הָבָה עַתָּה וּמְשָׁלִי לַמְּלָכִים הַנְּבוֹנִים אֲדַבֵּרָה:
כֹּה לַזָּמִיר רָם-הַצְּלִיל הַנֵּץ אֲמָרֵיהוּ הִבִּיעַ,
עֵת צִפָּרְנָיו בּוֹ נָעַץ וּלְרוּם הֶעָבִים נְשָׂאָהוּ.
מַר הִתְיַּפַּח הַזָּמִיר מְדֻקָּר בְּעִקּוּל-הַצִּפֹּרֶן,
אַךְ הַלָּזֶה דְבָרוֹ לוֹ הִגִּיד בְּעַזּוּת וּבְרָב-תֹּקֶף:
מַה תְּקוֹנֵן הָאֻמְלָל, בְּכַף הַתַּקִּיף הֵן נִתְפַּסְתָּ.
אַף אֶל אֲשֶׁר אוֹבִילְךָ, שָׁם תָּבוֹא וְאִם-כִּי בַעַל זֶמֶר.
אִם אֶחְפְּצָה לְבָרוֹת לִי תִהְיֶה אוֹ חָפְשִׁי אֲשַׁלְּחֶךָ:
רַק חֲסַר-לֵב יְנַסֶּה הִתְקוֹמֵם לְרַב-כֹּחַ מִמֶּנּוּ —
הוּא נִצָּחוֹן לֹא יִנְחַל, אַךְ יוֹסִיף עַל בָּשְׁתּוֹ גַם הַצַּעַר.
כָּכָה הַנֵּץ קַל-הַטַּיִס, הָעוֹף פְּרוּשׂ-הָאֵבֶר הֵשִׂיחַ.
המשל דלעיל הקדום במשלים שבספרות העולם, לקוח מ“מעשים וימים” של הסיוֹדוֹס, שתרגם מיוונית שלמה שפאן. תרגום זה זיכה את המתרגם בפרס טשרניחובסקי בפעם השניה. לפני כן ניתן לו פרס טשרניחובסקי בעד תרגום “הימנוֹנוֹת הוֹמריים”. לזכותו של שלמה שפאן יש לזקוף שורה של תרגומים מיוונית: “אֶפיגראמות הוֹמריות”, “מלחמת הצפרדעים והעכברים”, “אֶלגיות” (נדפסו בכתבי-עת שונים), “משלי אזוֹפּוֹס” (יופיעו במוסד ביאליק), “יציאת מצרים” מאת יחזקאל ההלניסטי (הופיע לפני שנים בהוצאת “יבנה”).
שלמה שפאן פותח את השיחה בענין התרגום מיוונית:
שאלת תרגום דברי שירה בכלל מסובכת ביותר ואין לקבע בה כללים מפורשים ומוצקים. החוש הפיוטי של המתרגם, חדירתו לרוח המקור, שליטתו בלשון העברית, בהטייתה לחפצו — כל אלה מכריעים בטיב התרגום הפיוטי. והוא הדין גם לגבי תרגום דברי שירה מן הלשון היוונית. החוש האֶפּי העמוק של טשרניחובסקי וההרגשה הפיוטית החריפה שלו עמדו לו בתרגום האֶפּוס ההומרי. בתרגום שירה יוונית יש בעיה מיוחדת של התאמת המשקלים היוונים הקלאַסיים, שהם משקלים כמותיים, למשקלים המודרניים של השירה העברית שהם איכותיים (טוניים). יש כאן מעין העברה מפסים רתמיים ממין אחד לריתמיקה מסוג אחר. לא כל המשקלים ניתנים לעת-עתה להעברה כזאת. כוונתי למשקלים המאֶליים ומשקלי חלקי המקהלה בטראגדיה היוונית. וגם בהעברת ההכּסמטר לעברית יש לשמור על היסודות המוסיקאליים של הלשון העברית החיה. עשיה מכאנית לא תצלח במקרה זה. דומני שאני יכול לציין בסיפוק את הצלחת ההכסמטר בהברה הנהוגה בלשוננו, ההברה הקרויה ספרדית. אני מקווה כי תרגום האֶלגיה היוונית, שאני עוסק בה כעת, יוכיח גם את האפשרויות המלאות למסירת משקל האֶלגיה (הכסמטר + פנטמטר).
נתיחד מקומה של הלשון העברית, בין שאר לשונות, בכך שהיא שרויה בתהליך של התפתחות “דוהרת”. ולכן יש לפעמים, צורך בתרגומים נוספים על אלה שכבר נעשו מיצירות מופת. תרגומים שנחשבו לפני דור או שני דורות כמעולים, נראים מוזרים מאד בעיני הנוער העברי בדורנו, והזרות הזאת לא פעם משמשת חציצה בין היצירה ובין קליטתה על-ידי הקורא. משום כך הננו עדים לנסיונות רבים של תרגומים שניים לאותן היצירות. כזה גורלם של התרגומים מיצירתו של שקספיר, טולסטוי, דוסטוייבסקי ועוד.
יש בספרותנו כמה וכמה תרגומי מופת, שהשפעתם היתה רבה מכל הבחינות. כאלה הם בלי ספק תרגומיו של דוד פרישמן ושל אחרים בדור הקודם, שהשפיעו השפעה מכרעת על קידומה והתפתחותה של ספרותנו. יחסו של פרישמן אל מלאכת התרגום היה שונה ממה שנדרש בימינו. אבל עצם העובדה של החדרת ספרי מופת לספרותנו בלבוש עברי מתוקן, בלשון טבעית, היה בה משום תרומה חשובה: כתרגומים מביירון, מניצשה (“כה אמר סאראטוסתרה”), מטאגורי וכו' בשירה ושל אנאטול פראנס ואחרים בפרוזה. בדורנו יש לחשוב כמתרגמי-מופת את י.ד. ברקוביץ בתרגומיו משלום עליכם, את אברהם שלונסקי בתרגומי השירה ופרוזה שלו, את ד"ר שמואל פרלמן בתרגומיו המצוינים מכל הבחינות (גם מבחינת הדיוק, גם מבחינת האוריגינאליות, גם מבחינת האמנות) לכתבים הפרוזאיים של היינריך היינה. לדעתי, צריכים תרגומים אלה לשמש גם מקור לימוד והתבוננות למתרגמים בכל השטחים.
ספרותנו צמאה עדיין לספרות המופת של העמים ויש לציין את המשימה הגדולה שקיבל על עצמו ראובן אבינועם בתרגום השירה הקלאסית של אנגליה ואמריקה ללשון העברית. כן אין להסיח את הדעת מתרגומים כמו “פאן טדיאוש” מאת אדם מציקביץ' על-ידי י. ליכטנבום ו“אנה קרנינה” לטולסטוי על-ידי יצחק שנהר ז"ל, ועוד אחרים. כן יש בדורנו ערך רב לתרגומים מיידיש, הבאים להכניס את מיטב היצירה הזאת לתחום ספרותנו. כאן יש לציין את מפעלו של שמשון מלצר בתרגום י.ל. פרץ ובתרגום האנתולוגיה משירת יידיש.
נוכח המצב הירוד השורר בדרך כלל בשדה התרגום אצלנו, מתעוררת מפעם לפעם השאלה, איך לתרגם יצירה כהלכה. הכללים לתרגום יצירה הם פשוטים ומקובלים מקדמת דנא: ראשית כל ידיעת הלשונות וידיעת העניין, או, לגבי יצירה ספרותית, קרבה נפשית לעניין, ומה שכדאי להוסיף: המתרגם צריך לשוות לנגד עיניו את הקורא. קורא זה צריך ליהנות מן היצירה במישרין, כאילו היתה מקור. מובן שלגבי דורנו, בניגוד לתרגומים לעברית בדורות הקודמים, חשוב גם הדיוק. אין המתרגם רשאי לעשות ביצירה הספרותית כאדם העושה בתוך שלו. ואף לא לתקן, לשפר, לשכלל, כמו שנוהגים לפעמים מתרגמים. מובן מאליו שהדיוק עצמו אינו פותר את בעיית התרגום הספרותי. יצירה ספרותית דורשת בראש וראשונה לבוש אמנותי, והמתרגם חייב לשקול את הדברים ברוחו גם מבחינה זו, אחרי שמירת העיקרון של הדיוק, שעליו אין לוותר. כמה מתרגמים רודפים אחרי מליצות, מלים קשות ונדירות (גם שלא לצורך הדיוק) — דבר זה פסול בתרגומים שכוונתם לגרום הנאה לקורא. כלל חשוב הוא: הבחנה פנימית ברוח סגנון המקור, כדי ליצור אֶקוויוואָלנט סגנוני בעברית. בזה מצטיינים, כאמור למעלה, תרגומיו של שמואל פרלמן. לגבי שירה אין לקבוע שום מסמרות של כללים, האינטואיציה של המתרגם, אם גם הוא משורר, היא המנחה אותו בדרך מסירת היצירה הפיוטית.
יש לציין אצלנו הבדלים גדולים מן הקצה אל הקצה בטיב התרגום. מצד אחד מופיעים תרגומי מופת, העומדים על רמה גבוהה מאד גם מבחינת הדיוק וגם מבחינת טיב הלשון. ומצד שני יש שפע של תרגומים, בעיקר מן הספרות הקלה והקלוקלת של הדור, הנעשים על-ידי אנשים שמידת ידיעתם בעברית איננה מספקת ומידת אחריותם כלפי המקור פגומה ביותר. תרגומים אלה, הבאים לספק קריאה המונית, סכנתם, כמובן, מרובה. מופיעים גם תרגומים, שיצאו מתחת עטם של סופרים או משוררים, והם לקויים מאד, וקריאתם מקהה את השיניים ומבלבלת את הקורא. ועל זה כדאי להתריע, אבל לא פה המקום לכך. תרגומים כאלה מופיעים לפעמים אפילו בהוצאות מכובדות ביותר ובעריכה מוסמכת. ברבים מן התרגומים הגרועים אשמות גם ההוצאות, הרודפות רווחים ומחפשות “עבודה זולה”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות