רקע
חיים נחמן ביאליק
להצגת "עמך"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

כ“ה חשון תרצ”ג

(במסבה שנערכה אחרי הצגת הבכורה)

איש לא ביקש מאתי לדבר. חפצתי בעצמי להגיד לכם כמה מלים באוירה זו של שמחה שאנו שרויים בה. זוהי שמחה אמיתית, שמחה יהודית. הכל משלנו: התוכן – של שלום עליכם, הלשון – של ברקוביץ, לשון קלסית, מזיגה נפלאה של עברית ויהודית; המשחקים של “הבימה” הלא תמיד היו יהודיים מאד, וגם האויר שבו נוצר המחזה הוא אויר של א“י ולא של חו”ל; הרז’וסרה – פנימית-עצמית. דומה, שזו הפעם הראשונה שהכל הוא יהודי-עצמי בצרוף מלא כזה.

השם מאמת את צורת ההוצאה לפועל: “עמך”! עשיתם מעשה עמך. מבחינה זו הננו שרויים עתה בשמחה יהודית גמורה. מצד ההוצאה לפועל אין להתבייש. יש לזכור, שעד עתה הייתם קשורים על-פי-רוב בחבל לאניה זרה. הפעם נשענתם על כחות עצמכם – וכפי שראינו, הצלחתם. הסימן: הרוח הטובה ששררה על הבמה בשעת משחקכם וגם התרוממות הרוח אחרי המשחק. הצגתם כף רגלכם על אדמתכם. הייתם חרדים משום כך, וזה היה ניכר בהתחלה. אולם ממחזה למחזה תבוא העמידה המאוששת על קרקע שלכם. אני רואה בהצלחה זו סימן טוב להבא. ואני רוצה לברך אתכם על הרוח הטובה הזאת שחבּרה אתכם מבראשית, החזיקה אתכם כל חמש-עשרה שנות עמלכם ועשתה אתכם חטיבה מיוחדת נלחמת על קיומה ושגשוגה. זהו הדבר היקר ביותר בכל עבודתכם.

שחקתם מחזה הוָי של חיי חיט בישראל, שזכה בגורל בטעות ונודע לו אחר כך שזכיה זו אינה אלא “אפס, אפס, אפס”… מה שכותב אמן אמתי יש בו משום סמל – אם גם שלא מדעת. גם בתמונה צנועה זו סמל ליהודי הנצחי בגולה: בכל זמן שהשעה משחקת לו והוא “זוכה בגורל” – חושב הוא ש“באה הפדות”. היהודים היו תולים תקוות בכל תמוּרה ומהפכה, ובכל פעם היה הסוף: אפס, אפס, אפס… בכל פעם נתברר שהיתה טעות בזכיה. נקוה ש“זכיה בטעות” זו לא תעלה אתנו לארץ. הזכיונות כאן אינם דומים לזכיונות הגלות. כאן לא יהיה זכיוֹן של טעות ולא בארבעה ולא בחמשה אפסים: מפני שכאן אנו מונים בספרות.

ועוד מלים אחדות בסוף: יודעים אנו שרגעי השמחה הללו באים בעקב יסורים. דרככם אל החדוה שביצירה זרועה עצבון וצער. אך אולי דוקא משום כך זכיתם לתוצאות כאלה. – לכבוד נתיב יסורים זה שלכם הנני מרים את כוסי!


המלצות קוראים
תגיות