עֶרֶב אֶחָד, מַמָשׁ לִפְנֵי חֲשֵׁכָה, פָּגַשׁ אוֹתִי אַבָּא בֶּחָצֵר, כְּשֶׁהוּא נוֹהֵג בַּכִּרְכָּרָה הַקְטַנָה, הַיְרֻקָה.

“הֵי, חַבּוּבּ, מִתְחַשֵׁק לְךָ לִרְכֹּב אִתִּי לַבַּנָנוֹת?”

“בֶּטַח,” אֲנִי מֵשִׁיב, “וְעוֹד אֵיךְ!”

“נוּ, אָז לְמָה אַתָּה מְחַכֶּה?” שׁוֹאֵל אַבָּא, “קְפֹץ כְּבָר!”

מִיָד קָפַצְתִּי אֶל הַכִּרְכָּרָה, וְיָשַׁבְתִּי אֵצֶל אַבָּא, עַל הַקֶרֶשׁ הַצַר, מַמָשׁ מֵאֲחוֹרֵי הַסוּסָה הַחַמָה, הַמְזִיעָה.

“אֲנִי צָרִיךְ לָצֵאת אֶל מַטַע הַבַּנָנוֹת,” סָח לִי אַבָּא, “לִסְגֹר שָׁם אֵיזֶה בְּרָזִים וְלִפְתֹּחַ אֲחֵרִים. אַחַר-כָּךְ, כְּשֶׁנִגְמֹר, נַחֲזֹר.”

“יֹפִי,” אֲנִי אוֹמֵר, “נַרְוִיחַ נְסִיעָה.”

“וּמֵהַחֹשֶׁךְ אֵינְךָ פּוֹחֵד?” שׁוֹאֵל אַבָּא.

“לֹא, אַבָּא, בֶּטַח שֶׁלֹא. כְּשֶׁאַתָּה עַל-יָדִי אֵינֶנִי פּוֹחֵד מִשׁוּם דָבָר.”

אַבָּא צוֹחֵק וּמַעֲבִיר יָדוֹ בְּשַׂעֲרוֹתַי. נָסַעְנוּ כָּכָה בִּשְׁתִיקָה. נָהַגְנוּ וְיָצָאנוּ מֵחֲצַר הַמֶשֶׁק לְעֵבָר שְׂדֵרַת הַבְּרוֹשִׁים וּמִשָׁם דָהֲרָה לָהּ הַסוּסָה עַל דֶרֶךְ-הַחוֹל בֵּין הַפַּרְדֵסִים עַד שֶׁרָאִינוּ מֵרָחוֹק אֶת הַיֶרֶק הַכֵּהֶה וְהַצָפוּף שֶׁל הַפַּרְדֵסִים מִתְרַוֵחַ וּבָרֶוַח הַזֶה, שֶׁגָדֵל מֵרֶגַע לְרֶגַע, רָאִינוּ לְבַסוֹף אֶת מַטַע הַבַּנָנוֹת הַצָפוּף.

“אַתָּה רוֹצֶה לִנְהֹג קְצָת, בְּעַצְמְךָ?” שָׁאַל אַבָּא.

“אֲנַסֶה,” אָמַרְתִּי. “אַתָּה תַּעֲזֹר לִי.”

“נוּ, קַח אֶת הַמּוֹשְׁכוֹת,” אָמַר אַבָּא וְהֶעֱבִיר אֵלַי אֶת מוֹשְׁכוֹת הַסוּסָה.

“אֲבָל נְהַג אִתָּהּ בְּרַחְמָנוּת. הִיא סוּסָה טוֹבָה.”

הִתְרַגַשְׁתִּי קְצָת, כְּשֶׁנָהַגְתִּי לְבַדִי, וּבַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּחַיַי, בְּסוּסָהּ רְתוּמָה לְכִרְכָּרָה. הַנְהִיגָה הָיְתָה פְּשׁוּטָה מְאֹד. הַסוּסָה מְמֻשְׁמַעַת, הַדֶרֶךְ נוֹחָה, וְהָעִקָר – אַבָּא לְיָדִי, יוֹשֵׁב וּמְחַיֵךְ.

הוֹ הוֹ, כַּמָה הִתְגָאֵיתִי בְּלִבִּי אוֹתָהּ שָׁעָה. וּמְאֹד הִצְטָעַרְתִּי שֶׁחֲבֵרַי הַיְלָדִים אֵינָם רוֹאִים אוֹתִי עַכְשָׁו בִּגְדֻלָתִי. הוֹ הוֹ, הָיִיתִי מִתְפָּאֵר לִפְנֵיהֶם בִּנְהִיגָתִי עַד שֶׁהַקִנְאָה הָיְתָה אוֹכֶלֶת אוֹתָם.

“שְׁמַע, חַבּוּבּ,” אָמַר אֵלַי אַבָּא. “אַתָּה נוֹהֵג כְּעֶגְלוֹן מַמָשׁ.”

דְבָרָיו שֶׁל אַבָּא נָעֲמוּ לִי מְאֹד. הוֹי, כַּמָה טוֹב לִהְיוֹת עֶגְלוֹן. לֶאֱחֹז בְּיָדַיִם מְתוּחוֹת אֶת רְצוּעַת-הָעוֹר. לָחוּשׁ אֵיךְ הַכִּרְכָּרָה רוֹהֶטֶת מִתַּחְתֶּיךָ, אֵיךְ גַלְגַלֶיהָ חוֹרְשִׁים אֶת הַחוֹל הָרַךְ. לִזְקֹף אֶת הַפַּרְצוּף יָשָׁר אֶל מוּל הָרוּחַ הַקְרִירָה הַנוֹהֶמֶת לָהּ נְהָמָה חֲרִישִׁית בָּאָזְנַיִם וְלָשֵׂאת אֶת הָעֵינַיִם הַרְחֵק-הַרְחֵק מִזְרָחָה, אֶל חוֹמַת הָרֵי שׁוֹמְרוֹן הַמַכְחִילִים בָּאֹפֶק.

“נוּ, דַי לְךָ,” אָמַר אֵלַי אַבָּא. “הַמַטָע כְּבָר קָרוֹב וְצָרִיךְ לְהָאֵט.”

וְהוּא צֵרֵף יָדָיו לְיָדַי, וּלְאַט-לְאַט מָתַח בַּמוֹשְׁכוֹת, עַד שֶׁהַסוּסָה הֵאֵטָה מְרוּצָתָהּ וְנִרְגְעָה.

פָּנִינוּ אֶל מַטַע הַבַּנָנוֹת. מֵרָחוֹק רָאִינוּ אֶת מִגְדְלֵי-הַמַמְטֵרוֹת מַתִּיזִים אֶת מֵימֵיהֶם בְּמַעְגָלִים נִרְחָבִים עַל רָאשֵׁי הַבַּנָנוֹת הַנַנָסִיוֹת. הַטִפּוֹת נִצְנְצוּ בְּאוֹר הַשֶׁמֶשׁ הַשׁוֹקַעַת וְהִבְהִיקוּ מוּל עֵינֵינוּ בַּהֲמוֹנֵי גְוָנִים. הָאוֹר הָרַךְ שֶׁל הַשְׁקִיעָה צָבַע הַכֹּל בִּצְבָעִים יָפִים. הָרוּחַ פָּסְקָה, וּמִסָבִיב עָמְדָה אֵיזוֹ דִמְמַת-זָהָב מְתוּקָה, כָּזוֹ הַמִזְדַמֶנֶת לְעִתִּים לִפְנֵי עֲרֹב הַיוֹם.

פִּתְאֹם קָם אַבָּא מִמְקוֹמוֹ, תָּקַע בְּיָדַי אֶת הַמוֹשְׁכוֹת וְאָמַר לִי בְּקוֹל מְצַוֶה:

“אַל תָּזוּז מִפֹּה! אָחֹז אֶת הַמוֹשְׁכוֹת וּשְׁמֹר עַל הַסוּסָה! חַכֵּה, תֵּכֶף אֶחֱזֹר.”

וּמִיָד קָפַץ מִן הַכִּרְכָּרָה, רָץ לְתוֹךְ הַמַטָע, וְנֶעְלַם בֵּין הָעֵצִים.

הֻפְתַּעְתִּי מְאֹד וּבַתְּחִלָה לֹא הֵבַנְתִּי מַה קָרָה. וּלְפֶתַע שָׁמַעְתִּי אֶת אַבָּא צוֹעֵק בְּקוֹל גָדוֹל מִתּוֹךְ הַבַּנָנוֹת:

“גַנָב! גַנָב! תִּפְסוּ אֶת הַגַנָב!…”

עַכְשָׁו נִבְהַלְתִּי כְּהֹגֶן. הֵבַנְתִּי שֶׁאַבָּא זִנֵק לִרְדֹף אַחֲרֵי גַנָב שֶׁרָאָה בֵּין הָעֵצִים וְעַכְשָׁו הוּא בְּוַדַאי מְרַדֵף אוֹתוֹ בְּתוֹךְ הַצֵל הֶחָשׁוּךְ, בֵּין הָעֵצִים הַצְפוּפִים. וּמִי יוֹדֵעַ מֶה עָלוּל גַנָב זֶה לְעוֹלֵל. אוּלַי הוּא יַזִיק לְאַבָּא. וְאוּלַי עוֹד רַע מִזֶה. אוּלַי בְּעֵת מְנוּסָתוֹ יֵצֵא מִן הַמַטָע וְיָרוּץ פֹּה, בַּדֶרֶךְ הַחוֹלִית, יָשָׁר מוּלִי. אוּלַי אֲפִלוּ יְנַסֶה לִקְפֹּץ עַל הָעֲגָלָה וְלַחְטֹף אֶת הַמוֹשְׁכוֹת מִתּוֹךְ יָדַי הַקְטַנוֹת. אוּלַי יִבְרַח עִם הַכִּרְכָּרָה וַאֲנִי אִתּוֹ, וּבֵינָתַיִם יֵרֵד הַלַיְלָה, וְהַתַּנִים יִסְגְרוּ עָלֵינוּ מִסָבִיב וְהַגַנָב, זֶה גַנַב הַבַּנָנוֹת הַפָּרוּעַ, אוּלַי יַחְטֹף גַם אוֹתִי וְיַסְתִּיר אוֹתִי שָׁם, בִּכְפָרוֹ הַמְרֻחָק, בַּדֶרֶךְ אֶל הֶהָרִים?

וּמִי יוֹדֵעַ עַד אָנָה הָיִיתִי מַגִיעַ בַּהֲזָיוֹתַי, אִלְמָלֵא חָזַר אַבָּא וְיָצָא מִן הַמַטָע, נוֹשֵׁף וּמִתְנַשֵׁף, מֵזִיעַ כֻּלוֹ וּבְיָדוֹ שַׂק גָדוֹל.

“אַח, זֶה גַנָב זָרִיז,” אָמַר אַבָּא. “חָמַק מַמְּנִי כְּמוֹ אַרְנֶבֶת.”

אַבָּא הִפְסִיק לְרֶגַע, מִתְנַשֵׁם, וְהִמְשִׁיךְ: “כַּנִרְאֶה שֶׁהָיָה זֶה נַעַר. רָאִיתִי אוֹתוֹ מֵרָחוֹק וְהוּא הָיָה קָטָן. הַבֵּט,” אָמַר אֵלַי אַבָּא, “הוּא כְּבָר הִסְפִּיק לְמַלֵא מְלֹא-הַשַׂק בַּנָנוֹת. אַח, גַנָב שֶׁכָּזֶה!”

וְאַבָּא הֵרִים אֶת הַשַׂק וְהִנִיחַ אוֹתוֹ בַּכִּרְכָּרָה, מֵאָחוֹר, טִפֵּס וְעָלָה אֶל קֶרֶשׁ הַמוֹשָׁב, נָטַל מִיָדַי אֶת הַמוֹשְׁכוֹת וְאָמַר:

“בּוֹא, נְמַהֵר. נִסְגֹר אֶת הַבְּרָזִים חֵת-שְׁתַּיִם, וְנָשׁוּב.”

הִסְתַּכַּלְתִּי בּוֹ וְשָׁאַלְתִּי: “אַבָּא, זֶה בָּטוּחַ הָיָה גַנָב?”

“כֵּן, בֶּטַח. הִנֵה הַשַׂק שֶׁמָצָאתִי. אֵינְךָ רוֹאֶה?”

“אַבָּא, מַה הוּא רָצָה הַגַנָב הַזֶה?”

“טִפְּשׁוֹן,” אָמַר אַבָּא, “אֶת הַבַּנָנוֹת רָצָה לִקְטֹף וְלִמְכֹּר.”

“זֶה הָיָה יֶלֶד, אַבָּא?”

“כַּנִרְאֶה,” אָמַר אַבָּא, “יֶלֶד אוֹ נַעַר. לֹא הִבְחַנְתִּי בְּדִיוּק. אֲבָל זָרִיז כְּשֵׁד.”

“וּמַה יִהְיֶה עַכְשָׁו, אַבָּא?”

“טִפְּשׁוֹן, אֵיזֶה שְׁאֵלוֹת אַתָּה שׁוֹאֵל? נִסַע הַבַּיְתָה, כַּמוּבָן. נוֹדִיעַ לַשׁוֹמְרִים, שֶׁיֵצְאוּ עוֹד הַלַיְלָה לְמַאֲרָב. הַגַנָב הַקָטָן וַדַאי יַחֲזֹר, שֶׁהֲרֵי הִפְתַּעְנוּ אוֹתוֹ כְּהֹגֶן.”

אַבָּא הָיָה רָטֹב מִזֵעָה וּפָנָיו הֶאְדִימוּ מִן הָרְדִיפָה. וַאֲנִי כָּעַסְתִּי מְאֹד עַל הַגַנָב שֶׁנִמְלַט וְחָשַׁבְתִּי כַּמָה חֲבָל שֶׁאַבָּא לֹא תָּפַס אוֹתוֹ.

“מָה עִם הַבַּנָנוֹת, אַבָּא?”

“אָבִיא אוֹתָן לַמִטְבָּח,”, אָמַר אַבָּא, “שָׁם דַוְקָא יִשְׂמְחוּ.”

וַאֲנִי תָּמַהְתִּי בְּלִבִּי: אֵיךְ זֶה שֶׁיֵשׁ גַם צַד מְשַׂמֵחַ בִּגְנֵבָה? אֲבָל כָּךְ אָמַר אַבָּא, וְאַבָּא וַדַאי יוֹדֵעַ.

הַנְסִיעָה בַּחֲזָרָה לֹא הָיְתָה טוֹבָה וּנְעִימָה כְּמוֹ הַדֶרֶךְ אֶל הַבַּנָנוֹת. אַבָּא נֶחְפַּז מְאֹד וְהֵאִיץ בַּסוּסָה כָּל הַזְמַן. הַסוּסָה הַטוֹבָה, זוֹ שֶׁאַבָּא בִּקֵשׁ מִמֶנִי קֹדֶם לָחוּס עָלֶיהָ וְלִנְהֹג בָּהּ בְּרַחֲמָנוּת, רָצָה וְהִתְאַמְצָה לְמַהֵר, כְּאִלוּ הִרְגִישָׁה שֶׁהַנְסִיעָה וְעַכְשָׁו אֵינָהּ נְסִיעַת-תַּעֲנוּגוֹת, אֶלָא נְסִיעָה חֲשׁוּבָה וּדְחוּפָה מְאֹד. הַחֲשֵׁכָה כְּבָר הֵחֵלָה יוֹרֶדֶת, וּמִן הַחֻרְשׁוֹת הָרְחוֹקוֹת נִשְׁמְעוּ כְּבָר יִלְלוֹת תַּנִים רִאשׁוֹנוֹת. אַבָּא הֵחִישׁ אֶת הַסוּסָה וְשָׁתַק. רַק פַּעַם אַחַת הִתְעוֹרֵר וְאָמַר:

“מִן הַמִטְבָּח נִסַע יָשָׁר אֶל הַשׁוֹמְרִים. לֹא, זֶה לֹא טוֹב. נִסַע קֹדֶם אֶל הַשׁוֹמְרִים וְאַחַר-כָּךְ אֶל הַמִטְבָּח. הַבַּנָנוֹת יְכוֹלוֹת לְהַמְתִּין.”

נִכְנַסְנוּ אֶל הֶחָצֵר בִּדְהָרָה. אַבָּא לֹא עָצַר בַּכִּרְכָּרָה וְלֹא הֵאֵט אֶת מְרוּצָתָהּ שֶׁל הַסוּסָה. פָּנִינוּ אֶל אָהֳלֵי הַשׁוֹמְרִים וּמִגַלְגַלֵי הַכִּרְכָּרָה הַשׁוֹעֲטִים עָלוּ תִּימְרוֹת-אָבָק.

“אֵיפֹה רֹאשׁ הַשׁוֹמְרִים?” קָרָא אַבָּא בְּקוֹל רָם לְתוֹךְ הָאֹהָלִים וְעָצַר אֶת הַכִּרְכָּרָה לְיָדָם. שׁוֹמֵר מְנֻמְנָם הֵצִיץ מִן הָאֹהֶל וְאָמַר לְאַבָּא:

“הִנֵה, שָׁם.”

וְאַבָּא קָפַץ מִן הַכִּרְכָּרָה וְרָץ אֶל רֹאשׁ הַשׁוֹמְרִים. מֵהַמָקוֹם שֶׁבּוֹ יָשַׁבְתִּי, מִקֶרֶשׁ-הַיְשִׁיבָה שֶׁל הַכִּרְכָּרָה, רָאִיתִי אֶת רֹאשׁ הַשׁוֹמְרִים יוֹצֵא לוֹ בְּנַחַת מִן הָאֹהֶל, לָבוּשׁ רַק גוּפִיָה, וּמִסְתּוֹדֵד עִם אַבָּא.

“מָה אָמַרְתָּ לוֹ?” שָׁאַלְתִּי אֶת אַבָּא, כְּשֶׁחָזַר אֶל הַכִּרְכָּרָה.

“טִפְּשׁוֹן,” אָמַר אַבָּא, “סִפַּרְתִּי לוֹ הַכֹּל.”

“וּמַה הוּא אָמַר?” שָׁאַלְתִּי.

אַבָּא הִצְטַחֵק: “מַה הוּא אָמַר? הוּא לֹא שָׂמַח כָּל-כָּךְ. אֲבָל הוּא יֵצֵא הַלַיְלָה עִם הַשׁוֹמְרִים אֶל מַטַע הַבַּנָנוֹת, לְמַאֲרַב לַיְלָה.”

“וְהֵם יִתְפְּסוּ אֶת הַגַנָב?”

אַבָּא צָחַק שׁוּב.

“אִם יִהְיֶה לָהֶם מַזָל, חַבּוּבּ. רַק אִם יִהְיֶה לָהֶם מַזָל.”

מֵאָהֳלֵי הַשׁוֹמְרִים נָסַעְנוּ לְאִטֵנוּ אֶל הַמִטְבָּח. הַפָּנָסִים כְּבָר דָלְקוּ בְּמִרְפֶּסֶת הַמִטְבָּח וְאַבָּא נָתַן בְּיָדִי שׁוּב אֶת הַמוֹשְׁכוֹת וְאָמַר לִי:

“תַּחֲזִיק חָזָק! שֶׁהִיא לֹא תָּזוּז!”

וְהוּא עָמַס אֶת שַׂק הַבַּנָנוֹת עַל כְּתֵפוֹ, עָלָה לְאִטוֹ בַּמַדְרֵגוֹת וְהִנִיחַ אוֹתוֹ בַּמִטְבָּח. עוֹבְדוֹת הַמִטְבָּח קִדְמוּ אֶת פָּנָיו בְּצָהֳלָה וּבְשִׂמְחָה.

“הוֹי, אֵיזוֹ הַפְתָּעָה! מָחָר כְּבָר תִּהְיֶה חֲגִיגָה לַיְלָדִים.”

וְאַבָּא אָמַר לָהֶן:

“זֶה רַק בְּמִקְרֶה, רַק בְּמִקְרֶה.”

וְכֵיוָן שֶׁהֵן שָׁאֲלוּ וּבִקְשׁוּ לָדַעַת, סִפֵּר לָהֶן אַבָּא אֶת כָּל הַסִפּוּר כֻּלוֹ.

“עַכְשָׁו יֵדַע כְּבָר כָּל הַקִבּוּץ,” אָמַר לִי אַבָּא כְּשֶׁחָזַר וְנָטַל אֶת הַמוֹשְׁכוֹת בְּיָדוֹ.

“בּוֹא, נַתִּיר אֶת הַסוּסָה,” אָמַר אַבָּא. וַאֲנִי עָזַרְתִּי לוֹ כַּמָה שֶׁיָכֹלְתִּי. הָיָה נָעִים לַעֲבֹד עִם אַבָּא, בַּחֹשֶׁךְ, בְּתוֹךְ הָאֻרְוָה, וְגַם הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁעֶזְרָתִי רְצוּיָה וְאֵינֶנִי מַפְרִיעַ.

בָּעֶרֶב, לִפְנֵי לֶכְתִּי לִישֹׁן, שָׁאַלְתִּי אֶת אַבָּא:

“אַבָּא, אֵיךְ יִתְפְּסוּ הַשׁוֹמְרִים אֶת הַגַנָב? הֲרֵי הוּא נִמְלַט.”

“וְעוֹד אֵיךְ נִמְלַט,” אָמַר אַבָּא, “בִּזְרִיזוּת שֶׁל חַיָה. אֲבָל בְּוַדַאי יַחֲזֹר, כִּי הֲרֵי לֹא הִצְלִיחַ.”

“אֲבָל אֵיךְ, אַבָּא, אֵיךְ הֵם יִתְפְּסוּ אוֹתוֹ?”

“אֵינֶנִי שׁוֹמֵר,” אָמַר לִי אַבָּא, “אֲבָל זֶה וַדַאי יִהְיֶה כָּךְ: כְּשֶׁהוּא יָבוֹא וְיִרְצֶה לְהַמְשִׁיךְ לִגְנֹב בַּנָנוֹת יִצְעֲקוּ אֵלָיו הַשׁוֹמְרִים: ‘עֲצֹר! אוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ יוֹרִים!’ וְאָז הוּא בֶּטַח יִבָּהֵל וְיִזְרֹק אֶת הַשַׂק וְיִתָּפֵס.”

“יֹפִי,” שָׂמַחְתִּי. “שֶׁיִתְפְּסוּ אוֹתוֹ. הַלְוַאי!”

אֲבָל אַבָּא לֹא שָׂמַח וְלֹא אָמַר דָבָר.

“אַבָּא,” הִמְשַׁכְתִּי, “וְהַשׁוֹמְרִים יִשְׁכְּבוּ כָּכָה בָּעֵשֶׂב, כָּל הַלַיְלָה?”

“כֵּן,” אָמַר אַבָּא, “הֵם לֹא מְפַחֲדִים.”

“גַּם לֹא מֵהַתַּנִים?”

“לֹא.”

“וְלֹא מֵהַנְחָשִׁים, וְלֹא מֵהַגַנָבִים וְלֹא מֵהַשׁוֹדְדִים וְלֹא מִשׁוּם דָבָר?”

“לֹא,” חִיֵךְ אַבָּא. “הֵם אֵינָם מְפַחֲדִים. וְחוּץ מִזֶה הֵם יוֹדְעִים לְהִתְגַבֵּר. וְעַכְשָׁו דַי לְךָ. כְּבָר מְאֻחָר וְאַתָּה צָרִיךְ לִישֹׁן.”

“עוֹד שְׁאֵלָה אַחַת, אַבָּא,” הִתְחַנַנְתִּי.

“נוּ, שְׁאַל, חַבּוּבּ, אֲבָל בְּקִצוּר.”

“וְהוּא לֹא מְפַחֵד?” שָׁאַלְתִּי.

“מִי?”

“הַגַנָב, אַבָּא, הַגַנָב.”

“אַח, הַגַנָב,” אָמַר אַבָּא, “כֵּן, הוּא וַדַאי מְפַחֵד.”

“בֶּטַח שֶׁהוּא מְפַחֵד, אַבָּא,” הִזְכַּרְתִּי לוֹ, “הָרֵי בְּעַצְמְךָ אָמַרְתָּ שֶׁהוּא רַק נַעַר.”

“נָכוֹן,” אָמַר אַבָּא, “הוּא בֶּאֱמֶת נַעַר. וְהוּא וַדַאי מְפַחֵד מְאֹד. וְעַכְשָׁו דַי, אַתָּה צָרִיךְ לִישֹׁן. וּמָחָר נִרְאֶה.”

“לַיְלָה טוֹב, אַבָּא,” אָמַרְתִּי וְלֹא רָצִיתִי בִּכְלָל שֶׁאַבָּא יֵלֵךְ. אֲבָל הָיָה כְּבָר מְאֻחָר, וּמִסָבִיב יָשְׁנוּ כָּל הַיְלָדִים וְיָדַעְתִּי שֶׁצָרִיךְ לְהִפָּרֵד.

“לַיְלָה טוֹב, עֶגְלוֹן שֶׁלִי,” לִטֵף אַבָּא אֶת רֹאשִׁי, “אַתָּה בֶּאֱמֶת נוֹהַג בַּסוּסָה מְצֻיָן.”

לַמָחֳרָת בַּבֹּקֶר הוֹפִיעַ אַבָּא בְּבֵית הַיְלָדִים וְקָרָא אֵלַי:

“בֹּקֶר טוֹב, חַבּוּבּ. רוֹצֶה לִרְאוֹת אֶת הַגַנָב?”

“מָה, אַבָּא, תָּפְסוּ אוֹתוֹ?” צָעַקְתִּי כִּמְעַט מֵרֹב פְּלִיאָה.

“כֵּן, חַבּוּבּ,” אָמַר אַבָּא וְחִיֵךְ, “סְמֹךְ עַל הַשׁוֹמְרִים.”

מִהַרְנוּ אֶל אָהֳלֵי הַשׁוֹמְרִים. כְּשֶׁהִגַעְנוּ לְשָׁם כְּבָר עָמְדָה לְיַד הָאֹהֶל חֲבוּרַת סַקְרָנִים וְהִבִּיטָה בִּדְמָמָה אֶל הַגַנָב הַקָטָן. הִתְקָרַבְתִּי עוֹד וְעוֹד כְּדֵי לִרְאוֹת. הַמְבֻגָרִים הִסְתִּירוּ לִי וַאֲנִי נִדְחַקְתִּי בֵּינֵיהֶם, זָחַלְתִּי וְעָבַרְתִּי עַד שֶׁרָאִיתִי אוֹתוֹ.

קָטָן וּמִסְכֵּן כָּרַע לוֹ הַגַנָב, מְכֻוָץ כֻּלוֹ מִן הַקֹר וּמִן הַבֶּהָלָה, וּבְקֹשִׁי הֵעֵז לְהַשְׁעִין גַבּוֹ אֶל יְרִיעַת הָאֹהֶל. אַחַד הַשׁוֹמְרִים נִצַב מֵעָלָיו, זָקוּף וְחָזָק, וְסִפֵּר לְכֻלָם חָזוֹר וְסַפֵּר אֶת פָּרָשַׁת תְּפִיסָתוֹ. אֵיךְ הִשְׁמִיט אֶת שַׂק הַבַּנָנוֹת וְאֵיךְ נוֹדַע הַדָבָר לְעוֹבֵד הַמַטָע, הוּא אַבָּא שֶׁלִי, וְאֵיךְ יָצְאוּ הַשׁוֹמְרִים לְמַאֲרָב הַלַיְלָה וְאֵיךְ נִתְפַּס הַנַעַר הַקָטָן.

לֹא יָכֹלְתִּי לְהַמְשִׁיךְ לִרְאוֹתוֹ. אַבָּא קָרָא לִי וַאֲנַחְנוּ הָלַכְנוּ מִשָׁם.

“אַבָּא,” שָׁאַלְתִּי, “מָה יִהְיֶה אִתּוֹ עַכְשָׁו?”

“הוּא לֹא יִהְיֶה מְאֻשָׁר,” אָמַר אַבָּא, “אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהַמִשְׁטָרָה תָּבוֹא לְקַחְתּוֹ.”

“וְאַחַר-כָּךְ, אַבָּא?”

“אַחַר-כָּךְ,” אָמַר אַבָּא, “וַדַאי יוּבָא בִּפְנֵי שׁוֹפֵט.”

“וְאַחַר-כָּךְ, אַבָּא?”

“נוּ, אֵיךְ שֶׁיַחְלִיט הַשׁוֹפֵט.”

“לְבֵית-הַסֹהַר?” שָׁאַלְתִּי חָרֵד.

“אוּלַי,” אָמַר אַבָּא.

“אוּלַי לֹא?” שָׁאַלְתִּי בְּתִקְוָה.

“בָּאֱמֶת שֶׁאֵינֶנִי יוֹדֵעַ,” אָמַר אַבָּא, “אֵיךְ שֶׁיַחְלִיט הַשׁוֹפֵט.”

אַבָּא לִוָה אוֹתִי כִּבְרַת-דֶרֶךְ. צָעַדְנוּ בִּשְׁתִיקָה. וְהוּא כְּמוֹ הִרְגִישׁ בְּחֶרְדָתִי.

“אַתָּה מְרַחֵם עָלָיו, מָה, חַבּוּבּ?”

“כֵּן,” אָמַרְתִּי, “רַק בִּגְלַל שַׂק עָלוּב שֶׁל בַּנָנוֹת.”

“כָּכָה זֶה,” אָמַר אַבָּא, “בֶּאֱמֶת זֶה לֹא מְשַׂמֵחַ.”

אֲבָל אֲנִי לֹא יָכֹלְתִּי לְהֵרָגַע.

“לְבֵית-הַסֹהַר, אַבָּא, רַק בִּגְלַל שַׂק שֶׁל בַּנָנוֹת,” הִקְשֵׁיתִי.

“אַח, חַבּוּבּ, אַתָּה מַרְבֶּה הַבֹּקֶר בְּקֻשְׁיוֹת. תִּגְדַל וְתָבִין.”

כְּשֶׁהִגַעְנוּ אֶל בֵּית-הַיְלָדִים, אָמַר אַבָּא:

“נוּ, שָׁלוֹם. לְהִתְרָאוֹת. וְאַל תַּדְאִיג אֶת עַצְמְךָ יוֹתֵר מִדַי.”

אֲבָל אֲנִי דָאַגְתִּי לַנַעַר הַקָטָן וְלֹא יָכֹלְתִּי לַחְדֹל. יָצָאתִי אֶל מִרְפֶּסֶת בֵּית-הַיְלָדִים, יָשַׁבְתִּי לִי לְבַדִי עַל סַפְסַל-הָעֵץ וְנָשָׂאתִי עֵינַי אֶל הַשָׁמַיִם וְאֶל הַחֻרְשׁוֹת הָרְחוֹקוֹת. הַלְוַאי וְכָל זֶה לֹא הָיָה קוֹרֶה, חָשַׁבְתִּי לִי. לֹא הַמַסָע הַנִפְלָא בַּכִּרְכָּרָה, וְלֹא סְגִירַת הַבְּרָזִים בַּבַּנָנוֹת, וְלֹא מַאֲרַב הַלַיְלָה שֶׁל הַשׁוֹמְרִים, וְלֹא כְלוּם. לֹא יָכֹלְתִּי לִשְׁכֹּחַ אֵיךְ כָּרַע לוֹ הַגַנָב, מְכֻוָץ כֻּלוֹ, וּבְקֹשִׁי הֵעֵז לְהִשָׁעֵן עַל יְרִיעַת הָאֹהֶל. וַהֲלֹא מִקָרוֹב רָאִיתִי שֶׁאֵינֶנוּ אֶלָא נַעַר קָטָן.

מֵאֲחוֹרַי, מִתּוֹךְ הַבַּיִת, עָלְתָה פִּתְאֹם קְרִיאָתָהּ שֶׁל הַמְטַפֶּלֶת. וַאֲנִי קַמְתִּי לִי בְּחֹסֶר-רָצוֹן וּלְאַט-לְאַט נִכְנַסְתִּי הַבַּיְתָה.