לְזֵכֶר אָבִי, אֵלִיָהוּ

שֶׁלִמְדַנִי לֶאֱהוֹב

לְשׁוֹן חַיוֹת וְעוֹפוֹת

וּפֶרַח הַשָׂדֶה.

פרק ראשון: זכָּרוֹן רָחוֹק

בְּיוֹם חֲמִישִׁי, בְּסוֹפוֹ שֶׁל שְׁבוּעַ הַמִלְחָמָה, נִטַלְטַלְתִּי בְּגִ’יפּ קְרָבִי בְּדַרְכֵי-עָפָר מְשֻׁבָּשׁוֹת, מִמִּזְרָח לָעִיר הַגְדוֹלָה שְׁכֶם.

מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת-הַיָּמִים תָּפְסָה אוֹתִי בְּמַפְתִּיעַ. פִּתְאֹם הָיִיתִי בְּתוֹכָהּ, בְּתוֹךְ-תּוֹכָהּ, וְנִשֵׂאתִי עִם שֶׁטֶף הַמְאֹרָעוֹת כְּמוֹ עָלֶה הַנִשָׂא בְּשֶׁטֶף הַנַחַל. הַמַעֲשִׂים רָדְפוּ זֶה אֶת זֶה בְּשַׁרְשֶׁרֶת הֲדוּקָה וְלֹא הָיָה לִי רֶגַע פְּנַאי קָטָן אֲפִלּוּ, כְּדֵי לַעֲצֹר בְּעַצְמִי לְרֶגַע, וּלְסַפֵּר לְעַצְמִי הֵיכָן אֲנִי: מֶה עָבַרְתִּי וּמָה הִתְרַחֵשׁ סְבִיבִי.

בְּבַת אַחַת נִכְנַסְתִּי לְחֶבֶל-אֶרֶץ חָדָשׁ, זָר וּמָלֵא הַפְתָּעוֹת. אֶרֶץ שׁוֹמְרוֹן, הָרֵי שׁוֹמְרוֹן, הַבְּקָעוֹת הַנִרְחָבוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם. הַכְּפָרִים הָעַרְבִיִים הַקְטַנִּים הַתְּלוּיִים בְּמִדְרוֹנוֹת. וְהֶעָרִים הָעַרְבִיוֹת הַגְדוֹלוֹת וְהַמְשֻׁנּוֹת: שְׁכֶם, גֶ’נִין, יַעְבַּד וְטוּבַּס. כָּל אֵלֶה הָיוּ כָּל-כָּךְ רְחוֹקִים מִמֶנִי, כָּל כָּךְ שׁוֹנִים וְעִם זֹאת קְרוֹבִים מְאֹד וּמֻכָּרִים בְּאֵיזוֹ דֶרֶךְ מֻפְלָאָה. כַּמּוּבָן, אֵינֶנִי מִתְכַּוֵן רַק לִשְׁמוֹת הֶעָרִים וְהַכְּפָרִים וּשְׁמוֹת רָאשֵׁי הֶהָרִים הַגְבוֹהִים, שֶׁהָיוּ מֻכָּרִים לִי עוֹד מִסִפּוּרֵי הַמִקְרָא. הֲרֵי לִפְנֵיכֶם הַר גְרִזִים הַמְיֻעָר וּמוּלוֹ הַגוּשׁ הֶעָצוּם שֶׁל הַר עֵיבָל הַקֵרֵחַ, הַמַטְרִישׁ סְלָעָיו בְּצֶבַע אָפוֹר. הֲרֵי לִפְנֵיכֶם קִבְרֵי-הַשֵׁיכִים, עֲגֻלֵי הַכִּפּוֹת, הַמַלְבִּינִים עַל הַפְּסָגוֹת הַגְבוֹהוֹת וְנִרְאִים בָּאֱמֶת כְּמִקְדָשִׁים זְעִירִים הַמִתְגָרִים בְּרוּחוֹת הֶהָרִים הַחֲזָקוֹת. הֲרֵי לִפְנֵיכֶם הַתִּלִים הָעַתִּיקִים תֵּל-תַעְנַךְ וְתֵל-תִּרְצָה. וַהֲרֵי לָכֶם חָרְבוֹתֶיהָ הַמַקְסִימוֹת שֶׁל סֶבַּסְטִיָה, הִיא הִיא שׁוֹמְרוֹן, בִּירַת אֶרֶץ שׁוֹמְרוֹן וּמְקוֹר שְׁמָהּ.

בִּשְׁכֶם עַצְמָהּ הָיָה בִּי מַעֲשֶׂה שֶׁכִּמְעַט וְנִסְתַּיֵם בְּכִי-רַע. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אוֹ הַשֵׁנִי לַמִלְחָמָה, כְּבָר אֵינִי זוֹכֵר, נִפְצַעְתִּי בְּבִרְכִּי מֵאֵיזֶה רְסִיס אֶבֶן מְחֻדָד. מֵרֹב הִתְרַגְשׁוּת לֹא הִרְגַשְׁתִּי כְּלָל בַּפֶּצַע. פִּתְאֹם לְאַחַר יוֹמַיִם הִרְגַשְׁתִּי שֶׁאֵינִי יָכוֹל לְהָזִיז אֶת בִּרְכִּי. חֲבֵרַי הִבְהִילוּנִי בְּגִ’יפּ אֶל בֵּית-הַחוֹלִים הָעִירוֹנִי שֶׁל שְׁכֶם, מִמוּל לְתַחֲנַת-הַמִשְׁטָרָה, וְשָׁם נָפַלְתִּי בִּידֵי רוֹפֵא צְבָאִי מַחְמִיר וְקַפְּדָן.

“מַה זֶה, חַיָל?” שָׁאַל אוֹתִי הָרוֹפֵא.

“רְסִיס אֶבֶן חָדַר מִבַּעַד לַמִכְנָס,” אָמַרְתִּי לוֹ, “וְכַנִרְאֶה שֶׁפָּצַע קְצָת אֶת הַבֶּרֶךְ.”

“כַּנִרְאֶה?” נָתַן עָלַי הָרוֹפֵא הַמַחְמִיר בְּקוֹלוֹ, וּמִיָד צִוָה עַל אֶחָד מֵעוֹזְרָיו הַחוֹבְשִׁים שֶׁיַחְתֹּךְ אֶת הַבַּד מִסָבִיב לַפֶּצַע.

"הֶפְקֵרוּת שֶׁכָּזוֹ! חֹסֶר אַחֲרָיוּת שֶׁכָּזֶה! הִתִּיז הָרוֹפֵא וְרָכַן אֶל בִּרְכִּי.

“עוֹד אֲצַוֶה לְהַעֲמִיד אוֹתְךָ לְמִשְׁפָּט צְבָאִי!”

הָאֵימָה שֶׁהֵטִיל עָלַי הָיְתָה מְיֻתֶּרֶת כַּמוּבָן. אֲבָל הַפֶּצַע הָיָה בֶּאֱמֶת מֻזְנָח וְדָרַשׁ טִפּוּל מִיָדִי וְדַי מְסֻבָּךְ. לֹא הָיִיתִי קוֹרֵא לָזֶה: נִתּוּחַ שֶׁל שָׂדֶה, אֲבָל מַה שֶׁעָשָׂה שָׁם הָרוֹפֵא בְּבִרְכִּי הַפְּצוּעָה לֹא הָיָה רָחוֹק מִזֶּה.

כְּשֶׁיָּצָאתִי מִבֵּית-הַחוֹלִים צוֹלֵעַ עַל בִּרְכִּי, רָאִיתִי לְפָנַי אֶת הָרְחָבָה הָעֲנָקִית וְהָרֵיקָה שֶׁלִפְנֵי מִשְׁטֶרֶת שְׁכֶם. הֵעַפְתִּי מַבָּט עַל בִּנְיָן הַמִשְׁטָרָה הַקוֹדֵר, וְעַל בֵּית-הָאֲסוּרִים שֶׁלְיָדוֹ, וּמַשֶׁהוּ הֵחֵל לִנְבֹּט בְּזִכְרוֹנִי. לַמָחֳרָת הוּטַל עָלַי, עִם חֲבֵרַי לַגִ’יפּ, לְסַיֵר בְּדַרְכֵי-הֶעָפָר שֶׁמִמִזְרָח לְשְׁכֶם. לְהָצִיץ בְּמַחֲנוֹת-הַפְּלִיטִים, לִסְרֹק אֶת הַכְּפָרִים, וּלְהָבִיא אֶת בְּשׂוֹרַת הַכִּבּוּשׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי לְכָל פִּנָה נִדָחָה. זֶה הוּא טִבְעָה הַמִסְתּוֹרִי שֶׁל אֶרֶץ הֶהָרִים הַהִיא, מְלֵאַת הַמְעָרוֹת, הָעֲמָקִים הַצָרִים וְהַנִסְתָּרִים. שְׁבִילֵי קְסָמִים הַמוֹבִילִים לְמַעְיָנוֹת נִפְלָאִים, וּכְפָרִים דְחוּיִים הַיוֹשְׁבִים לָהֶם רְחוֹקִים וּמֻפְרָדִים מִכָּל הָעוֹלָם.

אוֹתוֹ יוֹם נִטַלְטַלְנוּ לָעֵמֶק הָרָחָב וְהַפּוֹרֶה שֶׁמִמִזְרָח לִשְׁכֶם. הוּא הָעֵמֶק הַנִּקְרָא בִּלְשׁוֹן-הַמַפּוֹת הַמְדֻיֶקֶת: בִּקְעַת בֵּית-דָגָ’ן, עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַכְּפָר הַגָּדוֹל הַיוֹשֵׁב בִּקְצֵה הַבִּקְעָה וּשְׁמוֹ כִּשְׁמָהּ. בַּבִּקְעָה הִצְהִיבָה הַתְּבוּאָה וְהַכַּפְרִיִים טֶרֶם הֵחֵלוּ בַּעֲבוֹדוֹת הַקָצִיר. אוֹ אוּלַי הִפְסִיקוּ אוֹתָן פִּתְאֹם, בִּגְלַל הַמִלְחָמָה הַמַפְתִּיעָה, שֶׁהֵבִיאָה הֵנָה בְּאֵיזֶה פֶּרֶץ סוּפָה אֶת הַגִ’יפִּים הַיִשְׂרְאֵלִים הַשׁוֹעֲטִים בְּדַרְכֵי-הֶעָפָר הַפְּנִימִיוֹת שֶׁבֵּין הַכְּפָרִים, וְנוֹשְׂאִים עִמָהֶם אֵיזֶה אִיוּם נִסְתָּר וְלֹא יָדוּעַ. הַיָמִים הָיוּ, כַּזָכוּר לָכֶם, יְמֵי סִיוָן חַמִים וּפְרִיחַת הָאָבִיב הַצִבְעוֹנִית כְּבָר קָמְלָה בַּחַמָה. רַק הַמִגְדָלִים הַצִבְעוֹנִיִים הַגְבוֹהִים שֶׁל “וֶרֶד הַקָצִיר” הִתְרוֹמְמוּ מֵעַל לְשׁוּרוֹת הַקָמָה הַמַצְהִיבָה וְגִוְנוּ אֶת מַרְאֵה הָעֵמֶק.

מֵאָז הַבֹּקֶר, מֵאָז קִבַּלְתִּי אֶת הַמַפָּה לְיָדִי, וְרָאִיתִי אֶת נְתִיב הַסִיוּר שֶׁלָנוּ, נִקְרָה בִּי אֵיזוֹ הַרְגָשָׁה מוּזָרָה שֶׁאֶת הַשֵׁמוֹת הַלָלוּ כְּבָר שָׁמַעְתִּי בֶּעָבָר. חָפַרְתִּי וְהֶעֱמַקְתִּי בְּזִכְרוֹנִי וְנִסִיתִי לְהַעֲלוֹת מִנַיִן אֲנִי זוֹכֵר שֵׁמוֹת אֵלֶה. דָבָר מוּזָר קָרָה לִי אוֹתָהּ שָׁעָה. נִדְמֶה הָיָה לִי שֶׁכְּבָר הָיִיתִי כָּאן בְּשֶׁכְּבָר הַיָמִים. הַמִשְׁטָרָה וְרַחֲבַת בֵּית-הָאֲסוּרִים, וְגַבּוֹ הַמוֹרִיק וְהַמְיֻעָר שֶׁל הַר-גְרִזִים. כְּאִלּוּ כְּבָר נָסַעְתִּי בִּדְרָכִים נִדָחוֹת אֵלֶּה פַּעַם. כְּאִלוּ כְּבָר בִּקַרְתִּי פַּעַם בְּכָל הַכְּפָרִים הַלָלוּ: עַסְכַּר, בֵּית-פוּרִיק, בֵּית-דָגָ’ן.

בְּיִחוּד צָד אֶת לִבִּי הַשֵׁם הַזֶה: בֵּית-דָגָ’ן, בִּקְעַת בֵּית-דָגָ’ן.

הָפַכְתִּי וְהָפַכְתִּי בְּרֹאשִׁי. הַשֵׁם הַזֶה בֵּית-דָגָ’ן נִתְקַע בְּמוֹחִי וְלֹא נָתַן לִי מָנוֹחַ. הֲרֵי קוֹרֶה לָכֶם הַדָּבָר שֶׁמַשֶׁהוּ מְנַקֵר וּמְנַקֵר בְּתוֹכְכֶם וְאַתֶּם בְּטוּחִים לַחֲלוּטִין שֶׁאֶת הַשֵׁם הַזֶּה כְּבָר שְׁמַעְתֶּם פַּעַם. אֶת הַפַּרְצוּף הַזֶה כְּבָר רְאִיתֶם פַּעַם. וּבְכָל זֹאת, חֵרֶף הִשְׁתַּדְּלוּתְכֶם, אֵינְכֶם יְכוֹלִים לְהִזָכֵר בְּשׁוּם אֹפֶן מִנַיִן הַדְבָרִים יְדוּעִים לָכֶם כָּל כָּךְ.

וְהִנֵּה מַמָּשׁ כַּדָבָר הַזֶה קָרָה גַם לִי בְּאוֹתוֹ הַבֹּקֶר הַקֵיצִי, בְּדַרְכֵי-הֶעָפָר שֶׁמִמִזְרָח לִשְׁכֶם. נוֹסֵעַ הָיִיתִי בְּאֶרֶץ מֻכָּרָה, שׁוֹאֵף אֶל קִרְבִּי רֵיחוֹת יְדוּעִים וְרוֹאֶה סְבִיבִי הָרִים, עֲצֵי-חָרוּב וּסְלָעִים קְרוֹבִים וּזְכוּרִים מְאֹד. וְכָל הַזְמַן הָיִיתִי מְעַנֶה אֶת עַצְמִי וּמְנַסֶה לִפְתֹּר אֶת הַחִידָה. רֻבּוֹ שֶׁל הַבֹּקֶר לֹא הִצְלַחְתִּי בְּכָךְ. וְכִמְעַט שֶׁהִתְפַּלֵאתִי עַל עַצְמִי אֵיךְ יָכֹלְתִי לְהִגָרֵר לְתוֹךְ הֲזָיוֹת שְׁטוּתִיוֹת שֶׁכָּאֵלוּ.

וְאַף-עַל-פִּי כֵן, כְּבָר הָיִיתִי שָׁם פַּעַם אַחַת. כְּבָר רָאִיתִי אֶת הַמַּרְאוֹת הַלָלוּ. כְּבָר שָׁמַעְתִּי אֶת הַשֵׁם: בֵּית-דָגָ’ן. יֵשׁ זִכְרוֹנוֹת לָאָדָם שֶׁאֵינָם מַכְזִיבִים. לִפְעָמִים הֵם עוֹלִים בְּרֹאשְׁךָ דַוְקָא בְּשָׁעָה שֶׁאֵינָהּ צְפוּיָה. דַוְקָא בְּשָׁעָה שֶׁאֵינָם קְרוּאִים בִּכְלָל. דַוְקָא בְּשָׁעָה שֶׁנִדְמֶה שֶׁאֵין בָּהֶם שׁוּם צֹרֶךְ.

הֶחֱנִינוּ אֶת רִכְבֵּנוּ בְּמֶרְכַּז הַכְּפָר, הִבְהַלְנוּ אֵלֵינוּ אֶת מֻכְתַּר-הַכְּפָר, וּבִשַׂרְנוּ לוֹ אֶת בְּשׂוֹרַת הַכִּבּוּשׁ. וְאַחַר-כָּךְ גַם סָעַדְנוּ עַל שֻׁלְחָנוֹ. סְעֻדָה נִפְלָאָה שֶׁלֹּא הָיָה בָּהּ שׁוּם טַעַם שֶׁל כִּבּוּשִׁים לְבַד מִכְּבוּשֵׁי-הַיְרָקוֹת הַנִפְלָאִים שֶׁהֻגְשׁוּ אֶל הַשֻׁלְחָן. אָח אָח, טַעְמָם הַמְשֻׁבָּח שֶׁל כְּבוּשֵׁי-הַחֲצִילִים הַזְעִירִים! אָח אָח, טַעְמָה הַנִפְלָא שֶׁל הַבַּמְיָה הַכְּבוּשָׁה בְּרֹטֶב עַגְבָנִיוֹת! חַיַי, שֶׁטַעְמָם הַמְשֻׁבַּח שֶׁל הַכְּבוּשִׁים שֶׁהֻגְשׁוּ אֶל שֻׁלְחָן הַמֻכְתָּר, בִּכְפַר בֵּית-דָגָ’ן, בְּצָהֳרֵי יוֹם הַחֲמִישִׁי שֶׁל הַמִלְחָמָה – עוֹמֵד בְּפִי עַד הַיוֹם…

הַזְמַן כְּאִלּוּ נֶעְצַר לִכְבוֹדֵנוּ. כְּאִלוּ לֹא הָיְתָה מִלְחָמָה בָּעוֹלָם. וּכְאִלוּ לֹא עָמַדְנוּ רַק לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים בְּנִסְיוֹנוֹת קָשִׁים וּמָרִים.

בָּעֶרֶב שָׁבְנוּ לִשְׁכֶם, אֶל חֲצַר הַמִשְׁטָרָה שֶׁהָמְתָה שָׁאוֹן רַב שֶׁל צָבָא. כְּלֵי-מִלְחָמָה נָסְעוּ לְכָאן וּלְכָאן וְחַיָלִים מִלְאוּ כָּל סֶדֶק. נִרְדַמְתִּי כִּמְדֻמֶה לִי לְשָׁעָה קְצָרָה וּפִתְאֹם הִתְעוֹרַרְתִּי וּפֵשֶׁר כָּל הַסוֹדוֹת גָלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַי. כְּאִלוּ אֶתְמוֹל קָרָה הַדָּבָר. הֲלֹא גַם לָכֶם יִקְרֶה פִּתְאֹם כַּדָבָר הַזֶה, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאַתֶּם נֵעוֹרִים לָכֶם מֵאֵיזוֹ שֵׁנָה קְצָרָה וּמַפְתִּיעָה פִּתְאֹם אַתֶּם מוּטָלִים בְּמִטַתְכֶם לֹא נָמִים וְלֹא עֵרִים. וְאַף-עַל-פִּי-כֵן אַתֶּם רוֹאִים מַרְאוֹת נִפְלָאִים. דְבַר-מָה שֶׁנֶעְלָם מִכֶּם מוֹפִיעַ פִּתְאֹם לִפְנֵיכֶם. תְּמוּנוֹת נִשְׁכָּחוֹת וְזִכְרוֹנוֹת שֶׁנִדְחֲקוּ לְפִנוֹת רְחוֹקוֹת וּפֵשֶׁר הַחֲלוֹמוֹת פִּתְאֹם מִתְבַּהֵר לָכֶם. וְהַכֹּל מִתּוֹךְ אֵיזוֹ קַלּוּת כָּזוֹ, מִתּוֹךְ אֵיזוֹ מְתִיקוּת כָּזוֹ, שֶׁל שְׁעַת אַחֵר-צָהֳרַיִם קֵיצִית, עַל מִטָה צְבָאִית בַּקוֹמָה הַשְׁנִיָה שֶׁל מִשְׁטֶרֶת שְׁכֶם הַכְּבוּשָׁה, שֶׁאֲפִלוּ רְסִיסֵי הַזְכוּכִית מֵחַלּוֹנוֹתֶיהָ הַמְנֻפָּצִים טֶרֶם פֻּנוּ מֵרִצְפָּתָהּ.

הִתְיַשַׁבְתִּי בְּמִטָתִי, מָחִיתִי פָּנַי מִקוּרֵי הַשֵׁנָה וְנִסִיתִי לְהַסְדִיר אֶת שֶׁפַע הַזִכְרוֹנוֹת שֶׁעָט עָלַי פִּתְאֹם מִכָּל הַפִּנוֹת וְהַסְדָקִים. וַדַאי שֶׁהָיִיתִי כָּאן! וַהֲרֵי יֶלֶד הָיִיתִי! יֶלֶד כְּבֶן שֶׁבַע אוֹ שְׁמוֹנֶה! וַהֲרֵי עִם אַבָּא הָיִיתִי כָּאן! הוֹ, אֵיזוֹ פָּרָשָׁה אַדִירָה הָיְתָה זוֹ! פָּרָשַׁת מוֹבִילֵי הַבַּנָּנוֹת. אֵיךְ יָכֹלְתִּי לִשְׁכֹּחַ? אֵיךְ נִשְׁמַט הַדָּבָר מִזִכְרוֹנִי? וַהֲרֵי יָמִים עַל יָמִים דָשׁוּ בַּקִבּוּץ בַּפָּרָשָׁה הַמֻפְלָאָה הַזוֹ וּבְכָל סְפִיחֶיהָ! הֲרֵי לָכֶם עִנְיָן! בְּאֶמְצַע הַמִלְחָמָה יוֹשֵׁב לוֹ חַיָל עַל מִטָתוֹ וּמַעֲלֶה זִכְרוֹנוֹת מְשֻׁנִים מִימֵי יַלְדוּתוֹ. בֵּית-דָגָ’ן? בְּוַדַאי! הַכְּפָר בֵּית-דָגָ’ן! וַהֲרֵי מִשָּׁם הוֹבַלְנוּ אֶת שְׁתִילֵי-הַבַּנָנוֹת. וְהַבִּקְעָה? הוֹ, אֵיזֶה פֶּלֶא. הֲרֵי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה נָסַעְנוּ עִם “הַגְרוּטָאָה”, אוֹתָהּ מְכוּנֵּית רְעוּעָה, אֲפֹרָה, פְּלִיטַת הַצָבָא הַבְּרִיטִי. וְעָלֶיהָ מֻנָחִים שְׁתִילֵי-הַבַּנָנוֹת הָרַכִּים, תִּלִים-תִּלִים, מְכֻסִים וַעֲטוּפִים בִּירִיעוֹת שַׂקִים רְטֻבִּים.

וּשְׁכֶם? וּבִנְיַן הַמִשְׁטָרָה?

הוֹי, אֵיךְ זֶה יָכֹלְתִּי לִשְׁכֹּחַ? הֲרֵי חָצִינוּ אֶת הָעִיר שְׁכֶם לֹא פַּעַם אַחַת אֶלָּא פַּעֲמַיִם. וְאֵיזוֹ סַכָּנַת נְפָשׁוֹת הָיְתָה זוֹ אָז, לַחֲצוֹת עִיר עַרְבִית וְעוֹד עִיר כִּשְׁכֶם!

וּבִנְיַן הַמִשְׁטָרָה, שׁוֹאֲלִים אַתֶּם, מִנַיִן זָכַרְתִּי אוֹתוֹ? וַהֲרֵי פֹּה, בְּתוֹךְ בִּנְיָן זֶה עַצְמוֹ בִּלִינוּ אֶת הַלַיְלָה הַהוּא, לֵיל הָאֵימִים כְּשֶׁהָאֲסַפְסוּף הָעַרְבִי בַּחוּץ הוֹמֶה וּמִשְׁתּוֹלֵל וְדוֹרֵשׁ אֶת דְמֵי הַיְהוּדִים הַחוֹסִים מֵאֲחוֹרֵי הַקִירוֹת הֶעָבִים. וּפַרְצוּפוֹ שֶׁל הַמֻכְתָּר, גַם הוּא מֻכָּר לִי, לֹא כֵן?

אָח אָח, לֹא צָרִיךְ לְהַגְזִים. אֶת הַמֻכְתָּר בֶּאֱמֶת לֹא הִכַּרְתִּי. אָבֵל אֶת נִימֶר, הָעַרְבִי הַטוֹב, אִישׁ הַכְּפָר בֵּית-דָגָ’ן, נִימֶר מוֹכֵר הַבַּנָנוֹת, אוֹתוֹ לֹא אוּכַל לִשְׁכֹּחַ. כָּל הַלַיְלָה הָיָה אִתָּנוּ בַּמִשְׁטָרָה. יָשַׁן אִתָּנוּ עַל סַפְסְלֵי הָעֵץ הַקָשִׁים, בְּאוֹר הַחַשְׁמַל הַבָּהִיר שֶׁלֹא כָּבָה כָּל הַלַיְלָה. הוֹי, הוֹי! כְּמוֹ גַלֵי-יָם סוֹחֲפִים הִתְגַלְגְלוּ וּבָאוּ אֵלַי כָּל הַזִכְרוֹנוֹת מֵאוֹתוֹ הַמַסָע. כָּל כָּךְ הֵצִיפוּ אוֹתִי, עַד שֶׁלֹא יָכֹלְתִי עוֹד לִשְׁמֹר אוֹתָם לְעַצְמִי, וַהֲרֵי אֲנִי מְסַפֵּר אוֹתָם גַם לָכֶם.

אֲבָל לָמָה לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן חִידוֹת? לְשֵׁם מָה לִמְתֹּחַ אֶתְכֶם לְחִנָם? הָבָה וַאֲסַפֵּר לָכֶם אֶת כָּל הַסִפּוּר, מִתְּחִלָתוֹ וּלְפִי הַסֵדֶר. אַחֶרֶת רַק אֲבַלְבֵּל אֶת מֹחֲכֶם וְלֹא תּוּכְלוּ, גַם אִם מְאֹד תִּרְצוּ, לָרֶדֶת לְסוֹף הַסִפּוּר. וּבְכֵן הָבָה נִפְתַּח בַּהֲכָנוֹת לַנְסִיעָה, שֶׁכִּמְעַט-כִּמְעַט נִסְתַּיְמָה בְּאָסוֹן.

פרק שני: “…הַיוֹצְאִים בְּרִנָה”

פֶּה מִי יוּכַל לְמַלֵל אֶת שִׂמְחַת הַיְצִיאָה? אוֹתָהּ הִתְרַגְשׁוּת הָאוֹחֶזֶת בְּךָ וְאֵינָהּ מַרְפָּה מִזֶה כַּמָה שָׁעוֹת: יוֹצְאִים, יוֹצְאִים! בְּכָל זֹאת יוֹצְאִים! לַמְרוֹת כָּל הָעִכּוּבִים, וְלַמְרוֹת כָּל הַצָרוֹת, יוֹצְאִים. וַהֲרֵי אֵין זוֹ יְצִיאָה סְתָם, לִנְסִיעָה רְגִילָה, לְתֵל-אָבִיב אוֹ לְחֵיפָה. אוֹ אוּלַי לִירוּשָׁלַיִם. הֲרֵי זוֹ יְצִיאָה לְמַסָע אָרֹךְ. וְאוּלַי גַם מְסֻכָּן וְלָבֶטַח מָלֵא הַרְפַּתְקָאוֹת, אֶל הָעִיר שְׁכֶם הָרְחוֹקָה, הַנֶעֱלֶמֶת, הַיוֹשֶׁבֶת לָהּ כְּמוֹ אֵיזוֹ צִפּוֹר טֶרֶף דוֹרְסָנִית בֵּין סַלְעֵי שׁוֹמְרוֹן.

כָּל הַקִבּוּץ כֻּלּוֹ הָיָה שֻׁתָּף לְשִׂמְחַת הַיְצִיאָה. הַחֲבֵרִים עָמְדוּ לִפְנֵי “הַגְרוּטָאָה”, זוֹ הַמְכוֹנִית הָרְעוּעָה, פְּלִיטַת הַצָבָא הַבְּרִיטִי, לִטְפוּ אוֹתָהּ בְּעֵינֵיהֶם, בִּידֵיהֶם וּמַמָשׁ הִתְרַפְּקוּ עָלֶיהָ בְּכָל גוּפָם. וְלֹא חָדְלוּ מִלִשְׁאֹל אֶת הַנוֹסְעִים הָעוֹמְדִים לְיָדָהּ:

“הַכֹּל בְּסֵדֶר?”

“הַכֹּל בֶּאֱמֶת בְּסֵדֶר?”

“הֲכִינוֹתֶם? זְכַרְתֶּם? הִשַּׂגְתֶּם הַכֹּל?”

“וְהָעִקָר: לֹא שְׁכַחְתֶּם כְּלוּם?”

הֲרֵי לָכֶם מְכוֹנִית פְּשׁוּטָה שֶׁבַּפְּשׁוּטוֹת, וְגַם אֵינָהּ מְשֻׁבַּחַת. אַדְרַבָּא, גְרוּעָה שֶׁבַּגְרוּעוֹת, שֶׁבְּכָל הַיָמִים בְּקֹשִׁי מַטְרִיחִים עָלֶיהָ אֶת הָעַיִן, לִזְרֹק בָּהּ מַבָּט, וּפִתְאֹם: הִיא כְּאִלוּ מִשְׁתַּנָה. כְּאִלוּ הוֹפֶכֶת לְכַלַת-הַשִׂמְחָה. הֲרֵי הִיא שֶׁתּוֹבִיל אֶת הַנוֹסְעִים. הֲרֵי הִיא שֶׁתַּעֲמֹס עַל גַבָּהּ, אִם יֵלֵךְ הַכֹּל כְּסִדְרוֹ, אֶת חֶמְדַת-נַפְשׁוֹ שֶׁל הַקִבּוּץ, מַטְרַת הַנְסִיעָה כֻּלָהּ, הַתִּקְוָה הַיְקָרָה: שְׁתִילֵי הַבַּנָנוֹת הָרַכִּים.

כְּלוּם דָבָר קָטָן הוּא בְּעֵינֵיכֶם, שֶׁהֶחְלִיטוּ סוֹף כָּל סוֹף לְאַחַר לְבָטִים וּבֵרוּרִים וְעִנְיָנִים בְּלִי-סוֹף: לִנְטֹעַ בְּקִבּוּצֵנוּ חֶלְקַת בַּנָנוֹת רִאשׁוֹנָה? רִאשׁוֹנָה הִיא אֶצְלֵנוּ וְרִאשׁוֹנָה לְכָל הָאֵזוֹר. וּמִי יוּכַל לְשַׁעֵר אֵיזוֹ טוֹבָה עֲצוּמָה יְכוֹלָה לִצְמֹחַ מִן הַמַסָע הַזֶה לְכָל הַיִשׁוּב הַיְהוּדִי? בַּנָנוֹת, בַּנָנוֹת. מֵרְבַדִים יְרֻקִים וַעֲצוּמִים שֶׁל שִׂיחֵי בַּנָנוֹת. מַמָשׁ כְּמוֹ בַּסְפָרִים הַמְצֻיָרִים הַבָּאִים מֵאַפְרִיקָה. מַמָשׁ כְּמוֹ הַבַּנָנוֹת שֶׁבָּאִיִים הַחַמִים וְהַלַחִים. מְסִלוֹת בַּרְזֶל תִּתְמַשֵׁכְנָה אֶל תּוֹךְ הַמַטָעִים וְרַכְּבוֹת מַשָׂא יְהַלְכוּ בֵּין בָּתֵּי-הָאֲרִיזָה לְבֵין הַנְמַלִים. יַטְעִינוּ פֹּה וְיִפְרְקוּ שָׁם. וּבִרְכַּת הַבַּנָנוֹת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תְּהַלֵךְ בְּיַמִים רְחוֹקִים וַאֲפִלּוּ אֶל הָאוֹקְיָנוֹסִים תַּגִּיעַ. וּמִי יוֹדֵעַ עַד לְאָן יִנְדֹד שְׁמָן הַטוֹב שֶׁל בַּנָנוֹת הַשָׁרוֹן?

וְאֵין זוֹ שִׂמְחַת הַיְצִיאָה בִּלְבַד. הוֹי לֹא וָלֹא! הֲרֵי אֵלוּ בְּעֶצֶם כַּמָה שְׂמָחוֹת: שִׂמְחַת הַיְצִיאָה וְהַרְגָשַׁת הַשְׁלִיחוּת. כֵּן, כֵּן, מַמָּשׁ הַרְגָשַׁת שְׁלִיחוּת. כְּלוּם לֹא שְׁלִיחוּת חֲלוּצִית שֶׁבַּחֲלוּצִית הִיא זוֹ, לַחְדֹר אֶל מִבְצַר הֶהָרִים הַמְסֻגָר וְהָעוֹיֵן? לִפְרֹץ אֶל תּוֹךְ תּוֹכוֹ וְלַחֲזֹר מִמֶנוּ בְּשָׁלוֹם, וְעוֹד עִם מַלְקוֹחַ רַב? שָׁלָל נִכְבָּד: שְׁתִילֵי בַּנָנוֹת רַכִּים שֶׁיְדֵי חַקְלָאִים יְהוּדִים, הַנוֹטְעִים חֲבֵרַי קִבּוּצֵנוּ, יִטַפְּחוּ אוֹתָם בְּאַהֲבָה וּבְחִבָּה. וְעַל יָדָם, עַל-יְדֵי שְׁתִילִים רַכִּים אֵלֶה תָּבוֹא לִשְׁכֹּן הַבְּרָכָה בְּתוֹכֵנוּ. בִּרְכַּת הַשֶׁפַע וְהַהִשְׁתָּרְשׁוּת וְכָל שְׁאָר הַבְּרָכוֹת שֶׁמְדַבְּרִים עֲלֵיהֶן תָּמִיד בְּעַרְבֵי חַגִים וְיָמִים טוֹבִים. וְעַד הַיוֹם אֵינֶנִי בָּטוּחַ אִם מִישֶׁהוּ מִבֵּין הַשׁוֹמְעִים בֶּאֱמֶת יוֹרֵד לְסוֹף כַּוָנָתָן…

וּבֵין הַחֲבֵרִים הַמַקִיפִים אֶת “הַגְרוּטָאָה” וּמְשַׁתְּפִים עַצְמָם בְּשִׂמְחַת הַיְצִיאָה, עוֹמֵד לוֹ גַם הַמַזְכִּיר וְנוֹשֵׂא בִּקְצָרָה אֶת בִּרְכַּת-הַדֶרֶךְ אֶל הַחֲבֵרִים הַיוֹצְאִים:

“…וּבְכֵן” אוֹמֵר הַמַזְכִּיר “…לֹא דַי לָנוּ בְּשִׂמְחַת הַיְצִיאָה שֶׁכֻּלָנוּ שֻׁתָּפִים לָהּ. וְאַף לֹא דַי לָנוּ בְּהַרְגָשַׁת הַשְׁלִיחוּת הַחֲלוּצִית שֶׁנוֹשְׂאִים חֲבֵרֵינוּ הַיוֹצְאִים עַל כִּתְפֵיהֶם הַחֲזָקוֹת. וְלֹא דַי לָנוּ בִּשְׁאָר סִפּוּרִים וּמַעֲשִׂיוֹת. מַה שֶׁחָשׁוּב לָנוּ בְּאֱמֶת הוּא יְצִירַת קֶשֶׁר חָדָשׁ עָמֹק וַאֲמִתִּי עִם אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. בְּרִית חֲדָשָׁה אָנוּ כּוֹרְתִים הַיוֹם,” אוֹמֵר הַמַזְכִּיר בִּלְשׁוֹן הַבְּרָכוֹת הַמְקֻבֶּלֶת “…עִם אַדְמַת אֲבוֹתֵינוּ. בַּנְטָעִים הָרַכִּים הָאֵלֶה יִהְיֶה הָאוֹת לְחִדוּשׁ בְּרִיתֵנוּ עִם הָאֲדָמָה!…”

הַמַזְכִּיר הִתְרַגֵּשׁ כָּאן, הִשְׁתּוֹפֵף לָאָרֶץ חָפַן בְּיָדוֹ חֹפֶן שֶׁל חוֹל, נָשַׁק לוֹ נְשִׁיקַת אֲוִיר מְרֻחֶקֶת, וְאָמַר בְּהִתְלַהֲבוּת:

“…לֹא רַק עִם אֶרֶץ הָאָבוֹת וְאַדְמַת הָאָבוֹת אָנוּ קוֹשְׁרִים הַיוֹם קֶשֶׁר חָדָשׁ, אֶלָא עִם כָּל הַטֶבַע, עִם כָּל הַיְקוּם שֶׁמִסְבִיבֵנוּ, שֶׁבְּתוֹכוֹ אָנוּ רוֹצִים לְהָקִים חַיִים יְהוּדִיִים חֲדָשִׁים וּבְרִיאִים. דֶרֶךְ צְלֵחָה!…”

וְטוֹב שֶׁהוּא סִיֵם. כִּי הַהֲכָנוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת עוֹד הָיוּ רַבּוֹת. וְכָרָגִיל, עַד לַשָׁעָה הָאַחֲרוֹנָה מַמָשׁ יֵשׁ לְהוֹסִיף הֲמוֹן פְּרָטִים שֶׁנִּשְׁכְּחוּ.

הִנֵה אָנוּ עוֹלִים כְּבָר עַל הַמְכוֹנִית וְכִמְעַט-כִּמְעַט יוֹצְאִים לַדֶּרֶךְ… אֲבָל לִפְנֵי שֶׁהַמְכוֹנִית תֵּצֵא לְדַרְכָּהּ הֲרֵי יֵשׁ לְהַצִיג בִּפְנֵיכֶם מִי וָמִי הֵם הַנוֹסְעִים בָּהּ. הֲיִתָּכֵן שֶׁנִפְתַּח בְּסִפּוּר וּכְבָר נִשְׁלַח אֶת “הַגְרוּטָאָה” לְדַרְכָּהּ וְעוֹד מְעַט וְהִיא כְּבָר תַּחֲרֹק בְּמַעֲלֵה הַכְּבִישׁ בֵּין תּוּל-כַּרֶם לִשְׁכֶם, וְאַתֶּם לֹא תֵּדְעוּ בִּכְלָל מִי הוּא הַנוֹהֵג בָּהּ, וּמִי הֵם הַמֻנָחִים עַל אַרְגָּזָהּ, חֲבוּיִים מִתַּחַת לַעֲרֵמוֹת הַשַׂקִים, וּמִסְתַּתְּרִים תַּחַת הַיְרִיעוֹת שֶׁבָּהֶן יְכַסוּ עַל נִטְעֵי-הַבַּנָנוֹת הָרַכִּים?

וּבְכֵן רֹאשׁ וְרִאשׁוֹן לַיוֹצְאִים הָיָה חֲבֵרֵנוּ חִזְקוּ. אוֹ כְּמוֹ שֶׁהָיָה נוֹהֵג לוֹמַר תָּמִיד: חִזְקוּ וְאִמְצוּ! הֲרֵי יָדוּעַ וְגָלוּי לִפְנֵיכֶם שֶׁהַ“חֲזַק וֶאֱמָץ” זוֹהִי סִיסְמָא יְשָׁנָה שֶׁבָּהּ הָיוּ בְּנֵי הַנֹעַר בַּגוֹלָה מְבָרְכִים וּמְאַמְצִים אֶת לִבּוֹת עַצְמָם. וְחִזְקוּ זֶה, נִשְׁתַּגְרָה הַבְּרָכָה הַזוֹ עַל לְשׁוֹנוֹ וְשָׁכְחָה לָרֶדֶת מִשָׁם. בְּעֶצֶם הָיָה לוֹ שֵׁם יְהוּדִי מְכֻבָּד כְּמוֹ לְכָל אָדָם. שְׁמוֹ הָיָה יְחִזְקִיָהוּ – וְזֹאת וַדַאי כְּבָר נִחַשְׁתֶּם לְפִי כִּנּוּיוֹ – וְשֵׁם מִשְׁפַּחְתּוֹ גַם הוּא שֵׁם יְהוּדִי מֻבְהָק הָיָה, אֶלָא פָּשׁוּט נִשְׁתַּכַּח מִמֶנִי בְּמֶשֶׁךְ הַשָׁנִים. וְלָמָה לְהִתְעַכֵּב כָּאן בִּגְלַל עִנְיָן קָטָן כָּזֶה, שֶׁל שֵׁם מִשְׁפָּחָה?

חִזְקוּ וְאִמְצוּ הָיָה אִישׁ מְיֻחָד. וּבְקִבּוּצֵנוּ הָיָה לוֹ מִקְצוֹעַ כָּפוּל. פַּעַם הָיָה נוֹטֵעַ, מְטַפֵּל בְּמַטָעִים, יוֹצֵא לְעֵת הַזְמִירָה עִם הַמַזְמֵרוֹת אֶל הַכְּרָמִים. פּוֹתֵחַ צַלָחוֹת בִּשְׁעַת הַצֹרֶךְ, וּבִכְלָל עוֹשֶׂה כָּל עֲבוֹדָה וַעֲבוֹדָה. וּפַעַם, וְזֶה הָיָה לָרֹב, הָיָה נֶהָג. מִין יְהוּדִי כָּזֶה הָיָה שֶׁאָמַר: “לֹא יִתָּכֵן שֶׁיְהוּדִים וְעוֹד בָּאָרֶץ, לֹא יֵדְעוּ לִנְהֹג…” וְנֶהָג דַוְקָא טוֹב הָיָה.

“סְמֹךְ עָלַי,” הָיָה אוֹמֵר לְמִי שֶׁחָשַׁד בִּמְיֻמָנוּתוֹ “הַמְכוֹנִית אֶצְלִי מִתְחַזֶקֶת וּמִתְאַמֶצֶת!”

מִי עוֹד הָיָה מַתְאִים כָּמוֹהוּ לְמַסַע-הַשְׁלִיחוּת הַזוֹ? וְכִי דָבָר קַל הוּא בְּעֵינֵיכֶם: גַם נוֹטֵעַ וְגַם נֶהָג!… וְכָאן יֵשׁ לוֹמַר כַּמָה מִלִּים לְשִׁבְחָהּ שֶׁל הַמְכוֹנִית. אָמְנָם גְרוּטָאָה מְחֻרְבֶּנֶת הָיְתָה, מְיֻשֶׁנֶת וּמְצַפְצֶפֶת, חוֹרֶקֶת וּמְחַשֶׁבֶת לְהִתְפּוֹרֵר בְּכָל קְפִיצָה. אֲבָל זְכוּת הֱיוֹתָהּ מְכוֹנִית צָבָא לֹא נִשְׁכְּחָה לָהּ. וּכְשֶׁרָצָה הַצָבָא הַבְּרִיטִי לְהִפָּטֵר מִסוּסָיו הַוָתִיקִים – מִהֲרוּ חֲבֵרֵינוּ וְקָנוּ “גְרוּטָאָה” זוֹ, שֶׁהָיְתָה לִמְכוֹנִית הַמַשָׂא הָאַחַת וְהַיְחִידָה בְּכָל הַקִבּוּץ. הָאֱמֶת צְרִיכָה לְהֵאָמֵר שֶׁחִזְקוּ לֹא הָיָה בִּכְלָל נֶהָגָהּ הַקָבוּעַ, אֶלָּא אֶחָד בְּשֵׁם מֶנְדֶל דַוְקָא. אוֹ כְּשֵׁם כִּנוּיוֹ: מֶנְדֶל-בַּעַל-הַגְרוּטָאָה. יְהוּדִי מְיֻחָד בְּמִינוֹ הָיָה. וְאִם יִתְמַזֵל מַזָלֵנוּ עוֹד נְסַפֵּר עָלָיו פַּעַם. חַיַי שֶׁהוּא רָאוּי שֶׁיְסַפְּרוּ עָלָיו. אֶלָּא מָה רוֹצֶה הַמַזָל? שֶׁמֶנְדֶל יֶחֱלֶה, יֶחֱלֶה מַמָשׁ, עִם חֹם וַהֲקָאוֹת וְסַמֵי-רְפוּאָה וְכָל הַשְׁאָר, מַמָשׁ לִפְנֵי הַנְסִיעָה. וַהֲרֵי אִי-אֶפְשָׁר לִדְחוֹת אֶת הַפֶּסַח אִם מֶנְדֶל חוֹלֶה. לָכֵן גַם אֶת מַסַע הַבַּנָנוֹת אֵין דוֹחִים. וּמֶנְדֶל נִשְׁאַר לִשְׁכַּב בְּמִטָתוֹ, כָּלוּא בִּצְרִיפוֹ הַקָטָן, וְלִבּוֹ מְפַרְכֵּס וּמִשְׁתַּגֵעַ לִהְיוֹת עַכְשָׁו, דַוְקָא עַכְשָׁו, לְיַד הַהֶגֶה שֶׁל הַ“גְרוּטָאָה”. דַוְקָא בַּיָמִים הַגְדוֹלִים שֶׁלָּהּ, בְּדַרְכָּהּ אֶל מַסַע הַפְּלָאוֹת בֶּהָרִים. יָמִים שֶׁאוּלַי לֹא יָשׁוּבוּ לָהּ עוֹד.

וּבְכֵן מִתְיַשֵׁב לוֹ חִזְקוּ אֶל הֶגֶה “הַגְרוּטָאָה”, מִתְיַשֵׁב כְּמוֹ בַּעַל-בַּיִת אֲמִתִּי, כְּמוֹ נֶהָג גִזְעִי וּוָתִיק, וְאוֹמֵר:

“חֶבְרֶה מַה יֵשׁ לְדַבֵּר הַרְבֵּה? חִזְקוּ וְאִמְצוּ! זָזִים!…”

הַשֵׁנִי בַּחֲבוּרַת הַשְׁלִיחִים הָיָה חֲבֵרֵנוּ הַנִּכְבָּד דֹב עַמִיחַי. יְהוּדִי רְצִינִי, בַּעַל נְטִיוֹת מֻבְהָקוֹת לִהְיוֹת “מַאכֶר” כְּלוֹמַר מְנַהֵל. כְּלוֹמַר עַסְקָן, מְאַרְגֵן. כָּל דָבָר שֶׁלֹא נָפַל לְיָדָיו – תֵכֶף הִתְחִיל לְנַהֲלוֹ. מִן מְנַהֵל כָּזֶה הָיָה. מְנַהֵל מִלֵדָה. וּמֶה הָיָה עוֹשֶׂה שׁוֹאֲלִים אַתֶּם, כְּשֶׁלֹא הָיָה לוֹ מַה לְנַהֵל? וּבְכֵן, הוּא הָיָה אָז מְנַהֵל אֶת עַצְמוֹ. חוֹלֵק לְעַצְמוֹ הוֹרָאוֹת וּפְקֻדּוֹת, מִתְיָעֵץ עִם דַעַת עַצְמוֹ, שׁוֹקֵל שִׁקוּלִים וּמַחְלִיט הַחְלָטוֹת. “מַאכֶר” כְּלוֹמַר מְנַהֵל – הֲרֵיהִי תְּכוּנָה שֶׁאֵין נִפְטָרִים מִמֶנָה בְּנָקֵל.

דֹב עַמִיחַי הָיָה נִקְרָא כָּךְ רַק בַּתְּעוּדוֹת. בַּחַיִים קָרְאוּ לוֹ רַק חָבֵר דֹב. הוּא הָיָה אוֹמֵר:

“כֻּלָנוּ חֲבֵרִים! הַתֹּאַר הֲכִי נִכְבָּד שֶׁאֲנִי מַכִּיר בְּחַיִים הוּא חָבֵר! הִנֵה קְחוּ אוֹתִי לְמָשָׁל: מִי אֲנִי? חָבֵר-דֹב.” כֵּן, כָּךְ הָיָה אוֹמֵר, בְּמִלָה אַחַת: חָבֵר-דֹב. וּמֵאָז שָׁכְחוּ כֻּלָּם אֶת דֹב עַמִיחַי, וְהוּא נִקְרָא רַק חָבֵרְדֹב.

חָבֵרְדֹב הָיָה מִתְלַהֵב מִכָּל חִדוּשׁ בַּחַקְלָאוּת שֶׁלָנוּ. הוּא הָיָה מְשֻׁגָע לְהַכְנִיס גִדוּלִים חֲדָשִׁים לְאַדְמוֹתֵינוּ.

“בְּכָל הַמְשָׁקִים בַּסְבִיבָה,” הָיָה אוֹמֵר, “מְחַדְשִׁים וּמְנַסִים. וְרַק אֶצְלֵנוּ מִשׁוּם מָה, מִין בַּטְלָנוּת שֶׁכָּזוֹ…” עַכְשָׁו הָיָה מְאֻשָׁר מַמָשׁ. גִּדוּל חָדָשׁ! שֶׁאֵינֶנוּ בְּנִמְצָא בְּשׁוּם מֶשֶׁק מִמִשְׁקֵי הַסְבִיבָה! בַּנָנוֹת! הֲשׁוֹמְעִים אַתֶּם? בַּנָנוֹת מַמָשׁ! פְּרִי סוּבְּטְרוֹפִּי מְיֻחָד! מַה זֶה סוּבְּטְרוֹפִּי? טְרוֹפִּי מַמָשׁ! טְרוֹפִּי לִמְהַדְרִין כְּמוֹ שֶׁהָיָה אוֹמֵר חָבֵרְדֹב.

הֶחָלוּץ הַשְׁלִישִׁי שֶׁיָשַׁב עַל אַרְגַז “הַגְרוּטָאָה”, מֵאָחוֹר, חָבוּי וּמֻסְתָּר בֵּין עֲרֵמוֹת הַשַׂקִים הָיָה אַבָּא שֶׁלִּי. כַּמוּבָן שֶׁהָיָה לוֹ שֵׁם, וַאֲפִלוּ שֵׁם יָפֶה! אֲבָל אֲנִי לֹא אוֹמֵר לָכֶם עַכְשָׁו אֶת שְׁמוֹ. אֶקְרָא לוֹ פָּשׁוּט: אַבָּא. וְאִם בְּמֶשֶׁךְ הַסִפּוּר יִתְגַלֶה לָכֶם שְׁמוֹ הָאֲמִתִּי, אָנָא, אַל תַּאֲשִׁימוּ אוֹתִי בַּדָבָר. בְּנֵי-אָדָם הֲרֵי יֵשׁ לָהֶם שֵׁמוֹת. וּבִשְׁמוֹתֵיהֶם הֲרֵי קוֹרְאִים לָהֶם. וּבְכֵן מִי אֲנִי שֶׁאוּכַל לְהַגִיד לְחִזְקִי אוֹ לְחָבֵרְדֹב אוֹ לְנִימֶר אוֹ לְכָל אֶחָד אַחֵר – לְאַבָּא שֶׁלִּי תִּקְרְאוּ רַק אַבָּא!… וַהֲרֵי הָיָה רַק אַבָּא שֶׁלִי!… וּבִשְׁבִילָם הָיָה פָּשׁוּט חָבֵר…

אָמַרְתִּי נִימֶר, וּכְבָר הִזְכַּרְתִּי אוֹתוֹ גַם בַּפֶּרֶק הַקוֹדֶם. אֲבָל כְּדַאי שֶׁנַעֲרֹךְ הַכָּרָה יוֹתֵר יְסוֹדִית. נִימֶר הָיָה רָאוּי לְכָךְ. וְהָאֱמֶת נִתְּנָה לְהֵאָמֵר שֶׁאַחֲרֵי הַמִלְחָמָה, כְּשֶׁהִתְרוֹצַצְתִּי בְּהָרֵי הַשׁוֹמְרוֹן לַעֲשׂוֹת כָּל מִינֵי חוֹבוֹת צְבָאִיוֹת, חִפַּשְׂתִּי אוֹתוֹ וְלֹא מְצָאתִיו. כְּבָר סִפַּרְתִּי לָכֶם שֶׁפַּרְצוּפוֹ שֶׁל מֻכְתַּר הַכְּפָר בֵּית-דָגָ’ן הִזְכִּיר לִי נוֹרָא אֶת דְמוּתוֹ. אֲבָל אַחַר-כָּךְ נוֹכַחְתִּי שֶׁטָעִיתִי. וְהָאֱמֶת הִיא שֶׁלֹא מְצָאתִיו עַד הַיוֹם. חִפַּשְׂתִּי אוֹתוֹ וּבִקַשְׁתִּי אַחֲרָיו בְּבֵית-דָגָ’ן וּבַכְּפָרִים הַסְמוּכִים לוֹ, הוּא נֶעְלַם. אוּלַי הָפַךְ לְפָלִיט וְנִמְלַט אֶל עֵבֶר-הַיַרְדֵן. אוּלַי שִׁנָה אֶת שְׁמוֹ. אוּלַי הִגֵר לַאֲמֵרִיקָה – אֵינִי יוֹדֵעַ. הִצְטַעַרְתִּי מְאֹד שֶׁלֹּא מָצָאתִי אוֹתוֹ אָז, אַחֲרֵי הַמִלְחָמָה. אָח אָח, אֵיזוֹ פְּגִישָׁה מֻפְלָאָה יָכְלָה זוֹ לִהְיוֹת! תָּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם: נִימֶר וַאֲנִי נִפְגָשִׁים לְאַחַר שָׁנִים רַבּוֹת כָּל כָּךְ. וַהֲרֵי אֲנִי הָיִיתִי אָז רַק יֶלֶד קָטָן וְסַקְרָן גָדוֹל. וְגָרַמְתִּי לְנִימֶר בְּוַדַאי דְאָגוֹת עֲצוּמוֹת בִּשְׁעַת הַמַסָע. וּבְעִקָר בְּלֵיל הַהִתְנַפְּלוּת… אֲבָל לָמָה לְהַקְדִּים אֶת הַמְאֻחָר? וּלְשֵׁם מָה, שׁוֹאֵל אֲנִי אֶתְכֶם, לְשֵׁם מָה לְבַלְבֵּל אֶת הַסֵדֶר הַטוֹב?

נִימֶר הָיָה הָעַרְבִי סוֹחֵר-הַבַּנָנוֹת מִן הַכְּפָר בֵּית-דָגָ’ן. אֶת שְׁאָר כִּנוּיָיו וּתְאָרָיו כְּבָר שָׁכַחְתִּי. כִּי בְּעֶצֶם לֹא הָיָה רַק סוֹחֵר בַּנָנוֹת. בְּאַדְמוֹת חֲצֵרוֹ שֶׁבִּקְצֵה הַבִּקְעָה, הָיְתָה לוֹ גַם מִשְׁתָּלָה קְטַנָה. וְהוּא הָיָה הוֹלֵךְ וְסוֹבֵב בְּיִשׁוּבֵי הַיְהוּדִים אֲשֶׁר בִּשְׁפֵלַת הַחוֹף, לְהַצִיעַ לָהֶם אֶת סְחוֹרָתוֹ. בַּמַסָע הַמֻפְלָא הַזֶה, הָיָה נִימֶר לֹא רַק סוֹחֵר וְלֹא רַק שַׁתְלָן. הוּא הָיָה מְתֻרְגְמָן וּמוֹרֵה דֶרֶךְ, מְאַכְסֵן וּמְשַׁחֵד, מַרְגִיעַ וּמַסְתִּיר, וְעַל הַכֹּל, דוֹאֵג הָיָה דְאָגָה עֲמֻקָה שֶׁהַכֹּל יִגָּמֵר בְּטוֹב. לֹא מְעַט חַיָבִים חֲבֵרֵינוּ, וַאֲנִי הַקָטָן בְּתוֹכָם, לְנִימֶר הָעַרְבִי הַטוֹב מִן הַכְּפָר בֵּית-דָגָ’ן.

הַנוֹסֵעַ הָאַחֲרוֹן הָיִיתִי אֲנִי. יֶלֶד קָטָן וָרַךְ כְּבֶן שֶׁבַע אוֹ שְׁמוֹנֶה. לֹא הָיִיתִי צָרִיךְ לְהִמָצֵא שָׁם, זֶה בָּרוּר. אֲבָל אַבָּא הִתְעַקֵּשׁ וְלֹא וִתֵּר. הָיוּ אֵלֶה אוֹתָם יָמִים שְׁקֵטִים, מֻעָטִים עַד לְהַעֲצִיב, שֶׁבֵּין תֹּם מִלְחֶמֶת-הָעוֹלָם וּבֵין תְּחִלַת מְאֹרְעוֹת הָאֵיבָה בֵּין הַיְהוּדִים לָעַרְבִים. לְאַבָּא שֶׁלִּי נִכְנַס מִין דִּבּוּק בְּרֹאשׁוֹ: הוּא יַרְאֶה לִי אֶת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל כַּמָה שֶׁרַק אֶפְשָׁר וְכַמָה שֶׁרַק יוּכַל! לָכֵן סָחַב אוֹתִי וְטִלְטֵל אוֹתִי עִמוֹ לִירִיחוֹ הָרְחוֹקָה, לְיָם הַמֶלַח הַמִסְתּוֹרִי, לִירוּשָׁלַיִם הָעַתִּיקָה שֶׁמֵעֵבֶר לְהָרֵי הַחֹשֶׁךְ, וּלְכָל מָקוֹם שֶׁרַק הִצְלִיחַ.

אִמָא כַּמוּבָן הִתְנַגְדָה בְּכָל נַפְשָׁהּ לִיצִיאָתִי הַמְטֹרֶפֶת.

“הוּא לֹא יִסַע אִתְּךָ,” הִתְחַנְנָה לְפָנָיו. אֲבָל אַבָּא הִתְעַקֵשׁ וְלֹא וִתֵּר.

“הוּא יִסַע, אֲנִי אוֹמֵר לָךְ. הוּא מֻכְרָח לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ. עוֹד מְעַט הַכֹּל יִסָגֵר. אוּלַי תִּהְיֶה מִלְחָמָה, הוּא מֻכְרָח לִרְאוֹת וְלִזְכֹּר!…”

הַיוֹם בָּטוּחַ אֲנִי שֶׁאִמָא הִזִילָה דְמָעוֹת לֹא מְעַטוֹת בְּאוֹתוֹ הַלַיְלָה. אֲבָל שׁוּם דָבָר לֹא עָזַר. לְאַבָּא הָיָה מִין שִׁגָעוֹן כָּזֶה, מִין חָזוֹן כָּזֶה, לֹא מֻסְבָּר. וְהַחֲבֵרִים אָמְרוּ שֶׁאִם הַמְשֻׁגָע אֵינוֹ מְסֻכָּן, אָז לֹא נוֹרָא… וּבִזְכוּתוֹ, בִּזְכוּת שִׁגְעוֹנוֹ זֶה שֶׁל אַבָּא, יָצָאתִי גַּם אֲנִי לְבֵית-דָגָ’ן הָרְחוֹקָה, וְהָיִיתִי גַּם אֲנִי הַקָטָן בֵּין חֲבוּרַת הַשְׁלִיחִים הַמְפֹאֶרֶת, חֲבוּרַת מוֹבִילֵי הַבַּנָנוֹת.

חֲבֵרֵינוּ הָיוּ שִׁכּוֹרִים מִשִׂמְחָה. הִתְחַבְּקוּ לָהֶם בֵּין הַשַׂקִים, קָרְאוּ קְרִיאוֹת נִרְגָשׁוֹת. נִימֶר שֶׁיָשַׁב לְפָנִים וְחִזְקִיָהוּ שֶׁנָהַג, הִצְטָרְפוּ גַם הֵם אַל הַשִׁיר הַנִרְגָשׁ הַבּוֹקֵעַ מֵאַרְגַז הַמַשָׂאִית. הַבֹּקֶר הָיָה יָפֶה כָּל כָּךְ, הַהִתְרַגְשׁוּת מְרֻבָּה כָּל כָּךְ, הָרֵי הַשׁוֹמְרוֹן כְּחֻלִים כָּל כָּךְ, עַד שֶׁלֹא נוֹתַר דָבָר לַעֲשׂוֹת אֶלָא לִפְצֹחַ בְּזֶמֶר.

"אָנוּ נִהְיֶה הָרִאשׁוֹנִים…

אָנוּ נִהְיֶה בֵּין הַבּוֹנִים

כָּךְ אָמַרְנוּ אָח אֶל אָח…"

אָח אָח, אִלוּ הָיְתָה אִמָא שׁוֹמַעַת אוֹתִי מְצָרֵף קוֹלִי הַדֵּק אֶל קוֹלוֹת חֲבֵרֵינוּ הַשּׁוֹאֲגִים, אִלוּ הָיְתָה רוֹאָה כַּמָה אֲנִי מִשְׁתַּתֵּף בְּשִׂמְחָתָם, אִלוּ הָיְתָה רוֹאָה כַּמָה יָפָה אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שֶׁמִחוּץ לַמַשָׂאִית, וַדַאי הָיְתָה מִתְחָרֶטֶת עַל מַה שֶׁאָמְרָה לְאַבָּא, וּמַעֲלָה גַם הִיא חִיוּךְ נֶחְמָד עַל שְׂפָתֶיהָ.

פרק שלישי: קְשָיֵי הַדֶרֶךְ.

לְאַחַר שֶׁפָּגָה שִׂמְחַת הַיְצִיאָה, וּלְאַחַר שֶׁהָרוּחַ צִנְנָה קְצָת אֶת הִתְלַהֲבוּת הַנוֹסְעִים, הֵעַפְתִּי מַבָּט עַל סְבִיבוֹתַי: הָאֱמֶת נִתֶּנֶת לְהֵאָמֵר שֶׁלֹא הָיָה מִמַה לְהִתְלַהֵב. “הַגְרוּטָאָה”, הַמַשָׂאִית הַיְשָׁנָה נָסְעָה מִתּוֹךְ דִלוּגִים מְשֻׁנִּים וּקְפִיצוֹת מוּזָרוֹת וְטַלְטֵלוֹת אֵימִים הַמְשַׁבְּרוֹת אֶת הַגוּף. כִּמְכוֹנִית צְבָאִית הָרְגִילָה לְקַפֵּץ לָהּ מֵעַל מַהֲמוֹרוֹת שְׂדֵה-הַקְרָב. קָשֶׁה, קָשֶׁה הָיָה לָהּ לְהִסְתַּגֵל לִנְסִיעַת חֲלָקוֹת אֶזְרָחִית עַל כְּבִישֵׁי הָהָר.

גַם הַיְשִׁיבָה, אוֹ נָכוֹן יוֹתֵר הַשְׁכִיבָה הַזוֹ, בְּסֵתֶר הַשַׂקִים לֹא שִׂמְחָה אֶת הַלְבָבוֹת. נִימֶר הוּא שֶׁהָיָה בַּעַל הָרַעְיוֹן. הוּא גַם סֵרַב, הִתְעַקֵּשׁ וְסֵרֵב, לְהֵעָנוֹת לְבַקָשׁוֹת הַשִׁחְרוּר שֶׁל חֲבֵרֵינוּ הַסוֹבְלִים. הוּא אָמַר שֶׁהוּא יוֹדֵעַ גַם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין זוֹ הַרְגָשָׁה נְעִימָה לְהֵחָנֵק מִתַּחַת לַשַׂקִים. אֲבָל הַבִּטָחוֹן – מֵעַל לַכֹּל! אִם לֹא נִסְתַּתֵּר תַּחַת הַשַׂקִים יוּכַל כָּל פַלָח עוֹבֵר לְגַלוֹתֵנוּ. וְאָז – אוֹי לַנְסִיעָה! וְאוֹי לַבַּנָנוֹת! גַם כָּךְ לֹא מָצְאָה חֵן בְּעֵינָיו “הַגְרוּטָאָה”, שֶׁהָיָה לָהּ מַרְאֶה יְהוּדִי מִדַי, כְּפִי שֶׁאָמַר. אֲבָל חִזְקִי אִמֵץ אֶת לִבּוֹ, וְחִזֵק אוֹתוֹ בִּדְבָרָיו:

“אַתָּה נִימֶר, הִתְכַּבֵּד לְךָ וְשֵׁב לְפָנִים! וְהַכֹּל יִהְיֶה בְּסֵדֶר! מַה יֵשׁ לְדַבֵּר הַרְבֵּה? צָרִיךְ לְהִתְחַזֵק!…” חִזְקִי כִּסָה אֶת רֹב פָּנָיו בְּמִשְׁקְפֵי-נֶהָגוּת גְדוֹלִים. וּמָשַׁךְ אֶת כּוֹבַע הַנֶהָגִים שֶׁלוֹ לְמַטָה מִמִצְחוֹ, שֶׁיַסְתִּיר כָּל מַה שֶׁלֹא הִסְתִּירוּ הַמִשְׁקָפַיִם. וְעוֹד כָּרַךְ עַל צַוָארוֹ אֵיזֶה צְעִיף-נֶהָגִים מְזֹהָם שֶׁשָׁכַח מֶנְדֶל-בַּעַל-הַגְרוּטָאָה. וּבִכְלָל כָּל כָּךְ טָרוּד הָיָה וּמְרֻכָּז בִּמְלֶאכֶת הַנְהִיגָה, עַד שֶׁתָּחַב אֶת פַּרְצוּפוֹ כִּמְעַט לְתוֹךְ הַהֶגֶה. וּמִלְבַד כְּתֵפָיו לֹא נִרְאָה מִבַּחוּץ שׁוּם דָבָר.

לְעֻמָתוֹ נִימֶר פָּתַח לִרְוָחָה אֶת שִׁמְשַׁת-הַחַלוֹן שֶׁלְצִדוֹ, וְיָשַׁב לוֹ זָקוּף וּבְחָזֶה בּוֹלֵט וְהָיָה מְפַתֵּל אֶת קְצוֹת שְׂפָמוֹ הַמְגֻדָל בִּתְנוּעוֹת לִטוּף אִטִיוֹת. אַדְרַבָּא! שֶׁיִרְאוּ כָּל עוֹבְרֵי-הַדְרָכִים שֶׁבַּמְכוֹנִית נוֹסֵעַ לוֹ עַרְבִי אֲמִתִּי, בַּעַל שָׂפָם וּבַעַל כַּפִיֶה. וְהוּא מוֹבִיל אִתּוֹ אֵיזֶה נֶהָג מְפֻקְפָּק שֶׁאֲפִלוּ בְּצוּרָתוֹ אִי-אֶפְשָׁר לְהַבְחִין כַּהֲלָכָה.

מֵאָחוֹר, עַל הָאַרְגָז, הִתְנַהֵל וִכּוּחַ סוֹעֵר. חָבֵרְדֹב רָתַח כֻּלוֹ מִלַהַט וְאַבָּא שֶׁלִי הִשְׁתַּדֵל לְהַרְגִיעוֹ.

“שְׁמַע,” אָמַר חָבֵרְדֹב “בֶּאֱמֶת שֶׁאֵינֶנִי מֵבִין! מַה זֶה צָרִיךְ לְהִסְתַּתֵּר כָּכָה, כְּמוֹ אֵיזֶה פּוֹשְׁעִים? מָה אֲנַחְנוּ, מַבְרִיחִים? מִשְׁתַּמְטִים מִן הַצָבָא?…”

“אַתָּה חָבֵרְדֹב,” אָמַר לוֹ אַבָּא "מוּטָב שֶׁתֵּרָגַע!

“מַה זֹאת אוֹמֶרֶת, תֵּרָגַע?” שָׁאַל חָבֵרְדֹב בְּרִתְחָה “אֵיזוֹ צוּרָה יֵשׁ לְכָל הַמַסָע הַזֶה? מַה זֶה, כָּכָה עוֹשִׂים? כָּכָה נוֹהֲגִים יְהוּדִים? כָּכָה זֶה מְכֻבָּד? לִנְסֹעַ בַּחֲשַׁאי, כְּמוֹ גַנָבִים! שָׁמַעְתִּי מְסַפְּרִים בַּמֶשֶׁק הַשָׁכֵן שֶׁהִנֵה נָסְעוּ חֲבֵרִים לְהָבִיא שְׁתִילֵי תַּפּוּחִים מִסְבִיבוֹת חֶבְרוֹן. אֲבָל לֹא שָׁמַעְתִּי שֶׁיִסְעוּ כָּכָה, מִתּוֹךְ בּוּשָׁה!…”

“אַתָּה חָבֵרְדֹב,” אָמַר לוֹ אַבָּא “שׁוֹכֵחַ אֶת הָעִקָר, אֶת הַמַטָרָה: אֲנַחְנוּ, כְּלוּם לְטַיֵל אֲנַחְנוּ נוֹסְעִים?”

“לֹא, לֹא,” מִהֵר חָבֵרְדֹב לְהָשִׁיב “בֶּטַח שֶׁלֹא! אֲנִי יוֹדֵעַ. אֲבָל…”

“וּבְכֵן, לֹא לְטַיֵל,” מַפְסִיק אוֹתוֹ אַבָּא "זֶהוּ הָעִקָר. וְאַל תִּשְׁכַּח; לְהָבִיא שְׁתִילִים וְלַחֲזֹר בְּשָׁלוֹם! וְאַבָּא נָהַג עִם חָבֵרְדֹב בַּאֲדִיבוּת וַאֲפִלוּ לֹא הִזְכִּיר שֶׁגַם הַיֶלֶד הַקָטָן נוֹסֵעַ עִמָהֶם. וְגַם לְמַעֲנִי כְּדַאי וּכְדַאי לַחֲזֹר בְּשָׁלוֹם… אֲבָל חָבֵרְדֹב כָּל כָּךְ מֻרְתָּח הָיָה, שֶׁאוּלַי אֲפִלוּ שָׁכַח שֶׁאֲנִי יוֹשֵׁב עַל יָדָם, מְכֻרְבָּל כֻּלִי בְּתוֹךְ שַׂק. וּמִכָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁרָצָה אַבָּא לְהַרְאוֹתֵנִי אֲנִי רוֹאֶה רַק שַׂקִים יְשָׁנִים וּקְרוּעִים, וּבְרָגִים מַחֲלִידִים שֶׁל מַשָׂאִית…

“וּבֵינֵינוּ,” הִמְשִׁיךְ חָבֵרְדֹב שֶׁלֹּא יָכֹל לְהֵרָגַע, “הַנִימֶר הַזֶה שֶׁאַתֶּם כָּל כָּךְ בְּטוּחִים בּוֹ…”

“אוֹהוֹ!” אָמַר אַבָּא “אַתָּה שׁוּב בְּשֶׁלְךָ! כְּבָר אָמַרְתִּי לְךָ אֶלֶף פְּעָמִים: עַם יִשְׂרָאֵל שָׁב זֶה עַתָּה לְאַרְצוֹ. אֲבָל עֲדַיִן אֵינוֹ מַכִּיר אוֹתָהּ. לְמוֹרֵי-דֶרֶךְ אָנוּ זְקוּקִים! מִבְּנֵי הַמָּקוֹם! וְאַתָּה שׁוּב עִם הַחֲשָׁדוֹת שֶׁלְךָ…”

“אֲנִי לֹא חוֹשֵׁד, בִּכְלָל לֹא,” נִזְהַר חָבֵרְדֹב. “אֲנִי רַק אוֹמֵר שֶׁאַתֶּם יוֹתֵר מִדַי בּוֹטְחִים בְּנִימֶר הַזֶה. הִנֵּה סִפֵּר לִי רַק אֶתְמוֹל הַנֶהָג שֶׁל הַמֶשֶׁק הַשָׁכֵן, שֶׁגַם אֶצְלָם הָיָה מַעֲשֶׂה כָּזֶה… וְרַק בְּמַזָל לֹא…”

“שְׁמַע חָבֵרְדֹב,” אָמַר אַבָּא. “בָּאֱמֶת שֶׁזֶה לֹא נָאֶה לְךָ לִהְיוֹת חַשְׁדָן שֶׁכָּזֶה! וַהֲרֵי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁעַל נִימֶר יֵשׁ דֵעָה מְצֻיֶנֶת! אַתָּה הֲרֵי שָׁמַעְתָּ מָה שֶׁאָמַר הַמַּזְכִּיר!…”

“כֵּן, כֵּן,” הִסְכִּים חָבֵרְדֹב בְּלִי חֵשֶׁק רַב. “אֲבָל זוֹ לֹא דֶרֶךְ מְכֻבֶּדֶת, לִנְסֹעַ כָּכָה! מַה יֵשׁ יְהוּדִים, אֲנִי שׁוֹאֵל, אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְהִתְבַּיֵשׁ מִמִישֶׁהוּ? יֵשׁ לָנוּ מַה לְהַסְתִּיר? לֹא! אֲנִי בֶּאֱמֶת לֹא מֵבִין לָמָה כָּל הָעֵסֶק הַזֶה מִתְנַהֵל כָּכָה, בַּמַחְתֶּרֶת…”

וְאַבָּא אָמַר לוֹ:

“שְׁמַע, אוּלַי אַתָּה קְצָת צוֹדֵק. אֲבָל לְנַפֵּחַ לֹא צָרִיךְ! מָה רָצִיתָ: לִנְסֹעַ בְּרַכֶּבֶת מְהֻדֶּרֶת, וְסַבָּלִים מִתְרוֹצְצִים סְבִיבְךָ, וְאַתָּה רַק מְנַהֵל! חוֹלֵק פְּקֻדוֹת לְכָל הַצְדָדִים וּמְעַשֵׁן לְךָ סִיגַר מְשֻׁבָּח? בִּשְׁבִיל לַעֲבֹד, בְּמוֹ יָדֵינוּ לַעֲבֹד – בִּשְׁבִיל זֶה בָּאנוּ מֵהַגוֹלָה!” הִתְלַהֵב אַבָּא. “לַעֲבֹד בְּעַצְמֵנוּ, בְּיָדֵינוּ אָנוּ. וְאִם מֻכְרָחִים לְהִתְגַלְגֵל עִם מוֹרֵי-דֶרֶךְ עַרְבִיִים – נִתְגַלְגֵל! וְאִם אֵין בְּרֵרָה אֶלָא לִקְנוֹת בַּנָנוֹת מִן הַכַּפְרִיִים – נִקְנֶה! וְאִם אֵין לָנוּ כֶּסֶף לְרַכֶּבֶת מְהֻדֶּרֶת – נִסַע בִּגְרוּטָאָה! הָעִקָר,” אָמַר אַבָּא, וְהֵזִיז אֶת עֲרֵמוֹת הַשַׂקִים הַצִדָה שֶׁלֹא יַפְרִיעוּ לוֹ לְנַפְנֵף בְּיָדָיו, “הָעִקָר…” רָצָה אַבָּא לְהַמְשִׁיךְ, וּפִתְאֹם הִתְגַלָה כֻּלוֹ מִחוּץ לְשַׂקִים וְרֹאשׁוֹ בָּלַט מֵעֵבֶר לְדֹפֶן הַמַשָׂאִית. וְעוֹד מְעַט, עוֹד רֶגַע, הָיָה קוֹרֶה מַשֶׁהוּ. אֲבָל נִימֶר הַטוֹב, הֵצִיץ בַּמַרְאָה וְרָאָה לְהַפְתָּעָתוֹ אֶת אַבָּא נֶחֱלָץ פִּתְאֹם כְּמוֹ אֵיזוֹ דְמוּת-רְפָאִים מִתּוֹךְ גוּשׁ הַשַׂקִים. וְהוּא נֶחֱרַד מִמְקוֹמוֹ, שָׁלַף צַוָארוֹ מִבַּעַד לַחַלוֹן הַפָּתוּחַ וְצָעַק אֶל אַבָּא:

“מַה זֶה, הִשְׁתַּגַעְתּ? לְהִסְתַּתֵּר מִיָּד!…”

וְאַבָּא נִבְהַל כַּמוּבָן וּמִהֵר לָשׁוּב וּלְהִתְכַּסוֹת בִּסְמַרְטוּטֵי-הַשַׂקִים. הַפֻּלְמוֹס נִפְסַק כַּמוּבָן, כִּי אֵיזֶה טַעַם יֵשׁ לְנַהֵל פֻּלְמוֹס מִתַּחַת לְמַעֲטֶה מַחֲנִיק שֶׁל שַׂקִים, אֲפִלוּ אֵינְךָ יָכוֹל לְנַפְנֵף בְּיָדֶיךָ נִפְנוּפֵי שִׁכְנוּעַ וְהוֹכָחָה כְּמוֹ שֶׁדוֹרֵשׁ הַוִכּוּחַ?

“חִזְקוּ וְאִמְצוּ חֶבְרֶה!” נִשְׁמְעָה שַׁאֲגָתוֹ שֶׁל יְחִזְקִיָהוּ מִתּוֹךְ תָּא הַמְכוֹנִית. “הָעִקָר לֹא לְהִתְיָאֵשׁ!”

קַל הָיָה לוֹ לוֹמַר “לֹא לְהִתְיָאֵשׁ” מֵאֵצֶל הַהֶגֶה שֶׁלוֹ, מִתּוֹךְ מִשְׁקְפֵי הַנֶהָג שֶׁלוֹ. אֲבָל מֵאָחוֹר בְּתוֹךְ הָאַרְגָז הָיָה דַי מְדֻכְדָךְ. וַאֲפִלוּ מְיֹאָשׁ. הֲרֵי לָכֶם קְנִיַת בַּנָנוֹת. מֵאֵיזֶה כְּפָר מְרֻחָק שֶׁבִּקְצֵה הָעוֹלָם! וְעַד שֶׁאַתֶּם מַגִיעִים אֵלָיו, אֲפִלוּ נִשְׁמַתְכֶם פּוֹרַחַת מֵרֹב טִלְטוּלֵי הַדֶרֶךְ הַקָשִׁים.

וַהֲרֵי מִחוּץ לַמְכוֹנִית נִצָבִים לָהֶם הָרֵי-שׁוֹמְרוֹן הַיְפֵהפִים, עֲגֻלֵי-הַכִּפּוֹת, מְכֻסֵי שִׂיחִים רֵיחָנִיים. מִחוּץ לַמַשָׂאִית עוֹלֶה לוֹ בֹּקֶר אֲבִיבִי נֶהְדָר, מָלֵא בְּצִיּוּצֵי צִפֳּרִים וּקְרִיאוֹת מַרְכֹּלֶת שֶׁל סוֹחֲרִים. שַׁיָרוֹת חֲמוֹרִים וּגְמַלִּים הוֹלְכוֹת לִשְׁנֵי צִדֵי הַכְּבִישׁ עֲמוּסִים בִּסְחוֹרוֹת סַסְגוֹנִיוֹת. וּבְגַנֵי הַיָרָק הַפְּזוּרִים לְאֹרֶךְ הָעֲמָקִים מְנַצְנְצִים לָהֶם בִּגְדֵי הַצִבְעוֹנִים שֶׁל הַפַלָחִיוֹת.

אָח אָח, אִלוּ הָיְתָה אִמָא יוֹשֶׁבֶת כָּאן אִתָּנוּ, עַכְשָׁו, בְּתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה הַזוֹ, הָיְתָה מְלַגְלֶגֶת וַדַאי עַל אַבָּא וְאוֹמֶרֶת:

“כָּכָה נוֹסְעִים לִרְאוֹת אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? כָּכָה הַיֶלֶד יִזְכֹּר מַשֶׁהוּ? בִּשְׁבִיל זֶה צָרִיךְ הָיִיתָ לְטַלְטֵל אוֹתוֹ אִתְּךָ? לְסַכֵּן אוֹתוֹ? הֲרֵי זֶה מַמָּשׁ מַעֲשֵׂה שִׁגָעוֹן…”

אֲבָל אַבָּא לֹא הָיָה מְוַתֵּר לָהּ, אֲנִי בָּטוּחַ בָּזֶה גַם הַיוֹם, וְהָיָה מֵשִׁיב לָהּ בְּהִתְלַהֲבוּת:

“אִם צָרִיךְ לִנְסֹעַ בִּ’גְרוּטָאָה' – אָז נִסַע! וְאִם צָרִיךְ לְהִתְכַּסוֹת בְּשַׂקִים – נִתְכַּסֶה! וְאִם צָרִיךְ לִנְסֹעַ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִבְּלִי לִרְאוֹת אוֹתָהּ – לֹא נִרְאֶה! הָעִקָר…”

אֲבָל אוּלַי לֹא כְּדַאי לְהַרְגִּיז שׁוּב אֶת אַבָּא, שֶׁלֹּא יִתְלַהֵב פִּתְאֹם וְלֹא יִזְרֹק שׁוּב מֵעָלָיו אֶת עֲרֵמַת הַשַׂקִים. וְלֹא נִהְיֶה צְפוּיִים שׁוּב לְסַכָּנַת הִתְגַלוּת, כְּמוֹ קֹדֶם…

חָבֵרְדֹב שָׁכַב לוֹ מְכֻוָץ כֻּלוֹ וְלֹא הִפְסִיק לְהִתְאַנֵחַ.

“מַה זֶה אַתָּה מִתְאַנֵחַ שָׁם?” שָׁאַל אוֹתוֹ אַבָּא.

“מַה זֶה אֲנִי נֶאֱנָח? אֵיךְ אֶפְשָׁר לֹא לְהִתְאַנֵחַ? רַק תַּחְשֹׁב בַּדָבָר,” אָמַר לְאַבָּא מִבַּעַד לַשַׂקִים. “רַק תַּחְשֹׁב וְתָבִין: בַּדֶרֶךְ לְשָׁם, כְּלוֹמַר אֶל הַבַּנָנוֹת, אֲנַחְנוּ שׁוֹכְבִים מִתַּחַת לַשַׂקִים. אֲבָל מַה יִהְיֶה בַּדֶרֶךְ חֲזָרָה? כְּלוּם נִשְׁכַּב כָּל הַדֶרֶךְ תַּחַת הַשְׁתִילִים?…”

אַבָּא לֹא הָיָה צָרִיךְ לְהָשִׁיב לוֹ. כִּי אֲנִי קָפַצְתִּי וְהִקְדַמְתִּי אוֹתוֹ, וְהֵשַׁבְתִּי בִּמְקוֹמוֹ:

“אִם צָרִיךְ לִשְׁכַּב מִתַּחַת לַשַׂקִים – אָז נִשְׁכַּב! וְאִם נֵאָלֵץ לִכְרֹעַ כָּל הַדֶרֶךְ בַּחֲזָרָה מִתַּחַת לַשְׁתִילִים – אָז…” לֹא הִסְפַּקְתִּי לִגְמֹר, כִּי פִּתְאֹם הִגִיעָה אֵלֵינוּ קְרִיאָתוֹ הַנִרְגֶשֶׁת שֶׁל יְחִזְקִיָהוּ:

“חֶבְרֶה, שֶׁקֶט! שִׁכְבוּ בְּשֶׁקֶט, אַל תָּזוּזוּ! אֲנַחְנוּ מִתְקָרְבִים לִשְׁכֶם!…”

לֹא שַׁרְנוּ שִׁירֵי מוֹלֶדֶת בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. לֹא סִפַּרְנוּ הֲלָצוֹת וְלֹא נָשָׂאנוּ דְבָרִים. הִשְׁתַּתַּקְנוּ כְּמוֹ דָגִים. אַבָּא קֵרֵב אוֹתִי אֵלָיו, כָּכָה, שַׂק אֶל שַׂק. וְחָבֵרְדֹב גַם הוּא נִדְרַךְ כֻּלוֹ.

“הַגְרוּטָאָה” חָדְלָה פִּתְאֹם מְטַלְטֵלוֹת-הָאֵימָה שֶׁלָהּ, צִלְצוּלֵי בְּרָגֶיהָ נִשְׁתַּתְּקוּ לְפֶתַע וְהִיא הֶחֱלִיקָה בְּשֶׁקֶט וּבְשַׁלְוָה עַל אֵיזֶה כְּבִישׁ לְלֹא בּוֹרוֹת. רֵיחוֹת שׁוֹנִים וּמְשֻׁנִים חָדְרוּ אֶל אַרְגַז הַמַשָׂאִית, אֶל מִתַּחַת לַשַׂקִים, וְקוֹלוֹת שֶׁל עִיר וַהֲמוֹנָהּ נִשְׁמְעוּ פִּתְאֹם, קְרוֹבִי ם מְאֹד. נִלְחַצְנוּ אַל רִצְפַּת הַ“גְרוּטָאָה”. הִרְגַּשְׁנוּ וְיָדַעְנוּ שֶׁהִנֵה עַכְשָׁו, נִכְנַסְנוּ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה לְתוֹכֵכִי הָעִיר שְׁכֶם.

פרק רביעי: חֲצִיַת שְׁכֶם

שְׁכֶם הָעִיר הַגְדוֹלָה, שְׁכֶם הָעִיר הָרָעָה סָגְרָה עָלֵינוּ מִכָּל הַעֲבָרִים. הַ“גְרוּטָאָה” הֵאֵטָה מֵהֲלָכָה, וְכִמְעַט שֶׁלֹא זָזָה מִמְקוֹמָהּ. הֲמוֹנֵי אָדָם וּבְהֵמָה מִלְאוּ אֶת הָרְחוֹב וְהַמְכוֹנִיוֹת שֶׁנִתְקְעוּ בְּתוֹךְ נַחֲלֵי הָאָדָם צָפְרוּ בְּצוֹפְרֵיהֶן בְּקוֹלוֹת עַזִים. הָרַעַשׁ הָיָה נוֹרָא. מַקְהֵלוֹת-הַצוֹפְרִים, קְרִיאוֹת הַמְחַמְרִים, שַׁאֲגוֹת הָרוֹכְלִים, וּצְרִיחוֹת הַיְלָדִים מִלְאוּ אֶת הָאֲוִיר בְּשָׁאוֹן עָצוּם.

“אֵין דָבָר,” אָמַר נִימֶר לְחִזְקוּ, “כָּל זְמַן שֶׁהָרַעַשׁ רוֹעֵשׁ – זֶהוּ סִימָן טוֹב! אוֹי וַאֲבוֹי יִהְיֶה לָנוּ, כְּשֶׁיִשְׁתַּתֵּק פִּתְאֹם הָרְחוֹב…”

הַמַהֲלָךְ הָאִטִי שֶׁל הַ“גְרוּטָאָה” עִצְבֵּן קְצָת אֶת נִימֶר. הֲלֹא הוּא הַיָחִיד בְּכָל הַחֲבוּרָה שֶׁיָדַע מָה עוֹד מְצַפֶּה לָנוּ בְּהֶמְשֵׁךְ הַדֶרֶךְ. הֲרֵי הָיְתָה עוֹד לְפָנֵינוּ הַדֶרֶךְ מִשְׁכֶם אַל בִּקְעַת בֵּית-דָגָ’ן, וְאַחַר-כָּךְ הַדֶרֶךְ הַמְשֻׁבֶּשֶׁת אֶל הַכְּפָר עַצְמוֹ. וְאַחַר כָּךְ: הַעֲמָסַת הַשְׁתִילִים בַּמִשְׁתָּלָה, עֲבוֹדָה קָשָׁה וּמְאֻמֶצֶת שֶׁלֹא תִּסְתַּיֵּם בִּמְהִירוּת. וְאַחַר-כָּךְ הַדֶרֶךְ חֲזָרָה. וּלְפָנֵינוּ עוֹד חֲצִיַת שְׁכֶם בַּשֵׁנִית, לִפְנוֹת-עֶרֶב. לֹא טוֹב יִהְיֶה לַחֲצוֹת אֶת שְׁכֶם לְאַחַר רֶדֶת הַחֲשֵׁכָה! אֲבָל כָּאן הַ“גְרוּטָאָה” כִּמְעַט אֵינָהּ זָזָה, הָרְחוֹב סָתוּם וְנִימֶר מַתְחִיל לְהִתְמַלֵא דְאָגָה.

הֲרֵי כָּל דָבָר שֶׁל מַה בְּכָךְ יָכוֹל עַכְשָׁו לִגְרֹם לְעִכּוּב גָדוֹל! הֲרֵי בִּגְלַל כָּל מַעֲשֶׂה שֶׁל שְׁטוּת אֲנַחְנוּ עֲלוּלִים לְהִקָלַע לְצָרָה שֶׁלֹא נוּכַל לְהֵחָלֵץ מִמֶנָה בִּמְהֵרָה! אִלוּ לְפָחוֹת הָיְתָה הַ“גְרוּטָאָה” מִתְקַדֶמֶת בְּיֶתֶר זְרִיזוּת! אִלוּ הָיְתָה נִמְצֵאת כְּבָר מוּל שַׁעַר תַּחֲנַת-הַמִשְׁטָרָה! אִלוּ הָיָה הָרְחוֹב פָּנוּי יוֹתֵר, וְהַהִתְקַדְמוּת מְהִירָה יוֹתֵר! אָז אוּלַי הָיִינוּ נֶחֱלָצִים לְלֹא כָּל פֶּגַע…

שָׁכַבְתִּי לִי עַל אַרְגַז הַּמַּשָׂאִית, פָּנַי כְּבוּשִׁים וַהֲדוּקִים אֶל רִצְפַּת הַבַּרְזֶל. וְהִנֵה גִלִיתִי פִּתְאֹם חוֹר לֹא גָדוֹל בְּתוֹךְ הָרִצְפָּה, שֶׁמִבַּעֲדוֹ אֶפְשָׁר הָיָה לִרְאוֹת אֶת הַכְּבִישׁ שֶׁמִתַּחַת לַמַשָׂאִית. כְּשֶׁהֵזַזְתִּי עֵינַי כֹּה וָכֹה, יָכֹלְתִּי גַם לִרְאוֹת מְעַט מִן הַנַעֲשֶׂה עַל הַמִדְרָכוֹת, לְצִדֵי הַכְּבִישׁ. זֶה הָיָה מַרְאֶה נִפְלָא. מַקְסִים וּמוֹשֵׁךְ אֶת הָעַיִן. הִתְכַּוַצְתִּי כֻּלִי מוּל הַחוֹר הַקָטָן, כְּאִלוּ רוֹצֶה אֲנִי לַעֲבֹר וְלַחֲמֹק בַּעֲדוֹ הַחוּצָה.

“אַבָּא,” צָעַקְתִּי, “אֲנִי רוֹאֶה, אֲנִי רוֹאֶה!”

“שַׁה, שַׁה,” הִסָה אוֹתִי אַבָּא, “אַל תָּקִים רַעַשׁ!”

וְחָבֵרְדֹב שָׁאַל:

“אֲבָל מָה אַתָּה רוֹאֶה שָׁם?”

“אֶת הַכְּבִישׁ!” קָרָאתִי, “וְגַם אֶת הָאֲנָשִׁים שֶׁהוֹלְכִים בְּצִדוֹ. וַאֲפִלוּ קְצָת חֲנֻיוֹת!”

“יֶלֶד, מָה?” אָמַר חָבֵרְדֹב לְאַבָּא בְּנִימָה פִילוֹסוֹפִית, “רוֹאָה חוֹר קָטָן – וְחוֹשֵׁב שֶׁרוֹאֶה אֶת הָעוֹלָם.”

“אֵין דָבָר,” אָמַר אַבָּא, “שֶׁיִּרְאֶה קְצָת. הֲלֹא בִּשְׁבִיל זֶה לָקַחְתִּי אוֹתוֹ אֶל הַטִיוּל הַזֶה!…”

“טִיוּל נָאֶה,” אָמַר חָבֵרְדֹב. “בּוּשָׁה וְחֶרְפָּה! לְהִסְתַּתֵּר כְּמוֹ גַנָבִים! מֵילָא אֲנַחְנוּ, אֲבָל הַיֶלֶד…”

אַבָּא לֹא הֵשִׁיב לוֹ וּפָנָה אֵלַי.

“זוֹהִי שְׁכֶם,” אָמַר לִי. “הָעִיר שְׁכֶם. וּמִכָּאן כְּבָר לֹא רָחוֹק אֶל מִשְׁתֶּלֶת הַבַּנָנוֹת.”

לְפֶתַע עָצְרָה הַ“גְרוּטָאָה” בַּחֲרִיקַת מָנוֹעַ > פִּתְאֹמִית.

אֲנַחְנוּ הִתְגַלְגַלְנוּ בֵּינוֹת לַשַׂקִים, וְהוּטַחְנוּ אֶל הַקִירוֹת הֲטָחָה רַבָּה. דִין וּדְבָרִים בְּעַּרְבִית הֵחֵל לְהִתְגַלְגֵל בְּאָזְנֵינוּ. אַבָּא וְחָבֵרְדֹב קֵרְבוּ אָזְנֵיהֶם בְּשֶׁקֶט, מֵאָחוֹר, אֶל תָּא הַנֶהָג: לִשְׁמֹעַ מַה מִתְרַחֵשׁ שָׁם. מִי זֶה עָצַר אוֹתָנוּ פִּתְאֹם בָּרְחוֹב הָרָאשִׁי שֶׁל שְׁכֶם, וּמַה הוּא רוֹצֶה מֵאִתָּנוּ.

קוֹלוֹת שִׂיחָה בְּעַרְבִית הֵחֵלוּ עוֹלִים מִן הַתָּא. מִישֶׁהוּ עָמַד עַל הַמַדְרֵגָה וְדִבֵּר עִם נִימֶר בְּקוֹל חֲרִישִׁי. הִתְקָרַבְנוּ בַּחֲשַׁאי, עֲטוּפִים בְּשַׂקִים, כְּדֵי לְהַקְשִׁיב אֶל הַקוֹלוֹת. אַבָּא שֶׁהֵבִין מְעַט עַרְבִית נֶאֱנַח לְפֶתַע אַנְחַת הֲקָלָה וְאָמַר:

“זֶה בְּסֵדֶר. זֶה מִישֶׁהוּ שֶׁמַכִּיר אֶת נִימֶר.”

יְחִזְקִיָהוּ נָהַג עַכְשָׁו בְּאִטִיוּת רַבָּה. בְּיָדוֹ הָאַחַת נוֹהַג וּבִשְׁנִיָה מְכַסֶה פָּנָיו. עַד שֶׁיָרֵד הָאִישׁ מִן הַמַדְרֵגָה, וְנִימֶר אָמַר אֵלָיו:

“שְׁמַע חִזְקוּ: זֶה הָיָה אֶחָד מִבְּנֵי כְּפָרִי. הוּא אָמַר לִי שֶׁבְּמֶרְכַּז הָעִיר יֶשְׁנָהּ הִתְקַהֲלוּת. הַהִתְקַהֲלוּת הַזוֹ מְבַשֶׂרֶת רָעוֹת. טוֹב הָיָה אִלוּ יָכֹלְנוּ לִבְחֹר לָנוּ דֶרֶךְ צְדָדִית. אֲבָל הַדְרָכִים הַצְדָדִיוֹת חֲסוּמוֹת גַם הֵן. שְׁמַע חִזְקוּ, אֲנַחְנוּ נַעֲשֶׂה כָּךְ: כְּשֶׁנַגִיעַ אֶל הַמַחְסוֹם אַתָּה תָּאֵט, אֲנִי אֶעֱמֹד עַל הַמַדְרֵגָה כְּאִלוּ אֲנִי מְחַפֵּשׂ דְבַר-מָה. וְאָז אֶקְפֹּץ לְמַטָה כְּאִלוּ רַק לְרֶגַע, כְּאִלוּ רַק לְדַבֵּר עִם הָאֲנָשִׁים. אַתָּה חִזְקוּ – בְּרֶגַע שֶׁאֶקְפֹּץ סַע מַהֵר כְּכָל שֶׁתּוּכַל! אַל תַּעְצֹר וְאַל תִּפְנֶה! עַד שֶׁתֶּחֱצֶה אֶת כָּל הָעִיר וְתַגִיעַ אֶל הַצֹמֶת שֶׁבְּמִזְרַח הֵעִיר, אַחֲרֵי הַמִשְׁטָרָה. שָׁם יְחַכֶּה לְךָ הָאִישׁ הַזֶּה מִבְּנֵי כְּפָרִי. אַתָּה תַּעְצֹר אֶצְלוֹ וַאֲנִי כְּבָר אַגִיעַ. שָׁמַעְתָּ? אַל תַּעְצֹר לְאַף אֶחָד! לֹא עִירוֹנִי, לֹא פַלָח וְלֹא שׁוֹטֵר! וְטוּס מַהֵר! עַד שֶׁהַ’גְרוּטָאָה' תִּתְפָּרֵק! וְאַל תִּשְׁכַּח לַחֲנוֹת בַּצֹמֶת, הֵבַנְתָּ?…”

“זֶה בְּסֵדֶר,” נָהַם חִזְקוּ, “אַתָּה נִימֶר, סְמֹךְ עָלַי. וַחֲזַק וֶאֱמָץ! וְתִזָּהֵר כְּשֶׁאַתָּה קוֹפֵץ שֶׁלֹא תַּחְטֹף נֶקַע בָּרֶגֶל… לְהִתְרָאוֹת!”

“לְהִתְרָאוֹת,” נוֹפֵף אֵלָיו נִימֶר בְּיָדוֹ, פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת וְיָצָא אֶל הַמַדְרֵגָה. עוֹד דַקָה אוֹ שְׁתַּיִם נָסַע כָּךְ, בַּעֲמִידָה, כְּשֶׁרַגְלוֹ הָאַחַת נִצֶבֶת עַל הַמַדְרֵגָה וּבְרַגְלוֹ הַשְׁנִיָה הוּא מְגָרֵשׁ אֶת אַבְנֵי הַמִדְרָכָה.

פִּתְאֹם שָׁמַט רַגְלָיו וְהֵטִיחַ אֶת הַדֶלֶת לַאֲחוֹרָיו בְּחָזְקָה עַד שֶׁרָעֲדָה זְכוּכִית הַמַרְאָה וְכִמְעַט שֶׁנִסְתַּדְקָה. וְחִזְקוּ, הוּא לְבַדוֹ מִכָּל הָאֲנָשִׁים בִּרְחוֹבָהּ הָרָאשִׁי שֶׁל שְׁכֶם, שָׁמַע אֶת נִימֶר מְלַחֵשׁ:

“עַכְשָׁו, חִזְקוּ! עַכְשָׁו טוּס! עַכְשָׁו גוֹרַל הַשְׁלִיחוּת בְּיָדֶיךָ! מַהֵר וְטוּס, וְאַל תַּעְצֹר!…”

טִיסַת-מְכוֹנִיוֹת כְּמוֹ שֶׁטַסְנוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל שְׁכֶם, רְכוּבִים עַל גַבֵּי גְרוּטָאָה מִתְפּוֹרֶרֶת, פְּלִיטַת-הַצָבָא-הַבְּרִיטִי – טֶרֶם טַסְתִּי מֵאָז וְעַד הַיוֹם. זוֹ לֹא הָיְתָה טִיסָה – זֶה הָיָה מְעוֹף בְּרָקִים. לֹא הָרוּחַ שָׁרְקָה בְּאָזְנֵינוּ אֶלָּא אֵיזוֹ סוּפַת הוּרִיקָן אַדִירָה שֶׁיָרְדָה עַל אַרְגַז הַמַשָׂאִית וְאִיְמָה לְרַסְקוֹ. לֹא חַשְׁנוּ כְּלָל בַּטַלְטֵלָה כֵּיוָן שֶׁלֹּא חָדַלְנוּ לְהִטַלְטֵל אֲפִלוּ רֶגַע אֶחָד. כָּל כָּךְ מְהִירָה הָיְתָה שַׁעֲטַת-הַמַשָׂאִית, מְהִירָה יוֹתֵר מִן הַמַכּוֹת שֶׁחָלְקָה לָנוּ בְּכָל חֲלָקֶיהָ: בִּבְרָגֶיהָ, בְּוָוֶיהָ, בְּחִשׁוּקֶיהָ, בִּטְרִיזֶיהָ וּבְכָל חֲתִיכוֹת הַמַתֶּכֶת וְהָעֵץ הַבּוֹלְטוֹת שֶׁלָּהּ… מַה יֵשׁ לְדַבֵּר: מַמָשׁ טִיסַת-נַדְנֵדוֹת שֶׁל בְּרָקִים בְּסוּפָה!…

מַאֲבַק אֵיתָנִים נֶאֶבְקוּ אַבָּא וְחָבֵרְדֹב עִם כְּסוּת-הַשַׂקִים שֶׁלָהֶם. הָרוּחַ הַנוֹרָאָה שֶׁיָרְדָה עָלֵינוּ אִיְמָה לַחְטֹף מֵהֶם אֶת כְּסוּתָם וַאֲפִלוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם, וּלְהַשְׁאִירָם מוּטָלִים חֲשׂוּפִים בְּאַרְגַז הַמַשָׂאִית. מֻפְקָרִים לְכָל מַבָּט עַיִן סַקְרָנִי. הֵם נֹאחֲזוּ בַּשַׂקִים בְּכָל כֹּחָם, נֶאֶבְקוּ עִמָהֶם בְּחֵרוּק שִׁנַיִם. הִתְפַּתְּלוּ וְנִכְרְכוּ זֶה בָּזֶה וְנִקְשְׁרוּ זֶה בָּזֶה בִּידֵיהֶם, בְּרַגְלֵיהֶם וַאֲפִלוּ בְּ… שִׁנֵיהֶם. וַאֲנִי? שׁוֹאֲלִים אַתֶּם, מֶה הָיָה עָלַי? אֵיךְ נִשְׁאַרְתִּי אֲנִי בְּתוֹךְ הַמַשָׂאִית, וְלֹא הִתְעוֹפַפְתִּי לִי הַחוּצָה?

אַבָּא הוּא שֶׁהִצִיל אוֹתִי. הוּא פָּשׁוּט הִשְׂתָּרֵעַ עָלַי, הֵעִיק עָלֵי בְּכָל כָּבְדוֹ, וּלְחֵץ אוֹתִי בְּגַבּוֹ אֶל דֹפֶן הַתָּא. וְכָךְ הִתְמִיד בְּלַחֲצוֹ עַד שֶׁלֹא נָתַן לִי לַחֲמֹק מֵאֲחוֹרֵי גַבּוֹ אֲפִלוּ לְרֶגַע. הוּא שֶׁהָיָה לִי לְמָגֵן בַּסוּפָה, לִמְשַׁבֵּר-רוּחַ, לְעֹגֶן אֵיתָן בַּסְעָרָה.

“חִזְקוּ,” צָרְחוּ אַבָּא וְחָבֵרְדֹב כְּאֶחָד, “חִזְקוּ חֲדַל! חִזְקוּ אַתָּה הוֹרֵג אוֹתָנוּ!… חִזְקוּ רַחֵם עָלִינוּ!” עִם שְׁרִיקַת הָרוּחַ הַתּוֹסֶסֶת כְּאִלוּ נִשְׁמַע הִמְהוּמוֹ הַמַרְגִּיעַ שֶׁל יְחִזְקִיָהוּ:

“חֶבְרֶה, זֶה בְּסֵדֶר, מָה אַתֶּם נֶאֱנָחִים שָׁם? צָרִיךְ לָטוּס וְאֵין מַה לְהִבָּהֵל. חִזְקוּ וְאִמְצוּ, חֶבְרֶה, אֲנַחְנוּ נַגִיעַ!…”

אַבָּא הֵסִיר מֵעַל פָּנָיו אֶת הַשַׂקִים שֶׁחָבְרוּ עָלָיו לְהַחֲנִיקוֹ, קֵרֵב אֶת פִּיו לְאָזְנוֹ שֶׁל חָבֵרְדֹב וְשָׁאַג:

“אִם צָרִיךְ לָטוּס – אָז נָטוּס! וְאִם נִהְיֶה מֻכְרָחִים לָעוּף בִּשְׁבִיל לְהָבִיא אֶת הַבַּנָנוֹת – עוֹף נָעוּף! הָעִקָר…”

עוֹד לֹא הִסְפִּיק אַבָּא לוֹמַר מַהוּ הָעִקָר – וְהַמַשָׂאִית נִבְלְמָה בְּפִתְאֹמִיוּת כָּזוֹ, עַד שֶׁהִרְגַשְׁנוּ שֶׁהַקֵץ קָרוֹב. הַבְּלִימָה הָאֲיֻמָה הָיְתָה מְלֻוָה בִּילָלָה צוֹרֶמֶת וְנוֹקֶבֶת אֶת הָאֹזֶן, בְּרֵיחוֹת עָשָׁן מְעֻפָּשִׁים שֶׁעָלוּ מִן הַבְּלָמִים, וּבְמִין עֲרָפֶל כֵּהֶה וְסָמִיךְ שֶׁהֶאֱפִיל עָלֵינוּ מַמָשׁ אֶת אוֹר הַיוֹם. חֲשֵׁכָה מַבְהִילָה יָרְדָה עָלֵינוּ, וּלְרֶגַע אֶחָד לֹא יָדַעְנוּ כְּלָל מָה אִתָּנוּ וּמֶה עָלָה לְעַצְמוֹתֵינוּ…

מִשֶׁהִתְפַּזֵר הָעֲרָפֶל, רָאִינוּ אֶת עַצְמֵנוּ חוֹנִים בְּאֵיזֶה מָקוֹם שָׁקֵט, רָחוֹק מִן הָעִיר וּמֵהֲמוֹנָהּ. יוֹם אֲבִיבִי חָמִים וְנָעִים עָמַד בַּחוּץ. קִרְעֵי עֲנָנִים לְבַנְבַּנִים טִיְלוּ לָהֶם עִם הָרוּחַ הַקַלָה בַּשָׁמַיִם הַכְּחֻלִים. הַרְחֵק לְמַעְלָה, בִּמְקוֹם שֶׁהָעַיִן בְּקֹשִׁי רוֹאָה שָׁם, דָאוּ לָהֶן לְהָקוֹת מַכְסִיפוֹת שֶׁל חֲסִידוֹת נוֹדְדוֹת, וְנָעוּ לְאִטָן אֶל הָאֹפֶק. אֵיזוֹ דְמָמָה נִפְלָאָה עָמְדָה בַּאֲוִיר, וְרֵיחוֹת שֶׁל פְּרִיחָה אֲבִיבִית עַזָה הִקִיפוּ אֶת הַמַשָׂאִית מִכָּל צַד.

לֹא יָכֹלְנוּ עוֹד לְהִתְאַפֵּק. זָרַקְנוּ מֵעָלֵינוּ אֶת סְמַרְטוּטִי הַשַׂקִים וְהִתְרוֹמַמְנוּ לִרְאוֹת: אֵיפֹה עוֹמְדִים אָנוּ בָּעוֹלָם. שַׁלְוָה עֲמֻקָה נָחָה בַּכֹּל. גַם חִזְקוּ נָח לוֹ אֶל הַהֶגֶה, שָׁמוּט רֹאשׁ וְיָדַיִם, כְּאִלוּ נִרְדַם. אִישׁ לֹא הֵפֵר אֶת הַשֶׁקֶט, וּמִסָבִיב לֹא נִרְאֲתָה נֶפֶשׁ חַיָה.

“מָה הָעִנְיָן, חִזְקוּ?” הִתְעוֹרֵר וְשָׁאַל חָבֵרְדֹב בִּדְאָגָה קַלָה. “אַתָּה בְּסֵדֶר? הֵיכָן אֲנַחְנוּ? לְמִי אָנוּ מְחַכִּים? וּמַה יִהְיֶה עַכְשָׁו? וְלָמָה עָזַב אוֹתָנוּ נִימֶר פִּתְאֹם?”

חִזְקוּ הִתְנָעֵר מֵעַל הַהֶגֶה וְחִיֵךְ אֵלֵינוּ בִּמְלֹא פָּנָיו.

“אֵיךְ הָיְתָה הַטִיסָה, מָה? וְהָעֲצָמוֹת בַּמָקוֹם?”

“אֲבָל חִזְקוּ,” הִתְעַצְבֵּן חָבֵרְדֹב, “מָה אַתָּה מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ עַכְשָׁו? אֵיפֹה הוּא נִימֶר הַזֶה? מָתַי יָבוֹא?” חִזְקוּ צָחַק אֵלֵינוּ, וְהֶרְאָה בְּיָדוֹ עַל הַמַרְאָה.

“הִנֵה הוּא הוֹלֵךְ. הַבִּיטוּ, זֶה לֹא נִימֶר, אֲבָל זֶהוּ יְדִידוֹ. גַם זוֹ לְטוֹבָה. אַל דְאָגָה, מִיָד יוֹפִיעַ גַם נִימֶר.”

וְאָמְנָם לֹא אָרְכָה הַשָׁעָה, וּבָא גַם נִימֶר. וְהֵם שְׁנֵיהֶם, נִימֶר וִידִידוֹ, עָלוּ וְטִפְּסוּ עַל הַ“גְרוּטָאָה”.

“הִצְלַחְנוּ, מָה?” שָׁאַל נִימֶר וַאֲפִלוּ לֹא צִפָּה לִתְשׁוּבָה.

“יַלְלַהּ! צָרִיךְ לְמַהֵר! זֶה כְּבָר לֹא רָחוֹק. הִנֵּה בִּקְעַת בֵּית-דָגָ’ן כְּבָר לְפָנֵינוּ.”

נִימֶר הֶרְאָה בְּיָדוֹ עַל בִּקְעָה רְחָבָה וְנֶחְמָדָה שֶׁרָבְצָה לָהּ בֵּין הֶהָרִים הַגְבוֹהִים שֶׁמִסָבִיב. הַכְּבִישׁ נִגְמָר כָּאן, בַּצֹמֶת, וּמִכָּאן אֶל הַכְּפָר וְאֶל הַמִשְׁתָּלָה מוֹלִיכָה רַק דֶרֶךְ-עָפָר מְשֻׁבֶּשֶׁת, מְלֵאַת מַהֲמוֹרוֹת וְחַתְחַתִּים.

“מַזַלְכֶם,” אָמַר נִימֶר, “שֶׁהַגְּשָׁמִים כְּבָר חָלְפוּ וְהָאֲדָמָה כְּבָר יְבֵשָׁה. בִּימֵי הַחֹרֶף הוֹפֶכֶת כָּל הַבִּקְעָה לְמִין קְעָרָה אַחַת בּוֹגְדָנִית שֶׁל בֹּץ עָמֹק וְטוֹבְעָנִי. אֲנִי מְקַוֶה,” הוֹסִיף פִּתְאֹם מְהֻרְהָר, “שֶׁאַף אֶחָד לֹא גִלָה אוֹתָנוּ. כִּי עִם הָעִיר הַזֹּאת, עִם שְׁכֶם, אֲנִי חוֹשֵׁשׁ שֶׁעוֹד לֹא גָמַרְנוּ…”

אַבָּא הִרְשָׁה לִי עַכְשָׁו לָשֶׁבֶת בְּגָלוּי עַל הַשַׂקִים וְלִצְפּוֹת לְכָל הַעֲבָרִים. חֲלָקוֹת קְטַנוֹת כְּבָר הִצְהִיבוּ עַל מַדְרֵגוֹת הֶהָרִים. עֶדְרֵי צֹאן הָיוּ פְּזוּרִים בֵּין הַסְלָעִים וּמֵרָחוֹק, מִתּוֹךְ אֵיזֶה עֲרָפֶל תְּכַלְכַּל נִשְׁקְפוּ אֵלֵינוּ הֶהָרִים הָרְחוֹקִים שֶׁמֵעֵבֶר לִנְהַר הַיַבֹּק. זֶה הָיָה נִפְלָא לָשֶׁבֶת כָּכָה עַל הַמַשָׂאִית הַחוֹרֶקֶת וְלִבְלֹעַ אֶת נוֹף הָרֵי שׁוֹמְרוֹן בְּתַאֲוָה רַבָּה.

“פְּקַח עֵינֶיךָ וְהִסְתַּכֵּל הֵיטֵב,” אָמַר לִי אַבָּא “הִסְתַּכֵּל וּזְכֹר. יוֹם יָבוֹא וְאַתָּה תִּהְיֶה מֻכְרָח לְהִזָכֵר שׁוּב בַּיוֹם הַזֶה וּבַמַרְאוֹת הַלָלוּ. זוֹהִי אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שֶׁבִּשְׁבִילָהּ לָקַחְתִּי אוֹתְךָ אֶל הַטִיוּל הַזֶה.”

“כֵּן, אַבָּא,” עָנִיתִי. “אֲנִי מַבִּיט הֵיטֵב. אֲנִי אֶזְכֹּר, אַבָּא. אֲנִי לֹא אֶשְׁכַּח.”

פרק חמישי: בְבֵית דָגָ’ן

בַּחֲצַר בֵּיתוֹ שֶׁל נִימֶר כְּבָר חִכְּתָה לָנוּ כָּל מִשְׁפַּחְתּוֹ. וְלֹא רַק בָּנָיו, בְּנוֹתָיו וְאִשְׁתּוֹ, אֶלָא גַם אֶחָיו וּבְנֵיהֶם וְעוֹד כָּל מִינֵי קְרוֹבִים וּמְקֹרָבִים. כֻּלָּם עָסְקוּ בַּעֲבוֹדָה, בַּהֲכָנַת הַשְׁתִילִים לְמִשְׁלוֹחַ, וְחִכּוּ לָנוּ בְּקֹצֶר-רוּחַ. הֵם קִבְּלוּ אֶת פָּנֵינוּ בְּשִׂמְחָה גְלוּיָה. בְּנִפְנוּפִי בִּרְכוֹת שָׁלוֹם וּבִנְשִׁיקוֹת-אֲוִיר נִלְהָבוֹת. הַיְלָדִים הַקְטַנִים, יְלָדָיו שֶׁל נִימֶר וְיַלְדֵי קְרוֹבָיו רָצוּ אַחֲרֵינוּ בְּסִמְטְאוֹת הַכְּפָר וְלֹא נִבְהֲלוּ כְּלָל מֵעֲנַן הֶעָשָׁן וְהָאָבָק שֶׁאָפַף אֶת הַ“גְרוּטָאָה” וְנִשְׁאַר גַם אַחֲרֵי שֶׁחָלְפָה, עוֹמֵד וּמְרַחֵף בָּאֲוִיר. כַּנִרְאֶה שֶׁלֹא בְּכָל יוֹם מִזְדַמֶנֶת מְכוֹנִית אֶל הַכְּפָר. וְהַיְלָדִים לֹא יָכְלוּ לִכְבֹּשׁ סַקְרָנוּתָם.

“רְאֵה, רְאֵה,” אָמַר לִי אַבָּא, “רָצִים הַקְטַנִים אַחֲרֵינוּ וְאֵינָם מִתְעַיְפִים כְּלָל.”

קַמְתִּי מִמְקוֹם מוֹשָׁבִי כְּדֵי לְהֵיטִיב לִרְאוֹתָם, וְהַיְלָדִים קִבְּלוּנִי בְּשִׂמְחָה כְּפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת. לֹא, זֹאת לֹא הֶעֱלוּ בְּדַעְתָּם, שֶׁבֵּין הַנוֹסְעִים הַיְהוּדִים שֶׁהִגִיעוּ אֶל חֲצֵרוֹ שֶׁל נִימֶר לִקְנוֹת בַּנָנוֹת, נִמְצָא גַּם יֶלֶד יְהוּדִי קָטָן. עַכְשָׁו הָיָה לְרִיצָתָם טַעַם נוֹסָף. הֵם אוֹתְתוּ אֵלַי בְּכָל מִינֵי סִימָנִים. קָרְצוּ לִי בְּעֵינֵיהֶם, קָפְצוּ וְעָרְכוּ רִקוּדִים בָּאֲוִיר, מָחֲאוּ כַּפֵּיהֶם הַקְטַנּוֹת, הֵילִילוּ בְּקוֹלוֹתֵיהֶם הַדַקִים וְצָרְחוּ צְרִיחוֹת שִׂמְחָה מוּזָרוֹת. וְהַכֹּל לִכְבוֹדִי, בִּמְיֻחָד לִכְבוֹדִי. לִכְבוֹד הָאוֹרַח הַקָטָן, שֶׁבָּא אֶל הַכְּפָר רָכוּב עַל מַשָׂאִית מוּזָרָה, וּמַבִּיט בְּסַקְרָנוּת מֻפְלֶגֶת עַל מִנְהֲגֵיהֶם הַשׁוֹבָבִים שֶׁל יַלְדֵי הַכְּפָר הָעַרְבִיִים. רַק עָצַרְנוּ בַּחֲצַר בֵּיתוֹ שֶׁל נִימֶר; מִיָד מִהֵר וְהִזְעִיק אֵלָיו אֶת קְהַל מְקֹרָבָיו. וְתוֹךְ כַּמָה דַקוֹת כְּבָר עָמַד בְּצִלוֹ שֶׁל עֵץ הַתּוּת הֶעָנֵף שֻׁלְחָן סְעֻדָה גָדוֹל. בִּמְהֵרָה גַם הוֹפִיעוּ עָלָיו כְּלֵי-שֻׁלְחָן, מַפִּיוֹת, כַּדֵי-מַיִם, פִּיתוֹת וְצַלָחוֹת מְלֵאוֹת כָּל טוּב.

“אֲבָל נִימֶר,” קָרְאוּ אֵלָיו חֲבֵרֵינוּ, “מַה זֶה אִתְּךָ? מַה זֶה פִּתְאֹם אַתָּה עוֹרֵךְ לָנוּ אֲרֻחָה?”

“אוֹרְחֵי אַתֶּם וְאֶצְלִי תִּסְעֲדוּ,” הֵשִׁיב לָהֶם נִימֶר.

“אֲבָל נִימֶר,” הִתְעָרֵב חָבֵרְדֹב וּכְבָר הֵחֵל לְנַהֵל אֶת הָעִנְיָנִים, כַּאֲשֶׁר אָהַב. “הֲרֵי אֲנַחְנוּ מְמַהֲרִים! הֲרֵי בְּעַצְמְךָ אָמַרְתָּ שֶׁאֵין לָנוּ זְמַן! יְהוּדִים,” הוּא פּוֹנֶה אֵלֵינוּ, “יְהוּדִים, זֶה לֹא יִתָּכֵן. בּוֹאוּ וְנַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן קָטָן: שְׁעָתַיִם הַעֲמָסָה, כֵּן? עוֹד שָׁעָה עַד לִשְׁכֶם, כֵּן? וּמִשְׁכֶם הַבַּיְתָה עוֹד שְׁעָתַיִם, כֵּן? וַהֲרֵי זֶה כְּבָר לַיְלָה! לַיְלָה גָמוּר! וְהַסַכָּנָה מְרֻבָּה…”

נִימֶר נִעְנַע בְּרֹאשׁוֹ.

“הַסַכָּנָה אָמְנָם סַכָּנָה הִיא. אֲבָל אַתֶּם אוֹרְחַי עַכְשָׁו. אוֹרְחֵי הַיְקָרִים. תֹּאכְלוּ, תִּתְכַּבְּדוּ, וְאַחַר-כָּךְ תִּהְיוּ שׁוּב קוֹנִים פְּשׁוּטִים. הַבִּיטוּ, כָּל מִשְׁפַּחְתִּי כָּאן,” נִימֶר חִיֵךְ, “וְהַהַעֲמָסָה תִּתְנַהֵל בִּמְהִירוּת. אֲנִי מַבְטִיחַ!…”

כְּתֹם הַסְעֻדָה קָם נִימֶר מִמְקוֹמוֹ, כּוֹס יַיִן בְּיָדוֹ, וְקָרָא:

“לְחַיֵי הַיְהוּדִים – קוֹנֵי הַבַּנָנוֹת!”

כָּל הַמְסֻבִּים מָחֲאוּ לוֹ כַּף בְּהִתְלַהֲבוּת. אַבָּא וְחָבֵרְדֹב דָחֲקוּ בְּחִזְקוּ.

“נוּ, חִזְקוּ, אֱמֹר גַם אַתָּה מַשֶׁהוּ…”

חִזְקוּ סֵרַב וְחָבֵרְדֹב הִפְצִיר בּוֹ בְּלַחַשׁ, חָזוֹר וְהַפְצֵר.

גַם אַבָּא הִצְטָרֵף לַמְבַקְשִׁים. “כֵּן כֵּן חִזְקוּ. אֲמֹר מַשֶׁהוּ, שָׂא אֵיזוֹ בְּרָכָה…”

לְבַסוֹף קָם חֲבֵרֵנוּ חִזְקוּ, נָשָׂא גַם הוּא כּוֹס בְּיָדוֹ, וְקָרָא:

“לְחַיֵי הָעַרְבִים – מוֹכְרֵי הַבַּנָנוֹת!”

הָיְתָה הַסְכָּמָה כְּלָלִית לִדְבָרָיו וּמְחִיאוֹת כַּפַּיִם נִשְׁמְעוּ.

נִימֶר קָם שׁוּב מִמְקוֹמוֹ, הַכּוֹס בְּיָדוֹ, וְקָרָא בְּקוֹל רָם:

“לְחַיֵי הַיְהוּדִים – מוֹבִילֵי הַבַּנָנוֹת!”

מִיָד קָם אַחֲרָיו חֲבֵרֵנוּ חִזְקוּ וְצָעַק:

“אִלוּ הָיוּ כָּל הָעַרְבִים מוֹכְרֵי בַּנָנוֹת, וְכָל הַיְהוּדִים קוֹנֵי בַּנָנוֹת, לֹא הָיוּ יוֹתֵר צָרוֹת בֵּינֵינוּ…” כָּאן לֹא הִתְאַפֵּק עוֹד נִימֶר, זִנֵק אַל חֲבֵרֵנוּ חִזְקוּ וְנָשַׁק לוֹ עַל פִּיו נְשִׁיקוֹת שִׂמְחָה נִרְגָשׁוֹת, הוֹי הוֹי, סְעֻדָה שְׂמֵחָה הָיְתָה זוֹ, שֶׁכָּמוֹהָ אֵינֶנִי זוֹכֵר…

הָעֲבוֹדָה הִתְנַהֲלָה בְּמֶרֶץ רַב. נִימֶר וְחִזְקוּ עָלוּ אֶל הַמַשָׂאִית לְמַעְלָה, כָּרְכוּ אֶת קְבוּצוֹת הַשְׁתִילִים בְּשַׂקִים, הִרְטִיבוּ אוֹתָן וְהִנִיחוּ אוֹתָן בַּעֲרֵמוֹת מְסֻדָרוֹת זוֹ עַל גַבֵּי זוֹ. אַבָּא וְחָבֵרְדֹב עָמְדוּ מִתַּחַת לַמַשָׂאִית וְהִגִישׁוּ אֶת הַחֲבִילוֹת לְמַעְלָה. וּמִשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁל נִימֶר וְכָל מְקֹרָבָיו סָחֲבוּ וְעָמְסוּ אֶת הַשְׁתִילִים מִן הַמִשְׁתָּלָה אֶל הַמַשָׂאִית, וְרַק אֲנַחְנוּ, הַיְלָדִים, הִתְרוֹצַצְנוּ מִסָבִיב. טִפַּסְנוּ עַל הַמַשָׂאִית וְהֶחֱלַקְנוּ מִמֶנָה. רָכַבְנוּ עַל עַנְפֵי הַתּוּת, גָּלַשְׁנוּ מֵהֶם כְּמִמַגְלֵשָׁה וְצָפַרְנוּ כִּמְשֻׁגָעִים בַּצוֹפָר. עַד שֶׁחִזְקוּ לֹא יָכֹל עוֹד לְהִתְאַפֵּק וְקָרָא אֶל אַבָּא:

“אוּלַי תָּשִׂים יָד עַל הַבֵּן שֶׁלְךָ! הוּא עוֹד יִשְׁבֹּר שָׁם מַשֶׁהוּ!”

אֲבָל אֲנִי נִמְלַטְתִּי מִיָד, עִם חֲבֵרַי הָעַרְבִים הַקְטַנִּים אַל חֲצַר בֵּיתוֹ שֶׁל נִימֶר.

“נוּ מַה יְהוּדִים?” מָחָה חָבֵרְדֹב אֶת הַזֵעָה מִמִצְחוֹ, “אֵיךְ כָּתוּב שָׁם: הָאַחַת יָדוֹ עוֹמֶסֶת הַבַּנָנוֹת, וּבַשְׁנִיָה יֹאחֵז אֶת הַשַׂק!…”

וְחִזְקוּ מִמְרוֹמֵי הָאַרְגָז קָרָא אֵלָיו:

“סְמֹךְ עָלֵינוּ חָבֵר דֹב עַמִיחַי! אִם הִגַעְנוּ עַד הֵנָה – נַגִיעַ גַם הַבַּיְתָה!”

גַם כְּשֶׁעָבְדוּ חֲבֵרֵינוּ בְּכָל מִרְצָם וּבְכָל כֹּחָם, וְגַם כְּשֶׁנָטְפָה הַזֵעָה מִמִצְחָם וְהִרְטִיבָה אֶת בִּגְדֵיהֶם, לֹא שָׁכְחוּ אֶת הַדְאָגָה לְדֶרֶךְ הַחֲזָרָה. גַּם הַלַיְלָה הַמִתְקָרֵב בִּמְהִירוּת הִדְאִיג אוֹתָם. אֲבָל אוֹתִי לֹא הִדְאִיג שׁוּם דָבָר. אֵיזוֹ הַרְפַּתְקָה נִפְלָאָה זֻמְנָה לִי, בְּצָהֳרֵי הָאָבִיב הַזִיוָנִיִים הַלָלוּ, בַּחֲצַר בֵּיתוֹ שֶׁל נִימֶר, בֵּין עֲצֵי הַתּוּת. עַל מַעֲקֵה הַגַגוֹת רָדַפְתִּי כִּמְשֻׁגָע אַחֲרֵי תַּרְנְגוֹלוֹתָיו. גָעִיתִי וּפָעִיתִי כִּמְשֻׁלָּח מוּל הָעִזִים וּמָשַׁכְתִּי עַד לְהַכְאִיב בְּאַלְיוֹת הַכְּבָשִׂים שֶׁבֶּחָצֵר.

הַיְלָדִים הָעַרְבִיִים רָצוּ אַחֲרַי, עָשׂוּ כְּמַעֲשַׂי וָעוֹד הִגְדִילוּ. הֵם שִׁתְּפוּ אֶת עַצְמָם בְּכָל לִבָּם בָּעֲלִיצוּת הַפְּרָאִית הַזוֹ שֶׁנִכְנַסְתִּי לְתוֹכָהּ. הֵם לֹא יָדְעוּ כַּמָה הֵעִיקָה עָלֵי הַנְסִיעָה בְּתוֹךְ שְׁכֶם, וְכַמָה חָשַׁשְׁתִּי בְּתוֹכִי מִן הַדֶרֶךְ חֲזָרָה. רַק יֶלֶד הָיִיתִי אֲבָל אֶת דַּאֲגַת הַמְבֻגָרִים כְּבָר קָלַטְתִּי בִּמְלוֹאָהּ.

הַנָּשִׁים, בְּנוֹת מִשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁל נִימֶר, שֶׁשִׁתְּפוּ עַצְמָן גַם הֵן בַּעֲבוֹדַת הַטְעִינָה, הִשְׁקִיפוּ עָלֵינוּ, הַמִתְפַּרְחֲחִים, וְחִיְכוּ לָהֶן חִיוּךְ צָנוּעַ.

“הַשׁוֹבָבִים!” וַדַאי חָשְׁבוּ לָהֶן בְּלִבָּן, “וּרְאוּ אֶת הַשׁוֹבָב הַיְהוּדִי הַקָטָן: אֵיךְ הִדְבִּיק בְּשׁוֹבְבוּתוֹ אֶת כָּל חֲבֵרָיו…”

סוֹף כָּל סוֹף נִסְתַּיְמָה טְעִינַת הַ“גְרוּטָאָה”. כָּל הַמִשְׁתַּתְּפִים בַּטְעִינָה, יְהוּדִים וְעַרְבִים, נָשִׁים וּנְעָרִים, הָלְכוּ אֶל בּוֹר הַמַיִם שֶׁבַּמִשְׁתָּלָה כְּדֵי לִרְחֹץ יְדֵיהֶם וְלִשְׁטֹף פְּנֵיהֶם שֶׁשָׁפְעוּ זֵעָה. וְאַחַר-כָּךְ, בְּעוֹד הַיָדַיִם לַחוֹת מִן הָרְחִיצָה הֵחֵלָה הַפָּרָשָׁה הַאֲרֻכָּה וְהַמְיַגַעַת שֶׁל הַתּוֹדוֹת וְהַבְּרָכוֹת. לִלְחִיצוֹת הַיָדַיִם לֹא הָיָה סוֹף. וּטְפִיחוֹת הַכָּתֵף נֶעֶרְכוּ בְּעִבְרִית, בְּעַרְבִית וַאֲפִלוּ בְּיִידִישׁ… גַּם אֲנִי נִפְרַדְתִּי מִידִידַי הַקְטַנִּים שֶׁאֲפִלוּ אֶת שְׁמוֹתֵיהֶם לֹא הִסְפַּקְתִּי לִלְמֹד. בְּאֵיזֶה עֵינַיִם טוֹבוֹת הִבַּטְנוּ נַעַר בְּרֵעֵהוּ. יְדִידַי הַקְטַנִים מִן הַכְּפָר בֵּית-דָגָ’ן לִווּ אוֹתָנוּ אַחַר-כָּךְ בִּמְרוּצָתָם כִּבְרַת דֶרֶךְ אֲרֻכָּה. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל אַבָּא וְאוֹתַתִּי אֲלֵיהֶם בְּיָדַי שֶׁיָשׁוּבוּ כְּבָר כִּי הַמֶרְחָק בֶּאֱמֶת נַעֲשָׂה גָדוֹל! אֲבָל הֵם, הַשׁוֹבָבִים, חָשְׁבוּ שֶׁאֲנִי מְנַפְנֵף אֲלֵיהֶם לְאוֹת יְדִידוּת, וְלָכֵן עוֹד הִגְבִּירוּ מְרוּצָתָם וְלֹא הִרְפּוּ מִן הַמַשָׂאִית שֶׁלָנוּ שָׁעָה אֲרֻכָּה אֲרֻכָּה.

הַדֶרֶךְ מִן הַבִּקְעָה אֶל מְבוֹאוֹת הָעִיר שְׁכֶם חָלְפָה לְלֹא תַּקָלוֹת. כְּבָר יָרְדָה הַשֶׁמֶשׁ וְצִלְלֵי הֶהָרִים הִתְאָרְכוּ מְאֹד. מֵאֲחוֹרֵי הַר גְרִזִים וְהַר עֵיבָל מַקְדִימָה לָרֶדֶת הַחֲשֵׁכָה, בְּשֶׁל חוֹמַת הֶהָרִים הָאַדִירָה הַמִתְנַשֵׂאת מֵעַל לָעִיר. נִימֶר נִרְאָה מֻדְאָג קְצָת. הוּא נִסָה לְהַסְתִּיר זֹאת וְאָמַר:

“יִתָּכֵן שֶׁהָאֲפֵלָה תִּהְיֶה דַוְקָא לְטוֹבָתֵנוּ. אוּלַי לֹא יַבְחִינוּ בָּנוּ שׁוּב, וְנַחֲמֹק כִּלְעֻמַת שֶׁבָּאנוּ.”

אוּלַי לֹא בִּגְלַל עַצְמוֹ אָמַר מַה שֶׁאָמַר. אֶלָא שֶׁרָצָה עַד מְאֹד לְעוֹדֵד אֶת חֲבֵרֵינוּ הַמְדֻכְדָכִים וְהָעֲיֵפִים, שֶׁהַדְאָגָה נִשְׁקְפָה מֵעֵינֵיהֶם.

“אֶת הַיֶלֶד כְּדַאי לְהַסְתִּיר, בְּכָל זֹאת.” אָמַר לְאַבָּא אַחֲרֵי מַחֲשָׁבָה. “כְּדַאי שֶׁיִכָּנֵס בֵּין חֲבִילוֹת הַשְׁתִילִים.”

אַבָּא לֹא אָמַר מִלָה, וְדָחַף אוֹתִי קַלוֹת אֶל בֵּין הַחֲבִילוֹת. לֹא הָיְתָה זוֹ נְעִימוּת גְדוֹלָה, יָכוֹל אֲנִי לְהַבְטִיחַ לָכֶם. הַשַׂקִים הָיוּ לַחִים, הַבֹּץ דָבֵק לְכָל מָקוֹם וַאֲנִי הִתְקַשֵׁיתִי לִמְצֹא לִי פִּנָה שֶׁתִּהְיֶה גַם נְקִיָה וְגַם יְבֵשָׁה.

“שְׁמַע,” אָמַר חָבֵרְדֹב אֶל אַבָּא, “כְּשֶׁאֲסַפֵּר אֶת סִפּוּר הַמַסָע לַחֲבֵרֵינוּ הַנוֹטְעִים מִן הַמְשָׁקִים הַשְׁכֵנִים, אִישׁ לֹא יִרְצֶה לְהַאֲמִין לִי. בֶּאֱמֶת, מַסָע מְטֹרָף…”

“חַכֵּה, חַכֵּה,” חִיֵךְ לוֹ אַבָּא לְעַצְמוֹ, “הַמַסָע עוֹד לֹא נִגְמַר. עוֹד לֹא חָזַרְנוּ הַבַּיְתָה.”

חָבֵרְדֹב פָּשַׁט יָדָיו לַצְדָדִים כְּדֵי שֶׁהָרוּחַ הַבָּאָה בִּשְׁעַת הַנְסִיעָה תֵּיטִיב לְיַבֵּשׁ אֶת בְּגָדָיו, שֶׁנִרְטְבוּ מִן הַזֵעָה.

“אַתָּה תִּתְקָרֵר,” אָמַר לוֹ אַבָּא, “מוּטָב שֶׁתִּתְעַטֵּף בְּמַשֶׁהוּ.”

"כֵּן כֵּן יְהוּדִים, וַדַאי! עוֹד מְעַט נִתְעַטֵף בְּשַׂקִים! אֵין שׁוּם חֲשָׁשׁ, לֹא נִתְקָרֵר!…

“נוּ, נוּ,” אָמַר אַבָּא, "לֹא צָרִיךְ לְנַפַּח אֶת הָעִנְיָן!

“לֹא,” אָמַר חָבֵרְדֹב, “וַדַאי שֶׁלֹא. רַק שֶׁאֵינְךָ יוֹדֵעַ אִם הָרְחוֹבוֹת בִּשְׁכֶם פְּנוּיִים. וְאֵינְךָ יוֹדֵעַ הֵיכָן מִתְקַהֲלִים הַמִתְפָּרְעִים. וְאֵינְךָ יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה חַלוֹן תָּעוּף עָלֵינוּ הָאֶבֶן הָרִאשׁוֹנָה…”

“נוּ, נוּ,” אָמַר אַבָּא. “אַל תִּפְתַּח פֶּה, חָבֵרְדֹב, לְכָל הַצָרוֹת. מִישֶׁהוּ עוֹד עָלוּל לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלְךָ…” אֲבָל חָבֵרְדֹב עוֹד לֹא נִרְגַע.

“…אֲנִי בָּאֱמֶת לֹא מֵבִין. אֲנִי מַמָשׁ מִשְׁתּוֹמֵם עַל כָּל הָעִנְיָן. זֶה הֲרֵי לֹא אַחֲרָאִי. הֲרֵי אֵין אִתָּנוּ נֶשֶׁק לַהֲגָנָה וְאֵין שׁוּם דָבָר. אֲפִלוּ מַקְלוֹת לֹא הֵבֵאנוּ אִתָּנוּ…”

“נִימֶר יוֹשֵׁב אִתָּנוּ,” הִזְכִּיר לוֹ אַבָּא.

“כֵּן כֵּן,” רָטַן חָבֵרְדֹב. “נִימֶר, נִימֶר. מָה, הוּא עָשׂוּי מִבֶּטוֹן? הָאֶבֶן לֹא תִּפְגַּע בּוֹ?”

אַבָּא רָאָה וְהִרְגִישׁ שֶׁחָבֵרְדֹב זָקוּק עַכְשָׁו בְּאֹפֶן דָחוּף לִנְזִיפָה קַלָה. לָכֵן הֵרִים עָלָיו בְּקוֹלוֹ:

“שְׁמַע נָא, חָבֵרְדֹב-עַמִיחַי: אִם נֻכְרַח לְהִתְכּוֹפֵף מִתַּחַת לִמְטַר הָאֲבָנִים – נִתְכּוֹפֵף! וְאִם נֵאָלֵץ לְהֵאָבֵק עִם הַפּוֹרְעִים בַּצִפָּרְנַיִם – נִשְׁלֹף צִפָּרְנַיִם! הָעִקָר…”

לֹא הִסְפִּיק אַבָּא לוֹמַר מַהוּ הָעִקָר – וּבָרָד כָּבֵד שֶׁל אֲבָנִים גְדוֹלוֹת וּקְטַנוֹת נִתַּךְ עָלֵינוּ מִכָּל הַעֲבָרִים. לֹא, לֹא הָיָה שׁוּם סָפֵק קַל שֶׁבַּקַלִים: נִלְכַּדְנוּ בְּמַאֲרָב שֶׁל פּוֹרְעִים עַרְבִים! כָּל כָּךְ רַע נִלְכַּדְנוּ, שֶׁאֲפִלוּ לֹא הִרְגַשְׁנוּ בַּהִתְקַהֲלֻיוֹת, וּבְסִיעוֹת הַפּוֹרְעִים שֶׁאָרְבוּ לָנוּ מִשְׁנֵי צִדֵי הַדֶרֶךְ! וְכִי מִי זֶה אָמַר לָכֶם, שֶׁרַק בְּתוֹךְ שְׁכֶם נֶעֱרָכוֹת הִתְנַפְּלֻיוֹת? אַדְרַבָּא! רָאוּ אוֹתָנוּ: עוֹד לֹא הִסְפַּקְנוּ לָרֶדֶת מִדֶרֶךְ הֶעָפָר, וְרַק נָסַעְנוּ כַּמָה צְעָדִים עַל הַכְּבִישׁ, לְכִווּן הַצֹמֶת – וּכְבָר נָפַלְנוּ אֶל תּוֹךְ תּוֹכוֹ שֶׁל מַאֲרָב!

“סַע!” זָעַק נִימֶר אֶל חִזְקוּ, “סַע מַהֵר וְנִמָלֵט!”

אַךְ הַפַּעַם לֹא הוֹעִילָה הַמְהִירוּת. לְפֶתַע נִשְׁמַע קוֹל הִתְנַגְשׁוּת רָם וְצוֹרֵם, וְאַחֲרָיו רַעַשׁ מְמֻשָׁךְ שֶׁל הִתְרַסְקוּת.

"נִתְקַעְנוּ בְּמַחְסוֹם! צָעַק אֵלֵינוּ חִזְקוּ. “אֲנִי לֹא יָכוֹל לְהֵחָלֵץ!…”

אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי כָּל הַיוֹם בָּא עָלֵינוּ בְּבַת-אַחַת. לְמַצָב בִּישׁ שֶׁכָּזֶה לֹא תֵּאֲרוּ לְעַצְמָם חֲבֵרֵינוּ שֶׁנִקָלַע. וַחֲבֵרֵינוּ אִבְּדוּ בַּתְּחִלָה, בְּמִקְצָת, אֶת עֶשְׁתּוֹנוֹתֵיהֶם. הַחֲרָדָה לְגוֹרַל הַשְׁתִילִים, לְגוֹרַל הַמַשָׂאִית וּבְעִקָר לְגוֹרַל הַיֶלֶד – שִׁתְּקָה מַמָשׁ אֶת מַחֲשַׁבְתָּם.

“נוּ, מָה אָמַרְתִּי לָכֶם?” לָחַשׁ חָבֵרְדֹב בַּחֲשָׁשׁ, “הֲרֵי הִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם!…”

פרק ששי: לֵיל מָצוֹר.

כָּל מַה שֶׁבָּא עָלֵינוּ, מֵאוֹתוֹ הָרֶגַע הַנּוֹרָא, שֶׁבּוֹ נָפַלְנוּ וְנִלְכַּדְנוּ בַּמַאֲרָב, וְעַד שֶׁמָצָאתִי אֶת עַצְמִי יוֹשֵׁב, מַרְעִיד כֻּלִי, בִּזְרוֹעוֹתָיו שֶׁל אַבָּא, בַּחֲדַר הַיוֹמָנַאי שֶׁל מִשְׁטֶרֶת שְׁכֶם; כָּל זֶה פָּרַח מִזִכְרוֹנִי וְנֶעְלַם. גַם הַיוֹם, לְאַחַר שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת, אֵינֶנִי יָכוֹל לְהִזָכֵר בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן: מַה בְּדִיוּק קָרָה לָנוּ שָׁם, לְאַחַר הַהִתְנַגְשׁוּת בַּמַחְסוֹם. אֵיךְ עָבְרוּ עָלֵינוּ הָרְגָעִים הָרִאשׁוֹנִים לְאַחַר הַהֶלֶם. מִי הוּא שֶׁהִתְאוֹשֵׁשׁ רִאשׁוֹן, מִי הוּא שֶׁהֵבִין רִאשׁוֹן מַה יֵשׁ לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לְהַצִיל אֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ, וְאֵיךְ הִתְנַהֲלָה פְּעֻלַת הַחִלוּץ הַמִיָדִית. אֲנִי זוֹכֵר רַק שֶׁרַצְתִּי עִם אַבָּא, נֶאֱחַזְתִּי הֵיטֵב בְּכַפּוֹתָיו, בְּאֵיזֶה מִשְׁעוֹל צַר וְחָשׁוּךְ וּמָלֵא טְרָשִׁים. מֵאֲחוֹרֵינוּ, מִן הַמָקוֹם שֶׁנִשְׁאֲרָה הַמַשָׂאִית תְּקוּעָה בְּתוֹךְ הַמַחְסוֹם, אֲנִי זוֹכֵר שֶׁשָׁמַעְתִּי צְעָקוֹת נוֹרָאוֹת וּצְוָחוֹת אֲיֻמוֹת. מִישֶׁהוּ שֶׁלֹא הִכַּרְתִּי אֶת קוֹלוֹ שָׁאַג שָׁם בְּכָל גְרוֹנוֹ בְּלָשׁוֹן לֹא מוּבֶנֶת. נִשְׁמְעוּ קוֹלוֹת דִרְדוּר וּמַפָּץ, וְנֶפֶץ הַזְכוּכִיוֹת הַמִתְבַּקְעוֹת רָדַף אַחֲרֵינוּ עוֹד שָׁעָה אֲרֻכָּה. רַצְתִּי אַחֲרֵי אַבָּא לְלֹא הַפְסָקָה וּלְלֹא כָּל הֲפוּגָה. וַאֲפִלוּ לֹא יָכֹלְתִּי לַעְצֹר לִשְׁנִיָה קַלָה, וְלוֹמַר לוֹ בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ:

“דֵי, אַבָּא, אֲנִי לֹא יָכוֹל יוֹתֵר! אֲנִי עָיֵף נוֹרָא!…”

פִּתְאֹם חָטַף אוֹתִי אַבָּא, כְּאִלוּ הִרְגִּישׁ שֶׁאָפְסוּ כֹּחוֹתַי, וְהֶעֱלָה אוֹתוֹ בִּזְרוֹעוֹתָיו. וְתוֹךְ כְּדֵי רִיצָה מְהִירָה הֶעְמִיס אוֹתִי עַל שִׁכְמוֹ, מַמָשׁ כְּמוֹ שֶׁהָיָה נוֹהֵג לְהַעְמִיס אוֹתִי בַּקִבּוּץ, בְּלֵילוֹת גֶשֶׁם וְסוּפָה, כְּשֶׁהָיָה לוֹקְחֵנִי אֶל בֵּית הַיְלָדִים.

“שׁוּם דָבָר, בֵּן, שׁוּם דָבָר. אַל תִּבָּהֵל וְאַל תִּבְכֶּה. אֲנַחְנוּ כְּבָר מַגִיעִים. זֶה כְּבָר קָרוֹב.” כְּאִלוּ שֶׁהֵבַנְתִּי עַל מָה אַבָּא מְדַבֵּר. וּכְאִלוּ שֶׁיָדַעְתִּי בִּכְלָל לְאֵיזֶה מָקוֹם קָרוֹב הוּא מִתְכַּוֵן. וּכְאִלוּ שֶׁבִּכְלָל יָכֹלְתִּי, גַם אִלוּ רָצִיתִי, לִפְרֹץ בִּבְכִי. הַהֶלֶם שֶׁיָרֵד עָלַי, מִיָד עִם תְּקִיפַת הַמְכוֹנִית פָּשׁוּט נָטַל מִמֶנִי אֶת הַבֶּכִי וְאֶת הַצְעָקוֹת וַאֲפִלוּ אֶת כֹּשֶׁר הַדִבּוּר. גַם אַחַר כָּךְ, אַחֲרֵי שֶׁנִצַלְנוּ, אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר יָשַׁבְנוּ בַּחֲדַר הַיוֹמָנַאי, בְּטוּחִים בְּתוֹךְ מִשְׁטֶרֶת שְׁכֶם, גַם אָז לֹא שָׁב אֵלַי כֹּחַ הַדִבּוּר בְּמֶשֶׁךְ שָׁעָה אֲרֻכָּה. עַד שֶׁאַבָּא הֵחֵל מַמָשׁ לִדְאֹג לִי, וְשָׁאַל אוֹתִי:

“מַה קָרָה, בֵּן? אֱמֹר, קָרָה לְךָ מַשֶׁהוּ? הַגֵד, הוֹצֵא כְּבָר מַשֶׁהוּ מִפִּיךָ!…”

וַאֲנִי, אִם לוֹמַר לָכֶם אֶת הָאֱמֶת, לֹא הִצְלַחְתִּי לְהַגִיד כְּלוּם בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע. הַמִלִים פָּשׁוּט סֵרְבוּ לָצֵאת מִתּוֹךְ פִּי. אֲבָל לְבַסוֹף הִצְלַחְתִּי לִפְלֹט מִתּוֹכִי אֵיזוֹ יְבָבָה קְצָרָה וַחֲנוּקָה, וְאַבָּא נֶאֱנַח בַּהֲקָלָה:

“בָּרוּךְ הַשֵׁם, בָּרוּךְ הַשֵׁם! הוּא לֹא שָׁכַח לְדַבֵּר…”

אַחַר כָּךְ זָכַרְתִּי שֶׁבַּמִשְׁעוֹל הֶחָשׁוּךְ שֶׁבּוֹ רַצְנוּ לֹא נִשְׁמַע כְּלוּם לְבַד מִנְשִׁיפוֹתֵיהֶם טְרוּפוֹת-הַקֶצֶב שֶׁל חֲבֵרֵינוּ הָרָצִים בְּכָל כֹּחָם. אַחַר כָּךְ הִגַעְנוּ לְאֵיזוֹ סִמְטָה וּמִישֶׁהוּ צָעַק פִּתְאֹם:

“לְכָאן, חֶבְרֶה! לְכָאן!…”

לְפֶתַע הָיוּ בָּתִּים קְטַנִים סְבִיבֵנוּ, חַלוֹנוֹת מוּאָרִים מְעַט, וּכְלָבִים הָיוּ מְנַבְּחִים בַּחֲצֵרוֹת. אַבָּא לֹא חָדַל לָרוּץ וּבַחֲשֵׁכָה יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת וּלְהַבְחִין שֶׁלְּפָנָיו רָץ אָדָם אֶחָד, וָעוֹד אֶחָד וָעוֹד אֶחָד… רַק אַחַר כָּךְ, כְּשֶׁיָשַׁבְנוּ בַּתַּחֲנָה, הִתְבָּרֵר לִי שֶׁכֻּלָם נִצְלוּ. נִימֶר, שׁוּב נִימֶר הוּא שֶׁהִצִיל אֶת הַמַצָב גַם עַכְשָׁו. הוּא הִסְפִּיק עוֹד לִפְנֵי שֶׁהִתְקָרְבוּ הַפּוֹרְעִים אֶל הַמַשָׂאִית, לִשְׁלֹחַ אֶת חִזְקוּ, לֶאֱסֹף אֶת חָבֵרְדֹב, אֶת אַבָּא וְאוֹתִי, וּלְשַׁלֵחַ אוֹתָנוּ בְּאֵיזֶה שְׁבִיל נִסְתָּר יָשָׁר אֶל סִמְטָאוֹת שְׁכֶם, בַּדֶרֶךְ אֶל תַּחֲנַת-הַמִשְׁטָרָה. אֲנִי יָכוֹל לְתָאֵר לְעַצְמִי אֶת אַבָּא אוֹמֵר בְּשֶׁמֶץ לִגְלוּג אֶל חָבֵרְדֹב:

“וּבְכֵן, חָבֵרְדֹב, מַה דַּעְתְּךָ עַל מוֹרֵה-הַדֶרֶךְ שֶׁלָנוּ? עַרְבִי, מִבְּנֵי הַמָקוֹם?”

אֲנִי זוֹכֵר שֶׁיָשַׁבְתִּי עַל בִּרְכָּיו שֶׁל אַבָּא בְּתַחֲנַת-הַמִשְׁטָרָה, וְהֵצַקְתִּי לוֹ בִּשְׁאֵלוֹת:

“וְנִימֶר,” שָׁאַלְתִּי אֶת אַבָּא, “אֵיךְ נִצֵל נִימֶר?”

“הוֹ, זֶהוּ בֶּאֱמֶת סִפּוּר יָפֶה…” אָמַר לִי אַבָּא וְחִיֵךְ חִיוּךְ רָחָב. “נִימֶר הָיָה בָּחוּר אַמִיץ וְגַם פִּקֵחַ!… הוּא פָּשׁוּט נִשְׁאַר לָשֶׁבֶת בְּתוֹךְ תָּא הַמַשָׂאִית, מִתַּחַת לִבְרַד הָאֲבָנִים, וְהֵחֵל לְהָרִים קוֹל זְוָעוֹת לְעֵבֶר הַמִתְנַפְּלִים. מְטֹרָפִים שֶׁכְּמוֹתְכֶם!… חַסְרֵי מַצְפּוּן שֶׁכְּמוֹתְכֶם!… שׁוֹדְדִים שֶׁכְּמוֹתְכֶם!… הֲרֵי לֹא עַל יְהוּדִים הִתְנַפַּלְתֶּם!… עָלַי, עַל נִימֶר, בֶּן בְּנוֹ שֶׁל נִימֶר, עַרְבִי כָּשֵׁר וְיָשָׁר מִן הַכְּפָר בֵּית-דָגָ’ן, עָלֵי הִתְנַפַּלְתֶּם!… הַפּוֹרְעִים נִדְהֲמוּ לְרֶגַע, חָדְלוּ מֵרְגִימוֹתֵיהֶם הַפְּרוּעוֹת, וְהִקְשִׁיבוּ לְקוֹלוֹ שֶׁל נִימֶר הַמְנַסֵר בַּחֲשֵׁכָה…”

לֹא הָיְתָה לִי סַבְלָנוּת לְסִפּוּרוֹ הָאָרֹךְ שֶׁל אַבָּא, וַאֲנִי הִתְפָּרַצְתִּי לְתוֹךְ דְבָרָיו:

“כֵּן, כֵּן, אֲבָל אֵיךְ הוּא נִצֵל?”

אַבָּא חִיֵךְ שׁוּב וְהִמְשִׁיךְ בְּסַבְלָנוּת:

“…נִימֶר הִבְחִין שֶׁדְבָרַיו נִשְׁמָעִים, וְלָכֵן חִדֵשׁ קְרִיאוֹתָיו וּבְיֶתֶר חֹזֶק: אֶל הַמִשְׁטָרָה אֶגְרֹר אֶתְכֶם, אֶחָד אֶחָד, אֶמְשֹׁךְ אֶתְכֶם בְּאָזְנֵיכֶם!… רְאוּ מָה עֲשִׂיתֶם לַמְכוֹנִית הַיְקָרָה שֶׁלִי!… רְאוּ מָה עֲשִׂיתֶם לַסְחוֹרָה הַיְקָרָה שֶׁלִי!… פִּצוּיִים אֶדְרֹשׁ מִכֶּם, לֹא תֵּצְאוּ מִיָדִי נְקִיִים!… בְּבֵית-הַדִין אוֹקִיעַ קְלוֹנְכֶם, פּוֹרְעִים חַסְרֵי רֶסֶן!… וְהוּא עוֹד הָלַךְ וְהִגְבִּיר קְרִיאוֹתָיו, הָלַךְ וְצָעַק וְלֹא חָשַׁב כְּלָל לְהַפְסִיק וְלִשְׁתֹּק. חֶשְׁבּוֹנוֹ, חֶשְׁבּוֹן-עָרְמָתוֹ, הָיָה פָּשׁוּט: בְּכָל רֶגַע עֲשׂוּיִים חֲבֵרֵינוּ הַנִמְלָטִים לְהַגִיעַ אֶל תַּחֲנַת-הַמִשְׁטָרָה. מִיָד בְּבוֹאָם יַזְעִיקוּ שָׁם עֶזְרָה. הַמִשְׁטָרָה תְּמַהֵר אֶל הַ”גְרוּטָאָה" הַתְּקוּעָה בְּתוֹךְ הַמַחְסוֹם כְּדֵי לְחַלְצָהּ. וְכָךְ יֵשׁ סִכּוּיִים טוֹבִים שֶׁלַמַשָׂאִית וּלְמִטְעָנָהּ הַיָקָר לֹא יֶאֱרַע דָבָר.

“יָכוֹל אַתָּה לְהַאֲמִין אוֹ שֶׁלֹא לְהַאֲמִין,” הִמְשִׁיךְ אַבָּא וְסִפֵּר, “אֵיךְ שֶׁתִּרְצֶה. אַךְ לֹא עָבְרוּ דַקוֹת מֻעָטוֹת וְקַרְנֵי זַרְקוֹרִים מְגַשְׁשׁוֹת נִרְאוּ מִתְקָרְבוֹת מִצַד הָעִיר. וּלְאַחֲרֵיהֶם נִשְׁמַע גַּם קוֹל טִרְטוּרוֹ הַמַרְעִישׁ שֶׁל מְשֻׁרְיַן הַמִשְׁטָרָה. וּבְעוֹד זְמַן קָצָר נִבְהֲלוּ הַפּוֹרְעִים שֶׁהִתְקַהֲלוּ לְיַד הַמַחְסוֹם וְנִמְלְטוּ. כָּךְ נִצֵל נִימֶר.”

“וְאֵיךְ נִצְלָה הַמַשָׂאִית, אַבָּא?” הִמְשַׁכְתִּי וְשָׁאַלְתִּי אֶת אַבָּא, עַל הַסַפְסָל, בְּתוֹךְ הַתַּחֲנָה.

“אָה, הַמַשָׂאִית! גַם זֶה סִפּוּר יָפֶה! חִזְקוּ, חֲבֵרֵינוּ יְחִזְקִיָהוּ, הוּא שֶׁהִצִיל אֶת הַמַשָׂאִית. הוּא קָפַץ אֶל הַמְשֻׁרְיָן, וּבְקֹשִׁי הִצְלִיחַ לְהַסְבִּיר לַקָצִין הַבְּרִיטִי שֶׁהוּא-הוּא בַּעַל הַמַשָׂאִית הַתְּקוּעָה, שֶׁאוֹתָהּ הֵם יוֹצְאִים לְחַלֵץ… תַּחַת מִשְׁמָר מְשֻׁרְיָן יָרַד חִזְקוּ אֶל הַ”גְרוּטָאָה“, הִתְחַבֵּק קְצָרוֹת עִם נִימֶר שֶׁנִשְׁאַר יוֹשֵׁב בַּתָּא הַמְרֻסָק, קָשַׁר אֶת הַ”גְרוּטָאָה" בִּכְבָלִים, הִדֵק הֵיטֵב, יָשַׁב לְיַד הַהֶגֶה וְנָתַן אוֹת לַקָצִין הַבְּרִיטִי. וְכָכָה, בִּנְסִיעָה אִטִית לְאוֹר הַזַרְקוֹרִים, נִגְרְרָה הַ“גְרוּטָאָה” עַד לְשַׁעַר הַתַּחֲנָה. בָּרְחָבָה שֶׁלִפְנֵי הַמִשְׁטָרָה כְּבָר הָיְתָה הִתְקַהֲלוּת עֲצוּמָה שֶׁל פּוֹרְעִים, שֶׁהֵבִינוּ בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן שֶׁבִּלְעָם נִשְׁמַט מִפִּיהֶם…"

“סַפֵּר, אַבָּא, סַפֵּר. מַה קָרָה בָּרְחָבָה, לִפְנֵי הַשַׁעַר?”

“הָאֱמֶת הִיא,” אָמַר אַבָּא, “שֶׁגַם כָאן, לִפְנֵי הַשַׁעַר, קָרָה לָנוּ נֵס. הַפּוֹרְעִים רָאוּ וְהֵבִינוּ שֶׁהַמְכוֹנִית, מְכוֹנִית שֶׁל יְהוּדִים הִיא. וְהַטָעוּת שֶׁהֻטְעוּ קֹדֶם בְּמִתְכַּוֵן – עוֹד הֶעֶלְתָה אֶת חֲמָתָם. וְאָמְנָם פָּצְחוּ מִיָד בְּמַקְהֵלַת-זְוָעוֹת: יַהוּד! יַהוּד! הָרְגִימָה הִתְחַדְשָׁה בִּמְלוֹא עֻזָהּ וְהָרוֹגְמִים כְּבָר לֹא הִבְחִינוּ בֵּין הַמַשָׂאִית לְבֵין מְשֻׁרְיָן הַמִשְׁטָרָה… עַד… עַד שֶׁפָּגְעָה אֶבֶן חַדָה בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל הַקָצִין הַבְּרִיטִי. וְהוּא נִתְקַף בְּחֵמָה עַזָה. הוּא קָפַץ בְּעַצְמוֹ מִן הַמְשֻׁרְיָן, הֵחֵל יוֹרֶה בָּאֲוִיר, מֵעַל רָאשֵׁי הַמִתְפָּרְעִים, וְהִזְעִיק תִּגְבֹּרֶת מִן הַמִשְׁטָרָה. הַפּוֹרְעִים לֹא הִשְׁתַּהוּ יוֹתֵר מִדַי… רַק הֵרִיחוּ יְרִיוֹת, וּמִיָד פִּנוּ אֶת הַדֶרֶךְ וְהִסְתַּלְּקוּ…”

וּבְכֵן שׁוֹאֲלִים אַתֶּם וַדַאי מַה יִהְיֶה עָלֵינוּ עַכְשָׁו? אֵיךְ נֵחָלֵץ מִן הַצָרָה הַצְרוּרָה הַזוֹ, שֶׁנִתְרַגְשָׁה וּבָאָה עָלֵינוּ פִּתְאֹם? כֵּיוָן שֶׁחֲבֵרֵינוּ נָחִים עַכְשָׁו מִן הָרִיצָה הַמְטֹרֶפֶת, וְכֵיוָן שֶׁהֵם יְכוֹלִים לָשֶׁבֶת בְּשַׁלְוָה בְּחָסוּת הַמִשְׁטָרָה, הָבָה נִרְאֶה מַהוּ מַצָבֵנוּ עַכְשָׁו. הַ“גְרוּטָאָה” חוֹסָה לְבֶטַח בְּתוֹךְ חֲצַר הַמִשְׁטָרָה. הַגָדֵר גְבוֹהָה וּשְׁמוּרָה הֵיטֵב בִּידֵי הַשׁוֹטְרִים. וּמִלְבַד שְׁמָשׁוֹת מְרֻסָקוֹת וְעוֹד פְּגִיעוֹת וְחַבָּלוֹת קַלוֹת בְּמִכְסֶה הַמָנוֹעַ, בַּגַלְגַלִים וּבַפַּנָסִים – הֲרֵי הִיא שְׁלֵמָה וּבְרִיאָה. עוֹמֶדֶת לָהּ כְּסוּס מֵרוֹץ שֶׁהֶחֱלִיק וְנָפַל בְּשֶׁטֶף מְרוּצָתוֹ, אֲבָל הִתְאוֹשֵׁשׁ כְּבָר וַהֲרֵיהוּ מוּכָן לְהַמְשִׁיךְ בַּמֵרוֹץ עַד הַנִצָחוֹן. וְחִזְקוּ, מֶה עָשָׂה חִזְקוּ? מִיָד כְּשֶׁהִצְלִיחַ לְהַבְרִיחַ אֶת הַ“גְרוּטָאָה” לְתוֹךְ הֶחָצֵר, יָרַד וּבָדַק אֶת נְזָקֶיהָ. הַפְּגָעִים לֹא הָיוּ נוֹרָאִים.

“הִיא תִּחְיֶה,” אָמַר חִזְקוּ. “אַתֶּם יְכוֹלִים לִסְמֹךְ עָלֶיהָ. סוּסָה חֲזָקָה הִיא זוֹ וְגַם אַמִיצָה מְאֹד…” הוּא הִקְפִּיד וּבָדַק בִּקְרָבֶיהָ. מַה מַצַב הַמַיִם בַּמָנוֹעַ, מַה מַצַב הַשֶׁמֶן וּמָה עִם מְכַל הַדֶלֶק. הַכֹּל הָיָה כַּשׁוּרָה. אִם לֹא יִשְׁתּוֹלְלוּ הַפּוֹרְעִים שֶׁבַּחוּץ יוֹתֵר מִדַי, וְאִם לֹא יַעֲלוּ בְּדַעְתָּם לִשְׁלֹחַ פְּנִימָה אֲבוּקוֹת בּוֹעֲרוֹת, חַס וְחָלִילָה, הֲרֵי שֶׁתַּעֲבֹר הַ“גְרוּטָאָה” אֶת הַלַיְלָה בְּשָׁלוֹם.

“הִיא סוּסָה מְנֻסָה,” אָמַר חִזְקוּ וְלִטֵף אֶת פַּנָסֶיהָ. “כְּבָר עָבְרוּ עָלֶיהָ לֵילוֹת קָשִׁים מֵאֵלֶה…”

בִּפְנִים, עַל הַסַפְסָל, קָרָה מַשֶׁהוּ לְאַבָּא שֶׁלִי. הוּא קָפַץ מֵעַל הַסַפְסָל שֶׁעָלָיו שָׁכַב, נֶעֱמַד בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר הַקָּטָן, מַמָשׁ מִתַּחַת לִמְנוֹרַת הַחַשְׁמַל הַחֲשׂוּפָה וְצָעַק:

“מָה אֲנַחְנוּ שׁוֹכְבִים פֹּה וּמְיַלְלִים? מָה אֲנַחְנוּ שְׂרוּעִים כָּאן עַל הַסַפְסָלִים וּמִתְלוֹנְנִים? מַזָל גָדוֹל יֵשׁ לָנוּ, אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, מַזָל נָדִיר!…”

"חָבֵרְדֹב נָשָׂא אֵלָיו עֵינַיִם מֻפְתָּעוֹת. מַה קָרָה לוֹ לְאַבָּא שֶׁלִי? מֶה עָקַץ אוֹתוֹ פִּתְאֹם, שֶׁהוּא קָם לוֹ בְּאֶמְצַע הַלַיְלָה, בְּאֶמְצַע הַמָצוֹר, לִנְאֹם נְאוּמִים חוֹצְבֵי לֶהָבוֹת?

“… אִם נִצְטָרֵךְ לִשְׁכַּב כָּל הַלַיְלָה עַל הַסַפְסָלִים בְּתַחֲנַת הַמִשְׁטָרָה – אָז נִשְׁכַּב!… וְאִם לֹא תִּהְיֶה בְּרֵרָה אֶלָא לְהִשָׁאֵר בַּחֲצַר-הַמִשְׁטָרָה גַם מָחָר – אָז נִשָׁאֵר!… אֲפִלוּ יוֹמַיִם, אֲפִלוּ שָׁבוּעַ אִם נִצְטָרֵךְ!… מַה לָנוּ הַבְּכִיוֹת הַלָלוּ? מַזָל עָצוּם, אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם. אֲבָל אַתֶּם אֲפִלוּ לֹא תּוֹפְסִים זֹאת!… תַּחְשְׁבוּ רֶגַע: יְהוּדִים, בַּלַיְלָה, בִּשְׁכֶם, עִם מַשָׂאִית שֶׁל בַּנָנוֹת!… אִם נִצְטָרֵךְ לְהָגֵן עַל הַבַּנָנוֹת בְּשִׁנֵינוּ – אָז נִנְשֹׁךְ!… הָעִקָר…” אַבָּא לֹא הִסְפִּיק לְהַגִיד גַם עַכְשָׁו מַהוּ הָעִקָר. הוּא הָיָה נִרְגָשׁ מְאֹד מִדְבָרָיו, וְלֹא יָכֹל לַחֲזֹר וּלְהִשְׂתָּרֵעַ עַל סַפְסַל הָעֵץ הַנֻקְשֶׁה. הוּא נִגַשׁ אֵלַי, הֱרִימַנִי מֵעַל הַסַפְסָל, הוֹשִׁיבַנִי עַל בִּרְכָּיו, וְהֵחֵל לְדַבֵּר אֵלַי בְּשֶׁקֶט.

“יוֹם יָבוֹא, בְּנִי, וְהַמַרְאוֹת הַלָלוּ יַחְזְרוּ אֵלֶיךָ פִּתְאֹם וּבְכֹחַ. פִּתְאֹם תִּזָכֵר בְּתַחֲנַת הַמִשְׁטָרָה בִּשְׁכֶם, בַּחֶדֶר הַמוּאָר, בְּסַפְסְלֵי הָעֵץ הַקָשִׁים. בָּנוּ, הַמְּבֻגָרִים הַשׁוֹכְבִים פֹּה לְצִדְךָ. אָז אוּלַי תִּהְיֶה כְּבָר גָדוֹל וְתוּכַל לְהָבִין מַה שֶׁרָאִיתָ.”

אַבָּא הִפְסִיק. הִרְהוּרָיו גָבְרוּ עָלָיו וְהוּא יָשַׁב, אֲנִי עַל בִּרְכָּיו, וְהַתְּמוּנָה הַהִיא נֶחֱרֶתֶת וְהוֹלֶכֶת לִפְנֵי עֵינֵי הַיֶלֶד שֶׁלִי.

“אַבָּא,” שָׁאַלְתִּי, “מָתַי נַחֲזֹר?”

“עוֹד מְעַט,” אָמַר אַבָּא. “עוֹד מְעַט.”

“הָאֲסַפְסוּף עוֹדוֹ בַּחוּץ, אַבָּא?”

“נִדְמֶה לִי שֶׁהַשׁוֹטְרִים כְּבָר גֵרְשׁוּ אֶת כֻּלָם, בְּנִי.”

“אַבָּא, אַתָּה יוֹדֵעַ, אֲנִי קְצָת מְפַחֵד.”

וְהָיְתָה זוֹ הַפַּעַם הַיְחִידָה בְּכָל הַמַסָע שֶׁלֹא יָכֹלְתִּי לִכְבֹּשׁ אֶת לְשׁוֹנִי.

“אֵין דָבָר,” אָמַר אַבָּא, “אַתָּה רַק יֶלֶד. אַל תִּשְׁכַּח אֶת הַפַּחַד הַזֶה. זְכֹר אוֹתוֹ יַחַד עִם כָּל מַרְאוֹת הַמַסָע. יוֹם יָבוֹא, בְּנִי, וְאַתָּה כְּבָר תָּבִין הַכֹּל בְּעַצְמְךָ…”

פרק שביעי: הַשִׁיבָה.

לְאַט-לְאַט דָעַךְ קוֹל הָאֲסַפְסוּף הַצָר עָלֵינוּ מִחוּץ לֶחָצֵר. שׁוֹטְרִים אַנְגְלִים וְעַרְבִים הָיוּ נִכְנָסִים מִדֵי כַּמָה דַקוֹת אֶל הַחֶדֶר שֶׁבּוֹ יָשַׁבְנוּ. הָיוּ מְצִיצִים בְּפַרְצוּפֵינוּ, פּוֹלְטִים מַשֶׁהוּ בִּלְשׁוֹנָם, שׁוֹאֲלִים מַשֶׁהוּ, וְחוֹזְרִים וְנֶעְלָמִים. שׁוֹטֵר אַנְגְלִי אֶחָד הֵצִיץ אֵלֵינוּ לְרֶגַע וְנֶעְלַם מִיָד. אֲבָל כַּעֲבֹר רְגָעִים מֻעָטִים שָׁב לְחַדְרֵנוּ וּבְיָדָיו הַפְתָּעָה: כּוֹסוֹת תֵּה לִפְלִיטֵי הַמָצוֹר…

“שְׁתוּ, שְׁתוּ,” אָמַר הַשׁוֹטֵר בִּלְשׁוֹנוֹ. “הַתֵּה חַם וָטוֹב.”

חֲבֵרֵינוּ הֻפְתְּעוּ מְעַט. שׁוֹטֵר אַנְגְלִי וְכוֹסוֹת שֶׁל תֵּה לִיהוּדִים! זֶה לֹא הָיָה מַרְאֶה רָגִיל! אֲבָל כָּל הַתְּמוּנָה לֹא הָיְתָה רְגִילָה. וּמֶה הָיָה כָּאן לְהִתְפַּלֵּא?

אַדְרַבָּא, אִמְרוּ בְּעַצְמְכֶם: הָאֲסַפְסוּף הַצָר עַל חוֹמַת הַמִשְׁטָרָה בְּאֶמְצַע הַלַיְלָה, כְּלוּם הוּא מַחֲזֶה רָגִיל? וּמַשָׂאִית טְעוּנָה בַּנָנוֹת, רְגוּמַת-דְלָתוֹת וּמְנֻפֶּצֶת-שְׁמָשׁוֹת, זֶהוּ מַחֲזֶה רָגִיל? וְיֶלֶד יְהוּדִי קָטָן, בְּתוֹךְ בִּנְיַן מִשְׁטֶרֶת שְׁכֶם, לְאַחַר חֲצוֹת הַלַיְלָה, כְּלוּם זֶהוּ מַחֲזֶה רָגִיל?

בְּעוֹד חֲבֵרֵינוּ טוֹרְחִים לְהוֹדוֹת לַשׁוֹטֵר הָאַנְגְלִי עַל טוּב לִבּוֹ, חָמַק נִימֶר בַּחֲשַׁאי אֶל הֶחָצֵר. פִּטְפֵּט שָׁם קְצָרוֹת עִם הַזָקִיף וְהִמְשִׁיךְ הָלְאָה, אֶל הַשַׁעַר. הַזָקִיף הַמֻפְקָד עַל הַשַׁעַר הִתִּיר לוֹ לְהָצִיץ מִבַּעַד לַצֹהַר הַקָטָן, דֶרֶךְ שַׁעַר הַבַּרְזֶל הַכָּבֵד, אֶל הָרְחָבָה שֶׁבַּחוּץ. נִימֶר הֵצִיץ וְאַחַר כָּךְ גַּם טִפֵּס וְעָלָה עַל חוֹמַת הֶחָצֵר, מִצִדָהּ הַפְּנִימִי, וְהִשְׁקִיף בִּזְהִירוּת עַל פְּנֵי הָרְחָבָה שֶׁלְמַטָה.

“רַבּוֹתַי, יֵשׁ לִי בְּשׂוֹרָה טוֹבָה בִּשְׁבִילְכֶם,” אָמַר נִימֶר בְּשׁוּבוֹ לַחֶדֶר. חֲבֵרֵינוּ קָמוּ מִיָד וְאַבָּא גַם מָשַׁךְ בְּיָדִי וֶהֱקִימֵנִי אִתּוֹ.

“הָרְחָבָה כְּבָר כִּמְעַט הִתְרוֹקְנָה,” הִמְשִׁיךְ נִימֶר, “בְּעוֹד זְמַן קָצָר נוּכַל לָצֵאת לַדֶרֶךְ!”

חָבֵרְדֹב לֹא הִסְכִּים לַהַצָעָה.

"חֲבֵרִים! אָמַר בְּתֹקֶף, “אֲנִי מַצִיעַ שֶׁלֹּא נִסְתַּבֵּךְ בְּסִכּוּנֵי-שָׁוְא. נְחַכֶּה עַד הַבֹּקֶר, וְנֵצֵא מִכָּאן בְּשַׁיָרָה, בְּלִוְיַת הַמִשְׁטָרָה הַבְּרִיטִית. אָסוּר לָנוּ לְהִסְתַּכֵּן שׁוּב!”

חִזְקוּ גִחֵךְ לְעַצְמוֹ גִחוּךְ קַל וְאָמַר:

“חָבֵרְדֹב, אַתָּה טוֹעֶה. אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים כָּכָה לְחַכּוֹת שְׁבוּעַיִם. אַתָּה הֲרֵי מַכִּיר אֶת הַמִשְׁטָרָה הַבְּרִיטִית. נִימֶר צוֹדֵק. וְתִסְמְכוּ, הַכֹּל יִהְיֶה בְּסֵדֶר.”

“לֹא,” הִתְעַקֵּשׁ חָבֵרְדֹב, “זוֹהִי מַמָשׁ הַזְנָחָה! מַמָשׁ חֹסֶר אַחֲרָיוּת! יְהוּדִים, מַה זֶה אִתְּכֶם? הִגַעְנוּ עַד הֵנָה, הַשְׁתִילִים שְׁלֵמִים, עֲמוּסִים עַל הַמְכוֹנִית, אַף אֶחָד מֵאִתָּנוּ לֹא נִפְגַע בָּרוּךְ הַשֵׁם, אָז מָה הַחִפָּזוֹן?”

אַבָּא הִתְעָרֵב גַם הוּא וְאָמַר:

“אִם צְרִיכִים לָזוּז – אָז נָזוּז! רֵאשִׁית בִּגְלַל הַבַּנָנוֹת. לַשְׁתִילִים הָרַכִּים הַהַמְתָּנָה הַמְיֻתֶּרֶת הַזוֹ לֹא תּוֹסִיף שׁוּם בְּרִיאוּת. שֵׁנִית בִּגְלַל נִימֶר. הוּא כְּבָר מַסְפִּיק בִּלָה אִתָּנוּ, וְעוֹד לְפָנֵינוּ יוֹם-הַנְטִיעָה. וּשְׁלִישִׁית…”

“כֵּן, מַה שְׁלִישִׁית?” שָׁאַל יְחִזְקִיָהוּ.

“שְׁלִישִׁית…” גִמְגֵם אַבָּא כְּאִלּוּ לֹא הָיָה לוֹ נוֹחַ לְדַבֵּר, “שְׁלִישִׁית…”

“שְׁלִישִׁית,” אָמַר חִזְקוּ, “בִּגְלַל הַיֶלֶד. נָכוֹן? וְאִם זֶה לֹא נוֹחַ לְךָ, תַּן לִי לְהַגִיד זֹאת. שָׁמַעְתָּ, חָבֵרְדֹב? הַיֶלֶד הוּא גַּם כֵּן נִמוּק, לֹא? וְגַם הָאִמָא שֶׁלוֹ כְּבָר בָּטַח מִשְׁתַּגַעַת מֵרֹב חֲרָדָה…”

חָבֵרְדֹב סֵרַב לְהִכָּנַע:

“אֲנִי מַכִּיר הַרְבֵּה מְשָׁקִים בַּסְבִיבָה,” רָטַן, “וּבְשׁוּם מֶשֶׁק לֹא שָׁמַעְתִּי שֶׁיִהְיֶה דָבָר כָּזֶה. לֹא יְכוֹלִים לְחַכּוֹת עַד הַבֹּקֶר! מַה יִקְרֶה לָהֶם? מַה בּוֹעֵר לָהֶם, מָה?”

חִזְקוּ קָם, חִלֵץ עַצְמוֹתָיו, תִּקֵן בְּגָדָיו וְאָמַר:

“נוּ, חֶבְרֶה, תְּנוּ תּוֹדָה לַמִשְׁטָרָה הַבְּרִיטִית וּלְשׁוֹטְרֶיהָ הָעַרְבִיִים. כָּל הַלַיְלָה הָיוּ אִתָּנוּ. וְלֹא נִכְנְעוּ לֶהָמוֹן הַמוּסָת שֶׁבַּחוּץ, וְלֹא הִסְגִירוּנוּ בְּיָדָם. וְעַכְשָׁו – נִבְרַח מִכָּאן כָּל עוֹד נַפְשֵׁנוּ בָּנוּ.”

נִימֶר כְּבָר רָץ כֹּה וָכֹה, לוֹמַר דִבְרֵי פְּרִידָה וְתוֹדָה לַשׁוֹטְרִים, וּלְהוֹדִיעַ לַזָקִיף שֶׁעַל הַשַׁעַר שֶׁיִתְכּוֹנֵן. וְחִזְקוּ אָמַר “חֲזַק וֶאֱמַץ, נִימֶר! גַם הַפַּעַם נַעֲרִים עֲלֵיהֶם! וְהוּא שָׁלַח לְנִימֶר קְרִיצָה שׁוֹבֵבָה וּבִלְתִּי-מֻסְתֶּרֶת. חֲבֵרֵינוּ הִתְכַּנְסוּ בְּאַחַת הַפִּנוֹת, הִסְתּוֹדְדוּ עִם הַקָצִין וְתִכְנְנוּ תָּכְנִית הִסְתַּלְקוּת מְחֻכֶּמֶת. וְהַתָּכְנִית כָּךְ הָיְתָה: כָּל הַמְכוֹנִיוֹת שֶׁעָמְדוּ בֶּחָצֵר יַתְנִיעוּ מְנוֹעֵיהֶן בְּבַת-אַחַת, יַדְלִיקוּ פַּנָסֵיהֶן וְיִסְתַּדְרוּ כְּאוֹמְרוֹת לָצֵאת בְּשַׁיָרָה לִסְרֹק אֶת הָעִיר. לְאַחַר הַמְהוּמוֹת שֶׁל לֵיל אֶמֶשׁ בָּרוּר הָיָה וּמוּבָן לְכָל תּוֹשָׁבֵי שְׁכֶם שֶׁהַמִשְׁטָרָה לֹא תֵּשֵׁב לָהּ סָתַם כָּכָה, כְּלוּאָה בַּחֲצֵרָהּ. הַ”גְרוּטָאָה" שֶׁלָנוּ תִּצְטָרֵף לַשַׁיָרָה, תִּסַע אִתָּהּ עַד מוֹצָאֵי הָעִיר וְשָׁם תִּפָּרֵד מִמֶנָה וְתִסַע לָהּ לְדַרְכָּהּ, אֶל הַשְׁפֵלָה.

וְכָךְ הָיָה. הַשַׁיָרָה הַמִשְׁטַרְתִּית הִרְעִימָה בְנַהֲמוֹת-מָנוֹעַ, אֲלֻמוֹת-אוֹר שֶׁל זַרְקוֹרִים נִתְּזוּ אֶל הַחֲשֵׁכָה וְשַׁאֲגוֹת הַשׁוֹטְרִים נִסְרוּ בְּדִמְמַת הָעִיר. כְּשֶׁנִפְתַּח הַשַׁעַר וְהַשַׁיָרָה הֵגִיחָה מִתּוֹכוֹ כְּבָר לֹא נִרְאוּ בָּרְחָבָה פּוֹרְעִים. הָרְחָבָה הָיְתָה מְלֵאָה וּמְמֻלָאָה בְּגוּשֵׁי אֲבָנִים, גִזְרִי-עֵצִים, בַּקְבּוּקִים מְנֻפָּצִים, וּזְרוּעָה בִּסְמַרְטוּטִים טְבוּלִים בְּנֵפְט שֶׁהָיוּ מוּעָדִים לְהַצָתָה.

גַם הַפַּעַם הֶעֱרַמְנוּ עֲלֵיהֶם! וּכְשֶׁנִפְרַדְנוּ מִן הַשַׁיָרָה אָמַר אֵלַי אַבָּא:

“נֶחֱלַצְנוּ, בֵּן. הָיָה לָנוּ מַזָל. מַזָל גָדוֹל. וּבַקִבּוּץ וַדַאי שׂוֹרֶרֶת מְתִיחוּת נוֹרָאָה.”

“מֵילָא,” אָמַר חָבֵרְדֹב, “שֶׁרַק נַגִיעַ בְּשָׁלוֹם, וְהַכֹּל כְּבָר יִסְתַּדֵר. אָח, אָח, נִימֶר, זֶה בָּחוּר!…”

אוֹר אָפֹר וְחִוֵר הֵחֵל לְהִתְפַּשֵׁט בַּמִזְרָח, מֵאֲחוֹרֵי הָרֵי שׁוֹמְרוֹן. שְׁעַת הַבֹּקֶר הַמֻקְדֶמֶת הָיְתָה קְרִירָה וְהָרוּחַ שֶׁבָּאָה מוּלֵנוּ עוֹד הוֹסִיפָה עַל הַצִנָה. אֲבָל בַּלְבָבוֹת הָיָה שָׂמֵחַ וְגַם חַם. שִׂמְחַת הַיְשׁוּעָה הִשְׁכִּיחָה אֶת הַכֹּל. וְלִי הַקָטָן גַם לֹא הָיָה בִּכְלָל קַר. כִּי אַבָּא חִבֵּק אוֹתִי בְּחָזְקָה וְחִמֵם אוֹתִי הֵיטֵב.

הַדֶרֶךְ חֲזָרָה חָלְפָה בִּמְהִירוּת עֲצוּמָה. חִזְקוּ נָהַג כִּמְטֹרָף, כְּשִׁכּוֹר. הוּא הֵרִיץ אֶת הַ“גְרוּטָאָה” בְּכָל כֹּחַ בְּרָגֶיהָ הַחוֹרְקִים וְסָחַט מִמֶנָה אֶת טִפּוֹת נִשְׁמָתָהּ הָאַחֲרוֹנוֹת.

יָכֹלְתִּי עַכְשָׁו לִרְאוֹת אֶת הַדֶרֶךְ הַיָפָה שֶׁלֹא רָאִיתִי אֶתְמוֹל. הָרִים כְּחֻלִים וְיָפִים, חֻרְשׁוֹת זֵיתִים מְצִלוֹת וּכְפָרִים לְבַנְבַּנִים הַתְּלוּיִים לָהֶם בְּרָאשֵׁי הֶהָרִים. בְּשָׁעָה מֻקְדֶמֶת זוֹ שֶׁל הַבֹּקֶר הָיָה הַכְּבִישׁ כִּמְעַט רֵיק. וְאַף עַל פִּי שֶׁעָבְרוּ בּוֹ מִדֵי פַּעַם פַלָחִים אוֹ נוֹסְעִים עִירוֹנִיִים, לֹא הָיָה טַעַם לַחֲשֹׁשׁ וּלְהִסְתַּתֵּר. חָבֵרְדֹב וְאַבָּא יָשְׁבוּ לָהֶם גָבוֹהַּ מֵעַל לַדֹפֶן חִוְרִים וְנִרְגָשִׁים מִלֵיל-הַבַּלָהוֹת שֶׁעָבַר עָלֵינוּ בְּמִשְׁטֶרֶת שְׁכֶם.

“אָז מָה, חָבֵרְדֹב,” שָׁאַל אַבָּא, “אֶפְשָׁר שׁוּב לָשִׁיר?”

וּשְׁנֵיהֶם פָּצְחוּ שׁוּב בְּשִׁירֵי מוֹלֶדֶת לוֹהֲטִים שֶׁהָרוּחַ נָשְׂאָה אֶת מַנְגִינוֹתֵיהֶם הַרְחֵק אֶל בֵּין הַזֵיתִים. חִזְקוּ גַם הוּא הִצְטָרֵף אֲלֵיהֶם בְּהִמְהוּמָיו מִתּוֹךְ הַתָּא. וַאֲפִלוּ נִימֶר שֶׁנִמְנֵם לוֹ קְצָת עַל הַמּוֹשָׁב, לְאַחַר הַיְגִיעָה הָרַבָּה שֶׁיָגַע בַּיְמָמָה הָאַחֲרוֹנָה, אֲפִלוּ הוּא הִצְטָרֵף אֶל הַזֶמֶר הַמְשַׂמֵחַ הַזֶה.

לֹא אָרְכָה הַשָׁעָה וְיָצָאנוּ מִתְּחוּמֵי הַר-שׁוֹמְרוֹן, וְעוֹד מְעַט וּכְבָר נִרְאִים גַגוֹת אֲדֻמִים וּפַרְדֵסִים יְרֻקִים שֶׁל יִשׁוּבֵי הַשָׁרוֹן הַיְהוּדִיִים. כְּכָל שֶׁהִתְקָרַבְנוּ הַבַּיְתָה, כָּךְ גָבְרָה הִתְלַהֲבוּתָם שֶׁל חֲבֵרֵינוּ. אַבָּא הוֹשִׁיב אוֹתִי עַל בִּרְכָּיו, וְאַף-עַל-פִּי שֶׁהָיְתָה סַכָּנָה גְדוֹלָה בַּדָבָר, כִּי הַ“גְרוּטָאָה” קָפְצָה קְפִיצוֹת-פֶּתַע מְסֻכָּנוֹת, וַאֲנִי הָיִיתִי עָלוּל לְהִזָרֵק פִּתְאֹם וְלִהְיוֹת מֻשְׁלָךְ אֶל צִדֵי הַדֶרֶךְ; אַף-עַל-פִּי-כֵן תָּפַס בִּי אַבָּא וְהִרְקִיד אוֹתִי עַל בִּרְכָּיו לְפִי קֶצֶב הַזֶמֶר. אֶת הַמִלִים לֹא יָדַעְתִּי אֲבָל רָאִיתִי אֶת הַהִתְלַהֲבוּת וְהִצְטָרַפְתִּי גַם אֲנִי. בֵּין הַשִׁירִים הָיָה אַבָּא מְחַבֵּק אוֹתִי מִתּוֹךְ אֵיזוֹ הִתְרַגְשׁוּת, מַרְאֶה לִי עֵצִים וּבָתִּים שֶׁעָמְדוּ בְּצִדֵי הַכְּבִישׁ, קוֹרֵא בְּאָזְנַי בִּשְׁמוֹת כְּפָרִים וְיִשׁוּבִים וְתוֹקֵעַ לִי בְּחָזְקָה לְתוֹךְ אָזְנִי:

“הַבֵּט, הַבֵּט סְבִיבְךָ. הִסְתַּכֵּל וְאַל תִּשְׁכַּח. זוֹהִי, זוֹהִי אוֹתָהּ אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שֶׁאוֹתָהּ בִּקַשְׁתִּי לְהַרְאוֹת לְךָ…” כְּשֶׁהִגַעְנוּ סָמוּךְ לְשַׁעַר הַקִבּוּץ הִשְׁתּוֹלֵל חִזְקוּ לְגַמְרֵי. הוּא הִסִיעַ אֶת הַ“גְרוּטָאָה” בְּזִיגְזָגִים מְשֻׁנִים עַל-פְּנֵי הַכְּבִישׁ. מֵהַקָצֶה הָאֶחָד עַד הַקָצֶה הַשֵׁנִי, וְכִמְעַט שֶׁנִכְנַסְנוּ לְתוֹךְ הַתְּעָלָה. הוּא צָפַר בְּצוֹפָר בְּכָל כֹּחוֹ, בְּקֶצֶב שִׁירֵי-הַמוֹלֶדֶת הַשְׂמֵחִים, הֶעֱלָה עָשָׁן, הִשְׁמִיעַ קוֹלוֹת-נִפְצוּצִים מְאַיְמִים מִן הַמַפְלֵט, בִּקְצָרָה: עָשָׂה שָׂמֵחַ!

“חִזְקוּ,” צָעַק אֵלָיו חָבֵרְדֹב מִבַּעַד לַחַלוֹן, “מָה אִתְּךָ? מָה אַתָּה מִשְׁתַּגֵּעַ? אַתָּה רוֹצֶה לַהֲפֹךְ אוֹתָנוּ כָּאן, עַכְשָׁו, אַחֲרֵי כָּל מַה שֶׁעָבַרְנוּ בַּדֶרֶךְ?…”

“סְמֹךְ!” שָׁר לוֹ חִזְקוּ. “יִהְיֶה בְּסֵדֶר. חֲזַק וֶאֱמַץ, חָבֵרְדֹב! מָה אַתָּה אוֹמֵר עָלָיו, נִימֶר?”

לֹא הָיָה טַעַם לְדַבֵּר עִמוֹ. הוּא הָיָה מַמָשׁ בְּגִלוּפִין. מִין שִׂמְחָה כָּזוֹ אָחֲזָה בּוֹ שֶׁהוּא עָזַב יָד אַחַת מֵעַל הַהֶגֶה, חִבֵּק אֶת נִימֶר וַאֲפִלוּ, אוֹי לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה, הִדְבִּיק לְפַרְצוּפוֹ נְשִׁיקוֹת לַחוֹת וּמְצַלְצְלוֹת.

חֲבִילוֹת שְׁתִילֵי הַבַּנָנוֹת הִתְנוֹדְדוּ בְּחָזְקָה אַחַת לְכָאן וְאַחַת לְכָאן, וְלֹא הָיָה חָסֵר הַרְבֵּה שֶׁמֵחֲמַת הַתְּנוּפָה הַיְתֵרָה יִתְרוֹמְמוּ וְיָעוּפוּ מֵעַל לְדֹפֶן הַמַשָׂאִית. אֲבָל אַבָּא אָמַר:

“אִם יָעוּפוּ הַחוּצָה – מֵילָא. אֲבָל מַה יִהְיֶה אִם הֵם יִתְהַפְּכוּ עָלֵינוּ!…”

חָבֵרְדֹב טִפֵּס וְעָלָה מִתּוֹךְ הָאַרְגָז עַל גַג הַ“גְרוּטָאָה”, אָחַז שָׁם בְּאֵיזוֹ יָתֵד וּמָשַׁךְ אַחֲרָיו אֶת אַבָּא וְאוֹתִי.

"בּוֹאוּ הֵנָה! קָרָא אֵלֵינוּ וּמְשָׁכָנוּ בְּבַת אַחַת. “כָּאן לְפָחוֹת לֹא נִדָרֵס מִתַּחַת לַחֲבִילוֹת הַשְׁתִילִים!”

לְהִדָרֵס כַּמוּבָן לֹא נִדְרַסְנוּ. אֲבָל נִרְטַבְנוּ הֵיטֵב מִן הַשַׂקִים הַלַחִים שֶׁהִתְגוֹלְלוּ עָלֵינוּ בְּטַלְטֵלַת הַנְסִיעָה. עַד כְּדֵי כָּךְ נִרְטַבְנוּ, שֶׁאִלוּ הָיְתָה רוֹאָה אוֹתָנוּ אִמָא וַדַאי הָיְתָה שׁוֹאֶלֶת:

“מַה זֶה, גֶשֶׁם יָרַד בִּשְׁכֶם? אוֹ מָה?”

וַאֲנִי גַם לֹא יָכֹלְתִּי לַעֲנוֹת לָהּ. לֵךְ תַּסְבִּיר לְאִמָא שֶׁחִזְקוּ הִשְׁתּוֹלֵל מֵרֹב שִׂמְחָה, וְכִמְעַט הָפַךְ אֶת הַמַשָׂאִית, וּבִגְלַל שִׁכְרוֹן-שְׂשׂוֹנוֹ – נִרְטַבְנוּ כָּל כָּךְ. מַמָשׁ כְּאִלוּ יָצָאנוּ מִתּוֹךְ הַגֶשֶׁם.

כְּשֶׁיָרַדְנוּ מִן הַמַשָׂאִית, רְטֻבִּים וּרְצוּצִים מִן הַנְסִיעָה הַפְּרָאִית וַהֲרוּגִים מִלֵיל הַשִׁמוּרִים שֶׁעָבַר עָלֵינוּ בַּמִשְׁטָרָה, נִגְשָׁה אֵלַי אִמָא וְחִבְּקָה אוֹתִי בְּלִי לוֹמַר מִלָה.

שָׁעָה אֲרֻכָּה חִבְּקָה אוֹתִי אֶל חָזָהּ וְנָשְׁקֶה אוֹתִי עַל רֹאשִׁי נְשִׁיקוֹת חַמוֹת. בַּתְּחִלָה לֹא הֵבַנְתִּי מָה זֶה אִמָא מִתְרַגֶשֶׁת כָּל כָּךְ. הֲרֵי רַק לַיְלָה אֶחָד נֶעְדַרְתִּי מִן הַבַּיִת. וְגַם הִקְדַמְתִּי כָּל כָּךְ לָשׁוּב. לִשְׂמֹחַ הִיא צְרִיכָה וְלֹא לְהֵעָצֵב! וּמַה לַדְמָעוֹת הַלָלוּ, שֶׁמַתְחִילוֹת לְבַצְבֵּץ לָהֶן בְּזָוִיוֹת עֵינֶיהָ, וְעוֹד מְעַט יְטַפְטְפוּ לָהֶן עַל רֹאשִׁי?

אִמָא הֶעֱבִירָה יָדָהּ עַל עֵינֶיהָ, וְשָׁאֲלָה:

“נוּ, בֵּן, אֵיךְ הָיְתָה אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל? הָיָה מַה לִרְאוֹת? אֱמֹר, בֵּן, רָאִיתָ אוֹתָהּ הֵיטֵב?”

אִמָא כַּנִרְאֶה כְּבָר שָׁמְעָה מַשֶׁהוּ כְּשֶׁעֶמְדָה וְצִפְּתָה לָנוּ בַּחֲרָדָה. בְּוַדַאי הִרְגִּישָׁה שֶׁהַלַיְלָה שֶׁעָבַר עָלֵינוּ לֹא הָיָה לַיְלָה שָׁקֵט. וְאִם הַלַיְלָה הָיָה רַע – הַדֶרֶךְ וַדַאי שֶׁהָיְתָה רָעָה. אַךְ לֹא מִמֶנִי צִפְּתָה אִמָא לִתְשׁוּבָה. וְאָמְנָם גַם לֹא מִמֶנִי בָּאָה הַתְּשׁוּבָה.

“וַדַאי שֶׁהוּא יִזְכֹּר,” אָמַר לָהּ אַבָּא שֶׁהִצְטָרֵף אֵלֵינוּ, “הוּא יִזְכֹּר הֵיטֵב וְלֹא יִשְׁכַּח. גַם אִם יַעַבְרוּ שָׁנִים רַבּוֹת,” אָמַר אַבָּא כְּמַבִּיט לְמֶרְחַקִים. “הוּא לֹא יִשְׁכַּח אֶת הַמַסָע הַזֶה, לְאֶרֶץ שׁוֹמְרוֹן, בְּלִוְיַת מוֹבִילֵי הַבַּנָנוֹת.”

אִמָא לֹא הוֹסִיפָה לִשְׁאֹל. הִיא רַק הִדְקָה אֶת רֹאשִׁי בְּיָדֶיהָ וּמָשְׁכָה אוֹתִי אַחֲרֶיהָ, אֶל הַחֶדֶר.

“בּוֹא, בֵּן,” אָמְרָה לִי, “אַתָּה כְּבָר עָזַרְתָּ מַסְפִּיק. עַכְשָׁו אַתָּה צָרִיךְ לָנוּחַ.”

הָלַכְתִּי אַחֲרֶיהָ, חָבוּק בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ, וּמֵאֲחוֹרַי שָׁמַעְתִּי אֶת אַבָּא קוֹרֵא אֵלַי:

“לֵךְ, לֵךְ עַכְשָׁו עִם אִמָא. בֶּאֱמֶת כְּדַאי שֶׁתָּנוּחַ קְצָת. אַךְ אַל תִּשְׁכַּח: עוֹד מְעַט, תֵּכֶף לְאַחַר אֲרֻחַת-הַבֹּקֶר, אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים אֶל הַנְטִיעָה!…”

יוֹם אֶחָד אָמַר לִי אַבָּא: “הַחֹפֶשׁ בָּא סוֹף סוֹף, מַה דַעְתְּךָ לְטַיֵל אִתִּי מְעַט?” שָׂמַחְתִּי מְאֹד לִדְבָרָיו שֶׁל אַבָּא. גַם אֲנִי רָצִיתִי לַעֲשׂוֹת מַשֶׁהוּ בַּחֹפֶשׁ. אֲחָדִים מֵחֲבֵרַי כְּבָר טִיְלוּ, וְאַף מִלְאוּ פִּיהֶם בְּסִפּוּרִים מְרַתְּקִים. וַאֲנִי – שׁוּם דָבָר.

“מָה הַשְׁאֵלָה, אַבָּא?” הֵשַׁבְתִּי, “אֲנִי ‘מֵת’ לְאֵיזֶה מַסָע!”

“מָה דַעְתְּךָ עַל הַר הַכַּרְמֶל?” שָׁאַל אַבָּא.

“מְצֻיָן,” אָמַרְתִּי. “לָמָה לֹא?”

“אֲבָל הַפַּעַם,” אָמַר אַבָּא, “לֹא סְתָם שִׁטוּטִים בָּהָר. הַפַּעַם נַחְשֹׁב עַל מַשֶׁהוּ מְיֻחָד.”

“אוּלַי נִגַשׁ לִמְעָרוֹת הָאָדָם הַקַדְמוֹן, אַבָּא?”

“יָפֶה,” אָמַר אַבָּא, “רַעְיוֹנוֹת יָפִים יֵשׁ לְךָ. אֲבָל לֹא, לֹא הַפַּעַם!”

הִשְׁתַּתַּקְתִּי; רָאִיתִי שֶׁלְאַבָּא יֵשׁ כְּבָר אֵיזוֹ תָּכְנִית, וְכָל הַדְבָרִים שֶׁאֲנִי אוֹמֵר וְכָל הַהַצָעוֹת שֶׁאֲנִי מַצִיעַ הֵן לַשָׁוְא. גַם אַבָּא שָׁתַק וְאַחַר-כָּךְ אָמַר:

“יֵשׁ מְעָרוֹת יָפוֹת בְּהַר-הַכַּרְמֶל. מְעָרוֹת סְלָעִים נִפְלָאוֹת, שֶׁהָאָדָם הַקַדְמוֹן לֹא הָיָה בָּהֶן וּבִכְלָל, נִדְמֶה לִי שֶׁלֹּא בִּקְרוּ בָּהֶן אֲנָשִׁים.”

פִּתְאֹם נִזְכַּרְתִּי בְּכָל סִפּוּרֵי-הַהַרְפַּתְקָאוֹת שֶׁקָרָאתִי: עַל מְעָרוֹת נְטִיפִים מְפֻתָּלוֹת, שֶׁאוֹי לוֹ לְאִישׁ הַנִכְנָס אֶל תּוֹכָן; עַל אֲנָשִׁים וִילָדִים שֶׁאִבְּדוּ דַרְכָּם בִּסְבַךְ הָאוּלַמוֹת וְהַמְבוֹכִים שֶׁבְּבֶטֶן הָהָר. חָשַׁבְתִּי כֵּיצַד אַבָּא וַאֲנִי חוֹדְרִים לְתוֹךְ מְעָרָה אֲפֵלָה שֶׁכָּזֹאת; מֵעָלֵינוּ נְטוּיִים הַנְטִיפִים הַחַדִים וּמִתַּחְתֵּינוּ צוֹמְחִים הַזְקִיפִים וַאֲנַחְנוּ זוֹחֲלִים עַל בִּרְכֵּינוּ, קוֹרְאִים זֶה לָזֶה; וְהַהֵדִים הָעֲמוּמִים רָצִים כִּמְטֹרָפִים בֵּין קִירוֹת הַמְעָרָה, וַעֲטַלֵפִים שְׁחוֹרֵי כְּנָפַיִם חָגִים מֵעָלֵינוּ…

אַבָּא הִפְסִיק אוֹתִי מֵהֲזָיוֹתַי וְאָמַר:

“אֲנִי מַכִּיר מְעָרָה כָּזֹאת. פִּנָה שְׁקֵטָה וִיפֵהפִיָה. מָה דַעְתְּךָ?” הִסְכַּמְתִּי בְּשִׂמְחָה, וְאַבָּא אָמַר לִי מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת; מַה לְהָכִין וּמַה לְהָבִיא, מַה לִלְבֹּשׁ וּמַה לְהַשְׁאִיר.

“לְהִתְרָאוֹת מָחָר, בֵּן!”

לַמָחֳרָת נָסַעְנוּ לְהַר הַכַּרְמֶל. טִפַּסְנוּ וְעָלִינוּ בַּכְּבִישׁ לְזִכְרוֹן-יַעֲקֹב. מִתַּחְתֵּינוּ הוֹרִיקוּ מַטָעֵי הַבַּנָנוֹת וּבְרֵכוֹת-הַדָגִים הִכְסִיפוּ וְנִצְנְצוּ בְּבָרָק כְּחַלְחַל. וְעוֹד יוֹתֵר רָחוֹק, מֵעֵבֶר לִמְסִלַת-הַבַּרְזֶל, רָאִינוּ גַם אֶת הַיָם הַכָּחֹל וְהָעֲנָק לוֹחֵךְ אֶת רְצוּעַת-הַחוֹל הַצְהֻבָּה. אַבָּא עָצַר וְאָמַר:

“הַמְעָרָה שֶׁאֲנַחְנוּ מְחַפְּשִׂים לְפָנֵינוּ הִיא. אֵינָהּ רְחוֹקָה כְּבָר. וְאַל תִּשְׁכַּח, בֵּן, יֵשׁ לָהּ שְׁנֵי פְּתָחִים: הָאֶחָד נָמוּךְ, מֻסְתָּר בֵּין הַסְלָעִים וְהָאֲבָנִים; וְהַשֵׁנִי גָּבוֹהַּ וּמְסֻכָּן. מַמָשׁ מִתּוֹךְ הַמְעָרָה, בְּתוֹךְ אֲרֻבַּת-סֶלַע כָּזוֹ צוֹמֵחַ לוֹ חָרוּב גָדוֹל. גִּזְעוֹ אֵינוֹ עָקוּם וּמְפֻתָּל כְּמוֹ שֶׁל שְׁאָר הֶחָרוּבִים. הוּא אָרֹךְ וְצוֹמֵחַ יָשָׁר לַגֹבַהּ. אִם תִּמְצָא אֶת פֶּתַח הַסְלָעִים – הַמְתֵּן לִי לִפְנֵי הַכְּנִיסָה.”

“מַסְכִּים,” אָמַרְתִּי, “בּוֹא, נַעֲרֹךְ תַּחֲרוּת. מִי שֶׁיִמְצָא רִאשׁוֹן אֶת הַמְעָרָה – יְקַבֵּל פְּרָס!”

“בְּבַקָּשָׁה,” צָחַק אַבָּא, “נַעֲרֹךְ הִתְחָרוּת.”

“הָרִאשׁוֹן שֶׁיִמְצָא אֶת פֶּתַח הַמְעָרָה,” אָמַרְתִּי, “יִצְעַק בְּקוֹל רָם וְיוֹדִיעַ. אָז נֵדַע שֶׁהַמִשְׂחָק נִגְמַר.”

“בְּבַקָשָׁה,” אָמַר אַבָּא, “אֲנִי מְקַבֵּל אֶת כָּל הַתְּנָאִים.” “וּמִי שֶׁיִמְצָא אֶת הַפֶּתַח הָעֶלְיוֹן – כְּאִלוּ גִלָה אֶת כָּל הַמְעָרָה,” הוֹסַפְתִּי.

“בְּסֵדֶר,” אָמַר אַבָּא. "אַךְ אַל תִּשְׁכַּח לְחַפֵּשׂ בִּזְהִירוּת!

“נַתְחִיל, אַבָּא?” שָׁאַלְתִּי.

“אַדְרַבָּא! בּוֹא, נַתְחִיל!” חִיֵךְ אַבָּא וְאָמַר: "נִפָּגֵשׁ לְיַד פֶּתַח הַמְעָרָה!

אַבָּא כִּוֵן פָּנָיו לְצַד שְׂמֹאל, אֲנִי כִּוַנְתִּי פָּנַי לְצַד יָמִין – וְהִתְחַלְנוּ בְּחִפּוּשִׁים. הָיָה יוֹם שָׁקֵט וְחָמִים. כָּל צִמְחֵי הַחֹרֶשׁ לִבְלְבוּ וּפָרְחוּ. נִיחוֹחַ שֶׁל צְמִיחָה נִשָׂא בָּאֲוִיר, וַהֲמוֹנֵי הֲמוֹנִים שֶׁל חֲרָקִים זִמְזְמוּ בָּאֲוִיר זִמְזוּם חֲרִישִׁי. לֹא הָיָה צַעַד אֶחָד שֶׁלֹּא נִסְתַּר בּוֹ אֵיזֶה פֶּרַח צִבְעוֹנִי. וְגַם הָעֲשָׂבִים שֶׁלֹא נָשְׂאוּ פְּרָחִים נִרְאוּ רַעֲנַנִים וַאֲבִיבִיים מְאֹד.

הִתְחַלְתִּי לִבְדֹק אֶת קִירוֹת-הַסְלָעִים וְצִבּוּרִי הָאֲבָנִים בְּדַרְכִּי. אֲבָל לֹא הָיָה זֵכֶר לַפֶּתַח שֶׁל מְעָרָה מֵאֲחוֹרֵיהֶם. לְיַד כָּל עֵץ חָרוּב, שֶׁעָבַרְתִּי עַל פָּנָיו, עָצַרְתִּי וּבָדַקְתִּי, אִם גִזְעוֹ צוֹמֵחַ מִתּוֹךְ מְעָרָה אוֹ מִתּוֹךְ אֲרֻבַּת-סֶלַע עֲמֻקָה. אֲבָל כָּל הֶחָרוּבִים הָיוּ נְמוּכִים, גִזְעֵיהֶם עֲקוּמִים, צַמַרְתָּם פְּרוּשָׂה כְּכַפָהּ – וְשׁוּם מְעָרָה לֹא נִסְתְּרָה בְּתַחְתִּיתָם…

לְאַט לְאַט הִרְחַקְתִּי אֶל בֵּין הֶהָרִים וּבְלִי שֶׁהִרְגַשְׁתִּי בְּכָךְ – אִבַּדְתִּי אֶת דַרְכִּי. לֹא זָכַרְתִּי מֵאַיִן יָצָאתִי, לֹא רָאִיתִי אֶת אַבָּא, הַכְּבִישׁ גַם הוּא נִסְתַּר מֵעֵינַי; וְהָעִקָר – לֹא יָדַעְתִּי הֵיכָן אֶמְצָא אֶת הַמְעָרָה. פִּתְאֹם חָשַׁבְתִּי שֶׁעָשִׂיתִי שְׁטוּת גְדוֹלָה: הֲרֵי לֹא קָבַעְתִּי מִפְגָשׁ עִם אַבָּא, אִם לֹא אֶמְצָא אֶת הַמְעָרָה! יִתָּכֵן שֶׁאַבָּא יִמְצָא אֶת מְקוֹם הַמְעָרָה חֵת-שְׁתַּיִם, שֶׁהֲרֵי הוּא כְּבָר מַכִּיר אֶת פְּנֵי הַשֶׁטַח! וַדַאי כְּבָר בִּקֵר כָּאן לִפְנֵי כֵן! וַאֲנִי לֹא אֶשְׁמַע אֶת קוֹלוֹ, וְאוּלַי לֹא יִצְעַק כְּלָל? פִּתְאֹם נִבְהַלְתִּי מִן הַמִשְׂחָק וְרָאִיתִי שֶׁאֵין זֶה עוֹד מִשְׂחָק בִּכְלָל. הֲרֵי אֲנִי עָלוּל לְאַבֵּד לְגַמְרֵי אֶת דַרְכִּי, וְלִתְעוֹת בְּהָרֵי הַכַּרְמֶל הַפְּרָאִים יוֹם וָלַיְלָה – וְאוּלַי לֹא יִמְצְאוּ אוֹתִי… אוּלַי יֵשׁ חַיוֹת רָעוֹת בַּכַּרְמֶל וְכָל מִינֵי טוֹרְפִים מְשֻׁנִים… וַהֲרֵי יִתָּכֵן שֶׁבְּתוֹךְ הַמְעָרוֹת הָעֲזוּבוֹת, שֶׁאִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ עֲלֵיהֶן, מִסְתַּתְּרִים גַם גַנָבִים וְשׁוֹדְדִים, דַוְקָא מִפְּנֵי שֶׁכָּל כָּךְ קָשֶׁה לְמָצְאָן… וְאוּלַי אֵיזֶה גַנָב אוֹ שׁוֹדֵד כְּבָר גִלָה אוֹתִי, יֶלֶד בּוֹדֵד הַהוֹלֵךְ לְבַדוֹ בְּהָרִים, וְהוּא עוֹקֵב אַחֲרֵי מִבַּעַד לְשִׂיחִים, אוֹ מֵאֲחוֹרֵי גִדְרוֹת-הָאֶבֶן?

הַשָׁמַיִם מֵעָלֵי הָיוּ כְּחֻלִים וְנָאִים. וּכְשֶׁעָלִיתִי עַל פִּסְגָה אַחַת רָאִיתִי מוּלִי, מַמָשׁ בְּהֶשֵׂג יָדִי, אֶת בָּתֵּי זִכְרוֹן-יַעֲקֹב. הַבָּתִּים הַקְטַנִים וְהַלְבָנִים עָמְדוּ שְׁלֵוִים, וְגַגוֹתֵיהֶם הָאֲדֻמִים מֻקָפִים בְּיֶרֶק אֳרָנִים כֵּהֶה. הָאֲוִיר הָיָה כָּל-כָּךְ זַךְ וְצָלוּל, עַד שֶׁחָשַׁבְתִּי: עוֹד צַעַד אֶחָד וַאֲנִי בְּתוֹךְ הַמוֹשָׁבָה! וּבַמוֹשָׁבָה וַדַאי אוּכַל לְהַזְעִיק עֶזְרָה, וְאוּכַל לְחַפֵּשׂ אֶת אַבָּא וְאֶת הַמְעָרָה וְהַכֹּל יִסְתַּיֵם בְּכִי טוֹב… אֲבָל אִם אֵלֵךְ לַמּוֹשָׁבָה וְאַבָּא לֹא יֵדַע – הוּא יַתְחִיל לְחַפֵּשׂ אוֹתִי, וְיִדְאַג מְאֹד: אוּלַי נָפַלְתִּי לְאַחַד הַבּוֹרוֹת? אוּלַי הֶחֱלַקְתִּי לְתוֹךְ אֲרֻבַּת-הַסְלָעִים, שֶׁהוּא כָּל-כָּךְ הִזְהִיר אוֹתִי מִפָּנֶיהָ? וְאוּלַי תָּעִיתִי בְּדַרְכִּי וְהִרְחַקְתִּי מְאֹד פְּנִימָה, אֶל הֶהָרִים?

כָּךְ עָמַדְתִּי מְבֹהָל כֻּלִי וְלֹא יָדַעְתִּי מָה אֶעֱשֶׂה. מִצַד אֶחָד מָשְׁכוּ אוֹתִי בָּתֵּי-הַמוֹשָׁבָה – שָׁם בָּתִּים וּבְנֵי-אָדָם וְשָׁם יִסְתַּדֵר הַכֹּל! וּמִצַד שֵׁנִי – אוּלַי אַבָּא כָּאן, מֵאֲחוֹרַי, מִתְרוֹצֵץ גַם הוּא וּמְחַפֵּשׂ אֶת הַמְעָרָה, וְעוֹד מְעַט אוּלַי יִמְצָא אוֹתָהּ. וְאוּלַי הִיא פֹּה, קָרוֹב, בַּסְבִיבָה? וְאוּלַי אֶשְׁמַע עוֹד רֶגַע אֶת צַעֲקָתוֹ, שֶׁהִנֵה מָצָא אֶת הַמְעָרָה וְהַמִשְׂחָק נִגְמַר וְהַכֹּל בָּא עַל מְקוֹמוֹ בְּשָׁלוֹם?

וּבְעוֹד אֲנִי עוֹמֵד כָּךְ וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה לְהַחְלִיט – רָאִיתִי לֹא הַרְחֵק מִמֶנִי עֵדֶר עִזִים מִתְקַדֵם בַּמִדְרוֹן, בֵּין הַשִׂיחִים. בִּתְחִלָה שָׂמַחְתִּי מְאֹד וּכְבָר רָצִיתִי לְזַנֵק בַּמוֹרָד אֶל הָעִזִים. שֶׁהֲרֵי אִם עִזִים שָׁם – וַדַאי גַם רוֹעֶה שָׁם, וְהָרוֹעֶה וַדַאי מַכִּיר אֶת כָּל הַשְׁבִילִים. וְאַף-עַל-פִּי שֶׁהוּא עַרְבִי – וַדַאי יִשְׂמַח לַעֲזֹר לִי וְיַרְאֶה לִי הֵיכָן חֲבוּיָה הַמְעָרָה הַנִסְתֶּרֶת. וְלֹא דַי שֶׁיַרְאֶה לִי אֶת פֶּתַח הַמְעָרָה – גַּם אוּכַל לְהַגִיעַ אֵלֶיהָ מִיָד, לְהַקְדִים אֶת אַבָּא וְלִזְכּוֹת בַּפְּרָס!

גָלַשְׁתִּי אֶל עֵדֶר הָעִזִים וְהִרְגַשְׁתִּי הַרְגָשַׁת שִׂמְחָה וַהֲקָלָה. הִרְגַשְׁתִּי שֶׁנִצַלְתִּי מֵאִבּוּד הַדֶרֶךְ וּמִן הַתְּעִיָה בָּהָר, וּמִכָּל הַדְבָרִים הַמוּזָרִים שֶׁיְכוֹלִים הָיוּ לִקְרוֹת לִי בְּדַרְכִּי… “הֵי,” צָעַקְתִּי בְּקוֹל רָם “הֵי, רוֹעֶה,” אֵיפֹה אַתָּה?"

הָעִזִים הַמֻפְתָּעוֹת הִבִּיטוּ בִּי לְרֶגַע וְזָקְפוּ אֶת אָזְנֵיהֶן. אֲבָל מִיָד רָאוּ שֶׁאֲנִי רַק יֶלֶד קָטָן, שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵן לִפְגֹעַ בָּהֶן, וְשָׁבוּ אֶל הַלְחִיכָה.

“רוֹעֶה!” קָרָאתִי שׁוּב, חָזָק יוֹתֵר, “אֵיפֹה אַתָּה?”

גַם עַכְשָׁו לֹא בָּאָה כָּל תְּשׁוּבָה. הִבַּטְתִּי כֹּה וָכֹה, אוּלַי הָרוֹעֶה נִמְצָא בְּקִרְבָתִי, אֲבָל לֹא רָאִיתִי אִישׁ.

מוּזָר, חָשַׁבְתִּי, מוּזָר מְאֹד! עֵדֶר עִזִים מְשׁוֹטֵט לוֹ בָּהָר בְּלִי רוֹעֶה אוֹ מַשְׁגִיחַ. אֶקְרָא עוֹד פַּעַם אַחַת וְאֶרְאֶה: אִם לֹא תִּהְיֶה תְּשׁוּבָה גַם הַפַּעַם – אַתְחִיל לָלֶכֶת אֶל בָּתֵּי-הַמוֹשָׁבָה, כְּפִי שֶׁחָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת מִלְכַתְּחִלָה.

“הַלוֹ! רוֹעֶה!” שָׁאַגְתִּי בְּכָל גְרוֹנִי. “מָה אִתְּךָ?” הַפַּעַם קָרָה דָּבָר מוּזָר עוֹד יוֹתֵר. בִּמְקוֹם תְּשׁוּבָה הֵחֵלּוּ לְהִתְעוֹפֵף סְבִיבִי אֲבָנִים קְטַנוֹת, שֶׁנִזְרְקוּ בְּכֹחַ. הֵן שָׁרְקוּ בָּאֲוִיר וּפָגְעוּ בַּשִׂיחִים וּבָאֲדָמָה שֶׁעַל-יָדִי.

עַכְשָׁו נִבְהַלְתִּי בֶּאֱמֶת וְצָעַקְתִּי שׁוּב: “מִי זֶה זוֹרֵק שָׁם אֲבָנִים? אוּלַי תֵּצֵא כְּבָר מִן הַסְבָךְ!…”

בִּמְקוֹם תְּשׁוּבָה הוּטְחוּ בִּי שׁוּב צְרוֹרוֹת שֶׁל אֲבָנִים. אֶבֶן אַחַת חַדָה פָּגְעָה בְּבִטְנִי וְהִכְאִיבָה לִי מְאֹד. יָדַעְתִּי שֶׁמַשֶׁהוּ כָּאן לֹא בְּסֵדֶר. אוּלַי אֵין כָּאן רוֹעֶה בִּכְלָל, אֶלָּא מִישֶׁהוּ אַחֵר, הַמִתְכַּוֵן לִפְגֹעַ בִּי וּלְהַכְאִיב לִי? וְאוּלַי הָרוֹעֶה דַוְקָא יֶשְׁנוֹ – אֲבָל נֶחְבָּא, וְהוּא שֶׁמֵטִיל בִּי אֶת אֲבָנָיו? אוֹ אוּלַי אֵין כָּאן… אוֹ… – אֶלָא שֶׁמַשְׁלִיךְ הָאֲבָנִים הָאַלְמוֹנִי לֹא הִנִיחַ לִי לַעֲמֹד וְלַחְשֹׁב זְמַן רַב; אֶבֶן גְדוֹלָה, שֶׁהוּעֲפָה אֵלַי בְּכֹחַ, פָּגְעָה בְּרַגְלִי וְכִמְעַט הִפִּילָה אוֹתִי אֶל הַסְלָעִים. לֹא יָכֹלְתִּי עוֹד לְהִתְאַפֵּק. הָרֹעַ וְהַזָדוֹן שֶׁזָרְמוּ אֵלַי מִסָבִיב; הֵעָלְמוּתוֹ שֶׁל אַבָּא, הַמְעָרָה הַנֶעֱלֶמֶת שֶׁלֹּא חָשְׁבָה גַם לְהִתְגַלוֹת; וּמֵעַל לַכֹּל – הַפַּחַד מִפְּנֵי הָרוֹעֶה הָעַרְבִי וּכְאֵבִי מִפְּגִיעוֹת הָאֲבָנִים – כָּל אֵלֶה חָבְרוּ יַחַד, טִפְּסוּ אֶל גְרוֹנִי וְיָצְאוּ כִּיבָבָה אֲרֻכָּה וְחַדָה…

“אַבָּא!” קָרָאתִי מִתּוֹךְ הַבֶּכִי, “אַבָּא, אֵיפֹה אַתָּה?”

מִבְּלִי לַחְשֹׁב הִתְחַלְתִּי לָרוּץ לְכִווּן בָּתֵּי הַמוֹשָׁבָה אֲדֻמֵי-הַגַגוֹת. וְכָכָה רַצְתִּי וּבָכִיתִי, רַצְתִּי וְיִבַּבְתִּי:

“אַבָּא, מָה אִתְּךָ? אַבָּא, לָמָה אַתָּה מִסְתַּתֵּר? אַבָּא, בּוֹא כְּבָר, בּוֹא כְּבָר אֵלַי…”

שָׁכַחְתִּי אֶת הַתַּחֲרוּת, שָׁכַחְתִּי אֶת הַמְעָרָה, שֶׁצָרִיךְ הָיִיתִי לְגַלוֹתָהּ, שָׁכַחְתִּי אֶת עֲצֵי-הֶחָרוּב הַצוֹמְחִים מִתּוֹךְ אֲרֻבַּת-הַסְלָעִים; שָׁכַחְתִּי הַכֹּל! וְרַק רַצְתִּי וּבָכִיתִי בֵּין הַשִׂיחִים וּבֵין גַלֵי-הָאֲבָנִים – הָלְאָה מֵעֵדֶר הָעִזִים, הַרְחֵק מִן הָרוֹעֶה הַמְרֻשָׁע שֶׁיִדָה בִּי אֶת אֲבָנָיו, הַיְשֵׁר אֶל מוּל בָּתֵּי הַמוֹשָׁבָה, הַמְצִיצִים אֵלַי בְּשַׁלְוָה מִן הַמֶרְחָק…

הַיוֹם הַנָאֶה שִׁטָה בִּי. הַמוֹשָׁבָה לֹא הָיְתָה כָּל כָּךְ קְרוֹבָה, כְּפִי שֶׁנִרְאֲתָה בְּעֵינַי. אַדְרַבָּא, כְּכָל שֶׁהוֹסַפְתִּי לָרוּץ – כֵּן נִתְרַחֲקָה מִמֶנִי. הִנֵה עָלִיתִי עַל רֹאשׁ גִבְעָה – הַבָּתִּים מַמָשׁ לְפָנַי, הִנֵה הַחֲצֵרוֹת, הִנֵה הַכְּבִישִׁים, וְשָׁם מֵרָחוֹק, אֶפְשָׁר אֲפִלוּ לִרְאוֹת אֶת מִגְדְלֵי הַיֶקֶב. אֲבָל כְּשֶׁאֲנִי יוֹרֵד מִן הַגִבְעָה אֶל הַגַיְא וְעוֹלֶה שׁוּב – אֲנִי מַרְגִישׁ כְּאִלוּ לֹא הִתְקָרַבְתִּי אֶל הַמוֹשָׁבָה אֲפִלוּ צַעַד קָטָן אֶחָד! לֹא יָכֹלְתִּי לָשֵׂאת זֹאת עוֹד: לְרֶגַע נִדְמָה לִי שֶׁהִנֵה אֲנִי מַמָשׁ נוֹגֵעַ בָּהּ בִּקְצוֹת-אֶצְבְּעוֹתַי – וְרֶגַע אַחֲרָיו כְּאִלוּ הִיא מֵעֵבֶר לְהָרֵי הַחֹשֶׁךְ…

מֵרֹב רֹגֶז עַל שֶׁאֵינֶנִי מַגִיעַ פָּרַצְתִּי בִּבְכִי מְחֻדָשׁ. בְּכִי הִצְטָרֵף לִבְכִי, וּכְבָר לֹא יָדַעְתִּי בִּכְלָל מַה קוֹרֶה לִי, וּכְבָר לֹא רָאִיתִי אֶת הַדֶרֶךְ שֶׁלְפָנַי מֵרֹב הַדְמָעוֹת, מֵרֹב הַבִּלְבּוּל וּמֵרֹב הַצִפִּיָה לְאַבָּא, שֶׁיוֹפִיעַ… וְאָז, מַעֲשֵׂה שָׂטָן, נִתְקַלְתִּי בִּמְרוּצָתִי בְּגִזְעוֹ שֶׁל עֵץ-חָרוּב, רָאִיתִי “כּוֹכָבִים” מְלֹא עֵינֵי וְנָפַלְתִּי עַל הָאָרֶץ… שָׁכַבְתִּי הָמוּם כֻּלִי, כּוֹאֵב מִפְּגִיעוֹת הָאֲבָנִים וּמִן הַהִתְנַגְשׁוּת הַחֲזָקָה בְּגֶזַע הֶחָרוּב, וְצָעַקְתִּי בְּמַר יֵאוּשִׁי:

“אַבָּא! אַבָּא! אֲנִי לֹא יָכוֹל יוֹתֵר!…”

… וּמִתַּחְתַּי – מַמָשׁ מִתַּחַת לַסֶלַע שֶׁשָׁכַבְתִּי עָלָיו – אֲנִי שׁוֹמֵעַ פִּתְאֹם:

“הִזָהֵר, בֵּן! אֲרֻבַּת-הַסְלָעִים מַמָשׁ מִימִינְךָ! אִם אַתָּה רוֹצֶה לְהַחֲלִיק עַל הֶחָרוּב – אָז בִּזְהִירוּת…”

כֵּן, זֶה הָיָה אַבָּא. הוּא גִלָה אֶת הַמְעָרָה לְפָנַי וְיָשַׁב וְחִכָּה לִי שָׁם, לִפְנֵי הַפֶּתַח. לֹא יָדַעְתִּי אֶת נַפְשִׁי מֵרֹב שִׂמְחָה וּמֵרֹב הֲקָלָה.

“הוֹי, אַבָּא!” קָרָאתִי, “הוֹי, אַבָּא, אַתָּה לֹא יוֹדֵעַ כְּלוּם…” רָצִיתִי לְסַפֵּר לוֹ הַכֹּל, בְּבַת-אַחַת, אֲבָל לֹא יָצְאוּ מִפִּי מִלִים – אֶלָא רַק יְבָבָה, וְדַוְקָא יְבָבָה שֶׁל שִׂמְחָה.

“כֵּן, אַבָּא, אַתָּה בֶּאֱמֶת לֹא יוֹדֵעַ! אַתָּה בִּכְלָל לֹא יוֹדֵעַ!…”

“אֲבָל בּוֹא, כְּבָר, בֵּן!” קָרָא אֵלַי אַבָּא, “הַחֲלֵק לְמַטָה! הַפְּרָס מְחַכֶּה לְךָ! כָּאן, לְמַטָה…”

“כֵּן, אַבָּא,” חִיַכְתִּי מִתּוֹךְ הַדְמָעוֹת, “אֲנִי כְּבָר יוֹרֵד, אֲנִי כְּבָר בָּא…”

לְמַטָה, בְּפֶתַח הַמְעָרָה, חִכָּה לִי אַבָּא, וְהַפְּרָס בְּיָדוֹ. “אֲבָל מַה קָרָה לְךָ, בֵּן, מַה קָרָה?”

רָצִיתִי לְסַפֵּר לוֹ הַכֹּל, וְגַם רָצִיתִי מְאֹד לִרְאוֹת אֶת הַפְּרָס, וְגַם רָצִיתִי נוֹרָא שֶׁהַכֹּל כְּבָר יַעֲבֹר – לָכֵן רַצְתִּי אֵלָיו, וּבְלִי לְהוֹצִיא מִלָה מִפִּי – נָפַלְתִּי יָשָׁר אֶל תוֹךְ זְרוֹעוֹתָיו…

כַּמָּה יָמִים לִפְנֵי שֶׁנָסַע לַאֲמֵרִיקָה, בָּא לְבֵיתֵנוּ דוֹדִי אַבְרָם. נִכְנַס בַּדֶלֶת וְאָמַר:

“שָׁלוֹם. אֲנִי נוֹסֵעַ. וְיֵשׁ לִי מַתָּנָה בִּשְׁבִיל הַיֶלֶד.”

הַדוֹד אַבְרָם, אָחִיהָ שֶׁל אִמָא, אָהוּב עָלַי מְאֹד. וְאִמָא תָּמִיד אוֹמֶרֶת לִי:

“אַתָּה יוֹדֵעַ, שׁוּב מָצָאתָ חֵן בְּעֵינֵי הַדוֹד אַבְרָם.”

וְלִפְעָמִים הִיא מוֹסִיפָה, כְּמִתּוֹךְ הִרְהוּר:

“הַדוֹד אַבְרָם אוֹהֵב אוֹתְךָ מַמָשׁ. הוּא פָּשׁוּט מִתְגַעְגֵעַ אֵלֶיךָ…”

הַדוֹד אַבְרָם הוּא בָּחוּר מוּזָר. לִי אֵינוֹ קוֹרֵא אַף פַּעַם בִּשְׁמִי. כְּשֶׁהָיִיתִי קְטַנְטַן הָיָה קוֹרֵא לִי “תִּינוֹק”. כְּשֶׁגָדַלְתִּי קְצָת הִתְחִיל קוֹרֵא לִי “הַיֶלֶד”. כְּאִלוּ בֵּן בְּלִי שֵׁם אֲנִי. אִמָא רַק הָיְתָה מְחַיֶכֶת אֲבָל אַבָּא הָיָה קְצָת נִרְגָז.

“מַה זֶה אִתְּךָ, אַבְרָם?” הָיָה שׁוֹאֵל, “הֲרֵי לַיֶלֶד יֵשׁ שֵׁם!…”

“כֵּן, כֵּן,” אָמַר אַבְרָם, “אֲנִי יוֹדֵעַ.”

“וּבְכֵן קְרָא לוֹ בִּשְׁמוֹ וַחֲדַל מִכָּל הַשֵׁמוֹת הַמַצְחִיקִים שֶׁלְךָ!”

וְאַבְרָם הָיָה מְנַעְנֵעַ בְּרֹאשׁוֹ, מְהַנְהֵן וּמַבְטִיחַ, תָּמִיד מַבְטִיחַ מֵחָדָשׁ, שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח אֶת שְׁמִי. אֲבָל מִיָד כְּשֶׁהָיָה יוֹצֵא אַבָּא, הָיָה קוֹרֵץ לִי בְּמִין מְשׁוּבָה וְאוֹמֵר:

“אָז מָה, יֶלֶד, יֵשׁ לְךָ שֵׁם חָדָשׁ, יֶלֶד?”

וְאֶת שְׁמִי לֹא הָיָה מַעֲלֶה עַל שְׂפָתָיו.

אִמָּא כְּבָר יָדְעָה מִקֹדֶם שֶׁאַבְרָם נוֹסֵעַ. אֲבָל לִי לֹא אָמְרָה דָבָר. אוּלַי כְּדֵי לֹא לְצַעֵר אוֹתִי.

“שֵׁב, אַבְרָם,” אָמְרָה, “שֵׁב. תִּשְׁתֶּה אִתָּנוּ תֵּה?”

הַדוֹד אַבְרָם סֵרַב וְאָמַר:

“לֹא, לֹא, בֶּאֱמֶת, תּוֹדָה. אֵין לִי זְמֵן. אַתְּ יוֹדַעַת, כָּל הַסִדוּרִים שֶׁלִפְנֵי הַנְסִיעָה. וַאֲנִי עוֹד צָרִיךְ ‘לַעֲשׂוֹת’ שִׂיחָה עִם הַיֶלֶד.”

“מָה, אִתִּי? הַמַתָּנָה שֶׁהֵבֵאתָ בִּשְׁבִילִי?” קָפַצְתִּי מִמְקוֹמִי, אֲחוּז-סַקְרָנוּת. אֲבָל אִמָא הִרְגִיעָה אוֹתִי:

“שֵׁב, שֵׁב, מָה אַתָּה קוֹפֵץ? אַתָּה הֲרֵי רוֹאֶה שֶׁהַדוֹד רַק עַכְשָׁו בָּא מִן הַדֶרֶךְ…” וְאַחַר-כָּךְ, כְּשֶׁהַדוֹד אַבְרָם שָׁתָה אִתָּנוּ תֵּה , שָׁאֲלָה אִמָא:

“אָז מָה, אַבְרָם, נוֹסְעִים?”

“בֶּטַח,” אָמַר אַבְרָם, “אֵין לִי בְּרֵרָה, נוֹסְעִים.”

“לַאֲמֵרִיקָה?” שָׁאֲלָה אִמָא.

“כֵּן,” אָמַר אַבְרָם, “לַאֲמֵרִיקָה.”

“וְאַתָּה לֹא יָכוֹל לְחַכּוֹת עַד אַחֲרֵי הַחַגִים?”

“לֹא,” אָמַר אַבְרָם, “אֵין לִי סַבְלָנוּת לַחַגִים.”

אִמָא נֶעֶצְבָה קְצָת. הִיא לֹא שָׂמְחָה לִנְסִיעָתוֹ הַבְּהוּלָה שֶׁל הַדוֹד אַבְרָם.

“נוּ, נוּ,” אָמַר אַבְרָם, “אַל תַּתְחִילִי הַכֹּל מֵהַתְחָלָה.”

“לֹא,” אָמְרָה אִמָא, “אֲנִי לֹא מַתְחִילָה. אֲנִי רַק שׁוֹאֶלֶת אִם אַתָּה בֶּאֱמֶת מֻכְרָח?”

“כֵּן,” אָמַר אַבְרָם, “אֲנִי מֻכְרָח. מֵאָז הַמִלְחָמָה אֲנִי מִסְתּוֹבֵב. קָשֶׁה, הֲרֵי אַתְּ יוֹדַעַת. הֲרֵי אַתְּ רוֹאָה שֶׁקָשֶׁה.”

“כֵּן,” אָמְרָה אִמָא, “אֲנִי רוֹאָה שֶׁשׁוּם דָבָר לֹא יַעֲזֹר.” “לֹא,” אָמַר אַבְרָם, “אֲבָל לִפְנֵי שֶׁאֶסַע, הֵבֵאתִי מַתָּנָה בִּשְׁבִיל הַיֶלֶד.”

אִמָא לֹא אָמְרָה כְּלוּם, וַאֲנִי אַף-עַל-פִּי שֶׁהִשְׁתַּגַעְתִּי כְּבָר מִסַקְרָנוּת לִרְאוֹת מָה הֵבִיא לִי הַדוֹד אַבְרָם, שָׁאַלְתִּי מַמָשׁ כְּמוֹ הַגְדוֹלִים:

“וְאַתָּה לֹא יָכוֹל לְחַכּוֹת עַד אַחֲרֵי הַחַגִים, אַבְרָם?”

הַדוֹד אַבְרָם הִבִּיט בִּי, מֻפְתָּע.

“מָה הָעִנְיָנִים, יֶלֶד? גַם אַתָּה כְּבָר מַטִיף לִי מוּסָר, יֶלֶד?”

“לֹא,” אָמַרְתִּי וְהִתְבַּיַּשְׁתִּי קְצָת שֶׁהִתְעָרַבְתִּי בְּשִׂיחָתָם. “לֹא, אֲנִי סְתָם כָּכָה… אֲנִי רַק שָׁאַלְתִּי…”

“אִתְּךָ, יֶלֶד,” אָמַר הַדוֹד אַבְרָם, “עוֹד יֵשׁ לִי שִׂיחָה.”

“אֲבָל רַק אַחֲרֵי הַתֵּה,” אָמְרָה אִמָא.

“טוֹב,” הִסְכִּים אַבְרָם, “שָׁמַעְתָּ, יֶלֶד? רַק אַחֲרֵי הַתֵּה!…”

אַחֲרֵי הַתֵּה הָפְכָה אִמָא עֲצוּבָה קְצָת יוֹתֵר. הִיא קָמָה, נֶאֶנְחָה וְנִקְתָה אֶת הַשֻׁלְחָן וְהַכּוֹסוֹת. אַבְרָם עִשֵׁן לוֹ סִיגָרִיָה, וְאָמַר: “אֵין צֹרֶךְ בְּכָל הָאֲנָחוֹת. אֲמֵרִיקָה זֶה לֹא בִּקְצֵה הָעוֹלָם. וְגַם אֶפְשָׁר לִכְתֹּב מִכְתָּבִים.” פִּתְאֹם טָפַח עַל בִּרְכַּי, “הֲרֵי הַיֶלֶד שֶׁלָךְ הוּא כַּתְבָן קְצָת, נָכוֹן? אָז שֶׁיִכְתֹּב!”

“בֶּטַח,” אָמַרְתִּי, “בֶּטַח שֶׁאֶכְתֹּב. וְאַתָּה תִּשְׁלַח לִי בּוּלִים.”

הַדוֹד אַבְרָם פָּרַץ בִּצְחוֹק. הֶעָשָׁן דִגְדֵג אוֹתוֹ קְצָת בִּגְרוֹנוֹ וְהוּא צָחַק וְהִשְׁתַּעֵל בְּקוֹל אֶחָד.

“כָּל הַבּוּלִים שֶׁתִּרְצֶה,” צָחַק, “וְגַם גְלוּיוֹת צִבְעוֹנִיוֹת. אֶת כָּל אֲמֵרִיקָה תּוּכַל לִתְלוֹת אֶצְלְךָ עַל הַקִירוֹת”. פִּתְאֹם רָאִיתִי שֶׁאִמָא נֶעֱצֶבֶת לָהּ. וְחָשַׁבְתִּי לִי שֶׁעַכְשָׁו כְּבָר לֹא יָבוֹאוּ הַבִּקוּרִים הַמְשַׂמְחִים שֶׁל הַדוֹד אַבְרָם. וְהוּא כְּבָר לֹא יְשַׂמַח אוֹתָנוּ בַּחַגִים. תָּמִיד הָיָה מֵבִיא מִן הֵעִיר מַתָּנוֹת קְטַנוֹת, עִתּוֹנִים צִבְעוֹנִיים, צַעֲצוּעִים חֲדָשִׁים וְכָל מִינֵי קִשׁוּטִים. וּבְמוֹצָאֵי הַחַגִים הָיָה עוֹזֵב אֶת אַבָּא וְאִמָא וּמְבַלָה אִתִּי. כָּל פַּעַם הָיָה מַמְצִיא תַּעֲלוּל חָדָשׁ. פַּעַם הֵבִיא אִתּוֹ רוֹבֵה-אֲוִיר, שֶׁיוֹרִים בּוֹ כַּדוּרֵי-עוֹפֶרֶת קְטַנִים. שָׁכַב עַל הַדֶשֶׁא, עַל גַּבּוֹ, וְיָרָה אֶל הַצִּפֳּרִים.

“קַח, קַח,” אָמַר לִי, “גַם אַתָּה יָכוֹל לִירוֹת.”

הַדוֹד אַבְרָם יָדַע שֶׁאַבָּא אֵינוֹ מַסְכִּים שֶׁאִירֶה בְּצִפֳּרִים. וְגַם אָסַר עָלַי לְהַחֲזִיק בְּרוֹבֶה. אֲבָל הוּא סָמַךְ עַל שְׁתִיקָתִי. שְׁנֵינוּ קָשַׁרְנוּ מִין קֶשֶׁר שֶׁל שְׁתִיקָה, נֶגֶד אַבָּא וְנֶגֶד אִמָא. וְאַף אֶחָד לֹא יָכוֹל לְפַצֵחַ אֶת קֶשֶׁר הַחֲשָׁאִין שֶׁלָנוּ. וּבְכֵן שָׁכַבְתִּי וְכִוַנְתִּי אֶת הָרוֹבֶה, וְאָחַזְתִּי בּוֹ הֵיטֵב, מַמָשׁ כְּמוֹ שֶׁהוֹרָה לִי הַדוֹד אַבְרָם. וּפִתְאֹם לָחֲצָה אֶצְבָּעִי עַל הַהֶדֶק וְנִפְלָטָה לָהּ יְרִיָה מְהִירָה מִן הַקָנֶה. עוֹד לֹא הִסְפַּקְתִּי לְהָבִין מַה קוֹרֶה וּכְבָר נָפְלָה מִן הַשָׁמַיִם שֶׁמֵעַל לְרֹאשִׁי צִפּוֹר-דְרוֹר יְרוּיָה. הִתְחַבְּטָה לָהּ עַל הַדֶשֶׁא פַּעַם וּפַעֲמַיִם, קִרְטְעָה לָהּ, הִסְתּוֹבְבָה סְבִיב עַצְמָהּ בְּאֵיזֶה מַעְגָל מְשֻׁנֶה, וּפִתְאֹם נָחָה לָהּ, דֹק לְבַנְבַּן כִּסָה אֶת עֵינֶיהָ וְרַק רַגְלֶיהָ עוֹד הוֹסִיפוּ לְפַרְפֵּר. הַדוֹד אַבְרָם הִשְׁגִיחַ בִּמְבוּכָתִי, וְאָמַר:

“לֹא הִתְכַּוַנְתָּ, מָה? זֶה בְּלִי כַּוָנָה, מָה? תָּמִיד אוֹמְרִים כָּךְ לְאַחַר שֶׁהַצִפֳּרִים מֵתוֹת.”

אֲבָל אֲנִי בֶּאֱמֶת לֹא הִתְכַּוַנְתִּי. פָּשׁוּט עָשִׂיתִי מָה שֶׁאָמַר לִי אַבְרָם. וּפִתְאֹם, כָּכָה, בְּלִי שׁוּם הַתְרָאָה, נוֹפֶלֶת לָהּ צִפּוֹר מִסְכֵּנָה לְרַגְלַי.

“אֲנִי לֹא רָצִיתִי,” אָמַרְתִּי לְאַחַר שֶׁהִתְאוֹשַׁשְׁתִּי קְצָת. “בָּאֱמֶת שֶׁלֹא רָצִיתִי.” הֵסַבְתִּי עֵינַי מִן הַצִפּוֹר, וּמִהַרְתִּי לְהַחֲזִיר לְדוֹד אַבְרָם אֶת הָרוֹבֶה.

“דַי!” קָרָאתִי. “דַי! בּוֹא כְּבָר, אַבְרָם! בּוֹא, נִסְתַּלֵק מִפֹּה!…”

וְהַדוֹד אַבְרָם לָקַח מִמֶנִי בְּשֶׁקֶט אֶת הָרוֹבֶה, וְגַם עָזַר לִי לָקוּם מִן הַדֶשֶׁא, וְלֹא עָזַב אֶת יָדִי, גַּם אַחֲרֵי שֶׁהִתְחַלְנוּ לָלֶכֶת.

“שְׁמַע, יֶלֶד,” אָמַר לִי. “בֶּאֱמֶת שֶׁאֲנִי מֵבִין. זוֹ הַרְגָשָׁה מְחֻרְבֶּנֶת, אֲנִי יוֹדֵעַ. אֲבָל זֶה בֶּאֱמֶת כְּלוּם. הֲרֵי זוֹ רַק צִפּוֹר. וּמַזָלְךָ שֶׁאַתָּה עוֹד יֶלֶד. אֶצְלֵנוּ, הַגְדוֹלִים, הָרוֹבִים יוֹתֵר מְסֻכָּנִים. וְגַם הַרְגָשָׁה רָעָה הַרְבֵּה יוֹתֵר.”

וְהוּא הָלַךְ אִתִּי בַּדֶרֶךְ, וְסִפֵּר לִי אֵיךְ הָיָה בַּמִלְחָמָה, וְאֵיךְ הוּא הִרְגִּישׁ כָּל הַזְמַן כְּאִלוּ הוּא יוֹרֶה בְּצִפֳּרִים תְּמִימוֹת. וְאֵיךְ בַּלֵילוֹת הָיוּ בָּאִים לְבַקֵר אוֹתוֹ כָּל מִינֵי יְדִידִים, בַּחֲלוֹמוֹת, וְאֵיךְ בַּיָמִים הוּא לֹא יָכֹל לְהֵרָגַע. וְאֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת בְּשׁוּם מָקוֹם. וְאֵין לוֹ שֶׁקֶט בְּשׁוּם דָבָר. וְהוּא מַרְגִישׁ שֶׁהוּא מֻכְרָח לִנְסֹעַ. רָחוֹק מִפֹּה, רָחוֹק מֵהַכֹּל. אֲנִי הִכַּרְתִּי לוֹ תּוֹדָה אָז, כִּי חָשַׁבְתִּי שֶׁהוּא רַק רוֹצֶה לְנַחֵם אוֹתִי. שֶׁלֹא אֶצְטַעֵר כָּל כָּךְ עַל מוֹת הַצִפּוֹר. אֲבָל בֶּאֱמֶת כְּבָר חָשַׁב אָז לִנְסֹעַ. וְהוּא אָמַר זֹאת לְאִמָא בַּסֵתֶר, שֶׁאֲנִי לֹא אֶשְׁמַע. כִּי הוּא יָדַע כַּמָה אֶצְטַעֵר אִם אַתְחִיל לַחְשֹׁב שֶׁהוּא נוֹסֵעַ.

בְּמוֹצָאֵי-הַחַגִים הָיָה הַדוֹד אַבְרָם כֻּלוֹ שֶׁלִּי. וְנֶעֱצַבְתִּי לִי כְּשֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁאַבְרָם לֹא יִהְיֶה.

“אוּלַי בֶּאֱמֶת תִּסַע רַק אַחֲרֵי הַחַגִים?” בִּקַשְׁתִּי מִמֶנוּ. וְאַבְרָם אָמַר:

“שְׁמַע, יֶלֶד, חַגִים שְׁמַגִים. אַחֲרֵי רֹאשׁ-הַשָׁנָה בָּא לוֹ חַג סֻכּוֹת, וְאַחֲרֵי חַג סֻכּוֹת בָּא לוֹ חֲנֻכָּה. וְאַחֲרֵי חֲנֻכָּה בָּא לוֹ הַפֶּסַח. וּמָתַי אֶסַע? תָּמִיד זֶה לִפְנֵי הַחַגִים אוֹ אַחֲרֵי הַחַגִים!…”

וְאִמָא אָמְרָה מֵאֵצֶל הַכִּיוֹר:

“עַכְשָׁו אַתֶּם יְכוֹלִים לָצֵאת. וְשֶׁלֹא תְּאַחֲרוּ, אַבְרָם.” אַבְרָם מִעֵךְ אֶת הַסִיגָרִיָה וְאָמַר:

“שָׁמַעְתָּ, יֶלֶד? שֶׁלֹּא תְּאַחֵר, כִּי אִמָא תִּכְעַס!…”

וְהוּא קָרַץ לִי בְּעֵינוֹ קְרִיצָה עֲקוּמָה וּמַצְחִיקָה.

יָצָאתִי עִם הַדוֹד אַבְרָם, וְכֻלִי פְּקַעַת שֶׁל שְׁקִיקָה. מָה הַמַתָּנָה שֶׁהֵבִיא לִי? מָה הַחֲשָׁאִיוּת הַזוֹ, מַה סוֹד הַהִתְאַפְּקוּת שֶׁלוֹ, שֶׁדִבֵּר עִם אִמָא עַל הַכֹּל – וְעַל הַמַתָּנָה לֹא דִבֵּר?

“מָה הֵבֵאתָ, אַבְרָם?” שָׁאַלְתִּי, "אֲנִי כְּבָר מֻכְרָח לָדַעַת!

“לִפְנֵי שֶׁאֲנִי נוֹתֵן,” אָמַר הַדוֹד אַבְרָם, “אֲנִי שׁוֹאֵל.”

“כָּל מָה שֶׁתִּרְצֶה,” אָמַרְתִּי, “אֲבָל מַהֵר, מַהֵר!”

“אַתָּה יֶלֶד,” אָמַר אַבְרָם, “עוֹד מְעַט בַּר-מִצְוָה?” “כֵּן,” אָמַרְתִּי, “אַחֲרֵי הַחַגִים.”

“הוֹי! נָכוֹן!” קָרָא אַבְרָם, “וַאֲנִי כִּמְעַט שָׁכַחְתִּי! הַבִּלְבּוּלִים וְהַסִדוּרִים שֶׁלִפְנֵי הַנְסִיעָה – כִּמְעַט הִשְׁכִּיחוּ אֶת זֶה מִמֶנִי.”

“אֲבָל, אַבְרָם, הֲרֵי אַתָּה נוֹסֵעַ. הֲרֵי אָמַרְתָּ שֶׁלֹּא תִּשָׁאֵר לַחַגִים.”

“נָכוֹן!” אָמַר אַבְרָם. “בַּחַגִים כְּבָר אֶהְיֶה בַּאֲמֵרִיקָה. אֲבָל נַחֲזֹר לַשְׁאֵלוֹת. בַּר-מִצְוָה, מָה?” אַבְרָם נִשְׁתַּתֵּק. וַאֲנִי לֹא הִרְגַשְׁתִּי שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לַעֲנוֹת עַל הַשְׁאֵלָה. הוּא כְּאִלוּ שָׁאַל אֶת עַצְמוֹ. כְּאִלוּ לֹא מִמֶנִי צִפָּה לִתְשׁוּבָה. וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל:

“מֶה הָיִיתָ רוֹצֶה, יֶלֶד, מַתָּנָה לַבַּר-מִצְוָה?”

“הוֹ! אֲנִי רוֹצֶה הָמוֹן!” קָרָאתִי. “אֲבָל, אַבְרָם, מָה אַתָּה הֵבֵאתָ?”

הַדוֹד אַבְרָם חִיֵךְ וְשָׁתַק. הָלַכְנוּ עוֹד כַּמָה צְעָדִים, וּפִתְאֹם קָפָאתִי עַל מְקוֹמִי. מֵאֲחוֹרֵי הַקִיר הִבְהִיקוּ אוֹפַנֵי-הַכֶּסֶף שֶׁל דוֹד אַבְרָם.

נְשִׁימָתִי נֶעֶצְרָה בְּתוֹכִי. הֻכֵּיתִי תַּדְהֵמָה. מָה? אוֹפַנֵי-הַכֶּסֶף הַיָפִים שֶׁל הַדוֹד אַבְרָם? הֵם בִּכְבוֹדָם וּבְעַצְמָם? בִּשְׁבִילִי הֵם נִצָבִים כָּאן מֵאֲחוֹרֵי הַקִיר?

“בּוֹא,” אָמַר אַבְרָם “בּוֹא, נַתְחִיל לִלְמֹד. הַזְמַן קָצָר וְהַמְלָאכָה מְרֻבָּה.”

וְאַבְרָם לִמֵד אוֹתִי כֵּיצַד אוֹחֲזִים בְּאוֹפַנַיִם, כֵּיצַד מְטַפְּסִים עֲלֵיהֶם, כֵּיצַד נוֹהֲגִים בָּהֶם. וְכֵיצַד קָמִים לְאַחַר שֶׁנוֹפְלִים. “אֶלֶף פְּעָמִים תִּפֹּל,” צָחַק הַדוֹד אַבְרָם, “וְתָמִיד תָּקוּם מֵחָדָשׁ! טְפַח עַל מִכְנָסֶיךָ אַחַת וּשְׁתַּיִם, בְּדֹק אִם רַגְלֶיךָ שְׁלֵמוֹת, וַעֲלֵה מִיָד. וּרְכַב!”

כָּל אַחַר-הַצָהֳרַיִם לָמַדְתִּי לִרְכֹּב אֵצֶל הַדוֹד אַבְרָם. וּכְבָר הִגִיעַ הַחֹשֶׁךְ, וַאֲנַחְנוּ עוֹד הִמְשַׁכְנוּ. בַּסוֹף כְּבָר הֶחֱשִׁיךְ לְגַמְרֵי וְאַבְרָם אָמַר:

“מַסְפִּיק, יֶלֶד, מַסְפִּיק. מִמָחָר תַּתְחִיל לְהִתְאַמֵן יוֹם-יוֹם.”

כְּשֶׁחָזַרְנוּ לַחֶדֶר הִבִּיטָה בִּי אִמָא, רָאֲתָה אֶת בְּגָדַי הַקְרוּעִים, אֶת הַחַבּוּרוֹת שֶׁעַל בִּרְכַּי, אֶת יָדַי מְקֻלְפוֹת-הָעוֹר. הִיא הִבִּיטָה בְּשֶׁקֶט וְלֹא אָמְרָה מִלָה.

וְהַדוֹד אַבְרָם שָׁאַל:

“הַיֶלֶד לֹא יִשָׁאֵר כָּאן אִתָּנוּ, לִמְסִבַּת הַפְּרֵדָה?”

“לֹא,” אָמְרָה אִמָא, “הוּא לֹא יִשָׁאֵר. הוּא יֵלֵךְ לִישֹׁן.”

“אִם כָּכָה,” אָמַר הַדוֹד אַבְרָם, “אִם כָּכָה, אֲנִי רוֹצֶה לְהִפָּרֵד מִמֶנוּ עַכְשָׁו.”

וְהוּא מָשַׁךְ בְּיָדִי וְיָצָאנוּ הַחוּצָה, אֶל הַחֲשֵׁכָה. נִגַשְׁנוּ אֶל אוֹפַנֵי-הַכֶּסֶף הַבּוֹהֲקִים וְאַבְרָם אָמַר:

“שֶׁתִּשְׁמֹר עֲלֵיהֶם, יֶלֶד. אֲנִי טִפַּלְתִּי בָּהֶם הֵיטֵב.”

“כֵּן,” אָמַרְתִּי, “אֲנִי אֶשְׁתַּדֵּל.”

“תְּנַקֶה, תְּתַקֵן,” אָמַר אַבְרָם, “וְאַל תַּזְנִיחַ.”

“כֵּן,” אָמַרְתִּי, “לֹא אַזְנִיחַ.”

“וּכְשֶׁאֶחֱזֹר,” אָמַר אַבְרָם, “אוּלַי אֶחֱזֹר בְּעוֹד כַּמָה שָׁנִים, אָבוֹא לְכָאן לִרְאוֹת אֵיךְ שָׁמַרְתָּ עַל הָאוֹפַנַיִם שֶׁלִי.”

“אַתָּה תִּרְצֶה אוֹתָם בַּחֲזָרָה?” שָׁאַלְתִּי.

“לֹא, לֹא,” צָחַק הַדוֹד אַבְרָם, “הֵם שֶׁלְךָ. לְגַמְרֵי שֶׁלְךָ. בַּאֲמֵרִיקָה לֹא צְרִיכִים אוֹפַנַיִם. אִם אֶחֱזֹר – אֶחֱזֹר עִם מְכוֹנִית!…”

וְאַחַר כָּךְ הִנִיחַ הַדוֹד אַבְרָם אֶת כַּפּוֹ עַל שִׁכְמִי, וְאָמַר: “שֶׁתִּשְׁמֹר גַם עַל אִמָא, כֵּן יֶלֶד?”

“כֵּן,” אָמַרְתִּי.

וְדוֹדִי אַבְרָם עָשָׂה לִי מָה שֶׁלֹא עָשָׂה לִי אַף פַּעַם. הוּא גָחַן אֵלַי, חִבֵּק אֶת כְּתֵפִי וְנָשַׁק לִי עַל מִצְחִי.

וְאַחַר כָּךְ אָמַר:

“כְּבָר מְאֻחָר, יֶלֶד. אַתָּה צָרִיךְ לִישֹׁן. שָׁמַעְתָּ מָה שֶׁאָמְרָה אִמָא שֶׁלְךָ. וְלִי עוֹד מְחַכָּה מְסִבַּת-הַפְּרֵדָה.”

וְהוּא נִכְנַס בַּדֶלֶת וּמִסָבִיב נִשְׁאֲרָה לַעֲמֹד רַק הַחֲשֵׁכָה.

יוֹם אֶחָד אַחֲרֵי-הַצָהֳרַיִם, כְּשֶׁבָּאתִי לַחֶדֶר, קִבְּלַנִי אַבָּא בְּפָנִים זוֹעֲפוֹת.

“מַה שָׁמַעְתִּי?” אָמַר אַבָּא, “שׁוּב הִשְׁתַּתַּפְתָּ בִּקְטָטָה הֲמוֹנִית?”

אֲנִי לֹא הֵשַׁבְתִּי. כָּל הָעִנְיָן לֹא נָעַם לִי. וְעוֹד יוֹתֵר הִרְגִיז אוֹתִי, שֶׁאַבָּא מֵעֵז וּמִתְעָרֵב בְּעִנְיָן שֶׁהוּא מֵעִנְיְנֵי הַיְלָדִים.

“זֶה נָכוֹן?” שָׁאַל אַבָּא, “שׁוּב הִתְקוֹטַטְתֶּם? שׁוּב הִרְבַּצְתֶּם לְיוֹרָם?”

“מַגִיעַ לוֹ,” אָמַרְתִּי, “מַגִיעַ לוֹ! תָּמִיד הוּא מִתְגָרֶה וְאַחַר-כָּךְ בּוֹרֵחַ.”

אַבָּא הִתְכַּעֵס פִּתְאֹם:

"אָמַרְתִּי לְךָ כְּבָר פַּעַם! וְעַכְשָׁו אֲנִי מַזְהִיר אוֹתְךָ בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה: אַתָּה שֶׁלֹא תַּרְבִּיץ לְיוֹרָם!

הָאֱמֶת הָיְתָה, שֶׁלֹּא אֲנִי הָיִיתִי הַמַרְבִּיץ הָרִאשׁוֹן. וְגַם לֹא הַמַרְבִּיץ הַיָחִיד. הִתְחִיל מִרְדָף קוֹלָנִי, וּפִתְאֹם מָצָאתִי עַצְמִי רָץ וְרוֹדֵף אַחֲרֵי יוֹרָם יַחַד עִם כָּל הַיְלָדִים. יוֹרָם הָיָה מִסְתַּתֵּר, תּוֹפֵס מַחֲסֶה, זוֹרֵק בָּנוּ גוּשֵׁי חַמְרָה קָשִׁים, אִצְטְרֻבָּלִים מַכְאִיבִים, וְשׁוּב רָץ וּבוֹרֵחַ. וְהַיְלָדִים אַחֲרָיו. בְּהִתְלַהֲבוּת, מְאִיצִים זֶה בָּזֶה, לִרְדֹף וּלְהַחֲזִיק בּוֹ – וּלְהַכּוֹת אוֹתוֹ, עַד שֶׁיֶחְדַל לְהִתְגָרוֹת, הַמְחֻצָף הַזֶה.

“אֲנִי לֹא הִתְחַלְתִּי,” אָמַרְתִּי, “אֲנִי רַק רַצְתִּי עִם כָּל הַיְלָדִים.”

"אַל תִּסְתַּתֵּר וְאַל תִּתְחַמֵק! גָעַר בִּי אַבָּא. “כָּל פַּעַם אוֹתָם הַתֵּרוּצִים: הַיְלָדִים הִתְחִילוּ, הַיְלָדִים הִרְבִּיצוּ, הַיְלָדִים מָשְׁכוּ אוֹתְךָ! מָה אִתְּךָ? אַתָּה כְּבָר אֵין לְךָ רָצוֹן מִשֶׁלְּךָ? אַתָּה רַק כְּמוֹ כִּבְשָׂה, שֶׁרָצָה עִם כָּל הָעֵדֶר?”

רָאִיתִי שֶׁאַבָּא כּוֹעֵס, וְלֹא הֵשַׁבְתִּי לוֹ דָבָר.

“שָׁמַעְתָּ אוֹתִי?” שָׁאַל אַבָּא, "חֲשֹׁב הֵיטֵב לִפְנֵי שֶׁאַתָּה מַתְחִיל שׁוּב. הַפַּעַם לֹא אֶסְלַח עוֹד; הַפַּעַם אַעֲנִישׁ אוֹתְךָ!

“לָמָה רַק אוֹתִי?” שָׁאַלְתִּי.

“כָּכָה,” אָמַר אַבָּא, “רַק עָלֶיךָ אֲנִי אַחֲרַאי. הַשְׁאָר יְקַבְּלוּ אֶת עָנְשָׁם מֵהוֹרֵיהֶם.”

“לֹא נָכוֹן,” אָמַרְתִּי, “שׁוּם עֹנֶשׁ הֵם לֹא יְקַבְּלוּ.”

“יְקַבְּלוּ!” אָמַר אַבָּא, "וְחוּץ מִזֶה – זֶה לֹא עִסְקְךָ! אַתָּה שְׁמֹר עַל עַצְמְךָ! כְּבָר הִזְהַרְתִּי אוֹתְךָ אֶלֶף פְּעָמִים!

זֶה הָיָה נָכוֹן. אַבָּא לֹא הִתְעָרֵב מֵעוֹדוֹ בַּמְרִיבוֹת שֶׁבֵּינִי לְבֵין הַיְלָדִים. אֲבָל אֶת הַהַרְבָּצוֹת לְיוֹרָם לֹא יָכֹל לָשֵׂאת. אָבִיו שֶׁל יוֹרָם הָיָה חוֹלֶה, וְלֹא מִזְמַן חָזַר מִבֵּית-הַחוֹלִים אַחֲרֵי שֶׁהָיָה שָׁם זְמַן אָרֹךְ. אַבָּא יָדַע שֶׁהַיְלָדִים מִתְעַלְלִים בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהֵם יוֹדְעִים שֶׁאָבִיו חַלָשׁ וְלֹא יוּכַל לְהַכּוֹתָם. הוּא גַּם יָדַע שֶׁיוֹרָם יוֹדֵעַ שֶׁאָבִיו חַלָשׁ, אֲבָל אֵינוֹ מוֹדֶה בָּזֶה. אַדְרַבָּא, הוּא נַעֲשָׂה יוֹתֵר מִתְגָרֶה מֵאָז שָׁב אָבִיו מִבֵּית-הַחוֹלִים.

“יוֹרָם אָשֵׁם בַּכֹּל,” אָמַרְתִּי, “הוּא מַתְחִיל עִם כֻּלָם.”

“אוּלַי,” אָמַר אַבָּא, “אֲבָל לְךָ הִסְבַּרְתִּי כְּבָר. וְאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזֶה לֹא נָאֶה. אֲבָל אֵינְךָ חָדֵל וְכָל פַּעַם אַתָּה נִגְרָר אַחֲרֵי הַיְלָדִים.”

“כֵּן,” אָמַרְתִּי, “זֶה קָשֶׁה לַעֲמֹד מִן הַצַד כְּשֶׁכֻּלָם רָצִים וּמַרְבִּיצִים.”

“וְאַתֶּם בְּכַוָנָה מַרְבִּיצִים לְיוֹרָם. אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁהוּא רַק סְתָם מִתְפָּאֵר, וְשֶׁבְּעֶצֶם אָבִיו חוֹלֶה וְלֹא יוּכַל לְהָגֵן עָלָיו.” אַבָּא צָדַק, כַּמוּבָן. הַיְלָדִים לֹא עָמְדוּ בִּפְנֵי הַפִּתּוּי לְהַכּוֹת אֶת יוֹרָם. הֵם רַק חִכּוּ שֶׁיַתְחִיל לְאַיֵם, “חַכּוּ, חַכּוּ – עוֹד תִּרְאוּ אֵיךְ אַבָּא שֶׁלִי יַרְבִּיץ לָכֶם!” וּמִיָד הָיוּ מַגְבִּירִים מַכּוֹתֵיהֶם. וְיוֹרָם הָיָה נֶאֱלָץ לְהִמָלֵט כָּל עוֹד נַפְשׁוֹ בּוֹ.

לִפְעָמִים הָיָה נִשְׁאָר בְּמַחֲבוֹאוֹ עַד הַחֹשֶׁךְ וְחוֹזֵר רַק לִשְׁעַת הַהַשְׁכָּבָה. אֲבָל לִפְעָמִים לֹא הָיָה מַצְלִיחַ לְהִתְחַמֵק – וְהָיָה נֶחֱלָץ לְהָגֵן עַל עַצְמוֹ, וְכוֹשֵׁל מוּל הַיְלָדִים – עַד שֶׁהָיָה מְעוֹרֵר עָלָיו אֶת רַחֲמָיו שֶׁל מִישֶׁהוּ מֵהַגְדוֹלִים הָעוֹבְרִים בַּסְבִיבָה, שֶׁהָיָה מְשַׁחְרְרוֹ וְשׁוֹלְחוֹ לְבֵיתוֹ.

“אָז שֶׁיַגִיד!” אָמַרְתִּי לְאַבָּא, “שֶׁיַגִיד שֶׁהוּא סְתָם מִתְפָּאֵר!”

“אֱוִילִים שֶׁכְּמוֹתְכֶם! אָמַר אַבָּא, “אַתֶּם רוֹצִים שֶׁהוּא יַגִיד שֶׁאָבִיו חוֹלֶה וְחַלָשׁ?” אַתֶּם בֶּאֱמֶת רוֹצִים שֶׁהוּא יוֹדֶה בָּזֶה?” “כֵּן,” אָמַרְתִּי, “שֶׁיַגִיד וְיָבִין שֶׁהוּא חַלָשׁ, וְשֶׁיַפְסִיק לְהִתְגָרוֹת.”

“אֲבָל זֶה בִּלְתִּי-אֶפְשָׁרִי!” קָרָא אַבָּא, “הֲרֵי הוּא רַק יֶלֶד כְּמוֹכֶם! הֲרֵי גַם הוּא רוֹצֶה לְהִתְגָאוֹת בְּאַבָּא שֶׁלוֹ, בְּדִיוּק כְּמוֹכֶם. כְּסִילִים שֶׁכְּמוֹתְכֶם! אַתֶּם אֵינְכֶם מְבִינִים אֶת זֶה?”

“לֹא,” אָמַרְתִּי, “לֹא אִכְפַּת לָנוּ בִּכְלָל מַה שֶׁהוּא חוֹשֵׁב.”

“אֲנִי לֹא יָכוֹל לְהָבִין,” אָמַר אַבָּא, “אֲנִי מַמָשׁ לֹא יָכוֹל לִתְפֹּס! אַתֶּם הֲרֵי יוֹתֵר גְרוּעִים מֵחַיוֹת-בָּר, בְּחַיַי…”

לְאַחַר אַזְהָרוֹתָיו שֶׁל אַבָּא הִתְאַפַּקְתִּי כַּמָה יָמִים וְלֹא הִשְׁתַּתַּפְתִּי בָּרְדִיפוֹת שֶׁהָיוּ הַיְלָדִים רוֹדְפִים אַחֲרֵי יוֹרָם. בְּכַוָנָה הָיִיתִי מִסְתַּלֵק מִן הַבַּיִת מֻקְדָם אַחֲרֵי הַצָהֳרַיִם, הוֹלֵךְ לִי לְטַיֵל, אוֹ לִקְרֹא בְּצֵל אַחֵד הָעֵצִים. חָשַׁשְׁתִּי קְצָת מִזַעְמוֹ שֶׁל אַבָּא, אֲבָל בְּעִקָר לֹא נָעַם לִי כָּל הָעִנְיָן. לֹא הָיָה לִי נָעִים, שֶׁאַבָּא מִתְעָרֵב בָּעִסְקֵי הַיְלָדִים. מֵילָא, כָּל זְמַן שֶׁהוּא מַטִיף רַק לִי מוּסָר, אוֹ מְאַיֵם עָלַי – אֵין הַדָבָר נוֹרָא כָּל כָּךְ. אֲבָל מַה יִהְיֶה אִם פִּתְאֹם יַחְלִיט אַבָּא לְהִתְעָרֵב בְּאֶמְצַע הַמִרְדָף אַחֲרֵי יוֹרָם? אוֹ מַה יִהְיֶה, אִם פִּתְאֹם יַחְלִיט אַבָּא לִפְנוֹת אֶל הַמְטַפְּלוֹת, אוֹ אֲפִלוּ לַמוֹרָה? אֲנִי כְּבָר יָכוֹל לְתָאֵר לְעַצְמִי אֶת לַעֲגָם שֶׁל הַיְלָדִים, וְאֵיךְ שֶׁהֵם מִתְכַּעֲסִים עַל אַבָּא שֶׁלִי, וּמַתְחִילִים לִקְרֹא לוֹ בְּכָל מִינֵי שֵׁמוֹת, וַאֲפִלוּ מְקַלְלִים אוֹתוֹ בְּלִי כַּוָנָה… וּכְבָר רָאִיתִי בְּדִמְיוֹנִי אֵיךְ הַיְלָדִים מְחַקִים אֶת צַעֲקוֹתָיו שֶׁל אַבָּא הַנִרְגָז, וְאֵיךְ הֵם יוֹרְדִים לְחַיַי, וּמַזְכִּירִים לִי בְּכָל הִזְדַמְנוּת: מַה שֶׁעָשָׂה פַּעַם אַבָּא שֶׁלִי, כְּשֶׁהָיָה נִרְגָז, וְלֹא שָׁלַט בְּמַעֲשָׂיו, וְלֹא יָדַע מַה שֶׁהוּא צוֹעֵק…

וּבְלִי שֶׁקָרָה דָבָר, כְּבָר הָיִיתִי מַסְמִיק כֻּלִי מִבּוּשָׁה, וְאִי-נְעִימוּת גְדוֹלָה הָיְתָה אוֹחֶזֶת בִּי, כְּאִלוּ רַק זֶה עַתָּה בֶּאֱמֶת פִּזֵר אַבָּא אֶת קְבוּצַת הַיְלָדִים הַמְכֻנָסִים כְּמוֹ בַּעֲרֵמָה אַחַת, שֶׁבְּתַחְתִּיתָהּ שׁוֹכֵב לוֹ וּמְפַרְפַּר, הַיֶלֶד הַמֻכֶּה יוֹרָם…

אֲבָל כַּמָה יָמִים יָכוֹל יֶלֶד לְהִסְתַּלֵק מִבֵּיתוֹ לְאֵיזוֹ פִּנָה חֲשׁוּכָה – דַוְקָא כְּשֶׁמִתְקַהֶלֶת כָּל הַחַבְרַיָאּ, וְיוֹצֵאת יַחְדָו לְתַעֲלֵל מַשֶׁהוּ, לְהִתְקַנְדֵס בֶּחָצֵר, לְהִשְׁתּוֹלֵל בַּפַּרְדֵּסִים? וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לְהִתְאַפֵּק וְלֹא לְהִצְטָרֵף אֶל כָּל הַחֲבוּרָה, הַיוֹצֵאת לִפְנוֹת עֶרֶב לְהָטִיל אֶשְׁכּוֹלִיוֹת בִּמְּכוֹנִיוֹת עוֹבְרוֹת, אוֹ לִרְגֹם בַּאֲבָנִים כְּבֵדוֹת אֶת מוֹעֲדוֹן-הַנֹעַר? אוֹ לְהִכָּנֵס בְּאִסוּר גָמוּר, וּלְגַמְרֵי בְּלִי רְשׁוּת, לִבְרֵכַת-הַהַשְׁקָיָה שֶׁל הַפַּרְדֵּס? חֵרֶף כָּל אַזְהָרוֹתָיו שֶׁל אַבָּא, חֵרֶף כָּל עֲצוֹתָיו הַטוֹבוֹת, חֵרֶף דִבּוּרָיו הַקָשִׁים וַאֲפִלוּ אִיוּמָיו – לֹא יָכֹלְתִּי לַעֲמֹד בַּהִתְבּוֹדְדוּת שֶׁלִי יָמִים רַבִּים. וְיוֹם אֶחָד, חָמִים וְנֶחְמָד, וְדַוְקָא אַחֲרֵי-הַצָהֳרַיִם, כְּשֶׁאִי-אֶפְשָׁר הָיָה לְנַחֵשׁ כְּלוּם – הִצְטָרַפְתִּי שׁוּב אֶל חֲבֵרַי. הַכֹּל הִתְחִיל בַּנְעִימִים, בְּלִי שׁוּם כַּוָנוֹת רָעוֹת; אֲבָל פִּתְאֹם, מִבְּלִי לָדַעַת לָמָה, הִתְגוֹלְלוּ כֻּלָם עַל יוֹרָם, וְהֵחֵלוּ שׁוּב לְרָדְפוֹ. הוּא נִמְלַט אֶל הֶחָצֵר, הִסְתַּתֵּר בֵּין הַלוּלִים, מִתַּחַת לָרְפָתוֹת וּמֵאֲחוֹרֵי הַגְרוּטָאוֹת הַיְשָׁנוֹת שֶׁלְיַד הַחֻרְשָׁה. בְּכָל פַּעַם שֶׁהָיָה מִתְגַלֶה מְקוֹם מַחֲבוֹאוֹ הֶחָדָשׁ – הָיְתָה עֲלִיצוּת אוֹחֶזֶת בַּיְלָדִים. וּמִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁבַּלֵב הֵטִילוּ בּוֹ רִגְבֵי-עָפָר, אַבְנֵי-כֻּרְכָּר קְטַנוֹת וּמַקְלוֹת שְׁבוּרִים. גַם יוֹרָם לֹא טָמַן יָדוֹ בַּצַלַחַת. וְאִם הִכְאִיבוּ לוֹ, רָצָה גַּם הוּא לְהַחֲזִיר לִמְרַדְפָיו וּלְהַכְאִיב גַם לָהֶם. הוּא אָרַב לַיְלָדִים, מְקֻפָּל כְּמוֹ חַיָה נִרְדֶפֶת, וְיִדָה אִצְטְרֻבָּלִים בָּאַמִיצִים שֶׁהֵעֵזוּ לְהִתְקָרֵב אֵלָיו. הַסוֹף הָיָה שֶׁהוּא הֻתַּשׁ לְגַמְרֵי וְנָפַל בִּידֵי הַחֲבוּרָה. כָּל הַיְלָדִים הִצְטַנְפוּ בַּעֲרֵמָה אַחַת זֶה עַל גַבֵּי זֶה, וְכֻלָם יַחַד עַל גַבֵּי יוֹרָם, שֶׁשָׁכַב בְּתַחְתִּית הָעֲרֵמָה, חָבוּל וּמָרוּט, בּוֹכֶה וְנֶעֱלָב, אֲבָל לֹא חָדַל לִקְרֹא אֶל מְעַנָיו:

“אֲנִי אֲסַפֵּר לוֹ הַכֹּל! עוֹד תִּרְאוּ! הוּא יָבוֹא וְיַכֶּה אֶת כֻּלְכֶם!”

“כֵּן, בֶּטַח,” לָעֲגוּ לוֹ הַיְלָדִים בְּהִתְפַּזְרָם אִישׁ לְדַרְכּוֹ. “בֶּטַח! שֶׁיָבוֹא! נִרְאֶה אוֹתוֹ, אֶת הַגִבּוֹר הָזָה, אֶת אַבָּא שֶׁלְךָ!”

עַד הַיוֹם אֵינֶנִי יוֹדֵעַ מִי הוּא שֶׁהוֹלִיךְ אֶת הַשְׁמוּעָה עַל הַקְטָטָה אֶל אַבָּא שֶׁלִי. אַךְ עוֹד לִפְנֵי שֶׁהִסְפַּקְתִּי לְהִתְרַחֵק מִמְקוֹם הַתַּעֲלוּל, כְּבָר שָׁמַעְתִּי אוֹתוֹ קוֹרֵא מֵרָחוֹק בִּשְׁמִי. לֹא עָנִיתִי בַּתְּחִלָה, כִּי הֵבַנְתִּי מִיָד מַה מְצַפֶּה לִי עַכְשָׁו מִיָדָיו שֶׁל אַבָּא. וְהוּא רָאָה אוֹתִי וְרָץ אֵלַי, וּבְלִי לוֹמַר מִלָה אַחַת, אָחַז אוֹתִי בְּחָזְקָה בִּזְרוֹעוֹתָיו וּמָשַׁךְ אוֹתִי אַחֲרָיו. אֲנִי לֹא הָלַכְתִּי אַחֲרָיו מֵרְצוֹנִי. הוֹ, לֹא! נִגְרַרְתִּי אַחֲרָיו בְּעַל כָּרְחִי! תָּקַעְתִּי רַגְלַי בָּאֲדָמָה, נֶאֱחַזְתִּי בַּשִׂיחִים שֶׁבַּדֶרֶךְ, וּכְשֶׁשׁוּם דָבָר לֹא הוֹעִיל – הִשְׁתַּטַחְתִּי עַל הָאֲדָמָה. אֲבָל אַבָּא לֹא נִבְהַל מֵעַקְשָׁנוּתִי. הוּא פָּשׁוּט הֵרִים אוֹתִי אֶל כְּתֵפָיו וְנָשָׂא אוֹתִי כְּמוֹ חֲבִילָה סָרְבָנִית… נִסִיתִי בְּכָל כֹּחִי לְהִשְׁתַּחְרֵר מִזְרוֹעוֹתָיו שֶׁל אַבָּא וּלְהִשָׁמֵט אֶל הָאֲדָמָה. אֲבָל לֹא הִצְלַחְתִּי.

“אֲנִי אַרְאֶה לְךָ מַה זֶה לְהִטָפֵל לְיוֹרָם!” חָזַר וְאָמַר בְּשֶׁקֶט, מִבַּעַד לִשְׂפָתָיו הַהֲדוּקוֹת, “אֲנִי אֲלַמֵד אוֹתְךָ הַפַּעַם לֶקַח טוֹב, שֶׁלֹא יִשָׁכַח מִמְךָ כָּל-כָּךְ מַהֵר…”

עַד מְהֵרָה הִגַעְנוּ אֶל הַחֶדֶר. אַבָּא לֹא עָצַר אֲפִלוּ לִשְׁנִיָה אַחַת, חָלַף עַל-פְּנֵי הַמִרְפֶּסֶת, פָּתַח אֶת הַדְלָתוֹת וְדָחַק אוֹתִי פְּנִימָה. אַחַר-כָּךְ, חִוֵר מִזַעַם וּמֻרְתָּח מִכַּעַס אָמַר לִי:

“אִם אֵינְךָ מֵבִין בְּטוֹב – תָּבִין בְּרַע! אִם הַדִבּוּרִים אֵינָם מוֹעִילִים לְךָ – וַדַאי יוֹעִילוּ לְךָ הַמַעֲשִׂים!…”

וְהוּא פָּנָה וְיָצָא, סָגַר אַחֲרָיו אֶת דֶלֶת הָרֶשֶׁת הַקַלָה, וְאַחַר-כָּךְ נָעַל גַם אֶת דֶלֶת הָעֵץ הַכְּבֵדָה. שָׁמַעְתִּי אֵיךְ הַמַפְתֵּחַ סוֹבֵב וּמְנַקֵשׁ בְּתוֹךְ הַמַנְעוּל פַּעַם וּפַעֲמַיִם. וְאַחַר-כָּךְ הִתְרַחֲקוּ צְעָדָיו שֶׁל אַבָּא עַל הַמִדְרָכָה, עַד שֶׁנֶאֶלְמוּ.

עוֹד רֶגַע שֶׁל תַּדְהֵמָה אִלֶמֶת, שֶׁל נְשִׁימוֹת מְהִירוֹת וּדְפִיקוֹת-לֵב – וּמָצָאתִי אֶת עַצְמִי סָגוּר וּמְסֻגָר, כָּלוּא מַמָשׁ בַּחֶדֶר. מִסָבִיב הַקִירוֹת הַמֻכָּרִים, הָרָהִיטִים, הַתְּמוּנוֹת, צִנְצְנוֹת הַפְּרָחִים, וְהַכֹּל שָׁקֵט בְּאֹפֶן מוּזָר כָּל-כָּךְ. אֵיזֶה מִין דְמָמָה רָעָה נְסוּכָה עַל הַכֹּל… עַל יָדַי וְרַגְלַי עוֹד נִכְּרוּ סִימָנֵי לְחִיצוֹתָיו שֶׁל אַבָּא, וּכְשֶׁהֵרַמְתִּי מַבָּטִי וְהִסְתַּכַּלְתִּי סְבִיבִי הִרְגַשְׁתִּי שֶׁאֲנִי מַמָשׁ אָסִיר. אָסִיר קָטָן בְּכִלְאוֹ. עָצוּר עַל לֹא דָבָר, וְחַף מִפֶּשַׁע לַחֲלוּטִין. רַק בִּגְלַל יֶלֶד מַלְשִׁין וּבַכְיָן, יוֹרָם הָרָשָׁע, וּבִגְלַל הָאָב הַחוֹלֶה שֶׁלוֹ; וּבִגְלַל הִתְפָּאֲרֻיוֹת-הַשָׁוְא וְהַהַרְגָזוֹת שֶׁלוֹ, וּמִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לְהִתְאַפֵּק עוֹד וְלִפְרֹשׁ מֵחֲבֵרַי; וּבְעִקָר בִּגְלַל אַבָּא שֶׁלִי, שֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת צֶדֶק עִם כָּל הָעוֹלָם, וּבִמְקוֹם לְהַעֲנִישׁ אֶת מִי שֶׁצָרִיךְ – הוּא נִטְפָּל אֵלַי וּמַעֲנִישׁ אוֹתִי דַוְקָא. וּמֵרֹב שֶׁהָיִיתִי נִכְעָס וְנִרְגָשׁ, וּמֵרֹב שֶׁהָיִיתִי נִרְגָז וְנֶעֱלָב – הִתְיַשַׁבְתִּי עַל הָרִצְפָּה, הִתְמַלֵאתִי בְּרַחֲמִים גְדוֹלִים עַל עַצְמִי, וְהִתְחַלְתִּי לִבְכּוֹת בְּשֶׁקֶט. לִבְכּוֹת – וּלְקַלֵל אֶת רֹעַ מַזָלִי. לִבְכּוֹת – וּלְגַדֵף אֶת אַבָּא שֶׁלִי וְאֶת יוֹרָם וְאֶת אַבָּא שֶׁל יוֹרָם. אֵיךְ זֶה דַוְקָא אֲנִי לְבַדִי מִכָּל הַחֲבוּרָה נִתְפַּסְתִּי וְנֶעֱנַשְׁתִּי? וְלָמָה דַוְקָא אֲנִי?

הִשְׂתָּרַעְתִּי עַל הָרִצְפָּה הַקְרִירָה וְרָאִיתִי בְּעֵינֵי-רוּחִי אֶת כָּל הַיְלָדִים מִתְפַּזְרִים לְבָתֵּיהֶם, מְשַׂחֲקִים לָהֶם בְּמִשְׂחֲקֵי אַחַר-הַצָהֳרַיִם הַנְעִימִים שֶׁלָהֶם; וְאִישׁ מֵהֶם אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי כָּלוּא כָּאן, בַּחֶדֶר, בִּגְלַל זַעְפּוֹ שֶׁל אַבָּא שֶׁלִי. וְאִישׁ מֵהֶם וַדַאי לֹא רָאָה אֵיךְ נִלְקַחְתִּי בְּחֹזֶק-יָד מִן הֶחָצֵר, וְאֵיךְ נִגְרַרְתִּי דֶרֶךְ הַמִדְרָכוֹת וְהַדְשָׁאִים. וְעוֹד מְעַט יָבוֹא הָעֶרֶב, וְכָל הַיְלָדִים יֵשְׁבוּ בְּחַדְרֵי הוֹרֵיהֶם, יִשְׁתּוּ תֵּה חַם, יְשַׂחֲקוּ בְּמִשְׂחֲקֵי-חֶדֶר עַלִיזִים וְאַחַר-כָּךְ יֵלְכוּ לִישֹׁן. וְהַהוֹרִים יְלַווּ אוֹתָם, וְאוּלַי אֲפִלוּ יִשְׂאוּ אוֹתָם עַל כַּפַּיִם אִם יִהְיוּ עֲיֵפִים מְאֹד. וּוַדַאי יָשִׁירוּ לָהֶם שִׁירֵי-עֶרֶשׂ נְעִימִים…

וַאֲנִי? עַד מָתַי אֶהְיֶה כָּלוּא בַּחֶדֶר? וּמַה יַעֲשֶׂה בִּי אַבָּא כְּשֶׁיַחֲזֹר?

קַמְתִּי עַל רַגְלַי, נִסִיתִי לִפְתֹּחַ אֶת הַדְלָתוֹת, אֲבָל הֵן הָיוּ נְעוּלוֹת. הִתְכַּעַסְתִּי עַל עַצְמִי וְעַל אַבָּא וְעַל יוֹרָם וְעַל הַדְמָמָה הַמוּזָרָה שֶׁבַּחֶדֶר וְהִתְחַלְתִּי לִבְעֹט בְּכָל כֹּחִי בַּדְלָתוֹת. בּוֹעֵט וְצוֹעֵק:

“הוֹצִיאוּ אוֹתִי מִכָּאן! הַדְלָתוֹת נְעוּלוֹת! הוֹצִיאוּ אוֹתִי!…”

עַד מְהֵרָה הִתְעַיַפְתִּי וְחָדַלְתִּי. דַלְתוֹת-הָעֵץ הַחֲזָקוֹת אֲפִלוּ לֹא רָעֲדוּ וְרַגְלַי הֵחֵלוּ כּוֹאֲבוֹת. הִתְרוֹצַצְתִּי בַּחֶדֶר מִפִּנָה לְפִנָה וְלֹא מָצָאתִי לִי מָנוֹחַ. הִרְגַשְׁתִּי שֶׁנַעֲשָׂה כְּבָר מְאֻחָר, וְעוֹד מְעַט יַחֲזֹר אַבָּא מִן הָעֲבוֹדָה וְכָל הַהַצָגָה תַּתְחִיל מֵחָדָשׁ! אֲנִי מֻכְרָח לָצֵאת מִכָּאן! לָצֵאת וְלִבְרֹחַ הַרְחֵק, וְשֶׁאַבָּא יִבָּהֵל וְיַחְשֹׁב שֶׁנֶעֱלַמְתִּי בַּפַּרְדֵסִים, שֶׁהָלַכְתִּי לְאִבּוּד, אוֹ שֶׁחָטְפוּ אוֹתִי הָעַרְבִים… וְשֶׁיִצְטַעֵר לוֹ וְיִתְחָרֵט עַל הַכֹּל; עַל כָּל הַמַעְצָר הַזֶה!… נִרְאֶה אוֹתוֹ, אֵיךְ יַתְחִיל פִּתְאֹם לְהִתְגַעְגֵעַ אֵלַי וּלְחַבֵּב אוֹתִי וּלְפַנֵק אוֹתִי, וּלְהִתְעַצֵב לוֹ עַל הַכֹּל…

וּפִתְאֹם, בְּעוֹדִי שׁוֹגֶה וְהוֹזֶה בְּהִרְהוּרִי עֶלְבּוֹן וְנָקָם, שָׁמַעְתִּי שְׁרִיקָה מֻכֶּרֶת מַגִיעָה מֵעֵבֶר לַדְלָתוֹת. קָפַצְתִּי אֶל הַדֶלֶת, הִתְכּוֹפַפְתִּי וְהֵצַצְתִּי מִבַּעַד לְחוֹר הַמַנְעוּל. אַבָּא לָקַח עִמוֹ אֶת הַמַפְתֵּחַ וַאֲנִי יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת מַמָשׁ מוּל הַחֶדֶר, בְּצֵל שְׂדֵרַת הַבְּרוֹשִׁים, אֶת חֲבֵרַי. הֵם עָמְדוּ שְׁפוּפִים, נֶחְבָּאִים מֵאֲחוֹרֵי הַגְזָעִים.

“אַל תִּפְחֲדוּ!” קָרָאתִי לָהֶם, “אֵין כָּאן אַף אֶחָד!”

רָאִיתִי אֵיךְ הֵם הֵחֵלוּ לְהִתְגַנֵב בַּחֲשַׁאי לְעֵבֶר הַחֶדֶר. הֵעִיפוּ מַבָּטִים חוֹשְׁדִים לְכָל עֵבֶר וּמִהֲרוּ לְהִסָתֵר תַּחַת כָּל שִׂיחַ.

“אַבָּא הָלַךְ!” צָעַקְתִּי אֲלֵיהֶם, “וַאֲנִי כָּאן לְבַדִי! בּוֹאוּ! פִּתְחוּ אֶת הַדְלָתוֹת! בּוֹאוּ, הַצִילוּ אוֹתִי!…”

וְהֵם בָּאוּ נִרְגָשִׁים וְנִלְהָבִים, עָלוּ עַל הַמִרְפֶּסֶת, נִדְחֲקוּ אֶל הַדֶלֶת וְהֵחֵלוּ לְסַפֵּר לִי בְּחִפָּזוֹן, כִּי רָאוּ הַכֹּל וְאֵיךְ עָקְבוּ אַחֲרֵינוּ עַד לַחֶדֶר, וְאֵיךְ עָמְדוּ וְהִמְתִּינוּ מִתַּחַת לַבְּרוֹשִׁים עַד שֶׁאַבָּא יְכַלֶה בִּי אֶת כַּעְסוֹ וְיִסְתַּלֵק. וְאַחַר כָּךְ הֵם הִתְיַשְׁבוּ עַל הַמִרְפֶּסֶת, שׂוֹחֲחוּ אִתִּי דֶרֶךְ חוֹר הַמַנְעוּל, וְהִתְיַעֲצוּ בֵּינֵיהֶם מַה יַעֲשׂוּ וְאֵיךְ יְחַלְצוּ אוֹתִי מִכִּלְאִי. וְעַכְשָׁו! מִיָד! הֵן זוֹהִי הַהִזְדַמְנוּת! מַהֵר, מַהֵר, לִפְנֵי שֶׁאַבָּא יַחֲזֹר…

הֵם הִתְאַמְצוּ מִבַּחוּץ לִפְרֹץ אֶת מִסְגֶרֶת הַמַנְעוּל, וַאֲנִי מִבִּפְנִים, מְעֻצְבָּן כֻּלִי, צוֹעֵק אֲלֵיהֶם, מְטֻשְׁטֵשׁ מֵחֲמַת הִתְלַהֲבוּת, וְנוֹתֵן לָהֶם הוֹרָאוֹת מְבֻלְבָּלוֹת:

“כֵּן, כֵּן! לֹא, לֹא! כָּכָה זֶה לֹא יֵלֵךְ! אוֹ כֵּן, כָּכָה! זֶה טוֹב! לֹא, לֹא כָּכָה…”

לְבַסוֹף רָאוּ שֶׁהַדְלָתוֹת סַרְבָנִיוֹת, וְאֵינָן רוֹצוֹת לְהִפָּתֵחַ, וְרָצוּ וְהֵבִיאוּ מוֹט בַּרְזֶל וְתָחֲבוּ בֵּין הַדֶלֶת לְבֵין הַמַשְׁקוֹף. בְּקוֹל פִּצוּחַ שֶׁל עֵץ וּבַרְזֶל הִתְרַסְקָה דֶלֶת הָעֵץ הַכְּבֵדָה, הַחִיצוֹנִית, דֶלֶת-הָרֶשֶׁת הַפְּנִימִית נָפְלָה מִיָד אַחֲרֶיהָ, וַאֲנִי – אֲנִי הָיִיתִי חָפְשִׁי!

חִישׁ-מַהֵר חָלַפְתִּי עַל-פְּנֵי הַדְלָתוֹת, וְעוֹד הִסְפַּקְתִּי לִסְגֹר קְצָת, לְפָחוֹת אֶת דֶלֶת-הָרֶשֶׁת, שֶׁהַיַתּוּשִׁים לֹא יְמַלְאוּ אֶת הַחֶדֶר – וְיָשָׁר, מִבְּלִי לְהַבִּיט אֲפִלוּ לַאֲחוֹרַי, בְּרִיצָה מְהִירָה נִשֵׂאתִי עַל-פְּנֵי הַשִׂיחִים אֶל שְׂדֵרַת-הַבְּרוֹשִׁים – וּמִשָׁם אֶל מְקוֹם הַמַחֲבוֹא שֶׁלָנוּ, הַנִסְתָּר בֵּין הַפַּרְדֵסִים…

שִׁבְעָה יָמִים וְשִׁבְעָה לֵילוֹת תְּמִימִים עָמַדְתִּי בְּמִרְיִי – וְלֹא חָזַרְתִּי אֶל הַחֶדֶר. שָׁמַעְתִּי מֵחֲבֵרַי שֶׁאַבָּא וְאִמָא רוֹגְזִים עָלַי מְאֹד. גַם בִּגְלַל מַעֲשֵׂה הַקְטָטָה אֲבָל יוֹתֵר בִּגְלַל הַפְּרִיצָה הַמְגֻנָה אֶל הַחֶדֶר, וּבִגְלַל הַנֵזֶק שֶׁגָרְמוּ חֲבֵרַי, שְׁבִירַת הַדְלָתוֹת, רִסוּק הַמַשְׁקוֹף וְהַכֹּל.

לְמַעַן הָאֱמֶת, לֹא הָיוּ לִי שׁוּם כַּוָנוֹת לְחַבֵּל בַּחֶדֶר. וְאִלוּ הָיָה אַבָּא בָּא אֵלַי וּמוּכָן לִשְׁמֹעַ מַה בְּפִי – גַם הָיִיתִי מַסְבִּיר לוֹ זֹאת. הֲרֵי זוֹ הָיְתָה מַמָשׁ שַׁרְשֶׁרֶת מַעֲצִיבָה שֶׁל אִי-הֲבָנוֹת. אֲנִי לֹא הֵבַנְתִּי כַּמָה חֲמוּרִים נִרְאוּ מַעֲשֵׂי בְּעֵינַי אַבָּא, וְכַמָה מַכְעִיס אוֹתוֹ הַדָבָר, וְעוֹד לְאַחַר שֶׁהִרְבָּה כָּל כָּךְ לְהַזְהִירֵנִי. וְאַבָּא מִצִדוֹ וַדַאי שֶׁלֹּא הֵבִין כַּמָה עֶלְבּוֹן וּבוּשָׁה הָיָה בְּמַעֲשֵׂה כְּלִיאָתִי. וְעוֹד יוֹתֵר בְּכָךְ שֶׁהָיִיתִי צָרִיךְ לְהִתְחַנֵן בִּפְנֵי חֲבֵרַי שֶׁיְשַׁחְרְרוּ אוֹתִי מִיָדָיו שֶׁל… אַבָּא…

אֲבָל הַזְמַן עָשָׂה אֶת שֶׁלוֹ. בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָבָר הִתְחִילוּ לָבוֹא אֵלַי מִשְׁלְחוֹת-פִּיּוּס מִטַעַם אַבָּא. רִאשׁוֹנִים – הַיְלָדִים, אַחֲרֵיהֶם – הַמוֹרָה, שֶׁבִּקְשָׁה שֶׁאַשְׁלִים עִם אַבָּא וְאָשׁוּב הַבַּיְתָה; וּלְבַסוֹף אֲפִלוּ אִמָא, שֶׁבָּאָה לְפַיֵס אוֹתִי וּלְהַחֲזִיר הַכֹּל לְתִקְנוֹ.

לְאַחַר שִׁבְעָה יָמִים נִשְׁבַּרְתִּי וְחָזַרְתִּי לַחֶדֶר. אַבָּא קִבֵּל אוֹתִי בִּשְׁתִיקָה וְלֹא הִזְכִּיר כְּלָל מַה שֶׁהָיָה. לַמָחֳרָת בָּאוּ גַּם הַנַגַרִים וְתִקְנוּ אֶת הַנְזָקִים, וְהַכֹּל כְּאִלוּ לֹא הָיָה. עָבְרוּ יָמִים, חָלְפוּ שָׁבוּעוֹת וְגַם הַיְחָסִים עִם אַבָּא חָזְרוּ אַט-אַט לְקַדְמוּתָם. מֵאָז לֹא שַׁבְתִּי לְהִתְקוֹטֵט עִם יוֹרָם, וְלֹא חָזַרְתִּי מֵאָז לְהִשְׁתַּתֵּף בַּהַרְבָּצוֹת הַהֲמוֹנִיוֹת. כְּאִלוּ הָיִיתִי חוֹלֶה בְּאֵיזוֹ מַחֲלָה קָשָׁה, וּלְאַחַר שֶׁהֶחֱלַמְתִּי נִרְאוּ מַעֲשַׂי הַקוֹדְמִים רָעִים וְלֹא טוֹבִים. וְאֶת הַלֶקַח שֶׁלָמַדְתִּי אָז לֹא שָׁכַחְתִּי עַד הַיוֹם הַזֶה.

כַּמָה יָמִים לִפְנֵי חֲנֻכָּה בָּא אֵלַי אַבָּא וְשָׁאַל:

“אַתָּה רוֹצֶה לִנְסֹעַ אִתִּי, לְהָבִיא אֶת הַדוֹד?”

“כֵּן, כֵּן,” הִסְכַּמְתִּי בְּשִׂמְחָה, "מוּבָן שֶׁאֲנִי רוֹצֶה! עָלִינוּ עַל הָעֲגָלָה, אַבָּא צִיֵץ לַסוּסָה בִּשְׂפָתָיו – וְיָצָאנוּ לַדֶרֶךְ. הָעֲגָלָה הָיְתָה רֵיקָה כִּמְעַט, מִלְבַד חֲבִילַת קַשׁ אַחַת וְכַמָה שַׂקִים רֵיקִים.

“אֲנִי מְקַוֶה שֶׁהַדוֹד לֹא יִבָּהֵל כְּשֶׁיִרְאֶה אֶת הָעֲגָלָה,” אָמַר אַבָּא. “הוּא בָּא מֵאֲמֵרִיקָה.”

“מָה?” נִבְהַלְתִּי, “אֲנַחְנוּ נוֹסְעִים לַאֲמֵרִיקָה?”

“לֹא, לֹא,” צָחַק אַבָּא, “אֲנַחְנוּ נוֹסְעִים רַק לְהָבִיא אֶת הַדוֹד מֵהַכְּבִישׁ.”

נָסַעְנוּ בְּדַרְכֵי הֶעָפָר, בֵּין הַבִּצּוֹת וְהַפַּרְדֵסִים, חָצִינוּ אֶת גִבְעוֹת-הַכֻּרְכָּר הַחֲשׂוּפוֹת וְהִגַעְנוּ עַד הַכְּבִישׁ הָרָאשִׁי.

“הִנֵה הִגַעְנוּ אֶל הַתַּחֲנָה,” אָמַר אַבָּא, “אֲנִי רוֹאֶה שֶׁהִקְדַמְנוּ. נִצְטָרֵךְ לְהַמְתִּין כָּאן לַדוֹד.”

אֲנִי דַוְקָא שָׂמַחְתִּי עַל הַטִיוּל הַזֶה לְאַחַר יְמֵי הַגֶשֶׁם וְהַקֹר. הַנְסִיעָה הָיְתָה נְעִימָה כִּי הַחוֹל, אַחֲרֵי הַגְשָׁמִים, נַעֲשֶׂה חָלָק וְנוֹחַ לִנְסִיעָה. וּמֵרָחוֹק, מִן הָעֲגָלָה, יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אֶת הַיָם הַכָּחֹל-אָפֹר נָח מֵאֲחוֹרֵי רְצוּעַת-הַחוֹלוֹת הָרֵיקָה. וְאַבָּא אָמַר:

“אַתָּה יוֹדֵעַ, בֵּן? הַדוֹד הוּא אָדָם אָדוּק מְאֹד. יֵשׁ לוֹ זָקָן אָרֹךְ וּפֵאוֹת, וְהוּא לָבוּשׁ בְּגָדִים שְׁחוֹרִים וַאֲרֻכִּים. וְאַתָּה, שֶׁלֹא תִּבָּהֵל, כִּי הוּא אִישׁ טוֹב.”

“כֵּן, אַבָּא,” אָמַרְתִּי, “אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁלֹּא אֶבָּהֵל.”

“וְהוּא מְדַבֵּר עִבְרִית מְשֻׁנָה,” אָמַר אַבָּא, “שֶׁלֹא תִּצְחֲק!”

“כֵּן, אַבָּא,” אָמַרְתִּי, “אֶשְׁתַּדֵל לֹא לִצְחֹק.”

“זֹאת עִבְרִית אַשְׁכְּנַזִית,” אָמַר אַבָּא, “כְּמוֹ שֶׁמְדַבְּרִים בַּגוֹלָה. וְאַתָּה וַדַאי לֹא תָּבִין שׁוּם דָבָר.”

“אֵין דָבָר,” אָמַרְתִּי. “אִם לֹא אָבִין – אַתָּה תַּסְבִּיר לִי.”

“טוֹב,” אָמַר אַבָּא, “שֶׁתִּתְנַהֵג אֵלָיו יָפֶה. אֵין לְךָ הַרְבֵּה דוֹדִים עַכְשָׁו, אַחֲרֵי הַמִלְחָמָה.” וּפִתְאֹם נִזְכַּר אַבָּא וְקָפַץ: “אוֹי וַאֲבוֹי, שָׁכַחְתִּי אֶת כָּל הַתַּפּוּזִים שֶׁהֵכִינָה אִמָא…”

“אֵין דָבָר,” אָמַרְתִּי, “נוּכַל לִקְטֹף תַּפּוּזִים בַּדֶרֶךְ, בֵּין הַפַּרְדֵסִים.”

“כֵּן,” הִסְכִּים אַבָּא, “נוּכַל. אֲבָל בְּכָל-זֹאת חֲבָל. רָצִיתִי לְהַגִישׁ לוֹ מַתָּנָה יָפָה – תֵּכֶף כְּשֶׁיַעֲלֶה עַל הָעֲגָלָה. וְגַם אִמָא תִּצְטַעֵר.”

“אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לִנְסֹעַ מִיָד,” הִצַעְתִּי, “עוֹד לִפְנֵי שֶׁהָאוֹטוֹ שֶׁל הַדוֹד יָבוֹא.”

אַבָּא הִרְהֵר קְצָת, הֵעִיף מַבָּט אֲחוֹרַנִית, אֶל עֵבֶר הַפַּרְדֵסִים, אָמַד אֶת הַמֶרְחָק בְּעֵינָיו וְאָמַר:

“לֹא, לֹא נַסְפִּיק. גַם חֲבָל לְהַטְרִיד אֶת הַסוּסָה. עוֹד לְפָנֶיהָ כָּל הַדֶרֶךְ חֲזָרָה.”

יָשַׁבְנוּ עַל הָעֲגָלָה, לְיַד הַתַּחֲנָה, לֹא הַרְחֵק מֵהַכְּבִישׁ הָרָאשִׁי, וְהִמְתַּנוּ לַמְכוֹנִית שֶׁל הַדוֹד. לְמַעַן הָאֱמֶת, גַם אַבָּא לֹא יָדַע בְּדִיוּק בְּאֵיזוֹ מְכוֹנִית יַגִיעַ הַדוֹד.

“אַבָּא, זֶהוּ הַדוֹד שֶׁבָּרַח מֵהַגֶרְמָנִים?” שָׁאַלְתִּי.

“כֵּן,” אָמַר אַבָּא, “זֶה הַדוֹד. כְּבָר סִפַּרְתִּי לְךָ אֵיךְ בָּרַח.”

“אֲבָל אֵיךְ הוּא הִגִיעַ לַאֲמֵרִיקָה, אַבָּא? אֶת זֶה עוֹד לֹא סִפַּרְתָּ.”

“הוּא בָּרַח מִפּוֹלִין,” אָמַר אַבָּא, “אַחַר-כָּךְ חָצָה אֶת כָּל רוּסְיָה, וְאַחַר-כָּךְ הִתְגַלְגֵל לְפָרַס. וּמִשָׁם הִגִיעַ לַאֲמֵרִיקָה.”

“לֹא כֻּלָם הִצְלִיחוּ לִבְרֹחַ?”

“לֹא,” אָמַר אַבָּא, “רֻבָּם נִשְׁאֲרוּ. וְהַגֶרְמָנִים תָּפְסוּ אוֹתָם.”

“וְעַכְשָׁו אֲנַחְנוּ מִשְׁפָּחָה קְטַנָה, אַבָּא?”

“כֵּן, עַכְשָׁו אֲנַחְנוּ בֶּאֱמֶת מִשְׁפָּחָה קְטַנָה. וְאַתָּה, שֶׁלֹּא תְּדַבֵּר עַל זֶה עִם הַדוֹד.”

“בְּסֵדֶר, אַבָּא,” אָמַרְתִּי, “אֲנִי לֹא אַגִיד כְּלוּם.”

עַל הַכְּבִישׁ, לֹא הַרְחֵק מֵאִתָּנוּ, עָצְרָה פִּתְאֹם מְכוֹנִית שְׁחוֹרָה וּקְטַנָה. רָאִינוּ אֶת הַנֶהָג עוֹצֵר, קוֹפֵץ וּפוֹתֵחַ אֶת הַדְלָתוֹת. אָדָם חָבוּשׁ כּוֹבַע רָחָב וּמְשֻׁנֶה, בַּעַל זָקָן אָרֹךְ, יָצָא מִתּוֹכָהּ.

“אַבָּא!” קָרָאתִי, “הִנֵה הַמְכוֹנִית! הַדוֹד הִגִיעַ!”

וְאַבָּא אָמַר: “נוּ, סוֹף-סוֹף, אַחֲרֵי כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן!”

הוּא קָפַץ מִן הָעֲגָלָה, הִפְקִיד בְּיָדִי אֶת הַמוֹשְׁכוֹת וְאָמַר לִי:

“הַמְתֵּן לָנוּ כָּאן. מִיָד אֲנַחְנוּ בָּאִים.”

אַבָּא רָץ, חָצָה אֶת הַכְּבִישׁ, נִגַשׁ אֶל הַמְכוֹנִית וְהִתְחַבֵּק עִם הַדוֹד. הֵם עָמְדוּ כָּךְ, חֲבוּקִים רֶגַע אָרֹךְ. הַסוּסָה כְּבָר הֵחֵלָה לְגַלוֹת סִימָנֵי קֹצֶר-רוּחַ, רָקְעָה בְּרַגְלֶיהָ וְנִסְתָה אֲפִלוּ לְהִסְתוֹבֵב בַּמָקוֹם.

"אוֹ הִנֵה הַיֶלֶד! קָרָא הַדוֹד כְּשֶׁבָּאנוּ אֶל הָעֲגָלָה, “בֵּן יַקִיר לִי אֶפְרַיִם…”

“אֲנִי בִּכְלָל לֹא אֶפְרַיִם,” אָמַרְתִּי. אֲבָל תְּשׁוּבָתִי לֹא נִשְׁמְעָה כִּי הַדוֹד הִתְנַפֵּל עָלַי בְּחִבּוּקִים וְנִשׁוּקִים נוּסַח אֲמֵרִיקָה – וְכִמְעַט שֶׁהֶחֱנִיק אוֹתִי מֵרֹב חִבָּה. שַׂעֲרוֹת שְׂפָמוֹ וּזְקָנוֹ דִגְדְגוּ אוֹתִי בְּכָל מָקוֹם שֶׁבְּפָנַי, וַאֲנִי כִּמְעַט שֶׁפָּרַצְתִּי בִּצְחוֹק. אֲבָל הִרְגַשְׁתִּי שֶׁזְקָנוֹ שֶׁל הַדוֹד רָטֹב, וּכְשֶׁסִלֵק פָּנָיו מֵעָלֵי רָאִיתִי שֶׁהוּא בּוֹכֶה.

“נוּ, נוּ, דַי, לֹא צָרִיךְ לְהִתְרַגֵשׁ יוֹתֵר מִדַי,” אָמַר אַבָּא, “לַעֲלוֹת עַל הָעֲגָלָה! צָרִיךְ כְּבָר לָזוּז!” הוּא הִטִיל אֶת מִזְוְדוֹתָיו שֶׁל הַדוֹד עַל הָעֲגָלָה וְאַחַר כָּךְ עָזַר לוֹ לַעֲלוֹת בְּעַצְמוֹ. מְעִילוֹ הָאָרֹךְ שֶׁל הַדוֹד הִסְתַּבֵּךְ בְּקַרְשֵׁי הָעֲגָלָה, אֲבָל אַבָּא חִלֵץ אֶת הַמְעִיל וְהוֹשִׁיב אֶת הַדוֹד עַל חֲבִילַת הַקַשׁ רְפוּדַת הַשַׂקִים וְאָמַר:

"דִיוֹ, סוּסָה, דִיוֹ! עַכְשָׁו רוּצִי הַבַּיְתָה!

הַדוֹד הִסְתַּכֵּל סְבִיבוֹ בִּפְלִיאָה גְדוֹלָה. כָּל דָבָר הָיָה נִפְלָא בְּעֵינָיו: גִבְעוֹת הַכֻּרְכָּר, הַבִּצוֹת, הַנַרְקִיסִים, דַרְכֵי הַחוֹל. הַכֹּל. וְהוּא יָשַׁב עַל חֲבִילַת הַקַשׁ וּמִלְמֵל כָּל הָעֵת מִלִים לֹא בְּרוּרוֹת.

“הוּא מְבָרֵךְ וּמִתְפַּלֵל,” לָחַשׁ לִי אַבָּא, “זֹאת שִׂמְחָה עֲצוּמָה לִיהוּדִי אָדוּק מֵאֲמֵרִיקָה לִרְאוֹת אֶת כָּל זֶה.”

אַחַר-כָּךְ הִתְחִיל הַדוֹד לִשְׁאֹל עַל כָּל דָבָר: מַה זֶה וּמַה זֶה, מָה הַפֶּרַח הַזֶה וּמָה הָעֵץ הַזֶה, וּמַה שְׁמוֹ שֶׁל הַכְּפָר הַזֶה, וְאֵיזֶה מִין מִבְנֶה הוּא מִגְדַל-הַמַיִם הַזֶה – הַכֹּל. וְאַבָּא עָנָה לוֹ עַל כָּל שְׁאֵלוֹתָיו. וְהַדוֹד מָשַׁךְ אוֹתִי אֵלָיו בְּיָדָיו הָאֲרֻכּוֹת וְהַלְבָנוֹת, קֵרֵב אוֹתִי אֶל מְעִילוֹ הַשָׁחוֹר וְשׁוּב נָשַׁק עַל פָּנַי וְדִגְדֵג אוֹתִי בְּשַׂעֲרוֹת זְקָנוֹ. פִּתְאֹם עָצַר אַבָּא לְיַד גָדֵר שֶׁל פַּרְדֵס וְקָרָא:

"וְעַכְשָׁו נֹאכַל מִפֵּרוֹת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל! הִנֵה, תַּבִּיטוּ, תַּפּוּזִים אֲמִתִּיִים! וְהוּא קָפַץ מִן הָעֲגָלָה, קָטַף כַּמָּה תַּפּוּזִים וְהֵחֵל לְקַלֵף אוֹתָם בְּאוֹלָרוֹ. אֲבָל הַדוֹד לֹא הִסְכִּים לִטְעֹם מֵהֶם.

“לֹא חָשׁוּב, לֹא חָשׁוּב, אֲנִי בֶּאֱמֶת לֹא רָעֵב,” אָמַר הַדוֹד. הוּא אָחַז בְּיָדָיו שְׁנֵי תַּפּוּזִים וְקֵרְבָם אֶל אַפּוֹ, שָׁאַף אֶת רֵיחָם שָׁעָה אֲרֻכָּה וּלְבַסוֹף אָמַר:

"נוּ, נוּ, תַּפּוּזִים נֶהְדָרִים! וְרֵיחָם – מַמָשׁ נִפְלָא! וַאֲנִי רָאִיתִי כִּי שׁוּב הוּא בּוֹכֶה.

כְּשֶׁהִגַעְנוּ הַבַּיְתָה קִבְּלָה אִמָא אֶת פָּנֵינוּ בְּשִׂמְחָה רַבָּה. בְּיָדָהּ הָאַחַת הֶחֱזִיקָה אֶת סַל-הַתַּפּוּזִים שֶׁשָׁכַחְנוּ וּבְיָדָהּ הַשְׁנִיָה אָחֲזָה זֵר שֶׁל נַרְקִיסִים. הִיא הֵנִיפָה אֶצְבַּע מוּל אַבָּא, כְּאִלּוּ נָזְפָה בּוֹ עַל שֶׁשָׁכַח אֶת הַסַל; אֲבָל אַבָּא הָיָה טָרוּד וְסִיֵעַ לַדוֹד לָרֶדֶת. הַדוֹד נָשַׁק אֶת מַשְׁקוֹף-הַדֶלֶת, עָזַר לְאַבָּא לִפְרֹק אֶת הַמִזְוָדוֹת וּמִיָד יָצָאנוּ לְסִיוּר בַּקִבּוּץ. הָלַכְנוּ אֶל הָרֶפֶת וְהַדִיר, אֶל הַמוּסָךְ, אֶל סְכָכַת-הָאֲרִיזָה. וְהַדוֹד הִתְפָּעֵל מִן הַכֹּל הִתְפָּעֲלוּת מוּזָרָה, צָחַק וּבָכָה חֲלִיפוֹת. לְיַד הַשַׁעַר טִפַּסְנוּ וְעָלִינוּ עַל גַג עֶמְדַת-הַשְׁמִירָה וְאַבָּא הֶרְאָה לוֹ אֶת הָרֵי-שׁוֹמְרוֹן, אֶת כְּפָרֵי הָעַרְבִים הַחֲבוּיִים בָּהֶם, אֶת שְׂדוֹת הַקִבּוּץ הַמְרֻחָקִים וְאֶת הַבִּצוֹת שֶׁבַּדֶרֶךְ אֶל הַנַחַל. בְּבֵית-הַיְלָדִים נִתְקַבֵּל הַדוֹד בְּתַדְהֵמָה גְמוּרָה. הַיְלָדִים וְגַם הַמְטַפְּלוֹת הִשְׁתָּאוּ לְמַרְאֵה בְּגָדָיו הָאֲרֻכִּים וּזְקָנוֹ וְנִדְהֲמוּ מִשְׁאֵלוֹתָיו, שֶׁנֶאֶמְרוּ בְּעִבְרִית-הָאַשְׁכְּנַזִית הַמְשֻׁנָה שֶׁלוֹ. הַדוֹד לִטֵף אֶת הַיְלָדִים, בֵּרַךְ אֶת הַמְטַפְּלוֹת וְשָׁאַל אֶת אַבָּא:

“יְלָדוֹת וִילָדִים כָּל הַזְמַן בְּיַחַד?”

“כֵּן,” אָמַר אַבָּא, “אֶצְלֵנוּ זֶה כָּךְ. הַיְלָדוֹת וְהַיְלָדִים בְּיַחַד.”

“נוּ, נוּ,” אָמַר הַדוֹד; אֲבָל לֹא הוֹסִיף לִשְׁאֹל.

הַיְלָדִים רָצוּ אַחֲרֵינוּ וְעָשׂוּ תְּנוּעוֹת מַצְחִיקוֹת בִּידֵיהֶם. רָאִיתִי שֶׁהֵם מִתְכַּוְנִים לִלְעֹג לַדוֹד וּמָשַׁכְתִּי בִּזְרוֹעוֹ שֶׁל אַבָּא, לְהַרְאוֹת לוֹ.

“הִסְתַּלְקוּ, יְלָדִים!” גָעַר בָּהֶם אַבָּא, “זֶה לֹא יָפֶה!”

חָזַרְנוּ וְיָשַׁבְנוּ בַּחֶדֶר וְהַדוֹד סִפֵּר עַל נְסִיעָתוֹ, עַל מִשְׁפַּחְתֵּנוּ וְעַל הַחַיִים בַּאֲמֵרִיקָה. אִמָא הִצִיעָה לוֹ כָּל מִינֵי מַאֲכָלִים, אֲבָל הוּא סֵרַב לֶאֱכֹל. אַחַר-כָּךְ נַעֲשָׂה מְאֻחָר; אִמָא וְאַבָּא קָמוּ לָלֶכֶת לְעִנְיְנֵיהֶם; לִפְנֵי שֶׁהָלְכוּ הֶעֱלָה אַבָּא אוֹר וְאָמַר לִי:

“תִּשָׁאֵר קְצָת עִם הַדוֹד. אֲנַחְנוּ עוֹד מְעַט חוֹזְרִים.”

לְאַחֵר שֶׁהָלְכוּ הוֹשִׁיבַנִי הַדוֹד עַל בִּרְכָּיו וְשָׁאַל:

“אַתָּה לוֹמֵד?”

“כֵּן,” עָנִיתִי, “אֲנִי לוֹמֵד.”

“וּמָה אַתָּה לוֹמֵד?” שָׁאַל הַדוֹד.

“מָה שֶׁלוֹמְדִים הַיְלָדִים.”

“אֲבָל מַה לוֹמְדִים הַיְלָדִים?” שָׁאַל הַדוֹד.

“נוּ, כָּל מַה שֶׁהַמוֹרָה מְלַמֶדֶת.”

“מָה, לְמָשָׁל, מְלַמֶדֶת הַמוֹרָה?” “לִקְרֹא סְפָרִים,” אָמַרְתִּי.

“וְאֵילוּ סְפָרִים, לְמָשָׁל, אַתָּה קוֹרֵא?” חָקַר הַדוֹד.

“כָּל מִינֵי,” אָמַרְתִּי, “סִפְרֵי הַרְפַּתְקָאוֹת, וְאַגָדוֹת, וְגַם סְפָרִים שֶׁלוֹמְדִים מֵהֶם בַּכִּתָּה.”

“יָפֶה,” אָמַר הַדוֹד, “וְתַנַ”ךְ אַתָּה קוֹרֵא?"

“קְצָת,” אָמַרְתִּי.

“הָבָה נִרְאֶה,” אָמַר הַדוֹד, “אֵיךְ אַתָּה קוֹרֵא תַּנַ”ךְ." הוּא הוֹצִיא מִכִּיסוֹ סֵפֶר תַּנַ"ךְ קָטָן, פָּתַח וְהִגִישׁ אֵלַי. “נוּ, קְרָא מַשֶׁהוּ.”

הָאוֹתִיוֹת הָיוּ מוּזָרוֹת וְהַדְפוּס צָפוּף נוֹרָא. הַדַף הִשְׁחִיר מוּל עֵינַי וְלֹא יָכֹלְתִּי לִקְרֹא. גִמְגַמְתִּי פַּעַם אַחַת וּפַעֲמַיִם וְהִפְסַקְתִּי.

"קְרָא, קְרָא! אָמַר הַדוֹד, “מַה זֶה תִּתְבַּיֵשׁ?”

“אֲנִי לֹא יָכוֹל לִקְרֹא,” אָמַרְתִּי, “הַתַּנַ”ךְ כָּל-כָּךְ קָטָן!"

הַדוֹד הִתְכַּעֵס: “אֵיזֶה דְבָרִים מְלַמְדִים אוֹתְךָ? תַּנַ”ךְ אַתָּה לֹא יוֹדֵעַ לִקְרֹא! אֵיזֶה מִין יֶלֶד יְהוּדִי אַתָּה?"

הוּא קָם מִכִּסְאוֹ וְהֵחֵל לְהִסְתּוֹבֵב בַּחֶדֶר לְכָאן וּלְכָאן. אַחַר-כָּךְ הֵסִיר מֵרֹאשׁוֹ אֶת כּוֹבָעוֹ רְחַב-הַשׁוּלַיִם וְחָבַשׁ בִּמְקוֹמוֹ כִּפַּת-בַּד רַכָּה, שֶׁכִּסְתָה אֶת קָדְקֳדוֹ. הֶעֱבִיר יָדוֹ בְּתוֹךְ זְקָנוֹ כַּמָה פְּעָמִים וּפִתְאֹם הֵחֵל לְזַמְזֵם אֵיזֶה שִׁיר.

“נָא, בּוֹא הֵנָה,” פָּנָה אֵלַי, “בּוֹא וְאַרְאֲךָ אוֹר-עוֹלָם אֲמִתִּי!” הוּא הִתְקָרֵב אֵלַי בְּחִיוּךְ, לָקַח אֶת יָדִי בְּתוֹךְ יָדוֹ וְשָׁאַל:

“וְלִרְקֹד אַתָּה יוֹדֵעַ?”

מָשַׁכְתִּי בִּכְתֵפַי. הִתְבַּיַשְׁתִּי מְאֹד מִפְּנֵי הַדוֹד. גַם לֹא רָצִיתִי לִרְאוֹתוֹ רוֹקֵד. אֲבָל הוּא לֹא הִרְפָּה מִמֶנִי:

“מַה יֵשׁ? לִרְקֹד קְצָת עִם הַדוֹד אַתָּה כְּבָר לֹא רוֹצֶה?”

הוּא שָׁב לְפַזֵם וּלְהִסְתּוֹבֵב אִתִּי סִבּוּבִים אֲרֻכִּים וְאִטִיִים בַּחֶדֶר. אֲנִי לֹא רָצִיתִי, אֲבָל חָשַׁשְׁתִּי מִמְשִׁיכַת-יָדוֹ וְנִגְרַרְתִּי אַחֲרָיו. וְהַדוֹד אָמַר לִי בְּמַנְגִינַת-הַשִׁיר:

“עוֹד מְעַט תִּהְיֶה בַּר-מִצְוָה! בָּחוּר מַמָשׁ! אַתָּה צָרִיךְ כְּבָר לִרְאוֹת אוֹר, אוֹר-עוֹלָם אֲמִתִּי!!”

רִקוּדוֹ נַעֲשָׂה נִמְרָץ יוֹתֵר וּמָהִיר יוֹתֵר, וְהוּא חִבֵּק אוֹתִי, מָשַׁךְ אוֹתִי אֵלָיו וְקָרָא:

“עַם יִשְׂרָאֵל חַי! עַם יִשְׂרָאֵל חַי…”

הִרְגַשְׁתִּי כֵּיצַד הוּא מַתְחִיל לְהִתְנַשֵׁם וּלְהִתְנַשֵׁף מֵרֹב הִתְלַהֲבוּת. פִּתְאֹם פָּשַׁט אֶת מְעִילוֹ הָאָרֹךְ וֶהֱטִילוֹ עַל הַכֻּרְסָה, וּבְמִשְׁנֵה-מֶרֶץ חָג אִתִּי בְּתוֹךְ הַחֶדֶר, מֵאֲפִיל עָלַי בִּזְקָנוֹ וְקוֹרֵא בְּקֹצֶר-נְשִׁימָה: “עַם, עַם, עַם יִשְׂרָאֵל חַי…”

חִבּוּקוֹ הֶחָזָק הִכְאִיב לִי וְהִרְגַשְׁתִּי מַחֲנָק. רָצִיתִי לְהִשָׁמֵט מִיָדָיו, אֲבָל הוּא הֶחֱזִיקַנִי בְּכֹחַ וְלֹא שִׁחְרֵר אוֹתִי.

“עֲזֹב אוֹתִי! אֲנִי לֹא רוֹצֶה לִרְקֹד!” קָרָאתִי.

אֲבָל הַדוֹד לֹא שָׁמַע. הוּא כִּרְכֵּר וּפִזֵז בְּהִתְלַהֲבוּת עֲצוּמָה וְקָרָא בְּקוֹל: “חַי, חַי, חַי וְקַיָם!”

רָאִיתִי שֶׁהַדוֹד מְבֻלְבָּל לְגַמְרֵי – וְהִתְחַלְתִּי לְפַחַד. אֲנִי כָּאן לְבַדִי אִתּוֹ, בַּחֶדֶר הָרֵיק, אִמָא וְאַבָּא הָלְכוּ וְאֵינָם חוֹזְרִים. וַאֲנִי כָּאן בְּיָדָיו וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לְהָנִיחַ לִי. מֵרֹב בֶּהָלָה הִתְחַלְתִּי לִבְכּוֹת.

"אַבָּא! צָעַקְתִּי, “אִמָא! דַי, דַי, אֲנִי לֹא רוֹצֶה לִרְקֹד!”

הַכֹּל הִתְחִיל לְהִסְתַּחְרֵר סְבִיבִי: בְּגָדָיו הַשְׁחוֹרִים שֶׁל הַדוֹד, סֵפֶר הַתַּנַ"ךְ הַקָטָן, זְקָנוֹ הֶעָבֶה. מָעַדְתִּי מִמְקוֹמִי, נִכְשַׁלְתִּי בְּרַגְלֵי, הִסְתַּבַּכְתִּי בְּכַנְפוֹת לְבוּשׁוֹ שֶׁל הַדוֹד וְנָפַלְתִּי אַרְצָה. וְהַדוֹד עֲדַיִן חָג מֵעָלַי – בְּעֵינָיו הַמִתְנוֹצְצוֹת, בְּזֵעַת-פָּנָיו הַמַבְרִיקָה, בְּגַבּוֹתָיו הָעֲבֻתּוֹת וּבְשִׁירָתוֹ הָרָמָה:

“עַם, עַם, עַם יִשְׂרָאֵל חַי, חַי וְקַיָם…”

הִרְגַשְׁתִּי שֶׁאֵינֶנִי יָכוֹל עוֹד לִנְשֹׁם. הַבְּכִי הִפְרִיעַ לִי, וְחָשַׁבְתִּי שֶׁאֲנִי נֶחֱנָק. סוֹכַכְתִּי בְּיָדַי עַל פָּנַי, לֹא יָכֹלְתִּי לָשֵׂאת אֶת מַרְאֵה הַדוֹד הַמְרַקֵד, וְחָזַרְתִּי וְקָרָאתִי בְּקוֹל מִתְיַפֵּחַ: “אִמָא! אַבָּא! אֲנִי לֹא רוֹצֶה לִרְקֹד, אֲנִי לֹא רוֹצֶה…”

לְפֶתַע הִשְׁתַּתֵּק הַדוֹד, רִקוּדוֹ פָּסַק וַאֲחִיזָתוֹ רָפְתָה. נֶחֱלַצְתִּי מִיָדָיו וְרָאִיתִי מֵעָלַי, בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר, מִתַּחַת לַמְנוֹרָה, אַבָּא עוֹמֵד חִוֵר כְּסִיד.

“אַתָּה…” פָּלַט אַבָּא מִבֵּין שְׂפָתָיו הַחֲשׁוּקוֹת, “בַּיֶלֶד שֶׁלֹא תִּגַע! אַתָּה מֵבִין?”

הַדוֹד נִרְתַּע לַאֲחוֹרָיו. “אֵיזֶה מִין יֶלֶד יְהוּדִי הוּא זֶה?” שָׁאַל, “אֲפִלּוּ לִקְרֹא בַּתַּנַ”ךְ אֵינוֹ יוֹדֵעַ! בּוּשָׁה שֶׁכָּזוֹ! עוֹד מְעַט יִהְיֶה בַּר-מִצְוָה!"

אַבָּא הִתְקָרֵב בְּצַעַד אִטִי אֶל הַדוֹד. רָאִיתִי שֶׁיָדָיו רוֹעֲדוֹת מִזַעַם. וְהוּא אָמַר בְּשֶׁקֶט:

“אַתָּה בַּיֶלֶד שֶׁלֹּא תִּגַע! שָׁמַעְתָּ?”

בְּרֶגַע זֶה מִהֲרָה אִמָא וְעָמְדָה בֵּינֵיהֶם, דָחֲפָה אוֹתָם הַצִדָה וְאָמְרָה: “דַי, מַה זֶה אִתְּכֶם? הִשְׁתַּגַעְתֶּם?”

אַבָּא חָטַף אֶת מְעִילוֹ שֶׁל הַדוֹד וְאֶת מִזְוְדוֹתָיו וְהֵחֵל לְהָעִיף הַכֹּל הַחוּצָה. יָצָא מִן הַחֶדֶר וְאָמַר: “דַי! מַסְפִּיק! אֲנִי הוֹלֵךְ לְהָבִיא אֶת הָעֲגָלָה…”

אִמָא רָצָה אַחֲרָיו וְדִבְּרָה אֶל לִבּוֹ: “הֲרֵי זֶה הַדוֹד הַיָחִיד שֶׁשָׂרַד מִן הַמִלְחָמָה. הֲרֵי עַכְשָׁו לַיְלָה. נְחַכֶּה עַד מָחָר, וּמָחָר נִרְאֶה…”

אֲבָל דָבָר לֹא עָזַר. פְּנֵי אַבָּא הָיוּ לְבָנִים וְהוּא אָמַר:

“לָגַעַת בַּיֶלֶד? מָה הַיֶלֶד עָשָׂה לוֹ? מָה הַיֶלֶד אָשֵׁם?”

הוּא הָלַךְ אֶל הָאֻרְוָה, הֶעֱלָה אוֹר בַּפַּנָסִים וְרָתַם אֶת הַסוּסָה. אַחַר-כָּךְ הֵבִיא אֶת הָעֲגָלָה אֶל מוּל הַחֶדֶר, עָצַר אֶת הַסוּסָה, קָפַץ וְנִכְנַס וְאָמַר:

"אֵיפֹה הַמִזְוָדוֹת? מַה זֶה לוֹקֵחַ כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן? אֲנַחְנוּ נוֹסְעִים!

“אֲבָל לְאָן אַתָּה נוֹסֵעַ בְּאֶמְצַע הַלַיְלָה?” שָׁאֲלָה אִמָא.

“זֶה בְּסֵדֶר,” אָמַר אַבָּא. “נִסַע אֶל בֵּית הָרַב בִּכְפַר-הָרֹאֶה. זֶה לֹא רָחוֹק. אֲנִי אַסְבִּיר לוֹ הַכֹּל. הָרַב דַוְקָא יִשְׂמַח לְאָרֵחַ אֶת הַדוֹד.”

הַדוֹד יָשַׁב מֻכֵּה תִּמָהוֹן עַל הַכֻּרְסָה. עַל פָּנָיו הַחִוְרִים זָהֲרָה זֵעַת-הָרִקוּד, שְׂפָתָיו מְמַלְמְלוֹת מַשֶׁהוּ, וְהוּא כְּאִלוּ אֵינוֹ מֵבִין מַה מִתְרַחֵשׁ מִסָבִיב.

אַבָּא נִגַשׁ אֵלָיו, עָמַד מוּלוֹ וְאָמַר: “נוּ, צָרִיךְ לָזוּז, כְּבָר מְאֻחָר.”

“לְאָן זֶה נוֹסְעִים?” שָׁאַל הַדוֹד בְּבֶהָלָה.

“כְּבָר אָמַרְתִּי,” אָמַר אַבָּא, “אֶל בֵּית הָרַב בִּכְפַר-הָרֹאֶה.”

“לֹא צָרִיךְ,” בִּקַשׁ הַדוֹד, “בֶּאֱמֶת לֹא צָרִיךְ.”

אֲבָל אַבָּא הִתְעַקֵשׁ: “בְּבַקָשָׁה, תִּלְבַּשׁ אֶת הַמְעִיל. אֵיפֹה כָּל הַמִזְוָדוֹת?” כָּעַס פִּתְאֹם עַל אִמָא.

עָמַדְנוּ – אִמָא וַאֲנִי – עַל הַמִרְפֶּסֶת וְרָאִינוּ אֵיךְ אַבָּא מַעֲמִיס אֶת מִזְוְדוֹתָיו שֶׁל הַדוֹד עַל הָעֲגָלָה, אֵיךְ הוּא עוֹזֵר לַדוֹד לַעֲלוֹת וּלְהִתְיַשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ. אַחַר-כָּךְ לָקַח אַבָּא אֶת הַמוֹשְׁכוֹת בְּיָדָיו וְקָרָא: “דִיוֹ” וְגַלְגַלֵי הָעֲגָלָה חָרְקוּ, וְהִיא הִתְחִילָה מִתְרַחֶקֶת עַד שֶׁנֶעֶלְמָה בַּחֲשֵׁכָה.

“צָרִיךְ לָלֶכֶת לִישֹׁן,” אָמְרָה אִמָא. “בֶּאֱמֶת, כְּבָר נוֹרָא מְאֻחָר.”

הִיא לָוְתָה אוֹתִי אֶל בֵּית-הַיְלָדִים. הִתְפַּשַׁטְתִּי בְּשֶׁקֶט בִּמְהִירוּת. אִמָא כִּסְתָה אוֹתִי בִּשְׂמִיכָה וְאָמְרָה:

“לַיְלָה טוֹב, בֵּן. מָחָר אֲסַפֵּר וְאַסְבִּיר לְךָ הַכֹּל. וְעַכְשָׁו תִּישַׁן.”

הִיא כִּבְּתָה אֶת הָאוֹרוֹת וְיָצְאָה. וַאֲנִי, כָּךְ נִדְמֶה לִי, בָּכִיתִי קְצָת בְּתוֹךְ הַשְׂמִיכָה, לִפְנֵי שֶׁנִרְדַמְתִּי.

כַּעֲבֹר שְׁנָתַיִם-שָׁלשׁ, כְּשֶׁהָיִיתִי בַּר-מִצְוָה מַמָשׁ, הִגִיעָה מֵאֲמֵרִיקָה חֲבִילָה גְדוֹלָה. פָּתַחְתִּי אוֹתָהּ וּמָצָאתִי בָּהּ סֵפֶר תַּנַ"ךְ גָדוֹל וְיָפֶה, וּבְתוֹכוֹ רְשׁוּמָה הַקְדָשָׁה בִּכְתָב-יָדוֹ שֶׁל הדוֹד:

“עַכְשָׁו, כְּשֶׁאַתָּה כְּבָר גָדוֹל, וּבַר-מִצְוָה, הִגִיעַ הַזְמַן שֶׁתִּרְאֶה אוֹר, אוֹר-עוֹלָם אֲמִתִּי.”

אֲבָל אֲנִי, כְּשֶׁאֲנִי קוֹרֵא לִפְעָמִים בַּתַּנַ"ךְ הַזֶה, אֲנִי זוֹכֵר דַוְקָא אֶת אוֹר-פָּנָיו הַחִוְרוֹת שֶׁל אַבָּא, וְאֵינֶנִי יָכוֹל לִשְׁכֹּחַ מָה שֶׁאָמַר לַדוֹד, בַּלַיְלָה הַהוּא, לִפְנֵי שֶׁהִסִיעַ אוֹתוֹ בַּעֲגָלָה אֶל בֵּית הָרַב: לְגָעַת בַּיֶלֶד? אֲבָל מָה הַיֶלֶד עָשָׂה לוֹ? מָה הַיֶלֶד אָשֵׁם?…

בַּקַיִץ הַהוּא הֻפְקַד אַבָּא לִהְיוֹת שׁוֹמֵר-הַשָׂדוֹת שֶׁל הַקִבּוּץ. יוֹשֵׁב הָיָה לוֹ בְּסֻכַּת-הַשׁוֹמְרִים, בְּלֵב הַמִקְשָׁה, וּמַשְׁגִיחַ מִפְּנֵי גַנָבִים וְטוֹרְפִים. כָּל הַלַיְלָה שָׁהָה בַּסֻכָּה, וְגַם מַרְבִּית הַיוֹם. כְּבָר יָצְאוּ כִּמְעַט כָּל יְמֵי הַחֹפֶשׁ הַגָדוֹל וְאַבָּא עוֹד לֹא הֱבִיאַנִי לְסֻכָּתוֹ. כָּל הַיָמִים בִּקַשְׁתִּי מֵאַבָּא לָצֵאת אִתּוֹ אֶל הַשְּׁמִירָה. אֲבָל אַבָּא לֹא הִסְכִּים.

“לֹא, בֵּן,” אָמַר אַבָּא, “זֶה אִי-אֶפְשָׁר.”

“לָמָה, אַבָּא, לָמָה אִי-אֶפְשָׁר?” שָׁאַלְתִּי.

“כָּכָה,” עָנָה אַבָּא, “אִי-אֶפְשָׁר וְזֶהוּ.”

כָּל תְּחִנוֹתַי לֹא הוֹעִילוּ, וְאֶת כָּל בַּקָשׁוֹתַי דָחָה אַבָּא.

וּפִתְאֹם, בֹּקֶר אֶחָד בְּשִׁלְהֵי קַיִץ, קָרָא לִי אַבָּא וְאָמַר:

“רוֹצֶה לָצֵאת אֶל הַמִקְשָׁאָה? אֶל סֻכַּת הַשְׁמִירָה?”

“הוֹ, בְּוַדַאי, אַבָּא, בְּוַדַאי. מְאֹד רוֹצֶה!”

וְכָךְ הָלַכְתִּי עִם אַבָּא אֶל מִקְשַׁת-הָאֲבַטִיחִים הָרְחוֹקָה. כְּשֶׁהִגַעְנוּ אַל הַמִקְשָׁה, אָמַר לִי אַבָּא:

“בּוֹא, בֵּן, בּוֹא וְנַעֲלֶה אֶל סֻכַּת הַשׁוֹמְרִים.”

אַבָּא הִתְקִין לוֹ סֻכַּת-קְרָשִׁים גְבוֹהָה בָּאֶמְצַע הַמִקְשָׁה. בַּסֻכָּה הִנִיחַ מִזְרָן יָשָׁן וְשֶׁבֶר שֶׁל כִּסֵא וְכִסָה אֶת גַגָהּ בְּשַׂקִים פְּרוּמִים.

“הִזָהֵר כָּאן, בֵּן, הַסֻלָם רָעוּעַ בְּמִקְצָת,” אָמַר לִי אַבָּא וּמָשַׁךְ בְּיָדִי. “הוֹ, אַבָּא, אֵיזוֹ סֻכָּה גְבוֹהָה!” קָרָאתִי.

אַבָּא צָחַק וְתִקֵן:

“זוֹ אֵינָהּ סֻכָּה סְתָם, זוֹהִי שׁוֹמֵרָה.”

“מָה זוֹ שׁוֹמֵרָה?” שָׁאַלְתִּי.

“שׁוֹמֵרָה,” אָמַר אַבָּא, “זוֹהִי הַמְלוּנָה שֶׁבָּהּ לָנִים שׁוֹמְרֵי הַשָׂדוֹת בַּלֵילוֹת.”

מִמְרוֹמֵי הַשׁוֹמֵרָה נִשְׁקְפוּ לְפָנֵינוּ כָּל הַשָׂדוֹת שֶׁמִסָבִיב.

הָאֲוִיר בְּשִׁלְהֵי הַקַיִץ מִזְדַכֵּךְ וְאֶפְשָׁר לִרְאוֹת לְמֶרְחַקֵי-מֶרְחַקִים. וְגַם הַצְבָעִים, צִבְעֵי הָאֲדָמָה וְהַצְמָחִים וְצִבְעֵי הֶהָרִים הָרְחוֹקִים, נַעֲשִׂים רַכִּים יוֹתֵר בְּשִׁלְהֵי הַקַיִץ.

“הִנֵה שָׁם,” אָמַר אַבָּא וְהִצְבִּיעַ עַל הַגְבָעוֹת שֶׁבַּמִזְרָח, “שָׁם, לְרַגְלֵי הָרֵי שׁוֹמְרוֹן, הָיָה פַּעַם הַכְּפָר קַקוּן.”

“קַקוּן?” קָרָאתִי, “קַקוּן? זֶה כְּפַר-הַפּוֹרְעִים הַנּוֹרָאִי? זֶה הַכְּפָר שֶׁהָיָה פַּחַד הָעֵמֶק?”

אַבָּא חִיֵךְ. קְרִיאוֹתַי מָצְאוּ חֵן בְּעֵינָיו.

“כֵּן, כֵּן, קַקוּן. קַקוּן בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ.”

אִלְמָלֵא הָיִיתִי עוֹמֵד עִם אַבָּא, בְּאֶמְצַע הַיוֹם, בִּמְרוֹמֵי הַשׁוֹמֵרָה, הָיִיתִי דוֹאֵג קְצָת. הַסִפּוּרִים שֶׁשָׁמַעְתִּי מִן הַגְדוֹלִים עַל מוֹרְאוֹת הַכְּפָר קַקוּן הִפְחִידוּ אוֹתִי מְאֹד. פִּתְאֹם שָׁאַלְתִּי אֶת אַבָּא:

"אַבָּא, וְאַתָּה אֵינְךָ דּוֹאֵג? הֲרֵי אַתָּה נִמְצָא כָּאן בַּסֻכָּה לְבַדְךָ כָּל הַיוֹם!

אַבָּא אָמַר: “לֹא רַק בַּיוֹם, בֵּן. אֲנִי שׁוֹמֵר כָּאן גַּם בַּלַיְלָה.”

אַבָּא חָגַר חֲגוֹרַת-כַּדוּרִים מֵעוֹר מְשֻׁמָן. וּבַתָּאִים הַקְטַנִים, הַתְּפוּרִים בַּחֲגוֹרָה מִסָבִיב, הָיוּ נְעוּצִים כַּדוּרֵי-צַיִד גְדוֹלִים וְצִבְעוֹנִיים.

“וַהֲרֵי יֵשׁ לְךָ רוֹבֶה,” אָמַרְתִּי, "וְאַתָּה לֹא תִּתֵּן לְאִישׁ לְהִתְקָרֵב וּלְהִתְנַפֵּל.

“לֹא,” אָמַר אַבָּא, “צָרִיךְ לְהַשְׁגִיחַ עַל הָאֲבַטִיחִים. הַמִקְשָׁה הִיא רְכוּשׁוֹ שֶׁל הַקִבּוּץ. מֻכְרָחִים לִשְׁמֹר עַל הָרְכוּשׁ.”

אַבָּא יֵרֵד בַּסֻלָם וְהֵבִיא עִמוֹ גַ’ארָה שְׁחוֹרָה, שֶׁמִכָּל נַקְבּוּבִיוֹתֶיהָ זָלְגוּ טִפּוֹת מַיִם קְטַנוֹת.

“בּוֹא, בֵּן, שְׁתֵה. הַמַיִם בַּגַ’ארָה טוֹבִים וְקָרִים.”

כְּשֶׁרָאָה אַבָּא אֵיךְ אֲנִי שׁוֹתֶה וּמַרְטִיב אֶת סַנְטֵרִי וְאֶת כָּל בְּגָדַי, צָחַק וְאָמַר:

“תֵּן אֶת הַגַ’ארָה, בֵּן, וְאַרְאֶה לְךָ אֵיךְ לוֹגְמִים מִמֶנָה לְגִימוֹת שֶׁל מַמָשׁ.”

וְהוּא הִגְבִּיהַּ אֶת הַגַ’ארָה מֵעַל לְרֹאשׁוֹ, אִזֵן אוֹתָהּ בְּיָד אַחַת, וְאֶת הַשְּׁנִיָה הִנִיחַ עַל חֲגוֹרַת-הַכַּדוּרִים שֶׁלְמָתְנָיו. וְאַחַר-כָּךְ זִרְזֵף לוֹ זַרְזִיפֵי מַיִם מְקֻשָׁתִים, יָשָׁר מִזַרְבּוּבִית הַכַּד אַל פִּיו. פִּקַת-גַרְגַרְתּוֹ עָלְתָה וְיָרְדָה בִּתְנוּעוֹת מְהִירוֹת, וְקוֹל לְגִימָתוֹ שִׁקְשֵׁק בְּאָזְנַי.

“הִנֵה כָּךְ שׁוֹתִים בֶּאֱמֶת, בֵּן,” אָמַר לִי אַבָּא, סִלֵק אֶת הַגַ’ארָה אֶל הָרִצְפָּה, וּמָחָה בְּאֶצְבָּעוֹ אֶת שְׂפָתָיו. כָּל-כָּךְ מְהִירָה הָיְתָה תְּנוּעָתוֹ, שֶׁאֲפִלוּ טִפַּת-מַיִם אַחַת לֹא נִתְּזָה אַרְצָה.

“הִנֵה כָּךְ שׁוֹתִים הָעַרְבִים. כָּךְ שׁוֹתִים מִן הַגַ’ארוֹת.”

וְאַחַר-כָּךְ עָמַד עָלַי אַבָּא וְלִמֵד אוֹתִי כֵּיצַד יֵשׁ לִשְׁתּוֹת מִן הַגַ’ארָה. אֲבָל אֲנִי הָיִיתִי קָטָן וְהַגַ’ארָה כְּבֵדָה, וּגְרוֹנִי הִתְמַלֵא מַיִם פִּתְאֹם עַד שֶׁחִשַׁבְתִּי לְהֵחָנֵק, וּמִהַרְתִּי וְיָרַקְתִּי מְלֹא לֻגְמִי מַיִם, וּבְגָדַי נִרְטְבוּ כֻּלָם. וְכָל-כָּךְ נִכְשַׁלְתִּי, שֶׁכִּמְעַט בָּכִיתִי.

אֲבָל אַבָּא עָמַד מֵעָלַי וְהִתְפַּקֵעַ מִצְחוֹק.

“אֵין דָבָר, בֵּן, אֵין דָבָר. כָּכָה לוֹמְדִים. עוֹד תִּהְיֶה פַּעַם שַׁתְיָן מֻבְהָק.”

וְהוּא חִבֵּק אֶת כְּתֵפַי וְהִגְבִּיהַּ אוֹתִי מֵעַל לְרֹאשׁוֹ, וְצָעַק:

“לִזְרֹק, בֵּן? לִזְרֹק אוֹתְךָ לְמַטָה, אֶל הַמִקְשָׁה?”

נִבְהַלְתִּי לְרֶגַע, תָּפַסְתִּי בְּקוֹרוֹת הַסֻכָּה וּפִרְפַּרְתִּי בְּרַגְלַי הַקְטַנוֹת וְצָרַחְתִּי:

“לֹא, אַבָּא, לֹא! לֹא לִזְרֹק!”

וְאַבָּא חִבֵּק אוֹתִי וְצָחַק. וְאַחַר-כָּךְ יָשַׁבְנוּ עַל הַמִזְרָן הַיָשָׁן וְאַבָּא סָחַט וְנִעֵר אֶת חֻלְצָתִי סְפוּגַת הַמַיִם, וְתָלָה אוֹתָהּ עַל אֵיזֶה זִיז, כְּמוֹ דֶגֶל צִבְעוֹנִי וְאָמַר:

"בֵּינָתַיִם, בֵּן, עַד שֶׁהַחֻלְצָה תִּתְיַבֵּשׁ, שֵׁב וַאֲסַפֵּר לְךָ עַל אֲבַטִיחֵי-קַקוּן.

וַאֲנִי יָשַׁבְתִּי אֵצֶל אַבָּא, בְּסֻכַּת-הַשׁוֹמְרִים, וּבַחוּץ נָשְׁבָה רוּחַ חַמָה שֶׁל שִׁלְהֵי-קַיִץ. לְמַטָה, מִתַּחְתֵּינוּ, הוֹרִיקוּ אַחֲרוֹנֵי-הָאֲבַטִיחִים שֶׁעוֹד לֹא נִקְטְפוּ בְּאֵיזוֹ יַרְקוּת כֵּהָה וּמַבְרִיקָה. וְאַבָּא אָמַר:

“רוֹאֶה אַתָּה, בֵּן, אֶת הַתֵּל הָאָפֹר הַהוּא, שָׁם, בַּמִזְרָח, בַּמָקוֹם שֶׁהָאֵד מְרַטֵט? שָׁם הָיָה הַכְּפָר קַקוּן. בָּאֲדָמוֹת הַשְׁחוֹרוֹת וְהַשְׁמֵנוֹת שֶׁלוֹ הָיוּ גְדֵלִים הָאֲבַטִיחִים הֲכִי גְדוֹלִים וַהֲכִי מְתוּקִים שֶׁבְּכָל אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.”

“מָה, בֶּאֱמֶת, אַבָּא? הֲכִי מְתוּקִים?” שָׁאַלְתִּי.

“כֵּן, כֵּן,” אָמַר אַבָּא, “שִׁמְעָם שֶׁל אֲבַטִיחֵי קַקוּן יָצָא לְמֵרָחוֹק. וּמִכָּל הַסְבִיבָה הַקְרוֹבָה וְהָרְחוֹקָה הָיוּ בָּאִים סוֹחֲרִים בִּימֵי קְטִיף-הָאֲבַטִיחִים. בַּיָמִים הַחַמִים הָאֵלֶּה מַרֻבִּים הַטְלָלִים בַּלֵילוֹת וְהַטַל הוּא שֶׁמַמְתִּיק אֶת אֲבַטִיחֵי-קַקוּן.”

“מָה, אַבָּא, דַוְקָא בַּיָמִים הַחַמִים?”

"כֵּן, אָמַר אַבָּא, “הַיָמִים שֶׁל שִׁלְהֵי הַקַיִץ הֵם חַמִים בֶּאֱמֶת. הֵם חַמִים יוֹתֵר מִימֵי הַקַיִץ עַצְמָם.”

“אֲבָל, אַבָּא,” שָׁאַלְתִּי, “אֵיךְ הוֹבִילוּ אֶת הָאֲבַטִיחִים?”

“עַל גְמַלִים,” אָמַר אַבָּא, עַל דַבְּשׁוֹת הַגְמַלִים. אֶת כַּדוּרֵי-הַדְבַשׁ שֶׁל קַקוּן הוֹלִיכוּ בַּלַיְלָה אֶל הַחוֹף בְּשַׁיָרוֹת גְמַלִים."

“בַּלַיְלָה,” שָׁאַלְתִּי, “לָמָה דַוְקָא בַּלַיְלָה?”

“כָּכָה,” אָמַר אַבָּא, “דַוְקָא בְּלֵילוֹת יָרֵחַ בְּהִירִים. אֹרְחוֹת הַגְמַלִים הָיוּ מִשְׂתָּרְכוֹת לְאֹרֶךְ הַנַחַל הַזֶה שֶׁמִתַּחְתֵּנוּ עַל שְׂפַת-הַיָם. אֵלֶה הָיוּ אֲבַטִיחֵי-יְצוּא,” צָחַק אַבָּא. “עוֹד לִפְנֵי שֶׁהָיוּ לָנוּ תַּפּוּזֵי-יְצוּא כְּבָר הָיוּ לָנוּ אֲבַטִיחֵי-יְצוּא…”

אַבָּא יָרַד בַּסֻלָם הָרָעוּעַ אֶל הַמִקְשָׁה. שְׁלַבֵּי הָעֵץ חָרְקוּ וְנֶאֶנְחוּ כְּשֶׁטִפֵּס אַבָּא וְחָזַר וּבְיָדוֹ אֲבַטִיחַ מְבֻקָע.

“יוֹדֵעַ אַתָּה, בֵּן, אֵיךְ נִקְרָאוֹת הָרוּחוֹת הַיָפוֹת וְהַיְבֵשׁוֹת הָאֵלֶה?”

“לֹא, אַבָּא,” אָמַרְתִּי מִתּוֹךְ הָאֲבַטִיחַ הַמָתוֹק, “לֹא. אֵיךְ?”

“לָרוּחוֹת הָאֵלֶה,” אָמַר אַבָּא, “קוֹרְאִים ‘רוּחוֹת שֶׁל אִסְתַּן’.”

“אִסְתַּן?” שָׁאַלְתִּי, “מַה זֶה אִסְתַּן?”

“זֶה מִין שֵׁם כָּזֶה,” אָמַר אַבָּא, “שֵׁם לְרוּחוֹת-הַזָהָב שֶׁל הַסְתָו.”

“אֲנִי יוֹדֵעַ,” קָרָאתִי פִּתְאֹם, "אֵלוּ הָרוּחוֹת שֶׁמוֹלִידוֹת אֶת הַחֲצָבִים!

אַבָּא צָחַק.

“טִפְּשׁוֹן, אַל תְּעַרְבֵּב. אָמְנָם, גַם לַחֲצָבִים צֶבַע זָהֹב. אֲבָל הָרוּחוֹת הַלָלוּ לְחוּד וְהַחֲצָבִים לְחוּד.”

“הַיְלָדִים אוֹמְרִים שֶׁכְּבָר יֶשְׁנָם חֲצָבִים בַּשָׂדֶה,” אָמַרְתִּי לְאַבָּא.

“כֵּן, נָכוֹן. יֶשְׁנָם. זֶהוּ הַזְמַן: שִׁלְהֵי הַקַיִץ, רוּחוֹת הָאִסְתַּן הַצְפוֹנִיוֹת, הַלֵילוֹת הַקְרִירִים וְהַבְּהִירִים. אֵלֶה הֵם יְמֵי הֶחָצָב הָאֲמִתִּיִים.”

הִפְצַרְתִּי בְּאַבָּא שֶׁנָבִיא חֲצָבִים הַבַּיְתָה, בְּדַרְכֵּנוּ חֲזָרָה. אַבָּא הִסְכִּים וְאָמַר שֶׁהוּא יוֹדֵעַ הֵיכָן נֶחְבָּאִים הַחֲצָבִים.

“יֵשׁ לָהֶם מְקוֹמוֹת מִסְתּוֹר מִשֶׁלָהֶם,” צָחַק אַבָּא, “מַמָשׁ כְּמוֹ לְחַיוֹת קְטַנוֹת.”

יָשַׁבְנוּ בַּסֻכָּה וּבָצַעְנוּ אֶת בְּשַׂר-הָאֲבַטִיחִים הָאָדֹם וְהַקָרִיר. וּמֵי-הַדְבַשׁ נָזְלוּ מִבַּעַד לְסִדְקֵי הַקְרָשִׁים אֶל הָאֲדָמָה שֶׁמִתַּחַת. וְאַבָּא אָמַר:

“מִתַּחַת לַסֻכָּה יֵשׁ מְהוּמָה שֶׁל דַבּוּרִים. מֵי-הַדְבַשׁ שֶׁל הָאֲבַטִיחִים מוֹשְׁכִים אוֹתָם הֵנָה מֵרָחוֹק. צָרִיךְ לְהִזָהֵר.”

הֵצַצְתִּי מִבַּעַד לַסְדָקִים וְרָאִיתִי אֶת הַנְחִיל הַכָּתֹם-אָדֹם מְזַמְזֵם וְחָג לוֹ חוּגוֹת בֵּין עַמוּדֵי הָעֵץ שֶׁל הַשׁוֹמֵרָה.

“יוֹם אֶחָד,” אָמַר לִי אַבָּא, “רָאִיתִי אֲבַטִיחַ מוּזָר. צִבְעוֹ לֹא הָיָה אָדֹם אֶלָא אַחֵר, מֵעֵין כָּתֹם. נִגַשְׁתִּי לִרְאוֹת מַה שָׁם, וְהִנֵּה נְחִיל עָצוּם שֶׁל דַבּוּרִים פָּרַח וְעָף! וּמִן הָאֲבַטִיחַ הַמוּזָר לֹא נוֹתְרָה אֶלָּא קְלִפָּה דַקָה וִירֻקָה…”

אַבָּא צָחַק. הִשְׁלַכְנוּ אֶת קְלִפּוֹת הָאֲבַטִיחִים הַמְכֻרְסָמוֹת מַטָה, אֶל הָאֲדָמָה. רָאִיתִי אֵיךְ הַדַבּוּרִים חוֹפְזִים וְעָטִים עַל הַקְלִפּוֹת בִּשְׁקִיקָה צְמֵאָה. וְאַבָּא אָמַר:

“כְּבָר אֵין הַחֹם הַגָדוֹל. מִט”וּ בְּאָב, אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ הַקַדְמוֹנִים, תַּשׁ כֹּחָהּ שֶׁל חַמָה. וְעַכְשָׁו כְּבָר סוֹף אָב."

“אֲבָל עוֹד חַם,” אָמַרְתִּי “עוֹד יֵשׁ יָמִים חַמִים נוֹרָא.”

“כֵּן,” אָמַר אַבָּא, “אֲבָל זֶהוּ כְּבָר לֹא אוֹתוֹ הַחֹם. וְאֵלֶה כְּבָר אֵינָם אוֹתָם הַיָמִים.”

פִּתְאֹם רָאִיתִי אֶת הַשָׂדֶה שֶׁמִתַּחְתֵּינוּ מָלֵא עֲרֵמוֹת אֲבַטִיחִים. פִּירָמִידוֹת יְרֻקוֹת מְלֹא כָּל הַמִקְשָׁה. רָאִיתִי אֶת הַגַמָלִים טוֹעֲנִים אֶת הָאֲבַטִיחִים בְּשַׂקֵיהֶם. רָאִיתִי אֶת הַשַׁיָרוֹת מִשְׂתָּרְכוֹת בְּלֵילוֹת הַיָרֵחַ הַבְּהִירִים.

“אַבָּא,” שָׁאַלְתִּי, “לְאָן הָיוּ מְשִׁיטִים אֶת הָאֲבַטִיחִים?”

אַבָּא חִיֵךְ. הוּא רָאָה שֶׁהַסִפּוּר עַל אֲבַטִיחֵי-קַקוּן אֵינוֹ נוֹתֵן לִי מָנוֹחַ. הוּא רָאָה בְּעֵינַי הַהוֹזוֹת-פִּתְאֹם אֶת מַרְאֵה-הַגְמַלִים וְהַיָם וְאֶת הָאֲפֵלָה הַבְּהִירָה.

“לְמִצְרַיִם,” אָמַר אַבָּא, “לִנְמַלֵי מִצְרַיִם. לְעַזָה, לְרָפִיחַ, וְאוּלַי גַם לִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים.”

“כָּל הַלַיְלָה,” שָׁאַלְתִּי, “כָּל הַלַיְלָה?”

“כֵּן,” אָמַר אַבָּא, “מַה יֵשׁ כָּאן לְהִתְפַּלֵא. בַּלַיְלָה קַר וְנוֹחַ לַעֲבֹד. וְגַם הַסִירוֹת טְעוּנוֹת-הָאֲבַטִיחִים יְכוֹלוֹת לְהַגִיעַ בְּמוֹעֲדָן אֶל הַשְׁוָקִים.”

“אֲבָל בַּלַיְלָה,” קָרָאתִי," בַּלַיְלָה הָרֵי כָּל הַתַּנִים וְכָל הַנְחָשִׁים וְכָל הַשׁוֹדְדִים…"

“חֲדַל,” הִפְסִיק אוֹתִי אַבָּא, “חֲדַל לְקַשְׁקֵשׁ. אֵלֶה הֵן שְׁטֻיוֹת. כְּשֶׁעוֹבְדִים הֲרֵי לֹא מַרְגִישִׁים בְּשׁוּם דָבָר.”

הִשְׁתַּתַּקְתִּי וְהִרְהַרְתִּי בַּדְבָרִים שֶׁאָמַר אַבָּא. פִּתְאֹם רָצִיתִי נוֹרָא לִהְיוֹת נַעַר קָטָן מִנַעֲרֵי הָעַרְבִים, מוֹלִיכֵי-הַשַׁיָרוֹת. רָצִיתִי לְהִתְנַדְנֵד עַל הַדַבָּשׁוֹת, לְהִזָרֵק אֶל הַסִירוֹת, לְהִתְנַשֵׂא עִם הַגַלִים וְלַעֲלוֹת עִם אוֹר הַבֹּקֶר בַּמֵזַח הַחוֹרֵק שֶׁל עַזָה אוֹ רָפִיחַ. פִּתְאֹם רָצִיתִי נוֹרָא לָשֶׁבֶת בִּמְהוּמַת הַשׁוּק שֶׁל עָרֵי-מִצְרַיִם. לָשֶׁבֶת וְלִרְאוֹת: אֵיךְ מוֹכְרִים וְאֵיךְ קוֹנִים; אֵיךְ פּוֹצְחִים וְאֵיךְ בּוֹצְעִים; וְאֵיךְ מְחַלְנִים חַלוֹנוֹת וּפוֹלְחִים פְּלָחִים אֲדֻמִים וְדִבְשִׁיִים; וְאֵיךְ נֶחְטָפִים בְּתַאֲוָה גְדוֹלָה אֲבַטִיחֵי קַקוּן הַמְתוּקִים…

אֲבָל אַבָּא הִפְסִיק אוֹתִי מֵהֲזָיוֹתַי:

“דַי קִשְׁקַשְׁנוּ הַיוֹם, בֵּן,” אָמַר אֵלַי, “עֵת לָשׁוּב הַבַּיְתָה.”

יָרַדְנוּ מִן הַשׁוֹמֵרָה שֶׁל אַבָּא, וּבְבַת-אַחַת חָזַרְתִּי אֶל הַקַיִץ הַחַם, אֶל הַזֵעָה וְאֶל רֵיחַ הָרִקָבוֹן הַמְתַקְתַּק שֶׁל הָאֲבַטִיחִים הַנְטוּשִׁים.

וְאַבָּא עָמַד בְּהַבְטָחָתוֹ וּלְקָחַנִי אֶל הַפִּנָה הַחֲבוּיָה שֶׁבָּהּ הָיוּ נִסְתָּרִים הַחֲצָבִים. הֵם הָיוּ זְקוּפִים וַעֲדִינִים מְאֹד וּפְרִיחָתָם הַצְחוֹרָה רַק עַתָּה הֵחֵלָה.

קָטַפְנוּ כַּמָה נֵרוֹת-חֲצָבִים וְאַבָּא הִפְקִיד אֶת כֻּלָם בְּיָדִי. וּכְשֶׁנָשָׂאתִי אוֹתָם, רַכִּים וּקְרִירִים, עַל זְרוֹעוֹתַי, הִרְגַשְׁתִּי פִּתְאֹם שֶׁבֶּאֱמֶת כְּבָר תַּשׁ כֹּחָהּ שֶׁל הַחַמָה. וּבֶאֱמֶת כְּבָר מְנַשְׁבוֹת רוּחוֹת הַזָהָב הַצְפוֹנִיוֹת שֶׁאַבָּא קָרָא קֹדֶם בִּשְׁמָן. וּבֶאֱמֶת כְּבָר יֵשׁ אֵיזֶה רֵיחַ מְשֻׁנֶה בַּאֲוִיר הַשָׁקוּף. וּפִתְאֹם יָדַעְתִּי שֶׁעַכְשָׁו, מַמָשׁ בְּרֶגַע זֶה, חוֹלֵף עַל פָּנַי וּמִתְרַחֵק לוֹ הַקַיִץ. וְעוֹד מְעַט יָבוֹא הַסְתָו.

אַבָּא לִוָה אוֹתִי עַד לַשַׁעַר, וּמִשָׁם כְּבָר לֹא הָיָה רָחוֹק.

“שָׁלוֹם, בֵּן,” קָרָא וְהֵנִיף אֵלַי בִּבְרָכָה אֶת רוֹבֵה-הַצַיִד אֲרֹךְ-הַקָנֶה, “שָׁלוֹם וּלְהִתְרָאוֹת!”

רָאִיתִי שֶׁאַבָּא מְמַהֵר לָשׁוּב אֶל סֻכַּת-הַשְׁמִירָה וְלֹא רָצִיתִי לְעַכֵּב בַּעֲדוֹ.

“שָׁלוֹם, אַבָּא,” קָרָאתִי גַּם אֲנִי וְנִפְנַפְתִּי אֵלָיו בַּאֲגֻדַת-הַחֲצָבִים הָרַכִּים, “לְהִתְרָאוֹת!”

וּבְלִבִּי כָּל-כָּךְ הִשְׁתּוֹקַקְתִּי לָשֶׁבֶת שׁוּב עַל הַמִזְרָן הַיָשָׁן בַּשׁוֹמֵרָה שֶׁל אַבָּא, לִרְאוֹת אֶת חֻלְצָתִי הָרְטֻבָּה מִתְנוֹסֶסֶת כְּמוֹ דֶּגֶל צִבְעוֹנִי, לְהַשְׁקִיף מִן הַמְרוֹמִים עַל כָּל הַשָׂדוֹת שֶׁמִסָבִיב, לִשְׁמֹעַ אֶת אַבָּא שָׁב וּמְסַפֵּר עַל הַיָמִים שֶׁהָיוּ, וְלַהֲזוֹת לִי, בְּאֵין מַפְרִיעַ, אֵיךְ מַפְלִיגִים לָהֶם בַּיָם אֲבַטִיחֵי-קַקוּן הַמְתוּקִים.

בְּאֶחָד מִיָמָיו הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל חֹדֶשׁ אָב, יוֹם חַם וָלַח, בִּקְשַׁנִי אַבָּא לְהִצְטָרֵף אֵלָיו לְהַשְׁקָיַת הַכְּרָמִים. הִסְכַּמְתִּי בְּשִׂמְחָה, וְאַבָּא הִסְכִּים, לִכְבוֹדִי, לָתֵת בְּיָדַי אֶת מוֹשְׁכוֹת הַסוּסָה בִּנְסִיעָתֵנוּ אֶל הַכְּרָמִים.

מִכָּל כַּרְמֵי הַסְבִיבָה כְּבָר עָלָה שְׁאוֹן הַבּוֹצְרִים, וְרַק בַּכֶּרֶם שֶׁלָנוּ עוֹד לֹא הֵחֵל הַבָּצִיר.

“אֶצְלֵנוּ,” אָמַר לִי אַבָּא, “כֶּרֶם מְיֻחָד-בְּמִינוֹ. כֶּרֶם אָפִיל.”

“מַה זֶה אָפִיל?” שָׁאַלְתִּי.

“אָפִיל,” אָמַר אַבָּא, “זֶהוּ פְּרִי הַמְאַחֵר לְהַבְשִׁיל. וּבְעֶצֶם, לֹא הַכֶּרֶם אָפִיל. הָעֲנָבִים הֵם אֲפִילִים.”

“בֶּאֱמֶת,” אָמַרְתִּי, “אֶפְשָׁר בֶּאֱמֶת לְהִתְפַּלֵּא. בְּכָל כַּרְמֵי הַסְבִיבָה כְּבָר בּוֹצְרִים וְאֶצְלֵנוּ לֹא.”

“תִּתְפַּלֵא,” צָחַק אַבָּא, “מִי שֶׁמְאַחֵר לְהַגִיעַ לַשׁוּק, הוּא שֶׁמַרְוִיחַ!”

הִתְפַּלֵאתִי בֶּאֱמֶת. מַה יֵשׁ בָּאֲדָמָה שֶׁלָנוּ שֶׁגוֹרֵם לָעֲנָבִים לְהַבְשִׁיל כָּל-כָּךְ מְאֻחָר, סָמוּךְ לְרֹאשׁ-הַשָׁנָה? הֲרֵי הָאֲדָמָה אוֹתָהּ הָאֲדָמָה מִסָבִיב, אַדְמַת מִישׁוֹר שְׁחוֹרָה וּשְׁמֵנָה. וְהַלַחוּת – אוֹתָהּ לַחוּת הַמְעִיקָה מִסָבִיב וְהַחֹם הַקָשָׁה שֶׁל חֹדֶשׁ אָב – אוֹתוֹ חֹם. וְאַבָּא אָמַר פִּתְאֹם:

“הִזָהֵר! כָּאן הַיְרִידָה אֶל הַוַאדִי. הַדֶרֶךְ מִתְפַּתֶּלֶת. סִבּוּב אֶחָד מֻטְעֶה – וְהָעֲגָלָה תִּתְהַפֵּך!”

מָשַׁכְתִּי בַּמוֹשְׁכוֹת בְּבַת אַחַת. הַסוּסָה נֶעֶצְרָה פִּתְאֹם, נָטְתָה עַל צִדָהּ, וְכִמְעַט שֶׁנִזְרַקְנוּ עִם הָעֲגָלָה לְתוֹךְ הַוַאדִי. אַבָּא חָטַף אֶת הַמוֹשְׁכוֹת מִיָדַי, וְהַסוּסָהּ הִרְגִישָׁה מִיָד מִי הוּא הַנוֹהֵג בָּהּ. הִיא הִתְיַשְׁרָה מַעַצְמָה, וַאֲפִלוּ הִפְנְתָה אֲחוֹרַנִּית אֶת רֹאשָׁהּ, כְּאִלוּ לִרְאוֹת, אִם גָרְמָה לָנוּ לְהִבָּהֵל.

“אֲנִי נוֹרָא מִצְטָעֵר, אַבָּא,” אָמַרְתִּי, “לֹא הָיִיתִי צָרִיךְ לִמְשֹׁךְ בְּכָל הַכֹּחַ.”

“אֵין דָבָר,” אָמַר אַבָּא, “עַכְשָׁו הִיא כְּבָר בְּסֵדֶר. הַיְרִידָה אֶל הַוַאדִי הִיא תָּמִיד מְסֻכֶּנֶת. זֶה עִנְיָן שֶׁל נִסָיוֹן.”

“כֵּן,” אָמַרְתִּי, “הַסוּסָה גַם הִיא קְצָת אֲשֵׁמָה.”

“לֹא, לֹא,” צָחַק אַבָּא, “הִיא לֹא אֲשֵׁמָה בִּכְלָל. הִיא פָּשׁוּט הִרְגִישָׁה שֶׁיָדַיִם שֶׁל טִירוֹן נוֹהֲגוֹת בָּהּ. לָכֵן נִסְתָה לְצַפְצֵף.”

אַחֲרֵי הַוַאדִי הִתְיַשְׁרָה הַדֶרֶךְ וְרָצָה לָהּ בֵּין חוֹמוֹת תִּירָס יְרֻקוֹת, גְבוֹהוֹת, וּבֵין הַכְּרָמִים הַכֵּהִים שֶׁעָמְדוּ קְרוֹבִים לְהַבְשָׁלָתָם. הַסוּסָה מִהֲרָה בַּדֶרֶךְ הַמֻכֶּרֶת, הָעֲגָלָה רָהֲטָה אַחֲרֶיהָ לְלֹא קְפִיצוֹת, לְלֹא רְעָשִׁים, לְלֹא אָבָק.

“אַל תִּשְׁכַּח לִפְנוֹת בַּפְּנִיָה אֶל הַסֻכָּה,” אָמַר אַבָּא.

“לָמָּה אֶל הַסֻכָּה?” שָׁאַלְתִּי, “הֲרֵי אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים לְהַשְׁקוֹת?”

“כֵּן,” אָמַר אַבָּא, “יוֹצְאִים לְהַשְׁקוֹת. אֲבָל מָה עִם הַכֵּלִים?”

וְאַבָּא הִסְבִּיר לִי אֵיךְ נַעֲשֵׂית הִשְׁקָיַת הַכְּרָמִים:

“אֲנַחְנוּ מַשְׁקִים בַּהֲצָפָה,” אָמַר אַבָּא, “כָּל שׁוּרָה הִיא עֲרוּגָה. הַמַיִם יוֹרְדִים לְאִטָם בַּעֲרוּגוֹת, דֶרֶךְ מִכְשׁוֹלֵי הַסְכָרִים הַקְטַנִים. וּכְשֶׁהֵם מַגִיעִים לִקְצֵה הָעֲרוּגוֹת, אֶל הַסֶכֶר הַגָבוֹהַּ, מַעֲבִירִים אֶת הַבְּרָזִים אֶל הַשׁוּרָה הַבָּאָה.”

“וְאֵיךְ מַשְׁגִיחִים עַל הַמַיִם?” שָׁאַלְתִּי.

“זֶהוּ הַדָבָר הֶחָשׁוּב בְּיוֹתֵר,” אָמַר אַבָּא, “לְהַשְׁגִּיחַ עַל הַמַיִם שֶׁלֹּא יִפְרְצוּ.”

פִּתְאֹם פָּנְתָה דֶרֶךְ צְדָדִית לְצַד יָמִין. הַסוּסָה הֵאֵטָה אֶת מֵהֲלָכָה, וַאֲנִי הִבְחַנְתִּי בְּאִחוּר שֶׁהָיִיתִי צָרִיךְ לִפְנוֹת.

“עֲצֹר אֶת הַסוּסָה!” קָרָא אַבָּא.

שׁוּב מָשַׁכְתִּי בַּמוֹשְׁכוֹת בְּכָל כֹּחִי. הָרֶסֶן נִלְחַץ אֶל שְׂפָתֶיהָ הַמַלְבִּינוֹת שֶׁל הַסוּסָה וְהִכְאִיב לָהּ. הִיא נֶעֶצְרָה מִיָד, וַאֲפִלוּ הִתְרוֹמְמָה עַל רַגְלֶיהָ הָאֲחוֹרִיוֹת, כְּשֶׁרַגְלֶיהָ הַקִדְמִיוֹת מוּרָמוֹת בַּאֲוִיר וּשְׁלוּחוֹת לְפָנֶיהָ.

“לֹא כָּל-כָּךְ חָזָק!” קָרָא אַבָּא.

הִרְפֵּיתִי מִיָד מִן הַמוֹשְׁכוֹת. הַסוּסָה שׁוּב לֹא הֵבִינָה אֶת כַּוָנָתִי, וּבִמְקוֹם לִפְנוֹת בַּדֶרֶךְ הַצָרָה אֶל סֻכַּת-הַכְּרָמִים, הִמְשִׁיכָה לָרוּץ בַּדֶרֶךְ הָרָאשִׁית.

“עַכְשָׁו עֲצֹר שׁוּב,” אָמַר לִי אַבָּא, "אֲבָל בִּמְתִינוּת, לֹא בְּבַת-אַחַת!

עָשִׂיתִי כְּמוֹ שֶׁאָמַר, וְהַסוּסָה נֶעֶצְרָה בִּמְקוֹמָהּ.

“עַכְשָׁו מְשֹׁךְ לְאַט-לְאַט בַּמוֹשְׁכָה הַיְמָנִית, עַד שֶׁהִיא תִּסְתּוֹבֵב,” אָמַר אַבָּא.

וּרְאֵה זֶה פֶּלֶא: הַסוּסָה הִסְתּוֹבְבָה בְּאִטִיוּת וְהֵסֵבָּה פָּנֶיהָ לְאָחוֹר.

“עַכְשָׁו הַפְנֵה אוֹתָהּ שׁוּב יָמִינָה,” אָמַר אַבָּא, “לְכִווּן הַסֻכָּה.”

עָשִׂיתִי כִּדְבָרָיו, וְהַסוּסָה נִשְׁמְעָה לִי לְהַפְלִיא.

"אַתָּה מַמָשׁ עֶגְלוֹן! צָחַק אַבָּא.

“לֹא,” אָמַרְתִּי, “זֶה רַק כְּשֶׁאַתָּה עַל-יָדִי.”

“אֵין דָבָר,” אָמַר אַבָּא, “אַתָּה עוֹד תִּלְמַד. אַף אֶחָד לֹא נוֹלַד עִם הַמוֹשְׁכוֹת בַּיָד.”

הִגַעְנוּ אֶל רַחֲבַת הַכֻּרְכָּר הַקְטַנָה שֶׁלִפְנֵי הַסֻכָּה. אַבָּא יָרַד וּמִהֵר לִקְשֹׁר אֶת רִתְמוֹת הַסוּסָה אֶל אֶחָד מֵעַמוּדַי הַסֻכָּה.

“אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מַה יֵשׁ לָהּ הַיוֹם,” אָמַר אַבָּא, “מֵהַבֹּקֶר הִיא מְעֻצְבֶּנֶת, מְנַסָה לְהִתְחַמֵק.”

יָרַדְתִּי גַם אֲנִי וְעָזַרְתִּי לְאַבָּא לְהַעְמִיס עַל הָעֲגָלָה אֶת כָּל הַכֵּלִים הַנְחוּצִים: מֵעְדְרִים, טוּרִיוֹת, אִתִּים וַאֲפִלוּ מַפְתְּחוֹת-צִנוֹרוֹת חֲלוּדִים וּכְבֵדִים. לְבַסוֹף הִנִיחַ אַבָּא עַל הָעֲגָלָה שְׁנֵי זוּגוֹת מַגְפֵי-גוּמִי גְדוֹלִים. אַבָּא הִתִּיר אֶת הַסוּסָה, בָּחַן אִם לֹא שָׁכַח כְּלוּם וְהֵאִיץ שׁוּב בַּסוּסָה.

“עַכְשָׁו נִסַע לְהָנִיעַ אֶת הַבְּאֵר!” אָמַר אַבָּא.

יָצָאנוּ בִּמְרוּצָה אֶל הַדֶרֶךְ. עַד-מְהֵרָה שָׁבָה וְהִתְפַּתְּלָה הַדֶרֶךְ אֶל הַוַאדִי, אֲבָל הַסוּסָה רָהֲטָה בַּמוֹרָד תַּחַת יָדָיו הַבְּטוּחוֹת שֶׁל אַבָּא, וַאֲפִלוּ לֹא הִרְגַשְׁנוּ בְּסִבּוּבֵי הַדֶרֶךְ.

לְיַד הַבְּאֵר עָצַר אַבָּא וְהִנִיחַ אֶת מוֹשְׁכוֹת הַסוּסָה בְּיָדַי. “שְׁמֹר עָלֶיהָ,” אָמַר, “שֶׁלֹא תִּבְרַח! אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מַה יֵשׁ לָהּ הַיוֹם.”

הוּא נִכְנַס אֶל הַבְּאֵר וְהִתְעַסֵק בָּהּ, לַהֲנִיעָהּ. הַסוּסָה לֹא עָמְדָה בְּשֶׁקֶט. הִתְפַּתְּלָה בֵּין הַיְצוּלִים לְכָאן וּלְכָאן, מָשְׁכָה, נָשְׁכָה אֶת הָרֶסֶן וְהָיְתָה עַצְבָּנִית מְאֹד.

“נוּ,” אָמַר אַבָּא, “הַמַיִם זוֹרְמִים, בָּרוּךְ הַשֵׁם. הַבְּאֵר הִתְעַקְשָׁה קְצָת, אֲבָל נִכְנְעָה. וְעַכְשָׁו מַהֵר, אֶל הַכֶּרֶם!”

הַפַּעַם מִהַרְנוּ עוֹד יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר קֹדֶם. אַבָּא אֲפִלוּ הִצְלִיף קְצָת עַל גַב הַסוּסָה.

“הַמַיִם כְּבָר זוֹרְמִים בָּעֲרוּגוֹת,” אָמַר, “כָּל הַבְּרָזִים נִשְׁאֲרוּ פְּתוּחִים. עַכְשָׁו צָרִיךְ לְהִזְדָרֵז. זֶה כְּבָר לֹא מִשְׂחָק! עַכְשָׁו זֹאת עֲבוֹדָה!”

אַבָּא הֶרְאָה לִי כָּל דָבָר וְדָבָר. אֵיךְ מַנִיחִים אֶת רֹאשׁ הַבֶּרֶז בְּפִתְחָהּ שֶׁל הָעֲרוּגָה; אֵיךְ מְעָרְמִים עֲרֵמוֹת עָפָר לַסְכָרִים; וְאֵיךְ סוֹתְמִים מְאוּרוֹת חָבוּיוֹת שֶׁל חֹלֶד אוֹ שֶׁל נְחָשִׁים. מְאוּרוֹת, שֶׁהַמַיִם נִבְלָעִים בָּהֶן כְּאִלוּ אֵין לָהֶן קָצֶה; וְאֵיךְ מַתִּיזִים רֹאשׁוֹ שֶׁל שִׂיחַ-פֶּטֶל בְּמַכַּת מַעְדֵר אַחַת; וַאֲפִלוּ אֵיךְ מוֹרְטִים גַרְגֵר שֶׁהִבְשִׁיל מִן הָאֶשְׁכּוֹל; שׁוֹטְפִים אוֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן בְּמַיִם וּמְטִילִים לְתוֹךְ הַפֶּה, בְּלִי לַעֲצֹר בִּכְלָל.

“אֵלֶה הָעֲנָבִים שֶׁאֲנִי הֲכִי אוֹהֵב,” אָמַר אַבָּא, “קָרִים מִן הַלַיְלָה, רַעֲנַנִים מִטַל-הַבֹּקֶר, וּמְתוּקִים מִן הַקַיִץ.”

הָלַכְתִּי אַחֲרֵי אַבָּא מֵעֲרוּגָה לַעֲרוּגָה, עֶזְרָתִי לוֹ לְתַקֵן סְכָרִים שֶׁנִפְרְצוּ, הִתְכּוֹפַפְתִּי מִתַּחַת לַגְפָנִים הַנְמוּכוֹת וְנִתְקַלְתִּי בְּחוּטֵי-הַבַּרְזֶל שֶׁהִתְגוֹלְלוּ בְּכָל מָקוֹם.

“לְכָל עוֹנָה,” אָמַר לִי אַבָּא, “יָפְיָהּ שֶׁלָהּ בַּכֶּרֶם. בָּאָבִיב, לְמָשָׁל, כָּל הָעֲרוּגָה מְלֵאָה פְּרָחִים. צִפָּרְנֵי-חָתוּל כְּתֻמִים הַמַקְדִימִים לִפְרֹחַ, נֵץ-הֶחָלָב הַמַלְבִּין בִּגְבִיעָיו וַאֲפִלוּ סֵיפַן-הַתְּבוּאָה הַמִתְחַבֵּא בֵּין הָעֲרוּגוֹת, בְּמָקוֹם שֶׁלַהֲבֵי הַמַחֲרֵשָׁה לֹא יַשִׂיגוּהוּ.”

אַבָּא נָעַל אֶת הַמַגָפַיִם הַגְדוֹלִים שֶׁהוֹרִיד מִן הָעֲגָלָה. גַם אֲנִי נִסִיתִי, אֲבָל לֹא יָכֹלְתִּי לָלֶכֶת בָּהֶם. רַגְלַי הָיוּ כָּל-כָּךְ קְטַנוֹת בְּתוֹכָם עַד שֶׁמִיָד נִכְשַׁלְתִּי וְנָפַלְתִּי אֶל תּוֹך הַבֹּץ.

“לֵךְ יָחֵף,” צָחַק אַבָּא, “אֵין דָבָר, תִּתְרוֹצֵץ יָחֵף, לֹא נוֹרָא. רַק הִזָהֵר מִנְחָשִׁים.”

הַמַיִם, שֶׁזָרְמוּ בְּמוֹרַד הָעֲרוּגוֹת, הָיוּ צוֹנְנִים וּנְעִימִים. וְהַקֶצֶף הַחוּם-לְבַנְבַּן שֶׁעָלָה עַל פְּנֵיהֶם דִגְדֵג אֶת רַגְלַי. הָאֲדָמָה נֶהְפְכָה לְבֹץ קַר, שֶׁנָעִים הָיָה לְהַשְׁקִיעַ בְּתוֹכוֹ אֶת כַּפּוֹת רַגְלַי הַיְחֵפוֹת. עַד-מְהֵרָה נִתְכַּסוּ רַגְלַי בְּמַעֲטֵה-בֹּץ, וּכְשֶׁיָצָאתִי מִן הָעֲרוּגָה הִתְיַבֵּשׁ הַבֹּץ, נִצְמַד לְרַגְלַי וְכִסָה אוֹתָן בְּמַעֲטָה כֵּהָה וְצָמִיג.

“מַמָשׁ כְּמוֹ הַמַגָפַיִם,” צָחַק אַבָּא, “מַמָּשׁ כְּמוֹ מַגָפַיִם שֶׁל בֹּץ!”

כָּכָה הָלַכְנוּ בֵּין הָעֲרוּגוֹת, מִתַּחַת לְמַעֲטֵה הֶעָלִים. אֶשְׁכּוֹלוֹת, שֶׁהֵחֵלוּ לְהַשְׁחִיר, הֵצִיצוּ מִן הַגְפָנִים וְרֵיחַ הַגָפְרִית דָבֵק לְכָל בְּגָדֵינוּ.

“רֵיחַ מַטְרִיד רֵיחַ הַגָפְרִית,” אָמַר אַבָּא, “רֵיחַ שֶׁחוֹדֵר מַמָשׁ לְתוֹךְ הֵעוֹר. כְּבָר תַּרְגִּישׁ בְּעַצְמְךָ.”

הֵרַחְתִּי אֶת בְּגָדַי וְהִרְגַשְׁתִּי בָּרֵיחַ שֶׁל הַגָפְרִית.

“אֲבָל בָּאָבִיב,” אָמַר אַבָּא, “מְהַלְכִים בַּכֶּרֶם רֵיחוֹת גַן-עֵדֶן. רֵיחוֹת פִּרְחֵי-הַבָּר, גַם רֵיחוֹת הַתַּפּוּזִים לֹא יִשְׁתַּווּ אֲלֵיהֶם. הֵרַחְתָּ פַּעַם אֶת רֵיחַ הַסְמָדַר?”

“לֹא,” אָמַרְתִּי, “מַה זֶה סְמָדַר?”

אַבָּא צָחַק. “רֵיחַ הַסְמָדַר הוּא מֵרֵיחוֹת גַן-הָעֵדֶן. זֶהוּ נִיחוֹחָם שֶׁל פִּרְחֵי גַפְנֵי-הַבָּר (הַפְּרָאִיוֹת). נִיחוֹחַ מְשַׁכֵּר מַמָשׁ. וְלֹא רַק אֲנַחְנוּ, הַכּוֹרְמִים, מִשְׁתַּגְעִים מֵרֵיחוֹ. הַדַבּוּרִים וְהַזְבוּבִים וּשְׁאַר הַחֲרָקִים מִשְׁתַּגְעִים אַחֲרָיו גַם הֵם.”

הִשְׁלַמְנוּ סִבּוּב אֶחָד שָׁלֵם מִסָבִיב לְכָל הַחֶלְקָה הַמֻשְׁקֵית. בְּדַרְכֵּנוּ חֲזָרָה אָמַר אַבָּא: "נוּ, רָאִיתָ? זֹאת לֹא תּוֹרָה גְדוֹלָה, נָכוֹן? צָרִיךְ רַק לִשְׁמֹר מִכָּל מִשְׁמָר שֶׁהַמַיִם לֹא יִפְרְצוּ מִן הָעֲרוּגוֹת! וְשֶׁלֹא יַהַפְכוּ אֶת הַדֶרֶךְ לְגַל זוֹרֵם! אַבָּא סִמֵן וְהֶרְאָה לִי כַּמָה עֲרוּגוֹת בִּשְׁבִילִי. “אֶת אֵלֶה תַּשְׁקֶה בְּעַצְמְךָ. אִם תִּצְטָרֵךְ עָזְרָה, קְרָא לִי מִיָד!”

הִתְחַלַקְנוּ בִּכְלֵי-הָעֲבוֹדָה. אַבָּא הִשְׁאִיר לִי מַעְדֵר וְגַם אֶחָד מִן הַמַפְתְּחוֹת הָעֲצוּמִים, שֶׁאוּכַל לִסְגֹר בּוֹ אֶת הַבְּרָזִים, אִם לֹא אֶשְׁתַּלֵט עַל הַהַשְׁקָיָה. שָׁקַעְתִּי בָּעֲבוֹדָה וַאֲפִלוּ לֹא הִבְחַנְתִּי אֵיךְ הִסְתַּלֵק אַבָּא לְחֶלְקָתוֹ וְאֵיךְ רָץ וְחוֹלֵף לוֹ יוֹם הַקַיִץ הַלוֹהֵט. בְּעוֹד אֲנִי מַתְקִין אֶת אַחַד הַסְכָרִים, שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי גַבִּי, מִכִּווּן הַסֻכָּה, אֶת קוֹל מִצְהֲלוֹתֶיהָ שֶׁל הַסוּסָה וְאַחַר-כָּךְ גַם שָׁמַעְתִּי קוֹל קִרְקוּשׁ וְדִרְדוּר וַחֲרִיקַת-קְרָשִׁים רְחוֹקָה. כְּשֶׁקָרַבְתִּי לִקְצֵה הַשׁוּרָה, רָאִיתִי פִּתְאֹם אֶת אַבָּא רָץ וּמְמַהֵר עַל הַדֶרֶךְ, מִחוּץ לָעֲרוּגוֹת.

“מַה קָרָה, אַבָּא?” קָרָאתִי אֵלָיו כְּנִבְהָל.

“הַסוּסָה,” צָעַק אַבָּא וְלֹא הִפְסִיק מֵרִיצָתוֹ, “הַסוּסָה בָּרְחָה!”

רַצְתִּי גַם אֲנִי אַחֲרָיו כִּבְרַת-דֶרֶךְ בְּתוֹךְ הָאָבָק שֶׁהֵקִימָה הַסוּסָה הַנִמְלֶטֶת. עַד שֶׁהִרְגִישׁ בִּי אַבָּא וְקָרָא אֵלַי: “מָה אִתְּךָ? חֲזֹר מִיָד! הַשְׁגַח גַם עַל הַבְּרָזִים שֶׁלִי! תֵּכֶף אָשׁוּב!”

וְהוּא נֶעְלַם בְּפִתּוּל הַדֶרֶךְ בֵּין הַכְּרָמִים, בַּמָקוֹם שֶׁנֶעְלַם עֲנַן הָאָבָק וְהַחֲרִיקוֹת שֶׁל הָעֲגָלָה הַנְטוּשָׁה.

שַׁבְתִּי אֶל הַמַעְדֵר וְאֶל הַהַשְׁקָיָה. מֵעַכְשָׁו לֹא הָיָה לִי רֶגַע שֶׁל מְנוּחָה. רַק גָמַרְתִּי סִבּוּב-הַשְׁגָחָה עַל הַבְּרָזִים שֶׁלִי, וּמִיָד רַצְתִּי לִרְאוֹת אֵיךְ מִתְמַלְאוֹת הָעֲרוּגוֹת שֶׁאַבָּא הִשְׁאִיר. כָּל הַזְמַן חָשַׁשְׁתִּי שֶׁמָא יִפְרְצוּ הַמַיִם מִכָּל הַסְכָרִים בְּבַת-אַחַת, שֶׁמָא יִתְמַלְאוּ כָּל הָעֲרוּגוֹת פִּתְאֹם, שֶׁמָא אַבָּא לֹא יַחֲזֹר, וַאֲנִי לֹא אַסְפִּיק לְהַשְׁגִיחַ עַל הַכֹּל, וְהַמַיִם הַסוֹרְרִים כְּאִלוּ יַרְגִישׁוּ שֶׁרַק אֲנִי הַקָטָן כָּאן לְבַדִי מְמֻנֶה עֲלֵיהֶם – וּבִמְרוּצַת-מְשׁוּבָהּ יַבְקִיעוּ לָהֶם שְׁבִיל, יַחְמְקוּ מִן הַסְכָרִים וְיָצִיפוּ אֶת הַדֶרֶךְ. וְאַבָּא הֲרֵי הִזְהִירַנִי בִּמְפֹרָשׁ: שֶׁלֹא אָעֵז לְהָצִיף אֶת הַדֶרֶךְ! בִּמְרוּצָתִי לֹא הִשְׁגַחְתִּי בַּדֶרֶךְ, פָּצַעְתִּי אֶת רַגְלַי בָּרְגָבִים הַקָשִׁים, וּמִבַּעַד לְמַעֲטֵה הַבֹּץ שֶׁדָבֵק לְרַגְלֵי הִרְגַשְׁתִּי אֵיךְ נִנְעָצִים בִּי קוֹצִים קָשִׁים וּמַכְאִיבִים.

אַךְ כָּל מַאֲמַצַי לֹא הוֹעִילוּ, וְכָל רִיצָתִי הָיְתָה לַשָׁוְא. פָּשׁוּט לֹא יָכֹלְתִּי לְהַשְׁגִיחַ עַל בְּרָזִים רַבִּים כָּל-כָּךְ. כְּשֶׁרַק רָאִיתִי פְּרִיצָה רִאשׁוֹנָה בַּסְכָרִים, הֵנַפְתִּי בַּמַעְדֵר תְּנוּפוֹת חֲזָקוֹת וּמְהִירוֹת, כְּדֵי לִסְתֹּם אֶת הַפִּרְצָה, וּכְבָר מֵאֲחוֹרַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל הַמַיִם הַמְפַכְפְּכִים לָהֶם, פּוֹרְצִים אֶת הַסְכָרִים וְשׁוֹטְפִים אֶת הַדֶרֶךְ. שׁוּם דָבָר לֹא הוֹעִיל. אֶת זֶרֶם הַמַיִם הַגוֹאִים אִי-אֶפְשָׁר הָיָה לִבְלֹם. הַמַעְדֵר הִכְבִּיד עָלַי וְיָדַי כָּאֲבוּ. מֵרֹב הִתְרַגְשׁוּת פָּשׁוּט כָּרַעְתִּי עַל בִּרְכַּי וּבִשְׁתֵּי יָדַי גָרַפְתִּי בֹּץ וּרְגָבִים, לִסְתֹּם אֶת הַסְכָרִים. אֲבָל הַמַיִם צָחֲקוּ לִי, הֵם הִצְטַבְּרוּ בִּקְצֵה הָעֲרוּגוֹת, עָלוּ לְגֹבַהּ וּמִיָד פָּרְצוּ בִּמְהִירוּת, יָשָׁר אֶל הַדֶרֶךְ. הִשְׁתַּטַחְתִּי בְּתוֹךְ הַבֹּץ. הִתְמַלֵאּתִי כֻּלִי בֹּץ. לֹא הִרְגַשְׁתִּי מָה אֲנִי עוֹשֶׂה וְלֹא חַשְׁתִּי כְּלוּם. כְּמוֹ מְטֹרָף חָטַפְתִּי בְּאֶגְרוֹפַי בֹּץ וְתָמַכְתִּי אֶת הַסְכָרִים הַמִתְמוֹטְטִים. וּפִתְאֹם חַשְׁתִּי שֶׁכָּל הַבְּרָזִים פְּתוּחִים עַכְשָׁו וּמַזְרִימִים אֶת מֵימֵיהֶם בְּכָל כֹּחָם. אוּלַי אָרוּץ וְאֶסְגֹר אֶת כָּל הַבְּרָזִים? אוֹ אוּלַי אָטוּס וַאֲמַלֵא עֲרוּגוֹת חֲדָשׁוֹת. וְאוּלַי אַטֶה אֶת הַמַיִם אֶל תְּעָלַת-הַנִקוּז שֶׁלֹּא יָצִיפוּ אֶת הַסֻכָּה?… מֵרַב יֵאוּשׁ כָּרַעְתִּי בְּתוֹךְ הַמַיִם. צָעַקְתִּי וְקָרָאתִי אֶל אַבָּא שֶׁיַחֲזֹר מַהֵר וְקִלַלְתִּי אֶת הַסוּסָה הַבַּרְחָנִית.

“סוּסָה מְטֹרֶפֶת שֶׁכְּמוֹתֵךְ! בִּגְלָלֵךְ הַכֹּל! בִּגְלָלֵךְ בּוֹרְחִים לִי הַמַיִם, בִּגְלָלְךָ יָשׁוּב אַבָּא וְיִמְצָא אֶת כָּל הַדֶרֶךְ וְהַסֻכָּה מוּצָפוֹת!”

חֹם הַשֶׁמֶשׁ הִכָּה עַל רֹאשִׁי, חֻדֵי הַקוֹצִים הִכְאִיבוּ לִי, סֵרְחוֹן הַגָפְרִית מִלֵא אֶת נְחִירַי וַאֲנִי פָּשׁוּט פָּרַצְתִּי בְּבֶכִי. יָשַׁבְתִּי בְּתוֹךְ הַמַיִם, כֻּלִי מָרוּחַ בְּבֹץ וּבָכִיתִי. הַדְמָעוֹת נָשְׁרוּ יָשָׁר אֶל תּוֹךְ הַמַיִם וְשָׁטְפוּ אִתָּם יַחַד בִּמְהִירוּת, דֶרֶךְ כָּל הַסְכָרִים, אֶל הַסֻכָּה, וְאֵינֶנִי יוֹדֵעַ עוֹד לְאָן…

עַד שֶׁזֶרֶם הַמַיִם חָדַל פִּתְאֹם, וַאֲנִי הֵבַנְתִּי שֶׁמִישֶׁהוּ סָגַר אֶת הַבְּרָזִים. וּבִמְהֵרָה גַם שָׁמַעְתִּי אֶת מַגָפָיו שֶׁל אַבָּא בּוֹסְסִים וּבוֹצְצִים בְּתוֹךְ הַבֹּץ.

“חֶרְבּוֹן, מָה?” שָׁאַל אַבָּא, שֶׁהוֹפִיעַ מִבֵּין הֶעָלִים.

הִתְבַּיַשְׁתִּי וְלֹא עָנִיתִי. קַמְתִּי מִתּוֹךְ הַבֹּץ, נִגַבְתִּי אֶת דִמְעוֹתַי וְהָלַכְתִּי לָקַחַת אֶת הַמַעְדֵר.

“סוּסָה מְשֻׁגַעַת,” אָמַר אַבָּא, מִתְנַשֵׁף מֵרִיצָתוֹ הַאֲרֻכָּה, “אֲבָל עַכְשָׁו הִיא בְּיָדֵינוּ.”

כְּשֶׁיָצָאתִי מִבֵּין הַגְפָנִים אֶל הַדֶרֶךְ, חָשְׁכוּ עֵינֵי. כָּל הַדֶרֶךְ, מֵהַמִסְעָף וְעַד לְרַחֲבַת-הַסֻכָּה הָיְתָה מוּצֶפֶת מַיִם. וְהַמַיִם עוֹד הוֹסִיפוּ וְשָׁטְפוּ מֵעָלֶיהָ אֶל תְּעָלַת-הַנִקוּז בְּגַלִים קְטַנִּים וּמַקְצִיפִים.

“אֵין דָבָר,” אָמַר אַבָּא, “בּוֹא, נַעֲבִיר אֶת הַבְּרָזִים וְנִסַע הַבַּיְתָה. אַתָּה עָבַדְתָּ מַסְפִּיק הַיוֹם. אַתָּה צָרִיךְ לְהִתְרַחֵץ. עוֹד יַחְשְׁבוּ שֶׁאַתָּה כּוּשִׁי קָטָן…”

עָזַרְתִּי לְאַבָּא לְהַעֲבִיר אֶת הַבְּרָזִים, וְאַחַר-כָּךְ עָבַרְנוּ וְהִתְקַנוּ אֶת כָּל הַסְכָרִים שֶׁנִפְרְצוּ, וְאַבָּא אָמַר:

“לֹא רַק הַסוּסוֹת, גַּם הַמַיִם הֵם לִפְעָמִים חַיוֹת רָעוֹת!”

לֹא הָיָה קַל לְאַבָּא לִנְהֹג בַּסוּסָה. הִיא הָיְתָה כְּנוּעָה וַעֲיֵפָה, אֲבָל סִימָנֵי שִׁגְעוֹנָהּ עוֹד לֹא עָבְרוּ לְגַמְרֵי. הַדֶרֶךְ הַמוּצֶפֶת הָיְתָה מִכְשׁוֹל גָדוֹל לָעֲגָלָה, וְעָבַר הַרְבֵּה זְמַן עַד שֶׁאַבָּא מָצָא מַסְלוּל-עֲקִיפָה. אֲבָל כְּשֶׁהִגַעְנוּ הַבַּיְתָה, וַאֲנִי נִרְחַצְתִּי וְנִשְׁטַפְתִּי כֻּלִי, וְאִמָא מָרְחָה שֶׁמֶן עַל פְּצָעַי, אָמַר לִי אַבָּא:

“רֵיחַ נִיחוֹחַ נוֹדֵף מִמְךָ. מַמָשׁ כְּמוֹ נִיחוֹחַ הַסְמָדַר.”

וְהוּא הֵנִיף לִי בְּיָדוֹ לְשָׁלוֹם וּמִהֵר לְהַשְׁלִים אֶת הַשְׁקָיַת הַכֶּרֶם.

יוֹם אֶחָד רָאִיתִי אֶת אַבָּא עוֹרֵךְ כָּל מִינֵי הֲכָנוֹת. מַתְקִין אֶת מַגָפָיו, מְשַׁמֵן אֶת חֲגוֹרַת הָעוֹר הָרְחָבָה שֶׁלוֹ, מְנַעֵר אֶת תַּרְמִיל הַצַד הַיְרַקְרַק וּמְנַקֶה אֶת אֶקְדָחוֹ.

“לָמָה כָּל הַהֲכָנוֹת הָאֵלֶה, אַבָּא?” שָׁאַלְתִּי.

“אַתָּה לֹא רוֹאֶה?” הִתְפַּלֵא אַבָּא, “אַתָּה לֹא רוֹאֶה שֶׁאֲנִי שׁוּב מִתְכּוֹנֵן לָצֵאת לְצַיִד?”

כַּמוּבָן שֶׁרָאִיתִי. אֲבָל רָצִיתִי לִשְׁאֹל אֶת אַבָּא, כְּדֵי שֶׁיִזָכֵר בְּכָל הַהַבְטָחוֹת שֶׁלוֹ. וְאוּלַי גַם יִתְחַשֵׁב וְיַזְמִין אוֹתִי לָצֵאת אִתּוֹ אֶל הַצַיִד. כָּל יֶלֶד מִשְׁתּוֹקֵק לָצֵאת פַּעַם לְצַיִד. גַם אֲנִי. בְּכָל פַּעַם שֶׁאַבָּא הָיָה יוֹצֵא לְצַיִד, הָיָה דוֹחֶה אוֹתִי בְּכָל מִינֵי תֵּרוּצִים. פַּעַם הָיָה הַמֶרְחָק רַב מִדַי, פַּעַם הָיוּ הַבִּצוֹת טוֹבְעָנִיוֹת מִדַי, וּפַעַם נֶעֱרַךְ הַצַיִד מְאֻחָר בַּלַיְלָה. בְּכָל פַּעַם שֶׁהָיָה דוֹחֶה אוֹתִי, הָיִיתִי מְבַקֵשׁ:

“אֲבָל בַּפַּעַם הַבָּאָה, כְּשֶׁתֵּצֵא לָצוּד, תִּקַח אוֹתִי אִתְּךָ, אַבָּא?”

וְאַבָּא הָיָה מְמַהֵר לְהַבְטִיחַ, כְּדֵי לְהִפָּטֵר מִמֶנִי, וְהָיָה אוֹמֵר:

“וַדַאי, וַדַאי, בֵּן. בַּפַּעַם הַבָּאָה, בַּפַּעַם הַבָּאָה לָבֶטַח!”

וְאַחַר-כָּךְ, כְּשֶׁהָיְתָה קְרֵבָה וּבָאָה “הַפַּעַם הַבָּאָה”, הָיָה אַבָּא מִתְנַעֵר מִכָּל הַבְטָחוֹתָיו שֶׁנִתְּנוּ בַּחִפָּזוֹן, וְהָיָה מַעֲרִים עָלַי תָּרוּצֵי-תֵּרוּצִים וְסִפּוּרֵי-סִפּוּרִים חֲדָשִׁים, רַק כְּדֵי לְשַׁכְנְעֵנִי שֶׁהַצַיִד עֲדַיִן אֵינוֹ בִּשְׁבִילִי, שֶׁאֲנִי עֲדַיִן קָטָן מִדַי וְרַךְ מִדַי לְעִסוּקִים שֶׁכָּאֵלֶה שֶׁל מְבֻגָרִים. וַאֲנִי הָיִיתִי נֶעֱלָב, כַּמוּבָן. נֶעֱלָב עַל שֶׁאַבָּא דוֹחֶה אוֹתִי כָּכָה, סְתָם, רַק כְּדֵי לְהִפָּטֵר מִמֶנִי.

וְנֶעֱלָב הָיִיתִי עוֹד יוֹתֵר עַל שֶׁעֲדַיִן אֲנִי קָטָן מִדַי וּמְיֻתָּר מִדַי בִּשְׁבִיל לָצֵאת עִם אַבָּא לַעֲלִילוֹת הַצַיִד הַמְרַתְּקוֹת שֶׁלוֹ. וַהֲכִי יוֹתֵר הָיִיתִי נֶעֱלָב בִּגְלַל אַבָּא שֶׁהִבְטִיחַ – וְלֹא קִיֵם.

"הֲרֵי הִבְטַחְתָּ, אַבָּא! הָיִיתִי אוֹמֵר לוֹ וּמְבַקֵשׁ, “הֲרֵי הִבְטַחְתָּ שֶׁהַפַּעַם אַתָּה לוֹקֵחַ אוֹתִי אִתְּךָ!…”

“כֵּן,” הָיָה אַבָּא נֶחֱלָץ מִמֶנִי, “כֵּן, הִבְטַחְתִּי. זֶה נָכוֹן. אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה… זֶה לֹא מִסְתַּדֵר כְּמוֹ שֶׁחָשַׁבְתִּי… יֵשׁ קְשָׁיִים… אוּלַי יִצְטָרְפוּ אֵלַי יְדִידִים, וַאֲנַחְנוּ נֵצֵא לָצוּד רָחוֹק מֵעֵבֶר לִמְסִלַת הַבַּרְזֶל. וְאוּלַי נַגִיעַ אֲפִלוּ לֶהָרִים הָרְחוֹקִים. וְאֵיךְ אַתָּה, קָטָן שֶׁכָּמוֹךָ, תִּסָחֵב אַחֲרֵינוּ כָּל הַדֶרֶךְ?”

לָכֵן נִזְהַרְתִּי וְלֹא פָּנִיתִי אֶל אַבָּא יָשָׁר, כְּדֵי שֶׁלֹא יַמְצִיא שׁוּב אֵיזֶה סִפּוּר וְיִשְׁלַח אוֹתִי שׁוּב הַבַּיְתָה.

אֲבָל הַפַּעַם דַוְקָא אַבָּא הִפְסִיק לַעֲסֹק בַּהֲכָנוֹתָיו, הִבִּיט בִּי פִּתְאֹם מֵעַל כְּלֵי הַצַיִד שֶׁלוֹ, וְאָמַר:

“תִּרְצֶה לָבוֹא אִתִּי הַפַּעַם? נֵצֵא לְמָקוֹם קָרוֹב. כָּאן, מֵאֲחוֹרֵי הַחֻרְשׁוֹת.”

רַק שָׁמַעְתִּי אֶת דְבָרָיו שֶׁל אַבָּא, הִתְמַלֵאתִי שִׂמְחָה וּתְשׁוּקַת צַיָדִים אֲמִתִּית. וְתֵכֶף גַּם שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ שְׁאֵלָה שֶׁל צַיָדִים מֻמְחִים:

“כֵּן, מַה נָצוּד הַפַּעַם, אַבָּא? רָאִיתִי הֲמוֹן חָגְלוֹת מִתְרוֹצְצוֹת בַּפַּרְדֵסִים. וְאוּלַי נְמִיוֹת? רָאִיתִי מִשְׁפַּחַת נְמִיוֹת לְיַד בּוֹר-הָאַשְׁפָּה! אוֹ אוּלַי גִירִיוֹת? רָאִיתִי גִירִיוֹת מִתְגַנְבוֹת בָּעֲרָבִים בֵּין הָרְפָתוֹת!”

אַבָּא הִקְשִׁיב לִי וְחִיֵךְ.

“שְׁמַע, אַתָּה מַמָשׁ צַיָד מֻמְחֶה. אֵיפֹה זֶה לָמַדְתָּ לְהַכִּיר אֶת כָּל הַחַיוֹת הָאֵלֶה?”

“זֶה עוֹד כְּלוּם, אַבָּא!” הִתְפָּאַרְתִּי. “אֲנִי מַכִּיר גַם אֶת הָאֲגַמִיוֹת שֶׁבַּבְּרֵכוֹת, אֶת אַרְנְבוֹת הַשָׂדֶה, וַאֲנִי מַכִּיר אֲפִלוּ אַיָלוֹת!”

“אַיָלוֹת אֵין כָּאן,” אָמַר אַבָּא.

“אֲנִי יוֹדֵעַ,” אָמַרְתִּי, “אֲנִי רַק סְתָם אוֹמֵר.”

“אֲנִי דַוְקָא מִצְטַעֵר,” אָמַר אַבָּא, “הָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁיִהְיוּ כָּאן אַיָלוֹת. הָיִינוּ יְכוֹלִים לָצֵאת לְצַיִד מְשַׁגֵעַ.”

“אֵין דָבָר, אַבָּא,” אָמַרְתִּי, “אוּלַי גַם יִהְיוּ פֹּה פַּעַם אַיָלוֹת.”

“לֹא,” אָמַר אַבָּא, “אֵין סִכּוּיִים. הָאַיָלוֹת צְרִיכוֹת שְׁטָחִים פְּתוּחִים, שְׁטָחִים גְדוֹלִים. וְאֶצְלֵנוּ הַכֹּל צַר כָּל-כָּךְ וְלָחוּץ.”

“אָז אוּלַי,” אָמַרְתִּי, “אָז אוּלַי נִסַע אֶל הַמְקוֹמוֹת הָהֵם שֶׁהָאַיָלוֹת נִמְצָאוֹת שָׁם?”

אַבָּא צָחַק וְאָמַר:

“וְעַד אָז נָצוּד מַה שֶׁמָצוּי מִתַּחַת לְרַגְלֵינוּ! בּוֹא, נֵצֵא לִבְרֵכוֹת הַדָגִים. נָצוּד הַיוֹם נוּטְרִיוֹת.”

“יֹפִי, נוּטְרִיוֹת!” קָרָאתִי בְּשִׂמְחָה, “אֲרֻכּוֹת הַשָׂפָם הַלָלוּ! כְּתֻמוֹת הַשִׁנַיִם הַלָלוּ! הַחַרְחֲרָנִיוֹת הַלָלוּ! הַמְנַחְרְרוֹת הַלָלוּ!”

“מָה אַתָּה מִשְׁתּוֹלֵל?” שָׁאַל אַבָּא.

אֲנִי קַמְתִּי מִמְקוֹמִי וְהִתְחַלְתִּי לְכַרְכֵּר לִפְנֵי אַבָּא:

“אַתָּה רוֹצֶה שֶׁאֶרְקֹד לְךָ אֶת רִקוּד הַנוּטְרִיוֹת, אַבָּא?”

לֹא חִכִּיתִי לִתְשׁוּבָתוֹ, וְהִתְחַלְתִּי לְהַקִיף אֶת אַבָּא עַל אַרְבְּעוֹתַי, כְּאִלוּ הָיִיתִי נוּטְרִיָה קְטַנָה. צָלַלְתִּי לְתוֹךְ הָרִצְפָּה, הֵנַעְתִּי אֶת זְנָבִי, הֶחֱלַקְתִּי אֶת שְׂפָמִי בְּכַפּוֹתַי וְנָשַׁכְתִּי אֶת אַבָּא בְּרַגְלָיו, מַמָשׁ כְּמוֹ שֶׁמְנַשְׁכוֹת הַנוּטְרִיוֹת…

“פֶּרֶא-אָדָם שֶׁכָּמוֹךָ!” קָרָא אֵלַי אַבָּא, “אִם לֹא תֶּחְדַל מִיָד, לֹא נֵצֵא הַיוֹם לָצוּד!”

עָזַרְתִּי לְאַבָּא לְהַשְׁלִים אֶת כָּל הַהֲכָנוֹת, וְיָצָאנוּ לִבְרֵכוֹת הַדָגִים. הָיָה כְּבָר מְאֻחָר אַחֲרֵי הַצָהֳרַיִם. רוּחַ קֵיצִית קְרִירָה נָשְׁבָה וְהִרְעִישָׁה קְצָת בֵּין צִמְחֵי הַסוּף וְהַקָנֶה שֶׁעַל גְדַת הַבְּרֵכָה.

“בְּשָׁעָה זוֹ,” אָמַר אַבָּא, “בְּשָׁעָה זוֹ שֶׁהָאֲנָפוֹת מִתְכּוֹנְנוֹת לְמַסָעָן וְהַבַּזִים חָגִים אֶת חוּגוֹת הָעֶרֶב שֶׁלָהֶם, יוֹצְאוֹת הַנוּטְרִיוֹת לִסְעוּדַת הָעַרְבִית שֶׁלָהֶן.”

הָלַכְתִּי אַחֲרֵי אַבָּא. אַבָּא הִכִּיר אֶת הַמָקוֹם הֵיטֵב. הוּא פִּנָה לָנוּ שְׁבִיל בֵּין הַסְבָכִים, וְדַרְכּוֹ הִתְגַנַבְנוּ לְאַט בְּמוֹרַד הַגָדָה.

“אַל תַּרְעִישׁ!” אָמַר אַבָּא, “אִם נִתְגַנֵב בְּשֶׁקֶט, נוּכַל לְהַגִיעַ מַמָשׁ עַד שְׂפַת הַמַיִם וְלִצְפּוֹת בַּנוּטְרִיוֹת מִקָרוֹב.”

נִזְהַרְתִּי מְאֹד וְלֹא הִשְׁמַעְתִּי כָּל רַעַשׁ. אַבָּא עָצַר אוֹתִי. הִתְכּוֹפַפְנוּ וְהִתְקַדַמְנוּ לְאַט לְאַט. מִבַּעַד לַסְבַךְ, בְּשָׁעָה שֶׁקָרַסְתִּי עַל בִּרְכַּי, יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אֶת חֶלְקַת הַמַיִם מַבְרִיקָה בְּאוֹר שֶׁלִפְנֵי הַשְׁקִיעָה.

“עַכְשָׁו,” לָחַשׁ אֵלַי אַבָּא, “עַכְשָׁו צָרִיךְ לְהִזָהֵר מְאֹד. אִם נַצְלִיחַ, נוּכַל לְהִתְקָרֵב אֶל הַנוּטְרִיוֹת עַד שֶׁנִרְאֶה אֶת שַׂעֲרוֹת שִׂפְמֵיהֶן מְרַטְטוֹת…”

אַבָּא הֵכִין אֶת הָאֶקְדָח, פָּרַשׂ אֶת הַתַּרְמִיל בְּצִדוֹ וְהִנִיחַ עָלָיו אֶת הַחֲגוֹרָה וְהַנַרְתִּיק וַחֲבִילָה שֶׁל סְמַרְטוּטִים שֶׁהֵבִיא עִמוֹ מֵהַבַּיִת.

“אַתָּה רוֹצֶה לְהִשָׁאֵר כָּאן, אוֹ לָבוֹא אִתִּי?” שָׁאַל אַבָּא.

“בֶּטַח שֶׁאִתְּךָ,” אָמַרְתִּי מִיָד.

“פַּעַם אַחַת,” סִפֵּר לִי אַבָּא, “יָצָאנוּ לָצוּד עִם חֲבֵרִים. וְהָיָה שָׁם גַם יֶלֶד. יֶלֶד קָטָן, בְּגִילְךָ בְּעֵרֶךְ, וְכַאֲשֶׁר הִתְחִילוּ הַיְרִיּוֹת – הוּא נִבְהַל מְאֹד. מִן הָרַעַשׁ וְהָאֶקְדָח וְהַכֹּל. וְאַחַר-כָּךְ, כְּשֶׁרָאָה אֶת הַצַיִד – אֶת הַחַיוֹת שֶׁצַדְנוּ וְהֵבֵאנוּ, הוּא פָּרַץ בְּבֶכִי…”

“אֲנִי לֹא אֶבְכֶּה, אַבָּא!” הִבְטַחְתִּי.

“טוֹב,” אָמַר אַבָּא, “אַתָּה כְּבָר בֶּאֱמֶת מִתְנַהֵג כְּמוֹ יֶלֶד גָדוֹל. אֵין לְךָ כְּבָר מַה לִבְכּוֹת מִדְבָרִים כָּאֵלֶה.”

לְאַט לְאַט יָרַד אַבָּא עַל אַרְבְּעוֹתָיו וְאַחַר-כָּךְ הִשְׁתַּטַח לְגַמְרֵי וְהִתְחִיל לִזְחֹל. אֲנִי עָשִׂיתִי מַמָשׁ כָּמוֹהוּ, וְגַם אֲנִי זָחַלְתִּי אַחֲרָיו בַּמִדְרוֹן. כָּכָה שָׁכַבְתִּי וְזָחַלְתִּי חֲלִיפוֹת וְלֹא הִרְגַשְׁתִּי כְּלוּם. מִתַּחְתַּי הִרְגַשְׁתִּי כָּל מִינֵי עֶשְׂבֵי-גָדוֹת דוֹקְרָנִיִים, חַלוּקִי-אֲבָנִים, זְרָדִים יְבֵשִׁים, שִׁבְרֵי סַרְטָנִים מְיֻבָּשִׁים.

זָחַלְתִּי מֵאֲחוֹרֵי אַבָּא עַד שֶׁנֶעְצַר. נֶעְצַרְתִּי גַם אֲנִי. רָאשֵׁינוּ הָיוּ מֵעַל פְּנֵי הַמַיִם. הֵרַמְתִּי אֶת עֵינַי אֶל מֵימֵי הַבְּרֵכָה שֶׁנִפְתְּחוּ פִּתְאֹם לְפָנַי – וְלִבִּי קָפַץ מֵהַפְתָּעָה: מַמָשׁ לְפָנֵינוּ, בְּמֶרְחָק שֶׁל הוֹשָׁטַת יָד – שִׁיְטָה לָהּ מִשְׁפָּחָה שְׁלֵמָה שֶׁל נוּטְרִיוֹת! רָאִיתִי מְצֻיָן אֶת הָאָב וְאֶת הָאֵם, וּבֵינֵיהֶם שָׂחוּ לָהֶם וְהִשְׁתּוֹבְבוּ שְׁלשָׁה גוּרֵי נוּטְרִיוֹת קְטַנִים וַחֲמוּדִים מְאֹד.

“אַבָּא, אַבָּא!” קָרָאתִי אֶל אַבָּא קְרִיאָה חֲרִישִׁית.

אַבָּא לֹא הֵשִׁיב. הוּא לֹא שָׁמַע אֶת קוֹלִי, וְאוּלַי הָיָה טָרוּד כֻּלוֹ בַּהֲכָנוֹת לְמַעֲשֵׂה הַצַיִד, עַד שֶׁלֹא הִבְחִין בִּקְרִיאָתִי. מָשַׁכְתִּי בַּעֲקֵבָיו וְהוּא הִסְתּוֹבֵב אֵלַי לְאִטוֹ:

“מַה יֵשׁ? מַה קָרָה?”

הִצְבַּעְתִּי עַל מִשְׁפַּחַת הַנוּטְרִיוֹת שֶׁלְפָנֵינוּ. אַבָּא חִיֵךְ אֵלַי וְלָחַשׁ:

“רָאִיתִי, רָאִיתִי. הָעִקָר עַכְשָׁו לִשְׁתֹּק. שֶׁלֹא יַרְגִישׁוּ בָּנוּ!”

וְהוּא פָּנָה לְאִטוֹ אֶל הַמַיִם, זָחַל עוֹד קְצָת קָדִימָה, וְהֵכִין אֶת הָאֶקְדָח לִירִיָה. אַחַר-כָּךְ דָרַךְ אֶת הָאֶקְדָח מִתַּחַת לְכוֹבָעוֹ, כַּדִי שֶׁלֹא יִשָׁמַע הָרַעַשׁ. וְאַחַר-כָּךְ, לְאַט לְאַט, מָתַח אֶת יָדוֹ עִם הָאֶקְדָח לְכָל אָרְכָּהּ לְפָנִים וְהֵחֵל מְכַוֵן.

הַנוּטְרִיוֹת שׁוֹטְטוּ לָהֶן כֹּה וָכֹה בַּמַיִם הַמַכְסִיפִים – וְלֹא הִרְגִישׁוּ בִּכְלָל בְּאַבָּא וּבִי. הֵן בִּכְלָל לֹא הִרְגִישׁוּ שֶׁאֲנַחְנוּ שׁוֹכְבִים עַל שְׂפַת הַמַיִם, אוֹרְבִים לָהֶן וּמִתְכּוֹנְנִים לָצוּד אוֹתָן. עָצַמְתִּי אֶת עֵינַי וְאָטַמְתִּי אֶת אָזְנַי וְלַמְרוֹת שֶׁהִבְטַחְתִּי לְאַבָּא לֹא לִבְכּוֹת – צִפִּיתִי בְּחֶרְדַת לֵב לְנֶפֶץ הַיְרִיוֹת שֶׁיָבוֹאוּ. אֲבָל אַבָּא הִשְׁתַּהָה, מִשׁוּם מָה, וְלֹא יָרָה. יָדוֹ הַמְתוּחָה רָעֲדָה, וְהוּא לֹא הִצְלִיחַ לְכַוֵן הֵיטֵב. לָכֵן הִתְגַלְגֵּל עַל צִדוֹ בִּתְנוּעוֹת אִטִיוֹת וּמָשַׁךְ וְהֵבִיא לוֹ אֶבֶן גְדוֹלָה שֶׁתִּהְיֶה לוֹ לְמִשְׁעֶנֶת.

“מַה קוֹרֶה, אַבָּא?” לָחַשְׁתִּי, “לָמָה אַתָּה לֹא יוֹרֶה?”

“לְאַט לְאַט,” הֵשִׁיב לִי אַבָּא, “אֵין מַה לְמַהֵר. אַתָּה רוֹאֶה בְּעַצְמְךָ כַּמָה הַצַיִד כְּבָר קָרוֹב לְמַלְכֹּדֶת.”

וְאַבָּא הֵרִים אַט אַט אֶת יָדוֹ הָאוֹחֶזֶת בָּאֶקְדָח, הַזִיז אֶת קְנֵה הָאֶקְדָח לְכָאן וּלְשָׁם, אַךְ הַיְרִיוֹת לֹא בָּאוּ…

גוּרֵי הַנוּטְרִיוֹת הִשְׁתּוֹבְבוּ עִם הוֹרֵיהֶם מַמָשׁ כִּילָדִים קְטַנִים. הֵם הִתִּיזוּ מַיִם אֶחָד עַל חֲבֵרוֹ, צָלְלוּ פִּתְאֹם מִתַּחַת לְבֶטֶן אִמָן, נִשְׁכְכוּ זֶה אֶת זֶה וְהִשְׁמִיעוּ תּוֹךְ כְּדֵי כָּךְ קוֹלוֹת נִחְרוּר מְשֻׁנִים. גַם זוּג הַהוֹרִים לֹא חָשׁ וְלֹא הִרְגִישׁ בְּשׁוּם דָבָר. הֵם נָפְחוּ כְּאִלוּ אֶת גַבְנֻנֵיהֶם, כִּרְסְמוּ לָהֶם בְּתַאֲוָה רַבָּה קָנִים יְרֻקִים וּכְאִלוּ כָּעֲסוּ קְצָת עַל גוּרֵיהֶם הַמִתְהוֹלְלִים.

“אַבָּא!” רָצִיתִי לִקְרֹא פִּתְאֹם, “אוּלַי אֵין צֹרֶךְ לִירוֹת?” אֲבָל בְּדִיוּק כְּשֶׁחָשַׁבְתִּי בֶּאֱמֶת לִמְשֹׁךְ בַּעֲקֵבָיו שֶׁל אַבָּא וּלְהַגִיד לוֹ שֶׁאוּלַי לֹא כְּדַאי לִירוֹת בָּהֶם הַיוֹם, שֶׁאוּלַי בְּפַעַם אַחֶרֶת, כִּי הֵם חֲמוּדִים כָּל-כָּךְ הַיוֹם, מְתוּקִים כָּל-כָּךְ – בְּדִיוּק אָז הִרְעִים אֶקְדָחוֹ שֶׁל אַבָּא: פַּעַם! פַּעֲמַיִם! וְשָׁלשׁ!…

קוֹל הַיְרִיוֹת הֶחֱרִיד אֶת כָּל שׁוֹכְנֵי הַסוּף מִמְקוֹמָם. מִכָּל פִּנָה נִתְרוֹמְמוּ בְּבֶהָלָה אֲנָפוֹת וְשַׁלְדָגִים, וְסוּפִיּוֹת מְבֻלְבָּלוֹת הִשְׁמִיעוּ קוֹלוֹת חֲרָדָה וְאָצוּ רָצוּ עַל פְּנֵי הַמַיִם. לֹא יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת כְּלוּם בִּגְלַל גַבּוֹ שֶׁל אַבָּא וּבִגְלַל הָרַעַם הַפִּתְאֹמִי וּבִגְלַל הֶעָשָׁן שֶׁעָלָה מִן הָאֶקְדָח.

“פָּגַעְתָּ בָּהֶם, אַבָּא?” שָׁאַלְתִּי.

אַבָּא הִתְרוֹמֵם וְהֵחֵל לָרוּץ אֶל שְׂפַת הַמַיִם.

“בּוֹא מַהֵר!” קָרָא אֵלַי, “יֵשׁ כָּאן מַשֶׁהוּ! נִדְמֶה לִי שֶׁפָּגַעְתִּי.”

רַצְתִּי אַחֲרָיו בְּמִדְרוֹן הַגָדָה, יָשָׁר אֶל תּוֹךְ הַמַיִם. אַבָּא הָלַךְ כְּבָר וְהִגְבִּיהַּ אֶת שׁוּלֵי מִכְנָסָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרָטֵב. נִכְנַסְתִּי גַם אֲנִי אַחֲרָיו לְתוֹךְ הַבְּרֵכָה.

“הִנֵה!” קָרָא אַבָּא, “כָּאן זֶה מֻכְרָח לִהְיוֹת!”

אוּלָם לֹא הָיָה כְּלוּם. הַנוּטְרִיוֹת נֶעֶלְמוּ כְּאִלוּ בָּלְעוּ אוֹתָן מֵי הַבְּרֵכָה. לֹא הַהוֹרִים, לֹא הַגוּרִים, לֹא שׁוּם דָבָר.

“מֻכְרָחִים לִהְיוֹת סִימָנִים!” רָטַן אַבָּא, “אֵיזֶה כֶּתֶם שֶׁל דָם, אוֹ שְׂעָרוֹת מִן הַשָׂפָם!…”

הִבַּטְנוּ בַּמַיִם, הָלַכְנוּ וְהֶעֱמַקְנוּ בְּתוֹכָם, הִתְרַחַקְנוּ מִן הַחוֹף – אֲבָל לֹא רָאִינוּ כְּלוּם.

“לַעֲזָאזֵל!” קָרָא אַבָּא, “רָאִיתָ אֵיךְ הֵן נֶעֶלְמוּ!?”

עָמַדְנוּ עַכְשָׁו, אַבָּא וַאֲנִי, טוֹבְלִים עַד לְמַעְלָה מִבִּרְכֵּינוּ בְּמֵי הַבְּרֵכָה. כָּל הַחַיוֹת וְהָעוֹפוֹת שֶׁמִסְבִיבֵנוּ הִתְעוֹפְפוּ לָהֶם וְנֶעֶלְמוּ וְרַק לְמַעְלָה, בַּשָׁמַיִם, חָג לוֹ אֵיזֶה זֵרוֹן גָּבוֹהַּ, שֶׁלֹּא שָׁמַע בְּוַדַאי אֶת קוֹל הַיְרִיּוֹת.

“אַח, זְרִיזוֹת הַנוּטְרִיוֹת הָאֵלוּ!” אָמַר אַבָּא, “וַדַאי חָמְקוּ לְאַחַד הַחוֹרִים שֶׁלָהֶן! כָּל-כָּךְ קְרוֹבוֹת הָיוּ! מַמָשׁ בּוּשָׁה לְהַחְטִיא מִמֶרְחָק קָטָן כָּזֶה!”

אַבָּא שָׁהָה עוֹד קְצָת בַּמַיִם, וְאַחַר-כָּךְ הָפַךְ גַבּוֹ אֶל הַבְּרֵכָה וְאֶל הַנוּטְרִיוֹת הַנִמְלָטוֹת, וְהֵחֵל לָצֵאת מִן הַמַיִם. הָלַכְתִּי אַחֲרָיו וְעָשִׂיתִי כְּכָל אֲשֶׁר עָשָׂה.

“כְּשֶׁנֵצֵא,” אָמַר לִי אַבָּא, “נְאַרְגֵן אֶת כָּל הַצִיוּד. וְאַתָּה תַּעֲזֹר לִי קְצָת בִּסְחִיבַת הַמַשָׂא הַבַּיְתָה.”

“בְּסֵדֶר גָמוּר, אַבָּא, אֲבָל זֶה הַכֹּל? לֹא נַמְשִׁיךְ יוֹתֵר לָצוּד הַיוֹם?”

“זֶהוּ” פָּסַק אַבָּא, “מַסְפִּיק לְהַיוֹם, וּכְבָר עֶרֶב עוֹד מְעַט.” אַבָּא צָעַד כַּמָה צְעָדִים לְפָנִים וּפִתְאֹם עָצַר וְקָרָא אֵלַי:

“בּוֹא מַהֵר, בֵּן! בּוֹא מַהֵר! בּוֹא וְתִרְאֶה!”

עָלִיתִי בִּמְרוּצָה עַל הַגָדָה וְשָׁם, עַל הַדֶשֶׁא, רָאִיתִי מַרְאֶה נִפְלָא. שְׁלשֶׁת גוּרֵי הַנוּטְרִיוֹת הַקְטַנִּים עָמְדוּ לָהֶם כְּנֶגְדֵנוּ מְכֻוָצִים, סוֹמְרִים אֶת שִׂפְמֵיהֶם וּמְנַחְרְרִים בְּקוֹל מְשֻׁנֶה. “הִנֵה הַגוּרִים, אַבָּא!” קָרָאתִי בְּהִתְרַגְּשׁוּת, “הִנֵה הַגוּרִים!”

“אֲנִי רוֹאֶה,” אָמַר אַבָּא, “כַּנִרְאֶה שֶׁנִבְהֲלוּ וְעָלוּ בְּטָעוּת עַל הַיַבָּשָׁה.”

“מַה נַעֲשֶׂה עַכְשָׁו, אַבָּא?” שָׁאַלְתִּי.

אַבָּא הִתְקָרֵב אֶל הַגוּרִים. הוֹשִׁיט יָדוֹ וְנִסָה לִתְפֹּס אֶחָד מֵהֶם – אַךְ הַגוּר נָחַר וְנָשַׁף בְּכַעַס וְחָשַׂף מוּל אַבָּא אֶת שִׁנָיו הַכְּתֻמוֹת, הָעֲנָקִיוֹת.

“הִזָהֵר!” קָרָא אֵלַי אַבָּא, “הִזָהֵר, הֵם נוֹשְׁכִים!”

הַגוּרִים הִצְטוֹפְפוּ זֶה אֶל זֶה וּפָעֲרוּ כְּנֶגְדֵנוּ אֶת לֹעוֹתֵיהֶם. בִּמְהוּמַת הַיְרִיוֹת אִבְּדוּ אֶת הַהוֹרִים וְשָׂחוּ אֶל הַגָדָה, וְעַכְשָׁו עָמְדוּ נְבוֹכִים וְנִפְחָדִים וְלֹא יָדְעוּ כֵּיצַד עֲלֵיהֶם לִנְהֹג.

“חֲסֹם אֶת דַרְכָּם!” קָרָא אֵלַי אַבָּא, וְהוּא עַצְמוֹ הִקִיף אוֹתָם וּבָא אֲלֵיהֶם מֵאָחוֹר. הַגוּרִים הִתְכַּדְרוּ מַמָשׁ לְכַדוּר אֶחָד, סוֹמֵר וּמְאַיֵם. אַבָּא נִסָה לִתְפֹּס בָּהֶם, אַךְ הֵם נִרְתְּעוּ בְּדִלּוּגִים מְהִירִים.

“שַׁחְרֵר אוֹתָם, אַבָּא,” אָמַרְתִּי, “חֲבָל לִי עֲלֵיהֶם.”

אַבָּא לֹא עָנָה. הוּא הִשְׁלִיךְ אֶת הַתַּרְמִיל עַל רֹאשָׁם וְנִסָה לְלָכְדָם. לְפֶתַע שָׁמַעְתִּי אוֹתוֹ צוֹעֵק:

“הִזָהֵר עַל הָרֶגֶל שֶׁלְךָ, בֵּן! זוּז הַצִדָה!”

לִפְנֵי שֶׁהִסְפַּקְתִּי לִרְאוֹת וּלְהָבִין מַה קוֹרֶה, וּכְבָר זִנֵק אֵלַי אַבָּא, מָשַׁךְ אוֹתִי לְצִדוֹ וּבָעֵט בְּחָזְקָה מִתַּחְתַּי. נִבְהַלְתִּי מְעַט וּפָנִיתִי אֲחוֹרַנִית. הַגוּרִים הִרְגִישׁוּ בִּמְבוּכָתֵנוּ, וּבִמְרוּצָה פְּרָאִית זִנְקוּ אֶל מֵי הַבְּרֵכָה וְצָלְלוּ בְּתוֹכָם כְּמוֹ שָׁלשׁ אֲבָנִים כְּבֵדוֹת.

“זֶהוּ,” אָמַר אַבָּא, “הֵם נֶעֶלְמוּ.”

גַלִים קְטַנִים הִתְפַּשְׁטוּ עַל פְּנֵי הַמַיִם. לֹא נִשְׁמַע שׁוּם קוֹל. הָיָה כְּבָר מְאֻחָר וְאַבָּא הֵאִיץ בִּי:

“בּוֹא כְּבָר, בֵּן. צָרִיךְ לַחֲזֹר.”

וַאֲנִי הָלַכְתִּי אַחֲרָיו וְעָזַרְתִּי לוֹ לָשֵׂאת אֶת כָּל הַצִיוּד הַבַּיְתָה. מִכְנָסַי הָיוּ רְטֻבִּים לְגַמְרֵי וּבְלִבִּי הָיְתָה מִין שִׂמְחָה מְשֻׁנָה. לֹא יָדַעְתִּי בְּדִיוּק עַל מָה אֲנִי שָׂמֵחַ יוֹתֵר: עַל כָּךְ שֶׁיָצָאתִי עִם אַבָּא לְצֵיד הַנוּטְרִיוֹת וְעָזַרְתִּי לוֹ מַמָשׁ כְּמוֹ גָדוֹל, אוֹ עַל שְׁלשֶׁת גוּרֵי הַנוּטְרִיוֹת הַנִפְחָדִים שֶׁהִצְלִיחוּ לְהִנָצֵל…

עֶרֶב אֶחָד, מַמָשׁ לִפְנֵי חֲשֵׁכָה, פָּגַשׁ אוֹתִי אַבָּא בֶּחָצֵר, כְּשֶׁהוּא נוֹהֵג בַּכִּרְכָּרָה הַקְטַנָה, הַיְרֻקָה.

“הֵי, חַבּוּבּ, מִתְחַשֵׁק לְךָ לִרְכֹּב אִתִּי לַבַּנָנוֹת?”

“בֶּטַח,” אֲנִי מֵשִׁיב, “וְעוֹד אֵיךְ!”

“נוּ, אָז לְמָה אַתָּה מְחַכֶּה?” שׁוֹאֵל אַבָּא, “קְפֹץ כְּבָר!”

מִיָד קָפַצְתִּי אֶל הַכִּרְכָּרָה, וְיָשַׁבְתִּי אֵצֶל אַבָּא, עַל הַקֶרֶשׁ הַצַר, מַמָשׁ מֵאֲחוֹרֵי הַסוּסָה הַחַמָה, הַמְזִיעָה.

“אֲנִי צָרִיךְ לָצֵאת אֶל מַטַע הַבַּנָנוֹת,” סָח לִי אַבָּא, “לִסְגֹר שָׁם אֵיזֶה בְּרָזִים וְלִפְתֹּחַ אֲחֵרִים. אַחַר-כָּךְ, כְּשֶׁנִגְמֹר, נַחֲזֹר.”

“יֹפִי,” אֲנִי אוֹמֵר, “נַרְוִיחַ נְסִיעָה.”

“וּמֵהַחֹשֶׁךְ אֵינְךָ פּוֹחֵד?” שׁוֹאֵל אַבָּא.

“לֹא, אַבָּא, בֶּטַח שֶׁלֹא. כְּשֶׁאַתָּה עַל-יָדִי אֵינֶנִי פּוֹחֵד מִשׁוּם דָבָר.”

אַבָּא צוֹחֵק וּמַעֲבִיר יָדוֹ בְּשַׂעֲרוֹתַי. נָסַעְנוּ כָּכָה בִּשְׁתִיקָה. נָהַגְנוּ וְיָצָאנוּ מֵחֲצַר הַמֶשֶׁק לְעֵבָר שְׂדֵרַת הַבְּרוֹשִׁים וּמִשָׁם דָהֲרָה לָהּ הַסוּסָה עַל דֶרֶךְ-הַחוֹל בֵּין הַפַּרְדֵסִים עַד שֶׁרָאִינוּ מֵרָחוֹק אֶת הַיֶרֶק הַכֵּהֶה וְהַצָפוּף שֶׁל הַפַּרְדֵסִים מִתְרַוֵחַ וּבָרֶוַח הַזֶה, שֶׁגָדֵל מֵרֶגַע לְרֶגַע, רָאִינוּ לְבַסוֹף אֶת מַטַע הַבַּנָנוֹת הַצָפוּף.

“אַתָּה רוֹצֶה לִנְהֹג קְצָת, בְּעַצְמְךָ?” שָׁאַל אַבָּא.

“אֲנַסֶה,” אָמַרְתִּי. “אַתָּה תַּעֲזֹר לִי.”

“נוּ, קַח אֶת הַמּוֹשְׁכוֹת,” אָמַר אַבָּא וְהֶעֱבִיר אֵלַי אֶת מוֹשְׁכוֹת הַסוּסָה.

“אֲבָל נְהַג אִתָּהּ בְּרַחְמָנוּת. הִיא סוּסָה טוֹבָה.”

הִתְרַגַשְׁתִּי קְצָת, כְּשֶׁנָהַגְתִּי לְבַדִי, וּבַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּחַיַי, בְּסוּסָהּ רְתוּמָה לְכִרְכָּרָה. הַנְהִיגָה הָיְתָה פְּשׁוּטָה מְאֹד. הַסוּסָה מְמֻשְׁמַעַת, הַדֶרֶךְ נוֹחָה, וְהָעִקָר – אַבָּא לְיָדִי, יוֹשֵׁב וּמְחַיֵךְ.

הוֹ הוֹ, כַּמָה הִתְגָאֵיתִי בְּלִבִּי אוֹתָהּ שָׁעָה. וּמְאֹד הִצְטָעַרְתִּי שֶׁחֲבֵרַי הַיְלָדִים אֵינָם רוֹאִים אוֹתִי עַכְשָׁו בִּגְדֻלָתִי. הוֹ הוֹ, הָיִיתִי מִתְפָּאֵר לִפְנֵיהֶם בִּנְהִיגָתִי עַד שֶׁהַקִנְאָה הָיְתָה אוֹכֶלֶת אוֹתָם.

“שְׁמַע, חַבּוּבּ,” אָמַר אֵלַי אַבָּא. “אַתָּה נוֹהֵג כְּעֶגְלוֹן מַמָשׁ.”

דְבָרָיו שֶׁל אַבָּא נָעֲמוּ לִי מְאֹד. הוֹי, כַּמָה טוֹב לִהְיוֹת עֶגְלוֹן. לֶאֱחֹז בְּיָדַיִם מְתוּחוֹת אֶת רְצוּעַת-הָעוֹר. לָחוּשׁ אֵיךְ הַכִּרְכָּרָה רוֹהֶטֶת מִתַּחְתֶּיךָ, אֵיךְ גַלְגַלֶיהָ חוֹרְשִׁים אֶת הַחוֹל הָרַךְ. לִזְקֹף אֶת הַפַּרְצוּף יָשָׁר אֶל מוּל הָרוּחַ הַקְרִירָה הַנוֹהֶמֶת לָהּ נְהָמָה חֲרִישִׁית בָּאָזְנַיִם וְלָשֵׂאת אֶת הָעֵינַיִם הַרְחֵק-הַרְחֵק מִזְרָחָה, אֶל חוֹמַת הָרֵי שׁוֹמְרוֹן הַמַכְחִילִים בָּאֹפֶק.

“נוּ, דַי לְךָ,” אָמַר אֵלַי אַבָּא. “הַמַטָע כְּבָר קָרוֹב וְצָרִיךְ לְהָאֵט.”

וְהוּא צֵרֵף יָדָיו לְיָדַי, וּלְאַט-לְאַט מָתַח בַּמוֹשְׁכוֹת, עַד שֶׁהַסוּסָה הֵאֵטָה מְרוּצָתָהּ וְנִרְגְעָה.

פָּנִינוּ אֶל מַטַע הַבַּנָנוֹת. מֵרָחוֹק רָאִינוּ אֶת מִגְדְלֵי-הַמַמְטֵרוֹת מַתִּיזִים אֶת מֵימֵיהֶם בְּמַעְגָלִים נִרְחָבִים עַל רָאשֵׁי הַבַּנָנוֹת הַנַנָסִיוֹת. הַטִפּוֹת נִצְנְצוּ בְּאוֹר הַשֶׁמֶשׁ הַשׁוֹקַעַת וְהִבְהִיקוּ מוּל עֵינֵינוּ בַּהֲמוֹנֵי גְוָנִים. הָאוֹר הָרַךְ שֶׁל הַשְׁקִיעָה צָבַע הַכֹּל בִּצְבָעִים יָפִים. הָרוּחַ פָּסְקָה, וּמִסָבִיב עָמְדָה אֵיזוֹ דִמְמַת-זָהָב מְתוּקָה, כָּזוֹ הַמִזְדַמֶנֶת לְעִתִּים לִפְנֵי עֲרֹב הַיוֹם.

פִּתְאֹם קָם אַבָּא מִמְקוֹמוֹ, תָּקַע בְּיָדַי אֶת הַמוֹשְׁכוֹת וְאָמַר לִי בְּקוֹל מְצַוֶה:

“אַל תָּזוּז מִפֹּה! אָחֹז אֶת הַמוֹשְׁכוֹת וּשְׁמֹר עַל הַסוּסָה! חַכֵּה, תֵּכֶף אֶחֱזֹר.”

וּמִיָד קָפַץ מִן הַכִּרְכָּרָה, רָץ לְתוֹךְ הַמַטָע, וְנֶעְלַם בֵּין הָעֵצִים.

הֻפְתַּעְתִּי מְאֹד וּבַתְּחִלָה לֹא הֵבַנְתִּי מַה קָרָה. וּלְפֶתַע שָׁמַעְתִּי אֶת אַבָּא צוֹעֵק בְּקוֹל גָדוֹל מִתּוֹךְ הַבַּנָנוֹת:

“גַנָב! גַנָב! תִּפְסוּ אֶת הַגַנָב!…”

עַכְשָׁו נִבְהַלְתִּי כְּהֹגֶן. הֵבַנְתִּי שֶׁאַבָּא זִנֵק לִרְדֹף אַחֲרֵי גַנָב שֶׁרָאָה בֵּין הָעֵצִים וְעַכְשָׁו הוּא בְּוַדַאי מְרַדֵף אוֹתוֹ בְּתוֹךְ הַצֵל הֶחָשׁוּךְ, בֵּין הָעֵצִים הַצְפוּפִים. וּמִי יוֹדֵעַ מֶה עָלוּל גַנָב זֶה לְעוֹלֵל. אוּלַי הוּא יַזִיק לְאַבָּא. וְאוּלַי עוֹד רַע מִזֶה. אוּלַי בְּעֵת מְנוּסָתוֹ יֵצֵא מִן הַמַטָע וְיָרוּץ פֹּה, בַּדֶרֶךְ הַחוֹלִית, יָשָׁר מוּלִי. אוּלַי אֲפִלוּ יְנַסֶה לִקְפֹּץ עַל הָעֲגָלָה וְלַחְטֹף אֶת הַמוֹשְׁכוֹת מִתּוֹךְ יָדַי הַקְטַנוֹת. אוּלַי יִבְרַח עִם הַכִּרְכָּרָה וַאֲנִי אִתּוֹ, וּבֵינָתַיִם יֵרֵד הַלַיְלָה, וְהַתַּנִים יִסְגְרוּ עָלֵינוּ מִסָבִיב וְהַגַנָב, זֶה גַנַב הַבַּנָנוֹת הַפָּרוּעַ, אוּלַי יַחְטֹף גַם אוֹתִי וְיַסְתִּיר אוֹתִי שָׁם, בִּכְפָרוֹ הַמְרֻחָק, בַּדֶרֶךְ אֶל הֶהָרִים?

וּמִי יוֹדֵעַ עַד אָנָה הָיִיתִי מַגִיעַ בַּהֲזָיוֹתַי, אִלְמָלֵא חָזַר אַבָּא וְיָצָא מִן הַמַטָע, נוֹשֵׁף וּמִתְנַשֵׁף, מֵזִיעַ כֻּלוֹ וּבְיָדוֹ שַׂק גָדוֹל.

“אַח, זֶה גַנָב זָרִיז,” אָמַר אַבָּא. “חָמַק מַמְּנִי כְּמוֹ אַרְנֶבֶת.”

אַבָּא הִפְסִיק לְרֶגַע, מִתְנַשֵׁם, וְהִמְשִׁיךְ: “כַּנִרְאֶה שֶׁהָיָה זֶה נַעַר. רָאִיתִי אוֹתוֹ מֵרָחוֹק וְהוּא הָיָה קָטָן. הַבֵּט,” אָמַר אֵלַי אַבָּא, “הוּא כְּבָר הִסְפִּיק לְמַלֵא מְלֹא-הַשַׂק בַּנָנוֹת. אַח, גַנָב שֶׁכָּזֶה!”

וְאַבָּא הֵרִים אֶת הַשַׂק וְהִנִיחַ אוֹתוֹ בַּכִּרְכָּרָה, מֵאָחוֹר, טִפֵּס וְעָלָה אֶל קֶרֶשׁ הַמוֹשָׁב, נָטַל מִיָדַי אֶת הַמוֹשְׁכוֹת וְאָמַר:

“בּוֹא, נְמַהֵר. נִסְגֹר אֶת הַבְּרָזִים חֵת-שְׁתַּיִם, וְנָשׁוּב.”

הִסְתַּכַּלְתִּי בּוֹ וְשָׁאַלְתִּי: “אַבָּא, זֶה בָּטוּחַ הָיָה גַנָב?”

“כֵּן, בֶּטַח. הִנֵה הַשַׂק שֶׁמָצָאתִי. אֵינְךָ רוֹאֶה?”

“אַבָּא, מַה הוּא רָצָה הַגַנָב הַזֶה?”

“טִפְּשׁוֹן,” אָמַר אַבָּא, “אֶת הַבַּנָנוֹת רָצָה לִקְטֹף וְלִמְכֹּר.”

“זֶה הָיָה יֶלֶד, אַבָּא?”

“כַּנִרְאֶה,” אָמַר אַבָּא, “יֶלֶד אוֹ נַעַר. לֹא הִבְחַנְתִּי בְּדִיוּק. אֲבָל זָרִיז כְּשֵׁד.”

“וּמַה יִהְיֶה עַכְשָׁו, אַבָּא?”

“טִפְּשׁוֹן, אֵיזֶה שְׁאֵלוֹת אַתָּה שׁוֹאֵל? נִסַע הַבַּיְתָה, כַּמוּבָן. נוֹדִיעַ לַשׁוֹמְרִים, שֶׁיֵצְאוּ עוֹד הַלַיְלָה לְמַאֲרָב. הַגַנָב הַקָטָן וַדַאי יַחֲזֹר, שֶׁהֲרֵי הִפְתַּעְנוּ אוֹתוֹ כְּהֹגֶן.”

אַבָּא הָיָה רָטֹב מִזֵעָה וּפָנָיו הֶאְדִימוּ מִן הָרְדִיפָה. וַאֲנִי כָּעַסְתִּי מְאֹד עַל הַגַנָב שֶׁנִמְלַט וְחָשַׁבְתִּי כַּמָה חֲבָל שֶׁאַבָּא לֹא תָּפַס אוֹתוֹ.

“מָה עִם הַבַּנָנוֹת, אַבָּא?”

“אָבִיא אוֹתָן לַמִטְבָּח,”, אָמַר אַבָּא, “שָׁם דַוְקָא יִשְׂמְחוּ.”

וַאֲנִי תָּמַהְתִּי בְּלִבִּי: אֵיךְ זֶה שֶׁיֵשׁ גַם צַד מְשַׂמֵחַ בִּגְנֵבָה? אֲבָל כָּךְ אָמַר אַבָּא, וְאַבָּא וַדַאי יוֹדֵעַ.

הַנְסִיעָה בַּחֲזָרָה לֹא הָיְתָה טוֹבָה וּנְעִימָה כְּמוֹ הַדֶרֶךְ אֶל הַבַּנָנוֹת. אַבָּא נֶחְפַּז מְאֹד וְהֵאִיץ בַּסוּסָה כָּל הַזְמַן. הַסוּסָה הַטוֹבָה, זוֹ שֶׁאַבָּא בִּקֵשׁ מִמֶנִי קֹדֶם לָחוּס עָלֶיהָ וְלִנְהֹג בָּהּ בְּרַחֲמָנוּת, רָצָה וְהִתְאַמְצָה לְמַהֵר, כְּאִלוּ הִרְגִישָׁה שֶׁהַנְסִיעָה וְעַכְשָׁו אֵינָהּ נְסִיעַת-תַּעֲנוּגוֹת, אֶלָא נְסִיעָה חֲשׁוּבָה וּדְחוּפָה מְאֹד. הַחֲשֵׁכָה כְּבָר הֵחֵלָה יוֹרֶדֶת, וּמִן הַחֻרְשׁוֹת הָרְחוֹקוֹת נִשְׁמְעוּ כְּבָר יִלְלוֹת תַּנִים רִאשׁוֹנוֹת. אַבָּא הֵחִישׁ אֶת הַסוּסָה וְשָׁתַק. רַק פַּעַם אַחַת הִתְעוֹרֵר וְאָמַר:

“מִן הַמִטְבָּח נִסַע יָשָׁר אֶל הַשׁוֹמְרִים. לֹא, זֶה לֹא טוֹב. נִסַע קֹדֶם אֶל הַשׁוֹמְרִים וְאַחַר-כָּךְ אֶל הַמִטְבָּח. הַבַּנָנוֹת יְכוֹלוֹת לְהַמְתִּין.”

נִכְנַסְנוּ אֶל הֶחָצֵר בִּדְהָרָה. אַבָּא לֹא עָצַר בַּכִּרְכָּרָה וְלֹא הֵאֵט אֶת מְרוּצָתָהּ שֶׁל הַסוּסָה. פָּנִינוּ אֶל אָהֳלֵי הַשׁוֹמְרִים וּמִגַלְגַלֵי הַכִּרְכָּרָה הַשׁוֹעֲטִים עָלוּ תִּימְרוֹת-אָבָק.

“אֵיפֹה רֹאשׁ הַשׁוֹמְרִים?” קָרָא אַבָּא בְּקוֹל רָם לְתוֹךְ הָאֹהָלִים וְעָצַר אֶת הַכִּרְכָּרָה לְיָדָם. שׁוֹמֵר מְנֻמְנָם הֵצִיץ מִן הָאֹהֶל וְאָמַר לְאַבָּא:

“הִנֵה, שָׁם.”

וְאַבָּא קָפַץ מִן הַכִּרְכָּרָה וְרָץ אֶל רֹאשׁ הַשׁוֹמְרִים. מֵהַמָקוֹם שֶׁבּוֹ יָשַׁבְתִּי, מִקֶרֶשׁ-הַיְשִׁיבָה שֶׁל הַכִּרְכָּרָה, רָאִיתִי אֶת רֹאשׁ הַשׁוֹמְרִים יוֹצֵא לוֹ בְּנַחַת מִן הָאֹהֶל, לָבוּשׁ רַק גוּפִיָה, וּמִסְתּוֹדֵד עִם אַבָּא.

“מָה אָמַרְתָּ לוֹ?” שָׁאַלְתִּי אֶת אַבָּא, כְּשֶׁחָזַר אֶל הַכִּרְכָּרָה.

“טִפְּשׁוֹן,” אָמַר אַבָּא, “סִפַּרְתִּי לוֹ הַכֹּל.”

“וּמַה הוּא אָמַר?” שָׁאַלְתִּי.

אַבָּא הִצְטַחֵק: “מַה הוּא אָמַר? הוּא לֹא שָׂמַח כָּל-כָּךְ. אֲבָל הוּא יֵצֵא הַלַיְלָה עִם הַשׁוֹמְרִים אֶל מַטַע הַבַּנָנוֹת, לְמַאֲרַב לַיְלָה.”

“וְהֵם יִתְפְּסוּ אֶת הַגַנָב?”

אַבָּא צָחַק שׁוּב.

“אִם יִהְיֶה לָהֶם מַזָל, חַבּוּבּ. רַק אִם יִהְיֶה לָהֶם מַזָל.”

מֵאָהֳלֵי הַשׁוֹמְרִים נָסַעְנוּ לְאִטֵנוּ אֶל הַמִטְבָּח. הַפָּנָסִים כְּבָר דָלְקוּ בְּמִרְפֶּסֶת הַמִטְבָּח וְאַבָּא נָתַן בְּיָדִי שׁוּב אֶת הַמוֹשְׁכוֹת וְאָמַר לִי:

“תַּחֲזִיק חָזָק! שֶׁהִיא לֹא תָּזוּז!”

וְהוּא עָמַס אֶת שַׂק הַבַּנָנוֹת עַל כְּתֵפוֹ, עָלָה לְאִטוֹ בַּמַדְרֵגוֹת וְהִנִיחַ אוֹתוֹ בַּמִטְבָּח. עוֹבְדוֹת הַמִטְבָּח קִדְמוּ אֶת פָּנָיו בְּצָהֳלָה וּבְשִׂמְחָה.

“הוֹי, אֵיזוֹ הַפְתָּעָה! מָחָר כְּבָר תִּהְיֶה חֲגִיגָה לַיְלָדִים.”

וְאַבָּא אָמַר לָהֶן:

“זֶה רַק בְּמִקְרֶה, רַק בְּמִקְרֶה.”

וְכֵיוָן שֶׁהֵן שָׁאֲלוּ וּבִקְשׁוּ לָדַעַת, סִפֵּר לָהֶן אַבָּא אֶת כָּל הַסִפּוּר כֻּלוֹ.

“עַכְשָׁו יֵדַע כְּבָר כָּל הַקִבּוּץ,” אָמַר לִי אַבָּא כְּשֶׁחָזַר וְנָטַל אֶת הַמוֹשְׁכוֹת בְּיָדוֹ.

“בּוֹא, נַתִּיר אֶת הַסוּסָה,” אָמַר אַבָּא. וַאֲנִי עָזַרְתִּי לוֹ כַּמָה שֶׁיָכֹלְתִּי. הָיָה נָעִים לַעֲבֹד עִם אַבָּא, בַּחֹשֶׁךְ, בְּתוֹךְ הָאֻרְוָה, וְגַם הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁעֶזְרָתִי רְצוּיָה וְאֵינֶנִי מַפְרִיעַ.

בָּעֶרֶב, לִפְנֵי לֶכְתִּי לִישֹׁן, שָׁאַלְתִּי אֶת אַבָּא:

“אַבָּא, אֵיךְ יִתְפְּסוּ הַשׁוֹמְרִים אֶת הַגַנָב? הֲרֵי הוּא נִמְלַט.”

“וְעוֹד אֵיךְ נִמְלַט,” אָמַר אַבָּא, “בִּזְרִיזוּת שֶׁל חַיָה. אֲבָל בְּוַדַאי יַחֲזֹר, כִּי הֲרֵי לֹא הִצְלִיחַ.”

“אֲבָל אֵיךְ, אַבָּא, אֵיךְ הֵם יִתְפְּסוּ אוֹתוֹ?”

“אֵינֶנִי שׁוֹמֵר,” אָמַר לִי אַבָּא, “אֲבָל זֶה וַדַאי יִהְיֶה כָּךְ: כְּשֶׁהוּא יָבוֹא וְיִרְצֶה לְהַמְשִׁיךְ לִגְנֹב בַּנָנוֹת יִצְעֲקוּ אֵלָיו הַשׁוֹמְרִים: ‘עֲצֹר! אוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ יוֹרִים!’ וְאָז הוּא בֶּטַח יִבָּהֵל וְיִזְרֹק אֶת הַשַׂק וְיִתָּפֵס.”

“יֹפִי,” שָׂמַחְתִּי. “שֶׁיִתְפְּסוּ אוֹתוֹ. הַלְוַאי!”

אֲבָל אַבָּא לֹא שָׂמַח וְלֹא אָמַר דָבָר.

“אַבָּא,” הִמְשַׁכְתִּי, “וְהַשׁוֹמְרִים יִשְׁכְּבוּ כָּכָה בָּעֵשֶׂב, כָּל הַלַיְלָה?”

“כֵּן,” אָמַר אַבָּא, “הֵם לֹא מְפַחֲדִים.”

“גַּם לֹא מֵהַתַּנִים?”

“לֹא.”

“וְלֹא מֵהַנְחָשִׁים, וְלֹא מֵהַגַנָבִים וְלֹא מֵהַשׁוֹדְדִים וְלֹא מִשׁוּם דָבָר?”

“לֹא,” חִיֵךְ אַבָּא. “הֵם אֵינָם מְפַחֲדִים. וְחוּץ מִזֶה הֵם יוֹדְעִים לְהִתְגַבֵּר. וְעַכְשָׁו דַי לְךָ. כְּבָר מְאֻחָר וְאַתָּה צָרִיךְ לִישֹׁן.”

“עוֹד שְׁאֵלָה אַחַת, אַבָּא,” הִתְחַנַנְתִּי.

“נוּ, שְׁאַל, חַבּוּבּ, אֲבָל בְּקִצוּר.”

“וְהוּא לֹא מְפַחֵד?” שָׁאַלְתִּי.

“מִי?”

“הַגַנָב, אַבָּא, הַגַנָב.”

“אַח, הַגַנָב,” אָמַר אַבָּא, “כֵּן, הוּא וַדַאי מְפַחֵד.”

“בֶּטַח שֶׁהוּא מְפַחֵד, אַבָּא,” הִזְכַּרְתִּי לוֹ, “הָרֵי בְּעַצְמְךָ אָמַרְתָּ שֶׁהוּא רַק נַעַר.”

“נָכוֹן,” אָמַר אַבָּא, “הוּא בֶּאֱמֶת נַעַר. וְהוּא וַדַאי מְפַחֵד מְאֹד. וְעַכְשָׁו דַי, אַתָּה צָרִיךְ לִישֹׁן. וּמָחָר נִרְאֶה.”

“לַיְלָה טוֹב, אַבָּא,” אָמַרְתִּי וְלֹא רָצִיתִי בִּכְלָל שֶׁאַבָּא יֵלֵךְ. אֲבָל הָיָה כְּבָר מְאֻחָר, וּמִסָבִיב יָשְׁנוּ כָּל הַיְלָדִים וְיָדַעְתִּי שֶׁצָרִיךְ לְהִפָּרֵד.

“לַיְלָה טוֹב, עֶגְלוֹן שֶׁלִי,” לִטֵף אַבָּא אֶת רֹאשִׁי, “אַתָּה בֶּאֱמֶת נוֹהַג בַּסוּסָה מְצֻיָן.”

לַמָחֳרָת בַּבֹּקֶר הוֹפִיעַ אַבָּא בְּבֵית הַיְלָדִים וְקָרָא אֵלַי:

“בֹּקֶר טוֹב, חַבּוּבּ. רוֹצֶה לִרְאוֹת אֶת הַגַנָב?”

“מָה, אַבָּא, תָּפְסוּ אוֹתוֹ?” צָעַקְתִּי כִּמְעַט מֵרֹב פְּלִיאָה.

“כֵּן, חַבּוּבּ,” אָמַר אַבָּא וְחִיֵךְ, “סְמֹךְ עַל הַשׁוֹמְרִים.”

מִהַרְנוּ אֶל אָהֳלֵי הַשׁוֹמְרִים. כְּשֶׁהִגַעְנוּ לְשָׁם כְּבָר עָמְדָה לְיַד הָאֹהֶל חֲבוּרַת סַקְרָנִים וְהִבִּיטָה בִּדְמָמָה אֶל הַגַנָב הַקָטָן. הִתְקָרַבְתִּי עוֹד וְעוֹד כְּדֵי לִרְאוֹת. הַמְבֻגָרִים הִסְתִּירוּ לִי וַאֲנִי נִדְחַקְתִּי בֵּינֵיהֶם, זָחַלְתִּי וְעָבַרְתִּי עַד שֶׁרָאִיתִי אוֹתוֹ.

קָטָן וּמִסְכֵּן כָּרַע לוֹ הַגַנָב, מְכֻוָץ כֻּלוֹ מִן הַקֹר וּמִן הַבֶּהָלָה, וּבְקֹשִׁי הֵעֵז לְהַשְׁעִין גַבּוֹ אֶל יְרִיעַת הָאֹהֶל. אַחַד הַשׁוֹמְרִים נִצַב מֵעָלָיו, זָקוּף וְחָזָק, וְסִפֵּר לְכֻלָם חָזוֹר וְסַפֵּר אֶת פָּרָשַׁת תְּפִיסָתוֹ. אֵיךְ הִשְׁמִיט אֶת שַׂק הַבַּנָנוֹת וְאֵיךְ נוֹדַע הַדָבָר לְעוֹבֵד הַמַטָע, הוּא אַבָּא שֶׁלִי, וְאֵיךְ יָצְאוּ הַשׁוֹמְרִים לְמַאֲרָב הַלַיְלָה וְאֵיךְ נִתְפַּס הַנַעַר הַקָטָן.

לֹא יָכֹלְתִּי לְהַמְשִׁיךְ לִרְאוֹתוֹ. אַבָּא קָרָא לִי וַאֲנַחְנוּ הָלַכְנוּ מִשָׁם.

“אַבָּא,” שָׁאַלְתִּי, “מָה יִהְיֶה אִתּוֹ עַכְשָׁו?”

“הוּא לֹא יִהְיֶה מְאֻשָׁר,” אָמַר אַבָּא, “אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהַמִשְׁטָרָה תָּבוֹא לְקַחְתּוֹ.”

“וְאַחַר-כָּךְ, אַבָּא?”

“אַחַר-כָּךְ,” אָמַר אַבָּא, “וַדַאי יוּבָא בִּפְנֵי שׁוֹפֵט.”

“וְאַחַר-כָּךְ, אַבָּא?”

“נוּ, אֵיךְ שֶׁיַחְלִיט הַשׁוֹפֵט.”

“לְבֵית-הַסֹהַר?” שָׁאַלְתִּי חָרֵד.

“אוּלַי,” אָמַר אַבָּא.

“אוּלַי לֹא?” שָׁאַלְתִּי בְּתִקְוָה.

“בָּאֱמֶת שֶׁאֵינֶנִי יוֹדֵעַ,” אָמַר אַבָּא, “אֵיךְ שֶׁיַחְלִיט הַשׁוֹפֵט.”

אַבָּא לִוָה אוֹתִי כִּבְרַת-דֶרֶךְ. צָעַדְנוּ בִּשְׁתִיקָה. וְהוּא כְּמוֹ הִרְגִישׁ בְּחֶרְדָתִי.

“אַתָּה מְרַחֵם עָלָיו, מָה, חַבּוּבּ?”

“כֵּן,” אָמַרְתִּי, “רַק בִּגְלַל שַׂק עָלוּב שֶׁל בַּנָנוֹת.”

“כָּכָה זֶה,” אָמַר אַבָּא, “בֶּאֱמֶת זֶה לֹא מְשַׂמֵחַ.”

אֲבָל אֲנִי לֹא יָכֹלְתִּי לְהֵרָגַע.

“לְבֵית-הַסֹהַר, אַבָּא, רַק בִּגְלַל שַׂק שֶׁל בַּנָנוֹת,” הִקְשֵׁיתִי.

“אַח, חַבּוּבּ, אַתָּה מַרְבֶּה הַבֹּקֶר בְּקֻשְׁיוֹת. תִּגְדַל וְתָבִין.”

כְּשֶׁהִגַעְנוּ אֶל בֵּית-הַיְלָדִים, אָמַר אַבָּא:

“נוּ, שָׁלוֹם. לְהִתְרָאוֹת. וְאַל תַּדְאִיג אֶת עַצְמְךָ יוֹתֵר מִדַי.”

אֲבָל אֲנִי דָאַגְתִּי לַנַעַר הַקָטָן וְלֹא יָכֹלְתִּי לַחְדֹל. יָצָאתִי אֶל מִרְפֶּסֶת בֵּית-הַיְלָדִים, יָשַׁבְתִּי לִי לְבַדִי עַל סַפְסַל-הָעֵץ וְנָשָׂאתִי עֵינַי אֶל הַשָׁמַיִם וְאֶל הַחֻרְשׁוֹת הָרְחוֹקוֹת. הַלְוַאי וְכָל זֶה לֹא הָיָה קוֹרֶה, חָשַׁבְתִּי לִי. לֹא הַמַסָע הַנִפְלָא בַּכִּרְכָּרָה, וְלֹא סְגִירַת הַבְּרָזִים בַּבַּנָנוֹת, וְלֹא מַאֲרַב הַלַיְלָה שֶׁל הַשׁוֹמְרִים, וְלֹא כְלוּם. לֹא יָכֹלְתִּי לִשְׁכֹּחַ אֵיךְ כָּרַע לוֹ הַגַנָב, מְכֻוָץ כֻּלוֹ, וּבְקֹשִׁי הֵעֵז לְהִשָׁעֵן עַל יְרִיעַת הָאֹהֶל. וַהֲלֹא מִקָרוֹב רָאִיתִי שֶׁאֵינֶנוּ אֶלָא נַעַר קָטָן.

מֵאֲחוֹרַי, מִתּוֹךְ הַבַּיִת, עָלְתָה פִּתְאֹם קְרִיאָתָהּ שֶׁל הַמְטַפֶּלֶת. וַאֲנִי קַמְתִּי לִי בְּחֹסֶר-רָצוֹן וּלְאַט-לְאַט נִכְנַסְתִּי הַבַּיְתָה.