלטונו של היטלר מעמיד בסכנה את העם היהודי כולו. ההיטלריסם נלחם לא רק ביהודי גרמניה, אלא ביהודי כל העולם. משטר היטלר אינו יכול להתקיים זמן רב בלי מלחמה, בלי מלחמת-נקם נגד צרפת, פולין, צ’כיה ושאר הארצות ששבטי גרמניה נחיתים שם או נגד רוסיה הסוביטית רחבת—הידים. אין העם היהודי גורם עולמי שיש בידו למנוע ולעכב סכנה זו, או להחלישה ולצמצמה. אבל יש פינה אחת בעולם, שבה אנו מהווים גורם עיקרי, אם גם לא מכריע עדיין, ופינה זו מַתנה את כל עתידנו הלאומי בתור אומה. מה יהיה כוחנו ומשקלנו בפינה זו ביום-הדין האיום, כשיפרוץ בעולם האסון הגדול? מי ידוע, אולי רק ארבע או חמש שנים (אם לא פחות) עומדות בינינו ובין היום הנורא ההוא. במשך תקופה זו עלינו להכפיל את מספרנו, כי גדלוֹ של הישוב יום ההוא יקבע אולי את גורל עתידנו ביום ההכרעה. זהו אחד הטעמים מדוע אנו צריכים לראות את שאלת העליה במרכז שאלותינו”6.

ואמנם עלה בידינו להגדיל העליה בשנים ההן, עד שבשנת 1935 הגיע לשיא של 61,000; ותיזכר זכותו של הנציב העליון, גנרל ווֹקוֹפּ, שעזר לנו במידה לא מעטה בימים ההם.

אולם כאחראי למדיניות הציונית לא יכולתי להתעלם מהבעיה הערבית, ולאחר שנבחרתי להנהלה באתי בדברים עם מנהיגי הערבים בארץ ועם נציגי סוריה, לבנון, מצריִם וסעודיה, ונסיתי למצוא מצע משותף לתנועה הציונית ושאיפותיה ולתנועה הלאומית הערבִית.


 

פרק חמישי

במגעי הראשון עם ראש-הממשלה הבריטי – בימי הקונגרס הי“ז בשנת 1931, הקונגרס הסוער ביותר שבכל הקונגרסים הציונים, כשד”ר וייצמן ביקש ממנים ומלואיס נמייר להיפגש עם ראמזיי מקדוֹנלד ולברר עיקרי מדיניותו לגבי ארץ-ישראל − נפגשנו עם ראמזיי מקדוֹנלד בצֶ’קרס, מעון-הקיץ של ראשי-הממשלה בבריטניה, ביום 12.7.1931 בשיחה נוכח גם בנו, מלקולם מקדוֹנלד. בין שאר הדברים הצעתי למקדונלד שיסדר שולחן עגול בין היהודים והערבים, כדי להביא לידי הבנה הדדית ושיתוף-פעולה בין שני העמים, וּועדת הקבינט שניסחה את “מכתב מקדונלד” הידוע תוסיף לשבת ולדון אתנו על ירדן, מדיניות הקרקע, עליה וחלק היהודים בתכנית הפיתוח. מקדונלד התייחס לדברינו באהדה וציין, שהצהרת בלפור והמנדט לא התכוונו לכך שהיהודים יקבלו רק מחצית הארץ, כי הערבים כבר קיבלו אחרי המלחמה שורה של ארצות (חיג’אז, עיראק, סוריה) וליהודים יש רק ארץ-ישראל, והבטיח למַנות נציב חדש אשר ישביע אותנו רצון (דבר זה קִיים). ואשר לשולחן עגול עם ערבים הוא סבור שזה רצוי, אבל אינו יכול ברגע זה להתחייב על כך.

כידוע הובע בקונגרס זה אי-אמון לד"ר וייצמן, ונחום סוקולוב נבחר לנשיא ההסתדרות הציונית.

כעבור שנתיִם, בקונגרס הי"ח (1933) נבחרתי יחד עם משה שרת ואליעזר קפלן להנהלה הציונית, והחלטתי לעשות הצעדים האפשריים להביא לידי הסכם עם הערבים.

ידעתי שאין לערבים בארץ נציגות מוסמכת, ומנהיגיהם חלוקים בדעותיהם וביחסם; ואחרי התייעצות עם משה שרת, שיחד אתו הוטלה עלי הנהלת הענינים המדיניים של התנועה הציונית, החלטתי להיפגש עם ערבי מקובל כערבי לאומי, שאין לקנות אותו בעד כסף או בעד משרה, וגם אינו שונא ישראל, וזה היה מוסא עלָמי, שהיה באותו זמן היועץ המשפטי של האדמיניסטרציה הבריטית.

ההנחה שהיתה אז מקובלת בתנועה הציונית היא שאנו מביאים ברכה לערבים בארץ, ולכן אין להם כל יסוד להתנגד לנו. בשיחה הראשונה שקיימתי עם מוסא עלָמי יחד עם מ. שרת (השיחה נתקיימה בביתו של שרת, כי לי לא היתה אז דירה בירושלים) נתערערה הנחה זו. כשאמר לי מוסא עלמי: אני בוחר שהארץ תהיה עניה ושוממה אפילו עוד מאה שנה, עד שאנחנו הערבים נהיה מוכשרים בכוח עצמנו להפריחה ולפתחה, הרגשתי שכערבי פטריוטי הוא זכאי לומר זאת. השיחה בינינו היתה גלוית-לב, ומוסא עלמי עשה עלי רושם של איש כן, ישר ונבון. הוא התאונן על זלזול היהודים בדעת הערבים; על התנהגות לא הגונה מצד חברי ההנהלה הקודמים, לפני פרוץ המאורעות ב-1929. הוא עמד ביחוד על ההרגשה הפסימית המשתררת בחוגי הערבים: הם הולכים ונדחקים מכל העמדות החשובות; חלקי הארץ הטובים ביותר עוברים לידי היהודים, אמנם גם ערבים נהנים מזה, אבל מצב ההמונים הוא מיואש; הקונצסיות הגדולות הן בידי היהודים; התקציב הארצי מוּצא לצרכי הגנה, שאין לערבים צורך בהם; מרובים הפקידים האנגלים, ומשכורותיהם גבוהות – וכל זה לשם הבית הלאומי, בשביל פלשתינה הערבית אין כל צורך בפקידות זו. מפני כך עול המסים הולך וגדל. בשום ארץ ערבית אין משלמים מסים כל-כך גבוהים. היהודים אולי מוכרחים לבוא הנה, אבל לערבים רע ומר. הם גם חוששים לעתידם הפוליטי, אבל הוא מעונין קודם-כל בעמדות הכלכליות, ואלה הולכות ונשמטות אחת-אחת.

שאלתי עם אין אפשרות להסכמה ולעזרה הדדית במקום שנאה והתנגדות עקרה. העובדה היא, שהפַלָח הערבי והפועל הערבי מצבם פה יותר טוב מאשר בעבר-הירדן, שאין בו אף יהודי אחד, ומאשר בארצות הערביות השכנות. מוסא עלמי הודה בכך, אבל אין אנו רוצים להיעזר על-ידי אחרים, ובינתיִם נאבד עמדות חשובות. אמרתי לו, שנחפשׂ מצע מדיני משותף, והצגתי לו אז השאלה הגדולה: “היש איזו אפשרות שהיא לבוא לידי הבנה בדבר הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, וזו כוללת גם עבר-הירדן”. מוסא עלמי ענה בשאלה: מדוע יסכימו לכך הערבים? אולי יעלה הדבר בידכם גם אם לא נסכים, אבל לשם מה ניתן אנחנו הסכמתנו לדבר כזה? עניתי לו: תמורת הסכמתנו ותמיכתנו להקמת פדרציה ערבית בארצות השכנות והתקשרות המדינה היהודית לפדרציה זו, באופן שהערבים בארץ-ישראל, גם אם יהוו מיעוט בה, לא יהיו במצב של מיעוט, כי יהיו קשורים עם מיליונים ערבים בארצות השכנות.

אחרי הרהור-מה ענה מוסא עלמי: על הצעה זו אפשר לדון, אבל מה יהיה בינתים: הנה האנגלים מציעים להקים מועצה מחוקקת. כל ההצעה הזאת אינה אלא אחיזת-עינַיִם. כל הכוח יישאר בידי האנגלים, והנבחרים – גם הערבים וגם היהודים – יוכלו רק לדבר, והממשלה תעשה מה שתרצה. אולם בכל זאת הערבים ילכו, כנראה, למועצה, כי מסרובנו להשתתף במועצה לפני 12 שנה לא הרווחנו כלום.

שאלתיו אם הערבים יסכימו לפריטט? תשובתו, כאשר חכיתי, היתה שלילית בהחלט: לשם מה? האם אין הערבים 4/5 של תושבי הארץ? האם אינם בני הארץ? למה יעשו ויתור כזה?

אמרתי לו: אני מבין עמדה זו, אולם תיתכן הצעה אחרת: במקום מועצה, שאין לה שום כוח ממשי, אולי נדרוש יחד חלק בשלטון האֶכסקוטיבי. האנגלים בודאי אינם להוטים אחרי השתתפותנו בשלטון, אבל אם היהודים והערבים יסכימו ביניהם וידרשו זאת יחד, ייתכן שהאנגלים יהיו מוכרחים להתחשב בזה, והיהודים יסכימו לדרישה כזו, אם יובטח להם פריטט בשלטון. היסכימו לכך הערבים?

תוכנית זו עשויה לשמש בסיס לעיון בין היהודים והערבים, ענה מוסא עלמי.

השעה כבר היתה מאוחרת בלילה – ונפרדנו.

בימים ההם החל משפט רצח ארלוזורוב, ומוסא עלמי היה התובע הראשי, ולא יכולנו זמן רב להיפגש שנית. בגמר המשפט חלה מוסא עלמי, והפגישה שוב היתה בלתי-אפשרית.

נפגשתי עם ד"ר י. ל. מגנס – שידעתי על להיטותו אחרי משא-ומתן להסכם עם הערבים – ושאלתיו אם הוא נפגש עם ערבים, ואם לדעתו יש תקוה להסכם. הוא ענה בשלילה. הוא נתייאש. אין הוא רואה, שהיהודים רוצים בהבנה עם הערבים. לו אין סמכות להתערב בענינים מדיניים (הוא היה נשיא האוניברסיטה העברית), ולכן לא נפגש כבר זמן רב עם ערבים. סיפרתי לו על השיחה עם מוסא עלמי ועל רצוני להמשיך בדיון אתו, ואני רואה תקופה זו של גידול העליה מתאימה למשא-ומתן. אני גם מקווה – במידה שאני מכיר את הנציב העליון, גנרל ווֹקוֹפּ, שהוא יעזור לנו במשא-ומתן.

בינתים נסע משה שרת ללבנון ונפגש עם ריאד אל-צולִח, מנהיג לבנוני, מי שהיה אחר-כך ראש ממשלת לבנון. האחרון הבטיח לבוא לארץ לשיחה, ואמנם בסוף מאי או תחילת יוני 1934 בא לירושלים. נפגשתי אתו יחד עם אחד העובדים במחלקה המדינית, אהרון חיים כהן (מפרס). ריאד אל-צולח הודיע, שהוא מוכן לפעול בעד הבנה יהודית-ערבית, קודם-כל בחוגים המצומצמים של חבריו, והוא שאל מהי תכניתנו להסכם.

הצעתי לו חמישה סעיפים:

  1. חופש עליה יהודית ללא כל הגבלה פוליטית, לרבות עבר-הירדן;

  2. השארת כל הערבים הפלשתינאים בארצם ועזרה שיטתית להרמת מצבם הכלכלי והתרבותי;

  3. השתתפות היהודים והערבים בשלטון, כל זמן קיום המנדט, על יסוד פריטטי;

  4. עצמאות יהודית בארץ-ישראל;

  5. קשר בין המדינה היהודית בארץ-ישראל ובין האחדות הערבית העצמאית בארצות השכנות.

ריאד אל-צולח אמר, שהוא רואה הצעתי זו כיסוד למשא-ומתן. מנהיגי האיסתיקלאל מעונינים בעיקר בסעיף האחרון, אם כי אינם רואים אפשרות של איחוד סוריה עם שאר הארצות הערביות בלי מלחמת-עולם חדשה. הוא ייפגש עם שאר המנהיגים וישוחח איתם. לעת-עתה צריכה השיחה להישאר בסוד. הוא ביקש למסור לו הצעתי בכתב, ואהרון חיים כהן ניסח דברי בערבית, והוא לקח אתו את הנוסח.

כעבור ימים אחדים נפגשתי עם ד"ר י. ל. מגנס וסיפרתי לו על שיחתי עם ריאד אל-צולח, ושאלתיו אם אפשר להיפגש עם אחד המנהיגים הפלשתינאים. אמרתי לו, שאני מתכוון למנהיגים שהם פטריוטים ערביים וגם אנשי אמת שאין לקנות אותם. לא עבר זמן רב והוא הזמינני לביתו להיפגש עם עוני עבדול האדי, מנהיג האיסתיקלאל בארץ-ישראל. הפגישה נתקיימה בשעה 9 בערב, ביום 18.7.1934. זו היתה פגישתי הראשונה עם עוני. הרושם הראשון לא היה מעודד. פניו לא היו נעימים ביותר. הוא פתח בשיחה, לאחר שמגנס הציג את שנינו איש לאחיו. הוא דיבר אנגלית רצוצה, ופתח בשאלת הקרקע. היהודים מנשלים את הערבים, רוכשים מיטב הקרקעות. כל העמקים בידיהם: עמק החוף, עמק-יזרעאל, החולה. וייצמן ואחרים מכריזים בכל פעם על רצון טוב כלפי הערבים – היכן הרצון הזה? במה נתגלה למעשה? התדַמו לרמות אותנו בהכרזות יפות? מה עשיתם כדי להוכיח לנו את רצונכם הטוב? התישבות היהודים חותרת תחת קיום הערבים. אין בה כל תועלת לנו. יחידים בתוכנו מתעשרים, אבל העם מאבד עמדותיו. היהודים הכניסו לארץ ספסרות. הם משלמים מחירים מופרזים בעד קרקע, ואם גם כמה ערבים נוטעים פרדסים בכסף יהודי – מי יערוב שסוף-סוף לא ימַכרו גם פרדסים אלה? מי יעמוד נגד מחירי שגעון של היהודים? האנגלים עוזרים לנשל את הערבים מאדמתם בניגוד למנדט. יש בדעתי להביא לידי משפט אי-חוקיות קניות היהודים. הוא יודע שיפסיד, כי אין משפט צדק בארץ, אבל הוא רוצה לנסות. במנדט כתוב לעזור ליהודים וכו' מבלי לגרום נזק לערבים. אבל מכירת הקרקע מביאה נזק, ומשום כך יש בזאת סתירה למנדט. ביחוד מרֵעה לעשות הקרן-הקיימת. אין היא מניחה אף שעל-אדמה לערבים והביא לדוגמה את הקניה באום-חלד (כפר ערבי מצפון לנתניה).

גם אני וגם י. ל. מגנס נסינו להוכיח לו, שהתישבות היהודים היתה לברכה לפלחים ערבים בעמק החוף ובשטחים אחרים: משקם התפתח, היבול גדל, אמצעי העבודה שוכללו והכנסתם היא הרבה יותר גדולה מאשר היתה מקודם.

עוני כפר בדבר. בכל אופן הוא טען, כי האדמה עוברת ליהודים, ואם ברגע זה אין היא נחוצה לערבים, הרי תהיה נחוצה להם כעבור דור או שני דורות, כשיתרבה הישוב.

אמרתי לו, שאם הוא מתנגד לכל קניה בכל התנאים, אין כמובן אפשרות של הבנה הדדית. היינו נאלצים לבוא ולהתישב בלי הסכמת הערבים, ונעשה זאת גם להבא, אולם היינו רוצים לעשות זאת מתוך הבנה והסכמה הדדית. זו תיתכן אם הערבים יכירו בזכותנו לשוב לארצנו ואנחנו נכיר בזכות הערבים להישאר על אדמתם, אלא שעל-ידי פיתוח הארץ נאפשר ישוב יותר גדול ויותר מבוסס. לפני שלושים שנה היה חקלאי, גם יהודי גם ערבי, זקוק למינימום של 250 דונם; היום, לרגל שכלול הטכניקה החקלאית, מספיקים חמישים דונם, ויבולם גדול יותר מאשר במאתים וחמישים דונם. בהשקאה מספיקים אפילו 25 דונם ופחות, וההכנסה גדולה יותר. לפי הכרתנו, על יסוד הנסיון ההתישבותי שלנו ועל יסוד חקירה מדעית מדוקדקת, יש מקום בארץ גם לערבים המתפרנסים מאדמתם, וגם להתישבות יהודית גדולה. אנו רוצים שכל הערבים העובדים את האדמה ישארו עליה.

כשתהיה קנין היהודים? שאל עוני.

לא, עניתי. אנו רוצים לרכוש את העודף, יש הרבה אדמה בלתי-מעובדת ובלתי-מיושבת לגמרי בארץ זו, ויש צורך בהעברה לשיטה יותר אינטנסיבית המאפשרת ישוב צפוף.

עוני מפקפק בכך וחוזר על טענות הערבים בועדת שוֹ, שנשלחה הנה אחרי מאורעות 1929.

אמרתי לו, שאם כי שאלת הקרקע חשובה מאד, גם לנו וגם לערבים, הרי לא ייתכן לבוא לידי הבנה בשאלה זו, כל זמן שלא יהיה יסוד משותף בשאלה המרכזית. והשאלה המרכזית היא – האם אפשר להתאים שתי המטרות הסופיות של העם היהודי והעם הערבי. מטרתנו הסופית – עצמאות העם היהודי בארץ, משני עברי הירדן, לא כמיעוט אלא כישוב רב מיליונים. לדעתי, אפשר ליצור בארץ, לרבות עבר-הירדן, במשך ארבעים שנה ישוב של ארבעה מיליונים יהודים וגם ישוב ערבי של שני מיליונים. המטרה של העם הערבי – קוממיות, אחדות של כל עמי ערב לארצותיהם. אם הערבים יסכימו לשובנו לארצנו, אנו נסייע בהשפעתנו המדינית, בסיוענו הכספי ובעזרתנו המוסרית לתקומת העם הערבי ואחדותו.

עוני התלהב בשמעו דברים אלה, ואמר כי אם בעזרתכם נשיג את אחדותנו, אסכים לא רק לארבעה מיליונים אלא לחמישה-ששה מיליונים יהודים בארץ-ישראל. אני אלך ואצעק ברחובות, אגיד לכל מַכּר שלי גם בארץ, גם בסוריה, גם בעיראק, בדמשק ובבגדאד, שניתן ליהודים כמה שהם רוצים, ובלבד שנשיג את אחדותנו.

כששככה התלהבותו חזר לטון המלגלג והסַפקני ואמר: אבל מי יערוב לנו? אתם בינתים תהיו ארבעה מיליונים בארץ, ואנחנו נשאר עם האנגלים והצרפתים ועם ההבטחה שלך. הסבור אתה שאנו יכולים לסמוך על הבטחותיכם והצהרותיכם?

אמרתי לו, שאם נבוא לידי הסכם בעיקר, נחפש יחד דרכים מעשיים איך להבטיח כל אחד את עניני השני. גם אנו עוד לא נמצאים פה ארבעה מיליונים, התגשמות הציונות היא פרוצס ארוך, גם תקומת העם הערבי לא תבוא בבת-אחת.

עוני שאל אם נעזור לערבים להיפטר מצרפת ומאנגליה.

עניתי, שעלי לדבר גלויות גם בענין זה. אנו לא נלחם באנגלים. גם לנו יש טענות נגד ממשלת המנדט, לא פחות אולי מאשר לערבים, אבל האנגלים עזרו לנו ואנו רוצים שיעזרו לנו גם בעתיד. ואנו נאמנים לידידינו. בנין המשק הערבי, הרמת התרבות, חינוך העם, פיתוח הארצות – כל אלה קודמים ומַתנים את השחרור הפוליטי. ובתפקיד חיובי זה אנו נכונים לתת כל עזרתנו לעם הערבי. השאלה היא רק אם הערבים נכונים לאפשר לנו עבודה שקטה ובלתי-מופרעת בארץ.

ד"ר י.ל. מגנס ניסח את השאלה במלים אלה: אם נכונים הערבים להקריב את ארץ-ישראל לשם השגת המטרה הרחבה בשאר ארצות ערב?

העירותי, שאין אנו רוצים כי הערבים “יקריבו” את ארץ-ישראל. ערביי ארץ-ישראל לא יהיו ל“קרבן” לשם הגשמת הציונות. לפי תפיסתנו הציונית אין אנו רוצים ואין אנו יכולים לבנות פה את חיינו על חשבון הערבים. ערביי ארץ-ישראל ישארו במקומם, מצבם יוּרם, ואפילו מבחינה פוליטית לא יהיו תלויים בנו, גם לאחר שאנו פה נהיה רוב גדול, כי יש הבדל אחד בין יחסנו אנו ובין יחס הערבים. בשבילנו ארץ זו היא הכל, ורק ארץ זו. בשביל הערבים פלשתינה אינה אלא חלק קטן של ארצות ערב המרובות והגדולות. וגם בהיות הערבים מיעוט בארץ אינם מיעוט בארצם, כי ארצם משתרעת מחוף ים-התיכון עד המפרץ הפרסי, ומהרי טברוס עד האוקיינוס האטלנטי. למה הדבר דומה? למיעוט האנגלי בסקוטלנד. אין הם מיעוט, כי הם חלק של הממלכה המאוחדת, שבה הם רוב. בשביל העם היהודי הכרחי להיות פה רוב, אחרת לא יהיה עצמאי, אולם אין הערבים יכולים ליהפך למיעוט. י.ל. מגנס שאל: האם באמת מרגישים הערבים בארצות השונות את אחדותם?

עוני ענה: ההמונים אולי עוד לא, אבל האינטליגנציה הערבית מכל הארצות – סוריה, עיראק, ערב, טוניס, מרוקו – מרגישה שהיא שייכת לתרבות אחת, לעבר אחד, לעם אחד.

השיחה נמשכה שלוש שעות.

נפרדנו בידידות רבה.

בשיחה עם הנציב (גנרל ווֹקוֹפּ) ביום 30.7.1934 סיפרתי לו תמצית השיחה עם עוני, ולתמהוני הרב נתבקשתי ממנו להמשיך בשיחות אלו.

למחרת, ראיתי את י. ל. מגנס. הוא עמד לנסוע לחוץ-לארץ. סיפרתי לו על השיחה עם הנציב ועל תשובתו. מגנס אמר לי, שאחרי השיחה נפגש גם עוני עם מוסא עלמי, והוא סיפר לו על פגישתו אתי ועם משה שרת. מוסא עלמי נתרשם מדברי ומגילוי-לבי. אחד הקשיים בהתקרבות עם הערבים הוא חוסר האמון האישי. אני עוררתי אמון בלבו של מוסא עלמי, והוא – י. ל. מגנס מחשיב מאוד דבר זה.


 

פרק ששי

שתי ההצעות שהצעתי למוסא עלמי בימים הראשונים של אפריל 1934 – פריטט בשלטון בימי המנדט ואחר-כך מדינה יהודית – לא היו אימפרוביזציה רגעית, אלא דעה זו הבעתי בעל-פה ובכתב לפני-כן בויכוח עם אנשי “ברית שלום” ובדיונים באחדות העבודה עוד בשנות העשרים.

התביעה להקים מדינה יהודית נתקבלה לראשונה, כאמור, בועידת היסוד של אחדות העבודה בפתח-תקוה, באדר א' תרע"ט – 1919. וזוהי התביעה שנתקבלה: “ערבות בין-לאומית ליסוד מדינה עברית חפשית בארץ-ישראל אשר תעמוד עד יצירת רוב יהודי בארץ, תחת חסות בא-כוחו של חבר-העמים”. זוהי, כמדומני, המפלגה הציונית הראשונה שקיבלה החלטה על מדינה יהודית.

בסתיו תרפ"ה (1924), באסיפה שנקראה על-ידי “ברית שלום”, שתכניתה היתה מדינה דו-לאומית נתווכחתי ואמרתי: “מה אומרת הנוסחה של מדינה דו-לאומית? ש-ק אומר שאין אנו רוצים להיות רוב אלא רבים. מה זאת רבים? מאה אלף? מאה וחמישים אלף? רבים ביחס למי – לישוב הערבי בארץ, או לישובים היהודים בגולה: היש בזה הגבלה להתרבותנו בארץ להיות רוב? כן או לא? הנסכים להגבלה זו? לדידי קיימת שאלה ערבית רק כשאני עומד על בסיס ציוני, כשאני רוצה לפתור בארץ-ישראל את שאלת העם היהודי, זאת אומרת לרכז אותו בארץ-ישראל ולעשותו לעם חפשי בארצו, בלי בסיס ציוני זה אין בארץ-ישראל שאלה ערבית אלא שאלה יהודית, כמו שיש שאלה יהודית בכל ארצות הגולה, גם בארצות שאנו שם רבים. אנו רבים ברוסיה, בפולין, באמריקה. שם אנו מונים מיליונים – ובכל זאת קיימת שאלת היהודים. יש צרכים היסטוריים חיוניים של המוני העם העברי העומדים מאחורי הציוניות, והעם היהודי לא ישמע לכך. העם היהודי רוצה להיות עם חפשי בארצו ועומד ברשות עצמו, זאת אומרת: מדינה יהודית”7.

בפגישה שניה עם חברי “ברית שלום” ב-ה' בחשוָן תר"ץ (1929) אמרתי: "הנוסחה של מדינה דו-לאומית, שאנשי ‘ברית שלום’ הרימו על נֵס, אינה אומרת כלום, ואין בה כל תוכן פוליטי. אם הכוונה היא לציין עובדה קיימת – שבארץ-ישראל ישנם ערבים ויהודים – הרי אין לי כלום נגד ציון זה. אבל גם ביחס לעובדה זו חוששני שיש חילוקי-דעות בינינו ובין ‘ברית שלום’. עוּבדה זו מה טיבה? האם זו עובדה סטטית או דינמית? אבל אם בנוסחה שלכם אתם רוצים לקבוע שויון ערכה של הארץ לגבי היהודים והערבים, הרי שוב אתם מחטיאים את העיקר ומסלפים את האמת. ארץ-ישראל בשביל העם היהודי וארץ-ישראל בשביל העם הערבי אינם היינו הך.

“ארצנו אינה אלא חבל קטן בטריטוריה העצומה והענקית המיושבת ערבים, ואגב, בדלילות יוצאת מן הכלל. רק רסיס אחד של העם הערבי – אולי 8–7 אחוזים – (אם לחשוב רק את ערביי הארצות האסיאתיות) יושב בארץ-ישראל. מה שאין כן ביחס לעם היהודי. בשביל האומה היהודית כולה זוהי הארץ האחת והיחידה אשר גורלה ועתידה ההיסטורי קשור בה בתור אומה. רק בארץ זו היא יכולה לחדש ולקיים את חייה העצמאיים, את משקה הלאומי ותרבותה המיוחדת; רק פה היא יכולה להקים את קוממיותה וחירותה הממלכתית, וכל מי שמטשטש אמת זו את נפש האומה הוא קובע”8.

בועידת האיחוד של אחדות העבודה והפועל הצעיר (ו' טבת תר"ץ) שהקימה את מפלגת פועלי ארץ-ישראל (מפא"י), כשהרציתי על המדיניות הציונית ציינתי9: "זכויות העם העברי ותושבי הארץ הבלתי-יהודים מציגות פרובלימה קונסטיטוציונית יחידה במינה, שאינה יכולה להיפתר על-ידי גזירה-שוָה ותקדים של ארצות אחרות, אפילו לא של ארצות מנדט. למען שהמשטר בארץ-ישראל יהיה צודק, מתאים למנדט, לשאיפות המוּכּרוֹת של העם היהודי ולאינטרסים הלגיטימיים של הערבים, הוא צריך למלא את התנאים הבאים:

  1. לאפשר מילוי חובות המנדט מצד הממונה בלי כל הפרעה;

  2. למנוע השתלטות היהודים על הערבים או ערבים על יהודים;

  3. לשתף את התושבים בשלטון;

  4. לסייע להתקרבות ולשתוף-פעולה בין יהודים וערבים".

אחר-כך עיבדתי “הנחות לקביעת משטר ממלכתי בארץ-ישראל10” ובהן הצעתי שלושה שלבים בהתפתחות העצמאות, שיבטיחו מצד אחד זכויות העם היהודי בשלמותו, זכות העם היהודי לקוממיות לאומית במידה שוָה עם כל שאר העמים, ומצד שני שויון-זכויות לכל האזרחים בתור יחידים ובתור קיבוצים, ולכן הצעתי שלושה שלבים: בשלב ראשון – יונח היסוד לשלטון עצמי בענינים מקומיים (עירוניים וכפריים), קהילתיים (דתיים ולאומיים) וארציים משותפים, כשההכרעה היא בידי ממשלת המנדט; בשלב שני – אבטונומיה מחוזית בסמכות מורחבת; בשלב שלישי – כשהיהודים יגיעו לרוב, ביטול המנדט והקמת מדינה פדראלית של יחידות קנטונליות עצמאיות כמו בשוויץ. קנטונים יהודים עצמאיים וקנטונים ערבים עצמאיים, ושני בתים: בית-העמים, בו ישתתפו יהודים וערבים במספר שוה, בית-התושבים, שבו ישתתפו נבחרי הקנטונים באופן יחסי למספר תושביהם (כמו בארצות-הברית של אמריקה).

תכנית זו הכינותי עוד ביום 23.11.1929, זמן קצר לפני איחוד אחדות העבודה והפועל הצעיר. אולם אחרי עיון הגעתי למסקנה, שזה לא ייתכן, ויש להקים בארץ מדינה יהודית, לאחר שיוקם רוב יהודי, ובימי המנדט תובטח השתתפות פריטטית של ערבים ויהודים בשלטון, וכשתקום המדינה היהודית תהיה זו חברה בפדרציה שמית עם כל הארצות הערביות השכנות.

בהרצאתי בועידת האיחוד, שבה הוקמה מפלגת פועלי ארץ-ישראל בשנת 1930, אמרתי: “התנגדותנו ל’ברית שלום' אינה פרי יחסנו השלילי לרעיון השלום וההבנה עם הערבים. עוד לפני יסוד ‘ברית שלום’ עמדה תנועת הפועלים בארץ על הצורך של פעולה משותפת עם העובד הערבי. גם מהאופק המדיני של תנועת הפועלים לא נעלמה אף פעם השאלה הערבית, אם כי פתרונה הברור לא נסתיים עד היום הזה. אנו מתחבטים בשאלה הערבית רק מתוך תפיסה של ציונות גדולה, ורק מתוך הכרת הכרח היסטורי שהמוני ישראל יתאחזו בארץ הזאת ויהוו כאן אומה עומדת ברשות עצמה, ואומה זו תיפגש עם מאות אלפים ערבים היושבים בארץ הזאת ועם גוֹיים וממלכות ערבים המקיפים אותנו בארצות השכנות. ועלינו לבוא לעם הערבי לא בדברי מרמה וכחש, לא בהסתרת שאיפותינו הציוניות, אלא בדברי אמת ושלום. נגיד ברורות: יעבור עלינו מה, ואנחנו לא נזוז מכאן. שום התקפה והפרעה לא תַרפה את מאמצי העם היהודי להאחז שוב בארצו. אולם אנו מכירים בצרכים שלכם ויודעים את מאוַייכם הלאומיים. שאלת השלום, ההבנה ההדדית והפעולה המשותפת עם הערבים בארץ ובסביבותיה היא אחת מאותן השאלות היסודיות הקובעות את נפש הציוניות”11.


 

פרק שביעי

לאחר שנסתיים משפט רצח ארלוזורוב, ומוסע עלמי, שחלה אחר-כך, קם מחליו, שלחתי לו מכתב (ביום 13.8.1934) שאני עומד לצאת לחוץ-לארץ והייתי רוצה להיפגש אתו לפני צאתי. קיבלתי תשובה שמפני מצב בריאותו אינו יכול לצאת מכפרו, והוא ישמח להיפגש אתי מחר בכל שעה שארצה אם אוכל לגשת לכפר.

למחרת (ביום 14.8.1934) בשלוש אחר הצהרים יצאתי לכפר. מוסא עלמי חיכה לי בחצרו וישבנו לשוחח תחת אלון עתיק (מוסא עלמי אמר לי, שזהו האלון הכי עתיק והכי גדול בארץ). השיחה נמשכה שלוש שעות. בררנו כל השאלות היסודיות של הסכם יהודי-ערבי. משני הצדדים דוּבּר בגילוי-לב גמור, ונדמה לי גם בכנות. מוסא עלמי עמד בעיקר על הבעיות הכלכליות, אני– על המדיניות.

מוסע עלמי החל בשאלת הקרקע. הערבים חוששים יותר מכל שיהיו מנושלים, אם האדמה תעבור לרשות היהודים. הרוב הגדול של העם הערבי חי על החקלאות, ובלי קרקע משלו לא יהיה לערבים מה לעשות.

הצעתי תכנית פיתוח כללית ומקפת, שתעלה היבול, תכשיר הרבה אדמות מוּברות וריקות להתישבות ותשפר מצב החקלאים. תהיה די אדמה לערבים ותתוסף אדמה להתישבות יהודית גדולה. סיפרתי לדוגמה מה שעשינו בדגניה. התחלנו ב-1911 בישוב של קבוצה קטנה, פחות מעשרים איש, ועכשיו יש לנו באותו השטח שלוש קבוצות, בכל אחת כמאה איש, ועדיין לא הגענו לקצה השכלול וציפוף הישוב. אמנם, לא בכל הארץ תיתכן התרבות כל-כך גדולה, אבל בכוחות משותפים אנו מסוגלים להפוך כל הארץ למשק פורח, ולעבד שטחים עצומים שהם עכשיו שוממים לגמרי. נלמד את הערבים והמתישבים החדשים שיטות עבודה מודרניות, נכניס גזעים חדשים של בהמות-חלב, נתקן התנאים הסניטריים, נפתח בתי-ספר בכל כפר, (מוסא עלמי העיר: אין מורים ערביים), נפתח סמינריונים לצעירים ערבים מוכשרים. יסוד ההסכם יהיה, שאם נרכוש קרקע נבטיח שטח מספיק לאריסים ונעזור להשבחת המשק הערבי. נעשה נסיון לייסוד כפרים יהודים על-יד כפרים ערביים בתנאים משוכללים לדוגמה.

נקים גם חרושת בכוחות משותפים. הערבים ישתתפו בהונם ובעבודתם. מוסא עלמי שאל אותי מדוע אנו נלחמים על עבודה עברית?

סיפרתי לו על השיחה שהיתה לי עם הנציב העליון צ’נסלור בסוף שנות השלושים, שהגיע הנה מרודסיה, פניתי אליו כמזכיר הכללי של הסתדרות העובדים להבטחת חלק העבודות הממשלתיות לפועל היהודי. צ’נסלוֹר העיר: לא ייתכן שפועלים יהודים יעסקו בעבודות פשוטות וקשות. עליהם להתרכז בעבודות קלות ומקצועיות. אמרתי לו, שאין אנו רוצים ליצור מצב כבאפריקה הדרומית, כשהלבנים הם הבעלים והשליטים, והשחורים – העובדים. מבלי שנעשה בידינו אנו כל ענפי-העבודה, הקלים והקשים, המקצועיים והבלתי-מקצועיים, ורק נהיה בעלי-האדמה – לא תהיה זאת מולדתנו. סיפרתי למוסא עלמי על בוני הכפרים הראשונים – פתח-תקוה, ראשון-לציון, זכרון-יעקב, וראש-פינה, על מתישבי ביל"ו, שבאנו הנה מתוך דחיפה לחדש מולדתנו ועצמאותנו, אבל במשך הזמן רבים מהם זנחו האידיאלים האלה – והשתמשו רק בפועלים ערביים, מפני שאלה היו זולים יותר (כי צרכיהם היו מועטים) וגם היו נתונים לשעבוד יתר, בשעה שהפועלים היהודים, שרובם באו הנה מתוך חזון גאולה, ראו עצמם חשובים לא פחות מהאיכּרים. הסברתי לו, שבתפוצה היינו מנותקים מהאדמה ונאשמנו שאנו מתפרנסים מעבודת זרים. גם הועד-הפועל הערבי שלח לחבר-הלאומים תזכיר, שבו האשים אותנו שאין אנו כלל מוכשרים לחקלאות, כי הערבים עושים כל עבודתנו. גם כשנשלחתי בשנת 1923 לתערוכה חקלאית במוסקבה מטעם ההסתדרות פרסם קומוניסט יהודי (אנטי-ציוני, כמובן) מכתב בעתון היֶבסקציה הקומוניסטית ברוסיה, בשם “עמעס”, שכל מוצגי התוצרת החקלאית שאני מביא לתערוכה הם אך ורק פרי עבודה ערבית. והסברתי מדוע אנו רואים בעבודה יסוד החיים ותנאי לתקומה לאומית.

דברים אלה היו בשביל מוסא עלמי כגילוי עולם חדש. שאלתי אותו אם התכנית להרמת מצב הפַלָחים והעובדים הערביים לא תיתקל בהתנגדות מצד בעלי-האחוזות והמלוים-בריבית הערביים. מוסא עלמי הבטיחני, שבארץ אין חוגים כאלה. בעלי האחוזות הגדולות הם בעיקר סוּרים. גם נושכי-הנשך כמעט שנעלמו. הפלחים אמנם שקועים בחובות, אבל היום אינם מקבלים הלוָאוֹת – אין מי שיַלווה.

הבעתי השתוממותי על שאין התנועה הערבית הלאומית מנסה לעשות דבר-מה להרמת מצב ההמונים הערביים – לא במובן הכלכלי ולא במובן התרבותי. מוסא עלמי הודה בצער, שאין תוכן חיובי בתנועתם.

את השאלות הפוליטיות חילקתי לשתיִם: 1. הסידור הקונסטיטוציוני בתקופת המעבר 2. הסידור הסופי.

לתקופת המעבר הצעתי השתתפות פריטטית של יהודים וערבים בשלטון האֶכסקוטיבי, יחד עם הבריטים, והרחבת האבטונומיה המקומית (בעיריות ובכפרים).

מוסא עלמי לא ראה קושי בסידור זה.

לסידור הסופי הצעתי: ארץ-ישראל מדינה יהודית עצמאית קשורה עם פדרציה ערבית.

מי יערוב לקשר זה? שאל מוסא עלמי. אנו הערבים לא נסמוך לא על האנגלים ולא על חבר-הלאומים. לא אחת רימו אותנו. ובלי ערובה מספיקה אי-אפשר להסכים לעליה יהודית. והוא הציע להפוך את הסדר: מקודם להקים פדרציה, ובתוכה חופש עליה, אפילו לא רק לארץ-ישראל.

הסברתי לו, שבשבילנו כעם באה בחשבון רק ארץ-ישראל כמולדת. יהודים בודדים יהיו רשאים להתישב בסוריה או בעיראק, אם ירצון, אולם אנו רואים כארצנו אך ורק את ארץ-ישראל, לרבות עבר-הירדן. ספרתי לו, שבראשית המאה הזאת הציע לנו צ’מברלין את אוגנדה באפריקה להתישבות יהודית, והקונגרס הציוני דחה הצעה זו, אם כי ד"ר הרצל תמך בה.

ואשר לערובות, יאמר הוא מה הן הערובות הדרושות והמקובלות. אנחנו לא נוכל לדחות עליתנו לארץ עד שתסודר הפדרציה.

מוסא עלמי העיר, שבלי ערובה בטוחה בדבר הפדרציה יתקבל כל הענין בקושי.

הערבים בעצם אינם חושבים על מדינה אחת. הם רואים שלושה גושים: 1. סוריה וארץ-ישראל המערבית; 2. עיראק ועבר-הירדן; 3. ערב: חיג’אז, הנגב ותימן. גם שאלות דינַסטיות וגם הבדלים תרבותיים יפריעו בעד יסוד מדינה ערבית אחת (גם אילו לא היו מפריעים אימפריאליסטיים). אחרי מוֹת פַייצַל אין אישיות אחת שיכולה להחשב כבאת-כוח הערבים. הדינסטיה ההאשמית אינה מכובדת. איבּן-סעוד הוא כוכב עולה, אולם אין נטיה מצד סוריה להצטרף לממלכת איבּן-סעוד. המפריע הגדול ביותר לאיחוד ארצות ערב הוא כיבוש צרפת. משום כך אין לדבר לעת-עתה על פדרציה כוללת. מה שבא עכשיו בחשבון זהו איחוד עיראק, עבר-הירדן וארץ-ישראל, זאת אומרת כל הארצות הנמצאות תחת שלטון בריטניה. לארצות “האנגליות” צרף מוסא עלמי גם את ממלכת סעודיה.

על שאלתי מי הם הכוחות בקרב הערבים בארץ שיש להתחשב אתם במשא-ומתן זה, ענה מוסא עלמי: יש שלוש קבוצות: 1. האיסתיקלאלים. בארץ הם מעטים ומחוסרי השפעה, מלבד בקרב הנוער, כי העומדים בראש אינם נאמנים על הציבור; 2. הכוח העיקרי בארץ הוא המופתי. היהודים רואים בו את השונא העיקרי שלהם, אבל באמת אינו כל-כך נורא. לו יש ההשפעה המכרעת, והוא מקובל גם בעולם המוסלמי, וגם על הערבים שמחוץ לארץ-ישראל. האיסתיקלאלים מחוץ לארץ-ישראל לא יעשו שום דבר בלי דעת המופתי. אולם הוא, המופתי, מתחשב מצדו בדעת האיסתיקלאלים שמחוץ לארץ-ישראל, ביחוד בדעתו של איחסאן בּיי אל-ג’אבִּרִי (חותנו של מוסא עלמי) ושַׁכּיב אַרִסִלאן הסורים (ארסלאן הוא דרוזי, אבל “מתבולל” ערבי); 3. האופוזציה – ראשיה מושחתים, מחוסרי השפעה ורק לאחדים מהם יש איזה ערך. אינם מתענינים בשאלות הכלליות, ויש להם רק אינטרסים מקומיים. אחת הטינות שיש לערבים היא התערבות היהודים בבחירות לעירית ירושלים לטובת נשאשיבּי ונגד החוסיינים (אנשי המופתי).

אמרתי למוסא עלמי שהיו מתנגדים בתוכנו להתערבות זו.

מוסא עלמי הציע לי להיפגש עם המופתי. כמובן מאליו, צריכה הפגישה להיות סודית, וכל זמן שהדבר לא יצא לפועל וההסכם לא ייחתם על-ידי שני הצדדים, כל דבר שיפול בין שנינו כאילו לא היה. הערבים עוד זוכרים את ההתנהגות הבלתי-הוגנת של קולונל קיש וחבריו, אשר פנו לערבים לפני הקונגרס (הערבי) השביעי, שלא יקבלו החלטה נגד הציונות, ובתמורה יגלו גם היהודים רצונם הטוב כלפי הערבים. הקונגרס השביעי נתאסף, ובהשפעת איחסן בּיי אל-ג’אברי לא נתקבלה שום החלטה נגד הציונות. בינתיִם חלו מאורעות 1929. וכשבאה ועדת שוֹ השתמשו היהודים בעובדה, שלא נתקבלה כל החלטה ערבית נגד הציונות להוכיח, שאין הערבים מתנגדים לציונות.

גם התנהגות סאקר12 בועדת שוֹב ענין עוני עבדול האדי עוררה התרגזות וחשדנות.

הבטחתי למוסא עלמי שכל דבר שידובר אתו או עם מנהיג ערבי אחר יישאר בהחלט בינינו. גם אני מצדי מדבר לעת-עתה רק באופן אישי ופרטי. ועוד לא דנתי על כל השאלות האלה עם חברי.

את הפגישה עם המופתי הצעתי לדחות עד שאפגש בחוץ-לארץ עם חברַי. הצעתי להיפגש תחילה עם מנהיגי האיסתיקלאל (ג’אברי וארסלאן) בשוייץ, ובשובי אפגש עם המופתי.

באמצע השיחה הגיעו למוסא עלמי חותנו (איחסן בּיי אל-ג’אברי) ותַעלַבִּי מתוּניס. האחרון עושה רושם של למדן יהודי. שניהם אינם מדברים אנגלית, אלא צרפתית. ביניהם דיברו, כמובן, ערבית. מוסא עלמי הציג אותי בפניהם. לבסוף בא גם הקונסול התורכי, ובשש בערב חזרתי לירושלים.

למחרת בבוקר נפגשתי עם אדוין סמוּאל (בנו של הרברט סמואל, שהיה אז פקיד גבוה בממשלת המנדט) וסיפרתי לו (מבלי להזכיר שמות) על תמצית השיחות ויסודות ההסכם. לדעת אדוין אין לכל השיחות האלה שום ערך. אין לערבים בא-כוח שיוכל להתחייב בשמם. האנשים האלה דנים בענינים פוליטיים אך ורק למען שווֹת לעצמם ערך ציבורי. הממשלה האנגלית, לדעתו, לא תתחשב עם הסכמים כאלה, כי היא תאמר: גם אם ייחתם ההסכם, תקום מחר או מחרתַיִם מפלגה חדשה אשר תילחם בציונות ותכריז על המסכימים כבוגדים, והמצב ישוב לקדמותו.

שאלתי, אם לדעתו אין שום ערך להסכם יהודי-ערבי? התשובה היתה: לא. יש מקום רק לפעולה בקרב הפלחים והפועלים: עזרת קופת-חולים, קופות-מילווה, ארגון משותף. כך עושה גם הממשלה. הנציב מבקר בכפרים ומושך אליו את הפלחים. כך גם עלינו לעשות. מהמנהיגים הערבים אין כל תקוה.

באותו ערב נקבעה פגישתי עם הנציב, והחלטתי להביא הענין לפניו, מבלי להזכיר שמות, ולשאול את דעתו. שמחתי לשמוע, שדעת הנציב שונה בהחלט מדעת אדוין.


 

פרק שמיני

ביום 27.8.1934 נפגשתי שוב עם מוסא עלמי בביתו. הוא בא העירה להיבדק אצל הרופא שיעצתי לו, והוא לקחני במכונית שלו ממלוני לביתו. הפעם הוא הציג לי שאלות, ולא קלות ביותר.

שאלה ראשונה: אם היהודים יהיו רוב בארץ והיא תהווה מדינה מיוחדת, מי יערוב למסגד עוֹמר, שהוא המקדש המוסלמי הגדול ביותר מחוץ לחיג’אז?

שאלתי אם אמנם יש ערבים נבונים החוששים שאנו רוצים לקחת את מסגד עומר?

מוסא עלמי ענה שיש ויש, ויש להם יסוד לחשש זה. בין החוששים נמצא גם המופתי. ויש כמה עובדות ותעודות המעידות על כוונת היהודים לבנות מחדש את בית־המקדש במקום מסגד עומר. האם לא נאם סיר אלפרד מונד (אחר־כך לורד מלצ’ט) על בנין המקדש? אמנם סמואל – כי זה היה בימי נציבותו – כתב למונד למה אמר דבר כזה, ומונד ענה שכוונתו היתה למקדש רוחני, אולם התשובה הזאת לא הניחה את דעת הערבים. בשנת 1920 פנה איש אחד לערבים בהצעה שימכרו את המסגד בעד מיליון פונט ליהודים, וישקיעו כסף זה בהקמת בתי־ספר לערבים. הפונה היה האנגלי שֶׁלִי, ראש לשכת־המסחר בירושלים. אדם זה הוא מיסיונר ושונא האיסלם והערבים. הערבים בטוחים שהוא פנה בשם היהודים.

אמרתי לו, שאמנם היהודים האדוקים מאמינים – ודבר זה איננו סוד – שבית־המקדש ייבנה שוב, אבל הדבר הזה ייעשה רק לאחר שיבוא משיח. זוהי אמונה דתית, והמאמינים בטוחים שדבר זה יקום בדרך נס, על־ידי שמים, שלא כדרך הטבע. גם בין הדתיים אין איש חושב שהדבר ייעשה בדרך הטבע. ושום יהודי אינו מעלה על דעתו לנגוע בקדשי עמים אחרים, ואם דרוש להבטיח שאין שום כוונה לגבי מסגד עומר יינתנו כל הערובות הדרושות.

מוסא עלמי שאל אז, אם אסכים שעיראק, עבר־הירדן וארץ־ישראל יהוו מדינה אחת? עניתי בשלילה. עצמאות העם היהודי לא תיתכן מבלי שארץ־ישראל תהיה יחידה פוליטית עצמאית, כלומר מדינה יהודית.

הוא שאל אז אם אסכים שיהוו שלוש מדינות קשורות זו בזו?

עניתי, שאנו רוצים שיהיו רק שתי מדינות: ארץ־ישראל הכוללת גם עבר־הירדן, ומדינת עיראק.

מוסא עלמי העיר, שאפילו לפי המנדט אין עבר־הירדן נכללת בבית הלאומי.

עניתי, שציונותנו אינה נובעת מהמנדט או מהצהרת בלפור. בכל אופן, היהודים והערבים אינם קשורים לגמרי במנדט. המנדט מחייב את בריטניה, לא אותנו ולא את הערבים. אולם אם תובטח לנו אפשרות בלתי־מוגבלת של עליה והתישבות בעבר־הירדן נהיה מוכנים לדון על סידור מיוחד, זמני או קבוע, של עבר־הירדן.

(מענין, כששוחחתי עם הנציב ביום 14.8.1934, לאחר שיחתי הקודמת עם מוסא עלמי על עבר־הירדן כחלק של מדינה יהודית, העיר הנציב שהמעמד של עבר־הירדן אינו יכול להיות כזה של מערב הירדן, כי סעיפי המנדט על הבית הלאומי אינם חלים על עבר־הירדן, ואני אמרתי אז לנציב, שהתישבותנו בעבר־הירדן היא תנאי להסכם, ואי־תחולת סעיפי הבית הלאומי על עבר־הירדן, היא לא מוחלטת ולא תמידית, אלא זמנית, כפי שנאמר בפירוש בסעיף 25 של המנדט).

מוסא עלמי שאל אז שאלה שלישית: אם אסכים להגבלת העליה היהודית בתקופת עשר השנים הבאות באופן שיובטח, כי מספר היהודים לאחר עשר שנים לא יעלה על מיליון אחד.

עניתי בשלילה ושאלתי מה טעם בהגבלה זו.

מוסא עלמי ענה: הערבים לא יוכלו להתקדם במידה מספיקה במשך עשר השנים, ואם היהודים יתרבו ללא כל הגבלה, תהיה הארץ כולה יהודית, מבלי שהערבים יוכלו להבטיח עתידם בארץ זו.

השיבותי, שבמקום לעכב את גידולנו מוטב שנעבד יחד תכנית להחיש התפתחות הערבים. נפתח בתי־ספר בכל כפר, נלמד את הערבים שיטות עבודה חדשות, נשכלל את משקם, ניסד כפרים ערביים לדוגמה וכדומה.

מוסא עלמי פקפק אם יהיה בכוחם של הערבים להתקדם במהירות כזו. אין מורים, ובמצב זה לא יוכלו להשתווֹת ליהודים.

העירותי: בלי עזרתנו – ייתכן שצדקת, אבל אם תקום ברית בינינו ונשקיע כוחות, ארגון, מדע וכסף בפיתוח המשק הערבי כמו בפיתוח משקנו היהודי עשוי כל המצב הכלכלי והתרבותי של הערבים להשתנות. הברית בינינו צריכה להיבנות על עזרה הדדית ולא על הפרעה הדדית. עזרתנו תינתן לא רק לפיתוח ארץ־ישראל ועבר־הירדן, אלא גם לפיתוח עיראק. ארץ זו יש לה אפשרויות כבירות, יש לה שפע של אדמה פוריה ושפע של מים – מים של נהרות גדולים, ומשום כך היא נקראת בעברית נהַריִם – ואנו מעונינים בהתפתחותה המכסימלית, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה פוליטית.

שאלתי את מוסא עלמי: איך יקום ההסכם, מי יחתום מצד הערבים?

מוסא עלמי ענה: השאלה אינה פלשתינאית בלבד. בתחומי ארץ־ישראל בלבד אין פתרון לסכסוך היהודי־ערבי. רק במסגרת ערבית כללית אפשר למצוא פתרון. בארץ יש לבוא בדברים קודם־כל עם המופתי. מחוצה לה – עם אנשי האיסתיקלאל. אם יוסכם הדבר ייקרא קונגרס ערבי כללי: מסוריה, מארץ־ישראל, מעיראק, מסעודיה, מתימן. הצירים יבחרו ועד־פועל והוא יחתום.

סיפרתי למוסא עלמי שאני עומד לנסוע בקרוב ללונדון, ואביא את כל הדברים בפני חברי. מלונדון אסע לז’נבה להיפגש שם עם הועד הסורי: שכיב ארסלאן ואיחסאן בּיי אל־ג’אברי.

מוסא עלמי העיר, שהם ישאלו דעת המופתי, ולא יעשו שום דבר נגדו. הוא שאל אותי אם אני רוצה שידבר עם המופתי על ענין זה. אמרתי לו, שזה רצוי מאוד, ועוד לפני נסיעתי.

מוסא הבטיח להיפגש עם המופתי ולבוא ליפו לראות אותי. ואשר לארסלאן וג’אברי, הוא נכון לתת לי מכתב אליהם. אמרתי, שמוטב שיכתוב להם על תוכן שיחתנו.

ב־29 באבגוסט טלפן לי מוסא עלמי לתל־אביב, שמחר יבוא ליפו ושם ניפגש. הוא הודיע לי שבינתים שוחח עם המופתי. אולם למחרת טלפנו לי מיפו, שמוסא עלמי אינו יכול לבוא, והפגישה עמו תתקיים בירושלים ביום 31.8.1934.

בשעה עשר בבוקר ביום 31.8.1934 נפגשתי עם מוסא עלמי בביתו בירושלים. הוא ראה את המופתי בכפרו ומסר לו על תוכן שיחותינו. הדברים היו כפצצה באזני המופתי. הוא לא שיער שיש יהודים הרוצים בכנות הבנה והסכם עם הערבים. עד כאן לא היה דבר כזה. הוא, מוסא עלמי, הבטיח למופתי, שאני מדבר ביושר ובכנות, ושהוא יוכל להאמין לי ולבטוח בדברי. המופתי שמע על התכנית בהתענינות רבה, וזוהי תשובתו:

עד עכשיו לא האמין שהיהודים רואים צורך בהבנה עם הערבים. הוא מצדו אינו מתנגד, אם רק אפשר להבטיח את האינטרסים הדתיים, הכלכליים והפוליטיים של ערביי ארץ־ישראל. כמובן, שהוא צריך עוד לעיין בתכנית. הדבר הוא כל־כך מפתיע ופתאומי. לעת־עתה אינו יכול לעשות שום צעד. דעת־הקהל הערבית היא כל־כך רחוקה מהצעה זו, ושום מנהיג אינו יכול לעשות דבר מאחורי גבם של הערבים. יש לשנות את דעת־הקהל, ליצור אטמוספירה אחרת, דרושה הצהרה פומבית שתשפיע על דעת־הקהל הערבית.

לדעת מוסא עלמי עלי להיפגש קודם־כל עם ג’אברי וארסלאן. הוא יכתוב להם על שיחתו עם המופתי. המופתי מתחשב הרבה עם דעתם, והם – עם דעתו. אחר־כך צריך למסור הצהרה פומבית מבלי להיכנס בפרטים ומבלי לרמוז עדיין על שום משא־ומתן. השיחות לעת־עתה צריכות להישאר בסוד גמור.

הסכמתי לכך. בררנו הקוים הכללים של ההצהרה: שאלת ארץ־ישראל אינה רק ענין לערבים וליהודים היושבים בארץ, מצד אחד זוהי שאלת העם היהודי כולו, מצד שני זוהי שאלה ערבית כללית; הגשמה מלאה של שאיפת העם היהודי בארץ־ישראל אינה עומדת בסתירה לשאיפת העם הערבי, להיפך, שתי השאיפות משלימות זו את זו; העזרה ההדדית של שני העמים תהיה לברכה גם לארץ־ישראל וגם לשאר ארצות ערב; ייאחזו אמצעים שהתגובה בעתונות היהודית והערבית על הצהרה זו תהיה ידידותית, ואז יבוא המשך.

הזמנתי את מוסא עלמי לבקר במשקנו, והוא קיבל הצעה זו ברצון. גם אשתו תלווה אותו בביקורים אלה.

בשנים בספטמבר יצאתי באניה ללונדון.

מהאניה (שמה היה “ספינקס”) שלחתי ביום 7.9.1934 מכתב לי. ל. מגנס: "אני בדרך ללונדון. יצאתי מהארץ בשנַיִם לחודש זה, ובעוד ארבעה ימים אהיה בלונדון (אתעכב בפאריס יום או יומַיִם). לאחר נסיעתך נפגשתי פעמים אחדות עם מוסא עלמי בררנו את הקוים היסודיים של ברית ערבית־יהודית. שני העמים מכירים בשאיפות הלאומיות של כל אחד, ועוזרים להגשמתן המלאה במידת האפשרות המכסימלית. מבלי לנשל את הערבים היושבים בארץ, מוּכּרת הזכות של העם היהודי לשוב לארץ־ישראל ולהתישב בה ללא כל הגבלה מספרית. זכות העליה וההתישבות ניתנת ליהודים גם בעבר־הירדן. מעבדים יחד תכנית פיתוח כללית ומקפת במטרה לפנות ולהכשיר שטחי־אדמה להתישבות יהודים צפופה ולהרים את מצב עובדי־האדמה הערבים עד כדי רמה אירופית מודרנית. ברכישת קרקע על־ידי יהודים מבטיחים את השטח הדרוש לקיום הערבים היושבים על האדמה. בפיתוח החרושת משתתפים היהודים והערבים גם בהונם וגם בעבודתם. זכות העבודה העברית מוּכּרת במשק היהודי. לפלחים ניתנת עזרה מדעית, אירגונית, סניטרית וכספית. מבחינה פוליטית: בתקופת המעבר משתתפים היהודים והערבים על יסודות פריטטיים בשלטון האֶכסקוטיבי. הסידור הסופי של הארץ: מדינה עצמאית קשורה לפדרציה הערבית מתוך הבטחת האינטרסים הבריטיים. היהודים מסייעים בהשפעתם הפוליטית, המוסרית והכספית לפיתוח הארצות הערביות (בשורה הראשונה עיראק ועבר־הירדן) ולאחדות הערבית. הסטטוס של עבר־הירדן טעון עוד בירור: אם יהווה חלק אינטגרלי של המדינה הארצישראלית או יהיה לה מעמד מיוחד, מעמד בינַיִם בין ארץ־ישראל ובין עיראק, אבל התישבות היהודים ללא כל הגבלה פוליטית מובטחת גם בה. ערובות מספיקות ניתנות לשמירת המקומות הקדושים של המוסלמים בארץ־ישראל (בעיקר מסגד עומר).

"זוהי כמובן רק סקיצה כללית הטעונה עוד בירור בכמה נקודות חשובות. כששני הצדדים יבואו לידי הסכם ייקרא קונגרס ערבי כללי מבאי־כוח כל הארצות: ארץ־ישראל, סוריה, עיראק, סעודיה, תימן. תיבחר אֶכסקוטיבה אשר תחתום על ההסכם.

"מוסא עלמי מסר את התכנית למופתי. כפי שסיפר לי מוסא עלמי היה המופתי נדהם לשמע הדברים. הוא לא האמין שמצד היהודים יש רצון כן לבוא לידי הבנה והסכם עם הערבים. תשובתו היתה: אם אפשר להבטיח את האינטרסים הדתיים, הכלכליים והמדיניים של הערבים הרי הוא בעד הסכם. אולם דבר זה הוא כל־כך רחוק מדעת־הקהל הערבית ששום מנהיג לא יעז עכשיו לעשות דבר מה. יש צורך בשינוי האטמוספירה. לשם כך דרושה מצד היהודים הצהרה.

"בררתי עם מוסא עלמי קוֵי ההצהרה. בינתים הוא כתב על כל התכנית לחותנו (ג’אברי) ולאמיר (ארסלאן) היושבים בז’נבה, והודיע להם, שאני אבוא להיפגש אתם. הוא גם כתב להם על דעת המופתי בענין זה.

“בינתים דיברתי עם הנציב (גנרל ווֹקוֹפּ) על תכנית הסכם יהודי־ערבי לפי הקוים הנ”ל, מבלי להזכיר שמות האנשים שאני עומד אתם בקשר. הוא מתיחס לדבר ברצון ומבקש ממני להמשיך. הוא הודיע לי, שאם נגיע לידי הסכם כלכלי, תעשה הממשלה את ההסכם לתכנית הממשלה. ואשר להסכם הפוליטי אמר, שאין הוא יכול לחייב את הקבינט, אבל הוא בטוח שהקבינט ישמח לכל הסכם יהודי־ערבי.

"אני אצטרך לשהות בלונדון כשבועַיִם. בעשרים או בעשרים וחמישה לחודש זה אלך לז’נבה להיפגש עם שני האנשים (ג’אברי וארסלאן). לדעתי, חשוב מאוד שאתה תשתתף בשיחות אלו, ואבקשך להודיע לי מלונדון אם ייתכן הדבר, ואיפה תימצא בימים אלה.

"תכתוב לי בבקשה להנהלה הציונית בלונדון.

שלך, ד.ב.ג."


קיבלתי ממנו תשובה, שהוא מוכרח להיות בימים אלה בארצות־הברית, ולא יוכל לבוא לז’נבה להשתתף בשיחה.


 

פרק תשיעי

שהיתי בלונדון כשבועים וביום 22.9.1934 יצאתי לפאריס לקחת אתי לשיחה בז’נבה את מ. ירבלום. ידעתי שהם אינם מדברים אנגלית, ואני לא הייתי רגיל לדבר צרפתית, אם כי למדתי לשון זו עוד בהיותי סטודנט בקושטא לפני מלחמת־העולם הראשונה, וקראתי הספרות הצרפתית, אבל לא היו לי הזדמנויות לשוחח בלשון זו. בפאריס נסיתי להתקשר עם נחום גולדמן בז’נבה – ולא נעניתי. חיפשתי הטלפון של ג’אברי, ונתברר לי שאין לו טלפון. מצאתי הטלפון של ארסלאן, וילדה ענתה שאינו בבית. לפי התכנית הייתי צריך לצאת בערב לז’נבה. לפני צאתי נסיתי עוד פעם לטלפן לארסלאן, ובפעם השניה מצאתי אותו. הוא הודיע שהם מוכנים לפגישה מחר בערב. משום כך החלטתי לצאת רק למחרת בבוקר עם ירבלום. בצהרים ביום 23.9.1934 יצאנו לז’נבה וטלגרפתי לביתו של ג’אברי, כי בתשע וחצי ניפגש בביתו של ארסלאן.

כשהגענו בערב לביתו של ארסלאן כבר מצאנו שם את ג’אברי. ארסלאן גר בדירה מרוּוַחת ומקושטת. את ג’אברי היכרתי עוד מהארץ והוא פגש אותי בלבביות רבה. ה“ארי” (ארסלאן בתורכית פירושו אריה) עשה רושם של זקן כבד־תנועה, אבל כשהוא מדבר מורגש בו עוֹז ולהט. אחרי שיחה קצרה על מכּרים משותפים – בקרב המפלגה הסוציאליסטית בצרפת – עברנו לעצם הענין. ג’אברי אמר שמהארץ כתבו לו על השיחות, אבל הוא רוצה לשמוע פרטים. היה קושי בשפה. התחלנו השיחה בתורכית, אבל מכיון שירבלום אינו יודע שפה זו, עברנו לצרפתית. זו היתה השיחה הרצינית והממושכת הראשונה בחיי בלשון זו. עזר לי כמובן ירבלום; גם שני המארחים, היודעים קצת גרמנית המציאו לי מפעם לפעם את המלה החסרה.

השיחה בביתו של ארסלאן נמשכה עד אחת. מסרתי על עיקרי הדברים שדנו עליהם בשיחות עם מוסא עלמי. ארסלאן מיד נקט עמדה קיצונית. בלי הבטחה מצדנו שהערבים בארץ־ישראל ישארו רוב, אין הוא נכון לשום משא־ומתן. עזרתנו לאחדות ארצות ערב מחוץ לארץ־ישראל – לדעתו כל האחדות הזאת אינה אלא חלום. יידרשו לכך מאה או מי יודע כמה שנים. ובינתים אתם – היהודים – תהיו רוב בארץ ותבטלו את הערבים בששים. אמרתי לו, שאין אני כל־כך פסימי בנוגע לאחדות ארצות ערב, והערבים בארץ־ישראל סוף־סוף הם רק אחוז מועט בעמי ארצות ערב, וגם אם נהיה רוב עצום בארץ, יותר משני־שליש, ערביי ארץ־ישראל לא ירגישו עצמם מיעוט, כי סביבם יהיו מדינות ערביות הקשורות עם המדינה היהודית. ארסלאן שינה את נימוקו ואמר כי אחדות עמי ערב בטוחה בין כך ובין כך. הוא, ארסלאן, סייע להתקרבות בין איבּן־סעוד ובין האימאם יחיא בתימן. גם עיראק וסעודיה עומדות בקרוב להתקרב זו לזו. ואם תפרוץ מלחמה־עולמית ישתחררו תוניס, אלג’יר ומרוקו ושאר הארצות, ולמה לנו העזרה היהודית ומה היא תיתן לנו בעצם. ואם נחוצה ליהודים מדינה יהודית – מדוע לא תלכו לאחת הארצות הריקות והגדולות יותר. סיפרתי לו שעצה זו ניתנה לנו בראשית המאה לא על־ידי איש פרטי, כי על־ידי נציג אימפריה עולמית, על־ידי צ’מברלין, בהיותו שר־המושבות ושלט על אוגנדה, שהציע אותה לנו – ודחינו הצעה זו. הסברתי לו מהי ארץ־ישראל לעם היהודי זה כארבעת אלפים שנה. הוא עמד בתוקף ובקנאות על כך שאין הוא יכול כלל וכלל לבוא לערביי ארץ־ישראל בהצעה שייהפכו פעם למיעוט. אין הוא מעריך כלל את עזרת היהודים, והוא גם בטוח שהאנגלים לא יתנו לנו לעולם להיות לרוב או לכוח גדול בארץ. אנגליה רוצה ישוב יהודי בארץ־ישראל כדי להקל עליה להשתלט על הערבים, אבל אין להם כל ענין ליצור פלשתינה יהודית. וגם אם תיווצר פלשתינה כזו – הערבים לא ישלימו לעולם עם עובדה זו. סוף־סוף סביב ארץ־ישראל יש עשרות מיליונים ערבים. הוא נכון להסכם רק אם נתחייב להישאר מיעוט. הוא שולל גם זכות התישבותנו בעבר־הירדן. חלק זה לא הובטח כלל במנדט, ואין לנו כל תביעה על עבר־הירדן גם אליבא דאנגליה; הוא אגב שאל אותי אם האנגלים מסכימים להתישבותנו בעבר־הירדן. אמרתי לו, שהוצאת עבר־הירדן מכלל הבית הלאומי היא זמנית, והוצאה זמנית זו באה כמה שנים אחרי הצהרת בלפור שחלה על כל ארץ־ישראל, במערב ובמזרח.

ג’אברי לא ניסה לסתור את דברי ארסלאן במעמדו, אבל משאלותיו היה ברור שהוא נוקט עמדה יותר פשרנית: מעריך יותר את הגורם היהודי ומבין את הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ־ישראל. הוא שאל אותי אם אנו מיופי־כוח מטעם העם היהודי או ההסתדרות הציונית לעשות הסכם. אמרתי לו, שלעת־עתה השיחה היא פרטית, וכפי שהוא יודע מהמכתב שהוא קיבל – גם סודית.

כשנפרדתי בגמר השיחה עם השנַיִם ליוה אותי לרכבת ג’אברי, ובדרך אמר לי, שאין זו המלה האחרונה והדיון עוד יימשך.

שהיתי באירופה עוד כמה שבועות (ביקרתי גם בוָרשה), ובדצמבר 1934 חזרתי לארץ. השתוממתי לראות, כי בירחון La Nation Arabe מנובמבר 1934 היוצא לאור על־ידי המשלחת הסורית הפלשתינאית בז’נבה, נתפרסמה שיחתי עם ארסלאן וג’אברי, אם כי הותנה בינינו שהשיחה היא סודית, ונתפרסמה לא בלי סילופים. הכותרת של סיפור המעשה: “ביקורו של מר בן־גוריון במשלחת הסורית־פלשתינאית בז’נבה בענין פלשתינה”. וזהו סיפור המעשה:

"עקב פניותיהם הדוחקות של מספר ידידים הסכמנו לקבל את בן־גוריון בז’נבה. הוא רצה לשוחח אתנו על הבעיה היהודית בפלשתינה ולהציע לנו כמה פתרונות מעשיים שנצבו בפני הועד שלו.

"אם נדבר גלויות נאמר שהיססנו זמן רב לפני שהסכמנו לביקור זה, היות וחששנו שהוא תוכנן כתעמולה למען התנועה הציונית. אך לאחר שקיבלנו הודעות על אופיו הרציני של בן־גוריון החלטנו שכדאי לשמוע הצעותיו וגם לעמוד באותו זמן על המטרה האמיתית של הציונות מפי אדם מוסמך.

"כמובן, השיחות לא היה להן כל אופי רשמי. היתה זו חליפת־דעות פשוטה ללא כל התחייבות, לא מצדנו ולא מצדו. השיחה נתקיימה ב־23 בספטמבר בז’נבה, ונקבעה במברק שבן־גוריון שלח לנו מפאריס. נלווה אליו יהודי אחד מעיר זו.

"אמרנו לבן־גוריון שנקשיב להצעותיו בתשומת־לב הגדולה ביותר. הוא פתח בהקדמה שכללה גורמי העליה לארץ, מטרות התנועה הציונית והמניעים המכריחים את היהודים להשתקע בארץ. הוא פֵּרט את השלבים השונים שעברו על היהודים בארצות שונות וסיים בצורך המוחלט לעשות את ארץ־ישראל למולדת יהודית ומדינה יהודית. זאת אין למנוע, הצהיר, אלא הוא סבור שיש צורך בהסכם עם הערבים.

"שאלנו אותו מהו מספר המהגרים שהסוכנות הציונית מתכוונת להביא לארץ ומה סבור הוא כושר הקליטה המכסימלי של הארץ. הוא הצהיר בגלוי־לב, שלא רק פלשתינה אלא גם עבר־הירדן הוא נושא תביעתם. לפי המומחים שלהם מסוגלות שתי הארצות לקלוט מששה עד שמונה מיליון יהודים. הוא הסביר ביתר פרוטרוט הסיבות החמריות והרוחניות המושכות את היהודים לארץ־ישראל. הוא בא לשאול בפשטות גמורה מהו הפיצוי שיכולים הערבים לדרוש למען הסכם להקמת מדינה יהודית בשתי הארצות האלה, בהוסיפו מיד ההבטחה, כי הערבים שלא ירצו להגר מארצם – הם חפשיים להישאר ואדמתם לא תיגזל מהם.

"ראינו חובתנו לשאול אותו אם מה שהוא אומר הוא רציני, כי לא יכולנו למנוע את עצמנו מחיוכים בשמענו שטויות כאלה. ואף־על־פי־כן רצינו למצות את הדיון ושאלנו את מר בן־גוריון מה הם הפיצויים שהיהודים יעניקו לערבים בתמורה לקרבנותיהם, והוא ענה: ‘נושיט לערבים עזרה מדינית וכלכלית. העזרה המדינית תבוא בגיוס הכוחות היהודים לטובת הערבים בסוריה. ואשר לעזרה הכלכלית – היא תתגלה בהשקעות הון בעיראק, בסעודיה ובתימן למען פיתוחן הכלכלי’. ענינו לו: ‘בסיכום, אתה מציע לנו פינוי ארץ משבעה או שמונה מיליון תושבים תמורת עזרה פוליטית בלתי־ברורה וסעד כלכלי, שאין לארצות האלה בשעה זו כל צורך דחוק בו’. ליתר דיוק, הסברנו לו גלויות, כי צרפת, בתוקף התחיבויותיה הבין־לאומיות, לא תאחר למצוא שדה־הבנה עם האומה הסורית.

"נוסף לכך, אמרנו לו, אתה יודע היטב כי צרפת הכריזה רשמית בפני חבר־הלאומים שמכּירה בכשרון סוריה לשלוט על עצמה בכוחות עצמה. וכפי שאתה רואה, המאורעות בסוריה מתפתחים באופן נורמלי, מבלי שיהיה צורך בשום סיוע יהודי. עיראק מצדה כבר השיגה עצמאותה, ובכוח אוצרות הנפט והאחרים היא נמצאת במלוא התפתחותה הכלכלית. אין כל מחסור בהון, מספיק אם ממשלתה מביעה רצונה לקבל כספים. ואשר לחיג’אז ולתימן – אין להן בכל אופן כל כוונה לפנות בשעה זו להון זר, ופחות מכל להון יהודי.

"אתה רואה היטב, כי זיקת הערבים לעזרה מדינית וכלכלית של יהודים אין לה אופי של הכרח. ואמנם מוצע אפס ואין למען שמיליון וחצי ערבים יתיאשו ויפקירו מולדתם, האדמה הקדושה של אבותיהם, וינועו אל המדבר; ולמען שהאומה הערבית המונה עשרים מיליון נפש תקבל על עצמה החרפה לחתום על פינוי האדמה, שכל גרגיר שלה רווי בדם אבותיהם, והקדושה ביותר מבחינה דתית. אין להביא הצעה כזו בטרם היא נשקלה ונבחנה בעיון רב.

"כשיש למישהו רעיונות כל־כך גאים וכל־כך חצופים, אינו צריך להניח שיקבל לכך הסכמת יריבו. מוטב לו להמשיך, מתוך הישענות על הכידון הבריטי, וליצור מדינה יהודית, אבל לכל הפחות אל יחשוב על הסכם עם הערבים, הסכם שהאנגלים והיהודים אינם פוסקים לדבר עליו למען רמות דעת־הקהל העולמית.

"משום כך הודענו למר בן־גוריון, שאין תועלת בהמשכת שיחה דמיונית זו. אלה הן העובדות כפי שנתארעו.

"למר בן־גוריון יש סיבה מספיקה לגלות אומץ־לב בהציעו לערבים הצעות כה ילדותיות וכה מחוסרות הגיון. כי העידודים המרובים של הממשלה הבריטית וחוסר המעשים של הכוחות הערביים נוכח הסכנות הגדלות וההסתערויות של המפעל היהודי איפשרו לנציגים הציונים להשתעשע בהשגות הנועזות ביותר.

“צעדו של מר בן־גוריון הוא באמת מעשה רב חשיבות המגלה המטרה האמיתית של הציונים, שאפשר להסבירה מתוך אמונתם, כי חלומם קום יקום במהרה. אין זו אזהרה אך ורק לערבים, אלא גם לבריטים, החייבים לשקול את התוצאות של התפשטות יהודית מסוג זה”.13

שקראתי את החוברת בשובי ארצה רשמתי לעצמי מיד:

  1. השיחה היתה פרטית וחשאית. הותנה שאין דברי השיחה ניתנים לפרסום. איחסאן בּיי אל־ג’אברי היה הראשון אשר הדגיש תנאי זה.

  2. מפני שהשיחה נמסרה בקיצור לא נמסרו הדברים כהוויתם. אולם בפסוקים אחדים יש סילוף מכוּון:

א. לא אמרתי “שכל הערבים אשר לא ירצו להגר או לעזוב את הארץ – יוכלו להישאר כרצונם”. אמרתי בדיוק את ההיפך. לפני התחלת ההתישבות היהודית עזבו הרבה ערבים, ביחוד נוצרים, את הארץ והיגרו לאמריקה, ארגנטינה וכו'. הגירה זו פסקה עם התישבות היהודים, ולא רק שאין בכוונתנו ובכוחנו לדחוק רגלי הערבים, אלא במתכּוון ושלא במתכּוון אנו משפרים מצבם. והראָיה – הריבוי הגדול של הערבים לאחר המלחמה.

ב. לא אמרתי, ש“נגייס הכוחות היהודים לעזרת הערבים בסוריה”. להיפך, ביקרתי את התנועה הלאומית הערבית העומדת על שלילה בלבד, שאין לה אלא המלחמה נגד השלטון הזר. ואמרתי, שבזאת לא נשתתף. תנועתנו בנויה על חיוב – על פעולה משקית, תרבותית. ואנו נהיה מוכנים לעזור לעם הערבי בפעולה כזו, כי רק הרמה הכלכלית והרוחנית של העם הערבי תביא אותו לידי חירות לאומית אמיתית.

כשהראיתי חוברת זו למוסא עלמי נתמלא בושה וכלימה, ואמר לי, שקשה יהיה לו מעכשיו להראות פניו בציבור. וידעתי שהוא אומר זאת בכנות ומתוך צער רב.


 

פרק עשירי

בינתים נשתנה מצבנו הפוליטי. ב־25.11.1935 התיצבה משלחת ערבית מאוחדת בפני הנציב והגישה לו תזכיר שנשלח על־ידי הנציב למשרד־המושבות. בתזכיר זה דרשו הערבים שלוש דרישות עיקריות: 1. הקמת ממשלה לאומית נבחרת על־ידי תושבי הארץ. 2. הפסקה גמורה של העליה היהודית. 3. איסור מכירת כל קרקע ליהודים.

ביום 9.1.1936 הודיע הנציב בכתב לחברי המשלחת כי מזכיר הממלכה לעניני המושבות קיבל את התזכיר שהגישה המשלחת לנציב והוא מעיין בה יפה, ובהקדם האפשרי יבואו אתו בדברים בענין זה.

בעשרים ותשעה לינואר 1936 הזמין הנציב את חברי המשלחת והודיע להם שקיבל מברק משר־המושבות שבו הוא ממלא ידי הנציב למסור להם תשובות לשלושת הדרישות שלהם.

"1. בדבר יִסוד שלטון דמוקרטי בפלשתינה (א"י):

"תשובת שר־המושבות היא כי כבר מסר למנהיגים הערבים הצעות ממשלת הוד מלכותו בענין הקמת מועצה מחוקקת בפלשתינה (א"י) בעלת רוב גדול של חברים מטעם הציבור אשר בהרכבה הוכר העקרון של בחירת הצירים.

"2. בדבר הפסקה גמורה של העליה היהודית:

"לדרישה זו רוצה שר־המושבות להשיב כי אין כל מקום לשאלה בדבר הפסקה גמורה של העליה היהודית לפלשתינה (א"י). העקרון שאנחנו הולכים לאורו בענין הכנסת עולים לארץ היא – המדיניות של יכולת קליטה כלכלית, ואין בדעת ממשלת הוד מלכותו לנטות מעקרון זה.

"3. בדבר האיסור על כל מכירות קרקע ליהודים:

"לדרישה זו רוצה שר־המושבות להשיב כי מאשר הוא בעיקרו של דבר את הצעתי (של הנציב) שהצעתי, דהיינו כי לא יותר לשום בעל־קרקע, מחוץ למחוז באר־שבע ולאזורי העיר, וגם לאדמה הנטועה עצי־הדר, למכור שום חלק מאדמתו אלא אם כן הוא משאיר לעצמו שטח מינימלי אשר יספיק לו להשגת אמצעי מחיה לעצמו ולבני־ביתו; וכן (וזהו תריס בפני מכירות הנעשות אגב קנוניות) כי שטח מינימלי זה לא יהא בר־העברה, ויקום לממשלה לקנין אם יחדל בעליו המחזיק בו לעבדו. זאת ועוד: שר־המושבות רוצה כי יובן הדבר כי התחוקה המוצעת תשמש לכלל כולו, באופן שמחוץ לאזורים שהוצאו מכלל התחוקה, תהיינה מכירות הקרקע כפופות להגבלות האמורות שתחולנה איפוא על כל הציבור כולו לכל שדרותיו.

"ועוד: לנציב העליון תהיה הסמכות לאשר מכירת שטח מחיה אם יוכח כי יהא הדבר לטובת הציבור; למשל, כשיש צורך בשטח מחיה לפיתוחו של פרבר עירוני, או כששטח מחיה עומד למוקש על דרך פיתוחה של אדמה כפרית או של תכנית השקאה או תכנית ניקוז חשובה.

"הודעתו של מזכיר המושבה מחייבת אותי למסור ביאורים אחדים. אשר להצעה בענין מועצה מחוקקת. קיבלתי את ההערות ודברי הבקורת של כל המפלגות המדיניות הערביות שהיו מיוצגות באסיפה מיום 25 בנובמבר דאשתקד, ועתה אני מעיין בהערות ובדברי הבקורת הללו. ואולם מקצת ההערות הגיעוני רק זה עתה. לכשיהא סיפק בידי לעיין יפה בנקודות השונות שנתעוררו, אקרא את המנהיגים לדיון בהקדם האפשרי.

"ואשר לשאלת העליה עלי להגיד מלים אחדות. שר־המושבות חזר ואישר את כוונת ממשלת הוד מלכותו ללכת בענין זה, הכנסת עולים לארץ, לאור העקרון של יכולת הקליטה הכלכלית, ובלי לסטות מזה. ואולם כדי שנהיה בטוחים שישרור יחס קרוב ומוצק בין מספר העולים החדשים שייכנסו לארץ ובין יכולת הקליטה של הארץ, הן עתה והן לעתיד לבוא, הזמנתי סטטיסטיקן מומחה ומנוסה מאוד מקנדה אשר יעמוד בראש משרד חדש, שענינו סטטיסטיקה, ההולך ונוצר עתה במחלקת העליה. רוצה אני כי משרד זה יערוך מחקרים עונתיים בענין המסחר, התעשיה והחקלאות ובעזרת חומר סטטיסטי ומספרים מדויקים בעניני כלכלה יתן לי את האפשרות לעמוד על התמורות החלות במצב הארץ.

“אל נכון יודעים אתם כי אשרם ושלוָתם של האוכלוסים החקלאיים של פלשתינה (א"י) היו תמיד מן השאלות העיקריות ששיקעתי בהן את תשומת־לבי, ועתה אני רוצה לדאוג לכך, עד כמה שאפשר, בלי לעצור שלא לצורך את התפתחותה של הארץ, ובלי לגרום הפרעה לשיטת האשראי של הארץ, שהחקלאי לא יסבול אגב העברות בבעלות. ולפי פוליטיקה זו חקקתי באבגוסט 1933 את פקודת הגנת האריסים, שנתנה מידה של בטחון לאריסים באדמות חקלאיות. ואולם הפקודה לא פגעה במצבו של בעל־הקרקע הזעיר שבאותה שנה לא היה חמור כלל ועיקר, אך עתה הולך המצב ומשתנה, ומכירות הקרקע המתרבות והולכות מצריכות הגנת־מה הן לבעלי־הקרקע הזעירים והן לאריסים. עתה אין קושי רב בהשגת עבודה אחרת, ואולם ייתכן כי מצב זה לא ישׁרור לעולמים, והרבוי הטבעי של האוכלוסים אף הוא מן הגורמים שיוסיפו קושי על הקשיים שבמצב, אם לא נקדים ונאחז באמצעים לשם כך, ולפיכך נוכחתי כי התהליך הזה, מכירת קרקעות על־ידי בעלי־קרקע זעירים, אי־אפשר להתיר לו להמשיך ללא הגבלה”.

הנציב לא הודיע מהו גבול המינימום שאסור למכרו. לעת־עתה הודיע רק שתי הנחות הנוגעות לשאלה זו:

  1. מינימום, זה לא יהיה שוה בכל הארץ. במקומות של עיבוד אֶכסטנסיבי – יגדל המינימום; במקומות של עיבוד אינטנסיבי – יקטן.

  2. במידה שהאדמה תושבת או במידה שתתגלה אפשרות של השקאה – יקטן השטח.

לפני פגישת הנציב עם המשלחת הערבית ביום 29.1.1936 המציא הנציב לסוכנות את ההצהרה שהכין בשביל המשלחת הערבית, ובמכתב נוסף ציין השיחה שהיתה לו לפני שנה, בשנים־עשר לפברואר 1935, עם ד"ר רופין, מ. שרת והחתום מטה על הצורך במתן הגנה לאיכּר הזעיר כמו לאריס, וכי במשך חמש השנים האחרונות, גדלו הקניות היהודיות (לפי מספרי הממשלה קנו היהודים בשנת 1930 – 19,365 דונם, בשנת 1931 – 18,585, ב־1932 – 18,893, ב־1933 – 36,991, ב־1934 – 62,114, ב־1935 – 73,000 דונם).

הערבים לא מצאו סיפוק בתשובת הממשלה – ובודאי לא היהודים. במיוחד גדלה ההתנגדות של השנַיִם – מטעמים שונים ומנוגדים – למועצה המחוקקת. התנגדות “משותפת” זו לא הביאה לידי קירוב הלבבות בין היהודים והערבים.

אחרי כשלון השיחה עם ארסלאן וג’אברי בז’נבה (ועלי לציין כי מוסא עלמי הצטער על פרסום השיחה לא פחות ממני) לא נפגשתי יותר משנה וחצי עם מנהיגים ערבים, כי כל הזמן היתה תלויה ועומדת הצעת המועצה המחוקקת.

באפריל 1936 הציע לי ד“ר י.ל. מגנס להיפגש עם מר אנטוניוס, ערבי־נוצרי, שהיה במובן ידוע התיאורטיקן של התנועה הלאומית הערבית. הפגישה נתקיימה בביתו של אנטוניוס שהיה בנוי בדרך להר־הצופים. ד”ר י.ל. מגנס היה נוכח, ולפעמים גם השתתף בשיחה.


 

פרק אחד־עשר

השיחה הראשונה נתקיימה ביום 17.4.1936 בשעה עשר בבוקר ונמשכה שעה וחצי. י.ל. מגנס אמר, שלדעתו הבסיס לשיחה צריכה לשמש ההנחה, שיהודים וערבים נמצאים בארץ זו בזכות ולא בחסד, ויש צורך בפגישה ובקואופרציה. יש ערך למועצה מחוקקת, כי בה ייפגשו יהודים וערבים, והוא מצטער על כך שהיהודים מתנגדים למועצה.

אנטוניוס התאונן שהיהודים גייסו את כל “העולם” נגד המועצה. הצעד הראשון להבנה הדדית צריך להיעשות על־ידי היהודים, כי הם התוקפים (Agrressors). בכל שמונה־עשרה השנים של השלטון הבריטי לא נעשה מצד היהודים שום צעד, שיכניס בלב הערבים את ההכרה שהם מעונינים ברצון הטוב של היהודים. הוא מבין את כל נימוקי היהודים, אבל לערבים אין דרך אחרת אלא להילחם נגד “שטיפת” הארץ על־ידי יהודים שתערער את קיומו של העם הערבי. הוא בעצמו חושב שגם הערבים צריכים להכיר בעובדה של מציאות היהודים בארץ, ומשום כך יש להגביל את שאיפתם. על בסיס השאיפות של הערבים והיהודים, אין אפשרות של הבנה הדדית, כי שתי השאיפות סותרות זו את זו, ואינן יכולות בשום אופן להתישב אהדדי. אם רוצים בהבנה יש הכרח בהגבלת השאיפות. כל צד צריך לוותר על חלק, ורק אז תיתכן הבנה. אבל לא נראה שום סימן מצד היהודים שהם מוכנים לוותר על שאיפתם, ולכן אין הוא סבור שאפשרית הבנה הדדית.

אמרתי, שאני שולל את ההנחה שאין שאיפת היהודים והערבים מתישבות זו עם זו. אין סתירה מוכרחת ובלתי־נמנעת. כנקודת־מוצא יש לקבל את ההנחה, שהשאלה היא לא בין יהודי ארץ־ישראל וערביי ארץ־ישראל – בשטח מצומצם זה יש באמת ניגוד שקשה להתגבר עליו – אלא יש לראות את היהודים כחטיבה עולמית, ואת הערבים כחטיבה עולמית. ואני מאמין, שבין השאיפה הלאומית של העם היהודי והשאיפה הלאומית של העם הערבי, אשר אולי עכשיו אינה ברורה ומגובשת, אבל בלי ספק תתבהר ותתגבש במשך הזמן, אין סתירה הכרחית, כי אנו מעונינים אך ורק בארץ הזאת, והערבים מעונינים לא רק בארץ הזאת; ומה שלא יקרה בארץ־ישראל, לא ישנה מעמדו העולמי של העם הערבי. אני מבין שאיפתו הלאומית של העם הערבי – שאיפה לתחיה והתחדשות תרבותית וכלכלית וקוממיות מדינית. שאיפת העם היהודי אף היא תחיה והתחדשות תרבותית וכלכלית וקוממיות מדינית. ואני סבור, שהגשמת שתי השאיפות במלואן תיתכן בלי ניגוד פנימי ביניהן. כי אם גם ארץ־ישראל תיהפך על־ידי העליה לארץ יהודית בעיקרה (Predominantly) אין כל סכנה לתרבות ולחירות ערבית. ואפילו ערביי ארץ־ישראל, כשיהיו מיעוט בשטח מוגבל זה של ארץ־ישראל, לא יהיו מיעוט כבני העם הערבי כולו, כי עַם זה יהיה שליט ועצמאי בארצו הרחבה; ושאיפת היהודים, גם כשתתקיים במלואה, אינה מסכנת או מערערת בכלום את עתיד האומה הערבית. אני מבין, שהערבים רוצים שגם ארץ זו תהיה ערבית כולה; גם לנו היה אולי יותר נוח אילו לא היו פה כלל ערבים, אבל יש עובדות שאין להתעלם מהן. לא מתוך רגש או מתוך קפריסה אנו שבים לארץ זו. בשבילנו זוהי שאלת קיום, שאלת חיים ומוות. באנו הנה ונבוא – אם תהיה הבנה יהודית־ערבית ואם לא תהיה. גם פרעות בנו לא יעצרו בעדנו. אם תהיה לנו ברירה בין פרעות בגרמניה, בפולין או בארץ אחרת בגולה ובין פרעות בארץ־ישראל, – נבחר בפרעות בארץ הזאת. אבל אני מציג שאלה: מה יותר טוב לשני הצדדים – להילחם זה בזה או לעזור אחד למשנהו? אני מאמין שיש לנו אינטרס משותף בעזרה הדדית. מלחמה לא תביא תועלת לאף צד אחד.

אנטוניוס שאל אם אנחנו מוכנים להגבלה, כי בלי זאת, ובלי הגבלה גם מהצד הערבי לא תיתכן שום הבנה הדדית. הוא אמר כמה פעמים לידידיו: מוכרחים להתחשב עם היהודים, והיותם בארץ היא עובדה, ומציאות היהודים בארץ מגבילה בהכרח את שאיפת הערבים. אבל גם היהודים צריכים להודיע שהם מוכנים להגבלה זו.

עניתי, שאני חולק על הנחה זו, ואיני רואה כל צורך בהגבלה.

אנטוניוס שאל כמה יהודים אנו רוצים להביא לארץ?

עניתי: איני יכול לענות על שאלה זו במספרים, ולא אוכל להסכים לאיזו שהיא הגבלה במספרים, אני רוצה להכניס מספר יהודים במידה שאפשר ליצור בשבילם אפשרויות קיום חדשות, מבלי לדחוק רגלי הערבים, ומבלי לשלול ולהפחית אמצעי קיומם. זוהי ההגבלה האחת שאנו מקבלים ברצון ובהכרה, מטעמים מוסריים ומדיניים כאחת.

אנטוניוס שאל שוב: אם יתברר – כאשר ברור לי – ששתי השאיפות אינן מתישבות, המוכנים אתם לשנות (To-modify) את המטרה שלכם?

עניתי, שאיני מוכן לענות על שאלה היפוטֶטית זו, ביחוד לאחר שברור לי שאין סתירה, אם רק לא רואים את הסתירה בעצם שובנו לארץ זו.

אנטוניוס אמר, שהוא רואה סתירה, באשר מדינת יהודים עומדת בניגוד לשאיפת הערבים.

שאלתיו: מה זאת מדינת יהודים?

אנטוניוס ענה: מדינת יהודים – פירושה שארץ־ישראל זו כולה תימסר לשלטון היהודים, והערבים יהיו רק נסבלים, והמדינה תהיה ריבונית ונפרדת, ולערבים כולם לא יהיה חלק בה.

העירותי, שאם לפי דעתו זוהי ההגדרה היחידה של שאיפת היהודים ושאיפה זו מונעת אפשרות של הבנה, אני מוכן לעיין בשינוי ההגדרה.

אנטוניוס ענה, שזוהי הודעה חשובה הפותחת אפשרות של בירור.

אמרתי, שעדיין לא הגיעה השעה להגדיר בהגדרות יוֹרידיות השאיפה הסופית של שני העמים. ננסה לברר באיזו מידה אפשרית קואופרציה מבלי לדרוש זה מזה להסתלק מאיזה דבר, עד שלא יתברר לנו שבלי דרישה כזו הקואופרציה אינה אפשרית.

י.ל. מגנס עורר שוב שאלת המועצה המחוקקת.

אמרתי, שאני מוכן לדון על שאלה זו רק על בסיס של פריטט, אבל איני מאמין שבלי הבנה יסודית בשאלות הגדולות, אפשר לבוא לידי הסכם במדיניות האקטואלית.

אחרי כמה חילופי־דברים נוספים הוסכם שניפגש שנית ביום הרביעי הבא (22.4.1936), למען בחינה יסודית אם תיתכן התאמה הדדית בשאיפות הלאומיות של שני העמים. הוסכם, שהישיבה הבאה תתקיים בביתו של י.ל. מגנס.

כעבור יומַים, ביום א' 19.4.1936 פרצו פרעות ביפו, וששה־עשר יהודים נרצחו על־ידי פורעים ערביים. פִקפקתי אם בתנאים אלה יימשכו השיחות. אבל החלטתי בלבי, שהביטול לא יבוא מצדי. ביום ד' בבוקר טלפנתי ל־י.ל. מגנס. מגנס הודיע לי, שלא קיבל כל ידיעה מאנטוניוס, ולכן הוא מציע לי לבוא בזמן. הפגישה נקבעה לשעה חמש אחר הצהרים. באתי למגנס חמישה רגעים לפני הזמן המיועד לשוחח עם מגנס על המצב. הוא אמר לי, שבצהרים טלפן אליו אנטוניוס ושאל אם הפגישה תתקיים. הוא קיבל תשובה חיובית. בשעה חמש בדיוק הגיע אנטוניוס.

בתחילה השתררה מתיחות. י.ל. מגנס שאל את אנטוניוס אם משלחת הערבים שהציע הנציב שתלך ללונדון תצא לדרכה ומהו מצב־הרוח בקרב המנהיגים הערביים. אנטוניוס אמר שזה כשבוע ימים לא ראה לא את המופתי ולא איש אחר מלבד מוסא עלמי, שמסר לו כי רוב חברי המשלחת מתנגדים לנסיעה. הוא סבור, שהמשלחת לא תצא עכשיו, אם כי הנציב לוחץ על צאת המשלחת.

מגנס הביע צערו על הדבר. אני סיפרתי, שהוגד לי כי המשלחת החליטה פה אחד לעכב את הנסיעה. אנטוניוס כאילו היה מופתע והעיר, שהרוב, כנראה, משך לצידו את המיעוט.

עוד לפני פרוץ המהומות ביפו ביום 19.4.1936 נתקיים בלונדון בבית הלורדים ביום 26.2.1936 ויכוח על הצעת המועצה המחוקקת בארץ־ישראל, ואחר־כך נתקיים ויכוח כזה ביום 24.3.1936 בפרלמנט. בשניהם נמתחה בקורת על הממשלה בענין המועצה המחוקקת, לא רק מצד מתנגדי הממשלה, אלא גם מכמה מתומכיה הנאמנים. במשך הויכוח בפרלמנט נשמעו שתי הצעות: 1. מינוי ועדה מלכותית לבחינת שאלת המועצה; 2. הזמנת היהודים והערבים לשולחן עגול בלונדון. שתי ההצעות היו מכוונות לדחות המועצה המחוקקת, אם לא דחיה מוחלטת, הרי לכל הפחות דחיה זמנית. הממשלה לא קיבלה אף אחת משתי ההצעות הללו, ולא קשה להבין מדוע. הצעת הממשלה להקים מועצה מחוקקת באה כדי לפייס את הערבים, ולא היה לממשלה רצון לקבל הצעה המכוונת לביטול המועצה או לדחייתה. ואשר להזמנת היהודים והערבים לשולחן עגול ידעה הממשלה שהערבים לא יקבלו הצעה זו, כי במצב השורר בארץ ובשתי הארצות השכנות (סוריה ומצרים) אין הערבים נוטים להתפשר עם היהודים או להיפגש אתם על־יד שולחן עגול. וכך נולדה הצעה להזמין משלחת ערבית ללונדון. המנהיגים הערבים הוזמנו ביום 2.4.193614 לנציב, והוצע להם לשלוח משלחת ללונדון. הם קיבלו את ההזמנה פה אחד. אולם כשנודע הדבר בציבור הערבי – התעוררה התנגדות למשלחת. כל אותם העסקנים הערביים שלא היה להם סיכוי להיכנס למשלחת – לא ראו בעין יפה התמנותם של חמישה־ששה המנהיגים שהוזמנו לנציב להיות שליחי העם הערבי. אולם בהתנגדות זו היו לא רק טעמים אישיים בלבד. האגף הקיצוני שהתנגד בלבו כל הזמן למועצה – לא הסכים למשלחת, אשר תפקידה העיקרי הוא להשתדל אצל הממשלה הבריטית שתקיים את המועצה.

עד שפרצו המהומות ביום 19 באפריל היתה יד מצדדי המשלחת על העליונה. הפרעות ביפו שינו מיד את פני הדברים. לאחר שנרצחו ששה־עשר יהודים ביפו ללא כל סיבה ואמתלה – הבינו המנהיגים הערביים שלא תהא תפארתם על הדרך הזאת בשעה זו בלונדון. אם בשעה שהארץ היתה שקטה התנגד הפרלמנט הבריטי להצעת המועצה המחוקקת, בנימוק שמועצה זו תשמש כוח מפריע לבית הלאומי היהודי, הרי לאחר הרצח הפראי בודאי שדעת־הקהל באנגליה לא תסכים למסור שלטון מחוקק לרוב ערבי זה, וב־22 באפריל התאספו המנהיגים הערביים והחליטו פה אחד לדחות את דבר המשלחת, ולהכריז שביתה כללית.

השביתה הערבית הוכרזה בשלוש סיסמאות, שנוסחו בתזכיר הערבי לנציג עוד בנובמבר 1935: הפסקת העליה, איסור מכירת קרקע, הקמת ממשלה לאומית אחראית בפני פרלמנט נבחר על־ידי תושבי הארץ. לפי ההכרזה הפורמלית – צריכה השביתה להימשך עד ששלוש דרישות אלה תתמלאנה.

לאחר שיחה קצרה על המאורעות ביפו ועל הממשלה, שאלתי את אנטוניוס אם יש מנהיגים ערביים הרוצים בהבנה הדדית.

אנטוניוס ענה בשלילה. הנציגים הערביים – אלה המכובדים ובעלי ההשפעה – סבורים, שהיהודים אינם מתענינים כלל בדעת הערבים וצרכיהם, ואין דרך אחרת, אלא להילחם נגד העליה היהודית. אמנם יש ערבים אחדים, לא מנהיגים ולא עסקנים המנהלים בעצמם את הפעולה, אלא הוגים ואנשי מחשבה הסבורים, שאין להתעלם מהשאלה היהודית, אבל הם מפקפקים אם יש אפשרות של הבנה. הוא קרא את דברי הציונים המוסמכים, דיבר עם כמה מהם, עוקב אחרי התפתחות הדברים, והוא סבור שאפשר לחלק את הציונים לשלושה סוגים:

  1. הסוג הראשון – הרוצה מרכז רוחני. אִתם בלי ספק אפשר לבוא לידי הבנה, כי אין הערבים מתנגדים להם;

  2. הסוג השני – הרוצים שבארץ זו יהיו יהודים וערבים בתור שני עמים, וארץ־ישראל תהיה מדינה דו־לאומית;

  3. הסוג השלישי – והם הרוב המכריע בקרב הציונים, ומספרם הולך וגדל בזמן האחרון, הרוצים להכניס לארץ־ישראל מספר גדול של יהודים ככל האפשר, מבלי להתחשב כלל עם הערבים. אלה הם לא רק רוב הציונים, אלא גם כמה לא־ציונים, ביניהם כאלה אשר מקודם התנגדו לציונות ורצו מאוד להתחשב עם הערבים, אבל לאחר מאורעות גרמניה הם אומרים: אין לנו עצה אחרת, אין מקום קליטה אחר מלבד פלשתינה, ועלינו להכניס הנה כמה שאפשר. עם סוג שלישי זה אי־אפשר לבוא לידי הבנה. הם רוצים מדינה יהודית במאה אחוז, והערבים יישארו בצֵל.

שאלתי את אנטוניוס אם הוא כחוקר התנועה הלאומית וחיי העם הערבי בארץ זו ובארצות השכנות מאמין שייתכן בארץ זו מרכז רוחני יהודי.

אנטוניוס ענה, שאין לדבר עכשיו על מרכז רוחני, כי ליהודים יש כבר עכשיו יותר מזה. ארבע מאות אלף יהודים זה לא מרכז רוחני. לפני שמונה־עשרה שנה אפשר היה לדבר על זה, והוא בטוח שלא היה נמצא אף ערבי אחד שלא היה מסכים לזה ברצון.

אמרתי לו, שאני לא האמנתי מעולם ואיני מאמין גם עכשיו במרכז רוחני, ואילו ידעתי שרק זה אפשר לעשות בארץ, לא הייתי מייעץ אף ליהודי אחד לבוא הנה, לא רק מפני שאין ערך למרכז רוחני שאינו מבוסס על מציאות המוני יהודים, אלא מפני שאני בטוח שבתנאים המדיניים, החברתיים והתרבותיים של ארץ זו וסביבותיה לא יהא קיום לשום מרכז רוחני יהודי, ואני מתפלא שמומחה כמוהו סבור שכאן אפשר להקים מרכז רוחני שיהיה לו איזה ערך שהוא.

אנטוניוס שאל: מדוע?

הסברתי, שאם מרכז רוחני פירושו לא רק בית־ספר או אוניברסיטה, אלא ישוב יהודי המשמש דוגמה ומופת לעם היהודי בגולה, הרי זאת אומרת, כי היהודים, שיהוו את המרכז הרוחני, ייצרו כאן ערכים חברתיים ותרבותיים חשובים. היקומו ערכים אלה, ואם יקומו – האם יתקיימו בסביבה הערבית הקיימת? אינני סבור שהערבים יישארו תמיד במצבם הנוכחי, אף כי לא כל־כך מהר ישתנו התנאים. וכלום אפשר להניח, שלמשל שנַיִם מהערכים היסודיים שלנו – שויון האשה וערך העבודה – יתקיימו בסביבה זו?

אנטוניוס ענה, שהוא בטוח שמרכז רוחני יהודי בעל ערכים מודרניים היה יכול להתקיים, והערבים לא היו נוגעים בו לרעה. יש התפתחות גם אצל הערבים. במצרים יש רמה חשובה של דרגת תרבות. יש כוחות אינטלקטואליים. כמובן, שהערבים אינם יכולים להסכים לעיקר של עבודה עברית טהורה, ותנועת פועלים שכירים אינה קיימת בתוכם.

אמרתי, שכוונתי לא רק לערך העבודה השכירה, אלא לערך העבודה בכלל, גם לערך עבודת האיכּר. אנו יוצרים קבוצות, צורות־חיים חדשות. ומשונה שאפילו במרכז רוחני קטן אין אתה סבור, שאסור לו להתקיים על עבודה עברית.

אנטוניוס העיר, שבמצרים התפתח הפַלָח.

שאלתי: כלום אין הפלח חי עוד היום בשני גרושים ליום? אבל ויכוח זה, הוספתי, הוא אקדמאי, כי אין שאלת מרכז רוחני עומדת על הפרק. ואם כי מטעמים אחרים אני מסכים אתו בנקודה זו, שאין לדבר על מרכז רוחני, והבסיס של בירורנו צריך להיות אחר. אני איני יכול להשתייך אף לאחד משלושת הסוגים שמנית. לא לסוג א' – מפני שאני שולל אפשרותו וערכו של מרכז רוחני; לא לסוג ב' – כי אין הוא פותר את שאלתנו; גם לא לסוג ג' – כי בציונות שלי אין כלל המומנט של שליטה.

אנטוניוס העיר: זוהי הנחה חשובה מאוד.

מגנס העיר אז הערה אישית, שאני שייך לסוג הציונים הצעירים מלפני דור (20–30 שנה) שבאו מספסלי־הלימודים לארץ על מנת לעבוד את האדמה.

אנטוניוס שאל אותי כמה שאלות ביוגרפיות על ארץ מוצאי וכו'. זמן־מה נסבה השיחה על עבודתי ופעילותי לפני המלחמה, על לימודי בקושטא, על המשפט המוסלמי, על יחסים עם ערבים לפני המלחמה, על תורכיה ועוד, ושבנו לענין: מהו הבסיס להבנה הדדית.

כשהועמדה השאלה על הבסיס להבנה יהודית אמר אנטוניוס: לפי מצב הענינים כפי שהוא, אין לערבים עצה אחרת מאשר להילחם נגד שטיפת הארץ על־ידי יהודים (בשנת 1935 עלו לארץ למעלה מששים וחמישה אלף עולים), בין שיצליחו ובין שלא יצליחו. בתוך ארץ־ישראל גופא אין הוא רואה אפשרות של פתרון. נראה לו, שגם לנו לא נוח שהשאלה תצטמצם בארץ־ישראל. זוהי ארץ קטנה, אין בה פשוט מקום ל“תנועת המרפקים”, מרחב להתנועע, גם ליהודים וגם לערבים. ויש צורך לצאת למרחב. יש לדון על סוריה, על סוריה כולה, המתפשטת מהרי הטברוס עד מדבר סיני. זוהי יחידה אחת, ביחידה זו יש מרחב יותר רב.

י.ל. מגנס הביע הסכמה ואמר: טוב שהיהודים ילכו גם לסוריה. אני עניתי בצחוק, שאם כי אני שייך לציונים הקיצוניים, איני אימפריאליסט כמגנס. אני מבין, שהערבים רואים את פלשתינה כחלק מסוריה, כסוריה דרומית. ארץ־ישראל שלנו היא בגבולה הדרומי של סוריה, וסוריה בשבילנו היא חוץ־לארץ, להלכה, כמו אמריקה או ארץ זרה אחרת. ואין אנו הציונים רוצים כלל לפזר את היהודים בארצות מחוץ לארץ־ישראל, אלא לרכזם בארץ, ולנו נוגע רק השטח שנקרא ארץ־ישראל. אם תהיה הבנה הדדית – אנו כמובן נושיט עזרה. העזרה שבידינו, גם לארצות ערביות מחוץ לארץ־ישראל, אבל התישבותנו תתרכז בארץ זו.

אנטוניוס אמר, שהסורים יקבלו ברצון הון יהודי ואנשי תעשיה יהודים שיפתחו את כל סוריה.

אני שאלתי מדוע הוא מצמצם את הדיון בסוריה בלבד, ומדוע הוא מוציא מן הכלל את עיראק.

אני מבין שהוא אינו מכניס בחשבון את ערב, אבל עיראק היא ארץ קרובה, ויש בה אפשרויות גדולות, ואם לדבר על סידור רחב – ואני מקבל את ההנחה, שהפתרון יֵקַל במידה שאנו מרחיבים את שטח הדיון – יש צורך איפוא לדון על שלוש ארצות: ארץ־ישראל, סוריה ועיראק.

אנטוניוס השיב נמרצות – ותשובתו זו הפליאה אותי לא מעט – שאין קשר בין עיראק ובין סוריה. בעיראק יש הרגשה לאומית עיראקית. “אני עיראקי” – מדגיש כל ערבי בעיראק.

שאלתי: היש הרגשה עצמאית עיראקית כמו שיש הרגשה עצמאית מצרית?

יותר, ענה אנטוניוס. העיראקים היו תמיד עם בפני עצמו. מעולם לא היו קשורים עם סוריה. בין שתי הארצות האלה יש מדבר רחב, וזו היתה שגיאה קשה של פַייצַל שרצה לאחד שתי ארצות אלו. בעיראק יש השפעה פרסית רבה. זהו גוש אחר, ואין לדבר על התאחדות של עיראק וסוריה. השאלה העיקרית בשבילנו, גם הערבים הסורים וגם הערבים הפלשתינאים, היא איחוד סוריה עד סיני. זוהי ארץ אחת. אין כל מחיצה טבעית בינינו, ואין כל הבדל בין תושבי סוריה ובין תושבי ארץ־ישראל.

שאלתי: איך הוא מתאר לעצמו איחוד סוריה ופלשתינה בלי מלחמת־עולם ובלי כשלון צרפת או אנגליה או שתיהן? אנחנו היהודים קשורים באנגליה, ולא נעשה שום דבר נגד אנגליה או בלי הסכמתה משני טעמים: הטעם האחד הוא מדיני, וּוַדאי אין צורך להסבירו. הטעם השני הוא לא פחות חשוב: אנו, אם כי הננו עם מזרחי, נעשינו לעם אירופי, ואנו רוצים לשוב לארץ־ישראל במובן גיאוגרפי בלבד, אולם תכליתנו היא להקים פה תרבות אירופית, ואנו קשורים לכוח התרבותי הגדול בעולם, בכל אופן כל זמן שכל יסודות התרבות בפינה זו שבעולם לא נשתנו, וכל זמן שכל הארגון המדיני בעולם לא נשתנה.

אנטוניוס אמר, שהוא מבין את שאלתי ורואה את הקושי, אבל הוא מאמין שאם היהודים והערבים יהיו מאוחדים בהסכמת אנגליה, תוכל אנגליה להכריח את צרפת להסתלק לגמרי מסוריה. האיחוד של היהודים והערבים זהו כוח מוסרי עצום, שירכוש את דעת־הקהל בעולם. אמריקה כולה תעמוד מאחורי הדרישה המשותפת של היהודים והערבים, ושני אלה יוכלו להשיג כל מה שירצו.

זה היה הרגע הראשון בשיחה שהרגשתי פתוס וכנות בדבריו.

שאלתי: מה יהיה חלקנו בסוריה זו המאוחדת?

אנטוניוס ענה: יש לדבר על שתי הגבלות, הגבלה במספר והגבלה בשטח, ואם היהודים יסכימו להגבלות אלו – יסכימו הערבים ל־ establishment יהודי בחלק של סוריה שנקרא עכשיו בשם פלשתינה.

עניתי, שיש לדון רק על הגבלה בשטח. אנו לא נסכים לשום הגבלה מוקדמת של מספר. אנחנו מקבלים את ההכרח של הגבלה אובייקטיבית: לא להביא לארץ־ישראל יהודים יותר מכפי שתוכל לקלוט, בהנחה שהערבים לא ינושלו.

י.ל. מגנס תמך בי בתוקף בנקודה זו. אם היהודים, אמר, יגלו מקורות, או ייצרו באמצעים אחרים אפשרויות חדשות בשביל המונים – מדוע זה יגבילו אותם?

אנטוניוס העיר, שהאפשרויות שיתגלו בארץ אינן צריכות להיות רק בשביל יהודים. ערבים צריכים ליהנות מהם. אחרת תתמלא הארץ יהודים. היהודים יופיעו גם מעבר (Beyond) לפלשתינה. ליהודים יש כסף, יש מרץ, יש מלוּמדים, והם יכבשו הכל, וכל הארץ תיהפך לארץ יהודית.

אמרתי, שאם הוא סבור, שאנחנו נסכים מראש שגם בשטח מוגבל נקבל על עצמנו בתור עקרון פוליטי, להישאר במיעוט, הרי הוא טועה, ואין כל טעם לברורינו. אין אני מציג תביעה מוקדמת למספר. איני אומר מיליון אחד, אם אין מקום למיליון, ואיני אומר לא יותר מארבעה מיליונים, אם יהיה מקום ליותר מארבעה מיליונים. אנו קיבלנו על עצמנו ונקבל על עצמנו – בין שיהיה הסכם ובין שלא יהיה – כי עליתנו והתישבותנו בארץ לא תהיה על חשבון הישוב הערבי ולא בתנאי דחיקת רגליו. אילו היינו דנים לפני שלושים שנה כמה יהודים יכולים לבוא ליפו, שהיו בה אז עשרים או שלושים אלף איש הייתָ אומר: מותר לכם להביא רק חמישה־עשר אלף יהודים. הבאנו כבר 130,000, אבל הבאנו לא על חשבון הערבים ביפו, אלא על חשבון היצירה החדשה שלנו בתל־אביב. ועכשיו יש בתל־אביב יותר תושבים מאשר ביפו.

זהו מה שאנו רוצים למנוע, העיר אנטוניוס, שלא תשתלטו על יפו.

אין אנו רוצים כלל לשלוט על יפו, אמרתי, ולא הלכנו בדרך זו. הקימונו עיר עברית חדשה במקום שומם, ולשם הבאנו כמה שיכולנו, ונביא עוד כמה שנוכל. למשל, אין אני רואה כל מניעה שנקים במפרץ חיפה עיר יהודית של חצי מיליון תושבים.

זה לא יהיה טוב בשבילכם, העיר אנטוניוס, אם תהיו רק ישוב עירוני.

בודאי, עניתי, לזאת אני מסכים לגמרי. בלי קרקע – אין עצמאות ועתיד לאומי. ואנחנו רוצים על־ידי פיתוח החקלאות ליצור אפשרויות בשביל התישבות יהודית גדולה, מבלי לנשל את החקלאים הערביים מאדמתם.

אבל האפשרויות האלה, חזר אנטוניוס, צריכות להיות גם בשביל הערבים.

כאן שוב התערב י.ל. מגנס בשיחה וחלק על דברי אנטוניוס. היהודים יגלו אפשרויות חדשות והם יתישבו בשטחים שיכשירו לשם כך.

ההגבלה האחת, אמרתי, שאני מסכים לה, היא הגבלה בשטח.

מהו השטח? שאל אנטוניוס.

השטח הוא ארץ־ישראל, עניתי.

מה הם גבולותיה של ארץ־ישראל, שאל אנטוניוס.

הגבולות של ארץ־ישראל ידועים מההיסטוריה, עניתי.

גבול – זה דבר מלאכותי, העיר אנטוניוס, היום הוא פה, מחר הוא שם.

אמרתי: מי שחושב את ארץ־ישראל וסוריה כארץ אַחת – חושב את הגבול לדבר מלאכותי, אבל אנו רואים את ארץ־ישראל כיחידה היסטורית וגיאוגרפית, ואם יש אפשרויות מרובות על קוי־הגבול, הרי שטח זה מסוים וקבוע.

מהו השטח, שאל שוב אנטוניוס.

עניתי: זוהי הארץ, שבין ים־התיכון ממערב והמדבר במזרח, ובין סיני בדרום ומוצא הירדן מצפון.

האם אתה מכניס גם את עבר־הירדן? שאל אנטוניוס בהשתוממות.

כמובן, עניתי, האם הירדן הוא גבול ארץ־ישראל? הוא נהר ארצישראלי.

זאת אומרת, שאל אנטוניוס, שאתה רוצה יותר מהשטח המנדטורי, שניתן לכם על־ידי אנגליה?

מה ענין גבולות השטח שלפי המנדט לקביעת שטחה של ארץ־ישראל? השיבותי. חלוקה זו היא מלאכותית, ולא על בסיס זה אנו דנים.

ובכן, אתה מכניס גם את החוֹרן? שאל אנטוניוס בהשתוממות מוגדלת.

איני מתכוון לחלק שהיה מחוץ לארץ־ישראל, עניתי, אבל גלעד וגם בַּשַׁן הם חלקי ארץ־ישראל.

ובכן, אתה מציע שמַה שלא נתנה לכם אנגליה – תקבלו מאתנו? אמר אנטוניוס.

עניתי בשאלה: המתאר אתה לעצמך שעבר־הירדן יהיה אסור עלינו, ובסוריה המאוחדת, שצריכה לקום, יהיה בשבילנו תחום־מושב כמו ברוסיה? האומנם אתה יכול להציע לנו שאנחנו נהיה אזרחים במדינה מבלי שתהיינה לנו אפילו זכויות אזרחיות מלאות בכל המדינה, ושיהיו בה מקומות שלשם לא נוכל לבוא?

אנטוניוס נתבלבל קצת ואמר: איני אומר שיהודי לא יוכל לבוא לעבר־הירדן, כוונתי היתה לשלול התישבות קבועה.

חזרתי ושאלתי: הייתכן שיהודים לא יוכלו להתישב בחלקים מסוימים של מדינה שהם אזרחיה?

אנטוניוס ענה בקצת מבוכה: יחידים – כן, אבל לא המונים.

שאלתי שוב: מהו ההבדל בין יחידים ובין המונים? כשילכו הרבה יחידים לעבר־הירדן ויתישבו בו – יהיו שם המונים.

י.ל. מגנס הוסיף: גם לסוריה ילכו יהודים ויתישבו.

אני העירותי: אין אני משוה שאר חלקי סוריה לארץ־ישראל, כמובן, שכל יהודי שירצה ללכת לסוריה – ילך, אבל לנו אין ענין שילכו שמה.

אנטוניוס אמר, שהוא אינו מדבר מה שיעשו יחידים. הוא מדבר על establishment יהודי. אסטבלישמנט זה יהיה רק בפלשתינה.

העירותי: על פלשתינה אין בכלל מה לדבר. בשבילנו היהודים אין פלשתינה, יש ארץ־ישראל, וגם בשביל הערבים, לדבריך, אין פלשתינה.

אנטוניוס ענה, שהוא מסכים שהאסטבלישמנט היהודי ייקרא בשם ארץ־ישראל, גם הערבים יקראו לזה ארץ־ישראל ולא פלשתינה, אבל רק למה שקוראים עכשיו בשם פלשתינה, אבל לא בחוֹרן ולא בעבר־הירדן.

אמרתי, שאם יהיה ברור שתהיה זכות גמורה ומלאה להתישב בעבר־הירדן, ולא רק זה שבחלק המנדט הבריטי, אלא גם זה שבחלק המנדט הצרפתי, אני מוכן לדחות לעת־עתה את הבירור בשאלת הסטטוס שלנו בתור עַם בחלק זה, אם נבוא לידי הסכם על טיבו של האסטבלישמנט היהודי, אִם להשתמש לעת־עתה בכינוי זה שלך.

אנטוניוס אמר, שאם היהודים יסכימו שלא הם יקבעו כמה יהודים יכולים להיכנס לארץ־ישראל, לא קשה יהיה לבוא לידי הבנה בדבר זה.

אמרתי, שאני מבין את סירובו למסור את ההכרעה בשאלה זו רק ליהודים, אבל אנו לא נוכל למסור את ההכרעה אך ורק לערבים.

אנטוניוס אמר, שסוריה צריכה להיות מדינה ריבונית, והשלטון שיהיה בו גם יהודים – יחליט על השאלה הזאת.

אמרתי, אין זה כל־כך פשוט. אין אנו מסכימים למועצה מחוקקת, מפני שאין אנו מסכימים למסור גורלנו בידי הרוב הערבי שבארץ, ואין הוא יכול להציע לי שנמסור את גורלנו בידי הרוב הערבי שבסוריה.

י.ל. מגנס שוב תמך בי בנקודה זו. הוא אמר: מן ההכרח שתהיה הגבלה בריבונות הסורית, ושההכרעה תישאר בידי כוח נייטרלי.

אנטוניוס העיר בהדגשה: אי־אפשר לדבר על הגבלת הסוברניות. אין דבר שיפגע בנו יותר מדיבור זה.

אמרתי, שאני מבין זאת, אבל גם אתה צריך להבין שאין לדבר על הגבלת היהודים. זה פוגע לא רק ברגשותינו, זה פוגע בקיומנו ובגורלנו.

אנטוניוס אמר: זוהי ארץ ערבית, ויש לנו זכות לריבונות מלאה. אמרתי: בסוריה – כן; בארץ־ישראל היינו אנחנו עוד טרם שהייתם אתם. אנחנו שבים לארצנו אנו.

נתפתח ויכוח היסטורי.

העירותי, שבשביל הבירור המדיני בין היהודים והערבים איני מחשיב את הביסוס המדעי. יש רק בסיס אחד להסכם: הכרה בצרכים של שני העמים. בגודל מספרנו בארץ־ישראל תלוי גורלנו אנו, בגודל מספר הערבים בארץ־ישראל לא תלוי גורל העם הערבי. והשאלה איננה רק על כמות היהודים, אלא על מעמדם המדיני האבטונומי. ואם אתה מדבר על סוריה, אין לך רק שאלתנו אנו, אלא גם שאלת קיבוצים אחרים, שלא יקבלו על עצמם שלטון מוחלט של רוב.

אנטוניוס אמר, שריבונות אינה שוללת אבטונומיה, ויהיו פרובינציות עם זכויות מיוחדות, אחת מהן תהיה “ארץ־ישראל”.

אמרתי, שזה יכול לשמש מצע לבירור, אבל לפני־כן, יש עוד לפתור את שאלת הערובות הבין־לאומיות והכוח החיצוני אשר יגן על זכויותינו כל זמן ש“ארץ־ישראל” אינה קיימת.

אנטוניוס אמר, שהוא מבין את הצורך בערובות, ונצטרך לקבוע זאת מבלי שנשתמש בטֶרמין של הגבלת הריבונות.

סיכמתי את הבירור: סוריה אחת בתוכה “ארץ־ישראל”, שם זה גם בערבית, לעליה יהודית אין הגבלה מספרית. זכויות ארץ־ישראל מוגבלות בשטחה; שאלת עבר־הירדן טעונה עוד דיון, חופש ליהודים להתישב בכל חלקי סוריה, ערובות בין־לאומיות, עזרת היהודים לשחרור סוריה ופיתוחה, עזרת הערבים לציונות.

י.ל. מגנס הציע שהוא ינסח ראשי־פרקים ויגיש לנו להגהה ולתיקון.

שנינו התנגדנו, מתוך נימוק שהיסודות טרם נתבררו דיָים, ואין להגדיר אותם בכתב אפילו דרך נסיון. רק בהמשך הבירורים ננסה להעלות דבר על הכתב.

שאלתי לבסוף: הימצאו מנהיגים ערביים שיקבלו סכימה כזו כבסיס למשא־ומתן?

אנטוניוס ענה, שהוא מדבר פה בשמו הפרטי, אולם הוא יודע דעת המנהיגים גם בסוריה, וגם בארץ־ישראל, והוא סבור שדבר כזה עשוי להתקבל על דעתם.

הוסכם, שהפגישה הבאה תתקיים ביום הרביעי – 29.4.1936, בחמש אחר הצהרים בביתו של אנטוניוס.


 

פרק שנים־עשר

רבע שעה לפני השעה היעודה נפגשתי עם מגנס בביתו ויחד נסענו בחמש לביתו של אנטוניוס. זה היה ביום 29.4.1936. מגנס סיפר לי, שראה את מוסא עלמי לאחר פגישתנו הראשונה עם אנטוניוס. מוסא עלמא מדוכא מאוד מהמצב. הוא רוצה בכל לבו בהבנה הדדית ורואה אפשרות של הסכם אך ורק בקנה־מידה רחב: פדרציה של ארץ־ישראל, סוריה ועיראק. מוסא עלמי מתייחס אלי באמון ובהערצה ומצטער על שחוֹתנוֹ (איחסאן בּיי אל־ג’אברי), נאלץ על־ידי התקפות העתונים הערביים לפרסם את שיחתנו בז’נבה.15 הוא עומד בקרוב לנסוע לחוץ־לארץ לחופש של חדשַׁיִם.

בבואנו לאנטוניוס מצאנו אצלו כמה אורחים ערביים. הוא הכניס אותנו לחדר אחד ונפרד מאורחיו. מגנס שאל אותו מה מצב השביתה (הועד הערבי העליון הכריז אחרי התחלת הפרעות ביפו על שביתה ערבית כללית, הפסקת העבודה, סגירת נמל יפו, סגירת החנויות). אנטוניוס אמר, שהשביתה עוד לא הגיעה עדיין לשיאה, וקשה לדעת כמה זמן תימשך.

שאלתי את אנטוניוס אם נדון מקודם על סעיפי ההסכם בהמשך לבירור בפגישתנו השניה; או נדון על הפרוצדורה – האמצעים על קיום ההסכם. אנטוניוס הציע להמשיך לעת־עתה בביקור סעיפי ההסכם בינינו.

מגנס הוציא מכיסו נייר, שבו רשם ראשי־פרקים מסכמים של פגישתנו השניה בהוספות אחדות משלו. ראשי־הפרקים כללו סעיפים אלה:

א. נוסדת סוריה הגדולה כהתחלה של פדרציה ערבית;

ב. סוריה הגדולה מורכבת מסוריה, לבנון, פלשתינה ועבר־הירדן;

ג. בכל חלקי סוריה הנ"ל יש אבטונומיה פרובינציאלית עם פרלמנט מרכזי של סוריה הגדולה;

ד. בפלשתינה יהיה לעם היהודי סטטוס לאומי מיוחד, והארץ תיקרא ארץ־ישראל;

ה. תחומי ארץ־ישראל ייקבעו במשך המשא־ומתן;

ו. העליה היהודית לארץ־ישראל לא תוגבל בשום נימוק פוליטי, אלא תיקבע בהתאם ליכולת הקליטה;

ז. אנגליה, צרפת ומשרד־העבודה הבין־לאומי יקבעו מזמן לזמן את יכולת הקליטה של ארץ־ישראל.

העירותי, שסעיף א' אינו מדויק, כי לא הוסכם בינינו בפגישה הקודמת על פדרציה מחוץ לסוריה. גם אנטוניוס התנגד לסעיף זה.

העירותי שנית, שבפגישה הקודמת לא נתתי הסכמתי להוצאת עבר־הירדן מכלל ארץ־ישראל. מגנס ענה, שאין הוא מוציא את עבר־הירדן ואינו מכניס, כי גבולות ארץ־ישראל טעונים קביעה, ואפשר להכניס לתוך הגבולות חלק מעבר־הירדן.

אנטוניוס לא עירער על תשובה זו.

העירותי בשלישית, שחסר סעיף על שויון אזרחי סוריה וארץ־ישראל בכל חלקי סוריה. מגנס ענה, שזה מובן מאליו. אמרתי, שיש להבטיח זאת בפירוש. אנטוניוס הסכים לדברי.

העירותי ברביעית, שלא נראית לי ההצעה על שלושת הגורמים שיקבעו יכולת הקליטה של הארץ.

מגנס הסביר, שאמנם על הצעה זו לא דוּבּר בפגישה הקודמת, וזוהי הצעתו הוא. ברור לו, שטוב להעמיד את שאלת יכולת הקליטה על בסיס מדעי ולמסור הקביעה למוסד בלתי־פוליטי כמשרד־העבודה. אנגליה תשתתף כבעלת המנדט של פלשתינה, וצרפת – כבעלת המנדט של סוריה.

אנטוניוס הודיע, שגם הוא מתנגד להצעה זו. סוריה צריכה להיות עצמאית, ואין צרפת ואנגליה צריכות להתערב.

מגנס שאל: ובכן, מי יקבע גודל העליה היהודית?

אנטוניוס העיר, שהוא עמד על שאלה זו. אין לו תשובה, ויש לטכס עצה איך לעשות את הדבר מבלי לפגוע בריבונות של סוריה ומבלי לפגוע באינטרסים של היהודים. סוריה צריכה להיות כמו עיראק; עומדת ברשות עצמה. בעיראק נתבטל המנדט ונחתם חוזה עם אנגליה, שהבטיח את האינטרסים הבריטיים בעיראק. גם פה צריך יהיה לעשות אותו דבר. יהיה חוזה אחד עם צרפת, שיבטיח ספירת ההשפעה והענינים של צרפת בסוריה, ויישאר בסוריה ציר צרפתי. בארץ־ישראל ייעשה חוזה עם אנגליה, שיבטיח האינטרסים של אנגליה בארץ־ישראל, ויהיה בתוכה ציר בריטי. הוא יהיה המכריע.

העירותי, שזה מוצא פוליטי לשאלת צרפת ואנגליה, אבל לא לעליה. על ענין העליה נדון לחוד.

הוסכם לברר בינתים שאר השאלות.

מגנס שאל מה תהיה סמכות האבטונומיה ומהי סמכות הפרלמנט המרכזי.

אנטוניוס ענה, שלדעתו יהיה לאבטונומיה הפרובינציאלית מכסימום הסמכויות; ורק המינימום ההכרחי, שהוא לפי טבעו ארצי, יעבור לפרלמנט המרכזי. למשל: דרכים הן ענין מקומי, מלבד דרך אחת או שתים שתעבורנה בכל המדינה. עניני הצבא ועניני חוץ ישתייכו למדינה. כל שאר הענינים – לפרובינציות, כמו באמריקה הצפונית ובשוייץ.

אמרתי, שאני נוטה לפרינציפּ זה, אבל בנדון זה אין אמריקה ושוייץ דומות זו לזו, כי הקנטון השוייצי הוא יותר עצמאי מ“המדינה” באמריקה, ואני מבכר את השיטה השוייצית.

נתעוררה השאלה כמה אבטונומיות תהיינה בסוריה?

מגנס הביע דעתו, שהעלאווים, הלבנונים והדרוזים – יהיו פרובינציות, נוסף על עבר־הירדן וארץ־ישראל.

אנטוניוס אמר, שאינו סבור שיש הכרח באבטונומיה של עַלאווים, ואולי גם לא של דרוזים.

שאלתי: מה יהיה מקום הלבנון במשא־ומתן שמתנהל עכשיו בפאריס?

אנטוניוס ענה, שהמנהיגים הסורים בלי יוצא מן הכלל אינם דורשים עכשיו הכנסת הלבנון, ולא ידרשו הלבנון כל זמן שהלבנון בעצמו לא ירצה להצטרף לסוריה. הסורים דורשים רק שההגדלה של הלבנון, שנעשתה על־ידי הצרפתים לאחר המלחמה באופן מלאכותי תתבטל. יחזירו לסוריה את טריפולי; ואת ראשיה, חצביה, צור וצידון ואת ביירות הם מניחים ללבנון. לדעתו, עושים המנהיגים הסורים בחכמה, כי אין להכריח את הלבנון להיכנס לסוריה, והשעה עוד לא הוכשרה באמת לאיחוד הלבנון וסוריה. במשך הזמן ייתכן שיתעורר מאליו בלבנון הרצון להצטרף.

אמרתי, שאני רואה כי האבטונומיה של ארץ־ישראל תהיה שונה משאר האבטונומיות הפרובינציאליות בשלושה דברים: 1. עליה; 2. פיתוח; 3. תרבות ולשון.

אנטוניוס השיב, שאינו רואה שלושה הבדלים. ענין התרבות והלשון מובן מאליו. ארץ־ישראל תהיה עברית. פיתוח בכל הפרובינציות הוא ענינה של הפרובינציה, ואין הבדל בין ארץ־ישראל ובין פרובינציה אחרת. הדבר היחיד שיַפלה את ארץ־ישראל משאר הפרובינציות הסוריות הוא שאלת העליה.

מגנס שאל: מה תהיה צורת השלטון בארץ־ישראל.

אנטוניוס ענה: כבכל שאר הפרובינציות.

מגנס העיר: יש הבדל. כאן יש שתי אומות.

אנטוניוס השיב: הרפרזנטציה תהיה לפי התושבים.

מגנס: יש קודם־כל שאלה אם הבחירות תהיינה על־פי העֵדות, או על־פי המחוז כמו באמריקה. בחירות עדתיות – פירושן פירוד לאומי־עדתי.

אנטוניוס אמר, שאמנם יש חסרון בבחירות עדתיות, אבל עוד זמן לא מעט יהיה הכרח בכל סוריה בבחירות עדתיות.

מגנס: על איזה יסוד תהיה הנציגות? האם על יסוד מספר האוכלוסים – הרי יהיה רוב ערבי.

אנטוניוס שאל: כלום ייתכן יסוד אחר?

מגנס: יש הצעה על פריטט בלי שימת־לב למספר התושבים. בין שהערבים בארץ־ישראל יהיו מרובים מהיהודים, ובין שהיהודים יהיו מרובים מהערבים – יורכב הפרלמנט הארצישראלי במספר שוה של יהודים וערבים.

אנטוניוס שאל: ומי יכריע אז?

מגנס ענה: האנגלים. הציר הבריטי יכריע. אולם לדעתו יותר טוב שיהיו שלושה אנגלים, ולא אנגלי אחד. כי אם רק אחד – תהיה ההכרעה אישית.

אנטוניוס העיר, שהצעה זו לא תתקבל – לא על דעת היהודים, ולא על דעת הערבים. ליהודים נחוץ שיהיה להם רוב. נחוץ שבמקום אחד יוכלו לעשות מה שהם רוצים, ולא יהיו תלויים באחרים, ולכן יש לסדר ככה את גבולות ארץ־ישראל, שיהיה רוב ליהודים.

מגנס שאל: איך אפשר הדבר?

אנטוניוס ענה: תהיה ארץ־ישראל, שהרוב בה יהיה יהודי, ויהיה חלק שני, שיקרא בשם “פלסטין” והרוב בה יהיה ערבי. ארץ־ישראל תהיה מחיפה עד עזה והעמק. פלסטין – מחברון ועד שכם.

מגנס: זאת אומרת קנטונים?

אנטוניוס ענה, שהוא נגד קנטונים, אבל תהיינה שתי ארצות. אחרת קשה להניח, שהערבים הפלשתינאים יסכימו.

אמרתי, שאין לדבר על הצעה כזו. אם אנחנו מדברים על סוריה גדולה שתכלול את ארץ־ישראל – אין לדבר על חלק של ארץ־ישראל. הצעת אנטוניוס היא הצעת קנטוניזציה של הארץ, שלא נסכים לה. השאלה המרכזית לגבי ארץ־ישראל מבחינה ציונית איננה הקונסטיטוציה של הארץ כמו שהיא עכשיו. העליה היהודית היא גורם דינמי. והשאלה העיקרית בשבילנו היא – להבטיח את הדינמיקה, את העליה. בשאר חלקי סוריה – השאלה המדינית היא שאלת הצורה הפוליטית והיחסים הקונסטיטוציוניים בין גורמים סטאטיים. לגבי ארץ־ישראל השאלה העיקרית היא – הפונקציה של האבטונומיה: פיתוח הארץ למען אַפשר קליטה מתרחבת של עליה. ארץ־ישראל במצב סטאטי אינה ארץ של אימיגרציה. למען עליה יש צורך בפיתוח הארץ. ומשום כך אמרתי בהתחלה ששאלת הפיתוח מייחדת את ארץ־ישראל כמו שאלת העליה, כי העליה כרוכה בפיתוח. למען הסכם יהודי־ערבי דרוש הסכם על פיתוח הארץ, שמצד אחד ירים את דרגת החיים של תושבי הארץ, ומצד שני יאפשר עליה והתישבות יהודית גדולה. גם הרמת דרגת הערבים בארץ־ישראל נחוצה לנו. ולא מטעמים אלטרואיסטיים דוקא. אנו נבוא לארץ בדרגת חיים ובתרבות אירופית, ולא טוב לנו שהישוב הערבי יישאר בדרגתו הפרימיטיבית. יש הבדל יסודי בין התנועה הלאומית היהודית ובין התנועה הלאומית הערבית. התנועה הערבית היא פוליטית בלבד, וכמעט כולה – נגטיבית. התנועה הלאומית הערבית לא עשתה כלום לשם פיתוח הארץ, והמנהיגים הערביים אינם חושבים כלל על פעולה כזו. מהותה של הציונות היא, שהיא תנועה יוצרת. אנו יוצרים ערכי־תרבות ארציים בחקלאות ובחרושת. אנו מפתחים את הארץ, ורק על־ידי כך אנו מאפשרים עליה. ולמען המשך העליה, ולמען שגודל העליה יתן פתרון לשאלת העם היהודי יש לנו צורך בפיתוח כל האפשרויות של הארץ. ואיני מתאר לעצמי הסכם יהודי־ערבי בלי הסכם מקיף של פיתוח הארץ. עלינו לעבד תכנית לפיתוח אזור החוף, אזור ההרים, עמק הירדן, הנגב, עבר־הירדן.

אנטוניוס העיר, שהוא רואה את “הנקודה”. הוא מודה בביקורת שלי נגד התנועה הערבית, והוא רואה את הקשר בין פיתוח הארץ ובין העליה, אבל איך ייקבע גודל העליה?

עניתי, שאם אנחנו מקבלים את התכנית של פיתוח, אפשר יהיה על־פיה לקבוע את גודל העליה. כמובן, אין לקבוע בדיוק את שיעור העליה. אפשר לציין מינימום ומכסימום לתקופת שנים מסוימת, ויוסכם על גורם ניטראלי ואוביקטיבי שיקבע מזמן לזמן לפי ההתפתחות את המידה בין מינימום ומכסימום, ובהיגמר התקופה ייקבע שוב לתקופה חדשה מינימום ומכסימום.

אנטוניוס שאל: ואם יפול דבר־מה שיוריד את המינימום?

עניתי: ייתכן גם שיפול דבר־מה שיעלה את המכסימום, ויש לדאוג לאינסטרומנט כזה שאפשר לפנות אליו במקרה כזה לשם שינוי השיעורים, אבל הצד המערער יצטרך אז להוכיח את טענתו.

אנטוניוס: כלום לא יותר טוב שנקבע למפרע מספר מסוים? אולי תגיד כמה יהודים אתם רוצים להכניס לארץ־ישראל?

אמרתי, שאי־אפשר לענות על שאלה זו. היינו רוצים להכניס את כל היהודים, אבל אין זה דבר התלוי ברצון בלבד. זה תלוי באפשרויות כלכליות, והאפשרויות הכלכליות אינן קבועות ונתונות למפרע, אלא תלויות בגורמים שונים. אפשר להרחיב את האפשרויות ואפשר לצמצם אותן. וכשאני מדבר על הסכם יהודי־ערבי אין כוונתי רק שנחדל ממלחמה גלויה ונסבול זה את זה, אלא שיהיה הסכם אקטיבי, הסכם של עזרה הדדית. אנחנו נעזור לעם הערבי להשיג את המכסימום של פריחתו, נעזור באופן מוסרי, פוליטי, כספי וארגוני. וגם הערבים יעזרו לנו להשיג את המכסימום האפשרי של שאיפתנו הלאומית, כלומר – שיעזרו לנו לפתח במידה מכסימלית את ארץ־ישראל למען שייטב להם בארץ זו, ולמען שאנו נוכל להכניס מכסימום של יהודים. מה יהיה גודל המכסימום, אי־אפשר לקבוע מראש.

מגנס אמר: נקבע מספר ארביטרארי, למען מנוע כל סכסוכים. במשך הזמן נסכים שייכנסו לארץ מיליון יהודים.

אנטוניוס תמך בהצעה זו.

אמרתי, שלדעתי אין זו הצעה, ונדמה לי, שגם היהודים וגם הערבים לא יקבלו אותה. אילו הייתי ערבי לא הייתי מקבל הצעה זו, כי אם לעם הערבי דרוש שלא יהיה יותר ממיליון אחד. אין שום ערובה שלאחר שיבוא מיליון יהודים ויהווה כוח גדול בארץ והשפעת היהודים בעולם מצד אחד תישאר כמו שהיא, והצרות שלהם מצד שני תישארנה כמו שהן יתגבר הלחץ של שאיפת העליה היהודית, ואי־אפשר יהיה אז למנוע את עליתם, כמו שאי־אפשר למנוע זאת עכשיו. ואפילו אם היהודים יחתמו עכשיו על חוזה שלא ידרשו יותר ממיליון, לא הייתי, כערבי, סומך על חתימה זו. כמה חוזים נקרעו לעיני כל העולם בימינו? היהודים ודאי לא יסכימו. מיליון אחד אינו פותר שאלת היהודים בגולה, אינו נותן סיפוק לאומי בארץ. ומדוע מיליון? מדוע לא חצי מיליון, ומדוע לא שני מיליונים? יש סיבות היסטוריות לציונות, ויש גורמים חיוניים הדוחפים ומניעים את העליה היהודית, ולא אני ולא שום נציג יהודי אחר לא יוכל להציב גבולות מלאכותיים לעליה זו. על בסיס רעוע כזה לא ייתכן הסכם בר־קיימה. רק אם ההסכם עונה על צרכים היסטוריים של שני העמים, יקום ההסכם ויתקיים. אמונתי אני בהסכם יהודי־ערבי בנויה על הכרתי שהעזרה ההדדית של שני העמים יכולה להיות לברכה היסטורית לשני העמים. אנו מסוגלים ורוצים לבנות ארץ זו, ונוכל לעשות פה גדולות, אם רק יוּסרוּ המכשולים הפוליטיים. העם הערבי יש לו אפשרויות גדולות: סוריה ועיראק הן ארצות רבות אפשרויות, ועזרת העם היהודי תוכל להיות לברכה רבה בקידום העם הערבי בארצות אלה. ברית של שני העמים לשם ביצוע שתי מטרות לאומיות אלה יש לה יסוד היסטורי. אולי היא עוד מוקדמת, מפני שאנו עוד מועטים. אבל רק על הכרה זו של אינטרס משותף תיכּוֹן הבנה הדדית ואמיתית ובת־קיום של מנהיגים ערביים המרחיקים ראות. ולכן, יש צורך לא רק בהסכם פוליטי על סוריה, אלא בהסכם כלכלי של תכנית פיתוח מקפת בשביל ארץ־ישראל, שתרים את הישוב הערבי בארץ ותתן לנו היהודים אפשרויות מכסימליות של עליה. גודל העליה הזאת ייקבע רק באפשרויות הכלכליות שאנחנו ניצור בארץ ברצונם ובעזרתם של הערבים.

מגנס אמר, שאין צורך בהסכם נצחי. נקבע הסכם לעשרים – עשרים וחמש שנה, ונגיד שבמשך תקופה זו ייכנסו לארץ מיליון יהודים.

עניתי, שלא נוכל לעשות הסכם זמני אם אנו נכונים להיכנס לסוריה הגדולה, ולא נסכים לקביעה אפריורית של גודל העליה. אם במשך עשרים שנה יוכלו לעלות רק חמש מאות אלף יהודים – יעלו רק חמש מאות אלף, ושום הסכם לא יוסיף לנו על מספרם. ואם במשך עשרים שנה יוכלו לעשות שני מיליונים או ארבעה מיליונים, מבלי לדחוק את רגלי הערבים, אין לנו שום יסוד ושום אפשרות לוותר על כך.

נתקרבה השעה השביעית, ואשתו של אנטוניוס נכנסה לחדר. אנטוניוס הביע צערו, שהוא מוכרח ללכת, וביקש לקבוע המשך. קבענו ששתי שאלות עדיין תלויות ועומדות: 1. צורת השלטון בארץ־ישראל; 2. קביעת גודל העליה. ושאלתיו מה נעשה לאחר שנמצא פתרון לשתי שאלות אלה.

אנטוניוס אמר: יש שני דרכים. או שנפנה מקודם לממשלה, אם היא נכונה לקבל תכנית זו; או שיפנה כל אחד לידידיו לברר אם התכנית מתקבלת על דעת שני הצדדים.

הבעתי דעתי, שמקודם עלינו לברר עם המנהיגים משני צדדים אם הם נוטים להסכם על יסוד תכנית זו, ורק אחר־כך נפנה לממשלה. בזאת נפרדנו.

מועד הפגישה הבאה ייקבע באמצעותו של מגנס. בינתים יידון כל אחד עם ידידיו על התכנית.

כעבור ימים אחדים הודיע לי מגנס, שאנטוניוס נסע לתורכיה.

מאז לא ראיתיו עוד.


 

פרק שלושה־עשר


שנת 1936 היתה בכמה מובנים שנת מפנה: גם מצד הערבים וגם מצד השלטון המנדטורי. ביום 25.11.1935 התייצבה משלחת ערבית מאוחדת בפני הנציב והגישה, כאמור לעיל, שלוש דרישות עיקריות: 1. הקמת ממשלה לאומית נבחרת על־ידי התושבים; 2. הפסקה גמורה של העליה היהודית; 3. איסור מכירת קרקע ליהודים. הנציב הבטיח למשלחת לתת להם תשובה לאחר שהממשלה בלונדון תיקבע עמדתה לדרישות אלו.

כפי שהודיע הנציב למשלחת הערבית, העסיקה שאלת הקרקע את השלטון בשנים־עשר החדשים האחרונים, כלומר עוד בשנת 1935. בשיחה אחת שהיתה למשה שרת באחד בפברואר 1935 עורר הנציב בפעם הראשונה את השאלה הזאת והביע דעתו, שיש צורך בהרחבת ההגנה שניתנה לאריסים גם לאיכּרים זעירים, ולכן הוא עומד להוציא חוק שכל העברת קרקע תיזקק להסכמת הנציב, והסכמה זו לא תינתן אלא אם בעל־הקרקע ישאיר לעצמו שטח ידוע הדרוש למחייתו. שרת הודיע מיד, שנתנגד לרעיון זה, וביום 12.1.1936 סודרה פגישה עם הנציב, שבה השתתפו מטעם ההנהלה: ד"ר א. רופין, מ. שרת וד. בן־גוריון. הוסבר לנציב, כי רק בעזרה אקטיבית ושיטתית להרמת פריון האדמה, השבחת שיטות העבודה, התקנת השקאה בכל מקום שזה אפשר, תמלא הממשלה חובתה גם ליהודים וגם לערבים. הודגש, שבּעית הקרקע וההתישבות על האדמה היא בשבילנו שאלת חיים ומוות, כי שיבתנו לארץ־ישראל פירושה קודם־כל שיבה לעבודת־האדמה, וחובת הממשלה על־פי המנדט היא לסייע באופן אקטיבי להתישבותנו הצפופה על הקרקע, ואמצעים נגטיביים, כגון הגבלת חופש המכירה לא יביאו כל תועלת גם לפלחים, אלא ירעו מצבם. מבלי שהפלח יהיה חפשי לעשות באדמתו כרצונו יזקק הפלח לנושכי־נשך המוצצים דמו, ומשקו יעמוד בדלותו ובפרימיטיביותו. אפילו הוֹפּ־סימפסון, שליח הממשלה לארץ בתחילת שנות השלושים, הגיע לידי מסקנה, שמילוי התחיבויות הממשלה כלפי הערבים והיהודים ייתכן רק על־ידי “מדיניות אקטיבית של פיתוח חקלאי, המכוּונת להתישבות צפופה על הקרקע ולעיבוד אינטנסיבי של החקלאות גם על־ידי ערבים וגם על־ידי יהודים”. משום כך מתנגדת הסוכנות לכל אמצעי שלילי של הממשלה, והוצעה עזרת הסוכנות לעיבוד תכנית חיובית לקדם את ההתישבות היהודית ולהטבת מצבו של הפלח הערבי.

הנציב הודיע אז, שאין כלל בדעתו להפריע להמשכת התישבות יהודית, להיפך – הוא רוצה התקדמותה, ואם גם יקבע עקרון של “יחידת מחיה” לא תהא יחידה זו קבועה ועומדת, אלא תשתנה מזמן לזמן במידת התפתחות הארץ, ולא תפריע להרחבת הישוב החקלאי היהודי.

לפני־כן, ביום 15.10.1935, התקיימה בלונדון פגישת הסוכנות עם הממשלה (בהשתתפות שר־המושבות דאז, מלקולם מקדונלד, סגנו לורד פלימות, הנציב העליון). בשם הסוכנות הופיעו – ד“ר ח. וייצמן וד. בן־גוריון. נתבררה בעית הקרקע והעליה, ולא נשמע מבאי־כוח הממשלה אף רמז קל שעומדים להגביל במשהו חופש רכישת קרקע. גם לאחר ששב הנציב מחופשתו מלונדון בסוף שנת 1935 לא עורר שאלה זו בכל הפגישות שהיו לו עם נציגי ההנהלה. אולם בינתים נשתנו בלונדון שרי־המושבות. במקום מלקולם מקדונלד בא ג'. תומאס, והתזכיר שהוגש על־ידי הערבים ביום 25.11.1935 עורר בנו דאגה, וביום 26.1.1936 נפגשו עם הנציב בירושלים ד”ר ח. וייצמן, ד“ר רופין, ד. בן־גוריון ומ. שרת. ראש המדברים היה ד”ר וייצמן. הוא ציין, כי שאלת הקרקע נוקבת עד תהום קיומנו. השאלה אינה חדשה. היא נתעוררה ב“ספר הלבן” של פאספילד משנת 1930. קמה אז סערה גדולה. הממשלה (היתה אז קיימת ממשלת פועלים בראשותו של ראמזיי מקדונלד, וא. הנדרסון כשר־החוץ; ובעזרת ארנסט בווין, שהופעל על־ידי דוב הוז) מינתה אז ועדה קבינטית בראשות א. הנדרסון, שר־החוץ, ידיד נאמן של התנועה הציונית. בעקבות הדיון של הועדה נערך פירוש ל“ספר הלבן”, שהפך למעשה כל תכנו. לפירוש זה ניתן השם איגרת של מקדונלד, שנשלחה לד“ר וייצמן, ונשיא ההסתדרות הציונית ציטט ההתחיבויות שפורשו באיגרת, העומדות בסתירה גלויה למגמות החדשות של הנציב על ההגבלות הקרקעיות. ד”ר וייצמן עמד על העובדות הידועות היטב לנציב, כי בעקבות ההתישבות היהודית הוטב מצב הפלחים שבסביבות הישובים היהודים.

וייצמן הודיע, שהסוכנות מוכנה לשתף פעולה, כאשר עשתה כל השנים, בכל פעולה חיובית לטובת היהודים והערבים, אבל נילחם עד חרמה נגד כל הגבלות.

ואם כי המשלחת הערבית לא קיבלה סיפוק מהודעת הנציב – הרי קיבלו עידוד רב מהויתורים בשאלת קרקע ומהקמת מועצה מחוקקת, ולאחר המאורע של 19.4.1936 (פרעות ביהודי יפו, שבהן נרצחו 16 יהודים) החליט הועד הערבי העליון (ביום 22.4.1936) על שביתה כללית שתחול גם על עבודה, גם על מסחר וגם על תחבורה. הישוב הערבי נדרש לסגור החנויות, להפסיק כל עבודה, להשתיק כל התחבורה עד שיתמלאו שלושת הדרישות: הפסקה גמורה של עליה יהודית, איסור של מכירת אדמה ליהודים, ושלטון נבחר על־ידי תושבי ארץ־ישראל.

השביתה כשלעצמה לא פגעה במשק היהודי. סגירת החנויות הערביות, שביתת האבטומובילים ואומניבוסים ערביים וגם מניעת ירקות ותוצרת חקלאית אחרת ליהודים לא הזיקו למשק היהודי, אלא להיפך – חיזקו אותו. אבל היה ברור, כי הרציחות ביפו אינן המלה האחרונה של ההסתערות הערבית נגד הישוב היהודי. היו כמה גורמים שהגבירו ההתנגדות הערבית וחיזקו ידי הקיצוניים בקרב המנהיגים הערביים. שנת 1935 היתה שנת שיא בעליה יהודית. יחד עם תיירים שנשתקעו בארץ הגיעה העליה היהודית באותה שנה לשיא בכל ימי השלטון המנדטורי: למעלה מ־65,000 עולים. בשנת 1936 החלה הממשלה הצרפתית במשא־ומתן עם המנהיגים הערביים בסוריה על ביטול המנדט וסידור הסכם בין סוריה העצמאית ובין צרפת, דוגמת הסידור שבין עיראק ובין בריטניה. השפיע גם סכסוך איטליה־חבש שהחמיר, וההרגשה המתגברת שאנו עומדים אולי לפני מלחמת־עולם חדשה.

בתחילת 1936 נתחדשה כהונת הנציב העליון – סיר ארתור ווֹקוֹפּ – לחמש שנים נוספות. כשד“ר וייצמן הגיע ארצה בינואר 1936 נפגשתי עמו יחד עם מ. שרת, ואמרתי לוייצמן, שמזמן שובו של הנציב מלונדון יש לי הרגשה של שינוי הקורס, והרגשה זו הולכת ונהפכת אצלי לודאות. עומדים אנו לפני חידוש ה”ספר הלבן" של פאספילד (משנת 1930). מלבד מועצה מחוקקת מכינים לנו קיצוצים מרחיקי־לכת בעליה והגבלות חמורות ברכישת קרקע. שרת מסר לוייצמן על הגבלות העליה שרוקמת הממשלה: הכפלת הסכום הדרוש לבעלי־הון למען יקבלו רשיון־עליה: במקום אלף לא“י – אלפַיִם לא”י. גם תיירים יצטרכו להפקיד סכום גדול יותר בידי הממשלה, למען קבל רשיון־כניסה. כנראה מפחדים מהעליה הגדולה בשנת 1935.

אמרתי, שלדעתי לא הפחד של ששים אלף עולים נפל על הממשלה, אלא המצב העולמי המסובך, הפחד האנגלי ממלחמה אירופית והרצון לפייס ולרכוש את הערבים. גם שרת הסכים לכך.

בינתים נתגברו המהומות בארץ. הטירור הערבי התפשט בכל חלקי הארץ. בישיבת ההנהלה ביום 19.5.1936 נסיתי לברר המצב המדיני ולמה הוא מחייב אותנו. "אין אנו יכולים להסתפק בתגובה יום־יומית על הענינים. גם לא להסתפק במדיניות שלילית. דרושה לנו יזמה מדינית, קודם־כל כלפי אנגליה וגם כלפי הערבים. אין אנו עומדים עדיין לאחר המאורעות. ישנה עוד סכנה של פרעות. ישנה עוד סכנה של רביזיה לרעתנו. אמנם בשנים־שלושה הימים האחרונים חלה קצת בהירות במצב. הפריקה בנמל תל־אביב, מכסת העליה, ההודעה של תומאס (שר־המושבות) אתמול16 יש בהם קצת משום קבלת תביעתנו ומניעת סכנות דחופות שארבו לנו. עם כל זאת לא ירדו מעל ראשנו שתי סכנות: של טירור – טירור חמור, וגם הסכנה של רביזיה מצד הממשלה. ברור, כי היזמה או הנטיה לרביזיה באה מארץ־ישראל ולא מלונדון. והיא קדמה למאורעות. ויש מסיקים מכאן מסקנה, שיש להילחם על פיטורי הנציב. זה לא כל־כך פשוט. אם יבוא נציב אחר, אין אנחנו יודעים מי הוא יהיה. אני מקבל את הנציב הזה לא כאחד הגרועים שאנגליה שלחה לנו עד היום הזה. הוא איננו שונא. אמנם הוא הגיע לרביזיה. אבל הוא היה פה חמש שנים. הוא נתן לנו לעשות דברים גדולים. והוא בא לידי רביזיה. מה מקור הנטיה הזאת? לדעתי, יש כאן פחדים. יש פחד מיהודים, ויש פחד מערבים. הפחד מיהודים – אם גידולם יתקדם בטמפו כזה – הם יהיו כוח אנטי־אנגלי. אילו הייתי אנגלי – ואני מנסה להיות אנגלי ברגע זה – והייתי שומע איך שאין אנו מעריכים את הצד החיובי, ואיך מגזימים בצד השלילי, איך שחושדים בלי־סוף, היה מתעורר בי פחד אם אלה ילכו אתנו. אם אנו באים לקבוע קו מדיני לא מספיק שנראה העובדות כפי שהן נראות לנו, אלא עלינו לראותן כפי שהן נראות לאחרים. ויש יסוד לאנגלים לחשוב, שהיהודים הם אלמנט אנטי־בריטי. הפחד השני – והוא הפחד הגדול – זהו הפחד מהערבים. לפחד זה יש הרבה מקורות. זה פחד ממהומות, שיכתימו שם אנגליה. זה לא רק פחד מערביי ארץ־ישראל, אלא גם מערבים בארצות אחרות. יש עוד פחד – המצב במזרח התיכון. משום כך, יש רצון לצמצם העליה וההתרחבות ההתישבותית שלנו. המאורעות היו גורם נוסף. לדעתי, מקור המאורעות הוא במלחמת איטליה־חבש. בעקבות מלחמה זו באו המאורעות בסוריה ובמצרים. יש גורם אחד יסודי – הפחד של הערבים מכוחנו ההולך וגדול. ושוב אני רוצה שחברי ההנהלה יראו המצב בעינים ערביות, ולא חשוב אם ראייתם של הערבים נכונה או לא. עובדה היא, שכך הם רואים את הדברים. אם סמואל מכריז שפעם יהיו בארץ־ישראל 3 מיליון יהודים – הרי בעיני הערבים כאילו כבר ישנם. הם רואים התבצרות משקית יהודית. הם רואים בידי היהודים מפעל החשמל ומפעל ים־המלח – המפעלים הגדולים בארץ. הם רואים שאנגליה מזדהה עם הציונות. הויכוח שנתקיים בפרלמנט היה נגד הקמת מועצה מחוקקת. הממשלה הכריזה והתחייבה על הקמת מועצה זו – עכשיו בא הפרלמנט ומתנגד לה. האין זה אות חותך שאנגליה היא בידי היהודים? הם רואים שהיו פה ועדות בריטיות: ועדת שוֹ, סימפסון, פרֶנטש. כל אלה היו נגדנו, וכל מה שאמרו – אם כי לדבריהם לא היה שחר – הם בעיני הערבים אמת וצדק. הופיע ‘ספר לבן’ של פאספילד. כל אלה נהפכו לאין. אין ‘ספר לבן’, אין מסקנות פרֶנטש, אין מסקנות סימפסון, אין מסקנות שוֹ. האין זה מוכיח, שאנגליה היא בידי היהודים?

"עכשיו הם נלחמים על הפסקת העליה. נציב יהודי הפסיק את העליה כשהחלו פרעות. אז מסביב היה שקט. עכשיו סוריה גועשת, מצרים גועשת. צרפת נכנעת לסורים. אנגליה נכנעת למצרים. פה לא דורשים ביטול המנדט אלא הפסקת העליה – וגם זה לא ניתן להם. כך נראים הדברים בעיני הערבים, וזהו הפחד. ואף־על־פי־כן אני סבור, שכל מה שקרה לא היה מוכרח לקרות אילו עמדה הממשלה בפרץ, ונקטה אמצעים הדרושים. לא אגיד שהממשלה סייעה למאורעות, אבל היות שברור לי, כי לנציב היו מחשבות של רביזיה לפני המאורעות – ולונדון לא הסכימה מיד לדעת הנציב – לא היה רצון אדיר להשתמש בכוח למנוע הפרעות. הפחד מהערבים הוא גורם גדול. האפשר להתגבר על פחד זה על־ידי משא־ומתן עם הערבים? וגם כאן יש לראות הקשיים. הערבים רואים שני ניגודים בין היהודים ובין הערבים. ניגוד כלכלי – שקיים רק בדמיונם, אבל הוא קיים. הם פוחדים לעתידם הכלכלי, כי הם רואים הכשרון העצום של היהודים בשטח זה. אנחנו רואים הדלות שלנו, הם – השפע. אבל בשטח זה הניגוד הוא דמיוני. ואפשר לעקור פחד זה. אבל הניגוד החמוּר הוא מדיני. הם רואים ארץ זו כארצם, ואנחנו רואים ארץ זו כארצנו. ואנחנו באים הנה לא כמו שבאנו לפולין או לספרד. אבל גם ניגוד זה אינו ניגוד מוחלט ונצחי. מה שאנו רוצים הוא בניגוד למה שרוצים ערביי ארץ־ישראל, אבל הם רק חלק קטן של העם הערבי בכללו. העם הערבי כולו הוא עכשיו חלש, משועבד וקרוע. כך היו גם כמה עמים באירופה, כגון איטליה, גרמניה. והללו נתאחדו ונשתחררו מעול זר. וארץ־ישראל יהודית לא תפריע לשחרור עמי ערב ואחדותם, אלא להיפך. אם תהיה בינינו ובין הערבים ברית, נוכל לעזור לשחרור עמי ערב ופיתוחם. אבל ספק אם הסכם כזה, הסכם מדיני, אפשרי עכשיו. רק אם ארץ־ישראל עברית תהיה עובדה – ייתכן הסכם. גם אז לא ירצו לעשות הסכם אלא אם נוכל להוכיח להם, שיש להם תועלת מהסכם כזה. אבל לא נוכל להוכיח כל עוד יאמינו שהם יכולים למנוע גידולנו.

"ברגע זה יש ריב בינינו ובין הערבים. ריב פוליטי. ריב זה בשביל הערבים אולי בא באיחור זמן. בשבילנו הוא בא קצת לפני הזמן. הם אחרו קצת – כי אנו כבר כוח בארץ, שלא קל לחסל אותו. בשבילנו הקדים לבוא – כי אנו עוד לא חזקים דיינו לעמוד בכוחנו בלבד נגד המלחמה הזאת. המשך עבודתנו תלוי במידה רבה באנגליה. אנגליה היא עכשיו הכוח המכריע – אני מתכוון לכוח חיצוני. איני צריך להוסיף, שאני מאמין – וזוהי הכרתי העמוקה תמיד – שהגורם המכריע בכל המצבים ובכל התנאים זהו העם היהודי, אבל הגורם החיצוני עכשיו – היא אנגליה. לא ז’נבה (חבר־הלאומים), לא פולין, לא גרמניה – אלא אנגליה. פולין וגרמניה לא ילחמו באנגליה למעננו.

"אנחנו בונים הכל על הצהרת בּלפור. הצהרה זו היא משענת קנה רצוץ. אני מחשיב המנדט והצהרת בלפור. אבל הם כשלעצמם הם משענת קנה רצוץ. מזמן שניתנה הצהרת בלפור נקרע לגזרים חוזה ורסאי, נקרע ספר־הברית של חבר־הלאומים, שעליו חתומות 34 מדינות, רימו את האשורים, רימו את הארמנים, ביטלו את חוזה לוקארנו, שאנגליה ואיטליה וצרפת – שלוש מדינות אדירות – היו ערבות לו. איטליה הפרה חוק (בחבש) בפני כל העולם כולו. הנייר הזה בלבד אינו מספיק. אנגליה הפרה חוזה שנחתם בין בולדוין ובין נשיא ארצות־הברית. אמנם זהו פרדוכס. לא כל־כך קל להפר חוזה עם היהודים, אבל זוהי עובדה. ניתנה הבטחת בית לאומי לארמנים – והיא הופרה. הארמנים הם עם נוצרי, ושחטו מיליון ארמנים בימי המלחמה. אנחנו עומדים כרגע לפני הכרעה פוליטית גדולה, לא אומר האחרונה. אינני יודע אם זהו קרב אחרון. אבל ההכרעה הפעם תהיה קשה מאוד. שני גורמים התגברו עכשיו: 1. התגברה ההתנגדות הערבית; 2. התגבר הצורך של המוני ישראל בארץ־ישראל. אתמול מסר ג'. תומאס (שר־המושבות) הודעה, שהמנדט קיים ועומד, ובתשובה לשאלת הלורד וֵינטרטון נאמר, שהועדה המלכותית תדון על הפירושים שיש לתת למנדט. אנחנו יודעים מהי משמעותו של פירוש. התעודה בזמננו אינה כלום. העיקר – הפירוש.

“מהרגע הראשון נקטנו עמדה שלילית כלפי הועדה המלכותית, כי יש לנו נסיון מר עם ועדת שוֹ, אם כי גם הערבים אומרים זאת. אבל עכשיו חל שינוי. הועדה חייבת לשמוע את הקובלנות של היהודים והקובלנות של הערבים. ניתנה לנו עכשיו אפשרות חוקית לבוא בטענות ובתביעות שלנו, ואנחנו נחתור לקראת הסכם יהודי־אנגלי, ולמען הקל על אפשרות של הסכם יהודי־אנגלי – עלינו להיות מוכנים להסכם יהודי־ערבי. יש לעמוד על שאלה מדינית דחופה – שאלת השלטון בארץ עכשיו. הממשלה הציעה מועצה מחוקקת – התנגדנו לה. אבל אין לשלול לגמרי זכות הערבים לקחת חלק בשלטון הארץ. אין לי כל ספק בזכותנו המלאה למדינה יהודית בארץ־ישראל. אני מאמין באמונה שלמה באפשרות הדבר, אבל אינני מאמין באפשרות לשלול כל זכות של הערבים. אין זכות מוסרית לכך. התנגדנו למועצה מחוקקת והצלחנו להוכיח גם באנגליה צדקת עמדתנו. אבל אמירת ‘לא’ בלבד אינה מספיקה. אני בעד פריטט, אבל פריטט שנותן משהו ממשי גם לערבים וגם לנו. במועצה המחוקקת כל השלטון הוא למעשה בידי הנציב. מועצה מחוקקת פריטטית אינה נותנת כלום לערבים. אבל שותפות פריטטית בשלטון, כל עוד יש מנדט, זה נותן משהו לערבים ולנו. דיברתי על כך עם ערבי נבון, ישר, בעל השכלה, קרוב למופתי ולחוגים ערביים אחרים. אמרתי לו, ששאיפתנו היא מדינה יהודית, אבל כל עוד יש משטר מנדטורי יצרפו לשלטון ממשי יהודי אחד וערבי אחד, או שני יהודים ושני ערבים. אמר לי, שעל זה יש לדבר. איני יודע אם הערבים יקבלו זאת, איני יודע אם האנגלים יסכימו לכך. אבל זה עשוי לשמש יסוד להסכם יהודי־אנגלי ולהסכם יהודי־ערבי. וכך דנתי עם ערבים אחדים על השתתפות פריטטית בשלטון בתקופת מעבר, ומדינה יהודית בברית עם פדרציה ערבית – אחר־כך. והנציב אמר לי להמשיך בשיחות אלה, אם כי אמר לי בפירוש שאינו מדבר בשם הממשלה”.

אחרי הדיון בהנהלה במשך שתי ישיבות הוחלט שעלי לגשת ללונדון. ד"ר וייצמן חזר ללונדון עוד לפני־כן. בעשרים ותשעה במאי הגעתי ללונדון. בדרך ללונדון נפגשתי בפאריס עם ירבלום. הוא יחד עם נחום גולדמן ולוֹנגה (מהמפלגה הסוציאליסטית הצרפתית) נפגשו עם ריאד אל־צולח, חבר המשלחת הסורית המנהלת משא־ומתן עם ממשלת צרפת על סיום המנדט. ריאד התאונן על היהודים שהם נזכרים בערבים רק בזמן של פרעות. לדבריו, היהודים הם נגד שחרור הערבים מעול זר. מישהו סיפר לו, שוייצמן היה בפאריס, ודיבר עם הממשלה הצרפתית, שלא יתנו עצמאות לסוריה. אם היהודים רוצים בהבנה עם הערבים עליהם קודם־כל לגלות דעתם ברבים לטובת תנועת השחרוּר הערבית. רק אז אפשר יהיה לדון על הסכם. ריאד כנראה שכח שיחתנו מלפני שנתַיִם, שנתקיימה בימי שקט בארץ, והוא ראה בהצעותי בסיס להסכם יהודי־ערבי. בעתון “מַטֶן” הצרפתי ראיתי טלגרמה בפינה נידחת, כי אורמסבי־גור נתמנה בלונדון לשר־המושבות במקומו של תומאס.

בלונדון מצאתי את דוב הוז ואת לואיס נמייר – יהודי פולני שנעשה לגדול ההיסטוריונים האנגלים בזמנו. הוא היה עוזרו הנאמן של וייצמן, אך קיצוני ממנו, וכמעט בכל חילוקי־דעות שביני ובין ד“ר וייצמן – עמד לצדי. נמייר לא היה מרוצה ממינויו של אורמסבי־גור למשרד־המושבות, אם כי היה ידוע כפרו־ציוני אדוק, עוד מזמן שנשלח ב־1919 כנספח בריטי לועידת הצירים הציונית בראשותו של ד”ר וייצמן. לדעת נמייר היה אורמסבי־גור איש חלש ורפה־כוח. כל הממשלה (בראשה עמד אז בולדוין) לא מצאה חן בעיני נמייר. מצבה הבין־לאומי של אנגליה הוא קשה. היא לא מזויינת, ובולדוין, לדעתו, אינו המנהיג הדרוש בשעה זו.

כעבור ימים אחדים לבואי ללונדון קיבלתי פרוטוקול מישיבת ההנהלה בירושלים מיום 2.6.1936, שבה מסר מ. שרת הדברים הבאים:

"כפי שידוע היטב לחברי ההנהלה – נעשו על־ידינו עוד לפני המאורעות נסיונות שונים לבוא בדברים עם חוגים ערביים ולברר האפשרות להסכם יהודי־ערבי. חידשנו את הנסיונות גם בימי המאורעות. נסיונות אלו נעשו בשבועות האחרונים גם על־ידי אנשים פרטיים. לפני שבוע בערך מסר לי השופט גד פרומקין על שיחתו עם שני ערבים חשובים. אחד מהם הוא זה, שהוא (משה שרת) ובן־גוריון נפגשו אתו כבר פעמים אחדות. מר פרומקין מסר, שהערבים פתחו בשיחה, לאו דוקא מתוך כוונה למצוא מוצא מהשביתה ומהסבך הנוכחי בארץ, אלא במגמה להגיע אחר־כך לידי הסכם בין יהודים וערבים לתקופה מסויימת. הוא ביאר, אמנם, כי אילמלא נתקבל כבר השדיול (מכסת העולים שאושרה), ודאי היו מציעים הערבים שנוותר עליו בתור מוצא מהשביתה, וכדי להקל על המשא־ומתן. כיון שהדבר כבר נעשה, הם לא דיברו על מוצא מהשביתה, אלא על יסודות ההסכם להבא, והם שלושה: שאלת העליה, הקרקע והמשטר בארץ.

"בינתים, החלה שאלת ההסכם מעסיקה אישים יהודים אחרים. מר פנחס רוטנברג הציע לנציב, שהיהודים עצמם ינסו לבוא לידי הסכם עם הערבים, ואז אולי לא יהיה צורך בועדה מלכותית בכלל. מר שרתוק הזהיר אותו, אמנם, מלבוא בהצעות כאלה, באשר הן עלולות להחליש את רצון הנציב, הנתון לתנודות בלאו הכי, לדכא את המהומות בכוח, וגם להטיל עלינו אחריות במקרה של אי־הצלחת הנסיון. אף־על־פי־כן, אמר מר רוטנברג את הדברים, ולדבר היה המשך בשיחת הנציב עם מר שרתוק בפרדס של כפר־הנוער.

“בהמשך השיחות והנסיונות האלה נתקיימה פגישה של חמישה אנשים כדי להיוועץ בשאלה: מגנס, נובומייסקי, פנחס רוטנברג, משה סמילנסקי וג. פרומקין. כבר בשיחה הראשונה הוסכם ביניהם, כפי שמסר מר רוטנברג למר שרתוק, שכאשר יגיעו לכלל דעה מוסכמת בינם לבין עצמם, יודיעו להנהלת הסוכנות על עמדתם, ולא יעשו שום פעולה בלי אישור מצדנו. בפגישתם השניה החליטו להיפגש עם מר שרתוק, ומילאו לכך את ידי רוטנברג ופרומקין. מר רוטנברג הזמין לפגישה גם את מר ברל כצנלסון. הפגישה התקיימה בתל־אביב והשתתפו בה, איפוא, ארבעה: רוטנברג, פרומקין, כצנלסון ושרתוק. שם נמסרה האינפורמציה על צירוף הקבוצה הזאת ועל פגישותיה. התברר, שבין פגישתם הראשונה לשניה נועד ד”ר מגנס עם אותו ערבי שאנשי ההנהלה וגם פרומקין שוחחו אתו, והמשמש חוליה מקשרת עם חוגים ערביים העלולים להכריע בשאלת ההסכם. הפעם דיברו באופן יותר ממשי על הענינים. ולא רק דיברו, אלא ד“ר מגנס ניסח את הדברים בכתב בתור ראשי־פרקים של הצעה, ושניהם, ד”ר מגנס והערבי, הסכימו לנוסח זה.

“הנייר שהוסכם עליו מצד ד”ר מגנס ואיש־שיחו הערבי מתחלק להקדמה ולפרקי הסכם. לפי זכרונו של מר שרתוק נאמר בהקדמה: 1. רצוי משא־ומתן בין שני הצדדים; 2. המשא־ומתן צריך להתחיל מיד; רצוי שהמשא־ומתן יתנהל בלי התערבות הממשלה האנגלית. את אישורה צריך לבקש רק לאחר שיושג הסכם בין היהודים והערבים; 3. כדי לאפשר את הנהלת המשא־ומתן באוירה שקטה יש הכרח שהשביתה תופסק, אולם מכיון שאם הממשלה תפסיק אותה באמצעי דיכוי, זה יכביד על מצב ההנהלה הערבית, ואולי יעשה את המשא־ומתן לבלתי־אפשרי, על־כן רצוי שהיהודים יעשו הג’סטה הסימבולית למען השלום ויסכימו לוותר על השימוש ברשיונות־העליה שכבר קיבלו למשך זמן המשא־ומתן האמור (ההדגשה היא שלי – ד.ב.ג.).

"להלן באים שלושה פרקים: 1. עליה; 2. קרקע; 3. משטר.

  1. בעניני העליה: מדובר על עליה יהודית של 30,000 לשנה במשך עשר השנים הבאות. ההנחה היא, שבמשך הזמן יהיה ריבוי טבעי של 100,000 יהודים, והישוב העברי יגיע, איפוא, כעבור 10 שנים ל־800,000, או להכפלת מספרו הנוכחי. הערבים ימנו אז 1,200,000 (900,000 מספרם הנוכחי עם 300,000 ריבוי טבעי), ובאופן כזה יהוו היהודים 40% מכל תושבי הארץ או כ־ 70% מהישוב הערבי. סעיף אחר בפרק זה אומר, שהיהודים מקבלים עליהם להעסיק אחוז מוסכם של פועלים ערבים במפעליהם.

  2. בעניני קרקע: היהודים מקבלים על עצמם לא לקנות מהפלח את כל הקרקע שברשותו. ניתנת דוגמה: אם יש לערבי 100 דונם אפשר לרכוש ממנו 75 דונם, ויחד עם זה יקבלו עליהם היהודים לעזור בכספים ובעזרה טכנית לפיתוח שארית הקרקע שתישאר בידי הערבי.

  3. משטר: היהודים והערבים נכנסים באופן משותף לאדמיניסטרציה הארצישראלית, על מנת שאם באחת המחלקות יהיה המנהל יהודי, סגנו יהיה ערבי, וכן להיפך. שנית – מועצה מחוקקת על יסודות פריטטיים.

"מר שרתוק מסר, כי ב. כצנלסון ניתח בשיחה שהיתה בתל־אביב את הצעת ההסכם. הוא הסכים לפרק ג' (משטר), אולם דחה את ההצעה בעניני העליה וגם את הבטחת העבודה הערבית, כי, ראשית, אין אנו יכולים בשום אופן להבטיח שהעבודה הערבית לא תעבור על האחוז המוסכם, ושנית, אין בידי שום מוסד פוליטי להכריח אנשים פרטיים. בעניני קרקע הוא מוכן להבטיח שארית קרקע לערבים, אולם אי־אפשר להעמיס על קופתנו העניה הוצאות נוספות לפיתוח משקי הערבים. בשאלת העבודה הערבית הוא מוכן להסכים לפרינציפּ של אי־החרמת הפועל הערבי בתנאי, שאצל הערבים לא יהיה חרם על עבודה ותוצרת עברית, וגם לא תהיה עליה ערבית מחוץ לגבולות הארץ.

“ביום השבת ביקרו ה”ה רוטנברג ונובומייסקי אצל אוסישקין ומסרו לו את הדבר. אוסישקין התחלחל מההצעה בעניני העליה. חמשת האדונים הנ“ל ביקשו פגישה עם אנשי הנהלת הסוכנות, ואתמול נתקיימה פגישה בבית שרתוק. נוכחו כל החמישה וגם אוסישקין וב. כצנלסון, אל. קפלן וד”ר דוב יוסף. שרתוק קרא ‘הנוסח המתוּקן’, ומדגיש כי ההצעה של ‘הפסקת העליה’ קיימת כאן, אם גם בצורה אחרת. התברר, שבתוך הקבוצה (של ‘החמישה’) היו חילוקי־דעות בנקודה זו. מר סמילנסקי הודיע, שהוא התנגד קודם בתוקף לתנאי של הפסקת העליה, אולם ההתפתחות החמורה של עניני בטחון בימים האחרונים ואי־אפשרות לסמוך על האנגלים מחייבים, לדעתו, ויתור בשאלה זו".

לפני שקיבלתי הפרוטוקול של ישיבת ההנהלה, שממנו העתקתי פה רק שלושה עמודים (הפרוטוקול כולו תופס 16 עמודים), קיבלתי על־ידי מר בראדלי, מנהל משרד חברת החשמל של רוטנברג בלונדון, טלגרמה מאת פנחס רוטנברג האומרת:

“למסור לוייצמן ולבן־גוריון: המצב פה חמוּר. סכנה ממשית של התאחדות מהירה בכל המזרח הקרוב להתקומם נגד האירופים, ואנו היהודים נופיע נוכח העולם כגורם. סבורני, שהכרחי לבוא מיד בדברים עם הערבים על־פי הקוים שמסרתי לשרתוק. הנציב העליון יודע זאת. המשא־ומתן לא יכול להשפיע על פעולה נמרצת הכרחית נגד המהומות. אני דורש סמכות טלגרפית להמשיך במשא־ומתן בניגוד לדעה שישנה בתוך ההנהלה. סבורני, שהכרחי שובו המידי של בן־גוריון. טלגרף”.

ביקשתי את בראדלי לטלגרף מיד לרוטנברג תשובה זו: “וייצמן בפאריס, ישוב רק ביום א'. בן־גוריון מבקש לטלגרף: הגורם המכריע – אנגליה ולא ערבים. אין יסוד לפניקה, אם כי המצב עלול להחמיר. אסור למסור גורלנו בידי הערבים ולהיות תלויים בהסכמתם או באי־הסכמתם. רצוי משא־ומתן אתם, אבל שום הצעה על הפסקת העליה, אפילו זמנית, אין לדון עליה, וגם לא הגבלת העליה למטה מהעליה של 1935. ועל אפשרות שובי – אוכל להחליט רק בסוף השבוע הבא. תמסור העתק לשרתוק”.


 

פרק ארבעה־עשר

על פעולת “החמישה” (ד"ר י. ל. מגנס, פ. רוטנברג, מ. סמילנסקי, מ.א. נובומייסקי והשופט גד פרומקין) יש לנו פרטים רבים מעֵטו של אחד מהחמישה: משה סמילנסקי בספרו “תקומה ושוֹאה” (הופיע בשנת תשי"ג – 1953).

לפי דברי משה סמילנסקי הגיש פ. רוטנברג תזכיר לסוכנות היהודית בשמו בלבד, ובו נאמר:

  1. כל נסיון רציני למצוא מוצא מן הסבך הערבי־יהודי מטרתו היא לא הסכם ארעי עם מנהיגים ערביים בארץ־ישראל, כי אם סידור של קבע עם העולם הערבי;

  2. כדי להשיג מטרה זו על היהודים להציע הצעות נמרצות, מקיפות וגלויות;

  3. ויתורים כלכליים גרידא לא יספיקו עכשיו להשקיט את התנועה הלאומית הערבית. הויתורים צריכים להיות הן בשדה המדיניות והן בשדה הכלכלה;

  4. אין להשיג כל סידור מעשי בעל־ערך, אלא אם כן יכללו את עבר־הירדן המזרחי בתחום האינטרסים של היהודים; ארץ־ישראל ועבר־הירדן מוכרחים להחשב כחטיבה אחת;

  5. ממשלת בריטניה, ארץ־ישראל ועבר־הירדן חייבים להיות הצדדים הנוגעים בדבר בכל הסכם שבין שתי העדות.

להנחות אלה צרף רוטנברג, לפי סיפורו של סמילנסקי, הצעות כלכליות ומדיניות.

ההצעות הכלכליות:

עליה: בשאלת העליה צריך לדון ועד משולש, המורכב מבאי־כוח יהודים, ערבים ואנגלים. כוח הקליטה של הארץ צריך להיות העקרון הראשי, שלפיו יחליטו על המספר השנתי של העולים היהודים. מספר מחוסרי עבודה בארץ, שייקבע בכל חצי שנה, ישמש קנה־מידה לכוח הקליטה של הארץ. בשעת קביעת מספר מחוסרי עבודה יש לקחת בחשבון רק אותם האנשים המתפרנסים משכר העבודה למעשה. את החקלאים ואת הנוָדים אין לקחת בחשבון. אם מספר מחוסרי עבודה הוא עשרה אחוזים מן האחוז הכללי של המשתכרים – ייחשב המצב כנורמלי ולא ישפיע על מכסת העליה. כניסת עולים מסוג הרכושנים וקרובי מתישבים חקלאיים לא תיפגע על־ידי חוסר עבודה.

קרקע: ועדת־מומחים משותפת של ערבים ויהודים חייבת לסקור את האדמה הנמצאת כעת בידי היהודים והערבים ולבוא לידי הסכם בנוגע לקניית אדמה כדלקמן: יש לקבוע אזורים בארץ־ישראל ובעבר־הירדן, שבהם רשאים היהודים לרכוש אדמה וכן לקבוע את היקף הקניה. יש לקבוע את המינימום של שטחי־אדמה שאסור למכרם, לשם מניעת מקרים שבהם יישארו פלחים משוללי קרקע במכרם את אדמתם ליהודים או לערבים. הועדה רשאית לקבוע מקרים שבהם אסור לגמרי למכור אדמה וכן להרשות החלפה של קרקע.

עבודה: בכל המושבות היהודיות ובמפעלי־התעשיה היהודים, פרט לאלה הממומנים ומנוהלים על־ידי המוסדות הלאומיים היהודיים (קרן־קיימת, קרן־היסוד, הסוכנות היהודית) יש להעסיק ערבים יחד עם יהודים. שיעור העבודה הערבית צריך להיות עשרים וחמישה אחוזים בארץ־ישראל, וחמישים אחוזים בעבר־הירדן. על כל מחלקות הממשלה, עבודות ציבוריות, הדואר וטלגרף, מסילות־הברזל, הנמל, בית־המכס וכו' להתחייב להעסיק יהודים במספר לא קטן משיעור מספרם בארץ (כיום 30 אחוז מן האוכלוסיה הכללית בארץ).

פעולה משותפת במסחר ותעשיה: בכל מפעל חדש, מסחרי, תעשיתי או הובלה, עד תחום ידוע, למשל מפעל עם קרן למעלה מ־75 אלפים לא“י, יש לתת לערבים אפשרות להשתתף בו, גם בהנהלת המפעל, בהתאם לכסף שישקיעו. בכל מפעל עם הון של 25 אלף לא”י יש להציע מקום אחד בועד המנהלים לנציגות ערבית, גם אם ערבים אינם שותפים במפעל. החברות הקיימות כבר, כשהן מחליטות על הגדלת הונן, עליהן לשתף גם ערבים, ויש להבטיח להם מקום בהנהלת החברה בהתאם להון שישקיעו בה, ומקום אחד בועד המנהלים גם אם לא ישתתפו בהשקעה כספית. כל מפעל מסחרי, תעשיתי או של הובלה, שהונו עולה ל־ 25,000 לא"י, פרט לאלה הממומנים על־ידי המוסדות הציבוריים היהודיים או הנמצאים תחת חסותם, עליהם להעסיק עד 25% ערבים בפקידות. ובאותה מידה חייבים גם מפעלים ערביים להעסיק יהודים בפקידותם. הממשלה מחוייבת להעסיק פקידים ערביים ויהודיים בשיעור מתאים למספרם בארץ. יש למצוא דרך ואמצעים לפעולה הדדית בין מפעלים שיתופיים ערביים ויהודיים גם באלה שכבר קיימים גם באלה העתידים להיווצר. על הממשלה למצוא דרך לכלול את ארץ־ישראל בחוג הדומיניונים והמושבות שיש להם זכות העדיפות בכל שוקי האימפריה הבריטית.

הצעות מדיניות: יש להנהיג בארץ־ישראל מועצה מחוקקת על בסיס של שויון ערבי־יהודי, כולל הסמכויות לחקיקת חוקים. השויון הזה לא יושפע בעתיד על־ידי שינויים במספר האוכלוסין של שני העמים. יושב־ראש המועצה יהיה איש שימונה על־ידי הנציב העליון מבין מועמדים, ששתי הקבוצות, הערבית והיהודית, יאשרום. בעיות העליה, הקרקע והעבודה, יובאו לפני המועצה רק לאחר שיושג עליהן הסכם בין היהודים והערבים בועדות, בהתאם לכללים שנקבעו לעיל. הנציב לארץ־ישראל ולעבר־הירדן ימונה רק לאחר התייעצות בין שתי הקבוצות, היהודית והערבית, והמועמד יקבע לפי אישורו. ארץ־ישראל יחד עם עבר הירדן דינם יהיה כאחד הדומיניונים, בהתאם לקו שצויין במועצת הקיסרות האחרונה, זאת אומרת – תהיה להם הזכות להיפרד מעל הקיסרות הבריטית, אם שתי הקבוצות של שני העמים תחלטנה לעשות כך. כניסת ארץ־ישראל ועבר־הירדן בתור חבר עצמאי להתאגדות ערבית, במקרה שתיווצר, יכולה לבוא בחשבון, אולם ידונו בה לפי התנאים הבאים: 1. על הממשלה הבריטית לבדה, או יחד עם הממשלה הצרפתית, לערוב לבטחון הארץ, לשמירת החוקה ולזכויות היהודים; 2. אין להרשות כל הפליה בארצות ההתאגדות (פרט לארץ־ישראל ועבר־הירדן) כלפי האוכלוסיה היהודית בארץ־ישראל ובעבר־הירדן, ובכל הארצות הללו יש לנהוג ביהודים היושבים בהן כפי שינהגו בכל שאר האוכלוסיה לגבי התעסקותם בעבודת־אדמה, במסחר ובתעשיה, או לכל הפחות לא תקופח זכותם מזכותו של כל בן ארץ אחרת, בהתאם לחוקים.

סמילנסקי אינו מספר מה קרה להצעות אלה של רוטנברג. לא ברור אם מישהו מהיהודים או הערבים הסכים לתכנית זו.

לעומת זאת מספר סמילנסקי על נוסח מוסכם בין ד"ר י.ל. מגנס ובין מוסא עלמי, השונה במקצת מהנוסח של משה שרת בישיבת הנהלת הסוכנות מיום 2.6.1936. לפי סיפורו של סמילנסקי ניסחו מגנס ומוסא עלמי זכרון־דברים כדלקמן: "הסכם ייעשה בין היהודים והערבים ותוקפו – חמש עד עשר שנים. ואז ידונו בו מחדש. ההסכם ייעשה תיכף ומיד ובלי התערבות הממשלה, אך בהסכמתה לאחר־כך. ההסכם הוא על עניני כלכלה ופוליטיקה, ואלה פרטיו:

  1. עליה: פועלים ערביים לא יורשו להיכנס ארצה מן הארצות השכנות. הרשיונות להעלות פועלים עבריים יינתנו לפי כוח הקליטה של הארץ ובתנאי שיעסיקו מספר מסוים של ערבים בעבודה. בעלי־הון וקרובים – כניסתם חפשית. בעבודות ממשלה יועסקו יהודים לפי מספרם בארץ. בקביעת כוח הקליטה יש להתחשב במספר מחוסרי העבודה, אך ורק אלה החיים על שכר עבודתם ולא עובדים חקלאיים ונוָדים. יש להתחייב כי העליה היהודית לארץ במשך שנות ההסכם לא תעלה את מספר היהודים בארץ ליותר מארבעים אחוז מכל האוכלוסיה.

  2. קרקע: הפלח רשאי למכור רק שלושה־רבעים מאדמתו, את הרבע האחרון אסור לו למכור. ויש לסייע לו לעבד שארית אדמתו עיבוד רציונלי. אם נמכרת אדמה שיש עליה אריסים, חובה להשאיר בידם חלקה שיחיו עליה, או לתת להם חלקת־אדמה במקום אחר בארץ, וקוני הקרקע מחוייבים לסייע בידם, כי יוכלו לעבד את אדמתם באופן רציונלי.

  3. הצד הפוליטי: הקמת מועצה מחוקקת על בסיס של שויון בין שני העמים, ובאופן שצד אחד לא יוכל להשתלט על משנהו. ההשתתפות היהודית והערבית בשלטון הראשי בארץ מן החובה שתלך ותגבר. בתור התחלה יש להעמיד יהודי אחד וערבי אחד בראש שתי מחלקות ממשלתיות חשובות; ושנַיִם, ערבי ויהודי, ישתתפו בועד־הפועל העליון של השלטון בארץ".

כשפנו החמישה לסוכנות על סידור הסכם – הודיעה להם הסוכנות ביום 16.6.1936, שהיא מסכימה לקביעת מכסת עליה לתקופה מסויימת, אבל רק כמכסה של השנה הקודמת (1935), כלומר – לא פחות מ־62,000 לשנה, וכי את המשא־ומתן צריכה לנהל המחלקה המדינית של הסוכנות, ואין לדבר כלל על הפסקת העליה לזמן־מה.

המענין בסיפורו של סמילנסקי – היא הדרך אשר בה חשב להגיע לידי הסכם עם המנהיגים הערביים. “הוא (כלומר – סמילנסקי) לא השתתף במשא־ומתן עם המנהיגים הערביים בעיר, אבל בלבו ידע, כי בדרך הישרה והגלויה בלבד לא ייעשה הדבר. אמנם מוסא עלמי היה איש טהור־המידות, ואולי נמצאו ביניהם עוד אחד או שנַיִם שהתכוונו לשם־שמים בלבד, אבל חברי הועד הערבי, גם לא ממפלגת המופתי, לא יעשו דבר בלי טובת הנאה פרטית, ואם הועד הערבי העליון ימַאֵן – כל ההסכמים לא יתקנו את המצב. ובעוד חבריו (של סמילנסקי) מנסים את כוחם למצוא דרך של הסכם עם הטובים שבין המנהיגים, ידע יהודה (כך קורא סמילנסקי את עצמו בספרו), כי הסכם כזה יכול אמנם לשמש ‘גשר של נייר’ לקרב את עסקני הערבים הרשמיים אל המטרה הנכספת, אבל יש הכרח גם ב’גשר של כסף' שישפיע על הלבבות, כאשר רגילים להשפיע במזרח, ולאו דוקא במזרח, ואפילו אלה שיש בידם להטיל את מרותם בכוח. ויתייעץ (סמילנסקי) עם ידידו עבּדול רחמַן תאג’י, איך ליצור את ה’גשר' השני הזה? ידידו היפנה אותו אל שכן שלו בנס־ציונה, תופיק בּיי, שבנו היה אחד מעשרת חברי הועד העליון הערבי, ואף כי הלז ייצג את הנוער הלאומי, שביניהם היו אנשים נקיי־כפים, היה הוא עצמו לא טהור־לב ולא נקי־כפים. עצת ידידו נראתה ליהודה (כלומר – לסמילנסקי) ויחשוב בלבו, כי אם יצליח לקנות בכסף את חברי הועד־הפועל הערבי על־ידי אחד מהם, יסייע הדבר בלי ספק להצלחת ההסכם שיעשו מגנס וחבריו עם מוסא עלמי וחבריו. יהודה (סמילנסקי) לא הוציא זמן לבטלה, נפגש עם תופיק בּיי פעמים מספר וידבר עמו דברים גלויים, והשנַיִם לא אחרו להגיע לידי הסכם ביניהם. הבּיי הבין את הדברים כך: לכם יש ‘תם’ אחד החושב ועושה לשם־שמים – מגנס; וגם לנו יש ‘תם’ שלנו החושב גם הוא לשם־שמים – מוסא עלמי. וחיברו שניהם נוסח יפה שיקח את הלבבות, ואנחנו אנשי־המעשה נעזור להם מתוך שנגיע ל’נוסח' משלנו המתקבל על הלב; וה’נוסח' שהציע הבּיי, לאחר נסיעות מספר לירושלים ולאחר שבּנו הביא כמה חברים מן הועד הערבי העליון אל בית אביו, היה כדלקמן: היהודים יתנו חמישים אלף לא”י. מהם יקבלו שמונה מחברי הועד הערבי – חמשת אלפים לא“י כל אחד, והוא, הבּיי, יקבל בעד טרחתו חמשת אלפים לא”י, והבן עוד תוספת של חמשת אלפים לא"י ל’הוצאות'. תמורת זה יסכימו חברי הועד הערבי העליון להצעתו של הנציב העליון – להפסיק את השביתה ולנסוע עם נציגי היהודים ללונדון לשם משא־ומתן על בסיס ההסכם שיעבדו מגנס ומוסא עלמי. הכסף יהיה מושלש בידים נאמנות, או תחת הסוָאה באיזה בנק, עד שהועד הערבי העליון ימלא את התחייבותו.

"למה רק שמונה מחברי הועד הערבי העליון, והרי מספרם עשרה? שאל יהודה (סמילנסקי) את איש שיחתו. צחק הלה ואמר: השנַיִם הם חג' אמין וגיסו ג’מאל. הראשון – מקבל מידי האיטלקים והגרמנים סכומים, שהציונים אין ביכולתם לתת כמוהם. והשני – ‘שוטה’, אינו מקבל כסף.

“כל המשא־ומתן, והאיש אשר עמו התמקח, עוררו ביהודה (סמילנסקי) גועל־נפש, אבל הוא ידע, כי רק דרך שערי־טומאה אלה יכולים לצאת מן המיצר בתנאים הנוכחיים, והבטיח לבּיי לתת לו תשובה בהקדם האפשרי. יהודה (סמילנסקי) ידע, כי לחבריו בירושלים אין לספר את הדבר כל עיקר: מוצא לכסף לא ימצאו, ומגנס ידחה כל משא־ומתן כזה בשאט־נפש; והחליט (סמילנסקי) בלבו להיוועץ עם רוטנברג. ולשם כך נסע (סמילנסקי) לחיפה. רוטנברג הקשיב בתשומת־לב מרובה והסכים בלי פקפוק לעצם הענין: בלי האמצעים הללו, המקובלים במזרח, לא יזוז הדבר, וגם הסכים לתת מקופת חברת החשמל למטרה זו עשרים וחמישה אלף לא”י, ואת השאר צריכה לתת הסוכנות היהודית. וייצמן, שעמד שוב בראש התנועה (זה היה שנה אחרי היבחרו מחדש לנשיא ההסתדרות הציונית) ישב אז ישיבת קבע ברחובות, ויהודה (סמילנסקי) שאל את רוטנברג אם יסכים לבוא אל וייצמן יחד אתו. רוטנברג הביע הסכמתו בתנאי שוייצמן יזמינו אליו. וייצמן התייחס בחיוב לכל הענין ואמר, כי גם מדינות גדולות וחזקות משתמשות באמצעים כאלה בעת הצורך, וגם התקשר תיכף עם רוטנברג ויבקשו לסור אליו. רוטנברג הביע שוב את נכונותו לתת את מחצית הסכום הדרוש, אם הסוכנות תתן את המחצית השניה. וייצמן קיבל על עצמו להשפיע על אנשי הסוכנות, אבל לא הצליח".

סיפורו זה של סמילנסקי הגיע לידי שלושים שנה לאחר המאורעות שמסופר עליהם בספרו של סמילנסקי, ובאותו זמן לא עלה על דעתי שמישהו מתכונן לבנות “גשר של כסף” בינינו ובין הערבים. בכל מגעי עם הערבים עד אז, וגם לאחר־כך, נמנעתי מפגישה ומשא־ומתן עם ערבים, שאפשר להגיע אליהם ב“גשר” מסוג זה, ולא רק מטעמים מוסריים בלבד. ידעתי, שאין לקנות כל העם הערבי בעד בצע־כסף, והייתי משוכנע שעסקנים ערבים מטיפוסו של הבּיי, שאתו ניהל סמילנסקי משא־ומתן אינם מייצגים את העם הערבי, ואין כל ערך להסכמתם, והעם הערבי לא ילך אחריהם. ופרטים נוספים שמספר עליהם סמילנסקי – כשלון הנסיון לסיים השביתה בנמל יפו באמצעות “גשר של כסף” – אינם אלא מוכיחים טעותו של סמילנסקי בענין זה, אם כי הוא בסיפורו לא עמד על משמעות הכשלון הזה.

על מעשה “החמישה” נודע לי רק מפרוטוקול של ישיבת הנהלת הסוכנות ביום 2.6.1936, שבה סיפר שרת על היזמה של “החמישה” (מגנס, רוטנברג, סמילנסקי, נובומייסקי וגד פרומקין). לאחר קבלת הפרוטוקול שלחתי ביום 9.6.1936 מכתב להנהלה בירושלים, שבו הגבתי על הענין שדנה בו ההנהלה אחרי הדין־וחשבון של מ. שרת. במכתב הזה אמרתי:

“קודם־כל עלי לתקן שתי עובדות שטעה בהן שרתוק: – בעמוד 1 של הפרוטוקול הנ”ל (של ישיבת ההנהלה בירושלים ביום 2.6.1936) נאמר: ‘מר בן־גוריון המשיך הפעולה ושיתף את ד"ר מגנס בשיחות’. השיחות שהיו לי אז עם הערבי המדוּבּר (הכוונה – מוסא עלמי) לא שותף בהן מגנס אף פעם. רק אני לבדי שוחחתי אתו כל הזמן. תוכן הדיון היה על הסכם יהודי־ערבי בדבר הקמת מדינה עברית בארץ־ישראל, במערבו ובמזרחו של הירדן, וקשרי המדינה הזאת עם פדרציה ערבית. המופתי ידע על משא־ומתן זה, והוא נסתיים בז’נבה עם האמיר שַׁכּיב אַרִסִלאן ואיחסאן בּיי אל־ג’אברי. המשא־ומתן נפסק לאחר ששני האדונים הללו פירסמו את שיחתנו – בסילופים – באורגן הצרפתי שלהם La Nation Arabe.

"מגנס ידע על השיחות האלה. לפעמים שמע מפי, לפעמים מפי בן־שיחתי הערבי, אבל הוא לא השתתף בהן אף פעם.

"השיחה האחת שהיתה לי בנוכחותו של מגנס – היתה לא עם הערבי המדובר, אלא עם עוני עבדול אל־האדי. זה היה ביום 18.7.1934. על פרטי שיחה זו מסרתי לנציב העליון, שביקשני להמשיך בשיחות אלו, אולם לא נזדמן לי עוד להיפגש עם עוני מאז ועד היום. כנראה, ששרתוק התכוון בדברו על השתתפות מגנס לשיחתי עם עוני.

"כמו־כן טעה שרתוק בהשערתו, שכאילו מגנס אמר לי, שיש בדעתו להמשיך את השיחות עם אנטוניוס. שיחותי עם אנטוניוס נפסקו לרגל נסיעתו של האחרון לתורכיה, ולא בפירוש ולא מכללא – לא נרמז אף פעם ששיחות אלו יימשכו בלעדי. רק לאחר נסיעת אנטוניוס נפגשתי בבית מגנס עם אותו הערבי (מוסא עלמי), והוא שאל אם ייתכן הדבר, שהעליה תיפסק, וקיבל ממני תשובה ברורה וניצחת, שהצעה זו אינה אפילו בגדר של דיון. הוא שאלני אז, אם ייתכן שנפסיק לזמן מסוים קניות קרקע – ואף על הצעה זו קיבל ממני תשובה שלילית ברורה ומוחלטת.

"ואשר לעצם השאלה: ייתכן שכל דבר ההסכם אינו בגדר מעשיות ריאלית. לא רק מפני המרירות והמשטמה שנתגברו תוך כדי המהומות, אלא מפני הניגוד הפוליטי היסודי שבינינו ובין הערבים, קודם־כל בשאלת העליה. בשביל המנהיגים הערביים אין ערך לצד הכלכלי של פיתוח הארץ, וגם אם יודו, – ולא כולם מודים אפילו בזאת, – שעליתנו מביאה ברכה חמרית לארץ, הריהם אומרים, ומבחינה ערבית לדעתי בצדק: לא מדובשכם ולא מעוקצכם. יש כמובן יהודים שאינם מאמינים בציונות והם שרויים בפחד ומוכנים להתפשר על חשבון עתידו של העם היהודי. יהודים אלה רק עלולים להזיק לאפשרות של הסכם, מפני שהם יַטעו את הערבים לחשוב, שהעם היהודי יוותר על ארץ־ישראל, ועל־ידי כך יגבירו את העקשנות הערבית. הסכם עם ערבים דרוש לנו, לא למען הקים שלום בארץ. שלום הוא אמנם בשבילנו דבר חיוני. אי־אפשר לבנות ארץ במצב של מלחמה פרמַנֶנטית, אבל השלום בשבילנו הוא אמצעי. המטרה היא הגשמה מלאה וגמורה של הציונות. רק לשם כך נחוץ לנו הסכם. העם היהודי לא יתן ידו, ואסור לו לתת ידו לשום הסכם, שאינו מכוּון למטרה זו. והשאלה היא: הייתכן הסכם כזה עם הערבים בכלל, והייתכן הסכם כזה עם הערבים בשעה זו?

"על השאלה הראשונה אני עונה בחיוב; על השאלה השניה אפשר לענות בשלילה, אבל לא בשלילה וַדאית ומוחלטת. כי יש לדון על שני מיני הסכם: הסכם מקיף של המטרה הסופית והסכם זמני. הסכם מקיף – ודאי שאיננו בא בחשבון עכשיו. כי רק לאחר יאוש גמור מצד הערבים, יאוש שיבוא לא רק מכשלון המהומות ונסיון ההתקוממות, אלא יאוש שיבוא בעקבות גידולנו בארץ, ייתכן שהערבים ישלימו עם ארץ־ישראל עברית. יחידים בקרב הערבים כבר הגיעו כמעט לידי יאוש, אבל דעתם לא תתקבל, והם גם לא יעזו להשמיע דעתם ברבים.

"אולם נדמה לי, שאין זה לגמרי מן הנמנע, שנוכל לבוא לידי הסכם זמני. השאנסים אינם מרובים. מסופקני אם השאנס היום הוא 1 נגד 10. ואף־על־פי־כן, לדעתי, שאנס זה אינו מן הנמנע בהחלט.

"אנו מלאים טענות – ברובן צודקות ובמיעוטן כוזבות – נגד הממשלה הבריטית. יש שאנו חושבים, שהממשלה היא כולה אך ורק לטובת הערבים, ואין אנו לוקחים כלל בחשבון שבעיני הערבים התמונה היא הפוכה לגמרי. הערבים בטוחים, שאנגליה היא בהחלט אתנו. הם בטוחים, שהעתונים האנגליים נכנעים לנו, שהקבינט עושה תמיד רצוננו, ושהפרלמנט מושפע תמיד מאתנו. הלגנדה של שליטת היהודים בעולם היא בשבילם עובדה, ועליתו של לֵאון בלום לשלטון – היא בשבילם הוכחה נוספת, והוכחה ניצחת. הם בטוחים שיכולתנו הכספית היא בלתי־מוגבלת, ומי כמוהם יודע ומעריך כוח הכסף וערכו. לא חשוב כלל שסברות אלו הן מגוחכות ומופרכות מבחינה עובדתית ופוליטית כאחת. בה מקור הפחד העצום שתפוסים לו כל המנהיגים הערביים. ואם כי פחד זה גורם לנו הרבה צרות – הרי הוא עלול גם לשמש מניע ומנוף להסכם. כי אם אפשר יהיה להפיג במקצת את פחדם על־ידי סידורים מסוימים, אין זה מן הנמנע, שהם יקבלו הסכם זמני, שיש בו ברכה בשבילנו, ובאותו זמן יש בו גם הפחתת הסכנה בשבילם, כפי שהיא מצטיירת במוחם, אם כי אין סכנה זו קיימת כלל או לא קיימת במידה כזו במציאות.

"והשאלה היא: היש לנו ענין בהסכם זמני כזה? יש לדעתי שני נימוקים רבי־משקל לטובת ההסכם:

"1. נימוק פוליטי. בעל־הדבר המכריע שלנו מבחינה פוליטית חיצונית היא אנגליה. אין צורך להתעלם מחשיבות גורמים פוליטיים אחרים (פולין, צ’כיה, אמריקה, חבר־הלאומים וכדומה) למען עמוד על אמת אלמנטרית זו. ולנו יש ענין עם אנגליה כמו שהיא, לא עם אנגליה דמיונית כפי שהיינו רוצים שתהיה. ואנגליה זו יש לה תכונות מסוימות שעלינו לקחתן בחשבון, ולאנגליה זו יש אינטרסים מסוימים שאסור לנו להתעלם מהם. בּלפוּר לא היה אנגליה – אלא אחד האנגלים. וגם אילו היה בלפור במשרד־המושבות, איני יודע אם לא היה למעשה אחר מאשר היה להלכה. ואנגליה הקונקרטית אין לבה שלם עם המעשה שלנו, כאשר היינו רוצים. היא מלאה היסוסים, התרוצצויות וחששות. היא רוצה לא רק בידידות העם היהודי, אלא גם בידידות העולם המוסלמי והערבי. היא רוצה ששניהם יהיו תלויים בה, ולא להיפך. הקשיים שאינם מסוגלים להפחיד אותנו – עלולים בנקל להרתיע אותה. ואילו היה עולה בידינו לסלק את הקושי המתגבר של האופוזיציה הערבית, היינו מחזקים את עמדתנו הפוליטית כלפי אנגליה במידה שאין לשער. דבר זה חשוב ביחוד בשעה זו, כשאנגליה מסובכת בשאלות־גורל עולמיות, ובראשה עומדת ממשלה לא תקיפה, ואולי גם לא יציבה. אני חושב למעשה גבורה בלתי־רגיל אצל הממשלה האנגלית את עמדתה – לכל הפחות עד עכשיו – לא להפסיק זמנית את העליה. השגת השדיול הפעם היתה בה בשבילנו נצחון פוליטי ממדרגה ראשונה, שאולי לא הערכנו אותו כראוי. אולם עניננו על־פי טבעו – איננו ניתן להיכבש באַקט חד־פעמי, והסכנה הגדולה – כאשר לא היתה כמוה מעולם – לגורל העליה לא עברה לגמרי; אולי עוד לא הגענו אליה. אנו חיים בשנת 1936, ומידות העליה של חמש־עשרה השנים שקדמו לשנת 1934 – ניטל ערכן הממשי בשביל העם היהודי. וההיאבקות הגדולה, המכרעת, להיקף העליה עודנה לפנינו. וזו לא תהיה היאבקות קלה. הסכם עם הערבים יתן לנו יתרון עצום.

"2. נימוק כלכלי. מצבנו שונה בהחלט ממצב הערבים. הם רוצים בסטטוס־קווֹ. אנו – בשינויו. גורלנו תלוי באפשרויות בניין, ובאפשרויות בניין בקנה־מידה רחב. המשק הערבי הוא פרימיטיבי, ולא ייהרס גם במצב של מהומות, פרעות ואי־שקט. הערבים יכולים להתקיים בלי השוק היהודי. היהודים זקוקים לשוקי סוריה, מצרים וכו'.

"יחסים נורמליים עם שכנינו הם לא רק צורך מוסרי ופוליטי – אלא גם כלכלי ומשקי. ואם יש איזו אפשרות שהיא, צל של אפשרות, אין אנו צריכים לזלזל בה ולהחמיצה. ועלינו לנסות תמיד, ובייחוד עכשיו, לבוא לידי איזה הסכם.

"אני מתנגד להסכם למשך של עשר שנים. אם אפשר הסכם מקיף על בסיס מטרתנו הסופית – מה טוב, אבל אם המדובר הוא על הסכם זמני, הרי הסכם לחמש שנים צריך להיות המכסימום. אין אנו בשום אופן רשאים להתחייב עכשיו להיות בעוד עשר שנים רק 40%. למעשה אולי לא נגיע גם לידי זה. איש אינו יכול לקבוע זאת מראש, אבל איני מוכן בשום מחיר לקבל על עצמי שלא נהיה כעבור עשר שנים יותר מארבעים אחוז. תפקידנו הקרוב הוא להכפיל את מספרנו, וכל מאמצינו להבא צריכים להיות מכוּוָנים לידי כך, שהכפלה זו תבוא במשך חמש השנים הבאות. כמובן, שאין לנקוט בשעון־יד ולעמוד על כל ספרה וספרה בדיוק נמרץ. אבל זו צריכה להיות מסגרת המשאלות שלנו. ועל יסוד זה בערך – אנחנו צריכים להיות מוכנים לבוא לידי הסכם. בכל הסכם יש לקבל, לדעתי, את רמת העליה של 1935 – כיסוד.

"אני שולל בהחלט את התנאי להעסקת עבודה ערבית. איני מתנגד למפעלים משותפים – משותפים גם בהון וגם בעבודה, אבל אי־אפשר ואסור לנו לוותר על מפעלים יהודיים וישובים יהודיים במאה אחוז.

"אנו יכולים וצריכים, לדעתי, להסכים לתנאי של השארת קרקע בכמות מספיקה לכל פלח, המוכן למכור את עודף הקרקע שלו, אם תמורת הסכם זה ניפטר מהחוק הממשלתי.

"אנו יכולים להציע פריטט בשלטון; אין אני רואה כל נזק בהשתתפות יהודים וערבים בממשלה ממש, בתנאי שזו תהיה השתתפות פריטטית, ובתנאי שלכל יהודי יהיה סגן ערבי, ולכל ערבי סגן יהודי. ייתכן שהאנגלים לא ישישו לקראת הצעה כזו. אבל אם שני הצדדים יהיו מאוחדים – יוכלו להטיל בנידון זה את רצונם על אנגליה.

"אם באמת יגיעו הדברים לדיון רציני על הסכם, אין להתעלם משאלת עבר־הירדן. הייתי מציע לתת לעבדאללה משרה דתית עליונה על כל המוסלמים שבארץ־ישראל – תמורת פתיחת עבר־הירדן לנו, גם אם לעת־עתה לא ישתנה הסטטוס־קווֹ הפורמלי של עבר־הירדן. אולם בנקודה זו ניתקל בהתנגדות המופתי, ומסופקני אם אפשרי איזה הסכם שהוא בלי המופתי.

"חשובה השאלה, גם מי ומי ינהלו המשא־ומתן. הקושי הזה גדול בייחוד מהצד הערבי. אבל אף מצדנו הוא אינו קל. אי־אפשר בסטדיה זו לנהל משא־ומתן רשמי, כלומר בשם הסוכנות. לעת־עתה צריך להיות בלתי־פורמלי, אולם גם משא־ומתן בלתי־פורמלי אין לתת בידי כל אחד. לזה ראוי רק מי שיש לו שתי התכונות הללו:

"1. מי שמאמין אמונה עמוקה בציונות; מי שעיקרי הציונות (כגון – עבודה עברית, עליה עממית, קרקע) הם בשבילו בבחינת ייהרג ובל יעבור; מי שרואה את הציונות המכסימליסטית כמינימום הכרחי בשביל העם העברי; מי שרואה את הגשמת הציונות כשאלת החיים והמוות של העם היהודי;

"2. מי שמבין את נפש הערבי; מי שמכבד את שאיפתו הלאומית; מי שמסוגל לראות את הדברים בעיני ערבי.

"ועוד דבר: מי שניגש למשא־ומתן מתוך פניקה – ייכשל ויכשיל. משום כך נראה לי, שאף אחד מ’החמישה' אינו מתאים למשא־ומתן זה.

"אנו עומדים לפני מערכה פוליטית כאשר עוד לא היתה לנו, ומשום כך עלינו לדאוג לכל החזיתות ולכל פינות החזית.

“ומשום כך – אל נרפה משום נסיון, ואל נזלזל בשאנס הקטן ביותר”.

עלי להוסיף למכתב הנ“ל, כי אמנם נפגעה בלבי האמונה שאפשר להגיע לידי הסכם עם נציגי הערבים בשאלה היסודית. כשם ששיחותי הראשונות עם מוסא עלמי, וגם עם ריאד אל־צולח ועוני עבדול אל־האדי, חיזקו בלבי התקוה לאפשרות של הבנה הדדית – באה הפגישה עם שכיב ארסלאן והתישה תקוה זו. אמנם השיחות עם אנטוניוס כאילו שוב הגבירו תקוה זו, אבל ידעתי שאנטוניוס הוא אמנם תיאורטיקן של התנועה הלאומית הערבית, אך אין הוא מייצג אותה. האינטרס האמיתי שהרגשתי בשיחות אתו הוא, שגורל סוריה קרוב מאוד ללבו, אבל לא גורל ארץ־ישראל. כמה שבועות לפני הפגישה עם אנטוניוס ביקרתי אצל מגנס (זה היה ביום 11.3.1936), והוא סיפר לי, כי עוד לפני שבועַיִם הוא פנה לעסקן ערבי, “בעל השפעה ניכרת”, שיפגיש אותי עם ג’מאל, וג’מאל טען שאינו רואה כל תועלת מעשית בפגישה (ג’מאל בלי־ספק שמע מגיסו מוסא עלמי על התפיסה הציונית שלי), וג’מאל הוא, לפי סיפורו של סמילנסקי, האיש היחיד בין עשרת חברי הועד הערבי העליון, איש “תם” כמגנס, כלומר – אין להעבירו על פני “גשר של כסף”. אולם למרות האכזבות, ראיתי כחובתנו המוסרית, שהיא גם חובתנו המדינית, להיפגש עד כמה שאפשר עם מנהיגים ערביים, שאין לקנותם בכסף, גם אם אינם מסוגלים להתרומם לגובה המוסרי של מוסא עלמי; ואם כי לא קל לבוא לידי הסכם זמני או תמידי – יש ברכה בעצם הפגישה. יש ערך לכל בירור גלוי־לב, כי בעזרתו אפשר לראות את הערבים כמות שהם ולהבין אותם, ודבר זה נותן גם לצד השני. ויש ברכה בהיכר כזה, בהיכר כן ואמיתי, גם אם אינו מביא מיד לידי הבנה הדדית להסכם. ומשום כך טלגרפתי לשרת, יומַיִם לפני שליחת מכתבי הנ”ל: “רואה אני במגע בלתי־נפסק עם מנהיגים ערביים חשיבות רבה, ואם אין אפשרות למשא־ומתן רשמי – תמשיך בשיחות אישיות”.


 

פרק חמישה־עשר

פעולת “החמישה” בימי השביתה הערבית בסוף אפריל 1936 ואילך הכבידה על חברי ההנהלה בפגישה עם מנהיגים ערביים. בישיבת ההנהלה הציונית – בימי שבתי בלונדון – נתעוררו חילוקי־דעות אם יש לנהל משא־ומתן עם הערבים על ממַדי העליה. בשיחה שקיים בימים ההם דוב יוסף עם מוסא עלמי הודיע האחרון שבלי דיון על ממַדי העליה אין כל אפשרות למשא־ומתן בין הערבים ובין היהודים. באותו זמן פנה אנגלי אחד לעסקן יהודי (שלא מן “החמישה”) שייפגש עם אחד המנהיגים הערביים לדון אתו על אפשרות של סידורי שלום. על־פי עצת שרת נפגש העסקן היהודי עם אותו הערבי שהציע האנגלי. בפגישה יעץ הערבי לבוא במגע עם מוסא עלמי לשיחה מוקדמת. משה שרת החליט אז לפנות בעצמו אל מוסא עלמי, ובבוקר 21.5.1936 טילפן מוסא עלמי ושאל אותו אם הוא מוכן להיפגש אתו. מוסא עלמי ענה מיד בחיוב והזמין את מ. שרת לביתו. משה שרת מיהר לביתו של מוסא עלמי (השיחה נרשמה על־ידי שרת באנגלית).

שרת נתקבל בידידות, והזכיר למוסא עלמי את הפגישה יחד עם בן־גוריון לפני שנתַים, וציין, שמאז נעשו כמה נסיונות לפגישות בין יהודים וערבים, לרוב פגישות לא־רשמיות. שרת שאל את מוסא אם הוא מוכן לדון אתו בלי מתווכים. מוסא עלמי ענה, שאינו רואה כל נימוק מדוע השנַים לא יקיימו ביניהם מגע ישיר. שרת העיר, שבאופן זה הוא מעדיף לחדש השיחות אתו בעצמו, והוסיף, כי ברנרד ג’וזף (ד"ר דוב יוסף) הוא שותפו במחלקה המדינית של הסוכנות, והשיחות שג’וזף קיים אתו – נעשו בידיעתו.

מוסא עלמי ענה, שהוא הבין זאת, אבל מכיון שזה לא נאמר לו בפירוש עד עכשיו – לא ראה זכות לעצמו לספר לג’וזף, שהוא כבר נפגש מקודם עם חברי ההנהלה.

שרת שאל אותו אז ישירות – אם לדעתו יש סיכוי שידידיו ישבו עם חברי ההנהלה לדון על העתיד.

מוסא עלמי ענה, שלמען האמת עליו להודות שהוא כמעט נתייאש מכך בזמן האחרון. החשדות שחיו בלב ידידיו כל הזמן נתחזקו גם בלבו בזמן האחרון. נראה לו, שהיהודים אינם מעונינים, למעשה, להגיע לידי הסכם עם הערבים, כי הם סומכים על האנגלים, ובמידה שמצבם משתפר קצת – הם שוכחים לגמרי על קיום הערבים. הוא חייב להגיד זאת, כי לפני שבועות אחדים שוחח עם כמה מידידיו היהודיים, וקיוה שהשיחות תימשכנה. ופתאום נראה לו, שכל הידידים האלה מתרחקים ממנו.

שרת הביע השתוממותו על התרשמות זו. הוא אמר, שמוסא בודאי אינו יכול להאשים את בן־גוריון או אותו שהם שוכחים את הערבים, כשהם מרגישים שמצבם הוטב. הוא יודע היטב שבן־גוריון והוא היו הראשונים להיפגש אתו ועשו זאת בתקופה שהישוב היה במרום הפריחה ובארץ שרר שקט גמור. העליה התרחבה אז והגיעה לשיא. גם היום הוא פנה אליו לאחר שקיבל דין־וחשבון על הויכוח בפרלמנט הבריטי, שאפשר לראותו כנצחון יהודי, ואין צורך לפנות לערבים. אבל זה רחוק מלבנו. שום הצלחה באנגליה אינה עשויה להביא אותנו להתעלמות מהערבים, שאתם נצטרך לחיות יחד כל השנים, ולכן עלינו לבוא לידי הבנה הדדית אתם, ואין הבדל מה הם היחסים שבנינו ובין הבריטים.

מוסא הודה מיד, שמעולם לא היה ספק בלבו על כנות כוונותיו של בן־גוריון ושלו. למעשה – הוא שמח לשמוע את קולו בטלפון הבוקר. אולם עליו להיות גלוי־לב ולהגיד, שעם כל הכבוד וההערצה שהוא רוחש לבן־גוריון ומוכרח להכיר שהוא אינו מתפשר (intransigeant). יש לו תמיד הרושם כי בן־גוריון, בהיותו חרד בכל הכנות לבוא לידי הסכם עם הערבים, דורש מהם לקבל במאה אחוזים את כל תכניתו הציונית. אולם הסכם מן ההכרח שיהיה בו משום קח ותן, ואי־אפשר לבססו על הסכמת צד אחד לקבל כל הדרישות והשאיפות של הצד השני.

שרת הזכיר למוסא, כי באותה ההזדמנות של פגישה עם בן־גוריון ואתו בביתו (של שרת) הוסכם, שהוא יברר אצל ידידיו אם אפשר להרחיב את חוג האנשים המשתתפים בדיון מהצד הערבי – ועל כך לא קיבלנו כל תשובה.

שרת חזר לטענתו של מוסא, שכמה מידידיו היהודים התרחקו ממנו והניתוק שחל במגעיו. שרת הסביר, שבאמת נסתבך הענין ונדרש זמן־מה לישר ההדורים. שנַיִם או שלושה אנשים שונים דיברו אתו, ולא היה ברור את מי הם מייצגים. ולכן ראה צורך להבהיר אם הוא מבכר מגע ישיר או לא.

מוסא הסכים, שדבר זה יש באמת להבהיר מיד. הוא סיפר לשרת על שיחותיו עם השופט פרומקין, שהיה הראשון לבוא אתו לידי מגע. הוא הודה, שהיה קצת מופתע לראות השופט פרומקין מופיע כעוסק בעניני מדיניות. הוא לא ציפה ששופט ימלא תפקיד כזה. הוא הופתע עוד יותר בשמעו מפי פרומקין שהוא בטוח שהוא מסוגל לקבל יפוי־כוח מהסוכנות היהודית אם יהיה צורך בכך. הוא פנה אז לד“ר מגנס – שאתו שוחח כמה פעמים בעבר. הוא לא רק מכבד את ד”ר מגנס, אלא שהוא מחבב אותו. הוא אינו סבור, שאפילו בקרב ידידיו הערביים הקרובים ביותר, הוא יוכל למצוא איש מקובל עליו כמו ד“ר מגנס אבל הוא ידע היטב, שד”ר מגנס אינו נציג היהודים, וכמה פעמים אמר לד"ר מגנס, שהסכם אתו – אין לו שום ערך ממשי, כי לא יעלה בידו להשפיע על היהודים שיקבלו דעתו.

שרת אמר, כי פיצול הנסיונות המוקדמים למשא־ומתן עוררו בקרבו חרדה. הוא הזכיר, כי מוסא עלמי סיפר לברנרד ג’וזף, כי שמע ממישהו, שאין כל טעם לדון עם חברי הנהלת הסוכנות על הסכם יהודי־ערבי, כי כולם נמצאים בכיסו של ד"ר וייצמן, שהפך בשנים האחרונות לקיצוני.

מוסא עלמי הודה, ששמע זאת מפי ידיד, במקרה זה אמר – מידיד בריטי, אם כי ב. ג’וזף זוכר בפירוש, שהזכיר פעם ידיד יהודי.

מוסא עלמי לחץ בבוהן־ידו על השולחן – להראות מקומה של הנהלת הסוכנות תחת ד"ר וייצמן, כפי שהוגד לו.

שרת אמר, שמבלי להיכנס בבירור היחסים שבין ההנהלה ובין ד“ר וייצמן – הרי כולנו נבחרנו על־ידי הקונגרס, ואם כי ד”ר וייצמן בתפקידו כנשיא יש לו סמכות עליונה – הרי מעולם לא נתעוררה שאלה של הטלת רצונו על ההנהלה. כל השאלות נחתכות יחד, ואין זה אלא סילוף האמת לתאר את ד“ר וייצמן כאיש המנסה למנוע אותנו מלהגיע לידי הסכם עם הערבים. ד”ר וייצמן ממריץ אותנו כל הזמן להתמיד במאמצינו אלה, ולא פעם הביע חרדה, שמא אין אנו פעילים במידה מספיקה בחיפושינו אחר מגעים עם הצד השני. הסברתי למוסא עלמי כמה נזק יש בסילופים אלה. אם חברי ההנהלה הם בלתי־מתפשרים (intransigeant) או לא – נחלקות הדעות. יהיה מה שיהיה – הם ורק הם – מסוגלים “להמציא את הסחורה”. לומר, שאין תועלת בדיונים אתם על הסכם – הרי זה כאילו אומרים, שאין בכלל תועלת בדיון על הסכם, כי כל דיון מחוץ להנהלת הסוכנות לא יתן ולא יוסיף. בדיון עם חברי ההנהלה – אין בכל אופן כל אפשרות להיות מוטעה או מרומה. אם הם יסכימו לסידור – הם מסוגלים להביא אותו לידי אישור וביצוע. אם הם יראו תנאים מסוימים, שאין לקבלם – הם יגידו זאת בגלוי, ושני הצדדים ייפרדו מבלי שהכבוד ההדדי ייפגע. אולם אם אנשים לא מוסמכים ינהלו משא־ומתן יש תמיד סכנה של תקוות־שוא שיתבדו ויגרמו לאכזבה ולמרירות. אם השתתפותו של יהודי מסוים בדיונים תהא רצויה – הרי זה ניתן לסידור, אבל אך ורק בידיעתה ובהסכמתה של הסוכנות היהודית.

מוסא עלמי הסכים לכך. כאן נסתיימה השיחה.

באותו יום מסר משה שרת במסיבת־חברים על המשא־ומתן עם הערבים. ואלה הם דבריו:

"כל הזמן יש תנועה בפרשת המשא־ומתן עם הערבים. אעמוד על ארבעה ענינים בפרשה הזאת.

"1. ראגיב נשאשיבּי. כל הזמן יש קונטקט לסירוגין עם ראגיב על־ידי איש נאמן, ולא ברור בדיוק מהו רצונו של ראגיב. ברור שהוא נמצא במיצר גדול ולבו מר עליו; הוא נכנס לעסק ביש; הוא רואה שהמופתי מרמה אותו ומסדר עם השלטון כל מיני דברים מאחורי גבו; אדיר חפצו להחלץ איך־שהוא מתוך עסק ביש זה. היה זמן שראגיב ציפה שהממשלה תַגלה אותו. עכשיו הוא רואה מוצא לעצמו בנסיעה ללונדון, אבל נסיעה מתוך בעיטה. הוא היה רוצה לנסוע ללונדון כדי לשרת את עמו, כפי הבנתו הוא, בניגוד למופתי. הלך־רוחו של ראגיב מצטייר כך בערך: הוא קם כדי לתת את ידו למפעל כללי של העם הערבי – והנה במקום זה הפכה השביתה אמצעי־שירות בידי הכת של המופתי. הוא מיואש מזה, וילך ללונדון למצוא דרך מכובדת לשרת את עמו. ברור, בשביל כך דרושים קודם־כל כספים להוצאות הדרך. יש לו, לראגיב, פרדס. והנה, אילו יכול היה למכור מיד את יבול השנה הקרובה, ובכסף מזומן, היתה נפתחת לפניו הדרך לנסיעה ללונדון. לא ברור לי כמה יש בזה, מאיניציאטיבה עצמית וכמה מכניסים במוחו היהודים הנפגשים אתו, ואפילו היהודי הנאמן עליו ביותר. מכל מקום, עובדה היא, שבמשך הזמן נעשו נסיונות (על־פי הדרכתו של רוטנברג, ושאני התנגדתי להם) להציע לאיש הזה כסף –­ והוא דחה את ההצעות. לא דחה אותן בשאט־נפש, אלא אמר שלעת־עתה אין לו צורך בכך. כלומר – אם יהיה לו צורך, יאמר. עכשיו, כשהעלו לפניו את ענין מכירת הפרי של הפרדס, כשאמרו לו שאפשר לסדר את הדבר הזה וגם נקבו מחיר – עשה עליו הדבר רושם.

"בינתַים, תוך השיחות בין שני אלה (ראגיב והיהודי הנאמן עליו) בא איש יהודי שני, איש־סודו של ראגיב, על־כל־פנים הוא יותר קרוב לראגיב מאשר אלינו, והציע לו, לראגיב, הצעה כזאת: מכיון שכל הענין הוא בהפסקת העליה, אולם השדיול17 הזה כבר ניתן, הרי יש בקרוב עוד שדיול, ואפשר להודיע שהשדיול הבא יידחה עד בוא הועדה המלכותית. זהו בעצם גלגול של הצעה המתהלכת בין הפקידות, שכבר מסרתי עליה, שאולי אפשר בדרך זו למצוא מוצא מן המצב. על ההצעה הזאת ענה ראגיב שהוא צריך להתיעץ עם עוד איש אחד, עם ראש עירית יפו. אולם לשם כך צריך לנסוע ליפו, ולנסוע עכשיו קשה מאוד, כי הדרך היא בחזקת סכנה, יורים ואין מבחינים. אולם הסוף היה, שאולי יסע בכל זאת ליפו. מחר יתן תשובה. היהודי אמר לראגיב: אם אתה מסכים להצעה זאת, אדבר עליה עם היהודים. אולם צריך להיות ברור, שאם היה איזה שאנס לדרך הזו של דחיית השדיול הבא כמוצא מן המצב, אזי אחרי נאומו של אורמסבי־גור בפרלמנט – אין לה שחר. הנציב כבר לא יוכל לעשות זאת, והממשלה המרכזית הודיעה שהיא איננה מתחייבת לנהוג על־פי החלטות הועדה המלכותית. אינני מייחס עכשיו ערך להצעה הזאת. אבל אם ראגיב יסכים לה – נראה מה יש לנו לעשות.

“2. אותו היהודי האלמוני, שהציע לד"ר ח'אלדי ממשלה ערבית לאומית, בא היום בהצעה חדשה, שגם את זו כבר הציע לח’אלדי. הוא הציע מעין ‘שולחן עגול’, אבל בהרכב ובסמכות משונים: במקום הועדה המלכותית הוא מציע ועדה יהודית־ערבית, שישתתפו בה 3 ערבים, 3 יהודים ובריטי אחד בתור מכריע. ושלושה ערבים אלה לא יהיו המופתי או עלמי אלא שלושה ערבים אנשי־שם, כמו איבּן־סעוד, ראש ממשלת עיראק וכו'. (קריאה: אתא־תורךּ!) אגב, יש גם ענין אתא־תורךּ: אנגלי אחד, מומחה לשאלות המזרח בא לוייצמן ואמר לו שיש לו קשר עם אתא־תורךּ. והוא מוכן להשפיע עליו שייעץ לערבים לעשות שלום עם היהודים. וייצמן שאל את בן־גוריון, ובן־גוריון כותב בקשר עם זה שכדאי לעשות הכל כדי לשבור את השביתה. על זה כתבתי לבן־גוריון, שאני מתנגד להצעה זאת, שאיננה רצינית, שכרוכה בה סכנה, והסתמכתי על הדברים שכתבתי קודם בדבר הפחד השורר בסוריה מפני האימפריאליסם התורכי – וחסר לנו עוד שהערבים החושבים שאנו מפריעים להם בצרפת ובאנגליה, יתחילו לחשוב שהציונים זוממים נגדם קנוניה בקשר עם השאיפות האימפריאליסטיות של תורכיה. זה במאמר מוסגר. ובכן, מצדנו צריכים להשתתף בועדה הזאת אנשים כמו ליאון בלום, ברנדייס, וכדומה. שני הצדדים מתחייבים למפרע לקבל את מסקנות הגוף הזה. לדברי היהודי, עשה הדבר רושם כביר על ד”ר ח’אלדי, והוא מסר על כך מיד לארבעה אנשים בטלפון. למי מסר לא ידוע, אבל ח’אלדי חזר ואמר שצריך לחשוב בדבר. לדברי היהודי היה ח’אלדי נלהב להצעה. כשספרו לי על כך אמרתי, שצריך לחשוב בדבר, אבל הריאקציה הראשונה שלי היא שלילית. כי אם יושבים אנשים היודעים את הענין, אזי כל אחד יודע מהו יכול להציע ומה איננו יכול. אבל אם יושבים אנשים שאינם יודעים את הדברים – אין תקוה שיצא מזה דבר־מה ממשי.

“3. לפני שלושה ימים בערך פנה אנגלי אחד, לא מחוגי הממשלה, לד”ר טהון. כפי הנראה דיבר אותו אנגלי על הפסקת העליה, והציע לד“ר טהון להיפגש עם ד”ר כַּנְעאן. טהון שאל אם להיפגש או לא. אמרתי, שצריך להיפגש, אבל אם ידובר על הפסקת העליה, שיאמר לא, בהחלט, ואם על ענינים אחרים – שישמע אך בל יכנס בבירור יסודות ההסכם, אלא ידבר רק על הפרוצידורה של המשא־ומתן: כיצד להיפגש ועם מי להיפגש. טהון הלך ונתקיימה שיחה אשר נסתיימה בזה, שד"ר כנעאן הציע להיפגש עם מוסא עלמי… ב. ג’וזף ניגש למוסא עלמי פעמַים אך לא הצליח לתפוס אותו. טהון הציע שלא אנחנו נדבר עם מוסא עלמי, אלא שכדאי שאחרים ייפגשו, אבל מכיון שאנחנו (אני ובן־גוריון) ישבנו אתו ודברנו – לא ראינו טעם ליצור עכשיו תחנת־בינַיִם חדשה בפגישות עם מוסא עלמי.

"4. הבוקר ראיתי את מוסא עלמי במשרדו ונתקיימה שיחה בינינו:

אמרתי: בשבע דרכים עקלקלות רוצים להוביל אותי אליך, (סיפרתי על השיחה האחרונה מבלי לנקוב בשמות האנשים) ואין כל צורך בזה. אם אתה חושב שטובת הענין דורשת שלא ניפגש באופן ישר – אמור זאת, ונסדר את הדבר.

מ.ע. ענה: אינני רואה צורך שלא ניפגש באופן ישר.

מ.ש.: אם כן, נמשיך את הפגישות, ונדע אם יש לנו על מה לדבר או אין.

מ.ע.: אני מוכרח להגיד לך, שאני מיואש מכם. יש לי רושם שהחשש שהיה אצלי תמיד, הוא כפי הנראה חשש מיוסד: בכל רגע שמצבכם נעשה טוב במקצת, אתם שוכחים אותנו ונשענים רק על האנגלים. הנה לפני איזה שבועות דיברו אתי אנשים שלכם, נתקיימו כמה שיחות – ופתאום נערו את חצנם והסתלקו ממני.

מ.ש.: אל תדבר אלי על זה, שאנו שוכחים את הערבים בשעה שטוב לנו. בפעם הראשונה דיברנו אתך כשהיינו במרום הפרוספריטי שלנו, באין רמז לפרעות בארץ.

מ.ע.: ביחס אליך זה נכון.

מ.ש.: גם היום באתי אליך אחרי הויכוח שהיה בפרלמנט. זאת אומרת שאיננו שוכחים כי בלעדי סידור אתכם – לא יסתדרו הענינים.

מ.ע.: נכון, ברגע ששמעתי את קולך – הונח לי.

מ.ש.: באמת היתה תסבוכת בקשר עם הפגישות שהיו אתך, וצריך היה לסלק אותה. והתסבוכת באה מפני שדיברו אתך אנשים רבים ולא היה ברור מי מדבר בשם מי. בהזדמנות זו אני רוצה לומר לך שג’וזף פועל יחד אתי.

מ.ע.: כיון שלא אמרת לי זאת – לא הזכרתי את שמך, אבל גם פרומקין דיבר אתי, וגם הוא אמר שהוא מדבר בשם הסוכנות ושאם יהיה נחוץ – יביא יפוי־כוח מהסוכנות. התפלאתי מאוד לדבר הזה, כי לא חשבתי שפרומקין מתעניין בשאלות פוליטיות. התפלאתי גם שהוא בטוח כי ישיג יפוי־כוח מהסוכנות. דיבר אתי גם מגנס. אני מעריך מאוד את האיש הזה. לא תהיה זאת גוזמה אם אגיד, שאין איש – אפילו בקרב הערבים – הקרוב ללבי כמו מגנס. אבל אני יודע היטב, ואני גם אומר לו זאת, שהוא איש מיוחד ואיננו מדבר בשם היהודים ולא יוכל להביא את הסכמת היהודים לדברים שהוא מדבר עליהם.

מ.ש.: שמעתי מפי ג’וזף כי אמרת לו שמי שהוא אמר לך, שאין לדבר עם אנשי הסוכנות (הוא אמר ככה: שמחתי מאוד לדבר עם בן־גוריון, ואי־אפשר שלא להתייחס בכבוד לכנותו ולאמיתיותו של בן־גוריון, אבל אני מוכרח להגיד לך שבשבילי בן־גוריון הוא ‘בלתי־מתפשר’, כי בן־גוריון רוצה שאני אסכים למאה אחוזים של תכניתו, וזה לא הסכם הדדי). אבל אם אתה עומד במשא־ומתן עם הסוכנות, אזי אם כי אין ראָיה שיבוא מזה הסכם, אבל לא יהיה מקום להאשמה בהטעיה או בהשליה, בעוד כשאתה מדבר עם אנשים שאינם בעלי סמכות רשמית יכולות להיות אחר־כך כל מיני טענות שהיהודים הבטיחו ולא קיימו. אנחנו יכולים להיות מתנגדים ולכבד איש את רעהו. ג’וזף אמר לי שאתה אמרת לו, שאין לדבר עם הסוכנות, משום שהאנשים האלה נמצאים ‘תחת אגודל’ של וייצמן, וּוייצמן נעשה בזמן האחרון אקסטרמיסט.

מ.ע.: נכון, זאת אמר לי אנגלי אחד. הוא גם אמר לי שרוטנברג הרבה יותר טוב מוייצמן. אינני מכיר את רוטנברג, אבל יש לי רושם לא טוב ממנו, הוא מפליט דברים שאיננו שוקל אותם, מקלקל ומזיק. אני יודע עובדות כאלה. מגנס סיפר לי על קבוצת האנשים (קבוצת ‘החמישה’) ואמר לי מי הם האנשים של הקבוצה הזאת, שבתוכם נמצאים נובומייסקי, רוטנברג, סמילנסקי. אינני מכיר את סמילנסקי, אבל שמעתי עליו. והנה אני רוצה לומר לך לדוגמה: יש אצלנו ערבי אחד – תופיק חוסיין בּיי, שוטה גדול, איש מחוסר כל ערך פוליטי, עם איש כזה לא אשב לדון על ענינים פוליטיים. אבל האיש הזה פנה אלי וסיפר לי, שבא אליו סמילנסקי ואמר לו: נלך יחד לנציב ונודיע לו, שהיהודים יפסיקו את העליה והערבים יפסיקו את האלימות, ואז תבוא הועדה המלכותית; אבל לא נחכה לועדה ונעשה הסכם בינינו. האיש הזה ביקש ממני שאסדר לו ראיון, לתכלית זו, אצל הנציב. אמרתי לך מה דעתי על תופיק חוסיין, אבל בכל זאת אמרתי, שאני מוכן לסדר את הראיון. בערב מטלפן אלי האיש הזה ואומר לי: אל תבקש את הראיון, כי היהודים התחרטו.

מ.ש.: ובכן, אתה רואה את הסיבוכים, ואת אלה צריך למנוע. אני טרוד מאוד וגם לא קל לי לטלפן אליך, אינני יודע כיצד תקבל זאת, שמא אני גורם לך קושי. אבל ג’וזף ניסה להתקשר אתך ולא הצליח.

מ.ע.: לא ידעתי, שג’וזף ביקש לראות אותי בקשר עם ענינים אלה. חשבתי שהוא זקוק לי בענינים משפטיים.

מ.ש.: בקיצור, יש לנו על מה לדבר או אין?

מ.ע.: יש מצדכם דברים המכבידים מאוד על אפשרות של הסכם, ואינני מבין מדוע אתם צריכים להתנהג כך. אינני מבין מה טעם להדגשתכם התמידית שהתנועה הערבית ניזונה מכסף איטלקי. קודם־כל אני מודיע לך, ששקר הדבר. אולי אינני יודע את כל מה שנעשה בתוך התנועה, אבל אני בכל זאת יודע. אנסח ככה: אם יתברר שיש כאן כסף איטלקי – תהיה זאת בשבילי אפתעה עצומה. ואתם כל הזמן מדגישים את הדבר הזה, ומשמיעים זאת גם בפרלמנט, והן ברור שזה פרי הלימוד שלכם, אתם מלמדים את אנשי הפרלמנט כיצד לדבר.

מ.ש.: לא נכון שרק אנחנו מדברים על זה. גם הממשלה מדברת. הענין הזה מסתנן גם ממשרד־החוץ באנגליה, ועוד לפני המהומות בימי מלחמת חבש היתה הממשלה אומרת באופן ברור, שאיטליה מוציאה כאן בארץ כסף רב.

מ.ע.: המקרה היחיד היה לפני 9 חדשים: שני בחורים הלכו למצרים ובתואנה כוזבת קיבלו מאה או מאתַים לירות ומעלו בדיבור שלהם ואף פעם לא קיימו מה שהבטיחו. כשלעצמי אני חושב שמותר לקבל גם כסף מחוץ־לארץ, אבל אני מכחיש את העובדה. היה רק מקרה הזה ששני בחורים ניצלו כסף. והן אתם ראיתם שבימי מלחמת חבש, היתה כל האוריינטציה שלנו פרו־בריטית.

מ.ש.: אין זה משנה את העובדה, שאיטליה הוציאה בארץ כסף רב לצרכי תעמולה, משום שכדאי לאיטליה להציק לאנגליה.

מ.ע.: היה עוד מקרה שעתון אחד קיבל כסף, וכתוצאה מזה חדל לתקוף את איטליה. אתה צריך להבין את הרגשת הערבים: האנשים חיים בהרגשה שהם מקריבים את דמם, ואם אומרים להם שהם עושים זאת רק בעד כסף איטלקי – אין עלבון גדול מזה. באמת הייתי מבקש שתחדלו מן הדיבור על כסף איטלקי.

מ.ש.: אני מסכים אתך בהחלט, שהתנועה שקמה עכשיו אינה מסתברת רק על־ידי כסף איטלקי. אבל יחד עם זה אנחנו בטוחים שיש כסף זר.

מ.ע.: אם יתברר שהדבר הזה נכון תהיה זאת בשבילי אפתעה גדולה. והדבר השני שאינני יכול להבין אותו הוא: מדוע אתם תוקפים באופן אישי את המופתי? ועושים זאת גם בפרלמנט, וברור שאתם שמים את הדברים האלה בפי אנשי הפרלמנט. האם אינך מרגיש שבכל הפרשה הנוכחית המופתי איננו הגרוע ביותר? האם אפשר במצב זה לדבר על הסכם? האם אינך מבין שאין תקוה להסכם שהמופתי לא יסכים לו? ואתם מכבידים על מצבו על־ידי התקפתכם האישית נגדו.

מ.ש.: להיפך, אנחנו מחזקים את עמדתו, אנחנו מציגים אותו כפטריוט.

מ.ע.: לא, ההתקפות על המופתי מכריחות את הממשלה לקום ולהגן עליו ושום דבר אינו יכול להזיק לו כמו הגנת הממשלה. זו מזיקה יותר מההתקפה שלכם. כלום אינך יודע באיזו פוליטיקה נוכלת הולך הנציב ביחס למופתי. אתה יכול להאמין לי או לא להאמין לי, אבל אני אומר לך את האמת, כמו שאמת היא שאני רואה אותך לפני: המופתי הוא נגד אלימות. חל בו שינוי עצום בשנים האחרונות. הוא מבין עכשיו הרבה דברים שלא הבין אותם קודם. אולי זהו פרי ההזדקנות, אבל הוא עכשיו הרבה יותר טולרנטי. אני מספר לך מה שהוא אמר לי. יכול להיות שהמופתי הוא התגלמות השטן. יכול להיות שהוא משחק, אבל הוא אמר לי, שהוא נגד אלימות, מפני שהאלימות לא תביא שום תוצאות חיוביות, מפני שבאלימות כוחה של הממשלה גדול יותר, והיא תדכא אותנו בכוח, ויש לה כוח בשביל כך. המחשבה של המופתי היתה – שביתה בשלום. אבל שביתה ממושכת, והוא מאמין שזהו הנשק החריף ביותר נגדכם, כי השביתה מוכרחה להרוס את מעמדכם בארץ, שהיא תזיק לכם יותר מאשר לערבים. יכול להיות שהוא טועה, יכול שאיננו מבין בכלכלה, אבל זוהי אמונתו, הוא מאמין שהשביתה מוכרחה להכריח אתכם ללכת מכאן, ועל־כל־פנים תכריח אחרים שלא לבוא הנה. הוא האמין שהשלב השני אחרי השביתה צריך להיות חרם כלכלי נגדכם. באמצעים אלה הוא חושב להלחם נגדכם.

מ.ש.: ובכן, המופתי טועה איפוא אותה הטעות של הנציב, שגם הוא חושב כי אפשרית שביתה בלי מעשי אלימות. עכשיו אתה רואה שדבר זה בלתי־אפשרי הוא.

מ.ע.: יכול להיות שהמופתי טעה. הנציב הכשיל את כל הענין בפוליטיקת התנודות שלו, הוא גרם לאסון שישנו עכשיו בארץ ושאין מוצא ממנו. אחת משתַיִם: בשעה שהנציב קרא את הועד הערבי העליון ואיים עליהם שיאחוז באמצעים חריפים, צריך היה או להוציא לפועל את האיומים או לא לאיים; אבל בעצם האיומים שהשמיע כבר הכריח את הועד העליון להמרות את פיו (קשר הדברים היה כזה: כשאמרתי שהשביתה הביאה לידי מעשי אלימות, אמר מוסא עלמי: לא, לזה הביאה המשטרה על־ידי מעשי אלימות שלה נגד המוני הערבים; היא לא ידעה מידה וגירתה את ההמון, וזה הביא לידי שפיכת־דמים). הנציב כל הזמן הולך בדרך של קומפרומיטציה ביחס למופתי. אני יודע שאנדרוס הוא המייעץ לו ללכת בדרך הזאת. אביא לך דוגמה: לפני זמן־מה היה ענין של שֵׂיך חַסַן אבו סעוד (אחד המטיפים במסגד עומר). בשבוע העבר רצתה המשטרה לאסור אותו, נתאספו כל השיכים ואמרו שבלי המופתי לא יתנו לתפוס אותו. אחד השֵׂיכים קרא ‘פתוה’ על ג’יהאד – (מלחמת קודש) – טישטשו את הענין. הנציב קרא את המופתי אליו ודיבר אתו על ענינים של מה בכך, אבל נתן שיווצר רושם שהמופתי בא לנציב לבקש על ביטול הגזירה נגד השיך הזה, וכאשר נודע שהמופתי היה אצל הנציב, אמרו: אהה, הוא היה אצל הנציב, סימן שהוא נותן משהו לנציב, ואין אמון בו. וגם עכשיו, בויכוח בפרלמנט אמרו שהמועצה המוסלמית אינה שובתת – גם כן כדי להבאיש את ריח המופתי והוא מאבד את הקרקע מתחת רגליו. המופתי עכשיו נגד המשכת הענין, אך איננו יודע כיצד לצאת ממנו. הוא נגד המשכה מפני: א. שזה הביא לידי אלימות, ואלימות מזיקה לדעתו לענין הלאומי; ב. מעשי אלימות מוכרחים להביא לדִכוי בכוח, ואם התנועה שנתעוררה עכשיו תדוכא ברוח – שוב לא קל יהיה להרים אותה עוד פעם; ג. הוא מאבד את מעמדו האישי. משום כך הוא מעונין להביא את הענין לידי גמר.

מ.ש.: ובכן, בקיצור: יש לנו על מה לדבר או אין?

מ.ע.: אבל מה יהיה, היש איזה מוצא מן המצב, אולי אתה יכול לחשוב על איזה מוצא?

מ.ש.: כשאתה אומר ‘מוצא’, הרי אתה מתכוון להפסקת העליה. ובכן – על זה אין מה לדבר. ואגיד לך מדוע. הנה יש לכם מסגד עומר, ונניח שאינכם רוצים באלימות והייתם נוכחים, שהתפילות במסגד ביום ו' הן המקור של המהומות בארץ, וכל זמן שהתפילות נמשכות תהיינה מהומות. ונניח שהיינו באים למוסלמים ואומרים להם: למען הפסיק את המהומות – סגרו לחודש ימים את המסגד. פחד אין לכם, המפתחות נשארים בידיכם, אבל תסגרו באופן זמני. היסכימו?

מ.ע.: לא!

מ.ש.: מדוע לא יסכימו? האם רק מטעמים דתיים? הרי לא רק מטעמים דתיים אלא משום שיראו בזה ויתור סימבולי על זכותם. הוא הדין ביחס להפסקת העליה. אתה אומר: עליה גורמת למהומות – תפסיקו את העליה, מה איכפת לכם? הרי מפתחות העליה נשארים אצלכם, השדיול נשאר בידיכם גם להבא, אלא למען השלום תפסיקו את העליה באופן זמני. על זה אנו אומרים: העליה – זאת היא זכותנו היסודית; אתם מתקיפים את הזכות הזאת; הפסקת העליה זהו מעשה המסמל את הקפיטולציה שלנו, ושום יהודי לא יוכל להסכים לכך. (הוא התרשם מן ההשוָאה הזאת. כשסיפרתי על השיחה הזאת לאוסישקין לפני חצי שעה אמר לי: מה? אתה אמרת המסגד שלכם? אף פעם אי־אפשר לומר להם: ‘המסגד שלכם’.) אין לדבר עכשיו על הסכם בכלל, אין השעה כשרה לכך, אפשר לדבר על מוצא מן המצב – יש לנו מה לדבר או לא? אם אי־אפשר פה – ניסע למצרים, ניפגש שם, אבל צריך לדעת אם יש על מה לדבר או אין.

מ.ע.: מוכרחים לדבר על איזה פרינציפים כלליים בטרם אגש להשפיע על האנשים.

"קבענו את הפגישה לשיחה על הפרינציפים הכלליים ליום ד' של השבוע הזה, במקום נייטרלי. הודעתי לו שגם ג’וזף ישתתף בשיחה.

"אתם קראתם את מכתבו של בן־גוריון להנהלת הסוכנות בענין המשא־ומתן עם הערבים. בהנהלה היה עוד פעם בירור בשאלה זו, בעיקר בשאלת קביעת נורמות לעליה, והגענו לידי איזה הסכם, רק פישמן עומד בהתנגדותו, אבל גרינבוים הסכים שלשם זונדז' (בדיקה) מותר לדבר גם על מספרי עליה. אוסישקין ניסח את עמדתו ככה: אנחנו אומרים ‘עליה לפי יכולת קליטה’, ואם שואלים מה פירוש הדבר? יש לענות, עליה במידות של שנת 1935, למשך חמש שנים. הוא שינה, איפוא, את עמדתו.

"באותו המכתב של בן־גוריון להנהלה, שהזכרתי, הוא כותב, שאפשר להסכים לקביעת מספרים לעליה, במידות של 80־60 אלף לשנה, שזה ויתור מצדנו, ובעד הויתור הזה צריכים הערבים להסכים להתישבותנו בעבר־הירדן. זוהי קונצפציה מסויימת, אבל אין לה שום קשר עם הרקע המציאותי שעליו אפשר לשבת יחד עם מוסא עלמי ולדון על הסכם. ברור שהסכמתנו לקביעת מספרים בעליה היא ויתור, אבל בשביל מוסא עלמי – אם יסכים לכך – זהו ויתור הרבה יותר גדול, ודבר בלתי־מציאותי לגמרי. אני חושב שמותר וצריך לדבר על עליה במידות של שנת 1935 למשך חמש השנים הבאות. אני חושב שעל זה צריך לדבר עם מוסא עלמי בפגישה ביום ד', ונראה מה תהיה הריאקציה על כך. אם הדבר יתפקע – יתפקע. אבל אם לא יתפקע, וגם אחרי זה אפשר יהיה למשוך חוטים נוספים ולדבר בעניני המשטר, בעניני קרקע – צריך למשוך.

“כדי להשלים את האינפורמציה בפרק זה עלי להוסיף, שבמצרים יש איש אחד, אשר לקח חלק פעיל בעניני ארץ־ישראל, הוא מזוהה לגמרי עם המופתי, נסע יחד אתו לארצות ערב, היה מיניסטר להשכלה באחת מהממשלות במצרים – האיש הזה (מוחמד עלי עַלוּבּה פחה), פגש בקהיר את וילנסקי ושאל אותו אם אפשר לדבר על משא־ומתן בין ערבים ויהודים, והוא מוכן לכנס יהודים וערבים במצרים. וילנסקי אמר לו, שהיהודים יסכימו למשא־ומתן בתנאי שהערבים יכירו במנדט ובדקלרצית בלפור. הודעתי לוילנסקי שיודיע למצרי הזה, כי היהודים מסכימים למשא־ומתן בלי תנאים מוקדמים. המצרי מסר את הדבר גם למופתי, וזה ענה שהוא מוכן למשא־ומתן אחרי הפסקת העליה. אז אמר המצרי, שהוא רואה שהיהודים מסכימים לבוא לידי הסכם, והערבים – לא”.

 

פרק ששה-עשר

"כעבור שלושה ימים,ביום ב', 24.6.1936 נפגשו מ. שרת ודוב יוסף עם מוסא עלמי במלון המלך דוד, והשיחה הפעם נרשמה על-ידי דוב יוסף.

לפני הפגישה ביררנו בינינו הקו שיש לנקוט בו. שרתוק אמר, כי בשים-לב להתנגדות הרבה לנהל משא-ומתן על בסיס ממדים קבועים של העליה, נסביר כמה קשה לפרש איזה מספר כולל שהוא, באשר יש סוגי עולים שאינם נתונים כלל לפיקוחנו, ולכן ננסה במקום זה למצוא ערובות אחרות הדרושות להרגיע חששות הערבים. נוכל אז לברר תחילה בעית הקרקע והמשטר, ונפסח לעת-עתה על בעית העליה.

אני הצעתי, שבמקום לדון על עקרונות – נברר תחילה בעית הנוהל. נאמר, שאין זה הוגן לדרוש מאתנו להציע הצעות לגוף הענין בעוד שאין אנו יודעים אם מנהיגי הערבים מוכנים להיפגש ולדון אתנו. נצמצם את הדין לבירור מעמדו ויכולתו להשיג תמיכה בקרב המנהיגים הערביים ולדעותיו ומאמציו. נוכל לדבר על מוסדות ממשלתיים וקרקע באופן כללי, אבל נסרב לדון על עליה ונדחה כל ויכוח על עליה וכל הצעות מסויימות. וכך הסכמנו בינינו.

מ. שרתוק פתח השיחה בשאלו – אם מוסא עלמי בטוח שיש ביכולתו להשיג תמיכת המנהיגים הערביים המקובלים לכל הצעה שלדעתו היא ראויה לשמש בסיס להסכם. ידוע, כי יש חילוק-דעות בקרב המפלגות הערביות השונות, וחשוב מאוד לדעת אם מוסא עלמי יש לו יסוד לקוות, כי ביכולתו לסדר, שלכל הפחות אותם המנהיגים הערביים, שהסכמתם קובעת, ישתתפו בדיונים עם היהודים. השאלה היא אם הם מוכנים לעשות זאת, או יסרבו, אם מפני שהם סבורים שאין אפשרות להסכם הדדי, או מפני שהם חוששים להיות מושמצים על-ידי יריביהם. אנשים רוצים לדעת, לפני שהם נכנסים לדון על גופן של השאלות השנויות במחלוקת בין יהודים וערבים, אם מוסא עלמי יכול ‘להמציא את הסחורה’. אחרת נאבד זמננו לשוא. ליהודים יש ארגון קבוע, שהחלטתו יש לראותה כמחייבת את היהדות. לערבים אין ארגון כזה. אין הוא מחווה דעה אם ארגון זה הוא הכרח או חובה. אבל דרוש לנו בטחון, כי בכל הסכם שיתקבל – יש לנו הגיבוי של המנהיגים המוּכּרים והקבועים של הערבים.

מוסא עלמי השיב, שמפליא הדבר עד כמה היהודים והערבים שוים בחוסר אמון הדדי. מצדו הוא יודע, שאותו הספק קיים בלב הערבים – אם יש תועלת במשא-ומתן עם היהודים. לפני המהומות הוא שמע תכופות דעה מובעת בקרב הערבים, כי יש לעשות מאמץ לבוא לידי הבנה הדדית עם היהודים, אפילו כמה אישי האיסתיקלאל היו סבורים, שמוטב לבוא לידי הסכם עם היהודים, מאשר להישען על הבריטים. אבל עכשיו לא שומעים עוד דיבורים כאלה. היהודים נראים כ’בלי-מתפשרים, (intransigeant). אין לדאוג לפירודים בקרב המנהיגים הערביים. אם תוצע תכנית של שיתוף-פעולה המתקבלת על דעת הערבים – אפשר לסדר, למרות כל חילוקי-הדעות, שהמנהיגים הערביים יקבלו אותה. לא היה לוֹֹ מגע עם מנהיגים ערביים, ולא גילה לשומעיו אם היו לו דיונים. הוא היה סבור, שמוטב לחכות עד שתהיה בידו הצעה מסויימת, המתקבלת על דעתו. הוא מתון מאחרים, והוא יכול להבין במידה רבה את ההשקפה הציונית. לדעתו, זוהי הבחינה: אם הוא לא יהיה מרוצה – האחרים בודאי שלא. אולם הוא רוצה לעורר תשומת לבם למשהו שמכביד על הבירורים. נראה לו, שמספר יהודים מנהלים משא-ומתן עם ערבים בעת ובעונה אחת, וזה מפחית את ערך נסיונו לסייע במציאת פתרון להבדלים שבינינו. יהודי אחד, אינו יודע את שמו, שוחח עם תופיק בּיי חוסיין על גישה משותפת לנציב העליון. הבוקר, חזר מקהיר יעקב גוסיין, עם הצעות שהוגשו לו, שוב על-ידי יהודים. ד"ר ח’אלדי סיפר לו, כי היו לו שיחות עם יהודי המתיימר לדבר בשם המוסדות היהודים הרשמיים.

אני (כלומר – דוב יוסף) העירותי, שאין אנו יכולים למנוע יהודים מלשוחח עם ערבים, אבל ברור שביחס ליהודים אין איש יכול לדבר בשמם, אלא הסוכנות. גם הממשלה אינה יכולה להכיר בשום איש, אלא בסוכנות, כנציגת היהודים. ולכן על הערבים להתעלם מכל התערבות יהודית, שאינה באה מהסוכנות. אולם ביחס לערבים – המצב שונה. עלי להגיד דברים ברורים ומפורשים. עלינו להיות הוגנים כלפי מ. שרתוק. הוא יודע כי לא כל היהודים תמימי-דעה ביחס לתועלת של דיונים כאלה. רבים סבורים, שאין תועלת לפתוח בדיונים אלה, מפני שהערבים לא יסכימו לעולם למינימום שלנו, ואנחנו לא נקבל דרישותיהם, ולכן מוטב לא להתחיל כלל. הם סבורים, שמנהיגים ערביים לא ירצו כלל להיפגש עם מנהיגים יהודיים לברר הענינים. אם אנו נבוא לידי הסכם עם מוסא עלמי, והמנהיגים הערביים יסרבו לקבל ההסכם, אותם היהודים יגידו: ‘אמרנו זאת עוד מקודם’; וזה יחשוף את מ. שרתוק, שהוא מנהיג יהודי, לבקורת חמורה. אנו יודעים, שכל הסכם כולל מידה ידועה של ‘תן וקח’. אחרת אי-אפשר להגיע לידי הסכם. אנו מאמינים שיש סיכוי לשכנע אותך להסכים להצעות מסויימות, אחרת – לא היינו מבטלים זמננו וזמנך בשיחה ללא מטרה. אבל עם כל רצוננו לשוחח אתך בידידות – לא היינו מוכנים לבטל זמננו בשיחה עם איש שמעמדו בקרב הערבים דומה למעמדו של ד"ר מגנס בקרב היהודים – אישיות מקסימה, צמאה לראות הניגודים היהודיים-הערביים מתישבים, אבל אינה מייצגת שום גוף ואין לה הסמכות לדבר בשם היהודים. אנו יודעים או מאמינים, שאתה נהנה מאמונו של המופתי ושל ג’מאל – והשאלה היא: האם זה מספיק? מטעם זה יש צורך שיזדיין בסמכות ויפוי-כוח של המנהיגים הערביים. ייתכן שבשעה זו אין הם עדיין רוצים להיפגש עם מנהיגים יהודיים. ייתכן שהם רוצים, שבשלב זה יתנהלו השיחות בין נציגיהם ובין המנהיגים היהודיים עד שיגיעו לנקודה שבה יש לראות הסכם. סבורני, שאנחנו לא נתנגד לכך. אבל עלינו לדעת אם אתה ושאר הנציגים מוסמכים לדבר בשם מנהיגים ערביים מסויימים.

מ. שרתוק אמר, שאין הוא סבור שעליו להצטייד בסמכותם של כל עשרת חברי הועד הערבי העליון. אין אנו רואים בועד זה גוף מתמיד. אבל עליך לדבר בשם המנהיגים המוּכּרים כבעלי סמכות ומעמד קבוע בענינים הערביים. ואנחנו מניחים זאת לשיפוטך, כאיש נוגע בדבר, למי לגשת וכיצד.

אני (דוב יוסף) העירותי, שברור כי המופתי וג’מאל צריכים להיות בין המנהיגים המיוצגים.

מוסא עלמי אמר, שהוא מבין נקודת-מבטנו. יתכן שאנחנו צודקים ואם אנו רוצים הוא ידבר עם כמה מנהיגים ערביים מסויימים ויברר אם הם רוצים שדיונים יתחילו או על-ידי או על-ידי נציגים אחרים, מתוך הנחה, שאם יוצע על-ידינו סידור מושכל – הם יסכימו לעיין בו ולהיפגש אתנו לדון עליו. הוא אפילו גם ידידו של ראגיב נשאשיבי. ואשר לאחרים, כגון עבדול לטיף סלאח ויעקב גוסיין – הם משוללים ערך. אם המופתי וג’מאל ואנשי האיסתיקלאל יסכימו לקו – תימצא דרך גם להסכמת אחרים. גם לא יהיה קושי, הוא בטוח, להפגיש את המופתי בעצמו אתכם, אם, ההסכם יתקרב, ולא יהיה כלל צורך להיפגש מחוץ למשא-ומתן, כפי שמי שהוא הציע. הדבר החשוב הוא לנטוע בהם האמונה שהיהודים מוכנים להקריב משהו למען השלום. הכל סבורים, שהיהודים הם בלתי-מתפשרים (intransigeant) כפי שבן-גוריון הופיע בשיחות בז’נבה לפני שנתַים עם שכיב ארסלאן. הוא מעריץ את הכנות וגלוי-הלב של מר בן-גוריון. אולי היה זה נכון שהוא אמר בבהירות למַה הוא שואף, אבל זה הפחיד את הערבים. מה שאמר היה למעשה כך: ‘אתם תנו לנו כל מה שאנו דורשים עכשיו, וכתמורה אנחנו נעזור לכם, בזמן מן הזמנים, שאולי לא יגיע אף פעם, בדבר הקמת קונפדרציה ערבית’.

מ. שרתוק אמר, שזוהי טעות לראות היהודים כ’בלתי-מתפשרים'. אולם הוא סבור, שכל דיון יתנהל על ארץ-ישראל כפי שהיא נתונה עכשיו. זה יהיה טוב גם ליהודים וגם לערבים להבהיר איש לאחיו, שהשקפתם כוללת אפשרות של קונפדרציה ערבית, אולם זו לא תהווה ענין ראשי בדיון. שרתוק גם הבהיר, שאינו סבור כי הדיון יסוב על המצב הנוכחי. הערבים נכנסו למבוך (impasse) שהיהודים אינם יכולים להוציאם משם. הדיון יסתובב על יחסי היהודים והערבים, לאחר שהסדר יוקם.

אני (דוב יוסף) הוספתי, כי היהודים הוכיחו ביותר עוז נכונותם לדיון משותף בעצם העובדה, שמשה שרתוק הסכים לעשות הצעד הראשון לבוא ולהיפגש אתך (עם מוסא עלמי). יותר מזה לא נוכל לעשות. גם לנו יש להתחשב עם עניני יוקרה. יותר מזה: המנהיגים היהודים היו מוכנים בכל עת להיפגש בגלוי עם המנהיגים הערביים סביב שולחן לדון על הענינים. והם אמרו זאת, לא כך עשו המנהיגים הערביים.

מוסא עלמי הודה, שזוהי העובדה. הוא התרשם מאוד מהעובדה, שמשה שרתוק עשה הצעד הראשון וצילצל אליו. הוא שאל אם אנו רוצים שהוא יגש מיד למנהיגים הערביים וישים בפניהם את השאלה, או שהוא ימצא ההזדמנות המתאימה והנוחה לעשות זאת.

ענינו לו, שאנו מניחים זאת לשיקול דעתו, ואם כי אין אנו מוכנים להאיץ בו לפעול מיד, עליו לדעת כי הזמן הוא גורם חשוב במצב הנוכחי, ומוטב שלא יידחה הדבר ללא הכרח.

השיחה נסבה אז על אישיות הנציב העליון. מ. שרתוק שאל אם הערבים אינם רואים בנציב ידיד לשאיפותיהם.

מוסא עלמי ענה, שהדבר הוא להיפך. הוד רוממותו אמר לו, כי בעצבו את מדיניותו הוא חייב לקחת בחשבון העובדה, כי מקובל הדבר שקידום הבית הלאומי היהודי הוא מהאינטרסים של האימפריה הבריטית. הוא לא מתפלא לשמוע כי הוד מעלתו היה מספר ליהודים שהוא חייב להתחשב עם שיקולים ערביים מחוץ לארץ-ישראל.

מ. שרתוק ענה, כי היהודים מאמינים שהגורמים המשפיעים על מדיניות הוד מעלתו הם בכיווּן הפוך, ואין ספק שהוד מעלתו בודאי טען שהוא חייב להתחשב עם הגורם הערבי לאור הארצות השכנות.

אני (ד. יוסף) אמרתי, שאף פעם לא היו שתי השקפות בענין זה. הוד מעלתו הוא במהותו וכולו פרו-בריטי, ולא פרו-יהודי או פרו-ערבי. וכמובן, שהוא מתחשב גם עם ההשפעה היהודית ועם ההשפעה הערבית על דעת-הקהל, אם הוא רוצה למלא תפקידו בשוה לכל.

מ. שרתוק שאל, אם אין הערבים רואים כמה להוט הוד מעלתו לסייע להתפתחות הערבית.

מ. עלמי ענה – ההיפך הוא הנכון. הערבים סבורים, שדאגתו הראשונה של הוד מעלתו היא לסייע לפיתוח הבית הלאומי היהודי. למעשה, הוא האיש הכי שנוא על הערבים בפלשתינה. הם היו מאושרים אילו היו מסלקים אותו ממשרתו מהר. הם רואים בו את שונאם הגדול ביותר.

השיחה נמשכה על ענינים שונים. בין השאר הוסבר למוסא עלמי, כי יונתן בלומנפלד, שדיבר עם ד"ר ח’אלדי אין לו כל זכות לדבר בשם מישהו, וכשהוא סיפר לנו מה שהוא הציע נאמר לו, שהגיגיו הם preposterous ואין לטפל בהם.

במשך השיחה סיפר מ. עלמי שהוא נפגש עם מגנס עוד כמה שבועות לפני המהומות לדון על התקרבות יהודית-ערבית. איש לא חלם אז שדברים כאלה עומדים להתרחש, והוא התכונן אז לצאת לחופשה לפני שהחלו המהומות.

הוסכם, שבעוד מספר ימים יודיע מוסא עלמי לנו – אם הצליח בשיחותיו עם המנהיגים הערביים, ואם הם מסכימים לדון על הבנה הדדית בין היהודים ובין הערבים".


 

פרק שבעה-עשר

בינתים נתכנסו “החמישה”: השופט ג. פרומקין, ד"ר י. ל. מגנס, מ. נובומייסקי, פנחס רוטנברג ומשה סמילנסקי, והכינו תזכיר להנהלה הציונית:

"החתומים מטה נפגשו יחד להחליף דעות על המצב ולבדוק אם אפשר להכין תכנית מתקבלת על הדעת למשא-ומתן עם אנשי העדה הערבית רבי-השפעה במטרה שהשביתה הנוכחית תסתיים ואחרי-כן אולי יסודר שלום בר-קיימא בין שני הגזעים.

"החתומים מטה חיים בארץ הזאת שנים לא מעטות. כל אחד מהם היה לו באופנים שונים מגע קרוב עם אישים ומנהיגים בתוך העדות הערביות בארץ-ישראל, עבר-הירדן, מצרים, סוריה ועיראק. היו להם הזדמנויות שונות להכיר דעת הערבים בשאלות הבוערות ביחסי יהודים-ערבים. כולם היה להם מגע עם פקידי הממשלה, והם רואים עצמם מוסמכים לפרש דעתם בשאלת יחסי יהודים-ערבים.

"חילופי-דברים בין החתומים מטה בעל-פה ובכתב הבהירו, שאם כי בפרטים יש ביניהם חילוקי-דעות, הריהם מאוחדים בשאלות יסודיות כדלהלן:

  1. אין להקים בהצלחה הבית הלאומי העברי בלי הסכם עם העדה הערבית בארץ-ישראל;

  2. גם אילו היה בנין הבית הלאומי אפשרי, למרות התנגדות הערבים, הרי הפרעות הבלתי-נמנעות, הגורמות לאבדן חיים, הפסדים חמריים עצומים, אכזבות בכמה מאמצים ואיבוד זמן הדרוש לתיקונים – התישבות יהודים בהסכמת הערבים יש בה יתרונות לאין שעור לעומת הפעולה מתוך התנגדות העדה הערבית;

  3. ואם כי יותר קשה עכשיו מאשר לפני 15–10 שנים להגיע לידי הסכם עם הערבים, כשבינתים קם וגדל דור חדש, אמון על שאיפות לאומיות, הרי החתומים מטה משוכנעים, מתוך נסיונם עם ראשי המנהיגים הערביים, לפני המהומות הנוכחיות ובשעתן, שגם עכשיו אפשר להגיע לידי הבנה עם מנהיגים רבי-השפעה של התנועה הערבית, ומנהיגים אלה מצדם מוכנים לעשות מאמצים, שההסכם יתקבל על-ידי הרוב של בני עדתם;

  4. כל החוגים בעדה הערבית בלי יוצא מן הכלל מאמינים, שבשיעור הנוכחי של עליה יהודית יקום בקרוב רוב יהודי, והעדה הערבית תהיה כפופה לו. החתומים מטה משוכנעים, שיש למצוא בסיס לדיונים עם הערבים, אך ורק אם קביעת שיעורה של העליה היהודית לתקופה מסויימת תשמש הנקודה המרכזית של הדיונים;

  5. משיחות פרטיות של אחדים מהחתומים מטה עם ערבים נכבדים הם השתכנעו, שקביעת הממוצע של עליה יהודית של 30,000 לשנה לתקופה של 10 שנים, שתביא לידי אוכלוסיה יהודית של 800,000 בסוף התקופה המוסכמת, או 40% של כלל התושבים של 2 מיליונים, עשויה לשמש בסיס לדיונים עם המנהיגים הערביים ובמידה רבה של תקוה להצלחה. אם כי מספרים אלה יש להם הסכם ערבי במידה לא קטנה, סבורים החתומים מטה, שאם רק שני הצדדים נפגשים לאחר שהוסכם מראש על עקרון של קביעת שיעור עליה יהודית לתקופה מסויימת, הרי מספר העולים ואורך הזמן של שביתת-הנשק ישמש תוכן לדיונים נוספים;

  6. החתומים מטה מאמינים כמו-כן, שהסכם בשאלה העיקרית – עליה, מסוגל להביא לידי סידורי שלום בין שתי העדות גם בשאר שאלות נוקבות, כגון רכישת קרקע, העסקת פועלים ופקידים וסידורים בשטח הפוליטי על בסיס שויון של שתי האומות.

"מלכתחילה הסכימו החתומים מטה, שלא יינקטו כל צעדים לקדם את נקודת-ראותם בלי ידיעתה והסכמתה של הסוכנות היהודית – הגוף המוסמך לדון בשאלות מדיניות. וכתוצאה מכך, לאחר שהחתומים מטה התאימו את דעותיהם על השאלות העיקריות ועל הסכם אפשרי עם העדה הערבית, הם הודיעו על מסקנות הידיעה והדיונים שלהם לחברי הסוכנות היהודית האחראים להנהלת הענינים, והציעו להם עזרתם – אם היא רצויה.

"נערך תזכיר המסכם מסקנותיהם של החתומים מטה, והוא מורכב משני חלקים: 1. תמצית ההצעות העשויות לשמש בסיס לדיון עם הערבים; 2. הנוהל שיש לנקוט בו.

“לאחר שיחה של ה”ה פרומקין ורוטנברג שקיימו כל אחד לחוד עם מר שרתוק בנידון זה, הם קיימו יחד שיחה ביום 29 במאי בתל-אביב עם מר שרתוק ועם אחד ממנהיגי ההסתדרות, ומסרו להם את הצעות החתומים מטה ורצונם לקיים ישיבה פורמלית עם חברי הנהלת הסוכנות, בכדי להביא לפניהם את הצעותיהם.

"ביום ב', באחד ביוני, נתקיימה פגישה זו. נוכחו מטעם הסוכנות: האדונים אליעזר קפלן, יושב-ראש, שרתוק, אוסישקין, ברנרד ג’וזף וברל כצנלסון. ומקבוצתנו האדונים: פרומקין, מגנס נובומייסקי, פ. רוטנברג ומ. סמילנסקי. הוגש תזכיר והוא נידון בישיבה. העתק התזכיר מצורף כאן. ביחס לחלק השני – הנוהל לסידור פגישה עם המנהיגים הערביים, הסבירו החתומים מטה שלדעתם מוטב שבשלבים המוקדמים יתנהלו שיחות מוקדמות לא בצנורות רשמיים, אולם הודגש, שקביעת הנוהל תוחלט על-ידי הנהלת הסוכנות, כי עיקר רצונם של החתומים מטה נתון למהות ההצעות.

"נציגי הסוכנות היהודית החליטו לכנס ישיבת האכסקוטיבה והם קיבלו על עצמם להודיע לחתומים מטה על-ידי אחד מהם מהי החלטתם.

“כמה ימים לאחר-כך הודיע מר שרתוק לאחד מהחתומים מטה, שההנהלה החליטה פה אחד לטובת משא-ומתן עם הערבים, כי שאלת האפשרות לוותר, מתוך שיקול קפדני של המצב הקיים, על מכסת העולים שכבר נתקבלה לא תשמש חומר לדיונים, באשר אינה מתקבלת על הדעת; ואשר לשאלה על קביעת שיעורי העליה נחלקו הדעות בהנהלה במידה שוה, ויש לקבל דעתם של החברים הנמצאים בלונדון, של ד”ר ח. וייצמן ומר בן-גוריון, טלפונית ובטלגרמה, ואז יודיעו לחתומים מטה בעוד ימים אחדים.

"מר שרתוק נדרש להגיש תשובה מהירה, היות והמהומות מתגברות והאפשרויות שנראו כנוחות, ייתכן שנאבד אותן אם הענינים ייסחבו.

“בשמונה ביוני נתקיימה פגישה בין מר שרתוק ובין ה”ה רוטנברג ונובומייסקי במלון ‘גת-רמון’ בתל-אביב. מר שרתוק שוב נדרש לפעול בענין המשא-ומתן בכל המהירות האפשרית – להתחיל במשא-ומתן בעצמם, אם אינם רוצים להסכים להצעות של החתומים מטה.

“ביום 16 ביוני נתקיימה פגישה בין נציגי הסוכנות, ה”ה שרתוק וקפלן ובין מר נובומייסקי, נציג החתומים מטה. הודיעו לנובומייסקי, שרוב חברי הנהלת הסוכנות הם בעד קביעת מכסה של עליה יהודית לתקופת זמן מוגבלת, אולם הם נכונים לדון אך ורק על המכסה של שנת 1935, דהיינו – 62,000. ואשר לנוהל – מתנגדת ההנהלה להצעה ליפות כוחם של החתומים מטה להתחיל במשא-ומתן לא-רשמי עם מנהיגים ערביים. המחלקה המדינית של הסוכנות היא הגוף היחיד המוסמך לנהל משא-ומתן, והיא תקבל ברצון אינפורמציה מועילה מאישים פרטיים.

“ב-20 ביוני נפגשו ה”ה רוטנברג ונובומייסקי עם מר אוסישקין להבהיר את המצב. מר אוסישקין לקח על עצמו לסדר ישיבה נוספת של האכסקוטיבה של הסוכנות.

“ביום 24 ביוני הזמין מר אוסישקין ישיבה בביתו בהשתתפות ה”ה קפלן ושרתוק מהסוכנות היהודית ומר נובומייסקי כנציג החתומים מטה. מר אוסישקין סיכם ההחלטה של הנהלת הסוכנות ביחס להצעות החתומים מטה כדלהלן:

  1. ההנהלה מקדמת בברכה העזרה למשא-ומתן עם מנהיגים ערביים;

  2. ההצעה לקבוע מכסת העליה מתקבלת, אבל זו תנוסח באופן שכושר הקליטה הכלכלית של הארץ תישאר הבסיס הראשי לחישוב מספרי העולים. על בסיס זה תתקבל המכסה של 1935, 62,000 לזמן מוגבל של עשר שנים;

  3. האפשרות של הסתלקות משימוש במכסה שכבר נתקבלה לא תעלה כלל לדיון;

  4. החתומים מטה יכולים להיפגש עם המנהיגים הערביים, שהם עומדים אתם כבר במגע, אולם עליהם לעמוד בקשר אמיץ עם הנהלת הסוכנות, להחליף דעות ואינפורמציה על הצעדים שיש לעשות.

"מר נובומייסקי הביע ספקות, בשים-לב לשינוי הגדול שחל במהלך השביתה הערבית מאז דנו החתומים מטה בפעם הראשונה על שאלות אלה עם ההנהלה, ובשים-לב לעובדה שכמה מנהיגים ערביים נעדרים מירושלים או מהארץ, ואף-על-פי-כן הביע שביעת רצונו מהצעותיו של מר אוסישקין, וביקש לקבל ידיעות על הנוהל שיש לנקוט בו והצעד הבא.

"מר שרתוק אמר, שאינו מסוגל לתת מיד או ביום המחרת תשובה ברורה, אולם הוא מצפה להיות מוכשר לעשות זאת בעוד יומַיִם או שלושה ימים, לאחר שיתייעץ עם כמה מידידיו.

"ארבעה שבועות עברו מאז. יושב-ראש הנהלת הסוכנות שב בינתים לארץ וחזר שוב לאנגליה, והחתומים מטה לא קיבלו כל תשובה מחברי הסוכנות.

"החתומים מטה רוצים להעלות בכתב צערם העמוק ודאגתם בגלל העמדה של ההנהלה. עוד אפשרות אחת של שעת אחת-עשרה הלכה לאיבוד להתחיל בפרק חדש של בנין הבית הלאומי היהודי ללא הפרעות.

"חתומים: ג. פרומקין, י. ל. מגנס, מ. נובומייסקי, פ. רוטנברג, מ. סמילנסקי.

"ירושלים, 22.7.1936.

נספחים.

I – ההסכם.

  1. תקופה של 5 עד 10 שנים;

  2. ההסכם ייקבע מיד בלי התערבות הממשלה,אולם באישורה לאחר מעשה;

II – עליה.

  1. ההסכם יכלול גם הצד הכלכלי של הבעיה השנויה במחלוקת;

  2. לא תורשה כניסה לארץ של פועלים ערביים מארצות אחרות;

  3. עלית פועלים יהודים לפי כושר הקליטה של הארץ אולם בתנאי שבכל מפעל חדש הנוצר על-ידי יהודים, חלק מן העבודה תובטח לפועלים ערבים;

  4. לא יחול כל שינוי בעלית בעלי-הון או קרובים;

  5. יהודים יועסקו בעבודות הממשלה לא פחות מאחוזם המספרי;

  6. בין שאר הגורמים שיקבעו את כושר הקליטה יילקח בחשבון רק פועלים שכירים, אבל לא פועלים חקלאים או נוָדים

  7. אם הסעיפים הנ"ל לא יביאו לידי הסכם – תתקבל מכסה זמנית של עולים לחמש או לעשר השנים הבאות, בתנאי שבסוף תקופה זו יגיע הישוב היהודי לארבעים אחוזים של כלל הישוב.

III – קרקע

  1. לא תורשה קניית קרקע, בין מבעליה או מאריסיה, אלא בתנאי שעובד האדמה לא ינושל בלי הסכמתו, או ששטח אדמה מאותו טיב בסביבה או במקום אחר יועמד לרשותו – בהסכמתו;

  2. רק אחוז מסוים (75%) של האדמה, קנינו או שדה-עבודתו של פלח יוּתַר למכירה בתנאי ששטח מספיק לפרנסתו ישאר ברשותו ללא אפשרות של הפקעה, ועזרה כספית ומדעית תוגש לו לפיתוח אדמתו על-ידי הממשלה בהשתתפות היהודים;

  3. אם אדמת אריסים עומדת למכירה, יימסר חלק מאדמה זו, או קרקע אחר, לרשותם ותוגש להם עזרה לרכוש ולפתח קרקע זה על-ידי הממשלה בהשתתפות היהודים.

IV – מדיניות.

  1. הקמת מועצה מחוקקת על יסוד פריטטי, באופן שעם אחד לא ישלוט במשנהו;

  2. מתקבל העקרון שהשתתפות יהודית וערבית גדֵלה בהנהלת השלטון כראשי מחלקות וכחברי ההנהלה בממשלה. כהתחלה יקבעו יהודי וערבי כראשי שתי מחלקות בממשלה, ויהודי וערבי כחברים במועצה המבצעת.

V – שלבי המשא-ומתן.

  1. הנהלת הסוכנות תייפה כוחו של ועד לא-רשמי של חמישה אישים, והם רשאים לצרף כל איש אחר בהסכמת הנהלת הסוכנות, לבוא בדברים עם ערבים לא-רשמיים לבדוק אפשרות של הסכם על הנקודות העיקריות של עליה, קרקע ומועצה מחוקקת;

  2. אם שיחות פרטיות אלה יגלו אפשרות של הסכם בשאלות העיקריות ייפגש הועד הבלתי רשמי הנ"ל בהסכמת הנהלת הסוכנות עם ועד ערבי לא-רשמי במטרה להכין טופס שיוגש לגוּפים הרשמיים היהודים והערביים;

  3. הנהלת הסוכנות היהודית והועד הערבי העליון יעיינו בטופס הנ"ל ויודיעו לועדים הבלתי-רשמיים על עמדתם;

  4. אם יושג הסכם בנקודות הראשיות – עליה, קרקע ומועצה מחוקקת – ייפגשו הנהלת הסוכנות והועד הערבי העליון ויפרסמו הודעה כדלהלן:

“הנהלת הסוכנות היהודית והועד הערבי העליון החליטו להתחיל רשמית במשא-ומתן. במשך המשא-ומתן הזה תופסק השביתה על-ידי הועד הערבי העליון ומיום… תדחה הנהלת הסוכנות השימוש במכסת העליה החדשה. משא-ומתן רשמי ופורמלי בין שני גופים אלה יתחיל ב…”

"נספח.

אם כי המספרים המוגשים האלה נבחנו בשנת 1938 – יש בהם כדי להבהיר מה היתה כוונת ההסכם לעשר שנים שדובר עליו, על מנת שמספר היהודים בסוף הזמן המותנה יגיע ל-40% של האוכלוסין בארץ.

הישוב הערבי בשנת 1948 יגיע בערך ל-1,240,000 נפש. אם הישוב היהודי יהווה 40% של האוכלוסיה הכללית, הרי יהווה 2/3 של (הישוב 40/60) הערבי, או 825,000 בערך. זה מחייב עליה ממוצעת משנת 1938 ואילך של 29,000 לשנה. במכסת עליה זו ובריבוי הטבעי של יהודים וערבים יהיה הישוב אחרי 1940 בערך כדלהלן:

שנה כלל הערבים כלל היהודים כלל האוכלוסיה
1940 1,040,000 480,000 1,520,000
1941 1,065,000 520,000 1,585,000
1942 1,090,000 560,000 1,650,000
1943 1,115,000 600,000 1,715,000
1944 1,140,000 650,000 1,790,000
1945 1,165,000 690,000 1,855,000
1946 1,190,000 735,000 1,925,000
1947 1,215,000 780,000 1,995,000
1948 1,240,000 825,000 2,065,000

עד כאן תזכיר “החמישה”.

כידוע נערך מפקד האוכלוסין בשנה הראשונה למדינת ישראל ב-8 בנובמבר 1948, בשטח המוגבל של המדינה, התופס רק כשלושה רבעים משטח ארץ-ישראל המערבית בלבד. נמצאו אז בשטח זה: 782,000 נפש, מהם – 713,000 יהודים, 69,000 לא-יהודים. לא נפקדו תושבים ערבים בגליל ובנגב, שמספרם היה בין 30,000 ו-50,000 נפש.


 

פרק שמונה-עשר

השיחות של “החמישה” לא נתנו כל תוצאות. השביתה הערבית שהוכרזה ב-22 באפריל במטרה להפסיק העליה היהודית, איסור מכירת קרקע והקמת ממשלה נבחרת, לא השיגה מטרתה והביאה לידי ניגוד חמור בין המון האוכלוסיה הערבית ובין הנהגתה הרשמית. השבתת המסחר, העבודה והתחבורה הערבית גרמה נזקים חמורים להמוני הערבים, ופגעה רק במעט בכלכלה של הישוב היהודי. השבתת נמל יפו, שלא עבד בו אף פועל יהודי אחד, אם כי עסק בעיקר ביצוא ויבוא יהודי, גרמה נזק מסוים, אבל לאחר שהנציב לא הסכים לפתוח את הנמל בכוח, נתן ב-15 במאי 1936 רשות לפרוק ולטעון סחורה בחוף תל-אביב, ונבנה מֵזח ששימש כעין נמל, וחשיבותו הרבה היתה, שפועלים יהודים החלו לעסוק בעבודת פריקה וטעינה באניות ובכל שאר פעולות הנמל. התנגדות המוני הערבים להמשכת השביתה התגברה, אולם המנהיגים לא העזו להפסיק את השביתה עד שישיגו לפחות הפסקה זמנית של העליה. אך דבר זה לא הושג, כי הממשלה בלונדון, בלחץ דעת-הקהל הבריטית, כפי שנתבטאה בויכוחים בפרלמנט ובבית-הלורדים, סרבה להפסיק העליה, גם בימי ג'. תומאס כשר-המושבות, וגם בימי אורמסבי-גור, שבא אחריו. המנהיגים הערביים פנו אז לעזרת המלכים והאמירים הערבים להוציא אותם מהמבוכה והמצוקה הזאת.

עוד ב-29 באפריל 1936, זמן קצר לאחר הכרזת השביתה – פנה18 יוסוף יאסין, בא-כוחו של המלך איבּן-סעוד, לבא הכּוֹח הבריטי בגַ’דַה, שהממשלה תתן סיפוק-מה לדרישות מנהיגי הערבים בארץ-ישראל, למען יוכלו להפסיק את השביתה. נציגו של איבּן-סעוד אמר, אמנם, שהמלך אינו רוצה לעשות דבר שיתנגש במדיניות הבריטית, אבל “רגש ערבי כללי” הניע אותו להתקרב למצרים, לתימן ולעיראק, ויש לקחת זאת בחשבון גם ביחס לפלשתינה. בא-הכוח הבריטי יעץ לו בתוקף להימנע מהתערבות בעניני ארץ-ישראל, כי יש הבדל בין ארץ מנדט ובין הארצות שהזכיר.

המנהיגים הערבים פנו לאמיר עבדאללה מעבר-הירדן וביקשו תיווּכו. האמיר שאל מהי דרישתם המינימלית. ענו, שדרשו הפסקת העליה, איסור מכירת קרקע ושלטון לאומי. האמיר שאל שוב – מהי הדרישה המינימלית. ענו: הפסקת עליה זמנית. האמיר יעץ להם לשלוח ללונדון המשלחת שהציע הנציב.

בששה-עשר במאי פנה האמיר לקולונל קירקברייד בבקשה למסור לנציב ולממשלת הוד מלכותו, שיש לקבל דרישת הערבים, למען תוכל המשלחת ללכת ללונדון.

בששה ביוני פנו שוב המנהיגים לאמיר, והוא דרש מהם להפסיק מעשי הטירור, למען תוכל הועדה המלכותית, שהוחלט עליה בלונדון לבוא לארץ.

ב-13 ביוני הופנתה שאֶלה מלונדון לנציב ווֹקוֹפּ אם הוא מייעץ, שהנציב הבריטי במצרים יקבל משלחת ערבית מארץ-ישראל. ווֹקוֹפּ התנגד לכך, כי זה ייצור רושם שהממשלה נתונה במבוכה והמהומות יתגברו.

באותו יום, ב-13 ביוני, פנה הנציג הבריטי בעבר-הירדן לנציב בירושלים בהמלצה זו: “נראה לי, שאין למנוע מהאמיר (עבדאללה) לומר (למנהיגי הערבים), שמספר היהודים לעולם לא יגיע, על-ידי הגירה, למספר שיהפוך את היהודים לרוב מול הערבים”.

הנציב רשם, כתשובה, ביום 7.7.1936 דברים אלה (כנראה, לאחר שהתייעץ עם לונדון): "עלי לדרוש מהמזכיר הראשי להסביר באופן ברור לנציג הבריטי (בעבר-הירדן), שהמצב בו נימצא אם הנציג הבריטי יאמר לאמיר מה שהוא הציע לי בסעיף האחרון בעמוד 2 במכתבו אלי ביום 13 ביוני, זה יהווה התחייבות ברורה כלפי האמיר, וזאת אומרת התחייבות כלפי כל הערבים, – התחייבות שאין לנו שום הצדקה לתִתה.

“הנציג הבריטי אינו צריך להתחייב על דברים ממין זה, לא בהחלטות ולא בשיחה עם האמיר”.

באמצע יוני שוחח ממלא-מקום הנציג הבריטי במצרים עם נחאס פחה (ראש-הממשלה המצרי) על עניני ארץ-ישראל.

בששה-עשר ביוני 1936 מסר נורי פחה אל-סַעיד בבגדאד על שיחה ארוכה עם ד"ר וייצמן, שבה הסכים זה לבקש מממשלת הוד מלכותו הפסקת העליה לשנה. הנציב ווֹקוֹפּ שאל ב-20 ביוני את שר-המושבות אורמסבי-גור אם נכון הדבר.

ביום 22 ביוני נאם נחאס פחה באסיפה פומבית על שאלת ארץ-ישראל, והביע צערו ש“לנציב הבריטי אין הוראות לקבל משלחת פלשתינאית. הוא הביע בטחון, שהעליה תופסק זמנית. לדעת בא-כוח אנגליה במצרים אין הרגשת סולידריות אמיתית בין המצרים ובן ערביי ארץ-ישראל, והתעמולה היא מלאכותית. אין גם הרגשה אנטי-יהודית במצרים”.

ב-29 ביוני שאל נחאס פחה שוב את בא-כוח אנגליה אם יש לו ידיעה על הפסקת העליה. הוא נענה בשלילה.

בתחילת יולי הודיעו האנגלים לאיבּן-סעוד, שאם יעלה בידו להשפיע על ערביי ארץ-ישראל להפסיק המהומות – יעשה שירות לא רק לממשלת הוד מלכותו, אלא גם לערביי ארץ-ישראל. איבּן-סעוד ענה, שמוטב שיפעל יחד עם גאזי והאימאם (מתימן), והתנדב לפנות לשניהם מרצונו הטוב, אולם אך ורק בידיעת ממשלת הוד מלכותו. בשלושה ליולי הודיעו שממשלת הוד מלכותו מסכימה לכך ברצון. בינתים קיבל איבּן-סעוד ידיעות שבדווים סעודיים ועבר-ירדניים נכונים להפגין לטובת ערביי ארץ-ישראל, והוא הוציא פקודה למושליו למנוע זאת. לדרישות שהוא קיבל מערביי ארץ-ישראל להתערב, ענה שהוא מעריך מצבם, אבל כל זמן שיש מהומות אין ממשלת הוד מלכותו יכולה לוותר, ולכן עליהם להפסיק קודם-כל הפרעות החוק. ערבי ארצישראלי ענה, שבתחילה לא רבו עם ממשלת הוד מלכותו, אלא עם היהודים. איבּן-סעוד שאל: מה הם קובלנותיהם. ענו לו: שחרור האסירים, ביטול העונשים הקיבוציים והפסקת העליה.

איבּן-סעוד ענה, שלדעתו, הם צריכים תחילה להיכנע, כי ממשלת הוד מלכותו לא תוכל לדון על קובלנותיהם בלי כך. הערבים ענו, שאם יקבלו הבטחות בשלושת הסעיפים הנ"ל – יפסיקו המהומות.

איבּן-סעוד היה מוכן לתת הוראות לפוּאד בּיי חַמְזַה, הנמצא בסוריה, ללכת לארץ-ישראל להשפיע על הערבים, ובא-כוח אנגליה בגֵ’דַה ביקש מממשלת ארץ-ישראל, לאפשר לפוּאד לבוא לארץ. הנציב ווֹקוֹפּ שמח להצעה זו, אבל הביע דעתו, שלפני המשא-ומתן של חמזה עם ערביי ארץ-ישראל – דרוש הסכם בין איבּן-סעוד ושאר מלכי ערב לתבוע בפומבי מערביי ארץ-ישראל להפסיק המהומות בלי ויתור פוליטי מראש. לפני כניסת חמזה לארץ נחוץ שאיבּן-סעוד יתחייב על תביעת כניעה ללא תנאי, אחרת ישפיעו המנהיגים על חמזה ולא להיפך.

איבּן-סעיד רצה לשתף בצעד זה גם את האמיר מעבר-הירדן והנסיך מוחמד עלי ממצרים. בלונדון התנגדו לצרופו של המצרי. גם בא-כוח אנגליה במצרים התנגד לצרופו של הנסיך, ונימוקו עמו: “התוצאות של הפעולה המוצעת, אם תתקבל על-ידי שליטי ערב – עלולה להעמידם בעיני הערבים כאחראים לביצוע התנאים להפסקת המהומות בארץ-ישראל. המסקנה של פעולה כזו עלולה להגביר תיאום עמדת הערבים כלפי בריטניה”

ב-5 ביולי פנה הנסיך המצרי לבא-הכוח הבריטי במצרים בשאלה – אם אין לתקן את המצב בארץ ישראל. בא-הכוח ענה בשמו הפרטי, שאולי יש לסדר הפוגה כללית, כלומר שהמהומות ייפסקו והאנגלים יכריזו על הפסקת זמנית של כל עליה יהודית וערבית לארץ-ישראל לזמן בוא הועדה המלכותית, שהוחלט עליה עוד במאי 1936.

פוּאד בּיי חמזה חלה בינתים ולא יכול לבוא לארץ-ישראל. הוצע במקומו שיך כמיל אל-כַּסאבּ הנמצא בארץ ושוּקרי בּיי אל-קוואתלי מסוריה.

ב-15 ביולי ענה הנציב, כי הוא מבכר את פוּאד בּיי חמזה, כי שני המוצעים במקומו אינם מתאימים לדעתו בשביל שליחות עדינה כזו. הוא גם חשש לרוגז צרפתי, כי שייך כמיל אל-כַּסאבּ היה נשיא ועד ההגנה הלאומית תחת המלך פייצל שבשעתו אירגן מרד נגד הצרפתים, וקוואתלי הוא עכשיו נשיא הגוש הסורי ותמך במרד הדרוזים.

בינתים, התקשר איבּן-סעוד עם האימאם התימני ועם מלך עיראק. האימאם הודיע לאיבּן-סעוד, שאם ממשלת הוד מלכותו תבטיח הפסקת עליה – הוא מוכן להשתתף בצעדו של איבּן-סעוד. גאזי ענה, שהוא ישתתף אם: 1. ממשלת הוד מלכותו תפסיק העליה עד לאחר הדין-וחשבון של הועדה המלכותית; 2. תגביל העליה ומכירת קרקע, וידונו עם הערבים על הקמת ממשלה לאומית.

איבּן-סעוד סבור, שהתנאי השני של גאזי אינו במקומו. אבל הוא מקווה להפסקת העליה.

שלושה עתונים מצריים – “בּאלאג”, “סיטאסה” ו“מוּקאטם” – פרסמו בסוף יולי מאמרים בשבח החלטת הפרלמנט לטובת ערביי ארץ-ישראל. נחאס פחה ניסה למַתֵן את העתונים, אבל העתונאים המשיכו במאמרים קיצוניים נגד מדיניות בריטניה בארץ-ישראל.

בעשרים ביולי הודיעו בלונדון לציר הסעודי, כי עד שייפסקו המהומות אין הממשלה מוכנה להודיע דבר על עליה יהודית. הציר שאל אם ידונו על שחרור האסירים, וביטול העונשים הקיבוציים. ענו לו, ששתי תביעות אלו כנראה קשורות להפסקת עליה, ולכן ספק הוא אם בלי הפסקת עליה יסתפקו המנהיגים הערביים בארץ-ישראל בכך. הציר הסעודי הסכים לדבר זה.

איבּן-סעוד מסר תשובה זו לאימאם התימני ולגאזי העיראקי, והודיע ללונדון, שישתמש בהשפעתו על ערביי ארץ-ישראל.

ב-11 באבגוסט הודיע ציר איבּן-סעוד למשרד-החוץ בלונדון, שמכיון שאין לאיבּן-סעוד קשר ישר עם ערביי ארץ-ישראל – בא בדברים עם באי-כוח ערביי ארץ-ישראל במצרים, סוריה ועיראק, ודרש מהם הפסקת המהומות. המנהיגים ענו, שהיו רוצים לעשות כעצתו, אבל בארץ-ישראל יש פניקה, לרגל האמונה הנפוצה בקרב הערבים, שהציונים רוצים במונופולין על ארץ-ישראל – בלי כל ערבים (To the Exclusion of all Arabs). המנהיגים איבדו שליטה על הציבור ובלי הפסקת העליה ושחרור האסירים אינם יכולים לעשות כלום. ולדעת איבּן-סעוד יש למלא שתי דרישות אלה. ענו לציר הסעודי, שיש לפקפק אם ממשלת הוד מלכותו יכולה בשעה זו להסכים לויתורים.

נורי פחה הודיע ב-17 באבגוסט לציר הבריטי בבגדאד, שבעוד יומַיִם או שלושה יצא לירושלים בדרך לאנקרה למען השיג עזרת הממשלה התורכית להתישבות 8500 האשורים השרידים המוכנים לצאת מעיראק. בירושלים יישאר יומַיִם, והוא מוכן לעשות הכל למען החזיר תנאים נורמליים. ידבר עם ערביי ארץ-ישראל כערבי ולא כמיניסטר עיראקי.

ב-21 באבגוסט הודיע ווֹקוֹפּ לשר-המושבות (אורמסבי-גור) שביום 5 באבגוסט קיבל מהאמיר עבדאללה מכתב על ביקור הועד הערבי בעמאן; האמיר הצליח לארגן “גרעין” של מתינות, ומובטחת לו העזרה של העתונים “פלסטין”, “אל-דיפאע” ו“אל-ג’אמִעַה אל-איסלאמִייה”. אולם המתונים לא יעשו כלום בלי ויתורים לערבים. הויתורים העיקריים הנדרשים הם:

  1. השחרור המודרג של האנשים העצורים בסרפנד;

  2. ביטול העונשים שהוטלו על כפריים;

  3. חנינה כללית לכל האנשים המזויינים עכשיו, ביטול האשמות נגד כל האנשים שנתפסו בנשק ביד ואשמות דומות בימי המהומות, ומתן תקוה של מידת-רחמים לכל אלה שיצא גזר-דינם, אם כי לא מצפים להודעה רשמית על הנקודות האחרונות;

  4. הרחבת החנינה עד כמה שאפשר לאנשים נאשמים או שנידונו על רצח;

  5. פרסום הודעה שהעליה תופסק בימי ביקורה של הוועדה המלכותית בארץ-ישראל.

כתוצאה מצעדי האמיר התגבר הטירור. ב-14 באבגוסט נרצח ראש-העיר של חברון, אולי מפני שהוא שייך למתונים, וברור שאין לתת אמנסטיה כללית, אולם אם המהומות יתמעטו – אפשר יהיה לעשות דברים אלה:

  1. שחרור אנשים נבחרים מסרפנד;

  2. למסור הודעה על שחרור מעונשי כסף לאחר שיוּשב הסדר, מלבד אלה שהשתתפו בפשעים חמורים;

  3. מתן חנינה לכל איש מזויין שלא נאשם במעשה פשע, והפסקת חיפושי אשמים על-ידי המשטרה מלבד נאשמים ברצח. לאחר שיוּשב הסדר – אעיין בשאלת חנינה גם לאלה;

  4. באשר להפסקת עליה – לא נתתי הבטחה, אולם ציינתי לרוממותו, שהצהרתו ב-29 ביולי ייתכן לפרש בצדק כמרמזים על הפסקה זמנית של העליה, שיוחלט אולי עליה בבוא הזמן. במכתבי לאמיר מיום 5 באבגוסט ציינתי, שההפסקה תכלול כל העולים ולא רק מכסת העובדים. (במכתב האמיר לנציב מיום 12 באבגוסט נאמר, שאין הוא סבור, שהפסקת העליה היא תנאי הכרחי לחיסול המהומות).

איברהם פחה אכל בארמון הנציב וסיפר, שהמנהיגים אינם מעזים להפסיק השביתה מבלי לקבל דבר-מה מקודם. גם המופתי וגם ראגיב נשאשיבּי מפחדים שיהרגו אותם. נורי פחה מסר לנציב, שאמר למנהיגים שעליהם לעשות הצעד הראשון, כי שום ממשלה אינה יכולה לנהל משא-ומתן עם מורדים. נורי מקווה (ב-22 באבגוסט – על יסוד שיחותיו עם הועד הערבי העליון – העשרה) לשכנע אותם להפסיק השביתה והמהומות על יסוד התזכיר שיישלח על-ידו לועד העליון. הוא לא יתחייב ולא ישלח התזכיר עד שהועד יתחייב בפירוש להפסיק השביתה והמהומות. אין הוא גם מציע, שממשלתו תפנה לממשלת הוד מלכותו, עד שפעולת הועד העליון תתגלה כאֶפקטיבית.


הנציב ביקש ב-22 באבגוסט יפוי-כוח מאורמסבי-גור להגיד לנורי, שממשלת הוד מלכותו מקדמת ברצון תיווּך זה. היות ונורי נשאר בארץ רק זמן קצר והמצב הולך ומחמיר, הוא יבקש תשובה טלגרפית מיד. כל דיחוי עלול להגביר את הקיצוניים. בדעתו של נורי פחה לשתף בשלב מאוחר “באופן פחות פורמלי” גם את איבּן-סעוד והאמיר בתיווּכו.

וזהו התזכיר של נורי:

“ממשלת עיראק מוּנעת על-ידי קשרי גזע עם ערביי ארץ-ישראל מצד אחד, ומופעלת על-ידי קשרי ידידות וברית עם הממשלה הבריטית מצד שני, רואה עצמה חייבת לתווך במגמה לחסל את המהומות הנוכחיות בארץ-ישראל. ובהכירה חשיבות האחריות המוטלת עליה בגלל תיווּך זה היא מאמינה כי עליה: 1. להביא את הועד הערבי העליון לקבל החלטה על סיום השביתה והמהומות; 2. להשתמש ביחסיה הטובים עם הממשלה הבריטית למלא כל הדרישות המוצדקות של ערביי ארץ-ישראל, בין שהן נובעות מהמהומות הנוכחיות, או שהן קשורות ביסודן במדיניות הכללית בארץ-ישראל”.

בערב ב-23 באבגוסט הזמין המזכיר הראשי את נורי. נורי סיפר, שעוני ועיזַת דַרְוַוזה הסכימו לתכניתו לחיסול המהומות. נתקיימה ישיבה מלאה של הועד הערבי העליון, ונורי הסביר הצעותיו, וביקשו ארכה של שני ימים “להכשיר” את הקרקע. אחר-כך יפרסם הועד כרוז להפסיק השביתה והמהומות.

למחרת (24 באבגוסט) התכונן נורי לבקר האמיר ברבת-עמון ולָטוס אחר-כך לאלכסנדריה. כוונתו לשוב לארץ ביום ה' (27 באבגוסט), ואז ישמע מהועד הערבי אם הארץ “הוכשרה”, והכרוז להפסקת המהומות יופיע ביום ו' (28 באבגוסט).

נורי ביקש מהוֹל (המזכיר הראשי) להרשות לעוני ולעיזת דרווזה לבוא לירושלים לבקר אצל רופאים, ובהיותם בירושלים יורשו לקבל בביתם שנים-שלושה מנהיגים. נורי גם ביקש רשיון בשביל חילמי פחה ואַמין בּיי תמימי לבקר בסרפנד ולדבר בלי מפריע עם כמה נעצרים. נורי גם ביקש שבמשך שנַים-שלושה הימים הקרובים כשועד העשרה “מכשיר את הארץ”, תימנע הממשלה מענשים, כגון הריסת בתים וגביית עונש קיבוצי. הוא לא הציע להימנע מהתקפה נגד הכנופיות או לא לענוש היורים על הצבא, המשטרה וציבילים. לפני היפרדו מהוֹל אמר, שקרא בעתונים, שהועדה המלכותית תבוא באוקטובר, והוא, נורי, יצטרך לבוא לירושלים להופיע בפני הועדה. הוא הוסיף בצחוק, שבתור מתווך חשוב הדבר, שיופיע לפני הועדה. הוֹל לא ענה כלל על הערה זו.

בבוקר ב-24 באבגוסט הודיע נורי לנציב, שבישיבה המלאה של הועד הערבי העליון אתמול אחר הצהרים הסכימו כולם לקבל תיווכו לגמר המהומות “בלי תנאים”, ובמשך שנַים-שלושה הימים הקרובים יעשו הכל למען שהועדים המקומיים יקבלו זאת. הנציב הודיע על כך לאורמסבי-גור, בהוסיפו שאיננו אחראי לאמיתות דברי נורי. אבל ביקש יפוי-כוח להודיע לנורי, שממשלת הוד מלכותו מקבלת ברצון את תיווכו על יסוד התזכיר הנ"ל.

למחרת, ביום 25 באבגוסט, ענה אורמסבי-גור טלגרפית, שהצעת נורי שונה באופן ממשי (materially) ממה שהסכימה ממשלת הוד מלכותו ביחס להתערבות איבּן-סעוד. היא הסכימה, שאיבּן-סעוד יחד עם מלכים אחרים ישתמשו בהשפעתם על הערבים להפסיק המהומות, מבלי שממשלת הוד מלכותו תודיע איזה דבר על דרישות הערבים לפני הפסקת המהומות. סעיף 2 של תזכיר נורי מכוּון להתערבות ממשלת עיראק בפני ממשלת הוד מלכותו למלא דרישות הערבים, והסכמת ממשלת הוד מלכותו לתזכיר זה שישלח לועד העליון תיוודע לציבור ותתפרש, שממשלת הוד מלכותו הסכימה: 1. לכך שממשלת עיראק מוסמכת להתערב בעניני ארץ-ישראל; 2. להתחייב למפרע לקבלת דרישת הערבים.

ממשלת הוד מלכותו אינה יכולה להסכים לתיווּך רשמי של ממשלת עיראק, ומשום כך התזכיר של נורי אינו הולם הצרכים (inappropriate). נורי הבטיח בבגדאד, שידבר לערביי ארץ-ישראל כערבי ולא כמיניסטר. לדעת ממשלת הוד מלכותו נחוץ, שימשיך בתפקידו כערבי חשוב, אבל לא כבא-כוח ממשלה זרה. מלבד זאת אין התזכיר לוקח בחשבון את הועדה המלכותית. רק לפי מסקנות הועדה הזאת יכול לבוא איזה שינוי, ואורמסבי-גור הציע שהתזכיר ינוסח ככה:

  1. נורי בטוח, שממשלת הוד מלכותו רוצה בסידור ישר והוגן של בעית ארץ-ישראל;

  2. שתנאי קודם לכך היא בחינה בלתי מגמתית (impartial) של הועדה המלכותית;

  3. יפנה לערבים לחסל המהומות, למען תוכל הועדה להתחיל בפעולתה.

ביום 27 באבגוסט, כנראה בהשפעת ווֹקוֹפּ, שהסביר כי לתיווּך נורי כאיש פרטי אין ערך – ותיווּכו רצוי להחזרת השלום – שינה אורמסבי-גור דעתו והציע נוסח כזה לתזכיר של נורי: “ממשלת עיראק מופעלת בקשרי גזע עם ערביי ארץ-ישראל מצד אחד ומוּנעת בקשרי ידידות וברית עם ממשלת בריטניה מצד שני, רואה חובה לעצמה להציע תיווּך בלתי-פורמלי במטרה לסיים המהומות הנוכחיות בפלשתינה. בהכירה באותו זמן גודל האחריות הנופל עליה על-ידי תיווּך בלתי פורמלי היא רוצה: 1. להשפיע על הועד הערבי העליון לקבל החלטה להפסיק השביתה וכל המהומות הנוכחיות; 2. להשתמש ביחסיה הטובים עם ממשלת בריטניה ביחס לאמצעים שהועדה המלכותית עלולה להמליץ עליהן למלא את הדרישות הצוֹדקות של ערביי ארץ-ישראל הנובעות מהגורמים הפנימיים שהביאו לידי המהומות של הזמנים האחרונים”.

ביום 27 באבגוסט חזר נורי לירושלים, לפי דרישת הועד הערבי שקיבל את הצעותיו. באותו יום טלגרף הנציב לאורמסבי-גור (בטרם קיבל ממנו את המברק הנ"ל). נורי אישר דעת הנציב, שכפרט אין ערך לתיווּכו. הוא סיפר לנציב, שמצא כי הערבים איבדו האמון בכוונות הטובות של ממשלת הוד מלכותו, ושכל הצעות הועדה לטובת הערבים יידחו תחת לחץ היהודים. הדרך היחידה לגמר המצב הוא להבטיח, שממשלת עיראק תשגיח על אינטרסי הערבים בארץ-ישראל במשך החדשים הקרובים, ותשתמש בהשפעתה כלפי ממשלת הוד מלכותו כמשקל-נגד להשפעת התפוצה היהודית.

הוא משוכנע, ששום דבר מחוץ לפורמולה שבתזכירו הוא לא יספיק למען יפסיקו המנהיגים את המהומות; ושהגבלת המלים “ביחסיה הטובים” שבסעיף 2 על-ידי המלה “הבלתי-פורמליים”, תמנע את הערבים מקבלת התזכיר (כל זאת מטלגרף הנציב לאורמסבי-גור). אין לו כוונה להקנות (arrogate) לממשלת עיראק זכות כללית או תמידית לתיווּך לטובת ערביי ארץ-ישראל, או לעשות יותר מאשר לתמוך בכלל תביעותיהם בפני הועדה המלכותית וכן בלונדון ובז’נבה לאחר שהועדה תגיש את הדין-וחשבון שלה. הוא מסכים שיישלח אליו מכתב אשר הוא, כמיניסטר-החוץ יאשר, אם ממשלתו תסכים לכך, ובמכתב זה יקבעו גבולות התיווּך העיראקי. מכתב זה רצוי שיתפרסם אחר-כך. הוא הודיע, שאין בדעתו להתערב אלא לעזור. אבל לדעתו שום דבר לא יביא לגמר המהומות מלבד הצעתו, אלא אם ממשלת הוד מלכותו מוכנה להפסיק העליה לפני גמר המהומות. אם ממשלת הוד מלכותו לא תקבל את הצעתו הוא יסתלק. עליו לנסוע לאנקרה ב-30 באבגוסט. הוא, כמו כל ערביי ארץ-ישראל, הבין את תשובת אורמסבי-גור בפרלמנט מיום 22 ליולי, שהעליה תופסק לאחר שוב הסדר, ורק מתוך אמונה הציע תיווּכו, מפני שהוא סבור, שרק הפסקת העליה תחזיר אמון הערבים בממשלת הוד מלכותו.

אם מאמצי נורי ייכשלו מפני שממשלת הוד מלכותו אינה יכולה לקבל טענות (representations) ממשלת עיראק – השאנסים לחיסול קרוב של המהומות יהיו רחוקים מאוד. הנציב בטוח, שהערבים רוצים בשלום, אך מפני שמאמינים הם כי מצוקתם גדולה – הם מוכנים להמשיך המאבק עד שיראו סימן ממשי לרצון הטוב של ממשלת הוד מלכותו וזהו נוסח המכתב המוצע הנדרש מממשלת הוד מלכותו:

"ממשלת הוד מלכותו שׂמה לב לתנאי התזכיר שנורי פחה אל-סַעיד, מיניסטר-החוץ, הפנה לועד הערבי העליון, וביחס לסעיף 2 שבו היא מבינה כדלהלן:

  1. שתיווּך הממשלה העיראקית המוצע יעשה על יסוד הידידות האמיצה הקיימת בין בריטניה הגדולה ובין עיראק, ולא יתפרש מצד ממשלת עיראק כתביעה להתערב בכלל בעניני פלשתינה;

  2. התיווך המוצע על-ידי ממשלת עיראק יהיה מורכב:

א. מהגשת הצעות ידידותיות מסויימות לממשלת הוד מלכותו, מכוּוָנות להגביר הרגשה טובה בפלשתינה אם הועד הערבי העליון יצליח לחסל השביתה וכל המהומות;

ב. מהגשת, באמצעות נורי פחה אל-סעיד לועדה המלכותית, עדות המתייחסת לקובלנות הערבים;

ג. מהגשה, לאחר הדין-וחשבון של הועדה המלכותית, ברוח ידידותית את השקפותיה לממשלת הוד מלכותו ביחס לאותן ההמלצות של הועדה המלכותית הנוגעות למעמדם העתיד של ערביי ארץ-ישראל;

ד. מהשתמשות בזכויותיה כחברה בחבר-הלאומים לתמוך בהמלצות הועדה המלכותית, לאחר שאלו יוגשו לחבר-הלאומים".


 

פרק תשעה-עשר

ממשלת עיראק וראש-ממשלתה עמדו לעזרת נורי פחה, אם כי לא בכל הזדהה ראש-הממשלה בבגדאד עם דרישות שר-החוץ שלו בירושלים.

ביום שחזר נורי לירושלים (27.8.1936) פנה ראש ממשלת עיראק לציר הבריטי בבגדאד, לאחר שנורי טלגרף לו, וביקש סמכות להמשיך במאמציו בשם המלך גאזי וממשלת עיראק כולה. ראש-הממשלה היה מוכן לתת לנורי כל הסעד הדרוש, אולם מועצת השרים רצתה לדעת מהי עמדת הממשלה הבריטית (ממשלת הוד מלכותו) בטרם תחייב עצמה ואת המלך גאזי. ראש-הממשלה סיפר לציר, כי נורי הציע ליסד בירושלים משרד עיראקי מורכב מנוּרי, מגַ’עְפַר ומרוסתום חֵידַר, למען ייצג דרישות הערבים ולפעול כמוסד מתווך בכלל לכל זמן שהיית הועדה המלכותית בארץ. לדעת ראש-הממשלה הרחיק נורי לכת יותר מדי, ואין ממשלת עיראק רוצה לסבך עצמה יותר מדי, ולכן הוא מבקש לדעת מהי עמדת הממשלה. הציר הבריטי פנה ב-28 באבגוסט ללונדון – לברר מהי דעת ממשלת הוד מלכותו.

בפרק הקודם ראינו שאורמסבי-גור הציע לווֹקוֹפּ לשנות את נוסח תזכירו של נורי, והנציב בירושלים ענה ביום 28 באבגוסט לשר-המושבות, שהתייעץ עם נוּרי, וזה חושש שכל שינוי בנוסח התזכיר יעורר חשד בלב המנהיגים הערביים וייצור קשיים חדשים ברגע שההצלחה מובטחת, לדעתו. ווֹקוֹפּ קיבל דעתו של נורי וטלגרף ללונדון, שהוא מפציר בתוקף להניח הטכסט המקורי כמו שהוא, ואם אי-אפשר הרי הוא ונורי מסכימים, שיעשו תיקון קל בסעיף 2 של איגרתו של אורמסבי-גור ויכתבו ככה: “2. כשזה ייעשה – להשתמש בעזרתם אצל הממשלה הבריטית קודם-כל ביחס לצעדים הדחופים להגביר ההרגשה הטובה בפלשתינה ואחר-כך ביחס לאותם האמצעים שיומלצו על-ידי הועדה המלכותית, כדי למלא את הדרישות הצודקות של ערביי פלשתינה, הנובעות מסיבות המהומות של הזמן האחרון”.

ו“הצעדים הדחופים” הם: 1. חנינה לכנופיות המורדים השבים לכפריהם ולפושעים פחותים (minor); 2. הפסקת העליה. והנציב ביקש אישור טלגרפי מהיר – כי הזמן דוחק.

הנציב לא הסכים להצעת בגדאד על משרד עיראקי של שלושה לכל זמן שהיית הועדה המלכותית בארץ, אלא אך ורק להופעת נוּרי בפני הועדה המלכותית.

שר-המושבות אורמסבי-גור טלגרף ביום 29 באבגוסט לירושלים ולבגדאד, שכל הענין יובא לקבינט בשנַיִם בספטמבר, ובינתים לא ייאמר שום דבר שיחייב את הממשלה להפסקת העליה.

נורי אמר לנציב לפני צאתו ביום 29 באבגוסט לקושטא, כי חיי המנהיגים הערביים בארץ הם בסכנה אם יפסיקו את השביתה בלי הפסקת העליה. רק בהכנסת תיווּך עיראקי אפשר לחלץ את המנהיגים מהמצב הקשה, ונורי פונה לאורמסבי-גור, “המבין את המנטליות הערבית”, לשקול אם כדאי להקריב חיי חייל בריטי אחד בעד מה שלדעתו אינה אלא התנגדות פורמלית. הנציב הוסיף שהוא מצטרף לפניה של נורי (על תיווּך עיראקי).

ביום 31 באבגוסט טלגרף משרד-החוץ בלונדון לירושלים ולבגדאד שנורי הרחיק ללכת. הוא אמר בתחילה שבא לירושלים כפרט – ועכשיו הוא מופיע כבא-כוח עיראק. יש הבדל בין תיווך פרטי ובין הכרת עמדה רשמית של עיראק בארץ-ישראל.

ברור שנורי מנצל המצב הנוכחי למען יצירת מידה מכסימלית של אפשרויות התערבות עיראקית בעתיד בעניני ארץ-ישראל ולקדם רעיונותיו הכלל-ערביים.

כל הענין יובא ביום 2 בספטמבר לקבינט, ובינתים אין לקבל שום נוסח המחייב את ממשלת הוד מלכותו. באותו יום טלגרף אורמסבי-גור על שיחתו עם חיים וייצמן ועם דוד בן-גוריון.

בשנַיִם בספטמבר טלגרף אורמסבי-גור, שדעת הקבינט היא, שכל החלטה על הפסקת העליה תפורש, אחרי המנשר של הועד הערבי, ככניעה לאלימות. שר-הבטחון דאף-קוּפר עומד לשלוח דיביזיה נוספת לארץ. יום אחרי זה טלגרף שר-המושבות להודיע לנורי פחה שעד הפסקת המהומות לא ימשיכו המשא-ומתן. הקבינט עיין באיגרת הנציב מיום 22 באבגוסט ובכל המברקים השייכים לתיווּך העיראקי. הממשלה באה לידי מסקנה, שהיוקרה הבריטית בעולם סבלה בענין חבש,19 והסכם עם הועד הערבי העליון יתפרש כחולשה בריטית. ולכן, יש לאחוז באמצעים דרסטיים לתפוס הכנופיות המזוינות, להעניש את הפושעים ולהראות למנהיגים הערביים, שאין ביכולתם להפחיד אותנו. פירוש הדבר – מצב מלחמה, אם לא בכל הארץ, הרי לפחות באזורים מסויימים. גנרל דיל יצא לארץ. מכינים הצהרה מנומקת על הכיווּן החדש.

במברק שלישי צוינו שתי החלטות הממשלה: 1. להדגיש החלטתם הקודמת שיש להקים סדר בארץ ולחדש במוקדם הסמכות הבריטית בארץ; 2. שום החלטה לא תתקבל בשעה זו על הפסקה זמנית של עליה.

הציר הבגדאדי טלגרף ללונדון בשמונה בספטמבר, שראש ממשלת עיראק סבור, שהמהלך שהחליטה עליו ממשלת הוד מלכותו הוא כנראה היחיד האפשרי, והוא סבור שתיווּכו של נורי נסתיים. אמנם נורי מוכן לשוב לירושלים או ללונדון כדי למנוע שפך-דמים, אולם הוא (ראש-הממשלה) סבור שהתערבות נורי תכביד על ממשלת הוד מלכותו, ונתן הוראות לנורי ללכת לז’נבה ולעמוד שם במגע עם המשלחת הבריטית.

בעשרה לספטמבר טלגרף ווֹקוֹפּ ללונדון, שהוא ראה את המופתי, את ראגיב נשאשיבּי ואת עוני עבדול האדי, כל אחד לחוד. הוא הזהיר אותם על חומרת המצב ודרש מהם להפסיק השביתה והמהומות. הם ענו, שיעשו זאת בלי כל תנאי קודם אם יידרשו לכך על-ידי המלכים; כלומר – איבן-סעוד, גאזי והאימאם מתימן. בלי דרישת המלכים לא יצייתו. המופתי הציע, שממשלת הוד מלכותו תזמין את המלכים לפנות לערביי ארץ-ישראל על-ידי הועד הערבי העליון. היות והוא (הנציב) עומד להיפגש ב-12 בספטמבר עם הועד הערבי העליון, הוא שואל את אורמסבי-גור מה עליו לענות בדבר ההצעה שממשלת הוד מלכותו תזמין המלכים. אם לדעת שר-המושבות לא רצוי לערבב את המלכים – מוכן הוא (הנציב) להשפיע על הועד הערבי העליון, שידרשו בעצמם הפסקת המהומות, אולם תקוותו לא רבה שהועד יעשה זאת, ואם זה ייעשה – שהציבור יציית.

אורמסבי-גור ענה לנציב ביום 11 בספטמבר, שממשלת הוד מלכותו אינה מאשרת הצעתו, כי פעולה כזו מצדה אפשר בה להכניס סילופי כוונות חמוּרות. הרשות בידי הועד הערבי להתייעץ עם אחדים מבני-גזעם כפי רצונם, אולם כל אימוץ של ממשלת הוד מלכותו לצעד כזה או קבלת אחריות לפנִיָה לכוח זר – אין לקחת בחשבון. ממשלת הוד מלכותו הודיעה על מדיניותה – ובמדיניות זו היא מתמידה".

זו היתה החלטת פה אחד של ששה שרים, שאפשר היה לאסוף באותו יום. אידן, שנעדר מהישיבה, הסכים להחלטה, טלפונית.

ביום 12 בספטמבר נפגש הנציב עם הועד הערבי ומסר להם החלטת ממשלת הוד מלכותו, וכי מחר יגיע גנרל דיל. ראגיב נשאשיבי שאל אם גם האמיר עבדאללה נכלל בקרב המלכים. המופתי שאל אם הועד הערבי מזמין את מלכי ערב לפנות בתביעה להפסיק את השביתה – האם תתנגד לכך הממשלה. הנציב ענה, שהם בעצמם יכולים לפנות למלכים – אבל בלי אימוץ ממשלת הוד מלכותו.

באותו יום טלגרף הנציב לשר-המושבות: “מפגישתי עם הועד הערבי העליון הבוקר אני מלא תקוה שאם מושלי ערב יבוקשו על-ידי הועד הערבי, והמושלים אינם מופרעים לייעץ לערביי ארץ-ישראל להפסיק המהומות – יפרסם הועד הערבי העליון כרוז מניח הדעת במשך הימים הקרובים, והשביתה תיפסק, ופעולות האלימות יפחתו במידה רבה. בלי עזרת מלכי ערב חוששים, שאין בידי הועד הערבי העליון לפעול בתושיה”.

אורמסבי-גור ענה ביום 15 בספטמבר, שאינו מתנגד להצטרפות האמיר לכרוז של הועד הערבי בתנאי מפורש, שאין הוא מזדהה עם שום כרוז הרומז או הכולל כל אפשרות של הנחות או הבטחות שנעשו על-ידי הוד מלכותו.

בינתים הגיע נורי למצרים, ורצה להמשיך בהתערבותו. המופתי טלגרף לאיבּן-סעוד, שהועד הערבי העליון ישמח לתיווּכו.

הציר הבריטי בבגדאד טלגרף ב-21 בספטמבר לממשלתו בלונדון, כי שר-הפנים העיראקי אמר לו, כי הועד הערבי העליון הודיע לפני ארבעה ימים למלך גאזי ישירות ועל-ידי שגרירות עיראק במצרים, שלאחר התיעצותו עם הנציב העליון בירושלים, הם הגיעו לידי מסקנה, שהדרך היחידה להתגבר על המכשול הנוכחי – הוא פרסום הצהרה על-ידי שליטי ערב. הציר קיבל מברק מאיבּן-סעוד מיום 17 בספטמבר, שהוא נכון להצטרף לכרוז עם המלך גאזי והאימאם מתימן.

הציר מודיע, שמועצת המיניסטרים בבגדאד מודאגת מהשנאה המתגברת ליהודים, וכי יהודי חשוב אחד, ידיד ראש-הממשלה, נרצח לפני ארבעה ימים.

בינתים פנה איבּן-סעוד ללונדון לשאול את ממשלת הוד מלכותו אם לא תתנגד להתערבותו, ואם לאחר ההפסקה – תינתן חנינה. ענו לו, שלא יכולים להבטיח כלום לפני הפסקת המהומות.

נורי פחה נפגש בינתים עם לורד קראנבּוֹרן בז’נבה ודן אתו על התערבות עיראק. וּונסיטַארט, מזכיר משרד-החוץ, הודיע לאידן, שהבוקר התקיימה ישיבת הקבינט ודנו על המצב בארץ-ישראל. המיניסטרים סבורים, שאין לקבל הצעת נורי, אבל אין להתנגד לכרוז המלכים. גם הציר הבריטי בבגדאד הודיע, שממלא-מקום ראש-הממשלה אמר לו, שהצעות נורי לא קיבלו הסכמת ממשלת עיראק.

משרד החוץ הבריטי טלגרף ביום 25 בספטמבר לגֵ’דַה, לבגדאד, לקהיר ולירושלים, שממשלת הוד מלכותו לא תוכל לתת כל התחיבות וכל הבטחה, ושהמהומות צריכות להיפסק בכל תנאי; אבל הוסיף: כי אם המלכים יפרסמו כרוז והשביתה והמהומות יחדלו – תצא הועדה המלכותית לארץ, ותהיה כמובן הרשות לשליטי ערב להגיש לממשלת הוד מלכותו כל טענה שיראו לנחוץ לטובת ערביי פלשתינה, בתנאי שתוגש בצנור דיפלומטי. אולם הודגש שנית, כי ממשלת הוד מלכותו לא תוכל לציין מהי העמדה שתנקוט ביחס להמלצות אלה, ואין המלך איבּן-סעוד צריך להניח, שאם הוא מצליח להפסיק את השביתה יהא רשאי לצפות שכל המלצה שיגיש תתמלא.

על שאלת בא-כוחו של איבּן-סעוד ענו לו, שאיבּן-סעוד יצטרך להגיש לממשלת הוד מלכות הצעותיו לטובת ערביי ארץ-ישראל לאחר הפסקת המהומות ולפני מסקנות הועדה המלכותית. על שאלת ציר איבּן-סעוד, אם לאחר הפסקת המהומות יוכל איבּן-סעוד לבקש חנינה והפסקת עליה – ענו לו, שהקשיים בדרך לחנינה או להפסקה זמנית של העליה הם כנראה עצומים.

מברק זה נשלח גם לראש ממשלת מצרים נחאס פחה, ששהה באותו זמן בברלין.

ראש הממשלה בעיראק קיבל ביום 27 בספטמבר מברק מהועד הערבי העליון, שהוא יהיה אסיר תודה אם מלך עיראק יפרסם כרוז להפסיק המהומות, אם הוא בטוח, שלאחר הפסקת המהומות:

  1. תוכרז אַמנסטיה כללית;

  2. תושהה (be suspended) העליה היהודית;

  3. יתקבל התיווּך על בסיס ההצעות של נורי פחה.

בינתים נפגש נורי פחה עם שר-החוץ הבריטי, אנטוני אידן, בז’נבה ביום 24.9.1936 והציע לו, שסידור העליה היהודית ייקבע באופן כזה, שמספר היהודים בארץ-ישראל לא יעלה לעולם על שליש הערבים; וגם דרש מהשר הפסקת העליה. אידן ענה, שלפני הפסקת המהומות אין לדבר על שום הבטחה. נורי טען, שהוא מבין זאת, אבל הסביר שהועד הערבי אינו יכול להפסיק השביתה, מבלי להראות לציבור הערבי שקיבל משהו. אידן ענה בשלילה. אז ביקש מאידן שיבטיחו לו, שהוא יופיע בפני הועדה המלכותית, אידן הסביר שזהו דבר קשה.

ב-3 באוקטובר הודיע ראש-ממשלת עיראק לציר הבריטי בבגדאד פרטי הכרוז המוצע. הקונסול העיראקי טלגרף מחיפה, שחוסייני רמז, שאם יופיע הכרוז – תופסק השביתה. ממשלת עיראק התקשרה עם איבּן-סעוד וממשלת מצרים, אבל לא יחכו להסכמת האחרונה. ראש-הממשלה רוצה לקבל התחיבות מהמופתי, שבשעה שהפנייה של הועד הערבי העליון תתפרסם לא תיעשה שום הודעה מצד הועד, הרומזת על הבטחות בנוגע לפעולות העתידות של ממשלת הוד מלכותו, שכאילו נתקבלו על-ידי שליטי ערב.

ראש ממשלת עיראק שוחח טלפונית עם עוני עבדול האדי, ששהה בעמאן, והסביר לו, שאין כל תועלת בנסיונות לסחוט איזו התחיבות שהיא מצד ממשלת הוד מלכותו – כתנאי להפסקת השביתה והמהומות.

ראש הממשלה הכין כרוז כזה: “בשם מלך עיראק אנו מדוכאים עד היסוד מהמצב הנוכחי בפלשתינה, ובעצה אחת עם אחינו המלכים והאמירים – אנו קוראים לכם להחזיר השלום והסדר למען שים קץ לשפיכות-דמים נוספת ולסמוך על רגש הצדק של ממשלת הוד מלכותו וכוונתה המוצהרת לקיים התחייבויותיה. היו בטוחים שנמשיך במאמצינו לעזור לכם”.

הגנרל דיל הגיע בינתים לארץ, ובששה באוקטובר טלגרף למשרד-המלחמה בלונדון: “כמוני, כנציב העליון, חרדים אנו לסיום מהיר של השיחות עם מלכי ערב. אני מעריך הבעיות המדיניות הכרוכות בשיחות עם שליטי ערב וכו' הגורמים לדיחוי, אולם מבחינה צבאית, רצוי מאוד שלאחר בוא הדיביזיה הראשונה בתופים ובמחולות – יש צורך שפעולה תקיפה תבוא מיד אחרי זה. תפקיד נַמֵר של נייר לצבא אינו לכבודנו, ואינו יעיל. אהיה אסיר תודה אם תוכל לעשות משהו להחיש הצעד הבא, מפני שאם איני טועה בהחלט יהיה בכל אופן הכרח במצב מלחמה למען החזיר הסדר לאיתנו”.

למחרת טלגרף ווֹקוֹפּ לאורמסבי-גור, שיש להחיש סידור הכרוז של המלכים, כי אין לחכות עוד הרבה. ב-11 באוקטובר יחולקו הסמכויות בינו ובין גנרל דיל, והוא הוסיף: “מידה ידועה של פירוק נשק מכמה אלפים של ערבים, הנלחמים בצבא הבריטי ומאיימים על מושבות יהודיות – היא הכרחית. עליהם לקבל לקח, והאמצעים להטיל עליהם פירוק נשק במידה ידועה ילמד אותם לקח, נחוץ לבטחון של הארץ בעתיד. נימוק נוסף לטובת אמצעים חריפים היא, באשר הם עלולים למנוע בעתיד מהומות יותר גרועות אם תוצאות הועדה המלכותית יאכזבו”.

בשמונה באוקטובר הודיע הציר הבריטי מבגדאד, שאיבּן-סעוד הסכים לנוסח הכרוז. הטכסט כבר בידי המופתי. משיחה טלפונית עם מצרים הוברר, שממשלת מצרים לא תצטרף לכרוז.

בתשעה באוקטובר כתב עוני לנציב: “אני מאמין, כי המצב הנוכחי בפלשתינה יגיע לקיצו בשני הימים הקרובים”. באותו יום כתב הנציב ווֹקוֹפּ לבא-כוח בעבר-הירדן בשביל האמיר עבדאללה, בין השאר: “מבלי שהשביתה ומעשי האלימות יופסקו והמהומות יחדלו למעשה לפני 14 באוקטובר – יהיה הכרח לפרסם הודעה, שמאותו היום הוענקו לגנרל המפקד סמכויות מיוחדות”.

ב-10 באוקטובר מבריק הנציב לאורמסבי-גור, שכרוז המלכים נתקבל, ומחר יפרסם הועד הערבי דרישה להפסיק השביתה והמהומות החל מיום 12 באוקטובר, ואמנם ביום 11 באוקטובר 1936, כששה חדשים אחרי הכרזת השביתה, הכריז הועד הערבי העליון, שעל-פי דרישת מלכי ערב ואמיריהם, יש להפסיק את השביתה. לרוב העם הערבי בארץ היתה השביתה לזרא כבר מזמן רב, כי היא גרמה נזק רב למשק הערבי, וערבים רבים לא שמרוּ על השביתה, אבל כל הישוב הערבי שאף לרוָחה כשיכלו להפסיק את השביתה על דעת המנהיגים שלהם, ועל דעת מלכי ערב בארצות השכנות.

בינתים קרה משהו שהחריף המצב הפוליטי: נרצח בנצרת על-ידי ערבים ל. אנדרוס מושל הגליל, והממשלה התחילה במאסרים המוניים בקרב הערבים. נאסרו שני חברי הועד הערבי העליון: ד“ר ח’אלדי (ראש עירית ירושלים) ופוּאַד סאבא. הנציב לא היה אז בארץ. כשראה ד”ר דוב יוסף את ממלא-מקום הנציב סיפר לו האחרון שהממשלה החליטה להדיח את המופתי ממשרתו כנשיא המועצה המוסלמית העליונה (כידוע מינה אותו הנציב היהודי, סיר הרברט סמואל, בניגוד לדעת רוב חברי המועצה המוסלמית). רוב חברי הועד הערבי העליון ברחו מן הארץ.

הועדה המלכותית הגיעה לארץ חודש ימים אחרי הפסקת השביתה, ביום 11 בנובמבר 1936.

עוד לפני בוא הועדה הודיע שר-המושבות בפרלמנט הבריטי, שהעליה לא תופסק בימי דיוני הועדה, כפי שקיוה הועד הערבי העליון וכאשר דרש נורי פחה, ולכן החליט הועד הערבי להחרים את הועדה, וסרב להופיע בפניה. אולם בשבוע הראשון של ינואר 1937 ביטל הועד הערבי את החרם, ובאמצע ינואר הופיע בא-כוח הועד בפני הועדה המלכותית.

כידוע הציעה הועדה חלוקת הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית, והממשלה שבראשה עמד נוויל צ’מברלין קיבלה ואישרה מסקנות הועדה, אולם בינתים גדלה סכנת מלחמה עולמית, והממשלה, למעשה, ביטלה החלטתה על הקמת מדינה יהודית בשנת 1938. ובאותם הימים נתחדשו הנסיונות להביא לידי הסכם בין היהודים והערבים.


 

פרק עשרים

שתי השיחות הבאות עם פואד בּיי חַמזה, מנהל עניני חוץ בממשלת איבּן-סעוד, נרשמו על-ידי אליהו אפשטיין (אילת). השיחה הראשונה התנהלה על-ידי א. אפשטיין, השניה – על-ידי ד. בן-גוריון.

"הפגישה בין החתום מטה ופוּאד בּיי חמזה התקיימה בביתו של האחרון בביירות ביום 8.4.1937. הנני מכיר את פואד בּיי משנת 1933, ומזמן לזמן החלפנו מכתבים על נושאים מדעיים. לא היה לי, איפוא, קושי לבוא אתו בדברים הפעם בתור שליח המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית.

"פואד בּיי חמזה הוא דרוזי יליד הלבנון, בן 38. גמר את חוק לימודיו במכללה האמריקנית בביירות, ואחר-כך בבית-הספר למשפטים בירושלים. מכאן הוזמן ב-1925 על-ידי המלך איבּן-סעוד בתור מחנך לבניו. ידיעותיו בשפות האירופיות עמדו לו להתמנות קודם בתור מזכיר, ואחר-כך הועלה לתפקיד מנהל עניני חוץ של ממשלת ערב-הסעודית. הוא מילא שליחויות דיפלומטיות שונות מטעם איבּן-סעוד וחתם בשמו הסכמים מדיניים ומסחריים עם ממשלות אנגליה, צרפת ואיטליה וכו'. הממשלה הבריטית העניקה לו את התואר סר.

"איש שיחה נעים ופיקח. מדבר אנגלית טובה ושוטפת. לבוש תלבושת בדואית. פרסם שני ספרים על ערב בעלי ערך מדעי מוגבל. היה חשוּד פעם בסימפַּטיה יתרה לצד איטליה, אולם אחר-כך שינה כאילו עמדתו, ונאמן כעת לידידות סעודיה עם אנגליה. בהתחרות האחים סעוד ופייצל, בני איבן-סעוד, על השפעה מכרעת בחצר אביהם, תומך פואד בפייצל הצעיר בניגוד לשיך יוסוף יאסין, מזכירו הפרטי של המלך איבן-סעוד, התומך בסעוד, יורש-העצר. היחסים בין פואד ופילבי אינם טובים, ושמעתי מפואד דברי ביקורת חריפים כלפי חקירותיו המדעיות של פילבי בערב. פואד בנה לו בית יפה בביירות ומבלה כאן עם משפחתו את חופשתו.

"בבואי לפואד הסברתי לו מטרת ביקורי אצלו מטעם הסוכנות היהודית. אמרתי, שאנו מעריכים את התענינותו של איבן-סעוד בעניני ארץ-ישראל, אולם ידיעותיו ומסקנותיו של המלך בנידון זה היו מבוססות עד עכשיו על חומר חד-צדדי. השאלה הארצישראלית, אמרתי, היא שאלה נכבדה ומורכבת, ועל איש הרוצה להיות מבקר ישר – לדעתה מכל הבחינות. אנו מכבדים כשרונותיו המדיניים של המלך, איבן-סעוד, אולם איך יוכל לדון בעניני ארץ-ישראל טרם שמע מהמקור הראשון על מגמות הציונות ועל מפעלנו בארץ, ואין לו אפשרות לדעת אותם הדברים שמנהיגי הערבים בארץ-ישראל לא הביאו לפניו או שיבשו בכונה תחילה. הסוכנות היהודית, אמרתי לפואד, תשמח להזדמנות לנצל את שהותו בביירות כדי למסור באמצעותו למלך איבן-סעוד את עמדתנו בענין יחסינו עם ערביי ארץ-ישראל בפרט והעם הערבי בכלל, ונהיה אסירי תודה אם יקבל על עצמו את התפקיד הזה.

"פואד ענה, שמלכו איבן-סעוד מתענין התענינות רבה בשאלת ארץ-ישראל מתוך הסיבות דלקמן: 1. רוב תושבי ארץ-ישראל הם מוסלמים; 2. מתוך רצון לעזור לאנגליה, המדינה שאִתה עומד איבן-סעוד ביחסי ידידות, לפתור את בעית יחסיה עם ערביי ארץ-ישראל; 3. בגלל היות ארץ-ישראל ארץ שכנה לסעודיה.

"איבן-סעוד, אמר פואד, הוא מלך השומר על המסורת הערבית האומרת, שיש לשמוע את כל הצדדים המעורבים באיזה ענין בכדי להיות בטוח במסקנות. הוא ישמח, איפוא, לקבל אינפורמציה מאתנו. הוא פואד, איננו יכול להיפגש אתנו באורח רשמי לפני שישאל על כך את פי מלכו וגם יודיע לנציבות הצרפתית אודות הפגישה הרשמית המתקיימת בארץ חסותם. צריך כמו-כן להודיע לשלטונות האנגליים במקום על פגישה רשמית בינינו. אולם, מאידך גיסא, הוא מוכן להיפגש עם בא-כוח הסוכנות היהודית באופן פרטי ואת תוכן השיחה ימסור אחר-כך לאיבן-סעוד.

"עניתי לו, שלא התכוונתי כרגע, אלא לפגישה פרטית אתו, כי ידוע לנו ששהותו בביירות היא פרטית לגמרי, וצר לנו בלאו הכי להטרידו בזמן מנוחתו.

"הוא הפסיקני באמרו, שאין בזה שום טרחה עבורו אם תתקיים הפגישה הפרטית, כי הוא בעצמו מתענין מאוד בשאלת ארץ-ישראל, וגם מלכו ישמח לקבל חומר ממנו.

"עברתי לקביעת המקום והתאריך של הפגישה אתו. הוא ביקש, שהפגישה תתקיים במשך הימים הקרובים ביותר, היות והוא עומד לחזור כעבור זמן קצר לסעודיה. הוא הזמין לבוא לביירות, שהוא מקום נוח יותר לפגישה מאשר ארץ-ישראל. אחר-כך פנה אלי ושאל מי ישתף בשיחה, מר שרתוק? סיפרתי לו על העדרו של מר שרתוק מירושלים, ואמרתי שיבוא מר בן-גוריון. הוא שאל כמה פרטים על אישיותו ותפקידו של בן-גוריון בסוכנות היהודית והביע את שביעת רצונו שיוכל להביא למלכו את הדברים מפי ראש הנהלת הסוכנות. הצטער שבשיחה לא יוכל להשתתף גם מ. שרתוק, שאתו נפגש בירושלים, והעריך את ידיעותיו בערבית.

"בתשובה לשאלתו, מסרתי לו פרטים שונים על התנועה הציונית, הסוכנות היהודית וארגון הישוב היהודי בארץ.

“הפגישה היתה ידידותית מאוד וארכה כשעה”.

"הפגישה בין ד. בן-גוריון ופואד ביי חמזה בהשתתפות החתום מטה (אליהו אילת) התקיימה ב-13 לאפריל שנה זו בביתו של פואד.

"פואד היה לבוש הפעם אירופית וקיבל את פנינו לא רק בקפה המסורתי, אלא גם בתה, שהוגש בסגנון אנגלי.

"ראשית השיחה הוקדשה לדברי הכרה אישיים. פואד סיפר על ימי שהותו בארץ במשך ארבע שנים, לפני שהוזמן על-ידי המלך איבן-סעוד לערב ועל ביקוריו בארץ-ישראל בהזדמנויות שונות, ואחר-כך נזכר בפגישה מקרית אחת עם בן-גוריון בחנות ספרים בירושלים לפני 15 שנה.

"אחרי אי-אלה שאלות של פואד ביחס למצב הנוכחי בארץ, ועל הועדה המלכותית והשמועות מסביבה, החלה עצם השיחה על הציונות ועל בעיות יחסינו עם ערביי ארץ-ישראל ומחוצה לה. כשפנה בן-גוריון בשאלה, מה חושבים בסעודיה על הבעיה הארצישראלית, העמיד פואד פנים של איש שאינו יכול לדבר בשם מישהו, אלא בשמו הפרטי בלבד, והיה רוצה כשלעצמו להבהיר את הדברים לאור הטענות של ערביי ארץ-ישראל, בכדי לדעת את תשובתנו לכל אחת מהן לחוד. ערביי ארץ-ישראל טוענים, אמר פואד, שלוש טענות עיקריות הנוגעות לענין העליה, הקרקע והשלטון המדיני בארץ. שאלת העליה היא השאלה החשובה יותר, ובה תלוי במידה רבה הפתרון גם ליתר השאלות המעסיקות את ערביי ארץ-ישראל. שאלת העליה היא לערביי ארץ-ישראל בעיה פוליטית ולא כלכלית גרידא. היהודים שואפים להיות רוב בארץ-ישראל, ומה תועלת לערבים בגאוּת כלכלית שבאה להם עקב העליה היהודית אם ייהפכו למיעוט ויאבדו את שלטונם על ארץ-ישראל. איפה נשמע שעם יוָתר מרצונו על שלטונו הפוליטי בתור רוב באיזו ארץ לטובת עם אחר? טענת היהודים, כדברי בן-גוריון, שאפשר להקים בארץ-ישראל משטר פוליטי שיהיה מבוסס על אי-השתלטות של עם אחד על משנהו מבלי להחשיב היחס המספרי ביניהם – אינו ארגומנט מעשי. היום, כשהיהודים מהווים מיעוט בארץ-ישראל – הם מציעים הצעה כזו. אולם כשיהיו רוב, ובמקום המנהיגים הנוכחים יבואו מנהיגים חדשים, יהיה טבעי אם אלה ירצו להסיק מסקנות מהמצב החדש ולא יתחשבו בהבטחות שנתנו מקודם, כשהישוב היהודי היה מיעוט בארץ.

"בן-גוריון העיר, שטעוּת היא לנתח את השאלה בצורה כזו. הבטחון לאי-השתלטות של עם אחד על משנהו בארץ-ישראל תלוי לא בהסכם פורמלי בין שני העמים בלבד, אלא במציאות מדינות ערביות ממזרח, מצפון ודרום לארץ-ישראל, המהוות את אותה הפריפריה שבתוכה אין כל סכנה לערביי ארץ-ישראל, ואין להם לפחד מגורל של מיעוט לאומי. עליה יהודית, שתימשך בהתאם לאפשרויות הקליטה הכלכלית ומבלי שתנשל ממקום מושבם הנוכחי את תושבי הארץ הלא-יהודים אינה עלולה לסכן את המעמד החברתי, הלאומי והמדיני של הערבים המהווים בארץ-ישראל רק חלק קטן של ישוב ערבי גדול ומכריע בחלק זה של העולם. אם לראות את שאלת ערביי ארץ-ישראל מנקודת-השקפה ערבית כללית – הלא אין זאת אלא שאלה של שטח שהוא פחות משני אחוזים מכל השטח שהערבים תופסים במזרח, ושלושה אחוזים ממספר הערבים בעולם, בשעה שעבור היהודים היא שאלת עברם ועתידם הלאומי. כמובן שיָקר לכל עם גם החלק הזעיר ביותר של טריטוריה משלו, והיתה מובנת הסערה שעברה את העולם הערבי בקשר עם ענין אלכסנדרטה, אולם אין להשוות את הערך של ארץ-ישראל עבור הערבים והחשיבות הנודעת ממנו לעם העברי.

"כאן העיר פואד, שלעת-עתה מחולק העולם הערבי לכמה וכמה מדינות בודדות, ואין לדעת מתי תקום אותה הקונפדרציה הערבית שתהרוס את הגדרות המפרידות בין ערביי סוריה וערביי עיראק, סעודיה וארץ-ישראל. כעת יש לכל מדינה ערבית ממשלה משלה, ורק ערביי ארץ-ישראל אינם נהנים משלטון עצמי בגלל הציונות. אין להגיד שארץ-ישראל נופלת מעבר-הירדן, או אפילו מעיראק, מבחינת הכשרתה לשלטון עצמי. אין להתפלא איפוא שערביי ארץ-ישראל אינם מרוצים ממצבם הנוכחי בשטח זה.

"ובנוגע לזכויות היהודים על ארץ-ישראל, העיר פואד, שמתוך הנחה היסטורית אפשר להצדיק גם את זכות הערבים על ספרד וכו'.

"בן-גוריון הסביר את ההבדל: ספרד היא ארץ שנכבשה על-ידי הערבים, אולם לא היתה מעולם מולדת התרבות והלאומיות הערבית, ואילו בארץ-ישראל, נולדה האומה הישראלית, ובה נוצרה תרבותה, ובה היה העם היהודי קשור באלפי קשרים רוחניים וחמריים במשך כל אלפי שנות הגלות.

"פואד ניסה לפרש דברי בן-גוריון בתור ענין שצריך לפתור בעית ההגירה של 17 מיליון יהודים בעולם, ואמר שארץ-ישראל אינה יכולה לקלוט כל המספר העצום הזה וממילא תיהפך הציונות לתנועה של התפשטות טריטוריאלית על חשבון הארצות הערביות השכנות.

"בן-גוריון בתשובתו עמד על תולדות התנועה הציונית מבחינת קשריה ההיסטוריים עם ארץ-ישראל ולא לשום ארץ אחרת והביא לדוגמה את הצעת אוגנדה, שדוקא ציוני רוסיה, שבה סבלו היהודים אולי יותר מבכל ארץ אחרת, דחו אותה. לא כל היהודים ירצו לעזוב את מקום מושבם הנוכחי, ואנחנו הסכמנו לעליה לפי יכולת הקליטה הכלכלית, אולם נכון הדבר שאנו מגדילים ומרחיבים את יכולת הקליטה של הארץ וחייבים לעשות זאת, כי אין אנו רוצים לנשל אף ערבי אחד ממקומו, ואנחנו מגדילים יכולת הקליטה על-ידי אמצעים טכניים משוכללים, על-ידי הגדלת פריון החקלאות ועל-ידי יצירת תעשיה ועיסוק בספּנות ודייג והכנסת הון וארגון מתאים.

"פואד שאל אז – כמה יהודים אפשר להכניס עוד לארץ-ישראל על יסוד התכניות הללו.

"בן-גוריון ענה, שאי-אפשר לקבוע מספרים למפרע. כי הכל תלוי בתנאים שבהם תתנהל העליה והקליטה, אולם לפי שיטת ההתישבות האינטנסיבית בחקלאות בלבד אפשר ליישב באזור הים – מאה אלף משפחות.

"פואד העיר, שיש להניח כי הועדה המלכותית תיתן תשובה לכל השאלות השנויות במחלוקת.

"על זה ענה בן-גוריון, שעם כל הערכתו הרבה כלפי הועדה וחבריה, אינו בטוח שתהיה באפשרותם לפתור את הבעיה הארצישראלית, והוא חושש שהיא תישאר ללא פתרון מכריע וסופי, כל זמן שהיהודים והערבים לא יפתרו אותה בהסכם הדדי. לדאבונם של היהודים, טרם נמצא מדינאי בקרב הערבים בארץ-ישראל עצמה ומחוצה לה, שיבין את הבעיה ויראה את פתרונה מבחינת התועלת שתביא לארץ ולעם הערבי כולו. המלך פַייצל המנוח הבין זאת, ובורסאי הופיעו היהודים והערבים כידידים וכשותפים, ולא כשונאים ומתנגדים זה לזה. היהודים מהוים כוח חשוב בעולם והם יכולים להיות לעזר רב לעם הערבי בשטחים שונים: כלכלי, תרבותי ומדיני. המצב בעולם ובמזרח מתוח, ואין הערבים צריכים לזלזל בגורם היהודי ובסיוע שהם מסוגלים להעניק לכל המזרח התיכון. אם יקום הסכם בין היהודים והערבים לשיתוף-פעולה בכל שטחי החיים, על מנת שלא תופרע קליטת יהודים בארץ-ישראל מבלי לנשל אף ערבי אחד, אלא להיפך מתוך העלאת מצבם הכלכלי והתרבותי של ערביי ארץ-ישראל.

"פואד הקשיב בתשומת לב רבה לדברי בן-גוריון והעיר, שהצד המעונין בכל השאלה הם קודם כל ערביי ארץ-ישראל עצמם, ואלה לא יסכימו לעולם לנהל את המשא-ומתן שלהם על קביעת גורל ארץ-ישראל עם היהדות העולמית. הם יכירו בזכויות היהודים היושבים כבר בארץ-ישראל, לא יערערו על זכותם של יהודים אחרים מחוץ-לארץ לבוא לבקר באופן זמני בביתם הלאומי, אולם יתנגדו בכל התוקף להפיכת ארץ-ישראל לבית הלאומי שיביא ליצירת רוב יהודי בארץ-ישראל.

"בן-גוריון העיר, שאינו רואה מוצא מן המצב כל זמן שהדיון על יחסי יהודים וערבים בארץ-ישראל לא יצא מן המסגרת הצרה שהיא נתונה בה כעת, ולא ידונו עליה מתוך מבט רחב של האינטרסים של שני העמים בהיקפם המלא.

"פואד מצדו השתדל לצמצם את השאלה ולהעמידה כשאלת ערביי ארץ-ישראל גרידא, מתוך טענה, שהעולם הערבי מחולק למדינות אחדות, ויש איפוא לדון בשאלה דרך אספקלריה מעשית של המצב הנוכחי.

"אחרי ויכוח ממושך פנה בן-גוריון לפואד בשאלה – אם איבן-סעוד, שהינו מדינאי גדול בארצו, מסוגל לחדור גם לעומק השאלות הרחוקות מארצו ולהביע דעה על הדרך לפתרון השאלה היהודית-ערבית בארץ-ישראל. אין זאת פניה לאיבן-סעוד להיות דיין בשאלה זו, כי בתור מוסלמי וערבי אינו צד אובייקטיבי, אלא יש רצון לשמוע מה יכולה אישיות גדולה כאיבן-סעוד להציע לאחר שידע את הבעיה מתוך הכרת הדברים גם ממקור יהודי.

"פואד ענה, שאינו יכול לענות בודאות לפני שישאל את פיו של המלך אם יקבל על עצמו את הדבר, אולם מבחינת התכונות שלו, מוכשר איבן-סעוד לחדור לעומק הבעיה ולדון על זה בכובד ראש.

"הוא, פואד, עומד לחזור לסעודיה כעבור שבוע ימים, ובבואו ידבר מיד על הענין עם המלך, ואת תשובתו ימסור לבן-גוריון. בינתים כדאי, לדעתו, שבאי-כוח הסוכנות ייפגשו גם עם יורש-העצר של סעודיה, הנסיך סעוד, הנוסע להכתרה ללונדון וישוחחו אתו.

"בתשובה לשאלתי ענה פואד, שהוא מוכן להמליץ בפני סעוד דורסני יוסוף יאסין, הנוסע עם הנסיך ללונדון, שייפגשו עם באי-כוח הסוכנות. פואד ייפגש אתם בפורט-סעיד וימסור להם הדבר הזה.

“בגמר השיחה הודה פואד לבן-גוריון על דבריו, ואמר שימסרם למלך. השיחה נמשכה שלוש שעות”.

כעבור ימים מעטים יצא בן-גוריון ללונדון והתקשר עם שני אנגלים הקרובים לאיבן-סעוד: הסופר הידוע פילבי שהתאסלם וקפטן ארמסטרונג. שניהם מדברים ערבית והם ידידיו של איבן-סעוד, אבל קשה לתאר שני הפכים כאלה בני עם אחד.

פילבי קיבל דת האיסלאם והשתקע בערב. הוא מדבר כאילו היה בעצמו ערבי. בעיניו מוסלמי וערבי זה היינו הך. הוא שונא את אנגליה – כך הוא נראה בכל אופן בדיבורו. הוא מגנה ומחרף את הממשלה הבריטית ומזדהה לגמרי עם האינטרסים הערביים. ארמסטרונג לעומתו מדבר כאימפריאליסט בריטי, אינו דואג – לא לערבים ולא ליהודים, ואומר זאת בגלוי-לב.

בבואו ללונדון התקשר עם שני אלה, וקבע אתם פגישה באותו יום. תחילה עם פילבי, ואחר-כך עם ארמסטרונג, עם כל אחד במועדון מיוחד שלו.


 

פרק עשרים ואחד

עם פילבי נפגשתי ביום 18.5.1937 בקלוב אַתֶנֶאום וסעדנו יחד. שיחתנו נמשכה כשתי שעות. מיד אחריו נפגשתי עם הקפטן ארמסטרונג בקלוב האוטומובילים. בדברי השנַיִם לא היו ניגודים ביחס לעובדות ואנשים, אבל היו הארות ממלאות ומשלימות זו את זו.

השיחה עם פילבי התחילה על מכרים משותפים בארץ-ישראל ועל מציאות ארכיאולוגיות. הוא סיפר על מסעיו בתימן ועל מציאת כתובות אמהריות ועבריות. אין הוא יודע תוכנן של הכתובות כי אינו מכיר לשונות אלה, אבל יש לו העתקות מכולן והוא עומד לפרסם אותן. אחר-כך עברנו לדבר על ארץ-ישראל. לפי דעתו של פילבי – השקט הנוכחי, אחרי הפסקת השביתה, הוא זמני. כשהמופתי היה במֶכה ביקש ממנו איבּן-סעוד שישפיע על הערבים להימנע מכל מעשי אלימות עד פרסום המסקנות של הועדה המלכותית. וידוע לו, שעם שובו של המופתי יפרסם מיד כרוז לשמור על השקט. אבל ברור לו, שעם פרסום הדין-וחשבון של הועדה המלכותית – ויהיה תוכנו אשר יהיה – יפרוץ “המרד” שנית. בהוראות הועדה המלכותית נאמר בפירוש, שאין לפגוע במנדט, וברור שהשלטון האנגלי יישאר והצהרת בלפור תמשיך לפעול, וזאת אומרת “מלחמה”: מלחמה בין היהודים והאנגלים מצד אחד והערבים מהצד השני. ארץ-ישראל היא חלק של ערב. אתם רוצים ליסד פה מדינה יהודית. אם המצב הקיים יימשך יהיו היהודים בעוד עשר שנים רוב, זאת אומרת – מדינה יהודית. כשבא לארץ-ישראל בשנת 1919 מנו היהודים רק 60,000 איש. הם מונים עכשיו 400,000. במשך שש השנים האחרונות הוכפל מספרם. בעוד חמש שנים יוכפל מספרם שוב, והערבים ייהפכו לחוטבי-עצים ושואבי-מים, כי לא יוכלו לעמוד בפני החריצות, ההשכלה והכוח הכספי של היהודים. האשמה היא לא ביהודים, אלא באנגליה. אנגליה רוצה להפוך את ארץ-ישראל למושבת-כתר. היא למעשה כבר עשתה זאת. אורמסבי-גור אמר לפני ימים אחדים, שאין כלל בדעתה של אנגליה לצאת מן הארץ. ולערבים לא נשאר אלא להילחם. זוהי לא רק מלחמת ערביי ארץ-ישראל – כל העולם הערבי והמוסלמי יילחם. רנדל מה“פוריין אופיס” היה לפני זמן מה בגֵ’דַה לברר את עמדת איבּן-סעוד בשאלת ארץ-ישראל. איבּן-סעוד הודיע לו על התנגדותו הנמרצת למדיניות הציונית. הוא, פילבי, שאל את איבן-סעוד – אם אין זכויות בארץ ליהודים. אם בואם לארץ הוא בתוקף של “חוק” או זהו “טלם” (עוול). איבן-סעוד לא פקפק אף רגע וענה “טלם”. איבן-סעוד השפיע על ערביי ארץ-ישראל להפסיק את המהומות. התערבות שאר המלכים לא היה לה כל ערך. גאזי הוא רק כלי-משחק בידי אנגליה. האמיר עבדאללה הוא אפס, וחי בזכותה של אנגליה. איבן-סעוד הוא השליט הערבי היחיד העומד ברשות עצמו. הערביוּת והמוסלמיוּת הן בעיניו היינו הך. הוא רצה לתת שאנס לועדה המלכותית. רצה שיהיה שקט כדי שהועדה תוכל לבוא. אבל הועדה אינה מוסמכת לבטל את הצהרת בלפור והמנדט, ומיד כשיתפרסם הדין-וחשבון – תתחדש “המלחמה”. עוד ביוני 1935, כשבארץ היה כביכול שקט, אמר למכריו באנגליה, שאם הדברים יימשכו ככה יישפך דם – ומה שקרה אינו מקרה.

כל זה נאמר לא בבת-אחת, דרך הרצאה, אלא מתוך תשובותי והשגותי. כשהעירותי לו, שלא פנית המלכים הפסיקה את המהומות אלא סיבות אחרות – הסבל של ההמונים הערביים, ערעור מצבם הכלכלי, והפניה לא באה אלא ל“הציל פניהם” של המנהיגים הערביים, עמד פילבי על דעתו בעקשנות, כי התערבות איבן-סעוד הפסיקה את המהומות. אינך יכול לדעת, טען, מה היה אילו לא באה התערבות זו. אל תהא בטוח שהמהומות היו נפסקות בגלל הסיבות שמנית. יכולה היתה להיות גם התפתחות אחרת.

אמרתי לו: יהודי ארץ-ישראל יכולים לעמוד בפני ערביי ארץ-ישראל, – אם רק הממשלה לא תסייע לערבים.

פילבי ענה: יש לכם ענין לא עם ערביי ארץ-ישראל. זהו כל העולם הערבי. אמנם הממשלה אתכם, אבל אין לדעת מה יקרה עוד בעולם. השנאה ליהודים בקרב כל עמי ערב היא עצומה, ולא מן הנמנע טבח, שבו יישמדו כל יהודי ארץ-ישראל. היהודים יהיו קרבן האנגלים. אנגליה צריכה להסתלק מארצות אלה, זוהי ארץ ערבית.

אמרתי לו: זוהי ארצנו, זו היתה ארצנו וזו תהיה ארצנו. אין ברצוננו ואין גם ביכולתנו לנשל את הערבים, אבל אנו שבים לארץ זו בזכות, ואם תהיה מלחמה – נילחם, אם כי פנינו לשלום, ואנו רוצים לכרות ברית הסכם עם הערבים.

על יסוד מה? שאל.

אמרתי לו: אני רואה שלושה יסודות להסכם: א. עליה יהודית בלתי-מוגבלת במספר ובנימוק פוליטי, מלבד אי-נישול הערבים; ב. עצמאות הארץ כלפי פנים; ג. קשר עם פדרציה או קונפדרציה ערבית.

הוא שאלני בהתעוררות: האומנם אתה חושב ככה? וכשעניתי בחיוב, שאל: ומה חושבים היהודים? היסכימו לכך?

אמרתי לו: זוהי שיחה פרטית. אני מביע רק דעתי כיחיד. אבל עד כמה שאני מכיר את תנועתנו אני יודע, כי רבים יסכימו לתנאי השלישי אם יובטחו שני התנאים הראשונים.

פילבי: הסכם יהודי-ערבי ייתכן אך ורק אם אנגליה תסולק לגמרי. היהודים והערבים יוכלו להסתדר לפי ההצעה שלך, אבל אנגליה לא תיתן. היא רוצה לעצמה את הארץ. היא הפכה את עיראק למדינה אנגלית, והיא לא תצא מארץ-ישראל.

אמרתי: נעשה חוזה עם אנגליה. הן אנגליה יצאה ממצרים והסתפקה בחוזה.

פילבי צחק במרירות: אנגליה יצאה ממצרים? היא מתבצרת במצרים והיא לא תסכים לצאת ממנה.

סיפרתי לו על שיחתי עם עוני עבדול האדי ועם הנציב, ושהנציב אמר לי, שאם כי אין הוא מוסמך לדבר בשם הקבינט הריהו סבור, שאם נגיע יחד עם הערבים להצעה מוסכמת, יסכים לכך גם הקבינט.

איני מאמין לאנגלים, אמר פילבי, הם הבטיחו לכם, הם הבטיחו לערבים, והם לא יקיימו את ההבטחות לערבים ולא את ההבטחות לכם.

אמרתי: בלי הסכמת האנגלים לא ייתכן הסכם יהודי-ערבי. אין אני מקבל דבריך שהאנגלים והיהודים הם צד אחד, ויש לנו אולי יותר טענות נגד האנגלים מאשר יש לערבים, אבל איני רואה כנמנעת הסכמה אנגלית אם באמת נצליח להביא לידי הבנה משותפת את היהודים והערבים.

פילבי העיר: אם ההסכם ייבנה על יסוד מציאות גמורה, בלי כל התערבות אנגלית אחר-כך – הדבר אפשרי. עד כמה שהוא מכיר את איבן-סעוד – אין הוא ברגע זה מדבר בשמו, אבל הוא יודע את הלך רוחו – איבן-סעוד יתן יד להסכם כזה. איבן-סעוד הוא איש גדול. הוא לא רק אמיץ-לב, אלא גם אוהב הבריות. תימן היתה תחת רגליו, אבל הוא לא רצה להשתמש בנצחונו, כי ידע שחלק גדול בתימן ישנאו אותו ויראו בו עריץ זר.

אולם מהי הפדרציה הערבית? מי יעמוד בראשה? הוא רואה רק איש אחד: איבן-סעוד. קודם כל יש לאחד את ארץ-ישראל ועבר-הירדן. חלוקה זו היא מלאכותית. זוהי יחידה אחת. ארץ-ישראל בלי עבר-הירדן היא צרה. עבר-הירדן בלי המערב – אין לו קיום. הוא, פילבי, התנגד תמיד להפרדת עבר-הירדן. איחוד זה נחוץ גם ליהודים וגם לערבים. עבדאללה הוא אפס אין לו כוח, אין לו רצון, אין לו כשרון. כשהוא, פילבי, היה נציב בריטי בעבר-הירדן רצה שעבדאללה יהיה המושל האמיתי. כבר היה אז פילבי בעד עצמאות ערבית גמורה. ואמר לעבדאללה: אני לא אתערב – תהיה אתה המושל. אולם עבדאללה עצל, לא רציני, להוט אחרי התפארות והתהדרות, אוהב כסף ואוהב לפזר כסף, להראות לאחרים נדיבותו ועשרו, אבל אינו רוצה לשאת בעול השלטון. וכשבא ממלא-מקומו של פילבי לעבר-הירדן קיבל הוראות מלונדון להחזיק בידיו את כל מושבות השלטון ולא לתת לעבדאללה להיות אמיר, אלא למראית-עין. האיש היחיד היכול לעמוד בראש קונפדרציה כזו היה איבן-סעוד.

שאלתיו: האם אתה מתכוון ששלטונו של איבן-סעוד יתפשט גם על ארץ-ישראל? כמובן, ענה, אחרת לא יוכל איבן-סעוד להבטיח לכם מה שאתם רוצים.

אמרתי: זה דבר שלא עלה מעולם על לבנו. חוששני שלא רק בקרב היהודים, אלא גם בקרב הערבים לא יימצא אף אחד שיסכים לשלטונו של איבן-סעוד.

את הערבים תשאיר לי, אמר פילבי, נסתדר אתם. הן אתה תובע עצמאות פנימית לארץ-ישראל. אבל נחוץ שאיבן-סעוד יהיה במצב כזה שיוכל לקיים את ההסכם. הוא האיש היחיד. מהי האלטרנטיבה השניה? עבדאללה. הוא איש לא רע, אבל אין לו תוקף, ואין לסמוך עליו. אם איבן-סעוד יתחייב על איזה דבר אתה בטוח שיקיים דברו. הוא אינו מהיר בקבלת החלטה; הוא שוקל כל דבר מכל צדדיו, אבל אם החליט פעם אחת – לא יזוז מדעתו ולא יירתע.

האם אפשר – שאלתי – לבנות כל-כך על איש אחד? ואם יקרה דבר מה לאיבן-סעוד?

שאלה זו – ענה פילבי – נשאלתי לפני עשרים שנה. איבן-סעוד לא היה עדיין המלך הגדול, אבל לי היה ברור אז שהוא האדם היחיד בערב שיאחד את הערבים, ולא השֶריף ממֶכּה. גם אמרו לי: ואם איבן-סעוד ימות? עניתי: הוא בן ארבעים, בריא, חי חיים נורמליים, ואין יסוד להניח שלא יחיה עוד הרבה שנים, ומה שיקרה בחייו יהיה חשוב. הוא עכשיו בן 57, בגיל זה הרבה ערבים מזדקנים, אבל איבן-סעוד שלם בגופו וברוחו, ואין יסוד לחשוב שלא יחיה עוד 20–15 שנה (בענין זה נתקיימה נבואתו של פילבי: איבן-סעוד חי עד 1953).

מדוע יסכים איבן-סעוד לעליה? שאלתי.

אני רואה שהיהודים יכולים להוות “נכס” בשביל ערב, ואין ספק שגם איבן-סעוד יראה זאת. עכשיו היהודים שנוּאים ומפחדים מהם. כשאיזו חברה חוץ-ארצית מציעה איזה מפעל – השאלה הראשונה המתעוררת: האם אין מאחוריה יהודים? אבל אם יהיה הסכם ותהיה פדרציה – יהיו היהודים לברכה לכל ערבי. יש לפתח את הארץ, נחוצים דרכים, כבישים ורכבות, ערב מתפרנסת מעולי-רגל. הרכבת נהרסה על ידי אנגליה. נחוץ כסף – היהודים יכולים להמציא כל זאת. הם גם יתיישבו בחַיבּר.

הפסקתיו, נזכרתי בשמועות שהגיעו אלי על הסתת המופתי, כי היהודים מתכוונים גם לכבוש את מדינה ואת חיבר, שהיו בהן יהודים לפנים – ואמרתי: אנו רוצים להתרכז בארץ-ישראל. דיה לנו גלות תימן. הציעו לנו את אוגנדה ודחינו. לא נלך לערב.

הוא טען: יש לכם ישובים יהודים בבגדאד, בתימן, בדמשק.

העירותי: לא לישובים כאלה אנו מתכוונים. בארץ-ישראל אנו רוצים ישוב אחר לגמרי. אני יודע ומבין – השיב פילבי, אבל עזרת היהודים לכל ארצות ערב יכולה להיות חשובה. הנה מדינה (הכוונה לעיר מדינה). זו היתה עיר של 75,000 תושבים, ועכשיו יש בה רק 1,500. מחוסר דרכים נהרסה. איבן-סעוד יודע צורך הפיתוח, וערב עניה. עזרת אנגליה או צרפת – פירושה שיעבוד. היהודים יכולים למלא תפקיד גדול, ואיבן-סעוד יעריך זאת.

שאלתי שוב: כלום אתה מניח, שהעולם הנוצרי ישלים העמדת ארץ-ישראל תחת שלטון איבן-סעוד?

מה אתה מדבר על עולם נוצרי? ענה. זהו ענינה של אנגליה. זוהי מושבה אנגלית. ואיבן-סעוד לא יסכים לשום דבר אם יישאר רמז לשלטון אנגליה. הוא אינו דומה לפואד או לפייצל או לעבדאללה. הוא אינו רוצה בשלטון מדומה. הציעו לו להיות חליף אבל הוא אמר: כלום ישמעו לי המצרים או ההודים? מה חליף בלי שלטון ממשי?

כלום תפקיר אנגליה האינטרסים האימפריאליים שלה בארץ-ישראל – שאלתי.

למה אתה מתכוון? ענה בשאלה.

לצנורות-הנפט, לתחבורת-האויר, לנמל.

כמובן, שאיבן-סעוד לא יסכים לשום זכויות מיוחדות לאנגליה, ענה. כל אחד יוכל לטוס, כל אחד יכול לקנות נפט, אבל זכות מיוחדת – לא! זהו שלטון אנגליה.

שאלתי על סעוד (יורש-העצר).

הוא מכוּבד בקרב השבטים, אבל אין הוא איבן-סעוד. הלה הגיע לשלטון תוך מלחמה והאבקות קשה; סעוד נולד למלוכה. אין דבר נעשה בערב בלי דעתו של איבן-סעוד. הוא קובע הכל. לא בנו, לא מיניסטר. הוא עצמו מחליט. וכולם מצפים למוצא פיו.

אמרתי: כשחשבו בתוכנו על פדרציה ערבית, וגם כששוחחנו על כך עם ידידינו הערבים – לא התכוונו אף פעם לאיבן-סעוד. קודם-כל באו בחשבון ארץ-ישראל, עבר-הירדן, עיראק.

פילבי לא רצה לשמוע על עיראק.

שאלתיו: מדוע אתה מוציא מן החשבון את עיראק. סוריה – אני מבין. היא קשורה לצרפת. אבל עיראק? האין זו הארץ שבאה בחשבון בשורה הראשונה?

אבל פילבי נמנע מלדבר על עיראק, אם כי חזרתי לשאלה זו כמה פעמים במשך השיחה.

לבסוף סיפרתי לו על שיחתי עם פוּאד חמזה.

הוא שאל אם הדבר ידוע לאיבן-סעוד ויאסין הנמצאים פה.

אמרתי – עד כמה שידוע לי, לא נפגש אתם פואד, אבל הוא הבטיחני לדבר עם איבן-סעוד בעצמו.

פילבי עמד על כך, שאיבן-סעוד חי בפחד עצום, שמא תהפוך אנגליה את ארצו למושבה בריטית. כשהשתוממתי על הדבר, אמר שיש יסוד לפחד זה. אחרי קריעת בורמה מהודו – הוכרזה עדן למושבה בריטית והועמדה תחת משרד-המושבות. אנגליה מנסה עכשיו להרחיב גבולותיה על המושבה הזאת על חשבון איבן-סעוד, ויש סכסוך קשה. כמובן, שאיבן-סעוד לא יוותר, אבל הוא יודע שאנגליה אינה רוצה להסתפק בעדן בלבד.

נסיתי לעורר שאלת איטליה וסכנתה. פילבי מבטל סכנה זו. הסכנה האמיתית – היא אנגליה.

פילבי אמר, שאולי כדאי שניפגש עם אנשי איבן-סעוד פה. הוא יחשוב על הענין ויודיע לי. בעד ארוחת-הצהרים שילם פילבי למרות מחאתי, כי הייתי המזמין לשיחה.

שיחתי תמה בעשרים לפני ארבע, ומאטנאום הלכתי ישר לקלוב האוטומובילים המלכותי הנמצא בשכנותו להיפגש עם קפטן ארמסטרונג, כפי שהותנה בינינו.

גם בצורתם – שונים שני אנשים אלה. ארמסטרונג אינו מעשן כלל, אם כי פניו כפני-שיכור; בנוכחותי שתה רק תה, אך לי הוא הציע ויסקי, והודעתי לו שמעולם לא שתיתי ויסקי. איני יודע אם בגללי לא שתה שום משקה אחר, אך למרות חזות פניו אין הוא באמת “שותה”.

ארמסטרונג נפגש כבר פעמַיִם עם וייצמן.

שאלני על המצב וסיכויי הדין-וחשבון של הועדה המלכותית. אמרתי, שאיני יודע, אבל אני חושש שהיא לא תניח את דעת היהודים ולא את דעת הערבים.

הוא אמר: אנחנו – במבוכה (in a mess).

משום כך באתי אליך – אמרתי. מצבכם יֵקַל אם יעלה בידינו להגיע לידי הסכם עם הערבים.

הוא הודיע מיד, שלא צד זה ולא צד זה חשוב בעיניו, אלא האינטרס הבריטי, ובלי ספק היה טוב בשביל בריטניה, אילו שני הצדדים היו מגיעים לידי הסכם. הוא שאל: במה יוכל לעזור?

אמרתי לו, שאחד הקשיים במשא-ומתן עם הערבים הוא ריב המנהיגים והתחרותם. כל אחד מפחד מחברו, ואפילו אם הוא חושב שכדאי לכרות ברית עם היהודים הוא מפחד שמתנגדיו יכריזו עליו שהוא בוגד. ויש למצוא איש בעל השפעה שיכנס בעובי הקורה, ונדמה לי, שאיש כזה יכול להיות איבן-סעוד.

איבן-סעוד – ענה – הוא איש פיקח, זהיר וישר. יש לו גישה ריאליסטית לדברים, מתחשב בעובדות. אם כי הוא מוסלמי אדוק – אינו קנאי. הוא מעשן בסתר. הוא איש גלוי-לב אמיתי. לעולם לא ירמה. אם ישאל על דבר-מה – יש שיסרב לענות, אבל אם יאמר הן או לאו – ההן שלו הן, והלאו שלו לאו. הוא יודע לכבוש את יצרו, אוהב נשים, אבל אינו יוצא מגדר החוק, כי לעולם אין לו יותר מארבע נשים, אם כי הוא מחליפן תכופות על-ידי גירושים.

בתשובה לשאלתי אמר: איבן-סעוד לא יעשה שום דבר נגד אנגליה. אין כל חשש שאם יהיו מהומות בארץ-ישראל ישלח איבן-סעוד צבא לארץ. איבן-סעוד לא יתגרה באנגליה. כשהוא פנה לערביי ארץ-ישראל להפסיק השביתה נעשה הדבר בהסכמת הממשלה האנגלית. אנשיו פה אין להם השפעה מלבד איש אחד – הציר חאפיז וַהבּה. איבן-סעוד מחליט על כל דבר בעצמו. לא יתן לשום איש לפעול בשמו.

פילבי אינו היועץ המדיני של איבן-סעוד, אם כי הוא ידידו. פילבי עמד לימין איבן-סעוד לפני שעלה לגדולה, ואיבן-סעוד שומר אמונים לידידיו. אבל הוא דן על הכל בעצמו ושוקל כל דבר בשכלו. פילבי שנוא על הפמליה של איבן-סעוד, כי הוא נוהג בהם בגסות. מקלל ומחרף. הוַאהבּים נזהרים מניבול-פה, ואיבן-סעוד עצמו לעולם לא יחרף איש. הוא יסטור בלחי, יקטע הידים, אבל לא יחרף, ומשם כך אין פילבי אהוב, כי הוא מוסלמי ואהבי.

שאלתי: עד כמה מוסלמיותו היא כנה?

הוא ענה: פילבי היה מקודם אתאיסט. אילו היה נוצרי או יהודי לא יכול היה להיעשות מוסלמי אמיתי. אבל דוקא משום שלא היה נוצרי – ייתכן שהוא נאמן במוסלמיותו, אבל תיווכו עלול להזיק.

פואד חמזה הוא איש נבון, והנימוק שנתן כי רק אחרי הופעת הדין-וחשבון של הועדה המלכותית תיתכן פגישה עם איבן-סעוד על חיפוש דרך להסכם, יש בה טעם. הוא, ארמסטרונג, נכון לבדוק בקרב שליחי איבן-סעוד בלונדון אם כדאי להיפגש.

שלטונו ותקפו של איבן-סעוד הוא לגמרי אישי. אחרי מותו עלול כל הבנין להתפורר. בין בניו אין שלום, ואין ביניהם מישהו המסוגל להמשיך מפעלו. אבל עם איבן-סעוד כדאי להיפגש, כי למרות הצלחותיו לא אבדו עשתונותיו. בנידון זה הוא דומה למוצטפא כמאל אתא-תורךּ – אף הוא איש זהיר.

ארמסטרונג ידע על ביקורו של המופתי במֶכה, אך לדעתו, לא יצליח לסכסך את איבן-סעוד באנגליה.

נפגשתי שוב עם פילבי בארוחת-צהרים בקלוב אתנאום. פילבי שוחח ארוכות עם יוסוף יאסין, שליחו של איבן-סעוד, והציע לו, ששלושתנו ניפגש. יוסוף יאסין הודיע, שלפי הוראותיו האישיות של איבן-סעוד אין הוא רשאי לדבר בלונדון עם שום איש בענין פוליטי, אפילו אם זה לטובת הערבים. ומשום כך אינו יכול להיפגש אתי. אבל אנו נמשיך בבירורים, ואם נגיע למסקנה נכתוב ישר לאיבן-סעוד. פילבי מציע שננסה לערוך מחשבותינו בכתב. הוסכם, שנעשה זאת עוד היום אחרי הצהרים.

פילבי הציע שנפרסם בעתונים מכתב משותף על עיקרי ההסכם.

אמרתי לו, שהדבר לא ייתכן, כי אני משוחח אתו באופן פרטי, אבל אני יושב-ראש הנהלת הסוכנות, ומכתב שאני אפרסם אפילו בחתימתי הפרטית – מחייב במידה ידועה את ההנהלה, בשעה שחתימתו אינה מחייבת איש.

הוא טען, שהוא ידוע כבן-ברית של הערבים ויעשה רושם רב אם יצא בפומבי בעד מפעל היהודים בארץ-ישראל. אמרתי, שהכל תלוי בנוסח המכתב. לעת-עתה יש עוד הבדלים עמוקים בינינו, אם כי בכמה דברים אנחנו תמימי-דעה, ועלינו לראות אם אפשר להציע נוסח משותף. הוא ביקשני להמציא לו הערותי לנוסח ההסכם שלו.

הוא עוזב את לונדון בשבת. הולך לוֵילס לכתוב ספר חדש. ישוב הנה ביולי וילך לז’נבה לישיבת ועדת המנדטים. יחזור לערב בנובמבר.

שאלתי את פילבי – אם הוא מתכוון ברצינות לבטל את האימפריה הבריטית.

לפני מאה וחמישים שנה – ענה – נלחמו האמריקנים נגדנו ונפרדו. הפגשת אמריקני אחד שיצטער על הימצא אמריקה מחוץ לאימפריה?

הללו נפרדו ויצאו לרשות עצמם, טענתי, אולם היום יש סכנה שבמקום האימפריה הבריטית תבוא אימפריה איטלקית. כלום מבחינה אנושית רצויים חילופים אלה?

הוא ענה: אנגליה משתמשת למטרות אימפריאליסטיות ב“גולם” האיטלקי. ראה את צביעותה של אנגליה: בשעה שהיא קוראה תגר על מעשי איטליה בחבש ומאיימת בעונשים, היא עושה אותו המעשה בדרום-ערב. על שטח של 100,000 מיל מרובע להטיל פצצות על התושבים. כלום מי שהוא הזמין אותה לשלוט בארץ זו? זוהי טריטוריה ערבית.

בהתאם להצעתו המציא לי פילבי ביום 26.5.1937 הצעת הסכם:

"אנחנו החתומים מטה הסכמנו על הנקודות הבאות:

  1. בימי מלחמת-העולם נתנה הממשלה הבריטית הבטחות מסויימות לערבים לכבד העצמאות של כל הארצות הערביות וגם הבטיחה ליהודים כל העזרה הנחוצה למאמציהם לכונן בית לאומי בארץ ישראל.

  2. מבחינה הגיונית שתי שורות ההבטחות הללו אינן מתישבות זו עם זו. ולמעשה הביאו לידי הפיכת ארץ-ישראל למעמד של מושבה בריטית מאוכלסת בשני עמים בלתי-מרוצים.

  3. המבוכה הקיימת, פרי המרד של 1936, לא תסולק בהמלצות הועדה המלכותית, שעצם ההוראות שניתנו לה מנעה ממנה לבדוק בעית ארץ-ישראל מכל הבחינות.

  4. רק הסכם שיושג במשא-ומתן חפשי בין ערבים ויהודים יש בכוחו להמציא פתרון תמידי ומשביע-רצון של בעיה זו.

  5. הברירה שיש ליהודים היא:

א. לשאת עיניהם למערב לתמוך בביצוע חלומם – או

ב. להכיר קירבתם לערבים.

מברירה א' צפויה להם תקוה זעומה, ב' תתקבל על דעתם, בתנאי שיובטח להם המעמד שאותו הם מבקשים בארץ-ישראל.

  1. הערבים דורשים ביטול המנדט ומחיקת הצהרת בלפור. היהודים לא יתנגדו לדרישות אלה – תמורת הסכם מניח הדעת עם הערבים.

  2. שני הצדדים מתנגדים במדה שוה לחלוקת הארץ (כפי שהוצע) לנחלה יהודית, ערבית ובריטית. אליבא דאמת – היהודים להוטים והערבים נוטים להרחבת ארץ-ישראל שתהווה מדינה אחידה ובלתי-תלויה יחד עם עבר-הירדן, בלי תחומים דתיים פנימיים.

  3. היהודים דורשים זכות בלתי-מוגבלת להגירה לכל בני העם היהודי הרוצים להיות אזרחי ארץ-ישראל. הערבים מוכנים (או צריכים) להסכים להגירת כל הרוצים להיות אזרחי ארץ-ישראל המוגדלת, בלי הבדל גזע ודת בתנאי אחד – של התאמה לכושר הקליטה של הארץ.

  4. א. כשרון הארץ לקלוט זרם הגירה של האזרחים החדשים, שיגדל הרבה על –ידי כלילת עבר-הירדן, ייקבע על-ידי ועדה מתמדת מעורבת למטרה זו, תלויה (I) בממשלה ו(II dir=“rtl”>) בבוררות בית-המשפט הבין לאומי, אם יהיה צורך בכך.

ב. הועדה הנ"ל תורכב מנשיא מטעם חבר-הלאומים, משני יהודים ממונים על-ידי הסוכנות היהודית ומשני ערבים יחד עם נציג של המדינה הערבית או המדינות הערביות הערבות להסכם זה.

  1. א. היהודים ידרשו ערובות למילוי נאמן של הסכם מעין > זה, שנתקבל על-ידיהם ועל-ידי הערבים.

ב. בהנחה שארץ-ישראל ועבר-הירדן יהוו יחידה מדינית אחת תחת שלטון תושבי הארץ – תינתן הערובה הזאת על-ידי הממשלה. ערובה זו תאושר על-ידי:

I. חבר-הלאומים.

II. על-ידי אחת המדינות הערביות או כולן, אשר יהיו אחראיות קודם-כל ובמיוחד לביצוע הערובה של הממשלה המקומית. ועדה מיצגת המדינות הערביות האלה תוכל להיות ועדת העליה המיוחדת המדוברת בסעיף 9. במקרה אחרון יהא חייב חבר-הלאומים להיות אחראי ולהתערב.

ג. פתרון אפשרי: ייתכן לשים את ארץ-ישראל המוגדלת תחת חסותו היחידה של איבן-סעוד, כמדינה המוכשרת יותר מכולן לבצע את הערובה, ובמקרה זה לא תהא לחבר-הלאומים כל אחריות מעשית בנדון.

ד. צורת המדינה העתידה של ארץ-ישראל הגדולה תוכרע על-ידי משאל-עם אשר יקבע ממלכה בשלטונו של האמיר עבדאללה, או מלך אחר, או קהיליה הבוחרת נשיאה מזמן לזמן.

ה. לשום מדינה, פרט למדינות הערביות השונות בחצי האי, לא תהא זכות יתר בארץ-ישראל הגדולה, בין יתרון אסטרטגי, מסחרי או כלכלי.

  1. ליהודים יובטח, כמובן, חופש מלא לסדר חייהם הדתיים > והתרבותיים לפי עקרונותיהם".

ביום 31.5.1937 כתבתי לסנט-ג’ון פילבי:

"מר פילבי היקר: כפי שהבטחתי לך בפגישתנו אני שולח לך בזאת הערותי האישיות לטיוטת ההסכם שלך.

"כנראה, שאנו מסכימים שהמלצות הועדה המלכותית עלולות שלא להניח דעתם של יהודים ושל ערבים, ופתרון מספיק וקיים יש להשיג על-ידי הסכם חפשי בין יהודים וערבים. גם אין חילוקי-דעות בינינו ביחס לתכנית החלוקה. שנינו מרגישים שעלינו לא רק להתנגד לתכנית החלוקה המיוחסת לועדה המלכותית, אלא גם לנסות ולתקן המשגה שנעשה בקריעת ארץ-ישראל מעבר-הירדן, ולאחד שני חלקי הארץ ביחידה כלכלית ומדינית אחידה. אנו כמו-כן מסכימים, שעליה יהודית תסודר בהתאם ליכולת הקליטה הכלכלית של הארץ, ושיש צורך בערובה של חבר-הלאומים לשמור על זכויות העליה היהודית. אנו שוב מסכימים, שארץ-ישראל תהיה לגמרי בלתי-תלויה, לפחות במידה שזה נוגע לעניניה הפנימיים. יהודים וערבים יהיו בני-חורין לסדר צרכיהם התרבותיים והדתיים לפי דרכם הם.

"הרעיון המרכזי של הצעותינו – זהו הסכם חפשי בין יהודים וערבים של ארץ-ישראל מאוחדת. אולם אני מרגיש חובה לציין, כי בהצעותיך חסר התנאי העיקרי להסכם כזה. התנגדותך למסקנות האפשריות של הועדה המלכותית מיוסדות – וכאן אני מסכים אתך – על הנחה שמסקנות אלו לא ישביעו רצונו של אף צד אחד. אולם אם אנו רוצים להגיע לידי הסכם בין יהודים ובין ערבים – הרי דבר זה ייתכן אך ורק אם שני הצדדים יקבלו סיפוק בתביעותיהם ובזכויותיהם העיקריות. בעוד שהצעותיך, נדמה לי, ימציאו סיפוק מלא לערבים, ביטול הצהרת בלפור, סיום המנדט, עצמאות לארץ-ישראל – הרי הן מתעלמות לגמרי מזכויותיהם ותביעותיהם של היהודים. אתה מכיר אמנם עקרון העליה. אבל אך ורק בצורה של עליה כללית. אינך מַפלֶה היהודים לרעה, אבל אינך מכיר בעובדה שהעליה היהודית לארץ-ישראל היא בזכות, והיא תוצאה של זכויות העם היהודי בארץ-ישראל וקשרם ההיסטורי עם הארץ הזאת. שום הסכם אינו בא בחשבון אם אינו מכיר במפורש זכות העם היהודי להשתכן בארץ-ישראל. היהודים הבאים ארצה אינם רואים עצמם כמהגרים. הם חוזרים בזכות למולדתם ההיסטורית. זכות זו מוגבלת אך ורק בתנאי שערביי ארץ-ישראל לא ינושלו. אנחנו מקבלים הגבלה זו ברצון. אבל לא תמצא אף יהודי אחד אשר יסכים לביטול המנדט לטובת הסכם עם הערבים, שאינו כולל הכרה ברורה של זכות היהודים לשוב לארץ ולחדש בה ביתם הלאומי. אין אנו מתפרצים לארץ-ישראל, וזכותנו לעליה, אין לראותה רק כחלק של זכות כללית של הגירה לארץ מצד ‘כל האזרחים הרוצים לבוא’.

"יתר על כך – למעשה אין כל בעית הגירה קיימת לגבי כל עמי ערב. הארצות שבידי מדינות ערביות, בלתי-תלויות ועצמאיות למחצה, יש בתוכן מקום לישוב הרבה יותר גדול מזה שישנו בהן עכשיו. ארץ-ישראל ביסודה אינה כלל ארץ של עליה. לפני המלחמה הגרו אלפי ערבים מארץ זו מדי שנה בשנה. ארץ-ישראל אין ביכולתה לקלוט מספר גדול של מהגרים אלא בדרך הנקוטה בידי היהודים, זאת אומרת השקעת הון רב ויזמה רבה בהשבחת הקרקע, בהשקאה, ביצירת תעשיות חדשות ועוד ועוד. אין לצפות להשקעת הון ומרץ ויזמה אם כל זה מכוּון לקלוט עולים מכל קצוי תבל: איטלקים, סלַבים, תורכים, ערבים, שבתוכם יכללו גם מעט יהודים.

"בלי בסיס של הכרת הזכויות היהודיות לעלות ארצה – לא ייתכן שום הסכם. ואין צורך אך ורק בהכרת עקרון מופשט, אלא בערובה יעילה וממשית שהעליה שלנו לא תופרע כל עוד אינה פורצת כושר הקליטה הכלכלי של הארץ.

"זה ייתכן אך ורק אם סידור העליה היהודית יימסר לידי הסוכנות היהודית, תחת השגחה העליונה של ממשלת ארץ-ישראל, ומסירת כל ויכוח שיתעורר בין הסוכנות ובין הממשלה לבוררות מכרעת של חבר-הלאומים. הממשלה תשגיח על כך שהעליה היהודית לא תעבור על מידת כושר הקליטה של הארץ, וההכרעה הסופית בשאלה זו תהיה בידי חבר-הלאומים, אם על-ידי נציג מיוחד בארץ או בדרך אחרת.

"הצעתך בסעיף 9 ימסור למעשה גורל העליה בידי הערבים, ביחוד לאחר חיבור עבר-הירדן לארץ-ישראל, תהא הממשלה מורכבת ברובה מערבים.

"בעיה שניה שיש לה חשיבות חיונית מבחינתנו היא בעית המשטר החוקתי של ארץ-ישראל עצמה. בפגישתנו הראשונה הבעת חשש, כי המשכת העליה היהודית תהפוך בזמן קצר את ארץ-ישראל למדינה יהודית20, מכיון שהיהודים יהוו רוב לאחר 10 או 12 שנה. אני מבין חשש זה. יש זכות לערבים להיות מוּגנים מפני שלטון יהודים. אולם גם היהודים זכאים להיות מוּגנים מפני שלטון ערבי. לדעתי, הדרך היחידה היא להבטיח שויון מלא בין יהודים וערבים – בלי לשים לב למספרם – בכל המוסדות המרכזיים של ממשלת ארץ-ישראל. אני מקווה שסידור זה לא יידַרש לעולם ועד, כי אני מקווה שיבוא יום כשהערבים והיהודים יפעלו יחד מתוך אימון הדדי, וקוי היחוד לא יהיו עוד הקוים הגזעיים. הכרה זו של אזרחות משותפת תתפתח בהדרגה כתוצאה של שיתוף-פעולה כלכלי, אבל עד שיתקדם שיתוף זה ועד שתיעלם החשדנות הנוכחית יש צורך בסידורים שימנעו שלטון של עם אחד על משנהו.

"עלי לצרף הערות נוספות אחדות:

  1. הנחתך בסעיף 1 של הטיוטה שלך אינה הולמת כלל את העובדות, במידה שאני מכיר אותן. ההבטחה שניתנה לערבים לא כללה הבטחת עצמאות לכל הארצות הערביות. ארץ-ישראל וחלק מסוריה הוצאו בפירוש מהכלל. גם איני סבור, שההבטחה שניתנה לערבים לא מתישבת עם ההבטחה שניתנה ליהודים. מאידך, המנדט מכיר בפירוש את הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ-ישראל, ועד כמה שלא תהיינה דעותינו שונות בנקודה זו – אין מן הצורך לכלול שאלות אלה, השנויות במחלוקת ויש להן רק ערך היסטורי, בהסכם ממין זה.

  2. אין אני יכול לחתום על סעיף 3, כפי שהוא מנוסח, אם כי אני סבור כמוך, שהועדה המלכותית לא תספק שני הצדדים, אם כי ייתכן שנימוקי לכך שונים מנימוקיך.

  3. בנוסח הסעיף 5 נראה לי, כי ‘חלומות יהודיים’ אינו הביטוי הנכון. יש עכשיו בארץ למעלה מ-400,000 יהודים, וקשה לדבר על ‘חלום’, כשרואים מפעלנו הכלכלי והתרבותי וישוב מגודל זה.

  4. ביחס לסעיף 10 – עלי להעיר, כי בשעה שיוחלף המנדט, כשיוחלף, יהיה צורך לא רק למלא מקומו בערובה מצד העמים הערבים, אלא גם בערובה מצד חבר-הלאומים. איני תולה תקות גדולות מדי על המוסד הנ"ל, אבל לפי שעה אין מכשיר יותר טוב של דעת-הקהל המאורגנת בעולם. חבר-הלאומים כולל בתוכו גם מדינות ערביות.

לבסוף, אני גם מפקפק אם רצוי או מעשי להוציא לגמרי את בריטניה הגדולה מהסכם זה. ארץ-ישראל צריכה להיות בלתי-תלויה, אבל היהודים לא ירצו לעשות זאת מאחורי גבה של בריטניה. הסכם יהודי-ערבי זקוק לאישור והסכם של בריטניה. וספק אם הסכם זה יבוא מבלי שנכיר באינטרסים החיוניים של בריטניה הגדולה בארץ-ישראל – כמובן מאליו בלי כל פגיעה בעצמאות ממשית של מדינת ארץ-ישראל".

ביום 31.5.1937 קיבלתי השורות הבאות מאת הקפטן ארמסטרונג:

"לאחר שהיו לי כמה שיחות עם האישים האחראים אני משוכנע שלא ברצוני, כי בשעה זו יהיה רק נזק (ובודאי לא תועלת) אם אנסה במידת יכולתי הקטנה, להביא לידי מגע בינך ובין השגרירות הסעודית פה או בין המלך איבן סעוד לשם דיון בשאלת עתידה של ארץ-ישראל.

"עשיתי כל מה שיכולתי. ייתכן שהזרע שזרעתי יביא פירות. וייתכן שיקמוֹל ויבּוֹל. אני מוצא שהקרקע הוא סלעי וערירי.

“בשעה זו, מוטב שאסוג לאחור. אבל, אם בזמן שיבוא, אוכל לסייע באיזה אופן שהוא לקרב את שני הצדדים – היה בטוח וסמוך עלי – שאעשה כל אשר בכוחי לעשות”.

מפילבי לא קיבלתי כל תשובה.

 

פרק עשרים ושנים


דין-וחשבון הועדה המלכותית נתפרסם ב-7 ביולי 1937, והממשלה הבריטית הודיעה שהיא מקבלת מסקנות הועדה: חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בחלקי הארץ. אז נתעוררה שוב יזמה להסכם יהודי-ערבי, והפעם באה היזמה מצד הערבים, אבל לא במישרין.

ביום 18.7.1937 טלגרף ד"ר חיים וייצמן למ. שרת לירושלים, כי “פליכס וַרבּוּרג וסטיפן וַייז דורשים התערבות יהודית-ערבית מאוחדת לדחות ישיבת ועדת המנדטים (של חבר-הלאומים), כתוצאה משיחה עם טַנוּס שַטארה רוחאני, המציע הסכם לעשר שנים שבהן הישוב היהודי בארץ-ישראל לא יעלה על 40% (של כלל הישוב בארץ). עניתי, שאיני מוכן להתערב בענין ישיבת ועדת המנדטים. שום החלטה סופית בז’נבה אינה אפשרית עד שמועצת חבר-הלאומים תתכנס בסוף ספטמבר. זה נותן מקום למשא-ומתן, שיתכן רק בלונדון או בירושלים עם באי-כוח בעלי סמכות מלאה. בכל אופן, התנועה הציונית דוחה כל הצעה הדנה את הישוב היהודי למעמד של מיעוט”.

שרת ענה למחרת (ביום 19.7.1937): “בתוספת לתשובה שנתת, שאנו מסכימים במלואה, אנו מוכנים להיכנס למשא-ומתן מיד בלי כל תנאים מוקדמים, אם הם יכולים להביא מנהיגי הערבים בארץ-ישראל לידי משא-ומתן”.

ביום 3 באבגוסט פנה מר קלווריסקי לד“ר דוב יוסף, כי מכובד ערבי מחיפה, שביקש להיפגש עם מ. שרת, ושהבטיח לתת תשובה בדבַר סמכות לדבֵּר בשם הערבים – חלה ולא יקום ממטתו לפני יום א' הבא. הוא גם סיפר, שמהנדס ערבי בשם רפיף טוקאן בא לקלווריסקי והציע לו לבוא במגע עם ד”ר ח’אלדי, ראש עירית ירושלים, הרוצה לשוחח אתו בשם המופתי וחבריו.

קלווריסקי טלפן לח’אלדי, ושאלו – אם הוא רוצה לראות אותו. כשקיבל תשובה חיובית – הלך לראות את ח’אלדי, וסיפר לו, שנעשה עוד צעד אחד להביא לידי שיחות בין יהודים וערבים. קלווריסקי שאל אם הצעתו באה מאותו מקור. ח’אלדי ענה בחיוב. קלווריסקי שאל – מהו הבסיס שהערבים מוכנים להציע לשיחות אלה. ד“ר ח’אלדי השיב, שמוטב כי היהודים יגישו הצעה. קלווריסקי ענה, שכבר לפני שש שנים הציע שיתוף-פעולה. ד”ר ח’אלדי העיר, כי התכנית התכוונה לקונפדרציה הכרוכה בשאלה יותר רחבה וכללית. על בעיה זו ידונו ערבים מחוץ לארץ-ישראל עם נציגי היהודים מחוץ לארץ-ישראל. מה שהם רוצים עכשיו לדון – נוגע לבעיה הנוגעת לארץ-ישראל בלבד. קלווריסקי ענה שמעיין בשאלה, ויציע תכנית לדיון בעוד זמן מה.

דוב יוסף אמר לקלווריסקי, כי הוא סבור, שעשה משגה בלכתו לד“ר ח’אלדי בדרך שהלך. הרושם שנוצר הוא, שהוא היה משתוקק לראות את ח’אלדי במקום לחכות שח’אלדי יפנה אליו. שנית, אמר יוסף, ד”ר ח’אלדי מכיר היטב חברי ההנהלה הציונית באופן אישי ויודע כיצד לבוא אתם במגע. הוא גם יודע אותו, את יוסף. ורק בשבוע האחרון נפגש אתו. ברור שהוא אינו מציע להיפגש עם הנציגים הנבחרים של העם היהודי או עם מי שהוא הקשור עם הסוכנות היהודית. אין טעם לנהל שיחות מכוונות למצוא בסיס לשיתוף-פעולה ולשלום בין יהודים וערבים לפני שהמנהיגים הערביים מגלים רצינות וכבוד כלפי הנציגים היהודיים הנבחרים.

קלווריסקי ניסה להסביר טעותו בטענה, שזה מובן מאליו, שמטרת שיחת ד"ר ח’אלדי אתו היתה לפגוש נציגי הסוכנות היהודית. יוסף העיר, שאין זה כל-כך ברור מסיפורו, אם הערבים מוכנים לבוא לידי הסכם אתנו – עליהם להציע בסיס לדיון. חברי הסוכנות לא פרסמו אף פעם הודעה שממנה משתמע, שאין לדון אתנו. המנהיגים הערביים עשו זאת, וכדוגמה הוא ציין הכרזתו של עוני עבדול האדי בז’נבה לפני ימים אחדים, כי הערבים עומדים על כך, כי זו ארץ ערבית – ותו לא. ברור, שאין בסיס לדיונים לפני שהם מסתלקים ממדיניות מוצהרת זו. קלווריסקי הסכים לדעתו של דוב יוסף.

בארבעה בנובמבר 1937 שלח מר א. מ. חיימסון, מי שהיה מנהל מחלקת העליה בימי נציבותו של הרברט סמואל, לד"ר וייצמן, בשמו ובשם מר ניוקומב הצעת בסיס לדיון בין נציגי יהודים וערבים.

וזו התכנית:

  1. מדינה ריבונית בלתי-תלויה תוקם באחד בינואר – –, בתנאי שחבר-הלאומים יאשר שאוכלוסי ארץ-ישראל ראויים לשלטון עצמאי;

  2. כל פלשתינאי, בלי הבדל גזע, דת ולאום, יהיו לו זכויות מדיניות ואזרחיות מלאות ושוות;

  3. בינתיים תמשיך בריטניה להיות אחראית לשלטון בארץ, והממשלה הפלשתינאית תעניק לתושבי הארץ, ערבים ויהודים, חלק גדול והולך בהנהלתה;

  4. אוטונומיה מלאה תוענק בהקדם האפשרי לכל העדות בעניני העדות במובן הרחב ביותר, בתנאי שלשום עדה לא תהיה סמכות שיפוט על חברי עדה אחרת באותם הענינים;

  5. אוטונומיה מוניציפאלית מלאה תינתן בהקדם האפשרי לכל הערים, הכפרים והמחוזות שהם כולם יהודים או ערבים;

  6. המכסימום של הישוב היהודי בארץ-ישראל, ואחר-כך בעבר-הירדן, לא יעבור על מספר מוסכם, שיהיה פחות מחמישים אחוז של כלל התושבים;

  7. האינטרסים של העדות השונות בארץ-ישראל אחרי היווצר המדינה הריבונית, יימצאו בהשגחת הממשלה הבריטית;

  8. בריטניה הגדולה תחזיק בזכויות מיוחדות בחיפה;

  9. הסכם זה יעמוד בתקפו לתקופה של – – – שנים, מיום – – ויינתן להתחדש.

מזכיר ההנהלה הציונית בלונדון, מר ארתור לוריא, שלח ביום 5.11.1937 המכתב הבא למר חיימסון:

“בהיעדרו של ד”ר וייצמן מלונדון – אני כותב לאשר בתודה קבלת מכתבך מיום 4 בנובמבר, שבו אתה רושם שיש לך יסוד להאמין, כי ערבים אחראים ורפרזנטטיביים יהיו מוכנים להיפגש עם יהודים רפרזנטטיביים לדון על הסכם בארץ-ישראל. שמתי לב, שאחד התנאים של התכנית המוצעת, המצורפת למכתבך, היא – שהישוב היהודי במדינת פלשתינה החדשה יישאר מיעוט נצחי. אני מרגיש חובתי לציין מיד, שיש סיכויים מועטים שתכנית זו תהא נידונה על-ידי ציונים אחראיים; אולם לפני שולחך מכתבך להנהלה בירושלים – אהיה שמח אם תודיע לי שמות הערבים הרפרזנטטיביים שאתה מרמז עליהם. כל הנסיונות שעשינו עד עכשיו כלפי מנהיגים ערביים בארץ-ישראל – ובודאי ידוע לך שהיה מספר ניכר של נסיונות כאלה – לא גילו רצון מהצד הערבי לאיזה הסכם שהוא, שיקח בחשבון את המטרות של הצהרת בלפור". מר חיימסון לא מיהר לענות למכתב זה. אלא ביום 8 בנובמבר כתב לנֶוויל לאסקי בזו הלשון: "מר לאסקי היקר, קיבלתי מכתבך מיום 7 בחודש זה ואני שולח לך בזאת 12 העתקות של מכתבי לראש ההנהלה של הסוכנות היהודית לשם הפצה בין חבריה. קיבלתי תשובה ממר לוריא מהסוכנות היהודית. 1. הוא מניח, שאין כל אפשרות שהאכסקוטיבה תסכים לאיזו תכנית שהיא הדנה את הישוב היהודי בפלשתינה למיעוט; 2. הוא שואל – מי הם הערבים שאליהם אני מתייחס. התשובה לשאלה הראשונה היא, כי הסידור המוצע הוא לזמן מוגבל, ואין זה מתקבל על הדעת, שבמשך תקופה זו תשתווה העליה לארץ-ישראל ולעבר-הירדן של היהודים, המסוגלים להיות נושאי עצמם, לישוב הערבי בשתי ארצות אלה. ולכן, אין לנקודה זו כל ערך מעשי בעיני. התשובה לשאלה השניה היא, כי חברי הועד הערבי העליון המפורק, בכל אופן אחדים מהם, הם האנשים שאליהם אני מתכוון. לא הזכרתי את המופתי בשמו, אבל הייתי יכול לעשות זאת. הבוקר קיבלתי מכתב ממגנס, שלו שלחתי העתק מהתזכיר שערכתי למענך. הוא הראה מכתבי, בידיעתי, להכסטר. שניהם מקבלים התכנית הנידונה בתזכיר. הם שאלו על שמות הערבים, ואני אמסור להם השמות. מגנס שהתייעץ עם כמה מידידיו אומר, שהם רוצים לדעת, אם ‘הצהרה חתומה על-ידי ארבעה יהודים, ארבעה ערבים וארבעה אנגלים – תהיה לברכה כל שהיא’. אני נוטה לענות בחיוב, בתנאי ששנים-עשר האישים יש להם מעמד כל שהוא, וההצהרה מבוססת על משהו ברור, ולא רק על סתם שאיפה רצויה. הייתי רוצה לקבל דעתך – אחרי האסיפה של מחר, אם אתה סבור שיש לך רשות לתתה לי.

האם סיפרתי לך שעמדתי בקשר עם הלורדים סמואל ובורסטד ורכשתי אהדתם?"

ביום 10 בנובמבר כתב ארתור לוריא, מזכיר הסוכנות בלונדון, לנוויל לאסקי:

"הייתי סבור, שהיה זה מועיל להמציא איגרתו של חיימסון אליך מיום 8 בחודש זה (בהנחה שאינך מתנגד לכך) יחד עם איגרת מיום 4 לחודש ליושב-ראש הנהלת הסוכנות.

"ברם, עלי להוסיף, שלא הייתי רוצה שתחשוב כי התנגדותי לתכנית חיימסון מצטמצמת בסעיף, שהיהודים יסכימו להישאר במיעוט. ההצעה להקים ‘מדינה פלשתינאית ריבונית ובלתי-תלויה’ – שבה ‘כל תושב פלשתינאי יהיו לו זכויות מדיניות ואזרחיות מלאות ושוות’, משמעותה הברורה היא, כי בבית-המחוקקים יהיה בכל התקופה של ההסכם רוב ערבי. מה שלא תהיה הדעה על תכנית של מועצה מחוקקת (שלגביה נעשו כמה נסיונות לקבוע מספר ערובות נגד ניצול לרעה של כוח הרוב הערבי), אני מכיר רק מעט יהודים שיקבלו ברצון מעמד של מיעוט במה שעתיד להיות מדינה ערבית בלתי-תלויה. אולי אין צורך להתייחס למה שקרה למיעוטים במדינות ערביות אחדות, ובמקרה עיראק – למרות התחייבויות הברורות ביותר מצד בריטניה והערובות המכוּונות ביותר מצד חבר-הלאומים (טבח האשורים).

אני מניח, שהיית נוכח בציריך כשהרצה שרתוק על הויכוחים השונים שנערכו בינו ובין חבריו ובין נציגים אחראיים של דעת-הקהל הערבית. אני בטוח בהחלט, שעמנו בארץ-ישראל שואף בכל לבו להגיע לידי הסכם עם הערבים, אם זה רק אפשרי; אבל אינני מאמין, כי הצעות חיימסון מקדמות שאיפה זו במשהו, כמו-כן אין לנו יסוד להאמין בכשרו כמתווך.

אולם אני מעביר את מכתבו להנהלה בירושלים, ובינתים תימשך כמובן הפעולה פה, בהתאם להחלטת הועד בלילה האחרון. אולם הרגשתי שחובתי היא להודיעך מהי הרגשתי בנוגע לכל הענין הזה".

תכנית חיימסון לא הובאה לדיון בישיבת ההנהלה הציונית, אלא ביום 21.11.1937 ביום זה מסר שרת, שעליו למסור אינפורמציה על פרשת משא-ומתן עם הערבים. דבר זה הגיע משלושה מקורות, אבל התברר ששנַיִם ממקורות אלה הם אחד. כמה ימים לפני-כן היתה לשרת שיחה עם מר קלווריסקי, וזה מסר לו על שיחה עם ערבים, שגם לדעת קלווריסקי אין לראותם כמייצגים את הערבים בארץ, אלא רק כמסמנים הלך-רוח השורר בחוגים מסוימים. דוּבַּר על הסכם יהודי-ערבי – דובר בעיקר על עליה יהודית. מר קלווריסקי הביא את אנשי שיחו לידי הסכמה פרינציפיונית, שיסוד ההסכם צריך להיות שויון במספר היהודים והערבים בארץ. עוד לא ברורה מה דעת הערבים על המשטר החוקתי בארץ, הבטחון וקצב העליה. שרת יעץ להרשות לקלווריסקי להמשיך בשיחות אלו וגם לבקר למטרה זו בארצות השכנות, אבל עליו להודיע לאנשי-שיחו, שהוא מדבר כאיש פרטי.

המקור השני הוא ד"ר מגנס. אוסישקין מסר על שיחתו עם מגנס, הרואה אפשרות להסכם עם הערבים. גם מגנס דן עם ערבים על שויון מספרים, הערבים הסכימו, אבל הוסיפו תנאי: כניסת ארץ-ישראל לקונפדרציה ערבית. אוסישקין אינו רואה אפשרות של פשרה בין שני העמים, אבל יש להמשיך במשא-ומתן. אוסישקין יעץ לשרת לא לדבר על עליה באחוזים ביחס לישוב הערבי, אלא על מספרים אבסולוטיים. ביום 29 בנובמבר שוחח שרת עם מגנס. באותו יום גם קיבל שרת חומר מלונדון – בו היה גם מכתבו של חיימסון למר לוריא. זהו הצנור השלישי. הצעת ההסכם של חיימסון יש בה תשעה סעיפים (כלעיל), ובמכתב ללאסקי נאמר, שמנהלי המשא-ומתן הם חברי הועד הערבי העליון ואפשר לקרוא גם בשם המופתי.

ד"ר מגנס מסר לשרת, שבזמן האחרון שוחח עם שתי קבוצות של ערבים, ומצא אצל שתיהן נכונות להסכם. השיחות הסתכמו בעריכת הצעה בכתב. יש, איפוא, שני נוסחאות של הצעת הסכם. אחד הוא זה של חיימסון. הנוסח השני קובע רק יסודות, והדגש הוא על קונפדרציה ערבית. קבוצה זו מציעה תכנית של ארבעה סעיפים:

  1. פלשתינה היא חלק אינטגראלי של קונפדרציה ערבית;

  2. הפרלמנט הפדראלי מכונן את בית-המחוקקים הפלשתינאי על פריטט מדיני ליהודים ולערבים לתקופה מוסכמת, בתנאי מוקדם שלפני-כן מושג הסכם בין יהודים לערבים לאותה תקופה בדבר עליה ומכירת קרקעות;

  3. אם הנסיון המסומן לעיל מוצלח לדעת כל הנוגעים בדבר – יבוטלו כל הסידורים הזמניים, וכל האזרחים יהיו שוי-זכויות ושוי-חובות על בסיס הסכם חדש שייכרת;

  4. לבריטניה יהיה מנדט על המדינה החדשה לזמן מוגבל, ואחר-כך יכוננו יחסי הסכם עם בריטניה הגדולה.

ד"ר מגנס מחשיב התכנית של חיימסון, כי היא מדגישה שמספר היהודים יהיה פחות מ-50%, וזה יכול להיות גם 49%. כשנשאל מגנס מי הוא היוזם של תכנית זו – ענה, שקשה לענות על כך.

הדיון כבר נמשך חדשים ומחיימסון הוא שומע שההצעה יצאה מאנשים שמאחוריהם עומד המופתי. ההצעה השניה, בת ארבעת הסעיפים באה מחוג אחר, פחות קובע מחוג המופתי. מגנס שואל, אם להמשיך במשא-ומתן – הוא לא מעונין בשיחות, אלא בהסכם. שרתוק הבטיח להביא השאלה להנהלה.

בישיבת ההנהלה יעץ אוסישקין להמשיך במשא-ומתן, אם כי הוא פסימי לגבי התוצאות. הוא מציע לדון על עשר השנים הבאות. בתקופה זו יישאר השלטון בידי האנגלים, ולכן אין לדבר על קונפדרציה. לא נדון עם הצד השני על אחוזים – אלא על מספרים אבסולוטיים. בעבר-הירדן ובארץ-ישראל יש כעת 1,200,000 ערבים. אם ניקח בחשבון, שהגידול הטבעי במשך עשר השנים יהיה 400,000, הרי כעבור 10 שנים יהיו בשני עברי הירדן – 1,600,000 ערבים, ואם נרצה במשך הזמן הזה להגיע אפילו ל-40% של התושבים, הרי נהיה זקוקים לעליה של 80,000 – 90,000 לשנה. על יסוד זה יש לנהל משא-ומתן.

בן-גוריון, שחזר לפני זמן קצר מחוץ-לארץ, המליץ אף הוא על המשכת המשא-ומתן. אבל לא בדרך שמציע אוסישקין, אין כל בטחון שמאחורי המשא-ומתן הזה עומד גוף ערבי מוסמך, או אפילו המופתי. הוא חושש שכל התכנית היא “מזימה” יהודית-אנגלית לחבל בתכנית של הקמת מדינה יהודית. אם נכון הדבר, שזוהי תכנית ערבית – אין כמובן להתייחס אליה בשלילה למפרע, כי מבחינה ערבית יש בה התקדמות רבה בחיפוש פשרה עם היהודים, וברור שאילמלא הופיעה הצעה על יסוד מדינה יהודית – לא היו ערבים בעלי השפעה מציעים אפילו פשרה כזו. אם זוהי הצעה ערבית יש להמשיך בדיון משני טעמים: טעם פרינציפיוני – עלינו לנסות תמיד להגיע לידי הבנה הדדית עם הערבים, אם אין בכך הפרעה להגשמת הציונות. אין הוא, לצערו, רואה עכשיו הרבה שאנסים – ובכל זאת יש לנסות. יש גם טעם מדיני – תמיד אמרנו שאנו מוכנים להיפגש עם הערבים, ולא צריכים לתת לאויבינו נשק, ביחוד באנגליה, שכאילו היהודים מסרבים לבוא בדברים עם הערבים. עוד אין לנו מדינה, ואין לנו בטחון שהממשלה האנגלית תעמוד בדיבורה ותקים בקרוב מדינה יהודית, ומי יודע כמה זמן עוד נעמוד בפני חזית בריטית – ונשמור על מעמדנו בחזית זו.

אבל עלינו לברר קודם-כל, מי הם מנהלי המשא-ומתן. אין לנהל משא-ומתן עם יהודים על הסכם עם ערבים. למשא-ומתן עם יהודים – המקום היחיד הוא הקונגרס הציוני. אם ד"ר מגנס פונה להנהלה בענין זה – עליו להודיע לנו מי הוא הערבי הרוצה במשא-ומתן. אין לי כל בטחון שאמנם יש חוג כזה. מגנס אינו בא-כוח הערבים, ואין אנו חייבים להיזקק להצעות שבאות מיהודים. ובטרם שניתן תשובה למגנס, נשאלהו: בשם מי הוא מדבר? כשנדע מי הם הערבים – נדון בעצם ההצעה. ועלינו לשאול שאלה שניה: בהצעת ההסכם של חיימסון נאמר – שבארץ-ישראל יהיה בית לאומי יהודי, אבל לא מדינה יהודית. המסכימים הערבים המציעים זאת לפרש בהסכם, שהמדינה לא תהיה מדינה ערבית? הצעת חיימסון מנוסחת באופן מחוכם העלול להטעות את הקהל. הנוסח המוצע לנו מסתיר כוונת עורכיו להקים בארץ-ישראל מדינה ערבית, שיש בה מיעוט יהודי. עלינו לחשוף ערמומיות זו. כל העולם יבין אותנו אם נסרב להישאר לנצח מיעוט בתוך מדינה ערבית. אם כוונת המציעים היא לא מדינה ערבית, עליהם להגיד זאת בפירוש. שרת שאל: ואם הערבים יסכימו למחוק את המלים “לא מדינה יהודית”?

בן-גוריון: גם במחיקה זו יש הישג ידוע, אם המחיקה נעשית על-ידי המופתי. אם הערבים יסכימו להוסיף “לא תהיה מדינה ערבית” או יסכימו למחוק “שלא תהיה מדינה יהודית” – יש להמשיך במשא-ומתן על הסעיפים האחרים, אבל בתנאי קודם, שאין זאת הצעה יהודית. נראה לי, שכל הענין בא אך ורק למען סכל עצת הממשלה הבריטית להקים מדינה יהודית בארץ. אשלים עם ביטול התכנית של מדינה יהודית (בחלק של הארץ) אם הביטול יבוא מצד הציונים, כאוסישקין, כטבנקין, אבל איני רוצה להיתפס במלכודת מתנגדי המדינה שלא מטעמים ציוניים. לאחר שתכנית המדינה היהודית תיכשל, בטוחני שאותם הערבים המציעים לנו הצעה זו – אם אמנם נכון שחיימסון מדבר בשם ערבים – ידברו בשפה אחרת לגמרי.

אני בעד המשכת המשא-ומתן, אבל תחילה יש לברר אם אין זו מלכודת. מי הם המציעים? וכשיהיה ברור שאין מציעים לנו להישאר לצמיתות מיעוט בארץ – יש לדון על עליה. אין אני מתנגד למפרע לקביעת מכסימום של עולים, אם הקביעה תחול רק על מספר שנים. לדעתי, יש לקבוע לא יותר מחמש שנים, ועוד, שהמכסימום לא יהיה פחות מהעליה בשנת 1935. אבל טרם הגענו לשלב זה במשא-ומתן, ורק לאחר שיתבררו שתי השאלות הקודמות – יהיה מקום לדון על עליה.

בינתים עלינו לעשות כל ההכנות מצדנו להביא לקונגרס הציוני הבא הצעה מוסמכת על הקמת מדינה יהודית, והקונגרס יכריע בדבר.

י. גרינבוים סבור, שכוונת ההצעה בתכנית חיימסון היא להקים מדינה ערבית בפלשתינה. אם אפילו הערבים יסכימו להוסיף בנוסח ההסכם שלא תוקם מדינה ערבית בארץ-ישראל – אין לכך ערך ממשי. יש עוד כוונה בהסכם, והיא – קביעת מידות העליה, כלומר שהיהודים יישארו מיעוט לצמיתות. כל ההצעה היא אנטי-ציונית, והוא מבכר אפילו מדינה יהודית מתל-אביב עד חיפה, מאשר הסכם זה. אנו מוכנים למשא-ומתן עם ערבים, אבל לא נוכל להסכים להישאר מיעוט במדינה ערבית.

הרב פישמן מחשיב הצעת ההסכם. אין לו ספק שהצעת המדינה היהודית מצד הועדה המלכותית גרמה להצעת ההסכם, אם היא באה מהצד הערבי.

סנטור חולק על בן-גוריון, הדורש חתימת מנהיגים ערביים על עצם ההצעה. לכל משא-ומתן בעולם יש שלבים שונים, השלב הראשון אינו מתנהל על-ידי מוסדות רשמיים.

ד"ר רוטנשטרייך מצדיק דרישת בן-גוריון לדעת מי הם הערבים המנהלים משא-ומתן עם מגנס. ההנהלה לא יכולה לתת תשובה עד שתדע מי ומי הם המנהלים משא-ומתן בשם הערבים.

קפלן בעד המשכת המשא-ומתן, אם כי יש לברר מי הם באי-כוח הערבים המוכנים למשא-ומתן אתנו. הוא נוטה לנהל משא-ומתן על העליה בשנים הקרובות, ולא לקבוע הסטטוס המדיני לעתיד.

אוסישקין, כשולל קיצוני של החלוקה, מחשיב מאוד הצד הטכסיסי. הוא רוצה לדעת אם יש אפשרות של הסכם עם הערבים למשך תקופה ידועה. צודקת הדרישה של בן-גוריון לדעת מי הם מנהלי המשא-ומתן מצד הערבים. אבל אין לדרוש תעודות בכתב. מספיקה הודעת ד"ר מגנס. הוא היה נוטה להסכם של 10 שנים. בזמן זה לא נגיע לרוב וזה ירגיע את הערבים.

שרתוק מסכים לשתי השאלות של בן-גוריון ומוסיף שאלה שלישית: מהי כוונת ההצעה שהיהודים יהיו פחות מ-50%: האם הכוונה רק לתקופת ההסכם או לצמיתות. אם לצמיתות – נדחה ההסכם. הוא מציע שגם בן-גוריון ישתתף בשיחה עם מגנס. בן-גוריון הציע שגם אוסישקין ישתתף. שתי ההצעות נתקבלו על-ידי ההנהלה.

על השאלה מי הם הערבים – נתקבלה תשובה מחיימסון רק ב-20 בדצמבר 1937; הוא כתב לארתור לוריא בלונדון: "אני מסוגל עכשיו לענות למכתבך מאחד בחודש. התשובה לשלוש שאלותיך הן כדלקמן:

  1. מי הם הערבים המוכנים לחתום על התכנית? ניתנה לי רשימה הכוללת למעשה כל הערבים החשובים בארץ-ישראל המוכנים להיפגש עם יהודים רפרזנטטיביים לדיון על בסיס התכנית שהגשתי לך. הרשימה ארוכה יותר מדי מכדי שכולם יופיעו בה ויקחו חלק מועיל בשיחה על הבסיס שאני הגשתי לך. אקרא בחמישה-ששה שמות אלה: נאג’י פחה סִווידי (נשיא הועידה בבלודאן), האמיר עבדול ארסלאן, עוני עבדול האדי, ג’מאל אל-חוסייני ומוגאנאם אליאס מוגאנאם. נאמר שחג' אמין (המופתי) לא יוכל להשתתף במסיבה לא-רשמית. יתר על כן, ייתכן שלא רצוי בשבילו לעזוב את סוריה, אם הפגישה צריכה להישמר בסוד. הכללתו של נאג’י פחה הוצעה מפני שייתכן שבדיונים ידונו אולי גם בהתישבות יהודית במדינות ערביות. האמיר עבדול ארסלאן הוא כידוע לך סורי, למעשה דרוזי. השלושה האחרים הם פלשתינאים חשובים, ומוגאנאם הוא נוצרי וחבר במפלגה אופוזיציונית. אני סבור שאם יסודר הסכם – רצוי שהדבר ייעשה עם כל המפלגות בפלשתינה, ולא רק עם אחת, ותהא זו הגדולה ורבת ההשפעה ביותר. כמו-כן אני חושב, שגם מהצד היהודי ישתתפו לא רק ציונים מובהקים, אלא גם לא-ציונים.

  2. אין זו הכוונה, שהמדינה הפלשתינאית העתידה תהיה יהודית או ערבית. הפסוק בסעיף 4 ‘בית יהודי לאומי, אבל לא מדינה יהודית’ – אינו מהותי, כי בסעיפים 1 ו-2 מדובר על ‘מדינה פלשתינאית ריבונית ובלתי-תלויה’, שבה יהיו כולם שוי-זכויות. התנגדותך תבוא על סיפוקה אם ישמיטו פסוק זה. אני יודע כי הערבים יסכימו לכך, והשמטה זו לא תשנה באיזו בחינה שהיא את התכנית המוצעת.

  3. לא ידועה לי שום התנגדות לתיקון סעיף 6 שינוסח: 'המכסימום של הישוב היהודי בתקופת ההסכם לא יעלה על וכו'' זוהי כוונת התכנית.

“ימים אחדים אחרי קבלת מכתבך שמעתי מירושלים, כי ידידיך שהציגו בעצם אותן השאלות וקיבלו תשובות דומות לנ”ל, היו כנראה מרוצים מהתשובות והיו מוכנים לפגוש ‘ערבים מתאימים המוכנים למשא-ומתן, אלא שהפגישה הראשונה תהיה לא-רשמית, ורק תברר אם יש להצליח במשא-ומתן ממשי או לא’. אני מניח, שהנחה זו תתקבל גם על דעתך. זה מביא אותי לשאלה על מקום ותאריך. האישים – זה ענין ליהודים ולערבים, אם כי כאשר אמרתי – אני סבור שמספר המשתתפים יצומצם בכל צד לחמישה או ששה. המזרח התיכון הוא יותר מדי מהדהד כדי לשמור על סודיות. חופש ההתיעצות ייתכן שיוגבל על-ידי סביבה אנגלית. המקום המתאים לפגישה נראה משום כך צרפת. מוטב לא פאריס, שהיא יותר מדי בת-פרסום, אלא עיר פרובינציאלית מתאימה. התאריך צריך להיות קרוב עד כמה שאפשר בזמן – בחודש הבא. כל משלחת, כמובן, תיקח אתה את מזכירה, ומנגנון אחר אם יידרש. הכנס עצמו מן הצורך שיהיה לו מזכיר או מזכירים, אשר אם יהיה צורך לא ישתתפו בעצמם בכנס, אבל הם יעשו הסידורים הנחוצים, ויזמינו את החברים להתכנס. בשלב הנוכחי שום צד אינו יכול להזמין הצד השני. מאז היינו, הקולונל ס. פ. ניוקומב (S. F. New-Comb ) ואני אקטיבים בענין זה, הוצע על-ידי מישהו, שהוא ואנוכי נהיה המזכירים והמזמינים, אולם איש מאתנו איננו דורש לעצמו זכויות, שאולי מגיעות לנו. לבסוף יש שאלה של יושב-ראש. אני מניח, שדרוש אחד שלא יקח חלק בויכוחים, אלא ינהל הישיבה ויישר ההדורים שייתכנו בכנס. בשאלה זו לא נועצתי עם שום איש, אבל נראות לי שתי אפשרויות: היושב-ראש צריך להיות איש בעל מעמד, מוטב איש שיודע קצת בעיות ארץ-ישראל, אבל שאינו צמוד לשום צד ואינו חשוד אפילו על כך. השמות של סנל ולורד אלן אוף הורטווד עולים על לבי, מה דעתך עליהם?

"העולה על דעתך מישהו אחר? כמובן, שאיני יודע אם אחד משני אלה יתקבל גם על דעת היהודים וגם על דעת הערבים, או אם אחד מהם יקבל זאת על עצמו.

"אני מקווה לשמוע בקרוב ממך.

שלך חיימסון".

בישיבת ההנהלה בירושלים ביום 19.12.1937, לפני שנכתב המכתב של חיימסון, הודיע מ. שרת, כי בהתאם להחלטת ההנהלה הודענו לד"ר מגנס על נכונותנו להיפגש עם מנהיגים ערביים, באופן סודי לגמרי, כדי לברר אפשרות של משא-ומתן יהודי-ערבי, אולם עד עתה לא קיבלנו כל תשובה.

שרת סיפר, כי לקלווריסקי היו כמה פגישות עם ערבים. במשא-ומתן היתה כאילו התקדמות ידועה, ומיד לאחריה – נסיגה. בהמשך המשא-ומתן כאילו הגיעו לידי הסכם על שויון מספרי של יהודים וערבים במשך תקופה מסויימת, וההנחה היתה, שלאחר תקופת ההסכם ייתכן שהערבים יסכימו, כי היהודים יהוו רוב בארץ. המשא-ומתן היה מיוסד על קונפדרציה ערבית והסכמה שהיהודים יהוו רוב בארץ כפיצוי בעד כניסתנו לפדרציה. המחלקה המדינית ראתה צורך לבדוק מיד הרצינות שבמשא-ומתן זה, והודיעה שרצוי לסדר פגישה עם הערבים בהשתתפותו של דוב יוסף. כשהציע קלווריסקי זאת לערבים באה מהם הצעה נגדית, שבפגישה ישתתפו ארבעה יהודים וארבעה ערבים. לשאלת קלווריסקי על שמות הערבים שישתתפו, ואם הם מסכימים לאותה הנקודה שבאו אליה לידי הסכם על שויון מספרי – באה התשובה, שגם למנהלי המשא-ומתן קשה להסכים לשויון מספרי. על זה ענה קלווריסקי, שהיהודים לעולם לא יסכימו לסטטוס של מיעוט בארץ, ואם הערבים לא יוותרו בנקודה זו – אין כל הגיון בהמשכת המשא-ומתן. הערבים הודיעו, שעוד יחשבו בנקודה זו, אבל עד היום טרם נתקבלה מהם כל תשובה.


 

פרק עשרים ושלושה

כשהגיש חיימסון להנהלה בלונדון ההצעות למשא-ומתן בין יהודים וערבים בתחילת נובמבר 1937 (התאריך של ההצעות עצמן היה 9.10.1937) אמר שאלו הן הצעות ערבים. אותו דבר עשה ד"ר מגנס בירושלים, שהסתמך כנראה על דברי חיימסון וניוקומב. במשך הזמן נתעורר ספק באמיתות הנחה זו.

עוד ביום 19.11.2937 פנה מ. שרת לד"ר מגנס בכתב בשתי שאלות, לאחר השאלות שהציג לו בעל-פה: "הנני מרשה לעצמי להציג לך עוד שתי שאלות, נוסף על אלו ששאלתיך בעל-פה: 1. האם הזכיר הצד שכנגד איזה מספר שנים, שיכול לתת מושג על כוונתם ביחס לתקופת ההסכם, או ביחס למועד הנזכר בסעיף 121; 2. מאיזה צד יצאה היזמה לשיחות אלו – הצד היהודי, הערבי או אנגלי. תסלח לי על הטריחי אותך – אולם הדבר חשוב להחשת הברור. אם לא נוח לך לכתוב הואיל-נא לטלפן לי.

בברכה, מ. שרתוק".

ד"ר מגנס ענה טלפונית, ובעצמו רשם בכתב תשובתו:

"19.11.1937

"תשובתי על-ידי הטלפון היתה כדלקמן: 1. תמיד דיברתי על תקופה של 10 עד 15 שנה. אחדים הסכימו, ואחדים חשבו זאת לתקופה ארוכה יותר מדי, אבל לא היתה לעולם התנגדות מרובה;

  1. באשר למסמך הארוך (חיימסון-ניוקומב) הרי היא תוצאת שיחות שהתחילו בקיץ האחרון. קשה לי לומר מי התחיל בשיחות. אולם הנוסח הנוכחי הוא פרי הזמן האחרון;

  2. באשר למסמך הקצר22 – יצאה היזמה מהצד השני".

ביום 3.12.37 כתב מגנס בענין זה מכתב לשרת באנגלית, וזהו תרגומו בעברית:

בכבוד רב, י. ל. מגנס".

תשובתו של מ. שרת לא אחרה לבוא.

ביום 6.12.1937 נשלח מכתב זה לי. ל. מגנס – בעברית.

“ד”ר מגנס הנכבד, קיבלתי את מכתבך מ-3.12.1937 המתכוון לענות לשאלות שהצגנו לפניך בפגישתנו במשרדו של מר אוסישקין ביום 22.11.1937.

"כפי שהנך רואה, לא יכולתי לקבל את הצעתך להשיב על מכתבך באנגלית, דוקא מפני אותו הטעם שבגללו הצעת לי זאת: כדי שתוכל להמציא את העתק מכתבי לאנשים שאתה עומד אתם בקשרים בלונדון. אני מניח, כי לא כל האנשים האלה ידועים לי. בין הידועים ישנו על-כל-פנים שם אחד שאיני יכול להתייחס באמון שלם אליו. במצב זה אינני יכול להסכים שמכתב החתום על-ידי ישמש מסמך בידי מישהו למטרות שאינן ברורות לי כל צרכן.

מכתבי זה הינו, איפוא, מכתב פרטי השלוח אך ורק אליך, אולם רשאי אתה למסור את תוכנו לאנשים שאתה קשור אתם בלונדון.

"עלי לציין, כי השאלות שהצגנו לך לא נוסחו במכתבך ללונדון בתכלית הדיוק. ביחס לשני התאריכים הסתומים (לשאלה 3 שבמכתבך) לא היתה כוונתנו לשאול קביעת איזו תאריך תהא קודמת, אלא מהו המוקדם והמאוחר בין שני תאריכים אלה עצמם. גם בניסוח הצעתו של מר אוסישקין בשאלת מידות העליה (שאלה 4) נפל אי-דיוק: מר אוסישקין לא דיבר על אחוז מוסכם, אלא מספרים החלטיים, שיבטאו את המושג שלנו על יכולת הקליטה הכלכלית. אולם אי-הדיוק הרציני ביותר חל בשאלה העיקרית שהצגנו לך ביחס למהות המדינה העצמאית אשר את הקמתה מחייב נוסח ההסכם (שאלה 5). בשאלתנו לא נתכוונו רק להבין את הפירוש הנכון של הסעיף הזה בהסכם, אם המדינה, שמדובר על הקמתה תהא מדינה ערבית או לא, אלא שאלנו – אם הצד שכנגד, המקבל לדבריך את נוסח ההסכם כבסיס למשא-ומתן, יסכים שיהא כתוב בפירוש, כי המדינה שתוקם לא תהא מדינה ערבית, או כהצעת מר אוסישקין – אם יסכים שתימחקנה המלים ‘לא מדינה יהודית’.

"אין בכוונת מכתבי זה לשוב ולהציג לפניך את שאלותינו בניסוחן הנכון ולבקשך, שתואיל להשיג עליהן תשובה. ראשית, דרך זו עלולה להאריך ללא צורך את הבירור המוקדם הזה שבינינו; שנית, וזה העיקר, אנו מטילים ספק בתועלתו המעשית של הבירור הזה. ברור לנו, כי התשובות שניתנו מלונדון על שאלותינו – הן תשובותיה של הקבוצה היהודית-אנגלית, שחיברה את נוסח ההסכם, ולא תשובותיהם של הערבים, אשר לדברי הקבוצה הזו הם מוכנים לקבל את הנוסח כבסיס למשא-ומתן. מכתבך נשלח ללונדון ב-22 בנובמבר, והתשובה עליו היא מתאריך 27 בו. נמצא שלא היה סיפק בידי העונים על המכתב לבוא בקשר עם מישהו מחברי ‘הועד הערבי העליון’ לשעבר, בטרם נתנו את תשובתם. התשובות הן, איפוא, סברה של מתווכים ולא ביטוי עמדתו של הצד שכנגד.

בעצם, גם דבר הסכמתם הכללית של הערבים, מהחוג שמדובר עליו במכתבך, לכל ענינו של ההסכם המוצע הועמד בספק על-ידי נוסח התשובה לשאלה 2. לפי נוסח זה יוצא, כי גם אנשי הקבוצה האנגלית-יהודית בלונדון אינם בטוחים בטחון גמור בהסכמת הערבים, אלא הם מוסרים זאת מפי השמועה, או על-כל-פנים מכלי שני או שלישי.

"במצב זה אנו סבורים, כי אין דרך אחרת לברר את העובדות לאמיתן ולהגיע לידי משא-ומתן ממשי, במקרה שמשא-ומתן כזה אפשרי, אלא על-ידי סידור פגישה בינינו לבין הערבים המוכנים למשא-ומתן. אם יש בידך להציע פגישה כזאת עם ערבים בעלי מעמד מתאים, הנני להודיעך, כי אנו מוכנים לכך. מובן מאליו, שהפגישה הראשונה תוכל להיות רק פגישת בירור בלתי-רשמית, שבתוצאותיה אפשר יהיה לקבוע אם יש מקום למשא-ומתן, או לא. מצדנו נוכל להבטיח, שלא ניתן שום פרסום לפגישה זו, לא לפני שתתקיים וגם לא לאחר שתתקיים, אלא אם כן יוסכם על-ידי שני הצדדים לפרסמה.

"הנני מציע לך, איפוא, לברר אם פגישה כזו אפשרית, ולהודיענו זאת בהקדם האפשרי.

בכבוד ובברכה מ. שרתוק".

ד“ר י. ל. מגנס ענה למכתב הנ”ל באנגלית ביום 9 בדצמבר 1937.

"מר שרתוק היקר, אתמול קיבלתי את מכתבך מיום 6 בדצמבר. אני עושה את הצעדים הדרושים כדי לוודע אם פגישה מוקדמת כפי שאתה מציע תוכל להתכנס. רצוף בזה תמצא העתק תמצית מכתבך שאני שולח ללונדון.

"להערותיך על השאלות לתשובות, כפי שנוסחו במכתבי מיום 3 בדצמבר הרשני-נא לומר:

שאלה 3: התשובה נחלקה לשני חלקים: א. ששני התאריכים אינם זהותיים; ב. ששאלת התאריך שייקבע תחילה תוכרע על-ידי משא-ומתן. דומני, שיש כאן תשובה על הערתך, אם הבינותי אותה.

שאלה 4: שימושי במלה ‘מכסה’ מראה, שהבינותי את דברי אוסישקין, כפי שאתה הבינות אותם. המלה ‘מכסה’ כאן פירושה, לפי הבנתי, שיקבעו מספרים קבועים של העליה היהודית לכל מחצית שנה או לכל שנה. כמו-כן הבינותי את דברי מר אוסישקין כך, שהמספרים הללו לאחר שיצורפו לכל תקופת ההסכם, לא יעלו את המספר המכסימלי של התושבים היהודים על אחוז מוסכם.

שאלה 5: כפי שאני מבין, אתה היית מנסח כך: האם הערבים מסכימים, כי ייאמר בפירוש, שהמדינה הארצישראלית העצמאית והבלתי-תלויה שתיווצר, לא תהא מדינה ערבית או מדינה יהודית; או היסכימו שבנוסח המוגש יושמטו המלים ‘אבל לא מדינה יהודית’?

"אשלח נוסח זה של השאלה ללונדון, ואבקש תשובה. אשלח גם העתקת מכתבי זה.

בכבוד רב, י. ל. מגנס."

מגנס שלח גם לחבריו בלונדון תמצית מכתבו של שרת, והעיקר – שלדעת הסוכנות הדרך היחידה לברור האפשרות של משא-ומתן הוא לכנס פגישה בין אנשי הסוכנות ובין הערבים המתאימים המוכנים למשא-ומתן כזה. הפגישה הראשונה תהיה לא-רשמית וסודית.

כעבור ארבעה ימים, ביום 13.12.1937, שלח שרת המכתב הבא לי. ל. מגנס:

“ד”ר מגנס היקר,

"קיבלתי את מכתבך אלי מ-9 בדצמבר ואת העתק מכתבך ללונדון מאותו תאריך המצורף אליו, והנני מודה לך על שניהם

" בינתים, ודאי ראית כל מה שנתפרסם בימים אלה ב’פלסתין' (עתון ערבי) והועתק על-ידי עתונים אחרים בענין ‘המשא-ומתן’. פעולת פרסום זו עושה רושם שהכוונה שיש כאן מהצד הערבי, ואולי גם מצדדים אחרים, היא להגיע למשא-ומתן ממשי שיש ממנו סיכויים לשלום יהודי-ערבי, ולא רק ליצור רושם של אפשרות משא-ומתן כזה כדי להכשיל את ענין המדינה העברית.

"אם הרושם הזה נכון, הרי יש לראות בפרסום הענין צעד מכוון ומחושב מהצד הערבי. אולם גם אם הרושם איננו נכון, הרי על-כל-פנים מעידה עובדת הפרסום, שהענין אינו נשמר בסוד אצל הערבים, אלא משמש חומר לפרסום.

"כי הענין אינו שמור בסוד אצל הצד שכנגד תעיד גם התזכורת המצורפת במכתבי זה. תזכורת זו מכילה מה ששמע אחד מעוזרי מפי אחד ממודיעינו הערבים. בעל התזכורת עצמו לא ידע כלום מכל הענין עד ששמע את סיפור המעשה מפי איש שיחו.

"לא אכחד, כי כל הדברים האלה עשויים רק להגביר את ספקותינו בכנות ‘הצעת השלום’ שנמסרה לנו, ואת חששותינו, כי אין זה אלא תמרון מכוון למטרה שלילית – הכשלת ענין המדינה, ולא למטרה חיובית של שלום יהודי-ערבי.

"על-כל-פנים, אם תתברר אפשרות של פגישה פנים-אל-פנים אשר אותה הצעתי במכתבי הקודם, נצטרך להתנות תנאי למפרע, שדבר הפגישה יישאר שמור בסוד על-ידי הצד שכנגד. במכתבי הקודם הסתפקתי בהודעה, שאנו מצדנו נשמור את הדבר בסוד, בהניחי כי הצד שכנגד יהיה מעונין ממילא שהדבר לא יתפרסם, אולם עובדות הימים האחרונים הפריכו בהחלט את ההנחה הזאת. אדרבא, נראה כאילו הצד שכנגד מעונין אך ורק בפרסום ולא בתוצאות ממשיות. לפי זה צריך שיהא ברור, שאם לא יהיה לנו הבטחון המספיק שהצד שכנגד יעמוד בדיבורו ביחס לסודיות הפגישה, ספק הוא אם היא תוכל להתקיים.

בכבוד רב מ. שרתוק".

ביום 14 בדצמבר 1937 נפגש ל. באקשטאנסקי, מעובדי ההנהלה הציונית בלונדון עם מוסא חוסייני, מאנשי השמאל הערבי, על-פי הזמנת האחרון. “חוסייני”, כותב באקשטאנסקי, “פתח באמרו, ששמע מקולונל ניוקומב, כי לפי דברי חיימסון הסכימה הסוכנות היהודית בארץ-ישראל עקרונית להצעות חיימסון, אם כי הם פנו במספר שאלות למר חיימסון, ביחוד בדבר השם של היחידה הפלשתינאית בעתיד. חוסייני אמר, שגם הוא וגם הקולונל ניוקומב החליטו, שהאינפורמציה של חיימסון היא רבת חשיבות ונשלח מכתב מיוחד בשבת האחרונה למופתי להודיע לו על התפתחות זו. אולם הוא הוסיף, שלפחות בשתי נקודות אין הוא מסכים עם התזכיר של חיימסון, והיה מבכר את הצעותיו של ד”ר מגנס:

  1. שהיחידה הפלשתינאית תהא מדינה בלתי-תלויה, בתנאי שתהיה לה ברית עם בריטניה הגדולה, בדומה לזו של עיראק, אבל לא תהיה ארץ מנדט ולא דומיניון; והמדינה הפלשתינאית תהיה חלק של קונפדרציה ערבית יותר רחבה.

  2. בשעה שחיימסון מניח, שאחוז היהודים בפלשתינה יגיע לפחות מחמישים אחוז, הרי הוא וידידיו אינם יכולים, בכל אופן לא לעת-עתה, להסכים ליותר מ-35%. לאחר עשר או חמש-עשרה שנה, כשיחסי היהודים והערבים ישתפרו לא יהיה קשה להניח אחוז יותר גדול של יהודים בארץ-ישראל, אולם אין הם רשאים לעולם להוות רוב בארץ, אפילו לא להתקרב לפריטט.

"הוא הרחיב הדיבור על היתרונות הגדולים שינחלו היהודים מקבלת תכנית זו:

  1. אם כי היהודים יהוו מיעוט בארץ, הלשון העברית תוכר כאחת הלשונות הרשמיות, והם ישתתפו בלגיסלטורה של הארץ. האחרונה תהיה מורכבת משני בתים: הבית התחתון שישקף את היחס המספרי של התושבים, ובית עליון, שיורכב ממספר שווה של יהודים וערבים.

  2. מספר ניכר של יהודים יוכל להגר לארצות השכנות, ביחוד לעיראק, לסוריה ולעבר-הירדן. בקבלו את המספר של ד"ר וייצמן, כי הדחיפות של בעית היהודים באירופה קשורה קודם-כל בשני מיליונים יהודים צעירים שיש להצילם בדור זה, הריהו סבור, שעם קבלת תכניתו תוכל ארץ-ישראל לקלוט עוד מיליון אחד של יהודים, והמיליון השני ייקלט בארצות הערביות השכנות, אולי גם בחוף המזרחי של סעודיה, אם כי לא בחיג’אז גופא. אשר למיליון אשר ייקלט בארץ-ישראל – הרי דבר זה ייתכן רק בעתיד, כשמספר הערבים בארץ-ישראל יגיע ללא פחות משני מיליונים.

"הוא הציע שלטובת המוני היהודים והערבים – יש צורך בהלאמת התעשיה והחקלאות בארץ-ישראל. זה כולל כמובן מפעלי החשמל והאשלג.

“בתשובה לשאלתי אם תפיסה זו היא דעתו האישית, או שהוא מוסמך לדבר בשם ערבים אחרים, הוא הדגיש, שבשעה זו אי-אפשר לערבים לעשות שום הצעה רשמית פומבית. אולם הוא היה בפלשתינה בקיץ ודן על הצעות אלה עם ג’מאל אל-חוסייני, עיזַת דַרִוַוזה, ד”ר ח’אלדי ועוני בּיי, והוא ראה שכולם מקבלים הצעותיו. ואשר לשליטי ארצות ערב השכנות – היו לו שיחות עם הציר העיראקי בלונדון, והוא הרגיש, שאם הסכסוך בארץ-ישראל ייפתר בדרך ידידותית – לא יהיה קשה לסדר הגירה של מספר יהודים למדינות הערביות השכנות. "חוסייני המשיך להסביר היתרונות של הסכם כזה, צמוד לתפקיד הגדול שקונפדרציה ערבית תוכל למלא במזרח הקרוב מתוך שיתוף-פעולה עם המוח היהודי והכושר היהודי. ואם כי הוא הודה שיש חילוקי-דעות רציניים בין איבן-סעוד ובין ממשלת עיראק, הרי הוא מקווה שהכללת ארץ-ישראל וסוריה בקונפדרציה ערבית תוכל להמעיט את המתיחות שבין שתי ממשלות אלה.

"הוא המשיך לספר לי, שהוא עמד במגע עם לא-ציונים בארץ זו (באגליה), שראה אותם כמתנגדים קיצוניים לרעיון של מדינה יהודית, והוא אמר, כי הוא שותף לדעתם, שייסוד מדינה יהודית תזיק לאינטרסים שלהם כאזרחים בריטים, ויתעורר ניגוד של נאמנות.

"מר חוסייני מניח, שהציונות מורכבת משלושה יסודות:

  1. הרצון ליסד בארץ-ישראל מרכז תרבותי ורוחני;

  2. . שארץ-ישראל תהיה מקלט ליהודים מחוסרי-בית;

  3. יסוד מדינה לאומית-עברית בארץ-ישראל.

"הוא מניח, שהערבים יסכימו לדבר הראשון, ובמידה ידועה לשאיפה השניה של הציונות, כפי שהוא מבין אותה, אולם לטובת השלום – על הציונים להסתלק מהמטרה השלישית.

"הוא היה רוצה לברר אם הציונים יראו ברצון טוב תכנית זו, והיה קצת מאוכזב לשמוע ממני, שגם רוב הציונים המתנגדים לחלוקה יבכרו את החלוקה על תכניתו הוא.

"הסברתי עמדתנו לגבי מעמד של מיעוט בארץ-ישראל והסברתי לו הקשיים שהוא יהיה מוכרח להתקל בהם כל עוד איזו הצעה שהיא מהצד הערבי תוגש על-ידי אישים ערבים על אחריותם הפרטית, ולא כהצעה רשמית בעלת מעמד, וההצעה לא תספק את השאיפה הציונית הממשית. העירותי לו, שהצעתו אינה טובה בהרבה מההצהרה שמסר המופתי לועדה המלכותית, ואין לראותה בשום אופן כפשרה, ולכן יש סיכוי מועט שהיא תשמש כבסיס למשא-ומתן משביע רצון.

"לפני פרידתו הודיע מר חוסייני, שהוא לא יתנגד בחריפות למדינה יהודית, אם חיפה והגליל לא יכללו בתוכה, אבל אין הוא קובע אם הנגב או חלק ממנו יכול או לא יכול להיכלל במדינה היהודית.ה

“וא אמר לי, שהוא יוצא לפאריס, ובה יישאר כשלושה שבועות, ובשובו ניפגש שוב לבירור יותר יסודי”.

באקשטאנסקי המציא שיחה זו להנהלה בירושלים.

ביום 28.12.1937 כתב מ. שרת לד"ר י. ל. מגנס המכתב הבא:

"הנני להודיעך על התפתחות הענין ששימש נושא לפגישות ולחליפת-מכתבים בינינו.

"בהקבלה לתשובות שמסרת לשאלותינו כאן – שלח גם מר חיימסון בלונדון תשובות על אותן השאלות למזכיר המדיני שלנו מר לוריא. אני מניח, שקיבלת העתק מכתבו של מר חיימסון למר לוריא שתאריכו הוא 20 בדצמבר. התפלאתי לראות, כי מר חיימסון כותב שחברי ההנהלה בירושלים, אשר אתם באת בדברים, היו מרוצים מהתשובות שקיבלו ממך. כפי שידוע לך ממכתבנו מיום 6.12.1937 אין הדבר כן, ומר לוריא בצדק העמיד את מר חיימסון על טעות זו במכתבו אליו מיום 21 בדצמבר. אשר ליתר פרטי המכתב, במידה שאינם חזרה על התשובות שקיבלנו ממך, הרי נראה לי שמר חיימסון נחפז יותר מדי לדון בפרטים של מקום הפגישה, מזכיריה ונשיאה. יש לברר קודם-כל אם הפגישה כשלעצמה תצא לפועל, ולפי שעה מוקדם לדון על מסיבותיה.

"בימים הקרובים תהיה לנו התייעצות בענין זה. בינתים עלי להגיד לך, כי יותר שאנו שומעים על פרשה זו של משא-ומתן ועל ההצעות המנסרות סביבה, פחות יש לי אמון בכנותו של הצד שכנגד ובנכונותו להסכם. הנני מצרף קטע מפרוטוקול של שיחה שהיתה למר מוסא חוסייני הנמצא בלונדון עם מר באקשטאנסקי, מזכיר הסתדרות ציוני אנגליה. מהקטע הזה תיווכח לדעת, ראשית, כי לצד שכנגד, ברור, או כי הצד שכנגד קיבל רושם, שהסוכנות היהודית נתנה את הסכמתה העקרונית להצעותיו של מר חיימסון. ידוע לך היטב, כי לא היו דברים מעולם, והדבר צריך היה להיות ידוע גם למר חיימסון. שנית, וזה העיקר, חוסייני מודיע בפירוש, כי ידידיו לא יוכלו בשום אופן להסכים למידות העליה שמדובר עליהן בנוסח ההסכם של מר חיימסון, וכי הם מוכרחים לעמוד על גבול של שלושים וחמשה אחוז, או רק קצת יותר מזה, למשך תקופת ההסכם. שלישית, מתוך דבריו של חוסייני אין לראות, שגם מחוץ לחילוק החמור בשאלת העליה יש הסכמה מצד הערבים לנוסח ההסכם של מר חיימסון. אדרבא, חוסייני מדבר על הצעה אחת מרחיקה-לכת בענין הפדרציה הערבית, שאינה נזכרת בהסכם שנמסר לנו.

"הנני מוסר את כל הדברים האלה לתשומת לבך.

בכבוד רב מ. שרתוק".

תשובתו של ד“ר מגנס לא אחרה לבוא. ביום 30.12.1937 ענה ד”ר מגנס:

"א' שרתוק היקר,

"זה עתה קיבלתי את מכתבך מיום 28.12.1937. אני מקווה שתשמע ממני במשך השבוע הבא. רוצה אני להוסיף, שאיני אחראי אלא בעד דברים שיוצאים ממני באופן ישר, – לא בעד מכתבי א' חיימסון, ולא בעד דברים אחרים.

בכל הכבוד י. ל. מגנס"

בישיבת ההנהלה ביום 16.1.1938 הודיע מ. שרת:

“בהתאם להחלטת ההנהלה שנתקבלה בזמנה הודענו לד”ר מגנס כאן ולחיימסון בלונדון, שאין ההנהלה רואה תועלת במשא-ומתן בינה לבין מתווכים יהודים, אולם היא מוכנה להיפגש עם ערבים לשיחה מוקדמת וסודית, כדי לברר אם יש סיכויים להסכם יהודי-ערבי. את ההודעה הזאת מסרנו לד“ר מגנס ביום 6 בדצמבר; עברו כמה שבועות ללא תשובה. ביום 12 בינואר היתה לו (לשרתוק) פגישה עם ד”ר מגנס לפי הזמנתו. ד“ר מגנס מסר, שלא היה בזמן האחרון בקשר עם מר חיימסון, אבל הצליח לבוא בדברים עם המנהיגים הערביים הנמצאים בביירות, באמצעות אנשי-שלומם בירושלים. כנראה, שהיו לד”ר מגנס שתי פגישות עם הערבים. על-כל-פנים, הפגישה האחרונה נועדה להתקיים לפני פרסום איגרת מזכיר המושבות. אולם נדחתה כיון שהערבים רצו מקודם לראות את האיגרת. ד"ר מגנס מסר, שמפגישה זו נתברר לו, כי הדברים שנמסרו על-ידי מר חיימסון לא היו מדוייקים, והקולונל ניוקומב, שותפו של חיימסון בחיבור המסמך הידוע כהצעת הסכם יהודי-ערבי, עבר את גבולות סמכותו שניתנו לו על-ידי הערבים, והכניס בנוסח דברים שהערבים לא הסכימו להם. אין לראותו בשום פנים כמחייב אותם. זהו מסמך של איזה צד שלישי, ולהם אין כל חלק בו. הם בדרך-כלל מתנגדים לכך, שבפרשת המשא-ומתן הזה תופיע איזו תעודה שהיא בכתב מצדם.

“ד”ר מגנס הודיע לערבים, שהסוכנות הודיעה על נכונותה להיפגש עם המנהיגים הערביים והזכיר את שמו של שרתוק. בתשובה לכך ביקשו הערבים את ד“ר מגנס לברר באופן פרטי – אם יש בדעתו של מר שרתוק להגיע לידי הסכם על יסוד תנאים שד”ר מגנס מסרם לשרתוק בעל-פה, היות וד“ר מגנס הבטיח לערבים לא למסור כל תעודה בכתב בענינים אלה. הערבים לקחו כיסוד את המסמך של הקולונל ניוקומב, וציינו בו איזה סעיפים הם מוכנים לקבל, איזה סעיפים הם דוחים, ובאלה מהם הם מציעים להכניס שינויים. השינויים כפי שרשם אותם ד”ר מגנס: בסעיף 1 – מוחקים המלים ‘בתנאי שחבר-הלאומים יסכים לכך’. בסעיף 2 – המדבר על זכויות – מוחקים המלים ‘לאומיות’. בסעיף 3 – נשאר כמו שהיה. בסעיף 4 מוחקים המלים ' על-ידי כך יוקם בית לאומי יהודי ולא מדינה יהודית'. בסעיף 5 המדבר על אוטונומיה לערים ומחוזות יהודים וערבים – מוחקים המלה ‘ומחוזות’. סעיף 6 – המדבר על עליה יהודית – נמחק, ובמקומו מופיע נוסח חדש האומר, כי המכסימום של הישוב היהודי בארץ-ישראל הוא הישוב היהודי הנמצא בארץ כיום. כל היהודים הנמצאים כיום בארץ-ישראל יוכלו לקבל אזרחות פלשתינאית. כמו-כן נאמר שבמשך ‘תקופת הבינַיִם לא ניתנה למנהיגים הערבים סמכות מאת קונגרס או ממלכי ערב להסכים לעליה יהודית נוספת ולהמשכת מכירת קרקעות ליהודים’. סעיף 7 – המדבר על אוטונומיה של עדות, הם מכניסים במקום המלים ‘תחת השגחת אנגליה’ את המלים ‘בערבות אנגליה או חבר-הלאומים’. סעיף 9 – נמחק כליל.

"באופן שהנוסח שהערבים מוכנים לדון עליו הוא כזה.

  1. מדינה ריבונית בלתי-תלויה תוקם באחד בינואר…;

  2. כל פלשתינאי, ללא הבדל גזע ודת, יהיו לו זכויות פוליטיות ואזרחיות מלאות ושוות;

  3. בינתים תמשיך בריטניה הגדולה להיות אחראית לשלטון הארץ; ממשלת פלשתינה תיתן לאישי הישוב, ערבים ויהודים, חלק גדל והולך בהנהלה;

  4. אבטונומיה מלאה תוענק לכל העדות בענינים עדתיים במובן הרחב בהקדם האפשרי, בתנאי ששום עדה לא תהיה לה זכות שיפוט בענינים אלה לגבי חברי עדות אחרות;

  5. אבטונומיה עירונית מלאה תינתן בהקדם האפשרי לכל הערים והכפרים שהם כולם יהודים או כולם ערביים;

  6. המכסימום של הישוב היהודי בארץ יהיה הישוב הנוכחי. כל היהודים בארץ תהא להם זכות באחד – – – לבקש ולקבל אזרחות פלשתינאית. בתקופת-המעבר – אין מנהיגי הערבים מוסמכים על-ידי הקונגרס או על-ידי מלכי ערב להסכים להמשך עליה יהודית או להמשך מכירת קרקעות;

  7. האינטרסים של העדות השונות בארץ לאחר הקמת מדינה עצמאית יובטחו על-ידי הממשלה הבריטית;

  8. האינטרסים המוצדקים של בריטניה הגדולה ישמרו.

“הערבים שאלו את מגנס אם מר שרתוק רואה סיכויים להסכם על בסיס זה. והוצגה שאלה שניה – אם הסוכנות תהיה מוכנה להיפגש עם הערבים לאחר שתדע שזוהי עמדתם. שרתוק ענה על השאלה הראשונה בשלילה מוחלטת. על השניה ענה, כי הסוכנות דוחה בהחלט בסיס זה, ולא תיכנס בדיון עליו, אך אם הערבים ידעו כי זוהי עמדת הסוכנות – ירצו בפגישה, הרי הסוכנות מוכנה לכך. דברים אלה גם קבע שרתוק במכתב לד”ר מגנס מיום 13 בינואר.

“ב-14 בינואר קיבל שרתוק מכתב מד”ר מגנס, בו הוא מודיע, כי הערבים רואים סיכויים לפגישה רק על יסוד הבסיס שלהם, אף-על-פי-כן הציע מגנס לסוכנות להביע נכונותה לפגישה על יסוד הבסיס של ניוקומב, אגב הודעה שהסוכנות אינה מסכימה לסעיפים מסויימים באותו נוסח.

“בן-גוריון אמר, שברור כי היתה כאן תרמית. הוגשה לנו הצעה מנוסחת בכתב, ואמרו לנו, שהיא מוסכמת על-ידי מנהיגים ערביים. על יסוד הצעות אלה ניהלו אתנו חיימסון ומגנס משא-ומתן בעל-פה ובכתב. עכשיו מודיעים הערבים, שהם לא סמכו ידם על ההצעה ההיא. והרי אחת משתים: או שהמתווכים רימו אותנו, חיברו בעצמם הצעה ופנו אלינו כאילו בשם ערבים, אשר לא מילאו ידיהם, או שהערבים מתכחשים עכשיו להצעתם הקודמת וטוענים – להד”ם. מי כאן המרמה? בן-גוריון נוטה לחשוב, שהערבים התחרטו עכשיו, לאחר פרסום האיגרת של שר-המושבות על העליה, שממנה ברור, שתכנית המדינה היהודית אינה באה עוד בחשבון מצד אנגליה. אינו חושד את מגנס בכוונה רעה או בתרמית זדונית. אינו יודע מה היו כוונותיהם של חיימסון וניוקומב. אם באמת היתה בידם הצעה מצד ערבים – עלינו להעמיד העובדה על אמיתותה ולהודיע שהערבים התחרטו. אסור לנו לתת לאנשים אלה להמשיך את משחקם המזיק והפסול – – – וקשה להבין איך אפילו אדם כמגנס מציע לנו להיפגש עם הערבים על בסיס הצעה זו. עלינו להוקיע את התרמית של ‘רודפי השלום’ בהצעה שהוגשה לנו בתחילת המשא-ומתן. הוסכם בהנהלה, שיש לדרוש ביאורים ממגנס ומחיימסון איך הגיע לידם המסמך שהם מסרו אותו לנו כתעודה שבאה מצד הערבים".


 

פרק עשרים וארבעה

בישיבת ההנהלה ב-6.2.1938 מסר שרת על ט. ג., נכבד ערבי מהטיפוס הישן, שהיה מכובד מאוד בימי התורכים ומדי פעם היה מזמין את שרת לפגישה אתו. באותם הימים היה מביא הצעות לשלום עם היהודים על יסוד הפסקת העליה. שרת כמובן דחה הצעות ממין זה. לאחר מאורעות 1936 פנה ט. ג. שוב לשרת על שלום יהודי-ערבי על יסוד הסכמת היהודים למיעוט. הערבי הסביר, שאם יהיה שלום בין יהודים לערבים והעליה גם תימשך – תפוג המרירות של הצדדים, וייתכן שבמשך הזמן יסכימו גם לרוב יהודי בארץ, לאחר שפחד היהודים יסור מעליהם. שבוע לפני-כן, בסוף ינואר, הוזמן שרת לפגישה עם אותו ערבי – ודיבר אתו על חלוקה. אמנם אינו רואה ברכה בחלוקה, אבל גם אינו מתנגד לה, והוסיף, שיש ערבים חשובים המסכימים לחלוקה, אולם לשם ביצוע החלוקה, יש צורך בתקופת-מעבר של שביתת-נשק בין יהודים וערבים. שרת שאל אם מישהו עומד מאחוריו בשאלה זו. הערבי ענה, שיש קבוצת אנשים שהוא מוכן לארגנם, וּודאי יצטרך לנסוע לביירות להתראות עם המנהיגים שברחו לשם. כשנפגש ימים אחדים אחרי זה שרת עם הנציב העליון סיפר לו האחרון, שאותו הערבי בא אצלו וסיפר לו על ההצעה לשביתת-נשק בין יהודים וערבים. הנציב העליון שאל את שרת אם יש אפשרות של שביתת-נשק לשתים-שלוש שנים. שרת השיב, כי היהודים יהיו מוכנים למשא-ומתן על זה, בתנאי שיהיה ברור בהחלט, כי בינתים המנדט קיים והעליה לארץ-ישראל תימשך, לפי יכולת הקליטה הכלכלית. בינתים ביקר ט. ג. גם אצל האמיר עבדאללה, ובשובו לירושלים ביקר אצל שרת ואמר לו, כי האמיר מחייב את החלוקה, וט. ג. שוב הציע הצעתו על שביתת-נשק כי בדעתו לנסוע לביירות ולהשיג לכך הסכמת הועד הערבי העליון. ייתכן שהמופתי יתנגד לכך – אבל אז יישאר בודד במערכה. שרת אמר לו, כי הנהלת הסוכנות היא בעד שלום יהודי-ערבי. השאלה היא – גורל העליה בימי שביתת-הנשק. ט. ג. ענה – יעלו 12.000 לשנה. שרת הודיע, שלכך לא תסכים הסוכנות. ט.. ג. ענה, שהוא בעצמו היה מסכים לעליה יותר גדולה, אבל אין לו שמץ של ספק שהערבים לא יסכימו לכך. שרת העיר, שעמדתו בשאלת העליה במקומה עומדת.

שרת גם מסר, שיש מגע עם אנשי הגוש הלאומי בסוריה, שהם הכוח העיקרי עכשיו בסוריה, ובראשם עומד גַ’מיל מַרדַם. הם מעונינים בשלום בארץ-ישראל, כי יש להם חשש שהטירור בארץ יעכב אישור החוזה הסורי-הצרפתי, ואנשינו קיבלו הזמנה בכתב לפגישה עם סגן נשיא הפרלמנט הסורי, מאנשי הגוש הלאומי; בא-כוח הגוש הודיע לאנשינו, שלדעתם לא ייתכן שום פתרון לבעית ארץ-ישראל, בלי הסכמת היהודים, הערבים והאנגלים, אבל הסכם עם הערבים – פירושו הסכם עם המופתי, כי הוא בא-כוח של ערביי ארץ-ישראל, והם עומדים בקשרים אתו.

לסוכנות היהודית היו קשרים אמיצים עם אנשי הגוש הלאומי, בטרם הגיעו לשלטון, והם רוצים להראות שנשארו לויאליים גם מצדם. זהו החוג הערבי היחיד הפונה בעניני הסכם יהודי-ערבי אך ורק לסוכנות; אבל הם מכירים המצב הפנימי של התנועה הלאומית הערבית בארץ-ישראל והם יודעים, שהכוח המרכזי זהו המופתי, ולכן אינם אופטימיים כל-כך בנוגע לאפשרות של הסכם, אם כי מצדם הם מגלים רצון טוב. באותם הימים (ב-6 בפברואר) הגיע ד“ר וייצמן לקהיר. בין האנשים שביקר היה גם קַטאווי פחה, ראש הקהילה היהודית במצרים. זה הודיע לוייצמן, שהזמין את ד”ר שַהְבַּנדר – אישיות סורית חשובה, שהוּצעה לו משרת נשיא סוריה אחרי המשא-ומתן בין סוריה וצרפת על עצמאות סוריה, לדון אתו על הסכם יהודי-ערבי. כעבור זמן-מה הופיע שהבנדר. ד“ר וייצמן אמר לו, שלא ייתכן כל הסכם יהודי-ערבי המכוּון לקבוע היהודים כמיעוט בארץ-ישראל. ד”ר שהבנדר אמר, שהוא מבין כי אין לדון על סטטוס של מיעוט יהודי, אבל יש לעת-עתה לעשות סידור לשקט לחמש שנים – ובינתים ידונו על סידור קבוע. ד“ר וייצמן שאל אותו מה יהיה גורל העליה היהודית בחמש השנים. שהבנדר ניסה להשתמט משאלה זו, אולם כשוייצמן לחץ עליו – שאל שהבנדר את וייצמן – כמה עולים מתכוונים היהודים להכניס בתקופה זו. ד”ר וייצמן השיב: רבע מיליון יהודים. ד“ר שהבנדר השיב, שזוהי שאלה מסובכת, ואינו יכול באותו מעמד לחוות דעה. אז שאל אותו וייצמן: מה פתרונך אתה לפתרון השאלה הארצישראלית? שהבנדר ענה: פדרציה ערבית. ד”ר וייצמן העיר, שאין היהודים מתנגדים לפדרציה ערבית, אבל זה לא תלוי ביהודים, אלא בערבים עצמם, ויש ביניהם חילוקי-דעות בשאלה זו, וגם בין אנגליה וצרפת. אולם היהודים יסכימו לקונפדרציה ערבית אם תוקם מדינה יהודית בארץ-ישראל, וזו תצטרף לקונפדרציה. ד"ר שהבנדר הודיע, שהוא מוכן להיכנס בעובי הקורה של השגת שלום יהודי-ערבי, והוא מוכן לנסוע לשם כך לסוריה, לעיראק ולסעודיה, אבל הוא חושש מאוד שאם לא יוציאו את המופתי מכל הענין – יהיה קשה לבוא לידי הסכם.

בינתים הגיעו ידיעות על משא-ומתן בין ד“ר מגנס ובין נורי פחה. בישיבת ההנהלה ביום 20.2.1938 מסר שרת שנודע לו ממקור ערבי מהימן, שנורי פחה מסר לבא-כוח הממשלה הבריטית בבגדאד על תוצאות פגישתו עם ד”ר מגנס והבישוף האנגליקני ודן אתם על אפשרות של הסכם יהודי-ערבי, שיהיה מבוסס על סטטוס של מיעוט יהודי בארץ-ישראל ועל קביעת האחוז היהודי לגבי התושבים האחרים, וד“ר מגנס הביע את תקוותו שיעלה בידו לשכנע את ההנהלה לתת לו יפוי-כוח לנהל משא-ומתן לפי הקוים האלה. נורי פחה מסר עוד, כי ד”ר מגנס הודיע, שאם ההנהלה לא תסכים לנהל משא-ומתן לפי קוים אלה, הרי הוא מקווה שיהודים אנגלים, אמריקנים וגרמנים וגם מספר יהודים בארץ-ישראל ייפרדו מההנהלה ויכנסו במשא-ומתן ישר עם הערבים. נורי מחכה לידיעות ממגנס במשך שבועַיִם-שלושה. נורי מוסר, שיצטרך עוד לשכנע את המופתי להסכים להצעה – דבר לא קל לגמרי – אבל הוא מקווה שיצליח.

שרת אינו יודע אם כל הדברים שמסר נורי פחה בשם ד“ר מגנס הם נכונים, אולם אין ספק שהענין הוא רציני וטעון בירור. והוא מבקש מאת ההנהלה סמכות לפנות לד”ר מגנס ולבקש ממנו בירור בשאלה הזאת. יושב-ראש ההנהלה הציונית היה באותם הימים בלונדון.

אמנם בהתאם להחלטת ההנהלה פנה כבר שרת לד“ר מגנס במכתב וביקש ממנו ביאורים על המשא-ומתן עם הערבים הידוע לממשלה. עד עתה לא נתקבלה תשובה. מובן שדבר זה אינו מונע פניה שניה אליו, ואם לא נקבל תשובה גם הפעם נצטרך להוציא מסקנות. אם יתברר שד “ר מגנס בא בדברים עם נורי פחה, הוא, שרת, יציע להנהלה לדרוש מד”ר מגנס להפסיק את כל פעולותיו המדיניות. זה שנים שד”ר מגנס עושה פוליטיקה על דעת עצמו, ואין רואים בה קורטוב של הצלחה. להיפך, היא רק מזיקה. שיחותיו של ד“ר מגנס נמסרות למשרד לעניני חוץ על-ידי הערבים המעונינים בדבר, ואין יודעים מהי הרוח השוררת במשרד זה לגבי עניננו. המשרד לעניני חוץ רואה, שאיש העומד בראש האוניברסיטה העברית בירושלים מדבר ברצינות על כך שיהודי אנגליה, אמריקה, גרמניה וגם מספר יהודים מארץ-ישראל ייפרדו מאת ההנהלה ויעשו שלום עם הערבים. אין כלל צורך לדבר על הנזק שדברים אלה גורמים לנו. שרת כתב לפרופ' ברודצקי על פעולותיו של ד”ר מגנס, והשתמש במכתב זה במונח “שליח שמילא ידי עצמו”. ד“ר הכסטר והגב' ג’ייקובס כתבו בענין זה אל שרת והעירו, שהיות וד”ר מגנס קיבל בשעתו יפוי-כוח לברר האפשרות של הסכם יהודי-ערבי, הרי אינו שליח של עצמו. שרת השיב לגב' ג’ייקובס והעיר לה, כי עובדה היא שד“ר מגנס נשא-ונתן עם ערבים עוד לפני שפנה להנהלה בהצעה הידועה ולפני ששאלנו לפרטי ההצעה. גם לאחר שהוא מסר לנו הצעה שונה לגמרי מזו שקיבלנו ממנו בפעם הראשונה, ושענינו עליה בסירוב מוחלט להיפגש על יסוד ההצעה שהביא לפנינו בשם הערבים, הוא השתדל לשכנע אותנו, כי נסכים לפגישה עם הערבים על יסוד ההצעה הראשונה, שכידוע היתה רק פרי רוחם של חיימסון וניוקומב. על שיחתו של מגנס עם נורי פחה קיבלנו ידיעות משני מקורות שונים. – אם יתברר שד”ר מגנס ניהל עם נורי פחה משא-ומתן על בסיס של מיעוט יהודי בארץ-ישראל – נצטרך להוציא מזה מסקנות.

אוסישקין סיפר, כי לפני 11 ימים טלפן אליו ד“ר מגנס, שהוא ומר גד פרומקין רוצים לבקר אותו בענין דחוף. הפגישה התקיימה בביתו של מר אוסישקין. מר פרומקין שתק כמעט כל הזמן. ד”ר מגנס מסר, שקיבל את מכתבו של מר שרת מ-25 בינואר, אבל לא יענה עליו, כי הוא מרגיש את עצמו נעלב מתוכן המכתב. אוסישקין העיר על כך, כי קרא את המכתב ואינו רואה בו כל עלבון והוא מייעץ לד“ר מגנס להשיב עליו. ד”ר מגנס סיפר לו, כי הבישוף האנגליקני ביקר אצלו ודיבר על המצב הקשה בארץ, וכי יש לעשות דבר-מה להשקיט את הרוחות. שניהם נסעו לביירות להיפגש עם נורי פחה. אוסישקין שאל מיד אם הודיע על נסיעתו זאת למר שרת. התשובה היתה שלילית. אוסישקין העיר על כך, שד“ר מגנס עשה שגיאה בזה שנסע לביירות מבלי לשאול קודם את דעת מנהל המחלקה המדינית. ד”ר מגנס לא הגיב והמשיך, שבביירות נפגשו עם נורי פחה ודנו על המצב בארץ. יסוד השיחה היה – הסכמה זמנית לחמש עד עשר שנים של מיעוט יהודי בארץ. נורי הביע את דעתו שעל יסוד זה אפשר יהיה להגיע לידי הסכם, והציע לקבוע מיד את אחוז היהודים בארץ לתמיד ביחס לתושבים אחרים. ד“ר מגנס השיב, שלכך לא יסכימו היהודים, והציע לדבר על עליה במשך חמש או עשר השנים הקרובות. נורי פחה הזכיר גם את דבר הקונפדרציה, וד”ר מגנס העיר על כך, שזה ענין של העתיד. הבישוף האנגליקני שמח לדברי מגנס. נורי פחה אמר, שיצטרך עוד להתייעץ בענין זה עם חבריו. הוא בעצמו מסכים להצעת ד“ר מגנס, וייתכן שיצטרכו להיפגש שוב בקרוב, ואולי גם בירושלים. אוסישקין ביקש מד”ר מגנס למסור את הענין למר שרת. ד“ר מגנס סרב, והרשה לאוסישקין למסור את הענין בשמו. אוסישקין הודיע לו, שאינו מקבל עליו שליחות זו. מאז לא דיבר עם מגנס בענין זה. הוא מציע להטיל על ד”ר הכסטר לסדר פגישה בין ד"ר מגנס ובין שרת. הוא, אוסישקין, מוכן להשתתף בפגישה זו. רק לאחר השיחה אפשר יהיה להגיע לידי מסקנה.

ד“ר הכסטר אמר: שרת יודע סיבת אי-תשובתו של ד”ר מגנס לו. הוא, ד“ר הכסטר, ניסה להשלים ביניהם אבל לא הצליח. שרת חיפש דרך לפנות שוב לד”ר מגנס, אבל ד“ר הכסטר העיר לו, כי אין צורך בכך, וד”ר מגנס עומד להשיב על המכתב של מר שרת. במקום פגישה עם ד“ר מגנס, כפי שהציע אוסישקין, מציע ד”ר הכסטר להזמין את ד“ר מגנס לישיבה מלאה של ההנהלה ולשמוע ממנו את ביאוריו. דבר זה נעשה לאחר שנקבל תשובה ממנו למכתב מר שרת מיום 25.1.1938. עליו רק לציין, כי אפשר להאמין לד”ר מגנס שאף פעם לא הציע מיעוט תמידי בארץ-ישראל כבסיס להסכם יהודי-ערבי.

הרב פישמן אמר כי פרשת הד“ר מגנס בציונות היא מעציבה מאוד. במשך כל השנים הוא גורם לנו נזק. אבל הוא מסכים להצעת ד”ר הכסטר, שנזמין אותו לישיבת ההנהלה למען נגיד לו ברורות, שאסור לו לעשות פעולה מדינית ואין הוא צריך להתערב בענינים שאינו מוסמך להם. צריך לדרוש ממנו ביאורים ולבקש ממנו להמשיך את עבודתו באוניברסיטה, ולא להתערב בפוליטיקה.

ההצעה להזמין את ד“ר מגנס לישיבת ההנהלה הועמדה להצבעה. ארבעה הצביעו בעד, שלושה הצביעו נגד. ד”ר רוטנשטרייך ביקש להביא השאלה להחלטת ה"ה בן-גוריון וברודצקי בלונדון. גרינבוים ביקש ממר שרת לשוחח בשאלה זו טלפונית עם בן-גוריון ולהודיע להנהלה דעתו.

למחרת קיבל שרת מד"ר מגנס (מיום 21.2.1938) מכתב האומר:

"כידוע לכבודו השתדלתי להביא לידי פגישה בין היהודים והערבים. דבר זה נעשה על-פי בקשת האכסקוטיבה של הסוכנות היהודית במכתביה מיום 6 בדצמבר, מיום 13 בדצמבר 1937 ומיום 13 בינואר 1938.

"הנני נותן דין-וחשבון על פעולתי.

"דין-וחשבון זה קיבל צורה אחרת מכפי שעלה במחשבתי תחילה, מחמת הצורך להשיב על מכתבו של מר שרתוק מיום 25 בינואר 1938, שתוכנו בודאי ידוע לכם.

"הייתי מציע שתסודר עתה פגישה בין האכסקוטיבה וביני כדי לדון ביחסים היהודיים והערביים.

בכבוד רב י. ל. מגנס".

באותו זמן נתקבל על-שם הנהלת הסוכנות מכתב ארוך ומפורט מד"ר מגנס, על השתלשלות הדיונים על הסכם יהודי-ערבי, אף הוא כתוב מיום 21.2.1938. במכתב זה נאמר:

"1. בסוף אוקטובר 1937 קיבלתי מאת מר חיימסון בלונדון נוסח ‘הצעת בסיס לויכוח באי-כוח היהודים והערבים’. מר חיימסון מסר נוסח זה גם לסוכנות היהודית בלונדון ביום 4 בינואר 1937. נוסח זה נתחבר על-ידי מר חיימסון וקולונל ניוקומב בלונדון. קולונל ניוקומב היה אחד ממיסדיה ואחר-כך גזברה של ‘לשכת המודיעין הפלשתינאית’ ששימשה נציגות מוכרת בלונדון של הועד הערבי העליון, עד שדוּכא וַעד זה.

"מר חיימסון הודיע, שערבים אחדים בעלי השפעה עומדים מאחורי נוסח זה, ושהוא תוצאות דיונים רבים בין יהודים, ערבים ואנגלים בקיץ 1937 באמריקה, באנגליה ובז’נבה.

"בוודאי ידוע לכבודכם מהלך מקצת מהדיונים הללו.

"2. נוסח זה נראה בעיני כראוי לתשומת-לב מיוחדת, בגלל השתתפותם של קולונל ניוקומב בחיבורו ובגלל עצם צורתו ותוכנו. נוסח זה נתחבר מתוך שיקול זהיר של כל מלה ומלה. אין צורתו צורה משפטית. אין כאן הצעת הסכם שלום או חוזה רשמי, אלא מה ששמו מעיד עליו ‘הצעת בסיס לויכוח’. ענינים חשובים אחדים כגון ענין מכירת קרקעות, נשמטוּ. התאריכים בסעיף הראשון והאחרון נשארו פתוחים. הסעיף הנוגע לעליה נכתב בכוונה בצורה רחבה וסתומה. המונח ‘מיעוט’ לא הופיע כלל. הופיע המונח ‘בית לאומי יהודי’ אבל לא המונח ‘מדינה ערבית’. עבר-הירדן נזכרה. נוסח זה היה, איפוא, מכוון כרבים מבני-מינו לא לשמש הסכם חוקי ומחייב, אלא אמצעי להכשרת הדרך לפגישת שני צדדים מתנגדים.

"3. הסבתי את תשומת-לבם של מר הכסטר ואוסישקין מהסוכנות היהודית לנוסח זה, והתוצאה היתה: שיחות בין מר שרתוק וביני תחילה ביום 19 בנובמבר 1937, ואחר-כך בין מר אוסישקין, מר בן-גוריון, מר שרתוק וביני ביום 22 בנובמבר 1937. מטרת השיחות הללו היתה לברר את פירושו של נוסח זה. השבתי על שאלותיהם המפורטות עד כמה שידי הגיעה, שהרי לי עצמי לא היתה שום נגיעה בחיבורו של הנוסח. על-פי בקשתם כתבתי גם למר חיימסון וביקשתיו להשיב תשובות רשמיות יותר, והודעתי את תשובותיו למר שרתוק ביום 3 בדצמבר וביום 9 בדצמבר 1937. אני מצרף כאן העתקות חילוף-מכתבים זה עם מר שרתוק. שאלות בדבר משמעות הנוסח הוצגו באותו זמן גם על-ידי הסוכנות למר חיימסון בלונדון, והוא השיב עליהן לסוכנות שם.

"4. במכתבו של מר שרתוק אלי מיום 7 בדצמבר 1937 קיבלתי יפוי-כוח מאת הסוכנות להשתדל להביא לידי פגישה בין הסוכנות ובין ערבים בעלי מעמד מתאים, פגישה שתהא חשאית, בלתי-רשמית ומוקדמת. יפוי-כוח זה חזר וניתן במכתבים מיום 13 בדצמבר 1937 ומיום 13 בינואר 1938, וזה נוסח יפוי-הכוח במכתב מיום 6 בדצמבר 1937: ‘במצב זה אנו סבורים, כי אין דרך לברר את העובדות לאמיתן ולהגיע לידי משא-ומתן ממשי, במקרה שמשא-ומתן כזה אפשרי, אלא על-ידי סידור פגישה בינינו לבין הערבים המוכנים למשא-ומתן. אם יש בידך להציע פגישה כזאת עם ערבים בעלי מעמד מתאים, הננו להודיעך, כי אנו מוכנים לכך. מובן מאליו, שהפגישה הראשונה תוכל להיות רק פגישת בירור בלתי-רשמית, שבתוצאותיה אפשר יהיה לקבוע אם יש מקום למשא-ומתן או לא. מצדנו נוכל להבטיח שלא ניתן שום פרסום לפגישה זו, לא לפני שתתקיים, ולא לאחר שתתקיים, אלא אם כן יוסכם על-ידי שני הצדדים לפרסמה. הנני מציע לך, איפוא, לברר אם פגישה כזאת אפשרית ולהודיענו זאת בהקדם האפשרי’.

"במכתב מיום 13 בדצמבר נאמר: ‘על-כל-פנים אם תתברר אפשרות של פגישה פנים-אל-פנים אשר אותה הצעתי במכתבי הקודם נצטרך להתנות תנאי למפרע שדבר הפגישה יישאר שמור בסוד, בהניחי כי הצד שכנגד יהיה מעונין במילא שהדבר לא יתפרסם. אולם עובדות הימים האחרונים הפריכו בהחלט את ההנחה הזאת. אדרבא, נראה כאילו הצד שכנגד מעונין אך ורק בפרסום ולא בתוצאות ממשיות. לפי זה צריך שיהא ברור, שאם לא יהיה לנו הבטחון המספיק שהצד שכנגד יעמוד בדיבורו ביחס לסודיות הפגישה, ספק אם היא תוכל להתקיים’.

"דבר זה לא היה נכון, כפי שהראיתי להלן בסעיף 30 של דין-וחשבון זה.

"באותו זמן בערך התחלתי להטיל ספק באיזו מידה הסכים אחד הערבים, שנזכר על-ידי מר חיימסון, לנוסח שהוא כבסיס לויכוח. לפיכך עשיתי מיד את הצעדים הדרושים כדי שתתקבלנה ידיעות ישרות מאת המנהיגות של ערביי ארץ-ישראל בביירות.

"5. לשם כך נפגשתי ביום 16 בדצמבר 1937 עם אנגלי ידוע-שם ועם ערבי. האחרון הוא נציג מיופה-כוח של הועד הערבי העליון לשעבר. היו לי שיחות אחדות עם שני האדונים האלה, ושניהם לא חסכו כל מאמץ כדי להביא לידי פגישה חשאית, בלתי-רשמית ומוקדמת, כפי שהוצעה על-ידי מר שרתוק. עוד יהיה לי מה לומר להלן על שיחות אלה. אולם די לומר כאן, כי נוסח חיימסון-ניוקומב שימש כאן כל הזמן בסיס לויכוחינו ולמאמצינו.

"6. ביום 28 בדצמבר 1937 כתב לי מר שרתוק והביע את התנגדותו למכתבו של מר חיימסון למר לוריא, המזכיר המדיני של הסוכנות בלונדון מיום 20 בדצמבר. הוא גם צרף קטע מתוך פרוטוקולים של שיחה בין מר מוסא חוסייני ומר באקשטאנסקי מהפדרציה הציונית בלונדון, מ-14 בדצמבר

  1. בתשובתי למר שרתוק מיום 30 בדצמבר אמרתי, שאני מקווה שהוא יוכל ‘לשמוע ממני דבר במשך השבוע הבא. ירשה-נא לי להוסיף, שאני אחראי לדברים הבאים ישר ממני, ולא למכתביו של מר חיימסון או לאיזה דבר זולתו’.

"7. ביום 8 בינואר 1938 ביקשתי מאת אחד מחבריו של מר שרתוק בסוכנות היהודית להודיע למר שרתוק כדלקמן: שהייתי במגע עם הערבים בביירות על-ידי מתווכחים שאתם נפגשתי שלוש פעמים. הפגישה הרביעית היתה צריכה להיות ביום 4 בינואר, אבל נדחתה ברגע האחרון, בודאי בגלל פרסומה של איגרת אורמסבי-גור באותו יום.

"8. ביום 11 בינואר 1938, באחת השיחות עם האנגלי והערבי שהזכרתי לעיל, נמסר לי נוסח כבסיס שעל-פיו מוכנה המנהיגות של ערביי ארץ-ישראל בביירות להיפגש עם הסוכנות היהודית לפגישה חשאית, בלתי-רשמית ומוקדמת, כפי שהוצעה על-ידי מר שרתוק. בנוסח זה השתמשו בצורתו ובאחדים מסעיפיו של נוסח חיימסון-ניוקומב, אבל נכללו בו שינויים יסודיים בנוגע לנקודות המכריעות של עליה ומכירת קרקע, וגם בנוגע לאפשרות של הסכם זמני שאפשר לחדשו לאחר תקופת-שנים מסוימת.

"9. ביום 12 בינואר נפגש מר שרתוק אתי והודעתי לו את דבר השינוים הללו. אף שאלתיו, כפי שנתבקשתי לעשות, לדעתו האישית על האפשרות שהסוכנות היהודית תיפגש על בסיס הנוסח החדש. הוא השיב, שהסוכנות לא תיפגש. אני עצמי כבר הבעתי אותה דעה לאלה שאתם נפגשתי. אחר-כך הודעתי להם התשובה שבעל-פה של מר שרתוק.

"10. ביום 13 בינואר 1938 כתב אלי מר שרתוק: א. ניתח בפרוטרוט את ההבדלים בין נוסח חיימסון-ניוקומב המקורי והנוסח השני לאחר השינויים שהוכנסו בו בשם המנהיגות הערבית בביירות; ב. הודיע: ‘הסוכנות היהודית דוחה את הנוסח של הצד שכנגד כבסיס למשא-ומתן, ומודיעה שהיא לא תיכנס בשום דיון עליו’; ג. אולם ‘אם הצד שכנגד ירצה בפגישה עם הסוכנות לאחר שיהא ידוע לו שזוהי עמדתה, הרי הסוכנות מוכנה לפגישה. באשר לפגישה זו עומדים בתקפם כל התנאים שהתניתי במכתבי אליך מ-6 בדצמבר 1937. הנני בטוח, כי את תשובת הצד שכנגד על הודעתנו זו – תמסור לי בלי איחור’.

"11. באותו יום תרגמתי מלה במלה את כל המכתב מיום 13 בינואר לאלה שאתם נפגשתי. אולם אף-על-פי שהגיעו השיחות לדרגה בלתי-מספקת כזאת, הביעו רצונם ששיחותינו תימשכנה.

"12. ביום 14 לינואר כתבתי למר שרתוק כדלהלן: ‘בישיבת אתמול קיבלתי את ההודעה שיש סיכויים לפגישה רק אם הנוסח שלהם (היינו של ערביי ביירות י. ל. מ. ) ישמש כבסיס לויכוח’. ואף-על-פי-כן נדברנו להיפגש עוד פעם ביום החמישי הבא בשובי מנתניה. לפי דעתי כדאי היה לדון על האפשרות של תשובה נוספת מצדכם, אולי במובן זה שחוזרים על נכונות הסוכנות לפגישה על בסיס הנוסח מלונדון כבסיס לויכוח, על אף הנקודות שאינן משביעות רצונה של הסוכנות.

"ואז אם זה אפשר להכין נוסח שיביע את עמדתה של הסוכנות בנוגע לכל הנקודות המובאות בנוסח שלהם (ערביי ביירות י. ל. מ. ).

"13. בתשובה לכך כתב לי מר שרתוק את מכתבו מיום 25 בינואר 1938. הוא דורש ביאור לסתירה, כביכול, שיש בין מה שאני אמרתי לאכסקוטיבה בנובמבר 1937, על הערבים שעומדים מאחורי נוסח חיימסון-ניוקומב, והעובדה שבינואר 1938 קיבלה המנהיגות הערבית בביירות רק חלקים מסויימים מנוסח זה, והכניסה שינויים יסודיים בשאר החלקים.

“14. אני אשיב להלן על שאלה זו בדבר סתירה כביכול. אולם בטרם אני משיב הייתי רוצה להפנות תשומת-לב לכך, כי במכתבו מיום 25 בינואר 1938 מוצא מר שרתוק בעצמו את הביאור לסתירה, כביכול, שיש כאן ב’דברים שלא התאימו לעובדות', ‘התרשמות מוטעה’, ‘שמועות קלוטות מן האויר’, ‘סילופים שנעשו במזיד’. מתוך מכתבו של מר שרתוק לא הוברר כל צרכו למי כל זה מכוון. מאחר שלא הוציא אותי מכלל זה, אם כי ניתנה לי הזדמנות מספיקה לכך, אני מניח שהוא מכליל אותי בין האשמים באשמות הנ”ל. חיכיתי זמן-מה כדי ליתן למר שרתוק שעת-כושר על-ידי חבר האכסקוטיבה לשנות אחדים מהביאורים האלה. אולם לשווא. וזה מבאר בכלל את האיחור של תשובתי למכתבו. אם נשלחו לחברי האכסקוטיבה אילו מסמכים בשאלה זו – הריני להסב כאן תשומת-לבכם לעובדה, שהמסמכים הללו לא חיכו לתשובתי למכתבו של מר שרתוק מיום 25 בינואר 1938 (שקיבלתיו ביום 26 בינואר) ושהמסמכים הללו לא הוראו לי לשם תיקון או תשובה אפשרית.

“15. מתוך זהירות מרובה שמרתי על תנאי יפוי-הכוח שהתנתה האכסקוטיבה אתי. לא ניהלתי ‘משא-ומתן’ לשם ‘הסכם’ סופי וחוקי בן היהודים והערבים, אלא שיחות וגישושים העלולים להכין בסיס לאותה פגישה חשאית, בלתי-רשמית ומוקדמת שהוצעה על-ידי מר שרתוק. זהיר הייתי להדגיש שנוסח חיימסון-ניוקומב לא נתחבר בידי הסוכנות היהודית, ושהסוכנות היהודית אינה מסכימה לכל הנחותיו. אולם אף-על-פי-כן ולמרות זאת, מוכנה הסוכנות היהודית לראות נוסח זה כבסיס מוקדם לויכוח בלתי-רשמי וחשאי, אם יראו בו המנהיגים הערביים אף הם בסיס כזה. אם תתכנס הפגישה המוקדמת רשאי יהיה כל צד לקבל או לדחות או לשנות את ההנחות שבנוסח זה או להציע הצעות שאינן כלולות בו. מה שאמרתי זה עתה מתאשר על-ידי פרוטוקול שנכתב על-ידי האנגלי שהזכרתי לעיל, ושאני מצטטו כאן ברשותו: 'ד”ר מגנס תירגם קטעים מתוך שני מכתבים רשמיים מיום 6 ומיום 13 בדצמבר, הכתובים בידי אחד החברים החשובים של הנהלת הסוכנות היהודית, שבהם אומר הכותב, כי הסוכנות היהודית מוכנה להיפגש עם נציגים ערביים על בסיס המסמך הזה… בלי להבטיח שיבוא משא-ומתן בעקבות פגישה זו. מכיון ששני המכתבים היו מסומנים “פרטי וסודי” לא מסר לנו העתקות מהם, אלא תירגם את הקטעים הנוגעים לענין מעברית לאנגלית'. פרוטוקול זה ממשיך: ‘הודגש (למנהיגות הערבית בביירות – י. ל. מ.) כי הסוכנות היהודית עצמה מקבלת את המסמך רק כבסיס לויכוח, ואינה יכולה להתחייב לכולו, אבל מוכנה היא להיפגש על יסוד מסמך זה, וכי עמדה זו עלולה להיות גם עמדת חברי הועד הערבי העליון’.

"16. אחדים מידידי נפגשו עם אנגלי ידוע-שם זה, והוא רמז להם על פרטים רבים, שאינני יכול להעלותם על הכתב מטעמים מובנים לכם, אולם אם האכסקוטיבה מעונינת בכך, אשמח להודיע לה את שמות ידידי אלה. ועתה בנוגע לסתירה, כביכול, שעליה מדבר מר שרתוק במכתבו מיום 25 בינואר 1938. מכתבי למר שרתוק מיום 3 בדצמבר ומיום 9 בדצמבר 1937 כוללים שאלות ותשובות, שהיו מכוונות על-פי בקשת האכסקוטיבה לבאר את משמעותן של נקודות שונות בנוסח חיימסון-ניוקומב. השאלות והתשובות דלקמן נכללות במכתבי מיום 3 בדצמבר 1937: 1. שאלה: האם ‘הצעת בסיס לויכוח בין באי-כוח היהודים והערבים’ הוא בסיס שהסכימו לו ערבים אחדים בעלי השפעה? תשובה: כן. 2. שאלה: מי הם הערבים האלה? תשובה: נאמר, כי חברים של הועד הערבי העליון שפורק, וביניהם פלוני ואלמוני, מוכנים לקבל את התכנית כבסיס לויכוח. אני מסב את תשומת-לבכם לזהירות שבה נתנסח פסוק זה. המלה ‘נאמר’ שהובאה כאן, היא המלה שבה השתמש מר חיימסון במכתבו אלי. מר שרתוק במכתבו מיום 6 בדצמבר ובמקומות אחרים מסב את תשומת-הלב לזהירות זו ומסיק ממנה, כי אפילו ‘אנשי הקבוצה האנגלית-יהודית בלונדון אינם בטוחים בטחון גמור בהסכמת הערבים, אלא מוסרים זאת מפי השמועה, או על-כל-פנים מכלי שני או שלישי’. אולם תשובתי בדבר הסתירה, כביכול, היא – שלא היתה כל סתירה במשמעות שאליה התכוון מר שרתוק. היו ‘ערבים אחדים בעלי השפעה’ מאחורי המסמך כהצעת בסיס לויכוח. מר חיימסון קיבל ידיעה על כך מאת קולונל ניוקומב, בקיץ ובראשית הסתיו, וקולונל ניוקומב מאשר את הדבר בהצהרה אלי מיום 4 בפברואר 1938, כדלקמן: ‘דנתי על האפשרות עם פלוני ועם אלמוני (האחד היה חבר הועד הערבי העליון לשעבר והשני היה במגע ישר עם הועד – י. ל. מ.), ואף-על-פי שהם עזבו את אנגליה ביולי וחיימסון ניסח את ההצעה יחד אתי באבגוסט או בספטמבר, אני מרגיש כי הרשות המלאה בידי לומר, שהם היו מקבלים אותה בדרך-כלל וכבסיס לויכוח. זו היתה כוונת ההצעה. לא היתה הכוונה שתתקבל מלה במלה על-ידי שני הצדדים; אולם היתה תקוה שהיא רחבה למדי כדי לכלול את שני הצדדים ולשמש על-ידי כך בסיס לויכוח. ברור כי הפסוק בסעיף 6 – ‘מספר התושבים היהודים לא יעלה על מספר מוסכם’, אינו מחייב. ולא היה מכוון לכך, עד ששני הצדדים יגיעו לידי הסכם. המופתי, למשל, לא הזכיר מעולם את עבר-הירדן, עד כמה שידיעתי מגעת, הוא מחוץ לתחומו, אולם מנהיגים ערביים אחרים הציעו שעבר-הירדן ייפתח אם ייתישב הסכסוך. כמו-כן יש עוד פסוק או שנַיִם בלתי-ברורים במידה שהמופתי לא יכול לקבלם; אולם עדיין יש בהם בסיס לויכוח וכוללים הם בדרך-כלל את ההשקפות שהובעו לפנינו. לפיכך, נראה לי ברור, שהמופתי לא יכול היה להסכים לנוסח מלה במלה, אף לא יכולתי לקבל את יפוי-כוחו לפרטים; אולם הכיוון הכללי מתאים בקירוב להשקפותיהם של יועצי המופתי’.

"קולונל ניוקומב מוסיף, שהוא ‘שלח את ההצעה הזאת למופתי לאחר שהתיעץ עם שני ערבים “בעלי השפעה” אחרים’, שהוא מזכירם בשמותיהם. ברור, איפוא, כי היו לו למר חיימסון על מה לסמוך בהשיבו בחיוב באופן ברור וקצר, על שאלה 1 שהוצגה על-ידי באי-כוח האכסקוטיבה: האם ‘הצעת בסיס לויכוח בין באי-כוח היהודים ובאי-כוח הערבים’ הוא בסיס שהסכימו לו ‘ערבים’ אחדים בעלי השפעה?

17".23 אני מסב את תשומת לבכם לזהירות שבה נתנסח פסוק זה. המלה ‘נאמר’ שהובאה כאן, היא המלה שבה השתמש מר חיימסון במכתבו אלי. מר שרתוק במכתבו מיום 6 בדצמבר ובמקומות אחרים מסב את תשומת-הלב לזהירות זו ומסיק ממנה כי אפילו ‘אנשי הקבוצה האנגלית-יהודית בלונדון אינם בטוחים בטחון גמור בהסכמת הערבים, אלא מוסרים זאת מפי השמועה, או על-כל-פנים מכלי שני או שלישי’.

"18. אולם תשובתי בדבר הסתירה כביכול היא שלא היתה כל סתירה במשמעות הבזויה שאליה התכוון מר שרתוק. היו ‘ערבים אחדים בעלי השפעה’ מאחורי המסמך כהצעת בסיס לויכוח.

"מר חיימסון קיבל ידיעה על כך מאת קולונל ניוקומב בקיץ ובראשית הסתיו, וקולונל ניוקומב מאשר את הדבר בהצהרה אלי מיום 4 בפברואר 1938, כדלקמן:

"דנתי על האפשרות עם פלוני ועם אלמוני (האחד היה חבר הועד הערבי העליון לשעבר והשני היה במגע ישר עם הועד – י. ל. מ.), ואף-על-פי שהם עזבו את אנגליה ביולי וחיימסון ניסח את ההצעה יחד אתי באבגוסט או בספטמבר, אני מרגיש כי הרשות המלאה בידי לומר, שהם היו מקבלים אותה בדרך-כלל וכבסיס לויכוח, זו היתה כוונת ההצעה. לא היתה הכוונה שתתקבל מלה במלה על-ידי שני הצדדים; אולם היתה תקוה שהיא רחבה למדי כדי לכלול את שני הצדדים ולשמש על-ידי כך בסיס לויכוח.

"ברור כי הפסוק בסעיף 6 “מספר התושבים היהודים לא יעלה על מספר מוסכם” אינו מחייב, ולא היה מכוון לכך, עד ששני הצדדים יגיעו לידי הסכם. המופתי למשל, לא הזכיר מעולם את עבר-הירדן, עד כמה שידיעתי מגעת; הוא מחוץ לתחומו; אולם מנהיגים ערבים אחרים הציעו שעבר-הירדן ייפתח אם יתישב הסכסוך.

"כמו-כן יש עוד פסוק או שנים בלתי-ברורים במידה שהמופתי לא יכול היה לקבלם; אולם עדיין יש בהם בסיס לויכוח וכוללים הם בדרך כלל את ההשקפות שהובעו בפני.

" ‘לפיכך נראה לי ברור שהמופתי לא יכול היה להסכים לנוסח מלה במלה אף לא יכולתי לקבל את יפוי-כוחו לפרטים; אולם הכיוון הכללי מתאים בקירוב להשקפותיהם של יועצי המופתי’.

"קולונל ניוקומב מוסיף שהוא שלח את ההצעה הזאת למופתי לאחר שהתיעץ עם שני ערבים ‘בעלי השפעה’ אחרים, שהוא מזכירם בשמותיהם.

"ברור איפוא, כי היה לו למר חיימסון על מה לסמוך בהשיבו בחיוב, באופן ברור וקצר, על שאלה 1 שהוצגה על-ידי בא-כוח האכסקוטיבה: ‘האם הצעת בסיס לויכוח בין באי-כוח היהודים והערבים הוא בסיס שהסכימו לו ערבים אחדים בעלי השפעה’.

"19. מר שרתוק בחפזונו הבלתי-מתאים למצוא טעמים לסתירה, כביכול, בין העמדה הערבית הקודמת ועמדתם אחר-כך, העלים עין מביאור רב-תוכן. ביאור זה הוברר בהצהרה דלקמן, שניתנה לו רשות להצהיר בשם שני האדונים, שאתם נפגשתי: ‘למרות העובדה שקולונל ניוקומב לא היתה לו סמכות לנסח את סעיף העליה בסגנון הסתמי שבו הוא מופיע במסמך ההוא (חיימסון-ניוקומב– י. ל. מ.) היה בכל-זאת רצון מצד חברים אחדים שם (בביירות – י. ל. מ. ) לסדר פגישה חשאית, מוקדמת, כדי לברר אם יש אפשרות של איזה משא-ומתן רשמי. כל תקוה לפגישה כזאת אפסה לאחר שהופיעה בעתונות הערבית תמצית נאומו של בן-גוריון מיום 21 בדצמבר 1937. נאום זה עורר רושם, שהיה רצון רע מצד הסוכנות היהודית. הודגש (לערבים בביירות – י. ל. מ.) שמר בן-גוריון התנגד בנאומו למעמד מיעוט תמידי ליהודים, בשעה שבמסמך הנידון (חיימסון-ניוקומב – י. ל. מ.) מדובר על הסכם לתקופה מסויימת. ההתמרמרות שנגרמה על-ידי נאומו של מר בן-גוריון היתה כה גדולה, עד ש’אפילו אלה שהיו מוכנים לדון בדבר פגישה מוקדמת, התנגדו לה עתה’.

“אני מעז להסב את תשומת-לבכם לעובדה, שנזכרה כאן בפירוש, כי הדגישו לערבים בביירות שהודעתו של מר בן-גוריון אינה דוקא בניגוד או בסתירה לשיחותי, מכיון שבנאום מדובר רק על מעמד מיעוט תמידי. בכל שיחותי הדגשתי שהיהודים אינם מוכנים לקבל זאת כבסיס לויכוח. אולם הדגשתי כי הסכם לתקופה מסויימת שבה יהיו היהודים מיעוט – יש לו אפשרות להתקבל על-ידי היהודים, וכפי שהיה ברור לי – גם על-ידי הערבים. עלי להוסיף, כי הודעתו של מר בן-גוריון, שנתפרסמה בלשונות שונות, בכללן בערבית, נתקבלה כהתרַסה ‘חריפה מאוד’, וכ’אולטימטום כלפי חוץ‘, ונתפרשה על-ידי הערבים כ’דחיה’ מוחלטת של כל תנאי אפשרי למשא-ומתן ולפיוס. ונאמר בפירוש בפרוטוקול הנ”ל, כי ‘הועד הערבי העליון לא יוכל, לאור ההודעה הזאת, לקבל אפילו את מסמך חיימסון-ניוקומב כבסיס לויכוח’. בפני האנשים שאתם באתי בדברים הבעתי את בטחוני, כי הודעתו של בן-גוריון לא היתה מכוונת ל’פוצץ' את השיחות שהתנהלו אז או להתכחש לשיחות אלו. אולם כך נתפרש נאומו, בצדק או שלא בצדק, בשעה שהופיע בעתונות העברית, האנגלית והערבית. אני עצמי רואה ביטויים מסויימים בנאומו של מר בן-גוריון כבלתי-מוצלחים, ואף שבודאי לא היו מכוונים להכביד על פגישה מוקדמת או למנעה, הרי למעשה זו היתה התוצאה.

"20. סיבה חשובה מאוד אחרת שנתעלמה, כנראה, מעינו של מר שרתוק והמסייעת לבאר את שינוי עמדתם של הערבים באוקטובר, בנובמבר ובראשית דצמבר מעמדתם בסוף דצמבר ובינואר היא: נפוצו אז שמועות עתונאיות שגרמו אולי לנאומו של מר בן-גוריון, על קיום קבוצה חזקה בתוך הקבינט הבריטי הרוצה ‘לגבש’ את אחוז התושבים היהודיים בארץ-ישראל. שמועות אלו, עד כמה שאני יודע, עדיין הן בגדר שמועות. אולם אחריהן באה איגרת אורמסבי-גור לנציב העליון ביום 4 בינואר 1938. איגרת זו נתפרשה בביירות כמסמך שאינו לרעת הערבים.

“21. אולם לאחר כל זה היו ‘ערבים אחדים בעלי השפעה’ מוכנים לנסות ולכנס את הפגישה החשאית, הבלתי-רשמית והמוקדמת, שהוצעה על-ידי מר שרתוק. לשם כך הוגש לי ביום 12 בינואר 1938 כהצעת בסיס לויכוח בפגישה הראשונה ‘נוסח ביירות’ שכבר הזכרתי. הרשוני-נא לחזור ולצטט מתוך הפרוטוקול שהזכרתי לעיל: 'ד”ר מגנס הבטיח להודיע את השינויים האלה למר שרתוק, מזכיר הסוכנות היהודית (הכוונה לראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית – י. ל. מ.), אולם הדגיש, כי הם משנים את כל בסיס המסמך, ומנקודת-ראות זו השינויים הם כאלה שלפי הרגשתי אין הסוכנות היהודית יכולה להסכים להם'.

"22. אף-על-פי שהנסיון לסדר פגישה ראשונה נכשלה, איפוא, מחמת הסיבות שהזכרתי לעיל, כתבתי בכל זאת למר שרתוק את המכתב שהבאתי קטעים ממנו לעיל, ובו הצעתי: א. שהסוכנות תחדש את נכונותה להיפגש עם הערבים על יסוד המסמך המקורי של חיימסון-ניוקומב, כבסיס לויכוח, אף-על-פי שאין הסוכנות מסכימה לכמה הנחות בנוסח זה, וגם – או ב. שהסוכנות תחבר נוסח משלה ותשתמש לשם כך במסמך חיימסון-ניוקומב כבסיס, כפי שעשו המנהיגים הערביים, או צד שלישי שפעל בשמם.

"23. דבר זה כנראה הכאיב לו למר שרתוק, והוא שואל – כיצד יכולתי להציע הצעות כאלו לסוכנות במצב זה.

"24. וזו תשובתי: ראשית, כבר אמרתי, כי שני האדונים שאתם נפגשתי סברו, כי אין להרשות שיבוא קץ למאמצינו.

"25. שנית, סבור אני, ובטוחני, כי רבים זולתי סבורים ככה, שעמדתה של הסוכנות תתחזק אם יוודע שהיא היתה מוכנה לויכוח מוקדם, אפילו על בסיס נוסח שלא הסכימה לכל הנחותיו. אם הסוכנות היהודית היתה מבטיחה וחוזרת ומבטיחה שיש לה רצון להיפגש עם הערבים ומראה בגאוה את מאמציה בעבר ב’יד מושטת' היא צריכה להיות מוכנה להיפגש אפילו על יסוד נוסח המספק רק מקצתו, או לכל הפחות להודיע את מטרות השלום שלה. לדעתי, סימן לחוזק ולבטחון בצדקתו הוא, שאיש מוכן להיפגש עם מתנגדיו.

"26. שלישית, שני האדונים שאתם נפגשתי בחנו אף הם את האפשרות של פגישה בין היהודים והערבים, או על יסוד העדר נוסח כתוב, או לשם סימון הנקודות שעליהן יש הסכם בין היהודים והערבים ולהשאיר את הנקודות השנויות במחלוקת לדיון נוסף בסדר הפוך למידת קשיים, היינו להשאיר ענין העליה לבסוף. דבר זה אירע בימים שבין 21 בינואר ו-26 בינואר, היינו ממש באותו זמן שבו ניסח מר שרתוק את מכתבו אלי מיום 25 בינואר ובו ייחס טעמים בזויים לכל מי שמשתתף במאמץ זה. בפרוטוקול שממנו ציטטתי לעיל נרשם, שהודיעו למנהיגות הערבית בביירות ‘מן החשיבות הממשית יהיה לסמן בפגישה מוקדמת לשם ויכוח בין באי-כוח הערבים והיהודים אותן הנקודות בנוגע למצבה ועתידה של ארץ-ישראל, שעליהן יש הסכם. באי-הכוח יכולים להיפגש שלא על בסיס פורמלי כלל או על בסיס הויכוח שהוצע על-ידי חיימסון-ניוקומב’. הובע כ’בטחון מבוסס כי פגישה כזו תכשיר את הדרך לדמדומי יום מאושר יותר בארץ-ישראל'.

"27. רביעית, אם היו נכשלים המאמצים לסדר פגישה ראשונה על איזה בסיס שהוא, היה הויכוח הבלתי-רשמי מתקדם, לדעתי, צעד אחד קדימה (אולי נוכל להתקדם בענין קשה זה רק על-ידי התקדמות אטית), אילו היתה הסוכנות מסכימה לעשות מה שהסכימה המנהיגות הערבית לעשות: להשתמש מצד אחד עד כמה שאפשר במלים מתוך נוסח חיימסון-ניוקומב, ומצד שני להכניס את שינוייה ותיקוניה – ולרמז בזה על תנאי השלום של הסוכנות.

"28. הייתי יכול לסיים את הדין-וחשבון הזה כאן. אולם הוספתי לצעוד עוד צעד אחד, שהייתי רוצה לתארו. אולם בטרם אני עושה זאת הייתי רוצה לדון כאן בנקודות נוספות אחדות שבמכתבֵי מר שרתוק. איני יכול להשיב על כל אי-הדיוקים שבמכתביו. אנסה לדון באחדים מהם.

“29. במכתבו של מר שרתוק מיום 25 בינואר 1938 נכללים הדברים כדלקמן: 'בשיחתנו הראשונה ביום 19.11.1937 מסרת לי שתי הצעות הסכם, כי שתיהן הובאו לפניך על-ידי קבוצות של ערבים… בפגישה השניה שהיתה לנו ביום 22.11.1937, על-ידי ה”ה אוסישקין ובן-גוריון, הודעת בתשובה לשאלתו של בן-גוריון, כי ‘אכן הנוסח חובר לא על-ידי ערבים, אלא על-ידי יהודי אחד ואנגלי אחד’. לאמיתו של דבר אמרתי בשיחתי הראשונה למר שרתוק, שהנוסח נתחבר על-ידי ה"ה חיימסון וניוקומב. דבר זה נרמז במכתבו של מר שרתוק אלי מאותו יום. הוא שואל: 'מאיזה צד יצאה היזמה לשיחות אלו – הצד היהודי, הערבי או האנגלי? איך עלה על דעתו להזכיר את ‘הצד האנגלי’ אם לא הזכרתי אנגלי כאחד ממחברי הנוסח? יתר על כן. מר שרתוק אמר לי באותו יום עצמו, יום 29 בנובמבר, שהוא קיבל אותו הנוסח מאת הסוכנות בלונדון, שנמסר לידיו על-ידי מר חיימסון ביום 4 בנובמבר 1937, אבל עדיין לא היתה לו שהות לעבור עליו. במכתבו אלי מיום 13 בינואר 1938 מזכיר מר שרתוק את מכתבו זה של מר חיימסון מיום 4 בנובמבר.

"30. במכתביו של מר שרתוק מיום 13 ומיום 28 בדצמבר 1937 הוא מאשים את ‘הצד שכנגד’ באי-נאמנות וברצון אחד ומיוחד לזכות בפרסום בלתי-חוקי, שאפשר להשתמש בו כלפי הציבור וכלפי הממשלה הבריטית למבוכתה ונזקה של הסוכנות היהודית. ממקורות בני-סמך הובטח לי, כי עד היום לא הופיעה אף מלה אחת בעתונות הערבית על מסמך חיימסון-ניוקומב או על מסמך ביירות או על השיחות הכרוכות בנסיונות אלה. עובדה זו כשלעצמה מראה באיזו רצינות קיבלה המנהיגות הערבית את הנסיון הזה. יש לקוות שאפילו מר שרתוק והאנשים שמהם שואב את ידיעותיו מודים עתה, שהמאמרים בעתונות הערבית שגרמו לכתיבת מכתביו אלי מיום 13 ומיום 28 בדצמבר 1937 לא היתה להם שום נגיעה לפעולה שאנו עוסקים בה כאן.

"31. מר שרתוק מוסיף לומר במכתבו מיום 28 בדצמבר 1937 'שחברי ההנהלה בירושלים, שאִתם באת בדברים, היו מרוצים מהתשובות (לשאלות מסמך חיימסון-ניוקומב – י. ל. מ.), שקיבלו ממך כפי שידוע לך ממכתבנו מיום 6.12.1937 אין הדבר כן, ומר לוריא ‘בצדק העמיד את מר חיימסון על טעות זו במכתבו אליו מ-21 בדצמבר’. אולם ביום 9 בדצמבר כתבתי מכתב שני למר שרתוק, ובו השבתי תשובות נוספות על השאלות שנשאלתי בדבר נוסח חיימסון-ניוקומב. מר שרתוק לא הזכיר כלל את התשובות שהשבתי מיום 9 בדצמבר 1937. זה היה סימן, שתשובותי הניחו את הדעת. ביום 13 בדצמבר 1937 אישר את קבלת מכתבי זה ולא הזכיר כלל את תשובותי לשאלות הללו. ואולם ביום 28 בדצמבר 1937 הוא אומר, כי התשובות שבמכתבי מיום 9 בדצמבר לא הניחו את הדעת, ואינו מזכיר כלל את תשובותי מיום 9 בדצמבר. בין יום 9 בדצמבר ליום 28 בדצמבר (קיבלתיו ביום 30 בדצמבר) שלושה שבועות של שתיקה מצדו – נתן לי להאמין, שתשובותי הניחו את הדעת ונתן לי להמשיך את מאמצי לסדר פגישה על יסוד נוסח חיימסון-ניוקומב כבסיס לויכוח.

"32. במכתבו של מר שרתוק מיום 28 בדצמבר 1937 נאמר: ‘מהקטע הזה (על שיחה בלונדון שלא נתאשרה – י. ל. מ.) תיווכח לדעת ראשית, כי לצד שכנגד נמסר, או כי הצד שכנגד קיבל רושם שהסוכנות היהודית נתנה את הסכמתה העקרונית להצעותיו של מר חיימסון. ידוע לך, כי לא היו דברים מעולם. והדבר צריך להיות ידוע גם למר חיימסון’. מעולם לא הוגד על ידי, אף לא עוררתי את הרושם, אף לא נתקבל ‘בצד שכנגד’ הרושם שהסוכנות היהודית נתנה את הסכמתה העקרונית ‘להצעותיו של מר חיימסון’. ‘הצד שכנגד’ ידע, כפי שכבר אמרתי והוכחתי על-ידי ציטוטים מפרוטוקול, שהסוכנות היהודית אינה מסכימה לנקודות מסויימות במסמך חיימסון-ניוקומב, ושאף-על-פי-כן היא מוכנה לראות מסמך זה כמספיק להצעת בסיס לויכוח, אם יסכים לכך גם הצד הערבי.

"33. מפתיעה יותר היא הודעתו של מר שרתוק במכתבו מיום 25 בינואר 1938: ‘כפי שידוע לך לא קיבלנו מעולם את נוסח חיימסון-ניוקומב כבסיס לאיזה משא-ומתן שהוא’. דבר זה לא היה ידוע לי. ההיפך מזה היה ידוע לי. אם יעמדו על הודעתו של מר שרתוק, הרי יכריחו בזה כל אדם בר-דעת להפיק את המסקנות המזיקות ביותר על מוסריותה הפוליטית של הסוכנות היהודית.

"מר שרתוק אומר גם במכתב זה, כי נוסח חיימסון-ניוקומב לא נתקבל מעולם כבסיס לויכוח. זהו המכתב היחיד שבו משתמש מר שרתוק במונח בסיס לויכוח. בכל מכתביו של מר שרתוק יש בלבול וטשטוש בשימוש המונחים ‘משא-ומתן’, ‘הסכם’, ‘בסיס להסכם’, ‘בסיס למשא-ומתן’, ‘בסיס לויכוח’. אם נוסח זה לא נתקבל על-ידי הסוכנות אפילו כבסיס לויכוח, איך ציפה מר שרתוק להגיע לאותה אסיפה, חשאית ומוקדמת שהציע? מכתבו מיום 25 בינואר 1938 הוא ראשון והיחיד שבו נמסרת הודעה כזו. אין היא מופיעה בשום מכתב אחר של מר שרתוק, ומעולם לא נמסרה לי הודעה כזו בעל-פה. במשך כל הזמן הניחו לי להאמין, שהסוכנות מוכנה להיפגש עם הערבים על יסוד נוסח זה כבסיס לויכוח, כפי שתיארתי לעיל. מעולם לא הזכיר מר שרתוק שום בסיס אחר לפגישה שהוצעה על ידו. לא היה בסיס אחר, ואת זה ידע מר שרתוק. אם נוסח זה לא נתקבל מעולם אפילו כבסיס לויכוח, למה שימש נושא ממושך כל הזמן למכתבינו ולשיחותינו? הוא שימש הנחה שעליה היה מבוסס כל השאר. פגישותינו הראשונות, כל חילופי-המכתבים שבינינו, יפוי-הכוח שניתן ונשנה ונשלש – כל זה לא יהא מובן בלי הנחה זו. נוסח לונדון שימש נושא לבדיקה מדוקדקת. במכתבו מיום 13 בינואר 1938 משווה מר שרתוק בפרוטרוט את נוסח לונדון לנוסח ביירות ומשבח את נוסח לונדון. המזכיר המדיני של הסוכנות בלונדון, מר לוריא, הציע במכתב למר חיימסון לשנות את סעיף 6 של נוסח חיימסון-ניוקומב, שכך תהא לשונו: ‘המספר המכסימלי של התושבים היהודים – – – עבר-הירדן לא יעלה במשך תקופת ההסכם על וכו’.' הרי שגם מר לוריא הבין שיש לקחת נוסח זה ברצינות כבסיס לויכוח. מר שרתוק אומר במכתבו מיום 6 בדצמבר: ‘העיקר’ אינו פירוש מלה פלונית או סעיף אלמוני בנוסח אלא כינוס פגישה עם הערבים. במכתבו מיום 28 בדצמבר הוא אומר כי ‘העיקר’ אינו בפירושים השונים שנתפרשו ביטויים שונים בנוסח אלא סעיף העליה שבנוסח זה. הוא הסעיף שבנוגע אליו הציע מר לוריא הצעות אחרות, כפי שנתברר בסעיף הקודם. מר שרתוק סותר את עצמו באותו מכתב מיום 25 בינואר 1938. הוא אומר: ‘ירדה מעל הפרק שאלת הפגישה עם הערבים האלה גם שלא על בסיס הנוסח הלונדוני’. הרי שפגישה כזו על בסיס נוסח לונדון עמדה על הפרק לפני 25 בינואר 1938.

"34. מר שרתוק במכתבו מיום 25 בינואר מוסיף ואומר: ‘ולא הבענו את הסכמתנו לשום סעיף מסעיפיו’, אולם במכתבו מיום 13 בינואר 1938 הוא אומר כלפי סעיפים מסויימים: ‘שינוי זה (בסעיף העליה– י. ל. מ.) יחד עם תיקונים אחרים – משנים תכלית שינוי את תמונת ההסכם שנצטיירה מתוך הנוסח הראשון (של חיימסון-ניוקומב – י. ל. מ.) שהוגש לנו, ונוטלים מתוכו את כל אותם היסודות שאפשר היה לראות בהם התקדמות מהצד הערבי לקראת הסכם אתנו. יסודות אלה היו שלושה: הכרה, ולו גם מן השפה ולחוץ, בבית הלאומי העברי; הרחבת מסגרת ההסכם על-פני עבר-הירדן עם אפשרות של התישבות יהודים שם; המשך העליה היהודית עד קרוב ל-50 מכלל האוכלוסים במשך תקופה מסויימת’. הוא גם הצטער על השמטת סעיף 9 מתוך הצעת חיימסון-ניוקומב בנוסח ביירות. יתר על כן. בשיחה מיום 22 בנובמבר שבה השתתף גם מר אוסישקין, אמר בן-גוריון, כי סעיפי האוטונומיה (סעיף 3 וסעיף 4) בהצעת חיימסון-ניוקומב יש בהם התקדמות כלפי כל מה שוויתרו המנהיגים הערביים עד כה.

"35. מר שרתוק מוסיף לומר במכתבו מיום 25 בינואר 1938: ‘ביקשנו רק לדעת אם נוסח זה (חיימסון-ניוקומב – י. ל. מ.) מוצע לנו על-ידי ערבים, או אם לפחות ישנם חוגים ערביים בעלי משקל הסומכים עליו את ידיהם’, ‘ביקשנו לדעת’. האפשר הוא שהכל נעשה כדי לעורר על-ידי ‘הצד שכנגד’ האמונה, שהסוכנות מוכנה להיפגש לשם ויכוח על בסיס זה, ואם יביעו את רצונם להיפגש, יודיע אחר-כך בשקט שהסוכנות לא קיבלה את זה מעולם כבסיס לויכוח? כל מי שמתבונן בדרכיהם של פוליטיקאים יודע, כי מוכנים הם לעתים קרובות להתכחש למתווכים ולעושי-שלום. כשגישושים ראשוניים נתקלים במכשול נהוגה מקדמת דנא ‘נסיגה אסטרטגית’ ורמאות לשם תכסיס ויתרון פוליטי. אולם קשה מאוד להאמין, שבשעה קשה זו הננו ‘ככל הגויים’ ונותנים למטרה לקדש את כל האמצעים הנראים בעינינו ראויים לשימוש.

"36. אינני רוצה לבקר את מר שרתוק יותר מדי. אין לבי נוטה לבקורת בשעה מכריעה זו בתולדות ארץ-ישראל. רואה אני את הקשיים שלפני כל מנהיג של דעת-הציבור, ובפרט אלה האחראים למחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. אולם עלי להודות שאין אני מבין את עמדתו של מר שרתוק. אולי יש בידו לבררה לי. בטוחני, כי נמצאים אנשים זולתי כאן ובחוץ-לארץ שהיו נבוכים כמוני לו היו יודעים את העמדה הזו. אני מקווה באמת שמר שרתוק לא חשב מה שאפשר להבין מתוך דבריו.

"37. אני בא עכשיו לענין החשוב האחד שעליו רמזתי לעיל. סבורני כי ענין זה יוכיח, כי צדקתי בשעה שלא נתתי לנסיוני להיגמר בגלל מכתבו הבלתי-מרוסן של מר שרתוק מיום 25.1.1938.

"38. יחד עם שני האדונים שהזכרתי כאן פעמים אחדות – שוחחתי ארוכות עם ערבי מפורסם שלא מארץ-ישראל ביום 6 בפברואר 1938. תוצאות השיחה הזאת היתה, שהערבי הזה אמר, כי מוכן הוא להדגיש למנהיגות הערבית את ההבדל בין נוסח שנתחבר בתורת ‘הצעת בסיס לויכוח’, שמטרתו היא רק להביא לידי פגישה ראשונה, ובין הסכם רשמי שאפשר להגיע אליו רק לאחר שהחל הויכוח. הוא היה מוכן גם להמליץ על השינויים דלקמן בהצעת חיימסון-ניוקומב, כפי ששוּנה בביירות, בתנאים שהסוכנות היהודית תסכים להם, או בתנאי שהסוכנות היהודית תציע מצידה הצעות שהו יסכים להן:

"1. במקום המלים ‘..בתנאי שחבר-הלאומים…’ להכניס את המלים ‘..בהתאם לפרוצידורה שנהג בה חבר-הלאומים כלפי שטחי מנדט אחרים, כגון סוריה ועיראק’; 2. להשאיר את המלה ‘לאומית’, כדי שהסעיף יישאר בצורתו המקורית; 3. יישאר בצורתו המקורית; 4. יישאר בצורתו המקורית, בהשמטת המלים ‘מבית לאומי יהודי…’ ואילך. מאחר שהסעיפים 2, 3, 4, 5, קובעים במהותם בית לאומי יהודי, יש להימנע מביטוי זה השנוי במחלוקת ומביטויים דומים בשעת ניסוח בסיס אפשרי לויכוח ראשון; 5. תישאר המלה ‘מחוזות’, כדי להחזיר לסעיף את צורתו המקורית; 6. וסעיף 9 יתמזגו, וזה יהא נוסחם: ‘המכסימום של מספר תושבים היהודיים יהיה x אחוז למאה עד להסכם נוסף בין שני העמים’. לא לכלול את עבר-הירדן, כי אין להם לערביי ארץ-ישראל דבר לעבר-הירדן. האדם שהציע את ההצעה הזאת מאמין, שאם יושג הסכם בארץ-ישראל תבוא לא ארץ עבר-הירדן בלבד בתחומי ההתישבות היהודית, אלא גם שאר הארצות הערביות; 7. יש להשתמש בשתי המלים ‘תפקח’ ו’תבטיח', והסעיף ישאר איפוא במהותו כבצורתו המקורית; 8. האינטרסים החיוניים של בריטניה הגדולה ‘יובטחו’ – הוא בלי ספק נוסח מעולה יותר מהנוסח המקורי. המצב היה איפוא כך, ששבעה מתוך תשעה הסעיפים נשארו כולם או בעיקרם כפי שהיו בהצעה המקורית, ובנוגע לסעיפים המכריעים 6 ו-9 היה המצב כדלקמן: א. באשר לעליה לא נזכר שום מספר, כדי שהפגישה הראשונה תוכל לצאת לפועל. כל צד רשאי להביא איזה מספר שהוא כחפצו; ב. יש כאן רמז להסכם בדבר העליה לתקופה מסויימת, אף כי בצורה סתמית ובלתי-מספיקה.

"יודע אני כמה טענות שאפשר להטיח נגד ההצעות האלו בצורתן זו. בטוחני שאפשר היה לבוא לידי נוסח מעולה יותר על-ידי חילופי-דעות ישרים או מתווכים, אם יש רצון לכך, אולם העיקר הוא שהנוסח הנזכר יש בו נסיון רציני מצד גורם חשוב אחד להצעיד את הויכוח צעד אחד קדימה.

"לדעתי יש להמשיך ולחפש בכל הדרכים נוסחה שתאפשר כינוסה של פגישה מוקדמת, ואני חוזר ומדגיש – מתוך רצון טוב. אין לחפש את הנוסחה אם אין היא אלא אמצעי למדוד את מידת החום של הצד השני בסכסוך זה. יש לחפש את הנוסחה רק אם יש לסוכנות היהודית רצון אמת להיפגש ולדון על תנאי שלום.

"הכרחי הוא ביחוד להשתדל ולהיפגש עם הערבים, לאחר שההחלטה בכיוון זה שהוחלטה באסיפת הסוכנות היהודית בציריך בשנת 1937, באה לקץ מוזר, שעליו לא נמסרה, עד כמה שאני יודע, שום הודעה בציבור.

"אולי אפשר להגיע לידי הסכם עם ערבים מארץ-ישראל מחוץ לערבים שיוצגו בועד הערבי העליון הקודם. אני כשלעצמי אינני יודע מי הם הערבים האלה. אולם אם אנו עושים שלום – עלינו לעשות זאת עם מתנגדינו בעלי ההשפעה והכוח; ואם להגיע לידי הסכם עם המנהיגות הערבית בביירות ברור הוא, שבשאלות העליה ומכירת הקרקע הם מבקשים מעין ‘יפוי כוח מצד קונגרס ערבי או מלכי ערב, היינו המדינות הערביות השכנות’.

"אפילו בנוסח ביירות של הצעות חיימסון-ניוקומב בולטות שתי עובדות: 1. כי חברים של הועד הערבי העליון הקודם היו מוכנים להיפגש עם הסוכנות היהודית, עובדה שאין לזלזל בחשיבותה; 2. כי יש רמז לויתורים בדבר עליה ומכירת קרקע, אם יתקבל ‘יפוי-כוח’ מתאים לכך מהחוץ.

"מן התבונה הוא, איפוא, לסוכנות היהודית לקבל את היזמה לידיה ולהשתדל כי ‘יפוי-כוח’ זה יינתן למנהיגים אלה של ערביי ארץ-ישראל. לדעתי, צריכה הסוכנות היהודית לקבל את היזמה לידיה, לפי שאם יינתן ‘יפוי-כוח’ כזה, הרי כדי שיביא תועלת מן ההכרח שתוצאותיו תתקבלנה גם על דעת היהודים.

"סבורני, כי בשעה קשה זו בענינינו חובת כל אחד ואחד הוא לעמוד לשירות בכל אשר לאל ידו, ואני מקווה שתהא לי האפשרות להיפגש עם האכסקוטיבה ולהוסיף לעמוד לרשותה. אשמח מאוד להשיב במידת יכולתי על השאלות האחרות שתוצגנה לפני.

בכבוד רב י. ל. מגנס".

"ירושלים 21.2.1938

 

פרק עשרים וחמישה


בימים ההם שהיתי בלונדון. נפגשתי עם מוסא חוסייני והוא ביקש לשוחח אתי. קבעתי לו פגישה להיום, יום 23.2.1938. הוא פתח בהרצאה על הציונות. יש שלושה סוגים של ציונות: מרכז רוחני, מרכז לנרדפים, מדינה יהודית. לדבר הראשון – הערבים לא יתנגדו. הדבר השני – בלתי-אפשרי מטעמים אוביקטיביים. וייצמן מדבר על ששה מיליונים (זה היה תוכן הרצאתו בפני הועדה המלכותית). ארץ-ישראל אין בכוחה לקלוט מספר כזה של יהודים, ולכן אין פתרון לפליטים יהודים בארץ ישראל. במדינה יהודית – יילחמו הערבים. מדינה יהודית, כמדינת הלבנון, רק תשמש משען לאימפריאליסם זר, וארץ ישראל יהודית תהווה תריז בין הארצות הערביות ותפריע לאיחודן. יש על-כן להגיע לידי הסכם על אחוז היהודים בארץ. האחוז יכול להיות רק שליש, אולם למען עזור לפליטים יהודיים יקבלו גם שאר ארצות ערב: סוריה, עיראק, סעודיה, עולים יהודיים. לא כל הערבים יסכימו אף לזאת – כי זוהי הכרת זכות יהודית בארץ; אבל אם היהודים יסכימו לכך, ייתכן שגם המנהיגים הערביים יסכימו לכך. אבל התנאי הוא – סילוק כל שלטון זר. ארץ ישראל תהיה מדינה ערבית עצמאית, ואחר-כך, כשתוקם פדרציה או קונפדרצה ערבית, תהיה ארץ ישראל חלק של הפדרציה. פדרציה זו תכלול לא רק ארצות ערב באסיה, אלא גם באפריקה הצפונית (מצרים, תוניס, אלג’יר, מרוקו). ואם תשאל: מהי הערובה שהערבים יתנהגו באופן הוגן כלפי השליש היהודי? ענתה על כך ההיסטוריה הערבית. מעולם לא רדפה מדינה ערבית יהודים ולא הציקה להם. מה שקרה בארץ – זוהי רק מלחמת מגן. אבל אם יהיה הסכם – יחדלו המהומות, והיהודים יהיו חפשיים לפתח לשונם ותרבותם ויבנו את מרכזם הרוחני. יש יהודים המסכימים לכך. מגנס היה בביירות ונפגש עם נורי פחה, עם ג’מאל ועם המופתי. נורי הוכיח לו, שלא ייתכן שום הסכם אלא על יסוד של שליש יהודי. מגנס שוכנע וקיבל על עצמו לשכנע את הסוכנות היהודית.

ההצעה שהציע חיימסון וניוקומב בלונדון ומגנס בירושלים אינה ולא היתה הצעת הערבים. הוא וטַנוס אמרו לניוקומב שהערבים לא יסכימו, אלא לשליש מכסימום, בתנאי שההסכם ייחתם לתקופה מסויימת, ואם בסוף תקופה זו לא יהיה הסכם אחר – יישאר ההסכם הזה בתקפו. הודעת חיימסון במכתבו להנהלת הסוכנות, כי הועד הערבי והמופתי הסכימו לנוסח של ניוקומב – אין בו שמץ של אמת. אלה אף פעם לא הסכימו להצעת ניוקומב.

שאלתי: ההיו הערבים מסכימים לפני עשר שנים לשליש?

מוסא חוסייני ענה: לא, בשום אופן. המופתי לא מסכים גם עכשיו. הוא עומד על שבעה אחוזים, כמו שהיה בסוף מלחמת-העולם.

שאלתי: האם פירוש הדבר שאת השאר יגרשו מן הארץ?

ענה: לא, לא רוצים לגרש. ארבע מאות אלף זו עובדה, ויש לקבל את העובדה.

שאלתי: ואם יהיו במדינה יהודית שמציעים לנו עכשיו, שני מיליונים – היקבלו את העובדה?

ענה שוב: יקבלו את העובדה, אבל אם המדינה לא תוכל לקלוט עוד אף יהודי אחד, והיהודים ירצו אז לעשות הסכם עם הערבים – יעמדו הערבים על כך, שאף יהודי אחד נוסף לא ייכנס. גם עליך לדעת – שאם תקום מדינה יהודית – יכריזו הערבים מלחמה נגדה ויילחמו.

– לא תתחשבו כלל עם אנגליה וחבר-הלאומים?

– אם לא נוכל להכריז מלחמה נארגן בויקוט. המדינה היהודית מוכרחה להיות אינדוסטריאלית, אחרת לא תוכל לקלוט אפילו שני מיליונים. נכריז חרם על סחורותיה.

– הלא אתם למעשה עושים זאת גם עכשיו, כשאין מדינה יהודית?

– כמובן, שאנו נלחמים, מפני שאתם נשענים על אנגליה ומפריעים לעצמאותנו.

– האם אין אתם סובלים יותר במלחמה זו מאתנו, היהודים?

– במה? הוא שאל.

– כלום לא חרבה יפו ונבנתה תל אביב?

– כן, הודה, אבל יפו עוד תקום.

– אבל בינתים היא נחרבת?

– כן, ולכן אני מציע שלום.

הסברתי לו מה זאת ציונות, ויעצתי לו שלא יבזבז זמנו לחינם במשא-ומתן עם יהודים, שאין להם משקל בקרב העם היהודי, ולא יציע הצעות שאיש לא יקבל אותם.

שאל: ובכן – אין תקוה לשלום?

אמרתי לו כיצד אני רואה האפשרות של ברית בין שני העמים. ארץ-ישראל כמדינה יהודית וכל יהודי שרוצה או שמוכרח לבוא אליה – יבוא ללא כל הגבלה, והיא תהיה נכונה להצטרף כמדינה עצמאית לפדרציה ערבית. אבל חוששני, שברית כזו טרם הגיעה שעתה, כי שום מנהיג ערבי אינו רוצה לשמוע על כך. אבל כשתוקם מדינה יהודית וכוחה וכשרה יגדלו – נמצא שפה משותפת.

מוסא חוסייני למד באזהר, ולפי דבריו הוא השיך היחידי במשפחת החוסיינים. הוא לומד עכשיו עברית. לפי דבריו הוא סוציאלסט, מהסוג השמאלי, העומד בין סוציאליסם וקומוניסם. הוא רוצה שבמדינה ערבית תהיה ממשלה סוציאליסטית, אם כי אינו רואה סיכוי לכך. בקיץ הוא עומד לשוב לארץ.

מתוך הוקרה אישית למגנס ראיתי חובה לעצמי לכתוב לו על שיחה זו, וביום 24.2.1938 שלחתי לו מכתב זה מלונדון.

“ד”ר מגנס היקר,

"אתמול בא אצלי מוסא חוסייני לשוחח על הסכם יהודי-ערבי. הצעתו בודאי ידועה לך – והיא קביעת הישוב היהודי בארץ כשליש מכל האוכלוסין, ולפי כך לסדר את העליה היהודית. ארץ-ישראל תיהפך למדינה ערבית ותצטרף לפדרציה או קונפדרציה ערבית, שתכיל במשך הזמן את כל ארצות ערב באסיה ובאפריקה. כמובן, שיעצתי לו לבל יבזבז זמנו לריק בהצעות אלה. אולם הוא הבטיחני, שהוגד לו כאילו יש חוגים יהודיים חשובים הנכונים לדון על כך, – והוא סיפר שאתה נסעת לביירות ונפגשת עם נורי סעיד פחה לאחר שובו מלונדון. במעמד זה נוכחו גם המופתי וגם ג’מאל חוסייני, ונורי הוכיח לך שהאפשרות היחידה להסכם יהודי-ערבי הוא הסכמה לעליה יהודית על מנת שהיהודים לא יעלו יותר משליש האוכלוסין בארץ, ואתה הסכמת לכך, ולקחת על עצמך לשכנע את הסוכנות היהודית או חוגים יהודיים אחרים לקבל תכנית זו.

"איני יודע אם כל מה שסיפר לי חוסייני מדוייק לגמרי, ואיני יודע אם אתה ראית צורך למסור להנהלת הסוכנות את תוכן השיחה הזאת. אולם אני יודע, שנורי סעיד והמופתי דאגו שהסכם זה שנעשה כאילו בביירות בינך ובין נורי סעיד ימסר מיד לממשלה האנגלית, והממשלה כאן קיבלה הודע שכמה יהודים, ובראשם אתה, מסכימים לסידור עם הערבים שעל-פיו יישארו היהודים מיעוט בארץ.

"כששאלתי את מוסא (חוסייני) על התכנית שאתה וחיימסון היגשתם לנו בנובמבר 1937 בשם קבוצה של הועד הערבי העליון, הודיע לי מוסא, שלא היה כל יסוד לדברי חיימסון שהצעה זו מוסכמת על-ידי הערבים. להיפך, הוא וטַנוס הגידו בפירוש לניוקומב, שאינם מסכימים לשום הצעה שתאפשר ליהודים להיות יותר משליש של האוכלוסין, ואין שום שמץ של אמת במכתבו של חיימסון להנהלה, שכאילו מי שהוא מהערבים נכון לדון על יסוד תכנית כזו. המופתי לא הסכים אפילו לשליש, כי לדעת המופתי אין היהודים צריכים להיות יותר משבעה אחוזים, אולם מנהיגים אחרים מוכנים לוותר ולהסכים לשליש, אולם לפי ידיעותיו יש הרבה יהודים המוכנים לקבל בסיס זה, ובהיותך בזמן האחרון בביירות נטלת על עצמך להמליץ על תכנית זו בקרב היהודים.

"כשרק שמעתי בפעם הראשונה על ההצעה שהוגשה להנהלה בשם קבוצת ערבים רפרזנטטיביים ובעלי-משקל נתעורר בלבי חשש, שזוהי אונאה מכוּונת להחליש מעמדנו המדיני בלונדון. ובפגישה שהיתה לנו ב-22 בנובמבר במשרדו של מר אוסישקין הבעתי לפניך את החשש הזה. במשך הזמן נתברר על-ידך בעצמך, שהמשא-ומתן לא היה כנה ולא היה מוסמך. איני יודע אם אני צריך לסמוך על דברי מוסא חוסייני ויחד אתו להגיד שניוקומב וחיימסון הטעו אותנו, או עלי לחשוב שערבים רימו את ניוקומב, או חזרו אחר-כך מדעתם, והם מתכחשים עכשיו להצעתם הראשונה. בכל אופן, זהירותנו הצילה אותנו מהפח שמישהו טמן לנו.

“אולם עכשיו אין ספק שלממשלה בלונדון הוגש רפורט, על יסוד הידיעות שנמסרו לשליטי אנגליה מפי נורי סעיד והמופתי, שאתה הסכמת לתכנית הקובעת את שיעור העליה היהודית באופן כזה, שהיהודים לא יעלו על שליש מאוכלוסי הארץ. לפי הרפורט אתה נשענת בהסכמתך לתכנית זו על חוג יהודי שלם.

"לא הייתי עושה את חובתי אליך, כלאיש שכיבדתי והוקרתי תמיד על אומץ-לבך המוסרי ונאמנותך לאידיאלים יהודיים ואנושיים, כפי שאתה מבין אותם, אילו לא הייתי אומר לך שאני רואה בפעולה זו התנקשות חמורה ומסוכנת במעמדנו הפוליטי. כיחיד יש לך הזכות הגמורה לחופש-דעות, גם אם אתה חולק על השאיפות היקרות ביותר של העם היהודי. לא פעם היינו מחולקים בשאלות ציונות עיקריות, ולא חדלתי לכבד ולהוקיר אותך, אולם אי-אפשר שלא להבחין בין דעה ובין פעולה. אתה עומד בראש המוסד התרבותי העליון של העם היהודי, וחוגים פוליטיים רואים בך לא פרט אלא נציג. לאחר שנתבררה לך ‘הטעות’ שבהצעותיהם של חיימסון-ניוקומב, ושליחי המופתי הודיעו שהם נכונים לדון אתנו רק על סטטוס של מיעוט – הודיעה לך ההנהלה, שאין היא יכולה אפילו להיכנס בדיון עם מישהו על יסוד הצעות כאלה. לא נעלם ממך שלא רק ההנהלה אלא כל התנועה הציונית תראה בכל הצעה המכוּונת להניח אותנו במיעוט בארץ – חתירה תחת העם היהודי ותוחלתו ההיסטורית. למעשה, נורי סעיד והמופתי כבר ניצלו את הסכמתך (אם להאמין לדבריהם שהסכמת לכך), למען השפיע על הממשלה האנגלית לחסל את כל המדיניות של הבית הלאומי.

"אני ממציא העתק מכתב זה להנהלת הסוכנות בצרוף הצעה, שתזמין אותך ותדרוש ממך להפסיק פעולה זו המעמידה בסכנה את כל עתידנו.


בהוקרה ובכבוד,

ד. בן-גוריון".


 

פרק עשרים וששה


בשבתי בלונדון קיבלתי העתק מכתבו הארוך והמפורט של ד"ר מגנס להנהלה מיום 21.2.1938. יום אחרי קבלת המכתב עניתי לו (ביום 3.3.1938).

"אני מצטער שממכתבך להנהלה מתקבל הרושם, כאילו יש בענין זה סכסוך בינך ובין שרתוק. המכתבים ששרתוק שלח לך נכתבו ונערכו כמובן על-ידו, אולם שרתוק פעל בענין זה, כמו בכל הענינים הפוליטיים שהוא מטפל בהם, כבא-כוח ההנהלה, וכל הדיון בינך ובינו וכן גם מכתביך ומכתבי חיימסון הובאו לישיבת ההנהלה, וההנהלה דנה והחליטה בהם, ושרתוק פעל לגמרי לפי הוראות ההנהלה, וכחבר ההנהלה ויושב-ראש שלה אני שותף לגמרי באחריות זו.

"איני יכול לקבל דעתך, כאילו במכתבו של שרתוק אליך מיום 25 בינואר יש עלבון אישי. איני מוצא אף מלה אחת במכתבו של שרתוק שמצדיק פירוש זה. שרתוק לא ייחס לך סילופים, אלא הביע דעת ההנהלה כולה, כי ההצעות שנמסרו לה, כאילו שהן מוסכמות על-ידי חברי הועד-הפועל הערבי, נתברר מדבריך אתה שאינן מוסכמות כלל וכלל, ולכן ברור שהיה כאן איזה סילוף שנעשה על-ידי מישהו.

"הקורא בעיון את חליפת-המכתבים אינו יכול להשתחרר מהרושם המדכא, שהיה כאן סילוף, אבל איש לא יחשוב שאתה היית האיש שהיטעה ביודעים את ההנהלה, כי האינפורמציה שאתה מסרת לנו באמצע ינואר היתה נשענת על ידיעות שאתה קיבלת מלונדון.

"אולם אין אני יכול לקבל את הסברתך, שלא היתה כאן כלל הטעיה כלפי ההנהלה, כי ההצעה שאתה קורא לה ‘נוסח חיימסון-ניוקומב’ הוגשה לנו בלונדון לא בתור suggested basis for discussuion between Jewish and Arab representatives, כפי שאתה קובע עכשיו במכתבך, אלא כתכנית שהיא ‘מתקבלת על-ידי ערבים אחראים ורפרזנטטיביים’ (מכתבו של חיימסון אלינו מיום 4 בנובמבר 1937). בתשובה לשאלתו של מר לוריא הודיע חיימסון (במכתב מיום 7 בנובמבר) שהערבים שהסכימו להצעה זו כבסיס לדיון – הם חברי הועד-הפועל הערבי. והשאלה שלא נענתה עד עכשיו היא זו: ההיתה הודעה זו של חיימסון אמת או לא? בשעתו נשלחה אלינו ההצעה לא כהצעתם של חיימסון-ניוקומב, אלא כתכנית מוסכמת על-ידי ערבים. במכתבו של חיימסון נאמר בפירוש, שראשי-הפרקים של הצעה זו מוסכמים על-ידי ערבים ‘רפרזנטטיביים’, ובמכתב שני – שהערבים האלה הם חברי הועד-הפועל העליון לשעבר. ההיתה הודעה זו נכונה או לא נכונה? הניתנה הסכמת הערבים ל’נוסח חיימסון-ניוקומב', כפי שחיימסון סיפר לנו במכתביו, או זו היתה רק הצעתם של חיימסון-ניוקומב, מבלי שהערבים הסכימו לה, כפי שאתה מודיע לנו עכשיו? הראו הערבים את ‘נוסח חיימסון-ניוקומב’ כפי שאתה קורא לו עכשיו, לפני הישלחו אלינו או לא? אם כן – ההסכימו לו או לא הסכימו? ואם ראו ולא הסכימו – על יסוד מה כתב לנו חיימסון מה שכתב? ואם לא ראו כלל – חוזרת שאלה זו ביתר תוקף.

"מפליא הדבר, שאתה מתעלם משאלות אלו. ב-19 בנובמבר נפגשת אתה עם שרתוק והודעת לו, שהיו לך שיחות עם שתי קבוצות של ערבים ומצאת אצל שתיהן נכונות להסכם. השיחה עם כל אחת הקבוצות נסתיימה בניסוח הצעה בכתב, ואתה מסרת לשרתוק שתי ההצעות. מכיון שאתה לא ייחסת חשיבות רבה להצעה השניה – לא אעמוד עליה. אולם הצעה א' – שאתה קורא לה במכתבך האחרון ‘נוסח חיימסון-ניוקומב’ (ושגם אז נדמה לי קראת לה בשם ‘הצעת חיימסון’) המלצת עליה, באשר מאחוריה עומדת קבוצה ערבית חשובה. החשבת אז שהצעה זו מוסכמת על-ידי ערבים בעלי השפעה, – או שהיא רק הצעת חיימסון-ניוקומב המופנה לשני הצדדים? השמעת אז מערבים שהם רואים בתכנית זו בסיס לדיון – או לא? ואם לא שמעת בעצמך מערבים – האם לא הודיע לך חיימסון אז שהתכנית מוסכמת על-ידי ערבים כ’בסיס לדיון'? הנכון הדבר או לא? ואם אפשר להגיד עכשיו שהמטפלים בהצעה זו היטעו אז את ההנהלה או לא?

"אתה מדגיש וחוזר ומדגיש במכתבך ש’נוסח חיימסון-ניוקומב' היה a suggested basis for discussion. כבר העירותי לעיל, שלא בצורה זו הוגשה לנו ההצעה בתחילה. אבל הדבר העיקרי שאתה מתעלם ממנו בבירור השאלה אם היתה כאן הטעיה או לא – הוא זה: מי היה הגוף אשר suggested את הבסיס לדיון: חיימסון-ניוקומב – או ערבים? מכל מכתביכם הראשונים יצא שהסוגסטיה, אם לא יצאה מתחילה מפי ערבים, הוסכמה על-ידם. אנחנו עוררנו שאלה זו לא פעם ולא שתים בשיחות בעל-פה ובמכתבים; שאלנו לשמות המסכימים, וניתנו לנו שמות. הובטח לנו, שחברי הועד-הפועל הערבי היו המסכימים. באמצע ינואר הודעת לנו, שערבים אלה טוענים, שלא הסכימו. מי, איפוא, היטעה אותנו: חיימסון-ניוקומב – או הערבים, שמשום מה חזרו מדעתם? זוהי השאלה העיקרית, ומשאלה זו אתה מתעלם.

"אתה עומד במכתבך על בירורי תוכנה של ההצעה. נכון הדבר שאנו רצינו לברר פירושה האמיתי של ההצעה בטרם נדון ונחליט, אם היא עלולה לשמש בסיס לדיון או לא; אבל לא פחות מקביעת המובן הנכון של הצעת התכנית התאמצנו לברר מי הם בעלי ההצעה, אם לא מחבריה. ואני מוכרח לקבוע שהתשובות שניתנו לנו תחילה על-ידי חיימסון ואחר-כך על-ידך לשאלה שניה זו, סותרות את התשובות שקיבלנו אחר-כך מפיך.

|"במכתבך מיום 3 בדצמבר לשרתוק נאמר: Question: Is the suggested basis for discussion etc…, a basis which some influential Arabs have agreed? Answer: Yes.

"תשובה זו ניתנה לך בלונדון במכתב מיום 27 בינואר. ההיתה תשובה זו אמיתית או לא? הרשאים אנו להגיד, שאחרי דבריך לשרתוק ביום 12 בינואר שהערבים לא הסכימו לתכנית זו, שב’הן' זה יש אונאה או לא? האין אתה בעצמך רואה, שהמודיע שלך מלונדון או שהטעה אותך ביודעים, או שהערבים אמרו לו בתחילה – כן, ואחר-כך אמרו לך – לא?

"אתה בעצמך מודה שבמשך הזמן (סעיף 5 במכתבך) פסק בטחונך בהסכמת הערבים לתכנית. האין עובדה זו מעידה שהיתה כאן הטעיה? לנו לא היה הבטחון בהסכמת הערבים לתכנית במשך כל הזמן, והספק שלנו גדל, לאחר שקראנו בתשובה 2 (מכתבך מיום 2 בדצמבר) לשאלה: ‘מי הם הערבים’ את המלים: “it is said”.

“ספק זה באבטנטיות של התשובה מלונדון הובע במכתבו של שרתוק אליך מיום 6 בדצמבר, ומשום כך באנו לידי מסקנה, שרק בפגישה ישרה עם ערבים בעלי השפעה אפשר יהיה לברר אם יש יסוד לדיון או לא. ואתה נתבקשת ‘לברר אם פגישה כזו אפשרית’, או כפי שאתה מנסח – ‘קבלת סמכות מהסוכנות להביא לידי פגישה כזאת’.

"ולאחר כמה מאמצים קיבלת נוסח שני, שאפילו לדעתך אתה, כפי שהבעת אותה לבעלי-דבריך, לא יכול היה לשמש יסוד לפגישה עם הסוכנות. כמובן, ששרתוק אישר דעתך זו, ולאחר שהדבר הובא להנהלה, הוחלט לשאול אותך פשר הסתירות שבין הצעה ראשונה (‘חיימסון-ניוקומב’) והצעה שניה (‘הצעת ביירות’), ושרתוק עשה זאת במכתבו אליך מיום 23 לינואר שנה זו.

"בסעיף 15 של מכתבך נדמה לי, שאתה מציג את הדברים לא באור הנכון. אתה אומר ‘שהצטמצמת בתכלית הדיון להוראות שניתנו לך על-ידי ההנהלה’. ‘ההוראה’ היחידה (אם לבקשה יש לקרוא בשם זה) היתה ל’ברר אפשרות של פגישה עם ערבים בעלי השפעה‘, ולא כפי שאתה אומר בסעיף זה של מכתבך ל’שיחות וחקירות העלולות להביא לידי הכנת בסיס שעל יסודו תיתכן פגישה סודית, בלתי-רשמית ומוקדמת’. לא בעל-פה ולא בכתב לא ניתנו לך על-ידי ההנהלה או על-ידי שרתוק ‘הוראה’ לשוחח ולברר מהו הבסיס שעל יסודו תיתכן פגישה, אלא לברר אם הערבים נכונים להיפגש אתנו לשיחה מוקדמת בלתי-מחייבת, למען שאנחנו בעצמנו נברר, באופן בלתי-אמצעי, אם יש בסיס לדיון או לא.

"בקטע של הפרוטוקול שנעשה על-ידי האנגלי האלמוני נאמר בסעיף 15 של מכתבך: Dr. Magnes translated extracts from two official letters dated 6th and 13th December in which the writer stated that the Jewish Agency was willing to meet representative Arabs upon the basis of this Document.

"מונחים לפני שני המכתבים המדוברים, ובהם אין זכר לפסוק המשורטט על-ידי. אני מוכרח להדגיש עובדה זו, כי ההנהלה לא הגיעה עדיין כלל לידי דיון בתוכה אם יש לקבל את ההצעה (‘נוסח חיימסון-ניוקומב’) כבסיס לדיון או לא. היא עדיין לא אמרה כן ולא אמרה לא, כי לא היה ברור לנו כלל, והספק שלנו גדל מיום ליום, שיש איזו שהיא הצעה מצד ערבים. כל חליפת-המכתבים בינך ובין שרתוק וכל השיחות בעל-פה היו מוקדשות לבירור: 1. מה פירוש הנוסח;

  1. מי הם בעלי הנוסח. עמדתנו היתה שרק על הצעה ערבית, כלומר – הצעה שבאה מערבים או שהיא מוסכמת על-ידיהם, יש לנו ענין לדון אם לדון עליה, ולא על הצעה של יהודי או אנגלי. לא הגענו כלל לדיון בינינו אם הצעה זו משמשת בסיס לדיון או לא, ולא היה לך כל יסוד להודיע לערבים, שההנהלה קיבלה את ‘נוסח חיימסון-ניוקומב’ כבסיס לדיון, ובודאי שלא היה לך כל יסוד לכך ממכתביו של שרתוק לך מיום 6 ומיום 13 בדצמבר. אף מלה אחת במכתבים אלה אינה אומרת שאנו רואים בהצעה זו בסיס. איני אומר שהגדנו שאין בהצעה זו בסיס לדיון. לא היה כל צורך בכך. כי היינו מסופקים באבטנטיות של ההצעה. מה שהחלטנו ומה ששרתוק הודיע לך במכתביו מהתאריכים הנ“ל הוא רק שאנו מוכנים לפגישה עם ערבים לברר אם יש אפשרות של משא-ומתן או לא, אבל לא החלטנו ולא הודענו לך מהו הבסיס למשא-ומתן זה. ונעשה משגה מצדך או מצד האנגלי האלמוני בשעה ש-”it was pointed out that the J.A. itself only accepted the document as a basis for discussion etc…".

"איני רואה כל ענין בנסיונות של חיימסון-ניוקומב ‘להסביר’ את הסתירות בין ההודעות בנובמבר-דצמבר ובין ההודעות המאוחרות. מי שקרא המכתבים של חיימסון ושלך ונוסח ההצעה ‘הביירותית’ ודבריך אתה על השיחות המאוחרות – ישפוט בעצמו. הסטייטמנט של ניוקומב אליך מיום 4 לפברואר והמכתב של חיימסון אלינו מיום 4 בנובמבר סותרים זה לזה בצורה בולטת יותר מדי. אחרי כל ההסברות החדשות איני יודע מי הטעה את מי – הערבים הנעלמים את חיימסון-ניוקומב, או חיימסון-ניוקומב אותנו, או שניהם יחד זה את זה. העובדה במקומה עומדת: דברי חיימסון אלינו, ודבריך אתה אלינו על יסוד מכתבו של חיימסון, לא התאימו לאמת. חלקו של מי יותר גדול בהטעיה זו, חלקם של חיימסון-ניוקומב, או חלקם של הערבים אלמונים – לא מענין.

"כנראה שכמה ערבים הסכימו לאיזה דבר, – לא ברור למַה, – וחזרו בהם אחר-כך. במקום להסביר את סיבת השינוי בהצעות של הערבים האלה בנוגע לבסיס ההסכם – אתה מנסה בסעיף 19 של מכתבך להסביר מדוע חזרו בהם הערבים מרצון לפגישה. וסיבה היא כאילו נאומי ב-21 בדצמבר. כל ההסברה הזאת היא תמוהה:

  1. בשנים-עשר לינואר הודעת לשרתוק, שהערבים מוכנים לפגישה, אולם רק על יסוד ‘התכנית הביירותית’. אנחנו סרבנו להיפגש על בסיס כזה. ולשם מה אתה מודיע שאפשרות הפגישה נתבטלה מצד הערבים לאחר שקראו את נאומי?

  2. איש לא שאל מדוע אין הערבים רוצים להיפגש. השאלה היתה ונשארת לאחר כל ההסברות של ניוקומב, מדוע הוצעה לנו הצעה שניה. על סתירה זו בעמדת הערבים – כפי שנמסרה לנו על-ידיך ועל-ידי חיימסון, אנו שאלנו, ובמקום תשובה לשאלה זו, אתה מסביר למה חזרו הערבים מרצונם להיפגש אתנו. מה ענין שמיטה להר-סיני?

"אין אני רואה כל צורך להתנצל על נאומי – זו היתה לא הבעת דעתי הפרטית, אלא עמדת התנועה הציונית ועמדת הסוכנות היהודית. אולם אם האדונים מביירות (או מאיזה מקום אחר) הרשו לעצמם להגיד שהם ראו בנאומי bad faith מצד הסוכנות היהודית, אני מוכרח לשאול: כלום הוגד לאדונים האלה שהסוכנות מוכנה לדון על מצב של מיעוט? איני מניח אף רגע שאתה היית יכול להגיד להם זאת, וקשה לי להניח שמישהו אחר הגיד להם זאת. מה הוא איפוא היסוד לטענה של ‘אבירי הנאמנות’ האלה? מתי שמעו האדונים הללו מאתנו, שאנו מוכנים לדון אתם על הישארנו מיעוט בארץ?

"אתה היית נוכח כמה פעמים בשיחותי עם ערבים. כלום לא אמרתי בכל מקרה, שמה שאנו רוצים זהו מיליונים יהודים בארץ, וההגבלה היחידה לעליה יהודית שאנו מקבלים – זוהי הגבלה אוביקטיבית של אפשרות קליטה כלכלית.

"עם האדונים האלה, שאתה מרמז עליהם, לא עמדנו הפעם בשום משא-ומתן. חיימסון ואתה הבאתם לנו הצעה, ואנחנו אמרנו שאנו מוכנים להיפגש עם הערבים. לא הספקנו כלל להיפגש ולדבר אתם, והאדונים הללו כבר מאשימים אותנו ב-bad faith. bad faith כלפי מי?

"אני רואה שאתה לימדת זכות עלי, ומובטחני שעשית זאת מתוך מחשבה טובה. אבל איני רואה כל צורך בלימוד זכות עלי. אני עומד על כל מלה ומלה שבהודעתי מיום 21 בדצמבר. לא אני ולא חברי הגשנו למישהו הצעות שהתכחשנו להן אחר-כן, והערבים שעשו זאת (אם להאמין לחיימסון-ניוקומב) אל יעמידו פנים של ‘קוזק הנגזל’.

"אם מצד הערבים היתה התכחשות להצעות מוסכמות על-ידיהם – אין ספק שהסיבה להתכחשותם הוא ‘הספר הלבן’ והשמועות שקדמו ל’ספר הלבן'. דבר זה היה ברור לי, כשרק שמעתי משרתוק על שיחתך אתו ביום 12 בינואר, ודבריך בסעיף 20 של מכתבך מאשרים הנחה זו. אתה רק טועה באמרך ששרתוק התעלם מדבר זה. שרתוק כמוני הבין מה היא הסיבה לשינוי העמדה של הערבים, אם רק באמת היה שינוי עמדה. מהרגע הראשון חשדנו שכל ‘התכנית’ אינה באה, אלא להכשיל את דבר הקמת המדינה היהודית, ושרק פחד המדינה היהודית הניע ערבים להציע או להסכים לאיזו הבנה עם יהודים. ומיד כשהיה נראה להם שהפחד הזה סר – חזרו בהם מרצונם הטוב.

"יש רק להתפלא על כך, שלאחר שהוברר גם לך הדבר הזה – עוד הוספת לעמוד בקשר עם האדונים האלה.

"בסעיפים 21–27 של מכתבך אתה מסביר את נימוקיך לטובת פגישה בין ערבים ובין הסוכנות. ועלול להתקבל הרושם, כאילו הסוכנות התנגדה לפגישה. אתה יודע כמוני, שאין הדבר כן. הסוכנות התנגדה לפגישה על יסוד נוסח ‘ביירות’. אולם הסכימה בלי כל תנאים לפגישה, אם הצד השני, בידעו את עמדת הסוכנות, יסכים אף הוא לפגישה. שרתוק הודיע לך על דבר זה במלים המפורשות ביותר במכתבו אליך מיום 13 בינואר, ואלה דבריו: ‘הסוכנות היהודית דוחה את הנוסח של הצד שכנגד כבסיס למשא-ומתן, ומודיעה שהיא לא תיכנס בשום דיון עליו. אם הצד שכנגד ירצה בפגישה עם הסוכנות לאחר שיהא ידוע לו שזוהי עמדתה הרי הסוכנות מוכנה לפגישה’.

"וכמדומני, שהיה מחובתך לציין, שלא באשמת הסוכנות לא נתקיימה הפגישה. ‘האשמה’ היחידה המוטלת על הסוכנות – ואני מקבל על עצמי מלוא האחריות על ‘אשמה’ זו – היא שהיא סרבה בהחלט להיכנס באיזה דיון שהוא על בסיס ‘הנוסח הביירותי’. אבל היא הביעה את נכונותה לפגישה – בלי להציג לצד השני שום תכנית כתנאי מוקדם או כבסיס הכרחי לדיון. ולא היה לך שום צורך ויסוד להסביר, כאשר אתה עושה זאת במכתבך, את התועלת של פגישה. נכונותנו לפגישה בלי תנאים מוקדמים קיימת ועומדת. כמובן, אין זאת אומרת, שאין לנו דעות ותביעות למפרע שלא נזוז מהן בשום אופן. ודאי גם לצד השני יש דעות ותביעות שלא יזוז מהן, אבל למרות זאת היינו והננו מוכנים להיפגש עם הצד השני, לברר אם יש או אין איזה שהוא יסוד להבנה ולהסכם, זמני או קבוע. זו היתה עמדתנו כל השנים, והיא לא נשתנתה.

"לא אדון כאן על כמה פרטים שבסוף מכתבך. מובטחני, שעד כמה שהם נוגעים לשרתוק באופן פרטי – הוא יעמוד עליהם בעצמו. אולי איני רשאי לעבור בשתיקה על טענתך התמוהה בסעיף 33 של מכתבך. אתה אומר, שלך היה ידוע, בניגוד למה שאמר שרתוק במכתבו אליך מיום 25 בינואר, שההנהלה קיבלה את הצעת חיימסון כבסיס לדיון, ואתה מוסיף ואומר, שאם לא – יש לבוא לידי מסקנות מרשיעות (damaging) על המוסריות הפוליטית של הסוכנות היהודית. אני מזדהה לגמרי עם דברי שרתוק במכתבו אליך, ואני שואל אותך: מתי הודענו שאנו מקבלים את הצעת חיימסון כבסיס לדיון? מתי הודענו לך אפילו שאנחנו בכלל דנו על ההצעות כשהן לעצמן? מתי מילאנו את ידיך להודיע לצד שכנגד שאנו קיבלנו איזה שהוא בסיס לדיון?

"נכון הדבר, ש’הנוסח הלונדוני' נחקר על-ידינו באופן יסודי, כי היה לנו יסוד לפקפק ביושר כוונתו, באבטנטיותו ובפירושו הפוליטי (ולא בלי יסוד, כאשר התברר אחר-כך), אבל אף פעם לא הגענו לשלב של דיון על הנוסח עצמו. תקרא בעיון כל המכתבים של שרתוק אליך, תזכור את השאלות ששרתוק, אוסישקין ואנוכי הצגנו לך בפגישתנו ביום 22 בנובמבר – כל אלה היו מכוּונים לברר שתי השאלות שכבר הזכרתי אותן כמה פעמים במכתבי זה: 1. מהי הכוונה של ההצעה; 2. מי הם בעלי ההצעה. וכשרק ראינו שעל-ידי שיחות ומכתבים אליך וממך – הדבר לא יתברר – אמרנו שנעשה זאת בפגישה בלתי-אמצעית, ‘כי אין דרך לברר את העובדות לאמיתן, ולהגיע לידי משא-ומתן ממשי, במקרה שמשא-ומתן כזה אפשרי, אלא על-ידי סידור פגישה בינינו ובין הערבים’.

"הפגישה הזאת לא יצאה לפועל, וההנהלה לא הגיעה כלל לידי דיון על איזה בסיס שהוא, ולא החליטה לא בחיוב ולא בשלילה על הנוסח של חיימסון, כי אינה רוצה ואינה מחוייבת לדון על הצעה של יהודי או של אנגלי. היא היתה דנה על הצעה של ערבי, אילו האמינה שיש לפניה הצעה של ערבי בעל משקל. דבר זה לא היה לפנינו, והדבר היחיד שההנהלה החליטה הוא, שהיא מוכנה לפגישה. לא פחות מזה ולא יותר מזה. אתה שואל: ‘אם הטכסט הזה לא נתקבל אף פעם כבסיס לדיון – מהו פשר הדבר שמהתחלה עד הסוף שימש טכסט זה תוכן למכתבים ולשיחות’. מטעם פשוט – רצינו לדעת אם יש לדון על טכסט זה. אין הנהלת הסוכנות נטפלת לכל הצעה שבאה אליה. מה היה ‘תוכן המכתבים והשיחות’ שאתה נתלה בו? רק שאלות וחקירות על תוכן ההצעה ועל סמכות בעלי ההצעה, ולא יותר. אם אתה תביא לי הצעה, ואני אשאל אותך: בשם מי באה ההצעה ומה פירושה, כלום יש בזה משום קבלת ההצעה כבסיס? אין אני אומר שדחינו את ההצעה כבסיס, אבל אני אומר, שלא הגענו כלל לדיון על עצם ההודעה, ואף פעם לא אמרנו לך. לא בפירוש ולא ברמז, שאנו מקבלים את התכנית כבסיס.

"כל אחד מאתנו היה יכול להעריך בחיוב או בשלילה סעיף זה או אחר ש’בתכנית'. אני כשלעצמי, אילו הייתי מאמין שהצעה זו באה באמת מאת ערבים בעלי משקל, הייתי רואה בזה צעד גדול כלפי הבנה, אם כי לא הייתי מקבל את ההצעה כמו שהיא. חברים אחרים בהנהלה היו יכולים לחשוב אחרת. אבל איש מאתנו לא נתבע כלל לחוות דעתו על ההצעה, כי לא ידענו כלל אם היא הצעה מוסמכת.

"מדבריך בסעיף 35 של מכתבך יוצא, כאילו ההנהלה מילאה תחילה ידיך לתיווך – ואחר-כך התכחשה לך. אני דוחה בכל תוקף האשמה זו. לא אנו פנינו אליך לתווך בינינו ובין ערבים. אתה וידידיך או מכרים שלך בלונדון ניהלו משא-ומתן עם ערבים. ועל-ידיכם הוגשה לנו הצעה, ואמרנו לך, שבמקום חליפת-מכתבים ושיחות אתכם אנו מבכרים להיפגש עם הערבים עצמם, אם יש כאלה, למען ברר על יסוד מה הם מוכנים, ואם מוכנים בכלל, לדון אתנו. אין אתה אשם שהפגישה לא יצאה לפועל. אבל אין לך כל יסוד לחשוב ולכתוב כאילו התכחשנו ליפוי-כוח שנתנו לך. נתבקשת לברר אם הערבים מוכנים לפגישה אתנו – לא פחות ולא יותר. ואיני יודע לשם מה אתה מדבר על ‘נסיגה אסטרטגית’ ו’שיטות של פוליטיקאים'.

"אם מי שהוא הטעה אותך או חזר מהסכמתו שנתן להצעה שהגשת לנו – אין זה שרתוק ולא שום חבר אחר של הסוכנות. ומשונה מאוד לראות שלאחר לימוד זכות על ניוקומב וחיימסון ובעלי-הדבר הערבים – אתה מגולל אשמה על הסוכנות שהיא כאילו נהגה בתכסיסים בלתי-הגונים.

"תרשה לי להגיד לבסוף, שמעולם לא חשדנו בך, לא אני ולא חברי בהנהלה, שאתה נתת לנו ביודעים אינפורמציה לא נכונה. אולם לאחר שקראתי את מכתבך בעיון – ברור לי, שהוטעֵנו מתחילה ועד הסוף בכל ענין ביש זה. קשה לי לקבוע כמה יש בהטעיה זו משום רצון רע, וכמה מתוך קלות-ראש. אני יודע, שניוקומב הוא אנטי-ציוני מובהק. אבל זה בלבד אינו מספיק להטיל עליו אשמה של אונאה. אדם יכול להיות אנטי-ציוני וגם איש ישר. אולם צר לי להגיד, שתפקידו ותפקיד חיימסון ב’אופֵרה' זו לא היו למעלה מחשד. במופתי ובאנשיו איני צריך לחשוד כלל. אני מכיר את מזימותיהם. באותם הימים שהם ניסו למצוא דרך לשלום, כביכול, אירגנו מעשי-רצח וטירור בארץ. אתה לא הערכת כלל את העובדה, שהיינו מוכנים להיפגש אפילו עם מרצחים אלה – אם יש רק איזה שמץ של תקוה, שאפשר להגיע לידי הבנה שתאפשר לנו המשכת מפעלנו בדרך של שלום.

"אולם לא ניתן יד לתמרונים ולמזימות של המופתי ותומכיו באנגליה. אין אנו אנשי תכסיס – אבל לא נפול לקרבן לתכסיס של הצד שכנגד. נבחון שבע בחינות כל תכנית וכל הצעה שנתמכת על-ידי אויבינו-בנפש אלו. אין אנו מפחדים ואין אנו מסרבים להיפגש אתם, אבל לא נמהר לנפול בפח שלהם. כוונתך אתה בכל ענין זה היתה טהורה; אין לי כל ספק בדבר זה. אבל הכוונה בלבד אינה מספיקה. לי ברור שמנצלים את שאיפתך הנאמנה לשלום – למען חתור תחת עמדתנו. ופעולתך למעשה, בניגוד לרצונך, רק מרחיבה את הפרץ בינינו ובין הערבים. איני קובל על דעותיך, אם כי אני חולק עליהן, אולם אני מצטער על חוסר זהירותך ועל דיוניך עם הצד השני בלי ידיעה והסכמה מוקדמת של הנהלת הסוכנות.

בכבוד ובהוקרה,

דוד בן גוריון"

"לאחר שגמרתי את מכתבי, קיבלתי את מברקך בתשובה על מכתבי אליך מיום 24 בפברואר. אני שמח על הכחשתך, ומחכה למכתבך. אולם אני חייב להגיד לך, שיש לי ידיעה ממקור שאיני מטיל בו כל ספק, שנורי פחה הודיע לממשלה האנגלית את הדברים האלה: שנפגש בביירות אתך ועם הבישוף האנגליקני מירושלים ודן על סידור שאלת ארץ ישראל על יסוד מיעוט יהודי נצחי. לפי דבריו הגדת אתה, שאתה מקווה לשכנע את הנהלת הסוכנות למלא את ידיך לבוא בדברים עם הערבים על בסיס זה, ואם הסוכנות לא תקבל הצעה זו – יהודי אמריקה, אנגליה וגרמניה ייפרדו מהסוכנות ויעשו הסכם עם הערבים על דעת עצמם.

"אין אני אחראי לאמיתות דברי נורי, אולם המקור שממנו קיבלתי את הדברים האלה – אינו מניח אצלי כל ספק, שדברים אלה נמסרו בשמך על-ידי נורי לבא-כוח הממשלה האנגלית.

"דברים אלה מדברים בעדם.

“אני שולח העתק המכתב הזה להנהלת הסוכנות”.


 

פרק עשרים ושבעה


בישיבת ההנהלה שנתקיימה ביום 24.4.1938 עם הד“ר מגנס לברר השתלשלות ההצעות על הסכם יהודי-ערבי, על זהות המציעים ועל פשר הסתירות שנתגלו במשך הזמן, סיפר מגנס שהתנהלו שיחות באמריקה, באנגליה ובז’נבה. בשיחות באמריקה השתתפו מצד הערבים ד”ר טנוס, אמין אל-עטאוונה ושטארה, העומד בראש ארגון הערבים בארצות-הברית. מצד היהודים השתתפו לא-ציונים וכמה חברים של הועד היהודי-האמריקני. שיחות אלו התנהלו בחדשי מאי-יוני 1937. באנגליה התנהלו שיחות בחדשי יוני-אבגוסט 1937. מצד הערבים השתתפו ד“ר טנוס, ג’מאל חוסייני, ארסלאן ועוד אחדים. מצד האנגלים ניוקומב וכמה חברי פרלמנט שד”ר מגנס אינו יודע שמותיהם. בשיחות אלה השתתף גם חיימסון, שמסר דין-וחשבון על השיחות למר נֶוויל לאסקי, לורד סמואל ולעוד אחדים.

בז’נבה התנהלו שיחות בין עוני עבדול האדי, ד“ר טנוס ואחרים. מהיהודים השתתפו ה”ה בקר ואורלינסקי. שני אלה מסרו על השיחות לד"ר מגנס.

השיחות באמריקה, אנגליה וז’נבה היו קשורות זו בזו. ההצעה שנקראה בשם נוסח חיימסון-ניוקומב קיבל ד"ר מגנס ישר מידי חיימסון. את ההצעה השניה, הנזכרת לעיל – קיבל מגנס ישר מערבים. מהשאלות ותשובות בישיבת ההנהלה הובררו שלושה דברים:

  1. ד"ר מגנס הוטעה בדבר הסכמת המופתי להסכם יהודי-ערבי.

  2. ניוקומב לא הוסמך, לפי דברי מגנס בשם ג’מאל חוסייני וחבריו, להכניס בהצעתו סעיף על עליה יהודית.

  3. ג’מאל חוסייני וחבריו חזרו בהם כעבור זמן ידוע מנכונותם להיפגש עם נציגי הסוכנות, אם מפני שבן-גוריון הודיע באחד מנאומיו שהסוכנות אינה מוכנה לדון עם שום צד על השארת היהודים בארץ ישראל במיעוט לצמיתות, או, מה שיותר מתקבל על הדעת, מפני שראו באיגרת אורמסבי-גור, שנתפרסמה בתחילת 1938, סימן שתכנית המדינה היהודית אינה עוד רצויה לממשלה הבריטית. מדברי מגנס בישיבה היה ברור שגם הוא לא היה מוכן להציע תכנית על הפיכת היהודים בארץ ישראל למיעוט לצמיתות. ד"ר מגנס הכחיש בכל תוקף כאילו בשיחות עם נורי פחה הוא הסכים למיעוט יהודי.

כידוע נתבטלה במשך 1938 תכנית הועדה המלכותית. לאחר שועדה זו (ועדת פיל) פרסמה הדין-וחשבון שלה, נתקיים ויכוח על דין-וחשבון זה בבית-הלורדים במשך שני ימים (20.1.1937–19). ומיד אחר זה – בפרלמנט. בשני הבתים נמתחה בקורת חריפה על מסקנות הועדה ועל החלטת הממשלה לקבל אותן. בבקורת השתתפו וינסטון צ’רצ’יל, לויד ג’ורג' ונציגי מפלגת העבודה. הבקורת עמדה על שלושה ליקויים: קטנות השטח שהוצע למדינה היהודים, הוצאת ירושלים החדשה משלטון המדינה היהודית ואי-מסירת הנגב למדינה היהודית. כתוצאה מבקורת זו, או מתוך ניצול הבקורת הזאת, חזרה בה הממשלה מהסכמתה למסקנות הועדה המלכותית, ומינתה ועדה חדשה, “ועדת ווּדהד”, לבדוק תכנית החלוקה, ועדה זו הגישה הצעה חדשה שגם היהודים וגם הערבים לא יכלו שלא להתנגד לה, כי למעשה לא היתה זו תכנית של חלוקה בין יהודים וערבים, אלא ביטול המנדט והשארת שלטון בריטי בארץ בלי כל התחייבויות, לא כלפי היהודים ולא כלפי הערבים.

ביום 24 באבגוסט 1938 הופיע אצל כותב הטורים האלה יהודי גרמני, ריצ’רד אלטמן, ואמר לו ששגרירו של המלך איבן-סעוד בלונדון רוצה להיפגש אתי. הפגישה נתקימה למחרת, ביום 25.8.1938, בבית השגריר.

חאפיז וַהבּה קיבל פני בחביבות, וכשהגיש לי כוס קפה הסביר שלפי המנהג הערבי – סירוב האורח לשתות כוס קפה הוא אתגר של אי-ידידות, ושתית הקפה הוא סימן של יחסי שלום וידידות בין האורח ובין המארח.

תחילה דובר על מצב היהודים בארצות ערב: בעיראק, בתימן, במצרים ועוד. חאפיז והבה שאל: מדוע היחסים בין ערבים ויהודים הם טובים בכל הארצות האלה, ומדוע שונה המצב בארץ ישראל? לדעתו, היהודים הבאים לארץ ישראל מפולין ומרומניה הם שונים כנראה מהתושבים הותיקים בארץ-ישראל, שחיו תמיד ביחסי שכנות טובה עם הערבים.

העירותי לו שהוא בודאי שמע על המהומות שפרצו לפני תשע שנים, בשנת 1929, והמהומות החמורות פרצו דוקא בחברון ובצפת שבהם ישבו היהודים מאות שנים, ודוקא הם נרצחו על-ידי שכניהם הערבים. שאלתי אותו אם הידיעה שהופיעה ב-Evening Standart (עתון-ערב לונדוני) ביום 23.8.1938 על תמיכת ממשלתו בתכנית להפוגה בת עשר שנים בין יהודים וערבים בארץ-ישראל – היא נכונה. הוא סבור שלדין-וחשבון זה אין כל יסוד. נכון הדבר שלפני ששה חדשים היו הצעות מעין אלה, אבל לא היה בהן ממש, ובזמן האחרון לא נתחדש כלום. הוא שמע כאילו לורד סמואל הציע קביעת אחוזים מסוימים בין שני העמים, והצעה כזו באה גם מצד נורי פחה וממקורות משרד-החוץ הבריטי. הוא שמע כאילו ד“ר וייצמן נוטה לעיין בהצעת נורי פחה. אמרתי לו שהדבר ידוע, כי לורד סמואל מעונין בסידור כזה, וגם דיבר על כך בבית-הלורדים בשנה האחרונה, אחרי פרסום הדין-וחשבון של הועדה המלכותית, אבל אין שחר לדבר שאנו, הסוכנות היהודית וד”ר וייצמן בראשה, מוכנים אפילו לעיין בהצעה כזו, שאינה באה כלל בחשבון מנקודת-המבט שלנו. לא נסכים לעולם לצמצום העליה היהודית, כדי אחוז מסוים של כלל התושבים. אנו מוכנים להסכים רק שהעליה לא תעלה על יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ – שלא תעלה על יכולת הקליטה ולא תרד ממנה.

נפתח ויכוח על הערבים בארץ-ישראל. הוא עמד על כך שיש קושי בכך שערביי ארץ-ישראל ייפגשו עם נציגים יהודים. הם פוחדים שיראו אותם משוחחים עם יהודים, כי על אלה שנפגשו עם יהודים היו טוענים, שהם24 מכורים ליהודים. הוא סיפר לי על נסיונו הוא גופו. לפני שנים אחדות אמר בראיון לעתון, בין השאר, כי ירושלים היא עיר-הקודש, לא רק למוסלמים אלא גם ליהודים ולנוצרים, ובעיר קדושה מן הדין שישרור שקט ושלום. יומַיִם אחרי ראיון זה הוא קיבל חבילות של מברקים המוחים נגד קביעה זו, ובמברק אחד הוא נשאל: “כמה אלפי לירות קיבלת מאת היהודים”?

סיפרתי לו שאני בעצמי נפגשתי עם אחדים מהמנהיגים הערבים, וביניהם גם עוני עבדול האדי, וכשנפגשנו בפעם הראשונה נסינו למצוא בסיס להבנה הדדית על יסוד ארץ-ישראל יהודית בפדרציה ערבית, אולם כעבור שנתיִם, כשהחלו המהומות בשנת 1936, הוא התנגד לכל עליה יהודית, ואני חושש שעכשיו אין כל בסיס להסכם. חאפיז והבה אמר: "כן, כל אחד עכשיו מלא פחד שיאשימו אותו ב’בגידה' ".

אמרתי לו שמפני-כן הגעתי למסקנה שהאישיות היחידה בעולם הערבי שהוא די חזק ודי עצמאי במידה מספיקה כדי לעשות משהו – הוא המלך איבּן-סעוד, והיינו שמחים להיפגש אתו ולדון אתו על המצב. חאפיז והבה ענה: כן, היה זה מועיל לדון אתו. מן הראוי לכתוב לו על כך. הקושי בפגישה הוא, שאיבּן-סעוד יצא לגֵ’דַה להתחלת “עלית הרגל” למכה, וזו תימשך ארבעה חדשים. איבּן-סעוד אינו אוהב לקבל אורחים בריאד, והמקום היחיד לפגישה הוא ג’דה, וזה אי-אפשר עכשיו. אולם הוא (חאפיז והבה) מוכן לכתוב לאיבּן-סעוד, ואולי ילך בעצמו בשנה זו למכה.

שאלתי את והבה אם המלך אינו יכל בעצמו להיפגש עכשיו בג’דה, אלא בעוד ארבעה חדשים, האין אפשרות שהוא ימנה את מישהו לדון אתנו על המצב בשמו. חאפיז והבה היה סבור ששום איש אינו יכול לבוא במקום המלך, וההתערבות היעילה היחידה תיתכן רק על-ידי המלך בעצמו. הוא הוסיף כי האמיר סעוד (בנו של איבּן סעוד) מתגורר בקרבת דירתו הוא (של חאפיז והבה) כל זמן שהייתו בלונדון, אבל זהו ביקור פרטי בהחלט (הוא בא להתראות עם רופא-שינים), ואין הוא מתערב בענינים מדיניים. הוא, חאפיז והבה, ילווה את האמיר סעוד כשהוא יסע לפאריס ואולי גם לערב. האמיר יפליג ממרסייל בעשרה בספטמבר בשובו לערב. אולם הוא, חאפיז והבה, יכתוב למלך. הוא שאלני כיצד יוכל למצוא אותי בלונדון, והחלפנו מיד מענים וטלפונים.

הוא שאל: אם – במקרה שהערבים והיהודים יגיעו לידי הסכם – הממשלה הבריטית מוכנה לקבלו. הבעתי דעתי, על יסוד שיחותי עם הנציב, בחיוב, וחאפיז והבה הסכים אתי.

בדרך כלל נראה לי חאפיז והבה כאיש נעים, ללא כל מרירות של שנאה ומוכן להיות לעזר. הוא זהיר, אבל איש נבון. נזכרתי בדברים שסיפר לי ארמסטרונג על הליכות איבּן-סעוד בפגישתי אתו ביום 18.5.1937, וראיתי מהתנהגותו של חאפיז והבה, שהערכתו היתה נכונה.

בינתים נטלה על עצמה הממשלה הבריטית מטעמים שלה להפגיש את היהודים והערבים בלונדון בראשית 1939.

נשיא ההסתדרות הציונית ויושב-ראש ההנהלה (ד"ר ח. וייצמן וד. בן-גוריון) נפגשו מיד עם שר-המושבות, מר מלקולם מקדונלד, וד"ר וייצמן שאל את מקדונלד אם הממשלה מתכוונת לדון את היהודים למיעוט בארץ-ישראל. מקדונלד הבטיח לאנשי-שיחו שאין כל יסוד לחשש כזה.


 

פרק עשרים ושמונה


לפגישה בלונדון הוזמנו מצד היהודים לא רק נציגי הסוכנות היהודית, אלא גם נציגי אגודת ישראל מאנגליה ומאמריקה, ונציגי יהודי בריטניה, אמריקה, פולין, הועד הלאומי של יהודי ארץ-ישראל, נציגי המזרחי וציוני אנגליה.

מצד הערבים הוזמנו נציגי כל המפלגות הערביות בארץ-ישראל (ג’מאל חוסייני, מוסא עלמי, ד"ר חסיין ח’אלדי, עוני עבדול האדי, ג’ורג' אנטוניוס, אַמין תַמימי, אלפרד רוק, יעקב גוסיין, פוּאַד סאבא, רגיב נשאשיבּי, האחרון לא השתתף בישיבות, כי אנשי המופתי לא רצו לשבת אתו יחד).

ממדינות ערב הוזמנו נציגי מצרים, סעודיה, עיראק, תימן וירדן. הערבים סרבו לשבת יחד עם היהודים, והממשלה הבריטית סידרה פגישות נפרדות, עם היהודים לחוד ועם הערבים לחוד.

בישיבה הראשונה עם היהודים (ביום 7.2.1939) השתתף ראש-הממשלה (נוויל צ’מברלין), שר-החוץ (לורד האליפקס), שר-המושבות (מלקולם מקדונלד), וסגן שר-החוץ בטלר ולורד דפרין – סגן שר-המושבות ומספר פקידים. מצד היהודים השתתפו בישיבה זו: ד“ר חיים וייצמן, ד. בן-גוריון, פרופ' ז. ברודצקי, נחום גולדמן, גב' רוז ג’ייקובס, מ. פרלצוייג, מ. שרתוק – חברי ההנהלה הציונית; שלום אש, לורד בורסטיד, יצחק בן-צבי (ראש הועד הלאומי), הרב מ. ברלין, הרב מ. בלוי (ראש אגודת ישראל בארץ-ישראל), הרב י. גולדבלום, ראש ציוני אנגליה, ה. גודמן (נציג אגודת ישראל באנגליה), הרב הירץ (הרב הראשי של האימפריה הבריטית), ברל כצנלסון, ב. לוקר, ד”ר מ. מחובר, ד“ר ב. מוסינזון, לורד רידינג, י.רוזנהיים (נשיא אגודת ישראל), הרי סַקר, ליאונרד שטיין, רוברט סולד (נציג ציוני אמריקה), ד”ר וייל-האלה, ד"ר סטיפן וייז.

פתח הישיבה ראש-הממשלה צ’מברלין: הוא קידם בברכה את ד"ר וייצמן וחבריו מהנהלת הסוכנות היהודית, נציגי יהודי ארץ-ישראל, דרום-אפריקה, ארצות-הברית וארצות אחרות באירופה. כשממשלת הוד מלכותו הזמינה באי-כוח יהודים וערבים לדיונים נפרדים היא הבהירה שלשני הצדדים תינתן אפשרות להביע דעותיהם ולהציע הצעותיהם בלי כל הגבלות, ומר מקדונלד הודיע בפרלמנט בחודש נובמבר, שהממשלה תשתתף בדיונים אלה כשהיא קשורה בהתחייבויותיה לפי המנדט – גם ליהודים וגם לערבים – וכפופה לחובתם לפרלמנט ולחברי חבר-הלאומים ולארצות-הברית של אמריקה, אבל הממשלה לא תמנע, לא מערבים ולא מיהודים להגיש נימוקים אם הם רוצים בכך, שלפיהם יש לשנות את המנדט. דיונים אלה יהיו מלאים, גלויים וחפשיים. בהתאם לכך לא יפתחו נציגי הממלכה המאוחדת בויכוחים בהצגת בסיס לויכוחים ולא יביעו דעותיהם לפני שתינתן ליהודים ולערבים, בדיונים נפרדים עם כל אחד מהם, אפשרות מלאה להציג את עמדתם.

בראש דאגת הממשלה שאני עומד בראשה היא הגברת השלום – שלום ביחסינו עם ארצות אירופה, שלום בארצות שאנו נושאים באחריות על הנהלתן. אין מן הצורך להגיד כמה מצטערת ממשלת הוד מלכותו על המאורעות בארץ-ישראל שגרמו אבידות חמריות וחוסר בטחון לכל העדות בארץ. עלי לציין לשבח המשמעת וכיבוש הייצר שגילתה העדה היהודית בארץ בכללה בתקופה של קשיים חמורים וסכנה בארץ-ישראל. לכולנו יש קשר עמוק לארץ-ישראל ובלבנו נרחוש תקוה, שהשלום והפריחה ישובו בהקדם.

הבעיה שלפנינו היא קשה. לפעמים אמרו – ללא פתרון. אבל כגודל חומרת הבעיה יש ערך רב למגע אישי בין האנשים הנוגעים בדבר. לחץ העבודה על ראש-הממשלה מכריח אותי להטיל על חברי לשאת ברוב העול של הדיונים, אבל במידת היכולת אסייע בידם להביא הדיונים לידי הצלחה.

כשמדינאים עומדים בפני מה שנראה חוסר מוצא בין שני עמים עליהם למצוא פשרה על בסיס הצדק. זה התפקיד שלפנינו, שהוא קשה בלי ספק, אבל לא מעל ליכולתנו. אנו נפגשים בארמון מלכותי שהמלך העמיד לרשותנו. תולדות החדרים הנהדרים האלה נמשכות בעבר של 400 שנה. גם עמכם, לא פחות מעמנו, מוקיר המסורת וההיסטוריה שנמשכת רחוק מאוד בעבר, אבל עלינו להתרכז במציאות של המצב הנוכחי ולהעריך את נקודת-המבט – גם של הצד השני. בכיוון זה מוטלת התקוה לסידור הבעיה שלפנינו למען הבנה הדדית והבטחת השלום בארץ-ישראל.

ד“ר וייצמן הודה לראש-הממשלה על ברכתו והביע הוקרתו להוד מלכותו על העמדת ארמונו לרשות דיונינו. זה מעורר זכרון היסטורי אחד, כי בארמון זה גופו, אולי בחדר זה עצמו, אושר סופית המנדט הארצישראלי על-ידי מועצת חבר-הלאומים ב-24 ביולי 1922, בישיבה שבה ייצג לורד בלפור את ממשלת הוד מלכותו. ד”ר וייצמן ציין שנעים לו ביחוד לפנות לראש-הממשלה לאור האהדה העמוקה, שאביו המהולל וראש-הממשלה בעצמו גילה כלפי העם היהודי, שאיפתנו היתה תמיד לשלום, והשלום מתישב עם שמירת זכויותינו היסודיות.

אנו נפגשים אתך בשעה שחורה בתולדותינו. לא תהא זו הגזמה לומר, שהתקוות והתפילות של מיליוני יהודים, נפוצים בכל חלקי תבל, נשואות עכשיו לדיונים אלה מתוך בטחון בנאמנות העם הבריטי. התאמצנו במשך כל השנים הקשות לקיים את שיתוף הפעולה עם הממשלה הבריטית. זה היה – אבן-היסוד של מדיניותנו, ואנו ניגשים לתפקידנו עכשיו באותה הרוח.

י.בן-צבי (דיבר עברית, ודבריו תורגמו לאנגלית):

בשם הישוב העברי בארץ-ישראל – אני רוצה להודות לך, אדוני, בעד דברי ההערכה שאצלת לנו. קו-ההתנהגות של הישוב היהודי בשלוש שנות המבחן הקשה הוטל עלינו על-ידי אידיאלי השלום, הצדק והאחוה האנושית, שנצטוו עלינו על-ידי נביאינו ועל-ידי הרצון הנחוש של עמנו לקומם הריסות מולדתנו גם כשאנו נתקפים.

הישוב היהודי בארץ-ישראל, אם כי רובו מורכב מעולים חדשים, הוא למעשה הישוב העתיק ביותר בעולם. למרות החורבנות המרובים שבאו עלינו בהיסטוריה שלנו על-ידי בבל, יון, רומא, פרס ופולשים אחרים – שארית ישראל נדבקה לארצה. היא שמרה על הקשר בין כל עמה ובין ארץ-ישראל ועל תקוותנו לשיבת ציון. והתקוה לא נכזבה. יהודים שבו לארצם בכל מאות שנות הפזורה, מכל ארצות התפוצה, וכשכבש צבא אלנבי את הארץ נמצא בתוכו לגיון יהודי מארץ-ישראל יחד עם גדודים יהודיים מבריטניה ומאמריקה. ובשם הישוב היהודי אני יכול להגיד, כשם שנמשיך בכל התנאים להקדיש מרצנו למפעל התקומה – כך נעשה כל האפשר לשמור על השלום ועל הצדק בארץ זו. וכל זה בהתאם לדברי הנביא: “למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט עד יצא כנוֹגהּ צדקה וישועתה כלפיד יבער”.


 

פרק עשרים ותשעה

הישיבה השניה שנתכנסה ב-8 בפברואר היתה מוקדשת להרצאתו של ד"ר וייצמן. הוא עמד על כך שמצבו של העם היהודי בעולם הוא עכשיו יותר טראגי מאשר היה לפני שנתים, כשוייצמן הופיע לפני הועדה המלכותית (של פיל) בנובמבר 1936. הוא עמד אז בהרחבה על מעמד העם היהודי, ואינו רואה הצורך לחזור על דבריו, ביחוד לאחר שהוא מסר לנוכחים העתק נאומו. ולכן יעמוד רק על מה שקרה אחר-כך.

נשלחה ועדה בעלת סמכות ונסיון ממלכתי רב. היא ביקרה בכל קצות הארץ, שמעה הרבה עדים - יהודים, ערבים, בריטים, והגישה דו“ח פה אחד. הנקודה המרכזית של הדו”ח היתה – שלמען ספק התביעות הצודקות של שני הצדדים ובאותו זמן להקל תפקידה של ממשלת המנדט – יש לחלק הארץ ולהקים שתי מדינות, אחת יהודית ואחת ערבית. ביולי 1937 הכריזה ממשלת הוד מלכותו שהיא מקבלת עקרונית תכנית זו. הצעה זו פגעה קשה בדעת-הקהל היהודית. לאחר שהארץ נחלקה כבר פעם אחת24 – מציעים לחלקה שנית. רבים, יהודים ולא-יהודים, ראו בהצעה זו סטיה חמורה מהתחייבות הממשלה הבריטית שעליה נבנה המנדט. אולם לאחר דיון רב החליט הרוב של הקונגרס הציוני לשתף פעולה עם ממשלת הוד מלכותו על בסיס תכנית זו, שנתקבלה גם על-ידי הממשלה. בויכוח שנתקיים בפרלמנט הבריטי ובבית-הלורדים היתה ההתנגדות העיקרית בנויה על כך, שבהצעה זו מקבל העם היהודי פחות ממה שהובטח לו. הועדה המלכותית ביררה וקבעה, כי הצהרת בלפור התכוונה לכך שתיתכן מדינה יהודית בארץ-ישראל השלמה, ושזה יהיה תלוי בעיקר במאמץ היהודי שהבית הלאומי יגדל עד כדי היותו מדינה.

קשה להעלות על הדעת, שאחרי עשרים שנות המנדט – תיסוג הממשלה מעמדתה המדינית והמוסרית ותנסה מחדש לצמצם זכויותינו. כל מבנה האימפריה הבריטית עלול להתערער על-ידי נסיגה כזו מהתחייבות מוסרית ומדינית בין-לאומית. שתי הנחות הועדה המלכותית מחייבות גם לאחר שתכניתה לא הוצאה לפועל: 1. שהעליה היהודית בשטח הבית הלאומי תהיה כולה ברשות העם היהודי, בלי כל התערבות חיצונית; 2. שהיהודים בארץ-ישראל לא יהיה להם מעמד של מיעוט – כמו בתפוצה.

אולם מה קרה? הפרלמנט וחבר-הלאומים לא מצאו בתכנית הועדה המלכותית קיום ההבטחה, אבל הם דרשו לשלוח ועדה שתעבד תכנית מפורטת שתהיה יותר קרובה להתחייבות של המנדט. נשלחה כעבור שנה ועדה – אולם הוראותיה נשאו בקרבן ביטול התכנית, והדו“ח של הועדה השניה היה באמת קבר ממדרגה שניה לתכנית הועדה המלכותית. מה קרה? במקום מדינה יהודית – נתקבל עקרון של צמצום העליה היהודית. למען לתת מושג מהאסון הצפוי בצמצום זה אומר, שאילו הייתי דורש שבעים-שמונים אלף עולים לשנה למשך חמש השנים הבאות – זה יעזור אולי אך ורק לחמישה אחוזים מאלה הנידונים להשמדה – והם אנשים כמו אלה שיושבים פה בסביבה נהדרת זו; מה קרה בשתי שנים אלה? עדה אחרי עדה הולכת ונהרסת: בגרמניה, באוסטריה, בצ’כוסלובקיה, ועכשיו בהונגריה. מאחורי כל אלה נשקפת טרגדיה יותר גדולה של פולין ורומניה. סיר ג’ון סימפסון בדו”ח שפירסם בזמן האחרון טוען, שגודל ששה מיליונים – ששה מיליונים שאנו מיצגים פה לפניכם – תלוי באויר. לאן ילכו – איש לא יודע. ליהודים בודדים אולי יש בית – אולם כעם אנו מחוסרי-בית, ויש הכרח שיהיה מקום אחד בעולם, שבו נהיה לא גֵר, נסבַּל, סַפַחַת – אלא אדונים לגורלנו. היהודים חיו מאות שנים בגרמניה – וחיו בשלום. פתאום נעקרו ונהרסו, ברשע ובאכזריות. ויש הכרח במולדת, שהנרדפים היום ואלה שיהיו נרדפים מחר – ימצאו בה ביתם. ועל הנעשה עכשיו בארץ-ישראל? אתמול קראתי בספר נחמיה פרק ד' דברים אלה: – “ויהי כאשר שמע סנבלט וטוביה והערבים והעמונים והאשדודים, כי עלתה ארוכה לחומות ירושלים, כי החלו הפרוצים להיסתם, ויִחר להם מאוד. ויקשרו כולם יחדיו לבוא להילחם בירושלים ולעשות לו תועה”. וכך אנו רואים שחזית מאוחדת נגד המאמץ היהודי לבנות ארץ-ישראל – אינה דבר חדש בהיסטוריה היהודית. ואל תחשבו אף רגע, שאני מזלזל ביחסי ידידות בין יהודים וערבים. וניסינו להביא לידי הסכם. הנסיונות להביא לידי הבנה הדדית יהודית-ערבית – ימיהם כימי הצהרת בלפור. מיד אחרי ההצהרה, עוד בימי המלחמה, כשביקרתי בפעם הראשונה בארץ-ישראל ניסיתי להיפגש, בעידודו של לורד אלנבי, עם נציג ערבי ויחד עם לורד הרלק, אז אורמסבי-גור הלכנו לעקבה ופגשנו בפייצל ובלורנס, והסברנו לפייצל, אז בא-כוח יחיד של עמי ערב, את שאיפותינו והגענו לידי הסכם בין פייצל וביני כנציג ההסתדרות הציונית (ואז עוד לא התקיימה סוכנות יהודית), והסכם זה נמצא במשרד שר-החוץ ומשרד שר-המושבות של ממשלת הוד מלכותו. ומאז נפגשנו עם נציגי ערבים לא רק בארץ-ישראל ובירושלים, אלא גם בדמשק, בבירות, בבגדאד, בקהיר, בלונדון, בפאריס, בז’נבה, ובכל מקום שיכולנו להיפגש אתם. התנגדות הערבים אלינו בשעה זו מתגברת על-ידי שני גורמים: 1. האדישות של האדמיניסטרציה הבריטית; 2. התערבות כוחות זרים ועויינים מבחוץ. אלה השונאים האכזריים הרודפים את היהודים בימינו אלה בדרומה ובמרכזה של אירופה – ממשיכים להציק לנו בארץ-ישראל ומשתמשים בערבים כמכשיר. ואויבים אלה שלנו אינם דוקא ידידיה הטובים ביותר של אנגליה. בריטניה אינה מזדיינת עכשיו נגד צרפת, או שוייץ, או ארצות-הברית, או הולנד.

עכשיו ערביי ארץ-ישראל והארצות השכנות נמצאים פה. הופעת נציגי המדינות הערביות עלולה ליצור רושם, שיש שויון מעמד בין יהודים ובין ערבים במידה שהדבר נוגע לארץ-ישראל. זוהי טעות אומללה. יש הבדל עצום מה אומרת ארץ-ישראל ליהודים, ומה היא אומרת לערבים, שמחוץ לארץ-ישראל. הרבה מאות אלפים יהודים גם אלה שאינם שותפים לגישה הציונית, יש להם ענין חיוני בארץ-ישראל כמקום שבו יוכל מהגר יהודי לחיות חיי כבוד ועצמאות. אין זה כך לגבי ערבים מחוץ לארץ-ישראל.

ועדת המנדטים הקבועה של חבר-הלאומים מדגישה נקודה זו באמרה:

“יש לזכור שאין כלל להשוות את הסבל הקיבוצי של הערבים והיהודים, לאחר שמרחבים עצומים במזרח הקרוב, לפנים משכן של אוכלוסים מרובים ומרכז של תרבות מזהירה, פתוחים לראשונים, בשעה שהעולם הולך ונסגר יותר ויותר לישובם של האחרונים”. יש לבחון, לדעתי, אמר וייצמן, באיזו מידה הבטחות ממשלת הוד מלכותו ליהודים והבטחותיה לערבים, נתמלאו. ועכשיו, כשממשלת הוד מלכותו יש לה בפעם הראשונה ההזדמנות, לדאבוני בנפרד, להיפגש עם יהודים וערבים, השוואה זו בולטת במיוחד.

סבורני, שהערבים יצאו מהמלחמה ברוַח של ארבע ממלכות. זה נרכש בעיקר על-ידי הוצאת דם בריטי ומאמץ בריטי. גם הערבים עזרו קצת לכך, אבל ללא כל יחס למה שהם קיבלו. כמו-כן מן הראוי להשוות מה שעשו הערבים מהאפשרויות העצומות שניתנו להם, אפשרויות שעודן קיימות ועומדות, ומה עשו היהודים מההזדמנויות – קטנה או גדולה – שניתנה להם בחלקה של ארץ-ישראל. מתנת הממלכתיות שניתנה להם במעט עמל יצרה תנועה לאומנית ריקנית, חוששני, שעיצבה את עצמה בתבנית טוטאליטרית. הקירבה שבין מדינות טוטאליטריות מודרניות ובין אחדות מהמדינות הערביות – אינה מקרה סתם. אני מאמין בכל לב, כי הערבים והיהודים יכולים למצוא שטחי פגישה מועילים לשניהם. אנו יכולים לתת להם מה שהם זקוקים לו מאוד-מאוד. הם זקוקים לעצה, להדרכה, לעזרה טכנית, לעזרה כספית, לבעלי-ברית נאמנים. כל אלה אנו יכולים לתת להם. אומרים, שהערבים מפחדים משלטון יהודי. בעיראק הם לא פחדו משלטון האשורים, ואנו יודעים גורל האשורים בעיראק.

לצערנו, אנו מנסים להגיע לידי פתרון בשעה שהממשלה הבריטית והעולם כולו מדוכאים מענני-המלחמה שבאופק, וכשבארץ-ישראל גופה מתנהלת מלחמה זעירה כל הזמן.

אם תפרוץ מלחמה – תתרחש אחת משתי אלה: או שננצח או שננוצח. אם ננוצח – ישתלט היטלר על אירופה והתרבות המערבית תשקע. אם ננצח – כפי שאני מאמין – תקום אז מערכה חדשה של נסיבות. ועידה זו אינה יכולה לקחת בחשבון קרבת המלחמה. אם באמת סכנת המלחמה היא בלתי-נמנעת – אין פתרון קבוע אפשרי או רצוי. עלינו לדון על הדברים, כאילו אין צל מלחמה. ואז נשקול הדברים לפי ערכם הממשי, ולא תחת הלחץ של כושר הנזק של כמה ערבים היושבים על קוי-התחבורה הבריטיים.

אני מאמין, שארץ-ישראל צריכה להיפתח לעליה רחבה של עם מחונן בכשרון להפריח אדמתה הקדומה ולהשיב לה גדולתה הקדומה. אני תובע – ואני מאמין, כי יש לי הזכות לתבוע בכל הכבוד והצניעות, שתעשו צדק לעמי בשעה קודרת זו.

מלקולם מקדונלד ענה לוייצמן בכמה מחמאות, והציע המשך הפגישה ביום ו' בבוקר, 10 בפברואר. המשלחת היהודדית הסכימה לכך.


 

פרק שלושים

ב-9 בפברואר נפגשה הממשלה הבריטית עם המשלחת הערבית לדיון מעשי – אחרי הפגישה הפורמלית הראשונה. מצד הבריטים השתתפו בישיבה: לורד האליפקס (שר-החוץ), מלקולם מקדונלד, ר. בטלר (סגן שר-החוץ) ולורד דפרין, סגן שר המושבות ומספר פקידים.

מערביי ארץ-ישראל נכחו: ג’מאל חוראני, אמין תמימי, ג’ורג' אנטוניוס, עוני עבדול האדי, מוסא עלמי, אלפרד רוק, ד"ר חוסיין ח’אלדי, יעקב גוסיין, פואד סאבא; נציגי מצרים: הנסיך מוחמד עבדול מונעים, חסן מאשט פחה (שגריר מצרי בלונדון). עלי מאהר פחה (ראש-הממשלה), עבדול רחמן עזאם (נציג מצרים בעיראק ובסעודיה); נציג עיראק: נורי אל-סעיד; נציגי סעודיה: האמיר פייצל (שר-החוץ), חאפיז וַהבה (ציר סעודיה בלונדון), פואד חמזה (סגן שר-החוץ), איברהים אל-סולימאן מזכיר); מעבר-הירדן: תופיק פחה אבו-אל-הודה (ראש-ממשלה), שייך מוגיב אל-אמודין (מזכיר); מתימן: הנסיך סייף-אל-איסלאם אל-חוסיין, אל-קאדי מוחמד עבדוללה אל-שאמי, אל-קאדי עלי איבן חוסיין אל-מוגי; סייד עלי איבן אקיאל, מחמוד אבו אל-סיד, פרופ' איברהים אל-מוגי.

מקדונלד ביקש מהערבים לפתוח. ג’ורג' אנטוניוס העיא, שכל חברי המשלחת הפלשטינאית נוכחים, פרט לראגיב נשאשיבי, שנמנע בואו לרגל מצב בריאותו. על עצם הענין פתח ג’מאל חוסייני: הערבים מאמינים שטענתם היא פרי צדק מובן מאליו. הוא נשען על הזכות הטבעית של עם להישאר אדון בלתי מופרע של ארצו ועל רצונם הטבעי להגן על קיומם הלאומי להבטיח שזה יתקיים ויפותח מתוך חופש ותיאום עם מסורתם והאידיאלים שלהם. לעמדה הערבית אין שום מגע עם אנטישמיות. היא לא מושפעת על-ידי שנאה לעם הבריטי או עם אחר. כאן מדובר על ישוב שהוא לפי טבעו רודף שלום ומכניס אורחים, מנסה להבטיח שלמות ארצו ולמנוע שארצו שהוא קשור לה – תיהפך בכוח לבית לאומי של עם אחר.

התנגדות הערבים למדיניות הצהרת בלפור בנובמבר 1917 החלה מאז. עד אז חיו הערבים בשלום וביחסי ידידות עם הרבה יהודים שבאו לארץ מטעמי אמונה. רק אחרי פרסום הצהרת בלפור – כשהיהודים הציונים החלו לגלות תביעות מדיניות ולחשוף כוונותיהם האמיתיות – נתעוררו חששות הערבים והתנגדותם.

מדיניות שנקטה בריטנה בארץ-ישראל מאז 1918 הראתה, שפחד הערבים אינו בלתי מיוסד. מהערבים נשללה העצמאות שהובטחה להם על-ידי הממשלה הבריטית מיום 24 באוקטובר 1915, ואושרה בכמה הבטחות שבאו אחר-כך, כתמורה לחלקם בנצחון בעלי הברית. נגזר עליהם מנדט, שסעיפיו היו לא רק הפרה גלויה של ההבטחות שניתנו להם ושל זכויותיהם הטבעיות, אלא גם של זכותם לעצמאות מדינית שהוכרה במיוחד בברית חבר-הלאומים. הוקמה אדמיניסטרציה בארץ בעשרים השנים האחרונות שפעלה כרודן מוחלט בכל שטחי הממשל – חקיקה, ביצוע ושיפוט, ועל-ידי כך שללה מערביי פלשתינה, שנהנו לפני המלחמה מזכויות יצוג ושלטון, הזכויות היסודיות ביותר של שלטון עצמי.

סעיפי המנדט היו פרי התיעצות בין הממשלה הבריטית ובין היהודים הציונים, והערבים, שהנידון היה גורל ארצם, הוצאו מן הכלל. בתוקף סעיפים אלה, למרות המחאות המתמידות של הערבים, חוקקה ממשלת המנדט חוקים לאפשר ליהודים הציונים להזרים את מהגריהם לארץ ולרכוש כל האדמות שניתנו לרכישה. במשך עשרים שנה גדל האחוז של היהודים בפלשתינה מ-7 אחוזים עד 29, זאת-אומרת מישוב יהודי של 53,000 – עד למעלה מ-400,000, וזאת בארץ, שכל אוכלוסיה הם 1,400,000, ושאמצעיה לא הספיקו לגידול בלתי-נורמלי של התושבים. היהודים, אשר בשנת 1918 היו בעלים ל-150,000 אַקר אדמה, שליטים עכשיו על 333,000 אַקר, מתוך שטח כולל של 1,750,000. רכישות אלה נעשו בשטחים הפורים ביותר של אדמה הניתנת לעיבוד. זה הביא לידי נישול מספר גדל והולך של איכרים ערביים, שנאלצו לנוד ולחפש מחיה במקומות אחרים. כפרים ערביים נהרסו עד היסוד. בתיהם, מסגדיהם וקברותיהם נמחקו מעל-פני האדמה, ושמותיהם, לרוב בעלי ערך היסטורי, נמחקו רשמית מהמפה והוחלפו בשמות עבריים של מושבות ציוניות. יתר על כך: רכישת קרקעות על-ידי היהודים גרמה לצפיפות כה גדולה במחוזות חקלאיים, עד שהשטח הממוצע הנמצא עכשיו בידי הערבים הוא, כפי שמעידה כל ועדת חקירה בריטית, לא מספיק להבטיח לבעליו מינימום נחוץ לקיומו.

הערבים מעולם לא הודו בהצהרת בלפור ובמנדט. הראשונה כוללת הבטחה שלא היתה לבריטניה כל סמכות לתתה בלי הסכמת הערבים, ושהיא בכל אופן משוללת כל סמכות, באשר היא מתנגדת להתחייבות שבריטניה נתנה קודם לכן. והשני – המנדט – היא תעודה בלתי-חוקית. סעיפי המנדט, שיכלו לשאוב את סמכותם מברית חבר-הלאומים, עומדים בסתירה גלויה לאות ולרוח של הסעיף המכריע – כלומר סעיף 22 – של הברית. משלחת ערביי פלשתינה מוכנה להגיש נימוקים המוכיחים נחרצות בטלוּתה של הצהרת בלפור והעדר החוקיות של המנדט. הם סבורים, כי האמצעים שנאחזו בתוקף סעיפי המנדט – כגון הקלות לכניסת יהודים לפלשתינה, לרכוש אדמות ולהנות מזכויות יתרות, מבלי להזכיר המספר הגדול של היהודים שהוברחו לארץ בידיעת הסתדרויות יהודיות ובסיוען – כל אלה יש לראות כבטלים ומבוטלים, ויש לחסלם.

הטענה כי עליה יהודית הביאה ברכה כלכלית לערבים היא שלא לענין. הנימוק הוא כוזב, כי אם נתבונן לכל השינויים שחלו במבנה הכלכלי והחברתי של הארץ על-ידי זרימת הון יהודי ומהגרים יהודים נמצא, שסך-הכל הוא מזיק במידה מסוכנת לאינטרסים החמריים של הישוב הערבי. גם אילו היה הנימוק אמיתי – הוא שלא מהענין, כי קובעת בעיני הערבים לא התוצאה החמרית, אלא הערכים המוסריים והמדיניים. כלום יש בכך צדק, שהערבים שישבו בארץ זו בלי הפסק 1300 שנה, ושכל חייהם מושרשים עמוק באדמתה – נושלו בכוח או יידחקו וייסחטו למען אפשר ליהודים ציונים להקים הבית הלאומי היהודי בתוכם. זוהי הבעיה. פלשתינה אין ביכולתה לפתור הבעיה היהודית, ובכל אופן בארץ זו יש כבר ישוב גדול מזה שהיא מסוגלת לפרנס.

דרישות ערביי ארץ-ישראל אפשר למַצות בסעיפים אלה:

  1. הכרת זכות הערבים לעצמאות שלמה בארצם;

  2. הסתלקות מכל נסיון להקים בית לאומי בפלשתינה;

  3. ביטול המנדט וכל העברות החוקיות הנובעות ממנו, והחלפתם באמנה בדומה לזו שבין עיראק ובריטניה, שתיצור בפלשתינה מדינה ערבית ריבונית;

  4. הפסקה מידית של כל הגירה יהודית לארץ ואיסור כל מכירת קרקע ליהודים.

הערבים מוכנים לשאת ולתת, ברוח של פשרה, על התנאים שיבטיחו את האינטרסים הבריטיים המתקבלים על הדעת, להבטיח הגישה למקומות הקדושים ולהגנת הזכויות המוצדקות של המיעוט היהודי ומיעוטים אחרים בפלשתינה.

מקדונלד העיר, שמר ג’מאל חוסייני מסר הודעה בהירה ותמציתית של עמדת המשלחת הערבית, והוא מניח שזהו הבסיס לכל הויכוח והבירור שיבוא. והציע להתכנס שוב ביום שבת ב-11 בפברואר, ואחרי דיון קצר על פרסום הנאומים – נתקבלה הצעת שר-המושבות.


 

פרק שלושים ואחד

מהממשלה השתתפו בישיבה זו (ב-10 בפברואר) רק מלקולם מקדונלד ובטלר. הפעם נאם שר-המושבות וגילה לא במעט – לאן פני הממשלה מופנים. לאחר מחמאות לנאומו המקיף של וייצמן בישיבה הקודמת הודיע, שהוא יצטמצם הפעם בשנַיִם-שלושה צדדי הבעיה שיש לראותם כעיקריים. היה יכול להגיד דברים בזכות העמדה היהודית, כגון חרדת העם הבריטי לרדיפת היהודים, או האופי המחייב של הבטחות ממשלת הוד מלכותו ליהודים, או המבצעים המצויינים של היהודים בארץ. אבל לא עשה זאת, אלא יעמוד על שיקולים הפוכים שיש לדון עליהם אם רוצים להגיע לשורש הבעיה. הוא יתרכז בעמדה הערבית, אם כי אינו רוצה ששומעיו יטעו לחשוב, כאילו הממשלה היא פרו-הערבית. חובת הממשלה להיות לא בעד יהודים ולא בעד ערבים, אלא בעד המנדט. הוא מסכים לדברי ד"ר וייצמן, שיש צורך לעם היהודי במדינה, ואילו פלשתינה היתה ריקה – עמדת וייצמן היתה לא רק נכונה, אלא גם ניתנת בקלות להגשמה. אבל יש יותר ממיליון ערבים בארץ שאבות-אבותיהם התישבו בארץ לפני כמה וכמה דורות. זו ארצם לא פחות מכל ארץ אחרת המיושבת מאות שנים על-ידי איזה עם שהוא. המנדט מצוּוה על הגנת זכויות הערבים, ובדברו בשם עצמו מוצא מקדונלד שאי-אפשר להגיד, שאין לערבים זכות מדינית או טבעית להביע דעה על גורל ארצם. העובדה שהערבים הם עם חלש ואפשר לדכא אותם אם יתקוממו בכוח של שמונה-עשר גדודים – אינה אומרת שאין להם זכות זו. יתכן שזכויות הערבים שונו על ידי הצהרת בלפור שאושרה על-ידי חמישים אומות בז’נבה ועל-ידי ארצות-הברית באמריקה. אין הממשלה הבריטית מנסה להשתמט מההתחייבות שקיבלה על עצמה ביחס ליהודים בפלשתינה, אבל ההבטחה היתה סתומה. המונח “בית לאומי יהודי” לא הוגדר כראוי. הצהרת בלפור כנראה נעשתה במתכוון סתומה על-ידי מחבריה, כאילו היה מי שאומר: “נעשה תחילה ונראה מה יקרה”. מישהו ממחברי ההצהרה, למשל לויד ג’ורג', הביע תקוה ליסוד מדינה יהודית בכל היקפה של פלשתינה, אבל אין להגזים בערך אמירה כזו. אנו חייבים להכיר שמחברי ההצהרה הניחו הנחות אחדות שנתבדו על-ידי המאורעות. לדוּגמה:

  1. כמה שרים האחראים להצהרה לא העריכו העובדה שבפלשתינה היו בזמן ההוא כשש מאות אלף ערבים, והם לא ראו מראש ששש מאות אלף בשנת 1917 – יגיעו למיליון איש בשנת 1939, ומספרם יגדל שוב בעשרים השנים הבאות;

  2. מחברי ההצהרה גם הניחו כנראה, שאפשר להשיג השלמה מצד הערבים ליסוד בית לאומי יהודי. הנחה זו נתבדתה. במקום השלמה אנו רואים שההתנגדות הולכת וגוברת. העליה היהודית הביאה ברכה כלכלית לערבים, ולמרות זה ההתנגדות המוסרית והמדינית של הערבים רחבה ועמוקה. ויש לקחת בחשבון התנגדות הערבים שמחוץ לפלשתינה. אין, אולי, לערבים אלה מעמד חוקי בשאלה זו, אבל אין לדון על בעיה זו רק מבחינה חוקית;

  3. ההבטחה ליהודים לא היתה ברורה. מהי משמעותו של “בית לאומי יהודי”? “בית לאומי יהודי בפלשתינה” אפשר לפרש בכמה פנים. לויד ג’ורג' ואחרים קיוו, שבעתיד כל פלשתינה תהיה מדינה יהודית. הוא אמר, שאם יבוא הזמן שפלשתינה תהיה עצמאית וליהודים יהיה אז רוב – הארץ תהיה שלהם. הערבים אומרים היום – לנו יש רוב וכשיגיע הזמן לעצמאות הרי פלשתינה צריכה להיות מדינה ערבית עם מיעוט יהודי. ועלינו להיות צודקים לפי ראית הערבים.

לפי המנדט אנו נדרשנו להקים, בבוא הזמן, “מוסדות שלטון עצמאיים” – (self-governing institutions) לדעת הערבים – הגיע הזמן והם יש להם רוב ניכר. לערבים בארצות השכנות ניתנה עצמאות בשטחים רחבים. עובדה זו כשלעצמה מגבירה בעיני הערבים תביעתם לשלטון עצמי בפלשתינה.

ד"ר וייצמן שאל – אם הממשלה הבריטית עודה נאמנה להבטחותיה שנתנה ליהודים בימי המלחמה ולאחריה – או שהיא חוזרת בה. בקיצור, אם מדיניותה היא מדיניות של כדאיות (expediency). אין ספק, שהממשלה פעלה מתוך נימוקי כדאיות מדינית. פרץ מרד ערבי בארץ, היה מצב של איבה אפשרית מצד המדינות הערביות השכנות. כל העולם המוסלמי, לרבות הודו-עלול להיפגע. אין להתעלם מעובדות אלה, ודוקא היהודים אינם צריכים לדרוש מהממשלה הבריטית להתעלם מעובדות אלה. אנו חייבים להיות “ריאליסטים” – אם להשתמש במלה לא-פופולארית. אילו היה השלום באירופה מובטח לעשר השנים הבאות – המצב היה שונה. אבל במצב הקיים – אין אנו יכולים ואין אנו צריכים להיות אדישים. אם האימפריה הבריטית תאבד – גם היהודים יאבדו. אנחנו וארצות-הברית הננו ידידיהם הנאמנים ביותר.

אפשר להצדיק מדיניות של “כדאיות”. אולם מסקנה זו אינה נכונה. לנו יש התחייבות לפי המנדט גם כלפי היהודים וגם כלפי הערבים, ואחת ההתחייבויות האלה היתה – לשמור על זכויות הערבים, הכוללות גם זכויות פוליטיות. המצב הנוכחי הרעוע בארץ – מוכיח מה עמוקה התנגדות הערבים למדיניות שלנו. אם נמשיך המדיניות היהודית מול התנגדות כזו – נתכחש לזכויות הערבים ונפגע במנדט. מדיניותנו אינה מדיניות של “כדאיות”. אנו מתאמצים לשמור על עקרונות המנדט.

(המשלחת הבריטית יצאה לכמה רגעים מהאולם, כדי לאפשר למשלחת היהודית להתיעץ בינה לבין עצמה. ד"ר וייצמן פנה לד. בן-גוריון, שהוא יענה לדברי מקדונלד עם שוב המשלחת הבריטית).

ד. בן-גוריון ציין, בשוב המשלחת הבריטית, כי שר-המושבות הציג את הבעיה – כריב בין היהודים ובין הערבים. זהו סילוף. זהו משפט בין העם היהודי ובין העולם כולו.

הערבים הם רק קטע של הצד השני, אם כי קטע חשוב מבחינה גיאוגרפית. אילו זה לא היה דיון בין העם היהודי לעולם כולו, לא היתה הסוכנות היהודית יושבת ודנה עם ממשלת הוד מלכותו כנציגה של חמישים אומות.

שר-המושבות הציע ליהודים להיכנס לנעלי הערבים. זו היתה משאלה נאה, אילו הצד השני היה עושה זאת גם הוא. אבל זהו הדבר העיקרי שהערבים לא יעשו. הם אפילו לא רוצים לשבת אתנו ליד שולחן אחד. שר-המושבות טען שכמה ממחברי ההצהרה היו סבורים, שארץ ישראל היא ארץ ריקה. האומנם לא ידעו באנגליה המצב בארץ לפני מתן ההצהרה. ספרות המחקר הבריטית על ארץ-ישראל שלפני הצהרת בלפור שוללת הנחה זו. מר מקדולנד התעלם מעובדה יסודית אחת. קשרי העם היהודי עם פלשתינה קדמו להצהרת בלפור והמנדט, כי כל העולם הנאור ידע תולדות ארץ-ישראל. היהודים הם בארץ בזכות ולא בחסד, והם הקדימו להיות שם זמן רב לפני הערבים בימינו. היו ששה-עשר מיליון יהודים שמולדתם בזכות היתה ארץ-ישראל. נכון שהצהרת בלפור והמנדט לא אמרו במפורש שתקום מדינה יהודית – הם לא יכלו להגיד זאת, כי לא היתה בידי מחברי ההצהרה באנגליה ומאשריה בקרב כל שאר האומות הסמכות להכריח את היהודים לשוב לארץ-ישראל. המובן האמיתי של ההצהרה והמנדט היה: שאם המפעל ההתישבותי של היהודים יצליח – תקום מדינה יהודית.

הסעיף בהצהרת בלפור ביחס לעדות הבלתי-יהודיות בארץ ושמירת זכויותיהן הדתיות והאזרחיות – מוכיח שמחברי ההצהרה ידעו שהארץ אינה ריקה. הסעיף הזה הוא המגביל היחיד של ההתחייבות לעם היהודי, ואין מן הצורך אפילו לציין, שהיהודים מעולם לא פגעו בו. דברי שר-המושבות על “זכויות טבעיות” – משמעותן לא ברורה, ואין להן מקום בהצהרה ולא במנדט.

שר-המושבות הניח הנחה שאין לה יסוד וזכר בהצהרה ובמנדט – הנחה שדרושה הסכמת הערבים או לפחות השלמתם. לא בהצהרה ולא במנדט אין זכר ואין רמז לכך. בריטניה קיבלה על עצמה התחייבות שהכיר בה כל העולם – הזכות הקדומה של העם היהודי בפלשתינה. זכויות הלא-יהודים בארץ – באות רק אחרי זכות זו. ועוד טען שר-המושבות, שכוונת המנדט היתה, כשרק הארץ תהיה בשלה לשלטון עצמי – למי שיהיה אז רוב בארץ – ישלוט בה. אין רמז לזה, לא בהצהרה, ולא במנדט, ואם עדיין אין ליהודים רוב – הרי אין זה מפני ההגבלות הטבועות בארץ, אלא מפני הקיצוצים שממשלת המנדט נהגה לגבי העליה. ההנחה העקרונית המונחת ביסוד הצהרת בלפור היתה – והיא נכונה עד היום – שהישוב הקיים בארץ הוא רק חלק קטן ממה שארץ זו יכולה להכיל, אם היא תתפתח כולה. הריבוי שחל בגידול הישוב הערבי והיהודי מוכיח אמיתות הנחה זו. מאז הצהרת בלפור – גדל הישוב הכללי יותר מפי שנַיִם, בעיקר הודות למפעל הפיתוח היהודי. בעבר-הירדן כמעט לא גדל הישוב. הישוב בארץ יוכל בנקל לכפול שוב, ויותר מזה. השאלה האמיתית של הארץ הזאת היתה והנה לא בין 900,000 הערבים ו-400,000 היהודים שישנם עכשיו, אלא בין כל הישוב שישנו עכשיו ובין מיליוני היהודים שעשויים לבוא הנה, לא על-ידי נישול הישוב הקיים, אלא על-ידי יצירת אפשרויות חדשות להתישבותם.

היהודים מסוגלים באופן מיוחד להבין הנימוק של עם העלול לאבד עצמאותו ומולדתו, כפי שטוענים הערבים פה. אבל עובדה היא שהערבים הם אחד העמים המעטים בעולם המרוכזים כולם בארצותיהם, והם שוכנים כמעט כולם תחת שלטון עצמי. ארץ-ישראל היתה זרה לערבים כשהם כבשו אותה לזמן קצר, והיהודים הם תושביה הקדומים. ארץ-ישראל היא עובדה יחידה במינה בהיסטוריה העולמית. בלי הקשר ההיסטורי של היהודים עם הארץ הזאת, שקדם למנדט ולהצהרת בלפור, ובלי חוסר-המולדת היחיד במינו של העם היהודי – לא היינו יושבים כלל פה לדיון. אם ערביי ארץ-ישראל רואים עצמם – ובצדק – כחלק של העולם הערבי, הם לא יכולים להתעלם מהעובדה שהשאיפות הלאומיות הערביות נתמלאו כמעט במלואן, ומדינה יהודית קטנה, אפילו אם היא תכלול כל ארץ-ישראל ההיסטורית לא תעמיד בסכנה או תאיים על העצמאות הערבית.

אנו היהודים יודעים על התנגדות הערבים ואין אנו ממעיטים את רצינותה, אולם אפשר לפקפק אם המרד המדובר עליו הוא מרד של כל הערבים או אפילו של רוב ערביי ארץ-ישראל. הטירור שמתנהל בארץ ערוך כנגד ערבים לא פחות מאשר נגד יהודים, והרבה מנהיגים ערבים בערים ערביות כמעט טהורות, כגון יפו, חברון, שכם – נרצחו.

ואשר ל“מוסדות שלטון עצמי” בסעיף שנַיִם של המנדט, אין כוונתו ל“עצמאות מדינית”, כפי שפירש שר-המושבות. מחברי המנדט ידעו המונח של “עצמאות מדינית”, והם לא גרסו מונח זה, אלא אמרו “מוסדות שלטון עצמי”; בפיתוח נאמן ובלתי-נפסק של הבית הלאומי העברי אין שום פגיעה בשמירת “הזכויות הדתיות והאזרחיות” של התושבים הבלתי-יהודים, אבל לא יתכן כל ספק בדבר שהמטרה הראשונה והעיקרית של המנדט היא פיתוח “הבית הלאומי העברי”, כפי שסברו מחברי ההצהרה כגון לויד ג’ורג'.

ד"ר וייצמן רצה עוד להעמיד לשר-המושבות שאלה: היש או אין משמעות מיוחדת למונח שהשתמשו בו במנדט – to reconstitute ולא constitute (“להקים שוב” ולא “להקים”) בית לאומי יהודי? מחברי המנדט קבעו שהעם העתיק חוזר לארצו הקדומה. אם המצפון של העולם התרבותי שבא לידי בטוי בהצהרת בלפור ובמנדט אינו קיים עוד – אין על מה להתוכח – השאלה היא אם ממשלת הוד מלכותו עודנה סבורה שיש לעם היהודי הזכות לחזור לארצו או לא.

מקדונלד ענה שאין ספק שיש ליהודים זכויות מיוחדות ביחד לארץ-ישראל. אבל אין זאת אומרת שלכל העם היהודי יש הזכויות האלה. גם אין זה נכון שהיהודים הם היחידים שיש להם זכויות מיוחדות בפלשתינה, כי גם הערבים רשאים לתבוע זכות, באשר הם חיו בארץ מאות שנים. לפי דבריו זכויות היהודים מוגבלות בשני אופנים:

  1. בקטנוּת הפיסית של הארץ. היהודים בעולם אין להם הזכות ללכת לארץ שלא תוכל להכיל אותם.

  2. בזכויות הערבים. הוא, שר-המושבות, מסכים לדברי בן-גוריון שבמנדט אין כל זכר להסכמת הערבים הדרושה כאילו לפני הקמת הבית הלאומי. זה הוסכם. אבל אין לשלול כי מחבּרי המנדט הניחו שהשלמת הערבים עם ההקלות לפיתוח הבית הלאומי תושג במשך הזמן. מקדונלד שאל את המשלחת היהודית – אם היא סבורה שזכויות היהודים הן כה גדולות, והתחייבות ממשלת המנדט היא כזו שהמדיניות להקמת הבית הלאומי היהודי תימשך גם בלי השלמת הערבים וגם לאור התנגדותם של העמים הבלתי-יהודים שיש להם זכויות בפלשתינה.

ד"ר וייצמן אמר שיענה על כך בישיבה הבאה.

אחרי כמה דיונים הוסכם שהמשך הועידה יתקיים ביום ג' 14 בפברואר.


 

פרק שלושים ושנים

בישיבה עם הערבים בשבת, 11.2.1939, השתתפו שר-המושבות ושר-החוץ ושני סגניהם. מלקולם מקדונלד שיבח את נאומו הקצר והתמציתי של מר ג’מאל חוסייני מלפני יומַיִם, והוא ילך בעקבותיו. הוא הודה למשלחת הפלשתינאית הערבית בעד הודעתם, כי אם תוקם ממשלה ערבית עצמאית בפלשתינה – תהיה הממשלה מוכנה לשמור על האינטרסים הבריטיים המוצדקים בארץ. אולם הוא חולק על כמה הנחות של מר ג’מאל חוסייני, שלדעתו אינן צודקות בכל.

ערביי פלשתינה למעשה שוללים מציאותה של איזו התחייבות שהיא ליהודים, ממשלת הוד מלכותו מעריכה עמדתם של מנהיגי ערביי פלשתינה בענין זה בסרבם להכיר בהצהרת בלפור ובמנדט ובכל התלוי באלה. אבל ממשלת הוד מלכותו נמצאת במצב אחר מבחינה זו. ג’מאל חוסייני גם התיחס להבטחות העצמאות הערבית שניתנו על-ידי מק מהון בשנת 1915. מותר לערביי פלשתינה להחזיק פירוש שלהם להבטחות אלה, אולם ממשלת הוד מלכותו לא קיבלה מעולם פירוש זה והיא משוכנעת, שהיא מילאה ההבטחות לערבים לפי כתבן ורוחן. השאלה היא מה היתה הכוונה, וממשלת הוד מלכותו כמחברת ההבטחות, בודאי שהיא יודעת יותר מכל אחר למה התכוונה.

ממשלת הוד מלכותו, שלא כערביי פלשתינה, מחוייבת להכיר בהצהרת בלפור ובמנדט. תעודות אלה הוכרו גם על-ידי מדינות אחרות, חברי חבר-הלאומים וארצות-הברית של אמריקה, ואי-אפשר מפני כך להתנכר להתחייבויות אלה. לפי תעודות אלה קיבלה על עצמה ממשלת הוד מלכותו התחייבויות כלפי הערבים והיהודים. הוא מבין הרגשות ערביי פלשתינה, שההבטחות שניתנו להם לא תמיד הודגשו כמו אלה שניתנו ליהודים. הוא מודה שכך זה היה לפעמים. התחייבויות אלה היו שתים: להקל בתנאים מתאימים הקמת בית לאומי יהודי, ולשמור על הזכויות והמעמד של הישוב הקיים. לדעתו, מילאה האדמיניסטרציה המנדטורית שתי התחייבויות אלה. היתה עליה יהודית בכמות הגונה. 300,00 מהגרים נכנסו לארץ, ועודם מוסיפים לבוא, אם כי לפי הגבלות שממשלת הוד מלכותו נמצאת תחת לחץ ממקומות שנים לבטלן, למען עזור להצלת פליטים יהודים ממרכז אירופה; אולם פלשתינה לבדה לא תוכל לעולם לפתור בעיית הפליטים היהודים, ויש לחפש מקלטים חדשים לפליטים. הממלכה המאוחדת בעצמה מסייעת לדבר זה, כמו שעשו ארצות -הברית ומושבות והדוֹמיניוֹנים.

יתר על כן, בשעה שמספר רב של מתישבים נכנסו לפלשתינה – מצבם של הערבים לא הורע ומספרם למעשה גדל במידה רבה, למרות כל זאת, אין בארץ אבטלה לא-נורמלית. תחת שלטון בריטי, ובגידול ההכנסה כתוצאה מפיתוח הארץ, היתה התרחבות ניכרת של השירותים הסוציאליים בפלשתינה, והישוב הערבי נהנה מזה. אלה, לדעתו, הן העובדות שיש להכיר בהן.

אבל משלחת ערביי פלשתינה עמדה על נקודה, שהיא בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה. הם טענו, שאין זו שאלה של יתרונות או חסרונות חמריים, אלא של ערכים מוסריים ומדיניים. ממשלת הוד מלכותו מבינה זאת. ערביי פלשתינה ראו הגירה יהודית מתמידה ולעתים רחבה, שלא היה לה גבול מסוים לפי ההסכם הקיים, והם שאלו עצמם – מתי יגיע קצה, ואם יגיע. ולכן הם חוששים להשתלטות מדינית אפשרית של עם זה. נגד זה לא היתה כל ערובה עד היום, וערביי פלשתינה הודיעו, ששום יתרון חמרי לא יפצה אותם – מול סכנה זו כשתתקיים.

העם הבריטי הבין רגשות אלה באשר הם השתתפו בהם בתנאים דומים והיו בעצמם מוכנים לקרבנות חמריים למען הגנת חופשתם. הוא רוצה שיהיה מובן, כי ממשלת הוד מלכותו קיבלה את העיקר שלא יהיה שלטון יהודי על ערבים בפלשתינה. אחד הנושאים של הדיון המפורט בישיבות הנוכחיות יהיה לקבוע אמצעים יעילים להשגת מטרה זו. באותו זמן הוא רוצה לחזור על הצהרתו בפרלמנט, שלא יהיה שלטון ערבי על יהודים. על כך ידונו כשיובאו לענין הצעות מיוחדות.

פלשתינה היתה במשך מאות שנים שונה מכל ארץ אחרת. היא יחידה במינה בהכילה בתוכה מקומות קדושים של שלש דתות, היא היתה ארץ יקרה למיליוני אנשים פזורים בכל העולם. הגנת המקומות הקדושים של האיסלאם ודאי שהיא ענינם העליון של כל הצירים הנוכחים כאן. בסיום הוא רוצה להגיד שממשלת הוד מלכותו רואה את חלקה בתפקיד זה בכבוד רב וכפקדון קדוש, שימלאו בנאמנות כל עוד היא תהיה משותפת בשלטון הארץ.

ג’מאל חוסייני הודה לשר-המושבות על הערותיו הידידותיות למשלחת הערבית. המשלחת הפלשתינאית תגיש הערות מפורטות לנקודות שעמד עליהן שר-המושבות.

אולם השר העיר בנקודה חשובה, והיא בדבר מכתבו של מק-מהון. והוא שואל – אם משלחת הממלכה המאוחדת תניח חליפת-מכתבים של מק-מהון על שולחן הדיונים. זוהי שאלה של חוזה, ושאלה זו אין לדון עליה על בסיס של כוונות צדדיות, אלא על יסוד תוכן התעודות. ג’מאל חוסייני הוסיף, שיש לזכור שהעמדה הערבית אינה תלויה אך ורק בפירושים להבטחות, אלא גם על בסיס הזכויות הטבעיות של הערבים.

מקדונלד ענה, שהוא מוכן לעיין עם חבריו בשאלת פרסום תעודות של מק-הון, אבל הוא חושש, שכמעט ברור, שההחלטה תהיה שלילית. אלה הן תעודות סודיות וחל עליהן חוק הסודיות.

על כך התפתח ויכוח ארוך, שהשתתפו בו עוני עבדול בדול האדי, נורי אל-סעיד, ג’מאל חוסייני, פואד חמזה ואנטוניוס. מקדונלד אמר, כי התעודות שמקורן בממשלה הבריטית, אין לפרסמן בלי רשות, והמשלחת הבריטית תעשה כל מה שאפשר לסייע לדיונים. ג’מאל חוסייני הציע, שידונו תחילה על הבטחות הבריטים ואחר-כך יבררו תביעת הערבים לעצמאות, הפסקת העליה ואיסור מכירת קרקעות.

הוסכם שידונו בישיבה הבאה על הבטחות מק-הון, אבל כל משלחת תהא חפשית להגיד כל מה שהיא רוצה. סוכם, שהישיבה הבאה תתקיים ביום 13 בפברואר.


 

פרק שלושים ושלושה

הישיבה ב-13.2.1939 הוקדשה כמעט כולה לנאומו של נורי אל-סעיד, ראש ממשלת עיראק. הוא הביע צערו על שדיון זה מתקיים בזמן שיהדות העולם עובר עליה אסון ללא דוגמה, ודוקא בזמן כזה מוכרחים הערבים להתנגד להגירה חפשית לפלשתינה. מצבם של היהודים בארצות ערב היה תמיד מוגן מאז קמה אימפריה ערבית, וארצות ערב נתנו מקלט ליהודים כשהנוצרים דחו אותם. כנציג מדינה, שבה יש ליהודים זכויות שוות לערבים – מקווה נורי אל-סעיד שהמצב האומלל של יהודי אירופה לא ישומש כנימוק לשאלת זכויות של ערביי פלשתינה.

פלשתינה כעיראק – היו חלק של האימפריה העותמאנית עד מלחמת העולם. בשתיהן היו מיעוטים יהודיים. באימפריה העותמאנית היו 800,000 יהודים, ובתוך הקיסרות העותמאנית לא היתה נדידה יהודית לפלשתינה. היהודים היו מרוצים ממעמדם, והיו מזדהים עם הישוב הערבי המקומי יותר מאשר עם יהודי הקיסרות.

מצב זה נמשך והולך בעיראק. יש בה 200,000 יהודים, חציים בבגדאד. הם מהווים קהילה מרוצה ממצבה וממלאים תפקיד חשוב בחיים הממלכתיים. בשאלות סטטוס – אנשיהם משועבדים לדיני קהילתם.

היחס הסבלני של הערבים נתערער בזמן האחרון והציונים היו אל שגרמו לשינוי. יהודי עיראק התיחסו בשלילה לציונות וסרבו להשתתף בסוכנות היהודית. הוא, נורי אל-סעיד, מיצג לא רק ערביי עיראק, אלא גם יהודי עיראק, כי האינטרסים של שניהם זהים.

בשנים האחרונות הורע המצב. בימי המהומות של הכותל המערבי בשנת 1929 בפלשתינה מנעה ממשלת עיראק הפגנות אנטי-יהודיות, כשדעת-הקהל התרכזה בעניני פלשתינה. מאז החלה בפלשתינה מדיניות של דיכוי. יהודים זרקו פצצות והמרד הערבי שבא בעקבותיהן השפיעו עמוקות על דעת-הקהל העירקית. היו נסיונות בלתי-מוצלחים של התקפה על רובעים יהודים בבגדאד. ממשלת עיראק כמובן לא סבלה פוגרומים ממין זה אבל היא חששה מאוד למַה שנעשה, מחוץ לגבולה ומעבר לסמכותה, שפגע קשה ביחסים שבין שתי קבוצות של אזרחי עיראק. שליחי סוריה אינם נוכחים בועידה זו, אולם בסוריה קרה אותו הדבר שקרה בעיראק, וראָיה לכך – הפגנות נגד הציונות שנתעוררו לרגל ביקורו של לורד בלפור בדמשק בשנת 1925. ממשלת עיראק מוכרחה להתעניין במצב בפלשתינה, באשר זה משפיע על החוק והסדר בעיראק גופה.

נורי עמד אחר-כך על אי-מלוי הבטחות מק-מהון. לפי הנוסח הערבי ברור שפלשתינה כלולה בהבטחות אלה, והנוסח הערבי הוא המקורי, ולכן בר-הסמכא. בדיונים בימי המלחמה בין נציגי בריטניה והשריף לא נרמז אף פעם, שפלשתינה הוצאה מכלל השטחים של עצמאות ערבית. הנוסח הערבי כבר פורסם, ולכן אין יסוד לטענת מקדונלד, שזוהי תעודה סודית. הצהרת בלפור היתה הסיבה לאי-מילוי הבטחות מק-מהון. ולדעת הערבים, אין הצהרה זו רשאית לדחות מילוי הבטחות לערבים שניתנו קודם לכן. כל הקצינים הבריטיים ששרתו במזרח התיכון היו שותפים לדעה, שבית לאומי עברי אינו אלא מרכז רוחני ותרבותי, ופלשתינה צריכה להנות מעצמאות.

אולם פרופגנדה ציונית נתנה פירוש אחר לגמרי להצהרת בלפור, כפי שהערבים גילו בפעם הראשונה בועידת השלום. גם ב-1922 התפרש ה“הספר הלבן” (של צ’רצ’יל), שהבית הלאומי פירושו מרכז, שהעם היהדי כולו יתגאה בו ולא מרכז מדיני. אבל הממשלה הבריטית קיבלה מחבר-הלאומים מנדט במשמעות שונה לגמרי, שנוסחה יחד עם היהודים.

לערבים נאמר, שיעכבו מחאתם עד שהחלטת חבר-הלאומים תתפרסם, אולם המנדט אישר חששותיהם הקשים ביותר. הם הרגישו שהם רומו וסרבו לשתף פעולה עם האדמיניסטרציה הבריטית, ודחו משום כך פאליאטיבים, כגון מועצה מחוקקת. הגירה יהודית אומצה בכל תנאי, הסוכנות היהודית אפילו השלימה עם עליה בלתי-ליגאלית. ההתנכרות להתחייבות הערבים היתה שלמה – בניגוד לספר הלבן של פאספילד. מאז אין ערביי פלשתינה יכולים לשתף פעולה עם הממשלה. לבסוף הדגיש נורי אל-סעיד, שהוא מדבר כידיד של בריטניה.

שר-המושבות הודיע, שמר בטלר, סגן שר-החוץ, יענה מחר לטענותיו של מר נורי אל-סעיד.


 

פרק שלושים וארבעה

למחרת, ביום 14 בפברואר, בשעה 11.00 בבוקר נפגשו שוב המשלחות הערביות עם שר-המושבות ובגן שר-החוץ.

שר-החוץ הנסיך אמיר פייצל, בנו של איבן-סעוד, הודיע שהממשל (הסעודי) פועל לפי שני שיקולים: 1. קיום יחסי ידידות בין הערבים והבריטים מצריכים שיתוף-פעולה בכל הנקודות שיש בהן חילוקי-דעות בין הצדדים; 2. אם הויכוח האומלל שהתעורר בפלשתינה לא יסודר כראוי – היחסים בין שני הצדדים יסבלו.

מר בַטלר הודיע, שדרישת הערבים לפרסום מכתבי מק-מהון נידונה בזהירות. הפרסום עד עכשיו נאסר מטעמים שאין להם שום קשר לשאלה אם ההבטחות של מק-מהון כללו פלשתינה או לא. כמה פסוקים שמתייחסים לשאלה זו נתפרסמו ב“ספר הלבן” של צ’רצ’יל משנת 1922 ובדו"ח של הועדה המלכותית (של פיל). הממשלה החליטה עכשיו להגיש לועידה הזאת את המכתבים של מק-הון. הממשלה הבריטית היתה סבורה כל הזמן ובהתמדה שפלשתינה הוצאה מהשטח שבריטניה הגדולה היתה מוכנה להכיר בו בעצמאות ערבית. זוהי דעתה גם עכשיו. ממשלת הוד מלכותו לא פיקפקה אף פעם, שכל השטח בין עמק הירדן ובין ים-התיכון היה מחוץ להַבטחה. אין להניח, שאילו כללה ההבטחה את פלשתינה – לא היה המכתב קובע חופש גישה למקומות הקדושים של הנוצרים. דעת הממשלה הבריטית היתה תמיד ברורה ללא כל פקפוקים. ואחת השאלות בויכוח היא – מה היתה כוונת הממשלה הבריטית. ברור שבענין זה יודעת הממשלה יותר מכל מישהו אחר.

סיר הנרי מק-מהון, מחבר האיגרות, שפעל לפי הוראות משרד החוץ, ודאי שהוא המומחה הגדול ביותר בשאלה זו והוא הודיע וחזר והודיע לפני זמן-מה בפומבי ובאופן פרטי, ששטח פלשתינה לא נכלל בהבטחות.

מר בטלר ציטט קטע ממכתב של סיר גילברט קלייטון, מיום 12 באפריל 1923, שנקרא בבית-הלורדים, כדלהלן: “הייתי במגע יום-יומי עם סיר הנרי מק-מהון במשך כל המשא-ומתן עם המלך חוסיין, ואני ניסחתי את הטכסט המוקדם של האיגרות הללו. ואני מאשר את גילוי הדעת שלא היתה אף פעם כוונה לכלול פלשתינה בהבטחה הכללית שניתנה לשריף. היה ברור, שהאינטרסים המיוחדים הקשורים בפלשתינה מנעו כל הבטחה ביחס לעתידה בשלב מוקדם זה”.

העתקים אנגליים של חליפת-מכתבם של מק-מהון נמסרו אז לצירים.

שר-המושבות העיר, שהמכתבים נמסרו לנוכחים על בסיס של שמירת סוד. כל פרסום של תעודות אלה עלול לשלוח את מר בטלר ואותו עצמו לכלא.

סוכם, שייפגשו שוב ביום 15 בפברואר.


 

פרק שלושים וחמישה

באותו יום, 14 בפברואר, ב-4.30 אחר הצהרים, נפגשו מ. מקדונלד, לורד האליפקס ובטלר עם המשלחת היהודית. פתח מקדונלד:

השאלה האסטרטגית היא במרכז הדיון בישיבה זו, וזו נתעוררה לרגל דבריו בישיבה קודמת על החשיבות של קיום יחסי ידידות עם המדינות הערביות במזרח התיכון, ולכן עליו לפתוח הפעם את הדיון, שלצערו אינו לגמרי שאלה אקדמית בלבד. בטחון הכוחות הבריטיים במזרח התיכון ודרכי התחבורה עם הודו והמזרח הרחוק תלויים במידה רבה בכשרנו לשכנע את המצרים ושאר המדינות בחלק זה של העולם – לקיים את התחייבויות הבריתות שלהם, או לשמור על נייטראליות ידידותית. לדוגמה: מצרים שלטת על דרכי הים והאויר למזרח ודרכי היבשה והאויר לסודן ולאפריקה, וברשותה בסיסי היבשה להגנת תעלת סואץ והבסיס הימי היחיד (אלכסנדריה) המתאים להגנת ים-התיכון המזרחי.

עיראק שלטת על דרכי היבשה והאויר למזרח, והיא מרכז לאינטרסי דלק חשובים בעיראק ובאירן.

סעודיה עויינת יכלה לאיים על התחבורה בדרך עבר-הירדן לעיראק ולעדן. לדעת ממשלת הוד מלכותו יכול איבן-סעוד לגרום קשיים גדולים. אינו רוצה להגזים, אבל עליו להדגיש שבמקרה מלחמה הרבה תלוי בתמיכה פעילה של בעלי בריתנו במזרח התיכון ובידידות שאר המדינות.

תקפו של הכוח הבריטי במזרח התיכון וסידוריו בנויים כולם על הנחה זו. אם הנחה זו היא מוטעת, וייתכן שאחת או אחדות ממדינות אלה יהיו נייטרליות, ומה שגרוע יותר, עוינות – יש הכרח להגדיל בהקדם האפשרי במידה רבה את כוחותינו במזרח התיכון, ביבשה, בים ובאויר.

ויש לחשוש לאיבה כזו, לדעת ממשלת הוד מלכותו, אם מדינות המזרח התיכון יועמדו בפני נסיון קשה במדיניות הבריטית בפלשתינה. יש גם הבעיה של אפריקה הצפונית. במקרה של מלחמה עם מדינה של ים-התיכון יש לצפות לעזרה חשובה מצד העמים המוסלמים בצפון-אפריקה, רק אם יחסי בריטניה והאיסלאם יהיו טובים. יש גם לקחת בחשבון את הזעזועים בקרב מוסלמי הודו, שינוצלו על-ידי כוחות עויינים כדי למנוע שיתוף-פעולה של הודו עם שאר חלקי האימפריה הבריטית בשעת משבר.

ממשלת הוד מלכותו קיבלה אזהרות חמורות מכל המקורות במזרח התיכון והקרוב על התוצאות האפשריות של מדיניות מסויימת בפלשתינה. גם היועצים הצבאיים מסרו מצדם אזהרה חמורה לקבינט. הוא יודע גם שיקולים אחרים. במקרה של מלחמה – רגשות אמריקה כלפי בריטניה הם בעלי ערך גדול, והמדיניות בפלשתינה מהווה גורם חשוב בעיצוב רגשות אלה. ממשלת הוד מלכותו לוקחת זאת בחשבון. אבל ייתכן שהרגע המכריע יהיה בשלבים הראשונים של המלחמה האפשרית, ושדה-המלחמה במזרח התיכון והקרוב יהיה לא פחות חשוב, או יותר חשוב, מכל דבר אחר. בתנאים ידועים שטח זה עלול להיות “עקב אכילס”. מפלת האימפריה הבריטית, כבר אמר זאת באחת הישיבות, תהיה אסון לא פחות קטן גם ליהודים.

ד"ר וייצמן העיר, שהוא מעריך משקל הערותיו של שר-המושבות, והוא מסכים לדבריו על חשיבותה האסטרטגית של מצרים, אבל האינטרסים של מצרים, אולי לא המוסריים, אלא החמריים, קשורים באנגליה כאלה של היהודים; יש אולי במצרים שונאים של בריטניה, אבל המצרים יודעים היטב מה ייתן להן כיבוש איטלקי, והלויאליות שלהם תהיה תלויה בהצלחת בריטניה במלחמה או להיפך. ואשר לחשיבות האסטרטגית של המזרח התיכון – יש כאן שני מעגלים. המעגל הפנימי של ארצות ערב, תלוי לגמרי במעגל החיצוני המורכב מתורכיה, פרס ומאפגניסטן. אם מדינות אלה לא יתנגדו לבריטניה – ארצות ערב ילכו בעקבותם. המפתח, לדעתו, היא תורכיה.

מקדונלד שאל אם עוד מישהו מהמשלחת הרוצה להביע דעה?

שרת אמר, שלדעתו יש שלושה גורמים שדוחפים מדינות ערב להתערב בעניני פלשתינה: 1. משום הרגשה כללית של סולידריות; 2. מתוך טכסיסי מלחמה של ממשלה ואופוזיציה – שני הצדדים מנצלים ענין ארץ-ישראל בריב פנימי;

  1. זה אמצעי לחץ בידי מדינות ערב לסחוט מאנגליה ויתורים לדרישותיהן הנוגעות להן עצמן, בלי כל קשר עם ארץ-ישראל. הגורם השלישי הוא העיקרי, ואנגליה לא תסלק אותם על-ידי ויתורים לערביי ארץ-ישראל. אם יש חשש לאי-נאמנות מצד מדינות ערב - לא סיפוק דרישות ערביי ארץ-ישראל יסלק את החשש הזה. כיון שכך, יש להחשיב את המשען הצבאי שיכולה לתת ארץ-ישראל היהודית, המילואים למשען הערבי אולי כאלטרנטיבה. גם בנקודה זו – בשאלת נאמנותנו – יכולים להיות ספקות, אך אם בכלל ישנו דבר-מה בטוח בתוך העולם המטורף שבו אנו חיים, שעל יסודו אפשר לבסס מדיניות, הרי זוהי נאמנותם של היהודים; לא נאמנות של נתינים, אלא של בעלי-ברית. להנחה זו מצטרפים שיקולים מעשיים: עמדתה האסטרטגית של ארץ-ישראל כגשר לים-סוף ולמפרץ פרס, ריחוקה מבסיסי האויר של איטליה, האפשרויות התעשיתיות הכבירות הצפונות בה, יתרון החומר האנושי היהודי: כולנו חיילים בצבא הציוני, ואם יוגד לאנשינו שטובת הציונות דורשת להילחם בעד אנגליה – ילכו למלחמה בהתלהבות. ומה מצב הרזרבה הבריטית למזרח התיכון במקרה מלחמה? צבא אנגלי קטן מב-1914, בעוד שהתחייבויותיה גדלו. כוחות יותר גדולים יידרשו לשמירה על העמדות הימיות בים-התיכון ובמזרח הרחוק –כוחות אלה יהיו מרותקים למקומותיהם ולא יוכלו לשמש תגבורת חפשית. אוסטרליה והודו ודאי ישלחו כוחותיהם למזרח הרחוק. כל אלה מעלים ערך התגבורת שיכולה ארץ-ישראל העברית לתת. אך כדי שתגבורת זו תימצא בשעת הצורך, יש לאמץ את הכוח היהודי שנמצא כבר בארץ, ויש להעלות מספר גדול של צעירים יהודים במטרה זו.

בן-גוריון העיר, שיש טעות אופטית בתמונה שתיאר כאן שר המושבות לגבי הצרכים האסטרטגיים של בריטניה. האהדה הגזעית והדתית, המפעילה את מצרים ושאר מדינות ערב השכנות, פועלת עכשיו על משטח של שלום, וספק רב אם אותם הכוחות יפעלו ככה גם על משטח מלחמה. קל למצרים ולשאר ארצות ערב לשלוח שליחים לממשלת הוד מלכותו להגנת ערביי פלשתינה. אבל אין זאת אלא טעות להניח, שגם בימי מלחמה ינקטו עמדה כזו. הם אז ידאגו לעצמם – לפי הבנתם ותפיסתם הם – ולא עזרה לערביי פלשתינה תכריע, אלא צרכי קיומם כפי שייראו להם אז, בימי מלחמה, כשקיומם וחירותם יעמדו בסכנה. יש מחוץ לפלשתינה ענינים משותפים לארצות ערב, ובכל-זאת הן רבות ומתחרות זו בזו – באשר טובת עצמם קודמת, ולכן יש לפקפק מאוד-מאוד אם בשעת מלחמה תכריע הדאגה לערביי פלשתינה. כל אחת מהמדינות הערביות, לרבות מצרים – תכריע לפי שיקוליה היא, אם לעמוד לצד בריטניה או לצד גרמניה הנאצית. אם מדינה ערבית זו או אחרת תניח, שטובתה דורשת להיות עם גרמניה – היא תעשה זאת גם אם אנגליה תגרש כל היהודים מארץ-ישראל.

לורד רידינג שאל שתי שאלות: 1. היה מקובל שבמקרה מלחמה עם אחת ממדינות ים-התיכון תעזוב בריטניה את אגן ים-התיכון ותתרכז בסתימת שני הקצוות של ים זה. האם כך הוא הדבר? אם כן – תהיה לכך השפעה רבה על מצבה של פלשתינה; 2. היה דיבור רב על קונפדרציה של מדינות ערב. האם זוהי הצעה מעשית, המטפלות מדינות ערב בהגשמת רעיון זה?

לשאלות אלה ענה מקדונלד: השאלה הראשונה היא היפוטטית ופעולת אנגליה במלחמה תיקבע על-ידי התנאים שבהם תפרוץ ותתנהל המלחמה. ייתכן, כי התיחסותו הוא לאלכסנדריה, כבסיס ימי חשוב בימי מלחמה, מוכיחה שלא בכל התנאים תשקוד בריטניה על סגירת שני הקצוות של ים-התיכון. ואשר לשאלה השניה – לא ידוע עכשיו יחס מדינות ערב לרעיון הקונפדרציה. יש כמה שיקולים ואינטרסים נגד רעיון זה.

ואשר לשאר דברי הנואמים – הוא מסכים לדברי בן-גוריון, כי בשעת חירום עליונה יכריעו במדינות ערב שיקולים אחרים מחוץ לפלשתינה. אבל אין למחוק לגמרי את פלשתינה ממחשבתנו. העולם הערבי תוסס זה שנתַיִם בגלל פלשתינה, ואם כי אין בדעתי להפריז בערך התסיסה, הרי זה טעות חיונית לזלזל בה. מעשיות על אכזריות הבריטים – זוהי תעמולה נגד הבריטים ולא נגד היהודים – נפוצות בארצות ערב.

ד“ר וייצמן דיבר על מעגל פנימי וחיצוני, ולדעתו אם נחזיק במעגל החיצוני –המעגל הפנימי יישמע לנו. קודם-כל עליו להגיד ש”המעגל החיצוני" אינו אדיש לגמרי למה שנעשה בפלשתינה. אם באפגניסטן יש נטיה פרו-גרמנית די חזקה, אין ספק שאחד האמצעים היעילים ברשות ההסתה הגרמנית באפגניסטן הוא – הפגיעה, כביכול, ברגישות המוסלמית הדתית בפלשתינה. לפי דינים-וחשבונות רבים שקיבל, נוכח שפלשתינה עלולה להשפיע על חלק אחד לפחות (אפגניסטן) של המעגל החיצוני.

ואשר לתורכיה – ידוע למשלחת היהודית שנעשה מאמץ גדול לחזק ידידותנו עם ארץ זו.

אבל אין שר-המושבות בטוח, שיש לסמוך על “המעגל החיצוני”, שהוא ישתלט על “המעגל הפנימי”. אם המצב ב“מעגל הפנימי” ימשיך כפי שהוא עכשיו – הרי ממשלת הוד מלכותו חייבת להיות חרדה.

אין הוא חולק על כך שהאינטרסים של מצרים ושאר הארצות מחייבים לעמוד לצדה של בריטניה. כמו-כן אין הוא שולל העובדה שהציבור האינטליגנטי בארצות אלה (פרט למספר פוליטיקנים מעוניינים) יודע היטב, שזהו האינטרס שלהם. אבל דעת-הקהל בארצות אלה אינה כל-כך בקיאה במצב, והמנהיגים תלויים בדעת-הקהל.

תעמולה נגד בריטניה מתנהלת כבר בארצות ערב, וקשה להניח שמידת-מה של הרפש לא תידבק.

שרת הדגיש טבע הערבים, שאין לסמוך עליו, בניגוד לנאמנות הבלתי מפוקפקת של היהודים. ממשלת הוד מלכותו אינה מזלזלת באמצעים התעשיתיים והטכניים ובכוח-האדם של יהדות פלשתינה. אולם אם יש לבחור בין התמיכה היהודית ובין זו הערבית, אין הוא מאמין שעם כל ערכה של התמיכה היהודית – יש בכוחה למלא החסרון של תמיכה חיונית של העולם הערבי והמוסלמי. אבל אין הכרח בברירה פשטנית כזו. אין ממשלת הוד מלכותו טוענת, שיש למלא כל דרישות הערבים תיכף ומיד. אבל היא טוענת שיש נימוקים רציניים לגבי נציגי בריטניה והעם היהודי לשקול אם אין דרכים ואמצעים, מבלי להקריב האינטרס היהודי יותר משהם רואים כנחוץ, לסַפק את הערבים להשיג את הסכמתם ורצונם הטוב למַה שנעשה בפלשתינה. כל השלושה יכולים להתאחד למען האינטרס המשותף.

ד"ר וייז דיבר על תגובת יהודי אמריקה לבעיה האסטרטגית הכללית. בשנת 1915 ו-1916 עשו המנהיגים היהודים יותר, משהם חייבים לעשות, להניע את הנשיא ודעת-הקהל האמריקנית בכללה להתיצב לצד בעלי-הברית. הצהרת בלפור לא ניתנה למען שַׁחֵד יהודי אמריקה, אלא כהכרה של זכותם לפיצוי ארצי שיגיע כתוצאה של מלחמה.

בספטמבר 1938 היו למנהיגים היהודים שיחות בדיקה באותו הכיוון. הם ראו, שהנוער היהודי מוכן להקים לגיון יהודי לחזק המדינות הדמוקרטיות במערב ואת היהודי פלשתינה. עזרה זו תינתן בכל משבר העתיד לבוא, עוד לפני שארצות-הברית תגיש עזרתה, אם רק ממשלת הוד מלכותו לא תאחז באמצעים שירחיקו את היהודים מדרך זו.

יתר על-כן. במקרה מלחמה – תהיה דעת-הקהל באמריקה מחולקת, והנשיא ותומכיו לא יצליחו בנקל לשכנע את אזרחי אמריקה, שיש להגיש עזרה צבאית פעילה לארצות הדמוקרטיה באירופה. במקרה זה – יהוו יהודי אמריקה משען נאמן לנשיא, אם – עלי לחזור על כך – בריטניה לא תעשה פעולות שיקברו את התלהבותם.

ד"ר וייצמן אמר, שהוא חולק על דעת-הקהל הסבורה שהתקופה המכרעת במלחמה היא דוקא בראשיתה. יש כחמישים עד שבעים אלף יהודים צעירים שיש לאמנם עכשיו, שיהיו לברכה בשעת המלחמה. יש שפע של כושר טכני. אין כל צורך לדון על שאלת נאמנות.

הוא מרגיש שמנַיוֹת היהודים ירדו בזמן האחרון בעולם, מפני שהגרמנים הראו שהעדה היהודית ניתנה לההרס ולהיחרב. אין זה חוק עולמי. יש כוחות אדירים בעם היהודי – גם למדע וגם למלחמה, והם יעמדו לצדה של בריטניה.

בן-גוריון העיר, שלא קל למשלחת היהודית לדון בשאלות אסטרטגיות, באשר חבריה אישים פרטיים, אבל כהדיוט הוא מפקפק באמיתוּת הסכנה של מכה אנושה ומכרעת שתינתן במדינות ערב. מכת-מוות תיתכן אך ורק במרכזי ישוב צפופים במערב-אירופה, אולם הוא מפקפק אם זה ייתכן בעיראק.

הוא תמה מה הן המסקנות המדיניות של ההנחות האסטרטגיות. נניח שהערבים ירצו לגרש כל היהודים מפלשתינה, רצונם לא יינתן להם. לעומת זאת יובא לארץ המספר הגדול ביותר של יהודים צעירים בזמן הקצר ביותר, והם כולם יאומנו. כלום לא יחסל דבר זה כל סכנה מצד הערבים בשעת המלחמה?

מלקולם ענה, אמנם אין סכנה של מכה ניצחת במדבר ערב. אבל ייתכנו מאורעות כאלה בארץ זו, שבעצמם לא יבואו לידי מפלה, אבל הם עלולים להציק ולהכביד על המלחמה.

עליה גדולה של יהודים לארץ, חושבים רבים, תעשה לאֵל סכנת האיבה הערבית, אבל הוא סבור, כי מדיניות זו יהיו לה תוצאות רציניות. היא תביא לא רק לאבדן ידידות הערבים, אלא גם זו של העולם המוסלמי הרב יותר. ממשלת הוד מלכותו חייבת ליחס חשיבות רבה לרגישות של מדינות ערב.

שרת ציין, שבמשבר של ספטמבר 1938 היתה העתונות המצרית מלאה מאמרים, המדגישים נאמנות מצרים לבריטניה. אם מדובר על אפשרות של מלחמה, הוא קובע, שיהודי ארץ-ישראל יכולים לעזור לבריטניה יותר מכל ארץ ערבית. יש בפלשתינה של עכשיו 50,000 צעירים יהודים מוכשרים לצרכי מלחמה. מחציתם ימלאו חובתם בארץ גופה, ומחציתם יעזרו לאנגליה בכל שדה-קרב.

לורד האליפקס – שהתערב בפעם הראשונה בויכוח אמר: איש לא יכול היה להקשיב לדיון זה מבלי להיות נפעם מכמה דברים שנשמעו פה ומבלי היות נרגש עמוקות מחילוקי-הדעות. איש אינו יכול להגדיר בדיוק “כושר ההטרדה” (Nuisance value) האפשרי של הערבים. בשאלה זו יש מקום רחב לטעות, להגזמה ולזלזול. הוא כשלעצמו נוטה להעריך יותר מוייצמן הנזק שיגיע לאימפריה הבריטית מיחסי-איבה של הערבים. היה הרבה טעם בדברי מקדונלד, שהערבים מוכנים להגיע למסקנה גרועה ביותר מכל מכה שאנו עלולים לקבל אם תקרה מלחמה. היהודים מוכשרים יותר מהערבים וראויים יותר לשקול בשוֹם-שכל המצב כמו שהוא. העובדה שהערבים הם פחות נבונים תוסיף משקל להרגשותיהם. בקשר עם זה הוא יזכיר רגשות הודו, שידע אותם ממקור ראשון (הוא היה משנה למלך בהודו). לכן אין הוא יכול לזלזל בסכנה שדיבר עליה מקרונלד.

האליפקס אמר, שהוא נתרשם מהערת ד"ר וייז על ממשות האתגר לעולם בימינו. הבעיה גלויה לעולם כולו. יש כאן התנגשות של שתי פילוסופיות של חיי האדם. אם זה נכון – יש הכרח לתאם צורך אדמיניסטרטיבי עם התביעות והזכויות היסודיות והנצחיות. הוא הזכיר פגישה עם מר גאנדי, שגם בה היה ניגוד בין הצורך האדמיניסטרטיבי ובין הזכויות הרוחניות. הוא הסכים לתביעה של גאנדי, אבל הוא טען, בהצלחה, שיש לפעול לפי הצורך האדמיניסטרטיבי.

הוא מציע ליהודים, מתוך רצונם החפשי, שיוותרו על זכויותיהם ולהציע תנאי התפשרות. הוא משוכנע שמתוך מבט מרחיק ראות את שאלתם הם וגם השאלה העומדת בפני העולם כולו. – כל הצדדים חייבים לוותר למען הגיע לפתרון.

מקדונלד הוסיף שהוא מקווה להציע בישיבה הבאה רעיון אחד או שנַיִם שישמש בסיס מעשי לדיון.

הישיבה הבאה נקבעה ליום 15 בפברואר בשעה 8.30 בערב. לאותו יום גם נקבעה פגישת הממשלה על המשלחות הערביות בשעה 4 אחר הצהרים.


 

פרק שלושים וששה

בפגישה נכחו כל המשלחות הערביות, מקדונלד, סגן שר-המושבות לורד דפרין וסגן שר-החוץ בטלר. הפעם פתח בדיון ראש הממשלת עבר-הירדן, תופיק אבו-אל-הודה. הוא דיבר ערבית וחבריו תירגמו לאנגלית. בעצם אין לו מה להוסיף לדברי ג’מאל חוסייני שהסביר בהגיון רב התביעות הצודקות של ערביי פלשתינה, אך מכיון שעבר-הירדן קרובה ביותר לפלשתינה והאמיר עבדאללה הוא בנו של המלך חוסיין שניהל המשא-ומתן עם בריטניה בימי המלחמה, וסכנת מהומות בפלשתינה עלולה להתפשט בעבר-הירדן – לכן תושבי עבר-הירדן מעונינים בגורל פלשתינה לא רק מתוך רגש ערבי – אלא גם מדאגה לבטחונם בארצם.

האמיר כבר הזהיר את הנציב העליון מיד בשנת 1933 ובשנת 1934 מפני הסכנה של אימוץ עליה יהודית ומכירת קרקעות. מה שחזה האמיר מראש בא ונהיה. אילמלא השפעת האמיר היה המצב יותר גרוע. מכאן פנה תופיק לחליפת-המכתבים של מק-מהון. טענת הממשלה הבריטית נשענת על הפירושים לסעיף הרביעי והחמישי של מכתב מק-מהון מ-24 באוקטובר 1915, אולם במכתב שלאחר-כך הודיע המלך חוסיין, שהוא מרשה לעצמו לעורר השאלה על “ביירות וחיפה” בתאריך יותר מאוחר. מר בטלר אמר בישיבה קודמת, שהבהירו למלך חוסיין באותו זמן, שפלשתינה הוּצאה מכלל השטח של עצמאות ערבית, וכי סיר מק-מהון במכתב ל“טיימס” לפני שנתַיִם אישר זאת. אולם האמיר עבדאללה, שבקי בענין הזה, דחה טענה זו במכתב לנציב העליון, שלצערו לא נתפרסם. מר בטלר דיבר על כוונות ממשלת הוד מלכותו, אולם בחוזה בין שני צדדים – כוונת צד אחד אינה קובעת. האמיר אבדאללה משוכנע, שעמי ערב הם הידידים הנאמנים ביותר לבריטניה, והוא מבקש את ממשלת הוד מלכותו לא לבזבז את הנכס היקר הזה.

מקדונלד העיר, כי יש מקום לכל מיני פירושים לחליפת המכתבים של מק-מהון. אולם הוא ומר בטלר שוחחו בסוף בשבוע שעבר ארוכות עם סיר הנרי מק-מהון, שהוא אדם מאוד ישר וזכרונו מצוין, ומר בטלר ציטט גם הודעת סיר גילברט קלייטון, שישרוֹ הוא מחוץ לכל ספק, וזה קבע, שאין כל ספק בדבר, כי פלשתינה הוצאה מכלל שלטון ערבי. הודעה זו נעשתה בשנת 1923. יש עוד איש בר-סמכא שיָשרו הוא מחוץ לכל ספק, וזהו קולונל ת.א. לורנס, שכתב אחרי ועידת קהיר שועידה זו הגשימה כוונות איגרות מק-מהון. כל המומחים האלה קבעו, שהשטח הידוע בשם פלשתינה הוצא מכלל הבטחות למלך חוסיין.

הנסיך סייף-אל-איסלאם (תימן) אמר: לתימן יש ענין רב בשאלה זו, מפני שמספר רב של יהודים חיים בתימן ונהנים משלטון צודק תחת שלטון מוסלמי. המהומות בפלשתינה עשו רושם רב בתימן, והוא נקט באמצעים למנוע זרם יהודי תימן לפלשתינה. מלך תימן ביקש מממשלת הוד מלכותו לפתור בעיית פלשתינה באופן צודק. הוא חלק על דברי מר בטלר בנוגע להבטחות מק-מהון. הנסיך הילל את נאומו של מר מקדונלד בפרלמנט ביום 24 בנובמבר האחרון, כי העם הבריטי צריך להיות האחרון בכל העמים, שלא יבין רגשות הערבים בשאלה זו. אמנם במלחמה לא עמדה תימן, כמו עיראק, לצדה של בריטניה ולא נגדה, וזה בגלל נאמנות להתחייבות. עכשיו לתימן ולבריטניה אינטרסים משותפים.

עלי מאהר פחה, ראש ממשלת מצרים, הודיע שהמצרים שותפים לפלשתינאים ולממשלתם בשאלת הבטחות מק-מהון והוא מקווה שהמשלחת הבריטית תספק דרישות הערבים בנידון זה.

נתעורר ויכוח על ועדת-משנה לבדיקת תוכנן האמיתי של הבטחות מק-מהון. הענין נדחה לישיבה הבאה ביום 16 בפברואר.


 

פרק שלושים ושבעה

באותו יום בשעה 8.30 בערב נתכנסה המשלחת היהודית עם נציגי הממשלה. מצדה נכחו מלקולם25 מקדונלד, בטלר ודפרין. פתח הרב הרצוג. הוא מדבר לא כמנהיג מדיני, אלא כראש רוחני של יהודי ארץ-ישראל. זכויות היהודים קדמו בהרבה להצהרת בלפור והן נוסדות על הבטחה אלוהית החל מאברהם ועד הנביאים האחרונים. בהצהרת בלפור עשתה בריטניה עצמה מכשיר להשגחה אלוהית, והעם היהודי ראה בכך ראשיתה של שיבת ציון. הוא הזכיר, שהמלך ג’ורג' החמישי הודה לאֵל. שניתנה האפשרות לבריטניה למלא התפקיד של כורש שני וגדול יותר.

הרב בלוי, נציג אגודת ישאל דיבר עברית, השתמש בדבריו של הרצוג בנוגע למקור האלוהי של זכויות היהודים לארץ-ישראל. מלקולם מקדונלד טען, שמחברי הצהרת בלפור לא ראו מראש התנגדות הערבים להצהרת בלפור. הרב בלוי הזכיר את הפרעות בשנת 1920 ובשנת 1921 שקדמו למנדט. הוא חי ברובע ערבי, ורק בנס ניצל הוא ומשפחתו. כשאושר המנדט היה ידוע שהערבים אינם מסכימים לבית לאומי עברי, אבל חבר-הלאומים אישר את המנדט ואת הצהרת בלפור לפי בקשת הממשלה הבריטית; ואשר לזכות הרוב הערבי הנוכחי לשלוט בארץ – הביע הרב בלוי ספק רב אם יש לדון ברצינות על הצעה כזו. די לזכור הטבח האכזרי לפני זמן-מה בטבריה, ושאל אם אמנם ממשלת הוד מלכותו תסגיר חיי מאות אלפי יהודים ורכושם לשרירות לבה של אדמיניסטרציה ערבית. אין גם לשכוח שבגלל אמביציה של איש אחד רצחו הערבים מאות מנכבדי הערבים. יש עכשיו ארצות שמוכנות לסייע לאלה שעוסקים ברצח יהודים – התהיה גם ממשלת הוד מלכותו ביניהם? ההשגחה בחרה בבריטניה להיות שליחה לשיבת היהודי לארצו ולירושתו עד שתבוא הגאולה השלמה, ועל ממשלת הוד מלכותו להיות נאמנה לשליחותה.

שלום אַש אמר, שהוא יושב כאן בשם המוני יהודים מרודים בארצות אירופה המזרחית. ארץ-ישראל היתה מאות שנים המאור היחיד ליהודים בלילות שחורים של חייהם בארצות אלה. התקוה המשיחית נסכה בהם און וגבורה לעמוד בפני עינויים, סבל ורצח. ההישגים והכיבושים בארץ-ישראל הושגו על-ידי יהודים עניים בעזרתם המוסרית והחמרית של אחיהם משני עברי האוקיינוס האטלנטי, והם מעידים על הנכונות למסירות נפש אשר נתגלתה בהפרחת השממה במולדת הקדומים. מאות אלפים צעירים מתאמנים ומתחנכים למען לזכות באושר להקדיש כל חייהם וכל חילם לארץ היחידה שיש לה איזו משמעות בחייהם. אכזבה מהבטחות בריטניה תהיה המכה האנושה ביותר לעם אומלל זה. ארץ-ישראל היא ארצו של עמנו, ואין ממשלת הוד מלכותו רשאית להפר השליחות הגדולה והקדושה שאלוהים הטיל עליה.

מקדונלד ראה בדברים אלה גמר הויכוח הכללי והציע לגשת להצעות מעשיות, ולהתחיל בשאלת העליה. הוא דרש שהשיחה תהיה סודית, למען יהיה חופש מלא בויכוח, והעתונות לא תסלף הדברים. הוא מבין כי עמדת היהודים היא שהעליה תימשך בתמידות על יסוד יכולת קליטה כלכלית של הארץ. עקרון יכולת הקליטה אינו קובע מספרים. הערבים זוכרים המספרים הגדולים של השנים האחרונות ויניחו שזה יימשך עד שהיהודים יהיו לרוב בארץ. אם זו תהיה המקנה של ועידה זו הרי האפשרות האחרונה למנוע השתלטות היהודים עליהם – תחוסל. פחד הערבים הוא מהגורמים העיקריים בכל הבעיה, ואם זה ימשך – היהודים יעמדו בפני תוצאות של איבת הערבים. הרב בלוי אמר, שהטירור הערבי קדם למנדט. זוהי אמת, אבל אז חבר-הלאומים וארצות-הברית של אמריקה ראו רק התחלה של מעשי אלימות, וקיוו שבמשך הזמן ישלימו הערבים עם מציאות היהודים. גם ממשלת הוד מלכותו קיוותה כל הזמן שפריחתה הכלכלית תביא לידי השלמת הערבים עם רעיון הבית הלאומי העברי.

ורק כשמרד בא אחרי מרד – הגענו לידי מסקנה, שמדיניות זו לא תביא לידי התפייסות. הוא בטוח, שאיבת הערבים תימשך כל עוד יחששו הערבים מהשתלטות יהודית. יתר על-כן – הוא בטוח שגם האיבה בחוץ תגדל ונצטרך לבצע את הבית הלאומי בכוח.

מדיניות אחרת היא להשיג הסכמת הערבים על-ידי עקירת פחדם מהשתלטות היהודים. הוא לא מדבר עדיין בשם הממשלה, אבל דעתו היא, שהעליה תימשך מספר שנים, בין שהערבים יסכימו או לא, בהתאם ליכולת הקליטה, אבל בתנאי שלא תעלה על מספר ידוע וישאיר את היהודים בתום התקופה במצב של מיעוט. אחר-כך לא תהיה עליה בלי הסכמת הערבים. זה יעקור פחד ההשתלטות. אז ידונו הערבים על העליה לגופה וגם יעריכו התועלת החמרית שהיא מביאה לארץ. יש לקבוע עכשיו מדיניות לרבע מאת השנים הבאה, ונדמה לו, שהצעתו רצויה יותר מהתעקשות על מידה שלמה של יכולת קליטה כלכלית.

ד"ר וייצמן אמר, שאינו מוכן לדון על הצעות ממין זה.

בן-גוריון אמר, שהוא עכשיו ידבר כיהודי ארצישראלי, והוא בטוח שיבטא דעתם של לפחות 90 אחוז של יהודי ארץ-ישראל. מזכיר המושבות הציע שלושה דברים: 1. אחרי מספר שנים X)) תיפסק עליה יהודית. אמנם, הוא אמר, שהיא תלויה בהסכמת הערבים, אבל זאת אומרת שלערבים תהיה הזכות להפסיק את העליה; 2. במשך מספר השנים (X) תהיה העליה כפופה למספר שרירותי; 3. שהיהודים ישארו מיעוט נצחי בארץ במידה שזה תלוי בממשלת הוד מלכותו.

עליו לציין שהיהודים חזרו לארץ זמן רב לפני הכיבוש הבריטי. היהודים באו לארץ הזאת והוא אחד מאלה – כלארצם הלאומית. הם באו לשם בזכות. הצעת שר-המושבות היא, שהיהודים יוותרו על הכרת זכותם ההיסטורית, ואחרי (X) שנים יהיו תלויים בחסד הערבים, כלומר באלה שהתנגדו לבית הלאומי במעשי אלימות ורצח. האם יש להעלות על הדעת, שארבע מאות אלף בני-אדם שבאו לארץ לא במקרה, אלא מפני שארץ זו יש לה משמעות היסטורית נעלה לגביהם, מתוך אמונה בהתחייבות של ממשלה אדירה, שאושרה על-ידי חמישים אומות אחרות, האם ייתכן להעלות על הדעת שאנשים אלה יסכימו לוותר על ביתם הלאומי, ויחיו בגלות כמו בכל ארצות התפוצה? אם היהודים יקבלו הצעת שר-המושבות – מצבם יהיה כמצב יהודי גרמניה, אם לא גרוע ממנו. היהודים מוקירים מאוד את הדמוקרטיה הבריטית, אבל הם מוקירים עוד יותר את אמונתם בגאולה במולדתם הקדומה. בריטניה יכולה להגיד: “הבית הלאומי העברי – היה חלום. אינו קיים עוד”. אבל אין כוח בעולם שיכוף אמרה זו עלינו. האם אנחנו נוותר על ארץ-ישראל, על ארצנו היחידה? שובנו לארץ לא תלוי בהסכמת הערבים. בתורכיה היה זמן-מה חוק שיהודי יכול לבוא ולהישאר בארץ-ישראל רק שלושה חדשים. היהודים לא התחשבו עם חוק זה. כי בשבילם היה קיים חוק עליון, חוק ההיסטוריה והאמונה שלהם, עליתי ארצה בשנת 1906, כשחוק זה היה קיים, וקיבלתי תעודה (“תזכרה”) שמותר לי להישאר שלושה חודשים – ונשארתי שם, בניגוד לחוק, עד היום. יהודי ארץ-ישראל – וגם אחרים – לא יכירו בשום חוק שיגזול מהם זכותם לשוב לארצם – או שיזקיק אותם לרשות המופתי. לא לשם כך עליתי ארצה לפני שלושים ושלוש שנה. לא לשם כך יצאתי לחרוש אדמה יהודית בכפר נידח בגליל לפני 32 שנה, כשרובה על שכמי. לא לשם כך הלך עכשיו בני, בן השמונה-עשרה, לאותו כפר לשמירה, כשהרובה על שכמו. לא ניתן להפוך את ארץ-ישראל לגלות חדשה.

מר מקדונלד הודה לבן-גוריון על עמדתו הבהירה והתקיפה ועל יחסו ויחס יהודי ארץ-ישראל להצעתו האישית. בן-גוריון הבהיר, כי אם כל רצונם לעזור לבריטניה – יראו שהדבר בלתי-אפשרי. מצדו הוא מבטיח מקדונלד שממשלת הוד מלכותו שואפת לעזור ליהודים. בהמשיכו הסביר, שהוא רק ניסח עקרון מדיני לעיון ולא הציע הצעה סופית. הוא לא פרט מִניין השנים – זהו ענין לויכוח. ואשר להודעה, שהיהודים לא יסכימו למעמד של מיעוט – הרי הוא לא הגיש הצעה מסוג זה. הוא רק דיבר על עליה. נניח שהמיעוט הוא לא במדינה זרה, אלא בארץ של מנדט בריטי, או במדינה עצמאית שחוקתה בנויה על בסיס פריטטי שנותן ליהודים בטחון מוחלט. נדמה, שהמשלחת היהודית נקטה – אולי לפי טבע הדברים – עמדה נוקשה ביחס לתכנית שהוא המליץ עליה. ברור שאין לקבוע עכשיו מדיניות לכל השנים, וממשלת הוד מלכותו אין בדעתה לעשות זאת. נניח שמקץ חמש שנים יהיה מיעוט יהודי בפלשתינה אחידה, ולאו דוקא בקביעות מתמדת. נניח, שאחרי חמש שנים תחולק פלשתינה לאזור ערבי ולאזור יהודי, ובאזור השני מידה יותר גדולה של שליטה יהודית. זוהי התפתחות לא בלתי אפשרית. אין המשלחת היהודית צריכה להניח, שהצעתו היא תמידות. אם הצעתו תתקבל – היא תוכל להיות רק אמצעי להכין פתרון אפשרי אחר. תפקידה של הממשלה הוא ליצור בפלשתינה בעתיד הקרוב תנאים, שיביאו לידי שלום ויבטיחו תנאים לתכנון שקט קונסטרוקטיבי, מבלי לסגור הדלת למה שעלול להיות הפתרון הרצוי.

פרופ' נמייר העיר, ששר-המושבות הדגיש אתמול חשיבות מדינות ערב השכנות – מצרים, סעודיה, עיראק ועוד – והצורך של בריטניה להתחשב עם דעתן. הוא גם הדגיש, שמדינות אלה מעונינות מאוד בפלשתינה. ואם למרות כל הידידים האלה המקיפים את פלשתינה – יראים ערביי פלשתינה ליהפך למיעוט ביחס ליהודים, כלום אין חששות היהודים ליהפך למיעוט – מוצדקים הרבה יותר? אם חוקה על בסיס פריטטי היא תשובה לפחד היהודי, מדוע אין זו תשובה לפחד הערבי?

מקדונלד ענה, שעליהם לטפל בעובדות כפי שהן היום. הוא מאמין שלפני ארבע שנים אפשר היה להגיע לידי הסכם על בסיס של פריטט – אולם המצב נשתנה, ופתרון כזה הוא מפוקפק מאוד. הוא כשלעצמו לא חשב מעולם שמשלחת הוד מלכותו לא תתחשב עם חששות היהודים.

פרו’פ נמייר אמר, שאם אי-אפשר לקיים מנדט – ברור שהערבים ישתלטו במשך הזמן על הארץ.

מקדונלד שלל הפירוש לדבריו. ממשלת הוד מלכותו מבינה היטב חששות היהודים להיות מיעוט במדינה זרה. אבל יש לפחות שתי דרכים שלפיהן יכולים היהודים להיות מיעוט בפלשתינה, מבלי להיות מיעוט במדינה זרה: 1. בהמשכת המנדט, ואולי במידה ידועה של חלוקה; 2. הקמת מדינה עצמאית עם חוקה על בסיס של פריטט, שלפיו יהיה ליהודים שותף שווה-כוח.

ד"ר וייצמן אמר, שהערבים מסרבים להגיד כיצד הם רוצים להסתדר עם היהודים. לגביהם אין היהודים קיימים כלל. הוא חושש, שתקוַת שר-המושבות לשלום בנויה על חול. הערבים יודעים, כי ממשלת הוד מלכותו רואה עצמה במצב קשה. הוא בטוח שבקרוב תראה הממשלה עצמה במצב הרבה יותר טוב. הוא סבור, שאילו היו מישבים היום 300,000 יהודים בארץ – היה הויכוח הרבה יותר קל. מדוע אין הערבים רוצים להיפגש אתנו? היעדרם מוליד בלבו ספק אם שר-המושבות ישיג את מבוקשו.

מקדונלד ענה, שממשלתו מודאגת למראה העובדה, שמדיניותה בפלשתינה, נוכח התנגדות מרה של ערבים, עוררה שנאה בארצות הערביות השכנות. זהו שיקול של חשיבות עליונה בשבילנו. אולם הוא כשלעצמו היה מיסד המדיניות הבריטית על שיקול יותר חשוב. אין הוא סבור שזה צודק לשים את ערביי ארץ-ישראל נגד רצונם תחת השלטון של עם אחר, גם אם זה מביא להם ברכה. הוא יודע, שאין היהודים רוצים להשתלט על הערבים, אולם הוא היה רוצה להנחיל למשלחת היהודית הכרתו הפנימית, שהמדיניות הבריטית מיוסדת לא רק על דחיות (expediency), אלא על העקרונות שעליהם מיוסד המנדט, שאינם מצדיקים להטיל על הערבים שלטון הבית לאומי העברי – למרות התנגדותם החריפה.

וייצמן שאל – אם מר מקדונלד סבור, שהצעתו ביחס לעליה תביא שלום לארץ. מקדונלד אמר, שאינו יכול לענות על שאלה זו. בשיחות עם הערבים טרם הגיע לשלב זה. הערבים דורשים הפסקה גמורה של עליה יהודית והקמת מדינה ערבית עצמאית עם בטחונות לאינטרסים הבריטיים ולמיעוט היהודי. בשעה זו אנו פשוט רוצים לבדוק כל הצעה.

בן-גוריון אמר ביחד לדרישה הערבית – להפסיק לגמרי העליה היהודית – שאין כל אפשרות פיסית לערבים להפסיק העליה היהודית בלי עזרת כידונים בריטיים. הערבים לא ימנעו בעדנו לבוא לחיפה ולתל-אביב ולשאר שטחי החוף שהם בידים עבריות. משום כך אין גם אפשרות להקים מדינה ערבית בלי עזרת כידונים בריטיים. לתביעות אלה של הערבים אין כל שחר.

מקדונלד העיר, שיש ערבים המתגעגעים רק ליציאת הבריטים, למען יוכלו בעצמם לטפל ביהודים. אם העמדה היהודית היא, כפי שבן-גוריון מתאר אותה – הרי יציאת הבריטים פירושה מלחמת-אזרחים שטופת דמים, שלא יקח על עצמו לנבא תוצאותיה.

וייצמן הציע להפסיק הדיון. מקדונלד הסכים, ושאל אם יש לחברי המשלחת עוד שאלות. וייצמן שאל אם המשלחת הבריטית תוכל לסמן מה הן הצעותיה ביחס לשתי השאלות האחרות: קרקע וחוקה. הממשלחת היהודית היתה רוצה לראות כל התמונה. מקדונלד אמר, שסיבת היסוסיו לענות על שתי שאלות אלה הוא החשש שמא תפרש המשלחת היהודית תשובתו כהחלטת ממשלת הוד מלכותו – מה שהיא אינה.

וייצמן אמר שזה מובן.

מקדונלד אמר, שהוא מוכן להביע דעתו בשתי שאלות אלה אך ורק כבסיס לדיון. ביחס לחוקה – ההנחה היא ששלטון המנדט ימשך ומוסדות חוקתיים יווצרו על יסוד פריטט בין היהודים והערבים. ביחס לקרקע – תתן הממשלה סמכות להגביל מכירת אדמות ערבים ליהודים. בכמה אזורים יתכן איסור גמור. באזורים אחרים – הגבלות. העיקר הוא – הגבלות.

ד“ר”ר וייצמן אמר, שנצטרך לעיין בהצעות אלה, ולכן הוא מציע לדחות ההמשך ליום ב' הבא (20 בפברואר). מקדונלד טען, שזה יעשה רושם כאילו נפסק משא-ומתן בין היהודים והממשלה.

הוסכם שהפגישה הבאה תתקיים ביום ו', ב-17 בפברואר בשעה 11 בבוקר. לפני הפרידה ביקש מר בטלר להימנע בינתים מפרסום השיחות בעתונות. מקדונלד הציע למסור לעתונות, שהבירור הכללי נסתיים ומעתה יתקיים דיון על הפרטים, בעיקר בשאלת העליה. הוא הוסיף, כי המשלחת היהודית עמדה על דרישתה, שהעליה תסודר לפי יכולת הקליטה הכלכלית. בזאת נסתיימה הישיבה.

בגמר הישיבה ניגש בטלר לשרת ואמר לו, כי הוא מבין היטב שאין לדבר על מיעוט יהודי במדינה ערבית.


 

פרק שלושים ושמונה

אחרי הישיבה הששית בין המשלחת היהודית והממשלה ביום 15.2.39, כשנתבלטו המגמות המחסלות של מקדונלד, נתכנסה למחרת ההנהלה הציונית לדיון על המצב. בן-גוריון הציע להודיע לממשלה, שאנו מוכנים להסכם עם ערבים על יסוד קח-ותן, בתנאי שזכויותינו היסודיות ישתמרו, ולא ייעשה שום סידור שיש בו, במפורש או מכלליות, קביעת סטטוס של מיעוט. לא נעמוד דוקא על פגישה בלתי-אמצעית עם הערבים. אם הממשלה רוצה, תתווך בינינו; אולם אם הערבים יסרבו ויעמדו בדרישותיהם הקיצוניות – עלינו לעמוד בכל תוקף על מלוא דרישותינו, ולא נעשה שום ויתור לממשלה, ולא עוד אלא שנסביר, שבמקרה זה אין דרך אחרת להבטחת השלום בארץ ולהקלת קשרי אנגליה – אלא עליה גדולה וריבוי מהיר של היהודים בזמן הקצר ביותר; רק מדיניות כזו תקצר תקופת המהומות ותביא את הערבים לידי הבנת ההכרח לבוא אתנו לידי הבנה הדדית. כל ויתור שנעשה לממשלה, אפילו הקטן ביותר, בלי הסכם עם הערבים, לא ישמש אלא גורם נוסף לתגבורת התנגדות הערבים ועמידתם במרדם, וגם אנו וגם הממשלה רק נפסיד.

באמצע הישיבה הוכרחו שלושה חברים: ד“ר וייצמן, בן-גוריון וד”ר סטיפן וייז, לעזוב את הישיבה: אתמול נתקבלה הזמנה מראש-הממשלה לד“ר וייצמן לראותו באחת-עשרה וחצי, וביקש שיביא אתו שנים מחבריו. וייצמן ביקש את בן-גוריון וד”ר סטיפן וייז ללכת אתו.

ראש הממשלה קיבל המשלחת היהודית בדאונינג סטריט, בחדר ישיבות הקבינט. צ’מברלין ישב אל השולחן באמצע, על-ידו מלקולם מקדונלד, שלושה היהודים – ישבו מולם.

אחרי ברכות הדדיות פתח ד"ר וייצמן ואמר, שברצוננו לעזור לממשלה בהשכנת שלום בארץ, ואנו מוכנים להסכם עם הערבים, גם במשא-ומתן ישיר וגם בתיווך של הממשלה, בלי להסגיר כמובן זכויותינו היסודיות ומבלי שייקבע לנו סטטוס של מיעוט. אולם בלי הסכם ערבי, אם הערבים יעמדו בהתנגדותם – אין טעם לויתורים מצדנו, כי הערבים ימשיכו במרדם, ובעוד שנה תקרא לנו הממשלה שוב ותאמר: יש לנו צרות בארץ, העולם הערבי זועף ותומך בערביי ארץ-ישראל, ועליכם לעשות ויתורים חדשים.

אין בדעתנו להכניס את ראש-הממשלה בכל פרטי הויכוח המתנהל עכשיו בינינו לבין הממשלה, אבל אנו רוצים להעיר מלה אחת בשאלה שעורר אתמול מזכיר המושבות: שאלת הקרקע. בלי קרקע אין בית לאומי. לא באנו לארץ להישאר תושבי ערים. הקרקע והשאיפה לשוב לעבודת-האדמה הן היסודות של מפעלנו. אבל מלבד חשיבות הקרקע כשהיא לעצמה – הריהי משמשת גורם יסודי ביכולת הקליטה; כל מתישב חקלאי, יוצר אפשרות לשנים-שלושה מתישבים נוספים – במלאכה, בחרושת ובמסחר, בלי התישבות חקלאית תצומצם גם העליה, ולכן אנו חרדים להודעת מזכיר המושבות על הגבלות ברכישת קרקע.

הסוכנות היהודית רוצה לשתף פעולה עם הממשלה בפיתוח הארץ. פיתוח זה נחוץ לערבים לא פחות מאשר לנו. עקב המהומות נתרוששה הארץ, ביחוד נידלדל הישוב הערבי. העשירים ברחו, העניים נעשו עוד יותר עניים, והדלות היא גורם חשוב באי-השקט. ביחוד איום מצב הפלח. הארץ זקוקה להון ולמקורות מחיה ועבודה, אנו מוכנים לקואופרציה עם הממשלה בפיתוח רחב של הארץ שתיצור אפשרויות של עליה ותיטיב מצב הפלחים.

צ’מברלין ענה מיד: דברי וייצמן היו כתמיד נבונים מאוד (very reasonable). דבריו פרקו את נשקו (של צ’מברלין) עד כדי הבהלה (in an alarming degree), הוסיף בבת צחוק. הוא שמח ביחוד על דבריו בדבר פיתוח ועזרה לפלחים. הוא מסכים לגמרי לחשש שהביע ד"ר וייצמן על ויתורים מצד היהודים. כאיש אשר איננו יכול להגיד מה תעשה הממשלה בעוד שנים אחדות. 1. הוא בודאי לא יהיה אז בממשלה; 2. אינו יודע מה תהיינה הנסיבות בעוד שתים-שלוש שנים. אולם הוא סבור, שכל הרגעה עכשיו תיצור תנאים יותר טובים בשביל העתיד הקרוב. הוא היה רוצה לדעת אם אנו מוכנים לעזור גם למדינות שכנות.

וייצמן העיר, שעד כמה שהוא יודע – אין מצרים זקוקה לעזרתנו. זוהי ארץ עשירה.

מלקולם שאל: וסעודיה?

וייצמן ענה: ייתכן שאפשר לעשות כמה דברים לסעודיה.

צ’מברלין המשיך: אני עוקב אחרי השיחות שלכם וקורא את הפרוטוקולים. אני יודע, כי דנו על הבחינה האסטרטגית. בקשר לזה – עלי להבהיר שהיה זמן שהיינו כפשׂע לפני מלחמה. באותו זמן לא היינו מוכנים – לא בבריטניה ולא בים-התיכון. אילו היינו מוכרחים להילחם אז לא היינו נרתעים למרות חוסר ההגנה, ואני בטוח, שלבסוף היינו מתגברים, אבל עמדתנו היתה חלשה. מאז נתגברנו באופן ניכר ויחסי הכוחות נשתנו, והם משתנים והולכים. נוכל בעתיד הקרוב לעמוד בפני כל מצב בלי דאגה מרובה. אולם אבי היה תמיד משנן לי: “אל תבעט בקוצים” (dont kick against pricks). ידוע, כי אבי היה מתעניין מאוד במצבכם, ומפעלכם קרוב גם לי. אני יודע שהיה לכם הרבה אכזבות, אבל השלום יקדם את מפעלכם.

בסוף, שאל אם יש לנו עוד מה להוסיף לו.

ד“ר וייז סיפר על ההתענינות העמוקה של יהודי אמריקה בארץ-ישראל. ד”ר וייצמן מדבר בשם חמישה מיליון יהודים בארצות-הברית. רק חלק קטן מתנגד לציונות – השאר עומדים כולם מאחורי וייצמן, ולא רק יהודים. יש מיליונים נוצרים, ביחוד מהכנסיות הבלתי-קונפורמיסטיות (צ’מברלין בעצמו הוא “נון-קונפורמיסט”) המונות כעשרים מיליון נפש המאמינות בלב שלם בשיבת ציון ותומכות בתביעות הציוניות. הנוצרים באמריקה אינם יכולים להעלות על הדעת שהארץ הקדושה אשר הובטחה לעם ישראל על-ידי הנביאים – תוסגר לערבים. יהדות אמריקה עושה עכשיו מאמץ לאסוף ארבעה מיליון פונט לעזרת הפליטים, בשורה הראשונה – להושבת הפליטים בארץ-ישראל. בלי קרקע לא יהיה לנו מה לעשות עם הפליטים, ומשום כך הוא מצטרף לחרדה של וייצמן על ההגבלות ברכישת קרקע שרמז אליהן מזכיר המושבות.

בן גוריון אמר, שהוא מדבר בשם קרוב לחצי מיליון יהודים בארץ-ישראל. ראש-הממשלה הזכיר בעצמו אכזבות, אמנם היו לנו אכזבות מרות בארץ, לא מעט על-ידי מעשי האדמיניסטרציה. ואם כי הוטל עלינו לעתים תכופות גם לבקר את האדמיניסטרציה ולבקרה קשה, והוא חושש שיצטרכו לעשות זאת בבאות – הוא רוצה להבטיח לו בשם הישוב היהודי בארץ, שאם חלילה בריטניה תהיה בסכנה ותצטרך להילחם – יעמוד הישוב כאיש אחד מאחוריה. הוא גם יכול להגיד, שלמרות הקשיים המרובים שהיו לנו במשך ששים שנות עבודתנו המחודשת בארץ, וביחוד בשלוש השנים האחרונות, הישוב היהודי מלא אמונה בכוחו, במפעלו ובעתידו, ויהיו התנאים אשר יהיו – אנו בטוחים שנבצע את שאיפתנו הציונית. ואני מאמין, שאנגליה לא תתבייש אז בעזרה שהגישה לנו.

הוא גם רוצה להגיד דבר שלישי בשם הישוב: איני יודע אם יעלה בידינו עכשיו להגיע לידי הבנה עם הערבים, אולם אני בטוח, שעם גידול מפעלנו וריבוי מספרנו – יווצרו התנאים להבנה הדדית, וארץ-ישראל עברית תדע ותוכל לא רק להקים שלום עם שכניה הערבים בארץ, אלא גם עם הארצות השכנות, ותתרום לא מעט לשלום ולבטחון בארצות השכנות.

צ’מברלין אמר, שהוא שמח לשמוע דברים אלה מפי בן-גוריון, המכיר את תנאי הארץ, והוא מודה לו על הדברים של יחס הישוב היהודי לבריטניה.

ד"ר וייצמן הוסיף: הערבים עושים עכשיו רעש גדול סביב ארץ-ישראל. הנה קרעו את אלכסנדרטה מסוריה – ולא קרה דבר. אפילו המופתי לא פצה פה, ושום מדינה ערבית לא מחתה. המהומות בארץ אינן רק תוצרת המקום. ההסתה מתנהלת על-ידי כוחות זרים, ואם כי מסיתים בעיקר נגדנו – מתכוונים באמת לא רק נגדנו.

צ’מברלין אמר: הוא יודע זאת. אנו עומדים עכשיו בפני קשיים גדולים, אבל הוא מאמין שיבואו ימים יותר טובים, שבהם גם הם וגם אנחנו נוכל להמשיך בעבודתנו המועילה.


 

פרק שלושים ותשעה

ב-16.2 נתקיימה ישיבת המשלחת הבריטית עם המשלחות הערביות. ממשלת הוד מלכותו רוצה לבוא לידי הסכם עם שני הצדדים. אם הסכם כזה לא ייתכן, לפחות תדע הממשלה מה הוא רצונם של שני הצדדים ותגדיר מדיניותה בעתיד, לאור ידיעה זו.

ומה שנוגע לישיבה זו – הרי הגיעו כבר לשלב, שבו יש לדון על הצעות מפורטות. יש לקחת בחשבון שלושה גורמים. 1. אין המשלחת הערבית מכירה בהצהרת בלפור ובמנדט. 2. ממשלת הוד מלכותו נכנסת לדיון כשהיא קשורה להתחייבויותיה הקיימות, וכמו-כן לפירושה היא לאיגרות מק-מהון; 3. העוּבדות במקום כפי שהן. מקדונלד בטוח, שכל הצדדים רוצים סידור מעשי. הוא עמד על הגורמים העומדים כשטן נגד הצעות ג’מאל אל חוסייני להקים מיד מדינה ערבית בלתי תלויה בפלשתינה. המאורעות האחרונים עירערו בטחון הממשלות, שהתענינו בנעשה בפלשתינה, בכושר ממשלה ערבית לתת בטחון מספיק למיעוט יהודי ניכּר בפלשתינה. הוא מקבל דברי ג’מאל חוסייני שערביי פלשתינה אינם אנטישמים. אבל זוהי עובדה, שהענינים בארץ בשנים האחרונות, שנסתיימו במאורעות 1936, יצרו בארץ רגש עמוק נגד היהודים הפלשתינאים. ג’מאל חוסייני הבטיח לועידה, שערביי פלשתינה רוצים לשמור ולהגן על זכויות המיעוט היהודי. הוא מקבל הבטחה זו, אבל עובדה היא שהמנהיגים המדיניים של ערביי פתלשתינה הודו לא פעם, שאין בכוחם לעצור המעשים של בני עמם הקיצוניים. ולכן, גם אם הבטחונות החוקתיים יינתנו – לא יהיה בטחון לממשלות המעונינות, שהמיעוט היהודי יהיה מובטח מהתקפות של ממשלה ערבית עצמאית בפלשתינה.

הוא רוצה להיות הוגן, וזוהי עובדה שיש אלמנטים קיצוניים בקרב יהודי פלשתינה כשם שיש בקרב הערבים. ודעת-הקהל בעולם תראה בכך סכנה מחמירה של התפרצויות משני הצדדים המוליכות למעשי נקם ולמצב הקרוב למלחמת אזרחים, אלא אם השלטון המנדטורי עם משטרתו וצבאו יישארו בארץ. אין הוא טוען, שעברו של השלטון המנדטורי בעניני בטחון הכלל היה מעֵבר לבקורת, אבל זה נכון להגיד, שבלעדיו המצב היה הרבה יותר רע.

ולכן אחת העובדות שעליהם לראות היא – שרבות מאותן הממשלות המתעניינות במצב בפלשתינה לא ירצו לראות הקמת מדינה ערבית. על ערביי ארץ-ישראל לזכור, שיש להם דבר לא רק עם הממשלה הבריטית, ודרוש אישור חבר-הלאומים לכל שינוי בחוקה של פלשתינה. אם הועידה תגיע להסכמה שלא תתקבל בז’נבה, או שלחץ דעת הקהל באמריקה תבטל אותה, תהא זו טעות שתגרום נזק לא רק לממשלת הוד מלכותו, אלא לערבים עצמם. הוא אינו רואה אפשרות שהמיעוט היהודי בפלשתינה ירגיש עצמו בטוח, אלא אם האדמיניסטרציה המנדטורית תמשיך עוד לנהל הענינים לזמן מסוים.

הערבים עלולים לחשוב, שהוא מדגיש יותר מדי זכויות היהודים מתוך התעלמות מזכויות הרוב הערבי הנמצא בסכנה. המובן של הבטחת הבית הלאומי בהצהרת בלפור – לא היה מעולם מוגדר כראוי. אחדים מחבריו, כגון לויד ג’ורג' והנשיא וילסון, הביעו אמנם דעתם, שהכונה היתה להביא לידי מדינה (קומונוֶלט) יהודית. עד עכשיו היתה אפשרות כזו, שהטילה אימה על ערביי פלשתינה. ממשלת הוד מלכות אינה סבורה, שאי-ודאות זו תימשך גם להבא, והיא מוכנה להצהיר בפומבי, שאין בדעתה להפוך פלשתינה למדינה יהודית – אלא אם הערבים בעצמם ירצו בכך.

אנטוניוס שאל אם הצהרה תכלול כל חלקי פלשתינה.

מקדונלד הזכיר דחית הצעת החלוקה של ועדת פיל ואמר, כי ממשלת הוד מלכותו אין בדעתה להקים מדינה יהודית ריבונית בשום חלק של פלשתינה. פירוש מסוים זה להצהרת בלפור – סבור הוא – יביא מידה ידועה של השקטה לערביי פלשתינה. יתר על-כן, ממשלת הוד מלכותו סבורה כי זה כבר הגיע הצורך להתחיל במוסדות שלטון עצמי בפלסטינה. המאמצים שעשו מקודם הוכיחו, שהממשלה שואפת לבצע זאת. לדעת הממשלה אחד מהעקרונות השלטון העתיד בפלשתינה צריך להיות, שכל אחת מהעדות לא תוכל לשלוט בשניה. אין הזמן מתאים להיכנס בפרטי ההגשמה של תכנית זו, כל עוד הם דנים על דרישת הערבים למדינה עצמאית, אולם הוא סבור, שמן הראוי לתת תיאור כללי של המסקנות, אשר לדעת הממשלה, העובדות של הזמן הנוכחי מוליכות אליהן.

לממשלת הוד מלכותו יש מוח פתוח, ומה שהוא אמר עכשיו כוּון לא להרחיק לכת בשעה זו, אלא להציע לועידה אלטרנטיבה למדינה ערבית עצמאית בפלשתינה.

ג’מאל חוסייני התיחס בתשובתו לדברי מקדונלד, שאין הממשלות המעונינות השונות בטוחות בכשרון מנהיגי ערביי פלשתניה לשלוט בדעת הקהל. זה לא נכון. הערבים היו חיים לפני מהלחמה במשך מאות שנים בלי פוגרומים ובלי התנגשויות. ההתנגשויות התחילו רק כשממשלת הוד מלכותו הכניסה מדיניות שהערבים לא היו אחראים לה. במשך עשרים השנים שלפני 1935 שלטו הערבים בעצמם פחות או יותר. היו התקוממויות קטנות פה ושם, אבל, כפי שכל אחד יודע, התקוממויות אלה כוונתן היתה לעורר תשומת לב הממשלה לעוול ולאסונות, ואף פעם לא האשימו ועדות החקירה בכך את הערבים.

הועדות ציינו שהסיבה היסודית לאי-שקט היא מדיניוּת ממשלת הוד מלכותו, והן המליצו אמצעי תיקון שעד עכשיו לא הוצאו לפועל, לכן אחריות ההתקוממויות נופלת על הממשלה.

ואשר לכושר מנהיגיהם של ערביי פלשתינה להשקיט אי-סדרים – זהו תלוי בכושר המנהיגים להגיד לעמם, שדרישותיהם יתמלאו. יכולים הם לשים קץ למרד כשם שיכלו לשים קץ לשביתה של שנת 1936. אבל בלי סיפוק הדרישות – לא יוכלו מנהיגים של ערביי פלשתינה, ולא המנהיגים של כל המשלחת הערבית, להרגיע את העם בפלשתינה אחרי כל מה שהקריבו.

ואשר לחששוֹ­ של מקדונלד, שכמה מדינות לא יתנו לממשלת הוד מלכותו למלא דרישות הערבים, באשר אינן בטוחות בשלום המיעוט היהודי, העיר ג’מאל חוסייני שתי הערות: 1. אם ארצות-הברית נוקטת עמדה כזו תיקח על עצמה את המנדט; 2. אם וייצמן אמר, שהיהודים יכולים לארגן 50,000 צעירים להגנת עצמם – אין צורך עוד בצבא בריטי למטרה זו. לערבים יש מנהיג אחד. הם בדרך כלל שקטים והם רוצים לזכות ברצון הטוב של העולם, היות ורוב הכנסותיהם בא מסיירים וצליינים, ומתעשיות הקשורות באלה. מדינות ערב יערבו לכך, והיהודים יהנו מזכויות מיעוט כאלה שיש להם בבריטניה וארצות-הברית.

ערובות ארצות ערב ובריטניה יספיקו. אין הערבים רוצים להיפטר מהיהודים, אבל אם היהודים רוצים לעזוב את הארץ – אדרבא ואדרבא. אם הם רוצים להישאר יקבלו זכויות של כל אזרח אחר. דוקא דברי לויד ג’ורג' והעדוּת שניתנה בועדה המלכותית, שהצהרת בלפור מתכוונת למדינה יהודית – שללו מהערבים כל אמון בממשלה הבריטית. עכשיו נתן להם מר מקדונלד הבטחה חדשה, מי יבטיח שממשלה אחרת לא תשנה מדיניותה? רק הערבים בעצמם מסוגלים לשכנע שזכויותיהם בטוחות.

אנטוניוס העיר, שאין כל אפשרות להבטיח שהערבים לא ישלטו ביהודים או שהיהודים לא ישלטו בערבים. מצב כזה אין בשום ארץ. הרוב תמיד מכריע את המיעוט. לכך ענה מקדונלד שהישוב במדינות אוסטרליה אינו שווה זה לזה, ואף-על-פי-כן יש לכל מדינה בקומונלט אותה הנציגות. רוב תמיד מכריע במדינות של תושבים מאותה אומה. אבל מדינות של לאומים שונים – אין זה לא דמוקרטי לנקוט באמצעים מיוחדים למנוע שעם אחד יכריע את השני.

ד"ר ח’אלדי העיר: ערביי ארץ-ישראל וערביי המדינות השכנות באו לועידה זו לשנות באופן עקרוני מצבה של פלשתינה. אם ממשלת הוד מלכותו מוכנה לקבל עקרון העצמאות הערבית מהתחלה – הם מוכנים לבדוק שאלת המעבר, שמירת זכויות היהודים וכו'.

ג’מאל חוסייני שאל את מקדונלד – אם הוא סבור שערביי פלשתינה יסכימו להשפלה כזו להיות שווי-זכויות עם מיעוט יהודי?

עבדול האדי אמר, שבדיונים בשנת 1922, כשערביי פלשתינה נפגשו עם ממשלת הוד מלכותו בלי מדינות ערב – הוצעו להם תנאים יותר טובים מאשר עכשיו.

אמיר פייצל מסעודיה העיר, אם עקרון מדינה ערבית עצמאית מתקבל כיסוד, אפשר לדון על שאלות אחרות.

מקדונלד ענה, שהממשלה הבריטית קיבל העקרונות הבאים:

  1. שלא תהיה מדינה יהודית;

  2. שהמנדט לא ימשך לעולם ועד;

  3. שהקמת מדינה פלשתינאית עצמאית היא צפויה.

הממשלה הבריטית לא שוכנעה, שיש להקים מדינה ערבית עצמאית.

חסן מאשאט פחה (שגריר מצרים בלונדון) הציע, שאחרי הודעתו האחרונה של מקדונלד יתכנסו מחר נציגי הארצות הערביות לדיון פרטי.

בישיבה זו הופיע גם ראגיב נשאשיבי ושאל – אם יש לערביי פלשתינה סיכוי לעצמאות או לא. היות ומקדונלד אמר, שהמנדט יסתיים ומדינה יהודית לא תקום, ועצמאות תינתן לפלשתינה – הרי השאלה היחידה היא ערובות לזכויות המיעוטים. כשנתנו עצמאות לעיראק – בעיית מיעוטים לא הפריעה, אם כי דנו על כך (הוא כנראה שכח, שהאשורים כמעט נשמדו בעיראק העצמאית). גם בארץ-ישראל אין קושי לפתור שאלת המיעוטים.

מקדונלד ביקש אז מהמשלחת הערבית לא לפרסם מה שהוא אמר, ויפגשו שוב בשבת, 18 בפברואר.


 

פרק ארבעים

למחרת 17.2.1939, בשעה 10 בבוקר נפגשה המשלחת היהודית עם המשלחת הבריטית (מקדונלד, לורד האליפקס, בטלר). פתח וייצמן ואמר, שהמשלחת היהודית לא תקבל הצעת מקדונלד, שכעבור זמן-מה יקבעו הערבים גודל העליה היהודית, או גם יפסיקו אותה לגמרי. את שאלת העליה אין להפריד משאלת הקרקע. העובדה היא, שאנחנו הפרחנו אדמות בצה ומחלות והעלינו פריון האדמה והעשרנו גם את הישוב הערבי. ייתכן שהיהודים הם נתונים ללחץ יותר מהערבים, אבל יש גבול ל“הילחצות” היהודים. לא יכּנעו לשלטון ערבי ולא יקבלו על עצמם גורל האשורים בעיראק. אם כניעה כזו תוטל עלינו – לא ימשיכו עוד האנשים שעשו שיתוף-פעולה עם ממשלת המנדט לאבן-פינה של מדיניותם.

אחריו דיבר אוסישקין. הוא דיבר עברית ומ. שרת תירגם דבריו לאנגלית. הוא התנגד להצעת מקדונלד על חלוקת הארץ לשלושה אזורים – חופשי, מוגבל ואסור. לא יוקם תחום-מושב רוסי בארץ-ישראל. היהודים לא רכשו האדמות הטובות ביותר, אלא האדמות שרכשו נהפכו בידיהם לטובות ביותר. ואשר לעליה – אין אנו מהגרים אלא שבי-ציון. לעולם לא נסכים להישאר מיעוט. ואשר לחוקה – אין הוא מאמין בפריטט. מקדונלד תבע מהיהודים להכיר במציאות. לא כל מה שנמצא – קיים זמן רב, ולא כל “חלום” נשאר לאורך ימים “חלום”. בשנת 1898 נפגש הרצל עם קיסר וילהלם בארץ-ישראל, וביקש ממנו לסייע לשיבת היהודים לארצם. הקיסר ראה בדברי הרצל “הזיה”. מאז ה“הזיה” נהפכה לעובדה רבת-אונים, וקיסר וילהלם­ – מי זוכר אותו עכשיו?

דיברו עוד שרת, שטיין, ברודצקי, פרופ' נמייר, ד. בן-גוריון.


 

פרק ארבעים ואחד

ביום 7.3.1939 נתקיימה ישיבה משולשת (יהודים, מדינות ערב, ממשלת אנגליה).

על ישיבה זו יש נוסח רשמי של הממשלה האנגלית, שעומד בסתירה גלויה עם הרשימות של משה שרת ושל בן-גוריון. אמסור כאן הנוסח של משה שרת ביומנו. ורק בסופו יש השלמה קצרה ממכתבו של בן-גוריון.

יום ג', 7.3.1939 בבוקר ישיבת ההנהלה. בן-גוריון ניתח נתוח מר את השתלשלות הענינים במשא-ומתן, את גלגולי עמדת הממשלה – כל גלגול רע מהקודם לו; את ירידת מעמדנו אנו במשא-ומתן שהמשכנוּהו לאח סרובנו לדון על יסוד הצעות הממשלה. כל כוונת הממשלה עכשיו היא למצוא תחבולה להגנת ארבעים ריבוא יהודים הנמצאים כבר בארץ – נודה להם על רצונם זה אך נדחה את חסדם: איננו זקוקים לו, נסתדר עם הערבים בעצמנו. הציונות – פירושה עליה, ובלי עליה אין לנו מה לדון. הוא מציע להפסיק את המשא-ומתן ולפרסם גילוי-דעת על עמדתנו.

בויכוח נתחלפו היוצרות. סופרסקי והרב ברלין התנגדו להפסקת המשא-ומתן מיד. הראשון ראה תזוזה בעמדת הממשלה, ביחוד במה שהודיעו לערבים. יש להתאזר בסבלנות ולדרוש תשובה ברורה מהממשלה במשך יומים על אפשרויות עליה ועבודה בארץ. לאחר שנקבל תשובה – נחליט. השני (הרב ברלין) ראה חשיבות רבה בהודעה שהשגנו – כי לא תיתכן מדינה בלי שיתוף פעולה מצד שני העמים. הסכים לפיזור הפאנל,26 אך על ההנהלה להמשיך במשא-ומתן עד הסוף.

מוסינזון תמך בבן-גוריון.

וייצמן הסכים לניתוחו של בן-גוריון אך חלק על מסקנותיו, יש להכון לקרע בסופו של המשא-ומתן ולהכין גילוי-דעת בסגנון “אני מאשים” לאותו מקרה, אך לעת-עתה יש להמשיך. אם נצליח להביא את הממשלה לידי הודעה ברורה, כי מדינה עצמאית מותנה בהסכמת שני הצדדים – יהיה זה דבר חשוב. יש לברר גם אפשרות של מדינה פדרלית. לא ברור אם יש לממשלה תכנית ברורה ומסוימת. ענין המדינה העצמאית עוד עלול לרדת מעל הפרק. כל זמן שאין מסקנות אחרות – אין להפסיק.

גולדמן, ברודצקי ובן-צבי אף הם התנגדו להפסקת המשא-ומתן לאלתר. גולדמן הציע, שיישלח מכתב לממשלה, שבו נגיד, כי ישנם שני בסיסים למשא-ומתן – המנדט ודין וחשבון פיל. נדרוש תשובה אם היא מוכנה לדון על אחד מהם. אם הממשלה תענה בהצעת פדרציה – נדון בזה. בן-צבי דרש המשכת הלחץ בדבר הסכם הדדי כתנאי לעצמאות. גולדמן בעד פיזור הפאנל, ברודצקי מפקפק – על-כל-פנים יש להשאיר פאנל קטן. בן-צבי סבור, שגם אם יפוזר הפאנל – על המשלחת הארצישראלית להישאר, בהתאם למברק שנתקבל מירושלים.

הסכמתי לפיזור הפאנל ולהצעת גולדמן בדבר משלוח מכתב לממשלה (בעצמי רציתי להציע זאת). פיזור הפאנל יהיה אקט – תתפרסם הודעה קצרה, כיון שהממשלה אינה משנה היסוד למשא-ומתן, המשלחות מהארצות מסתלקות. לעתונות נאמר לכתוב מהו העוקץ – מדינה, שבה אנו נידונים למיעוט. הצעת בן-גוריון אינה אפשרית, כי גם אם נפסיק המשא-ומתן – הרינו נשארים ביחסים עם ממשלת הוד מלכותו ואיננו יכולים למעול באמונה – לפרסם הצעותינו לפני שהיא פירסמה אותן. הממשלה תוכל גם להכחישנו ולהודיע, כי אלו היו רק הצעות לנסיון ולא מסקנות מוחלטות.

פישמן היה בעד פיזור הפאנל, אך לדעתו אין ההנהלה רשאית לנתק קשרים עם הממשלה בלי החלטת הועד-הפועל או הקונגרס.

ברל התנגד לפיזור הפאנל. אם נמשיך המשא-ומתן - ישאר הפאנל. הוא בעצמו בעד הפסקת המשא-ומתן. בעצם היה צריך להפסיקו כששמענו לראשונה ההצעות על עליה וקרקע.

ובסוף הצביעו. בעד הפסקה לאלתר: סולד, מוסינזון ובן-גוריון; נגד: בן-צבי, סופרסקי, ברלין, לוקר, ברודצקי, פישמן, גולדמן ואני. בעד משלוח מכתב – ליפסקי, לוקר, בן-צבי, ברלין, סופרסקי, פישמן, ברודצקי, גולדמן ואני, – נגד אחד - בן-גוריון. גברת ג’ייקובס וברל כצנלסון נמנעו. וייצמן לא נוכח בהצבעה. הוחלט שעד שתתקבל תשובה למכתב – לא תתקיים שום פגישה עם הממשלה.

באמצע הישיבה הגיעה שאלה טלפונית ממקדונלד: הנבוא לפגישה עם מדינות ערב ב-9.30 בערב. בן-גוריון הציע לענות בחיוב, אך להתנות, כי מלקולם מקדונלד ישמש רק יושב-ראש ולא יתערב בשיחה בינינו לבין הערבים, וייצמן קיבל על עצמו למסור את התנאי.


 

פרק ארבעים ושנים

הגיעה השעה ללכת לסנט-ג’יימס, מפעם לפעם נעשית הליכה לסנט-ג’יימס מלוּוה יותר ויותר יסורים וחרדות. מה דחף הפעם את ממשלת הוד מלכותו לזמן אותנו עם נציגי מדינות ערב? איזה פח טמון לנו הערב?

באנו והנה גם האליפקס כאן. כבוד מלכי ערב מחייב. הערבים שלושה: עלי מאהר, תופיק סווידי, פואד חמזה. מאתנו ארבעה: וייצמן, בן-גוריון, בורסטד ואני (משה שרת).

מי יפתח? וייצמן ועלי מאהר ניסו ברוב אדיבות לכבד איש את רעהו בפתיחה, עד שגברה אדיבותו של עלי מאהר, וּוייצמן פתח.

דבריו היו מכוּונים להשראת רוח שלום וידידות יותר מאשר להתוות תכנית מדינית. אך הוא הדגיש שני עיקרים: הסכם לגבי משטר ואפשרות של גידול לבית הלאומי. הדבר הראשון – פירושו – אי-השתלטות הדדית, הדבר השני – עליה.

אחריו מילא בן-גוריון – הממשלה דנה אתנו בעניני משטר ובודאי מתנהל אותו משא-ומתן עם הערבים. בישיבות אתנו הממשלה מדברת כעילו היתה נציג נאמן של הערבים. הוא מניח, שבשיחות עם הערבים מגינה הממשלה על עמדת היהודים. מדובר על מדינה עצמאית עם ערובות ליהודים שבארץ. תשובתנו היא – בערובות אלה אין לנו צורך, הישוב יחזיק מעמד בכוחו העובדתי, גם בלי ערובות קונסטיטוציוניות. העיקר הוא – לא גורל היהודים שבארץ, אלא גורל יהודים שאינם עדיין שם ושצריכים לעלות. יהודים אלה זכאים לעלות לארץ, כי זהו ביתם. אם תבוא הכרה בזכות זו מצד הערבים – יש בסיס לשלום. הרחבת מסגרת המשא-ומתן והכנסת המדינות השכנות לתוכה עלול לסייע. אין הכוונה להתיישבות יהודים בעיראק או באיזו ארץ שכנה אחרת – לא זאת שאיפתנו. אך בהיקף יותר רחב ייתכן שתימצא הדרך לספק את השאיפות הלאומיות של הערבים והיהודים כאחד.

עלי מאהר ענה, דיבר רכות, ספק מתוך ערמומיות, ספק מתוך יחס אנושי. הוא מבין את האידיאל הציוני – שאיפה נעלה ויפה מאוד. ראויים היהודים שתהא להם מדינה. אילו היתה ארץ-ישראל ריקה מאדם, היתה מצרים מקדמת בברכה עליה יהודית לאותה ארץ, ואפילו יצירת מדינה יהודית בתוכה. דע עקא – שהארץ אינה ריקה, אלא מאוכלסת. זוהי ארצם של הערבים היושבים בארץ מקדמת-דנא. כבר הוכנסו לארץ ארבע מאות אלף יהודים. אבל לא ייתכן להמשיך על אפם של הערבים. הם לא יתנו. הם נלחמים ומוכנים לקרבנות. יש לקבל את דין המציאות ולא להתעקש על הגשמת חלום שעלה בדעתו של איזה הוזה.

ביקשתי רשות לענות לעלי מאהר. אמרתי, עמנו קטן ומיוחד במינו, ואין אנו יכולים לדרוש שכולם ידעו את ההיסטוריה שלנו. אך בשבילנו ההיסטוריה שלנו היא מציאות איתנה, היא יסוד הוויתנו. הציונות היא פרי ההיסטוריה הזאת – היא אינה חלום של יחיד. ימי החלום של שיבת ציון הם כימי הגלות מציון. בכל דור ודור חתרו יהודים לשוב לארץ ולהאחז בה. הציונות של ימינו היא ביטוי חדש לתנועה ישׁנה נושנה. דבר היות ארץ-ישראל כיום נושבת על-ידי ערבים היא מציאות פיסית, אשר לא יתכן להתעלם ממנה, אך גם קשרנו לארץ ושאיפתנו לחזור – הם מציאות, אולי פסיכולוגית, אך מציאות מכרעת לגבי גורל הארץ לא פחות ממציאות הישוב הערבי. על כוחה של מציאות זו מעידים הקרבנות שמקריבים יהודים כדי לשוב לארץ ולהחזיק בה מעמד – מלחמה בטבע, נפתוּליהם עם עצמם, המהפכה שהם מחוללים בחייהם והדם שהם שופכים בהגינם על עצמם ועל פרי עמלם. הם לא יירתעו – יש לחתור לא להשלטת גורם אחד על משנהו, אלא להתאמתם ההדדית. יתכן שאפשרות כזו של התאמה תימצא – אם תורחב מסגרת הדיון מחוץ לתחומי ארץ-ישראל.

כאן שאל האליפקס: גם אתה וגם בן-גוריון השתמשתם באותו הביטוי ­– הרחבת מסגרת. למה נתכוונתם?

בן-גוריון ענה: נניח שארץ-ישראל המערבית מוּכּרת כמדינה יהודית, אך מדינה זו נעשית לחלק גוף יותר גדול המקיף את הארצות השכנות. הערבים של ארץ-ישראל לא ירגישו אז את עצמם כמיעוט חסר מגן, באשר הם יהוו חלק מהעם הערבי הגדול שיהיה רוב עצום בתוך המסגרת הרחבה. לעומת זאת, תוכל המדינה היהודית להביא ברכה לא רק לתושביה הערביים, אלא לארצות ערב השכנות, שתהיינה חברותיה בתוך הברית.

האליפקס לא הגיב. בין שלושת הערבים היתה “תנועה” לשמע הדברים. ביחוד רגש תופיק סווידי. החליף מבטים וגם התלחש עם עלי מאהר שמשמאלו ופואד חמזה מימינו.

מכאן ואילך אינני זוכר את השתלשלות השיחה בדיוק. אופי השיחה היה כזה שאי-אפשר היה בשום פנים לעשות רשימות. ישבנו במסיבה צרה מאוד, כאילו מאוד אינטימית – האליפקס, מקדונלד וסגניהם כשגבם אל האחר. בן-גוריון, בורסטד ואני מוּלם, שלושת הערבים מימיננו, וייצמן משמאלנו.

עלי מאהר הקשה שוב על זכותנו בארץ-ישראל. חזר על הטענה כי אם לראות לעבר ההיסטורי – הרי יש לערבים זכות על ספרד.

וייצמן ענה: ובאמת, מדוע אינכם תובעים את ספרד?

תופיק סווידי נכנס לתוך דבריו: שמא תעזרו לנו אצל הממשלה האנגלית בענין זה?

וייצמן: אבל העובדה היא, שאינכם הולכים לספרד ואינכם תובעים אותה, בשעה שאנו חוזרים לארץ-ישראל. זוהי התשובה. הנה הציעו לנו פעם את אוגנדה ולא קיבלנו.

עלי מאהר: חטא גדול חטאתם בדחותכם את אוגנדה.

וייצמן סיפר כאן את שיחתו ההיסטורית עם בלפור במנצ’סטר ב-1906, בשאלת ציון ואוגנדה. בלפור סירב להבין איך אפשר לדחות הצעה כזו. אז שאלו וייצמן: אילו הציעו לך את פאריס במקום את לונדון – היית מחליף? החזיר לו בלפור: איזו שאלה היא זאת? הרי לונדון קיימת והיא שלי. ענה לו וייצמן: וירושלים היתה שלנו כשלונדון היתה בצה שוממה. רק אז ירד בלפור לעמקו של הענין, ושאל: המרובים היהודים החושבים כמותך? אמר לו וייצמן: במזרח-אירופה אפשר לרצף בהם את הרחובות. ענה בלפור: בין היהודים שאני פוגש אין כאלה. העיר וייצמן: מיסטר בלפור, לצערי, אתה פוגש ביהודים שאינם מהמין הנכון.

דוּבּר קצת על עבודתנו בארץ, הדגשנו שלא עשינו רעה לערבים – אדרבה. עלי מאהר הודה שעשינו גדולות בארץ. לבסוף פנה אלינו עלי מאהר, כאילו בדברים היוצאים מן הלב: אתם רואים שזה שלוש שנים נמשכת שפיכת דמים בארץ. אם תעמדו על מלוא זכותכם, תימשך שפיכת הדמים גם להבא. עליכם לעשות צעד למען השלום – לוותר משהו כדי לקנות את לב הערבים. תבואו ותודיעו בעצמכם, למען השלום אתם מוכנים להפסיק את העליה או לפחות לצמצם אותה. זה ייצור רוח אחרת בארץ. אחר-כך תוכלו גם לחדש את עליתכם.

בבת-אחת כבדה האוירה סביבנו. לורד דפרין הניע ראש לדברי מאהר. האליפקס ומקדונלד שתקו, אך פניהם היו רציניים ומרוכזים.

האנגלים והערבים התלכדו לחזית אחת. בן-גוריון לחש לי: הנה לשם מה סודרה פגישה זו – להשמיע באוזנינו קריאה זו לויתור.

(כל מה שבא אחרי זה הוא מיאורו של בן-גוריון, מתוך מכתב ששלח באותו יום לפוליה):

"עיני כל האנגלים ניתלו בנו. היה מורגש שהערבים והאנגלים מהווים צד אחד, ובלי אומר ודברים ניתנה אהדה לעלי מאהר. ממבטי האנגלים שפעה תוכחה וכעין שמחה לאיד: השיילוק היהודי התובע את ליטרת הבשר שלו, מבלי להתחשב עם שום דבר.

"אמרתי לעלי מאהר: אני מעריך את ברית השלום שבו עשית את ה’אפיל'. אנו מצטערים לא פחות ממישהו אחר על הנעשה בארץ. לא אנו הפרנו את השלום, ולא בנו תלויה החזרתו, אולם הפניה אלינו להפסיק לזמן-מה עבודתנו דומה לפניות של משפחות מאושרות, מבורכות בהרבה ילדים וחיות ברווחה, לאשה שאחרי שנות ערירות הרה ללדת, וכשאחזוה חבלים והרימה קול, גערו בה הנשים השכנות וצעקו: אולי תפסיקי הרעש ולא תמהרי ללדת עד שנישן במנוחה! אין האם יכולה להפסיק. אפשר להרוג הילד או להרוג האם – אך אי-אפשר לדרוש ממנה שתעמוד מלדת. עבודתנו בארץ היא יצירה אורגנית, כוחות חיוניים דופקים בה ואין לדרוש מאתנו להפסיקה. פנית השלום צריכה להיות מופנית לצד אחר.

"לאחר התערבותו של פואד חמזה אמר וייצמן: שמעתי ברצון דברי עלי מאהר; בפעם הראשונה אחרי עשרים שנה שמעתי מפי מוסלמי דברי ידידות והערכה. ברוח זו נוכל להידבר.

"אנו מוכנים למשא-ומתן עם ערביי ארץ-ישראל על מנת לתת ולקחת. לארץ-ישראל יכולים להיכנס לשנה: חמישים-ששים אלף איש. אם יאמרו לנו: נעשה הסכם, תאיטו קצת – נוכל למצוא בסיס משותף.

(משה שרת רשם פה ביומנו: חשבתי בשמעי את הדברים האלה – מלבינות שערותי. הרגשתי כאילו תהום נפערה לרגלינו…

ההמשך לפי המכתב של בן-גוריון לפוליה:)

"מלקולם, ששתק כל הזמן פתח סוף-סוף פיו: הפגישה לא היתה לשווא. נמצאה סוף-סוף שפה משותפת. ונראה, שיש קרקע משותף להאטה ( to slow down) של העליה למשך כמה זמן. נראה, שיש צורך להמשיך השיחה מחר בערב.

“בקשתי מיד רשות להערה: צר לי לערבב שמחה, אבל איני רואה עדין שיש “קרקע משותף” – אין אנו מסכימים ל”האטה“. ד”ר וייצמן דיבר על הנחות הדדיות, וכל אחד מאתנו מוכן למשא-ומתן על יסוד תן-וקח, אבל אין לדבר על האטה, זוהי הנחה חד-צדדית.

"מלקולם (באי-רצון רב): נמשיך הבירור מחר.

"שאלתי: אפשר יהיה בהמשך הבירור להעמיד לדיון גם “האצה” (speeding up).

"מלקולם (נמרצות): לא!

אני: מדוע?

"מלקולם: כי על יסוד האצה לא יהיה הסכם.

"אני: חוששני, שגם על יסוד האטה לא יהיה הסכם.

"מלקולם: (פנה לוייצמן): הנתאסף מחר עוד פעם?

"וייצמן ענה: שרק מחר יוכל לתת תשובה.

"לפני הגמר עשה האליפקס הערה עוקצת:

"בהעדר המשלחת הפלשתינאית קשה לעשות הסכם. עם כל הכבוד לבן-גוריון הייתי מייעץ – לא לעורר שאלת ‘אשמת המלחמה’ (war guilt). עשיית שלום דורשת הבנת הצד שכנגד.

"בגמר השיחה עברנו לחדר-ההמתנה, שבו חיכה לנו תה. שוחחתי עם עלי מאהר והזמנתי אותו לבוא לארץ. הוא רק פעם עבר את הארץ בלכתו ממצרים ללבנון במכונית. הוא הזמינני לבוא אליו לקהיר.

“מלקולם מקדונלד אמר לי, שבכל פעם שהוא שומע אותי מדבר הוא נזכר בסנודן (מי שהיה שר-האוצר בממשלת אביו, ראמזי מקדונלד). גם מצח מזכיר לו מצחו של סנודן (לאביו היו מעט מתנגדים חריפים ומרים כסנודן זה)”.

המשא-ומתן עם מדינות ערב –לא נתחדש.


 

פרק ארבעים ושלושה

אחרי ישיבות שלא חידשו ולא שינו כלום הביא מקדונלד לישיבה האחרונה ביום 15 במארס (בישיבה זו לא השתתפו, לא ד"ר וייצמן, ולא בן-גוריון) הנוסח הסופי של מדיניות ממשלתו בשאלת החוקה:

  1. המטרה הסופית של ממשלת הוד מלכותו היא – כינון מדינה פלשתינאית עצמאית, ייתכן סוג פדרלי, ביחסי אמנה עם בריטניה הגדולה, שתבטיח את האינטרסים המסחריים והאסטרטגיים של שתי המדינות. בזאת יבוא סוף למנדט;

  2. אין זו מטרת ממשלת הוד מלכותו שפלשתינה תהיה מדינה יהודית או ערבית, אין היא רואה הבטחותיה ליהודים או לערבים כמחייבות לקיים אחת משתי האלטרנטיבות. זו תהיה מדינה שבה הערבים והיהודים ישתתפו בממשלה באופן כזה שיבטיח האינטרסים העיקריים של כל אחד מהם.

  3. חוקת המדינה העצמאית תנוסח במשך הזמן על-ידי אסיפה לאומית של העם הפלשתינאי, נבחרת או ממונה כפי שיוסכם, ממשלת הוד מלכותו תהיה מיוצגת באסיפה למען תהיה מרוצה מסעיפי החוקה, וביחוד בנקודות הבאות:

א. בטחון המקומות הקדושים וגישה אליהם;

ב. הגנת העדות השונות בפלשתינה בהתאם להתחייבויות ממשלת הוד מלכותו גם לערבים וגם ליהודים, ובנוגע להבטחת המעמד המיוחד בפלשתינה לבית הלאומי העברי;

ג. ממשלת הוד מלכותו גם תדרוש הבטחות למען אינטרסי מדינות זרות מסוימות בפלשתינה, לשמירתם אחראית הממשלה עכשיו, שיהיו מוגנות די הצורך.

  1. להקמת מדינה עצמאית תוקדם תקופת-המעבר, שבה תוכל ממשלת הוד מלכותו כממשלת המנדט להחזיק אחריות של שלטון הארץ.

  2. כשרק יוחזרו במידה מספיקה הסדר והשלום, יינקטו הצעדים הראשונים למתן חלק גדל והולך בשלטון הארץ לעם הפלשתינאי במשך תקופת-המעבר.

השלב הראשון של מעבר זה יהיה כלהלן:

בשטח החקיקה – תוספת של מספר פלשתינאים, על-ידי מינוי למועצה המיעצת; מספר הנציגים הערביים והיהודים יקבע בקירוּב ליחס על מספר תושביהם, ונציגי הפלשתינאים יקבלו רוב.

בשטח המבצע – בחירת חברים פלשתינאים מהמועצה המיעצת להשתתף במועצה האֶכסקוּטיבית. מספר הנציגים הערביים והיהודיים ייקבע בקירוּב ליחס אוכלוסיהם, באופן שמחצית המועצה תהא מורכבת מפלשתינאים.

השלב השני יהיה:

בשטח החקיקה – המועצה המיעצת תיהפך למועצה מחוקקת, וסמכויות מסוימות תישארנה בידי הנציב העליון.

בשטח הביצוע – מחלקות מסוימות יימסרו לידי החברים הפלשתינאים של המועצה האכסקוטיבית.

ואז יבוא השלב השלישי: התקדמות לקראת שלטון עצמי בתקופת-המעבר תיתכן בכיוון הגדלת הסמכות של המועצה המחוקקת ומסירת מספר יותר גדול של מחלקות ברשות החברים הפלשתינאים של המועצה האכסקוטיבית.

  1. ממשלת הוד מלכותו תהיה מוכנה, אם התנאים בפלשתינה יאפשרו זאת, לסדר בחירות למועצה מחוקקת תוך עשר שנים. הרכב המועצה וסמכותה תהיה ענין להתיעצות בין הצדדים השונים. מעבר לכך אין לקבוע זמן קבוע להתקדמות משלב לשלב של ההתפתחות החוקתית בתקופת-המעבר. כמו-כן אין לקבוע מועד לסיום תקופת המעבר להקמת מדינה עצמאית. ממשלת הוד מלכותו מקווה שכל המבצע יושלם בעשר שנים, אבל זה יהיה תלוי במצב בפלשתינה ובהצלחתם של השינויים החוקתיים בימי תקופת-המעבר, וסיכויי הקואופרציה היעילה בשלטון מצד העם בפלשתינה. ממשלת הוד מלכותו אינה יכולה להניח הסתלקות מלאה מהשלטון בפלשתינה, אלא אם היא בטוחה, שמידת ההסכמה שבקרב העדות בפלשתינה היא כזו המאפשרת שלטון טוב בארץ.

ביחס לעליה:

  1. עליה בחמש השנים הבאות תעלה הישוב היהודי, אם יכולת הקליטה הכלכלית תאפשר זאת, לשליש בקרוב של הישוב בארץ, בלקחנו בחשבון הגידול הטבעי המצופה של הישוב הערבי והיהודי, ומספר העולים הבלתי-ליגאליים (הנערך בכ-40,000 איש) שהם עכשיו בארץ, פירוש הדבר – תוספת של בערך 75,000 במשך חמש שנים, שיורשו לעלות כלהלן:

10,000 בכל שנה, ותוספת של 25,000 פליטים (משפט בכורה יינתן לפליטים, ילדים ותלויי משפחה). הפליטים יתקבלו רק כשהנציב העליון יהא בטוח, שקיומם מובטח.

  1. הכללים הנוכחים לבירור יכולת הקליטה הכלכלית ישתמרו, לנציב העליון תישמר האחריות הסופית בקביעת הכושר הכלכלי. לפני קבלת החלטה יתיעצו עם נציגים יהודים וערבים מתאימים.

  2. לאחר תקופת חמש שנים תורשה עליה בתנאים של השלמה – (acquiescence) מצד ערבים ויהודים והשלטונות הבריטיים. השאלה תהיה נידונה ותוחלט באורגנים החוקתיים המתאימים שיפעלו תבקופת-המעבר, או על-ידי התיעצות שבין ממשלת הוד מלכותו ונציגי ערבים ויהודים.

  3. ממשלת הוד מלכותו עומדת על כך למנוע עליה בלתי-ליגאלית. אמצעים נוספים נקוטים ויופעלו בכל חומר הדין. מספר העולים הבלתי-ליגאליים אשר יצליח לבוא לארץ, למרות כל אמצעים אלה, ואי-אפשר יהיה לגרשם – ינוכה מהמכסה השנתית.

לבסוף – מה שנוגע למכירת קרקע. תינתן לנציב העליון סמכות כללית לאסור ולהגביל מכירת קרקעות. יינתנו הוראות לנציב לקבוע אזור שבו מכירה היא חפשית, מוגבלת או אסורה, לאור ממצאי ועדת פיל וּווּדהד, בידו תהיה סמכות זו בכל תקופת-המעבר.

חברי המשלחת היהודית לא התווכחו עם מקדונלד.

אותן מסקנות הגיש מקדונלד למשלחות הערביות ביום 15 במארס.


 

פרק ארבעים וארבעה

ביום 17 במארס 1939 שלח ד"ר חיים וייצמן המכתב הבא למקדונלד. יושב-ראש הועידה הפלשתינאית בארמון סנט-ג’יימס:

"אדוני,

"יש לי הכבוד להודיעך, כי ישיבה מלאה של משלחת הנהלת הסוכנות שנתקיימה אתמול במשרדנו, לאחר ששמעה דין-וחשבון מלא על השיחות הבלתי-רשמיות של באי-כוח המשלחת הבריטית והיהודית, ואחרי דיון על הצעות שהוגשו לנו על-ידי ממשלת הוד מלכותו ב-15 במארס – קיבלה פה אחד ההחלטה הבאה:

" ‘המשלחת היהודית, לאחר ששקלה בעיון רב ההצעות שהוגשו לה על-ידי ממשלת הוד מלכותו ב-15 במארס 1939, מצטערת שאין היא מוכשרת לקבלן כבסיס להסכם, ולכן החליטה להתפרק’ ".

"יש לי הכבוד, אדוני, להיות עבדך הנאמן

ח. וייצמן"


הממשלה הבריטית והמשלחת הערבית לא העלו אז על דעתם, כי עוד לפני תום עשר השנים של תכניות מקדונלד תוקם מדינה יהודית עצמאית בשבעים ושבעה אחוזים של שטח ארץ-ישראל ממערב הירדן, ופלישת צבאות ערב ממצרים, ירדן, עיראק, סוריה ולבנון תובס ותגורש על-ידי צבא ישראלי שהוקם בן-יום אחרי הכרזת המדינה היהודית בשם ישראל – בשעה שהמדינות הפולשות מנו 30 מיליון תושבים, ומדינת ישראל המחודשת רק 650,00 תושבים.



  1. המכתב נתפרסם בכרך שלישי של “כתבים לתולדות חיבת–ציון וישוב ארץ–ישראל”, שנערך על–ידי א. דרויאנוב, עמ' 495.  ↩

  2. “ממעמד לעם”, מהדורה שניה, עמ' 39–38.  ↩

  3. “אנחנו ושכנינו”, ד. בן–גוריון הוצאת “דבר”, עמ‘ ל“א–ל”ג. הדברים נכתבו ביום ט“ו בשבט תרע”ח, ונתפרסמו תחילה ב’דער אידישער קעמפפער".  ↩

  4. “ממעמד לעם” (מהדורה שניה), עמ' 73–26.  ↩

  5. “יומן ירושלים”, ח. ארלוזורוב, עמ' 341  ↩

  6. “ממעמד לעם”, עמ' 475–474 (מהדורת תשט"ו)  ↩

  7. “ממעמד לעם”, עמ' 77–76.  ↩

  8. “ממעמד לעם”, עמ' 99.  ↩

  9. “הפועל הצעיר”, גליונות 8–7, 28 בנובמבר − 5 בדצמבר 1930.  ↩

  10. “הפועל הצעיר”, גליון 22, 20.3.1931.  ↩

  11. “הפועל הצעיר”, גליון 8, 2.10.1930.  ↩

  12. סאקר בדבריו לפני הועדה טען כי הערבים אינם עוינים את הציונות, בהסתמכו על החלטות הקונגרס הערבי שבהחלטותיו לא היה סעיף נגד הציונות. הדבר נעשה לפי בקשת היהודים, והופעה זו של סאקר הגדילה את רוגז ואי–אמון גם של אלה מהערבים שגילו נטיה להידבר עם היהודים.  ↩

  13. .נתפרסם בחוברת – La Nation Arabe, Revue Mensuelle No. 2, Décembre 1934 – Genève. Organe De la Délégation Syro–Palestinienne auprès de la Société des Nations. Rédigé par l'Emir Chekib Arslan et Ihsan Bey El–Jabri.  ↩

  14. “2.4.1934” במקור המודפס, צ“ל 1936 – הערת פב”י.  ↩

  15. השיחה, כאמור, נתפרסמה בחוברת ב' של “La Nation Arabe” מחודש נובמבר – דצמבר 1934.  ↩

  16. מינוי ועדה מלכותית שתחקור את הסיבות למהומות בארץ ותשמע את טענות היהודים והערבים.  ↩

  17. הערת פב"י: שדיול (Schedule) היה שמה של מכסת רישיונות עליה (סרטיפיקט) לעובדים בזמן המנדט הבריטי.  ↩

  18. במקור נכתב “פנו” – הערת פב"י.  ↩

  19. בהטלת הסנקציות על איטליה, לאחר השתלטות על חבש.  ↩

  20. במקור נכתב: “ערבית” – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  21. שבנוסח המקורי של חיימסון–ניוקומב, ראה לעיל עמ' 152.  ↩

  22. גם המסמך הקצר ניתן לעיל בעמ' 156, והוא מורכב מארבעה סעיפים.  ↩

  23. החזרה בסעיפים 17 ו–18 על תוכנו של סעיף 16 היא במקור – הערת פב"י.  ↩

  24. הפרדת עבר–הירדן.  ↩

  25. במקור נדפס בטעות: “מלקולום” – הערת פב"י.  ↩

  26. חבר המשתתפים, ציונים ולא–ציונים בועידה שמתוכם בחרו מישיבה לישיבה את המשתתפים בפגישה עם נציגי הממשלה האנגלית בארמון סנט–ג'יימס.  ↩

המלצות קוראים
תגיות