(בהצגת הבכורה ע“י “הבימה”, באייר תרפ”ט)    🔗

הבימה ראויה לברכה על ההעזה הראשונה שהעיזה להציג מחזה תנ“כי, יש בזה משום נחשוניות, קפיצה לתוך הים, כי חומר תנ”כי קשה להעשות מחזה. השאור שבמחזה הוא בדרך כלל יצר האדם, מה שאין כך התנ“ך, שהעיקר הוא בו הגורל העומד מחוץ ליצר האדם. שם משחקת ההיסטוריה לפנינו, וספק אם אפשר לדובב היסטוריה במחזה. דוד המלך הוא כלי-זמר עם מאה נימים, כל התפקידים שלו לא שמשו למלא מאווייו האגואיסטיים, אלא כל מה שעשה על-פי גזרת ההיסטוריה עשה. אם מצד אחד הוא בוכה על מות אבנר או שאול ויונתן ומצד שני הוא משמיד את יתר בני שאול – הרי זה לא מתוך צביעות, אלא משום שכך נצטוה מגבוה. דוד לא רצה כלל בכתר ולא הוא נמשך לכתר, אלא הכתר משך אותו, חז”ל אמרו: בית שאול לא נתקים, מפני שלא נמצא בו דופי. זה היה בית-אצילים יותר מדי. ודוד נקרא בשעתו למלא את אשר החסיר בית שאול – להלחם באויבי ישראל וכו'… תפיסתו של דוד היתה, שאין עם הנלחם על קיומו נקרא רשע. לעם יש הצדקה לעשות דברים שאסורים לפרט. אצלנו אין גם תפלה אישית, הפרט מתפלל לשלום העם כולו. גם היצר הרע שלנו וגם היצר הטוב אינו פרטי אלא לאומי כללי, בעוד שבמחזות המודרניים של אירופה העיקר הוא יצר האדם. ומי יתן ותצליח “הבימה” לתת את היצר הרע ואת היצר הטוב שלנו, של כל האומה, ואני מברך אתכם שעם פתיחת השער הראשון לתנ"ך יפתחו לפניכם כל השערים לתכונות ישראל.