רקע
יצחק בר לוינזון
ביקורת על "כליל יופי" לאד"ם הכהן
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: וארשה; תרנ"ד

תשובה להחכם אד“ם בווילנא על קבלת מחברתו כליל יופי. יקירי! מכתבך ומחברתך כליל יופי הגיעוני מהפאָסט לנכון. תודה וברכה לך אדוני! כי זכרתני אתך, וגם כבד כבדתני בפרי עשתונותיך, אשר ברכך ה' אלהיך, עוד תנוב בשיבה, וכל פריך דשנים ורעננים יהיו! ואשר רצונך יקירי, לשמוע משפטי על פעלך זה, הנני הפעם כבן זכאי, לא אדע אם אומר או לא אומר. מפני ענות צדקך, אמרת כי הפרזתי על המדה, בתתי לשיריך יתר שאת ועז, אמנם שהדי בשחק נאמן סלה, כי בתם לב דברתי אז, ועוד מימים רבים אתי ילין משפטי זה, דברתי כבר, דברתי זה לא כביר במכתבי העבר, ואדבר גם היום, כי שיריך לחכי לשד השמן, ומדברך נאוה, אטעם בם כל טעם כבדגן שמים, וכמוהם גם השיר החדש אשר שרת מליץ נכבד ומפאר, ליום הושת נזר המלוכה על ראש אדונינו רוח אפינו משיח ה', קיסר רוסיא יר”ה, אך חסרון שירך זה, הוא רק קטן כמותו, מי יתן והיה כפול שבעים ושבעה, כי זה הקיסר המשוח הוא מרגניתא דלית ליה טימא, – הכרתי בשירך זה כי בחפזון יצא מתחת ידך הרחבה, וביותר הדרוש הנמצא שמה, – ואנכי אחרי ראי ממכתבך זה ענותך כי רבה היא! וכי האמת טוב לך עשרת מונים מכבודך, לכן לא אכחד תחת לשוני כי דרושך זה, אם טוב אולי היה לשעתו בהגדת בעל פה, כרוב הדרושים הנאמרים בהקהל והבנוים על שקלא וטריא של פסוקים ומאמרי חז“ל בפי דורש חכם, המטיף לעם בצח לשון, במעל ידים, בנשיאת כתף ורקוע רגלים, וכבר אמר החכם על דומה לזה, שהמה כמלאכים חדתין לצפרא וכו' או כחוטם שעוה, אשר תצדד אותו כחפצך לכל פאה, אם טובה דרשה כזו להשמעת אזנים, אך לא למראה עינים, לשלחה כמו שהיא על פני חוץ בפרסים הדפוס, כי באמת מצאתי בו דברים בלתי נוסדים, וכי שקל ישקלו בכף מאזנים יעלו שמים, ובפרט בענינים הללו שכבר התפוצצו עליהם הררי עד, ותליסר אלפי גמלי טעונין מדרשי' להימין ולהשמאיל, ואתה ברגע אחד ובמפולת יד באת להכריע בין אלפי חכמים גדולים ועצומים הלוחמים בדעותם מני דור דור. אקוה כי תודה אדוני לדברי, אם תעבור עליהם במתינות וברוח משפט ורוח נכון, וכמדת טובך וענונותך, והיא מדה מסגלי החכמים והשלמים, הרואים טרפה לעצמן, ולולי כי הפצרת בי יקירי לחוות דעתי ומשפטי, חי אני! כי הייתי מעלים זאת תחת חכי ואֶדום, ולא דברתי מזה מטוב ועד רע, כי אין זה מלאכתי להיות מבקר בפום-בי ספרי זולתי; מתבודד הנני במלאכתי אשר חלק לי אלהים, אינני מתגדר במלאכת זולתי, ואינני מתחבר אל להקת סופרי זמננו, הקטנים עם הגדולים, ה' עליהם יחיו! אף כי אוהב חכמים אנכי מנוער, והלואי הייתי יכול להתאבק בעפר רגלי השלמים והטובים שבהם, כמו שהייתי בימי חרפי, בהיותי הולך ונוסע בארץ, ושמשתי תלמידי חכמים, לאלף ארחותם, וזה כשלשים וחמש שנה, הנני כצפור בודד על גג, נטוע כבמסמרות למשכני וערשי, וכמה פעמים נקראתי לחבר משכילים לאמר: לכה אתנו! נבוא יחדו במכתבים רצוא ושוב, כיס אחד יהיה לכלנו, ונהיה מהמבקרים והשופטים המודיעים לחדשים, כהוברי שמים וכו' וכו' אך בדי תודה והשתחויה השמטתי מהם, ובהשתחויתי נערתי חצני, ושבתי למקומי להיות נחבא אל הכלים כבראשונה, ע”כ לא תמצאני יקירי! חבר לשולמית ולא לבכורי העתים וזולתם, ואני אינני בקי אפילו בשמותם. וחי אנכי! כי לא ראיתי מהם כ“א מעט ובמקרה, כי לא נמצאו מהם בעירי, וידעתי גם ידעתי כי יש ביניהם לפעמים דברי חכמים גדולים וענינים יקרים, מגדולים חקרי לב להולכי תם, מהם הנודעים לי רק בשם, ומהם אוהבי ומיודעי מנוער, אשר נפשי קשורה בנפשם, ובכבודם אתימר, אך נתבטלו במעוטם, ורובם מהמתערבים בחבורות הללו כל מגמתם להיות רועשים ומרעישים ארץ ומלואה, ידם בכל ויד כל אדם בם, זה בונה וזה סותר בדברים של מה בכך, וזה חונף למען יחנף – כשם שאני רוקד כנגדך!! זה מותיב שלא כהוגן, וזה מפרק שלא כהוגן, זה בא ומאזנים בידו, שוקל, סופר, מונה ומבקר, שופט ודן החיים והמתים אשר באשמנים מאלף דור, וגם הקדושים אשר בארץ, זה מבזה וזה מקלל, כנערים שובבים מבני הכפרים האכרים, הרצים בפרשת דרכים, מבהלים האורחים מהיהודים האמללים הנוסעים לתֻמם, ועפרו עליהם בעפר, ירוצו אחרי העגלות ויקראו אחריהם מלא, וכמוהם רוב המבקרים החדשים, לכן המשכיל בעת ההיא ידום, לא ישים לבו לא לברכתם ולא לקללתם, כי שתיהן כמוץ גרן המה, את אשר יכבדו אינו מכֻבד, ואת אשר יקלו אינו מקֻלל, וכל מגמתם לפרוק עול תורה ועול שמים, ולשום תָהלה בכל דבר קדוש באומה, יש מהם שישימו על דבריהם מעטה לכסות את צאתם, ויש מהם אשר גברה בם העזות, ומצח אשה זונה היה להם, יקיאו כל אשר בקרבם בגלוי, ושמחים בצאתם. ואני ידעתי, אם פנים בפנים, או מפי אנשים ישרים, כמה יחידים מאלה המכסים, לא אגלה שמותם, – חי אני! כי טובה החסידות הסכלית מהשכלתם, כי היא איננה מזקת כל כך, שומר נפשו ירחק מהם ומחברתם, ומהם היתה הנסבה כי ירדה ההשכלה פלאים, והחסידות עשתה לה כנפים עד לשמים. עתה אשובה למטרת השגתי על הדרוש בכליל יופי, ואומר: א) המליצה “ה' אחד” אין הכוונה אחדות במספר (איינער) לשלול הרבוי, אבל הכוונה כמו “אין כמוהו" (איינציג) “אין לו דמיון” וכמליצה בתהלים מאין כמוך ה', וכן נוכל לומר על שם עצם פרטי ד”מ ראובן אחד, והכונה אחד הוא, (כי בלשון העברית מובלע דבור המציאות "איזט" התפוח אדום), ור”ל ראובן אחד הוא ר“ל אין לו דוגמא, וכאלו אמר שלם בתכלית השלמות, ולהיות אין שלם בעולם ויאמר כ”א ע“ד ההעברה על כל נברא, ואין שלם או אחד, כי אם ה' לבדו, ומזה ג”כ אחד היה אברהם, ר“ל השלם מן האנשים שבבני גילו (ועיין כוזרי מאמר שני סימן ב' בר"ה ועל הדרך הזה נאמר אחד לשלול) וכו'. ב) מה שבאר לדבר חדש שמלת “אחד” פה פירוש “לבדו” ונמשך אל “אלהינו” כבר באר הרשב”ם על התורה בפסוק הזה עיי“ש. ועיין גם טוב הלבנון להגאון בעל נצח ישראל בביאורו לחוה”ל (שער א' פרק א') ואמר שלא בא הכתוב בתיבות ה' אחד למעט השניות כי היה לו לומר ה' אלהינו הוא יחיד, עיי“ש. וראה דבר נפלא שלא מצינו גם הלשון “אלהים אחד” בכל התנ”ך, כי אם “אל אחד” ויבוא אל עם כנוי אלי ולא יותר, ולא יאמר אלנו, או אלך או אלהנו בלא יו“ד ורק ברבים אלהינו, אלהיך וגם פה נאמר “אלהינו” מן אלהים הנפרד, א”כ לא היה יכול הכתוב לאמר פה ה' אלהינו אחד, כי היו שני הפכים בנושא אחד, כאלו אמר מלכינו (ביוד הרבוי) אחד, לזאת היה הכתוב מוכרח להוסיף עוד אחר “אלהינו” השם הויה עצם פרטי, והוא אחר, ונופל עליו אח“ז התאר “אחד” וכן נאמר: והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד, ושמו אחד. וכן הבין התרגום יונתן בזכריה והיה ה' למלך וגו' יהיה ה' אחד, שהכוונה בו שיקבלו אז כל הארץ מלכותו, ויעבדודהו שכם אחד עיי”ש. וכן מפרש שם הבן עזרא, והיה ה' למלך וגו' יהיה ה' אחד פי' יהיה ה' למלך אחד. ג) שאמר שלא נמצא בדבריהם אחדות או יחוד ה', הלא כבר נמצא בסדר התפלות שתקנו לנו קדמונינו, ומיחדים שמך וכו' שמע ישראל וגו' ובפירוש הפסוק של שמע ישראל וגו' ה' אחד ופי' “שמך" הוא "הויה" שם עצם הפרטי, – וקרבנו מלכנו לשמך הגדול (הוא הויה ב"ה) וליחדך באהבה וכו' שמע ישראל וגו' ה' אחד, הרי שהבינו רבותינו מסדרי התפלה בתיבות ה' אחד את היחוד והאחדות. אף שיוכל להיות שזו המליצה לקוחה פה לסדר התפלה אח”כ מן ספרי המדרשים, שכמו שהוכחתי כבר שהרבה מן תפלות יוצר של חול נלקח מן ספרי חז“ל קדמוני קדמונים. ובילקוט (דברים סימן תתל"ו, והוא מן המדרשים) כיון שישראל נכנסים שחרית לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומיחדין שמו ואומרים שמע ישראל וגו' ועוד שם בשם הספרי: ה' אלהינו: עלינו ליחד שמו ביותר, ועוד שם כמה פעמים הלשון הזה. גם מה שאמר שאין כלל בפסוק שמע ישראל זה שום כוונה אל אחדות או יחוד גמור, הוא סותר א”ע אחרי זה, ד“מ: הוא הכופר באחדות, – וכל אשר יכוון יחוד ה' הזך והנקי, – ותקבל באמונה שלמה את היחוד הזה, וכן הרבה. ד) בהביאו הפסוק: “יהיה ה' אחד” לא הביאו בשלמות והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, כי משם נראה די גלוי שהכוונה שה' יהיה למלך אחד, כמו שבאר שם הראב”ע. ה) מה שכתב שהתאר מלך הוא מן ילך, כבר הקדמתיו בספרי שרשי לבנון ערך מלך. “מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע”. הנה לפי דבריו של המחבר היה ראוי להיות מלך אחד כולל על כל הארץ פה, כמו שאין בשמים כ“א אחד על כל העולם, ואנחנו ראינו ההפך מראש ימות קדם עד היום, שיש מלכים רבים בעולם, וכן נראה שמסכים עם השי”ת, כי כפי הכתוב בדניאל, יש שרים ממונים בשמים על כל מלך ומלך. 9ׂ) כל יסוד הענין הזה אם יותר טוב במדינה ממלכת זקנים או מלך אחד, כבר נכתבו על זה ספרים רבים כחול הים, להימין ולהשמאיל, ונלחמו מכל אומה ולשון חכמים מופלגים במועצות ודעת, וגם האברבנאל בתוכם. ואנחנו רואים ארץ ישמעאל ופרס ומלכי אפריקא המתנהגות ע“פ מלך אחד, ואין לך עושק וגזל משפט כמו במדינותיהם, וארץ שווייץ מתנהגת ע”פ זקנים, והיא ממלכה טובה וישרה. ומי יבוא אחרי החכמים הלוחמים בענין הזה להכריע ביניהם, כי צריך לזה דעת רחבה ובלתי מוגבלת בחכמת הפוליטיקא להכריע בראיות חזקות אשר עליהן אין להשיב. וזה הוא באמת דבר מוסכם אצל חכמי התלמוד שדוקא מלך אחד במדינה הוא הצלחת המדינה כמו שאמרו: “דבר אחד לדור" אמר משל ההמוני, כל בית אשר יש לו הרבה בעלות הבית לא ינוקה לעולם, ועוד צריך לדעת שמהנהגת המדינה בימי קדם אצל עם ישראל, אין להביא כלל ראיה לא להימין ולא להשמאיל לזמן הזה ובמקומות הללו, והאמת שלא כל המדינות שוות, יש מדינה שהכרחה שתתנהג ע”י זקנים. ויש מדינה שאי אפשר להצלחתה כ“א ע”י מלך אחד. ח) אמר: “ששלמה אמר ע”ד ההתול: כי גבוה מעל גבוה וגו' וממשלתם תחל ע“כ מן הרבים ויוצאת ויורדת אל היחידים שהוא רק תהפוכות והפך כל טבע המציאות שהוא לצאת תמיד הרבים מן היחיד”. בכל הדברים הללו אין דבר אחד מתום. – ועוד אומר שמהוכחותיו אלו נוציא היקש: שבמדינה שיש שם רק מושל אחד על כלם, צריך להיות א“כ במחוז עכ”פ שני מושלים קטנים ממנו, ובפלך עכ“פ ארבעה מושלים יותר קטנים, וכן למטה ולמטה עד שבכפר צריך להיות עכ”פ עשרים או שלשים מושלים היותר קטנים!! אבל באמת שהכוונה בתאר שומר, נוטר נטורי קרתא, וכל אשר תגדל העיר כן ירבה הנטורי קרתא, והכוונה הפאליצייא ובארצות פרס בימי קדם היו נקראים אלה בשם עיני העדה או אזני העדה, כמו הגעהיים פאליצייא בימינו, שמודיעים כל דבר אל המלך ושריו, וכן גם היום אצל מלכי כינא. וכל אשר יתרבו אנשי הפאליצייא, ושפלים תחת שפלים, כן יתרבה העשק, ד“מ ראש השוטרים בעצמו לא יוכל ללכת בכל מקום ומקום לדרוש ולחקור וכדומה, ומוכרח לתת על יד השומרים שלמטה מהם, עד שיבוא אל הפחותים והשפלים שהמה הרבים, ובפרט בעיר גדולה, ובהמון הרבים ההם אי אפשר שיהיו כלם אנשי יושר, ואין זה הגזל בא מהראשים הגדולים, כי אם מהקטנים ומשרתיהם, ומכ”ש שהמלך וכסאו נקי, ואין הפירוש של וגבוהים עליהם אל קבוץ גדול ביחד של שרים, כמו שחשב המחבר, אבל הכוונה על שומרים יחידים זה גבוה מזה, וזה עוד גבוה מזה, עד ראש השומרים. והכוונה בכל הפסוק הזה, שאל תתמה שעושקים בעיר גדולה (שם מדינה הונח בלשון ערבית גם על עיר גדולה, ולפעמים על עיר המלוכה) והלא שם שומרים הרבה בסתר להביט אל כל עול? יען שרבים המה, ובין רבים אי אפשר שיהיו כלם צדיקים. אבל יתרון ארץ בכל הוא, ור“ל בכלל טובה שמירה זו אם לא בפרטי פרטים לפעמים, כי המלך לבדו לא יוכל להביט בעצמו אבל צריך למשרתים רבים תמיד, כי אפילו המלך לשדה, (ר"ל בעל הבית עשיר אשר לו שדות רבים) גם הוא לא יוכל לראות בעצמו בכל מקום, ומלאכתו נעשה ע”י שומרים אחרים, ומרבה עבדים מרבה גזל. ט) ויתרון ארץ וגו' אבל יתרון כל ארץ אשר הוא בכל וכו' וכו‘. לפי יסוד הדרוש הזה, היה ראוי שיאמר הכתוב גם פה ויתרון מדינה בכל הוא ולא “ארץ” כי כבר הוכיח שמדבר רק ממדינה. י) מה שהביא ראיה מהפסוק (משלי כ"ח) בפשע ארץ רבים שריה, א“כ לפי הנחתו היה מחויב שיאמר בפשע מדינה. גם ראינו שכל מלכות ישראל היה ראשונה ממלכת זקנים, והיתה הנהגתה טובה, ושמואל הזהירם בדבר המלך. ונראה לי שהפסוק “בפשע ארץ” הכוונה כשנעשה מרד במדינה שמרדו במלך או בזקנים המושלים, שאז כל דאלים גבר. והלשון “בפשע” מורה המרידה, כמו ויפשע מואב וכיוצא בו הרבה. וכן פושע ישראל, המשליך מעליו עול התורה (אבטריניג). שם צד כ”א וז"ל: "ואני נוטל עליה עוד שאלה אחת והיא הפוכה מן הראשונה וכו’ ואנכי שואל שהיא ללא צורך" וכו' וכו‘. יתבוננו נא הקוראים, ומה על יראת ה’ שהיא מדרגה קטנה ושייכה כפי הנראה לילדים ולקלי הדעת, תמהו רבותינו ז“ל ושאלו: אטו יראה מלתא זוטרתא היא? מכ”ש דכ“ש אהבת ה' שהיא מדרגה גבוהה מאד, ובפרט בפי תנאיה פה “בכל נפשך” וכמבואר אפילו נוטל את נפשך, וזהו מדרגת אברהם אבינו ויצחק בנו, ומדרגת חנניה מישאל ועזריה, ומדרגת ר' עקיבא וחבריו (שהיו סורקין את בשרו, ומעלה זו עוד גדולה מחנניה מישאל ועזריה שאמרו עליהם חז"ל אלמלא נגדוהו וכו') והגיעו אלה הקדושים המעטים למדרגה זו ע”י קדושה וטהרה וע“י חקירה מופלגת באלהות, וז”ל הרמב“ם הלכות תשובה שרק עפ”י ידיעה תהיה האהבה אם מעט ואם הרבה, ואמר שאי אפשר להשיג האהבה אם לא אחר ידיעת חכמות רבות ונשגבות, ובפרט אהבה כזו המפורשת פה בתנאיה אפילו נוטל את נפשך, והתורה הלא נתנה להמון, אשר לא ידע שום חכמה ומדע, וידענו מר' עקיבא שהיה פלסוף גדול מוסף על קדושתו, ועליו אמרו שנכנס בפרדס החקירה באלהות בשלום ויצא בשלום, ואמרו במדרש: נתגלה לר' עקיבא מה שלא נתגלה למשה. ויפה אמר רבנו בחיי הזקן, שאהבה כזו שיש בה מסירות נפש בפועל, היא מדרגה שלא תתכן מכל אדם, לפי שהיא למעלה מן היכולת הבשרית!! ואצל המחבר שלפנינו מלתא זוטרתא אהבה כזו, וטבעית היא בלב כל אדם ובכל אומה שבעולם, שמצינו בתורה הלכה למעשה, שאיש עברי היה מקלל את ה‘, ומצינו שאמר קרא והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו. ומצינו בבני ישראל אחר שהאמינו בה’ ובמשה כעדות הכתוב אצל קריעת ים סוף, בכל זאת עשו תיכף אחר ג' חדשים את העגל, וכמה פעמים קראו תגר על ה‘, ולא האמינו בנפלאותיו וימרו את פיו, ואת קדוש ישראל התוו, וכן אחר כך בניהם ובני בניהם, אבל באמת שהתורה צותה מצוה זו להמון רק כפי החלק והגזרה, ויוכל לקיים מצוה זו אהבת ה’ בכל נפשו, או הנביא או הפלסוף המובהק כאברהם ור' עקיבא וחבריהם מה שהשיגו כן ע“י הפילסופיא הטהורה או אנשים פשוטים המאמינים הענשים עפ”י חק וגזרה, אף שהוא נגד טבעם, כמו לא תחיה כל נשמה שצותה התורה, וצותה להמית עע“ז מישראל, וצותה לא תחוס עינך עליו שהוא נגד הטבע, וכמו שאומר איש באחיו, ונאמר האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וכו', וכמו שצותה על לא תחמוד, וצותה לגרש אשתו האהובה אם זנתה, וצותה לגרש את בניו שנולדו מאשה פסולה, והלכה למעשה בימי עזרא ונחמיה שהבדילו את נשיהם הנכריות ובניהם, והוא נגד הטבע, אבל הוא מכח האמונה והדת לבד. והשאלה איך תצויר לצוות על האהבה? שאלה זו נשאלה ג”כ על אהבת איש לאיש שצותה התורה: “ואהבת לרעך כמוך” “ואהבתם את הגר”, ומה יענה המחבר על זה, האם גם פה אינה מצוה, ורק טבעית? ואם טבעית למה נצטוו? ובאמת כל הענין הזה בכלל הוא דרוש ארוך מאד, וכבר כתבו על זה עוד חכמי הרומיים ופלסופי ישראל והאומות בהמון ספריהם, והמחבר שלפנינו רוצה לעמוד על יסוד הענין הזה בעמדו על רגל אחת! ויהי כאשר מצא המחבר פסוק אחד (דברים י"א א') עוד הפעם ואהבת וגו' אמר עליו אע“פ שהוא דבר טבעי, מ”מ רצה ה' שיקבל שכר על האהבה, שהכפל יורה שהוא בא רק למצוה ולקבל שכר, וע“כ לא אמר שם עוד בכל לבבך, עיי”ש. טרם אענה על דבריו אלה, הנני ראשונה להראות להמחבר בדרך כלל עוד פסוק אחד בתורה שאהבת ה' היא מצוה, (והוא דברים למ“ד ט”ז): אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' אלהיך, והלא הוא דבר טבעי לפי דעת המחבר. ואחר זה הנני להראות לו עוד הפעם שמפרש צווי אצל אהבת ה' (שם בפרשה י“א והנאמרת ג”כ יום יום אחר פרשת שמע ישראל) והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, הרי לך צווי, והרי לך גם בכל לבבכם ובכל נפשכם, שהמחבר מורה עליו באצבע, ולא מצא בפרשה זו י“א בפסוק א', ולו היה רואה תיכף אח”כ בפרשה זו בפסוק י“ג היה מוצאו. צד כ”ב כתב המחבר וז“ל: “שמע ישראל וגו' שאין פירושו “כמו שהבינו בו רבים כי ה' הוא אחד ואין שני לו כמוהו, כי זה הוא דבר הסותר א”ע כמבואר כבר בספרי חכמת מה שאחר הטבע כי ב' אלהות שוים הוא דבר נמנע” עכ”ל. לא אמר כלום, כי הוא אינו מדבר פה עם פלסופים וחוקרים גמורים, כ“א עם כלל המון, וע”כ צריכים לצוואה זו, ואם היתה הפלסופיא האמתית מסכמת שאפשר להיות שני אלהות בעולם כמו שחשבו הפרסים והכשדים, אז לא צותה התורה להאמין נגד האמת, אבל כל מה שצותה התורה להאמין הכל הוא מסכים עם הפלסופיא הטהורה והאמת, אבל לאו כל עלמא גמירי בפלסופיא, ולכן באו המצות הללו להעם כחק, ואשר בכחו להתפלסף בדבר הזה יחקור, ואז יודע לו עפ“י החקירה מה שנצטוה עפ”י הגזרה והחק. מדברי המחבר הזה נראה גלוי שכל דבר בדת שהוא נודע ע“י המעטיפֿיזיק לא באה התורה לצוות עליה, א”כ באו בתורה כמה מצות שלא לצורך, כי הם כדברים הסותרים א“ע, ד”מ: לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, כי זה בלתי מוסכם עם הפלסופיא שיהיה אלהים רבים בעולם, וכן לא תעשה לך פסל וכל תמונה, כי לפי הפלסופיא, הבורא אין לו דמות וצורה כלל, וכן הצווי שלא לעבוד צבא השמים, ולהשתחות להם, כי הכל הוא נגד המעטיפֿיזיק. (עד כאן מצאתי בכ“י של החכם ריב”ל ז"ל)

המלצות קוראים
תגיות