מוקדש לאַנָּה גריגוֹריֶבנה דוֹסטוֹיֶבסקָיָה

אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אִם לֹא יִפּוֹל גַרְגִיר הַחִטָה אֶל תוֹך הָאֲדָמָה וָמֵת, יִשָאֵר לְבַדוֹ, וְכַאֲשֶר מֵת, יַעֲשֶׂה פְּרִי הַרְבֵּה.

הבשׂורה הקדושה על פי יוֹחנן יב, כד

דבר המחבר

כשאני בא לתאר את חיי הגיבור שלי, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' קָרָמָזוֹב, פוקדת אותי מבוכה מסוימת. וזו היא: גם אם מכנה אני את אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' גיבור שלי, הריני יודע שאין הוא אדם גדול כלל, ורואה על כן מראש שאלות בלתי־נמנעות מעין אלו: מה הוא יִחוּדו של אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' שלך, שבחרת בו לגיבור שלך? מה המיוחד שעשׂה? למי הוא ידוע ובמה? מדוע עלי, הקורא, לבזבז זמן לשם לימוד עובדות חייו?

השאלה האחרונה היא המכרעת, שכּן לא אוכל לענות עליה אלא זאת: “אולי יתברר לכם הדבר מן הרומן.” ומה אם יקראו עד הסוף ולא יתברר להם יִחודו של אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' שלי, ולא יודוּ בו? אמרתי דברים אלה מפני שבצער אני צופה מראש יחס זה. בעינַי האיש בולט ביִחודו, אבל ספק גמור בלבי אם אספיק להוכיח זאת לקורא. הענין הוא בכך, שאולי הוא איש פעיל, אבל פעיל בלתי־מוגדר, שלא נתברר טיבו. אמנם, מוזר לדרוש מבני־אדם בהירות בזמנים כמו הזמן הזה, מה שאינו מוטל בספק הוא: האיש מוזר. אפילו תמהוני. אבל המוּזָרוּת והתמהוֹנוּת מזיקות יותר משהן מקנות זכות לתשׂומת־לב, במיוחד כשהכול שואפים ללכּד את הפרטים ולמצוא לפחות מידת־מה של סדר כללי באי־הסדר הכללי. ואילו התמהוני הוא ברוב המקרים פרט מוּבדל ומיוחד. לא כן?

אבל אם לא תסכימו לקביעה אחרונה זו ותאמרו: “לא כך,” או: “לא תמיד כך,” אתעודד לגבי חשיבותו של גיבורי אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ'. שכן לא זו בלבד שהתמהוֹני הוא “לא תמיד” פרט מובדל ומיוחד, אלא להפך, לפעמים הוא נושׂא בקרבו את לב השלמות, ואילו שאר בני תקופתו נותקו ממנו לזמן־מה על ידי רוח בלתי־מצויה…

לא הייתי פותח בהצהרות מעורפלות ובלתי־מעניינות אלה. ומתחיל לספר ללא־הקדמה: אם ימצא־חן הספר, יקראו בו כפי שהוא. הצרה היא, שתיאור־החיים שלפנַי אחד הוא, ואילו הרומנים שניים. העיקרי הוא הרומן השני – פעולות הגיבור שלי כבר בימינו, ברגע החולף עכשיו. ואילו הרומן הראשון התרחש לפני שלוש־עשׂרה שנה, וכמעט שאינו רומן כלל, אלא מוֹמֶנט אחד בשחרותו של גיבורי. לא אוכל לדלג על הרומן הראשון, מפני שבלעדיו לא יוּבנו דברים רבים ברומן השני. אולם על ידי כך נוסף קושי על הקושי הראשון שלי: אם גם אני, הביוגרף עצמו, סבור, כי לגיבור צנוע ובלתי־מוגדר כזה מיותר גם רומן אחד, כיצד אגיש שניים, ובמה אסביר את יהירותי?

מאחר שנבצר ממני לפתור שאלות אלה, החלטתי לעקוף אותן בלי שנפתרו. ברור, כי הקורא הנבון כבר ניחש זה כבר, כי לכך התכוונתי מראש, ורק כעס עלי על שאני מבזבז לשווא מלים שלא יניבו פרי וזמן יקר. על כך אענה במדויק: בזבזתי מלים עקרות וזמן יקר, ראשית, מתוך נימוס, שנית, מתוך ערמומיות: הנה, בכל זאת הזהרתי במשהו. אגב, אפילו שׂמחתי שנתפצל הרומן שלי מעצמו לשני סיפורים “תוך אחדות מהותית של השלם”: כשיַכיר הקורא את הסיפור הראשון כבר יידע אם כדאי לו להתחיל בשני. ודאי, אין דבר מחייב את הקורא, אפשר לנטוש את הספר גם לאחר קריאת שני עמודים בסיפור הראשון, מתוך החלטה לא לפתוח אותו עוד. אך ישנם קוראים אדיבים, שירצו לקרוא עד הסוף ויהי־מה, כדי שלא יטעו ויוכלו לשפוט ללא משׂוא־פנים, למשל, כל המבקרים הרוסים. אשר לאלה, רווח קצת ללבי: על אף דייקנותם וטוהר־מצפונם אני מציע להם אמתלה חוקית לנטוש את הסיפור עם האֶפּיזוֹדה הראשונה ברומן. הנה, זו כל ההקדמה. אני מסכים בהחלט, שהיא מיותרת, אבל מאחר שנכתבה כבר, תישאר כפי שהיא.

ועכשיו לעניין.

 

חלק ראשון תרגם צבי ארד    🔗

ספר ראשון: תולדות משפחוֹנת אחת    🔗

1: פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' קָרָמָזוֹב

אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' קָרָמָזוב היה בנו השלישי של בעל־אחוזה במחוז שלנו, פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' קָרָמָזוֹב, שנתפרסם כה בשעתו (וגם כיום עדיין מזכירים אותו) עם מותו הטרָגי והבלתי־מפוענח לפני שלוש־עשׂרה שנה בדיוק, שעליו אספר במקום הראוי. עכשיו אומר על אותו "בעל־אחוזה” (כך כינו אותו אצלנו, אף שכל ימיו כמעט שלא ישב באחוזתו) אך זאת שהיה טיפוס מוזר, שאנו נתקלים בו, אמנם, תכופות, ובכן, טיפוס שאינו נוכל והולל בלבד, אלא גם מבולבל – אבל מסוג המבולבלים המיוּמנים בקידום עסקי הרכוש שלהם, ודומה כי ידעו זאת בלבד. ואכן התחיל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' כמעט מלא־כלום, היה בעל־אחוזה מהזעירים ביותר, התרוצץ לסעוד על שולחנות זרים, השתדל לאכול לחם־חסד, והנה נתגלו אצלו עם פטירתו כמאה אלף רובל במזומנים. אף על פי כן, הוסיף להיות כל ימיו אחד הגַחֲמָנִים המבולבלים ביותר במחוז שלנו. אני חוזר ואומר: לא היתה כאן טפשות – רובם של גַחֲמָנִים אלה פקחים וערמומיים למדי – אלא דווקא מבוּלבָלוּת, ומיוחדת במינה, לאומית.

פעמיים היה נשׂוי, ושלושה בנים היו לו: הבכור, דְימיטרִי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, מאשתו הראשונה, איוַן ואָלֶכּסֵי מהשנייה. אשתו הראשונה של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’ באה מבית עשיר ונודע למדי של האצילים מִיאוּסוֹב, גם הם בעלי־אחוזה במחוז שלנו. לא אתחיל להסביר כאן, כיצד קרה הדבר, שצעירה בעלת־נדוניה וגם יפה, ומעל לכול, אחת החכמות הערניות, שאינן נדירות בדור הזה, אבל היו מזדמנות גם בדור הקודם, יכלה להינשׂא ל“לא־כלומניק” אפסי כזה, כפי שכינו אותו אז הכול. אכן הכרתי צעירה, בת הדור “הרומנטי” הקודם, שלאחר שנים אחדות של אהבה שכולה־סוד אל אדון אחד, – שהיתה יכולה, אגב, להינשׂא לו בכל עת בדרך הפשוטה ביותר – סיימה דרכה בכך, שבדתה לה מכשולים שאין לגבור עליהם, ובלילה סוער קפצה מחוף גבוה הדומה לצוּק אל נהר עמוק שזרמו מהיר למדי, וטבעה בו רק מתוך גַחֲמתה, רק כדי להידמוֹת לאוֹפֶליה של שקספּיר, וראוי לומר, שאילו צוק זה שבחרה ואהבה זה־כבר, לא היה ציורי כל כך, ואילו היה שם במקומו חוף שטוח פרוֹזָאי, אולי לא היתה ההתאבדות מתרחשת. עובדה זו אמיתית, ויש להניח, כי בשניים או בשלושת הדורות האחרונים היו בחיינו הרוסיים לא מעט עובדות כאלה, או דומות להן. ובדומה לכך, היה גם המעשׂה של אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה מיאוּסוֹבה ללא ספק הד של נטיות זרות ושל מחשבה שבויה וגרויה. אולי רצתה להפגין עצמאות נשית, לקום נגד התנאים החברתיים, נגד הרודנות של הקרובים והמשפחה, והדמיון השַרתן שכנע אותה להרף־עין, כנראה, כי פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, על אף דרגתו כאוכל לחם־חסד, הוא בכל זאת אחד האנשים הנועזים והשנונים ביותר בתקופה ההיא, ששימשה מעבר אל חיים טובים יותר, בעוד שלמעשׂה רק ליצן מרושע ולא עוד. היה בכך גם משהו פּיקַנטי, שכן היו הנישׂואים כרוכים בחטיפה, וזה שבה את לבה של אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’ היה מוכן למעשׂים מפתיעים כאלה גם לפי מצבו החברתי, שכן שאף בלהט לעשׂות קריירה בכל דרך שהיא. באפשרות להיצָמד למשפחה טובה ולקחת נדוניה, היה פיתוי רב. אשר לאהבה ההדדית, דומה שלא היתה קיימת כלל, לא מצד הכלה, לא מצדו, על אף יופיה של אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה. אם כן, היה זה אולי מקרה יחיד במינו בחיי פיוֹדוֹר פּוולוֹביץ', אדם בעל תאווה יתירה כל ימי חייו, שהיה מוכן להיצמד כהרף־עין לכל שׂמלה, ובלבד שתרמוז לו. והנה, דווקא אשה זו בלבד לא עשׂתה עליו כל רושם בתחום התאווה.

לאחר החטיפה הבחינה אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה מיד, כי לבעלה היא רוחשת בוז בלבד. וכך נתגלו תוצאות הנישׂואים במהירות רבה. אף על פי שהמשפחה השלימה מהר למדי עם המאורע ונתנה לבורחת את הנדוניה, התחילו בין בני־הזוג חיים פרועים ביותר ומריבות נצחיות. סיפרו אנשים, כי האשה הצעירה הוכיחה במצב זה מידה רבה יותר של אצילות ומידות נעלות משהוכיח פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, שלפי הידוע היום, סחב מידיה מיד את כל כספה, כעשׂרים וחמישה אלף, ברגע שקיבלה אותו, ומאז כאילו צללו האלפים האלה במים. גם את הכפר הקטן והבית העירוני הטוב למדי, שגם הם נפלו בחלקה, טרח זמן רב ובכל כוחו להעביר על שמו על ידי הליך משפטי כלשהו, ובוודאי היה משׂיג את מטרתו, אפילו מתוך הבוז והסלידה כלפיו שעורר ברעייתו כל רגע על ידי הסחיטות והתחנונים חסרי־הבושה שלו, ואולי מפני עייפות נפשה והרצון שיניח לה. למרבה המזל התערבה בעניין משפחתה של אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה והגבילה את מעשׂי־החטפנות. ידוע בוודאות, כי בני הזוג היו מתכתשים לעתים לא רחוקות, אבל כפי שסוּפר, הרביץ לא פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, אלא אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה היא שהרביצה, שכן היתה גברת שְחַמתית חמת־מזג, נועזת, חסרת־סבלנות, בעלת כוח גופני רב. לבסוף נטשה את הבית וברחה מפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' עם מורה האובד בעוֹניוֹ, והשאירה לפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' את מיטיָה בן־השלוש. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' הביא מיד לביתו הרמוֹן שלם ופתח בסביאה פרועה, ובהפסקות היה נוסע כמעט בכל רחבי הגוּבֶּרינִיה ומתאונן בדמעות לפני הכול ולפני כל אדם על אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה שנטשה אותו, ותוך כדי כך היה מספר פרטים על חיי־הנישׂואין שלו, שבושה הוא לבעל לסַפר אותם. העיקר, גילום התפקיד המגוחך של הבעל הפגוע נעם לו ואף החניף לו, והוא תיאר פרטים על עלבונו בהפרזות ובקישוטים. “אפשר לחשוב, פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', שעלית בדרגה, שכן אתה כה מרוצה על אף כל הצער שלך,” היו אומרים לו המלגלגים. רבים אף הוסיפו, שהוא שׂמח להופיע בצורה מחודשת־קצת של הליצן, ובכוונה, לשם הגבָּרת הצחוק, הוא מתעלם ממצבו הקוֹמי. מי יודע, הלוא ייתכן, כי פעל בתמימות. סוף־סוף עלה בידו לגלות את עקבות הבורחת. המסכנה נתגלתה בפטרבורג, הגיעה לשם עם המורה שלה והתמכּרה באין־עוצר לאֶמַנסיפָּציה שלמה. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' התחיל מיד להתרוצץ ולהתכונן לנסיעה לפֶּטֶרבּוּרג – אבל לשם מה לא ידע גם הוא. ייתכן, שהיה נוסע. אבל, לאחר החלטה כזאת ראה זכות מיוחדת לעצמו, כדי להתעודד לפני המסע, שוב להפליג בסביאה שאין לה גבול. בזמן הזה הגיעה אל משפחת אשתו הידיעה על מותה בפֶּטֶרבּוּרג. פתאום מתה באיזו עליית־גג, אלה אומרים – בטיפוס, ואלה אומרים – ברעב. שתוי היה פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' כשנודע לו על מות אשתו, ואומרים כי רץ ברחוב וצעק, כשהוא מרים ידיו בשׂמחה כלפי שמים: “היום מָחלתי,” ואילו אחרים אמרו, כי התייפח כילד, עד כדי כך, אמרו, שצר היה להסתכל בו, על אף כל הסלידה כלפיו. יתכן, שהיה גם זה וגם זה, זאת אומרת, ששׂמח לשחרורו ובכה על המשחררת – הכול יחדיו. ברוב המקרים האנשים, אפילו הרשעים, תמימים וישרים יותר משאנו משערים. וגם אנו כך.

2: מהבן הראשון נפטר

ודאי שנוכל לתאר לנו איזה אב ומחנך יכול היה להיות אדם כזה. כאָב קרה לו מה שהיה חייב לקרות, ועל כן נטש את הילד שילדה לו אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה, לא מתוך כעס עליו או רגשות כלשהם של בעל נעלב, אלא פשוט מפני שנשכח הילד מלבו. בעוד הוא מטריד את הכול בדמעותיו ובתלונותיו, והופך את ביתו למערת פריצוּת, לקח עליו את הטיפול במיטיָה בן השלוש משרת־הבית הנאמן גריגוֹרי, ולולא דאגתו, אולי לא היה נמצא מי שיחליף את כתונתו של הילד. וכן קרה, שגם קרובי הילד כאילו שכחו אותו בזמן הראשון. סבוֹ, האדון מיאוּסוֹב עצמו, אביה של אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה, כבר לא היה בין החיים. אלמנתו, סבתו של מיטיָה, עברה למוסקבה, חלתה מאוד, האחיות נישׂאו, ועל כן נאלץ מיטיָה לשהות כמעט שנה אצל המשרת גריגוֹרי, ולגור עמו באגף־המשרתים. אגב, אילו נזכר בו האב (הלוא נבצר ממנו לא לדעת על קיום הילד), היה מחזיר אותו לבקתה, שכן היה הילד מפריע לו בהוללות שלו. אולם אז שב מפּריס דודן של אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה המנוחה, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' מיאוּסוֹב, ששהה אחר כך שנים רבות ורצופות בחוץ־לארץ, ואילו אז היה עדיין צעיר מאוד, מיוחד במינו במשפחת מיאוּסוֹב, משׂכיל, איש עיר־הבירה, איש חוץ־לארץ, כל ימיו אדם אירוֹפּי, ובערוב ימיו – ליבֶּרַל של שנות הארבעים והחמישים. במרוצת הקריירה שלו קשר מגע עם רבים מטובי הליבֶרלים של התקופה, ברוסיה ובחוץ־לארץ, הכיר אישית את פּרוּדוֹן ואת בָּקוּנין, ובסוף נדודיו אהב במיוחד לספר את זכרונותיו על שלושת ימי מהפכת־פברואר בפָריז, בשנת ארבעים־ושמונה, ולרמוז, שכמעט השתתף בה ועלה על המתרסים. זכרון זה היה אחד המשׂמחים ביותר בין זכרונות נעוריו. היה לו רכוש משלו, שלפי קנה־המידה מימי־הצמיתות, היה שווה־ערך לבעלות על אלף נפשות. אחוזתו המצוינת היתה סמוכה לעירנו הקטנה, וגבלה באדמות המנזר המפורסם שלנו, שעמו פתח פּיוֹטר אָלכסַנדרוביץ' מיד, עוד בצעירותו, עם קבלת הירושה, במשפט שאין לו סוף על זכות־הדיִג בנהר וזכות־הכריתה ביער, בדיוק אינו יודע, וראה גם חובה לעצמו, כאזרח וכמשׂכיל, לפתוח במשפט עם ה“קלֶריקָלים”. כששמע את קורות אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה, שזכר אותה, כמובן, גם שׂם לב אליה בשעתה, ונודע לו על מיטיָה שנשאר, התערב בפרשה, על אף זעמו הצעיר ובוזו לפיוּדוֹר פַּוולוֹביץ‘, בהזדמנות זו הכיר את פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’. מיד אמר לו, שהוא רוצה לקבל על עצמו את חינוך הילד. ימים רבים אחר כך היה מספר את העובדה המאפיינת, כי בתחילת השׂיחה עם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' על מיטיָה, נראה האיש זמן־מה כמי שאינו מבין באיזה ילד המדובר, וכאילו התפלא שבביתו נמצא איזה בן קטן. גם אם היתה הגזמה בסיפורו של פּיוֹטר אלכסנדרוֹביץ‘, ודאי היה בו גם משהו הקרוב לאמת. ואכן אהב פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’ כל ימיו להציג ולהעמיד־פנים, לשׂחק לעיניך איזה תפקיד מפתיע, לפעמים ללא כל צורך, ואפילו תוך גרימת נזק לעצמו, כמו במקרה שלפנינו. אגב, תכונה זו משותפת לרבים מאוד, אפילו חכמים למדי, שלא כפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘. פּיוֹטר אלכסַנדרוֹביץ’ טיפל בעניין במרץ ואפילו התמנה אפוטרופוס לילד (עם האב), מפני שהאֵם הניחה אחריה אחוזה קטנה, בית וקרקע. ואכן עבר מיטיָה אל דודנו, אך לדודן לא היתה משפחה, ולאחר שדאג להבטחת הכנסותיו מהאחוזות נחפז לשוב לפָריז לזמן רב, ועל כן מסר את הילד לאחת הדודות שלו, גברת מוסקבאית. וכך קרה, שלאחר שהשתקע בפָּריז שכח גם הוא את הילד, במיוחד עם בואה של אותה מהפכת פברואר שהדהימה כל כך את דמיונו, וכבר נבצר ממנו לשכוח אותה כל ימי חייו. הגברת המוסקבאית מתה, ומיטיָה עבר אל אחת מבנותיה הנשׂואות. נדמה לי, שהחליף את הקן גם בפעם הרביעית. לא ארחיב את הדיבור על כך, מה גם שעוד יהיה עלי לספר הרבה על בכורו זה של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', ועתה אסתפק במתן ידיעות חיוניות עליו, שבלעדיהן לא אוכל לפתוח ברומן.

ייאָמר תחילה, כי דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' זה היה היחיד בין שלושת בניו של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' שגדל תוך בטחון שיש לו רכוש כלשהו, וכשיגיע לבגרות, יעמוד ברשות עצמו. פרועים היו נעוריו: את לימודיו בגימנסיה לא סיים, הגיע לבית־ספר צבאי, נקלע לקַווקַז, קיבל דרגה, יצא לדוּקרב, הורד בדרגה, שוב זכה בדרגה, התהולל הרבה והוציא כסף רב יחסית. כסף התחיל לקבל מפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' רק עם בגרותו, ועד אז שקע בחובות. לראשונה ראה והכיר את אביו רק עם בגרותו, כשבא למקומותינו כדי לברר עמו את ענייני רכושו. נדמה לי, כי אביו לא מצא־חן בעיניו. הוא שהה בביתו זמן קצר ומיהר להסתלק, לאחר שקיבל מידו סכום מסוים, ובא עמו לכלל הסכם על המשך קבלת־ההכנסות מהאחוזה, שעל שוויה וההכנסה ממנה לא הצליח להוציא דבר מפי פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' (עובדה ראויה לציון). פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' הבין מיד (ראוי לזכור זאת), כי הערכתו של מיטיָה את רכושו, מוטעית ומופרזת. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' היה מרוצה מאוד מכך, שכן היה לו בזה חשבון משלו. הוא גילה שהצעיר קל־דעת, סוער, בעל־תאווה, קצר־רוח, הולל, שדי לו לחטוף משהו לפי־שעה והוא יירָגע מיד, לזמן קצר, כמובן מאליו. נטייה זו התחיל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' לנצל, זאת אומרת, התחיל לפטור את הבחור בסכומים קטנים, במשלוחי־כסף ארעיים, ובסופו של דבר, כעבור ארבע שנים כשפקעה סבלנותו של מיטיָה והוא שב אל עירנו הקטנה בפעם השנייה, התברר לתמהונו הגדול כי יצא נקי מנכסיו, כי קשה אפילו לסכם מה שלקח, וכבר קיבל מפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' יותר משווי רכושו, וייתכן אפילו שהוא חייב לאביו. ועל פי הסכמים אלה ואלה, שנעשׂו עמו לרצונו, אין לו זכות לדרוש עוד, וכו' וכו‘. הצעיר נדהם, חשד שאין זו האמת, שיש כאן מרמה, כמעט יצא מכליו וכאילו נסתרה בינתו. מצב־דברים זה הוא שהוליך אל האסון, שתיאורו הוא עניינו של הרומן הראשון, הפותח, שלי, ואולי מוטב לומר, הצד החיצוני שלו. אבל לפני שאעבור אל הרומן, ראוי לספר גם על שני בניו האחרים של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, אחיו של מיטיָה, ולהסביר מניִן באו.

3: הנישׂואים השניים והבנים האחרים

זמן קצר לאחר שנפטר פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' ממיטיָה בן הארבע, נישׂא שנית. נישׂואים אלה התקיימו שמונה שנים. הוא לקח את אשתו השנייה, סוֹפיָה איוַנוֹבנה, גם היא צעירה מאוד, בגוּבֶּרנִיָה אחרת, שנסע לשם לעסק־קבלנות קטן בשותפות עם יהודון אחד. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, אף שהיה שותה ומתהולל ונואף, לא הפסיק מעיסוקו בהשקעת הונו, וניהל את עִסקאותיו בהצלחה, אמנם תמיד במידת־מה של שפלות. סוֹפיָה איוַנוֹבנה היתה מן “היתומות”, חסרת־יִחוס ויתומה מילדותה, בתו של דיָקוֹן אלמוני, שגדלה בבית העשיר של אשת־חסדה הזקנה הנודעת, אלמנת הגנרל ווֹרוֹחוֹב, שחינכה וגם עינתה אותה. פרטים איני יודע, אבל שמעתי, כי יום אחד הורידו את חניכתה הכנועה, הצנועה וטובת־הלב, מעניבת־התלייה שקשרה למסמר במחסן – עד כדי כך נבצר מהנערה לשׂאת את גַחֲמָנותה ואת נזיפותיה הנצחיות של הזקנה, שלא היתה מרשעת, כנראה, אלא נסחפת מרוב בטלה בשרירות־לבה הבלתי־נסבלת. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’ ביקש את ידה, גורש לאחר שנאספו ידיעות עליו, ושוב, כפי שנהג בנישׂואים הראשונים, הציע ליתומה חטיפה. קרוב לודאי, שלא היתה נישׂאת לו בשום־פנים, אילו ידעה עליו פרטים רבים יותר בעוד מועד. אבל כל זה התרחש בגוּבֶּרנִיָה אחרת. ומה יכלה להבין בת שש־עשׂרה, שהעדיפה לקפוץ לנהר ולא להישאר אצל אשת־חסדה. וכך החליפה המסכנה את המיטיבה עמה במיטִיב. הפעם לא קיבל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' אפילו פרוטה, מפני שהגנרלית רגזה, לא נתנה דבר וגם קיללה את שניהם. אך הוא גם לא קיווה הפעם לקבל משהו, אלא התפתה ליופיה הרב של הנערה התמימה, ובעיקר להבעת פניה החמה שהדהימה אותו, את בעל־התאווה, שעד עתה היה חומד מושחת של יופי נשי גס בלבד. “עיניים תמימות אלה שָספו אז את לבי כמו תער,” היה אומר לימים ומשמיע את צִחקוקו המאוס. אמנם, אצל אדם שטוף בזימה יכלה גם כאן להיות משיכה מתוך חשק בלבד. מאחר שלא קיבל כל גמול על נישׂואיו, לא נהג פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' באשתו ביד רכה, ניצל את היותה “אשמה” כלפיו, כביכול, מאחר שכמעט “הוריד אותה מחבל התלייה”, וכן ניצל את ענוותה וכניעותה הבלתי־רגילות, ורמס ברגל גסה את נימוסי־הנישׂואין הפשוטים ביותר. לעיני אשתו היו מתכנסות בבית נשים מגונות, ואוֹרגיוֹת נערכו. כמשהו אופייני אציין, כי המשרת גריגוֹרי, מטיף־מוסר קודר, טיפש ועקשן, ששׂנא את גברתו הקודמת, אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה, התייצב הפעם לימין הגברת החדשה, הגן עליה ורב בגללה עם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' בצורה האסורה כמעט על משרת, ופעם אחת אפילו פיזר בכוח את חבורת המופקרות שבאו להשתתף באוֹרגיה. האשה הצעירה, שגדלה בפחדים מילדותה, נתקפה איזו מחלת־נשים עצבנית, השכיחה יותר בין פשוטי־העם והאיכרות, שמכנים אותן על כך “משוּבָּשות”. למחלה נתלווּ התקפי־היסטֶריה איומים, ולפעמים נטרפה גם דעתה של החולה. אף על פי כן, ילדה לפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' שני בנים, איוַן ואָלֶכּסֵי. את הראשון בשנת הנישׂואין הראשונה, ואת השני כעבור שלוש שנים. במותה היה אָלֶכּסֵי בן ארבע, ואני יודע, גם אם התופעה התמוהה, כי זכר את אמו כל ימי חייו, כמובן, כמו בחלום. לאחר מותה קרה לשני הילדים האלה כמעט בדיוק מה שקרה לראשון, למיטיָה: האב שכח ונטש אותם, והם הגיעו אל אותו גריגוֹרי עצמו, אל בקתתו. בבקתה זו מצאה אותם הגנרלית הזקנה, הגַחֲמנית, שפרשׂה את חסותה על אמם וגידלה אותה. עדיין היתה בחיים, וכל הזמן, בכל שמונה השנים שחלפו, לא יכלה לשכוח את העלבון שנגרם לה. על חיי סוֹפיָה שלה בשמונה שנים אלו היו לה ידיעות מדויקות, וכששמעה מה חולה היא ואלו מעשׂי־תועבה מקיפים אותה, אמרה פעמיים־שלוש לנשים האוכלות אצלה לחם־חסד, “מגיע לה, אלוהים גמל לה על כפיות־הטובה.”

שלושה חודשים בדיוק לאחר מות סוֹפיָה איוַנוֹבנה, הופיעה פתאום בעירנו הגנרלית בכבודה ובעצמה, ופנתה היישר אל דירתו של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, ואמנם שהתה בעיר כמחצית־השעה בלבד, אבל עשׂתה הרבה. היתה שעת ערב. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, שלא ראתה אותו שמונה שנים, יצא אליה שתוי. סופּר, כי מיד כשראתה אותו, לא אמרה דבר, העניקה לו שתי סטירות צלצלניות ומפורסמות, מרטה שלוש פעמים בבלוריתו, כלפי מעלה וכלפי מטה, ושוב בלי להשמיע מלה פנתה אל הבקתה, אל שני הנערים. ממבט ראשון הבחינה שאין הילדים רחוצים והלבנים שעליהם מלוכלכים, סטרה מיד על לחיו של גריגוֹרי, הודיעה לו שהיא אוספת אותם אליה, הוציאה אותם החוצה בלבוש שעליהם, עטפה בשׂמיכה, הושיבה במרכבה והסיעה אל עירהּ. גריגוֹרי נשֹא את הסטירה כעבד נאמן, לא החציף־פנים אפילו בהגה, כשליווה את הגברת הזקנה אל המרכבה, החווה לה קידה עד מותניו, ואמר בהטעמה, כי “אלוהים יגמול לה בעד היתומים.”

“ובכל זאת, אתה גולם!” צעקה לו הגנרלית בצאתה. כששקל בדבר פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', מצא כי עסק טוב הוא, ואחר כך לא סירב לאשר שום סעיף בהסכם הרשמי על גידול הילדים אצל הגנרלית. ועל הסטירות שחטף נסע לספר בכל העיר.

רצה המקרה, שתמות גם הגנרלית זמן קצר אחר כך, אך היא ציוותה אלף רובל לכל יתום, “ללימודיהם, ושיוצָא כל הכסף לצורכיהם ויהי־מה, ובתנאי שיספיק עד בגרותם, מפני שדי מאוד גם בנדבה זו לילדים כאלה, ואם רוצה מישהו, יפתח בעצמו את ארנקו”. וכו‘, וכו’. לא קראתי את הצוואה, אבל שמעתי, כי אמרו שם דברים מוזרים מעין אלה, וביטוים היה מיוחד במינו. אולם כיורשה העיקרי של הזקנה נתגלה איש ישר, מנהיג האצילים בגובֶּרנִיָה ההיא, יֶפים פֶּטרוֹביץ' פּוֹלֶנוֹב. לאחר שהתכתב עם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' וניחש מיד, כי לא יוציא מידו פרוטה לחינוך ילדיו (אף על פי שלא היה מסרב במפורש, אלא דוחה ודוחה, ולפעמים אפילו משתפך ברגשנות), פרשׂ את חסותו על היתומים, ובמיוחד אהב את הצעיר, אָלֶכּסֵיי, ואף גידל אותו זמן רב במשפחתו. לפרט זה אני מבקש מהקורא לשׂים־לב, ואכן האיש, ששני הצעירים חייבים לו תודה על ימי חייהם על חינוכם ועל השׂכלתם, הוא יֶפים פֶּטרוֹביץ‘, אדם הוּמני ואציל ביותר, מן הנדירים המזדמנים לנו. הוא שמר בשלמותו על כל אלף שהניחה הזקנה לקטנים, ועד בגרותם הגדילה הרבית את הסכום עד אלפיים, חינך אותם על חשבונו והוציא, כמובן, על כל אחד מהם הרבה יותר מאלף. לא אפתח לפי־שעה בסיפור ילדותם ונעוריהם, ואציין את העובדות העיקריות בלבד. על הגדול, איוַן, אומר רק שגדל כצעיר קודר ומסתגר, לא חיישן כלל, אבל מודע כבר מגיל עשׂר לכך, שהם גדלים במשפחה זרה, בחסדי זרים, ואביהם הוא אחד שאפילו בושה לדבר עליו וכו’ וכו‘, חיש־מהר, כמעט בילדות (כך מספרים, לפחות), נתגלו בילד כשרונות מבריקים, בלתי־רגילים, ללימודים. אין הדבר ידוע לי בדיוק, אבל בגיל שלוש־עשׂרה נפרד איוַן ממשפחת יֶפים פֶּטרוֹביץ’, עבר לאחת הגימנסיות במוסקבה, וגר בפנסיון של פדגוֹג מנוסה ומפורסם, ידיד־נעורים של יֶפים פֶּטרוֹביץ‘. איוַן היה מספר אחר כך, כי הכול קרה בשל “להיטותו” של יֶפים פֶּטרוֹביץ’ למעשׂים טובים, שכן נתפס לרעיון, כי הילד בעל הכשרונות הגאוניים חייב להתחנך בידי מחנך גאוני. אגב, כשסיים הצעיר את הגמנסיה ונכנס לאוניברסיטה, כבר לא היו בחיים גם יֶפים פֶּטרוֹביץ' וגם המחנך הגאוני. מאחר שיֶפים פֶּטרוֹביץ' לא היטיב לערוך את צוואתו, וקבלת ירושתה של הגנרלית הגַחֲמנית, האלף שהוכפל, התעכבה בגלל עניינים רשמיים וסחבת שהם בלתי־נמנעים אצלנו, ידע הצעיר שלנו ימים קשים בשנתיים הראשונות באוניברסיטה, שכן נאלץ לפרנס את עצמו תוך כדי לימודים. ראוי לציין, שלא רצה אפילו לנסות ולהתכתב עם האב – אולי מתוך גאווה, מתוך בוז כלפיו, ואולי מתוך שיקול־דעת צונן ובריא, שאמר לו, כי לא יקבל מאביו תמיכה רצינית אפילו במידת־מה. אם כך ואם כך, הצעיר לא איבד את עשתונותיו ומצא עבודה, תחילה מתן שיעורים תמורת עשׂרים קוֹפֵּייקוֹת השיעור, ואחר כך בהתרוצצות בין מערכות־העיתונים כדי למכור רשימות של עשׂר שורות על אירועים ברחוב, בחתימת “עד־ראִיה”. רשימות אלה, אומרים, נכתבו בצורה כה מעניינת ופּיקנטית, עד שנתקבלו חיש־מהר על דעת הקוראים, וכבר בעניין זה בלבד הוכיח הצעיר את יתרונו המעשׂי והשׂכלי על אותו חלק עצום ואומלל של בני הנוער הלומד שלנו, השוחקים כרגיל בערי־הבירה, מבוקר עד ערב, את ספי המערכות של העיתונים וכתבי־העת, ואין כל עניין משובח עולה על דעתם מלבד החזרה הנצחית על הבקשה לקבל עבודות העתקה או תרגום מצרפתית. לאחר שעשׂה היכרות עם המערכות, לא ניתק איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' את המגע אתן, ובשנים האחרונות שלו באוניברסיטה התחיל לפרסם ניתוחי־ספרים על נושׂאים שונים ומיוחדים. והמאמרים נכתבו בכשרון וקנו לו אפילו שם בחוגי־הספרות. אגב, רק בזמן האחרון עלה בידו במקרה להסב אליו תשׂומת־לב מיוחדת בחוג־קוראים נרחב הרבה יותר, ועתה שׂמו לב אליו רבים למדי בבת־אחת וזכרו את שמו. זה היה מקרה מעניין למדי. לאחר האוניברסיטה, כשהתכונן למסע לחוץ־לארץ באלפיים הרובלים שלו, פרסם איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' פתאום באחד העיתונים הגדולים מאמר מוזר, שמשך את תשׂומת לבם של אנשים לא מקצועיים, בעיקר בגלל הנושׂא, שכפי הנראה אינו מוּכּר לו כלל, לפי שסיים את לימודיו כאיש מדעי־הטבע. המאמר דן בשאלת בית־הדין הכנסייתי, שהתעוררה אז בכל מקום. לאחר בירור כמה דעות שכבר הובעו על נושׂא זה, הביע גם את דעתו. עיקר כוחם של הדברים היה בטוֹן ובהפתעה המצוינת שבסיכום. והנה ראו בו רבים מאנשי־הכנסייה אחד משלהם. יחד עמם התחילו פתאום למחוא־כף לא רק חסידי המשפט האזרחי, אלא אפילו האָתֵיאיסטים. בסופו של דבר, פסקו כמה נבוני־דעת, כי המאמר כולו לגלוג ופארסה מחוצפת. הזכרתי את המקרה במיוחד, מפני שהמאמר הגיע בשעתו גם למנזר המפואר הסמוך לעירנו, שבו התעניינו בבעיית בית־הדין הכנסייתי, ומשהגיע, עורר תמיהה גמורה. כשנודע שֵם המחבר, עוררה עניין גם העובדה, שהוא יליד עירנו ובנו “של אותו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' עצמו”. ובזמן הזה הגיע פתאום אלינו גם המחבר.

למה בא אז אלינו איוַן פיוֹדו­ֹרוֹביץ' – אני זוכר, שגם אז שאלתי שאלה זו את עצמי, כמעט במעין חרדה. ביקור גורלי כל־כך זה, ששימש התחלה לתוצאות כה רבות, היה בעיני עניין סתום זמן רב אחר כך, כמעט תמיד. במבט כולל נראה מוזר, שצעיר כה מלומד, כה גא וזהיר לכאורה, בא פתאום לבית כה פרוע־לשִמצָה, אל אב כזה שהתעלם ממנו כל ימיו, לא הכיר אותו ולא זכר, אב שלא היה נותן לו כסף, אילו ביקש, בשום פנים, אב שחשש תמיד מכך שיבואו הבנים ויבקשו כסף. והנה משתכן הצעיר בעיר בביתו של אב כזה, יושב עמו חודש ועוד חודש, והם גרים זה עם זה בשלום שאין למעלה ממנו. עובדה זו הדהימה במיוחד לא אותו בלבד, אלא גם רבים אחרים. פּיוֹטר אָלכסַנדרוביץ' מיאוּסוֹב, שהזכרתי אותו קודם, שאֵרו הרחוק של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' מצד אשתו הראשונה, שוב הגיע אלינו מפָריז שבה השתקע, וגר באחוזתו הסמוכה לעיר. זוכר אני, שדווקא הוא השתומם יותר מכולם כשהכיר את הצעיר מאוד שעורר את התעניינותו, והוא גם התנצח עמו לפעמים בידיעות, מתוך צער מסוים. “הוא גא,” אמר לנו אז על הבחור, “תמיד ישׂיג לו פרוטה, וגם עכשיו יש לו כסף למסע לחוץ־לארץ – אם כן, מה הוא מחפשׂ כאן? ברור לכול, שלא בא אל האב לבקש כסף, כי האב לא יתן כסף בשום־פנים. לשתות ולנאוף אינו אוהב, והנה אין הזקן יכול לחיות בלעדיו, עד כדי כך התקרבו זה אל זה!” ואמת דיבר. היתה לצעיר אפילו השפעה ניכרת על הזקן. לפעמים, כמעט ששמע בקול הבן, אף היה אז מרושע בגחֲמותיו. ולפעמים התחיל גם להתנהג בצורה מנומסת יותר…

רק לבסוף נתברר, כי איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' בא גם לבקשתו ולמען עסקיו של אחיו הבכור דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, שהכיר וראה אותו לראשונה באותו הזמן, בביקור זה, אבל התכתב עמו לפני בואו ממוסקבה בעניין חשוב, הנוגע בעיקר לדְמיטרי. מה היה עניין זה לפרטיו, יידע הקורא בבוא העת. אף על פי כן, גם כשנודע לי עניין מיוחד זה עוד היה איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’ חידה בעיני, ובואו אלינו בלתי־מוסבר.

אוסיף גם, כי איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' נראה אז כמתווך ועושׂה שלום בין האב לבין אחיו הבכור, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', שפתח בריב גדול עם אביו ואפילו תבע אותו לדין.

משפחונת זו, כאמור, התכנסה אז לראשונה בחייה, ואחדים מבני־המשפחה ראו זה את זה לראשונה. רק הצעיר בבנים, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', גר כבר עמנו כשנה, ואם כן הקדים את אחיו. על אָלֶכּסֵיי זה קשה לי ביותר לספר בסיפור־הפתיחה שלי, לפני שהוצאתי אותו על הבימה ברומן. איאלץ לכתוב הקדמה גם על אודותיו, כדי להבהיר לפחות עניין משונה אחר: החל במעמד־הפתיחה של רומן זה אני נאלץ להציג את גיבורי־לעתיד בגלימה של נזיר־חניך. כן, זה שנה הוא מתגורר במנזר שלנו, ודומה, כי כוונתו להסתגר בו לכל ימי חייו.

4: הבן השלישי, אַליוֹשה

רק בן עשרים היה (אחיו איוַן היה בן עשׂרים ושלוש, והבכור דְמיטרי, בן עשׂרים ושבע). ראשית הנני מודיע, כי צעיר זה, אַליוֹשה, לא היה אדוק, ולדעתי, לפחות, לא היה מיסטיקן כלל. מראש אומר את דעתי עליו: אוהב־אדם היה מראשיתו, ועלה על דרך הנזירות רק מפני שבזמן ההוא כבשה את לבו היא בלבד, ונראתה לו כמוצא אידיאלי לאהבה שבנפשו, המתפרצת מחשכת הזעם הארצי אל האור. כבשה אותו דרך זו רק מפני שאז פגש בה אדם לא־רגיל, לדעתו, את ישיש־המנזר המפורסם שלנו, זוֹסִימָה, ונקשר אליו בכל להט האהבה הראשונה של לבו הנכסף לרוויה. אמנם, איני חולק על כך שהיה כבר אז בחור מוזר מאוד, והתחיל בזה מהעריסה. וכבר הזכרתי, כי אף שהיה בן ארבע כשהתייתם, זכר כל ימי חייו את פני אמו, את לטיפותיה, “כאילו היא עומדת עתה חיה לעיני”. תמונות כאלה עשׂויות להיזכר (וזה ידוע לכול) גם בגיל צעיר יותר, אפילו מגיל שנתיים, אבל מופיעות כל ימי החיים כנקודות אור מתוך האפלה, כאילו הן פינה שנתלשה מתמונה גדולה שכָבתה ונעלמה, ורק פינה זו שׂרדה. וזה בדיוק קרה לו: הוא זכר ערב אחד, קיצי, שָקט, חלון פתוח, קרניים מלוכסנות של השמש השוקעת (בעיקר זכר את הקרניים המלוכסנות), בפינת החדר אִיקוֹנָה, לַמפָּדָה דולקת לפניה, ולפני האִיקוֹנה אמו הכורעת, מתייפחת כמו בהיסטֶריה, פולטת צעקות וצוויחות, היא תופסת אותו ומחבקת בחוזקה, עד כאב, ומתפללת אל האם הקדושה לשלומו, מושיטה אותו בזרועותיה אל האיקונה, כאילו ביקשה למסור אותו לחסותה של האם הקדושה… ופתאום פורצת פנימה האומנת ומחלצת אותו בבהלה מידי האם. זו התמונה. ברגע ההוא נחרתו בזכרונו של אַליוֹשה פני האם: הוא אומר שהיו מטורפות אך נפלאות, וכך לפי מיטב זכרונו. אלא שלמעטים מאוד היה מוכן לספר על זכרון זה. בילדות ובנעורים לא היה מרבה לגלות את רגשותיו, ואפילו מיעט בדיבור, אך לא מתוך אי־אמון, לא מתוך חיישנות או התרחקות קודרת מבני־אדם, אלא להפך, מטעם אחר, מתוך איזו דאגה סמויה, אישית, שאינה נוגעת לאחרים, אבל כה חשובה בעיניו, עד שהיה שוכח את האנשים סביבו. אבל אוהב אנשים: דומה, כי כל ימיו חי מתוך אמונה שלמה בבני־אדם, והנה לא ראה בו איש מעולם טפשון או תמים. היה בו משהו שדיבר אל בני־אדם (כן, וגם כל ימי חייו אחר כך) ושכנע אותם, שאין הוא רוצה לשפוט אנשים, שלא ירצה לקבל עליו את השיפוט, ובשום פנים לא ידון אותם לכף־חובה. נדמה היה אפילו, שהוא מתיר הכול בלי לגנות כלל, אף כי תכופות התעצב עד מאוד. יתירה מזו, במובן זה הגיע לידי כך, שדבר לא היה עלול להדהים או להפחיד אותו, וכך כבר בשחר נעוריו. כשבא כבן עשׂרים אל אביו, ממש אל מאורת פריצות מזוהמת, היה הוא, הבָתול והטהור, מסתלק בשתיקה כשהמראה היה קשה מנשׂוא, אך ללא כל סימן של בוז או גינוי כלפי מישהו. אביו, שאכל בשעתו לחם־חסד על שולחנות זרים, היה רגיש ונעלב על נקלה, ופגש אותו תחילה באי־אמון ובפנים זועפות (“הרבה הוא שותק, ודן הרבה בינו לבין עצמו”), אבל עד־מהרה התחיל לחבק אותו ולנשק לעתים קרובות מאוד, וכל זה כעבור שבועיים לבואו ולא יותר, אמנם תמיד תוך דמעות שתויות ורגשנות שיכורה, אלא שברור היה, כי אהב אותו בכנות ובעמקות, ובוודאי כפי שלא הצליח איש כמוהו לאהוב מעולם…

ואכן אהבו הכול את הצעיר הזה בכל מקום שהופיע, וכבר מימי ילדותו. כשהגיע לבית מיטיבו ומחנכו, יֶפים פֶּטרוֹביץ' פּוֹלֶנוֹב, שָבה את לב כל בני הבית עד כדי כך, שנחשב בן־משפחה ממש. והלוא נכנס לבית זה בעודנו פעוט, ובגיל זה אין לצפות בילד לערמומיות מתוך חשבון, לממוּלָחוּת, או לכשרון להחניף ולמצוא־חן, או ליכולת לכפות אהבה על מישהו. ואם כן נשׂא בטבעו את הכשרון לעורר כלפיו אהבה מיוחדת, כשרון בלתי־אמצעי, לא־מלאכותי. כך היה גם בבית־הספר, ולכאורה נמנה עם הילדים המעוררים את אי־האמון של חבריהם, המעוררים לפעמים לגלוג ואפילו שׂנאה. למשל, הוא היה שוקע במחשבות ונראה כמתבדל. מראשית ילדותו אהב להסתלק לפינה ולקרוא ספרים, ואף על פי כן אהבו אותו החברים עד כדי כך, שהיה אפשר לכנותו אהוב־הכלל כל ימי לימודיו בבית־הספר. לעתים רחוקות השתובב, ואפילו עליז היה לעתים רחוקות, אך כל המסתכל בו ידע מיד, שאין זו תוצאה של קדרות, אלא להפך, הוא שליו ובהיר. מעולם לא רצה להתבלט בין בני גילו. משום כך אולי גם לא פחד מאיש, אבל הנערים הבינו מיד שאינו גא כלל באומץ־לבו, ואכן נראה כאחד שאינו מבין כלל שהוא אמיץ ופטור מכל פחד. מעולם לא נטר איבה על עלבון. קרה, שכעבור שעה לאחר העלבון ענה למעליבו, או פנה אליו בדברים, ומראהו בהיר ורוחש־אמון, כאילו לא קרה ביניהם דבר. תוך כדי כך לא ניכר בו, כי שכח במקרה או סלח במתכוון, אלא פשוט לא ראה במעשׂה עלבון, ויחס זה כבש לחלוטין את לב הילדים והכניע אותם. ורק תכונה אחת שלו עוררה תמיד בלב חבריו מכל הכיתות, מהנמוכות עד הגבוהות, רצון ללגלג עליו קצת, לא מתוך רשעות אלא מפני העליזות שנגרמה. תכונה זו היתה תמימות וביישנות פראית, מטורפת. נבצר ממנו לשמוע מלים מסוימות ושׂיחות מסוימות על הנשים. מלים ושׂיחות “ידועות” אלה לא ניתן, למרבה הצער, לעקור מבית־הספר. הנערים טהורי־הלב־והנפש, כמעט ילדים עדיין, אוהבים לדבר ביניהם בכיתות, ואפילו בקול רם, על עניינים ותמונות, שלא תמיד מדברים בהם חיילים, יתירה מזו, אין החיילים יודעים ומבינים דברים רבים המוכּרים כבר לילדים כה צעירים בחברה הגבוהה והאינטליגנטית שלנו. אין כאן עדיין שחיתות מוסרית, אין גם ציניות ממשית, פנימית, פרוצה, אבל ישנה ציניות חיצונית והיא נחשבת בעיניהם פעמים הרבה למשהו מעודן, דק, חֶברֶהמני וראוי לחיקוי. כשראו, כי “אַליוֹשקה קָרָמָזוֹב” סותם אוזניו באצבעות כשהם מדברים על “זה”, היו עומדים לפעמים לידו במתכוון בקבוצה גדולה, מסלקים בכוח את ידיו מאוזניו, וצורחים אל שתי אוזניו דברי־תועבה, ואילו הוא נאבק להיחלץ, משתופף, שוכב על הרצפה, מכסה את עצמו, וכל זה בלי להשמיע הגה, בלי לגדף, נושׂא את עלבונו בשתיקה. ולבסוף הניחו לו וכבר לא הקניטו אותו בכינוי “ילדונת”, ויתירה מזו, הסתכלו בו בצער על חולשתו זו. אגב, בלימודים היה תמיד בין הטובים, אך מעולם לא הובלט כמצטיין.

לאחר מות יֶפים פֶּטרוֹביץ' למד אַליוֹשה עוד שנתיים בגימנסיה של עיר־הגוּבֶּרנִיָה. רעייתו שלא התנחמה של יֶפים פֶּטרוֹביץ' יצאה כמעט מיד לאחר מותו לאיטליה לזמן רב, ועמה כל משפחתה שכולה נשים, ואַליוֹשה נקלע לביתן של שתי גברות שלא ראה אותן מימיו, שאֵרות רחוקות של יֶפים פֶּטרוֹביץ‘, אבל באילו תנאים הגיע אליהן לא ידע גם הוא. אופיינית מאוד היתה עוד תכונה בו: מעולם לא התעניין לדעת על חשבון מי הוא מתקיים. בזה היה ניגודו הגמור של אחיו הבכור, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’, שהתענה במצוקתו בשנתיים הראשונות ללימודיו באוניברסיטה, כשהוא מתפרנס בעמלו, ובילדותו הרגיש במרירות, שהוא אוכל את הלחם של מיטיבו. אבל דומה, שלא ניתן לגנות בחומרה תכונה זו באופיו של אָלֶכּסֵיי, מפני שכל אדם המכיר אותו אך קצת, יהיה בטוח, כשתתעורר שאלה מסוג זה, כי אַליוֹשה הוא מסוג הצעירים הנראים כשוטים, שגם אם יפול הון עתק בידיהם, לא יתקשו לתת אותו לפי בקשה ראשונה למפעל־צדקה, ואולי אפילו לנוכל ממולח, אם יבקש מהם את הכסף. ראוי לומר, שלא ידע את ערכו של הכסף, ואין הכוונה לפירוש המילולי. כשניתנו לו דמי־כיס, שלא ביקש אותם מעולם, לא ידע מה לעשׂות בהם שבועות על שבועות, או שהתרשל בשמירתם והם נעלמו מיד. פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' מיאוּסוֹב, קפדן בענייני כסף ויושר בורגני, אמר פעם אחת, לאחר הסתכלות באַליוֹשה, משפט זה: “הנה האיש היחיד אולי בעולם, שאם תעזבו אותו לבדו ללא פרוטה בכיכר של עיר נכרית בת מיליון תושבים, הוא לא יאבד ולא ימות ברעב ובצינה בשום פנים, שכן מיד יאכילו אותו וימצאו לו בית, ואם לא ימצאו, ימצא מיד בעצמו, וכל זה לא יעלה לו במאמץ ובהשפלה כלשהם, ואילו האוסף אותו לא ירגיש כל מעמסה, ואולי להפך, יראה בכך עונג.”

הוא לא סיים את לימודיו בגמנסיה. עוד שנת־לימודים אחת היתה לפניו כשהודיע פתאום לגברות שלו, שהוא נוסע אל אביו בענין אחד שעלה על דעתו. צר היה לגברות לשלֵח אותו, ואכן סרבו להניח לו לנסוע. דמי־הנסיעה לא היו מרובים, והגברות לא הרשו לו למַשכֵּן את שעונו – מתנת המשפחה של מיטיבו לפני נסיעתם לחוץ־לארץ – וציידו אותו ביד רחבה בכסף ובבגדים ובלבנים חדשים. אך הוא החזיר להן את מחצית הכסף והודיע, כי רצונו לנסוע במחלקה השלישית, ויהי־מה. כשבא לעירנו ושמע את שאלתו הראשונה של אביו: “מדוע באת אלי בלי לסיים את הלימודים?”, לא השיב והתהרהר, כך אומרים, כדרכו תמיד. חיש־מהר נתגלה, שהוא מחפשׂ את קבר אמו. הוא הודה אפילו, כי לשם כך בא. אולם ספק, אם נתמצתה בכך סיבת בואו. סבירה יותר ההנחה, שעדיין לא ידע ונבצר ממנו להסביר: מה התעורר פתאום בנפשו ומשך אותו באין־עוצר אל דרך חדשה, לא ידועה, שאין ממנה מנוס. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' לא ידע לומר היכן קבר את אשתו השנייה, שכן לאחר סתימת הגולל לא פקד כלל את קברה, ועם חלוף השנים הרבות, שכח את מקום קבורתה…

אגב, על פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘. תקופה ארוכה התגורר לא בעירנו. שלוש־ארבע שנים לאחר מות אשתו השנייה נסע לדרומה של רוסיה ולבסוף הגיע לאוֹדֶסה, ובה התגורר כמה שנים רצופות. לדבריו, הכיר שם תחילה “זִ’ידִים רבים, ז’ידוּקים, ז’ידוֹנים ובני־ז’ידוֹנים,”¹ ולבסוף היה מתקבל לא רק אצל הז’ידים אלא גם אצל “היהודים”. יש להניח, כי בתקופה זו בחייו פיתח בקרבו את המיומנות המיוחדת לסחוט ולצבור את המטבע. אל עירנו שב סופית רק כשלוש שנים לפני בואו של אַליוֹשה. מכריו מצאו כי הזדקן מאוד, אף על פי שלא היה עדיין זקן. התנהגותו עתה לא היתה אצילה יותר, אלא חצופה וגסה יותר. הופיע בו, למשל, צורך חצוף של הליצן־לשעבר להפוך אחרים לליצנים. את מעשׂי־הפריצוּת עם הנשים אהב עתה לא רק כמו קודם לכן, אלא בצורה גועלית יותר. עד מהרה פתח במחוז פונדקים חדשים רבים. ברור היה, שיש לו כמאה אלף רובל, אולי רק משהו פחות מזה. מיד לָוו ממנו רבים מתושבי העיר והמחוז, כמובן, תמורת ערבונות בטוחים. בזמן האחרון שָמַן האיש, התחיל לאבד את שלוות־נפשו, את הביקורת העצמית, נתפס אפילו לקלות־דעת, היה פותח בעניין אחד ומסיים באחר, כאילו התפורר, השתכר לעתים תכופות יותר־ויותר, ולולא המשרת גריגוֹרי, שגם הוא הזקין הרבה לעת הזאת, שהיה משגיח עליו כמו אוֹמֵן, ייתכן שלא היה פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’ ניצל מצרות מיוחדות. דומה, כי בואו של אַליוֹשה השפיע עליו מהצד המוסרי, כאילו התעורר משהו בלבו של הזקן־בטרם־עת, משהו שנאטם זה כבר בנפשו. “היודע אתה,” אמר תכופות לאַליוֹשה, תוך התבוננות בו, “שהנך דומה לה, למשובשת?” כך היה מכנה את אשתו המנוֹחה, אמו של אַליוֹשה. לבסוף הראה המשרת גריגוֹרי לאַליוֹשה את קברה של “המשובשת”. הוא הביא את הצעיר לבית־הקברות העירוני, ובפינה מרוחקת הצביע על לוח ברזל־יצוק, לא יקר אך שמור יפה, ועליו חקוקים שם המנוֹחה, המעמד, הגיל, שנת הפטירה, ולמטה נראו ארבע שורות משיר עתיק, אחד משירי בתי־העלמין שהיו שכיחים על קברי מתים מבני מעמד הבינוני. למרבה התמיהה נתגלה, כי הלוח הוא מפעלו של גריגורי. על חשבונו הקים את המצבה על קברה של “המשובשת” המסכנה, לאחר שפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' לא שׂם לב לתזכורותיו הרבות של המשרת על הקבר, ונסע לאוֹדֶסה, כשהוא מניף יד בביטול לא רק על הקבר, אלא על כל זכרונותיו. על קבר אמו לא ניכרה באַליוֹשה כל רגשנות. הוא שמע את סיפורו החשוב והנבון של גריגוֹרי על הנחת לוח־המצבה, עמד קצת כשראשו מורכן והלך בלי להשמיע הגה. מאז, אולי כל השנה, לא ביקר בבית־הקברות. אבל גם על פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' עשׂה אירוע קטן זה רושם, ורושם מקורי מאוד. הוא הביא אלף רובל אל המנזר שלנו, תרומה לעילוי נשמתה של אשתו, אך לא השנייה, אמו של אַליוֹשה, “המשובשת”, אלא הראשונה, אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה, שהיתה מכה אותו. בערבו של היום ההוא השתכר וגידף את הנזירים באוזני אַליוֹשה. רחוק היה האב מהאדיקות: ייתכן שמעולם לא הדליק לפני איקוֹנה נר של חמש פרוטות. אצל טיפוסים כאלה קורות התפרצויות־פתע של רגשות ומחשבות.

כבר אמרתי, כי שָמַן מאוד. בזמן ההוא היה בפרצופו משהו שהעיד ברור על אופי חייו עד עתה, ועל מהותם. מלבד השׂקיקים הארוכים והבשׂרניים מתחת לעיניו הקטנות, שתמיד הן חצופות, חשדניות ולגלגניות, מלבד שפע הקמטוטים העמוקים בפניו הקטנות אך שמנות, תלויה בסנטרו פיקה גדולה, בשׂרנית ומָארכת, דמוית ארנק, וכל זה שיווה לו מראה חשקני מבחיל. הוסיפו על כך גם את הפה החושני הארוך, ואת שׂפתיו התפוחות, שחשׂפו שברים קטנים של שיניים שחורות, כמעט רקובות. עם התחלת הדיבור היה מתיז רוק. אגב, גם הוא אהב להתבדח על פרצופו, אך דומה כי היה מרוצה ממנו. במיוחד הצביע על אפו, שאינו גדול מאוד אבל דק מאוד, בעל גבנון בולט: “רומאי מובהק,” היה אומר, “ועם הפיקה הרי זו פיזיוֹנוֹמיה מובהקת של פַּטרִיקי רומאי קדום, מתקופת השקיעה.” נדמה, שהיה גא בזה.

והנה, זמן מועט לאחר שגילה את קבר אמו, הודיע אַליוֹשה פתאום לאביו, כי רצונו להצטרף למנזר, וכי הנזירים מוכנים לקבל אותו כחנִיך. אמר, כי זו שאיפתו המיוחדת, והוא מבקש מאביו רשות חגיגית. האב כבר ידע, כי הישיש זוֹסימָה, העושׂה לנפשו במנזר־הפרוּשים עשׂה רושם מיוחד על ”הנער החרישי".

“ודאי שישיש זה הוא אצלם הנזיר הישר ביותר,” אמר לאחר שהקשיב בשתיקה ובמהורהר לאַליוֹשה, וכמעט שלא התפלא לבקשתו. “המ..מ.., אם כן, לשם אתה רוצה להגיע, הנער החרישי שלי!” שתוי היה קצת, ופתאום חייך את חיוכו הארוך, המבוּסָם אבל אינו נעדר ערמומיות ונוכלוּת שתויה. “ואני כבר הרגשתי מראש שתסיים במשהו כזה, תוכל לתאר לך זאת? ודווקא לשָם התכוונת. ובכן, בבקשה, הרי יש לך אלפיים משלך, ויש לך איפוא נדוניה, ואני לא אעזוב אותך לעולם, מלאך אתה שלי, וגם עכשיו אכניס לשם בעדך את הנדרש, אם יבקשו. ואם לא יבקשו, למה נהיה עליהם לטורח, לא כן? הלוא אתה מוציא כסף כמו הקָנָרית, שני זרעונים בשבוע… יש מנזר אחד, ויש בעיר ההיא פרבר והכול יודעים, כי רק ‘נשות המנזר’ גרות שם, כך קוראים להן, כשלושים חתיכות, אני חושב… הייתי שם, ואתה יודע, זה מעניין מצד מסוים, כמובן, מצד הגיוון. הגרוע שם הוא רק הרוּסיזם הנורא, צרפתיות כמעט שאין שם עדיין, ויכלו להיות, כי יש להלָלו אמצעים נכבדים מאוד. כשיוודע להן – יבואו. ואילו כאן אין שום דבר, אין כאן נשות מנזרים, ונזירים יש מאתיים. הכול ביושר. צמים. אני מודה… אם כן, אתה רוצה ללכת אל הנזירים? הלוא צר לי עליך, אַליוֹשה, באמת, התאמין לי, אני אוהב אותך… אמנם, זו הזדמנות טובה. תתפלל שם לשלומנו, החוטאים, יותר מדי כבר חטאנו כשאנו יושבים כאן. כל הזמן חשבתי: מי יתפלל לשלומי באחד הימים? היש אדם כזה בעולם? נער חביב שלי, הרי אני בעניין זה שוטה גמור, אולי אינך מאמין? נורא. ראה: גם כשאני שוטה, אני חושב וחושב, כמובן, לעתים רחוקות, ובכל זאת חושב. הלוא אי־אפשר, אני חושב, שישכחו השדים לגרור אותי אליהם באוּנקָלים, כשאמות. ואז חשבתי לי: אוּנקָלים? מניִן לקחו אותם? ממה הם עשׂויים? מברזל? איפה מחשלים אותם? בית־חרושת יש להם שם איזשהו? הלוא הנזירים שם במנזר ובוודאי חושבים, כי בגיהנום, למשל, יש תקרה. והנה אני מוכן להאמין בגיהנום, אבל רק בלי תקרה. זה יוצא ככה איכשהו עדין יותר, משׂכּילי יותר, זאת אומרת, כמו אצל הלוּתֶּרָנים. ולאמיתו של דבר האם לא היינו הך: עם תקרה או בלי תקרה? הלוא השאלה הארורה בזה היא כלולה! נו, ואם אין תקרה, סימן שאין גם אוּנקָלים. ואם אין אונקלים, זאת אומרת שגם כל זה מהצד לא יוכל להיות: מי יגרור אותי איפוא באוּנקלים, מפני שאם לא יגררו אותי, מה יקרה אז, איפה היא האמת בעולם? il faudrait les inventer² את האונקלים הללו, בשבילי במיוחד, רק בשבילי, מפני שאילו רק ידעת, אַליוֹשה, איזה חסר־בושה אני…”

“אבל אין שם אוּנקָלים,” אמר אַליוֹשה בקול שקט וברצינות והסתכל באביו.

“כך, כך, רק צללים של אוּנקָלים. אני יודע, יודע. זה כמו שתיאר את הגיהנום צרפתי אחד: `J’ai vu l’ombre d’un cocher, qui avee l’ombre d’une brosse frottait l’ombre d’une carrosse`³ ואתה, חביבי, איך אתה יודע שאין אוּנקָלים? כשתשב אצל הנזירים, תשנה את הזמר. ובעצם, לך, תגיע שם אל האמת ותבוא לספר: בכל זאת יהיה קל יותר ללכת אל העולם הבא, כשאתה יודע ברור מה יש שם. ויהיה לך גם מהוגן יותר אצל הנזירים, מאשר אצלי, עם זקן שיכור ועם הילדות… אמנם, בך לא יגע שום דבר, כמו במלאך. ואולי גם שם לא יִגע בך מאומה, והלוא בגלל זה אני מרשה לך, שאני סומך על כך שלא יגע בך. השׂטן לא אכל לך את השׂכל. תבער קצת ותכבה, תחלום ותשוב. ואני אחכה לך: הלוא אני מרגיש, שאתה האיש היחיד עלי אדמות, שלא דן אותי לחובה, נער חביב אתה שלי, הלוא אני מרגיש זאת, הלוא איני יכול שלא להרגיש זאת!…”

ואפילו התייפח וגנח. סנטימנטלי היה. רשע וסנטימנטלי.

5: הישישים

אולי יחשוב מי הקוראים, כי הצעיר שלי היה בחור חולני, אֶכּסטָטי, בלתי־מפותח כל צורכו, חולמן חיוור, ברנשון כּמוּש וסָחוף. ולא כן היה, אליוֹשה היה בזמן ההוא עול־ימים בן תשע־עשׂרה, מגודל, לחייו סמוקות, מבטו בהיר והוא שופע בריאות. בזמן ההוא היה אפילו בחור יפה, תמיר, קומתו כמעט גבוהה, שׂערו חום־בהיר, הפנים מָארכות אך קוויהן תואמים, עיניים אפורות־כהות נוצצות, מרוחקות קצת זו מזו, בחור מהורהר וכפי־הנראה שליו למדי. אולי יאמר מי, כי לחיים סמוקות אינן מונעות אדיקות קנאית, או מיסטיציזם. אבל לי נראה, כי אַליוֹשה היה ריאליסט אפילו למעלה מהרגיל. כן, ודאי, במנזר הוא האמין בנסים בלב שלם, אולם, לדעתי, אין הנסים מביכים את הריאליסט. לא הנסים מביאים את הריאליסט אל האמונה. הריאליסט האמיתי, אם אינו אדם מאמין, ימצא תמיד בנפשו את הכוח והיכולת לא להאמין בנס, ואם יקום הנס לעיניו כעובדה בלתי־מעורערת, קרוב לווודאי שיעדיף לא להאמין לחושיו מאשר להודות בעובדה. גם אם יודה בה, יראה בה עובדה טבעית, שלא היתה ידועה לו עד עתה. בנפש הריאליסט אין אמונה נולדת מהנס, אלא הנס נולד מהאמונה. אם יגיע ריאליסט לאמונה, הריהו חייב להודות בנס על פי עצם הריאליזם שלו. השליח תוֹמַא הכריז, כי לא יאמין לפני שיראה, וכשראה, אמר: “אדוני אתה ואלוהי!” האם הנס הוא שאילץ אותו להאמין? קרוב לוודאי שלא, אלא שהאמין מפני שרצה להאמין, וייתכן, כי במסתרי נפשו כבר האמין באמונה שלמה כשאמר: “לא אאמין לפני שאראה.”

אולי יאמר מי, כי אַליוֹשה סָתום, לא־מפותח, לא השלים את לימודיו וכיוצא בזה. אמת היא, שלא סיים את לימודיו, אך באמירה שהוא סתום או טיפש, תהיה מידה רבה של אי־צדק. אחזור על דברים שאמרתי קודם: הוא עלה על דרך זו, רק מפני שבזמן ההוא כבשה את לבו והציגה לפניו בבת־אחת את רעיון המוצא לנפשו, שהסתערה לפרוץ מהחשיכה אל האור. הוסיפו על כך, שבמידת־מה כבר היה בחור בן הזמן האחרון, זאת אומרת, בחור ישר לפי טבעו, דורש אמת, מחפשׂ אותה ומאמין בה, ומאחר שהאמין, הריהו דורש הגשמה מידית של אמת זו בכל כוח נפשו, דורש מעשׂה־גבורה מהיר, רוצה בכל מאודו להקריב למען מעשׂה זה את הכול, אפילו את החיים. אמנם, למרבה הרעה, אין צעירים אלה מבינים, כי הקרבת החיים היא הקרבן הקל ביותר בהמון מקרים כאלה, וכי הקרבת חמש־שש שנים מנעוריהם הסוערים ללמידה קשה ומכבידה, למדע, אפילו רק כדי שיוכלו להגביר פי עשׂרה את כוחם לשרת את האמת ההיא ואת מעשׂה־הגבורה ההוא, שבחרו בו וקיבלו על עצמם להגשימו – קרבן כזה הוא לא לפי כוחם של רבים מהם. אַליוֹשה בחר לו דרך הפוכה משבחרו הכול, אבל בחר מתוך אותו צמאון עצמו למעשׂה־גבורה מהיר. לאחר שחשב בכובד־ראש והשתכנע, כי אלוהים והאלמוות קיימים, אמר לעצמו בטבעיות: “אני רוצה לחיות למען האלמוות, ופשרה לחצאין אין אני מקבל.” וכך גם, אילו קבע שאין אלוהים ואלמוות, היה פונה מיד אל האָתֵיאיסטים והסוציאליסטים (כי הסוציאליזם אינו רק בעיית־הפועלים, או הנקרא המעמד הרביעי, אלא בעיקר הוא בעיית האָתֵיאיזם, הבעיה של הגשמת האָתֵיאיזם בימינו, עניין מגדל בבל הנבנה דווקא ללא־אלוהים, לא כדי להגיע לשמים מהאדמה, אלא כדי להוריד את השמים ארצה). האפשרות לחיות כמו בעבר נראתה לאַליוֹשה משונה ומופרכת. נאמר: “חלֵק כל אשר לךָ ולֵך אחרי, אם רצונך להיוושע”. ואכן אמר אַליוֹשה לעצמו: “אי־אפשר לתת שני רובלים במקום ‘הכול’, ובמקם ‘לֵך אחרַי’ ללכת אל התפילה בלבד.” אולי נשתמר בזכרונות ילדותו משהו על המנזר שלנו הסמוך לעיר, שכן היתה אמו עשׂויה להביא אותו לשם, לתפילה. אולי השפיעו גם קרניה המלוכסנות של השמש השוקעת מול האיקוֹנה, שאליה הושיטה אותו אמו, המשובשת. מהורהר הגיע אז אלינו, אולי רק כדי להסתכל: האם יש כאן הכול, או שני רובלים בלבד, ואז פגש במנזר את הישיש הזה…

הישיש הזה, כפי שהסברתי קודם, הוא הישיש זוֹסימָה. ראוי שנאמר במקום זה כמה מלים על תופעת “הישישים” במנזרים שלנו, וצר לי על שאיני בקי למדי בעניין זה, וידיעותי אינן איתנות. אבל אנסה להסביר את העניין במלים מעטות ובניסוח שטחי. ראשית, אנשים מיוחדים ובקיאים קובעים, כי הישישים והישישוּת הופיעו אצלנו במנזרים הרוסיים שלנו זה לא כבר, אולי לפני פחות ממאה שנים, בעוד שבמזרח הפּרָבוֹסלָווי, ובמיוחד בסיני ובהר אָתוֹס, קיימת התופעה למעלה מאלף שנים. אומרים, כי הישישוּת היתה קיימת ברוסיה בימים קדומים, או שחייבת היתה להתקיים, אבל בגלל התלאות שפקדו את רוסיה, השתלטות הטָטָרים, ימי המהומות, ניתוק היחסים הקודמים עם המזרח, נפסקה תופעה זו לאחר כיבוש קוֹנסטַנטינוֹפּוֹל וה“ישישוּת” נשכחה. חידש את התופעה אצלנו בסוף המאה הקודמת אחד הסגפנים הגדולים (כך מכנים אותו), פָּאִיסי וֶליצ’קוֹבסקי ותלמידיו, אבל גם כיום, לאחר כמעט מאה שנה, עדיין הישישים מצויים במנזרים לא רבים, ואפילו נרדפו לפעמים כחידוש שלא נודע כמוהו ברוסיה. בעיקר פרחה הישישוּת ברוסיה במנזר המפורסם קוֹזֶלסקָיָה אוֹפּטינָה. מתי נקלטה הישישוּת גם במנזר הסמוך לעירנו, איני יודע, אבל שלושה ישישים כבר ירשו זה את זה, והישיש זוֹסימה היה האחרון בהם, וגם הוא כבר היה קרוב למוות מתוך חולשה ומחלות, ולא ידעו במנזר את מי יכתירו במקומו. זו היתה בעיה חשובה למנזר שלנו, מפני שעד עתה לא נתפרסם בשום דבר: לא היו בו שׂרידי עצמות־קדושים, או איקוֹנוֹת מחוללות נסים בעליל, לא היו בו אפילו מסוֹרוֹת מהוללות הקשורות בהיסטוריה שלנו, ולא נרשמו לזכותו מעשׂי־גבורה היסטוריים ושירותים גדולים למולדת. המנזר שׂגשׂג והתפרסם בכל רוסיה דוקא בזכות הישישים, שכדי לראותם ולשמוע דברים מפיהם נהרו אלינו המוני צליינים מכל רוסיה, מהלך אלפי ויוֹרסטים. ואם כן, מי הוא ישיש? ישיש הוא מי שמצרף את נפשך, את רצונך אל נפשו ואל רצונו. משבחרת ישיש אתה מוותר על רצונך ומוסר אותו לו בציוּת מוחלט, מתוך התבטלות עצמית גמורה. מי שגזר זאת על עצמו, מקבל עליו התנסות זו, אסכולת־חיים נוראה זו, מתוך תקווה לנצח את עצמו לאחר התנסות ממושכת, להשתלט על עצמו עד כדי כך, שיוכל להגיע, על ידי צִיוּת כל ימי החיים, לחירות המושלמת, זאת אומרת, שחרור מעצמך, ויינָצל מגורלם של אלה, שחלפו חייהם בלי שמצאו את עצמם בקִרבם. המצאה זו, הישישוּת, אינה עניין עיוני, אלא הוסקה במזרח מפּרַקטיקה, שהיא כבר בת אלף שנים. החובות כלפי הישיש אינן בבחינת ''צייתנות'' רגילה, שהיתה מצויה תמיד במנזרים הרוסיים. כאן מחייבים וידוי נצחי לפני הישיש, וקשר בלתי־ניתק בין הקושר והקשור. מספרים, למשל, שפעם אחת, בימים קדומים של הנצרות, לא קיים נזיר־חניך כזה את מצוות הישיש שלו, עזב את המנזר ובא לארץ אחרת, בא מסוריה למצרים. שם, לאחר מעשׂים גדולים, זכה סוף־סוף לעינויים ולמות־קדושים למען האמונה. כשערכה הכנסייה את קבורתו, והוא כבר קדוש בעיניה, והדיָקוֹן קרא, כמקובל: “לא־מאמינים, צאו,” נעקר ממקומו הארון שבו גופת הקדוש והועף מהכנסייה, וכך שלוש פעמים. רק לבסוף נודע, כי קדוש זה הפֵר את מצוות הצִיוּת ועזב את הישיש שלו, ועל כן לא ניתן לסלוח לו בלי רשותו של הישיש־המורה, על אף כל מעשׂיו הגדולים של הקדוש הנפטר. רק לאחר שהוזמן הישיש ופטר את תלמידו מהצִיוּת, יכלו לקבור אותו. ודאי שאין זו אלא אגדה עתיקה, אבל הנה מעשׂה שהיה זה לא כבר: אחד הנזירים בימינו, שביקש ישועה לנפשו במנזר אָתוֹס, נצטווה פתאום על ידי הישיש שלו לנטוש את הר אָתוֹס, שאהב אותו עד כלות הנפש כמקום קדוש, כמקלט שליו, וללכת תחילה לירושלים להשתחוות למקומות הקדושים, ולשוב אחר־כך לרוסיה, לצפון, לסיבּיר: “שם מקומך, ולא כאן.” הנזיר הנדהם והנדכא בצערו הלך בקושטא אל הפַּטרִיַרך העולמי והתחנן לשחרר אותו מצו הצִיוּת, והנה ענה לו הכוהן הגדול, כי לא רק הוא, הפַּטרִיַרך העולמי, אינו יכול לפטור אותו, אלא שאין ולא יוכל להיות שלטון בעולם כולו שבכוחו לפטור אותו מהצִיוּת שהוטל עליו על ידי הישיש, מלבד הישיש עצמו שהטיל את הצִיוּת. הנה כי כן, ניתן לישישוּת במקרים מסוימים שלטון ללא־סיָג, שאין הדעת משׂיגה אותו. ומסיבה זו נתקלה תחילה הישישוּת במנזרים רבים שלנו כמעט ברדיפות. ובינתיים התחילו בעם לרחוש כבוד רב לישישים. אל הישישים שבמנזר שלנו התחילו לנהור גם פשוטי־עם וגם הנכבדים ביותר, לכרוע ברך לפניהם, להתוודות על הספקות, החטאים והייסורים שלהם, ולבקש עצה והדרכה. ראו זאת מתנגדי הישישים, צעקו וטענו, בין שאר האשָמות שהטיחו, כי כאן משפילים בשרירות־לב ובקלות־דעת את מיסתורין־הווידוי, אף כי הווידוי המתמיד של החניך לפני הישיש, אינו נערך כלל כפולחן־מיסתורין. בסופו של דבר החזיקה הישישוּת מעמד, ולאט־לאט הונהגה במנזרי רוסיה. אמנם, גם זו אמת, כי כלי בדוק זה בן אלף השנים לשיקומו המוסרי של אדם, להוצאתו מעבדות לחירות, לשיפור מידותיו הטובות, עלול לפעול כחרב־פיפיות, ולהביא אדם לא אל הענווה ואל השליטה העצמית השלֵמה, אלא להפך, אל הגאווה השׂטנית ביותר, ואם כן, אל הכבלים ולא אל החירות.

הישיש זוֹסימה בן הששים וחמש היה בנם של בעלי־אחוזות, בשחר נעוריו היה איש־צבא ושירת בקַווקַז בדרגת סגן. אין ספק שכבש את לבו של אַליוֹשה בתכונה מיוחדת במינה של נפשו. אַליוֹשה גר בתאו של הזקן, שאהב אותו מאוד וקירב אליו, ראוי לציין, כי אליושה לא היה כבול עדיין בכללי המנזר, היה רשאי לצאת לאן שירצה ולהיעדר ימים שלמים, ולבש את הגלימה מרצונו, כדי שלא להיבדל מאיש במנזר. אמנם, גם לו נעם הדבר. אולי עשׂו רושם רב על דמיונו הצעיר של אַליוֹשה הכוח והתהילה שהיו אופפים את הישיש. רבים היו אומרים על זוֹסימה, כי מאחר ששנים כה רבות קיבל את כל הבאים אליו לשפוך את לבם, את כל הצמאים לעצתו ולדברו המרַפּא, קלטה נפשו שפע כזה של גילויים, חרטות, הודאות, עד שרכש לבסוף ראִיה כה משוכללת, עד שממבט ראשון בפניו של האלמוני שבא אליו, ידע לנחש: מה הביא את האיש אליו, מה דרוש לו, אילו ייסורים מענים את מצפונו, ובכך הפליא, הביך ואפילו הפחיד לפעמים את הבא, שכן ידע את סודו, בטרם השמיע הגה. אולם אַליוֹשה שׂם־לב כמעט תמיד, כי רבים, כמעט כולם, הבאים לראשונה אל הישיש לשׂיחה ביחידות, היו נכנסים בפחד ובדאגה, והיו יוצאים, כמעט תמיד, קורנים ושׂמחים, והפנים הקודרות ביותר היו מאושרות. הישיש הפליא את אַליוֹשה גם בכך, שלא היה קפדן כלל. להפך, כמעט תמיד היה עליז במגעיו. הנזירים היו אומרים, שנפשו נקשרת דווקא אל החוטא יותר, ומי שגדול יותר בחטאיו, אותו יאהב יותר. גם בערוב יומו היו לישיש בין הנזירים שׂונאים ומקנאים, אולם מיספרם פחת והם שתקו, אף שהיו ביניהם כמה אישים נודעים וחשובים במנזר, ביניהם אחד הנזירים הוותיקים ביותר, שתקן גדול ובעל־צומות מאין־כמוהו. אבל הרוב הגדול התייצבו ברור לצדו של הישיש זוֹסימה, ורבים מאוד אהבו אותו בכל לבם, בלהט ובכנות. אחדים היו קשורים אליו כמעט בקנאות אדוקה. אלה היו אומרים, אמנם לא בקול גדול, כי הוא קדוש, שאין כבר ספק בדבר, ומאחר שצפו את קצו הקרוב, ציפו גם לנסים מידיים ולתהילה גדולה שיעניק הנפטר למנזר בעתיד הקרוב. גם אַליוֹשה האמין ללא־הרהור בכוחו הפֶלאי של הישיש, כפי שהאמין ללא־הרהור בסיפור על ארון־המתים שעף החוצה מהכנסייה. הוא ראה רבים מהמביאים אליו ילדים חולים או קרובים מבוגרים, כדי שיניח הישיש ידו על ראשם ויתפלל לשלומם, שבים חיש־מהר, ומהם – אפילו למחרת, נופלים בבכי לרגליו של הישיש ומודים על ריפוי חוליהם. האם היה כאן ריפוי ממש, או שיפור טבעי במהלך המחלה – שאלה זו לא עלתה לפני אַליוֹשה מפני שכבר האמין בכוחו הרוחני של רבו, וראה בתהילתו נצחון אישי. במיוחד פרפר לבו וכולו קרן כשהיה הישיש יוצא אל המון הצליינים מפשוטי־העם, הממתינים לו בפתח מנזר־הפרושים, שבאו מכל קצווי רוסיה לראותו ולקבל את ברכתו. הם היו כורעים לפניו, מנשקים את רגליו, מנשקים את האדמה שדרך עליה, זועקים, הנשים הושיטו אליו את ילדיהן, קירבו אליו “משובשות” חולות, הישיש היה משׂוחח אתם, אומר תפילה קצרה לשלומם, מברך אותם ומשַלח. בזמן האחרון החלישו אותו התקפי המחלה עד כדי כך, שלא היה בכוחו לצאת מהתא, ולפעמים המתינו הצליינים ליציאתו ימים אחדים. לאַליוֹשה היה ברור מדוע הם אוהבים אותו כל כך, מדוע הם כורעים לפניו ובוכים מעוצמת־הרגשות למראה פניו. כן, הוא הבין יפה, כי לנפש הכנועה של רוסי מפשוטי־העם, המוּתש בעמל ובצער, ובעיקר, בעוול התמידי ובחטא התמידי, שלו ושל העולם, אין צורך גדול יותר ואין נחמה רבה יותר מהזכִיָה במקדש או בקדוש, כדי לכרוע לפניו ולהשתחוות לו: “אמנם אצלנו יש חטא, שקר והתפתות־לייצר, אבל יש באיזה מקום עלי אדמות מישהו קדוש ונעלה. בידיו האמת, הוא יודע את האמת. אם כן, לא תמות האמת עלי אדמות, ובאחד הימים היא תבוא גם אלינו ותמלוך בכל העולם, כפי שהובטח”. ידע אַליוֹשה, כי כך מרגיש וגם חושב העם, הבין זאת, ובכך שבעיני העם דווקא הישיש הוא קדוש זה, שומר זה של האמת האלוהית, לא פקפק גם הוא, כמו האיכרים הבוכים ונשותיהם החולות, המושיטות את ילדיהן אל הישיש. האמונה, שלאחר מותו ינחיל הישיש למנזר תהילה שלא נודעה כמוה, היתה איתנה בלבו של אַליוֹשה יותר משבלבו של כל איש אחר במנזר. ובזמן האחרון, השתלהבה בלבו יותר־ויותר איזו התלהבות עמוקה. לא הביכה אותו העובדה, שישיש זה הוא יחיד בלבד: “אין דבר, קדוש הוא, בלבו שמור סוד ההתחדשות לכול, שמור הכוח שישליט לבסוף את האמת עלי אדמות, והכול יהיו קדושים, ויאהבו זה את זה, ולא יהיו עוד עשירים ועניים, מתנשׂאים ומושפלים, והכול יהיו ילדי האלוהים, ואז תקום מלכות כְריסטוֹס האמיתית.” זה היה חלום לבו של אַליוֹשה.

דומה, שרושם עז ביותר עשׂה על אַליוֹשה בואם של שני אחיו, שלא הכיר אותם עד עתה. עם אחיו דְמיטרי פיוֹדוֹרוביץ' קשר קשר מהיר וקרוב יותר, אף שהגיע אחרי האח בן־אמו, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘. ענין רב מאוד היה לו להכיר את אחיו איוַן, אך האח יושב כאן זה חודשיים, והם עדיין לא התקרבו כלל, אף שנפגשו לעתים קרובות למדי: אַליוֹשה היה גם הוא שתקן וכאילו חיכה למשהו, כאילו התבייש במשהו, ואילו האח איוַן, גם אם תחילה הבחין אַליוֹשה במבטיו הממושכים והסקרניים, חדל, כנראה, עד־מהרה אפילו לחשוב עליו. אַליוֹשה הבחין בזה במבוכה מסוימת. הוא ייחס את אדישותו של האח להפרש בשנותיהם, ובעיקר להבדל בהשׂכלתם. אלא שגם אפשרות אחרת נראתה לאַליוֹשה: התעניינות כה מעטה מצד האח ויחס כה דל אליו עלולים לנבוע אצל איוַן ממשהו שאינו ידוע לאַליוֹשה כלל. משום מה היה נדמה לו כל הזמן, כי איוַן עסוק במשהו, במשהו פנימי וחשוב, שהוא חותר אל מטרה מסוימת, אולי קשה מאוד להשׂגה, ועל כן אין דעתו פנויה אליו, וזו היא הסיבה היחידה למבטו פּזור־הנפש על אַליוֹשה. עוד מחשבה העסיקה את אַליוֹשה: האין כאן מידת־מה של בוז לנזיר הטפשון מצד האָתֵאיסט המלומד. ברור היה לו, כי אחיו אָתֵאיסט. בוז זה, גם אם היה קיים, לא היה עשׂוי להעליב אותו, והוא ציפה במבוכה חרֵדה, שלא היתה מובנת לו, להתקרבותו של האח. האח דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’ היה מדבר על האח איוַן במירב הכבוד, בלבביות מיוחדת. מפי דְמיטרי נודעו לאַליוֹשה כל פרטיו של העניין החשוב, שקשר בזמן האחרון את שני אחיו הבכירים בקשר הדוק ומיוחד. דבריו הנלהבים של דְמיטרי על איוַן נראו אופיניים ביותר בעיני אַליוֹשה, שכן היה דְמיטרי בהשוואה לאיוַן כמעט חסר־השׂכלה, וכשעמדו זה ליד זה נראו כה מנוגדים באישיות ובאופי, עד שכמעט לא ניתן להעלות על הדעת שני אנשים השונים יותר איש מרעהו.

בזמן הזה התקיים הראיון, ואולי נכון יותר לומר, הכינוס של כל בני משפחה בלתי־מתואמת זו בתאו של הישיש, פגישה שנודעה לה השפעה עצומה על אַליוֹשה. לאמיתו של דבר, היתה האמתלה לפגישה זו כוזבת. בזמן ההוא הגיעו, כנראה, חילוקי־הדעות בענייני הירושה והחשבונות הכספיים בין דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' לבין אביו, פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, לנקודה חמורה. היחסים הוחרפו והיו ללא־נשׂוא. דומה, כי פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, היה הראשון שהעלה את הרעיון – דומה, כי גם זה בהלצה – לכנס את כל המשפחה אצל זוֹסימה, וגם אם לא יבקשו את תיווכו, יוכלו להידָבר בצורה מהוגנת יותר, שכן למעמדו של הישיש ולפניו עשׂויה להיות השפעה מאלפת ומַשרה שלום. דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, שלא ביקר מעולם אצל הישיש ואפילו לא ראה אותו, חשב, כמובן, שיש כאן כוונה להפחיד אותו. מאחר שגם הוא רחש טינה לעצמו על התנהגות חריפה במיוחד בריב עם אביו, נענה להזמנה. ראוי לציין, כי לא התגורר אצל אביו, כמו איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’, אלא לבדו, בקצה אחר של העיר. והנה פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' מיאוּסוֹב, שהיה אז בעירנו, נתפס לרעיון זה של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'. ליבֶרל של שנות החמישים היה, בעל דעות חופשיות ואָתֵיאיסט, והשתתף בפעילות בעניין זה, אולי מתוך שעמום ולמען הנאה קלת־דעת. פתאום התחשק לו לראות את המנזר ואת “הקדוש”. מאחר שעדיין נמשך הסכסוך הישן בינו לבין המנזר, וכן נמשך המשפט על הגבול בין קרקעותיהם, ועל זכות כריתת־היער והדיג בנחל וכיוצא באלה, ניצל את האמתלה, שרצונו להידבר עם האב ראש־המנזר: האין אפשרות לסיים את הריב ביניהם בדרכי־שלום? אורח בעל כוונות כה טובות עשׂוי היה להתקבל במנזר בסבר־פנים יפות יותר מאורח סקרן רגיל. מתוך השיקולים האלה הופעלה במנזר השפעה פנימית על הישיש החולה, שבזמן האחרון לא יצא כמעט מתאו, ובגלל מחלתו סירב לקבל פני אורחים רגילים. בסופו של דבר הסכים הישיש ויום הביקור נקבע. “מי שׂם אותי לעושׂה הבדָלות ביניהם?” אמר בחיוך לאַליוֹשה.

כשנודע לאַליוֹשה על הפגישה, נבוך. אין ספק, כי רק אחיו דְמיטרי עשׂוי היה להתייחס לכינוס זה בכובד־ראש, ואילו שאר הרָבים והמתדיינים יבואו מתוך מטרות קלות־דעת ואולי מעליבות את הישיש. כך הבין אַליוֹשה. אחיו איוַן ומיאוּסוֹב יבואו מתוך סקרנות, אולי סקרנות גסה ביותר, ואביו יבוא אולי עם כוונת שׂחקן, לשם הצגת מעמד ליצני כלשהו. אף על פי ששתק, הכיר אַליוֹשה לפנַי ולִפנים את אביו. אני חוזר ואומר, הבחור לא היה כה תמים, כפי שנחשב בעיני רבים. ברגשות כבדים חיכה ליום שנקבע. אין ספק, כי דאגה רבה היתה בלבו ושאיפה, שיסתיימו אי־כה מריבות־המשפחה האלה. אף על פי כן, דאג בעיקר לזקן: חרד היה לו, חרד לשמו הטוב, חשש מהעלָבתו, במיוחד מלגלוגיו המעודנים, המנומסים, של מיאוּסוֹב, ומאמירותיו המסויגות והיהירות של איוַן המלומד, ואכן כך תיאר לו את התמונה. היה אפילו בדעתו להסתכן ולהזהיר את הישיש, לומר לו כמה דברים על האנשים שיבואו, אבל שקל את הדבר בדעתו ולא אמר. ורק ערב היום שנקבע מסר באמצעות מכּר לאחיו דְמיטרי, שהוא אוהב אותו מאוד ומצפה שיעמוד בהבטחתו. התהרהר דְמיטרי, מפני שנבצר ממנו להיזכר כי הבטיח לו משהו, וענה לו במכתב, שימשול ברוחו בכל כוחו ויימנע מ“שִפלות”, ואף שהוא רוחש כבוד רב לישיש ולאחיו איוַן, הריהו משוכנע, שהוטמנה לו שם מלכודת כלשהי, או שצפויה שם קומדיה בלתי־מהוגנת. “אף על פי כן, אעדיף לבלוע את לשוני ולא אפגע בכבודו של הישיש, המכובד כל כך עליך,” סיים דְמיטרי את מכתבו. המכתב לא עודד הרבה את אַליוֹשה.

ספר שני: אסיפה שלא־במקומה    🔗

1: אל המנזר

יום נפלא היה, חם ובהיר. סוף אוגוסט. הפגישה עם הישיש נקבעה לשעה שלאחר תפילת־השחרית המאוחרת, לאחת־עשׂרה וחצי, בקירוב. אורחי־המנזר שלנו לא באו לתפילה, אלא בשעה שהמתפללים כבר מתפזרים. בשתי כּרכּרות הגיעו. בראשונה, המהודרת ורתומה לצמד סוסים יקרים, באו פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' מיאוּסוֹב ושאֵרו הרחוק, צעיר כבן עשׂרים, פּיוֹטר פוֹמיץ' קַלגָנוֹב. צעיר זה התכונן להיכנס לאוניברסיטה. ואילו מיאוּסוֹב, שבביתו גר הצעיר בינתיים משום־מה, דיבר על לבו להצטרף אליו לחוץ־לארץ, לציריך או ליֶנָה, כדי ללמוד שם באוניברסיטה עד הסיום. הצעיר עדיין לא החליט. מהורהר היה ופזור־נפש. פניו נעימות, מבנהו חזק, קומתו גבוהה למדי. במבטו נראה לפעמים קפאון מוזר: ככל המפוזרים מאוד היישיר בך מבט לפעמים, האריך להסתכל, ולמעשׂה לא ראה אותך. שתקן היה ומגושם קצת, אבל לפעמים — אגב, רק ביחידות עם מישהו — נעשׂה פתאום דברן, סוער, צחקן, צוחק פתאום על מי־יודע מה. אולם התעוררות זו היתה כָּבה מהר ופתאום, כפי שנִצתה. לבושו נאה תמיד, אפילו הדוּר. כבר היה לו רכוש מסוים משלו, והוא ציפה לרכוש רב יותר. עם אַליוֹשה התיידד.

בכרכרה של רכָּבים, מטרטרת אך מרוּוַחת, רתומה לצמד אפור־ורוד זקן, שפיגרה הרבה אחר כרכרתו של מיאוּסוֹב, הגיעו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' ובנו איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘. לדְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’ נמסרה שעת־הפגישה כבר אתמול, אך הוא עדיין לא הגיע. האורחים השאירו את הכרכרות ליד הגדר, ונכנסו בשער־המנזר ברגל. נדמה, כי השלושה, שלא כפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', לא ראו מנזר מימיהם, ומיאוּסוֹב לא ביקר בכנסייה אולי שלושים שנה. הוא הסתכל סביבו בסקרנות, שלא נעדרה ממנה זחיחות מכוּונת. אולם לתבונתו המתבוננת לא נמצא בפנים המנזר כל עניין, מלבד בנייני התפילה והמשק, שהם, אגב, רגילים מאוד. עברו על פניהם אחרוני המתפללים, מגלים ראשם ומצטלבים. בין פשוטי־העם נראו גם זרים אנשי החברה הגבוהה יותר, גברות אחדות, גנרל זקן מאוד. כל אלה התגוררו באכסניה. מיד הקיפו הקבצנים את האורחים שלנו, אך איש לא נתן להם פרוטה. רק פֶּטרוּשה קַלגָנוֹב לקח מארנקו עשׂרים קוֹפֵּייקות, נחפז ונבוך אין יודע מדוע, תחב את הכסף לידיה של אשה ואמר: “לחלק שווה בשווה.” איש מאנשי החבורה לא העיר לו על כך, ולא היה כל יסוד למבוכתו. כשהבחין בכך, נבוך עוד יותר.

אולם משהו היה תמוה. למעשׂה, ראוי היה שיקבל מישהו את פניהם, ואולי אפילו במידת־מה של כבוד: אחד מהם תרם לפני זמן קצר אלף רובל, והשני היה בעל־אחוזה עשיר מאוד ומשׂכיל מאוד, שכל יושבי המקום הזה היו תלויים בו במידה מסוימת בעניין הדיִג בנהר ובעניין המפנה העלול לחול במשפט. והנה לא יצא לקראתם איש מהאנשים הרשמיים. מיאוּסוֹב הסתכל בפיזור־נפש במצבות שליד הכנסייה ורצה לומר, כי קברים אלה עלו בוודאי ביוקר רב לאבלים על הזכות לקבור את מתיהם במקום כה “קדוש”, אך לא אמר: האירוֹניה הליברלית הפשוטה היתה נהפכת בו כמעט לזעם.

“לכל השדים, את מי אפשר לשאול כאן באי־הסדר הזה… שאלה זו יש לפתור, כי הזמן עובר,” אמר פתאום, כאילו בינו לבין עצמו.

פתאום ניגש אליהם אדון בגיל־העמידה, מקריח, לבוש מעיל־קיץ רחב, עיניו קטנות מתקתקות. הרים את המגבעת והציג את עצמו בלשון מתקתקה: מַקסימוֹב, בעל־אחוזה מטוּלָה. מיד תפס את דאגתם של אנשינו.

“הישיש זוֹסימה גר במנזר־הפּרוּשים, ואינו יוצא משם, מהלך ארבע־מאות צעדים מהמנזר הגדול, דרך החורש, דרך החורש…”

“גם אני יודע כי דרך החורש,” אמר פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', “אבל אין אנו זוכרים היטב את הדרך. זמן רב לא היינו שם.”

“הנה, בשער הזה, והיישר בחורש… בחורש. בואו. האם לא תואילו… גם לי… גם אני… הנה, לכאן, לכאן…”

יצאו מהשער והלכו בחורש. בעל־האחוזה מַקסימוֹב, אדם כבן ששים, לא הלך לידם, אלא ראוי לומר, כמעט רץ לידם, כשהוא מסתכל בכולם בסקרנות עוויתית, כמעט מגונה. עיניו היו בולטות קצת.

“ראה, אדוני, אנו באים אל הישיש בעניין שלנו,” אמר מיאוּסוֹב בחומרה, “אנו חכינו לראיון עם ‘אישיות זאת’, ועל כן, למרות התודה שאנו רוחשים לך על ציוּן הדרך, לא נבקש ממך שתיכנס אתנו.”

“הייתי, הייתי, כבר הייתי… Un chevalier parfait!”⁴

"מי הוא chevalier?⁵ שאל מיאוּסוֹב

“הישיש הנהדר, הישיש… כבוד ותהילה למנזר. זוֹסימה. ישיש כזה…”

קטע את דבריו המבולבלים נזיר שהשׂיג את ההולכים, נמוך־קומה, חיוור וחלוש, כובע־נזירים עגול לראשו. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' ומיאוּסוֹב נעצרו. הנזיר החווה קידה מנומסת מאוד, כמעט עד המותניים ואמר:

“האב ראש־המנזר מבקש בהצנעה מכולכם, רבותי, לסעוד עמו, לאחר הביקור שלכם במנזר־הפרושים. ולהיות אצלו באחת, לא יאוחר. וגם אותך הזמין,” פנה אל מַקסימוֹב.

“אקיים זאת בהחלט!” קרא בקול רם מאוד פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, ששׂמח מאוד להזמנה. "בהחלט. ודע לך, כולנו הבטחנו בהן־צדק להתנהג כאן יפה… ואתה, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ’, תבוא?"

“הייתכן שלא אבוא? ולשם מה באתי לכאן, אם לא כדי לראות את כל מנהגיהם כאן. מטריד אותי עניין אחד בלבד, והוא, שהנני כאן בחברתך, פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'…”

“כן, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' עדיין איננו.”

“וטוב ביותר היה אילו נעדר, האם נעימה לי כל ההתגוששות הזאת שלכם, ועוד אתך כתוספת? אם כן, לסעודה נבוא, אמור תודה לאב ראש־המנזר,” פנה אל הנזיר.

“לא, אני חייב להוליך אתכם אל הישיש עצמו,” ענה הנזיר.

“ואני, אם כן, אלך אל האב ראש־המנזר, בינתיים אלך היישר אל האב ראש המנזר,” אמר בעל־האחוזה מַקסימוֹב.

“האב ראש־המנזר עסוק בשעה זו, אבל איך שתרצה, אדוני…” אמר הנזיר בהיסוס.

“זקן טרדן מאין כמוהו,” אמר מיאוּסוֹב בקול רם, כשמיהר בעל־האחוזה מַקסימוֹב לשוב למנזר.

“הוא דומה לפוֹן זוֹן,” אמר פתאום פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'.

“בדיוק מצאת… במה הוא דומה לפוֹן זוֹן? אתה ראית את פוֹן זוֹן?”

“תצלום שלו ראיתי. אולי לא בתווי־הפנים, אבל במשהו שאי־אפשר להסביר. עותק שני ברור של פוֹן זוֹן. אני מכיר תמיד על פי הפיזיוֹנוֹמיה בלבד.”

“ייתכן. אתה מומחה בזה. אולם, פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', בעצמך הואלת להזכיר זה עתה, כי הבטחנו להתנהג בנימוס, אתה זוכר. אני אומר לך: התאפק. אם תתחיל לשׂחק את הליצן, איני מוכן שיעמידו אותי לידך, כדומה לך… אתה רואה איזה מין בן־אדם זה,” פנה אל הנזיר, “אני מפחד להיכנס אתו אל אנשים הגונים.”

על שׂפתיו החוורות, מעוטות־הדם, של הנזיר עלה חיוך דק, שותק, עם שמץ של עורמה מסוימת, אך הוא לא הגיב, וברור מאוד היה, כי שתק מתוך יראת־כבוד. מיאוּסוֹב העווה פניו עוד יותר.

“יקח השד את כולם, יש כאן חיצוניות שפותחה במרוצת הדורות, אבל במהותו של עניין — הכול שַרלָטָניוּת והבל!” הבזיק במוחו.

“והנה המנזר הקטן, הגענו!” צעק פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'. “השער בגדר נעול.”

התחיל להצטלב, מסמן על גופו צלבים גדולים נוכח דיוקני הקדושים המצוירים מעל לשער ומצדדיו.

“אל תביא חוקה שלך למנזר שאינו שלך,” אמר. “בסך הכול מצילים כאן את נפשם, במנזר־פרושים זה, עשׂרים וחמישה קדושים, מסתכלים זה על זה ואוכלים כרוב. ולא תיכנס אשה בשער זה, הנה הדבר המופלא במיוחד. וזה באמת כך. אבל מדוע שמעתי, כי הישיש מקבל גברות?” פנה פתאום אל הנזיר.

“הנשים מפשוטי־העם נמצאות גם עכשיו כאן, הנה הן שוכבות שם, ליד המרפסת, מחכות. ובשביל גברות מהמיוחסות נבנו כאן במרפסת, מחוץ לגדר, שני חדרים קטנים, הנה, החלונות האלה, והישיש, כשהוא בריא, יוצא אליהן ממבוא פנימי, זאת אומרת, יוצא אל מחוץ לגדר. הנה גם עכשיו גברת אחת, בעלת־אחוזה מחַרקוֹב, הגברת חוֹחלָקוֹבה, מחכה לו עם בתה שנחלשה. ודאי הבטיח לצאת אליהן, אף על פי שבזמן האחרון הוא כה נחלש, שכמעט אינו יוצא אל האנשים.”

“אם כן, יש בכל זאת פִרצה מהמנזר אל הגברות. אל תעלה על דעתך, אב קדוש, שאני רומז משהו, אני סתם כך. דע לך, במנזר אָתוֹס, האם שמעת, לא רק שאסור לנשים לבקר, אלא שבכלל אסור לנשים להימצא שם, ואפילו ליצורים ממין נקבה, תרנגולות, תרנגולות־הודו, עֶגלות…”

“פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', אני אשוב ואעזוב אותך כאן לבדך, ובלעדי יתפסו כאן בידיך ויוציאו החוצה, זאת אני מנבא לך.”

“ובמה אני מפריע לך, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ'. הסתכל,” קרא פתאום כשנכנס פנימה. “הבט באיזה עמק־ורָדים הם חיים!”

אמנם, ורדים לא היו עתה, אבל שפע פרחי־סתיו נדירים ונהדרים נראו בכל מקום שניתן לשתול אותם. ברור היה, כי יד מנוסה מטפחת אותם. ערוגות היו בין גדרות הכנסיות ובין הקברים. בית הישיש, בית־עץ בן קומה אחת עם מרפסת לפני הפתח, היה גם הוא מוקף פרחים.

“האם היה כך בימי הישיש הקודם, וַרסוֹנוֹפִי? אומרים, שהוא לא אהב את הדברים היפים, היה קופץ ממקומו ומכה במקל אפילו נשים,” אמר פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' כשהוא עולה אל המרפסת.

“הישיש וַרסוֹנוֹפִי אכן נראה לפעמים כמו מטורף, ומספרים גם הרבה שטויות. אבל במקל לא הכה איש מעולם,” ענה הנזיר. “עכשיו, רבותי, חכו רגע, אני אודיע שבאתם!”

“פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', אני מַתנֶה אתך בפעם האחרונה, אתה שומע? התנהג יפה, ואם לא, אשלם לך כגמולך,” הספיק מיאוּסוֹב לרטון עוד פעם אחת.

“בכלל לא ידוע, למה זה אתה בהתרגשות כה גדולה,” לגלג פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', “האם מהחטאים שלך אתה מפחד? הלוא הוא, אומרים, מכיר על פי העיניים מה מביא אותך לכאן. ומאוד אתה מחשיב את דעתו, אתה, אדון פּריזָאי כזה ומתקדם, אתה הדהמת אפילו אותי, הנה כך!”

מיאוּסוֹב לא הספיק לענות על הלגלוג העוקצני, שכן נראו להיכנס. הוא נכנס נרגז קצת…

“נו, עכשיו אני רואה את עצמי מראש, אני נרגז, אתחיל להתווכח, אתחיל להתלהט, ואשפיל את עצמי ואת האידיאה,” הבזיקו הדברים בדעתו.

2: ליצן זקן

הם נכנסו לחדר כמעט יחד עם הישיש, שיצא מחדר־השינה הקטן שלו עם כניסתם. לפניהם כבר המתינו בתא ליציאתו של הישיש שני כמרים־נזירים מן הפרושים, האחד — האב הספרן, האחר — האב פָּאִיסִי, אדם חולה אף שאינו זקן, אבל מלומד מאוד, כפי שהיו אומרים עליו. מלבדם המתין בפינה (והוסיף לעמוד שם כל שעת הביקור) בחור הנראה כבן עשׂרים ושתיים, במקטורן אזרחי, תלמיד הסמינר לכמרים ותיאוֹלוֹג לעתיד, שמשום־מה פרשׂו המנזר והנזירים את חסותם עליו. גבוה למדי היה, בעל פנים רעננות, עצמות־לחיים רחבות, עיניים חומות־בהירות, צרות, חכמות וערניות. בפניו הבעה מובהקת של יראת־כבוד, אך מהוגנת, ללא התרפסות גלויה. הוא לא בירך את הנכנסים אפילו בקידה, שכן אינו אדם ממעלתם, ולהפך, הוא כפוף לאחרים ותלוי בהם.

הישיש זוֹסימה יצא בלוויית נזיר־חניך ואַליוֹשה. הכמרים־הנזירים קמו ובירכו אותו בקידה עמוקה, אצבעותיהם נוגעות ברצפה, ולאחר ברכתו נשקו את ידו. לאחר שבירך אותם, החווה הישיש גם הוא קידה כה עמוקה לכל אחד מהם, נוגע באצבעותיו ברצפה, וביקש מהם ברכה גם לו. הטקס נערך בכובד־ראש, לא כמעשׂה־פולחן יומיומי, וכמעט בהתרגשות כלשהי. אולם למיאוּסוֹב היה נראה, כי הכול נעשׂה לשם השפעה מכוּוֶנת. הוא עמד לפני חבריו שנכנסו עמו. ראוי היה — והוא הרהר בדבר אמש — על אף כל האידיאות, מתוך נימוס פשוט (ומאחר שאלה מנהגי המקום), לגשת אל הישיש ולקבל את ברכתו, לקבל לפחות את הברכה, אם לא לנשק את היד. אבל למראה הברכות והנשיקות של הכמרים־הנזירים, שינה מיד את החלטתו: בחשיבות וברצינות החווה קידה עמוקה למדי, כמקובל בחברה החילונית, וסר אל הכיסא שלו. כך עשה גם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, והפעם חיקה את מיאוּסוֹב כקוף ממש. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’ החווה קידה בחשיבות ובנימוס, אבל ידיו היו צמודות אל ירכיו, וקַלגָנוֹב נבוך עד כדי כך שלא החווה קידה כלל. הישיש הוריד את ידו שהורמה לשם ברכה, החווה קידה לכולם בפעם השנייה וביקש מהם לשבת. הציף הדם את לחייו של אַליוֹשה. הוא התבייש. התגשמו נבואות־לבו הרעות.

הישיש התיישב על ספת־עור קטנה עשׂויה מהגוֹני, בעלת מבנה נושן מאוד, והושיב את האורחים, מלבד שני הכמרים־הנזירים, ליד הקיר שממולו, את כל הארבעה בשורה אחת, על ארבעה כסאות מהגוני, מרופדים עור שחור שחוק מאוד. הכמרים־הנזירים התיישבו בצד, אחד ליד הדלת, אחד ליד החלון. תלמיד־הסמינר, אַליוֹשה והנזיר־החניך הוסיפו לעמוד. התא לא היה מרוּוָח, ומראהו מרושל. הרהיטים והחפצים היו גסים, דלים ורק החיוניים ביותר. שני עציצים על אדן החלון, ובפינה איקוֹנוֹת רבות — אחת של האם־הקדושה, גדולה מאוד, שצוירה כנראה זמן רב לפני הפילוג בכנסייה. לַמפָּדָה דלקה לפניה. לידה שתי איקונות אחרות של דמויות בגלימות זוהרות, לידן מלאכים מלאכת־יד, ביצי חרסינה, צלב קתולי עשׂוי שנהב אשר Mater dolorosa מחבקת אותו, וכמה תחריטים עשׂויים בחוץ־לארץ על פי תמונות של ציירי איטליה הגדולים במאות הקודמות. ליד תחריטים הדורים ויקרים אלה נראו כמה גליונות של ליטוֹגרָפיוֹת רוסיות עממיות פשוטות ביותר, דמויות של קדושים, הרוגי־אמונה וארכיהֶגמונים קדושים, הדפֵּסים הנמכרים בפרוטות בכל הירידים. היו שם כמה דיוקָנים ליטוֹגרָפיים של ארכיהֶגמונים רוסיים, קודמים ובני־זמננו, אבל אלה נתלו על קירות אחרים. מיאוּסוֹב הקיף במבט חטוף את כל “המימסָדיוּת” הזאת, ונעץ מבט נוקב בישיש. הוא החשיב את מבטו שלו, נתפס לחולשה זו, ובו, מכל מקום, היא ראויה לסליחה, אם נביא בחשבון שהיה כבר בן חמישים — גיל שבו איש־חברה פיקח ובעל־נכסים מתחיל לרחוש יותר כבוד לעצמו, לפעמים לא במודע.

מהרגע הראשון לא מצא הישיש חן בעיניו. ואכן היה משהו בפני הישיש, שעלול היה לא להירָאות בעיני רבים, מלבד מיאוּסוֹב. הישיש לא היה גבה־קומה, גבו כפוף. רגליו חלשות, בן ששים וחמש בלבד, אבל בשל מחלתו הוא נראה קשיש יותר, בעשׂר שנים לפחות. כל פניו הצנומות מאוד היו זרועות קמטוטים, שהיו רבים מאוד בעיקר ליד העיניים. העיניים, לא גדולות, היו מהירות ומבריקות, מעין שתי נקודות נוצצות. שׂערות־השׂיבה המעטות נשתמרו רק על הרקות, הזקנקן היה זעיר ודליל, זקן־יָתֵד, והשׂפתיים המרבות לחייך דקיקות, כשני קטעי־חבל דקים. האף לא ארוך ביותר, אבל חד, כמַקור הציפור.

“לפי כל הסימנים נפש מרושעת וקטנה־יהירה,” הבזיק בדעתו של מיאוּסוֹב. הוא לא היה מרוצה מעצמו.

השעון שצלצל עזר לפתוח בשׂיחה. שעון־הקיר הקטן והזול המופעל במשקולות צלצל שתים־עשׂרה.

“בדיוק־בדיוק הזמן הנכון,” קרא פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', “ובני דְמיטרי עדיין לא הגיע. אני מתנצל בעדו, ישיש קדוש! (אַליוֹשה הרעיד כששמע “ישיש קדוש” זה) ואילו אני עצמי מדייק תמיד, עד כדי דקה, כי זוכר אני שהדייקנות היא נימוסם של המלכים…”

“אבל אתה, על כל פנים, אינך מלך,” רטן מיאוּסוֹב, שלא התאפק.

“כן, אכן כך, איני מלך. ותאר לעצמך, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ', הלא ידעתי זאת בעצמי, חי־נפשי! הנה, תמיד אני אומר משהו שלא לעניין! הוד־קדושתך!” קרא בפָּתוֹס פתאומי. “אתה רואה לעיניך ליצן אמיתי! וכך אני מציג את עצמי… הרגל ישן. אוי לי! ואם אני משקר לפעמים שלא במקום הנכון, הרי זה בכוונה, בכוונה להצחיק ולהיות נעים לאנשים. הלוא ראוי להיות נעים, לא כן? באתי לפני שבע שנים לעיר קטנה אחת, היו לי שם עסקים ועם כמה סוֹחרונים עשׂיתי שם שותפות קטנה. הלכנו אל ראש־המשטרה המחוזית, האִיספּרַווניק, כי היה עלינו לבקש ממנו משהו ולהזמין אותו לסעוד אתנו. יוצא אלינו ראש־המשטרה, גבוה, שמן, שׂערו חום־בהיר והוא זועף — אלה סוּבּיֶיקטים הכי מסוכנים במקרים כאלה: הכָבד שלהם, הכָבד. אני אומר לו במישרים, בזחיחות של איש־החברה: ‘אדוני האִיספּרַווניק,’ אמרתי, 'היה לנו, מה שקוראים מתַקן, ‘נַפּרַווניק’! ‘איזה מין נַפּרַווניק?’ הוא שואל. ואני כבר רואה ממחצית השנייה הראשונה שהעסק לא הצליח, והוא עומד חמוּר־סבר, עקשן. ‘רציתי להתלוצץ,’ אמרתי, ‘למען העליזות הכללית. כי האדון נַפּרַווניק הוא המנצח הרוסי המפורסם שלנו, ולנו דרוש דווקא מנצח בשביל ההרמוניה של העסק שלנו…’ ובשׂכל טוב הסברתי והשוויתי, לא כן? ‘סלח לי,’ אמר, ‘אני אִיספּרַווניק ולא ארשה מישׂחקי־לשון בתואר שלי.’ הסתובב והסתלק. ותארו לעצמם, הלוא התקלקל העסק שלנו!. וכך אני, תמיד אני כך. בחביבותי אני מזיק לעצמי ויהי־מה! פעם אחת, לפני שנים רבות, אמרתי לאיש אחד בעל השפעה רבה: ‘רעייתך היא אשה דגדגָנית,’ והתכוונתי ‘דקדקנית,’ במובן הכבוד, כפי שאומרים, בתכונות המוסריות, ואילו הוא אומר לי פתאום: ‘ואתה דגדגת אותה?’ לא התאפקתי פתאום, חשבתי הנה אגיד לו דברים חביבים: ‘כן,’ אמרתי, ‘דגדגתי.’ ואז הוא דגדג אותי כהוגן… אבל זה קרה לפני זמן כה רב, שלא בושה כבר לספר. תמיד אני מזיק לעצמי!”

“אתה עושׂה זאת גם עכשיו,” רטן מיאוּסוֹב בסלידה.

הישיש הסתכל בשתיקה בשניהם.

“כאילו כך! תאר לעצמך, כי גם זאת ידעתי, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ‘, ואתה יודע מה, אפילו הרגשתי מראש מה אני עושׂה, כשרק התחלתי לדבר, ואתה יודע מה, אפילו הרגשתי מראש שאתה הראשון שתעיר לי על כך. בשניות שאני רואה, כי הבדיחה אינה מצליחה בידי, הוד קדושתך, מתחילות לחיי להידָבק אל החניכיים התחתונים, ואני נתקף מעין צמרמורת. זה נשאר לי מנעורי, כשהייתי אוכל לחם־חסד אצל אנשי־האצולה, וזה היה לחמי. אני ליצן מיסודי, מלידה, כמעט שוטה, הוד־קדושתך. איני חולק, שאולי גם שד שוכן בי, אמנם, לא בעל קָליבֶּר גדול, ראוי היה שיבחר לו דירה אחרת, חשובה יותר, לא את שלך, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ’, גם אתה דירה לא חשובה. לעומת זאת אני מאמין, באלוהים אני מאמין. רק בזמן האחרון נתקפתי ספק, אבל עכשיו אני יושב ומצפה לדיבורים גדולים. אני, הוד־קדושתך, כמו הפילוסוף דידרוֹ. הידוע לך, אב קדוש, כיצד הופיע הפילוסוף דידרוֹ אצל ההגמון פּלָטוֹן, בנוכחות הקיסרית יֶקָתֶרינה. נכנס ואמר מיד: ‘אין אלוהים’. עתה הרים ידו ההגמון הגדול ואמר: ‘אמר חסר־בינה, אין אלוהים בלבו!’ ההוא, כמו שעמד, נפל לרגליו וצעק: ‘אני מאמין ומקבל את הטבילה’. ואכן בו במקום הטבילו אותו. הנסיכה דַשקוֹבה היתה אֵם־הטבילה, ופּוֹטיוֹמקין היה הסנדק…”

“פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', זה בלתי־נסבל! הלוא אתה יודע שהנך משקר, ואָנֶקדוֹטה טפשית זו שקר היא, אם כן למה ההעוויות האלה?” אמר בקול רועד מיאוּסוֹב, שכן נבצר ממנו להתאפק עוד.

“כל ימי חיי הרגשתי שאין זו אמת!” קרא פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' בהתלהבות. “לעומת זאת, אני, רבותי, אגיד לכם את כל האמת: ישיש גדול! סלח לי, את הדברים האלה על הטבילה של דידרוֹ חיברתי בעצמי בזה הרגע, בשעת הסיפור, ומעולם לא עלו על דעתי קודם לכן, חיברתי למען הפּיקַנטיוּת. וגם העוויות אני עושׂה, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ‘, כדי להיות חביב יותר. ובעצם, בעצמי איני יודע לשם מה. אשר לדידרוֹ, שמעתי את הסיפור על ‘אמר חסר־בינה’ עשׂרים פעם מפי בעלי־האחוזות המקומיים עוד בנעורי, כשגרתי בבתיהם. מפי דודתך, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ’, מפי מַברה פוֹמִינישנה גם כן שמעתי, בין השאר. כולם הם משוכנעים עד היום, כי הכופר דידרוֹ בא אל הארכיהגמון פּלָטוֹן להתווכח על אלוהים…”

מיאוּסוֹב קם, שכן פקעה סבלנותו ודומה, כי יצא מכליו. הוא זעם וידע שהוא מגוחך בזה. ואכן, התרחש בתא־הנזיר משהו שאין הדעת סובלת אותו. קרוב לוודאי, כי בתא זה היו מתכנסים אורחים כבר ארבעים או חמישים שנה, כבר בימי הישישים הקודמים, ותמיד היו נוהגים ביראת־כבוד עמוקה ביותר, ורק ביראת־כבוד. כל המורשים לבוא ידעו עם כניסתם לתא, כי חסד גדול נגמל עמם. רבים כרעו על ברכיהם ולא קמו עד סיום הביקור. רבים מ“רמי־המעלה” ואפילו מהמלומדים ביותר, יתירה מזו, אחדים מהחוֹפשיים, שבאו מתוך סקרנות או מסיבה אחרת, משנכנסו לתא בין כולם, או קיבלו ראיון ביחידות, כולם עד אחד ראו חובה עליונה לעצמם לנהוג במירב הכבוד והעדינות בכל שעת הפגישה, מה גם שכסף לא נדרש כאן והיו רק אהבה וחסד מצד אחד, ומהצד האחר — חרטה וחזרה־בתשובה, והשאיפה לפתור איזו שאלה קשה בנפש, או רגע קשה בחיי הלב. ועל כן, ליצנות כזאת שהציג פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, שאינה מכבדת את המקום שהוא נמצא בו, עוררה בנוכחים, ולפחות בכמה מהם, השתוממות ותדהמה. אגב, הכמרים־הנזירים, שלא שינו את הבעת פניהם, ציפו בתשׂומת־לב רצינות לדברי הישיש, אבל נדמה, כי כבר התכוונו לקום, כמו מיאוּסוֹב. אַליוֹשה היה קרוב לבכי ועמד בראש מורכן. מוזרה מהכול נראתה לו התנהגות אחיו איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’, היחיד שבו תלה את תקוותו, היחיד שבכוח השפעתו על האב יכול היה לבלום אותו, והנה הוא יושב קופא על כסאו, משפיל עיניו, ומצפה במעין סקרנות תאֵבָה־לדעת במה יסתיים כל זה, כאילו הוא עצמו כאן אדם צדדי לגמרי. נבצר גם מאַליוֹשה להסתכל ברָקיטין (תלמיד הסמינר), המוכּר לו וכמעט קרוב: הוא ידע את מחשבותיו (אמנם, מכל אנשי המנזר ידע אותן אַליוֹשה בלבד).

“סלח לי…” פתח מיאוּסוֹב כשהוא פונה אל הישיש, “על שהנני נראה אולי כמשתתף במהתלה מגונה זו. שגיתי בכך שהאמנתי, שאפילו אחד כפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' יידע את חובותיו בביקורו אצל אישיות כה נכבדה… לא שיערתי שאיאלץ לבקש סליחה על שנכנסתי יחד עמו…”

פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' לא סיים את המשפט, נבוך לחלוטין ורצה לצאת מהתא.

“אל תדאג, אני מבקש ממך,” קם הישיש על רגליו החלשות, החזיק בשתי ידיו של פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' והושיב אותו בכורסה. “תנוח דעתך, אני מבקש ממך. במיוחד אני מבקש ממך להיות אורח שלי.” החווה קידה, פנה לאחור ושב אל הספה הקטנה שלו.

“הישיש הגדול, אמור, האם אני מעליב אותך בחיוניות שלי, או לא?” צעק פתאום פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' ותפס במשענות הכורסה, כאילו התכונן לזנק מתוכה בהתאם לתשובה.

“אני מבקש בתקיפות גם ממך לא לדאוג ולא להגביל את עצמך,” אמר הזקן בהטעמה. “אל תגביל את עצמך, נהג לגמרי כמו בבית. והעיקר, אל תתבייש כל כך מעצמך, כי רק מזה הכול נובע.”

“לגמרי כמו בבית? זאת אומרת, בצורה טבעית? הרבה, הרבה מדי, אבל — אני מקבל בהתרגשות! אתה יודע מה, אב מבורך, אל תזמין אותי לנהוג בצורה טבעית, אל תסתכן… לצורה טבעית זו לא אגיע גם בעצמי. אמרתי כדי להגן עליך, הזהרתי. נו, והשאר עדיין טמון בחשכת הבלתי־ידוע, אף שישנם אחדים שהיו רוצים לצייר אותו בכל מיני צבעים. זה לכתובת שלך, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ', לך אמרתי, ואילו לך, יצור קדוש, לך אגיד: את התלהבותי אני מביע!” קם, הרים ידיו ואמר: “ברוך הרחם שהרה אותך, ברוכות הפטמות שהיניקו אותך, הפטמות במיוחד! בהערה שלך זה עתה: ‘אל תתבייש כל כך מעצמך, כי רק מזה הכול נובע’ — בהערה זו כאילו פלשת אותי וקראת בפנים. אכן כך נדמה לי תמיד כשאני נכנס אל אנשים, שאני מנוול מכולם, וכולם רואים בי ליצן, ואם כן 'אולי אשׂחק באמת את הליצן, איני חושש מדעתכם, כי כולכם עד אחד מנוולים ממני! ועל כן אני ליצן, ליצן מתוך בושה, הישיש הגדול, מבושה. מתוך החיישנות בלבד אני מתפרע. שכן אילו ידעתי עם הכניסה, כי הכול יראו בי את האדם הנחמד והחכם ביותר, אל אלוהים! — איזה אדם טוב הייתי יכול להיות אז. מורי!” כרע פתאום על ברכיו, “מה עלי לעשׂות כדי לזכות בחיי נצח?” גם כרגע היה קשה להבחין: הוא מתלוצץ או מתמוגג באמת?

הישיש נשׂא עיניו אליו ואמר בחיוך:

“בעצמך אתה יודע זה כבר מה ראוי לעשׂות, שׂכל יש לך למדי: אל תתמכּר לשכרות ולניבול־פה, אל תתמכּר לתשוקה, ובמיוחד להערצת הכסף, וסגור את הפונדקים שלך, ואם לא תוכל לסגור את כולם, סגור שניים או שלושה. והעיקר, החשוב ביותר — אל תשקר.”

“זאת אומרת, בעניין דידרוֹ, לא כן?”

“לא, לא בעניין דידרו. העיקר, אל תשקר לעצמך. המשקר לעצמו ושומע את השקרים שלו מגיע לידי כך, שאינו מבחין עוד בשום אמת, לא בו ולא סביבו, ואם כן מגיע לחוסר־כבוד כלפי עצמו וכלפי אחרים. ומתוך שאינו מכבד איש, הוא מפסיק לאהוב, וכדי שיוכל להעסיק ולבַדר את עצמו באין אהבה, הוא מתמכר לתאוות ולתענוגות הגסים ומגיע בחטאיו לידי בַּהֲמוּת גמורה, וכל זה מתוך השקר המתמיד כלפי אנשים וכלפי עצמו. המשקר לעצמו נעלב גם לפני שנעלבים אחרים. הלוא נעים מאוד להיעלב לפעמים, לא כן? והלוא הוא יודע, כי איש לא העליב אותו, ובעצמו בדה לו עלבון ושיקר למען יפי־התמונה, הפריז בעצמו כדי ליצור את התמונה, נטפל למלה אחת ובנה הר מגרגר — כל זה הוא יודע, ואף על פי כן הוא נעלב הראשון, נעלב עד נוֹעם, עד תחושת עונג גדול, ועל ידי כך יגיע לשׂנאה האמיתית… קום כבר, שב, אני מבקש מאוד, הרי גם כל אלה מחווֹת כוזבות…”

“איש קדוש! תן לי לנשק את ידך,” קפץ פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' והצמיד נשיקה קולנית לידו הרזה של הישיש. “בוודאי, בוודאי שנעים להיעלב. כה יפה אמרת זאת, עדיין לא שמעתי אמירה כזאת. בוודאי, בוודאי שכל ימי חיי נעלבתי עד נוֹעם, נעלבתי למען האסתטיקה, כי לא רק שנעים להיעלב, אלא לפעמים גם יפה — הנה מה ששכחת, הישיש הגדול: יפה! ארשום זאת בפנקס. ושיקרתי, כל ימי חיי שיקרתי, בכל יום ובכל שעה. באמת שאני הנני השקר ואביו! אגב, נדמה לי שלא אבי־השקר, אני מתבלבל בפסוקים, נו, לפחות בן־השקר, די גם בזה. אבל… מלאכי שלי… על דידרוֹ מותר לפעמים! דידרוֹ לא יזיק, ואילו מלה אחרת עלולה להזיק. ישישי הגדול, אגב, הנה שכחתי, אבל החלטתי כבר לפני שנתיים לשאול כאן, לבוא ולשאול בתקיפות: אבל אולי תצווה על פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' שלא יפסיק אותי. וזו שאלתי: האם אמת בדבר, אבי הגדול, מה שכתוב ב’קורות הקדושים', על קדוש עושׂה־נסים, שעינו אותו על אמונתו, וכשהתיזו את ראשו, הוא קם, לקח את ראשו, ‘נשק לו בחיבה’ והלך זמן רב, נושׂא אותו בידיו ‘ומנשק בחיבה’. האם אמת הדבר הזה, אבות ישרים?”

“לא, אין זו אמת,” אמר הישיש.

“אין זכר לדבר כזה בשום ספר של ‘קורות הקדושים’. על איזה קדוש נכתבו שם דברים שאמרת?” שאל הכומר־הנזיר, האב־הספרן.

“איני יודע על מי מהם. לא ידעתי ואיני יודע. רימו אותי, סיפרו. שמעתי, ואתם יודעים מי סיפר? הנה, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' מיאוּסוֹב, זה שכעס עכשיו בעניין דידרוֹ, הוא שסיפר.”

“מעולם לא סיפרתי לך זאת, ובכלל איני משׂוחח אתך.”

“אמת, לא לי סיפרת. אבל סיפרת בחבורה שבה נמצאתי גם אני, לפני כשלוש שנים היה הדבר. הזכרתי את זה, מפני שבסיפור מצחיק זה ערערת את אמונתי, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ‘. לא ידעת על כך, לא העלית על הדעת, ואני שבתי הביתה כשאמונתי מעורערת, ומאז היא מתערערת יותר־ויותר. כן, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ’, אתה גרמת את הנפילה הגדולה! זה כבר לא עניין דידרו”.

פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' נתפס להתלהבות פתיטית, אך לכולם היה ברור ששָב להציג. אף על פי כן, נפגע מיאוּסוֹב קשה.

“דברי הבל, וכל זה הבל,” מלמל. “אולי אמרתי באחד הימים… אבל לא לך. גם לי סוּפר הדבר. שמעתי את הדבר מפי צרפתי אחד, כביכול מסופר אצלנו על כך בספר ‘קורות הקדושים’, שקוראים בו בתפילת־שחרית… האיש הוא מלומד מאוד, שלמד במיוחד את הסטטיסטיקה של רוסיה… אני עצמי לא קראתי ב’קורות הקדושים'… וגם לא אקרא… האם על נושאים מעטים מפטפטים בשעת הארוחה?… אכלנו אז את ארוחת־הצהריים…”

“כן, אתה אכלת את ארוחת־הצהריים, ולי אבדה האמונה!” הקניט אותו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'.

“אין לי כל עניין באמונתך!” קרא מיאוּסוֹב, אך כבש את עצמו והוסיף בבוז: “אתה ממש מזהם כל דבר שאתה נוגע בו.”

פתאום קם הישיש ממקומו:

“סלחו לי, רבותי, על שאני נוטש אתכם לכמה דקות,” אמר כשהוא פונה אל כל אורחיו, “אולם מחכים לי אנשים שהקדימו אתכם. ואתה אל תשקר על אף הכול,” הוסיף כשפנה אל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' בפנים עליזות.

הוא פנה לצאת מהתא, ואַליוֹשה והחניך זינקו אחריו, לעזור לו לרדת במדרגות. אַליוֹשה חש מחנק, הוא שׂמח לצאת, שׂמח על כך שהישיש לא נעלב והוא עליז. הישיש התכוון לצאת אל המרפסת, לברך את הממתינים לו. אולם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' עיכב אותו ליד הדלת.

“אדם קדוש!” צעק בהתרגשות, “הרשה לי לנשק את ידך עוד פעם אחת! כן, אתך עוד אפשר לדבר, אפשר לחיות! אתה חושב, שתמיד אני משקר כך ומשׂחק את הליצן? דע לך, שכל הזמן עשׂיתי זאת במתכוון, כדי להעמיד אותך בנסיון, ועל כן שׂיחקתי. אני הוא שגיששתי בך כל הזמן, כדי לדעת אם אפשר לחיות אתך. לדעת, אם יש מקום להכנעה שלי ליד הגאווה שלך. אני מגיש לך תעודת־שבח: אפשר לחיות אתך! ועכשיו אני שותק, אשתתק בכלל. אשב בכורסה ואשתוק. עכשיו תדבר אתה, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ', אתה עכשיו האיש החשוב ביותר… לעשׂר דקות.”

3: נשים מאמינות

למטה, ליד מרפסת־העץ שהוצמדה לגדר החיצונית התקהלו הפעם נשים בלבד, כעשׂרים כפריות. נאמר להן, כי הישיש אכן ייצא אליהן, והן נאספו וממתינות. יצאו אל המרפסת גם בעלות־האחוזה חוֹחלָקוֹב, הממתינות גם הן לישיש, אלא שהמתינו בחדר המיועד לאורחות מן האצילים. שתיים היו כאן: אם ובתה. הגברת חוֹחלָקוֹבה־האם, גברת עשירה ולבושה תמיד בטוב־טעם, היתה עדיין צעירה למדי ונחמדה, חיוורת קצת, בעלת עיניים ערניות וכמעט שחורות. בת שלושים ושלוש היתה, לא למעלה מזה, ואלמנה זה חמש שנים. בתה בת הארבע־עשׂרה לקתה בשיתוק־הרגליים. זה כחצי שנה אין הילדה המסכנה מתהלכת, ומסיעים אותה בכֵּסנוֹח ארוך המצויד בגלגלים. היו לה פנים נהדרות, רזות קצת בגלל המחלה, אך עליזות. משהו שובבי האיר בעיניה הגדולות הכהות, ארוכות־הריסים. כבר באביב התכוונה האם לנסוע עמה לחוץ־לארץ, אך הן איחרו בקיץ בגלל עבודות מסוימות באחוזה. כשבוע הן מתגוררות בעירנו, יותר למען העסקים מאשר למען הצליינות, אבל לפני שלושה ימים כבר ביקרו אצל הישיש. והנה שבו ובאו עכשיו, אף שידעו שכמעט אין בכוחו של הישיש לקבל אורחים, וביקשו והתחננו לזכות עוד פעם אחת “באושר לראות את המרַפּא הגדול”.

בציפייה ליציאתו של הישיש ישבה האם על כיסא ליד כיסא־הגלגלים של הבת, ובמרחק שני צעדים ממנה עמד נזיר זקן, לא מהמנזר הזה אלא אורח ממנזר צפוני רחוק, כמעט בלתי־ידוע. גם הוא רצה בברכת הישיש. אולם הישיש שנכנס למרפסת פנה תחילה אל פשוטי־העם. ההמון נדחק אל רחבת־הכניסה בעלת שלוש המדרגות, המקשרות את המרפסת הנמוכה עם השׂדה שלפניה. הישיש עמד על המדרגה העליונה, לבש את אֵפוֹד־הכהונה והתחיל לברך את הנשים הנדחקות אליו. הנה משכו בשתי ידיה משובשת אחת וקירבו אותה אליו. אך ראתה את הישיש, פתחה בצוויחות מטופשות, בשיהוקים, ורעדה כולה כמו בהתקף פַּרכֶּסֶת של יולדות. שׂם הישיש את האֵפוֹד על ראשה, אמר תפילה קצרה לשלומה, והיא השתתקה מיד ונרגעה. איני יודע אם הן מצויות כיום, אבל בילדותי ראיתי ושמעתי בכפרים ובמנזרים משובשות כאלה. היו מביאים אותן לשעת התפילה, והן צווחו או נבחו ככלבים מלוא־חללה של הכנסייה, אך עם הוצאת מנחות־הקודש, כשהיו מקריבים את המשובשות אל לחם־הקודש והיין, מיד היה “הטירוף” נפסק והחולות היו נרגעות לזמן־מה. אותי, את הילד, היה הדבר מדהים ומפליא מאוד. אולם כמה מבעלי־האחוזות, ובמיוחד כמה ממורי בעיר, ענו על שאלתי בעניין המשוּבשוּת, שכל זה התחזוּת בלבד כדי להשתמט מהעבודה, וכל זה אפשר לעקור על ידי חומרה הולמת, ומיד סיפרו לשם אימות דבריהם אָנֶקדוֹטוֹת שונות. אולם לבסוף נודע לי מפי רופאים־מומחים, שאין כאן שום התחזוּת, כי זו מחלת־נשים איומה, המעידה, בעיקר אצלנו ברוסיה, על גורלה הקשה של האשה הכפרית שלנו, מחלה הנגרמת על ידי עבודה מתישה, מוקדמת מדי לאחר לידה קשה, לא־תקינה, ללא כל עזרה רפואית. וכן המחלה נגרמת על ידי היגון חסר־המוצא, על ידי מכות וכדומה, ויש נשים שאינן מסוגלות לעמוד בזה, כמו כל השאר. ההחלמה המוזרה והמהירה של האשה המשתוללת ומפרכסת ברגע שמקרבים אותה אל מנחות־הקודש — החלמה שהסבירו לי אותה בהתחזות, ויתירה מזו, בתרגיל של ה“קלֶריקָלים” עצמם — התרחשה ודאי גם היא בדרך הטבעית ביותר, והנשים המקרבות את החולה אל הלחם־והיין, ובמיוחד החולה עצמה, האמינו בלב שלם באמת הבלתי־מעורערת, שהרוח הטמאה שהשתלטה על החולה אינה עומדת בפני קרבת מִנחות־הקודש. ועל כן היתה מתרחשת (וחייבת היתה להתרחש) באשה העצבנית והחולה במחלת־רוח, עם רכינתה אל הקודש, הזדעזעות של כל האורגניזם, שנגרמה על ידי הציפייה לנס הוודאי של ההחלמה, והאמונה השלמה בנס שיבוא. והנס היה מתרחש, אמנם לדקה אחת. וכך ממש התרחש הנס עכשיו, כשכיסה הישיש את החולה באֵפוד־הכהונה.

עיני רבות מהנשים הנדחקות זלגו בהשפעת הרגע דמעות של התמוגגות והתפעלות. אחרות הסתערו כדי לנשק לפחות את כנף גלימתו, אחרות מלמלו משהו. הוא בירך את כולן, ועם אחדות שׂוחח. המשובשת היתה מוכּרת לו, היא הובאה לא מרחוק, מכפר המרוחק ששה ויוֹרסט מהמנזר, וגם קודם לכן היו מביאים אותה אליו.

“והנה הרחוקה!” הצביע הישיש על אשה לא זקנה, אבל רזה מאוד וסחופה, שפניה לא נשזפו, כנראה, אלא השחירו. היא כרעה על ברכיה והביטה בישיש במבט קופא. ריגוש עצום נראה בעיניה.

“מרחוק, אבי, מרחוק, שלוש מאות ויוֹרסטים מכאן. מרחוק, אבי, מרחוק,” זִמררה האשה, מניעה ראש מצד לצד בקצב ותומכת ביד בלחיה. כמקוננת דיברה. יש בעם צער שתוק וידוע־סבל: הוא מתכנס פנימה ושותק. אבל יש גם צער מתפרץ: הוא פורץ בדמעות ומעתה הוא עובר לקינוֹת. ביִחוד אצל הנשים. אבל אין הוא קל מהצער השָתוּק. הקינות מרגיעות אך בכך, שהן פורמות וצורבות יותר את הלב. צער זה אפילו אינו רוצה בנחמה, וניזון מההרגשה שאין לו שיכּוּך. הקינות הן הצורך לגרות את הפצע בלי־הרף.

“מן העירונִים, ודאי?” הוסיף הישיש להסתכל בה בסקרנות.

“עירונים אנחנו, אבי, עירונים, מן האיכרים אבל עירונים, בעיר אנו חיים. לראות אותך, אבי, באתי, שמענו עליך, אבי, שמענו. את בני הקטן קברתי, והלכתי להתפלל לאלוהים. בשלושה מנזרים הייתי, ושם אמרו לי: ‘היכנסי, נַסטָסיוּשקה, גם לכאן,’ זאת אומרת אליך, חביבי. באתי, אתמול הייתי בתפילת־העמידה, והיום אליך.”

“על מה את בוכה?”

“על הבן הקטן חבל, אבי, בן שלוש היה, עוד שלושה חודשים יהיה בן שלוש. על בני אני מתענה, אבי, על בני. הבן האחרון היה, ארבעה היו לי עם ניקיטוּשקה, אבל הם לא נשארים אצלנו, הילדים, לא נשארים, איש יקר, לא נשארים. קברתי את שלושת הראשונים, לא מאוד הצטערתי עליהם, ואת האחרון הזה קברתי ואיני יכולה לשכוח. הנה, כאילו הוא עומד כאן לפנַי, ולא מסתלק. את נשמתי יִיבש. כשמביטה על הלבנים שלו, על הכותונות הקטנה, או על המגפיים, מיד מייללת. אמרתי לניקיטוּשקה, לבעלי: תן לי ללכת, בעל־הבית, אל המקומות הקדושים. עגלון הוא, לא עניים אנחנו, אבי, לא עניים, עושׂים הובלות בעצמנו, הכול יש לנו משלנו, גם הסוסים גם העגלות. אבל למה לנו עכשיו כל הטוּב? בלעדי התחיל להשתכר ניקיטוּשקה שלי, ודאי זה כך, וגם קודם היה: רק אפנה הצדה, וכבר הוא נכשל. ועכשיו לא חושבת גם עליו. כבר אני החודש השלישי שיצאתי את הבית. שכחתי אני, הכול שכחתי ולא רוצה לזכור. ואיך אהיה עכשיו אתו? גמרתי אני אתו, גמרתי, עם הכול גמרתי. ולא רוצה אני עכשיו להסתכל על הבית שלי ועל הרכוש שלי, ולא רוצה לראות שום דבר בכלל!”

“אגיד לך משהו, אשה,” אמר הישיש, “פעם אחת ראה קדוש גדול, עתיק, בכנסייה אשה כמוך, אֵם שבוכה גם היא על ילדה הקטן, היחיד, שגם אותו קרא אליו אלוהים. ‘האם אינך יודעת,’ אמר לה הקדוש, ‘כמה פעוטים אלה חצופים לפני כיסא־הכבוד? הלוא אין חצופים מהם במלכות־השמים: אתה, אלוהים, נתת לנו חיים,’ אומרים הם לאלוהים, ‘ואך ראינו חיים, כבר לקחת אותם מאתנו.’ ובחוצפה כזאת הם שואלים ומדברים, עד שהבורא נותן להם מיד דרגת־מלאכים. ‘ועל כן,’ אמר הקדוש, ‘שִׂמחי גם את, אשה, ואל תבכי, כי גם הפעוט שלך נמצא עכשיו בקהל המלאכים של אלוהים.’ הנה מה שאמר הקדוש הגדול בימים קדומים לאשה הבוכה. והאיש צדיק גדול היה, ואי־אפשר שאמר לה דבר שקר. ועל כן דעי גם את, האֵם, כי גם הפעוט שלך עומד עכשיו לפני כיסא־הכבוד, ועליז ושׂמח, ומתפלל לאלוהים לשלומך. ועל כן אל תבכי, אלא שִׂמחי.”

האשה הקשיבה לו, ראשה מורכן, לחיה נשענת על כף ידה. נאנחה מעומק לבה.

“בדבר זה עצמו ניחם אותי גם ניקיטוּשקה, מלה במלה כמוך אמר: ‘טפשה את, אמר, למה את בוכה, הבן הקטן שלנו שר עכשיו בוודאי לאלוהים, עם כל המלאכים’, כך הוא אמר לי ובעצמו בוכה, רואה אני, כמוני הוא בוכה. יודעת אני, אמרתי, ניקיטוּשקה, איפה הוא יכול להיות אם לא אצל אלוהים אדוננו, אבל כאן, אתנו, הוא איננו עכשיו, ניקיטוּשקה, איננו, כפי שהיה יושב קודם! אילו רק יכולתי להציץ בו פעם אחת, פעם אחת בלבד לו ניתן לי להביט עליו, ולא הייתי ניגשת אליו, ולא אומרת מלה, מסתתרת הייתי בפינה, רק רגע אחד לראות אותו, לשמוע אותו, איך שהוא משׂחק בחצר, היה בא לפעמים וקורא בקולו: ‘מַמקָה, איפה את?’ רק לשמוע זאת איך שיעבור בחדר ברגליו הקטנות פעם אחת, רק פעם אחת, ברגליים הקטנות שלו, תוּק־תוּק, הלוא לעתים קרובות, קרובות, אני זוכרת איך שהיה רץ אלי, צועק וצוחק, לו רק דפיקת הרגליים שלו שמעתי וגם הכרתי! אבל הוא איננו, אבי, איננו, וכבר לא אשמע אותו לעולם! הנה החגורה שלו והוא איננו, ולעולם אני לא אראה ולא אשמע אותו!…”

שלפה מחיקה חגורה קטנה מרוּמקת זהב של הילד, ואך הביטה בה, הרעידה כולה בהתייפחויות, כיסתה עיניה באצבעות, ומבעדן פרץ מעיין־הדמעות.

"כן, אמר הישיש, “זו רחל המבכה על בניה וממאנת להינחם, וזה גורלכן, האמהות, עלי אדמות. ואל תינָחמי, אין צורך שתינָחמי, אל תינָחמי ובכי, אבל כל פעם שתבכי, זכרי היטב, כי בנך הקטן הוא אחד ממלאכי־האלוהים, ומשם הוא מסתכל בך ורואה אותך ושׂמח לדמעות שלך, ומצביע עליהן לאלוהים. ועוד ימים רבים יפקוד אותך הבכי האמהי הגדול, אולם בסוף ייהפך לך לשׂמחה חרישית, והדמעות המרות שלך יהיו דמעות של התמוגגות חרישית וטיהור הלב המציל מחטא. ואני אתפלל לעילוי נשמתו של ילדך, מה היה שמו?”

“אָלֶכּסֵיי, אבי.”

“שם חביב. על שם אָלֶכסֵיי איש־האלוהים?”

“איש־האלוהים, אבי, איש־האלוהים, אָלֶכּסֵיי איש־האלוהים!”

“איזה קדוש! אזכיר, אֵם, אזכיר, ואת צערך אזכיר בתפילה, ואבקש לבריאותו של בעלך. אבל חטא הוא שעזבת אותו. לכי אל בעלך ושמרי עליו. אם יראה משם ילדֵך, כי נטשת את אביו, יבכה בגללכם. למה תעכירו את אושרו? הלוא חי הוא, כי הנשמה חיה לנצח, והוא איננו בבית, אבל רואה־ואינו־נראה הוא לידכם. וכיצד יבוא אל ביתכם אם את אומרת כי התחלת לשׂנוא את הבית? אל מי יבוא, אם לא ימצא אתכם יחדיו, את האב והאם? הנה הוא בא אלייך בחלומך ואת מתענה, אבל אחר כך הוא יתן לך חלומות שלווים. לכי אל בעלך, אֵם, עוד היום לכי.”

“אלך, יקירי, לפי שאמרת, אלך. את לבי חיממת, ניקיטוּשקה. ניקיטוּשקה שלי, מחכה אתה לי, יקירי, מחכה!” פתחה האשה בנימת־קינה, אבל הישיש כבר פנה אל ישישוֹנת בלבוש עירוני ולא בלבוש צליינים. עיניה אמרו שיש לה עניין לדבר בו, והיא באה לספר משהו. הציגה את עצמה כאלמנתו של סַמל, ולא מרחוק באה, אלא מעירנו. בנה וָסֶנקה שירת באפסנאות ונסע לסיבּיר, לאִירקוּטסק. פעמיים כתב משם, והנה כבר שנה שהפסיק לכתוב. שאלה עליו, אבל לומר את האמת, אינה יודעת היכן לשאול.

“הנה רק אמרה לי לפני ימים סטֶפָּנידה אִילִינִישנה בֶּדריָגינה, סוחרת היא, עשירה, לכי, פּרוֹחוֹרוֹבנה, אמרה לי, ורשמי את הבן שלך על פתק להזכרת־נשמות, הביאי לכנסייה, והתפללי למנוחת נפשו. הנשמה שלו, היא אומרת, תתחיל להתגעגע, ואז הוא יכתוב מכתב. והדבר הזה, אומרת סטֶפָּנידה אִילינישנה, נכון מאוד, וניסו אותו פעמים רבות. אלא שאני יש לי ספק… אור עינינו אתה, אמת הדבר או שקר, והאם טוב לעשׂות כך?”

“אל תחשבי אפילו על זה. בושה היא אפילו לשאול. כיצד אפשר שיזכירו כמת נפש חיה, ועוד אמו יולדתו! חטא גדול הוא, דומה לכישוף, ורק בגלל חוסר־הידיעה שלך ייסָלח לך. אַת מוטב שתתפללי אל מלכת־השמים, הממהרת להגן ולעזור, שתשמור על בריאותו, ושתסלח גם לך על המחשבות הלא־נכונות שלך. וגם זאת אגיד לך, פרוֹחוֹרוֹבנה: או שיבוא בעצמו אלייך בקרוב, הבן שלך, או שבוודאי ישלח מכתב. זאת תדעי. לכי והיי שקטה מעכשיו. חי הבן שלך, אני אומר לך.”

“יקר אתה שלנו, יגמול לך אלוהים, מיטיב אתה שלנו, בעל־תפילה לכולנו וגם על חטאינו…”

אבל הישיש כבר גילה בקהל שתי עיניים לוהטות הנמשכות אליו של איכרה צעירה עדיין, סְחופה, שחפנית לפי המראה. היא שתקה ועיניה ביקשו משהו, אך כאילו חששה לגשת.

“מה תאמרי, יקירתי?”

“שחרר את נפשי, אב יקר,” אמרה חרש ולאט, כרעה והשתחוותה ארצה. “חטאתי, אב יקר, מהחטא שלי אני מפחדת.”

הישיש התיישב על המדרגה התחתונה, האשה קרבה אליו על הברכיים.

“אלמנה אני, זו השנה השלישית,” כמעט לחשה ורעדה. “קשה היה עם הבעל, זקן היה, נורא היה מכה אותי. חלה ושכב. חושבת אני כשמביטה עליו: אם יחלים, אם יקום, מה יהיה אז? ונכנסה בי אז המחשבה הזאת…”

“חכי,” אמר הישיש וקירב את אוזנו אל שׂפתיה. האשה המשיכה בלחש, ולא ניתן לקלוט שום דבר. מהר סיימה את דבריה.

“שנה שלישית?” שאל הישיש.

“שנה שלישית. קודם לא חשבתי על זה, ועכשיו התחלתי לחלות, עצבות נדבקה אלי.”

“מרחוק את?”

“חמש מאות ויוֹרסט מהמקום הזה.”

“ובווידוי סיפרת?”

“סיפרתי, פעמיים סיפרתי.”

“ונתנו לך את לחם־הקודש?”

“נתנו. מפחדת אני. מפחדת למות.”

“אל תפחדי משום דבר, לעולם אל תפחדי, ואל תתעצבי. ובלבד שלא תפחת החרטה בלבך — ואלוהים יסלח הכול. ואין חטא כזה, ולא יוכל להיות בעולם חטא שלא יסלח אותו אלוהים למי שמתחרט באמת. ולא יוכל גם אדם לחטוא חטא כה עצום שידלדל עד תום את האהבה האלוהית שאין קץ לה. האם יוכל להיות חטא שיעצַם על האהבה האלוהית? ואת, דאגי רק לחרטה המתמדת, ואת הפחד גרשי. האמיני, כי אלוהים אוהב אותך כפי שאינך מעלה כלל על הדעת, אפילו עם החטא שלך, בתוך החטא שלך הוא אוהב אותך. זה כבר נאמר, כי למתחרט ולבעל־תשובה אחד שׂמחים בשמים יותר מאשר לעשׂרה צדיקים. לכי איפוא ואל תפחדי. על אנשים אל תרגזי, על עלבונות אל תכעסי. סלחי בלבך למנוח על כל הפגיעות בך, השלימי עמו באמת. אם את מתחרטת, את גם אוהבת. ואם תאהבי, כבר אלוהים עמָך… באהבה קונים הכול, גואלים הכול. ואם גם אני, אחד כמוֹך, אדם חוטא, התרגשתי וריחמתי עלייך, על אחת כמה וכמה — אלוהים. האהבה היא אוצר כזה שאין דומה לו, שאת יכולה לקנות בו את כל העולם, ולפדות לא רק את החטאים שלך, אלא גם חטאים של אחרים. לכי ואל תפחדי.”

צילֵב אותה שלוש פעמים, הסיר צלָמית קטנה מצווארו והלביש עליה. בשתיקה השתחוותה ארצָה. הוא קם והביט בעליזות על אשה גדולה, המחזיקה תינוק בזרועותיה.

“מווישֶגוֹריה, היקר.”

“ששה ויוֹרסט מכאן, וטרחת לבוא עם התינוק. מה תאמרי?”

“לראות אותך באתי. הלוא הייתי אצלך, האם שכחת? לא חזק הזכרון שלך אם שכחת אותי. אמרו אצלנו שאתה חולה, חשבתי, אלך בעצמי לראות אותו. והנה אני רואה אותך, ואיזה מין חולה אתה? עוד עשׂרים שנה תחיה, באמת, אלוהים עמך! האם מעטים הם המתפללים לשלומך, ואיך תוכל לחלות?”

“תודה לך על הכול, חביבה.”

“אגב, בקשונת לי לא גדולה: הנה ששים קוֹפּייקות, תן אותן, חביבי, לאחת שענייה ממני. הלכתי לכאן וחשבתי: יותר טוב שאתן על ידו, הוא יודע למי לתת.”

“תודה חביבה, תודה, אשה טובה. אני אוהב אותך, בוודאי שאעשׂה מה שביקשת. ילדה בידייך?”

“ילדה, אור עיני אתה, לִיזָבֶטה.”

“יברך אלוהים את שתיכן, גם אותך וגם את התינוקת ליזָבֶטה. שׂימחת את לבי, אשה. היו שלום, חביבים, שלום, יקרים, נחמדים.”

בירך את כולם והחווה לעומתם קידה עמוקה.

4: גברת שאמונתה רופפת

האורחת בעלת־האחוזה הסתכלה בכל מעמד השׂיחה עם פשוטי־העם ובברכת הישיש, שפכה דמעות חרישיות וניגבה אותן בממחטה. זו היתה גברת רגישה מהחברה הגבוהה, שרבות מנטיותיה טובות באמת. כשניגש הישיש סוף־סוף גם אליה, קיבלה את פניו בהתלהבות:

“כל כך, כל כך התרגשתי כשהסתכלתי בסצֶנה המלבּבת הזאת…” לא סיימה את המשפט בגלל ריגושה. “כן, אני מבינה שהעם אוהב אותך, אני עצמי אוהבת את העם, אני רוצה לאהוב אותו, ואיך אפשר לא לאהוב את העם, את העם הרוסי הנפלא, התמים בגדולתו!”

“מה שלום בתך? שוב ביקשת לשׂוחח עמי?”

“כן, ביקשתי בכל לשון של בקשה, התחננתי, הייתי מוכנה לכרוע ברך ולעמוד על ברכי שלושה ימים לפני חלונך, עד שהיו מכניסים אותי. באנו אליך, המרַפּא הגדול, כדי להביע את כל תודתנו הנלהבת. הלוא ריפאת את ליזָה שלי, ריפאת לגמרי, ובמה — בכך, שביום החמישי התפללת לשלומה, שׂמת את ידיך עליה. מיהרנו לכאן לנשק ידיים אלה ולפרוק את הרגשות וההערצה שלנו!”

“כיצד ריפאתי? הלוא היא שוכבת עדיין בכורסה?”

“אבל התקפי הקדחת בלילה נעלמו כליל זה יומיים, החל בחמישי,” נחפזה הגברת לענות בעצבנות. “ולא זו בלבד: רגליה התחזקו. הבוקר קמה בריאה, ישנה כל הלילה, וראה את הסומק בפניה, את עיניה המאירות. היתה בוכה בלי הרף ועכשיו היא צוחקת, עליזה, שׂמחה. היום דרשה בתקיפות שנעמיד אותה על רגליה, ודקה שלמה עמדה ללא כל תמיכה. היא מתערבת אתי, שכעבור שבועיים תרקוד קַדריל. הזמנתי את הרופא המקומי, דוקטור הֶרצֶנשטובֶּה. הוא מושך כתפיים ואומר: אני מתפלא, איני תופס. ואתה רוצה שלא נטריד אותך, האם יכולנו לא לטוס הנה, לא להודות? Lise, הודי, אמרי תודה!”

פניה החביבות, הצוחקות של Lise הרצינו פתאום, היא הזדקפה בכֵסנוֹח שלה ככל שיכלה, הסתכלה בישיש, הצמידה כפות־ידיה לפניו, ולא עצרה כוח ופרצה בצחוק…

“לו אני צוחקת, לו!” הצביעה על אַליוֹשה, תוך רוגז ילדותי על עצמה שלא התאפקה ופרצה בצחוק. אילו הסתכל מישהו באַליוֹשה, שעמד צעד אחד מאחורי הישיש, היה רואה את הסומק שכיסה בן־רגע את לחייו. עיניו ברקו, אך הוא השפיל מיד את מבטו.

“יש לה שליחות אליך, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ'… מה שלומך,” המשיכה האם, פנתה פתאום אל אַליוֹשה והושיטה לו את ידה בכפפה הנהדרת. הישיש הסב פניו והביט בתשׂומת־לב באַליוֹשה. הבחור ניגש אל ליזָה, חיוך מוזר ונבוך על פניו, הושיט לה יד. Lise העמידה פנים חשובות.

“קָתֶרינה איוַונוֹבנה שולחת לך על ידי את זה,” והגישה לו מכתב קטן. “היא מבקשת מאוד שתיכנס אליה, מהר, מהר, ולא לרמות, לבוא ויהי־מה.”

“היא מבקשת שאכנס? אני אליה… למה?” מלמל אַליוֹשה בתמיהה רבה. פתאום היו פניו מודאגות מאוד.

“הכול בעניין דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', ו… כל המאורעות האחרונים,” נחפזה האם להסביר. “קָתֶרינה איוַנוֹבנה הגיעה עתה להחלטה אחת… אבל לשם כך עליה לראות אותך, ויהי מה… למה? ודאי שאיני יודעת, אבל היא ביקשה שתקדים ככל האפשר. ואתה תעשׂה זאת, ודאי שתעשׂה, אפילו הרגש הנוצרי מצַווה.”

“נפגשתי עמה פעם אחת בלבד,” המשיך אַליוֹשה באותה תמיהה עצמה.

“הרי זה יצור כה נעלה, כה נשגב מבינתך!… אפילו לפי יִיסוריה בלבד… שער בנפשך במה עמדה, במה היא עומדת עכשיו, שער בנפשך מה צפוי לה… כל זה נורא, נורא!”

“טוב, אבוא,” החליט אַליוֹשה, לאחר שקרא בחטף את הפתק הקצר שכולו סוד, שכן מלבד הבקשה התקיפה לבוא לא היה בו כל הסבר.

“אה, מה חביב ונהדר המעשׂה מצדך,” קראה Lise, כולה עֵרות פתאומית. “ואילו אני אמרתי לאמא: בשום פנים לא יילך, הרי הוא חניך־המנזר. כמה נפלא אתה! הלוא תמיד חשבתי שאתה נפלא, וזאת נעים לי לומר לך עכשיו!”

“Lise!” אמרה האם בחומרה, ומיד חייכה: “גם אותנו שכחת, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', אינך רוצה לבקר אצלנו. אולם Lise כבר אמרה לי פעמיים, כי רק בחברתך טוב לה.”

אַליוֹשה הרים את עיניו המושפלות, שוב הסמיק ושוב הצטחק בלי לדעת מדוע. הישיש כבר לא הסתכל בו. הוא נכנס בשׂיחה עם נזיר אורח, שהמתין, כאמור, ליציאת הישיש ליד הכֵסנוֹח של Lise. כפי הנראה, היה האיש מפשוטי־הנזירים, זאת אומרת מהמעמד הפשוט, בעל השקפת־עולם מוגבלת אך איתנה, אבל מאמין ועקשן לפי דרכו. לדבריו, הגיע מאי־שם בצפון הרחוק, מאוֹבּדוֹרסק, ממנזר עני על שם סילוֶסטר הקדוש, ובו תשעה נזירים בלבד. הישיש בירך אותו והזמינו להיכנס לתאו בשעה שירצה בה.

“כיצד אתה מעֵז לעשׂות דברים כאלה?” שאל פתאום הנזיר בנימה מחמירה וחגיגית והצביע על Lise. הוא התכוון ל“ריפוי”.

“על כך, כמובן, מוקדם עדיין לדבר. הקלה אינה עדיין רפואה שלמה, ועשויה היתה לבוא מסיבות אחרות, ואם גם התרחש משהו, לא התרחש על ידי שום כוח מלבד רצונו של אלוהים. הכול בידי אלוהים. בקר אצלי, אבי,” הוסיף ואמר לנזיר, “ולא בכל עת אוכל לקבל אותך: חולה אני ויודע שימי ספורים.”

“לא, לא, אלוהים לא יקח אותך מאתנו, עוד ימים רבים־רבים תחיה,” קראה האם. “ומה היא מחלתך? אתה נראה אדם בריא, עליז, מאושר.”

“היום רווח לי מאוד, אבל כבר ידוע לי, כי זה רגע בלבד. אני מבין עכשיו את מחלתי בלי לטעות. ואם אני נראה כה עליז בעינייך, הרי שמעולם לא יכולת לשׂמח אותי כפי ששׂימחת באמירה זו. כי לאושר נבראו בני־אדם, והמרגיש אושר מלא, רשאי לומר לעצמו: ‘קיימתי את מצוות האלוהים עלי אדמות’. כל הצדיקים, כל הקדושים, כל הקדושים־המעונים היו מאושרים.”

“אילו דברים אמיצים ונעלים אתה אומר,” קראה האם. “אתה אומר אותם, וכאילו פלשו אותנו. אבל האושר, האושר — היכן הוא? מי האיש שיוכל לומר על עצמו שהוא מאושר? ואם כבר עשׂית עמנו חסד והרשית לנו לראות אותך עוד פעם אחת, שמע גם דברים שלא השלמתי בפעם הקודמת, שלא העזתי לומר, כל הדברים הגורמים לי סבל רב, וזמן רב, רב כל כך! אני סובלת, סלח לי, אני סובלת…” ומתוך רגש לוהט ופורץ הצמידה את כפות־ידיה.

“ממה, בדיוק?”

“אני סובלת… מחוסר אמונה…”

“חוסר אמונה באלוהים?”

“לא, לא, איני מעיזה אפילו להרהר בזה, אבל חיי העולם־הבא — הרי הם חידה כזאת! ואיש, שום איש אינו מסביר אותם! שמע אותי, אתה מרַפא, אתה יודע נפש אדם. אני, כמובן, איני מעיזה לדרוש שתאמין לי לחלוטין, אבל אני אומרת בשם הנעלה על הכול, שלא מתוך קלות דעת אני מדברת כעת, וכי המחשבה על חיי העולם הבא מסעירה אותי עד כדי ייסורים, עד אימה ופחד… ואיני יודעת אל מי לפנות, גם לא העזתי כל ימי חיי… והנה עתה העזתי לפנות אליך… אלי, מה תחשוב עכשיו עלי!” ספקה כפיים.

“אל תדאיג אותך דעתי,” ענה הישיש, “אני מאמין בהחלט בכנות צערך.”

“מה אסירת־תודה אני לך! ראה, אני עוצמת עיני וחושבת: אם הכול מאמינים, מאיִן בא הספק? אני טוענת, שהכול בא תחילה מהפחד מפני תופעות הטבע האיומות, ואין הדבר הזה קיים. והנה, אני חושבת לי, כל ימי חיי האמנתי, ואמות — ופתאום אין שם שום דבר, ורק ‘עלי־לָפָּה יעלו על קברי’ כפי שקראתי אצל סופר אחד. הרי זה נורא! במה, במה אוכל להשיב לי את האמונה? אמנם, האמנתי בעודני ילדה קטנה, אמונה מוכנית, ללא כל מחשבה… במה, במה אפשר להוכיח, באתי עכשיו לכרוע לפניך ולבקש זאת. כי אם אחמיץ הזדמנות זו — לא יענה לי איש כל ימי חיי. במה להוכיח, במה להשתכנע? אסוני הוא! אני עומדת ורואה סביבי ורואה שלכול לא איכפת, כמעט לכול, איש אינו מודאג מכך היום, ואילו לי לבדי קשה לשׂאת זאת. זה נורא, נורא!”

“נורא ללא ספק. אבל להוכיח אי־אפשר כאן דבר, אבל להשתכנע אפשר.”

“איך? במה?”

“בנסיון האהבה הפעילה. השתדלי לאהוב את הקרובים לך בפעילות ובלי־הרף. ככל שתצליחי כן תיווכחי בקיומו של אלוהים ובאלמוות של נשמתך. ואם תגיעי למסירות־נפש שלמה באהבה לזוּלת, אין כבר ספק שתאמיני, ושום ספק לא יוכל עוד לחדור לנפשך. זה נוסָה, זה בדוק.”

“אהבה פעילה? הנה שוב שאלה, ואיזו שאלה, איזו שאלה! אומר לך: עד כדי כך אני אוהבת את האנושות, שלפעמים הנני חולמת, האם תאמין, לנטוש כל אשר לי, לעזוב את Lise ולשרת כאחות רחמניה. אני עוצמת עיניים, חושבת וחולמת, וברגעים אלה אני חשה בקרבי כוח שאין לעמוד כנגדו. שום פצעים, שום מוּרסוֹת מתמַגלוֹת לא היו מרתעים אותי. הייתי רוחצת וחובשת במו ידי, יושבת ליד בעלי־ייסורים אלה, אני מוכנה לנשק את המוּרסוֹת האלה…”

“גם זה הישׂג גדול וטוב, ששׂכלך חולם על כך ולא על דברים אחרים. בלי־ משׂים, באקראי, אכן תעשׂי באמת איזה מעשׂה טוב.”

“כן, אך האם הייתי יכולה לעמוד בחיים כאלה זמן רב?” אמרה הגברת בלהט, כמעט בהתרגשות עצומה. “הנה השאלה העיקרית! זו השאלה המענה יותר מכל השאלות. אני עוצמת עיניים ושואלת את עצמי: האם הייתי מחזיקה מעמד בדרך זו זמן רב? ואם החולה, שאת רוחצת אותו, לא יחזיק לך תודה מיד, ולהפך, יתחיל לענות אותך בגחמוֹת שלו, בלי להבחין כלל בשירותך האנושי ובלי להעריך אותו, יתחיל לצעוק עלייך, לדרוש בגסות, אפילו יתאונן לפני מישהו מהממונים (וכך עושׂים תכופות אנשים שסבלם קשה מאוד) — מה יהיה אז? האם תימָשך אהבתֵך או לא? והנה, תאר לעצמך, בחרדה אמרתי בלבי: אם יש משהו העלול לצנן את אהבתי הפעילה כלפי האנושות, הרי זו רק כפיות־הטובה. בקיצור, אני עובדת שׂכירה, אני דורשת את השׂכר מיד, זאת אומרת. שֶבח לי וגמוּל אהבה תחת אהבה. שאם לא כן, איני מסוגלת לאהוב איש!”

היה לה התקף של הלקאה־עצמית כנה ביותר, וכשסיימה הסתכלה בזקן בתקיפות מתגרה.

“הרי זה בדיוק מה שסיפר לי רופא אחד, אמנם לפני זמן רב,” אמר הישיש. “קשיש היה וללא־ספק חכם. הוא דיבר בגילוי־לב כמוך, אמנם בבדיחוּת, אבל בבדיחוּת מתוך צער. אני אוהב את האנושות, אמר, אבל מתפלא אני על עצמי: ככל שאני אוהב יותר את האנושות בכלל, כן אני אוהב פחות את האנשים כפרטים, זאת אומרת, בנפרד, כאנשים יחידים. בחלומותי, אמר, הגעתי לא אחת לשאיפות נלהבות לשרת את האנושות. וייתכן, שאמנם הייתי עולה על הצלב למען האנשים, אילו נדרש הדבר פתאום, ובינתיים נבצר ממני לחיות יומיים בחדר אחד עם מישהו, והדבר ידוע לי מהנסיון. משנמצא מי בקרבתי, מיד אישיותו מעיקה על אהבתי־העצמית ומגבילה את חירותי. תוך יממה אחת יכול אני להתחיל לשׂנוא את הטוב שבבני־אדם: את האחד על שהוא מאריך באכילה בארוחת־הצהרים, את האחר על שהוא מנוזל ומקנח את אפו בלי־הרף. אני נעשׂה, הוא אומר, אויבם של אנשים, כשאך נגעו בי נגיעה קלה. לעומת זאת, ככל ששׂנאתי יותר את האנשים כפרטים, כן היתה אהבתי לאנושות משתלהבת יותר.”

“אבל מה לעשׂות? מה לעשׂות במצב זה? האם להתייאש?”

“לא, כי די גם בכך, שאת מצטערת על זה. עשׂי מה שתוכלי, והכול יירשם לזכותך. כבר עשׂית עבודה רבה, שכן ידעת להכיר את עצמך בעמקות ובכנות כזאת! אבל אם גם עכשיו דיברת אתי בכנות כזאת רק כדי לזכות בשבח על דבֵקותך באמת, כפי שזכית קודם לכן, ודאי שלא תשׂיגי דבר במאמצי האהבה הפעילה. הכול יישאר במחשבותייך, והחיים יחלפו כצל־רפאים. וכמובן, תשכחי על חיי העולם־הבא, ולבסוף תירגעי איכשהו.”

“מעכת אותי! רק עתה, ברגע שדיברת, הבינותי, כי אכן ציפיתי רק לשבח שלך על כנותי, כשסיפרתי לך שלא אעמוד בכפיות־טובה. לחשת לי מי אני, חשׂפת אותי והסברת לי את עצמי!”

“אמת את אומרת? נו, עכשיו, לאחר הודאה זו, אני מאמין שאת כנה ולבך טוב. אם לא תגיעי לאושר, זכרי תמיד, שאת בדרך הטובה, והשתדלי לא לסור ממנה. העיקר, התרחקי משקר, מכל שקר, ומשקר לעצמך, במיוחד. עקבי אחר השקר שלך והסתכלי בו בכל שעה, בכל דקה. הימנעי מסלידה כלפי אחרים וכלפי עצמך: מה שנראה לך רע בקרבך, מיטהר כבר על ידי כך שאת מבחינה בו. כן הימנעי מפחד, אמנם הפחד הוא רק תוצאה של כל שקר. אל תפחדי ממורֶך לבך בכיבוש האהבה, ואל תפחדי אפילו ממעשׂים רעים בדרך לכך. צר לי, שאיני יכול לומר לך משהו משׂמח יותר, שכן האהבה הפעילה אכזרית ומפחידה לעומת האהבה שבמחשבה. האהבה שבמחשבה שואפת להישׂג מהיר, שאפשר להגיע אליו מהר והכול יסתכלו בו. מגיעים בזה אפילו להקרבת החיים, ובלבד שלא יידָחה הדבר הרבה ויתממש מהר, כמו על הבימה, ושיראו הכול וישתבחו. ואילו האהבה הפעילה — זו עבודה וכוח־עמידה, ולגבי רבים היא תורה שלמה. אבל אומר מראש, כי בו ברגע שתראי באימה, כי על אף כל מאמצייך לא זו בלבד שלא קרבת אל מטרתך אלא כאילו התרחקת ממנה — ברגע ההוא, אני מנבא לך, תשׂיגי את המטרה ותראי ברור מעלַייך את הכוח המחולל נפלאות של אלוהים, שאהב אותך כל הזמן והדריך אותך בדרך מיסתורית. סלחי לי על שלא אוכל לשהות לידך עוד, מחכים לי. שלום.”

הגברת בכתה.

“Lise, Lise, ברֵך אותה, ברֵך!” התעוררה בניתור.

“אותה לא כדאי אפילו לאהוב. ראיתי שהשתובבה כל הזמן,” התבדח הישיש. “מדוע לעגת כל הזמן לאָלֶכּסֵיי?”

ואמנם עסקה Lise כל הזמן בתעלול שלה. עוד בפגישה הקודמת הבחינה שאַליוֹשה נבוך בנוכחותה ומשתדל לא להביט עליה, וזה התחיל לשעשע אותה מאוד. לא גרעה עין ממנו וצדה את מבטו: אַליוֹשה לא עמד בפני המבט העקשן המכוון אליו, והיה מציץ בה פתאום, נמשך בכוח שאין לגבור עליו, והיא היישירה אז אל עיניו חיוך של נצחון. אַליוֹשה היה נבוך וכעס עוד יותר. לבסוף פנה לה עורף והסתתר מאחורי גבו של הישיש. כעבור כמה דקות שוב נמשך על ידי הכוח שאין לגבור עליו, והסב פניו כדי לראות האם היא מסתכלת בו, וראה את Lise, שרכנה הצדה מהכֵסנוֹח שלה, מביטה עליו מהצד וממתינה למבטו. כשצדה את מבטו, פרצה בצחוק גדול, עד שאפילו הישיש לא התאפק:

“מדוע את מביישת אותו, שובבה?”

במפתיע, הסמיקה Lise, עיניה ברקו, פניה הרצינו מאוד והיא דיברה מהר, בעצבנות, בטינה לוהטת וכועסת:

“ומדוע הוא שכח הכול? כשהייתי קטנה נשׂא אותי בזרועותיו, שׂיחקנו יחדיו. הוא היה בא ללמד אותי לקרוא, זה ידוע לך? לפני שנתיים, כשנפרד, אמר שלא יִשכח לעולם, שאנו ידידים לנצח, לנצח, לנצח!.. והנה הוא מפחד מפני פתאום, האם אני אוֹכל אותו? מדוע אינו רוצה לגשת, מדוע אינו מדבר אתי? מדוע אינו רוצה לבוא אלינו? אולי אתה אינך מרשה לו: הלוא אנו יודעים שהוא הולך לכל מקום. לי לא נאה לקרוא לו, הוא חייב היה להיזכר הראשון, אם לא שכח. לא, עכשיו הוא חוזר־בתשובה! מדוע הלבשת עליו את הגלימה הארוכה הזאת… אם ירוץ, יִפול…”

ולא התאפקה, כיסתה פניה בידיה ופרצה באין⁶ עוצר בצחוק נורא, בלתי־נשמע, זה צחוֹקה הממושך, העצבני, המזעזע. הישיש שמע בחיוך, ובירך אותה בחיבה. כשהתחילה לנשק את ידי הישיש, הצמידה אותה פתאום אל עיניה ופרצה בבכי:

“אל תכעס עלי, אני טפשה, איני שווה מאומה… ואַליוֹשה אולי צודק, צודק מאוד, כשאינו רוצה לבקר אצל מצחיקה כזאת.”

“בוודאי שאשלח אותו,” החליט הישיש.

5: יבוֹא, יבוֹא

הישיש נעדר מחדרו כעשׂרים וחמש דקות. השעה כבר היתה לאחר שתים־ עשׂרה וחצי ודְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, שלמענו התאספו האורחים, עוד לא בא. אלא שכמעט נשכח, וכששב הישיש לתא, שמע שׂיחה כללית ערנית מאוד של אורחיו. בשׂיחה השתתפו בעיקר איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’ ושני הכמרים־הנזירים. התערב בשׂיחה, וכפי הנראה בלהט, גם מיאוּסוֹב, אך שוב לא האירה לו ההצלחה פנים. ניכר היה שהוא אדם מִשני כאן, המתווכחים מיעטו לענות לו, ונסיבה חדשה זו אך הגבירה את גרִיוּתוֹ המצטברת. מה שקרה הוא, שעוד קודם לכן התנצח קצת בידיעות עם איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, והתקשה לשׂאת בקור־רוח את הזלזול המסוים בו של איש־שׂיחו. “עד עכשיו, לפחות, הייתי קשור עם מיטב הקִדמה באירופה, ואילו הדור החדש הזה אינו מכיר בנו כלל,” אמר בלבו. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, שהבטיח לשבת על הכיסא ולשתוק, אכן שתק זמן־מה, אבל עקב בחיוך לגלגני אחר שכנו פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ', וכפי הנראה שׂמח לרוגזו. זה כבר היה בדעתו לבוא עמו חשבון על כמה עניינים, ולא רצה להפסיד עתה את ההזדמנות. לבסוף לא התאפק עוד, רכן אל כתף שכנו והתגרה בו בהנמכת־קול:

“לא הסתלקת קודם לכן כש’נישקו בחיבה' והסכמת להישאר בחבורה כה בלתי־מהוגנת? והסיבה היא, שראית את עצמך מושפל ונעלב, ונשארת כדי לגמול להם בהצגת שׂכלך. ועכשיו כבר לא תסתלק עד שלא תציג לפניהם את שׂכלך.”

“שוב התחלת? להפך, מיד אלך.”

“מאוחר יותר, לאחר כולם תסתלק,” הוסיף עקיצה פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'. זה היה כמעט ברגע שובו של הישיש.

הוויכוח נפסק לרגע, אבל הישיש ישב במקומו, הסתכל בכולם וכאילו עודד אותם במאור־פנים להמשיך. אַליוֹשה, שהכיר כל הבעה בפניו, ראה ברור שהוא עייף מאוד ומתגבר. בתקופה האחרונה של המחלה היה מתעלף מאפיסת־כוחות. גם עתה עלה בפניו חוורון כמו שהיה עולה לפני ההתעלפות, ושׂפתיו הלבינו. אך כפי הנראה, לא רצה לפזר את האסיפה. דומה, שהיתה לו בכך כוונה מסוימת — מהי? אַליוֹשה עקב אחריו בתשׂומת־לב רבה.

“דנים אנו במאמר המעניין מאוד של אדון זה,” אמר הכומר־הנזיר יוֹסיף, הספרן, כשהוא פונה אל הישיש ומצביע על איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'. “הוא מביא חידושים רבים, אבל נדמה לי, כי הרעיון יכול להתפרש לכאן ולכאן. האדון הגיב במאמר בכתב־עת על בעיית המשפט הכנסייתי־החברתי והיקף סמכותו, וענה בכך לאיש כהונה, שכתב ספר שלם על נושׂא זה…”

“לצערי, לא קראתי את מאמרך, אבל שמעתי עליו,” אמר הישיש והסתכל במבט נוקב באיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“האדון נוקט קו מעניין ביותר,” המשיך הספרן, “וכפי הנראה, בשאלת המשפט הכנסייתי־החברתי הוא שולל לחלוטין את הפרדת הכנסייה מהמדינה.”

“זה מעניין, אבל מה הכוונה?” שאל הישיש את איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

האיש ענה, אך לא בנימוס של עליונות, כפי שחשש אמש אַליוֹשה, אלא בענווה ובאיפוק, מתוך רחישת־כבוד ניכּרת, וכפי הנראה, גם ללא כל כוונה סמויה:

“אני יוצא מההנחה, כי ערבוב־יסודות זה, ערבוב המהויות של הכנסייה והמדינה, יהיה ודאי נצחי, אף על פי שאינו אפשרי, וכי לעולם לא יינתן להביא את העניין למצב תקין, ואפילו לידי תיאום כלשהו, מפני שהשקר טמון ביסודו של העניין. לדעתי, לא תיתכן פּשרה טהורה ומוחלטת בין המדינה לבין הכנסייה בבעיות כמו המשפט, למשל. איש־הכנסייה, שחלקתי על דעתו, טוען, כי הכנסייה תופסת מקום מוגדר ומדויק במדינה. ואילו אני טענתי כנגדו, כי להפך, הכנסייה חייבת לכלול בקרבה את כל המדינה, ולא לתפוס בה פינה בלבד, ואם אין הדבר אפשרי עכשיו משום־מה, חייב העניין בעיקרו להיות מטרה ישירה של המשך ההתפתחות בחברה הנוצרית.”

“נכון מאוד!” אמר בתקיפות ובעצבנות האב פָּאִיסִי, כומר־נזיר מלומד ושתקן.

“אוּלטרָמוֹנטָנִיוּת⁷ גמורה!” קרא מיאוּסוֹב, ובקוצר־רוח שילב רגליו.

“ואצלנו אפילו הרים אַיִן!” אמר האב יוֹסיף, פנה אל הישיש והמשיך: “האדון עונה, בין השאר, על הנחות ‘יסודיות ומהותיות’ של יריבו, איש־הכנסייה, אנא, שׂים לב לכך. עניין ראשון: ‘שום איגוד חברתי אינו יכול ואינו רשאי ליטול לעצמו שלטון — לשלוט בזכויות האזרחיות והפוליטיות של חבריו’. עניין שני: ‘לא תהיה הסמכות הפלילית והאזרחית־המשפטית בידי הכנסייה, לפי שאין סמכות זו עולה בקנה אחד עם טבעה כמוסד אלוהי וכאיגוד אנשים למטרות דתיות’. ולבסוף, עניין שלישי: ‘הכנסייה היא מלכות שלא מעולם זה’…”

“מישׂחק מלים מגונה שאינו הולם איש־כנסייה!” לא עצר כוח האב פָּאִיסי ושוב הפסיק אותו. “קראתי את הספר שחלקת עליו,” פנה אל איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', והשתוממתי לדברי איש־הכנסייה, כי ‘הכנסייה היא מלכות שלא מעולם זה.’ אם ‘לא מעולם זה’, אין היא יכולה להתקיים עלי־אדמות. המלים ‘לא מעולם זה’ נאמרו באֶוַנגֶליוֹן הקדוש לא במובן זה. אסור לשׂחק במלים כאלה. אדוננו יִסוּס כְריסטוֹס בא כדי לכונן את הכנסייה עלי־אדמות. מלכות־השמים היא, כמובן, לא מעולם זה, אלא בשמים, אבל מגיעים אליה רק דרך הכנסייה שנוסדה וקיימת על האדמה. ועל כן לא ייתָכנו מישחקי־מלים חילוניים בעניין זה, והם מגונים. ואילו הכנסייה אכן היא מלכות ונועדה למלוך, ובסוף תופיע ללא־ספק כמלכות על פני האדמה כולה, ויש לנו הבטחה על כך…"

השתתק פתאום, כאילו בלם את עצמו. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' שמע את דבריו בכבוד ובתשׂומת־לב, פנה אל הישיש בשלווה לא שכיחה, אך ברצון ובתום־לב, כמו קודם לכן:

“הרעיון במאמרי מסתכם בכך, שבימים קדומים, בשלוש המאות הראשונות של הנצרות, הופיעה הנצרות בעולם ככנסייה בלבד, והיתה כנסייה בלבד. כשרצתה ממלכת רומא האלילית להיות נוצרית, היא רק כללה את הכנסייה, אבל הוסיפה להיות ממלכה אלילית כפי שהיתה, ברבות מאוד מתופעותיה. ביסודו של דבר, קרה מה שהיה חייב לקרות. ברומא כמדינה שׂרדו יסודות רבים מדי מהתרבות האלילית ומחכמתה, למשל, אפילו יסודות המדינה ומטרותיה. כשנכנסה הכנסייה הנוצרית למדינה, לא יכלה, ללא ספק, לוותר על יסוד מיסודותיה, מהסלע שעמדה עליו, ויכלה לחתור אל מטרותיה בלבד שנקבעו בתקיפות לפי הרמז של אלוהים, ובין המטרות: להפוך את העולם כולו, ואם כן את כל הממלכה האלילית הקדומה, לכנסייה. וכך (למטרות העתיד), לא על הכנסייה לחפשׂ לה מקום מוגדר במדינה, כמו כל ‘איגוד חברתי’, או כ’איגוד בני־אדם למטרות דתיות' (כפי שמכנה את הכנסייה המחבר שאני חולק עליו), אלא להפך, על כל מדינה ארצית לההפך ברבות הימים לכנסייה, ולהיות כנסייה בלבד, לאחר שביטלה את מטרותיה שאינן הולמות את הכנסייתיות. כל זה לא ישפיל אותה, לא יגרע מכבודה, מתהילתה כמדינה גדולה, לא יגרע מכבוד שליטיה, ורק יעביר את המדינה מהדרך האלילית הכוזבת והמוטעית, אל הדרך הנכונה והאמיתית, היחידה המוליכה אל מטרות נצחיות. על כן היה מחבר הספר ‘על יסודות המשפט הכנסייתי־חברתי’ טוען טענה נכונה, אילו תוך העלאת יסודות אלה והצעתם, היה רואה בהם פשרה זמנית ולא עוד, חיונית עדיין בתקופתנו החוטאת שלא הושלמה. אולם ברגע שמחבר עקרונות אלה מעֵז להצהיר, כי העקרונות שהוא מציע, וחלק מהם מנה זה עתה האב יוֹסִיף, הם עקרונות מוצקים, סטִיכייִם ונצחיים, הריהו קם נגד הכנסייה וייעודה הקדוש, הנצחי, הבלתי־מעורער. הנה זה מאמרי, תמצית מלאה שלו.”

“אם כן, במלים מיספר,” אמר האב פָּאִיסִי, מדגיש כל מלה, “לפי כמה תיאוריות, שנתבררו היטב במאה התשע־עשׂרה שלנו, על הכנסייה להתגלגל למדינה, כביכול לעלות מצורה נמוכה לצורה גבוהה יותר, כדי להיעלם אחר־כך בתוכה, תוך ויתור למדע, לרוח־הזמן ולתרבות. אם אינה רוצה בזה והיא מתנגדת, תוקצה לה בשל כך רק פינה במדינה, וגם זו תהיה נתונה לפיקוח — וכך יהיה בזמננו במדינות הקיימות באירופה. ואילו לפי התפיסה הרוסית והתקווה הרוסית ראוי, שלא הכנסייה תתגלגל למדינה, כעולָה מטיפוס נמוך אל גבוה יותר, אלא להפך, המדינה חייבת להגיע לידי כך, שתוכל לההפך לכנסייה בלבד, ולא לשום דבר אחר. וזה יבוא, יבוא!”

“נו, אני מודה, עודדת אותי קצת,” הצטחק מיאוּסוֹב ושוב שילב רגליו. “ככל שאני מבין, המדובר בהתגשמותו של אידיאל, רחוק עד אינסוף, בהתגלות השנייה. אם כך, בבקשה. חלום אוּטוֹפי נפלא על היעלמות המלחמות, הדיפלומטים, הבנקים וכדומה. משהו הדומה אפילו לסוציאליזם. וכבר חשבתי, שהכול נאמר ברצינות, והכנסייה תתחיל עכשיו, למשל, לשפוט בפלילים ולגזור מלקות ועבודת־פרך, ואולי אפילו דין־מוות.”

“אפילו פעל עכשיו בית־דין כנסייתי־חברתי בלבד, לא היתה הכנסייה משלחת אנשים לעבודת־פרך או גוזרת עליהם מיתה. הפשע וההשקפה על הפשע היו חייבים ודאי להשתנות, כמובן, לאט־לאט, לא פתאום ולא מיד, אבל מהר למדי…” אמר איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' בשלווה, בלי להניד עפעף.

“ברצינות אמרת?” נתן בו מיאוּסוֹב מבט נוקב.

“אילו היה הכול נהפך לכנסייה, היתה הכנסייה מנַדה את העבריין ואת המַרייָן, ולא היתה מתיזה ראשים,” המשיך איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘. "אני שואל אתכם, לאן היה הולך המנודה? הלוא היה נאלץ להיבדל לא רק מבני־אדם, כמו היום, אלא גם מכְריסטוֹס. הן מָרד על ידי פשעו לא רק בבני־אדם אלא גם בכנסייה הנוצרית. ודאי, שגם כיום המצב דומה בעיקרון, ואף על פי כן לא הוכרז, ומצפונו של הפושע עושׂה במקרים רבים עסקות עם עצמו: "גנבתי, אבל לא מרדתי בכנסייה, ואיני אויבו של ישו’ — הנה מה אומר לעצמו פושע בימינו, אבל כשתבוא הכנסייה במקום המדינה. יִקשה עליו לומר דברים אלה, אלא אם כן ישלול את הכנסייה כולה עלי־אדמות: ‘הכול טועים, הכול סוטים, הכנסייה כוזבת, רק אני, הגנב והרוצח, הנני הכנסייה הנוצרית האמיתית’. דברים אלה קשה לאדם לומר לעצמו, נדרשים כאן תנאים מופלגים, נסיבות שאינן שכיחות. ומצד שני, הסתכלו בהשקפתה של הכנסייה על הפשע: האין היא חייבת להשתנות מההשקפה הקיימת, האלילית כמעט, ומהקטיעה המוכנית של האבר הנגוע, כפי שנעשׂה היום למען שלום הציבור, ולההפך, בצורה שלמה ולא כוזבת, לרעיון התחדשות האדם, תחייתו, הצלתו…"

“מה הוא כל זה? שוב אני מפסיק להבין,” שיסע אותו מיאוּסוֹב, “שוב איזה חלום. משהו חסר־צורה, אי־אפשר להבין. הכיצד נידוי, איזה מין נידוי? אני חושד שאתה פשוט מלגלג עלינו, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.”

“ולאמיתו של דבר, גם היום כך,” אמר פתאום הישיש, וכולם פנו אליו בבת אחת. “לולא היתה קיימת היום כנסיית כְריסטוֹס, לא היה לפושע כל מעצור במעשׂיו, ולא היה לו עונש אחר כך, זאת אומרת עונש אמיתי, לא מכני, כפי שאמר האדון זה עתה, עונש המרגיז ברוב המקרים את הלב, אלא עונש אמיתי, הממשי היחיד, היחיד שמטיל אימה ומפייס, והוא טמון בהכרת מצפונו האישי של הנענש.”

“הכיצד, הרשה־נא לשאול?” שאל מיאוּסוֹב בסקרנות ערנית.

“אלה פני הדברים,” פתח הישיש. “כל השילוחים לעבודת־הפרך, שהיו מלווים גם במכות, אינם מתקנים איש, והעיקר, אינם מרתיעים כמעט שום פושע, ומיספר הפשעים לא רק שאינו יורד, אלא עולה. הלוא עלינו לקבל את הדברים כפי שהם. יוצא, שאין החברה מוגנת כלל, כי גם אם קוטעים בצורה מכנית את האבר המזיק ומשלחים אותו הרחק מהעין, מיד מופיע במקומו פושע אחר, ואולי גם שניים. אם יש משהו המגונן על החברה גם בימינו, ומתקן אפילו את מידותיו של הפושע, ומשקם אותו להיות אדם חדש, הרי זו אך ורק חוקת־כריסטוֹס הפועלת על ידי הכרת המצפון. רק אם הכיר באשמתו כבן החברה הנוצרית, זאת אומרת, הכנסייה, הוא מכיר גם באשמתו כלפי החברה, זאת אומרת, כלפי הכנסייה. ואם כן, הרי רק לפני הכנסייה עשׂוי הפושע בן־זמננו להודות באשמתו, ולא לפני המדינה. אילו היה בית־הדין בידי חברה שהיא הכנסייה, היה יודע את מי לפטור מהנידוי ולשוב ולסַפח אותו. היום, כשאין לכנסייה כל בית־דין פעיל, ובידה רק אפשרות הגינוי המוסרי, הריהי מתרחקת מהענשת הפושע. אין היא מנדה אותו, ורק מוסר־אב אינה מונעת ממנו. יתירה מזו, היא טורחת לקיים עם הפושע את כל המגע הנוצרי הכנסייתי: היא מרשה לו לבוא לתפילה, לאכול את לחם־הקודש, נותנת לו נדבה ונוהגת בו כמו בשבוי ולא כמו בעבריין. מה היה גורלו של הפושע, הו אֵלי, אילו החברה הנוצרית, זאת אומרת, הכנסייה, היתה דוחה אותו כפי שדוחה אותו וכורת החוק האזרחי? מה היה, אילו היתה גם הכנסייה מענישה אותו בנידוי מיד לאחר כל ענישה לפי חוק המדינה? אין להעלות על הדעת ייאוש גדול יותר, על כל פנים לגבי הפושע הרוסי, שכן הפושעים הרוסים עדיין מאמינים הם. ואולי, מי יודע: אולי היה קורה אז דבר נורא — אולי היה הלב המיואש של הפושע מאבד את האמונה, ומה אז? אולם הכנסייה, כאֵם עדינה ואוהבת, נמנעת מעונש פעיל, שכן גם בלי העונש שלה נענש האשם על ידי המשפט האזרחי, והלוא ראוי שירחם עליו מישהו. ובעיקר היא נמנעת, מפני שמשפט הכנסייה הוא היחיד הנושׂא את האמת בו, ועל כן לא יוכל להצטרף מבחינה מהותית ומוסרית לשום משפט אחר, אפילו בפשרה זמנית. כאן אין העסקות אפשריות כלל. אומרים, כי הפושע בחוץ־לארץ מתחרט רק לעתים רחוקות, שכן אפילו התורות החדשות בזמננו מחזקות אותו בדעה, כי פשעו אינו פשע אלא מרד בכוח־העוול המדכא אותו. החברה כורתת אותו מעליה בצורה מכנית באמצעות הכוח הגובר עליו, ומלווה נידוי זה בשׂנאה (כך, לפחות, הם אומרים באירופה על עצמם) — בשׂנאה ובאדישות כלפי המשך גורלו של אחיה, וגם בשכחה. והנה הכול מתרחש ללא כל צער מצד הכנסייה, שכן במקרים רבים כבר אין שם כנסיות כלל, ונותרו רק אנשי־הכמורה והבניינים המפוארים של הכנסיות, ואילו הכנסיות עצמן שואפות זה כבר לעבור מהצורה הנמוכה, ככנסייה, לצורה הגבוהה ביותר⁸, כמדינה, כדי להיעלם בה כליל. כך הדבר, כמדומה, בארצות הלוּתֶרָניות, לפחות. וברומא כבר הוכרזה המדינה במקום הכנסייה לפני אלף שנים. ועל כן אין הפושע רואה עוד את עצמו כחבר הכנסייה, ולאחר שנוּדה הוא שוקע בייאוש. ואם הוא שב לחברה, הריהו שב לעתים קרובות מלא שׂנאה כה גדולה, עד שהחברה עצמה כאילו מנדה אותו. במה יסתיים הדבר יכולים אתם להבין בעצמכם. נדמה אולי, כי במקרים רבים גם אצלנו כך. אולם אצלנו קיימת מלבד בתי־הדין הרשמיים גם הכנסייה, שלעולם לא תנתק את המגע עם הפושע, כאילו הוא בנה החביב והיקר עדיין, ומעל כל אלה שריר וקיים, לפחות במחשבה בלבד, בית־הדין של הכנסייה, אמנם, בלתי־פעיל כיום, אבל חי למען העתיד, לפחות בחלום, אשר גם הפושע עצמו מודה בו בחוש הטבעי של נפשו. נכון גם מה שנאמר זה עתה, שאילו אכן קם משפט הכנסייה ובמלוא כוחו, זאת אומרת, אילו היתה כל החברה לכנסייה, לא זו בלבד שהיה משפט הכנסייה משפיע על תיקון דרכו של הפושע, כפי שאינו משפיע היום, אלא שאולי היו גם הפשעים עצמם פוחתים במידה שלא תיאמן. ואין ספק, שהבנת הכנסייה את פושע העתיד ואת פשע העתיד היתה שונה לגמרי במקרים רבים מהבנתה עכשיו, והיתה יודעת להחזיר את המנודה, להרתיע את הזומם ולשקם את הנופל. אמת נכון הדבר,” הצטחק הישיש, “שהחברה הנוצרית עצמה אינה מוכנה עדיין, ומתקיימת בזכותם של שבעה צדיקים בלבד. אך מאחר שאין כוחם פוחת, הנצרות איתנה ומצפה ליום גלגולה המלא מחברה, שהיא איגוד כמעט אלילי, לכנסייה יחידה, יחידה, עולמית ושלטת. כל זה יבוא, יבוא, ולו גם באחרית הימים, כי זה בלבד נועד להתגשם! ואל נביך את עצמנו בעניין זמנים ומועדים, שכּן סוד הזמנים והמועדים טמון בחכמת האלוהים, בנבואתו ובאהבתו. ומה שנראה רחוק עדיין לפי חשבון האדם, ייתכן שהוא ליד הדלת, על סף הופעתו, לפי הקביעה האלוהית. דבר זה יבוא, יבוא.”

“יבוא, יבוא,” אישר האב פָּאִיסי ביראת־כבוד ובחומרה.

“מוזר, מוזר עד מאוד!” אמר מיאוּסוֹב, לא בלהט אלא במעין כעס שהוסתר.

“מה נראה לך כה מוזר?” שאל בזהירות האב יוֹסִיף.

“אכן, מה הוא דבר זה!” אמר מיאוּסוֹב, כאילו פרצו ממנו הדברים, “מתחסלת המדינה עלי אדמות, והכנסייה מועלית לדרגת מדינה! אין זו אוּלטרָמוֹנטָניוּת, אלא אַרכִיאוּלטרָמוֹנטָניוּת! על כך לא חלם גם האפִּפיור גרֶגוֹריוּס השביעי!”

“אתה מבין את העניין בהיפוך גמור!” אמר בחומרה האב פָּאִיסִי, “לא הכנסייה מתגלגלת במדינה, הבן זאת. זו רומא והחלום שלה. זה הפיתוי השלישי של השׂטן! להפך, המדינה מתגלגלת בכנסייה, עולה לדרגת כנסייה ונעשׂית כנסייה על פני כל האדמה — וזה מנוגד לגמרי לאוּלטרָמוֹנטָניוּת ולרומא ולפירוש שלך, אבל זה ייעודה הגדול של הפּרָווֹסלָביות עלי אדמות. ממזרח יעלה כוכב זה.”

שתיקתו של מיאוּסוֹב היתה רבת־משמעות. כל דמותו אמרה הכרה בלתי־שכיחה בערך עצמו. חיוך סלחני מגבוה עלה על שׂפתיו. אַליוֹשה עקב אחר השׂיחה בלב מתפעם. השׂיחה ריגשה אותו עד היסוד. במקרה העיף מבט ברָקיטין. הבחור קפא במקומו הקודם ליד הדלת, הקשיב והסתכל בתשׂומת־לב רבה, גם אם השפיל עיניו. אבל לפי הסומק הער בפניו ניחש אַליוֹשה, כי גם רָקיטין נסער לא פחות ממנו. אַליושה ידע מה מסעיר אותו.

“הרשו לי, רבותי, לספר לכם אָנֶקדוֹטה קטנה,” אמר פתאום מיאוּסוֹב בהטעמה כשמראהו אומר חשיבות מיוחדת. “לפני שנים אחדות, בפָרִיז, זמן מועט לאחר הפיכת דצמבר, ביקרתי פעם אחת כמַכּר אצל איש־מינהל חשוב מאוד־מאוד, ופגשתי בביתו אדון אחד מעניין ביותר. אדם זה היה לא בלש סתם, אלא מנהל יחידה שלמה של בלשים־פוליטיים — מִשׂרה שהשפעתה רבה למדי. ניצלתי את ההזדמנות ופתחתי עמו בשׂיחה, מתוך סקרנות רבה. מאחר שהוא נתקבל בבית כמַכּר, אלא כפקיד הכפוף לבעל־הבית, שבא לדווח על משהו, כיבד אותי — לאחר שראה כיצד מקבל אותי הממונה עליו — במידת־מה של גילוי־לב, נו, כמובן, רק במידת־מה, אולי מוטב לומר שהיה אדיב יותר משהיה גלוי־לב, כפי שיודעים הצרפתים להיות אדיבים, מה גם שראה בי בן חוץ־לארץ. הבינותי יפה את דבריו. השׂיחה נסבה על הסוציאליסטים־המהפכנים, שנרדפו בימים ההם. אפסח על עיקרה של השׂיחה, ואספר רק על הערה אחת מעניינת ביותר, שנפלטה מפי ברנשון זה: ‘אנחנו,’ אמר האיש, ‘איננו חוששים למעשׂה הרבה מכל הסוציאליסטים — האנרכיסטים, הכופרים והמהפכנים. אנו עוקבים אחריהם ומהלכיהם ידועים לנו. אבל יש ביניהם כמה אנשים מיוחדים במינם, אמנם לא רבים: הרי אלה המאמינים באלוהים ונוצרים, ועם זה גם סוציאליסטים. מפני אלה אנו חוששים ביותר, אנשים נוראים הם! הסוציאליסט־הנוצרי נורא מהסוציאליסט־הכופר’. גם אז הדהימו אותי דברים אלה, אבל עכשיו, אצלכם, רבותי, נזכרתי בהם פתאום…”

“אם כן, אתה מייחס אותם אלינו, ורואה בנו סוציאליסטים?” שאל ללא־עקיפין האב פָּאיסי.

אבל לפני שחישב פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' את תשובתו, נפתחה הדלת ונכנס דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', שאיחר כה הרבה. אכן כבר חדלו לחכות לו, והופעתו הפתאומית עוררה אפילו ברגע הראשון תמיהה מסוימת.

6: למה חי אדם כזה!

דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, צעיר בן עשׂרים ושמונה, ממוצע־קומה ונעים־סֵבר, נראה מבוגר מגילו. שרירָני היה וכוח גופני רב ניכר בו, ואף על פי כן נראה משהו חולני בפניו. פנים אלו היו רזות, הלחיים נפולות, וצבען נתגוון במין צוהב לא־בריא. לעיניו הכהות הבולטות והגדולות למדי היה מבט תקיף וקשה לכאורה, אך לא ברור. אפילו כשהתרגש ודיבר ברוגזה נדמה היה, שאין מבטו מציית למצב־רוחו ומביע משהו אחר, לפעמים משהו שאינו מתאים כלל לרגע הנוכחי. “קשה לדעת על מה הוא חושב,” אמרו לפעמים המשׂוחחים עמו. אחרים, שראו בעיניו משהו מהורהר וקודר, נדהמו לפעמים מצחוקו הפתאומי, שהעיד על מחשבות עליזות ושובבות, בעוד מבטו קודר כל כך. אמנם, מידת־מה של חולניות בפניו יכלה להיות מובנת ברגע זה: הכול ידעו או שמעו על החיים הסוערים ו“הוללים” מאוד שידע אצלנו בזמן האחרון, כפי שידעו הכול על הגרִיוּת הקיצונית שפקדה אותו במריבותיו עם אביו על הכסף השנוי במחלוקת. בעיר כבר התהלכו על כך כמה בדיחות. אמת הדבר, שהיה רגזן מטבעו, בעל “שכל לא־עקִיב ולא נכון”, כפי שאיפיין אותו אצלנו שופט־השלום שלנו, סֶמיוֹן איוַנוֹביץ’ קָצַ’לניקוֹב, באחת המסיבות. הוא נכנס לבוש ללא־דופי ובהידור, המקטורן מכופתר, כפפות שחורות לידיו המחזיקות בצילינדר. כאיש־צבא שפרש זה לא כבר היה משוֹפם, אך זקנו מגולח. שׂערו החום היה מסוּפָּר קצר ומסורק על הרקות לעֵבר פניו. צעידתו נמרצת, רחבה, צבאית. להרף־עין נעצר על הסף, הקיף במבט את הנאספים, ופנה היישר אל הישיש, שכן ניחש שהוא בעל־הבית, החווה לו קידה עמוקה וביקש ברכה. קם הישיש ובירך אותו. עתה נשק דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' את ידו ביראת־כבוד ואמר בהתרגשות רבה, כמעט ברוגזה:

“סלחו לי בנדיבות על שאילצתי להמתין לי זמן כה רב. אבל המשרת סמֶרדיָקוֹב, ששלח אלי אבא, ענה פעמיים על שאלתי התקיפה על שעת־הפגישה בנימה מוחלטת, כי הפגישה נקבעה לשעה אחת. והנה נודע לי פתאום….”

“אל תדאג,” שיסע אותו הישיש, “אין דבר, התעכּבת קצת, לא נורא…”

“מודה לך מאוד־מאוד, ולא יכולתי לצפות לפחות מזה מטוב לבך,” פלט דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' את הדברים, החווה עוד קידה אחת, פנה פתאום לעבר אביו, והחווה גם לו קידה מכובדת, עמוקה. ברור היה, כי חישב קידה זו מראש ותכנן אותה בכנות, לפי שראה חובה לעצמו להביע בכך את רגשי־הכבוד שלו ואת כוונותיו הטובות. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, אף שהופתע כליל, התעשת מיד לפי דרכו: בתשובה על קידת הבן, קפץ ממקומו והשיב לו גם הוא באותה קידה עמוקה. פניו לבשו פתאום חשיבות וכוח־השפעה, ואלה הקנו להן מראה מרושע לגמרי. עתה החווה דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’ קידה כללית לנוכחים, ניגש בצעדיו הגדולים והנמרצים אל החלון, ישב על הכיסא הפנוי היחיד ליד האב פָּאִיסי, הזדקר קדימה והתכונן לשמוע את המשך השׂיחה שנפסקה עם כניסתו.

הופעתו של דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' לא גזלה יותר משתי דקות, ולא היתה מניעה לחידוש השׂיחה. אבל הפעם לא ראה פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' צורך לענות על שאלתו התקיפה והמרגיזה כמעט של האב פָּאִיסי.

“הרשה לי לא להתייחס לנושׂא זה,” אמר בנימת זלזול מסוימת של איש־החברה. “וכן הנושׂא מורכּב. הנה איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' מצטחק אלינו: ודאי יש בפיו משהו מעניין גם על נושׂא זה. שאל אם כן אותו.”

“שום דבר מיוחד, מלבד הערה קטנה,” ענה מיד איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, "על כך, שכל הליבֶּרליזם האירופי ואפילו החובבנות־הליברלית הרוסית שלנו, מערבבים תכופות וזה־כבר את התוצאות הסופיות של הסוציאליזם והנצרות. מסקנה מדהימה זו היא, כמובן, קו אופייני. אגב, מתברר, כי לא רק הליברלים והחובבנים מערבבים בין הסוציאליזם והנצרות, ובמקרים רבים נוהגים כך גם הזַ’נדַרמים, כמובן, אלה שבחוץ־לארץ. האָנֶקדוטה הפָּריזָאית שלך אופיינית למדי, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ’."

“שוב אני מבקש רשות לעזוב נושׂא זה,” חזר ואמר פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ‘, "ובמקומו אספר לכם, רבותי, אָנֶקדוֹטה שנייה, על איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’ עצמו, מעניינת ואופיינית ביותר. לפני חמישה ימים ולא יותר הוא הצהיר חגיגית, בחברה מקומית, חברת־גברות בעיקר, תוך כדי ויכוח, כי אין דבר עלי אדמות המאלץ את האנשים לאהוב את הדומים להם, וחוק־טבע האומר, שעל האדם לאהוב את האנושות, אין בכלל, ואם היתה עד עתה וישנה אהבה בעולם, אין היא תוצאה של חוק־טבעי, אלא של אמונת הבריות בהשארת הנפש. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' הוסיף מיד הערת־אגב, כי זה עיקרו של כל חוק־הטבע, ואם תשמיד באדם את האמונה בהשארת־הנפש, מיד ייעלמו מקרבו לא האהבה בלבד אלא כל כוח חיוני להמשכת חיי העולם. יתירה מזו: לא יהיה עוד כל דבר בלתי־מוסרי, הכול יהיה מותר, אפילו אכילת בשר־אדם. ולא די בזה, אלא שסיים בקביעה, כי חוק המוסר של הטבע המחייב כל יחיד — למשל אחד כמוני, שאינו מאמין באלוהים ובאלמוות שלו עצמו — חייב להשתנות מיד עד כדי היפוכו של החוק הדתי, הקודם, וכן אמר, כי את האנוכיות, אפילו עד מעשׂי־רֶשע, יש לא רק להתיר לאדם, אלא גם להכיר בכך, שזה המוצא החיוני, הנבון ביותר, ואולי האצילי ביותר, ממצבו. על פי פָּרָדוֹקס זה תוכלו להסיק, רבותי, על כל שאר הדברים שהואיל להצהיר, ואולי מתכוון עוד להצהיר, האֶכּסצֶנטריקן ובעל־הפָּרָדוֹקסים החביב שלנו, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'."

“ברשותכם,” צעק פתאום דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', “אולי לא היטבתי לשמוע: ‘מעשׂי־רֶשע לא רק יורשו, אלא יוכרו אפילו כמוצא החיוני ביותר והנבון ביותר ממצבו של כל אדם שאין אלוהים בלבו!’ כך או לא כך?”

“בדיוק כך,” אמר האב פָּאִיסי.

“אזכור זאת.”

מיד השתתק דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', כפי שהתפרץ לפתע לשׂיחה. הנוכחים הסתכלו בו בסקרנות.

“האומנם זו דעתך על תוצאות אבדן־האמונה אצל אנשים בהשארת־הנפש?” שאל פתאום הישיש את איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“כן, כך טענתי. אין מידות טובות אם אין אלמוות.”

“מאושר אתה, אם זו אמונתך, ואולי אומלל מאוד!”

“מדוע אומלל?” חייך איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“מפני שקרוב לוודאי, שאינך מאמין בהשארת־הנפש שלך, ואינך מאמין בדברים שכתבת על הכנסייה ועל בעיות הכנסייה.”

“אולי הצדק אתך!… ואולי לא היתה זו הלצה בלבד…” הודה איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' למרבה התמיהה והסמיק כולו.

“לא התלוצצת ממש, זה נכון. רעיון זה עוד לא הוכרע בלבך ומענה אותו. אבל גם המעונה אוהב לפעמים להשתעשע בייאושו, אולי מתוך ייאוש. מתוך ייאוש אתה משתעשע בינתיים גם במאמרים בכתבי־העת וגם בוויכוחים בחברה, אינך מאמין בדיאָלֶקטיקה שלך ומחייך אליה בכאב לב… שאלה זו לא נפתרה בקרבך, וזה צערך הגדול, מפני שהיא דורשת פתרון בתקיפות…”

“האם תוכל השאלה להיפתר בקרבי? להיפתר לצד החיוב?” המשיך איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' בשאלתו המוזרה, והסתכל בחיוך בלתי־מובן בישיש.

“אם לא תוכל להיפתר לצד החיוב, לא תיפתר לעולם גם לצד השלילה, תכונה זו של לבך מוכּרת לך. וזו כל מצוקתו. אבל אמור תודה לבורא, על שנתן לך לב נעלה, היודע להתענות במצוקה זו, ‘לחקור את הגבוה ולחפשׂ את הגבהים, כי בשמים ניתנו לנו מגורים’. יתן לך אלוהים, שימצא אותך הפתרון־שבלב בעוד אתה מהלך על האדמה, ויברך אלוהים את דרכיך.”

הישיש הרים את ידו ורצה לצַלֵב ממקומו את איוַן פיוֹדוֹרוביץ‘. אולם האיש קם מכסאו. ניגש אל הישיש, קיבל את ברכתו, נשק את ידו ושב בשתיקה אל מקומו. מראהו אמר תקיפות ורצינות. מעשׂה זה וכל השׂיחה הקודמת המפתיעה, של איוַן פיוֹדוֹרוביץ’ עם הישיש, הדהימו את הנוכחים במעין סודיות ואפילו חגיגיות, והם השתתקו לדקה, ואפילו בפני אַליוֹשה נראה אפילו פחד. פתאום הרתיע מיאוּסוֹב את כתפיו, ובו ברגע קם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' מכסאו.

“ישיש אלוהי וקדוש!” קרא בקול והצביע על איוַן פיוֹדוֹרוביץ‘. "בני הוא, בשׂר מבשׂרי יוצא חלצי האהוב ביותר! זהו קַרל מוֹר שלי היודע לכבד, ואילו הבן שנכנס עכשיו, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’, שכנגדו אני מבקש משפט אצלך. הוא כבר פרַנץ מוֹר, שאינו יודע לכבד — שניהם מה’שודדים' של שילֵר, ואני עצמי, אם כן אהיה במקרה זה Regierender Grat von Moor⁹. שפוט והצֵל! זקוקים אנו לא רק לתפילות שלך, אלא גם לנבואות."

“דבר בלי העוויות־שוטים ואל תתחיל להעליב את בני ביתך,” אמר הישיש בקול חלש, תשוש. כפי הנראה היתה עייפותו גוברת יותר ויותר, וניכר היה באפיסת כוחו.

“קומדיה מגונה, שחזיתי אותה מראש כשהלכתי הנה!” צעק דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' בזעם וקפץ ממקומו. “סלח הוד־קדושתך,” פנה אל הישיש, “אני אדם חסר־השׂכלה, ואפילו איני יודע איך לכנות אותך. אבל רימו אותך, ואתה היית טוב מדי כשהרשית לנו להיפגש אצלך. לאבא שלי דרושה רק שערוריה, ולמה, זה כבר חשבון שלו. יש לו תמיד חשבון משלו. אבל נדמה לי, שהפעם אני יודע לשם מה…”

“כולם מאשימים אותי, כולם!” צעק בתורו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, "הנה גם פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ’, מאשים. האשמת, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ‘,האשמת!" פנה פתאום אל מיאוּסוֹב, אף על פי שהאיש לא התכוון כלל להפסיק אותו. "מאשימים אותי בכך, שהסתרתי את כספי הילדים במגף והרווחתי כפליים. אבל, ברשותכם, האם אין לנו בית־משפט? שם יעשׂו לך חשבון, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’, על פי הקבלות שלך, המכתבים וההסכמים, יחשבו כמה היה לך, כמה בזבזת וכמה נותר לך! מדוע פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' משתמט מהוצאת משפט? דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' אינו זר לו. והנה, הכול נגדי, ואילו דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' אפילו חייב לי לפי הסיכום, ולא רק משהו אלא כמה אלפים, וכל התעודות לכך אצלי! הלוא העיר נבקעת ורועמת מההילולות שלו! ושם, במקום ששירת בו בצבא, שילם לפי אלף וגם לפי אלפיים על פיתוי בנות הגונות. עניין זה, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, ידוע לנו בפרטיו הסודיים ביותר, ואני אוכיח… אב קדוש, התאמין: הֶאהִיב בו בתולה אצילה ביותר, מבית טוב, בעלת רכוש, בתו של המפקד הקודם שלו, פּוֹלקוֹבנוק אמיץ־לב, בעל זכויות, על צווארו עיטור אָנָּה עם חרבות, עשׂה חרפה לבחורה כשהציע לה נישׂואים, ועכשיו היא כאן, ועכשיו היא יתומה, הכלה שלו, והוא, לעיניה, הולך אל פַּתָּאִית אחת מקומית. אבל גם אם היתה פַּתָּאִית זו בנישׂואים־אזרחיים, אם אפשר לומר כך, עם אדם מכובד אחד, אבל באופי שלה היא עצמאית. מבצר חסום בפני כולם, ממש כמו אשה חוקית, כי היא הגונה, כו, אבות קדושים, היא הגונה! אבל דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’ רוצה לפתוח מבצר זה במפתח זהב, ולשם כך הוא מתחצף עכשיו כנגדי, רוצה לגזול ממני כסף, אלף כבר בזבז על פַּתָּאִית זו. ולשם זה הוא לוֹוה כסף בלי־הרף, ובין השאר, ממי, מה אתם חושבים? לומר או לא לומר, מיטיָה?"

“שתוק!” צעק דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', “חכה עד שאצא, אבל בפנַי אל תעֵז ללכלך עלמה אצילה מאוד… זה בלבד שהעזת לרמוז עליה, היא חרפה לה… לא ארשה!” הוא נשנק בנשימתו.

“מיטיָה! מיטיָה!” צעק פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', עצבני וסוחט את דמעותיו, “וברכת האב היא לא־כלום? ואם אקלל, מה יהיה אז?”

“חסר־בושה ומתחפשׂ!” זעק דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“כך הוא צועק אל אביו! ומה איפוא כלפי זרים? רבותי תארו לעצמכם: יש כאן אדם עני אבל נכבד, סרן בדימוס, קרה לו אסון, פוטר מהשירות, אבל לא בפומבי, לא במשפט, שמר על כל כבודו, והוא מטופל במשפחה גדולה. לפני שלושה שבועות, בפונדק, תפס דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' בזקנו, ובזקנו זה גרר אותו החוצה, ובחוץ הפליא בו מכות לעין כול, וכל זה מפני שהאיש משמש שתדלן־משפטי בעסקוֹן אחד שלי.”

“כל זה שקר! אמת מבחוץ, שקר מבפנים!” רעד בזעמו דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'. “אבא! איני מצדיק את מעשׂי. כן, לפני כולם אני מודה: נהגתי כחיה בסרן זה, ועכשיו אני מצטער וסולד מעצמי על זעם חייתי זה, אבל הסרן, הנאמן שלך, הלך אל אותה גברת עצמה, שאמרת עליה שהיא פַּתָּאִית, והתחיל להציע לה בשמך, שתיקח את השטרות שלי המצויים בידך ותתבע אותי לדין, כדי שיכלאו אותי בגלל השטרות האלה, אם אציק לך יותר מדי בהתחשבנות על הרכוש. והנה עכשיו יש לך טינה כלפַי על שיש לי חולשה אל הגברת הזאת, לאחר שבעצמך לימדת אותה לפתות אותי! הלוא סיפרה לי בעצמה, בעצמה סיפרה לי ולעגה לך! ולהושיב אותי בכלא אתה רוצה רק מפני הקנאה כלפיה, מפני שהתחלת בעצמך להיטפל אליה עם האהבה שלך, וכל זה ידוע לי, והיא שוב צחקה — שמעת — שוב צחקה לך, וסיפרה הכול. הריהו לפניכם, אנשים קדושים, הנה האיש הזה, האב המוכיח את בנו ההולל! רבותי הנוכחים כאן, סלחו לי את זעמי, אבל לבי אמר לי, זקן בעל־מזימות זה קרא לכאן את כולכם לשם שערוריה. אני באתי כדי לסלוח אם היה מושיט לי יד, לסלוח ולבקש סליחה! אבל מאחר שהוא העליב ברגע זה לא רק אותי, אלא גם את העלמה האצילה מאוד, שאפילו את שמה איני מעֵז להשמיע כאן מרוב יראת־כבוד כלפיה, החלטתי לחשׂוף את כל מישׂחקו בפומבי, גם אם הוא אבי!…”

נבצר ממנו להמשיך. עיניו ברקו, הוא התנשם בכבדות. גם כל האנשים בתא היו נרגשים. כולם מלבד הישיש קמו בחרדה ממקומותיהם. פני הכמרים־הנזירים היו חמורות, אבל הם חיכו לדברו של הישיש. הוא ישב חיוור מאוד, לא מהתרגשות אלא מתשישות חולנית. חיוך מתחנן האיר על שׂפתיו. מפעם לפעם הרים יד, כמבקש לעצור את המשתוללים. ואכן די היה בתנועה אחת שלו כדי שיִסתיים המעמד הזה. אבל דומה, כי גם הוא מצפה למשהו, ומסתכל בעיון רב, כאילו רצה להבין עוד משהו, כאילו עדיין לא הבהיר לעצמו משהו. לבסוף ראה מיאוסוֹב את עצמו מושפל ומבויש לחלוטין.

“בשערוריה שהתרחשה כאן כולנו אשמים!” אמר בלהט, “אבל לא שיערתי משהו כזה כשהלכתי לכאן, אף כי ידעתי עם מי יש לי עסק… יש לסיים זאת מיד! הוד־קדושתך, האמן, כי לא ידעתי בדיוק את כל הפרטים שנתגלו כאן, לא רציתי להאמין בהם, ועכשיו נודעו לי לראשונה… האב מקנא את בנו כלפי אשה המשָׂרכת דרכיה, ונדבר עם ברִיה זו להושיב את הבן בכלא… בחבורה כזאת אילצו אותי לבוא לכאן… אני מרומה, הריני מודיע לכולם, שהנני מרומה לא פחות מאחרים…”

“דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'!” זעק פתאום פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' בקול זר, “לולא אתה בני, הייתי מזמין אותך ברגע זה לדוקרב… באקדחים, ממרחק שלושה צעדים… מבעד למטפחת! מבעד למטפחת!” סיים ורקע ברגליו.

יש רגעים בחיי שקרנים זקנים, ש“הציגו” כל ימי חייהם, כשהם מרחיקים לכת במישׂחק, ורועדים ובוכים מהתרגשות אמת, אף על פי שברגע זה עצמו (ואולי שנייה אחר כך) יכלו ללחוש לעצמם: “הלו אתה משקר, חסר־בושה זקן, הלוא אתה שׂחקן גם כרגע, למרות זעמך ‘הקדוש’ ורגע הזעם ‘הקדוש’.”

דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' הזעיף את פניו והביט באביו בבוז עצום. “חשבתי… חשבתי,” אמר חרש ובמאופק, “שאבוא למכוֹרה שלי עם המלאך אהוב נפשי, עם ארוסתי, כדי לטפח את ימי זִקנתו, ומצאתי רק בעל־תאווה מופקר וקוֹמֶדיַנט שפל ביותר!”

“לדוקרב!” שוב זעק הזקן, משתנק ומתיז רוק בדברו. “ואתה, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' מיאוּסוֹב, דע לך, אדוני, שייתכן, כי בכל משפחתך אין ולא היתה אשה נעלה וישרה יותר — שמעת, ישרה יותר — מאשה זו, הברִיָה, כפי שהעזת לכנות אותה זה עתה! ואתה, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' החלפת את ארוסתך ב’ברִיָה' זו, ואם כן קבעת בעצמך, שאין ארוסתך שווה את סוליית הנעל שלה, והנה כזאת היא הבריה!”

“בושה!” פרצה המלה מפי האב יוֹסִיף.

“בושה וחרפה!” צעק פתאום קַלגָנוֹב, ששתק כל הזמן, בקולו הנערי הרועד מהתרגשות והסמיק כולו.

“למה חי אדם כזה!” צרח דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' בקול עמום, כולו קרוב לטירוף־זעם, כתפיו זקוּרות מאוד עד שהוא נראה כמעט גיבן. “הגידו לי, האם אפשר עוד להרשות לו לטמא את האדמה,” אמר והצביע בידו על הזקן. מלים אלו אמר לאט, במתינות.

“אתם שומעים, אתם שומעים, הנזירים, את דברי רוצח־אביו,” הסתער פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' על האח יוֹסיף. “הנה התשובה על ה’בושה' שלך! איזו בושה היא? ‘בריה’ זו, אשה זו ‘המופקרת בהתנהגותה’, אולי היא קדושה מכם, רבותי הכמרים־הנזירים המצילים את נשמתם! אולי ‘נפלה’ בנעוריה, מפני שירדה הסביבה לחייה, אבל היא ‘אהבה הרבה’, ולזו ש’אהבה הרבה' סלח גם כְריסטוֹס…”

“לא על אהבה כזאת סלח…” התפרץ מתוך קוצר־רוח האב יוֹסיף העניו.

“לא, על אהבה כזאת, על אהבה זו, הנזירים, על אהבה זו!.. אתם מצילים את נפשכם באכילת כרוב, וחושבים שהנכם צדיקים! אוכלים קרפיונים זעירים, כל יום קרפּיוֹנוֹן, וחושבים שתקנו את אלוהים בקרפיונים!”

“נורא, נורא!” נשמעו בתא קולות מכל הצדדים.

אולם מעמד זה שהגיע לכדי זוועה נפסק בצורה מפתיעה. פתאום קם הישיש ממקומו. אַליוֹשה, שכמעט אבדו עשתונותיו מרוב חרדה לישיש ולשאר הנוכחים, הספיק לתמוך בידו. הישיש פנה לעֵבר דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' וכשניגש אליו, כרע לפניו על ברכיו. אַליוֹשה חשש, כי נפל מרוב חולשה, אך לא כן היה. לאחר שכרע, השתחווה הישיש לדְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', והקידה מלאה, ברורה, מודעת, ואפילו נגע במצחו ברצפה. כה נדהם אַליוֹשה, עד שלא הספיק לעזור לו לקום.

חיוך קל הבריק קצת על שׂפתיו.

“סִלחו! סלחו כולכם!” אמר והחווה קידות לעֵבר כל אורחיו.

דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' עמד כמה שניות כהלום רעם: קידה לרגליו — מה קרה? עד שקרא: “הו, אֵלי!”, כיסה פניו בידיו ופרץ החוצה. אחריו מיהרו יחדיו כל האורחים, ומרוב מבוכה אף לא נפרדו מבעל־הבית ולא החוו לו קידה. רק הכמרים־הנזירים שוב ניגשו אליו לקבל ברכה.

“מה פתאום קידה עמוקה זו, האם זה סֵמל כלשהו?” ניסה להתחיל בשׂיחה פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' שהצטנע פתאום, אבל לא העֵז לפנות אישית אל מישהו. כולם היו יוצאים עתה מהגדר של מנזר־הפרוּשים.

“איני אחראי לבית־משוגעים ולמשוגעים,” ענה לו מיאוּסוֹב מיד בזעם, “לעומת זאת אפָטר מחברתך, פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', והאמן לי, כי לעולם. היכן הוא הנזיר ההוא?…”

“הנזיר ההוא”, שהזמין אותם לארוחת־הצהריים אל ראש־המנזר, הופיע מיד. הוא פגש את האורחים כשירדו מרחבת־הכניסה של תא־הישיש, כאילו המתין להם שם.

“עשׂה עמי חסד, אב נכבד, מסור לראש־המנזר את רחשי־הכבוד העמוקים שלי כלפיו, ואת התנצלותי שלי, של מיאוּסוֹב, לפני הוד־קדושתו, שכן מנסיבות פתאומיות שלא נחזו מראש נבצר ממני להתכבד ולהשתתף בסעודה שלו, על אף רצוני הכן ביותר,” אמר פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' ברוגזה לנזיר.

“והלוא הנסיבה הבלתי־צפויה — אני הוא!” נחפז לומר פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘. "אתה שומע, האב, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ’ מסרב להישאר בחברָתי, לולא כן היה הולך מיד. ותלך, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ‘, הואל־נא ללכת אל האב ראש־המנזר, ולתיאבון! דע לך, שאני הוא שאשתמט, ולא אתה. הביתה, הביתה, בבַית אוֹכל, וכאן אני מרגיש שלא אוּכל לאכול, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ’, קרובי החביב מכולם."

“לא קרוב אני לא ומעולם לא הייתי, אתה אדם שפל!”

“במתכוון אמרתי, כדי להוציא אותך מהכלים, מפני שאתה מתכחש לקִרבה, אף שאתה קרוב, וכמה שלא תתפתל, אני אוכיח זאת לפי הרשום בלוח־השנה. ואתה, איוַן פיוֹדוֹרוביץ‘, הישאר גם אתה אם רצונך בכך, ואני אשלח בבוא השעה סוסים לאסוף אותך. ואותך, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ’, מחייב אפילו הנימוס בלבד להופיע אצל האב ראש־המנזר: ראוי להתנצל על מה שעוללנו שם יחדיו…”

“ובאמת אתה נוסע? אינך משקר?”

“פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ', איך הייתי מעז לאחר כל מה שקרה! נסחפתי, סלחו לי, רבותי, נסחפתי! ומלבד זאת, אני מזועזע! וגם מתבייש! רבותי, אחד לבו כלֵב אלכסנדר מוּקדוֹן, ואחר לבו כלֵב הכלֶב פידֶלקה. שלי, כמו של הכלבלב פידֶלקה. התפחדתי! נו, ואיך אפשר לאחר שערוריה כזאת ללכת לסעודת־צהריים, לזלול את הרוטב של המנזר? בושה היא, לא אוּכל, סלחו לי!”

“השד יודע אותו, ומה אם הוא מרַמה?” ניצר מיאוּסוֹב, התהרהר ועקב במבט תמיה אחר הליצן המתרחק. האיש הסֵב פניו לאחור, וכשראה כי פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' עוקב אחריו, שלח לו בידו נשיקה.

“אתה הולך אל ראש־המנזר?” שאל בחריפות מיאוּסוֹב את איוַן פיוֹדוֹרוביץ'.

“מדוע לא? ומלבד זאת, עוד אתמול הוזמנתי במיוחד על ידי ראש־המנזר.”

“להוותי, אני אכן מרגיש כמעט הכרח לבוא לסעודה ארורה זו,” המשיך מיאוּסוֹב מתוך אותה גרִיוּת מרה עצמה, ולא שׂם לב כלל, שהנזיר מקשיב. “לפחות שם נתנצל על מה שעוללנו כאן, ונסביר כי לא אנו… מה דעתך?”

“כן, ראוי להסביר, שלא אני… זאת ועוד, אבא לא יהיה שם,” אמר איוַן פיוֹדוֹרוביץ'.

“רק אביך חסר שם! ארוחה ארורה!”

אף על פי כן, הלכו כולם. הנזירון הקשיב ושתק. כשעברו בחורש העיר פעם אחת בלבד, כי האב ראש־המנזר ממתין כבר זמן רב, והם מאחרים ביותר ממחצית השעה. איש לא הגיב. מיאוּסוֹב שלח מבט רצוף שׂנאה אל איוַן פיוֹדוֹרוביץ'.

“והריהו הולך לו לארוחה כאילו לא קרה דבר!” אמר בלבו. “מצח נחושה ומצפון קָרָמָזוֹבי.”

7: פרח־כמוּרה קַרייֶריסט

אַליוֹשה הוליך את הישיש שלו אל חדר־השינה הקטן, והושיב אותו על המיטה. החדר היה קטן מאוד, ורק רהיטים חיוניים בו. מיטת־הברזל היתה צרה, ובמקום מזרן נפרשׂ עליה לֶבֶד. בפינה, ליד האיקוֹנות, עמוד־תפילה ועליו צלב ואוַנגֶליוֹן. חסר־אונים התיישב הישיש על המיטה. עיניו הבריקו והוא התקשה בנשימה. כשישב, נתן מבט נוקב באַליוֹשה, כאילו שקל משהו בדעתו.

“הואל והרשה להישאר כאן,” אמר אַליוֹשה בקול מתחנן.

“שם אתה דרוש יוֹתר. שם אין שלום. תשרת ותביא תועלת. יקומו שדים, תאמר תפילה. ודע לך, בני (כך אהב הישיש לכנות אותו), שאין מקומך כאן גם להבא. זכור זאת, בחור. אך ירשה לי אלוהים להתייצב לפניו — הסתלק מהמנזר. הסתלק לגמרי.”

הרעיד אַליוֹשה.

“מה היה לך? בינתיים, לא כאן מקומך. מברך אני אותך לשליחות גדולה בקהילה. עוד הרבה עליך לנדוד. ולשׂאת אשה תצטרך. הכול יהיה עליך לשׂאת עד שתשוב. והמלאכה רבה תהיה. אבל איני מפקפק בך, ועל כן אני שולח אותך. כריסטוֹס אתך. שמור עליו והוא ישמור עליך. צער גדול תדע ובצערך תדע אושר. הרי לך צוואה: בַצער חפשׂ את האושר. עבוד ללא הפוגה, עבוד. זכור את דברי אלה, כי גם אם עוד אשׂוחח אתך, לא רק ימי ספורים אלא גם שעותי.”

שוב נראתה בפני אַליוֹשה תנועה חזקה. זוויות שׂפתיו רעדו.

“למה שוב?” אמר בחיוך שליו. “ילַוו אנשי היִשוב את מתיהם בדמעות, ואילו אנו כאן שׂמחים למסתלק. אנו שׂמחים ומתפללים לשלום נפשו. עזוב אותי עכשיו. הגיעה השעה להתפלל. לך והזדרז. היה ליד אחֶיך. אבל לא ליד האחד, ליד שניהם.”

הישיש הרים ידו לברכה. אי־אפשר היה להתנגד, אף שרצה אַליוֹשה מאוד להישאר. וכן רצה לשאול, והשאלה היתה מחליקה מקצה הלשון: “מה היתה משמעות הקידה לפני אחיו דְמיטרי?”, אך לא העז לשאול. הוא ידע, שהישיש היה מסביר לו את המעשה גם ללא שאלה, אילו היה אפשר. אם כן, לא רצה לגלות. אולם קידה זו הדהימה את אַליוֹשה. אמונה עיוורת אמרה לו, כי בקידה היה משהו מיסתורי. משהו מיסתורי ואולי גם נורא. כשיצא אל מחוץ לגדר מנזר־הפרושים כדי להגיע למנזר הגדול לתחילת הארוחה אצל ראש־המנזר (כמובן, רק כדי לשרת ליד השולחן), נעצר, ולבו נצבט פתאום בכאב: כאילו שבו וצלצלו באוזניו דברי הישיש, המנבא את קצו הקרוב כל־כך. מה שניבא הישיש ובדיוק כזה, חייב להתרחש ללא־ספק, אַליוֹשה האמין בזה באמונה שלמה. אבל כיצד יחיה הוא בלעדיו, בלי לראות אותו, בלי לשמוע אותו? ולאן יילך? הוא מצווה לא לבכות ולהסתלק מהמנזר, הכיצד, אֵלי! זה כבר לא ידע אַליוֹשה עצבות כזאת. האיץ את צעדיו בחורש המפריד בין מנזר־הפרושים למנזר הגדול, ומרוב קושי לשׂאת את מחשבותיו המעיקות עליו, התחיל להסתכל באורנים בני מאות־השנים שמשני צדי השביל. הדרך לא היתה ארוכה, כחמש מאות צעדים, לא יותר. בשעה זו לא היה עשׂוי לפגוש איש, אך הנה ראה בעיקול־הדרך הראשון את רָקיטין. האיש המתין למישהו.

“לי אתה מחכה?” שאל אַליוֹשה כשהגיע אליו.

“דווקא לך,” הצטחק רָקיטין. “אתה ממהר אל האב ראש־המנזר. אני יודע. יש לו סעודה. מיום שקיבל כאן את פני האַרכיהֶגמון והגנרל פָּחָטוֹב, אתה זוכר, עוד לא ערך סעודה כזאת. אני לא אהיה שם, ואתה לך, תגיש את הרוטב. אמור לי, אָלֶכּסֵיי, דבר אחד — מה פשר החלום הזה? זאת רציתי לשאול אותך.”

איזה חלום?"

“קידה עמוקה זו לאחיך דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'. ואיך שדפק במצחו ברצפה!”

“אתה מתכוון לאב זוֹסימה?”

“כן, לאב זוֹסימה.”

“במצחו?”

“לא התבטאתי בנימוס. טוב, אז לא בנימוס. ובכן, מה פשר החלום הזה?”

“איני יודע, מישָה, את הפשר.”

“ואני ידעתי שלא יסביר לך. שום דבר מופלא אין בזה, תמיד אותן שטויות צדקניות. אבל הלהטוט נעשה במתכוון. עכשיו יתחילו לגלגל כל המתחסדים בעיר ובגוּבֶּרנִיָה: ‘מה הפשר של חלום זה?’. לפי דעתי, אכן הזקן רואה את הנולד: רוח של פלילים עלה באפו. מסריח אצלכם.”

“אילו פלילים?”

כפי הנראה, רצה רָקיטין לפרוק משהו מלבו.

“במשפחונת שלכם אכן יהיו המעשׂים הפליליים האלה. הם ייעשׂו בין אחֶיך לבין האב העשיר שלך. ועל כן הקיש האב זוסימה במצחו על כל צרה שלא תבוא. אחר כך, כשיקרה משהו, יאמרו: ‘כן, הלוא ניבא זאת הישיש הקדוש, התנבא’, אמנם, איזו נבואה יש בנקישת המצח ברצפה? לא, יש כאן סֵמל, אָלֶגוֹריה או השד יודע מה? יפרסמו, יזכרו: הנה חזה מראש את הפשע, ציין את הפושע. אצל השוטים תמיד כך: מצטלב לפני הפונדק, ובכנסייה מיידה אבנים. וגם הישיש שלך כך: מגרש במקל את הצדיק, ולרוצח מחווה קידה עמוקה.”

“איזה פשע? לאיזה רוצח? מה היה לך?” אַליוֹשה עמד כמו מאובן, נעצר גם רָקיטין.

“לאיזה? כאילו אינך יודע? אני מתערב אתך, כי כבר חשבת על כך. אגב, זה מעניין. שמע, אַליוֹשה, תמיד אתה אומר את האמת, אמנם תמיד אתה מתיישב בין שני כסאות: האם חשבת על זה, או לא חשבת, ענֵה.”

“חשבתי,” הנמיך את קולו אַליוֹשה. אפילו רָקיטין נבוך.

“באמת? האם גם אתה חשבת?” קרא.

“אני… אולי לא חשבתי,” מלמל אַליוֹשה, “אבל כרגע, כשהתחלת לדבר על זה בצורה כה משונה, נדמה היה גם לי שחשבתי על כך.”

“אתה רואה (ואיך שאמרת זאת ברור), אתה רואה? האם, כשהסתכלת באבאלה ובאחיך מיטֶנקה, חשבת על פשע? אם כן, איני טועה?”

“חכה, חכה,” הפסיק אותו אַליוֹשה בחרדה, “במה ראית כל זה?… ומדוע זה מעסיק אותך כל־כך, זו שאלה ראשונה.”

“שתי שאלות נפרדות, אבל טבעיות. אענה על כל אחת לחוד. מדוע ראיתי? לא הייתי רואה שום דבר לולא הבנתי היום את אחיך דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', את כל כולו, כפי שהוא, פתאום ובבת־אחת. את כולו כפי שהוא. על פי איזה תו אחד תפסתי את כולו בבת־אחת. לאנשים אלה הישרים מאוד אך בעלי־תאווה יש קו־גבול שאסור להם לעבור אותו. ופתאום לפתע ינעץ סכין באבאלה. ואבאלה שיכור ונואף מופקר, מעולם לא היה לו חוש מידה בשום עניין — לא יתאפקו שניהם, ושניהם יעופו לתעלה…”

“לא, מישה, אם זה בלבד, הרי שעודדת אותי. לידי כך לא יגיעו.”

“ומדוע אתה רועד כולך? להגיד לך משהו? גם אם הוא אדם ישר, מיטֶנקה (הוא טיפש, אבל ישר), הריהו בעל־תאווה. זו ההגדרה שלו, וזו מהותו בפנים. האב הוא שהנחיל לו את תאוותנותו השפלה. ורק עליך, אַליוֹשה, אני משתומם: כיצד אתה בָתוּל עדיין? הלוא גם אתה קָרָמָזוֹב! ובמשפחה שלכם הגיעה התאוותנות למצב דלקתי. והנה, שלושה בעלי־תאווה אלה עוקבים עכשיו זה אחר זה… וסכינים נעוצים בשוקי־המגפיים שלהם. התנגחו השלושה מצח במצח, ואתה אולי הרביעי.”

“לגבי אשה זו אתה טועה. דְמיטרי… בז לה,” אמר אַליוֹשה והרטיט.

“לגרוּשֶנקה? לא, חביבי, אינו בז לה. אם העדיף אותה בגלוי על ארוסתו, אינו בז לה. כאן… יש כאן משהו, חביבי. שלא תבין אותו עכשיו. קורה לאדם שיתאהב ביופי איזה שהוא, בגוף אשה, ואולי רק בחלק של גוף האשה (בעל־תאווה יכול להבין זאת), ואז יתן תמורתה את ילדיו שלו, ימכור את אביו ואת אמו, את רוסיה והמולדת. אם ישר הוא, יילך ויגנוב. אם מתון הוא — ישחוט, אם נאמן הוא — יבגוד. משורר רגליהן של נשים, פּוּשקין, שר לרגליים בשיריו. אחרים אינם שרים הלל, אך לא יוכלו לראות רגלי־נשים בלי צמרמורת. ולא הרגליים בלבד… כאן, חביבי, לא יועיל הבוז, גם אילו בּז לגרוּשֶנקה. הוא בּז, ולהינתק אינו יכול.”

“אני מבין זאת,” אמר אַליוֹשה פתאום.

“האומנם? כפי הנראה אתה מבין באמת אם לאחר דברי הראשונים אמרת שאתה מבין,” אמר רָקיטין בשׂמחה־לאיד. “במקרה פלטת את המלים, הן פרצו מפיך. על ידי כך ההודאה אפילו יקרת־ערך יותר; אם כן הנושׂא מוּכּר לך, כבר חשבת על כך, על התאוותנות. הו, בָּתוּל שכמותך! אתה, אַליוֹשקה, תם חרישי אתה כזה, אתה קדוש, מסכים אני, אבל תם חרישי, והשד יודע על מה כבר חשבת, השד יודע מה כבר ידוע לך! בָּתוּל, וכבר עברת מעמקים כאלה — זה כבר אני מתבונן בך, גם אתה קָרָמָזוֹב, קָרָמָזוֹב בכול — ואם כן, ישנה איזו חשיבות לגזע ולברירה הטבעית. לפי האב, תאוותן, לפי האם, תמהוני עבד־אלוהים. מדוע אתה רועד? אמת אמרתי? אתה יודע מה אגיד לך, גרוּשֶנקה ביקשה ממני: ‘הבא אותו אלי,’ אמרה, ‘אני אמשוך מעליו את הגלימה.’ ואיך ביקשה: הבא, רק הבא? ואני חשבתי לי: במה אתה כל כך מסַקרן אותה? אתה יודע מה, גם היא אשה לא־רגילה.”

“דרוש בשלומה ואמור שלא אבוא,” אמר אַליוֹשה בחיוך מעוּנֶה. “סיים, מיכָאיל, את הדברים שהתחלת בהם, ואחר כך אגיד לך את המחשבה שלי.”

“מה יש כאן לסיים, הכול ברור. כל זה, חביבי, מנגינה נושנה. אם גם בך טמון התאוותן, במה נגרע חלקו של אחיך איוַן, בן אמך. הלוא גם הוא קָרָמָזוֹב. בזה נכללת כל השאלה הקָרָמָזובית שלכם: תאוותנים, רודפי־בצע ותמהונים! אחיך איוַן כותב עכשיו מאמרים תיאולוגיים, לפי שעה בבדיחות־הדעת, מתוך חשבון מטופש ביותר שאינו ידוע לאיש, אף שהוא אָתֵיאיסט ומודה במעשׂה־הנבָלה — הנה, זה אחיך, איוַן. ומלבד זאת הוא מנסה לכבוש את ארוסתו של אחיו מיטיָה, ומטרה זו ישׂיג, כפי הנראה. ועוד איך ישׂיג: בהסכמת מיטֶנקה, מפני שמיטֶנקה עצמו מוותר לו על ארוסתו, ובלבד שייפטר ממנה ויסתלק מהר ככל האפשר אל גרוּשֶנקה. וכל זה עם כל אצילותו ונקיון־כפיו, שׂים לב לכך. אנשים אלה הם נושׂאי גורל קשה ביותר! השד יבין אתכם לאחר כל אלה: מכיר בנבזות שלו, ובעצמו נדחק אל הנבזות! ושמע הלאה: עכשיו חוצה את דרכו של מיטֶנקה האב הזקן. הזקן השתגע פתאום בתאוותו אל גרוּשֶנקה, הרוק נוזל מפיו כשהוא מסתכל בה בלבד. הלוא בגללה עשׂה את השערוריה בתא, מפני שהעֵז מיאוּסוֹב לכנות אותה ברִיָה מופקרת. התאהב חזק יותר מהחתול. תחילה עבדה למענו במשׂכורת בעִסקוֹנים אפלים ובטיפול בפונדקים, ועכשיו גילה אותה פתאום והסתכל בה ונטרף עליה, ונדחק אליה בהצעות, לא טהורות, כמובן. נו, ודאי יתנגשו בַשביל הזה, אבאלה עם הבן. ואילו גרוּשֶנקה אינה נענית לא לזה ולא לזה, מכרכרת בינתיים ומגרה את שניהם, בוחנת מי מהם עדיף, מפני שאצל אבאלה אפשר לחטוף כסף רב, אבל הוא לא יתחתן, ולבסוף אפילו יתקמצֵן וינעל את הארנק. במקרה זה, גם למיטֶנקה מחיר משלו. כסף אין לו, אבל הוא עשוי להתחתן עמה. כן, עשׂוי להתחתן! לנטוש את הארוסה, יפהפיה שאין דומה לה, קָתֶּרינה איוַנוֹבנה, עשירה, בת־אצילים, פּוֹלקוֹבניק, ולהתחתן עם גרוּשֶנקה, שהיתה פילגשו של סוחר זקן, גבר הולל וראש־העיר, סַמסוֹנוֹב. אכן, כל זה עלול באמת להביא לידי התנגשות פלילית. ולכך מצפה אחיך איוַן, כאן הזכייה שלו: יזכה בקָתֶרינה איוַנוֹבנה שנפשו יוצאת אליה, ויחטוף את ששים האלף של הנדוניה שלה. לאדם קטן ודלפון כמוהו, אף זו התחלה מפתה מאוד. ושׂים לב: לא רק שלא יקפח את מיטיָה, אלא אסיר־תודה יהיה לו עד יומו. היטב אני יודע, כי עוד בשבוע שעבר צעק מיטֶנקה בפונדק, שתוי בחברת צועניות, כי אינו ראוי לארוסתו קָטֶנקה, ואילו אחיו איוַן אכן ראוי לה. וקָתֶרינה איוַנוֹבנה עצמה לא תדחה בסופו של דבר גבר מקסים כאיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'. כבר עכשיו היא מהססת בבחירה בין השניים. במה קסם לכולכם איוַן זה, שאתם מעריצים אותו? ואילו הוא לועג לכם: בקרן־השפע אני יושב ומתדשן על חשבונכם.”

“מניִן לך כל זה? מדוע אתה מדבר בבטחון כזה?” שאל אַליוֹשה בחריפות והקדיר פניו.

“ומדוע אתה שואל ומפחד מראש מתשובתי? זאת אומרת, שאתה מודה שאמרתי את האמת.”

“אינך אוהב את איוַן. איוַן לא יתפתה לכסף.”

“באמת? והיופי של קָתֶרינה איוַנוֹבנה? לא רק כסף יש שם, וגם ששים אלף הם משהו מפתה.”

“עיני איוַן פונות גבוה יותר. איוַן לא יתפתה גם לאלפים. לא כסף הוא מחפשׂ, לא שלווה. ואולי הוא מחפשׂ יסורים.”

“ומה הוא חלום זה? הו, אתם… האצילים!”

“ראה, מישָה, הנשמה שלו סוערת. שׂכלו נתון בשבי. הוא הוגה מחשבה גדולה שלא נתבררה די־הצורך. הריהו מהאנשים שאין להם צורך במיליונים, אבל יש להם צורך לברר מחשבה עד הסוף.”

“זו גניבה ספרותית, אַליוֹשקה. עשׂית פָּרַפרָזה על דברי הישיש. אכן חד לכם איוַן חידה!” קרא רָקיטין בזעם גלוי. אפילו פניו נשתנו ושׂפתיו התעוותו. "וגם החידה מטופשת, אין מה לפתור. טלטל את המוח ותבין. המאמר שלו מגוחך ואווילי. ושמעת קודם לכן את התיאוריה הטפשית שלו: “אין השארת־הנפש, ואם כן אין גם מידות־טובות, ואם כן, ‘הכול מותר’. (והאח שלו מיטֶנקה, אתה זוכר, צעק: אזכור זאת!) תיאוריה מפתה לנבלים… אני מגדף, וזה טפשי… לא לנבלים, אלא לתלמידים רברבנים ‘בעלי מחשבות שאין חֵקֶר לעמקותן’. רברבן, וכל העניין הוא: ‘מצד אחד, אי־אפשר שלא להכּיר, ומצד אחר — אי־אפשר שלא להודות!’ כל התיאוריה שלו היא נבָלה! האנושות תמצא בקרבה את הכוח לחיות למען המידות הטובות, גם ללא האמונה בהשארת־הנפש! באהבה לחירות, לשוויון, לאחווה, היא תמצא…”

רָקיטין התלהב, נבצר ממנו לכבוש את עצמו. אבל פתאום נעצר, כאילו נזכר במשהו.

“טוב, די,” העלה חיוך מעוּוֶה אף יותר. “מדוע אתה צוחק? אתה חושב שאני אדם המוֹני?”

“לא, לא העליתי על הדעת שאתה אדם המוֹני. אתה חכם, אבל… הנח לזה, חייכתי מתוך טפשות. אני מבין שאתה יכול להתלהט, מישָה. לפי התלהבותך ניחשתי, שאתה עצמך אינך אדיש כלפי קָתֶרינה איוַנוֹבנה, ואני, חביבי, חשדתי בכך זה כבר, ועל כן אינך אוהב את אחי איוַן. אתה מקנא בו?”

“וגם בכספה אני מקנא? הוסֵף, לא כן?”

“לא, לא אוסיף דבר על הכסף, לא אעליב אותך.”

“אני מאמין מפני שאתה אמרת, אבל יקח אתכם השֵד, בכל זאת, יחד עם אחיך איוַן! איש מכם לא יבין, כי אפשר לא לחבב אותו גם בלי קשר לקָתֶרינה איוַנוֹבנה. ועל מה אחבב אותו, לכל הרוחות! הלוא גם הוא מכבד אותי בגידופים. מדוע איני רשאי לגדף אותו?”

“מעולם לא שמעתי מפיו משהו עליך, מטוב ועד רע. אין הוא מדבר עליך.”

“ואילו אני שמעתי, כי לפני יומיים טחן אותי עד דק אצל קָתֶרינה איוַנוֹבנה — עד כדי כך התעניין בעבדך הנאמן. ולאחר כל אלה, מי מקנא במי, חביבי — איני יודע! הוא הואיל להביע רעיון, שאם לא אחליט לעשׂות בעתיד הקרוב קריירה של כומר־בכיר במנזר ולא אתקדש לנזירוּת, ודאי שאסע לפֶּטֶרבּוּרג ואצטרף לצוות של כתב־עת ‘עבה’, ודווקא למדור הביקורת, אכתוב כעשׂר שנים, ובסופו של דבר אעביר את כתב־העת לבעלותי. אחר כך אמשיך בהוצאתו לאור, ודווקא במגמה ליברלית ואָתֵיאיסטית עם גוון סוציאליסטי, אפילו עם נצנוץ של סוציאליזם, תוך זהירות רבה ושיטוּי בשוטים. סוף הקריירה שלי, לפי פרשנותו של אחיך, יבוא מכך, שגוון הסוציאליזם לא יפריע לי להעביר לחשבון עובר־ושב את דמי־החתימה, ולהשקיע אותם בהזדמנות בעסקים, בהדרכתו של איזה יהודון, עד שאבנה בית־מידות בפֶּטֶרבּוּרג, כדי לשכּן בו את המערכת, ולהשׂכיר את שאר הקומות לדיירים. הוא קבע אפילו את מקומו של הבית: ליד גשר־האבן החדש על הניֶבָה בפֶּטֶרבּוּרג, הנתון, כפי שאומרים, בשלב תכנון, גשר מרחוב ליטֵינָיָה לוויבּוֹרגסקָיָה…”

“שמע, מישָה, הלוא כל זה גם יתגשם, הכול, עד המלה האחרונה!” קרא אַליוֹשה, שלא התאפּק עוד והצטחק בעליזות.

“גם אתה מתחיל בסַרקַזם, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ'.”

“לא, לא, התלוצצתי, סלח לי, עניין אחר מעסיק אותי. אבל, אמור בבקשה: מי היה יכול לספר לך פרטים כאלה, מפי מי יכולת לשמוע אותם? הן לא יכולת להיות בביתה של קָתֶרינה איוַנוֹבנה כשהוא דיבר עליך?”

“לא הייתי שם, אבל דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' היה, ובאוזני שמעתי הכול מפי אותו דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, ואם רצונך לדעת, לא אלי דיבר אבל הקשבתי בחשאי, כמובן, על כורחי, שכן ישבתי בחדר־השינה של גרוּשֶנקה ולא יכולתי לצאת כל עוד היה דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’ בחדר הסמוך.”

“כן, שכחתי, הלוא היא קרובה שלך…”

“קרובה? גרוּשֶנקה קרובה שלי?” צעק פתאום רָקיטין והסמיק. “יצאת מדעתך, או מה? המוח שלך השתבש.”

“וכי מה? אינה קרובה? כך שמעתי…”

“איפה יכולת לשמוע זאת? לא, לא, אתם, האדונים קָרָמָזוֹב מעמידים פנים של בני אצולה גדולה ועתיקה, בעוד שאביך התרוצץ כליצן ליד שולחנות זרים, ובחסד צורף אל אנשי המטבח. טוב, איני אלא בן כומר ועפר אני לעומתכם, האצילים, אבל אל תעליבו אותי בצורה כה עליזה וקלת־דעת. גם לי יש כבוד, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ'. איני יכול להיות קרוב של גרוּשֶנקה, של פּרוצה, אני מבקש להבין זאת!”

רָקיטין היה נרגז מאוד.

“סלח לי, בשם אלוהים, לא יכולתי לשער, ואגב, איזו פרוצה היא? האם היא… כזאת?” הסמיק אַליוֹשה. “אני חוזר ואומר, שמעתי שהיא קרובה שלך. אתה מרבה לבקר אצלה, ובעצמך אמרת לי, שאין קשרי אהבה ביניכם… לא העליתי על הדעת שאתה בז לה כל־כך! האם היא ראויה לכך?”

“אם אני מבקר אצלה, אולי יש לי לכך סיבות משלי, ואתה יכול להסתפק בזה. אשר לקשרי־משפחה, קרוב יותר לוודאי שאחיך או אביך יטילו את הקִרבה עמה עליך ולא עלי. נו, הנה הגענו. מוטב שתלך למטבח. אוי, מה זה כאן, מה זה? האם איחרנו? הן לא יכלו לסיים כה מהר את הארוחה. האם שוב לכלכו כאן הקָרָמָזוֹבים? כפי הנראה, כן. הנה גם אביך ואיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' אחריו. הם פרצו החוצה מבית ראש־המנזר. הנה האב איסידוֹר צועק משהו בעקבותיהם מהמרפסת. גם אבא שלך צועק ומנופף בידיים, ודאי מגדף. ראה, גם מיאוּסוֹב הסתלק בכרכרה, ראה, הנה הוא נוסע. והנה רץ מַקסימוֹב בעל־האחוזה — יש שם שערוריה. אם כן, לא היתה סעודה! אולי גם היכו את ראש־המנזר? ואולי היכו אותם? כדאי היה!…”

לא לשווא דיבר רָקיטין. אכן התחוללה שערוריה, מפתיעה ובלתי־שכיחה. הכול התרחש “מתוך השראה”.

8: השערוריה

כשנכנסו מיאוּסוֹב ואיוַן פיוֹדוֹרוביץ' לבית ראש־המנזר, התרחש מיד בלב מיאוּסוֹב, אדם עדין והגון באמת, תהליך עדין ומיוחד במינו: הוא חש בושה לכעוס. הוא הרגיש, כי ראוי היה שיזלזל בפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' הנבזה עד כדי כך, שלא יהיה ראוי לאבד בגללו את קור־הרוח בתאו של הישיש, ולהתבלבל, כפי שאכן קרה. “על כל פנים, אין הנזירים אשמים במאומה,” קבע פתאום ברחבת־הכניסה לבית ראש־ המנזר," ואם אמצא גם כאן אנשים מכובדים (ראש־המנזר, האב ניקוֹלַיי, הוא כנראה מהאצולה), מדוע לא אהיה חביב, נחמד ומנומס כלפיהם?… לא אתווכח, אפילו ארבה לומר הֵן, אכבוש אותם בחביבות ו… ו… ולבסוף אוכיח להם שאיני חבר לתמהוני זה, לליצן זה, לפּיֶרוֹ זה, ונפלתי בפח כמו הם כולם…"

אשר למחלוקת על כריתת היער והדיִג (הוא לא ידע כלל היכן נמצא כל זה), החליט לוותר להם סופית, אחת ולתמיד, עוד היום, מה גם שכל זה אינו שווה כסף רב, ומיד יפסיק את תביעותיו מהמנזר.

כוונות טובות אלה גברו בלבו כשנכנסו אל חדר־האוכל של האב ראש־המנזר. למעשׂה, לא היה לו חדר־אוכל, מפני שהיו בבית שני חדרים בלבד, אמנם מרוּוָחים ונוחים יותר מחדרי הישיש. אבל התקנת החדרים לא הצטיינה גם היא בפאר מיוחד: רהיטי־מהגוֹני מרופדים עור, לפי אופנה ישנה של שנות העשׂרים. אפילו הרצפות לא היו צבועות. לעומת זאת הבהיק הכול בנקיונו, ועל אדני החלונות נראו פרחים יקרים רבים. אבל עיקר ההדר נראה בשולחן הערוך בפאר, אף כי גם זה יחסי: המפה היתה נקיה, הכלים מבריקים. שלושה סוגי לחם אפוי מצוין, שני בקבוקי יין, שני בקבוקי תמָד נהדר מתוצרת המנזר, וכד־זכוכית גדול מלא קְוַס, גם הוא מתוצרת המנזר, שנתפרסם טעמו בסביבה. ווֹדקה לא הוגשה. רָקיטין סיפר אחר כך, כי לארוחה הוכנו הפעם חמש מנות: מרק־סטֶרלית עם כיסנים ממולאים דג; דגים מבושלים, לפי מתכוֹן שונה ומיוחד; קציצות דג־אדום, גלידה, לפתן, ולסיום מִקפָּא מעין “בּלַנמַנזֶ’ה”. כל זה נודע לרָקיטין, שלא עצר כוח והציץ למטבחו של ראש־המנזר, שגם בו היו לו קשרים. בכל מקום היו לו קשרים, ובכל מקום השׂיג ידיעות. לב חסר־מרגוע היה לו ואכול קנאה. מוּדע היה לכשרונותיו הניכּרים, אבל מתוך החשבה־עצמית הפריז בעצבנות בהערכתם. ברור היה לו, כי יהיה עסקן כלשהו, ואַליוֹשה, שהיה קשור אליו מאוד, התענה על שידידו רָקיטין אינו אדם ישר, ואינו מודע לכך. להפך, מתוך הידיעה שלא יגנוב כסף המונח על השולחן הסיק סופית, שהוא איש היושר העליון. בעניין זה לא היתה עצה לא רק לאַליוֹשה, אלא לשום איש.

כאחד הזוטרים לא הוזמן רָקיטין לארוחה, אבל הוזמנו האב יוֹסִיף והאב פָּאִיסי ועוד כומר־נזיר אחד. כשנכנסו לחדר־האוכל פּיוֹטר אָלכַסנדרוביץ‘, קַלגָנוֹב ואיוַן פיוֹדוֹרוביץ’, כבר המתינו הללו לראש־המנזר. בצד המתין בעל־האחוזה מַקסימוֹב. האב ראש־המנזר ניגש לאמצע החדר, להקביל את פני אורחיו. הוא היה זקן גבוה, רזה, אך חזק עדיין, שׂערו שחור עם חתימת־שׂיבה גדולה, פניו מָארכות, קודרות ואומרות חשיבות. בשתיקה החווה קידות לאורחים, אך הללו לא ניגשו הפעם לקבל ברכה. מיאוּסוֹב הסתכן ורצה לנשק את ידו, אבל ראש־המנזר משך את ידו בעוד מועד, והנשיקה לא התרחשה. לעומת זאת זכו בברכה שלמה איוַן פיוֹדוֹרוביץ' וקַלגָנוֹב, והצמידו לידו של ראש־המנזר נשיקה קולנית, כמנהג התמימים ופשוטי־העם.

“עלינו להתנצל מאוד, רוממות־קדושתך,” פתח פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ‘, מחייך בחביבות ונימת דבריו חשובה ורוחשת־כבוד, "להתנצל על שאנו באים בלי בן־לווייתנו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, שהוזמן על ידך. הוא נאלץ להיעדר מהסעודה שלך, ולא בלי סיבה. בתאו של האב הנעלה זוֹסימה, נסחף האיש במריבה המשפחתית האומללה שלו עם בנו, והשמיע כמה מלום בלתי הולמות… אפשר לומר בלתי־מהוגנות… ודומה שהדבר כבר ידוע (הוא העיף מבט בכמרים־הנזירים) לרוממות־קדוּשתך. ועל כן, משהכיר באשמתו והתחרט בלב שלם, נתקף בושה, ומאחר שלא היה בכוחו להתגבר עליה, ביקש ממני ומבנו, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', להביע לפניך את צערוֹ הכֵּן, את עגמת־נפשו ואת חרטתו… בקיצור, הוא רוצה אף מקווה לתקן הכול אחר כך, ועכשיו הוא מבקש שתברך אותו ותשכח כל מה שקרה…"

מיאוּסוֹב השתתק. לאחר שהשמיע את המלים האחרונות בפִסקה הנמלצת, היה מרוצה מאוד מעצמו עד כדי כך, שלא נותרו בנפשו כל עקבות לרוגז הקודם. שוב אהב את האנושות באהבה שלמה וכנה. ראש־המנזר, ששמע אותו בפנים אומרות חשיבות, הרכין קצת את ראשו ואמר:

“אני מצטער מאוד על היעדרותו. ייתכן, כי בשעת הסעודה היה לומד לאהוב אותנו, כפי שהיינו לומדים אנו לאהוב אותו. הואילו, רבותי, לסעוד.”

נעמד לפני האיקוֹנה והתפלל בקול. כולם הרכינו ראש ביראת־כבוד, ובעל־האחוזה מַקסימוב יצא קדימה והצמיד את כפות־ידיו מתוך התמוגגות מיוחדת.

וברגע זה עולל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' את תעלולו האחרון. ראוי לציין, כי אכן רצה להסתלק, והרגיש בכנות, כי לאחר התנהגותו המחפירה אצל הישיש, אי־אפשר באמת ללכת לארוחה של ראש־המנזר, כאילו לא קרה דבר. אין לומר שהתבייש והאשים את עצמו הרבה. ואולי היתה הרגשתו הפוכה. אף על פי כן הרגיש, כי לא נאה להשתתף בסעודה. אולם אך הגישו אל פתח האכסניה את כרכרתו המטרטרת, התחיל לעלות בה ולפתע נעצר. נזכר בדבריו שלו אצל הישיש: “כשאני נכנס לאיזה מקום נדמה לי, שאני שפל מכולם והם רואים בי ליצן — אם כן, אולי אשׂחק באמת את הליצן, מפני שכולכם עד אחד טפשים ממני ושפלים ממני.” התעורר בו רצון לנקום בכול על מעשׂיו הנתעבים שלו. נזכר פתאום, כי באחד הימים נשאל: “על מה אתה שׂונא כל כך את פלוני?” והוא ענה אז, תוך התקף של חוסר־הבושה הליצני שלו: “הנה על מה: אמת היא שלא עשׂה לי כל רע, לעומת זאת עשׂיתי אני לו מעשׂה נבלה חסר מצפון, ואך עשׂיתי, מיד התחלתי לשׂנוא אותו”. כשנזכר בזה עכשיו, חייך ברשעות תוך הרהור קצר. והנה בָרקו עיניו ואפילו שׂפתיו רטטו. “אם התחלתי, עלי גם לגמור,” החליט. את הרגשתו הכמוסה בהרף־עין זה היה אפשר לבטא במלים אלה: “הן לא אציל כבר עכשיו את כבודי, אם כן אוסיף לירוק עד חוסר־בושה: איני מתבייש לפניכם, וזהו!” ציווה על הרכּב להמתין, שב בצעד מהיר אל המנזר, ונכנס היישר לבית ראש־המנזר. עדיין לא ידע ברור מה יעשׂה, אבל ידע כי אין לו עוד שליטה על עצמו, ודי בדחיפה קלה והוא יגיע מיד אל קצה גבול הנבָלה — אמנם, נבלה בלבד ולא פשע כלשהו, או מעשׂה שבית־המשפט גוזר עונש עליו. ממעשׂים כאלה ידע תמיד להימנע, ובכמה מקרים אף התפלא על כך. הוא נכנס לחדר־האוכל של ראש־המנזר בדיוק עם גמר התפילה, כשהכול נעו אל השולחן. נעצר על הסף, הקיף במבט את החבורה, צחק צחוק ארוך, חצוף, מרושע, והיישיר מבט באומץ בעיני כולם.

“והם חשבו שנסעתי, והנה אני כאן?” צעק מלוא החדר.

כהרף עין היישירו בו כולם מבט ושתקו, ופתאום הרגישו, כי עתה יקרה משהו גועלי, חסר־שחר, והשערוריה וַדאית. ממצב־רוח שלֵו ביותר עבור פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' מיד לזעם קיצוני. כל מה שכּבה בלבו ונרגע, הקיץ בו והתקומם.

“לא, לא אוּכל לשׂאת זאת!” קרא. “לא אוכל לגמרי ו… בשום אופן לא אוכל!”

הדם הציף את ראשו. דבריו נתבלבלו, דעתו כבר לא היתה פנויה לסגנון והוא תפס את מגבעתו.

“מה הוא לא יכול?” צעק פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', ‘לגמרי לא יכול ובשום אופן לא יכול’? רוממות־קדושתך, האם להיכנס או לא? תקבל אורח אל שולחנך?"

“אתה מוזמן בלב שלם,” ענה ראש־המנזר. “רבותי! האם ארשה לעצמי,” הוסיף פתאום, “לבקש מכם בכל נפשי להניח למריבות מקריות ולהיפגש באהבה ובהסכמה משפחתית, בתפילה לאלוהים ליד השולחן הצנוע שלנו…”

“לא, לא, אין זה אפשרי,” צעק פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ', כאילו יצא מכליו.

“ואם פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' אינו יכול, אז גם אני איני יכול, וגם אני לא אשאר. לשם כך באתי. עכשיו אהיה בכל מקום עם פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ‘: תסתלק, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ’, אסתלק גם אני, תישאר — אשאר גם אני. בעניין ההסכמה המשפחתית עקצת אותו קשה ביותר, האב ראש־המנזר: אין הוא מודה בקרבת־המשפחה אתי! לא כן, פוֹן זוֹן? הנה גם פוֹן זוֹן עומד. שלום, פוֹן זוֹן.”

“אתה… לי אתה מתכוון?” מלמל בעל־האחוזה מַקסימוֹב הנדהם.

“ודאי לך,” צעק פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', “וכי למי? הן לא יוכל האב ראש־המנזר להיות פוֹן זוֹן!”

“אבל גם אני איני פוֹן זוֹן, אני מַקסימוֹב.”

“לא, אתה פוֹן זוֹן. רוממות־קדושתך, אתה יודע מי זה פוֹן זוֹן? היה משפט פלילי כזה: הרגו אותו בבית־בושת — כך, נדמה לי, מכנים אצלנו את המקומות הללו — הרגו ושדדו, ועל אף גילו הנכבד דחקו אותו לתוך ארגז, סגרו ושלחו מפֶּטֶרבּוּרג למוסקבה בקרון־המטען, מסומן במיספר. וכשסגרו את הארון שרו רקדניות פרוצות שירים וניגנו ב’גוּסְלִי', או בפוֹרטֶפּיָנִי. ובכן, זה אותו פוֹן זוֹן עצמו, הוא קם לתחייה, לא כן, פוֹן זוֹן?”

“מה זה כאן? איך ייתכן?” נשמעו קולות בקבוצת הכמרים־הנזירים.

“נלך!” צעק פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ', כשהוא פונה אל קַלגָנוֹב.

“לא, ברשותכם!” שיסע אותו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' בצוויחה, וצעד צעד אחד לתוך החדר, “הרשו גם לי לסיים. שם בתא השמיצו אותי, כביכול לא התנהגתי בנימוס, דווקא בכך שצעקתי בעניין הקַרפּיוֹנוֹנים. פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' מיאוּסוֹב, הקרוב שלי, אוהב שיהיה בשׂיחה ¹⁰plus de noblesse que de sincerité ואילו אני אוהב את ההפך, שיהיה בשׂיחה ¹¹plus de sincerité que de noblesse, ואני יורק על ה־ noblesse! לא כן, פוֹן זוֹן? ברשותך, האב ראש־המנזר, אמנם אני ליצן ומציג את עצמי כליצן, אבל אני אביר הכבוד ורוצה לומר מה שיש לי לומר. כן, אני אביר הכבוד, ואילו בפּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' — אהבה־עצמית חבוּלה ולא עוד. אולי גם באתי לכאן קודם לכן, כדי לראות ולומר את דברי. כאן בני אָלֶכסֵיי גואל את נשמתו. אני דואג לגורלו, אבי, וחייב לדאוג. כל הזמן הקשבתי ושׂיחקתי והסתכלתי חרש, ועכשיו אני רוצה להציג לפניכם את המערכה האחרונה של ההצגה. מה קורה אצלנו? אצלנו מה שנפל, כבר ישכב. אצלנו מה שנפל פעם אחת, כבר ישכב לנצח. האם לא כך! ואני רוצה לקום, אבות קדושים, אתם מקוממים אותי. הווידוי הוא פולחן־מיסתורין גדול, וגם אני מעריץ אותו ומוכן ליפול אפיים ארצה, ופתאום שם בתא כולם על הברכיים ומתוודים בקול רם. האם מותר להתוודות בקול רם? האבות הקדושים קבעו, כי מתוודים בלחישה על האוזן, ורק אז יהיה מן המיסתורין בווידוי שלך, וכך מימים קדומים. ואילו כך, כיצד אסביר בנוכחות כולם שאני, למשל, כך וכך… נו, זה וזה, אתם מבינים? לפעמים לא מנומס אפילו לומר זאת. הרי כאן שערוריה! לא, אבות שלי, אתכם כאן אפשר להגיע חלילה אל הכת הזאת, החְליסטוֹבשצ’ינה… בהזדמנות הראשונה אכתוב על כך לסינוֹד ואת בני אַליוֹשה אקח הביתה…”

כאן עלי להעיר. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' שמע אנשים מצלצלים ומרכלים. היו בזמנן רכילויות מרושעות, שהגיעו אפילו אל האַרכיהֶגמון (ולא רק על המנזר שלנו, אלא גם על מנזרים אחרים שהתקיימה בהם הישישוּת), כאילו מפריזים במתן כבוד לישישים, אפילו תוך פגיעה בכהונת ראש־המנזר, ובין השאר גם על כך, כאילו הישישים פוגעים במיסתורין הווידוי, ועוד ועוד. ההאשמות היו חסרות־שחר ונעלמו מאליהן בבוא השעה, אצלנו ובמקומות אחרים. אבל השׂטן השוטה, שתפס את פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' ונשׂא אותו על עצביו שלו עצמו לאֵי־שם, הלאה הלאה, אל מעמקים מחפירים, לחש לו את האישום הנושן, שאינו מובן לו כלל וכלל. והוא גם לא ידע לומר את הדברים בצורה אינטליגנטית, מה גם שהפעם לא כרע איש על ברכיו בתאו של הישיש ולא התוודה בקול. לפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' לא ניתן לראות משהו כזה בעיניו, והוא דיבר על פי שמועות ורכילויות ישנות שנזכר בהן. אך לאחר שאמר את האיוולת שלו תפס שרקח דברי־הבל נוראים, ופתאום עלה בו רצון להוכיח לשומעים, ובעיקר לעצמו, כי הדברים שאמר אינם הבל כלל. ואף שידע היטב, שעם כל מלה נוספת יוסיף איוולת לדבר ההבל שכבר נאמר, נבצר ממנו לבלום את עצמו והוא דהר כיורד במדרון.

“איזו נבָלה!” צעק פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ'.

“סלח,” אמר פתאום ראש־המנזר. “נאמר בימים קדומים: ‘ופתחו פיהם להגיד עלי דברים רבים ושונים, ואפילו כמה דברים מגונים. ואני שמעתי הכול, ואמרתי בלבי: רפואה היא מכריסטוֹס¹², ושלח לרפא את נשמתי היהירה.’ ועל כן גם אנו מודים לך בהכנעה, אורח יקר מאוד!”

והחווה קידה עמוקה לפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'.

“טיֶה־טיֶה־טיֶה! צביעות ופראזוֹת ישנות! פראזוֹת ישנות ומחווֹת ישנות! שקר ישן וקידות עמוקות שגוּרוֹת! מקירים אנו קידות אלו! ‘נשיקה על שׂפתיים ופגיון בלב’, כמו ב’שודדים' של שילֶר. לא אוהב, אבות, את הזיוף, את האמת אני רוצה! לא בקרפיונים האמת, זאת הצהרתי! אבותי הנזירים, למה אתם צמים? מדוע אתם מצפים לגמוּל על כך משמים? הלוא למען גמול כזה גם אני אצום! לא כך, נזיר קדוש, עשׂה מעשׂים טובים בחיים, הבא תועלת לחברה בלי להסתגר במנזר ובלי לאכול לחם מן המוכן, בלי לצפות לגמול ממרומים — כך יהיה קשה יותר. הלוא גם אני, האב ראש־המנזר, יודע לדבר יפה. מה הכינו כאן?” ניגש לשולחן. “פּוֹרט ישן פַקטוֹרי, תמָד של האחים יֶליסֶייֶב, הוי אתם, אבות שלי! לא דומה כלל לקרפיוֹנוֹנים. ראה כמה בקבוקונים העמידו האבות, חה־חה־חה! ומי סיפק כל זה לכאן? האיכר הרוסי, איש העמל, מביא לכאן את הפרוטה שהרוויחו ידיו המיובלות, לאחר שמנע אותה ממשפחתו ומצורכי המדינה! הלוא אתם, אבות קדושים, מוצצים את לשד־העם!”

“דברים אלה אינם הוגנים,” אמר האב יוֹסִיף. האב פָּאִיסי שתק בעקשנות. מיאוּסוֹב נחפז לברוח מהחדר, ואחריו יצא קַלגָנוֹב.

“נו, אבותי, גם אני אלך אחרי פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ'! לא אבוא אליכם עוד, אפילו תבקשו על הברכיים, לא אבוא. אלף רוּבּלוֹנים שלחתי לכם, על כן שוב אתם לוטשים עיניים, חה־חה־חה! לא, לא אוסיף עוד. אני נוקם את נעורי שחלפו, את כל ההשפלה שלי!” הלם באגרופו על השולחן, כאילו מתוך התרגשות. “חשיבות רבה היתה למנזרוֹן זה בחיי! דמעות מרות רבות שפכתי בגללו! אתם הייתם מסיתים נגדי את אשתי, את המשובשת, בשבעה כינוסי־נזירים קיללתם אותי, פרסמתם בכל הסביבה! מספיק, אבותי, עכשיו תקופה ליברלית, תקופת אניות־קיטור ומסילות־ברזל. לא תקבלו ממני אלף, גם לא מאה, גם לא מאה קוֹפַּייקוֹת, שום דבר לא תקבלו!”

ושוב הערה. מעולם לא היתה למנזר שלנו כל חשיבות בחייו, ומעולם לא שפך דמעות מרות בגללו. אלא שכה התלהב מהדמעות שסחט מעיניו, עד שלהרף־עין כמעט שהאמין לעצמו, ואפילו בכה קצת מרוב התמוגגות. אלא שברגע זה הרגיש גם, שהגיע הזמן לסובב את יִצוּלי־העגלה לאחור. ראש־המנזר הגיב על שקריו המרושעים בהרכנת־ראש ואמר בהטעמה:

“שוב נאמר: ‘שׂא בשׂוּם־שֵׂכל ובשׂמחה את ההשמצה שבאה עליך בהכרח, ואל תִבוֹך ואל תשׂנא את המשמיץ אותך’. וכך ננהג גם אנו.”

“טיֶה־טיֶה־טיֶה, שוּמשמוּץ ושאר ההבלים! שוּמשמוּצוּ לכם, ואני אלך לי. ואת בני אָלֶכּסֵיי אני לוקח מכאן לתמיד, מכוח זכות־האב. איוַן פיוֹדוֹרוביץ', בני המכבד את אביו, הרשה לי לצווֹת עליך ללכת אחרי! פוֹן זוֹן, למה תישאר כאן! בוא מיד אלי, העירה. אצלי שׂמח בבית. בסך־הכול ויוֹרסט אחד מכאן, ובמקום שמן־הצמחים תקבל גור־חזירים בגריסים. נאכל ארוחת־צהריים. אתן קוניאקוֹן ואחר כך ליקֶרוֹן. ויש גם מִשרת־פְּטַליָה… שמע, פוֹן זוֹן, אל תחמיץ את האושר שלך!”

הוא יצא, צועק ומנופף בידיו. ברגע זה ראה אותו רָקיטין יוצא והצביע עליו לאַליוֹשה.

“אָלֶכּסֵיי!” צעק האב אליו מרחוק כשגילה אותו, “עוד היום תעבור לגור אצלי, והבא גם את הכר והמזרן, ושלא יישאר לך זכר כאן.”

אַליוֹשה קפא במקומו והסתכל במעמד בשתיקה ובתשׂומת־לב. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' טיפס ועלה בינתיים לכרכרה, ואחריו, בלי לפנות לעֵבר אַליוֹשה ולומר לו שלום, רצה לעלות איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, שותק וזועף. אלא שברגע זה התרחש עוד מעמד ליצני שאין הדעת סובלת אותו, והוא שהשלים את האֶפּיזוֹדה. פתאום הופיע ליד כבש הכרכרה בעל־האחוזה מַקסימוֹב. בריצה בא כדי שלא לאחר. רָקיטין ואַליוֹשה ראו אותו ברוצו. כה נחפז, עד שמקוצר־רוח הציב את רגלו על הכבש בעוד רגלו של איוַן פיוֹדוֹרוביץ’ עומדת עליה, נאחז בדופן־הכרכרה וניסה לקפוץ פנימה.

“גם אני, גם אני אתכם!” קרא כשקפץ, צִחקק בעליזות, פניו מאושרות, מוכן לכול, “קחו גם אותי!”

“נוּ, האם לא אמרתי,” צהל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', “שהוא פוֹן זוֹן! שהוא פוֹן זוֹן אמיתי שקם לתחייה! כיצד ברחת משם? איזו פוֹנזוֹניוּת עשׂית שם, וכיצד יכולת לנטוש את הסעודה? הלוא דרוש לך מצח־נחושה. אני, יש לי מצח, אבל על המצח שלך אני מתפלא! קפוץ, קפוץ מהר! תן לו, וַניָה, יהיה שׂמח אצלנו. הוא ישכב כאן איכשהו ליד הרגליים. תשכב, פוֹן זוֹן? ואולי נסדר אותו על הדוכן, ליד הרכּב? קפוץ לדוכן, פוֹן זוֹן!”

אולם איוַן פיוֹדוֹרוביץ' שישב כבר במקומו, דחף פתאום בכל כוחו, בלי להשמיע הגה, בחזהו של מקסימוב, והוא הועף כדי שלוש אמות. אך מקרה הוא שלא נפל.

“סע!” צעק בכעס איוַן פיוֹדוֹרוביץ' אל הרכּב.

“נו, מה לך? מה לך? מדוע עשׂית לו כך?” פרץ פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', אבל הכרכרה כבר הפליגה. הבן לא ענה.

“כזה אתה!” אמר פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' לאחר שתיקה של שתי דקות, וליכסן מבט אל בנו, “הלוא אתה המצאת את עסק המנזר, אתה דיברת ואתה אישרת, ומדוע אתה כועס עכשיו?”

“די לטוּח דברי הבל, נוח קצת לפחות עכשיו,” פלט איוַן פיוֹדוֹרוביץ' בחומרה.

שוב שתק פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' שתי דקות.

“טוב היה ללגום עכשיו קוניאקוֹן,” אמר בחשיבות. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' לא הגיב.

“כשנגיע תשתה גם אתה.”

איוַן פיוֹדוֹרוביץ' שתק.

המתין פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' עוד שתי דקות.

“ובכל זאת אוציא את אַליוֹשקה מהמנזר, גם אם זה לא ינעם לך עד מאוד, קַרל פוֹן מוֹר הנכבד מאוד.”

איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' משך־כתפיים בבוז, הסב ראשו והסתכל בדרך. עד בואם הביתה לא דיברו.

ספר שלישי: התאוותנים    🔗

1: באגף־המשרתים

ביתו של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' קָרָמָזוב מרוחק היה מהעיר, עמד לא במרכזה אבל גם לא בעיבּורהּ. רעוע היה למדי, אך חיצוניותו נעימה: קומה אחת עם עליית־גג, צבעו אפור וגג־הפח אדום. אכן, עשׂוי היה לעמוד עוד זמן רב, והיה מרוּוָח ונוח למגורים. רבים היו בו הדִירים הקטנים, המחבואים והמדרגות המפתיעות. חולדות שרצו בבית, אולם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' לא כעס עליהן ממש: “בכל זאת, לא כל כך משעמם בערבים, כשאתה נשאר לבדך.” ואכן נוהג היה לשלח לקראת הלילה את המשרתים אל האגף שלהם, ונועל את עצמו בבית לכל הלילה. אגף זה עמד בחצר, היה מרוּוָח ובנוי היטב. באגף זה קבע פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' את המטבח, אף שהיה מטבח גם בבית: שׂנוא היה עליו ריח המטבח, והאוכל היה מובא אליו דרך החצר, בחורף ובקיץ. אכן נבנה הבית לצורכי משפחה גדולה, והיה אפשר לשכן בו אדונים ומשרתים פי־חמישה. אולם בתקופת הסיפור שלנו גרו בבית פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' ואיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, ובאגף־המשרתים גרו שלושה משרתים בלבד: הזקן גריגוֹרי, הזקנה מַרפָה, אשתו, והמשרת סמיֶרדיָקוֹב, צעיר למדי. עלי לספר בפירוט־יתר על שלושת המשרתים האלה. על הזקן גריגוֹרי וָסיליֶביץ’ קוּטוּזוֹב אמנם כבר סיפרנו בהרחבה. איש תקיף היה ובלתי־מתפשר, הצועד בעקשנות ובקו ישר אל מטרתו, אם רק מסיבות כלשהן (לעתים מדהימות בחוסר־ההיגיון שבהן) התייצבה לפניו כאמת בלתי־מעורערת. אפשר להכליל ולומר, שהיה איש ישר שאין לשחד אותו. אשתו, מַרפָה אִיגנַטיֶבנה, היתה נכנעת אמנם כל ימי חייה ללא־ערעור לרצון בעלה, אבל מיד לאחר שחרור־האיכרים, הפצירה בו לעזוב את פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', לנסוע למוסקבה ולפתוח שם במסחר כלשהו (סכום מסוים היה בידיהם). אולם גריגוֹרי החליט אז כי האשה אומרת דברי־הבל מפני שכל אשה אינה ישרה), ואסור להם לעזוב את אדונם, גם אם הוא כפי שהנו, “מפני שעכשיו זו חובתם”.

“האם את מבינה מה זו חובה?” שאל את מַרפה איגנַטיֶבנה.

“בעניין החובה אני מבינה מה זה, גריגוֹרי וַסיליֶביץ', אבל איזו חובה יש לנו להישאר כאן, את זאת לא אבין בכלל,” ענתה בתקיפות מַרפָה אִיגנַטיֶבנה.

“אז לא תביני, אבל כך יהיה. ומעכשיו תשתקי.”

וכך היה: הם לא עזבו, ופיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' קבע להם משכורת, לא גדולה, והיה משלם אותה. גריגוֹרי ידע, שהשפעתו על אדוניו עצומה. כך הרגיש וההרגשה היתה מוצדקת: הליצן הערמומי והעקשן, פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, היה בעל אופי תקיף “בכמה עניינים בחיים”, כפי שהיה אומר בעצמו, אך היה גם חלש־אופי למדי, לתמהונו, “בכמה ענייני־חיים אחרים”. הוא ידע באילו עניינים, ומרבים מהם חשש. בכמה ענייני־חיים נדרשה עירנות מרבית, וקשה היה לעמוד בהם בלי אדם נאמן, וגריגוֹרי היה נאמן מאין כמוהו. קרה כך, שבמרוצת חייו היה פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’ עלול לחטוף מכות, ומכות קשות, ותמיד חילץ אותו גריגוֹרי, אמנם כל פעם הטיף לו מוסר אחר כך. אולם מכות בלבד לא היו מרתיעות את פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘: היו גם מקרים מסוג גבוה יותר, עדינים ומורכבים, כשפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’ לא ידע אולי בעצמו להגדיר את הצורך הבלתי־רגיל באדם קרוב ונאמן, צורך שהיה מתחיל להרגיש בו בן־רגע, בלי להבין מדוע. המקרים היו כמעט חולניים: פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, המושחת ביותר בתאוותנותו, האכזר לפעמים כחֶרק מרושע, הרגיש פתאום, ברגעי שִכּרות, פחד בנפשו וזעזוע מוסרי, שהיתה להם, אפשר לומר, השפעה גופנית עליו. “במקרים האלה נשמתי כאילו מפרכסת בגרוני,” היה אומר לפעמים. ברגעים כאלה אהב שיימצא לידו, בקרבתו, ואפילו לא באותו חדר עצמו, אבל באגף, אדם מסור, תקיף, לגמרי לא כמוהו, לא נואף, הרואה אמנם את הפריצות המתרחשת כאן ויודע את כל סודותיה, אבל מרוב מסירות מרשה כל זה, אינו מתנגד, והעיקר – לא מגנה ולא מאיים בשום דבר בעולם הזה ובעולם הבא, ובשעת הדחק גם מגן עליו – מפני מי? מפני מישהו נעלם, אבל נורא ומסוכן. העיקר, שיימצא שם ויהי־מה אדם אחר, מכּר זה כבר כבר וידיד, שאפשר לקרוא לו ברגע של מצוקה, אולי רק כדי להסתכל בפניו, להחליף כמה מלים, אפילו צדדיות לגמרי, וכשההוא אינו אומר דבר, אינו כועס, יִרווח ללב, וכשכועס, נו, אז עצוב יותר. קרה (אמנם, לעתים רחוקות), שהלך פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’ לאגף להעיר את גריגוֹרי, כדי שיבוא אליו לרגע קל. כשבא האיש, דיבר עמו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' על הבלים גמורים ושילח אותו מיד, לפעמים גם בלגלוג קל ובבדיחה, ואז ירק, שכב לישון וישן שנת־ישרים. משהו מעין זה קרה לפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' גם עם בואו של אַליוֹשה. אַליוֹשה “פָּלח את לבו” בכך “שחי, ראה הכול ולא דן לכף חובה”. יתירה מזו, הוא הביא עמו משהו שלא נודע כמוהו: העדר גמור של בוז כלפיו, כלפי הזקן, ולהפך – מאור־פנים תמידי וקשר טבעי ותמים אליו, קשר שהוא ראוי לו כה מעט. כל זה היה בבחינת הפתעה גמורה לנַפקָן הזקן המופרָש ממשפחתו, שאהב עד אז רק את “היָרוּד”. כשהסתלק אַליוֹשה הודה בלבו, כי הבין משהו שסירב להבין עד אז.

כבר אמרתי בתחילת סיפורי, כי המשרת גריגוֹרי שנא את אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה, אשתו הראשונה של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' ואֵם בכורו, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, ולהפך, על האשה השנייה, המשובשת, סוֹפיה איוַנוֹבנה, הגן מפני האדון ומפני כל מי שהיה מעלה על דעתו לומר עליה מלה רעה או קלת־דעת. הסימפַּתיה שלו כלפי האומללה נהפכה בלבו למשהו קדוש, וגם לאחר עשׂרים שנה לא היה סובל אפילו רמז רע לגביה, יהיה האיש מי שיהיה, ומיד היה משיב למעליב כגמולו. לפי מראהו היה גריגוֹרי אדם קר ואומר־חשיבות, לא פטפטן, משמיע דברים בעלי־משקל, לא דברי קלות־דעת. וכן לא ניתן לברר ממבט ראשון: האם הוא אוהב את אשתו הענווה, הכנועה, אבל הוא אהב אותה באמת, והיא הבינה זאת, כמובן. מַרפה אִיגנַטיֶבנה זו לא היתה טפשה כלל, ואולי פקחית מבעלה, ולפחות נבונה יותר בענייני יומיום, אבל היתה צייתנית ללא טינה ורטינה מראשית נישׂואיהם, ואין ספק שכיבדה אותו על עליונותו הרוחנית. מעניין הדבר, שכל ימי חייהם מיעטו לדבר זה עם זה, ואולי דיברו רק על עניינים שוטפים וחיוניים. כולו גדלות וחשיבות, היה גריגוֹרי חושב על עסקיו ודאגותיו לבדו, ומַרפה אִיגנַטיֶבנה הבינה זה מכבר, שאין הוא זקוק לעצתה. היא הרגישה שבעלה מוקיר את שתיקתה ומכיר בשׂכלה. לא היה מכה אותה, להוציא פעם אחת, וגם אז הכה ביד קלה. בשנה הראשונה לנישׂואי אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה עם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’ כונסו באחד הימים נשות־הכפר והנערות, אז עדיין צמיתוֹת, לשירה ולריקודים בחצר האדונים. פתחו ב“באפָרים”, מַרפה אִיגנַטיֶבנה, אשה צעירה אז, קפצה לפני המקהלה ורקדה “רוּסקָיָה” בסגנון מיוחד, לא בסגנון הכפרי, כמו האיכרות, אלא כפי שרקדה היא כשהיתה נערת־חצר אצל המיאוּסוֹבים העשירים, ושׂיחקה בתיאטרון הביתי שלהם, ושם לימד את השחקנים לרקוד אמן־ריקודים שהוזמן ממוסקבה. גריגוֹרי ראה את אשתו רוקדת, וכששבו לבקתה כעבור שעה, מרט קצת את שׂערה ללמדה לקח. בזה תמו המכות, ולא נשנו כל ימי חייהם אפילו פעם אחת, וגם מַרפה אִיגנַטיֶבנה נדרה לא לרקוד עוד.

ילדים לא נתן להם אלוהים, נולד תינוק אחד וגם הוא מת. ניכר היה גריגוֹרי שהוא אוהב ילדים, וגם לא הסתיר את הדבר, לא התבייש לגלות אותו. כשברחה אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה, לקח אליו את דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' בן השלוש, וטיפל בו כמעט שנה, היה סורק את שׂערו בעצמו, ואפילו רוחץ אותו בגיגית. אחר כך טיפל גם באיוַן ובאַליוֹשה, וקיבל על כך סטירת לחי, כפי שכבר סיפרתי. ואילו תינוקו שלו שׂימח אותו בתקווה בלבד, בעוד מַרפה אִיגנַטיֶבנה הרה. אבל כשנולד, הכה את לבו בצער ובאימה. הצרה היא, שנולד התינוק ולו שש אצבעות. כשראה זאת גריגוֹרי נתקף דכאון עד כדי כך, שלא רק שתק עד יום הטבילה, אלא היה מסתלק גם לשתוק בגן. אביב היה, שלושה ימים עדר ערוגות בגינה ובגן־הירק. ביום השלישי הגיעה השעה לטבול את התינוק. עד שעה זו כבר עלה משהו בדעתו של גריגורי. כשנכנס לבקתה, שהתאספו בה כלי־הקודש והאורחים, ולבסוף גם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', שבא לשמש סנדק, הודיע פתאום גריגוֹרי, כי את התינוק “אין צורך לטבול” – הוא הנמיך את קולו, לא הִרבה דברים, סינן מלים בודדות מפיו, ונתן מבט אטום ונוקב בכומר.

“מדוע?” שאל הכומר בתמיהה עליזה.

“מפני שזה… דרָקוֹן…” מלמל גריגורי.

“מה זאת אומרת דרָקוֹן? איזה דרָקון?”

שתק קצת גריגוֹרי.

“קרה איזה ערבוב בטבע…” אמר בשׂפה רפה אבל בבטחון, וכפי הנראה לא רצה להוסיף.

כולם צחקו קצת וטבלו, כמובן, את התינוק. ליד אגן־הטבילה התפלל גריגוֹרי בדבֵקות, אבל את דעתו על הרך הנולד לא שינה. אמנם, הוא לא הפריע, אך לא הסתכל בתינוק החולני בכל השבועיים של חייו, לא הביט אפילו לעברו ועל פי רוב הסתלק מהבקתה. אבל כעבור שבועיים, כשמת התינוק בדלקת הרירית, השכיב אותו בעצם ידיו בארון הקטן, הסתכל בו ביגון עמוק, וכאשר סתמו את הקבר הקטן, הלא־עמוק, כרע על ברכיו והחווה קידה עמוקה לקבר. שנים רבות אחר כך לא היה מזכיר את התינוק, וגם מַרפה אִיגנַטיֶבנה לא הזכירה את הילד בנוכחות בעלה, וכשנזדמן לה לדבר על “הילדון” שלה, דיברה בלחש, גם שלא בנוכחותו של גריגוֹרי וָסיליֶביץ'. לדברי מַרפה אִיגנַטיֶבנה הוא התחיל לעסוק מיד לאחר הקבורה ב“אלוהות”, קרא על חיי הקדושים, קריאה דמומה וביחידות, מרכיב את משקפיו הגדולים העגולים במסגרת־כסף. לעתים רחוקות קרא בקול, אולי רק בימי הצום הגדול. הוא אהב את ספר איוב, השׂיג באיזה מקום את ספר האִמרות והדרָשות של “אבינו, אי האלוהים איסַק סְפּירין”, קרא בו בעקשנות, שנים רבות, כמעט שלא הבין בו דבר, ואולי משום כל העריך ביותר את הספר ואהב אותו. בזמן האחרון שמע על הכת המיסטית “חְליסטוֹבשצִ’ינה” וניסה להבין את התורה, שכן נזדמנה אפשרות כזאת בשכנות, והוא הזדעזע אבל נמנע מקבלת האמונה החדשה. למדנותו בענייני ה“אלוהות” העלתה על פניו תוספת של חשיבות.

ייתכן שנטה למיסטיציזם. והנה, כאילו להכעיס, בא לעולם תינוקו בעל שש האצבעות ומותו נזדמן עם מקרה אחר, משונה, מפתיע ומקורי, שטָבע “חותם” בנפשו, כפי שהתבטא פעם אחת אחר כך. ביום שנקבר התינוק בעל שש־האצבעות, התעוררה מַרפה אִיגנַטיֶבנה בלילה ושמעה מעין בכי של תינוק שבא לעולם. נבהלה והעירה את בעלה. הוא הקשיב, כי קרוב לוודאי שמישהו נאנח, ''כאילו אשה". הוא קם והתלבש. היה ליל מאי חם למדי. כשיצא למרפסת, שמע ברור, כי האנחות באות מהגן. אולם שער הגן שבחצר היה ננעל ללילה, ולא היתה כל כניסה לגן מלבד זו, שכן הוא מוקף גדר גבוהה ואיתנה. שב גריגוֹרי לביתו, הדליק פנס, לקח מפתח, ובלי לשׂים לב לפחד ההיסטֶרי של אשתו, שהוסיפה לטעון שהיא שומעת בכי של תינוק, ובוודאי התינוק שלה הוא הבוכה וקורא לה, הלך בשתיקה לגן. כאן שמע ברור, כי האנחות באות מבית־המרחץ הקטן שלהם העומד בגן, לא הרחק מהפשפָּש. כשפתח את דלת בית־המרחץ ראה משהו שהקפיא אותו במקומו: המטומטמת העירונית ששוטטה ברחובות ונודעה לעיר בכינוי ליזָוֶטה סמיֶרדיַשצָ’יָה (המסריחה) נכנסה לבית־המרחץ וזה עתה ילדה תינוק. התינוק שכב לידה, ואילו היא גססה. דבר לא אמרה, ולו משום כך שלא ידעה לדבר. כל זה ראוי לברר בנפרד.

2: ליזָוֶטה סמיֶרדיַשצָ’יָה

היתה כאן נסיבה, שזיעזעה עמוקות את גריגוֹרי, וחיזקה בו סופית חשד קודם, לא נעים ומעורר סלידה. ליזָוֶטה סמיֶרדיַשצָ’יָה זו היתה בחורה נמוכת־קומה, “שתי אמות ומשהו”, כפי שאמרו בחיבה לאחר מותה הזקנות האדוקות בעיר הקטנה שלנו. פני בת העשׂרים, בריאות, רחבות, ורודות, היו אוויליות לגמרי. מבט עיניה קופא ולא נעים, אבל צייתן. תמיד, בקיץ ובחורף, התהלכה יחפה, ולבושה כתונת־קנבוס בלבד. שׂערה כמעט שחור, עבות מאוד, מסולסל כפרוות־איִל, ונראה ככובע גדול. תמיד היה השׂיער מעופר, מרופש, דבקו בו עלים, קסמים, שבבי־עץ, מפני שישנה תמיד על האדמה ובבוץ. אביה איליָה, עירוני חולה, חסר־בית, שירד מנכסיו, היה מרבה לשתות, וגר כבר שנים רבות כפועל אצל בעל־בית אמיד, גם הוא מהעירוניים שלנו. אמהּ של ליזָוֶטה מתה זה כבר. איליָה החולה והזועם תמיד היה מכה את ליזָוֶטה באכזריות עם שובה הביתה. אך היא מיעטה לבוא, שכן אכלה לחם חסד בכל העיר, בבחינת שוֹטה־עבד־האלוהים. בעל־הבית של איליָה, איליָה עצמו ורבים מבני־העיר הרחמנים, ביִחוד מבין הסוחרים והסוחרות, ניסו לא אחת להלביש את ליזָוֶטה בצורה מהוגנת יותר, כדי שלא תתהלך בכותנתה לעורה. בחורף הלבישו אותה פרוות־כבשׂים והנעילו מגפיים. כרגיל היתה מניחה להלביש אותה ללא־התנגדות, אך מיד הלכה לאיזה מקום, על פי רוב אל מדרגות־הכנסייה הגדולה, פשטה את כל המתנות – מטפחת, חצאית, פרווה, מגפיים – השאירה כל זה שם והסתלקה יחפה, כותונתה לעורה. פעם אחת בא הגוּבֶּרנָטוֹר החדש שלנו לסייר בעירנו הקטנה, ומיטב רגשותיו נפגעו מאוד למראה ליזָוֶטה, ואף על פי שהבין כי “שוטה” היא, וכך גם נאמר לו, הביע דעתו, כי בחורה צעירה המתהלכת כשכותונת בלבד לבשׂרה פוגעת בטעם הטוב, ועל כן יש לחסל תופעה זו. אבל הגוּבֶּרנָטוֹר נסע לו, ואת ליזָוֶטה הניחו לנפשה. לבסוף מת אביה, ובכך אף נתחבבה היתומה על אדוקי העיר. כביכול אהבו אותה הכול, אפילו הפרחחים לא הרגיזו אותה ולא פגעו בה, והלוא הפרחחים שלנו, בעיקר תלמידי בית־הספר, חבורה חצופה הם. נוהגת היתה להיכנס לבתי זרים ואיש לא גירש אותה, להפך, האיר לה פנים ונתן פרוטה. לאחר שקיבלה את הפרוטה, הלכה מיד שלשלה אותה בקופסת־צדקה, של כנסייה או של בית־סוהר. כשקיבלה בשוק כעך או לחמניה, נתנה אותם מיד לילד הראשון שתפגוש בדרכה, ולפעמים עצרה גברת מן העשירות ביותר והעניקה לה את המתנה. הגברות היו מקבלות מידה, אפילו בשׂמחה. היא ניזונה רק בלחם שחור ובמים. היתה נכנסת לפעמים לחנות עשירה ויושבת, וסביבה סחורה יקרה, כסף גלוי, אין הבעלים נזהרים מפניה, הם יודעים שאפילו ישאירו מתוך שכחה אלפים על השולחן, לא תיקח גם פרוטה. לכנסייה נכנסה לעתים רחוקות, והיתה ישנה או על מדרגות־הכנסייה או שהיתה מטפסת ועוברת גדר־קלועה (עד היום עוד רבות אצלנו הגדרות הקלועות במקום גדרות רגילות) אל גנו של מישהו. הביתה, זאת אומרת לבית הבעלים שגר אצלם אביה, היתה באה אחת לשבוע. בחורף באה כל יום. אבל רק לקראת הלילה, ולנה בפרוזדור או ברפת. אנשים התפלאו שהיא עומדת באורח־חיים כזה, אלא שגופה כבר הסכין לכך. נמוכת־קומה היתה, אבל מבנה־גופה חזק למעלה מהרגיל. היו גם אצלנו כמה אדונים שטענו, כי כך היא נוהגת מתוך גאווה, אך הדבר לא נתקבל על הדעת: לדבּר לא ידעה כלל, ורק לפעמים היתה מניעה את הלשון וגועה משהו – היכן כאן גאווה? פעם אחת (זה כבר היה הדבר), בליל ספטמבר בהיר וחם לאור ירח מלא בשעה מאוחרת למדי לפי מנהגי המקום, שבה מן המועדון בסמטאות השקטות, “האחוריות”, חבורה שתויה של אדונים הוללים, בני־חיִל, חמישה או ששה מהם. משני עברי הסמטה עמדו גדרות־קלועות, ומאחוריהן הגנים הצמודים לבתים. הסִמטה הוליכה אל הגשרון מעל לשלולית הארוכה והמסריחה שלנו, שלפעמים מכנים אותה אצלנו נחל. ליד הגדר־הקלועה, בסרפד ובלַפָּה, גילו אנשי החבורה שלנו את ליזָוֶטה הישֵנה. האדונים השתויים נעצרו לידה בקול צחוק גדול והתחילו לנבל את פיהם. על דעתו של בן־אדונים אחד עלתה פתאום מחשבה פרועה ביותר על נושׂא מופרך: “האם אפשר שמישהו, יהיה אשר יהיה, יראה בחיה זו אשה, אפילו ברגע זה” וכו' וכו‘. הכול החליטו בסלידה גאה, שאי־אפשר. אבל בחבורה זו הזדמן גם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, והוא פרץ והחליט, שאפשר לראות בה אשה, אפילו במידה רבה, ויש כאן משהו פּיקַנטי במיוחד, וכיוצא בזה. אמת נכון הדבר, כי בימים ההם היה טורח מאוד לבסס את מעמדו כליצן, אהב לקפוץ בראש ולשׂמח את לב האדונים, כביכול הוא שווה־ערך להם, אך למעשׂה היה בעיניהם שפל וגס־רוח. הדבר קרה בימים כשהגיעה מפֶּטֶרבּוּרג הידיעה על מות אשתו הראשונה, אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה, ואילו הוא, סרט־אבֵלות על מגבעתו, שתה והתהולל עד כדי כך, שמראהו היה מרגיז בעיר אפילו את הפרוּצים ביותר. החבורה צחקה, כמובן, לדעה המפתיעה. אחד ממהחבורה התחיל אפילו להסית את פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' למעשׂה, אך השאר הגבירו את יריקותיהם, אמנם תוך עליזות גדולה, ולבסוף הלכו לדרכם. לימים היה פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' נשבע שגם הוא הסתלק עם כל השאר. יתכן, כי כך היה, אין איש יודע זאת אל נכון וגם לא יידע, אולם כעבור חמישה או ששה חודשים התחילו מרננים בעיר בזעם כֵּן, כי ליזָוֶטה הרה, ושאלו וחקרו: מי חטא, מי עשׂה את העוול? והנה פשטה בעיר שמועה נוראה, כי הפוגע הוא אותו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘. מה מקור השמועה? מחבורת הוללים זו נשאר בזמן ההוא משתתף אחד בלבד, איש בגיל־העמידה ויועץ־אזרחי נכבד, בעל משפחה ובנות מבוגרות, שלא היה מפיץ שמועה כזאת, גם אם היו לה רגליים. שאר המשתתפים, כחמישה, נסעו איש־איש לעֶברו. אבל השמועה הצביעה במפורש על פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, והמשיכה בזה. ודאי שהמואשם לא קם לחלוק על השמועה: הן לא יענה לסוחרים זעירים ולקרתנים. גא היה בימים ההם והיה משׂוחח רק בחבורה שלו, פקידים ואצילים, שהיה משׂמח אותם כל כך. בזמן ההוא התייצב גריגורי במרץ, בכל כוחו, לימין אדוניו, ולא זו בלבד שהגן עליו מפני שמועות אלו, אלא פתח גם בוויכוח ובגידופים בהגנה עליו, והצליח לשכנע רבים. “היא עצמה, השפָלה, אשמה,” היה אומר בבטחון, והפוגע הוא “קַרפּ עם הרובה” (כך כינו בעיר אסיר מטיל־אימה, שנמלט מבית־הסוהר של הגוּבֶּרנִיָה וגר בחשאי בעירנו). ניחוש זה התקבל על הדעת, את קַרפּ זכרו, שכן באותם לילות עצמם, סמוך לסתיו, שוטט בעיר ושדד שלושה אנשים. אולם המקרה והשמועות לא זו בלבד שלא גרעו מאהדת הכלל לשוטה המסכנה, אלא הביאו אפילו להגברת הטיפול והשמירה עליה. הסוחרת קוֹנדרַטיֶבה, אלמנה אמידה, אספה את ליזָוֶטה אליה כבר בסוף אפריל, והתכוונה לא להניח לה לצאת עד הלידה. שמרו אותה בשבע עיניים. אולם על אף כל הערנות חמקה ליזָוֶטה ביום האחרון מבית קוֹנדרַטיֶבה ונתגלתה בגן של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘. כיצד טיפסה אשה במצבה ועברה את הגדר הגבוהה והאיתנה, דבר זה נשאר בבחינת חידה. אלה אמרו ש“העבירו” אותה, אחרים אמרו ש“הועברה מעצמה” – קרוב לוודאי, שהכול התרחש בצורה מחוכמת אבל טבעית, וליזָוֶטה, שידעה לטפס על גדרות אל גנים זרים כדי ללון בהם, טיפסה גם על הגדר של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, וקפצה ממנה למרות מצבה, אף שוַדאי הזיקה לעצמה. עתה רץ גריגוֹרי אל מַרפה איגנַטיֶבנה ושלח אותה לעזור לליזָוֶטה, ואילו הוא רץ אל מיילדת זקנה מן העירונים, שגרה בקרבת מקום. התינוק נִצל, אבל ליזָוֶטה מתה עם שחר. לקח גריגוֹרי את התינוק, הביא אותו לביתו, הושיב את אשתו, השכיב את התינוק בחיקה סמוך לשדיה ואמר: “תינוק־יתום מתנת אלוהים קרוב הוא לכולם, ולי ולך הוא קרוב זה כבר. הקטן המנוח שלנו שלח אותו אלינו, מוצאו מבן־שׂטן וצדֶקת. האכילי אותו ואל תבכי עוד.” אמנם גידלה מַרפה אינגנַטיֶבנה את הילד. הטבילו אותו וקראו בשם פָּוֶל, וללא־הוראה התחילו הכול מכנים אותו פָּוֶל פיוֹדוֹרוֹביץ‘. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’ לא מחה והעניין אף שעשע אותו, גם אם הוסיף להתכחש לאבהוּת בכל כוחו. החלטתו להביא את האֲסופי אל ביתו מצאה חן בעיני העיר. לבסוף המציא פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' גם שם־משפחה לאסוּפי: סמיֶרדיָקוֹב, על פי כינויה של אמו, ליזָוֶטה סמיֶרדיַשצָ’יָה. וכך היה סמיֶרדיָקוֹב זה למשרתו השני של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', ולקראת ראשית סיפורנו התגורר באגף, יחד עם הזקן גריגוֹרי והזקנה מַרפה. הוא שימש טבח. ראוי היה עד מאוד לספר עליו קצת, אלא שחושש אני להעסיק זמן רב את דעת הקורא שלי במשרתים כה פשוטים, ועל כן אני עובר להמשך סיפורי, בתקווה, כי הידיעות על סמיֶרדיָקוֹב יופיעו מאליהן במהלך הסיפור.

3: וידויו של לב לוהט. שירים.

כששמע אַליוֹשה את הפקודה, שצעק אליו אביו מהכרכרה כשנסע מהמנזר, עמד זמן מה במקומו והשתומם מאוד. הוא לא עמד כמי שכפָאוֹ שֵד, משהו כזה לא היה קורה לו. להפך, על אף החרדה הספיק מיד לסור למטבחו של ראש־המנזר ולהיוודע מה עולל אביו שם למעלה. אחר כך יצא לדרך, בתקווה שבהליכה העירה יספיק לפתור איכשהו את הבעיה המטרידה אותו. אומר מראש: הוא לא חשש כלל מפני צעקות האב והפקודה לשוב הביתה “עם הכרים והמזרן”. יפה הבין, כי הפקודה לעבור, בקול רם ובצעקת־ראווה כזאת, ניתנה מתוך “התלהבות”, וכפי שאומרים, למען הרושם היפה, בדומה לאחד העירוניים בעירם שהגזים בשתייה ביום־ההולדת שלו, זה לא כבר, ובנוכחות האחרים, מכעס על שאין נותנים לו עוד ווֹדקה, התחיל לנפץ את הכלים שלו, לקרוע את בגדיו ואת בגדי אשתו, לשבור את רהיטיו, ולבסוף לנפץ את השמָשות, וכל זה למען הרושם היפה: משהו בדומה לכך קרה עכשיו לאביו. מובן מאליו, כי למחרת הצטער האיש שהתפכח על הספלים והצלחות שנופצו. אַליוֹשה ידע, כי למחרת יניח לו אביו לשוב אל המנזר, אולי יניח לו לשוב עוד היום. כן ידע ברור, כי אביו עלול לפגוע, אבל בו לא יפגע. בטוח היה אַליוֹשה, כי גם בכל העולם לא ירצה איש לפגוע בו, ולא רק שלא ירצה אלא גם לא יוכל. בכך ראה אַליוֹשה אַקסיוֹמה, שכוחה עומד לה תמיד, ואין חולק עליה, וכך צעד קדימה ללא כל היסוס.

ברגע זה הסעיר אותו חשש אחר, מסוג שונה לגמרי, אבל מענה יותר, עד כדי כך שלא היה יכול להגדירו, והוא חשש מפני אשה, קָתֶרינה איוַנוֹבנה, שהפצירה בו בתקיפות כזאת, בפתק שנמסר לו קודם לכן בידי הגברת חוֹחלָקוֹבה, לבוא אליה לשם משהו. דרישה זו, וההכרח ללכת לשם ויהי־מה, הביאו מיד בלבו הרגשה מענה, וכל הבוקר, ככל שנתארך הזמן, כן הכאיבה לו הרגשה זו יותר־ויותר, למרות כל ההתרחשויות והמאורעות שבאו אחר כך במנזר, ועכשיו אצל ראש־המנזר, וכל השאר. הוא לא חשש מפני שלא ידע על מה תדבר אתו ומה יענה לה. ולא מהאשה שבה פחד: הוא הכיר, אמנם, את הנשים מעט, אף על פי כן חי כל ימיו, מהילדות ועד המנזר, רק בחברתן. הוא פחד מפני אשה זו, דווקא מפני קָתֶרינה איוַנוֹבנה. הוא פחד ממנה משעה שראה אותה לראשונה. ובסך הכול ראה אותה פעם או פעמיים, אפילו שלוש, ופעם אחת גם אמר לה במקרה מלים אחדות. הוא זכר אותה כצעירה יפה, גאה, ושתלטנית. אך לא יופיה הטריד אותו, אלא משהו אחר. דווקא חוסר־הפשר לפחדו הגביר בו עכשיו את הפחד. כוונותיה של צעירה זו היו נאצלות ביותר, הוא ידע זאת. היא שאפה להציל את אחיו דְמיטרי, שחטא כבר כלפיה, ושאפה לכך מתוך גדולת־נפש בלבד. והנה, אף שנבצר ממנו שלא להכיר ברגשות הנפלאים והנדיבים האלה, ושלא להודות בצדקתם, היתה צינה תוקפת את גבו ככל שקרב אל ביתה.

הוא הבין, שלא ימצא בביתה את אחיו איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', הקרוב אליה כל כך: כפי הנראה, האח איוַן נמצא עתה בחברת האב. ברור עוד יותר שלא ימצא שם את דְמיטרי, ולבו אמר לו מדוע. ואם כן, ישׂוחחו ביחידות. מאוד היה רוצה לראות לפני שׂיחה גורלית זו את אחיו דְמיטרי, לסור אליו עתה. בלי להראות לו את המכתב, היה יכול ודאי להחליף עמו דברים. אולם דירת דְמיטרי רחוקה, ובוודאי איננו בבית. עמד רגע במקומו והחליט סופית. צילב את עצמו בתנועה רגילה וחטופה, חייך אל משהו ופנה בצעד איתן אל הגברת הנוראה שלו.

ביתה היה מוכּר לו. אילו הלך ברחוב בּוֹלשָיָה, ואחר כך דרך הכיכר וכן הלאה, היה המרחק רב. עירנו הקטנה מפוזרת מאוד, והמרחקים בה גדולים למדי. וכן המתין לו אבא, ואולי עוד לא הספיק לשכוח את פקודתו, ועלול הוא להיתפס לגחמוֹת שלו, ועל כן ראוי להזדרז ולהספיק להגיע לכאן ולכאן, משיקולים אלה החליט לקַצר דרך, לעבור מאחורי החצרות, ומסלולים אלה היו מוכּרים לו כחמש אצבעותיו. לעבור מאחורי החצרות פירושו ללכת כמעט ללא דרכים, ליד גדרות שוממות, לטפס על גדרות, לעקוף חצרות זרות, מפני שהכול הכירו אותו ואמרו לו שלום. בדרך זו קיצר את המרחק במחצית. במקום אחד נאלץ לעבור סמוך לבית אביו, ליד הגן הגובל עם גנו של אביו, גן שהקיף בית קטן בעל ארבעה חלונות, רעוע ונוטה על צדו. בעלת הבית הקטן היתה, ככל הידוע לאַליוֹשה, זקנה עירונית פיסחת, והיא גרה בו עם בתה, לשעבר חדרנית יודעת־נימוסים בעיר־הבירה, ששירתה עדיין זה לא כבר בבתי־גנרלים, אבל לפני כשנה שבה הביתה בגלל מחלת האם הזקנה, והיתה מתגנדרת בשמלות נהדרות. זקנה זו ובתה הגיעו לעוני נורא, אפילו הלכו יום־יום אל מטבחו של שכנם, פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', לקבל מרק ולחם. מַרפה איגנַטיֶבנה מזגה להם ברצון. אבל הבת, שבאה לקחת מרק, לא מכרה אפילו אחת משׂמלותיה, ואחת מהן היתה בעלת שובל ארוך מאוד. פרט אחרון זה נודע לאַליוֹשה, וכמובן, בדרך מקרה, מפי ידידו רָקיטין, היודע על כל המתרחש בעיר, ומשנודע לו פרט זה, נשכח, כמובן, מיד. כשהגיע עכשיו אל הגן של השכנה, נזכר דווקא בשובל, זקף את ראשו המורכן והמהורהר ו… נקלע לפגישה מפתיעה ביותר.

מעֵבר לגדר בגן השכן עמד על איזו הגבהה אחיו, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', הבליט את פלג גופו העליון ועשׂה לו סימנים נמרצים בידיים, קרא לו אליו, וחשש לא רק לצעוק אלא לומר מלה בקול רם, שלא ישמע מישהו. אַליוֹשה ניגש בריצה אל הגדר.

“טוב שהסתכלת לעברי, שכן כמעט צעקתי אליך,” לחש בחפזון ובשׂמחה דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'. “טפס הנה! מהר! מה נחמד שבאת. כרגע חשבתי עליך…”

גם אַליוֹשה שׂמח אבל לא ידע כיצד יעבור את הגדר. ביד אדירה תפס מיטיָה במרפקו של אַליוֹשה, ועזר לו לטפס ולקפוץ. אַליוֹשה אסף את שולי הגלימה ועבר בזריזות של פרחח עירוני יחפן.

“עתה נזוז, בוא!…” נפלטה לחישה נלהבת מפי מיטיָה.

“לאן?” לחש גם אַליוֹשה, הסתכל לכל הצדדים וראה שהוא נמצא בגן שאין בו איש מלבד שניהם. הגן היה קטן, אבל בית בעלי־הבית היה מרוחק מהם כחמישים צעד. “הרי אין כאן איש, למה אתה לוחש?”

“למה אני לוחש? לכל הרוחות,” צעק פתאום דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' במלוא קולו, “למה אני לוחש? הנה אתה רואה כיצד מתרחש בלבול בטבע. אני נמצא כאן בחשאי, ואורב בחשאי. הסבר יבוא, אבל מאחר שידעתי שיש כאן סוד, התחלתי לדבר בסודיות ולחשתי כטיפש, שאין בכך צורך כלל. בוא! לשם! ועד שנבוא לשם, שתוק. לנשק אותך אני רוצה!”

תהילה לגבוה בעולם,

תהילה לנַעלה שבִּי!..

לפני בואך ישבתי כאן וחזרתי על שורות אלו…"

שטח הגן היה דֶסיָטינה¹³ בקירוב, ואולי גדול קצת יותר, אבל נטוע רק ליד הגדרות, בארבע הצלעות – עצי תפוח, דולֶב, לִבנֶה. אמצע הגן היה אפָר, ובקיץ קצרו בו כמה פּוּדים שחת. באביב היתה בעלת־הבית משׂכירה את הגן תמורת רובלים אחדים. היו גם כמה ערוגות של פטל, עַכְּבית, ענבי־שועל, גם הן ליד הגדרות. ערוגות־הירק היו ליד הבית, והוכנו, כנראה, זה לא כבר. דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' הוליך את האורח לפינה בגן המרוחקת מהבית. שם, בין תרזות צפופות ושׂיחים זקנים של ענבי־שועל, דַמדמָנית, גַלמוּש ולילָך, נתגלתה חורבה של סוכה ירוקה, עתיקה, שהשחירה ונתעקמה, קירותיה עשויים רשת־פּסִיסִים, אבל הגג שלה שלם והיא יכולה עדיין לשמש מחסה מגשם. אין יודע מתי נבנתה הסוכה, אך לפי המסוֹרה נקנתה לפני חמישים שנה על ידי בעל־הבית אז, אלכסנדר קַרלוֹביץ פוֹן שמידט, סגן־אלוף בדימוס. אלא שכולה בלויה, לוחות הרצפה מרקיבים ומתנדנדים, וריח טַחב נודף מהעץ. רגלי שולחן העץ הירוק בסוכה היו נעוצות באדמה, ומסביבו עמדו ספסלים ירוקים גם הם, שעדיין אפשר לשבת עליהם. אַליוֹשה הבחין מיד בהתלהבותו של האח, אבל כשנכנס לסוכה ראה על השולחן מחצית בקבוק קוֹניאק וכוסית.

“קוֹניאק!” פרץ מיטיה בצחוק, "ואתה כבר מביט: ‘שוב הוא משתכר’? אל תאמין בחזיונות־תעתועים.

לאספסוף ריק וכוזב אל תאמין,

וספקותיךָ שְכַח…

איני משתכר אלא ‘מלקלק’, כפי שאומר החזיר שלך רָקיטין, שיהיה יועץ־אזרחי ותמיד יגיד ‘אני מלקלק’. שב. הייתי מאמץ אותך, אַליוֹשקה, אל החזה כדי למעוֹך אותך, כי בכל העולם… ממש… מ־מ־ש… (הָבֵן! הָבֵן!) אני אוהב אותך בלבד!"

הוא אמר את המשפט האחרון במעין טירוף.

“אותך בלבד ועוד אחת ‘שפלה’, שהתאהבתי בה, וזה סופי. אולם להתאהב אין פירושו לאהוב. אפשר להתאהב גם כשאתה שׂונא. זכור! בינתיים אני מדבר בעליזות. שב כאן אל השולחן, ואני אשב לידך מהצד, ואביט אליך ואדבר. ואתה תשתוק ואני אדבר בלי הרף, כי הגיע הזמן. אגב, החלטתי שכדאי לדבר בשקט, מפני שכאן… כאן עלולות להתגלות אוזניים שאינן צפויות כלל. הכול אסביר, כפי שנאמר: המשך יבוא. מדוע יצא לבי אליך, מדוע השתוקקתי שתבוא, בכל הימים האלה וגם עכשיו? (לפני חמישה ימים השלכתי עוגן כאן). כל הימים האלה? מפני שלך בלבד אומר הכול, מפני שדרוש לומר, מפני שאתה דרוש, מפני שמחר אצנח מהעננים, מפני שמחר יסתיימו החיים ויתחילו. האם חווית פעם, האם ראית פעם בחלום כיצד נופלים מההר לבור? ובכן, עכשיו אני צונח לא בחלום. ואיני מפחד, וגם אתה אל תפחד, זאת אומרת, אני מפחד, אבל מתוק לי. זאת אומרת, לא מתוק, אבל התפעלות… לכל הרוחות, היינו הך, יהיה מה שיהיה! רוח אמיצה, רוח חלשה, רוח נשית – יהיה מה שיהיה! נשבח את הטבע: אתה רואה מה רב אור השמש, והשמים מה צחים, והעלים כולם ירוקים, עדיין הקיץ בעיצומו, השעה ארבע אחרי־הצהריים, דממה! לאן הלכת?”

“הלכתי אל אבא, ולפני כן רציתי להיכנס אל קָתֶרינה איוַנוֹבנה.”

“אליה ואל אבא! או־ו! איך נזדמנו הדברים יחדיו! כי למה קראתי לך, למה רציתי בך, למה נמשכתי והשתוקקתי אליך בכל פיתולי נפשי ואפילו בצלעותי? דווקא כדי לשלוח אותך אל אבא בשמי, ואחר כך אליה, אל קָתֶרינה איוַנוֹבנה, ובכך לסיים את הקשר עמה וגם עם אבא. יכולתי לשלוח כל אדם, אבל היה לי צורך לשלוח מלאך. והנה אתה הולך בעצמך אליה ואל אבא.”

“באמת רצית לשלוח אותי?” פרצו הדברים מפי אַליוֹשה כשפניו מיוּסרות.

“חכה, ידעת זאת. ואני רואה, כי הבינות הכול מיד, אבל שתוק, בינתיים שתוק. אל תרחם ואל תבכה!”

קם דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', התהרהר, הצמיד אצבע למצח.

“היא קראה לך, היא כתבה לך מכתב או משהו, ועל כן הלכת אליה, שאם לא כן, האם היית הולך?”

“הנה הפתק,” אַליוֹשה שלף אותו מהכיס. מיטיָה קרא אותו בחטף.

“והלכת מאחורי החצרות! אֵלים שלי! אני מודה לכם על שהדרכתם אותו ללכת מאחורי החצרות, והוא נפל לידי כדג הזהב לידיו של הדייג הזקן השוטה שבאגדה. שמע, אַליוֹשה, שמע אחי. עכשיו אני מתכוון לומר הכול. הלוא הכרח הוא לומר לפחות למישהו. למלאך בשמים כבר אמרתי, ואם כן יש לומר גם למלאך שעל האדמה. אתה מלאך על האדמה. אתה תשמע, אתה תשפוט ואתה תסלח… והוא הדבר הדרוש לי, שיסלח לי מישהו הגבוה ממני. הקשב: אם שני יצורים ניתקים פתאום מכל הארציוּת וטסים אל הבלתי־שָכיח, או, לפחות, אחד מהם הוא הטס, ולפני כן, במעופו או מול אבדנו, הוא בא אל זולתו ואומר: עשׂה למעני כך וכך, משהו שאין מבקשים מאיש לעולם, אבל אפשר לבקש אותו על ערשׂ־דווי – האם לא יעשׂה זאת האיש ההוא… אם הוא ידיד, אם הוא אח?”

“אעשׂה, אבל אמור מה, ואמור מהר,” אמר אַליוֹשה.

"מהר… כך… אל תמהר, אַליוֹשה: אתה ממהר ודואג. אין טעם למהר עכשיו. העולם פנה עכשיו לרחוב חדש. חבל, אַליוֹשה, שלא הגעת במחשבתך אל ההתפעלות. אגב, מה אני אומר לו? הלוא אתה עצמך לא הגעת לשם במחשבתך! מה אני אומר, גולם שכמותי:

היה, אדם, אציל־נפש!

של מי השיר?"

החליט אַליוֹשה להמתין. הוא הבין, שכל עסקיו מצויים אולי דווקא כאן. מיטיָה התהרהר לרגע קל, מרפקו על השולחן וראשו נשען על כף ידו. שניהם שתקו.

“ליוֹשָה,” אמר מיטיָה. "אתה היחיד שלא תצחק. הייתי רוצה להתחיל… בווידוי שלי… בהימנון לשׂמחה של שילֶר: An die Freude.¹⁴ גרמנית איני יודע, אבל ידוע לי, כיAn die Freude זה השם. ואל תחשוב, כי משיכרות אני מפטפט. כלל לא משיכרות. קוֹניאק הוא קוֹניאק, אבל לי דרושים שני בקבוקים כדי להשתכר, –

וסילֶנוּס סמוּק־פנים

על החמור אשר מָעד…

ואני גם רבע הבקבוק לא שתיתי, ואיני סילֶנוּס. לא סילֶנוּס אבל סילוֹן, כי החלטה נצחית החלטתי. סלח לי על החידוד הלשוני, דברים רבים עליך לסלוח לי היום, ולא חידוד לשוני בלבד. אל תדאג, איני מורֵח כלום, אני מדבר לעניין ומיד אשוב לעניין. לא אמשוך, ואגיד. חכה, איך נאמר שם…"

זקף ראשו, התהרהר ופתח בהתלהבות:

נפחד, עירום ופרא הסתתר

הטְרוֹגלוֹדיט במערות־הסלע,

בַשׂדות שוטט הנווד

והפך אותם לשממה.

חנית וקשת בידו

רץ הצייד ביערות…

אוי למי שפלטו אותו גלים

אל חופים עוינים.

מפסגות אוֹלימפּוּס ירדה

צֶרֶס לחפשׂ את עקבות

פּרוֹזֶרפּינה החטופה:

פרא רובץ לפניה העולם.

לא קורת־גג, לא כיבוד

מוצאת לה האֵלה שם.

ועל הכבוד לאֵלים

לא יעיד עוד מקדש.

פרי השדה ואשכולות מתוקים

לא יבריקו במשתה.

ורק שׂרידי גופות עשֵנים

על מזבחות הדמים.

ולכל אשר תשלח צֶרֶס

את מבטיה העצובים,

תראה את האדם

בהשפלתו העמוקה."

התייפחויות פרצו מחזהו של מיטיָה. הוא תפס את אַליוֹשה בידו:

"ידיד, ידיד, מושפל, מושפל גם עכשיו. סבל רב מאוד על האדם לשׂאת עלי אדמות, רבות מאוד צרותיו! אל תחשוב שאני רק גס־רוח בדרגת קצין, השותה קוֹניאק ונואף. אני, אחי שלי, חושב רק על כך, על אותו אדם מושפל, אם איני משקר. יעזור לי עתה אלוהים לא לשקר ולא לשבח את עצמי. שכן אני חושב על אדם זה, חושב שגם אני אדם כזה.

כדי שמשִפלות הנפש

האדם יוכל לעלות,

עם אמא־אדמה עתיקה

ברית־עולם עליו לכרות.

אולם, כאן הקושי: כיצד אכרות ברית עם האדמה לעולם? איני מנשק את האדמה, איני פולח את החזה שלה. האם עלי להיות איכר או רועה? אני הולך ואיני יודע: לסרחון נקלעתי ולחרפה, או אל האור והשׂמחה. הנה זו הצרה, כי הכול בעולם חידה. וכשהייתי שוקע בחרפת־הפריצות העמוקה, העמוקה ביותר (ורק זה היה קורה לי), נהגתי לקרוא תמיד שיר על צֶרֶס. האם תיקן אותי השיר? בשום פנים! מפני שאני קָרָמָזוֹב. כי אם כבר אצנח לתהום, אצנח היישר, ראשי כלפי מטה ועקבותי כלפי מעלה, ואפילו אהיה מרוצה שהנני נופל בצורה כה משפילה, ורואה בזה יופי. והנה, בתוך החרפה אני פותח בשירת המנון. אפילו מקולל איני, אפילו שפל ונבזה, הריני מנשק גם אני את כנף הגלימה שעוטה אלוהי. גם אני הולך בו־בזמן אחרי השׂטן, הריני על אף הכול בנךָ, אלוהי, אני אוהב אותך ומרגיש בשׂמחה, שבלעדיה אין קיום לָעולם.

את נשמת יצִיר־אלוה

השׂמחה הנצחית תשקה,

בכוח הסודי של התסיסה

היא משלהבת את קוּבעת־החיים.

עשׂב אל האור פּיתתה היא,

תוהו למאוֹרות הפכה,

ויצקה אותם במרחבים

שלא ידע החוזה־בכוכבים.

משְדֵי הטבע הטוב

יונק כל הנושם את השׂמחה.

את כל היצורים וכל העמים

היא מושכת אחריה.

לנו נתנה רֵעים באסוננו,

יין אשכולות, זֵרֵי הגרַציוֹת,

תאווה נָתנה לחֶרֶק

ומלאכים לאלוהים.

אולם, די בשירים! שפכתי דמעות, ואתה תן לי לבכות. אפילו זו טפשות שהכול ילעגו לה, אך לא אתה. הנה גם עיניך יוקדות. די בשירים. עכשיו אני רוצה לומר לך על ה’חרקים', על אלה שנתן להם אלוהים את התאווה: ‘תאווה נתנה לחרק’. אני, חביבי, הנני החרק הזה, עלי במיוחד נאמרו הדברים. ואנו כולנו, הקַרָמָזוֹבים, הננו כאלה, וגם בך, במלאך, חי החרק הזה המחולל סערות בדמך. סערות הן אלו, כי התאווה היא סערה, גדולה מסערה! היופי הוא משהו איום ונורא! נורא, מפני שאינו מוגדר, ולהגדיר אותו אי־אפשר, מפני שאלוהים חד לנו חידות בלבד. כאן החופים נפגשים, כאן כל הסתירות חיות יחדיו, אני, חביבי, חסר־השׁכלה לגמרי, אבל חשבתי הרבה על כך. הסודות נורא רבים! חידות רבות מדי מדכאות את האדם עלי אדמות. פתור כיד יכולתך וצא יבש מהמים. היופי! איני יכול לשׂאת, שמישהו, בעל לב נעלה יותר וגדול בשׂכלו, מתחיל כאידיאל של מָדוֹנה ומסיים באידיאל של סדום. נורא מזה הוא האיש, נושׂא האידיאל הסדוֹמי, אין הוא שולל בנפשו גם את אידיאל המָדוֹנה, ומזה לבו בוער, בוער באמת, כמו בשנות הנעורים שלא ידעו חטא. רחב הוא לב האדם, רחב מדי, הייתי מצֵר אותו. השד יודע מה כל זה אומר, הנה כך. מה שנראה לשׂכל כחרפה, נראה ללב כיופי בלבד. יש יופי בסדום? דע לך, שלגבי רוב עצום של אנשים היופי נמצא בסדום – סוד זה ידעת או לא? נורא הדבר, שהיופי אינו מפחיד בלבד, אלא גם מיסתורי. כאן נאבק השׂטן עם אלוהים, ושׂדה־הקרב – לב האדם, אגב, מה שכואב לאדם, עליו ידבר. ועכשיו לעצם העניין, הקשב."

4: וידויו של לב חם. אנקדוֹטות

“התהוללתי שם. אבא אמר זה לא כבר, ששילמתי לפי כמה אלפים תמורת פיתוי בחורות. הרי זה תעתוע חזירי, דבר כזה לא קרה מעולם, ומה שהיה באמת, ‘לכך’ לא נדרש כסף. אצלי הכסף – ענין משני, להט הנפש, תנאי. היום היא הגברת שלי, מחר תהיה במקומה נפקָנית מהרחוב. אני משׂמח את זו ואת זו, מפזר כסף בחוֹפֶן, מוסיקה, רעש, צועניות. כשיש צורך, אני נותן גם לה, מפני שהן לוקחות, לוקחות בהתלהבות, ראוי להודות בזה, ומרוצות ואסירות־תודה. גבירות אהבו אותי, לא כולן, אבל קרה, קרה. אבל אני אהבתי תמיד סמטאות, פינות־סתר נדחות וחשוכות, מאחורי הכיכר – שם יש הרפתקוֹת, שם יש הפתעות, שם מתגוללות אבני־חן ברפש. אני מדבר, חביבי, באַלֶגוֹריות. בעיר הקטנה שלנו לא היו סמטאות ממשיות כאלה, אבל מוסריות היו. אילו היית אתה מה שהנני אני, היית מבין מה משמעותן. אהבתי את הניאוף, אהבתי גם את חרפת הניאוף. אהבתי את האכזכיות: האין אני פשפֵש, חרק מרושע? כבר אמרתי– קָרָמָזוֹב! פעם אחת עשׂינו פיקניק של כל העיר, נסענו בשבע שלישיות־סוסים. בחורף, במגררה, בחשיכה, התחלתי ללחוץ את ידה של נערה שכנה, איללצתי ילדה זו להתנשק, והיא בת פקיד, חביבה, מסכנה, צנועה וכנועה. הרשתה, הרבה הרשתה לי בחשיכה. סבורה היתה, המסכנה, כי למחרת אבוא אליה ואבקש את ידה (הלוא בעיקר העריכו אותי כחתן). ואילו אני לא אמרתי לה אחר כך אפילו מלה אחת, חמישה חודשים אף לא חצי־מלה. בשעת ריקודים (מפעם לפעם רוקדים אצלנו) ראיתי את עיניה עוקבות אחרי מהפינה, ראיתי אותן דולקות באש של כעס עצור. מישׂחק זה אך שעשע את תאוותנות־החרק שלי, שהייתי מזין בקרבי. כעבור חמישה חודשים נישׂאה לפקיד ונסעה… כועסת, אבל אולי עדיין אוהבת. כיום הם חיים באושר. שׂים לב, שלא סיפרתי לאיש, לא השמצתי. אמנם אני שפל בשאיפותי ואוהב את השפלות, אבל איני חסר־יוֹשר. אתה מסמיק, עיניך ברקו. די לך מרפש זה. וכל זה רק פרחונים בנוסח פּוֹל דֶה־קוֹק, אף כי החרק האכזר גדל בינתיים, שלח שלוחות בנפש. יש כאן, חביבי, אלבום מלא זכרונות. יתן להן אלוהים בריאות, לנחמדות. גם שניתקתי קשר לא אהבתי לריב. ומעולם לא גיליתי, ומעולם לא השמצתי גם אחת. אבל די בזה. האם חשבת שקראתי לך לכאן רק בגלל טינופת זו? לא, אספר לך עניין מעניין יותר. ואל תתפלא שאיני מתבייש מפניך, ואפילו שׂמח לכאורה.”

“אתה אומר כך מפני שהסמקתי,” אמר אַליוֹשה. “לא מדבריך הסמקתי, ולא ממעשׂיך, אלא מפני שגם אני כמוך.”

“אתה? הפרזת הרבה.”

“לא, לא הרבה,” אמר אַליוֹשה בלהט (כפי הנראה, כבר הגה את הרעיון זה כבר). “הרי כאן אותן המדרגות עצמן. אני בתחתונה, ואתה למעלה, אי־שם במדרגה השלוש־עשׂרה. כך אני רואה את הדברים, אלא שהכול אותו דבר עצמו, מסוג אחד לגמרי, מי שדרך על המדרגה התחתונה, ידרוך בהכרח גם על העליונה.”

“אם כן, לא לעלות בכלל?”

“כל מי שיכול, אל יעלה בכלל.”

“ואתה יכול?”

“נדמה לי, שלא.”

“שתוק, אַליוֹשה, שתוק, יקירי, רוצה אני לנשק את ידך, סתם, מרוב חיבה. נוכלת זו, גרוּשֶנקה, יש לה טביעת־עין טובה בבני־אדם, והיא אמרה לי פעם אחת, שבאחד הימים תאכל אותך. אני שותק, שותק! נעבור מהנבזות הזאת, מהשׂדה שטִנפו הזבובים, אל הטרגדיה שלי, שוב לשׂדה שטִנפו הזבובים, זאת אומרת מלא שִפלות. העניין הוא, שגם אם שיקר הזקן בדבר פיתוי תמימות, אכן קרה הדבר בטרגדיה שלי, אמנם רק פעם אחת, וגם אז לא הגיע למעשׂה. הזקן, שגינה אותי במעשׂה שלא היה, אינו יודע פרשה זו: מעולם לא סיפרתי אותה לאיש, אתה הראשון שאספר לו עכשיו, כמובן, מלבד איוַן, איוַן יודע הכול. יודע זמן רב לפניך. אבל איוַן – קבר.” “איוַן – קבר?”

“כן.”

אליושה הקשיב בתשׂומת־לב רבה.

“אמנם, בגדוד־רגלים סדיר זה הייתי סגן־משנה, אבל כאילו נתון בפיקוח, מעין גולה־שָפוט. העיר הקטנה קיבלה אותי יפה מאוד. פיזרתי כסף רב, הם האמינו שאני עשיר, וגם אני האמנתי בזה. אבל, כפי הנראה, נתקבלתי על דעתם גם במשהו אחר. אף שהנידו ראש, אהבו. סגן־האלוף שלי, אדם זקן, שינה פתאום את יחסו אלי לרעה. היה נטפל אלי. היתה לי תמיכה, ומלבד זאת עמדה כל העיר לימיני, אי־אפשר היה להציק לי יותר מדי. הייתי אשם בכך, בכוונה לא נהגתי בו בכבוד הראוי. מתוך גאווה. לעקשן זקן זה, אדם לא רע כלל ומכניס־אורחים נִלבָּב ביותר, היו בעבר שתי נשים ושתיהן מתו. אחת, הראשונה, היתה מפשוטי־העם, והניחה לו בת, גם היא פשוטה. כבר בימַי היתה בתולה בת עשׂרים וארבע וגרה בבית אביה עם דודתה, אחות אמה המנוֹחה. הדודה – פשטות צייתנית, ואילו האחיינית, הבת הבכירה של סגן־האלוף – פשטות ערָנית. כשאני נזכר בה, אני אוהב לומר עליה מלה טובה: מעולם, חביבי, לא מצאתי אופי נשי נהדר יותר מאופיה של בחורה זו, אָגַפיָה היה שמה, תאר לעצמך, אַגַפיָה איוַנוֹבנה. ולא היתה מכוערת כלל, בחורה בטעם רוסי – גבוהה, דשֵנה, עיניה נפלאות, הפנים, אמנם, גסות קצת. לא נישׂאה אף שהשתדכו שניים, סֵרבה ועליזותה לא נטשה אותה. התקרבתי אליה – לא בדרך ההיא, לא, כאן היה הכול טהור, פגישות ידידות. הלוא תכופות התקרבתי לנשים ללא־חטא, בידידות. השמעתי באוזניה בגלוי דברים אלה – הוֹ, הוֹ!, והיא צוחקת ולא עוד. נשים נשׂואות רבות אוהבות דיבורים גלויים, דע לך, והיא הלוא בחורה צעירה, וזה שׂימח אותי מאוד. ועוד משהו: בשום פנים לא ניתן לכנות אותה בת־אדונים. שתיהן, היא והדודה, גרו בבית האב, מנמיכות את עצמן איכשהו מרצון, אינן משווֹת את עצמן לשאר אנשי החברה. הכול אהבו אותה והיו זקוקים לה, מפני שהיתה תופרת מעולה: בעלת־כשרון היתה, כסף לא קיבלה תמורת השירות, מתוך אדיבות שירתה, אך כשהעניקו מתנה – לא סרבה לקבל. ואילו סגן־האלוף – אחר לגמרי. סגן־האלוף היה אחד הנכבדים ביותר במקומנו. ניהל את ביתו ביד רחבה, אירח את כל העיר, ארוחות־ערב, ריקודים. כשבאתי והצטרפתי לגדוד, סיפרו בכל העיר, כי בקרוב תבוא אלינו מעיר־הבירה בתו השנייה של סגן־האלוף, יפהפיה בין יפהפיות, שיצאה עתה מאינסטיטוט לבנות אריסטוקרטים, בבירה. הבת השנייה היא קָתֶרינה איוַנוֹבנה זו, בת אשתו השנייה של סגן־האלוף. אשתו השנייה המנוֹחה באה מבית גנרלים חשוב ומפורסם. אמנם כסף לא הביאה לבעלה, זאת אומרת, יִחוס היה ורק הוא, אולי היו גם אי־אלו תקוות, אבל במזומנים לא־כלום. ואף על פי כן, כשהגיעה חניכת־אינסטיטיוט זו (להתארח, לא להשתקע), התחדשה כל העיר הקטנה שלנו, הגברות המיוחדות ביותר שלנו – שתיים נשות “הוד־מעלה”, אחת אשת מפקד־חטיבה, והכול עמן התחילו לטפל בה, חטפו אותה זו מזו, התחילו לבדֵר אותה, והיא כבר מלכת הנשפים, הפיקניקים, ואפילו סידרו הצגה של תמונות חיות, שהכנסתה נועדה לאלו אוֹמנוֹת, “גוּבֶרנַנטיות”. אני שותק, אני מתהולל, דוקא אז עשׂיתי תעלול כזה, שכל העיר רעשה. פעם אחת ראיתי, שנתנה בי מבט בוחן, זה היה בבית מפקד־הסוללה, אבל אז לא ניגשתי אליה: כביכול, מזלזל אני בהיכרות זו. ניגשתי אליה רק כעבור זמן־מה, שוב במסיבה, התחלתי לדבר, בקושי הסתכלה בי, צמצמה את השׂפתיים המזלזלות, חשבתי, חכי, אנקום בך! גס־רוח נורא הייתי ברוב המקרים שקרו אז, והרגשתי בזה. והעיקר, הרגשתי, כי ‘קָטֶנקה’ אינה חניכת־אינסטיטיוט תמימה, אלא אישיות בעלת־אופי, גאה ולאמיתו של דבר בעלת מידות־טובות, ומעל לכול חכמה ומשׁכילה, ולי אין מִזֶה אף מזה. אתה חושב, שרציתי לבקש את ידה? כלל לא, פשוט רציתי לנקום בה על שאינה מרגישה שאני בן־חיִל כזה. ובינתיים היו הוללות והתפרעות. בסופו של דבר, אסר אותי סגן־האלוף לשלושה ימים. בדיוק בזמן הזה שלח לי אבא ששת אלפים, לאחר ששלחתי לו ויתור רשמי על חלקי ברכוש, זאת אומרת, כי ‘גמרנו חשבון’ ולא אדרוש עוד שום דבר. לא הבנתי אז דבר: עד בואי לכאן, חביבי, ואפילו עד ימים אחרונים אלה, ואולי עד היום, לא הבנתי דבר בסכסוכים הכספיים שלי עם אבא. לכל הרוחות עניין זה, נדבר עליו אחר כך. אז, כשקיבלתי את ששת האלפים, נודע לי פתאום ממכתב של ידיד עניין אחד המעניין אותי ביותר, והוא, שהממונים על סגן־האלוף אינם מרוצים ממנו, שהם חושדים שאין הכול תקין אצלו, בקיצור, שאויביו מכינים לו מטעמים. ואכן הגיע מפקד־החטיבה ורחץ אותו מכף רגל ועד ראש. כעבור זמן קצר נצטווה לבקש שחרור. לא אספר לך במפורט כיצד קרה כל זה, אכן היו לו אויבים, ופתאום הצטנן יחסם של בני־העיר אליו ואל משפחתו, פתאום סרו ממנו הכול. ואז הופעל התעלול הראשון שלי: פגשתי את אָגַפיָה איוַנוֹבנה, ששמרתי תמיד על הידידות עמה, ואמרתי: ‘הלוא חסרים לאבא שלך ארבעת אלפים וחמש מאות כסף ממשלתי.’ ‘מה היה לך, מדוע אתה אומר זאת? זה לא כבר ביקר הגנרל, כל הכסף היה…’, 'אז היה, ועכשיו איננו,” נבהלה נורא: ‘אל תפחיד, בבקשה, ממי שמעת?’. ‘אל תדאגי,’ אמרתי, ‘לאיש לא אספר, ואת יודעת שבעניין זה אני כמו קבר, אבל רציתי לומר לך בעניין זה, לכל מקרה שהוא: כשידרשו מאבא את ארבעת האלפים והחמש־מאות, והם לא יהיו בידיו, הרי שבמקום שייתָבע למשפט ויגיע לעת זקנה לשירות כחייל פשוט, מוטב שתשלחי אלי בחשאי את חניכת־האינסטיטיוט שלך, שכן בדיוק עכשיו נשלח אלי כסף, ואני אתן לה ארבעת אלפים מזה, ואשמור את הסוד בקדושה’. ‘אוֹ־וֹ,’ אמרה, ‘נבל (כך אמרה), איזה נבל מרושע אתה! איך אתה מעֵז!’ הסתלקה, זועמת נורא, ואני צעקתי בעקבותיה, כי הסוד יישָמר בקדושה תמיד. שתי הנשים האלה, אָגַפיָה ודודתה, נתגלו בכל הסיפור הזה כמלאכים טהורים, זאת יכול אני לומר, ואת האחות הזאת הגאוותנית, קַטיָה העריצו באמת, השפילו עצמן לפניה, היו החדרניות שלה… אבל אָגַפיָה סיפרה לה על התעלול הזה שלי, זאת אומרת, על השׂיחה שלנו. כל זה נודע לי אחר כך ברור לגמרי. לא העלימה מאחותה, וכמובן, כי רק זה היה דרוש לי.

פתאום מגיע המָיוֹר החדש לקבל את הפיקוד על הגדוד. סגן־האלוף הזקן חלה פתאום, נבצר ממנו לנוע, שתי יממות ישב בבית, את הקופה לא מסר. הרופא שלנו, קרַבצֶ’נקוֹ, אישר, כי אכן חלה האיש. אבל הנה מה שידעתי יפה־יפה בסוד, וזה כבר: כל פעם, לאחר ביקורת הקופה על ידי הממונים, היה כל הסכום נעלם לזמן־מה, וכך כבר ארבע שנים בזו אחר זו. סגן־האלוף היה מלווה את הסכום לאדם מהימן ביותר, לסוחר הזקן שלנו, האלמן טריפוֹנוֹב, מזוקן המרכיב משקפי־זהב. הסוחר נוסע ליריד, עושׂה שם את המחזור הדרוש לו, מחזיר מיד לסגן־האלוף את כל הכסף בשלמותו, ומביא גם מתנה, ועם המתנה את הריבית. אבל הפעם (כל זה נודע לי אז במקרה מפי בנו זב־החוטם של טריפונוב, עול ימים, יורש אביו, הפרחח המושחת ביותר שידע העולם), הפעם, כפי שאמרתי, שב טריפונוב מהשוק ולא החזיר פרוטה. אץ אליו סגן־האלוף. ענה לו: ‘מעולם לא קיבלתי ממך מאומה, וגם לא יכולתי לקבל’. נו, הנה יושב סגן־האלוף שלנו בבית, כרך מגבת לראשו, כל שלוש הנשים שׂמות קרח על קודקודו. פתאום הופיע שליח ובידו הפנקס ופקודה: ‘למסור את הקופה מיד, בעוד שעתיים’. הוא חתם על קבלת הפקודה, אחר כך ראיתי את החתימה בפנקס, קם, אמר שהוא הולך ללבוש את המדים, מיהר אל חדר־השינה שלו, לקח את רובה־הציִד הדו־קָני, טען, הוסיף קלע צבאי, חלץ את המגף הימני, השעין את הרובה בחזה, והתחיל לגשש בבוהן הרגל אל ההדק. אבל אָגַפיָה כבר חשדה, זכרה את הדברים שאמרתי לה, התגנבה והציצה ברגע הנכון: פרצה פנימה, הסתערה עליו מאחור, הרובה ירה אל התקרה. איש לא נפצע. באו בריצה שאר בני־הבית, החזיקו בו, לקחו ממנו את הרובה, והחזיקו בידיו… כל זה נודע לי אחר כך, בדיוק. ישבתי בבית, ירדו הדמדומים, התכוננתי לצאת, התלבשתי, הסתרקתי, בישׂמתי את הממחטה, לקחתי את הכובע, והנה נפתחה הדלת, ולפנַי בדירתי, קתֶרינה איוַנוֹבנה.

קורים דברים משונים: איש מבני־העיר לא ראה אותה אז בכניסתה אלי, וגם עניין זה צלל ונעלם. גרתי בדירה ששׂכרתי משתי אלמנות של פקידים, זקנות מופלגות, הן גם שירתו אותי, נשים רוחשות כבוד ששמעו בקולי בכול, ולפי פקודתי מילאו פיהן מים אחר־כך, שתקו, כעמודי־הברזל בשׂפת־המדרכות. מובן מאליו, שהבינותי הכול. היא נכנסה, היישירה בי מבט, עיניה הכהות תקיפות, אפילו חצופות, אבל על השׂפתיים וסביבן ראיתי היסוס.

‘אמרה לי אחותי, כי תיתן ארבעת־אלפים וחמש מאות רובל, אם אבוא לקחת אותם… בעצמי. באתי… תן את הכסף!…’ לא הצליחה לשמור על קור־רוחה, נשנקה, נבהלה, קולה נקטע, והשׂפתיים והקווים סביבן התחילו להרטיט. אַליוֹשקה, אתה שומע או ישן?"

“מיטיָה, אני יודע שתאמר את כל האמת,” אמר אַליוֹשה בהתרגשות.

"ואכן אגיד אותה. אם את כל האמת, הרי היה הדבר כך, לא ארחם על עצמי. המחשבה הראשונה היתה קָרָמָזוֹבית. פעם אחת, חביבי, עקץ אותי עכשוּב, שבועיים קדחתי מעקיצה זו. והנה גם עכשיו, פתאום, חשתי שעקץ עכשוּב את לבי, חרק מרושע, אתה מבין? הסתכלתי בה. ראית אותה? הלוא היא יפהפיה. אבל לא זה היה עיקר יופיה אז. יפה היתה ברגע ההוא בכך, שהיא אצילה ואני מנוול, בכך שהיא עומדת עכשיו בגדולת נדיבותה וקרבנה למען האב, ואילו אני פשפֵש. והנה היא תלויה עכשיו כולה בי, בפשפש, כולה, בגוף ובנפש. כל כולה. אומר לך בגלוי: מחשבה זו, מחשבת העכשוּב, כבשה את לבי, עד שכמעט נמוג מהעינוי בלבד. נדמה היה, שאין כבר מקום למאבק: דווקא לנהוג כפשפֵש, כעכשוּב מרושע, ללא רחמים… אפילו נשימתי נעצרה. שמע: הלוא מובן מאליו שלמחרת הייתי בא לבקש את ידה, כדי לסיים כל זה בצורה אצילה ביותר, כפי שאומרים, ושלא יידע איש דבר, ולא יוכל לדעת. מפני שאני אמנם אדם בעל רצונות שפלים, אבל איש ישר. והנה פתאום, באותה שנייה ממש, לחש מישהו על אוזני: ‘הלוא אחת כזאת, כשתבוא למחרת לבקש את ידה, לא תצא אליך ותצווה על הרכּב לגרש אותך מהחצר. כאילו אמרה, השמץ אותי בכל העיר, איני מפחדת ממך!’ הסתכלתי בבחורה, לא שיקר קולי שדיבר אלי: ודאי שכך יהיה. יגרשו אותי, לפי הבעת פניה אפשר לדעת זאת. רתח בי כעסי והתחשק לי לעשׂות מעשׂה שפל, חזירי, תגרני ביותר: להסתכל בה בלגלוג, ומיד, כל עוד היא עומדת לפניך, להמֵם אותה בנעימת־דיבור, אשר רק תגרן קטן מסוגל להשמיע אותה:

‘ארבעה אלפים! הלוא התלוצצתי, מה עלה על דעתך? קלת־אמונה מדי היית, גברתי. שתי מאות, אולי הייתי נותן, אפילו ברצון ובעונג, אבל, ארבעה אלפים – אין זה כסף, עלמתי, שאפשר לזרוק אותו לעניין קל־דעת כזה. לשווא הואלת להטריח את עצמך.’

הָבן, הייתי מפסיד ודאי את הכול, היא היתה בורחת, לעומת זאת היה זה מחזה דֶמוֹני, נקמני, השָווה את כל השאר. הייתי מייבב אחר כך כל ימי מרוב חרטה, ובלבד שארביץ עכשיו את התעלול הזה! התאמין לי, שמעולם לא קרה לי עם שום אשה. תהיה מי שתהיה, שאסתכל בה ברגע כזה בשׂנאה, ואילו אז – בצלב אני נשבע: שלוש או חמש שניות הבטתי בה בשׂנאה נוראה – זו השׂנאה אשר כחוט־השׂערה בינה לבין האהבה, האהבה המטורפת ביותר! ניגשתי לחלון, הצמדתי את מצחי אל השִמשה הקפואה, ואני זוכר שמצחי נצרב בקרח כמו באש. לא עיכבתי אותה זמן רב, אל תדאג, פניתי לאחור, ניגשתי לשולחן, פתחתי את המגירה ושלפתי איגרת־חוב נושׂאת ריבית של חמישה אחוזים בסך חמשת־אלפים רובל (היתה מונחת בלקסיקון הצרפתי). הראיתי לה את האיגרת בלי לומר דבר, קיפלתי, נתתי לה, פתחתי לה את הדלת אל הפרוזדור, צעדתי צעד אחורה, והחוויתי לה קידה עמוקה, מכובדת, נרגשת ביותר, האמן לי! היא הרעידה כולה, נתנה בי מבט נוקב, החווירה נורא, כמו מפת־שולחן, פתאום, בלי להשמיע הגה, ולא בתנועה זנוקה, אלא ברוך, בעמקות, לאט, החוותה קידה גם היא ונפלה לרגלי – מצחה נוגע ברצפה, לא בגינוני־האינסטיטוט, אלא בנוסח רוסי! וניתרה וקמה על רגליה ורצה. כשיצאה, החרב היתה עלי. שלפתי אותה ורציתי לדקור את עצמי, מדוע – איני יודע, זו היתה שטות נוראה, ודאי, כפי הנראה, מתוך התפעלות. האם אתה מבין, שיש התפעלויות, העלולות להביא אדם לידי התאבדות. אולם לא דקרתי את עצמי, אלא נשקתי את החרב והחזרתי אותה לנדָנה – פרט זה יכולתי גם לא לספר לך, נדמה לי, כי גם עכשיו, כשאני מספר על מאבקים אלה, מרחתי אותם קצת כדי לשבח את עצמי. אבל יהי כך, יהי כך, ויקח השד את כל מרגליה של נפש האדם! הנה כל ‘המקרה’ שלי עם קתֶרינה איוַנוֹבנה. עכשיו יודעים עליו האח איוַן וגם אתה, ואיש מלבדכם!"

דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' קם, צעד כמה צעדים מתוך התרגשות, שלף ממחטה, ניגב את זיעת המצח, שוב ישב, אך לא במקומו הקודם אלא במקום אחר, על ספסל שממול, ליד קיר האחר. אַליוֹשה נאלץ לפנות אליו תפנית מלאה.

5: וידויו של לב לוהט. “עקבים כלפי מעלה”

“את המחצית הראשונה אתה מבין: זו דרמה, והיא התרחשה שם. ואילו המחצית השנייה היא טרגדיה, ותתרחש כאן.”

“במחצית השנייה עדיין איני מבין דבר,” אמר אָליוֹשה.

"ואני? האם אני מבין?''

“המתן, דְמיטרי, יש כאן מלה אחת עיקרית. אמור לי: אתה חתן, חתן גם עכשיו?”

"חתן נעשׂיתי לא עכשיו, אלא שלושה חודשים לאחר מה שקרה אז, למחרת המקרה אמרתי בלבי, כי התקרית נתמצתה ונסתיימה, והמשך לא יבוא. בקשת ידה נראתה לי שפלות. בששת השבועות ששהתה בעירנו אחר כך, לא הודיעה על קיומה אפילו במלה אחת. אמנם, מלבד מקרה אחד. למחרת ביקורה התגנבה אלי החדרנית שלהם, והניחה מעטפה בלי לומר דבר. על המעטפה המען: לפלוני. פתחתי – עודף מאיגרת החוב של חמשת האלפים. דרושים היו לה רק ארבעת אלפים וחמש־מאות, ובמכירת האיגרת נגרם הפסד במאתיים רובל ועוד. שלחה לי איפוא רק מאתיים וששים רוּבלוֹנים, נדמה לי, איני זוכר היטב, ורק הכסף בלבד – לא פתק, לא מלה, לא הסבר. חיפשׂתי על המעטפה איזה סימן עיפרון – איִן! ומה, לפי שעה התהוללתי ברובלים האחרונים, וגם המָיוֹר החדש נאלץ לבסוף לנזוף בי. נו, וסגן־האלוף מסר את הקופה – בשלום, לתמהונם של הכול, שכן לא שיער איש שהכסף נמצא בידיו בשלמותו. מסר את הכסף וחלה, ונפל למשכב, ושכב שלושה שבועות, ופתאום נתרכּך משהו במוחו, ולאחר חמישה ימים מת. קברו אותו בטקס צבאי, עדיין לא הספיק לפרוש. כעשׂרה ימים לאחר קבורת האב יצאו קָתֶרינה איוַנוֹבנה, האחות והדודה למוסקבה. ורק לפני נסיעתן, ביום הנסיעה, לאחר שנסעו (לא ראיתי אותן ולא ליוויתי), קיבלתי מעטפה קטנה, כחלחלה, נייר־תחרה, ושורה אחת בעיפרון: ‘אכתוב לך, המתן. ק.’ וזה הכול.

אסביר לך את העניין בשתי מלים. במוסקבה נתהפך הגלגל שלהן במהירות הבזק, וכן בפתאומיות של אגדות־ערב. הגנרלית, בת־המשפחה הקרובה לה ביותר, איבדה פתאום שתיים מיורשותיה הקרובות, שתיים מהאחייניות הקרובות ביותר – שתיהן מתו בשבוע אחד במחלת האבעבועות. הזקנה המזועזעת שׂמחה לקראת קַטיָה כמו לקראת בת, כמו לכוכב גואל, הסתערה עליה בחיבוקים, שינתה מיד את צוואתה לטובת קַטיָה, ועל כך עוד נדבר, ובינתיים נתנה בידיה במזומנים שמונים אלף, כאילו אמרה, הנה הנדוניה שלך, עשׂי בה כרצונך. אשה היסטרית, אחר כך, במוסקבה, התבוננתי אליה. נו, ופתאום קיבלתי בדואר ארבעת אלפים וחמש מאות רובל. מובן מאליו שהתפלאתי והשתממתי כהמוּם. כעבור שלושה ימים הגיע המכתב המובטח. הוא גם עכשיו אתי, הוא תמיד אתי, וגם אמות עמו, אתה רוצה, אראה לך. קרא בהחלט: מציעה את עצמה לכלה, מציעה את עצמה, ‘אוהבת עד טירוף, גם אם אינך אוהב אותי – לא איכפת, ובלבד שתהיה בעלי. אל תפחד – לא אגביל אותך בשום דבר, אהיה רהיט שלך, אהיה שטיח שאתה דורך עליו… רוצה לאהוב אותך לנצח, רוצה להציל אותך מעצמך…’ אַליוֹשה, איני ראוי אפילו לחזור על שורות אלו במלים השפלות שלי ובנעימה השפלה שלי, הטון השפל התמידי שלי, שמעולם לא יכולתי להיפטר ממנו! פלש אותי המכתב הזה מאז ועד היום, והאם קל לי עכשיו, האם קל לי היום? אז כתבתי לה תשובה מיד (בשום אופן לא יכולתי לנסוע אז למוסקבה). בדמעות כתבתי. בפרט אחד אתבייש תמיד: ציינתי, שהיא עכשיו עשירה ובעלת נדוניה, ואני רק דלפון – הזכרתי את הכסף. חייב הייתי להתאפק, אבל הדברים נפלטו מהעט. ומיד כתבתי לאיוַן במוסקבה, והסברתי לו הכול במכתב כיד יכולתי, ששה דפים היו במכתב, ושלחתי את איוַן אליה. מדוע אתה מביט, מדוע אתה מסתכל בי? כן, איוַן התאהב בה, הוא מאוהב בה גם עכשיו, אני יודע זאת, עשׂיתי שטות, לדעתכם, לפי המקובל בחברה, אבל ייתכן, כי דווקא שטות זו בלבד היא שתציל את כולנו! אוֹ־וֹ! האם אינך רואה כמה היא מכבדת אותו, כמה היא מוקירה אותו? האם היא יכולה, לאחר שתשווה בין שנינו, לאהוב אחד כמותי, מה גם לאחר כל מה שהתרחש כאן?"

ואני משוכנע, שהיא אוהבת אחד כמוך, ולא אחד כמוהו."

היא אוהבת את צדקנותה ולא אותי," נפלטו הדברים כמעט בזעם מפי דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'. הוא צחק, ובעוד שנייה ברקו עיניו, הוא הסמיק והלם באגרופו על השולחן.

“אני נשבע, אַליוֹשה,” קרא בזעם כן ונורא על עצמו, “האמן או אל תאמין, אבל אני נשבע בקדושת אלוהים ובאלוהותו של כְריסטוֹס, שגם אם לגלגתי כרגע על רגשותיה הנעלים, אני יודע שנפשי אפסית פּי מיליון מנפשה, וכי מיטב רגשותיה אלה כנים הם, כרגשות מלאך! הלוא הטרגדיה בכך, שאני יודע זאת ברור. מה בכך, שאדם מדַקלֵם קצת? ואני איני מדַקלֵם? והלוא אני מדבּר בכּנות, בכּנות. אשר לאיוַן, הריני מבין כיצד הוא מקלל עכשיו את הטבע, מה גם שניתן לו שׂכל כזה! למי, למַה ניתנה ההעדפה? היא ניתנה לחלאת־אדם, לאיש אשר בהיותו כבר חתן, כשהכול הסתכלו בו, לא ידע לעצור את פריצותו – וכל זה לעיני הכלה, לעיני הכלה! והנה, אחד כמוני הועדף, ואילו הוא נדחה. ומדוע? מפני שבחורה רוצה, מתוך רחשי־תודה, לאנוס את חייה ואת גורלה! איוולת! מעולם לא אמרתי דבר בעניין זה לאיוַן, ומובן מאליו, כי גם איוָן לא אמר לי הגה בעניין זה, אפילו ברמז קל. אבל הגורל יוכרע והאיש הראוי יעמוד במקום המיועד לו, ומי שאינו ראוי ייעלם בסמטה לעולם – בסמטה המזוהמת שלו, בסמטה האהובה וההולמת אותו, ושם, ברפש ובסרחון, יאבד ברצון ובעונג. הרחקתי לכת בשקרים, המלים שלי נשחקו, כאילו אמרתי אותן ללא־מחשבה, אבל מה שקבעתי, זה יהיה. אני אטבע בסמטה, והיא תינשׂא לאיוַן.”

”המתן, אחי," שוב הפסיק אותו אַליוֹשה בחרדה רבה. "הלוא יש כאן בכל זאת עניין אחד, שלא הבהרת לי אותו עד עכשיו: הן אתה חתן, בכל זאת חתן? כיצד אתה רוצה לנתק את הקשר אם היא, הכלה, אינה רוצה? "

"אני חתן רשמי בברכת הכנסייה, הכול התרחש במוסקבה עם בואי, בטקס, עם איקוֹנוֹת, בצורה הנאה ביותר. בירכה הגנרלית, והתאמין, בירכה אפילו את קַטיָה: בחרת, אמרה, יפה, ואני רואה אותו לפנַי ולִפנִים. והתאמין, איוַן לא נתחבב עליה, והיא לא בירכה אותו. במוסקבה שׂוחחתי עם קַטיָה הרבה, תיארתי לה את עצמי באצילות, בדייקנות, בכּנות. שמעה הכול:

המבוכה היתה נחמֶדת,

וענוּגים הדיבורים…

היו גם מלים גאוֹת. היא כפתה אז עלי הבטחה להשתפּר. הבטחתי. והנה…"

“ומה?”

“והנה קראתי לך היום וגררתי אותך לכאן – זכור את התאריך! – כדי לשלוח אותך, ושוב היום, אל קָתֶרינה איוַנוֹבנה!…”

“מה?”

“לומר לה, שלא אבוא עוד אליה, וכי ביקשתי לומר לה שלום.”

“האם זה אפשרי?”

“אני שולח אותך במקומי מפני שאין זה אפשרי, וכיצד אוכל לומר לה זאת בעצמי?”

“ולאן תלך אתה?”

“אל הסמטה.”

“אם כן, אל גרוּשֶנקה!” אמר אליוֹשה בצער וספַק כפיים. “האם אמנם אמר רָקיטין את האמת? ואני חשבתי שהיית נכנס אליה זמן־מה והפסקת.”

“חתן הנכנס אל אחרת? האם זה אפשרי, ודווקא כשהכלה היא כזאת, ולעיני אנשים? הלא יש לי רגש כבוד. אך התחלתי להיכנס אל גרוּשֶנקה, מיד חדלתי להיות חתן ואיש ישר, אני מבין זאת. מה אתה מסתכל בי כך? אגיד לך, בהתחלה באתי להכות אותה, נודע לי, ועתה אני יודע בבטחון, כי סרן־המטה, עורך־הדין של אבא, נתן לגרוּשֶנקה זו שטר שלי לגבִייה, כדי שאתרסֵן ואסיים את החשבונות שלי עם אבא. רצו להפחיד. והלכתי להרביץ לה, לגרוּשֶנקה. בחטף ראיתי אותה גם קודם לכן. אינה מדהימה ביופיה. ידעתי על הפרשה שלה עם הסוחר הזקן, החולה עתה ושוכב חלוש, אבל יוריש לה נתח שמן. ידעתי גם שהיא אוהבת את הרווח, וצוברת, ומלווה בריבית קצוצה, ממולחת, נוכלת, חסרת־רחמים. באתי להכות אותה, ונשארתי אצלה. פרצה סערה, פגע הדֶבֶר, נדבקתי ואני נָגוע עד עתה, ויודע כי תם הכול, שאין משהו אחר ולא יהיה לעולם. נסגר מעגל הזמנים. הנה זו הפרשה שלי. ואז, כאילו במתכוון, נתגלו אצלי, בכיסו של הקבצן, שלושת אלפים. נסעתי מכאן עמה למוֹקרוֹיֶה, עשׂרים וחמישה ויוֹרסט מכאן, הבאתי לשם צוענים, צועניות, שמפניה, השקיתי שם בשמפניה את כל האיכרים, את כל הנשים והבנות, אלָפים פיזרתי. כעבור שלושה ימים הייתי עירום כמו נֵץ במרום. ואתה חושב, שהשׂיג הנֵץ משהו? אפילו מרחוק לא הראתה דבר. אני אומר לך: קו קשוּת של חן. לגרוּשֶנקה הנוכלת יש קו קַשוּת של חן בגופה, הוא מצוי גם ברגל שלה, ואפילו בזרת של רגל שׂמאל. ראיתי ונישקתי, וזה הכול – אני נשבע לך! היא אומרת: ‘אתה רוצה, אתחתן אִתך, הלוא אתה עני. אמור שלא תכה ותרשה לי לעשׂות כל מה שארצה, ואז אולי אתחתן,’ וצוחקת. וגם עכשיו צוחקת!”

כמעט בזעם קם דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' ממקוֹמו, וכאילו השתכר פתאום. עיניו הוצפו דם. “ואתה רוצה באמת לשׂאת אותה?”

“אם תרצה, אני מוכן מיד, ואם לא תרצה, אשאר לידה גם כך. אהיה שוער בחצר שלה. אתה… אתה, אַליוֹשה…” נעצר לפניו, תפס בכתפיו והתחיל לטלטל אותן בכוח, "האם אתה יודע, נער תמים, כי כל הדברים האלה הם הזָיה, הזָיה מופרכת, כי יש כאן טרגדיה! דע לך, אָלֶכּסֵיי, שאני יכול להיות שפל, בעל תאוות שפלות ואבודות, אבל גנב, כייס, גנבן של פרוזדורים לא יוכל דְמיטרי קָרָמָזוֹב להיות לעולם. ובכן, דע לך עכשיו, שאני גנבן קטן, כייס וגנבן פרוזדורים! ממש לפני שהלכתי להכות את גרוּשֶנקה, בבוקר ההוא, קראה לי קָתֶרינה איוַנוֹבנה וביקשה ממני בסודיות גמורה, שלא יידע איש בינתיים דבר (לשם מה לא ידעתי, כפי הנראה, היתה דרושה לה הסודיות), לנסוע לעיר־הגוּבֶּרנִיָה ולשלוח בדואר שלושת אלפים לאָגַפיָה איוַנוֹבנה במוסקבה, והמשלוח הוא מהעיר כדי שלא יידעו כאן. שלושת אלפים אלה בכיסי באתי אז אל גרוּשֶנקה, ובכסף זה נסענו למוֹקרוֹיֶה. אחר כך העמדתי פנים שנסעתי העירה, אבל את קבלת הדואר לא נתתי לה, אמרתי ששלחתי ואת הקבלה אביא, ועד עכשיו לא הבאתי, שכחתי. עכשיו, מה דעתך, שתלך היום ותאמר לה: ‘ביקש לומר שלום’ והיא תאמר לך: ‘והכסף?’ היית יכול לומר לה: ‘הוא תאוותן שפל, יצור שפל בעל יצרים בלתי־מרוסנים. הוא לא שלח אז את כספך, אלא בזבז אותו, מפני שלא היה בכוחו להתאפק, כמו חיה.’ ואף על פי כן יכולת להוסיף: ‘אולם אין הוא גנב, הנה שלושת האלפים שלך, הוא מחזיר אותם, שלחי את הכסף בעצמך לאָגַפיָה איוַנוֹבנה, ואילו הוא אומר שלום.’ ואז תאמר היא פתאום: ‘והיכן הכסף?’ "

“מיטיָה, אתה אומלל, כן! אבל לא כפי שאתה חושב – אל תהרוס את עצמך בייאוש, אל תהרוס!”

“מה אתה חושב, שאתאבד בירייה אם לא אשׂיג שלושת אלפים כדי להחזיר אותם? זה העניין שלא אתאבד. לא לפי כוחי הוא עכשיו, אולי אחר כך, ועכשיו אלך אל גרוּשֶנקה… יהיה אשר יהיה!”

“ואצלה?”

“אהיה בעלה, אתכבד להיות בן־זוגה, וכשיבוא מאהב, אצא לחדר הסמוך. אנקה את הערדליים המרופשים של ידידיה, אכין מיחם, ארוץ בשליחויות…”

“קָתֶרינה איוַנוֹבנה תבין הכול,” אמר פתאום אַליוֹשה בחגיגיות, “היא תשׂיג את העומק בכל הצער הזה ותשלים. שׂכלה גבוה יותר והיא תבין, שאי־אפשר להיות אומלל ממך.”

“היא לא תשלים עם כל זה,” חייך מיטיָה חיוך רחב. “כאן, חביבי, יש משהו ששום אשה לא תוכל להשלים עמו. ואתה יודע מה טוב ביותר לעשׂות? להחזיר לה את שלושת האלפים.”

“אבל מניִן תיקח אותם? שמע, יש לי אלפיים, גם איוַן יתן אלף, והנה שלושה, קח והחזר.”

“ומתי יגיעו שלושת האלפים שלך? וגם עדיין אינך בגיל הבגרות, ואילו הדרוש הוא, ויהי־מה, ויהי־מה, שתאמר לה כבר היום את דברי הפרידה שלי, עם הכסף או בלי הכסף, מפני שאיני יכול למשוך עוד את העניין, כי העניין הגיע לנקודה מסוימת, מחר יהיה מאוחר, מאוחר. אשלח אותך תחילה אל אבא.”

“אל אבא?”

“כן, אל אבא לפניה. ממנו תבקש שלושת אלפים.”

“הוא לא יתן, מיטיָה.”

“כן, יתן, אני יודע שלא יתן. אתה יודע, אָלֶכּסֵיי, מה זה ייאוש?”

“יודע.”

“שמע: מבחינה משפטית אין הוא חייב לי דבר. הכול לקחתי מידו, הכול, אני יודע, אבל מבחינה מוסרית הלוא הוא חייב לי, כן או לא? הוא התחיל מהעשׂרים ושמונה, האלפים של אמא ועשׂה מאה אלף. שיתן לי רק שלושת אלפים מהעשׂרים ושמונה, רק שלושה, ויגאל את נשמתי מהגיהנום, ומעשׂה זה יכפר על חטאים רבים שלו. אבל אני אסיים בשלושת אלפים אלה, הנה לך הן־צדק גדול שלי, והוא לא ישמע עוד דבר עלי. בפעם האחרונה אני נותן לו אפשרות להיות אב. אמור לו, כי אלוהים שולח לו את ההזדמנות הזאת.”

“מיטיָה, הוא לא יתן בשום פנים.”

“יודע אני שלא יתן, היטב אני יודע. ובמיוחד עכשיו. יתירה מזו, אני יודע עוד משהו: בימים אלה, אולי אתמול, נודע לו בפעם הראשונה ברצינות (הַדְגֵש, ברצינות), כי אכן אין גרוּשֶנקה מתלוצצת, ורוצה להינשׂא לי. הוא מכיר את האופי הזה, מכיר את החתולה. ובכן, האם גם יוסיף לי כסף כדי לסייע לדבר כזה, כשדעתו נטרפת בחשק אליה. וגם בכך לא די, ויכול אני לספר לך יותר: ידוע לי, כי זה חמישה ימים שהכין שלושת אלפים רובל, פָרט לשטרות של מאה וארז במעטפה גדולה, הדביק אותה בחמישה מקומות בחומר־חותם וקשר במצולב בסרט אדום. אתה רואה, אילו פרטים אני יודע! על המעטפה כתוב: ‘למלאך שלי, גרוּשֶנקה, אם תסכים לבוא’, בעצמו שִרבֵּט, בחשאי, בסוד, ואיש אינו יודע שהכסף מונח אצלו, מלבד המשרת סמירדיָקוֹב, שביושרו הוא מאמין כפי שהוא מאמין לעצמו. הנה הוא מחכה לגרוּשֶנקה כבר יום שלישי או רביעי, מקווה שתבוא לקחת את המעטפה, הודיע לה על כך, והיא הודיעה ‘אולי אבוא’. אבל אם היא תבוא אל הזקן, האם אוכל להתחתן אתה? עכשיו אתה מבין למה אני יושב כאן במארב, ואת מי אני שומר?”

“אותה?”

“אותה. אצל הרשלניות האלה, בעלות הבית, שׂוכר חדרון אחד פוֹמָה. פוֹמָה הוא ממקומותינו, חייל לשעבר. הוא עובד אצלן, שומר בלילה וביום הוא הולך לצוד תרנגולי־בר, וזו פרנסתו. אצלו אני יושב כאן, והוא ובעלות־הבית אינם יודעים את הסוד, זאת אומרת, מה אני שומר כאן.”

“רק סמיֶרדיָקוֹב יודע?”

“הוא בלבד. הוא יודיע לי כשזוֹ תבוא אל הזקן.”

“הוא שגילה לך על המעטפה?”

“הוא. סוד מאין כמוהו. אפילו איוַן אינו יודע על הכסף, ועל שום דבר. הזקן משלח את איוַן אל צֶ’רמַשניָה ליומיים־שלושה: נמצא קונה לכריתת היער תמורת שמונה אלפים, והזקן מפציר באיוַן: ‘עזור לי, סע לשם’ ליומיים־שלושה. הוא רוצה שתבוא גרוּשֶנקה בהיעדרו.”

“אם כן, גם היום הוא מחכה לגרוּשֶנקה?”

“לא, היום היא לא תבוא, יש סימנים לכך. ודאי שלא תבוא!” צעק פתאום מיטיָה. “גם סמיֶרדיָקוב חושב כך. אבא משתכר עכשיו, יושב אל השולחן עם אחינו איוַן. לך, אַליוֹשה, בקש ממנו את שלושת האלפים האלה…”

“מיטיָה, חביבי, מה היה לך?” אמר אַליוֹשה, קפץ ממקומו והסתכל בדְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' שריגושו עצום. לרגע היה סבור, כי אחיו יצא מדעתו.

“מה לך? לא יצאתי מדעתי,” אמר דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' ומבטו נוקב וחגיגי. “אני שולח אותך אל אבא, ואומר לך משהו: אני מאמין בנס.”

“בנס?”

“בנס ההשגחה העליונה. אלוהים יודע את לבי, הוא רואה את כל ייאושי. הוא רואה את כל התמונה הזאת. האם ירשה שתתרחש זוועה? אַליוֹשה, אני מאמין בנס, לך!”

“אלך, אמור, אתה תמתין כאן?”

“אמתין. אני מבין שלא תשוב מהר, שאי־אפשר לבוא, ומיד – הך! הוא שתוי עכשיו. אמתין שלוש שעות וגם ארבע וגם חמש, ושש ושבע, אבל דע, כי היום, אפילו בחצות, תבוא אל קָתֶרינה אינוַנוֹבנה עם כסף או בלי כסף ותאמר: ‘ציווה להגיד לך שלום’. אני רוצה שתגיד דווקא משפט זה: ‘ציווה להגיד לך שלום’.”

“מיטיָה! ואם פתאום תבוא היום גרוּשִנקה… ואם לא היום, אולי מחר או מחרתיים?”

“גרוּשֶנקה? אארוב, אפרוץ פנימה ואמנַע…”

“ואם…”

“ואם כן, אהרוג. לא אוכל לעמוד בזה.”

“את מי תהרוג?”

“את הזקן. אותה לא אהרוג.”

“אחי, מה אתה אומר!”

“הלוא איני יודע, איני יודע… אולי לא אהרוג, ואולי אהרוג. אני חושש שבאותו רגע יהיו פניו שׂנואות עלי מאוד. שׂנואים עלי הפיקה שלו, האף, העיניים, החיוך חסר־הבושה שלו. סלידה אישית אני חש. ומזה אני חושש. אולי לא אוכל להתאפק…”

“אלך, מיטיָה. אני מאמין, שאלוהים יעשׂה כמיטב הבנתו, שלא תבוא זוועה.”

“ואני אשב ואחכה לנס. אבל אם הוא לא יתרחש, אז…”

מהורהר, פנה אַליוֹשה אל בית אביו.

6: סמיֶרדיָקוֹב

אכן מצא את אביו יושב עדיין אל השולחן. כנהוג, נערך השולחן בטרקלין, אף שהיה בבית גם חדר־אוכל רגיל. הטרקלין, הגדול בחדרי הבית, היה מרוהט במין יומרנות נושנה, הרהיטים היו עתיקים, לבנים, מרופדים תחליף־משי אדום, שחוק. בין החלונות שובצו מראות במסגרות מסולסלות שגילופן נושן, אף הן לבנות עם עיטורי־זהב. על הקירות, המצופים טפיטי־נייר לבנים, שפקעו כבר במקומות רבים, נראו שני דיוקנאות גדולים, אחד של נסיך ששימש לפני שלושים שנה גנרל־גוּבֶּרנָטוֹר של החֶבל, והשני של ארכיהֶגמון, שגם הוא נפטר זה כבר. בפינה הקדמית נראו כמה איקוֹנוֹת, ולקראת הלילה הודלקה לפניהן לַמפָּדה… לאו־דווקא מתוך אדיקות, אלא כדי שיהיה החדר מואר בלילה. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' היה מאחר לשכב בלילה, בשלוש, בארבע לפנות בוקר, ועד שעה זו היה מתהלך בחדר, או יוֹשב בכורסה וחושב. זה היה הרגלו. לעתים לא רחוקות לן לבדו בבית ושלח את המשרתים לאגף שלהם, אבל על פי רוב נשאר עמו בלילה המשרת סמיֶרדיָקוֹב, שהיה ישן בפרוזדור על גבי תַרכּוֹס ארוך. כשנכנס אַליוֹשה כבר נסתיימה הארוחה, אבל הוגשו קפה וריבּה. לאחר הארוחה חיבב פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' דברי מתיקה וקוניאק. גם איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ישב אל השולחן ושתה קפה. המשרתים גריגוֹרי וסמיֶרדיָקוֹב עמדו ליד השולחן. האדונים והמשרתים היו במצב־רוח עליז במיוחד. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' צחק בקול רם. בפרוזדור כבר שמע אַליוֹשה את צחוקו הצווחני, המוּכּר לו כל כך, ולפי צלילי הצחוק הסיק, כי אביו עוד איננו שתוי כליל, ובינתיים הוא במצב־רוח טוב בלבד.

“הנה גם הוא, הנה גם הוא!” צעק פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' ושׂמח מאוד לקראת אַליוֹשה, “הצטרף אלינו, שב, קוֹפֵיי – בלי חלב, לפי הצום, אבל חם, אבל מצוין! לקוֹניאקוֹן איני מזמין, בעל־צומות אתה, ואולי אתה רוצה, רוצה? לא, מוטב שאתן לך ליקֶרוֹן, משובח. סמיֶרדיָקוֹב, גש אל הארון, במדף השני מימין, הנה המפתחות, בזריזות!”

אַליוֹשה התחיל לסרב לשתות את הליקר.

“בין כה וכה יגישו, אם לא בשבילך, הרי בשבילנו,” קָרן פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'. “רגע, כבר אכלת את ארוחת־הצהריים?”

“אכלתי,” אמר אַליוֹשה, אף כי, למען האמת, אכל פרוסת לחם ושתה כוס קְוַס במטבחו של ראש־המנזר. “אבל קפה חם אשתה ברצון.”

“נחמד! בן־חיִל! הוא ישתה קפה. אולי לחמם אותו? לא, עדיין הוא רותח. קפה משובח, של סמיֶרדיָקוֹב. לקפה ולפשטידת־דגים סמיֶרדיָקוֹב הוא אמן אצלי, וגם למרק־דגים, אמת. בוא פעם למרק־דגים, אבל שתודיע קודם… חכה, חכה, הלוא ציוויתי אתמול שתעבור היום לכאן עם הכר והמזרן? הבאת את המזרן? חה־חה־חה!…”

“לא, לא הבאתי,” הצטחק גם אַליוֹשה.

“אבל נבהלת, בכל זאת נבהלת אתמול. שמע, יקירי, האם אני יכול לעשׂות לך עוול. שמע, איוַן, איני יכול לראות איך שהוא מביט בעיניים וצוחק, איני יכול, הקרביים שלי מתחילים לצחוק, אני אוהב אותו! אַליוֹשקה, בוא אתן לך ברכת־אב.”

אַליוֹשה קם, אך פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' הספיק לשנות דעתו.

“לא, לא, עכשיו רק אצַלב אותך, הנה כך, שב. נו, ועכשיו יהיה לך עונג, ודווקא על הנושׂא שלך. תצחק כהוגן. אצלנו פתחה פיה אתונו של בלעם, ואיך שמדברת, איך שמדברת!”

כאתונו של בלעם נתגלה סמיֶרדיָקוֹב. צעיר היה, כבן עשׂרים וארבע, שתקן ומתרחק מבני אדם. אין לומר שהיה פרא, או התבייש ממשהו, לא, להפך, יהיר היה באופיו וכאילו בז לכול. והנה אין מנוס אלא לומר עליו כמה מלים, ודווקא עכשיו. גידלו אותו מַרפָה איגנַטיֶבנה וגריגוֹרי וָסיליֶביץ', אבל הנער גדל “ללא כל רגשי תודה”, כפי שהיה אומר גריגוֹרי, נער פרא, המסתכל על העולם מקרן־זווית. בילדותו אהב מאוד לתלות חתולים, ולקבור אותם אחר כך בטקס. לשם כך היה מתעטף בסדין, תחליף לגלימת־כהונה, ושר ומנופף משהו מעל לחתול המת, מעין אגן־קטורת. כל זה חרש־חרש, בסודיות גמורה. פעם אחת תפס אותו גריגוֹרי בשעת ביצוע תרגיל זה והעניש קשה במלקות. הילד נסוג לפינה, ושילח מבטים זועפים משם שבוע ימים. “אינו אוהב אותנו, יצור אכזר זה,” היה אומר גריגוֹרי לאשתו, “וכן אינו אוהב איש. האם אתה בן־אדם?” היה פונה פתאום אל סמיֶרדיָקוֹב, “אינך בן־אדם, אתה משהו שעלה מן הלַחות שבבית־המרחץ, הנה כזה אתה…” כפי שנתברר אחר כך, לא סלח לו סמיֶרדיָקוֹב דברים אלה לעולם. גריגוֹרי לימד אותו קרוא־וכתוב, וכשמלאו לו שתים־עשׂרה, התחיל לקרוא עמו את כתבי־הקודש. אבל הלמידה נסתיימה בלא־כלום. פעם אחת, בשיעור השני או השלישי, הצטחק הנער.

“מה לך?” שאל גריגוֹרי והביט בו בחומרה מבעד למשקפיים.

“שום דבר. אלוהים ברא את האור ביום הראשון, ואת השמש, הירח והכוכבים ביום רביעי. מאיִן זרח האור ביום הראשון?”

גריגוֹרי נדהם. הנער הביט במורה בלגלוג. היתה אפילו איזו יהירות במבטו, גריגוֹרי לא התאפק. “הנה מכאן!” צעק וסטר בכוח על לחיו של הנער, הנער עמד בזה, לא הגיב אפילו בהגה, אבל שוב נדחק לפינה לכמה ימים. וקרה, שכעבור שבוע נתגלתה בנער לראשונה מחלת־הנפילה, שלא הניחה לו כל ימי חייו. כשנודע הדבר לפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, נראה היה ששינה את יחסו לנער. קודם לכן היה מסתכל בו באדישות, אף שלא גער בו מעולם, בכל פגישה נתן לו קוֹפֵּייקה. לפעמים, במצב־רוח טוב, שלח לנער דבר־מתיקה מהשולחן. עתה, כשנודע לו על המחלה, התחיל לטפל בנער, הזמין רופא, התחיל לרפא אותו, אך נתברר שאין הריפוי אפשרי. ההתקפים באו אחת לחודש בממוצע, במועדים שונים. גם בעוצמתם היו ההתקפים שונים, אלה קלים, אלה קשים מאוד. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’ אסר על גריגוֹרי באיסור חמור להטיל על הנער עונש גופני, והתחיל להרשות לו לעלות אליו למעלה. וכן אסר לפי שעה ללמד אותו. פעם אחת, כשהיה הנער כבן חמש־עשׂרה, ראה אותו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' מתהלך ליד ארון־הספרים וקורא את שמותיהם מבעד לזכוכית. ספרים רבים היו לפיוֹדוֹר פַוולוֹביץ‘, למעלה ממאה כרכים, אולם איש לא ראה אותו מעולם קורא ספר. מיד נתן את מפתח הארון לסמיֶרדיָקוֹב: “נו, קרא איפוא, תהיה ספרן, במקום להסתובב בחצר, שב וקרא. הנה קרא ספר זה,” ופיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’ הוציא את הספר “ערבים בחווה ליד דיַקנקה.”

הנער קרא אך לא היה מרוצה, לא הצטחק אפילו פעם אחת, להפך, סיים בפנים קודרות.

“ומה? לא מצחיק?” שאל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'.

סמיֶרדיָקוֹב שתק.

“ענה, טיפש.”

“הכל כתוב על דבר לא־אמת,” מלמל סמיֶרדיָקוֹב והצטחק.

“לך לכל הרוחות, נפש־משרת שכמותך. חכה, הנה ‘היסטוריה כללית’ של סמָרַגדוֹב, כאן כבר הכול אמת, קרא.”

אבל סמיֶרדיָקוֹב לא קרא אף עשׂרה עמודים של סמָרַגדוֹב, הספר היה משעמם. וכך שב וננעל על ארון־הספרים. עד מהרה דיווחו מַרפה וגריגוֹרי לפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', כי לאט־לאט נתגלתה בסמיֶרדיָקוֹב אִסטְניסוּת מסוימת, מין סלידה: אוכל מרק, בוחש בכף ומחפשׂ־מחפשׂ במרק, רוכן, מסתכל בעיון, שואב מלוא כף ומרים אל האור.

“מקק, או מה?” שאל לפעמים גריגוֹרי.

“אולי זבוב,” אומרת מַרפה.

הנער החרד־לנקיון לא היה עונה, אבל נהג כך גם בלחם, בבשׂר, בכל מאכל: מרים נתח במזלג אל האור, מסתכל כאילו מיקרוסקופ לפניו, מסתכל זמן רב, שוקל בדעתו ולבסוף מחליט לתת את הנתח בפה. “הביטו, בן־אדונים נתגלה כאן,” רטן גריגוֹרי כשהוא מסתכל בבחור. כששמע פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' על התכונה החדשה של סמיֶרדיָקוֹב, החליט מיד שיהיה טבח ושלח אותו להכשרה במוסקבה. בחניכות זו בילה כמה שנים, וכששָב ניכר שינוי גדול בפניו. כאילו הזדקן מאוד פתאום, העלה קמטים שלא לפי גילו, הצהיב, נראה בו דמיון לסָריס. מצבו הנפשי בשובו לא היה שונה ממצבו לפני הנסיעה למוסקבה: כקודם לכן נמנע ממגע עם אנשים, ולא הרגיש צורך בכל חֶברה שהיא. כפי שסופר אחר כך, שתק גם במוסקבה. מוסקבה עצמה עניינה אותו אך מעט, מעט מאוד הכיר בה, ולכל השאר לא שׂם לב. ביקר אפילו פעם אחת בתיאטרון, אבל שב משם שתוק ובלתי־מרוצה. לעומת זאת הגיע אלינו בלבוש נאה, במקטורן נקי ובלבנים נקיים, היה מבריש בקפדנות את בגדיו פעמיים ביום, ואת מגפיו הטרזניים, העשויים עור־עֵגל, אהב מאוד לצחצח במשחת־נעליים אנגלית, כדי שיבריקו כמו מראָה. הוא נתגלה כטבח מצוין. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' קבע לו משכוֹרת, וסמיֶרדיָקוֹב הוציא את כולה לבגדים, לקרֶם, לבושׂם וכיוצא בזה. אבל דומה, כי שׂנא את הנשים כפי ששׂנא את הגברים, נהג בהן במתינות, כמעט תוך הסתגרות. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' התחיל להסתכל בו גם מנקודת־ראות אחרת. התקפי מחלת־הנפילה גברו, ובימים כאלה בישלה מַרפָה איגנַטיֶבנה, והדבר לא היה לרצון לפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'.

“מדוע ההתקפים שלך תכופים יותר?” הזעיף־פנים לפעמים לטבח החדש, והסתכל בפניו. “אולי היית מתחתן עם איזו שהיא, אם אתה רוצה, אחתן אותך…”

אבל כששמע סמיֶרדיָקוֹב דברים אלה החוויר מרוגז, אך לא ענה. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' היה סר ממנו, מניף יד בביטול. העיקר, ביושרו של הבחור היה בטוח, אחת ולתמיד, ידע שלא יקח דבר ולא יִגנוב. פעם אחת אבדו לפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' השתוי בחצר, ברפש, שלושה שטרות של מאה שקיבל זה עתה, והוא הרגיש באבידה רק למחרת. אך התחיל לחפשׂ בכיסים והנה הוא רואה את שלושת השטרות מונחים על שולחנו. מניִן? סמיֶרדיָקוֹב הרים והביא עוד אתמול. “נו, חביבי, אנשים כמוך עוד לא ראיתי,” אמר אז פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' ונתן לו עשׂרה רובלים במתנה. ראוי להוסיף, כי לא זו בלבד שבָּטח ביושרו, אלא משום־מה גם אהב אותו, אף על פי שהבחור היה מסתכל בו במבט בלתי־ידידותי, כפי שהסתכל בכול, ותמיד שתק. לעתים רחוקות דיבר. אם בזמן ההוא היה עולה על דעתו של מישהו לשאול למראהו: במה בחור זה מתעניין, על מה הוא חושב על פי רוב, לא היה יכול לקבוע זאת. אבל לפעמים היה נעצר בבית, או בחצר, או ברחוב, שוקע בהרהור ועומד כך אפילו עשׂר דקות רצופות. אילו הסתכל בו פיזיוֹנוֹמיסט, היה אומר שאין כאן הרהור או מחשבה, אלא מין התבוננות. יש תמונה מצוינת של הצייר קרַמסקי, ושמה “המתבונן”: מצויר יער בחורף, ובדרך עומד לבדו־לבדו איכּרוֹן שנקלע לכאן, לבוש קַפטַן מרופט ונעלי־לֶכֶש לרגליו, שקוע בבדידות עמוקה, ואינו חושב אלא “מתבונן” במשהו. אילו דחפתם אותו, היה מרעיד ומסתכל בכם כמי שהקיץ, אבל בלי להבין דבר. אמנם, מיד היה מתעשת, אבל אילו שאלתם אותו על מה חשב כשעמד שם, ודאי לא היה נזכר במאומה, ולעומת זאת ודאי שהיה שומר בלבו את הרושם שפקד אותו בשעת ההתבוננות. רשמים אלה יקרים לו, ובוודאי הוא צובר אותם, בלי־משׂים ובלי להיות מודע לכך, ולמה ומדוע, גם זה ודאי אינו יודע: ואולי פתאום, לאחר שצבר רשמים של שנים רבות, יִטוש הכול ויילך לירושלים, להסתגף ולגאול את נפשו, ואולי יעלה באש את כפרו־מכוֹרתוֹ, ואולי יקרה גם זה וגם זה, יחדיו. רבים הם המתבוננים בקרב העם. והנה, אחד המתבוננים האלה הוא ודאי גם סמיֶרדיָקוֹב, ובוודאי היה גם הוא צובר את רשמיו בתאווה, כמעט בלי לדעת לשם מה.

7: ויכוח

לא אתונו של בלעם פתחה פיה פתאום. נזדמן נושׂא מוזר: בבוקר, כשלקח גריגוֹרי את קנייתו אצל הסוחר לוּקיָנוֹב, שמע על חייל רוסי, שנפל בשבי של בני־אסיה, אי־שם רחוק בגבול, נצטווה על ידי שוביו, באיום מוֹת־עינויים מיָדי, להתכחש לנצרות ולקבל עליו את האיסלם, אך הוא לא הסכים להמיר את דתו, וקיבל עליו את הייסורים, הניח להם לפשוט את עורו ומת כשהוא מהלל ומשבח את ישו – ומעשׂה־גבורה זה נתפרסם בעיתון שהגיע בו ביום. על כך דיבר גריגוֹרי ליד השולחן. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' אהב גם קודם לכן, בסיומה של הארוחה, ליד הפּרפֶּרת, לצחוק קצת ולשׂוחח, אפילו עם גריגוֹרי. הפעם היה במצב־רוח קל ונעים. עם שתיית הקוֹניאק הקשיב לידיעה המסופרת ואמר, כי ראוי היה להעלות מיד את החייל הזה למעמד קדוש, ולהעביר את העור שפשטו מעלין לאחד המנזרים: “כמה אנשים יזרמו לשם, וכסף.” פני גריגוֹרי אמרו מורת־רוח כשראה, כי פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' לא התרגש כלל, אלא שב כהרגלו לחלל את הקודש. פתאום הצטחק סמיֶרדיָקוֹב, שעמד ליד הדלת. תכופות הורשה סמיֶרדיָקוֹב גם קודם לכן לעמוד ליד השולחן, זאת אומרת, בסיום הארוחה. מיום שבא איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' לעירנו, היה בא בשעת הארוחה כמעט יום־יום.

“אתה, באיזה עניין?” שאל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' שהבחין מיד בלגלוג והבין שהוא נוגע לגריגוֹרי.

“אני בעניין ההוא,” אמר סמיֶרדיָקוֹב במפתיע ובקול רם, “שאם גם מעשׂה־הגבורה של החייל הזה הראוי לשבח הוא מעשׂה גדול מאוד, לא היה גם, לפי דעתי, כל חטא בכך, שהיה מוותר במקרה זה, למשל, משמו של כריסטוֹס ומהטבילה שלו, כדי להציל את החיים שלו לשם מעשׂים טובים, שבהם יוכל לכפר במרוצת השנים על פחדנותו.”

“כיצד לא יהיה בזה חטא? שקר אתה אומר, בעד זה מגיע לך ללכת ישר לגיהנום, ושם יִצלו אותך כמו בשׂר־איִל,” אמר פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'.

ברגע זה נכנס אַליוֹשה. כפי שראינו, שׂמח מאוד פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' לבואו.

“על הנושׂא שלך, על הנושׂא שלך!” צחקק בשׂמחה כשהוא מושיב את אַליוֹשה להקשיב.

“אשר לבשׂר־האיִל, אין זה כך, ושום דבר לא יעשׂו שם בעד זה, ולא צריכים לעשׂות, אם זה לפי כל הצדק,” אמר סמיֶרדיָקוֹב ברצינות.

“כיצד זה לפי כל הצדק,” צעק פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' בקול עליז יותר, ודחק באַליוֹשה בברכו.

“נבל הוא, הנה מי הוא בדיוק!” פרצו הדברים מפי גריגוֹרי. בזעם היישיר מבט בעיני סמיֶרדיָקוֹב.

“אשר לנבל, חכה קצת, גריגוֹרי וָסיליֶביץ',” הגיב סמיֶרדיָקוֹב בשקט ובאיפוק, “ומוטב שתשקול את הדבר בעצמך, שאם נפלתי בשבי בידי המענים את הנוצרים, והם דורשים ממני לקלל שם אלוהים ולהתכחש מהטבילה שלי הקדושה, הרי שיש לי סמכות מלאה מהתבונה שלי לעשׂות כך, מפני שכל חטא לא יהיה בזה.”

“זאת כבר אמרת, אל תתאר את זה, אלא הוכח!” צעק פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'.

“הבַּשלן!” לחש גריגוֹרי בבוז.

“גם בעניין הבַּשלן חכה קצת, ובלי לגדף, חשוב בעצמך, גריגוֹרי וַסיליֶביץ‘. כִּי ברגע שאגיד למענים שלי: ‘לא, איני נוצרי ואני מקלל את אלוהי האמת שלי’, מיד, ובמיוחד, במשפט־האלוהים העליון, אני נעשׂה מנודה מהולל, ומסולק מהכנסייה הקדושה, לגמרי כאילו הייתי בן עם אחר, כך שאפילו ברגע זה, לא רק כשאגיד אלא כשאחשוב להגיד, ולא יחלוף אפילו רבע־השנייה וכבר אהיה מנודה – כך או לא כך, גריגוֹרי וָסיליֶביץ’?”

בהנאה גלויה היה פונה אל גריגוֹרי, אף שלמעשׂה ענה רק על שאלותיו של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', והבין יפה מה הוא עושׂה, אבל העמיד פנים בכוונה, כי גריגוֹרי שואל כביכול את השאלות.

“איוַן!” צעק פתאום פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', “התכופף אלי עד קרוב לאוזן. כל זה עשׂה למענך, והוא רוצה שתשבח אותו. שַבח.”

איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' שמע ברצינות גמורה את הודעתו הנלהבת של אביו.

“חכה, סמיֶרדיָקוֹב, שתוק קצת,” שוב צעק פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'. “התכופף שוב וקרַב אלי את האוזן.”

שוב רכן אליו איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', והבעת פניו רצינית ביותר.

“אני אוהב אותך כמו את אַליושׁקה. אל תחשוב שאיני אוהב אותך. קוֹניאקוֹן?”

“תן. ‘אמנם, גם אתה כבר טָענת כהוגן’,” אמר איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ונתן מבט נוקב באביו. ואילו בסמיֶרדיָקוֹב התבונן בסקרנות עצומה.

“מנודה אתה וארור גם כעת,” פרץ גריגוֹרי, “ואיך אתה מעֵז לאחר כל זה, מנוול, להביע דעות, אם…”

“אל תגדף, גריגוֹרי, אל תגדף!” הפסיק אותו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'.

“אתה חכה קצת, גריגוֹרי וָסיליֶביץ', אפילו זמן קצר ביותר ושמע הלאה, מפני שאני עדיין לא גמרתי. מפני שבאותו הזמן, כשאהיה מקולל על ידי אלוהים, כבר נעשׂיתי כאילו בן עם זר, הטבילה שלי מתבטלת ולא נחשבת כלל, האם לא כך?”

“גמור, חביבי, גמור מהר,” זירז אותו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' וגמע בעונג מהכוסית.

“ואם כבר אינני נוצרי, זאת אומרת, שלא שיקרתי למענים שלי כששאלו: ‘נוצרי אתה או לא נוצרי?’, כי כבר הסיר ממני אלוהים את הנצרות, בגלל המחשבה שלי בעצמה, ועוד לפני שהספקתי לומר מלה למענים שלי, ומאחר שאני כבר מפוטר, אז באיזה אופן, ולפי איזה צדק, יאשימו אותי בעולם הבא כאילו אני נוצרי, על שהתכחשתי לכריסטוֹס, בעוד שבעד הכוונה בלבד, כבר לפני ההתכחשות, סולקתי מהנצרות שלי? ואם כבר איני נוצרי, אני לא יכול להתכחש לכריסטוֹס, כי אין לי כבר למַה להתכחש. מי יבוא בטענות, גריגוֹרי וָסיליֶביץ' אל טָטָרי טמא, אפילו בשמים, על כך שלא נולד נוצרי, ומי יקום להעניש אותו על כך, כי השׂכל הישר אומר, שאי־אפשר לפשוט מהשור שני עורות. וגם אלוהים ריבון העולם אם יאשים את הטָטָרי, אני מניח שיתן לו עונש קל מאוד (מפני שאי־אפשר לא להעניש אותו בכלל), מתוך שיקול־דעת שאין הוא אשם שנולד טמא להורים טמאים, הלוא אין אלוהים יכול להחזיק בטָטָרי בכוח ולומר עליו שהוא נוצרי. הלוא יהיה הדבר, כאילו אמר ריבון־עולם ממש לא־אמת. האם יכול אלוהים, אדון השמים והארץ לומר שקר, אפילו במלה אחת?”

גריגוֹרי נדהם והסתכל בנואם כשעיניו בולטות. אף שלא הבין היטב את הנאמר, הבין משהו מדברי ההבל האלה, והיה נראה עכשיו כאדם שנחבט פתאום מצחו בקיר. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' רוקן את הכוסית ופרץ בצחוק צווחני.

“אַליוֹשקה, אַליוֹשקה, מה תאמר! אתה, וַכּחָן ומַטעָן! הוא היה באיזה מקום אצל היֵשועים, איוַן, הוי אתה יֵשועי סמיֶרדיַשצִּ’י (מסריח), מי לימד אותך כך? אבל אתה משקר, וַכּחן ומַטעָן, משקר, משקר ומשקר. אל תבכה, גריגוֹרי, ברגע זה נעשׂה ממנו עפר ואפר. עכשיו אמור לי, חמוֹר: נגיד כי צדקת כלפי המענים שלך, אבל בנפשך הרי התכחשת לאמונה שלך, ובעצמך אמרת, כי ברגע ההוא היית מנודה וארור, ובעד הנידוי הזה לא ילטפו את ראשך בגיהנום. מה אתה חושב על כך, יֵשועי נחמד שלי?”

“בזה אין ספֵקים שבתוכי אני התכחשתי, אבל בכל זאת לא היה כאן שום חטא מיוחד, ואם היה חטאוֹן, אז הוא הרגיל ביותר.”

“מה אתה אומר, רגיל ביותר?”

“משקר אתה, אר־ו־ר אחד,” הִשריק גריגוֹרי.

“שפוט בעצמך, גריגוֹרי וָסיליֶביץ',” המשיך סמיֶרדיָקוֹב במתינות ובשלווה, אבל משׂחק גם את הנדיב כלפי היריב המובס, “שפוט בעצמך, גריגוֹרי וָסיליֶביץ‘: הלוא נאמר בכתבי־הקודש, שאם יש בכם אמונה כגודל גרגר זעיר, ותאמרו שהר הזה שינוע אל הים, הוא ינוע ולא יתעכב, עם הפקודה הראשונה שלך. ובכן, גריגוֹרי וָסיליֶביץ’, אם אני חסר־אמונה ואתה מאמין בזה, עד שכל הזמן אתה מגדף אותי, נסה בעצמך לומר להר הזה שיעתיק עצמו לא לים (כי לים המרחק רב מכאן), אלא לנחל שלנו המסריח, הזורם מאחורי הגן שלנו, ואז תראה בעצמך בו ברגע, שדבר לא ינוע, והכול יישאר במקומו, בשלמות ובסדר הקודם, כל כמה שתצעק. ופירוש הדבר, שגם אתה אינך מאמין, גריגוֹרי וָסיליֶביץ', כפי שראוי להאמין, אבל מגדף אחרים על כך בכל מיני דברים. ובכן, אם נביא בחשבון גם זאת, שבימינו אין איש, לא רק אתה, אלא אין איש לחלוטין, החל בגדולים בעם ועד המוּז’יק האחרון, שיוכל לדחוף את ההר לים, אולי מלבד איש אחד בכל העולם, ולכל היותר שניים, וגם אלה אי־שם במדבר מצרים, מצילים נפשם במִסתוֹר, ועל כן אולי לא תמצא אותם – ואם כך, אם יוצא שכל השאר אינם מאמינים, האם את כל אלה, זאת אומרת את כל האוכלוסים בעולם, מלבד אותם שני שוכני־מדבר, יקלל אלוהים, שרחמיו כה ידועים, ולאיש מהם לא יסלח? ועל כן אני מקווה, כי גם אם בא הספק בלבי פעם אחת, אזכה לסליחה אם אשפוך דמעות חרטה.”

“עצור!” צווח פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' בשׂיא ההתפעלות, “אם כן, אתה מניח בכל זאת שיש שניים כאלה, היכולים להזיז הרים ממקומם? איוַן, שׂים לב לתכונה זו, רשום: כל טיבו של האדם הרוסי מתבטא כאן!”

“הערתך נכונה מאוד, כי זו תכונה עממית באמונה,” הסכים איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' בחיוך מאשֵר.

“אתה מסכים! ובכן כך הדבר, אם גם אתה מסכים. אַליוֹשקה, הלוא זו האמת? הלוא כזאת היא האמונה הרוסית?”

“לא, אמונתו של סמיֶרדיָקוֹב אינה רוסית,” אמר אַליוֹשה ברצינות ובתקיפות.

“לא לאמונה התכוונתי, אלא לקו זה בלבד, על שני המתבודדים במדבר, לקו הקטן הזה: הן זה רוסי, ברוח רוסיה?”

“כן, קו זה הוא רוסי לגמרי,” חייך אַליוֹשה.

“צֶ’רווֹניֶץ' שווים דבריך, חמור, ועוד היום אשלח לך את מטבע־הזהב, אבל בכל השאר שקר דיברת, שקר, שקר. דע לך, שוטה, כי כאן כולנו איננו מאמינים רק מתוך קלות־דעת, מפני שאין לנו פנאי: ראשית, העסקים גוברים עלינו, שנית, זמן מועט נתן לנו אלוהים, רק עשׂרים וארבע שעות נתן ליממה, ואין אפילו זמן לישון כראוי, ולא רק להרהורי־תשובה. אבל אתה התכחשת לאמונתך בפני מעניך, בשעה שלא היה לך כל דבר לחשוב עליו מלבד האמונה, דווקא כשהיה ראוי להוכיח את האמונה! אם כן יש בזה, חביבי, משהו, לא כן?”

“יש בזה משהו, אכן יש, אבל שפוט בעצמך, גריגוֹרי וָסיליֶביץ', שדווקא זה מֵקֵל יותר שיש בזה משהו. אילו האמנתי אז באמת עצמה, כפי שראוי להאמין, כי אז היה חטא ממשי בכך שאיני מקבל עלי את העינויים על אמונתי, ומקבל עלי את האמונה הטמאה של מוחמד. אבל אז לא היו העינויים באים כלל, מפני שדי היה שאגיד ברגע זה להר: זוז ומחץ את המְענה, היה ההר זז בו ברגע ומוחץ אותו כמו מקק, ואני הייתי הולך לי משם כאילו לא קרה דבר, ומהלל ומשבח את אלוהים. אבל אם ברגע ההוא ניסיתי כל זה וצעקתי אל ההר: מחץ את המְענים האלה, והוא לא מחץ, הגידו לי, בבקשה, כיצד יכולתי לא להגיע לספק בזמן הזה, מה גם בשעה נוראה זו של אימת מוות גדולה? כבר קודם לכן ידעתי, כי מלכות שמים שלמה לא אשׂיג במלואה (כי לא זז ההר על פי דיבור שלי, זאת אומרת, שלא מאמינים שם כל כך באמונה שלי, ולא שׂכר גדול צפוי לי בעולם הבא), ואם כן למה אתן גם לפשוט את עורי מעלי, ללא כל תועלת? ואפילו כבר פשטו את עורי מגבי עד החצי, הלוא גם אז לא היה ההר זז ממקומו על פי דיבור שלי או צעקה. הלא ברגע כזה לא רק הספֵקים יכולים לבוא, אלא אפילו מהפחד עצמו אפשר לצאת מן הדעת, ואז גם לשקול ולחשוב אי־אפשר יהיה. שאם כך הדבר, מה תהיה כאן אשמתי הרבה במיוחד, אם לאחר שאיני רואה כאן כל תועלת לעצמי או שׂכר, אשמור, לפחות, על עורי? ועל כן, אסמוך לגמרי על חסדי האלוהים ואקווה כי ייסָלח לי הכול…”

8: ליד הקוֹניאק

הויכוח הסתיים, אך מוזר היה, שפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', שנתקף עליזות תחילה, הקדיר את פניו לבסוף. הקדיר פנים ולגם קוֹניאק, וכוסית זו אכן היתה מיותרת.

“הסתלקו אתם, היֵשועים, החוצה,” צעק על המשרתים. “החוצה, סמיֶרדיָקוֹב. היום אשלח את הצֶ’רוונֶיץ שהבטחתי, אבל אתה הסתלק. אל תבכה, גריגוֹרי, לך אל מַרפה, היא תנחם, תשכיב לישון. לא נותנים, הנוכלים, לשבת בשקט לאחר הארוחה,” אמר ברוגז, כשהסתלקו מיד המשרתים לפי פקודתו. “סמיֶרדיָקוֹב נדחק לכאן כל פעם בארוחת־הצהרים, אתה הוא שמעניין אותו כל כך, במה משכת אותו כך?” פנה אל איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“בשום דבר,” ענה הבן, “עלה על דעתו לכבד אותי. הוא משרת וגס־רוח. אמנם, בשׂר מתקדם, כשתבוא השעה.”

“בשׂר מתקדם?”

“יהיו גם אחרים וטובים יותר, אבל יהיו גם כאלה. תחילה היו כאלה, ואחר כך גם טובים יותר.”

“ומתי תגיע השעה?”

“זיקוק יתלקח, ואולי לא יבער עד הסוף. בינתיים, אין העם אוהב ביותר לשמוע בקולם של בַּשלנים אלה.”

“זהו זה, חביבי, חמור כזה, אתונו של בלעם, חושב, חושב, השד יודע לאן יגיע במחשבה הזאת שלו.”

“יִצבור מחשבות,” הצטחק איוַן.

“ראה, אני יודע, שגם אותי אין הוא סובל, כמו שאינו סובל את הכול, וגם אותך כך, אף שנדמה לך ש’עלה על דעתו לכבד אותך'. ואת אַליוֹשקה, זה כבר הוא שׂונא את אליושקה. אבל לא יגנוב, ככה זה, ואינו רכלן, שותק. את אשפת־הבית לא יוציא החוצה, פשטידות־דג הוא אופה להפליא, ומלבד כל אלה יקח אותו השד, אם להגיד את האמת, האם כדאי לדבר עליו?”

“ודאי שלא כדאי.”

“ואשר למחשבות שהוא חושב לו לנפשו, הרי בדרך כלל, יש להלקות את האיכר הרוסי, תמיד טענתי זאת. האיכר שלנו רמאי, לא כדאי לרחם עליו, וטוב שגם עתה מלקים אותו לפעמים. אדמת רוסיה חזקה בלִבנים שלה. ישמידו את היערות, תאבד אדמת רוסיה. אני בעד אנשים חכמים. חדלנו להלקות את האיכרים מרוב טפשות, הם ממשיכים בהלקאת עצמם. ויפה הם עושׂים. כפי שאדם מודד, כך מודדים לו, או איך אמר שם… בקיצור, ימדדו לו. ואילו רוסיה, חזירוּת. ידידי, אילו ידעת כמה אני שׂונא את רוסיה… זאת אומרת, לא את רוסיה, כי אם את הפגמים האלה… ואולי גם את רוסיה… tout cela c’est de la cochonnerie,¹⁵ אתה יודע מה אני אוהב? אני אוהב את השנינות.”

“שוב שתית כוסית. די לך.”

“חכה, עוד אחת ועוד אחת ואגמור בזה. לא, חכה, הפסקת אותי. כשעברתי במוֹקרוֹיֶה שאלתי זקן אחד, והוא ענה: ‘אנחנו נורא אוהבים, אמר, במיוחד להלקות בחורות ששפטו אותן, ונותנים לבחורים להלקות אותן. אחר כך, למחרת, הבחור לוקח לאשה את הבחורה שהלקה, כך שאצלנו הבחורות עצמן רוצות בזה’. איך המַרקיזים דה סַד האלה בעיניך? אמור מה שתאמר, זה שָנון. אולי ניסע להסתכל, מה? אַליוֹשקה, הסמקת. אל תתבייש, ילדי, חבל שלא התיישבתי לארוחה אצל ראש־המנזר, ולא סיפרתי לנזירים על הבחורות במוֹקרוֹיֶה. אַליוֹשקה, אל תכעס שהעלבתי אז את ראש־המנזר שלך. הכעס תוקף אותי, חביבי. שאם יש אלוהים – נו, אז כמובן שאני אשם ואיענש, ואם הוא איננו בכלל, האם רק כך יש לנהוג בהם, בנזירים שלך? הרי לא די שיתיזו את ראשיהם, מפני שהם מעכבים את ההתפתחות. התאמין, איוַן, שהדבר הזה מענה את רגשותי. לא, אינך מאמין, כי אני רואה זאת בעיניך, אתה מאמין לאנשים, שאני רק ליצן. אַליוֹשה, אתה מאמין שאני לא רק ליצן?”

“אני מאמין, שלא רק ליצן.”

“ואני מאמין שאתה מאמין ודבריך כּנים, המבט שלך כֵּן והדברים כֵּנים, לא כן איוַן. איוַן יהיר… ובכל זאת הייתי גומר את הקשר עם המנזר שלך. כדאי לקחת את כל המיסטיקה הזאת ולחסל אותה בבת־אחת על כל אדמת רוסיה, כדי להחכים סופית את כל הטפשים. כמה כסף, כמה זהב היה נכנס אז למִטבָּעה של המדינה!”

“למה לחסל?” אמר איוַן.

“כדי שתזרח האמת מהר יותר, הנה למה.”

“הלוא כשתזרח אמת זו, אתה תהיה הראשון שישדדו אותך ואחר כך… יחסלו.”

“אוי! באמת שהצדק אתך. כן, אני, האתון,” קפץ פתאום פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' וטפח ביד קלה על מצחו. “נו, אם כך, שיעמוד לו המנזרוֹן שלך, אַליוֹשקה, אם כך הדבר. ואנו, האנשים החכמים, נשב בבית החם ונהָנה מהקוֹניאַק. היודע אתה, איוַן, שכנראה סידר אלוהים כל זה כך בכוונה? אמור, איוַן: יש אלוהים או איִן? חכה, אמור דברים נכונים, דבר ברצינות! מדוע אתה שוב צוחק?”

“אני צוחק לכך, שקודם התייחסת בשנינות לאמונתו של סמיֶרדיָקוֹב במציאותם של שני זקנים שבכוחם להזיז הרים.”

“האם זה דומה?”

“מאוד.”

“אם כן, גם אני אדם רוסי וגם בי קיימת תכונה זו, וגם בך, הפילוסוף, אפשר לגלות תכונה זו. אתה רוצה, אתפוס אותך. בוא נתערב שמחר אתפוס, ובכל זאת אמור: יש אלוהים או אין?”

“לא, אין אלוהים.”

“אַליוֹשקה, יש אלוהים?”

“יש אלוהים.”

“איוַן, והאלמוות קיים, נו שם, איזשהו, אפילו קטן, זעירון?”

“אין גם אלמוות.”

“בשום צורה?”

“בשום צורה.”

“זאת אומרת, אפס מוחלט, או משהו. אולי יש משהו. זה בכל זאת לא אפס!”

“אפס מוחלט.”

“אַליוֹשקה, יש אלמוות?”

“יש.”

“גם אלוהים וגם אלמוות?”

“גם אלוהים וגם אלמוות. באלוהים הוא האלמוות.”

“כ־ך, נראה לי יותר שהצדק עם איוַן. אֵלי, כשאתה חושב על כך, כמה אמונה השקיע האדם, כמה כוחות שונים הקדיש לחלום זה, וכך אלפי שנים! מי צוחק כך לאדם? איוַן? בפעם האחרונה, תשובה נחרצת: יש אלוהים או אין? בפעם האחרונה!”

“גם בפעם האחרונה איִן.”

“מי איפוא צוחק לאנשים, איוַן?”

“כנראה, השד,” הצטחק איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“והשד ישנו?”

“לא, גם שד איִן.”

“חבל. מה הייתי עושׂה, לאחר כל זה, לאיש שבדה הראשון את אלוהים! לתלות אותו על עץ אַספָּה, זה פחות מדי.”

“התרבות לא היתה קיימת לולא בדו את האלוהים.”

“לא היתה קיימת? בלי אלוהים?”

“כן, וגם קוניאק לא היה. ואת הקוניאק אצטרך בכל זאת לקחת ממך.”

“חכה, חכה, חכה, יקירי, עוד כוסית אחת. העלבתי את אַליוֹשה. אינך כועס, אָלֶכּסֵיי? אָלֶכּסֵייצ’יק חביב שלי אָלֶכּסֵייצ’יק!”

“לא, איני כועס. מכיר אני את מחשבותיך. הלב שלך טוב מהמוח.”

“זה אצלי הלב טוב מהמוח? אלוהים, ומי שאומר זאת! איוַן, אתה אוהב את אַליוֹשקה?”

“אוהב.”

“שתאהב (פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' היה שתוי מאוד). שמע, אַליוֹשה, אני נהגתי בגסות כלפי הישיש שלך. אבל הייתי מרוּגָש. אבל בישיש זה יש שנינות, מה דעתך, איוַן?”

“יש, כנראה.”

“יש, יש,¹⁶ Il y a du Piron là־dedans! יֵשועי הוא, זאת אומרת יֵשועי רוסי. כאיש אציל, רותחת בו התמרמרות סמויה על כך, שיש צורך להעמיד פנים… לעטות קדושה על עצמו.”

“אבל הוא הלוא מאמין באלוהים.”

“אף לא בשווה פרוטה. לא ידעת? בעצמו הוא אומר זאת לכול, אמנם לא לכול, אבל לכל האנשים החכמים הבאים לשם. לגוּבֶּרנָטוֹר שוּלץ אמר ללא־עקיפין: ¹⁷,credo אבל איני יודע במה.”

“האומנם?”

“בדיוק כך. אבל אני מכבד אותו. יש בו משהו ממֶפיסטוֹ, ואולי נכון יותר מ’גיבור דורנו'… אַרבֶּנין או מה שמו… זאת אומרת, הוא תאוותן. הוא תאוותן עד כדי כך, שגם היום הייתי חושש לבתי או לאשתי, אילו הלכו להתוודות לפניו. אתה יודע, שהוא מתחיל לספר… לפני שנתיים הזמין אותנו לתה בליקֶר (הגברות שולחות לו ליקֶר), כשהתחיל לספר מעשׂים שהיו, התפקענו מצחוק… במיוחד סיפר כיצד ריפא חלושה אחת. ‘לולא כאב הרגליים הייתי רוקד לפניכם ריקוד אחד’. איך הוא בעיניכם? ‘קלקלתי לא מעט בימי חיי’, כך אמר. אצל הסוחר דֶמידוֹב סחב ששים אלף.”

“מה, גנב?”

“הסוחר הביא לו את הכסף, כאל אדם מהימן: ‘שמור לי אותו, חביבי, מחר חיפושׂ אצלי’. ושמר את הכסף. אחר כך אמר: ‘אתה הלוא לכנסייה תרמת’. אמרתי לו: נבל אתה. לא, אמר, לא נבל רחב־לב… אגב, זה לא הוא… זה אחר… בלבלתי עם אחר… ולא הרגשתי, נו, עוד כוסית אחת ודי. סלק את הבקבוק, איוַן. שיקרתי, מדוע לא עצרת בי, איוַן… ולא אמרת שאני משקר?”

“ידעתי, כי תפסיק בעצמך.”

“שקר, בגלל הכעס עלי אתה אומר, רק בגלל הכעס. אתה בז לי. באת אלי ובבית שלי אתה בז לי.”

“וגם אסע. הקוֹניאק מבלבל אותך.”

“ביקשתי ממך בשם ישו לנסוע לצֶ’רֶמַשניָה… ליום, ליומיים, ואתה אינך נוסע.”

“מחר אסע, אם אתה עומד על זה כל כך.”

“לא תיסע. אתה רוצה לעקוב כאן אחרי, זה מה שאתה רוצה, נפש מרושעת, ועל כן לא תיסע.”

הזקן לא נרגע. הוא הגיע לגבול השכרון, שמעֶברו השיכורים שהיו שקטים עד עכשיו, רוצים ויהי מה לכעוס ולהפגין את יכולתם.

"מה אתה מסתכל בי? איזה מין עיניים יש לך! עיניך מביטות עלי ואומרות לי: 'זַרבּוּב שיכור שכמותך! חשודות העיניים שלך, בזות העיניים שלך… אתה באת לכאן עם מחשבות. הנה מסתכל אַליוֹשקה ועיניו זוהרות. אַליוֹשה אינו בז לי. אָלֶכּסֵיי, אל תאהב את איוַן… ”

“אל תכעס על אחי! הפסק להעליב אותו,” אמר פתאום אַליוֹשה בתקיפות.

“נו, מה יש, אני מוכן. או־ו, הראש כואב. סלק את הקוֹניאק, איוַן, בפעם השלישית אני אומר לך.” התהרהר ופתאום עלה על פניו חיוך ערמומי ממושך. “אל תכעס, איוַן, על לאכלומי זקן כמוני. אני יודע שאינך אוהב אותי, ובכל זאת אל תכעס. ואין גם על מה לאהוב אותי. אם תיסע לצֶ’רמַשניָה, אבוא אליך בעצמי ומתנה אביא. בחורונת אחת אראה לך שם, זה כבר שׂמתי עין עליה. בינתיים היא רקדנית. אל תפחד מרקדניות, אל תבוז להן – פנינים הן!…”

והצמיד נשיקה קולנית לכף ידו.

“אשר לי,” התעורר פתאום, כאילו התפכח להרף־עין משנתקל בנושׂא האהוב עליו, “אשר לי… פּעוטים שלי! ילדונים, גורי־חזירים קטנים, אשר לי… בכל ימי חיי לא היתה אשה מכוערת בעיני, הנה זה הכלל שלי! התוכלו להבין זאת? לא, לא תוכלו להבין זאת: עדיין חלב זורם בעורקיכם במקום דם, עדיין לא נבקעתם מהביצה! לפי הכלל שלי, אפשר למצוא בכל אשה משהו מעניין ביותר, לכל הרוחות, שאינך מוצא אותו אצל אחרת – אלא שיש לדעת למצוא, וזו החכמה! זה הכשרון! לגבַי היו מכוערות קיימות: בעצם היותה אשה יש כבר מחצית של הכול… איך תוכלו להבין זאת!. אפילו הבתולות הזקנות, גם בהן תמצא לפעמים משהו כזה, שיעורר את השתוממותך על הטפשים שהניחו להן להזדקן, ולא הבחינו בהן עד עתה! את הרקדנית והמכוערת יש להדהים תחילה – הנה כך צריך לגשת אליהן. ולא ידעת? צריך להדהים אותה עד התפעלות, עד ריגוש, עד בושה מכך שהתאהב אדון כזה בלכלוכית שכמותה. נחמד הדבר באמת, שתמיד ישנם ויהיו בעולם הפשוטים והאדונים, ותמיד תימָצא אז אחת שוטפת רצפות ויימָצא אדון לה, והלוא רק זה דרוש לאושר החיים! חכה… שמע, אַליוֹשקה, תמיד הייתי מדהים את אמך המנוֹחה, אלא שזה היה יוצא אחרת. לא נהגתי ללטף אותה, ופתאום, כשבא הרגע הזה, פתאום אני מתפורר כולי לפניה, זוחל על ברכי, מנשק את רגליה, ומביא אותה תמיד – אני זוכר זאת כאילו קרה עכשיו – לידי צחקוק קל כזה, פָּזור, מצטלצל, לא רם, עצבני, מיוחד במינו. והוא כל מה שהיה לה. ידעתי שכך התחילה אצלה תמיד המחלה, ומחר תתחיל לצווֹח כמשובשת, וכי הצחקוק הזה הקטן אינו מעיד על כל התפעלות, אבל גם אם זו מרמה, יש כאן התפעלות. הנה זו החשיבות בכך, שאתה מוצא בכול את התו המיוחד שלך! היה אחד בּיֶליַבסקי – יפהפה ועשיר גדול שהיה כאן – התחיל להגרר אחריה ולבוא אלי, ופתאום נתן לי סטירה, ולעיניה. והיא, הכבשׂה הזאת – חשבתי שתכה אותי בגלל סטירה זו, ואכן התנפלה עלי: אתה, אמרה, עכשיו מוכה, מוכּה, חטפת סטירת־לחי ממנו. אתה מכרת אותי לו, אמרה… איך העֵז להרביץ לך בנוכחותי! ואל תעֵז לבוא אלי, לעולם, לעולם! רוץ מיד והזמן אותו לדוקרב… הסעתי אותה אז למנזר, להרגיע את רוחה, והאבות הקדושים הטיפו לה. אבל אלוהים עדי, אַליוֹשה, שמעולם לא פגעתי במשובשת שלי! אולי רק פעם אחת, בשנה הראשונה: הרבה מאוד התפללה אז, ושמרה במיוחד את חגי האם־הקדושה, ואז היתה מגרשת אותי ממנה אל חדר־העבודה. אמרתי, אוציא מלבה את המיסטיקה הזאת! ראי, אמרתי, הנה האיקוֹנה שלך, הנה אסיר אותה. עכשיו הביטי, בעינייך היא עושׂה־נסים, והנה אני יורק עליה לעינייך, ושום דבר לא יקרה לי!… כשראתה זאת, חשבתי, אלוהים, עכשיו היא תהרוג אותי, והיא רק ניתרה, ספקה כפיים, כיסתה פניה בידיה, רעדה כולה ונפלה על הרצפה… צנחה לה… אַליוֹשה, אַליוֹשה! מה היה לך!”

הזקן קפץ נפחד ממקומו. משהתחיל לדבר על אמו, התחילו פניו של הבחור להשתנות לאט. הוא הסמיק, עיניו נדלקו, שפתיו ריטטו… הזקן השתוי התיז רוק ולא הבחין במאומה עד שקרה לאַליוֹשה משהו מוזר מאוד, ואכן חזרה בו בדיוק התופעה שדיבר עליה הזקן זה עתה בסיפורו על “המשובשת”. אַליוֹשה קפץ וקם מהשולחן, ונהג בדיוק כפי שנהגה אמו לפי הסיפור, ספק כפיים, כיסה פניו בידיו, צנח כהלום־רעם על הכיסא והרעיד כולו בהתקף היסטרי של בכי מזעזע חסר־צליל. הדמיון הרב לאם הדהים מאוד את הזקן.

“איוַן, איוַן! תן לו מים מהר. זה כמוה, בדיוק כמוה, כמו אמו אז! התז עליו מים מפיך, כך הייתי עושׂה לה. זה בגלל אמו, בגלל אמו,” מלמל אל איוַן.

“הלוא גם אמי היתה אמו, אני חושב, ומה אתה סבור?” פרץ פתאום איוַן בבוז זועם בלתי־נבלם. הזקן הרעיד ממבטו שהבריק. כאן קרה משהו מוזר, אמנם לשנייה בלבד: דומה, שאכן נעלמה מדעתו של הזקן ההבנה, כי אמו של אַליוֹשה היתה גם אמו של איוַן…

“מה זאת אומרת, אמך?” מלמל בלי להבין. “למה אתה כך? על איזו אֵם אתה?… האם היא… לכל הרוחות! הרי היא גם שלך! לכל הרוחות! נו, חביבי, הרי זה ליקוי־מאורות שאין כמוהו, סלח לי, ואני חשבתי, איוַן! חה־חה־חה…” הפסיק. חיוך ממושך, שתוי, כמעט חסר־דעה הרחיב את פניו. ברגע זה עלו מהפרוזדור רעש גדול וקולות רועמים, נשמעו צעקות נוראות, הדלת נפתחה בתנופה ולטרקלין פרץ דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'. הזקן קפץ אל איוַן בפחד:

“יהרוג, יהרוג! אל תתן אותי לו, אל תתן!” צעק כשהוא נצמד אל חוצן מקטורנו של איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

9: התאוותנים

אחרי דְמיטרי פיוֹדורוֹביץ' נכנסו בריצה לטרקלין גם גריגוֹרי וסמיֶרדיָקוֹב. הם נאבקו עמו בפרוזדור, ולא הניחו לו להיכנס (על פי הוראה של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', שניתנה לפני כמה ימים). גריגוֹרי ניצל את הרגע הקל, כשנעצר דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' בטרקלין כדי להסתכל סביבו, הקיף את השולחן בריצה, סגר את שתי כנפות הדלת שממול לדלת הכניסה לטרקלין, ופרשׂ את זרועותיו, מוכן להגן על הפתח עד הטיפה האחרונה, כפי שאומרים. כשראה זאת דְמיטרי לא צעק אלא הצוויח והסתער על גריגוֹרי.

סימן שהיא שם! החביאו אותה שם! הסתלק, נבל!" משך את גריגוֹרי, אך הוא דחף אותו מעליו. נטרף בזעמו, הניף דְמיטרי ידו והלם בכל כוחו בגריגוֹרי. הזקן צנח כהלום־רעם, ודְמיטרי קפץ מעליו ופרץ פנימה. סמיֶרדיָקוֹב נשאר בטרקלין בקצהו האחר, חיוור ורועד, ונצמד אל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'.

“היא כאן,” צעק דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', “כרגע ראיתי שפנתה אל הבית, אבל לא השׂגתי אותה. היכן היא? היכן היא?”

רושם שאין־להבינו עשׂתה הצעקה “היא כאן!” על פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'. כל הפחד סר מעליו.

“החזיקו בו, החזיקו!” זעק ורץ אחרי דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘. בינתיים קם גריגוֹרי מהרצפה, אך עדיין לא התאושש. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’ ואַליוֹשה רצו להשׂיג את האב. בחדר השלישי נפל משהו על הרצפה, התנפץ וצלצל: אגרטל זכוכית גדול (לא מהיקרים) שעמד על כַּן־שיִש, ודְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' נתקל בו כשרץ לידו.

“תִפסו אותו!” זעק הזקן. “הצילוס!”

איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ואַליוֹשה השׂיגו את הזקן והחזירו אותו בכוח לטרקלין.

“למה אתה רודף אחריו! שם הוא יהרוג אותך באמת!” צעק על האב בכעס איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“וַניֶצ’קה, ליוֹשֶצ’קה, אם כן היא כאן, גרוּשֶנקה כאן, בעצמו אמר, ראה שרָצה…”

נשנק היה. הפעם לא ציפה לגרוּשֶנקה, והידיעה הפתאומית שהיא כאן הוציאה אותו מדעתו. הוא רעד כולו כמטורף.

“הלוא ראית בעיניך שלא באה!” צעק איוַן.

“ואולי בכניסה ההיא?”

“הלוא הכניסה נעולה והמפתח בידך…”

פתאום שב דמִיטרי אל הטרקלין. כמובן, שמצא את הכניסה ההיא נעולה, ואכן היה המפתח בכיסו של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'. גם החלונות בכל החדרים היו סגורים. אם כן, לא יכלה גרוּשֶנקה להיכנס ולא יכלה לצאת.

“החזיקו בו!” צווח פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' למראה דְמיטרי, “הוא גנב כסף בחדר־השינה שלי!” חילץ את עצמו מידי איוַן והסתער על דְמיטרי. אך הבן הרים ידיו ותפס בשני אניצי־השׂיער האחרונים שברקותיו של הזקן, משך אותו והפיל בתנופה על הרצפה. הוא הספיק לבעוט בעקֵב בפניו של השוכב פעמיים־שלוש. הזקן פלט אנחות רמות. איוַן פיוֹדוֹרוֹרוֹביץ', אף שאינו חזק כאחיו, לָפת את דְמיטרי וניתק אותו בכל כוחו מהזקן. אַליוֹשה סייע בכוחו המועט ולפת את האח מלפנים.

“מטורף, הלוא הרגת אותו!” צעק איוַן.

“מגיע לו!” צעק דְמיטרי המתנשם בקושי. “ואם לא הרגתי, אבוא ואהרוג. לא תצליחו לשמור עליו!”

“דְמיטרי! הסתלק מכאן מיד!” צעק אַליוֹשה בתקיפות.

“אָלֶכּסֵיי! אמור לי אתה, רק לך אאמין: היא היתה כאן עכשיו, או לא היתה? ראיתי אותה בעיני כשחמקה ליד הגדר מהסמטה לצד הזה. צעקתי, והיא ברחה…”

“אני נשבע לך, היא לא היתה כאן, איש לא ציפה לה כאן כלל!”

“אבל אני ראיתי אותה… ואם כן, היא… מיד אדע היכן היא… שלום, אָלֶכּסֵיי! ועכשיו אל תאמר לאֶזוֹפּ דבר על הכסף, ואל קָתֶרינה איוַנוֹבנה לך מיד, ויהי־מה: ‘ביקש לומר שלום, לומר שלום, שלום! דווקא, קידה וברכת שלום אחרונה!’ תאר לה מה שראית כאן.”

בינתיים הרימו איוַן וגריגוֹרי את הזקן והושיבו בכורסה. פניו היו מגואלות בדם, אך דעתו היתה צלולה והוא הקשיב בלהיטות לצעקותיו של דְמיטרי. עדיין היה נדמה לו, כי אכן נמצאת גרוּשֶנקה באיזה מקום בבית. כשיצא דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' העיף מבט שׂנאה בזקן.

“איני מתחרט על דמך!” אמר. “היזהר, זקן, שמור את חלומך, מפני שגם לי חלום! אני מקלל אותך וזר אתה לי מהיום…” ויצא בריצה מהחדר.

“היא כאן, היא בוודאי כאן! סמיֶרדיָקוֹב, סמיֶרדיָקוֹב,” חרחר הזקן, קולו נשמע בקושי, והוא קרא למשרת ברמיזת אצבע.

“היא איננה כאן, איננה, זקן מטורף,” צעק איוַן בכעס. “הוא התעלף! מים, מגבת! רוץ, סמיֶרדיָקוב!”

רץ סמיֶרדיָקוב להביא מים. סוף־סוף הפשיטו את הזקן, נשׂאו לחדר־השינה והשכיבו במיטה. כרכו לראשו מגבת לחה. הוא נחלש מהקוניאק, מהרגשות העזים ומהמכות, ואך נגע בכר, עצם עיניים ונרדם. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ואַליוֹשה שבו לטרקלין. סמיֶרדיָקוֹב היה מסלק את מכיתות האגרטל, וגריגוֹרי עמד ליד השולחן, קודר וראשו מורכן.

“אולי נרטיב גם את ראשך, ואולי תשכב גם אתה במיטה,” אמר אַליושה לגריגוֹרי. “אנו נשגיח כאן עליו. אחי הכה אותך קשה… בראשך.”

“הוא העֵז כלפי!” אמר גריגוֹרי בקדרות ובהטעמה.

“הוא העֵז גם כלפי אבא, ולא רק כלפיך!” אמר איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' בהעוויית־פה.

“רחצתי אותו בגיגית… והוא העֵז כלפי!” חזר ואמר גריגוֹרי.

“לכל הרוחות, לולא ניתקתי אותו, אולי היה הורג. כמה יכול אֶזוֹפּ לשׂאת?” לחש איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' לאַליוֹשה.

“ישמור אלוהים!” אמר אַליוֹשה.

“למה לשמור?” המשיך איוַן בלחישה, מעווה פניו בזעם. “שרץ אחד יטרוף את השרץ האחר, ושניהם ראויים לסוף הזה.” הרעיד אַליוֹשה.

“מובן מאליו, שאמנע את הרצח, כפי שמנעתי עכשיו. הישאר כאן, אַליוֹשה. אצא להתהלך קצת בחצר, התחיל אצלי כאב ראש.”

נכנס אַליוֹשה לחדר־השינה וישב למראשותי אביו כשעה, מאחורי הפרגוד. פתאום פקח הזקן עיניים והאריך להסתכל בשתיקה באַליוֹשה, נזכר כפי הנראה ומתחיל להבין. פתאום נראתה התרגשות רבה בפניו.

“אַליוֹשה,” לחש בחרדה, “היכן איוַן?”

“בחצר, יש לו כאב־ראש. הוא שומר עלינו.”

“תן לי את המראָה הקטנה, הנה שם היא עומדת, הגש!”

הגיש לו אַליוֹשה מראָה עגולה קטנה, מתקפלת, שעמדה על השידה, הביט בה הזקן: האף התנפח הרבה, ועל המצח, מעל לגבה השׂמאלית נראתה תְפיחה אדומה, גדולה למדי.

“מה אומר איוַן? אָליוֹשה, חביבי, בני היחיד, אני מפחד מאיוַן. אני מפחד מאיוַן יותר מאשר מההוא. רק מפניך אינני מפחד…”

“אל תפחד גם מאיוַן, איוַן כועס, אבל יגן עליך.”

“אַליוֹשה, וההוא? רץ אל גרוּשֶנקה! מלאכי החביב, אמור את האמת: היתה כאן קודם גרוּשֶנקה, או לא היתה?”

“איש לא ראה אותה. זו מרמה, לא היתה!”

“והלוא מיטקה רוצה להתחתן אתה, להתחתן!”

“היא לא תינשׂא לו.”

“לא תינשׂא, לא תינשׂא, לא תינשׂא, לא תינשׂא, בשום פנים לא תינשׂא!” התעודד הזקן בשׂמחה, כאילו לא ניתן כלל לומר לו ברגע זה משהו משׂמח יותר. בהתלהבות תפס את ידו של אַליוֹשה ואימץ אותה בחזקה אל לבו. אפילו דמעות התנוצצו בעיניו. “את האיקוֹנה הקטנה של האם הקדושה, שסיפרתי לך עליה קודם, קח אותה לעצמך, הבא אליך. ואני מרשה לשוב למנזר… אתמול התלוצצתי, אל תכעס. הראש כואב, אַליוֹשה… ליוֹשָה, תן מנוחה לנפשי, היה מלאך, אמור את האמת!”

“אתה מדבר עדיין על כך, אם היתה או לא היתה?” אמר בצער אַליוֹשה.

“לא, לא, לא, אני מאמין לך, אבל עניין אחר: לך אל גרוּשֶנקה בעצמך, או פגוש אותה איכשהו. שאל אותה מהר, מהר ככל האפשר, נַחש בעיניים שלך: אל מי היא רוצה, אלי או אליו? אַה? מה? תוכל או לא תוכל?”

“אם אראה אותה, אשאל,” מלמל אַליוֹשה במבוכה.

“לא, היא לא תגיד לך,” הפסיק אותו הזקן. “היא קלת־דעת כזאת. תתחיל לנשק אותך ותאמר שרוצה להינשׂא לך. רמאית היא, חסרת־בושה, לא, אסור לך ללכת אליה, אסור!”

“כן, וגם לא טוב יהיה, אבא, לגמרי לא טוב.”

“לאן הוא שלח אותך קודם לכן, וצעק: ‘לך’, כשברח.”

“אל קָתֶרינה איוַנוֹבנה שלח אותי.”

“לקחת כסף? לבקש כסף?”

“לא, לא לבקש כסף.”

“כסף אין לו, אף טיפה. שמע, אַליוֹשה, אני אשכב הלילה ואשקול הכול, ואתה לך בינתיים. אולי תפגוש אותה… אבל מחר בבוקר היכנס אלי, בטוח. בטוח. מחר אגיד לך מלה אחת כזאת. תבוא?”

“אבוא.”

“כשתבוא, תעמיד פנים שמרצונך באת, לבקר באת. אל תגיד לאיש שקראתי לך. לאיוַן אל תאמר שום דבר.”

“טוב.”

“שלום, מלאך, קודם עמדת לצדי, לעולם לא אשכח זאת. מחר אגיד לך מלה אחת כזאת… אבל עלי עוד לחשוב…”

“ואיך אתה מרגיש עכשיו?”

“מחר, מחר אקום ואלך, בריא לגמרי, בריא לגמרי, בריא לגמרי!…”

בחצר פגש אַליוֹשה את אחיו איוַן יושב על הספסל שליד השער. הוא ישב וכתב משהו בעפרון בפנקס־הכיס. סיפר אַליוֹשה לאחיו, כי הזקן התעורר ודעתו צלולה, ולו הרשה ללון במנזר.

“אַליוֹשה, בעונג רב הייתי נפגש אתך מחר בבוקר,” אמר איוַן בידידות וקם, וידידות זו הפתיעה את אַליוֹשה.

“מחר בבוקר אהייה אצל הגברת חוֹחלָקוֹבה,” ענה אליושה. “ואולי אהיה גם מחר אצל קָתֶרינה איוַנוֹבנה, אם לא אפגוש אותה עכשיו בביתה…”

“ועכשיו בכל זאת אל קָתֶרינה איוַנוֹבנה! ‘לומר שלום, לומר שלום’?” חייך פתאום איוַן. אַליוֹשה נבוך.

“דומני שהבינותי הכל מהקריאות האחרונות, ומשהו גם מדברים קודמים. ודאי ביקש ממך דְמיטרי להיכנס אליה ולמסור שהוא… נו… נו, בקיצור, ‘אומר שלום’?”

“אחי! במה תסתיים הזוועה הזאת של אבא ודְמיטרי?” אמר אַליוֹשה.

“קשה לנחש נכון. אולי, בלא כלום: יתמסמס העניין. אשה זו – חיה. על כל פנים, ראוי להחזיק את הזקן בבית, ולא להכניס אליו את דְמיטרי.”

“הרשה לי לשאול, אחי: האם אדם רשאי להחליט, כשהוא מסתכל באחרים: מי מהם ראוי לחיות, ומי ראוי פחות?”

“לשם מה נערבב כאן החלטה לפי הערך? שאלה זו נפתרת על פי רוב בלבם של בני אדם לא על סמך הערך, אלא לפי גורמים אחרים, טבעיים הרבה יותר. ואשר לזכות, למי אין זכות לרצות?”

“אבל לא לרצות במותו של אדם אחר?”

“ואפילו במותו. למה נשקר לעצמנו, הכול חיים כך, ואולי אין הם יכולים להיות אחרת. אתה מתכוון לדברים שאמרתי קודם לכן, כי ‘שני השרצים יטרפו זה את זה’? הרשה לי, אם כך, לשאול גם אותך: האם אתה רואה גם אותי מסוגל לשפוך את דמו של אֶזוֹפּ, נו, לרצוח אותו, מה?”

“מה אתה אומר, איוַן! מעולם לא עלתה מחשבה כזאת בדעתי! גם את דְמיטרי איני רואה…”

“תודה, לפחות, גם על זה,” הצטחק איוַן. “דע לך, שאגן עליו תמיד. אבל לרצונותי אני משאיר במקרה זה את מלוא המרחב. להתראות מחר. אל תדון אותי לכף חובה ואל תסתכל בי כמו ברשע,” הוסיף בחיוך.

נפרדו בלחיצת־יד חזקה, כפי שלא נפרדו מעולם. אַליוֹשה הרגיש, כי אחיו צעד בעצמו צעד ראשון לקראתו, ועשׂה זאת לשם משהו, בוודאי מתוך כוונה כלשהי.

10: השתיים יחדיו

אַליוֹשה יצא מבית אביו רצוץ ומדוכא יותר משהיה כשנכנס לבית. גם דעתו היתה מפוררת ומפוזרת, אך בו־בזמן הרגיש, שהוא חושש לחבר את המפוזר ולמצוא רעיון כולל בין הסתירות המענות שחווה ביום ההוא. הרגיש משהו שגבל כמעט עם הייאוש, ומעולם לא ידע לבו של אַליוֹשה דברים כאלה. מעל לכול עמדה כהר השאלה העיקרית, הגורלית, חסרת־הפתרון: מה יקרה בסופו של דבר בין האב והאח דְמיטרי לנוכח האשה האיומה ההיא? עכשיו גם הוא היה עד לכך. הוא נכח שם וראה אותם זה מול זה. אמנם, אומלל לגמרי, אומלל במידה שלמה ונוראה, עלול להיות רק אחיו דְמיטרי: צרה מובטחת אורבת לו. נתגלו גם אנשים אחרים, שכל זה נגע להם, אולי במידה רבה יותר מכפי שיכלה להיראות קודם לכן לאַליוֹשה. הופיעה גם תעלומה כלשהי. האח איוַן צעד צעד לקראתו, ואליושה נכסף לכך זה־כבר, ואילו עתה הוא מרגיש משום מה, כי צעד זה של התקרבות מפחיד אותו. והנשים הללו? משהו מוזר: קודם הלך אל קָתֶרינה איוַנוֹבנה במבוכה עצומה, ואילו עכשיו לא הרגיש כל מבוכה. להפך, הוא מיהר אליה, כאילו ציפה לקבל ממנה הוראות. אבל ביצוע השליחות אליה היה, כנראה, קשה יותר משהיה קודם לכן: עניין שלושת האלפים הוכרע סופית, והאח דְמיטרי, הרואה את עצמו עכשיו חסר־כבוד וללא כל תקווה, לא ייעצר עוד לפני שום נפילה. והוא גם ציווה לספר לקָתֶרינה איוַנוֹבנה על כל מה שהתרחש זה עתה בבית אביו.

השעה כבר היתה שבע והחשיכה התחילה יורדת כשהלך אליושה אל קָתֶרינה איוַנוֹבנה, שהתגוררה בבית מרווח ברחוב בּוֹלשָיָה. אַליוֹשה ידע ששתי דודותיה גרות עמה. אחת מהן היתה, אגב, רק דודתה של אחותה אָגָפיָה איוֶנוֹבנה. היתה זו אשה חרישית, שישבה בבית אביה וטיפלה בה יחד עם אחותה, כשבאה אליהם קַתיָה מהאִינסטיטיוּט. הדודה השנייה היתה גברת מוסקבאית, כולה חשיבות וגינונים, אמנם מן העניות. ידוע היה, כי שתיהן צייתו בכול לקָתֶרינה איוַנוֹבנה, וגרו עמה רק כדי לקיים את חובת הנימוס החברתי, ואילו קָתֶרינה איוַנוֹבנה היתה מצייתת רק לאשת־חסדה, הגנרלית, שנשארה במוסקבה בגלל מחלתה, ולה היתה חייבת לכתוב שני מכתבים בשבוע ולפרט בהם את כל המוצאות אותה.

כשנכנס אַליוֹשה לפרוזדור וביקש מהחדרנית שפתחה לו להודיע על בואו, כבר ידעו, כנראה, בטרקלין על בואו (אולי ראו אותו מבעד לחלון), אבל עתה שמע אַליוֹשה רעש קל, נשמעו צעדי־ריצה של אשה ורשרוש שמלות: אולי יצאו משם בריצה שתיים או שלוש נשים. משונה היה הדבר בעיני אַליוֹשה, שבואו יכול לעורר התרגשות כזאת. מיד הובא לטרקלין. היה זה חדר גדול, מלא רהיטים הדורים רבים, כלל לא בנוסח פרובינציונאלי. היו שם ספות גדולות וקטנות ושולחנות גדולים וקטנים. היו תמונות על הקירות, אגרטלים ומנורות על השולחנות, היו פרחים רבים, היה אפילו אקוַריום ליד החלון. בגלל הדמדומים היה החדר אפלולי קצת. על הספה, שכפי הנראה ישבו עליה לפני רגע, ראה אַליוֹשה מעיל־משי מושלך, ועל השולחן שלפני הספה שני ספלי־שוקולדה שלא נשתו עד תום, ביסקוויטים, צימוקים כחולים בצלחת בדולח וצלחת ממתקים. כאן כיבדו את מישהו. הבין אַליוֹשה, כי נקלע לאירוח והצטער. אך ברגע זה הופעל מסך וקֶתֶרינה איוַנוֹבנה נכנסה בצעדים מהירים, נחפזים, ובחיוך עליז ומתפעל הושיטה לאַליוֹשה את שתי ידיה. מיד הביאה המשרתת שני נרות דולקים והעמידה אותם על השולחן.

תודה לאל, סוף־סוף גם אתה! רק אותך ביקשתי מאלוהים כל היום. שב."

יופיה של קָתֶרינה איוַנוֹבנה הדהים כבר קודם לכן את אַליוֹשה, כשלפני שלושה שבועות הביא אותו אליה אחיו דְמיטרי לראשונה לשם הצגה והיכרות, לפי בקשתה המיוחדת. אמנם, בפגישה ההיא לא נקשרה שׂיחה ביניהם. סבורה היתה, שאַליוֹשה נבוך מאוד כאילו ריחמה עליו ושׂוחחה כל הזמן עם דְמיטרי פיודוֹרוֹביץ'. אַליוֹשה שתק, אבל הבחין בדברים רבים. הרשימו אותו התקיפות, הזחיחות הגאה, הבטחון העצמי של הצעירה היהירה. כל זה לא היה מוטל בספק. אַליושה הרגיש שאינו מפריז. נראה לו, כי עיניה השחורות, הגדולות והיוקדות, נהדרות והולמות מאוד את פניה המָארכות החוורות, אולי אפילו החוורות־צהובות קצת. ובעיניים אלה, כמו בקווי השׂפתיים הנפלאות, היה ודאי משהו שעשׂוי היה אחיו להתאהב בו, אבל גם משהו שאולי אי־אפשר לאהוב אותו זמן רב. קרוב היה לגילוי מחשבתו זו לדְמיטרי, כשנטפל אליו האח לאחר ביקור זה, והתחנן שלא יעלים ממנו את ההתרשמות שלו מארוסתו.

“תדע אושר עמה, אבל ייתכן… שתהיה מאושר תוך חרדה.”

“הוא הדבר, חביבי, שכאלה נשארות תמיד כפי שהן, אין הן נכנעות לגורל. אם כן, אתה חושב שלא אוהב אותה לנצח?”

“לא, יתכן שתאהב אותה לנצח, אבל אולי לא תמיד תהיה מאושר עמה…”

אַליוֹשה אמר אז את דעתו, כשהוא מסמיק וכועס על עצמו על שנכנע לבקשת האח והשמיע רעיונות “טפשיים” כאלה. שכּן בעיניו, נראתה דעתו מטופשת מיד לאחר השמעתה. הוא נתקף גם בושה על שהשמיע דעה תקיפה כל כך על אשה. על כן הרגיש עתה בתמיהה רבה יותר, עם המבט הראשון על קָתֶרינה איוַנוֹבנה, שיצאה אליו במרוצה, שאולי טעה אז מאוד. הפעם קרנו פניה טוב־לב תם ומהימן, כנות גלויה נלהבת. מכל “הגאווה והיהירות” הקודמות, שכה הרשימו אז את אַליוֹשה, נראתה עתה רק אֶנֶרגיה נועזת, אצילה, ואיזו אמונה בהירה וכבירה בעצמה. ממבט ראשון עליה, מדבריה הראשונים, הבין אַליוֹשה, כי כל הטרגיות שבמצבה, בכל הנוגע לאיש האהוב עליה כל כך, אינה סוד לגביה, וייתכן שהיא יודעת הכול, ממש הכול. ואף על פי כן, למרות הכול, היה אור כה רב בפניה, אמונה כה רבה בעתיד. פתאום הרגיש אַליוֹשה כלפיה אשמה רצינית. הוא נוצח ונמשך בבת־אחת. מלבד זאת, שׂם לב עם דבריה הראשונים, שהיא נתונה בהתרגשות חזקה, אולי בלתי־שכיחה אצלה, התרגשות הדומה כמעט להתלהבות.

“חיכיתי לך כל כך, מפני שרק ממך, ממך בלבד, אוכל לדעת את כל האמת – ולא מפי כל איש אחר!”

“באתי…” מלמל אַליוֹשה, לשונו נתקעת, “אני… הוא שלח אותי…”

“אה, הוא שלח אותך, זאת אמר לי גם לבי. עכשיו אני יודעת הכול, הכול!” אמרה קָתֶרינה איוַנוֹבנה ועיניה ברקו פתאום. “חכה, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', אומר לך תחילה מדוע חיכיתי לך כל כך. ראה, אולי אני יודעת הרבה יותר מהידוע לך. לא ידיעות מפיך דרושות לי. הנה מה שדרוש לי ממך: רוצה אני לדעת את הרושם האישי האחרון שלך שהתרשמת ממנו. דרוש לי שתספר בצורה גלויה, לא מקושטת, אפילו גסה (גסה כפי שתרצה), כיצד אתה רואה אותו כרגע ואת מצבו לאחר פגישתכם היום. אולי יהיה זה טוב יותר משׂיחה אישית בינו לביני, ולביתי אינו רוצה לבוא עוד. אתה מבין מה אני מבקשת ממך? עכשיו, לשם מה שלח אותך אלי (ידעתי שישלח אותך!) – אמור פשוט, במלים הקשות ביותר!…”

“הוא ציווה… לומר לך שלום, וכי לא יבוא עוד… ולומר לך שלום.”

“לומר שלום? כך אמר, כך התבטא?”

“כן.”

“אולי אמר דרך־אגב, בלי כוונה, טעה בבחירת המלים, אמר לא את המלה הנכונה?”

“לא, הוא ציווה שאמסור את המלים ‘לומר שלום’. ביקש שלוש פעמים שלא אשכח למסור.”

נדלקו פניה של קָתֶרינה איוַנוֹבנה.

“עזור לי עכשיו, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', דווקא עכשיו דרושה לי עזרתך: אומר לך את המחשבה שלי, ואתה תאמר לי רק, האם נכון אני חושבת, או לא. הקשב, אילו ציווה לומר לי שלום דרך אגב, בלי לעמוד על מסירת המלים, בלי להדגיש את המלה, היה אומר בזה את הכול… זה היה בוודאי הסוף. אבל אם עמד במיוחד דווקא על מלה זו, אם הטיל עליך במיוחד לא לשכוח למסור לי את השלום הזה – סימן שהיה נתון בהתרגשות, ואולי יצא מכליו. החליט ונבהל מהחלטתו. לא בצעד בוטח הלך ממני, אלא רץ במדרון. הדגשת המלה הזאת יכולה להתפרש כהפגנת גבורה קלת־דעת…”

“כך, כך!” הסכים אליושה בלהט, “גם לי זה נראה עכשיו כך.”

“ואם כך, אין הוא אבוד עדיין! הוא מיואש, אבל אני יכולה עוד להציל אותו. חכה: האם לא אמר לך משהו על כסף, על שלושת אלפים?”

“לא רק דיבר, אלא שעניין זה אולי דיכא אותו יותר מהכול. הוא אמר, שעתה אבד כבודו וכבר לא איכפת,” אמר אַליוֹשה בלהט, ולבו הרגיש את התקווה הנמסֶכת בו, שאולי יש באמת מוצא והצלה לאחיו. “אבל האם את… יודעת על הכסף הזה?” הוסיף והפסיק.

“זה כבר אני יודעת, ובבטחון. שאלתי במברק במוסקבה וזה כבר ידעתי, שהכסף לא הגיע. לא שלח את הכסף, ואני שתקתי. בשבוע האחרון נודע לי מה זקוק היה לכסף ועודנו זקוק היום… בכל זה קבעתי לי מטרה אחת בלבד: שיידע אל מי לשוב, ומי הוא ידידו הנאמן ביותר. לא, הוא מסרב להאמין שאני ידידו הנאמן ביותר, לא רצה להכיר אותי כפי שהנני, הוא ראה בי אשה בלבד. כל השבוע עינתה אותי דאגה נוראה: מה לעשׂות כדי שלא יתבייש מפנַי בבזבוז זה של שלושת האלפים? זאת אומרת, שיתבייש מפני הכול ומפני עצמו, אך לא יתבייש מפנַי. הלוא לאלוהים הוא אומר הכול, ללא בושה. מדוע אינו יודע עד היום כמה אני יכולה לשׂאת למענו? מדוע, אינו מכיר אותי, כיצד הוא מעֵז לא להכיר אותי לאחר כל מה שהיה? אני רוצה להציל אותו לעד. ישכח אותי כארוסה שלו! הלוא אתך, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', לא חשש לדבר בגלוי? מדוע לא נמצאתי ראויה לכך עד עתה?”

המלים האחרונות נאמרו תוך דמעות. הדמעות פרצו מעיניה.

“עלי לספר לך,” אמר אַליוֹשה, גם הוא בקול רועד, “מה שקרה עכשיו בינו לבין האב.” והוא תיאר את המעמד כולו, סיפר שנשלח לבקש כסף, שהאח פרץ פנימה, הכה את האב, ואחר כך שב ודרש מאַליוֹשה, במיוחד ובתקיפות, ללכת “לומר שלום”… “הוא הלך אל האשה הזאת…” הוסיף אַליוֹשה חרש.

“ואתה חושב, שלא אוכל לשׂאת את פרשת האשה הזאת! הוא חושב שלא אעמוד בזה? אבל הוא לא ישׂא אותה,” פרצה פתאום בצחוק עצבני, “האם קָרָמָזוֹב מסוגל לבעור בתאווה זו לנצח? זו תאווה ולא אהבה. הוא לא ישׂא אותה, מפני שהיא לא תינשׂא לו…” שוב עלתה בת־צחוק משונה על פני קָתֶרינה איוַנוֹבנה.

“הוא אולי יִשׂא אותה,” אמר אַליוֹשה בעצב והשפיל עיניו.

הוא לא ישׂא אותה, אני אומרת לך! הבחורה הזאת היא מלאך, אתה יודע זאת? אתה יודע זאת?" אמרה קָתֶרינה איוַנוֹבנה בלהט בלתי־רגיל. “היא היצור המופלא ביותר בין המופלאים! אני יודעת כמה היא קוסמת ומפתה, אבל אני יודעת גם כמה היא טובה, איתנה, אצילה. מדוע אתה מסתכל בי כך, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ'? אולי אתה מתפלא לדברי, אולי אינך מאמין לי? אַגרָפֶנָה אָלכסַנדרוֹבנה, מלאך שלי!” קראה פתאום אל מישהי והסתכלה אל החדר הסמוך, “היכנסי אלינו, זה אדם חביב, זה אַליוֹשה, על העניינים שלנו הוא יודע הכול, הראי את עצמך!”

“ואני כבר חיכיתי מאחורי המסך שתקראי לי,” אמר קול אשה ענוג, מתקתק קצת.

הוסַט המסך ו… גרוּשֶנקה ניגשה אל השולחן, שׂמחה וצוחקת. משהו כאילו נקרע באַליוֹשה. מבטו רותק אליה, בלי יכולת להינתק. הנה היא אשה איומה זו, “החיה”, כפי שנפלט לפני חצי שעה מפי אחיו איוַן. והנה דומה שעומד לפניו יצור פשוט ורגיל ביותר, אשה טובה, חביבה, אמנם יפה, אבל כה דומה לכל שאר הנשים היפות ו“רגילות”. אמת הדבר, יפה היא מאוד, אפילו מאוד־מאוד – יופי רוסי שכה רבים אוהבים אותו עד תאווה. גבוהה למדי היתה, אמנם נמוכה קצת מקָתֶרינה איוַנוֹבנה (שהיתה גבוהה מאוד), דשֵנה, תנועות־גופה רכות, חרישיות, מעונגות עד כדי מתיקות מסוימת, כמו קולה. היא לא ניגשה כמו קָתֶרינה איוַנוֹבנה, בהילוך איתן ומאושש, אלא בצעד שלא־נשמע. לא נשמע מגע רגליה ברצפה. ברכּות התיישבה בכורסה, תוך רחש רך של שׂמלת המשי השחורה המפוארת, עוטפת בתנועת־פינוק את צווארה הדָשן, הלבן כקצף המים הרותחים, ואת כתפיה הרחבות בסודר־צמר שחור יקר. בת עשׂרים־ושתיים היתה, ופניה אמרו את שנותיה. פניה היו לבנות מאוד, עם סומק שגוֹנוֹ ורוד־חיוור. פניה נראו רחבות מדי, והלסת התחתונה בלטה קצת קדימה. השׂפה העליונה היתה דקה, והתחתונה, הבולטת מעט היתה דשנה כפליים וכאילו תפחה. אולם שׂערה החום־כהה השופע והנפלא, הגבות החומות־כהות והעיניים הנפלאות האפורות־תכולות וארוכות הריסים, היו עשׂויים לאלץ גם את האדיש ופזור־הנפש – אפילו בהמון, במסיבת־גן, בצפיפות – להיעצר פתאום לפני פנים אלו ולזכור אותן זמן רב. בפנים אלו הרשימה את אַליוֹשה בעיקר ההבעה הילדותית, התמה. היא הסתכלה כמו פעוטה, שׂמחה לקראת משהו כמו פעוטה, גם אל השולחן ניגשה “בשׂמחה”, וכאילו ציפתה למשהו בסקרנות ילדותית קצרת־רוח ורוחשת־אמון. מבטה שׂימח את הנפש, אַליוֹשה הרגיש בזה. היה בה עוד משהו, שלא היה יכול או לא היה יודע להגדירו, אך נקלט בו בבלי־דעת, וזו אותה רכּות, עדינותן של תנועות־הגוף, החרישיות החתולית של תנועות אלה. ואף על פי כן, היה זה גוף חזק ושופע. מתחת לסודר בלטו כתפיים רחבות, דשנות, וחזה גבוה, חזה נערה. גוף זה הבטיח אולי את הצורות של וֶנוס ממילוֹ, וזה הורגש, גם אם כבר עכשיו היו כמה פרופורציות מודגשות מדי. ידעני היופי הנשי הרוסי היו עשׂויים לנבא מראש בלי לטעות, כי גרוּשֶנקה, יפִי־עלומים רענן זה, יאבד בגיל שלושים את ההרמוניה שבו, ישתפך בשומן, הפנים יתפחו, חיש־מהר יופיעו קמטים סביב העיניים ועל המצח, צבע הפנים יהיה גס יותר, יאדים אולי, בקיצור, לפנינו יופי להרף־עין, יופי מרחף, שאנו רואים אותו לעתים כה קרובות באשה הרוסיה. אַליוֹשה, כמובן, לא חשב על כך, אבל גם אם הוקסם, שאל את עצמו, מתוך הרגשת אי־נוחות כלשהי, וכאילו בצער: למה היא מותחת את המלים ואינה יכולה לדבר באופן טבעי? כפי הנראה נהגה כך, מפני שראתה יופי במיתוח־הברות זה בהטעמה המתקתקה של ההברות והצלילים. זה היה, כמובן, רק הרגל רע של טעם רע, שהעיד על חינוך ירוד, ועל הבנה תפֵלה של הנימוס הטוב, שנרכשה בילדות. ואף על פי כן, נראו לאַליוֹשה מבטא זה והטעמת המלים כמין סתירה להבעת־פנים ילדותית, תמימה ושׂמחה זו, לקרינה שקטה ומאושרת זו של העיניים, שאנו רואים אצל תינוק. קָתֶרינה איוַנוֹבנה הושיבה אותה מיד בכורסה מול אַליוֹשה, ונשקה בהתלהבות פעמים אחדות את שׂפתיה הצוחקות. היא נראתה כמאוהבת בה.

“זו פגישתנו הראשונה, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ',” אמרה בהתלהבות, “רציתי להכיר אותה, לראות אותה, רציתי ללכת אליה, אבל היא באה אלי לפי בקשתי הראשונה. מראש ידעתי, כי יחדיו נפתור את הכול, את הכול! כך ניבא לי לבי… אנשים הפצירו בי להימנע מצעד זה, אבל אני ניחשתי את התוצאה ולא טעיתי. גרוּשֶנקה הסבירה לי הכול, את כל כוונותיה. כמלאך טוב ירדה לכאן והביאה שלווה ושמחה…”

“לא מָאסת לי, עלמה חביבה. נכבדה,” זִמררה גרוּשֶנקה ועל פניה אותו חיוך חביב, שׂמח.

“אל תעֵזי לומר לי דברים כאלה, שובה לבבות, קוסמת! למאוס בך? הנה אנשק עוד פעם את שׂפתך התחתונה. היא כאילו תפחה אצלך, והנה, כדי שתתפַח עוד יותר, ועוד, ועוד… ראה כיצד היא צוחקת, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', הלב שׂמח לראות את המלאך הזה…” אַליוֹשה הסמיק ורטט קל, בלתי־נראה, תקף אותו.

“את מפנקת אותי, עלמה חביבה, ואני אולי איני ראויה לחסד שלך.”

“לא ראויה! היא אינה ראויה!” שום אמרה קָתֵרינה איוַנוֹבנה באותו הלהט. “דע לך, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, כי לנו ראש נפלא, כי לנו לב עריץ אך גא מאוד! אנו אצילות, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוביץ’, אנו נדיבות, הידוע לך כל זה? אלא שהיינו אומללות. בחפזון רב מדי היינו נכונות להקריב כל קרבן לאדם לא הגון אולי, או קל־דעת. היה גם אחד, קצין אחד, אהבנו אותו, הקרבנו לו הכול, זה כבר היה הדבר. לפני חמש שנים, והוא שכח אותנו ונשׂא אשה. עכשיו התאלמן, כתב שהוא נוסע לכאן – ודע לך, כי רק אותו, אותו בלבד אנו אוהבות עד היום ואהבנו כל ימי חיינו. הוא יבוא ושוב תהיה גרוּשֶנקה מאושרת, אבל כל חמש השנים האלה היתה אומללה. אבל מי יאמר עליה מלה רעה, מי יוכל להתפאר שזכה לחסדה! רק הזקן הפיסח, הסוחר – אבל הוא היה אולי אבינו, ידיד שלנו, שומר שלנו. הוא מצא אותנו מיואשות, מתענות, נטושות על ידי האיש שאהבנו… הלוא רצתה להטביע את עצמה, והזקן הציל אותה, הציל אותה!”

“מאוד את מגינה עלי, עלמה חביבה, ומאוד את בכול עוזרת,” שוב מישכה את המלים גרוּשֶנקה.

“מגינה? האם לנו הזכות להגן, האם נעֵז להגן? גרוּשֶנקה, מלאכי, תני לי את ידך, הסתכל ביד הקטנה הזאת, התפוחה, הנפלאה, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ'. את רואה אותה, היא הביאה לי אושר והקימה לתחייה, ומיד אנשק אותה, גם את גב היד וגם בפנים, הנה, הנה, הנה!” וכאילו מתוך שכרון נשקה את ידה הנהדרת, התפוחה אולי יותר מדי, של גרוּשֶנקה. המושיטה את היד לנשיקה עקבה בצחקוק עצבני, מצלצל, נהדר, אחר “העלמה החביבה”, וכפי הנראה נעם לה שמנשקים את ידה כך. “אולי ההתלהבות רבה מדי,” הבזיק בדעתו של אַליוֹשה. הוא הסמיק. בלבו היתה כל הזמן חרדה מיוחדת במינה.

''אל תביישי אותי, עלמה חביבה, בזה שנשקת כך את ידי לעיני אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוביץ'. "

“האם רציתי לבייש אותך בזה?” אמרה בתמיהה קָתֶרינה איוַנוֹבנה. “אַה, חביבה, הבנת אותי רע מאוד?”

“אבל גם את אולי לא הבנת אותי כראוי, עלמה חביבה, אולי אני גרועה הרבה יותר משאַת רואה. אני לבי רע, ועריצה אני. ואת דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' המסכן רק בצחוק הקסמתי אז.”

“אבל עכשיו גם תצילי אותו. הבטחת. את תשכנעי אותו, תגלי לו שאת אוהבת אדם אחר, זה כבר, והאיש מציע לך עכשיו את ידו…”

“לא, לא הבטחתי לך דבר כזה. כל זה אמרת לי אַת כל הזמן. אבל אני לא הבטחתי.”

“אם כן, לא הבינותי אותך נכון,” אמרה חרש קָתֶרינה איוַנוֹבנה והחווירה קצת. “את הבטחת…”

“לא, לא, עלמתי, מלאכי, שום דבר לא הבטחתי לך,” הפסיקה אותה גרוּשֶנקה, וקולה חרישי ורגוע, ועל פניה אותה הבעה עליזה ותמימה עצמה. “והנה רואים עכשיו, עלמה נכבדה, איזו אני לעומתך גרועה ושומעת לעצמי בלבד. כפי שמתחשק לי, כך אני נוהגת. קודם לכן אולי הבטחתי לך משהו, והנה עכשיו חשבתי לי: ופתאום שוב ימצא חן בעיני מיטיָה זה – הלוא פעם אחת כבר מצא־חן בעיני מאוד, כמעט שעה שלמה מצא־חן בעיני. ואולי אלך עכשיו ואגיד לו, כי מהיום יישאר אצלי… הנה אני כזאת לא יציבה…”

“קודם לכן אמרת… דברים אחרים…” אמרה בקושי קָתֶרינה איוַנוֹבנה.

“אַה, קודם לכן! הלא בלבי אני עדינה, טפשה. תחשבי רק, כמה הוא סבל בגללי! ופתאום אבוא הביתה וארחם עליו – ואז מה?”

“לא ציפיתי…”

“ראי, עלמה שלי, איזו את טובה ואצילה לעומתי. כנראה כבר לא תאהבי אותי עכשיו בגלל האופי שלי. תני לי את ידך, עלמתי מלאכי,” ביקשה בעדינות ולקחה בהערצה את ידה של קָתֶרינה איוַנוֹבנה. “הנה אקח, עלמה חביבה, את ידך ואנשק כמו שנשקת את ידי. את נשקת שלוש פעמים, ואני הייתי צריכה לנשק שלוש מאות פעמים, כדי להשווֹת את החשבון. וכך יהיה הכול, ואחר כך – כפי שיתן אלוהים, ואהיה שפחה שלך בכול, וארצה לעשׂות הכול לשביעות רצונֵךְ, כמו שפחה. כמו שיצווה אלוהים, כך יהיה, בלי כל הסכמים בינינו והבטחות. היד שלָך, היד שלך חמודה, היד הזאת. עלמה שלי חביבה, יפהפיה את שלי נוראית!”

לאט הגישה את היד אל שׂפתיה, בכוונה מוזרה: “להשוות” את חשבון הנשיקות. קָתֶרינה איוַנוֹבנה לא משכה את ידה: בתקווה הססנית שמעה את ההבטחה האחרונה, שניסוחה משונה מאוד, לעשׂות הכול לשׂביעות רצונה, כמו “שפחה”. בדריכות הסתכלה בעיניה: היא ראתה בהן עדיין אותה הבעת אמון תמה, אותה עליזות בהירה… “אולי היא תמימה מדי,” הבזיקה התקווה בלבה של קָתֶרינה איוַנוֹבנה. בינתיים היתה גרוּשֶנקה מרימה לאט את “היד החביבה” אל שׂפתיה. אבל ליד השׂפתיים עצרה פתאום את היד לכמה שניות, כאילו שקלה משהו בדעתה.

“את יודעת מה, מלאכי עלמתי,” מישכה פתאום בקולה העדין המתקתק ביותר. “את יודעת מה, פתאום אחליט לא לנשק את ידך.” אמרה ופרצה בצחוק קל ועליז ביותר.

“כרצונך… מה היה לך?” הרעידה קָתֶרינה איוַנוֹבנה.

“שיישאר לך כך הדבר למזכרת, שאת נשקת את ידי, ואני את שלך לא נשקתי.” משהו הבריק פתאום בעיניה. במבט נוקב מאוד הסתכלה בקָתֶרינה איוַנוֹבנה.

“חצופה!” אמרה קָתֶרינה איוַנוֹבנה. כאילו הבינה משהו פתאום, הסמיקה וקפצה ממקומה.

ללא חפזון קמה גם גרוּשֶנקה.

“וכך גם אספר מיד למיטיָה איך שנשקת את ידי, ואני את שלך לא נשקתי. איך שהוא יצחק!”

“מנוולת, החוצה!”

“אה, איזו בושה, עלמתי, איזו בושה, אפילו לא נאות לך לגמרי מלים כאלה, עלמה חביבה.”

“החוצה, ברִיה למכירה!” צעקה קָתֶרינה איוַנוֹבנה. כל תו דק רעד בפניה שהתעוו.

“נו, אז גם מכוּרה. בעצמך את, כשהיית בחורה הלכת בדמדומים אל בחורים לחת כסף, הבאת למכירה את היופי שלך, הלוא אני יודעת.”

קַתֶרינה איוַנוֹבנה פלטה צעקה והיתה מתנפלת עליה, אך אליושה עצר בה בכל כוחו:

“אף צעד, אף מלה! אל תדברי, אל תעני, היא תלך, מיד תלך!”

לקול הצעקות נכנסו לחדר בריצה שתי הקרובות של קָתֶרינה איוַנוֹבנה, באה גם החדרנית. כולן רצו אליה.

“אלך,” אמרה גרוּשֶנקה, וחטפה את מעילה מהספה. “אַליוֹשה חביבי, לווה אותי!”

“לכי, לכי מהר!” הצמיד אַליוֹשה כפות־ידיו בבקשה.

“אַליוֹשֶנקה חביבי, לווה! בדרך אגיד לך מלה אחת טובה־טובה. בשבילך, אַליוֹשֶנקה, עשׂיתי את הסצֶנה הזאת. לווה, יקירי, זה ימצא חן־בעיניך אחר כך.”

אליושה פנה לה עורף ופכר ידיו. צחוקה מצלצל, יצאה גרוּשֶנקה מהבית.

קָתֶרינה איוַנוֹבנה נתקפה היסטריה. היא התייפחה, ועוויתות־הבכי היו שונקות אותה. כולם התרוצצו סביבה.

“הזהרתי אותך,” אמרה לה הדודה הבכירה, “ניסיתי לעצור בך… את מתלהבת מדי… האם מותר היה להעז לעשׂות צעד כזה. אינך מכירה את הבריות הללו, ועל זו אומרים שהיא הגרועה בכולן… כן, את שרירותית מדי!”

“היא נמרה!” צעקה קָתרינה איוַנוֹבנה, “למה עצרת בי, אָלֶכּסיי פיוֹדוֹרוֹביץ', הייתי מכה אותה, מכה!”

לא היה בכוחה לבלום את עצמה לעיני אַליוֹשה, ואולי לא רצתה להתאפק.

“בפרגול יש להלקות אותה, על הגרדום, בידי תליין, לעיני העם!…”

אַליוֹשה דשדש אחורה אל הדלת.

“אֵלִי, אלי!” צעקה פתאום קָתֶרינה איוַנוֹבנה וספקה כפיים. “הוא! הוא ידע להיות כה לא ישר, כה לא אנושי! הלוא הוא שסיפר ליצור הזה מה התרחש שם ביום הגורלי ההוא, הארור לעד! ‘הבאת למכירה את היופי שלך, עלמה חביבה!’ היא יודעת. אחיך נבל, אָלֶכּסֵי פיוֹדוֹרוֹביץ'!”

אַליוֹשה רצה לומר משהו, אבל גם מלה אחת לא עלתה על דעתו. לבו התכווץ מכאב.

“לך, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ'! אני מתביישת, הרגָשתי נוראה! מחר… על ברכי אני מתחננת, בוא אלי מחר. אל תדון אותי לכף חובה, סלח לי, איני יודעת מה עוד אעשׂה לעצמי.”

אַליוֹשה יצא החוצה כאילו התנדנד. כמוה, חש גם הוא רצון לבכות. והנה השׂיגה אותו המשרתת.

“העלמה שכחה למסור לך מכתב זה של הגברת חוֹחלָקוֹבה, הוא מונח אצלה עוד משעת ארוחת־הצהריים.”

אַליוֹשה לקח מוכנית את המעטפה הוורודה הקטנה ותחב אותה לכיס, כמעט בבלי־דעת.

11: עוד כבוד שאבד

מהעיר למנזר מהלך של ויוֹרסט אחד ומשהו, לא יותר. בצעד מהיר הלך אַליוֹשה בדרך, השוממה בשעה זו. כמעט לילה, ממרחק שלושים צעדים כבר היה קשה להבחין בעצמים. במחצית הדרך היה צומת. בצומת, מתחת לערבה בודדת, נראתה דמות. אך נכנס אַליוֹשה לצומת, נעתקה הדמות ממקומה והתנפלה עליו בצעקה נוראה:

“הארנק או החיים!”

“אתה, מיטיָה!” התפלא אַליוֹשה, שנחרד.

“חה־חה־חה! לא ציפית? חשבתי לי: איפה לחכות לך? ליד ביתה? שלוש דרכים משם, ואני עלול לא לראות אותך. בסוף עלה על דעתי להמתין כאן, כי כאן הוא חייב לעבור, אין דרך אחרת למנזר. נו, ספר את האמת, מחץ אותי כמו מקק… מה קרה לך?”

“שום דבר, אחי… אני ככה סתם, מפחד. שמע, דְמיטרי! קודם לכן, הדם הזה של אבא…” אַליוֹשה פרץ בבכי, זה כבר רצה לבכות, וכרגע כאילו נקרע משהו בנפשו. “כמעט הרגת אותו… קיללת אותו… והנה עתה… עכשיו… אתה מתלוצץ… הארנק או החיים.”

“ומה יש? לא נאה? לא מתאים למצב?”

“לא… לא כך…”

“חכה. הסתכל בלילה: אתה רואה איזה לילה קודר, העננים, והרוח שבאה. התחבאתי כאן, מתחת לערבה, חיכיתי לך ופתאום חשבתי (ראה, אלוהים!): למה להתענות עוד, למה לחכות? הנה הערבה, מטפחת יש, חולצה יש, אפשר לכרוך מיד חבל, להוסיף את הכתפיות, ולא להכביד עוד על האדמה, לא לחלל אותה בנוכחות השפלה. והנה שמעתי שאתה הולך – אלוהים, כאילו ירד משהו אלי פתאום: הלוא יש בכל זאת אדם שאני אוהב אותו, אחי הנחמד, שאני אוהב אותו יותר מכל האנשים שבעולם, ואשר רק אותו אני אוהב! וכל כך אהבתי אותך, כל כך אהבתי ברגע ההוא, עד שחשבתי: אפול מיד על צווארו. ובאה גם מחשבה טפשית: אשַמח אותו, אפחיד. ואכן צעקתי כמו שוטה: ‘הארנק!’ סלח את הטפשות – זו שטות, ובנפשי… גם בה יש די והותר… נו, לכל הרוחות, דבר, מה היה שם? מה היא אמרה? מחץ אותי, הכה בי, אל תרחם! השתוללה?”

“לא, לא כך… לא זה היה שם, מיטיָה. שם… מצאתי שם את שתיהן.”

“אלו שתיים?”

“מצאתי את גרוּשֶנקה אצל קָתֶרינה איוַנוֹבנה.”

דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' נדהם.

"לא יתכן! " צעק, “אתה הוזה! גרוּשֶנקה אצלה?”

סיפר אַליוֹשה כל מה שקרה לו מרגע הכניסה אל קַתֶרינה איוַנוֹבנה. כעשׂר דקות סיפר, אין לומר שסיפר בשטף ובסדר, אבל דומה שמסר ברור את המלים העיקריות ואת התנועות החשובות, וכן מסר ברור, לפעמים בקו אחד, את רגשותיו שלו. דְמיטרי הקשיב בשתיקה, הביט נכחו בקפאון נורא, אבל לאַליוֹשה היה ברור שהוא הבין הכול, תפס את ההתרחשות כולה. ככל שהתקדם הסיפור, נעשׂו פניו לא חודרות בלבד, אלא אימָתניות. הוא זיעֵף את גבותיו, הידק שיניו, מבטו הקופא קפא עוד יותר, נעשׂה עקשן יותר, נורא יותר… על כן גדלה ההפתעה, כשפתאום, במהירות בלתי־נתפסת, השתנו פניו הזועמות והאכזריות, השׂפתיים ההדוקות נפערו, ודְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' פרץ בצחוק כֵּן ביותר, חסר־מעצורים. הוא טבע ממש בצחוקו, וזמן רב התקשה לדבר בגלל הצחוק.

“ובאמת לא נשקה את היד! לא נשקה וברחה!” היה שב וקורא במין התלהבות חולנית, ואפשר גם לומר, בהתלהבות חצופה, לולא היתה ההתלהבות כנה כל כך. “ואז צעקה זו, שהיא נמרה! ואכן היא נמרה! ויש להעלות אותה לגרדום? כן, כן, ראוי היה, זו גם דעתי שראוי, מזמן היה ראוי! ראה, אחי, שיהיה גרדום, אבל קודם עלינו להבריא. מבין אני את מלכת החוצפה. כל כולה התבטאה בעניין־היד הזה, כל כולה היא תאוותנית שׂטנית. היא מלכת כל הנשים השׂטניות, שאפשר למצוא בעולם! משהו מלהיב מיוחד במינו, והיא רצה הביתה? מיד אני… ארוץ גם אני אליה. אַליוֹשקה, אל תאשים אותי, הרי אני מסכים, שלא די בכך שנחנוק אותה…”

“וקָתֶרינה איוַנוֹבנה!” אמר אַליוֹשה בעצב.

“גם אותה אני רואה, במפולש אני רואה אותה, רואה כפי שלא ראיתי מעולם. יש כאן גילוי כל ארבע רוחות השמים, אמור, חמש רוחות! איזה צעד! הרי זו אותה קָתֶנקה עצמה, נערת־האינסטיטוט, שלא חששה, מתוך רעיון נדיב להציל את האב, לבוא אל קצין גס ומטופש, כשהיא מסתכנת בעלבון נורא. זו הגאווה שלנו, זה הצורך להסתכן, זו ההתגרות בגורל, קריאת־התגר על האינסוף! אתה אומר, כי הדודה הזאת עצרה בה? הדודה הזאת, דע לך, פועלת בעצמה בשרירות לבה, הלוא היא אחות של אותה גנרלית במוסקבה, היתה זוקרת את אפה עוד יותר מההיא, אלא שבעלה נתפס במעילה בכספי־האוצר, הפסיד הכול, גם את האחוזה וגם את הכול, ורעייתו הגאה הנמיכה פתאום את הטוֹן, ומאז כבר לא קמה. ובכן, היא עצרה בקַטיָה, וזו לא נשמעה לה, ‘הכול אוכל לנצח, הכול כפוף לי, וגם את גרוּשֶנקה אכשף’, והיא גם האמינה לעצמה, התרברבה לפני עצמה, ומי אשם? אתה חושב שהיא נשקה הראשונה את ידה של גרוּשנקה מתוך איזו כוונה, מתוך חשבון ערמומי? לא, היא באמת, באמת התאהבה בגרוּשֶנקה, זאת אומרת, לא בגרוּשֶנקה, אלא בחלום שלה, בהזייה שלה – מפני שזה חלום שלי, הזייה שלי! אַליוֹשה חביבי, איך ניצלת מהן, מהנשים האלה? ברחת, מפשיל את הגלימה? חה־חה־חה!”

“נדמה לי, שלא שמת לב, אחי, כיצד פגעת בקָתֶרינה איוַנוֹבנה בכך, שסיפרת לגרוּשֶנקה על¹⁸ היום ההוא, וזו מיד הטיחה כלפי קַטיָה ‘הבאת אל הבחורים את היופי שלך למכירה!’ האם יש עלבון גדול מזה, אחי?” בעיקר הציקה לאַליוֹשה המחשבה, שאחיו שׂמח להשפלתה של קָתֶרינה איוַנוֹבנה, אף על פי שאפשרות זו היתה מופרכת.

“הה!” הקדיר פתאום דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' וטפח על מצחו. רק עכשיו שׂם לב לדבר, אף על פי שסיפר אַליוֹשה הכול קודם לכן, על העלבון ועל צעקתה של קָתֶרינה איוַנוֹבנה: “אחיך נבל!”

“למעשׂה ייתכן, כי סיפרתי לגרוּשֶנקה על ‘היום הגורלי’ ההוא, כפי שאמרה קַטיָה. כן, נכון, סיפרתי, אני נזכר. זה היה שם, במוֹקרוֹיֶה, הייתי שתוי, הצועניות שרו… אבל התייפחתי, התייפחתי אז, כרעתי על ברכי והתפללתי אל דמותה של קַטיָה, וגרוּשֶנקה הבינה זאת. היא הבינה אז הכול, ואני נזכר שגם היא בכתה… לכל הרוחות! האם יכלו הדברים להיראות עכשיו אחרת? אז בכתה, ועכשיו… עכשיו ‘פגיון בלב!’ זו דרכן של נשים.”

הרכין ראש והתהרהר.

“כן, נבל אני! נבל ללא־ספק,” אמר בקול קודר. “היינו הך, אם בכיתי או לא, בין כה וכה אני נבל! מסור שם, שאני מקבל את הכינוי, אם יש בזה נחמה. ודי, שלום, אין טעם לפטפט. עליזות אין בזה, אתה לדרכך, ואני לדרכי. וגם להתראות איני רוצה, עד איזה רגע אחרון. היה שלום, אָלֶכּסֵיי!” ביד חזקה לחץ את ידו של אַליוֹשה, ראשו ומבטו עדיין מושפלים, וכאילו ניתק מהמקום וצעד במהירות לעבר העיר. אַליוֹשה הסתכל בעקבותיו, ולא האמין כי אכן יסתלק אחיו.

“חכה, אָלֶכּסֵיי, עוד וידוי אחד, לפניך בלבד!” שב פתאום דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'. “הסתכל בי, הסתכל יפה: ראה, כאן, כאן, מצפה לשעתה נבָלה גדולה (כשאמר “כאן” הלם באגרוף על חזהו, ומראהו היה משונה, כאילו אמנם רבצה הנבלה על חזהו, במקום כלשהו, בכיס, ואולי תפורה בפיסת־בד ותלויה על צווארו). אתה כבר מכיר אותי: נבל, נבל מובהק! אבל דע, כי כל מעשׂי קודם לכן, עכשיו ובעתיד – שום דבר, שום דבר לא יוכל להשתוות בניווּלו עם הנבלה שאני נושׂא ברגע זה על החזה שלי, הנה כאן, והיא נבלה הפועלת ומתרחשת ואני שליט יחיד היכול למנוע, היכול למנוע או לבצע, שׂים לב לכך! ובכן, דע לך, כי אבצע את הנבלה ולא אמנע אותה. קודם לכן סיפרתי לך הכול, וזאת לא סיפרתי, מפני שלכך גם מצח־הנחושה שלי לא הספיק. עדיין אני יכול להיעצר: אם איעצר, אוכל כבר מחר להשיב לי את מחצית כבודי האבוד, אבל אני לא איעצר, אבצע את המזימה השפלה, והיה אתה העד שאני אומר זאת מראש, בדעה צלולה. אפֵלה ואבדון! אין טעם להסביר, בבוא השעה, תדע. סמטה מסריחה ואשה שׂטנית. היה שלום. אל תתפלל לשלומי. איני ראוי, ואין צורך בכלל, אין צורך בכלל… איני זקוק כלל. ללכת!”

והתרחק, והפעם בלי לשוב. אליושה פנה אל המנזר. “האם, –האם לא אראה אותו עוד, מה הוא אומר?” הדברים נראו לו מוזרים, "מחר אראה אותו ויהי־מה, אמצא אותו, בכוונה אחפשׂ אותו, מה הוא אומר!…”

הוא עקף את המנזר ועבר בחורש־האורן אל מנזר־הפּרוּשים. שם פתחו לו, אף כי בשעה זו כבר לא היו מכניסים איש. לבו רעד כשנכנס אל תא הישיש: “למה, למה יצא, מדוע שלח אותו הישיש אל ‘העולם’? כאן דממה, כאן קדוּשה, ואילו שם – מבוכה, שם אפלה, שבּה אתה אובד מיד ותועה…”

בתא נמצאו החניך פּוֹרפירי והכומר־הנזיר, האב פָּאִיסי, שהיה נכנס ביום ההוא בכל שעה לשאול לבריאותו של האב זוֹסימה, שמצבו היה מידרדר, כפי ששמע אַליוֹשה באימה. אפילו שׂיחת־הערב הרגילה עם הנזירים לא יכלה להתקיים. כרגיל בערבים, לאחר התפילה, לקראת השינה, היו הנזירים מתכנסים בתאו של הישיש, וכל אחד התוודה בקול על חטאיו היום, על חלומות ומחשבות של חטא ועל פיתויים, אפילו על המריבות שביניהם, אם היו. מקצתם התוודו על ברכיהם. הישיש היה פותר, משכין שלום, מדריך, פוסק מעשׂי־תשובה, מברך ומוחל. והנה, על “וידויים” אלה של הנזירים התקוממו מתנגדי תופעת “הישישוּת” וטענו, שיש בזה משום חילול המיסתורין של הווידוי, ואפילו משום חילול־הקודש, אף שהיה כאן משהו שונה לגמרי. המתנגדים טענו גם לפני ראשי־הכנסייה, כי וידויים כאלה לא זו בלבד שאינם משׂיגים את המטרה הטובה, אלא שלמעשׂה ובכוונה הם מביאים לידי חטא ופיתוי. נֶאמר, כי על נזירים רבים מכבידה ההליכה אל הישיש, והם הולכים על כורחם מפני שהכול הולכים, כדי שלא יראו בהם גאוותנים ובעלי מחשבות־מרי. סוּפּר, כי כמה נזירים היו נדברים ביניהם בלכתם לווידוי־הערב: “אני אגיד שכעסתי עליך הבוקר, ואתה תאשר” – הכול כדי שיהיה מה לומר, כדי להיפטר מהחובה. אַליוֹשה ידע, כי לפעמים אכן קרה כך. הוא ידע גם שיש נזירים המתמרמרים על כך, שלפי הנוהג מביאים גם מכתבי־קרובים של הנזירים תחילה אל הישיש, והוא פתח אותם לפני הנמענים. ההנחה היתה, כמובן, כי כל זה ייעשה בכנות ומתוך חירות, בכל לב, בשם ריסון־עצמי חופשי ולמידת־לקח גואלת, ולמעשׂה, כפי שנתברר, היה במעשׂים אלה חוסר־כנות, ולפעמים אפילו העמדת פנים וכזב. אולם הנזירים הקשישים והמנוסים יותר עמדו על דעתם וטענו, כי “מי שנכנס לבין קירות אלה בלב שלם כדי להציל את נפשו, יפיק תועלת רבה ממצווֹת ומטָלוֹת אלו, שיתגלו כמצילות באמת; ולעומתם, מי שמתקשה לעמוד בזה ורוטן, כאילו אינו נזיר כלל, ואך לשווא בא למנזר ומקומו בעולם שבחוץ. אולם מהחטא ומהשׂטן אין מנוס לא רק בעולם, אלא גם בכנסייה, ועל כן אין טעם להתיר את החטא”.

“נחלש, נתקף נמנֶמת,” לחש לאַליוֹשה האב פָּאִיסי, לאחר שבירך אותו. “ואפילו קשה להעיר אותו. ואין גם צורך להעיר. היה ער חמש דקות, ביקש להביא לנזירים את ברכתו, לבקש מהם להתפלל לשלומו תפילות־לילה. בבוקר הוא מתכוון לשוב ולהתוודות. הזכיר אותך, אָלֶכּסֵיי, שאל אם הלכת, אמרנו כי בעיר אתה. ‘זו היתה ברכתי. שם מקומו, לפי שעה, לא כאן’, דברים אלה אמר עליך. באהבה הזכיר אותך, בדאגה, אתה תופס למַה זכית? אולם, כיצד קבע שעליך לשהות מועד מסוים בעולם שבחוץ? סימן, שהוא חוזה משהו בגורלך. הָבן, אָלֶכּסֵיי, כי גם אם תשוב אל העולם, הרי זה כאילו שבת לעשׂות מה שהטיל עליך הישיש שלך, ולא יצאת לשם הבלים וקלות־דעת ושׂמחות של העולם…”

האב פָּאִיסי יצא, אַליוֹשה לא פקפק שהישיש מסתלק, גם אם יחיה עוד יום או יומיים. בלב חם ובתקיפות החליט אַליוֹשה, שאף על פי שהבטיח להתראות עם אביו, עם הגברת חוֹחלָקוֹבה, עם האח ועם קָתֶרינה איוַנוֹבנה, הוא לא ייצא מחר מהמנזר וישהה ליד הישיש שלו עד פטירתו. לבו התלקח באהבה, וטינה קשה רחש לעצמו על שידע לשכוח בעיר להרף־עין אפילו את האיש שהשאיר במנזר על מיטת־מותו, האיש שהוקיר אותו יותר משהוקיר כל אדם בעולם. נכנס לחדר־השינה של הישיש, כרע על ברכיו והחווה לו קידה עמוקה. הישיש ישן בשקט, ללא תנועה, נשימתו קצובה כמעט לא־מורגשת.

כששב לחדר השני – שבו שׂוחח בבוקר עם האורחים – חלץ אַליוֹשה את המגפיים ובלי להתפשט שכב על ספת־העור הקטנה, הקשִיחה והצרה, עליה היה ישן כל לילה, זה כבר, ומביא עמו כר בלבד. זה כבר היה שוכח להציע לעצמו את המזרן, שהזכיר בבוקר אביו בצעקתו. היה פושט את הגלימה, והיא שימשה לו שׂמיכה. אבל לפני השינה הוא כורע ומאריך בתפילה. בתפילתו הלוהטת לא ביקש מאלוהים להפיג את מבוכתו, אלא את נחת־הרוח העליזה, נחת־הרוח הקודמת, שהיתה פוקדת את נפשו לאחר שבח ותהילה לאלוהים, שהיו כרגיל תכנה של תפילתו לפני השינה. שׂמחה זו שהיתה פוקדת אותו, הביאה עמה שינה קלה ושלווה. כשהתפלל עתה הרגיש במקרה בכיסו במעטפה הקטנה, הוורודה, שמסרה לו המשרתת של קָתֶרינה איוַנוֹבנה, לאחר שהשיגה אותו בדרך. הוא נבוך, אך סיים את התפילה. לאחר היסוס־מה פתח את המעטפה. היה בה מכתב החתום Lise – הרי זו בתה הצעירה מאוד של הגברת חוֹחלָקוֹבה, הבת שצחקה לו כל כך הבוקר, לעיני הישיש.

“אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ',” כתבה, "אני כותבת לך בחשאי, גם ללא ידיעת אמא, ואני יודעת שלא טוב הדבר. אך לא אוכל לחיות עוד, אם לא אומר לך מה נולד בלבי, וזאת אין איש מלבד שנינו צריך לדעת לפי שעה. אולם איך אומר לך מה שאני רוצה כל כך לומר? אומרים, שהנייר אינו מסמיק, אני אומרת לך נאמנה שאין זה נכון, והוא מסמיק בדיוק כמוני עכשיו. אַליוֹשה החביב, אני אוהבת אותך, אוהבת מימי ילדותי, ממוסקבה, כשהיית אחר לגמרי משהנך היום, ואוהבת לכל ימי חיי. בלבי בחרתי בך, כדי להתאחד עמך, ולסיים לעת זיקנה את חיינו יחדיו. כמובן, בתנאי שתצא מן המנזר. אשר לגילנו, נחכה כמה שמצווה החוק. עד הזמן ההוא אבריא ויהי־מה, אתהלך וארקוד. אין ספק בדבר.

אתה רואה כיצד חישבתי את הכול, ורק דבר אחד איני יכולה לחשֵב: מה תחשוב עלי כשתקרא? אני תמיד צוחקת ומשתובבת, וקודם לכן הרגזתי אותך, אבל האמן לי שעכשיו, לפני שלקחתי את העט ליד, התפללתי לפני איקוֹנת האם־הקדושה, וגם עכשיו אני מתפללת וכמעט בוכה.

סודי בידיך. מחר, כשתבוא, איני יודעת איך אסתכל בפניך. אבל, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', מה יהיה אם שוב לא אתאפק ואפרוץ בצחוק כמו טפשה, כמו קודם לכן, ברגע שאסתכל בך? אתה הלוא תחשוב, שאני לגלגנית רעה ולא תאמין בכתוב במכתבי. ועל כן אני מתחננת לפניך, חביבי, אם יש בלבך השתתפות בצערי, אל תיישיר מבט בעיני כשתיכנס מחר, מפני שאם אפגוש את המבט שלך, אולי דווקא אפרוץ בצחוק, ומלבד זאת, תבוא בשׂמלה הארוכה שלך… אפילו עכשיו אני חשה צינה עם המחשבה על כך, ועל כן, כשתיכנס, אל תביט עלי זמן־מה, והבט על אמא או בחלון…

הנה כתבתי לך מכתב אהבה, אֵלי, מה עשׂיתי! אַליוֹשה, אל תָבוז לי, ואם עשׂיתי משהו רע והרגזתי אותך, סלח לי. עכשיו הסוד של כבודי, שאבד אולי לנצח, בידיך.

ודאי שאבכה היום. שלום עד הפגישה הנוראה. Lise."

אַליוֹשה קרא בהשתוממות, קרא פעמיים, הרהר קצת ופתאום פרץ בצחוק חרישי, מתוק. מיד הרעיד, הצחוק נראה לו כחטא. אולם מיד שוב צחק, והצחוק חרישי ומאושר, כמו קודם לכן. לאט קיפל את המכתב, שׂם אותו במעטפה, הצטלב ושכב. מבוכת נפשו נמוגה פתאום. “אלוהי, רחם על כולם, על אלה שהיו כאן קודם, שמור עליהם, האומללים והנסערים, ותקן דרכם. כל הדרכים בידך: בכל הדרכים הצל אותם. אתה האהבה, ואתה תשלח את השׂמחה לכולם!”, מלמל אַליוֹשה, כשהוא מצטלב וצונח אל שינה שאננה.

 

חלק שני    🔗

ספר רביעי: ריגושים    🔗

1: האב פֶרָפּוֹנט

בבוקר־בבוקר, בטרם אור, התעורר אַליוֹשה. הישיש הקיץ וחש חולשה רבה, אף על פי שביקש לעבור מהמיטה לכורסה. צלול היה: פניו היו אמנם עייפות למדי, אבל בהירות, והמבט עליז, ידידותי, מזמין. “אולי לא אבלה את היום הבא עלינו,” אמר לאַליוֹשה. כוהן־וידוי שלו שימש תמיד האב פָּאִיסי. לאחר הטקסים התחילה המשיחה בשמן־הקודש. התכנסו הכמרים־הנזירים, ולאט־לאט נתמלא התא נזירים. בינתיים עלה היום. באו גם נזירים מהמנזר הגדול. לאחר התפילה ביקש הישיש להיפרד מעל כולם ונשק להם. בגלל הצפיפות היו המקדימים לבוא יוצאים, לפנות את המקום לאחרים. אַליוֹשה עמד ליד הישיש, ששב אל הכורסה. הוא דיבר ולימד במידת יכולתו, קולו היה חלש אמנם, אבל יציב למדי. “שנים כה רבות לימדתי אתכם, ואם כן, שנים כה רבות דיברתי אליכם בקול, עד שקניתי לי הרגל לדבר וללמד תוך כדי דיבור, והגיעו דברים לידי כך, שהשתיקה קשה לי כמעט מהדיבור, אבות ואחים חביבים שלי, אפילו עכשיו, בחולשתי,” התלוצץ כשהוא מסתכל בהנאה במצטופפים סביבו. אַליוֹשה זכר אחר כך כמה מן הדברים שאמר אז הישיש. הוא דיבר ברור, ובקול יציב כל צורכו, אך הדברים היו חסרי־קשר למדי. על עניינים רבים דיבר, ודומה היה, שרצונו להגיד הכול, להשמיע עוד פעם ברגע שלפני המוות דברים שלא הספיק לומר בחייו, ולא רק לשם מתן שיעור, אלא כאילו מתוך התשוקה לחלוק את שׂמחתו והתפעלותו עם הכול ועם כולם, לשפוך עוד פעם אחת בחייו את לבו…

“אהבו זה את זה, אבות,” אמר הישיש (ככל שזכר אחר כך אַליוֹשה), “אהבו את עמו של אלוהים. אין אנו קדושים יותר מאנשי העולם על שבאנו לכאן והסתגרנו בין קירות אלה, אלא להפך, כל מי שבא לכאן הודה בעצם בואו לכאן, כי גרוע הוא מכל אנשי העולם ומהכול עלי אדמות… וככל שיאריך אחר כך הנזיר לחיות בין קירותיו, כן עליו להכיר בזה ברגישות רבה יותר. כי אם ינהג להפך, לא היה טעם לבואו הנה. רק לאחר שילמד לדעת, שלא זו בלבד שהוא גרוע מכל אנשי העולם שבחוץ, אלא גם אשם לפני כל האנשים בכול, בכל חטאי האדם, של הציבור ושל היחידים – רק אז תושׂג המטרה של ההתייחדות שלנו, שכן עליכם לדעת, חביבי, כי כל אחד מאתנו נושׂא ללא־ספק באשמת הכול עלי אדמות, ולא רק כשותף באשמת הכלל, אלא כל אחד ביחידות נושׂא באשמת כל האנשים וכל אדם עלי אדמות. הכרה זו היא הגבול בדרכו של הנזיר, ושל כל אדם בעולם. שכן אין הנזירים בני אדם אחרים, אלא אנשים שראוי היה כי כולם יהיו כמותם. רק אז יתרכך לבנו לאהבה אינסופית, עולמית, אהבה שאינה יודעת רוויה. ואז יהיה בכוחו של כל אחד מכם לרכוש את כל העולם באהבתו, ולרחוץ בדמעותיו את חטאי העולם… יטפל כל אחד בלבו שלו, יתוודה כל אחד לפני עצמו בלי הרף. מהחטא שלכם אל תחששו, גם אם ברור הוא לכם, ובלבד שתבואו לידי חרטה, אבל אל תַתנו תנאים עם אלוהים. ושוב אני אומר – אל תתגאו. אל תתגאו מול הקטנים, אל תתגאו גם מול הגדולים. אל תשׂנאו את הדוחים אתכם, את הבזים לכם, את המחרפים אתכם, את המשמיצים אתכם. אל תשׂנאו את האָתֵיאיסטים, המורים־להָרַע, את המָטֶריָליסטים, גם לא את הרעים שביניהם, ובוודאי שלא את הטובים, כי רבים ביניהם הטובים בייחוד בימינו. וכך תזכירו אותם בתפילתכם: גאל את הכול, אלוהים, שאין להם אדם שיתפלל לשלומם, גאל גם את אלה שאינם רוצים להתפלל לך. והוסיפו מיד: לא מתוך גאווה אני מבקש זאת, אלוהי, כי גם אני נבזה הנני, גרוע מכולם… אהבו את עמו של אלוהים, אל תניחו לזרים מקרוב־באו לגזול את העדרים, שכן אם תתנמנמו בעצלות ובגאווה המזלזלת שלכם, והגרוע יותר – באהבת־הבצע, יבואו זרים מכל הארצות ויגזלו את העדר שלכם. לַמדו בלי הרף לעם את האֶוַנגֶליוֹן… אל תקבלו שוחד… זהב וכסף אל תאהבו. האמינו ושׂאו את הדגל. שׂאו אותו גבוה…”

אמנם, דבריו של הישיש היו מקוטעים יותר משנאמר כאן, ומכפי שרשם אחר כך אַליוֹשה. לפעמים הפסיק את דבריו, כאילו צבר כוח, התנשם, אבל נלהב היה. דבריו נגעו בלב השומעים, אף כי רבים השתוממו והדברים נראו להם סתומים… אחר כך נזכרו בכל הדברים האלה. כשיצא אַליוֹשה לרגע מהתא, נדהם למראה ההתרגשות הכללית והציפייה של המון הנזירים שנדחקו בתא ולידו. אלה ציפייתם קרובה לחרדה, ואלה ציפייתם חגיגית. הכול ציפו למשהו מיָדי וגדול שיבוא לאחר יציאת־נשמתו של הישיש. מבחינה מסוימת היתה ציפייה זו קלת־דעת, אבל היא הקיפה גם את הזקנים המחמירים ביותר. חמורות ביותר היו פני הכומר־הנזיר פָּאִיסי. אַליוֹשה יצא מהתא רק מפני שקרא לו בחשאי החוצה, על ידי נזיר, רָקיטין שבא מהעיר ובידיו מכתב משונה אל אַליוֹשה מהגברת חוֹחלָקוֹבה. היא מסרה לאַליוֹשה ידיעה מעניינת, שאכן הגיעה בשעה נכונה מאוד. הידיעה אמרה, כי בין הנשים המאמינות מפשוטי־העם, שבאו להחווֹת קידה לישיש ולבקש את ברכתו, היתה אתמול זקנה עירונית, פרוֹחוֹרוֹבנה שמה, אלמנתו של סַמל. היא שאלה את הישיש: האם מותר לה להזמין בכנסייה אזכרה לבנה וָסֶנקה, שנסע לעבוד הרחק בסיביר, באִירקוּטסק, וכבר שנה שאין לה כל ידיעה ממנו. על כך השיב לה הישיש בחומרה, אסר את האזכרה וכינה סוג־אזכרה כזה כישוף. אבל אחר־כך, כשסלח לה על חוסר־הידיעה, הוסיף, “כאילו הוא רואה בספר העתיד” (כך כתבה הגברת חוחלקובה במכתבה), גם נחמה: “כי בנה וַסיָה חי ללא־ספק, ואפשר שיבוא אליה בקרוב, או יִשלח מכתב, ועל כן עליה ללכת לביתה ולחכות. ומה קרה?” הוסיפה הגברת חוֹחלָקוֹבה בהתפעלות, “הנבואה התקיימה כלשונה, ואפילו למעלה מזה”. אך שבה הזקנה הביתה, נמסר לה המכתב מסיביר, שציפה לה. ולא די בכך: במכתב זה, שנכתב בדרך, מיֶקָתֶרינבּוּרג, הודיע וַסיָה לאמו, שהוא נוסע לרוסיה, שב בחברת פקיד אחד, וכשלושה שבועות לאחר קבלת מכתב זה הוא מקווה לחבק את אמו. הגברת חוֹחלָקוֹבה הפצירה בלהט ובתקיפות באַליוֹשה לספר מיד לראש־המנזר ולנזירים על “נס־הנבואה” ששב והתרחש: “הדבר חייב להיוודע לכול, לכול!” קראה בסיום מכתבה. המכתב נכתב ביד מהירה, בחפזון, התרגשות הכותבת ניכרה בכל שורה. אולם לא היה כל צורך שיספר אַליוֹשה על כך לנזירים, כי כולם כבר ידעו: כששלח רָקיטין את הנזיר לקרוא לאַליוֹשה, הטיל עליו גם “להודיע במירב הכבוד להוד־קדושתו האב פָּאִיסי, כי לו, לרָקיטין, עניין מסוים אליו, אך חשיבותו כה רבה, עד שאין הוא מעֵז לדחות את הודעתו אפילו לדקה, ועל עזותו הוא מבקש בהכנעה לסלוח לו”. ומאחר שהקדים הנזיר למסור לאב פָּאיסי את בקשת רָקיטין לפני שקרא לאַליוֹשה, לא נותר לאַליוֹשה אלא לקרוא בו ולמסור אותו לאב פָּאִיסי, בבחינת תעודה בלבד. והנה, אפילו מאדם מחמיר וחשדן זה, שקרא בקדרות את הידיעה על “הנס”, נבצר לבלום התרגשות פנימית מסוימת. עיניו ברקו, ושׂפתיו חייכו בלבביות ובחשיבות.

“האם נראה זאת?” אמר, כאילו נתמלטו המלים מפיו.

“האם רק זאת נראה, האם רק זאת נראה!” אמרו הנזירים העומדים סביבו, אבל האב פָּאִיסי שוב הקדיר פנים וביקש מכולם לא להודיע את הדבר בקול רם לאיש, “עד שיתאמֵת הדבר יותר, כי בחילוניים רבה קלות־הדעת, והמקרה הזה יכול היה להתרחש גם בדרך הטבע,” הוסיף בזהירות, כאילו להרגעת מצפונו, אבל כמעט שלא האמין בחשש שלו, והשומעים ראו זאת היטב. בה בשעה נודע, כמובן, דבר “הנס” לכל המנזר, וכן לחילוניים רבים שבאו אל המנזר לתפילה הפתוחה. אבל דומה, שיותר מכולם התרשם מהנס הנזיר שהגיע אתמול מהמנזר הקטן “סילוֶסטֶר הקדוש”, שבּאוֹבּדוֹרסק. אתמול החווה קידה לישיש, כשעמד ליד הגברת חוֹחלָקוֹבה, הצביע על הבת “שנרפאה” של גברת זו, ושאל בהתרגשות: “איך אתה מעֵז לעשׂות מעשׂים כאלה?”

והנה עתה נדהם האיש, ולא ידע במה להאמין. אמש ביקר אצל האב פֶרָפּוֹנט בתאו הנפרד שמאחורי המכוורת ונדהם בפגישה זו, שהניחה בו רושם עצום ומפחיד. האב פֶרָפּוֹנט היה אותו ישיש מופלג, השתקן והסגפן הגדול, שהזכרנו אותו ותיארנו כמתנגדו של הישיש זוֹסימה, ובעיקר כמתנגד לתופעת־הישישוּת, ורואה בה חדשנות מזיקה וקלת־דעת. יריב מסוכן ביותר היה, אף על פי שכ“שתקן” כמעט שלא דיבר עם איש. מסוכן היה בעיקר משום כך, שרבים מן הנזירים אהדו אותו, ורבים מהחילוניים הבאים לבקר הוקירו אותו כצדיק ומסתגף גדול, גם אם ראו בו ללא־ספק אוויל־עבד־אלוהים. אבל דווקא אווילות קדושה זו היא שקסמה. אצל הישיש זוסימה לא היה האב פֶרָפּוֹנט מבקר כלל. אף שישב במנזר־הפרושים לא היו מטרידים אותו הרבה בקיום תקנות המנזר, שוב מפני שנהג כאוויל. בן שבעים וחמש היה, ואולי זקן יותר, ומקום מגוריו מאחורי המכוורת של המנזר, בפינת החומה, בתא־עץ ישן, כמעט מתפורר, שנבנה כאן זה כבר, במאה הקודמת, למען האב יונה, שחי מאה וחמש שנים, גם הוא שתקן וסגפן גדול, שעל סיגופיו התהלכו במנזר ובסביבתו סיפורים מעניינים ביותר. האב פֶרָפוֹנט נאבק והשׂיג סוף־סוף לפני שבע שנים שישכנו גם אותו בתא מבודד זה, שהוא בקתה הדומה לקָפֶּלָה, שכן היתה מלאה איקוֹנוֹת שנתרמו, שבערו לפניהן תמיד למפּדות שנתרמו גם הן, ודומה היה, כאילו הופקד כאן פֶרָפּוֹנט על הדלקתן ועל הפיקוח עליהן. לפי המסופר (ואכן אמת הדבר) היה כל אוכלו שתי ליטרות לחם בשלושה ימים ולא עוד. הכוורן שגר בסמוך במכוורת היה מביא לו את הלחם אחת לשלושה ימים, וגם עם הכוורן המשרת אותו היה מחליף כמה מלים לעתים רחוקות בלבד. ארבע ליטרות לחם אלו וחלת היום־הראשון, שהקפיד ראש־המנזר לשלוח לצדיק לאחר תפילת־השחרית המאוחרת, היו כל מזונו לשבוע. לא כל יום היו מחליפים לו את המים בספל הגדול. לעתים רחוקות בא לתפילה בכנסייה. חסידיו המבקרים אצלו ראו אותו לפעמים כורע ברך בתפילה כל היום, בלי לקום ובלי להסתכל סביבו. ואם נענה לשׂוחח עמם, היו דבריו קצרים, מקוטעים, מוזרים, וכמעט תמיד גסים. אמנם, במקרים נדירים מאוד נכנס בשיחה עם הבאים, השמיע על פי רוב רק מלה מוזרה אחת, שחָדה תמיד חידה לאורח, ואחר כך כבר לא הוסיף אפילו מלה אחת, למרות כל הבקשות. נזיר פשוט היה, ללא כל תואר־כמורה. שמועה מוזרה היתה מהלכת, אמנם בין האנשים החשוכים ביותר, שיש לאב פֶרָפּוֹנט מגע עם הרוחות בשמים, ורק עמם הוא משׂוחח, ועל כן הוא שותק בחברת בני־אדם. הנזיר מאוֹבּדוֹרסק, שהגיע למכוורת בהדרכת הכוורן, גם הוא נזיר זועף ושתקן למדי, הלך אל הפינה שעמד בה תאו של האב פֶרָפּוֹנט. “אולי יפתח פה מפני שאתה אורח, ואולי לא תוציא מפיו דבר,” אמר לו הכוורן. כפי שסיפר אחר כך, ניגש הנזיר לשם בפחד גדול, השעה היתה מאוחרת למדי. האב פֶרָפּוֹנט ישב הפעם בפתח התא, על שרפרף נמוך. מעל ראשו רשרש עץ בוּקיצה זקן. צינת־ערב קלה באה. הנזיר מאוֹבּדוֹרסק נפל אפיים ארצה לפני הצדיק וביקש ברכה.

“אתה רוצה, נזיר, שאפול גם אני לפניך?” אמר האב פֶרָפּוֹנט. “קום איפוא!”

קם הנזיר.

“המברך גם הוא יבורך, שב לידי. מאין באת?”

הפתיע ביותר את הנזיר המסכן מראהו של האב פֶרָפּוֹנט, שעל אף סגפנותו הגדולה וגילו הגבוה, היה זקן חזק, גבוה, זקוף, גבו ישר, פניו רעננות, אמנם רזות אבל בריאות. אין ספק, שעדיין יש בו כוח רב. מבנה גופו אתלטי. על אף גילו הגבוה עוד לא הלבין כליל שׂערו שהיה שחור, ועדיין הוא צפוף על ראשו ובזקנו. עיניו היו אפורות, גדולות, מאירות, אבל בולטות מאוד, ואפילו הפחידו קצת. בדיבורו הדגיש מאוד את החוֹלֶם. לבוש היה קַפטַן צהבהב ארוך עשׂוי ארג־אסירים גס, כפי שכינו אותו בעבר, וחגור בחבל עבה. הצוואר והחזה חשׂופים. מתחת לקַפטַן הציצה כותונת מבד־פשתן גס ביותר, שהשחירה כמעט, ולא נפשטה חודשים רבים. סיפרו אנשים, שמתחת לקפטן כרוכות על גופו שרשרות־סיגוף, שלושים ליטרה משקלן. לרגליו היחפות נעליים ישנות, כמעט מתפוררות.

“מהמנזר הקטן באוֹבּדוֹרסק, של סילוֶסטֶר הקדוש,” ענה בענווה הנזיר האורח, והסתכל במתבודד בעיניו הקטנות והנחפזות, אמנם גם נפחדות קצת.

“הייתי אצל סילוֶסטר שלך. גרתי שם. שלום לו, לסילוֶסטֶר?”

הנזיר שתק, נבוך.

“אנשים חסרי־בינה אתם! כיצד אתם מקיימים את הצום?”

“זה סדר האכילה שלנו: בארבעים הימים שלפני הפסחא, בשני, ברביעי ובששי אין ארוחות. בשלישי ובחמישי נותנים לאחים לחם לבן, לפתן בדבש, גרגרי בּיצה או כרוב כבוש, מעורבב בקמח כָּתוּש במדוּכָה. בשבת, חמיצת־כרוב לבנה, אטריות מקמח־אפונים, גריסים ברוטב, הכול בשמן. ביום ראשון תוספת לחמיצה, דג יבש וגריסים. בשבוע ערב פסחא, משני ועד מוצאי שבת, ששה ימים, לחם ומים וירקות לא־מבושלים, וגם זה באיפוק. גם אם מותר לאכול, טוב לא לאכול כל יום, כפי שצריך בשבוע הראשון. ביום הששי הגדול והקדוש לא לאכול מאומה, וכן גם בשבת הגדול צריכים אנו לצום עד השעה שלוש, ואז מותר לאכול קצת לחם במים, ולשתות ספל יין אחד. ביום חמישי הגדול והקדוש נאכל מבושל בלי שמן, אבל שותים יין ואוכלים אוכל יבש. כי בכנסייה הגדולה בלוּדקיה נאמר ככה על יום חמישי הגדול: ‘לא כדאי בשבוע האחרון של ארבעים הימים, להתיר הכול ולקלקל את כל הארבעים’. הנה כך נוהגים אצלנו. אבל מה כל זה בהשוואה אליך, אב גדול,” אמר הנזיר שהתעודד, “כי כל השנה, ואפילו בפסחא הקדוש, אתה אוכל לחם ומים בלבד, ולחם שאנו אוכלים ביומיים, מספיק לך לכל השבוע, אכן נפלאה ההתאפקות הגדולה שלך.”

“והפטריות?” שאל פתאום האב פֶרָפּוֹנט, מרַכּך את היגוי האותיות.

“פטריות?” שאל הנזיר שנדהם.

“כן, כן. גם את לחמם אעזוב, לא אצטרך לו כלל, אפילו ליער אלך ושם אתקיים בפטריות או בגרגרים, ואלה כאן לא יעזבו את הלחם שלהם, סימן שהם קשורים לשדים. עכשיו הם אומרים, השפלים האלה, שאין צורך לצום הרבה. גאוותנית ומגונה היא דעה זו שלהם.”

“אמת,” נאנח הנזיר.

“ואת השדים ראית אצלם?” שאל האב פֶרָפּוֹנט.

“אצל מי?” שאל הנזיר בחרדה.

“אשתקד הלכתי אל ראש־המנזר ביום השילוש הקדוש, ומאז לא הייתי שם. ראיתי, אצל האחד הוא יושב על החזה, מתחבא מתחת לגלימה, רק הקרניים הקטנות מציצות. אצל אחר הוא מציץ מהכיס, עיניו נחפזות, ממני הוא מפחד. ואצל אחר השתכן בבטן, בכרס המזוהמת שלו, ואצל אחר הוא תלוי בצוואר, נאחז, והאיש נושׂא אותו ואינו רואה.”

“אתה… רואה?” שאל הנזיר.

“אומר אני – רואה, במפולש רואה. כשהתחלתי לצאת מחדרו של ראש־המנזר, הסתכלתי – אחד מתחבא מפנַי מאחורי הדלת, בריא שכזה, אמה וחצי קומתו, אולי יותר, הזנב עבה, שחום, ארוך, וקצה הזנב שלו נתקע בסדק הדלת, ואני לא טיפש וטרקתי את הדלת, ולחצתי את הזנב בסדק. איך שצווח, התחיל לפרפר, ואני צילבתי אותו, שלוש פעמים צילבתי. וכאן גם התפגר, כמו עכביש שנרמס. עכשיו ודאי כבר נרקב בפינה, מסריח, והם לא רואים ולא מריחים. שנה לא הלכתי לשם. רק לך אני מגלה, כי אתה זר.”

“נוראות המלים שלך! ומה, אבי הגדול והצדיק,” העֵז הנזיר יותר־ויותר, “האם אמת היא התהילה הגדולה עליך, אפילו באדמות רחוקות, כאילו יש לך תמיד קשר עם רוח־הקודש?”

“יורדת אלי. קורה לפעמים.”

“ואיך היא יורדת? באיזו צורה?”

“כציפור.”

“רוח־הקודש בצורת יונה?”

“זו רוח־הקודש וזו רוּח קָדיש. רוּח קָדיש אחרת היא, ויכולה לרדת גם כציפור אחרת: או כסנונית, או כחוֹחית, או כיַרגָזי.”

“ואיך תבחין בינה לבין יַרגָזי רגיל?”

“היא מדברת.”

“ואיך היא מדברת, באיזו לשון?”

“כמו אדם.”

“ומה היא אומרת לך?”

“הנה הודיעה היום, שיבוא טיפש וישאל מה שלא צריך. הרבה אתה רוצה לדעת, נזיר.”

“נוראות המלים שלך, אבא קדוש וגדול,” הניד ראש הנזיר. אמנם, בעיניו הפחדניות הציץ גם חוסר־אמון.

“ואת העץ הזה אתה רואה?” שאל האב פֶרָפּוֹנט לאחר שתיקה.

“רואה, אבא קדוש.”

“אתה חושב, בּוּקיצה, ואני רואה תמונה אחרת.”

“איזו?” שאל הנזיר, לאחר ששתק וציפה לשווא.

“קורה בלילה. רואה שני ענפים אלה? בלילה כְריסטוֹס ידיים אלי מושיט, ובידיים אלה אותי מחפשׂ, ברור אני רואה ורועד מפחד. נורא, הוי, נורא!”

“ומה כאן נורא, אם זה כְריסטוֹס בעצמו?”

“אולי יחטוף וירים למעלה.”

“את החי?”

“כמו שעשׂה לאליהו, לא שמעת? יחבק וירים…”

אמנם, כשחזר הנזיר מאוֹבּדוֹרסק לאחר שׂיחה זו אל התא שהוקצה לו, תאו של אחד הנזירים, היה נדהם מאוד, אבל לבו נטה ללא־ספק יותר אל האב פֶרָפּוֹנט מאשר אל האב זוֹסימה. הנזיר מאוֹבּדוֹרסק החשיב יותר מהכול את הצום, ואין חידוש בכך שבעל־צומות גדול כמו האב פֶרָפּוֹנט “רואה נפלאות”. אמנם, דבריו אוויליים, אבל אלוהים יודע מה טמון בהם, ולכל האווילים־למען־כריסטוֹס יש מעשׂים ודיבורים משונים יותר. אך הוא היה מוכן להאמין בעונג ובכל נפשו בזנב הצבוט של השד, ולא כמשל בלבד, אלא ממש. זאת ועוד, גם לפני בואו למנזר היה מתנגד משוכנע של תופעת־הישישוּת, שהיתה מוכּרת לו עד אז מסיפורים בלבד, וראה בה, בעקבות רבים, חידוש מזיק. כשבילה יום במנזר, הספיק להבחין בריטון חשאי של כמה קבוצות נזירים קלי־דעת, ששללו את הישישוּת. הוא היה גם נזיר זריז ונדחק לכל מקום, וסקרנותו עצומה. משום כך הדהימה אותו מאוד הידיעה הגדולה על “הנס” החדש שחולל הישיש זוֹסימה. אַליוֹשה נזכר אחר־כך, שבין הנזירים הנדחקים אל הישיש וליד תאו, היתה מהבהבת לעיניו דמותו של האורח הסקרן מאוֹבּדוֹרסק, הנדחק לכל מקום ומקשיב ושואל שאלות את הכול. אלא שלא שׂם לב אליו אז, ונזכר בו רק אחר כך… גם דעתו לא היתה פנויה לכך: הישיש זוֹסימה שוב הרגיש עייפות, שכב במיטה ועם עצימת העיניים נזכר באַליוֹשה ודרש שיבוא אליו. אַליוֹשה בא בריצה. ליד הזקן נמצאו רק האב פָּאיסי, הכומר־הנזיר יוֹסִיף ופּוֹרפִירי, החניך. הישיש פקח עיניו העייפות, נתן מבט נוקב באַליוֹשה ושאל אותו:

“אנשיך מחכים לך, בני?”

אַליוֹשה לא ענה.

“אין הם זקוקים לך? האם הבטחת אתמול למישהו לבוא אליו היום?”

“הבטחתי… לאבא… לאחים… גם לאחרים…”

“הנה כך. לך לשם, בהחלט. אל תהיה עצוב. דע לך, שלא אמות לפני שאומר בנוכחותך את דברי האחרון עלי אדמות. לך אגיד את הדבר הזה, בני, ולך אצווה אותו. לך, בני, חביבי, מפני שאתה אוהב אותי. ובינתיים לך אל אלה שהבטחת להם לבוא.”

אַליוֹשה ציית מיד, אף כי קשה היה לו להסתלק. אולם ההבטחה, כי ישמע את דברו האחרון עלי־אדמות, והעיקר, דברים שהוא מצַווה לו, הרעידה את נפשו והלהיבה אותה. הזדרז, כדי לשוב מהר יותר, לאחר שיסיים את עיסוקיו בעיר. והנה אמר לו גם האב פָּאִיסי דברי־הדרכה, שהניחו בו רושם מפתיע וחזק למדי. הדברים נאמרו כשיצאו כבר שניהם מתאו של הישיש.

“זכור, צעיר, תמיד,” פתח האב פָּאיסי ללא כל הקדמה, “כי המדע החילוני, שהתגבש והיה לכוח גדול, ניתח, במיוחד במאה האחרונה, את כל ערכי השמים שהורישו לנו הספרים הקדושים, ולאחר ניתוח קשוח בידי המלומדים של העולם הזה, לא נשאר מכל הקדושה הקודמת דבר. אבל הם ניתחו הכול חלקים־חלקים, והשלמות חמקה מעיניהם, ומידת העוורון שלהם ראויה לתמיהה. ואילו השלמות עומדת לעיניהם בלתי־מעורערת כקודם לכן, ואפילו שערי הגיהנום לא יוכלו לה. האם לא חיתה השלמות תשע־עשׂרה מאות, האין היא חיה גם כיום ברגשותיהם של יחידים וברגשותיהם של המוני העם? אפילו ברגשות־הנפש של האָתֵיאיסטים שהרסו הכול, היא חיה כקודם לכן, כי גם הפורשים מהנצרות והמורדים בה הרי נוצרו בצלם כְריסטוֹס, ומוסיפים להיות כאלה, שכן עד היום הזה לא היה בכוח חכמתם ולהט לבם ליצור דמות אחרת, גבוהה יותר, לאדם, ולכבודו, מהדמות שהורה בזמן ההוא כריסטוֹס. ומהנסיונות שנעשׂו יצא הכיעור בלבד. זכור זאת במיוחד, צעיר, כי הישיש שלך היוצא מן העולם הועיד אותך לעולם. אולי, כשתיזכר ביום גדול זה, לא תשכח גם את דברי, שנאמרו לך כהדרכה לבבית, שכן צעיר אתה, והפיתויים בעולם כבדים, ולא בכוחך לעמוד בהם. ועכשיו לך, יתום.”

כשסיים האב פָּאיסי, בירך את אַליוֹשה. כשיצא מהמנזר ושקל בדעתו דברים מפתיעים אלה, הבין אַליוֹשה פתאום, כי בדמות נזיר זה, שנהג בו עד עכשיו חומרה וקפידה, הוא פוגש עכשיו במפתיע ידיד חדש ומדריך חדש האוהב אותו מאוד – כאילו הוריש אותו לו הישיש זוֹסימה הגוסס. “ואולי גם קרה הדבר ביניהם,” חשב פתאום אליושה. אולם הדיון המלומד והמפתיע, ששמע זה עתה, דווקא הוא ולא כל עניין אחר, העיד רק על להט לבו של האב פָּאיסי: הוא נחפז לצייד במהירות האפשרית את השׂכל הצעיר לקראת המאבק עם הפיתויים, ולהקיף את הנפש הצעירה שהופקדה בידיו בגדר, שחזקה ממנה נבצר גם ממנו להעלות על דעתו.

2: אצל האב

תחילה הלך אַליוֹשה אל אביו. כשקרב נזכר, כי האב עמד אתמול על כך, שייכנס בלי שיראה אותו אחיו איוַן. “מדוע?” חשב עתה אַליוֹשה. “אם האב רוצה לומר משהו רק לי, חֶרש, מדוע עלי להיכנס חֶרש? כפי הנראה, היה נרגש אתמול, רצה לומר משהו אחר ולא הספיק,” אמר בלבו. אף על פי כן שׂמח מאוד, כאשר מַרפה איגנַטיֶבנה, שפתחה לו את הפשפש (נתברר, כי גריגוֹרי חלה ושכב באגף), ענתה על שאלתו, כי איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' כבר יצא לפני שעתיים. “ואבא?”

“קם, שותה קפה,” ענתה מַרפה איגנַטיֶבנה ביבוֹשת.

אַליוֹשה נכנס. הזקן ישב לבדו אל השולחן, בנעלי־בית ובמעילון ישן, ובחן לשם הפגת השעמום, אמנם ללא תשׂומת־לב רבה, חשבונות כלשהם. לבדו היה בכל הבית (גם סמיֶרדיָקוֹב יצא לקנות מצרכים לארוחת־הצהריים). אך לא החשבונות העסיקו אותו. אף על פי שקם מוקדם והיה מאוֹשש את עצמו, היה מראהו עייף וחלוש. למצחו, שהתפשטו בו שטפי־דם גדולים אדומים, היתה כרוכה מטפחת אדומה. גם האף התנפח מאוד בלילה, וגם בו נראו כתמים של כמה שטפי־דם, אמנם קטנים, אבל הם שיווּ לפנים מראה כועס וגָרוי. הזקן ידע זאת והסתכל באַליוֹשה הנכנס בפנים חשוכות.

“הקפה קר,” אמר בקול גס, “לא אכבד אותך. היום אני ניזון, חביבי, במרק־דגים לא מתובל, ואיני מזמין איש. למה באת?”

“לשאול לבריאותך,” אמר אַליוֹשה.

“כן. ומלבד זאת, ציוויתי אתמול שתבוא. הבל כל זה. לחינם הואלת להטריח את עצמך. אגב, אני ידעתי, שמיד תגרור את עצמך לכאן…”

בעוינות רבה אמר את הדברים. בינתיים קם והסתכל בדאגה במראָה (אולי בפעם הארבעים מאז הבוקר) על אפו, וכן היטיב קצת את המטפחת האדומה על המצח.

“אדומה טובה יותר, ובלבנה זה כמו בבית־חולים,” אמר בכובד־ראש. “נו, ומה שם אצלך? מה שלום הישיש שלך?”

“מצבו רע מאוד, אולי ימות היום,” ענה אַליוֹשה, אבל האב לא שמע וגם שכח מיד את שאלתו.

“איוַן הלך,” אמר פתאום. “הוא משתדל בכל כוחו להוציא את הארוסה מידי מיטקה, ולשם כך הוא יושב כאן,” אמר בכעס, עיווה את הפה והביט באַליוֹשה.

“האם אמר לך זאת בעצמו?” שאל אַליוֹשה.

“כן, ולפני זמן רב אמר. מה דעתך: לפני שלושה שבועות אמר. הן לא בא גם הוא לכאן כדי לשחוט אותי בחשאי? הלוא בא לשם משהו?”

“מה היה לך! מדוע אתה אומר דברים כאלה?” נבוך אַליוֹשה מאוד.

“כסף אינו מבקש, זו אמת, ובכל זאת לא יקבל פרוטה ממני. אני, פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' החביב עד מאוד, מתכוון לחיות בעולם הזה זמן רב ככל האפשר, שיהיה הדבר ידוע לכם, ועל כן דרושה לי כל קוֹפֵּייקה, וככל שאאריך לחיות, כן תהיה דרושה יותר,” המשיך כשהוא מתהלך בחדר מפינה לפינה, ידיו בכיסים של מעילו הרחב, המוכתם, העשׂוי ארג־פשתן קיצי. “עכשיו אני בינתיים בכל זאת גבר, בן חמשים־וחמש בסך הכול, אבל אני רוצה להיות עוד עשׂרים שנה בקו הגברים, כי אזדקן ומאוס אהיה, והן כבר לא יבואו אלי מרצונן, נו, ואז יהיו דרושים לי המזומנים. ועל כן אני צובר עכשיו יותר ויותר רק לעצמי, בני החביב אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, שיהיה ידוע לך, כי יש ברצוני לחיות בטומאה שלי עד הסוף, שיהיה הדבר ידוע לך. כי בטומאה מתוק יותר: כולם מגנים אותה וכולם חיים בה, אלא שכולם בחשאי, ואני בגלוי. ועל גילוי־הלב הזה התנפלו עלי כל הטמאים. ואל גן־העדן שלך, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ’, איני רוצה ללכת, שיהיה הדבר ידוע לך, ואפילו לא נאה לאדם הגון ללכת לגן־העדן שלך, גם אם הוא נמצא שם. לפי דעתי, נרדם אדם ולא מקיץ, ואין כלום, הזכירו את שמי אם אתם רוצים, ואם אינכם רוצים, יקח אתכם השד. הנה, זו הפילוסופיה שלי. אתמול דיבר כאן איוַן יפה, אף שהיינו שתויים כולנו. איוַן רברבן, ואין בו כל מלומדוּת כזאת, וגם השׂכלה מיוחדת איִן, שותק ומצטחק אליך בשתיקה – זה כל מה שהוא עושׂה.”

אַליוֹשה הקשיב ושתק.

“מדוע אינו מדבר אתי? וכשמדבר, מתפאר: נבל הוא איוַן שלך! ועם גרוּשקה אתחתן מיד, אם רק ארצה. מפני שבעל הכסף צריך רק לרצות, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', והכול יהיה. והנה, דווקא מזה איוַן מפחד ושומר אותי שלא אתחתן, ולשם כך הוא מסית את מיטקה שיתחתן עם גרוּשקה: בדרך זו הוא רוצה למנוע ממני את גרוּשקה (כאילו שאצווה לו כסף אם לא אתחתן עם גרוּשקה!), ומצד אחר, אם יתחתן מיטקה עם גרוּשקה, יקח לעצמו איוַן את ארוסתו העשירה, הנה זה החשבון שלו! נבל הוא איוַן שלך!”

“אתה מתרגז מאוד. זה לאחר מה שקרה אתמול. מוטב היה שתשכב,” אמר אַליוֹשה.

“הנה אומר דברים אלה,” אמר הזקן, כאילו רק כרגע חשב על כך לראשונה, “אומר, ואני איני כועס עליך, אבל אילו אמר לי אותם איוַן, הייתי מתרגז, רק אתך בלבד היו לי רגעים טובים, מפני שאני רשע.”

“לא רשע אתה, אלא אדם מקולקל,” חייך אַליוֹשה.

“שמע, את הרוצח מיטקה רציתי היום להושיב בבית־הסוהר, וגם עכשיו עדיין איני יודע מה אחליט. ודאי, בזמן המודרני הזה מקובל להסתכל על האבות והאמהות כמו על דעה־קדומה, אבל על פי החוקים, כפי שנדמה לי, לא מרשים גם היום למרוט את שׂערו של אב זקן, ולהרביץ בעקב בפרצופו, כשהוא שוכב על הרצפה, בביתו שלו, וגם להתפאר, שיבוא ויהרוג לגמרי – וכל זה לעיני עדים. לו רציתי, הייתי קושר אותו ומושיב בכלא בעד מעשׂיו אתמול.”

“אם כן, אינך רוצה להתאונן?”

“איוַן יעץ לי לא לעשׂות דבר. הייתי יורק על איוַן, אבל אני יודע משהו…”

רכן אל אליושה והמשיך כמעט בלחש, כממתיק סוד:

“אילו הושבתי אותו בכלא, את הנבל, היא תשמע שהושבתי אותו, ומיד תרוץ אליו. ואם תשמע היום, שהוא הכה אותי כמעט עד מוות, אותי, זקן חלש, אולי תעזוב אותו ותבוא לבקר אצלי… כי הלוא זה האופי שניתן לנו – העיקר לעשׂות להפך, להכעיס. אני מכיר אותה כאילו היא שקופה! לא תשתה קצת קוֹניאק? קח מהקפה הקר, ואני אוסיף לך רבע־כוסית, זה טוב, חביבי, בשביל הטעם.”

“לא, אין צורך, תודה. הנה, לחמניה זו אקח אתי, אם תיתן לי,” אמר אַליוֹשה, לקח לחמניה צרפתית של שלוש קוֹפֵּייקוֹת ושׂם אותה בכיס הגלימה. “וקוֹניאק גם אתה אינך צריך לשתות,” יעץ בחשש, מסתכל בפני הזקן.

“הצדק אתך, הוא מגרה ושלווה אינו נותן. אבל רק כוסית אחת… מן הארון הקטן…”

פתח במפתח את “הארון הקטן”, מזג כוסית, שתה, נעל את הארון ושׂם את המפתח בכיס.

“ודי, מכוסית אחת לא אתפגר.”

“והנה אתה עכשיו טוב יותר,” חייך אַליוֹשה.

“ה..מ…מ! אני אוהב אותך גם בלי קוֹניאק, ועם נבלים גם אני נבל. וַנקה אינו נוסע לצֶ’רמַשניָה – מדוע? הוא צריך לרַגל: האם אתן הרבה לגרוּשֶנקה, כשהיא תבוא. כולם נבלים! ובאיוַן איני מכיר כלל. מאין הופיע אחד כזה? נשמה בכלל לא שלנו. וכאילו אצווה לו משהו? אפילו צוואה לא אשאיר, שיהיה הדבר הזה ידוע לכם. ואת מיטקה אמעך, כמו מקק. בלילה אני מועך את המקקים השחורים בנעל: כשאתה דורך עליו, נשמע צליל הפיצוח. גם מיטקה שלך ישמיע צליל פיצוח. מיטקה הוא שלך, מפני שאתה אוהב אותו. הנה אתה אוהב אותו, ואני איני מפחד מזה שאתה אוהב אותו. אבל אילו אהב אותו איוַן, הייתי חושש לחיי בגלל זה שהוא אוהב אותו. אולם איוַן אינו אוהב איש, איוַן אינו אדם משלנו, אנשים כמו איוַן, חביבי, הם לא אנשים שלנו, הם אבק שהתעופף… רוח תנשוב, ייעלם האבק… אתמול עלתה שטות על דעתי, כשציוויתי שתבוא היום: רציתי להיוודע על ידך משהו על מיטקה, אילו נתתי לו אלף או אלפיים, האם היה מסכים, הקבצן והמנוול, להסתלק מכאן לגמרי, לחמש שנים, ומוטב לשלושים וחמש, אבל בלי גרוּשקה, ושיוותר עליה לגמרי, אה?”

“אני… אני אשאל אותו,” מלמל אַליוֹשה. “אילו נתת את כל שלושת האלפים, אולי היה…”

“פטפוט! אין צורך לשאול עכשיו, בשום דבר אין צורך. שיניתי דעתי. מתוך טפשות נכנסה לי אתמול השטות הזאת לראש. שום דבר לא אתן, שומכּלום, הכסף שלי נחוץ לי לעצמי,” אמר הזקן ונופף בידו. “גם בלי זה ארמוס אותו כמו מקק. אל תאמר לו דבר, הוא עוד יתחיל לקווֹת וגם לך אין מה לעשׂות אצלי, לך. הכלה הזו, קָתֶרינה איוַנוֹבנה, שהחביא מפנַי כל הזמן בקפדנות, היא נישׂאת לו או לא? נדמה לי, שהלכת אליה אתמול?”

“אין היא רוצה לעזוב אותו בשום פנים.”

“בחורים כאלה הן אוהבות העלמות העדינות הללו, הוללים ומנוולים. לא־כלום הן, אגיד לך, העלמות החוורות הללו: עניין אחר… נו! אילו ניתנו לו הנעורים שלו והפנים שלי אז (כי כבן עשׂרים ושמונה הייתי יפה ממנו), הייתי מנצח בדיוק כמוהו. נוכל הוא! ואת גרוּשֶנקה לא יקבל בכל זאת, לא יקבל… רפש אעשׂה ממנו!”

עם הדברים האחרונים שוב נתקף זעם.

“לך גם אתה, אין לך מה לעשׂות אצלי היום,” אמר בחריפות.

אַליוֹשה ניגש להיפרד ונשק לו בכתפו.

“מה פתאום?” השתומם קצת הזקן. “הן נתראה עוד. או שאתה חושב, שלא נתראה?”

“לגמרי לא כך, אני סתם, בלי כוונה.”

“גם אני סתם כך, לא כלום,” הסתכל בו הזקן. “שמע, שמע,” קרא בעקבותיו, “בוא באיזה יום בקרוב, למרק־דגים, אבשל מרק־דגים מיוחד, לא כמו זה של היום, שתבוא בוודאי! מחר, שמע, מחר תבוא!”

ואך יצא אַליושה החוצה, ניגש שוב אל הארון הקטן ולגם עוד מחצית־הכוסית.

“ולא עוד!” מלמל, כחכח, שוב נעל את הארון, שוב שׂם את המפתח בכיס, נכנס לחדר־השינה, שכב חסר־אונים על המיטה ונרדם מיד.

3: עם הזאטוטים

“תודה לאל שלא שאל אותי על גרוּשֶנקה,” חשב אַליוֹשה כשיצא מבית אביו ופנה אל ביתה של הגברת חוֹחלָקוֹבה, “כי אז הייתי נאלץ לספר על הפגישה עם גרוּשֶנקה אתמול.” בצער הרגיש אַליוֹשה, כי במרוצת הלילה חידשו הלוחמים את כוחם, ועם היום העולה שוב נתאבן לבם: “האב גרוי וזועם, הוא המציא משהו ועומד על זה. ודְמיטרי? גם הוא התחזק בלילה, גם הוא ודאי גרוי וזועם, ובוודאי המציא גם הוא משהו… עלי להספיק למצוא אותו היום, ויהי־מה…”

אלא שלא עלה בידי אַליוֹשה להאריך במחשבותיו: בדרך נקלע לאירוע, שלכאורה אינו חשוב ביותר, אך הניח בו רושם עז. כשעבר את הכיכר ופנה לסימטה כדי לצאת לרחוב מיכַיילוֹבסקָיָה, המקביל לבּוֹלשָיָה, ומובדל ממנו בתעלה קטנה (כל עירנו מבותרת על ידי תעלות קטנות), ראה למטה ליד הגשרוֹן חבורת תלמידים קטנה, בני תשע עד שתים־עשׂרה, לא גדולים מזה. הם היו בדרכם לבתיהם, הילקוט על גבם, מקצתם שׂקיקי־עור תלויים ברצועה על כתפם, אלה ביַרכּיות ואלה במעילונים, מהם נעולי מגפיים ששוקיהם רבי־קפלים, מגפיים שאוהבים להתגנדר בהם ילדים שאבותיהם האמידים מפנקים אותם. כל החבורה שׂוחחה על משהו בערנות, כפי הנראה, התייעצו. אַליוֹשה לא ידע לעבור באדישות ליד ילדים, וגם במוסקבה קרה לו הדבר, וגם אם אהב בעיקר בני שלוש בקירוב, נראו לו מאוד גם בני עשׂר, אחת־עשׂרה, ועל כן, גם אם היה מודאג עכשיו, התחשק לו לגשת אליהם ולפתוח עמם בשׂיחה. כשקרב, הסתכל בפניהם הסמוקות והערניות, ופתאום ראה שבידי כולם אבן, ואפילו שתיים. מעבר לתעלה, כשלושים צעד מהם, עמד ליד הגדר נער, אף הוא תלמיד, וגם מכתפו תלוי שׂקיק, לפי קומתו כבן עשׂר, לא יותר, ואולי אף פחות מזה, חיוור מאוד, חולני, בעל עיניים שחורות בורקות. במבט דרוך ובוחן הסתכל בששת הילדים, כפי הנראה, חבריו שיצאו עמו מבית־הספר, אלא שיש ודאי איבה ביניהם. ניגש אליהם אליושה, הסתכל בילד מקורזל, בהיר־שׂיער, ורדרד, לבוש ירכית שחורה, ואמר:

“כשהייתי נושׂא שקיק כמו שלכם, היו נושׂאים אותו בצד שׂמאל, כדי שתגיע אליו יד ימין על נקלה. והנה אתם נושאים את השׂקיק על כתף ימין, ולא נוח להוציא משהו.”

ללא ערמומיות מחושבת מראש פתח אַליוֹשה בהערה עניינית זו, ואמנם אין מבוגר צריך לפתוח שׂיחה בצורה אחרת, אם רצונו לרכוש מיד את אמונו של הילד, ובעיקר של קבוצה. ראוי להתחיל ברצינות ובמעשׂיות, ולהדגיש שמדברים כאן שווים. אַליוֹשה הבין זאת בחוש.

“הלוא הוא איטר,” ענה מיד ילד אחר, בריא ומאושש, כבן אחת־עשׂרה. שאר החמישה נעצו עיניים באַליוֹשה.

“גם אבנים הוא משליך בשׂמאל,” אמר ילד שלישי. ברגע זה הוטלה אבן בקבוצה, נגעה קצת באיטר ועברה, אף שהוטלה בזריזות ובמרץ. יידה אותה הילד שמעֵבר לתעלה.

“הרבץ בו, תקע בו, סְמוּרוֹב!” צעקו הילדים. אבל סְמוּרוֹב (האיטר) לא המתין לעידוד וגמל ליריב מיד: הוא יידה אבן בילד שמעבר לתעלה, אך החטיא: האבן פגעה בקרקע. הילד שמעֵבר לתעלה שוב יידה אבן בקבוצה, הפעם פגע באַליוֹשה, והכאיב לכתפו. כיסיו של הילד שמעֵבר לתעלה היו מלאים אבנים. ממרחק שלושים צעדים נראו כיסי־מעילונו התפוחים.

“זה לךָ, לך, בכוונה קלע בך. הלוא אתה קָרָמָזוֹב, קָרָמָזוֹב?” צעקו וצחקו הילדים. “עכשיו כולם יחד בו, אש!”

שש אבנים עפו מתוך הקבוצה. אחת פגעה בראשו של הילד, הוא נפל, אך מיד קם ובחמת־זעם התחיל ליידות אבנים בקבוצה. התחיל חילוף־יִידויים בלתי־פוסק, וגם בכיסי הילדים שבקבוצה היה מלאי אבנים.

“מה אתם עושׂים? אינכם מתביישים, רבותי! ששה נגד אחד, הלוא תהרגו אותו,” צעק אַליוֹשה.

קפץ קדימה ונעמד מול האבנים העפות, כדי לחפות בגופו על הילד שמעֵבר לתעלה. שלושה או ארבעה הפסיקו לרגע.

“הוא התחיל הראשון!” צעק ילד לבוש חולצה אדומה בקול ילדותי נרגז. “הוא מנוול, הוא דקר בכיתה את קרָסוֹטקין באולר, דם נזל. קרָסוֹטקין לא רצה להלשין, אבל היה צריך להרביץ בו כהוגן…”

“אבל על מה? בוודאי אתם בעצמכם מתגרים בו?”

“הנה שוב שלח אבן אל גבך. הוא מכיר אותך,” צעקו הילדים. “עכשיו הוא משליך עליך, ולא עלינו. עכשיו יחד, שוב בו, אל תפַקשֵש, סְמוּרוֹב!”

ושוב התחיל חילוף־היִידויים, והפעם בזעם רב. הילד שמעֵבר לתעלה נפגע באבן בחזה. הוא צעק, פרץ בבכי ורץ בעלייה, אל מיכַיילוֹבסקָיָה. בקבוצה צעקו: “אהא, פחדן, ברח, לוּפִית!”

“עדיין אינך יודע, קָרָמָזוב, איזה מין נבל הוא, לא די שיהרגו אותו,” חזר ואמר הילד בירכית, בעל העיניים היוקדות, המבוגר כנראה מהשאר.

“ומי הוא?” שאל אַליוֹשה. “מלשין, או מה?”

הילדים הביטו זה בזה, וכאילו לגלגו.

“גם אתה הולך למיכַיילוֹבסקָיָה?” המשיך הנער הזה. “אם כך, השׂג אותו… אתה רואה, הוא שוב נעצר, מחכה ומסתכל בך.”

“מסתכל בך, מסתכל בך!” צעקו הילדים.

“אם כן, שאל אותו, אם הוא אוהב את הלוּפית שמשתמשים בה בבית־המרחץ, ששׂערותיה פרועות. אתה שומע, כך תשאל.”

כולם פרצו בצחוק. הסתכל בהם אַליוֹשה, והם בו.

“אל תלך, הוא ירגוֹם אותך,” הזהיר אותו סְמוּרוֹב בצעקה.

“רבותי, לא אשאל אותו על הלוּפית, כי אתם מתגרים בו בודאי בזה, אבל אני אשאל אותו, מדוע אתם שׂונאים אותו כל כך…”

“תשאל, תשאל,” צחקו הנערים.

עבר אַליוֹשה את הגשרון ועלה בעלייה, היישר אל הילד המוחרם.

“שׂים לב,” צעקו הנערים להזהירו, “הוא לא יפחד ממך, פתאום יתגנב וידקור… כמו את קרָסוֹטקין.”

הנער חיכה לו, בלי לנוע ממקומו. כשקרב, ראה אַליוֹשה לפניו ילד כבן תשע, לא יותר, מן הנמוכים והחלושים, פניו המָארכות חִוורות ורזות ועיניו הכהות הגדולות מביטות עליו בזעם. מעילונו הישן מרופט למדי, קטן למידתו ומכוער. כפות־הידיים החשׂופות בלטו מהשרוולים. על ברך ימין נראה טלאי גדול, ובמגף הימני, בחרטום, במקומה של הבוהן, נראה חור גדול שנצבע היטב בדיוֹ. שני כיסיו התפוחים היו מלאים אבנים. שני צעדים ממנו נעצר אַליוֹשה, ונתן בו מבט שואל. הילד ניחש על פי מבט עיניו של אַליוֹשה שאין הוא מתכוון להכות אותו, מיתן את עזותו ואפילו פתח בשׂיחה.

“אני אחד והם ששה… ארביץ לכולם לבדי,” אמר ועיניו ברקו.

“נדמה, כי אבן אחת פגעה בך קשה,” אמר אַליוֹשה.

“ואני פגעתי בראשו של סְמוּרוֹב!” צעק הילד.

“הילדים אמרו לי, שאתה מכיר אותי, ויידית בי אבן על משהו,” אמר אַליוֹשה.

הנער נתן בו מבט קודר.

“איני מכיר אותך. האם אתה מכיר אותי?” חקר אַליוֹשה.

“אל תציק לי!” קרא פתאום הנער ברוגז, אך לא נע ממקומו, כאילו ציפה למשהו, ושוב ברקו עיניו בזעם.

“טוב, אלך לי,” אמר אַליוֹשה, “אבל איני מכיר אותך ואיני מתגרה בך. הם אמרו לי איך הם מרגיזים אותך, אבל אני איני רוצה להרגיז אותך, שלום!”

“נזיר במכנסיים מאריג־משי!” צעק הנער ועקב באותו מבט זועם ומתגרה עצמו אחר אליושה, ומיד התייצב גם בעמידת־מגן, לפי שחשב, כי עכשיו ודאי שיסתער עליו אַליוֹשה, אולם אַליוֹשה פנה לאחור, הסתכל בו והסתלק. אלא שלא הספיק לצעוד אפילו שלושה צעדים וכבר פגעה בגבו פגיעה מכאיבה אבן גדולה שיידה הנער, הגדולה ביותר שהיתה בכיסו.

“מאחור? אם כן, אמת אמרו עליך, שאתה תוקף מהמארב?” שוב פנה אַליוֹשה לאחור, והפעם שוב יידה הנער אבן בחמת־זעם וכיוון אל הפנים, אך אליושה הספיק לכסות אותן והאבן פגעה במרפק.

“אינך מתבייש? מה עשׂיתי לך?” צעק.

שותק ומתגרה, המתין הנער אך לכך, שׂיסתער עליו אַליוֹשה. כשראה שגם הפעם אינו מסתער, בער בו זעמו והוא ניתק ממקומו והסתער על אַליוֹשה, ובטרם הספיק הנתקף לעשׂות תנועה הרכין הנער הרע את ראשו, תפס את שׂמאלו של אַליוֹשה בשתי ידיו ונשך את האַמָה שלו. הוא נעץ בה את שיניו, ולא הרפה מן האצבע כעשר שניות. אַליוֹשה זעק מכאב ומשך בכל כוחו את האצבע. לבסוף הרפה הילד ממנה וקפץ אל עמדתו הקודמת. האצבע נושכה עד העצם ליד הציפורן, והנשיכה עמוקה היתה. דם ניגר. אַליוֹשה שלף ממחטה וכרך אותה על ידו הפצועה. חבישה זו נמשכה כדקה. הנער עמד וחיכה. לבסוף נתן בו אַליוֹשה את מבטו השליו.

“נו טוב,” אמר, “אתה רואה כיצד נשכת אותי עד כאב, וכבר די בזה, נכון? ועכשיו אמור לי מה עשׂיתי לך?”

הנער הביט בו בתמיהה.

“אמנם, איני מכיר אותך ורואה לראשונה,” המשיך אַליוֹשה בשלווה “אבל לא ייתכן שלא עשׂיתי לך דבר – הן לא היית מענה אותי לשווא. ובכן, מה עשׂיתי ובמה אשמתי כלפיך, אמור.”

במקום מתן תשובה פרץ הנער בבכי רם וברח. אַליוֹשה הלך אחריו לאט אל רחוב מיכַיילוֹבסקָיָה, וזמן רב ראה אותו רץ ומתרחק, בלי לקצר את צעדיו, בלי לפנות לאחור וממשיך בבכי הרם. החליט אַליוֹשה לחפשׂ ויהי־מה את הנער, כאשר יימָצא הפנאי לכך, ולברר את החידה שהדהימה אותו. כרגע אין לו פנאי.

4: בבית חוֹחלָקוֹבה

עד־מהרה קרב אל בית הגברת חוֹחלָקוֹבה, בית־אבן פרטי בן שתי קומות, בית יפה, מן המשובחים בעירנו הקטנה. אף שהתגוררה הגברת חוֹחלָקוֹבה על פי רוב בגוּבֶּרנִיָה אחרת, שבּה היתה לה אחוזה, או במוסקבה, שבּה היה לה בית משלה, היה לה גם בעירנו בית פרטי, שירשה מאבות אבותיה. אחוזתה במחוז שלנו היתה הגדולה משלוש אחוזותיה, אולם עד עתה היתה מבקרת בגוּבֶּרנִיָה שלנו לעתים רחוקות. היא מיהרה לקבל את פני אַליוֹשה בעודנו בפרוזדור.

“קיבלת, קיבלת את המכתב על הנס החדש?” שאלה בחפזון, בעצבנות.

“כן, קיבלתי.”

“פרסמת, הראית לכול? הוא השיב בן לאמו!”

“הוא ימות היום,” אמר אַליוֹשה.

“שמעתי, אני יודעת, מה מאוד אני רוצה לשׂוחח אתך. לשׂוחח אתך, או עם מישהו, על כל זה. לא, אתך, אתך. ומה צר שאיני יכולה לראות אותו. כל העיר נרגשת, כולם דרוכים. אבל כרגע… אתה יודע שכעת נמצאת אצלנו קָתֶרינה איוַנוֹבנה?”

“זו הצלחה!” אמר אַליוֹשה. “אראה אותה אצלך, היא אמרה לי לבוא אליה היום, ויהי־מה.”

“אני יודעת הכול, יודעת הכול. שמעתי פרטי פרטים על כל מה שהתרחש אצלה אתמול… ועל כל הזוועות האלו… עם היצור הזה. C’est tragique, ואילו אני במקומה, איני יודעת מה הייתי עושה. אבל גם אחיך, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' שלך, איזה הוא – הו, אלי, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, אני מתבלבלת, תאר לעצמך: שם יושב עכשיו אחיך, לא זה, הנורא, מאתמול, אלא האחר, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’, יושב ומשׂוחח אתה. שׂיחתם חגיגית… אילו ידעת מה מתרחש ביניהם עכשיו – הרי זה נורא, זה איזה ריגוש, זו אגדה נוראה שאי־אפשר להאמין בה בשום פנים: שניהם הורסים את עצמם לא ידוע למה, הם מודָעים לכך ומתענגים על כך. חיכיתי לך. נכספתי לראות אותך. והעיקר, איני יכולה לשׂאת את זה. מיד אספר לך הכול, אבל עכשיו בעניין אחר והוא העיקר – ממש שכחתי שהוא העיקר: אמור לי, מדוע נתקפה Lise היסטריה? ברגע ששמעה שאתה מתקרב, מיד נתקפה היסטריה!”

“Maman, זו את הנתקפת היסטריה, ולא אני,” צייץ פתאום בסדק הדלת קולה של Lise מהחדר הסמוך. הדלת היתה פתוחה כדי סדק דק מאוד, וקולה היה רוטט, קולו של אדם הרוצה מאוד לצחוק ומתאפק בכל כוחו. אַליוֹשה הבחין מיד בסדק זה, והנערה ודאי הציצה בעדו, יושבת בכורסתה, אבל בה נבצר ממנו להבחין.

“לא פלא הוא, Lise, לא פלא… בגלל הגחמות שלך תתקוף גם אותי היסטריה, ואגב, היא חולה מאוד, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', כל הלילה היתה חולה מאוד, קדחה, נאנחה. יצא כוחי עד שבאו הבוקר והֶרצֶנשטוּבֶּה. הוא אומר שאינו יכול להבין דבר, ויש להמתין. הֶרצֶנשטוּבֶּה זה בא תמיד ואומר שאינו יכול להבין דבר. אך קרבת אל הבית, והיא כבר פלטה צעקה ונתקפה היסטריה, וציוותה להעביר אותה לכאן, אל חדרה הקודם.”

“אמא, בכלל לא ידעתי שהוא מתקרב, ולא בגללו ביקשתי לעבור לחדר זה.”

“זו כבר לא־אמת, Lise, יוּליה באה אלייך בריצה לומר, כי אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' הולך, היא עמדה אצלך על המשמר.”

“אמא חביבה נחמדה, אלה דיבורים לא חכמים. ואם את רוצה לתקן את המשגה ולומר משהו חכם מאוד, אמרי, אמא חביבה, לאדון הנכבד שנכנס, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', כי הוכיח שאין בו פקחות כבר בכך, שהעֵז לבוא אלינו היום לאחר מה שקרה אתמול, ובלי להתחשב בכך, שהכול צוחקים לו.”

“Lise, את מרשה לעצמך יותר מדי, ואני אומרת לך, כי לבסוף אנקוט אמצעים חמורים. מי צוחק לו, אני כל כך שׂמחה לבואו, הוא דרוש לי, פשוט חיוני. אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', אני אומללה מאוד!”

“מה קרה לך, אמא חביבה?”

“הגחמות האלה שלך, Lise, אי־היציבות, מחלתך, הלילה הנורא הזה בחום הגבוה, והֶרצֶנשטוּבֶּה הנורא והנצחי הזה, העיקר, הנצחי והנצחי! ולבסוף, הכול, הכול… ולבסוף, אפילו הנס הזה! מה הדהים, מה זיעזע אותי הנס הזה, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' החביב! ושם, הטרגדיה הזאת בטרקלין, שאין בכוחי לשׂאת אותה, אין בכוחי, אני מודיעה לך מראש שאין בכוחי. אולי קומדיה ולא טרגדיה. אמור, הישיש זוֹסימה עוד יחיה עד מחר, עוד יחיה? אֵלי! מה קורה לי, מדי רגע אני עוצמת עיני ורואה, שהכול הבל, הכול הבל.”

“מאוד אני מבקש,” הפסיק אותה אַליוֹשה פתאום, “לתת לי פיסת־בד נקייה, לחבוש אצבע. פצעתי אותה קשה, והכאב עכשיו חזק מאוד.”

אַליוֹשה חשׂף את האצבע הנשוכה. הממחטה היתה ספוגה דם רב. הגברת חוֹחלָקוֹבה פלטה צעקה ועצמה את עיניה.

“אלִי, איזה פצע, זה נורא!”

כשראתה Lise מבעד לסדק הדלת את אצבעו של אַליוֹשה, פתחה את הדלת בתנופה.

“היכנס, היכנס אלי לכאן,” צעקה בקול תקיף ומצַווה, “ועכשיו כבר בלי שטויות! אלי, למה עמדת ושתקת זמן כה רב? הלוא היה עלול לאבד את דמו, אמא! היכן קרה, איך קרה? קודם כול מים, מים! יש לרחוץ את הפצע, פשוט לטבול במים קרים, שייפסק הכאב, ולהחזיק במים, כל הזמן להחזיק… מהר, הביאו מים, אמא, בקערית. מהר יותר,” סיימה בעצבנות. היא נבהלה מאוד. פצעו של אַליוֹשה השפיע עליה נורא.

“האין להזמין את הֶרצֶנשטוּבֶּה?” קראה הגברת חוֹחלָקוֹבה.

“אמא, את תהרגי אותו. הֶרצֶנשטוּבֶּה שלך יבוא ויאמר, שאינו יכול להבין! מים, מים! אמא, בשם אלוהים, גשי בעצמך, זרזי את יוליה שנתקעה באיזה מקום, ואף פעם אינה יודעת לבוא במהירות. מהרי, אמא, כי אני אמות…”

“הרי זה עניין פעוט!” אמר אַליוֹשה, שנבהל מהבהלה שלהן.

יוּליה הביאה מים בריצה. אַליוֹשה טבל את האצבע.

“אמא, בשם אלוהים, הביאי מלמלה לחבישה. מלמלה ואת המים העכורים הצורבים לטיפול בפצעים, נו, מה שמם? יש לנו, יש, יש… אמא, את יודעת את מקומה של הצנצנת, בחדר־השינה שלך, בארון הקטן מימין, צנצנת גדולה ומלמלה…”

“מיד אביא הכול, Lise, רק אל תצעקי ואל תדאגי. את רואה באיזה אומץ נושׂא אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' את אסונו. והיכן יכולת להיפצע כה נורא, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ'?”

הגברת חוֹחלָקוֹבה יצאה בחפזון. רק לכך ציפתה Lise.

“תחילה ענה על השאלה,” פתחה בדיבור מהיר, “היכן הואלת לפצוע כך את עצמך? ואחר כך כבר אדבר אתך על עניין אחר לגמרי, נו?”

אַליוֹשה הבין בחוש, כי יקר לה הזמן עד שתשוב אמהּ, ועל כן סיפר לה בחפזון, כשהוא מקצר ומשמיט הרבה, אבל ברור ובמדויק על הפגישה התמוהה שלו עם התלמידים. Lise שמעה וספקה כפיים.

“האם מותר, האם מותר לך, ודווקא בלבוש הזה, להתעסק עם פרחחים?” צעקה בכעס, כאילו ניתנה לה איזו סמכות לגביו, “ולאחר סיפור זה אתה נער קטן, הקטן ביותר שישנו! אבל עליך להיוודע ויהי מה על הנער הרע הזה ולספר לי, מפני שיש כאן איזה סוד. עכשיו עניין שני, אך לפניו שאלה: התוכל אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', למרות הכאבים, לשׂוחח על הבלים גמורים, אבל לשׂוחח בתבונה?”

“אוכל בהחלט, וגם איני חש כבר כאב רב.”

“זה מפני שהאצבע שלך במים. יש להחליף אותם מיד, מפני שיתחממו בן־רגע. יוליה, הביאי מיד חתיכת קרח מהמרתף, ומים טריים בקערית אחרת. עכשיו, כשהיא הלכה, אדבר על העניין: מיד, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' החביב, הואל להחזיר לי את המכתב ששלחתי לך אתמול – מיד, כי תיכף עלולה לשוב אמאלה, ואיני רוצה…”

“המכתב איננו אתי.”

“לא אמת, הוא אתך. ידעתי שתענה כך. הוא אתך, בכיס הזה, כל כך התחרטתי כל הלילה על הלצה טפשית זו. החזר לי את המכתב מיד, החזר!”

“הוא נשאר שם.”

“אבל אינך יכול לראות בי ילדה, ילדה קטנה־קטנה, לאחר המכתב שלי עם הלצה כה טפשית. אני מתנצלת על ההלצה הטפשית, אבל את המכתב תביא לי ויהי מה, אם באמת איננו אתך – עוד היום תביא, ויהי־מה, ויהי־מה!”

“היום אי־אפשר בשום אופן, מפני שאלך למנזר ולא אבוא אליכם יומיים, שלושה ואולי ארבעה, מפני שהישיש זוֹסימה…”

“ארבעה ימים, הבלים! שמע, צחקת לי מאוד?”

“לא צחקתי כלל.”

“מדוע?”

“מפני שהאמנתי לגמרי בכול.”

“אתה מעליב אותי!”

“בשום פנים. כשקראתי, מיד חשבתי שהכול גם יהיה כך, מפני שאני, מיד לאחר מות הישיש זוֹסימה, איאלץ לעזוב את המנזר. אחר כך אמשיך בלימודים ואבחן, וכשיגיע המועד החוקי, נתחתן. אני אוהַב אותך. אמנם, עוד לא הייתי פנוי לחשוב, בכל זאת חשבתי, כי אשה טובה ממך לא אמצא, והישיש ציווה עלי להתחתן…”

“הלוא אני נָכה, מסיעים אותי בכורסה!” צחקה ליזָה ולחייה הסמיקו.

“בעצמי אסיע אותך בכורסה, אבל בטוח אני, כי עד המועד ההוא תחלימי.”

“אבל אתה משוגע,” אמרה ליזה בעצבנות, “מהלצה כזאת פיתחת פתאום שטות כזו!.. והנה גם אמא, אולי דווקא ברגע הנכון. אמא, כמה את מאחרת תמיד, האם אפשר להשתהות כל כך! הנה יוּליה מביאה קרח.”

“אל תצעקי, Lise, העיקר – אל תצעקי. מהצעקות האלה אני מרגישה… מה אפשר לעשות אם את תקעת את המלמלה לחבישה במקום אחר… חיפשׂתי, חיפּשׂתי… אני חושדת, שעשׂית זאת בכוונה.”

“הן לא יכולתי לדעת, שהוא יבוא עם אצבע נשוכה, ואילו ידעתי, אולי הייתי עושׂה זאת בכוונה. אמא מלאכית, את מתחילה להגיד דברים שנונים מאוד.”

“אולי שנונים. אבל אילו רגשות, Lise, בגלל האצבע של אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' וכל זה! אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' חביבי, לא הפרטים הורגים אותי, לא איזה הֶרצֶנשטוּבֶּה, אלא הכול יחד, הכול בשלמות, הנה מה שאין ביכולתי לשׂאת.”

“די, אמא, די על הֶרצֶנשטוּבֶּה,” צחקה ליזה בעליזות, “תני מהר את המלמלה, אמא, ואת המים. זו פשוט תמיסת עופרת, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', עכשיו נזכרתי בשמה, אבל זו תמיסה נהדרת. אמא, תארי לעצמך, הוא התקוטט עם פרחחים ברחוב, ופרחח נשך אותו, נו, האין הוא קטן, האין הוא בעצמו איש קטן, והאם מותר לו, לאחר כל זה, להתחתן, מפני שהוא, תארי לעצמך, אמא, רוצה להתחתן. תארי לעצמך שהוא נשוי, האין זה מצחיק, האין זה נורא?”

Lise צחקה כולה את צחוקה העצבני הקטן, והסתכלה בערמומיות באַליוֹשה.

“מה פתאום להתחתן, Lise, ומה זה שייך, ובכלל אין זה לעניין… אולי הנער ההוא מטורף, נגוע בכלבת.”

“אמא! האם יש בכלל נערים מטורפים?”

“מדוע אין, Lise. כאילו שאמרתי שטות. כלב נגוע כלבת נשך את הנער שלך, והוא נעשׂה מטורף, ועלול לנשוך מישהו הנמצא לידו. מה יפה חבשה אותך, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', לעולם לא הייתי מצליחה כה יפה. אתה חש כאב?”

“עכשיו הכאב לא גדול.”

“ואינך פוחד ממים?” שאלה Lise.

“מספיק, Lise. אני בוודאי נחפזתי בדיבורי על הילד הנגוע בכלבת, ואת מיד הסקת מסקנה. כשנודע לקָתֶרינה איוַנוֹבנה שבאת, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', היא הסתערה עלי, היא נכספת לראות אותך, נכספת.”

“אמא! לכי לשם לבדך, אבל הוא אינו יכול ללכת עכשיו, הוא סובל יותר מדי.”

“איני סובל כלל, ואני יכול ללכת…” אמר אַליוֹשה.

“מה! אתה הולך? כך אתה נוהג? כך?”

“מה יש? כשאסיים שם שוב אבוא, ושוב נוכל לשׂוחח כמה שתרצי. ואילו אני רוצה מאוד לראות מהר ככל האפשר את קָתֶרינה איוַנוֹבנה, כי בכל מקרה אני רוצה להקדים היום לשוב למנזר.”

“אמא, קחי והוליכי אותו מהר מכאן. אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', אל תטרח להיכנס אלי לאחר הביקור אצל קָתֶרינה איוַנוֹבנה, אלא לך היישר למנזר שלך, ושם מקומך! ואני רוצה לישון, כל הלילה לא ישנתי.”

“Lise, הלוא אלו הלצות בלבד, אבל אולי תרדמי באמת!” אמרה הגברת חוֹחלָקוֹבה.

“איני יודע במה אני… אשאר עוד שלוש דקות, אם את רוצה, אפילו חמש.” מלמל אַליוֹשה.

“אפילו חמש! הוליכי אותו מהר מכאן, אמא, הוא מפלצת!”

“Lise, את יצאת מדעתך. בוא, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, היא גחמנית מדי היום, ואני חוששת להרגיז אותה יותר. קשה מאוד עם אשה עצבנית, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ’. אבל יכול להיות, כי בנוכחותך תקף אותה הרצון לישון. איך הצלחת כה מהר להביא עליה תנומה, ומה טוב הדבר!”

“אמא, אילו דברים נחמדים התחלת לומר, אני מנשקת אותך על כך.”

“וגם אני אותך, Lise. שמע, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ',” אמרה הגברת חוֹחלָקוֹבה בסודיות ובחשיבות, כשיצאה עם אַליוֹשה, “איני רוצה להשפיע עליך, או להפשיל את המסך, אבל אתה תיכנס ותראה בעיניך מה מתרחש שם, זה נורא, זו הקומדיה הדמיונית ביותר: היא אוהבת את אחיך, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, ומשכנעת את עצמה בכל כוחה, שהיא אוהבת את אחיך, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’. זה נורא! אכנס אתך, ואם לא יגרשו אותי, אחכה עד הסוף.”

5: הריגוש בטרקלין

אלא שבטרקלין היתה כבר השׂיחה בסיומה. קָתֶרינה איוַנוֹבנה היתה נרגשת מאוד, אף שפניה תקיפות. כשנכנסו אַליוֹשה והגברת חוֹחלָקוֹבה, כבר קם איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', כדי ללכת. פניו היו חוורות קצת, ואַליוֹשה הביט בו בדאגה. הנה נתברר כאן לעיני אַליוֹשה אחד מספקותיו, נפתרה חידה מדאיגה, שעינתה אותו זמן־מה. כבר לפני חודש טענו באוזניו כמה אנשים מצדדים שונים, כי אחיו איוַן אוהב את קָתֶרינה איוַנוֹבנה, והעיקר, כוונתו לגזול אותה ממיטיָה. עד הזמן האחרון נראתה לו אפשרות כזאת מופרכת, אף על פי כן, הדאיגה אותו. הוא אהב את אחיו, ופחד מפני יריבות כזאת ביניהם. ובינתיים הודיע לו אתמול דְמיטרי עצמו במישרים, שהוא שׂמח אפילו ליריבותו של האח, וזו עשׂויה אף להועיל לו, לדְמיטרי, בהרבה. במה תעזור לו היריבות לנישׂואיו עם גרוּשֶנקה? אבל בנישׂואים אלה ראה אַליוֹשה מעשׂה נואש, אחרון. מלבד כל אלה, האמין אַליוֹשה ללא־פקפוק עד אמש, כי קָתֶרינה איוַנוֹבנה אוהבת את אחיו דְמיטרי אהבה לוהטת ועקשנית – אולם רק עד אמש האמין. וכן נראָה לו משום־מה, שאין היא יכולה לאהוב איש כאיוַן, אבל אוהבת את אחיו דְמיטרי, דווקא כפי שהוא, על אף כל המופרך שבאהבה זו. ואילו אתמול, בסצֶנה הזאת עם גרוּשֶנקה, עלה על דעתו פתאום משהו אחר. המלה “ריגוש” שאמרה זה עתה הגברת חוֹחלָקוֹבה, כמעט הרעידה אותו, שכן דווקא הלילה, כשהתעורר עם שחר ועדיין היה מנומנם, אמר פתאום, כפי הנראה בתשובה לחלומו: “קֶרע, קֶרע!” אכן חלם כל הלילה את המעמד שהתרחש אתמול אצל קָתֶרינה איוַנוֹבנה. קביעתה הישירה והתקיפה של הגברת חוֹחלָקוֹבה, כי קָתֶרינה איוַנוֹבנה אוהבת את אחיו איוַן, ובכוונה, לשם מישׂחק כלשהו, בהשפעת “ריגוש”, מרמה את עצמה ומענה את עצמה באהבתה־כביכול לדְמיטרי מתוך איזו החזקת־טובה – קביעה זו הדהימה את אַליוֹשה: “ייתכן, ייתכן שבדברים אלה טמונה האמת כולה.” אם כך הדבר, מה מצבו של האח איוַן? אַליוֹשה הרגיש באיזה חוש, כי אופי כמו של קָתֶרינה איוַנוֹבנה חייב לשלוט, ולשלוט היתה יכולה רק באיש כדְמיטרי ולא באיש כאיוַן. שכּן רק דְמיטרי היה יכול להיכנע לה סוף־סוף (נניח, אם כי לאחר זמן רב), “לאושרו הוא” (שאפילו אַליוֹשה היה רוצה בכך), ולא כן איוַן, איוַן לא היה יכול להיכנע לה, וכניעה זו לא היתה מביאה לו אושר. מושׂג כזה של איוַן יצר לו אַליוֹשה משום־מה. כל ההיסוסים והשיקולים האלה הבהבו בדעתו ברגע שנכנס לטרקלין. חלפה בדעתו עוד מחשבה אחת – פתאום ובאין עוצר: “ומה אם אינה אוהבת לא את זה ולא את זה?” אעיר, כי אַליוֹשה התבייש במחשבות אלה, והיה מגנה את עצמו כשעלו על דעתו בחודש האחרון. “מה אני מבין באהבה ובנשים, וכיצד אני יכול להגיע למסקנות כאלה,” חשב תוך טינה לעצמו לאחר מחשבה או ניחוש מסוג זה. אלא שנבצר ממנו לא לחשוב. בחוש הבין, כי כרגע יריבות זו היא שאלה חשובה מדי בגורל האחים, והתלוי בה רב מדי. “שרץ אחד יטרוף את השרץ האחר”, אמר אתמול האח איוַן, כשדיבר ברוגזה על האב ועל דְמיטרי. אם כן, האח דְמיטרי שרץ בעיניו, ואולי הוא רואה בו שרץ זה כבר? האם לא מיום שהכיר האח איוַן את קָתֶרינה איוַנוֹבנה? ודאי שנפלטו מלים אלה מפיו אתמול ללא־כוונה, אבל משום כך הן חשובות יותר. אם כך, היכן כאן השלום? להפך, האין כאן עילות חדשות לשׂנאה ולאיבה במשפחתם? והעיקר, על מי עליו לרחם? ומה לאחל לכל אחד מהם? הוא אוהב את שניהם, אבל מה יאחל לכל אחד מהם נוכח ניגודים נוראים כאלה? בסבך זה אפשר לאבד נתיב, ואילו לבו של אַליוֹשה לא ידע לשׂאת את הבלתי־ידוע, מאחר שאהבתו היתה פעילה תמיד. אהבה סבילה לא ידע, משאהב את מישהו, התחיל מיד לעזור לו. לשם כך היה צורך להציב מטרה, לדעת בבטחון מה טוב לכל אחד מהם ומה דרוש לו, ולאחר שייווכח בנכונות המטרה, יעזור, בדרך הטבע, לכל אחד מהם. אולם במקום מטרה איתנה היו כאן רק אי־בהירות ותסבוכת. “ריגוש” נאמר עכשיו. אבל מה הוא יכול להבין בריגוש הזה? אפילו מלה אחת בכל התסבוכת אינו מבין.

למראה אַליוֹשה אמרה קָתֶרינה איוַנוֹבנה לאיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', שקם כבר ממקומו כדי ללכת:

“עוד רגע! הישאר כאן עוד דקה. אני רוצה לשמוע את דעתו של אדם זה, שכל ישותי רוחשת לו אמון. קָתֶרינה אוֹסיפּוֹבנה, אל תלכי גם את,” הוסיפה ופנתה אל הגברת חוֹחלָקוֹבה. הושיבה את אַליוֹשה לידה, וחוֹחלָקוֹבה ישבה ממול, ליד איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“כאן כל ידידי, כל האנשים שיש לי בעולם, ידידי החביבים,” פתחה בלהט, בקול שריטטו בו דמעות־ייסורים כנות, ושוב נטה לבו של אַליוֹשה בבת־אחת לצדה. “אתה, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, היית אתמול עד ל… זוועה הזאת, וראית כיצד נהגתי. אתה לא ראית זאת איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’, הוא ראה. מה חשב עלי אתמול – איני יודעת, אבל יודעת אני, שאילו נשנה הדבר היום, עכשיו, הייתי מביעה אותם רגשות עצמם שהבעתי אתמול – אותם רגשות עצמם, אותן מלים עצמן, ואותן תנועות עצמן. אתה זוכר את תנועותי, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, אתה עצרת בי באחת מהן (היא הסמיקה ועיניה ברקו)… אני מודיעה לך, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ’, שאיני יכולה להשלים עם שום דבר. שמע, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', איני יודעת אפילו אם אני אוהבת אותו עכשיו. הוא נראה לי עלוב. וזו עדות גרועה לאהבה. אילו אהבתי אותו, אילו המשכתי לאהוב, אולי לא הייתי מרחמת עליו עכשיו, אלא להפך, שׂונאת אותו…”

קולה הרעיד ודמעות נוצצו על ריסיה. הרעידה נפשו של אַליוֹשה: “בחורה זו כנה ודוברת אמת,” הרהר, “ו… ואינה אוהבת עוד את דְמיטרי!”

“כך הדבר! כך!” קראה הגברת חוֹחלָקוֹבה.

“המתיני, קָתֶרינה אוֹסיפּוֹבנה החביבה, עדיין לא אמרתי את העיקר, לא אמרתי את הדבר הסופי, מה החלטתי הלילה. אני מרגישה, כי החלָטתי נוראה אולי – לגבי – אולם לבי אומר לי, כי כבר לא אשנה אותה בשום פנים, בשום פנים, כל ימי חיי, וכך יהיה. יועצי התמידי, החביב, הטוב, הנדיב, המעמיק להבין את לב האדם, ידידי היחיד בעולם, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', מסכים עמי בכול ומשבח את החלטתי… הוא יודע אותה.”

“כן, אני מקבל אותה,” אמר איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' בקול חרישי אך תקיף.

“אבל אני רוצה, כי גם אַליוֹשה (אה, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', סלח לי שקראתי לך פשוט אַליוֹשה), אני רוצה שגם אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' יאמר לי עכשיו, בנוכחות שני ידידי, האם הצדק אתי, או לא? נבואת־לבי אומרת, שאתה, אַליוֹשה, אחי החביב (מפני שאתה אחי החביב),” אמרה בחגיגיות, ותפסה את ידו הקרה בידה הלוהטת, “נבואת־לבי אומרת, כי החלטתך, אישורך, יביאו לי מרגוע למרות כל ייסורי, כי לאחר דבריך ארגע ואשלים – כך אומר לי לבי!”

“איני יודע מה תשאלי אותי,” אמר אליושה והסמיק, “אבל יודע אני שהנני אוהב אותך ומאחל לך ברגע זה יותר אושר משאני מאחל לעצמי!.. אבל איני מבין דבר בעניינים האלה…” נחפז להוסיף משום־מה.

“בעניינים אלה, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', בעניינים אלה עכשיו העיקר הוא – הכבוד והחובה, ואיני יודעת מה עוד, אבל משהו גבוה יותר, אולי אפילו גבוה מהחובה. לבי אומר לי על רגש זה שאין לגבור עליו, והוא מושך אותי בכוח שאין לעמוד בפניו. הכול מסתכם בשתי מלים, וכבר החלטתי: גם אם יתחתן עם זו… עם היצור הזה,” אמרה חגיגית, “שלא אוכל לסלוח לה לעולם, לעולם, אני על אף הכול לא אעזוב אותו לנפשו! מעתה, לעולם, לעולם לא אעזוב אותו לנפשו!” חזרה במין ריגוש, במעין התלהבות חיוורת שכפתה על עצמה. “אין הכוונה שאגרר בעקבותיו, שאופיע מדי רגע לעיניו, שאענה אותו – הו, לא, אני אסע לעיר אחרת, לאן שתרצו, אבל כל ימי, כל ימי חיי, אעקוב אחריו בלי להתעייף. וכשיהיה אומלל עם ההיא, וזה יקרה ללא־מנוס מיד, יוכל לבוא אלי וימצא ידידה, אחות… אחות בלבד, כמובן, אבל לעולם, והוא ייווכח סוף־סוף, כי אחות זו אכן אחות היא, האוהבת אותו והקריבה לו את כל חייה. אגיע לכך, אעמוד על כך שיכיר אותי סוף־סוף, ויספר לי הכול, בלי להתבייש!” אמרה, כאילו מתוך ריגוש גדול. “אני אהיה האֵל, שהוא יתפלל לו – זאת הוא חייב לי, לפחות, על בגידתו ועל מה שסבלתי בגללו אתמול. ושיראה כל ימי חייו, כי אני אהיה נאמנה לו ולהֵן שאמרתי לו פעם אחת, אף על פי שהוא לא היה נאמן ובגד. אהיה… אני איהפך לאמצעי בלבד למען אושרו (או, איך לומר זאת), לכלי, למכונה למען אושרו, וכך לכל ימי חיי, לכל ימי חיי, כדי שיראה זאת כל ימי חייו! הנה זו החלטתי כולה. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' מקבל את דעתי לחלוטין.”

התנשמה בכבדות. אולי רצתה להביע את הרעיון שלה בצורה מכובדת יותר, מעולה וטבעית יותר, אך הכול יצא מפיה חפוז מדי וחשׂוף מדי. היתה בדבריה מידה רבה של חוסר־שליטה עצמית צעירה, בדברים רבים נשמע רק הרוגז של אתמול, הצורך להתייהר קצת, היא הרגישה בזה. פניה קדרו פתאום, ועיניה היו רעות. אַליוֹשה ראה כל זאת מיד, ורחמים נעורו בלבו. וברגע זה הוסיף משהו גם האח איוַן.

“אני רק הבעתי את המחשבה שלי,” אמר. “בפי כל אשה אחרת היו הדברים נשמעים מאולצים, סחוטים, ולא כן בפיך. אשה אחרת לא היתה צודקת, ואילו את צודקת. איני יודע במה לנַמק זאת, אבל אני רואה שאת כנה במדרגה עילאית, ועל כן את צודקת…”

“אבל כל זה רק ברגע ההוא… ומה הוא רגע זה? רק העלבון של אתמול – הנה זה פירוש הרגע ההוא!” לא התאפקה הגברת חוֹחלָקוֹבה, שכפי הנראה לא רצתה להתערב, אך לא עצרה כוח ואמרה פתאום רעיון נכון מאוד.

“כך, כך,” הפסיק אותה איוַן במין התלהבות פתאומית, וכפי הנראה, גם מתוך כעס על שהופסק, “כך, אבל לגבי אשה אחרת היה רגע זה רושם של אתמול בלבד, ורגע בלבד, ואילו אצל בעלת אופי כמו של קָתֶרינה איוַנוֹבנה, יימשך רגע זה כל ימי חייה. מה שיירָאה בעיני אחרות כהבטחה בלבד, יהיה לגביה חובה נצחית, כבדה, קודרת אולי, אבל מתמדת. והיא תזין את עצמה בהרגשה זו של חובה שנעשׂתה. חייך, קָתֶרינה איוַנוֹבנה, יחלפו עכשיו בהתבוננות מתוך ייסורים ברגשותייך, במעשׂה־הגבורה שלך ובצערך, אבל לימים יתרכך סבל זה, וחייך ייהָפכו להתבוננות מתוקה ברעיון תקיף וגא שהוגשם אחת ולתמיד, אכן רעיון גא ממין מיוחד, על כל פנים נועז עד תום, שגברת עליו, ותודעה זו תעניק לך לבסוף סיפוק ותשלים בינך לבין כל השאר…”

אמר את הדברים בתקיפות ובמין זעם, כפי הנראה, בכוונה, וייתכן שמתוך רצון שלא להעלים את כוונתו לומר הכול “כאילו” ובלגלוג.

“אלִי, כל זה הלוא אינו כך!” שוב אמרה הגברת חוֹחלָקוֹבה.

“אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', אמור אתה! נורא חשוב לי לדעת מה תאמר אתה!” אמרה קָתֶרינה איוַנוֹבנה ופרצה בבכי. אַליוֹשה קם מהספה.

“אין דבר, אין דבר!” אמרה מתוך בכי, “כל זה בא מהתרגשות, מהלילה הזה, אולם ליד שני ידידים כמוך וכאחיך, עדיין אני מרגישה את עצמי חזקה… כי אני יודעת… שלעולם לא תעזבו אותי שניכם…”

“לרוע המזל, עלי לצאת למוסקבה, אולי כבר מחר, ולעזוב אותך לזמן רב… ולרוע המזל, אין הדבר נתון לשינוי,” אמר איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“מחר למוסקבה!” התעוותו פניה של קָתֶרינה איוַנוֹבנה, “אבל… אבל, אלי, איזו הצלחה!” קראה בקול שנשתנה כהרף־עין, ובהרף־עין סילקה את דמעותיה, עד שלא נותר סימן להן. בן־רגע חלה בה תמורה מופלאה, שהדהימה את אַליוֹשה: במקום נערה מסכנה ופגועה, שבכתה בהתפרצות עזה של רגשותיה, הופיעה פתאום אשה השולטת בעצמה לגמרי, ואפילו מרוצה מאוד ממשהו, כאילו פקדה אותה פתאום איזו שׂמחה.

“לא זה מוצלח שאני נוטשת אותך, מובן מאליו שלא,” תיקנה את דבריה בחיוך חביב של אשת־החֶברה, “ידיד כמוך אינו יכול להעלות זאת על הדעת. להפך, אני אומללה מאוד בכך שתחסר לי (פתאום צעדה נמרצות אל איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', תפסה את שתי ידיו ולחצה אותן ברגש חם). ההצלחה היא בכך, שבעצמך, אישית, תוכל לספר עכשיו במוסקבה לדודה אָגָשה על מצבי כולו, על הזוועה שלי כולה, בגילוי־לב גמור כלפי אָגָשה ובהתחשבות בדודה החביבה כפי שתדע לעשׂות זאת. אינך יכול לתאר לעצמך מה אומללה הייתי אתמול והבוקר, כשלא ידעתי כיצד אכתוב את המכתב הנורא הזה… מפני שבשום פנים אי־אפשר למסור זאת במכתב… עכשיו יהיה לי קל לכתוב, מפני שתבקר שם ותסביר הכול. מה שׂמחה אני! ושוב, אני שׂמחה רק לכך, האמן לי. ודאי, שלך עצמך אין חילוף… מיד ארוץ לכתוב את המכתב,” סיימה ואפילו צעדה צעד ליציאה מהחדר.

“ואַליוֹשה? ודעתו של אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', שרצית לשמוע ויהי־מה?” צעקה הגברת חוֹחלָקוֹבה. נימה עוקצנית וזועמת נשמעה בקולה.

“לא שכחתי זאת,” נעצרה קָתֶרינה איוַנוֹבנה, “ומדוע את כה עוינת כלפי ברגע כזה, קָתֶרינה אוּסיפּוֹבנה?” אמרה בטינה מרה ולוהטת. “מה שאמרתי אני מאשרת. דעתו חיונית לי, יתירה מזו: דרושה לי הכרעתו! מה שיאמר, כן יהיה – הנה באיזו מידה אני נכספת לדבריך, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ'… מה היה לך?”

“מעולם לא חשבתי, ואיני יכול להעלות זאת על הדעת!” אמר אַליוֹשה בצער.

“מה, מה?”

“הוא נוסע למוסקבה, ואת אמרת ששׂמחה את – הלוא התכוונת לזה! ומיד התחלת להסביר, שלא לכך את שׂמחה, אלא להפך, מצטערת על ש… את מאבדת ידיד – אבל גם זאת שׂיחקת בכוונה… כמו בתיאטרון בקומדיה שׂיחקת!…”

“בתיאטרון? כיצד?.. מה אתה אומר?” קראה קָתֶרינה איוַנוֹבנה בהשתוממות עמוקה, הסמיקה וזיעפה את הגבות.

“גם אם תשכנעי אותו הרבה, כי צר לך לאבד אותו כידיד, הרי אמרת לו ברור, שההצלחה היא בנסיעתו…” אמר אַליוֹשה, נשנק בהתרגשותו. עדיין עמד ליד השולחן.

“על מה אתה מדבר, איני מבינה…”

“גם אני איני יודע… יש לי כעין האָרה… אני יודע שלא טוב כי אומר זאת, אבל אומר הכול,” המשיך אַליוֹשה באותו קול רועד ונקטע. “בהאָרה ראיתי, שאולי אינך אוהבת כלל את אחי דְמיטרי… מההתחלה… ואולי גם דְמיטרי אינו אוהב אותך כלל… מההתחלה… אלא רק מכבד… באמת שאיני יודע כיצד אני מעֵז לומר כל זה, אבל הלוא דרוש שמישהו יאמר את האמת… מפני שגם אחד מכם אינו רוצה לומר את האמת…”

“איזו אמת?” צעקה קָתֶרינה איוַנוֹבנה, ומשהו היסטרי נצטלצל בקולה.

“הנה איזו,” מלמל אַליוֹשה כאילו כפאוֹ שד, “קראו עכשיו לדְמיטרי – אני אמצא אותו – ושיבוא לכאן ויקח את ידך, אחר כך יקח את ידו של אחי איוַן, ויחבר את ידיכם. מפני שאַת מענה את איוַן, מפני שרק אותו את אוהבת… ומענה מפני שאת דמיטרי את אוהבת מתוך ריגוש נורא… לא באמת אוהבת… רק מפני ששכנעת את עצמך כך…”

הפסיק אַליוֹשה והשתתק.

“אתה… אתה… אוויל אלוהי קטן, הנה מי אתה!” אמרה בחריפות קָתֶרינה איוַנוֹבנה, פניה חוורו ושׂפתיה התעוותו מזעם. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' צחק פתאום וקם. המגבעת היתה בידיו.

“טעית, אַליוֹשה הטוב שלי,” אמר בהבעה שעדיין לא ראה אַליוֹשה כמותה בפניו, הבעה של איזו כֵּנות צעירה ורצון חשׂיפה חזק ובלתי־נכבש, “מעולם לא אהבה אותי קָתֶרינה איוַנוֹבנה! היא ידעה כל הזמן שאני אוהב אותה, אף שמעולם לא אמרתי לה דבר על אהבתי – ידעה, אבל אותי לא אהבה. גם ידיד שלה לא הייתי אפילו יום אחד: האשה הגאה לא היתה זקוקה לידידותי. היא החזיקה בי לידה לשם נקמה בלתי־פוסקת. היא נקמה בי על כל העלבונות מצד דְמיטרי, שירדו עליה בהתמדה, כל רגע, כל הזמן הזה: עלבונות החל בפגישתם הראשונה… שכן גם פגישתם הראשונה נחתמה בלבה כעלבון. הנה, כזה הוא לבה! כל הזמן היה תפקידי לשמוע על אהבתה אותו. אני נוסע עכשיו, ואילו אַת, קָתֶרינה איוַנוֹבנה, דעי, שאת אוהבת ממש רק אותו. וככל שיעליב אותך יותר, כן תאהבי יותר. הנה זוהי הצרה הרגשית שלך. את אוהבת אותו דווקא כפי שהוא, את אוהבת אותו כשהוא מעליב אותך. אילו היטיב את דרכו, היית עוזבת אותו מיד ומפסיקה לאהוב. אולם הוא דרוש לך כדי להתבונן בלי־הרף בגבורה שבנאמנותך, וכדי לטעון כלפיו על חוסר־הנאמנות. וכל זה נובע מגאוותך. כן, יש כאן הרבה כניעה והשפלה, אבל הכול בא מהגאווה… אני צעיר מדי, ואהבתי אלייך היתה עזה מדי, אני יודע שלא היה ראוי לומר זאת, ומעשׂה מכובד יותר הייתי עושׂה, אילו פשוט הלכתי ממך. והליכה זו היתה מעליבה אותך פחות. אבל אני נוסע למקום רחוק ולא אשוב לעולם. לנצח… איני רוצה לשבת ליד שֶבר של רגשות… אגב, כבר איני יודע לדבּר, הנה כבר אמרתי הכול. היי שלום, קָתֶרינה איוַנוֹבנה, אסור לך לכעוס עלי, מפני שנענשתי פי מאה ממך: נענשתי כבר בכך שלא אראה אותך לעולם. היי שלום. אין לי צורך בלחיצת ידך. עינית אותי בדעה צלולה מכדי שאוכל לסלוח לך ברגע זה. אחר כך אסלח, וכעת אין צורך בלחיצת־היד. – Den Dank, Dame, begehr ich nicht”¹⁹ הוסיף בחיוך מעוּוָת, והוכיח, אגב, שגם הוא יודע לקרוא את שילֶר וללמוד שורה בעל־פה, ולפני כן לא היה אַליוֹשה מאמין באפשרות כזאת. הוא יצא מהחדר בלי להיפרד מהגברת חוֹחלָקוֹבה, בעלת־הבית. אַליוֹשה ספק כפיים.

“איוַן!” צעק אחריו כאובד־עצות, “שוב, איוַן! לא, לא, עכשיו לא ישוב בשום פנים!” אמר וצערו ירד עליו. “ואני האשם, אני התחלתי בזה. איוַן דיבר בזעם, דיבר לא טוב. לא בצדק ובזעם…” פלט אַליוֹשה את הדברים כמי שיצא מדעתו.

קָתֶרינה איוַנוֹבנה יצאה פתאום לחדר הסמוך.

“לא עשׂית כל רע, פעלת נפלא, כמו מלאך,” לחשה לאַליוֹשה המצטער הגברת חוֹחלָקוֹבה, בחפזון ובחגיגיות. “אני אפעיל את כל המאמצים שלא יסע מכאן איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'…”

פניה קרנו משׂמחה לצערו הגדול של אַליוֹשה. פתאום שבה לחדר קָתֶרינה איוַנוֹבנה. בידיה היו שני שטרות של מאה רובל.

“בקשה גדולה לי אליך, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ',” פנתה אל אַליוֹשה בקול שליו ורגוע, כאילו באמת לא קרה כאן דבר. “לפני שבוע, כן, דומני שלפני שבוע, עשׂה דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' מתוך רִתחה מעשׂה בלתי־צודק ומכוער מאוד. יש כאן מקום אחד מן הגרועים, פונדק אחד. שם פגש את הקצין־לשעבר הזה, את סרן־המַטה הזה, שאביך היה מעסיק אותו בעסקים מסוימים שלו. דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' כעס משום־מה על סרן זה, תפס בזקנו ובצורה משפילה זו משך אותו החוצה, וברחוב עוד הוליך אותו כך זמן רב, ומספרים, כי נער, בנו של סרן זה, הלומד בבית־הספר המקומי, ילד קטן, שראה זאת, רץ ליד השניים, ובכה בקול רם, התחנן שיניח לאביו, רץ אל אנשים וביקש שיגנו על אביו, אבל כולם צחקו. סלח לי, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, איני יכולה להיזכר בלי כעס במעשׂה המחפיר הזה שלו… אחד מסוג המעשׂים, אשר רק דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’ מסוגל לעשׂות בשעת כעסו… כשהוא סוער. גם לספר על כך קשה לי, איני יכולה. אני מתבלבלת. התעניינתי באיש שנפגע, ונודע לי, שהוא אדם עני מאוד. שם המשפחה שלו סניֶגירוֹב. הוא נכשל במשהו בשירותו, סולק מהצבא, איני יודעת לספר על כך, ועכשיו שקע האיש בעוני נורא, והוא מטופל במשפחה, במשפחה אומללה של אשה וילדים חולים, אשה מטורפת כמדומני. הוא יושב בעיר זה־כבר, עוסק במשהו, שימש לבלר באיזה מקום, ופתאום אין משלמים לו. בחרתי בך… זאת אומרת, חשבתי – איני יודעת, אני מסתבכת – לבקש ממך, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' הטוב שלי, לגשת אליו באמתלה כלשהי, להיכנס אליהם, זאת אומרת, אל סרן זה – אלִי, כמה אני מתבלבלת, ובעדינות, בזהירות, כפי שרק אתה תדע לעשׂות (אַליוֹשה הסמיק), למסור לו את התמיכה, הנה, את מאתיים הרובלים. ודאי יקח מידך… יש לשכנע אותו שיקח… ואולי לא, איך אומרים זאת? ראה, אין זה תשלום תמורת הפיוס, כדי שלא יגיש תביעה (כי נדמה לי, שהתכוון להגיש תביעה), אלא פשוט השתתפות־בצער, הרצון לעזור, ממני, ממני, מארוסתו של דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, ולא ממנו עצמו… בקיצור, אתה תדע… הייתי נוסעת לשם בעצמי, אבל אתה תצליח יפה ממני. הוא גר ברחוב אוֹזיוֹרנָיָה, בביתה של העירונית קַלמיקוֹבה… בשם אלוהים אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ’, עשׂה זאת למעני, ועכשיו… ועכשיו אני קצת… עייפה. להתראות…”

פתאום פנתה לאחור במהירות ושוב נעלמה מעֵבר למסך, ואַליוֹשה לא הספיק לומר מלה, ורצה מאוד לומר. הוא רצה לבקש סליחה, להאשים את עצמו, לומר משהו, שכן היה לבו מלא, ובשום פנים לא רצה לצאת מהחדר בלי לומר את דברו. אולם הגברת חוֹחלָקוֹבה אחזה בידו והוציאה אותו. בפרוזדור שוב עיכבה אותו, כמו קודם לכן.

“גאה, נאבקת עם עצמה, אבל טובה, נהדרת, גדולת־נפש!” כמעט לחשה הגברת חוֹחלָקוֹבה, “כמה אני אוהבת אותה, בעיקר לפעמים, וכמה אני שוב שׂמחה לכול, לכול! אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' החביב, זאת לא ידעת: דע איפוא, כי כולנו, כולנו – אני, שתי הדודות שלה – נו, כולנו, אפילו Lise כבר חודש שלם אנו שואפות ומתפללות, שהיא תיפרד מאהובך דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, שאינו רוצה בכל קשר אתה ואינו אוהב אותה כלל, ושתינשׂא לאיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’, הצעיר המשׂכיל והנהדר, האוהב אותה יותר מכל המצוי בעולם. קשר ממש קשרנו כאן, ואולי איני נוסעת מכאן בגלל זה…”

“הלוא בכתה, כי שוב נעלבה!” אמר אַליוֹשה בהרמת קול.

“אל תאמין לדמעות אשה, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', תמיד אני נגד הנשים במקרים כאלה, ובעד הגברים.”

“אמא, את משחיתה והורסת אותו,” נשמע מעבר לדלת קולה הדק של Lise.

“לא, אני אשם בכול, אני אשם נורא!” חזר ואמר אַליוֹשה הבלתי־מנוחם מתוך הרגשה עזה של בושה מייסרת על התפרצותו, ואפילו כיסה פניו בידיו מרוב בושה.

“להפך, נהגת כמו מלאך, כמו מלאך, אני מוכנה לחזור על זה אלפי פעמים.”

“אמא, מדוע הוא נהג כמו מלאך,” שוב נשמע קולה של Lise.

“פתאום היה נדמה לי משום־מה, למראה המתרחש,” המשיך אַליוֹשה, כאילו לא שמע כלל את דברי ליזה, “שהיא אוהבת את איוַן, ועל כן אמרתי שטות זו… ומה יקרה עכשיו!”

“למי, למי?” קראה Lise, “אמא, את רוצה ודאי להרוג אותי. אני שואלת ואת אינך עונה.”

ברגע זה נכנסה החדרנית בריצה.

" קָתֶרינה איוַנוֹבנה מרגישה רע… היא בוכה… היסטריה… מפרכסת."

“מה יש שם?” צעקה Lise, עתה בקול חרד. “אמא, אני אחטוף היסטריה, ולא היא!”

“Lise, בשם אלוהים, אל תצעקי, אל תהרגי אותי. לפי שנותייך אינך צריכה לדעת כל מה שהגדולים יודעים, אבוא ואספר כל מה שאפשר לספר לך. אלִי! אני רצה, רצה… היסטריה – זה סימן טוב. אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, זה נהדר שיש לה היסטריה. כך זה צריך להיות. במקרה כזה אני תמיד נגד הנשים, נגד ההיסטֶריות האלה ודמעות הנשים. יוּליָה, רוצי והגידי, שמיד אני עפה. וביציאתו זו של איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’, היא עצמה אשמה. אבל הוא לא יסע. Lise, בשם אלוהים, אל תצעקי! אה, כן, לא את צועקת, אני צועקת, סלחי לאמא שלך, אבל אני נלהבת, נלהבת, נלהבת! האם שׂמת לב אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, איזה צעיר בן־חיִל היה איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’ כשיצא, אמר מה שאמר ויצא! חשבתי, הוא מלומד כזה, אקדמיקן, ופתאום הוא מדבר בלהט־בלהט, דיבור גלוי־לב וצעיר, חסר־ניסיון וצעיר, וכל זה נפלא כל כך, נפלא, כאילו אתה… ואמר גם את השורה מהשיר הגרמני, בדיוק כמוך! אבל אני רצה, רצה. אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, לך מהר לעשׂות את השליחות הזאת, ושוב בהקדם. Lise, אין את זקוקה למשהו? בשם אלוהים, אל תעצרי אפילו לדקה את אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ’, הוא ישוב אלייך מיד…”

סוף־סוף נחפזה הגברת חוֹחלָקוֹבה לצאת. לפני צאתו רצה אַליוֹשה לפתוח את הדלת אל Lise.

“בשום פנים!” צעקה Lise, “עכשיו כבר בשום פנים. דבֵר מבעד לדלת. בעד מה הגעת אל המלאכים? רק זאת רוצה אני לדעת.”

“בעד שטות איומה, Lise! שלום.”

“אל תעז להסתלק כך!” צעקה Lise.

“Lise, יש לי צער רציני. מיד אשוב, אבל יש לי צער גדול, גדול!”

ויצא בריצה מהחדר.

6: ריגושים בבקתה

אכן היה לו צער גדול, צער שכמותו חווה עד עתה לעתים רחוקות. הוא התפרץ ו“השתטה” – ובאיזה עניין: רגשות אהבה! “נו, מה אני מבין בזה, מה אני יכול לפרש בעניינים אלה?” חזר ואמר לעצמו בפעם המאה כשהוא מסמיק – אילו הבושה בלבד, הבושה היא רק העונש המגיע לי – הצרה היא שללא־ספק אגרום עכשיו אסונות חדשים… והלוא שלח אותי הישיש כדי להשכין שלום ולאחֵד. כך מאחדים? ושוב נזכר כיצד “חיבר את ידיהם”, ושוב נתקף בושה נוראה. “אמנם, עשׂיתי כל זה בכנות, אבל להבא ראוי להיות חכם יותר,” סיכם ואפילו לא חייך על סיכומו.

קָתֶרינה איוַנוֹבנה שלחה אותו לרחוב אוֹזיוֹרנָיָה, ואחיו דְמיטרי התגורר בדרך לשם, לא רחוק מאוֹזיוֹרנָיָה בסמטה. אַליוֹשה החליט לסור אליו לפני הביקור אצל הסרן, אף שלבו אמר לו, כי לא ימצא את האח בבית. הוא חשד, שאולי יסתתר עתה אחיו מפניו, אבל עליו למצוא אותו ויהי־מה. הזמן אוזֵל: משעה שיצא מהמנזר לא הניחה לו אפילו לדקה, לשנייה, המחשבה על הישיש הגווע.

בשליחות שהטילה עליו קָתֶרינה איוַנוֹבנה הבזיק פרט אחד, שעורר בו עניין רב מאוד: כשסיפרה קָתֶרינה איוַנוֹבנה על הנער הקטן, התלמיד, בנו של הסרן, שרץ ליד אביו, בכה בקול, הבזיקה גם בדעתו של אַליוֹשה המחשבה, כי ודאי נער זה הוא התלמיד שנשך את אצבעו, כשחקר אותו אַליוֹשה במה העליב אותו. כרגע כבר היה כמעט משוכנע בכך, בלי לדעת מדוע. וכך, כשנסחף לעניינים אחרים, רווח לו והוא החליט לא “לחשוב” על “הצרה” שעולל עכשיו, ולא לענות את עצמו ברגשי־חרטה, אלא לעשׂות מעשׂה, ומה שיצמח מזה, זה יהיה. עם מחשבה זו התעודד לגמרי. אגב, כשנכנס לסמטה אל האח דְמיטרי, שלף מהכיס את הלחמניה שלקח אצל אביו ואכל אותה בהליכה. האכילה חיזקה אותו.

דְמיטרי לא היה בבית. בעלי־הבית – הנגר הזקן, בנו ואשתו הזקנה – הסתכלו באַליוֹשה בחשדנות. “זה היום השלישי שלא בא ללון, אולי נסע לאיזה מקום,” ענה הזקן על שאלותיו הנמרצות של אַליוֹשה. אַליוֹשה הבין, כי הזקן עונה לפי הוראה שניתנה לו. כששאל: “אולי הוא אצל גרוּשֶנקה, או שהוא שוב מתחבא אצל פוֹמה?” (אליושה השמיע בכוונה גילויים אלה), נתנו בו בעלי־הבית כולם מבט נפחד. “אם כן, הם אוהבים אותו, עוזרים לו,” חשב אַליוֹשה, “טוב הדבר.”

סוף־סוף מצא ברחוב אוֹזיוֹרנָיָה את בית העירונית קַלמיקוֹבה, בית קטן ישן ונוטה קצת על צדו, רק שלושה חלונות פונים לרחוב, בחצר המזוהמת עמדה פרה יחידה. הכניסה לבית מהחצר, אל פרוזדור. בדירה שמשׂמאל גרה בעלת־הבית הזקנה עם בתה הזקנה, ונדמה כי שתיהן חֵרשות. כששאל לסרן וחזר על שאלתו פעמים אחדות, הבינה אחת מהן סוף־סוף ששואלים על הדייר, והצביעה על הדלת אל בקתת־המגורים. דירת הסרן נתגלתה כבקתה פשוטה. אַליוֹשה כמעט נגע בידית־הברזל כדי לפתוח את הדלת, אולם פתאום הדהימה אותו הדממה הבלתי־רגילה בפנים. הוא ידע מדברי קָתֶרינה איוַנוֹבנה, כי הסרן הוא בעל־משפחה: “או שכולם ישנים, או ששמעו אולי כי באתי, וממתינים עד שאפתח. מוטב שאקיש תחילה,” ואכן הקיש. התשובה לא נשמעה מיד, אבל אולי לאחר עשׂר שניות.

“מי שם!” צעק מישהו בקול רם ורוגז מאוד.

אַליוֹשה פתח את הדלת ועבר את הסף. הוא עמד בחדר־המגורים של הבקתה, אמנם חדר מרווח למדי, אך חסום על ידי אנשים וכלי־בית. משׂמאל עמד תנור רוסי גדול. מהתנור אל החלון השׂמאלי נמתח חבל לאורך כל החדר, וכל מיני סמרטוטים נתלו עליו. ליד שני הקירות, מימין ומשׂמאל, עמדו שתי מיטות, מכוסות שׂמיכות סרוגות. על אחת מהן, השׂמאלית, נראתה ערימה של ארבע כריות מצופות בד, מהגדולה למטה אל הקטנה למעלה. על המיטה שמימין נראתה כרית קטנטונת אחת. בפינה הקדמית היה מובדל שטח לא־גדול בווילון או סדין, שהוטל גם הוא על חבל שנמתח באלכסון לפינה. מעֵבר לווילון נסתמן משכב הוצע על ספסל וכיסא הוצב לידו. שולחן־איכרים פשוט, מרובע, הוזז מהפינה הקדמית אל החלון האמצעי. כל שלושת החלונות, בכל אחד ארבע שמשות קטנות ירוקות ועבֵשות, היו עמומים מאוד וסגורים, ובחדר עמד מחנק והאור לא היה רב. על השולחן נראו מחבת ובה שיירי ביציה, פרוסת־לחם נגוסה, ובקבוק קטן ובו, על התחתית, שיירים מעטים של העונג־הארצי. ליד המיטה שמשׂמאל ישבה על כיסא אשה הנראית כגברת, לבושה שמלת כותנה. פניה רזות מאוד, צהובות. לחייה הנפולות העידו ממבט ראשון על חולניותה. אולם יותר מכל המראה הפליא את אַליוֹשה מבטה של הגברת המסכנה, מבט השואל הרבה ויהיר נורא. עד שדיברה הגברת עצמה, וכל עוד שׂוחח אַליוֹשה עם בעל־הבית, היתה הגברת משיטה את עיניה החומות הגדולות, באותו מבט יהיר ושואל עצמו, מפני אחד המדברים אל פני רעהו. בסמוך לגברת זו וליד החלון השׂמאלי עמדה נערה צעירה שפניה לא־יפות למדי, שׂערה האדמוני קלוש, ולבושה דל אך נקי. בזלזול הסתכלה באַליוֹשה הנכנס. מימין ישב עוד יצור־נשי, גם הוא ליד המיטה. יצור זה היה עלוב מאוד, גם זו צעירה כבת עשׂרים, גיבנת ונכה, רגליה יבשו, נאמר אחר כך לאַליוֹשה. הקביים עמדו לידה, בפינה, בין המיטה לקיר. עיניה הטובות והיפות להפליא של הנערה המסכנה הסתכלו במין ענווה שלווה באַליוֹשה. אל השולחן, מסיים את אכילת הביצייה, ישב אדון כבן ארבעים וחמש, לא גבוה, רזה, חלוש, אדמוני, בעל זקן אדמדם קלוש, הדומה מאוד ללוּפית פרועה (דימוי זה, ובעיקר המלה “לוּפית” הבזיקו בדעתו של אַליוֹשה ממבט ראשון על האיש, והוא נזכר בזה אחר כך). כפי הנראה, אדון זה הוא שצעק קודם “מי שם!”, שכן לא היה גבר אחר בחדר. אבל כשנכנס אַליוֹשה, הוא קפץ וקם מהספסל שישב עליו, ניגב בחיפזון את פיו במפּית מחוררת ומיהר אל אַליוֹשה.

“נזיר מבקש תרומה למנזר, ידע אל מי לבוא!” אמרה בקול רם הנערה שעמדה בפינה השׂמאלית.

אבל האדון שנחפז לגשת אל אַליוֹשה, פנה אליה כשהוא סָב על עקביו, ובקול נרגש, נקטע ענה לה:

“לא, וַרוָרה ניקולָיֶבנה, לא זה הדבר, לא ניחשת! הרשה־נא לי לשאול,” פנה אל אַליוֹשה, “מה הביא אותך לבקר… במאורה זו?”

אַליוֹשה הסתכל באיש בתשׂומת־לב, הוא ראה אותו לראשונה. היה בו משהו מגושם, משהו נחפז ומרגיז. כפי הנראה שתה עכשיו, אך לא היה שתוי. פניו הפיקו חוצפה קיצונית, ובו־בזמן – תמוה היה הדבר – גם פחדנות ברורה. הוא נראה כאדם, שימים רבים היה כפוף ונכנע וסובל, ופתאום קפץ ורצה להצהיר על קיומו. ואולי מוטב לומר, שהיה דומה לאדם הרוצה מאוד להכות אותך, אבל מפחד מאוד שתכה אותו. בדבריו ובנעימת קולו הצווחני למדי, נשמע איזה הומוֹר מעוּוָת, פעם מרושע, פעם נפחד, אבל לא עקיב וגם נקטע. כששאל על “המאורה” כאילו רעד כולו, לטש עיניו וקפץ אל אַליוֹשה, שנרתע מוכנית צעד אחד. לבוש היה מעיל־נַנקין כהה מרופט למדי, מטולא ומוכתם. מכנסיו היו בהירים, מהסוג שאין איש לובש זה־כבר, משובצים, תפורים מאיזה ארג דק מאוד, מקומטים למטה ומופשלים על ידי כך, כאילו גדל מהם, כמו נער. “אני… אָלֶכּסֵיי קָרָמָזוֹב…” ענה אַליוֹשה.

“היטב אני מבין,” קטע אותו האדון, מרמז שבלאו־הכי ידוע לו מי הוא. “ואני סרן־המַטה סניֶגירוֹב, כן הנני. ובכל זאת רצוי לדעת מה דווקא הביא…”

“ככה סתם נכנסתי. לאמיתו של דבר, הייתי רוצה לומר לך משהו… אם רק תרשה…”

“במקרה כזה, הנה גם כיסא, הואל לתפוס מקום. כך היו אומרים בקומדיות עתיקות: ‘הואל לתפוס מקום’…” ובתנועה מהירה לקח הסרן כיסא (כיסא איכרים פשוט, כולו עץ ללא־ריפוד) והעמיד אותו כמעט באמצע החדר. עתה לקח כיסא שני כזה, ישב מול אַליוֹשה, ושוב קרב אליו כמו קודם, עד²⁰ שכמעט נגעו ברכיהם.

“ניקוֹלַיי אִילאִיץ' סניֶגירוֹב־ס, סרן־מטה לשעבר של חיל־הרגלים הרוסי, אמנם נָזוף על מגרעותיו, ובכל זאת סרן־מטה. אולי היה ראוי יותר לומר: סרן־המטה מוסיף־ס' ולא סניֶגירוֹב, כי החל במחצית השנייה לחיי התחלתי להוסיף ס' למלים. את ההרגל להוסיף ס' בסופי המלים רוכש אדם כשהוא מושפל.”

“אכן, כך הדבר?” הצטחק אַליוֹשה, “ההרגל נרכש שלא־מדעת או בכוונה?”

“אלוהים עדי, שלא־מדעת. לא דיברתי כך, כל החיים לא דיברתי בהוספת ס‘, ופתאום נפלתי וקמתי כשאני מוסיף ס’. אני רואה שאתה מתעניין בשאלות בנות־זמננו. אבל במה יכולתי לעורר סקרנות כה רבה, שכן אני חי בתנאים שאינם מאפשרים הכנסת־אורחים.”

“באתי… בעניין ההוא…”

“בעניין ההוא?” הפסיק אותו הסרן בקוצר־רוח.

“בעניין הפגישה ההיא שלך עם אחי דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ',” ענה אַליוֹשה מתוך אי־נוחות.

“איזו פגישה היתה זו? האין זו הפגישה ההיא? אם כן, בעניין הלוּפית, הלופית מבית־המרחץ?” רכן אל אורחו כך, שהפעם נקשו הברכיים אלו באלו. שׂפתיו הצטמצמו והיו לקו אחד.

“איזו לוּפית?” מלמל אַליוֹשה.

“הוא בא, אבא, להתאונן עלי לפניך!” צעק קול הנער המוכּר לאַליוֹשה מאחורי הווילון שבפינה. “אני שנשכתי לו את האצבע!” הווילון הוסט ואַליוֹשה ראה את אויבו זה־לא־כבר בפינה, מתחת לאיקוֹנוֹת, על המשכב שהוצע על הספסל והכיסא. הנער שכב מכוסה במעילו ובשׂמיכת־צמר גפן ישנה. חולה היה כפי־הנראה, קודח, כפי שניכר בעיניו היוקדות. ללא־פחד, לא כמו קודם־לכן, הסתכל עכשיו באַליוֹשה: “בבית לא תגיע אלי.”

“מה זאת אומרת, נשך אצבע?” קפץ הסרן ממקומו. “אצבע שלך נשך?”

“כן, שלי. קודם לכן יידו זה בזה אבנים, הוא וכמה ילדים. ששה יידו בו, והוא היה לבדו. ניגשתי אליו והוא יידה בי אבן, אחר כך עוד אחת בראשי. שאלתי: מה עשׂיתי לו? ופתאום קפץ ונשך קשה את האצבע שלי, איני יודע מדוע.”

“מיד אלקה־ס! ברגע זה אלקה־ס!” קפץ הסרן וקם מכסאו.

“אבל אני הרי איני מתאונן כלל, רק סיפרתי… איני רוצה שתלקה אותו. ונדמה לי, שהוא חולה עכשיו…”

“ואתה חשבת שאלקה? שאקח את איליוּשֶצ’קה ומיד אלקה אותו לעיניך, למען הסיפוק השלם שלך? זה נחוץ לך מאוד?” אמר הסרן ופנה אל אַליוֹשה בתנועה, כאילו רצה להתנפל עליו. “צר לי, אדוני, על האצבע שלך, אבל האינך רוצה, לפני שאלקה את אִיליוּשֶצ’קה, שאקצץ בסכין זה לעיניך ארבע אצבעות שלו, למען הסיפוק הצודק שלך? ארבע אצבעות, אני חושב, יספיקו לך כדי לרַווֹת את צמאון־הנקם שלך, ואת החמישית לא תדרוש?…” הוא הפסיק וכאילו נשנק. כל תו בפניו נע וריטט, ובעיניו נשקפה התגרות עצומה. כאילו יצא מדעתו.

“נדמה לי, שהבנתי עתה הכול,” אמר אַליוֹשה בשקט ובעצב, והוסיף לשבת. “זאת אומרת, שהנער שלך – נער טוב, והתנפל עלי מפני שאני אחיו של המעליב אותך… עכשיו אני מבין זאת,” חזר ואמר במהורהר. “אבל אחי דְמיטרי מתחרט על המעשׂה שלו, הדבר ידוע לי, ואם רק יינתן לו לבוא אליך, או מוטב להיפגש אתך שוב באותו מקום, הוא יבקש ממך סליחה לעיני כולם… אם תרצה בזה.”

“אם כן, תלש את הזקנקן וביקש סליחה… גמר איפוא הכול ונתן סיפוק, לא כן?”

“לא, להפך, הוא יעשׂה כל מה שתרצה ואיך שתרצה!”

“אילו הייתי מבקש איפוא מהוד־מעלתו לכרוע ברך לפני באותו פונדק עצמו – ‘סטוֹליצ’ני־גוֹרוֹד’ שמו – או בכיכר, היה כורע?”

“כן, הוא גם יכרע ברך.”

“פָּלחת אותי. פלחת והבאת עד דמעות. נוטה יותר מדי להתרגש. הרשה לי איפוא להציג את עצמי בשלמות: משפחתי, שתי בנותי ובני – יוצאי־חלצי. כשאמות, מי יאהב אותם? וכל עוד אני חי, מי מלבדם יאהב אותי, הפּסול? דבר גדול עשׂה אלוהים לכל אדם כמוני. הלוא דרוש שיאהב לפחות מישהו גם אדם כמוני…”

“אמת מוחלטת!” קרא אַליוֹשה.

“כבר די במעשׂי מוקיונות אלה, בא איזה שוטה וכבר אתה מבייש אותנו!” קראה פתאום הנערה שליד החלון, והפנתה אל האב פנים מזלזלות ובזות.

“המתיני קצת, וַרוָרה ניקוֹלָיֶבנה, הרשי לקיים את הכיוון,” צעק אליה האב, אמנם בקול מצַווה, אבל במבט מסכים למדי. “זה האופי שלנו כזה,” שב להסתכל באַליוֹשה ואמר:

"ועל שום דבר בטבע

לא רצה הוא לברך.

זאת אומרת, ראוי היה לומר במין נקבה: לא רצתה היא לברך. אבל הרשה להציג אותך גם לפני רעיותי: הנה־ס אָרינה פֶּטרוֹבנה, גברת בלי רגליים, כבת ארבעים ושלוש, הרגליים מהלכות, אבל קצת. מפשוטי־העם. אַרינה פֶּטרוֹבנה החליקי את תווי־פנייך: הנה אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' קָרָמָזוב. קום, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ'," לקח את ידו והקים אותו בכוח, שלא ניתן לראות בו כלל. “אתה מוצג לפני גברת, עליך לקום. לא קָרָמָזוב זה, אמאלה, ש… וכך הלאה, אלא אחיו, המזהיר במידות צנועות. הרשי, אָרינה פֶּטרוֹבנה, הרשי, אמאלה, הרשי לנשק את ידך תחילה.” ובהדרת־כבוד, אפילו בעדינות, נשק את ידי רעייתו. הצעירה שליד החלון פנתה עורף למעמד ברוגזה. פניה השואלות והיהירות של הרעייה הביעו פתאום חביבות בלתי־רגילה.

“שלום, שב, אדון צ’ורנוֹמָזוֹב,” אמרה.

“קָרָמָזוב, אמאלה, קָרָמָזוב (מפשוטי־העם אנו),” לחש לה.

“נו, קָרָמָזוב, או איך שיהיה, ואני תמיד – צ’ורנוֹמָזוֹב. שב, ולמה הוא הקים אותך? גברת בלי רגליים אמר, רגליים ישנן אבל התנפחו כמו דליים, ואני עצמי התביישתי. איך שהייתי שמנה קודם, ועכשיו כאילו בלעתי מחט.”

“אנחנו מפשוטי־העם, מפשוטי־העם,” שוב לחש הסרן.

“אבא, אבא!” אמרה פתאום הנערה הגיבנת, היושבת על הכיסא, ששתקה עד עכשיו, וכיסתה על עיניה במטפחת.

“ליצן!” פלטה הנערה שליד החלון.

“אתה רואה איזה מין ידיעות אצלנו,” פרשׂה האם ידיה והצביעה על הבנות. “כמו שעננים שטים. יחלפו העננים, ושוב המוסיקה שלנו. קודם, כשהיינו אנשי צבא, באו אלינו אורחים רבים כאלה. אני, חביבי, לא משווה זאת לעניין. מי שאוהב את מי, שיאהב לו אותו. הדיאקוֹנית אז באה ואומרת: ‘אלכסַנדר־אלכסַנדרוֹביץ’, אדם בעל נפש הכי מצוינת, ונַסטַסיָה פֶּטרוֹבנה היא בת הגיהנום! נו, עניתי לה, זה איך שמישהו מעריץ את מי, ואת ערימת טינופת קטנה, אך מסריחה. ‘ואותך,’ היא אומרת, ‘צריך להחזיק קצר’. את, אמרתי לה, גולם שחור, את מי באת ללמד? ‘אני,’ אמרה, ‘מכניסה אוויר נקי, ואת – לא נקי!’ שאלי, עניתי לה, את כל האדונים הקצינים, האם אוויר נקי בי, או אוויר אחר? ומאז זה יושב על נפשי. לפני זמן־מה ישבתי כאן, כמו עכשיו, ואני רואה שנכנס אותו הגנרל שהגיע לכאן בפסחא. מה, אמרתי לו, הוד־מעלתך, האם מותר לגברת אצילה להכניס אוויר חופשי? ‘כן,’ ענה, ‘צריך אצלכם לפתוח אשנב או דלת, מאותה סיבה שאצלכם האוויר לא טהור!’ נו, וככה כולם. מה איכפת להם האוויר שלי? מהמתים יש אפילו ריח רע מזה. אמרתי, אני לא מקלקלת את האוויר שלכם, אזמין נעליים ואלך. אנשים, חביבים, אל תכעסו על אמא שלכם! ניקוֹלַיי אִילאיץ', חביבי, האם לא עשׂיתי לך הכול כמו שרצית, וכל מה שיש לי זה איליושֶׁצ’קה, שבא מהכיתה ואוהב. אתמול הביא לי תפוח. סלחו לי, חביבים, סלחו, נחמדים, לאמא שלכם, סלחו לי, שאני בודדת לגמרי, ומדוע האוויר שלי נמאס עליכם!”

ופתאום פרצה המסכנה בבכי, והדמעות זרמו כמים. הסרן זינק אליה.

“אמאלה, אמאלה, נחמדה, די, די! לא בודדה את. כולם אוהבים אותך. כולם מעריצים!” ושוב התחיל לנשק את שתי ידיה וללטף בעדינות את פניה. תפס מפית והתחיל לנגב את הדמעות מעל פניה. נדמה היה לאַליוֹשה, כי גם בעיניו הבריקו דמעות. “נו, ראית? שמעת?” פנה אליו בזעם והצביע על המטורפת המסכנה.

“אני רואה ושומע,” מלמל אליושה.

“אבא, אבא! האומנם אתה אתו… עזוב אותו, אבא!” צעק פתאום הנער, הזדקף על משכבו והביט באביו במבט יוקד.

“די לך סוף־סוף לעשׂות מעשׂי מוקיון. להראות את הלהטוטים הטפשיים שלך, שאינם מביאים כל תועלת!” צעקה מהפינה וַרוָרה ניקוֹלָיֶבנה, כעוסה לגמרי, ואפילו רקעה ברגלה.

“בצדק גמור הואלת הפעם לצאת מכלייך, וַרוָרה ניקוֹלָיֶבנה, ואני אעשׂה את רצונך בצורה נמרצת. את הכובע שלך חבוש, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', ואני אקח את שלי, ונלך־ס. דרוש לומר לך מלה אחת רצינית, אבל מחוץ לכתלים האלה. הנה, זו הבחורה היושבת, זו בתי נינָה ניקוֹלָיֶבנה, שכחתי להציג אותה לפניך – מלאך־אלוהים בדמות בשׂר־ודם… שצנח אל בני התמותה… אם תוכל רק להבין זאת…”

“כולו רועד ככה, כאילו תקפה אותו עווית,” המשיכה וַרוָרה ניקוֹלָיֶבנה הזועמת.

“וזאת, שרקעה עכשיו ברגלה נגדי והוקיעה אותי כליצן, גם היא מלאך־אלוהים בדמות בשׂר־ודם, ובצדק כינתה אותי כך. בוא איפוא, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', צריך לגמור…”

תפס בידו של אַליוֹשה והוציא אותו מהחדר אל הרחוב.

7: ובאוויר הצח

“האוויר הצח, ובארמון שלי לגמרי לא צח, ואפילו בכל המובנים. בוא, אדוני, נלך לאט. מאוד הייתי רוצה לעניין אותך.”

“גם לי עניין מיוחד אליך…” אמר אַליוֹשה, “אבל איני יודע כיצד להתחיל בו.”

“איך לא אדע שיש לך עניין אלי? בלי עניין לא היית מציץ אלי לעולם. האם באמת באת רק כדי להתאונן על הנער? אין זה מתקבל על הדעת. אגב, על הנער: שם לא יכולתי להסביר לך הכול, ועכשיו אתאר לך את הסצֶנה כולה. ראה, הלוּפית היתה עבותה יותר עוד לפני שבוע – אני על הזקנקן שלי מדבר. הלוא את הזקנקן שלי כינו לוּפית, בעיקר התלמידים. נו־ס, הנה, משך אחיך דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' בזקנקן שלי, משך מהפונדק לכיכר, ובדיוק יצאו התלמידים מבית־הספר, וביניהם איליוּשה. כשראה אותי בצורה זו, רץ אלי: ‘אבא,’ צעק, ‘אבא!’ נאחז בי, חיבק אותי, רצה לחלץ אותי, צעק אל הפוגע בי: ‘עזוב, עזוב, זה אבא שלי, אבא, סלח לו,’ כך צעק: ‘סלח לו’. בידיים הקטנות שלו תפס גם אותו, ואת היד שלו, היד הזאת עצמה, נישק… אני זוכר ברגע זה את פניו הקטנות, לא שכחתי ולא אשכח!…”

“אני נשבע,” אמר אַליוֹשה, “אחי יביע את חרטתו לפניך בצורה הכנה ביותר, השלמה ביותר, אפילו על הברכיים באותה כיכר עצמה… אני אכריח אותו, שאם לא כן, לא יהיה אחי!”

“אהא, אם כן זו עדיין תכנית. לא במישרים ממנו, אלא מלבך האציל, הנלהב. כך היית צריך לומר. לא, אם כך הדבר, הרשה לי גם להוסיף על אצילותו הגבוהה של אחיך כאביר וכקצין, שכן אז נתן לה ביטוי. כשסיים למשוך אותי בלוּפית, שחרר ואמר: ‘אתה קצין ואני קצין, אם אתה יכול למצוא סֶקוּנדַנט, אדם הגון, שלח אותו אלי – אתן לך סיפוק בדוקרב, גם אם אתה נבל!’ כך אמר. רוח אבירות באמת! הסתלקנו אז שנינו אני ואיליוּשה, ותמונת אילן־היוחסין המשפחתי נחתמה בזכרון־נפשו לעולמים, לא, לא נוכל להיות גם אנו באצילים. שפוט בעצמך, הואלת להיות עכשיו בארמון שלי, ומה ראית? שלוש גברות יושבות, אחת חולת־רוח בלי רגליים, השנייה גיבנת בלי רגליים, ולשלישית יש רגליים, אבל היא חכמה מדי, קוּרסיסטית, נפשה יוצאת לפֶּטֶרבּוּרג, לחפשׂ על גדות הניֶוָה את זכויות האשה הרוסית. על איליוּשה איני מדבר, בן תשע הוא בסך־הכול, בודד בעולמו, שכן אם אמות – מה יהיה על כל הארמון הזה, רק על העניין האחד הזה אשאל אותך. ואם כך הדבר, הרי שאם אזמין אותו לדוקרב, ואילו הוא יהרוג אותי מיד, מה יהיה אז? מה יהיה עליהם כולם, שיישארו אחרי? ורע יותר יהיה אם לא יהרוג, ורק יעשׂה אותי בעל־מום: לעבוד אי־אפשר, אבל הפה נשאר בכל זאת, מי יאכיל אותו, את הפה שלי, ומי יאכיל אז את כולם? האם לשלוח יום־יום את איליוּשה לא לבית־הספר אלא לקבץ נדבות? הנה זה פירוש הזמנתו לדוקרב לגבי, מלה טפשית היא, וזה הכול.”

“הוא יבקש סליחה ממך, באמצע הכיכר ישתחווה לפניך,” שוב צעק אַליוֹשה ועיניו יקדו.

“רציתי לתבוע אותו לדין,” המשיך הסרן, “אולם אתה פתח את ספר־החוקים שלנו, האם רב הפיצוי שייפול בחלקי מידי הפוגע בי, על העלבון האישי שנגרם לי? ופתאום אַגרָפֶנה אָלכסַנדרובנה קראה לי ואמרה: ‘אל תעֵז אפילו לחשוב על כך! אם תתבע אותו לדין, אטֶה את העניינים כך, שיתגלה לעיני העולם כולו, כי הכה אותך על מעשׂי־נבלה שלך, ואז ירביצו לך משפט’. ורק אלוהים יודע מצד מי באו מעשׂי־הנבלה, ועל פי פקודתו של מי פעלתי כאן כדג־רקק – האם לא לפי הוראה שלה עצמה ושל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘? ועוד הוסיפה: ‘ומלבד זאת אגרש אותך לנצח, ומעכשיו לא תשׂתכר אצלי פרוטה. גם לסוחר שלי אגיד (כך היא קוראת לו, לזקן: הסוחר שלי), וגם הוא יגרש אותך’. ואז חשבתי לי, אם גם הסוחר יגרש אותי, מה יהיה אז, אצל מי אשׂתכר משהו? הלוא רק שניים אלה נותרו לי, כי אביך, פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, לא זו בלבד שהפסיק לתת בי אמון, בגלל סיבה צדדית אחת, אלא גם הוא עצמו רוצה לגרור אותי למשפט על סמך קבלות שלי שבידיו. בגלל כל אלה השתתקתי, ואת המאורה שלי ראית. ועכשיו הרשה לי לשאול: עד כאב נשך לך איליוּשה את האצבע? בארמון לא העזתי לשאול לפרטים בנוכחותו.”

“כן, הכאיב לי מאוד והיה נרגז מאוד. מפני שאני קָרָמָזוֹב. נקם בי את נקמתך, זה ברור לי עכשיו. אילו ראית את קרב־האבנים שלו עם חבריו. זה מסוכן מאוד, הם עלולים להרוג אותו, הם, ילדים, טפשים, האבן עפה ועלולה לפצח את הגולגולת.”

“וגם חטף, לא בראש אבל בחזה, מעל ללב, מכה באבן, כתם כחול, בא הביתה, בוכה, נאנח, והנה גם חלה.”

“אגיד לך, הוא שם הראשון ותוקף את כולם, הוא מלא זעם בגללך. הם מספרים, כי כבר דקר באולר במותניו של ילד אחד, קרָסוֹטקין…”

“גם זאת שמעתי, מסוכּן: קרָסוֹטקין הוא פקיד מבני־המקום, אולי יהיו צרות…”

“הייתי מייעץ לך,” המשיך אַליוֹשה בלהט, “לא לשלוח אותו זמן־מה לבית־הספר, עד שיירגע הילד… והזעם הזה שלו יחלוף…”

“הזעם!” נאחז הסרן בדבריו, “דווקא הזעם. היצור קטן והזעם גדול. כל זה אינו ידוע לך. הרשה לי להבהיר לך סיפור זה במיוחד. הצרה היא, שלאחר המאורע ההוא התחילו כל התלמידים להתגרות בו בכינוי: לוּפית. הילדים בבית־הספר – ציבור חסר־רחמים הם: בנפרד, כל אחד הוא מלאך־אלוהים, וביחד, במיוחד בבתי־הספר, הם אכזריים לעתים קרובות למדי. התחילו להתגרות בו, קמה באיליוּשה רוח־האצילות. ילד רגיל, בן חלש, היה נכנע, מתבייש באביו, ואילו זה קם להגן על אביו, אחד נגד רבים. על אביו ועל הצדק ועל האמת. שכן, כמה סבל אז כשנישק את ידי אחיך וצעק: ‘סלח לאבא שלי, סלח לאבא שלי’, רק אלוהים יודע וגם אני. והנה הילדים שלנו – לא שלכם, אלא שלנו – ילדים של עניים בזויים, אבל אצילים, לומדים לדעת את האמת עלי אדמות כבר בגיל תשע. לא כן העשירים, כיצד יידעו: אלה לא יחקרו עד עומק כזה כל ימי חייהם, ואילו איליוּשֶצ’קה שלי, ברגע ההוא בכיכר, כשנשק את ידו, ברגע ההוא תפס את האמת כולה. נכנסה בו האמת הזאת ודפקה אותו לתמיד,” אמר הסרן בלהט, ושוב במעין טירוף, וטפח באגרוף ימין על כף שׂמאל, כאילו רצה להמחיש כיצד דפקה “האמת” את איליושה. “בו ביום היה לו חום עם צמרמורת, וכל הלילה היו לו הזיוֹת. כל היום ההוא דיבר אתי מעט, אפילו שתק, אבל שׂמתי לב: מביט עלי מהפינה, ונצמד יותר אל החלון, ומעמיד פנים שעושׂה שיעורים, ואני רואה כי לא השיעורים מעניינים אותו. למחרת שתיתי ודברים רבים איני זוכר, איש חוטא אני, מרוב צער. גם אמא התחילה לבכות – את אמאלה אני אוהב מאוד – נו, ומרוב צער לקלקתי בפרוטות האחרונות. אתה, אדוני, אל תבוז לי: אצלנו ברוסיה האנשים השתויים הם הכי טובים. הטובים ביותר הם גם השתויים ביותר. שכבתי, וביום ההוא לא זכרתי כל כך את איליוּשה, ודווקא ביום ההוא הפרחחים עשׂו אותו לצחוק, בבית הספר, בבוקר. ‘לוּפית,’ צעקו, ‘גררו את אביך מהפונדק בלוּפית שלו, ואתה רצת לידו וביקשת סליחה’. ביום השלישי שוב בא מבית־הספר, ורואה אני – נפלו פניו, החוויר. מה קרה לך? אמרתי. שתק. נו, בארמון לא היה כדאי לדבר, כי מיד ישתתפו אמאלה והבחורות – והבחורות כבר ידעו הכול, ביום הראשון כבר ידעו, וַרוָרה ניקוֹלָיֶבנה כבר רטנה: ‘לצים, ליצָנים, האם אתם מסוגלים לעשׂות משהו נבון?’ בפעם ההיא יצאתי כך בשלום. ולקראת ערב הוצאתי את הנער לטיול. ואנחנו, עליך לדעת, היינו יוצאים לטייל מדי ערב גם קודם לכן, באותה דרך עצמה שבה אנו הולכים עכשיו שנינו, מהפשפש שלנו עד האבן ההיא הגדולה, המוטלת כיתומה בדרך ליד הגדר, במקום שמתחיל המרעה העירוני: מקום שומם ונהדר. הלכנו שנינו, ידו של איליוּשה בידי, קטנטונת כף־היד שלו, האצבעות דקיקות, קרות, הלוא הוא סובל אצלי ממחלת החזה. ‘אבא, אבא,’ הוא אומר לי. מה, שאלתי וראיתי שעיניו מבריקות, ‘אבא, איך הוא אז אותך, אבא!’ מה אפשר לעשות איליוּשה, אמרתי. ‘אל תשלים אתו, אבא. התלמידים אומרים, שהוא נתן לך עשׂרה רובלים בעד זה,’ לא, אמרתי, איליוּשה, עכשיו לא אקח כסף מידו בשום פנים. והוא אז נרעד כולו, תפס את ידי בשתי ידיו ושוב נישק, ‘אבא, אבא, קרא לו לדוקרב, בבית־הספר מתגרים בי שאתה פחדן ולא תקרא לו לדוקרב, ועשׂרה רובלים תיקח ממנו.’ אסור לי לקרוא לו לדוקרב, איליוּשה, עניתי לו והסברתי בקיצור כל מה שסיפרתי לך זה עתה. שמע אותי. ‘אבא, אבא, בכל זאת אל תשלים אתו: אני אגדל, אקרא לו לדוקרב ובעצמי אהרוג אותו!’ והעיניים הקטנות בוערות ומבריקות. נו, הלוא גם אב אני, וחייב הייתי לומר לו דברי אמת. חטא הוא, אמרתי לו, להרוג, אפילו בדוקרב. ‘אבא, אבא, אני אפיל אותו כשאגדל, אפיל מידו את החרב שלו בחרב שלי, אתנפל עליו, אפיל אותו אניף מעליו את החרב ואגיד לו: יכולתי להרוג אותך עכשיו, אבל אני סולח לך, שיהיה לך!’ אתה רואה, אתה רואה, אדוני, איזה תהליכוֹן התרחש בראשו ביומיים האלה, יום ולילה חשב דווקא על נקמה זו בחרב, וכנראה גם הָזה על כך. אבל התחיל לשוב מבית־הספר מוכה מאוד, כל זה נודע לי לפני יומים, והצדק אתך: כבר לא אשלח אותו לבית־הספר הזה. הנה נודע לי, שהוא יוצא לבדו נגד כל הכיתה ומתגרה בעצמו בכולם, נתקף זעם, הלב נדלק בו – ואז חרדתי לו מאוד. ואנו מטיילים הלאה. ‘אבא,’ שאל, ‘אבא, הלוא העשירים הם הכי חזקים בעולם?’ אמרתי, כן, איליוּשה, אין בעולם חזק מהעשיר, ‘אבא, אני אתעשר, אני אלך להיות קצין ואנצח את כולם, והצאר יתן לי הצטיינות, ואני אבוא וכבר לא יעֵז אף אחד,’ אחר כך שתק והוסיף, והשׂפתיים רועדות כמו קודם: ‘אבא, איזה עיר לא־טובה היא העיר שלנו,’ אמרתי, כן, איליוּשֶצ’קה, אין העיר שלנו טובה מאוד. ‘אבא, נעבור לעיר אחרת, טובה, עיר שבה לא יודעים עלינו שום דבר.’ נעבור, אמרתי, נעבור, איליוּשה, רק עלי לצבור קצת כסף. שמחתי לאפשרות להטות את דעתו מהמחשבות האפלות, והתחלנו לחלום יחדיו כיצד נעבור לעיר אחרת, ונקנה סוס משלנו ועגלה. נושיב את אמא ואת האחיות, נעטוף אותן, ובעצמנו נלך בצד, לפעמים אושיב גם אותך, ואני אלך ליד העגלה, מפני שיש לשמור את הסוסון שלך, לא כולם צריכים לשבת, וכך נצא לדרך. הוא התלהב מזה, בעיקר מכך שיהיה לנו סוס שלנו, והוא ישתמש בו. וכבר ידוע, כי נער רוסי נולד יחד עם הסוס. זמן רב פטפטנו, ותודה לאל, אני חושב שניחמתי את הילד. שלשום בערב היה הדבר, ואילו אמש כבר היה לא כך. שוב הלך בבוקר לבית הספר הזה ושב קודר, קודר מאוד. בערב לקחתי את ידו הקטנה והוצאתי אותו לטייל, והוא שותק, אינו מדבר. רוח קלה התחילה לנשב, נעכרה השמש, ריח־סתיו נשב והדמדומים התחילו – הלכנו ושנינו עצובים. נו, ילדי, אמרתי, איך אני ואתה נתכונן לדרך, – חשבתי לשוב לשיחה מאתמול. שתק. אבל חשתי שהאצבעות שלו רעדו בידי. אַה, חשבתי, לא טוב, יש משהו חדש. הגענו כמו עכשיו אל האבן הזאת, ישבתי על האבן הזאת, והשמים מלאים עפיפוֹנים, הם הומים וטופחים, כשלושים עפיפונים נראים. שוב עונת העפיפונים. אמרתי איליוּשה, הגיע הזמן שנעיף גם אנחנו את העפיפון שלנו. אתקן אותו, איפה החבאת אותו? שותק הנער שלו, מביט הצדה, עומד כשצדו אלי. ופתאום המתה הרוח, החול התאבך… קפץ אלי פתאום, חיבק את צווארי, בשתי ידיו, חיבק בכוח. אתה יודע, ילדים שהם שתקנים וגאים, ומתגברים זמן רב על הדמעות, כשהם פורצים פתאום, כשבא עליהם צער גדול, הדמעות לא זולגות מעיניהם אלא קולחות כמו פלגים. והנה, בנתָזים חמים אלה הרטיב פתאום את כל פני. והתייפח כמו בעווית, רעד, נצמד אלי, ואני יושב על האבן. ‘אבאלה,’ צעק, ‘אבאלה, אבאלה חביב, איך שהוא השפיל אותך!’ פרצתי גם אני בבכי עמו, ישבנו ורעדנו, מחובקים. אבאלה, אמר, אבאלה. איליוּשה, אמרתי לו, איליוּשֶצ’קה! איש לא ראה אותנו אז, רק אלוהים ראה, אולי ירשום לי זאת בכרטיס שלי. אמור תודה לאחיך, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ'. לא, לא אלקה את הנער שלי למען הסיפוק שלך!”

שוב סיים במשפט המרושע והמטומטם, שאמר אותו גם קודם לכן. אַליוֹשה הרגיש, שהאיש כבר נותן בו אמון, ואילו אחר במקומו, לא היה משׂוחח עמו כך, ולא היה מספר מה שסיפר עכשיו. עובדה זו עודדה את אַליוֹשה, ונפשו רטטה מדמעות.

“מה מאוד רוצה הייתי להתפייס עם הנער שלך!” אמר. “אילו דאגת לזה…”

“בדיוק כך,” מלמל הסרן.

“אבל עכשיו לא על כך, לגמרי לא על כך, שמע אותי,” המשיך אַליוֹשה. “שמע! הוטלה עלי שליחות אליך: אותו אח שלי, דְמיטרי זה, העליב גם את ארוסתו, צעירה אצילת־נפש, ובוודאי שמעת עליה. אני רשאי לגלות לך את עניין עלבונה, אני חייב אפילו לעשׂות זאת, מפני שלאחר שנודע לה על העלבון שלך ועל מצבך האומלל, הטילה עלי עכשיו… קודם… להביא לך תמיכה מיָדה… אבל רק מיָדה, לא מידי דְמיטרי שנטש אותה, לא ממנו, ולא ממני, אחיו, לא מידי שום איש, אלא ממנה, ממנה בלבד! היא מתחננת לפניך לקבל את עזרתה… את שניכם העליב אותו איש עצמו… היא נזכרה בך רק לאחר שספגה גם היא מידיו עלבון כזה (לפי עוצמת העלבון) כפי שספגת אתה! זאת אומרת, אחות נושׂאת עזרה לאח… והיא הטילה עלי לשכנע אותך לקבל ממנה מאתיים רובל אלה, כמו שמקבלים מאחות. איש לא יידע על כך, שום רכילות לא־צודקת לא תבוא… הנה מאתיים רובל אלה, ואני נשבע שעליך לקבל אותם, שאם לא כן… שאם לא כן, כל בני האדם בעולם חייבים להיות אויבים זה לזה! אבל יש בעולם גם אחים… הנשמה שלך אצילה… אתה חייב להבין זאת, חייב!…”

ואַליוֹשה הושיט לו שני שטרות של מאה, חדשים, זוהרים בכל צבעי־הקשת. הם עמדו ליד האבן הגדולה, ליד הגדר, ואיש לא נראה מסביב. כפי הנראה, עשׂו השטרות רושם נורא על הסרן: הוא הרעיד, תחילה כאילו מהשתוממות בלבד. דבר כזה לא עלה על דעתו, ולסיום כזה לא ציפה. גם בחלום לא ראה עזרה ממישהו, מה גם עזרה כה גדולה. לקח את השטרות וכדקה נבצר ממנו לענות, ומשהו חדש חלף בפניו.

“לי, לי, הרי זה כסף רב, מאתים רובל!. אלוהים! הלוא ארבע שנים לא ראיתי כסף רב כזה. ואומרת שהיא אחותי… וזה באמת, באמת?”

“אני נשבע לך, כי כל מה שאמרתי לך דברי־אמת הם!” צעק אַליוֹשה. הסרן הסמיק.

“שמע, יקירי, שמע, הלוא אם אקבל, לא אהיה נבל? הן לא אהיה נבל בעיניך, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ‘? לא, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ’, אתה שמע אותי, שמע,” נחפז בדיבורו ונגע בלי־הרף באַליוֹשה בשתי ידיו, “הנה אתה מדבר על לבי שאקבל מפני ש’אחות' שלחה, ובפנים, בינך לבינך, לא תרגיש בוז כלפי אם אקבל, אה?”

“לא, לא! בגאולתי בעולם הבא אני נשבע. שלא! ואיש לא יידע לעולם, רק אנו – אני, אתה והיא, ועוד גברת אחת, ידידתה הקרובה…”

“מה איכפת הגברת! שמע, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', שמע אותי, הלוא הגיע עכשיו רגע שיש לשמוע עד הסוף, כי אתה אינך יכול להבין כלל מה הם בשבילי כרגע מאתיים רובל אלה,” המשיך המסכן, כשהוא מגיע לאט לאיזו התלהבות פרועה, כמעט פראית. כמבולבל היה, דיבר בחפזון, כאילו חשש שלא יניחו לו לומר את דברו עד הסוף. “לא רק שהכסף הושׂג ביושר מידי ‘אחות’ כזאת כה נכבדה וקדושה, אלא עליך גם לדעת שאוכל עכשיו לרפא קצת את אמאלה ואת נינוֹצ’קה – המלאך הגיבן שלי, בתי. בא אלי דוקטור הֶרצֶנשטוּבֶּה, מטוב לבו בא, בדק אותן שעה שלמה. איני מבין שום דבר, אמר, אבל המים המינרליים שישנם בבית המרקחת כאן (הוא רשם לה אותם) יועילו לה ללא־ספק, וכן רשם לה אמבטיות לרגליים עם תרופות. המים המינרליים עולים שלושים קוֹפֵּייקות, ועליה לשתות אולי ארבעים בקבוקים. לקחתי את המִרשם והנחתי על המדף, מתחת לאיקוֹנוֹת, ושם הוא מונח. ולנינוֹצ’קה רשם לרחוץ באיזו תמיסה, באמבטיות חמות כאלה, ויום־יום, בוקה וערב, אז איך יכולנו לסדר ריפוי כזה, אצלנו, בארמון שלנו, בלי משרתת, בלי עזרה, בלי כלים ומים? ונינוֹצ’קה כולה מוכה רֶוומָטיזם, עדיין לא אמרתי לך זאת, אבל בלילות כואבת לה כל מחצית־הגוף הימנית, והיא מתענה, והתאמין לי, כי מלאך־אלוהים זה מתגבר, כדי שלא להדאיג אותנו, איננה נאנחת כדי שלא להעיר אותנו. אנו אוכלים מה שמזדמן לנו, מה שמשׂיגים, והיא לוקחת לעצמה את הנתח העלוב ביותר, שזורקים אותו לכלב: ‘אני לא שווה גם את הנתח הזה, אני גוזלת מכם, עוֹל אני על צווארכם’. הנה מה אומרת השקפת־המלאך שלה. אנו משרתים אותה וזה מכביד עליה: ‘לא שווה אני, לא שווה, נכה עלובה אני, לא מביאה תועלת,’ ודווקא היא שווה הרבה, הלוא בענוות־המלאכים שלה התפללה עלינו לפני האלוהים, בלי דבריה החרישיים היה גיהנום אצלנו, אפילו את וַרוָרָה ריכּכה. וגם את וַרוָרה ניקוֹלָיֶבנה אל תגנה, גם היא מלאך, גם היא מקופחת. היא באה אלינו בקיץ, וששה עשׂר רובל היו עמה, שהשׂתכרה במתן־שיעורים ושמרה לדמי־נסיעה, כדי לשוב בספטמבר, זאת אומרת עכשיו, לפֶּטֶרבּוּרג. ואילו אנו לקחנו את הכסף שלה והוצאנו למחיה, ואין לה במה לשוב. וגם אינה יכולה לשוב, מפני שהיא עובדת למעננו כמו אסירת־פרך – הלוא רתמנו אותה כמו סוסה ואוכף חבשנו עליה, בכולנו היא מטפלת, מטליאה, מכבסת, מטאטאת, משכיבה את אמאלה במיטה, ואמאלה גחמנית היא, ואמאלה בכיינית היא, ואמאלה מטורפת!.. ועכשיו אוכל לשׂכור במאתיים רובל אלה את המשרתת, אתה מבין, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', אוכל להתחיל בריפוי היצורים החביבים, אשלח את הקורסיסטית לפֶּטֶרבּוּרג, אקנה בשׂר־בקר, אנהיג דיֶטה חדשה. אלוהים, הרי זה חלום!”

גדולה היתה שׂמחתו של אַליוֹשה על שגרם אושר רב כזה, ועל שהסכים המסכן לקבל את האושר.

“חכה, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', חכה,” נצמד הסרן אל חלום חדש שעלה לעיניו פתאום, ושוב התחיל בדיבור מטרטר ומרוגש, “היודע אתה, כי עכשיו נגשים, אני ואיליוּשֶצ’קה, חלום: נקנה סוס ועגלה, והסוסון שחור יהיה, הוא ביקש דווקא שחור, ונצא לדרך, כמו שתיארנו לנו שלשום. בגוּבֶּרנִיָה ק' יש לי עורך־דין מכר, ידיד נעורים, ונמסר לי על ידי איש מהימן, שאם אבוא, יתן לי כביכול משׂרת לבלר במשׂרד שלו, ובכן, מי יידע אותו, אולי גם יתן… נו, אושיב את אמאלה, אושיב את נינוֹצ’קה, אושיב את איליוּשֶצ’קה להחזיק במושכות, ואני אלך ברגל, ברגל, אך הייתי מסיע את כולם… אֵלִי, אילו היה אפשר לגבות כאן חוב אבוד אחד, אולי היה מספיק גם לזה!”

“יספיק, יספיק!” קרא אַליוֹשה. “קָתֶרינה איוַנוֹבנה תשלח לך עוד, כמה שיידרש, ואתה יודע, גם לי יש כסף, קח כמה שדרוש לך, כמו מאח, כמו מידיד, אחר כך תחזיר… (אתה תתעשר, תתעשר!). ואתה יודע מה, לעולם לא תדע להמציא משהו טוב יותר מהמעבר הזה לגוּבֶּרנִיָה אחרת! מכאן תבוא הצלתך, והעיקר, למען הנער שלך, ואתה יודע, מוטב להזדרז, לפני החורף, לפני הצינות, ומשם היית כותב לנו, והיינו אחים גם אחר כך… לא, אין זה חלום!”

אַליוֹשה רצה לחבק אותו, עד כדי כך היה מאושר. אבל העיף מבט באיש ונבלם: האיש עמד כשצווארו נטוי, שׂפתיו משורבבות, פניו חוורות ומרוגשות והוא לחש משהו בשׂפתיו, כאילו רצה לומר משהו. צלילים לא נשמעו, ורק השׂפתיים נעו, והמראה משונה.

“מה קרה?” הרעיד פתאום אַליוֹשה.

“אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ'… אני… אתה…” מלמל והפסיק האיש, מסתכל בו במבט משונה ופראי, כאדם שהחליט לצנוח מראש ההר, ובו־בזמן חייכו כאילו שׂפתיו, “אני… אתה… האינך רוצה שאראה לך להטוּטוֹן אחד!” לחישה מהירה וברורה, ודבריו כבר לא נקטעו.

“איזה להטוטון?”

“להטוטון, הוֹקוּס־פוֹקוּס כזה,” לחש הסרן. פיו התעקם שׂמאלה, עין שׂמאל הצטמצמה, והוא לא גרע עין מאַליוֹשה, כאילו רותק אליו.

“מה היה לך, איזה להטוט?” כמעט צעק אַליוֹשה הנפחד.

“הנה איזה, הבט!” צווח בקול דק הסרן.

הראה לו את שני השטרות, שבמרוצת כל השׂיחה החזיק פינה שלהם צבוטה בין אצבע לאגודל, תפס אותם בתנועה זועמת, קימט והידק באגרוף ימין.

“ראית, ראית!” צווח אל אַליוֹשה, חיוור ומרוגש, הרים פתאום את האגרוף, השליך בתנופה את השטרות על החול, “ראית?” שב וצווח והצביע על השטרות, “אם כן, הנה הם!”

הרים רגל ימין והתחיל לרמוס את השטרות בעקבים בזעם פראי, מתנשם וצועק עם כל רקיעה.

“הנה הכסף שלך! הנה הכסף שלך! הנה הכסף שלך!” קפץ לאחור והזדקף לפני אַליוֹשה. כל דמותו אמרה גאווה בלתי־מוסברת.

“אמור למי ששלחו אותך, כי זקַן־לוּפית אינו מוכר את כבודו!” צעק ושלח יד באוויר. עתה פנה בתנועה מהירה לאחור והתחיל לרוץ. אך לפני שהשלים חמישה צעדים פנה לאחור ונופף לאַליוֹשה. ושוב לא השלים חמישה צעדים ופנה בפעם האחרונה לאחור, הפעם ללא בת צחוק מעוּוֶתת בפניו, אלא להפך, בפנים בוכות ורועדות. בדיבור מהיר, נקטע, נשנק, צעק:

“ומה הייתי אומר לנער שלי, אילו לקחתי ממך כסף בעד החרפה שלנו?” וכשסיים, התחיל לרוץ והפעם כבר לא פנה לאחור. בעצב שאין להביעו הסתכל אַליוֹשה בעקבותיו. הוא הבין, כי עד הרף־העין האחרון לא ידע האיש, כי ימעך את השטרות וישליך אותם. הבורח שוב לא פנה לאחור, ואַליוֹשה ידע שלא יפנה. לרוץ אחריו ולקרוא לו, לא רצה, וידע גם מדוע. כשנעלם האיש מעיניו, הרים אַליוֹשה את השטרות, הם היו מקומטים, מעוכים ושקועים בחול, אבל שלמים ואפילו רשרשו כחדשים, כשפרשׂ אותם אַליוֹשה והחליק. כשסיים להחליק, קיפל אותם, נתן בכיס ופנה ללכת אל קָתֶרינה איוַנוֹבנה לדווח על הצלחת השליחות שהטילה עליו.

ספר חמישי: בעד ונגד    🔗

1: אירוסים

שוב יצאה הגברת חוֹחלָקוֹבה ראשונה לקראת אַליוֹשה. היא מיהרה, קרה משהו חשוב: התקף ההיסטריה של קָתֶרינה איוַנוֹבנה נסתיים בהתעלפות, ואחר כך באה “חולשה איומה ונוראה, היא שכבה, עצמה עיניים והתחילה לדמדם. עכשיו עלה החום שלה, שלחו להביא את הֶרצֶנשטוּבֶּה, שלחו להביא את הדודות. הדודות כבר כאן, והֶרצֶנשטוּבֶּה עוד לא הגיע. כולן יושבות בחדרה ומחכות. מה יהיה, היא איבדה את ההכרה. ואם זו דלקת־המוח!”

כשאמרה דברים אלה היו פני הגברת חוֹחלָקוֹבה רציניות־נפחדות: “זה כבר רציני, רציני!” היתה מוסיפה לכל דבר שאמרה, כאילו כל מה שקרה לה קודם לכן, לא היה רציני. אַליוֹשה שמע את דבריה בצער. הוא התחיל לספר לה על הרפתקותיו, אך היא הפסיקה אותו עם דבריו הראשונים: אין לה פנאי, היא ביקשה לשבת קצת אצל Lise ולחכות לה.

“Lise, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' החביב,” לחשה כמעט על אוזנו, “Lise הפתיעה אותי כרגע בצורה משונה, אבל גרמה לי גם נחת־רוח, ועל כן סלה לה לבי הכול. תאר לעצמך, ברגע שיצאת התחילה להתחרט בכנות על שכאילו צחקה לך אתמול והיום. והיא לא צחקה כלל, אלא התלוצצה. אבל התחרטה ברצינות כה רבה, כמעט עד דמעות, ועל כן השתוממתי. מעולם לא התחרטה ברצינות כשצחקה לי, וראתה בזה הלצה. ועליך לדעת, שהיא צוחקת לי כל דקה. והנה עכשיו היא רצינית, עכשיו נעשׂה הכול ברצינות. היא מעריכה עד מאוד את דעתך, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, ואם תוכל, אל תיעלב ואל תרחש לה טינה. אני עצמי חסה עליה תמיד, מפני שהיא חכמה כל כך – התאמין? היא אמרה זה עתה, שהיית ידיד ילדותה, ‘ידיד ילדותי הרציני ביותר’, תאר לך, הרציני ביותר, ואני? בעניין זה רגשותיה רציניים ביותר, ואפילו הזכרונות, והעיקר, המשפטים האלה והמלים, המלים המפתיעות ביותר, אינך מצפה כלל, והנה הן קופצות ויוצאות. הנה, זה לא כבר אמרה, למשל, על הבּוּקיצה: בימי ילדותה גדל בגן אצלנו עץ בּוּקיצה, אולי הוא עומד גם היום, ואין טעם לדבר עליו בלשון עבר. עצי הבּוּקיצה אינם אנשים, וזמן רב אינם משתנים, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ’. ‘אמא’ אמרה לי, 'אני זוכרת את הבּוּקיצה כמו בִּיְקִיצָה,” קצת אחרת אמרה זאת, מפני שיש כאן סבך, ‘בּוּקיצה’ מלה טפשית, אבל בתי אמרה לי בעניין זה משהו מקורי, ובשום פנים איני יודעת למסור אותו כראוי. וגם שכחתי הכול. נו, שלום, אני מזועזעת מאוד ויוצאת כנראה מדעתי. פעמיים בחיי, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, יצאתי מדעתי וריפאו אותי. לך אל Lise. עודד אותה, כפי שתמיד אתה יודע לעשׂות זאת להפליא. Lise," קראה בקול רם שניגשה אל דלתה, "הנה הבאתי לך את אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ’ שהעלבת כל כך, והוא אינו כועס כלל, האמיני לי, להפך, הוא משתומם כיצד יכולת להעלות זאת על הדעת!"

“Merci, maman, היכנס אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ'.”

אַליוֹשה נכנס. Lise נראתה נבוכה, ופתאום הסמיקה כולה. כפי הנראה, התביישה במשהו, וכפי שקורה תמיד במקרים כאלה התחילה לדבר מהר־מהר על עניין צדדי, כאילו רק בעניין צדדי זה התעניינה כרגע.

“אמא סיפרה לי כרגע, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', את כל הסיפור על מאתיים רובל אלה, ועל השליחות שלך… אל קצין מסכן זה… וסיפרה את כל הסיפור הנורא כיצד העליבו אותו, ואתה יודע, גם אם אמא מספרת בצורה מאוד מבולבלת… קופצת כל הזמן מעניין לעניין… הקשבתי ובכיתי. כיצד, כיצד מסרת את הכסף, ומה מצבו של אומלל זה עכשיו?…”

“הוא העניין, שלא מסרתי, ויש כאן סיפור שלם,” ענה אַליושה ודומה שהיה מודאג בעיקר מכך שלא מסר את הכסף, אולם Lise הבחינה יפה, שגם הוא מביט הצדה, ומשתדל כפי הנראה גם הוא לדבר על עניין צדדי. אַליוֹשה ישב אל השולחן והתחיל לספר, ועם דבריו הראשונים חלפה מבוכתו והוא סחף בסיפורו את Lise. הוא דיבר בהשפעת רגש חזר והרושם העז שהניח בו המקרה, ועלה בידו לספר יפה ובהרחבה. גם קודם לכן, במוסקבה, כבר בילדותה של Lise, אהב לבוא אליה ולספר לה על דברים שקרו לו עכשיו, או על מה שקרא, או להזכיר חוויות מילדותו. לפעמים אף חלמו יחדיו, חיברו בשניים סיפורים שלמים, על פי רוב עליזים ומצחיקים. עכשיו כאילו נישׂאו אל ימי מוסקבה הקודמים, מלפני שנתיים. Lise התרגשה מאוד מסיפורו. ברגש לוהט השׂכיל אַליוֹשה לצייר לעיניה את דמות “איליוֹשֶצ’קה”. כשסיים לספר את פרטי המעמד של רמיסת הכסף על ידי האיש האומלל, ספקה Lise כפיים וקראה ברגש בלתי־נכבש:

“אם כן לא מסרת את הכסף, ונתת לו לברוח! אלִי, לפחות רצת אחריו והשׂגת אותו…”

“לא, Lise, טוב יותר שלא רצתי,” אמר אַליוֹשה קם והתהלך בחדר, מודאג.

“כיצד טוב יותר, במה טוב יותר? עכשיו הם בלי לחם והם יאבדו!”

“לא יאבדו, מפני שמאתיים רובל אלה בכל זאת יגיעו אליהם. בין כה וכה יקח אותם מחר. מחר כבר בוודאי יקח אותם,” אמר אַליוֹשה כשהוא מתהלך במהורהר. “ראי, Lise,” נעצר לפניה, “עשׂיתי טעות, והטעות יצאה לטובה.”

“איזו טעות, ומדוע היא לטובה?”

“הנה, מדוע: האיש הוא פחדן וחלוש־אופי, הוא עייף מצרותיו וטוב־לב. ואני חושב עכשיו כל הזמן: ממה נעלב פתאום ורמס את הכסף, מפני שעד הרגע האחרון, האמיני לי, לא ידע שירמוס אותו, והנה נדמה לי, כי נעלב מדברים רבים… במצבו, לא היתה גם אפשרות אחרת… ראשית, הרגיש עלבון מכך, ששׂמח יותר מדי בכסף לעיני, ולא העלים שׂמחה זו ממני. אילו שׂמח אבל לא מאוד, ולא היה מגלה את שׂמחתו, ומעמיד פנים, כפי שנוהגים אחרים עם קבלת הכסף, ועושׂה העוויות, היה יכול לעמוד בזה ולקבל, אבל הוא שׂמח בכנות רבה מדי, וזה מעליב. Lise, הוא איש טוב ואיש־אמת, וזו כל הצרה במקרים כאלה! כל עוד דיבר, היה קולו חלש, מוחלש, ודיבורו מהיר־מהיר, כל הזמן צִחקק במין צחוֹקוֹן כזה, או בכה… באמת, בכה, עד כדי כך היה נלהב… ועל בנותיו דיבר… ועל המשׂרה שיתנו לו בעיר אחרת… וכשגמר לשפוך את לבו, נתקף פתאום בושה על שחשׂף לעיני את נפשו. ומיד התחיל לשׂנוא אותי. כי הוא מן העניים הביישנים ביותר. בעיקר נעלב מכך, שנחפז מדי לקבל אותי כידיד שלו ומיד נכנע לי. קודם תקף אותי, הפחיד, ופתאום, אך ראה את הכסף התחיל לחבק אותי. כי היה מחבק אותי, כל הזמן נגע בי בידיים. בצורה זו הרגיש, כפי הנראה, את ההשפלה, ואז עשׂיתי טעות זו, טעות חשובה מאוד: פתאום אמרתי לו, שאם לא יספיק לו הכסף למעבר לעיר אחרת, יוסיפו לו וגם אני אתן לו מכספי כמה שיידרש. דברי אלה פגעו בו פתאום: למה קפצתי בראש לעזור לו? אומר לך, Lise, זה נורא קשה לאדם פגוע כשהכול מתחילים להסתכל זו כאילו הם אנשי חסדו… שמעתי על כך, הישיש אמר לי, איני יודע איך לומר זאת, אבל תכופות ראיתי זאת בעיני. והלוא גם אני מרגיש כך בדיוק. והעיקר, כי גם אם לא ידע עד הרגע האחרון שירמוס את השטרות, ניבא לו לבו זאת על אף הכול, וזה בטוח. ועל כן גם היתה התלהבותו כה חזקה, מפני שהרגיש… והנה, גם אם כל זה כה גרוע, הריהו בכל זאת לטובה. אני חושב אפילו, כי זה הטוב ביותר, טוב מזה לא ייתכן כלל…”

“מדוע, מדוע לא ייתכן טוב מזה?” שאלה Lise והביטה באַליוֹשה בתמהון.

"מפני שאילו לא רמס, Lise, והיה שב לביתו, הרי כעבור שעה קלה היה פורץ בבכי על השפלתו, הנה מה שהיה בלתי־נמנע, היה בוכה ואולי בא אלי עם אור ראשון, והיה משליך את השטרות לפני ורומס אותם כמו קודם. ואילו עכשיו הסתלק גא מאוד וחוגג, גם אם הוא יודע ש’קטל את עצמו'. ואם כן, אין לך עתה דבר קל יותר מאשר לאלץ אותו לקבל אותם מאתיים רובל לא יאוחר ממחר, שכן כבר הוכיח את הרגשת־הכבוד שלו, השליך את הכסף, רמס… הן לא היה יכול לדעת כשרמס, כי מחר אשוב ואביא לו את הכסף. והלוא הכסף הזה דרוש לו עד מאוד. גם אם הוא גא עכשיו, יחשוב עוד היום על העזרה שהפסיד. בלילה תתגבר מחשבה זו, הוא יחלום אותה, ולמחרת בבוקר אולי יהיה מוכן לרוץ אלי ולבקש סליחה. וברגע זה אני אופיע: “אכן, אדם גא אתה, הוכחת, עכשיו קבל, סלח לנו! ואז יקח!”

במין שכרון אמר אַליוֹשה: “ואז יקח!” Lise מחאה כף.

“כן, זו אמת, פתאום הבנתי את זה! אַליוֹשה, איך ידעת כל זה? כה צעיר, וכבר יודע מה שיש בנפש…לעולם לא הייתי מעלה זאת על הדעת…”.

“העיקר, שיש לשכנע אותו עכשיו, שהוא עמנו שווה בין שווים, גם אם הוא לוקח כסף מידנו,” המשיך אַליוֹשה בשכרונו, “ולא רק שווה בין שווים, אלא אפילו שווה יותר…”

“שווה יותר, נפלא, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', אבל דַבר, דבר!”

“זאת אומרת, לא התבטאתי נכון… בעניין ה’שווה יותר'… אבל אין דבר, מפני…”

“אין דבר, אין דבר, בוודאי שאין דבר! סלח, אַליוֹשה החביב… דע לך, שעד עכשיו כמעט שלא כיבדתי אותך, זאת אומרת כיבדתי כשווה בין שווים, ועכשיו אכבד כשווה יותר… חביבי, אל תכעס שאני ‘מתחכמת’,” אמרה בהתרגשות, “אני קטנה ומצחיקה, אבל אתה, אתה… שמע, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', האם אין בכל הדיון הזה שלנו, זאת אומרת, שלך… לא, מוטב, שלנו… האם אין בו בוז לאומלל הזה… בכך שאנו מנתחים כך עכשיו את נפשו, כאילו מגבוה, מה? בכך שאמרנו עכשיו בוודאות, כי יקבל את הכסף, מה?”

“לא, Lise, אין כאן בוז,” ענה אַליוֹשה בבטחון, כאילו היה מוכן לשאלה, “כבר חשבתי על כך כשהלכתי לכאן. חשבי, איזה בוז יש כאן, כשאנו אנשים כמוהו, כשכל האנשים הם כמוהו. כי אנו בדיוק כאלה, לא טובים יותר. וגם אם היינו טובים יותר, היינו כמוהו, אילו אני במקומו… איני יודע Lise, אבל בלבי אני יודע שמבחינות רבות נפשי קטנונית. ואילו נפשו אינה קטנונית, להפך, מבחינות רבות לא־קטנונית, ואפילו עדינה מאוד… לא, Lise, אין כאן כל בוז כלפיו! את יודעת, Lise, הישיש שלי אמר פעם אחת: בכל האנשים יש לטפל כמו בילדים, ובמקצתם, כמו שמטפלים בחולים בבתי־החולים…”

“אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', חביבי, בוא ונטפל באנשים כמו בחולים!”

“טוב, Lise, אני נכון, אבל עדיין איני מוכן כראוי: לפעמים אני חסר־סבלנות עד מאוד, ולפעמים איני רואה דבר. לא כן את.”

“איני מאמינה! אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', כמה אני מאושרת!”

“טוב שאת אומרת זאת, Lise.”

“אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', אתה טוב להפליא, אבל לפעמים כאילו קפדן… ובינתיים אני רואה, שאינך קפדן כלל. גש אל הדלת, פתח אותה לאט וראה אם אין אמא מצוֹתתת,” לחשה Lise לחישה עצבנית, נחפזת.

ניגש אַליוֹשה, פתח את הדלת והודיע שאין איש מצותת.

“בוא הנה, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ',” המשיכה Lise והסומק שלה גובר, “תן את ידך, הנה כך. שמע, אני חייבת לך וידוי גדול: לא בהלצה כתבתי לך את המכתב אתמול, אלא ברצינות…”

וכיסתה עיניה בידה. ברור היה, שהיא מתביישת מאוד להודות. פתאום נשקה את ידו בלהט שלוש פעמים.

“Lise, הרי זה נפלא,” אמר אַליוֹשה בשׂמחה. “הלוא הייתי בטוח לגמרי, כי כתבת ברצינות.”

“בטוח, תארו לעצמכם!” הסיטה את ידו אך לא הרפתה ממנה, מסמיקה יותר וצוחקת צחוק מאושר, דק, “אני נשקתי את ידו, ואילו הוא אומר ‘נפלא’.” טינתה לא היתה מוצדקת: גם אַליוֹשה היה מבולבל מאוד.

“הייתי רוצה למצוא תמיד חן בעינייך, Lise, אבל איני יודע כיצד לעשׂות זאת,” מלמל והסמיק גם הוא.

“אַליוֹשה, חביבי, אתה קר וחצוף. ראו־ראו. הוא הואיל לבחור בי להיות אשתו, והסתפק בזה! הוא כבר היה בטוח שכתבתי ברצינות, מה תאמרו! אבל הלוא זו חוצפה – הנה מה זה!”

“האם זה רע שהייתי בטוח?” צחק פתאום אַליוֹשה.

“להפך, אַליוֹשה, זה נורא טוב,” הביטה בו Lise ברוך ובאושר. אַליוֹשה עמד ועדיין ידו בידה. פתאום רכן אליה ונשק אותה על שׂפתיה.

“מה זה פה? מה היה לך?” צעקה Lise. אַליושה נבוך לגמרי.

“סלחי, אם לא כך… אולי עשׂיתי בטפשות נוראה… אמרת שאני קר, על כן נשקתי… אבל אני רואה שזה יצא מטופש…”

Lise צחקה וכיסתה פניה בידיה.

“ובלבוש זה!” נפלטו המלים מפיה בין גלי הצחוק, אך פתאום חדלה לצחוק והרצינה, כמעט עד כדי חומרה.

“אַליוֹשה, אנחנו עוד נמתין עם הנשיקות, מפני ששנינו עדיין איננו יודעים לעשׂות את זה כראוי, ולהמתין יהיה עלינו זמן רב,” אמרה. “מוטב שתאמר, מדוע אתה לוקח אותי, טפשה כזאת, טפשונת חולה, אתה, חכם כזה, חושב כזה, מבחין בכול כזה? אַליוֹשה, אני נורא מאושרת, מפני שאיני ראויה לך כלל!”

“את ראויה, Lise. באחד הימים האלה אצא מהמנזר לגמרי. כשיוצאים אל העולם יש להתחתן, והדבר ידוע לי. גם הוא ציווה עלי לעשׂות כך. ראשית, את מכירה אותי מילדותי, שנית, את בעלת כשרונות רבים, החסרים לי. נפשך עליזה מנפשי. והעיקר, את תמימה ממני, ואילו אני כבר נגעתי בדברים רבים, רבים… אינך יודעת, הלוא אני קָרָמָזוֹב! מה רע בכך שאת צוחקת ומתלוצצת, גם עלי. להפך, צחקי, זה משׂמח אותי… כי את צוחקת כמו ילדה קטנה, ובינך לבין עצמך את חושבת כמו בעלת־ייסורים…”

“כמו בעלת־ייסורים? איך זה?”

“כן, Lise, הנה שאלתך הקודמת: האין בנו בוז כלפי האומלל ההוא, כשאנו מנתחים כך את נפשו – זו שאלה של אנשים סובלים… הביטי, איני יודע כיצד לבטא זאת, אבל אדם שבדעתו עולות שאלות כאלה, הוא אדם המסוגל בעצמו לסבול. בישיבה זו בכורסה, כבר גלגלת ודאי דברים רבים במחשבות שלך…”

“אַליוֹשה, תן לי את ידך, מדוע אתה לוקח אותה,” אמרה Lise בקול שנחלש מאושר. “שמע, אַליוֹשה, מה תלבש כשתצא מהמנזר, איזו חליפה? אל תצחק, אל תכעס, זה חשוב לי מאוד, מאוד.”

“עוד לא חשבתי על החליפה, Lise, אבל אלבש מה שתרצי”.

“אני רוצה שיהיה לך מקטורן־קטיפה כחול־כהה, חזיה מפּיקֶה לבן ומגבעת שׂעירה, רכה… אמור, אתה האמנת קודם לכן, כשהתכחשתי למכתב מאתמול, שאיני אוהבת אותך?”

“לא, לא האמנתי!”

“אתה אדם בלתי־נסבל, אדם ללא־תקנה!”

“הביטי, ידעתי שאת אותי… נדמה לי, אוהבת, אבל העמדתי פנים שאני מאמין לך שאינך אוהבת, כדי שיהיה לך… נוח יותר…”

“וזה גרוע עוד יותר! גם גרוע וגם טוב מהכול. אַליוֹשה, אני נורא אוהבת אותך. קודם, לפני שבאת, עשׂיתי ניחוש: אבקש ממנו את המכתב מאתמול, ואם הוא יוציא אותו בשלווה ויתן לי אותו (ולכך אפשר לצפות ממנו תמיד), יתפרש הדבר, שאינו אוהב אותי כלל, אינו מרגיש דבר, והוא פשוט נער טיפש שלא שווה כלום, ואני אבודה. אבל אתה השארת את המכתב בתא שלך, וזה עודד אותי: האמת הדבר, שהשארת את המכתב בתא מפני שניחשת שאדרוש ממך להחזיר לי אותו, וכדי שלא תצטרך להחזיר? נכון? הלוא כך?”

“לא, Lise, לגמרי לא כך, המכתב הוא גם עכשיו בידי, וגם קודם היה, בכיס הזה, הנה הוא.”

צוחק, שלף אַליוֹשה את המכתב והראה לה אותו מרחוק.

“אבל לא אחזיר לך אותו, ראי אותו בידי.”

“מה? אם כן שיקרת אתמול, אתה נזיר ושיקרת?”

“אכן שיקרתי,” צחק גם אַליוֹשה, “שיקרתי כדי שלא לתת לך את המכתב. הוא יקר לי מאוד,” אמר בהתרגשות ושוב הסמיק, “וזה לנצח, ולאיש לא אתן אותו לעולם!”

Lise הסתכלה בו בהתלהבות.

“אַליוֹשה,” מלמלה שוב, “הצץ מעֵבר לדלת. האין אמא מצותתת.”

“טוב, Lise, אסתכל, אבל אולי מוטב לא להסתכל, מה? למה לחשוד באמך בשפלות כזאת?”

“מדוע שפלות? איזו שפלות? שהיא מצותתת מאחורי הדלת של בתה, זו זכותה ולא שפלות,” התלקחה Lise. “היה סמוך ובטוח, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', שגם אני כשאהיה אֵם ותהיה לי בת כזאת, אצותת מאחורי הדלת שלה.”

“באמת, Lise? זה לא טוב.”

“אלי, איזו שפלות יש בזה? אילו דובר בשׂיחה חברתית רגילה, ואני הייתי מצותתת, היתה בזאת שפלות, אבל כאן בתה נעלה את עצמה בחברת צעיר… שמע, אַליוֹשה, דע לך, אבלוש גם אחריך מיד לאחר שנינשׂא, ודע גם, שאפתח את כל המכתבים אליך ואקרא בהם… עליך לדעת זאת מראש…”

“כן, ודאי, אם זה כך…” מלמל אַליוֹשה, “אלא שאין זה מעשׂה טוב…”

“איזה בוז! אַליוֹשה חביבי, אל נריב מהפעם הראשונה, מוטב שאומר לך את האמת כולה: כמובן, שמגונה הוא הציתות, ובוודאי שאיני צודקת, ואתה הוא הצודק, ובכל זאת אני אצותת.”

“עשׂי כך. בשום דבר מיוחד לא תתפסי אותי,” צחק אַליוֹשה.

“אַליוֹשה, ואתה תציית לי? גם על כך יש להחליט מראש.”

“ברצון רב, Lise, ויהי מה, אבל לא בעיקר. בכל הנוגע לעיקר, אם לא תקבלי את דעתי, אעשׂה על אף הכול כפי שתצווה עלי חובתי.”

“וכך צריך להיות. ובכן, דע לך, כי גם אני, להפך, לא רק שהנני מוכנה לציית לך בָעיקר, אלא שגם בכול אוותר לך, ואני נשבעת לך כרגע – בכול וכל ימי החיים,” קראה Lise בהתלהבות, “וכל זה באושר, באושר! ולא רק זאת, אני נשבעת לך שלעולם לא אצותת לדבריך, אף פעם אחת ולעולם לא, לא אקרא אפילו מכתב אחד שלך, מפני שהצדק אתך ולא אתי. וגם אם נורא ארצה לצותת, ואני יודעת שארצה, בכל זאת לא אעשׂה, מפני שאתה רואה בזה מעשׂה חסר־אצילות. אתה עכשיו ההשגחה שלי… שמע, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', מדוע אתה עצוב כל כך בימים אלה, גם אתמול, גם היום. אני יודעת שיש לך דאגות, צרות, אבל אני רואה כי מלבד אלה, יש לך עצבות מיוחדת, אולי סודות, מה?”

“כן, Lise, יש גם סודות,” אמר אַליוֹשה בעצב. “אני רואה שאת אוהבת אותי, אם ניחשת את זה.”

“מה הוא העצב? על מה? אפשר לספר?” אמרה Lise בנימת בקשה ענווה.

“אחר כך אומר לך, Lise… אחר כך…” נבוך אַליוֹשה. “עכשיו אולי יהיו הדברים בלתי־מובנים… ואולי גם לא אדע לומר.”

“מלבד זאת אני יודעת, כי אחיך ואביך גורמים לך צער רב”

“כן, גם האחים,” אמר אַליוֹשה מתוך הרהור.

“איני אוהבת, אַליוֹשה, את אחיך הבכור איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ',” אמרה פתאום Lise.

אַליוֹשה שמע הערה זו בתמיהה מסוימת, אך לא הגיב עליה.

“האחים הורסים את עצמם,” המשיך, “גם האב. והם הורסים גם אחרים יחד עמם. פועל כאן ‘הכוח הקָרָמָזוֹבי הארצי’, כפי שהתבטא לפני ימים אחדים האב פָּאִיסי, כוח ארצי משתולל, גולמי… האם רוח אלוהים מרחפת על הכוח הזה – גם זאת איני יודע. רק זאת אני יודע, שגם אני קָרָמָזוב… אני נזיר, נזיר? האם אני נזיר, Lise? אמרת לפני רגע שאני נזיר?”

“כן, אמרתי.”

“ואני אולי איני מאמין כלל באלוהים.”

“אתה אינך מאמין, מה היה לך?” אמרה Lise בשקט ובזהירות. אבל אַליוֹשה לא הגיב, בדבריו הפתאומיים מדי היה אולי משהו מיסתורי מדי וסוּבּיֶקטיווי מדי, משהו שאינו ברור גם לו, אבל מענה אותו ללא־ספק.

“ומלבד כל אלה, הנה מסתלק עתה מהעולם הזה ידידי, אדם ראשון במעלתו בעולם. אילו ידעת, אילו ידעת, Lise, כמה אני קשור, כמה נפשי מרותקת אל אדם זה! והנה אשאר לבדי… אני אבוא אלייך, Lise… מעתה נהיה ביחד…”

“כן, ביחד, ביחד! מעתה תמיד ביחד, לכל ימי החיים. שמע, נשק אותי, אני מרשה.”

נשק לה אַליוֹשה.

“ועכשיו לך. יהיה כריסטוֹס אתך (והיא צילבה אותו). לך מהר אליו, כל עוד הוא חי. אני רואה שעיכבתי אותך באכזריות. היום אתפלל לשלומו ולשלומך. אַליוֹשה, אנו נהיה מאושרים! הנהיה מאושרים, הנהיה?”

“נדמה, Lise, שנהיה.”

כשיצא אַליוֹשה מחדרה של Lise, לא ראה צורך לגשת אל הגברת חוֹחלָקוֹבה, ובלי להיפרד ממנה יצא מהבית. אבל אך פתח את הדלת ויצא אל המדרגות, הופיעה לפניו, לא ברור מאיִן, הגברת חוֹחלָקוֹבה. מדבריה הראשונים הבין אַליוֹשה שהמתינה לו כאן בכוונה.

“אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', זה נורא. אלו שטויות ילדותיות וכל זה הבלים. אני מקווה, שלא יעלה על דעתך לחלום… שטויות, שטויות ושטויות!” הסתערה עליו.

“ובלבד שלא תאמרי לה דברים אלה,” אמר אַליוֹשה, “כי היא תתרגש, ועכשיו זה מזיק לה.”

“אני שומעת דברים נבונים של צעיר נבון. האם עלי להבין מכך, שהסכמת לדבריה רק מפני שלא רצית להרגיז אותה על ידי התנגדות, מתוך רחמים למצבה החולני?”

“לא, לא, לגמרי לא, דיברתי עמה ברצינות גמורה,” אמר אַליוֹשה בבטחון.

“הרצינות אינה אפשרית כאן, אינה מתקבלת על הדעת, וראשית, עכשיו לא אקבל אותך אפילו פעם אחת, ושנית, אסע מכאן ואקח אותה עמי, דע לך.”

“אבל למה,” אמר אַליוֹשה, “הרי זה לא קרוב כלל, אולי ניאלץ לחכות כשנה וחצי”.

“זו כמובן אמת, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', ותוך שנה וחצי תריבו אלף פעמים ותיפרדו. אבל אני כה אומללה, כה אומללה! גם אם כל אלה הבלים, בי הם פגעו. עכשיו אני כמו פָמוּסוֹב²¹ במעמד האחרון, אתה צַ’צקי, היא סוֹפיָה, ותאר לעצמך, בכוונה רצתי לכאן, אל המדרגות, כדי לפגוש אותך, והרי גם שם התרחש כל העניין הגורלי במדרגות. שמעתי הכול, ובקושי התאפקתי. הנה איפוא ההסבר לכל הזוועות של הלילה הזה ולכל התקפי־ההסטריה הקודמים! אהבה לבת ומוות לאם. שכבי בקבר. ועכשיו הענין השני והעיקרי: מה הוא המכתב שכתבה לך, הראה לי אותו מיד, מיד!”

“לא, אין צורך בזה. אמרי לי, מה שלום קָתֶרינה איוַנוֹבנה, מאוד חשוב לי לדעת.”

“עדיין שוכבת ומדמדמת, לא התעוררה. הדודות שלה כאן, רק נאנחות וגונחות, נוהגות בי בגאווה, והֶרצֶנשטוּבֶּה כל כך נבהל, עד שלא ידעתי איך לנהוג בו ובמה להציל אותו, ואפילו רציתי להזמין אליו רופא. הסיעו אותו במרכבה שלי. ופתאום, להשלמת הכול, אתה²² כאן פתאום עם המכתב הזה. אמת הדבר, כל זה יבוא בעוד שנה וחצי. בשם כל הנשׂגב והקדוש, בשם הישיש הגוסס שלך, הראה לי את המכתב הזה, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', לי, לאם! אם אתה רוצה החזק אותו באצבעותיך ואני אקרא מתוך ידיך.”

“לא, לא אראה, קָתֶרינה אוֹסיפּוֹבנה, גם אם היא תרשה, לא אַראה. מחר אבוא, ואם תרצי, נוכל לשׂוחח על עניינים רבים, ועכשיו – היי שלום!”

ואַליוֹשה רץ מהמדרגות החוצה.

2: סמיֶרדיָקוֹב וגיטרה

והוא גם מיהר מאוד. הבזיקה מחשבה בדעתו, עוד כשנפרד מ־Lise. והמחשבה: כיצד לתפוס עכשיו במירב העורמה את האח דְמיטרי, המתחבא מפניו, כנראה. השעה לא היתה מוקדמת, כבר שלוש אחר־הצהריים. בכל מאודו שאף אַליוֹשה להגיע למנזר, אל הגוסס “הגדול” שלו, אבל הצורך לראות את האח דְמיטרי גבר על הכול: משעה לשעה גבר בשעתו של אַליוֹשה הבטחון באסון נורא בלתי־נמנע, העומד להתרחש. מה טיבו של האסון ומה היה רוצה לומר לאחיו ברגע זה, אולי לא ידע גם הוא. “אולי ימות איש חסדי בהיעדרי, אבל, לפחות, לא אייסר את עצמי כל ימי חיי, שאולי יכולתי להציל ולא הצלתי, פסחתי עליו, נחפזתי אל ביתי, במעשׂה זה, אני נוהג לפי מצוותו הגדולה…”

תכניתו היתה לתפוס את אחיו דְמיטרי במפתיע, כך: לעבור את הגדר כמו אתמול, להיכנס לגן, להתיישב בסוכה ההיא. “אם הוא איננו שם,” חשב אַליוֹשה, לא יראה את פניו לפוֹמה ולבעלות־הבית, יישב וימתין בסוכה אפילו עד הערב. אם הוא אורב כמו קודם לבואה של גרוּשֶנקה, ייתכן שיבוא אל הסוכה…" אַליוֹשה לא שקל הרבה את פרטי התכנית, אבל החליט לבצע אותה, גם אם ייאלץ לא להגיע למנזר היום…

לא היתה כל תקלה: הוא עבר את הגדר במקום שעבר בו אתמול, והגיע בחשאי אל הסוכה. לא רצה שירגישו בו: גם בעלת־הבית וגם פוֹמה (אם הוא כאן) עשׂויים לעמוד לימין האח ולשמוע לפקודותיו, ואם כן, או שלא ירשו לאַליוֹשה להיכנס לגן, או שיודיעו לאח בעוד מועד שמחפשׂים אותו ושואלים עליו. בסוכה לא היה איש. ישב אַליוֹשה במקום שישב בו אתמול, להמתין. הסתכל בסככה, והיא נראתה לו משום־מה רעועה יותר משנראתה אתמול, בלויה נראתה לו הפעם. היום היה בהיר כתמוֹלו. על השולחן הירוק נחתם עיגול־קטן, כנראה סימן לכוסית־הקוניאק שנשפכה כאן אתמול. כרגיל בשעת המתנה משעממת, נדחקו לדעתו מחשבות־הבל שאינן מועילות, למשל: כשנכנס עכשיו לכאן, ישב בדיוק במקום שישב בו אתמול, ומדוע לא במקום אחר? לבסוף נתקף עצבות, עצבות בגלל אי־הוודאות המדאיגה. והנה, בטרם ישב כאן רבע שעה נשמע בסמוך אקורד של גיטרה. בשׂיחים, לא יותר מאשר עשׂרים צעדים ממנו התיישב מישהו, ואולי ישב כבר קודם לכן. הבזיק זכרון בדעתו של אַליוֹשה, כי בצאתו אתמול מהסוכה לאחר השׂיחה עם אחיו, הבהב לעיניו, ואולי ראה ברור, משׂמאל ליד הגדר ספסל־גן ישן, נמוך, ירוק, בין השׂיחים. על ספסל זה ישבו עתה ודאי האורחים. מי הם? קול גבר התחיל לשיר פזמון בפַלסֶטו מתקתק, וליווה את עצמו בגיטרה:

בכוח שלא ינוּצח

אחר אהובתי נִכרַך.

אלוהים, סלח,

לה ולי!

לה ולי!

הקול נפסק. הקול של משרת, וגם הגשת השיר – של משרת. קול אחר, של אשה, אמר בחיבה וכאילו בהיסוס, אבל בחנחון רב:

“מה זה, פָּוֶל פיוֹדוֹרוֹביץ', שהרבה זמן אתה לא בא אלינו, שאתה בז לנו כל הזמן?” “שום דבר,” ענה קול־גבר, אמנם בנימוס אך מתוך החשבה עצמית בטוחה ותקיפה. כפי הנראה, עמדת הגבר היא האיתנה, והאשה היא המתחנחנת. “הגבר הוא בוודאי סמיֶרדיָקוֹב,” חשב אַליוֹשה, “כך לפחות לפי הקול, והגברת, ודאי בתה של בעלת־הבית, צעירה ששבה ממוסקבה, לובשת שׂמלה בעלת שובל ובאה אל מַרפה איגנַטיֶבנה לקבל מרק…”

“נורא אני אוהבת כל מיני שירים, אם הם בטוב־טעם,” המשיך קול האשה. “מדוע אינך ממשיך?”

ושוב שר הקול:

כתר של המלך

– לאהובתי בריאות שלַח,

אלוהים, סלח

לה ולי!

לה ולי!

לה ולי!

“בפעם שעברה יצא עוד יותר טוב,” אמר קול האשה. “שרת אז: ‘לחמודה שלי בריאות שלַח’, כך זה יוצא עדין יותר, בוודאי שכחת”.

“והשירים הם הבל,” פסק סמיֶרדיָקוֹב.

“לא, לא, אני אוהבת מאוד שיר.”

“זה אשר לשיר, אז הוא הבל ממש. שפטי את: מי זה בעולם מדבר בחרוזים? ואילו גם היינו מתחילים לדבר בחרוזים. אפילו לפי פקודת השלטונות, האם היינו מצליחים לומר הרבה? בשירים אין ממש, מַריה קוֹנדרַטיֶבנה.”

“איך שאתה חכם כל כך בכול, איך שאתה נעשׂית בכול?” התחנחן יותר ויותר קול האשה.

“לא רק את זה הייתי יכול, לא רק את זה הייתי יודע, לולא הגורל שלי מקַטנוּת ילדותי. אני הייתי הורג באקדח בדוקרב את האיש, שהיה משמיע לי שאני נבל, מפני שנולדתי בלי אב לסמיֶרדיַשצָ’יָה, והם, שם במוסקבה, ניקרו לי בזה את העיניים, והודות לגריגוֹרי וָסליֶביץ' זחלו הדברים האלה ובאו לכאן. גריגוֹרי וָסליֶביץ' מגנה אותי על שאני מתקומם נגד לידתי: ‘אתה מהרחם שלה יצאת’. טוב, מהרחם, אבל אני הייתי מרשה להרוג אותי כבר ברחם, שרק לא לצאת לעולם בכלל. בשוק אמרו, ואמא שלך גם היא התחילה לספר לי, בגלל אי־העדינות הגדולה שלה, שהיתה לה ספחת על הראש, והגובה שלה היה שתי אמות ומשִיהו, מדוע משִיהו כשאפשר לומר פשוט ‘ומשהו’, כמו שכל האנשים מבטאים? רצתה להתבטא בדמעה, אבל זו דמעת־איכרים, כמו שאומרים, הרגשות של איכרים. היכול איכר רוסי שיהיה לו רגש לעומת אדם משׂכיל? לפי הבערות שלו לא יוכל להיות לו כל רגש. אני מקַטנוּת ילדותי כששומע לפעמים ‘ומשִיהו’, אז אני מוכן להתנפל על קיר. אני את כל רוסיה שׂונא, מַריה קוֹנדרַטיֶבנה.”

“לו אתה היית יוּנקֶרוֹן בצבא או הוּסָרוֹן צעיר, לא היית מדבר ככה, ורק שולף חרב ומתחיל להגן על כל רוסיה.”

אני, מַריה קוֹנדרַטיֶבנה, לא רק שלא רוצה להיות הוּסָרוֹן צבאי, אלא רוצה להפך, את חיסול כל החיילים."

“ואם יבוא אויב, מי יָגן עלינו?”

“ואין צורך בזה בכלל. בשנת שתים־עשׂרה היתה פלישה גדולה לרוסיה של האימפֶּרטור נפוליאוֹן הצרפתי הראשון, אביו של זה שכיום, וטוב היה לו נצחו אותנו אז הצרפתים האלה: עם חכם היה מנצח עם טיפש למדי ומצרף אותו לעצמו. היו לנו אפילו סדרים אחרים לגמרי.”

“כאילו הם שם אצל עצמם טובים משלנו? אני לא אחליף טרזן שלנו בשלושה אנגלים צעירים לגמרי,” אמרה ברוֹך מַריה קוֹנדרַטיֶבנה, ובוודאי ליוותה את דבריה אלה בהבעה המתמוגגת ביותר של עיניה.

“זה איך שאדם מעריץ.”

“ואתה גם בעצמך כמו מחוץ־לארץ, בדיוק כמו אציל מחוץ־לארץ, זה אני אומרת לך למרות הבושה שלי.”

“אם את רוצה לדעת, אז על פי הפריצות שווים הזרים ושלנו. כולם נוכלים, אלא זאת, שהזר מהלֵך במגפיים של לַכּה, והנבל שלנו מסריח בעוני שלו, ואין זה רע בעיניו כלל. להלקות צריך את העם הרוסי, כמו שאמר אתמול נכון פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', גם אם אדם משוגע הוא יחד עם כל הבנים שלו.”

“בעצמך אמרת, שאתה מכבד את איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.”

“והוא עָלי התייחס, שאני משרת מסריח. הוא חושב אותי, שאני מסוגל למרוד. הוא טועה בזה. לו היה בכיסי סכום כזה, כבר לא הייתי כאן זה כבר. דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' גרוע מכל משרת גם בהתנהגות, גם בשׂכל, וגם בעוני שלו, ושום דבר אינו יודע לעשׂות, להפך, כולם מכבדים אותו. אני, אמנם, רק טבח, אבל אם יהיה מזל אני יכול לפתוח במוסקבה קפה־רֶסטוֹרן, בפֶּטרוֹבקה. מפני שאני מבשל בספֶּציָליוּת, ואף אחד מהם במוסקבה, מלבד אלה שמחוץ לארץ, לא יודע להגיש בספֶּציָליוּת. דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' דלפון הוא, אבל שיזמין לדוקרב בן־רוזן הכי־ראשון, ההוא יוצא עמו, ובמה הוא טוב ממני? מפני שהוא הרבה יותר טיפש ממני. כמה כסף בזבז בלי כל שימוש.”

“אני חושבת, בדוקרב זה יפה מאוד,” אמרה מַריה קוֹנדרַטיֶבנה.

“ובמה זה כך?”

“זה מפחיד כך ואמיץ, במיוחד כשקצינוֹנים צעירים עם האקדחים ביד יורים זה בזה בגלל איזו אחת. פשוט, תמונה יופי, לו נתנו לבחורות להסתכל, נורא הייתי רוצה לראות את זה.”

“טוב כשהוא בעצמו קולע, אבל כשקולעים לו ישר בפרצוף, אז יש לו ההרגשה הטפשית ביותר. תברחי מהמקום, מַריה קוֹנדרַטיֶבנה.”

“האם אתה היית בורח?”

אבל סמיֶרדיָקוֹב לא הואיל לענות. לאחר שתיקה של דקה שוב הצטלצל אקורד וקול הפַלסֶטוֹ השתפך בפזמון האחרון:

ככל שאשתדל

אתחיל להתבּדל,

בחיים להת־הו־לל

ובבירה להתיישב!

וכבר לא אתעצֵב,

בכלל לא אתעצב,

לא חושב גם להתעצב!

כאן הפתיע משהו: אַליוֹשה התעטש. יושבי הספסל השתתקו מיד. קם אַליוֹשה והלך לעברם. אכן, סמיֶרדיָקוֹב היה שם, מקושט, שׂערו מָשוח, כמעט מסולסל, לרגליו נעלי לָכָּה. הגיטרה היתה מונחת על הספסל. הגברת היתה מַריה קוֹנדרַטיֶבנה, בתה של בעלת־הבית. שׂמלתה תכולה־בהירה, ולה שובל של שתי אמות. הבחורה צעירונת, לא מכוערת, אבל הפנים עגולות מאוד ונורא מנומשות.

“אחי דְמיטרי ישוב בקרוב?” שאל אַליוֹשה בנימה שלווה ככל האפשר.

סמיֶרדיָקוֹב קם לאט מהספסל. קמה גם מַריה קוֹנדרַטיֶבנה.

“מדוע יכולתי להיות ידוע על אודות דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'? עניין אחר, לו הייתי שומר על ידו,” ענה סמיֶרדיָקוֹב חרש, ברור ובזלזול.

“אני פשוט שאלתי, אינך יודע?” הסביר אַליוֹשה.

“שום דבר אני לא יודע על מקום השהִיה שלו, וגם לא רוצה לדעת.”

“אבל דווקא אחי אמר לי, שאתה הוא המודיע לו על כל הנעשׂה בבית, והבטחת להודיע מתי תבוא אַגרָפֶנה אָלכסַנדרוֹבה.”

לאט ובשלווה גמורה הסתכל בו סמיֶרדיָקוֹב.

“ואתה, כיצד הואלת לעבור הפעם, מפני שהשעור כאן כבר נעול בבריח שעה?” שאל ונעץ מבט באַליוֹשה.

“עברתי מהסמטה מעל לגדר, היישר לסוכה. אני מקווה שאת תסלחי לי,” פנה אל מַריה קוֹנדרַטיֶבנה. “חשוב היה לפגוש את אחי בהקדם.”

“האם אנו יכולים לכעוס עליך,” אמרה מַריה קוֹנדרַטיֶבנה, והתנצלותו של אַליוֹשה החניפה לה, “כי גם דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' בא לסוכה בדרך זו פעמים רבות, ואנחנו לא יודעים והוא כבר יושב בסוכה.”

“אני מחפשׂ אותו מאוד עכשיו, ומאוד הייתי רוצה לראות אותו, או להיוודע מכם היכן הוא נמצא כרגע. האמינו לי, כי העניין חשוב לי מאוד.”

“הוא לא מגיד לנו,” מלמלה מַריה קוֹנדרַטיֶבנה.

“אמנם אני בא לכאן לפי היכּרות,” אמר סמיֶרדיָקוֹב, “אבל הוא גם כאן לחץ אותי באופן לא־אנושי בשאלות לא־פוסקות על האדון: מה שם, איך שם אצלו, מי בא ומי מסתלק, והאם אני לא יכול להודיע עוד משהו. פעמיים איים עלי במוות.”

“מה זאת אומרת, במוות?” השתומם אַליוֹשה.

“האם בשבילו זה משהו, לפי האופי שלו, שבעצמך הואלת להסתכל בו אתמול. אם, אמר לי, אתן לעבור לאגרָפֶנה אָלכסַנדרוֹבנה והיא תלון כאן – אני הראשון לא אהיה בחיים. מאוד אני מפחד מפניו, ולולא פחדתי עוד יותר, הייתי צריך להודיע עליו לשלטון בעיר. רק אלוהים יודע מה הוא יכול לעשׂות.”

“לפני ימים אחדים אמר לו: אכתוש אותך במָכתש,” הוסיפה מַריה קוֹנדרַטיֶבנה.

“אם אמר במכתש, אולי זה דיבורים סתם…” אמר אַליוֹשה. “אילו יכולתי לפגוש אותו עכשיו, הייתי יכול לומר לו משהו גם על זה…”

“הנה הדבר היחיד שאני יכול להודיע,” כאילו נמלך סמיֶרדיָקוֹב בדעתו. “אני בא לכאן על פי היכּרות שכנים תמידית, ואיך לא אבוא? מצד שני, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' שלח אותי כשהאיר היום אל הדירה שברחוב אוֹזיוֹרנָיָה, בלי מכתב אבל לומר בעל־פה, שיבוא דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' ויהי־מה לפונדק שבכיכר, כדי לאכול יחדיו ארוחת־צהריים. הלכתי, אבל את דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' בדירה שלו לא מצאתי, והשעה כבר היתה שמונה. היה, הם אומרים שם, אבל כולו יצא – מלים אלה אמרו לי בעלי־הבית שלו. כאן כאילו יש קשר־שתיקה ביניהם, משני הצדדים. ועכשיו, יכול להיות, שהוא יושב ברגע זה עם אחיו איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, מפני שאיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’ לא בא הביתה לאכול בצהריים, פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' אכל בצהריים לבדו, לפני שעה, ועכשיו שכב לנוח. אבל בצורה משכנעת ביותר אני מבקש, שלא תגיד לו דבר עלי ועל מה שמסרתי, לא דיברנו כלל, כי הוא יהרוג אותי על שום דבר.”

“אחי איוַן קרא לדְמיטרי לבוא היום לפונדק?” שב ושאל אַליוֹשה.

“זה בדיוק כך.”

“אל הפונדק ‘סְטוֹליצ’ני גוֹרוֹד’, בכיכר?”

“כן, לשם”.

“זה אפשרי מאוד!” אמר אַליוֹשה בהתרגשות רבה. “תודה לך, סמיֶרדיָקוֹב, הידיעה חשובה, מיד אלך לשם.”

“אל תסגיר אותי,” אמר סמיֶרדיָקוֹב בעקבותיו.

“לא, לא, אכנס לפונדק כאילו במקרה, היה שליו.”

“לאן אתה הולך, אפתח לך את הפשפש,” צעקה מַריה קוֹנדרַטיֶבנה.

“לא, מכאן קרוב יותר, שוב אעבור את הגדר.”

הידיעה זיעזעה מאוד את אַליוֹשה. פנה לעבר הפונדק. לא נאה היה לו להיכנס לפונדק בלבוש שלו, אבל הוא יוכל לשאול בבית־המדרגות ולקרוא להם. אבל משניגש אל הפונדק, נפתח חלון אחד, ואחיו איוַן צעק אליו מהחלון:

“אַליוֹשה, תוכל להיכנס עכשיו לכאן אלי, או לא? חסד גדול תעשׂה עמי.”

“בוודאי שאני יכול, אבל איך אכנס בבגדים שעלי.”

“ואני יושב בחדר נפרד, עלה למרפסת, אצא לקראתך.”

כעבור דקה ישב אַליוֹשה ליד אחיו. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' אכל את ארוחת־הצהריים לבדו.

3: היכרות בין אחים

אולם איוַן לא ישב בחדר מיוחד. זה היה מקום ליד החלון, גדור בפרגוד, אבל היושבים בפנים לא נראו לעיני זרים. זה היה החדר הראשון, חדר־הכניסה, ובו מזנון ליד הקיר הצדדי. מדי רגע עברו בו בחפזון המלצרים. מהאורחים היה כאן רק זקן אחד, איש־צבא שפרש, והוא שתה תה בפינה. לעומת זאת עמדה בשאר החדרים המולת־הפונדק הרגילה, נשמעו קריאות של המזמינים, שליפת פקקים מבקבוקי־בירה, נקישות כדורי הביליארד, נהימת האוֹרגַן. אַליוֹשה ידע, כי איוַן הוקיר רגליו מפונדק זה, ובכלל לא היה חובב־פונדקים. אם כן הוא יושב כאן, חשב, כדי להיפגש כמוסכם עם אחיו דְמיטרי. אבל דְמיטרי לא היה כאן.

“אזמין לך מרק־דגים או משהו, הלוא אינך חי על התה בלבד,” אמר איוַן, וניכר היה בשׂמחתו על שפיתה את אַליוֹשה. הוא עצמו סיים את הארוחה ושתה תה.

“תן מרק־דגים, אחר כך תן תה, אני רעב,” אמר אַליוֹשה בעליזות.

“וריבת דובדבנים? יש כאן. אתה זוכר, כשהיית קטן, אצל פּוֹלֶנוֹב, אהבת ריבת־דובדבנים?”

“ואתה זוכר זאת? תן גם ריבה, אני אוהב אותה גם עכשיו.”

“הכול אני זוכר, אַליוֹשה, אני זוכר אותך עד שנתך האחת־עשׂרה, אני הייתי בן חמש־עשׂרה. בין חמש־עשׂרה ואחת־עשׂרה ההבדל הוא כה גדול, עד שאין אחים בגיל זה נעשׂים חברים. אפילו איני יודע אם אהבתי אותך. בשנים הראשונות לבואי למוסקבה לא הייתי נזכר בך כלל. אחר כך, כשנקלעת גם אתה למוסקבה, נפגשנו כפי שנדמה לי, פעם אחת בלבד באחד המקומות. וכאן אני גר כבר החודש הרביעי, ועד עכשיו לא החלפנו בינינו אפילו מלה אחת. מחר אני נוסע, וכשישבתי כאן, חשבתי: איך אוכל לפגוש אותו כדי להיפרד, והנה אתה עובר כאן.”

“ואתה מאוד רצית לראות אותי?”

“מאוד, אני רוצה להכיר אותך אחת ולתמיד, ולאפשר לך להכיר אותי, ובכך גם להיפרד. לדעתי, מוטב להכיר זה את זה לפני הפרידה. ראיתי כיצד הסתכלת בי כל שלושת החודשים האלה, בעיניך נראתה ציפייה בלתי־פוסקת, וזאת איני סובל, ועל כן לא ניגשתי אליך. אבל לבסוף למדתי לכבד אותך: איתנה עמידתו של ברנשוֹן זה. שׂים לב, גם אם אני צוחק עכשיו, דברי רציניים. הלוא עמידתך איתנה, לא כן? אני אוהב את העומדים איתן, יעמדו על מה שיעמדו, ויהיו אפילו בחורונים כמוך. לבסוף כבר לא היה מאוס עלי מבטך המצפה. להפך, לבסוף אהבתי את מבטך המצפה… נדמה לי, שאתה אוהב אותי משום־מה, אַליוֹשה?”

“אני אוהב, איוַן. אחינו דְמיטרי אומר עליך: איוַן – קבר. אני אומר עליך: איוַן – חידה. גם עכשיו אתה חידה בעיני, אבל משהו כבר הבינותי בך, ורק החל בבוקר הזה.”

“ומה הוא הדבר?” צחק איוַן.

“ולא תכעס?” צחק גם אַליוֹשה.

“נו?”

“העניין הוא, שהנך צעיר כמו שאר הצעירים בני עשׂרים וארבע, צעיר כמוהם, צעיר מאוד, נער רענן וטוב, אפילו נער חסר־ניסיון! מה, לא פגעתי בך יותר מדי?”

“להפך, הדהמת בכך שכיוונת לדעתי,” קרא איוַן בעליזות ובלהט. “התאמין, שלאחר פגישתנו אצלה, חשבתי רק על זה, על חוסר־הבגרות בן העשׂרים ושלוש שלי, ופתאום ניחשת בדיוק ובזה אתה פותח. ישבתי כאן, ואתה יודע מה שיננתי לעצמי: אם לא אאמין בחיים, אם אתאכזב באשה יקרה, אם אתאכזב בסדר הדברים, אם אפילו אשתכנע שהכול תוהו־ובוהו פרוע, ארור ואולי שׂטני, אם יפגעו בי כל זוועות האכזבה האנושית – ארצה לחיות על אף הכול, כפי שנצמדתי אל הקוֹבַּעת הזאת, לא אנתק ממנה עד שאשתה אותה עד תומה! אמנם, בגיל שלושים אשליך ודאי את הקוּבּעת, גם אם לא שתיתי עד תום, ואסתלק… איני יודע לאן. אולם עד שנתי השלושים, יודע אני בוודאות, ינצחו נעורי את הכול – כל אכזבה, כל סלידה מהחיים. פעמים רבות שאלתי את עצמי: האם יש בעולם ייאוש שינצח בקרבי את צמאון־החיים המטורף וחסר־הנימוס אולי, והחלטתי כי אין כזה, כך נדמה לי, ושוב – עד שנתי השלושים, ואחר כך כבר לא ארצה, כך נדמה לי, צמאון־חיים זה מכנים תכופות כמה מוֹרָליסטים שחפנים וזבי־חוטם צמאון־מנוּוָל, ובעיקר נוהגים כך המשוררים. במידת־מה זו תכונה קָרָמָזוֹבית, אמת, צמאון־חיים זה ללא כל התחשבות, ובוודאי היא מצויה גם בך, אבל מדוע היא מנוּוֶלת? עדיין רב מאוד, אַליוֹשה, הכוח־השואף־אל־המרכז בכוכב־הלכת שלנו. יש רצון לחיות ואני חי, אפילו בניגוד להגיון. אולי איני מאמין בסדר הדברים, אולם יקרים לי העלעלים הדבוקים הנפתחים באביב, יקרים השמים התכולים, ויקר לך אדם שלפעמים, התאמין, אינך יודע מדוע אתה אוהב אותו, יקר לך איזה מעשׂה־גבורה אנושי, שאולי חדלת זה־כבר להאמין בו. ובכל זאת אתה מוקיר אותו בלבך מכוֹח זכרונות־העבר. הנה הביאו לך מרק־דגים, אכול. לבריאות. המרק מצוין, הם מבשלים יפה. אני רוצה, אַליוֹשה, לנסוע לאירופה, ומכאן אסע. אמנם אני יודע, שאסע לבית־קברות, אלא שהוא בית־הקברות היקר ביותר, ביוֹתר, וזה העניין. נחים שם נפטרים יקרים, כל אבן על קברם מספרת על חיים כה לוהטים שחלפו, על אמונה כה לוהטת במבצע שלהם, באמת שלהם, במאבק שלהם ובמדע שלהם, עד שמראש אני יודע, כי אכרע ואנשק את האבנים האלה ואבכה עליהן, ובו־בזמן יהיה לבי משוכנע, כי כל זה הוא בית־קברות זה־כבר, ולא עוד. ולא מתוך ייאוש אבכה, אלא פשוט מפני שאהיה מאושר בדמעותי. בהתמוגגות שלי אשתכּר. אני אוהב את עלעלי האביב הדביקים, את השמים התכולים, הנה כך! לא בשׂכל, לא בהגיון, בפנימיותך, בקרָביך אתה אוהב, את כוחותיך הצעירים הראשונים אתה אוהב… הבנת משהו בהבלים אלה שלי, אַליוֹשקה, או לא?” צחק פתאום איוַן.

“היטב אני מבין, איוַן: מפנימיותך ומקרָביך רוצה אתה לאהוב – נפלא אמרת זאת, ואני שמח מאוד שאתה רוצה כל כך לחיות,” אמר אַליוֹשה. “אני חושב, כי בראש־ובראשונה צריכים הכול בעולם לאהוב את החיים.”

“לאהוב את החיים יותר מאשר את משמעותם?”

“בהחלט כך, לאהוב אותם לפני ההגיון, כפי שאתה אומר, בהחלט לפני ההגיון, ורק אז אבין גם את המשמעות. הה מה שהבהב בדעתי זה כבר. מחצית מלאכתך כבר נעשׂתה, איוַן, והושׂגה: אתה אוהב לחיות. עכשיו עליך לטרוח על החצי השני שלך, וניצלת.”

“כבר אתה מציל, ואני אולי לא הייתי אובד כלל. ומה הוא החצי השני שדיברת בו?”

“הוא הצורך להחיות את מתיך, שאולי לא מתו כלל. נו, תן את התה. אני שׂמח שאנו משׂוחחים, איוַן.”

“אני רואה שיש לך איזו השראה. אני אוהב profession de foi²³ כאלה, מפי… חניכי־מנזר. איש איתן אתה, אָלֶכּסֵיי. האמת הדבר, שאתה רוצה לעזוב את המנזר?”

“אמת. הישיש שלי משַלח אותי אל העולם.”

“אם כן, עוד נתראה בחוץ, ניפגש לפני שנת השלושים שלנו, כשאתחיל להינתק מהקובּעת. הנה אבא מסרב להינתק מהקוּבּעת שלו עד שבעים, וחולם – אפילו עד שמונים, בעצמו אמר לי, אצלו זה רציני ביותר, גם אם הוא ליצן. נאחז בתאוותנותו, כאילו התייצב על אבן… אמנם, לאחר שלושים השנים אין לו, לאדם, על מה להתייצב מלבד אפשרות זו… אבל עד שבעים, זו נבָלה, מוטב עד שלושים: אפשר לשמור על ‘גוון של אצילות’ ולהונות את עצמו. לא ראית היום את דְמיטרי?”

“לא, לא ראיתי, אבל ראיתי את סמיֶרדיָקוֹב.” סיפר אַליוֹשה לאחיו במפורט ובחפזון על פגישתו עם סמיֶרדיָקוֹב. איוַן התחיל להקשיב פתאום בדאגה רבה, ואפילו שב ושאל על כמה פרטים.

“אבל הוא ביקש ממני לא לומר לאחינו דְמיטרי מה סיפר לי עליו,” הוסיף אַליוֹשה.

איוַן הזעיף פניו והתהרהר.

“בגלל סמיֶרדיָקוֹב הזעפת פנים?” שאל אַליוֹשה.

“כן, בגללו. שיילך לכל הרוחות. באמת רציתי לראות את דְמיטרי, אולם עכשיו כבר אין צורך…” אמר איוַן באי־רצון.

“ובאמת, אחי, אתה ממהר כל כך לנסוע?”

“כן.”

“ומה יהיה על דְמיטרי ואבא? במה זה יסתיים ביניהם?” אמר אַליוֹשה בחרדה.

“אתה ממשיך את הפזמון המשעמם שלך! מי אני פה? האם אני שומר אחי דְמיטרי?” פסק איוַן ברוגז, אבל מיד חייך במרירות. “תשובת קיִן לאלוהים על רצח האח, מה? אולי אתה חושב כך ברגע זה? אבל לכל הרוחות, הלוא איני יכול להישאר כאן אצלם כשומר? סיימתי את עסקי ואני נוסע. ואולי אתה חושב, שאני מקנא באחי דְמיטרי, שכל שלושת החדשים האלה ניסיתי להוציא מידיו את היפהפיה שלו קָתֶרינה איוַנוֹבנה. לכל השדים, היו לי עניינים משלי, סיימתי אותם ואני נוסע. סיימתי את העסקים, ואתה היית עד.”

“מה שהיה אצל קָתֶרינה איוַנוֹבנה?”

“כן, מה שהיה אצלה, והשתחררתי בבת־אחת. איזה עניין יש לי בדְמיטרי? לדְמיטרי אין כל שייכות לזה. היו לי עניינים משלי עם קָתֶרינה איוַנוֹבנה. להפך, אתה יודע, כי דְמיטרי התנהג כאילו עשה קנוניה אתי. הן לא ביקשתי ממנו דבר, ואילו הוא מסר אותה לי חגיגית, וגם בירך. כל זה מצחיק. לא, אַליוֹשה, לא, אילו ידעת מה קלה עכשיו הרגשתי! ישבתי כאן ואכלתי, והאם תאמין לי שרציתי להזמין שמפניה כדי לחגוג את שעת־חירותי הראשונה. טְפו, כמעט חצי־שנה – ובבת אחת פָרקתי הכול. אפילו לא חשדתי אתמול, שאם אתה רוצה, קל מאוד לסיים זאת!”

“אתה מדבר על אהבתך, איוַן!”

“אהבה, אם רצונך בכך, כן, התאהבתי בצעירה, חניכת־אינסטיטוט. התעניתי לידה, והיא עינתה אותי. טרחתי לידה… ופתאום פרח הכול ממני. דיברתי שם ברגש, אבל יצאתי ופרצתי בצחוק – האמן. לא, התכוונתי לכל מלה.”

“גם עכשיו אתה מדבר בעליזות,” אמר אַליוֹשה והסתכל בפני האח שנעשׂו באמת עליזות יותר.

“וכי יכולתי לדעת שאיני אוהב אותה כלל! חה־חה! והנה נתברר, כי לא. והלוא מצאה חן בעיני כל כך! וכמה מצאה חן בעיני כשהשמעתי את נאומי. ואתה יודע מה, גם עכשיו היא מוצאת חן בעיני מאוד, ובינתיים כה קל לי לנסוע מכאן. אתה חושב שאני מתרברב?”

“לא, אבל אולי לא היתה זו אהבה.”

“אַליוֹשקה,” צחק איוַן. “אל תתחיל לדון באהבה. לא נאה לך. אבל קודם לכן, קפצת בראש, אוֹה! שכחתי לנשק אותך על זה… איך שעינתה אותי! אכן ישבתי ליד התפרצות רגשנית. היא ידעה שאני אוהב אותה. אהבה אותי ולא את דְמיטרי,” עמד איוַן על דעתו בעליזות, “היחס לדְמיטרי אינו אלא ריגוש מסוים. כל מה שאמרתי לה, אמת לאמיתה היא. עיקרו של העניין הוא, שאולי דרושות חמש־עשׂרה או עשׂרים שנים עד שיתברר לה, שאת דְמיטרי אינה אוהבת כלל, ואוהבת רק אותי, ואותי היא מענה. ואולי לא יתברר לה הדבר לעולם, למרות השיעור שניתן לה היום. ומוטב כך: קמתי והסתלקתי לעולם. אגב, מה מצבה עכשיו? מה קרה שם לאחר שהלכתי?”

סיפר לו אַליוֹשה על ההיסטריה, ועל כך שהיא כנראה ללא־הכרה ומדמדמת.

“וחוֹחלָקוֹבה אינה משקרת?”

“נדמה לי, שלא.”

“כדאי לבדוק. אגב, מעולם לא מת איש בהיסטריה. ואפילו זו היסטריה, אין דבר, אלוהים נתן לאשה את ההיסטריה מתוך אהבה. לא אלך לשם. אין טעם להתערב מחדש.”

“אבל אתה אמרת לה, כי מעולם לא אהבה אותך.”

“בכוונה אמרתי. אַליוֹשקה, אזמין שמפניה, נשתה לחירותי. אילו ידעת כמה אני שׂמח!”

“לא, אחי, מוטב שלא נשתה,” אמר אַליוֹשה, “ומלבד זאת אני עצוב.”

“כן, אתה עצוב זה כבר, וזה כבר אני רואה זאת.”

“אם כן, תיסע מחר בבוקר ויהי־מה?”

“בבוקר? לא אמרתי שאסע בבוקר… ואולם, אפשר גם שבבוקר. התאמין, שאכלתי כאן היום רק כדי שלא לאכול עם הזקן, עד כדי כך הוא מאוס עכשיו עלי. בגללו בלבד הייתי נוסע מכאן זה כבר. ומדוע אתה מודאג מנסיעתי. עד לנסיעתי עוד זמן רב לפני שנינו. נצח שלם, אלמוות.”

“אם אתה נוסע מחר, היכן כאן הנצח?”

“מה זה נוגע לנו?” צחק איוַן. “על הנוגע לנו הלוא נספיק לשׂוחח, על הנוגע לנו שלמענו באנו לכאן? מדוע אתה משתומם? ענה: לשם מה נפגשנו כאן? כדי לדבר על האהבה לקָתֶרינה איוַנוֹבנה, על הזקן ועל דְמיטרי? על חוץ־לארץ? על מצבה החמור של רוסיה? על האימפרטור נפוליאון? לשם זה?”

“לא, לא לשם זה.”

“אם כן אתה מבין לשם מה. לאלה עניינים אחרים, ואילו לנו, חסרי־הניסיון, עניינים אחרים, עלינו לפתור תחילה את השאלות הנצחיות, הנה זו הדאגה שלנו. כל רוסיה הצעירה דנה עכשיו רק בשאלות הנצחיות. דווקא עכשיו, כשהזקנים התחילו לעסוק בשאלות המעשׂיות. לשם מה הסתכלת בי כל שלושת החודשים האלה בציפייה? כדי לחקור אותי: ובמה אתה מאמין או שאינך מאמין כלל – הנה בזה מסתכמים מבטיך בשלושת החודשים, האם כך, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ'?”

“אולי גם בזה,” חייך אַליוֹשה. “הלוא אינך מלגלג עכשיו עלי, אחי?”

“אני מלגלג? איני רוצה לצער את אחי הקטן, שהסתכל בי שלושה חודשים בציפייה כזאת. אַליוֹשה, ראה נכוֹחה: הלוא אני בדיוק נער קטן כמוך, אלא שאיני חניך־מנזר. איך נוהגים הנערים הרוסים עד עכשיו? למקצתם, אני מתכוון. למשל, הפונדק המסריח הזה. הנה הם מתכנסים בו, יושבים בפינה. בחייהם הקודמים לא הכירו זה את זה, וכשייצאו מהפונדק, שוב לא יכירו זה את זה ארבעים וחמש שנה, ובמה ידונו איפוא כשנזדמנו יחדיו לרגע בפונדק? בבעיות העולם, לא באחרות: האם יש אלוהים, האם יש אלמוות? ואלה שאינם מאמינים באלוהים, נו, הללו ישׂוחחו על הסוציאליזם והאנרכיזם, על תיקון האנושות כולה לפי סדר חדש, ומכל זה ייצא אותו דבר עצמו, אותן שאלות עצמן אלא מקצה אחר. ונערים רוסים מקוריים, רבים, רבים כאלה, עוסקים רק בדיון בשאלות נצחיות. האם לא כן?”

“כן, ודאי, השאלות הראשונות של רוסים אמיתיים הן: האם יש אלוהים וישנו האלמוות, או כפי שאתה אומר, שאלות מהקצה האחר, וטוב הדבר,” אמר אַליוֹשה והסתכל באחיו באותו חיוך שקט ובוחן.

“ראה, אַליוֹשה, לפעמים אין זה מן התבונה להיות אדם רוסי, אבל אי־אפשר להעלות על הדעת משהו מטופש יותר ממה שמעסיק עכשיו את הנערים הרוסים. אולם נער רוסי אחר, אַליוֹשקה שמו, אני אוהב מאוד.”

“מה יפה פיתחת את זה,” צחק אַליוֹשה.

“אמור איפוא במה להתחיל, צווה, מאלוהים? היש אלוהים, לא כן?”

“התחל כרצונך, אפילו מ’הקצה האחר'. הלוא הכרזת אתמול בבית אבא שאין אלוהים,” נתן אַליוֹשה מבט בוחן באחיו.

“אתמול, בשעת הארוחה אצל אבא, הרגזתי אותך בזה במתכוון, וראיתי כיצד התלקחו עיניך. אבל עכשיו איני מתנגד לשׂיחה אתך, ואני אומר זאת ברצינות גמורה. אני רוצה להתקרב אליך, אַליוֹשה, מפני שאין לי חברים, ואני רוצה לנסות. תאר לעצמך שאולי גם אני מודה באלוהים,” צחק איוַן “זה מפתיע אותך, מה?”

“כן, ודאי, אם גם עכשיו אינך מתלוצץ.”

“מתלוצץ. אתמול, אצל הישיש, אמרו שאני מתלוצץ. ראה, יקירי, במאה השמונה־עשׂרה היה חוטא אחד שאמר, כי לולא היה אלוהים, ראוי היה לבדות אותו. S’il n’existait pas Dieu, il faudrait l’inventer. ואכן בדה האדם את האלוהים. לא זה משונה, לא זה מפליא, שאלוהים אכן קיים, אבל מפליא, שמחשבה כזאת – המחשבה על הצורך באלוהים – יכלה להידחק לראשו של בעל־חיים כה רע ופראי כָאדם. ואכן, מחשבה זו כה קדושה, כה מרַגשת, כה חכמה, עד שהיא מאדירה את כבוד האדם. אשר לי, החלטתי זה־כבר לא לחשוב על כך, האם האדם יצר את האל, או האל את האדם. ודאי שבעניין זה לא אתחיל לבדוק את כל האַכּסיוֹמוֹת בנות־זמננו של הנערים הרוסים, שמוצא כולם מההיפּוֹתֶזות האירופיות. שכן, מה שנחשב שם היפּוּתֶזה, נהפך מיד אצל הנער הרוסי לאַכּסיוֹמה, ולא רק אצל הנערים, אלא גם אצל הפרופסורים שלהם, מפני שבמקרים רבים למדי גם הפרופסורים הרוסים הם עכשיו נערים רוסים. ועל כן אני פוסח על כל ההיפּוֹתֶזות. כי מה מוטל על שנינו עכשיו? המוטל הוא, שאסביר לך מהר ככל האפשר את מהותי, זאת אומרת, איזה מין אדם אני, במה אני מאמין ולמָה אני מקווה, הלא כך? ועל כן אני מודיע, שהנני מקבל את האלוהים ביושר ובפשטות. אבל יש משהו שראוי לציין: אם אלוהים ישנו ואכן ברא את האדמה, הרי כידוע לנו יצר אותה לפי הגיאומטריה האֶוּקלידית, ואילו לשׂכל האנושי נתן הבנה רק בשלושה ממדים של החלל. ובינתיים נמצאו, ונמצאים גם היום, גיאומֶטרים ופילוסופים, ואפילו מן המעולים, המפקפקים בכך שהעולם כולו, או נרחיב – כל היקום נוצר לפי הגיאומטריה האֶוּקלידית בלבד, ובהם מעיזים אפילו לחלום, כי שני קווים מקבילים, שלפי אֶוּקלידיס לא יוכלו להיפגש עלי אדמות, אפשר שייפגשו אי־שם באינסוף. אני, חביבי, אמרתי בלבי, שאם גם זאת איני יכול להבין, כיצד אוכל להבין את האלוהות? בענווה אני מודה, שאין בי כל כשרונות לפתרון שאלות כאלה, שׂכלי אֶוּקלידי, ארצי, וכיצד נוכל לפתור עניינים שהם לא מהעולם הזה. וגם לך, אַליוֹשה ידידי, אני מייעץ לא לחשוב על כך לעולם, ובייחוד על האלוהים: האם ישנו או איננו? כל אלו שאלות שאינן הולמות שׂכל שנוצר להבין שלושה ממדים בלבד. ובכן, מקבל אני את האלוהים, ברצון, ויתירה מזו, מקבל אני גם את חכמתו העליונה ואת מטרתו, שאינן ידועות לנו, אני מאמין בסדר, במשמעות החיים, אני מאמין בהַרמוֹניה הנצחית שכולנו נתמזג בה כביכול, אני מאמין בדיבור שאליו חותר העולם, דיבור “הנוטה לאלוהים” והוא עצמו אלוהים, וכן הלאה וכן הלאה וכל השאר עד אינסוף. מלים רבות גוּבבו בעניין זה. נראה איפוא שאני בדרך הטובה, לא כן? ובכן, תאר לעצמך, שבחשבון סופי איני מקבל את עולמו של אלוהים, ואף שידוע לי שהוא קיים, אני שולל אותו. לא את האלוהים איני מקבל, הָבן אותי, את העולם שיצר, את עולמו של אלוהים, איני מקבל, ולא אסכים לקבל. אסתייג: אני משוכנע כתינוק כי פצעי־הייסורים יגלידו וייעלמו, כי הקוֹמיות המעליבה של הניגודים האישיים תיעלם כחזיון־תעתועים עלוב, כהמצאה מאוסה של המוח האנושי האֶוּקלידי, החלוש והקטן כמו אטוֹם, וכי לבסוף, לקץ הימים, ברגע ההרמוֹניה הנצחית, יופיע משהו כה יקר־ערך, שדי יהיה בו להרגעת כל הלבבות, לפיוס כל המרירויות, לכפרת כל מעשׂי־הרשעות של האנשים, של כל הדם ששפכו, יספיק לא רק כדי שיהיה אפשר לסלוח, אלא גם להצדיק כל מה שקרה לאנשים – נניח, נניח שכל זה יבוא ויופיע, אבל אני איני מקבל כל זאת ואיני רוצה לקבל! ואפילו ייפגשו הקווים המקבילים ובעיני אראה זאת: אראה ואומר כי נפגשו, ובכל זאת לא אקבל. זו המהות שלי, זו התיזָה שלי, אַליוֹשה. ברצינות אמרתי את הדברים. בכוונה פתחתי בשׂיחה זו בצורה הטפשית ביותר, אבל הולכתי אותה אל הווידוי שלי, כי רק הוא הדרוש לך. לא על האלוהים רצית לדעת, אלא במה חי אחיך האהוב. הנה אמרתי.”

איוַן סיים את נאומו הארוך בהתרגשות מיוחדת ומפתיעה.

“ולשם מה התחלת בצורה ‘שאין טפשית ממנה’?” שאל אַליוֹשה והביט בו במהורהר.

“ראשית, אפילו למען הרוסיוּת: כל השׂיחות הרוסיות על נושׂאים אלה מתנהלות בצורה טפשית שאין למעלה ממנה. שנית, ככל שזה מטופש יותר, זה קרוב יותר לעניין. ככל שמטופש יותר, כן ברור יותר. הטפשות קצרה ולא ערמומית, ואילו השׂכל מתפתל ומסתתר. השׂכל נָבל, ואילו הטפשות כנה וישרה. פיתחתי את הפרשה עד ייאושי, וככל שהצגתי אותה בצורה טפשית יותר, כן היה יתרוֹני רב יותר.”

“אתה תסביר לי מדוע ‘אינך מקבל את העולם’?” שאל אַליוֹשה.

“ודאי שאסביר, אין זה סוד, לכך כיוונתי את השׂיחה. אחי שלי, איני רוצה לקלקל ולהסיט אותך מעמידתך היציבה, אולי רציתי לרפא את עצמי באמצעותך,” חייך פתאום איוַן כמו ילד קטן צנוע. מעולם לא ראה אַליוֹשה חיוך כזה על פניו.

4: המרד

“עלי להתוודות לפניך בעוד משהו,” פתח איוַן: “מימי לא יכולתי להבין איך אפשר לאהוב את הקרובים. לדעתי, דווקא את הקרובים אי־אפשר לאהוב, אולי אפשר לאהוב את הרחוקים בלבד. קראתי פעם באיזה מקום על ‘יוֹאַן הרחום’ (אחד הקדושים) שבא אליו הֵלך רעב וקופא וביקש לחמם אותו, והוא שכב עם הזר במיטה, חיבק אותו והתחיל לנשום לתוך פיו, המתמַגֵל ומסריח במחלה נוראה. אני משוכנע, כי עשׂה זאת מתוֹך ריגוּש כוזב, בגלל חובת־האהבה שהוטלה עליו, בגלל מצוות־הסיגוף שכפה על עצמו. כדי לאהוב אדם ראוי שיתחבא, ואך יראה את פניו – אבדה האהבה.”

“לא אחת דיבר על כך הישיש זוֹסימה,” אמר אַליוֹשה, “גם הוא אמר, כי לאנשים שאינם מנוסים באהבה מפריעים לעתים קרובות פניו של אדם לאהוב אותו. אבל ישנה גם אהבה רבה באנושות, הדומה כמעט לאהבת כריסטוֹס, אני עצמי יודע זאת, איוַן…”

“לפי שעה עדיין איני יודע זאת ואיני מבין, וכמוני רבים לאין־מיספר. השאלה היא, אם גורמות לכך תכונות־האדם הרעות, או שזה טבעו. לדעתי, אהבת כריסטוֹס לאנשים היא נס שאינו אפשרי עלי אדמות. אכן, הוא היה אֵל. אבל אנו איננו אֵלים. למשל, אני עלול להיות בעל ייסורים גדולים, אבל הזולת לא יוכל לדעת לעולם באיזו מידה אני סובל, מפני שהוא אדם אחר ולא אני. זאת ועוד, לעתים רחוקות יסכים אדם לראות בזולתו בעל־ייסורים (כאילו זו דרגה). מדוע לא יסכים, מה דעתך? למשל, מפני שריח רע נודף ממני, מפני שפני טפשיות, מפני שאי־פעם דרכתי על רגלו. וכן יש סבל ויש סבל: יש סבל משפיל, המשפיל אותי, הרעב, למשל, ובו יודה איש־חסד, אבל בסבל גבוה קצת יותר, למשל, סבל בגלל רעיון – לא, במקרים נדירים יקבל אותו, מפני שיסתכל בי ויראה, למשל, שאין פני נראות כפי שראוי להן להירָאות, לפי מה שאומר לו דמיונו, אצל בן־אדם הסובל בגלל רעיון פלוני. והנה הוא מונע ממני את תמיכתו הנדיבה, ולא מפני שלבו רע. עניים, בעיקר עניים אצילים, ראוי היה שלא יראו את פניהם, אלא יבקשו נדבה באמצעות העיתון. אפשר לאהוב את הזולת אהבה מופשטת, ולפעמים אפשר לאהוב אותו מרחוק, אבל מקרוב – אי־אפשר כלל. אילו התרחש הכול כמו על הבימה, בבָּלט, שהעניים המופיעים שם לבושים סמרטוטי־משי ותחרה קרועה, ומבקשים נדבה תוך כדי ריקוד חנני, היה אפשר עוד להסתכל בהם בהנאה. להסתכל בהנאה, אך לא לאהוב. אבל די על כך. חשוב היה לי רק להביא אותך אל נקודת־הראות שלי. רציתי לדבר על סבל האנושות בכלל, אבל מוטב שנעמוד על סבל הילדים בלבד. זה יפחית את היקף ההנמקה שלי פי עשׂרה, אך מוטב שנעסוק בילדים בלבד. ומובן מאליו, שזה פחות נוח לי. אבל, ראשית, את הילדים אפשר לאהוב גם מקרוב, גם את המלוכלכים, גם את המכוערים (אמנם, נראה לי, שלעולם אין פני הילדים מכוערות). שנית, לא אדבר על המבוגרים גם מפני שמלבד היותם גועליים ובלתי־ראויים לאהבה, הוטל גם עליהם עונש: הם אכלו את התפוח, למדו לדעת את הטוב והרע, והיו ‘כאלוהים’. הם מוסיפים לאכול אותו. אבל הילדים לא אכלו מאומה, ובינתיים הם חפים. אתה אוהב ילדים, אַליוֹשה? אני יודע שאתה אוהב, ואתה תבין מדוע אני רוצה לדבר עליהם עכשיו. אם גם הם סובלים נורא עלי אדמות, הרי זה, כמובן, בגלל אבותיהם, הם נענשים בגלל אבותיהם שאכלו את התפוח – אבל זה נימוק מעולם אחר, שאינו מובן ללב־האדם הארצי. אסור שיסבול חף־מפשע באשמת הזולת, מה גם שהוא חף־מפשע כזה! תתפלא, אַליוֹשה, גם אני אוהב מאוד ילדים. ושׂים לב, אנשים אכזרים, תאוותנים, חמדנים, קָרָמָזוֹבִיים, גם הם אוהבים לפעמים ילדים. הילדים, כל עוד הם ילדים, למשל, עד גיל שבע, שונים מאוד מהאנשים: כאילו הם יצורים אחרים שטבעם אחר. הכרתי רוצח אחד בבית־הסוהר: לפעמים במהלך עיסוקו, כשרצח משפחות שלמות בביתן בלילות, כשבא לשדוד, טבח גם כמה ילדים. אבל בישיבתו בבית־הסוהר אהב אותם בצורה מתמיהה. בעיקר היה מסתכל מחלון בית־הסוהר על הילדים המשׂחקים שם בחצר. הוא לימד ילד קטן לבוא אל מתחת לחלונו, והתיידד עמו מאוד… אינך יודע מדוע אני אומר דברים אלה, אַליוֹשה? יש לי כאב־ראש ועצוב לי.”

“אתה מדבר ופניך מוזרות,” אמר אַליוֹשה בדאגה, “כאילו נתקפת טירוף.”

“אגב, זה לא כבר סיפר לי בּוּלגָרי אחד במוסקבה,” המשך איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' כאילו לא שמע את דברי אחיו, “כיצד הטורקים והצ’רקֶסים מתעללים שם יחדיו, מפחד מרד כללי של הסלָווים – שׂורפים, טובחים נשים וילדים, מהדקים במסמרים אל הגדר את אוזני האסירים, משאירים אותם במצב זה כל הלילה ותולים אותם בבוקר, ומעשים כיוצא באלה, קשה לאדם לתאר כיצד כל זה לעצמו. ובאמת, לפעמים מדברים על האכזריות ‘החייתית’ של האדם, אבל יש בזה משום עוול גדול ועלבון לחיות: לעולם אין החיה יכולה להיות אכזרית כאדם, אכזרית בצורה כה אמנותית, משוכללת. הנמר משסע, מכרסם, רק זאת הוא יודע. לא היה עולה על דעתו להדק אוזני אנשים לגדר במסמרים לכל הלילה, אפילו היה יודע לעשׂות זאת. אגב, הטורקים הללו עינו בתאווה גם תינוקות, החל מעקירתם באמצעות הפגיון מרחם האם, עד זריקתם באוויר כדי שיפלו על כידון לעיני האמהות. לעיני האמהות – בכך היתה המתיקות העיקרית. והנה תמונה אחת, שעוררה בי עניין רב. תאר לעצמך: תינוק בזרועות אמו הרועדת, ומסביב הטורקים שנכנסו. הם חמדו להם מישׂחק עליז: הם מלטפים את התינוק, צוחקים כדי להצחיק אותו, הם מצליחים, התינוק פרץ בצחוק. ברגע זה מכוון הטורקי את אקדחו אליו ממרחק רבע־האמה מפניו, התינוק מתגלגל בצחוק עליז, שולח את ידיו לתפוס את האקדח, ופתאום האמן לוחץ על ההדק. יורה בפניו ומרסק את ראשו… מראה אמנותי, לא כן? אגב, אומרים שהטורקים אוהבים מאוד את המתוק.”

“אחי, לשם מה כל זה?” שאל אַליוֹשה.

“אני חושב, שאם אין השׂטן קיים, ואם כן, יצר אותו האדם, הרי יצר אותו בצלמו כִדמותו.”

“ואם כן, יצר כך גם את האלוהים.”

“ואתה יודע להפליא לסלף את המלים, כפי שאומר פּוֹלוֹניוּס ב’הַמלֶט',” צחק איוַן. “תפסת אותי בפליטת־פה, יהי כן, אני שׂמח. אֵל נחמד לך, אם יצר אותו האדם בצלמו וכדמותו. שאלת זה עתה למה כל זה: ראה, אני חובב ואספן של עובדות מסוימות, והאם תאמין לי, אני רושם אותן ואוסף אותן מהעיתונים ומהסיפורים ומכל מקור, אנקדוטות קטנות מסוג מסוים, ובידי כבר אוסף טוב. הטורקים נכללו, כמובן, באוסף, אבל אלה כולם זרים. יש לי גם תעלולים מקומיים, ואפילו משובחים מהטורקיים. אגיד לך. אצלנו יש יותר מכות, יותר זרָדים ופַרגוֹלים, וזה לאומי. אצלנו אין להעלות על הדעת אוזניים שרותקו במסמרים לגדר, אנו אירופִיים על אף הכול, אבל זרָדים, פַּרגוֹל – זה משהו משלנו ואין לגזול אותו מאתנו. דומה, שבחוץ־לארץ אין מכים כעת כלל, או שטוהרו המנהגים, או שנקבעו חוקים שמכוחם לא יעֵז אדם להלקות, לעומת זאת גמלו לעצמם במשהו, גם הוא לאומי מובהק, כמו אצלנו, ועד כדי כך לאומי שלא ייתכן אצלנו. אמנם, נדמה, כי גם אצלנו הוא משתרש, בעיקר מימי התנועה הדתית בחברה הגבוהה שלנו. בידי חוברת נהדרת, מתורגמת מצרפתית, ובה מסופר כי בזֶ’נֶבה, זה לא כבר, רק לפני חמש שנים, הוצא להורג גזלן ורוצח, רישַר, בן עשׂרים ושלוש, נדמה לי, שהתחרט וקיבל עליו את הנצרות על סף הגרדום. רישַר זה היה מַמזר, וכבר בגיל שש נתנו אותו הוריו במתנה לרועים בהרי שווייץ, והם גידלו אותו כדי להעבידו. הוא גדל אצלם כחיית־בר, הרועים לא לימדו אותו כלל, ובן שבע כבר נשלח לרעות את העדר בסגריר ובצינה, כמעט ללא לבוש, וכמעט בלי להאכילו, וכשנהגו כך, לא הרהר בכך איש מהם ולא התחרט, להפך, סבורים היו שזו זכותם, שכן ניתן להם רישַר כחפץ, והם לא ראו צורך להאכיל אותו. רישַר עצמו העיד, כי לעתים רצה נורא, כמו הבן האובד שבאֶוַנגֶליון, לאכול לפחות מהבליל שניתן לחזירים שמפטמים אותם למכירה, אבל הם לא הרשו לו, וכשגנב מהחזירים, היכו אותו, וכך עברו עליו ילדותו ונעוריו, עד שגדל והתחזק והלך בעצמו לגנוב. הפרא התחיל להשׂתכר בעבודת־כפיים בז’נבה, נתן את שׂכרו בכוס, חי כמנודה ולבסוף שדד זקן אחד והרג אותו. הוא נתפס, נשפט, נידון למוות. שם הלוא אין סֶנטימֶנטליות. והנה, בבית־הסוהר הקיפו אותו מיד הפַּסטורים וחברי האגודות הנוצריות, גברוֹת־הצדקה וכיוצא באלה. בבית הסוהר לימדו אותו קרוא־וכתוב, התחילו להסביר לו את האֶוַנגֶליוֹן, דיברו על לבו, שכנעו, לחצו, כרסמו, מעכו, והנה הוא מודה חגיגית בפשע שלו. הוא כתב לבית־המשפט שהוא מנוּוָל, וסוף־סוף זכה לכך שאלוהים האיר את עיניו והעניק לו את החסד. הכל התרגשו בזֶ’נבה, כל ז’נבה הצַדקנית והעוסקת בצדקה. כל הנעלה והמעודן בחברה זרם אל בית־הסוהר: מחבקים את רישַר, מנשקים: ‘אתה אחינו, החסד ירד עליך!’ ורישַר עצמו בוכה ומתמוגג: ‘כן, החסד ירד עלי! כל ימי ילדותי ונעורי שׂמחתי על מזונם של החזירים, ועכשיו ירד עלי החסד, אני מת ואלוהים עמי!’ ‘כן, כן, רישַר, מוּת ואלוהים אתך. שפכת דם ועליך למות בצל האלוהים. גם אם אינך אשם שלא ידעת את האלוהים כשקינאת במזון החזירים, וכשהיכו אותך על שגנבת ממזונם (ומעשׂה זה היה רע מאוד, כי לגנוב אסור), אבל שפכת דם ועליך למות.’ והנה בא היום האחרון – רישַר שנחלש בוכה, ורק חוזר מדי דקה: ‘זה הטוב מכל ימי, אני הולך אל האלוהים!’ ‘כן’, זעקו הפַּסטוֹרים, השופטים וגברות־הצדקה, ‘זה היום המאושר בחייך, כי אתה הולך אל האלוהים!’ הכל נעו אל הגרדום בעקבות רכב־הקלון שבו מביאים את רישַר, אלה ברגל ואלה במרכבות. והנה קרבו אל הגרדום: ‘מוּת אחינו,’ צעקו אל רישַר, ‘מוּת באלוהים, כי גם עליך ירד החסד!’ והנה גררו את רישַר, שכולו מנושק על ידי אחיו, אל הגרדום, הניחו ראשו על סדן־הגיליוֹטינה וקיצצו באחווה את ראשו, על כך שגם עליו ירד החסד. כן, זה אופייני. החוברת תורגמה לרוסית בידי בעלי־צדקה רוסים הנוטים ללוּתֶרָניות מאנשי החברה הגבוהה, ונשלחה אל העיתונים ואל בתי־ההוצאה חינם, למען השׂכלתו של העם הרוסי. התעלול עם רישַר טוב בכך שהוא לאומי. אצלנו תיחשב לאווילות התזת ראשו של אחינו רק מפני שנעשׂה לנו לאח וחסד אלוהים ירד עליו, אבל אני חוזר ואומר, יש לנו משהו משלנו, שכמעט אינו נופל מזה. נחלנו עונג היסטורי, בלתי־אמצעי וקרוב, לענות להכות. אצל ניֶקרָסוֹב יש שורות על המוּז’יק, המלקה את הסוסה בשוט על עיניה, ‘על העיניים הענווֹת’. מי לא ראה זאת, זוֹ הרוּסיוּת. הוא מתאר את הסוסוֹנת החלשה שהעמיסו עליה יותר מדי, ואין בכוחה להוציא את העגלה משקיעתה. האיכר מכה אותה, מכה ברצחנות, מכה בלי להבין מה הוא עושׂה, מצליף בחוזקה מתוך שכרון־ההצלפה, ללא חשבון: ‘גם אם אין לך כוח, הסיעי, מוּתי והסיעי!’ הסוסונת מסתערת, והאיכר מתחיל להצליף על ‘עיניה הענוות’, הבוכות, של חסרת־המגן. במאמץ אחרון מרטה הסוסה במוֹסרות ועקרה את העגלה משקיעתה, ומשכה, רועדת כולה, בנשימה עצורה, בהילוך מוזר הצדה, במין טפיפה, בצורה לא טבעית, מביישת – איום המראה אצל נֶיקרָסוֹב. אבל הרי זו סוסה בלבד, ואת הסוסים נתן אלוהים כדי שיצליפו בהם. זאת הסבירו לנו הטָטָרים ונתנו שוט במתנה. אבל אפשר להלקות גם אנשים. והנה אדון משׂכיל, אינטליגנטי והגברת שלו מלקים את בתם בת השבע בזרָדים – כל זה רשום אצלי בפרוטרוט. אבאלה שׂמח שלזרדים סיקוסים קטנים, ‘יכאב יותר’ הוא אומר, ומתחיל להלקות את בתו. אני יודע בוודאות, שיש מלקים המתחממים עם כל הצלפה עד לשיא־העונג, לשיא העונג ממש, ועם כל הצלפה חדשה, יותר ויותר, בעונג מתקדם. מלקים דקה, מלקים כבר חמש דקות, מלקים עשׂר דקות, עוד יותר, תכוף יותר, מכאיב יותר. הילדה צועקת, לבסוף אין בכוחה לצעוק, היא נשנקת: ‘אבא, אבא, אבאלה, אבאלה!’ במקרה חסר הגינות מגיע העניין לבית־המשפט. שׂוכרים עורך־דין. העם הרוסי כינה זה כבר את עורך־הדין ‘מצפון שׂכור’. עורך־הדין צועק להגנת הלקוח שלו: ‘העניין כה פשוט, משפחתי, ורגיל, האב הלקה את בתו, והנה לבושתם של ימינו הגיע העניין למשפט!’ המושבעים ששוכנעו יוצאים להתייעצות ומזכים את הנתבע. הקהל שואג מרוב אושר על שהמְענה זוכה. אני לא הייתי שם, הייתי מציע לקבל לקבוע גימלה לכבוד שמו של המְענה!… התמונות נפלאות. אבל תמונות ילדים יש לי גם יפות יותר, אַליוֹשה, תמונות ילדים רוסים רבות־רבות אספתי. אב ואם, ‘אנשים נכבדים ביותר ופקידים ברָשות, משׂכילים ומחונכים’ נמלאו שׂנאה לבת החמש שלהם. ראה, אני שב וטוען בוודאות, שיש לבני אדם רבים תכונה מיוחדת – האהבה לענות ילדים, אבל רק ילדים. מענים אלה מתייחסים לשאר הסוּבּיֶקטים במין האנושי בחסד ובענווה, כאירופיים משׂכילים והומניים, אבל אוהבים מאוד לענות ילדים, ואוהבים אפילו מבחינה זו את הילדים עצמם. דווקא חוסר־המגן של יצורים אלה הוא המפתה את המענים, והאמון המלאכי של הפעוט, שאינו יודע היכן מתחבא ואל מי יפנה – הנה מה שמשלהב את דמו המאוס של המְענה. ודאי שבכל אדם אורבת החיה, חיית הכעס, חיית ההתחממות החשקנית מצעקות הקרבן המעונה, חיה בלתי־מרוסנת שהותרה משרשרתה, חיה הלוקה במחלות שנרכשו בחיי־הפריצות, צינית וכבד נגוע וכיוצא בזה. הורים משׂכילים אלה עינו את בת החמש שלהם בעינויים שונים. הם היכו, הלקו, בעטו בה בלי לדעת על מה, הפכו את כל גופה לכתמים כחולים. לבסוף הגיעו לעידון עליון: בקור, בצינה, היו נועלים את הילדה לכל הלילה בבית־השימוש על שלא ביקשה לרדת לצרכיה בלילה (כאילו בן־חמש, הישן את שנת המלאכים האיתנה שלו יכול ללמוד בגיל זה לבקש שיורידו אותו!), ועל חטאה זה מרחו את כל פניה בצואה ואילצו אותה לאכול את הצואה, והאֵם, האֵם היא שאילצה אותה לאכול! ואֵם זו ידעה לישון בלילה כשנשמעו אנחות הילדה המסכנה, הנעולה במקום המאוס! היכול אתה להבין כיצד ילדה קטנה שעדיין אינה יכולה לתפוס מה נעשׂה לה, יושבת במקום המאוס, בקור ובחשיכה, ומכה באגרופה הקטן בחזה העייף מהתייפחות, והיא שופכת את הדמעות ספוגות־הדם, דמעות עניוֹת ונטולות־שׂנאה, אל ‘האֵל הטוב’ בבקשה שיגן עליה – המבין אתה את ההבלות הזאת, אחי וידידי, חניך־הנזירים האלוהי העניו שלי, המבין אתה את ההבלות הזאת, מה הצורך בה ולמה נוצרה! אומרים, בלעדיה לא היה האדם יכול להתקיים עלי אדמות, שכן לא היה יודע את הטוב והרע. אבל למה נדע את הטוב והרע השׂטני הזה, אם המחיר כה רב? הלוא כל עולם־הדעת אינו שווה את דמעות הילדה אל ‘אלוהים הטוב’ שלה. איני מדבר על ייסורי המבוגרים, הם אכלו את התפוח ויקח אותם השד, ויקח השד את כולם, אבל הללו, הללו! אני מענה אותך, אַליוֹשקה, אתה כאילו נרגש מאוד. אפסיק אם אתה רוצה.”

“אין דבר, גם אני רוצה להתענות,” מלמל אַליוֹשה.

“תמונה אחת, עוד אחת בלבד, וגם זו מתוך סקרנות, היא אופיינית מאוד, והעיקר, זה עתה קראתי אותה באחד הקבצים העוסקים בעבר שלנו. ב’אַרכִיב‘, ב’סטָרינה’, כנראה, עלי לבדוק, שכחתי היכן קראתי ומתי. הדבר היה בימים הקודרים ביותר של צמיתות־האיכרים, בראשית המאה, ויְחי משחרר העם! היה אז, בראשית המאה, גנרל אחד, גנרל בעל קשרים נרחבים ובעל־אחוזה מהעשירים ביותר, אולם מאלה (אמת הדבר, מן המעטים כבר אז, כפי הנראה) שבפרישתם מן השירות אל המנוחה, כמעט שהיו משוכנעים, כי קנו להם זכות על חיי נתיניהם ועל מותם. היו אז אנשים כאלה. והנה חי לו הגנרל באחוזתו בעלת אלפיים הצמיתים, מתרברב, נוהג בשכניו הזעירים כאילו היו לֵצניו ואכלו לחם־חסד על שולחנו. כַּלבִיה ובה מאות כלבים היתה לו, וכמעט מאה כּלבָּנים, כולם במדים, כולם רכובים. והנה, אחד הילדים של המשרתים בחצר, נער בן שמונה, יידה אבן בשעת מישׂחק ופגע ברגלו של כלב־ציד האהוב על הגנרל. ‘מדוע הכלב האהוב שלי צולע?’ דיווחו, כי הילד יידה אבן ופגע ברגלו של הכלב. ‘אה, אתה הוא,’ הסתכל הגנרל בילד, ‘קחו אותו!’ לקחו אותו מידי האם, וכל הלילה ישב בצינוק, ובבוקר יצא הגנרל עם שחר לציד בכל ההדר, עלה על סוסו, סביבו אוכלי לחם־החסד שללו, הכלבים, הכלבנים, המשַסים, כולם רכובים. סביב־סביב עומדים משרתי־החצר, כדי שילמדו לקח, ובראש כולם אמו של הילד האשם. הוציאו את הילד מהצינוק. יום סתיו קודר, קר, ערפלי, מצוין לציִד. ציווה הגנרל להפשיט את הילד, הפשיטו אותו עירום, הוא רועד, דעתו נטרפת מפחד, אינו מעז לפצוח פה… ‘רִדפו אותו!’ ציווה הגנרל, “רוץ, רוץ!” צעקו הכלבנים, הילד רץ. ‘תפוס!’ צרח הגנרל והריץ אל הילד את כל להקת כלבי־הציד. לעיני אמו שיסה בילד את הכלבים, והם ריטשו אותו לגזרים!… נדמה לי, שהופקד אפוטרופוס על הגנרל. ובכן… מה לעשׂות בו? לירות בו? לשם סיפוק הרגש המוסרי, לירות בו? דבר, אַליוֹשקה!”

“לירות בו!” אמר בשקט אַליוֹשה, והביט באחיו בחיוך חיוור, מעוקם.

“ברָווֹ!” שאג איוַן בהתלהבות, “אם אתה אמרת, סימן… הרי לך סגפן! ובכן, איזה שֵדון יושב בלבך, אַליוֹשקה קָרָמָזוב!”

“שטות אמרתי, אבל…”

“הוא העניין, שיש כאן ‘אבל’,” צעק איוַן. “דע לך, חניך, כי השטויות דרושות מאוד בעולם. על השטויות העולם עומד, ובלעדיהן אולי לא היה מתרחש בו דבר. אנו יודעים רק מה שאנו יודעים!”

“מה אתה יודע?”

“איני מבין דבר,” המשיך איוַן כאילו מתוך דמדום. “ועכשיו גם איני רוצה להבין דבר. אני רוצה להיצמד לעובדות. זה כבר החלטתי שלא להבין. אם ארצה להבין משהו, אבגוד מיד בעובדה, ואני החלטתי להיות צמוד לעובדה…”

“לשם מה אתה בוחן אותי?” שאל אַליוֹשה בהתרגשות ובצער, “התאמר לי סוף־סוף?”

“ודאי שאומר, הלוא לכך כוונתי, כדי לומר. אתה יקר לי, איני רוצה לאבד אותך ולא אוותר לזוֹסימה שלך.”

איוַן שתק כדקה, ופתאום נעצבו מאוד פניו.

“שמע אותי: דיברתי על ילדים בלבד, כדי שיהיה העניין מוחשי יותר. על שאר דמעות האדם, שרויה בהן האדמה מהקליפה עד המרכז, איני אומר דבר, בכוונה צמצמתי את הנושׂא שלי. אני פשפֵש ומודה, עם כל ההשפלה שבדבר, שאיני מצליח להבין, לשם מה הותקן הכול כך. אם כן, האנשים עצמם אשמים: ניתן להם גן־עדן, והם חשקו בחירות וגנבו את האש מהשמים, אף, שידעו כי יהיו אומללים, ואם כן, אין לרחם עליהם. על פי שׂכלי העלוב, הארצי האֶוּקלידי, אני יודע אך זאת, כי הסֵבל ישנו, ואשמים איִן, והכול נובע במישרים זה מזה, והכול זורם ומתאזן – אבל כל זה אינו אלא הבל אֶוּקלידי, ואני יודע זאת, ולא אוכל הרי להסכים לחיות לפי הבלות זו! מה יצמח לי מזה שאין אשמים ושאני יודע זאת – אני זקוק לגמול, שאם לא כן, אשמיד את עצמי. וגמול לא באינסוף, אי־שם ואי־פעם, אלא כאן על האדמה, ושאראה אותו בעיני. האמנתי, ובעיני אני רוצה לראות, ואם כבר אהיה אז בין המתים, יקימו־נא אותי לתחִיה, מפני שאם הכול יתרחש בלעדי, יהיה זה עוול רב מדי. הן לא סבלתי כדי לדַשן למישהו את ההרמוניה העתידה שלו בגופי, במעשׂי המרושעים ובסבלותי, במו עיני אני רוצה לראות כיצד נמר עם גדי ירבץ, וכיצד יקום הטבוח ויתחבק עם רוצחו. אני רוצה להיות כאן, כשיוודע פתאום לכול, לשם מה היה כל זה. על שאיפה זו עומדות כל הדתות עלי אדמות, ואני איש מאמין. אבל הנה, הילדים, מה אעשׂה בהם אז? על שאלה זו איני יודע להשיב. הריני חוזר ואומר בפעם המאה – השאלות רבות מאוד, אבל אני בחרתי בילדים בלבד, מפני שכאן ברור ללא־ערעור מה עלי לומר. שמע: אם הכול חייבים לסבול, כדי לקנות בסבל את ההרמוניה הנצחית, מה עניינם של הילדים לכאן, אמור לי, בבקשה? לא מובן כלל, למה היו גם הם חייבים לסבול, ולמה להם לקנות בייסוריהם את ההרמוניה? למה נקלעו גם הם לתוך החומר, ודישנו למען מישהו בגופם את ההרמוניה העתידה שלו? אני מבין את הסולידריות בחטא בין האנשים, מבין גם את הסולידריות בגמול, אך אין סולידריות בחטא עם הילדים, ואם אכן יש אמת בטענה, שגם הם סולידריים עם אבותיהם בכל מעשׂי־הרשע של האבות, הרי אמת זו היא לא מהעולם הזה, והיא אינה מובנת לי. אחד הלצים ודאי יאמר, כי הילד יגדל ויספיק לחטוא, אבל הילד ההוא לא גדל, ונטרף בפי הכלבים כשהוא בן שמונה. איני מחלל שם שמים, אַליוֹשה! אני מבין את עוצמת הזעזוע ביקום, כשכל אשר בשמים ומתחת לפני האדמה יתמזג בקול־הודיה אחד, וכל החי כיום וכל שחי בעבר יתראו: ‘אתך הצדק, אלוהים, כי נגלו דרכיך!’ בשעה שתתחבק אֵם עם המענה שטרף בפי הכלבים את בנה, והשלושה יקראו בדמעה: ‘הצדק אתך, אלוהים’, יגיע ודאי שׂיא הדעת והכול יוסבר. אבל בזה נעוץ הקושי, זאת לא אוכל לקבל. וכל עוד אני מהלך על האדמה, הנני נחפז לנקוט אמצעים משלי. ראה, אַליוֹשה, אולי אכן יִקרה, שאם אאריך ימים עד הרגע ההוא, או אקום לתחיה ואראה זאת, הרי אקרא גם אני עם הכול, למראה האֵם המחובקת עם המענה של בנה: ‘הצדק אתך, אלוהים’, אבל איני רוצה לקרוא כך אז. בעוד מועד אני נחפז להסתייג, ועל כן אני מוותר לגמרי על ההרמוניה העליונה. אין היא שווה אפילו דמעה אחת של ילדה מעונה אחת, שהלמה באגרופה הקטן בחזה והתפללה במאורה המסריחה אל האֵל הטוב בדמעות שלא היתה להן כפרה. חייבת להימצא להן כפרה, שאם לא כן, לא תהיה גם הרמוניה. אבל במה, במה תכפר עליהן? האם זה אפשרי? האם על ידי הנקם? אבל מה תיתן לי הנקמה, מה יתן הגיהנום למענים, מה יוכל הגיהנום לתקן כשאלה כבר עונו עד תום? ואיזו הרמוניה יש כאן, אם ישנו הגיהנום: אני רוצה לסלוח, רוצה לחבק, איני רוצה שיסבלו עוד. ואם ייסוריהם של הילדים נדרשו להשלמת כמות־הייסורים שנדרשה לקניית האמת, הריני מודיע מראש, כי כל האמת אינה שווה את המחיר הזה. וכן איני רוצה, שתתחבק האֵם עם המְענה שטרף את בנה בפי הכלבים! שלא תעֵז לסלוח לו! אם רצונה בכך, תסלח בשמה, תסלח למענה את ייסורי־האֵם שלה, יִיסורים שאין להם שיעור. אולם על ייסורי ילדהּ שרוטש אין היא רשאית לסלוח, היא לא תעֵז לסלוח למְענה, גם אם הילד עצמו סולח לו! ואם כך הדבר, אם אסור להם לסלוח, היכן כאן ההרמוניה? האם קיים בכל העולם יצור אחד שהיה יכול לסלוח, והיה רשאי לסלוח? איני רוצה בהרמוניה, מתוך אהבה לאנושות איני רוצה בה. מוטב לי לעמוד נוכח הייסורים שלא נוקמו. מוטב שיהיו עמי סבלותי שלא נוקמו, והרוגז שלי שלא הופג, גם אם אין הצדק אתי – במחיר יקר מאוד העריכו את ההרמוניה, ואין ידנו משׂגת לשלם דמי־כניסה כאלה, ועל כן אני ממהר להחזיר את כרטיס־הכניסה שלי. ואם אמנם אני איש ישר, חובתי להחזיר אותו בהקדם. וכך אני עושׂה. לא את האלוהים איני מקבל, אַליוֹשה, איני אלא מחזיר לו בכל הכבוד את הכרטיס.”

“זה מרד,” אמר אַליוֹשה בשקט, בעיניים מושפלות.

“מרד? לא רציתי לשמוע מפיך מלה זו,” אמר איוַן בכנות. “האם אפשר לחיות מתוך מרד, והלוא אני רוצה לחיות. אמור לי אתה בגלוי, אני דורש ממך, ענה: תאר לעצמך שאתה הוא המקים את בניין הגורל האנושי, במטרה הסופית להביא אושר על בני־אדם, לתת להם, סוף־סוף, שלום ושלווה, אבל לשם כך הכרח בלתי־נמנע הוא לענות עד תוך רק יצור זעיר אחד, הנה, את הילדה ההיא שהלמה באגרופה על החזה, ולייסד על דמעותיה שלא נוקמו את הבניין הזה, האם היית מסכים להיות האדריכל בתנאים אלה, אמור ואל תשקר!”

“לא, לא הייתי מסכים,” אמר אַליוֹשה בשקט.

“והאם תוכל לשער, כי האנשים, שאתה בונה למענם, היו מסכימים לקבל את אושרם במחיר דמו שלא כופר של המעונה הקטן, לקבל אותו, ולהיות מאושרים לעד?”

“לא, איני יכול לשער, אחי,” אמר אליוֹשה ועיניו ברקו, “אמרת כרגע: היש בעולם יצור אחד היכול לסלוח ורשאי לסלוח? הייצור הזה קיים, ובכוחו לסלוח הכול, לסלוח לכול על הכול, מפני שבעצמו הקריב את דמו החף למען הכול ועל הכול. שכחת אותו, והלוא עליו עומד הבניין. והוא יכול לקרוא: ‘הצדק אתך, אלוהים, כי נגלו דרכיך’.”

“אה, ‘היחיד ללא חטא’ ודמו! לא, לא שכחתי אותו, ולהפך, התפלאתי כל הזמן שאינך מזכיר אותו שעה ארוכה, שכן בוויכוחים נוהגים אנשיך כרגיל להבליט אותו לפני הכול. דע, אַליוֹשה, ואל תצחק, חיברתי פעם פּוֹאֶמה, לפני שנה, בקירוב. אם אתה יכול לבזבז אתי עוד עשׂר דקות, אספר לך אותה.”

“כתבת פּוֹאֶמה?”

“לא, לא כתבתי,” צחק איוַן, “ובימי חיי לא חיברתי אפילו שתי שורות. אבל בדיתי פּוֹאֶמה זו וזכרתי אותה. אתה תהיה הקורא הראשון שלי, זאת אומרת, השומע הראשון. מדוע יפסיד המחבר את השומע היחיד שלו,” הצטחק איוַן. “לספר או לא?”

“אני שומע ברצון,” אמר אַליוֹשה.

“שם הפּוֹאֶמה שלי ‘האינקוויזיטור הגדול’, עניין חסר־שחר, אבל אני רוצה לספר אותו לך.”

5: האינקוויזיטור הגדול

“הלוא גם כאן אי־אפשר בלי הקדמה – זאת אומרת, בלי הקדמה ספרותית, טפוּ!” צחק איוַן, "וכי איזה מחבר אני! הבט, העלילה שלי מתרחשת במאה השש־עשׂרה, ובימים ההם – אגב, ודאי ידוע לך הדבר מימי בית־הספר – בימים ההם היה נהוג ביצירות הפיוטיות להוריד ארצה כוחות עליונים. לא אדבר על דַנטֶה. בצרפת היו פקידי בתי־המשפט וגם הנזירים במנזרים מעלים הצגות שלמות, שבהן הועלו על הבימה האם הקדושה, מלאכים, קדושים, כריסטוֹס והאלוהים עצמו. זה היה נעשׂה אז בתוך־לב. בספר Notre Dame de Paris של ויקטור הוגוֹ, מועלית באולם העירייה בפָּריז, בימי לוּאִי האחד־עשׂר, לכבוד לידתו של יורש־העצר, הצגת־חינם מאלפת לעם, שמה Le bon jugement de la très sainte et gracieuse Vierge Marie,²⁴ והאם הקדושה מופיעה בעצמה בהצגה, ומשמיעה את ה־bon jugement ²⁵ שלה. אצלנו במוסקבה, בתקופה שלפני פּיוֹטר, הועלו הצגות כמעט־דרמטיות כאלה, בעיקר על פי הברית־הישנה. אבל, מלבד ההצגות הדרמטיות נפוצו אז בעולם כולו סיפורים ושירים רבים, שפעלו בהם לפי הצורך קדושים, מלאכים וכל צבא השמים. במנזרים שלנו עסקו גם בתרגומים, בהעתקת פּוֹאֶמות כאלה ואפילו בחיבורן, ומתי – בימי שלטון הטָטָרים. למשל, ישנה פּוֹאמַת־מנזר קטנה (מובן, מתורגמת מיוונית): ‘נתיב־הייסורים של אם־האלוהים’, ובה תמונות והעזה שאינן נופלות מהעזתו של דַנטֶה. האם־הקדושה מבקרת בגיהנום, ומדריך אותה ב’נתיב־הייסורים' המלאך מיכאל. היא רואה את החוטאים ואת ייסוריהם. ישנו שם, בין השאר, סוג מעניין ביותר של חוטאים הנמצאים באגם בוער: מקצתם שקועים באגם כך, שלא יוכלו לצוף עוד, ואת ‘אלה כבר שוכח אלוהים’ – ביטוי של עמקות וכוח בלתי־רגילים. והנה האם־הקדושה, הנדהמת והבוכה, נופלת אפיים לפני כס האלוהים ומבקשת חנינה לכל שוכני הגיהנום שראתה שם, ללא הבדל. שׂיחתה עם האלוהים מעניינת עד מאוד. היא מתחננת, אינה מסתלקת, וכשאלוהים מצביע על ידיו ורגליו הממוסמרות של בנה ושואל: איך אסלח למעניו – היא מצווה על כל הקדושים, המלאכים ומלאכי־השרת ליפול עמה אפיים ולבקש חנינה לכול, ללא הבדל, לבסוף היא משׂיגה בתחנוניה מאת האלוהים את הפסקת העינויים מדי שנה, מיום הששי הגדול ועד יום־השילוש, והחוטאים בגיהנום מודים מיד לאלוהים וזועקים: ‘הצדק אתך, אדון עולם, שכך שפטת’. גם לפואֶמה הקטנה שלי היתה צורה דומה אילו הופיעה בימים ההם. על הבימה שלי מופיע הוא. אמנם, אין הוא אומר דבר בפואמה, אלא מופיע ועובר. חמש־עשׂרה מאות שנה חלפו מאז נדר להופיע בהדר־מלכותו, חמש־עשׂרה מאות מאז כתב נביאו: ‘במהרה אבוא’. ‘על היום הזה והשעה אינו יודע גם הבן, רק אבי שבשמים’, כך אמר בעצמו בעודו על האדמה. אבל האנושות מצפה לו באמונה הקודמת ובהתמוגגות הקודמת. ואפילו באמונה גדולה יותר, שכן כבר חלפו חמש־עשׂרה מאות מאז נפסקו ערובות השמים לאדם:

האמֵן לאשר יאמר הלב,

אין ערובות משמים.

ורק האמונה בדברו של הלב! היו אז גם נסים רבים. היו קדושים שריפאו בפלאים. אל צדיקים אחרים ירדה מלכת־השמים, כפי שנאמר בסיפורי־חייהם. אבל השׂטן לא ינום, ובאנושות כבר התחילו הספקות באמיתותם של הנסים האלה. דווקא בזמן ההוא הופיעה בצפון, בגרמניה, כפירה חדשה. כוכב ענק, ‘הדומה למנורה’ (זאת אומרת, לכנסייה) ‘נפל על מקורות המים, והם נעשׂו מרים’. כפירות אלו התחילו לחלל־שמים ולהכחיש את הנסים. אבל שומרי האמונים האמינו בלהט שעלה שבעתיים. דמעות האנושות עולות אליו כפי שעלו, מחכות לו, אוהבות אותו, מקווֹת לו, צמאות לקבל ייסורים ולמות למענו, כמו קודם לכן… דורות רבים התפללה האנושות באמונה ובלהט: ‘אלוה, הופע אלינו’, דורות רבים קראה אליו, עד שהוא, ברחמיו לאין־חֵקר הואיל לרדת אל המבקשים. הוא ירד וביקר גם קודם אצל צדיקים אחרים, קדושים־מעונים ומתבודדים קדושים בעודם על האדמה, כפי שנרשם ב’ספרי החיים' שלהם. אצלנו בישׂר טיוּטצֶ’ב, שהאמין באמונה שלמה בדבריו, כי:

שחוח ממשׂא הצלב,

מלך־שמים על אדמתנו

בדמות עבד עבר, סָבב,

ובפיו ברכה עלינו.

ובוודאי היה כך, אני אומר לך. והנה עלה בו הרצון לרדת, ולו להרף־עין, אל העם – אל העם המתענה הסובל, החוטא־המסריח, האוהב אותו אהבת־ילד. אצלי העלילה מתרחשת בספרד, בסֶוויליה, בתקופה הנוראה ביותר של האינקוויזיציה, כשלכבוד האלוהים בערו בארץ יום־יום מדורות, ואכן –

באוֹטו־דה־פֶה נהדרים

שׂרפו כופרים רעים.

כן, זו לא היתה ההתגלות המובטחת, שבה הוא יופיע, לפי הבטחתו, לקץ־הימים בכל תהילתו השמימית, הופעה שתהיה פתאומית ‘כברק הזוהר ממזרח עד מערב’. לא, עלה רצונו לבקר, ולו להרף־עין, את בניו, ודווקא במקום שהתלקחו בו בקול־נפץ מדורות הכופרים. לפי רחמיו העצומים הוא שב ועובר בין האנשים באותה דמות אנושית עצמה, שנראה בה ביניהם שלוש שנים לפני חמש־עשׂרה מאות. הוא יורד אל ‘הכיכרות הלוהטות’ של העיר הדרומית, שבה נערך ‘אוטו־דה־פה מפואר’ אך אתמול, בנוכחות המלך, החצר, האבירים, הקַרדינָלים, היפות בגבירות החצר ואוכלוסייתה הגדולה של סֶוויליה, ונשׂרפו בפקודת הקרדינל־האינקוויזיטור־הגדול קרוב למאה כופרים ad majorem gloriam Dei²⁶. הוא הופיע חרש, בצנעה, והנה – מוזר הדבר – הכול מזהים אותו. זה היה יכול להיות אחד המקומות הטובים בפואֶמה, זאת אומרת – מדוע מזהים אותו. באין עוצר נוהר אליו הקהל, מקיף אותו, מיספרו עולה ועולה, האנשים הולכים אחריו. הוא עובר ביניהם בשתיקה, בחיוך חרישי של רחמים עצומים. שמש האהבה בוערת בלבו, קרני אור, תבונה וכוח זורמות מעיניו, מציפות את האנשים ומרעידות את לבם להחזיר לו אהבה. הוא פורשׂ ידיו אליהם, מברך אותם, ומהנגיעה בו, אפילו מהנגיעה בבגדיו, נובע רוח־מַרפא. הנה קורא מתוך ההמון זקן עיוור מילדותו: ‘אלוה, רפא אותי ואֶראה אותך’, והנה כאילו נושרים קשׂקשׂים מעיניו, והעיוור רואה אותו. אנשים בוכים ומנשקים את האדמה שהוא דורך עליה. הילדים מפזרים פרחים לפניו, שרים וקוראים: ‘הושע־נא!’ ‘הוא האיש, הוא עצמו,’ אומרים הכול, ‘בוודאי הוא ולא אחר’. הוא נעצר על מדרגות הקָתֶדרָלה של סֶוויליה ברגע שמכניסים פנימה בבכי ארון קטן, לבן, פתוח: ילדה בת־שבע, בתו היחידה של אזרח נודע, הילדה המתה היתה עטורה פרחים. ‘הוא יקים לתחיה את ילדתך,’ צעקו מתוך ההמון אל האם הבוכה. הכומר שיצא לקראת הארון מסתכל בתמיהה ומזעיף את גבותיו. והנה נשמעת היללה של אם הילדה המתה. היא נופלת לרגליו: ‘אם אתה הוא, החייה את הילדה שלי!’ קראה ופרשׂה את ידיה. הלוויה נעצרה, הארון הורד והוצב בפתח, לרגליו. הוא הסתכל ברחמים ושׂפתיו שוב אמרו חרש: ‘טליתא קומי’ ‘ותקם הנערה’. הילדה מזדקפת בארון, יושבת ומסתכלת סביבה, מחייכת בעיניים פקוחות ומשתוממות, בידיה זר ורדים לבנים, שהיו עמה בארון. בקהל מבוכה, צעקות, התייפחויות, וברגע זה עבר בכיכר על פני הכנסייה הקַרדינַל־האינקוויזיטור־הגדול בעצמו. הוא זקן כבן תשעים, גבוה וזקוף, פניו רזות, עיניו שקועות, אבל עדיין זוהר מאיר מהן כהבהוב של אש. לא, אין הוא לבוש עכשיו בבגדי הקַרדינַל המפוארים, שהתהדר בהם אתמול לעיני העם, כששׂרפו את אויבי הדת הרומית, לא, עתה עליו גלימת־הנזיר הגסה והישנה שלו. אחריו, במרחק־מה ממנו, הולכים עוזריו ועבדיו הקודרים והמשמר ‘הקדוש’. הוא נעצר לפני ההמון ומסתכל בו מרחוק. הוא ראה הכול, ראה את הארון שהעמידו לרגליו, ראה את תחייתה של הילדה, ופניו קדרו. הוא מזעיף את גבות־השׂיבה העבותות שלו, ומבטו בורק באש מבשׂרת־רעה. הוא מושיט אצבע ומצווה על השומרים לתפוס אותו. וכה רב כוחו, וכה מאולף העם ונכנע ומציית ברטט, עד שההמון מפַנה מיד דרך לשומרים, ותוך דומיית־המוות שנשׂתררה, הם שׂמים ידיהם עליו ומוליכים אותו משם. כהרף־עין הרכינו אנשי ההמון את ראשם עד הארץ לפני האינקוויזיטור הזקן, והוא בירך אותם בשתיקה והלך הלאה. אנשי המשמר מביאים את האסיר אל תא־המאסר בעל־הקמרונים, תא צר ואפל בבניין העתיק של בית־המשפט הקדוש, ונועלים אותו שם. עובר היום ובא הלילה החשוך, הלוהט, ‘נטול־הנשימה’ של סֶוויליה. האוויר נודף ‘ריחות דפנה ולימון’. בחשיכה הגמורה נפתחת פתאום דלת־הברזל של התא, והזקן האינקוויזיטור הגדול, פנס בידו, נכנס לאט פנימה. הוא לבדו, עם כניסתו נסגרה הדלת. הוא נעצר ליד הפתח, ודקה או שתיים הוא מסתכל בפניו. לבסוף הוא נכנס לאט, מעמיד את הפנס על השולחן ואומר לו:

‘אתה הוא? אתה?’ משלא נענה נחפז להוסיף: ‘אל תענה, שתוק. ומה היית יכול לומר? היטב אני יודע מה שתאמר. וגם אינך רשאי להוסיף דבר על מה שאמרת כבר קודם. מדוע באת להפריע לנו? שכּן באת להפריע לנו, ואתה יודע זאת. אבל האם אתה יודע מה יהיה מחר? איני יודע מי אתה, ואיני רוצה לדעת: האם אתה האיש, או בן־דמותו בלבד, אבל כבר מחר אגזור את דינך ואשׂרוף אותך על המדורה כמרושע בכופרים, ואותם המוני־העם שנשקו היום את רגליך, יסתערו מחר, לפי רמז שלי, להוסיף גחלים למדורתך, הידעת זאת? כן, אולי אתה יודע זאת’, הוסיף בהרהור מעמיק, בלי לגרוע עין מהשבוי שלו."

“לא לגמרי ברור לי הדבר, איוַן, מה כל זה?” חייך אליושה שהקשיב כל הזמן בשתיקה, “האם זה פרי דמיון שאין לו גבול, או טעות של הזקן, איזה qui pro quo מופרך?”

“קבל גם אפשרות זו,” פרץ איוַן בצחוק, “אם כבר פינק אותם עד כדי כך הריאליזם בן־זמננו, עד שאינך יכול לשׂאת משהו דמיוני, אם רצונך בקווי־פרוֹ־קווֹ, יהיה כרצונך. אמת הוא הסיפור,” שב וצחק, “הזקן הוא בן תשעים, וזה כבר עלול היה להשתגע מהרעיון שלו. ואילו השבוי עשׂוי היה להדהים אותו בחיצוניותו. לבסוף, זה היה יכול להיות פשוט דמדום, הזיה, שעלתה לעיני בן התשעים לפני מותו, מה גם שהוא משולהב מהאוטו־דה־פה של אתמול, שנשׂרפו בו מאה כופרים. כלום לא היינו־הך לשנינו אם כאן קווי־פּרוֹ־קווֹ או דמיון ללא־גבול? כל העניין הוא בכך, שלזקן יש צורך להתבטא, שלבסוף הוא מתבטא על כל תשעים שנותיו, ורוצה להשמיע בקול את הדברים ששתק אותם בכל תשעים השנים.”

“וגם השבוי שותק? מסתכל בו ואינו אומר דבר?”

“וכך צריך להיות בכל המקרים,” שוב צחק איוַן. “הזקן עצמו אמר לו, שאין לו זכות להוסיף דבר על מה שכבר נאמר קודם. אם תרצה, הרי כאן הקו היסודי של הקתוליות הרומית, לפי דעתי, לכל הפחות: ‘מסרת הכל לאפפיור, ואם כן עכשיו הכול בידי האפפיור, ואתה מוטב שלא תבוא עכשיו כלל, ואל תפריע לפחות לפי שעה’. הם לא רק מדברים ברוח זו, אלא גם כותבים, על כל פנים – הישועים. זאת קראתי אצל התיאולוגים שלהם. ‘הרשאי אתה לגלות לנו לפחות אחד מסודות העולם שממנו באת?’ שאל אותו הזקן שלי וענה במקומו: ‘לא, אינך רשאי, כדי שלא להוסיף לדברים שנאמרו כבר קודם, וכדי שלא לקחת מבני־אדם את החירות, שכה דרשת אותה כשהיית עלי אדמות. כל מה שתבשׂר מחדש יפגע בחירות האמונה של הבריות, מפני שיופיע כנס, ואילו חירות־האמונה שלהם היתה יקרה לך מכול עוד אז, לפני אלף וחמש־מאות שנה. האם לא אתה שאמרת אז פעמים רבות: ‘רוצה אני לעשׂות אתכם בני־חורין’. והנה ראית פתאום ‘בני־חורין’ אלה,’ אמר הזקן בחיוך מהורהר. ‘כן, פרשה זו עלתה לנו ביוקר,’ המשיך והביט בו בחומרה, ‘אבל סוף־סוף השלמנו את העניין למען שמך. חמש־עשׂרה מאות התענֵינו בחירות זו, אבל עכשיו זה גמור, וגמור לחלוטין, אינך מאמין שזה גמור לחלוטין? אתה מסתכל בי בענווה ואינך מעניק לי אפילו את הזעם? אבל דע, כי היום ודווקא עכשיו אנשים אלה משוכנעים יותר משהיו בכל הימים שהם חופשיים לגמרי, ולמעשׂה הביאו לנו בעצמם את החירות שלהם והניחו אותה בהכנעה לרגלינו. אבל זה מעשה־ידינו, ובזאת רצית, בחירות כזאת?’”

“שוב איני מבין,” הפסיק אותו אליושה, “זו אירוניה, הוא צוחק?”

“כלל וכלל לא. הוא רואה זכות לעצמו ולאנשיו על שגברו סוף־סוף על החירות, ועשׂו כך כדי להביא אושר לאנשים. ‘כי רק עכשיו (הוא מתכוון, כמובן, לאינקוויזיציה) נתאפשר לראשונה לחשוב על אושרם של האנשים. האדם נוצר מרדן. היכולים מרדנים להיות מאושרים? הזהירו אותך,’ אומר הוא לו, ‘לא היה לך מחסור באזהרות ובהוראות, אבל אתה לא שמעת לאזהרות, דחית את הדרך היחידה שאיפשרה לעשׂות את בני־האדם מאושרים, למרבה המזל מסרת לנו את העניין כשהסתלקת. הבטחת, אישרת בהן־צדק, התרת לנו לקשור ולהתיר, ואינך יכול להעלות על הדעת לשלול את זכותנו זו עכשיו. מדוע, אם כן, באת להפריע לנו?’”

“ומה פירוש: לא היה לך מחסור באזהרות ובהוראות?” שאל אַליוֹשה.

"בזה טמון העיקר שמבקש הזקן לומר. ‘רוח נוראה וחכמה, רוח ההשמדה־העצמית והחדלון,’ המשיך הזקן, 'הרוח הגדולה דיברה אתך במדבר, ובספרים נאמר לנו, כאילו ‘פיתתה’ אותך. האם כך היה? והאם ניתן לומר משהו אמיתי יותר ממה שבישׂרה לך הרוח בשלוש שאלות, ואתה דחית אותן, ואילו בספרים הן נקראות ‘פיתויים’? ואגב, אם היה עלי אדמות ביום מן הימים נס גדול, הרי זה אותו יום, יום שלושת הפיתויים. דווקא בהופעתן של שלוש שאלות אלו כלול הנס. אילו ניתן להעלות על הדעת, רק לשם ניסוי ומשל, כי שלוש שאלות אלו של הרוח הנוראה אבדו ללא עקבות בספרים, וראו לשחזר אותן, להמציא ולחבר מחדש כדי להחזיר אותן לספרים, ולשם כך לכנס את כל חכמי הארצות – מושלים, כוהנים גדולים, מלומדים, פילוסופים, משוררים, ולתת להם משׂימה: המציאו, חברו שלוש שאלות, אשר לא זו בלבד שיהלמו את היקף המאורע, אלא יבטאו גם בשלוש מלים, בשלושה משפטים אנושיים, את כל תולדות העתיד של העולם והאנושות – האם אתה חושב, שכל החכמה העילאית של העולם המצורפת יחדיו, היתה יכולה להמציא משהו הדומה בכוחו ובעמקותו לאותן שלוש שאלות, שאכן נשאַלת אז במדבר על ידי הרוח האדירה והחכמה? לפי השאלות בלבד, לפי הנס שבהופעתן אפשר להבין, כי לפנינו לא שׂכל אנושי רגיל, אלא שׂכל מוחלט ונצחי. כי בשלוש השאלות האלה כאילו רוכזה ביחידה אחת והתנבאה כל ההיסטוריה העתידה של האנושות, והוצגו שלוש תמונות, שבהן ייפגשו כל הסתירות ההיסטוריות נעדרות־הפתרון של טבע האדם בכל העולם. אז עוד לא היה הדבר כה גלוי, כי העתיד לא היה ידוע, אבל עכשיו, כשחלפו חמש־עשׂרה מאות, אנו רואים, כי כל מה שניחשו וניבאו שלוש שאלות אלו, התאמֵת עד כדי כך, שאי־אפשר להוסיף עליהן ואי־אפשר לגרוע.

פּסוֹק אתה עם מי היה הצדק: אתך, או עם ההוא שחקר אותך אז? היזכר בשאלה הראשונה. הניסוח אינו מילולי, אבל זו המשמעות: 'אתה רוצה לצאת אל העולם ויוצא בידיים ריקות, עם איזו הבטחה של חירות, שהאנשים, בפשטותם ובבטלנותם־מלידה, אינם מסוגלים אפילו להבין אותה, והם חוששים ומפחדים מפניה – כי מעולם לא היה לאדם ולחברת־האדם משהו בלתי־נסבל יותר מהחירות! הרואה אתה את האבנים האלה במדבר חשׂוף ומלוהט זה? הפוך אותן לכיכרות־לחם, והאנושות תרוץ אחריך כמו עדר, אסירת־תודה וצייתנית, אף כי רועדת נצח בחרדתה שמא תסלק ידך ממנה ולא יהיו עוד כיכרות־הלחם שלך. אבל אתה לא רצית לשלול מהאדם את חירותו ודחית את ההצעה, שכן שקלת בדעתך, שאיזו חירות היא זו, אם הצִיוּת נקנה בלחם. ענית, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, אבל האם אתה יודע, שבשם אותו הלחם הארצי תקום עליך רוח האדמה, ותיאבק עמך ותנצח אותך, והכול יילכו אחריה ויקראו: ‘הדומה לחיה זו, הוא נתן לנו את האש מהשמים!’ היודע אתה, שדורות יחלפו והאנושות תכריז בשפתי המדע וחכמתה העילית, כי אין פשע, ואם כן אין גם חטא וישנם הרעבים לבד. ‘האכל אותם ואחר כך תבקש מהם מעשׂים טובים!’ – הנה מה שיכתבו על הדגל שיניפו נגדך והוא שיחריב את מקדשך. במקום מקדשך יקום בניין חדש, שוב יקום מגדל־בבל הנורא, ואף על פי שלא יושלם בניינו, כפי שקרה לראשון, יכולת למנוע את הקמת המגדל החדש ולקצר באלף שנים את ייסורי האנשים, שכן יבואו אלינו לאחר שיתענו אלף שנים במגדל שלהם! הם יחפשׂו אותנו מתחת לפני האדמה, בקָטָקוֹמבּוֹת (כי שוב נהיה נרדפים ומעונים) ימצאו אותנו ויזעקו אלינו: ‘האכילו אותנו, כי אלה שהבטיחו לנו אש משמים, לא נתנו אותה’. ואז נשלים את בניין המגדל שלהם, כי ישלים את הבניין מי שיאכיל, ורק אנו נאכיל, בשמך, ונשקר שעשׂינו בשמך. לעולם, לעולם, לא יאכילו אתכם בלעדינו. שום מדע לא יתן להם לחם כל עוד יהיו בני־חורין, ובסופו של דבר יביאו את חירותם, יניחו אותה לרגלינו ויאמרו: ‘תשעבדו אותנו, אבל האכילו אותנו!’ סוף־סוף יבינו בעצמם, כי החירות והלחם הארצי במידה מספקת לכול, לא ייתכנו, כי לעולם, לעולם לא יצליחו לחלוק יפה ביניהם! הם יווכחו גם, כי לעולם לא יוכלו להיות בני־חורין, מפני שחלושים הם, מושחתים, לאכלומיים ומרדנים. הבטחת להם לחם משָמים, אבל אני חוזר ואומר, האם יוכל לחם זה להשתוות ללחם הארצי בעיני השבט האנושי החלש, המושחת תמיד וחסר־אצילות תמיד? ואם בשם הלחם השמֵימי יילכו אלפים ורבבות, מה יהיה על המיליונים ועשׂרות המיליונים בני אדם, שאין בכוחם לוותר על הלחם הארצי למען השמימי? האם יקרים לך רק רבבות הגדולים והחזקים, ושאר המיליונים הרבים כחול על שׂפת הים, החלשים אבל אוהבים אותך, חייבים לשמש רק חומר למען הגדולים והחזקים? לא, גם החלשים יקרים לנו. מושחתים הם ומרדנים, אבל בסופו של דבר יהיו גם הם צייתנים. מופלאים נהיה בעיניהם והם יראו בנו אֵלים, על שהתייצבנו בראשם, לשׂאת את החירות ולשלוט בהם – כה קשה יהיה להם לבסוף להיות בני־חורין! אבל אנו נאמר, שהננו נשמעים לך ושולטים בשמך. שוב נרמה אותם, כי לך כבר לא ניתן דריסת־רגל אצלנו. במרמה זו יסתכם סבלנו, שכּן ניאלץ לשקר. הנה זו משמעותה של השאלה הראשונה במדבר, והנה מה שדחית בשם החירות, שהיתה נעלה בעיניך על הכול. והלוא בשאלה זו נטמן הסוד הגדול של העולם הזה. אילו נענית בעניין ‘הלחם’, היית עונה על הדאגה הכללית הנצחית של האדם, של כל יחיד ושל כל האנושות, והוא: ‘למי להשתחוות?’ אין לאדם דאגה מתמדת יותר ומענה יותר מרגע שיצא לחירות מאשר לגלות במהירות למי להשתחוות. אולם האדם רוצה להשתחוות למשהו שאינו שנוי במחלוקת, כל כך לא שנוי במחלוקת, עד שהכל יסכימו מיד לסגידה כללית לו. שכן דאגתם של יצורים עלובים אלה אינה רק למצוא מושׂא שאשתחווה לו אני ואחר, אלא שיאמינו בו הכול וישתחוו לו, וכולם יחד ויהי־מה. צורך זה בכלליות הסגידה היא מצוקתו העיקרית של היחיד ושל כל האנושות מראשית הדורות. בגלל הסגידה הכללית השמידו זה את זה בחרב. הם יצרו אֵלים וקראו זה אל זה: ‘נִטשו את אליכם ובואו להשתחוות לשלנו, וָלא, תמותו אתם והאלים שלכם!’ וכך יהיה עד קץ העולם, אפילו כשייעלמו גם האלים: ישתחוו לאלילים. אתה ידעת, לא ייתכן שלא ידעת את הסוד העיקרי של טבע האדם, אבל דחית את הדגל המוחלט היחיד שהוצע לך, כדי לאלץ את הכול להשתחוות לפניך ללא־ערעור – דחית את דגל הלחם הארצי בשם החירות והלחם השמימי. ראה, מה עשׂית אחר־כך. ושוב הכול בשם החירות! אני אומר לך, שאין לאדם דאגה טורדנית יותר מאשר למצוא למי למסור במהירות את מתנת־החירות, שעמה נולד היצור האומלל. אולם רק המרגיע את מצפונם ישתלט על חירותם. עם הלחם ניתן לך דגל שאין חולק עליו: אתה נותן לחם והאיש משתחווה, מפני שאין דבר מוסכם יותר מהלחם, אבל אם בו־בזמן ישתלט מישהו מלבדך על מצפונו – או־אז יִטוש את לחמך ויילך אחר האיש שפיתה את מצפונו. בזה צדקת. שכּן סוד ההוויה האנושית אינו בחיים בלבד, אלא גם בתכלית החיים. בלי רעיון מוצק על תכלית חייו, לא יסכים האדם לחיות, וקרוב לוודאי שיעדיף להשמיד את עצמו מאשר להישאר עלי אדמות, גם אם יהיה מוקף לחם. כך הוא הדבר, אבל מה יצא: במקום להשתלט על החירות של האנשים, הגדלת להם אותה! האם שכחת, כי השלווה ואפילו המוות יקרים לאדם מהבחירה החופשית ומהכרת הטוב והרע? אין לך משהו מפתה יותר את האדם מחירות מצפונו, אבל אין גם משהו מטריד יותר. והנה, במקום יסודות מוצקים להרגעת המצפון האנושי אחת־ולתמיד, לקחת את כל הבלתי־שכיח, המנוחש והבלתי־מוגדר, לקחת כל מה שהיה למעלה מכוח־הקליטה של האנשים, ואם כן נהגת כאילו לא אהבת אותם כלל – ומי נהג כך: האיש שבא להקריב את חייו למענם! במקום להשתלט על חירות האנשים, גידלת אותה והטלת לעד את עינוייה על מלכות־הנפש של האדם. רצית באהבת האדם מתוך חירותו כדי שיילך חופשי אחריך, לאחר שפיתית אותו וקסמת לו. במקום החוק העתיק והקשוח – נדרש האדם מעתה להחליט לפי צו לבו החופשי מה טוב ומה רע, כשמדריכה אותו דמותך בלבד, אך האם לא עלה על דעתך שלבסוף ידחה גם את דמותך וגם את האמת שלך ויחלוק עליהן, אם ידכאו אותו בעול כה נורא כחופש הבחירה? לבסוף יקראו, כי לא בך טמונה האמת, שכן לא ניתן כלל להניחם במבוכה ובעינויים רבים יותר, משהטלת עליהם כשהשארת להם שפע כזה של דאגות ובעיות ללא־פתרון. בדרך זו הנחת בעצמך את היסוד להריסת מלכותך, ואל תאשים איש בזה. האומנם זה הוצע לך? קיימים שלושה כוחות, שלושה כוחות יחידים עלי אדמות, העשׂויים לנצח ולכבוש לעולם את מצפוּנם של מרדנים חלושי־אופי אלה, למען אושרם, והכוחות הם: הנס, הסוד והסמכות. אתה דחית את האחד, את השני, את השלישי ושימשת מופת לכך. כשהעמידה אותך הרוח הנוראה ורבת־החכמה על גג ההיכל ואמרה: ‘אם רצונך לדעת האם בן־אלוהים אתה, הפֵל עצמך, שכן נאמר, כי המלאכים יחזיקו בו ולא יפול ולא ייפָגע, או־אז תדע אם בן־אלוהים אתה ותוכיח אז מהי אמונתך ואמונת אביך’, אבל אתה שמעת ודחית את ההצעה ולא הפלת את עצמך. ודאי, נהגת בגאווה ובהדר, כמו אֵל, אבל האנשים, השבט החלש המתמרד הזה – האם אֵלים הם? הבינות אז, שאילו צעדת צעד אחד בלבד, אילו עשׂית אך תנועה כדי להפיל את עצמך, היית מעמיד בנסיון את אלוהים, מאבד את כל אמונתך בו, והיית מתרסק על האדמה שבאת לגאול אותה, והרוח החכמה שהעמידה אותך בניסיון, היתה שׂמחה. אבל אני חוזר ואומר, היש רבים כמוך? והאם יכולת להניח אפילו לרגע, שיש בכוחם של אנשים לעמוד בניסיון כזה? האם כך נוצר טבע האדם שהוא שולל את הנס, וברגעי־חיים איומים כאלה, רגעי שאלות־הנפש הנוראות, היסודיות והמענות ביותר, ירצה לעמוד לפני בחירת־הלב החופשית בלבד? עתה ידעת, כי גבורתך תישמר בספרים, תגיע אל מעמקי־הזמנים ואל קצווי־עולם, וקיווית, כי בעקבותיך ישמור גם האדם אמונים לאלוהים ולא יזדקק לנס. אך לא ידעת, כי ברגע שישלול אדם את הנס, ישלול מיד גם את אלוהים, כי האדם מחפשׂ יותר את הנסים משהוא מחפשׂ את אלוהים. ומאחר שאין אדם יכול להתקיים בלי נסים, הוא יוצר לו נסים חדשים משלו, ומעתה יקבל גם את הנס של היִדעוֹני, את כישופי הנשים, גם אם היו מרדנים, מפקפקים וכופרים גמורים. לא ירדת מהצלב כשצעקו לך המתעללים והמתגרים: ‘רד מהצלב ונאמין כי אתה הוא’. לא ירדת מפני שלא רצית לשעבד את האדם על ידי הנס, ורצית באמונה חופשית ולא באמונה בנסים. נכספת לאהבה מתוך חירות, ולא להתפעלות כנועה של עבד מכוח אדיר, שהטיל עליו אימה לכל ימי חייו. גם בזה היתה הערכתך את האנשים גבוהה מדי, שכן ברור שהם עבדים, אף כי נוצרו מרדנים. השקף על סביבך ושפוט, הנה חלפו חמש־עשׂרה מאות, צא והסתכל בהם: את מי העלית אליך? נשבע אני, האדם נוצר חלוש וירוד יותר משהערכת אותו! היוּכל, היוכל לעשׂות מה שעשׂית אתה? כשרחשת לו כבוד רב כל כך, נהגת כאילו חדלת לרחם עליו, מפני שדרשת ממנו יותר מדי, ומי דרש, הלוא זה האיש שאהב אותו יותר משאהב את עצמו! אילו כיבדת אותו פחות, היית גם דורש ממנו פחות, וזה היה קרוב יותר לאהבה, שכן היה הנֵטל שלו קל יותר. הוא חלש ושפל. מה בכך, שהוא ממריד עכשיו בכל מקום נגד השלטון שלנו, וגא במרד שלו? זו גאוות ילד ודרדק. הרי אלה ילדים קטנים שהתמרדו בכיתה וגירשו את המורה. אבל גם להתלהבות הילדים יבוא הסוף, והיא תעלה להם ביוקר. הם יהרסו כנסיות ויציפו את האדמה בדם. לבסוף יבינו הילדים השוטים, כי אמנם הם מרדנים, אבל מרדנים חלושים, שאינם עומדים במרד שלהם. שטופים דמעות טפשיות הם מודים לבסוף, כי אין ספק שמי שיצר אותם כמרדנים, רצה לשׂים אותם לצחוק. הם יאמרו זאת בייאושם, והדברים שבפיהם יהיו חילול־הקודש, וכך יהיו אומללים עוד יותר, מפני שאין טבע האדם סובל את חילול־הקודש, ובסופו של דבר נוקם בו טבעו על כך. וכך, אי־שקט, מבוכה ואומללוּת – הנה חלקם של האנשים לאחר שאתה נשׂאת כה הרבה למען חירותם! הנביא הגדול שלך אומר בחזון ובמשל, כי ראה את כל המשתתפים בתחייה הראשונה, והיו שם שנים־עשׂר אלף מכל שבט. ואם זה היה מיספרם, הרי שחיו גם הם לא כאנשים, אלא אֵלים. הם עמדו בצליבתך, הם עמדו בעשׂרות שנים של רעב ושממה במדבר, ניזונו במיני ארבה ובשורשים, ובוודאי שאתה יכול להצביע בגאווה על ילדי־חירות אלה, על בני־חורין באהבה אלה, ועל קרבנם הנהדר למען שמך. אבל זכור, כי הם היו אלפים אחדים בלבד, וגם אלה אֵלים, ומה על השאר? ומה אשמתם של שאר האנשים החלשים, שלא יכלו לעמוד בכל מה שעמדו בו האדירים? מה אשמתה של הנפש החלשה שאין בכוחה לשׂאת מתנות נוראות כאלה? והאם באמת באת רק אל נבחרים ולמען נבחרים? אם כך הדבר, יש כאן סוד ולא נבין אותו. ואם סוד יש כאן, הרי אנו רשאים לבשׂר את הסוד וללמד אותם, כי לא ההחלטה החופשית של לבם חשובה, ולא האהבה, אלא חשוב הסוד, שעליהם לציית לו ציוּת עיוור, אפילו נגד צו מצפונם. וכך עשׂינו. שיפרנו את מעשׂה־הגבורה שלך וביססנו אותו על הנס, הסוד והסמכות. שׂמחו האנשים ששוב מוליכים אותם כמו עדר, וסוף־סוף שוחרר לבם מהמתנה הנוראה הזאת, שגרמה להם ייסורים כה רבים. אמור, האם צדקנו כשלימדנו ועשׂינו כך? האם לא אהבנו את האנושות כשעמדנו בענווה כה רבה על חוסר־האונים שלה, כשהקלנו באהבה את משׂאה, והתרנו לטבעה החלוש אפילו חטא, אבל ברשות שלנו. למה באת להפריע לנו עכשיו? ומה אתה מסתכל בי כך עכשיו, בשתיקה ובמבטים נוקבים של עיניך הענווֹת? כְּעס עכשיו, איני רוצה באהבתך, מפני שגם אני איני אוהב אותך. ולמה אעלים ממך. האם איני יודע אל מי אני מדבר? דברים שיש לי לומר לך כבר ידועים לך, אני קורא זאת בעיניך. האם אני הוא שיעלים ממך את הסוד שלנו? אולי אתה רוצה לשמוע אותו דווקא מפי, אם כן שמע: אנחנו לא אתך, אלא אִתו, וזה הסוד שלנו! זה כבר אין אנו אתך, אלא אתו, כבר שמונה מאות שנה. בדיוק לפני שמונה מאות לקחנו מידו מה שדחית אתה בזעם. לקחנו את המתנה האחרונה שהציע לך, כשהראה לך את כל מלכויות האדמה: לקחנו מידו את רומא ואת חרב הקיסר, והכרזנו על עצמנו כעל הקיסרים הארציים, הקיסרים היחידים, גם אם עדיין לא הצלחנו להשלים את מפעלנו. אבל מי אשם? המפעל הזה עדיין בראשיתו, אבל הוא התחיל. ימים רבים עוד נצפה להשלמתו, והרבה ייסורים עוד יידע העולם. אבל אנחנו נשׂיג זאת ונהיה קיסרים, ואז נחשוב על אושר האנשים בעולם כולו. ואתה הלוא יכולת לקחת כבר אז את חרב הקיסר. מדוע דחית מתנה אחרונה זו? אילו קיבלת את העצה השלישית של הרוח האדירה, היית מגשים כל מה שמחפשׂ אדם עלי אדמות, זאת אומרת: למי להשתחווֹת, בידי מי לתת את המצפון, ובאיזו דרך יתאחדו סוף־סוף הכול בקן־נמלים אחד, כללי ולא שנוי במחלוקת, שכּן הצורך באחדות עולמית הוא העינוי השלישי והאחרון של האנשים. תמיד שאפה האנושות כולה להתארגן ויהי־מה בצורה כלל־עולמית. היו הרבה עמים גדולים בעלי היסטוריה גדולה, אך ככל שהיתה רמתם גבוהה יותר, כן היו אומללים יותר, מפני שהרגישו בעוצמה רבה משהרגישו אחרים בצורך בכלל־עולמיותה של התאחדות האנשים. הכובשים הגדולים, הטימוּרים והצ’ינג’ס־חאנים, חלפו כרוח־סערה על פני האדמה בשאיפתם לכבוש את העולם, אבל גם הם, אמנם שלא־מדעת, ביטאו אותו צורך אדיר עצמו של האנושות באיחוד עולמי כללי. אילו קיבלת את הדר הקיסר ואת הפּוּרפירא שלו, היית מייסד מלכות עולמית ועושׂה שלום לעולם כולו. כי על מי לשלוט באנשים אם לא על השולטים במצפונם ומחזיקים בידיהם את לחמם. אנו לקחנו את חרב הקיסר, ומשלקחנו אותו, דחינו אותך, כמובן, והלכנו אחריו. וחלפו עוד מאות שנים של הפקרות השׂכל החופשי, של המדע שלהם והקָניבָּליות שלהם, כי מאחר שהתחילו לבנות בלעדינו את מגדל־בבל שלהם, יגיעו לקָניבָּליוּת. או־אז תזחל אלינו החיה, תלקק את רגלינו, ונתיז עליהן דמעות־דם מעיניה. ואנו נשב על גב החיה ונרים כוס שכתוב עליה: ‘סוד!’ אז, ורק אז, תבוא מלכות השלום והאושר לבני אדם. אתה גא בבחיריך, אבל בידיך בחירים בלבד, ואילו אנו נרגיע את הכול. זאת ועוד: רבים מבין בחירים אלה, מן האדירים, מאלה שעשׂויים היו להיות בחירים, התעייפו סוף־סוף בציפייתם לך, ונשׂאו, ועוד ישׂאו, את כוח רוחם ואת להט לבם אל שׂדה אחר, ובסופו של דבר יניפו לקראתך את דגלם החופשי. אלא שאתה בעצמך הנפת את הדגל הזה. ואילו אצלנו יהיו הכול מאושרים ולא יתמרדו עוד, ולא ישמידו איש את רעהו בכל מקום, כפי שהם עושׂים תוך החירות שלך. נשכנע אותם, כי יהיו חופשיים רק כשיוותרו על חירותם למעננו וייכנעו לנו. ובכן, האם נצדק בזה או נשקר? הם ישתכנעו כי צדקנו, מפני שייזָכרו באימים של העבדות והמבוכה שהביאה עליהם החירות שלך. החירות, השׂכל החופשי והמדע יביאו אותם לסבָכים כאלה, ויעמידו לפני נסים כאלה וסודות שאין להם פתרון, עד שחלקם, המתמרדים והאכזרים, ישמידו את עצמם, והאחרים, המתמרדים אבל חלושים, ישמידו זה את זה, והנותרים, החלושים והאומללים, יזחלו אל רגלינו ויזעקו: ‘כן, צדקתם, רק אתם ידעתם את סודו, ואנו שבים אליכם, הצילו אותנו מעצמנו’. כשיקבלו אצלנו את הלחם יראו ברור, כמובן, שאנו נותנים להם את הלחם שהוּפק בידיהם, לוקחים אותו מהם כדי לחלקו ללא כל נס, יראו שלא הפכנו אבנים ללחם, ויותר משישׂמחו ללחם ישׂמחו על שהם מקבלים אותו מידנו. היטב יזכרו, כי קודם לכן, בלעדינו, היו כיכרות הלחם שהשיגו בעצמם נהפכים בידיהם לאבנים, וכששבו אלינו, נהפכו אותן אבנים לכיכרות־לחם בידיהם. היטב־היטב יבינו, מה ערכה של כניעה לעולם! וכל עוד לא יבינו זאת האנשים, יהיו אומללים. אמור, מי גרם בעיקר אי־הבנה זו? מי פיצל את העדר ופיזר אותו בדרכים נעלמות? אבל העדר ישוב ויתכנס, ושוב ייכנע וכבר לעולם. או־אז ניתן להם אושר שקט, צנוע, אושרם של יצורים חלושים, שכן כך נוצרו. ולבסוף נשכנע אותם שלא יהיו גאים, כי אתה רוממת אותם ועל ידי כך לימדת להתגאות. נוכיח להם שהם חלושים, שאינם אלא ילדים מסכנים, אולם אושרם של ילדים הוא המתוק ביותר. חששנים יהיו, ויתחילו לשׂאת עיניהם אלינו, להיצמד אלינו בפחד, כמו האפרוחים לדוגרת. הם יביטו בנו בפליאה ובאימה ויהיו גאים על כך, שאנו כה אדירים וכה חכמים, עד שידענו להכניע עדר כה פרוע בן אלף המיליונים. בחולשתם ירעדו מפני זעמנו, בשׂכלם יאחז הפחד, עיניהם יהיו זוֹלגָניות כעיני ילדים ונשים, אולם באותה קלות עצמה יעברו על־פי רמז שלנו לעליזות ולצחוק, לשׂמחה שטופת־אור ולשיר־ילדים מאושר. כן, נאלץ אותם לעבוד, אבל בשעות־הפנאי נארגן את חייהם כמישׂחק־ילדים, עם שירי ילדים, עם מקהלה, עם ריקודים תמימים. כן, נתיר להם גם את החטא, הם חלשים וחסרי־אונים, והם יאהבו אותנו כמו ילדים על שהרשינו להם לחטוא. נאמר להם, כי כל חטא יכופר, אם נעשׂה ברשותנו. ואנו מרשים להם לחטוא מפני שאנו אוהבים אותם, ואת העונש על חטאים אלה נזקוף לחובתנו, וכך יהיה. ניקח את האשמה עלינו והם יעריצו אותנו כמיטיביהם, המקבלים את חטאיהם על עצמם לפני האלוהים. דבר לא ישמרו בסוד מפנינו. אנו נתיר או נאסור להם לחיות עם הנשים והפילגשים, להוליד ילדים או לא להוליד – הכול לפי מידת צייתנותם – אבל הם ייכנעו לנו בעליזות ובשׂמחה. את סודות מצפונם המייסרים ביותר – הכול, הכול יביאו לפנינו, ואנו נפתור הכול, והם יאמינו בשׂמחה בהחלטה שלנו, מפני שהיא תפטור אותם מהדאגה הגדולה ומייסוריה הנוראים בגלל החלטתם האישית והחופשית. וכולם יהיו מאושרים, כל מיליוני היצורים, מלבד מאה האלף־הנוהגים בהם. כי רק אנו, השומרים על הסוד, רק אנו נהיה אומללים. יהיו אז אלפי מיליונים של תינוקות מאושרים, ומאה אלף מתייסרים, שקיבלו עליהם את הקללה של ידיעת הטוב והרע. חרש ימותו, חרש יגוועו למען שמך, ומעֵבר לחיים ימצאו את המוות בלבד. אבל אנו נשמור על הסוד, ולמען אושרם נפתה אותם בגמול שמימי נצחי. שכן, אילו היה גם משהו בעולם הבא, לא היה שמור, כמובן, לאנשים כמותם. מדברים ומתנבאים, כי תבוא ושוב תנצח, תבוא עם בחיריך, עם הגאים והאדירים, אבל אנו נאמר, שהם הצילו את עצמם בלבד, ואילו אנו הצלנו את הכול. אומרים, כי יביישו בפומבי את הזונה, הרכובה על החיה ושומרת את הסוד בידיה, ושוב יתמרדו החלושים, ויקרעו את הפּוּרפירא שלה ויחשׂפו את גופה ‘הנתעב’. אבל אני אקום אז ואצביע לפניך על אלפי מיליונים של תינוקות מאושרים, שלא ידעו חטא. ואנו, שקיבלנו על עצמנו את חטאיהם למען אושרם, נתייצב לפניך ונאמר: ‘שפוט אותנו, אם תוכל ואם תעז’. דע, שאיני מפחד מפניך. דע, כי גם אני הייתי במדבר, וגם מזוני היו מיני ארבה ושורשים, וגם אני בירכתי את החירות שבה בירכת את האנשים, והתכוננתי להיות בין הבחירים שלך, בין החזקים והאדירים הנכספים ‘להשלים את המכסה’. אבל אני התעוררתי וסירבתי לשרת את הטירוף. שבתי והצטרפתי לקהלם של אלה, שתיקנו את מעשׂה־הגבורה שלך. עזבתי את הגאים ושבתי אל הענווים, למען אושרם של הענווים. הדברים שאני אומר לך יתגשמו, והמלכות שלנו תקום. אני חוזר ואומר, מחר תראה את העדר הצייתן הזה, אשר לפי רמז ראשון שלי ימהר להוסיף גחלים לוחשות למדורה, שעליה אשׂרוף אותך, על שבאת להפריע לנוּ. כי אם היה אדם הראוי יותר מכולם לעלות על המוקד שלנו, הרי אתה האיש. מחר אשׂרוף אותך. ‎ Dixi." ‏ ²⁷

איוַן השתתק. הוא התלהט בדברו, ודיבר בהתלהבות. כשסיים, חייך.

אַליוֹשה, שהקשיב בשתיקה, היה נרגש מאוד בסוף הדברים וניסה פעמים רבות להפסיק את האח, אך כפי הנראה התאפק, ועתה פתח פיו כאילו כפאו שד.

“אבל… כל זה חסר־שחר!” קרא והסמיק. “הפואמה שלך היא שיר תהילה לישו ולא גינוי… כפי שהתכוונת. ומי יאמין לדבריך על החירות? האם כך, האם כך יש להבין אותה? והאם זה פירושו של המושׂג בפּרָבוֹסלָוויוּת… זו רומא, ולא כל רומא, אין זו אמת, אלה הם הגרועים ביותר בקתוליוּת, האינקוויזיטורים, הישועים!… ולא תיתכן כלל דמות דמיונית כמו האינקוויזיטור שלך. מה הם חטאי האנשים שקיבלו הללו על עצמם? מי הם בעלי הסוד שקיבלו על עצמם איזו קללה למען אושרם של האנשים? מתי נראו כאלה? אנו מכירים את הישועים, מדברים עליהם רעות, האם הללו מופיעים אצלך? לא, אין הם כאלה, כלל לא… הם פשוט ארמִיה רומית למען המלכות העולמית הבאה, עם הכוהן הגדול הרומי בראשם… הנה זה האידיאל שלהם, אבל ללא כל סודות ועצבות נעלה… שאיפות פשוטות ביותר של שלטון, של הנאות ארציות מזוהמות, של שעבוד… משהו מעין חוק־צמיתות משעבד שיבוא כדי שהם יהיו בעלי־אחוזות… וזה הכול. ואולי, אין הם מאמינים באלוהים. האינקוויזיטור הסובל שלך, הוא יציר־דמיון בלבד…”

“חכה, חכה,” צחק איוַן, “איך שהתלהבת. אתה אומר דמיון, נניח! ודאי שזה דמיון. ובכל זאת, אמור: האם אתה סבור באמת, כי כל התנועה הקתולית במאות האחרונות אינה אלא השאיפה לשלטון לשם הנאות מזוהמות? האם מפי האב פָּאִיסי למדת זאת?”

“לא, לא, להפך, האב פָּאיסי אמר פעם אחת משהו הדומה לדבריך… כמובן, לא דברים אלה, לגמרי לא זה,” תפס אַליוֹשה את שגיאתו.

“ידיעה יקרת־ערך, על אף ה’לא זה' שלך. אני שואל אותך, מדוע אתה מניח, כי הישועים והאינקוויזיטורים שלך התאגדו רק למען הנאות חומריות גרועות? מדוע לא יוכל להימצא ביניהם אפילו בעל־ייסורים אחד, אשר צער גדול מענה אותו והוא אוהב את האנושות? ראה: שער בנפשך שנמצא לפחות אחד בין כל אלה השואפים רק להנאות חומריות מזוהמות – לפחות אחד כמו הזקן האינקוויזיטור שלי, שאכל שורשים במדבר והיה משתגע במאבק עם תאוותו, כדי להיות מושלם ובן־חורין, אבל כל ימיו אהב את האנושות, ופתאום נפקחו עיניו לראות, כי לא רב האושר המוסרי בהשׂגת שלמותו של כוח הרצון, אם נוכח בו־בזמן, כי בעיית שאר המיליונים של יצורי־האֵל נפתרה בצחוק בלבד, ולעולם לא יהיה בכוחם להשתלט על חירותם, ולעולם לא יקומו מקהל המרדנים והמסכנים ענקים להשלמת המגדל, ולא למען ברנשים כאלה חלם האידיאליסט על ההרמוניה שלו. כשהבין כל זאת שב והצטרף… אל אנשים חכמים. היום לא היה משהו כזה עשׂוי להתרחש?”

“אל מי הצטרף, אל אילו אנשים חכמים?” קרא אַליוֹשה כמעט בריתחה. “אין להם שׂכל מיוחד כזה, ואין להם כל סוד ותעלומה. האינקוויזיטור שלך אינו מאמין באלוהים, וזה כל סודו!”

“ואפילו כך! סוף־סוף תפסת. ואכן כך הוא, אכן זה הסוד כולו, אבל האין זה סבל, אפילו לגבי אדם כמוהו, שקיפח את כל חייו למען מעשׂה־גבורה במדבר, ולא נרפא מאהבתו לאנושות? בערוב יומו הוא משתכנע, כי רק עצות הרוח הנוראה הגדולה היו עשׂויות להועיל במידת־מה למרדנים החלושים, ‘יצורי־הניסוי שלא הושלמה עשׂייתם, שנוצרו בהלצה’. והנה, לאחר שהשתכנע, הבין שראוי לפעול לפי הוראות הרוח החכמה והנוראה של המוות וההרס, ולשם כך יש לנקוט שקר ומרמה, ולהוליך אנשים בהכרה אל המוות וההרס, ולרמות אותם בכל הדרך, כדי שיבחינו איכשהו לאן מוליכים אותם, וכך עוורים מסכנים אלה יראו עצמם מאושרים לפחות בדרך. ושׂים לב, זו מרמה בשמו של ההוא, אשר באידיאל שלו האמין הזקן בלהט כה רב כל ימי חייו! האין זו אומללוּת? ואפילו התייצב רק אחד כזה בראש האַרמִיָה הזאת, ‘השואפת לשלטון רק למען הנאות מזוהמות’, האם לא די באחד כזה להיווצרות טרגדיה? יתירה מזו: די באחד כזה העומד בראש, כדי שיימצא סוף־סוף רעיון מוביל אמיתי של כל המפעל הרומי, על כל צבאותיו והישועים שלו. הרעיון העליון של מפעל זה. אני אומר שלך שאמונתי איתנה, כי אדם יחיד כזה היה נמצא תמיד בין ראשי התנועה. מי יודע, אולי היו יחידים כאלה גם בין הכוהנים־הגדולים של רומא. מי יודע, אולי זקן ארור זה, האוהב את האנושות בנחרָצוּת כזאת ובדרכו המיוחדת כל כך, קיים גם היום בדמות חבורת זקנים יחידים רבים כאלה, ואין זה מקרה כלל, והחבורה קיימת בהסכם, כברית חשאית, שנקשרה זה־כבר לשם שמירת הסוד. לשם שמירתו מפני האנשים האומללים והחלושים, כדי לעשׂות אותם מאושרים. ודאי שכך הוא, וכך צריך להיות. נדמה לי, שאפילו אצל המָסוֹנים יש איזה סוד בתורתם, ועל כן הקתולים כה שׂונאים אותם, כי הם רואים בהם מתחרים, המפצלים את אחדות הרעיון, והלוא דרושים עדר אחד ורועה אחד… אגב, בהגנת הרעיון שלי אני נראה כמחבר שלא עמד בפני הביקורת שלך. די לגלגל בזה.”

“אולי אתה בעצמך מָסוֹן?” נפלטו הדברים מפי אַליוֹשה. “אינך מאמין באלוהים,” הוסיף, וכבר בצער רב. וכן נדמה היה לו, כי אחיו מסתכל בו בלגלוג. “במה תסתיים הפואמה שלך?” שאל והשפיל עיניו. “ואולי כבר הסתיימה?”

“היה בדעתי לסיים אותה כך: כשהשתתק האינקוויזיטור, המתין זמן־מה לתשובתו של השבוי. קשה היתה לו שתיקתו. הוא ראה את השבוי מקשיב כל הזמן בדריכות ובשקט, מיישיר בו מבט ומסרב לחלוק עליו, כפי הנראה. הזקן רצה שיאמר לו ההוא משהו, ואפילו משהו מר, נורא. אולם הוא ניגש פתאום חרש אל הזקן ונשק את שׂפתיו חסרות־הדם, בנות תשעים השנים. זו כל התגובה. הזקן הרעיד. משהו נע בקצה שׂפתיו. הוא ניגש לדלת, פתח אותה ואמר: ‘לך ואל תבוא עוד… אל תבוא בכלל… לעולם, לעולם!’ והוציא אותו אל ‘הכיכרות החשוכות של העיר’. השבוי הסתלק.”

“והזקן?”

“הנשיקה בוערת על לוח לבו, אבל הזקן דבֵק ברעיון הקודם שלו.”

“ואתה עמו, גם אתה?” אמר אַליוֹשה בצער. צחק איוַן.

“הלוא כל זה הבל, אַליוֹשה, הלוא זו רק פואמה מבולבלת של סטודנט מבולבל, שלא כתב מימיו שני בתי שיר. מדוע אתה נוהג בה רצינות כזאת? האינך חושב, שאקום ואסע עכשיו היישר אל הישועים, כדי להתייצב בחבורת האנשים המתקנים את מעשׂה־הגבורה שלו? אלִי, מה איכפת לי כל זה! הרי אמרתי לך: רצוני להגיע עד שלושים, ואז – לנפץ את הקובעת על הרצפה!”

“והעלעלים הדביקים, והקברים היקרים, והשמים התכולים, והאשה האהובה! כיצד תחיה, במה תאהב אותם?” אמר אַליוֹשה בצער. “האם זה אפשרי כשיש גיהנום כזה בחזה ובראש? לא, אתה נוסע דווקא כדי להצטרף אליהם… וָלא, תהרוג את עצמך ולא תחזיק מעמד?”

“ישנו כוח שיעמוד בכול!,” אמר איוַן בלגלוג קר.

“איזה כוח?”

“הקָרָמָזוֹבי… כוח השפלות הקָרָמָזוֹבית.”

“זאת אומרת לטבוע בפריצות, לחנוק את הנפש בניוון, כן, כן?”

"אולי גם כך… רק עד שנתי השלושים, אולי אֶמָלט מזה, ואחר כך…. "

“כיצד תימלט? במה תימלט? אין הדבר אפשרי כשאלה מחשבותיך.”

“שוב בדרך קָרָמָזוֹבית.”

“כאילו ‘הכול מותר’? הכול מותר, לא כן?”

איוַן הקדיר פניו והן העלו חוורון מוזר.

“אה, נתפסת לאמירה מאתמול, שפגעה כל כך במיאוּסוֹב… ושהתפרץ וחזר עליה בתמימות אחינו דְמיטרי?” העווה חיוך. “כן, אולי ‘הכול מותר’, אם כבר הושמעו המלים. איני מתכחש. וגם הניסוח של מיטיֶנקה אינו גרוע.”

אַליוֹשה הסתכל בו בשתיקה.

“כשאני עומד לנסוע, אחי, חשבתי שבכל העולם אתה לפחות שלי,” אמר איוַן בהתרגשות מפתיעה, “ועכשיו אני רואה שאין לי מקום גם בלבך, מתבודד חביב שלי. לא אוותר על נוסחה ‘הכול מותר’, ומה ייצא, שבגללה תוותר אתה עלי, כן, כן?”

אַליוֹשה קם, ניגש בשתיקה ונשק אותו על שׂפתיו.

“גניבה ספרותית!” צעק איוַן שנתפס פתאום להתלהבות. “גנבת זאת מהפואמה שלי! בכל זאת, תודה. בוא, אַליוֹשה, נלך, הגיעה השעה ללכת, לי ולך.”

יצאו ונעצרו ליד פתח הפונדק.

“ראה אַליוֹשה,” אמר איוַן בקול יציב, “אם אכן אהיה עוד בבוא העלעלים הדביקים, אוהב אותם רק כשאזָכר בך. אסתפק בכך שאתה נמצא כאן באיזה מקום, ועדיין לא יעבור לי החשק לחיות. די לך בזה? אם תרצה, קבל זאת כווידוי אהבה. ועכשיו אתה ימינה ואני שׂמאלה – ודי, שמעת, די. זאת אומרת, שאילו לא נסעתי מחר (נדמה, שבוודאי אסע) ושוב ניפגש איכשהו, כבר לא תאמר לי על נושׂאים אלה אפילו מלה אחת. אני מבקש בתקיפות. וגם בעניין אחינו דְמיטרי, הריני מבקש ממך במיוחד שלא לפתוח עמי עוד בשׂיחה עליו,” אמר פתאום ברוגז, “הכול נתמצה, הכול נאמר עד תום, לא כן? ואילו גם אני אבטיח לך משהו: אם, כשאגיע לשלושים, ארצה ‘לנפץ את הקובעת על הרצפה’, אבוא לשׂוֹחח אתך עוד פעם אחת מכל מקום שאהיה בו… אפילו מאמריקה, דע לא זאת. במיוחד אבוא. מעניין מאוד יהיה להסתכל בך בזמן ההוא: מה תהיה דמותך אז. אתה רואה, ההבטחה חגיגית למדי! ולמעשׂה, אנו נפרדים אולי לשבע, לעשׂר שנים. נו, לך עכשיו אל האב־הקדוש שלך, Pater Seraphicus שלך, הלוא הוא גוסס. אם ימות בלעדיך עוד תכעס עלי על שעיכבתי אותך. שלום, נשק אותי עוד פעם אחת, הנה כך, ועכשיו לך…”

איוַן פנה פתאום והלך לדרכו, בלי לפנות עוד לאחור. הליכתו מאַליוֹשה היתה דומה להליכתו של דְמיטרי אתמול, אלא שאתמול היה הכול שונה. הרהור מוזר זה חמק כחץ בדעתו העצובה של אַליוֹשה, שהיה עצוב ודואֵב כרגע. המתין קצת והביט בעקבות אחיו. משום־מה שׂם־לב, כי אחיו איוַן מתנדנד קצת בהליכתו, וכתף ימין שלו, אם להסתכל בה מאחור, נראית נמוכה מהשׂמאלית, מעולם לא הבחין בזה. ופתאום פנה גם הוא וכמעט רץ לעֵבר המנזר, הדמדומים כבר גברו והוא כמעט פחד. משהו חדש גָאה בו, משהו שלא היה יודע לענות עליו. שוב גברה הרוח, כמו אתמול, והאורנים העתיקים מאוד רגשו בקדרות סביבו כשנכנס לחורש שלפני מנזר־הפרוּשים. הוא כמעט רץ. “Pater Seraphicus, מניִן לקח את השם, מניִן?” הבזיק הרהורו של אַליוֹשה. “איוַן איוַן המסכן, מתי שוב אראה אותך… והנה גם המנזר, אלִי! כן, כן, הוא האיש, Pater Seraphicus, הוא יציל אותו. ממנו, ולנצח!”

לימים, נזכר פעמים אחדות בחייו בתמיהה רבה כיצד היה יכול, לאחר פרידתו מאיוַן, לשכוח לגמרי את אחיו דְמיטרי, שבבוקר, רק שעות אחדות לפני כן, החליט למצוא אותו ויהי־מה, ולא להסתלק לפני כן, גם אם ייאלץ לא לשוב בלילה ההוא למנזר.

6: בינתיים מאוד לא ברורה

לאחר שנפרד מאַליוֹשה הלך איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' הביתה, לבית אביו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘. אך מוזר הדבר, פתאום תקפה אותו עצבות שאין לשׂאתה, והעיקר, עם כל צעד, ככל שקרב הביתה, כן גברה העצבות עוד ועוד. המוזרות לא היתה בעצם העצבות, אלא בכך, שבשום פנים לא עלה בידי איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’ לעמוד על טיבה. עצבוּת היתה פוקדת אותו תכופות גם קודם, ולא ייפּלא שבאה ברגע זה, כשהוא מתכונן, לאחר שהתנתק פתאום מכל מה שהביא אותו לכאן, שוב לעשׂות תפנית חדה ולעלות על דרך חדשה, לא נודעת כלל, ושוב להיות בודד כמו קודם, כשהוא מקווה הרבה ואינו יודע למַה הוא מקווה, כשציפייתו מהחיים גדולה מדי, בלי שיידע להגדיר שום דבר, לא בציפיות, אף לא במאוויים שלו. ואף על פי כן, ברגע זה, אף שהעצבות החדשה והבלתי־ידועה אכן היתה בנפשו, עינה אותו משהו אחר. “האין זו הסלידה מבית־אבי?” שאל את עצמו. “נדמה לי שכּן הוא, עד כדי כך נמאס עלי הבית, אמנם, היום אעבור בפעם האחרונה סף נתעב זה, ובכל זאת הוא מאוס…” לא, לא זה הדבר. “האם לא הפרידה מאַליוֹשה והשׂיחה עמו הן שגרמו: שנים כה רבות שתקתי כלפי העולם ולא כיבדתי איש בשׂיחתי, ופתאום גיבבתי הבלים כה רבים.” ייתכן, שפעלו כאן כעס של חוסר־ניסיון צעיר ושל שחצנות צעירה, כעס על שלא ידע להתבטא, ודווקא בשׂיחתו עם יצור כאַליוֹשה, שבלבו היו לגביו ללא־ספק כוונות גדולות – ודאי שהיה גם זה, זאת אומרת כעס, אפילו חייב היה להיות, אבל גם זו אינה הסיבה, לא זו היא. “עצבות עד כדי בחילה ואין בכוחי להגדיר מה אני רוצה. הן לא אחשוב…”

איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ניסה “לא לחשוב”, וגם בזה לא עזר לעצמו. העיקר, עצבות זו הכעיסה והרגיזה בכך, שהיה לה מראה מקרי, חיצוני בלבד. הדבר הורגש. אי־שם עמד זקור יצור או חפץ, כפי שהוא תקוע לפעמים לפני עיניך, ושעה ארוכה, תוך כדי עיסוק או שׂיחה לוהטת, אינך מבחין בו, ובינתיים אתה מתרגז, כמעט מתענה, עד שסוף־סוף עולה על דעתך לסלק את החפץ הרע, פעמים הרבה – חפץ מגוחך וחסר־חשיבות, שנשכח שלא במקומו הנכון, ממחטה שנפלה על הרצפה, ספר שלא הוחזר לארון וכיוצא בזה. לבסוף הגיע איַון פיוֹדוֹרוֹביץ' במצב־רוח גרוע וגרוי ביותר אל בית אביו, ופתאום, כשהוא מרוחק כחמישה־עשׂר צעדים מהפשפש, העיף מבט על השער והבין מיד מה הטריד והדאיג אותו כל כך.

על הספסל שליד השער ישב ונהנה מצינת־הערב המשרת סמיֶרדיָקוֹב, וממבט ראשון עליו הבין איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, כי גם בנפשו תקוע המשרת סמיֶרדיָקוֹב, ודווקא אדם זה אין נפשו יכולה לשׂאת. פתאום הואר הכול והתברר. כבר קודם, כשסיפר אַליוֹשה על פגישתו עם סמיֶרדיָקוֹב, ננעץ בלבו משהו אפל ומאוס ועורר בו מיד תגובת זעם. אחר כך, תוך כדי שׂיחה, נשכח ממנו סמיֶרדיָקוֹב לזמן־מה, אבל נשאר בנפשו, ואך נפרד איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’ מאַליוֹשה והלך לבדו הביתה, שבה התחושה שנשכחה והתחילה לעלות במהירות על פני השטח. “האומנם יכול נבל אפסי זה להטריד אותי עד כדי כך!” חשב בזעם ללא־נשׂוא.

אכן, בזמן האחרון ובמיוחד בימים האחרונים עורר אדם זה באיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' מורת־רוח רבה. הוא התחיל אפילו להרגיש כמעט בשׂנאה גוברת כלפי יצור זה. אולי החריף כל כך תהליך השׂנאה מפני שבהתחלה, כשבא אלינו איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, התרחש משהו שונה לגמרי. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’ נהג אז בסמיֶרדיָקוֹב יחס של השתתפות מיוחדת בגורלו, וראה אותו אפילו כאדם מקורי מאוד. הוא שהרגיל אותו לשׂוחח עמו, אמנם התפלא תמיד על בלבול מסוים בשׂכלו, או נכון יותר, לאי־שקט מסויים בשׂכלו, ולא הבין מה היה עלול להטריד כל כך בהתמדה, בלי הרף, את “המתבונן הזה”. הם שׂוחחו גם על שאלות פילוסופיות וגם על כך, מדוע עלה האור ביום הראשון, אף על פי שהשמש, הירח והכוכבים נוצרו רק ביום הרביעי, וכיצד יש להבין תופעה זו. אולם עד מהרה נוכח לדעת איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' שלא השמש, והירח והכוכבים הם העיקר, אף שהם נושׂא מעניין, ובעיני סמיֶרדיָקוֹב הם עניין שלישי במעלה, ומעניין אותו עניין אחר לגמרי. עד כה וכה התחילה להתגלות ולהתבלט אהבה־עצמית עצומה ודווקא פגועה. הדבר לא מצא־חן בעיני איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' עד מאוד. מכאן התחילה סלידתו. אחר כך התחילו המריבות בבית, הופיעה גרוּשֶנקה, התחילו העניינים עם דְמיטרי, התחילו הדאגות – הם דיברו גם על כך, ואף על פי שדיבר על כך סמיֶרדיָקוֹב תמיד בהתרגשות רבה, אי־אפשר היה לברר מה רצונו הוא. היה אפשר אפילו להשתומם לחוסר־ההגיון ולאי־הסדר שבכמה מרצונותיו, שהתגלו תמיד שלא בכוונה והיו לא־ברורים. סמיֶרדיָקוֹב היה חוקר בלי הרף, היה שואל שאלות עקיפות, פרי התחכמות, כפי הנראה, אבל מה תכליתן לא הסביר, וכרגיל, בשׂיא הלהט של שאלותיו, היה משתתק, או עובר לעניין אחר. אבל בעיקר הרגיזה כליל את איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ונטעה בו סלידה כזאת איזו פַמיליָרִיוּת גועלית ומיוחדת במינה, שהתחיל סמיֶרדיָקוֹב לנהוג בו במידה רבה, שהיתה גוברת. לא, הוא לא הרשה לעצמו לנהוג בחוסר־נימוס, להפך, תמיד דיבר בכבוד רב, אבל התברר, כי סמיֶרדיָקוֹב התחיל לראות את עצמו לבסוף, אלוהים יודע מדוע, כסוֹלידָרי במשהו עם איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, דיבר תמיד בנימה המרמזת שיש בין שניהם משהו מוסכם וכאילו סודי, משהו שנאמר אי־פעם על ידי שני הצדדים, וידוע רק להם, ואילו לבני־התמותה הרוחשים לידם אין הדברים מובנים כלל. גם בעניין זה לא הבין איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’ את הסיבה האמיתית לסלידתו הגוברת, ורק לבסוף, בזמן האחרון, תפס את העניין. מתוך תחושה של זלזול ורוגז רצה לעבור עכשיו בפשפש בשתיקה, בלי להביט על הספסל, אבל סמיֶרדיָקוֹב קם, ולפי תנועה זו בלבד ניחש איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' שהאיש מתכוון לשׂיחה מיוחדת. הסתכל בו איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ונעצר. והעובדה שנעצר פתאום ולא עבר, כפי שרצה לפני דקה, הרגיזה אותו עד כדי זעזוע. בזעם ובסלידה הסתכל בפרצוף הסריס המצומק של סמיֶרדיָקוֹב, בשׂער־הרקות המסורק חלק ובבלורית הקטנה הסמורה. עינו השׂמאלית המצומצמת קצת מצמצה וחייכה, כאומרת: “מה אתה הולך כך, לא תעבור, הלוא אתה רואה שלשנינו, אנשים חכמים, יש על מה לדבר.” הרעיד איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“הסתלק, נוכל, האם אני חבר לך, שוטה!” כמעט פלט, אבל לתמהונו הרב פלט מלים אחרות לגמרי.

“מה עם אבא, ישן או התעורר?” שאל בשקט ובצניעות. להפתעתו, ופתאום, להפתעתו הגמורה, ישב על הספסל. להרף־עין נתקף כמעט אימה, אחר כך נזכר בזה. סמיֶרדיָקוֹב מולו, ידיו שלובות על גבו, ומבטו בוטח, כמעט מחמיר.

“הוא נח עדיין,” אמר לאט (“הוא דיבר הראשון, לא אני”). “אני משתומם עליך, אדוני,” המשיך לאחר שתיקה קלה, השפיל עיניו במעין גינדור, הושיט רגל ימין קדימה והניע את חרטום נעל־הלאכּה.

“ממה אתה משתומם?” אמר בחריפות ובחומרה איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', מתאפק בכל כוחו, ופתאום הבין בסלידה, שיש בו סקרנות חזקה, וכי הוא לא יילך מכאן בלי לספק אותה.

“למה זה, אדוני, אינך נוסע לצֶ’רמַשניָה?” נשא פתאום סמיֶרדיָקוֹב את עיניו וחייך בפָמיליָריוּת. “ומדוע חייכתי עליך להבין בעצמך, אם אתה חכם,” אמרה כאילו עינו השׂמאלית המצומצמת.

“ולמה אסע לצֶ’רמַשניָה?” התפלא איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

שוב שתק קצת סמיֶרדיָקוֹב.

“הלוא אפילו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' בעצמו כל כך התחנן שתיסע,” אמר לבסוף ללא־חפזון, וכאילו לא החשיב את תשובתו: כאילו אמר, אני פוטר את עצמי בסיבה מדרגה שלישית, ובלבד שאגיד משהו.

“לכל הרוחות, דבר ברור יותר, מה אתה רוצה?” צעק לבסוף איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' בכעס, כשהוא עובר מהצניעות לגסות.

סמיֶרדיָקוֹב הצמיד רגל ימין אל שׂמאל, הזדקף, אך הוסיף להסתכל בשלווה ובאותו חיוך עצמו.

“שום דבר ממשי… סתם, לשם שׂיחה…”

שוב שתיקה. שתקו כדקה. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ידע, שעליו לקום מיד ולהתרגז, ואילו סמיֶרדיָקוֹב עמד לפניו וכאילו ציפה: “עכשיו אראה, תתרגז או לא?” כך, על כל פנים היה נדמה לאיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'. לבסוף התנדנד קלות, כדי לקום. סמיֶרדיָקוֹב הבחין בדייקנות ברגע הזה.

“נורא הוא מצבי, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', ואפילו איני יודע כיצד לעזור לעצמי,” אמר ברור וקָצוב, ועם המלה האחרונה, נאנח. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' חזר לשבת.

“שניהם מבולבלים לגמרי, שניהם הגיעו לילדותיות,” המשיך סמיֶרדיָקוֹב. “אני מדבר על אבא שלך ועל האח שלך דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘. הנה יקום עכשיו פיוֹדוֹר פַּוולוביץ’ ויתחיל להציק לי כל רגע. ‘מה, לא באה? מדוע לא באה?’, וכך עד חצות וגם לאחר חצות. וכשלא תבוא אַגרָפֶנה אָלכסַנדרוֹבנה (מפני שהיא אולי בכלל לא מתכוונת לבוא אף פעם), שוב יתנפל עלי למחרת בבוקר: ‘מדוע לא באה? מדוע לא באה, מתי תבוא?’ כאילו אני אשם בזה לפניו במשהו. מצד אחר, סיפור אחר, אך יירדו הדמדומים, ואפילו מוקדם יותר, יופיע האח שלך עם רובה ביד, מהגן השכן: ‘תשגיח אתה, נוכל, בַּשלן: אם תראה כשתעבור ולא תודיע לי שבאה – אהרוג אותך לפני כל אחד אחר’. יעבור הלילה, ובבוקר, גם הוא כמו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', יתחיל לענות אותי: ‘מדוע לא באה, האם תבוא במהרה?’ ושוב אני בדיוק כך אשם לפניו, שהגברת שלהם לא באה. ועד כדי כך הם כל יום וכל שעה כועסים שניהם יותר־ויותר, שאני חושב לפעמים מרוב פחד לאבד בעצמי את החיים שלי. אני, אדוני, לא סומך עליהם.”

“ולמה התערבת? למה התחלת להעביר ידיעות לדְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'?” אמר ברוגז איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“ואיך יכולתי לא להתערב? ואני כלל לא התערבתי, אם אתה רוצה לדעת בדיוק מלא. אני מההתחלה שתקתי, לא העזתי להתנגד, ואילו הוא עצמו קבע לי להיות על ידו המשרת שלו. ומאז הוא יודע רק לומר: ‘אהרוג אותך, נוכל, אם תחמיץ ולא תראה אותה כשהיא עוברת!’ משער אני, אדוני, כי מחר יהיה לי התקף ארוך של מחלת־הנפילה.”

“מה זה התקף ארוך?”

“התקף ארוך כזה, ארוך מאוד. כמה שעות, או אפילו יום ויומיים הוא נמשך. פעם אחת הוא נמשך אצלי שלושה ימים, נפלתי אז מעליית־הגג. נפסק הפרכוס, ואחר כך מתחיל שוב. וכל שלושת הימים האלה לא יכולתי לשוב להכרה. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' שלח אז להביא את הֶרצֶנשטוּבֶּה, הרופא המקומי, והוא הניח קרח על הקדקוד, ובעוד אמצעי אחד השתמש… יכולתי למות.”

“אבל אומרים, שבמחלת־הנפילה אי־אפשר לדעת מראש שתבוא בשעה מסוימת. כיצד אתה אומר לי, כי מחר יבוא ההתקף?” שאל איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' בסקרנות גרויה במיוחד.

“זה מדויק שאי־אפשר לדעת מראש.”

“וכן נפלת אז מעליית־הגג.”

“כל יום אני מטפס אל עליית־הגג, וגם מחר אני יכול ליפול מעליית־הגג. ואם לא מעליית־הגג, אפול לתוך המרתף, גם למרתף אני יורד כל יום, בגלל הצורך שלי.”

איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' נתן בו מבט ממושך.

“מקשקש אתה, כפי שאני רואה, ואיני מבין אותך משום־מה,” אמר בשקט אבל באיום, “האם אתה רוצה להתחזות מחר לשלושה ימים כאילו יש לך התקף? מה?”

סמיֶרדיָקוֹב, שהסתכל על האדמה ושוב הניע את חרטום נעל ימין, החזיר את רגל ימין למקומה, במקומה הציב קדימה את רגל שׂמאל, הרים ראשו, הצטחק ואמר:

“גם אם הייתי יכול לעשׂות להטוט כזה, זאת אומרת, שלהתחזות, וכלל לא קשה לאדם מנוסה לעשׂות אותו, אז גם כאן יש לי זכות מלאה להשתמש באמצעי זה להצלת החיים שלי ממוות: כי כשאני שוכב במחלה, אז גם אם היתה באה אַגרָפֶנה אָלכסַנדרובנה אל אבא שלו, לא יוכל הבן לטעון אל אדם חולה – ‘מדוע לא הודעת?’ בעצמו יתבייש.”

“לכל השדים!” רתח פתאום איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ופניו התעוו מזעם, “מה אתה חושש כל הזמן לחייך! כל האיומים של אחי דְמיטרי הם מלים חמומות ולא עוד. הוא לא יהרוג אותך. יהרוג, אבל לא אותך!”

“יהרוג כמו זבוב, וקודם כול אותי. ועוד יותר אני מפחד ממשהו אחר: שלא יחשבו שאני שותף שלו, כשיעשׂה משהו אווילי לאביו שלו.”

“מדוע יחשדו שאתה שותף?”

“מפני זה יחשבו לשותף, שאני סיפרתי לו בסוד גדול את הסימנים ההם.”

“אילו סימנים? למי סיפרת? יקח אותך השד, דבר ברור יותר!”

“חייב להודות לגמרי,” המשיך סמיֶרדיָקוֹב בשלוות קפדן, “שיש כאן סוד אחד שלי עם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘. זה ימים אחדים, כפי שהואלת לדעת (אם רק תרצה לדעת) הוא נועל את עצמו מבפנים כשבא הלילה ואפילו הערב. בזמן האחרון התחלת לשוב אליך למעלה בשעה מוקדמת, ואתמול בכלל לא יצאת לשום מקום, ואולי מפני זה לא ראית איך שהוא מקפיד עכשיו להסתגר לקראת הלילה. ואפילו אם יגש גריגוֹרי וָסיליֶביץ’ בעצמו, אז רק לאחר שיכיר את הקול שלו, יפתח לו. אבל גריגוֹרי וָסיליֶביץ' אינו בא, ועל כן רק אני משרת אותו עכשיו בחדרים – כך הוא בעצמו קבע מרגע שהתחיל את ההמצאה הזאת עם אַגרָפֶנה אָלכסַנדרובנה, ולקראת הלילה עכשיו גם אני מסתלק, לפי הוראה שלו, ולן באגף, ושלא אישן עד חצות אלא אשמור, אקום ואקיף את החצר, ואחכה עד שתבוא אַגרָפֶנה אָלכסַנדרובנה, כי הוא מחכה לה כבר כמה ימים, כמו מטורף. וכה הוא שוקל בדעתו: היא, כפי שאומרים, מפחדת מפניו, מדְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' (הוא קורא לו מִיטקה), ועל כן היא תבוא מאוחר יותר, מאחורי החצרות. ואתה שמור את בואה עד חצות וגם אחר כך. אם היא תבוא, תרוץ אל הדלת שלי ותדפוק, או בחלון מהגן, שתי דפיקות ראשונות חלשות יותר, כך: אחת־שתיים, ומיד אחר כך שלוש פעמים מהר יותר: טוּק־טוּק־טוּק. וכך, אמר לי, אבין מיד שהיא באה, ואפתח לך את הדלת בשקט. סימן שני נתן לי למקרה שיקרה משהו מיוחד אֶקסטרָה: קודם פעמיים במהירות: טוּק־טוּק, ואחר כך, לאחר המתנה, עוד דפיקה אחת, חזקה יותר. והוא יבין אז, כי משהו פתאומי קרה, ושמאוד־מאוד דרוש לי לראות אותו, והוא יפתח גם לי, ואני אכנס ואודיע. כל זה למקרה שלא תוכל אַגרפֶנה אָלכסַנדרובנה לבוא בעצמה, ותשלח להודיע משהו. מלבד זאת, יכול גם דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' לבוא, ואז עלי להודיע שהוא נמצא קרוב. מאוד־מאוד הוא מפחד מדְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, כך שאילו כבר באה אַגרָפֶנה אָלכסַנדרובנה, והוא היה מסתגר אתה, ובינתים היה דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’ מופיע במקום קרוב, גם אז אני חייב להודיע לו על כך מיד, לדפוק שלוש פעמים, והסימן הראשון של חמש דפיקות אומר: ‘אַגרָפֶנה אָלכסַנדרובנה באה’, והסימן השני, שלוש דפיקות – ‘עניין דחוף’. הוא בעצמו לימד אותי פעמים אחדות והסביר בדוגמה ממש. ומכיוון שבכל העולם יודעים על הסימנים האלה רק אני והוא, אז הוא כבר יפתח בלי שום ספיקות ובלי לדבר (לקרוא בקול הוא מפחד מאוד), ויפתח. והנה הסימנים האלה ידועים עכשיו לדְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'.”

“כיצד ידועים? אתה מסרת? איך העזת למסור?”

“בגלל הפחד הגדול הזה. ואיך זה הייתי מעז להעלים ממנו? דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' לחץ עלי כל יום: ‘אתה מרמה אותי, אתה מעלים ממני משהו? אשבור לך את שתי הרגליים!’ ואז אני סיפרתי לו על הסימנים הסודיים האלה, ואמרתי שיראה את העבדות שלו וייווכח שאיני מרמה אותו, אלא מודיע לו כל דבר.”

“אם אתה חושב, שהוא ישתמש בסימנים אלה וירצה להיכנס, אל תרשה לו.”

“אבל אם בעצמי אשכב בהתקף, איך לא ארשה לו, גם אם הייתי מעז לא להרשות לו, כשאני יודע כמה הוא נועז.”

“לכל הרוחות! מדוע אתה כה בטוח שהתקף המחלה יבוא, יקח אותך השד? אתה לועג לי, או מה?”

“איך הייתי מעז ללעוג לך, והאם אני פנוי לצחוק כשיש לי פחד כזה? אני מרגיש מראש שיבוא התקף של מחלת־הנפילה, אני מרגיש מראש, רק מהפחד עצמו הוא יבוא.”

“לכל השדים! אם אתה תשכב, ישמור גריגוֹרי. תודיע מיד לגריגוֹרי, והוא לא יכניס אותו.”

“בלי פקודת האדון לא אעז בשום פנים למסור על הסימנים לגריגוֹרי וָסיליֶביץ‘. ואשר לכך שישמע גריגוֹרי וָסיליֶביץ’ ולא יכניס, הרי שחלה דווקא היום לאחר מה שקרה אתמול, ומחר מתכוננת מַרפה איגנַטיֶבנה לרפא אותו. כך הוסכם ביניהם. והרפואה שלהם מעניינת למדי: מַרפה איגנַטיֶבנה מכירה מִשרה כזאת ותמיד היא מוכנה אצלה, חריפה, רקוחה מאיזה עשׂב – יש לה סוד כזה. והיא מרפאת את גריגוֹרי וָסיליֶביץ' בתרופה סודית זאת שלוש פעמים בשנה, כשמותניו משותקים לגמרי, כאילו היה לו שיתוק, שלוש פעמים בשנה. ואז היא לוקחת מגבת, טובלת במשרה הזאת, ומשפשפת את גבו כולו חצי שעה, עם יובש, עד שיאדים הגב ויתנפח, ומה שנותר בצנצנת היא נותנת לו לשתות ולומר תפילה אחת, לא את הכול היא נותנת לו, מפני שבמקרה הנדיר הזה היא משאירה גם לעצמה חלק קטן, וגם היא שותה. ואגיד לך, שניהם, שאינם שותים כרגיל, נופלים וישנים זמן רב, ושנתם חזקה. וכשמקיץ גריגוֹרי וָסיליֶביץ', הוא כמעט תמיד בריא אחר כך, ומַרפה איגנַטיֶבנה כשמתעוררת, יש לה תמיד אחר כך כאב־ראש. ואם כן, אם תבצע מחר מַרפה איגנַטיֶבנה את כוונתה, ספק אם ישמעו משהו ויוכלו לעצור בעד דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ. הם יישנו.”

“מה ההבלים האלה! וכל זה יזדמן יחדיו, כמו בכוונה: גם ההתקף שלך, וגם השניים ההם בלי הכרה!” צעק איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', “האין אתה עצמך רוצה לסדר הכול כדי שיתאים?” פרצו הדברים מפיו והיא זיעף את גבותיו.

“איך אני יכול לסדר… ולמה לסדר, כשהכול כאן תלוי בדְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' בלבד, ורק במחשבות שלו… אם הוא ירצה לעשׂות משהו, יעשׂה, ואם לא ירצה, הן לא אביא אותו בכוונה כדי לדחוף אותו אל בית אביו.”

“ולמה לו להיכנס אל האב, וגם בחשאי, אם לפי דבריך לא תבוא כלל אַגרָפֶנה אָלכסַנדרוֹבנה,” המשיך איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' כשהוא מחוויר מכעס, “הלוא כך אתה אומר, וכל ימי מגורי כאן הייתי גם אני בטוח שאלה דמיונות של הזקן, ונפקנית זו לא תבוא אליו. למה איפוא יתפרץ דְמיטרי אל הזקן, אם זו לא תבוא? אמור! אני רוצה לדעת את מחשבותיך.”

“בעצמך אתה מואיל לדעת למה הוא יבוא, ומה עניין מחשבותי לכאן? הוא יבוא בגלל הזעם שלו, או בגלל החשדנות שלו, אם,למשל, אני אחלה, והוא יהיה בספק ויילך בלי סבלנות לחפשׂ בחדרים, כמו שהיה אתמול: האם לא עברה איכשהו בלי שראה. וגם היטב ידוע לו, כי אצל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' הוכנה מעטפה גדולה, ובה חתומים שלושה אלפים בשלוש חותמות, והיא קשורה בסרט וכתוב עליה בידו שלו: ‘למלאך שלי, גרוּשֶנקה, אם תרצה לבוא’, ואחר־כך כעבור שלושה ימים הוסיף: ‘ולאפרוחית’. והנה זהו הדבר שיש בו ספק.”

“הבלים!” צעק איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', כמעט בחמת־טירוף. “דְמיטרי לא יבוא לשדוד כסף, וגם להרוג תוך כדי כך את אביו. אתמול עלול היה להרוג אותו בגלל גרוּשֶנקה כשוטה זועם ומטורף, אבל לשדוד לא יילך!”

“מאוד־מאוד הוא צריך עכשיו כסף, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', נורא נחוץ לו. אפילו אינך יודע כמה הכסף נחוץ לו,” הסביר סמיֶרדיָקוֹב בשלווה גמורה ובלשון ברורה. “ואת שלושת האלפים האלה הוא רואה כמו כסף שלו, ובעצמו הסביר לי כך: ‘לי אבא חייב בדיוק שלושת אלפים’. ומלבד כל זה, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, שפוט גם איזו אמת אחת טהורה: הלוא זה כמעט בטוח כך, צריך לומר, כי אַגרָפֶנה אָלכסַנדרובנה, אם רק תרצה בזה היא עצמה בהחלט תכריח אותו, את האדון עצמו, את פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, להתחתן אתה. אם רק ירצה, נו, והוא אולי גם ירצה. הלוא אני רק אומר סתם שהיא לא תבוא, והיא אולי דווקא תרצה יותר מזה, זאת אומרת, מיד להיעשׂות אדונית כאן. אני בעצמי יודע, שהסוחר שלה, סַמסוֹנוֹב, אמר לה בכל גילוי־הלב, שזה יהיה עסק לגמרי לא טפשי, וצחק כשדיבר. וגם היא עצמה בשׂכל שלה אינה טפשה לגמרי. אין לה כל צורך להינשׂא ליחפן כמו דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘. ועכשיו, כשתיקח כל זה בחשבון, חשוב בעצמך, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’, כי אז לא יישאר לאחר מות האב אפילו רובל אחד לדְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, ואפילו לך עם אחיך אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ’, מפני שאַגרָפֶנה אָלכסַנדרובנה בשביל זה גם תתחתן עמו כדי שירשום הכול עליה, ולהעביר אליה את כל הקָפּיטָלים שישנם. אבל אם ימות האבא שלך עכשיו, כשאין עדיין כלום מכל זה, אז יגיע לכל אחד מכם לפי ארבעים אלף בטוחים ואפילו לפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' שאבא כל כך שׂונא אותו, כי צוואה אצלו עוד לא נעשׂתה… כל זה ידוע מצוין לדְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'…”

משהו התעווה והרטיט בפניו של איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'. הוא הסמיק.

“אם כן, למה אתה מייעץ לי,” הפסיק את סמיֶרדיָקוֹב, “לאחר כל אלה, לנסוע לצֶ’רמַשניָה? מה רצית לומר בזה? אני אסע, וכאן יתרחש אצלכם כל זה.” איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' התנשם בקושי.

“נכון בהחלט,” אמר סמיֶרדיָקוֹב בשקט ובהגיון, אבל עקב בדריכות אחר תגובת איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“מה כאן נכון בהחלט?” חזר ושאל איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', כשהוא מתאפק בקושי ועיניו בורקות.

“אני דיברתי מפני שחבל לי עליך. אני במקומך הייתי עוזב את כל זה מיד… במקום לשבת ליד עסק שכזה,” ענה סמיֶרדיָקוֹב, כשהוא מיישיר מבט גלוי בעיניו הבורקות של איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'. שניהם שתקו.

“נדמה לי, שאתה אידיוט גדול ובוודאי… מנוּוָל נורא!” קם איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' מהספסל. רצה לעבור מיד בפשפש, אבל נעצר פתאום ופנה אל סמיֶרדיָקוֹב. התרחש משהו משונה: איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' נשך פתאום את שׂפתיו, כמו בעווית, קפץ אגרופים, ועוד רגע היה תוקף את סמיֶרדיָקוֹב. המשרת הבחין בזה בו ברגע, הרעיד והרתיע את כל גופו לאחור. אולם הרגע עבר על סמיֶרדיָקוֹב בשלום. בשתיקה בהשתוממות, פנה איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' אל הפשפש.

“מחר אני נוסע למוסקבה, אם אתה רוצה לדעת, מחר בבוקר השכם, וזה הכול!” אמר בכעס, ברור ובקול רם, אחר כך התפלא, כיצד הרגיש אז צורך לומר את הדברים לסמיֶרדיָקוֹב.

“ככה הכי טוב,” הגיב המשרת, כאילו ציפה לכך, “אבל רק זאת, שיכולים להטריד אותך בטלגרף לבוא ממוסקבה, באיזה שהוא מקרה.”

שוב נעצר איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ושוב פנה בתנועה מהירה אל סמיֶרדיָקוֹב. אבל גם לו קרה משהו. כל הפָמיליָריוּת והזלזול נשרו ממנו כהרף־עין. פניו הביעו תשׂומת־לב לא־רגילה וציפייה, אך זו כבר היתה חוששת ומתחנפת: ‘אולי תגיד עוד משהו, אולי תוסיף,’ – דברים אלה ניתן לקרוא במבטו שנצמד ממש אל איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“ומצֶ’רמַשניָה לא היו קוראים לי… במין מקרה כזה?” זעק פתאום איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', ולא ברור מדוע כה הרים את קולו.

“גם מצֶ’רמַשניָה… יטרידו…” מלמל סמיֶרדיָקוֹב כמעט בלחש, כאילו נבוֹך, אבל הוסיף להיישיר מבט בדריכות בעיניו של איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“אלא שמוסקבה רחוקה יותר ואילו צֶ’רמַשניָה קרובה יותר, והאם חבל לך על הוצאות הדרך, כשאתה לוחץ בעניין צֶ’רמַשניָה, או חבל לך עלי שאעשׂה דרך ארוכה?”

“נכון מאוד…” מלמל סמיֶרדיָקוֹב בקול נקטע ובחיוך מאוס. ושוב התכונן בחרדה לקפוץ בעוד מועד לאחור. אולם להפתעתו של סמיֶרדיָקוֹב צחק פתאום איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', ועבר בפשפש כשהוא צוחק. אילו הציץ מי בפניו, ודאי שהיה מסיק, שלא מתוך עליזות צחק. גם הוא עצמו לא היה מצליח להסביר, מה קרה לו ברגע ההוא. תנועותיו והילוכו היו כמתוֹך עווית.

7: “עם איש חכם מעניין גם לשׂוחח”

ואכן שׂוחח. כשנכנס ופגש את פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' בטרקלין, צעק לעברו, מנופף בידיו: “אני עולה אלי למעלה, ולא אליך, שלום,” ועבר על פני האב, אפילו השתדל לא להעיף בו מבט. ייתכן, כי הזקן היה מאוס עליו מאוד ברגע זה, אבל הפגנה כה בלתי־מנומסת של האיבה הפתיעה גם את פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'. ואילו הזקן רצה לומר לו משהו מיד, ולשם כך יצא לטרקלין לפגוש אותו. אבל כששמע את דברי־החביבות האלה, עמד שותק ובהבעה לגלגנית עקבו עיניו אחר הבן העולה במדרגות אל עליית־הגג, עד שנעלם.

“מה קרה לו?” נחפז לשאול את סמיֶרדיָקוֹב, שנכנס מיד אחרי איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“כועס על משהו, מי יודע אותו,” השתמט המשרת במלמול.

“שיילך לכל הרוחות! שיכעס! הגש את המיחם והסתלק, בזריזות. אין חדש?”

עתה התחילה החקירה, מהסוג שהתאונן עליו סמיֶרדיָקוֹב זה עתה לפני איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', זאת אומרת, הכול על האורחת שהוא מצפה לה, ואנו נפסח כאן על שאלות אלו. כעבור חצי שעה היה הבית נעול, והזקן המטורף התהלך לבדו בחדרים בצפייה רוטטת, כי הנה־הנה יישָמעו חמש הדפיקות המוסכמות, ומפעם לפעם הסתכל בחלונות החשוכים ולא ראה בהם דבר מלבד הלילה.

השעה כבר היתה מאוחרת מאוד ואיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' עדיין ער וחושב. מאוחר שכב בלילה ההוא, בשתיים בקירוב. לא נספר על מהלך מחשבותיו, ועוד לא הגיעה השעה לחקור נפש זו: יבוא גם תורה. גם אילו ניסינו למסור משהו, היינו מתקשים מאוד, כי לא היו אלה מחשבות, אלא משהו מאוד לא־מוגדר, והעיקר – נרגש מדי. הוא הרגיש בעצמו שהתבלבל לגמרי. וכן עינו אותו רצונות מוזרים ומפתיעים, למשל: לאחר חצות נתקף רצון תקיף ללא־נשׂוא לרדת למטה, לפתוח את הדלת, לגשת אל האגף ולהכות את סמיֶרדיָקוֹב, אך אילו שאלתם על מה, לא היה יודע בשום אופן לתאר בדיוק אפילו סיבה אחת, אולי רק סיבה זו, שמשרת זה נעשׂה שׂנוא עליו כאילו הוא הפוגע האלים ביותר בעולם כולו. מצד אחר, היה תוקף את נפשו בלילה הזה לא אחת פחד משפיל ובלתי מוסבר, שהיה מביא אותו – הוא הרגיש בכך – כמעט לאפיסת כוחו הגופני. הוא נתקף כאב ראש וסחרחורת. משהו שׂנוא העיק על נפשו, כאילו התכוון לנקום במישהו. הוא שׂנא אפילו את אַליוֹשה, כשנזכר בשׂיחה עמו קודם לכן, ולרגעים שׂנא גם את עצמו. על קָתֶרינה איוַנוֹבנה שכח כמעט לחשוב, ואחר כך הפליא אותו הדבר, מה גם שזכר היטב, כי אתמול בבוקר, כשהתפאר ברחבות לפני קָתֶרינה איוַנוֹבנה כי מחר יסע למוסקבה, לחש בינו לבין עצמו: “הלוא זו שטות, לא תיסע, ולא על נקלה תתנתק, כפי שאתה מתרברב עכשיו.” כעבור זמן רב, כשהיה איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' נזכר בלילה הזה, היה נזכר גם בסלידה מיוחדת, שהיה קם פתאום מהספה, וחרש־חרש, כאילו פחד נורא שמא יראה אותו מישהו בכך, פתח דלתות, יצא אל המדרגות והקשיב אל הנעשׂה בחדרים התחתונים, כיצד נע ומתהלך שם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, הקשיב זמן רב, כחמש דקות כל פעם, מתוך איזו סקרנות נוראה, עוצר נשימתו, לבו מתפעם, ולשם מה עשׂה כל זה ולמה הקשיב – לא ידע, כמובן, גם הוא. “מעשׂה” זה שלו כינה אחר כך כל ימי חייו “נבזה”, וכל ימי חייו ראה בו, בינו לבין עצמו, במסתרי נפשו – את המעשׂה השפל ביותר שלו בחייו. ברגעים ההם לא רחש אפילו שׂנאה כלשהי לפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, ורק הסתקרן בכל מאודו: כיצד הוא מתהלך שם למטה, מה הוא יכול לעשׂות שם כרגע, וכך חשב וניחש כיצד הוא מסתכל שם בחלונות החשוכים, ונעצר פתאום באמצע החדר ומחכה, מחכה – אולי דופק מישהו. פעמיים יצא איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' אל המדרגות לשם עיסוק זה. כשנדם הכל ופיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' כבר שכב לישון, קרוב לשתיים אחר חצות, שכב גם איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ורצונו תקיף להירדם מהר, שכן הרגיש כי התעייף מאוד. ואמנם נרדם פתאום ושנתו איתנה וללא־חלומות, אבל הקיץ מוקדם, בשבע, כשהאיר כבר היום. כשפקח את עיניו, הרגיש לתמהונו גאות של מרץ לא־רגיל, קפץ בזריזות, התלבש במהירות, שלף את המזוודה שלו והתחיל לארוז בחפזון. דווקא אתמול בבוקר הגיעו הלבנים מהכובסת. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' הצטחק אפילו עם המחשבה, שהכול הסתדר יפה, ואין כל מכשול לנסיעה הפתאומית. ואכן נראתה הנסיעה פתאומית. אף שאמר אתמול איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' (לקָתֶרינה איוַנוֹבנה, לאַליוֹשה ואחר־כך לסמיֶרדיָקוֹב), כי יִסע מחר, הרי כששכב לישון אתמול זכר יפה שברגע האמירה לא חשב כלל על נסיעה, ולפחות, לא חשב, כי כשיקיץ בבוקר, תהיה תנועתו הראשונה למהר ולארוז. והנה כבר נארזו המזוודה וילקוט־הבד. השעה היתה קרוב לתשע כשעלתה אליו מַרפה איגנַטיֶבנה ובפיה השאלה הרגילה יום־יום: “איפה תואיל לשתות תה, אצלך או שתרד למטה?” איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ירד למטה ומראהו כמעט עליז, אבל היה בו, בדבריו ובתנועותיו, משהו בלתי־מרוכז ונחפז. בירך לשלום את אביו במאור־פנים, שאל על בריאותו, ובלתי להמתין לסיום תשובתו של האב, הודיע שהוא יוצא בעוד שעה למוסקבה כדי להישאר שם, ומבקש שיוזמנו הסוסים. הזקן שמע את הידיעה ללא כל תמיהה, ובחוסר־נימוס גמור שכח להצטער על נסיעת בנו. במקום זאת נדלק פתאום בהזדמנות זו לעניין חיוני משלו.

“שמע אתה! אחד שכמותך! לא אמרתי לך אתמול… אין דבר, גם עכשיו נסדר. עשה עמי חסד גדול, בני חביבי שלי, היכנס לצֶ’רמַשניָה. הלוא מתחנת ווֹלוֹביָה אינך צריך אלא לפנות שׂמאלה, שתים־עשׂרה ויוֹרסטוֹנים בסך־הכול והנה היא כבר – צֶ’רמַשניָה.”

“סלח לי, לא אוכל: עד תחנת־הרכבת שמונים ויוֹרסט, והרכבת יוצאת מהתחנה למוסקבה בשבע בערב – והזמן יספיק לי בדיוק כדי להגיע.”

“תספיק גם מחר, וָלא, גם מחרתים, והיום תסור לצֶ’רמַשניָה. מה אכפת לך להרגיע את אביך. לולא אני עסוק כאן, הייתי קופץ לשם זה־כבר, מפני שהעניין שם דחוף ולא־רגיל, ואילו כאן הזמנים אצלי לא כל כך מתאימים… הבט, יש שם חורש שלי, שתי חלקות בבֶּגיצ’וֹב ובדיַצ’קינוֹ, באדמות־הבוּר. המַסלוֹבים, הזקן והבן, סוחרים, נותנים בסך־הכול שמונת אלפים, לכריתה, והנה לפני שנתיים חשק בחורש קונה שנתן שתים־עשׂרה, והוא לא מקומי, וזה העניין. כי המקומיים אינם יכולים לבנות עכשיו: המַסלוֹבים שולטים בַּכִּפּה – האב והבן, בעלי מאה־אלף. מה שהם קובעים, עליך לקחת, ואיש מבני־המקום לא יעז להתחרות עמם. ופתאום כתב לי הכומר מאִילאִינוֹ בחמישי שעבר, כי בא גוֹרסטקין, גם הוא סוחר קטן, אני מכיר אותו, אבל הוא יקר־ערך מפני שאינו מקומי אלא מפּוֹגרֶבּוֹב, זאת אומרת שאינו מפחד מהמַסלוֹבים, כי הוא לא מקומי. אחד־עשׂר אלף ייתן בעד החורשה, שמעת? והוא ישהה כאן, כתב הכומר, עוד שבוע בלבד. והנה, היה טוב שתסע ותגמור אתו…”

“כתוב לכומר, והוא יגמור אתו.”

“אני יודע, זה העניין. כומר זה אינו רואה, אינו תופס. אדם זהב, ברגע זה אתן לו עשׂרים אלף כפקדון בלי קבלה, אבל להבין עסק אינו יכול, כאילו אינו בן־אדם, כל עורב ירמה אותו. והלוא הוא אדם מלומד, תאר לעצמך. גוֹרסטקין זה מוּז’יק במראהו, לבוש קַפטן כחול, אבל באופיו נבל גמור, וזו הצרה של כולנו: שקרן הוא, זה העניין. לפעמים ישקר עד כדי כך, שאתה משתומם וחושב למה הוא עושׂה כך. לפני שנתיים שיקר שמתה עליו אשתו והוא נשׂא אשה אחרת, וכל זה לא היה כלל, תאר לעצמך: אשתו לא מתה, היא חיה גם עכשיו, וכל שלושה ימים היא מכה אותו פעם אחת. והנה דרוש לדעת גם עכשיו: האם הוא משקר שרוצה לקנות ולתת אחד־עשׂר אלף או אומר אמת?”

“גם בעניין זה לא אוכל להועיל, גם לי אין טביעת־עין.”

“חכה, המתן, אתה תצליח, מפני שאתן לך את כל הסימנים שלו, של גוֹרסטקין, זה כבר יש לי עסקים אתו. ראה: צריך להסתכל בזקן שלו. הזקנקן שלו אדמוני, מאוס, דליל. אם הזקנקן רועד, ואילו הוא עצמו מדבר וכועס – סימן שטוב, אומר אמת, רוצה לעשׂות עסק. ואם הוא מחליק על הזקנקן ביד שׂמאל ובעצמו מצחקק – נו, סימן שרוצה לרמות, בנַכלוּלים. אל תביט בעיניו, לפי עיניו לא תדע דבר, מים עכורים לפניך, נוכל – הבט על הזקן. אתן לך פתק אליו, ואתה תראה לו. הוא גוֹרסטקין, אבל אינו גורסטקין, אלא ‘ליָגָווי’ קוראים לו, כלב־ציִד, ואתה אל תקרא לו ליָגָווי, כי ייעלב. כשתגמור אתו ותראה שהכול יפה, כתוב לי מיד. רק זאת תכתוב: ‘הוא לא משקר’. עמוד על אחד־עשׂר אלף, אלף תוכל לוותר, יותר אל תוותר. חשוב: שמונה ואחד־עשׂר – שלושת אלפים ההפרש. שלושת־אלפים אלה, כאילו מצאתי אותם, והכסף דרוש נורא. כשתודיע שזה רציני, אקפוץ לשם בעצמי ואסיים, איכשהו אמצא את הזמן. ועכשיו, מה יש לי לדהור לשם, אם כל זה בדה הכומר. נו, נוסע או לא?”

“אין לי פנאי, עזוב אותי.”

“עשׂה טובה לאבא, אזכור את זה! בלי לב אתם כולכם, הנה מה שיש! מה חשוב לך יום או יומיים? לאן אתה עכשיו, לוֶנֶציה? לא תתפורר וֶנֶציה שלך ביומיים. הייתי שולח את אַליוֹשקה, אבל מה מבין אַליוֹשקה בעסקים אלה? אני הרי רק מפני שאתה אדם חכם, האם איני רואה. ביערות אינך סוחר, אבל טביעת־עין יש לך. כאן הרי רק בשביל לראות: ברצינות אדם מדבר, או לא. אמרתי, הבט על הזקנקן: אם רועד הזקנקן, סימן שברצינות.”

“ואתה דוחף אותי לצֶ’רמַשניָה ארורה זו?” צעק איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' וחייך בכעס.

פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' לא שם לב לכעס, או שלא רצה לשׂים לב, אבל את הלגלוג תפס:

“אם כן אתה נוסע, נוסע? מיד אכתוב לך את הפתק.”

“איני יודע אם אסע, בדרך אחליט.”

“מה שם בדרך, החלט עכשיו. יקירי, החלט! תגמור אתו, כתוב לי שתי שורות, תן לכומר והוא ישלח לי מיד את הכתיבה שלך. ואחר כך לא אחזיק בך עוד, סע לוֶנֶציה. בחזרה לתחנת ווֹלוֹביה יביא אותך הכומר בסוסים שלו…”

הזקן התלהב ממש, כתב פתק, שלח להביא סוסים, הגישו כיבוד, קוֹניאק. כששׂמח הזקן, נהג להתפרץ ברגשנות, אבל הפעם התאפק. למשל על דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' לא אמר אפילו מילה אחת. ואילו הפרידה לא ריגשה אותו כלל. וכאילו לא מצא אפילו נושׂא לשיחה. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' הרגיש בזה: “בכל זאת נמאסתי אליו,” אמר בלבו. רק כשליווה את הבן אל המַבוֹי, טלטל משהו את הזקן והוא רצה להתנשק. אבל איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' הזדרז להושיט לו יד, כפי שנראה כדי לסכל את הנשיקות. הזקן הבין מיד וכבש את עצמו.

“נו, סע בשם אלוהים, בשם אלוהים!” חזר ואמר. “הלוא תבוא עוד פעם כשעוד אהיה בחיים? נו, בוא, תמיד אשׂמח. יהי כריסטוֹס עמך!”

איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' טיפס אל הכרכרה.

“היה שלום, איוַן, ואל תזכיר הרבה לרעה!” צעק האב בפעם האחרונה.

כל בני הבית יצאו ללווֹת: סמיֶרדיָקוֹב, מַרפה אגנַטיֶבנה וגריגוֹרי. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' נתן לכל אחד מהם עשׂרה רובל. כשכבר ישב בכרכרה, קפץ אליו סמיֶרדיָקוֹב והיטיב את חיפוי־הרגליים.

“אתה רואה… אני נוסע לצֶ’רמַשניָה…” נפלטו המלים מפיו של איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', כמו אתמול עפו מאליהן, ונתלווּ צחקוק עצבני. ימים רבים היה נזכר בזה.

“סימן שנכון אמרו אנשים, שעם אדם חכם מעניין גם לשׂוחח,” אמר סמיֶרדיָקוֹב ברור, ונתן מבט נוקב באיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

זזה הכרכרה ממקומה ודהרה. חרדה עכורה עמדה בנפשו של הנוסע, אבל הוא הסתכל בלהיטות בשׂדות סביבו, בגבעות, בעצים, בלהקת האווזים שעפו מעליו בשמים הצחים. ופתאום הרגיש שטוב לו מאוד. ניסה לשׂוחח עם הרכּב, ומשהו בתשובתו של האיכר עניין אותו מאוד, אך כעבור דקה הבין, כי דברי התשובה חלפו על פני אוזניו, ולמעשׂה לא ידע מה ענה לו האיכר. השתתק, וטוב היה לו: האוויר צח, רענן, צונן, השמים בהירים. הבהבו לרגע בדעתו דמויות אַליוֹשה וקָתֶרינה איוַנובנה, אבל הוא חייך ונשם חרש על ההזיות החביבות והן התעופפו: “עוד תבוא שעתם,” אמר בלבו. לתחנת־הדואר הגיעו מהר, החליפו את הסוסים ודהרו לווֹלוֹביה. “מדוע עם אדם חכם שם לשׂוחח נעים, מה רצה לומר בזה?” חשב ונשימתו נעצרה. “ולמה הודעתי לו שאני נוסע לצֶ’רמַשניָה?” הגיעו לתחנת ווֹלוֹביָה. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ירד מהכרכרה, והרכּבים הקיפו אותו. התמקחו על נסיעה לצֶ’רמַשניה, שנים־עשׂר ויוֹרסט בדרך־עפר, בסוסים פרטיים. הוא ציווה לרתום. נכנס לבית־התחנה, הסתכל, העיף מבט באשת המפקח, ויצא למרפסת.

“אין צורך לצֶ’רמַשניָה. לא אאחר לרכבת של השעה שבע?”

“בדיוק נגיע. לרתום, מה?”

“רתום מיד. לא יהיה מישהו מכם מחר בעיר?”

“איך לא יהיה, הנה מיטרי יהיה.”

“התוכל, מיטרי, לעשׂות לי טובה? היכנס אל אבי, פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' קָרָמָזוֹב, ואמור לו, כי לא נסעתי לצֶ’רמַשניָה. תוכל או לא?”

“מדוע לא אכנס, אכנס. זה כבר אנו מכירים את פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'.”

“וקח הנה לכוסית, כי הוא אולי לא יתן לך…” צחק איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' בעליזות.

“הוא בֶּטח שלא יתן,” צחק גם מיטרי. “תודה, אדון, נעשׂה ויהי־מה…”

בשבע בערב עלה איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' לקרון ודבר למוסקבה. “הלאה כל מה שהיה, גמרתי עם העולם הקודם לעד, ושלא יגיעו ממנו לא קול ולא ידיעה. אל עולם חדש, אל מקומות חדשים, ובלי להסב ראש לאחור!” אבל במקום התלהבות ירדה אפלה על נפשו, ובלב התייבּבה עצבות שלא ידע כמותה כל ימי חייו. המחשבות לא הניחו לו כל הלילה. הקרון דהר, ורק עם שחר, עם הכניסה למוסקבה, כאילו הקיץ.

“אני נבל!” לחש בינו לבין עצמו.

ופיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' היה מרוצה מאוד לאחר שליווה את בנו. שעתיים היה מאושר ולגם מן הקוֹניאק. אבל פתאום קרה בבית משהו מצער ביותר ולא־נעים ביותר לכולם, שהביא על פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' מבוכה גדולה: סמיֶרדיָקוֹב הלך לאיזה צורך למרתף ונפל מהמדרגה העליונה. מזל שהזדמנה אז בחצר מַרפה איגנַטיֶבנה ושמעה את הנפילה. היא לא ראתה את הנפילה, אבל שמעה את הצעקה, צעקה מיוחדת, מוזרה, אבל מוּכּרת לה זה כבר – צעקת האֶפּילֶפּטיקן בשעת התקף. לא נודע האם נתקף כשירד במדרגות, ואם כן צנח כשהוא מעולף, או להפך, סמיֶרדיָקוֹב, אֶפּילֶפּטיקן ידוע, נתקף מהנפילה ומהזעזוע. מצאו אותו על רצפת המרתף, מפרכס ומתעוות וקצף על שׂפתיו. תחילה חשבו, כי נשברו לו יד או רגל והוא נחבל, אבל “אלוהים שמר עליו”, כפי שאמרה מַרפה איגנַטיֶבנה: דבר מכל זה לא קרה, ורק קשה היה להוציאו מהמרתף אל אוויר העולם. הם ביקשו את עזרת השכנים, והוציאו אותו איכשהו. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' נָכח בכל הטקס וגם עזר, ונראה נפחד ואובד־עצות. אבל החולה לא התאושש: ההתקפים היו נפסקים לזמן־מה, ושבים ומתחדשים, והכול הבינו, כי יקרה מה שקרה לפני שנה, כשנפל מעליית־הגג. נזכרו, שאז נתנו קרח על קודקודו. במרתף עוד נמצא קרח ומַרפה איגנַטיֶבנה טיפלה בזה, ולפנות ערב שלח פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' לקרוא לדוקטור הֶרצֶנשטוּבֶּה, והוא הגיע מיד. כשבדק את החולה בקפידה (הוא היה הרופא המרוכז והמקפיד ביותר בכל הגוּבֶּרנִיָה, זקן מכובד ביותר) סיכם, כי ההתקף חָריג ו“עלול להיות מסוכן”, ובינתיים הוא, הרופא, עדיין אינו מבין את הכול, אבל מחר בבוקר, אם לא יועילו האמצעים שנקט, ישתמש באחרים. השכיבו את החולה באגף, בחדר הסמוך לדירת גריגוֹרי ומַרפה איגנַטיֶבנה. אחר כך ירדו על פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' אסון אחר אסון: את הארוחה בישלה מַרפה איגנַטיֶבנה, והמרק שלה, בהשוואה לבישול של סמיֶרדיָקוֹב, היה “דומה למי־ביוב”, והתרנגולת כה יוּבּשה, עד שלא ניתן כלל ללעוס את בשׂרה. על טענותיו המרות, אמנם מוצדקות, של האדון ענתה מַרפה איגנַטיֶבנה, כי התרנגולת היתה זקנה מאוד, ואילו היא עצמה לא למדה טבָּחות. לפנות ערב הופיעה דאגה חדשה, שכן הודיעו לפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' כי גריגוֹרי, החולה משלשום, שוכב כאבן, שכן קָשחו מתניו. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' הקדים לשתות את התה ונעל את עצמו בבית. נתון היה בציפייה חרֵדה ונוראה. דווקא הערב חיכה לבואה של גרוּשֶנקה, וכמעט היה בטוח שתבוא. על כל פנים, אמר לו סמיֶרדיָקוֹב בבוקר כמעט בבטחון, שהיא “הבטיחה לבוא, ללא ספק”. לבו של הזקן הסוער התפעם בחרדה, הוא התהלך בחדריו הריקים והקשיב. עליו להיות ער מאוד: אי־שם עלול לארוב לה דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, וכשהיא תדפוק על החלון (סמיֶרדיָקוֹב אמר לו נאמנה כבר שלשום, כי הסביר לה היכן לדפוק), עליו לפתוח את הדלת במהירות האפשרית, ולא לעכב אותה אפילו שנייה מיותרת בפרוזדור, שלא תיבהל ממשהו, ישמרנו האל, ולא תברח. מוטרד היה פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, אך מעולם לא טבל לבו בתקווה מתוקה יותר: כמעט בבטחון ניתן לומר הפעם, שהיא תבוא ויהי־מה!

ספר ששי: נזיר רוסי    🔗

1: הישיש זוֹסימה ואורחיו

כשנכנס אַליוֹשה אל תאו של הישיש, לבו כואב וחרֵד, נעצר בתמהון: במקום חולה גוסס, אולי כבר חסר־הכרה, כפי שחשש, ראה אותו יושב בכורסה, ופניו, אמנם סחופות מחולשה אך ערניות ועליזות, והוא מוקף אורחים ומנהל עמם שׂיחה שקטה ובהירה. הוא קם, אמנם, ממיטתו כרבע שעה לפני בואו של אַליוֹשה. האורחים התכנסו בתא כבר קודם וחיכו עד שיתעורר, לפי הבטחתו האיתנה של האב פָּאִיסי, כי “המורה יתעורר ללא־ספק, כדי לשׂוחח עוד פעם אחת עם הקרובים ללבו, כפי שאמר בעצמו והבטיח בעצמו כבר בבוקר”. האב פּאיסי האמין בהבטחה זו, כפי שהאמין בכל מלה מפיו של הישיש הגוסס, באמונה מוצקה עד כדי כך, שאילו ראה אותו חסר־הכרה ואפילו נטול־נשימה, אבל שמע את הבטחתו, שיקום עוד פעם אחת וייפרד ממנו, היה מטיל אולי ספק במוות עצמו, אבל מצפה שהגוסס יתעורר ויקיים את הבטחתו. בבוקר אמר לו הישיש זוֹסימה בבטחון, לפני שנרדם: “לא אמות לפני שאשתכּר עוד פעם אחת בשׂיחה אתכם, אהובי לבי, לפני שאסתכל בפניכם החביבות, לפני שאשפוך עוד פעם את נפשי לפניכם.” התכנסו לשׂיחה אחרונה, כנראה, זו עם הישיש, הידידים המסורים ביותר משנים רבות. ארבעה היו: הכמרים־הנזירים האב יוֹסִיף והאב פָּאיסי, הכומר־הנזיר האב מיכָאיל, ראש מנזר־הפרושים, אדם לא זקן, לא למדן גדול, מפשוטי־העם, אבל חזק ברוחו, אמונתו פשוטה ואיתנה, חמוּר־סבר לכאורה, אבל רווי אהבה בלבו, אף שהיה מסתיר כנראה את אהבתו, עד כדי בושה ממש. האורח הרביעי היה נזיר פשוט וזקן, מדלת־האיכרים, האח אַנְפים, כמעט נבער מדעת, שתקן וחרישי, שלא דיבר כמעט עם איש, עניו בין הענווים ביותר, ומראהו כמו שנבהל לעולם ממשהו גדול ונורא, שאין שׂכלו משׂיג אותו. הישיש זוֹסימה אהב למדי את האיש הזה, שכולו רטט חרדה, וכל ימי חייו נהג בו כבוד בלתי־רגיל, גם אם ייתכן, שבכל ימי חייו לא אמר לאיש פחות מלים משאמר לאדם זה, אף על פי שבעבר בילה עמו שנים רבות בנדודים־בשניים על פני רוסיה הקדושה כולה. הדבר היה לפני ימים רבים, ודאי לפני ארבעים שנה, כשהתחיל הישיש זוֹסימה להגשים את נדר־הנזיר במנזר דל ולא־ידוע, בקוֹסטרוֹמה, וכשיצא, כעבור זמן קצר, לארוח לחברה לאב אַנפים בנדודיו לאיסוף תרומות למען מנזרם העני. כולם, בעל־הבית והאורחים, נמצאו עתה בחדר השני של הישיש, בתא שבו עמדה מיטתו, חדר צר למדי, כפי שנאמר קודם, וכל הארבעה (מלבד הנזיר פּוֹרפירי, שעמד) ישבו סביב כורסתו של הישיש על כסאות שהביאו מהחדר הראשון. התחילו כבר הדמדומים, החדר הואַר על ידי לַמפָּדוֹת ונרות־שעווה שלפני האיקוֹנות. למראה אַליוֹשה, שנבוך עם כניסתו ונעצר בפתח, חייך אליו הישיש בשׂמחה והושיט לו יד:

“שלום, החרישי, שלום, החביב. והנה גם אתה. ידעתי שתבוא.”

ניגש אליו אַליוֹשה, השתחווה עד הרצפה ופרץ בבכי. משהו היה פורץ מלבו, נפשו ריטטה, הוא רצה להתייפח.

“מה לך, אל תבַכה עדיין,” חייך הישיש ושׂם ימין שלו על ראש הבחור, “הלוא אתה רואה, אני יושב ומשׂוחח, אולי אחיה עוד עשׂרים שנה, כפי שאיחלה לי אתמול האשה הטובה, הנחמדה, מווישֶגוֹריֶה, עם הילדה ליזָוֶטה בזרועותיה. זכור, אלוהים, את האֵם ואת הילדה ליזָוֶטה (הוא הצטלב). פּוֹרפירי, הבאת את תרומתה למקום שאמרתי לך?”

הוא הזכיר את ששים הקוֹפּייקות, שתרמה המעריצה העליזה, כדי למסור אותן “לזו שהיא ענייה ממני”. תרומות אלו הן דמי־כפרה שמטילים על עצמם אנשים מסיבה כלשהי, אבל רק בכסף שהושׂג בעמלם הם. כבר אמש שלח הישיש את פּוֹרפירי אל עירונית אחת, אלמנה עם ילדים, שביתה נשׂרף זה לא כבר, והיא יצאה לאחר השׂריפה לקבץ נדבות. פּוֹרפירי נחפז להודיע, כי הדבר נעשה, והוא מסר, כפי שנצטווה: מ“נדבנית אלמונית”.

“קום, חביבי,” אמר הישיש לאַליוֹשה, “תן לי לראות אותך. האם היית אצל בני ביתך, והאם ראית את אחיך?”

תמוה היה בעיני אַליוֹשה שהוא שואל כה ברור ומדויק רק על אחד האחים – אבל על איזה מהם: אם כן, למען האח הזה, אולי, שילח אותו מעל פניו אתמול והיום.

“ראיתי את אחד האחים,” ענה אַליוֹשה.

“שאלתי על ההוא, מאתמול, הבכור, שהשתחוויתי לו עד הרצפה.”

“אותו ראיתי רק אתמול, והיום לא הצלחתי למצוא אותו,” אמר אַליוֹשה.

“הזדרז למצוא אותו, צא מחר שוב והזדרז, עזוב את הכל והזדרז. אולי עוד תספיק למנוע משהו נורא. אתמול השתחוויתי לפני ייסוריו הגדולים בעתיד.”

השתתק והתהרהר. דבריו היו מוזרים. האב יוֹסיף, שראה אתמול את הקידה העמוקה של הישיש, החליף מבטים עם האב פָּאיסי. אַליוֹשה לא עצר כוח ודיבר:

“אבי ומורי,” אמר בהתרגשות רבה, “יותר מדי סתומים דבריך… לאילו ייסורים הוא צפוי?”

“אל תהיה סקרן. אתמול היה נדמה לי משהו נורא… כאילו ביטא מבטו אתמול את כל גורלו. מבט אחד שלו היה כזה… ונבהלתי אני בלבי להרף־עין ממה שאדם זה מכין לעצמו. פעם או פעמיים בחיי ראיתי אצל אחדים הבעה כזאת בפניהם… שתיראה כאילו את כל גורלם של אנשים אלה, ואוי לי, גורל זה התממש. שלחתי אותך אליו, אָלכּסֵיי, כי חשבתי שפני־האח, פניך, יעזרו לו. אבל הכול בידי אלוהים, גם הגורלות שלנו. ‘אם לא יפול גרגר החיטה אל תוך האדמה וָמֵת, יִשָאר לבדו, וכאשר מֵת, יעשׂה פרי הרבה’. זכור זאת. ואותך, אָלכּסֵיי, בירכתי במחשבתי פעמים רבות בחיי על מראה פניך, דע זאת,” אמר הישיש בחיוך עניו. “וזו מחשבתי עליך: אתה תצא מבין כתלים אלה, ובעולם תהיה כמו נזיר. מתנגדים רבים יהיו לך, אבל גם אויביך יאהבו אותך. אסונות רבים יביאו לך החיים, אבל בהם תדע אושר, ותברך את החיים, ותאלץ אחרים לברך – וזה חשוב מכול. הנה, כזה אתה. אבותי ומורי,” פנה אל אורחיו בחיוך נרגש, “עד היום לא אמרתי, אפילו לו עצמו, מדוע היה כה חביב על נפשי מראה־פניו של בחור זה. עכשיו אומר אך זאת: היה לי מראה־פניך תזכורת ונבואה. בשחר ימי, בעודי ילד קטן, היה לי אח בכור שמת בנעוריו, לעינַי, ורק בן שבע־עשׂרה היה. אחר כך, כשעברתי בחיי, נוכחתי לדעת לאט־לאט, כי אח זה היה בחיי מעין הוראת־דרך וייעוד משָמים, שכן לולא הופיע בחיי, לולא היה בכלל, לעולם לא הייתי בוחר בתואר הנזיר, כך אני חושב, ולא הייתי עולה על דרך יקרת־ערך זו. הופעה ראשונה זו היתה בילדותי, והנה הופיעה במורד דרכי מעין חזרה על דמותו. מופלא הדבר, אבותי ומורי, שגם אם אין אָלָכּסֵיי דומה לו הרבה בפניו אלא קצת בלבד, הוא נראָה לי כה דומה לו ברוחו, עד שפעמים רבות ראיתי בו את הבחור ההוא, את אחי, שבא אלי באורח מיסתורי בקצה דרכי לשם איזה זֵכר וריגוש, עד שאפילו השתוממתי על עצמי ועל מחשבה כה מוזרה שלי. שמעת דברי אלה, פּוֹרפירי,” פנה אל החניך המשרת אותו, “פעמים רבות ראיתי בפניך מעין צער על שאני אוהב את אָלֶכּסֵיי יותר ממך. עכשיו אתה יודע מדוע היה כך, אבל אני אוהב אותך, דע זאת, ופעמים רבות הצטערתי על הצער שלך. ואילו לכם, אורחים חביבים, אני רוצה לספר על הבחור ההוא, על אחי, מפני שלא היתה בחיי תופעה יקרת־ערך יותר, נבואית ומרגשת יותר. התרגש הלב שלי ואני משקיף ברגע זה על כל חיי, כאילו חייתי אותם מחדש…”

כאן עלי להעיר, כי שׂיחה אחרונה זו של הישיש עם האורחים שביקרו אצלו ביום האחרון לחייו, נרשמה בחלקה ונשתמרה. רשם אותה אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' קָרָמָזוֹב, על פי הזכרון, זמן מה לאחר מות הישיש. האם זו השׂיחה ההיא בשלמותה, או שצירף בשעת רישום קטעים גם משׂיחות קודמות עם המורה, איני יכול לקבוע, מה גם שכל דברי הישיש ברשימה זו נמשכים ללא־הפסקה, כאילו היה מתאר את חייו בצורת סיפור, כשהוא פונה אל ידידיו, אף על פי שאין ספק, לפי הסיפורים הבאים, שלא כך היה למעשׂה, שכן התנהלה בערב ההוא שׂיחה כללית, וגם אם מיעטו האורחים להפסיק את המארֵח, הרי אמרו דברים בשם עצמם, כשהם מתערבים בשׂיחה, ואולי גם אמרו וסיפרו דברים משלהם; זאת ועוד, לא ייתכן כי הסיפור נמשך ללא הפסקות, שכן היה הישיש נשנק לפעמים, קולו היה נבלע, והוא גם שכב על מיטתו לנוח, גם אם לא נרדם, ואילו האורחים לא קמו ממקומם. פעם או פעמיים הופסקה השיחה לשם קריאה באֶוַנגֶליון, קרא האב פָּאיסי. מעניין הדבר, שאיש מהם לא שיער שהוא ימות בלילה ההוא, מה גם שבערב אחרון זה בחייו, לאחר שינה עמוקה ביום, כאילו מצא בקרבו כוח חדש, שתמך בו בכל השׂיחה הארוכה הזאת עם ידידיו. היתה זו ההתמוגגות האחרונה, שקיימה בו חִיוּת שלא תשוער כלל, אך לשעה קצרה בלבד, כי חייו נקטעו פתאום… אבל על זה אחר כך. עתה רצוני להודיע, כי החלטתי לא למסור את כל פרטי השׂיחה, ולהסתפק בסיפורו של הישיש על פי כתב־היד של אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' קָרָמָזוֹב. הסיפור היה קצר יותר ומעייף פחות, אף על פי, אני חוזר ואומר, שנטל אַליוֹשה דברים רבים גם משׂיחות קודמות וצירף הכול יחדיו.

2:מחיי הכומר־הנזיר הפרוש הישיש זוֹסימה

שהתיצב לפני האלוהים, ערוך על־פי דברים שלו בידי אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' קָרָמָזוב ידיעות ביאוגרפיות

א. על הבחור, אחיו של הישיש זוֹסימה

"אבותי ומורי האהובים, נולדתי בגוּבֶּרנִיָה צפונית רחוקה, בעיר ו', לאבי מן האצילים, אבל לא מן הנודעים ולא גבוה בדרגת הפקידות. הוא נפטר כשאני בן שנתיים בלבד, ואיני זוכר אותו כלל. הוא הניח לאמי בית־עץ לא־גדול והון מסוים, לא רב אבל מספיק לפרנסתה עם הילדים ללא מחסור. רק שניים נולדנו לאמנו: אני, זינוֹבי, ואחי הבכור, מַרקֶל. בשמונה שנים היה גדול ממני, רתחן ורגזן באופיו, אבל טוב־לב, לא לגלגן, ומוזר בשתקנותו, בעיקר בבית, עמי, עם האם ועם המשרתים. בגימנסיה למד היטב, אבל עם חבריו לא התחבר, אמנם, גם לא רב, כך, לפחות, זכרה אותו אמא. כחצי שנה לפני פטירתו, כשכבר מלאו לו שבע־עשׂרה, התחיל לבקר אצל אדם בודד בעירנו, מעין גולה פוליטי, שהוגלה ממוסקבה אל עירנו על דעותיו החופשיות. גולה זה היה מלומד לא מן הקטנים, ופילוסוף נודע באוניברסיטה. משום־מה נתחבב עליו מַרקֶל והוא התחיל להזמין אותו לביתו. ערבים שלמים היה הבחור יושב אצלו, וכך כל החורף, עד שנקרא הגולה לשוב למשׂרה ממשלתית בפֶּטֶרבּוּרג, לפי בקשתו, כי היו לו תומכים. באו ימי הצום הגדול, ואילו מַרקֶל מסרב לצום, מגדף ולועג לזה: ‘כל אלה הבלים, ובכלל אין אלוהים’, וכך הטיל אימה על האם ועל המשרתים, וגם עלי הקטן, כי גם אם הייתי בן תשע בלבד, אבל כששמעתי דברים אלה נבהלתי גם אני עד מאוד. המשרתים שלנו היו כולם צמיתים, ארבעה שנקנו על שם בעל־אחוזה מכּר. זוכר אני, כי מארבעה אלה מכרה אמי את הטבחית אָפימיָה, אשה צולעת, בגיל־העמידה, בששים רובל בשטרות, ושׂכרה במקומה אשה מן המשוחררות. והנה, בשבוע הששי לצום הורע מצבו של אחי, כי תמיד היה חולני, חולה־ריאה, מבנה גופו חלוש והוא נוטה לשחפת. נמוך לא היה, אבל רזה וחולני, ואילו הפנים נאות למדי. אולי הצטנן, אבל הרופא שהגיע לחש מיד לאמא, כי זו שחפת דוהרת, והבחור לא יבלה את האביב. התחילה האם לבכות, לבקש מאחי בזהירות (בעיקר, כדי שלא להפחיד אותו) שיילך להתפלל לקראת וידוי וקבלת מסתרי־אלוה הקדושים, כי עדיין עמד על רגליו. כששמע, התרגז וגידף את הכנסייה, אבל התחיל להרהר: הבין מיד שמחלתו מסוכנת, ועל כן אמו שולחת אותו כל עוד כוחו עמו, להתפלל ולהתקדש בלחם וביין. אמנם, הוא ידע זה־כבר על מחלתו, וכבר לפני שנה אמר בקור־רוח לאמא ולי, ליד השולחן: ‘לא תושב אני בעולם ביניכם, ואולי לא אחיה גם שנה’, וכאילו התנבא. עברו שלושה ימים והגיע ‘שבוע־הייסורים’. בשלישי בבוקר הלך אחי להתפלל. ‘למעשׂה, אמא, אני עושׂה זאת למענך, כדי לשׂמח אותך ולהרגיע,’ אמר לה. בכתה אמי משׂמחה ומצער: ‘סימן שקרוב סופו, אם כזה הוא השינוי בו.’ לא ימים רבים הלך לכנסייה, נפל למשכב, והוא כבר התוודה והתקדש בלחם וביין בבית. באו ימים בהירים, צלולים, ניחוחיים, חג־הפסחא מאוחר היה. זוכר אני, כל הלילה השתעל, לא היטיב לישון, ובבוקר היה מתלבש ויושב בכורסה הרכה. וכך אזכור אותו: יושב שקט, עניו, מחייך, חולה אבל פניו עליזות, שׂמחות. השתנתה נפשו כולה, שינוי מופלא כל־כך היה בו פתאום! נכנסה לחדרו האומנת הזקנה שלו: ‘הרשה, מחמדי, ואדליק גם אצלך למפדה לפני האיקוֹנה.’ קודם לכן לא היה מרשה, ואפילו מכבה. ‘הדליקי, חביבה, הדליקי, שפל הייתי שאסרתי עליכם קודם לכן. את מתפללת לאלוהים כשמדליקים את הלמפּדה, ואני מתפלל כשאני שׂמח בך. אם כן, לאֵל אחד אנו מתפללים.’ משונות היו המילים האלה בעינינו, ואמא הלכה לחדרה ובכתה, ורק כשנכנסה אליו מחתה את הדמעות והעמידה פנים עליזות. ‘אמא, אל תבכי, יקירה,’ היה אומר, ‘עוד אחיה הרבה, עוד אשׂמח אתכם הרבה, והחיים הלוא הם עליזים, שמחים!’ ‘אה, חביבי, איזו שׂמחה יש לך, כשכל הלילה אתה בוער בחום ומשתעל, עד שכמעט החזה שלך נקרע.’ ‘אמא,’ הוא עונה לה, ‘אל תבכי, החיים הם גן־עדן, וכולנו בגן־העדן, אבל לא רוצים להודות בזה, ולוּ רצינו להודות, היה כבר מחר גן־עדן בעולם כולו.’ והתפלאנו כולנו למילים שלו, כה משונות ותקיפות היו: התמוגגנו ובכינו. מכרים היו באים אלינו, והוא אומר: ‘חביבים, יקירים, במה זכיתי שתאהבו אותי, על מה אתם אוהבים אותי, ואיך לא ידעתי זאת קודם, ולא הערכתי.’ למשרתים הנכנסים היה אומר כל רגע: ‘חביבַי שלי, יקירַי, על מה אתם משרתים אותי, והאם אני ראוי שתשרתו אותי? אילו נתן לי אלוהים חנינה והשאיר אותי בחיים, הייתי מתחיל לשרת אתכם, כי כולנו חייבים לשרת זה את זה.’ אמא היתה שומעת ומנידה ראש: ‘יקירי שלי, מתוך המחלה אתה מדבר כך.’ ‘אמא, שִׂמחה שלי, אי־אפשר שלא יהיו אדונים ומשרתים, אבל שאהיה גם אני משרת של המשרתים שלי, כמו שהם עושׂים לי. וגם זאת אגיד לך, אמא, כי כל אחד מאתנו אשם בכול לפני הכול, ואני אשם מכולם.’ אמא אפילו הצטחקה, בוכה ומצטחקת: ‘ובמה אתה אשם יותר מכולם? יש שם שודדים, רוצחים, ומה הספקת אתה לחטוא, שאתה מאשים את עצמך יותר משמאשים אחרים?’ ‘אמא, דמי שלי,’ הוא אומר (התחיל לומר אז מילים חביבות כאלה, מפתיעות), ‘דמי את שלי, חביבה, שׂמחה, דעי לך, כי על פי האמת כל אחד אשם לפני הכול בעד הכול. איני יודע איך להסביר לך זאת, אבל אני מרגיש עד כאב שזה נכון. ואיך חָיינו כך, כעסנו ולא ידענו שום דבר?’ כך היה קם משנתו, מתמוגג ושׂמח יותר מיום ליום, וכולו רוטט מאהבה. כשהיה בא הרופא – הגרמני הזקן אַיזֶנשמידט היה בא: ‘נו, מה, דוקטור, אחיה עוד יום אחד בעולם?’ התלוצץ עמו. ‘לא יום בלבד, אלא ימים רבים תחיה,’ היה עונה הרופא, ‘וחודשים ושנים עוד תחיה!’ אמר אפילו. ‘מה יש כאן לספור ימים וחודשים!’ אמר אחי, ‘מה טעם לספור ימים, כשדי לאדם ביום אחד כדי לדעת אושר. חביבַי שלי, למה אנו רָבים, מתפארים זה לפני זה, זוכרים עלבונות זה לזה: בואו ניכנס לגן ונטייל ונשׂמח, ונאהב זה את זה ונשבח וננשק, ונברך את החיים שלנו.’ ‘אין הוא תושב עוד בעולם, בנך,’ אמר הרופא לאמי כשליוותה אותו למרפסת, ‘מהמחלה הוא מגיע לטירוף.’ חלונות חדרו נשקפו אל הגן, ובגן שלנו רב הצל, העצים עתיקים, ועל העצים הנֵצו ניצני אביב, ציפורים מקדימות הגיעו, מצייצות, שרות בחלונו. ובעוד הוא מתענג על מראיהן, התחיל פתאום לבקש גם מהן מחילה: ‘ציפורי אלוהים, ציפורים עליזות, סלחו גם אתן לי, כי גם לכן חטאתי.’ דברים אלה כבר לא הבין איש אצלנו, ואילו הוא בוכה משׂמחה: ‘תהילת־אלוהים כזאת היתה מסביבי: הציפורים, העצים, האפָרים, השמים, ורק אני חייתי בחרפה, רק אני חיללתי את הכול, ואת היופי והתהילה לא ראיתי כלל.’ ‘חטאים רבים מדי אתה לוקח על נפשך,’ בכתה אמא. ‘אמא, שִׂמחה את שלי, הלוא אני מעליזוּת ולא מצער אני בוכה; הלוא מתחשק לי להיות אשם לפניהם, להסביר לך איני יכול, כי גם איני יודע כיצד לאהוב אותם. גם אם חטאתי לכולם, כולם גם יסלחו לי, וזה גן־העדן. האם עכשיו אינני בגן־העדן?’

ועוד דברים רבים היו, ולא תזכור הכול, ולא תרשום. זוכר אני, פעם אחת נכנסתי אליו כשהיה לבדו. היתה שעת ערב בהירה, השמש היתה שוקעת והציפה את החדר בקרניים אלכסוניות. כשראה אותי רמז לי לגשת, ניגשתי, החזיק בידיו בכתפי, הסתכל בפני בחיבה, באהבה, לא אמר דבר, רק הסתכל כדקה: ‘נו, עכשיו לך לשׂחק, חיה במקומי!’ יצאתי והלכתי לשׂחק. ובחיי אחר כך נזכרתי בדמעות בעיני, כיצד ציווה עלי לחיות במקומו. עוד דברים רבים, מוזרים ונפלאים כאלה, אמר אז, והם לא היו מובנים לנו. בשבוע השלישי לאחר פסחא נפטר, דעתו צלולה אף כי לא דיבר עוד, אך לא נשתנה עד הרגע האחרון: פניו שׂמחות, העיניים עליזות, מבטיו מחפשׂים אותנו, הוא מחייך אלינו, קורא לנו. אפילו בעיר דיברו הרבה על גסיסתו. כל זה זיעזע אותי אז, אך לא במידה יתירה, אמנם בכיתי מאוד מאוד בשעת הקבורה. צעיר הייתי, ילד, אבל בלב נשאר הכול, ולא נמחה, הרגש הסתתר. בבוא היום עשׂוי היה הכול לקום ולהשמיע קול. וכך אכן היה."

ב. על כתבי־הקודש בחיי הישיש זוֹסימה

“נשארנו אז לבדנו, אני ואמא. עד מהרה יעצו לה מכּרים טובים: הואיל ונשאר לך בן אחד בלבד, ואין את ענייה, יש לך הון, מדוע לא תעשׂי כפי שעשׂו אחרים ולא תשלחי את בנך לפֶּטֶרבּוּרג, שאם יישאר כאן, אולי תמנעי ממנו גורל מהולל. ודיברו על לבה של אמא להביא אותי לפֵּטֶרבּוּרג, אל קוֹרפּוּס הקָדֶטים, כדי שאצטרף אחרכך, לגוַרדִיה של האימפֶּרָטוֹר. אמא היססה זמן רב. כיצד אפשר להיפרד מהבן היחיד, ואף על פי כן החליטה, אמנם בדמעות רבות, מתוך המחשבה לסייע לאושרי. הביאה אתי לפֶּטֶרבּוּרג והכניסה לקוֹרפּוּס, ומאז לא ראיתי אותה עוד. כעבור שלוש שנים נפטרה גם היא, וכל שלוש השנים התגעגעה על שנינו וחרדה לי. מבית־הורי הבאתי לי רק זכרונות יקרי־ערך, כי אין לאדם זכרונות יקרים יותר מזכרונות ראשית־הילדות בבית־ההורים, ואלה פני הדברים כמעט תמיד אם יש במשפחה אפילו מידה קטנה של אהבה ואחדות. וגם ממשפחה גרועה ביותר עשׂויים להשתמר זכרונות יקרים, אם אמנם יודעת נפשך לחפשׂ את היקר. עם זכרונות הבית אני מונה גם את הזכרונות על כתבי־הקודש, שבעודני ילד בבית הורי נמשכתי אליהם בסקרנות רבה. היה לי אז ספר כתבי־קודש ובו תמונות נפלאות, ושמו ‘מאה וארבעה סיפורי־קודש מן הברית הישנה והחדשה’, ובספר זה למדתי קריאה. גם היום מונח הספר אצלי על המדף, ואני שומר עליו כעל זכרון יקר־ערך. אבל כבר לפני שלמדתי לקרוא הנני זוכר, כיצד ירדה עלי לראשונה איזו השראה רוחנית, ואני עדיין בן שמונה. ביום שני של שבוע־הייסורים הוליכה אמי רק אותי (איני זוכר היכן היה אחי) אל הכנסייה לתפילת־שחרית. היום היה בהיר, וכשאני נזכר בזה היום, הנני רואה שוב את ענן הקטורת עולה מן האגן לאט כלפי מעלה, ולמעלה בכיפה, מבעד לאשנב צר זרמו פנימה קרני אלוהים, וענן הקטורת היה עולה אליהן גלים־גלים וכאילו נמוג בהן. בהתמוגגות הסתכלתי, ולראשונה בחיי קלטתי בהכרה אל נפשי את הזרע הראשון של דבר־האלוהים. אל אמצע הכנסייה יצא נער ובידיו ספר גדול, כה גדול עד שנראה לי אז, כי הנער נושׂא אותו בקושי, והוא הניח את הספר על האַנלָגין, פתח והתחיל לקרוא, ולראשונה הבינותי משהו, לראשונה בחיי הבינותי מה קוראים בהיכל האלוהים. איש היה בארץ עוּץ, תם וישר, ולו כך וכך נכסים, כך וכך גמלים כך וכך צמדי־בקר ואתונות, וילדים עליזים, והוא אהב אותם מאוד והתפלל לאלוהים לשלומם: אולי חטאו תוך כדי עליזות. והנה באו לפני האלוהים בני־האלוהים וגם השׂטן, ואמר כי בא משוט בארץ ומהתהלך בה. ‘השׂמת לבך אל עבדי איוב?’ שאל אותו אלוהים. והשתבח אלוהים בעבדו הקדוש והגדול. הצטחק השׂטן ואמר: תן אותו בידי ותראה כי יתקומם ויקלל את שמך. ואלוהים נתן בידי השׂטן את הצדיק האהוב עליו כל כך, והשׂטן פגע בילדיו ובמקנהו והשחית את רכושו, והכול פתאום, כרעם משמים, ויקרע איוב את מעילו ויפול ארצה ויזעק: ‘ערוֹם יצאתי מבטן אמי וערוֹם אשוב שָמה, ה’ נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך‘. מורי ואבותי, אל תקפידו על דמעותי עכשיו, כי כל ילדותי כאילו קמה מחדש לפנַי, ואני נושם עכשיו כפי שנשמתי אז בחזה הילד בן השמונה, ואני מרגיש כמו אז תמיהה ומבוכה ושׂמחה. הגמלים העסיקו אז את דמיוני, והשׂטן המדבר עם האלוהים, ואלוהים מסר את עבדו לאבדון, ועבדו, המברך אותו אף על פי שייסר אותו, ואחר כך הזִמרה המתוקה בכנסייה ‘תתעלה תפילתו’, ושוב קטורת מהאגן שבידי הכומר והתפילה על הברכיים! ומאז – גם אתמול לקחתי את הספר לידי – איני יכול לקרוא סיפור קדוש זה בלי דמעות. ומה רבים כאן הגדולה, הסוד והנעלה־מן־הדעת! אחר כך שמעתי מלים יהירות של המלעיגים והמחללים את הקודש: כיצד היה יכול אלוהים להפקיר את האהוב מהקדושים שלו בידי השׂטן המתעלל בו, לקחת ממנו את ילדיו, להכות אותו בשחין, כדי שיתגרד בחֶרס לסלק את מוגלת פצעיו, וכל זה לשם מה? כדי להתפאר לפני השטן: הנה במה יוכל לעמוד למעני הקדוש שלי! אבל זו הגדוּלה שבסיפור, שיש כאן סוד: הדמות הארצית החולפת והאמת הנצחית נגעו כאן זו בזו. לעיני האמת הארצית נעשׂית פעולת האמת הנצחית. כמו בימי היצירה הראשונים מסיים כאן הבורא כל יום בשבח, ‘וירא… כי טוב’, מסתכל באיוב ושב ומשתבח ביצירתו. ואילו איוב, המשבח את הבורא, משרת לא רק אותו, אלא משרת גם את כל יצירתו מדור לדור ולנצח נצחים, כי לכך נוצר. אלוהים, איזה ספר ואיזה מוסר השׂכל! איזה ספר הם כתבי־הקודש, איזה פלא ואיזה כוח ניתן לאדם באמצעותו! כאילו לפניך תגליף של העולם והאדם והאופי האנושי, והכול נקרא בשם וצוין לדורי דורות. וכמה סודות שפוענחו ונתגלו: אלוהים ‘שב את שבות איוב’, נותן לו עושר חדש, חולפות שנים רבות, והנה ילדים חדשים לו, אחרים, והוא אוהב אותם – אל אלוהים! נדמה לך כיצד היה יכול לאהוב את החדשים כשהקודמים אינם, כשאבדו לו? כשהוא נזכר בראשונים, האם הוא יכול להיות מאושר בַחדשים אושר מלא, כמו קודם, אפילו החדשים חביבים עליו ביותר? אולם אפשר, אפשר: בכוח הסוד הגדול של חיי־אדם נהפך לאט־לאט הצער הישן בשׂמחה שקטה, נלבּבת. במקום דם צעיר רותח, באה זיקנה בהירה וענווה: אני מברך את זריחת־השמש יום־יום, ולבי שר לה כפי ששר קודם, אבל אני אוהב כבר יותר את השקיעה שלה, את קרניה האלכסוניות הארוכות, וכן את הזכרונות החרישיים, הענווים, הנלבָּבים, תמונות חביבות מכל החיים הארוכים והמבורכים ­­– ומעל הכול, את האמת האלוהית המרגשת, המפייסת, הסולחת הכול. מסתיימים חיי, אני יודע ושומע זאת, אבל מרגיש בכל יום שנותר לי, כיצד חיי הארציים נוגעים בחיים החדשים, האינסופיים, הנעלמים, אבל קרובים, ומתחושת בואם רוטטת נפשי בהתלהבות, שׂכלי זורח ובשׂמחה בוכה הלב… רעַי ומורַי, לא אחת שמעתי, ובזמן האחרון נשמעים הדברים אף יותר, כי הכמרים שלנו, ובעיקר הכפריים, מתאוננים בדמעות בכל מקום על שׂכרם המועט ועל השפלתם וטוענים, אפילו בדפוס – בעיני קראתי – שאין עוד באפשרותם להסביר לקהל את כתבי־הקודש, שכן שׂכרם מועט, ואם באים לוּתֶרָנים וכופרים להדיח את העדר, שידיחו להם, כי שׂכרנו מועט. אלוהי! חושב אני, שיתן להם אלוהים יותר מן השׂכר היקר כל כך לנפשם (שכן צודקת תלונתם), אבל באמת אני אומר: אם אשם מישהו בזה, הרי מחצית האשמה מוטלת עלינו! כי גם אם זמנו של הכומר מועט, גם אם אמר בצדק שהוא כורע תחת נטל הנישׂואים והטבילות והאזכרות, הלוא נותר לו זמן, הלוא תימָצא לו לפחות שעה אחת בשבוע כדי להיזכר באלוהים. והרי לא כל השנה יש עבודה. שיכַנס אצלו אחת לשבוע בשעת ערב תחילה ילדים בלבד – ישמעו האבות וגם הם יתחילו לבוא. הלוא אין צרך לבנות ארמונות לשם זה, אלא פשוט להכניס אותם לבית. אל תחשוש, לא ילכלכו את הבקתה שלך, הלוא רק לשעה אחת אתה מכנס אותם. פתח לפניהם את הספר הזה והתחל לקרוא בלי מלים מחוכמות וללא התפארות, בלי להתנשׂא עליהם, אלא בחיבה ובענווה, כשאתה שׂמח לקרוא ולראות אותם שומעים ומבינים אותך, כשגם אתה אוהב את הדברים האלה, ורק מפעם לפעם תפסיק ותסביר מלה שאין האיש הפשוט מבין אותה, ואל תדאג, הם יבינו הכול, הכול יבין הלב הפּרָבוֹסלָווי! קרא להם על אברהם ושׂרה, על יצחק ורבקה, על יעקב שהלך אל לבן ונאבק בחלום עם האלוהים ואמר: ‘מה נורא המקום הזה’, וכך תרשום את שׂכלו הישר של האיש הפשוט. קרא להם, וביחוד לקטנים, על האחים שמכרו לעבד את אחיהם, עצמם ובשׂרם, נער־החמודות יוסף, בעל־החלומות והנביא הגדול, ואילו לאב אמרו כי טוֹרף והראו לו את כותנתו הטבולה בדם. קרא כיצד באו אחר כך למצרים להביא משם לחם, ויוסף, כבר שׂר גדול, אך הם לא הכירו אותו, והוא מענה אותם ומאשים אותם ועוצר את אחיו בנימין והכול מתוך אהבה: אני אוהב אתכם ומענה מתוך אהבה. שכן זכר כל ימיו, כי מכרו אותו לסוחרים אי־שם במדבר הלוהט, ליד הבאר, והוא פכר את ידיו ובכה והתחנן לפני אחיו לא למכור אותו לעבד בארץ נכריה, והנה, כששב וראה אותם לאחר שנים כה רבות שוב גאתה אהבתו אליהם, אבל הוא הציק להם ועינה אותם, הכול מתוך אהבה. הוא יצא, מפני שלא עמד בייסורי לבו, צנח על משכבו ובכה. אחר כך רחץ פניו ויצא אליהם זוהר ומאיר והודיע: אני יוסף אחיכם. שיוסיף וקרא על שׂמחת הזקן יעקב כי עוד בנו האהוב חי ויצא למצרים, נטש את מולדתו ומת על אדמת נכר, והשמיע בצוואתו דבר גדול, שהיה שמור בסוד בלבו התם והחרד כל ימי חייו, והוא, כי מזרעו, מיהודה, תבוא תקוות־העולם הגדולה, יבוא המפייס והגואל שלו! מורי ואבותי, סלחו ואל תכעסו שאני מדבר כילד על דברים הידועים לכם זה־כבר, ואתם תוכלו ללמד אותי עליהם ביכולת ובתבונה רבות פי מאה. מתוך התלהבות אני אומר את הדברים, סלחו את דמעותי, כי אוהב אני את הספר הזה! יבכה גם הוא, הכוהן של אלוהים, ויראה, כי לבבות השומעים יזדעזעו וייענו לו. דרוש רק זרע קטן, זעירון: אם יטיל אותו לנפשו של האיש הפשוט, לא ימות הזרע, יחיה בנפשו כל ימי חייו, יסתתר בו בתוך החשיכה, בסרחון חטאיו, כנקודה מאירה, כתזכורת גדולה. ואין צורך, אין צורך להסביר הרבה וללמד, הכול יבין האיש בפשטות. אתם סבורים, שלא יבין האיש הפשוט? נסו וקראו לו את הסיפור המרגש והמלַבּב על אסתר היפה וּוַשתי היהירה. או את הסיפור המופלא על יונה הנביא במעי הדג. אל תשכחו גם את משלי האדון, בעיקר על פי הבשׂורה לפי לוּקַס (כך הייתי עושׂה), ואחר כך מ’מעשׂי השליחים’ את קבלת־האמונה על ידי שאול (ויהי־מה, ויהי־מה!), ולבסוף מספר ‘קורות הקדושים’, לפחות את חיי אָלֶכּסֵיי איש־האלוהים, וחיי הגדולה מכל גדול, בעלת־הייסורים השׂמחה, מרים המצרית, שראתה אלוהים והרתה את כריסטוֹס – ותפלח את לב השומע בסיפורים פשוטים אלה, ובסך הכול שעה בשבוע, שעה אחת בלבד, ובלי לשׂים לב לשׂכר הנמוך. ויראה בעצמו, כי רב־חסד הוא העם שלנו ואסיר־תודה, פי מאה יגמול. הוא יזכור את מסירותו של הכומר ואת דבריו הנִלבָּבים, יתנדב לעזור לו בשׂדה, יעזור לו גם בבית, וגם יכבד אותו מקודם – וכך גם יגדל שׂכרו. העניין כה פשוט ותמים, עד שלפעמים אנו חוששים לדבר בו, מפני שיצחקו לך, אבל הלא העניין נכון! מי שאינו מאמין באלוהים, לא יאמין גם בעמו של אלוהים. ומי שהאמין בעמו של אלוהים, יראה גם את קדושתו, גם אם לא האמין בה עד עתה. רק העם וכוחו הרוחני יחזירו אל האמונה את האָתֵיאיסטים שלנו, שהתנתקו מאדמת המכוֹרה. ומה ערך לדברי כריסטוֹס ללא מופת? אבדון צפוי לעם בלי דבר האלוהים, כי נפשו צמאה לדברו ולכל היפה. בנעורי, לפני ימים רבים, כמעט לפני ארבעים שנה, התהלכתי עם האב אַנפים על פני רוסיה כולה, ואספנו תרומות למען המנזר, ולילה אחד נטינו ללון לחוף נהר־שיִט גדול, ליד הדייגים, ויחד עמנו התיישב צעיר נאה, איכר, כבן שמונה־עשרה לפי מראהו, הממהר להגיע מחר למקומו, כדי לגרור בחבל אַרְבַּת־סוחרים. ורואה אני, שהבחור מסתכל נִכחו במבט אוהב ובהיר. הלילה ליל־יולי בהיר, שקט, חם, הנהר רחב, אד עולה ממנו, מרענן אותנו, דג השתכשך, הציפורים השתתקו, הכול שקט, יופי ונועם, הכול מתפלל לאלוהים. רק שנינו ערים, אני והבחור, ושׂוחחנו על היופי של עולם־אלוהים זה ועל הסוד הגדול שבו. כל גבעול־עשב, כל חרק, נמלה, דבורה זהובה, כולם יודעים להפליא את דרכם, אף ששׂכל אין להם, עדים הם לסוד האלוהות, מקיימים אותו בעצמם, והנה אני רואה, כי התלהט לבו של הבחור החביב. אמר לי, שהוא אוהב את היער, את ציפורי־היער. צייד־ציפורים היה, הבין כל שריקה שלהן, ידע לפתות כל ציפור. איני מכיר משהו טוב מהיער, אמר, וגם הכול טוב. אכן, אמרתי לו, הכול טוב ונהדר, מפני שהכול אמת. הסתכל, אמרתי לו, בסוס, בהמה גדולה, קרובה לאדם, או בשור, המזין את האדם ועובד למענו, והוא קודר ומהורהר, הסתכל בפרצופיהם: איזו ענווה, איזה קשר לאדם, המרבה להכות אותם בלי רחמים, איזה היעדר נטירָה, איזה אמון ואיזה יופי בפניהם. וכן מרגשת הידיעה, שאין בבהמה חטא, שהכול בה מושלם, כי הכול מושלם מלבד האדם, וכריסטוֹס בא אליהם לפני שבא אלינו. ‘הייתכן,’ שאל הבחור, ‘כי גם עִמם כריסטוֹס?’ וכי ייתכן שלא, אמרתי לו, שכּן דבָרוֹ הוא לכול, וכל הבריאה וכל היצורים וכל עלעל פונים אל דבָרו, שרים הלל לאלוהים, בוכים אל כריסטוֹס, בִבְלי־דעת הם עושׂים כן, בכוח הסוד של חייהם שאין בהם חטא. הנה משוטט ביער, אמרתי לו, דוב נורא, איום ואכזר, ואין בו כל אשמה. וסיפרתי לו על הדוב שבא פעם אחת אל צדיק גדול שהתבודד לתיקונו ביער, בתא קטן, וריחם עליו הצדיק הגדול, ויצא אליו ללא פחד והושיט לו פרוסת לחם ואמר: ‘לך, יהי כריסטוֹס עמך’, והסתלקה החיה האכזרית בצייתנות ובענווה, ולא הזיקה. התרגש הבחור מכך שהסתלק הדוב בלי להזיק, ומכך שגם עמו היה כריסטוֹס. ‘מה טוב כל זה, מה טוב ונפלא כל מה שהוא אלוהי!’ ישב, התהרהר במתיקות. ראיתי שהבין. ונרדם לידי ושנתו קלה, ללא־חטא. ברך, אלוהים את הנעורים! והתפללתי אני לשלומו, בטרם שינה. אלוה, שלח אור ושלום לאנשיך!”

ג. זכרונות על ילדותו ונעוריו של הישיש זוֹסימה בעולם שבחוץ. דוקרב.

“בפֶּטֶרבּוּרג, בקוֹרפּוּס הקָדֶטים, שהיתי זמן רב, כמעט שמונה שנים, ועם החינוך החדש טשטשתי רבים מזכרונות ילדותי, גם אם לא שכחתי דבר. לעומת זאת קניתי הרגלים חדשים כה רבים וגם דעות, עד שהייתי ליצור כמעט פראי, אכזר ואווילי. עם הלשון הצרפתית רכשתי את ברק ההגינות והגינונים החברתיים, ובחיילים, ששרתו אותנו בבית־הספר לקצינים, ראינו כולנו בהמות גמורות, וגם אני כך. ואולי אני יותר מכולם, כי מכל חברי הייתי רגיש לכול יותר. כשסיימנו כקצינים, היינו מוכנים לשפוך את דמנו על כבוד הגדוד שלנו אם נפגע, אבל על הכבוד האמיתי לא ידע איש מבינינו דבר, לא ידע מה הוא, ואילו ידע, היה שׂם אותו לצחוק, הראשון מכולם. בשכרות, בפריצות וברברבנות ההוללת כמעט התפארנו. לא אומר שהיינו רעים. כל הצעירים האלה היו טובים, אבל התנהגותם גרועה היתה, ואני גרוע מכולם. העיקר, שהנה נמצא בידי כסף, ועל כן התחלתי לחיות להנאתי, עם כל ההתפרצות הצעירה, ובאין עוצר הפלגתי במלוא מפרשׂי. ומה שמפליא: קראתי אז בספרים, ואפילו בעונג רב. ורק את ספר התנ”ך לא פתחתי בזמן ההוא, אבל גם לא נפרדתי ממנו, ולכל מקום הבאתי אותו עמי. באמת שמרתי על הספר הזה בִבלי־דעת, ‘עד שתבוא השעה’. לאחר ששֵירַתי כך ארבע שנים, הגעתי לבסוף אל העיר ק', שבה חנה אז הגדוד שלנו. החברה בעיר היתה מגוונת, גדולה ועליזה, עשירה ומכניסת־אורחים, בכל מקום התקבלתי בסבר־פנים יפות, שכן אני עליז מטבעי, מה גם שנודעתי כבחור לא־עני, ואין זה עניין מבוטל בחברה. והנה בא אירוע, ששימש ראשית לכול. נקשרה נפשי אל צעירה יפה, חכמה ומכובדת, בעלת אופי בהיר, בת להורים נכבדים. לא מהקטנים היו, בעלי־רכוש, השפעה וכוח, קיבלו את פני בחיבה ובמאור־פנים. והנה נראָה לי, כי לב הבחורה נוטה אלי, ולבי השתלהב עם מחשבה זו. אחר כך תפסתי והבינותי יפה, שאולי לא אהבתי אותה כלל בעוצמה רבה, ורק הוקרתי את שׂכלה ואופיה הנעלה, ויחס אחר היה מן הנמנע. אולם אהבת־עצמי הפריעה לי לבקש אז את ידה: קשה ונוראה נראתה לי הפרידה בגיל כה צעיר, כשגם הפרוטה מצויה בכיסי, מהפיתויים של חיי ההוללות, חיי־הרווקים החופשיים. רמיזות אמנם רמזתי לה. על כל פנים, דחיתי לזמן־מה כל צעד מכריע. ובינתיים נשלחתי לחודשיים למחוז אחר. כששבתי כעבור חודשיים נודע לי, כי הבחורה כבר נשׂואה לבעל־אחוזה עשיר מסביבת העיר, אדם גדול ממני בשנים, אבל עדיין צעיר, בעל קשרים בעיר־הבירה ובמיטב החברה, קשרים שלא היו לי, והוא אדם חביב למדי וגם משׂכיל, ואני הייתי חסר כל השׂכלה. כה הדהים אותי אירוע זה, עד שנשתבשה קצת דעתי. והעיקר, נודע לי אז, כי בעל־אחוזה צעיר זה היה חתנה זה כבר, וגם אני פגשתי אותו פעמים רבות בביתם, ולא הבחנתי במאומה, מסנוור בהכרת־ערכי. וזה מה שפגע בי, בעיקר. הייתכן? הכול ידעו ורק אני לא ידעתי? ופתאום עלה בי כעס שאין לשׂאת אותו. בפנים סמוקות התחלתי להיזכר, כי פעמים רבות כמעט גיליתי לה את אהבתי, ומאחר שלא עצרה בי ולא הזהירה, סימן שלעגה לי. כמובן, שאחר כך נזכרתי והבינותי, שלא צחקה לי כלל, והיתה מפסיקה שׂיחות כאלה בהלצה ופותחת בשׂיחה אחרת – אולם אז לא יכולתי לתפוס זאת ואש הנקמה נדלקה בי. בתמיהה אני נזכר, כי רצון־הנקמה והזעם שלי היו קשים ומאוסים עלי מאוד, מפני שכבעל אופי קל לא ידעתי לכעוס על מישהו זמן רב, ועל כן ליביתי את האש באופן מלאכותי, ונעשׂיתי לבסוף מנוול ומטופש. ציפיתי לשעת־כושר, ופעם אחת, בחברה גדולה, עלה בידי להעליב את ‘יריבי’ כביכול מסיבה צדדית לחלוטין, על ידי לעג לדעתו על מאורע חשוב בימים ההם – בשנת עשׂרים ושש היה הדבר – ואנשים אמרו שהצלחתי לצחוק לו בצורה שנונה וזריזה. אחר כך כפיתי עליו שׂיחת־התנצלות, ונהגתי בשׂיחה בגסות כזאת, עד שנאלץ לקבל את הזמנתי לדוקרב, למרות ההבדל הרב בינינו, שכן הייתי צעיר יותר, חסר־חשיבות ונמוך בדרגה. לימים נודע לי ברור, כי נענה להזמנתי גם הוא מתוך רגש קינאה כלפי: הוא קינא אותי קצת אל אשתו גם קודם, כשעדיין היתה ארוסתו. עכשיו אמר אל בלבו, שאם יוודע לה, כי הבליג על העלבון ולא העֵז להזמין אותי לדוקרב, היא עלולה לבוז לו על כורחה, ואהבתה עלולה להתערער. על נקלה מצאתי סֶקוּנדַנט, חבר, סגן בגדוד שלנו. אמנם, הדוקרב נאסר בכל חומר־הדין, אבל דווקא אז הוא היה בבחינת אופנה בין אנשי־הצבא – לפעמים צומחות ומתבצרות דעות־קדומות פראיות. יוּני היה יוצא, וכבר נקבעה פגישתנו למחר בשבע בבוקר, מחוץ לעיר – והנה קרה לי משהו כאילו גורלי. כששבתי בערב הביתה, זועם ופרוע, התרגזתי על השָרָת שלי אָפָנָסי שלי, וסטרתי לו פעמיים על פניו, עד שהוצפו דם. הוא שירת אותי זמן לא רב, וקרה לי גם קודם להכות אותו, אך אף פעם לא הכיתי באכזריות חייתית כזאת. והתאמינו לי, יקירי, ארבעים שנה חלפו מאז, ואני נזכר במקרה הזה בבושה ובייסורים. שכבתי לישון, נרדמתי לשלוש שעות התעוררתי, התחיל להאיר היום. קמתי, לא רציתי כבר לישון, ניגשתי אל החלון, פתחתי אותו – הוא נשקף אל הגן – ראיתי את השמש עולה, חם, נפלא, נצטלצלו ציוצי הציפורים. מה אני מרגיש בנפשי, חשבתי, משהו שפל ומחפיר? האם לא מפני שאני הולך לשפוך דם? לא, חשבתי, לא זה, כפי הנראה. האם לא מפני שאני מפחד מהמוות, חושש לההרג? לא, לגמרי לא, בכלל לא זה… ופתאום תפסתי מה הוא העניין: כל זה מפני שהכיתי אמש את אָפָנָסי! שוב עלה הכול לעיני, כאילו חזר על עצמו: הוא עומד לפני, ואני מרביץ בתנופה בפניו, ואילו הוא, ידיו צמודות לשוקיים, ראשו זקוף, עיניו בולטות, כאילו הוא מצדיע, מרתיע עם כל מכה, ואינו מעֵז אפילו להרים יד כדי להגן על פניו, אינו מעֵז – ועד למדרגה זו הובא בן אדם, ואדם מכה את האדם! איזה פשע! כאילו פלשה מחט את נפשי. עמדתי כאילו נשתבשה דעתי, והשמש מאירה והעלעלים שׂמחים, מבהיקים, והציפורים, הציפורים אומרות כבוד אֵל… כיסיתי פני בכפות ידי, צנחתי על המיטה והתייפחתי. נזכרתי באחי מַרקֶל ובדבריו אל המשרתים לפני מותו: ‘חביבי שלי, יקירַי, על מה אתם משרתים אותי, והאם אני ראוי שתשרתו אותי?’ כן, האם אני ראוי, הבזיקו הדברים בדעתי. ואכן, במה אני ראוי, שאדם אחר, אדם כמוני, בצלמו ובדמותו של אלוהים, ישרת אותי? ואכן ננעצה שאלה זו בדעתי לראשונה בחיי. ‘אמא, דמי את שלי, על פי האמת כל אחד אשם לפני הכול בעד הכול, אלא שאין האנשים יודעים זאת, אילו נודע להם – היה כאן גן־עדן מיד!’ אלוהים, האם גם זו אינה אמת, בכיתי וחשבתי, ובאמת אני אשם יותר מכולם, וגרוע מכל האנשים בעולם! ונצבה לפני פתאום כל האמת במלוא אורה: מה אני מתכוון לעשׂות? אני מתכוון להרוג אדם טוב, חכם, אציל, שלא חטא לי במאומה, ומרעייתו אקח את אושרה לנצח, אענה אותה, אקטול אותה. שכבתי על המיטה, טמנתי פני בכר ולא חשתי בתנועת הזמן. פתאום נכנס חברי, הסגן, לאסוף אותי, ובידיו האקדחים: ‘טוב שקמת כבר,’ אמר, ‘הגיעה השעה, בוא.’ נתקפתי בלבול, מבוכה, אבל ירדנו לעלות לכרכרה: המתן רגע, אמרתי לו, ארוץ לרגע הביתה, שכחתי את הארנק. רצתי אל הדירה, נכנסתי לחדרונו של אָפָנָסי: אָפָנָסי, אמרתי, אתמול סטרתי פעמיים על פניך, סלח לי, כך אמרתי. הא הרעיד, נבהל, הסתכל בי, ראיתי שלא עשׂיתי די, וכפי שעמדתי, במדים עם הכותפות, נפלתי לרגליו: סלח לי, אמרתי. עתה נדהם הבחור כליל: ‘הוד־מעלתך, אבי, אדוני, איך אתה… האם אני שווה…’ ופרץ בבכי, כמו שפרצתי אני קודם, כיסה פניו בידיו, פנה אל החלון, בוכה ורועד, ואילו אני רצתי אל חברי, קפצתי לכרכרה, צעקתי ‘סע!’ ראית, צעקתי אל חברי, את המנצח, הנה הוא לפניך! התלהבות היתה בי כזאת, כל הדרך דיברתי, דיברתי, כבר איני זוכר מה אמרתי. הסתכל בי: ‘נו, חביבי, בן־חיִל אתה, אני רואה, כי תגן יפה על המדים. ‘הגענו למקום, והם כבר שם, ממתינים לנו. העמידו אותנו שנים־עשׂר צעדים זה מזה, בחלקו נפלה זכות הירייה הראשונה, ואני עומד לפניו עליז, פנים אל פנים, איני מניד עפעף, מביט בו באהבה ויודע מה שאעשׂה. הוא ירה, שׂרט קצת את הלחי והאוזן. תודה לאל, צעקתי, לא הרגת אדם! פניתי לאחור, השלכתי את האקדח שלי לגובה, לעבר היער וצעקתי: שם מקומך! עתה פניתי אל היריב: אדוני הנכבד, סלח לי, לצעיר טיפש, שהעליב אותך ואשם בכך, ועכשיו גם אילץ אותך לירות בו. רע אני ממך עשׂרה מונים, ואולי במידה רבה יותר. אמור דברים אלה לגברת, שאין בעולם מכובדת עליך יותר. אך אמרתי דברים אלה, צעקו כל השלושה: ‘שמע, אדוני,’ אמר יריבי וגם כעס, ‘אם לא רצית לירות, למה הטרחת אותנו?’ אתמול, אמרתי לו, עדיין הייתי טיפש, והיום חכמתי. בעליזות עניתי לו. ‘אשר לאתמול, אני מאמין’ אמר, ‘ואשר להיום, קשה להסיק על פי דעתך בלבד’. בּרָבוֹ, צעקתי ומחאתי כף, אני מסכים לדעתך גם בעניין זה, ראוי אני לכך! ‘אתה מתכוון לירות, אדוני הנכבד, או לא?’ לא אירֶה, אמרתי, ואתה ירה עוד פעם אחת, אם רצונך בכך, אבל מוטב שלא תיֶרה. צעקו גם הסֶקוּנדַנטים, בעיקר שלי: ‘איך אפשר להמיט חרפה על הגדוד, לבקש סליחה בשעת דוקרב. אילו ידעתי זאת!’ התייצבתי לפני כולם וכבר לא צחקתי: רבותי, אמרתי, האומנם זה מפליא כל כך בימינו לפגוש אדם, המתחרט על טפשותו ומודה באשמתו בפומבי? ‘אבל בשׂדה הדוקרב,’ שוב צעק הסֶקוּנדַנט שלי. הוא העניין, עניתי להם, הוא המדהים, שכּן הייתי חייב להודות באשמה עם בואנו לכאן, עוד לפני הירייה שלו, ולא לכפות עליו חטא קטלני גדול, אלא שסידרנו את עצמנו בעולם בצורה כה פרועה ונואלת, עד שאי־אפשר היה לנהוג כך, כי רק לאחר שעמדתי בירייה שלו ממרחק שנים־עשׂר צעדים, יכלה להיות בעיניו חשיבות כלשהי לדברי, ואילו אמרתי אותם לפני הירייה, כשאך באנו הנה, היה אומר פשוט: פחדן, נבהל מהאקדח ולא כדאי לשמוע אותו. רבותי, קראתי פתאום מעומק הלב, הסתכלו סביבכם על מתנות האלוהים: שמים בהירים, אוויר צח, הדשא רך, ציפורים, טבע נפלא שאין בו חטא, ואנו, רק אנו, טפשים שאין אלוהים בלבם, ואיננו מבינים, כי החיים הם גן־עדן, כי די שנרצה להבין, והוא יופיע מיד בכל יופיו, ואנו נתחבק ונבכה. רציתי להמשיך אך לא יכולתי, נשימתי נעצרה, חשתי מתיקות, נעורים, ובלב אושר שלא ידעתי כמוהו מימי. ‘נבונים הדברים וישרים,’ אמר לי היריב. ‘ועל כל פנים, אתה אדם מקורי.’ צחק, אמרתי לו, וצחקתי גם אני, ‘ואחר כך גם תשבח.’ ‘כן, אני מוכן גם עכשיו לשבח,’ אמר, ‘הרשה להושיט לך יד, כי נדמה לי, שאדם כֵּן אתה.’ לא, אמרתי, עכשיו אל תושיט. אבל אחר כך, כשאשתפר ואהיה ראוי לכבוד שלך, או־אז תושיט יד, וטוב תעשׂה.’ נסענו הביתה, כל הדרך גידף אותי הסֶקוּדַנט שלי, ואילו אני מנשק אותו. מיד נודע הדבר לחברים, והם התכנסו לשפוט אותי בו ביום: ‘הכפיש את המדים, שיתפטר.’ הופיעו גם סניגורים: ‘הלוא עמד יפה בירייה, על אף הכול.’ ‘כן, אבל פחד משאר היריות וביקש סליחה בשׂדה,’ ‘אילו פחד מהיריות,’ ענו הסניגורים, ‘היה יורה באקדחו לפני בקשת הסליחה, ואילו הוא השליך אותו טעון ליער, לא, כאן יצא עניין אחר, מקורי.’ אני מקשיב, מסתכל בהם בשׂמחה. נחמדים שלי, אמרתי, ידידי וחברי, אל תדרשו שאתפטר, מאחר שכבר עשׂיתי זאת, הבוקר הגשתי את הבקשה בלשכה, וכשאשוחרר, אלך מיד למנזר, ועל כן גם התפטרתי. אך אמרתי זאת, פרצו כולם בצחוק: ‘מיד היה עליך לומר זאת, עכשיו מובן הכול, ואת הנזיר אסור לשפוט,’ וצוחקים, אינם נרגעים, אלא שאינם לועגים כי אם צוחקים בחיבה, בעליזות, פתאום אהבו אותי כולם, אפילו המקטרגים השׂרופים, וכל אותו חודש עד השחרור כאילו נשׂאו אותי על כפיים: הוי, אתה, נזיר!’ אמרו. כל אחד אומר לי מלת־חיבה, התחילו אפילו לשכנע אותי לוותר, אפילו ריחמו: ‘מה אתה הולך לעשות לעצמך?’ ‘לא,’ אמרו, ‘הוא אמיץ אצלנו, הוא עמד בירייה והיה יכול לירות באקדח שלו, אבל בלילה שעבר חלם שעליו ללכת למנזר, והנה, משום כך.’ בחברה העירונית קרה אותו דבר עצמו. קודם לכן לא היו שׂמים לב אלי במיוחד, והסתפקו במאור־פנים, ועכשיו הכירו אותי זה אחר זה והתחילו להזמין אותי: צוחקים לי, אבל אוהבים. אעיר כאן, שאף על פי שהכול דיברו בפומבי על הדוקרב שלנו, סגרה הרשות את התיק, שכן היה יריבי שאֵר קרוב של הגנרל שלנו, ומאחר שלא נשפך דם והכול היה בבדיחות־הדעת כביכול, ואני גם התפטרתי, הפכו את העניין לבדיחה. התחלתי אז לדבר בקול רם וללא חשש, על אף צחוקם של האנשים, שכן לא היה הצחוק מרושע אלא טוב. השׂיחות היו על פי רוב בערבים, בחברת גברות, הנשים אהבו אז יותר לשמוע אותי ואילצו את הגברים לשמוע. ‘איך ייתכן שאהיה אשם באשמת הכול,’ צחק כל אחד בפני, ‘האם אני יכול, למשל, להיות אשם באשמתך?’ היכן תוכלו להיווכח בזה, עניתי להם, כשכל העולם עלה זה כבר על דרך אחרת, ושקר גמור אמת היא בעינינו, ואנו דורשים גם מהזולת את השקר הזה. יום אחד בחיי נהגתי בכנות, והנה נעשׂיתי שוטה בעיני כולכם: גם אם נתחבבתי עליכם, אתם צוחקים לי. ‘איך אפשר לא לאהוב אחד כמוך?’ צוחקת בעלת־הבית, והאסיפה אצלה רבת־משתתפים. פתאום אני רואה שמבין הגברות קמה האשה, שבגללה הזמנתי אדם לדוקרב, וזה לא כבר קיוויתי שתהיה ארוסתי, ואני לא הבחנתי שבאה אל הנשף הזה. קמה, ניגשה אלי, הושיטה יד: ‘הרשה לי,’ אמרה, ‘לומר לך, כי אני ראשונה שאיני צוחקת לך, ולהפך, בדמעות אני מודה לך ומביעה את הוקרתי לך על המעשׂה שלך, אז.’ מיד ניגש גם בעלה, ואחריו ניגשו אלי כולם, כמעט שמנשקים אותי. שׂמחה ירדה עלי, אבל במיוחד שׂמתי לב אל אדון קשיש, שגם הוא ניגש אלי, שידעתי את שמו אבל לא היתה היכרות בינינו, ועד הערב הזה לא החלפתי איתו מלה."

ד. האורח המיסתורי

"זה כבר שירת בעירנו כפקיד־ממשלתי, משׂרתו היתה חשובה, מכובד היה על הכול, אדם עשיר, נודע במעשׂי־צדקה, תרם כסף רב לבית־מחסה ולבית־יתומים, ומעשׂים טובים רבים עשׂה בסתר, ללא פרסום, והם נתגלו רק לאחר מותו. כבן חמישים היה, מראהו כמעט מחמיר והוא ממעט בדיבור. נשׂוי היה לא יותר מעשׂר שנים לאשה צעירה, ושלושה ילדים ילדה לו. בערב שלמחרת ישבתי, בכיתי, והנה נפתחה הדלת ואדון זה נכנס.

ראוי לציין שלא גרתי עוד בדירה הקודמת, ועם בקשת ההתפטרות עקרתי ושׂכרתי דירה אצל אשה זקנה, אלמנת פקיד, וגם את שירותה שׂכרתי, שכן עקרתי לדירה זו מפני שעם שובי מהדוקרב, שילחתי את אָפָנָסי אל הפלוגה שלו, כי התביישתי להסתכל בפניו לאחר שנהגתי בו לבסוף כפי שנהגתי – עד כדי כך נוטה אדם חילוני שלא הוכן כראוי להתבייש אפילו במעשׂה הצודק ביותר שלו.

‘אני,’ אמר האדון שנכנס, ‘שומע אותך זה ימים אחדים בבתים שונים בסקרנות רבה, ורציתי לבסוף להכיר אותך אישית, כדי לשׂוחח אתך בפירוט רב יותר. התוכל, אדוני הנכבד, לעשׂות עמי את החסד הגדול הזה?’ יכול אני, אמרתי, ובעונג רב ביותר, ואראה בכך כבוד גדול, אמרתי לו. וכמעט נבהלתי, כך הרשים אותי בפעם הראשונה. אמנם, אנשים היו מקשיבים לי וסקרניים, אך איש מהם לא היה בעל הבעה פנימית כה רצינית ומחמירה. והלוא בא בעצמו אל דירתי. ישב. ‘אני רואה בך,’ המשיך, ‘עוצמת אופי גדולה, שכן לא חששת לשרת את האמת בעניין כזה, והסתכנת בו, למען האמת שלך, בבוזו של הציבור.’ אולי אתה מפריז בשבח שלי, אמרתי לו. ‘לא, איני מפריז,’ ענה ‘האמן לי, מעשׂה כזה קשה הרבה יותר משאתה סבור. אותי הדהים רק זה,’ המשיך, ‘ולשם זה באתי אליך. תאר לי, אם לא תבוז לסקרנותי הבלתי־הוגנת, מה הרגשת, אם אתה זוכר, ברגע ההוא בדוקרב כשהחלטת להתנצל? אל תראה בשאלתי קלות־דעת. להפך, בשאלה זו יש לי מטרה נסתרת, שבוודאי אגלה לך אותה לבסוף, אם ירצה אלוהים לקרב אותנו יותר.’

כל עוד דיבר, היישרתי בו מבט, ופתאום הרגשתי אמון מלא כלפיו, ומלבד זאת התעוררה בי סקרנות בלתי־רגילה, שכן חשתי כי סוד מיוחד במינו טמון בנפשו.

אתה שואל מה הרגשתי ברגע כשביקשתי את סליחתו של היריב, עניתי לו, אבל מוטב שאספר לך הכול מתחילתו, מה שלא סיפרתי עדיין לאחרים, וסיפרתי לו על מה שאירע ביני לבין אָפָנָסי וכיצד נפלתי לרגליו. מכאן אתה יכול לראות, סיכמתי, כי בשעת הדוקרב כבר רווח לי, שכן התחלתי כבר בבית, ומרגע שעליתי על דרך זו, היה כל השאר לא רק קל, אלא אפילו עליז ומשׂמח.

שמע הכול והביט בי בעין טובה: ‘כל זה מעניין עד מאוד,’ אמר, ‘ואני אבוא אליך עוד ועוד.’ ומאז התחיל לבקר אצלי כמעט ערב־ערב. היינו מתיידדים מאוד אילו דיבר גם על עצמו. אלא שעל עצמו לא אמר כמעט דבר, וכל הזמן שאל שאלות עלי. אף על פי כן, נתחבב עלי מאוד וגיליתי לו את כל רגשותי, כי חשבתי: מה צורך לי בסודותיו, הלוא אני רואה כי איש אמת הוא. מה גם שהוא אדם רציני כל כך וגדול ממני בשנים, ובא אלי, אל הבחור, ואינו מזלזל בי. דברים מועילים רבים למדתי ממנו, כי היה האיש בעל שׂכל רב. ‘כי החיים הם גן־עדן,’ אמר לי פתאום, ‘כבר חשבתי מזמן,’ והוסיף, ‘רק על כך אני חושב.’ מסתכל בי ומחייך. ‘אני משוכנע בזה יותר ממך, אחר כך תדע מדוע’. שמעתי וחשבתי: כפי הנראה, הוא רוצה לגלות לי משהו. ‘גן־העדן,’ אמר, ‘טמון בכל אחד מאתנו, הנה גם עכשיו הוא מסתתר בי, ואם ארצה, אדע אותו ממש כבר מחר, ולכל ימי חיי.’ אני רואה: בלב רוגש הוא מדבר, ומבטו מיסתורי, כאילו חקר אותי. ‘ואשר לאשמת כל אדם כלפי הכול ועל הכול,’ המשיך, ‘ללא קשר עם חטאיו, שקלת נכון ביותר, ומפליא הדבר, איך הצלחת פתאום להקיף רעיון זה בשלמותו. ואמת נכון הדבר, כי כשיבינו בני־אדם רעיון זה, תתחיל לגביהם מלכות־השמים לא בחלום, אלא למעשׂה.’ אבל מתי יקום הדבר, אמרתי לו בצער, והאם יקום באחד הימים? האין זה חלום בלבד? ‘והנה אתה עצמך אינך מאמין, מטיף ואינך מאמין. דע איפוא, חלום זה, כפי שאתה אומר, יתגשם, האמן בזה, אבל לא היום, כי לכל מעשׂה חוק משלו. העניין הוא נפשי, פסיכולוגי. כדי לתקן עולם לפי נוסח חדש, דרוש שיַפנו בני אדם את נפשם לדרך אחרת. כל עוד לא תהיה אח לכול באמת, לא תבוא האחווה. לעולם לא יידעו בני־אדם לחלק ביניהם ללא־עוול את רכושם ואת זכויותיהם, לא באמצעות מדע כלשהו ולא על ידי טובות־הנאה. איש לא ישׂמח בחלקו, והכול ירטנו, יקנאו וישמידו זה את זה. אתה שואל מתי יבוא הדבר. הוא יבוא, אך תחילה חייבת להסתיים תקופת ההתבודדות האנושית.’ איזו התבודדות? שאלתי. ‘זו המולכת עכשיו בכול, בעיקר במאה שלנו, אלא שעדיין לא הושלמה ולא בא מועדה. כי כל אחד שואף עכשיו להבדיל ככל האפשר את אישיותו, רוצה לחוות בקרבו את מלוא החיים, ובינתיים מביאים כל מאמציו במקום אל מלוא החיים דווקא אל ההתאבדות השלמה, שכן במקום להגיע להגדרה מלאה של ישותם, הם שוקעים בבדידות מוחלטת. כי בדורנו התפלגו הכול ליחידות, כל אחד מתבודד במאורתו, כל אחד מתרחק מרעהו, מתחבא, מחביא כל מה שיש לו, ובסופו של דבר דוחה את בני־האדם מעליו. צובר עושר ביחידות וחושב: מה חזק אני עכשיו ומה רב בטחוני, ואינו יודע, המטורף, שככל שהוא צובר יותר, כן הוא שוקע יותר בחוסר־אונים שיקטול אותן. כי התרגל לסמוך על עצמו בלבד, ולהיבדל מהכלל כיחיד, חינך את נפשו לא להאמין בעזרת בני־אדם, באנשים ובאנושות, ורועד כל הזמן שמא יאבד את כספו והזכויות שרכש. בכל מקום חדל עכשיו השׂכל האנושי להבין, למרבה הגיחוך, כי בטחונו האישי האמיתי לא יבוא ממאמציו המבודדים, אלא מהאחדות האנושית הכללית. אבל ודאי שיבוא הקץ להתבודדות איומה זו, והכול יבינו יחדיו, עד כמה בלתי־טבעית היתה התבדלותם זה מזה. זו תהיה רוח הזמן, והכול יתפלאו שישבו זמן כה רב בחשיכה, בלי לראות אור. ואז גם יופיע בשמים האות של בן־האדם… אולם עד אז ראוי בכל זאת לשמור על הדגל, ואדם חייב להראות מופת לפחות כיחיד, ולהוציא את נפשו מהבדידות אל ההישׂג של אהבת־אחים, אפילו במעמד של אוויל. כל זה כדי שלא ימות הרעיון הגדול.’

הנה, בשׂיחות לוהטות ומלהיבות כאלה חלפו הערבים שלנו בזה אחר זה. אני אפילו נטשתי את החברה ומיעטתי להתארח, מה גם ש’אוֹפנתיוּתי' התחילה לחלוף. איני אומר זאת בבחינת גינוי, שכן הוסיפו לאהוב אותי ונהגו בי בעליזות. אולם יש להודות, כי מידה רבה של אופנה שׂוררת בחברה. לבסוף התחלתי להסתכל בהתפעלות על האורח המיסתורי שלי, מפני שמלבד העונג שגרם לי שׂכלו, התחלתי לנחש, שהוא נושׂא איזה רעיון, ואולי הוא מתכונן למעשׂה־גבורה גדול. אולי מצא חן בעיניו העדר סקרנותי החיצונית, שכן לא שאלתי לסודו במישרים או ברמז. אבל בסוף שׂמתי לב, כי גם לו מתחיל להציק הרצון לגלות לי משהו. על כל פנים, היה הדבר ברור כבר מאוד כעבור חודש בקירוב לאחר תחילת ביקוריו. ‘היודע אתה,’ שאל פעם אחת, ‘כי בעיר מתחילים כבר להסתקרן לגבי שנינו, ומתפלאים שאני כה מרבה לבקר אצלך. אבל נעזוב אותם, שכן יתברר הכל בקרוב.’ לפעמים נתקף התרגשות גדולה, וכמעט תמיד במקרים כאלה היה קם ומסתלק. ולפעמים האריך להסתכל בי במבט נוקב. חשבתי: מיד יאמר משהו, ואילו הוא מפסיק ועובר לדבר על משהו ידוע ורגיל. תכופות התחיל להתאונן על כאב־ראש. ופעם אחת, במפתיע, לאחר שהאריך בדברים נלהבים וממושכים, ראיתי שהחוויר, פניו התעוותו, והוא נעץ בי את עיניו.

מה לך, אמרתי, האם אתה חש ברע?

שכן התאונן על כאב־ראש.

‘אני… דע לך… אני… הרגתי אדם.’

אמר וחייך, אבל היה לבן כסיד. מדוע הוא מחייך, הבזיקה מחשבה בדעתי, בטרם הבינותי מה נאמר. גם אני החוורתי.

מה אתה אומר? צעקתי.

‘אתה רואה,’ ענה לי עדיין באותו חיוך חיוור, ‘באיזה יוקר עלתה לי אמירת המילה הראשונה. עכשיו אמרתי אותה, ודומה שעליתי על הדרך. ואסע.’

זמן רב לא האמנתי לו, ולא בבת אחת האמנתי, אלא לאחר שבא אלי שלוש פעמים וסיפר לי הכול בפרוטרוט. ראיתי בו מטורף, אבל לבסוף השתכנעתי בצער רב ובתמיהה. פשע גדול ונורא ביצע לפני ארבע־עשׂרה שנה בגברת עשירה, צעירה ויפה, אלמנה בעלת־אחוזה, שהיה לה בית משלה בעירנו, ששימש אותה בבואה לכאן. הוא רחש לה אהבה גדולה, התוודה לפניה באהבתו, והתחיל לדבר על לבה להינשׂא לו. אך היא כבר נתנה את לבה לאחר, לאיש־צבא בכיר ונודע, ששהה אז במסע, והיא ציפתה לשובו בקרוב. היא דחתה את הצעתו וביקשה שלא יבוא אליה עוד. הוא חדל לבקר. מאחר שידע את תכנית הבית, פלש לביתה בלילה, מהגן דרך הגג, הכול תוך עזות עצומה, כשהוא מסתכן להתגלות. אך כפי שיקרה תכופות, כל הפשעים המבוצעים בהעזה בלתי־רגילה מצליחים יותר מאחרים. מבעד לצוהר נכנס אל עליית־הגג, ירד במדרגות למטה אל החדרים, שכן ידע, כי לא תמיד נעולה הדלת שבמורד המדרגות, מתוך רשלנות המשרתים. הוא קיווה כי יתרשלו גם הפעם, וכך היה. כשנכנס לחדרים, עבר בחשיכה אל חדר־השינה שלה, שדלקה בו לָמפָּדה. וכאילו במתכוון יצאו שתי הנערות־החדרניות שלה בחשאי וללא־רשות לנשפיית יום־הולדת, אצל שכנים באותו רחוב. למראה הישֵנה התלקחה תאוותו, אבל מיד תקף את לבו זעם הקנאה והנקמה, ובבלי־דעת, כמו שתוי, ניגש ונעץ סכין היישר בלבה, והיא אפילו לא צעקה. אחר כך פעל מתוך חשבון שׂטני, קר ונפשע, כדי שיחדשו במשרת: לא זלזל בארנק שלה, במפתחות ששלף מתחת לכר פתח את השידה שלה, ולקח מתוכה רק מה שעשוי לחמוד משרת־בער, זאת אומרת, לא נגע בניירות־ערך, אלא בכסף בלבד, לקח כמה חפצי־זהב גדולים יותר, אבל זלזל בחפצים קטנים היקרים פי עשׂרה. לקח גם משהו למזכרת, אבל על זה נספר אחר כך. כשסיים מעשׂה נורא זה, חזר כפי שנכנס. למחרת, כשקמה הבהלה, וגם בהמשך חייו, לא העלה איש על דעתו לחשוד ברוצח האמיתי! איש לא ידע גם על אהבתו אליה, שכן היה שתקן וקשה־במגע, וידיד שמגלים לו את סודות־הנפש, לא היה לו. הוא נחשב למכּר של הנרצחת, ולא מהקרובים, כי בשבועיים האחרונים לא ביקר אצלה. נחשד מיד המשרת הצמוד פּיוֹטר, והנסיבות אישרו את החשד, שכן ידע המשרת, והמנוחה אף לא העלימה זאת, שיש בדעתה לשלוח אותו לשרת בצבא, על חשבון מכסת־הטירונים המוטלת עליה, מאחר שהיה רווק וגם התנהגותו גרועה. אנשים בפונדק שמעו אותו מאיים, כשהוא זועם ושתוי, שירצח אותה. יומיים לפני הרצח נמלט, וחי בעיר במקום בלתי־ידוע. למחרת הרצח נמצא ביציאה מן העיר, שוכב בדרך, שתוי כליל, בכיסו סכין וכף ימינו מוכתמת משום־מה בדם. הוא טען, שאפו דימֵם, אלא שלא האמינו לו. המשרתות הודו שהיו בנשפייה, וכי דלת־הכניסה במרפסת לא היתה נעולה עד שובן. נמצאו עוד סימנים כאלה, ועל פיהם נאסר המשרת החף מפשע. הוא נאסר ומשפטו התחיל, אבל כעבור שבוע חלה האסיר וקדח ומת בבית־החולים בלי ששבה אליו ההכרה. בכך נסתיימה הפרשה, היא עמדה למשפט האלוהים, והכול, השופטים ואנשי הרשות היו משוכנעים, שהמשרת שמת הוא הרוצח. ועתה התחיל העונש.

האורח המיסתורי, ועתה כבר ידידי, סיפר לי, שבתחילה לא ייסר אותו מצפונו כלל. ימים רבים התייסר, אך לא בייסורי־מצפון, אלא בצער על שהרג אשה אהובה, והיא איננה עוד, והנה רצח את אהבתו, ואילו אש התאווה נותרה בדמו. אבל על הדם הנקי ששפך, על רצח אדם, כמעט שלא חשב אז. ואילו המחשבה על כך, כי קרבנו עשׂויה היתה להינשׂא לאחר, נראתה לו בלתי־נסבלת, ועל כן היה משוכנע זמן רב, כי המעשׂה היה בלתי־נמנע. תחילה הטריד אותו קצת מאסרו של המשרת, אבל המחלה והמוות החטוף הרגיעו אותו, שכן מת האיש קרוב לוַדאי (כך חשב אז) לא מהמאסר או מפחד, אלא מתוצאתה של הצטננות, שחטף בימי נדודיו כשנמלט, וכשרבץ שתוי כליל לילה שלם על האדמה הלחה. הכסף והחפצים הגנובים לא הביכו אותו, שכן (כפי שחשב אז) לא נגנבו לשם טובת־הנאה, אלא לשם הטיית החשד לצד אחר. גם ערך הגניבה קטן היה, ועד מהרה תרם את כל הסכום ואף למעלה מזה לבית־המחסה שנוסד בעירנו. הוא עשׂה זאת לשם הרגעת מצפונו בעניין הגניבה, ולפי שעה וגם לזמן רב יותר אכן נרגע – כל זה אמר לי בעצמו. הוא פתח אז בפעילות גדולה בענייני משׂרתו, ביקש לעצמו משׂימה קשה ומטרידה, שהעסיקה אותו שנתיים, ומאחר שאופיו חזק, כמעט שכח את המאורע. כשהיה נזכר, השתדל לא לחשוב על כך. הוא התמכּר גם למעשׂי־צדקה, הקים מוסדות רבים ותרם הרבה בעירנו, תרם גם בערי־הבירה, נבחר במוסקבה ובפֶּטֶרבּוּרג לחבר באגודות־הצדקה המקומיות. על אף הכול התחיל סוף־סוף לחשוב על הדברים, והעינויים היו למעלה מכוחו. והנה פגש צעירה יפה ונבונה, חיש מהר נשׂא אותה, כי חשב שהנישׂואים יבריחו את צערו הידוע רק לו, ומשיעלה על דרך חדשה ויעשׂה במסירות את חובתו כלפי האשה והילדים, יתרחק מהזכרונות הישנים. אולם קרה ההפך מזה. כבר בחודש הראשון לנישואיו התחילה להטריד אותו המחשבה הבלתי־פוסקת: ‘הנה אשתי אוהבת אותי, ומה היה קורה אילו נודע לה?’ כשהרתה לראשונה, ובישׂרה לו זאת, נבוך: ‘נתתי חיים, והלוא גזלתי חיים.’ נולדו ילדים: ‘איך אני מעֵז לאהוב, ללמד, לחנך אותם, כיצד אדבר אתם על המידות הטובות: אני שפכתי דם.’ הילדים גדלים, הם נפלאים, יש רצון ללטף אותם: ‘ואני איני יכול להסתכל בפניהם התמימות, הבהירות. איני ראוי לכך.’ לבסוף התחיל להזוֹת מראות מרים ומאיימים של דם האשה ההרוגה, חייה הצעירים שהושמדו, הדם הזועק נקם. חלומות איומים פקדו אותו. מאחר שלבו נוקשה, נשׂא את הייסורים זמן רב: ‘אכפר על הכול בייסורי הסמויים.’ אך גם זו היתה תקוות־שווא: ככל שחלף הזמן, כן גבר הסֵבל. על פי פעילותו בתחום הצדקה התחילו לכבד אותו בחברה, גם אם פחדו מאופיו המחמיר והקודר, אך ככל שהרבו לכבדו, כן התקשה לשׂאת זאת. הודה לפני, שחשב להתאבד. במקום זה התחיל להבהב בדעתו רעיון אחר, רעיון שנראה לו תחילה בלתי־אפשרי ומטורף, אולם רעיון זה נצמד אל לבו לבסוף ולא ניתן לנתקו. וכך חלם: לקום, להתייצב לפני העם ולהודיע, כי רצח נפש. כשלוש שנים נשא עמו חלום זה, הזה אותו בצורות שונות. לבסוף האמין בלב שלם, שאם יודיע על פשעו, ירפא את נפשו ללא־ספק וירגע לתמיד. אך לאחר שהאמין נתקף אימה, כי איך יבצע זאת? ופתאום קרה הדוקרב שלי. ‘הסתכלתי עליך. ועכשיו החלטתי.’ הסתכלתי בו.

האם מקרה פעוט כזה, אמרתי לו וספקתי כפיים, יכול היה להוליד בך עוז כזה?

‘לידתו של העוז שלי נמשכה שלוש שנים,’ ענה, ‘והמקרה שלך נתן דחיפה בלבד. כשהסתכלתי בך, גיניתי את עצמי וקינאתי בך,’ הוסיף, אפילו בחומרה.

והם לא יאמינו לך, אמרתי לו, חלפו ארבע־עשׂרה שנים.

‘יש לי הוכחות גדולות. אציג אותן.’

פרצתי בבכי ונשקתי לו.

‘עניין אחד פתור לי, אחד בלבד!’ אמר (כאילו בי תלוי עכשיו הכול), ‘האשה, הילדים! האשה אולי תמות מצער, והילדים אמנם לא יפסידו את האצולה והרכוש – אבל יהיו ילדי אסיר־פרך, לעד. והזכרון, הזכרון שאשאיר בלבם!’

שתקתי.

‘להיפרד מהם, לנטוש אותם לעד? הלוא לעד, לעד!’

ישבתי ולחשתי תפילה דמומה. לבסוף קמתי, נתקפתי פחד.

‘ובכן, מה?’ הביט בי.

לך, אמרתי, הודע לאנשים. הכול יחלוף ורק האמת תישאר. כשיגדלו הילדים יבינו, כמה גודל־לבב היה בעוז הגדול שלך.

הוא יצא אז ממני כאילו כבר החליט. למעלה משבועיים היה בא אלי, ערב־ערב, התכונן בלי הרף, ולא היה בכוחו להחליט סופית. הוא עינה את לבי לעייפה. פעם בא והוא איתן ואומר בהתרגשות:

‘אני יודע כי יתחיל גן־העדן שלי, יתחיל מיד עם הודעתי. ארבע־עשׂרה שנה הייתי בגיהינום. אני רוצה להתייסר. אקבל את הייסורים ואתחיל לחיות. אפשר שתעבור בעולם באִי־אמת, אבל לא תשוב. עכשיו איני מעֵז לאהוב לא רק את הזוּלָת, אלא גם את ילָדי. אלוהי, אולי יבינו הילדים במה עלו לי ייסורַי, ולא ידונו אותי לכף חובה! לא בכוח האלוהות, אלא באמת.’

הכול יבינו את מעשׂה־הגבורה שלך, אמרתי לו, אם לא עכשיו, יבינו אחר כך, כי עשׂית שירות²⁸ לאמת, לאמת העליונה, הלא־ארצית…

ומסתלק מביתי כאילו מנוחם, ולמחרת שוב יבוא זועם, חיוור, ויאמר בלגלוג:

‘כל פעם שאני נכנס אליך, אתה מביט בי בסקרנות כזאת: שוב, בוודאי, לא הודיע? חכה איפוא, אל תבוז לי מאוד. הרי אין זה קל כפי שנדמה לך. ואולי לא אעשׂה זאת כלל. הן לא תלך להלשין עלי, מה?’

ואני לא רק שלא הסתכלתי בו בסקרנות בלתי־נבונה, אלא אפילו להעיף בו מבט חששתי, הייתי עייף ויגע עד כדי חולי, ונפשי הוצפה דמעות. אפילו שנתי נדדה.

‘אני בא עכשיו,’ המשיך, ‘משׂיחה עם אשתי. האם אתה מבין מה היא אשה? כשעמדתי לצאת, צעקו הילדים: שלום, אבא, שוב מהר לקרוא אתנו את המקראה־לילדים. לא, אינך מבין זאת! צרה זרה אינה מחכימה אותנו.’

עיניו ברקו, שׂפתיו ריטטו. פתאום הלם באגרופו על השולחן, עד שקפצו הכלים שעמדו עליו, והלוא הוא אדם כה רך, בפעם הראשונה קרה לו הדבר.

‘האם זה דרוש?’ אמר, ‘האם יש צורך בזה? הן איש לא נידון על כך, איש לא נשלח לעבודת־פרך במקומי, המשרת מת במחלה. ועל הדם שנשפך נענשתי בייסורים שלי. וגם לא יאמינו לי. לא יקבלו שום ראיָה שלי. האם ראוי להודיע, האם דרוש? על הדם שנשפך מוכן אני להתייסר כל ימי חיי, ובלבד שלא ייפגעו האשה והילדים. האם מוצדק להביא לאבדנם יחד עם אבדני? האין אנו טועים? היכן כאן האמת? והאם יכירו האנשים באמת זו, האם יעריכו, האם יכבדו אותה?’

‘חרוץ את הגורל!’ שב וקרא.

לך ומסור הודעה, לחשתי. קולי לא עמד לי, אבל הלחישה היתה תקיפה. לקחתי מן השולחן את האֶוַנגֶליון, התרגום הרוסי, והצבעתי על פרק י“ב פסוק כ”ד בבשׂורה על פי יוחנן:

‘אמן, אמן אני אומר לכם, אם לא יפול גרגר החטה אל תוך האדמה וָמת, יישאר לבדו, וכאשר מת, יעשׂה פרי הרבה’. קראתי את הפסוק הזה זה עתה, לפני בואו.

קרא גם הוא. ‘אמת,’ אמר וחיוכו מר, ‘כן, בספרים האלה,’ שתק רגע קל, ‘דברים נוראים אתה מוצא. קל להטיח אותם בפני מישהו. ומי כתב אותם, האומנם אנשים?’

רוח־הקודש כתבה, אמרתי.

‘קל לך לפטפט,’ שוב חייך, והפעם כמעט בשׂנאה. לקחתי את הספר, פתחתי במקום אחר והראיתי לו פרק י‘, פסוק ל"א, ב’אל העברים’. קרא:

‘מה נורא לִנפּול בידי אלוהים חיים’.

קרא והשליך את הספר הצדה. אפילו הרעיד כולו.

‘פסוק נורא,’ אמר, ‘אכן, הצלחת לבחור.’ קם מכסאו. ‘היה שלום,’ אמר, ‘אולי לא אבוא עוד… בגן־העדן ניפגש. פירוש הדבר, כי כבר ארבע־עשׂרה שנה ‘נפלתי ביד אלוהים חיים’ – אם כך, כך יש לכנות ארבע־עשׂרה שנים אלו. מחר אבקש מידיים אלו, שישחררו אותי…’

רציתי לחבק ולנשק אותו, אך לא העזתי – כה מעוּוָתות היו פניו וכה כבד מבטו. הוא יצא. אלִי, אמרתי בלבי, לאן הלך האיש! נפלתי על ברכי לפני האיקוֹנה, ובכיתי על גורל האיש לפני האם הקדושה, החשה להגן ולעזור. חלפה מחצית השעה ואני בדמעות ובתפילה, וכבר שעת־לילה מאוחרת, כמעט חצות. פתאום ראיתי את הדלת נפתחת והוא שב. השתוממתי.

היכן היית? שאלתי.

‘אני,’ אמר, ‘נדמה לי ששכחתי משהו… ממחטה, נדמה לי… נו, גם אם לא שכחתי, הרשה לי לשבת…’

ישב על הכיסא. עמדתי לידו. ‘שב גם אתה,’ אמר. ישבתי. ישב בשתיקה שתי דקות, הביט בי במאומץ ופתאום הצטחק, אני זוכר זאת, וקם, חיבק אותי בחזקה ונשק…

‘זכור,’ אמר, ‘את ביקורי השני אצלך היום. שמעת, זכור!’

וזו הפעם הראשונה שדיבר אלי בגוף־שני, בלשון־ידידים. והלך. מחר… חשבתי.

וכך היה. לא ידעתי בערב ההוא, כי למחרת חל יום־ההולדת שלו. בימים האחרונים לא יצאתי לשום מקום, ועל כן לא נודע לי הדבר. ביום זה, שנה־שנה, היה בא לביתו קהל רב, כל בני העיר היו מתכנסים. באו גם עכשיו. והנה, לאחר הסעודה בצהריים הוא יוצא לאמצע החדר ובידו נייר – הודעה רשמית לממונים עליו. ומאחר שכל הממונים היו כאן, קרא את הכתוב באוזני כל הנאספים, והוא תיאור מפורט ומלא של הפשע: ‘נבל אני והנני עוקר את עצמי מחברת־האדם, אלוהים פקד אותי,’ סיים את הקריאה, ‘אני רוצה לקבל עלי ייסורים!’ מיד הוציא וערך על השולחן את כל הפרטים שראה בהם ראיות לפשעו, ושמר עליהם ארבע־עשׂרה שנה: תכשיטי־הזהב של הנרצחת, ששדד בתקווה לסלק כל חשד מעצמו, מדליון וצלב שהסיר מצווארה – במדליון דיוקן ארוסה, פנקס קטן ושני מכתבים: מכתב הארוס אליה שבו הוא מודיע על בואו הקרוב, ותשובתה על המכתב הזה, שהתחילה ולא סיימה, הניחה על השולחן כדי לשלחו מחר בדואר. הוא לקח עמו את שני המכתבים – למה? לשם מה שמר אותם ארבע־עשׂרה שנה, במקום להשמידם כראיות מפלילות? והנה מה קרה: הכול הזדעזעו ונדהמו, וסרבו להאמין, אף שהקשיבו בסקרנות יוצאת מהכלל, אבל כפי שמקשיבים לחולה, וכעבור ימים אחדים הוחלט בכל הבתים, כי האיש האומלל השתגע. אנשי הרשות ובית־המשפט לא יכלו להימנע מפתיחת ההליכים המשפטיים, אבל נבלמו גם הם: אמנם, החפצים והמכתבים שהוצגו, עוררו מחשבות, אבל מיד הוחלט, שגם אם יתגלו הראיות כנכונות, אי־אפשר לגזור־דין על סמך ראיות אלו בלבד. הלוא ייתכן, שקיבל את החפצים מידיה, כמכּר וכנאמן. אגב, שמעתי, כי החפצים הוכרו על ידי רבים מקרוביה של הנרצחת ומידידיה, ובעניין זה לא היה כל ספק. אלא שהעניין לא זכה להגיע לשיפוט. כעבור חמישה ימים נודע לכול, כי בעל־הייסורים חלה ויש חשש לחייו. מה היתה מחלתו לא אוכל להסביר, אמרו שזו הפרעה בקצב־הלב, אבל נודע גם, כי לפי דרישת הרעיה איבחנה מועצת־הרופאים גם את מצבו הנפשי וסיכמה, שהטירוף כבר התחיל. לא גיליתי דבר, אף שהכול חשו לשאול אותי, אבל כשרציתי לבקר אצלו, מנעו זאת ממני זמן רב, בעיקר רעייתו: ‘אתה,’ אמרה לי, ‘ערערת את שלום נפשו, גם קודם היה קודר, אבל בשנה האחרונה ראו אצלו הכול התרגשות בלתי־רגילה ומעשׂים מוזרים, ובאת אתה והרסת אותו. אתה הטפת לו והטפת, חודש שלם לא יצא מביתך.’ ולא רק אשתו, כל אנשי העיר התנפלו עלי והאשימו אותי: ‘הכול אתה עוללת,’ אמרו. שתקתי ובלבי שׂמחתי, כי ראיתי ברור את חסדו של אלוהים כלפי האיש שקם והרשיע את עצמו. אבל לא יכולתי להאמין בטירופו. סוף־סוף הורשיתי להיכנס אליו, הוא עצמו דרש זאת בתקיפות, כדי להיפרד ממני. נכנסתי וראיתי מיד, שלא רק ימיו ספורים אלא גם שעותיו. חלוש היה, צהוב, ידיו רעדו, הוא נשנק, אבל הביט בי בחיבה ובשׂמחה.

‘הנה התרחש הדבר!’ אמר, ‘זה כבר רציתי לראות אותך, מדוע לא באת?’ הסברתי לו, שלא הניחו לי להיכנס אליו.

"אלוהים ריחם עלי וקורא לי לבוא אליו. ידוע לי שאני הולך למות, אבל לאחר שנים כה רבות אני מרגיש לראשונה שׂמחה ושלווה. אך עשׂיתי את הדרוש לעשׂות, ומיד הרגשתי גן־עדן בנפשי. עכשיו אני מעֵז כבר לאהוב את ילדי ולנשק אותם. אין הם מאמינים לי, איש לא האמין, לא האשה ולא שופטי. והילדים לא יאמינו לעולם. אני רואה בכך חסד אלוהי לילדַי. אמות, ושמי לא יוכתם בעיניהם ועתה לבי מרגיש כבר את האלוהים, והלב שׂמח כמו בגן־העדן… עשׂיתי את חובתי…'

הדיבור קשה עליו, נשימתו נקטעת, בחום הוא לוחץ את ידי, מביט בי במבט לוהט. לא שׂוחחנו זמן רב, אשתו היתה מציצה אלינו בלי־הרף. אבל הוא הספיק ללחוש לי:

‘אתה זוכר שבאתי אליך בפעם השנייה, בחצות? ואמרתי לך שתזכור את הביקור הזה? אתה יודע למה באתי? הלוא באתי לרצוח אותך!’

הרעדתי.

‘יצאתי אז ממך אל החשיכה, שוטטתי ברחובות ונאבקתי עם עצמי. ופתאום שׂנאתי אותך עד כדי כך, שבקושי עמד בזה הלב. עכשיו, חשבתי, הוא היחיד הכובל אותי ושופט אותי, וכבר איני יכול להסתלק מגרדוֹמי מחר, שכן הוא יודע הכול. לא, לא חששתי שתלשין (אפילו לא עלה על דעתי). אבל חשבתי: איך אביט בפניו אם לא אלשין על עצמי? ואפילו היית נמצא בקצווי עולם, היתה קשה ללא־נשׂוא המחשבה, שאתה חי ויודע הכול ושופט אותי. שׂנאתי אותך כאילו אתה הסיבה לכול ואתה האשם בכול. שבתי אז אליך, וזכרתי שעל השולחן שלך מונח פגיון. ישבתי וביקשתי שתשב גם אתה, ודקה שלמה חשבתי. אילו הרגתי אותך, הייתי אבוד גם בלי שהודעתי על הפשע הקודם. אבל לא חשבתי על כך ברגע ההוא, ולא רציתי לחשוב. רק אותך שׂנאתי ורציתי לנקום בך בכל כוחי על הכול. אבל אלוהי גבר על השׂטן בלבי. דע לך איפוא, כי מימיך לא היית קרוב יותר למוות.’

כעבור שבוע נפטר. כל העיר ליוותה אותו אל קברו. הכומר־הבכיר אמר דברים נרגשים. אנשים קיננו על המחלה הנוראה, שקיצרה את ימיו. לאחר הקבורה קמה כל העיר נגדי, ואנשים חדלו לקבל אותי בביתם. אמנם, אחדים, מעטים תחילה ואחר כך רבים יותר־ויותר, התחילו להאמין באמיתות עדותו, והתחילו לבקר אצלי ולשאול בשׂמחה ובסקרנות רבה: כי האדם אוהב את נפילת הצדיק ואת חרפתו. אבל אני שתקתי ועד מהרה יצאתי את העיר, וכעבור חמישה חודשים נמצאתי ראוי לפני האלוהים לעלות על הדרך האיתנה והמפוארת, ולברך את האצבע הנעלמה, שהורתה לי דרך זו כה ברור. ואת עבד־האלוהים מיכָאיל רב־הייסורים אני מזכיר בתפילותי עד היום."

3: משׂיחותיו של הישיש זוֹסימה ומדרשותיו

ה. משהו על הנזיר הרוסי ועל הסיכוי של חשיבותו

"מורי ואבותי, נזיר מהו? יש בימינו אנשים בעולם הנאור האומרים כבר מלה זו בלגלוג, ובפי כמה מהם היא מלה של גנאי. ככל שמתקדם הזמן, גוברת התופעה. אמת הדבר, כי רבים גם בקהל הנזירים טפילים, שטופים בתאווה, רודפי־תענוגות ונוכלים חצופים. מצביעים על כך אנשי חברה משׂכילים: ‘עצלנים אתם, אנשים בלתי־מועילים, מתפרנסים מעמל הזולת, קבצנים חסרי־בושה’. והלוא כה רבים בין הנזירים הענווים והצנועים, השואפים להתבודדות ולתפילה לוהטת בדממה. עליהם מצביעים פחות, או שמתעלמים מהם, ובוודאי היו משתוממים אם אומר, כי מצנועים אלה השואפים לתפילה ביחידות, תצא אולי באחד הימים הצלה לאדמת רוסיה! כי אכן הם מוכנים בדממה לקראת ‘היום והשעה, החודש והשנה’. בינתיים הם שומרים בידידותם את דמות כריסטוֹס בכל הדרה וללא עיווּת, בטוהר האמת האלוהית, שקיבלו מהאבות הקדומים, מהשליחים ומהקדושים־המעונים, וכשיידָרש, יביאו אותו אל אמת העולם המעורערת. רעיון גדול הוא. ממזרח יעלה כוכב זה.

זו דעתי על הנזיר, האם היא מוטעית, האם היא יהירה? הסתכלו בחילוניים ובכל העולם המתנשׂא מעל לעם־האלוהים, האם לא סולפו בו פני האֵל והאמת שלו? יש להם מדע, ובמדע זה נמצא רק כל הכפוף לרגש. ואילו העולם הרוחני, המחצית העליונה של ישות־האדם, נדחה כליל, גורש בהרגשת ניצחון, אפילו בשׂנאה. העולם הכריז על חירות, ובמיוחד בזמן האחרון, ומה אנו רואים בחירות זו שלהם: רק עבדות והתאבדות! כי העולם אומר: ‘יש לך צרכים, על כן סַפק אותם, כי גם לך זכויות כמו לנודעים ולעשירים ביותר. אל תחשוש לסַפק את צרכיך, והכפל אותם אפילו’ – הנה זו תורת העולם כיום. בזה הם רואים את החירות. ומה יוצא מזכות זו לריבוי הצרכים? אצל העשירים התבודדות והתאבדות רוחנית, ואצל העניים – קנאה ורציחה, כי זכויות נתנו, אבל על האמצעים לסיפוק הצרכים לא הצביעו. הם טוענים, כי העולם מתקדם יותר־ויותר לקראת אחדות, מביא למגע של אחים על ידי קיצור המרחקים, והוא מוסר מחשבות באוויר. אוי לנו, אל תאמינו לאיחוד כזה בין האנשים. מאחר שהם מבינים את החירות כריבוי הצרכים ובעיקר – סיפוקם, הם מסלפים את טבעם, שכן הם נוטעים בקרבן הרבה שאיפות טפשיות וחסרות־שחר, הרבה המצאות והרגלים נואלים. הם חיים רק כדי לקנא איש ברעהו, ולספק את התאווה והרברבנות. סעודות, ביקורים, מרכבות, דרגות בשירות ומשרתים־עבדים כבר נחשבים הכרח, שלמענו מקריבים אפילו את החיים, את הכבוד ואת אהבת־הבריות, הכול כדי לספק הכרח זה, ואפילו הורגים את עצמם אם לא הצליחו לסַפק אותו. אצל אלה שאינם עשירים אנו רואים אותה תופעה עצמה, ואילו העניים משתיקים לפי־שעה בשכּרות את אי־סיפוק הצרכים ואת הקנאה. אולם בקרוב יתחילו להשתכר בדם ולא ביין, ובכיוון זה מוליכים אותם. אני שואל אתכם: האם אדם כזה חופשי הוא? הכרתי ‘לוחם למען הרעיון’ כזה, שסיפר לי, כי כשמנעו ממנו בבית־הסוהר את הטבק, עינה אותו מחסור זה עד כדי כך, שכמעט הלך ובגד ב’רעיון' שלו, ובלבד שיתנו לו טבק. והלוא אחד כזה אומר: ‘אני הולך ללחום למען האנושות’, לאן יילך אחד כזה, ומה הוא מסוגל לעשוֹת? אולי מבצע חפוז, לאורך זמן הוא לא יעמוד בזה. ולא ייפָּלא, שבמקום אל החירות הגיעו אל העבדות, ובמקום לשרת את אהבת־האחים ואת אחדותה של האנושות, שקעו בהתבדלות ובהתבודדות, כפי שאמר לי בנעורי אורחי המיסתורי, ורבי. על כן דועך בעולם הרעיון של השירות לאנושות, של האחווה ואחדות־הכלל, ואכן נתקל רעיון זה אפילו בלגלוג, כי כיצד ייגמל אדם מהרגליו, לאן יפנה משועבד זה לאחר שהתרגל לספק את אינסוף הצרכים שבדה אותם? הוא מבודד, ומה איכפת לו השלמות. והגיעו לידי כך, שצברו הרבה יותר חפצים, ואילו השׂמחה פחתה.

לא זו דרכו של הנזיר. יש אפילו מלגלגים על הצִיוּת, הצום והתפילה, והלוא רק הם הדרך אל החירות האמיתית, הממשית: אני גודע מעצמי את הצרכים היתירים והבלתי־נחוצים, אני מצליף על ידי הציות על רצוני הגא ורודף־הכבוד ומכניע אותו, ובעזרת האל אני משׂיג על ידי כך את חירות הרוח, ועמה גם את השׂמחה הרוחנית! מי מהשניים מסוגל יותר לרומם רעיון גדול ולשרת אותו, העשיר המבודד, או האיש המשוחרר מעריצותם של חפצים והרגֵלים? טוענים כלפי הנזיר על התבודדותו: ‘התבודדת להצלת עצמך, בין כותלי המנזר, ואת שירות־האחים שכחת’. בואו ונראה, מי טורח יותר בשירות לאהבת־האחים? כי ההתבודדות היא לא אצלנו אלא אצלם, אבל הם אינם רואים אותה. ומתוכנו יצאו גם בימים קדומים מנהיגי־עם, מדוע לא יימָצאו גם היום? בעלי־הצומות והשתקנים הענווים והצנועים יקומו ויילכו לעשׂות מעשׂים גדולים. מן העם תבוא גאולת רוסיה. והמנזר הרוסי היה עם העָם מאז ומתמיד. אם העם מתבודד, גם אנו מתבודדים. אמונתו של העם כאמונתנו, ומנהיג שאינו מאמין לא יצליח לעשׂות דבר ברוסיה, גם אם יהיה לבו כֵּן ושׂכלו גאוני. זכרו זאת. העם יקום על האָתֶאיסט וינצח אותו, ותקום רוסיה פּרָבוֹסלָווית אחת. שִמרו על העם ושִמרו על לבו. בשקט תחנכו אותו. הנה זה מעשׂה־הגבורה של הנזיר, כי יש אלוהים בלב העם הזה."

ו. משהו על אדונים ומשרתים, והאם יוכלו אדונים ומשרתים להיות אחים־ברוח

"אלוהי, מי יכחיש, כי גם בעם יש חטא. שלהבת ההשחתה מתעצמת לעינינו, שעה־שעה, מלמעלה הכול הולך. גם בעם מתחילה ההתבדלות: יש כבר איכרים עשירים ומנצלים עמל זולתם. הסוחר דורש יותר־ויותר כיבודים, רוצה להירָאות משׂכיל אף שאין לו השׂכלה, ולשם כך הוא מזלזל בשפלות במנהגים הקדומים, ומתבייש אפילו באמונת אבותיו. נוסע אל נסיכים, ובסך־הכול הוא מוּז’יק מושחת. השכרות פשטה כמוגלה בעם, ואין הוא יכול להינתק ממנה. ומה רבה אכזרותו כלפי המשפחה, האשה, אפילו כלפי הילדים. הכול מתוך שכרות. ראיתי בבתי־החרושת אפילו בני עשׂר: חולניים, חלושים, כפופים וכבר מושחתים. אולם מחניק, מכונה דופקת, כל היום עבודה, מילים של פריצות ויין, יין, והאם זה דרוש לנפשו של ילד כה קטן? הוא זקוק לשמש, למישׂחקי־ילדים, לדוגמה מאירה בכל מקום, ולפחות לטיפת אהבה כלפיו. שלא יהיה כדבר הזה, נזירים, שלא יתעללו בילדים, קומו והטיפו על כך מהר, מהר. אבל אלוהים יציל את רוסיה, כי גם אם מופקר האיש הפשוט ואין בכוחו למנוע מעצמו את החטא המסריח, הריהו יודע, כי קילל אלוהים את חטאו המסריח, ורע הא החטא שלו. ואם כן, עדיין מאמין העם שלנו באמת תמיד, מודה באלוהים, בוכה בהתרגשות. ולא כן אצל הגבוהים יותר. בעקבות המדע רוצים הללו להסתדר בצדק בשׂכלם בלבד, אבל כבר בלי כריסטוֹס, כפי שהיה קודם, וכבר הכריזו שאין פשע ואין כבר חטא. וגם נכון הדבר, לטענתם: כי אם אין אלוהים, מה הוא איפוא פשע? באירופה כבר מתקומם העם נגד העשירים בכוח, ומנהיגי העם מוליכים אותו בכל מקום לשפיכות דמים, וטוענים כי זעמו צודק. אבל נאמר, כי זעמם ארור מפני שהוא אכזר. ואת רוסיה יציל אלוהים, כפי שהציל כבר פעמים רבות. מן העם תבוא הישועה, מהאמונה ומהענווה. מורי ואבותי, שמרו על אמונת העם, ואין זה חלום: הדהים אותי כל ימי חיי כבודו הנהדר והאמיתי של עמנו הגדול, בעיני ראיתי, ויכול אני להעיד, ראיתי והשתוממתי, ראיתי, למרות סרחון החטאים והמראה העני של העם. אין הוא מתרפס, וכך אחר מאתיים שנות עבדות. חופשי הוא במראה ובהתנהגות, ואינו נוטר על עלבון. ואינו נקמן, ואינו קנאי. ‘אתה מפורסם, אתה עשיר, אתה חכם ומחונן־יפה, יברך אותך אלוהים. אני מכבד אותך, אבל יודע, כי גם אני בן־אדם. שאני מכבד אותך ללא קנאה, בכך אני מציג לפניך את כבודי האנושי’. ובאמת, אם אין הם אומרים זאת (כי עדיין אינם יודעים לומר זאת), הרי הם נוהגים כך, בעיני ראיתי, בעצמי חוויתי, והאם תאמינו: ככל שהאדם הרוסי שלנו עני ונחות יותר, כן ניכרת בו יותר אמת נהדרת זו, כי העשירים, הקוּלָקים־המנצלים והטפילים, כבר מושחתים רובם, והרבה, הרבה קרה כאן בגלל ההזנחה והרשלנות שלנו! אבל אלוהים יציל את אנשיו, כי גדולה היא רוסיה בענוותה. אני שואף לראות, וכאילו רואה כבר את העתיד: כי כך יהיה, שאפילו העשיר המושחת ביותר יתחיל להתבייש בעושרו לפני העני, ואילו העני, כשיראה ענווה זו, יבין ויוותר בשׂמחה וישיב בשמחה על בושתו הנהדרת. האמינו, כי כך יהיה: הכול הולך לקראת זה. השוויון הוא רק בכבוד הרוחני של האדם, ורק אצלנו יבינו זאת. אם יהיו אחים, תהיה גם אחווה, לפני כן לא תקום אחווה. אנו שומרים את דמות כריסטוֹס, והיא תזהיר לעיני העולם כולו כיהלום יקר… בוא יבוא, בוא יבוא!

מורי ואבותי, פעם אחת קרה לי מקרה מלבּב. בנדודי פגשתי באחד הימים בעיר־הגוּבֶּרניה ק' את השָרָת שלי לשעבר אָפָנָסי, וכבר חלפו שמונה שנים מיום שנפרדתי ממנו. במקרה ראה אותי בשוק, הכיר אותי, רץ אלַי, וכה שׂמח, אלִי, והתנפל עלי ממש: ‘אדוני, האדון, האם אתה הוא? האם אני רואה אותך?’ הוליך אותי לביתו. כבר פרש מהצבא, נשׂא אשה וכבר היו לו שתי תינוקות. הוא התפרנס עם אשתו ממסחר זעיר בדוכן בשוק. החדר שלו דל, אבל נקי, עליז, הושיב אותי, ליבָּה את המיחָם, שִלח לקרוא לאשתו, כאילו עשׂיתי לו חג בביקורי. הביא אלי את הילדים: ‘ברך אותם, אבי.’ האם אני יכול לברך, עניתי לו, אני נזיר פשוט וכָּנוע, אתפלל לאלוהים לשלומם, ולשלומך, אָפָנָסי פַּוולוֹביץ', אני מתפלל כל יום החל ביום ההוא, כי ממך יצא הכול. והסברתי לו הכול, במידת יכולתי. ומה תאמרו לאיש: הוא מסתכל בי, ואינו יכול להבין, שאני, אדוניו לשעבר, קצין, יושב עכשיו לפניו במראה זה ובלבוש זה. ואפילו בכה. למה אתה בוכה, אמרתי לו, אדם שלא יישָכח, מוטב שתשׂמח נפשך בזכותי, חביבי, כי דרכי מוארת ועליזה. הוא לא הרבה דברים, ורק נאנח והניד ראשו בהתרגשות. ‘ואיפה העושר שלך?’ שאל. עניתי: נתתי למנזר, ואנו חיים במשותף. לאחר התה התחלתי להיפרד, ופתאום הביא לי חצי־רובל, תרומה למנזר, ואת המחצית השנייה הוא תוחב לידי, נחפז: ‘וזה לך, לנודד בדרכים, אולי יועיל לך, אבי.’ לקחתי את מחצית־הרובל שלו, השתחוויתי לו ולרעייתו, והלכתי לדרכי שׂמח, ובדרך חשבתי: הנה שנינו עכשיו, הוא בביתו ואני ההולך בדרך, אומרים ודאי ‘אוֹ־וֹ, אַה־ה!’ ומצטחקים בשׂמחה ולבנו עליז כשאנו מניעים ראש וחושבים כיצד הפגיש אותנו אלוהים. ומאז לא ראיתי אותו. הייתי אדון לו והוא היה משרתי, ועכשיו, לאחר שהתנשקנו באהבה ובהתרגשות רוחנית, התרחשה בינינו אחדות אנושית גדולה. הרבה חשבתי על כך, ועכשיו זו מחשבתי: האין השׂכל יכול להשׂיג, כי אחדות גדולה ותמימה זו יכלה להתרחש במועדה בכל מקום בין האנשים הרוסים שלנו? אני מאמין, כי תתרחש, והמועד קרוב.

ועל המשרתים אוסיף: בבחרותי כעסתי הרבה על המשרתים: הטבחית הגישה תבשיל חם מדי, השָרָת לא ניקה את הבגדים. ואז האיר בנפשי רעיון של אחי החביב, ששמעתי מפיו בילדותי: ‘האם אני ראוי שישרת אותי אחר, והאם בגלל עוניו ובערותו ארדֶה בו?’ השתוממתי אז, שרעיונות פשוטים ביותר וברורים לכאורה, מאחרים לעלות על דעתנו. אין העולם יכול להתקיים בלי משרתים, אבל עליך לדאוג שיהיה המשרת שלך חופשי יותר ברוחו, משיכול היה להיות לולא היה משרת. ומדוע לא אוכל להיות משרתו של משרתי, כך שהוא יראה זאת, וללא כל גאווה מצדִי, וללא אי־אמון מצדי? מדוע לא יהיה משרתי מעין קרוב, וכך אקבל אותו לבסוף אל משפחתי ואשׂמח בו? גם כיום זה ניתן להגשמה, וישמש יסוד לאחדות הנהדרת של אנשים בעתיד, כשלא יחפש לו אדם משרתים, ולא ירצה להפוך למשרתים אנשים הדומים לו, כפי שנהוג היום, אלא ישאף בכל כוחו להיות משרת לכול, על פי האֶוַנגֶליוֹן. והאם חלום הוא, שלבסוף ימצא אדם את שׂמחתו רק במעשׂי השׂכלה וחסד, ולא בשׂמחות אכזריות, כמו בימינו – בזלילה, בזנות, ברברבנות, ביהירות, ובהתנשׂאות מתוך קנאה? איתנה אמונתי שלא כך, והמועד קרוב. צוחקים אנשים ושואלים: מתי יבוא היום, והאם קרוב לוַדאי שיבוא? ואני חושב, כי יחד עם כריסטוֹס נפתור את העניין הגדול הזה. ומה רבות היו האידיאות עלי אדמות, בתולדות האנושות, אשר עוד לפני עשׂר שנים לא התקבלו על הדעת, ופתאום, כשהגיע מועדן המיסתורי, פשו על פני האדמה כולה? וכך יהיה גם אצלנו, ויעלה ויזרח אז עמנו, ויאמרו הכול: ‘אבן מאסו הבונים, היתה לראש פינה’. ואת המלגלגים נשאל: אם דברֵנו חלום, מתי תקימו אתם את הבניין שלכם ותתקנו את החיים בצדק בכוח שׂכלכם בלבד, בלי כריסטוֹס? גם אם הם טוענים, כי דווקא הם הולכים אל האחדות, הרי לאמיתו של דבר מאמינים בכך רק התמימים שביניהם, ואפשר אפילו להתפלא על תמימות זו. ובאמת רב אצלם יותר הדמיון החולם משהוא מצוי אצלנו. הם חושבים לתקן את החיים בצדק. אבל לאחר שדחו את כריסטוֹס, סופם שיציפו את העולם בדם, שכן דם קורא לדם, ומי ששלף חרב, יִפול בחרב. ולולא הבטחת כריסטוֹס, היו משמידים זה את זה עד לשניים האחרונים עלי אדמות. וגם שניים אחרונים אלה לא היו יכולים, ברוב גאוותם, להניח חיים איש לרעהו, והאחרון היה משמיד את לפני־האחרון, ואחר כך גם את עצמו. וכך היה קורה לולא הבטחת כריסטוֹס, כי למען הצנועים והענווים יבוטל דבר זה. לאחר הדוקרב שלי, ואני עדיין במדי קצין, התחלתי לדבר בחברה על המשרתים, וזוכר אני כי כולם השתוממו: ‘מה עלינו לעשות,’ אמרו, ‘האם להושיב את המשרת על הספה ולהגיש לו תה?’ עניתי להם: מדוע לא, לפחות לפעמים. כולם צחקו. שאלתם היתה קלת־דעת ותשובתי לא ברורה, אבל סבור אני, כי היתה בה אמת כלשהי."

ז. על התפילה, על האהבה על המגע עם עולמות אחרים

"בחור, אל תשכח את התפילה. אם תפילתך כנה, יהבהב בה כל פעם רגש חדש, ובו גם מחשבה חדשה שלא ידעת אותה קודם, והיא תשוב ותעודד אותך. או־אז תבין, כי התפילה היא חינוך. וזכור גם לשנן בלבך כל יום, ומתי שתוכל: ‘אלוהים, מחל לכל אלה שהתייצבו לפניך היום’. כי בכל שעה ובכל הרף־עין נוטשים אלפי אנשים את חייהם עלי אדמות ונשמותיהם מתייצבות לפני האלוהים, ורבים מהם נפרדו מהאדמה בבדידות, בלי שיֵידע איש, בצער ובגעגועים, ואיש לא יצטער על מותם ואיש לא יידע עליהם כלל: האם חיו או לא חיו. והנה, אולי תעלה מקצה אחר של האדמה גם תפילתך לעילוי נשמתו של האיש, גם אם לא הכרת אותו והוא לא הכיר אותך. מה טוב לנפשו שניצבה בפחד לפני האלוהים, כשהרגישה ברגע זה שיש מתפלל גם למענה, שנותר על פני האדמה יצור אנושי האוהב גם אותו. וגם אלוהים יביט ברחמים רבים יותר על שניכם. שכן אם אתה כה ריחמת עליו, על אחת כמה וכמה ירחם הוא, האוהב ומרחם, לאין־שיעור יותר ממך. ויסלח לו בזכותך. אחים, אל תפחדו מפני החטא של האנשים, אהבו את האדם גם בחטא שלו, כי זו דמותה של האהבה האלוהית, והיא שׂיא האהבה עלי אדמות. אהבו את כל הבריאה האלוהית, את השלמות וכל גרגר חול. אהבו כל עלעל, כל קרן־אור אלוהית. אהבו את בעלי־החיים, אהבו את הצמחים, אהבו כל דבר. אם תאהב כל דבר, תשׂיג גם את הסוד האלוהי שבדברים. תבין אותו פעם אחת ומעתה כבר תבחין בו יותר־ויותר, כל יום. ולבסוף תאהב את העולם בשלמותו באהבה כוללת, עולמית. אהבו את בעלי־החיים: אלוהים נתן להם קורטוב של מחשבה ושׂמחה ללא־דאגה. אל תפֵרו אותה, אל תענו אותם, אל תגזלו מהם את השׂמחה, אל תתנגדו למחשבה האלוהית. בן־אדם, אל תתנשא על בעלי־החיים: אין בהם חטא, ואילו אתה, בכל גדולתך, ממַגֵל את האדמה בהופעתך עליה, ומשאיר עקבות־מוגלה שלך אחריך – אוי לנו, כמעט כל אחד מבינינו! אהבו במיוחד את הילדים, כי גם הם ללא־חטא, כמו המלאכים, והם חיים למען שׂמחתנו, למען טיהור הלבבות שלנו וכעין מִצווה לגבינו. אוי לפוגע בילד. אותי לימד האב אַנפים לאהוב את הילדים: הוא, השתקן החביב, היה נוהג לפעמים בנדודים שלנו לקנות בפרוטות הנדבה עוגיות וסוכריות ולחלק ביניהם. לא היה עובר ליד ילדים ללא זעזוע בנפשו: כזה היה האיש.

לפעמים תעורר בך איזו מחשבה תמיהה, בעיקר למראה חטאי האדם, ותשאל את עצמך: לגבור עליהם בכוח, או באהבה ענווה? פסוֹק תמיד: אכבוש באהבה ענווה. החלט לנהוג כך תמיד, ותוכל לכבוש את העולם. ענווה מתוך אהבה – כוח אדיר היא, חזקה היא מכולם, אין כוח דומה לה. בכל יום ובכל שעה, בכל רגע טפל בעצמך והשגח שיהיה המראה שלך נאה. הנה עברת ליד ילד קטן, עברת זועף, מילה גרועה בפיך ונפשך כועסת. אולי לא שׂמת־לב כלל לילד, אבל הוא ראה אותך, ודמותך המכוערת והמרושעת נחתמה אולי בלבו חסר־המגן. לא ידעת זאת, אבל אולי כבר טמנת בו זרע רע, והוא יצמיח, וכל זה מפני שלא נזהרת ליד הילד, מפני שלא טיפחת בך אהבה מתחשבת, פעילה. אחים, האהבה היא מוֹרה, אבל יש לדעת לרכוש אותה, כי היא נרכשת בקושי, ביוקר היא נקנית, בעבודה ממושכת ובזמן ממושך, שכן לא להרף־עין מקרי יש לאהוב, אלא כל הזמן. ובדרך מקרה יכול כל אחד לאהוב, ואפילו הרוצח אוהב. אחי הבחור ביקש סליחה מהציפורים: כאילו חסר־שחר הדבר, אבל אמת בו, כי הכול כמוהו כאוקינוס, זורם ונוגע זה בזה, תיגע במקום אחד, וההד יענה לך בקצה עולם. גם אם שטות היא לבקש סליחה מהציפורים, היה קל יותר גם לציפורים וגם לילד ולכל החי לידך, אפילו כדי טיפה אחת, אילו היית טוב יותר משאתה עכשיו. אומר אני לכם, הכול כמו האוקינוס. או־אז היית מתפלל גם אל הציפורים, מתענה באהבה השלמה כנתון בהתלהבות, מתפלל שימחלו את החטא שלך. הוקר התלהבות זו, גם אם היא נראית לאנשים חסרת־שחר.

ידידי שלי, בקשו שׂמחה מאלוהים. היו עליזים כילדים, כציפורי שמים. אל יפריע אתכם במעשׂיכם חטאו של האדם, אל תחששו שישחק לכם את המעשׂה שלכם ולא יִתן לו להתגשם, אל תאמרו: ‘חזק החטא, חזק אי־היושר, חזקה הסביבה המושחתת, ואילו אנו בודדים וחסרי־אונים, הסביבה הרעה תִשחק אותנו ותמנע את הגשמתו של המעשׂה הטוב’. הימלטו, בנים, מדכאון זה! רק הצלה אחת תמצא: התעשת וקח עליך אחריות לכל חטאי האדם. ידידי, הרי זה באמת כך, שכן אך תיקח עליך בכנות את האחריות לכול ולכולם, מיד תראה, כי אכן כך הוא, ובאמת אתה אשם בכול. ואם תטיל את עצלותך ואת חולשתך על האנשים, סופך שתיתָפס לגאוות־השׂטן ותרטון נגד אלוהים. בעניין גאוותו של השׂטן אני סבור, כי קשה לנו, על האדמה, לתפוס אותה, ועל כן קל לטעות ולקבל אותה, מה גם שאנו מניחים, כי מעשׂה גדול ונפלא אנו עושׂים. וכן אין אנו מבינים על האדמה הזאת רבים מהרגשות העזים ביותר שלנו ומהדחפים הטבעיים שבנו, ואתה אל תתפתה לחשוב, שאי־הבנה זו תוכל לשמש לך צידוק כלשהו, שכן יפקוד עליך השופט הנצחי כל מה שיכולת להבין, ולא מה שלא יכולת, ואכן תיווכח בזה, כי ייפקחו עיניך לראות נכון, וכבר לא תתווכח. ואכן אנו מהלכים כתועים על פני האדמה, ולולא דמותו היקרה של כריסטוֹס לפנינו, אובדים היינו ותועים ללא־מוצא, כמו דור האדם שלפני המבול. רבים הדברים על האדמה החסויים בפנינו, לעומת זאת הוענקה לנו תחושה כמוסה וסמויה של הקשר החי שלנו עם עולם אחר, עולם גבוה ונעלה יותר, וגם שורשי המחשבות והרגשות שלנו אינם נעוצים כאן, אלא בעולמות אחרים. על כן אומרים הפילוסופים, כי אין לתפוס את מהות הדברים על פני האדמה. לקח אלוהים זרעים מעולמות אחרים וזרע באדמה הזאת וגידל את גנו, ונבט כל מה שעשׂוי היה לנבוט, אבל הנובט חי רק מתוך הרגשת המגע עם עולמות מיסתוריים אחרים, ואם תיחלש בך הרגשה זו או תושמד, ימות גם מה שנבט בך. או־אז תהיה אדיש כלפי החיים, ואפילו תשׂנא אותם. כך אני חושב."

ח. האם אפשר לשפוט את הדומים לך? על האמונה עד הסוף

"זכור בעיקר, שלא תוכל לשפוט איש. כי עלי אדמות לא יוכל שופט לשפוט את הפושע לפני שיכיר ויידע שופט זה, כי גם הוא פושע כמו העומד לפניו, ויכול להיות, שגם הוא אשם בראש־ובראשונה בפשעו של האיש העומד לפניו. כשישׂיג זאת, יוכל להיות גם שופט. לכאורה דברי־שטות, אבל אמת הם. שאילו הייתי אני ישר, אולי לא היה העומד לפני נעשׂה רוצח. אם תוכל לקבל על עצמך בלבך את פשעו של העומד לפניך, קבל מיד והתייסר במקומו, ואילו אותו שחרר בלי גינוי. ואפילו חִייב אותך החוק לשפוט אותו, עשׂה גם אז ככל האפשר ברוח זו, כי אז יילך מלפניך וישפוט את עצמו בחומרה רבה ממשפטך אתה. אבל אם יסתלק כשהוא אדיש לנשיקתך וצוחק לך, אל תתפתה לכך: סימן שעוד לא בא זמנו, אבל יבוא במועדו. ואם לא יבוא, אין דבר: יבין אחר במקומו וגם יסבול, והאיש ישפוט ויגזור דין על עצמו, והאמת תתגשם. האמן בזה, האמן ללא ספק, כי בזה כלולות כל אמונתם וכל תקוותם של הקדושים.

עשׂה בלי הרף. אם תיזָכר בלילה, כשתשכב לישון: ‘לא עשׂיתי את הדרוש’, קום מיד ועשׂה. אם מקיפים אותך אנשים זועמים וקהי־רגש, ומסרבים לשמוע לך, נפוֹל לרגליהם ובקש את סליחתם. כי לאמיתו של דבר גם אתה אשם בכך שהם מסרבים לשמוע לך. ואם לא תוכל עוד לדבר אל הזועמים, שרת אותם בשתיקה ובהכנעה, ולעולם אל תאבד תקווה. ואם יעזבו אותך הכול ויגרשו בכול, או־אז, כשתישאר לבדך, נפול על האדמה ונשק אותה, רווה אותה בדמעותיך, והיא תיתן פרי מדמעתך, גם אם לא יראה אותך איש בבדידותך ולא ישמע. האמן עד הסוף, גם אם יקרה שיכפרו הכול עלי אדמות ורק אתה תשמור אמונים: גם אז תעלה את הקרבן שלך ותהלל את האלוהים, אתה, היחיד שנותר. ואם שניים כמוך ייפגשו, הרי לך כבר עולם מלא, עולם של אהבה חיה, ואתם חבקו זה את זה באהבה והללו אֵל: כי נתקיימה האמת שלו, ואפילו בשניכם בלבד.

ואם תחטא אתה ותתעצב עם יום מותך על חטאיך, או על חטא פתאומי, שׂמַח על האחר, על הצדיק, שׂמח על כך, שגם אם אתה חטאת, הוא צדיק ולא חטא.

אבל אם רשעותם של אנשים תעורר בך זעם ועצב שאין לעמוד בהם, עד כדי רצון לנקום ברשעים, חשוש בעיקר מרגש זה. צא מיד וחפשׂ לך ייסורים, כאילו היית אתה אשם ברשעותם של אלה. קבל את הייסורים ועמוד בהם, ויירגע לבך ותבין, כי גם אתה אשם, שכן יכולת להאיר לרשעים אפילו כיחיד שאין בו חטא, ולא הארת. אילו הארת, היית מאיר באורך את הדרך גם לאחרים, והאיש שפשע, אולי לא היה פושע לאוֹרךָ. ואפילו הארת, אבל ראית שאין אנשים מצילים נפשם גם לאורך, היה איתן ואל תפקפק בכוחו של האור משמים. האמן, שאם לא נוֹשעָה נפשם עכשיו, תיוושע אחר כך. ואם לא ייוושעו אחר כך, יוושעו בניהם, כי לא ימות אורך גם אם תמות אתה. הצדיק מסתלק, ואורו קיים. תמיד מצילים אנשים נפשם לאחר מות המציל. אין בני אדם מכירים בנביאים שלהם והורגים אותם, אבל הם אוהבים את קדושיהם־המעונים ומוקירים את המעונים על ידם. הלא אתה פועל למען הכלל, למען העתיד. וגמול אל תבקש, כי בלאו־הכי גדול גמולך על האדמה הזאת: השׂמחה הרוחנית שלך, שזוכה בה הצדיק בלבד. אל תירא מהנכבדים, ולא מהחזקים, והיה חכם ובעל־הדר תמיד. דע לשמור על המידה, על המועדים, למד לעשׂות זאת. כשתהיה לבדך, התפלל. אֱהַב לפוֹל על האדמה ולנשק אותה. נשק את האדמה, ואהַב בלי לשׂבוע את הכול, אהַב כל דבר, חפשׂ התפעלות והתלהבות. רווה את האדמה בדמעות שׂמחה שלך, ואהַב את הדמעות האלה. אל תתבייש בהתלהבות זו, הוקר אותה כי מתנת אלוהים היא, מתנה גדולה, ולא לרבים היא ניתנת, אלא לבחירים."

ט. על הגיהנום ועל אש הגיהנום. עיון במסתורין

"מורי ואבותי, חושב אני: מה הוא הגיהנום? ונראה לי: הייסורים על שאי־אפשר לאהוב עוד. פעם, בהוויָה האינסוֹפית שאין לה שיעור בזמן ובמרחב, ניתן ליצוּר רוחני מסוים, עם הופעתו על פני האדמה, הכושר לומר לעצמו: ‘אני קיים ואני אוהב’. פעם, פעם אחת בלבד ניתן לו הרף־עין של אהבה פעילה, חיה, ולשם כך ניתנו לו החיים הארציים, ועמם ניתנו זמנים ומועדים, ומה קרה: יצור מאושר זה דחה את המתנה שאין ערוך לה, לא העריך אותה, לא אהב, הציץ בלגלוג ורגשותיו לא התעוררו. אחד כזה, שנפטר כבר מהאדמה רואה את חֵיק אברהם ומשׂוחח עם אברהם, כמסופר במשל על העיר ועל אליעזר, ורואה את גן־העדן, ויכול לעלות אל האלוהים, אך דווקא אלו ייסוריו, שיעלה אל אלוהים בלי שאהב, וייתקל עם אלה שאהבו, ואילו הוא זלזל באהבתם. כי ברור מבטו והוא אומר לעצמו: ‘עכשיו יש בי כבר ידיעה, וגם אם נכספתי לאהוב, כבר לא יהיה מעשׂה־גבורה באהבתי, ולא יהיה בה קרבן, כי תמו חיי הארציים, ולא יבוא אברהם אפילו כטיפת מים חיים (זאת אומרת, שוב כמתנת החיים הארציים, הקודמים, הפעילים) לצנן את שלהבת הצמאון לאהבה, הבוער בי עכשיו, לאחר שזלזלתי בה על פני האדמה. אין חיים עוד, וזמן לא יהיה עוד! גם אילו שׂמחתי לתת את חיי למען אחרים, כבר לא אוכל, כי חלפו החיים שניתן להקריבם לאהבה, ועכשיו תהום פעורה בין החיים ההם וההוויה הזאת.’ מדברים על אש גשמית בגיהנום: לא אחקור סוד זה ומפחד אני, אבל נראה לי, שאילו היתה שם אש גשמית, היו שׂמחים לה, כך אני חושב, שכן בעינוי הגשמי היו שוכחים לפחות להרף־עין את הייסורים הרוחניים הנוראים יותר, ואי־אפשר לקחת מהם את הייסורים הרוחניים, מפני שאין ייסורים אלה חיצוניים אלא פנימיים. ואילו ניתן לקחת מהם את הייסורים, היו אומללים אף יותר, כך אני חושב. גם אם היו צדיקי גן־העדן סולחים להם למראה ייסוריהם, וקוראים להם מתוך אהבה אינסופית, היו מוסיפים בזה על ייסוריהם, שכן היו מלַבּים בהם את אש־הכיסופים לאהבה נענית, פעילה ואסירת־תודה, שאינה אפשרית עוד. בחרדת־לב אני חושב אמנם, כי תודעת אי־אפשרות זו עשׂויה להקל עליהם, שכן עם קבלת אהבתם של הצדיקים ללא־יכולת לגמול להם, ירכשו סוף־סוף, תוך כדי הכנעה זו ופעולת הכנעה זו ופעולת־ענווה זו, דמות מסוימת של אהבה פעילה זו, שזלזלו בה עלי אדמות, ויגיעו לפעולה הדומה לכך… צר לי, אחי ורעי, שאיני יודע לומר זאת ברור. אך אוי למשמידים את עצמם על האדמה, אוי למתאבדים! אני חושב, שאין איש יכול להיות אומלל מהם. אומרים לנו, כי חטא הוא להתפלל לאלוהים על אנשים אלה, ולכאורה הכנסייה מנדה אותם, אבל במסתרי נפשי אני מרגיש, כי אפשר להתפלל גם לשלומם. הן לא יכעס כריסטוֹס עלינו על האהבה. בלבי התפללתי על אנשים כאלה כל ימי, אני מתוודה על כך בפניכם, מורי ואבותי, וגם כעת אני מתפלל יום־יום.

כן, יש גם יושבי גיהנום גאים ואכזרים, אף שאין ספק שהם יודעים ורואים את האמת הבלתי־מעורערת. יש איומים, שהצטרפו בלב שלם אל השׂטן ואל רוחו הגאה. לגביהם הגיהנום הוא מקלטם מרצון ואין בו די לרצונם. אלה הם מעונים־מרצון. כי את עצמם קללו, כשקללו את האלוהים והחיים. הם ניזונים מגאוותם הזועמת, כאילו התחילו הרעבים במדבר למצוץ את דמם הם. הם לא ישׂבעו עדי עד, ואת המחילה הם דוחים, ואת האל הקורא להם, הם מקללים. אין הם יכולים לראות אלוהים חיים בלי שׂנאה, ודורשים שלא יהיה עוד אלוהי־החיים, שישמיד אלוהים את עצמו ואת כל הבריאה שלו. והם יבערו לעד באש זעמם, וישתוקקו למוות ולחדלון. אבל המוות לא יינתן להם…"

בזה מסתיים כתב־היד של אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' קָרָמָזוֹב. אני חוזר ואומר: הוא מקוטע ואינו שלם. למשל, הידיעות הביוגרפיות מקיפות רק את ראשית נעוריו של הישיש. קטעים מדרשותיו ומדעותיו צורפו יחדיו למעין שלמות, והדברים נאמרו ודאי במועדים שונים ומתוך מניעים שונים. כל מה שאמר הישיש בשעות חייו האחרונות לא נתמצה בדיוק, וניתן לנו רק מושׂג על רוחה של שׂיחה זו ועל אופיה – אם נעמֵת את הדברים עם הקטעים מדרשות קודמות המובאות בכתב־היד של אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ'. מותו של הישיש אכן בא במפתיע. אמנם, כל הנאספים בחדרו בערב האחרון הבינו כי מותו קרוב, אך קשה היה להעלות על הדעת, כי יהיה כה פתאומי. להפך, כפי שאמרתי קודם, שוכנעו ידידיו, שראו אותו בלילה ההוא כה מאושש ושָׂשׂ־לדבר, כי חל שיפור היכר בבריאותו, ולו גם לזמן קצר. אפילו חמש דקות לפני מותו, כפי שסיפרו אחר כך אנשים בפליאה, לא ניתן עוד לחזות את הסוף. פתאום חש כאב עז מאוד בחזה, החוויר, והצמיד את ידיו אל לבו. כל הנוכחים קמו ונחפזו אליו. אף על פי שסבל, הסתכל בהם בחיוך, צנח לאט מהכורסה על הרצפה, כרע על ברכיו, השתחווה אפיִם, פרשׂ את זרועותיו, ובהתלהבות עליזה, מתפלל ונושק את הרצפה (כפי שהוֹרה תמיד), השיב את נפשו לאלוהים בשקט ובשׂמחה. הידיעה על מותו פשטה מיד במנזר־הפרושים והגיעה אל המנזר הגדול. הקרובים לנפטר והחייבים לטפל בו לפי הנוהג, התחילו להכין את הגופה לפי המנהג העתיק, וכל האחים התאספו בכנסייה הגדולה. עד עלות השחר, כפי שאמרה אחר כך השמועה, הגיעה הידיעה על הפטירה העירה. בבוקר דיברו כמעט כל תושב העיר על המאורע, ואזרחים רבים נהרו אל המנזר. אבל על כך נספר בספר הבא, ועתה רק נוסיף, כי בטרם חלף יום אירע משהו שהפתיע את הכול, ולפי הרושם שעשׂה המאורע במנזר ובעיר, היה הדבר כה מוזר, מדאיג ומביך, שעד היום, לאחר שנים כה רבות, שמורים בעירנו זכרונות ערים מאוד על היום ההוא, שהדאיג רבים מאוד…

 

חלק שלישי    🔗

ספר שביעי: אַליושה    🔗

1: ריח רקבון

גופת הנפטר, הנזיר־הכומר הפרוּש, האב זוֹסימָה, הוכנה לקבורה לפי הנוהג הקיים. כידוע, אין רוחצים את גופתם של נזירים ופרושים־סגפנים. “אם יסתלק אל האלוהים מי מן הנזירים (כך נאמר בסידור הגדול), ישפשף הנזיר־הממונה (זאת אומרת, שנקבע לכך) את גופתו במים חמים, כשהוא מסמן תחילה בספוג (זאת אומרת, בספוג יווני) צלב על מצחו של הנפטר, על החזה, על הידיים ועל הרגליים, ועל הברכיים, ולא עוד”. כל זה עשׂה לנפטר האב פָּאיסי עצמו. לאחר השפשוף הלביש אותו בגדי־נזיר ועטף בגלימה. לשם כך גזר אותה קצת, כדי לעטוף אותה בהצלבה. לראשו חבש כיפת־נזירים מעוטרת צלב בעל שמונה קצווֹת. הכיפה נשארה־גלויה, אבל את פני הנפטר כיסו במלמלה שחורה. בידיו ניתנה איקוֹנה של המושיע. בצורה זו השכיבו אותו בארון (שהוכן זה כבר). הכוונה היתה, להשאיר את הארון כל היום בתא (בחדר הגדול הראשון, שבו היה הישיש מקבל את הנזירים והחילוניים). מאחר שהנפטר היה נזיר פרוש וכומר, ראוי היה שנזירים־כמרים ודיאָקוֹנים־ראשיים יקראו ליד ארונו לא פרקי תהלים אלא פרקי אֶוַנגֶליוֹן. האב יוֹסיף התחיל בקריאה מיד לאחר תפילת־האשכבה. ואילו האב פָּאִיסי, שרצה לקרוא כל היום וכל הלילה, היה עסוק מאוד בינתיים ומודאג, הוא והאב ראש־מנזר־הפרושים, מפני שפתאום התחיל להתגלות, וגבר והלך, בין הנזירים ובין המוני החילוניים, שהגיעו מאכסניות־המנזר ומהעיר, משהו בלתי־רגיל, משהו שלא נשמע כמוהו ואפילו “בלתי־הולם”, וכן התרגשות וציפייה קצרת־רוח. ראש־המנזר והאב פָּאיסי טרחו הרבה כיד יכולתם להרגיע את המתרגשים ואת המתרוצצים. כשהאיר היום התחילו להגיע מהעיר גם אנשים שאספו עמם את חוליהם, בעיקר ילדים, כאילו ציפו בכוונה לרגע זה, וקיוו להופעתו של כוח־ומרפא מידי, שלפי אמונתם חייב היה להתגלות מיד. רק עתה נתברר, באיזו מידה התרגלו אצלנו הכול לראות בישיש הנפטר עוד בחייו צדיק גדול, ללא כל ספק. בין הבאים לא היו פשוטי־עם בלבד. ציפייה גדולה זו של המאמינים, הנחשׂפת ומלוּוָה אפילו דרישה וקוצר־רוח, נראתה לאב פָּאִיסי פיתוי חוטא ללא־ספק, וגם אם ציפה לכך מראש, עלתה התופעה על ציפייתו. כשנתקל בנזירים נרגשים התחיל אפילו להוכיח אותם: “ציפייה מידית כזאת למשהו גדול,” אמר, “היא קלות־דעת האפשרית רק אצל החילוניים, ואינה נאה לנו.” אבל ההקשבה לדבריו היתה מעטה, והאב פָּאיסי ראה זאת בדאגה, אף על פי שהוא עצמו (אם לומר דברי אמת), גם אם התקומם נגד הציפיות קצרות־הרוח, וראה בהן קלות־דעת ושטות, ציפה בחשאי, במעמקי נפשו, כמעט לאותה תופעה שציפו לה הנרגשים הללו, ונבצר ממנו שלא להודות בכך בפני עצמו. וכן לא נעמו לו במיוחד כמה פגישות, שעוררו בו ספקות רבים, לפי נבואת־לב מסוימת. בקהל המצטופף בתאו של הנפטר הבחין בסלידה נפשית (שעליה גינה את עצמו מיד) בנוכחות רָקיטין, או האורח הנזיר מאוֹבּדוֹרסק הרחוקה, ששהה עדיין במנזר, ומשום־מה נראו לו השניים חשודים – אף על פי שלא בהם בלבד ניתן לחשוד. מכל הנרגשים היה הנזיר מאוֹבּדוֹרסק המתרוצץ ביותר. בכול נראה האיש, בכל המקומות: בכל מקום שאל שאלות, בכל מקום הקשיב, בכל מקום התלחש בפנים אומרות סוד מיוחד במינו. הבעת־פניו היתה קצרת־רוח ונרגזת על שהמצופה אינו מתרחש זמן כה רב. רָקיטין, כפי שנתברר אחר כך, הגיע כה מוקדם למנזר־הפרושים בשליחותה המיוחדת של הגברת חוֹחלָקוֹבה. אשה טובה אך חסרת־אופי זו, שנבצר ממנה להיכנס למנזר. משהקיצה ונודע לה על הנפטר, נתקפה סקרנות כה נמרצת, עד ששיגרה לשם מיד במקום עצמה את רָקיטין, כדי שיצפה וידווח לה מיד בכתב, מדי חצי שעה בקירוב, על כל מה שיתרחש. ברָקיטין ראתה צעיר הגון ומאמין – עד כדי כך ידע להתהלך עם הכול ולהיראות לפִי רצון כל אחד, אם רק ראה בכך יתרון זעיר ביותר לעצמו. היום היה בהיר ושטוף־אור, ורבים מהצליינים שהגיעו הצטופפו ליד קברות המנזר, הרבים מאוד סביב הכנסייה ומפוזרים בכל שטח המנזר. תוך סיור במנזר נזכר פתאום האב פָּאיסי באַליוֹשה, שלא ראה אותו כמעט מהלילה. ואך נזכר בו, ראה אותו בפינה המרוחקת ביותר במנזר הקטן, ליד הגדר, יושב על מצבה של נזיר נודע במעשׂיו, שנפטר זה כבר. הוא ישב כשגבו אל המנזר, פניו אל הגדר, כאילו התחבא מאחורי המצבה. כשקרב אליו האב פָּאיסי ראה, כי הבחור כיסה את פניו בידיו ובוכה מר, אמנם ללא קול, אבל כל גופו רועד מהתייפחויותיו. עמד האב פָּאיסי לידו רגע קל.

“די, בני החביב, די, ידידי,” אמר לבסוף ברגש. “מה לך? שׂמח ואל תבכה. האם אינך יודע, כי היום הזה הוא הגדול בימיו שלו? היכן הוא עכשיו, ברגע זה, זכור זאת!”

אַליוֹשה הסתכל בו, חשׂף את פניו שתפחו מבכי כפני תינוק, אבל בלי להשמיע הגה שב וכיסה את פניו בשתי ידיו.

“ואולי כן,” אמר האב פָּאיסי במהורהר, “בכה אולי, כריסטוֹס שלח לך את הדמעות האלה.” וכשסר מאַליוֹשה וחשב עליו באהבה, אמר בינו לבין עצמו: “דמעות נרגשות אלה יביאו לך מנוחת־נפש וישׂמחו את לבך החביב.” אכן סר ממנו בחפזון, כי הרגיש שלמראה הבחור יפרוץ גם הוא בבכי. ובינתיים זרם הזמן, והתפילות והאזכרות נמשכו במנזר כסדרן. שוב החליף האב פָּאיסי את האב יוסיף ליד הארון, וחזר לקרוא באֶוַנגֶליוֹן. אך בטרם חלפו שלוש שעות אחר־הצהריים, וכבר התרחש משהו, שהזכרתי בסיום הספר הקודם, משהו שלא ציפה לו איש ושנָגד כל כך את תקוות הכלל, שעד היום מזכירים בערנות בעירנו ובכל הסביבה את הסיפור המפורט והמטריד של המאורע הזה. אוסיף כאן הערה אישית: כמעט מאוס עלי להיזכר במאורע מטריד ומַדיח זה, שהוא ביסודו של דבר ריק וטבעי, וכמובן שהייתי פוסח עליו בסיפור, בלי להזכירו כלל, לולא השפיע בצורה חזקה על נפשו ולבו של גיבורי הראשי, אמנם הגיבור לעתיד, אַליוֹשה, וחולל בנפשו שבירה ומהפך, שזעזע סופית את תבונתו אך חיזק אותה לכל ימי חייו, ולמטרה מסוימת.

ובכן, נשוב אל הסיפור. כבר בטרם אור, כשהשכיבו את גופת הישיש בארון לקראת הקבורה והוציאו אותו אל החדר הגדול, חדר קבלת־האורחים, נתעוררה שאלה אצל הנוכחים: האם לפתוח את החלונות? על שאלה זו, ששאל מישהו דרך־אגב, לא באה תשובה וכמעט שלא הבחינו בה – אולי הבחינו בלי להתייחס כמה מהנוכחים, אבל אמרו בלבם, כי לצפות שגופתו של נפטר כזה תרקיב ותפריש ריח התפוררות, זו אווילות הראויה לרחמים (אם לא ללעג), ומעידה על מיעוט־האמונה וקלות־הדעת של השואל. הכול ציפו לתופעה הפוכה. והנה, זמן מועט לאחר הצהריים התחיל משהו, שתחילה הרגישו בו הנכנסים והיוצאים בשתיקה, שמרו אותו לעצמם ונראו חוששים להשמיע את המחשבה העולה על דעתם, אבל בשלוש אחר־הצהריים כבר נתגלה הדבר בצורה כה ברורה ומוחלטת, עד שהידיעה על כך הקיפה בן־רגע את המנזר הקטן וקהל הצליינים, חדרה מיד גם למנזר הגדול, ולבסוף, הגיעה חיש־מהר העירה, וריגשה את כל תושביה, מאמינים ובלתי־מאמינים. הבלתי־מאמינים שׂמחו, ובין המאמינים נמצאו גם אנשים ששׂמחו יותר מהבלתי־מאמינים הקיצוניים, שכן “האנשים אוהבים את נפילת הצדיק ואת חרפתו”, כפי שאמר הישיש המנוח באחת מדרשותיו. והעניין הוא, שלאט־לאט התחיל לעלות מן הארון ריח רקבון גובר, ובשעה שלוש כבר היה ברור והוסיף להתגבר. זה כבר לא קרה כדבר הזה, ולא ניתן כלל להעלות מעבָרו של המנזר זֵכר של ספק משחית ומדיח ושלוח־רסן כזה, שאינו אפשרי במקרה אחר, כפי שנתגלה מיד לאחר המאורע אפילו בין הנזירים. אחר כך, וגם לאחר שנים רבות, היו כמה מנזירינו החכמים, הזוכרים את היום ההוא לפרטיו, משתוממים ונחרדים כיצד יכול היה הספק המשחית להגיע אז למדרגה כזאת. כי אכן מתו גם קודם נזירים צדיקים למדי בחייהם, שצדקתם נראתה גם לעין כול, ישישים יראי־שמים, והנה גם מארונותיהם הצנועים עלה ריח־רקבון, בדרך הטבע, כריח כל המתים, אבל תופעה זו לא עוררה כל ספק מַדיח וכל התרגשות. ודאי, היו גם אצלנו בימים רחוקים נפטרים, שזכרם חי עדיין במנזר, ולפי המסורה, לא חל רקבון בגופתם, ולכך היתה השפעה מיסתורית ומרגשת על הנזירים, והדבר נשמר בזכרון כמשהו מופלא ומפואר, וכהבטחה של תהילה גדולה עוד יותר לקברותיהם, אם תבוא השעה לכך ברצון האֵל. מבין אלה נשתמר במיוחד זכרו של הישיש איוֹב, שזכה לחיות מאה וחמש שנים, והוא בעל־מעשׂים נודע, בעל־צומות גדול ושתקן, שנסתלק זה כבר, בעשׂור הראשון למאה זו, והיום מראים את קברו ביראת־כבוד לצליינים הבאים לראשונה, ומזכירים בנימה מיסתורית אי־אלו תקווֹת גדולות (והוא הקבר שמצא האב פָּאיסי בבוקר את אַליוֹשה יושב עליו). מלבד ישיש זה שמת בימים רחוקים, חי גם הזכרון של אב גדול, כומר־נזיר ופרוש, שמת לפני זמן לא רב יחסית, הישיש וַרסוֹנוֹפִי – שממנו קיבל האב זוֹסימה את “הישישות”, וכל הצליינים ראו בו אוויל־עבד־אלוהים. על שניים אלה נשמרה מסוֹרָה, כי שכבו בארונותיהם כמו חיים ונקברו בלי שפגע בהם הרקבון, ופניהם אפילו קרנו בארון. אבל אחדים טענו בתקיפות, שמגופותיהם של הללו נדף ריח. אולם על אף זכרונות מרשימים כאלה היה קשה להסביר את הסיבה הישירה לתופעה זו של קלות־דעת, אווילות ורשעות, שהתרחשה ליד ארונו של הישיש זוֹסימה. אשר לי, הריני משער, כי הצטרפו כאן בו־בזמן סיבות שונות, שהופיעו יחדיו, בין אלו, למשל, גם האיבה המושרשת ל“ישישוּת”, כחידוש מזיק, איבה הטמונה עמוק בלבות נזירים רבים במנזר. וכמובן, העיקר, הקנאה בקדושתו של הנפטר, שהתעצמה בחייו, עד שנאסר כאילו לערער עליה. כי גם אם משך הישיש המנוח רבים אליו, לא כל כך על ידי הנסים כפי שמשך באהבה, והקים סביבו עולם של אוהבים, הרי בה במידה, ואפילו במידה יתירה, הוליד גם מקנאים, ובעקבותיהם גם אויבים מושבעים, גלויים ונסתרים, ולא רק במנזר אלא גם בין החילוניים. למשל, הוא לא גרם נזק לאיש, אבל: “מדוע הוא נחשב לקדוש כל כך?” ושאלה אחת זו בלבד, החוזרת בקביעות, הולידה לבסוף תהום של זעם שאין לשַכּכוֹ. על כן אני סבור, כי רבים שהרגישו בריח הרקבון העולה מגופתו, מה גם שבמהירות כזאת – עוד לא חלף יום משעת מותו – שׂמחו מאוד. וכן נמצאו אנשים מהמסורים לישיש ומעריצים אותו עד עתה, שראו במאורע זה פגיעה ועלבון אישי. וזו היתה השתלשלות המאורע.

אך התגלה הרקבון, היה אפשר לדעת על פי מראה הנזירים הנכנסים אל תא הנפטר, לשם מה נכנסו. הנזיר נכנס, עומד שעה קלה ויוצא כדי למהר ולאשר את הידיעה באוזני אחרים, הממתינים בהמונם בחוץ. מקצתם של ממתינים אלה היו מנידים ראש בצער, ואחרים אפילו לא רצו להסתיר את שׂמחתם, שקרנה בגלוי במבטיהם הזועמים. ואיש לא גינה אותם, איש לא השמיע את הקול הטוב, ומוזר היה הדבר, שכן הנאמנים לישיש שנפטר היו הרוב במנזר. אך אין זאת, כי אלוהים התיר הפעם, שתהיה יד המיעוט על העליונה, לפי שעה. עד מהרה התחילו לבוא לתא כצופים גם חילוניים, מהאורחים המשׂכילים, ברובם. מעטים מפשוטי־העם נכנסו, אף שהתאספו בהמון רב ליד שערי המנזר הקטן. מה שברור הוא, כי לאחר השעה שלוש גברה נהירת האורחים החילוניים, דווקא בגלל הידיעה המפתה. אנשים שלא התכוונו לבוא ביום הזה, באו עכשיו במתכוון, וביניהם כמה אנשים שדרגתם גבוהה. אמנם, הנימוס החיצוני עוד לא הופר, והאב פָּאיסי הוסיף לקרוא באֶוַנגֶליון, בקול איתן ובהטעמה, בפנים חמורות, כאילו לא הבחין כלל במתרחש, אף כי זה כבר שׂם לב למשהו שאינו רגיל. והנה הגיעו הקולות גם אליו, תחילה חרישיים, אך גוברים בהתמדה ומתעודדים. “אם כן, משפט אלוהים אינו משפט האדם!” שמע פתאום האב פָּאִיסי. אמר זאת הראשון חילוני אחד, פקיד עירוני, קשיש וככל הידוע אדוק למדי, אבל אמר בקול את הדברים שלחשו הנזירים זה כבר בינם לבין עצמם. הם אמרו זה כבר את המלה הנואשת, והרע מכול היה, שעם כל דקה כמעט נתגלתה וגברה איזו שׂמחת־נצחון. חיש מהר התחילו להפֵר גם את הנימוס, וכאילו ראו הכול זכות לעצמם להפֵר אותו. “ומדוע יכול היה דבר זה לקרות?” אמרו כמה מן הנזירים, כאילו מצטערים תחילה, “גוף לא גדול היה לו, מצומק, יבש עד עצמותיו, מניִן פּה הריח?”

“אם כן, רצה אלוהים לציין בכוונה,” נחפזו להוסיף אחרים, ודעתם התקבלה מיד ללא־ויכוח, מפני שטענו, שאילו היה הריח טבעי, כמו אצל כל נפטר חוטא, היה מופיע מאוחר יותר, לא בחפזון גלוי כזה, לפחות כעבור יממה, ואילו זה “הקדים את הטבע”, ואם כן, אצבע אלוהים היא. לצַיין רצה. דעה זו השפיעה באין־עוצר. האב העניו, הכומר־הנזיר יוֹסִיף, הספרן וחביבו של המנוח, התחיל לחלוק על כמה מהמלעיזים, שהרי “לא בכל מקום הדבר כך”, ואין בדת הפּרָבוֹסלָווית דוֹגמה שאין גופותיהם של צדיקים נרקבות, אלא זו דעה בלבד, ואפילו בארצות הפּרָבוֹסלָוויות ביותר, כמו בהר אָתוֹס, למשל, אין ריח הרקבון מביך כל כך, ואין אִי־הרקבון נחשב שם סימן לתהילת הצדיקים שנושעו, אלא צבע עצמותיהם, לאחר שגופותיהם קבורות באדמה שנים רבות ואף נרקבו בה, “ואם יהיו העצמות צהובות כדונג, הרי זה הסימן העיקרי, כי נתן אלוהים תהילה לצדיק שנפטר. ואם הן לא צהובות אלא שחורות, סימן שלא נתן אלוהים תהילה לאיש הזה – אלה פני הדברים באָתוֹס, מקום גדול, שבו נשמרת הפּרָבוֹסלָוויות בכל טהרתה הנאורה מימות עולם,” סיים האב יוֹסִיף. אולם דבריו של האב העניו לא זכו להשפעה, ואפילו עוררו תגובה לגלגנית: “הכול למדנות וחדשנות, לא כדאי לשמוע,” אמרו נזירים. “אצלנו הכול כפי שהיה. המעטים החידושים היוצאים היום, ואת כולם עלינו לחקות?” אמרו אחרים. “היו לנו לא פחות אבות קדושים משהיו להם. הם יושבים שם בעול הטורקים, ושכחו הכול. אצלם גם הפּרָבוֹסלָוויות נעשׂתה עכורה זה כבר, וגם פעמונים אין להם,” הצטרפו גדולי הלגלגנים. האב יוֹסיף סר מהם בצער, מה גם שהשמיע את דעתו לא בבטחון רב, כאילו לא האמין בה ביותר. במבוכה ראה מראש, כי מתחיל כאן משהו מכוער מאוד, ואפילו המֶרי מרים ראש. לאחר דברי האב יוֹסִיף השתתקו לאט כל הקולות הנבונים. והנה קרה, כי כל אוהבי הישיש הנפטר, שהיו מקבלים בצייתנות מתפעלת את מוסד־הישישות, נבהלו פתאום ממשהו, וכשנפגשו, הסתכלו בחיישנות זה בפני זה. ואילו אויבי הישישוּת בשל היותה חדשנוּת, הרימו ראש בגאווה. “מהישיש וַרסוֹנוֹפי המנוח לא זו בלבד שלא נדף ריח רע, אלא עלה אפילו ניחוח,” אמרו הללו בשׂמחה־לאיד, “אך הוא זכה לא מפני שהיה ישיש, אלא בכך שבעצמו היה צדיק.” ומיד אחר כך ירדו על ראשו של הישיש הנפטר גינויים ואפילו האשָמות: “לא צָדק בתורתו. לימד, כי החיים הם שׂמחה גדולה, ולא הכנעה בדמעה,” אמרו אחדים, מהמטומטמים. “לפי האופנה האמין, ולא הודה באש הגשמית שבגיהנום,” הצטרפו מטמטמים עוד יותר. “לא החמיר בצום, התיר לעצמו דברי־מתיקה, שתה תה בריבת־דובדבנים, מאוד אהב אותה, הגבירות היו שולחות לו. היכול סגפן להתענג על התה?” אמרו כמה מהמקנאים. “בגאווה היה יושב,” אמרו באכזריות השׂמחים ביותר לאידו, “חשב את עצמו לקדוש, אנשים כרעו ברך לפניו, והוא קיבל זאת כמגיע לו.”

“חילל את סוד הווידוי,” הוסיפו בלחישה זועמת המתנגדים המובהקים של הישישות, והם מהנזירים הוותיקים ביותר והמחמירים ביותר באדיקותם, בעלי־צומות ושתקנים אמיתיים, ששתקו בימי חייו של הנפטר, אבל עכשיו פתחו את פיהם, והדבר היה נורא, כי השפעה חזקה היתה לדבריהם על נזירים צעירים שעדיין לא התגבשה אישיותם. הקשיב היטב לדברים אלה הנזיר ממנזר סילוֶסטֶר הקדוש באוֹבּדוֹרסק, נאנח עמוקות והניד ראש: “כפי הנראה, היה נכון משפטו של האב פֶרָפּוֹנט, אתמול,” אמר בלבו, והנה הופיע גם האב פֶרָפוֹנט. כאילו בא במתכוון כדי להעמיק את הזעזוע.

כבר אמרתי קודם, כי לעתים רחוקות היה יוצא מתא־העץ שלו שבמכוורת, וגם לכנסייה לא היה בא תקופות ארוכות, והדבר נסלח לו כי אוויל הוא, ולא כפו עליו את הכללים. אבל ניתנה אמת להאמר, כי היתה סלחנות זו מחויבת המציאות. מעשׂה לא־הוגן היה להכביד בתקנון על בעל־צומות ושתקן כה גדול, המתפלל יום ולילה (הוא היה נרדם גם על ברכיו), אם הוא עצמו סירב לציית. “הוא קדוש מכולנו ומגשים אורח־חיים קשה יותר מהנדרש בתקנון”, היו אומרים אז הנזירים, “ושאינו בא לכנסייה, סימן שהוא יודע בעצמו מתי לבוא, יש לו תקנון משלו.” מתוך חשש לרטינה כזאת וללגלוג, הניח לאב פֶרָפּוֹנט. כידוע לכול, לא אהב האב פֶרָפּוֹנט עד מאוד את הישיש זוֹסימה. והנה הגיעה אל תאו הידיעה, כי “משפט האל אינו משפט האדם, ואפילו הקדים את דרך הטבע”. ראוי להניח, כי בין הראשונים רץ להודיע לו זאת האורח מאוֹבּדוֹרסק, שביקר אצלו אתמול, ויצא מעל פניו אחוז אימה. כבר אמרתי, כי מהאב פָּאיסי, שעמד איתן ובוטח ליד הארון וקרא, נבצר לשמוע ולראות את המתרחש מחוץ לתא, אבל לבו ניחש בלי לטעות את העיקר, שכן ידע את סביבתו לפנַי־ולִפְנִים. הוא לא נבוך, ציפה בלי פחד לכל העלול לבוא, עקב במבט נוקב אחר ההתרגשות, ובעיני רוחו כבר ראה את סופה. פתאום הגיע לאוזניו שאון בלתי־רגיל, שפרע כבר בגלוי את הנימוס. הדלת נפתחה לרווחה ועל הסף הופיע האב פֶרָפּוֹנט. מאחוריו, כפי שנשמע וגם נראה ברור מהתא, נקהלו ליד המרפסת נזירים רבים שליוו אותו, וביניהם גם חילוניים. המלווים לא עלו למרפסת, נעצרו וחיכו לראות מה יאמר ומה יעשׂה. האב פֶרָפּוֹנט נעצר על הסף, הרים ידיו, מתחת לימינו הציצו עיניו הקטנות, החדות והסקרניות של האורח מאוֹבּדוֹרסק, היחיד שלא התאפק, ומתוך סקרנותו העצומה, רץ ועלה במדרגות, בעקבות האב פֶרָפּוֹנט. כל השאר מלבדו, לעומת זאת, ברגע שנפתחה הדלת ברעש, נדחקו עוד יותר לאחוֹר בפחד פתאומי. הרים האב פֶרָפּוֹנט ידיו וזעק:

“גרשתי ואגרש!” ומיד התחיל לפנות לארבע הרוחות בזו אחר זו, והתחיל לצַלב את הקירות ואת ארבע הפינות של התא. המלווים הבינו מיד את הפעולה הזו של האב פֶרָפּוֹנט. הם ידעו, כי תמיד נהג כך בכל מקום שבא אליו, והוא לא יישב ולא ישמיע הגה לפני שיגרש את כוח הטומאה.

“השׂטן, הסתלק, השׂטן, הסתלק!” חזר ואמר עם כל אות־צלב. “גרשתי ואגרש!” שב וזעק, גלימתו הגסה עליו, חגורה בחבל. מכתונת־הקנבוס הציץ חזהו המגודל שׂער־שׂיבה. רגליו יחפות. כשהתחיל לנופף בידיו, התנדנדו וצלצלו השרשרות הגסות שכרך על גופו מתחת לגלימה. האב פָּאִיסי הפסיק את הקריאה, צעד צעד קדימה ועמד לפניו בציפייה.

“למה באת, אב ישר? מדוע אתה מפֵר את הנימוס הטוב? למה אתה מקומם את העדר העניו?” אמר והביט בו בחומרה.

“בשביל מה באת? מה אתה מבקש? במה אתה מאמין?” צעק פֶרָפּוֹנט כאוויל. “באתי לגרש מכאן את האורחים שלכם, את השדים הטמאים. אני מביט אם רבים אספתם כאן בלעדי. במטאטא־זרדים אני רוצה לטאטא אותם”.

“את השׂטן אתה מגרש, ואולי אתה גם משרת אותו,” המשיך ללא־מורא האב פָּאִיסי, “ומי יכול לומר על עצמו: קדוש אני? האם לא אתה, אבי?”

“טמא אני ולא קדוש. לא יושב בכורסה ולא ארצה שישתחוו לי כמו לאליל!” הרעים בקולו האב פֶרָפּוֹנט. “היום הורסים אנשים את האמונה הקדושה. הנפטר, הקדוש שלכם,” פנה אל ההמון והצביע על הארון, “כפר בשדים. תרופת־שלשול היה נותן נגד השדים. ועל כן הם התרבו אצלכם, כמו עכבישים בפינות. והיום הסריח בעצמו. ובזה אני רואים סימן גדול מהאלוהים.”

ואכן קרה כדבר הזה בימי חייו של הישיש זוֹסימה. אחד הנזירים ראה את השׂטן בחלומו, ולבסוף ראה אותו גם בהקיץ. כשנתקף פחד גדול וגילה זאת לישיש, יעץ לו תפילה בלתי־פוסקת וצום מוגבר. כשלא עזרו אמצעים אלה, יעץ לשתות תרופה אחת, בלי להפסיק את התפילה והצום. רבים לגלגו אז על כך ודיברו ביניהם, מנידים ראש, ויותר מכולם דיבר פֶרָפּוֹנט, אשר כמה מהמשמיצים הזדרזו להודיע לו על הוראה “בלתי־שכיחה” של הישיש במקרה כל כך מיוחד.

“הסתלק, אבי!” ציווה האב פָּאיסי. “לא אנשים ישפטו, אלא אלוהים. אולי אנו רואים כאן ‘סימן’ שלא בכוחך להבין אותו ולא בכוחי, ואיש לא יבין. הסתלק, אבי, ואל תקומם את העדר!” הטעים בתקיפות.

“לא קיים את הצומות לפי המגיע ממנו, ועל כן יצא הסימן. זה ברור, וחטא הוא להסתיר!” לא נרגע בחוסר־תבונה הקנאי הפרוע שיצא מכליו. “לסוכריות היה מתפתה, הגבירות הביאו לו אותן בכיסים, על התה התמוגג, סָגד לכרס שלו, מילא אותה ממתקים, ואת שׂכלו מילא במחשבות שחצניות… ועל כן לָקה בחרפה…”

“קלות־דעת הן המלים שלך, אבי!” הרים קולו גם האב פָּאִיסי, “לצומות שלך ולסיגוף שלך יש בי התפעלות, אבל קלות־דעת הן המלים שלך, כאילו אמר אותן בחור מהחילוניים, שאינו יציב ושׂכלו לא בגר. הסתלק איפוא, אבי, מצווה אני עליך,” הרעים בקולו האב פָּאִיסי לסיום.

“ואני גם אלך!” אמר האב פֶרָפּוֹנט שנבוך קצת, אך לא חדל לזעום. “מלומדים אתם! מהשׂכל הגדול אתם מתנשׂאים על האפסות שלי. הגעתי לכאן כשידעתי לקרוא קצת וכאן שכחתי גם מה שידעתי, אלוהים הציל אותי, הקטן, מהחכמה הגדולה שלכם…”

האב פָּאִיסי עמד לידו והמתין בפנים תקיפות. האב פֶרָפּוֹנט שתק ופתאום התעצֵב, הצמיד כף ימין ללחי ואמר בזִמרור, מסתכל על ארון הישיש הנפטר:

“עליו ישירו מחר בבוקר ‘עוזר ומושיע’ – קָנוֹן לתפארת, ועלי, כשאתפגר, ישירו רק את ‘מה מתוקים החיים’ – מזמור קטן,”²⁹ אמר בצער ובדמעות. “התגאו והתנשׂאו, ריק המקום הזה!” זעק המטורף, הניף יד, פנה לאחור וירד בחפזון במדרגות מהמרפסת. בקהל שחיכה למטה התחילה תנועה. אחדים הלכו אחריו מיד, אחרים התעכבו, כי התא היה פתוח עדיין, והאב פָּאיסי, שיצא בעקבות האב פֶרָפּוֹנט על המרפסת, עמד והסתכל. אולם הזקן שיצא מכליו לא סיים עדיין את פרקו. לאחר שעבר כעשׂרים צעדים פנה פתאום לעבר השמש השוקעת, הרים את ידיו, וכאילו נקצר, צנח על האדמה בצעקה גדולה:

“האדון שלי ניצח! כריסטוֹס ניצח את השמש השוקעת!” צעק בפראות, נשׂא ידיו אל השמש, צנח על האדמה ובכה בקול, כילד קטן, רועד כולו ופורשׂ זרועותיו על האדמה. הכול רצו אליו, נשמעו קריאות, שוב בכי… מין טירוף תקף את הכול.

“הנה הוא הקדוש! הנה הוא הצדיק!” נשמעו קולות כבר לא חרדים, “הנה מי שראוי לשבת על כיסא הישישים,” קראו אחרים בכעס.

“הוא לא יהיה ישיש… הוא ידחה זאת… לא ישרת את החידוש הארור… לא יחקה את מעשׂי־השטות שלהם,” קראו מיד קולות אחרים, וקשה לשער עד היכן היו הדברים מגיעים, אבל ברגע זה נצטלצל הפעמון וקרא לתפילה. הכול התחילו להצטלב. קם גם האב פֶרָפּוֹנט, ומצטלב הלך לעבר תאו בלי להסתכל לאחור, ממשיך עדיין בקריאות, אלא שדבריו לא היו מתקשרים. מעטים נהרו אחריו, אבל הרוב התחילו להתפזר, ממהרים לתפילה. האב פָּאִיסי מסר את קריאת האֶוַנגֶליון לאב יוסִיף וירד למטה. הצרחות המטורפות של הקנאים לא יכלו להביאו לידי פקפוק, אבל לבו נתקף פתאום עצבות וגעגועים למשהו במיוחד, והוא הרגיש בזה היטב. נעצר ושאל את עצמו: “מניִן עצבות זו שלי, עד כדי דכאון?” ומיד הבין בתמיהה, כי מקור עצבות פתאומית זו הוא בסיבה זעירה ומיוחדת במינה: בהמון המצטופף בפתח התא ראה בין הנרגשים גם את אַליוֹשה, ולמראהו חש מיד איזה כאב בלב. “האומנם צעיר זה חשוב עד כדי כך ללבי?” שאל את עצמו בתמיהה. ברגע זה עבר אַליושה לידו, כאילו מיהר לאיזה מקום, אך לא לעבר הכנסייה. מבטיהם נפגשו. אַליוֹשה הסב מהר את עיניו והשפיל את מבטו, ועל פי מראהו של הבחור ניחש האב פָּאִיסי איזו תמורה חזקה מתחוללת בו ברגע זה.

“האם גם אתה נתפסת לספק?” שאל האב פָּאִיסי, “האם גם אתה עם קטני־האֲמָנָה!” הוסיף בצער.

נעצר אַליושה ונתן באב פָּאִיסי מבט לא־ברור, ושוב מיהר להסב עיניו ושוב השפיל את מבטו. הוא עמד כשצדו אל השואל, ולא הפנה פניו אליו. האב פָּאִיסי הסתכל בו בתשׂומת־לב.

“לאן אתה ממהר? מצלצלים לתפילה,” שב ושאל, ושוב לא ענה אַליוֹשה.

“ואולי אתה נוטש את המנזר? וכך, בלי לבקש רשות, בלי לקבל ברכה?”

אַליוֹשה העלה על פניו חיוך מעוּוֶה, הרים בתנועה מוזרה, מוזרה מאוד, את עיניו אל האב השואל, אל האיש שלידיו מסר אותו מדריכו לשעבר, שהיה אדון לבו ושׂכלו, הישיש האהוב עליו, וכמו קודם, בלי להשיב, הניף יד, כאילו לא חשב אפילו על יחס־הכבוד הראוי, ופנה בצעדים מהירים אל שער־היציאה של מנזר־הפרושים.

“עוד תשוב!” לחש האב פָּאִיסי, והסתכל בעקבות הבחור בתמיהה ובצער.

2: דקה כזאת

האב פָּאיסי אכן לא טעה כשהניח, ש“הנער החביב” שלו ישוב, ואולי ניחש (לא לחלוטין אבל תוך ראיית־הנולד) את המשמעות האמיתית של מצב־רוחו של אַליוֹשה. אבל אודה בגלוי, כי גם אני הייתי מתקשה לתאר עכשיו ברור את משמעותה של הדקה המשונה והסתומה ההיא בחייו של גיבור־סיפורי הצעיר כל כך והאהוב עלי. על השאלה רווּית הצער של האב פָּאיסי את אַליוֹשה: “הגם אתה עם קטני־האֲמָנָה?” יכולתי, כמובן, להשיב בבטחון: “לא, אין חלקי עם קטני־האֲמָנָה.” יתירה מזו, יש כאן משהו מנוגד: מבוכתו נבעה מאמונתו הגדולה. אבל המבוכה אכן תקפה אותו והיתה כה קשה, עד שגם אחר כך, כעבור זמן רב, ראה אַליוֹשה ביום מצער זה יום מן המעיקים והגורליים בחייו. ואם אשָאל במישרים: “האם כל הצער והחרדה יכלו להתעורר בו רק מפני שגופת הישיש שלו לא חוללה מיד נסי מַרפא, אלא להפך, הקדימה להרקיב?” אשיב ללא־עקיפין: “כן, כך היה.” אולם, הייתי מבקש מהקורא לא להחפז וללגלג הרבה על לבו הטהור של הבחור שלי. ואני עצמי, לא זו בלבד שאיני מתכוון להתנצל במקומו, או להצדיק את אמונתו התמימה בגילו הצעיר, למשל, או בהישׂגיו הדלים בלימודיו הקודמים, וכיוצא בזה, אלא אעשׂה את ההפך מזה ואודיע בבטחון, שהנני רוחש כבוד כן לתכונות לבו. אין ספק, כי צעיר אחר, הקולט רשמי־לב בזהירות, היודע כבר לאהוב לא בלהט אלא בחמימות בלבד, שתבונתו טובה, אבל מיושבת מדי לפי גילו (ועל כן – זולה), צעיר כזה, אני אומר, היה מתחמק ממה שקרה לבחור שלי, אבל במקרים אחרים, אכן מכובד יותר להתמכּר לאיזו משׂאת־נפש, אפילו בלתי־נבונה, אבל נובעת מאהבה גדולה, מאשר לא להתמכּר כלל. ובימי הנעורים, בוודאי, בחור מיושב ושקול תמיד אינו מהימן ומחירו מועט – זו דעתי! “אבל” – יאמרו אולי אנשים נבונים – הלוא אסור שיאמין כל בחור בדעה־קדומה כזאת, ואין ללמוד מהבחור שלך על אחרים." על כך אשיב: כן, הבחור שלי האמין, האמין בקדושה וללא־ערעור, ואף על פי כן, איני מבקש למחול לו. כי זאת לדעת: אף שהודעתי קודם (ואולי נחפזתי מדי) שלא אתנצל ולא אסביר ואצדיק את גיבורי, הריני רואה שמשהו ראוי להבהיר לשם המשך ההבנה בסיפור. על כן אגיד: לאו דווקא בנסים המדובר. הציפייה לנסים לא היתה קלת־דעת בקוצר־הרוח שלה. ולא לשם נצחונן של השקפות כלשהן נדרשו אז הנסים לאַליוֹשה (בשום פנים לא), ולא למען רעיון קודם, שנתפס לו קודם לכן, כדי שינצח מהר ככל האפשר רעיון אחר – לא, כלל לא: בכל זה, ולפני כל זה, עמדו לפניו הפנים, ורק הפנים – פני הישיש האהוב, פני הצדיק, שהוקיר אותו עד כדי הערצה. והוא העניין, שכל האהבה “לכול ולכולם”, הטמונה בלבו הצעיר והטהור, היתה מתמקדת לעתים, בשעה ההיא ובשנה שקדמה לה, ואולי התמקדה שלא כראוי, ביצור אחד בעיקר, לפחות, עם הדחפים העזים יותר של לבו – בישיש האהוב שנפטר עתה. אכן, עמד יצור זה זמן כה רב לנגד עיניו כאידיאל ודאי, עד שכל כוחותיו הצעירים ושאיפותיו לא יכלו כלל שלא לפנות אך ורק אל אידיאל זה, ולרגעים, אפילו עד שכחת “הכול וכולם” (אחר כך נזכר, כי ביום הקשה ההוא נשכח מלבו כליל אחיו דְמיטרי, אשר לו דאג כל כך ובגללו התעצב אמש. וכן שכח להביא לאביו של איליוּשֶצ’קה את מאתיים הרובל, שהתכוון להביא אמש בלהט רב כל כך). אך לא לנסים היה זקוק, אלא ל“צדק עליון” בלבד, שלפי הרגשתו הופַר, ובזה נפצע לבו באכזריות ובפתאומיות כזאת. ומה בכך, ש“צדק” זה לבש בציפיותיו של אַליוֹשה, בכוח מהלך הדברים עצמו, צורת נסים שמצפים להם, נסים שתחולל גופתו של המדריך הנערץ עליו? אבל הלוא כך חשבו ולכך ציפו הכול במנזר, גם אלה שהוקיר אַליוֹשה את תבונתם, האב פָּאיסי עצמו, למשל, ועל כן לא הטריד אַליוֹשה את נפשו בשום ספקות, והלביש את חלומו בצורה שהלבישו אותה הכול על חלומם. זה כבר נקבעה ציפייה זו בלבו, בכל השנה של חייו במנזר, וכבר התרגל לבו לצפות לכך. אבל נפשו יצאה לצדק, לצדק, ולא לנסים בלבד! והנה, האיש שהיה אמור, לפי תקוותו שלו, להתעלות מעל לכול בעולם, לא זכה בתהילה שהיה ראוי לה, אלא הושפל והתבזה! על מה? מי שפט? מי היה יכול להכריע כך – הנה השאלות שעינו כל כך את לבו הבתולי חסר־הנסיון. נבצר ממנו לשׂאת בלי זעם ועלבון בלבו את הפקרת הצדיק־מכל־צדיק להתקלסות כה לגלגנית ומרושעת של המון כה קל־דעת, וכה ירוד ממנו ברמתו. טוב, שלא יתרחשו נסים בכלל, שלא יתגלה כל פלא, ושלא יתאמת כל הצפוי, אבל מדוע הוכפש הכבוד, מדוע באה החֶרפה, למה הופיע הרקבון הנחפז, “שהקדים את הטבע”, כדברי הנזירים המרושעים? למה בא “הסימן” הזה, שהם מפרסמים עכשיו בנָצחנות יחד עם האב פֶרָפּוֹנט, ומדוע הם מאמינים שזכאים הם לטעון כך? היכן הם ההשגחה ואצבע־אלוהים? מדוע נעלמה אצבע־אלוהים “ברגע הדרוש ביותר” (חשב אַליוֹשה), כאילו רצתה ההשגחה להשתעבד לכוחות־הטבע העיוורים, האילמים, חסרי־הרחמים?

על כן שתת דם לבו של אַליוֹשה, וברור, כפי שאמרתי קודם, כי בראש־ובראשונה עמד לעיניו האיש האהוב עליו ביותר בעולם, והאיש הזה “עטה קלון”, “ניטל כבוד” ממנו! גם אם היתה טינת הבחור שלי קלת־דעת ובלתי־שקולה, הריני חוזר ואומר בשלישית (ומסכים מראש, שאולי מתוך קלות־דעת): אני שׂמח שהבחור שלי לא היה כה שקול ברגע זה, כי בחיי אדם שאינו שוטה תבוא תמיד שעתה של התבונה, אבל אם גם ברגע כה יוצא־מהכלל לא תימצא אהבה בלבו, מתי תבוא שעתה של האהבה? אבל לא אעלים בהזדמנות זו תופעה מוזרה, אף כי רגעית, שהתגלתה בדעתו של אַליוֹשה בדקה גורלית ומבולבלת זו. משהו חדש זה שהבזיק בדעתו היה רושם מציק של שׂיחתו אתמול עם האח איוַן, שנזכר בה עתה אַליוֹשה בלי הרף. דווקא עכשיו. אין לומר, כי נתערער בנפשו משהו מאמונותיו היסודיות, הסטיכיות, אם ניתן לומר כך. הוא אהב את אלוהיו ואמונתו בו איתנה היתה, גם אם התמרמר עליו פתאום. אולם רושם עמום, אך מציק ורע של זכרון השׂיחה עם אחיו איוַן אתמול, שוב נע בנפשו ודרש יותר־ויותר לצאת החוצה. כשגברו הדמדומים הבחין רָקיטין שעבר בחורש־האורנים ממנזר־הפרושים אל המנזר הגדול, באַליושה השׂרוע תחת עץ, פניו לאדמה, ללא תנועה, כאילו הוא ישן. ניגש ודיבר אליו.

“אתה כאן, אָלֶכּסֵי? אם אתה…” פתח בתמיהה, ולא סיים. הוא רצה לומר: “האם עד כדי כך הגעת?” אַליוֹשה לא הסתכל בו, על פי תנועה בגופו ניחש רָקטין, כי הוא שומע אותו ומבין.

“מה היה לך?” המשיך להשתומם, אבל במקומה של ההשתוממות התחיל לעלות בפניו חיוך, שלבש יותר־ויותר הבעה לגלגנית. “שמע, הרי אני מחפשׂ אותך למעלה משעתיים. מה אתה עושׂה כאן? מה הם מעשׂי השטות האדוקים האלה? הסתכל בי, לפחות…”

אַליוֹשה הרים ראש, ישב והשעין גבו אל העץ. הוא לא בכה, אבל פניו הביעו סבל, ורוגז נראה במבטו. הוא לא הסתכל ברָקיטין אלא הצדה. אין בפניו עוד מהענווה המפורסמת הקודמת.

“אתה יודע, פניך נשתנו לגמרי. התכעסת על מישהו, מה? העליבו אותך?”

“עזוב אותי!” אמר אַליוֹשה בלי להסתכל בו, והניף יד עייפה.

“אוֹהוֹ, כך אנחנו יודעים! התחלנו לצרוח, ממש כמו שאר בני־התמותה. והוא אחד מן המלאכים! נו, אַליוֹשקה, הדהמת אותי, אתה יודע, בכנות אני אומר. זה כבר אין שום דבר כאן מפליא אותי. והלוא חשבתי אותך לאיש משׂכיל…”

סוף־סוף העיף בו אַליוֹשה מבט, אבל מתוך פיזור־נפש, כאילו לא היטיב עדיין להבין אותו.

“האם זה רק מפני שהזקן שלך הסריח? האם האמנת ברצינות שהוא יתחיל להרביץ נסים?” אמר רָקיטין, ושוב הביעו פניו תדהמה כנה.

“האמנתי, אני מאמין ורוצה להאמין ואאמין, מה עוד אתה רוצה?” צעק אַליוֹשה ברוגז.

“שום דבר ממש, יקירי. פוי, לכל הרוחות, הלוא תלמיד בן שלוש־עשׂרה אינו מאמין בזה היום. ואולי, לשֵדים… והנה התכעסת עכשיו על האלוהים שלך, התמרדת: קיפחו בדרגה, לא נתנו עיטור לקראת החג! אוֹ־וֹ, אתם?”

אַליוֹשה נתן ברָקיטין מבט ממושך מתוך עיניים מצומצמות, ומשהו הבריק פתאום בעיניים אלו… אך לא היה זה כעס על רָקיטין.

“איני מורד באלוהים שלי, אבל איני מקבל את העולם שלו,” התעווה חיוכו של אַליוֹשה.

“כיצד אינך מקבל את העולם שלו?” הרהר רָקיטין על תשובתו של אַליושה. “איזה קשקוש זה?”

אַליוֹשה לא ענה.

“נו, די לדבר על הבלים, עכשיו לעניין: אכלת היום?”

“איני זוכר… נדמה לי שאכלתי.”

“על פי פניך, אתה חייב לאכול. המראה שלך מעורר רחמים. הלוא גם בלילה לא ישנת, שמעתי, היתה לכם שם ישיבה. ואחר כך כל ההתרוצצות הזאת… בוודאי לעסת קצת מלחם־הקודש. יש בכיסי נקניק, לקחתי קודם בעיר כשהלכתי הנה, לכל צרה, אבל אתה לא תאכל נקניק…”

“תן נקניק.”

“או־הוֹ! כזה אתה! אם כן, מרד גמור, מתריסים. נו, חביבי, בעניין זה אין לזלזל. ניכנס אלי.. ברצון הייתי לוגם עכשיו קצת ווֹדקה, עייפתי עד מוות. ווֹדקה ודאי לא תעֵז.. או שתשתה?”

“תן גם ווֹדקה.”

“ככה זה! מוזר חביבי!” נתן בו רָקיטין מבט משונה. “אם כך ואם כך, ווֹדקה או נקניק, עסק נועז הוא, עסק טוב, אסור להחמיץ. בוא!”

בשתיקה קם אַליוֹשה והלך אחרי רָקיטין.

“אילו ראה זאת אחיך וַניֶצ’קה, איך היה משתומם! אגב, אחיך איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' יצא הבוקר למוסקבה, ידוע לך?”

“אני יודע,” ענה אַליוֹשה באדישות, ובדעתו הבהבה דמותו של אחיו דְמיטרי, אך הבהבה בלבד, וגם אם הזכירה משהו, איזה עניין דחוף, שאסור לדחות אותו אפילו לעוד רגע, איזו חובה, איזו התחייבות נוראה, לא עשׂה זכרון זה כל רושם עליו, לא הגיע אל לבו, ומיד פרח מזכרונו ונשכח. אבל אחר כך זכר את הדבר זמן רב.

“האח שלך וַניֶצ’קה אמר פעם אחת עלי, שאני ‘שׂק ליברלי חסר־כשרון’. גם אתה לא התאפקת פעם אחת ורמזת לי, שאני ‘לא ישר’… נניח! עכשיו אני אסתכל בכשרוניות שלכם וביַשרות שלכם (רָקיטין סיים את המשפט בלחישה, בינו לבין עצמו). טפו, שמע!” שב ואמר בקול, “בוא נעקוף את המנזר ונלך בשביל היישר העירה… המ…מ… אגב, עלי להיכנס אל חוֹחלָקוֹבה. תאר לעצמך: כתבתי לה על כל מה שקרה, ותאר לעצמך, שהיא ענתה לי מיד בפתק, כתוב בעפרון (נורא אוהבת הגברת הזאת לכתוב פתקים), כי ‘בשום־פנים לא שיערה מצדו של זקן נכבד כל כך, כמו האב זוֹסימה, מעשׂה כזה!’ כך כתבה: ‘מעשׂה!’ גם היא התכעסה. אוֹ, אתם כולכם!. חכה!” צעק פתאום, נעצר, החזיק בכתפו של אַליוֹשה ועצר אותו.

“אתה יודע מה, אַליוֹשקה,” נתן בו מבט שואל בהשפעת רעיון פתאומי חדש שהבזיק בדעתו, אף על פי שצחק, חשש כנראה להשמיע את המחשבה הפתאומית החדשה, עד כדי כך התקשה עדיין להאמין במצב־הרוח המופלא והמפתיע של אַליוֹשה, “אַליוֹשקה, אתה יודע לאן שמוטב ללכת עכשיו?” אמר סוף־סוף, מהסס ומתרפס.

“לא איכפת… לאן שתרצה.”

“נלך אל גרוּשֶנקה, מה? תלך?” אמר רָקיטין, רועד כולו מציפייה וחוסר־בטחון.

“נלך אל גרוּשֶנקה,” ענה מיד אַליוֹשה בשלווה, וההסכמה המהירה והשלווה היתה כה בלתי־צפויה לרָקיטין, עד שכמעט נרתע לאחור.

“נו־נו!… הנה!” קרא מרוב תמיהה, שלב בחזקה את זרועו של אַליוֹשה והוליך אותו במהירות בשביל, עדיין חושש מאוד שלא תיעלם הנחישות. הלכו בשתיקה, רָקיטין פחד אפילו לפתוח את פיו.

“איך שהיא תשׂמח, באמת תשׂמח…” אמר והשתתק. אך לא כדי לשׂמח את גרוּשֶנקה גרר את אַליוֹשה אליה. אדם רציני היה, וללא סיכוי לטובת־הנאה לא עשׂה דבר. מטרתו היתה כפולה, ראשית, נקמנות, הרצון לראות את “קלונו של הצדיק” ואת “הנפילה” הוַדאית של אַליוֹשה. “מהקדושים אל החוטאים”, והוא כבר התמוגג על כך מראש, ושנית, היתה לו כאן מטרה חומרית רווחית מאוד, שידובר בה להלן.

“אם כן, נזדמנה לנו דקה כזאת,” אמר בלבו בעליזות ובכעס, “ואנו נתפוס אותה בצווארונה, את הדקה הזאת, שכן שהיא מתאימה לנו מאוד.”

3: בָּצל

גרוּשֶנקה גרה במקום ההומה ביותר בעיר, ליד כיכר הקָתֶדרָלה, אצל אלמנת־הסוחר מוֹרוֹזוֹבה, שממנה שׂכרה אגף לא־גדול בנוי־עץ בחצר. בית־האבן של מוֹרוֹזוֹבה בן הקומתיים היה גדול, ישן ולא נאה. גרה בו בגפּה בעלת־הבית, אשה זקנה, עם שתי אחייניות, גם הן בחורות מבוגרות למדי. מצבה לא אילץ אותה להשׂכיר את האגף שבחצר, והכול ידעו שהכניסה אליה את גרוּשֶנקה כדיירת (כבר לפני ארבע שנים) רק מפני שנענתה לקרוב שלה, הסוחר סַמסוֹנוֹב, פטרונה הגלוי של גרוּשֶנקה. אמרו אנשים, כי הזקן הקנאי שיכן אצל מוֹרוֹזוֹבה את “חביבתו” במחשבה תחילה, שכן סמך על עינה הפקוחה של הזקנה על התנהגותה של הדיירת החדשה. אבל עד מהרה התברר, שאין העין הפקוחה דרושה, ובסופו של דבר היתה מוֹרוֹזוֹבה נפגשת עם גרוּשֶנקה לעתים רחוקות, וכבר לא הטרידה אותה בפיקוח. אכן, כבר חלפו ארבע שנים מאז הביא הזקן אל בית זה מעיר־הגוּבֶּרנִיָה נערה בת שמונה־עשרה, חיישנית, ביישנית, רזוֹנת, דקיקה, מהורהרת ועצובה, ומים רבים זרמו בנהר מאז. אגב, על תולדותיה של נערה זו ידעו בעיר דברים מעטים ומבולבלים. לא נודע לאיש יותר מזה גם בזמן האחרון, ואפילו כשהתחילו כבר רבים מאוד להתעניין ב“יפהפיה” הזאת, כפי שנעשׂתה אַגרָפֶנה אַלכּסַנדרוֹבנה בארבע שנים. היו רק שמועות, כי בהיותה בת שבע־עשׂרה רימה אותה מישהו, כאילו קצין, שנטש אותה מיד. הקצין נסע והתחתן אי־שם, וגרוּשֶנקה נותרה בחרפתה ובעוניה. אמנם אמרו גם, כי הזקן אכן אסף אותה מדלותה, אבל מוצאה ממשפחה הגונה, מאנשי הכמורה, ואביה היה דיאָקוֹן לא־פעיל, או משהו מעין זה. והנה, בארבע שנים, גדלה מהיתומה הרגשנית, העלובה והמסכנה, יפהפיה רוסית סמוקת־פנים שגופה שופע, אשה בעלת אופי נועז ונחוש, גאה וחצופה, המבינה בענייני כספים, רכושנות, קמצנית וזהירה, שהספיקה כבר, כפי שסופר עליה, לצבור, ביושר או שלא־ביושר, הון קטן משלה. בעניין אחד היו הכול משוכנעים: כי הגישה אל גרוּשֶנקה קשה ומלבד הזקן, הפַּטרוֹן שלה, לא נמצא איש בכל ארבע השנים שהיה יכול להתפאר כי זכה בחסדיה. העובדה היתה מוצקת, שכן היו רבים המתמודדים על חסדים אלה, במיוחד בשנתיים האחרונות. אך כל הנסיונות היו לשווא, וכמה מן השוֹחרים נאלצו לסגת תוך סיום קוֹמי ומחפיר, נוכח דחייתה הקשוחה והלגלגנית של הצעירה בעלת־האופי. כן היה ידוע, כי בעיקר בשנה האחרונה פנתה הצעירה אל מה שנקרא “מיסחֶר”, והפגינה בתחום זה כשרונות בלתי־רגילים, עד שלבסוף כינו אותה רבים “יהוּדוֹנית אמיתית”. אין לומר שהלוותה בריבית, אבל היה ידוע, למשל, שבשותפות עם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' קָרָמָזוֹב אכן עסקה זמן־מה בקניית שטרות בחצי־חינם, לפי עשׂר קופּייקות תמורת רובל, ואחר כך הרוויחה על מקצתם של שטרות אלה רובל לכל עשׂר קוֹפּייקות. סַמסוֹנוֹב החולה, שבשנה האחרונה אבדה לו השליטה ברגליו הנפוחות, אלמן, רודן בניו המבוגרים, בעל מאות־אלפים, קמצן וחסר־רחמים, נתפס לקסמה החזק של בת־חסותו, אבל נהג בה תחילה ביד קשה ודיכא אותה, “האכיל אותה קש”, כפי שטענו חורצי־לשון. אולם גרוּשֶנקה הצליחה להגיע לעצמאות, לאחר שנטעה בו אמון בלתי־מוגבל בנאמנותה לו. זקן זה, עיסקאי גדול (שוכן עפר זה כבר), היה גם הוא בעל אופי מצוין, בעיקר קמצן וקשה כאבן צוֹר, ואף על פי שקסמה לו גרוּשֶנקה ולא היו לו חיים בלעדיה (בשנתיים האחרונות, אכן היה כך) לא הפריש לה הון ניכר, ואפילו היתה מאיימת לנטוש אותו, לא היה נענה לה. אבל הפריש לה הון קטן, וכשנודע הדבר ברבים, השתוממו גם עליו. “את אשת־חיִל,” אמר כשהפריש לה שמונת אלפים, “גלגלי עסקים בעצמך, אבל דעי לך, כי מלבד דמי־קיום שנתיים כמו קודם, לא תקבלי ממני דבר, וגם לא אצווה לך מאומה.” ועמד בדיבורו: מת והוריש הכול לבניו, שכל ימיו החזיק אותם לידו ונהג בהם כמו במשרתים, בהם בנשותיהם ובילדיהם, ואת גרוּשֶנקה לא הזכיר כלל בצוואתו. כל זה נודע אחר כך. אבל עזר לגרוּשֶנקה לא מעט בעצות כיצד לגלגל “בהון שלה”, והיה מצביע על “עסקים”. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' קָרָמָזוֹב התקשר תחילה עם גרוּשֶנקה בעניין “מיסחֶר” מקרי מסוים, אבל כשהגיע במפתיע לעצמו לידי כך, שהתאהב בה עד אבדן החושים, ואפילו עד טשטוש השׂכל, לגלג עליו הרבה הזקן סַמסוֹנוֹב, שהיה קרוב לקצו. מעניין לציין, כי גרוּשֶנקה נהגה בזקן שלה בגילוי־לב וביחס לבבי בכל ימי היכרותם, ודומה, שהוא האיש היחיד בעולם שנהגה עמו כך. בזמן האחרון, כשהופיע דְמיטרי פיוֹדוֹרוביץ' עם אהבתו, חדל הזקן לצחוק. להפך, פעם אחת יעץ לגרוּשֶנקה ברצינות ובחומרה: “אם לבחור בין השניים, בין האב לבן, בחרי בזקן, אבל בתנאי שיתחתן אתך הנבל הזקן ויהי־מה, ולפני כן ירשום על שמך הון מסוים. ועם הסרן אל תתחברי, טובה לא תצמח מזה.” דברים אלה אמר לגרוּשֶנקה בעל־התאווה הזקן, שהרגיש כבר במותו הקרוב, ואכן מת חמישה חודשים לאחר מתן עצה זו. אעיר בחטף, כי גם אם ידעו רבים בעירנו על התחרות האווילית והמכוערת בין האב והבן קָרָמָזוֹב שמוּשׂאה גרוּשֶנקה, הבינו מעטים בלבד את משמעות יחסה אל שניהם, אל הזקן ואל הבן. אפילו שתי המשרתות של גרוּשֶנקה (לאחר האסון, שעוד ידובר בו) העידו אחר כך במשפט, כי אַגרָפֶנה אלכסנדרוֹבנה היתה מקבלת את דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' מפחד בלבד, מפני שכביכול “איים להרוג”. שתיים היו המשרתות אצלה, אחת טבחית זקנה מאוד, שבאה אליה ממשפחת הוריה, אשה חולה וכמעט חרשת, ונכדתה, צעירה מלאה־חִיות כבת עשׂרים, חדרניתה של גרוּשֶנקה. היא ניהלה את חייה בצמצום רב, בתנאים צנועים. באגף היו שלושה חדרים בלבד, מרוהטים בידי בעלת־הבית ברהיטי מהגוֹני עתיקים, באופנת שנות העשׂרים. כשנכנסו לביתה רָקיטין ואַליוֹשה כבר עמדו דמדומים, אך בחדרים עוד לא הועלה אור. גרוּשֶנקה שכבה בחדר־האורחים על הספה הגדולה והמסורבלת, שהמסעד שלה עשׂוי חיקוי־מהגוֹני, ספה קשוחה ומרופדת עור, שנשחק זה כבר ויש בו חורים. למראשותיה שתי כריות־פלומה לבנות, ממיטתה. שׂרועה היתה ללא־תנועה, ידיה על עורפה. כאילו ציפתה למישהו, היתה לבושה שׂמלת משי שחורה ולראשה שביס־תחרה קל, שהלם אותה מאוד. על כתפיה מטפחת תחרה, אסופה על החזה בסיכת־זהב כבדה. ברור היה שחיכתה למישהו מתוך געגוע וקוצר־רוח, פניה חוורות קצת, שׂפתיה ועיניה לוהטות, והקישה בקוצר־רוח בבוהן־ימין על משענת הספה. כשנכנסו רָקיטין ואַליוֹשה אירעה בהלה קטנה: מהפרוזדור נשמע, כי גרוּשֶנקה קפצה מהספה וצעקה בבהלה: “מי שם?” אבל את פני האורחים קיבלה החדרנית ומיד ענתה לגברת.

“לא אלה הם, אחרים באו, שום דבר.”

“מה מתרחש כאן אצלה?” מלמל רָקיטין והוליך את אַליוֹשה בידו אל חדר־האורחים. גרוּשֶנקה עמדה ליד הספה, עדיין נבהלת. קווּצה עבה משׂערה החום־בהיר פרצה מהשביס וצנחה על כתף ימין שלה, אך היא לא הרגישה בה ולא החזירה אותה למקומה, עד שהסתכלה באורחים והכירה אותם.

“אַה, אתה, רָקיטקה? הבהלת אותי לגמרי. עם מי באת? מי בא אתך? אלי, הנה את מי הביא עמו!” אמרה כשהסתכלה באַליוֹשה.

“צווי להביא נרות!” אמר רָקיטין בהבעה בוטחת של מכּר טוב ואיש קרוב, הרשאי אפילו לתת פקודות בבית.

“נרות… ודאי, נרות… פֶניָה, הביאי לו נר… כן, בחרת זמן להביא אותו!” אמרה ורגזה על אַליוֹשה, פנתה אל המראָה והתחילה להיטיב בחפזון את שׂערה. דומה, שלא היתה מרוצה.

“לא קלעתי?” שאל רָקיטין וכמעט שנעלב.

“הבהלת אותי, רָקיטיקה, זה העניין,” אמרה גרוּשֶנקה ופנתה בחיוך אל אַליוֹשה “אל תפחד ממני, אַליוֹשה חביבי, נורא אני שׂמחה שבאת, אורח לא־צפוי שלי. ואותי הבהלת, רָקיטקה: אני הלוא חשבתי, כי מיטיָה מתפרץ. הבט, קודם רימיתי אותו והוצאתי מפיו הן־צדק שיאמין לי, ואני שיקרתי. אמרתי לו שאני הולכת אל קוּזמָה קוּזמיץ', הזקן שלי, לכל הערב, ועד הלילה אספור עמו כסף. הלוא כל שבוע אני הולכת אליו לכל הערב, לנהל חשבונות, אנו נועלים את הדלת: הוא מקיש על החשבוניה, ואני יושבת ורושמת, רק בי הוא נותן אמון. ומיטיה האמין שאני שם, אבל אני נשארתי בבית, ישבתי לחכות לידיעה אחת. כיצד הכניסה אתכם פֶניה! פֶניה, פֶניה, רוצי אל השער, פתחי והסתכלי סביב, אם אין הסרן נמצא שם באיזה מקום. אולי התחבא ואורב, פחד־מוות אני מפחדת!”

“אין איש, אַגרָפֶנה אָלכסַנדרובנה, עכשיו הסתכלתי סביב־סביב, וכל רגע אני ניגשת ומביטה בסדק, בעצמי פוחדת ורועדת.”

“האם התריסים מוגפים, פֶניה, גם את הווילון יש למשוך עד למטה, הנה כך!” אמרה ומשכה את הווילונות הכבדים, “כי הוא ירוץ אל האור. היום אני מפחדת, אַליוֹשה, מאחיך מיטיָה.” היא דיברה בקול רם, אמנם בחרדה, אבל גם במעין התלהבות.

“מדוע את מפחדת כל כך היום ממיטֶנקה?” שאל רָקיטין, “נדמה לי שאינך פחדנית לידו, והוא רוקד לפי חלילך.”

“הלוא אמרתי לך, אני מחכה לידיעה, ידיעה כזאת של זהב, ועל כן מיטֶנקה מיותר כאן לגמרי. אבל אני מרגישה, שלא האמין כי הלכתי אל קוּזמה קוּזמיץ‘. ודאי יושב לבדו, בגן שמאחורי ביתו של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, ואורב לי. ואם התיישב שם, סימן שלכאן לא יבוא, ומוטב כך. ואל קוּזמה קוּזמיץ' באמת הלכתי, ומיטיה ליווה אותי, ואמרתי שאשב שם עד חצות, ושיבוא ויהי־מה בחצות ללווֹת אותי הביתה. הוא הלך לו, ואני ישבתי כעשׂר דקות אצל הזקן, ושבתי לכאן, איך שאני פחדתי – רצתי, כדי שלא לפגוש אותו.”

“ולקראת מה התקשטת? הביטו, איזה שביס מעניין עלייך?”

“ואיזה מין סקרן אתה, רָקיטין! אמרתי לך, אני מחכה לידיעה אחת. אם תבוא הידיעה, אקפוץ וארוץ, ולא תראו אותי כאן, לכן התקשטתי, שאהיה מוכנה.”

“ולאן תרוצי?”

“תדע הרבה, תזדקן מהר.”

“הביטו עליה, כולה שׂמחה. מעולם לא ראיתי כזאת. התקשטה כמו לנשף,” הסתכל בה רָקיטין.

“הרבה אתה מבין בנשפים.”

“ואת מבינה הרבה?”

“אני ראיתי נשף. לפני שנתיים חיתן קוּזמה קוּזמיץ' בן, ואני הסתכלתי מהיציע. אבל מה יש לי לדבר אתך, רָקיטקה, כשעומד פה נסיך כזה. הנה, זה אורח! אַליוֹשה, חביבי, אני מביטה עליך ולא מאמינה. אלי, איך שהופעת אצלי! להגיד לך את האמת, לא ציפיתי, לא ניחשתי, וגם קודם לכן לא האמנתי אף פעם שאתה יכול לבוא. גם אם זה לא הרגע הנכון, אני נורא שׂמחה שבאת! שב על הספה, הנה כאן, כך, ירֵח צעיר שלי. באמת, כאילו שאיני תופסת עדיין… שמע, רָקיטקה, לו הבאת אותו אתמול או שלשום!… אבל גם כך אני שׂמחה. ואולי דווקא טוב שעכשיו, ברגע כזה, ולא שלשום…”

בערנות התיישבה על הספה ליד אַליוֹשה, והסתכלה בו בהתפעלות גמורה. ואכן שָׂמחה, לא שיקרה בדבריה אלה. עיניה יקדו, השׂפתיים חייכו, והחיוך טוב־לב, עליז. אַליוֹשה לא ציפה לראות בפניה הבעה טובה כל כך… עד אתמול נפגש עמה מעט, היא עשׂתה עליו רושם מבהיל, ואתמול כה הזדעזע מהתעלול הזומם והמרושע שלה כלפי קָתֶרינה איוַנוֹבנה, והנה השתומם עתה כשראה בה פתאום, יצור אחר לגמרי, מפתיע. על אף צערו המעיק נצמדו עיניו על כורחן אליה בתשׂומת־לב. כל גינוניה נשתנו לטובה מאתמול: נעלמה המתיקות שהיתה בדיבורה אתמול, נעלמו התנועות המתפנקות, המַניֶריסטיות… בכול נראו פשטות, תום־לב, תנועותיה היו מהירות, ישרות, רוחשות־אמון, אלא שהיתה נרגשת מאוד.

“אלוהים, איזה דברים קורים היום, באמת,” מלמלה. “ומדוע אני כה שׂמחה לבואך, אַליוֹשה, בעצמי איני יודעת. אם תשאל, לא אדע.”

“כבר אינך יודעת מדוע את שׂמחה?” הצטחק רָקיטין. “קודם נטפלת אלי משום־מה: הבא אותו, הבא אותו, ודאי היתה לך מטרה.”

“קודם היתה לי מטרה אחרת, ועכשיו זה עבר, אין זה הרגע הנכון. כבר יודעת, אגיש לכם כיבוד. לבי טוב עכשיו יותר, רָקיטיקה. שב גם אתה, רָקיטקה, למה אתה עומד? כבר ישבת? אל תדאגו, רָקיטוּשקה לא ישכח את עצמו. הנה הוא יושב שם, אַליוֹשה, מולנו וכועס: מדוע לא הזמנתי אותו לשבת לפניך. מהר הוא נעלב אצלי, רָקיטקה, מהר הוא נעלב,” צחקה גרוּשֶנקה. “אל תכעס, רָקיטקה, היום אני טובה. ומדוע אתה יושב עצוב, אַליוֹשֶצ’קה, האם אתה מפחד ממני?” הציצה בפניו בלגלוג עליז.

“צער יש לו. לא נתנו את הכבוד.”

“איזה כבוד?”

“הישיש שלו הסריח.”

“כיצד הסריח? איזה מין הבלים אתה טוחן, איזה דבר נבזה רצית לומר, שתוק, טיפש. תרשה לי, אַליוֹשה, לשבת קצת על הברכיים שלך, הנה כך!” קפצה ועלתה על ברכיו, צוחקת כחתולונת מתרפקת, וחיבקה בימינה בעדינות את צווארו. “אני אשׂמֵח אותך, נער אדוק שלי! באמת, האומנם תרשה לי לשבת קצת על ברכיך, אינך כועס? תצווה – ארד.”

אַליוֹשה שתק. הוא ישב, פחד לנוע, שמע את דבריה: “תצווה – ארד”, אך לא ענה, כאילו קפא. אלא שלא היה בו מה שעשׂוי היה להעלות על דעתו ברגע זה כל אדם, למשל, אפילו רָקיטין, שהסתכל בו ממקומו במבט תאוותני. הצער הגדול בנפשו של אַליוֹשה בלע את כל התחושות שהיו עשׂויות להיוולד בלבו, ואילו היה בכוחו לתת לעצמו דין־וחשבון מלא ברגע זה, היה מבין, שהוא עוטה עכשיו שריון חזק ביותר נגד כל ניסיון ופיתוי. אף על פי כן, עם כל הערפול בהכרת מצבו הנפשי, ועל אף הצער המדכא אותו, התפלא על תחושה חדשה ומוזרה שנולדה בלבו: האשה הזאת, האשה “הנוראה” הזאת, לא זו בלבד שלא הטילה עליו אימה כמו קודם לכן, פחד שהיה עולה בו קודם לכן עם כל מחשבה על אשה, אם חמקה בנפשו, אלא להפך, אשה זו, שפחד ממנה יותר משפחד משאר הנשים, ויושבת על ברכיו ומחבקת אותו, עוררה בו פתאום רגש אחר, מיוחד ומפתיע, רגש של איזו סקרנות בלתי־רגילה כלפיה, עצומה וכנה ביותר, וכל זה כבר ללא פחד, ללא שמץ של האימה הקודמת – הנה מה שהיה העיקר ומה שהפליא אותו על כורחו.

“די לכם לפטפט שטויות,” צעק רָקיטין, “מוטב שתגישי שַמפניה, חוב שלך הוא, את יודעת!”

“באמת חוב. הלוא הבטחתי לו, אַליוֹשה, גם שמפניה, אם יביא אותך. תנו שמפניה ואני אשתה. פֶניה, פֶניה, הביאי לנו שמפניה, את הבקבוק ההוא שהשאיר מיטיָה, רוצי מהר. אני אמנם קמצנית, אבל בקבוק אגיש, לא לך, רָקיטקה, אתה פִטריה והוא נסיך! וגם אם לא זה ממלא עכשיו את נפשי, יהי כך, גם אני אשתה אתכם, יש רצון להתהולל!”

“איזה מין רגע יש לך עכשיו, ואיזו היא ‘הידיעה’, מותר לשאול, או שזה סוד?” שוב אמר רָקיטין בסקרנות, כשהוא משתדל בכל כוחו להעמיד פנים, שאינו שׂם לב כלל לעקיצות הצולפות בו בלי הרף.

“לא, לא סוד, וגם אתה יודע,” אמרה גרוּשֶנקה בדאגה פתאומית, הסבה ראשה אל רָקיטין ונרתעה מעט מאַליוֹשה, אף שעדיין היא יושבת על ברכיו ומחבקת את צווארו, “הקצין נוסע, רָקיטין, הקצין שלי נוסע!”

“שמעתי שנוסע, אבל האם הוא כבר קרוב?”

“במוֹקרוֹיֶה הוא עכשיו, ומשם ישלח לכאן שליח, כך כתב בעצמו, קיבלתי מכתב. אני יושבת ומחכה לשליח.”

“ראו! ומדוע במוֹקרוֹיֶה?”

“הסיפור ארוך, ואתה כבר יודע מספיק.”

“ומיטֶנקה עכשיו, אוּי, אוּי! הוא יודע, או שאינו יודע?”

“מה יודע! בכלל אינו יודע! אילו נודע לו, היה הורג. אבל עכשיו איני פוחדת מזה, איני פוחדת עכשיו מהסכין שלו. שתוק, רָקיטקה, אל תזכיר לי את איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ': את כל הלב ריסק לי. ברגע זה אני לא רוצה לחשוב על הדברים האלה. על אַליוֹשֶצ’קה אני יכולה לחשוב, על אַליוֹשֶצ’קה אני מביטה… חייך אלי, חביבי, היה שׂמח קצת, חייך על הטפשות שלי, על השׂמחה שלי… הנה חִייך, חִייך! ראו איך שמביט בחיבה, אתה יודע, אַליוֹשה, שכל הזמן חשבתי שאתה כועס עלי על מה שהיה שלשום, בגלל העלמה. כלבה הייתי, הנה זהו… ובכל זאת טוב שכך קרה. זה היה רע, וגם טוב,” הצטחקה גרוּשֶנקה פתאום במהורהר, וקו אכזרי דק חמק בחיוכה, “מיטיָה סיפר שהיא צעקה: ‘להלקוֹת אותה!’ מאוד העלבתי אותה אז. קראה לי, רצתה לנצח אותי, לפתות אותי בשוקוֹלַט… שלה… כן, טוב שכך קרה,” שוב הצטחקה, “אבל פחדתי כל הזמן שאתה כועס…”

“הלוא זו אמת,” אמר רָקיטין בתמיהה רצינית. “הלוא היא, אַליוֹשה, באמת מפחדת ממך, אפרוח שכמותך.”

“רק בעיניך הוא אפרוח, רָקיטקה, ככה זה… מפני שאין לך מצפון, הנה ככה! ראה, אני אוהבת אותו בכל נפשי, הנה כך! אתה מאמין, אַליוֹשה, שאני אוהבת אותך בכל נפשי?”

“הוֹ, את, חסרת־בושה! היא מתוודה באהבה אליך, אָלֶכְּסֵיי!”

“ומה יש, ואני גם אוהבת.”

“והקצין? וידיעת הזהב ממוֹקרוֹיֶה?”

“שם עניין אחד, וכאן עניין אחר.”

“לכל זה יש צורה של עסקי־נשים!”

“אל תרגיז אותי, רָקיטקה,” אמרה בלהט גרוּשֶנקה, “שם עניין אחד, וכאן עניין אחר. אני אוהבת את אַליוֹשה באופן אחר. אמת, אַליוֹשה, שקודם היתה לי מחשבה ערמומית כלפיך. הלוא אני שפלה, אני הלוא פרועה, וברגע מסוים קורה, אַליוֹשה, שאני מביטה עליך כמו על המצפון שלי. וכל הזמן אני חושבת: ‘איך שאחד כזה בז לי, למושחתת’. וכך חשבתי שלשום, כשרצתי מבית העלמה הנה. זה כבר שׂמתי לב אליך, אַליוֹשה, ומיטיָה יודע, סיפרתי לו. ומיטיָה מבין. התאמין לי, אַליוֹשה, לפעמים, באמת, אני מביטה על עצמי ומתביישת, מתביישת בכל מה שאני… ואיך שהתחלתי לחשוב עליך ומאיזה זמן, לא יודעת ולא זוכרת…”

נכנסה פֶניָה והעמידה על השולחן מגש, ועליו בקבוק פתוח ושלושה גביעים מלאים.

“הביאו שמפניה!” צעק רָקיטין. “את נסערת, אַגרָפֶנה אָלכסַנדרוֹבנה, ויצאת מהכלים. תשתי כוס, מיד תלכי לרקוד. אֶה! גם זה לא ידעו לעשׂות,” הוסיף, מסתכל ביין. “הזקנה מזגה במטבח, הביאה את הבקבוק בלי פקק, והיין חם. נו, טוב אפילו כך.”

ניגש לשולחן, לקח את הגביע, שתה בנשימה אחת ומזג לעצמו שוב.

“לא לעתים קרובות אתה מגיע לשמפניה,” אמר וליקק שׂפתיו, “נו, אַליוֹשה, קח את הגביע, הראה את כוחך. למַה נשתה? לשערי גן־עדן? קחי, גרוּשָה, את הגביע, שתי גם לשערי גן־עדן.”

“מה הם שערי גן־עדן אלה?”

לקחה לידה את הגביע. אַליוֹשה לקח את שלו, לגם לגימה קלה והחזיר את הגביע למקומו.

“לא, מוטב שלא!” חייך ברפיון.

“אבל התפאר!” צעק רָקיטין.

“אם כך, גם אני לא אשתה,” אמרה גרוּשֶנקה, “וגם אין חשק. שתה, רָקיטקה, לבדך את כל הבקבוק. אם ישתה אַליוֹשה, אשתה גם אני.”

“התחילו החיבּוּבים והליקוקים!” התגרה בהם רָקיטין. “ויושבת על ברכיו: לו יש צער, ומה יש לך? הוא מרד נגד האלוהים שלו, התכוון לזלול נקניק…”

“כי מה קרה?”

“הישיש שלו מת היום, הישיש זוֹסימה, אדם קדוש.”

“אם כן מת הישיש זוֹסימה!” קראה גרוּשֶנקה “אלִי, לא ידעתי!” הצטלבה באדיקות. “אלי, מה אני עושׂה, הלוא אני יושבת על ברכיו!” התעוררה פתאום כמו מתוך בהלה, קפצה מיד מברכיו וישבה על הספה. נתן בה אַליוֹשה מבט תמיהה ממושך, וכאילו האיר משהו בפניו.

“רָקיטין,” אמר בקול רם ותקיף, “אל תתגרה בי שמרדתי נגד אלוהים שלי. איני רוצה שיהיה בי כעס עליך, ועל כן היה גם אתה טוב יותר. אבד לי אוצר, שלא היה לך כמותו מעולם, ועכשיו אינך יכול לשפוט אותי. מוטב שתסתכל לכאן, עליה: ראית איך שריחמה עלי? הלכתי לכאן למצוא נפש רעה – נמשכתי לזה, כי הייתי שפל וכועס, ומצאתי אחות כנה, מצאתי אוצר, נשמה אוהבת… עכשיו ריחמה עלי… אַגרָפֶנה אָלכסַנדרובנה, עלייך אני מדבר. עודדת עכשיו את נפשי.”

שׂפתיו של אַליוֹשה רועדות ונשימתו דחוקה. הוא השתתק.

“כאילו גם הצילה אותך!” צחק רָקיטין בכעס. “והיא רצתה לבלוע אותך, יודע אתה זאת?”

“הפסק, רָקיטקה!” פרצה גרוּשֶנקה. “שתקו שניכם. עכשיו אני אגיד את הכול: אתה, אַליוֹשה, שתוק, מפני שמדבריך תופסת אותי בושה, כי אני רעה ולא טובה – הנה כזאת הנני. ואתה, רָקיטקה, שתוק, מפני שאתה משקר. היתה מחשבה מנוולת כזאת, שרציתי לבלוע אותו, אבל עכשיו אתה משקר, עכשיו זה בכלל לא כך… ושלא אשמע עוד את הקול שלך, רָקיטקה!” כל זה אמרה גרוּשֶנקה בהתרגשות רבה.

“ראי, שניהם משתוללים!” הצוויח רָקיטין והסתכל בתמיהה בשניהם, “כמו מטורפים, כאילו הגעתי לבית־משוגעים. נחלשו שניהם, מיד יתחילו לבכות!”

“ואתחיל לבכות, ואתחיל לבכות!” מלמלה גרוּשֶנקה. “הוא קרא לי אחות, ולעולם לא אשכח זאת! אבל אגיד לך, רָקיטקה, אמנם אני רעה, ובכל זאת נידבתי בצל.”

“איזה מין בצל? לכל השדים, הם פשוט השתגעו!”

רָקיטין התפלא על התעוררותם החגיגית, נעלב וכעס, אף שהיה יכול להבין, שאצל שניהם הצטרפו דווקא ברגע זה גורמים העשׂויים לזעזע את נפשם, ואמנם קורים דברים כאלה בחיים לעתים רחוקות. אולם רָקיטין, שהיה מבין ברגישות רבה למדי את כל הנוגע לו, היה גס מאוד בהבנת התחושות והרגשות של זולתו – במידת־מה, בגלל חוסר הניסיון הצעיר, ובמידת־מה בגלל האנוכיות הגדולה שלו.

“ראה, אַליוֹשֶצ’קה,” צחקה גרוּשֶנקה בעצבנות כשפנתה אליו, “רק לפני רָקיטקה התפארתי שנידבתי בצל אחד, אבל לפניך לא אתפאר, לך אספר זאת במטרה אחרת. זה רק משל, אבל משל טוב, ועוד הייתי ילדה קטנה כששמעתי אותו מפי מַטריוֹנה שלי, שעכשיו היא טבחית אצלי. ראה, זה הסיפור: היה היתה אשה מרשעת מכל מרשעת ומתה. ולא הותירה אחריה אפילו מעשׂה־חסד אחד. תפסו אותה השדים והשליכו לאגם של אש. עמד מלאך־המגן שלה: באיזה מעשׂה חסד שלה אוכל להיזכר, כדי להביא אותו לפני אלוהים. נזכר ואמר לאלוהים: היא תלשה בצל בגן ונתנה אותו לקבצנית. ענה לו אלוהים: קח את הבצל, אמר לו, והושט אותו לה אל האגם, שתתפוס ותחזיק בו, ואם תמשוך בבצל וכך תוציא אותה מהאגם, שתלך לגן־העדן, אך אם יישמט הבצל מידיה, תישאר האשה במקומה. מיהר המלאך אל האשה, הושיט אליה את הבצל: שמעי, אשה, החזיקי בו היטב. והתחיל למשוך את הבצל בזהירות, וכבר הוציא כמעט את כולו, אבל כשראו שאר החוטאים שבאגם, כי מושכים אותה החוצה, נאחזו כולם בה, כדי שיִמשו אותם יחד אתה. והאשה היתה מרשעת מכל מרשעת והתחילה לבעוט בהם: ‘אותי מושכים ולא אתכם, שלי הבצל ולא שלכם’. אך אמרה זאת, ניתק הבצל. נפלה האשה לאגם ובוערת עד היום הזה. פרץ המלאך בבכי והסתלק. הנה זה המשל, אַליוֹשה, בעל־פה זכרתי, מפני שאני הנני האשה הזאת המרשעת. לפני רָקיטקה התפארתי שנתתי בצל, ולך אגיד אחרת: בסך־הכול נתתי בכל ימי חיי איזה בצל, ואלה כל מעשׂי הטובים. ואל תשבח אותי אחר כל אלה, אַליוֹשה, אל תחשוב שאני טובה, רעה אני, מרושעת, ואם תשבח, תבייש אותי. אם כך, אתוודה בכול. שמע, אַליוֹשה: מאוד רציתי למשוך אותך אלי, ונטפלתי כל כך אל רָקיטקה, עד שהבטחתי לו עשׂרים וחמישה רובל אם יביא אותך אלי. חכה, רָקיטקה, חכה!” ניגשה בצעדים מהירים אל השולחן, פתחה מגירה, לקחה ארנק ושלפה מתוכו שטר של עשׂרים וחמישה.

“איזה קשקוש! איזה קשקוש!” חזר ואמר רָקיטין הנבוך.

“קבל, רָקיטקה, את החוב, אתה לא תוותר, בעצמך ביקשת,” והשליכה את השטר לעברו.

“ודאי שלא אוותר,” אמר רָקיטין בקול הבַּס שלו, נבוך אך מעמיד פני בן־חיִל, כדי לחפות על הבושה, “זה נוח לנו מאוד, והשוטים הרי קיימים למען התועלת של החכם.”

“ועכשיו שתוק, רָקיטקה, כל מה שאגיד עכשיו הוא לא למען האוזניים שלך. שב כאן בפינה ושתוק, אתה לא אוהב אותנו, ועל כן שתוק.”

“על מה עלי לאהוב אתכם?” נהם רָקיטין, שלא הסתיר עוד את רוגזו. תחב את שטר העשׂרים וחמישה לכיס, אבל התבייש לפני אַליוֹשה. הוא קיווה לקבל את שׂכרו אחר כך, כדי שלא יידע הבחור, ועכשיו התרגז מרוב בושה. עד רגע זה ראה מדיניות טובה באי־התנגדות עזה לגרוּשֶנקה, למרות כל צליפותיה העוקצניות, שכן ברור היה שיש לה שליטה מסוימת עליו. אבל עכשיו התרגז גם הוא:

“אוהבים בעד משהו, ומה עשׂיתם למעני שניכם?”

“אתה אהוב בעד שום דבר, הנה, כמו שאַליוֹשה אוהב.”

“ובמה הוא אוהב אותך, ומה הוא הראה לך שאת מעריכה אותו כל כך?”

גרוּשֶנקה עמדה באמצע החדר, דיברה בלהט ובקולה נשמעה נימה היסטרית.

“שתוק, רָקיטקה, שום דבר אינך מבין. ואל תעֵז לדבר אלי בגוף שני, לא רוצה להרשות לך, ומניִן לקחת לך את העוז, הנה השאלה. שב בפינה ושתוק, כמו משרת שלי. ועכשיו, אַליוֹשה, את כל האמת אגיד לך בלבד, כדי שתדע איזה מין יצור אני! לא לרָקיטקה אני אומרת, אלא לך. רציתי לגמור אותך, אַליוֹשה, זו האמת הגדולה, לגמרי החלטתי. עד כדי כך רציתי, ששיחדתי את רָקיטקה בכסף, כדי שיביא אותך הנה. ומפני מה רציתי כל כך? אתה, אַליוֹשה, לא ידעת דבר, היית מפנה את הראש ממני, היית עובר ומשפיל את העיניים, ואני כבר הסתכלתי בך מאה פעמים, ואת כולם התחלתי לשאול עליך. הפנים שלך נשארו בלב שלי. הוא בז לי, חשבתי, אפילו להביט עלי לא ירצה. ולבסוף בא לי רגש כזה, שהתפלאתי על עצמי: למה אני מפחדת מנער כזה? אבלע אותו כולו וגם אצחק. התכעסתי לגמרי. התאמין לי: שום איש מכאן לא יעֵז לומר ולחשוב שיבוא אל אַגרָפֶנה אָלכסַנדרובנה בשביל העניין המגונה ההוא. רק זקן זה יש לי כאן, אני כפותה לו ומכורה, השׂטן חיתן אותנו, אבל שום איש אחר – לא. אבל כשהבטתי עליך, החלטתי: אותו אבלע. אבלע ואצחק. אתה רואה איזה כלבה רעה אני, זו שקראת לה אחות שלך! ועכשיו בא האיש שפגע בי, ואני יושבת ומחכה לידיעה. ואתה יודע מה היה לי הפוגע הזה? לפני חמש שנים, כשהביא אותי קוּזמה לכאן, הייתי יושבת לפעמים, מסתתרת מעיני אנשים, שלא יראו ולא ישמעו אותי, רזונת, טפשונת, ישבתי ובכיתי, לילות שלמים לא ישנתי, חשבתי: איפה הוא עכשיו, זה שפגע בי? צוחק עלי בוודאי עם אחרת, ורק איכשהו לראות אותו, חשבתי, לפגוש אותו: ואז אני אשלם לו, איך שאני אשלם לו! בלילה, בחשיכה, התייפחתי לתוך הכר, ומגלגלת כל זה במחשבה, וקורעת את לבי בכוונה, ומרווה אותו בשׂנאה: כבר אני אעשׂה לו, כבר אני אנקום בו! ולפעמים צעקתי בחשיכה. אבל כשנזכרתי פתאום, ששום דבר לא אעשׂה לו, והוא צוחק לי עכשיו, ואולי אפילו שכח בכלל ואינו זוכר, הייתי מפילה את עצמי מהמיטה על הרצפה, שופכת דמעות חסרות־אונים ורועדת ורועדת עד השחר. בבוקר הייתי קמה זועמת יותר מהכלב, רוצה לבלוע את כל העולם. ומה אתה חושב היה אחר כך: התחלתי לצבור כסף, נעשׂיתי חסרת־רחמים, שָמנתי – ואולי אתה חושב שחכמתי? ובכן לא, איש מכל העולם אינו רואה ואינו יודע, וכשבא החושך בלילה, אז הכול כמו אז, כשהייתי נערה, לפני חמש שנים, שוכבת לפעמים, חורקת שן ובוכה כל הלילה: כבר אני אעשׂה לו, כבר אני – חושבת אני. שמעת כל זה? ואיך אתה מבין אותי עכשיו: לפני חודש הגיע אלי פתאום המכתב הזה. הוא נוסע אלי, התאלמן, רוצה להיפגש. הנשימה שלי נגמרה לגמרי, אלוהים, ופתאום חשבתי: כשיבוא וישרוק לי, יקרא לי, ככלבונת מוכה, אשמה, אזחל אליו! חושבת כך ולא מאמינה לעצמי: שפלה אני או לא שפלה, ארוץ אליו או לא ארוץ? וכעס כזה על עצמי בא עלי בכל החודש הזה, עוד יותר גרוע מאשר לפני חמש שנים. עכשיו אתה רואה, אַליוֹשה, איזו אני מטורפת, איזו אני זועמת, את כל האמת הבעתי לך! השתעשעתי במיטיָה, כדי שלא לרוץ אל ההוא. שתוק, רָקיטקה, לא לך לשפוט אותי, לא אליך דיברתי. עכשיו, עד שבאתם, שכבתי כאן, חיכיתי, חשבתי, שקלתי את כל גורלי, ולעולם לא תדעו מה היה בלבי. כן, אַליוֹשה, אמור לעלמה שלך שלא תכעס על מה שהיה שלשום!.. אין איש בעולם שיודע מה שאני מרגישה עכשיו, ואינו יכול לדעת… מפני שאולי אקח אתי לשם סכין, עוד לא החלטתי…”

ולאחר שאמרה מלה “מסכנה” זו לא עצרה גרוּשֶנקה כוח, לא סיימה את המשפט, כיסתה פניה בידיה, צנחה על הספה והתייפחה אל הכרית כילד. אַליוֹשה קם וניגש אל רָקיטין.

“מישָה,” אמר, “אל תכעס. היא העליבה אותך, אבל אתה אל תכעס, שמעת את דבריה? אסור לדרוש כה הרבה מנפשו של אדם, צריך להיות רחמן יותר..”

אַליוֹשה אמר את הדברים מתוך התעוררות בלתי־נכבשת של הלב. הכרח היה לו להתבטא, והוא פנה אל רָקיטין. לולא היה כאן רָקיטין, היה מדבר גם כשהוא לבדו. אבל רָקיטין הביט בו בלגלוג, ואליושה השתתק פתאום.

“קודם טענו בכולך את הישיש שלך, ועכשיו ירית בי את הישיש שלך, אַליוֹשֶנקה, ברנשוֹן של אלוהים,” אמר רָקיטין בחיוך רצוף שׂנאה.

“אל תצחק, רָקיטין, אל תצטחק, אל תדבר על המנוֹח: הוא נעלה על כל מי שהיה על האדמה הזאת!” קרא אַליוֹשה ובכי בקולו. “לא כשופט קמתי לדבר אליך, אלא כאחרון הנאשמים. מי אני לעומתה? הלכתי לכאן לקראת אבדן ואמרתי: ‘שיהיה, שיהיה!’ – והכול בגלל פחדנותי, ואילו היא, לאחר חמש שנות ייסורים, ברגע שבא אליה מישהו ראשון ואמר לה דברים כֵּנים – סלחה הכול, שכחה הכול והיא בוכה. האיש שפגע בה שב, קורא לה, והיא סולחת לו הכול ורצה אליו בשׂמחה, ולא תיקח סכין עמה, לא תיקח! לא, אין אני כזה! איני יודע אם אתה כזה, מישה, אבל אני איני כזה. היום, עכשיו, למדתי את הלקח… באהבה היא עולה עלינו… האם שמעת מפיה קודם את הדברים שסיפרה עכשיו? לא, לא שמעת. אילו שמעת, היית מבין הכול זה כבר. והשנייה, שנעלבה שלשום, גם עליה לסלוח לה. ותסלח, כשייוודע לה… וייוודע.. זו נשמה שעדיין לא התפייסה, ועלינו לחוס עליה… בנשמה זו יש אולי מטמון…”

אַליוֹשה השתתק, כי נקטעה נשימתו. על אף כל כעסו הסתכל בו רָקיטין בתמיהה. מעולם לא ציפה לשמוע מפי אַליוֹשה נאום כזה.

“הנה הופיע עורך־דין! התאהבת בה, מה? אַגרָפֶנה אָלכסַנדרובנה, הלוא בעל־הצומות שלנו ממש התאהב בך, ניצחת!” צעק בצחוק חצוף.

גרוּשֶנקה הרימה ראשה מהכר והביטה באַליוֹשה בחיוך חיבה, שזרח בפניה שתפחו עתה מהדמעות.

“עזוב אותו, אַליוֹשה, מלאך שלי, הלוא אתה רואה מי הוא, מצאת עם מי לדבר. אני, מיכָאִיל אוֹסיפּוֹביץ',” פנתה אל רָקיטין, “רציתי כבר לבקש ממך סליחה על שגידפתי אותך, ועכשיו כבר איני רוצה. אַליוֹשה, בוא אלי, שב כאן,” קראה לו בחיוך שׂמחה, “והנה כך, שב כאן, אמור לי (החזיקה בידו והסתכלה בפניו, מחייכת), אמור לי: האם אני אוהבת את ההוא, או לא? עד שבאתם שכבתי כאן בחשיכה וחקרתי את לבי: האם אני אוהבת את ההוא, או לא? פתור לי, אַליוֹשה, הגיע הזמן, מה שתקבע, כך יהיה. לסלוח לו, או לא?”

“הלוא כבר סלחת,” אמר אַליוֹשה וחייך.

“ובאמת סלחתי,” אמרה גרוּשֶנקה במהורהר. “איזה לב שפל! לחיי הלב השפל שלי!” תפסה את הגביע מהשולחן, לגמה בנשימה אחת, הרימה אותו והשליכה בתנופה על הרצפה. הגביע התנפץ וצלצל. תו אכזרי דק חמק בחיוכה. “והלוא אפשר שעדיין לא סלחתי,” אמרה במעין איום והשפילה עיניה, כאילו אל עצמה. “אולי הלב רק מתכונן לסלוח. עוד אֵאָבק עם לבי. הבט, אַליוֹשה, נורא התאהבתי בדמעות שלי של חמש השנים… יכול להיות, כי אהבתי רק את העלבון שלי, ולא אותו!”

“לא הייתי רוצה להיות בעורו!” רטן רָקיטין.

“ולא תהיה, רָקיטקה, לעולם לא תהיה בעורו. אתה תתפור לי נעליים, רָקיטקה, הנה לצורך זה אשתמש בך, ואחת כמוני לא תראה לעולם… ואולי לא יראה גם הוא…”

“גם הוא? ולמה התקשטת?” קיטר אותה רָקיטין בארסיות.

“אל תציק לי בעניין הקישוט, עדיין אינך יודע את לבי כולו. אם ארצה, אקרע את הקישוט ברגע זה,” צלצל קולה. “אינך יודע לשם מה הקישוט, רָקיטקה. אולי אצא אליו ואומר: ראית אותי כזאת, או עדיין לא ראית? הרי נטש אותי בת שבע־עשׂרה, רזונת, שחפנית־בכיינית. אשב לידו, ואפתה ואשלהב: ראית איזו אני כיוֹם, אגיד לו, ואם כן, הישאר אדוני עם מה שיש לך: נזל על השָׂפם, אבל הפה לא טָעם. אולי לשם כך כל הקישוט הזה, רָקיטקה,” סיימה גרוּשֶנקה בבת־צחוק כועסת. “מטורפת אני, אַליוֹשה, מלאת־חימה. אתלוש את לבוש־הפאר, אפצע את עצמי, אשחית את היופי שלי, אעשׂה כוויות על פני ואחתוך בסכין, אלך לקבץ נדבות. אם ארצה, לא אלך עכשיו לשום מקום ואל שום איש, אם ארצה, אשלח מחר לקוּזמה כל מה שנתן לי במתנה, ואת כל הכסף שלו, ואלך להיות פועלת שׂכירה כל ימי חיי!.. אתה חושב שלא אעשׂה זאת, רָקיטקה, שלא אעֵז? אעשׂה, אעשׂה, מיד אני יכולה לעשׂוֹת, רק אל תרגיזו אותי… ואת ההוא אגרש, אצבע משולשת אראה לו, ההוא לא יראה אותי!”

היסטֶרית צעקה את המלים האחרונות, ושוב לא עצרה כוח, כיסתה פניה בידיה, צנחה על הכר ושוב הרעידה בבכי מתייפח. רָקיטין קם ממקומו.

“הגיעה השעה,” אמר. “מאוחר, לא יכניסו אותנו למנזר.”

קפצה גרוּשֶנקה וקמה.

“אתה רוצה ללכת, אַליוֹשה?” אמרה בתמיהה ובצער. “מה אתה עושׂה לי כעת: עוררת את כולי, עינית, ושוב הלילה הזה, שוב עלי להישאר לבדי!”

“הן לא ילון אצלך? אך אם הוא רוצה – בבקשה! אלך לבדי,” עקץ רָקיטין בהלצה.

“שתוק, נשמה רעה,” קראה אליו בכעס רב גרוּשֶנקה, “מעולם לא אמרת לי מלים כאלה, שהוא בא לומר לי.”

“מה הוא אמר לך?” רטן רָקיטין ברוגז.

“לא יודעת, לא תופסת, שום דבר לא יודעת ממה שאמר לי, אבל ללבי נאמרו הדברים, את לבי הוא הפך בי… הוא הראשון שריחם עלי, היחיד, הנה מה שעשׂה! מדוע לא באת קודם, מלאך שלי,” כרעה ברך לפניו בהתרגשות עצומה. “כל ימי חיי חיכיתי לאחד כמוך, חיכיתי, ידעתי שמישהו כזה יבוא ויסלח לי. האמנתי, כי גם אותי, את המאוסה, יאהב מישהו, ולא בגלל החרפה בלבד!..”

“מה עשׂיתי למענך, למעשׂה?” ענה אַליוֹשה, חייך בחיבה, רכן אליה ולקח בעדינות את ידה, “בצל הושטתי לך, בצל קטן ביותר, וזה בלבד, וזה בלבד!..”

אמר ופרץ בבכי. ברגע זה נשמע רעש בפרוזדור, מישהו נכנס. גרוּשֶנקה קפצה נפחדת מאוד.

לחדר נכנסה בריצה פֶניה, רועשת וצועקת.

“גברת, יקירה, גברת, השליח הגיע,” צעקה בשׂמחה, נשימתה נעתקת. “כרכרה הגיעה ממוֹקרוֹיה לקחת אותך. טימוֹפֵי הרכּב בשלושה סוסים בא, מיד יחליפו את הסוסים… מכתב, מכתב, גברת, הנה מכתב!”

המכתב היה בידה, ובעוד היא צועקת, נופפה בו. חטפה גרוּשֶנקה את המכתב מידיה וקרבה אל הנר. זה היה פתק, שורות אחדות, כהרף־עין קראה בו.

“קָרא!” צעקה, חיוורת, פניה מעוּוָתות בחיוך כאוּב, “שרק לי! זחלי, כלבוֹנת!”

אולם רק להרף־עין עמדה מהססת. פתאום זינק הדם לראשה והציף את לחייה באש.

“אני נוסעת!” קראה. “חמש שנים שלי! היו שלום! שלום, אַליוֹשה, הגורל נחרץ.. לכו, לכו, לכו ממני עכשיו כולכם, שלא אראה אתכם עוד!.. רצה גרוּשֶנקה אל חיים חדשים… גם אתה, רָקיטקה, אל תזכור אותי לרעה. אולי אני הולכת אל מותי! אוֹ־וֹ, כמו שיכורה אני!”

פתאום עזבה אותם ומיהרה אל חדר־השינה שלה.

“אין דעתה פנויה עכשיו אלינו,” רטן רָקיטין. “בוא, כי שוב עלולה להתעורר צעקת־הנשים הזאת, נמאסו עלי הצעקות הבכייניות…”

אַליוֹשה הניח מוכנית להוציא אותו החוצה. בחצר עמדה כרכרה, התירו רתמות סוסים, התהלכו עם פנס ביד, התרוצצו. בשער הפתוח הובאה שלישיית־סוסים חדשה. אך ירדו אַליוֹשה ורָקיטין מהמרפסת נפתח חלון בחדר־השינה של גרוּשֶנקה, והיא צעקה בקול צלול לעבר אַליוֹשה:

אַליוֹשֶצ’קה, מסור שלום לאחיך מיטֶנקה, ואמור לו, שלא יזכור לרעה אותי, את המרשעת שלו. וכן אמור לו מלים אלו שלי: ‘בידי נבל נפלה גרוּשֶנקה, ולא בידיך, האציל.’ וכן תאמר לו, כי גרוּשֶנקה אהבה אותו שעה אחת, שעה אחת בלבד אהבה – ועל כן יזכור מעכשיו כל ימי חייו את השעה הזאת, כך ציוותה עליך גרוּשֶנקה, לכל ימי חייו!.."

בקול מתייפח סיימה. החלון נטרק.

“המ… המ…” געה רָקיטין וצחק, “שחטה את אחינו מיטֶנקה, וגם מצַווה לזכור כל ימי החיים. איזו תאוותנות!”

אַליוֹשה לא הגיב, כאילו לא שמע. צעד במהירות ליד רָקיטין, כאילו נחפז מאוד. כאחוז תנומה היה, והליכתו מוכנית. פתאום דקר משהו את רָקיטין, כאילו נגעה אצבע בפצעו הטרי. לא לכך ציפה כשהפגיש את גרוּשֶנקה עם אַליוֹשה. קרה משהו אחר, ולא מה שרצה בו מאוד.

“פולני הוא הקצין הזה שלה,” שוב פתח, באיפוק, “ועכשיו אינו קצין כלל, אלא שירת כפקיד במכס בסיביר, אי־שם בגבול סין, ודאי איזה פולני חלשלוּש. אומרים, שפוטר. הגיע לאוזניו, שיש עכשיו לגרוּשֶנקה כסף, על כן שב, וזה כל הנס.”

ואַליוֹשה, כאילו שוב לא שמע. לא התאפק עוד רָקיטין:

“ומה, החזרת למוטב את החוטאת?” צחק ברשעות אל אַליוֹשה. “העלית על דרך האמת את הפרוצה? שבעה שדים גירשת, מה? הנה, נתגשמו הנסים שלנו, שציפינו להם!”

“הפסק, רָקיטין,” אמר אַליוֹשה ונפשו כואבת.

“עכשיו אתה ‘בז’ לי על עשׂרים וחמישה רובלים אלה? הנה מכרתי ידיד אמיתי. אבל אתה אינך כריסטוֹס ואני איני יהודה.”

“שמע, רָקיטין, האמן ששכחתי כל זה,” אמר אַליוֹשה, “אתה שהזכרת זאת…”

עכשיו כבר היה כעסו של רָקיטין מלא.

“שתלכו לכל הרוחות כולכם וכל אחד!” זעק, “ולמה הסתבכתי אתך! מהיום לא רוצה להכיר אותך בכלל. לך לבדך, הנה זו הדרך שלך!”

פנה באחת אל רחוב אחר והשאיר את אליושה בחשיכה. יצא אליושה מהעיר והלך בשׂדה אל המנזר.

4: בקָנָה בגליל

השעה היתה מאוחרת מאוד לפי מנהגי הנזירים כשהגיע אַליוֹשה אל מנזר־הפרושים. השוער הכניס אותו בפתח מיוחד. השעון צלצל תשע – שעת המנוחה והרגיעה לאחר יום של חרדה כה רבה לכול. בהיסוס פתח את הדלת ונכנס לתאו של הישיש, שעתה עמד בו הארון. בחדר לא היה איש מלבד האב פָּאִיסי, שקרא ליד הארון באֶוַנגֶליוֹן, והחניך פוֹרפורי הצעיר, שהתעייף בשׂיחה הלילית אתמול וישן שנת־צעירים איתנה בחדר הסמוך, על הרצפה. האב פָּאיסי שמע שנכנס אַליוֹשה, אבל לא הציץ גם לעברו. אַליוֹשה פנה ימינה מהדלת אל הפינה, כרע והתחיל להתפלל. נפשו היתה מלאה אבָל עכורה, שום תחושה לא ניכּרה, לא התלבטה, להפך: האחת דחקה את רעותה בסחרחֶרת שקטה, קצובה. אבל היתה מתיקות בלב, ומשונה הדבר, זה לא הפליא את אַליוֹשה. שוב ראה לפניו את הארון, את המת היקר לו מכול המכוסה כולו, ואילו צער בוכה, קוסס, מענה לא היה בנפשו עוד, כפי שהיה בבוקר. כשנכנס עתה כרע לפני הארון כמו לפני הקודש, אולם במוחו ובלבו קרנה שׂמחה, שׂמחה. חלון אחד בתא היה פתוח, האוויר היה רענן וצונן – “ודאי גבר הריח אם החליטו לפתוח חלון,” אמר אַליוֹשה בלבו. אבל גם המחשבה על ריח־הרקבון, שנראה לו קודם לכן נורא ומחפיר, לא עוררה בו עוד את הצער הקודם ואת הזעם הקודם. התפלל חרש, אבל עד מהרה הרגיש שתפילתו כמעט מוכנית. קרעי מחשבות הבהבו בנפשו, התלקחו ככוכבים ומיד כבו, ואחרים באו במקומם. לעומת זאת שלט בנפשו משהו שלם, מוצק, מרַווה, והוא הרגיש בזה. מפעם לפעם פתח בתפילה נלהבת, רב היה רצונו להודות ולאהוב. אבל עם פתיחת התפילה היתה דעתו פונה אל משהו אחר, הוא התהרהר, שכח את התפילה וכל מה שקָטע אותה. התחיל להקשיב לקריאתו של האב פָּאיסי, ומרוב עייפות התחיל לנמנם ולהירדם…

וביום השלישי היתה חתונה בקָנָה בגליל, קרא האב פָּאִיסי, ושם אֵם יֵשוּע. וישוע ותלמידיו היו מן הקרואים לחתונה.

“חתונה? מה זה… חתונה…” דהרו דברים כרוח עזה בדעתו של אַליוֹשה, “גם בחלקה נפל אושר.. נסעה למשתה… לא, לא לקחה עמה סכין, לא לקחה סכין. זו היתה רק מלה של ‘צער’… נו… מלים של צער עלינו לסלוח, ויהי־מה. מלים של צער מנחמות את הנפש… בלעדיהן היה הצער קשה מדי לאנשים. רָקיטין הלך לסמטה. כל עוד יחשוב רָקיטין על העלבונות שלו, יסתלק לסמטה… והדרך… הדרך גדולה, ישרה, שטופת־אור, כולה בדולח, ובסופה השמש… מה? מה קוראים?”

וכאשר כלה היין, אמרה אם ישוע אליו: אין להם יין… הגיע הקול לאוזני אַליוֹשה.

“כן, נשמט לי כאן קטע ולא רציתי. שיישָמט, אני אוהב את המקום הזה: קָנה הגלילית, הנס הראשון… כן, הנס הזה, הנס החביב! לא בצער אלא בשׂמחה אנושית נתקל כריסטוֹס כשעשׂה את הנס הראשון, סִייע לשׂמחת האדם… ‘האוהב את האנשים, אוהב את שׂמחתם…’ היה המנוח אומר מדי רגע, זה היה אחד מרעיונותיו העיקריים… אי־אפשר לחיות בלי שׂמחה, אומר מיטיָה… כן, מיטיָה… כל האמיתי והנפלא, מלא תמיד סלחנות – אלה דברי הישיש…”

ויאמר אליה יֵשוּע: מה לי ולך, אשה. עוד לא הגיעה שעתי. ותאמר אמו למשרתים: כל אשר יאמר לכם עשׂו.

“עשׂו… שׂמחה, שׂמחתם שלך עניים כלשהם, אנשים עניים מאוד… ודאי שעניים, אם לא הספיק היין לחתונה… ההיסטוריונים כותבים, כי ליד אגם גינוֹסר, ובכל המקומות ההם, ישבה האוכלוסיה הענייה ביותר שאפשר להעלות על הדעת… וידע לב גדול אחר של יצור גדול אחר שנכח שם, האֵם שלו, כי לא רק לשם המעשׂה הגדול שלו ירד אז, וכי לבו פתוח גם לשׂמחה התמימה והפשוטה של יצורים חשוכים, חשוכים ולא ערמומיים, שהזמינו אותו בחיבה לחתונה הענייה שלהם. ‘עוד לא הגיעה שעתי’, אמר בחיוך קל (ודאי שחייך אליה בענווה)… ובאמת, האם כדי להרבות את היין בחתונות עניות ירד אל הארץ? אבל הנה הלך ועשׂה כבקשתה… שוב הוא קורא.”

ויאמר אליהם ישוע: מַלאו הכדים מים, וימלאו אותם.

ויאמר אלוהים… שאבו והביאו אל ראש־המשתה, ויביאו.

ויטעם ראש־המשתה את היין שבא מהמים, ולא ידע מאין הוא: והמשרתים ידעו, כי שאבו מים. ויזמין ראש־המשתה את החתן.

ויאמר לו: כל איש יתן בראשונה את היין הטוב, וכשישתכרו, יתן את הגרוע. ואתה החבאת את היין הטוב עד עתה.

“אבל מה זה, מה זה? מדוע מתרחב החדר? אה, כן… הרי אלו נישׂואים, חתונה… כן, ודאי. הנה הקרואים, הנה יושב הזוג הצעיר, והנה המון עליז ו… היכן הוא ראש־המשתה החכם? מי הוא זה? מי? שוב נתרחב החדר… מי זה קם מהשולחן הגדול? מה גם הוא כאן? הלוא הוא בארון… אבל הוא כאן… קם, ראה אותי, הולך הנה… אלוהים!..”

כן, אליו, אליו ניגש, ישיש צנום, קמטוטים על פניו, שׂמח, מצטחק. הארון איננו כאן, הישיש לבוש בבגדים שהיו עליו אתמול, כשישב אתם, כשנאספו אצלו האורחים. הפנים גלויות, העיניים זוהרות. מה יש כאן, גם הוא כנראה במשתה, גם הוא בין הקרואים בקָנה הגלילית…

“גם אני, חביבי, גם אני הוזמנתי, הוזמנתי ונועדתי,” נשמע מעליו קול חרישי. “למה התחבאת כאן, מדוע אין רואים אותך… בוא גם אתה אלינו.”

הקול שלו, קול הישיש זוֹסימה… הייתכן שלא הוא האיש, אם קרא? הישיש הקים את אַליוֹשה בידו, והוא קם מהכריעה.

“עליזים אנו,” המשיך הישיש הצנום, “שותים יין חדש, יין שׂמחה חדשה, גדולה: אתה רואה מה רבים האורחים? הנה גם החתן והכלה. הנה גם ראש־המשתה החכם, טועם את היין החדש. מדוע אתה משתומם לראות אותי כאן? נתתי בצל, והנה אני כאן. רבים כאן נתנו בצל בלבד, בצל אחד קטן… ומה אנו עושׂים? גם אתה, השקט, גם אתה, הנער העניו שלי, גם אתה ידעת לתת היום בצל לנכספת אליו. התחל, חביב, התחל, עניו, את המעשׂה שלך!.. אתה רואה את השמש שלנו, אתה רואה אותה?”

“אני מפחד… איני מעֵז להביט…” לחש אַליוֹשה.

“אל תפחד ממנו. נורא הוא בגדולתו לעומתנו, איום בגובהו, אבל רחום עד־בלי־די, מתוך אהבה עשׂה עצמו דומה לנו ושׂמח יחד אתנו, הופך מים ליין כדי שלא תיפסק שׂמחת הקרואים, מחכה לאורחים חדשים, בלי הרף הוא קורא לחדשים, וכך יהיה לעולם. הנה מביאים יין חדש, אתה רואה, נושׂאים כלים…”

משהו בער בלבו של אַליוֹשה, משהו מילא אותו פתאום עד כאב, דמעות נלהבות נדחקו לפרוץ מנפשו… פרשׂ זרועותיו, צעק והקיץ…

שוב הארון, החלון הפתוח, וקריאת־האֶוַנגֶליון, חרישית ומלאת חשיבות וברורה. אבל אַליוֹשה כבר לא הקשיב לנקרא. מוזר, הוא נרדם על ברכיו, ואילו עתה עמד, ופתאום, כאילו ניתק עצמו ממקומו, קרב בשלושה צעדים איתנים ומהירים אל הארון. נתקל אפילו בכתפו באב פָּאיסי ולא הרגיש בזה. האיש נשׂא אליו עיניים להרף־עין, אך מיד החזירן לספר, שכן הבין שלצעיר קרה משהו משונה. הסתכל אַליוֹשה כמחצית־הדקה בארון, במת המכוסה, השוכב ללא־תנועה בארון, איקוֹנה על חזהו ולראשו הכומתה, נושׂאת צלב של שמונה קצוות. זה עתה שמע את קולו, והקול עדיין מהדהד באוזניו. הקשיב, ציפה לעוד צלילים… ופתאום פנה באחת לאחור ויצא מהתא.

הוא לא התעכב במרפסת, אלא ירד בחפזון. נפשו הנלהבת שאפה לחירות, למקום ולמרחב. נפרשׂה מעליו ברחבות כיפת־השמים האינסופית, מלאה כוכבים חרישיים זוהרים. מרום השמים ועד האופק עוד נכפל שביל־החלב העמום עדיין. לילה צונן וחרישי עד חוסר־תנועה עטף את האדמה. הצריחים הלבנים וכיפות הזהב של הקָתֶדרָלה הבהיקו על רקע שמי־האודם. פרחי־הסתיו הנהדרים בערוגות נרדמו עד הבוקר. דממת האדמה התמזגה עם דממת השמים, הסוד הארצי נגע בסוד הכוכבים… עמד אליושה, הסתכל ופתאום צנח באחת על האדמה.

הוא לא ידע למה חיבק אותה, נבצר ממנו להבין מדוע נתקף רצון שאין לעמוד בפניו לנשק אותה, לנשק את כולה, והא נישק ובכה והתייפח, ריווה אותה בדמעותיו ונשבע תוך ריגוש עצום לאהוב אותה, לאהוב לעד. “רווה את האדמה בדמעות השׂמחה שלך, ואהַב את הדמעות האלה שלך,” נצטלצלו המלים בנפשו. על מה בכה? בהתלהבותו בכה אפילו על הכוכבים שזהרו אליו מהתהום, “ולא התבייש בהתרגשות מטורפת זו”. דומה, כי חוטים מעולמות־אלוה אלה שאין להם מיספר נפגשו בנפשו, והיא רוטטת כולה “במגע עם עולמות אחרים”. רצה לסלוח לכול על הכול ולבקש מחילה, לא לעצמו אלא לכול ועל הכול, “ולמענך מתפללים גם אחרים”, שוב נצטלצלו המלים בנפשו. אבל עם כל רגע הרגיש ברור וכמעט במוּחָש, כי משהו מוצק ואיתן ככיפת השמים, יורד אל נפשו. מעין אידיאה השתלטה על דעתו – וכבר לכל ימי חייו, לעד, הוא צנח על האדמה כצעיר חלש, וקם כלוחם קשוח לכל ימי חייו, והכיר בזה והרגיש בזה פתאום, ברגע ההתלהבות. ולעולם, לעולם, כל ימי חייו נבצר מאַליוֹשה לשכוח את הרגע הזה. “מישהו פקד את נפשי בשעה ההיא,” היה אומר אחר כך ואמונתו בדבריו שלמה…

כעבור שלושה ימים עזב את המנזר, והמעשׂה תאם את דברי הישיש המנוח שלו, שציווה עליו “לשהות בעולם”.

ספר שמיני: מיטיָה    🔗

1: קוּזמה סַמסוֹנוֹב

דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', אשר לו “ציוותה” גרוּשֶנקה, הדוהרת אל חיים חדשים, למסור את ברכתה האחרונה, והורתה לזכור לעולם את שעת אהבתה, לא ידע דבר על המתרחש עמה, והיה נתון גם הוא במבוכה נוראה ובדאגה. ביומיים האחרונים היה מצבו כה נורא, עד שבאמת עלול היה לחלות בדלקת־המוח, כפי שסיפר אחר כך. בבוקר שקדם לא הצליח אַליוֹשה למצוא אותו, ובו ביום לא הצליח האח איוַן לקיים עמו פגישה בפונדק. בעלי הדירה שלו העלימו בפקודתו את עקבותיו. ואכן, ביומיים אלה התרוצץ ממש לכל העבָרים, “נאבק עם גורלו ומציל את עצמו”, כפי שהתבטא אחר כך, ואפילו מיהר ויצא בעסק דחוף לכמה שעות מהעיר, אף על פי שפחד לצאת ולהשאיר את גרוּשֶנקה ללא־פיקוח אפילו לדקה. כל זה נתברר לימים בצורה מפורטת ומתועדת ביותר, אבל עתה נציין רק את החיוני ביותר מקורות שני הימים האיומים האלה בחייו, שקדמו לאסון הנורא שירד לפתע על חייו.

גרוּשֶנקה אמנם אהבה אותו שעה אחת באמת ובכנות, אבל גם עינתה אותו לפעמים בו־בזמן, באכזריות, ללא־רחמים. העיקר, שנבצר ממנו לנחש את כוונותיה. לא היתה גם כל אפשרות להוציא דברים מפיה בחיבה או בכוח: לא היתה נענית בשום־פנים, ורק מתרגזת ופונה לו עורף לגמרי, והדבר היה ברור לו אז. חשד נכון היה לו אז, כי גם היא נתונה במאבק כלשהו, בהיסוס בלתי־רגיל, עליה להכריע באיזה עניין ואין בכוחה להכריע, ועל כן שיער, לא בלי יסוד ובלב מתענה, כי לרגעים עליה פשוט לשׂנוא אותו ואת תאוותו. וכך אולי היה. אבל מה היה צערה של גרוּשֶנקה לא הבין. למעשׂה, הצטמצמה השאלה המענה אותו בברירה: או הוא, מיטיָה, או פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘. כאן ראוי לציין עובדה מוצקת: בטוח היה לחלוטין, כי פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’ יציע ודאי לגרוּשֶנקה נישׂואים (אם לא הציע כבר), ולא האמין אפילו לרגע, שבעל־התאווה הזקן מקווה לפטור את עצמו בשלושת אלפים. זו היתה מסקנתו של מיטיָה, שהכיר את גרוּשֶנקה ואת אופיה. הנה משום מה יכול היה להירָאוֹת לנו לפעמים, כי מצוקתה של גרוּשֶנקה והססנותה נובעות מאי־הידיעה במי לבחור, ואיזו בחירה כדאית יותר. על שובו הקרוב של “הקצין”, האיש הגורלי בחיי גרוּשֶנקה, שציפתה לבואו בהתרגשות כזאת ובפחד, לא חשב כלל בימים אלה, ומשונה הדבר. אמנם, בימים האחרונים לא הזכירה גרוּשֶנקה עניין זה. אבל הוא ידע מפיה על המכתב שקיבלה לפני חודש מהמפַתה שלה לשעבר, וגם התוכן היה ידוע לו בחלקו. באחד הרגעים הרעים הראתה לו גרוּשֶנקה את המכתב, ולתמהונה הוא לא ייחס למכתב כל חשיבות. קשה להסביר מדוע: אולי פשוט מפני שהיה מדוכדך בגלל הכיעור והזוועה שבמאבקו עם אביו על אשה זו, ונבצר ממנו לשער משהו מסוכן ונורא יותר לגביו, לפחות בזמן ההוא. בחתן, שקפץ פתאום מאי־שם לאחר היעדרות של חמש שנים, לא האמין כלל, ובעיקר לא האמין בבואו הקרוב. ואכן במכתבו הראשון של “הקצין”, שראה מיטיָה, דובר על בואו של היריב החדש באופן מעורפל למדי: כל המכתב היה מעורפל, נמלץ מאוד ומלא רגשנות בלבד. ראוי לציין, כי בפעם ההיא העלימה ממנו גרוּשֶנקה את השורות האחרונות במכתב, שבהן נאמרו דברים מסוימים יותר על השיבה. וכן נזכר מיטיֶנקה אחר כך, כי ברגע ההוא תפס בפני גרוּשֶנקה מעין בוז גא ובלתי־מודע לאיגרת זו מסיביר. אחר כך כבר לא סיפרה גרוּשֶנקה למיטיָה דבר על המשך הקשר עם היריב החדש. וכך, שכח לאט־לאט על קיומו של הקצין. הוא חשב רק על זאת, כי יהיה אשר יהיה ויתגלגלו העניינים כפי שיתגלגלו, קרובה מדי התנגשותו הסופית עם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', ועליה להיפתר לפני הכול. בלב מעולף ציפה כל רגע להחלטתה של גרוּשֶנקה, והאמין שהיא תבוא פתאום, מתוך השראה. פתאום תאמר לו: “קח אותי, לנצח אני שלך,” והכול יסתיים: הוא יסיע אותה מיד אל קצה העולם. כן, מיד יסיע אותה, הרחק־הרחק ככל האפשר, אם לא לקצה עולם, הרי לקצה רוסיה, ישׂא אותה שם ויגור עמה כאלמוני, incognito, כדי שלא יידע איש דבר עליהם, לא כאן, לא שם, בשום מקום. ואז, כן אז, יתחילו מיד חיים חדשים לגמרי! על חיים אחרים אלה, חיים מחודשים ו“הגונים” (הגונים ויהי־מה, ויהי־מה), חלם בלי־הרף בלהט. נפשו יצאה אל תחייה זו ואל התחדשות זו. הביצה המאוסה ששקע בה מרצונו, הכבידה עליו יותר מדי, ובמקרה זה האמין כרבים אחרים בעיקר בשינוי המקום: רק לא בין אנשים אלה, רק לא בנסיבות אלה, רק לעוף ממקום ארור זה – והכול יקום לתחייה, ייצא לדרך חדשה! בזה האמין ולזה נכסף.

כל זה כך רק עם פתרונה המאושר של השאלה. היתה גם החלטה אחרת, הצטייר גם מוצא אחר, אבל נורא. פתאום תאמר לו: “הסתלק, נדברתי עכשיו עם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', אני נישׂאת לו, ואתה אינך דרוש לי,” ואז… אבל אז… מיטיָה לא ידע מה יהיה אז, עד השעה האחרונה לא ידע, ובזה אפשר להצדיק אותו. כוונות מוגדרות לא היו לו, והוא לא תכנן כל פשע. הוא רק עקב, בלש והתייסר, אבל התכונן רק למוצא הראשון, המאושר, בגורלו. הוא אפילו סילק כל מחשבה אחרת. אלא שכאן התחיל עינוי אחר, נתגלתה נסיבה חדשה, צדדית, אבל חסרת־פתרון וגורלית גם היא.

כי מה אם תאמר לו: “אני שלך, הסע אותי מכאן,” כיצד יסיע אותה? מנין לו האמצעים לכך, הכסף? דווקא עתה נסתתמו כל הכנסותיו, שלא נפסקו שנים רבות על ידי נדבותיו של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'. ודאי, לגרושֶנקה כסף משלה, אבל במיטיָה התעוררה פתאום בעניין זה גאווה גדולה: הוא רצה להסיע אותה באמצעיו, ולהתחיל עמה חיים חדשים בכספו, ולא בכספה. נבצר ממנו להעלות אפילו על דעתו שיקח מידה כסף, והוא סבל ממחשבה זו עד כדי סלידה מענה. איני מרחיב דברים בעניין זה, איני מנתח אותו ומציין בלבד: זה היה הלך־נפשו ברגע זה. כל זה עשׂוי היה להתרחש מסיבה עקיפה, שלא במודע, מייסורי מצפונו על שלקח בגניבה את כספה של קָתֶרינה איוַנוֹבנה: “כלפי האחת אני נבל, וכלפי האחרת אתגלה מיד כנבל,” אמר בלבו, כפי שהודה אחר־כך, וכשייוודע הדבר לגרוּשֶנקה, לא תרצה בנבל כזה. ובכן, מניִן יבואו האמצעים, מניִן יקח את הכסף הקובע גורל? אם לא ישׂיג אותו, יאבד הכול, לא יתגשם, “ורק מפני שלא נמצא הכסף, איזו בושה!”

אני מקדים את המאוחר: העניין הוא, שאולי ידע היכן להשׂיג את הכסף, ואולי גם ידע היכן הוא מונח. לא אומר עתה דברים ברורים יותר, כי אחר־כך יתברר הכול. אבל את מצוקתו העיקרית אסביר, אמנם לא במפורש. כדי לקחת את הכסף המונח באיזה מקום, כדי שתהיה לו זכות לקחת אותו, עליו להחזיר תחילה שלושת אלפים לקתֶרינה איוַנוֹבנה – שאם לא כן, “הריני כַייס, הריני נבל, ואיני רוצה להתחיל חיים חדשים כנבל,” החליט מיטיָה, ועל כן החליט גם להפוך עולם ומלואו, אם יידרש הדבר, אבל להחזיר לקתֶרינה איוַנוֹבנה את שלושת האלפים ויהי־מה, ובראש ובראשונה. תהליך־הגמר של החלטה זו התרחש בו בשעות חייו האחרונות, זאת אומרת לאחר הפגישה האחרונה עם אַליוֹשה, לפני יומיים בערב, בדרך, לאחר שהעליבה גרוּשֶנקה את קָתֶרינה איוַנוֹבנה, ומיטיָה, ששמע את הסיפור על כך מפי אַליוֹשה, הודה שהוא נבל, וציווה למסור זאת לקתֶרינה איוַנוֹבנה, “אם יש בכך כדי להקל עליה במידת־מה”. בלילה ההוא, לאחר הפרידה מהאח, הרגיש תוך התרגשותו העצומה, כי מוטב אפילו “להרוג ולשדוד את מישהו, אבל להחזיר את החוב לקַתיָה”. “מוטב שאהיה רוצח וגנב כלפי ההרוג והשדוד וכלפי הכול, ואלך לסיביר, מאשר להשאיר לקַתיָה את הזכות לומר, שבגדתי בה וגנבתי ממנה כסף, ובכספה ברחתי עם גרוּשֶנקה להתחיל חיים ישרים! זאת לא אוכל!” בחירוק־שיניים אמר מיטיָה את הדברים, ואכן יכול היה לחשוש לרגעים שיחלה לבסוף בדלקת המוח. אך לפי שעה נאבק…

משונה הדבר: לכאורה, נוכח פתרון כזה נותר לו הייאוש בלבד. כי מאין יקח כסף רב כזה, מה גם שהוא דלפון גמור? ואילו הוא קיווה כל הזמן, עד הסוף, כי ישׂיג את שלושת האלפים האלה, שהם יבואו, יירדו אליו איכשהו, אפילו משמים. למצב זה מגיעים אנשים, אשר כמו דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ, ידעו כל ימי חייהם רק להוציא ולבזבז את הכסף שירשו, ועל הדרכים להשׂגת הכסף אין להם כל מושׂג. לאחר שנפרד שלשום מאַליוֹשה, הסתחררה בראשו סופה דמיונית ביותר, ובלבלה את מחשבותיו. ועל כן פתח ביוזמה משונה ביותר. ייתכן, שדווקא במצבים כאלה, נראים לאנשים אלה המִבצעים המופרכים והדמיוניים ביותר, אפשריים ביותר. הוא החליט פתאום, ללכת אל הסוחר סַמסוֹנוֹב, פּטרונה של גרוּשֶנקה, להציע לו “תכנית”, ולקבל מידו על חשבון “תכנית” זו את כל הסכום הדרוש לו. בערכה המסחרי של תכניתו לא פקפק, אבל פקפק ביחסו של סמסוֹנוֹב למעשׂה שלו, אם ירצה להסתכל עליו לא מבחינה מסחרית בלבד. מיטיָה הכיר את פניו של הסוחר, אך היכרות לא היתה ביניהם, והוא אף לא דיבר עמו אפילו פעם אחת. אבל משום־מה עלה בו זה־כבר הבטחון, כי נואף זקן זה, השוכב על ערשׂ־דווי, אולי לא יתנגד עכשיו לכך, שתבנה גרוּשֶנקה איכשהו את חייה ביושר, ותינשׂא ל“אדם מהימן”. ולא זו בלבד שלא יתנגד, אלא שהוא גם רוצה בכך, ואם יזדמן מישהו, יסייע בידו. אולי לפי שמועות, או ממלים מסוימות שאמרה גרוּשֶנקה הסיק, כי הזקן יעדיף אולי אותו כבעל לגרוּשֶנקה על פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘. אולי יירָאה לרבים מקוראי הסיפור שלנו, כי הנכונות לקבל עזרה מסוג זה והכוונה לקחת את ארוסתו מידי הפטרון שלה, מעידה על דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’ שהוא אדם גס ואינו בוחל במאומה. אוכל לומר רק זאת, כי העבר של גרוּשֶנקה נראה למיטיָה כמשהו שחלף סופית. הוא ראה עבר זה מתוך השתתפות עצומה בצערה, ואמר בלבו, בכל להט אהבתו, כי לאחר שתאמר לו גרוּשֶנקה שהיא אוהבת אותו ותינשׂא לו, מיד תקום גרוּשֶנקה חדשה, ועמה יקום דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' חדש, ללא כל מידות רעות, כולו מידות טובות בלבד: שניהם יסלחו זה לזה ויתחילו חיים חדשים לגמרי. בקוּזמה סַמסוֹנוֹב ראה איש גורלי בעבר של גרוּשֶנקה שהתמוטט, אולם איש שהיא לא אהבה מעולם, והעיקר, גם הוא איש “שעבר”, שנגמר, וכבר אינו קיים בכלל. לכן לא ראה בו מיטיָה עכשיו אדם כלל, שכן ידעו כל בני העיר שהוא חורבה חולה, השומר על יחסים אבהיים עם גרוּשֶנקה, שאינם דומים כלל ליחסים הקודמים, והדבר נמשך הרבה, כמעט שנה. על כל פנים פעלה כאן במידה רבה תמימותו של מיטיָה, שכן למרות כל מגרעותיו היה איש תמים מאוד. מתוך תמימותו זו היה משוכנע, כי קוּזמה הזקן, המתכונן לעבור לעולם הבא, מתחרט בלב שלם על עבָרוֹ עם גרוּשֶנקה, ואין לה עכשיו ידיד ופטרון מסור יותר מזקן בלתי־מזיק זה.

למחרת שׂיחתו עם אַליוֹשה בשׂדה, שלאחריה נדדה שנתו כמעט כל הלילה, הופיע מיטיָה בעשׂר בבוקר בביתו של סַמסוֹנוֹב וביקש להודיע על בואו. הבית היה ישן, קודר, נרחב מאוד, בן שתי קומות, עם אגף ומבנים אחרים בחצר. בקומה התחתונה גרו שני בניו הנשׂואים של סַמסוֹנוֹב עם משפחותיהם, אחות זקנה מאוד ובת לא נשׂואה. באגף גרו שני פקידיו, אחד מהם בעל משפחה גדולה. הילדים והפקידים הצטופפו בדירותיהם, אבל בקומה העליונה גר הזקן בלבד, ולא הניח אפילו לגור שם לבתו, שטיפלה בו והיתה חייבת לרוץ מלמטה למעלה בשעות קבועות ועם כל קריאה לא־קבועה, אף שהיתה חולת־קצֶרת זה כבר. “למעלה” נמצאו חדרים מהודרים רבים, מרוהטים בסגנון־סוחרים ישן, ובהם שורות משעממות של כסאות וכורסוֹת מגושמים מעץ מהגוֹני, נברשות בדוֹלח עטופות, ומראות קודרות בין החלונות. כל החדרים היו ריקים, איש לא גר בהם, כי הזקן החולה נדחק אל חדר אחד, חדר־השינה הקטן והמרוחק שלו, ושם שירתה אותה משרתת זקנה ששׂערה אסוף במטפחת, ו“בחור”, שישב על ספסל בפרוזדור. בגלל רגליו הנפוחות נמנעה ההליכה מהזקן כמעט כליל, ורק לעתים רחוקות היה קם מכורסת־העור, ונתמך בידי הזקנה, עובר פעם־פעמיים בחדר. אדם מחמיר היה וממעט בדיבור אפילו עם זקנה זו. כשהודיעו לו על בואו של ה“סרן”, ציווה מיד לסרב לו. אבל מיטיָה עמד על שלו וביקש להודיע שנית. קוּזמה קוּזמיץ' חקר את “הבחור” במפורט: מה מראהו, האם אינו שתוי? האינו פרוע? ושמע תשובה, שהאיש “לא שתוי, אבל ללכת לא רוצה”. שוב ציווה הזקן לסרב. מיטיָה ראה כל זה מראש ולקח עמו נייר ועפרון, ועתה כתב על פיסת־נייר שורה אחת: “בעניין נחוץ ביותר, הנוגע מקרוב לאַגרָפֶנה אַלכסַנדרוֹבנה”, ושלח את הפתק לזקן. לאחר הרהור ציווה הזקן על “הבחור” להביא את האורח לטרקלין, ועם הזקנה שלח למטה פקודה לבן הצעיר לעלות מיד למעלה. צעיר זה, גבר שגובהו שתי אמות ושלושה־רבעים וכוחו עצום, היה מגלח את זקנו ומתלבש לפי הגרמנים (סַמסוֹנוֹב עצמו היה לבוש קַפטַן רוסי וגידל את זקנו), ועתה הופיע מיד ושתק. כולם רעדו מפחד מפני אביהם. האב הזמין את בנו לא מתוך פחד מהסרן, שכן לא היה פחדן, אלא מתוך ראיית הנולד, ובעיקר כדי שישמש עֵד. בעזרת הבן והבחור ששלבו את זרועותיו, הופיע סוף־סוף בטרקלין. ראוי להניח, כי הרגיש גם סקרנות רבה. הטרקלין, שהמתין בו מיטיָה, היה גדול מאוד, קודר, קוטל את הנפש בעצבות, ובו שתי שורות חלונות, זו מעל לזו, יציע, הקירות היו צבועים בדוגמת השיִש, ושתי נברשות הבדולח העצומות היו נתונות במעטֶפת־בד. מיטיָה ישב על כיסא קטן ליד הדלת וחיכה בקוצר־רוח עצבני לגורלו. כשהופיע הזקן בדלת שממול, כעשׂרים אמות מכסאו של מיטיָה, קפץ וקם והלך לקראתו בצעדי־אמה צבאיים, קשים. מיטיָה היה לבוש נאה, מקטורנו מכופתר, כפפות שחורות על ידיו המחזיקות מגבעת עגולה, בדיוק כפי שהיה לבוש לפני יומיים בביקור המשפחתי אצל הישיש זוֹסימה במנזר, בחברת אחיו ואביו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘. הזקן חיכה לו בעמידה, כולו חשיבות וחומרה, ומיטיָה הרגיש, כי עד שקרב אליו כבר הספיק הזקן לסקור את כולו. הפתיעו את מיטיָה פניו של קוּזמה קוּזמיץ’, שתפחו בזמן האחרון: שפתו התחתונה העבה נראתה עתה כפיסת־בצק משוּרבֶּבת. בחשיבות ובשתיקה החווה קידה קלה לאורח, הצביע על כורסה ליד הספה, והתחיל להתיישב לאט על הספה מול מיטיָה, נשען על יד בנו וגונח בכאב, ולמראה מאמצים חולניים אלה הרגיש מיטיָה מיד חרטה ובושה קלה על אפסותו לעומת אישיות כה חשובה שהטריד אותה.

“מה אתה מבקש ממני, אדוני?” אמר הזקן כשהתיישב סוף־סוף, בדיבור אטי, ברור, מחמיר אבל אדיב.

מיטיָה הרעיד, קפץ ממקומו, אבל התיישב. מיד פתח בקול רם, בדיבור מהיר, עצבני, מלווה תנועות־ידיים, בריגוש גמור. ניכר היה שהגיע עד קצה הגבול, ואבד ומבקש מוצא אחרון, ואם לא יצליח, מוטב לו להטביע את עצמו. כפי הנראה הבין הזקן סַמסוֹנוֹב כל זה בהרף־עין, אף שפניו הוסיפו להיות צוננות כפי שהיו, כפני פסל.

“קוזמה קוּזמיץ' האציל, ודאי ששמעת לא אחת על המריבות שלי עם אבי, פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' קָרָמָזוֹב, ששדד ממני את ירושת אמי המנוֹחה… כי כל העיר כבר מגלגלת בזה… כי כאן האנשים כולם מגלגלים במה שאין צורך בו… ומלבד זאת, יכולת לשמוע את הדברים מפי גרוּשֶנקה… סליחה: מפי אַגרָפֶנה אָלכסַנדרובנה… מפי אַגרָפֶנה אָלכסַנדרובנה, הנכבדה מאוד ומכובדה מאוד על ידי…” כך פתח מיטיָה והשתתק. לא נביא את כל נאומו, ונמסור את תוכנו בלבד. העניין הוא בכך, שהוא, מיטיָה, התייעץ בכוונה־תחילה (כך אמר: “בכוונה־תחילה”, ולא “בכוונה”) עם עורך דין בעיר־הגוּבֶּרנִיָה, “עם עורך־דין מפורסם, קוּזמה קוּזמיץ‘, עם פָּוֶל פַּוולוֹביץ’ קוֹרניֶפּלוֹדוֹב, הואלת ודאי לשמוע? מצח גדול, כמעט מוח של מדינאי… מכיר גם אותך… אמר דברים טובים ביותר…” שוב נתקע מיטיָה. אבל ההפסקות לא עצרו בו, הוא דילג עליהן ודהר הלאה, הלאה. קוֹריֶפּלוֹדוֹב זה, לאחר חקירה מדוקדקת ובדיקת המיסמכים, שהיו בידי מיטיָה (על המיסמכים דיבר מיטיָה בצורה לא ברורה, ונחפז מאוד), אמר, כי בעניין הכפר צֶ’רמַשניָה, שראוי היה שיעבור לידיו, לידי מיטיָה, כירושת אמו, אפשר להגיש תביעה ולדחוק אל הקיר את הזקן הפוחח…" כי לא כל הדלתות ננעלו, והמשפטנות כבר יודעת מאיִן לחדור“. בקיצור, אפשר היה לקווֹת לתוספת של ששת אלפים מידי פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, אפילו לשבע, מפני שצֶ’רמַשניָה שווה בוודאי לא פחות מעשרים וחמישה אלף, זאת אומרת, בוודאי עשׂרים ושמונה, "שלושים, שלושים, קוּזמה קוּזמיץ’, ואני, תאר לעצמך, אפילו שבעה־עשׂר לא הוצאתי מידי אדם אכזר זה!… והנה חדלתי אז אני, מיטיָה, לטפל בזה, כי איני יודע להתעסק עם המשפטנות, וכשבאתי הנה ירדה עלי תדהמה של תביעה נגדית (שוב הסתבך כאן מיטיָה ושוב דילג בקפיצה חדה). ואם כן, האם לא תרצה, קוּזמה קוּזמיץ' האציל, לקחת את כל זכויותי נגד חדל־אישים זה, ואתה תתן לי שלושת אלפים בלבד… בשום פנים אינך עלול להפסיד, בכך אני נשבע בכבודי, ודווקא להפך, אתה יכול להרוויח ששת אלפים, אולי שבעה במקום שלושה… והעיקר, לגמור את זה ‘כבר היום’. אני שם, אצל הנוֹטַריוֹן, לא כן, או איכשהו… בקיצור, אני מוכן לכול, אתן את כל המיסמכים שתדרוש, אחתום על הכול… ואנו היינו יכולים להכין את הנייר הזה מיד, ואם אפשר, אם רק אפשר, עוד הבוקר… והיית נותן לי את שלושת האלפים האלה… כי מי כמוך קפיטליסט בעיר הקטנה הזאת. ובזה היית מציל אותי מ… בקיצור, היית מציל את ראשי המסכן למען עניין אציל ביותר, נעלה ביותר, אפשר לומר… שכּן אני רוחש רגשות אצילים ביותר כלפי אישיות מסוימת, שאתה מכיר אותה היטב ודואג לה כמו אב. לולא כן לא הייתי בא, לולא דאגת כמו אב. ואם תרצה, התנגשו כאן שלושה מצח במצח, כי הגורל הוא מפלצת, קוּזמה קוּזמיץ‘! ריאליזם, קוּזמה קוּזמיץ’, ריאליזם! ולפי שאותך ראוי להוציא מהחשבון זה כבר, יישארו שני מצָחים, כפי שהתבטאתי אולי לא בהצלחה, אבל איני סופר. זאת אומרת, מצח אחד שלי, ומצח שני – של חדל־אישים זה. ובכן, בחר לך: או אני, או חדל־האישים. הכול עכשיו בידיך – שלושה גורלות ושתי קוביות־גורל… סלח לי, התבלבלתי, אבל אתה מבין… אני רואה בעיניך הנכבדות, כי הבנת… ואם לא הבנת, הרי עוד היום עלי להטביע את עצמי, הנה כך!”

מיטיָה הפסיק את נאומו סר־הטעם ב“הנה כך” זה, קפץ וקם וחיכה לתשובה על הצעתו הטפשית. עם המשפט האחרון הרגיש פתאום עד חוסר־תקווה, כי הכול התפוצץ, והעיקר, שהוא טח המון דברי הבל. “איום ונורא, כשהלכתי הנה, נראה הכול יפה, ועכשיו הכול הבלים!”, חלפה המחשבה בדעתו חסרת־התקווה. כל עוד דיבר, ישב הזקן ללא־תנועה ועקב אחריו בהבעה קפואה במבטו. עתה, לאחר שהניח לו להמתין דקה בציפייה, אמר קוּזמה קוּזמיץ' בנימה תקיפה ומעציבה:

“סלח לי, אין אנו מתעסקים בדברים כאלה.”

מיטיָה הרגיש פיק ברכיים.

“מה יהיה עלי עכשיו, קוּזמה קוּזמיץ',” מלמל וחיוכו חיוור. “הלוא אני אבוד עכשיו, מה אתה סבור?”

“סלח לי…”

מיטיָה עמד ולטש עיניים, והבחין שמשהו נע בפני הזקן. הרעיד.

“ראה, אדוני, עסקים כאלה אינם מתאימים לנו,” אמר הזקן לאט. “יתחילו משפטים, עורכי־דין, צרה צרורה! אבל אם תרצה, יש כאן אדם אחד, שאליו תוכל לפנות…”

“אלי, מי האיש? אתה מקים אותי לתחייה, קוּזמה קוּזמיץ',” אמר מיטיָה.

“לא מאנשי המקום הוא, וגם איננו כרגע כאן. מהאיכרים הוא, סוחר יערות, כינויו ליָגָוִי. זה שנה הוא מתמקח עם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' על החורש שלך בצֶ’רמַשניָה, אבל עדיין לא השתוו במחיר, אולי שמעת. עכשיו שוב הגיע לשם והתאכסן אצל הכומר בכפר אִילִינסקוֹיֶה, כשנים־עשׂר ויוֹרסט מהתחנה ווֹלוֹביָה. גם אלי כתב בעניין זה, זאת אומרת בעניין החורש, ביקש עצה. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' רוצה לנסוע אליו. אם תקדים את פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' ותציע לליָגָוִי מה שהצעת לי, הוא יכול אולי…”

“רעיון גאוני!” הפסיק אותו מיטיָה בהתלהבות. “דווקא הוא, לו העניין מתאים! הוא מתמקח, מבקשים ממנו הרבה, והנה יבוא לידיו מיסמך על הבעלות, חה־חה־חה!” פרץ מיטיָה בצחוק קצר, מפתיע, שהרעיד אפילו את ראשו של סמסוֹנוֹב.

“איך אודה לך, קוּזמה קוּזמיץ',” התלהב מיטיָה.

“אין צורך,” הרכין סמסוֹנוֹב את ראשו.

“אבל אינך יודע, הצלת אותי, כן, נבואת־לב משכה אותי אליך… אם כן, אל כומר זה!”

“אין זה ראוי לתודה.”

“אני ממהר ורץ. הכבדתי על בריאותך. לעולם לא אשכח, איש רוסי אומר זאת, לך, קוּזמה קוּזמיץ', איש ר־רוסי!”

“כ־כה.”

מיטיָה תפס את ידו של הזקן כדי ללחוץ אותה, אבל משהו זועם הבהב בעיני האיש. מיטיָה סילק את ידיו, ומיד גער בעצמו על חששנותו. “הוא התעייף…” הבזיק בדעתו.

“למענה! למענה, קוּזמה קוּזמיץ'! אתה מבין כי כל זה למענה!” צעק פתאום מלוא־הטרקלין, החווה קידה, פנה לאחור באחת, ובאותם צעדי־אמה מהירים צעד אל הדלת, בלי להסב פניו. הוא רטט מהתלהבות. “הכול כבר היה אבוד, והנה הציל מלאך־המגן,” הבזיקו הדברים בדעתו. “ואם איש־עסקים כזקן זה (אציל שבאצילים, ואיזו הדרת־פנים!) הורה לי את הדרך, אז… ודאי שתצליח הדרך. לרוץ מיד. עד הלילה אשוב, בלילה אשוב, אבל העניין ינצח. הייתכן כי הזקן צחק והתעלל בי?” כל אלה אמר מיטיָה כשצעד אל דירתו, וברור שנבצר ממנו לחשוב אחרת: או שהעצה נכונה (מפי איש־עסקים) ויש בה מידיעת העניין ומהיכרות עם ‘ליָגָוִי’ זה (איזה שם־משפחה משונה!), או שהזקן שׂם אותו לצחוק! אוי ואבוי! מחשבה אחרונה זו היתה הנכונה. אחר כך, כעבור ימים רבים, כשהתרחש האסון כולו, הודה הזקן סַמסוֹנוֹב וצחק, כי שׂם אז לצחוק את ה“סרן”. הוא היה אדם מרושע, קר ולגלגן, ומלבד זה בעל שׂנאה חולנית. איני יודע מה הניע אז את הזקן, האם מראהו הנלהב של הסרן, האם בטחונו המטופש של “הולל ובזבזן” זה, כי הוא, סַמסוֹנוֹב, עלול להתפתות לטרף מסוג “התכנית” שלו, האם רגש קנאה לגרוּשֶנקה, שבשמה בא מופקר זה אליו לבקש כסף; אולם ברגע שעמד לפני מיטיָה והרגיש שברכיו פּקוֹת וקרא קריאות נואלות שהוא אבוד – ברגע זה הביט בו הזקן בזעם עצום ועל דעתו עלה לשׂים אותו לצחוק. כשיצא מיטיָה, פנה קוּזמה קוּזמיץ', חיוור מזעם, אל בנו וציווה להורות, שמעתה לא ייראה כאן הפוחח הזה ולא יוכנס לחצר, שאם…

הוא לא סיים את האִיום, אבל אפילו בנו, שראה אותו תכופות בכעסו, הרעיד מפחד. שעה שלמה אחר כך עוד רעד הזקן מזעם, ולקראת ערב חלה ושלח להביא “רופאָן”.

2: “ליָגָוִי”

ובכן, עליו “לדהור”, ולשׂכירת סוסים אין פרוטה, אמנם היו בידו שתי מטבעות של עשׂרים קוֹפֵּייקוֹת, וזה הכול, כל מה שנותר מהשנים הרבות של הרווחה הקודמת. אבל בבית היה לו שעון־כיס של כסף שלא פעל זה כבר. רץ והביא אותו אל השען היחידי, בחנות הקטנה שלו שבשוק. השען נתן ששה רובלים במחירו. “לא ציפיתי גם לזה!” קרא מיטיה המתפעל (הוא הוסיף עדיין להתפעל), חטף את ששת הרובלים שלו ומיהר הביתה. בבית הגדיל את הסכום, כשלווה מהבעלים שלושה רובלים, והם נתנו לו בעונג, אף שזה כספם האחרון, עד כדי כך אהבו אותו. ברוב התלהבותו גילה להם מיטיָה, כי גורלו עומד לפני הכרעה, וסיפר להם, כמובן בחפזון, כמעט את כל “התכנית” שלו, שהרצה זה עתה לפני סַמסוֹנוֹב, את החלטת סַמסוֹנוֹב, את תקוותיו ועוד ועוד. גם קודם לכן ידעו הבעלים רבים מסודותיו, מפני שראו בו אדם משלהם, וכלל לא אדון גאוותן. לאחר שצירף בדרך זו תשעה רובלים, שלח מיטיָה להזמין סוסי־דואר עד לתחנת ווֹלוֹביָה. והנה כך נזכרה וצוינה אחר־כך העובדה, כי “ערב מאורע מסוים, בצהריים, לא היתה בידי מיטיָה אפילו קוֹפֵּייקה אחת, וכדי להשׂיג כסף, מכר שעון ולווה מבעלי הדירה שלושה רובלים, וכל זה לעיני עדים.”

מקדים אני בציון עובדה זו, ואחר־כך יתברר מדוע עשיתי זאת.

בדהירה לתחנת ווֹלוֹביָה קרן מיטיה מנבואת־הלב המשׂמחת, כי הנה יסיים סוף־סוף את הפרשה, יתיר את פקעת “העסקים האלה”. אך במידה לא פחותה רעד מחרדה: מה יהיה על גרוּשֶנקה בהיעדרו! ומה אם דווקא היום תחליט סוף־סוף ללכת אל פיוֹדוֹר פוולוֹביץ'? על כן גם נסע בלי להודיע לה והורה לבעלי־הבית לא לגלות לאן נעלם, אם יבוא מישהו לשאול. “ויהי־מה, ויהי־מה, עלי לשוב לפנות ערב,” חזר ואמר לעצמו כשהוא מיטלטל בעגלה, “ולהביא את ‘ליָגָוִי’ זה לכאן… להשלמת העסקה…” חשב מיטיָה כשלבו קופא, אך, אויה, חלומו זה לא זכה להתגשם לפי “התכנית”.

ראשית, הוא איחר מפני שיצא מווֹלוביָה בדרך־העפר. אורכה של דרך זו נתגלה לא כשנים־עשׂר אלא כשמונה־עשׂר ויוֹרסט. שנית, הכומר של אִילינסקוֹיֶה לא היה בבית, נסע לכפר סמוך. עד שמצא אותו מיטיָה כשנסע לכפר הסמוך בסוסים העייפים, כמעט שירד הלילה. הכומר, ברנשון חיישן וחביב, אמר לו מיד, כי ליָגָוִי זה אמנם התאכסן אצלו תחילה, אבל נמצא עכשיו בסוּחוֹי פּוֹסיֶלוֹק, לן הלילה בבקתה של היערן, שכּן גם שם הוא מתמקח על קניית יער. כששמע הכומר את בקשותיו הנמרצות של מיטיָה ללַווֹת אותו אל ליָגָוִי ובכך “להציל אותו”, היסס האיש תחילה, אבל הסכים ללווֹתו לסוּחוֹי פּוֹסיֶלוֹק, כפי הנראה, מתוך סקרנות. אולם לרוע־המזל יעץ להגיע לשם ברגל, כי לפנינו מהלך ויוֹרסט אחד ועוד “משהו”. מיטיָה הסכים, כמובן, ויצא בצעדי־האמה שלו, כך שהכומר המסכן כמעט רץ אחריו. אדם לא זקן עדיין היה, וזהיר מאוד. מיד פתח מיטיָה בשׂיחה על תכניותיו, דיבר בלהט, דרש בעצבנות עצות בנוגע לליָגָוִי, ולא הפסיק לדבר כל הדרך. הכומר הקשיב בתשׂומת־לב, אבל מיעט לייעץ. על שאלותיו של מיטיָה ענה תשובות משתמטות: “איני יודע, איני יודע, מניִן לי לדעת” וכיוצא בזה. כשפתח מיטיָה לדבר על הסכסוכים עם אביו בענייני הירושה, נבהל הכומר, שכן היה תלוי במשהו בפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘. בתמיהה שאל מדוע הוא מכנה את האיכר־הסוחר הזה גוֹרסטקין בשם “ליָגָוִי”, שהוא שמו של סוג מכלבי־הציִד, והכומר הסביר למיטיָה בכובד־ראש, כי האיש הוא אמנם כלב־ציִד, והוא גם אינו כלב־ציִד, מפני שהוא נעלב מאוד מהכינוי הזה, ויש לקרוא לו גוֹרסטקין ויהי־מה, “שאם לא כן, לא תשׂיג ממנו דבר, והוא אפילו לא יקשיב לך,” סיים הכומר. מיטיָה השתומם קצת ואמר, כי כך כינה אותו סַמסוֹנוֹב עצמו. כששמע זאת הכומר, טישטש מיד את השׂיחה, אף שהיה מיטיב לעשׂות אילו אמר מיד לדְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’ את ניחושו: אם שלח אותו סַמסוֹנוֹב אל איכר זה וכינה אותו “ליָגָוִי”, אולי עשׂה כך משום־מה לשם היתול, והאין כאן משהו שאינו כשורה? אולם מיטיָה לא היה עשׂוי לשׂים־לב ל“זוטות כאלה”. הוא נחפז, צעד, ורק כשהגיעו לסוּחוֹי פּוֹסֶלוֹק תפס, שעבר לא ויוֹרסט, ולא אחד ומחצה, כי אם שלושה בוודאי. הרגיז אותו הדבר, אלא שהתאפק. נכנסו לבקתה. היערן, מכּר של הכומר, התגורר במחצית הבקתה, ובמחצית האחרת, “הנקייה”, מעֵבר לפרוזדור, התגורר גוֹרסטקין. נכנסו לחדר “הנקי” והדליקו נר־חֵלב. הבקתה היתה מוסקת היטב. על שולחן האורן עמד מיחם קר, לידו מגש ספלים, בקבוק ריק של רוּם, בקבוק־ווֹדקה גדול שלא נשתה עד תום ושיירי לחם־חיטה. האורח עצמו היה שׂרוע על ספסל, בגדו המקומט לצרור שימש לו כר, ונחירתו כבדה. נדהם מיטיָה. “ודאי שיש להעיר אותו: העניין שלי חשוב מדי, כה מיהרתי, ואני ממהר לשוב היום,” חרדה דעתו של מיטיָה. אבל הכומר והיערן עמדו שתוקים, ולא הביעו את דעתם. ניגש מיטיָה והתחיל להעיר את האיש בתנועות נמרצות, אבל הישן לא הקיץ. “שתוי הוא,” הבין מיטיָה, “אבל מה עלי לעשׂות, אלי, מה עלי לעשׂות!” פתאום התחיל לטלטל בקוצר־רוח נורא את ידי הישן, את רגליו, טלטל את ראשו, הרים והושיב אותו על הספסל, ולאחר מאמצים רבים וממושכים, השׂיג אך זאת, שהאיש התחיל לגעות משהו אווילי ולגדף בחריפות, אמנם בהיגוי לא־ברור.

“לא, אולי מוטב שתחכה,” אמר לבסוף הכומר, “כי הוא, כנראה, לא מסוגל.”

“כל היום שתה,” אמר היערן.

“אלִי!” קרא מיטיָה, “אילו הייתם יודעים מה דחוף לי הדבר, ומה גדול הייאוש שלי!”

“לא, מוטב שתחכה עד הבוקר,” חזר ואמר הכומר.

“עד הבוקר? רחמים, זה בלתי־אפשרי!” מרוב ייאוש שב להעיר את הישן, אבל הפסיק מיד כשהבין את חוסר התועלת במאמציו. הכומר שתק. היערן המנומנם היה קודר. “אלו טרגדיות נוראות מביא הריאליזם על אנשים!” אמר מיטיָה, מיואש לגמרי. הזיעה ניגרה על פניו. הכומר ניצל את ההזדמנות והסביר בהגיון שאפילו היה עולה בידו להעיר את הישן, הרי האיש שתוי ולא יהיה מסוגל לנהל שׂיחה, “ולך עניין חשוב, ויהיה נכון להשאיר אותו לבוקר…” מיטיָה פירשׂ את זרועותיו והסכים.

"אני, אבי, אשאר כאן עם הנר ואצפה להזדמנות. כשיקיץ, אתחיל… בעד הנֵר אשלם לך, " אמר ליערן, “גם בעד האכסניה, תזכור את דְמיטרי קָרָמָזוֹב. ורק מה יהיה עליך, אבי, איני יודע. היכן תשכב כאן?”

“לא, אני אשוב לביתי. על הסוסה שלו ארכּב ואגיע,” הצביע על היערן. “אם כן, שלום, אני מאחל לך שתגיע לסיפוק מלא.”

וכך גמרו. הכומר הסתלק על הסוסה, שׂמח שנפטר סוף־סוף מהעניין, אך כל הזמן הרהר במבוכה: האין להודיע מחר בעוד מועד על מקרה מעניין זה לאיש־חסדו פיוֹדוֹר פּוולוֹביץ', “שאם לא כן, יוודע לו הדבר, חלילה, ויתכעס, ויפסיק את החסד.” היערן התגרד ופנה אל חדרו בשתיקה, ומיטיָה ישב על הספסל, לתפוס את ההזדמנות, כלשונו. עצבות עמוקה, נוראה! ישב וחשב ולא הצליח להמציא דבר. הנר דלף, צרצר ניסר, בחדר המוסק גבר המחנק ללא־נשוא. פתאום ראה לפניו גן, כניסה מאחורי הגן, בבית אביו נפתחת דלת באורח מיסתורי, בפתח עוברת בריצה גרוּשֶנקה… קפץ מהספסל.

“טרגדיה!” אמר וחרק בשיניו, ניגש מוכנית אל הישן והסתכל בפניו. זה היה איכר רזה, לא זקן, פניו מארכות למדי, תלתליו חומים־בהירים, זקנו הארוך אדמוני, לבוש כוּתוֹנת־בד וחזייה שחורה, שמכיסה הציצה שרשרת של שעון־כסף. בשׂנאה עצומה הסתכל בפרצוף זה, ומשום מה עוררו את שׂנאתו במיוחד התלתלים. בעיקר נעלב ללא־נשוא מכך, שהוא, מיטיָה, עומד מעליו כשעניינו דחוף כל כך, לאחר שהקריב כה הרבה, נטש כה הרבה והוא מעונה, ואילו טפיל זה “שבו תלוי עכשיו גורלי, נוחר כאילו לא קרה דבר, כאילו בא מכוכב אחר.”

“הוֹ, את, האירוניה של הגורל!” קרא מיטיָה, וכאילו אבדו עשתונותיו שוב הסתער להעיר את האיכר השתוי. היה מעיר אותו בחמת זעם, מורט, דוחף אפילו מכה, ולאחר ששוב לא השׂיג דבר בחמש דקות, שב בייאוש חסר־אונים אל הספסל וישב.

“מטופש! מטופש!” קרא מיטיָה, “וכמה… כל זה חסר יושר!” הוסיף משום־מה. נתקף כאב־ראש חזק. “לעזוב אולי? לנסוע מכאן,” הבהב בדעתו. “לא, עד הבוקר. דווקא אשאר, דווקא! לשם מה באתי, ככלות הכול? וגם אין לי במה לנסוע, איך תיסע עכשיו מכאן, הבלים!”

כאב־הראש היה גובר. לללא־תנועה ישב וכבר לא זכר מתי התנמנם ונרדם בישיבה. כפי הנראה, ישן שעתיים ואולי יותר. העיר אותו כאב־ראש ללא־נשׂוא, בלתי־נסבל עד כדי צעקה. משהו הלם ברקות, והקדקוד כאב. שעה ארוכה נבצר ממנו להתאושש ולהבין מה קרה לו. סוף־סוף תפס שהיה עלול למות, שכן עשן־אוּדים רָעיל עומד בחדר המוסק. האיכר השתוי שכב ונחר. הנר נטף כולו ועמד לכבות. מיטיָה צעק ורץ מתנדנד דרך הפרוזדור אל חדרו של היערן. האיש התעורר מהר, אבל כששמע שבחדר השני עומד עשן־אוּדים, קם אמנם כדי לעשׂות משהו אבל קיבל את העובדה באדישות משונה, מיטיָה התפלא ונעלב.

“אבל הוא מת, הוא מת ואז… מה אז?” חזר ואמר מיטיָה בהתרגשות רבה.

פתחו דלתות, פתחו חלון, פתחו את מַצעֶרת־הארובה. מיטיָה הביא מהפרוזדור דלי מים, תחילה הרטיב את ראשו. ואחר כך מצא מטלית, טבל אותה במים והניח על ראשו של האיכר. ואילו היערן הוסיף להתייחס למאורע בזלזול, פתח את החלון, אמר בזעף: “טוב גם כך,” וחזר לישון, לאחר שהשאיר למיטיָה פנס־ברזל דולק. מיטיָה טיפל כחצי שעה בשתוי מוכה־האד־הרעיל, היה מרטיב את ראשו בלי הרף, וכבר התכוון לא לישון כל הלילה, אבל כשגברה העייפות, ישב לדקה לנוח, עצם מיד את העיניים, השׂתרע בבלי־דעת על הספסל ונרדם כהרוג.

בשעה מאוחרת מאוד הקיץ. השעה היתה ודאי תשע בבוקר. השמש הבהיקה בשני החלונות הקטנים של הבקתה. האיכר המתולתל ישב על הספסל, לבוש קַפטַן. לפניו עמד מיחם חדש ובקבוק־ווֹדקה חדש. הבקבוק מאתמול כבר נשתה עד תום, והחדש עד למעלה מחציו. מיטיָה קפץ ממקומו ומיד הבין, כי שוב האיכר שתוי, ושכרונו עמוק ואין־עצה. הביט בו דקה בעיניים לטושות. ואילו האיכר הסתכל בו בשתיקה ובערמומיות, במין שלווה מעליבה, אפילו במין יהירות ובוז, כפי שנראה למיטיָה. מיהר לגשת אליו.

“הרשה לי, אתה רואה… אני… וַדאי שמעת מפי היערן מהחדר ההוא: אני הסרן דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', בן הזקן קָרָמָזוב, שאתה עומד לקנות ממנו חורש…”

“אתה משקר!” אמר האיכר ברור, בבטחון ובשלווה.

“כיצד אני משקר? אתה הלוא הואלת להכיר את פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'?”

“שום פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' שלך לא הואלתי להכיר,” אמר האיכר, מגלגל את לשונו בכבדות.

“חורש, חורש אתה רוצה לקנות ממנו. התעורר, התעשת. האב פָּוֶל מאִילינסקוֹיֶה ליווה אותי לכאן… גם לסַמסוֹנוֹב כתבת, והוא שלח אותי אליך,” השתנק מיטיָה בדברו.

“מ־משקר אתה!” שוב אמר האיש ברור.

מיטיָה חש צינה ברגליו.

“הואל בטובך, זו לא בדיחה! אתה אולי השתכרת. הלוא אתה יכול לדבר, סוף־סוף, להבין… כי… כי איני מבין דבר!”

“אתה הצַבּע!”

“הואל בטובך, אני קָרָמָזוב, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', ויש לי הצעה בשבילך… הצעה כדאית… כדאית… למדי… דווקא בעניין החורש.”

האיכר החליק את זקנו ברוב־חשיבות.

“לא, אתה קיבלת עליך קבלנות וגמרת כנבל. אתה נבל!”

“האמן לי שאתה טועה!” אמר מיטיָה ופכר את אצבעותיו מרוב ייאוש. והאיכר החליק את זקנו וצמצם עיניו בערמומיות.

“לא, הנה מה שתראה לי: הראה לי חוק שמרשה לעשׂות נבזויות, אתה שומע! אתה נבל, האם הבנת זאת?”

מיטיה נסוֹג בקדרות ופתאום “הכּה משהו במצחו”, כפי שאמר אחר כך. בהרף־עין היתה לו האָרה, “אור נדלק ואני הבינותי הכול.” נדהם עמד, ונבצר ממנו להבין כיצד אדם נבון כמוהו, בכל זאת, נתפס למעשׂה־שטות כזה, מסתבך בהרפתקה כזאת, וממשיך אותה כמעט יממה שלמה, ומתעסק ב“ליָגָוִי” זה, ומרטיב את ראשו… “כן, שתוי האיש, שתוי עד אבדן־החושים, וישתה בלי הפוגה עוד שבוע – מה טעם לחכות עוד? ומה אם סַמסוֹנוֹב שלח אותי לכאן בכוונה רעה? ומה אם היא… אלי, מה עוללתי!..”

האיכר ישב, הסתכל בו וצחקק. במקרה אחר, אולי היה מיטיָה הורג את השוטה הזה מרוב כעס, ואילו עתה נחלש בעצמו כילד. לאט ניגש אל הספסל, לקח את מעילו, לבש אותו בשתיקה ויצא מהבקתה. בחדר השני לא ראה איש, היערן לא היה בו. לקח מכיסו מטבעות קטנות כדי חמישים קוֹפּייקות והניח על השולחן, תמורת הלינה, הנר והטרחה. כשיצא מהבקתה, ראה שסביבו יער בלבד ולא עוד. הלך לפי ניחוש, אפילו לא זכר לאן צריך לפנות לאחר היציאה מהבקתה, ימינה או שׂמאלה. אמש, כשמיהר לכאן בחברת הכומר, לא שׂם לב לדרך. כל נקמנות לא היתה עתה בלבו, אף לא כלפי סַמסוֹנוֹב. צעד בבלי־דעת בשביל־היער הצר, אדם אבוד בעל “רעיון אבוד”, ולא דאג כלל לכיוון הליכתו. ילד הבא לקראתו היה יכול לגבור עליו, עד כדי כך נחלשו גופו ונפשו. איכשהו, יצא מהיער: והנה לפניו שׂדות־שלף חשׂופים במרחב שאין לו גבול. “איזה ייאוש, איזה מוות מסביב!” היה חוזר ואומר תוך כדי צעידה קדימה.

הצילו אותו נוסעים מקריים: רכּב הסיע בדרך־העפר סוחר ישיש. כשהשׂיגו אותו, שאל מיטיָה לדרך, ונתגלה, כי גם הם נוסעים לווֹלוביָה. פתחו במשׂא־ומתן והושיבו גם את מיטיָה בעגלה. כעבור שלוש שעות הגיעו. בתחנת ווֹלוֹביָה הזמין מיטיָה מיד סוסי־דואר העירה, ופתאום הבין שהוא רעב מאוד. עד שרתמו את הסוסים, התקינו לו חביתה. אכל אותה בן־רגע, אכל את פרוסת הלחם הגדולה, אכל את הנקניק שנמצא שם ושתה שלוש כוסיות ווֹדקה. לאחר שסעד את לבו, התאושש, ושוב התבהרה נפשו. הוא דהר בדרך, זירז את הרכּב, והכין תכנית חדשה, “בלתי־מעורערת”, כיצד להשׂיג עד הערב את “הכסף האחר הזה”. “להעלות על הדעת, רק להעלות על הדעת, כי בגלל שלושת אלפים אפסיים נהרס גורלו של אדם!” אמר בבוז. “היום אפתור.” ולולא המחשבה הבלתי־פוסקת על גרוּשֶנקה, ועל כך האם לא קרה לה משהו, אולי היתה שבה העליזות אליו. אולם המחשבה עליה היתה ננעצת כסכין חד בלבו מדי רגע. סוף־סוף הגיעו, ומיטיָה רץ מיד אל גרוּשֶנקה.

3: מכרות זהב

זה היה ביקורו של מיטיָה, שסיפרה עליו גרוּשֶנקה לרָקיטין בפחד כה רב. היא חיכתה אז ל“שליח” שלה, ושׂמחה מאוד על שלא בא מיטיָה אתמול והיום, וקיוותה, שאם יתן אלוהים, לא יבוא האיש לפני נסיעתה, ופתאום הגיע. ההמשך ידוע לנו: כדי להיפטר ממנו שכנעה אותו מיד ללווֹת אותה אל קוּזמה סַמסוֹנוֹב, כביכול דרוש לה מאוד לבוא “לספור כסף”, וכשליווה אותה מיטיָה מיד, ביקשה ממנו, בשעת פרידה ליד השער של קוּזמה, שיבוא לאסוף אותה בשתים־עשׂרה, כדי ללווֹת אותה הביתה. מיטיָה שׂמח להוראה זו: “תשב אצל קוּזמה, זאת אומרת, שלא תלך אל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'… אם אינה משקרת,” הוסיף מיד. הוא היה קנאי מהסוג, שעם הפרידה מהאשה האהובה הוא ממציא מיד כל מיני זוועות על הקורה לה ועל “בגידתה” בו, אבל מששב בריצה אליה, מזועזע, מדוכדך, בטוח ללא־ספק שהספיקה לבגוד בו, די היה שיציץ בפניה, בפנים הצוחקות, העליזות והחביבות של אשה זו ומיד קמה רוחו לתחייה, מיד נטש כל חשד וגידף את עצמו בבושה עליזה על קנאותו. לאחר שליווה את גרוּשֶנקה, מיהר הביתה. הרבה עליו להספיק עוד היום. לפחות, רווח ללב. “אבל ראוי להיוודע מהר ככל האפשר מסמיֶרדיָקוֹב, האם לא קרה שם משהו אמש, האם לא באה אל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ, אוּ־וּ!” הבזיק במוחו. ואכן, לא הספיק עדיין להגיע לביתו והקנאה שבה לרחוש בלבו חסר־המנוחה.

הקנאה! “אוֹתֶלוֹ אינו קנאי, הוא רוחש אמון”, אמר פּוּשקין, והערה זו בלבד מעידה על עמקות שׂכלו הבלתי־רגילה של משוררנו הגדול. נפשו של אותלו פשוט רוסקה, והשקפת־העולם שלו נתבלבלה, מפני שאבד האידיאל שלו. אבל אותלו לא יתחבא במארב, לא יבלוש, לא יציץ: הוא רוחש אמון. להפך, נדרש מאמץ להסב את תשׂומת־לבו, להפגיש אותו עם העובדות, לשלהב במאמצים מיוחדים, כדי שיתפוס את עניין הבגידה. לא זה טבעו של הקנאי האמיתי. לא נוכל אפילו לתאר לעצמנו את כל החרפה והירידה המוסרית, אשר המקנא יכול לחיות עמן ללא כל נקיפת־מצפון. והלוא אין לומר, כי כל אלה נשמות תפלניות ונאלחות. להפך, גם אם הלב נעלה, האהבה טהורה, רצופה מסירות־נפש, אפשר בו־בזמן להתחבא מתחת לשולחנות, לשחד אנשים שפלים ביותר, ולחיות עם הזוהמה המגונה ביותר של בילוש וציתות. בשום פנים לא היה אוֹתֶלוֹ יכול להשלים עם הבגידה – לא לסלוח נבצר ממנו, אלא להשלים – אף שנפשו תמימה וענווה, כנפשו של תינוק. ולא כן הקנאי האמיתי: קשה לנו לתאר לעצמנו, עם מה יכול לחיות ולהשלים הקנאי, ומה הוא מסוגל לסלוח! הקנאים הם גם הממהרים לסלוח, וכל הנשים יודעות זאת. הקנאי מסוגל עד מהרה (כמובן, לאחר סצֵנה איומה בהתחלה) לסלוח, למשל, בגידה שהוכחה כבר, לסלוח חיבוקים ונשיקות שראה במו עיניו, אם היה יכול בו־בזמן להשתכנע, למשל, כי זה קרה “בפעם האחרונה”, והחל בשעה זו ייעלם יריבו, יסע לקצווי עולם, או שהוא עצמו יסיע אותה למקום, שלשם לא יגיע לעולם היריב הנורא הזה. מובן מאליו, ששלום־הבית יימשך שעה קלה, שכן אילו נעלם באמת היריב, ימציא המקנא כבר מחר יריב אחר, חדש, ויקנא בו. לכאורה, מה ערכה של אהבה זו שיש לבלוש אחריה, ומה שווה האהבה שיש לשמור אותה במאמץ כזה? אבל אמת זו לא יבין לעולם הקנאי האמיתי, והלוא מזדמנים ביניהם אנשים בעלי לב נעלה. ומעניינת התופעה, שאנשים אלה בעלי הלב הנעלה, העומדים באיזה חדרון, מצותתים ובולשים, חשים ברור ב“לב־הנעלה” שלהם את החרפה שטבלו בה מרצונם, אבל ברגע ההוא, על כל פנים, כל עוד הם עומדים בחדרון הזה, לעולם אינם מרגישים ייסורי־מצפון. למראה גרוּשֶנקה היתה נעלמת קנאתו של מיטיָה, ולרגע היה מתמלא אמון ואצילות, ואפילו בז לעצמו על רגשותיו הרעים. הדבר העיד, כי באהבתו לאשה זו נכלל משהו נעלה יותר מששיער, ולא רק התאווה, והמשיכה אל “צורת הגוף”, כפי שהסביר לאַליוֹשה. אולם כשנעלמה גרוּשֶנקה, התחיל מיטיָה מיד לחשוד בה בכל מעשׂי השפלות והעורמה שבבגידה – אלא שכל זה לא גרם לו ייסורי־מצפון.

והנה שבה ורתחה בו הקנאה. על כל פנים, עליו להזדרז. ראשית עליו להשׂיג קצת כסף לפחות, לצרכים ראשונים: תשעת הרובלים מאתמול הוצאו לנסיעה, וידוע הדבר, שבלי כסף אי־אפשר לצעוד אפילו צעד אחד. אלא שעם התכנית החדשה תכנן גם בשעת הנסיעה היכן ישׂיג לצרכים השוטפים. היו בידו כמה אקדחי־דוקרב משובחים וכדורים, והוא לא מישכן אותם עד עתה מפני שאהב אותם יותר מכל רכושו. בפונדק “סטוֹליצ’ני גוֹרוֹד” עשׂה זה כבר היכרות קלה עם פקיד צעיר, וכן נודע לו בפונדק, כי פקיד רווק ואמיד־למדי זה הוא חובב־נשק תאוותן, קונה אקדחים למיניהם, פגיונות, תולה אותם על קירותיו, מציג לפני מכרים, מתפאר, מיומן בהסברת מנגנון האקדח, הטעינה, הירייה וכיוצא בזה. בלי להאריך במחשבות הלך אליו מיטיָה והציע למשכן אצלו את האקדחים תמורת עשׂרה רובלים. הפקיד שׂמח והתחיל לדבר על לבו למכור את האקדחים, אבל מיטיָה סירב, והפקיד נתן לו עשׂרה רובלים והודיע שריבית לא יקח ממנו בשום פנים. נפרדו כידידים, מיטיָה מיהר לעבר ביתו של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', אל הגן שמאחורי חצרו, אל הסוכה שלו, כדי לקרוא במהירות לסמיֶרדיָקוֹב. אולם בדרך זו שוב נקבעה עובדה, כי שלוש־ארבע שעות לפני מאורע מסוים, שאדבר בו אחר כך, לא היתה קוֹפֵּייקה אחת בידיו של מיטיָה, והוא מישכן בעשׂרה רובלים חפצים אהובים, ופתאום, כעבור שלוש שעות היו בידיו אלָפים… אלא שאני מקדים את המאוחר.

אצל מַריָה קוֹנדרַטיֶבנה (שכנתו של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ') ציפתה לו הידיעה על מחלתו של סמיֶרדיָקוֹב, והידיעה הדהימה והביכה אותו עד מאוד. הוא שמע את הסיפור על הנפילה למרתף, על התקף מחלת־הנפילה, על ביקור הרופא, על הדאגות של פיוֹדוֹר פַּוולוביץ‘. בעניין שמע שאחיו איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’ נסע בבוקר למוסקבה. “אין זאת, כי עבר לפנַי בתחנת ווֹלוֹביֶה,” אמר בלבו דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, אולם דווקא סמיֶרדיָקוֹב הדאיג אותו מאוד. “מה יהיה עתה, מי ישמור, מי יודיע לי?” בלהיטות התחיל לשאול את הנשים, האם לא שׂמו לב למשהו אתמול בערב? הנשים הבינו יפה מה הוא רוצה לדעת והרגיעו אותו כליל: איש לא בא, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’ לן בבית, “הכול היה בסדר גמור”. התהרהר מיטיָה. אין ספק, כי גם היום יש לשמור, אבל היכן: כאן או על יד השער של סַמסוֹנוֹב? החליט שיש לשמור גם פה וגם שם, הכול לפי שיקול־דעתו, ובינתיים, בינתיים… עתה ניצבה לפניו “התכנית” החדשה והנכונה, שעלתה על דעתו בשעת הנסיעה בעגלה, וכבר אי־אפשר לדחות את ביצועה. מיטיָה החליט להקצות לכך שעה: “בשעה אחליט הכול, אוודע על הכול, ואז, תחילה אלך לבית סַמסוֹנוֹב כדי לאסוף אותה וללווֹת לביתה.” כך החליט.

מיהר הביתה, התרחץ, הסתרק, הבריש את בגדיו, התלבש והלך אל הגברת חוֹחלָקוֹבה. אוי לו, תכניתו שָכנה כאן. הוא החליט ללווֹת מגברת זו שלושת אלפים. והעיקר, פתאום עלה בו בטחון לא־רגיל בכך, שהיא לא תסרב לו. אולי יתפלא מישהו, שאם היה בו בטחון כזה, מדוע לא בא תחילה לכאן, אל החֶברה שלו, כפי שאומרים, אלא הלך אל סַמסוֹנוֹב, אדם שטיבו ונוהגו זרים לו, ואפילו לדבר עמו לא ידע. הסיבה היא, שבחודש האחרון כמעט בטלה ההיכרות בינו לבין חוֹחלָקוֹבה, וגם קודם לכן היתה ההיכרות קלושה, וכן ידע היטב, שאין היא סובלת אותו. גברת זו שׂנאה אותו מראשית היכרותם פשוט מפני שהיה ארוסה של קָתֶרינה איוַנוֹבנה, ואילו היא רצתה משום־מה, שתעזוב אותו קָתֶרינה איוַנוֹבנה ותינשׂא “לאיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' החביב, שהשׂכלתו אצילית ונימוסיו כה נפלאים”. ואילו את נימוסיו של מיטיָה שׂנאה. מיטיָה היה אפילו מלגלג עליה, ופעם אחת אמר, כי “כמידת ערנותה וזחיחוּתה, כן מידת בערותה”. ובבוקר, כשנסע בעגלה, האירה את דעתו מחשבה בהירה: “אם אין רצונה שאשׂא את קָתֶרינה איוַנוֹבנה, ועד כדי כך אינה רוצה (הוא לא ידע שעד כדי היסטריה), מדוע תסרב לתת לי את שלושת האלפים, דווקא כדי שאוכל, לאחר שאעזוב את קַתיָה, לנסוע מכאן, בעזרת כסף זה, לעולם? גברות מפונקות אלו מהחברה הגבוהה, אם מתחשק להן משהו עד כדי גחמה, לא יחסכו דבר ובלבד שהכול יהיה כרצונן. “מה גם שהיא כה עשירה,” חשב מיטיָה. אשר ל”תכנית" לא נשתנה דבר, זאת אומרת, הצעת זכויותיו על צֶ’רמַשניָה, אך לא במטרה מסחרית, כפי שהציע אתמול לסַמסוֹנוֹב, לא כאפשרות לגרוף במקום שלושת האלפים – כפליים, ששת אלפים או שבעה, אלא פשוט כערבות אצילה לחוב. תוך כדי פיתוח הרעיון החדש הגיע מיטיָה לכלל התלהבות, אבל כך קרה לו תמיד בכל היוזמות, בכל ההחלטות הפתאומיות. מתמכּר היה בלהט לכל רעיון חדש שלו. אף על פי כן, כשדרך על מרפסת ביתה של הגברת חוֹחלָקוֹבה חש פתאום בגבו צינת אימה: בשנייה זו נתברר לו בבהירות מתמטית, כי כאן תקוותו האחרונה, ולא נותר עוד דבר בעולם, ואם תיכשל אפשרות זו, “לא תהיה ברירה אלא לשחוט ולשדוד את מישהו בגלל שלושת אלפים…” כשצלצל בפעמון היתה השעה שבע וחצי.

תחילה האיר לו העניין פנים: אך הודיע על בואו, נתקבל במהירות לא־רגילה. “כאילו חיכתה לי,” הבזיק בדעתו של מיטיָה, ואחר־כך, אך הכניסו אותו לטרקלין, נכנסה כמעט בריצה בעלת־הבית והודיעה מיד שחיכתה לו…

“חיכיתי, חיכיתי! הן לא יכולתי להעלות על הדעת שתבוא אלי, הודה בכך, ובכל זאת חיכיתי לך, אתה תתפלא לאינסטינקט שלי, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', כל הבוקר הייתי בטוחה שתבוא היום.”

“זה מפליא באמת, גברתי,” אמר מיטיָה והתיישב בתנועה מגושמת, “אבל… באתי בעניין חשוב עד מאוד… חשוב שבחשובים, לי, כמובן, גברתי, רק לי, ואני ממהר…”

“אני יודעת, כי בעניין החשוב ביותר, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'. לא בנבואות־לב המדובר, לא בנסיונות נחשלים לעשׂות נסים (שמעת על הישיש זוֹסימה?), כאן מתימטיקה. לאחר מה שקרה לקתֶרינה איוַנוֹבנה לא יכולת שלא לבוא, לא יכולת, לא יכולת, זו מתימטיקה.”

“ריאליזם של החיים הממשיים, גברתי, הנה מה זה! אבל הרשי לי בכל זאת לספר…”

“דווקא ריאליזם, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'. עכשיו אני כולי בעד הריאליזם, לֶקח רב מדי למדתי בעניין הנסים. שמעת על מותו של הישיש זוֹסימה?”

“לא, גברתי, לראשונה אני שומע זאת,” השתומם קצת מיטיָה. בדעתו חלפה דמותו של אַליוֹשה.

“הלילה, ותאר לעצמך…”

“גברתי,” הפסיק אותה מיטיָה, “אני מתאר לעצמי רק עניין אחד, שהנני במצב נואש ביותר, ואם את לא תעזרי, יתמוטט הכול, ואני אתמוטט הראשון. סלחי לי על הביטוי הנדוש, אבל אני בחום, בקדחת…”

“יודעת אני, יודעת שאתה קודח, ולא ייתכן אצלך מצב־רוח אחר, וכל מה שתאמר, אני יודעת אותו מראש. זה כבר התחלתי לשקול בדעתי את גורלך, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, אני עוקבת אחריו, לומדת אותו…. האמן לי, שאני רופא־נפש בעל־נסיון, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’.”

“גברתי, אם את רופא בעל־ניסיון, הרי אני חולה בעל־ניסיון,” התאמץ מיטיָה להיות חביב. “ואני מרגיש, כי מאחר שאת עוקבת כל כך אחר גורלי, תעזרי לו גם באבדנו, אבל לשם כך הרשי לי סוף־סוף להרצות לפנייך על התכנית, שהעזתי להביא אותה עמי… וכן, מה אני מצַפה ממך… באתי גברתי…”

“אל תַרצה, זה עניין משני. ואשר לעזרה, אינך הראשון שאני עוזרת לו, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘. ודאי שמעת על הדודנית שלי בֶּלמיֶסוֹבה, בעלה היה אובד, מתמוטט, כביטוי האופייני שלך, דְמיטרי פיוֹדוֹרוביץ’, ומה היה, הפניתי אותו אל גידול־סוסים, והוא משׂגשׂג עכשיו. יש לך מושׂג בגידול־סוסים?”

“אף לא שמץ, גברתי, כן, גברתי, אף לא שמץ!” קרא מיטיָה בקוצר־רוח עצבני, ואפילו קם. “אבל אני מתחנן לפנייך, גברתי, לשמוע אותי, תני לי לדבר שתי דקות באופן חופשי, כדי שאוכל להסביר לך הכול, את כל הפרויֶקט שהבאתי עמי. מלבד זאת אני דחוק בזמן, אני ממהר נורא!…” קרא בנימה היסטרית, שכן הרגיש כי מיד תשוב לדבר וקיווה לגבור עליה בקולו. “באתי מתוך ייאוש… בשלב הייאוש האחרון, כדי לבקש ממך הלוואה של שלושת אלפים, בערבות בטוחה ביותר, גברתי, בערבון בטוח ביותר! הרשי רק להסביר…”

“כל זה אחר כך, אחר כך!” נופפה בידה הגברת חוֹחלָקוֹבה, “וגם כל מה שתאמר, אני יודעת מראש, כבר אמרתי לך זאת. אתה מבקש איזה סכום, אתה זקוק לשלושת אלפים, אבל אני אתן לך יותר, הרבה־הרבה יותר, אני אציל אותך דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', אבל עליך לשמוע בקולי!”

מיטיָה ניתר ממקומו.

“גברתי, האם את טובת־לב כל כך!” קרא בהרגשות. “אלי, הלוא הצלת אותי. את מצילה אדם, גברתי, ממוות אלים, מיריית אקדח… לנצח אודה לך…”

“אתן לך לאין שיעור, לאין שיעור יותר משלושת אלפים!” צעקה הגברת חוֹחלָקוֹבה, כשהיא מביטה בחיוך זוהר על התלהבותו של מיטיָה.

“לאין שיעור? אין צורך בזה. דרושים רק שלושת אלפים גורליים אלה, ואני מצדי באתי לתת לך ערובה על סכום זה, וכן את תודתי שאין לה גבול, ומציע לך תכנית, שהיא…”

“די, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', כפי שאמרנו נעשׂה,” הפסיקה אותו הגברת חוֹחלָקוֹבה בנימת נצחון ענווה של עושׂה חסדים. “הבטחתי להציל אותך, ואציל. אציל אותך כפי שהצלתי את בֶּלמֶסוֹב. מה דעתך על מכרות־זהב, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'?”

“על מכרות־זהב, גברתי! מעולם לא חשבתי עליהם.”

“ואני חשבתי במקומך! חשבתי והפכתי בדעתי! לשם כך אני עוקבת אחריך כל החודש. מאה פעמים הסתכלתי בך כשעברת, וחזרתי ואמרתי לעצמי: הנה אדם נמרץ, שראוי לו ללכת אל המכרות. למדתי אפילו את ההילוך שלך והחלטתי: אדם זה ימצא הרבה עפרות־זהב.”

“על פי ההילוך, גברתי?” חייך מיטיָה.

“ומה יש, גם לפי ההילוך. מה יש, האם אתה מכחיש, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, שאפשר להכיר את האופי על פי ההילוך? מדעי הטבע מאשרים זאת. אני ריאליסטית עכשיו, דְמיטרי פיוֹדורוֹביץ’. החל מהיום, לאחר הפרשה הזאת במנזר, שציערה אותי כל כך, הנני ריאליסטית גמורה, ואני רוצה להסתער על עסקנות מעשׂית. נרפאתי. די! כפי שאמר טוּרגֶניֶב”.

“אבל, גברתי, שלושת אלפים אלה שהבטחת ברוב נדיבותך להלווֹת לי…”

“הם לא יפסחו עליך, דְמיטרי פיוֹדורוֹביץ',” הפסיקה אותו הגברת חוֹחלָקוֹבה, “שלושת אלפים אלה הרי הם כאילו מונחים בכיסך, ולא שלושת אלפים אלא שלושה מיליונים, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, ובזמן קצר ביותר! אומר לך את הרעיון שלך: תחפשׂ ותגלה מכרות, תצבור מיליונים, תשוב ותהיה עסקן, תפעיל גם אותנו, תכוון אל הטוב, האם עלינו להשאיר הכול בידי היהודונים? אתה תבנה בניינים ומפעלים שונים. תעזור לעניים, והם יברכו אותך. עתה עידן מסילות־הברזל, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’. אתה תתפרסם ותהיה דרוש למיניסטריון האוצר, הנתון עכשיו במצוקה כה רבה. ירידת ערכו של הרובל שלנו מדירה שינה מעיני, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', מצד זה מכירים אותי מעט…”

“גברתי, גברתי!” הפסיק אותה דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' מתוך נבואת־לב חסרת־מנוחה, “מאוד, מאוד ייתכן, שאשמע בעצתך, בעצתך החכמה, גברתי, ואולי אסע לשם… אל המכרות האלה… ואבוא עוד פעם אחת אלייך לשׂוחח על כך… ואפילו פעמים רבות… אבל עכשיו, שלושת אלפים אלה, שברוב נדיבותך… הם עשׂויים להתיר את הסבך שלי, ואם אפשר היום… זאת אומרת כרגע אין לי פּנאי, אפילו שעה אחת…”

“די, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', די!” הפסיקה אותו בתקיפות הגברת חוֹחלָקוֹבה. השאלה היא: האם אתה נוסע אל המכרות או לא, האם החלטתך מוגמרת, ענה תשובה מתימטית."

“אני נוסע, גברתי, אחר כך… אסע לאן שתרצי, גברתי… אבל עכשיו…”

“המתן!” צעקה הגברת חוֹחלָקוֹבה, קפצה ממקומה אל המִכתבה הנהדרת שלה, בעלת המגירות הרבות והתחילה לשלוף מגירות בזו אחר זו, מחפשׂת משהו ונחפזת מאוד.

“שלושת האלפים!” חשב מיטיָה ולבו קופא, “ומיד, בלי כל ניירות, בלי מיסמך רשמי… כן, זוֹ ג’נטלמֶניות! אשה נהדרת, לו רק דיברה פחות…”

“הנה!” צעקה משׂמחה הגברת חוֹחלָקוֹבה, ושבה אל מיטיָה. “הנה מה שחיפשׂתי!”

זו היתה איקוֹנִית זעירה עשׂויה כסף ותלויה בשׂרוך, שתולים לפעמים על הצוואר ליד הצלב.

“מקִיֶב היא, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ',” אמרה ביראת־קודש, “משרידי הקדושה־המעונה וַרוָרָה. הרשה לי לענוד אותו בידי לצווארך, ולברך אותך בכך לחיים חדשים ולעלילות חדשות.”

ואכן תלתה את האיקוֹנית לצווארו, וניסתה לשׂים אותה במקומה. מיטיָה נבוך מאוד, רכן והתחיל לעזור לה, ולבסוף נעץ אותה מתחת לעניבה בפתח הכותונת.

“הנה, עכשיו תוכל לנסוע!” אמרה הגברת חוֹחלָקוֹבה והתיישבה חגיגית במקומה.

“גברתי, אני נרגש כל כך… ואיני יודע אפילו כיצד להודות… על רגשות כאלה, אבל… אילו ידעת מה יקר לי עכשיו הזמן!… הסכום הזה, שאני מצפה לו כל כך מנדיבותך… גברתי, אם את טובה כל כך, מרַגשת כל כך בנדיבותך כלפי,” קרא מיטיָה מתוך השראה פתאומית, “הרשי לי לגלות לך… משהו שאת יודעת בעצם זה כבר… שאני אוהב כאן נפש אחת… בגדתי בקַתיָה… רציתי לומר בקתֶרינה איוַנוֹבנה. הייתי לא־אנושי ולא־ישר כלפיה, אבל התאהבתי כאן באחרת… באשה אחת, גברתי, שאולי את בזה לה, מפני שכבר את יודעת הכול, אבל איני יכול לעזוב אותה בשום פנים, ועל כן עכשיו, שלושת אלפים אלה…”

“עזוב הכול, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'!” הפסיקה אותו הגברת חוֹחלָקוֹבה בנימה תקיפה ביותר, “עזוב, ובעיקר את הנשים. המטרה שלך – המכרות, ואין טעם להביא נשים לשם. אחר כך, כשתשוב בעושר ובכבוד, ימצא לבך רעייה בחברה הגבוהה ביותר. תהיה זו צעירה בת־זמננו, משׂכילה וללא דעות־קדומות. עד אז תבשיל בעיית־הנשים שעלתה על סדר־היום עכשיו, ותופיע אשה חדשה…”

“גברתי, לא זה העניין, לא זה…” הצמיד דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' את כפות ידיו בתחינה.

“דווקא זה, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, דווקא זה דרוש לך, לזה אתה משתוקק בלי לדעת זאת. איני מתנגדת לבעיית האשה כיום, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’. התפתחות האשה, ואפילו התפקיד הפוליטי של האשה בעתיד הקרוב ביותר – הנה האידיאל שלו. גם לי בת, דמיטרי פיודורוביץ‘, ומצד זה מכירים אותי אך מעט. בעניין זה כתבתי אל הסופר שצֶ’דרִין. סופר זה פקח עיני לראות כה הרבה, כה הרבה בייעודה של האשה, עד ששלחתי לו אשתקד מכתב בעילום־שם בן שתי שורות: ‘מחבקת ומנשקת אותך, סופר שלי, על האשה בת־זמננו, הַמשֵך’ וחתמתי ‘אֵם’. רציתי אמנם לחתום ‘בת־הזמן’. והיססתי, אבל בחרתי באֵם בלבד: יותר יופי מוסרי, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’, וגם הביטוי ‘בת־הזמן’ היה מזכיר להם את כתב־העת ‘בן־הזמן’ (“סוֹברֶמֶניק”) – תזכורת מרה לגביהם, בגלל הצֶנזורה כיום… אֵלי, מה קרה לך?”

“גברתי,” קפץ מיטיָה ממקומו, והצמיד כפות ידיו בבקשה חסרת־אונים, “את תאלצי אותי לבכות, גברתי, אם תדחי עוד מה שהבטחת בנדיבות כה רבה…”

“בכֵה קצת, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', בכה קצת! אלה רגשות נפלאים… הרי דרך כזאת לפניך! הדמעות יקֵלו עליך, אחר כך תשוב ותשׂמח. במיוחד תדהר אלי מסיביר, כדי לשׂמוח יחד אתי…”

“אבל הרשי גם לי,” צווח מיטיָה, “בפעם האחרונה אני מתחנן לפניך, הגידי, האם אוכל לקבל ממך היום את הסכום המובטח? ואם לא, מתי לבוא לקבל אותו?”

“איזה סכום, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'?”

“שלושת האלפים שהבטחת לי… אשר בנדיבות כה רבה…”

“שלושת אלפים? רוּבָּלים? לא, אין לי שלושת אלפים,” אמרה הגברת חוֹחלָקוֹבה במין השתוממות שלווה. מיטיָה נחרד…

“הייתכן… כרגע… אמרת.. אמרת אפילו, שהם כאילו מונחים בכיסי…”

“לא, לא, לא הבנת אותי כראוי, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'. אם כך, הרי שלא הבנת אותי. אני דיברתי על המִכרות… אכן, הבטחתי לך יותר, לאיו־שיעור יותר משלושת אלפים, עכשיו אני נזכרת בכול, אבל התכוונתי רק למכרות.”

“והכסף? ושלושת האלפים?” פלט דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' קריאה נואלת.

“אם התכוונת לכסף, הרי שאיננו בידי. אין לי בכלל כסף עכשיו, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, דווקא עכשיו אני נלחמת עם הפקיד שלי, ובעצמי לוויתי בימים אלה חמש מאות רובלים ממיאוּסוֹב. לא, לא, כסף אין לי. ואתה יודע מה, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’, גם אם היה לי הכסף, לא הייתי נותנת לך אותו, ראשית, איני מלווה לאיש. לתת הלוואה – פירושו לריב. אבל לך, בייחוד לך לא הייתי נותנת, מתוך אהבה כלפיך לא הייתי נותנת, כדי להציל אותך, לא הייתי נותנת, מפני שדרוש לך דבר אחד בלבד: המכרות, המכרות והמכרות!..”

“אוּ־וּ, לכל הרוחות!” זעק מיטיָה פתאום והלם בכל כוחו באגרופו על השולחן.

“אוי־י!” צעקה חוֹחלָקוֹבה בפחד ונמלטה אל קצה הטרקלין.

מיטיָה ירק ובצעדים מהירים יצא מהחדר, מהבית, אל הרחוב, אל החשיכה. הלך כמטורף, הלם על חזהו, על אותו מקום בחזהו שהלם עליו לפני יומיים לעיני אַליוֹשה, כשראה אותו בערב, בפעם האחרונה, בחשיכה, בדרך. מה היתה משמעות מכות אלה על אותו המקום, ומה היתה כוונתו בכך – כל זה עדיין בגדר סוד שלא היה ידוע לאיש בעולם, סוד שלא גילה אפילו לאַליוֹשה, אבל בסוד זה היה טמון למענו משהו הגדול מחרפה, היו טמונים סוף והתאבדות, וזו היתה החלטתו אם לא ישׂיג את שלושת האלפים כדי להחזירם לקָתֶרינה איוַנוֹבנה, ולהסיר על ידי כך מעל חזהו, מ“על אותו מקום בחזה”, את החרפה שנשׂא עליו, שהעיקה כל כך על מצפונו. כל זה יתברר לקורא היטב לבסוף. אבל עתה, לאחר שאבדה תקוותו האחרונה של מיטיָה, לאחר שהתרחק גברתן זה צעדים אחדים מבית חוֹחלָקוֹבה, פרץ בבכי כילד. הלך ומחה באגרוף, בבלי־דעת, את דמעותיו. כך יצא אל הכיכר, ופתאום חש שנתקל במשהו בכל גופו. נשמעה צוויחה של ישישה, שכמעט הפיל אותה.

“אלוהים, כמעט שהרגת! מה אתה הולך ככה, פרחח!”

“מה, את היא?” קרא מיטיָה כשהכיר בחשיכה את הזקנה. זו היתה המשרתת הזקנה של קוּזמה סַמסוֹנוֹב, ומיטיָה שׂם לב אליה אתמול.

“ומי זה אתה, אדוני?” אמרה הזקנה בקול אחר לגמרי, “לא יכולה להכיר בחשיכה.”

“את גרה אצל קוּזמה קוּזמיץ', משרתת אותו?”

“בדיוק ככה, אדוני, ורק עכשיו הלכתי אל פרוֹחוֹריץ'… אבל מדוע אני לא יכולה להכיר אותך?”

“הגידי לי, סבתא, אַגרָפֶנה אלכסַנדרובנה כעת אצלכם?” שאל מיטיָה, ונפשו יוצאת מרוב ציפייה, “קודם לכן ליוויתי אותה בעצמי.”

“היתה, אדוני, באה, ישבה קצת והלכה.”

“מה? הלכה?” צעק מיטיָה. “מתי הלכה?”

“כמו שבאה, הלכה, רק דקה היתה אצלנו. סיפרה איזו מעשׂיה לקוּזמה קוּזמיץ', הצחיקה אותו והסתלקה.”

“את משקרת, ארורה!” זעק מיטיָה.

“אני,” צעקה הזקנה, אבל מיטיָה כבר נעלם. בכל כוחו רץ לבית מוֹרוֹזוֹבה. ובשעה זו נסעה גרוּשֶנקה למוֹקרוֹיֶה, ממש לפני רבע שעה. פֶניָה ישבה במטבח בחברת סָבָתה, הטבחית מַטריוֹנה, כשנכנס בריצה ה“סרן”. למראהו צעקה פֶניה בקול.

“את צועקת?” זעק מיטיָה. “איפה היא?” בלי לאפשר לפֶניָה שקפאה מפחד לומר מלה, כרע לפניה:

“פֶניה, בשם כריסטוֹס האֵל שלנו, אמרי איפה היא?”

“אדוני, לא יודעת כלום, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' היקר, לא יודעת כלום. גם אם תהרוג אותי, לא יודעת כלום,” נשבעה פֶניָה, “הלוא קודם הלכת אִתה בעצמך…”

“היא חזרה!..”

“יקירי, לא באה, באלוהים אני נשבעת, לא באה!”

“את משקרת,” צעק מיטיָה, “אפילו לפי הפחד שלך אני יודע איפה היא!..”

זינק החוצה. שמחה פֶניָה הנבהלת שנפטרה ממנו בזול, אבל הבינה שמיהר נורא, ולולא כן היתה נענשת. אבל תוך כדי זינוקו החוצה הדהים את פֶניה ואת הזקנה מַטריוֹנה במעשׂה מפתיע לחלוטין: על השולחן עמדה מדוכת נחושת ובה עֱלִי לא גדול, כרבע האמה אורכו. כשרץ מיטיָה אל הדלת תפס תוך כדי מרוצה את העלִי ונתן אותו בכיס צדדי ונעלם.

“אלי, הוא רוצה להרוג את מישהו!” ספקה כפיים פֶניָה.

4: בחשיכה

לאן רץ? ברור: “היכן היא עשׂויה להיות, אם לא אצל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'? מבית סַמסוֹנוֹב רצה היישר אליו, עכשיו העניין ברור. כל התככים, כל המרמה גלויים עכשיו…” כל זה דהר כרוח־סערה בדעתו. לחצר, אל מַריה קוֹנדרָטיֶבנה, לא נכנס. “לשם אין צורך, אין צורך בכלל… כדי שלא לעורר כל בהלה… מיד יבגדו וימסרו… ברור, כי מַריה קוֹנדרַטיֶבנה מעורבת בקשר, סמיֶרדיָקוֹב גם הוא, כולם משוחדים!” פתאום נתפס לכוונה אחרת: הוא רץ בעיקוף גדול, דרך הסמטה, סביב ביתו של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, עבר את רחוב דְמיטרוֹבסקָיָה, עבר את הגשרון והגיע אל סמטה מבודדת שמאחורי החצר, שמצִדה האחד גדר של הגן השכן, וממול, גדר גבוהה וחזקה המקיפה את גנו של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’. עתה בחר מקום בגדר, ודומה שבחר במקום שעברה את הגדר, לפי המסוֹרה, ליזָוֶטָה סמיֶרדיַשצָ’יָה, בשעתה. “אם גם היא הצליחה לעבור את הגדר,” הבזיק בדעתו, האֵל יודע מדוע, “האם לא אעבור אני?” ואכן, ניתר והצליח לתפוס בראש הלוחות, טיפס ועלה בתנועה נמרצת וכבר ישב על הגדר ברכיבה. קרוב למקום זה עמד בית־המרחץ הקטן, ומכאן נראו גם חלונות־הבית המוארים. “כך הדבר, חדר־השינה של הזקן מואר, היא שם!” קפץ מהגדר אל הגן. אף שידע, כי גריגוֹרי חולה, ואולי גם סמיֶרדיָקוֹב חולה, ואין מי שישמע את צעדיו, נעצר וקפא במקומו והתחיל להקשיב. אבל בכול עמדה דממת־מוות, וכאילו במתכוון, שלווה גמורה, ללא משב־רוח.

“ורק לוחשת הדממה,” חלפה משום־מה שורת־שיר זו בדעתו, “ובלבד שלא שמע איש את קפיצתי מהגדר. דומני, שלא,” עמד דקה והתקדם לאט בגן, על הדשא. הקיף עצים ושׂיחים, הלך זמן רב, מצניע כל צעד, מקשיב לכל צעד שלו. כחמש דקות נמשכה הליכתו אל החלון המואר. הוא זכר, כי שם, ממש מתחת לחלונות, ישנם כמה שׂיחים גדולים, גבוהים, עבותים של סַמבּוּק וגַלמוּש. דלת היציאה לגן בצדה השׂמאלי של החזית היתה סגורה, והוא הסתכל בה בכוונה ובקפידה, כשעבר לידה. סוף־סוף הגיע אל השׂיחים והתחבא מאחוריהם. הוא לא נשם. “עכשיו יש לחכות,” אמר בלבו, “אם שמעו את צעדי ומקשיבים גם עכשיו, ראוי שייווכחו שלא שמעו… שלא אשתעל פתאום, שלא אתעטש…”

כשתי דקות המתין, אך לבו התפעם מאוד, ולשניות אף נשנק. “לא, הלמות־הלב לא תחלוף,” חשב, "לא אוכל להמתין עוד. "הוא עמד מאחורי שׂיח, בצל. החלק הקדמי של השׂיח הואר באור החלון. “הגַלמוּש, הגרגרים, מה אדומים הם!” לחש בלי לדעת למה. לאט, בצעדים מדודים לא־נשמעים, ניגש אל החלון והתרומם על הבהונות. חדר־השינה של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' נראה לו ברור כעל כף ידו. לא גדול היה החדר, ולרוחבו מחיצה של פרגודים אדומים, “סיניים”, כפי שכינה אותם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘. “סיניים,” הבזיק בדעתו של מיטיָה, “ומאחורי הפרגודים גרוּשֶנקה.” הסתכל בפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’. הוא לבוש בחלוק־המשי המפוספס החדש שלו, שעדיין לא ראה אותו מיטיָה, חגור חבל־משי בעל גדילים. ממיפתח החלוק הציצו לבנים טרזניים נקיים, כתונת הולנדית דקה וכפתורי־זהב. לראשו של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' היתה התחבושת האדומה שראה עליו אַליוֹשה. “התקשט,” חשב מיטיָה. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' עמד ליד החלון, מהורהר, כפי הנראה, פתאום זקף את ראשו, הקשיב קצת, ומשלא שמע דבר, ניגש אל השולחן, מזג מהקנקן חצי־כוסית קוֹניאק ושתה. עתה נאנח במלוא־החזה, שוב עמד קצת, ניגש בדעה מוסחת אל המראָה שבין־החלונות, הרים קצת בימינו את שולי התחבושת האדומה ממצחו והסתכל בכתמים הכחולים ובחבורות, שעדיין לא נעלמו ולא הגלידו. “הוא לבדו,” חשב מיטיָה, “לפי כל המסתבר, הוא לבדו.” פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' סר מהמראָה, פנה פתאום אל החלון והציץ בו. מיטיָה קפץ אל הצל.

“אולי היא שם אצלו מאחורי הפרגודים, אולי היא ישנה כבר,” נדקר לבו. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' סר מהחלון. “אם כן, הציץ בחלון לראות אם באה, ואם כן עדיין איננה שם: מה יש לו להסתכל בחשיכה?.. קוצר־הרוח קוסס אותו…” שוב קפץ מיטיָה אל החלון והביט בו. הזקן כבר ישב ליד השולחן הקטן, עצוב כפי הנראה. והנה נשען על מרפק והצמיד כף ימין אל הלחי. מיטיָה הסתכל בלהיטות.

“לבדו, לבדו!” חזר ואמר. "אילו היא אצלו, היו פניו אחרות. "ומוזר הדבר: בלבו רתח פתאום רוגז מופלא וחסר־שחר על כך שהיא איננה כאן. “לא על כך שאיננה כאן,” הבין מיטיָה מיד וענה לעצמו, “אלא על כך שבשום אופן איני יכול לברר, האם היא כאן או איננה,” לימים נזכר מיטיָה, כי ברגע ההוא היתה דעתו צלולה להפליא, והיא תפסה הכול עד קטון הפרטים, תפסה כל תו קטן. אולם העצבות, העצבות על אי־הידיעה והעדר־ההחלטה היתה גוברת בלבו במהירות עצומה. “האם כאן היא, סוף־סוף, או לא?” רתח לבו בזעם. ופתאום העֵז, הושיט יד והקיש חרש על מסגרת החלון. הוא הקיש את האות שהוסכם בין הזקן לסמיֶרדיָקוֹב: שתי נקישות ראשונות לאט, ואחריהן שלוש מהירות יותר: טוּק־טוּק־טוּק, סימן כי “גרוּשֶנקה באה”. הזקן הרעיד, זקף ראש, קפץ ומיהר אל החלון. מיטיָה קפץ אל הצל. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' פתח את החלון ושרבב את כל ראשו החוצה.

“גרוּשֶנקה, את? האם את?” אמר בלחישה רמה, רועדת. “היכן את, יקירתי, מלאכי, היכן את”? התרגשותו עצומה, הוא נשנק.

“לבדו!” החליט מיטיָה.

“היכן את?” שוב קרא הזקן ושרבב ראשו יותר, גם את כתפיו, הסתכל לכל הצדדים, לימין ולשׂמאל, “בואי הנה. מתנוֹנת הכינותי, בואי, אַראה לך!…”

“הוא מתכוון למעטפה ובה שלושת־האלפים,” הבזיק בדעתו של מיטיָה.

“אבל היכן את?… האם ליד הדלת? מיד אפתח…”

הזקן כמעט שהשתרבב לגמרי מהחלון תוך כדי הצצות לימין, לעבר הדלת המוליכה לגן, מתאמץ לראות בחשיכה. בעוד שנייה היה רץ ודאי לפתוח את הדלת, בלי להמתין לתשובתה של גרוּשֶנקה. מיטיָה הסתכל מהצד ולא נע. כל הצדוּדית המאוסה עליו כל כך של הזקן, הפיקה השמוטה, החוטם הדומה לוָו, החיוך תוך ציפייה מתוקה, השׂפתיים שלו. כל זה הואר בקרן המלוכסנת של המנורה בשׂמאל החדר. זעם נורא, מטורף, רתח בלבו של מיטיָה: “הנה הוא היריב שלו, המענֶה שלו, המענה את חייו!” היתה זו התפרצות גואה של הזעם הפתאומי, הנקמני, המטורף, שאותו בישׂר, כאילו מתוך נבואת־לב, לאַליוֹשה, בשׂיחה עמו בסוכה לפני ארבעה ימים, כשענה על שאלת אליוֹשה: “איך אתה יכול לומר שתהרוג את אבא?”

“הלוא איני יודע, איני יודע,” אמר אז, “אולי לא אהרוג, ואולי אהרוג. אני חושש, כי פתאום יהיה שׂנוא עלי בפרצופו ברגע ההוא. אני שׂונא את הפּיקה שלו, את אפו, את עיניו, את לגלוגו חסר־הבושה. אני חש סלידה אישית. הנה מזה אני מפחד, אולי לא אתאפק…”

הסלידה האישית צמחה ללא־נשׂוא. מיטיָה כבר לא זכר דבר ופתאום שלף את עלי־הנחושת מכיסו…

“אלוהים שמר אותי אז,” אמר מיטיָה לימים: בשעה זו הקיץ במיטתו גריגוֹרי וָסיליֶביץ' החולה. בערבו של היום ההוא הפעיל את הריפוי הנודע שלו, שסיפר עליו סמיֶרדיָקוֹב לאיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, זאת אומרת, שפשף את גופו בעזרת אשתו בווֹדקה המהולה באיזו מִשרָה סודית חריפה ביותר, ואת השארית שתה, כשאשתו לוחשת מעליו “תפילה מסוימת”, ושכב לישון. גם מַרפה איגנַטיֶבנה לקלקה, ולפי שהיתה מתנזרת משתייה, נרדמה מיד ליד בעלה ושנתה כבדה. והנה, במפתיע, הקיץ גריגוֹרי בלילה, הרהר דקה ואף שחש מיד כאב צורב במותניים, הזדקף במיטתו. שוב חשב על משהו, קם והתלבש בחפזון. אולי נקף אותו מצפונו על שהוא ישן, והבית ללא־שומר “בזמן כה מסוכן”. סמיֶרדיָקוֹב, שנפגע במחלת־הנפילה, שכב בחדר הסמוך ללא־תנועה. מַרפה איגנַטיֶבנה לא נעה. “נחלשה האשה,” אמר בלבו גריגוֹרי וָסיליֶביץ’ כשהעיף בה מבט, וגונח יצא למרפסת. ודאי שהתכוון רק להסתכל מהמרפסת, כי להתהלך לא היה בכוחו, הכאבים במותניים וברגל ימין היו ללא־נשׂוא. אבל דווקא ברגע זה נזכר, שלא נעל בערב את הפשפש לגן. הוא היה מהמקפידים ומהמדייקים ביותר, אדם של סדר שנקבע לתמיד ושל הרגלים רבי־שנים. צולע ומתעוות מכאב ירד מהמרפסת ופנה אל הגן. ואכן כך, הפשפש פרוץ לרווחה. מוכנית הלך בגן: אולי היה נדמה לו משהו, אולי שמע איזה צליל, והנה כשהסתכל שׂמאלה, ראה את החלון הפתוח אצל האדון, וכבר אין איש בחלון, אין איש מסתכל בו. “מדוע הוא פתוח, לא קיץ עכשיו!” חשב גריגוֹרי, וברגע זה הבהב לעיניו בגן משהו לא־רגיל. כארבעים צעדים מלפניו עבר אדם בריצה, מהר מאוד נע איזה צל. “אלוהים!” אמר גריגוֹרי, ובבלי־דעת, מתעלם מהכאב במותניו, רץ לחסום את דרכו של הנמלט. הוא בחר מסלול קצר יותר, כפי הנראה, הכיר את הגן יפה יותר מהבורח. האיש ההוא פנה אל בית־המרחץ, עבר אותו, זינק אל הקיר… גריגורי עקב אחריו, שמר עמו קשר־עין, ורץ בבלי־דעת. הוא הגיע אל הגדר ברגע שהיה הבורח מטפס עליה. מזועזע, זעק גריגוֹרי, זינק ותפס בשתי ידיו את רגלו של האיש.

אכן כך, נבואת־לבו לא הכזיבה. הוא זיהה אותו, זה היה הוא, “הנבל, רוצח אביו”!

“רוצח אביו!” צעק הזקן מלוא הסביבה כולה, אבל רק צעקה זו הספיק להשמיע. פתאום נפל כהלום רעם. מיטיָה קפץ לגן ורכן אל הנופל. בידי מיטיה היה עלי־הנחושת, והוא השליך אותו מוכנית לעשׂב. העלי נפל שני צעדים מגריגורי, ולא בעשׂב אלא על השביל, במקום הבולט ביותר לעין. שניות אחדות הסתכל באיש השוכב לפניו. ראשו של הזקן שתת דם. מיטיָה הושיט יד ומישש אותו. אחר כך נזכר ברור, כי רצה “להיווכח לחלוטין” האם פיצח את גולגולתו של הזקן, או “המם” אותו בלבד במכת העלי על קודקודו? אבל הדם ניגר, ניגר נורא ומיד הציף בקילוח לוהט את אצבעותיו הרועדות של מיטיָה. הוא זכר ששלף מכיסו את הממחטה הלבנה החדשה, שלקח עמו כשהלך אל חוֹחלָקוֹבה, והצמיד אותה לראשו של הזקן, כשהוא טורח, בלי להבין את מעשׂיו, לנגב את הדם מהמצח ומהפנים. אבל גם הממחטה רוותה דם בהרף־עין. “אלוהים, מה אני עושׂה?” התעשת פתאום מיטיָה, “אם פיצחתי, איך אפשר לדעת עכשיו… והאם לא היינו הך עכשיו!” הוסיף בייאוש, “אם הרגתי, הרגתי… נתפסת, זקן, שכּב!” אמר בקול רם, וזינק אל הגדר, עבר אותה, קפץ אל הסימטה והתחיל לרוץ. הממחטה הספוגה דם היתה קפוצה באגרוף ימינו, ותוך כדי ריצה תחב אותה לכיס האחורי של המקטורן הארוך. הוא רץ במהירות מבוהלת, וכמה עוברי־אורח מקריים, שנקרו בדרכו בחשיכה ברחובות העיר, זכרו שראו בלילה ההוא אדם רץ כמטורף. שוב רץ לבית מוֹרוֹזוֹבה. לאחר צאתו משם קודם לכן, מיהרה פֶניָה אל השוער נָזַר איוַנוֹביץ' והתחילה להתחנן לפניו בשם “כריסטוֹס־האל שלא ירשה עוד להיכנס לסרן, לא היום ולא מחר”. שמע נָזַר איוַנוֹביץ' והסכים, אבל לרוע המזל עלה אל הגברת, מאחר שנקרא לשם פתאום, ותוך כדי הליכה פגש את אחיינו, בחור כבן עשׂרים שבא זה לא־כבר מהכפר, ופקד עליו להיות בחצר, אך שכח להוסיף פקודה בעניין הסרן. כשקרב מיטיָה בריצה אל השער, הקיש עליו. הבחור הכיר אותו מיד: לא אחת כבר קיבל תשֶר ממיטיָה. מיד פתח לו את הפשפש, הכניס אותו, חייך בעליזות והזדרז להודיע בחביבות, כי “אַגרָפֶנה אלכסנדרובנה איננה עכשיו בבית.”

“ואיפה היא, פּרוֹחוֹר?” נעצר מיטיָה.

“קודם לכן נסעה, לפני שעתיים, עם טימוֹפֵיי, למוֹקרוֹיֶה.”

“לשם מה?” צעק מיטיָה.

“זאת לא אוכל לדעת, אל איזה קצין, מישהו קרא לה משם ושלח סוסים…”

עזב אותו מיטיָה ורץ כמטורף אל פֶניָה.

5: החלטה פתאומית

היא ישבה עם סָבתה במטבח, ושתיהן התכוונו לשכב לישון. מאחר שסמכו על נָזַר, שוב לא נעלו את הדלת. מיטיָה התפרץ, קפץ אל פֶניָה והידק אצבעותיו על גרונה.

“אמרי מיד היכן היא, עם מי היא עכשיו במוֹקרוֹיֶה?” צעק בטירוף.

שתי הנשים צווחו.

“אוי, אגיד, אוי, חביבי דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', מיד אגיד הכול, שום דבר לא אסתיר,” צעקה בדיבור נחפז פֶניה, שנבהלה למוות. “היא במוֹקרוֹיֶה, נסעה אל הקצין.”

“אל איזה קצין?” זעק מיטיָה.

“אל הקצין הקודם, אל ההוא, אל הקודם שלה, שהיה לפני חמש שנים, שעזב אותה ונסע,” טרטרה פֶניָה באותו דיבור נחפז עצמו.

דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' הסיר ידיו מצווארה. עמד לפניה חיוור כמת ואילם, אבל עיניו גילו, כי הבין הכול בבת־אחת, הכול, הבין לפי המלים הראשונות את הכול, עד התו האחרון, ניחש והבין. ודאי, כי פֶניָה המסכנה לא היתה עשׂויה ברגע זה להתבונן בו, ולדעת האם הבין או לא. כפי שישבה על התַרכּוֹס כשפרץ פנימה, הוסיפה לשבת, רועדת כולה, שולחת ידיה לפניה, כאילו רצתה להתגונן, וקפאה במצב זה. באישונים נפחדים, שנתרחבו מהאימה, נצמדו עיניה אליו ולא נעו. ושתי ידיו של האיש היו מוכתמות בדם. כשרץ בדרך נגע ודאי בידיו במצחו, לנגב זיעה, וגם על מצחו ועל לחיו הימנית נשארו כתמים אדומים של דם מרוח. פֶניָה היתה עלולה להיתקף כל רגע בהיסטֶריה, והטבחית הזקנה קפצה ממקומה והסתכלה כמטורפת, כמעט ללא־הכרה. דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' עמד כדקה ופתאום צנח מוכנית על הכיסא שליד פֶניָה.

ישב ולא נראה מהרהר אלא נפחד, וכאילו נתאבן. הכול היה ברור כאור היום: קצין זה – הוא ידע עליו, ידע יפה הכול, ידע מפי גרוּשֶנקה עצמה שהאיש שלח לה מכתב לפני חודש. אם כן, חודש, חודש שלם התנהל העניין בסוד כמוס ממנו, עד בואו של אדם חדש זה, ואילו הוא לא חשב עליו כלל! כיצד יכול היה לא לחשוב עליו? ומדוע שכח אז את הקצין הזה מיד לאחר שנודע לו על קיומו? הנה השאלה שעמדה לפניו כמפלצת. ואכן הסתכל במפלצת זו בפחד, קופא מפחד.

ופתאום התחיל לדבר עם פֶניָה בשקט ובענווה, כמו ילד שקט וחביב, ושכח לגמרי שלפני רגע הפחיד אותה כל כך, העליב ועינה. בדקדקנות יתירה, המדהימה במצבו, התחיל לחקור אותה. ופֶניָה, אף שהביטה בעיניים נדהמות על ידיו המגואלות בדם, התחילה לענות בנכונות ובחפזון מפליאים על כל שאלה, כאילו מיהרה להביא לפניו את “האמת לאמיתה”. לאט־לאט, ואפילו במידת־מה של שׂמחה, התחילה לפָרט, ולא כדי לענות אותו, אלא מתוך חפזון לשרת אותו בכל הלב, בכל כוחה. גם את קורות היום הזה עד הפרט האחרון סיפרה לו, את ביקורם של רָקיטין ואַליוֹשה, וכיצד עמדה היא, פֶניָה, על המשמר, וכיצד נסעה הגברת, וכיצד קראה מהחלון לאַליוֹשה לדרוש בשלום מיטֶנקה, ו“שיזכור לנצח כיצד אהבה אותו שעה קלה”. כששמע על דרישת־השלום, הצטחק מיטיָה ובלחייו החוורות פרח סומק. ברגע זה אמרה לו פֶניָה, בלי לחשוש עוד כלל לתוצאות סקרנותה:

“מה הידיים האלה, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', הכול בדם!”

“כן,” ענה מיטיָה מוכנית, הסתכל בפיזור־נפש בידיו ושכח מיד אותן ואת שאלתה של פֶניָה. שוב שקע בשתיקה. מרגע פריצתו לכאן כבר חלפו עשׂרים דקות. פחדו הקודם חלף, אך כפי הנראה כבר השתלטה עליו החלטה חדשה, נחרצת ובלתי־מעורערת. קם וחייך במהורהר.

“אדון, מה קרה לך?” אמרה פֶניָה ושוב הצביעה על ידיו, אמרה בנימת השתתפות, כאילו היא עתה היצור הקרוב לו ביותר בצערו.

שוב הסתכל מיטיָה בידיו.

“זה דם, פֶניָה,” אמר והסתכל בה בהבעה משונה, “דם אנושי, ואל אלוהים, למה נשפך! אבל… פֶניָה… יש כאן גדר (הביט בה כאילו חד לה חידה), גדר גבוהה ומראה נורא לה, אבל… מחר עם שחר, ‘כשתמריא השמש’, יקפוץ מיטֶנקה מעל גדר זו… אינך מבינה, פֶניָה, איזו גדר זאת, אבל אין דבר… בין כה וכה תשמעי על כך מחר ותביני הכול… ועכשיו, היי שלום! לא אפריע ואסתלק. אדע להסתלק. עשׂי חיים שׂמחָתי שלי… אהבת אותי שעה קלה, זכרי איפוא לעד את מיטֶנקה קָרָמָזוב… הלוא תמיד קראה לי מיטֶנקה, זוכרת?”

אמר מלים אלה ויצא מהמטבח. פֶניָה נבהלה מיציאה זו יותר משנבהלה כשנכנס והתנפל עליה.

כעבור עשׂר דקות בדיוק נכנס דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' אל הפקיד הצעיר, פּיוֹטר אִילאִיץ' פֶּרחוֹטין, שאצלו מִשכן את האקדחים. השעה כבר היתה שמונה וחצי, ופּיוֹטר אִילאִיץ', לאחר ששתה תה בבית, לבש את המקטורן כדי ללכת לפונדק “סטוֹליצ’ני גוֹרוֹד”, לשׂחק בבילארד.. מיטיָה תפס אותו בצאתו. כשראה האיש את פני מיטיָה המגואלות בדם, צעק:

“אלוהים! מה קרה לך?”

“הנה,” נחפז מיטיָה. “באתי לקחת את האקדחים שלי והבאתי לך כסף. בתודה. אני ממהר, פּיוֹטר אילאִיץ', אנא, מהר.”

תמיהתו של פּיוֹטר אילאיץ' גברה: מיטיָה החזיק בידיו צרור שטרות, והעיקר, הוא החזיק בכסף בצורה שאין איש מחזיק בו כך, ואינו נכנס כך לבית: כל השטרות ביד ימין, כאילו לראווה, מושיט אותם לפניו. נער, משרתו של הפקיד, שפגש את מיטיָה בפרוזדור, סיפר אחר כך, כי מיטיָה נכנס לפרוזדור כשהכסף בידו, ואם כן, נשׂא אותו כך גם ברחוב, ביד ימין. השטרות היו כולם של מאה רובל, ורודים, והוא החזיק בהם באצבעות מגואלות בדם. לימים, כשנשאל פּיוֹטר אילאִיץ' על ידי אישים מעוניינים כמה כסף היה בידו, ענה, שקשה היה לספור בטביעת־עין, אולי אלפיים, אולי שלושת אלפים, אבל הצרור היה עבה, “מהודק”. ואילו דמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' עצמו, כפי שהעיד עליו האיש, “היה נראה כמו שיצא מכליו, אך לא שתוי אלא נתון במין התלהבות, מפוזר מאוד ובו־בזמן כאילו מרוכז, כאילו חשב על משהו, חתר את משהו ולא ידע להחליט. הוא מיהר מאוד, ענה בחריפות, בצורה מוזרה מאוד, ולהרף־עין נראה לא כנתון בצער, אלא אפילו שׂמח.”

“קורה לך משהו, מה קורה לך?” צעק פּיוֹטר אִילאִיץ' והסתכל באורח במבטים מוזרים. “איך נמרחת כך בדם, האם נפלת, הסתכל!”

תפס במרפקו והעמיד לפני המראָה. כשראה מיטיָה את פניו המוכתמות בדם, הזעיף אותן והרעיד כולו.

“לכל הרוחות! זה היה חסר,” מלמל בזעם, העביר את הכסף מימין לשׂמאל ושלף בתנועה עוויתית את הממחטה מהכיס. אבל גם הממחטה היתה רוויה דם (בממחטה זו ניגב את ראשו ואת פניו של גריגוֹרי): לא היה בה מקום לבן, ולא זו בלבד שהתחילה להתייבש, אלא גם קָשחה כפקעת וסירבה להתפרשׂ. מיטיָה השליך אותה בכעס על הרצפה.

“לכל הרוחות! אולי יש לך איזו מטלית… להתנגב בה…”

“אם כן, רק התלכלכת אך לא נפצעת? אם כן מוטב שתתרחץ,” אמר פּיוֹטר אילאיץ', “הנה קערה, אגיש לך.”

“קערה? טוב מאוד… אבל לאן אשׂים את זה?” בתמהון מוזר מאוד הצביע על צרור שטרות־המאה, והסתכל בפּיוֹטר אילאיץ' במבט שואל, כאילו ההוא חייב להחליט לאן עליו, על מיטיָה, לשׂים את כספו.

“תחוב לכיס, או הנח כאן על השולחן, הכסף לא יאבד.”

“בכיס? כן, בכיס. זה טוב… לא, ראה, כל זה הבל!” צעק כאילו נחלץ פתאום מפיזור־הנפש. “ראה: תחילה נגמור את העסק, והאקדחים, החזר לי אותם, והנה כספך… כי דרוש לי מאוד, מאוד… וזמן, וזמן אין לי אפילו קצת…”

הסיר מהצרור שטר של מאה והושיט אותו לפקיד.

“לא יימָצא אצלי עודף,” אמר האיש, “אין לך כסף קטן יותר?”

“לא,” ענה מיטָיה, הסתכל בצרור, וכאילו לא בטח בדבריו, ניסה להרים באצבעות שניים־שלושה שטרות מלמעלה, “לא, כולם כאלה,” הוסיף ושוב נתן מבט שואל בפּיוֹטר אילאִיץ'.

“מאין בא לך העושר הזה?” שאל האיש. “חכה, אשלח את הנער אל פּלוֹטנוקוֹב. הם סוגרים בשעה מאוחרת, אולי יפרטו. היי, מישָה!” קרא אל הפרוזדור.

“אל החנות של פּלוֹטניקוֹב – עסק נפלא מאין כמוהו!” קרא גם מיטיָה, כאילו זרח רעיון בדעתו. “מישה,” פנה אל הנער שנכנס, “הבט, רוץ אל פּלוֹטניקוֹב ואמור, כי דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' ציווה לדרוש בשלומם ומיד יבוא בעצמו… ושמע־ שמע: שיכינו עד בואו שמפניה, שלושה תריסרים, ויארזו כמו אז, כשנסע למוֹקרוֹיֶה… אז לקחתי אצלם ארבעה תריסרים,” ופתאום פנה אל פּיוֹטר אִילאִיץ‘, “הם יודעים כבר, אל תדאג, מישה,” שב ופנה אל הנער. “ושמע: שיכינו גבינה, מאפה שטרַסבּוּרגי, דג לָכיס מעושן, קותלי־חזיר, קַוויאר, נו מהכול, ממה שיש, במאה רובלים או במאה ועשׂרים, כמו קודם… ושמע: שלא ישכחו את המעדנים, סוכריות, אגסים, שניים־שלושה אבטיחים, ואולי ארבעה – לא, מספיק אבטיח אחד, ושוקולד, ממתקים, קָרָמֶל, מוֹנפַּנסיֶה לעיסָניות – נו, מכל מה שארזו אז בשבילי למוֹקרוֹיֶה, ועם השמפניה, כדי שלוש־מאות רובל… ושגם עכשיו יעשׂו בדיוק כך. אבל זכור, מישָה, אם שמך מישָה… הלוא הוא מישָה?” פנה אל פּיוֹטר אִילאִיץ’.

“חכה,” הפסיק אותו פּיוֹטר אִילאִיץ', ששמע אותו והסתכל בו בחרדה, “מוטב שתלך בעצמך ותגיד להם, ואילו הוא יבלבל את הכול.”

“יבלבל, – אני רואה שיבלבל! ואני, מישה, רציתי לנשק אותך בעד השליחות… אם לא תבלבל הכול, תקבל עשׂרה רובלים, רוץ מהר… השמפניה, העיקר השמפניה, שיוציאו שמפניה, וגם קוֹניאקוֹן, וגם אדום ולבן, וכל זה, כמו אז… הם יודעים מה היה אז.”

“שמע אותי!” הפסיק אותו פּיוֹטר אִילאִיץ' כבר בקוצר־רוח. “אני אומר: שירוץ רק כדי לפרוט ויצווה לא לסגור עדיין, ואתה תלך בעצמך ותאמר… תן את השטר שלך. רוץ, מישָה, רגל אחת פה והשנייה כבר שם.” כפי הנראה, מיהר פּיוֹטר אִילאִיץ' לשלח את מישה, מפני שהנער, כפי שהתייצב לפני האורח, לוטש עיניים אל פניו וידיו המגואלות בדם, אל צרור הכסף באצבעותיו הרועדות, וכך הוסיף לעמוד ופער פה מתמהון ומפחד, ובוודאי הבין אך מעט מכל מה שציווה עליו מיטיָה.

“ועכשיו בוא להתרחץ,” אמר פּיוֹטר אִילאִיץ' בנימה מחמירה. “הנח את הכסף על השולחן או שׂים אותו בכיס.. הנה כך, בוא. פשוט את המקטורן.”

עזר לו לפשוט את המקטורן ופתאום צעק:

“ראה, גם על המקטורן דם!”

“זה… זה לא המקטורן. רק קצת ליד השרוול… וכאן, רק במקום שהיתה הממחטה. מהכיס הסתנן החוצה. אצל פֶניה ישבתי על הממחטה, והדם הסתנן,” הסביר מיטיָה מיד, מתוך אֵמון מעורר תמיהה. פּיוטר אִילאִיץ' שמע והקדיר פניו.

“איך שחטפת. התקוטטת ודאי עם מישהו,” מלמל.

התחילו ברחיצה. פּיוֹטר אִילאִיץ' החזיק בכד ויצק על הידיים. מיטיָה נחפז ולא סיבן כראוי את הידיים (ידיו רעדו, כפי שנזכר אחר כך פּיוטר אִילאִיץ'). מיד ציווה עליו פּיוֹטר אִילאִיץ' לסַבן יותר ולשפשף יותר. הוא כאילו השתלט על מיטיָה ברגע זה, וההשתלטות גברה. נעיר אגב: הצעיר לא היה מהרכרוכיים.

“ראה, לא רחצת מתחת לציפורניים. ועכשיו שפשף את הפנים, הנה כאן: על הרקות, ליד האוזן. בכותונת זו תיסע? לאן אתה נוסע? ראה, כל חפת השרוול הימני מוכתם בדם.”

“כן, בדם,” אמר מיטיָה כשהוא מסתכל בחפת השרוול.

“החלף את הלבנים.”

“אין פנאי, הנה אני, ראה…” המשיך מיטיָה באותה מידת אֵמון, כשהוא מנגב במגבת את פניו וידיו ולובש את המקטורן, “הנה כאן, ולקפל את שולי השרוול, ולא יראו אותו מתחת למקטורן… ראה!”

“אמור עכשיו היכן חטפת? התקוטטת עם מישהו? האם לא בפונדק, כמו אז? האם לא שוב עם הסרן הזה, שהכית אותו וגררת?” הזכיר פּיוֹטר אִילאִיץ', כאילו לשם גינוי. “את מי עוד הכית… או שהרגת אפילו?”

“שטויות!” אמר מיטיָה.

“מה זאת אומרת, שטויות?”

“אין צורך,” אמר מיטיָה והצטחק. “זה עתה מעכתי בכיכר איזו ישישה.”

“מעכת? ישישה?”

“זקן!” צעק מיטיָה, היישיר מבט בעיני פּיוֹטר אִילאִיץ', צוחק וצועק, כאילו דיבר אל חירש.

“לכל השדים, זקן, ישישה… הרגת מישהו, מה?”

“התפייסנו. נצמדנו – והתפייסנו. במקום אחד. נפרדנו כידידים. שוטה אחד… הוא סלח לי… עכשיו בוודאי כבר סלח… אילו קם, לא היה סולח,” קרץ לו מיטיָה, “אבל, אתה יודע מה, שיילך לכל הרוחות, אתה שומע, פּיוֹטר אִילאִיץ', לכל הרוחות, אין צורך! ברגע זה איני רוצה!” פסק מיטיָה נחרצות.

“כוונתי לומר, איזה חשק יש לך להסתבך עם כל אחד… כמו אז, בגלל שטויות, עם הסרן ההוא… התקוטטת, ועכשיו אתה דוהר להתהולל – וזה האופי שלך. שלושה תריסרים של בקבוקי שמפניה, לאן אתה לוקח הרבה כל כך?”

“בּרָווֹ! תן עכשיו את האקדחים. חי־אלוהים, שאין לי פנאי. והייתי רוצה לשוחח אתך, חביבי, אבל אין פנאי. וגם אין צורך בכלל, מאוחר לדבר. אה! איפה הכסף, לאן שׂמתי אותו?” צעק והתחיל לתחוב ידיים לכיסים.

“על השולחן הנחת… בעצמך… הנה הוא מונח. שכחת? באמת שהכסף בידיך כמו אשפה או מים. הנה האקדחים שלך. מוזר, בשעה שש מִשכנת אותם תמורת עשׂרה רובלים, ועכשיו, הנה אלפים בידך. שניים או שלושה, מה?”

“שלושה, כנראה,” צחק מיטיָה ותחב את הכסף לכיס המכנסיים.

“תאבד אותו. יש לך מכרות־זהב, מה?”

“מכרות? מכרות־זהב?” צעק מיטיָה בקול רם ופרץ בצחוק. “אתה רוצה, פֶּרחוֹטין, לנסוע אל מכרות־הזהב? מיד תשפוך לך כאן גברת אחת שלושת אלפים, כדי שתיסע. לי כבר שפכה, עד כדי כך היא אוהבת את המכרות! אתה מכיר את חוֹחלָקוֹבה?”

“איני מכיר, אבל שמעתי וראיתי אותה. האם היא שנתנה לך שלושת אלפים? פשוט שפכה?” הביט בו פּיוֹטר אִילאִיץ' באי־אמון.

“ואתה, מחר, כשתמריא השמש, כשיתעופף פֶבּוּס הצעיר־לעד, משבח ומהלל את אלוהים, מחר תלך אל חוֹחלָקוֹבה ותשאל אותה: האם שפכה לי שלושת אלפים או לא? תיווכח.”

“איני מכיר את היחסים ביניכם… אם אתה טוען בבטחון כזה, סימן שנתנה ואתה חטפת את המזומנים לכפוֹתיך, ובמקום לסיביר, תיקח את כל השלושה… ובאמת, לאן אתה נוסע עכשיו?”

“למוֹקרוֹיֶה.”

“למוֹקרוֹיֶה! הרי לילה עכשיו?”

“היָה בן־חיִל גדול, ועכשיו ריק מכול!” אמר פתאום מיטיָה.

“מה אתה אומר ריק־מכול? עם האלפים האלה, ריק מכול?”

"לא על האלפים דיברתי. לכל הרוחות האלָפים! אני על אלפיה של האשה דיברתי:

קלת־דעת היא האשה,

גם הפכפכת, גם מושחתת.

אני מסכים לדברי אוּליסֶס, הוא אמר זאת."

“איני מבין אותך!”

“שתוי אני, מה?”

“לא שתוי, אבל גרוע מזה.”

“רוחי שתויה, פּיוֹטר אִילאִיץ', רוחי שתויה, ודי, ודי…”

“למה אתה טוען אקדח?”

“טוען אקדח.”

ואכן פתח מיטיָה את תיבת האקדחים, פתח את אשפת אבק־השׂריפה, שפך לקנה והידק, עתה לקח קליע ולפני נעיצתו, הרים אותו בשתי אצבעות מעל לנר.

“מה אתה מסתכל בקליע?” עקב אחריו פּיוטר אִילאִיץ' בסקרנות חרֵדה.

“ככה סתם. דמיונות. אילו עלה על דעתך לתקוע קליע במוחך, האם היית מסתכל בו בשעת הטעינה, או לא?”

“למה להסתכל בו?”

“הוא ייתָקע במוחי, ועל כן מעניין להסתכל בו, כיצד הוא נראה… אגב, שטות, שטות רגעית. והנה סיימנו,” אמר, תקע את הקליע וסתם היטב בנעוֹרֶת־פשתן. “פּיוֹטר אִילאִיץ', חביבי, הבל, הכול הבל, אילו אך ידעת באיזו מידה הבל! תן לי עכשיו פיסת־נייר.”

“הנה פיסת־נייר.”

“לא, נייר חלק, נקי, שכותבים עליו. הנה כך.” מיטיָה תפס עט מהשולחן, כתב בחפזון על הפתק שתי שורות, קיפל בארבעה ותחב לכיס החזייה. עתה שׂם את האקדח בתיבה, נעל אותה במפתח הקטן ולקח את התיבה ליד. אחר כך העיף בפּיוֹטר אִילאִיץ' מבט, מלוּוה בחיוך ממושך, מהורהר.

“עכשיו נלך,” אמר.

“לאן נלך? לא, חכה… אולי אתה רוצה לתקוע אותו במוח שלך, את הקליע…” אמר פּיוֹטר אִילאִיץ' בדאגה.

“הבל הוא הקליע! אני רוצה לחיות, אני אוהב את החיים! דע לך זאת. אני אוהב את פֶבּוּס זהוב־התלתלים ואת האור הלוהט שלו… פּיוֹטר אִילאִיץ' החביב, אתה יודע לסור הצדה?”

“מה זאת אומרת, לסור הצדה?”

“לפַנות דרך. לפַנות דרך ליצור חביב ושׂנוא. ושיתחבב עליך גם השׂנוא – הנה כך לפַנות דרך! ולומר להם: יהי אלוהים עמכם. לכו, עברו על פנַי, ואני…”

“ואתה?”

“די, נלך.”

“בחיי, שאגיד למישהו,” הסתכל בו פּיוֹטר אִילאִיץ', “שלא יתנו לך לנסוע לשם. מה צורך לך עכשיו לנסוע למוֹקרוֹיֶה?”

“אשה שם, אשה, ודי לך בזה, פּיוֹטר אִילאִיץ', וחסל!”

“שמע, אתה אמנם פרא, אבל תמיד מצאת חן בעיני איכשהו… ועל כן אני דואג.”

“תודה לך, אחי. שאני פרא אמרת. פראים, פראים! הרי זו טענתי: פראים! והנה מישָה, כבר שכחתי אותו.”

מישה נכנס מתנשף, צרור כסף שנפרט בידו, ודיווח, כי אצל פּלוֹטניקוֹב התחילו “כולם לנוע” ומביאים בקבוקים ודגים ותה – עוד מעט יהיה הכול מוכן. מיטיָה הגיש שטר של עשׂרה לפּיוֹטר אִילאִיץ', ועוד שטר של עשׂרה השליך אל מישה.

“אל תעֵז!” צעק פּיוֹטר אִילאִיץ'. “בביתי זה אסור, וגם פינוק גרוע הוא. הטמן את כספך, הנה כאן תשׂים אותו, מה טעם לפזר אותו? כבר מחר יועיל לך, הלוא אלי תבוא לבקש עשׂרה רובלים. למה אתה תוחב הכול לכיס הצדדי? תאבֵד!”

“שמע, אדם חביב, ניסע למוֹקרויה שנינו.”

“למה אסע לשם?”

“שמע, אם תרצה, אפתח מיד בקבוק, נשתה לחיים! יש לי חשק לשתות, ובעיקר לשתות אתך. אף פעם לא שתינו יחד, אה?”

“אפשר, בפונדק אפשר, הלוא גם אני הולך לשם.”

“אין פנאי לפונדק, אלא בחנות של פּלוֹטניקוֹב, בחצר האחורית. אתה רוצה, אחוד לך חידה?”

“דַבר.”

שלף מיטיָה מכיס החזייה את הפתק שלו, פרשׂ אותו והראה. בכתב גדול וברור נרשם בו:

“מוציא את עצמי להורג על כל חיי, את כל חיי אני מעניש.”

“באמת שאגיד למישהו, אלך מיד ואומר,” אמר פּיוֹטר אִילאִיץ' לאחר קריאת הפתק.

“לא תספיק, חביבי, בוא ונשתה, קדימה!”

החנות של פּלוֹטניקוֹב, בקרן הרחוב, היתה מרוחקת מפּיוֹטר אִילאִיץ' כמידת בית אחד. היתה זו חנות המכולת והמעדנים הגדולה בעירנו, חנות לא גרועה כלל, ובעליה סוחרים עשירים. מצאת שם את כל המצוי בחנות בבירה, מכולת ומעדנים: יינות מ“מזיגת האחים יֶליסֶיֶב”, פירות, סיגרים, תה, סוכר, קפה וכיוצא בזה. תמיד ישבו שם שלושה מוכרים ושני נערים רצו בשליחויות. גם אם התרושש החבל שלנו, בעלי־האחוזות התפזרו, המסחר ירד, פרח ענף המעדנים כמו קודם לכן, ואפילו עלה משנה לשנה: לא תמו הקונים לסחורה זו. בקוצר־רוח חיכו בחנות למיטיָה. היטב זכרו, כי לפני שלושה־ארבעה שבועות קנה סחורה ויינות בכמה מאות רובל במזומנים (באשראי לא היו נותנים לו דבר, כמובן), זכרו, כי אז כמו עכשיו החזיק בידו צרור שטרות של מאה ופיזר אותם ללא־הבחנה, בלי לעמוד על המיקח, בלי שחשב ובלי שרצה לחשוב מה צורך יש לו בסחורה מרובה כל כך, ביינות ובכיוצא בזה. בעיר כולה סיפרו אחר־כך, כי אז, כשנסע עם גרוּשֶנקה למוֹקרוֹיֶה, “בזבז בלילה אחד וביום שלאחריו שלושת אלפים בבת אחת, ושב מהסביאה בלי פרוטה, עירום כביום היוולדו”. הוא אירח אז מחנה־צוענים שלם (שנדד אז והגיע אלינו), ותוך יומיים הוציאו הללו מידי השתוי כסף לאין־מיספר ויין יקר ללא־מידה. אנשים סיפרו, כשהם מלגלגים על מיטיָה, כי במוֹקרוֹיֶה השקה לשכרה בשמפניה איכרים מגושמים, ופיטם בסוכריות ובמאפה שטרָסבּוּרגי נשים ונערות כפריות. כן צחקו אצלנו, בייחוד בפונדק, על הודאתו הפומבית הגלויה של מיטיָה (לא בנוכחותו צחקו, כמובן, לצחוק בפניו היה מסוכן קצת), כי תמורת כל “ההרפתקה” השיג אך זאת מגרוּשֶנקה, “שהרשתה לו לנשק את רגלה, ויותר לא הרשתה”.

כשקרבו מיטיָה ופּיוֹטר אִילאִיץ' אל החנות, מצאו ליד הפתח שלישייה רתומה לעגלה המכוסה שטיח, מצוידת בזוֹגים ובפעמונים קטנים, ואת הרכּב אנדרֵיי, המחכה למיטיָה. בחנות כבר הספיקו “להתקין” ארגז־סחורה אחד וחיכו רק לבּואו של מיטיָה, כדי לסגור את המכסה ולהטעין את הארגז על העגלה. התפלא פּיוֹטר אִילאִיץ'.

“מניִן נמצאה לך שלישיית־סוסים?” שאל את מיטיָה.

“כשרצתי אליך, פגשתי אותו, את אַנדרֵיי וציוויתי שיגיע אל החנות. אין להפסיד זמן! בפעם הקודמת נסעתי עם טימוֹפֵיי, אלא שעכשיו הקדים אותי טימוֹפֵיי בשקט־בשקט ונסע מכאן עם קוסמת אחת. אַנדרֵיי, האם נאחר הרבה?”

“אולי יגיעו רק שעה אחת לפנינו, וגם בפחות, רק בשעה יקדימו!” נחפז לומר אַנדרֵיי. “אני שלחתי את טימוֹפֵיי, יודע איך שייסע. הנסיעה שלהם לא כמו הנסיעה שלנו, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', איך הם ישתוו אלינו. גם בשעה לא יקדימו!” אמר בלהט, רכּב לא זקן, אדמוני, רזה, לבוש קפטן ומעיל תלוי על שׂמאלו.

“חמישים רובל לווֹדקה, אם תאחר רק בשעה.”

“בעד שעה אנו ערֵבים, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', חצי שעה לא יקדימו אותנו, ולא שעה!”

מיטיָה היה נמרץ בהוראותיו, אבל דיבר וציווה בצורה משונה, מקוטעת, לא לפי הסדר הראוי. התחיל במשהו ושכח את הסיום. פּיוֹטר אִילאִיץ' ראה צורך להתערב ולעצור.

“בארבע מאות רובל, בלא פחות מארבע מאות רובל, שיהיה בדיוק־בדיוק כמו אז,” ציווה מיטיָה, “ארבעה תריסרים שמפניה, אף בקבוק פחות.”

“למה לך כה הרבה, למה זה? חכה!” צעק פּיוֹטר אִילאִיץ'. “מה הוא ארגז זה? מה יש בו? האם יש כאן סחורה בארבע מאות רובל?”

מיד הסבירו לו המוֹכרים המתרוצצים במתק־שׂפתיים, כי בארגז הראשון רק מחצית־התריסר שמפניה, “וכל הדברים ההכרחיים למקרה הראשון,” קינוח, סוכריות, מוֹנפַּנסיֶה וכל השאר. אבל “הצרכנות” העיקרית תאָרז ותישלח מיד במיוחד, כמו בפעם הקודמת, בעגלה מיוחדת, בשלישייה, ותגיע למועד, “אולי רק שעה לאחר שיבוא דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' למקום.”

“לא יותר משעה, שלא יותר משעה, ישימו מוֹנפַנסיֶה וקָרָמל הרבה ככל האפשר. הבחורות שם אוהבות את זה,” דרש מיטיָה בלהט.

“קָרָמֶל – אפשר. אבל ארבעה תריסרים שמפניה, למה לך? תריסר אחד מספיק,” כמעט כעס פּיוֹטר אִילאִיץ'. הוא עמד על המיקח, דרש את החשבון, סירב להירגע. אכן הציל בסך הכול מאה רובלים. סיכמו, שתסופק סחורה בשלוש מאות רובל, ולא יותר.

“לכל השדים!” צעק פּיוֹטר אִילאִיץ', כאילו שקל משהו בדעתו, “מה מעניין אותי כל זה? זרוק את כספך אם השׂגת אותו חינם!”

“בוא לכאן, אֶקוֹנום, בוא לכאן, אל תכעס,” משך אותו מיטיָה אל החדר האחורי של הבנות. “לכאן יגישו לנו מיד בקבוק, ואנחנו נלגום. שמע, פּיוֹטר אִילאִיץ', ניסע יחדיו, מפני שאתה אדם חביב, ואני אוהב כאלה.”

מיטיָה ישב על כיסא קלוע קטן לפני שולחן קטן, המכוסה מפית מזוהמת מאוד. פּיוֹטר אִילאִיץ' התיישב מולו, ומיד הופיע בקבוק השמפניה. נשאלו, האם לא ירצו האדונים צדפות, “צדָפוֹת משוּבָּחִיוֹת מן ההִתקבּלוּת האחרונה ביותר.”

“לכל הרוחות הצדפות, לא אוכל אותן, ואין צורך בשום דבר,” הגיב כמעט בכעס פּיוֹטר אִילאִיץ'.

“אין פנאי לצדפות,” אמר מיטיָה, “וגם תאבון איִן. אתה יודע מה, ידידי,” אמר פתאום ברגש, “מימי לא אהבתי את כל אי־הסדר הזה.”

“ומי אוהב אותו! שלושה תריסרים, ברשותך, בשביל האיכרים, זה יפוצץ כל אדם.”

“לא זו הכוונה. דיברתי על הסדר העליון. אין בי סדר, אין סדר עליון… אבל… כל זה נגמר, ואין טעם להתאבל. מאוחר, ולכל הרוחות! כל חיי היו אי־סדר, ויש להשליט סדר. משׂחקי־מלים, מה?”

“אינך משׂחק במלים אלא מדמדם.”

“‘תהילה לנַעלה שבעולם, תהילה לַנעלה שבי!’ שורות אלו פרצו פעם אחת מנפשי, לא שורות שיר אלא דמעה… בעצמי חיברתי… אבל לא אז כשגררתי את הסרן בזקנקנו…”

“מה נזכרת בו פתאום?”

“מה נזכרתי בו פתאום? הבלים! הכול נגמר, הכול מסתדר, קו – וסך־הכול.”

“באמת, שאני נזכר עדיין באקדחים שלך.”

“גם האקדחים הם שטות! שתה ואל תדַמיין. אני אוהב את החיים, יותר מדי אני אוהב את החיים, כל כך יותר מדי, עד סלידה. די! לחיים, חביבי, ברכה לחיים אני מציע! מדוע אני מרוצה מעצמי? אני נבל, אך מרוצה מעצמי. אף על פי כן, אני מתייסר בכך, שהנני נבל, אבל מרוצה מעצמו. אני מברך את הבריאה, מוכן מיד לברך את האלוהים ואת יצירתו, אבל… ראוי להשמיד חרק מסריח אחד, כדי שלא יזחל ולא ישחית חיי אחרים… נשתה לחיים, אחי החביב! מה יכול להיות יקר מהחיים! שום דבר, שום דבר! לחיים ולחיי מלכה אחת בין המלָכות!”

“נשתה לחיים, ואפשר גם לחיי המלכה שלך.”

שתו כוס אחת. מיטיָה היה אמנם נלהב וקיפץ מעניין לעניין, אבל היתה בו עצבות. כאילו עמדה מאחוריו איזו דאגה כבדה ובלתי־מוגדרת.

“מישה… מישה שלך הוא שנכנס? מישה, חביבי, מישה, בוא הנה, שתה כוס זו, לחיי פֶבּוּס זהוב־התלתלים, של יום המחרת…”

“למה אתה נותן לו?” קרא פּיוֹטר אִילאִיץ' ברוגז.

“נו, הרשה, כך, אני רוצה.”

“אוּ־וּ, אתה!”

מישה שתה את הכוס, החווה קידה וברח.

“יזכור זמן רב יותר,” אמר מיטיָה. “אשה אני אוהב, אשה! מה היא האשה? מלכת האדמה! עצוב לי, עצוב, פּיוֹטר אִילאִיץ'. אתה זוכר את הַמלֶט: ‘כה עצוב אני, כה עצוב, הוֹרַציוֹ! הה, יוֹרִיק המסכן!’ אני הנני אולי יוֹריק. דווקא עכשיו אני יוריק, ואחר כך גולגולת.”

פּיוֹטר אִילאִיץ' הקשיב ושתק, שתק רגע קל גם מיטיָה.

“מה הוא הכלבלב הזה?” שאל פתאום מתוך פיזור את הפקיד, כשראה בפינה גור בּוֹלוֹני נחמד, שחור־עיניים.

“זו הבּוֹלוֹנית של וַרוָרָה אָלֶכּסֵיֶבנה, בעלת־הבית שלנו,” ענה הפקיד. “היא הביאה אותו בעצמה ושכחה אצלנו. נצטרך להביא אותה הביתה.”

“ראיתי אחד כזה… בגדוד…” אמר מיטיָה במהורהר, “אבל היתה לו רגל אחורית שבורה… פּיוֹטר אִילאִיץ', רציתי לשאול אותך, אגב: גנבת פעם אחת בחייך, או לא?”

“איזו מין שאלה היא זו?”

“לא, סתם כך. אתה מבין, מהכיס של מישהו, רכוש זר? לא על האוצר אני מדבר, את האוצר בוזזים הכול, גם אתה, כמובן…”

“לך לכל הרוחות!”

“אני מתכוון לרכוש זר: היישר מהכיס, מהארנק, אה?”

“גנבתי פעם אחת מאמא עשׂרים קוֹפּייקוֹת, בן תשע הייתי, מהשולחן. לקחתי חרש וקפצתי באגרוף.”

“נו, ומה היה?”

“שום דבר. שלושה ימים החזקתי, נתקפתי בושה, הודיתי והחזרתי.”

“ומה קרה?”

“מובן מאליו, הלקו אותי. ואתה מה, בעצמך לא גנבת?”

“גנבתי,” קרץ מיטיָה בערמומיות.

“מה גנבת?” הסתקרן פּיוֹטר אִילאִיץ'.

“מאמא, עשׂרים קוֹפּייקות, בן תשע הייתי, כעבור שלושה ימים החזרתי.” אמר וקם.

“דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', אולי נזדרז?” צעק פתאום אַנדרֵיי בפתח החנות.

“מוכן הכול? נלך!” נבהל מיטיָה. “‘עוד אמירה אחרונה זו ו…’ כוס ווֹדקה לאַנדרֵיי, לדרך, מיד! ומלבד הווֹדקה, תנו לו כוסית קוֹניאק! תיבה זו (האקדחים) שׂים מתחת למושב שלי. שלום, פּיוֹטר אִילאִיץ', אל תזכור לרעה.”

“הלא תשוב מחר?”

“ויהי־מה.”

“התואיל לפרוע את החשבון מיד!” קרב בקפיצה הפקיד.

שוב שלף מהכיס את צרור השטרות, הסיר שלושה של מאה, השליך על הדלפק ויצא בחפזון מהחנות. העובדים יצאו, קדו קידות וליוו אותו בברכות ובאיחולים. אַנדרֵיי כחכח לאחר לגימת הקוניאק וקפץ אל הדוכן. אך התחיל מיטיָה לעלות לעגלה הופיעה לפניו במפתיע פֶניָה. היא באה בריצה, מתנשפת, צעקה, הצמידה כפות ידיה וכרעה לרגליו:

“אדוני, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, חביבי, אל תהרוג את הגברת! אני הלוא סיפרתי לך הכול!.. וגם אותו אל תהרוג, את הקודם, הלוא הוא שלה! הוא יתחתן עכשיו עם אַגרָפֶנה אָלֵכסַנדרובנה, ובשביל זה הוא מסיביר חזר… אדוני, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’, אל תהרוס חיי אחרים!”

“כ־כ־ך, הנה הוא העניין! עכשיו תעשׂה שם מעשׂים!” מלמל פּיוֹטר אִילאִיץ' בינו לבין עצמו. “עכשיו הכול מובן, איך אפשר לא להבין. דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', החזר לי מיד את האקדחים, אם אתה רוצה להיות בן־אדם,” אמר בקול רם אל מיטיָה, “אתה שומע, דְמיטרי!”

“האקדחים? חכה, יקירי, בדרך אשליך אותם לשלולית,” ענה מיטיָה, “פֶניָה, קומי, אל תשכבי כאן לפני. לא יהרוג מיטיָה, מעתה כבר לא יהרוג איש הטיפש הזה. אבל אגיד לך, פֶניָה,” צעק כשהוא יושב כבר במושב, “העלבתי אותך קודם, ואת סלחי לי, סלחי לנבל… ואם לא תסלחי, אחת היא! מפני שעכשיו כבר לא משנה דבר! זוז, אַנדרֵיי, עוף מהר!”

אַנדריי האיץ בסוסים, הפעמון נצטלצל.

“שלום, פּיוֹטר אִילאִיץ', לך הדמעה האחרונה!…”

“אינו שתוי ואיזה מין הבלים הוא טָח!” אמר בלבו פּיוֹטר אִילאִיץ', כשהוא מסתכל בעקבותיו. תחילה חשב לשהות כאן ולראות כיצד הם אורזים בעגלה (שוב רתמת־שלישייה) את שאר המצרכים והיינות, שכן אמר לו לבו, כי ירמו את מיטיָה בכמות ובחשבון, אבל פתאום התרגז על עצמו, ירק והלך לפונדק שלו לשׂחק בביליארד.

“טיפש, אמנם בחור טוב,” מלמל בדרך. “על אותו קצין, ‘הקודם’ של גרוּשֶנקה, שמעתי. נו, אם הגיע לכאן, הרי… האקדחים האלה! לכל הרוחות, מה אני, מחנך שלו? עזוב אותם! ודבר גם לא יקרה. צרחנים, וזהו. ישתכרו, יתקוטטו, יתקוטטו ויתפייסו. האם הם אנשי־מעשׂה? איזה מין דיבורים הם: ‘אסור הצדה’, ‘אהרוג את עצמי’ – דבר לא יקרה! אלף פעמים צרח בסגנון זה בפונדק, כשהיה שתוי. עכשיו איני שתוי. ‘שתוי ברוח’ – סגנון הם אוהבים הנבלים. חוֹנך אני שלו, מה? ולא ייתכן שלא התקוטט, כל הפרצוף בדם. עם מי יכול היה? איוודע בפונדק. והממחטה ספוגה דם… לכל הרוחות, הממחטה נשארה אצלי על הרצפה… לא איכפת!”

הגיע לפונדק במצב־רוח גרוע ביותר, ומיד פתח במישׂחק. עם המישׂחק באה העליזות. שׂיחק עוד מישׂחק, ופתח בשׂיחה עם חבר־למישׂחק על כך, ששוב הופיע כסף בידי דְמיטרי קָרָמָזוֹב, כשלושת אלפים, בעיניו ראה, ושוב דהר להתהולל עם גרוּשֶנקה במוֹקרוֹיֶה. השומעים קלטו את הידיעה בסקרנות מפתיעה. כולם דיברו על כך בלי לצחוק, אלא דווקא ברצינות משונה. אפילו הפסיקו את המישׂחק.

“שלושת אלפים? מניִן יכלו לבוא לידיו שלושה אלפים?”

התחילו לשאול שאלות. את הידיעה על חוֹחלָקוֹבה קיבלו בספקנות.

“האם לא שדד את הזקן, הנה השאלה?”

“שלושת אלפים! משהו כאן לא בסדר.”

“התפאר בקול רם שיהרוג את האב, כולם כאן שמעו. דווקא על שלושת אלפים דיבר…”

פּיוֹטר אִילאִיץ' הקשיב ופתאום התחיל לענות על השאלות ביובש ובצמצום. הוא לא הזכיר את הדם שהיה על פניו ועל ידיו של מיטיָה, אבל בלכתו לכאן התכוון לספר על כך. התחילו מישׂחק שלישי, לאט־לאט נפסקה השׂיחה על מיטיָה. אבל כשסיים את המישׂחק השלישי, לא רצה פּיוֹטר אִילאִיץ' להמשיך, הניח את המקל, ובלי לאכול את ארוחת־הערב, כפי שהתכוון, יצא מהפונדק. כשיצא לכיכר, נעצר, תמיה ומתפלא על מעשׂיו. נזכר, שהתכוון ללכת מיד לבית פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', להיוודע אם לא קרה משהו. “בגלל שטות, כפי שיתברר, אעיר בית זר ואחולל שערוריה. פוי, לכל הרוחות, האם אני חוֹנך שלהם, מה?”

במצב־רוח גרוע ביותר פנה לביתו, ופתאום נזכר בפֶניָה: “לכל הרוחות, היה עלי לחקור אותה קודם,” חשב בצער, “הייתי יודע הכול.” ועד כדי כך נתלהטה בו תשוקה עקשנית וקצרת־רוח לשׂוחח עמה ולהיוודע על הכול, עד שפנה באחת, במחצית דרכו, לעבר בית מוֹרוֹזוֹבה, שבו התגוררה גרוּשֶנקה. כשקרב לשער הקיש עליו, והדפיקה שנשמעה בדממת הליל הגבירה את צלילותו והכעיסה אותו. ואיש לא נענה לו, כל דרי הבית ישנו. “גם כאן אקים שערוריה!” חשב, כבר תוך סבל בנפשו, אבל במקום להסתלק, התחיל לדפוק בכל כוחו. הרעש נשמע ברחוב כולו. “לא, אדפוק עד שישמעו!” מלמל, ועם כל צליל כעס על עצמו עד כדי חמת־טירוף, ובו־בזמן הגביר את המהלומות על השער.

6: אני נוסע

ודְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' דהר בדרך. למוֹקוֹרויה מהלך עשׂרים ויוֹרסט ומשהו, אבל השלישייה של אַנדרֵיי דהרה כך, שעשׂויה היתה להגיע בשעה ורבע. הנסיעה המהירה ריעננה פתאום את מיטיָה. האוויר היה רענן וצונן, בשמים הזכים זהרו כוכבים גדולים. היה זה הלילה, ואולי היתה זו אותה שעה עצמה, כשצנח אַליוֹשה על האדמה “ונשבע בנפש רוגשת לאהוב אותה עדי עד”. אולם חרדה, חרדה רבה שׂררה בנפשו של מיטיָה, ואף על פי שדברים רבים עינו עכשיו את נפשו, היתה כל ישותו נוֹהה ברגע זה באין־עוצר אליה, אל המלכה שלו, שאליה דהר, כדי להסתכל בה בפעם האחרונה. אך זאת אומר: אפילו לרגע לא ניסה לבו להתווכח. אולי לא יאמינו לי כשאומר, כי קנאי זה לא רחש כל קנאה כלפי האדם החדש, היריב החדש, שצץ מתחת לאדמה, כלפי “הקצין” הזה. אילו הופיע אדם, כל אדם אחר, היה מקנא בו מיד, ואולי היה שב וטובל את ידיו הנוראות בדם, אבל כלפי איש זה, “הראשון” שלה, לא רחש עתה, כשהוא דוהר ברתמת־השלישייה שלו, לא רק שׂנאה קנאית, אלא גם שום רגש עוין – אמנם, עדיין לא ראה אותו. “כאן העניין מוכרע, כאן קיימת זכותם, שלה ושלו. כאן אהבתה הראשונה, שלא שכחה אותה חמש שנים. זאת אומרת, כי רק אותו אהבה בחמש השנים האלה, ואני, לשם מה נדחקתי לשם? מה אני כאן, ומה ענייני? סור הצדה, מיטיָה, ופַנה דרך! ומה אני עכשיו? עכשיו נגמר הכול גם בלי הקצין, אפילו לא היה מופיע כלל, היה הכול נגמר בין כה וכה…”

במלים מעין אלו היה יכול להביע בקירוב את הרגשתו, אילו היה מסוגל לחשוב ולשקול. אבל הוא כבר לא היה מסוגל לחשוב ולשקול. החלטתו עכשיו נולדה ללא שיקול־דעת, בהרף־עין, הורגשה מיד ונתקבלה בשלמותה על כל תוצאותיה עוד קודם לכן, אצל פֶניָה, עם המלים הראשונות מפיה. ואף על פי כן, על אף ההחלטה שנתקבלה, היתה אי־וַדאות בנפשו, אי־וַדאות עד כדי ייסורים: גם ההחלטה לא נתנה מרגוע. דברים רבים מדי עמדו מאחוריו ועינו אותו. מוזרה היתה הרגשתו ברגעים אלה: הלוא כבר כתב בעצמו על הנייר את גזר־הדין שלו: “מוציא את עצמו להורג – – מעניש”. הפתק כאן, בכיסו, מוכן. והאקדח כבר טעון, והוא כבר החליט כיצד יפגוש מחר את הקרן הלוהטת הראשונה של “פֶבּוּס זהוב־התלתלים”, אך בינתיים אי־אפשר היה לגמור חשבון עם כל מה שעמד מאחוריו ועינה אותו, והוא הרגיש בזה עד כדי ייסורים, והמחשבה על כך קססה את נפשו בייאוש. היה רגע בדרכו, כשפתאום עלה בו רצון לעצור באַנדרֵיי, לקפוץ מהעגלה, לשלוף האקדח הטעון ולסיים הכול, בלי להמתין עד עלות השחר. אולם רגע זה חלף כמו ניצוץ. והשלישייה דהרה, “מגמאת מרחקים”, וככל שקרבו למטרה שוב עצרה את נשימתו יותר־ויותר המחשבה עליה, עליה בלבד, וגירשה מלבו את שאר צללי־הבלהות. כל כך רצה להסתכל בה, אפילו בחטף, אפילו מרחוק! “עכשיו היא אתו, ואני אסתכל כיצד היא נוהגת בו, באהובה הקודם, ורק זה דרוש לי.” מעולם לא עלה מלבו שפע כזה של אהבה אל אשה גורלית זו בחייו, שפע של רגש חדש שלא ידע עוד כמוהו, רגש שהפתיע אותו עצמו, רגש עדין עד כדי תפילה, עד כדי רצון להיעלם מלפניה. “ואיעלם!” אמר פתאום בהתקף של איזו התלהבות היסטרית.

כמעט שעה הם דוהרים. מיטיָה שתק, ואַנדרֵיי, אף שהוא איכר חובב־שׂיחה, עוד לא אמר מלה, כאילו חשש לדבר ורק האיץ ב“פגָרים” שלו, שלישיית האדמוניים הכחושים, אבל זריזים. פתאום קרא מיטיָה בחרדה נוראה:

“אַנדרֵיי! ומה יהיה אם כולם ישֵנים?”

פתאום עלה החשש על דעתו, עד עתה לא חשב על כך.

“צריך לחשוב ששכבו כבר, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'.”

פניו של מיטיָה הזדעפו וכאבו: מה יהיה, הוא יבוא בדהירה… ברגשות כאלה… והם ישֵנים… אולי גם היא ישֵנה, באותו מקום… רגש רע רתח בלבו.

“הצלף, אַנדרֵיי, הרבץ, אַנדרֵיי, מהר!”

“ואולי עוד לא שכבו,” אמר לאחר שתיקה אַנדרֵיי. " קודם סיפר טימוֹפֵיי, כי הם התאספו שם רבּים…"

“בתחנה?”

“לא בתחנה אלא אצל פּלַסטוּנוֹב, באכסניה, זאת אומרת, התחנה הפרטית.”

“אני יודע. ומדוע אתה אומר שיש שם רבים? מאיִן הרבים? מי הם?” פרץ מיטיָה בחרדה גדולה, עם הידיעה המפתיעה.

“הגיד טימוֹפֵיי שכולם אדונים: שניים מהעיר, מי הם אלה – לא יודע, אבל סיפר טימוֹפֵיי, כי שניים מן האדונים מכאן, והשניים האלה, כאילו שבאו מאיזה מקום, ואולי יש עוד מישהו, לא שאלתי אותו כמו שנחוץ. התחילו לשׂחק בקלפים, אמר.”

“בקלפים?”

“אז יכול להיות שלא ישֵנים, אם התחילו בקלפים. צריך לחשוב ככה, עכשיו רק השעה אחת־עשׂרה נגמרת, לא יותר.”

“הצלף, אַנדרֵיי, הצלף!” שוב צעק מיטיָה בעצבנות.

“מה זה, אני אשאל אותך, אדון,” שוב פתח אַנדרֵיי לאחר שתיקה, “אבל רק שלא להרגיז אותך, אני פוחד, אדון.”

“מה אתה רוצה?”

“קודם, פֶדוֹסיָה מַרקוֹבנה נפלה לך לרגליים, התחננה, שלא להרוג את הגברת שלה ועוד מישהו… אז ככה, אדון, שאני מסיע אותך לשם… סלח לי, אדון, ככה, מן המָצפון, אולי טִפשות שאמרתי.”

תפס מיטיָה בכתפיו מאחור.

“אתה רכּב? רכּב?” פתח בהתרגשות רבה.

“רכּב…”

“ואתה יודע, שצריך לפַנות דרך. ואם רכּב, אז כבר לא תפַנה דרך לשום איש, ורק דרוֹס, כי אני נוסע! לא, רכּב, אל תדרוס! אסור לדרוס בן־אדם, אסור להשחית חיים של אנשים. ואם קלקלת חיים – הענש את עצמך… אם רק קלקלת, אם רק הרסת חיים של מישהו – הרוג את עצמך והסתלק.”

כל זה פרץ מתוך מיטיָה כמו בהיסטריה גמורה. אַנדרֵיי השתומם על דברי האדון, אבל המשיך בשׂיחה.

“אמת היא, אדוני, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', כאן הצדק אתך שלא צריך לדרוס בן־אדם, וגם לא לענות, כמו כל יצור חי, כי כל יצור הוא יצור שנברא, הנה אפילו סוס, מפני שיש מישהו שמריץ סתם, אפילו רכּב שלנו… ושום עצירה אין לו, והוא דוהר, ממש דוהר לך.”

“לגיהנום?” הפסיק אותו מיטיָה, ופרץ בצחוקו הפתאומי, הקצר. “אַנדרֵיי, נשמה פשוטה,” שוב תפס בכוח בכתפיו, “אמור: יגיע דְמיטירי פיוֹדוֹרוֹביץ' קָרָמָזוֹב לגיהנום, או לא יגיע, מה דעתך?”

“לא יודע, יקירי, הדבר תלוי בך, מפני שאתה אצלנו… ראה, אדון, כשבן־אלוהים הוקע על הצלב ומת, אז הוא ירד מהצלב ישר לגיהנום ושחרר את כל החוטאים שהתענו שם. והתחיל להיאנח הגיהנום בגלל זה, כי חשב שאולי כבר לא יבוא אליו אף אחד מהחוטאים האלה. ואמר אלוהים לגיהנום: ‘אל תיאנח, גיהנום, כי מעכשיו יבואו אליך כל מיני גדולים, מנהלים, שופטים ראשיים ועשירים, ואתה תתמלא בדיוק ככה כפי שהיית מדורי דורות, עד אותו הזמן כששוב אבוא.’ זה בדיוק, היה דיבור כזה…”

“אגדה עממית, נהדר! הצלף בשׂמאלי, אַנדרֵיי.”

“אז הנה, אדון, בשביל מי הוכן הגיהנום,” אמר אַנדרֵיי והצליף בשׂמאלי, “ואתה אצלנו, אדון, כמו ילד קטן… כך אנחנו חושבים אותך… וגם אם אתה כעסן, אדון, אמנם כן, אבל בעד תום הלב שלך יסלח לך אלוהים.”

“ואתה, אתה תסלח לי, אַנדֵריי?”

“מה יש לי לסלוח לך, לא עשׂית לי שום דבר.”

“לא, בעד כולם, אתה היחיד בעד כולם, מיד, כאן, בדרך, תסלח לי בעד כולם? אמור לי, נפש של אדם פשוט!”

“אוֹה, אדון, פחד אפילו להסיע אותך, משונה איכשהו הדיבור שלך…”

אבל מיטיָה לא שמע. הוא התפלל ברגשנות ולחש דברים תמוהים:

“אלוהי, קבל אותי עם כל פריעת־החוק שלי, אבל אל תשפוט אותי. תן לי לעבור ללא המשפט שלך… אל תשפוט, מפני ששפטתי את עצמי ויצאתי חייב. אל תשפוט, מפני שאני אוהב אותך, אלוהים! מגונה אני, אבל אוהב אותך: אם תשלח אותי לגיהנום, אוהב אותך גם שם, ומשם אצעק שאני אוהב אותך לנצח נצחים… אבל תן גם לי לאהוב עד הסוף… לאהוב עד הסוף כאן, עכשיו, בסך־הכול חמש שעות עד הקרן הלוהטת שלך… כי אני אוהב את מלכת נשמתי. אוהב ולא אוכל שלא לאהוב. הלוא אתה רואה את כולי. כשאגיע, אפול לרגליה: הצדק אתָך שעברת על פנַי… היי שלום ושכחי את קרבנך, אל תדאיגי את עצמך לעולם!”

“מוֹקרוֹיֶה!” צעק אַנדרֵיי והצביע בשוֹט קדימה.

מבעד לאפלת הלילה החיוורת השחיר פתאום גוש מוצק של בניינים, הפזורים על שטח עצום. אלפיים נפשות חיו במוֹקרוֹיֶה, אבל בשעה זו ישנו הכול, ורק פה־ושם הבהבו באפלה אורות מעטים.

“הצלף, הצלף, אַנדרֵיי, אני נוסע!” קרא מיטיָה כאחוז קדחת.

“לא ישֵנים!” שוב אמר אַנדרֵיי, והצביע על האכסניה של פּלַסטוּנוֹב, שעמדה במבוא הכפר, ובכל ששת החלונות הפונים החוצה אור מלא.

“לא ישֵנים!” הצטרף מיטיָה בשׂמחה, “כרעם, אַנדרֵיי, שידהרו, צלצל ותיגש ברעש גדול. שידעו כולם מי בא! אני נוסע! בעצמי אני נוסע!” קרא מיטיָה בהתרגשות.

אַנדרֵיי הדהיר את השלישייה הסחוטה, ואכן קרב ברעש אל המרפסת הגבוהה ועצר את סוסיו המעלים אדים, שכמעט נפחו נפשם. מיטיָה קפץ מהעגלה, וממש ברגע זה הסתקרן בעל־הבית, שהתכוון כבר לשכב, להציץ מהמרפסת מי קרב כך.

“טריפוֹן בּוֹריסיץ', אתה?”

בעל־הבית התכופף, הסתכל היטב, ירד בריצה מהמרפסת וקרב אל האורח, כולו התלהבות חנפנית.

“אדוני, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'! האם שוב אנו רואים את פניך?”

טריפוֹן בּוֹריסיץ' זה היה איכר בריא ובעל־גוף, קומתו ממוצעת, פניו שמנות קצת, הבעתו מחמירה ובלתי־מתפשרת, בייחוד כלפי האיכרים של מוֹקרוֹיֶה, אלא שניחן בכושר לשנות במהירות את פניו לכדי הבעה חנפנית ביותר, אם רק חש באפשרות של טובת־הנאה. לבושו רוסי, כותונת הנפתחת משׂמאל וקַפטַן, ממונו רב והוא חולם תמיד על תפקיד רם יותר. בציפורניו החזיק בלמעלה ממחצית האיכרים, הכול בסביבה היו חייבים לו. היה חוכר קרקע מבעלי־האחוזה, וגם קונה קרקעות, והאיכרים עיבדו אדמה זו לתשלום חובם, שנבצר מהם להיחלץ ממנו. אלמן היה, ולו ארבע בנות מבוגרות. אחת כבר התאלמנה וישבה בביתו עם שני ילדים קטינים, נכדיו, ועבדה למענו כמו שׂכירת־יום. בת אחרת, כפריה, היתה נשׂואה לפקיד ממשלתי, לבלר שפרש, ובאחד מחדרי האכסניה היה אפשר לראות בין תצלומי המשפחה הזעירים, גם תצלום של פקיד זה, במַדים וכוֹתפוֹת־הפקידות עליהם. שתי הבנות הצעירות היו לובשות, בחגי־הכנסייה או כשיצאו לביקור, שמלות תכולות או ירוקות, תפורות לפי האופנה, הדוקות למתניים, עם שובל שאורכו אמה, אולם למחרת בבוקר, כמו בכל יום, קמו עם אור־יום, והן מטאטאות את החדרים במטאטים של זרדי־לבנה, מסלקות את השופכין והאשפה שהותירו האורחים באכסניה. טריפוֹן בּוֹריסיץ‘, אף שצבר כבר אלָפים, אהב מאוד לפשוט עורו של אורח־מתהולל, ומאחר שזכר כי לא חלף עוד חודש מאז הרוויח ביממה אחת מידי דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’, כשהתהולל עם גרוּשֶנקה, מאתיים רובלים ויותר, אם לא שלוש מאות, קיבל עתה את פניו בשׂמחה ובערנות נמרצת, שכן עלה ריח הטרף באפו אפילו לפי דהירת מיטיָה אל המרפסת.

“אדוני, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', האם שוב נזכה בך בצל קורתנו?”

“חכה, טריפוֹן בּוֹריסיץ',” אמר מיטיָה, “לפני הכול, העיקר: היכן היא?”

“אַגרָפֶנה אָלכסַנדרובנה?” הבין מיד בעל־הבית, כשהוא מסתכל בערנות בפני מיטיָה, “כן, גם היא כאן… נמצאת…”

“עם מי, עם מי?”

“אורחים עוברי־אורח… אחד פקיד, כנראה, מן הפולנים, אם לדון לפי הדיבור, והוא ששלח מכאן סוסים להביא אותה. והשני אתו חבר שלו, ואולי פגש בדרך, מי יודע. הלבוש אזרחי…”

“ומה, שותים? עשירים?”

“איפה שותים! ערך לא גדול, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'.”

“לא גדול? נו, ואחרים?”

“מהעיר הם, שני אדונים… מצֶ’רנִי שבו, ונשארו. אחד צעיר, כנראה, קרוב של האדון מיאוּסוֹב, אבל את שמו שכחתי… ואת השני, צריך לחשוב, גם אתה מכיר: בעל־האחוזה מקסימוב, הוא אומר שבא להתפלל במנזר שלכם ההוא, והנה הוא נוסע עם הקרוב הצעיר של האדון מיאוּסוֹב…”

“ורק אלה?”

“רק הם.”

“חכה, שתוק, טריפוֹן בּוֹריסיץ', אמור רק את העיקר: מה היא, איך היא?”

“קודם קצת הגיעה ויושבת אתם.”

“עליזה? צוחקת?”

“לא, נדמה שלא מאוד צוחקת. אפילו משועממת כולה יושבת, סרקה את שׂערו של הצעיר.”

“לפולני, לקצין?”

“איזה מין צעיר הוא, ובכלל הוא לא קצין. לא, אדון, לא את שלו, אלא את שׂער האחיין של מיאוּסוֹב, לצעיר… אבל את השם שכחתי.”

“קַלגָנוֹב.”

“אכן קַלגָנוֹב.”

“טוב, אראה בעצמי. משׂחקים בקלפים?”

“שׂיחקו והפסיקו, שתו תה, הפקיד דרש מִשרַת־פירות!”

“חכה, טריפוֹן בּוֹריסיץ', חכה נשמתי, בעצמי אראה. עכשיו ענה על העיקר: אין צוענים?”

“לא שומעים עכשיו בכלל על הצוענים, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', השלטונות גירשו. אבל יהודונים ישנם כאן, מנגנים בצימבָּלים ובכינורות, ברוֹז’דיֶסטוֶנסקָיָה, אז זה אפשר היה לשלוח להביא אותם אפילו עכשיו. יבואו.”

“לשלוח, לשלוח ויהי־מה!” צעק מיטיָה. “ואת הבחורות אפשר להעיר, כמו אז, במיוחד את מַריה, וגם את סטֶפָּנידה, את אָרינה. מאתיים רובל בעד המקהלה!”

“אבל בכסף כזה אקים לך על רגליו את כל הכפר, גם אם כבר רבצו לנחור. והאם שווים, אדון דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', האיכרים המקומיים חסד כזה, או הבחורות? לקבוע סכום כזה לנבָלה ולגסות הזאת! האם המוז’יק שלנו צריך לעשן צִיגָריות, ואתה נתת להם. הלוא הוא מסריח כולו, הגזלן. והבנות כולן, כמה שישנן, שורצות כּנים. אני את הבנות שלי אעיר למענך חינם, ולא רק בסכום כזה, רק עכשיו שכבו לישון, אבל אני אקים אותן בבעיטה בגב ואכריח לשיר בשבילך ואתה אז השקית את המוּז’יקים שמפניה, אֶ־אֶח!”

לא בדין ריחם טריפוֹן בּוֹריסיץ' על מיטיָה: הוא העלים אז ממנו חצי־תריסר בקבוקי שמפניה, והרים תחת השולחן שטר של מאה, קפץ אותו באגרוף. השטר נשאר באגרופו.

“טריפוֹן בּוֹריסיץ', פיזרתי אז אצלך לא אלף אחד בלבד. אתה זוכר?”

“פיזרת, חביבי, ואיך לא אזכור, שלושה אלפים השארת ודאי אצלנו.”

“כן, וגם עכשיו באתי עם משהו כזה, ראה.”

שלף את צרור השטרות וקירב אותו לאפו של בעל־הבית.

“ועכשיו שמע והָבן: בעוד שעה יגיעו יין, כיבוד, מאפה וממתקים – הכול להעלות מיד למעלה. הארגז שאצל אַנדרֵיי, גם אותו מיד למעלה, לפתוח ולהגיש מיד שמפניה… והעיקר – בחורות, בחורות ומַריה ויהי מה…”

פנה אל העגלה והוציא מתחת למושב את תיבת־האקדחים.

“עכשיו, החשבון שלך, אַנדרֵיי! הנה חמישה־עשׂר רובל בעד השלישייה, והנה חמישים לווֹדקה… בעד הנכונות, בעד האהבה שלך… זכור את האדוֹן קָרָמָזוֹב!”

“מפחד אני, אדון…” היסס אַנדרֵיי. “חמישה רובלים התֶשֶר תן בבקשה, יותר מזה לא אקח. טריפוֹן בּוֹריסיץ' עד. ואתה סלח לי על הדיבור הטפשי שלי…”

“ממה אתה מפחד,” סקר אותו מיטיָה, “יקח אותך השד, אם כך!” צעק והשליך אליו חמישה רובלים. “ועכשיו, טריפוֹן בּוֹריסיץ', הולך אותי בשקט ותן לי להעיף בהם תחילה מבט, כך שלא ירגישו בו. היכן הם, בחדר התכול?”

טריפוֹן בּוֹריסיץ' הסתכל במיטיָה בחשש, אבל עשׂה בצייתנות כפי שנדרש לעשׂות: הוליך אותו בשקט לפרוזדור, ואילו הוא נכנס לחדר הסמוך לחדר שהאורחים יושבים בו, והוציא משם נר. עתה הכניס בשקט את מיטיָה והעמיד אותו בפינה חשוכה, שממנה יוכל להתבונן באופן חופשי באורחים, בלי שיראו אותו. מיטיָה לא האריך בתצפית, וגם נבצר ממנו לראות ברור: הוא ראה אותה, לבו התפעם ומבטו נעכר. היא ישבה בכורסה לצדו של השולחן, ולידה על הספה קַלגָנוֹב הצעיר מאוד ונחמד למראה. היא החזיקה בידו, ונדמה היה שהיא צוחקת, ואילו הבחור לא הסתכל בה ודיבר בקול רם, דומה שברוגז, אל מַקסימוֹב, שישב אל השולחן מול גרוּשֶנקה. מַקסימוֹב צחק מאוד, משום־מה. על הספה ישב גם הוא, וליד הספה, על כיסא, ליד הקיר, זר אחר. היושב על הספה בהסָבָה רחבה עישן מקטרת, ונראה למיטיָה במבט חטוף כברנשון שמנמן ורחב־פנים, לא גבה־קומה וכועס משום־מה. חברו, הזר השני, נראה למיטיָה גבוה מאוד. פרטים רבים יותר לא עלה בידו לראות. עתה נקטעה נשימתו. נבצר ממנו לעמוד עוד דקה, הוא העמיד את התיבה על השידה, ונכנס, בתחושת צינה וקפאון, אל החדר הכחול, אל האורחים.

“אוי!” צווחה בפחד גרוּשֶנקה, שהבחינה בו הראשונה.

7: הקודם ללא־ערעור

בצעדיו המהירים והארוכים ניגש מיטיָה אל השולחן.

“רבותי,” פתח בקול רם, כמעט בצעקה, אבל התחיל לגמגם, “אני… אני סתם! אל תפחדו,” אמר, “אני הלוא סתם כך, סתם,” פנה אל גרוּשֶנקה, שפנתה בכורסתה אל קַלגָנוֹב ותפסה בכוח את ידו. “אני… גם אני נוסע. אני כאן עד הבוקר. רבותי, האם מותר לנוסע עובר־אורח… להיות אתכם עד הבוקר? עד הבוקר בפעם האחרונה, בחדר זה עצמו?”

מלים אחרונות אלה אמר כשהוא פונה אל הברנשון השמנמן, שישב על הספה ועישן מקטרת. האיש הוציא בחשיבות את המקטרת מפיו ואמר בחומרה:

“פַּניֶה, אדוני, אנו כאן באורח פרטי. יש חדרים אחרים.”

“הלוא אתה הוא, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', מה אתה אומר?” נענה קַלגָנוֹב, “שב עמנו, ושלום!”

“שלום, אדם יקר… שאין ערוך לו! תמיד כיבדתי אותך…” אמר מיטיָה בנימה עליזה ונמרצת, והושיט לו יד מעל לשולחן.

“אוי, מה חזק לחצת! כמעט שברת את אצבעותי,” צחק קַלגָנוֹב.

“תמיד הוא לוחץ כך, תמיד!” אמרה גרוּשֶנקה בעליזות, מחייכת עדיין בחשש, אבל הנה, דומה, שנוכחה לדעת על פי הבעתו של מיטיָה, שלא יתפרע, והסתכלה בו בסקרנות רבה ועדיין בחרדה. היה בו משהו שהדהים אותה, וכן לא ציפתה שברגע כזה ייכנס וידבר כך.

“שלום,” אמר במתיקות משׂמאל גם בעל־האחוזה מַקסימוֹב. מיטיָה פנה אליו.

“שלום, גם אתה כאן, אני שׂמח שגם אתה כאן. רבותי, רבותי, אני…” שוב פנה אל הפּאן בעל המקטרת, כנראה ראה בו את האיש הקובע כאן. “דהרתי… רציתי לבלות את היום האחרון שלי, ואת השעה האחרונה שלי, בחדר הזה, באותו חדר עצמו… שבו הערצתי גם אני… את המלכה שלי!.. סלח לי, פַּניֶה!” קרא בהתרגשות, “דהרתי ונשבעתי… הו, אל תפחדו, זה הלילה האחרון שלי! נשתה לשלום, פַּניֶה! מיד יגישו יין… הבאתי עמי זאת,” שלף משום־מה את צרור השטרות. “הרשה, פַּניֶה! אני רוצה מוסיקה, רעם, רעש, הכול מה שהיה קודם… אבל התולעת, התולעת המיותרת, תזחל על האדמה ולא תהיה עוד! אכבד את יום השׂמחה שלי בלילי האחרון!…”

כמעט נשנק. הרבה, הרבה רצה לומר, אבל נפלטו מפיו קריאות משונות בלבד. הפּאן הפולני הסתכל בלי לנוע בו, בצרור השטרות שלו, הסתכל בגרוּשֶנקה וניכר שהוא נדהם.

“אם תרשה. הקרוּלוֹבָה שלי…” פתח.

“מה כאן קרוּלוֹבָה, זו מלכה, לא כן?” הפסיקה אותו גרוּשֶנקה. “מצחיקים אתם אותי, כמו שאתם אומרים הכול. שב, מיטיָה, ומה אתה אומר כאן? אל תפחיד בבקשה. לא תפחיד, לא? אם לא תפחיד, אני שׂמחה שבאת…”

“אני, אני אפחיד?” צעק מיטיָה והרים ידיו. “לכו על פנַי, עברו, לא אפריע!” ופתאום, להפתעת הנוכחים, ובוודאי גם להפתעת עצמו, צנח על הכיסא ופרץ בבכי, הסב פניו אל הקיר שממול, וידיו לופתות את מיסעד־הכיסא, מחבקות אותו.

“הנה, הנה, כזה אתה!” אמרה גרוּשֶנקה בגינוי. “בדיוק כזה היה כשביקר אצלי, מתחיל לדבר פתאום ואני איני מבינה כלום. ופעם אחת פרץ גם בבכי, וזו הפעם השנייה – איזו בושה! למה אתה בוכה? אילו היה על מה…” הוסיפה בלשון־חידה, והדגישה ברוגז את דבריה.

“אני… אני איני בוכה… נו, שלום!” מיד סָב על הכיסא ופרץ בצחוק, אך לא בצחוקו העצי המקוטע, אלא בצחוק בלתי־נשמע, ממושך, עצבני, רוטט.

“הנה שוב… נו, היה שׂמח, היה שׂמח!” דיברה על לבו גרוּשֶנקה. “אני שׂמחה מאוד שבאת, שׂמחה מאוד, מיטיָה, אתה שומע שאני שׂמחה מאוד? אני רוצה שהוא יישב כאן אתנו,” פנתה כביכול אל כל הנוכחים בנימה מצַווה, אף שדבריה פנו, כפי הנראה, אל היושב על הספה, “רוצָה, רוצה! ואם הוא יסתלק, אסתלק גם אני, הנה כך!” הוסיפה בעיניים שיקדו פתאום.

“מה שתואיל לרצות המלכה שלי – הוא חוק!” אמר הפּאן, ונשק בהדר את ידה של גרוּשֶנקה. “אני מזמין את הפּאן אל החבורה שלנו!” פנה באדיבות אל מיטיָה. שוב קפץ מיטיָה בכוונה ברורה להשמיע נאום, אך לא כן יצא.

“נשתה, פַּניֶה!” אמר במקום נאום. כולם צחקו.

“אלִי! ואני חשבתי, שהוא שוב רוצה לדבר,” אמרה גרוּשֶנקה בעצבנות. “אתה שומע, מיטיָה,” הוסיפה בתקיפות, “אל תקפוץ עוד מהמקום, ושהבאת שמפניה, זה נחמד. בעצמי אשתה, את מִשרת־הפירות איני סובלת. והכי טוב שבאת בעצמך, כי פה שעמום… האם שוב באת להתהולל? החבא את הכסף בכיס! מניִן לקחת כה הרבה?”

מיטיָה החזיק עדיין את השטרות מקומטים בידו, וכולם הבחינו בזה ובעיקר הפּאנים, והוא נתן אותם בכיס בחפזון ובמבוכה. והסמיק. ברגע זה הביא בעל־הבית על מגש בקבוק שמפניה וכוסות. מיטיָה תפס את הבקבוק, אבל כה התבלבל עד ששכח מה יש לעשׂות בו. קַלגָנוֹב לקח אותו מידו ומזג במקומו.

“אבל עוד, עוד בקבוק!” צעק מיטיָה לעֵבר בעל־הבית, שכח להשיק עם הפּאן, שהזמין אותו בחגיגיות לשתות לשלום, וגמע את הכוס שלו כולה, בלי להמתין לאיש. פניו נשתנו פתאום. במקום ההבעה החגיגית והטרגית שלהן עם כניסתו, הופיע עכשיו משהו תינוקי. כאילו הצטנע פתאום והנמיך את קומתו. הסתכל בכולם בחשש ובשׂמחה, צחקק תכופות בעצבנות, כשמראהו רוחש־תודה כמראה כלבלב שחטא, והנה שוב הכניסו אותו וחיבבו. הוא כאילו שכח הכול והסתכל בנוכחים בהתלהבות, בחיוך ילדותי. בגרוּשֶנקה הסתכל כשהוא צוחק בלי־הרף, וקירב את כסאו אל כורסתה. לאט־לאט סקר גם את שני הפּאנים, אבל עמד אך מעט על טיבם. הפּאן שעל הספה עשׂה עליו רושם בהדרת־הכבוד שלו, בהיגוי הפולני, ובעיקר – במקטרת. “מה יש, טוב שהוא מעשן מקטרת,” חשב לו מיטיָה. פניו התפוחות מעט, בנות הארבעים כמעט, של הפּאן, האף הקטן מאוד שמתחתיו נראו שני שׂפמים דקיקים זקורים, משוּחים במשחה וחצופים, לא עוררו לפי שעה כל שאלות בדעתו של מיטיָה. אפילו הפיאה הסיבירית הגרועה של הפּאן, המסורקת בצורה טפשית על הצדעיים, לא עשׂתה רושם על מיטיָה: “אם יש פיאה, סימן שכך דרוש,” הוסיף להסתכל ורוחו טובה עליו. הפּאן השני, שישב ליד הקיר, צעיר יותר מהפּאן שעל הספה, הסתכל על כל החבורה במבט חצוף ומתגרה, והקשיב בבוז שתוק לשׂיחה הכללית, הרשים את מיטיָה רק בקומתו, שהיתה מאוד בלתי־פרופורציונלית לקומת הפּאן היושב על הספה. “אם יקום על רגליו, יהיה גובהו קרוב לשלוש אמות,” הבזיק בדעתו של מיטיָה. הבזיקה גם בדעתו המחשבה, כי פּאן גבוה זה, הוא ידיד ועוזר־לכל־דבר של הפּאן שעל הספה, מעין “שומר־ראש” שלו, והפּאן הקטן בעל־המקטרת מפקד ודאי על הפּאן הגבוה. אבל גם כל זה נראה למיטיָה טוב ואין חולקים על כך. בנפשו של הכלבלב נאלמה כל יריבות שהיא. עדיין לא הבין דבר במתרחש בגרוּשֶנקה ובמשפטי־החידה האחדים שאמרה. אבל הבין בלב נרגש, כי היא חביבה כלפיו, שהיא “סלחה” לו והושיבה לידה. הוא התלהב מאוד למראה גמיעתה את היין. אבל שתיקת החבורה הדהימה אותו פתאום, והוא התחיל להקיף את כולם במבטי ציפייה. “מדוע אנו יושבים איפוא, מדוע אינכם מתחילים במשהו, רבותי?” אמר כאילו מבטו המחויך.

“הנה הוא משקר כל הזמן, וכולנו צחקנו,” פתח קַלגָנוֹב, כאילו ניחש את מחשבתו של מיטיָה, והצביע על מַקסימוֹב.

“משקר?” צחק מיטיָה את צחוקו העֵצי הקצר, ושׂמח מיד למשהו, “חה־חה!”

“כן. תאר לעצמך, הוא טוען, כי כל חיל־הפרשים שלנו בשנות העשׂרים נשׂאו נשים פולניות. הלא זו שטות נוראה, לא כן?”

“פולניות?” אמר מיטיָה, נלהב כולו.

קַלגָנוֹב הבין יפה מאוד את יחסו של מיטיָה לגרוּשֶנקה, ניחש את תפקיד הפּאן, אך כל זה לא עניין אותו הרבה, ואולי אפילו לא עניין כלל, ובעיקר עניין אותו מַקסימוֹב. במקרה נקלע לכאן בחברת מַקסימוֹב, ואת הפּאנים פגש באכסניה לראשונה בחייו. ואילו את גרוּשֶנקה הכיר מקודם, ופעם אחת אפילו ביקר אצלה בחברת מישהו. אז לא מצא חן בעיניה. אבל כאן היתה מסתכלת בו בחיבה רבה. עד בואו של מיטיָה אפילו ליטפה אותו, אך הוא היה אדיש. צעיר היה, בן עשׂרים ולא יותר, לבושו טרזני, פניו לבנות חביבות ושׂערו החום־בהיר עבות ונהדר. ובפנים לבנות אלו נראו עיניים תכולות־בהירות נפלאות, שהבעתן חכמה ולפעמים עמוקה, שלא לפי גילו, אף על פי שהצעיר נראה ודיבר לפעמים כילד, ולא התבייש בזה גם כשעמד על כך. בדרך כלל, היה מיוחד במינו, אפילו גחמן, אמנם חביב תמיד. לפעמים הבהב בפניו משהו קופא ועקשני: הוא הביט בך, הקשיב, אבל הרהר בעקשנות במשהו אחר. פתאום היה לאה ועצל, פתאום התחיל להתרגש, ולפעמים, כפי הנראה, מסיבה חסרת־ערך.

“תאר לעצמך, ארבעה ימים אני מסיע אותו אתי,” המשיך, ממתח קצת בעצלות את המלים, אך ללא גינדור אלא באורח טבעי לגמרי, “אתה זוכר, כשאחיך דחף אותו החוצה מהכרכרה והוא עף. אז הוא עניין אותי מאוד בזה, ואני אספתי אותו אתי אל הכפר, ועכשיו הוא משקר כל הזמן, עד שבושה להיות עמו. אני מסיע אותו בחזרה…”

“הפּאן הזה לא ראה פּאני פולניה ואומר דברים שלא יכלו לקרות,” אמר הפּאן בעל־המקטרת למַקסימוֹב.

הפּאן בעל־המקטרת דיבר רוסית רהוטה, על כל פנים דיבר יפה יותר משהעמיד פנים. כשהשתמש במלים רוסיות, שיבש אותן בהיגוי פולני.

“הלוא אני עצמי הייתי נשוי לפּאני פולניה,” צחקק בתשובה מַקסימוֹב.

“האם שירַת בחיל־הפרשים? הרי דיברת על חיל־הפרשים. האם אתה פרש?” התערב קַלגָנוֹב.

“כן, ודאי, האם הוא פרש? חה־חה!” קרא מיטיָה, שהקשיב בלהיטות והיה מריץ את מבטו השואל אל כל דובר, כאילו ציפה לשמוע מכל אחד אלוהים יודע מה.

“לא, ראֵה,” פנה אליו מַקסימוֹב, “דיברתי על כך, שהעלמות, הפּאניֶנקי האלה שם… נחמדות… כשרוקדות מָזוּרקה עם פרש שלנו… כשגמרה לרקוד עמו מָזוּרקה, מיד קפצה וישבה על ברכיו, כחתלתולה… לבנה… והפּאן אוֹיציֶץ והפּאני מַטקה רואים ומרשים… ומרשים… ואילו הפרש יילך למחרת ויציע נישׂואים… הנה…יציע נישׂואים, חה־חה!” סיים מַקסימוֹב בצחקוק.

“אדוני נָבל!” רטן פתאום הפּאן הגבוה שישב על הכיסא, ושילב רגליים. עיני מיטיָה תפסו את מגפו הגדול המשוח בעיטרן, בעל הסוליה העבה והמרופּשת. לבושם של שני הפּאנים היה משומן ומלוכלך למדי.

“והנה גם נבל! מדוע הוא מגדף!” כעסה גרוּשֶנקה.

“פאני אַגריפִּינה, הפּאן רָאה בפולין איכרוֹת, ולא גברות אצילות,” אמר לגרוּשֶנקה הפּאן בעל־המקטרת.

“אתה יכול להיות בטוח בזה!” אמר בבוז הפּאן הגבוה שעל הכיסא.

“הרי לך עניין! תן לו לדבר. אנשים מדברים, למה להפריע להם? עליז לשבת אתם,” רגזה גרוּשֶנקה.

“איני מפריע, פּאני,” אמר ברוב חשיבות הפּאן בעל־הפיאה, שלח מבט ממושך בגרוּשֶנקה, השתתק ברוב חשיבות ושב למצוץ את המקטרת.

“לא, לא, הפּאן אמר עכשיו אמת,” התלהב קַלגָנוֹב, כאילו המדובר במי־יודע־מה. “הן לא היה בפולין, וכיצד הוא מדבר על פולין? הן לא בפולין התחתנת, נכון?”

“לא, בגוּבֶּרנִיָה סמוֹלֶנסק. אבל הפרש שלה הוציא אותה קודם לכן, את אשתו לעתיד, עם הפאני מַטקה ועם הטַנטָה, הדודה, ועוד קרובה אחת עם בן מבוגר, וזה מפולין עצמה, משם… והוא ויתר לי עליה. זה סגן אחד שלנו, צעיר טוב מאוד… תחילה רצה להתחתן, אבל לא התחתן, כי נתגלה שהיא צולעת…”

“ואתה נשׂאת צולעת?” קרא קַלגָנוֹב.

“כן, צולעת. שניהם רימו אותי אז קצת, והעלימו ממני. חשבתי שהיא מקפצת לה… והיא כל הזמן קיפצה, ואני חשבתי שמתוך שׂמחה…”

“משׂמחה שהיא נישׂאת לך?” צווח קַלגָנוֹב בקול ילדותי מצלצל.

“כן, משׂמחה. ויצא, שהיתה כאן סיבה אחרת לגמרי. אחר כך, לאחר הקידושין, הודתה לפני בו בערב בהתרגשות רבה וביקשה סליחה, אמרה שבנעוריה קפצה מעל שלולית ורגלה נפגעה, חה־חה!”

קַלגָנוֹב פרץ בצחוק ילדותי ביותר, וכמעט נפל על הספה. צחקה גם גרוּשֶנקה.

מיטיָה הגיע לשׂיא אושרו.

“אתה יודע, אתה יודע, שעכשיו הוא אומר אמת, עכשיו אינו משקר!” קרא קַלגָנוֹב ופנה אל מיטיָה. “ואתה יודע, הוא היה נשוי פעמיים – מה שאמר נוגע לאשתו הראשונה – ואתה יודע, אשתו השנייה ברחה וחיה עד היום, ידעת זאת?”

“האומנם?” פנה מיטיָה באחת אל מַקסימוֹב, ופניו אמרו תמיהה רבה.

“כן ברחה, קרתה לי אי־הנעימות הזאת,” אישר מַקסימוב בענווה. “עם מוּסיוּ אחד ברחה. והעיקר, קודם כול העבירה על שמה בלבד את כל הכפר שלי. אתה איש משׂכיל, אמרה לי, אתה תמצא לך פת־לחם. וכך השאירה אותי – כומר נכבד אחד אמר לי פעם: אשה אחת שלך היתה צולעת, והשנייה קלת־רגליים מדי, חה־חה!”

“הקשיבו, הקשיבו!” רתח קַלגָנוֹב, “גם אם הוא משקר – והוא מרבה לשקר – הריהו משקר רק כדי לגרום לכול עונג: הרי אין זו נבָלה, לא נבָלה? אגיד לכם, אני אוהב אותו לפעמים. הוא מנוול מאוד, אבל מנוול באופן טבעי, אה? מה דעתכם? יש מי שעושׂה מעשׂי נבלה לשם משהו, לשם טובת הנאה, והוא עושׂה בפשטות, בדרך הטבע… תארו לעצמכם, למשל, שהוא מתיימר (אתמול רב אתי כל הדרך), כי ב’נפשות מתות' התכוון גוֹגוֹל אליו. אתם זוכרים, יש שם בעל־אחוזה מַקסימוֹב, אשר נוזדריוֹב הלקה אותו ונשפט על כך: ‘על גרימת עלבון אישי לבעל־האחוזה מַקסימוֹב, על ידי הלקאה בזרָדים, במצב שכרות’. אתם זוכרים? אז תארו לעצמכם, שהוא מתיימר כי היה שם, ואותו הלקו! הייתכן כדבר הזה? צ’יצ’יקוב נסע בשנות העשׂרים, לכל המאוחר, בראשיתן, ואם כן אין התאמה בין השָנים. לא יכלו להלקות אותו אז. הן לא יכלו, לא יכלו?”

קשה היה להבין מדוע מתלהב כל כך קַלגָנוֹב, אבל הוא התלהב בכנות. מיטיָה היה אתו בכול.

“נו, כן, אם אכן הלקו!” קרא בקול וצחק.

“לא שהלקו, אלא ככה,” אמר פתאום מַקסימוֹב.

“מה, ככה? הלקו או לא?”

“מה השעה, פַּניֶה?” פנה בפנים משועממות הפּאן בעל־המקטרת אל הפּאן הגבוה שעל הכיסא. האיש משך־כתפיים: לשניהם לא היה שעון.

“מדוע לא ישׂוחחו? תנו גם לאחרים לדבר. אם אתם משתעממים, צריכים גם אחרים לא לדבר,” שוב כעסה גרוּשֶנקה, וכפי הנראה, נטפלה אליהם בכוונה. משהו הבזיק עתה לראשונה בדעתו של מיטיָה. הפעם ענה לה הפּאן בפולנית, ברוגז ניכר:

“פּאני, איני אומר שום דבר נגד זה, לא אמרתי שום דבר.”

“אם כן, טוב, ואתה ספר,” קראה גרוּשֶנקה למַקסימוֹב. “מדוע השתתקו כולם?”

“אבל אין כאן גם מה לספר, כי כל אלה שטויות,” ענה מיד מַקסימוֹב בהנאה ניכרת ובהתחנחנות, “וגם אצל גוֹגוֹל כל זה כתוב בצורה אָלֶגוֹרית, כי גם נתן לכולם שמות אָלֶגוֹריים: נוֹזדריוֹב לא היה נוזדריוֹב אלא נוֹסוֹב, וקוּבשִיניקוֹב, שמו בכלל לא דומה, כי הוא היה שְקווֹרניוֹב. ופֶנַרדי אכן היה פֶנַרדי, רק לא איטלקי אלא רוסי, פֶּטרוֹב, ומַמזֶל פֶנַרדי היתה נחמדה, הרגליים בטריקוֹ וחמודות, והחצאית קצרצרה עם נצנצים, והיא שהסתובבה, אך לא ארבע שעות אלא רק ארבע דקות… והקסימה את כולם…”

“אבל על מה הלקו אותך, על מה הלקו?” זעק קַלגָנוֹב.

“על פּירוֹן,” ענה מַקסימוֹב.

“על איזה פּירוֹן?” צעק מיטיָה.

"על הסופר הצרפתי המפורסם, פּירוֹן. שתינו אז יין בחבורה גדולה בפונדק, ביריד ההוא. הם שהזמינו אותי, ואני מיד התחלתי לומר מִכתָמים: ‘האם אתה הוא, בּוֹאָלוֹ, איזה לבוש מצחיק’. ובּוֹאָלוֹ עונה, שהוא מתכונן ללכת לנשף מסכות, זאת אומרת, לבית־המרחץ, חה־חה. והם נעלבו מזה. אמרתי מיד מכתם אחר, מוכּר מאוד לכל האנשים המשׂכילים, חריף:

אַת סָפוֹ, אני פָאוּן, וזאת מוּדעת,

אך מצער אותי לדעת,

כי את הדרך אל הים אינך יודעת.

עתה נעלבו עוד יותר והתחילו לגדף אותי על כך ללא־נימוס, ואני, לאסוני. כדי לתקן מה שקלקלתי, סיפרתי אנֶקדוֹטה מלומדת מאוד על פּירוֹן, כיצד סרבו לקבלו לאקדמיה הצרפתית, והוא, כדי לנקום בהם, כתב את הכתובת למצבה שלו:

כאן פּירוֹן נטמן,

שהיה לא־כלום, גם לא אקָדמִיקן.

ואז הם הלקו אותי."

“אבל על מה, על מה?”

“על השׂכלתי. האם מעטים הדברים שבגללם אנשים מוכנים להלקות אדם,” אמר מַקסימוֹב בנימת ענווה ומוסר־השׂכל.

“די, כל זה גרוע, לא רוצה לשמוע, חשבתי שיהיה כאן עליז יותר,” הפסיקה אותם גרוּשֶנקה. מיטיָה נבהל והרתיע והפסיק לצחוק. הפאן הגבוה קם, ובהבעה שחצנית של משתעמם בחברה שאינה לרמתו, התחיל להתהלך בחדר מפינה לפינה, ידיו שלובות על גבו.

“ראו איך שהתחיל לצעוד!” הביטה בו גרוּשֶנקה בבוז. מיטיָה נתקף אי־שקט, וכן שׂם־לב, כי הפּאן שעל הספה מסתכל בו ברוגז.

“פּאן,” קרא מיטיָה, “נשתה, פַּניֶה! גם עם הפּאן השני: נשתה, פּאנים!” קירב שלוש כוסות ומזג בהן שמפניה.

“לחיי פולין, פּאנים, אני שותה לחיי פולין שלכם, לחיי ארץ פולין!” קרא מיטיָה.

“זה נעים לי מאוד, פַּניֶה, נשתה,” אמר הפּאן שעל הספה בנימת חשיבות ונטיית־חסד, ולקח את כוסו.

“וגם הפּאן השני, מה שמו, יַסניֶויֶלמוֹז’ני, הוד־מעלתך, קח את הכוס!” דאג מיטיָה.

“פּאן וְרוּבּלֶבסקי,” עזר לו היושב על הספה.

מתנדנד, ניגש פּאן ורוּבּלבסקי אל השולחן, ולקח את הכוס.

“לחיי פולין, הפּאנים, הידד!” צעק והרים את הכוס.

שתו השלושה. תפס מיטיָה בקבוק ומזג מיד את שלוש הכוסות.

“עכשיו לחיי רוסיה, הפּאנים, ונהיה אחים!”

“מזוג גם לנו,” אמרה גרוּשֶנקה, “לחיי רוסיה רוצה גם אני לשתות.”

“וגם אני,” אמר קַלגָנוֹב.

“וגם אני הייתי… לחיי רוּסיוֹנֶת, הסבתוֹנת הזקנה,” צחקק מַקסימוֹב.

“כולם, כולם!” קרא מיטיָה. “בעל־הבית, עוד בקבוקים!”

הובאו שלושת הבקבוקים הנותרים מאלה שהביא עמו מיטיָה. הוא מזג.

“לחיי רוסיה, הידד!” שב וקרא. כולם שתו מלבד הפּאנים, ואילו גרוּשֶנקה הריקה את הכוס באחת. אבל הפּאנים לא נגעו בכוסם.

“איך זה, פּאנים?” קרא מיטיָה. “איך זה אתם ככה?”

לקח את הכוס פּאן וְרוּבּלֶבסקי ואמר בקול רועם:

“לחיי רוסיה בגבולות שעד שנת שבע מאות שבעים ושתיים!”

“יפה מאוד,” צעק הפּאן השני, ושניהם שתו באחת.

“אבל מטופשים אתם, פּאנים!” נפלטו המלים מפיו של מיטיָה.

“פַּ־ניֶה!” צעקו שני הפּאנים באיום, והתנפחו באיום מול מיטיָה. בעיקר רתח פּאן וְרוּבּלֶבסקי.

“האם אדם יכול שלא לאהוב את ארצו??” קרא.

“לשתוק! לא לריב! שלא יהיו כאן מריבות!” צעקה בקול מצַווה גרוּשֶנקה, ורקעה ברגלה. פניה נדלקו, עיניה בָרקו. הכוס שהריקה, השפיעה. מיטיָה נבהל מאוד.

“סלחו לי, פּאנים! אני אשם, ולא אגיד יותר. וְרוּבּלֶבסקי, פּאן וְרוּבּלֶבסקי, לא אגיד!…”

“שתוק לפחות אתה, איזה שוטה!” הטיחה בו גרוּשֶנקה בתרעומת כעוּסה.

כולם התיישבו, כולם השתתקו, כולם הביטו זה על זה.

“רבותי, אני אשם בכול,” שוב פתח מיטיָה, שלא הבין את דבריה של גרוּשֶנקה. “ומה אנו יושבים כך? צריך לעשׂות משהו… שיהיה שׂמח, שיהיה שוב שׂמח.”

“באמת, שנורא לא שׂמח אצלנו,” מלמל בעצלות מַקסימוֹב.

“אולי נשׂחק בבַנק, כמו קודם…” צחקק מַקסימוֹב.

"בנק? נהדר!, הצטרף מיטיָה. “אם רק הפּאנים…”

“פּוּזנוֹ, פַּניֶה!” אמר באי־רצון הפּאן שעל הספה.

“אמת הדבר,” הסכים עמו פּאן וְרוּבּלֶבסקי.

“פּוּזנוֹ? מה זה פּוּזנוֹ?” שאלה גרוּשֶנקה.

“זאת אומרת, מאוחר, פּאני, מאוחר, השעה מאוחרת,” הסביר לה הפּאן שעל הספה.

“הכל מאוחר להם, והכול אסור להם!” כמעט צווחה ברוגז גרוּשֶנקה.

“בעצמם יושבים משועממים, ורוצים שגם לאחרים יהיה משעמם. לפני שבאת, מיטיָה, ישבו ככה ושתקו והתנפחו עלי…”

“אֵלה שלי!” קרא הפּאן שעל הספה, “כפי שאת אומרת, כך יהיה. אני רואה אי־רצון כלפינו, ועל כן אני עצוב. אני מוכן, פַּניֶה,” סיים ופנה אל מיטיָה.

“התחל, פַּניֶה!” נענה מיטיָה, שלף את צרור הכסף והניח שני שטרות של מאה על השולחן.

“אני רוצה, פּאן, להפסיד לך הרבה. קח את הקלפים, פתח בנק!”

“שיהיו הקלפים של בעל־הבית, פַּניֶה,” אמר ברצינות ובתקיפות הפּאן הקטן.

“זו השיטה הטובה ביותר,” הסכים עמו פּאן וְרוּבּלֶבסקי.

“של בעל־הבית? טוב, אני מבין, שיהיו של בעל־הבית, אמרתם טוב, פּאנים! קלפים!” ציווה מיטיָה על בעל־הבית.

בעל־הבית הביא סוור־קלפים ארוז והודיע למיטיָה, כי הבחורות מתאספות, וגם היהודונים עם הצימבָּלים יגיעו, כנראה, עוד מעט, אבל השלישייה עם המעדנים עוד לא הגיעה. מיטיָה יצא מעֵבר לשולחן ומיהר לחדר הסמוך לתת הוראות. אלא שבאו בינתיים רק שלוש בחורות, ומַריה עוד לא באה. למעשׂה לא ידע מה להורות, ולמה מיהר לכאן. ציווה להוציא מהארגז כיבוד, סוכריות קשות וקָרָמֶל, ולכבד את הבחורות. “ולאַנדרֵיי ווֹדקה, ווֹדקה לאַנדרֵיי!” נחפז להורות, “קיפחתי את אַנדרֵיי!” ברגע זה נגע בכתפו מַקסימוֹב, שרץ אחריו.

“תן לי חמישה רובלים,” לחש למיטיָה, “הייתי גם אני מסתכן בבנק, חה־חה!”

“מצוין, נהדר! קח עשׂרה, הנה!” שוב שלף את השטרות מהכיס וחיפשׂ עשׂירייה, “ואם תפסיד, תבוא, שוב תבוא…”

“טוב,” לחש מַקסימוֹב בשׂמחה ומיהר אל הטרקלין. גם מיטיָה שב מיד והתנצל על שאילץ להמתין לו. הפּאנים כבר ישבו ופתחו את סוור־הקלפים. עכשיו האירו פנים יותר, הביטו כמעט בחיבה. הפּאן שעל הספה הצית מחדש את המקטרת והתכוון לחלק קלפים. בפניו ניכרה אפילו חגיגיות מסוימת.

“למקומות, פּאנים!” הודיע פאן וְרוּבּלֶבסקי.

“לא, לא אשׂחק עוד,” אמר קַלגָנוֹב, “הפסדתי להם כבר קודם חמישים רובל.”

“לפּאן לא היה מזל, הפעם יכול להיות לו מזל,” אמר לו הפּאן שעל הספה.

“כמה בבנק? כמה בנגדי?” התלהט מיטיָה.

“אני שומע, פַּניֶה, אולי מאה, אולי מאתיים, כמה שתקבע.”

“מיליון!” צחק מיטיָה.

“אולי שמע פּאן קָפּיטַן על פּאן פּוֹדוויסוֹצקי?”

“איזה פּוֹדוויסוֹצקי?”

“בוַרשה קובע את הבנק הנגדי מי שבא לשׂחק. בא פּוֹדוויסוֹצקי, ראה אלף זלוֹטי, אמר: על כל הבנק. אמר הבנקאי: ‘פַּניֶה פּוֹדוויסוֹצקי, אתה שׂם זהב, או על הכבוד?’ ‘על הכבוד, פַּניֶה,’ אמר פּוֹדוויסוֹצקי. ‘טוב מאוד, פַּניֶה.’ הבנקאי חילק קלפים, ופּוֹדוויסוֹצקי לקח את אלף הזלוֹטי. ‘חכה, פַּניֶה,’ אמר הבנקאי, משך מגירה ונתן מיליון. ‘קח, פַּניֶה, זה החשבון שלך.’ הבנק היה של מיליון. ‘לא ידעתי,’ אמר פּוֹדוויסוֹצקי. ‘פַּניֶה פּוֹדוויסוצקי,’ אמר הבנקאי, ‘אתה שׂמת על הכבוד, וגם אנחנו על הכבוד.’ פּוֹדוויסוֹצקי לקח מיליון.”

“אין זו אמת,” אמר קַלגָנוֹב.

“פּניֶה קַלגָנוֹב, בחברה אצילה לא נאה לדבר כך.”

“בדיוק יתן לך שחקן פולני מיליון!” קרא מיטיָה, ונסוג מיד. “סלח, פַּניֶה, אשם, שוב אשם, יִתן, יִתן את המיליון, על הכבוד, על ההוֹנור הפולני! אתה רואה איך שאני מדבר פולנית, חה־חה! הנה אני שׂם עשׂרה רובלים, הולך – וָלֶט.”

“ואני שם רוּבָּלון על הגברברת, האדומה, הנחמדה, הפּאנֶינקה, חה־חה!” צחקק מַקסימוב, שלף את הגברת וכאילו לשם הסתרתה מעיני כולם, נצמד לשולחן, והצטלב בחפזון מתחת לשולחן. מיטיָה זכה. גם הרובל זכה.

“רבע המאה!” צעק מיטיָה.

“ואני שוב רוּבָּלוֹן, על פשוט, על מישׂחק קטן פשוט,” מלמל באושר מקסימוב, שׂמח מאוד על שזכה ברובל.

“הפסיד!” קרא מיטיָה. “שביעית, בכָפול!”

גרפו גם את הכפול.

“הפסק,” אמר פתאום קַלגָנוֹב.

“כפול, כפול,” היה מיטיָה מכפיל את הימורו, ובכל הכפולים שלו, הפסיד. אבל הרובלים היחידים זכו.

“כפול!” צרח מיטיָה בזעם.

“מאתיים הפסדת, פַּניֶה. תשׂים עוד מאתיים?” שאל הפּאן שעל הספה.

“מה, כבר הפסדתי מאתיים? אם כן, עוד מאתיים! כל המאתיים בכפול!” שלף את הכסף והטיל מאתיים על המלכה, אולם קַלגָנוֹב כיסה אותה בכף ידו.

“די!” צעק בקולו המצלצל.

“מה אתה עושׂה?” לטש בו מיטיָה עיניים.

“די, איני רוצה! לא תשׂחק עוד.”

“מדוע?”

“ככה. תן יריקה והסתלק, הנה מדוע. לא אתן לשׂחק עוד.”

הסתכל בו מיטיה בתמהון.

“עזוב, מיטיָה, אולי הוא אומר אמת. וכבר הפסדת הרבה,” אמרה גרוּשֶנקה ונימה מוזרה בקולה. שני הפּאנים קמו ופניהם נעלבות מאוד.

“אתה מתלוצץ, פַּניֶה?” אמר הפּאן הקטן והביט בחומרה בקַלגָנוֹב.

“איך אתה מעֵז לעשׂות זאת, פַּניֶה!” צעק אל קַלגָנוֹב פּאן וְרוּבּלֶבסקי.

“אל תעֵזו, אל תעֵזו לצעוק!” צעקה גרוּשֶנקה. “תרנגולי־הודו כאלה!”

הסתכל בהם מיטיָה בזה אחר זה. פתאום הדהים אותו משהו בפניה של גרוּשֶנקה, ומיד הבזיק בדעתו משהו חדש – מחשבה חדשה, מוזרה.

“פּאני אַגריפּינה!” פתח הפּאן הקטן, סמוק כולו מרתיחתו, אך ברגע זה ניגש אליו מיטיָה וטפח על כתפו.

“יַסנֶיויֶלמוֹז’ני, לכמה מלים.”

“מה אתה רוצה, פַּניֶה?”

“לחדר ההוא, שתי מלים טובות אגיד לך, מהטובות ביותר, ותהיה מרוצה.”

הפּאן הקטן השתומם והביט במיטיָה בחשש. אבל מיד הסכים, אולם בתנאי מפורש, כי גם פּאן וְרוּבּלֶבסקי ייכנס עמו.

“שומר־הראש? ייכנס גם הוא, גם הוא דרוש. דרוש אפילו ויהי־מה!” אמר מיטיָה.

“קדימה, הפּאנים!”

“לאן אתם הולכים?” שאלה גרוּשֶנקה בחרדה.

“בן רגע נשוב,” ענה מיטיָה. איזה אומץ, איזו התעשתות מפתיעה הבריקו בפניו. לא אלה היו פניו כשנכנס לפני שעה לחדר הזה. הוא הוליך את הפּאנים אל החדר הקטן שמימין, לא לחדר הגדול שבו התאספה עכשיו מקהלת הבחורות ובו נערך השולחן, אלא לחדר־השינה, שבו עמדו תַרכּוֹסים, תיבות ושתי מיטות גדולות, והר של כרים בציפיות כותנה. על שולחן־לוחות קטן בפינה עמד נר. הפּאן ומיטיָה ישבו אל השולחן זה מול זה, ופּאן וְרוּבּלֶבסקי הענק ישב לצדם, ידיו שלובות על גבו. פני הפּאנים מחמירות, אבל סקרניות.

“במה אוכל לשרת את הפּאן?” אמר הפּאן הקטן.

“בזאת, פַּניֶה, ולא אדבר הרבה: הא לך כסף,” שלף את השטרות שלו, “ואם אתה רוצה שלושת אלפים, קח וסע לאן שתרצה.”

הפאן הביט בו במבט בוחן, בעיניים קרועות, מבטו נצמד אל פני מיטיָה.

“שלושת אלפים, פַּניֶה?” אמר והחליף מבטים עם וְרוּבּלֶבסקי.

"שלושה, פּאנים, שלושה! שמע, פַּניֶה, אני רואה שאתה אדם נבון. קח שלושת אלפים והסתלק לכל הרוחות גם את וְרוּבּלֶבסקי תיקח אתך – אתה שומע? אבל מיד, ברגע זה, ולנצח, אתה מבין, פַּניֶה, ובדלת זו תצא. מה יש לך שם, מעיל, פרווה? אני אוציא הכול אליך. ברגע זה ירתמו לך שלישייה, ולהתראות,

דוֹוִידזֶניָה, פַּניֶה! אַה?"

מיטיָה ציפה לתשובה בבטחון. הוא לא פקפק. משהו נחרץ מאוד חלף בפניו.

“והרובלים, פַּניֶה?”

“בעניין הרובלים, פַּניֶה, יהיה כך: חמש־מאות ברגע זה, דמי־קדימה ושׂכר־הרכּב, ואלפיים וחמש־מאות מחר בעיר – בכבודי אני נשבע, יהיו, אשׂיג מתחת לפני האדמה!” אמר מיטיָה.

שוב החליפו הפולנים מבטים. פני הפּאן התחילו להשתנות לרעה.

“שבע מאות, שבע מאות ולא חמש מאות, מיד, לידיך!” הוסיף מיטיָה, כי חש במשהו לא טוב. “מה לך, פּאן? אינך מאמין? הן לא אתן לך את כל שלושת האלפים בבת־אחת. אני אתן, ואתה תשוב אליה כבר מחר… וגם אין בידי כרגע כל שלושת האלפים, יש לי בעיר, בביתי,” דיבר מיטיָה ורוחו נופלת עם כל מלה, “חי־נפשי, מונח שם, מוטמן…”

כהרף־עין זרח בפני הפּאן הקטן רגש הכבוד העצמי הגדול.

“האם אינך זקוק לעוד משהו?” שאל באירוניה. “פֶה! פֶה! בושה וחרפה.” וירק.

ירק גם פּאן וְרוּבּלֶבסקי.

“אתה יורק, פַּניֶה,” אמר מיטיָה מתוך ייאוש, לפי שהבין, כי הכול תם, “מפני שאתה חושב לסחוב מגרוּשֶנקה יותר. תרנגולים מסורסים אתם שניכם, זהו!”

“נפגעתי עד עומק נפשי,” הסמיק הפּאן הקטן, וזועם נורא, כאילו סירב לשמוע עוד, יצא מהחדר. מתנדנד יצא אחריו גם וְרוּבּלֶבסקי, ואחריהם יצא מיטיָה, נבוך ומבויש. הוא פחד מגרוּשֶנקה, וחשש שמיד יתחיל הפּאן לצעוק. וכך היה. הפּאן נכנס לטרקלין ועמד לפני גרוּשֶנקה בפּוֹזה תיאטרלית.

“פּאני אַגריפּינה, נפגעתי עד עומק נפשי,” אמר פולנית, אך לגרוּשֶנקה כאילו אבדה פתאום הסבלנות, כאילו נגע מישהו במקום הכואב ביותר בגופה.

“רוסית, דבר רוסית, שלא תהיה עוד אף מלה פולנית!” צעקה עליו. “קודם הלוא דיבר רוסית, האם שכח אותה בחמש שנים!” היא הסמיקה מזעם.

“פאני אַגריפּינה…”

“אני אַגרָפֶנה, אני גרוּשֶנקה, דבר רוסית, או שאני לא רוצה לשמוע!” הפּאן התנשף משפע ה“הוֹנוֹר” בנפשו, ודיבר מהר ובמנופּח, מסרס את הרוסית:

“פּאני אַגרָפֶנה, אני באתי לשכוח את כל הישן ולסלוח הכול, לשכוח מה שהיה עד היום…”

“מה זאת אומרת לסלוח? אתה באת לסלוח לי?” הפסיקה אותו גרוּשֶנקה וקפצה ממקומה.

“ככה זה, פּאני, אני לא נפש קטנה, אני נפש גדולה. אבל אני הייתי משתומם כשראיתי את המאהבים שלָך. פּאן מיטיָה הציע לי בחדר ההוא שלושה אלפים שאני אסע. אני ירקתי לו בפּרצוף.”

“מה? הוא הציע לך כסף תמורתי?” צעקה גרוּשֶנקה היסטֶרית. “זו אמת, מיטיָה? איך העזת! האם אני אשה נמכרת?”

“פַּניֶה, פַּניֶה!” זעק מיטיָה, “היא טהורה וזוהרת, אף פעם לא הייתי המאהב שלה! אתה שיקרת…”

“איך אתה מעז להגן עלי לפניו,” צעקה גרוּשֶנקה, “לא מתוך צדיקות הייתי טהורה, ולא מפני שפחדתי מקוּזמָה, אלא כדי שאוכל להיות גאה לפני הזה, ושתהיה לי הזכות לומר לו שהוא נבל, כשאפגוש אותו. האומנם לא לקח ממך את הכסף?”

“לקח, לקח!” קרא מיטיָה, “אבל דרש שלושת אלפים בבת־אחת, ואני הצעתי בסך־הכול מקדמה של שבע מאות.”

“נו, הכול מובן: שמע שיש לי כסף, ועל כן בא להתחתן!”

“פּאני אַגריפּינה,” צעק הפּאן. “אני אביר, אני שליַכצִיץ ולא נוכל! אני באתי לקחת אותך לאשה, ואני רואה פּאני חדשה, לא זו שקודם, רק עקשנית ובלי בושה.”

“ואתה הסתלק למקום שבאת ממנו! מיד אצווה לגרש אותך, ויגרשו!” צעקה גרוּשֶנקה בהתרגשות עזה. “טפשה, טפשה הייתי שעיניתי את עצמי חמש שנים! ולא למענו עיניתי את עצמי, אלא מזעם עיניתי את עצמי! והוא גם לא אותו האיש. האם היה כזה? הלוא זה אבא שלו איזשהו. ואיפה הזמנת את הפיאה הזאת? ההוא היה בַּז, וזה ברווז. ההוא צחק ושר לי שירים… ואני חמש שנים שפכתי דמעות, טפשה ארורה אני, שפלה אני, חסרת־בושה!”

צנחה לכורסה שלה וכיסתה פניה בכפות ידיה. ברגע זה נשמע מהחדר שמשׂמאל קול מקהלת הבחורות ממוֹקרוֹיֶה, שהתאספו סוף־סוף – זמר־ריקודים פרוע.

“הלוא כאן סדום!” שאג פּאן וְרוּבּלֶבסקי. “בעל־הבית, גרש את חסרות־הבושה!” בעל־הבית הציץ זה כבר בעד הדלת בסקרנות, וכששמע צעקות ותפס שהאורחים כבר רבו ביניהם, נכנס לחדר.

“למה אתה צועק, קורע את הגרון?” פנה אל וְרוּבּלֶבסקי בחוסר־נימוס, שהיה אפילו תמוה.

“נבֵלה!” צרח פאן וְרוּבּלֶבסקי.

“נבֵלה? ואתה, באיזה מין קלפים שׂיחקת עכשיו? אני הגשתי לך סוור חדש, ואתה החבאת אותו! שׂיחקת בקלפים מזויפים! בעד קלפים מזויפים אני יכול לתקוע אותך לסיביר, ואתה יודע זאת, כי זה אותו דבר כמו כסף מזויף…” והוא ניגש אל הספה, תחב אצבעות לסדק שבין המסעד והכר, ושלף משם את סוור־הקלפים הארוז, השלם.

“הנה סוור־הקלפים שלי, הוא לא נפתח!” הרים אותו והראה לכל הנוכחים. “הלוא ראיתי משם איך שתחבת את הקלפים שלי בסדק, ולקחת את שלך. אתה נוכל כזה, ולא פּאן!”

“ואני ראיתי, איך הפּאן ההוא החליף קלף פעמיים,” צעק קַלגָנוֹב.

“איזו חרפה, איזו חרפה!” קראה גרוּשֶנקה וספקה כפיים, ואכן הסמיקה מבושה. “אלוהים, איזה מין אדם נעשׂית אתה!”

“גם אני חשבתי כך,” צעק מיטיָה. אך ביטא את המלים, פנה וְרוּבּלֶבסקי, נבוך וזועם, אל גרוּשֶנקה, איים עליה באגרוף וצעק:

“רמאית פרוצה!” אך הוציא את המלים מפיו, הסתער עליו מיטיָה, לפת אותו, הרים והוציא מהטרקלין אל החדר שמימין, שלפני כן הוליך לשם את שניהם.

“השכבתי אותו שם על הרצפה!” הודיע בשובו, מתנשף מהתרגשות: “מנסה מכות, הנבֵלה, הוא לא יבוא משם!” סגר כנף אחת של הדלת, החזיק בשנייה פתוחה ואמר לפּאן הקטן:

“יַסניֶויֶלמוֹז’ני, האם לא תואיל גם אתה להיכנס לשם? סליחה, פְּשֶפְּרָשַם!”

“אדוני, מִיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ',” אמר האכסנאי טריפוֹן בּוֹריסיץ', “קח ממנו את הכסף שהפסדת לו! הלוא כאילו גנב אותו ממך.”

“איני רוצה לקחת את חמישים הרובל שלי,” אמר קַלגָנוֹב.

“ואני גם את המאתיים שלי איני רוצה!” קרא מיטיָה. “בשום אופן לא אקח ממנו, שיישארו לו לנחמה.”

“יפה, מיטיָה! בן־חיִל אתה, מיטיָה!” קראה גרוּשֶנקה ונימה זועמת מאוד נצטלצלה בקריאתה. הפּאן הקטן, סמוק מזעם, אך בלי לאבד מהדר־חשיבותו, פנה אל הדלת, אך נעצר ואמר אל גרוּשֶנקה פולנית:

“פּאני, אם את רוצה ללכת אתי, בואי ונלך, ואם לא – היי שלום!”

וכולו חשיבות, מתנשף מכעס ומיהירות, עבר בפתח. בעל אופי חזק היה: גם לאחר כל מה שקרה לא אבדה תקוותו, כי הפּאני תלך אחריו – עד כדי כך העריך את עצמו. מיטיָה טרק את הדלת אחריהם.

“נעל אותה,” אמר קַלגָנוֹב. אולם המנעול נקש מעֶברה של הדלת. הם נעלו את עצמם.

“מצוין!” קראה גרוּשֶנקה בכעס וללא־רחמים. “מצוין! כך יאה להם!”

8: סיוט

התחילה כמעט אוֹרגיה, משתה לעולם כולו. גרוּשֶנקה צעקה ראשונה שיגישו לה יין: “לשתות אני רוצה, להשתכר לגמרי, שיהיה כמו אז, מיטיָה, אתה זוכר כיצד הכרנו אז כאן!” מיטיָה עצמו נראה כנתון בדמדום, ולבו ניבא לו את “אושרו”. אמנם, גרוּשֶנקה היתה מגרשת אותו בלי הרף מעליה: “לך, שׂמח, אמור להם שירקדו, שישׂמחו כולם, ‘נוּע, הבית, נוּע, התנור’, כמו אז, כמו אז!” הוסיפה לקרוא, מרוגשת היתה עד מאוד. מיטיָה התרוצץ ונתן הוראות. המקהלה התכנסה בחדר הסמוך. החדר שישבו בו עד עכשיו היה צר, מחולק לשניים על ידי מסך־בד, שמאחוריו עמדה מיטה גדולה ועליה כסת תפוחה והר של כרים בציפיות־בד. בכל ארבעת החדרים “הנקיים” בבית עמדו מיטות. גרוּשֶנקה ישבה ליד הדלת. מיטיָה הביא לה לכאן את הכורסה: בדיוק כך ישבה “אז”, ביום מסיבת־הסביאה הראשונה שלהם במקום הזה, והסתכלה במקהלה ובריקודים. הפעם באו אותן הבחורות עצמן. הגיעו גם היהודונים עם הכינורות והציתָרים, וסוף־סוף הגיעה גם העגלה הרתומה לשלישייה, ובה היין והמעדנים. מיטיָה התרוצץ. לחדר היו נכנסים כדי להסתכל גם זרים, איכרים ואיכרות, שישנו כבר אבל הקיצו והרגישו בכיבוד הבלתי־רגיל, כפי שהיה לפני חודש. מיטיָה אמר שלום לאנשים, התחבק עם המכרים, נזכר בפנים שונות פתח בקבוקים ומזג לכל מי שהזדמן לידו. לשמפניה היו להוטות מאוד רק הבחורות, ואילו לגברים נראו יותר הרוּם והקוֹניאק, ובמיוחד הפּוּנש החם. מיטיָה ציווה לבשל שוקולדה לכל הבחורות, והורה שכל הלילה ירתחו שלושה מיחמים, לתה ולפּוּנש, לכל אורח: כל הרוצה יבוא ויתכבד. בקיצור התחיל משהו פרוע ונוֹאל, אולם מיטיָה כאילו נקלע למצבו הטבעי, וככל שהכול נעשׂה מטופש יותר, כן התעודד ברוחו. אילו ביקש ממנו איזה איכר כסף ברגעים אלו, היה שולף מיד את כל הצרור ומחלק על ימין ועל שׂמאל, ללא חשבון. לשם כך, כפי הנראה, כדי לשמור על מיטיָה, חג סביבו כמעט בלי לסור ממנו בעל־הבית טריפוֹן בּוֹריסיץ‘, שוויתר, כנראה, על שינה בלילה ההוא, אבל שתה מעט (בסך־הכל, כוס פּוּנש אחת), ועקב בעין פקוחה אחר עסקיו של מיטיָה. ברגעים חשובים עצר בעדו בחיבה ובחנופה, ודיבר על לבו, לא הניח לו לכבד “כמו אז” את האיכרים “בסיגריות וביין־הרַיין”, וישמרנו האֵל ממתן כסף, וכן כעס מאוד על שהבחורות שותות ליקֶר ואוכלות סוכריות: "מכוּנָמות כולן, מִיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’," היה אומר, “אני בועט בברך שלי בכולן, ועוד מצַווה לראות בזה כבוד – כאלה הן.” שוב נזכר מיטיָה באַנדרֵיי וציווה לשלוח לו פּוּנש. “קיפחתי אותו קודם לכן,” שב ואמר בקול נחלש ומתמוגג. תחילה סירב קַלגָנוֹב לשתות, וגם מקהלת הבחורות לא מצאה חן בעיניו, אבל לאחר שתיית עוד שתי כוסות שמפניה, נתקף עליזות רבה, התהלך בחדרים, צחק, שיבח את הכול ואת כולם, גם את השירים, גם את המוסיקה. מַקסימוֹב, מאושר ושתוי, לא סר ממנו. גרוּשֶנקה, שגם היא התחילה להשתכר, רמזה למיטיָה על קַלגָנוֹב: “איזה הוא נחמדון, איזה נער נפלא!” מיטיָה רץ בהתלהבות להתנשק עם קַלגָנוֹב ועם מַקסימוֹב. לבו ניבא לו הרבה. עדיין לא אמרה לו כל דבר מיוחד, וכפי הנראה התאפקה במתכוון מלוֹמר משהו, ורק מפעם לפעם הסתכלה בו בעיניים חביבות ולוהטות. לבסוף, תפסה את ידו בכוח ומשכה אליה. היא ישבה בכורסה ליד הדלת.

“איך נכנסת כך קודם? איך נכנסת!.. כל כך נבהלתי. איך זה רצית לוותר עלי למענו? האם רצית?”

“לא רציתי להרוס את האושר שלך!” לחש לה מיטיָה המאושר. אך תשובתו לא היתה דרושה לה.

“לך… שׂמַח,” שוב שילחה אותו. “ואל תבכה, שוב אקרא לך.”

היה מסתלק. והיא שבה להאזין לשירים ולראות את הריקודים, עקבה אחריו במבט בכל מקום שהיה בו, וכעבור רבע שעה שוב קראה לו, והוא בא בריצה.

“ועכשיו שב לידי וספר מה שמעת אתמול עלי. שאני נסעתי לכאן. ממי הראשון נודע לך?”

ומיטיָה התחיל לספר ללא־הקשר, ללא־סדר, בלהט, בצורה משונה, אבל סיפר, תכופות זיעף את הגבות וקטע את דבריו.

“למה אתה זועף?” שאלה.

“סתם… חולה אחד השארתי שם. אם יחלים, אילו ידעתי שיחלים, עשׂר שנים שלי הייתי נותן מיד!”

“יהי אלוהים עמו, אם הוא חולה. האם באמת רצית לירות בעצמך מחר, טיפש שכזה, ובגלל מה? אני אוהבת כאלה, חסרי־בינה כמוך³⁰,” מלמלה בלשון שנעשׂתה כבדה קצת. “אז אתה תהיה מוכן למעני לכל דבר? אַה? והאם באמת, טפשון, רצית להרוג את עצמך מחר! לא, חכה בינתיים, מחר אולי אגיד לך מלה אחת קטנה… לא היום אגיד, אלא מחר. ואתה היית רוצה היום? לא, היום אני לא רוצה… נו, לך עכשיו, תשׂמח.”

אולם, פעם אחת קראה לו כשהיא תמיהה ומודאגת.

“מדוע אתה עצוב? אני רואה שעצוב לך… לא, אני רואה,” הוסיפה ומבטיה בוחנים את עיניו. “גם אם אתה מתנשק עם האיכרים וצועק, אני רואה משהו. לא, היה שׂמח, אני שׂמחה ושׂמח גם אתה… כאן אני אוהבת את מישהו, נחש את מי?.. הבט, הנער שלי נרדם, השתכר הנלבּב.”

על קַלגָנוֹב דיברה: אכן השתכר ונרדם לרגע, בישיבה על הספה. ולא רק בהשפעת היין נרדם, אלא שנתקף פתאום עצבות, או כפי שאמר, “שעמום”. לבסוף דכדכה אותו גם שירת הבחורות, שנהפכה לאט, עם השתייה, לחושנית ושלוחת־רסן. וכן הריקודים שלהן: שתי בחורות התחפשׂו לדובים, וסטֶפָּנידה, בחורה מלאת־חִיות ומקל בידה הציגה את המאלף והתחילה “להפעיל” את הדובים. “יותר בעליזות, מַריה,” צעקה, “וָלא, ארביץ במקל!” לבסוף נפלו הדובים על הרצפה בתנוחות לא־צנועות כלל, לקול צחוקם הרב של קהל איכרים ואיכרות שנאספו כאן. “שיהיה להן, שיהיה להן,” אמרה גרוּשֶנקה בנימה מאלפת ואושר על פניה, “מתי ייצא להן יום לשׂמוח קצת, שלא ישׂמחו אנשים?” ואילו קַלגָנוֹב נראה כאדם שהתלכלך במשהו. “כל זה חזירוּת, כל העממיות הזאת,” אמר כשהוא סר הצדה, “אלה מישׂחקי־האביב שלהם, כשהם מצפים ליל־קיץ שלם לשמש.” אך במיוחד לא נראה לו זמר “חדש”, בלחן־ריקוד עליז, המספר על אדון שנסע וחקר את הבנות:

אדון שאל את הבנות,

האם אוהבות או לא אוהבות?

אבל הבנות חשבו שאי־אפשר לאהוב את האדון:

האדון יכה מאוד,

לא יאהבו אותו הבנות.

נסע אחריו צוֹעני, וגם הוא:

צועני שאל: בנות,

אוהבות או לא אוהבות?

אבל גם את הצועני אי־אפשר לאהוב:

צועני יילך לגנוב,

ולי יהיו צרות לרוב.

וכך עברו בדרך אנשים רבים ושאלו את הבנות, ואפילו חייל:

שאל חייל את הבנות,

האם אוהבות או לא אוהבות?

אולם את החייל דחו בבוז:

החייל ישׂא את התרמיל,

ואני אשׂא…

עתה הושר בית שאינו כשר־לדפוס, והוא הושמע ברור ועשׂה רושם עז על השומעים, העניין הסתיים בסוחר:

שאל סוחר את הבנות,

האם אוהבות או לא אוהבות?

ונתברר, שהן אוהבות מאוד, מפני ש…

הסוחר ימכור את סחורתו,

ואני אהיה מלכה בביתו.

קַלגָנוֹב אפילו רגז:

“הרי זה פזמון שעבר זמנו,” אמר בקול רם, “ומי מחבר להם דברים כאלה! רק זה אנו חסרים, שפקיד־רכבת או יהודון יעברו בדרך וישאלו את הבנות: אלה היו מנצחים את כולם.” הוא כמעט נעלב, הודיע מיד שמשעמם לו, ישב על הספה ונרדם. פניו הנחמדות החווירו קצת וצנחו על כרית הספה.

“ראה כמה הוא נחמד,” אמרה גרוּשֶנקה כשהוליכה את מיטיָה אליו, “קודם סירקתי את שׂערו. השׂיער כמו פשתן, וצפוף…”

רכנה אליו בחיבה ונשקה על מצחו. קַלגָנוֹב פקח עיניים, הסתכל בה, הזדקף קצת ושאל בפנים מודאגות ביותר: “היכן מַקסימוֹב?”

“הנה מי שדרוש לו,” צחקה גרוּשֶנקה, “שב אתי קצת. מיטיָה, גש והבא לו את מקסימוב שלו.”

נתגלה, כי מַקסימוֹב לא סר עוד מהבחורות, ורק מפעם לפעם רץ למזוג לעצמו ליקֶר, וגם שני ספלי שוקולדה כבר שתה. פניו הסמיקו, אפו ארגמָני, עיניו לחות, מתקתקות. הוא ניגש אליהם והודיע, כי עכשיו הוא רוצה לרקוד סָבּוֹטיֶרה לפי “מוֹטיב” אחד.

“כשהייתי קטן הלוא לימדו אותי את כל ריקודי־החברה, השייכים לחינוך הטוב…”

“לך, לך אתו, מיטיָה, ואני אסתכל מכאן איך שהוא רוקד שם.”

“לא, גם אני, גם אני אלך לראות,” אמר קַלגָנוֹב, דוחה בצורה התמימה ביותר את הצעתה של גרוּשֶנקה לשבת קצת עמה. הלכו כולם להסתכל. ואכן רקד מַקסימוב את הריקוד שלו, ומכל האנשים עורר התלהבות במיטיָה בלבד. הריקוד התבטא בניתורים והרמת רגליים לצדדים, הסוליות כלפי מעלה, ועם כל ניתור טפח מַקסימוב בכף ידו על הסוליה. הריקוד לא מצא־חן בעיני קַלגָנוֹב, ואילו מיטיָה נישק אפילו את הרקדן.

“נו, תודה, אולי עייפת, מה אתה מביט לכאן: רוצה סוכריה, מה? סיגריה אולי אתה רוצה?”

“סיגָרית.”

“ולשתות אינך רוצה?”

“אני כאן, מהליקֶר… וסוכריות שוֹקוֹלָטיות אין אצלך?”

“הרי על השולחן עגלה מלאה, בחר לך מה שאתה רוצה, נפש־יונה!”

“לא, אני רוצה כזאת שעם וָניל… בשביל זקנים… חה־חה!”

“לא, חביבי, מיוחדות כאלה אין.”

“שמע!” רכן הזקן אל אוזנו של מיטיָה, “הילדונת הזאת, מַריוּשקה, חה־חה, איך אפשר שאוכל להכיר אותה, ברוב טובךָ…”

“ראו מה שמתחשק לו! לא, חביבי, שטויות!”

“הלוא איני עושׂה רעה לשום איש,” לחש מַקסימוֹב בעצב.

“טוב, טוב. כאן, חביבי, רק שרים ורוקדים, ובעצם, לַשדים! חכה… אכול… בינתיים, זלול, שתה, שׂמח. לכסף אינך זקוק?”

“אולי אחר כך,” חייך מַקסימוֹב.

“טוב, טוב…”

ראשו של מיטיָה להט. הוא יצא לפרוזדור ועלה ליציע־העץ שהקיף מבחוץ, מצד החצר, חלק של כל הבניין. האוויר הצח ריענן אותו. עמד לבדו בפינה, בחשיכה, ופתאום לפת את ראשו בידיו. מחשבותיו הפזורות התאחו, התחושות התמזגו, ומכל זה עלה אור. אור נורא, איום! “אם להתאבד בירייה, מתי אם לא עכשיו?” הבזיק בדעתו. “ללכת לקחת את האקדח, להביא אותו לכאן, וכאן, בפינה חשוכה ומלוכלכת זו, לסיים.” כדקה עמד והיסס. קודם, כשדהר לכאן, נותרו מאחריו החרפה, הגניבה שבוצעה בידיו, והדם הזה, הדם!.. אבל היה קל יוֹתר, כן, קל יותר. כי הכול כבר היה גמור: הוא איבד אותה, ויתר עליה, היא אבודה לגביו, נעלמה – גזר־הדין היה אז קל לו יותר, ולפחות נראה בלתי־נמנע, הכרחי, וכי לשם מה היה כדאי להישאר בעולם? ועכשיו! האם מצבו עכשיו כפי שהיה אז? עכשיו בא הקץ, לפחות על רוח־רעה אחת, על מפלצת אחת: “הקודם” שלה, הבלתי־מעורער, הגורלי, נעלם ללא־עקבות. הרוח־הרעה הנוראה נהפכה פתאום למשהו כה קטן, כה קוֹמי. נשׂאו אותה בידיים אל חדר־השינה ונעלו אותה שם. היא לא תשוב לעולם. והיא מתביישת. ועתה הוא רואה ברור בעיניה את מי היא אוהבת. והנה, דווקא עכשיו טוב לחיות ו… אי־אפשר לחיות, אי־אפשר. איזו קללה! “אלוהים, השב לחיים את האיש שהופל ליד הגדר. העבֵר על פני את הקובעת הנוראה הזאת. הלוא עשׂית נסים, אלוהים, למען חוטאים כמוני. ומה, ומה אם הזקן חי? או־אז אסלק את החרפה שנותרה, אחזיר את הכסף הגנוב, אחזיר, אשׂיג אותו מתחת לפני האדמה… לא ייוותרו עקבות של החרפה, מלבד העקבות שיישארו בלבי לנצח. לא, לא, אלו חלומות פחדניים, בלתי־אפשריים! הקללה!”

ואף על פי כן, הבריקה לו בחשיכה קרן של איזו תקווה בהירה. קפץ ממקומו ורץ אל החדרים – אליה, שוב אליה, אל המלכה שלו לעד. “האין שעה אחת, דקה אחת של אהבתה שווֹת את שאר ימי־החיים, ואפילו בייסורי־חרפה?” מחשבה מטורפת זו כבשה את לבו. “אליה, רק אליה, לראות אותה, לשמוע אותה, לא לחשוב על שום דבר, לשכוח הכול, אפילו ללילה זה בלבד, לשעה, להרף־עין!” לפני הכניסה לפרוזדור, עוד על היציע, נתקל בבעל־הבית, טריפוֹן בּוֹריסיץ'. האיש נראה לו קודר ומודאג, ונדמה שהלך לחפשׂ אותו.

“מה זה, בּוֹריסיץ', האם לא אותי חיפשׂת?”

“לא, לא אותך,” נבוך פתאום בעל־הבית, “למה אחפשׂ אותך? ואתה… איפה היית?”

"מדוע אתה משועמם כל כך? אינך כועס? חכה, בקרוב תשכב לישון… מה השעה?

“כבר שלוש בוודאי. ואולי גם ארבע.”

“אנו גומרים, גומרים.”

“אדרבה, שום דבר. אפילו כמה שתרצה…”

“מה היה לו?” הבזיק בדעתו של מיטיָה, והוא רץ לחדר שרקדו בו הבחורות. היא לא היתה שם. גם בחדר התכוֹל לא היתה. רק קַלגָנוֹב ישן על הספה. הציץ מיטיה אל מאחורי המסך – היא היתה שם. ישבה בפינה, על תַרכּוֹס, נשענה בידיה התומכות בראשה על המיטה הסמוכה ובכתה בכי מר, מתאמצת בכל כוחה למַתן את קולה, כדי שלא יישמע הבכי. למראה מיטיָה רמזה לו לגשת, וכשקרב בריצה, תפסה בחזקה את ידו.

“מיטיָה, מיטיָה, הלוא אהבתי אותו!” פתחה בלחש, “כל כך אהבתי אותו, כל חמש השנים, כל הזמן הזה, כולו. האם אהבתי אותו, או רק את הכעס שלי? לא, אותו! כן, אותו! הלוא אני משקרת כשאומרת שאהבתי רק את הכעס שלי, ולא אותו. מיטיָה, הלוא בת שבע־עשׂרה הייתי אז, והוא היה כה חביב אז אלי, שׂמח כזה, שר לי שירים… ואולי כך נראה אז בעיני הטפשה, הילדונת… ועכשיו, אֵלִי, אין זה אותו האיש, לגמרי לא הוא. וגם הפנים לא שלו, לגמרי לא הוא. ולא הכרתי את הפנים שלו. נסעתי לכאן עם טימוֹפֵיי וחשבתי, כל הדרך חשבתי: ‘איך שאפגוש אותו, ומה אגיד, ואיך שאנחנו נביט זה על זה?…’ כל הנשמה שלי היתה מתעלפת, והנה כאן הוא שפך עלי שופכין, כמו מדלי. ומדבר כמו מורה: הכול מלומד כזה, חשוב, פגש אותי בחשיבות, ואני נתקעתי מבולבלת. אי־אפשר להכניס מלה. בהתחלה חשבתי, שהוא מתבייש מהפולני הארוך שלו. יושבת, מביטה עליהם וחושבת: מדוע זה אני לא יכולה עכשיו לדבר אתו על שום דבר? אגיד לך, זה האשה שלו קלקלה אותו, זו שבגללה עזב אותי אז והתחתן אִתה… זאת היא שעיבדה אותו ועשׂתה ממנו אחר. מיטיָה, איזו חרפה. מתביישת אני, מיטיָה, מתביישת, בגלל כל חיי מתביישת! ארורות, ארורות שיהיו חמש שנים אלה, ארורות!” ושוב התמוגגה בדמעות, אבל לא הניחה לידו של מיטיָה, החזיקה בה בכוח.

“מיטיָה, מחמדי, עמוד, אל תלך, אני רוצה לומר לך מלה אחת קטנה,” לחשה והרימה פניה אליו. “שמע, אמור לי אתה את מי אני אוהבת? אני אוהבת כאן איש אחד. מי הוא האיש? הנה זאת תאמר לי.” בפניה שתפחו מבכי האיר חיוך, העיניים זרחו באפלולית. “נכנס קודם לכן בַז אחד, ולבי נעצר. ‘טפשה את, הנה אותו את אוהבת,’ כך לחש לי מיד הלב. נכנסת אתה ועשׂית אור על הכול. ‘ממה הוא מפחד?’ חשבתי. ואתה הלוא נפחדת, לגמרי נפחדת, לדבר לא יכולת. הן לא מהם הוא מפחד, חשבתי, הוא מפחד – האם אתה יכול לפחד ממישהו? ממני הוא מפחד, חשבתי, רק ממני. הלוא סיפרה לך, לטפשון, פֶניָה, איך שצעקתי לאַליוֹשה מהחלון, כי אהבתי את מיטיֶנקה שעה אחת, ועכשיו אני נוסעת לאהוב… אחר. מיטיָה, מיטיָה, איך יכולתי, הטפשה, לחשוב שאוהבת מישהו אחריך! אתה סולח, מיטיָה? סולח לי או לא? אתה אוהב? אוהב?”

קפצה ממקומה ותפסה את כתפיו בשתי ידיה. מיטיָה, אילם מהתלהבות, הביט בעיניה, בפניה, בחיוכה, ופתאום חיבק אותה בכוח רב והתחיל לנשק.

“ותסלח שעיניתי אותך? הלוא מרוב כעס עיניתי את כולכם. ואת הזקן ההוא שיגעתי בכוונה, מרוב כעס… אתה זוכר, שפעם אחת שתית אצלי ושברת גביע? זכרתי זאת והיום שברתי גם אני גביע, ושתיתי ‘לחיי הלב המנוול שלי’. מיטיָה, בַּז שלי, מדוע אינך מנשק אותי? נשקת והפסקת, מסתכל ומקשיב… מה יש לשמוע אותי! נשק אותי, נשק חזק יותר, הנה כך. אם לאהוב, אז לאהוב. שפחה שלך אהיה עכשיו, שפחה לכל החיים. מתוק להיות שפחה!.. נשק! הכה אותי, ענה אותי, עשׂה לי משהו… ובאמת שצריך לענות אותי… חכה! המתן, אחרי כן, איני רוצה כך…” דחפה אותו פתאום מעליה. “הסתלק, מיטקה, אלך עכשיו ואשתה יין, רוצה להשתכר, מיד אצא לרקוד שיכורה, רוצה, רוצה!”

נחלצה מידיו ויצאה אל מחוץ למסך. מיטיָה יצא אחריה כמו שתוי. “שיהיה, שיהיה, מה שלא יקרה עכשיו – בעד דקה אחת אתן את כל העולם,” חלפה מחשבה בדעתו. ואכן הריקה גרוּשֶנקה בתנופה עוד כוס שמפניה, והשתכרה בבת־אחת. ישבה בכורסה במקום הקודם, וחיוך של אושר על שׂפתיה. לחייה בערו, השׂפתיים להטו, העיניים שברקו נעכרו, המבט התאוותני משך ופיתה. אפילו את לבו של קַלגָנוֹב עקץ משהו, והוא ניגש אליה.

“הרגשת כשנשקתי אותך קודם, כשישנת?” מלמלה. “עכשיו השתכרתי, הנה זהו… ואתה לא השתכרת? ומדוע מיטיָה אינו שותה? מדוע אינך שותה, מיטיָה, אני שתיתי, ואתה אינך שותה…”

“שתוי! שתוי גם כך… ממך אני שיכור, ועכשיו אני רוצה להשתכר גם מיין.” שתה עוד כוס – ותמוה היה הדבר בעיניו – שכן רק מכוס זו השתכר, השתכר פתאום, ועד הרגע הזה היה מפוכח, הוא זכר זאת. החל ברגע זה הסתחרר הכול, כמו בדמדום. הוא התהלך, צחק, פנה בדברים אל כולם, וכל זה כאילו שלא־במודע. ורק רגש אחד, לוהט וחסר־תנועה, עלה בו מדי רגע, “כמו גחלת לוהטת בנשמה”, נזכר אחר כך. היה ניגש אליה, יושב לידה, מסתכל בה, מקשיב לה… והיא נעשׂתה דברנית, קראה לכולם לגשת אליה, קראה פתאום לאחת הבחורות מהמקהלה, הבחורה ניגשה, היא נשקה לה ושילחה אותה, או שצילבה אותה ביד. עוד רגע, והיא תפרוץ בבכי. בידר אותה מאוד ה“ישישון”, כפי שכינתה את מַקסימוֹב. מרבה היה לבוא אליה בריצה לנשק את ידיה “וכל אצבעונת”, ולבסוף רקד עוד ריקוד אחד לפי שיר נושן, והוא גם שר אותו. בלהט מיוחד היה רוקד את הפזמון החוזר:

חזירונת, חְריוּ־חריוּ, חְריוּ־חרוּ,

עֶגלוֹנת מוּ־מו מו־מו,

ברווזוֹנת קוָה־קוָה, קוָה־קוָה,

אווזוֹנת גע־גע, גע־גע,

פַּרגיוֹנת בפרוזדורים דשדשה,

טיוּריוּ־ריוּ, טיוּריוּ־ריוּ קשקשה,

אַי, אַי קשקשה!

“תן לו משהו, מיטיָה,” אמרה גרוּשֶנקה, “תן לו במתנה, הלוא הוא עני. אה, העניים, המקופחים!… דע לך, מיטיָה, אני אלך למנזר. לא, באמת, באחד הימים אלך. היום אמר לי אַליוֹשה מלים לכל החיים… כן… אבל היום כבר נרקוד. מחר למנזר והיום נרקוד. אני רוצה להשתובב, אנשים טובים, ומה יש בזה, אלוהים יסלח. לו הייתי אלוהים, הייתי סולחת לכל האנשים: ‘חוטאים שלי חביבים, מהיום הזה אני סולח לכולכם’. אבל אני אלך לבקש מחילה: ‘סלחו, אנשים טובים,לאשה טפשה, הנה זהו’. חיה אני מהיער, הנה זהו. אבל להתפלל אני רוצה. הושטתי בצל. אשה מרושעת כמוני מתחשק לה להתפלל. מיטיָה, שירקדו להם, אל תפריע. כל האנשים בעולם טובים, כולם עד אחד. טוב בעולם. גם אם אנחנו רעים, טוב בעולם. אנו רעים וטובים, גם רעים, גם טובים… הגידו לי, אני שואלת אתכם, גשו אלי כולכם ואני אשאל. הנה מה שתגידו לי: מדוע אני טובה כל־כך? הלוא אני טובה, אני טובה מאוד… אם כן: מדוע אני טובה כל־כך?” כך מלמלה גרוּשֶנקה, משתכרת יותר־ויותר, ולבסוף הודיעה, כי עתה רצונה לרקוד. קמה מהכורסה והתנודדה. “מיטיָה, אל תיתן לי יין עוד, אם אבקש, אל תיתן. היין אינו נותן מרגוע. והכול מסתחרר, גם התנור, והכול מסתחרר. אני רוצה לרקוד. שיראו הכול איך אני רוקדת… איך אני יפה ונפלא רוקדת…”

כוונתה היתה רצינית: שלפה מהכיס ממחטת־בָּטיסט צחורה, החזיקה בקצה בימין, כדי לנופף בשעת הריקוד. מיטיָה נתן הוראה, הבחורות השתתקו, והתכוננו להשמיע במקהלה נעימת־ריקוד, על פי האות שיינתן. כשנודע למַקסימוב, כי גרוּשֶנקה רוצה לרקוד, צווח מרוב התלהבות והתחיל לקפץ לפניה כשהוא שר:

הרגליים דקות, מצלצלות הצלעות,

הזנב מעוקל.

אולם גרוּשֶנקה גירשה אותו בהנפת־הממחטה:

“ש־ש! מיטיָה, מדוע אינם באים? שיבואו כולם… להסתכל. קרא גם לאלה, לנעולים… למה נעלת אותם? אמור להם שאני רוקדת, שיסתכלו גם הם איך אני רוקדת…”

“היי, אתם… פּוֹדוויסוֹצקים! צאו, היא רוצה לרקוד, קוראת לכם.”

“מנוול!” ענה לו בצעקה אחד הפּאנים.

“ואתה סגן־מנוול! מנוּוָלון קטון. הנה מי שאתה.”

“אולי תפסיק ללעוג לפולין,” הטיף קַלגָנוֹב, גם הוא שתוי למעלה מכוחו לשׂאת.

“שתוק, נער! אם אמרתי לו שהוא מנוול, לא אמרתי שכל פולין מנוולת. מנוול אחד אינו כל פולין. שתוק, נער טוב, אכול סוכריות.”

“ראו אותם! כאילו שהם לא אנשים. מדוע אינם רוצים להתפייס?” אמרה גרוּשֶנקה ויצאה לרקוד. המקהלה הרעימה: “הו, פרוזדור, פרוזדור שלי”. גרוּשֶנקה זקרה ראשה, פישׂקה קצת שׂפתיה, חייכה, נופפה בממחטה, התנודדה, ועמדה נדהמת באמצע החדר.

“חלשה אני,” אמרה בקול מיוּסר, “סלחו, חלשה אני, איני יכולה… סליחה…”

החוותה קידה למקהלה, והתחילה בקידות לכל ארבע הרוחות, בזו אחר זו:

“אשמה… סלחו…”

“לגמה הגברת, לגמה הגברת הנחמדה,” נשמעו קולות.

“היא לגמה,” הסביר מקסימוב וצחקק.

“מיטיָה, הוצא אותי… קח אותי, מיטיָה,” אמרה גרוּשֶנקה בחוסר־אונים.

קפץ אליה מיטיָה, הרים אותה בזרועותיו ורץ עם המשׂא היקר אל מעֵבר למסך. “עכשיו אסתלק,” אמר בלבו קַלגָנוֹב, יצא מהחדר התכול וסגר את שתי כנפות הדלת. אך המשתה באולם רעש ונמשך, והתחיל לרעוש אף יותר. הניח מיטיָה את גרוּשֶנקה על המיטה ונצמד אל שׂפתיה.

“אל תגע בי,” מלמלה בקול מתחנן, “אל תגע כל עוד לא שלך… אמרתי, כי שלך, אבל אתה אל תגע… רחם… ליד ההם, לידם אי־אפשר. הוא כאן. מאוס כאן…”

“אני מציית! לא חושב… מעריץ!” מלמל מיטיָה. “כן, מאוס כאן, בזוי.” בלי להרפות מהחיבוק כרע ברך ליד המיטה.

“אני יודעת, אמנם אתה חיה, אבל אציל,” אמרה גרוּשֶנקה בכבדות, “צריך שזה יהיה ביושר… מעכשיו יהיה ביושר… ושנהיה אנחנו ישרים, שנהיה גם אנחנו טובים, לא חיות, אלא טובים… תסיע אותי מכאן, תסיע רחוק, אתה שומע… אני לא רוצה כאן, אבל שיהיה רחוק, רחוק…”

“כן, כן, ויהי־מה!” חיבק אותה מיטיָה, “אסיע אותך, נעוף מכאן… את כל חיי אתן תמורת שנה אחת, ובלבד שאדע על הדם הזה!”

“איזה דם?” שאלה גרוּשֶנקה בתמיהה.

“שום דבר!” סינן מיטיָה בין שיניו. גרושה, את רוצה שיהיה ביושר, ואני גנב. גנבתי כסף מקַתקה… חרפה, חרפה!"

“מקַתקה? מהעלמה? לא, לא גנבת. החזר לה, קח ממני… ומה אתה צועק? עכשיו כל מה שיש לי הוא שלך. מה חשוב הכסף? בין כה וכה נבזבז אותו בשתייה… כאלה כמונו, איך לא יבזבזו. מוטב שנלך שנינו לחרוש את האדמה. בידיים האלה אני רוצה לגרד את האדמה. צריך לעבוד, שמעת? אַליוֹשה ציווה. לא אהיה מאהבת שלך, נאמנה אהיה לך, שפחה שלך אהיה, אעבוד בשבילך. שנינו נלך אל העלמה ובקידה נבקש שתסלח, וניסע. ואם לא תסלח, בין כה וכה ניסע. ואת הכסף תביא לה, ואותי תאהב… ואותה אל תאהב. כבר לא תאהב אותה. ואם תאהב, אחנוק אותה… את שתי עיניה אנקר במחט…”

“אותך אני אוהב, רק אותך, בסיביר אוהב אותך…”

“למה לסיביר? אבל אין דבר, גם בסיביר, אם אתה רוצה, לא חשוב… נעבוד… בסיביר שלג… אני אוהבת לנסוע על השלג… ושיהיה פעמון קטן. אתה שומע, הפעמון מצלצל… איפה מצלצל הפעמון? מישהו נוסע… הנה חדל לצלצל.”

תשושה, עצמה עיניים וכאילו נרדמה לדקה. אכן צלצל פעמון של עגלה נוסעת במרחק, ופתאום חדל לצלצל. מיטיָה הרכין ראשו אל שדיה. הוא לא שם לב להפסקת צלצולו של הפעמון הקטן, לא שׂם לב שהשירה נפסקה, ובמקום שירים ושאון־שתויים נשׂתררה דממת־מוות. גרוּשֶנקה פקחה עיניים.

“מה, ישנתי? כן… הפעמון… ישנתי וראיתי חלום: כאילו אני נוסעת, על השלג… הפעמון הקטן מצלצל, ואני מנמנמת. וכאילו אני נוסעת עם אדם אהוב, אתך אני נוסעת. והרחק, הרחק… חיבקתי, נישקתי אותך, נלחצתי אליך, כאילו קר לי, והשלג נוצץ… שמע, בלילה השלג נוצץ והירח מסתכל, וכאילו אני לא על האדמה… התעוררתי והאהוב לידי, כמה טוב.”

“לידך,” מלמל מיטיָה, מנשק את השׂמלה, את החזה, את הידיים. פתאום ראה דבר מוזר: נדמה היה לו, שהיא מסתכלת קדימה, לא עליו, לא בפניו, אלא מעל לראשו, לוטשת עיניים ללא־תנועה בצורה מוזרה. תמיהה נראתה בפניו, כמעט פחד.

“מיטיָה, מי זה מסתכל משם אלינו?” לחשה. הסב מיטיָה ראשו וראה, כי אכן הסיט מישהו את המסך ומסתכל בהם. ודומה, שלא איש אחד בלבד. קפץ וניגש במהירות אל המסתכל.

“לכאן, הואל להיכנס אלינו,” אמר קול לא רם אבל תקיף.

יצא מיטיָה אל מחוץ למסך ועמד ללא־תנועה. החדר היה מלא אנשים, אבל לא בקודמים אלא בחדשים. סמרמורת חלפה בגבו והוא הרעיד. בן רגע זיהה את כל האנשים. הזקן הגבוה והמפוטם, במעיל וכובע בעל סמל, הוא האִיספּרַווניק, ראש משטרת־המחוז, מיכָאיל מָקָריץ‘. וזה, הטרזן המסודר, “השחפן”, “תמיד במגפיים מצוחצחים כל־כך”, הוא סגן־התובע. “יש לו כרוֹנוֹמֶטר השווה ארבע מאות רובל, הוא הראה אותו”. וצעירון זה, הקטן, הממושקף… מיטיָה שכח את שם־המשפחה שלו, אבל מכיר אותו, ראה אותו: הוא החוקר, הגיע זה לא כבר מבית־הספר למשפטים. וזה – ראש המשטרה המקומית, מַבריקי מַברִיקיץ’, אותו הוא מכיר יפה, אדם מוכּר הוא. ואלה עם סמלי־הפח, למה באו? ועוד שניים, איכרים. והנה שם בפתח קַלגָנוֹב וטריפוֹן בּוֹריסיץ'…

“רבותי… מה יש כאן, רבותי?” אמר מיטיָה, ופתאום, כאילו יצא מכליו אמר במלוא קולו:

“א־ני מ־בין!”

הצעיר הממושקף צעד קדימה, ניגש אל מיטיָה ואמר, אמנם בחשיבות אבל בחפזון:

“יש לנו אליך… בקיצור, אבקש ממך לגשת הנה, אל הספה… יש הכרח דחוף לברר עמך כמה דברים.”

“הזקן!” צעק מיטיָה בהתרגשות. “הזקן והדם שלו!.. אני מ־בין!”

כהלום רעם ישב, כאילו נפל, על הכסא הסמוך.

“אתה מבין? הוא הבין! חלאת־אדם ורוצח־אביו, דם אביך הזקן זועק אליך!” שאג האיספּרַווניק הזקן וניגש אל מיטיָה. הוא יצא מגדרו, הסמיק כולו ורעד.

“לא ייתכן כך!” צעק הצעיר הקטן. “מיכָאיל מָקָריץ‘, מיכָאיל מָקָריץ’! לא כך, לא כך!.. אני מבקש להרשות לי לדבר אליו לבדי… לא יכולתי לצפות מצדך לאֶפּיזוֹדה כזאת…”

“אבל הלוא זה סיוט, רבותי, סיוט!” קרא האִיספּרַווניק, “הביטו עליו: בלילה, שתוי, עם בחורה פרוצה, כולו בדם אביו… סיוט! סיוט!”

“אני מבקש ממך בכל כוחי, מיכָאיל מָקָריץ' יקירי, לעצור הפעם את רגשותיך,” לחש סגן־התובע בחפזון אל הזקן, “שאם לא כן, איאלץ לנקוט…”

אולם החוקר הקטן לא הניח לו לסיים את המשפט. הוא פנה אל מיטיָה, והודיע בקול רם וברוב חשיבות:

“האדון סרן־בדימוס קָרָמָזוֹב, עלי להודיע לך שאתה נאשם ברצח אביך, פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' קָרָמָזוֹב, שאירע הלילה…”

הוא אמר עוד משהו, וגם התובע הוסיף משהו, אבל מיטיָה גם אם הקשיב, כבר לא הבין את דבריהם. במבט פראי הסתכל בכולם…

ספר תשיעי: חקירה מוקדמת    🔗

1: תחילת הקריירה של הפקיד פֶּרחוֹטין

פּיוֹטר אִילאִיץ' פֶּרחוֹטין, שהשארנו אותו דופק בכל כוחו על השער החזק והנעול בבית הסוחרת מוֹרוֹזוֹבה, הגיע בסופו של דבר לכך, שנענה. כששמעה פֶניָה דפיקות נוראות כאלה על השער, לאחר שהופחדה כל כך לפני שעתיים, ומרוב התרגשות ו“מחשבות” עדיין לא העֵזה לשכב לישון, שוב נבהלה עכשיו כמעט עד כדי היסטריה: עלה על דעתה, כי שוב דופק דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' (אף שראתה בעיניה, כי נסע), מפני שלדפוק ב“חוצפה” כזאת לא יוכל איש מלבדו. מיהרה אל השוער שהקיץ וכבר הלך אל השער, והתחילה להתחנן שלא יכניס את האיש. אבל השוער שאל מי דופק, וכשנודע לו מי הוא וכי רצונו לראות את פֶדוֹסיָה מַרקוֹבנה בעניין חשוב למדי, החליט לבסוף לפתוח לו. האורח נכנס אל פֶדוֹסיָה מַרקוֹבנה, אל אותו המטבח עצמו, היא ביקשה שירשה להיכנס גם לשוער, מתוך “חשָשים”, ומיד התחיל פּיוֹטר אִילאִיץ' לחקור אותה, ובן־רגע הגיע אל העיקר: והוא, כי דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, כשיצא בריצה לחפשׂ את גרוּשֶנקה, חטף בדרכו את העלִי מהמַכתש, ושב בלי העלי, אבל ידיו היו מגואלות בדם: “והדם עדיין טפטף, טפטף מהידיים, טפטף ככה!” אמרה פֶניָה, שיצרה כנראה עובדה נוראה זו בדמיונה המרוגש. אבל את הידיים המגואלות בדם ראה גם פּיוֹטר אִילאִיץ’, גם אם לא טפטף מהן הדם, אבל הוא עזר לרחוץ אותן, ולא זו היתה השאלה, האם יבשו הידיים במהירות, אלא בכך, לאן רץ דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' עם העלי בידו, האם בוודאות אל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, ועל פי מה אפשר להסיק זאת בצורה מוחלטת כל כך. פרט זה חקר פּיוֹטר אִילאִיץ’ בצורה מקיפה, וגם אם בסופה של חקירה לא נודע לו דבר, כמעט שהשתכנע, שלא היה יכול דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' לרוץ לשום מקום מלבד לבית אביו, ואם כן, חייב היה להתרחש שם משהו. “וכששב,” הוסיפה בהתרגשות פֶניָה, “ואני הודיתי בכול, התחלתי לשאול אותו: מדוע, יקירי דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', שתי ידיך מגואלות בדם, השיב לי כאילו, כי זה דם־אדם, וכי זה עתה הרג אדם, וכך הודה לפנַי בכול והתוודה ופתאום רץ החוצה כמטורף. ישבתי והתחלתי לחשוב: לאן הוא רץ עכשיו כמטורף? יִסע למוֹקרוֹיָה, חשבתי, ויהרוג שם את הגברת שלי. רצתי להתחנן לפניו, שלא יהרוג את הגברת, אל הדירה שלו, וליד החנות של פּלוטניקוֹב ראיתי שהוא כבר נוסע, ושהידיים שלו כבר נקיות מדם,” (פֶניה שׂמה לב לכך וזכרה). הזקנה, סבָתה של פֶניָה, אישרה את עדות נכדתה כיד יכולתה. פּיוֹטר אִילאִיץ' שאל עוד כמה שאלות ויצא מהבית בהתרגשות ובחרדה רבות יותר משידע כשנכנס.

דומה, כי המעשׂה הישר והקרוב ביותר שלפניו היה ללכת לבית פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, להיוודע אם לא קרה שם משהו, ואם קרה, לברר מה קרה, ולאחר שיווכח ללא־ספק, ללכת אל האיספּרַווניק, ועל כך כבר החליט פּיוֹטר אִילאִיץ’ מראש. אולם הלילה היה חשוך, שערי ביתו של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' חזקים, שוב יהיה צורך לדפוק, היכרותו עם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' רופפת – והנה ידפוק וייעָנה, יפתחו לו ויתברר, כי דבר לא קרה שם, ופיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' הלגלגן יתהלך מחר בעיר ויספר את האנקדוטה, כיצד התפרץ לביתו בחצות פקיד לא־מוכר לו, פֶּרחוֹטין, כדי להיוודע מפיו אם לא רצח אותו מישהו. שערוריה! ומשערוריה פחד פּיוֹטר אִילאִיץ' יותר משפחד מכל צרה בעולם. אף על פי כן היה הרגש שסחף אות כה חזק, עד שרקע בכעס על הרצפה, שב וגידף את עצמו, והסתער אל דרך חדשה, כבר לא אל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, אלא אל הגברת חוֹחלָקוֹבה. אמר בלבו, שאם תענה הגברת בשלילה על השאלה, האם נתנה קודם לכן, בשעה זו־וזו, שלושת אלפים, יילך מיד אל האיספּרַווניק, בלי להיכנס אל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’. אם לא תענה כך, ידחה את העניין למחר וישוב לביתו. כאן נראה ברור, כמובן, כי להחלטתו של הצעיר ללכת בלילה, כמעט באחת־עשׂרה, לביתה של אשת־חברה, גברת שאין הוא מכיר אותה כלל, להקים אותה אולי ממיטתה כדי לשאול שאלה התמוהה בנסיבותיה, היה סיכוי גדול אולי בהרבה לחולל שערוריה, משהיה בהליכה אל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘. אולם זה קורה לפעמים, בעיקר במקרים הדומים למקרה הנוכחי, להחלטותיהם של אנשים מן הדייקנים והפלֶגמָטיים ביותר. ואולם ברגע זה לא היה פּיוֹטר אִילאִיץ’ פלֶגמָטי כלל. כל ימי חייו אחר כך היה נזכר, כיצד הגיעה לבסוף החרדה שאין־לגבור־עליה, שכבשה אותו לאט, לדרגת עינוי, וסחפה אותו אפילו נגד רצונו. מובן מאליו, שבדרכו גידף את עצמו על ההליכה אל גברת זו, אלא שחזר ואמר בפעם העשׂירית “אביא את העניין עד הסוף!”, חרק שן והגשים את החלטתו – הביא את העניין עד הסוף.

השעה היתה אחת־עשׂרה בדיוק כשנכנס לבית הגברת חוֹחלָקוֹבה. לחצר הוכנס מהר למדי, אבל על השאלה: האם הגברת כבר ישֵנה, או עדיין לא שכבה, לא ידע השוער לענות במדויק, ורק קבע, כי בשעה זו היא נוהגת לשכב לישון. “שם, למעלה, תבקש להודיע. אם ירצו לקבל אותך, יקבלו, ואם לא ירצו, לא יקבלו.” פּיוֹטר אִילאִיץ' עלה למעלה, וכאן היה העניין קשה יותר. המשרת סֵרב להודיע, אך קרא לבסוף לחדרנית. בנימוס אך בתקיפות ביקש ממנה פּיוֹטר אִילאִיץ' להודיע לגברת, שהנה בא פקיד אחד מקומי, פֶּרחוֹטין, בעניין מיוחד, ולולא היה העניין כה חשוב, לא היה מעֵז לבוא, “דווקא, דווקא במלים אלה תמסרי,” ביקש מהבחורה. היא הסתלקה, והוא המתין בפרוזדור. הגברת חוֹחלָקוֹבה עוד לא עלתה על משכבה, אך כבר היתה בחדר־השינה. מדוכדכת היתה משעת ביקורו של מיטיָה וכבר הרגישה, כי הלילה לא תינצל מהתקף המיגרֶנה, הרגיל במקרים כאלה. כששמעה את דברי הבחורה והשתוממה, ציוותה ברוגז לסרב, אף על פי שביקור מפתיע של “פקיד מקומי” מתח מאוד את סקרנותה הנשית. אולם הפעם התעקש פּיוֹטר אִילאִיץ' כמו פרדה: כששמע את הסרוב ביקש בתקיפות להודיע עוד פעם אחת ולמסור “בדיוק במלים אלה” שהוא בא “בעניין בלתי־רגיל בחשיבותו, ושהגברת אולי תצטער אחר כך, אם לא תקבל אתו עכשיו”. “כאילו גלשתי אז במדרון,” סיפר אחר כך. החדרנית סקרה אותו בתמיהה ונכנסה להודיע בפעם השנייה. נדהמה הגברת חוֹחלָקוֹבה, שקלה בדעתה, שאלה מה מראה האיש ונענתה, שהוא “לבוש נאה מאוד, איש צעיר וכזה מנומס”. נעיר בחטף ובסוגריים, כי פּיוֹטר אִילאִיץ' אכן היה צעיר נאה למדי, וידע זאת. הגברת חוֹחלָקוֹבה החליטה לצאת אליו. כבר היתה לבושה חלוק ונעלי־בית לרגליה, אל כתפיה הטילה סודר שחור. היא הורתה להביא את הפקיד לטרקלין, שבו קיבלה קודם את מיטיָה. בעלת־הבית יצאה אל האורח כשפניה שואלות ומחמירות, ובלי להזמינו לשבת, פתחה בשאלה: “מה רצונך?”

“החלטתי להטריד אותך, גברתי, בעניין המכר המשותף שלנו, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' קָרָמָזוב,” פתח פֶּרחוֹטין, אבל עם השמעת השם הביעו פני בעלת־הבית רוגז רב. כמעט שצווחה והפסיקה אותו בזעם.

“עד מתי, עד מתי יענו אותי בגלל אדם נורא זה?” צעקה בהתרגשות. “איך העזת, אדון נכבד, מניִן עזות־המצח להטריד גברת בלתי־מוכּרת לך בביתה ובשעה כזאת… ולבוא אליה לדבר על אדם, שבא לכאן, לטרקלין זה, לפני שלוש שעות כדי להרוג אותי, ורקע ברגליו ויצא כפי שעוד לא יצא איש מבית הגון. דע לך, אדון נכבד, שאני אתאונן עליך, שלא אוותר לך, הואל לעזוב את ביתי מיד… אני אֵם, אני מיד… אני… אני…”

“להרוג! אם כן, גם אותך רצה להרוג?”

“והאם כבר הרג את מישהו?” שאלה הגברת חוֹחלָקוֹבה נמרצות.

“הואילי להקשיב לי, גברתי, חצי דקה בלבד, ובשתי מלים אסביר לך הכול,” ענה פֶּרחוֹטין בתקיפות. “היום, בחמש אחר־הצהריים, לווה ממני האדון קָרָמָזוֹב עשׂרה רובלים, מתוך חברות, ואני יודע בוודאות כי לא היה לו כסף, והנה היום בתשע בערב הוא נכנס אלי והחזיק בידיו צרור שטרות של מאה, כאלפיים ואולי שלושת אלפים רובל. ידיו ופניו היו מגואלות בדם, והוא נראה לי מטורף. על שאלתי מניִן לקח את הכסף הרב, ענה ברור, כי לקח אותו קודם לכן מידך, וכי הלווית לו שלושת אלפים כדי שיסע אל מכרות הזהב…”

התרגשות עצומה ומיוסרת נראתה בפניה של הגברת חוֹחלָקוֹבה.

“אֵלי! הוא הרג את אביו הזקן!” צעקה וספקה כפיים. “שום כסף לא נתתי לו, שום כסף! רוץ, רוץ! אל תוסיף מלה. הצל את הזקן, רוץ אל אביו, רוץ!”

“ברשותך, גברתי, אם כן, לא נתת לו כסף? את זוכרת ברור שלא נתת לו כל סכום?”

“לא נתתי, לא נתתי! סרבתי לו, מפני שלא ידע להעריך. הוא יצא בזעם מטורף ורקע ברגליו. הוא הסתער עלי, ואני קפצתי הצדה. ואומר לך גם, כמו לאדם שאין כבר בדעתי להסתיר ממנו דבר, שהוא אפילו ירק עלי, אתה יכול לתאר לעצמך דבר כזה? אבל מדוע אנו עומדים? שב… סלח לי, אני… ואולי מוטב שתרוץ, שתרוץ, עליך לרוץ ולהציל את הזקן האומלל ממוות נורא!”

“ואם כבר הרג אותו?”

“אֵלי, באמת כך! אם כן, מה נעשׂה עכשיו? מה דעתך, מה עלינו לעשׂות עכשיו?”

בינתיים הושיבה את פּיוֹטר אִילאִיץ' וישבה מולו. בקיצור אבל ברור למדי סיפר לה על תולדות הפרשה, על כל פנים, על אותו חלק בפרשה שהיה עֵד לו היום, סיפר גם על ביקורו עכשיו אצל פֶניָה, ועל לקיחת העלי. פרטים אלה זעזעו מאוד את הגברת הנרגשת, שהיתה פולטת צעקות ומכסה עיניה בידיה…

“תאר לעצמך, שלבי ניבא לי כל זה! ניתנה לי תכונה זו, כל מה שאני חוזה מראש, קורה אחר כך. וכמה, כמה פעמים הסתכלתי באדם איום זה ותמיד חשבתי: הנה האיש שבסופו של דבר יהרוג אותי. וכך גם קרה… זאת אומרת, אם הרג עכשיו לא אותי אלא את אביו, הרי זה ודאי מפני שפעלה כאן אצבע אלוהים ששמרה עלי, ומלבד זאת התבייש הבחור להרוג אותי, מפני שכאן, במקום זה, ענדתי לצווארו איקוֹנה עם שׂרידי וַרוָרָה הקדושה־המעוּנה… ומה קרובה הייתי ברגע ההוא למוות, שכן ניגשתי אליו קרוב־קרוב, והוא הושיט אלי את כל צווארו. אגיד לך, פּיוֹטר אִילאִיץ' (סלח לי, נדמה לי שאמרת כי שמך פּיוֹטר אִילאִיץ')… אגיד לך, איני מאמינה בנסים, אבל האיקוֹנית הקטנה והנס שקרה לי עכשיו – זה מזעזע אותי, ושוב אני מתחילה להאמין בכל דבר. שמעת על הישיש זוֹסימה? בעצם, איני יודעת מה אני אומרת… ותאר לך, הוא ירק עלי כשהאיקוֹנית על צווארו… ודאי, ירק בלבד ולא הרג ו… הנה לאן דהר! אבל לאן עלינו לפנות עכשיו, לאן, מה דעתך?”

קם פּיוֹטר אִילאִיץ' והודיע כי הוא הולך היישר אל האיספּרַווניק ויספר לו הכול, והוא כבר יידע מה לעשׂות.

“אה, הוא נפלא, אדם נפלא, אני מכירה את מיכָאיל מָקָרוֹביץ‘. בוודאי, דווקא אליו. מה עשיר בהמצאות אתה, פּיוֹטר אִילאִיץ’, ומה יפה תכננת כל זה. אגיד לך, בשום פנים לא הייתי מצליחה לתכנן כל זה, אילו אני במקומך.”

“מה גם שאני עצמי מכר טוב של האיספּרַווניק,” אמר פּיוֹטר אִילאִיץ' העומד עדיין, וניכר שהוא רוצה להיחלץ מהר ככל האפשר מידיה של הגברת הנמרצת, שבשום פנים לא הניחה לו להיפרד ממנה ולהסתלק.

“ואתה יודע, אתה יודע מה,” המשיכה, “בוא לומר לי מה שתראה שם ומה ייוודע לך… ומה יתגלה… ומה יהיה גזר־הדין ולאן ישַלחו אותו. אמור לי, הלוא אין אצלנו עונש־מוות? אבל שתבוא בהחלט, אפילו בשלוש בלילה, אפילו בארבע, אפילו בארבע וחצי… צווה להעיר אותי, להעיר בכוח אם לא אקום… הו, אֵלי, אפילו לא ארדם. אמור, אולי אסע בעצמי אתך?”

“ל־לא, אבל אילו כתבת בידך כמה שורות, לכל צורך שיהיה, על כך שלא נתת כל כסף לדְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', היה זה אולי מעשׂה שאינו מיותר… לכל מקרה שהוא…”

“בהחלט!” קפצה הגברת חוֹחלָקוֹבה בהתלהבות אל המכתבה שלה. “ראה, אתה מדהים אותי, אתה מזעזע אותי בכושר־ההמצאה שלך ובידיעותיך בעסקים האלה… אתה משרת כאן? מה נעים לשמוע שאתה משרת כאן…”

ובעודה מדברת רשמה על מחצית הגליון של נייר־מכתבים שלוש שורות גדולות אלו:

"מימי לא הלוויתי לדְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' קָרָמָזוֹב האומלל (כי עכשיו הוא אומלל בכל זאת) שלושת אלפים רובל היום, וגם שום כסף אחר מעולם, מעולם!. אני נשבעת על כך בכל הקדוש בעולמנו:

חוֹחלָקוֹבה."

“הנה הפתק!” פנתה בתנועה מהירה אל פּיוֹטר אִילאִיץ'. “לך, הצל. מצדך הרי זה מעשׂה גדול.”

וצילבה אותו שלוש פעמים. עתה מיהרה ללווֹת אותו עד הפרוזדור.

“מה אסירת־תודה אני לך! לא תאמין מה אסירת־תודה אני לך, שהנני הראשונה שנכנסת אליה. כיצד קרה שלא נפגשנו? אראה כבוד לעצמי לקבל אותך גם להבא בביתי. ומה נעים לשמוע שאתה משרת כאן… בדייקנות כזאת ובכוח־המצאה כזה… אבל אותך הם חייבים להעריך, אותך הם חייבים להבין סוף־סוף, וכל מה שהייתי יכולה לעשׂות למענך, האמן לי… הו, אני אוהבת כל כך את הנוער. אני מאוהבת בנוער. הצעירים הם היסוד לכל רוסיה הסובלת העכשווית שלנו, כל תקוותה. כן, לך, לך!…”

פּיוֹטר אִילאִיץ' יצא בריצה, שאם לא כן, לא היתה האשה מניחה לו לצאת כה מהר. אגב, הגברת חוֹחלָקוֹבה עשׂתה עליו רושם נעים למדי, שריכך אפילו קצת את חרדתו על שהסתבך בעסק ביש כזה. טעמם של בני אדם שונה ומשונה, והדברים ידועים. “וכלל אינה קשישה כל כך,” חשב בנעימות, “להפך, יכולתי לחשוב שהיא הבת.”

אשר לגברת חוֹחלָקוֹבה עצמה, הרי הקסים אותה הצעיר. “יכולת כזאת, דייקנות כזאת באיש צעיר בימינו, ועם זה גינונים כאלה וחיצוניות כזאת. אומרים על הצעירים בני־זמננו, שאין הם יודעים לעשׂות דבר, והנה לכם דוגמה,” וכולי וכולי. וכך פשוט שכחה את “המאורע הנורא”, ורק כששכבה במיטה שוב נזכרה “מה קרובה היתה למוות” ואמרה: “הו, זה נורא, זה נורא!” אבל מיד נרדמה ושנתה איתנה ומתוקה. אגב, לא הייתי מרבה דברים על פרטים זעירים ואֶפּיזוֹדיים כאלה, לולא שימשה בסופו של דבר הפגישה יוצאת־הדופן של הפקיד הצעיר עם האלמנה שעדיין אינה קשישה כלל יסוד לכל הקריירה של צעיר מסודר ודייקן זה, תופעה שעד היום מזכירים אותה בעיר הקטנה שלנו בהשתוממות, ואולי נגיד גם אנו כמה מלים עליה, לאחר שנסיים את הסיפור הארוך על האחים קָרָמָזוב.

2: אזעקה

האִיספּרַווניק שלנו, מיכָאיל מָקָרוֹביץ' מָקָרוֹב, סגן־אלוף שפרש וזכה לתואר יועץ־החצר, היה אדם טוב, אלמן. הוא הגיע אלינו רק לפני שלוש שנים, אבל כבר זכה להכרת הכלל, בעיקר בכך “שידע ללכד את החברה”. ביתו המה תמיד אורחים, ודומה, כי בלעדיהם לא היו לו חיים. כל יום מישהו אוכל על שולחנו, לפחות שני אורחים, לפחות אחד, אך בלי אורחים אין יושבים אל השולחן. היו גם סעודות־קרואים מטעָמים שונים, לפעמים גם מפתיעים. האוכל לא היה אמנם מעודן, אבל הוגש בשפע, הפשטידות היו נהדרות. היינות אמנם לא זהרו באיכותם, אבל כבשו בכמותם. בחדר הקדמי נראו שולחן־ביליארד וריהוט מהוגן למדי, זאת אומרת שהיו שם אפילו על הקירות תמונות במסגרות שחורות של סוסי־מירוץ אנגליים, וכידוע, זה קישוט חיוני של כל חדר־ביליארד בביתו של רווק. מדי ערב שׂיחקו כאן בקלפים, לפחות על שולחן אחד. אולם תכופות התכנסו כאן מיטב אנשי החברה בעירנו, עם האמהות והבתולות, לרקוד. מיכָאיל מָקָרוֹביץ' אמנם התאלמן, אך ניהל בית, ועמו בתו שהתאלמנה זה כבר, אם לשתי בנות, נכדותיו של מיכָאיל מָקָרוֹביץ‘. הבנות המגודלות כבר השלימו את לימודיהן, והן לא מכוערות, עליזות, וגם אם הכול ידעו שאין להן נדוניה, משכו לבית הסָב את הנוער שלנו. מיכָאיל מָקָרוֹביץ’ לא היה איש־מעשׂה מובהק, אבל בביצוע תפקידו לא נפל מרבים אחרים. לאמיתו של דבר היתה השׂכלתו מעטה, והוא הקֵל ראש בהבנת הגבולות של שלטונו המנהלי. היו רפורמות של הממלכה, שאין לומר כי נבצר ממנו להבין אותן במלואן, אלא שבהבנתו אותן היו כמה שגיאות, לעתים ניכרות למדי, וכלל לא בגלל העדר־כשרון המיוחד לו, אלא פשוט מפני השאננות שבאופיו, מפני שלא היה פנוי לחדור לעניין. “בנשמתי אני, רבותי, יותר איש־צבא מאשר אזרח,” היה מעיד על עצמו. אפילו את עיקריה של הרפורמה באיכרות עוד לא תפס עד כדי הבנה מוצקה וסופית, ופרטים עליה היו נודעים לו משנה לשנה, וכך הגדיל את ידיעותיו על כורחו בחיי־המעשׂה, והלוא היה בעל־אחוזה בעצמו. פּיוֹטר אִילאִיץ' ידע ברור, שימצא בערב ההוא אורחים בבית מיכָאיל מָקָרוֹביץ‘, אבל לא ידע את מי ימצא. והנה ישבו אצלו אל משׂחק־ה“יָרָלַש” התובע ורופא השלטון־המקומי, וַרווינסקי, צעיר שבא זה עתה מפֶּטֶרבּוּרג וסיים שם בהצטיינות את האקדמיה לרפואה. התובע – אמנם סגן־התובע, אך אצלנו כינו אותו הכול “התובע” – איפּוֹליט קירילוֹביץ’, היה אדם מיוחד במינו, לא זקן, כבן שלושים וחמש, אבל נוטה מאוד לשחפת, ונשוי לגברת שמנה מאוד ועקרה, מאוהבת בעצמה ורגזנית, והוא בעל שׂכל ישר למדי ואפילו טוב־לב. נדמה, כי כל הקושי באופיו נבע מכך, שהעריך את עצמו קצת יותר מכפי שהתירו סגולותיו האמיתיות. ומשום־כך נראה חסר־מנוחה תמיד. וכן היה בעל כמה יומרות נעלות ואפילו אמנותיות, למשל לפסיכולוגיזם, לידיעה מיוחדת של נפש האדם, לכשרון מיוחד לזהות את הפושע ואת פשעו. מבחינה זו ראה את עצמו נפגע ומקופח בשירות, ותמיד היה בטוח, כי שם, בחוגים הגבוהים, לא ידעו לעמוד על ערכו, ושיש לו אויבים. ברגעי קדרות היה מאיים אפילו שיעבור אל מחנה עורכי־הדין לפלילים. הפרשה הבלתי־צפויה של הקָרָמָזוֹבים בעניין רצח־האב טלטלה ועוררה אותו: “פרשה העשׂויה להיוודע לרוסיה כולה”. אלא שבכך כבר הקדמתי את המאוחר.

בחדר הסמוך ישב עם הצעירות החוקר־המשפטי הצעיר שלנו, ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' ניֶליוּדוֹב, שהגיע אלינו מפֶּטֶרבּוּרג לפני חודשיים בלבד. לימים דיברו אצלנו על כך, וגם השתוממו, שכל האישים האלה התכנסו במתכוון בערב “הפשע” בביתו של השלטון המוציא־לפועל. לאמיתו של דבר, היה העניין פשוט יותר וטבעי לגמרי: אשתו של התובע אִיפּוֹליט קירילוֹביץ' חשה בשיניה זה היום השני, ועל כן הלוא חייב היה להימלט לאיזה מקום מגניחותיה. ואילו הרופא חייב היה, לפי טבע ברייתו, להימצא ליד הקלפים. והחוקר ניקוֹלַי פַּרפֶנוֹביץ' ניֶליוּדוֹב תכנן כבר לפני שלושה ימים לבוא בערב זה על מיכָאיל מָקָרוֹביץ', במקרה כביכול, כדי להערים על הבת הבכירה אוֹלגה מיכַיילוֹבנה ולהפתיע אותה בכך שסודה ידוע לו, שהוא יודע כי היום יום־ההולדת שלה, ושרצונה היה להעלים זאת מהחברה שלנו, כדי שלא לכנס את כל העיר לריקודים. צפויים היו צחוק רב ורמיזות רבות על שנותיה, שהיא חוששת כביכול לגלות אותן, ועכשיו, כשהוא שולט בסוד שלה, יספר מחר לכול, וכיוצא בזה. הצעיר הנחמד היה שובב גדול בתחום זה, ואכן כינו אותו הגברות שלנו “שובב”, ונדמה, כי הדבר נראה לו מאוד. אגב, הוא בא מחברה טובה למדי, ממשפחה טובה, היה בעל חינוך טוב ורגשות טובים, והיה אמנם נהנתן, אבל תמים למדי ותמיד מהוגן. גוץ היה, ומבנה גופו חלש ועדין. על אצבעותיו הדקות והחוורות הבריקו תמיד כמה טבעות גדולות. בביצוע תפקידו היה מעלה על עצמו חשיבות עצומה, כאילו ראה קדושה בחשיבותו ובחובותיו. בחקירה ידע להביך בעיקר רוצחים ופושעים אחרים מפשוטי־העם, ואכן עורר בהם אם לא כבוד כלפיו, הרי מידת־מה של תמיהה.

כשנכנס פּיוֹטר אִילאִיץ' אל האיספּרַווניק, נדהם: הוא ראה ששם כבר ידוע הכול. ואכן, הקלפים נעזבו, הכול עמדו ושׂוחחו, ואפילו ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' עזב את הבנות ומראהו נמרץ ולוחם. פגשה את פּיוֹטר אִילאִיץ' הידיעה המהממת, כי הזקן פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' אכן נרצח בערב בביתו, נרצח ונשדד. הדבר נודע לפני שעה קלה, בדרך זו:

מַרפה איגנַטיֶבנה, אשתו של גריגורי שנפגע ונפל ליד הגדר, אף ששנתה כבדה ועשׂויה היתה לישון כך עד הבוקר, התעוררה בכל זאת. סייעה לכך זעקה אפילֶפּטית נוראה של סמיֶרדיָקוֹב, ששכב בחדר הסמוך נטול־הכרה, הזעקה שהיתה פותחת תמיד את התקפי־האֶפּילֶפּסיה שלו, וזעקות אלו הפחידו נורא – לכל ימי חייה – את מַרפה איגנַטיֶבנה, והשפיעו עליה כמחלה. נבצר ממנה להתרגל אליהן. מנומנמת, קפצה מהמיטה ובבלי־דעת רצה אל חדרו של סמיֶרדיָקוֹב, אבל חדרו היה חשוך, ונשמעו חרחוריו הנוראים של החולה ופרכוסיו. עתה צעקה מַרפה אגנַטיֶבנה והתחילה לקרוא לבעלה, ופתאום הבינה, כי גריגוֹרי לא היה במיטה כשקמה. רצה אל המיטה ומיששה אותה, ואכן היתה המיטה ריקה. אם כן יצא, אבל לאן? רצה אל המרפסת וקראה לו בקול רפה. תשובה לא באה, כמובן, לעומת זאת הגיעו לאוזניה ממרחק בגן אנחות. הקשיבה: האנחות נשנו, וברור היה שהן באות מהגן. “אלוהים, ממש כמו במקרה של ליזָבֶטה סמיֶרדיַשצָ’יָה!”, חלפה מחשבה בדעתה המבוהלת. בחשש ירדה מהמדרגות וראתה שהפשפש אל הגן פתוח. “ודאי הנלבּב שלי שם,” חשבה, ניגשה אל הפשפש ושמעה ברור את גריגוֹרי קורא לה: “מַרפה, מרפה!” בקול חלוש, נאנח, נורא. “אלי, שמור אותנו מצרה,” לחשה מַרפה איגנַטיֶבנה, רצה אל הקורא וכך מצאה את גריגוֹרי. אבל מצאה אותו לא ליד הגדר, לא במקום שנפגע בו והופל, אלא כעשׂרים צעדים מהגדר. אחר כך התברר, שלאחר שהתאושש, זחל, וכנראה זחל זמן רב, איבד כמה פעמים את ההכרה והתעלף. מיד ראתה שהוא מגואל בדם, וצעקה בקול גדול. ואילו גריגוֹרי לחש חרש, בלי לקשור את הדברים: “רצח… את האב רצח… מה את צועקת, טפשה… רוצי, קראי…” אולם מַרפה איגנַטיֶבנה לא נרגעה וצעקה, וכשראתה שבחלונו הפתוח של האדון אור, רצה אליו והתחילה לקרוא לפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘. אבל כשהציצה בחלון, ראתה תמונה נוראה: האדון היה שׂרוע על הרצפה ולא נע. החלוק הבהיר והכותונת הלבנה על החזה היו מוכתמים בדם, הנר שעל השולחן האיר על הדם ועל פניו המתות הקפואות של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’. בשׂיא האימה רצה מַרפה איגנַטיֶבנה מהחלון, יצאה מהגן, פתחה את בריח השער ורצה כמטורפת אל אחורי החצר, אל השכנה מַריה קונדרַטיֶבנה. שתי השכנות, האם והבת, כבר ישנו, אבל הדפיקות הפרועות, המוגברות, על התריס, וצעקותיה של מַרפה איגנַטיֶבנה, העירו אותן והן קפצו אל החלון. במבולבל, בצווחות ובצעקות סיפרה מה התרחש וקראה אותן לעזרה. בלילה ההוא לן אצלן פוֹמה הנודד. העירו אותו מיד, וכל השלושה רצו למקום הפשע. בדרך נזכרה מַריה קונדרַטיֶבנה, כי קודם, בשעה תשע, שמעה זעקה נוראה וחדה בכל סביבת הגן – וזו היתה זעקת גריגוֹרי, כשתפס את רגלו של דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', שישב כבר על הגדר וצעק: “רוצח אביו!”

“זעק מישהו והפסיק,” אמרה מַריה קוֹנדרַטיֶבנה כשהיא רצה. כשהגיעו למקום ששכב בו גריגוֹרי, העבירו אותו שתי הנשים בעזרת פוֹמה אל האגף. הדליקו אור וראו, כי סמיֶרדיָקוֹב עדיין לא נרגע והוא מפרכס, מלכסן את עיניו ומשׂפתיו נוזל קצף. רחצו את ראשו של גריגוֹרי במי־חומץ, ובהשפעת המים שבה אליו הכרתו והוא שאל מיד: “נהרג האדון, או לא?” עתה הלכו שתי הנשים ופוֹמה אל בית האדון, ועם כניסתם לגן ראו הפעם, כי לא רק החלון אלא גם הדלת המוליכה לגן פתוחה לרווחה, ואילו האדון היה נועל את עצמו ללילה כל השבוע, ואפילו לגריגוֹרי לא הרשה לדפוק על דלתו בשום פנים. למראה הדלת הפתוחה פחדו שתי הנשים ופוֹמה להיכנס לבית האדון, “כדי שלא ייצא מזה משהו”. כששבו, ציווה עליהן גריגוֹרי לרוץ מיד היישר אל האיספּרַווניק. מַריה קוֹנדרַטיֶבנה אכן רצה והחרידה את כל הנוכחים בבית האיספּרַווניק. בחמש דקות הקדימה את פּיוֹטר אִילאִיץ', והוא אכן הופיע לא רק כבעל ניחושים ומסקנות, אלא כעד ראִיה, שאישר בסיפורו את הניחוש הכללי על זהותו של הרוצח (אגב, במעמקי נפשו סירב להאמין בכך עד הרגע הזה).

הוחלט לפעול במרץ. הוטל מיד על סגן ראש־המשטרה המקומי לאסוף אתו ארבעה אנשים שישמשו עדים, וייכנסו, לפי כל הכללים שלא אתאר אותם כאן, לביתו של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' ויערכו חקירה במקום. רופא השלטון־המקומי, אדם חדש וחם־מזג, כמעט ביקש לצרף אותו לאיספּרַווניק, לתובע ולחוקר. אציין בקצרה: פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' נמצא הרוג, כשגולגולתו מפוצחת, אבל במה? קרוב לוודאי, בנשק שבו נפגע אחר כך גריגוֹרי. והנה מצאו גם את הנשק ושמעו מפי גריגוֹרי, לאחר שהוגשה לו עזרה רפואית ככל האפשר, סיפור ברור למדי, אמנם בקול חלוש ונקטע, כיצד נפגע והופל. הם התחילו לחפשׂ ליד הגדר כשפנס בידיהם, ומצאו את עלי הנחושת שהושלך על השביל בגן, במקום גלוי לעין. בחדר ששכב בו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' הם לא הבחינו באי־סדר בולט, אבל מאחורי הפרגוד, ליד מיטתו, הרימו מעטפה מנייר עבה שממדיה משׂרדיים, ועליה הכתובת: “מתנה של שלושת אלפים רובל למלאך שלי גרוּשֶנקה, אם תרצה לבוא,” ולמטה נרשם, כפי הנראה אחר כך, בכתב־ידו של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘: “ולאפרוח”. על המעטפה היו שלוש חותמות של חומר־חותם אדום, אבל היא היתה קרועה וריקה: הכסף נלקח, הם מצאו גם על הרצפה סרט ורוד דק, שכרך את המעטפה. בעדותו של פּיוֹטר אִילאִיץ’ עשׂתה נסיבה אחת בין השאר רושם רב על התובע והחוקר, והיא: הניחוש, כי דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' יתאבד לקראת השחר, כי כך החליט, וזאת אמר לפּיוֹטר אִילאִיץ‘, וטען את האקדח לעיניו, וכתב פתק, שׂם אותו בכיס, וכולי וכולי. וכשסירב פּיוֹטר אִילאִיץ’ להאמין לו, ואיים שיילך ויספר על כך למישהו, כדי לסכַּל את ההתאבדות, חייך מיטיָה וענה לו: “לא תספיק”. יוצא איפוא, שהיה ראוי למהר למקום ההוא, למוֹקרוֹיֶה, כדי לתפוס את הפושע לפני שאולי יעלה על דעתו באמת להתאבד. “זה ברור, זה ברור!” היה חוזר התובע בהתרגשות גדולה, “כך בדיוק מתרחש הדבר אצל חמומי־מוח כאלה: מחר אהרוג את עצמי, ולפני המוות אתהולל”. הסיפור על הקנייה שלו בחנות של יינות ומעדנים הלהיב עוד יותר את התובע. “זוכרים אתם, רבותי, את הבחור שרצח את הסוחר אולסוּפיֶב, שדד אותו באלף ומחצית ומיד הלך לסלסל את שׂערו, ואחר כך, בלי להחביא כראוי את הכסף, נשׂא אותו גם הוא בידיו והלך אל הבחורות.” אולם החקירה, החיפושׂ בבית פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, העניינים הרשמיים, עיכבו את הפעולה. כל זה דרש זמן, ועל כן נשלח למוֹקרוֹיה, שעתיים לפני יציאת אנשי־הרשות, מַווריקי מַווריקיֶביץ שמֶרדוֹב, קצין־משטרה שהגיע לעיר בבוקר, לשם קבלת משׂכורתו. ניתנה לו הוראה: בבואו למוֹקרוֹיה לא יעורר בהלה, יעקוב אחר “הפושע” בלי הרף, עד שיבואו אנשי־הרשות הנכונים, וכן יכין עדים, שוטרים וכיוצא בזה. ואכן כך עשׂה מַווריקי מווריקיֶביץ’, שמר על אלמוניותו וגילה חלק מהסוד רק לטריפוֹן בּוֹריסוביץ‘, מכרו הוותיק. זה היה בשעה שפגש מיטיָה ביציע החשוך את בעל־הבית שחיפשׂ אחריו, והבחין אז בשינוי כלשהו בפניו של טריפוֹן בּוֹריסוֹביץ’ ובדיבורו. וכך לא ידע מיטיָה ולא ידע איש, שהוא נתון למעקב. כבר קודם לכן לקח טריפוֹן בּוֹריסוֹביץ' את תיבת־האקדחים שלו ומצא לה מחבוא טוב. ורק בחמש בבוקר, כמעט עם אור־יום, הגיעו כל אנשי־הרשות, האִיספּרַווניק, התובע, החוקר, בשתי כרכרות רשומות לשלישיות. הרופא נשאר בבית פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', שכן התכונן לנתיחת־הגופה למחרת בבוקר, ובעיקר התעניין במצבו של המשרת החולה, סמיֶרדיָקוֹב: “בהתקפים אכזריים וממושכים כאלה של מחלת־הנפילה, החוזרים ונשנים בלי הפסקה זה שתי יממות, אתה נתקל לעתים רחוקות, ויש כאן עניין מדעי,” אמר בהתרגשות לעמיתיו היוצאים לדרך, והם צחקו ובירכו אותו במציאה שמצא. וכן זכרו היטב התובע והחוקר, כי הרופא הוסיף בנימה מוחלטת, כי סמיֶרדיָקוֹב לא יחיה עד הבוקר.

עכשיו, לאחר ההסבר הארוך, אך החיוני כנראה, חזרנו אל הרגע בסיפורנו, שבו הפסקנו אותו בספר הקודם.

3: נשמה בנתיב העינויים. עינוי ראשון

מיטיָה ישב איפוא והסתכל במבט פראי בנוכחים, בלי להבין מה נאמר לו. פתאום קם, הרים ידיו וצעק בקול רם:

“לא אשם! בדם הזה לא אשם! בדם אבי לא אשם… רציתי להרוג, אבל לא אשם! לא אני!”

אך צעק את דבריו, קפצה גרוּשֶנקה מאחורי המסך ונפלה לרגלי האיספּרַווניק.

“זה אני, אני הארורה, אני אשמה!” צעקה ביבבה קורעת־לב, מתייפחת בדמעות, מושיטה ידיה לעֵבר הנוכחים, “בגללי הוא הרג!.. זה אני שעיניתי אותו והבאתי אותו לזה! גם את הזקן המנוח המסכן עיניתי, מתוך הכעס שלי, והבאתי לזה! אני האשמה, אני הראשונה, אני הראשית, אני האשמה!”

“כן, את האשמה! את הפושעת הראשית! את שלוחת־רסן, את פרוצה, את האשמה הראשית,” זעק האיספּרַווניק ואיים עליה בידו, אבל מיד השתיקו אותו. התובע אפילו לפת אותו בזרועותיו.

“זה יהיה אי־סדר גמור, מיכָאיל מָקָרוֹביץ',” צעק, “אתה מפריע בהחלט לחקירה… מקלקל את העניין…” כמעט נקטעה נשימתו.

“לנקוט אמצעים, לנקוט אמצעים, לנקוט אמצעים!” התרתח גם ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ', “שאם לא כן, בהחלט אי־אפשר!…”

“יחדיו תשפטו אותנו!” המשיכה גרוּשֶנקה בהתרגשותה, עדיין על ברכיה. “יחדיו תענישו אותנו. עכשיו אלך עמו אפילו לעונש־מוות!”

“גרוּשה, חיי שלי, דמי שלי, קדוּשה שלי!” כרע גם מיטיָה לידה על ברכיו וחיבק אותה בחזקה. “אל תאמינו לה,” צעק, “אין היא אשמה בשום דבר, בשום דם ובשום דבר!”

אחר כך נזכר, כי אנשים אחדים גררו אותו ממנה בכוח, ואותה הוליכו פתאום החוצה, ואילו דעתו נצטללה רק כשישב כבר אל השולחן. לידו ומאחוריו עמדו אנשים שסמלי־משטרה על מדיהם. מולו, מעֵבר לשולחן, על הספה, ישב החוקר ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' ודיבר על לבו לשתות קצת מים מהכוס שעל השולחן: “זה ירענן אותך, זה ירגיע אותך, אל תפחד, אל תדאג,” הוסיף באדיבות רבה. מיטיָה, כפי שזכר, מצא פתאום עניין רב בטבעותיו הגדולות של החוקר, אחת משובצת אַחלָמה, והשנייה – אבן צהובה־בהירה, שקופה, בעלת ברק נפלא. זמן רב אחר־כך היה נזכר בתמיהה, כי טבעות אלו ריתקו את מבטו גם בשעות־החקירה הנוראות האלה, ונבצר ממנו לנתק את מבטו מהן ולשכוח אותן, שהרי היו משהו שאינו הולם את מצבו כלל. משׂמאל, לצדו של מיטיָה, בַמקום שישב בו בתחילת הערב מַקסימוֹב, התיישב עכשיו התובע, ומימינו של מיטיָה, במקום שישבה בו גרוּשֶנקה, ישב צעיר סמוק־פנים, לבוש מקטורן־ציידים משומש למדי, ולפניו הופיעו דיוֹתה ונייר. נתברר, כי זה היה לבלרו של החוקר, שהביא אותו עמו. ואילו האיספּרַווניק עמד עתה ליד החלון בקצה האחר של החדר, ליד קַלגָנוֹב, שהתיישב גם הוא על כיסא ליד החלון.

“שתה קצת מים!” חזר החוקר ברוֹך, בפעם העשׂירית.

“שתיתי, רבותי, שתיתי… אבל… טוב, רבותי, חנקו, הענישו, החליטו על גורלי!” אמר מיטיָה ולטש עיניים נוראות, קופאות, אל החוקר.

“ובכן, אתה טוען בהחלט, שאינך אשם במות אביך, פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'?” שאל ברוֹך אבל בתקיפות.

“לא אשם! אני אשם בדם אחר, בדמו של זקן אחר, אבל לא בדם אבי… ואני מבַכה! הרגתי, הרגתי את הזקן, הרגתי והפלתי… אבל קשה לשׂאת באחריות לדם אחר בגלל הדם הזה, לדם נורא שאיני אשם בו… אישום נורא, רבותי, כאילו הלמו במצח שלי! אבל מי הרג את אבי, מי הרג? מי היה יכול להרוג, אם לא אני? פלא, עניין אווילי, בלתי־אפשרי!..”

“כן, מי היה יכול להרוג…” פתח החוקר, אבל התובע, איפּוֹליט קירילוֹביץ' (סגן־התובע, אך אנו נכנה אותו לשם הקיצור “התובע”), החליף מבט עם החוקר ואמר למיטיָה:

“לשווא אתה דואג למשרת הזקן, גריגוֹרי וָסיליֶב. דע לך, שהוא חי, התאושש, ולמרות המכות הקשות שספג מידך, על פי עדותו ועדותך עכשיו, יישאר בחיים ללא־ספק, זו לפחות דעת הרופא.”

“חי? אם כן, הוא חי!” צעק מיטיָה וספק כפיים. פניו קרנו. “אלוהים, אני מודה לך על הנס הגדול ביותר שעשׂית לי, לחוטא ולפושע, ששמעת את תפילתי!.. כן, כן, בזכות תפילתי, כל הלילה התפללתי!..” והצטלב שלוש פעמים. הוא כמעט השתנק.

“ובכן, מפי גריגוֹרי זה שמענו עדות כה חשובה בעניין שלך, עד ש…” רצה התובע להמשיך, אבל מיטיָה קפץ וקם מהכיסא.

“דקה אחת, רבותי, בשם אלוהים, דקה אחת. ארוץ אליה…”

“לא, לא! ברגע זה אי־אפשר בשום פנים!” כמעט צווח ניקוֹלַי פַּרפֶנוֹביץ' וקם גם הוא. בעלי סמלי־הפח לפתו את מיטיָה, אך הוא התיישב בעצמו…

“מה צר, רבותי! רציתי לגשת אליה לרגע בלבד… רציתי לבשׂר לה, כי נרחץ, כי נעלם הדם שמצץ כל הלילה את לבי, וכבר אני לא רוצח! רבותי, הלוא היא הארוסה שלי!” אמר בחגיגיות ובחרדת־קודש והקיף במבטו את הנוכחים. “תודה לכם, רבותי!. איך שהחזרתם לי חיים, איך שהקמתם אותי לתחייה בהרף־עין!.. זקן זה – הלוא נשׂא אותי על זרועותיו, רבותי, רחץ אותי בגיגית כשעזבו אותי כולם כשהייתי בן שלוש, והיה לי כמו אב אמיתי!..”

“ובכן, אתה…” פתח החוקר.

“הרשו, רבותי, הרשו עוד דקה,” הפסיק אתו מיטיָה, השעין את מרפקיו על השולחן וכיסה פניו בכפות ידיו, “תנו לי לאסוף קצת את מחשבותי, תנו להתנשם, רבותי. כל זה מזעזע נורא, הלוא אין לאדם עור של תוף, רבותי!”

“אולי שוב קצת מים…” מלמל ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ'.

מיטיָה הסיר ידיו מפניו וצחק. מבטו היה מאושש, הוא כאילו נשתנה בהרף־עין. גם התנהגותו נשתנתה: שוב ישב כאן אדם השווה לכל האנשים האלה, לכל המכּרים מקודם, כאילו נפגשו אתמול, כשעדיין לא קרה דבר, באחת מפגישות החברה. אולם נעיר, שעם בואו של האיספּרַווניק אלינו התקבל מיטיָה בביתו בסבר פנים יפות, אבל אחר כך, ובעיקר בחודש האחרון, מיטיָה כמעט שלא ביקר אצלו, וכשהיה נפגש עמו ברחוב, היה האיספּרַווניק מקדיר פניו ועונה על ברכתו מתוך נימוס בלבד, ומיטיָה עמד על זה יפה. היכרותו עם התובע היתה רופפת עוד יותר, אבל אצל אשתו של התובע, גברת עצבנית ובעלת דמיונות, היה עורך לפעמים ביקורים רוחשי־כבוד, אף שלא הבין למה הוא מבקר אצלה, אך היא קיבלה אותו תמיד בחיבה, ומשום־מה התעניינה בו עד הזמן האחרון. עם החוקר עדיין לא הספיק לקשור היכרות, אבל היה נפגש גם עמו, ואפילו שׂוחח עמו פעם או פעמיים, ובשני המקרים שׂוחחו על הנשים.

“אתה, ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ', כפי שאני רואה, הנך חוקר מיומן ביותר,” פרץ מיטיָה בצחוק עליז, “אבל עכשיו אעזור לך בעצמי. רבותי, קמתי לתחייה… ושלא תהיה לכם טינה עלי, על שאני מדבר אתכם ככה בפשטות, ופונה ישר אליכם. מלבד זאת אני שתוי קצת, אומר לכם בגילוי־לב. נדמה לי, שהיה לי הכבוד… הכבוד והעונג לפגוש אותך, ניקוֹלַיי פַּרפֶניץ', אצל הקרוב שלי מיאוּסוֹב… רבותי, רבותי, איני מתיימר להיות שווה לכם, הלוא אני מבין מי אני עכשיו היושב לפניכם. עלי רובץ… אם העיד גריגוֹרי עלי… הרי רובץ – בוודאי שרובץ – חשד נורא! זוועה, זוועה – הלוא אני מבין זאת! אבל לעניין, רבותי, אני מוכן, ואנו נסיים את העניין בן־רגע, כי שמעו, שמעו רבותי. שאם אני יודע שאיני אשם, הרי נוכל לסיים בן־רגע. האם לא כך? האם לא כך?”

מיטיָה דיבר הרבה ובמהירות, בעצבנות ובחוסר־איפוק, כאילו ברור לו לחלוטין, כי שומעיו הם הטובים בידידיו.

“ובכן, נרשום לפי־שעה, שאתה מכחיש לחלוטין את האישום,” אמר ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' בחשיבות, פנה אל הלבלר והכתיב לו מה לרשום.

“לרשום? אתה רוצה לרשום זאת? טוב, רשום, אני מסכים, נותן את הסכמתי השלמה, רבותי… אבל ראו… חכו, חכו, רשמו כך: ‘בהתפרעות הוא אשם, במכות קשות לזקן המסכן, אשם’. נו, גם ביני לבין עצמי, בפנים, במעמקי הלב שלי אשם – אבל זה אין צורך לרשום,” פנה פתאום אל הלבלר, “אלה חיי הפרטיים, רבותי, אין זה נוגע לכם, זאת אומרת, מעמקי הלב האלה… אבל ברצח האב הזקן – לא אשם! זו מחשבה מוזרה! מחשבה מוזרה לגמרי… אני אוכיח לכם, ואתם תווכחו בן־רגע. אתם תצחקו, רבותי, בעצמכם תצחקו על החשד שלכם!…”

“הירגע, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ',” הזכיר לו החוקר, שרצה, כפי הנראה, לגבור בשלוותו על האיש המרוגש. “לפני שנמשיך בחקירה, רוצה הייתי, אם תסכים לענות, לשמוע מפיך אישור לעובדה, שנדמה שלא אהבת את המנוח פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', והיתה לך מריבה קבועה עמו… כאן, לפחות, לפני רבע שעה, הואלת, נדמה לי, לומר, שאפילו רצית להרוג אותו. ‘לא הרגתי,’ אמרת, ‘אבל רציתי להרוג!’”

“כך אמרתי? יכול להיות, רבותי! כן, לרוע מזלי רציתי להרוג אותו, פעמים רבות רציתי… לאסוני, לאסוני!”

“רצית. אולי תסכים להסביר, אילו עקרונות הדריכו אותך בשׂנאה כזאת אל אישיותו של אביך?”

“מה יש כאן להסביר, רבותי!” אמר מיטיָה בקדרות, משך כתפיים והשפיל מבט. “אני לא הסתרתי את רגשותי, כל העיר יודעת זאת – יודעים גם בפונדק. זה לא כבר הודעתי זאת במנזר, בתאו של הישיש זוֹסימה… ביום ההוא, בערב, הכיתי את אבי, כמעט הרגתי אותו ונשבעתי, בנוכחות עדים, שאשוב ואהרוג אותו… כן, אלף עדים! כל החודש צעקתי, כולם עדים!.. העובדה ברורה, העובדה מדברת, צועקת, אבל – רגשות, רבותי, זה עניין אחר. ראו, רבותי,” הקדיר מיטיָה פניו, “נדמה לי, שעל הרגשות אין לכם רשות לשאול אותי, אמנם, ניתנה לכם סמכות, אני מבין זאת, אבל זהו עניין שלי, עניין פנימי שלי, אינטימי, אבל… מפני שלא העלמתי את רגשותי קודם… בפונדק, למשל, ואמרתי לכל אדם ולכולם, לכן… לכן לא אעשׂה מזה סוד גם עכשיו. ראו, רבותי, הלוא אני מבין שבמקרה זה יש כנגדי ראיות נוראות: לכולם אמרתי שאהרוג אותו, והנה הרגו: איך ייתכן שלא אני, במקרה זה. חה־חה! אני סולח לכם, רבותי, סולח לגמרי. הלוא גם אני נדהם עד עור עצמותי, שכּן מי הרג אותו סוף־סוף, במקרה כזה, אם לא אני? לא כן? אם לא אני, אז מי, מי? רבותי!” קרא פתאום, “אני רוצה לדעת, ואפילו דורש מכם, רבותי: היכן נהרג? איך נהרג, במה? אמרו לי,” דיבר בחפזון ועיניו פנו אל התובע והחוקר.

“מצאנו אותו בחדר־העבודה שלו, שׂרוּע על הרצפה על גבו וגולגולתו מפוצחת,” אמר התובע.

“נורא הדבר, רבותי!” הרעיד מיטיָה, השעין מרפקיו על השולחן וכיסה פניו ביד ימין.

“אנו נמשיך,” אמר ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ'. “ובכן, מה הדריך אותך אז ברגשות השׂנאה? נדמה לי, שאמרת בפומבי, כי רגש הקנאה היה זה?”

“כן, הקנאה, ולא הקנאה בלבד.”

“מריבות על כסף?”

“כן, גם בגלל הכסף.”

“נדמה לי, שהריב היה על שלושת אלפים, שלא סולקו לך מהירושה שלך.”

“מה שלושה! יותר, יותר,” פרץ מיטיָה, “יותר מששה, אולי יותר מעשׂרה. לכל האנשים אמרתי, לכולם צעקתי! אבל החלטתי שיהיה כבר כך, להתפשר על שלושת אלפים. עד מוות היו דרושים לי שלושת אלפים אלה… ועל כן חשבתי, כי מעטפה זו ובה שלושת אלפים, שידעתי שהיא טמונה אצלו מתחת לכר, מוכנה בשביל גרוּשֶנקה, היא בהחלט כאילו נגנבה ממני, הנה זהו, רבותי, וראיתי אותה כשלי…”

התובע שלח בחוקר מבט רב־חשיבות ואפילו קריצה קלה.

“אל חפץ זה עוד נשוב,” אמר מיד החוקר, “ואילו אתה תרשה לנו עכשיו לציין ולרשום נקודה זו: שראית בכסף שבמעטפה כאילו הוא רכוש שלך.”

“כתבו, רבותי, הלוא אני מבין שגם זו ראיה נגדי, אבל איני מפחד מראיות ומעיד נגד עצמי. אתם שומעים – בעצמי. ראו, רבותי, נדמה לי, שאתם רואים בי אדם אחר משהנני באמת,” אמר פתאום בקדרות ובעצב. “מדבר אתכם אדם אציל, דמות אצילה ביותר, והעיקר – מזה אל תתעלמו – אדם שעשׂה המון מעשׂי נבלה, אך תמיד היה וגם נשאר יצור אציל ביותר, כיצור אנושי, בפנים, במעמקים, נו, בקיצור, איני יודע להתבטא… הרי דווקא בזה התייסרתי כל ימי חיי, ששאפתי לאצילות, שהייתי חולה־אצילות, אם אפשר לומר כך, וחיפשׂתי אותה בפנס ביד, בפנס של דיוֹגֶנֶס, ובינתיים עשׂיתי כל ימי חיי רק נבזויות, כמו כולנו, רבותי, זאת אומרת, כמו אני לבדי, רבותי, לא הכול אלא רק אני, טעיתי, לבדי, לבדי!.. רבותי, יש לי כאב ראש,” עיווה פניו בכאב, “ראו, רבותי, חיצוניותו לא מצאה חן בעיני, היה בה משהו חסר־יושר, רברבנות ורמיסת כל קודש, לגלגנות וחוסר־אמונה, מאוס, מאוס! אבל עכשיו, כשמת, אני חושב אחרת.”

“כיצד, אחרת?”

“לא אחרת, אבל צר לי ששׂנאתי אותו כל כך.”

“אתה מרגיש חרטה?”

“לא, לא חרטה, אל תרשמו זאת. בעצמי אני לא טוב, רבותי, זהו, בעצמי איני יפה ביותר, ועל כן לא היתה לי זכות לראות אותו גועלי, הנה זהו! את זה אולי תרשמו.”

עם הדברים האלה ירדה על מיטיָה עצבות גדולה. הקדרות שלו התחילה גוברת לאט כבר קודם לכן. וברגע זה שב והתרחש מעמד בלתי־צפוי. גרוּשֶנקה אמנם הורחקה, אבל לא הוליכו אותה הרחק, אלא לחדר השלישי שלאחר החדר התכול, שבו התנהלה עכשיו החקירה. זה היה חדר קטן בעל חלון אחד, סמוך לחדר הגדול שבו רקדו בלילה וחגגו את המשתה הגדול. שם ישבה ועמה מַקסימוב, שנדהם נורא ונפחד ונדבק אליה, לבקש הצלה. ליד דלתם עמד איכר בעל סמל־פח. גרוּשֶנקה בכתה, וכשגבר הצער והעיק יותר מדי על נפשה, קפצה ממקומה, ספקה כפיים, צעקה ביבבה רמה: “אוי לי, אוי לי!” ופרצה מהחדר אליו, אל מיטיָה שלה, וכה הפתיעה את כולם, עד שאיש לא הספיק לעצור בה. כששמע מיטיָה את היבבה שלה, קפץ ממקומו, וביבבה פרץ לקראתה, בבלי דעת. אבל שוב לא ניתן להם להתקרב, אף שראו כבר זה את זה. שומריו תפסו אותו בחוזקה בידיו: הוא פרפר, ניסה להיחלץ, נדרשו שלושה או ארבעה כדי להחזיק בו. גם היא נתפסה והוא ראה אותה מושיטה אליו ידיים כשנגררה, ושמע את צעקותיה. כשנסתיים מעמד זה, התאושש כשישב כבר במקומו הקודם, אל השולחן, מול החוקר וצעק אליהם:

“מה אתם רוצים ממנה? מדוע אתם מענים אותה? היא חפה מפשע, חפה!..”

התובע והחוקר דיברו אליו, להרגיעו. כך חלף זמן־מה, כעשׂר דקות. והנה נכנס לחדר האִיספּרַווניק, מיכָאיל מָקָרוֹביץ', ואמר לתובע בקול רם ובהתרגשות:

“היא הורחקה, היא למטה, האם לא תרשו לי, רבותי, לומר מלה אחת לאדם אומלל זה? בנוכחותכם, רבותי, בנוכחותכם!”

“דבר בטובך, מיכָאיל מָקָרוֹביץ',” ענה החוקר, “במקרה זה אין לנו התנגדות.”

“דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', שמע, אדוני,” פתח מיכָאיל מָקָרוֹביץ' כשהוא פונה אל מיטיָה, וכל פניו הנרגשות מביעות השתתפות לוהטת, כמעט אבהית, בצערו של האומלל, “בעצמי הולכתי את אַגרָפֶנה אַלכסַנדרוֹבנה שלך למטה ומסרתי אותה בידי בנותיו של בעל־הבית, וגם מקסימוב, הזקן הזה, שם אִתה ואינו סר ממנה, ואני דיברתי על לבה, אתה שומע? דיברתי והרגעתי, והסברתי שעליך לזַכות את עצמך, ועל כן אסור שתפריע, ושלא תביא עליך עצבות, כי אתה עלול להתבלבל ולהעיד על עצמך לא נכון, אתה מבין? בקיצור, דיברתי והיא הבינה. היא חכמה, חביבי, טובה, רצתה לנשק את ידי הזקנות, ביקשה רחמים עליך. היא ששלחה אותי לכאן להגיד לך, שלא תדאג לה, ודרוש, חביבי, שאלך ואגיד לה, שאתה רגוע ואינך דואג לגורלה. ובכן, הירגע, הבן זאת. אני אשם כלפיה, היא נשמה נוצרית, כן, רבותי, נפש ענווה שאינה אשמה במאומה. ובכן, מה לומר לה, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', תהיה שקט או לא?”

אדם טוב־לב זה אמר הרבה דברים מיותרים, אבל צערה של גרוּשֶנקה, צער אנושי, חדר אל נפשו הטובה, ואפילו דמעות עמדו בעיניו. קפץ מיטיָה וקרב אליו.

“סלחו, רבותי, הרשו, כן, הרשו!” קרא. “נפש של מלאך אתה, מיכָאיל מָקָרוֹביץ', אני מודה לך בשמה. אהיה, אהיה שליו, עליז אהיה, מסור לה בטוב־לבך העצום, שאני עליז, עליז, ומיד אתחיל אפילו לצחוק, מיד, כשאני יודע שלידה מלאך־מגן כמוך. מיד אגמור הכול, וברגע שאתפנה, מיד אבוא אליה, היא תראה, שתחכה! רבותי,” פנה אל התובע והחוקר, “עכשיו אפתח לפניכם את כל נפשי, אשפוך את כולה, בן רגע נגמור הכול, נגמור בעליזות – לבסוף נצחק כולנו, הלוא נצחק? אבל, רבותי, האשה הזאת, מלכת נפשי היא! הרשו לי לומר זאת, זאת אגלה לכם… הלוא אני רואה שהנני בין אנשים אצילים ביותר: זה אור, זה המִקדש שלי, אילו הייתם יודעים! שמעתם את הצעקה שלה: ‘אתך אפילו לגרדום!’ ומה נתתי לה, אני, דלפון, עירום, על מה אהבה כזאת אלי, האם אני ראוי לאהבה כזאת, אני יצור שלומיאל, מחפיר, בעל פנים מביישות, לאהבה עד כדי הליכה אתי לעבודה הפרך? למעני נפלה קודם לרגליכם, היא, הגאה שאינה אשמה במאומה! ואיך אוכל שלא להעריץ אותה, לא לזעוק, לא לשאוף אליה, כמו ברגע זה? רבותי, סלחו! אבל עכשיו מצאתי נחמה.”

והוא צנח על הכיסא, כיסה פניו בשתי ידיו והתייפח. אלא שבכה כבר בדמעות־אושר. התעשת מיד. האיספּרַווניק הזקן היה מרוצה מאוד, ודומה כי גם המשפטנים היו מרוצים: הם הרגישו, כי החקירה תיכנס מיד לשלב חדש. לאחר שליווה מיטיָה את האיספּרַווניק, פקדה אותו עליזות.

“רבותי, עכשיו אני שלכם, לגמרי שלכם. וכן… לולא כל הפרטים הקטנים האלה, היינו מגיעים מיד לכלל דעה אחת. שוב בעניין הפרטים הקטנים. אני לרשותכם, רבותי, אבל אני נשבע, דרוש אמון הדדי – שלכם כלפי ושלי כלפיכם – שאם לא כן, לא נסיים לעולם. למענכם אני אומר זאת. לעניין, רבותי, לעניין, והעיקר, אל תחטטו כל כך בנפשי, אל תעני אותה בהבלים, ושאלו רק על העניין והעובדות, ואני אעשׂה מיד את רצונכם. ולכל הרוחות העניינים הפעוטים!”

כך דיבר מיטיָה. החקירה התחדשה.

4: עינוי שני

“לא תאמין כמה אתה מעודד את כולנו, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', בנכונות זו שלך…” אמר ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' במראה מאושש ובעונג ניכר, שהאיר בעיניו הגדולות והבולטות, האפורות־בהירות וקצרות־רואי מאוד, שלפני רגע הסיר מהן את המשקפיים. “ובצדק דיברת עכשיו על האמון ההדדי בינינו, שבלעדיו אי־אפשר לפעול בעניינים בעלי חשיבות כזאת, כאשר האיש החשוד אכן רוצה באמת, אף מקווה ויכול, לזַכות את עצמו. אשר לנו, נעשׂה את כל התלוי בנו, ויכולת לראות גם עכשיו כיצד אנו מנהלים את העניין… אתה מסכים, איפּוֹליט קירילוֹביץ'?” פנה אל התובע.

“ללא ספק,” הסכים התובע, אמנם ביובש־מה בהשוואה להתלהבותו של ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ'.

אעיר הפעם: ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ‘, החדש אצלנו, רחש מראשית עבודתו כבוד בלתי־רגיל לתובע שלנו, איפּוֹליט קירילוֹביץ’, וכמעט שנקשרה ביניהם ברית־לבבות. החוקר היה כמעט האיש היחיד, שהאמין ללא־סייג בכשרונו כפסיכולוג וכנואם של איפּוֹליט קירילוֹביץ‘, “שקופח במשׂרתו”, והאמין בלב שלם שהאיש מקופח. כבר בפֶּטֶרבּוּרג שמע עליו. ואכן, גם ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ’ הצעיר מאוד נתגלה כאיש היחיד בעולם, שאהב אותו בכנות התובע “המקופח” שלנו. בדרכם לכאן הספיקו להידבר בעניין הפרשה העומדת לפניהם, ועכשיו, כשישבו אל השולחן, היה שׂכלו החריף של ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' תופס בִיעָף כל הוראה, כל תנועה בפני עמיתו המבוגר, תופס על פי תחילת־משפט, על פי מבט, על פי קריצה.

“רבותי, אפשרו לי לספר בעצמי, ואל תפסיקו אותי בהבלים, ובן־רגע אסביר לכם את הכול,” התלהט מיטיָה.

“מצוּין, תודה. אך לפני שנעבור לשמיעת הודעתך, אולי תרשה לי לקבוע עוד עובדונת אחת, המעניינת אותנו מאוד, והיא על עשׂרת הרובלים שלווית אתמול, סמוך לשעה חמש, מידידך פּיוֹטר אִילאִיץ' פֶּרחוֹטין, ומשכנת אצלו את האקדחים שלך.”

“מִשכנתי, רבותי, משכנתי בעשׂרה רובלים, ומה הלאה? וזה הכול, אך שבתי מהדרך העירה, משכנתי.”

“שבת מהדרך? נסעת אל מחוץ לעיר?”

“נסעתי, רבותי, ארבעים ויוֹרסט נסעתי, ואתם לא ידעתם?”

התובע והחוקר החליפו מבטים.

“ובכלל, אולי תתחיל את סיפורך בתיאור שיטתי של כל היום שלך אתמול, מהבוקר? הרשה לנו, למשל, לדעת: למה יצאת מהעיר, מתי נסעת ומתי שבת… וכל העובדות האלה…”

“כך היה עליכם לשאול מראש,” צחק מיטיָה בקול רם, “ואם רצונכם בכך, צריך להתחיל לא מאתמול אלא משלשום, מהבוקר, ואז תבינו, לאן הלכתי ונסעתי, כיצד ומדוע. שלשום בבוקר, רבותי, הלכתי אל הסוחר המקומי סַמסוֹנוֹב, ללווֹת ממנו שלושת אלפים בבטחונות נאמנים ביותר – זה נעשׂה פתאום דחוף, רבותי, פתאום נעשׂה דחוף…”

“הרשה להפסיק אותך,” הפסיק אותו התובע בנימוס, “מדוע נדרש לך הכסף באורח פתאומי, ודווקא סכום כזה, זאת אומרת, שלושת אלפים רובל?”

“רבותי, אין צורך בעניינים הפעוטים: איך, מתי ומדוע, ומדוע דווקא סכום כזה ולא סכום אחר וכל ההבלוּת הזאת… הלוא בשלושה כרכים לא תתאר כל זה, ואפילו אֶפּילוֹג עוד יידרש!”

כל זה אמר מיטיָה בנימה פַמיליָרית, טובת־לב אך קצרת־רוח, של אדם הרוצה לומר את כל האמת ומלא כוונות מן המיטב.

“רבותי,” תפס פתאום מה עשׂה, "אל תכעסו על הבעטנות שלי, אני שב ומבקש: האמינו שאני רוחש לכם כבוד מלא, ומבין את מצב העניינים, אל תחשבו שאני שתוי. כבר התפכחתי. ואפילו הייתי שתוי, לא היה הדבר מפריע. אצלי הרי כך:

התפכח, נעשׂה חכם – נעשׂה טיפש,

שתה, נעשׂה טיפש – נעשׂה חכם.

חה־חה! אגב, אני רואה, רבותי, שלא נאה לי בינתיים לומר לכם דברי־שנינה, עד שלא נברר הכול בינינו. הרשו לי לשמור גם על הכבוד שלי. אני מבין את ההבדל כרגע: הלוא בכל זאת אני יושב לפניכם כפושע, אם כן אי־השוויון בינינו הוא בדרגה עליונה, ועליכם הוטל לעקוב אחרי: הן לא תלטפו את ראשי על הפגיעה בגריגוֹרי, הרי אסור לפצח גולגולות של זקנים ללא־עונש, הלוא תחביאו אותי בגללו, על פי המשפט, נגיד לחצי שנה נגיד לשנה, במוסד לתיקון־המידות, איני יודע כיצד ישפטו שם אצלכם, אמנם בלי שלילת־זכויות, הלוא בלי שלילת־זכויות, התובע? ובכן, רבותי, הלוא אני מבין את ההבדל… אבל הסכימו, שבשאלות כאלה אתם יכולים לבלבל את אלוהים בעצמו: לאן הלכת, איך הלכת, מתי הלכת, לאן נכנסת? הלוא אתבלבל אם תמשיכו כך, ואתם תאשימו אותי בכל שטות ותרשמו, ומה ייצא מזה? דבר לא ייצא! ולבסוף, אם כבר התחלתי לקשקש עכשיו, אסיים גם, ואתם, כאנשים משׂכילים ביותר ואצילים ביותר, תסלחו לי. ודווקא אסיים בבקשה: היגמלו, רבותי, מהשיגרה הממשלתית הזאת של החקירה, זאת אומרת, תחילה אספר על משהו עלוב, אפסי: כיצד קמת, מה אכלת, איך ירקת, ולאחר ‘הרדמת ערוּתו של הפושע’, הולמים בו בשאלה מהממת: ‘את מי הרגת, ממי גנבת?’ חה־חה! כזאת היא השיגרה הממשלתית שלכם, זה הכלל אצלכם, הנה על מה נשענת כל עורמתכם! אבל בעורמות כאלה אתם מרדימים את האיכרים, ולא אותי. אני הרי מבין את העסק, בעצמי שירַתי בצבא, חה־חה־חה!. אל תכעסו, רבותי, אתם סולחים את החוצפה?" אמר להם והסתכל בהם בטוב־לב מפליא כמעט. “הלוא מיטקה קָרָמָזוֹב אמר, ואם כן אפשר גם לסלוח, מפני שלאדם חכם אין סולחים, ולמיטקה סולחים! חה־חה!”

ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' הקשיב וצחק גם הוא. התובע לא צחק אבל עקב במבטים נוקבים אחר מיטיָה, כדי שלא להפסיד אמירה קלה, תנועה קלה וזעזוע קל של קטון התווים בפניו.

“ואנו גם התחלנו אתך כך,” אמר ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' כשהוא צוחק, “ולא בלבלנו אותך בשאלות: כיצד קמת בבוקר ומה אכלת, ופתחנו אפילו בדברים מהותיים מדי.”

“אני מבין, הבנתי והערכתי, ומעריך עוד יותר את טוב־לבכם כלפי, שאין לנו אח ורֵע הוא נאה לנפשות אצילות ביותר. נפגשנו כאן שלושתנו, אנשים אצילים, ויישען־נא הכול בינינו על האמון ההדדי של אנשי חברה משׂכילים, הקשורים באצילות ובכבוד. על כל פנים, הרשו לי לראות בכם את מיטב ידידי ברגע זה בחיי, ברגע זה של השפלת כבודי! הלוא אין זה פוגע בכם, רבותי, אינו פוגע?”

“להפך, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', אמרת כל זה כה יפה,” אמר ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' בנימת חשיבות והסכמה משבחת.

“ואת הזוטות, את להטוטי־הזוטות, נסלק,” אמר מיטיָה בהתלהבות, “שאם לא כן, השד יודע מה ייצא מזה, לא כן?”

“אעשׂה הכול לפי עצותיך הנבונות,” התערב התובע ופנה אל מיטיָה, “אבל על שאלתי לא אוותר, בכל זאת. חיונית לנו מאוד הידיעה, לשם מה היית זקוק לסכום הזה, דווקא לשלושת אלפים?”

“לשם מה הייתי זקוק? לעניין אחד, לעניין אחר. לפרוע חוב.”

“ולמי?”

“זאת אני מסרב בהחלט לומר, רבותי! ראו, לא מפני שאיני יכול לומר, או איני מעֵז, או חושש, מפני שהעניין הוא שטות והבל, לא אומר מפני העיקרון: אלו חיי הפרטיים, ולא ארשה לפרוץ לחיי הפרטיים. זה העיקרון שלי. שאלתכם אינה נוגעת לעניין, וכל מה שאינו נוגע לעניין הוא מחיי הפרטיים! רציתי לפרוע חוב, לפרוע חוב של כבוד, ולמי – לא אגיד.”

“הרשה לנו לרשום זאת,” אמר התובע.

“כך עשׂו, בטובכם. כתבו: שלא אגיד, ולא אגיד. כתבו, רבותי, שאני סבור שאין זה הוגן להגיד. יש לכם זמן רב לרישום הזה!”

“הרשה, אדוני הנכבד, להזהיר אותך ושוב להזכיר לך, אם לא ידעת זאת,” אמר התובע בהטעמה מיוחדת, מחמירה למדי, “ששמורה לך הרשות הגמורה לא לענות על השאלות המוצעות לך עכשיו, ואילו לנו אין כל זכות לתבוע ממך תשובות אם אתה משתמט מהן מסיבה זו או אחרת. זה עניין לשיקול־הדעת שלך. אבל תפקידנו במקרה כזה הוא להביא לידיעתך ולהסביר לך את שיעור הנזק שאתה גורם לעצמך על ידי הסירוב להשמיע עדות כלשהי. ועכשיו אבקש להמשיך.”

“רבותי, הלוא איני כועס… אני…” מלמל מיטיָה, נבוך קצת מן ההערה, “ובכן, רבותי, אותו סַמסוֹנוֹב עצמו, שאליו הלכתי אז…”

ודאי שלא נביא לפרטיו את סיפורו, הידוע כבר לקורא. המספר רצה לספר בקוצר־רוח הכול, עד לזעיר שבפרטים, ובו־בזמן רצה לספר מהר ככל האפשר. אולם עדותו נרשמה, ועל כן היה הכרח להפסיקו. הדבר עורר את מורת־רוחו של דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, אך הוא נכנע, כעס, לפי־שעה ברוח טובה. אמנם, מפעם לפעם אמר: “רבותי, זה יוציא מהכלים את אלוהים עצמו”, או: “רבותי, הידוע לכם שאך לשווא אתם מרגיזים אותי?”, אבל גם עם השמעת קריאות אלה לא השתנה עדיין מצב־רוחו הידידותי הנרגש. וכך סיפר כיצד “רימה” אותו סַמסוֹנוֹב שלשום (כבר היה ברור לו שרימו אותו). מכירת השעון בששה רובלים למימון הוצאות־הדרך, שלא היתה ידועה עדיין לתובע ולחוקר, עוררה בהם תשׂומת־לב לא־רגילה, לכעסו הרב של מיטיָה: הם ראו קודם צורך לרשום עובדה זו לכל פרטיה, לשם אישור שני לעובדה, שגם ביום הקודם היה האיש כמעט ללא־פרוטה. לאט־לאט ירדה קדרות על מיטיָה. אחר כך, לאחר תיאור המסע אל “ליָגָווי” והלילה בביקתה עם עשן־הגֶחלים וכיוצא בזה, התחיל לתאר בפרוטרוט, בלי שנתבקש לכך במיוחד, את ייסורי־הקנאה שלו כלפי גרוּשֶנקה. הם הקשיבו לו בשתיקה, וביררו במיוחד את העובדה, שהוא הכין לו זה כבר עמדת־תצפית מאחורי גנו של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, אצל מַריה קוֹנדרַטיֶבנה, כדי לעקוב אחר גרוּשֶנקה, וכן את העובדה, כי סמיֶרדיָקוֹב היה מביא לו ידיעות: עובדה זו ציינו כחשובה ורשמו. על קנאתו דיבר בלהט ובהרחבה, אף שהתבייש בחשׂיפת רגשותיו האינטימיים ביותר ל“קלון”, אך ניכר היה שהוא גובר על הבושה כדי לדבר אמת. החומרה האדישה במבטי החוקר, ובמיוחד במבטי התובע, שננעצו בו בשעת סיפורו, הביכה אותו לבסוף במידה רבה. “נער זה, ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ', אשר לפני ימים אחדים בלבד אמרנו זה לזה הבלים בענייני נשים, והתובע החולה, אינם ראויים לשמוע את הסיפור שלי,” חלפה מחשבה עצובה בדעתו. חרפה! “סבול, רסן את עצמך ושתוק,” סיים את מחשבתו בשורה של שיר, אך שב והתאמץ כדי להמשיך בעדותו. כשהתחיל לספר על חוֹחלָקוֹבה שבה אליו העליזות, והוא רצה לספר על גברברת זו בדיחה מיוחדת טרייה, שאינה מתאימה לעניין הנידון, אבל החוקר הפסיק אותו והציע בנימוס לעבור אל “המהותי יותר”. לבסוף, לאחר שתיאר את ייאושו, ואת רגע יציאתו מבית חוֹחלָקוֹבה, כשחשב אפילו “לשחוט מהר את מישהו, ולהשׂיג שלושת אלפים”, שוב הפסיקו אותו ורשמו “כי רצה לשחוט”. מיטיָה שתק והניח להם לרשום. והנה הגיע הסיפור לרגע, שבו נודע לו, כי גרוּשֶנקה רימתה אותו ועזבה את בית סַמסוֹנוֹב מיד לאחר שהביא אותה לשם, אף על פי שאמרה, כי תשב אצל הזקן עד חצות: “אם לא הרגתי אז את פֶניָה זו, הרי זה רק מפני שמיהרתי,” נפלטו הדברים מפיו. גם זאת רשמו בקפידה. מיטיָה המתין בקדרות והתחיל לספר כיצד רץ אל הגן של אביו, והנה הפסיק אותו החוקר, פתח את תיקו הגדול, שהיה מונח לידו על הספה, והוציא מתוכו את עלי הנחושת.

“חפץ זה מוּכּר לך?” הראה את העלִי למיטיָה.

“כן!” חייך בקדרות. “עוד איך מוּכּר! תן לראות… לכל הרוחות, אין צורך!”

“שכחת להזכיר אותו,” אמר החוקר.

“לכל הרוחות! לא הייתי מעלים מכם, בלעדיו לא היינו מסתדרים, מה אתם חושבים? אבל פרח מהזכרון.”

“הואל לספר בהרחבה כיצד הצטיידת בו.”

“הרשו, רבותי, אספר.”

ומיטיָה סיפר, כיצד לקח את העלי ורץ.

“מה היתה מטרתך, כשהצטיידת בנשק כזה?”

“מטרתי? שום מטרה! חטפתי ורצתי.”

“למה, אם כן, אם אין מטרה?”

רוגזו של מיטיָה רתח. נתן מבט נוקב ב“נער” וחייך בקדרות ובכעס. גברה בו יותר ויותר הבושה על שסיפר זה עתה ל“אנשים כאלה”, בכנות ובהשתפכות, את סיפור קנאתו.

“אני מצפצף על העלי,” נפלט מפיו.

“ובכל זאת?”

“נגד הכלבים לקחתי אותו. נו, חשיכה… לכל מקרה.”

“האם גם קודם לכן, כשיצאת בלילה מהחצר, לקחת אתך איזה נשק, אם כה פחדת מהחשיכה?”

“לכל הרוחות, טְפוּ! רבותי, פשוט אי־אפשר לדבר אתכם!” צעק מיטיָה בדרגת הרוגז העליונה, פנה אל הלבלר, הסמוק מזעם, ובנימה מטורפת בקולו אמר לו בחפזון:

“כתוב מיד… מיד, כי ‘חטף עמו את העלי, כדי לרוץ ולהרוג את אביו… פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’… במהלומה על ראשו!' נו, מרוצים עכשיו, רבותי? רווח לכם?” אמר ונעץ מבט מתגרה בתובע ובחוקר.

“היטב אנו מבינים, כי עדות זו נתת עכשיו מתוך רוגז עלינו וכעס על השאלות שלנו, הנראות לך בלתי־מהותיות, ולמעשׂה הן מהותיות מאוד,” אמר לו התובע ביבושת.

“הואילו בטובכם, רבותי! נו, לקחתי את העלי… לשם מה לוקחים משהו ליד במקרים כאלה? איני יודע לשם־מה. חטפתי ורצתי. וזה הכול. passons,³¹ שאם לא כן, אני נשבע שאחדל לספר.”

השעין מרפק על השולחן ותמך את ראשו בידו. ישב בתפנית כלפיהם והביט על הקיא, גובר על הרגשתו הרעה. לאמיתו של דבר רצה לקום ולהודיע, כי לא יאמר עוד מלה אחת, “גם אם תוליכו אל הגרדום”.

“ראו, רבותי,” אמר פתאום, גובר בקושי על עצמו, “ראו. אני שומע אתכם, ומשהו נדמה לי… בשנתי אני רואה לפעמים חלום… חלום אחד כזה, ואני חולם אותו תכופות, הוא חוזר על עצמו, מישהו רודף אחרי, מישהו שאני נורא מפחד מפניו, רודף בחשיכה, בלילה, מחפשׂ אותי, ואני מתחבא מפניו באיזה מקום שהוא, מאחורי דלת או מאחורי ארון, אני מתחבא בצורה משפילה, והעיקר, הוא יודע היטב היכן התחבאתי מפניו, אבל הוא מעמיד־פנים במתכוון שאינו יודע היכן אני יושב, כדי להאריך את העינויים שלי, כדי להתענג על הפחד שלי… וזאת עושׂים גם אתם עכשיו! זה דומה!”

“אתה רואה חלומות כאלה?” שאל התובע.

“כן, אני רואה חלומות כאלה… ואתם, האינכם רוצים לרשום זאת?” העווה מיטיָה חיוך.

“לא, לא לרשום, אבל החלומות שלך מעניינים.”

“ועכשיו כבר לא חלום! ריאליזם, רבותי, ריאליזם של החיים הממשיים! אני זאב ואתם הציידים, ואתם רודפים את הזאב.”

לשווא עשׂית השוואה כזאת…" אמר ברוֹך רב ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ'.

“לא לשווא, רבותי, לא לשווא!” שוב התרתח מיטיָה, אך לאחר שהקל על נפשו בהתפרצות הכעס הפתאומית, התחיל לשוב אל נימת טוב־הלב. "רשאים אתם שלא להאמין לפושע או לעומד־למשפט, המעונה על ידי השאלות שלכם, אבל לאדם אציל ביותר, לרגשות־הנפש האצילים ביותר (באומץ אני מכריז זאת) – לא! לאלה אסור לכם שלא להאמין… אינם רשאים… אבל –

שתוק, לבי,

סבול, רסן עצמך ושתוק!

“ובכן, האם להמשיך?” הפסיק בקדרות.

“ודאי, הואל בטובך,” ענה ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ'.

5: עינוי שלישי

מיטיָה פתח אמנם בנימת־חומרה, אך גלוי היה שהוא משתדל לא לשכוח ולא לפסוח עוד על שום תג של החומר הנמסר. הוא סיפר כיצד קפץ מעל לגדר אל גן אביו, כיצד הלך אל החלון, ועל הכול מה שאירע מתחת לחלון. בבהירות, בדייקנות, בהטעמה, סיפר על הרגשות שהסעירו אותו ברגעים האלה בגן, כשכה רצה לדעת: האם גרוּשֶנקה אצל אביו, או איננה? ומוזר הדבר: גם התובע וגם החוקר הקשיבו עתה בהתאפקות רבה, הסתכלו ביבוֹשת, שאלו פחות. ממראה פניהם לא ידע מיטיָה להסיק דבר. “התרגזו ונעלבו,” אמר בלבו, “שיילכו לכל הרוחות!” כשסיפר כיצד החליט לבסוף לתת לאביו אוֹת שבאה גרוּשֶנקה, ועליו לפתוח את החלון, לא שׂמו־לב התובע והחוקר למלה “אות”, כאילו לא הבינו כלל את חשיבות המלה כאן, ואפילו מיטיָה הרגיש בכך. כשהגיע לבסוף אל הרגע, כשראה את אביו משרבּב ראשו מהחלון, וזעם השׂנאה בער בו והוא שלף את העלי מהכיס, הפסיק כאילו כמתכוון. ישב והסתכל בקיר וידע שהללו נעצו בו את עיניהם.

“נו,” אמר החוקר, “שלפת את הנשק ו… ומה קרה אחר כך?”

“אחר כך? אחר כך הרגתי אותו… הרבצתי בקודקודו ופיצחתי לו את הגולגולת… הלוא כך, לפי דעתכם, כך?” ברקו עיניו. כל זעמו שכבה התלקח פתאום בנפשו בעוצמה אדירה.

“לדעתנו,” אמר ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ', “נו, ולדעתך?”

“לדעתי, רבותי, לדעתי היה כך,” אמר בהנמכת־קול, “אולי השפיעו דמעות של מישהו, אולי שמע אלוהים את תחנוני אמי, אולי נשקה אותי ברגע ההוא רוח טהורה – איני יודע, אבל השׂטן הובס. זינקתי מהחלון ורצתי אל הגדר… אבי נבהל וזיהה אותי, צעק וקפץ אחורה – זאת אני זוכר היטב. ואני רצתי בגן אל הגדר… וברגע זה השׂיג אתי גריגורי, כשישבתי כבר על הגדר…”

עתה הרים סוף־סוף את עיניו אל השומעים. נראה היה לו, שהם מקשיבים לו בתשׂומת־לב שאננה ביותר. רטט של כעס חלף בנפשו של מיטיָה.

“הלוא אתם מלגלגים עלי ברגע זה, רבותי!” אמר פתאום.

“על פי מה הסקת כך?” אמר ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ'.

“אפילו במלה אחת שלי אינכם מאמינים, הנה על פי מה! הרי אני מבין שהגעתי לנקודה העיקרית: הזקן שוכב שם וגולגולתו מפוצחת, ואילו אני – לאחר שתיארתי בטרָגיות כיצד רציתי להרוג וכבר שלפתי את העלי, ופתאום אני בורח מהחלון… פואֶמה! בחרוזים! אפשר לתת אמון בדברי הבחור! חה־חה! לגלגנים אתם, רבותי!”

עשׂה תפנית בכל גופו, והכיסא החריק.

“האם לא שׂמת־לב,” אמר פתאום התובע, כאילו לא הבחין כלל בהתרגשותו של מיטיָה, “האם לא שׂמת־לב, כשרצת מהחלון: הדלת אל הגן, בקצה האחר של האגף, היתה פתוחה או לא?”

“לא, לא היתה פתוחה.”

“לא היתה?”

“להפך, היתה נעולה ומי היה יכול לפתוח אותה? הדלת, חכו!” וכאילו התבהר לו משהו והוא הרעיד כמעט. “האם מצאתם את הדלת פתוחה?”

“פתוחה.”

“ומי היה יכול לפתוח אותה, אם אתם לא פתחתם אותה?” השתומם מאוד מיטיָה.

“הדלת היתה פתוחה, ורוצח אביך נכנס ללא־ספק בפתח זה, ולאחר הרצח יצא בפתח זה,” אמר התובע לאט, ברור ובהטעמה. “זה ברור לנו לחלוטין. כפי הנראה, בוצע הרצח בחדר, ולא מבעד לחלון, שכן הדבר ברור בהחלט לפי תוצאות הבדיקה, לפי תנוחת הגופה, ולפי כל השאר. בעניין זה לא ייִתָכנו ספקות.”

מיטיָה נדהם עד מאוד.

“זה לא ייתכן, רבותי!” צעק, כולו מבוכה, “אני… אני לא נכנסתי… בוודאות, בדייקנות אני אומר לכם, כי הדלת היתה נעולה כל עוד הייתי בגן, וגם כשברחתי מהגן. אני רק עמדתי ליד החלון וראיתי אותו בחלון, ורק זאת, רק זאת… אני זוכר הכול עד הרגע האחרון. גם לולא זכרתי הייתי יודע, מפני שאת האותות ידעתי רק אני וידע סמיֶרדיָקוֹב, וידע המנוח, ובלי האותות לא היה פותח לעולם לשום איש!”

“אותות? אילו אותות?” שאל בסקרנות לוהטת, כמעט היסטרית, התובע, ובן־רגע אבדה לו ההבעה המאופקת. הוא שאל, כמי שמתקרב בזחילה נפחדת. הוא חש שיש כאן עובדה חשובה שאינה ידועה לו עדיין, ומיד פקד אותו פחד גדול, שאולי לא ירצה מיטיָה לגלות אותה בשלמותה.

“ואתה לא ידעת!” קרץ לו מיטיָה וחייך בכעס ובלגלוג. “מה יהיה אם לא אספר? ממי יוודע לכם הדבר? ידעו על האותות המנוח, אני וסמיֶרדיָקוֹב, רק אלה, וגם בשמים ידעו, אבל הם לא יגידו לכם. והעובדוֹנת מעניינת, השד יודע מה אפשר לבנות עליה, חה־חה! אל תחששו, רבותי, אגלה, שטויות עולות על דעתכם. אינכם יודעים עם מי יש לכם עסק! יש לכם עסק עם נאשם, המעיד נגד עצמו, המעיד לרעתו. כן, כי אני אביר הכבוד, ואתם – לא!”

התובע בלע את כל הגלולות, ורעד מקוצר־רוח לדעת את העובדה החדשה. מיטיָה סיפר להם בהרחבה ובדייקנות על האותות שהמציא פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' בשביל סמיֶרדיָקוֹב, הסביר את פירושה של כל דפיקה על החלון, אפילו הקיש את האותות על השולחן, וכששאל ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ', האם כשהקיש מיטיָה על החלון, הקיש את האות “גרוּשֶנקה באה”, ענה ברור, כי אכן כך הקיש: “גרוּשֶנקה באה”.

“הנה כך, עכשיו בנו מגדל!” הפסיק מיטיָה ושוב הסב פניו מהם בבוז.

“וידעו על אותות אלה רק אביך המנוח, אתה והמשרת סמיֶרדיָקוֹב? ואיש מלבדכם?” חזר ושאל ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ'.

"כן, המשרת סמיֶרדיָקוֹב והשמים. רשמו גם את עניין השמים: לא מיותר לרשום זאת. וגם אתם תזדקקו לאלוהים.

ואכן התחילו לרשום, אך פתאום אמר התובע, כאילו נתקל ברעיון חדש:

“ואם ידע את האותות גם סמיֶרדיָקוֹב, ואתה דוחה בתקיפות כל אשמה במות אביך, האם לא הוא, לאחר שדפק את האותות המוסכמים, אילץ את אביך לפתוח לו ואחר כך… ביצע את הפשע?”

הסתכל בו מיטיָה במבט לגלגני, אך מלא גם שׂנאה נוראה. האריך להסתכל בו בשתיקה, עד שהתחילו עיני התובע למצמץ.

“שוב צדתם שועל!” אמר מיטיָה לבסוף. “תפסתם במלכודת את זנבו של הנוכל, חה־חה! אתה שקוף לי, התובע! הלוא חשבת שמיד אקפוץ ואתפוס את הפתרון שאתה לוחש לי ואצעק בכל הגרון: ‘כן, זה סמיֶרדיָקוֹב, הנה הרוצח!’ הודה שכך חשבת, הודה ואז אמשיך.”

אבל התובע לא הודה. הוא שתק והמתין.

“טעית, לא אצביע על סמיֶרדיָקוֹב!” אמר מיטיָה.

“ואפילו אינך חושד בו?”

“ואתם חושדים?”

“חשדנו גם בו.”

מיטיָה נעץ את מבטו ברצפה.

“נניח לבדיחות,” אמר בקדרות. “הקשיבו: מהתחלה, כמעט מהרגע שיצאתי אליכם מאחורי המסך הזה, נצנצה בדעתי המחשבה: ‘סמיֶרדיָקוֹב!’ כאן ישבתי אל השולחן וצעקתי, שאיני אשם בדם אבי, וחשבתי: ‘סמיֶרדיָקוֹב!’ וסמיֶרדיָקוֹב לא עזב את נפשי. ולבסוף, חשבתי פתאום גם עכשיו: ‘סמיֶרדיָקוֹב’, אבל רק להרף־עין. מיד חשבתי גם: ‘לא, לא סמיֶרדיָקוֹב!’ לא הוא עשׂה זאת, רבותי!”

“אם כך, האינך חושד בעוד מישהו?” שאל בזהירות ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ'.

“לא יודע, מי או איזה איש, ידי השמים או השׂטן אבל… אבל לא סמיֶרדיָקוֹב!” פסק מיטיָה בהחלטיות.

“אבל מדוע אתה טוען בבטחון כזה ובתקיפות כזאת שלא הוא האיש?”

“לפי הכרתי. לפי הרושם שלי. מפני שסמיֶרדיָקוֹב הא בעל טבע שפל ביותר ופחדן. הוא לא פחדן, הוא צירוף כל הפחדנויות שבעולם, המהלך על שתי רגליים. הולידה אותו תרנגולת. כשדיבר אתי רעד מפחד שלא אהרוג אותו, ואני לא הרמתי יד כלל. היה נופל לרגלי ובוכה, הוא נשק את מגפי אלה, ממש, והתחנן שלא ‘אפחיד’ אותו. אתם שומעים: ‘שלא אפחיד’ – איזו מלה היא זו?. אפילו הייתי סולח לו. זו תרנגולת חולנית עם מחלת־הנפילה ועם מוח רופס, אשר בן שמונה יתגבר עליו. האם זה טבע אנושי? לא סמיֶרדיָקוֹב, רבותי, והוא גם אינו אוהב את הכסף, ומתנות לא לקח מידי… ולמה זה יהרוג את הזקן? הלוא ייתכן שהוא בנו, ממזר שלו, זה ידוע לכם?”

“שמענו אגדה זו. אבל גם אתה בן אביך, והלוא אמרת בעצמך לכול, כי רצית להרוג אותו.”

“אבן השלכת לגן שלי! ואבן שפלה, גרועה! לא מפחד! כן, רבותי, אולי זו נבזות מצדכם לומר זאת בפני! נבזות, מפני שבעצמי אמרתי זאת לכם. לא רק רציתי, אלא גם יכולתי, ומרצוני טפלתי על עצמי שכמעט הרגתי! אבל לא הרגתי אותו, הלוא הציל אותי מלאך־המגן שלי – הנה, זאת לא הבאתם בחשבון… ועל כן זו נבזות, נבזות! מפי שלא הרגתי, לא הרגתי, לא הרגתי. אתה שומע, התובע: לא הרגתי!”

כמעט השתנֵק. בכל שעת החקירה עוד לא היה כה נרגש.

“ומה אמר לכם הוא, רבותי, סמיֶרדיָקוֹב זה?” שאל לאחר שתיקה קלה. “מותר לי לשאול אתכם על כך?”

“על הכול מותר לך לשאול אותנו,” ענה התובע בפנים קרות ומחמירות, “על כל הנוגע לצד העובדתי של העניין, ואנחנו, אני חוזר ואומר, חייבים אפילו לענות לך על כל שאלה. מצאנו את המשרת סמיֶרדיָקוֹב, שאתה שואל עליו, שוכב במיטתו חסר־הכרה, בהתקף חזק מאוד, החוזר אולי בפעם העשׂירית בזה אחר זה. רופא שהיה עמנו בדק את החולה, ואמר לנו, שייתכן כי האיש לא יחיה עד הבוקר.”

“אם כך, השד הזה הרג את אבי!” נפלט מפיו של מיטיָה, כאילו עד הרגע הזה שאל את עצמו: “סמיֶרדיָקוֹב או לא סמיֶרדיָקוֹב?”

“עוד נשוב אל עובדה זו,” החליט ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ', “ועכשיו, האם לא תרצה להמשיך בעדות שלך?”

מיטיָה ביקש לנוח. הרשו לו באדיבות. לאחר שנח, המשיך. ניכּר היה, שקשה לו. עייף ומיוּגע היה, נעלב ונפשו מזועזעת. מה גם שהתובע, ועכשיו כאילו במתכוון, התחיל להרגיז אותו כל רגע ב“זוטות”. אך סיים מיטיָה לתאר, כיצד ישב רכוב על הגדר והכה בעלי על ראשו של גריגוֹרי שהחזיק בכוח רב ברגלו השׂמאלית, ומיד קפץ מהגדר אל הנפגע, הפסיק אותו התובע וביקש שיתאר במפורט כיצד ישב על הגדר. השתומם מיטיָה.

“נו, ישבתי כך, ברכיבה ישבתי, רגל אחת שם, רגל אחת כאן…”

“והעלי?”

“והעלי בידַי.”

“לא בכיס? אתה זוכר זאת בדיוק? ומה, הנפת תנופה גדולה?”

“כפי הנראה בכוח רב, ומה חשוב לך הדבר?”

“אולי תשב על הכיסא בדיוק כפי שישבת שם על הגדר, ותמחיש לנו, לשם הבהירות, כיצד הנפת את העלי ולאן, ולאיזה צד?”

“האין אתה מלגלג עלי?” שאל מיטיָה ונתן מבט יהיר בשואל, אך האיש לא עפעף אפילו. מיטיָה פנה בתנועה עוויתית, ישב ברכיבה על הכיסא והניף את ידו:

“הנה כך הלמתי! הנה כך הרגתי! מה עוד אתה רוצה?”

“תודה. אולי תנסה להסביר: למה, למעשׂה, קפצת מהגדר, לאיזו מטרה, ומה היתה כוונתך?”

“לכל הרוחות… אל הנפגע קפצתי… איני יודע למה?”

“כשהיית נרגש כל כך? כשברחת?”

“כן, בתוך ההתרגשות והבריחה.”

“רצית לעזור לו?”

“איפה, לעזור… כן, אולי גם לעזור, איני זוכר.”

“לא ידעת מה אתה עושׂה? זאת אומרת, היית במידת־מה חסר־הכרה?”

“לא, לגמרי לא חסר־הכרה, הכול אני זוכר. הכול עד הפרט האחרון. קפצתי להסתכל וניגבתי בממחטה את הדם.”

“ראינו את הממחטה. קיווית להחיות את האיש שפגעת בו?”

“איני יודע, האם קיוויתי? פשוט רציתי להיווכח אם הוא חי.”

“אה, רצית להיווכח? נו, ומה היה?”

“אני לא רופא, לא ידעתי להחליט. ברחתי וחשבתי שהרגתי, אבל הוא התאושש.”

“מצוין,” אמר התובע. “תודה לך. רק זה היה דרוש לי. הואֵל להמשיך.”

להוותו, לא עלה על דעתו של מיטיָה לספר, אף שזכר זאת היטב, כי קפץ מהגדר מתוך רחמים, וכשעמד מעל להרוג אמר אפילו כמה מלים עלובות: “נפלת בפח, זקן, אין עצה, עכשיו שכב.” ואילו התובע הסיק מסקנה אחת והיא, כי אדם זה קפץ “ברגע כזה ובהתרגשות זאת” רק כדי להיווכח בבטחון: האם חי העד היחיד לפשע שלו. מה היו איפוא כוחו של אדם זה, תעוזתו, קור־רוחו וזהירותו המחושבת ברגע כזה… וכיוצא בזה. התובע היה מרוצה: “הרגיז את האיש החולני באמצעות ‘הזוטות’ עד כדי כך, שפלט דברים.”

בייסורים המשיך מיטיָה. אך מיד הפסיק אותו ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ':

“כיצד יכולת להיכנס אל המשרתת פֶדוֹסיָה מַרקוֹבנה כשידיך מגואלות בדם, וכפי שנתברר אחר כך, גם פניך?”

“אני לא הבחנתי אז כלל שאני מגואל בדם!” ענה מיטיָה.

“זה מתקבל על הדעת אצל כאלה, זה קורה,” החליפו מבטים התובע והחוקר.

“באמת לא הבחנתי, יפה אמרת זאת, התובע,” הסכים גם מיטיָה. עתה היה עליו לספר על החלטתו הפתאומית “להסתלק”, “להניח למאושרים לעבור על פניו”. אלא שלא היה בכוחו עוד לשוב ולחשׂוף את לבו, כמו קודם, ולספר על “מלכת לבו”. הוא חש סלידה כלפי אנשים קרים אלה, “הנצמדים אל עורו כפשפשים”. על כן ענה על שאלותיהם החוזרות ונשנות:

“נו, והחלטתי להרוג את עצמי. לשם מה היה כדאי להישאר בחיים: השאלה היתה עולה מאליה. הופיע הקודם שלה, הוודָאי, האיש שפגע בה, אבל דהר לכאן נושׂא את אהבתו, לאחר חמש שנים, כדי לכפר על העוול בנישׂואים כדת. הבינותי, שלגבי הכול אבד… ומאחורי חרפה, והדם הזה, דמו של גריגוֹרי… למה איפוא לחיות? והלכתי לפדות את האקדחים הממושכנים, כדי לטעון אותם ועם שחר לתקוע קליע בגולגולתי…”

“ובלילה, משתה גדול?”

“בלילה משתה גדול. לכל הרוחות, רבותי, סיימו מהר יותר. ודאי שרציתי להתאבד, לא הרחק מכאן, לאחר הפרבר, והייתי גומר עם עצמי בחמש בבוקר, ובכיס הכינותי פתק, כתבתי אותו בבית פֶּרחוֹטין, כשטענתי את האקדח. הנה הוא הפתק, קִראו. לא למענכם אני מספר!” אמר פתאום בבוז. שלף את הפתק מכיס־החזייה והשליך לפניהם על השולחן. השניים קראו בסקרנות, וכנהוג, צרפו את הפתק לתיק.

“ולא עלה על דעתך עדיין לרחוץ את הידיים גם כשנכנסת אל האדון פֶּרחוֹטין? אם כן, לא חששת מחשדות?”

“אילו חשדות? חשוֹד – אולי לא, בין כך ובין כך הייתי דוהר לכאן ויורה בעצמי בחמש, ולא הייתם מספיקים לעשׂות דבר. לולא המקרה עם אבי, לא היה נודע לכם דבר ולא הייתם באים לכאן. מעשׂה שׂטן הוא, השׂטן הרג את אבא, ובאמצעות השׂטן נודע לכם כה מהר! איך הגעתם לכאן כה מהר? פלא, פַנטזיה ממש!”

“האדון פֶּרחוֹטין אמר לנו, כי נכנסת אליו והחזקת בידיך… בידיך המגואלות בדם… את כספך… כסף רב… צרור שטרות של מאה, וראה זאת גם הנער המשרת שלו!”

“כן, רבותי, אני זוכר שכך היה.”

“ועכשיו אנו נתקלים בשאלה קטנה. אולי תוכל לומר לנו,” פתח ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' ברוך בלתי־רגיל, “מניִן לקחת פתאום כסף רב כזה, כשמהרשום מתברר, אפילו לפי חישוב הזמן, שלא נכנסת הביתה?”

התובע קימט מצחו כששמע את השאלה הישירה כל כך, אך לא הפסיק את החוקר.

“לא, לא נכנסתי הביתה,” ענה מיטיָה, נראה שליו מאוד אך נעץ מבטו ברצפה.

“הרשה, אם כן, לחזור על השאלה,” זחל וקרב אליו ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ'. “מנין יכולת להשׂיג סכום כזה, כשלפי הודאתך, עוד בשעה חמש בו ביום…”

“היית זקוק לעשׂרה רובלים ומשכנת את האקדחים אצל פֶּרחוֹטין, ואחר כך הלכת אל חוֹחלָקוֹבה לבקש שלושת אלפים, והיא לא נתנה, וכך הלאה, וכל העסקים האלה,” הפסיק אותו מיטיָה בחריפות, “ובכן, רבותי, הייתי נִצרָך ופתאום הופיעו אלפים? רבותי, הלוא שניכם מפחדים עכשיו: מה יהיה אם לא יאמר מאיִן לקח? ובכן כך: לא אגיד, רבותי, ניחשתם, לא תדעו,” הטעים את דבריו הנחרצים. התובע והחוקר שתקו רגע קל.

“הבן, אדון קָרָמָזוֹב, כי ידיעה זו מהותית וחיונית לנו,” אמר ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' בשקט ובענווה .

“אני מבין, ובכל זאת לא אגיד.”

התערב התובע ושב והזכיר, שאכן רשאי הנחקר לא לענות על השאלות, אם הוא רואה בכך תועלת לעצמו, וכיוצא בזה, אבל נוכח הנזק שעלול הנחקר לגרום לעצמו בשתיקתו, וביחוד לגבי שאלות כה חשובות, עד…

“וכן הלאה, רבותי, וכן הלאה! די, שמעתי דרשה זו גם קודם לכן!” שוב הפסיק אותו מיטיָה, “בעצמי אני מבין את חשיבות העניין, וכאן הנקודה המהותית ביותר, ובכל זאת לא אגיד.”

“לנו אין הדבר חשוב, עניינך הוא לא ענייננו, ואתה תזיק לעצמך,” העיר בעצבנות ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ'.

“ראו, רבותי, נעזוב את השטויות,” הרים מיטיָה את עיניו ונתן מבט קשה בשניהם. “מתחילת החקירה ניחשתי, שבעניין זה נתנגש מצח־במצח. אבל בתחילה, כשהתחלתי להעיד, היה הכול שרוי בערפל רחוק, הכול צץ, ואני הייתי כה תמים, כשפתחתי בהצעה של ‘אמון הדדי’. עכשיו אני רואה, כי אמון זה היה בלתי־אפשרי, כי בסופו של דבר היינו מגיעים אל גדר ארורה זו! והנה הגענו! אי־אפשר, די! אגב, איני מאשים גם אתכם, הרי אסור לכם להאמין לי על דִבּרָתי, אני מבין זאת.”

שתק בקדרות.

“ואולי היית יכול, בלי להפֵר את נחישותך להעלים את העיקר, אולי היית יכול לרמוז לנו רמז קל על כך: אילו מניעים חזקים כל כך מביאים אותך לידי העלָמה ברגע כה מסוכן לך במסירת העדות?”

הצטחק מיטיָה בעצבות ובמהורהר.

“לבי טוב בהרבה מכפי שאתם חושבים, רבותי, אומר לכם מדוע ואתן את הרמז, גם אם אינכם ראויים לכך. מדוע אני מעלים, רבותי, מפני שיש לי כאן חרפה. בתשובה על השאלה: מניִן לקחתי את הכסף כלולה חרפה המביישת אותי כל כך, שלא ישתוו אתה רצח האב והשדידה שלו, אילו רצחתי ושדדתי אותו. הנה משום־מה איני יכול לדבר. מרוב חרפה איני יכול. מה זה, רבותי, אתם רוצים לרשום את זה?”

“כן, נרשום,” אמר ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ'.

“לא הייתם צריכים לרשום זאת, בעניין ה’חרפה'. הרי רק מתוך טוב־לבי אמרתי לכם, ויכולתי לא לומר, אני נתתי לכם מתנה, כפי שאומרים, ואתם משתמשים בזה מיד. טוב, כתבו, כתבו מה שאתם רוצים,” אמר בבוז ובסלידה, “איני מפחד מכם ו… אשמור על גאוותי.”

“ולא תאמר לנו מאיזה סוג היא החרפה?” אמר ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ'.

התובע עיווה פניו.

“אף הגה, c’est fini³², אל תטרחו. ולא כדאי לי להתלכלך. כבר התלכלכתי לידכם. אינכם שווים אתם, לא אתם ולא איש… די, רבותי, אני מפסיק.”

האמירה היתה נחרצת מדי. ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' חדל ללחוץ, אבל הספיק לקרוא במבטיו של איפּוֹליט קירילוֹביץ', שעדיין אין הוא מאבד תקווה.

“האם לא תועל לומר לנו, לפחות: מה היה הסכום שבידיך כשנכנסת אל האדון פֶּרחוֹטין, זאת אומרת, כמה רובלים?”

“גם זאת לא אוכל לומר.”

“נדמה, שאמרת לאדון פֶּרחוֹטין שאלה שלושת אלפים שקיבלת מהגברת חוחלקובה?”

“אולי אמרתי. די, רבותי, לא אגיד כמה.”

“אם כן, הואל לתאר את נסיעתך לכאן, ומה עשׂית כשבאת לכאן?”

“על כך שאלו את אנשי המקום. ובעצם, אספר גם אני.”

הוא סיפר, אך אנו לא נביא את הסיפור. הוא סיפר ביובש, בחפזון. על ריגושי־האהבה שלו לא דיבר. אבל אמר, כי הנכונות להתאבד חלפה “לאור עובדות חדשות”. סיפר בלי לנמק, בלי להיכנס לפרטים. גם החוקרים לא הטרידו אותו בעניין זה: ברור היה, שגם הם אינם רואים בזה עיקר.

“כל זה נבדוק, אל הכול עוד נשוב עם חקירת העדים, שתיערך, כמובן, בנוכחותך,” סיים את החקירה ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ'. “ועכשיו הרשה לפנות אליך בבקשה להניח על השולחן את כל חפציך, ובעיקר, את כל הכסף שבידיך.”

“כסף, רבותי? בבקשה, אני מבין שיש צורך בזה. אני מתפלא שלא התעניינתם בזה קודם. אמנם, לא הייתי מסתלק, אני לעיניכם, יושב. הנה כספי, סִפרו, קחו, נדמה לי שזה הכול.”

רוקן את כיסיו, אפילו את המטבעות הקטנות, שני מטבעות של עשׂרים קוֹפּייקוֹת שלף מכיס צדדי של החזייה. הכסף נספר, בסך הכול שמונה מאות שלושים וששה רובל וארבעים קוֹפּייקוֹת.

“וזה הכול?” שאל החוקר.

“הכול.”

“הואלת לומר בעדותך, כי בחנות של פלוֹטניקוב השארת שלוש מאות רובל, לפֶּרחוֹטין נתת עשׂרה, לרכּב עשׂרים, כאן הפסדת בקלפים מאתיים, אחר כך…”

ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' רשם. מיטיָה סייע ברצון. נזכרו והוסיפו לחשבון כל פרוטה. ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' סיכם במהירות.

“עם שמונה מאות אלה היו בידיך תחילה כאלף וחמש מאות?”

“כפי הנראה,” אמר מיטיָה.

“וכיצד טוענים הכול שהסכום היה גדול יותר?”

“שיטענו.”

“אבל גם אתה טענת.”

“וגם אני טענתי.”

“נבדוק כל זה על פי עדות האנשים שעדיין לא נחקרו. לכספך אל תדאג, הוא יישמר במקום הראוי ויעמוד לרשותך עם סיום כל… מה שהתחיל… אם יתברר, או יוכח, כפי שאומרים, שיש לך זכות בלתי־מעורערת עליו. ועכשיו…”

ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' קם והודיע למיטיָה בתקיפות, שהוא “נאלץ וחייב” לעשׂות בדיקה מפורטת ומדויקת של “בגדיך והכול…”

ואכן התחיל להפשיל את כיסיו החוצה.

“יהיה אפילו הכרח לפשוט את הבגדים.”

“מה? להתפשט? לכל הרוחות. חפשׂ כך. האם אי־אפשר כך?”

“בשום אופן אי־אפשר, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'. עליך לפשוט את הבגדים.”

“כרצונך,” נכנע מיטיָה בקדרות, “אבל, בבקשה, לא כאן אלא מאחורי המסך. מי יבדוק?”

“ודאי שמאחורי המסך,” הרכין ראשו ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' לאות הסכמה. פניו הביעו אפילו חשיבות מיוחדת.

6: התובע תפס את מיטיָה

התחיל משהו שהפתיע את מיטיָה והדהים אותו. בשום פנים לא היה עשׂוי לשער קודם, אפילו דקה לפני כן, שמישהו עלול לנהוג כך בו, במיטיָה קָרָמָזוֹב. העיקר, הופיע משהו משפיל, ומצד החוקרים “יחס של יהירות ובוז” כלפיו. אין כל רע בפשיטת המקטורן, אבל הם ביקשו שיפשוט גם את השאר. ואין לומר שביקשו, למעשׂה ציוו. יפה הבין זאת. מתוך גאווה ובוז ציית בשתיקה. אל מעֵבר למסך נכנסו מלבד ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' גם התובע ואיכרים אחדים, “ודאי לשם הכוח,” אמר מיטיָה בלבו, “ואולי לשם עוד משהו.”

“מה, האם עלי לפשוט גם את הכותונת?” שאל בנימה קשוחה, אולם ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' לא ענה לו: הוא והתובע היו שקועים בבדיקת המקטורן, המכנסיים, החזייה והכובע, וניכרים היו שהם מתעניינים מאוד בבדיקה. “כבר עזבו את הגינונים,” חשב מיטיָה, “אפילו על הנימוס הרגיל אינם מקפידים.”

“אני שואל אתכם בפעם השנייה: האם עלי לפשוט גם את הכותונת?” חזר ואמר בנימה קשוחה וגרויה יותר.

“אל תדאג, נודיע לך,” ענה ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' בנימה פקידותית. על כל פנים, כך היה נדמה למיטיָה.

ובינתיים התייעצו התובע והחוקר בדאגה ובהנמכת־קול. על המקטורן, בעיקר מאחור על כנף שׂמאל כתמי־דם גדולים, יבשים, מחוספסים, שעדיין לא נמעכו. וגם על המכנסיים. לעיני כולם מישש ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' באצבעו את הצווארון, את החפָתים, את כל תפרי המקטורן והמכנסיים, וחיפשׂ משהו, כמובן, כסף. העיקר, הם לא העלימו ממיטיָה את החשד, שעשׂוי היה לתפור את הכסף בקפלי הבגדים. “הם נוהגים בי כמו בגנב ולא כמו בקצין,” רטן בלבו. הם אמרו את מחשבותיהם זה לזה בגילוי־לב מוזר. למשל, הלבלר, שנמצא פתאום גם הוא מאחורי המסך והתרוצץ ועזר, הפנה את תשׂומת־לבו של ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' לכובע, שגם אותו מיששו: “אתה זוכר את גרידֶנקוֹ הלבלר,” אמר הלבלר־הרַשָם – “הוא נסע בקיץ לקבל את המשׂכורת של כל הלשכה, וכששב הודיע שהיה שתוי והכסף אבד לו. ואיפה מצאו? בתפרים אלה של הכובע, שטרות המאה גולגלו לשפופרות דקות, והוחבאו בתפרים אלה.” החוקר והתובע זכרו יפה את המעשׂה של גרידֶנקוֹ, ועל כן הניחו הצדה את כובעו של מיטיָה והחליטו, שיהיה עליהם לבדוק את הכול שנית בקפידה, וכך את כל הלבוש.

“ברשותך,” קרא פתאום ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' כשגילה את חפת־השרוול הימני בכותנתו של מיטיָה המופשל פנימה וספוג דם כולו, “ברשותך, הרי זה דם?”

“דם,” ענה מיטיָה.

“זאת אומרת, איזה… ומדוע השרוול מופשל פנימה?”

מיטיָה סיפר כיצד לכלך את החפת כשטיפל בגריגורי, והפשיל אותו פנימה כבר בבית פֶּרחוֹטין, כשרחץ שם את ידיו.

“גם את הכותונת שלך ניאלץ לקחת, זה חשוב מאוד… כחומר־ראיות ממשי.” מיטיָה הסמיק וזעם.

“אם כן, עלי להישאר עירום?” צעק.

“אל תדאג, אנו נפתור זאת איכשהו, ובינתיים תואיל לפשוט את הגרביים.”

“אינך מתבדח? האם זה כה חיוני?” ברקו עיני מיטיָה.

“אין אנו פנויים לבדיחות,” ענה בחומרה ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ'.

“טוב, אם יש צורך… אני…” מלמל מיטיָה, ישב על המיטה והתחיל לפשוט את הגרביים. נבוך היה ללא־נשׂוא: כולם מלובשים והוא עירום. ומוזר הדבר, בעירומו הרגיש כאילו הוא אשם לפניהם, והעיקר, כמעט שהודה שאכן הוא נָחות עכשיו מכולם, וכבר הם רשאים לחלוטין לבוז לו. “כשהכול עירומים, אינך חש בושה, וכשאחד עירום וכולם מסתכלים בו – בושה!” הבזיק בדעתו שוב־ושוב. “כמו בחלום, לפעמים באו אלי בחלום בוּשות כאלה.” אבל פשיטת הגרביים היתה לו עינוי: הם לא היו נקיים ביותר, וגם הלבנים שלו לא היו נקיים, והם ראו עכשיו כל זה. והעיקר, הוא לא אהב את רגליו, כל ימי חייו נראו לו הבהונות מכוערים משום־מה, ומכוערת במיוחד היתה ציפורן ברגל ימין, גסה, שטוחה, כפופה כלפי מטה, וכולם יראו כל זה עכשיו. מעוצמת הבושה הבלתי־נסבלת נעשׂה עתה גס יותר, להכעיס. פשט מעליו בתנופה את הכותונת.

“אינכם רוצים לחפשׂ בעוד איזה מקום, אם אינכם מתביישים?”

“לא, לפי שעה אין צורך.”

“ומה, עלי לשבת כך, עירום?” הוסיף בזעם.

“כן, לפי שעה זה הכרחי… הואל לשבת בינתיים כאן, אתה יכול לקחת שׂמיכה מהמיטה ולהתעטף בה, ואני, אסדר כל זה.”

הם הראו את כל החפצים לעדים־מטעם־הרָשות שהובאו לכאן, רשמו פרוטוקול של הבדיקה, וניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' יצא, ואת הבגדים הוציאו אחריו. גם איפוֹליט קירילוֹביץ' יצא. נשארו עם מיטיָה האיכרים בלבד, ועמדו שתוקים בלי לגרוע עין ממנו. מיטיָה התעטף בשׂמיכה, הוא חש צינה. רגליו החשׂופות בלטו החוצה, והוא התקשה למשוך את השׂמיכה, כדי שתכסה גם אותן. ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' נעדר זמן רב, “זמן רב עד עינוי”, “גור כלבים אני בעיניו!” חרק מיטיָה שן. “תובע נבזה זה הלך גם הוא, ודאי מתוך בוז, מאוסה היתה בעיניו ההסתכלות בעירום.” מיטיָה הניח, כי בגדיו ייבדקו אי־שם ויוחזרו לו. מה רבה היתה מרירותו, כששב ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' ואיכר נשׂא אחריו בגדים אחרים לגמרי.

“הנה לך גם בגדים,” אמר בנימה זחוחה, מרוצה כנראה מאוד מהצלחת מאמציו. “האדון קַלגָנוֹב תורם למקרה מעניין זה, והנה גם כותונת נקייה בשבילך, למרבה המזל, נמצא כל זה במזוודה שלו. תוכל לשמור לעצמך את הלבנים והגרביים.”

רתח מיטיָה.

“לא רוצה בגדים זרים!” צעק באיום. “תן את שלי!”

“אי־אפשר.”

“תן את שלי, ולכל השדים והרוחות בגדי קַלגָנוֹב וגם הוא עצמו!”

זמן רב דיברו על לבו. הרגיעו אותו איכשהו, הסבירו לו, כי את בגדיו המגואלים בדם חובה “לצרף לכל הראיות הממשיות”, ולהשאיר אותם עליו “אין הם רשאים… נוכח האפשרויות של סיום העניין”. סוף־סוף הבין מיטיָה. השתתק בקדרות והתלבש בחפזון. מיד הבחין, כי הבגדים משובחים משלו, ולו אין רצון “לנצל” זאת. מלבד זאת, הבגדים “צרים עד כדי השפלה. האם עלי לשׂחק בהם את תפקיד הליצן… להנאתכם!”

שוב הוסבר לו שהוא מגזים, וכי האדון קַלגָנוֹב אמנם גבוה ממנו, אך במעט בלבד, ואולי רק המכנסיים יהיו ארוכים מדי. אכן היה המקטורן צר בכתפיים.

“לכל השדים, קשה לכפתר,” שוב רטן מיטיָה, “עשׂו טובה, הואילו למסור בשמי לאדון קַלגָנוֹב שלא אני ביקשתי את הבגדים, וכי הלבישו אותי כליצן.”

“הוא מבין זאת יפה מאוד ומצטער… לא על בגדיו הוא מצטער, אלא על כל המקרה הזה…” אמר ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ'.

“אני מצפצף על צערו! ולאן עכשיו? האם נשב כאן כל הזמן?”

הוא נתבקש להיכנס “לחדר הזה”. מיטיָה יצא זועף מכעס והשתדל לא להביט על איש. בבגדים הזרים הרגיש את עצמו מבויש עד תום, אפילו בעיני האיכרים האלה וטריפוֹן בּוֹריסוֹביץ', שפניו הופיעו בפתח ומיד נעלמו: “בא לראות את המחופשׂ,” אמר מיטיָה בלבו. ישב על הכיסא שישב עליו קודם. מראה סיוטי נואל הבהב בדעתו, נדמה היה לו שהשתגע.

“ומה עכשיו, תתחילו להלקות אותי בזרדים, לא כן, הן לא נותר עוד מה לעשׂות,” סינן כשהוא פונה אל התובע. אל ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' לא רצה אפילו לפנות, ולא זיכה אותו בשׂיחה. “בקפדנות רבה מדי בדק את הגרביים שלי, ואפילו ציווה, הנבל, להפוך אותם פְּנים־החוצה, כדי להראות לכולם מה מלוכלכים הלבנים שלי!”

“ניאלץ עכשיו לעבור לחקירת העדים,” אמר ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ‘, כאילו ענה על שאלה של דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’.

“כן,” אמר התובע במהורהר, וגם הוא כשוקל משהו בדעתו.

“עשׂינו לטובתך, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', כל מה שיכולנו,” המשיך ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ', “אבל לאחר שנתקלנו בסרוב כה מוחלט שלך להסביר לנו את מקור הסכום שנמצא בידיך, הרי שברגע זה, אנו…”

“מהי הטבעת הזאת שלך?” הפסיק אותו מיטיָה, כאילו נעור מאיזה הרהור והצביע על אחת משלוש הטבעות הגדולות שקישטו את ימינו של ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ'.

“הטבעת?” שאל בתמיהה ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ'.

“כן, זו… על האמָה, בעלת העורקים הדקים, איזו אבן היא?” חזר מיטיָה על שאלות במין גרִיוּת, כמו ילד עקשן.

“זה טוֹפַּז עמום,” חייך ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ', “אתה רוצה לראות, אסיר…”

“לא, לא, אל תסיר!” צעק מיטיָה בזעם, שכן התעשת פתאום וכעס על עצמו, “אל תסיר, אין צורך… לכל השדים… רבותי, טינפתם את נשמתי! האם אתם חושבים, שהייתי מעלים מכם את האמת, אילו רצחתי את אבי, שהייתי מתפתל, משקר ומסתתר? לא, לא כזה הוא דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', הוא לא היה עומד בזה, ואילו הייתי אשם, הריני נשבע שלא הייתי מחכה לבואכם לכאן ולזריחת השמש, כפי שהתכוונתי תחילה, והייתי משמיד את עצמי לפני עלות השחר! אני יודע זאת לפי הרגָשתי עכשיו. בעשׂרים שנות חיים לא הייתי לומד כה הרבה כפי שלמדתי בלילה הארור הזה!.. והאם כך, האם כך הייתי נראה ברגע זה, כשאני יושב אתכם, האם כך הייתי מדבר, האם כך הייתי מתנועע, האם כך הייתי מסתכל בכם ובעולם, אילו באמת הייתי רוצח אבי, שהרי הרצח ללא־כל־כוונה של גריגוֹרי לא הניח לי כל הלילה – ולא מפחד, לא מפחד מפני העונש שלכם! החרפּה! ואתם רוצים, כי למין לגלגנים כשכמותכם, שאינם רואים דבר ואינם מאמינים בשום דבר, אגלה עוד נבלה אחת שלי, עוד חרפה אחת, גם אם זה יציל אותי מהאישום שלכם? מוטב ללכת לעבודת־הפרך! האיש שפתח את הדלת של אבי ונכנס, הוא שרצח אותו, והוא ששדד. מי האיש – אני נבוך ומתייסר, אבל אין זה דְמיטרי קָרָמָזוֹב, דעו לכם – הנה כל מה שאני יכול לומר לכם, ודי, אל תיטָפלו אלי… שַלחו לעבודת־הפרך, הוציאו להורג, אבל אל תרגיזו אותי עוד. אני שותק, קראו לעדים שלכם.”

מיטיָה השמיע את המונולוג הפתאומי שלו, כאילו החליט שמעתה ישתוק. התובע עקב אחריו כל הזמן, וכשהשתתק מיטיָה, אמר בפנים שלווֹת וקרות ביותר, כאילו הוא משמיע משהו שאין רגיל ממנו:

“הנה דווקא בעניין דלת פתוחה זו, שהזכרת כרגע, נוכל להודיע לך עכשיו על עדות מעניינת ביותר וחשובה עד מאוד, לגביך ולגבינו, עדות של הזקן גריגוֹרי וַסיליֶב, שפצעת אותו. על שאלותינו לאחר שהתאושש, ענה ברור ובנחישות, כי לאחר שיצא למרפסת ושמע בגן רעש והחליט להיכנס לגן דרך הפשפש שהיה פתוח, ונכנס לגן, וכבר לפני שראה אותך בורח, כפי שסיפרת לנו, מהחלון הפתוח שבו נראה אביך, העיף מבט שׂמאלה, ראה את החלון הפתוח, אבל ראה גם את הדלת הפתוחה לרווחה, שהיתה קרובה יותר למקומו, הדלת שאמרת כי כל עוד היית בגן, היתה סגורה. לא אעלים ממך, כי מסקנתו התקיפה של וַסיליֶב היא, וכך הוא מעיד, כי ודאי פרצת מפתח זה, אף כי הוא לא ראה, כמובן, בעיניו כיצד יצאת מהפתח, וראה אתך לראשונה במרחק מה ממנו, בתוך הגן, בורח לעבר הגדר…”

בטרם סיים כבר קפץ מיטיָה מכסאו.

“הבלים!” זעק בהתרגשות עצומה, “מרמה חצופה! הוא לא היה יכול לראות דלת פתוחה, מפני שהיתה סגורה… הוא משקר!..”

“אני רואה חובה לעצמי לחזור ולומר, שעדותו נחושה. אין הוא מהסס. הוא עומד על עדותו. חזרנו ושאלנו אותו פעמים אחדות.”

“ודאי, חזרתי ושאלתי פעמים אחדות!” אישר בלהט ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ'.

“אין זו אמת, אין זו אמת! או שזו עלילה עלי, או שזו הזָיה של מטורף,” הוסיף לצעוק מיטיָה, “הוא פשוט מדמדם, מהדם, מהפצע, נדמה היה לו כשהתאושש… והוא מדמדם.”

“כן, אבל הוא הבחין בדלת הפתוחה לא כשהתאושש מהפציעה, אלא קודם, כשנכנס לגן בדרכו מהאגף.”

“אין זו אמת, אין זו אמת, זה לא ייתכן! הוא מעליל עלי מתוך כעס… לא ייתכן שראה… אני לא יצאתי מהפתח,” נשנק מיטיָה.

התובע פנה אל ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' ואמר בהטעמה: “הצג לפניו.”

“אתה מכיר חפץ זה?” אמר ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' והניח על השולחן מעטפה משׂרדית גדולה מנייר עבה, שנראו עליה שלוש חותמות. המעטפה היתה ריקה, קרועה מצד אחד. מיטיָה לטש עיניים עליה.

“זו… זו איפוא המעטפה של אבא,” מלמל, “המעטפה שהיו בה שלושת אלפים אלה… ואם הכתובת, הרשו לי: ‘לאפרוח’… הנה; שלושת אלפים,” צעק, “שלושת אלפים, אתם רואים?”

“ודאי, אנו רואים, אבל הכסף כבר לא נמצא בה, היא היתה ריקה והתגוללה על הרצפה, ליד המיטה, מאחורי הפרגוד.”

שניות אחדות עמד מיטיָה המום.

“רבותי, סמיֶרדיָקוֹב עשׂה זאת!” צעק במלוא גרונו, “הוא רצח, הוא שדד! רק הוא ידע היכן החביא הזקן את המעטפה… זה הוא, הדבר ברור!”

“אבל הלוא גם אתה ידעת על המעטפה, ועל כך שהיא מונחת מתחת לכר.”

“לא ידעתי מעולם: לא ראיתי אותה, לראשונה אני רואה אותה, וקודם שמעתי עליה רק מפי סמיֶרדיָקוֹב… רק הוא ידע היכן החביא אותה הזקן, ואני לא ידעתי…” מיטיָה כמעט נשנק.

“ובכל זאת העדת קודם, כי המעטפה היתה מונחת אצל האב מתחת לכר. דווקא מתחת לכר, אמרת, ואם כן ידעת היכן היא טמונה.”

“וכך רשמנו!” אישר ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ'.

“הבלים, שטות! לא ידעתי כלל, כי מתחת לכר… סתם אמרתי, כי מתחת לכר… מה אומר סמיֶרדיָקוֹב? שאלתם אותו היכן היתה מונחת המעטפה? מה אומר סמיֶרדיָקוֹב? זה העיקר… במתכוון שיקרתי על עצמי… שיקרתי בלי לחשוב שהיתה מונחת מתחת לכר, ואילו אתם… דעו, נפלט מהפה ואתה משקר. ידע סמיֶרדיָקוֹב בלבד, רק סמיֶרדיָקוֹב ואיש מלבדו!.. גם לי לא גילה היכן היא מונחת! אבל הוא האיש, הוא. אין ספק שהוא הרג, זה ברור לי עתה כאור היום,” קרא מיטיָה בריגוש גובר, חוזר על עצמו ללא־הקשר, מתרתח וזועם. “הבינו זאת ואסרו אותו מהר, מהר… הוא שהרג כשברחתי וכששכב גריגורי מתעלף, עכשיו ברור הדבר… הוא דפק את האותות ואבא פתח לו… מפני שרק הוא ידע את האותות, ובלי אותות לא היה אבא פותח לשום איש…”

“אבל שוב אתה שוכח את העובדה,” אמר התובע אמנם באיפוק אבל כחוגג, “שלא היה צורך לתת אותות אם הדלת היתה פתוחה כבר בנוכחותך, כשעדיין היית בגן…”

“הדלת, הדלת,” מלמל מיטיָה, נעץ עיניים התובע ושתק והתיישב תשוש על הכיסא. כולם שתקו. “כן, הדלת!.. זה חזיון־בלהות! אלוהים קם נגדי!” אמר ללא מחשבה והביט נגד פניו.

“הנה אתה רואה,” אמר התובע בחשיבות, “ושפוט אתה, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ': מצד אחד, הדלת הפתוחה שממנה פרצת, והיא מדכאת אותך ואותנו. מצד אחר, שתיקתך העקשנית, הבלתי־מובנת, האכזרית כמעט על מקור הכסף שנתגלה פתאום בידיך, ואילו לפני שלוש שעות, לפי עדותך, משכנת את האקדחים שלך כדי לקבל עשׂרה רובלים! נוכח כל אלה שפוט בעצמך: במה עלינו להאמין ובמה לבחור? ואל תטען נגדנו שאנו ‘ציניקנים קרים ולגלגנים’ שאינם מסוגלים להאמין לריגושים הנאצלים של נפשך… אדרבה, הבן את מצבנו…”

התרגשותו של מיטיָה היתה בלתי־רגילה, הוא החוויר.

“טוב!” אמר, “אגלה לכם את סודי, אגלה מניִן לקחתי את הכסף!.. אגלה את החרפה, כדי שלא אאשים אחר כך לא אתכם ולא אותי…”

“והאמן, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ',” הצטרף ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' בקול חיבה עליז, “כי כל הודאה כנה ושלמה שלך ברגע זה, עשׂויה להשפיע לבסוף על הקלה גדולה בגורלך ומלבד זה…”

אולם התובע הספיק לאותת לו בדחיפה קלה מתחת לשולחן, והאיש השתתק בעוד מועד. ומיטיָה אף לא הקשיב לו.

7: סודו הגדול של מיטיָה. שׂמו ללעג

“רבותי,” פתח עדיין באותה התרגשות עצמה, “כסף זה… אני רוצה להודות בכול… כסף זה היה שלי.”

פניהם של התובע והחוקר אפילו נמתחו, שכן לא לכך ציפו.

“כיצד הוא שלך,” אמר ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ', “כאשר בשעה חמש, לפי הודאתך…”

“לכל הרוחות השעה חמש וההודאה שלי, לא זה העניין! כסף זה היה שלי, שלי, זאת אומרת, שנגנב על ידי… אם כן, לא שלי, אלא גנוב, גנוב על ידי, והיו שם אלף ומחצית האלף, והכסף היה אתי, כל הזמן אתי…”

“אבל מאין לקחת אותו?”

“מצווארי, רבותי, לקחתי מצווארי, הנה מצוואר זה עצמו… כאן היה הכסף, אצלי, תפור בפיסת־בד ותלוי על צווארי זה־כבר, כבר חודש שנשׂאתי אותו בבושה ובחרפה על צווארי!”

“וממי… לקחת אותו לעצמך?”

“רצית לומר: ‘גנבת’? אמור עכשיו את המלה ללא־עקיפין. כן, אני סבור שכאילו גנבתי אותו, ואם תרצו, אכן ‘לקחתי’ לעצמי. לדעתי, גנבתי. אתמול בערב השלמתי את הגניבה.”

“אתמול בערב! אבל הנה אמרת, כי כבר חודש… שהשׂגת אותו!”

“כן, אבל לא מאבי, אל תדאגו, לא מאבי גנבתי, אלא ממנה. תנו לספר ואל תפסיקו. הלוא זה קשה. ראו: לפני חודש קראה לי קָתֶרינה איוַנוֹבנה ויֶרחוֹבצֶבָה, ארוסתי לשעבר… אתם מכירים אותה?”

“ודאי, אדוני.”

“אני יודע שאתם מכירים אותה. נשמה אצילה מאוד, אצילה בין האצילים, אבל ששׂנאה אותי זה כבר, מזמן, מזמן… ובצדק, בצדק שׂנאה!”

“קָתֶרינה איוַנוֹבנה?” שאל בתמיהה החוקר. גם התובע לטש עיניים.

“אל תזכירו את שמה לשווא! נבל אני שהנני חושׂף אותה. כן, ראיתי שהיא שׂונאת אותי… זה כבר… מהפעם הראשונה, שם, בדירה שלי… אבל די, די, אינכם ראויים אפילו לדעת את זה, אין צורך בזה… דרוש אך זאת, שלפני חודש קראה לי, נתנה בידי שלושת אלפים כדי שאשלח את הכסף לאחותה ולעוד קרובה שלה במוסקבה (וכאילו לא יכלה לשלוח בעצמה), ואני… זה היה בדיוק בשעה הגורלית בחיי, כשאני… בקיצור, כשהתאהבתי באחרת, בזו, של עכשיו, הנה היא יושבת שם אצלכם למטה, גרוּשֶנקה… חטפתי אותה אז לכאן, למוֹקרוֹיֶה, וביומיים בזבזתי כאן את המחצית משלושת האלפים, ואת המחצית השנייה השארתי בידי. והנה, אלף וחמש מאות אלה שהשארתי, נשׂאתי על צווארי במקום איקוֹנית, ואתמול פתחתי את הצרור ויצאתי לבזבז. העודף מהאלף וחמש המאות הוא עתה בידיך, ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ', זה מה שנשאר מן האלף וחמש המאות של אתמול.”

“הרשה־נא, כיצד כך, הלוא לפני שלושה חודשים הוצאת כאן שלושת אלפים ולא אלף ומחצית, והכול יודעים זאת?”

“מי יודע? מי ספר? למי הרשיתי לספור?”

“ברשותך, הלוא אתה בעצמך אמרת לכול שבזבזת שלושת אלפים בדיוק.”

“אמת, אמרתי, לכל העיר אמרתי, וכל העיר אמרה, והכול חשבו כי אכן כך הוא הדבר, וגם כאן, במוֹקרוֹיֶה, חשבו הכול, כי שלושת אלפים. אבל בכל זאת בזבזתי לא שלושה, אלא אלף ומחצית, ואת שאר האלף וחמש־המאות תפרתי בפיסת־הבד. כך היה, רבותי, והנה מקור הכסף מאתמול…”

“כמעט מעשׂה פלאים,” מלמל ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ'.

“הרשה לשאול,” אמר לבסוף התובע, “האם לא סיפרת עניין זה לפחות למישהו קודם לכן… זאת אומרת, שהשארת את האלף ומחצית האלף אצלך לפני חודש?”

“לאיש לא סיפרתי.”

“זה מוזר. האם באמת לא אמרת לאיש?”

“לאיש. לשום איש.”

“מדוע באה העלָמה זו? מה הביא אותך לעשׂות מזה סוד כה כמוס? אסביר את דברי יותר: סוף־סוף גילית לנו את הסוד, ‘המחפיר’ לדבריך, אף שלמעשׂה – כמובן, אם נראה את הדברים יחסית – מעשׂה זה, זאת אומרת, לקיחת שלושת אלפים זרים, ולקיחה זמנית, ללא ספק, מעשׂה כזה, לדעתי לפחות, הוא מעשׂה של קלות־דעת גדולה, אבל לא מחפיר כל כך, אם נביא גם בחשבון את האופי שלך… נניח, מעשׂה מבייש מאוד, אבל לא מחפיר… אני מוליך למעשׂה לכך, שעל דבר שלושת אלפים אלה של הגברת ויֶרחוֹבצֶבה שבזבזת, ידעו בניחוש כבר רבים בחודש הזה גם בלי הודאתך, וגם אני שמעתי אגדה זו… גם פּיוֹטר אִילאִיץ', למשל, שמע כך שלבסוף כבר אין זו אגדה, אלא רכילות של כל העיר. וכן יש סימנים, שגם אתה עצמך, אם איני טועה, הודית לפני מישהו, כי הכסף הוא של הגברת ויֶרחוֹבצֶבה… על כן אני מתפלא שנקטת עד עכשיו, עד רגע זה ממש, סודיות כה בלתי־רגילה לאלף וחמש מאות אלה שהנחת הצדה, ואפילו קשרת עם הסוד הזה איזו אימה… אין זה מתקבל על הדעת, שגילוי סוד זה היה יכול לעלות לך בעינויים כה רבים… כי צעקת עכשיו, שמוטב לגלות לעבודות־הפרך, מאשר להודות…”

התובע השתתק. הוא התלהב. הוא לא הסתיר את מורת־רוחו, את זעמו כמעט, ופרק כל מה שנצטבר, בלי להקפיד אפילו על יפי־הסגנון, ודיבר ללא־הקשר, כמעט במבולבל.

“לא באלף ובמחצית טמונה החרפה, אלא בכך שהפרשתי אלף וחמש מאות אלה משלושת האלפים,” אמר מיטיה בנחישות.

“מה יש בזה,” הצטחק התובע ברוגז, “מה יש מן המחפיר בכך שמשלושת האלפים נלקחה בצורה מביישת, ואם תרצה, בצורה מחפירה, המחצית, כי כך נראה לך? חשובה יותר העובדה שלקחת לעצמך את שלושת האלפים, ולא כיצד נהגת בהם. אגב, מדוע עשׂית כך, מדוע הפרשת את המחצית? לשם מה, לאיזו מטרה עשׂית זאת, תוכל להסביר לנו?”

“כן, רבותי, המטרה היא העניין כולו!” קרא מיטיָה. “הפרשתי מתוך נַבלות, מתוך חשבון, כי החשבון במקרה זה הוא מעשׂה נבלה… וחודש שלם נמשכה הנבלה!”

“לא מובן.”

“משתומם אני לך. אבל אסביר עוד, אולי באמת לא מובן. ראה, עקוב אחר דברי: אני לוקח לעצמי שלושת אלפים, שניתנו לי מתוך אמון ברגש־הכבוד שלי, אני מתהולל בכסף זה, בזבזתי הכול, בבוקר אני בא אליה ואומר: ‘קַתיָה, אשמתי, בזבזתי בשתייה את שלושת האלפים שלך,’ ובכן, טוב הדבר? לא, לא טוב, מעשׂה לא־ישר, פחדני, אדם שהוא חיה ואינו יודע להתאפק כמו החיה, האם לא כך, לא כך? ובכל זאת לא גנב? לא גנב ישיר, לא ישיר, הסכֵם אתי. בזבז בסביאה, אך לא גנב! עכשיו, מקרה שני, נוח עוד יותר, עקוב אחר דברַי, שאם לא כן, שוב אתבלבל – ראשי מסתחרר קצת – ובכן, המקרה השני: אני מבזבז בסביאה רק אלף ומחצית משלושת האלפים, זאת אומרת, את החצי. למחרת אני בא אליה ומביא את המחצית: ‘קַתיָה, קחי ממני, מהמנוול, את המחצית, כי את השאר בזבזתי בסביאה, ואבזבז גם את השאר, אם כן יש להתרחק מהחטא.’ מה במקרה זה? כל מה שתרצה, גם חיה ונבל, אבל כבר לא גנב, לא גנב לחלוטין, שאילו היה גנב, לא היה מביא את המחצית שנותרה, ולוקח לו גם אותה. והנה היא רואה, כי מאחר שהביא מיד את המחצית, יביא גם את השאר, את הכסף שבזבז, כל ימי חייו יחפשׂ, ישׂיג ויחזיר. ועל כן, נבל אך לא גנב, לא גנב, אמור מה שתאמר, לא גנב!”

“נניח, שיש כאן איזה הבדל,” הצטחק התובע בצינה. “אבל מוזר בכל זאת, שאתה רואה בזה הבדל כה גורלי.”

“כן, אני רואה כאן הבדל גורלי! נבל יכול להיות כל אדם, ואולי כל אחד הוא אכן נבל, אבל גנב יוכל להיות לא כל אחד כי אם אַרכינָבָל. איני יודע להבחין בדקויות האלה… אבל הגנב מנוּוָל מן הנבל, זו דעתי. שמע: אני נושׂא את הכסף עלי חודש שלם, מחר אני יכול להחליט להחזיר אותו, וכבר אינני נבל, אבל להחליט ולעשׂות איני יודע, אף שאני מחליט יום־יום, גם אם כל יום אני דוחף את עצמי: ‘החלט, החלט, נבל’, והנה כל החודש לא ידעתי להחליט, הנה זהו. זה טוב, לדעתך, טוב?”

“נניח שלא כל כך טוב, זאת אני יכול להבין יפה ואיני חולק על כך,” ענה התובע באיפוק, “ובכלל, נעזוב את הוויכוח על הדקויות וההבדלים ואולי תסכים שנשוב אל העניין. העניין הוא בכך שעדיין לא הואלת להסביר לנו, אף ששאלנו: לשם מה עשׂית חלוקה כזאת בשלושת האלפים, זאת אומרת, את החצי בזבזת בסביאה, ואת השאר הטמנת? לשם מה, למעשה, הטמנת, לאיזה צורך רצית להשתמש באלף ומחצית האלף שהופרשו? אני עומד על שאלה זו, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'.”

“כן, באמת!” קרא מיטיה וטפח על מצחו, “סלח לי, אני מעייף אותך ואת העיקר איני מסביר, ואילו הסברתי היית מבין בן־רגע, כי במטרה, דווקא במטרה כלולה החרפה! ראה, כל הזמן הנה הזקן הזה, המנוח, מטריד את אַגרָפֶנה אָלכסַנדרוֹבנה, ואני קינאתי, חשבתי אז שהיא מהססת בבחירה ביני לבינו. וכך חשבתי כל יום: ומה אם פתאום תבוא החלטה מצדה, ומה אם תפסיק לענות אותי ותאמר לי פתאום: ‘אותך אני אוהבת ולא אותו, קח אותי אל קצווי עולם’. ואילו בכיסי שתי מטבעות של עשׂרים קוֹפֵּייקוֹת. במה תסיע אותה, מה תעשׂה אז – הרי אתה אבוד. ואני הן לא הכרתי אותה אז ולא הבינותי אותה, חשבתי, שהיא רוצה כסף ואת העוני שלי לא תסלח. והנה אני מערים וסופר את מחצית שלושת האלפים ותופר בקור־רוח בפיסת־בד, מתוך חשבון, תופר עוד לפני הסביאה, ואחר כך, לאחר שתפרתי, נוסע להתהולל במחצית שנותרה! לא, זו נבלה! הבינות עכשיו?”

התובע הגיב בצחוק רם, וכן החוקר.

“לדעתי, עשׂית מעשׂה נבון ומוסרי בכך שהתאפקת ולא בזבזת הכול,” צחקק ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ', “כי מה כאן המיוחד?”

“שגנבתי, הנה זה! אלי, אתם מפחידים אותי בחוסר־ההבנה שלכם! כל עוד נשׂאתי על החזה את האלף והמחצית תפורים בבד, אמרתי לעצמי כל יום וכל שעה: ‘אתה גנב, אתה גנב!’ על כן השתוללתי בחודש ההוא, על כן התקוטטתי בפונדק, על כן הכיתי את אבי, כי הרגשתי את עצמי גנב. אפילו לאחי אליושה לא העזתי ולא יכולתי לגלות את עניין האלף והמחצית: עד כדי כך הרגשתי שאני נבל ונוכל! אבל דעו לכם, כי כל עוד נשׂאתי את הכסף, הייתי אומר לעצמי כל יום וכל שעה: ‘לא, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’, אולי עדיין אינך גנב.' מדוע? מפני שאתה יכול ללכת מחר ולהחזיר את האלף והמחצית לקַתיָה. והנה, רק אתמול החלטתי לתלוש את הקמיע שלי מהצוואר, כשהלכתי מפֶניָה אל פֶּרחוֹטין, עד הרגע ההוא לא העזתי, ואך תלשתי נעשׂיתי בו ברגע גנב גמור, גנב שאין לו חזרה, גנב ואדם חסר־יושר לכל ימי חייו. מדוע? מפני שעם הקמיע חיסלתי גם את חלומי ללכת אל קַתיָה ולומר: ‘אני נבל ולא גנב.’ עכשיו אתם מבינים, מבינים?”

“ומדוע החלטת על כך דווקא אתמול בערב?” הפסיק אותו ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ'.

“מדוע? שאלה מצחיקה: מפני ששפטתי את עצמי למוות בחמש בבוקר, עם שחר: ‘הלוא אין כל הבדל אם תמות כנבל או כאציל!’ ובכן לא כך, לא היינו־הך, כפי שנתברר. התאמינו לי, רבותי, כי בלילה לא עינתה אותי בעיקר העובדה שהרגתי את המשרת הזקן, ואני צפוי לסיביר, ומתי? לאחר שזכתה אהבתי להצלחה ושוב נפתחו השמים לפנַי! כן, זה עינה אותי, אבל לא כך, בכל זאת לא כמו שעינתה ההכרה הארורה, כי תלשתי סוף־סוף מהחזה את הכסף הארור ובזבזתי אותו, ואם כן כבר הנני גנב גמור! רבותי, אני חוזר ואומר לכם בלב שותת דם: הרבה למדתי בלילה הזה. למדתי, שלא רק כנבל אי־אפשר לחיות, אלא גם למות כנבל אי־אפשר. לא, רבותי, למות צריך ביוֹשר!..”

מיטיָה היה חיוור.

פניו היו תשושות ומעונות, אף שהיה מלוהט עד מאוד.

“אני מתחיל להבין אותך, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ',” אמר התובע ברוך ואפילו בנימת־השתתפות, “אבל כל זה, ברשותך, עניין של עצבים, לדעתי… עצביך החולניים, זה העניין. ומדוע, למשל, כדי לפטור את עצמו מייסורים כה רבים במרוצת חודש שלם כמעט, לא ללכת להחזיר את האלף ומחצית האלף האלה לאישיות שהפקידה אותם בידיך, ולאחר הבירור עמה, לנוכח מצבך הנורא – אז, כפי שאתה מתאר אותו, מדוע לא לנסות קוֹמבּינַציה, העולה באופן כה טבעי על הדעת, לאחר ההודאה האצילה בשגיאותיך, ולבקש ממנה את הסכום הדרוש לך להוצאותיך, ולמראה הדכאון שלך ודאי שלא היתה מסרבת לך, שכּן לבה נדיב, ובמיוחד לאחר מתן תעודת־התחייבות, או לבסוף, כנגד הבטחונות שהצעת לסוחר סַמסוֹנוֹב ולגברת חוֹחלָקוֹבה? הלוא עד עתה הנך רואה ערך רב בבטחונות האלה?”

מיטיָה הסמיק.

“האומנם אתה רואה בי נבל עד כדי כך? לא ייתכן שדיברת ברצינות!..” התמרמר, היישיר מבט בעיני התובע וכאילו לא האמין, כי שמע את הדברים מפיו.

“אני אומר לך, כי ברצינות… מדוע אתה חושב שלא ברצינות?” התפלא התובע.

“איזה מעשׂה נבלה היה זה עלול להיות! רבותי, הידוע לכם שאתם מענים אותי! טוב, אגיד לכם הכול, יהי כן, אתוודה לפניכם עכשיו בכל הדֶמוֹניוּת שלי, אבל כדי לבייש אתכם, ובעצמכם תתפלאו, לאיזו דרגת נבלות עלולה להגיע הקוֹמבּינַציה של רגשות־אדם. דעו לכם, כי כבר עלתה על דעתי קוֹמבּינַציה זו, שדיברת עליה, התובע! כן, רבותי, עלתה על דעתי מחשבה זו בחודש הארור הזה, וכמעט החלטתי ללכת אל קַתיָה, עד כדי כך הייתי מנוּול! אולם ללכת אליה, להודיע לה על בגידתי, ולמען בגידה זו, לשם מימושה של בגידה זו, לבקש ממנה, מקַתיָה, סכום להוצאות הצפויות עם בגידה זו (לבקש, אתם שומעים, לבקש!), ומיד, מביתה, לברוח עם האחרת, עם יריבתה, השׂונאת שלה שהעליבה אותה – עשׂה עמי חסד, התובע, הלוא יצאת מדעתך!”

“להשתגע לא השתגעתי, כמובן, אבל בלהט הדיון לא תפסתי… את עניין הקנאה הזאת בין הנשים… אם אכן יכלה להופיע כאן קנאה, כפי שאתה טוען… כן, אולי יש כאן משהו מעין זה,” הצטחק התובע.

“זו עלולה היתה להיות נבזות כזאת,” הלם מיטיָה בזעם באגרופו על השולחן, “זה היה מסריח, שאיני יודע כבר מה לומר! והאם אתם יודעים, שהיא היתה עשׂויה לתת לי את הכסף הזה, והיתה נותנת, מתוך בוז כלפי היתה נותנת, ודאי שהיתה נותנת, מתוך נקמה בי היתה נותנת, מתוך בוז כלפי היתה נותנת, מפני שגם היא נפש דֶמוֹנית ואשה של זעם גדול! ואני הייתי לוקח את הכסף, הייתי לוקח, לוקח, ואחר כך כל ימי חיי… הו, אלִי! סלחו, רבותי, אני צועק כך מפני שזה לא כבר עוד היה בי רעיון זה, עוד שלשום, דווקא בלילה כשהתעסקתי עם ‘ליָגָוִי’ זה, וגם אתמול, כן, גם אתמול, כל היום אתמול, אני זוכר זאת, עד עצם המקרה הזה…”

“עד איזה מקרה?” שאל ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' בסקרנות, אבל מיטיָה לא שמע.

“השמעתי לכם הודאה איומה,” סיכם בקדרות. “העריכו אותה, רבותי. ולא די בכך, לא די בהערכה, אל תעריכו אלא הוקירו אותה, ואם לא, אם גם זה יחלוף ליד הנשמות שלכם, סימן שבכלל אינכם מכבדים אותי, רבותי, הנה מה שאני אומר לכם, ואני אמות מבושה על שהתוודיתי לפני אנשים כמוכם! כן, אירֶה בעצמי! כן, כבר אני רואה, רואה, שאינכם מאמינים לי. מה, גם דברים אלה אתם רוצים לרשום?” צעק כמעט בפחד.

“מה שאמרת עכשיו,” הסתכל בו בתמיהה ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ‘, "זאת אומרת, שעד השעה האחרונה עדיין התכוונת ללכת אל הגברת ויֶחוֹבצֶבה ולבקש את הסכום הזה… אני אומר לך נאמנה, כי זו עדות חשובה מאוד בעינינו, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’, זאת אומרת, על כל המקרה הזה… ובמיוחד לגביך, חשובה במיוחד לגביך."

“רחמו, רבותי,” ספק מיטיָה כפיים, “לפחות דברים אלה אל תרשמו, התביישו! הלוא את נפשי קרעתי לשניים לפניכם, כפי שאומרים, ואתם ניצלתם זאת ומחטטים באצבעות בקרע שבין החצאים… הו, אלִי!”

מיואש, כיסה פניו בידיו.

“אל תדאג כל־כך, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ',” אמר התובע, “אתה תשמע אחר כך את כל הרשום כאן, ואת הדברים שלא תסכים להם, נשנה לפי דבריך, ועכשיו אשאל אותך שאלה קטנה בפעם השלישית: האם באמת איש, שום איש, לא שמע מפיך על הכסף שתפרת בקמיע? אגיד לך, שקשה להעלות על הדעת דבר כזה.”

“שום איש, שום איש, אמרתי, שאם לא כן, לא הבינותם דבר!. עזבו אותי במנוחה.”

“ברשותך, עניין זה חייב להתברר, ועוד זמן רב לפנינו לשם כך, ובינתיים שפוט בעצמך: יש לנו אולי עשׂרות עדויות על כך, שבעצמך צעקת בכל מקום על שלושת האלפים שבזבזת, על שלושה ולא על אלף ומחצית האלף, וגם עכשיו, עם הופעת הכסף אתמול, שוב הספקת לומר לרבים שהבאת אתך שלושת אלפים…”

“לא עשׂר עדויות בידיכם אלא מאות, מאתיים עדויות, מאתיים אנשים שמעו, אלף שמעו!” צעק מיטיָה.

“הנה אתה רואה, הכול. הכול מעידים. והלוא יש איזו משמעות למלה הכול?”

“אין לה כל משמעות, שיקרתי ואחרי שיקרו הכול.”

“ומדוע היה דרוש לך כל־כך ‘לשקר’, כפי שהתבטאת?”

“השד יודע למה. מתוך רברבנות, כנראה… כן… כי הנה בזבזתי כסף רב בסביאה… אולי כדי לשכוח את הכסף התפור בפיסת־הבד… כן, דווקא משום כך… לשֵדים… באיזו פעם אתה שב ושואל שאלה זו? נו, שיקרתי וזהו, פעם אחת שיקרתי וכבר לא רציתי לתקן. מפני מה אדם משקר לפעמים?”

“קשה מאוד לקבוע, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', מדוע אדם משקר,” אמר התובע בחשיבות. “אמור לי, הקמיע הזה, כפי שאתה מכנה אותו, שעל צווארך היה גדול?”

“לא, לא גדול.”

“מה היה גודלו, למשל?”

“שטר של מאה מקופל בשניים, זה הגודל.”

“מוטב שהיית מראה לנו את פיסת־הבד הקרועה? הלוא היא בידיך…”

“לכל הרוחות, איזה מין שטויות… איני יודע היכן היא.”

“אולם, ברשותך: איפה ומתי הסרת אותה מהצוואר? הלוא לפי עדותך לא סרת הביתה?”

“אבל כשיצאתי מפֶניה והלכתי אל פֶּרחוֹטין, בדרך, תלשתי מהצוואר והוצאתי את הכסף.”

“בחשיכה?”

“מה צורך יש כאן בנר? בהרף־עין עשׂיתי זאת באצבע.”

“בלי מספריים, ברחוב?”

“בכיכר, נדמה לי, איזה צורך היה במיספריים? פיסת־בד שחוקה, מיד נקרעה.”

“ומה עשׂית בה אחר כך?”

“בו במקום השלכתי אותה.”

“היכן בדיוק?”

“בכיכר, בכיכר באיזה מקום! השד יודע באיזה מקום בכיכר. לשם מה זה דרוש לך?”

“זה חשוב מאוד, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ': ראיות מוחשיות לטובתך, ומדוע אינך רוצה להבין? מי עזר לך לתפור לפני חודש?”

“איש לא עזר, בעצמי תפרתי.”

“אתה יודע לתפור?”

“חייל חייב לדעת לתפור, וכאן לא נדרשה כל ידיעה.”

“והיכן לקחת את החומר, את פיסת־הבד שבה תפרת את הכסף?”

“האינך עושׂה כאן צחוק?”

“בשום אופן לא, ואין אנו נוטים לצחוק כלל, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'.”

“איני זוכר מניִן לקחתי את פיסת־הבד, לקחתי אותה ודאי באיזה מקום.”

“איך אפשר, כפי שנראה לי, לא לזכור דבר כזה?”

“חי־נפשי שאיני זוכר, אולי קרעתי משהו מהלבנים.”

“זה מעניין מאוד: מחר היינו יכולים למצוא בדירתך את החפץ הזה, אולי כותונת, שממנה תלשת את פיסת־הבד. מה היה החמר: פשתן, כותנה?”

“השד יודע אותו מה היה. חכה… נדמה לי שתלשתי ממשהו. מבד כותנה… נדמה לי שתפרתי בפיסת־בד משָביס של בעלת־הבית.”

“שָביס של בעלת־הבית?”

“כן, סחבתי ממנה.”

“כיצד סחבת?”

“הביטו, אני זוכר באמת שסחבתי שביס־בד למטליות, אולי לניגוב ציפורן־העט. לקחתי בחשאי, זה כבר היה סמרטוט, פיסות־בד קרועות התגוללו אצלי, והנה יש בידי אלף ומחצית, שׂמתי ותפרתי… נדמה לי, כי בפיסת־בד כזאת תפרתי. בד כותנה סמרטוטי ישן, שכובס אלף פעמים.”

“ופרט זה אתה זוכר בוודאות?”

“איני יודע אם בוודאות.. נדמה לי, שבבד מהשָביס. אני מצפצף על זה!”

“אם כך, יכלה בעלת־הבית שלך לזכור, שאבד לה חפץ כזה?”

“לא ולא, היא לא הרגישה באבידה כלל. סמרטוט ישן, אמרתי לכם, סמרטוט ישן, לא היה שווה פרוטה.”

“ומחט מניִן לקחת, וחוטים?”

“אני מפסיק, לא רוצה עוד. מספיק!” התכעס מיטיָה סוף־סוף.

“ושוב, מוזר מאוד ששכחת לגמרי באיזה מקום בכיכר השלכת את… הקמיע.”

“צווה לטאטא מחר את הכיכר, אולי תמצאו,” הצטחק מיטיָה. “די, רבותי, די,” אמר בקול יָגע. “אני רואה ברור: לא האמנתם לי! בשום עניין, אפילו בשווה פרוטה. אשמתי היא ולא אשמתכם, לא הייתי צריך להיענות. למה, למה לכלכתי את עצמי על ידי ההודאה בסוד שלי! אתכם זה מצחיק, אני רואה זאת בעיניכם. אתה, התובע, הבאת אותי לכך! שיר המנון לעצמך, אם תוכל… ארורים תהיו, מתעללים!”

הרכין ראשו וכיסה פניו בידיו. התובע והחוקר שתקו. כעבור דקה הרים את ראשו ונתן בהם מבט נבוב. פניו הביעו ייאוש שבא ולא ייעלם עוד, והוא השתתק כליל וכאילו לא חש בקיומו. אולם היה הכרח לסיים את העניין: ראוי היה להתחיל מהר בחקירת העדים. השעה כבר היתה שמונה בבוקר. הנרות כובו זה־כבר. מיכָאיל מָקָרוֹביץ' וקַלגָנוֹב, שהיו נכנסים ויוצאים כל שעת החקירה, יצאו הפעם מהחדר. גם התובע והחוקר נראו עייפים מאוד. הבוקר שבא היה סגרירי, כל השמים כוסו עננים, וגשם שוטף ירד. מיטיָה הסתכל בחלון ללא־מחשבה.

“מותר לי להסתכל בחלון?” שאל פתאום את ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ'.

“כאוות נפשך,” ענה.

קם מיטיָה וניגש אל החלון. הגשם צלף בשמָשות הקטנות הירקרקות. לפני החלון נראתה דרך מרופשת, והלאה, בערפַלית הגשומה, נראו טורים שחורים, דלים, מכוערים של בקתות, שדומה כי השחירו ונדלדלו עוד יותר בגשם, נזכר מיטיָה ב“פֶבּוּס זהוב־התלתלים,” וברצונו להתאבד עם זריחת הקרן הראשונה שלו. “אולי מוטב היה בבוקר כזה,” הצטחק ופתאום עשה תנועת־ביטול בידו מלמעלה למטה ופנה אל “המתעללים”.

“רבותי!” אמר, “הלוא אני רואה שהנני אבוד. אבל היא? הגידו לי עליה, אני מתחנן, האם תאבד גם היא אתי? הרי היא חפה מכול, ואתמול יצאה מכליה כשצעקה ‘אשמה בכול’. אין היא אשמה במאומה, במאומה! כל הלילה הצטערתי, כשישבתי אתכם. האם אפשר, אולי תוכלו לומר לי: מה תעשׂו בה עכשיו?”

“הירגע לגמרי בעניין זה, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ',” ענה התובע החפזון, “אין לנו לפי שעה כל מניע חשוב להטריד במשהו את הגברת, שאתה מתעניין בה כל־כך. אני מקווה, כי כך יהיה גם בהמשך מהלכו של העניין… להפך, מבחינה זו נעשׂה את כל האפשרי מצדנו. היה שליו לגמרי.”

“רבותי, אני מודה לכם, הלוא ידעתי כי בכל זאת אתם אנשים ישרים והוגנים. סילקתם משׂא כבד מנפשי… ומה נעשׂה עכשיו? אני מוכן.”

“כן, כך, עלינו להזדרז. עלינו לעבור ללא־דיחוי לחקירת העדים. כל זה חייב להיעשׂות דווקא בנוכחותך, ועל כן…”

“ואולי נשתה קודם תה?” הפסיק אותו ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ', “נדמה לי, שזכאים אנו כבר!”

החליטו, שאם יש תה מוכן למטה (מאחר שבוודאי ירד מיכָאיל מָקָרוֹביץ' “ללגום תה”), ישתו כוס אחת, ואחר־כך “ימשיכו וימשיכו”. תה־של־ממש ו“כיבוד קל” ידחו לשעה פנויה יותר. ואכן היה תה מוכן למטה, וחיש מהר הובא אליהם למעלה. תחילה דחה מיטיָה את הכוס שהציע לו באדיבות ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ', אבל אחר ביקש תה ושתה אותו בשקיקה. מראהו היה מיוגע מאוד, והדבר היה מוזר. נדמה היה, שעל גברתנותו וכוחו לא יכלו להשפיע ליל־סביאה אחד, גם אם נתלוו לו התרגשויות עזות ביותר. אך הוא הרגיש שאין ישיבתו בטוחה, ולרגעים היו כל העצמים סביבו מתחילים לנוע ולהסתחרר לעיניו. “הנה־הנה ואתחיל לדמדם,” אמר בלבו.

8: העדים. יַנִיק

התחילה חקירת העדים. אבל אנו כבר לא נמשיך את הסיפור בפירוט כה רב, כפי שסיפרנו עד עתה, ועל כן נפסח גם על דברי ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ‘, שהסביר לכל עד שנקרא להעיד, כי הוא חייב להעיד לפי האמת והמצפון. ואחר כך יידרש לחזור על עדותו בשבועה. וכן כיצד נדרש כל עד לחתום על הפרוטוקול של עדותו, וכיוצא בזה. אבל נציין, כי העניין העיקרי שהעסיק את החוקרים היה פרשת שלושת האלפים, האם היו שלושה או אחד ומחצית בשעת הסביאה הקודמת של דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’ במוֹקרוֹיֶה, לפני חודש, והאם היו שלושה או אחד ומחצית בשעת הסביאה השנייה שלו. למרבה הרעה, היו כל העדויות, כולן עד אחת, נגד מיטיָה, וגם אחת לא היתה לטובתו, וכמה מהעדויות הביאו אפילו עובדות חדשות, כמעט מדהימות, להכחשת עדותו שלו. ראשון העיד בעל־האכסניה, טריפוֹן בּוֹריסִיץ‘, הוא עמד לפני החוקרים ללא־מורא, להפך, פניו אמרו רוגז מחמיר וקפדני על הנאשם, ובכך שיווה לעצמו ללא־ספק דמות של אומר־אמת גמור ובעל כבוד־עצמי. הוא לא הרבה דברים, דיבר באיפוק, המתין לשאלות, ענה בדייקנות ובשיקול־דעת. בנחישות וללא־היסוס העיד, כי לא ייתכן שלפני חודש הוצאו כאן פחות משלושת אלפים, וכל האיכרים מכאן יעידו ששמעו על שלושת־האלפים מ"דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’" עצמו: “כמה כסף פיזר לצועניות בלבד. ודאי קיבלו הן עצמן למעלה מאלף.”

“אולי לא נתתי אפילו חמש־מאות,” העיר מיטיָה בקדרות, “אבל לא ספרתי אז, הייתי שתוי, וחבל…”

מיטיָה ישב עכשיו בצד, גבו אל המסך, הקשיב בקדרות, פניו עצובות ועייפות, כאילו אמר: “העידו כאוות נפשכם, כבר לא איכפת!”

“יותר מאלף יצא בשבילן, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ',” הכחיש טריפוֹן בּוֹריסוֹביץ' בתקיפות, “זרקת סתם, והן הרימו. האנשים האלה הלוא הם גנבים ונוכלים, גונבי־סוסים הם, גירשו אותם מכאן, ואולי היו הם עצמם אומרים בכמה נהנו ממך. בעצמי ראיתי בידיך את הסכום – לספור לא ספרתי, לא נתת לי, ובצדק – אבל לפי טביעת־עין, כפי שאני זוכר, היה שם הרבה יותר מאלף וחמש־מאות… איזה אלף ומחצית! ראינו גם אנחנו כספים, יכולים לשפוט…”

אשר לסכום שהובא אתמול העיד טריפוֹן בּוֹריסוֹביץ‘, כי דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’ עצמו אמר לו, ברגע שירד מהעגלה, כי הביא עמו שלושת אלפים.

“די, טריפוֹן בּוֹריסיץ', האומנם,” אמר מיטיָה, “האומנם אמרתי ברור שהבאתי שלושת אלפים?”

“אמרת, מיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘. בפני אַנדרֵיי אמרת. הנה הוא כאן עדיין, אַנדרֵיי, עוד לא נסע, קִראו לו. ושם באולם, כשחילקת כיבוד למקהלה, צעקת בעצמך שאתה משאיר כאן את האלף הששי – יחד עם הקודמים, זאת אומרת, כך צריך להבין. סטֶפַּן וסֶמיוֹן שמעו, ופּיוֹטר פוֹמיץ’ קַלגָנוֹב עמד אז לידך, אולי גם הוא זוכר…”

העדות על האלף הששי עשׂתה רושם עצום על החוקרים. הגירסה החדשה מצאה־חן בעיניהם: שלושה ועוד שלושה, אם כן, ששה, זאת אומרת, שלושת אלפים אז ושלושת אלפים עכשיו, והנה לך כל הששה, הכול ברור.

נחקרו כל האיכרים שציין טריפוֹן בּוֹריסוֹביץ‘, סטֶפַּן וסֶמיוֹן, הרכּב אַנדרֵיי ופּיוֹטר פוֹמיץ’ קַלגָנוֹב. האיכרים והרכּב אישרו ללא־היסוס את עדותו של טריפוֹן בּוֹריסוֹביץ‘. וכן רשמו במיוחד, מפי אַנדרֵיי, את שׂיחתו עם מיטיָה בדרך על הנושׂא: "לאן אגיע אני, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’: אל השמים או אל הגיהנום, והאם יסלחו לי בעולם הבא, או לא יסלחו?"

“הפסיכולוג” איפּוֹליט קירילוביץ' שמע את הדברים בחיוך דק, ולבסוף הציע “לצרף לתיק” גם את העדות על כך, לאן יגיע דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'.

קַלגָנוֹב שנקרא להעיד נכנס באי־רצון. קודר, גחמני, ודיבר עם התובע והחוקר כאילו ראה אותם לראשונה בחייו, אף שהיה מכּר ותיק הנפגש עמם יום־יום. הוא פתח בכך “שאינו יודע דבר בעניין זה, וגם אינו רוצה לדעת”. אבל נדמה לו, כי שמע על האלף הששי, ואכן הודה שברגע ההוא עמד ליד המדַבר. לדעתו, היה כסף בידי מיטיָה, “איני יודע כמה”. על מרמת הפולנים בקלפים ענה בחיוב. על השאלות החוזרות השיב, כי לאחר גירוש הפולנים אכן השתפרו ענייניו של מיטיָה אצל אַגרפֶנה אָלכסַנדרובנה, והיא גם אמרה שאוהבת אותו. על אַגרפֶנה אָלכסַנדרובנה דיבר באיפוק ובכבוד, כאילו היא גברת ממיטב החברה, ולא הרשה לעצמו לכנות אותה “גרוּשֶנקה” אפילו פעם אחת. על אף סלידתו הגלויה מן העדות, חקר אותו איפּוֹליט קירילוֹביץ' זמן רב, ורק מפיו נודעו לו כל הפרטים שהיווּ את “הרומן”, כפי שאומרים, של מיטיָה בלילה ההוא. מיטיָה לא הפסיק את קַלגָנוֹב אפילו פעם אחת. לבסוף שחררו את הבחור, והוא יצא בכעס גלוי.

נחקרו גם הפולנים. הם שכבו לישון בחדרם הקטן, אך לא נרדמו כל הלילה, וכשבאו אנשי־הרשות מיהרו להתלבש ולהכין עצמם, כי הבינו שבוודאי ייקָראו להעיד. הם נכנסו בהדר, אף שפחדו. הראשי, הפּאן הקטן, נתגלה כפקיד בדרגה שתים־עשׂרה שפרש, שימש כוֶטֶרינַר בסיביר, ושמו פּאן מוּסיָלוֹביץ‘. פּאן וְרוּבּלֶבסקי נתגלה כדַנטִיסט עצמאי, ברוסית: רופא־שיניים. משנכנסו לחדר התחילו לענות על שאלותיו של ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ’, אף פנו בדבריהם אל מיכָאיל מָקָרוֹביץ‘, שעמד בצד, שכן לפי התנהגותו ראו בו את השליט הבכיר כאן, ועם כל מלה חזרו על הפנייה אליו: “פַניֶה פּוּלקוֹבניקוּ”, הפנייה אל אלוף־משנה. רק לאחר כמה פניות כאלה והערתו של מיכָאיל מָקָרוֹביץ’ עצמו תפסו, שעליהם לענות לניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' בלבד. נתברר, שדיברו רוסית נכונה למדי, מלבד ההיגוי של כמה מלים. פּאן מוּסיָלוֹביץ' התחיל לדבר בלהט ובגאווה על יחסיו עם גרוּשֶנקה, קודם ועכשיו, ומיטיָה יצא מכליו וצעק, שלא ירשה ל“נבל” לדבר כך בנוכחותו. פּאן מוּסיָלוֹביץ' הסב מיד את תשׂומת־הלב למלה “נבל”, וביקש לרשום אותה בפרוטוקול³³. מיטיָה רתח מזעם.

“נבל, נבל. רִשמו זאת ורשמו גם, כי למרות הפרוטוקול אני צועק שהוא נבל!” צעק מיטיָה.

ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' אמנם ציווה לרשום את הדברים בפרוטוקול, אך מיד הפגין במקרה לא־נעים זה מעשׂיות הראויה לכל שבח ויכולת פעולה: לאחר נזיפה מחמירה למיטיָה הפסיק את השאלות על הצד הרומנטי של העניין וניגש אל הדברים המהותיים. בחלק המהותי הופיעה עדות אחת של הפּאנים, שעוררה סקרנות עצומה של החוקרים: עדות על כך, כיצד שיחד מיטיָה בחדר ההוא את פּאן מוּסיָלוֹביץ' והציע לו שלושת אלפים דמי־ויתור, מהם שבע מאות ליד והשאר, אלפיים ושלוש מאות, “מחר בבוקר, בעיר”, ונשבע בהן־צדק, ואמר שאין לו סכום כזה ביד, והכסף נמצא בעיר. מיטיָה התלהב והודיע שלא אמר כי בוודאי ישלם בבוקר בעיר, אולם פּאן וְרוּבּלֶבסקי אישר את העדות, וגם מיטיָה, לאחר שחשב כדקה, הסכים בזעף, כי בוודאי היה כפי שאומרים הפּאנים, כי היה משולהב אז, ועל כן יכול היה לומר כך. התובע נצמד ממש לעדות זו: ברור היה לחוקרים (וכך גם קבעו אחר כך), כי המחצית או חלק משלושת האלפים, שהגיעו לידי מיטיָה, הוחבאו באחד המקומות בעיר, ואולי אפילו במוֹקרוֹיֶה, וכך נתבררה גם אותה נסיבה בלתי־נוחה לחוקרים, שבידי מיטיָה נמצאו שמונה מאות רובל בלבד – נסיבה יחידה ופחותת־ערך, ואף על פי כן היחידה לטובתו של מיטיָה. עתה נתערערה עדות יחידה זו לטובתו. על שאלת התובע, מניִן היה לוקח את שאר האלפיים ושלוש המאות, כדי לתת אותם מחר לפּאן, כשהוא טוען שהיו בידו אלף ומחצית האלף בלבד, והרי הבטיח את התשלום לפּאן בהן־צדק, ענה מיטיָה בבטחון, כי התכוון להציע ל“פּוֹלאק” הזה למחרת לא כסף, אלא שטר־מֶכר על זכויותיו באחוזה צֶ’רמַשניָה, אותן זכויות עצמן שהציע לסַמסוֹנוֹב ולחוֹחלָקוֹבה. התובע הצטחק עם שמיעת “התירוץ התמים”.

“ואתה חושב, כי היה מסכים לקבל את ‘הזכויות’ במקום אלפיים ושלוש מאות במזומנים?”

“ברור שהיה מסכים,” התלהב מיטיָה. “ראה בטובך, כאן לא רק אלפיים, כאן ארבעה, אפילו ששה אלפים שהיה יכול לחטוף בעסק הזה! מיד היה אוסף את הפרקליטונים שלו, פּוֹלאקים ויהודונים, ולא שלושת אלפים בלבד, אלא את כל צֶ’רמַשניָה היו מוציאים מידי הזקן.”

כמובן, שנרשמה בפרוטוקול עדותו של פּאן מוּסיָלוֹביץ' במלוא פרטיה. עתה שולחו הפּאנים. המרמה בקלפים כמעט שלא הוזכרה. ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' היה אסיר־תודה להם על מה שאמרו עד עכשיו, ולא רצה להטריד אותם בהבלים, מה גם שכל זה מריבת־שתויים ליד הקלפים, ולא עוד. וכי מעטות היו הסביאה וההפקרות בלילה ההוא… וכך נשארו מאתיים הרובלים בכיסם של הפּאנים.

עתה נקרא הזקן מַקסימוֹב. הוא נכנס נפחד, ניגש בצעדים קטנים, מראהו פרוע ועצוב. כל הזמן חיפשׂ מסתור למטה ליד גרוּשֶנקה, ישב לידה שתוק, “הנה־הנה יתחיל ליילל עליה, מנגב עיניו בממחטה כחולה משובצת” – סיפר אחר־כך מיכָאיל מָקָרוֹביץ‘. ועל כן היתה היא מרגיעה ומנחמת אותו. הזקן הודה מיד בדמעות בעיניו, כי אשם הוא, שכּן לווה מדְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’ “עשׂרה רובלים, בגלל העוני שלי”, והוא מוכן להחזיר. על שאלתו הישירה של ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ‘, האם לא שׂם־לב כמה כסף היה בידי דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’, שכן היה יכול לראות לפי שהיה קרוב אליו מאחרים ברגע שלווה ממנו, ענה מקסימוב בנימה החלטית, כי היו שם “עשׂרים אלף”.

“ואתה ראית אי־פעם באחד המקומות עשׂרים אלף?” שאל בחיוך ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ'.

“ודאי, ראיתי, אבל לא עשׂרים אלא שבעה, כשמִשכנה רעייתי את הכפר הקטן שלי. הרשתה לי לראות מרחוק, התפארה לפנַי. צרור גדול מאוד היה, הכול של מאה. גם בידי דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' היו כל השטרות של מאה…”

הוא שוחרר חיש־מהר. סוף־סוף, הגיע תורה של גרוּשֶנקה. כפי הנראה חששו החוקרים מהשפעת הופעתה על דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, והחוקר מלמל כמה מלים כדי לפייס את דעתו, אבל מיטיָה הגיב בשתיקה ובהרכנת ראש, ובכך רמז ש“לא יהיה אי־סדר”. הכניס את גרוּשֶנקה מיכָאיל מָקָרוֹביץ’ עצמו. נכנסה כשפניה מחמירות וקודרות אבל שלווֹת והתיישבה לאט על הכיסא מול ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ‘, כפי שנרמז לה. חיוורת מאוד היתה, נראה היה כי קר לה, והיא הידקה סביב כתפיה את הסודר השחור הנהדר שלה. אכן תקפה אותה אז צמרמורת קדחת קלה – תחילתה של מחלה ממושכת שפקדה אותה החל בלילה הזה. המראה המחמיר שלה, המבט הישר והרציני וההופעה השלווה עשׂו על כולם רושם טוב. ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ’ אפילו “נסחף” קצת. הוא הודה, כשסיפר על כך פה־ושם, כי רק הפעם תפס מה יפה האשה הזאת, וקודם לכן, גם אם פגש אותה, ראה בה משהו מעין “הֶטֶרָה מחוזית”. “היא בעלת גינונים של מרוֹם החברה,” פטפט בהתלהבות בחוג נשים מסוים. אולם הן שמעו אותו בהתמרמרות, ומיד כינו אותו על כך “שובב”, והוא נהנה מכך מאוד. כשנכנסה לחדר העיפה גרוּשֶנקה רק מבט חטוף במיטיָה, ואילו הוא הביא בה בחרדה, אבל המראה שלה הרגיע אותו מיד. לאחר השאלות והאזהרות המחייבות שאל אותה ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ‘, גובר על הקושי אבל במירב האדיבות: "מה היו היחסים בינך לבין הסגן בדימוס דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’ קָרָמָזוב?" על כך ענתה גרוּשֶנקה בשקט ובנחישות:

“מכּר שלי היה, וכמכּר קיבלתי אותו בביתי בחודש האחרון.”

על שאלות סקרניות נוספות ענתה ברור ובגילוי־לב, שגם אם הוא מצא־חן בעיניה “לפעמים”, לא אהבה אותו, אבל משכה אותו אליה מתוך “הזעם השפל שלי”, וכך גם ביחס ל“זקן” הזר, וראתה שמיטיָה מקנא אותה מאוד אל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' ואל כל הגברים, וכל זה שעשע אותה. אל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' לא התכוונה כלל ללכת, ורק עשׂתה צחוק ממנו. “בחודש ההוא לא היה לי ראש לשניהם. חיכיתי לאדם אחר, האשם לפנַי… אבל אני חושבת,” סיכמה, “שאינכם צריכים להסתקרן בעניין זה, ואני איני צריכה לענות, מפני שזה עניין פרטי שלי.”

וכך נהג מיד ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ‘: הוא חדל לעמוד על הנקודות “הרומנטיות” ועבר אל העניין הרציני, אל השאלה העיקרית על שלושת האלפים. גרוּשֶנקה אישרה, כי לפני חודש אכן בוזבזו במוֹקרוֹיֶה שלושת אלפים, ואף כי לא ספרה את הכסף, הרי שמעה מפי דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’ כי הוצאו שלושת אלפים.

“הוא אמר לך זאת ביחידות או בנוכחות מישהו, או ששמעת בלבד כשאמר כך לאחרים בנוכחותך?” שאל התובע. על כך ענתה גרוּשֶנקה, ששמעה כשאמר זאת לאנשים, ושמעה גם מפיו ביחידות.

“פעם אחת שמעת זאת מפיו ביחידות, או פעמים אחדות?” שוב שאל התובע ונענה, כי גרוּשֶנקה שמעה זאת פעמים אחדות.

איפּוֹליט קיריליץ' היה מרוצה מאוד מעדות זו. בהמשך נודע, כי גרוּשֶנקה ידעה את מקור הכסף, ידעה שלקח אותו דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' מקָתֶרינה איוַנוֹבנה.

“והאם לא שמעת, לפחות פעם אחת, כי לפני חודש בוזבזו לא שלושת אלפים אלא פחות, וכי דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' שמר לעצמו את מחצית הסכום?”

“לא, לא שמעתי אף פעם,” אמרה גרוּשֶנקה.

אחר כך נתברר גם, כי להפך, מיטיָה אמר לה תכופות במהלך החודש, שאין פרוטה בכיסו. “ציפה לקבל מהאבא שלו,” אמרה גרוּשֶנקה.

“והאם לא אמר בנוכחותך… או איכשהו במקרה, או מתוך רוגז,” שאל ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ', “שיש בדעתו לשלוח יד באביו?”

“אוֹה, אמר!” נאנחה גרוּשֶנקה.

“פעם אחת או פעמים אחדות?”

“פעמים אחדות אמר, תמיד מתוך רוגז.”

“ואת האמנת שיעשׂה זאת?”

“לא, אף פעם לא האמנתי!” ענתה בנחישות. “סמכתי על האצילות שלו.”

“רבותי, הרשו לי,” צעק פתאום מיטיָה. “הרשו לי לומר בנוכחותם לאַגרָפֶנה אָלכסַנדרובנה מלה אחת.”

“אמור,” הרשה ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ'.

“אַגרָפֶנה אָלכסַנדרובנה,” קם מיטיָה מכסאו, “האמיני לאלוהים ולי: בדם אבי שנהרג אמש אינני אשם!”

אמר את הדברים וישב. גרוּשֶנקה קמה והצטלבה באדיקות מול האיקוֹנה.

“תודה לך, אלוהים!” אמרה בקול חם, נרגש, ולפני שישבה פנתה אל ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' והוסיפה: “בזה שאמר עכשיו, בזה האמינו! מכירה אני אותו: לפטפט משהו, יפטפט, או בשביל הצחוק, או מתוך עקשנות, אבל אם משהו נגד המצפון, אף פעם לא ירמה. מיד יגיד את האמת, בזה האמינו!”

“תודה, אַגרָפֶנה אָלכסַנדרובנה, חיזקת לי את הנשמה!” אמר מיטיָה בקול רועד.

על השאלות בדבר הכסף שהוצא אמש, ענתה שאינה יודעת כמה היה, אבל שמעה שאמר לאנשים פעמים רבות, כי הביא שלושת אלפים. ובעניין הכסף, מאין לקח אותו, אמר לה בלבד, כי “גנב” מקָתֶרינה איוַנוֹבנה, ועל כך היא ענתה לו, שלא גנב ואת הכסף יש להחזיר מחר. על שאלתו התקיפה של התובע: על איזה כסף נאמר שנגנב מקָתֶרינה איוַנוֹבנה, על הכסף של אתמול, או על שלושת האלפים שבוזבזו לפני חודש, ענתה, כי דיבר על הכסף שהוציא לפני חודש, וכך הבינה את דבריו.

לבסוף שולחה גרוּשֶנקה, וניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' הודיע לה מיד, שהיא רשאית לחזור העירה אפילו כרגע, ואם הוא יכול לסייע לה במשהו, למשל בסוסים, או אם תבקש, למשל, מלַווה, הרי הוא… מצדו…"

“תודה רבה,” החוותה לו גרוּשֶנקה קידה, “אני אסע עם הזקן הזה, בעל־האחוזה, אביא אתו למקומו, ובינתיים אחכה למטה, אם תרשו, עד שתחליטו בעניין דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'.”

היא יצאה. מיטיָה היה שליו ומראהו היה אפילו מאושש, אולם לדקה בלבד. איזו תשישות גופנית מוזרה היתה גוברת עליו יותר־ויותר. עיניו היו נעצמות מרוב עייפות. סוף־סוף נגמרה חקירת העדים. ניגשו לעריכה סופית של הפרוטוקול. מיטיָה קם מהכסא ועבר לפינה, אל המסך, שכב על תרכּוּס גדול של בעל־הבית, המכוסה שטיח ונרדם מיד. פקד אותו חלום מוזר, שלא התאים כלל למקום ולזמן. כאילו הוא נוסע בערבה, במקום ששירת בו בצבא לפני זמן רב, ואיכר מסיע אותו בסגריר, בדרך המרופשת, בעגלה רתומה לזוג. למיטיָה קר, תחילת נובמבר, השלג יורד, פתוֹתים גדולים לחים, וכשמגיע לאדמה, נמס. האיכר נוהג במרץ, מנופף יפה בשוט, זקנו החום־בהיר ארוך, ואין הוא זקן, כבן חמישים ודאי, ועליו קַפטַן־איכרים אפור. והנה יִשוב במרחק לא־רב, נראים בתים שחורים שבשחורים, מחצית הבתים שׂרופים, רק קורות חרוכות מזדקרות. וביציאה מהישוב התייצבו בדרך הנשים, נשים רבות, שורה שלמה, כולן רזות, תשושות, פניהן חומות כאלה. במיוחד בולטת אחת מהן בקצה, גרמית, גבוהה, דומה, בת ארבעים, ואולי רק בת עשׂרים, פנים מארָכות, רזות, ובזרועותיה בוכה תינוק, וגם שדיה ודאי צמוקים, ואין טיפת חלב בהם. והתינוק בוכה, בוכה, מושיט ידיים חשׂופות, והאגרופים הקטנים אפורים־כחולים מהקור.

“מדוע הן בוכות, מדוע הן בוכות?” שאל מיטיָה כשהוא דוהר כבן־חיִל על פניהן.

“היַנִיק,” ענה לו הרכּב, “היַנִיק בוכה.” הפתיע את מיטיָה בכך שאמר על התינוק “יַנִיק”, בלשון האיכרים, ולא כמקובל. טוב הדבר בעיניו שאמר האיכר “יַנִיק”: יש בזה יותר רחמים.

“אבל מדוע הוא בוכה?” שואל מיטיָה כשוטה. “מדוע ידיו חשׂופות, מדוע לא עטפו אותו?”

“קופא היַניק, קפאו בגדיו ולא מחממים.”

“מדוע זה כך? מדוע?” לא הרפה ממנו מיטיָה השוטה.

“עניים הם, נשׂרפים, לחם איִן, מבקשים נדבה למקום שנשׂרף.”

“לא, לא,” אין הדבר מובן עדיין למיטיָה, “אמור לי: מדוע עומדות האמהות שנשרף ביתן, מדוע האנשים עניים, מדוע עני היַניק, מדוע הערבה שוממה, מדוע אין הן מתחבקות, מדוע אין הן מתנשקות, מדוע אין הן שרות שירים עליזים, מדוע השחירו כל כך מהצרה השחורה, מדוע אינן מיניקות את היַניק?”

לבו אומר לו, שאפילו שאלותיו נואלות ומבולבלות, הוא רוצה לשאול אותן ויהי־מה ודווקא כך, ובדיוק כך יש לשאול. וכן הרגיש שגוֹאה בלבו עוצמת־רגשות שלא ידע כמותה, שהוא רוצה לבכות, שהוא רוצה לעשׂות משהו למען הכול, כדי שלא יבכה עוד היַנִיק, שלא תבכה האם השחורה והצמוקה של היַנִיק, שלא יהיו עוד דמעות בעיני איש החל ברגע זה, ולעשׂות כל זה מיד, מיד, בלי לדחות ובלי להתחשב במאומה, בכל חוסר־הריסון הקָרָמָזוֹבי.

“וגם אני אתך, ועכשיו לא אעזוב אותך, לכל החיים אני הולכת אתך,” נשמעו לידו דבריה החביבים, רווּיי־הרגש, של גרוּשֶנקה. והנה השתלהב לבו ופנה נמרצות אל איזה אור, והוא רוצה לחיות ולחיות, ללכת וללכת באיזו דרך, אל אור חדש הקורא לו, ומהר יותר, מהר יותר, מיד, ברגע זה!

“מה? לאן?” קרא כשפקח את עיניו והתיישב על התַרכּוֹס, כאילו התאושש מעלפון, וחיוך מאיר על שׂפתיו. עמד לידו ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' והזמין אותו לשמוע את קריאת הפרוטוקול ולחתום עליו. הבין מיטיָה כי ישן שעה או יותר, אך לדברי ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' לא הקשיב. הפליא אותו מראה הכּר, שלא היה כאן כשצנח תשוש על התַרכּוֹס.

“מי שׂם כּר תחת ראשי? מי היה האיש הטוב!” אמר מתוך רגש־תודה נלהב ובקול בכייני, כאילו מי יודע איזה חסד גדול נעשׂה עמו. האיש הטוב נשאר אלמוני, כפי הנראה, היה זה מישהו מהעדים־המוזמנים. ואולי הורה הלבלר של ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' לשׂים את הכר מתוך רגש השתתפות, אך נפשו של מיטיָה הזדעזעה מדמעות. הוא ניגש אל השולחן והודיע שיחתום על כל מה שירצו.

“ראיתי חלום טוב, רבותי,” אמר בנימה מוזרה, ופניו חדשות, כאילו הוארו בשׂמחה.

9: הסיעו את מיטיָה

לאחר שנחתם הפרוטוקול, פנה ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' בחגיגיות אל הנאשם וקרא באוזניו את “ההחלטה”, האומרת, כי בשנה זו ביום זה ובמקום פלוני, חקר חוקר בית־משפט מחוזי פלוני את המובא־לחקירה (זאת אומרת, את מיטיָה) הנאשם בזה ובזה (כל ההאשמות נרשמו בקפידה), ומאחר שהנאשם אינו מודה בפשעים שהואשם בהם, ולא הביא דבר להגנתו, ואילו העדים (אלה ואלה) והנסיבות (אלה ואלה) מפלילים אותו לחלוטין, הרי שעל סמך סעיפים אלה ואלה של “חוק העונשין” וכו', החליט החוקר: כדי למנוע מפלוני (ממיטיָה) את האפשרויות להשתמט מחקירה וממשפט, לכלוא אותו בבית־סוהר פלוני, להודיע זאת לנאשם, ולהעביר העתק של החלטה זו לסגן־התובע וכן הלאה, וכן הלאה. בקיצור, הודיעו למיטיָה, כי החל ברגע זה הוא אסיר, ומיד יסיעו אותו אל העיר, ויכלאו במקום בלתי־נעים עד מאוד. מיטיָה הקשיב בתשׂומת־לב, והגיב במשיכת כתפיים.

“כן, רבותי, איני מאשים אתכם, אני מוכן… אני מבין שאין לכם מוצא אחר.”

ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' הסביר בנימה רכה, כי יסיע אותו קצין־המשטרה המקומי, מַבריקי מַבריקיֶביץ', שהזדמן לכאן במקרה…

“חכו,” הפסיק אותו מיטיָה ודיבר אל כל הנוכחים בחדר, מתוך רגש בלתי־נכבש. “רבותי, כולנו אכזרים, כולנו שפלים, כולנו מאלצים לבכות אנשים, אמהות ותינוקות, אבל מכולם אני השרץ המנוול ביותר – כך יוחלט עתה. שיוחלט! כל יום בחיי הייתי מכה על החזה שלי, מבטיח להשתפר, וכל יום עשׂיתי אותם מעשׂים מאוסים. עכשיו אני מבין, שלאנשים כמוני דרושה מהלומה, מהלומת גורל, שתתפוס אותי כמו בפּלָצוּר, ותכפות בכוח חיצוני. לעולם, לעולם לא הייתי קם ומשתפר בכוחות עצמי! אך הנה הכה הרעם. אני מקבל עלי את ייסורי האישום ואת חרפתי לעיני העם כולו, אני רוצה לסבול, ובסבל אטהר את עצמי! הלא ייתכן שאטהר את עצמי, רבותי, מה? אבל שמעו מפי בפעם האחרונה: בדמו של אבי איני אשם! אני מקבל עלי את העונש לא על שהרגתי אותו, אלא על כך שרציתי להרוג, ואולי גם הייתי הורג. ובכל זאת אני מתכוון להיאבק אתכם, ומודיע לכם על כך. איאבק אתכם עד הסוף, ואלוהים יחליט. היו שלום, רבותי, אל תכעסו על שצעקתי עליכם בשעת החקירה, עדיין הייתי שוטה כזה… בעוד דקה אהיה אסיר, ועכשיו, בפעם האחרונה, דְמיטרי קָרָמָזוֹב כאדם חופשי עדיין, מושיט לכם יד. בפרידה מכם אני נפרד מהאנשים!..”

קולו הרטיט, ואכן הושיט יד, אבל ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ', שעמד קרוב מכולם אליו, החביא את ידיו בתנועה עוויתית מאחורי גבו. מיטיָה ראה זאת והרעיד. מיד הוריד את ידו המושטת.

“החקירה לא נסתיימה עדיין,” מלמל ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ‘, נבוך קצת, "נמשיך בעיר, וכמובן שאני מצדי מוכן לאחל לך כל הצלחה… בזיכוי שלך… אשר לך, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’, נטיתי תמיד לראות בך יותר אדם אומלל מאשר אשם… כולנו כאן, אם אעֵז לדבר בשם כולנו, מוכנים לראות בך צעיר אציל ביסודו, הנסחף להוותוֹ אל תאוות אחדות במידה יתירה…"

דמותו הקטנה של ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ' הפיקה בסיומו של הנאום מכוּבָּדות שלמה. בדעתו של מיטיָה חלפה מחשבה, כי “נער” זה ישלוב מיד את זרועו, יוליך אותו לפינה אחרת ויחדש את שׂיחתם זה־לא־כבר על “הילדוֹת”. אבל האם מעטות המחשבות הצדדיות, שאינן ממין העניין, החולפות לפעמים אפילו בדעתו של פושע המובל לגרדום.

“רבותי, אתם טובי־לב, אתם אנושיים, האוכל לראות אותה, להיפרד בפעם האחרונה?” שאל מיטיָה.

“ללא ספק, אבל היות… בקיצור, עכשיו אי־אפשר עוד ללא נוכחות…”

“בבקשה, היו נוכחים!”

הביאו את גרוּשֶנקה, אבל הפרידה היתה קצרה, מלים מעטות נאמרו, והיא לא סיפקה את ניקוֹלַיי פַּרפֶנוֹביץ'. גרוּשֶנקה החוותה קידה עמוקה למיטיָה.

“אמרתי לך שאני שלך, ואהיה שלך, אלך אתך לנצח, לאן שיחליטו עליך. היה שלום, אדם שהביא אסון על עצמו בלי שהוא אשם!”

שׂפתיה רטטו, דמעות נגרו מעיניה.

“סלחי לי, גרוּשָה, על האהבה שלי, על זה שבאהבה שלי הבאתי אסון גם עלייך!”

מיטיָה רצה לומר עוד משהו, אבל הפסיק ויצא. מיד הקיפו אותו אנשים, שלא גרעו עיִן ממנו. למטה, ליד המרפסת שאליה קרב אמש ברעם בשלישייה של אַנדרֵיי, עמדו מוכנות שתי עגלות. מַבריקי מַבריקיֶביץ‘, גברתן גוץ בעל פנים תפוחות, רגז על משהו, על אי־סדר שנתגלה פתאום, כעס וצעק. בנימה מחמירה מדי הזמין את מיטיָה לשבת בעגלה. “קודם לכן, כשהייתי משקה אותו בפונדק, היו לו לברנש פנים אחרות,” אמר מיטיָה בלבו כשטיפס ועלה לעגלה. מהמרפסת ירד גם טריפוֹן בּוֹריסוֹביץ’. ליד השער התקהלו איכרים, נשים, רכּבים, כולם לטשו עיניים על מיטיָה.

“שלום, אנשי האל!” צעק מיטיָה מהעגלה.

“וסלח גם לנו,” נשמעו שניים־שלושה קולות.

“שלום גם לך, טריפוֹן בּוֹריסיץ'!”

אבל טריפוֹן בּוֹריסיץ' אפילו לא הסב פניו אליו, אולי היה עסוק מאוד. גם הוא צעק משהו והתרוצץ. נתברר, כי בעגלה השנייה, שבה עמדו ללַווֹת את מַבריקי מַבריקיֶביץ' שני שוטרים, עוד לא הוכן הכול כראוי. האיכר, שהופקד על השלישייה השנייה, היה לובש את הקַפטַן וטען במרץ שלא עליו לנסוע אלא על אָקים. אבל אָקים לא היה שם. נשלחו רצים לחפשׂ אותו. האיכר עמד על דעתו והתחנן שימתינו.

“הלא האנשים שלנו, מַבריקי מַבריקיֶביץ', אין בהם בושה כלל!” צעק טריפוֹן בּוֹריסיץ‘. "אָקים נתן לך שלשום רבע רובל, שתית בכל הכסף ועכשיו אתה צועק. אני פשוט משתומם לטוב לבך, מַבריקי מַבריקיֶביץ’, כלפי הקהל המנוול שלנו, רק זאת אגיד לך!"

“ומה צורך לנו בשלישייה השנייה?” התערב מיטיָה, “ניסע באחת, מַבריקי מַבריקיֶביץ', הן לא אתמרד. לא אברח ממך, ולמה המשמר?”

“אתה תואיל, אדוני, ללמוד לדבר אתי, אם עוד לא לימדו אותך. אל תדבר אלי כמו לחבר, בגוף שני, אלא כמקובל, ואת העצות שלך שמור לפעם אחרת,” ענה הקצין למיטיָה בכעס רב, כאילו שׂמח לאפשרות לפרוק את המשׂא מלבו.

השתתק מיטיָה. הסמיק מאוד. מיד חש קור רב. הגשם נפסק, אולם השמים העכורים היו מעוננים, רוח עזה נשבה היישר לפנים. “אני נתקף צמרמורת, מה?” חשב מיטיָה ומשך כתפיים. סוף־סוף עלה לעגלה גם מַבריקי מַבריקיֶביץ', התיישב בכבדות, ברחבות, וכאילו לא הבחין במיטיָה, דחק אותו הצדה. אכן, מצב־רוחו רע היה, והמשׂימה שהוטלה עליו לא נראתה לו כלל.

“היה שלום, טריפוֹן בּוֹריסיץ'!” שוב צעק מיטיָה והרגיש שלא מתוך טוב־לב צעק עתה, אלא מכעס, בניגוד לרצונו. אבל טריפוֹן בּוֹריסיץ' עמד גא, ידיו שלובות על גבו, היישיר במיטיָה מבט מחמיר וכועס ולא ענה לו.

“היה שלום, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' היה שלום!” נשמע פתאום קולו של קַלגָנוֹב, שצץ מאיזה מקום. הוא קרב בריצה אל העגלה והושיט למיטיָה יד. גלוי־ראש היה. מיטיָה הספיק לתפוס את ידו וללחוץ אותה.

“היה שלום, אדם חביב, לא אשכח את נדיבותך!” קרא בלהט. אבל העגלה זזה וידיהם נותקו. נצטלצל הפעמון הקטן ברתמה – הסיעו את מיטיָה.

קַלגָנוֹב שב בריצה לפרוזדור. ישב בפינה, הרכין ראש, כיסה פניו בידיו ובכה. זמן רב ישב ובכה – כילד בכה, והלוא הוא בן עשׂרים. כן, הוא האמין בלב שלם באשמתו של מיטיָה. “איזה מין אנשים הם אלה, אילו אנשים יכולים להיות עתה, אחר כל זה!” היה חוזר ואומר מתוך דכאון מר, כמעט מתוך ייאוש. ברגע זה, לא היה בו רצון לחיות בעולם. “האם כדאי, האם כדאי!” חזר ואמר הצעיר המצטער.

 

חלק רביעי בתרגום יעקב עדיני    🔗

ספר עשׂירי: נערים    🔗

1: קוֹליָה קרָסוֹטקין

נוֹבמבר בתחילתו. עמדה אצלנו צינה של אחת־עשׂרה מעלות, ועמה קפא השלג והיה לקרח. בלילה ירד שלג יבש מועט מעל האדמה הקפואה, ורוח “יבשה וחדה” מעיפה אותו וסוחפת ברחובות המשעממים של עירנו, ובמיוחד בכיכר השוק. הבוקר עכור, אך השלג נפסק. בסמוך לכיכר, בקרבת החנות של פּלוֹטניקוֹב, עומד בית לא־גדול, נקי מאוד מבחוץ ומבפנים, של אלמנת הפקיד קרָסוֹטקין. מזכיר־הגוּבֶּרנִיָה קרָסוֹטקין מת זה כבר, כמעט לפני ארבע־עשׂרה שנים, אבל אלמנתו בת השלושים, גברת נחמדה עדיין, חיה ומתגוררת בביתה הנקי ומתפרנסת מ“ההון” שלה. היא חיה ביושר, חוששת תמיד, אופיה עדין אבל עליז למדי. בת שמונה־עשׂרה היתה במות בעלה, לאחר חיים משותפים של שנה בקירוב, ומיד לאחר הולדת הבן. מאז, מיום מותו, הקדישה את חייה לחינוך אהוב־נפשה, הילד קוֹליָה, ואף שאהבה אותו עד מאוד כל ארבע־עשׂרה השנים, הביא לה יותר צער משׂמחה, שכן רעדה וגוועה מפחד כמעט כל יום, אולי יחלה, יצטנן, ישתובב וייפגע, יטפס על כיסא ויפול, וכיוצא בזה. כשהתחיל קוֹליה לבקר בקְדַם־תיכון שלנו, הסתערה האם ללמוד עמו את כל המקצועות, כדי שתוכל לעזור לו ולהכין עמו את השיעורים, מיהרה להכיר את המורים ואת נשותיהם, קירבה אפילו את חבריו והחניפה להם כדי שלא יפגעו לרעה בקוֹליָה, לא ילעגו לו, לא יכו אותו. הביאה לידי כך, שבגללה התחילו הילדים ללעוג לו ולקנטר אותו בכינוי “בנה־של־אמאלה”. אבל הנער ידע לעמוד בפניהם. אמיץ־לב היה, “חזק נורא”, כפי שנפוצה השמועה עליו ונתקבלה חיש מהר בכיתה, היה זריז, בעל אופי תקיף, עז־נפש ובעל־יוזמה. הוא למד יפה, והשמועה אמרה, כי בחשבון ובהיסטוריה יגבר על המורה דַרדָנֶלוֹב. אבל הנער, גם אם הסתכל בכול מגבוה, באף זקור, היה חבר טוב ולא התנשׂא. מקבל היה את יחס־הכבוד של התלמידים כמגיע לו, אבל נהג בידידות. העיקר, היה בעל חוש־מידה, ידע לפעמים לכבוש את עצמו, וביחסים עם המורים לא חרג מעולם אל מעֵבר לקו אחרון ומקודש, שכן מעֵבר לו אין העבירה נסבלת עוד, היא נהפכת לאי־סדר, למרד ולפריעת־חוק. עם זה היה מוכן תמיד להשתובב בהזדמנות, להשתובב כאחרון הפרחחים, ולא להשתובב סתם אלא להתחכם, לעשׂות נפלאות, “להוסיף פלפל”, להרהיב, להתהדר. העיקר, רודף־כבוד היה. אפילו את אמו ידע לשעבד לעצמו, ונהג בה כמעט ברודנות. ואכן נכנעה, זה כבר נכנעה, ורק נבצר ממנה לשׂאת את המחשבה, שהילד “אוהב אותה מעט”. בלי הרף היה נדמה לה, כי קוֹליה “אדיש ברגשותיו” כלפיה, ולפעמים התמוגגה בדמעות היסטריות וטענה כלפיו על קרירותו. הנער לא אהב זאת, וככל שדרשה ממנו יותר השתפכויות רגשיות, כן הקשיח יותר, כאילו להכעיס. אבל הוא נהג כך לא להכעיס, אלא על כורחו – כי זה אופיו. האם טעתה: הוא אהב מאוד את אמו, אך לא אהב “התרפקויות־עֵגֶל”, כפי שכינה זאת בלשון־התלמידים. בארון של אביו נשארו כמה ספרים. קוֹליָה אהב לקרוא, וכבר קרא אחדים מהם. זה לא הדאיג את אמו, אך עורר את תמיהתה לפעמים, כיצד נער אינו יוצא לשׂחק אלא עומד שעות ליד הארון וקורא ספר. וכך קרא קוֹליָה כמה ספרים, שלא היו ניתנים לו בגילו. אמנם, בזמן האחרון, אף שלא אהב הנער לעבור במעשׂי־השובבות שלו גבול מסוים, התחיל בתעלולים שהפחידו ממש את האם – אמת, לא מעשׂים בלתי־מוסריים, אבל נועזים, פרועים. בקיץ זה, ביולי, בימי החופשה, יצאו האם והבן להתארח שבוע במחוז אחר, מהלך שבעים ויוֹרסט מעירם, אצל בת־משפחה מרוחקת, שבעלה שירת בתחנת־רכבת (התחנה הקרובה ביותר לעירנו, ובה עלה לפני חודש לרכבת למוסקבה איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' קָרָמָזוֹב). קוֹליָה פתח בסקירת התחנה לפרטיה, למד את סדריה, הבין, שבידיעות חדשות אלה יוכל להבריק לעיני התלמידים של התיכון שלו, כשישוב הביתה. אבל נזדמנו לשם בזמן הזה עוד כמה נערים, והוא התיידד אתם. אחדים מהם גרו בתחנה, אחדים בשכנותה – וכך נפגשו ששה או שבעה בני שתים־עשׂרה עד חמש־עשׂרה, ושניים מהם מבני עירנו. הנערים שׂיחקו יחדיו, השתובבו, וביום הרביעי או החמישי להתארחותם בתחנה התערבו הטפשונים בשני רובלים על מעשׂה מוּפרָך: קוֹליָה, כמעט הצעיר ביניהם ועל כן מזולזל על ידי הגדולים יותר, הציע, מתוך רדיפת־כבוד או אומץ חצוף, כי בלילה, כשתגיע הרכבת של השעה אחת־עשׂרה, הוא ישכב פרקדן בין פסי־המסילה, וישכב כך ללא־תנועה עד שתעבור מעליו הרכבת במלוא המהירות. אמנם, העניין נבדק מראש, והתברר שאכן אפשר להשׂתרע ולהתרַדֵד בין הפסים, והרכבת תעבור ולא תיגע בשוכב, אבל איך תחזיק מעמד בשכיבה כזאת! קוֹליָה היה איתן בדעתו, כי ישכב כנדרש. תחילה לעגו לו, כינו אותו שקרן, רברבן, אבל בזה אך ליבּו את עקשנותו. והעיקר, בני חמש־עשׂרה אלה כבר זקרו את אפם – יותר מדי, ותחילה אפילו סרבו לראות בו חבר, שכן הוא “קטן”, והעלבון היה ללא־נשׂוא. עתה הוחלט להתרחק בערב מהלך של ויוֹרסט אחד מהתחנה, כדי שלאחר היציאה מהתחנה תגיע הרכבת למהירותה המלאה. הנערים התאספו. הלילה היה ללא־ירח, ולא אפל בלבד, אלא כמעט שחור. בשעה המתאימה שכב קוֹליָה בין הפסים. החמישה שהשתתפו בהתערבות חיכו, בלב קופא ובסוף גם בפחד ובחרטה, למרגלות הסוללה, ליד הדרך, בין השׂיחים. סוף־סוף רעמה ממרחק הרכבת שיצאה מהתחנה. בחשיכה הבריקו שני פנסים אדומים, רעשה ורעמה המפלצת הקרֵבה. “רוץ, רוץ מהר מהפסים!” צעקו אל קוֹליָה מבין השׂיחים הנערים הגוועים מפחד, אבל איחרו: הרכבת הגיעה למקום ועברה. הנערים רצו אל קוֹליָה: הוא שכב ללא תנועה. התחילו לטלטל אותו, להרים. פתאום קם על רגליו וירד בשתיקה מהסוללה. כשהגיע למטה אמר, כי בכוונה שכב כמעולף, כדי להפחיד אותם, והאמת היתה שאכן התעלף, כפי שהודה לפני אמו כעבור זמן רב. וכך נקבעה לעד תהילתו כ“אמיץ ונועז”. חיוור כסיד שב מהתחנה לביתו. למחרת נתקף קדחת עצבנית קלה, אבל היה עליז ומרוצה. המאורע נתפרסם בעירנו לא מיד, אבל השמועה חדרה לבית־הספר והגיעה לאוזני ההנהלה… עתה מיהרה אמו של קוֹליה להתחנן לפני המנהלים על חנינה לבנה, ולבסוף עמד לצדו והשתדל למענו המורה המכובד ורב־ההשפעה דַרדָנֶלוֹב, והעניין טושטש כאילו לא היה. דַרדָנֶלוֹב זה, רווק לא זקן, היה מאוהב בלהט בגברת קרָסוֹטקינה זה שנים רבות, ופעם אחת, לפני שנה בקירוב, העֵז, במירב הכבוד ובלב מתעלף מפחד ומעדינות, והציע לה נישׂואים. אך היא סרבה בנחישות, שכן ראתה בהסכמתה בגידה בנער שלה, אף על פי שדַרדָנֶלוֹב, לפי כמה סימנים מיסתוריים, אולי היה רשאי לחלום שאין הוא מאוס בעיני האלמנה הנהדרת, אך צנועה ועדינה מדי. התעלול המטורף של קוֹליָה הבקיע כנראה את הקרח, ולדַרדָנֶלוֹב ניתן בזכות השתדלותו רמז לתקווה, אמנם רמז קלוש, אבל גם דַרדָנֶלוֹב היה סמל הטוהר והעדינות, וברמז זה היה די לפי שעה להרגשת אושרו המלא. הוא אהב את הנער, אבל היה רואה השפלה בניסיון להחניף לו, ונהג בו בכיתה בחומרה ובקפדנות. גם קוֹליָה שמר על ריחוק מכובד ביניהם, הכין את שיעוריו מצוין, היה התלמיד השני לאחר המצטיין, היה פונה אל דַרדָנֶלוֹב ביבושת, וכל הכיתה האמינה, כי בהיסטוריה קוֹליָה כה חזק, שיוכל “לנצח” את המורה. ואכן, שאל אותו קוֹליָה פעם אחת: “מי יִיסד את טרויה?”, ועל כן ענה דַרדָנֶלוֹב בהכללה, דיבר על העמים, על הנדודים והעקירות שלהם, על מעמקי הזמן, על המיתולוגיה, אבל על השאלה מי יִיסד את טרוֹיָה, אילו אנשים, לא ידע לענות, ומשום־מה ראה בה שאלת סרק חסרת־ערך. אבל הנערים היו בטוחים, שאין דֶרדָנֶלוֹב יודע מי יִיסד את טרויה. ואילו קוֹליָה קרא על מייסדי טרוֹיָה בספרו של סמָרַגדוֹב, הנמצא בארון־הספרים של אביו. בסופו של דבר התעניינו כל הנערים: מי יִיסד את טרוֹיָה, אולם קרָסוֹטקין לא גילה את סודו, ותהילתו כידען נשארה בלתי־מעורערת.

לאחר ההתרחשות על מסילת־הברזל חל שינוי כלשהו ביחסי קוֹליָה ואמו. כשנודע לאָנָּה פיוֹדוֹרוֹבנה (האלמנה קרָסוֹטקינה) על המבצע של בנה, כמעט שיצאה מדעתה מרוב אימה. פקדו אותה התקפי־היסטריה כה נוראים, שנמשכו בהפסקות ימים אחדים, עד שקוֹליָה, שנבהל עתה ברצינות, הבטיח לה בהן־צדק, על דִבּרָתו, כי תעלולים כאלה לא יישָנו עוד. הוא נשבע על ברכיו לפני האיקוֹנה, ונשבע בזֵכר אביו, כפי שדרשה ממנו הגברת קרָסוֹטקינה, וקוֹליה “הגברי והאמיץ” פרץ גם הוא בבכי מרוב “רגשות”, כילד בן שש, וכל אותו יום היו האם והבן מתחבקים ובוכים ומרעידים. למחרת הקיץ קוליָה “ללא־רגשות”, כמנהגו, אבל נעשׂה שתקן יותר, צנוע ומחמיר יותר, מהורהר יותר. אמנם, כעבור חודש וחצי שוב נתפס במעשׂה־שובבות, ושמו הגיע אפילו לידיעתו של שופט־השלום שלנו, אבל זה היה תעלול מסוג אחר, ואפילו מצחיק וטפשי, וכפי שנתברר, לא הוא עשׂה את המעשׂה אלא מצא את עצמו מעורב בו. אולם על זה יסופר אחר־כך. האם הוסיפה לרעוד ולהתייסר, וככל שגברה חרדתה, כן גברה יותר־ויותר תקוותו של דַרדָנֶלוֹב. ראוי לציין, כי קוֹליָה ניחש והבין את כוונות דַרדָנֶלוֹב, וכמובן בז לו מעומק לבו על “רגשותיו”. תחילה נתפס אפילו לחוסר־עדינות וגילה את בוזו זה לאמו, כשהוא רומז לה בעקיפין, שהוא מבין לאן חותר דַרדָנֶלוֹב. אבל לאחר ההתרחשות על מסילת־הברזל שינה את התנהגותו גם בעניין זה: שוב לא הרשה לעצמו רמזים, אפילו עקיפים ביותר, ובפני אמו התחיל לדבר על דַרדָנֶלוֹב ביתר־כבוד, ולבה של אָנָּה פיוֹדוֹרוֹבנה הרגישה קלט זאת מיד בתודה עצומה, אבל כשאמר מלה תמימה על דַרדָנֶלוֹב אורח זר ומקרי בנוכחות קוֹליָה, התלקחה מבושה, כמו ורד. ברגעים כאלה היה קוֹליָה מקדיר פנים ומביט בחלון, או בודק את נעליו אם אין הן זקוקות לתיקון, או קרא או קורא בזעף לפֶּרֶזווֹן, כלב גדול למדי, שׂעיר ומדובלל, שהביא מאחד המקומות לפני כחודש, הכניס אותו לבית ושמר בסוד את קיומו, ולא הראה אותו לאיש מבין חבריו. אבל רצה בו נורא, אילף אותו לבצע כל מיני להטים, והביא את הכלב המסכן לידי כך, שהיה מייבב כשהיה קוֹליָה בבית־הספר, בשובו היה צוֹוח מהתלהבות, מקפץ כמטורף, עומד על רגליו האחוריות, צונח ומעמיד פני מת וכיוצא בזה, בקיצור, היה מבצע את כל הלהטים שלמד בלי שנדרש לכך, אלא פשוט מתוך להט רגשותיו הנלהבים והתודה שבלב.

אגב: שכחתי לומר, כי הנער איליוּשה, המוכּר כבר לקורא, בנו של הסרן בדימוס סניֶגירוֹב, דקר את קוֹליָה קרָסוֹטקין באולר בירך, בהגנה על כבוד אביו, שקינטרו אותו התלמידים בכינוי “לוּפית”.

2: זאטוטים

ובכן, בבוקר קר ולח זה של נוֹבמבר ישב הנער קוֹליָה קרָסוֹטקין בבית. יום ראשון היה, ואין בו לימודים. אך הנה צלצל השעון אחת־עשׂרה ועליו לצאת מהבית “בעניין אחד חשוב למדי”, והוא נשאר לבדו בבית לשמור עליו, שכן קרה כך, שכל הדיירים המבוגרים נעדרו מהחצר בגלל נסיבה מיוחדת ומקורית. בביתה של האלמנה קרָסוֹטקינה, ממול לדירתה, באותו פרוזדור, היתה עוד דירה אחת קטנה ובה שני חדרים, ודירה זו – היחידה בבית מלבד דירת האלמנה – הושׂכרה לאשת־רופא, המטופלת בשני ילדים קטנים. אשה זו היתה בת־גילה של אָנָּה פיוֹדוֹרוֹבנה וידידה טובה שלה, ואילו הרופא נסע לפני שנה תחילה לאוֹרֶנבּוּרג, אחר כך לטשקֶנט, וכבר חצי שנה שאין כל ידיעה ממנו, ולולא הידידות עם הגברת קרָסוֹטקינה שריכּכה קצת את אסונה של האשה הנטושה, כבר היו עיניה כלות בדמעותיה על צערה. והנה חייב היה לקרות משהו להשלמת כל תלאות הגורל, ודווקא בלילה הזה, אור ליום ראשון, הודיעה פתאום קָתֶרינה, המשרתת היחידה של אשת־הרופא, להפתעתה של הגברת, שיש בדעתה ללדת תינוק עד הבוקר. כיצד קרה שאיש לא הבחין בכך קודם לכן, היה לפלא בעיני כולם – אשת־הרופא הנדהמת החליטה להביא את קָתֶרינה, כל עוד אפשר, למוסד המתאים לאירועים כאלה בעירנו, אצל מיילדת אחת. מאחר שהמשרתת היתה יקרה לה מאוד, ביצעה מיד את התכנית, הסיעה אותה לשם ונשארה לידה. משום־מה נדרשה בבוקר עזרתה הידידותית והשתתפותה של הגברת קרָסוֹטקינה עצמה, שבמקרה מעין זה היתה יכולה לבקש סיוע ממישהו, ולפרושׂ על ידי כך על היולדת מידת־מה של חסות. והנה נעדרו מביתן שתי הגברות, ואילו המשרתת של הגברת קרָסוֹטקינה, אָגַפיָה, הלכה לשוק וכך היה קוֹליָה לשומר זמני של “הילדוֹנים”, זאת אומרת הילד והילדה של אשת־הרופא, שנשארו לבדם־לבדם. קוֹליָה לא פחד לשמור על הבית, מה גם שהיה עמו פֶּרֶזווֹן, שנצטווה לרבוץ בחדר הקדמי מתחת לספסל “ללא תנועה”, וכל פעם שנכנס קוֹליָה המתהלך בחדרים היה הכלב מרעיד את ראשו ומכה בזנבו על הרצפה שתי מכות חנפניות קשות, אך אוי לו, שריקת־הקריאה לא נשמעה. קוֹליָה היה מעיף מבט זועף בכלב האומלל, שהיה שב לקפאון הצייתני. הדאיגו את קוֹליה “הילדוֹנים” בלבד. להרפתקה המפתיעה של קָתֶרינה התייחס כמובן בבוז עמוק, אבל את הילדונים המיותמים אהב מאוד, וכבר הביא להם איזה ספר־ילדים. נַסטיָה הבכירה בת השמונה ידעה לקרוא, והילדון הצעיר, קוֹסטיָה בן השבע אהב מאוד לשמוע כשקראה לו נָסטיָה. ודאי שיכול היה קרָסוֹטקין להעסיק אותם בצורה מעניינת יותר, זאת אומרת להעמיד אותם בשורה ולשׂחק עמם בחיילים, או להתחבא בכל פינות הבית. כבר שׂיחק עמם לא אחת קודם לכן, ולא סלד מכך, עד שפשטה פעם שמועה בכיתה שלהם, כי קרָסוֹטקין משׂחק בביתו עם הדיירים הקטנים בסוסים, מקפץ כמו הסוס־המוצמָד ומרכין ראש, אולם קרָסוֹטקין דחה בגאווה את האישום, ואמר, כי ודאי היתה זו חרפה “בדור שלנו” לשׂחק בסוסים עם בני שלוש־עשׂרה, ואילו הוא עושׂה זאת למען ה“ילדונים”, מפני שהוא אוהב אותם, ואיש לא יעֵז לדרוש ממנו דין־וחשבון על רגשותיו. על כך גם העריצו אותו הילדונים. אבל הפעם אין דעתו נתונה למשׂחקים. לפניו עניין אישי שלו, חשוב מאוד, ולמראית־עין כמעט מיסתורי, ובינתיים הזמן אוזל, ואָגַפיָה, שבידיה היה אפשר להשאיר את הילדים, עוד לא רצתה לשוב מהשוק. פעמים אחדות כבר חצה את הפרוזדור שבין הדירות, פתח את דלתה של אשת־הרופא, הסתכל בדאגה בילדונים, שישבו לפי פקודתו וקראו בספר, ועם כל פתיחה של הדלת חייכו אליו במלוא הפה, בציפייה, שהנה ייכנס ויעשׂה משהו נהדר ומשעשע. אולם קוֹליה היה שרוי בחרדת־נפש ולא נכנס. סוף־סוף צלצל השעון אחת־עשׂרה והחלטתו היתה סופית ונחושה, שאם כעבור עשׂר דקות לא תשוב אָגַפיָה “הארורה”, הוא יילך בלי לחכות לה, וכמובן שיקבל מהילדונים הבטחה שלא יפחדו ולא ישתובבו ולא יבכו מפחד. תוך כדי הרהור לבש את מעיל צמר־הגפן החורפי שצווארונו עשׂוי פרוות דוב־הים, תלה על כתפו את התרמיל, ולמרות תחנוניה הקודמים של אמו, שבצאתו החוצה “בקור כזה”, ינעל את הערדליים, הביט עליהם כשעבר בחדר הקדמי בבוז, ויצא במגפיו בלבד. כשראה אותו פֶּרֶזוֹון מלובש ליציאה, התחיל לדפוק בחזקה בזנבו על הרצפה, כשכל גופו רוטט בעצבנות, ופלט אפילו יבבה מתחננת, אבל למראה נמרצות לוהטת כזאת של כלבו החליט קוֹליה שיש כאן נזק למשמעת, והשאיר אותו עוד דקה מתחת לספסל, ורק כשפתח את דלת היציאה, שרק לו. הכלב זינק כמטורף והתחיל לקפץ לפני בעליו מרוב התלהבות. קוֹליָה עבר בפרוזדור ופתח את הדלת אל הילדונים. שניהם ישבו עדיין אל השולחן הקטן, אבל כבר לא קראו אלא התווכחו על משהו בלהט. ילדים אלה התווכחו תכופות על ענייני־חיים מעוררי־עניין, וידה של נַסטיָה, הבכירה, היתה תמיד על העליונה. וכשלא קיבל קוֹסטיָה את דעתה, הלך לערער לפני קוֹליָה קרָסוֹטקין, והוא פסק ופסיקתו היתה גזר־דין החלטי לגבי כל הצדדים. הפעם עניין הוויכוח של הילדונים את קרָסוֹטקין, והוא נעצר בפתח להקשיב. הפעוטים ראו שהוא מקשיב והמשיכו בהתלהבות רבה יותר את הוויכוח.

“אף פעם, אף פעם לא אאמין,” מלמלה בלהט נַסטיָה, “כי המיילדות מוצאות את התינוקות בגן, בין ערוגות הכרוב. עכשיו כבר חורף, ואין שום ערוגות והמיילדת לא יכלה להביא בת לקָתֶרינה.”

“פיוּ!” שרק חרש קוֹליָה.

“או שכּך: הן מביאות מאיזה מקום, אבל רק לאלה שמתחתנות.”

קוֹסטיָה נעץ מבט בנַסטיָה, הקשיב בעמקות וחשב.

“נַסטיָה, את כזאת טפשה,” אמר לבסוף בבטחון ובמתינות, “איזה מין תינוק יכול להיות לקָתֶרינה, כשהיא לא התחתנה?”

נַסטיה התרתחה.

“אתה לא מבין שום דבר,” אמרה ברוגז, “אולי היה לה בעל, אבל עכשיו הוא יושב בבית־הסוהר, והנה היא יָלדה.”

“האם הבעל שלה יושב בבית־הסוהר?” שאל בחשיבות קוֹסטיָה המעשׂי.

“או משהו כזה,” הפסיקה אותו נַסטיָה נמרצות, ונטשה את השערתה הראשונה, “אין לה בעל, אתה צודק, אבל היא רוצה להתחתן, והתחילה לחשוב איך להתחתן, וחשבה וחשבה עד שהיה אצלה לא בעל אבל תינוק.”

“נו, אולי כך,” הסכים קוֹסטיָה המנוצח, “אבל קודם לא אמרת ככה, אז איך יכולתי לדעת.”

“נו, זאטוטים,” אמר קוֹליָה ונכנס לחדר, “אנשים מסוכנים אתם, כפי שאני רואה!”

“גם פֶּרֶזווֹן אתך?” התחייך קוֹסטיָה, התחיל לצרוֹד באצבעותיו ולקרוא לכלב.

“ילדונים, אני במצב קשה,” פתח קרָסוטקין בחשיבות, “ואתם צריכים לעזור לִי, אָגַפיָה שברה וַדאי רגל, מפני שעד עכשיו לא באה, זה הוחלט ונחתם, ואילו אני חייב ללכת. תתנו לי ללכת או לא?”

הילדים הביטו זה על זה בדאגה, פניהם המחייכות התחילו להביע חרדה. הם עדיין לא הבינו מה נדרש מהם.

“לא תשתובבו בלעדי? לא תטפסו על הארון, לא תשברו רגליים? לא תבכו מפחד כשתהיו לבדכם?”

עצבות גדולה נראתה בפני הילדים.

“ובעד זה אוכל להראות לכם משהו כזה, תותח קטן מנחושת, שאפשר לירות בו באבק־שׂריפה אמיתי.”

מיד אורו פני הילדים.

“הראה את התותח,” אמר קוֹסטיה ופניו נוהרות.

שלח קרָסוֹטקין יד אל תרמילו, שלף תותח ארד זעיר והעמיד אותו על השולחן.

“זהו זה, הראה! הבט, על גלגלים,” הסיע את הצעצוע על השולחן, “ואפשר גם לירות. לטעון כדוריות עופרת ולירות.”

“ויהרוג?”

“את כולם יהרוג, רק צריך לקלוע יפה,” וקרָסוֹטקין הסביר לאן שׂמים את אבק־השׂריפה, לאן תוחבים את העופרת. הצביע על החור הקטן המשמש להצָתה, ואמר שיש רתיעה של התותח לאחר היֶרי. הילדים הקשיבו בסקרנות עצומה. במיוחד השפיעה על דמיונם אפשרות הרתיעה של התותח.

“ויש לך אבק־שׂריפה?” שאלה נַסטיָה.

“יש.”

“הראה גם את אבק־השׂריפה,” אמרה בחיוך מבקש.

שוב שלח קרָסוֹטקין יד אל התרמיל והוציא צנצנת זעירה ובה קצת אבק־שׂריפה וכמה כדוריות עופרת קטנטנות, גלולות בניירות. הוא פתח אפילו את פקק הצנצנת ושפך כמה גרגרי אבק־שׂריפה על כף ידו.

“העיקר שלא תימָצא פה אש, כי זה יתפוצץ ויהרוג את כולנו,” הזהיר קרָסוֹטקין למען הרושם.

הילדים הסתכלו באבק־שׂריפה באימה ובהערצה, שהגבירו את העונג. בעיני קוֹסטיָה מצאו חן כדוריות העופרת.

“והעופרת לא בוערת?”

“העופרת אינה בוערת.”

“תן לי במתנה קצת מהעופרת,” ביקש בקול מתחנן.

“אתן לך קצת עופרת במתנה, הנה, קח, ורק לאמא שלך לא תראה לפני שאשוב, כי היא תחשוב שזה אבק־שׂריפה, תמות מפחד ואתכם תלקה.”

“אמא אף פעם לא מלקה אותנו בזרָדים,” אמרה נַסטיָה.

“אני יודע, סתם אמרתי כי זה סגנון יפה. ואת אמא אל תרמו אף פעם, אבל רק הפעם – עד שאבוא. ואם כן, ילדונים, יכול אני ללכת או לא? לא תבכו בלעדי מפחד?”

“נב־כה,” מושך קוסטיָה והתכונן לבכות.

“נבכה, בוודאי שנבכה!” החזיקה אחריו נַסטיָה בדיבור מהיר, פחדני.

“הו, ילדונים, ילדונים, כמה אתם מסוכנים. אין עצה, אפרוחים, אצטרך לשבת אתכם מי יודע כמה. והזמן, והזמן, אוֹ־ו!”

“צווה לפֶרֶזוֹון להיות מת,” ביקש קוֹסטיָה.

“אין עצה, נצטרך להיעזר גם בכלב. אִיסִי, כאן, פְּרֶזווֹן!” קוֹליָה התחיל לפקד והכלב הציג כל מה שלמד. הכלב היה שׂעיר, גודלו כשל כלבי־חצר רגילים, צמרו סגול־אפור. עין ימין שלו עיוורת, ובאוזן שׂמאל חתך. הוא צווח וקפץ, עמד על האחוריות, התהלך עליהן, נפל על גבו, הרים רגליו ושכב ללא תנועה, כמת. כשביצע את הלהטוט האחרון נפתחה הדלת ונכנסה אָגַפיָה, המשרתת השמנה של הגברת קרָסוֹטקינה, כפרייה מחוטטת כבת ארבעים, ששבה מהשוק ושׂקית הקניות בידה. נעצרה, השׂקית תלויה בשׂמאלה, והסתכלה בכלב. אף שחיכה לאָגַפיָה בקוצר־רוח, לא הפסיק קוֹליָה את ההצגה, הניח לכלב להיות מת כפי הדרוש, עד ששרק לו: הכלב ניתר והתחיל לקפץ משׂמחה על שעשׂה את חובתו.

“ראו, כלב כזה!” אמרה אָגַפיָה כאילו לימדה לקח.

“ואַת, מין הנשים, מדוע אֵחרת?” שאל קרָסוטקין³⁴ בנימה זועפת.

“מין הנשים, ראו את הילדון!”

“ילדון?”

“ודאי ילדון. מה העסק שלך שאיחרתי, סימן שכך צריך אם איחרתי,” רטנה אָגַפיָה כשהיא טורחת ליד התנור, אך לא בנימה של כעס, אלא להפך, בקול מרוצה, כאילו שׂמחה להזדמנות לפטפט קצת עם בן־האדונים העליז.

“שמעי, זקנה קלת־דעת,” פתח קרָסוֹטקין כשהוא קם מהספה, “האם את יכולה להישבע לי בכל הקדוש בעולם הזה, ובעוד משהו, כי תשגיחי בלי־הרף על הילדונים בהעדרי? כי אני הולך מהבית.”

“ולמה זה אני אשבע לך?” צחקה אָגַפיָה, “גם ככה אשגיח.”

“לא, רק אם תשבעי לי בגאולת נשמתך. אחרת לא אלך.”

“ואל תלך. מה איכפת לי, בחוץ צינה, שב בבית.”

“ילדונים,” פנה קוֹליָה אל הקטנים, “אשה זו תישאר אתכם עד שאשוב, או עד שתשוב אמא שלכם, והיא כבר היתה צריכה לחזור מזמן. ומלבד זאת, תתן לכם את ארוחת־הבוקר. תתני להם משהו, אָגַפיָה?”

“זה אפשרי.”

“שלום, אפרוחים, אני הולך מכאן ולבי שקט. ואת, סבתא,” אמר בחשיבות ובהנמכת־קול, כשעבר ליד אָגַפיָה, “לא תתחילי לשקר להם, אני מקווה, את שטויות הנשים שלכן על קָתֶרינה, תרחמי על גיל הילדות. אִיסִי, פֶּרֶזווֹן!”

“הסתלק בשם אלוהים!” הטיחה בו אָגַפיָה, כבר בכעס. “מצחיק אחד! להלקות אותך, הנה, בעד מלים כאלה.”

3: תלמידון

אולם קוֹליָה כבר לא שמע. סוף־סוף ניתן לו ללכת. כשיצא מהשער הסתכל סביבו, משך כתפיים, אמר “צינה!”, התקדם ברחוב, ופנה בסמטה ימינה אל כיכר השוק. כשהגיע אל בית אחד שלפני הכיכר, נעצר ליד השער, שלף מכיסו משרוקית ושרק בכל כוחו, מעין אות מוסכם. הוא לא נאלץ להמתין למעלה מדקה, וכבר קפץ אליו מהפשפש נער סמוק־פנים כבן אחת־עשׂרה, גם הוא לבוש מעילון חם, נקי ואפילו טרזני. זה היה הנער סְמוּרוֹב, תלמיד המכינה (קוֹליָה קרָסוֹטקין לומד בכיתה השנייה לאחר המכינה), בנו של פקיד אמיד, ונדמה, כי ההורים לא היו מרשים לו להתחבר עם קרָסוֹטקין, המפורסם כשובב נועז, וכפי הנראה, פרץ סְמוּרוֹב החוצה בחשאי. סְמוּרוֹב זה, אם לא שכח עדיין הקורא, היה אחד מקבוצת הנערים שלפני חודשיים יִידו אבנים מעֵבר לתעלה באִיליוּשה, והוא שסיפר אז על אִיליוּשה לאַליושה קָרָמָזוֹב.

“שעה שלמה אני מחכה לך, קרָסוֹטקין,” אמר סמוּרוֹב בפנים תקיפות, ושני הנערים צעדו אל הכיכר.

“איחרתי,” ענה קרָסוֹטקין. “יש נסיבות. לא ילקו אותך על זה שאתה אתי?”

“עזוב, היום מלקים אותי? גם פֶּרֶזווֹן אתך?”

“גם פֶּרֶזווֹן.”

“וגם אותו תיקח לשם?”

“גם אותו.”

“אילו היה ז’וּצ’קה!”

“אי־אפשר להביא את ז’וּצ’קה. ז’וּצ’קה אינו קיים. ז’וּצ’קה נעלם בחשכת אי־הידיעה.”

“והאם אי אפשר לעשׂות כך,” נעצר סְמוּרוֹב, “הלוא איליוּשה אומר, כי גם ז’וּצ’קה היה שׂעיר וגם הוא כזה אפור כמו עשן, כמו פֶּרֶזווֹן, האם אי־אפשר לומר, כי זה אותו ז’וּצ’קה, ואולי הוא יאמין?”

“תלמיד, תָעֵב את השקר, עניין ראשון. ואפילו למען מעשׂה טוב, עניין שני. והעיקר, אני מקווה שלא הודעת שם על בואי.”

“ישמור אלוהים, הלוא אני מבין. אבל בפֶּרֶזווֹן לא תנחם אותו,” נאנח סְמוּרוֹב. “דע לך: האב הזה, הסרן, הלוּפית, אמר לנו, כי היום יביא לו גור, מֶדֶליָני טהור עם זרבוב שחור. הוא חושב שבזה ינחם את אִיליוּשה, אבל האם ינחם?”

“ומה מצבו של איליוּשה?”

“רע, רע! אני חושב שיש לו שחפת. הוא בהכּרה כולו, אבל מתנשם־מתנשם, רע הוא נושם. לפני זמן־מה ביקש שיוליכו אותו קצת, והנעילו אותו במגפיים, והוא הלך, אבל נופל. אמר: ‘אמרתי לך, אבא, שהמגפיים שלי גרועים, והקודמים, גם קודם לא היה נוח ללכת’. הוא חשב שבגלל המגפיים הוא נופל, ולא מחולשה. אפילו שבוע לא יחיה עוד. הֶרצֶנשטוּבָּה בא לשם. עכשיו הם שוב עשירים, יש להם הרבה כסף.”

“נוכלים.”

“מי נוכלים?”

“הרופאים וכל האספסוף הרפואי, אם לדבר באופן כללי, וכמובן, גם אחד־אחד. אני שולל את הרפואה. מוסד חסר־תועלת. אגב, אני אחקור את כל זה. אבל איזו סֶנטימֶנטליות התפתחה אצלכם שם? נדמה לי, שכל הכיתה מבקרת שם?”

“לא כולה, אבל כעשׂרה אנחנו באים לשם, תמיד, כל יום. מה רע בזה.”

“בכל זה מפליא אותי תפקידו של אָלֶכּסֵי קָרָמָזוֹב. מחר או מחרתיים יישפט אחיו על פשע כזה, והנה יש לו פנאי רב למעשים סֶנטימֶנטָליים עם נערים.”

“אין כאן שום סנטימנטליות. וגם אתה עצמך הולך עכשיו לעשות שלום עם איליוּשה.”

“לעשות שלום? ביטוי מצחיק. אגב, איני מרשה לאיש לנתח את מעשׂי.”

“איך שישׂמח איליוּשה כשתבוא! הוא לא מעלה על הדעת שתבוא. מדוע, מדוע סירבת ללכת זמן כה רב?” אמר סְמוּרוֹב בלהט.

“ילד חביב, זה העסק שלי ולא שלך. אני הולך בעצמי, כי זה רצוני, ואילו את כולכם גרר לשם אָלֶכּסֵיי קָרָמָזוֹב, יש איפוא הבדל. ומניִן לך, אולי איני הולך כלל לעשׂות שלום? ביטוי טפשי.”

“בכלל לא קָרָמָזוֹב, בכלל לא הוא. פשוט הילדים שלנו התחילו ללכת לשם, כמובן, בהתחלה עם קָרָמָזוֹב. ושום דבר כזה לא היה, שום שטויות. קודם הלך אחד, אחר כך שני. האב שׂמח מאוד כשבאנו. דע לך, הוא פשוט ישתגע כשימות איליוּשה. הוא רואה שאיליוּשה ימות. וכמה הוא שׂמח שבאנו, שעשׂינו שלום עם אִיליוּשה. אִיליוּשה שאל עליך, אבל לא אמר שום דבר. שואל ומשתתק. והאב ישתגע או יתלה את עצמו. הוא התנהג גם קודם כמו מטורף. ראה, הוא אדם אציל, ואז היתה שגיאה. בכל זה אשם רוצח־האב. שהכה אותו אז.”

“ובכל זאת קָרָמָזוֹב הוא חידה בעיני. יכולתי לעשׂות אתו הכרה זה כבר. אבל במקרים מסוימים אני אוהב לשמור על גאוותי. וכן יצרתי לי דעה עליו, ועלי לבחון ולברר אותה.”

קוֹליָה השתתק ברוב חשיבות. וכך גם סְמוּרוֹב. ודאי שהעריץ סמוּרוֹב את קרָסוֹטקין, ולא העֵז להעלות על דעתו שינסה להשתווֹת עמו. עתה גברה התעניינותו עד מאוד, מפני שאמר קוֹליה שהוא “הולך בעצמו”, ואם כן יש איזו חידה בכך שעלה על דעתו של קוֹליָה ללכת ודווקא היום. הלכו שניהם בכיכר השוק, שנאספו בה הפעם עגלות רבות שבאו מבחוץ, ורוכזו עופות רבים. הרוכלות העירוניות מכרו בסככות שלהן כּעכים, חוטים ושונות. כינוסי־יום־ראשון אלה מכנים אצלנו בעיר בתמימות ירידים, וירידים כאלה רבים במרוצת השנה. פֶּרֶזווֹן רץ במצב־רוח שאין עליז ממנו, חומק בלי־הרף לימין ולשׂמאל. לרחרח משהו. כשנפגש עם כלבלבים אחרים, רחרח אותם בחשק בלתי־רגיל, לפי כל כללי הכלבים.

“אני אוהב להתבונן בריאליזם, סְמוּרוֹב,” אמר קוֹליָה, “שׂמת לב איך הכלבים נפגשים ומרחרחים זה את זה? יש להם איזה חוק־טבע משותף.”

“כן, אבל מצחיק כזה.”

“לא, לא מצחיק, לא אמרת נכון. בטבע אין שום דבר מצחיק, גם אם נדמה כך לאדם בעל הדעות הקדומות. לו ידעו הכלבים לשקול דברים ולבקר, בוודאי היו מוצאים אותה מִידה של דברים מצחיקים בעיניהם, אם לא הרבה יותר, ביחסים החברתיים של האנשים, השליטים שלהם – אם לא הרבה יותר. אני חוזר על כך מתוך בטחון מוחלט, שיש אצלנו שטויות רבות יותר. זה רעיון של רָקיטין, רעיון מצוין. אני סוציאליסט, סְמוּרוֹב.”

“ומה זה סוציאליסט?” שאל סְמוּרוֹב.

“זה כשכולם שווים, לכולם אחוזה אחת משותפת, אין נישׂואים, והדת וכל החוקים – איך שמישהו רוצה, נו, וכך גם כל השאר. אתה עוד לא גדלת לכל זה, מוקדם לך. אכן קר היום.”

“כן, שתים־עשׂרה מעלות. אבא הסתכל קודם במדחום.”

“ושמת לב, סְמוּרוֹב, כי באמצע החורף, בקור של חמש־עשׂרה מעלות ואפילו שמונה־עשׂרה, נדמה שלא כל כך קר כמו עכשיו, למשל, בהתחלת החורף, כשפתאום יורדת צינה, כמו עכשיו, של שתים־עשׂרה מעלות, וכשיש עדיין מעט שלג. זה סימן, שהאנשים עוד לא התרגלו. אצל האנשים הכול הוא הרגל, בכול, אפילו ביחסים ממלכתיים ופוליטיים. ההרגל – המניע הראשי. הבט, איזה איכר מצחיק.”

קוֹליָה הצביע על איכר גבוה בפרוות־כבשׂים, בעל פנים מפיקות טוב־לב, שעמד ליד העגלה שלו וטפח בכפות־ידיו הנתונות בכפפות זו בזו, לחמם אותן. זקנו הארוך החום־בהיר העלה כולו כפור.

“הזקן של האיכר קפא!” צעק קוֹליָה בקול רם ומתגרה כשעבר על פניו.

“לרבים קפא,” ענה האיכר בשלווה וברצינות.

“אל תתגרה בו,” אמר סְמוּרוֹב.

“אין דבר, הוא לא כועס, הוא טוב. היה שלום, מַתוֵיי.”

“היה שלום.”

“האם אתה מָתוֵיי?”

“מַתוֵיי. ואתה לא ידעת?”

“לא ידעתי: סתם ניחשתי.”

“הביטו. תלמיד, מה?”

“תלמיד.”

“ומה, מלקים אותך?”

“כאילו לא, אבל מלקים.”

“כואב?”

“גם כך.”

“אוֹה, החיים!” נאנח האיכר בלב שלם.

“היה שלום, מַתוֵיי.”

“שלום. בחורון חביב אתה, באמת.”

הנערים המשיכו בדרכם.

“איכר טוב הוא,” אמר קוֹליָה לסְמוּרוֹב. “אני אוהב לדבר עם אנשים מהעם, ושׂמח תמיד כשאפשר לנהוג בהם כראוי.”

“למה שיקרת לו שאצלנו מלקים?” שאל סְמוּרוֹב.

“הלוא צריך היה לגרום לו נחת־רוח?”

“ובמה?”

“ראה, סְמוּרוֹב, אני לא אוהב כששואלים פעם שנייה אם לא מובן בפעם הראשונה. יש דברים שאי־אפשר להסביר. לפי השׂגות האיכר מלקים את התלמיד וחייבים להלקות: איזה מין תלמיד זה אם לא מלקים אותו? ופתאום אומר לו, שאצלנו לא מלקים, הלוא אצער אותו בזה. אמנם, אינך מבין זאת. עם אנשי העם צריך לדעת לדבר.”

“רק אל תתגרה, בבקשה, כי שוב ייצא עסק, כמו אז עם האווז הזה.”

“ואתה³⁵ מפחד?”

“אל תצחק, קוֹליָה, חי־נפשי שאני מפחד. אבא יכעס נורא. אסרו עלי בחומרה ללכת אתך.”

“אל תדאג, הפעם לא יקרה כלום. שלום, נָטָשה,” צעק אל אחת הרוכלות שבסככה.

“איזו נָטָשה אני לך, מַריָה אני,” צעקה הרוכלת, אשה לא זקנה כלל.

“דווקא טוב שאת מַריָה, היי שלום.”

“הוי אתה, פרחח, עוד לא התרוממת מהאדמה, וגם אתה?”

“אין לי פנאי, אין לי פנאי לדבר אתך, ביום ראשון הבא תספרי,” נופף קוֹליָה בידיו, כאילו היא נטפלה אליו ולא הוא אליה.

“ומה יש לי לספר לך ביום ראשון הבא? בעצמך נטפלת, ולא אני אליך, פרחח,” צעקה מַריה, “להלקות אותך צריך, הנה מה שצריך. מעליב אתה ידוע, הנה מה!”

בין רוכלות אחרות, שישבו ליד הדלפקים שלהן ליד מַרִיָה, פרץ צחוק, ופתאום קפץ מתוך הסטָיו של החנויות העירוניות אדם נרגז, הנראה כפקיד של סוחרים, ולא מהסוחרים שלנו אלא מהבאים ליריד, לבוש קפטן כחול ארוך, לראשו כובע־מִצחה, צעיר עדיין, תלתליו חומים־כהים ופניו החוורות מָארכות ומחוטטות קצת. נתון היה במין התרגשות מטופשת, ומיד התחיל לאיים על קוֹליָה באגרוף. “אני מכיר אותך,” קרא ברוגז, “אני מכיר אותך!”

הסתכל בו קוֹליָה במבט נוקב. הוא התקשה להיזָכר מתי יכול היה להתנגש עם אדם זה. אלא שההתנגשויות שלו ברחוב לא היו מועטות כלל, ואי־אפשר היה לזכור את כולן.

“מכיר?” שאל באירוניה.

“אני מכיר אותך! אני מכיר אותך!” חזר העירוני, כשוטה.

“אז טוב לך. אני ממהר, שלום!”

“מדוע אתה מתפרע?” צעק העירוני. “שוב להתפרע? אני מכיר אותך! שוב להתפרע?”

“זה לא העסק שלך עכשיו, חביבי, שאני מתפרע,” אמר קוֹליָה, והסתכל באיש.

“איך זה לא שלי?”

“כן, לא שלך.”

“אז של מי? של מי? נו, של מי?”

“זה, חביבי, עכשיו העסק של טריפוֹן ניקיטיץ', ולא שלך.”

“איזה הוא טריפוֹן ניקיטיץ'?” שאל הבחור בתמיהה מטופשת, אבל רותח עדיין, ונעץ עיניים בקוֹליָה. קוֹליה סקר אותו במבט מלא חשיבות.

“לחג עליית־ישו הלכת?” שאל קוֹליָה בחומרה ובתקיפות.

“איזה חג־עלייה? למה? לא, לא הלכתי,” התבלבל קצת הבחור.

“את סָבָּנֵיֶב אתה מכיר?” המשיך קוֹליָה ביתר תקיפות וחומרה.

“איזה סָבָּנֵיֶב? לא, לא מכיר.”

“יקח אותך השד לאחר כל זה!” אמר קוֹליָה, פנה פנייה חדה ימינה וצעד במהירות לדרכו, כאילו בזיון הוא לו לדבר עם מטומטם, שאפילו את סָבָּנֵיֶב אינו מכיר.

“עמוד אתה, חכה! איזה סָבָּנֵיֶב?” התאושש הבחור ושוב התרגש. “מה זה הוא דיבר כאן?” פנה פתאום אל הרוכלות והסתכל בהן במבט מטופש.

הנשים פרצו בצחוק.

“פרחח מחוכם,” אמרה אחת מהן.

“מי הוא, מי הוא אותו סָבָּנֵיֶב?” עדיין חזר הבחור בריגוש ונופף בימינו.

“זהו כנראה אותו סָבָּנֵיֶב שעבד אצל הקוּזמיצ’וֹבים, יכול להיות,” ניחשה אשה אחת.

לטש אליה הבחור עיניים מוזרות.

“קוּז־מי־צ’וב?” חזרה אשה אחרת, “אבל איזה מין טריפוֹן הוא? הלוא הוא קוּזמה ולא טריפוֹן, והבחורון אמר טריפוֹן ניקיטיץ', אז זה לא הוא.”

“אתה הבט, זה לא טריפוֹן ולא סָבָּנֵיֶב, זה צ’יז’וֹב,” התערבה אשה שלישית, ששתקה עד עתה והקשיבה ברצינות, “אָלֶכּסֵיי איוַניץ' הוא. צ’יז’וֹב אָלֶכּסֵיי איוַניץ'.”

“באמת כך, צ’יז’וב הוא,” אישרה בנחישות אשה רביעית.

הבחור הנדהם הריץ עיניו מזו אל זו.

“אבל למה הוא שאל, למה זה שאל, אנשים טובים!” קרא הבחור, קרוב כבר לייאוש, “ואת סָבָּנֵיֶב אתה מכיר? השד יודע אותו איזהו הוא כזה סָבָּנֵיֶב זה?”

“מטומטם אתה, הרי אומרים לך, לא סָבָּנֵיֶב אלא צ’יז’וב, אָלֶכּסֵיי איוַנוֹביץ' צ’יז’וֹב, הנה זה האיש!” צעקה אליו בהטעמה רוכלת אחת.

“איזה צ’יז’וב? נו, איזה? דברי אם את יודעת.”

“הארוך הזה, שמטפטף לו מהאף, ישב בקיץ בשוק.”

“ומה נחוץ לי, לכל השדים, צ’יז’וב שלך, הגידו אנשים טובים?”

“ואיך אני יודעת, לאיזה שדים נחוץ לך צ’יז’וב.”

“ומי יודע למה הוא נחוץ לך,” התערבה אשה אחרת, “בעצמך צריך לדעת למה הוא נחוץ לך, אם אתה צועק. הלוא לך אמר ולא לנו, אדם טיפש אתה. ובאמת אינך מכיר?”

“את מי?”

“את צ’יז’וֹב.”

“יקח אותו השד, את צ’יז’וב, אתָך יחד! בשיניים יחטוף, זהו! הוא צחק עלי.”

“לצ’יז’וב תרביץ? ואולי הוא לך! טיפש אתה, זה!”

“לא בצ’יז’וב, לא בצ’יזוֹב, אשה רעה, מרשעת, בבחור ארביץ, הנה זהו! תנו לי אותו, תנו אותו הנה, הוא צחק עלי!”

הנשים צחקו בקולי־קולות. ואילו קוֹליָה כבר צעד הרחק מכאן, והבעת נצחון בפניו. סְמוּרוֹב הלך לידו, והיה מַפנה ראשו לקבוצה הצועקת מרחוק. גם הוא היה עליז, אבל עדיין חשש כל הזמן, שלא להסתבך בהרפתקה עם קוֹליָה.

“על איזה סָבָּנֵיֶב שאלת אותו?” שאל את קוֹליָה וניחש את התשובה.

“וכי אני יודע איזה? עכשיו הם יצעקו עד הערב. אני אוהב לטלטל את הטפשים בכל חוגי החברה. הנה עומד עוד מטומטם, האיכר הזה. שׂים לב, אומרים: ‘אין טיפש יותר מצרפתי טיפש’, אבל גם הפרצוף הרוסי מסגיר את עצמו. נו, האם לא כתוב בפניו של זה שהוא טיפש, הנה האיכר הזה, מה?”

“עזוב אותו, קוֹליָה, נלך הלאה.”

“בשום פנים לא אעזוב, כי התחממתי. היי, שלום, מוּז’יק!”

האיכר הגברתן, שעבר על פניהם לאט וכבר לגם כנראה קצת, בעל פנים עגולות ופשוטות וזקן שזרקה בו שׂיבה, הרים ראשו והסתכל בבחור.

“נו, שלום, אם אינך מתלוצץ,” ענה ללא־חפזון.

“ואם אני מתלוצץ?” צחק קוֹליָה.

“ואם אתה מתלוצץ, התלוצץ לך. יהי אלוהים אתך. אין דבר, זה מותר. זה תמיד אפשר להתלוצץ.”

“אשמתי, חביבי, התלוצצתי.”

“נו, שיסלח לך אלוהים.”

“ואתה סולח?”

“מאוד סולח. לֵך.”

“הבט, הלוא אתה אפילו מוּז’יק פיקח.”

“פיקח ממך,” ענה במפתיע האיכר, ובאותה נימת חשיבות.

“ספק,” התבלבל קצת קוֹליָה.

"אמת אמרתי. "

“ואולי באמת כך.”

“זהו זה, חביבי.”

“היה שלום, מוּז’יק.”

“היה שלום.”

“יש איכרים שונים,” אמר קוֹליָה לסְמוּרוֹב לאחר שתיקה קלה. “כיצד יכולתי לדעת שאתקל בפיקח. אני מוכן תמיד להודות בשׂכלו של איש מן העם.”

מרחוק צלצל השעון בכנסייה הגדולה אחת־עשׂרה וחצי. הנערים הזדרזו ואת הקטע הארוך למדי עם דירתו של הסרן סניֶגירוֹב עברו במהירות, וכמעט שלא שׂוחחו. עשרים צעדים לפני הבית עצר קוֹליָה את סְמוּרוֹב וציווה עליו להקדים להיכנס ולקרוא אליו החוצה את קָרָמָזוֹב.

“צריך לרחרח זה את זה לפני הכול,” אמר לסְמוּרוֹב.

“למה לקרוא לו,” אמר סְמוּרוֹב, “היכנס מיד, הם ישׂמחו מאוד. מה יש לעשׂות היכרות בחוץ, בצינה?”

“זה אני שיודע למה הוא דרוש לי כאן בצינה,” פסק קוֹליה בנימה רודנית (מאוד אהב לנהוג כך ב“קטנים”), וסְמוּרוֹב רץ לבצע את הפקודה.

4: “ז’וּצ’קה”

קוֹליָה נשען אל הגדר כשפניו אומרות חשיבות, והמתין לבואו של אַליוֹשה. כן, זה כבר רצה להיפגש עמו. הרבה שמע עליו מפי הנערים, אולם עד עתה העמיד פנים של זלזול ואדישות כשדיברו עליו, ואפילו “מתח ביקורת” על אַליוֹשה, כששמע מה מספרים עליו. אבל בלבו רצה מאוד להכיר אותו: בסיפורים ששמע על אַליוֹשה היה משהו סימפָּתי ומושך. ועל כן היה רגע זה חשוב. ראשית, ראוי להופיע בכבוד, להפגין עצמאות: “וָלא, יחשוב שאני בן שלוש־עשׂרה, ויראה בי זאטוט, אחד מאלה. ובמה חשובים לו זאטוטים אלה? אשאל אותו כשניפגש. אמנם רע הדבר שקומתי נמוכה. טוּזיקוֹב צעיר יותר וגבוה ממני כדי חצי־ראש. אכן, פני חכמות. איני יפה, אני יודע שפנַי מכוערות אבל חכמות. וכן אין צורך להתגלות מיד, להתחיל בחיבוקים, הוא יחשוב… טְפוּ, איזו זוהמה אם יחשוב!..”

כך התרגש קוֹליָה וטרח בכל כוחו לשַווֹת לעצמו מראה עצמאי. בעיקר ציערה אותו קומתו הנמוכה, לא כל כך הפנים “המאוסות”, כפי שציערה הקומה. בביתו, בפינה, סימן אשתקד בעפרון קו שציין את קומתו, וכל חודשיים מאז היה ניגש בהתרגשות למדוד אותה: בכמה הספיק לגדול? אך אויה, הוא גדל אך מעט, ועובדה זו היתה מביאה אותו לפעמים לכלל ייאוש. אשר לפּנים, הרי שלא היו “מכוערות” כלל, להפך, נחמדות למדי, לבנות, חוורות, עם נמשים. עיניים אפורות לא גדולות אך ערניות הביטו באומץ, ותכופות ניצת בהן רגש. עצמות־הלחיים היו רחבות קצת, השׂפתיים קטנות לא תפוחות, אבל אדומות מאוד. האף קטן וסולד מאוד: “אף סולד לגמרי, אף סולד לגמרי!” היה קוֹליה ממלמל לעצמו כשהסתכל במראָה, וסר ממנה תמיד ממורמר. “וגם ספק אם הפנים חכמות?” חשב לפעמים, ופקפק גם בזה. אמנם, אין להניח, כי הדאגה לפנים ולקומה מילאו את נפשו. להפך, גם אם היו הדקות שליד המראָה צורבות, היה שוכח אותן במהירות, שוכח לזמן רב, “מתמכּר כולו לאידיאות ולחיים הממשיים”, כפי שהיה מגדיר את פעילותו.

אַליוֹשה הופיע מהר וניגש אל קוֹליָה בחפזון. ממרחק כמה צעדים כבר ראה קוֹליָה, כי פני אַליוֹשה שׂמחות מאוד. “האם לקראתי הוא כה שׂמח?” חשב קוֹליָה בעונג. עלינו להעיר, כי אַליוֹשה השתנה מאוד מזמן שעזבנו אותו: הוא פשט את הגלימה והיה לבוש מקטורן תפור יפה, מגבעת רכה עגולה ושׂערו קצר. כל זה ייפּה אותו מאוד, והוא יפהפה ממש. פניו הנאות היו עליזות תמיד, אבל עליזות זו היתה שקטה ושלווה. לתמהונו של קוֹליָה יצא אליו אַליוֹשה כפי שישב בחדר, ללא מעיל, ניכר היה שנחפז. מיד הושיט יד לקוֹליה.

“הנה גם אתה סוף־סוף, ואנו כה חכינו לך.”

“היו סיבות שתדע עליהן מיד. על כל פנים, אני שמח להכיר אותך. זה כבר חיכיתי להזדמנות ושמעתי הרבה,” מלמל קוֹליָה, מתנשף קצת.

“היינו מכירים זה את זה גם ללא ההזדמנות, גם אני שמעתי עליך הרבה, אבל לכאן איחרת הפעם.”

“אמור לי, מה המצב כאן?”

“מצבו של איליוּשה רע מאוד, בוודאי ימות.”

“מה אתה אומר! הסכם, קָרָמָזוֹב, שהרפואה היא נבָלה,” התלהט קוֹליָה.

“תכופות, תכופות מאוד הזכיר אותך איליוּשה, ואתה יודע, אפילו בשנתו, בדמדום. ניכר, שהיית יקר לו מאוד־מאוד לפני… המקרה ההוא… עם האולר. יש כאן עוד סיבה… אמור, הכלב הוא שלך?”

“שֶלי. פֶּרֶזווֹן.”

“ולא ז’וּצ’קה?” הביט אַליוֹשה בצער בעיני קוֹליָה. “הכלב ההוא אבד?”

“אני יודע, שכולכם רוצים בז’וּצ’קה, שמעתי הכול,” חייך קוֹליה כמעלים סוד. “שמע, קָרָמָזוֹב, אסביר לך את כל העניין, והעיקר, לשם זה באתי, לשם כך קראתי לך החוצה, כדי להסביר לך את כל הפרשה לפני שניכנס פנימה,” פתח בערנות. “הבט, קָרָמָזוֹב, באביב נכנס אִיליוּשה למכינה. נו, ידוע מהי המכינה שלנו: פרחחים, זאטוטים. מיד התחילו להתגרות באיליוּשה. אני לומד שתי כיתות מעליו, וכמובן מסתכל מלמעלה, מהצד. ראיתי ילד קטן, חלוש, אבל אינו נכנע, מתכתש אפילו אתם, גא, העיניים הקטנות בוערות. אני אוהב כאלה. והם נטפלים אליו עוד יותר. העיקר, היה לו אז לבוש גרוע, המכנסיים בלויים והמגפיים פערו פה. הם מקנטרים אותו גם על זה. משפילים. לא, זה איני אוהב, מיד התערבתי לצדו, והרבצתי כהוגן. הלוא אני מכה אותם, ואילו הם מעריצים אותי, אתה יודע זאת, קָרָמָזוֹב?” פרץ קוֹליה בהתפארות. “ובכלל אני אוהב את הזאטוטים. גם עכשיו, בבית, יושבים שני אפרוחים על צווארי, ואפילו היום עיכבו אותי. וכך הפסיקו להרביץ באיליוּשה, ואני נתתי לו חסות. ראיתי, הנער גא, לך אני אומר זאת, אבל לבסוף התמכּר לי כעבד, ביצע את כל פקודותי, הקשיב לי כמו לאלוהים, ניסה לחקות אותי. בהפסקות הוא בא מיד אלי, ושנינו מתהלכים לנו. וגם בימי ראשון. אצלנו בגמנסיה צוחקים כשגדול יותר מתחבר כך עם קטן, אבל זו דעה קדומה. זו פַנטסיה שלי, וזהו זה, לא כן? אני מלמד אותו, מפתח, ואמור לי, מדוע אסור לי לפתח אותו אם הוא מוצא־חן בעיני? הלוא גם אתה, קָרָמָזוֹב, התחברת עם האפרוחים האלה, סימן שאתה רוצה להשפיע על הדור הצעיר, לפתח, להיות מועיל? ואני מודה, כי תכונה זו באופי שלך, שנודע לי עליה מן השמועה, עניינה אותי יותר מכול. ועכשיו לעניין: שמתי לב, שבנער מתפתחת איזו רגישות, סֶנטימנטליות, ועליך לדעת שאני אויב מושבע מיום היוולדי לכל התרפקויות־העֵגל הללו. וכן הסתירות: גא, ולי מסור כעבד, ופתאום מבריקות העיניים ואינו רוצה להסכים לדעתי, מתווכח, מטפס על הקירות. לפעמים הבאתי לפניו רעיונות שונים: לא רק שאינו מסכים לרעיונות, אלא שרואה אני, כי הוא מתמרד נגדי אישית, מפני שאני מגיב באדישות על החיבּוּבים שלו. והנה, כדי לעצב אותו אני נעשׂה אדיש יותר ככל שהוא מתרפק יותר, בכוונה אני נוהג כך, זו השקפתי. התכוונתי לחנך את אופיו, לאזֵן אותו, ליצור אדם… וגם… כמובן, שאתה מבין אותי מיד. פתאום שׂמתי לב, כי יום, יומיים, שלושה הוא נבוך, מצטער, אבל לא עוד על החיבּוּבים, אלא על משהו אחר, חזק יותר, גבוה יותר. חשבתי לי, איזו טרגדיה יש כאן? דחקתי בו ונודע לי העניין: איכשהו נפגש עם המשרת של אביך המנוח (שהיה אז עדיין בחיים), עם סמיֶרדיָקוֹב, וההוא לימד אותו, את הטפשון, תעלול טפשי, חייתי, מנוול – לקחת גוּשיש־לחם רך, לתקוע בו סיכה ולהשליך לפני אחד מכלבי־החוצות, מאלה שמרוב רעב בולעים בלי ללעוס, ולהסתכל מה יקרה אחר כך. ואכן הכין גושיש־לחם כזה והשליך אותו לפני ז’וּצ’קה השׂעיר, שבו מדברים עתה הרבה, כלב מאלה שלא האכילו אותו כלל, והוא נובח כל היום על הרוח (אתה אוהב, קָרָמָזוֹב, את הנביחה הטפשית הזאת? אני איני סובל אותה). התנפל הכלב, בלע, צווח, הסתובב במקומו והתחיל לרוץ, רץ, וצווח עד שנעלם – איליוּשה עצמו תיאר את זה כך. מודה לפני ובוכה־בוכה, מחבק אותי, רועד: ‘רץ וצווח, רץ וצווח’, על מלים אלה הוא חוזר, התמונה השפיעה עליו נורא. ראיתי שיש לו ייסורי־מצפון. התייחסתי לזה ברצינות. היה לי רצון ללמד אותו לקח גם על עניינים קודמים, ואני מודה שהערמתי עליו והעמדתי פנים שאני רוגז מאוד, ואולי לא הרגשתי כך כלל: ‘אתה, אני אומר, עשׂית מעשׂה שפל, אתה נבל. אני, כמובן, לא אפרסם, אבל בינתיים אני מנתק את הקשר אתך. אחשוב על עניין זה ואודיע לך על ידי סְמוּרוֹב (הנער שבא אתי עכשיו, והיה מסור לי תמיד): האם אמשיך את הקשר אתך, או אעזוב לנצח, מפני שאתה נבל.’ דברי הדהימו אותו. אני מודה, כי כבר אז הרגשתי שאולי החמרתי יותר מדי, אבל מה אפשר לעשׂות, כך חשבתי אז. למחרת שלחתי אליו את סְמוּרוֹב והודעתי לו ‘שלא אדבר’ אתו עוד, כך נקראת אצלנו הפסקת יחסים בין חברים. הסוד הוא, שרציתי לקיים את הנידוי רק ימים אחדים, ואחר כך, כשאראה את החרטה, שוב אושיט לו יד. זו היתה כוונתי הנחושה. ומה אתה חושב? הוא שמע את סְמוּרוֹב, ופתאום הבריקו עיניו: ‘אמור בשמי לקרָסוֹטקין,’ צעק, ‘שעכשיו אשליך לכל הכלבים לחם עם סיכות, לכולם, לכולם!’ חשבתי, רוח מרד התחילה כאן, יש לדכא אותה, והתחלתי להפגין כלפיו בוז גמור, ובכל פגישה הייתי מפנה ראשי או מחייך באירוניה. ופתאום קרה המקרה הזה לאביו, אתה זוכר, הלוּפית? הבן, שעל ידי כל זה הוא הוכן לקראת הרוגז הנורא. כשראו הנערים שנטשתי אותו, התנפלו עליו, התגרו: לוּפית, לופית'. ועתה התחילו ביניהם המאבקים, שאני מצטער עליהם מאוד, מפני שנדמה לי, כי אז הכו אותו קשה מאוד. פעם אחת, בשעת היציאה מהכיתות, עמדתי במרחק עשׂרה צעדים והסתכלתי בו. אני נשבע שאיני זוכר שצחקתי, להפך, ריחמתי עליו מאוד־מאוד, ועוד רגע הייתי מסתער להגן עליו. אבל הוא פגש פתאום את מבטי. מה ראה בו, איני יודע, אבל מיד שלף אולר, התנפל עלי ונעץ אותו בירך שלי, כאן, ברגל ימין. לא נעתי ממקומי, אודה, קָרָמָזוֹב, שלפעמים אני אמיץ, ורק הבטתי בו בבוז, כאילו אמר מבטי: ‘אינך רוצה עוד פעם אחת, על כל ידידותי, אם כן אני לשרותך.’ אך הוא לא דקר פעם שנייה, לא עצר כוח, נבהל, השליך את האולר, פרץ בבכי קולני והתחיל לרוץ. מובן מאליו שלא הלשנתי וציוויתי על כולם לשתוק, כדי שלא יגיעו הדברים לאוזני ההנהלה, ולאמי סיפרתי רק לאחר שהגליד הפצע, והפצע היה קל, שׂריטה. אחר כך שמעתי, שביום ההוא יידה אבנים ונשך את האצבע שלך – האם אתה מבין באיזה מצב היה! ומה לעשׂות, נהגתי בטפשות: כשחלה, לא הלכתי לסלוח לו, זאת אומרת לעשות שלום, ועכשיו אני מתחרט. אלא שאז כבר הופיעה אצלי מטרה מיוחדת. והנה הסיפור כולו… אלא שנדמה לי, כי נהגתי בטפשות…”

“מה צר,” אמר אַליוֹשָה בהתרגשות, “שלא ידעתי קודם על יחסיך עמו, שאילו ידעתי, כבר הייתי בא מזמן אליך לבקש ממך שתבוא אליו יחד אתי. התאמין, בקדחת, בדמדומים, דיבר עליך. לא ידעתי כלל, כמה אתה יקר לו. והאומנם, האומנם לא מצאת את ז’וּצ’קה? האב וכל הנערים חיפשו בכל העיר. האם תאמין, כי שלוש פעמים חזר ואמר הילד החולה בבכי לאביו: ‘אני חולה, אבא, מפני שהרגתי אז את ז’וּצ’קה, ואלוהים העניש אותי’ – ואי־אפשר להסיח את דעתו ממחשבה זו. אילו מצאת עכשיו את ז’וּצ’קה זה והיית מראה שהכלב לא מת אלא חי, נדמה לי שהיה הנער קם לתחיה מרוב שׂמחה. כולנו תלינו תקווה בך.”

“אמור לי, על סמך מה קיוויתם שאמצא את ז’וּצ’קה, שדווקא אני אמצא?” שאל קוֹליה בסקרנות רבה, “מדוע סמכתם עלי ולא על אחר?”

“היתה שמועה שאתה מחפשׂ את הכלב, וכשתמצא, תביא אותו. סְמוּרוֹב אמר משהו על כך. העיקר, כולנו משתדלים לשכנע אותו, כי ז’וּצ’קה חי, וראו אותו באחד המקומות. הנערים השׂיגו לו מאיזה מקום ארנבת חיה, אבל הוא הסתכל בה, חייך חיוך קל וביקש שישחררו אותה בשׂדה. וכך עשינו. כרגע שב האב והביא לו גור מֶדֶליָני, גם הוא השׂיג אותו באיזה מקום, קיווה לנחם בזה את הילד, אבל נדמה לו, כי זה הביא הרָעה בלבד…”

“ואמור לי, קָרָמָזוֹב: מה הוא אדם זה? אני מכיר אותו, אבל מה הוא לפי הגדרתך: ליצן, מוקיון?”

“לא, לא, יש אנשים שרגשותיהם עמוקים, אבל הם נדכאים. הליצנות שלהם היא מעין אירוניה זועמת כלפי אנשים שאין הם מעיזים להטיח את האמת בפניהם, בגלל פחד משפיל וממושך מפניהם. האמן לי, קרָסוֹטקין, כי ליצנות זו היא טרגית לפעמים. הכול, הכול עלי אדמות, מרוכז עתה אצלו באִיליוּשה, ואם ימות איליוּשה, ייצא האיש מדעתו מרוב צער, או יתאבד. כשאני מסתכל בו עכשיו, הנני כמעט משוכנע בכך.”

“אני מבין אותך, קָרָמָזוֹב, אני רואה שאתה מכיר את האיש,” אמר קוֹליָה בכנות.

“וכשראיתי אותך עם הכלב, חשבתי שהבאת את ז’וּצ’קה.”

“חכה, קָרָמָזוֹב, אולי נמצא גם אותו, ואילו זה שמו פֶּרֶזווֹן. אכניס אותו לחדר ואולי ישׂמח בו איליוּשה יותר מאשר בגור המֶדֶליָני. חכה, קָרָמָזוֹב, מיד ייוודע לך משהו. אלי, למה אני מעכב אותך!” קרא קוֹליה בנימה נמרצת. “אתה במקטורן בלבד בצינה כזאת, ואני מעכּב אותך. אתה רואה, אתה רואה איזה אֶגוֹאיסט אני! כן, כולנו אֶגוֹאיסטים, קָרָמָזוֹב!”

“אל תדאג, אמנם קר, אבל איני נוטה להצטנן. ובכל זאת, נלך. אגב, מה שמך, אני יודע שאתה קוֹליָה, והלאה?”

“ניקוֹלַיי, ניקוֹלַיי איוַנוֹב קרָסוֹטקין, או בלשון המשרדית: קרָסוֹטקין הבן,” צחק משום־מה קוֹליָה, והוסיף: “מובן מאליו, שאני שׂונא את שמי, ‘ניקוֹלַיי’.”

“מדוע?”

“טְרִיוויאַלי, משׂרדי…”

“אתה בשנה השלוש־עשׂרה שלך?” שאל אַליוֹשה.

“בארבע־עשׂרה, בעוד שבועיים אהיה בן ארבע־עשׂרה, קרוב למדי. אודה לפניך מראש, קָרָמָזוֹב, בחולשה אחת שלי, רק לפניך אני מודה, למען ההיכרות הראשונה, כדי שתראה מיד את הטבע שלי: אני שׂונא את השאלות על גילי, יותר משׂונא… ולבסוף… יש דיבה עלי, למשל, שבשבוע שעבר שיחקתי עם ילדי המכינה בשודדים. האמת היא ששׂיחקתי, אבל ששׂיחקתי למעני, להנאתי, זו דיבה מוחלטת. יש לי יסוד להניח שהדבר הגיע אליך, אבל אני לא שׂיחקתי למעני אלא למען הזאטוטים, מפני שבלעדי לא ידעו להמציא דבר. תמיד מפיצים אצלנו הבלים. זו עיר של רכילות, האמן לי.”

“ואילו שׂיחקת גם להנאתך, מה רע בזה?”

“נו, למעני… הן לא תשׂחק בסוסים?”

“ראה את הדברים כך,” חייך אַליוֹשה, “למשל, בתיאטרון מבקרים המבוגרים, וגם בתיאטרון מציגים הרפתקוֹת של כל מיני גיבורים, ולפעמים עם שודדים ועם מלחמה – האין זה אותו דבר עצמו, במובן ידוע? ומישׂחקי צעירים בהפסקות, במלחמה או בשודדים – הלוא זו אמנות נובטת, צורך באמנות הנובט בנפש הצעירה, ולפעמים המישׂחקים האלה ערוכים יפה יותר מהצגות התיאטרון, וההבדל הוא בכך, שבתיאטרון מבקרים כדי לראות את השׂחקנים, ואילו כאן בני־הנוער הם השׂחקנים. וזה טבעי.”

“כך אתה חושב? זו השקפתך?” נעץ בו קוֹליָה מבט נוקב. “הבט, אמרת רעיון מעניין למדי: אשוב הביתה ואפעיל את המוח בעניין זה. אודה, אכן ציפיתי שיהיה אפשר ללמוד ממך משהו. באתי ללמוד ממך, קָרָמָזוֹב,” סיכם קוֹליָה בכנות ובהתרגשות.

“ואני ממך,” חייך אַליוֹשה ולחץ את ידו.

קוֹליָה היה מרוצה מאוד מאַליוֹשה. מופתע היה מהשוויון הגמור שהוא נוהג בו, ומהדיבור עמו כמו עם “מבוגר לגמרי”.

“עוד מעט אראה לך, קָרָמָזוֹב, להטוט אחד, גם זו הצגת תיאטרון,” צחק בעצבנות, “לשם כך גם באתי.”

“קודם ניכנס שׂמאלה, אל בעלי־הבית, כל חבריך השאירו שם את המעילים, מפני שבחדר צפוף וחם.”

“הלוא אני נכנס לרגע בלבד, אכנס ואשב במעיל. פֶּרֶזווֹן יישאר בפרוזדור, ‘מת’, יִאִיסִי, פֶּרֶזווֹן, קוּם ומוּת!', אתה רואה, הוא כבר ‘מת’. ואני אכנס ואצפה להלך־הרוח מתאים, וכשיבוא, אשרוק: ‘איסי, פֶּרֶזווֹן!’ ותראה שהוא ידהר פנימה כבורח משׂריפה, ויש לדאוג לכך, שיפתח סְמוּרוֹב ברגע הנכון את הדלת. אני אדאג לך, ואתה תראה את הלהטוט…”

5: ליד מיטתו של איליוּשה

בחדר המוכּר לנו, שגרה בו משפחת הסרן בדימוס סניֶגירוֹב, עמדו ברגע זה מחנק וצפיפות בגלל הקהל הרב. נערים אחדים ישבו הפעם אצל איליוּשה, וגם אם כולם היו נכונים להכחיש, כמו סְמוּרוֹב, כי אַליושה הוא שעשׂה שלום ביניהם לבין איליוּשה והביא אותם אליו, אכן קרה כך. מיומנותו הסתכמה בכך, שהפגיש אותם עם איליוּשה בזה אחר זה, ללא “התרפקויות־עגל”, כאילו לא במתכוון, אלא במקרה. לאיליוּשה הביא הדבר הקלה עצומה בייסוריו. הוא התרגש מאוד למראה הידידות הענוגה של הנערים האלה, אויביו לשעבר, והשתתפותם בצערו. אלא שחסר עדיין קרָסוטקין, והדבר רבץ כנטל כבד על לבו. הפרק המר ביותר בזכרונותיו של איליוּשה היתה התקרית עם קרָסוֹטקין, שהיה ידידו ומגינו היחיד, ואילו הוא תקף אותו אז באולר. וכך חשב גם הילד החכם סְמוּרוֹב (שבא הראשון לעשׂות שלום עם איליוּשה). אולם קרָסוֹטקין, כשאמר לו סְמוּרוֹב בחצי־פה, כי אַליושה רוצה לבוא אליו “בעניין מסוים”, הפסיק אותו, חסם את הגישה, והטיל על סְמוּרוֹב למסור מיד לקָרָמָזוֹב, כי הוא יודע כיצד לנהוג, ואינו מבקש עצות מאיש, ואם יילך אל החולה, יידע מתי ללכת, מפני שיש לו “חשבון משלו”. זה קרה שבועיים לפני יום ראשון זה, ועל כן לא הלך אליו אַליוֹשה, כפי שהתכוון. הוא אמנם המתין, אך שלח את סְמוּרוֹב אל קרָסוֹטקין עוד פעם ועוד פעם. אבל בשתי פעמים אלה כבר הגיב קרָסוֹטקין בסירוב חריף וקצר־רוח, והודיע לאַליוֹשה שאם יבוא לאסוף אותו, לא יילך עוד אל אִיליוּשה, ואל יטרידו אותו עוד. עד היום האחרון הזה לא ידע סְמוּרוֹב, כי קוֹליָה החליט לבוא אל איליושה בבוקר ההוא, ורק אמש, כשנפרד מסְמוּרוֹב, אמר לו קוֹליה בצורה חותכת שיחכה לו מחר בבוקר בביתו, אבל שלא יעז לגלות לאיש את דבר בואו, שכן הוא רוצה לבוא במפתיע. סְמוּרוֹב ציית. התקווה שיביא עמו את ז’וּצ’קה שאבד עלתה בסְמוּרוֹב על פי דברים פזורים של קרָסוֹטקין, כי “חמורים הם כולם אם אינם יכולים למצוא את הכלב, אם אמנם הוא חי”. כשהמתין סְמוּרוֹב בחרדה להזדמנות, ורמז על ניחושו בדבר הכלב, כעס קרָסוֹטקין מאוד: “האם אני חמור, שאלך לחפשׂ כלבים זרים בכל העיר, כשיש לי פֶּרֶזווֹן שלי? והאם אפשר לקווֹת, כי כלב שבלע סיכה נשאר בחיים? התמוגגויות־עגל ולא יותר!”

זה שבועיים שכמעט לא ירד איליוּשה ממיטתו בפינה, ליד האיקוֹנות. לבית־הספר כבר לא הלך מיום שנפגש עם אַליוֹשה ונשך את אצבעו. אגב, מיום זה גם חלה, אמנם כחודש עוד ידע להתהלך לפעמים בחדר ובפרוזדור, ומפעם לפעם ירד מהמיטה. לבסוף נחלש עד כדי כך, שבלי עזרת האב לא הצליח לנוע. האב חרד לו, חדל לשתות, כמעט יצא מדעתו מפחד שמא ימות הנער, ותכופות, בעיקר לאחר ששלב זרועו של הנער, הוליך אותו קצת בחדר ושוב השכיב אותו, היה רץ לפרוזדור, אל פינה חשוכה, משעין מצחו בקיר ומתייפח בבכי משתפך, מזעזע, כובש את קולו, שלא ישמע איליוּשֶצ’קה את בכיו.

וכשחזר לחדר, היה מתחיל לבדר את נערו היקר ולשעשע אותו, מספר לו אגדות, בדיחות מצחיקות, או מחקה דמויות מצחיקות שפגש, ואפילו חיקה חיות, את היבבות המצחיקות, או הצעקות שלהן. אבל איליושה לא אהב לראות את האב עושׂה העוויות ומשׂחק את הליצן. הנער השתדל לא להראות שאין הדבר נעים לו, אך ידע בלבו, כי אביו מושפל בחברה, וזכר בלי־הרף את ה“לוּפית” ואת “היום הנורא”. נינוֹצ’קה משותקת־הרגליים, אחותו של אִיליוּשה, נערה חרישית וענווה, לא אהבה גם היא לראות את האב עושׂה העוויות (הבת וַרוָרָה ניקוֹלַיֶבנה יצאה זה כבר לפֶּטֶרבּורג, ללמוד בקורסים), ואילו האם המטורפת השתעשעה יפה וצחקה מכל הלב כשהיה בעלה מציג משהו, או עושׂה תנועות מצחיקות, רק בזה ניתן לשעשע אותה, כל שאר הזמן היתה בוכה ורוטנת בלי הרף, כי כולם שכחו אותה, אין איש מכבד אותה, מעליבים ומקפחים אותה וכיוצא בזה. אבל בימים האחרונים חלה תמורה גם בה. היא הרבתה להסתכל בפינה, באיליושה, והיתה מתהרהרת. נעשׂתה שתקנית יותר, נרגעה, ואם התחילה לבכות, בכתה חרש, שלא ישמעו. בתמיהה מרה עמד הסרן על התמורה בה. תחילה לא נראו לה ביקורי הנערים ורק הרגיזו אותה, אולם אחר כך התחילו לבדר אותה הקולות העליזים של הנערים וסיפוריהם, ועד כדי כך מצאו־חן בעיניה לבסוף, שאילו הפסיקו לבוא, היתה מצטערת על כך מאוד. כשהיו הילדים מספרים משהו, או מתחילים לשׂחק, צחקה ומחאה כף. היתה קוראת אליה אחדים מהם ומנשקת אותם. במיוחד אהבה את סְמוּרוֹב. אשר לסרן, הרי הופעת הנערים שבאו לבדר את איליושה מילאה את נפשו שׂמחה נלהבת, ואפילו נסכה בה תקווה, שעתה יחדל אִיליוּשה להתעצב ואולי יחלים מהר יותר. עד הזמן האחרון, על אף חרדתו לאיליוּשה, לא פקפק כי הנער יחלים פתאום. היה מקבל את פני האורחים הקטנים בהוקרה, טיפל בהם, שירת אותם, היה מוכן לשׂאת אותם על גבו וגם התחיל לשׂאת, אבל מישׂחקים אלה לא מצאו־חן בעיני איליוּשה והם הופסקו. התחיל לקנות להם כיבוד, עוגיות, אגוזים, הכין תה, מרח כריכים. ראוי להעיר, שכל אותו זמן לא חסר לו כסף. הוא קיבל, כפי שניבא אַליוֹשה, את מאתיים הרובלים של קָתֶרינה איוַנוֹבנה. ואחר כך, כשנודעו לקָתֶרינה איוַנוֹבנה פרטים על מצב המשפחה ועל מחלת איליוּשה, ביקרה בדירתם, עשׂתה היכרות עם המשפחה, והצליחה אפילו להקסים את אשת־הסרן המטורפת. ומאז לא פחתה מתנת־ידה, והסרן, מדוכא מאימת המחשבה שהנער ימות, שכח את גאוותו הקודמת וקיבל את הנדבה בהכנעה. לפי הזמנת קָתֶרינה איוַנוֹבנה, ביקר דוקטור הֶרצֶנשטוּבֶּה בבית בסדירות ובדייקנות אחת ליומיים, אבל התועלת מביקוריו מעטה היתה, גם אם הלעיט אותו תרופות רבות. אבל ביום הזה, בראשון בבוקר, ציפו בבית הסרן לבואו של רופא חדש ממוסקבה, שהיה שם מהמפורסמים. קָתֶרינה איוַנוֹבנה הזמינה אותו ממוסקבה בכסף רב – לא למען איליוּשֶצ’קה, אלא למטרה אחרת, שידובר בה אחר כך במקום המתאים, אבל מאחר שהגיע, ביקשה ממנו לבקר גם אצל איליוּשצ’קה, והודיעה על כך לסרן מראש. על בואו של קרָסוֹטקין לא ידע דבר, אף שרצה זה כבר שיבוא סוף סוף הנער, שבגללו מתייסר כל כך איליוּשֶצ’קה שלו. כשפתח קוֹליָה קרָסוֹטקין את הדלת ונכנס לחדר, היו כולם, הסרן והנערים, עומדים סביב מיטת החולה ומסתכלים בגור המֶדֶליָני הקטנטון, שנולד אתמול והובא זה עתה, שכן הוזמן עוד לפני שבוע על ידי הסרן, כדי לבדר ולשעשע את איליוּשֶצ’קה, המתאבל כל הזמן על ז’וּצ’קה, שבוודאי כבר מת. אבל איליוּשה, ששמע וידע כבר לפני שלושה ימים, כי יקבל במתנה גור, ולא פשוט אלא מֶדֶליָני אמיתי (וזה כמובן חשוב מאוד), הראה, מתוך דקות ועדינות הרגש, שהוא שׂמח למתנה, אבל האב והנערים ראו כי הכלבלב החדש אולי רק הגביר בלבו את זכרונו של ז’וּצ’קה האומלל, שעונה על ידו ומת. הגור התנועע, לידו, ואילו הוא העלה את חיוכו החולני וליטף את הגור בידו הדקה, החיוורת, הצמוקה. נראה היה, כי הגור מצא חן בעיניו, אבל… ז’וּצ’קה איננו, על אף הכול אין זה ז’וּצ’קה, אילו ניתנו לו גם ז’וּצ’קה וגם הגור, היה אושרו שלם.

“קרָסוֹטקין!” צעק אחד הנערים, שראה ראשון את קוֹליָה הנכנס. קמה התרגשות ניכרת לעין, הנערים פינו דרך ועמדו משני עברי המיטה, וכך גילו את כל אילוּשֶצ’קה. הסרן מיהר בצעד נמרץ לקראת קוֹליָה.

“בבקשה, בבקשה… אורח יקר!” מלמל. "איליוּשֶצ’קה, מר קרָסוֹטקין הואיל לבוא אליך.

אבל קרָסוֹטקין הגיש לו יד בחפזון ומיד הוכיח את בקיאותו בנימוסי־החברה, הוא פנה תחילה אל רעיית הסרן שישבה בכורסתה (ודווקא ברגע זה היתה בלתי־מרוצה ורטנה על כך, שהסתירו הנערים את מיטת איליוּשה, ואינם מאפשרים לה להסתכל בכלבלב החדש), ובנימוס רב הקיש בעקבים כשבירך אותה לשלום, אחר כך פנה אל נינוֹצ’קה, וגם אותה בירך בצורה דומה, שכן היא גברת. אדיבות זו עשׂתה רושם נעים על הגברת החולה.

“הנה רואים מיד צעיר מחונך יפה,” אמרה בקול רם ופירשׂה ידיה, “ושאר האורחים שלנו: אחד בא על השני.”

“כיצד, אמאלה, אחד על השני, איך זה?” אמר הסרן בחיבה, אך חושש מעט להתנהגותה של “אמאלה”.

“כך הם נכנסים. עולים בפרוזדור זה על כתפיו של זה ונכנסים כך אל משפחה מכובדת, ברכיבה. איזה מין אורח הוא כזה?”

“אבל מי, מי, אמאלה, נכנס כך, מי?”

“הנה הנער הזה נכנס היום על כתפיו של הנער ההוא, שם…”

אבל קוֹליָה כבר עמד ליד מיטתו של איליוּשה. החולה החוויר מאוד. הזדקף קצת במיטה והסתכל בקוֹליָה היטב־היטב. קוֹליָה לא ראה את ידידו הקטן קרוב לחודשיים, ועמד עתה לפניו נדהם: לא עלה על דעתו שיראה פנים שרזו והצהיבו כל כך, עיניים כה יוקדות בקדחת שדומה כי גדלו מאוד, ידיים כה רזות. בצער ובתמיהה ראה את נשימתו העמוקה והתכופה, ואת שׂפתיו היבשות כל כך. הוא קרב אליו, הושיט יד ובמבוכה גמורה אמר:

“ומה, זקן… מה שלומך?”

אבל קולו נקטע, העמדת־הפנים הזחוחה נכשלה, פניו התעוו ומשהו הרטיט סביב שׂפתיו. איליושה חייך אליו את חיוכו החולני, ועדיין לא היה בכוחו להשמיע מלה. ופתאום הרים קוֹליָה יד וליטף את שׂערו של איליוּשה.

“אין ד־בר!” מלמל בשקט, כאילו לעודד אותו, ולמעשׂה בלי לדעת למה אמר זאת, כדקה שתקו.

“מה, יש לך גור חדש?” שאל קוֹליָה בקול אדיש ביותר.

“כ־ן,” ענה איליושה בלחישה מתמשכת, ונשימתו נשנקה.

“אף שחור, סימן שהוא מהכעסנים, מכלבי־השרשרת,” אמר קוֹליָה בחשיבות ובתקיפות, כאילו העיקר הוא הגור ואפו השחור. אולם מה שהעסיק אותו היה נסיונו להתגבר בכל כוחו על רגשותיו, כדי שלא לפרוץ בבכי כמו “קטן”, וחוסר האפשרות להתגבר. “כשיגדל, תצטרך לקשור אותו בשרשרת, אני יודע.”

“הוא יהיה גדול מאוד!” קרא נער אחד.

“ידוע, מֶדֶליָני, גדול, כזה, כמו עגל,” נשמעו כמה קולות דקים.

“כמו עגל, כמו עגל אמיתי,” הצטרף הסרן, “בכוונה חיפשׂתי כזה, רגזן הכי גדול, וגם ההורים שלו עצומים ונורא כעסנים, בגודל זה מהרצפה… שב, כאן, על מיטתו של איליוּשה, או כאן על הספסל. אנא, שב, אורח יקר, אורח שציפינו לו… עם אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' הואלת לבוא?”

קרָסוֹטקין ישב על המיטה, למרגלות איליושה. אולי תכנן בלכתו לכאן פתיחה קלה לשׂיחה, אבל כרגע אבד לו החוט.

“לא… באתי עם פֶּרֶזווֹן… יש לי עכשיו כלב כזה, פֶּרֶזווֹן. שם סלָווי. הוא ממתין שם… אשרוק, והוא יפרוץ פנימה. גם אני באתי עם כלב,” פנה אל איליוּשה, “אתה זוכר, זקן, את ז’וּצ’קה?” הטיח בו פתאום שאלה זו.

פני איליוּשֶצ’קה נתעוותו. הוא נתן בקוֹליָה מבט רצוף ייסורים. אַליוֹשה, שעמד ליד הדלת, רמז לקוֹליה בהסתר שלא יזכיר את ז’וּצ’קה, אבל הנער לא ראה או לא רצה לראות.

“איפה הוא… ז’וּצ’קה?” שאל איליושה בקול נקטע.

“נו, חביבי, ז’וּצ’קה שלך – עף! אבד ז’וּצ’קה שלך!”

איליוּשה שתק, אבל שוב שלח מבט נוקב בקוֹליה. כשתפס אַליוֹשה את מבטו של קוֹליה, שוב רמז לו כיד יכולתו, אבל הנער הסב עיניו והעמיד פנים שגם עכשיו לא ראה.

“רץ לאיזה מקום והלך לאיבוד. ואיך לא יילך כלב לאיבוד לאחר כיבוד כזה,” דיבר קוֹליָה בלי רחמים, אבל ניכר היה שגם נשימתו נקטעת. “ולי ישנו פֶּרֶזווֹן… שם סלָווי… הבאתי אותו לך…”

“אין צו־רך!” אמר איליוּשֶצ’קה.

“לא, לא, יש צורך, אתה מוכרח לראות… תיהנה. בכוונה הבאתי אותו… שׂעיר כמו ההוא… את תרשי, גברתי, לקרוא לכאן לכלב שלי?” פנה אל הגברת סניֶגירוֹב, מתוך התרגשות בלתי־מובנת.

“אין צורך, אין צורך!” קרא איליוּשה בקול מרוגש מצער. בעיניו נדלק גינוי.

“אולי היית….” קפץ הסרן מעל התרכוֹס שעמד ליד הקיר, “אולי היית… בזמן אחר…” מלמל, אך קוליה מיהר, לא הניח לעצור בו וקרא לסְמוּרוֹב: “סְמוּרוֹב, פתח את הדלת!” אך פתח אותה, שרק קוֹליה את שריקתו. פֶּרֶזווֹן פרץ לחדר.

“קפוץ, פֶּרֶזווֹן, עמוד לשֵרות!” צעק קוֹליה, קם ממקומו, והכלב עמד על רגליו האחוריות, זקוף לפני מיטתו של איליוּשה. עתה קרה משהו, שאיש לא ציפה לו: איליושה הרעיד, נע בכל כוחו קדימה, רכן אל פֶּרֶזווֹן והסתכל בו, כמעט מעולף.

“זה… ז’וּצ’קה!” צעק בקול מצריד מייסורים ומאושר.

“ומה חשבת?” צעק קרָסוֹטקין בקול מצלצל, מאוּשר, רכן אל הכלב והרים אותו אל איליוּשה.

“הבט, זקן, אתה רואה, עין עקומה וחתך באוזן שׂמאל, הסימנים כולם בדיוק, כפי שסיפרת לי. על פי סימנים אלה מצאתי אותו. מיד מצאתי, במהירות. הוא היה של אף אחד, של אף אחד!” הסביר כשהוא פונה אל הסרן, אל אשתו, אל אַליוֹשה ושוב אל איליוּשה, “הוא היה אצל פֶדוֹטוֹב בחצר, הוא התביית שם אבל הם לא האכילו אותו, הוא שוטט, הגיע מהכפר… חיפשׂתי ומצאתי אותו… הבט, זקן, סימן שהוא לא בלע אז את הנתח שלך. אילו בלע, כבר היה מת, זה ברור. סימן שהספיק לירוק את זה, אם הוא חי כעת. ואתה לא שׂמת לב שהוא ירק את זה. ירק, אבל הלשון נדקרה לו, ועל כן צווח. רץ וצווח, ואתה חשבת שבלע הכול. בוודאי היה מוכרח לצווֹח חזק, כי עור־הפה של הכלב עדין מאוד… עדין יותר מאשר אצל האדם, הרבה יותר עדין!” דיבר קוליה בהתרגשות ופניו משולהבות וקורנות מהתלהבות.

לשונו של איליוּשה נאלמה בפיו. הוא הסתכל בקוֹליה בעיניו הגדולות שבלטו עכשיו מאוד, פיו פעור והוא חיוור כסיד. אילו ידע קרָסוֹטקין, שלא העלה כל חשד על דעתו, מה מענה והרסנית עלולה להיות השפעת רגע כזה על בריאותו של הילד החולה, לא היה מעז לעולל את התעלול הזה. אבל בחדר זה הבין זאת אולי אַליושה בלבד: ואילו הסרן נהפך בעצמו לילד.

“ז’וּצ’קה! ובכן זה ז’וּצ’קה!” קרא בקול רווי־אושר. “איליוּשֶצ’קה, הרי זה ז’וּצ’קה, ז’וּצ’קה שלך! אמאלה, הרי זה ז’וּצ’קה!” כמעט בכה.

“ואני לא ניחשתי!” אמר בצער סְמוּרוֹב. “כן, קרָסוֹטקין, אני אמרתי שהוא ימצא את ז’וּצ’קה, והנה מצא!”

“והנה מצא!” הצטרף מישהו בשׂמחה.

“בן־חיִל, קרָסוֹטקין!” נצטלצל קול שלישי.

“בן־חיִל, בן־חיִל!” צעקו כל הנערים ומחאו כף.

“חכו, חכו,” ניסה קרָסוֹטקין לגבור על כל הקולות, “אספר לכם איך זה היה, העסק המעניין הוא איך זה היה, ולא שום דבר אחר. מצאתי אותו, הבאתי אלי, החבאתי ונעלתי את הבית, ולא הראיתי אותו לאיש עד היום האחרון. רק לסְמוּרוֹב נודע לפני שבועיים, אבל אני שכנעתי אותו שזה פֶּרֶזווֹן, והוא לא גילה את האמת, ובינתיים לימדתי את ז’וּצ’קה את כל הלהטוטים, ואתם הביטו, הביטו איזה להטוטים הוא יודע. אילפתי אותו כדי להביא אותו אליך, זקן, כשהוא כבר מאולף, נקי: ראה, זקן, כזה הוא ז’וּצ’קה שלך עכשיו. אולי יש לכם בבית חתיכונת בשׂר, והוא יראה לכם מיד להטוט, עד שתתגלגלו מצחוק – חתיכונת בשׂר, האם אין לכם בבית?”

הסרן רץ דרך הפרוזדור אל הבעלים, שבביתם התבשלה גם הארוחה שלו. כדי שלא לבזבז זמן יקר, נחפז קוליה וציווה לפֶּרֶזווֹן: “מוּת!”, והכלב הסתובב במקומו, רבץ על גבו והרים רגליו באוויר. הנערים צחקו, איליוּשה הסתכל בחיוכו רב־הייסורים, אך במיוחד מצא חן מותו של הכלב בעיני “אמאלה”. היא פרצה בצחוק, צרדה באצבעות וקראה:

“פֶּרֶזווֹן! פֶּרֶזווֹן!”

“בשום פנים לא יקום, בשום פנים,” קרא קוֹליה בגאוות־נצחון מוצדקת, “גם אם יצחק העולם כולו, אבל כשאני אקרא, יקפוץ מיד. אִיסִי, פֶּרֶזווֹן!”

הכלב קם וקיפץ, צווח משׂמחה. הסרן נכנס ובידו נתח בשר מבושל.

“אין הוא חם?” נחפז לשאול קוליה בנימה מעשׂית, כשהוא מקבל את הנתח, “לא, לא חם, כי הכלבים אינם אוהבים אוכל חם. הסתכלו כולכם, איליוּשֶצ’קה, הסתכל, הסתכל, זקן, מדוע אינך מסתכל? אני הבאתי אותו, ואתה אינך מסתכל!”

לשם הלהטוט החדש הונח על אפו של הכלב, שעמד ללא תנועה, נתח הבשר. הכלב המסכן היה חייב לעמוד כך, כשהבשר על אפו, כמה שיצווה האדון, לא לנוע, אפילו חצי שעה. אבל נסיונו של פֶּרֶזוון נמשך רק רגע קל.

“תפוס!” צעק קוליה והנתח עף אל פיו של הכלב. הקהל השתומם והתפעל.

“והאומנם, האם רק בגלל אילוף הכלב לא באת כל הזמן?” אמר אַליוֹשה בטינה שפרצה מפיו.

“דווקא בגלל זה,” אמר קוֹליָה במירב התמימות. “רציתי להראות לו את הכלב במיטב יכולתו!”

“פֶּרֶזווֹן! פֶּרֶזווֹן!” קרא איליוּשה לכלב וצרד באצבעותיו הרזות.

“למה לך, שיקפוץ למיטה אליך, אִיסי, פֶּרֶזווֹן!” טפח קוֹליה בידו על המיטה, והכלב עלה כחץ אל איליוּשה. הוא תפס בהתרגשות בראשו של הכלב בשתי ידיו, והכלב ליקק מיד את לחיו. נצמד אליו אילוּשֶצ’קה, מיתח קצת את עצמו וטמן את פניו בפרווה השׂעירה של הכלב.

“אלִי, אלי!” חזר ואמר הסרן.

שוב התיישב קוֹליָה על מיטתו של איליוּשה.

"איליוּשה, אני יכול להראות לך עוד להטוט. הבאתי לך תותח. אתה זוכר שסיפרתי לך על התותח הקטן, ואתה אמרת: “אילו יכולתי לראות אותו?'. והנה הבאתי אותו.”

בחפזון שלף קוֹליָה מתרמילו את תותח־הארד הקטן. הוא נחפז מפני שגם הוא כבר היה מאושר מאוד: בזמן אחר היה ממתין עד שיפוג הרושם שעשׂה הכלב, אבל עכשיו נחפז, מתוך זלזול בכל התאפקות שהיא. “אם אתם כה מאושרים, הנה לכם עוד אושר!” גם הוא כבר היה נלהב.

“זה כבר שׂמתי עין לדבר הזה אצל הפקיד מוֹרוֹזוֹב – ובשבילך, זקן, בשבילך. התותח עמד אצלו סתם, הוא קיבל אותו מאחיו, ואני עשׂיתי אתו חליפין על ספר מהארון של אבא: ‘קרובו של מוחמד, או השתטוּת רפואית’. בן מאה הספר, ממזֵרי, יצא במוסקבה כשעוד לא היתה צנזורה, ומוֹרוֹזוֹב אוהב דברים כאלה. עוד הוסיף לי תודה…”

קוֹליה החזיק את התותח בידו, וכולם יכלו לראות אותו ולהנות. איליוּשה הזדקף קצת, הוסיף לחבק בימינו את הכלב, והסתכל בהתפעלות בצעצוע. הרושם התעצם מאוד כשהודיע קוֹליָה שיש לו גם אבק־שׂריפה ואפשר לירות מיד, “אם זה לא יחריד את הגברות”. “אמאלה” ביקשה מיד שיאפשרו לה לראות את הצעצוע מקרוב, ובקשתה נענתה. תותח־הארד בעל הגלגלים מצא חן בעיניה מאוד, והיא התחילה להסיע אותו על ברכיה. על הבקשה להרשות לירות ענתה בהסכמה מלאה, אמנם, לא הבינה מה שאלו אותה. קוֹליָה הראה את אבק־השריפה ואת כדוריות־העופרת. הסרן, איש־צבא לשעבר, טיפל בעצמו בטעינה, שפך פנימה את כמות אבק־השׂריפה המזערית, ואילו את כדוריות־העופרת הציע לשמור לפעם אחרת. התותח הוצב על הרצפה, הקנה הופנה לעֵבר מקום ריק, דחקו לפי־ההצתה שלושה גרגרי אבק־שריפה והציתו בגפרור. פרצה ירייה נהדרת. “אמאלה” הרעידה, אבל מיד צחקה משׂמחה. הנערים שתקו בחגיגיות, אך מאושר מכולם היה הסרן כשהסתכל באיליוּשה. קוֹליָה הרים את התותח ונתן אותו במתנה לאיליוּשה, והוסיף את כדוריות־העופרת ואת אבק־השׂריפה.

“זה אני נותן לך, לך, זה כבר הכנתי,” חזר שוב מתוך אושר מלא.

“לא, תן את התותח לי! מוטב שתתן את התותח לי!” התחילה אמאלה לבקש כמו ילדה. פניה הביעו צער וחרדה מהחשש שלא יתנו לה את המתנה. קוֹליָה נבוך. הסרן חרד והתרגש.

“אמאלה, אמאלה!” קפץ אליה, “התותח הוא שלָך, אבל שיהיה אצל איליוּשה, מפני שהוא קיבל אותו במתנה, אבל הוא כאילו שלך, איליוּשֶצ’קה יתן לך תמיד לשׂחק בו, הוא יהיה משותף לשניכם, משותף…”

“לא, לא רוצה משותף, לא, שיהיה רק שלי ולא של איליוּשה,” המשיכה האם והיתה קרובה לבכי.

“אמא, קחי לך, הנה, קחי לך!” צעק איליוּשה. “קרָסוֹטקין! מותר לי לתת אותו במתנה לאמא?” פנה בפנים מתחננות אל קרָסוֹטקין, כאילו חשש שחברו ייעלב על שהוא מוסר את מתנתו למישהו.

“ודאי שמותר!” הסכים מיד קרָסוֹטקין, לקח את התותח מידי איליוּשה ומסר אותו, בקידה מנומסת מאוד, לאֵם. היא פרצה בבכי מרוב אושר.

“איליוּשֶצ’קה, חביבי, הנה מי שאוהב את אמא שלו!” התמוגגה ומיד שבה להסיע את התותח על ברכיה.

“אמאלה, תני לי לנשק את ידך,” קרב אליה הבעל וביצע את כוונתו.

“ומי עוד הוא הצעיר הנחמד ביותר, הנה זה הנער הטוב!” אמרה הגברת אסירת־התודה והצביעה על קרָסוֹטקין.

“ועתה אביא לך, איליוּשה, אבק־שׂריפה כמה שתרצה. אנו מכינים עכשיו אבק־שׂריפה בעצמנו. לבּוֹרוֹביקוֹב נודע ההרכב: עשׂרים וארבעה חלקים מלַחת, עשׂרה חלקים גפרית וששה חלקים של פחמי עץ־לִבנֶה, והכול לכתוש יחד, לשפוך מים, לבחוש מזה דייסה ולסנן בעור־התוף – והנה לך אבק־שׂריפה.”

“סְמוּרוֹב כבר סיפר לי על אבק־השׂריפה שלכם, אבל אבא אומר, שאין זה אבק־שׂריפה ממשי,” אמר איליוּשה.

“מדוע לא ממשי?” הסמיק קוֹליָה, “אצלנו הוא בוער. ובעצם, איני יודע…”

“לא, שום דבר,” ניגש הסרן בפנים אשמות. “אמנם אמרתי, שאבק־שׂריפה אמיתי מרכיבים לא כך, אבל אין דבר, אפשר גם כך.”

“איני יודע, אתה יודע יותר טוב. הדלקנו אותו בצנצנת־חרס של מִשחה, והוא בער יפה, נשׂרף כולו, נשאר פיח מועט מאוד. אבל זו הדייסה, ואם נסנן אותה דרך עוֹר… אמנם, אתה יודע יותר טוב, אני לא יודע… ואת בּוּלקין הלקה אביו בגלל אבק־השׂריפה שלנו, שמעת?” פנה פתאום אל איליוּשה.

“שמעתי,” ענה איליוּשה. הוא הקשיב לקוֹליָה בעניין ובעונג בלתי־רגילים.

“הכינונו בקבוק מלא של אבק־שׂריפה, ובּולקין שמר אותו מתחת למיטה. והאב גילה זאת. אמר, שזה עלול לפוצץ אותנו. והלקה אותו בו במקום. עלי רצו להתאונן בהנהלת הגמנסיה. עכשיו לא מרשים לו להיפגש אתי, עכשיו לא מרשים לאף אחד להיפגש אתי. גם לסְמוּרוֹב לא מרשים, התפרסמתי אצל כולם: אומרים שאני ‘נועז מופקר’,” הצטחק קוֹליָה בבוז. “כל זה התחיל ממסילת־הברזל.”

“כן, שמענו גם על הרפתקה זו שלך,” אמר הסרן. “איך זה שכבת שם עד הסוף? והאם באמת לא נבהלת כששכבת מתחת לרכבת? פחד גדול היה לך שם?”

הסרן התחנף מאוד אל קוֹליָה.

“לא־א במיוחד!” אמר קוֹליָה אגבית. “מי שהרס כאן ביותר את שמי הטוב, הרי זה האווז הארור ההוא,” שוב פנה אל איליוּשה. אבל גם אם העמיד פנים שאננות כשסיפר, עדיין לא שלט בעצמו והיה גולש מן הטון הנכון.

“כן, גם על האווז שמעתי!” צחק איליוּשה, קורן כולו. “סיפרו לי, אבל לא הבנתי, האם שפטו אותך אצל שופט?”

“עניין מטופש ביותר, אפסי ביותר, שיצרו ממנו פיל שלם, כנהוג אצלנו,” פתח קוֹליָה בנימה זחוחה. "פעם אחת עברתי פה בכיכר, ובדיוק אז הביאו אווזים. נעצרתי והסתכלתי באווזים. פתאום בחור מקומי, וישניָקוֹב, הוא עובד עכשיו כשליח אצל פּלוֹטניקוֹב, מסתכל בי ואומר: “מה אתה מביט על האווזים?' הסתכלתי בו: פרצוף עגול, מטופש, הבחור הוא כבן עשׂרים ואני, כידוע, לא דוחה מעלי איש מהעם. אני אוהב את אנשי־העם… אנחנו ניתקנו את עצמנו מהעם – זו אַקסיוֹמה, נדמה לי שאתה מואיל לצחוק, קָרָמָזוֹב?”

“לא, ישמור אלוהים, אני מקשיב יפה,” ענה אַליוֹשה במירב התמימות, וקוֹליה החשדן התעודד מיד.

“התיאוריה שלי, קָרָמָזוֹב, בהירה ופשוטה,” שוב נחפז בשׂמחה. “אני מאמין בעם ומוכן תמיד להודות בצדקתו, אבל איני מפנק אותו, וזה sine qua…³⁶ כן, סיפרתי על האווז. אני פונה אל הטיפש ועונה לו: ‘אני חושב לי, מה חושב האווז’. הוא מסתכל בי בהבעה מטופשת: ‘ועל מה חושב האווז?’ ‘ראה, אמרתי, הנה עומדת עגלה ובה שבולת־שועל. משׂק אחד נשפכת שבולת־שועל, והאווז שרבּב את צווארו מתחת לגלגל ומנקר בגרעינים. אתה רואה?’ ‘מאוד אני רואה,’ ענה. ‘והנה, אם נזיז את העגלה קצת, האם יכרות הגלגל את צוואר האווז, או לא?’ ‘בוודאי יכרות,’ אמר הבחור ומצטחק מלוא פיו ומתמוגג. ‘אם כן, בוא בחור, נזיז,’ ‘נזיז,’ אמר הבחור. הפעולה לא גזלה זמן רב: הבחור התגנב אל רסן־הסוס, ואני עמדתי בצד כדי לכוון את האווז. האיכר התפּהק, שׂוחח עם מישהו, ולא נאלצתי כלל לכוון: האווז הושיט את צווארו אל הגרעינים, אל מתחת לעגלה ולגלגל. קרצתי לבחור, הוא מרט ברסן – קרַ־ק וצוואר האווז שוסע לשניים. ורצה המקרה שיבחינו בנו האיכרים בו ברגע ויצעקו יחדיו: ‘בכוונה עשׂית!’ ‘לא, לא בכוונה!’ וצועקים. ‘אל שופט־השלום!’ ותפסו גם אותי. ו’גם אתה היית שם, עזרת, כל השוק מכיר אותך!' ומשום מה באמת כל השוק מכיר אותי,” הוסיף קוֹליָה ביהירות. "הלכנו כולנו אל שופט־השלום, ונושׂאים גם את האווז. אני רואה, הבחור שלי חטף פחד, באמת, ובוכה כמו אשה. סוחר־האווזים צועק: ‘באופן כזה אפשר לדרוס את כל האווזים!’ וכמובן, יש עדים. השופט פסק מיד: תמורת האווז לשלם לסוחר רובל, ואת האווז יקח לו הבחור לעצמו. ומעתה, שלא ירשו לעצמם מעשׂי־קונדס כאלה. והבחור עדיין בוכה כמו אשה: ‘זה לא אני, הוא הסית אותי,’ ומצביע עלי. אני עונה בקור־רוח גמור, שלא לימדתי אותו כלל, ורק השמעתי את הרעיון היסודי, ודיברתי רק על הפּרוֹיֶקט. שופט־השלום ניֶפיֶדוֹב הצטחק, ומיד כעס על עצמו על שהצטחק: ‘מיד אודיע להנהלת בית־הספר שלך,’ אמר, ‘כדי שלהבא לא תעסוק בפרוֹיֶקטים כאלה, במקום לדגור על הספרים ולהכין את השיעורים’. להנהלה הוא לא הודיע, זו היתה בדיחה, אבל העניין נתפרסם והגיע לאוזני ההנהלה: האוזניים שלנו הלוא ארוכות הן! במיוחד ירד עלי המורה ללשונות קלסיות קוֹלבַּסניקוֹב, אבל שוב גאל אותי דַרדָנֶלוֹב. אבל קוֹלבַּניקוֹב זועם עכשיו על כולנו כמו כלב שוטה. שמעת, איליוּשה, הוא הלוא התחתן, לקח אצל המיכַילוֹבים אלף רובל נדוניה, אבל הכלה – זוועה, מכוערת ממדרגה ראשונה. תלמידי השלישית חִיברו מיד מִכתם:

כל תלמיד בשלישית מתרונן,

הרשלן קוֹלבַּסניקוֹב התחתן.

וההמשך מצחיק מאוד, אחר־כך אביא לך. על דַרדָנֶלוֹב לא אגיד שום דבר. אדם בעל ידיעות, בעל ידיעות ברורות. אנשים כאלה אני מכבד, ובכלל לא בגלל זה שהגן עלי…"

“אבל ניצחת אותו בשאלה מי יִיסד את טרוֹיָה!” אמר סְמוּרוֹב, שהיה גא ברגע זה בקרָסוֹטקין. הסיפור על האווז מצא מאוד חן בעיניו.

“האם באמת ניצחת?” הצטרף בנימה חנפנית הסרן. “על השאלה, מי יִיסּד את טרויה? כבר שמענו שניצחת. איליוּשֶצ’קה סיפר לי אז…”

“אבא, הוא אצלנו יודע הכי־טוב מכולם!” אמר גם איליוּשה, “הוא רק מעמיד פנים שהוא כזה, אבל הוא התלמיד המצטיין אצלנו בכל המקצועות…”

באושר לאין־שיעור הסתכל איליוּשה בקוֹליָה.

“נו, עניין זה של טרויה הוא הבל, שטויות. אני בעצמי חושב שהשאלה חסרת ערך,” אמר קוֹליָה בצניעות גאה. הוא כבר הצליח לשוב לטוֹן הנכון, אמנם עדיין היתה בו איזו חרדה: הוא הרגיש בהתרגשותו הרבה, ועל האווז, למשל, סיפר בהתלהבות רבה מדי, ואילו אַליוֹשה שתק כל שעת הסיפור והיה רציני, ומשהו כבר התחיל לקסוס את לבו של הנער היהיר: “האם אינו שותק מפני שהוא בז לי, וחושב שאני רוצה לשמוע שבח מפיו? ובכן, אם הוא מעֵז לחשוב כך, אני…”

“אני רואה את השאלה כחסרת־ערך לגמרי,” אמר שוב בגאווה.

“ואני יודע מי ייסד את טרוֹיָה,” אמר פתאום נער, שעד עתה לא השמיע הגה, נער שתקן וכנראה ביישן, נחמד למראה, כבן אחת־עשׂרה, ושמו קַרטָשוֹב. הוא ישב ליד הדלת. קוֹליָה נתן בו מבט של תמיהה וחשיבות. השאלה “מי ייסד את טרוֹיה” נהפכה בכל הכיתות לסוד, וכדי לגלות אותו היה הכרח לקרוא בספרו של סמָרַגדוֹב. אבל הספר נמצא בידי קוֹליָה בלבד. פעם אחת, כשפנה קוֹליה הצדה, פתח קַרטָשוֹב בחפזון את סמָרַגדוב, שהיה בין ספריו של קוֹליָה, ונתקל מיד בפרשת ייסודה של טרויה. זה קרה לפני זמן רב, אבל הנער התבייש ולא העֵז לגלות בפומבי שגם הוא יודע מי ייסד את טרויה, וכן חשש שלא יבייש אותו קוֹליָה בגלל זה. משום־מה לא התאפק כרגע ואמר. זה כבר רצה לומר.

“נו, מי ייסד?” פנה אליו קוֹליָה ביהירות ובעליונות, שכן ניחש לפי פניו של הנער שהוא אכן יודע, והתכונן, כמובן, מיד לכל התוצאות. היה בכך משום צרימה בהלך־הרוח הכללי, מה שמכנים דיסוֹנַנס.

“ייסדו את טרויה תֶאוּקרוֹס, דַרדָנוּס, אִילוּס וּטְרוֹס,” דקלם הנער והסמיק, כה הסמיק עד שעורר רחמים. אבל הילדים לטשו אליו עיניים דקה תמימה, ופתאום פנו כל העיניים האלה אל קוֹליָה. קוליה הוסיף עדיין להסתכל בקור־רוח ובבוז על הנער החצוף.

“זאת אומרת, כיצד ייסדו?” הואיל סוף־סוף לפתוח פיו, “ומה זאת אומרת בכלל, לייסד עיר או מדינה? מה עשׂו: באו וכל אחד הניח לבֵנה, מה?”

פרץ צחוק. פני הנער האשם כבר אינם ורודים אלא אדומים ממש. הוא שתק, היה קרוב לבכי. קוֹליָה הניח אותו בדריכות עוד דקה.

“כדי לדון על מאורעות היסטוריים, כמו ייסודו של עם, צריך קודם כול להבין מה משמעות הדבר,” אמר בהטעמה כמלמד לקח. “אגב, איני מייחס חשיבות לכל אגדות־הנשים האלה, ובכלל איני מחשיב ביותר את ההיסטוריה הכללית,” סיים בביטול, כשהוא פונה אל כולם.

“את ההיסטוריה הכללית?” שאל בחרדה הסרן.

“כן, את ההיסטוריה הכללית. למידת סדרה של מעשׂי־שטות אנושיים ולא עוד. אני מחשיב רק את המתמטיקה ואת מדעי־הטבע,” התייהר קוֹליָה והגניב מבט אל אַליוֹשה: כאן חשש רק מדעתו שלו. אבל אַליוֹשה שתק והיה רציני כמו קודם. אילו אמר אַליוֹשה משהו, היה העניין מסתיים, אבל אַליוֹשה שתק, ושתיקתו “יכלה להיות חשודה”, ורוגזו של קוליה גבר.

“וגם למידת הלשונות הקלסיות אצלנו: שגעון גמור ולא עוד… נדמה לי, כי שוב אינך מסכים לדעתי, קָרָמָזוֹב?”

“איני מסכים,” ענה אליושה בחיוך מאופק.

“הלשונות הקלסיות, אם רצונכם לשמוע את דעתי עליהן – הן אמצעי משטרתי, הנה לשם מה הנהיגו אותן,” שוב התחיל קוֹליָה להשתנק בנשימה, “הנהיגו אותן מפני שהן משעממות ומפני שהן מטמטמות את הכשרונות. היה משעמם, מה אפשר איפוא לעשׂות שיהיה משעמם יותר? היה טמטום, מה אפשר לעשות שיהיה טמטום רב יותר? וכך המציאו את הלשונות הקלסיות. הנה זו דעתי הברורה עליהן, ואני מקווה שלעולם לא אשנה אותה,” סיים בנימה חריפה. בשתי לחייו הופיע מעגל־סומק.

“זו אמת!” הסכים לדעתו בקול צלול ומשוכנע סְמוּרוֹב, שהקשיב בשקידה.

“ובעצמו הוא התלמיד המצטיין בלטינית!” צעק פתאום נער אחד מהחבורה.

“כן, אבא, הוא אומר כך, אבל הוא הראשון בכיתה בלטינית,” אמר גם איליוּשה.

“ומה בכך?” ראה קוֹליה צורך להתגונן, אף כי השבח נעם לו. “אני משַנן את הלטינית מפני שזה דרוש, מפני שהבטחתי לאמא לסיים את הלימודים, ולפי דעתי, אם התחלת במשהו, עשׂה זאת כראוי, אבל בלבי אני בז לקלָסיציזם ולכל השפלות… אינך מסכים, קָרָמָזוֹב?”

“אבל מדוע ‘שפלות’?” שוב הצטחק אַליוֹשה.

“ראה, בטובך, הלוא כל הקלסיקנים תורגמו לכל הלשונות, ואם כן לא לשם למידת הקלסיקנים דרושה להם הלטינית, אלא רק למטרות משטרתיות, ולטמטום הכשרונות. ולאחר כל אלה אין זו שפלות?”

“מי לימד אותך את הדברים האלה?” קרא לבסוף אַליושה הנדהם.

“ראשית, אני יכול להבין גם בעצמי בלי שלימדו אותי, ושנית, דע לך, כי כל מה שאמרתי לך עכשיו על הקלסיקנים המתורגמים, אמר בקול רם בכיתה השלישית המורה קוֹלבַּסניקוב עצמו…”

“הרופא בא!” אמרה נינוֹצ’קה, ששתקה כל הזמן.

ואכן קרבה לבית המרכבה של הגברת חוֹחלָקוֹבה. הסרן, שהמתין כל הבוקר לרופא, רץ בבהלה אל השער לפגוש אותו. האֵם היטיבה את שׂמלתה והעלתה חשיבות על פניה. אַליוֹשה ניגש אל איליושה והתפיח את הכר שלו. מכורסתה עקבה נינוֹצ’קה באי־שקט אחר טיפולו במיטה. הנערים התחילו להיפרד בחפזון, אחדים הבטיחו לבוא בערב. קוֹליָה קרא לכלב, והוא קפץ מהמיטה.

“אני לא אסתלק, לא אסתלק!” נחפז קוֹליָה לומר לאיליוּשה, “אחכה בפרוזדור ואשוב כשיסע הרופא, אשוב עם פֶּרֶזווֹן.”

וכבר נכנס הרופא, דמות אומרת חשיבות, בפרוות־דוב, זקן־הלחיים הכהה שלו ארוך ומבריק, והסנטר מגולח. כשעבר את הסף נעצר, כאילו נבוך: ודאי חשב שהגיע לא למקום הנכון. “מה זה? היכן אני?” מלמל, בלי לפשוט את האדרת, בלי להסיר את כובע־המצחה העשׂוי פרוות דוב־הים. הקהל, דלותו של החדר, הכבסים על החבל בפינה, בלבלו אותו. הסרן החווה לפניו קידה עמוקה־עמוקה.

“אתה במקום הנכון, הנכון,” מלמל בהתרפסות, “אתה כאן, אצלי, אלי באת.”

“סניֶגירוֹב?” אמר הרופא בקול רם מלא חשיבות. “האדון סניֶגירוֹב – אתה הוא?”

“אני!”

“אַה!”

שוב הקיף הרופא במבט סלידה את החדר, ושמט את הפרווה. לעין כולם הבריק העיטור התלוי על צווארו. הסרן תפס את הפרווה עם צניחתה מהכתפיים, והרופא הסיר את הכובע.

“היכן החולה?” שאל בקול רם ותקיף.

6: התפתחות שהקדימה

“מה אתה חושב יאמר לו הרופא?” נחפז בדיבורו קוֹליָה, “אבל איזה פרצוף גועלי יש לו, לא כן? איני סובל את המֶדיצינה!”

“איליוּשה ימות. נדמה לי שזה בטוח,” ענה אַליוֹשה בעצב.

“נוכלים! המֶדיצינה נוכלת! אני שׂמח, קָרָמָזוֹב, שהכרתי אותך. זה כבר רציתי להכיר אותך. אבל צר שנפגשנו בעצבות כזאת…”

קוֹליָה רצה מאוד לומר דבר חם עוד יותר, נרגש יותר, אבל משהו קסס את לבו. אַליוֹשה עמד על כך, חייך ולחץ את ידו.

“זה כבר למדתי לכבד אותך כבעל נפש נדירה,” מלמל קוֹליָה, חושש להתבלבל ולהסתבך. “שמעתי שאתה מיסטיקן וגם היית במנזר. אני יודע שאתה מיסטיקן, אבל זה לא הפריע לי. המגע עם המציאות ירפא אותך… זו דרכם של אנשים כמוך.”

“מה אתה מכנה מיסטיקן? ממה יש לרפא?” השתומם קצת אַליוֹשה.

“נגיד, אלוהים וכל השאר.”

“מה, האם אינך מאמין באלוהים?”

“להפך, אין בלבי דבר נגד אלוהים. מובן מאליו, כי אלוהים הוא היפּוֹתיזה בלבד… אבל… אני מודה שהוא דרוש, למען הסדר… למען הסדר העולמי וכך הלאה… ולולא היה, ראוי היה לבדות אותו,” אמר קוֹליָה והתחיל להסמיק. פתאום עלה על דעתו, כי אַליוֹשה יחשוב שהוא רוצה להפגין את ידיעותיו ולהוכיח כמה הוא כבר “גדול”. “ואני כלל איני רוצה להפגין את ידיעותי לפניו,” חשב קוֹליָה בכעס. רוגז רב עלה בו.

“אני מודה שאיני סובל את הוויכוחים האלה,” ענה, “הלוא אפשר לאהוב את האנושות גם בלי להאמין באלוהים, מה דעתך? ווֹלטֶר לא האמין באלוהים, אבל אהב את האנושות.” (שוב, שוב! אמר בלבו).

“ווֹלטֶר האמין באלוהים, אך נדמה לי שהאמין מעט, ונדמה שגם את האנושות אהב מעט,” אמר אַליוֹשה בשקט, באיפוק ובטבעיות גמורה, כאילו דיבר עם בן־גילו, ואפילו עם מבוגר ממנו. הדהים את קוֹליָה אי־בטחונו זה של אַליוֹשה בדעתו על ווֹלטֶר, והחלטתו למסור את ההכרעה בשאלה זו דווקא לו, לקוֹליָה הקטן.

“ואתה קראת את ווֹלטֶר?” שאל אַליוֹשה.

“לא, לא אגיד שקראתי… אמנם, קראתי את ‘קַנדיד’ בתרגום לרוסית… בתרגום ישן, מכוער, מצחיק.” (שוב, שוב!).

“והבינות?”

“כן, הכול… זאת אומרת… מדוע אתה חושב שלא יכולתי להבין? יש שם, כמובן, הרבה דברי תועבה… אני מסוגל, כמובן, להבין, כי זה רומן פילוסופי, והוא נכתב כדי להביע רעיון…” הסתבך קוֹליָה לגמרי. “אני סוציאליסט, קָרָמָזוֹב, סוציאליסט ללא־תקנה,” אמר פתאום שלא־לעניין.

“סוציאליסט?” צחק אַליוֹשה, “מתי הספקת? הלוא אתה רק בן שלוש־עשׂרה, כמדומני?”

קוֹליה התעוות.

“ראשית, לא שלוש־עשׂרה אלא ארבע־עשׂרה בעוד שבועיים,” התלקח, “ושנית, איני מבין בכלל מה עניין שנותי לכאן? העניין הוא, אילו הן השקפותי, ולא בן כמה אני, לא כן?”

“כשתוסיף שנים, תיווכח בחשיבות הגיל לגבי ההשקפות. וכן היה נדמה לי, שאין אתה אומר דברים שלך,” אמר אַליוֹשה בצניעות ובשקט, אבל קוליָה הפסיק אותו בלהט:

“סלח לי, אתה דורש צִיות ומיסטיציזם. הודה בכך, למשל, שהדת הנוצרית הועילה רק לעשירים ולמיוחסים, כדי לשעבד את המעמד הנמוך, לא כן?”

“כן, אני יודע היכן קראת זאת, ובוודאי לימד אותך מישהו את הדברים האלה!” אמר אַליוֹשה.

“סלח לי, מדוע אתה אומר שקראתי? ואיש לא לימד אותי. אני יכול גם בעצמי… ואם תרצה, אין אני מתנגד לישו. הוא היה אישיות הומנית בהחלט, ואילו חי בימינו, היה מצטרף מיד למהפכנים, וייתכן שהיה ממלא תפקיד נכבד… ואפילו בוודאי…”

“היכן, היכן חטפת כל זה! עם איזה שוטה התקשרת?” אמר אַליוֹשה.

“סלח לי, את האמת אין להסתיר. בגלל עניין אחד אני אמנם משוחח תכופות עם האדון רָקיטין, אבל… אומרים, כי גם הזקן בּיֶלינסקי אמר אותם דברים עצמם.”

“בּיֶלינסקי? איני זוכר. הוא לא כתב זאת בשום מקום.”

“אם לא כתב, הרי אמר, כפי שמספרים. שמעתי זאת מפי… בעצם, לכל הרוחות…”

“ואת בּיֶלינסקי קראת?”

“הבט… לא… לא קראתי הכול, אבל… קראתי את המקום על טַטיָנה, מדוע לא הלכה אחרי אוֹניֶגין.”

“מה זאת אומרת, לא הלכה אחרי אוֹניֶגין? האם אתה כבר… מבין את זה?”

“סלח לי, נדמה לי שאתה רואה בי את הנער סְמוּרוֹב,” העווה קוֹליָה את שׂפתיו ברוגז. “אגב, אל תחשוב שאני מהפכן גמור. תכופות איני מסכים לדעתו של האדון רָקיטין. אשר לטַטיָנה, הרי כלל אינני בעד האמנסיפּציה של הנשים. אני מודה, שהאשה היא יצור כפוף למָרות, וחייבת לציית Les femmes tricottent,³⁷ כפי שאמר נפוליאון,” קוֹליָה הצטחק משום־מה, “ולפחות בעניין זה דעתי כדעתו של אדם פְּסֶבדוֹ־גדול. גם אני סבור, למשל, כי לברוח מהמולדת לאמריקה – זו שפלות, גרוע משפלות – טפשות. למה ללכת לאמריקה, אם גם אצלנו אפשר להביא תועלת רבה לאנושות? דווקא עכשיו. יש שפע של פעילות פוריה. וכך עניתי.”

“מה פירוש, ענית? למי? האם מישהו כבר הזמין אותך לאמריקה?”

"אודה, פיתו אותי, אבל אני דחיתי. כמובן, דבר זה הוא בינינו, קָרָמָזוֹב, אתה שומע, אף מלה לאיש. רק לך אמרתי. אין לי כל חשק ליפול לכפיו של המדור השלישי³⁸ ולקבל שיעורים ליד גשר־השרשרות.

אתה תזכור את הבניין

ליד גשר־השרשרות!

אתה זוכר? נהדר! מה מצחיק אותך? אולי אתה חושב, כי כל אלה שקרים?" (“ומה אם ייוודע לו, כי בארון של אבא יש רק גליון אחד של כתב־העת ‘קוֹלוֹקוֹל’, ומלבד זה לא קראתי דבר?” חשב קוֹליָה ברעדה).

“לא, איני צוחק וכלל איני חושב ששיקרת לי. הוא העניין שלא חשבתי כך, וכל זה, למרבה הצער, אמת לאמיתה. ואמור לי, את פּוּשקין קראת, את ‘אוֹניֶגין’… הנה דיברת על טַטיָנה?”

“לא, עדיין לא קראתי, אבל אני רוצה לקרוא. אין לי דעות קדומות, קָרָמָזוֹב. אני רוצה לשמוע את הצד הזה ואת הצד האחר. מדוע שאלת?”

“סתם.”

“אמור, קָרָמָזוֹב, אתה בז לי מאוד?” אמר קוֹליָה פתאום והתמתח לפני אַליוֹשה, כאילו תפס עמדה. “עשה עמי חסד, וללא עקיפין.”

“בז לך?” הביט בו אַליוֹשה בתמיהה. “על שום מה? רק עצוב אני מכך, שדמות נהדרת כמו שלך, שעדיין לא התחילה לחיות, כבר הושחתה על ידי הבלים גסים אלה.”

“לדמות שלי אל תדאג,” הפסיק אותו קוֹליָה לא בלי הנאה מעצמו, “אבל שאני חשדן, זה נכון. חשדן באופן טפשי, חשדן בגסות. חייכת עכשיו, ולי כבר נראה שאתה…”

“חייכתי בגלל עניין אחר. שמע, מדוע חייכתי: זה לא כבר קראתי דברי גרמני מחוץ־לארץ שגר ברוסיה על הנוער־הלומד שלנו כיום: ‘הראו לתלמיד רוסי את מפת כוכבי השמים, שעד עתה לא ראה אותה ולא ידע אותה, והוא יחזיר לך אותה למחרת כשהיא מתוקנת’. העדר כל ידיעות ובטחון־עצמי שאין לו תקנה – הנה מה שרצה לומר הגרמני על התלמיד הרוסי.”

“כן, זה נכון בהחלט!” צחק פתאום קוֹליָה, “נכוֹנִיסימוֹ, בדיוק־בדיוק! ברָווֹ לגרמני! אולם הזר לא בחן גם את הצד הטוב, מה דעתך? בטחון־עצמי – נניח, זה פרי הנעורים, זה יתוקן, אם יש צורך שיתוקן, אבל יש גם רוח עצמאות, כמעט מִיַלדות, ישנו אומץ המחשבה וההשקפה, ולא רוח הסגידה לסמכויות של זוללי־הנקניקים. ובכל זאת, יפה אמר הגרמני את דבריו. בּרָווֹ, הגרמני! ובכל זאת ראוי לחנוק את הגרמנים. גם אם הם חזקים במדעים יש צורך לחנוק אותם.”

“על מה יש לחנוק אותם?” הצטחק אַליוֹשה.

"נו, אולי קשקשתי, אני מסכים. לפעמים אני תינוק ממש, ומתוך שׂמחה על משהו, איני מתאפק ומוכן לקשקש שטויות. שמע, אנחנו מפטפטים כאן על הבלים, והרופא ההוא שקע שם לזמן רב. אמנם, ייתכן שיבדוק גם את ‘אמאלה’ ואת נינוֹצ’קה הפיסחת. שמע, נינוֹצ’קה זו מצאה חן בעיני. כשיצאתי, לחשה לי. “מדוע לא באת מוקדם יותר?' ובקול כזה, בטינה. נדמה לי, שהיא בחורה טובה מאוד ומסכנה.”

“כן, כן! הנה תבוא לבקר ותראה איזה יצור זה. הכרת יצורים כאלה תועיל לך מאוד, כדי שתדע להעריך עוד דברים רבים שייוודעו לך מתוך ההיכרות עם יצורים אלה,” אמר אַליוֹשה בלהט. “זה ישנה אוֹתך יותר מכל דבר אחר.”

“מה צר לי, וכמה אני מגנה את עצמי על שלא באתי קודם!” אמר קוֹליה במרירות.

“כן, חבל מאוד. הלוא ראית איזה רושם משׂמח עשׂית על הנער המסכן?. וכיצד התענה כשחיכה לך!”

“אל תאמר לי זאת!. אתה פורם את פצעי. למעשׂה, מגיע לי: לא באתי מתוך אהבה־עצמית, מתוך אהבה־עצמית אנוכית ומתוך עריצות שפלה, שאיני מצליח להיפטר ממנה כל ימי חיי, אף שכל ימי חיי אני מתאמץ להשתנות. עכשיו אני רואה, קָרָמָזוֹב, שבעניינים רבים אני נבל!”

“לא, אתה יצור נהדר, אמנם מעוּוָת, ואני מבין יפה מדוע היתה לך השפעה כה חזקה על נער אציל וחולני ברגישותו!” ענה אַליוֹשה בלהט.

“וזאת אתה אומר לי!” צעק קוֹליָה, “ותאר לעצמך שחשבתי כבר פעמים אחדות, כמו עכשיו, שאתה בז לי! אילו אך ידעת מה יקרה לי דעתך!”

“אבל האם אתה באמת חששן כזה? בגיל זה! תאר לעצמך, כי אכן חשבתי בהיותנו בחדר, כשהסתכלתי בך כשסיפרת, שבוודאי אתה חששן עד מאוד.”

“כבר חשבת? איזו טביעת־עיִן לך, אתה רואה, אתה רואה! מוכן להתערב, כי זה קרה כשסיפרתי על האווז, דווקא אז. דווקא אז נראה היה לי, שאתה בז לי מעומק לבך על שאני נחפז להציג את עצמי כבן־חיִל, ופתאום חשתי שׂנאה כלפיך והתחלתי לקשקש. אחר־כך היה נדמה לי (כבר כאן), כשאמרתי: ‘לולא היה אלוהים, היה צורך להמציא אותו’, שאני ממהר מדי להפגין את השׂכלתי, מה גם שקראתי משפט זה בספר. אבל אני נשבע שמיהרתי להציג את עצמי לא מתוך רדיפת־כבוד. אלא – איני יודע מדוע, משׂמחה, חי־נפשי, כאילו משׂמחה… אמנם, תכונה מגונה היא, כשאדם נתלה על צווארם של אנשים מתוך שׂמחה. אני יודע זאת. לעומת זאת הנני משוכנע עכשיו, שאינך בז לי, והכול בדיתי בעצמו. שמע, קָרָמָזוֹב, אני אומלל מאוד. לפעמים אני מעלה על דעתי האלוהים יודע מה, חושב שהכול לועגים לי, כל העולם, ואז אני מוכן להרוס את כל סדר הדברים.”

“ואתה מענה את האנשים סביבך,” חייך אַליוֹשה.

“ומענה את האנשים סביבי, במיוחד את אמי, קָרָמָזוֹב. אמור לי, אני מגוחך עכשיו?”

“אל תחשוב על זה, אל תחשוב על זה כלל!” אמר אַליוֹשה. “ומה זאת אומרת, מגוחך? האם זה חשוב כמה פעמים אדם מגוחך, או נראה כמגוחך? זאת ועוד, עכשיו כמעט כל האנשים בעלי־הכשרונות חוששים מאוד להיות מגוחכים, והם אומללים משום כך. מפליא אותי אך זאת, שהתחלת להרגיש בזה כה מוקדם, אמנם אני מבחין בזה זה כבר, ולא בך בלבד. כיום התחילו לסבול מזה נערים שהם כמעט ילדים. הרי זה כמעט שגעון. באהבה־עצמית זו התגלם השׂטן וחדר לנפש הדור כולו, דווקא השׂטן,” אמר אַליוֹשה בלי לחייך, כפי שנראה לקוֹליָה שלטש עליו עיניים. “אתה כמו הכול כיום,” סיכם אַליוֹשה, “זאת אומרת, כמו רבים מאוד, אלא שאין להיות כמו הכול, וזה העניין.”

“אף על פי שהכול כאלה?”

“כן, אף על פי שהכול כאלה. אתה היחיד שתהיה שונה. ובאמת אינך כמו הכול: הנה לא התביישת להודות במשהו מגונה ואפילו מגוחך. ומי יודה בכך כיום? איש לא יוֹדה, וכן הפסיקו הכול לראות צורך בביקורת־עצמית. הנה איפוא אתה שונה מהשאר. ואפילו תהיה היחיד השונה, הישאר שונה.”

“נהדר! לא טעיתי בך. אתה מסוגל להרגיע. כמה שאפתי להגיע אליך, קָרָמָזוֹב, זה כבר רציתי להיפגש אתך. האם גם אתה חשבת עלי? קודם אמרת שגם אתה חשבת עלי?”

“כן, שמעתי עליך, וגם חשבתי עליך… וגם אם האהבה־העצמית גרמה בחלקה שאלה זו, אין דבר.”

“ראה, קָרָמָזוֹב, הבירור שלנו דומה לווידוי־אהבה,” אמר קוֹליָה בקול מבויש ונחלש. “האין זה מצחיק, מצחיק?”

“לגמרי לא מצחיק, וגם אם זה מצחיק, אין בכך כלום, מפני שזה טוב,” עלה חיוך בהיר בפני אַליוֹשה.

“הבט, קָרָמָזוֹב, תסכים אתי, שגם אתה מתבייש עכשיו קצת… בעיניך אני רואה,” הצטחק קוֹליָה ובפניו ערמומיות וכמעט אושר.

“מה כאן מבייש?”

“ומדוע הסמקת?”

“אתה גרמת לי להסמיק!” צחק אַליוֹשה ואכן הסמיק. “נו, כן, ישנה איזו בושה, אלוהים יודע מדוע, אני איני יודע…” מלמל, כמעט נבוך.

“כמה אני אוהב ומוקיר אותך ברגע זה דווקא משום כך שגם אתה מתבייש במשהו לפנַי. מפני שגם אתה כמוני!” אמר קוֹליָה בהתפעלות גמורה. לחייו להטו, עיניו הבריקו.

“שמע, קוֹליָה, אתה תהיה גם אדם אומלל מאוד בחיים,” אמר פתאום אַליוֹשה משום־מה.

“אני יודע, יודע. כיצד אתה יודע הכול מראש!” אישר קוֹליָה.

“אבל בחשבון כולל בכל זאת תברך את החיים.”

“בוודאי! הידד! אתה נביא! אנחנו נתיידד, קָרָמָזוֹב. ראה, אותי מלהיבה יותר מהכול העובדה, שאתה נוהג בי כמו בשווה לך. אבל אין אנחנו שווים, לא, לא שווים, אתה גבוה יותר. אבל אנחנו נתיידד. הבט, כל החודש האחרון אמרתי לעצמי: ‘או שנתיידד מיד ונהיה ידידים לעד, או שמהרגע הראשון ניפרד כאויבים עד המוות!’.”

“וכשאמרת כך כבר אהבת אותי, כמובן!” צחק אַליוֹשה בעליזות.

“אהבתי, מאוד אהבתי, אהבתי וחלמתי עליך! וכיצד אתה יודע הכול מראש? אה, הנה גם הדוקטור. אלוהים, מה יאמר, ראה את פניו!”

7: איליוּשה

הרופא עמד לצאת מהבקתה, מכורבל בפרוותו והכובע לראשו. פניו היו כמעט כעוסות וסולדות, כאילו חשש כל הזמן להתלכלך ממשהו. העיף מבט בפרוזדור ומבט מחמיר על אַליוֹשה וקוֹליָה. אַליוֹשה נופף מהפתח לרכּב, והמרכבה, שהביאה את הרופא, קרבה אל דלת־היציאה. הסרן יצא בחפזון אחרי הרופא, ומתכופף, כמעט מתפתל לפניו, עצר בו כדי לשמוע את דברו האחרון. פניו של המסכן היו מדוכאות, והמבט נפחד.

“הוד־מעלתך, הוד־מעלתך… האם?..” אמר ולא השלים ורק ספק כפיים בייאוש, אף שהביט עדיין על הרופא בתחנונים אחרונים, כאילו עשׂוי דברו האחרון של הרופא לשנות את גזר־הדין של הנער המסכן.

“מה אפשר לעשׂות! אינני אלוהים,” אמר הרופא בנימה אגבית, אבל רגילה להרשים.

“דוקטור… הוד־מעלתך… האם בקרוב, בקרוב?”

“היה מו־כן לכול,” הטעים הרופא כל הברה, השפיל את מבטו והתכוון לעבור את הסף ולגשת למרכבה.

“הוד־מעלתך, בשם כְריסטוֹס!” שוב עצר בו הסרן, “הוד־מעלתך!.. האם שום דבר, האם שום דבר, שום דבר כבר לא יציל אותו?..”

“לא בי ה־דב־ר תלוי עכשיו,” ענה הרופא בקוצר־רוח, “ובכל זאת, כן,” נעצר, “אילו, למשל, יכולת… לש־לוח את החולה שלך… מיד וללא כל דיחוי (את המלים “מיד וללא כל דיחוי” אמר לא רק בחומרה אלא כמעט בכעס, והסרן הרעיד) אל סי־ר־קוּ־זה, אולי… בהשפעת תנאי־האקלים החדשים הנוחים… היתה עשׂויה לבוא…”

“לסירָקוּזה!” צעק הסרן, כאילו לא תפס עדיין.

“סירָקוּזָה היא בסיציליה,” פסק קוֹליה בקול רם, להבהרה. הרופא העיף בו מבט.

“לסיציליה! אדוני, הוד־מעלתך,” נבוך הסרן, “הלוא ראית!” סימן בידיו את המצוי מסביב, את התקנת ביתו, “ואמאלה, והמשפחה?”

“ל־לא, את המשפחה תשלח לא לסיציליה, את המשפחה תשלח לקווקז, בראשית האביב. את הבת לקווקז ואת הרעייה… לאחר תקופה של מי־מרפא בקווקז, בגלל הרֶאומטיזם שלה… תשלח מיד אחר כך לפאריס, אל המרפאה של הרופא הפסי־כי־אטר לֶ־פֶּלֶ־טיֶה, אוכל לתת לך פתק אליו, ואז… אולי היה יכול לבוא…”

“דוקטור, דוקטור! הלוא אתה רואה!” פרשׂ שוב הסרן את זרועותיו והצביע על הקורות החשׂופות בקירות הפרוזדור.

“זה אינו מענייני,” הצטחק הרופא, “אמרתי מה יכול לעשׂות ה־מ־דע בתשובה על שאלתך על האמצעים האחרונים, ואילו השאר… לצערי….”

“אל תדאג, רופא, הכלב שלי לא יִנשוֹך אותך,” אמר קוֹליָה בקול רם כשראה את מבטו החרד של הרופא על פֶּרֶזווֹן, שעמד על הסף. נימת־כעס נשמעה בקולו של קוֹליה. בכוונה פנה אליו “הרופא” ולא דוקטור, וכפי שאמר אחר כך, עשׂה כן “כדי להעליב”.

“מה זאת?” הרים הרופא ראשו והסתכל בתמיהה בקוֹליה. “מי הוא זה?” פנה אל אַליוֹשה, כאילו דרש ממנו דין־וחשבון.

“זה בעליו של פֶּרֶזווֹן, רופא, ואל תטריד אותך האישיות שלי,” אמר קוֹליָה.

“פֶּרֶזווֹן?” חזר הרופא על השם מפני שהיה מוזר.

“שומע פֶּרֶזווֹן ולא מבין נכון. שלום, רופא, נתראה בסירָקוּזה,” אמר קוֹליָה.

“מי זה הזה? מי הוא?” רתח הרופא.

“זה תלמיד מקומי, דוקטור, הוא שובב, אל תשׂים לב,” נחפז אַליוֹשה לומר והקדיר פניו. “קוֹליָה, שתוק!” צעק אל קרָסוֹטקין. “אל תשׂים לב, דוקטור,” חזר ואמר בקוצר־רוח רב יותר.

“להל־קות, להל־קות צריך, להל־קות!” רקע ברגליו הרופא שהפריז בזעמו.

“ואתה יודע, רופא, הלוא פֶּרֶזווֹן שלי נושך גם!” אמר קוֹליָה בקול רועד, החוויר ועיניו ברקו. “אִיסִי, פֶּרֶזווֹן!”

“קוֹליָה, אם תאמר עוד מלה אחת, אנתק את הקשר אתך לתמיד!” צעק אַליוֹשה בקול מצַווה.

“רופא, יש רק יצור אחד בכל העולם היכול לצווֹת על ניקוֹלַי קרַסוֹטקין, והוא האיש הזה,” הצביע קוֹליָה על אַליוֹשה, “לו אני מציית, היה שלום!”

סר ממקומו, פתח את הדלת ונכנס לחדר. הכלב רץ אחריו. הרופא עמד עוד כחמש שניות המום, הסתכל באַליוֹשה, ירק וצעד בחפזון אל המרכבה כשהוא חוזר בקול רם: “זהו, זהו, לא יודע מהו!” הסרן רץ אחריו לסייע לו בעלייה למרכבה. אַליוֹשה נכנס לחדר אחרי קוֹליה, שעמד כבר ליד מיטת איליוּשה. איליושה החזיק בידו וקרא לאבא. כעבור דקה חזר גם הסרן.

“אבא, אבא, בוא הנה… אנחנו…” אמר איליושה בהתרגשות רבה, אך כפי הנראה לא היה בכוחו להמשיך, והוא שלח לפניו את זרועותיו הצנומות וחיבק בכל כוחו את שניהם, את קוֹליָה ואת אבא, חיבר אותם ונצמד אליהם. הסרן הרעיד כולו בהתייפחות שתוקה, ושׂפתי קוֹליָה וסנטרו רעדו.

“אבא, אבא! כמה חבל לי עליך, אבא!” גנח איליוּשה בכאב מר.

“איליוּשֶצ’קה… חמודי… הרופא אמר… תהיה בריא… נהיה מאושרים… הרופא…” אמר הסרן.

“אבא, הלוא אני יודע מה אמר לך הרופא החדש עלי… הלוא ראיתי!” אמר איליושה ושוב חיבק בכוח את השניים, והצמיד אותם אל עצמו וטמן פניו בכתפו של אבא.

“אבא, אל תבכה… כשאני אמות, קח נער טוב, אחר… תבחר בעצמך ביניהם את הטוב, תקרא לו איליוּשה, ותאהב אותו במקומי…”

“שתוק, זקן, אתה תבריא!” צעק קרָסוֹטקין, כאילו כעס.

“ואותי, אבא, אותי אל תשכח לעולם,” המשיך איליוּשה, “תבוא אל הקבר שלי… עוד משהו, אבא, תקבור אותי ליד האבן הגדולה שלנו, שהלכנו אליה לטייל, ותבוא לשם עם קרָסוֹטקין, בערב… גם פֶּרֶזווֹן… ואני אחכה לכם… אבא, אבא!”

קולו נקטע, והשלושה עמדו חבוקים ושתקו. חרש בכתה בכורסתה נינוֹצ’קה, וכשראתה את כולם בוכים, התמוגגה בדמעות גם האם.

“איליוּשֶצ’קה! איליוּשֶצ’קה!” קראה.

קרָסוֹטקין נחלץ מחיבוקו של איליוּשה.

“היה שלום, זקן, אמא מחכה לי לארוחת־הצהריים,” נחפז לומר. “מה צר שלא אמרתי לה מראש. היא תדאג מאוד… אבל לאחר הארוחה אבוא אליך לכל היום, לכל הערב, והמון אספר לך, המון אספר. ואביא גם את פֶּרֶזווֹן, אבל עכשיו אקח אותו אתי, כי בלעדי יתחיל לייבב ויפריע לך. להתראות!”

ויצא בריצה אל הפרוזדור. הוא לא רצה לבכות, אבל בפרוזדור בכה. במצב זה מצא אותו אַליוֹשה.

“קוֹליָה, עליך לקיים את ההבטחה ולבוא, כי הוא יצטער מאוד,” תבע אַליוֹשה.

“אבוא בוודאי! כמה אני מקלל את עצמי שלא באתי קודם,” מלמל קוֹליָה ובכה וכבר לא התבייש בבכיו. ברגע זה קפץ הסרן לפרוזדור, וסגר את הדלת בחפזון. פניו היו נרגשות, שׂפתיו רעדו. נעמד לפני שני הצעירים והרים ידיו.

“איני רוצה בנער טוב! איני רוצה בנער אחר!” לחש בלחש מוזר וחרק בשיניו. “אם אשכחך ירושלים תשכח…”

לא סיים, כאילו נשנק, וכרע חסר אונים על ברכיו לפני הספסל. לפת באגרופיו את ראשו והתייפח, השמיע צוויחות משונות, והתאמץ להתאפק שלא ישמעו את צוויחותיו בחדר. קוֹליָה נמלט לרחוב.

“היה שלום, קָרָמָזוֹב! אתה תבוא?” צעק אל אַליוֹשה בקול חריף וכועס.

“בערב אבוא, בוודאי.”

“מה אמר שם על ירושלים? מה זה?”

“זה מכתבי הקודש: ‘אם אשכחך ירושלים’, זאת אומרת, אם אשכח את כל היקר לי ביותר, אם אחליף את זה במשהו, אז יפגע בי…”

“אני מבין, די! שתבוא גם אתה! אִיסִי, פֶּרֶזווֹן,” צעק בכעס לכלב ופנה בצעדים גדולים ומהירים אל ביתו.

ספר אחד־עשׂר: האח איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'    🔗

1: אצל גרוּשֶנקה

אַליוֹשה פנה אל כיכר סוֹבּוֹרנָיָה, אל בית הסוחרת מוֹרוֹזוֹבה, אל גרוּשֶנקה. בבוקר שלחה אליו את פֶניָה ובפיה בקשה תקיפה שיסור אליה. מחקירת פֶניָה נודע לאַליוֹשה, כי הגברת שרויה כבר מאתמול בחרדה גדולה ומיוחדת. בחודשיים אלה לאחר מאסר מיטיָה היה אַליוֹשה מבקר תכופות בבית מוֹרוֹזוֹבה על פי רצונו וגם בשליחות מיטיָה. ביום השלישי לאחר מאסר מיטיָה חלתה גרוּשֶנקה קשה, והחולי החזיק בה כמעט חמישה שבועות. שבוע אחד מאלה היתה חסרת־הכרה. פניה נשתנו מאוד, היא רזתה והצהיבה, אף שזה שבועיים כבר יכלה לצאת החוצה. אך בעיני אַליוֹשה נעשׂו פניה מושכות עוד יותר, וכשנכנס אליה, אהב לפגוש את מבטה. משהו איתן ונבון השתכן במבטה. ניכרה איזו תמורה רוחנית, הופיעה איזו נחישות מתמדת, ענווה, אבל טובה ובלתי־נרתעת. על המצח בין הגבות הופיע קמט אנָכי לא־גדול, ששיווה לפניה החביבות מראה הרהרנות מרוכזת בתוך עצמה, אפילו מחמירה למבט ראשון. למשל, לקלות־הדעת הקודמת לא נשאר זכר. אבל מוזר היה בעיני אַליוֹשה, כי על אף האסון שפקד את האשה המסכנה, ארוסתו של אדם שנאסר על פשע מחריד, ממש ברגע שהיתה לארוסתו, ועל אף המחלה ועל גזר־הדין הצפוי והבלתי־נמנע, לא נטשה את גרוּשֶנקה עליזותה הצעירה. בעיניה הגאות קרן עכשיו איזה שקט, אמנם… אמנם, מפעם לפעם התלקחה בעיניים אלה שלהבת זועמת, כשפקדה אותה דאגה אחת קודמת, שלא זו בלבד שלא נעלמה, אלא גברה בלבה. מוּשׂא הדאגה לא נשתנה: קָתֶרינה איוַנוֹבנה, שבשעת מחלתה היתה גרוּשֶנקה מזכירה אותה אפילו בדמדום. אַליוֹשה הבין, שהיא מעוררת בה קנאה גדולה בשל יחסה למיטיָה, אף על פי שקָתֶרינה איוַנוֹבנה לא ביקרה אצלו בבית־הסוהר, למרות שיכלה לבקר כרצונה. כל זה יצר לאליושה בעיה קשה, שכן היתה גרוּשֶנקה מגלה את לבה רק לו, וביקשה את עצתו בלי־הרף. ואילו הוא לא ידע לפעמים מה לומר לה.

מודאג היה כשנכנס לדירתה. היא שבה לפני חצי־שעה מהביקור אצל מיטיָה, ועל פי תנועתה המהירה כשקמה לקראתו מהכורסה שליד השולחן הסיק, כי חיכתה לו בקוצר־רוח רב. על השולחן היו מונחים קלפים, התחיל מישׂחק “הטפשון”. על ספת־העור, מעֵבר לשולחן, הוצע משכב, ועליו הסֵב בשכיבה מַקסימוב, לבוש חלוק ומצנפת־בד, כפי הנראה חלש וחולה, אף שחייך במתיקות. זקן בן־בלי־בית זה חזר לפני חודשיים ממוֹקרוֹיֶה עם גרוּשֶנקה, ונשאר לידה בקביעות. כשבא אז עמה בגשם ובבוץ רטוב עד עצמותיו ונבהל, ישב על הספה ולטש אליה בשתיקה עיניים, בחיוך של חרדה ובקשה. גרוּשֶנקה, בצערה הגדול ובקדחת שהתחילה כבר, כמעט שכחה אותו במחצית השעה הראשונה לאחר שובם, שכן היתה טרודה בעניינים שונים, ופתאום נתנה בו מבט נוקב: הוא צחקק, עלוב ונבוך. קראה לפֶניָה וציוותה להאכיל אותו. כל אותו יום ישב במקומו, כמעט ללא תנועה. כשהחשיך והתריסים הוגפו, שאלה פֶניָה את הגברת:

“מה זה, גברת, האם הוא יישאר ללון?”

“כן, הציעי לו על הספה,” ענתה גרוּשֶנקה.

כששאלה אותו גרוּשֶנקה לפרטים, נודע לה שאכן אין לו בית ברגע זה, “והאדון קלגָנוֹב, המיטיב שלי, הודיע לי במישרים, כי לא יקבל אותי עוד ונתן לי חמישה רובלים במתנה.”

“נו, יהי אלוהים עמך. הישאר כבר,” החליטה גרוּשֶנקה ביגונה, וחייכה אליו בהשתתפות־בצערו. חיוכה הרעיד את לבו, ושפתיו ריטטו בבכי רוחש־תודה. וכך נשאר בביתה מאז אוכל־לחם־החסד הנודד. גם בימי מחלתה לא עזב את הבית. פֶניָה ואמה, המבשלת של גרוּשֶנקה, לא גירשו אותו, והוסיפו להאכיל אותו ולהציע לו משכב על הספה. לבסוף אפילו התרגלה אליו גרוּשֶנקה, ובשובה ממיטיָה (שהתחילה לבקר אצלו עם השיפור במצבה, כשלא החלימה עדיין ראוי), היתה יושבת, וכדי לקטול את הצער, התחילה לשׂוחח עם “מַקסימוּשקה” על כל מיני הבלים, ובלבד שלא לחשוב על אסונה. נתברר, כי הזקן יודע לספר משהו, ולבסוף נעשׂה אפילו חיוני לה. מלבד אַליוֹשה, שהיה סר אליה לא כל יום ולשעה קצרה, לא קיבלה כמעט פני איש. הסוחר הזקן שלה, כבר היה חולה אנוש, “מסתלק”, כפי שאמרו בעיר, ואכן מת כשבוע לאחר משפטו של מיטיָה. שלושה שבועות לפני מותו, כשהרגיש את הסוף הקרוב, קרא אליו למעלה את הבנים עם נשותיהם וילדיהם, וציווה שלא יסורו עוד ממיטתו. החל ברגע זה ציווה על המשרתים בחומרה לא לקבל אותה כלל, ואם תבוא, לומר לה: “הוא מצווה לך חיים ארוכים ושׂמחים, ואילו אותו לשכוח לגמרי”. אולם גרוּשֶנקה שלחה כמעט יום־יום שליח לשאול לשלומו.

“סוף־סוף באת!” קראה, השליכה את הקלפים ובירכה בשׂמחה את אַליוֹשה, “וּמַקסימוּשקה כבר הפחיד אותי שלא תבוא. ומה דרוש אתה לי! שב אל השולחן. מה לך, קפה?”

“אפשר,” אמר אַליוֹשה וישב אל השולחן. “אני רעב מאוד.”

“זהו זה. פֶניָה, פֶניָה, קפה!” קראה גרוּשֶנקה. “הוא רתח זה כבר, מחכה לך, והביאי כיסנים אבל חמים. חכה, אליושה, עם הפשטידות היתה לי היום מהומה. הבאתי לו אותן לבית־הסוהר, והוא, האם תאמין, השליך לי אותן בחזרה, ולא אכל. פשטידה אחת השליך על הרצפה ורמס. אמרתי: אשאיר לסוֹהר. אם לא תאכל עד הערב, סימן שכעס ארסי אוכל אותך! והלכתי. הלוא שוב רבנו, האם תאמין. כל פעם שאני באה, מיד אנו רבים.”

גרוּשֶנקה פלטה כל זה בנשימה אחת, בהתרגשות. מַקסימוֹב נבוך מיד, חייך, השפיל עיניו.

“והפעם על מה רבתם?” שאל אַליוֹשה.

“לא ציפיתי כלל. תאר לעצמך, הוא קינא ב’קודם'. ‘למה את מפרנסת אותו. זאת אומרת, שהתחלת לפרנס אותו?’ מקנא, כל הזמן מקנא. אוכל ושותה ומקנא. אפילו בקוּזמָה קינא בשבוע שעבר.”

“הלוא ידע על ‘הקודם’?”

“ברור. מהתחלה עד היום ידע, והיום התחיל פתאום לגדף. חרפה לחזור על מה שאמר. טיפש! כשיצאתי, בא אליו רָקיטקה. אולי רָקיטקה מסית אותו, מה? מה אתה חושב?” אמרה מתוך פיזור־נפש.

“הוא אוהב אותך, וזהו, אוהב מאוד. ועכשיו הוא נרגז.”

“איך לא יהיה נרגז, מחר המשפט שלו. והלכתי כדי לומר לו משהו על יום המחרת, מפני שאני פוחדת אפילו לחשוב, אַליוֹשה, על מה שיהיה מחר. אתה אומר שהוא נרגז, ואיך אני נרגזת, והוא מדבר על הפולני! איזה טיפש. הנה מקסימוּשקה לא מעורר בו קנאה.”

“אשתי מאוד קנאה,” אמר מַקסימוֹב.

“נו, גם אתה,” צחקה גרוּשנקה על־כורחה, “בגלל מי קנאה?”

“בגלל הנערות החדרניות.”

“שתוק, מַקסימוּשקה, אין לי מצב־רוח לצחוק, ודווקא הכעס תוקף. אל תלטוש עיניים לכיסנים, לא אתן, זה מזיק לך, וגם יין לא אתן. גם אתו עלי להתעסק. כאילו אצלי בית־מחסה, באמת,” ופרצה בצחוק.

“אני לא ראוי לחסד שלך, אני אפס אני,” אמר מַקסימוֹב בקול בוכים. “מוטב היה שתעשׂי חסד עם אנשים הדרושים יותר ממני.”

“כל אחד דרוש, מַקסימוּשקה, ואיך אפשר לדעת מי דרוש יותר. הלוואי לא היה הפולני הזה קיים, אַליוֹשה, היום עלה על דעתו לחלות. הייתי אצלו. עכשיו בכוונה אשלח לו פשטידה, לא שלחתי קודם אבל מיטיָה האשים ששלחתי, אז עכשיו בכוונה אשלח, דווקא! הנה גם פֶניָה מביאה מכתב. כמובן, שוב מהפולנים, שוב מבקשים כסף!”

ואכן שלח פאן מוּסיָלוֹביץ' מכתב ארוך, נמלץ ומנופח, כדרכו, ובו ביקש להלוות לו שלושה רובלים. למכתב צורפה קבלה והתחייבות לפרוע את החוב תוך שלושה חודשים, על הקבלה חתם גם פאן וְרוּבּלֶבסקי. מכתבים כאלה עם קבלות כאלה מ“הקודם” שלה כבר קיבלה גרושֶנקה הרבה. הדבר התחיל עם החלמתה, לפני שבועיים. היא ידעה, כי שני הפאנים לא באו לשאול לשלומה גם בימי מחלתה. המכתב הראשון שקיבלה גרוּשֶנקה היה ארוך, כתוב על גליון־דואר בתבנית גדולה, חתום בטבעת־חותם משפחתית, מכתב סתום ונמלץ, ועל כן קראה גרוּשֶנקה את החצי והשליכה אותו בלי להבין דבר. אכן לא היתה דעתה פנויה אז למכתבים. לאחר מכתב ראשון זה בא למחרת שני, ובו ביקש פאן מוּסיָלוֹביץ' להלוות לו אלפיים רובל למועד קצר ביותר. גרוּשֶנקה לא ענתה גם על מכתב זה. אחר כך באה סדרה של מכתבים, מכתב אחד ליום, כולם חשובים ונמלצים, אבל הסכום המבוקש בהם היה פוחת בהדרגה, הגיע למאה רובל, לעשׂרים וחמישה, לעשרה, ולבסוף קיבלה גרוּשֶנקה מכתב, שבו ביקשו שני הפאנים רובל אחד בלבד וצֵרפו קבלה שחתמו עליה שניהם. עתה התעוררו רחמיה של גרוּשֶנקה ועם הדמדומים הלכה אל הפּאן. מצאה את שני הפולנים שרויים בדלות נוראה, כמעט בעוני, ללא אוכל, ללא עצי־הסקה, ללא סיגריות, שקועים בחוב לבעלת־הבית. מאתיים הרובל שזכו בהם במוֹקרוֹיֶה מידי מיטיָה, נעלמו מהר. גרוּשֶנקה התפלאה כשקיבלו שני הפאנים את פניה בחשיבות יהירה ובהפגנת עצמאות, במירב הטקס המלווה נאומים מנופחים. גרוּשֶנקה צחקה ונתנה ל“קודם” שלה עשׂרה רובלים. אחר כך סיפרה זאת תוך צחוק גם למיטיָה, והוא לא קינא כלל. אלא שמאז נצמדו הפאנים אל גרוּשֶנקה, והפציצו אותה כל יום במכתבים ובקשות־כסף, והיא שלחה כל פעם קצת. והנה עלה היום פתאום על דעתו של מיטיָה לקנא.

“אני הטפשה נכנסתי גם אליו לדקה, בדרכי אל מיטיָה, מפני שגם הוא חלה, הפאן הקודם שלי,” שוב סיפרה גרוּשֶנקה, מודאגת ונחפזת, “צחקתי וסיפרתי זאת למיטיָה, תאר לעצמך, אמרתי לו, הפולני שלי החליט לשיר לי את השירים הקודמים וללווֹת בגיטרה, חשב שאתרגש ואלך אתו. ומיטיָה קפץ והתחיל לגדף… אם כך, אשלח לפּאנים פשטידות! פֶניָה, הם שלחו לכאן את הילדה? הנה, תני לה שלושה רובלים ועשׂרה כיסנים עטפי בנייר וצווי להביא להם, ואתה, אַליוֹשה, מוכרח לספר למיטיָה ששלחתי להם כיסנים.”

“בשום פנים לא אספר,” הצטחק אַליוֹשה.

“אתה חושב שהוא מתענה. הלוא הוא מקנא בכוונה, להכעיס, אבל לא איכפת לו,” אמרה גרוּשֶנקה במרירות.

“מה זאת אומרת, בכוונה?” שאל אַליוֹשה.

“טיפש אתה, אַליוֹשֶנקה, הנה מה שאומר לך, שום דבר אינך מבין כאן, עם כל השׂכל שלך, הנה זהו. לא זה מעליב אותי שהוא מקנא אותי, אחת כמוני, והייתי נעלבת לו לא היה מקנא כלל. כזאת אני. על הקנאה לא איעלב, גם לי לב אכזר, וגם אני אקנא. אבל פוגע בי, שהוא לא אוהב אותי כלל, ועכשיו מקנא בכוונה, הנה זהו. האם אני עיוורת, מה, לא רואה? פתאום הוא מספר לי על זו, על קַתְקָה: כזאת היא וכזאת, הזמינה בשבילי למשפט רופא ממוסקבה, כדי להציל אותי, וגם עורך־דין הכי טוב, הכי מלומד, הזמינה גם. סימן שאוהב אותה, אם התחיל להלל אותה לפני, העיניים האלה חסרות־הבושה שלו! כלפי הוא בעצמו אשם, ועל כן נטפל אלי, כדי לעשׂות אותי אשמה יותר ממנו, והכול יטיל עלי לבדי: ‘את קודם היית עם הפולני, אז מותר לי עם קַתקָה’. הנה כך! עלי לבדי הוא רוצה להטיל את כל האשמה. בכוונה נטפל, בכוונה, אני אומרת לך, אבל אני…”

גרוּשֶנקה לא השלימה את המשפט ולא אמרה מה בדעתה לעשות, כיסתה פניה במטפחת ופרצה בבכי גדול.

“הוא אינו אוהב את קָתֶרינה איוַנוֹבנה,” אמר אַליוֹשה בבטחון.

“אם אוהב או לא אוהב, זאת אדע בעצמי בקרוב,” אמרה גרוּשֶנקה בנימת איום בקולה, והסירה את המטפחת מעיניה. פניה התעוותו. בצער ראה אַליוֹשה, כיצד נהפכו פתאום הפנים הענווֹת, השקטות והעליזות, לפנים קודרות וזועמות.

“על השטויות האלה, די!” קטעה פתאום, “לא לשם כך קראתי לך, אַליוֹשה, יקירי, אלא – מחר, מה יהיה מחר? הנה מה שמענה אותי! רק זה מענה אותי! אני מסתכלת בכל האנשים – אף אחד לא חושב על זה, לשום איש אין עניין בזה. האם אתה לפחות חושב על זה? הלוא מחר שופטים אותו! ספר לי, איך ישפטו אותו שם? הלוא זה המשרת, המשרת הרג, המשרת! אלוהים! האם ישפטו אותו במקום המשרת ואיש לא יגן עליו? הן לא הטרידו כלל את המשרת, מה?”

“חקרו אותו בחומרה,” אמר אַליוֹשה במהורהר, “אבל כולם סיכמו שלא הוא. עכשיו הוא שוכב, חולה מאוד. מאז הוא חולה, במחלת־הנפילה. באמת חולה,” סיים אַליוֹשה.

“אֵל אלוהים, צריך שתלך בעצמך אל העורך־דין הזה, ותספר לו את העניין פנים אל פנים. הלוא אומרים שהזמינו אותו מפֶּטֶרבּוּרג, בשלושת אלפים.”

“שלושתנו נתַנו שלושת אלפים, אני, האח איוַן וקָתֶרינה איוַנוֹבנה, ואת הרופא ממוסקבה הזמינה היא בעצמה, באלפיים. עורך־הדין פֶטיוּקוֹביץ' היה לוקח יותר, אבל הפרשה נתפרסמה ברוסיה כולה, מדברים בה בכל העיתונים והז’וּרנָלים, וְפֶטיוּקוֹביץ' הסכים לבוא בעיקר למען התהילה, מפני שהעניין נעשׂה מפורסם ביותר. אתמול נפגשתי עמו.”

“נו ומה? אמרת לו?” נחפזה גרוּשֶנקה.

“הוא שמע ולא אמר דבר. אמר, כי כבר התגבשה אצלו דעה מסוימת. אבל הבטיח להביא בחשבון את דברי.”

“מה זאת אומרת להביא בחשבון! הנוכלים האלה! הם יגמרו אותו. נו, ואת הרופא, למה הזמינה את הרופא?”

“בתור מומחה. רוצים להוכיח, כי האח מטורף והרג מתוך טירוף, בלי לדעת מה הוא עושׂה,” חייך אליוֹשה, “אבל אחי לא יסכים לזה.”

“אבל זו אמת, אם היה הורג!” קראה גרוּשֶנקה. “מטורף היה אז, מטורף לגמרי, ואני השפלה אשמה בזה! אבל הרי לא הרג, לא הרג! וכולם אומרים עליו שהוא הרג, כל העיר. אפילו פֶניָה, גם היא העידה, שיוצא כי הוא שהרג. ובחנות, והפקיד הזה, וקודם שמעו גם בפונדק! כולם, כולם נגדו, ומקשקשים בקול רם.”

“כן, העדויות נתרבו מאוד,” אמר אַליוֹשה בקדרות.

“וגריגוֹרי, גריגוֹרי וָסיליץ', הלוא הוא עומד על דעתו, כי הדלת היתה פתוחה, טוען שראה, לא תזיז אותו ממקומו, הלכתי אליו, בעצמי דיברתי אתו. אפילו גידף אותי!”

“כן, יכול להיות שזו העדות הקשה ביותר נגד אחי,” אמר אַליוֹשה.

“ומה שנוגע לזה, שמיטיָה מטורף, אז הוא כזה גם עכשיו,” אמרה גרוּשֶנקה ופניה מודאגות מאוד ואומרות סוד. “הבט, אַליוֹשֶנקה, כבר מזמן רציתי לומר לך זאת: כל יום אני הולכת אליו ופשוט משתוממת. אמור לי מה דעתך: על מה הוא התחיל לדבר עכשיו? מדבר, מדבר, שום דבר איני מבינה, חושבת שהוא מדבר על משהו חכם, ואני טפשה, לא אוכל להבין, חשבתי לי. אבל פתאום התחיל לדבר על יַניק, זאת אומרת על איזשהו תינוק, למה זה מסכן היַניק?'. ‘בגלל היַניק הזה אלך עכשיו לסיביר, אני לא הרגתי, אבל אני מוכרח ללכת לסיביר’. מה זה, איזה מין יַניק – שומכלום לא הבנתי. רק פרצתי בבכי כשדיבר, מפני שיפה מאוד הוא אמר כל זה, בעצמו בוכה וגם אני בכיתי, ופתאום נשק לי וצילֵב בידו. מה זה, אַליוֹשה, ספר אתה לי, איזה מין יַנִיק זה?”

“רָקיטין, זה הוא שהתחיל משום־מה לבקר אצלו,” חייך אליושה. “אמנם… זה לא בא מרָקיטין – אתמול לא הייתי אצלו, היום אהיה.”

“לא, זה לא רָקיטקה, זה אחיו איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' הוא המבלבל אותו, הוא שהולך אליו, הנה זה הדבר,” אמרה גרוּשֶנקה וכאילו קטעה את דבריה. אַליוֹשה נדהם ונעץ בה מבט.

“מה זאת אומרת הולך אליו? האם הוא הלך אליו? מיטיָה אמר לי, כי איוַן לא בא אפילו פעם אחת.”

“נו… כזאת אני! פטפטתי!” אמרה גרוּשֶנקה והסמיקה. “חכה, אַליוֹשה, שתוק, אין עצה, אם כבר פטפטתי, אגיד את כל האמת: פעמיים היה אצלו, פעם ראשונה כשבא אז – הרי מיד רץ לכאן ממוסקבה, ואני עוד לא שכבתי כשחליתי, ופעם שנייה בא אליו לפני שבוע. על מיטיָה ציווה לא לגלות לך, ולא לגלות לאיש, הוא בא בסתר.”

אַליוֹשה שקע בהרהור עמוק, ושקל משהו בדעתו. ניכר היה שהידיעה הפתיעה אותו.

“אחי איוַן אינו משׂוחח אתי על עניין מיטיָה,” אמר לאט, “ובכלל דיבר אתי מעט מאוד בחודשיים האחרונים, וכשבאתי אליו לא היה מרוצה מבואי, ועל כן לא הלכתי אליו זה שלושה שבועות. אם הוא היה שם לפני שבוע, אז… בשבוע זה אכן חל במיטיָה איזה שינוי…”

“שינוי, שינוי!” הסכימה גרושֶנקה מיד. “יש להם סוד, היה להם סוד. מיטיָה בעצמו אמר לי שיש סוד, ודע לך, שהסוד כזה עד שמיטיה לא יכול להירגע. והלוא היה עליז קודם, והוא עליז גם עכשיו, אבל, אגיד לך. כשמתחיל לטלטל את הראש ולהתהלך בחדר, ובאצבע של ימין למרוט את השׂערות על הרקה, אז אני כבר יודעת שלא שקט לו על הנשמה… אני כבר יודעת!… והיה קודם עליז. וגם היום הוא עליז!”

“ואת אמרת: נרגז?”

“כן, הוא גם נרגז, אבל עליז. כל הזמן מרוגז, ולדקה עליז, ואחר כך שוב נרגז. וראה, אַליוֹשה, אני כל הזמן משתוממת עליו: לפניו פחד כזה גדול, והוא לפעמים צוחק אפילו משטויות כאלה, כמו שהיה תינוק בעצמו.”

“וזו אמת, שאמר לא לספר לי על איוַן? כך אמר: אל תספרי?”

“כך אמר: אל תספרי, ממך, מיטיָה, הוא מפחד בעיקר. מפני שכאן סוד, בעצמו אמר שסוד… אַליוֹשה, חביבי, לך ותיוודע: איזה הוא הסוד שלהם, ותבוא להגיד לי,” התחננה גרוּשֶנקה בלהט, “פתור לי את הסוד, למסכנה, שאדע כבר את הגורל הארור שלי. בשביל זה קראתי לך.”

“את חושבת שזה משהו הנוגע לך? אילו כך, לא היה אומר לך דבר על הסוד.”

“לא יודעת. אולי הוא רוצה להגיד לי, אבל לא מעֵז. מזהיר. סוד ישנו, אבל איזה סוד לא אמר.”

“ומה את חושבת?”

“מה אני חושבת? הסוף שלי בא, זה מה שאני חושבת. סוף הם הכינו לי, כל השלושה, מפני שקַתקה בעניין. הכול זה קַתקה, ממנה הכול בא. ‘כזאת היא וכזאת’, סימן שאני לא כזאת. הוא אומר מראש, מזהיר אותי מראש. המחשבה שלו לעזוב אותי, הנה זה כל הסוד! בשלושה עשׂו את התכנית – מיטקה, קַתקה ואיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'. אַליוֹשה, זה כבר רציתי לשאול אותך: לפני שבוע הוא פתאום מגלה לי, כי איוַן מאוהב בקַתקה, כי הוא הולך אליה הרבה. אמת אמר לי, או לא? אמור לפי המצפון, חתוך את לבי.”

“לא אשקר לך. איוַן אינו מאוהב בקָתֶרינה איוַנוֹבנה, כך אני חושב.”

“וגם אני חשבתי אז ככה. הוא משקר לי, חסר־הבושה, זהו! וגם הקנאה שלו עכשיו היא כדי להטיל הכול עלי אחר כך, הלוא הוא טיפש, ולא יודע לקבור את הסימנים, הלוא הוא גלוי־לב כזה. אבל אני אראה לו, אני אראה לו! ‘את מאמינה שאני הרגתי’, כך הוא אומר לי, דווקא לי, ובזה הוא מגנה אותי! יהי אלוהים עמו. אבל חכה, רע יהיה לקַתקה זו ממני במשפט! אני שם אגיד מלה אחת כזאת… אני שם כבר הכול אגיד!”

ושוב פרצה בבכי מר.

הנה מה שאני יכול להודיע לך בבטחון, גרוּשֶנקה," אמר אַליוֹשה וקם ממקומו. “דבר ראשון, שהוא אוהב אותך, אוהב יותר מכל איש בעולם, ורק אותך, וזאת האמיני לי. אני יודע. אני יודע כבר. הדבר השני שאומר לך, שאיני רוצה להוציא ממנו את הסוד, ואם לא יאמר בעצמו, אגיד לו, כי הבטחתי לומר לך. ואז אבוא אלייך היום ואומר לך. ורק… נדמה לי… שאין כאן זֵכר לקָתֶרינה איוַנוֹבנה, והסוד הוא על משהו אחר. וזה בטוח כך. ולא נראה כלל שזה על קָתֶרינה איוַנוֹבנה, כך נראה לי. ובינתיים שלום!”

אַליוֹשה לחץ את ידה. גרוּשֶנקה עדיין בכתה. הוא ראה שהאמינה אך מעט בניחומיו, אבל גם זה היטיב עמה, שלפחות שפכה את מר־לבה בצערה, אמרה את דברה. צר היה לו להשאיר אותה במצב זה, אבל הוא מיהר ללכת. עוד עניינים רבים לפניו.

2: רגל חולה

עניין ראשון בין עניינים אלה היה לו בביתה של הגברת חוֹחלָקוֹבה, והוא מיהר לשם, כדי לסיים מהר ולא לאחר לביקור אצל מיטיָה. הגברת חוֹחלָקובה חלתה זה שלושה שבועות: מסיבה כלשהי התנפחה רגלה, אך היא לא שכבה במיטה, אלא בילתה ביום בחצי־שכיבה על הספה בבּוּדוּאַר שלה, לבושה חלוק מוֹשך אך מהוגן. בחיוך תמים על פניו שׂם־לב אַליוֹשה, כי למרות מחלתה התחילה הגברת חוֹחלָקוֹבה כמעט להתקשט: הופיעו כל מיני קישוטי־ראש, עניבות, חולצות מכופתרות על הגב, והוא ניחש את המניע לכך, אף שהיה מגרש מחשבות־סרק אלה. בחודשיים האחרונים היה מבקר אצל הגברת חוֹחלָקוֹבה, בין שאר אורחיה, גם הצעיר פֶּרחוֹטין. אַליוֹשה לא ביקר אצלה זה ארבעה ימים, וכשנכנס לבית מיהר לעבור מיד אל ליזה, שכן אליה בא, כי כבר אתמול שלחה אליו ליזה נערה ובפיה בקשה תקיפה לבוא מיד “בעניין חשוב מאוד”, ומסיבות מסוימות עניין הדבר את אַליוֹשה. אבל בעוד הנערה נכנסת אל ליזה להודיע על בואו, נודע הדבר לגברת חוֹחלקוֹבה מפי מישהו, ומיד שלחה לבקש ממנו לסור אליה “לדקה אחת בלבד”. אַליוֹשה החליט, שמוטב להיענות תחילה לבקשת האם, שאם לא כן תשלח שליחים אל חדרה של ליזה, כל עוד הוא יוֹשב שם. הגברת חוֹחלָקוֹבה הסֵבה־שכבה על הספה, מלובשת בחגיגיות מיוחדת, וכפי הנראה שרויה בהתרגשות עצבנית. בקריאות התלהבות קיבלה את פני אַליוֹשה.

"מאות, מאות בשנים לא ראיתי אותך! שבוע שלם, באמת, אמנם, היית לפני ארבעה ימים, ברביעי. באת אל Lise, אני בטוחה שרצית לעבור אליה על הבהונות, כדי שלא אשמע. חביבי, חביבי, אָלֶכְּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, אילו ידעת כמה היא מדאיגה אותי! אבל על זה אחר כך. אמנם זה העיקר, אבל אחר כך. אָלֶכְּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ’ חביבי, אני רוחשת לך אמון מלא ביחסך לליזה שלי.

לאחר מות הישיש זוֹסימה – יתן לו אלוהים מנוחה נכונה (היא הצטלבה) – לאחריו אני רואה בך נזיר־בכיר, אף שאתה חביב ביותר בחליפה החדשה. היכן מצאת כאן חייט כזה? אבל לא, לא, אין זה העיקר, על כך אחר־כך. סלח לי, על שאני קוראת לך לפעמים אַליוֹשה, אני זקנה, הכול מותר לי," חייכה בגנדרנות, “וגם על זה אחר־כך. העיקר, לא לשכוח את העיקר. אנא, הזכר לי כשאסטה לעניין אחר, אמור אז: ‘והעיקר?’ ואיך אני יודעת מה עכשיו העיקר! לאחר שביטלה Lise את הבטחתה – את הבטחתה הילדותית, אָלֶכְּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' – להינשׂא לך, הבינות בוודאי, כי כל זה לא היה אלא דמיון ילדותי פרוע של ילדה חולה, שישבה זמן רב בכורסה – תודה לאל, היא כבר מתהלכת. הרופא החדש, שהזמינה קַתיָה ממוסקבה למען האח האומלל הזה שלך, אשר מחר… למה נדבר על המחר! אני גוועת עם המחשבה על המחר! בעיקר, מתוך סקרנות… בקיצור, אתמול ביקר אצלנו רופא זה וראה את Lise… שילמתי לו חמישים רובל בעד הביקור. אבל עדיין לא זה, שוב לא זה… ראה, התבלבלתי לגמרי. אני נחפזת. מדוע אני נחפזת? איני יודעת. אני מפסיקה עכשיו לדעת, נורא. בעיני התערבב הכול למין פקעת. אני חוששת שתברח ממני מרוב שעמום, ולא אראה אותך עוד. אלי, אלי! מה אנו יושבים כך, וראשית כול – קפה, יוּליָה, גלָפירה, קפה!”

אַליושה הודה בחפזון ואמר, כי שתה זה עתה קפה.

“אצל מי?”

“אצל אַגרָפֶנה אָלֶכּסנדרוֹבנה.”

“אצל… אצל אשה זו! היא שהרסה את כולם, אמנם, איני יודעת, אומרים שנעשתה קדושה, אף כי במאוחר. מוטב היה לעשות זאת קודם, כשהיה דרוש, ועכשיו מה, מה התועלת? שתוק, שתוק, אָלֶכּסִיי פיוֹדוֹרוֹביץ', מפני שאני רוצה לומר כל כך הרבה, עד שנדמה לי שלא אגיד שום דבר. המשפט הנורא הזה… בוודאי שאסע לשם, אני מתכוננת, יכניסו אותי בכורסה, ואני יכולה לשבת, יהיו לידי אנשים, והלוא אתה יודע, אני בין העדים. איך אדבר, איך אדבר! איני יודעת מה אומר. הלוא צריך להישבע, לא כן?”

“כן, אבל איני חושב שתוכלי לבוא.”

“אני יכולה לשבת. אתה מבלבל אותי. המשפט הזה, המעשׂה הפראי הזה, ואחר כך הכול הולכים לסיביר, אחרים מתחתנים, וכל זה במהירות, במהירות, והכול משתנה, ולבסוף לא־כלום, הכול זקנים ועיניהם לקבר. וקתיָה זו, cette charmante personne,³⁹ היא הרסה את כל תקווֹתי: היא תלך עכשיו אחרי אחד האחים שלך לסיביר, והאח השני יסע אחריה ויגור בעיר סמוכה, וכולם יענו זה את זה. זה משגע אותי, והעיקר, הפרסום הזה: מיליון פעם כתבו על כך בכל עיתוני פֶּטֶרבּוּרג ומוסקבה. ותאר לעצמך, גם עלי כתבו שהייתי ‘ידידה חביבה’ של אחיך, איני רוצה לומר את המלה המגונה,,תאר לעצמך, נו, תאר לעצמך!”

“לא ייתכן! היכן כתבו ומה כתבו?”

“מיד אראה. אתמול קיבלתי ואתמול קראתי. הנה כאן, בעיתון ‘סְלוּכי’ (שמועות) מפֶּטֶרבּוּרג. ‘סְלוּכי’ זה התחיל להופיע השנה, אני אוהבת אותו מאוד, וחתמתי עליו, והבאתי צרה על ראשי. הנה כזה הוא העיתון ‘סְלוּכי’. הנה כאן, במקום הזה, קרא.”

והושיטה לאַליוֹשה דף עיתון, שהיה טמון אצלה מתחת לכר.

לא מוטרדת בלבד היתה, אלא נראתה הרוסה, וייתכן כי במוחה הצטנף הכול לפקעת. הידיעה בעיתון היתה אופיינית למדי ועלולה היתה לפגוע בה, אבל, אולי למזלה, נבצר ממנה ברגע זה להתרכז בנקודה אחת, וכעבור דקה יכלה לשכוח גם את העיתון ולקפוץ אל עניין אחר. זה כבר ידע אַליוֹשה, כי הקול על המשפט הנורא כבר עבר ברוסיה כולה, ואילו ידיעות וכתָבות איומות כבר הספיק לקרוא בחודשיים אלה, בין ידיעות אחרות ונכונות על אחיו ועל הקָרָמָזוֹבים בכלל, וגם על עצמו. בעיתון אחד נכתב, כי מפחד, לאחר הפשע של אחיו, קיבל עליו את הנזירות והסתגר במנזר. בעיתון אחר הכחישו ידיעה זו, ואמרו, כי הוא והישיש שלו, זוֹסימה, פרצו את קופת המנזר ו“ברחו מהמנזר”. לידיעה בעיתון “סְלוּכי” ניתנה כותרת זו: “מהעיר סקוֹטוֹפְּריגוֹניֶבסק (אוי לי, זה שמה של העיר הקטנה שלנו, זמן רב העלמתי את שמה, המדבר על “מקום מכלאות־הבקר”) על משפט קָרָמָזוֹב”. הידיעה היתה קצרה, והגברת חוֹחלָקוֹבה לא הוזכרה שם במפורש, וגם שאר השמות הועלמו. סופר רק, כי הפושע שיישפט עכשיו בקול־תרועה, סרן בדימוס מסוג הנוכלים, עצלן ומשעבד־איכרים, עסק מפעם לפעם באהבהבים, והשפיע במיוחד על כמה “גברות משתעממות בבדידותן”. אחת “האלמנות המשתעממות” המעמידה פני צעירה, אף שבת מבוגרת לה, הוקסמה ממנו עד כדי כך, ששעתיים לפני הפשע הציעה לו שלושת אלפים בתנאי שיברח עמה מיד אל מכרות־הזהב. אבל הפושע העדיף לרצוח את האב ולשדוד ממנו שלושת אלפים, בתקווה שיעשׂה ולא ייענש, ולא להיטלטל לסיביר עם חמודותיה בנות הארבעים של הגברת המשועממת שלו. הכתבה המגונה נסתיימה כנדרש בזעם אצילי על ההפקרות שברצח־אב ובגינוי חוק־הצמיתות לשעבר. אַליוֹשה קרא בסקרנות, קיפל את הדף והחזיר אותו לגברת חוֹחלָקוֹבה.

נו, האם לא אני היא זו?" שבה למלמל, “הרי זו אני, שעה קודם לכן הצעתי לו את מכרות־הזהב, ופתאום ‘חמודות בנות ארבעים’! האם לכך התכוונתי? עשׂה להכעיס! יסלח לו דיין־האמת את החמודות בנות הארבעים, כפי שאני סולחת, אבל הלוא זה… אתה יודע מי? זה ידידך רָקיטין.”

“ייתכן,” אמר אַליוֹשה, “אמנם אני לא שמעתי דבר.”

“הוא, הוא, ולא ‘ייתכן’ בלבד! הלוא גירשתי אותו… אתה יודע את כל הסיפור?”

"אני יודע שביקשת שלא יבקר אצלך עוד, אבל מדוע – זאת לא… על כל פנים מפיך לא שמעתי זאת.

“אם כן, שמעת מפיו! ומה, הוא מגדף אותי, מגדף מאוד?”

“כן, הוא מגדף, אבל הוא הלוא מגדף את כולם! אבל מדוע סירבת לקבל אותו. לא שמעתי מפיו. ובכלל אני נפגש עמו לעתים רחוקות מאוד. אין אנו ידידים.”

“אם כן, אגלה לך הכול, ואין ברירה, אתוודה, מפני שיש כאן קו אחד, משהו שאולי אני אשמה בו. קו קטן, קטן, משהו קטן ביותר, שאולי אינו קיים כלל. ראה, יקירי,” הגברת חוֹחלָקוֹבה העמידה פנים שובבות, ועל שׂפתיה ריחף חיוך חביב אך אפוף־סוד, "ראה, אני חושדת… אתה תסלח לי, אַליוֹשה, הרי אני כאֵם לך… לא, לא, להפך, אני פונה אליך עכשיו כמו אל אבי… כי אֵם אינה מתאימה כאן כלל… נו, היינו הך, כמו אל הישיש זוֹסימה בווידוי, וזה הנכון ביותר, זה מתאים מאוד: הן כיניתי אותך קודם נזיר־בכיר – ובכן, צעיר מסכן זה, ידידך רָקיטין (הו, אלִי, פשוט איני יכולה לכעוס עליו! כועסת, רוגזת, אבל לא מאוד), בקיצור צעיר קל־דעת זה החליט, כמדומה, תאר לעצמך, להתאהב בי. רק אחר־כך, אחר־כך שׂמתי לב לזה. אבל בהתחלה, לפני כחודש, התחיל לבקר אצלי לעתים תכופות יותר, כמעט כל יום, אמנם הכרנו זה את זה גם קודם. ואיני יודעת שום דבר… ופתאום אורו עיני לראות. ולתמהוני התחלתי להבחין בזה. אגיד לך, כבר לפני חודשיים התחלתי לקבל את הצעיר הזה, הצנוע, החביב וההגון, פּיוטר אִילאִיץ' פֶרחוֹטין, המשרת כפקיד בעיר. פעמים רבות נפגשת עמו. ובאמת הריהו הגון, רציני. הוא בא אחת לשלושה ימים ולא בכל יום (אף שהיה יכול לבוא יום־יום), ותמיד הוא מלובש יפה, ובכלל אני אוהבת את הנוער, אַליוֹשה, את המחוננים, הצנועים, כמוך, ואילו השׂכל שלו כמעט ממלכתי, דיבורו כל כך נחמד, ואני אשתדל למענו בהחלט, בהחלט. הריהו דיפלומט לעתיד. ביום הנורא ההוא כמעט שהציל אותי ממוות, כשבא אלי בלילה. נו, והידיד שלך רָקיטין בא תמיד ומגפיו רומסים את השטיח… בקיצור, הוא התחיל לרמוז לי אפילו משהו, ופעם אחת, כשנפרד, לחץ את ידי בכוח נורא. אך לחץ את ידי, התחיל הכאב ברגל. הוא פגש גם קודם אצלי את פּיוֹטר אִילאִיץ‘, והאם תאמין, עוקץ אותו כל הזמן, עוקץ, גועה עליו משום־מה. אני מסתכלת בשניהם כשהם נפגשים, וצוחקת בלבי. הנה, כשאני יושבת לבדי, לא, אז כבר שכבתי, ופתאום הייתי לבדי, ומיכָאיל איוַנוֹביץ’ בא, ותאר לעצמך, הביא את החרוזים שלו, קצרצרים, על דבר הרגל החולה שלי, זאת אומרת, תיאר בחרוזים את רגלי החולה. חכה, איך זה מתחיל:

רגל זאת, רגל זאת

פתאום התחילה לחלות…

או איך נאמר שם – בשום פנים איני זוכרת שירים, הם מונחים אצלי כאן – אחר־כך אראה, אבל נפלא, נפלא, ואתה יודע, לא על הרגל בלבד, אלא גם מוסר־השׂכּל, עם רעיון נהדר, אבל שכחתי, בקיצור, היישר לרישום באלבוֹם. מובן מאליו שהודיתי לו, והדבר החניף לו. אך הספקתי להודות והנה נכנס פּיוֹטר אִילאִיץ' ופני מיכָאיל איוַנוביץ' קדרו כלילה. ראיתי שפּיוֹטר אִילאִיץ' הפריע לו במשהו, שכן מיכָאיל איוַנוֹביץ' רצה בוודאי לומר משהו לאחר השיר, כבר הרגשתי בזה מראש, והנה נכנס פּיוֹטר אִילאִיץ‘. הראיתי לפּיוטר אִילאִיץ’ את השיר ולא אמרתי מי חיבר אותו. אבל אני בטוחה, בטוחה, שהוא ניחש מיד, אף על פי שאינו מודה גם עכשיו, וטוען שלא ניחש. סתם הוא אומר כך. פּיוֹטר אִילאִיץ' פרץ בצחוק ומתח ביקורת: חרוּזוֹנים קלוקלים, אמר, איזה סמינריסט ודאי כתב אותם, ואתה יודע, במין התלהבות, באיזו התלהבות! ועתה לא פרץ ידידך בצחוק אלא השתולל… אלוהים, חשבתי, הם יכו זה את זה: ‘אני כתבתי זאת, הוא אומר, "כתבתי בהלצה, מפני שכתיבת שירים היא שפלות… אבל החרוזים שלי טובים. לפּוּשקין שלכם רוצים להקים אנדרטה על שיריו על רגלי־הנשים, ואצלי זה עם מגמה, ואתה בעצמך משעבד־איכרים. ובך אין כל הוּמָניות, אינך מרגיש שום רגשות השׂכָּלתיים עכשוויים, ההתפתחות לא נגעה בך, אתה, אגיד לך, פקיד ולוקח שוחד! ברגע זה התחלתי לצעוק ולהתחנן לפניהם. ופיוֹטר אִילאִיץ’, עליך לדעת, אינו פחדן, אך פתאום התחיל בטון אציל ביותר, מסתכל בו בלגלוג, מקשיב ומתנצל: ‘אגיד לך, שלא ידעתי. אילו ידעתי, לא הייתי אומר, הייתי משבח. המשוררים כולם כל כך רגזנים… בקיצור, לגלוגים כאלה בנימה אצילה ביותר. הוא הסביר לי זאת בעצמו אחר־כך, שכל אלה היו לגלוגים, ואני חשבתי שהוא דיבר ברצינות. שכבתי, כמו עכשיו לפניך, וחשבתי: האם יהיה זה מעשׂה אציל או לא, אם פתאום אגרש את מיכָאִיל איוַנוֹביץ’ על שהוא צועק בלי־נימוס בביתי על אורח שלי? והאם תאמין: שכבתי, עצמתי עיניים וחשבתי: האם יהיה זה מעשׂה אציל או לא, ולא יכולתי להחליט והתעניתי, התעניתי והלב מתפּעם: לצעוק או לא לצעוק? קול אחד אומר: צעקי! וקול אחר אומר: לא, אל תצעקי! רק אמר הקול האחר מה שאמר, צעקתי והתעלפתי. כמובן, שהיתה מהומה. קמתי פתאום ואמרתי למיכָאיל איוַנוֹביץ‘: צר לי להודיע לך זאת, אבל איני רוצה לקבל אותך עוד בבית שלי. וגירשתי אותו. אה, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ’! בעצמי אני יודעת שנהגתי רע, שיקרתי, בכלל לא כעסתי עליו, אבל פתאום – העיקר, שפתאום היה נדמה לי, כי כך יהיה טוב, הסצֶנה הזאת… והאם תאמין לי, הסצֶנה היתה בכל זאת טבעית, מפני שאפילו פרצתי בבכי וכמה ימים אחר כך המשכתי בבכי, ופתאום, לאחר ארוחת־הצהריים, שכחתי הכול. והוא חדל לבוא זה שבועיים, ואני חושבת לי: האם באמת לא יבוא? כך היה אתמול, ובערב הגיעו ה’סְלוּכי' האלה. קראתי והשתוממתי, כי מי כתב זאת, הוא שכתב, שב הביתה, ישב וכתב. שלח והם הדפיסו. הלוא קרה כל זה לפני שבועיים. אבל, אַליוֹשה, זה נורא מה שאני אומרת, בכלל איני מדברת על העניין הנחוץ. הדברים נאמרים מעצמם."

“חשוב לי מאוד להגיע היום בזמן אל אחי,” אמר אַליוֹשה.

“ודאי, ודאי! הזכרת לי הכול! שמע, מה זה ‘אָפֶקט’?”

“איזה אָפֶקט?”

"אָפֶקט משפטי. אָפֶקט כזה שבגללו סולחים הכול. מה שלא תעשׂה – מיד

יסלחו לך."

“על מה את מדברת?”

“על זה: קַתיָה זו… היצור החביב, החביב הזה, אבל בשום פנים איני יודעת, במי היא מאוהבת. זה לא כבר ישבה אצלי, ולא הצלחתי להוציא מפיה דבר. מה גם שהיא מתחילה אתי עכשיו בשׂיחות שטחיות, בקיצור, על בריאותי ולא עוד, וטון כזה יש לה, אמרתי לעצמי: שיהיה כך, יהי אלוהים עמה… כן, אז בעניין האָפֶקט הזה: הרופא הזה בא. אתה יודע שבא הרופא? איך אפשר שלא תדע, הרופא שמכיר מי משוגע, הלוא אתה הזמנת אותו, זאת אומרת, לא אתה אלא קַתיָה. הכול קַתיָה! עכשיו הבט: יושב בן־אדם בכלל לא משוגע, אלא שפתאום יש לו אָפֶקט. הוא צלול ויודע מה שעושׂה, ובינתיים הוא נמצא באָפֶקט. והנה, כפי הנראה קרה אָפֶקט גם לדְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'. כשפתחו את בתי־המשפט החדשים, מיד נודע להם על האָפֶקט. זו הברכה של בתי־המשפט החדשים. הרופא הזה היה אצלי ושאל אותי על הערב ההוא. נו, על מכרות־הזהב: איך הוא התנהג אז? בוודאי שהיה באָפֶקט – בא וצעק: כסף, כסף, שלושת אלפים, תני שלושת אלפים, ואחר כך הלך ופתאום הרג. והנה, בעד הדבר הזה יסלחו לו, שהתנגד אבל הרג.”

“אבל הוא הן לא הרג,” הפסיק אותה אַליוֹשה בחריפות־מה. אי־שקט וקוצר־רוח השתלטו עליו יותר־ויותר.

“אני יודעת, הרג הזקן הזה גריגוֹרי…”

“מה פתאום, גריגוֹרי?” צעק אליושה.

“הוא, הוא, זה גריגורי. כשהרביץ בו דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, הוא שכב, ואחר כך קם, ראה שהדלת פתוחה, נכנס והרג את פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’.”

“אבל למה, למה?”

"כי חטף אָפֶקט. כשהכה אותו דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' בראשו, הוא התאושש וחטף אָפֶקט, הלך והרג. ושהוא אומר שלא הרג, יכול להיות שאינו זוכר. אבל ראה: טוב יותר, טוב בהרבה יהיה אם דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' הרג. וכך היה, גם אם אני אומרת שהרג גריגוֹרי, אבל זה בוודאי דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', וזה הרבה, הרבה יותר טוב. לא בגלל זה טוב יותר שהרג בן את אביו, איני משבחת.

להפך, ילדים חייבים לכבד את ההורים, אבל בכל זאת יותר טוב אם הוא הרג. כי אז גם אין טעם שתבכה, כי הוא הרג בלי לזכור דבר, או נכון יותר, כשהוא זוכר את הכול, אבל אינו יודע כיצד קרה לו הדבר. כן, שיסלחו לו. זה כל כך הומָני, וטוב שיראו את הברכה שבבתי־המשפט החדשים, ואני לא ידעתי, אבל אומרים שזה קיים זה כבר, וכשנודע לי אתמול, זה הדהים אותי כל כך, עד שרציתי לשלוח מיד לקרוא לך. ואחר כך, כשיסלחו לו, יביאו אותו מיד מבית־ המשפט לארוחת־הצהריים, ואני אכנס מכרים ונשתה לחיי בתי־המשפט החדשים. אני לא חושבת שהוא מסוכן, וכן אזמין אורחים רבים מאוד, כך שאפשר יהיה להוציא אותו בכל רגע, אם יעשׂה משהו, ואחר־כך יוכל להיות בעיר אחרת שופט־שלום או מישהו, מפני שאנשים שהתנסו בעצמם באסון, יודעים לשפוט יותר טוב מכולם. והעיקר, מי עכשיו לא באָפֶקט, אתה ואני, כולם באָפֶקט, וכמה דוּגמוֹת: יושב אדם, שר רוֹמַנסה, פתאום משהו לא מצא חן בעיניו, לקח אקדח והרג מי שהזדמן לו, ואחר כך סולחים לו את הכול. קראתי זאת לא־מזמן, וכל הרופאים אישרו את זה. הרופאים מאשרים עכשיו, הכול הם מאשרים. וראה, אצלי Lise באָפֶקט, כבר אתמול בכיתי בגללה, שלשום בכיתי, והיום תפסתי, כי זה אצלה פשוט אָפֶקט. Lise כל כך מצערת אותי! אני חושבת, שהיא בכלל השתגעה. למה קראה לך? היא קראה לך, או שבאת מרצונך?"

“כן, היא קראה ומיד אכנס אליה,” קם אַליוֹשה בתנועה נחרצת.

“אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' החביב, החביב, ייתכן שבזה העיקר,” קראה הגברת חוֹחלָקוֹבה ובכתה. "אלוהים רואה שאני רוחשת לך אמון בכנות Lise, ואין דבר שקראה לך בחשאי, בלי ידיעת האם. אולם בידי אחיך, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', לא אוכל להפקיד את בתי בקלות כזאת, גם אם אני מוסיפה לראות בו את הצעיר האבירי ביותר. ותאר לעצמך, הוא היה אצל Lise, ואני לא ידעתי כלום.

“איך? מה? מתי?” נדהם אַליוֹשה. הוא לא התיישב, אלא שמע בעמידה.

"אספר לך, אולי לשם כך גם קראתי לך, מפני שאיני יודעת כבר לשם מה קראתי לך. ובכן זהו: איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' היה אצלי רק פעמיים לאחר שובו ממוסקבה, בפעם הראשונה בא לביקור כמכּר, ובפעם השנייה ביקר זה לא כבר, קַתיָה ישבה אצלי, והוא סר אלי כשנודע לו שהיא אצלי. מובן מאליו, שלא דרשתי שיבקר אצלי תכופות, כי ידעתי מה רבות דאגותיו גם בלי זה,

Vous comprenez, cette affaire et la mort terrible de votre papa,⁴⁰ ופתאום נודע לי ששוב ביקר, אבל לא אצלי אלא אצל Lise, לפני ששה ימים היה הדבר, ישב חמש דקות והסתלק. הדבר נודע לי כעבור שלושה ימים מפי גלָפִירה, ועל כן הדהים אותי, מיד קראתי ל־Lise, והיא צוחקת: הוא חשב שאת ישֵנה ונכנס אלי לשאול לבריאותך. ובכן, כך היה. אבל,Lise Lise, אלִי, כמה היא מצערת אותי. תאר לעצמך, פתאום, באחד הלילות – לפני ארבעה ימים, מיד אחרי ביקורך האחרון – היה לה התקף, צעקות, צווחות, היסטריה. מדוע לא תוקפת אותי אף פעם היסטריה? ולמחרת שוב התקף, וביום השלישי, ואתמול, והנה אתמול גם האָפֶקט הזה. והנה היא צועקת פתאום אלי: ‘אני שונאת את איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’, אני דורשת שלא תקבלי אותו, שתסרבי לקבל אותו בבית!' קפאתי ממשהו כה מפתיע ועניתי לה: מה פתאום אסרב לצעיר כה הגון, ובעל ידיעות כאלה, שפקד אותו אסון כזה, מפני שבכל זאת כל הסיפורים האלה – הרי הם אסון ולא אושר, לא כן? והיא פרצה בצחוק כששמעה את דברי, וצחוק מעליב כזה, אתה יודע. חשבתי לי, טוב שהצחקתי אותה וההתקפים שלה ייפסקו, מה גם שבעצמי רציתי לסרב לאיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' בגלל הביקורים המשונים ללא־הסכמתי, ולדרוש הסבר. והבוקר הקיצה ליזה ופתאום התרגזה על יוּליָה וסטרה על לֶחיה. הלוא זה מעשׂה מונסטְרוּאוֹזי, מפלצתי, אני פונה אל הנערות שלי בגוף שלישי, בכבוד. ופתאום, כעבור שעה היא מחבקת את יוּליָה ומנשקת את רגליה. ולי שלחה להודיע, שלא תבוא אלי בכלל, וגם בעתיד לא תבוא, אבל כשגררתי רגלי אליה, התנפלה עלי לנשק אותי ולבכות, ותוך כדי נשיקות דחפה אותי מהחדר בלי לומר מלה, ולא נודע לי דבר. ועתה, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' החביב, בך תליתי את כל תקוותי, וכמובן שגורל חיי בידיך. אני מבקשת ממך בפשטות ללכת אל Lise, להוציא מפיה הכול, כפי שרק אתה יודע לעשׂות, ולבוא ולספר לי, לאם, מפני שהלוא אתה מבין שאני אמות, פשוט אמות אם כל זה יימשך, או שאברח מהבית. לא אוכל עוד, יש לי סבלנות אבל אני עלולה להפסיד אותה ואז… ואז יהיו זוועות. אֵלי, סוף־סוף גם פּיוֹטר אִילאִיץ‘!" קראה הגברת חוֹחלָקוֹבה ופניה אוֹרו, למראה פֶּרחוֹטין הנכנס. "איחרת, איחרת! שב, דבר, חרוץ גורל, מה אומר עורך־הדין הזה? לאן אתה, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ’?"

“אני אל Lise.”

“אה, כן! ובכן, לא תשכח, לא תשכח את בקשתי? כאן עניין גורלי, גורלי!”

“ודאי שלא אשכח אם רק תהיה אפשרות… אבל איחרתי כל כך,” אמר אַליוֹשה ומיהר לצאת

“לא, היכנס בוודאי, בוודאי ולא ‘אם תהיה אפשרות’, כי אני אמות!” צעקה בעקבותיו הגברת חוֹחלָקוֹבה, אך אַליוֹשה כבר יצא מהחדר.

3: שדוֹן

כשנכנס אל ליזה, ראה אותה שׂרועה בכורסה, שבה היו מסיעים אותה קודם לכן, כשעדיין לא התהלכה. היא לא קמה לקראתו, אבל נעצה בו את מבטה החד והנוקב. המבט היה דלוק קצת, ופניה צהובות־חוורות. אַליוֹשה נדהם למראה השינוי שחל בה בשלושה ימים, שכן אפילו רזתה. היא לא הושיטה לו יד. הוא נגע באצבעותיה הדקות, הארוכות, שנחו ללא־תנועה על שׂמלתה, וישב מולה בלי לומר דבר.

“אני יודעת שאתה ממהר לבית־הסוהר,” אמרה ליזה בנימה חריפה, “ושעתיים עיכבה אותך אמא, ומיד סיפרה לך עלי ועל יוּליָה.”

“כיצד נודע לך?” שאל אַליוֹשה.

“אני מצוֹתֶתֶת. מה נעצת בי עיניים? רוצה לצותת ומצותתת, ואין בזה כל רע. סליחה איני מבקשת.”

“משהו מדאיג אותך?”

“להפך, אני שמחה. זה עתה הרהרתי בעניין בפעם השלושים: מה טוב שסירבתי לך ולא אהיה אשתך. אינך מתאים להיות בעל: אנשא לך, ופתאום אתן לך פתק כדי שתביא אותו אל האיש שאוהב אחריך, ואתה תקח את הפתק ותביא אותי לאיש ויהי מה, ואפילו תשובה תביא לי. וימלאו לך ארבעים שנה ואתה עדיין תשׂא את הפתקים שלי.”

וצחקה פתאום.

“יש בך משהו זועם, ובו בזמן גם משהו תמים,” חייך אַליוֹשה.

“התמימות היא, שאיני מתביישת מפניך, ואיני רוצה להתבייש דווקא מפניך. אַליוֹשה, מדוע איני מכבדת אותך? אני אוהבת אותך מאוד, אבל איני מכבדת. אילו כיבדתי אותך, לא הייתי מדברת בלי בושה, הלוא כן?”

“כן.”

“ואתה מאמין שאיני מתביישת מפניך?”

“לא, איני מאמין.”

שוב צחקה ליזה עצבנית. דיבורה היה מהיר.

“שלחתי לאחיך דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' לבית־הסוהר סוכריות. אַליוֹשה, האם ידוע לך כמה חמוד אתה! אני אוהבת אותך מאוד על שהרשית לי כה מהר לא לאהוב אותך.”

“את קראת לי לשם משהו, Lise?”

“היה לי חשק לספר לך על משאלה אחת שלי. אני רוצה שמישהו יענה אותי, יתחתן אתי ואחר כך יענה, ירמה, יילך, יסע. איני רוצה להיות מאושרת!”

“התאהבת באי־סדר?”

“כן, אני רוצה אי־סדר. כל הזמן אני רוצה להצית את הבית. אני מדמיינת כיצד אגש ואצית בשקט, בשקט ויהי־מה. הם מכבים, והוא בוער. ואני יודעת, אבל שותקת. שטויות! וכמה זה משעמם!”

הניפה יד בסלידה.

“את חיה בעושר,” אמר אַליוֹשה בשקט.

“ומוטב להיות ענייה?”

“מוטב.”

“דברים אלה תקע בראשך הנזיר המנוח שלך. אין זו אמת. גם אם אני עשירה והכול עניים, אוֹכל סוכריות ושמנת, ולא אתן לאיש. אל תאמר, אל תאמר שום דבר,” נופפה בידה, אף כי אַליוֹשה לא פצה פה, “כבר אמרת לי כל זה קודם לכן, אני יוֹדעת הכול בעל־פה. משעמם. אם אהיה ענייה, אהרוג את מישהו – וגם אם אהיה עשירה אולי אהרוג – מה יש לשבת ככה! אבל אגיד לך, אני רוצה לקצור, לקצוֹר שיפּוֹן. אני אנשׂא לך, ואתה היֵה איכר, איכר אמיתי, יהיה לנו סייח, אתה רוצה? אתה מכיר את קלגָנוֹב?”

“מכיר.”

“הוא מתהלך וחולם. הוא אומר: למה לחיות באמת, מוטב לחלום. אפשר לחלום את הדברים העליזים ביותר, ולחיות משעמם. אבל גם הוא יתחתן בקרוב, גם לי כבר התוודה באהבה. אתה יודע לגלגל סביבונים?”

“יודע.”

“הנה הוא כזה, כמו סביבון: לסובב אותו ולשחרר, ולהצליף ולהצליף ולהצליף בשוט קטן, שיסתובב. אנשׂא לו, וכל החיים אסובב אותו. אינך מתבייש לשבת אתי?”

“לא.”

“אתה נורא כועס על שאיני מדברת על עניינים קדושים. אני לא רוצה להיות קדושה. מה יעשׂו בעולם הבא על החטא הגדול ביותר? לך ודאי ידוע הדבר בדיוק.”

“אלוהים ישפוט,” נתן בה אַליוֹשה מבט נוקב.

“וזאת אני רוצה. הייתי באה, והם היו מרשיעים אותי, ואני פתאום הייתי צוחקת להם בפנים. אני נורא רוצה להצית את הבית, אַליוֹשה, את הבית שלנו, ועדיין אינך מאמין לי.”

“מדוע לא? יש אפילו ילדים בני שתים־עשׂרה, שמתחשק להם מאוד להצית משהו, והם מציתים. זו מעין מחלה.”

“לא נכון, לא ילדים כאלה, אבל לא זו כוונתי.”

“את מקבלת משהו רע כאילו הוא טוב: זה משבר רגעי, וייתכן שאשמה בו מחלתך הקודמת.”

“ובכל זאת אתה בז לי! אני פשוט לא רוצה לעשׂות את הטוב, ורוצה לעשׂות את הרע, ואין כאן שום מחלה.”

“ולמה לעשׂות את הרע?”

“כדי שלא יישאר שום דבר בשום מקום. מה טוב היה אילו לא נשאר מאומה! הבט, אַליוֹשה, אני חושבת לפעמים לעשׂות הרבה דברים רעים וגם מגונים, וזמן רב אעשׂה בשקט, ופתאום ייוודע לכולם. כולם יקיפו אותי אַליושה?” ויצביעו עלי, ואני אסתכל בהם. זה נעים מאוד. מדוע זה כל כך נעים, אַליוֹשה?"

“כן. יש צורך לרמוס משהו טוב, או כמו שאת אומרת, להצית. גם זה קורה.”

“אני לא רק דיברתי, אני גם אעשׂה.”

“אני מאמין.”

“כמה אני אוהבת אותך על שאמרת: אני מאמין. והלוא אינך משקר, בכלל לא. ואולי אתה חושב, שאמרתי לך כל זה סתם, כדי להרגיז אותך?”

“לא, איני חושב… אמנם, אולי יש בך גם משהו מהצורך הזה.”

“קצת יש. אף פעם לא אשקר לך,” אמרה ושלהבת קטנה ברקה בעיניה.

בעיקר הדהימה את אַליוֹשה הרצינות שלה: לא נראה בפניה אפילו צל של לגלוג ובְדיחוּת, אף על פי שקודם לכן לא עזבו אותה העליזות והבדיחוּת ברגעיה “הרציניים” ביותר.

“יש רגעים, שבהם אנשים אוהבים את הפשע,” אמר אַליוֹשה במהורהר.

“כן, כן! אמרת את הרעיון שלי, אוהבים, כולם אוהבים ותמיד אוהבים, ולא רק ל’רגעים'. הבט, בעניין זה הסכימו כולם ביניהם באחד הזמנים לשקר, ומאז כולם משקרים. כולם אומרים ששׂונאים את הרע, ובלבם הם אוהבים אותו.”

“ואת קוראת ספרים גרועים, כמו קודם?”

“קוראת. אמא קוראת ומחביאה מתחת לכר, ואני גונבת.”

“איך אינך מתביישת להרוס את עצמך?”

“אני רוצה להרוס את עצמי. יש כאן נער אחד, הוא שכב בין פסי־המסילה כשהקרונות נסעו מעליו. המאושר הזה! שמע, עכשיו שופטים את אחיך על שהרג את האב, וכולם אוהבים אותו על שהרג את האב.”

“אוהבים על שהרג את האב?”

“אוהבים, כולם אוהבים. כולם אומרים שזה נורא, אבל בלבם הם אוהבים אותו מאוד. אני הראשונה אוהבת.”

“בדברייך על כל האנשים יש משהו מהאמת,” אמר אַליוֹשה בשקט.

“איזה מין מחשבות יש לך!” צווחה בהתלהבות ליזה, “ובראשו של נזיר! לא תאמין כמה אני מכבדת אותך, אַליוֹשה, על כך שאף פעם אינך משקר, אספר לך חלום מצחיק אחד שלי: לפעמים אני רואה שדים בחלומי, כאילו לילה, ואני בחדר שלי ויש לי נר, ופתאום נמצאים השדים בכל מקום, בכל הפינות, וגם מתחת לשולחן, והם פותחים את הדלת, ומאחורי הדלת המון שדים, והם רוצים להיכנס ולתפוס אותי. וכבר ניגשים, וכבר תופסים. ואני פתאום מצטלבת, והם נסוגים כולם, פוחדים, אבל לא מסתלקים, עומדים ליד הדלת, מחכים. ופתאום נורא מתחשק לי לגדף את אלוהים בקול רם, ומתחילה לגדף, ושוב הם ניגשים אלי כל ההמון, ושֹמחים, והנה הם כבר תופסים אותי ואני פתאום שוב מצטלבת – והם כולם נסוגים. נורא עליז, עוצר את הנשימה.”

“גם לי היה החלום הזה,” אמר אַליוֹשה.

“באמת?” קראה ליזה בהשתוממות. “שמע, אַליוֹשה, ואל תצחק, זה נורא חשוב: האם זה אפשרי שלשניים יהיה אותו החלום?”

“נכון, זה אפשרי.”

“אַליוֹשה, אני אומרת לך, זה נורא חשוב,” המשיכה ליזה בהשתוממות מופרזת. “לא החלום חשוב, אלא זה שיכולת לראות אותו חלום עצמו שראיתי אני. אף פעם אינך משקר לי, אל תשקר גם עכשיו: זו אמת? אינך מתלוצץ?”

“אמת.” משהו הדהים את ליזה והיא שתקה כחצי־דקה.

“אַליוֹשה, בוא אלי, בוא אלי לעתים תכופות יותר,” אמרה בקול תחנונים.

“תמיד, כל ימי חיי אבוא אלייך,” אמר אליושה נחרצוֹת.

“הלוא רק לך אני אומרת,” המשיכה ליזה, “לעצמי אני אומרת וגם לך. רק לך בכל העולם. ולך אני אומרת ביתר רצון משאומרת לעצמי. ואיני מתביישת ממך כלל. אַליוֹשה, מדוע איני מתביישת מפניך? אַליוֹשה, האם אמת היא, כי הז’ידים גונבים לקראת הפסח ילדים ושוחטים אותם?”

“איני יודע.”

“הנה יש לי ספר, וקראתי על משפט אחד, שז’יד כרת קודם לילד בן ארבע את כל האצבעות בשתי הידיים, ואחר כך צלב אותו על הקיר, הידק במסמרים וצלב, ואחר כך אמר במשפט, כי הילד מת מהר, כעבור ארבע שעות. כה מהר! אמר: הוא נאנח, כל הזמן נאנח, והזה עמד לידו והתענג. זה טוב!”

“טוב?”

“טוב. לפעמים אני חושבת, שאני עצמי צלבתי אותו. הוא תלוי ונאנח, ואני אשב מולו ואוכל לפתן־אָנָנַס. אני אוהבת מאוד לפתן־אננס. אתה אוהב?”

אַליוֹשה שתק והסתכל בה. פניה הצהובות־חוורות התעווּ פתאום, והעיניים נדלקו.

“ואגיד לך, כשקראתי על הז’יד הזה, רעדתי כל הלילה בדמעות. תיארתי לעצמי את הילד צועק ונאנח (הלוא בני ארבע כבר מבינים), והמחשבה על הלפתן לא עזבה אותי. בבוקר שלחתי מכתב אל איש אחד, שיבוא אלי ויהי־מה. הוא בא, אני סיפרתי לו על הנער ועל הלפתן, הכול סיפרתי, הכול, ואמרתי שזה טוב. הוא קם והלך. חמש דקות ישב אצלי. האם בז לי, האם בז? אמור, אמור, אַליוֹשה, האם בז לי, או לא?” הזדקפה על הספה ועיניה ברקו.

“אמרי לי,” אמר אליושה הנסער, “בעצמך קראת לאיש?”

“בעצמי.”

“שלחת לו מכתב?”

“כדי לשאול על זאת, על הילד?”

“לא, כלל לא על זה, כלל לא. אבל כשנכנס, שאלתי מיד על זה. הוא ענה, צחק, קם והלך.”

“אדם זה נהג בך ביושר,” אמר אַליוֹשה בשקט.

“אבל בז לי? צחק?”

“לא, מפני שאולי גם הוא מאמין ללפתן־האננס. גם הוא חולה עכשיו, Lise.”

“כן, מאמין!” ברקו עיני ליזה.

“אין הוא בז לאיש,” המשיך אַליוֹשה. “אבל אינו מאמין לאיש. ומאחר שאינו מאמין, הוא גם בז, כמובן.”

“ואם כן, גם לי? לי?”

“גם לך.”

“זה טוב,” סיננה ליזה. “כשיצא וצחק הרגשתי, כי טוב עם הבוז. וטוב עם הילד שחתכו את אצבעותיו, וטוב עם הבוז…”

וצחקה אל אַליוֹשה צחוק זועם, מתלהט.

“אגיד לך, אַליוֹשה, אגיד לך, הייתי רוצה… אַליוֹשה, הצל אותי!” קפצה מהספה אליו ולפתה אותו בחזקה בידיה. “הצל אותי,” כמעט גנחה. “האם אומר למישהו בעולם מה שאמרתי לך? והלוא אמרתי אמת, אמת, אמת! אני אהרוג את עצמי, מפני שהכול מאוס עלי! הכול מאוס עלי, הכול מאוס! אַליוֹשה, מדוע אינך אוהב אותי כלל, כלל!” סיימה בהתרגשות רבה.

“לא, אני אוהב!” ענה אַליוֹשה בלהט.

“ואתה תבכה לי, תבכה?”

“אבכה.”

“לא מפני שסירבתי להיות אשתך, אלא פשוט תבכה לי, פשוט?”

“אבכה.”

“תודה! רק דמעותיך נחוצות לי. וכל שאר האנשים יכולים להעניש אותי ולרמוס ברגליים, כולם, כולם, בלי יוצא מהכלל! מפני שאיני אוהבת שום איש. שמעת, שום איש! להפך, אני שׂונאת! לך, אַליוֹשה, עליך ללכת אל האח!” ניתקה מעליו.

“איך תישארי לבדך?” אמר אַליושה כמעט בפחד.

“לך אל אחיך, ינעלו את בית־הסוהר, לך, הנה המגבעת שלך! נָשק את מיטיָה, לך, לך!” כמעט בכוח דחפה את אַליושה מבעד לפתח. בתמיהה ובצער הסתכל בה, ופתאום חש בימינו מכתב, מכתב קטן, חתום ומקופל. העיף מבט וקרא את המען: לאיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' קָרָמָזוֹב. הציץ בליזה. פניה היו כמעט מאיימות.

“מסור ויהי־מה, מסור!” ציוותה, נרגשת, רועדת. “היום, מיד! אם לא, ארעיל את עצמי! לשם כך קראתי לך!” י וטרקה את הדלת. נָקש הבריח. אַליוֹשה שׂם את המכתב בכיס ופנה למדרגות, בלי להיכנס אל הגברת חוֹחלָקוֹבה, ואמנם נשכחה מלבו. אך התרחק אַליוֹשה, פתחה ליזָה את הבריח, פתחה את הדלת כדי סדק, נתנה אצבע בסדק וטרקה את הדלת בכוח. כעבור עשׂר שניות שחררה את האצבע, ניגשה לאט, בשקט, אל כורסתה, ישבה, הזדקפה ונעצה מבט באצבע שהשחירה ובדם שהסתנן מתחת לציפורן. שׂפתיה רעדו והיא לחשה לעצמה, במהירות:

“שפלה, שפלה, שפלה, שפלה!”

4: המנון יסוד

השעה כבר היתה מאוחרת מאוד (והאם ארוך יום־נובמבר) כשצלצל אַליוֹשה בשער בית־הסוהר. וכבר התחילו הדמדומים. אבל אַליוֹשה ידע שיכניסו אותו אל מיטיָה ללא עיכובים. כל זה נתרחש אצלנו, בעיר הקטנה שלנו, כמו בשאר המקומות. תחילה, כמובן, לאחר סיום החקירה המוקדמת, עדיין היו הביקורים אצל מיטיה של בני־משפחה וכמה אנשים אחרים כרוכים באי־אלה מהלכים פורמליים חיוניים, אבל אחר כך אולי לא פחתו העיכובים הרשמיים, אבל לפחות לגבי אחדים מהמבקרים אצל מיטיָה נקבעו כאילו מאליהם כמה יוצאים מהכלל. הגיעו דברים לידי כך, שלפעמים היו הפגישות עם האסיר בחדר המיועד לכך, פגישות בארבע עיניים. הנהנים מזכות זו לא היו רבים: גרוּשֶנקה, אַליוֹשה ורָקיטין. לגרוּשֶנקה נטה חסד רב האִיספּרַווניק מיכָאיל מָקָרוֹביץ‘. הצעקה שלו עליה במוֹקרוֹיֶה העיקה על לבו. אחר כך, כשנתברר לו העניין, שינה את דעתו עליה. ומוזר הדבר: אף שהיה משוכנע בפשעו של מיטיָה, התחיל יחסו אליו בתקופת מאסרו מתרכך יותר־ויותר: “אולי היה אדם בעל נפש טובה, אבל אבד לעד משכרות ומפריעת הסדר!” במקום רגשות־הזוועה נתעוררו בלבו רחמים. ואילו את אַליוֹשה אהב האִיספּרַווניק מאוד והכיר אותו זה כבר, ורָקיטין, שהתחיל עתה לבקר תכופות אצל האסיר, היה אחד המכרים הקרובים ביותר של “עלמות האיספּרַווניק”, כפי שכינה אותן, והיה יוצא־ובא בביתם יום־יום. וכן היה נותן שיעורים בביתו של מפקח בית־הסוהר, זקן טוב־לב, אמנם פקיד קפדן. גם אַליוֹשה היה מכר ותיק ומיוחד של המפקח, שאהב לשׂוחח עמו על ענייני “החכמה העליונה”. המפקח לא רק שכיבד את איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’, אלא גם פחד מפניו, בעיקר מדעותיו, אף שהיה בעצמו פילוסוף גדול, כמובן, “שהגיע לכך בשׂכלו”. אבל לאַליוֹשה וחש אהדה שאין לעמוד בפניה. בשנה האחרונה התחיל הזקן לקרוא בספר, “כתובים אחרונים”, והיה מוסר לידידו הצעיר את רשמיו. קודם לכן היה גם מבקר אצלו במנזר, ומשׂוחח שעות על שעות עמו ועם הכמרים־הנזירים. בקיצור, אילו גם איחר אַליוֹשה להגיע לבית־הסוהר, די היה שיסור אל המפקח, והכול היה מסתדר. גם עובדי בית־הסוהר עד אחרון השומרים התרגלו אל אַליוֹשה. המשמר לא היה מקפיד, ובלבד שירשו השלטונות. כשנקרא מיטיָה לפגישה, היה יורד מתאו למטה, אל המקום המיועד לפגישות. כשנכנס אַליוֹשה לחדר, נתקל ברָקיטין שהתכוון להסתלק. הוא ומיטיָה דיברו בקול רם. כשליווה אותו מיטיָה צחק הרבה, ורָקיטין כאילו רטן. רָקיטין לא אהב להיפגש עם אַליוֹשה, בעיקר בזמן האחרון, כמעט שלא דיבר עמו, ואפילו היה אומר לו שלום במתיחות. כשראה עכשיו את אַליושה הנכנס, זיעף מאוד את גבותיו והסב עיניו, כביכול הוא עסוק מאוד בכפתור מעילו הגדול והחם, בעל צווארון־הפרווה, ומיד התחיל לחפשׂ את המטריה שלו.

“שלא לשכוח משהו משלי,” מלמל, רק כדי לומר משהו.

“אל תשכח משהו שאינו משלך!” התלוצץ מיטיָה, ופרץ בצחוק להלצה שלו. רָקיטין רתח בן־רגע.

“עצה זו תתן לקָרָמָזוֹבים שלך, גזע משעבדי־איכרים שכמותכם, ולא לרָקיטין!” צעק ורעד מרוב כעס.

“מה לך? התלוצצתי!” קרא מיטיָה. “פלא, לכל הרוחות, כולם הם כאלה,” פנה אל אַליוֹשה ורמז על רָקיטין הנחפז להסתלק. “כל הזמן ישב, צחק והיה עליז, ופתאום התותח! לך לא הִנהֵן אפילו בראשו, מה זה, האם רבתם? מדוע איחרת כל כך? לא רק שחיכיתי לך, אלא ציפיתי ממש כל הבוקר. נו, אין דבר! נמלא את החסר.”

“מדוע הוא מזדחל אליך לעתים כה קרובות? התיידדת עמו, מה?” שאל אַליוֹשה ורגז על הדלת, שנסגרה מאחורי רָקיטין.

“להתיידד עם מיכָאיל? לא, לאו דווקא. מה גם שהוא חזיר! סבור שאני… נבל. גם בדיחה אין הללו מבינים – הנה זה העיקר בהם. לעולם לא יבינו בדיחה. וגם הנפש שלהם יבשה, שטוחה ויבשה, המראה הוא כמו שראיתי אז, כשקרבתי אל חומות בית־הסוהר. אבל איש חכם, חכם. נו, אַלֶכּסֵיי, עכשיו ראשי אבוד!”

ישב על הספסל והושיב לידו את אַליוֹשה.

“כן, מחר המשפט. מה, אינך מקווה כלל, אחי?” אמר אַליושה בחרדה.

“על מה אתה מדבר?” נתן בו האח מבט לא־ברור, “אתה מתכוון למשפט. נו, לכל הרוחות! עד עתה דיברנו על הבלים, הכול על המשפט הזה, ועל העיקר לא אמרתי לך דבר. כן, מחר המשפט, אבל לא למשפט התכוונתי כשאמרתי שראשי אבוד. הראש לא אבד, אלא מה שהיה מצוי בו הלך לאיבוד. מדוע אתה מסתכל בי בפנים כה ביקורתיות?”

“מה כוונתך, מיטיָה?”

“האידיאות, האידיאות, זה העניין! האֶתיקה, מהי אֶתיקה זו?”

“אֶתיקה?” התפלא אַליוֹשה.

“כן, מדע כזה?”

“כן, יש מדע כזה… אבל אני מודה, שלא אוכל להסביר לך מהו מדע זה.”

“רָקיטין יודע. הרבה יודע רָקיטין, יקח אותו השד! נזיר הוא לא יהיה. מתכונן לנסוע לפֶּטֶרבּוּרג. שם, הוא אומר, יעבוד במדור הביקורת, אבל במגמה אצילה. אכן, יכול הוא להביא תועלת ולבנות קריירה. כן, לקריירה הם מומחים. לכל הרוחות האֶתיקה! אני אבוד, אָלֶכּסֵיי, אבוד, איש־האלוהים! אותך אני אוהב יותר מכולם. לבי רועד עליך, זהו. מי זה היה קַרל בֶּרנַר?”

“קַרל בֶּרְנַר?” שוב השתומם אַליוֹשה.

“לא, לא קַרל, חכה, טעיתי: קלוֹד בֶּרנַר. מיהו? כימיה, או מה?”

“כנראה מלומד,” אמר אַליוֹשה, “אבל אני מודה, כי גם עליו לא אוכל לומר הרבה. שמעתי רק שהוא מלומד, אבל איזהו איני יודע.”

“שיקח אותו השד, גם אני איני יודע,” גידף מיטיָה. “נבל איזשהו, קרוב לוודאי, והם כולם נבלים. וְרָקיטין יזחול ויעבור, רָקיטין יעבור בסדק, וגם בֶּרנַר. או־וּ, הבֶּרְנַרים! שָרצו המון, התרבו!”

“אבל מה היה לך?” תקף אַליוֹשה.

“רוצה לכתוב גם עלי, לכתוב מאמר על המשפט שלי, ולפתוח בזה את פעילותו בספרות, ולשם כך בא אלי. בעצמו הסביר לי. רוצה משהו בעניין המגמה: ‘אי־אפשר היה שלא יהרוג, הסביבה פוֹררה אותו’ וכדומה, כך הסביר לי. אמר, שיהיה בזה גוון של סוציאליזם. שיִקח אותו השד, ואם יש צורך בגוון, שיהיה עם גוון, לי לא איכפת. אינו אוהב את אחינו איוַן, שׂונא אותו, גם אותך אינו מחבב. איני מגרש אותו, מפני שהוא אדם חכם. אבל מתנשׂא מאוד. זה עתה אמרתי לו: 'הקָרָמָזוֹבים אינם נבלים אלא פילוסופים, מפני שכל האנשים הרוסים האמיתיים הם פילוסופים, ואתה, גם אם למדת, אינך פילוסוף אלא איש־פשוט. צחק, בכעס כזה. ואני אומר לו: דֵה מחשבוֹתיבּוּס מיטיָה. non est disputandum,⁴¹ שנוּן, מה? לפחות הגעתי גם אני לקלסיציזם,” צחק מיטיָה.

“מדוע אתה אבוד? כרגע אמרת?” הפסיק אותו אַליוֹשה.

“מדוע אני אבוד? המ..מ.. ביסודו של דבר… אם להקיף את השלמות – חבל על אלוהים, הנה, על כן!”

“מה זאת אומרת, חבל על אלוהים?”

"תאר לעצמך: זה שם בעצבים, בראש, זאת אומרת, שם במוח העצבים האלה (יִקח אותם השד!)… ויש שם כאלה זנָבוֹנים, לעצבים זנָבוֹנים כאלה,

וכשהם מתחילים שם לרעוד… זאת אומרת. כשאני אביט על משהו בעיניים, הנה כך. אז הם ירעדו, הזנָבוֹנים האלה… וכשהם רועדים, מופיעה צורה, ולא מיד היא מופיעה, אלא כשחולף הרף־עין. כששנִייה חולפת, ומופיע כזה מוֹמֶנט, זאת אומרת לא מוֹמֶנט – יקח השד את המוֹמֶנט – אלא צורה, זאת אומרת עצם איזשהו או מאורע, יקח השד את כל זה, והנה מפני מה אני תופס ואחר־כך חושב… מפני שישנם הזנָבוֹנים, וכלל לא מפני זה שיש לי נשמה ואני איזו צורה ודמות, כל זה שטויות. כל זה, אחי, הסביר לי אתמול מיכָאיל, והרגשתי כאילו זה צרב אותי. המדע הזה נהדר, אַליוֹשה. יהיה עכשיו אדם חדש, זה אני מבין… ובכל זאת חבל על אלוהים!"

“טוב שלפחות כך,” אמר אַליוֹשה.

“שחבל על אלוהים? כימיה, אחי, כימיה. אין עצה, הוד־קדושתך, זוז קצת, הכימיה הולכת. אבל את האלוהים הוא לא אוהב רָקיטין, מאוד לא אוהב! זו נקודת־החולשה שלהם, של כולם. לא מעלימים. משקרים. מעמידים פנים, מציגים. למען עניין זה תפעל במדור־הביקורת? שאלתי. ‘לא, בגלוי הם לא ירשו.’ ענה וצחק. שאלתי, מה יהיה עתה על האדם? בלי אלוהים ובלי חיי העולם הבא? הלוא יוצא, שעכשיו הכול מותר, הכול מותר לעשׂות? ‘ואתה לא ידעת?’ אמר. צוחק. ‘לאדם החכם הכול מותר, החכם יודע לצוד סרטנים, ואתה הרגת ונפלת בפח ונרקב בבית־הסוהר.’ כך אמר לי. חזיר טבעי! אנשים כמוהו הייתי משליך קודם לכן החוצה, ועכשיו אני מקשיב לו. הוא אומר גם דברים רבים לעניין. וגם כותב בשׂכל. לפני שבוע התחיל לקרוא לי מאמר אחד, והעתקתי אז בכוונה שלוש שורות, חכה הנה כאן.”

מיטיָה שלף בחפזון מכיס החזייה פתק וקרא:

“כדי לפתור שאלה זו, הכרח הוא בראש־ובראשונה להביא את האישיות שלך לניגוד עם המציאות שלך. אתה מבין את זה?”

“לא, איני מבין,” ענה אַליוֹשה.

הוא הסתכל במיטיָה והקשיב לו בסקרנות.

“גם אני איני מבין. סתום ולא ברור, אבל חכם. כולם כותבים כך עכשיו, הוא אומר, מפני שהסביבה כזאת… הם פוחדים מהסביבה. גם שירים הוא כותב, הנבל, לרגלה של חוחלָקוֹבה כתב שיר, חה־חה־חה!”

“שמעתי,” אמר אַליוֹשה.

“שמעת? ואת החרוזים שמעת?”

“לא.”

"הם בידי, הנה, אקרא לך. אינך יודע, לא סיפרתי לך, יש כאן סיפור שלם. נוכל שכמותו! לפני שלושה שבועות עלה על דעתו להתגרות בי: ‘אתה נפלת בפח כטיפש, בגלל שלושת אלפים, ואני אחטוף מאה וחמישים אלף, אתחתן עם אלמנה אחת ואקנה בית־אבן בפֶּטֶרבּוּרג’, וסיפר לי שהוא מחזר אחר חוֹחלָקוֹבה, והיא לא היתה חכמה גם בנעוריה, ובגיל הארבעים אבד לה השׂכל בכלל. ‘ורגשנית היא מאוד, ובזה אני אגמור אותה. אתחתן, אביא אותה לפֶּטֶרבּוּרג, ושם אתחיל להוציא עיתון’, כך אמר. ועל שׂפתיו רוֹק חשקני מגונה – לא חוֹחלָקובה מגרה את הרוק, אלא מאה וחמישים האלף. ושכנע אותי, שכנע. הוא בא אלי כל יום. היא נכנעת, אמר לי. קרן משׂמחה. ופתאום גירשו אותו. פֶּרחוֹטין פּיוֹטר אִילאִיץ', גבר עליו, בן־חיל! אפילו הייתי מנשק את הטפשה הזאת על שגירשה אותו. ואז, כשהיה בא אלי, חיבר גם את החרוזים האלה. ‘בפעם הראשונה,’ אמר, ‘אני מלכלך את הידיים וכותב חרוזים בשביל הפיתוי, ואם כן, למטרה מועילה. כשאקח את הקפיטל מידי הטִפשה, אוכל להביא תועלת אזרחית’. הלוא לכל נבזות יש להם צידוק אזרחי. ‘ובכל זאת כתבתי יותר טוב מפּושקין שלך, מפני שידעתי לשלב בשיר ליצני צער אזרחי’. מה שאמר על פּוּשקין אני מבין. מה בכך שהיה באמת איש מחונן אם תיאר רק רגלי נשים! ואיך שהתפאר בחרוזים שלו! היהירות שלהם, האהבה־העצמית! ‘להחלמת הרגל החולה של המוּשׂא שלי’ – זה שם השיר שהמציא – אדם עליז!

איזו רגל היא הזאת

שהתחילה קצת לִצבוֹת!

הנה באו הרופאים,

גם חובשים וגם פוצעים.

לא לרגליים אני נכסף,

ישיר להן פּוּשקין הִמנונות,

לראש הנחמד אני נכסף,

שאינו מבין רעיונות.

הוא כבר הבין קצת לפעמים,

והרגל באה להכשיל!

הלוואי שהרגל כבר תחלים,

כדי שהראש להבין יתחיל.

חזיר, חזיר גמור, אבל זה יצא אצלו משעשע. ואכן שילב את ‘הצער האזרחי’. אבל איך שכעס כשגירשו אותו. חרק־שן!"

“הוא כבר נקם בה,” אמר אַליוֹשה. “הוא פרסם כתבה על חוֹחלָקוֹבה.”

אַליוֹשה סיפר לו בחפזון על הכתבה בעיתון־השמועות “סְלוּכי”.

“הוא, הוא האיש!” אישר מיטיָה והקדיר פנים. “זה הוא! הכתָבות האלה… הלוא אני יודע… זאת אומרת, כמה נבזויות כבר נכתבו, על גרוּשה, למשל!.. וגם על זו, על קַתיה…!”

פניו מודאגות, התהלך בחדר.

“אחי, אסור לי להישאר אצלך זמן רב,” אמר אַליוֹשה לאחר שתיקה. “מחר יום גדול, נורא לגביך: השמים ישפטו אותך… והנה אני מתפלא, אתה מתהלך ובמקום על העניין אתה מדבר האֵל יודע על מה…”

“לא, אל תתפלא,” הפסיק אותו מיטיָה בלהט. “האם עלי לדבר על הכלב המסריח ההוא, מה? על הרוצח? דיברנו על כך הרבה. איני רוצה לדבר עוד על המסריח, בן המסריחה! אלוהים יהרוג אותו, תראה, שתוק!”

נסער, ניגש אל אַליוֹשה ונשק לו. עיניו נִצתו.

“רָקיטין לא יבין זאת,” פתח במין התלהבות, “ואתה, אתה תבין הכול. על כן ציפיתי לך. הבט, זה כבר רציתי לומר לך דברים רבים בין הקירות הקֵרחים האלה, אבל שתקתי על העיקר: כאילו עוד לא הגיעה השעה. הגעתי עכשיו למועד האחרון לשפוך את לבי לפניך. אחי, בחודשיים אחרונים אלה הרגשתי בקרבי אדם חדש, אדם חדש קם בי לתחייה! כלוא היה בקרבי, ולעולם לא היה מתגלה לולא הרעם הזה. נורא! ומה בכך, שעשׂרים שנה אחצוב בפטיש עפרה במכרות – איני חושש מזה כלל, עניין אחר מפחיד אותי עכשיו: שלא יעזוב אותי האיש שקם לתחייה! גם שם, במכרות, מתחת לפני האדמה, אתה יכול למצוא לידך, ברוצח אסיר־פֶּרך כמוך, לב אנושי, ולהתיידד אתו, מפני שגם שם אפשר לחיות ולאהוב ולסבול. באסיר־פרך זה אפשר להחיות את הלב שקפא ולהפעימו מחדש, אפשר לטפל בו שנים על שנים, ולהוציא סוף־סוף אל האור ממאורת־הפושעים נפש נעלה, תודעת־ייסורים, להחיות מלאך, להקים לתחייה גיבור. והלוא הם רבים, הם מאות, וכולנו נושׂאים באשמתם. מדוע ראיתי אז ‘יַניק’ בחלומי, ברגע ההוא? ‘מדוע עני היַניק?’ היתה בי נבואה ברגע ההוא. בגלל ה’יַניק' אשׂא בעונשי. כי אנו נושׂאים באשמה על כל האנשים. על כל ה’יַניקים', כי יש ילדים קטנים ויש ילדים גדולים. כולם ‘יַניקים’. בגלל כולם, כי הלוא דרוש שמישהו יישׂא בעוון כולם. לא הרגתי את אבא, אבל עלי להיענש. מקבל אני! כל זה עלה על דעתי כאן… בין קירות קרוחים אלה. והם הלוא רבים, הם למאות שם, מתחת לפני האדמה, ופטישים בידיהם. כן, נהיה כבולים, וחירות לא תהיה, אולם אז, בצערנו הגדול, נקום לחיות בַּשׂמחה, שאין לאדם חיים בלעדיה, ועל האלוהים להיות שם, כי אלוהים הוא הנותן שׂמחה, זו הפריווילֶגיה הגדולה שלו… אליה, שיתמוגג אדם בתפילה! איך אחיה שם מתחת לפני האדמה בלי אלוהים? משקר רָקיטין: אם יגרשו את אלוהים מעל פני האדמה, נקבל את פניו מתחת לפני האדמה! אסיר־הפרך לא יוכל להיות בלי אלוהים, לא יוכל אפילו יותר מאיש שאינו אסיר־פרך. ואנחנו, האנשים שמתחת לפני האדמה, נשיר אז ממעמקי־האדמה המנון לאלוהים, שיבידיו השׂמחה. יחי אלוהים והשׂמחה שלו! אני אוהב אותו!”

מיטיָה כמעט נשנק בשעת נאומו הפראי. הוא החוויר, שׂפתיו רטטו, דמעות זלגו מעיניו.

.“אכן, החיים נרחבים, ויש חיים גם מתחת לפני האדמה!” המשיך. “לא תאמין, אָלֶכּסֵיי, מה חזק עתה רצוני לחיות, איזה צמאון לקיום ולתודעה נולד בי דווקא בין קירות קרוחים אלה! רָקיטין אינו מבין זאת, העיקר בעיניו הוא לבנות בית ולהכניס דיירים, ואני חכיתי לך. ומה הם הייסורים? איני מפחד מהם, גם אם יהיו רבים לאין־מיספר. עכשיו איני מפחד, קודם פחדתי. אתה יודע מה, יכול להיות שלא אענה להם במשפט… ונדמה לי, כי כה גדול עכשיו הכוח הזה בקרבי, שאתגבר על הכול, על כל הייסורים, רק כדי שאוכל להגיד ולחזור לעצמי כל רגע: יֶשני! באלף ייסורים – יֶשני, אני מתפתל בעינויים – אבל יֶשני! בצינוק אני יושב, אבל גם אני קיים, רואה את השמש, ואם איני רואה את השמש, הריני יודע שהיא יֶשנה. ולדעת שהשמש יֶשנה – הרי אלה כל החיים. אַליוֹשה, מלאך שלי, כל מיני פילוסופיות הורגות אותי, יִקח אותן השד! האח איוַן…”

“מה, האח איוַן?” הפסיק אותו אַליוֹשה, אבל מיטיָה לא שמע.

“הבט, קודם לא היו לי כל הספקות האלה, אבל כל זה ארב בקרבי. אולי דווקא מפני שגעשו בקרבי אידיאות לא־מוכּרות, השתכרתי והתקוטטתי והשתוללתי. כדי להרגיע אותן בקרבי, הרבצתי, כדי לרסן אוֹתן, לכבוש אותן. האח איוַן אינו רָקיטין, הוא מעלים אידיאה. האח איוַן הוא ספינכּס ושותק, תמיד שותק. ואותי מענה אלוהים. ורק זה מענה אותי. ומה יהיה אם איננו? מה יהיה אם הצדק עם רָקיטין, שזו אידיאה מלאכותית של האנושות? ואז, אם איננו, האדם הוא אדוני האדמה, היקום. נהדר! אבל כיצד יעשׂה את הטוב בלי אלוהים? שאלה! כל הזמן אני עוסק רק בזה. כי את מי יאהב אז האדם? למי יכיר תודה, למי ישיר המנון? רָקיטין צוחק. רָקיטין אומר, כי אפשר לאהוב את האנושות גם בלי אלוהים. רק חלשלוּש זב־חוטם יכול לטעון כך, ואילו אני לא אוכל להבין זאת. חייו של רָקיטין קלים. היום אמר לי: ‘אתה מוטב שתדאג להרחבת זכויות־האזרח של האנושות, או אפילו לכך, שלא יעלה מחיר הבשׂר. בכך תגלה אהבה לאנושות בדרך פשוטה וקרובה יותר, מאשר בפילוסופיות’. על כך הטחתי בו: ואתה, אני אומר, בלי אלוהים תייקר בעצמך את הבשׂר, אם יזדמן לך, ותרוויח רובל מכל קוֹפֵּייקה. התרגז. כי מהו המעשׂה הטוב? ענה לי אתה, אָלֶכּסֵיי. בעיני טוב מעשׂה זה, ובעיני הסיני מעשׂה אחר – העניין הוא איפוא יחסי. לא כן? לא יחסי? שאלה זוֹמֶמת. לא תצחק אם אומר לך, שלא ישנתי שני לילות בגלל שאלה זו. עכשיו אני מתפלא רק לכך, כיצד חיים להם אנשים וכלל אינם חושבים על כך. הבל! לאיוַן אין אלוהים. יש לו אידיאה. לא בממדים שלי. אבל הוא שותק. אני חושב שהוא בונה־חופשי. שאלתי – שתק. רציתי לשתות מים מהמעיין שלו – והוא שותק. פעם אחת בלבד אמר משהו.”

“מה אמר?” נחפז אַליוֹשה לשאול.

“אמרתי לו: אם כן, הכול מותר, אם זה כך? הקדיר פנים: ‘פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, אבאלה שלנו, חזירוֹן היה, אבל מהלך־מחשבותיו היה נכון'. הנה מה הטיח בי. ורק זאת אמר. זה חזק יותר מדברי רָקיטין.”

“כן,” אמר אַליוֹשה בצער. “מתי היה אצלך?”

“נדבר בזה אחר כך, ועכשיו עניין אחר. עד עתה לא אמרתי לך על איוַן כמעט מאומה. דחיתי לסוף. כשהעסק שלי כאן יסתיים ויתנו את גזר־הדין, אספר לך משהו, הכול אספר. יש פה עניין אחד נורא… ואתה תהיה לי שופט בעניין זה. ועכשיו אל תגע בעניין, עכשיו שתיקה. הנה אתה מדבר על המשפט מחר, והתאמין לי שאיני יודע דבר.”

“שוחחת עם עורך־דין זה?”

“מה הוא עורך־הדין! הכול אמרתי לו. נוכל רך, איש עיר־הבירה. בֶּרנַר! אבל אינו מאמין לי בשווה־פרוטה. מאמין שהרגתי, תאר לך – אני רואה. שאלתי, אם כך הדבר, למה באת להגן עלי? אני מצפצף עליהם. גם רופא הזמינו, רוצים להציג אותי כמטורף. לא ארשה! קָתֶרינה איוַנוֹבנה רוצה לעשות ‘את חובתה’ עד הסוף. מתאמצת!” חייך מיטיָה במרירות. “חתולה! לב אכזר. והלוא היא יוֹדעת שאמרתי עליה אז במוֹקרוֹיֶה, כי היא אשה של ‘זעם גדול’! אמרו לה. כן, העדויות נתרבו כחול על שׂפת הים. גריגוֹרי עומד על דעתו. גריגוֹרי איש ישר הוא, אבל שוטה. רבים הם הישרים מפני שהם שוטים. זה רעיון של רָקיטין. גריגוֹרי הוא אויב שלי. יש אנשים שמוטב כי יהיו בין אויביך מאשר בין ידידיך. אני מדבר על קָתֶרינה איוַנוֹבנה. אני חושש, כן, אני חושש שהיא תספר במשפט על הקידה העמוקה לאחר ארבעת האלפים והחמש מאות! עד הסוף תשלם, עד הפרוטה האחרונה. איני רוצה בקרבן שלה. הם ביישו אותי במשפט. איכשהו אעמוד בזה. לך אליה, אַליוֹשה, ובקש שלא תספר זאת במשפט. ואולי אסור? לכל הרוחות, בין כה וכה אעמוד בזה! ועליה לא צר לי. היא רוצה בזה. לגנב מגיעים הייסורים. אני אשמיע את הנאום שלי, אָלֶכּסֵיי.” שוב חייך במרירות. “אבל… אבל, גרוּשה, גרוּשה, אלוהים! למה שתיקח עליה עתה ייסורים כאלה!” קרא ודמעות בעיניו. “הורגת אותי גרוּשה, המחשבה עליה הורגת אותי! קודם היתה אצלי…”

“סיפרה לי. היום הכעסת אותה מאוד.”

“אני יודע. שיקח אותי השד על האופי שלי. קינאתי! כשנפרדנו התחרטתי, נשקתי אותה. סליחה לא ביקשתי.”

“מדוע לא ביקשת?” אמר אַליוֹשה.

מיטיָה פרץ בצחוק, כמעט בעליזות.

“ישמור אותך אלוהים, נער חביב, מבקשת סליחה מאשה אהובה על חטא שלך. דווקא מאהובה, דווקא, ואפילו אתה אשם לפניה הרבה. מפני שאשה, חביבי, היא השד יודע מה, ובאלה, על כל פנים, אני מבין. נסה להודות לפניה באשמתך, ‘אשם אני, ואת תסלחי, תמחלי!’: מיד יירד עליך ברד של טענות. בשום פנים לא תסלח פשוט וישר, אלא תשפיל אותך עד שתהיה סמרטוט, ותזכור גם מה שלא היה, הכול תזכיר, דבר לא תשכח, תוסיף גם משלה, ורק אחר כך תסלח. וכך תעשׂה הטובה, הכי טובה שבהן! היא תגרד את השייָרים האחרונים בערֵיבה ותשׂים הכול על ראשך – רצחנות כזאת יש בהן, אני אומר לך, בכולן עד אחת, במלאכיות האלה, שאין לנו חיים בלעדיהן! הבט, חביבי, אומר לך בגלוי ובפשטות: כל אדם הגון חייב להיות נרמס תחת רגלה של איזו אשה. זו דעתי. לא דעה אלא רגש. הגבר חייב להיות רחב־לב, את הגבר זה לא יבזה. אפילו את הגיבור לא יבזה, את יוּליוּס קיסר לא יבזה. אבל סליחה אל תבקש, לעולם ועל שום דבר. זכור את הכלל: לימד אותך את הכלל אחיך מיטיָה, שנפל מידי אשה. לא, מוטב שאגרום נחת־רוח לגרוּשה במשהו, ללא סליחה. אני מעריץ אותה, אָלֶכּסֵיי, מעריץ. אבל היא אינה רואה זאת, לא, לא די לה באהבה זו. והיא מענה אותי, מענה באהבה. מה היה קודם. קודם עינו אותי רק חמוקי־הגוף השׂטניים, ועכשיו קלטתי את כל נפשה אל נפשי, ובזכותה נעשׂיתי אדם גם אני. האם ישׂיאו אותנו? בלי נישׂואים אמות מקנאה. וכל יוֹם אני חולם משהו… מה אמרה לך עלי?”

אַליוֹשה חזר על כל דבריה הקודמים של גרוּשֶנקה. מיטיָה הקשיב היטב, חזר ושאל על פרטים רבים והיה מרוצה.

“ובכן, אינה כועסת על שאני מקנא,” אמר, “אשה ממש! ‘גם לי לב אכזר’. אוהב אני אכזריות כאלה, גם איני סובל שהן מקנאות, איני סובל. נתקוטט. אבל לאהוב – לאהוב אוהב אותה בלי סוף. האם ישׂיאו אותנו? האם משׂיאים אסירי־פרך? שאלה היא. ובלעדיה אין לי חיים…”

קודר, התהלך מיטיָה בחדר. החדר כמעט החשיך. פתאום נתקף דאגה רבה.

“סוד, אמרה, סוד? כאילו קשרנו קשר נגדה בשלושה, ו’קַתקה' מעורבת כביכול? לא, גרוּשֶנקה, לא זה העניין. כאן טעיתי טעות נשית טפשונת, אַליוֹשה, חביבי, יהי כן, אגלה לך את הסוד שלנו.”

הסתכל סביבו, ניגש אל אַליוֹשה העומד לפניו עד כדי מגע, ולחש בפנים אומרות סוד, אף שלא היתה כל אפשרות שיצותת להם מישהו: השומר הזקן נמנם בפינה על הספסל, ואל החיילים הזקופים לא הגיע הגה.

“אגלה לך את כל הסוד שלנו;” לחש מיטיָה בחפזון. “רציתי לגלות לך אחר כך, אבל האם אוכל להחליט בלעדיך? אתה בשבילי הכול. אמנם אני אומר, כי איוַן גבוה מעלינו, אבל אתה מלאך אצלי. רק ההחלטה שלך תקבע. יכול להיות שאתה הוא האיש העליון, ולא איוַן. הבט, זה עניין של המצפון, של המצפון העליון – הסוד כה חשוב, עד שאיני יכול להתגבר עליו בעצמי, ודחיתי הכול עד שתבוא. בכל זאת מוקדם עדיין להחליט, מפני שיש לחכות לגזר הדין. כשיינתן גזר־הדין, תחליט אתה על הגורל. עכשיו אל תחליט. אני אגיד לך, אתה תשמע, אבל אל תחליט. עמוד ושתוק. לא הכול אגלה לך. אומר לך רק את הרעיון, בלי פרטים, ואתה שתוק. לא שאלה, לא תנועה, מסכים? אמנם, אלִי, מה אעשׂה בעיניים שלך? אני חושש, שהעיניים שלך יגידו את ההחלטה, גם אם תשתוק. פוחד אני, אוּ־וּ. שמע, אַליוֹשה: האח איוַן מציע לי לברוח. פרטים איני אומר: הכול הוכן מראש, הכול יכול להסתדר, שתוק, אל תחליט. לאמריקה, עם גרוּשה. הלוא בלי גרוּשה אין לי חיים. ואם לא יתנו לה לבוא לשם אלי? והאם משׂיאים אסירי־פרך? האח איוַן אומר שלא משׂיאים. ובלי גרושה, מה אעשׂה שם מתחת לפני האדמה בפטיש? רק את ראשי אפצח בפטיש הזה. ומצד אחר, מה עם המצפון? הלוא נמלטתי מהייסורים. היה אות – דחיתי את האות, היתה דרך להיטהרות – ואני פניתי אחורה. איוַן אומר, כי באמריקה, כשיש לאדם ‘תכונות טובות’, אפשר להביא תועלת רבה יותר מאשר מתחת לפני האדמה. והיכן יישָמע ההימנון התת־קרקעי שלנו? אמריקה מהי, גם אמריקה מלאה הבלים. ואני חושב, שגם הרמאות רבה באמריקה. ברחתי מהצליבה! על כן אני מדבר אליך, אָלֶכּסֵיי, כי רק אתה יכול להבין, ואיש מלבדך לא יבין, בעיני אחרים כל הדברים שאמרתי לך על ההמנון הם שטויות, הזיות מתוך דמדום. יאמרו, יצא מדעתו, או שהוא טיפש. ואני לא יצאתי מדעתי וגם טיפש אינני. גם איוַן מבין את עניין ההמנון, מבין אבל לא מגיב, שותק. אינו מאמין בהמנון. אל תדבר, אל תדבר, הלוא אני רואה את פניך: אתה כבר החלטת! אל תחליט, רחם עלי, לא אוכל לחיות בלי גרוּשה, חכה למשפט.”

מיטיָה סיים בריגוש עצום. הוא החזיק בכתפיו של אַליוֹשה, ונעץ בו את מבטו הנכסף, הלוהט.

“האם משׂיאים אסירי־פרך?” שאל בפעם השלישית בקול תחנונים.

אַליוֹשה הקשיב בתמיהה רבה והיה מזועזע עד מעמקיו.

“אמור לי,” אמר, “איוַן עומד מאוד על כך, ומי המציא את הרעיון?”

“הוא, הוא המציא, והוא דוחק! לא היה בא אלי, ופתאום בא לפני שבוע והתחיל בזה. נורא דוחק בי. לא מבקש אלא מצַווה. אינו מפקפק שאשמע בקולו, אף ששפכתי לפניו את כל לבי כמו לפניך, ודיברתי על ההמנון. הוא סיפר לי כיצד יסדר כל זה, אסף את כל הידיעות הדרושות. ועל זה אחר־כך. רוצה בזה עד כדי היסטריה. העיקר הכסף: עשׂרת אלפים תקבל לבריחה, עשׂרים אלף לאמריקה, ובעשׂרת אלפים, אמר, נסדר בריחה נהדרת.”

“וציווה לא לספר לי בשום פנים?” חזר ושאל אַליוֹשה.

“בשום פנים, לאיש לא לספר, ובעיקר לך: לך בשום פנים! ודאי הוא חושש, שאתה תתייצב לפני כמצפון. אל תאמר לו שגיליתי לך. אל תאמר.”

“הצדק אתך,” סיכם אַליוֹשה, “אי־אפשר להחליט לפני גזר־הדין. לאחר המשפט תחליט בעצמך. ואז תגלה בקרבך אדם חדש, והוא שיחליט.”

“אדם חדש או את בֶּרְנַר, והוא יחליט החלטה בֶּרנָרית. ונדמה לי, שאני בעצמי בֶּרְנַר בזוי!” הצטחק מיטיָה במרירות.

“אבל אחי, האומנם, האומנם אינך מקווה כלל לצאת זכאי?”

מיטיָה משך כתפיים בעווית והניע ראש לשלילה.

“אַליוֹשה, יקירי, עליך ללכת!” נחפז פתאום. “המשגיח צעק בחצר, מיד יגיע הנה. מאוחר כבר, זה נגד הסֵדר. חבק אותי מהר, נשק, צַלֵב אותי, יקירי, צַלֵב לקראת הצליבה מחר…”

התחבקו והתנשקו.

“ואיוַן,” אמר מיטיָה, “הציע לברוח, והלוא הוא מאמין שאני הרגתי!”

חיוך עצוב עלה על שפתיו.

“אתה שאלת אותו האם הוא מאמין או לא?” שאל אַליוֹשה.

“לא, לא שאלתי. רציתי לשאול ולא יכולתי, לא הספיק הכוח. אבל לא חשוב, הלוא אני רואה בעיניו. היה שלום!”

שוב התנשקו בחטף ואַליוֹשה כבר יצא, והנה קרא לו מיטיָה:

“עמוד לפנַי, הנה כך.”

שוב תפס בחזקה בשתי כתפיו של אַליוֹשה. פניו החווירו מאוד, והחוורון נראה אפילו באפלולית. שׂפתיו נתעוותו ומבטו ננעץ באליושה.

“אַליוֹשה, אמור לי את כל האמת, כמו לפני האלוהים: המאמין אתה שאני הרגתי, או אינך מאמין? אתה, אתה בעצמך, מאמין או לא? את האמת המלאה, אל תשקר!” קרא בריגשה גדולה.

אליושה חש כאילו טלטל אותו משהו, ובלבו עבר משהו חד, הוא חש זאת.

“עזוב, מה לך…” מלמל אבד־עצות.

“את כל האמת, כולה, אל תשקר!” חזר ואמר מיטיָה.

“אפילו דקה אחת לא האמנתי שאתה הרוצח,” פרץ קול רועד מחזהו של אַליוֹשה, והוא הרים את ימינו, כאילו קרא לאלוהים להעיד על דבריו. אושר גדול האיר כהרף־עין את פני מיטיָה.

“תודה לך!” אמר לאט, כפולט אנחה לאחר עלפון. “עכשיו החיית את נפשי… התאמין: עד עתה פחדתי לשאול אותך, אותך, דווקא אותך! נו, לך, לך. חיזקת אותי ליום המחרת, יברך אותך אלוהים! נו, לך, אהַב את איוַן!” נפלטו המלים מפי מיטיָה.

שטוף בדמעותיו יצא אַליוֹשה. מידה עצומה זו של חשדנות אצל מיטיָה, מידה כזאת של אי־אמון אפילו כלפיו, כלפי אַליוֹשה – כל זה חשׂף לעיניו את תהום הצער ללא־מוצא והייאוש בנפש אחיו האומלל, תהום שלא העלה על דעתו את קיומה. רחמים עמוקים, אינסופיים אפפו אותו פתאום, ועִייפו בן־רגע. לבו שנפלח הכאיב מאוד. “אהַב את איוַן!” נזכר בדבריו של מיטיָה עתה. כן, הוא הולך אל איוַן. כבר בבוקר ראה צורך רב לראות את איוַן. איוַן הטריד את נפשו לא פחות מאשר מיטיָה, ועכשיו, לאחר הפגישה עם האח, הטריד יותר מקודם.

5: לא אתה, לא אתה!

בדרכו אל איוַן היה עליו לעבור על פני הבית שהתגוררה בו קָתֶרינה איוַנוֹבנה. החלונות היו מוארים. הוא נעצר פתאום והחליט להיכנס. כבר למעלה משבועיים לא נפגש עם קָתֶרינה איוַנוֹבנה. עלה על דעתו, שאולי איוַן עכשיו אצלה, דווקא לפני יום כזה. כשצלצל ועלה במדרגות, המוארות באור קלוש של פנס סיני, ראה דמות אדם יורד, וכשנפגשו, הכיר את אחיו. אם כן, הוא יוצא כבר מביקורו אצל קָתֶרינה איוַנוֹבנה.

“אה, רק אתה,” אמר ביובש איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'. “שלום. אתה אליה?”

“איני ממליץ, היא ‘סוערת’ ואתה תרגיז אותה עוד יותר.”

“לא, לא!” צעק קול מלמעלה, מהדלת שנפתחה. “אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', אתה בא ממנו?”

“כן, הייתי אצלו.”

“אמר למסור לי משהו? היכנס, אַליוֹשה, וגם אתה, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', שוב, ויהי־מה, ויהי־מה. שמ־עת!”

בקולה של קַתיָה נצטלצלה נימה כה תקיפה, עד שאיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', לאחר היסוס קצר, החליט לשוב ולעלות עם אַליוֹשה.

“צוֹתתה!” לחש ברוגזה בינו לבין עצמו, אבל אַליוֹשה שמע.

“הרשי לי לא לפשוט את המעיל,” אמר איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' כשנכנס לטרקלין. “גם לא אשב. לא אשהה יותר מדקה.”

“שב, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ',” אמר קָתֶרינה איוַנוֹבנה, ועודנה עומדת. אך מעט נשתנתה בזמן הזה, אבל עיניה הכהות ברקו באש־זעם. אַליוֹשה נזכר אחר כך, שנראתה לו יפה מאוד ברגע ההוא.

“מה ציווה למסור?”

“רק דבר אחד,” אמר אַליוֹשה והיישיר מבט בעיניה, “שתחוסי על עצמך ולא תאמרי דבר במשפט על…” הוא התקשה לומר את המשפט, “מה שהיה ביניכם… בהיכרות הראשונה ביניכם… בעיר ההיא…”

“אה, זה על הקידה העמוקה שלי בעד הכסף ההוא!” השלימה את דבריו וצחקה צחוק מר. “מה, הוא חושש לעצמו או לי, אה? הוא אמר שאחוס – על מי? עליו או על עצמי? אמור, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ'.”

אַליוֹשה נתן בה מבט נוקב, משתדל לרדת לסוף דעתה.

“גם עלייך, גם עליו,” אמר חרש.

“זהו זה,” הדגישה בכעס והסמיקה. “עדיין אינך מכיר אותי, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ',” אמרה בנימה זועפת, “וגם אני איני מכירה עדיין את עצמי. יכול להיות שתרצה לרמוס אותי לאחר החקירה מחר.”

“את תעידי ביושר,” אמר אַליוֹשה, “ורק זה דרוש.”

“תכופות אין האשה ישרה,” סיננה. “עוד לפני שעה חשבתי, שארגיש נורא בנגיעה בנבל זה… כמו בנגיעה בשרץ… והנה לא כך, עדיין הוא אדם בעיני. האם רצח? הוא שרצח?” קראה בנימה היסטרית ופנתה אל איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'. אַליוֹשה הבין מיד, כי שאלה זו עצמה שאלה קודם את איוַן, אולי דקה בלבד לפני בואו, ולא לראשונה שאלה אלא בפעם המאה, והם סיימו את השׂיחה במריבה.

“הייתי אצל סמיֶרדיָקוֹב… אתה, אתה שכנעת אותי שהוא רצח את אביך. רק לך האמנתי!” המשיכה כשהיא פונה אל איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'. הוא חייך במאמץ. אַליוֹשה הרעיד שכן שמע אותה פונה אל איוַן בגוף שני, בלשון ידידות. הוא לא העלה כלל על דעתו יחסים כאלה ביניהם.

“אבל די,” ענה איוַן. “אלך. אבוא מחר.” הפך פניו, ויצא מהחדר אל המדרגות. קָתֶרינה איוַנוֹבנה תפסה את שתי ידיו של אַליוֹשה בתנועה תקיפה.

“לך אחריו! השׂג אותו! אל תשאיר אותו לבדו אפילו דקה,” לחשה בחפזון. “הוא מטורף. אינך יודע שהוא השתגע? הוא קודח, יש לו דלקת־העצַבּים! הרופא אמר לי, לך, רוץ אחריו…”

קפץ אליושה ורץ להשׂיג את איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'. הוא לא התרחק עדיין כדי חמישים צעד.

“מה יש לך?” פנה אל אַליוֹשה, כשראה אותו מגיע, “ציוותה לרוץ אחרי, מפני שאני משוגע. יודע בעל־פה,” אמר ברוגז..

“היא טועה, כמובן, אבל הצדק אִתה שאתה חולה,” אמר אַליוֹשה. “ראיתי קודם את פניך: שוב פניך חולות מאוד, איוַן, מאוד!”

איוַן לא נעצר. אַליוֹשה הלך אחריו.

“ואתה יודע, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', כיצד משתגעים?” שאל איוַן בקול שקט, לא גרוי כלל, ונשמעה בו נימת סקרנות תמימה.

“לא, איני יודע. אני מניח, שיש צורות שגעון רבות ושונות.”

“והאם אדם יכול לצפות בעצמו שהוא יוצא מדעתו?”

“אני חושב, שאין אדם יכול לעקוב ברור אחר עצמו במקרה זה,” ענה אַליוֹשה בתמיהה. איוַן שתק חצי־דקה.

“אם אתה רוצה לשׂוחח עמי על משהו, החלף, בבקשה, את הנושׂא.” אמר.

“והנה, כדי שלא אשכח, מכתב אליך,” אמר אַליוֹשה בחשש, שלף מכיסו את המכתב של ליזה והושיט אותו. הם קרבו אל פנס. איוַן הכיר מיד את כתב־היד.

“זה מהשֵדוֹנת ההיא!” צחק בכעס, ובלי לפתוח את המעטפה קרע אותה לכמה קרעים והשליך ברוח. הקרעים נתעופפו.

“עוד לא מלאו לה שש־עשׂרה, נדמה לי, וכבר מציעה את עצמה!” אמר בבוז והוסיף לצעוד.

“מה פירוש, מציעה את עצמה?” אמר אַליוֹשה.

“ידוע, כפי שמציעות את עצמן פרוצות.”

“מה לך, איוַן, מה לך,” הגן עליה אַליוֹשה בצער ובלהט. “היא תינוקת, ואתה מעליב תינוקת. היא חולה, היא בעצמה חולה מאוד, אולי גם היא יוצאת מדעתה… לא יכולתי שלא למסור לך את המכתב… להפך, רציתי לשמוע משהו מפיך… כדי להציל אותה.”

“אין לך מה לשמוע מפי. אם היא תינוקת, אינני האומנת שלה. שתוק, אֶלֶכּסֵיי. אל תמשיך. אפילו איני חושב על כך.”

שוב שתקו כדקה.

“עכשיו היא תתפלל כל הלילה אל האם הקדושה, שתורה לה איך לנהוג מחר במשפט,” אמר איוַן בחריפות ובכעס.

“אתה… אתה מדבר על קָתֶרינה איוַנוֹבנה?”

“כן. האם עליה להופיע כמצילה את מיטֶנקה, או כהורסת אותו? היא תתפלל שיעלה האור בנפשה. אתה מבין, בעצמה אינה יודעת, עוד לא הספיקה להתכונן. גם היא רואה בי אומנת, רוצה שאשיר לה וארדים אותה!”

“קָתֶרינה איוַנוֹבנה אוהבת אותך, אחי,” אמר אַליוֹשה בעצב.

“ייתכן. אבל אני איני להוט אחריה.”

“היא סובלת. למה אתה אומר לה… לפעמים… מלים כאלה, שמביאות אותה לקוות?” אמר אַליוֹשה בטינה הססנית, “הלוא אני יודע שנסכת בה תקווה, סלח לי שאני אומר זאת,” הוסיף.

“איני יכול לנהוג במקרה זה כדרוש, לנתק ולומר לה זאת במישרים!” אמר איוַן ברוגזה. “עלינו להמתין, עד שיגזרו את דינו של הרוצח. אם אנתק את הקשר עמה היום, היא תהרוס מחר במשפט, מתוך נקמה, את הנבל הזה, מפני שהיא שׂונאת אותו ויודעת ששׂונאת. כאן הכול שקר, שקר על גבי שקר! עכשיו, כל עוד לא ניתקתי את הקשר עמה, עדיין היא מקווה ולא תהרוס את הנבל הזה, שכן היא יודעת מה רב רצוני לחלץ אותו מהצרה. ומי יודע מתי יינָתן גזר־הדין הארור הזה!”

המלים “רוצח” ו“נבל” הדהדו בכאב בלבו של אַליוֹשה.

“במה היא יכולה להרוס את אחינו?” שאל אַליוֹשה לאחר שהפך בדבריו של איוַן. “מה היא עלולה לומר בעדותה שיביא את הקץ על מיטיָה?”

“עדיין אינך יודע זאת. יש בידיה מסמך בכתב־ידו של מיטֶנקה, המוכיח בצורה מתמטית, כי הוא רצח את פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'.”

“זה לא ייתכן!” קרא אַליוֹשה.

“כיצד לא ייתכן? בעיני קראתי.”

“מסמך כזה לא ייתכן!” חזר ואמר אַליוֹשה בלהט, “לא ייתכן, כי לא הוא הרוצח. לא הוא רצח את אבא, לא הוא!”

איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' נעצר.

“מי הוא הרוצח, לדעתך,” שאל בצינה ואפילו יהירות נצטלצלה בנימת השאלה.

“אתה יודע מי,” אמר בריגשה שקטה אַליוֹשה.

“מי? האגדה הזאת על האידיוט המטורף, האֶפּילֶפטיקן? על סמיֶרדיָקוֹב?”

אַליוֹשה הרגיש שכולו רועד.

“אתה בעצמך יודע מי,” נפלט מפיו בחולשה. הוא נשנק.

“ובכן, מי?” צעק איוַן כמעט בזעם. כל איפוקו נעלם.

“דבר אחד אני יודע,” אמר כמעט בלחש אַליוֹשה. “לא אתה רצחת את אבא.”

“‘לא אתה’! מה פירוש לא אתה?” נדהם איוַן.

“לא אתה רצחת את אבא, לא אתה!” חזר אַליוֹשה בקול בוטח.

כחצי דקה נמשכה השתיקה.

“הלוא בעצמי אני יודע שלא אני, אתה הוזה בהקִיץ?” הצטחק איוַן חיוך חיוור ומעוּוָת. הוא נעץ עיניים באַליוֹשה. שוב עמדו שניהם ליד פנס.

“לא, איוַן, בעצמך אמרת פעמים אחדות, כי אתה הרוצח.”

“מתי אמרתי?.. הייתי במוסקבה… מתי אמרתי?” מלמל איוַן, נבוך לגמרי.

“אמרת זאת לעצמך פעמים רבות, כשהיית לבדך בחודשיים הנוראים האלה,” אמר אַליוֹשה ברור ובשקט. אבל עתה דיבר כאילו על כורחו, כמציית לאיזה צו שאין לעמוד בפניו. “אתה האשמת את עצמך והודית לפני עצמך, שהרוצח הוא אתה ולא אחר. אבל לא אתה רצחת, אתה טועה, לא אתה הרוצח, אתה שומע אותי, לא אתה! אלוהים שלח אותי לומר לך זאת.”

שניהם שתקו. דקה ארוכה נמשכה שתיקה זו. עמדו שניהם והיישירו מבט זה בזה. שניהם היו חוורים. פתאום הרעיד איוַן ותפס בחזקה את כתפו של אַליוֹשה.

“אתה היית אצלי!” אמר בלחישה צורמת. “היית אצלי בלילה, כשהוא בא… הודה… אתה ראית אותו, ראית?”

“על מי אתה מדבר?… על מיטיָה?” שאל אַליושה בתמיהה.

“לא עליו, יילך לכל הרוחות הנבל!” צעק איוַן בחמת־טירוף. “האם אתה יודע שהוא בא אלי? כיצד נודע לך, דבר!”

“מי זה הוא? איני יודע על מי אתה מדבר,” מלמל אַליוֹשה, כבר בפחד.

“לא, אתה יודע… שאם לא כן, כיצד… לא ייתכן שלא ידעת.” פתאום כבש את עצמו. עמד והרהר במשהו. חיוך מוזר עיווה את שׂפתיו.

“אחי,” אמר אַליוֹשה בקול רועד, “אמרתי לך זאת, מפני שתאמין לי, אני יודע זאת. אמרתי לך מלים אלו לכל ימי חייך: לא אתה! שמעת, לכל ימי חייך. ואלוהים ציווה לנפשי לומר לך זאת, גם אם החל ברגע זה תשנא אותי לעולם…”

אבל איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' כבר הצליח, כנראה, להשתלט על עצמו.

“אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ',” אמר בחיוך קר, “איני סובל נביאים ואֶפּילֶפּטיקנים. ובייחוד את שליחי־האלוהים, וזה ידוע לך היטב. החל ברגע זה אני מנתק כל קשר אתך, ונדמה לי, כי לעולם. אני מבקש לעזוב אותי מיד, בצומת זה. והדרך לדירתך עוברת בסימטה זו. ובמיוחד היזהר מלהיכנס אלי היום! שמעת?”

פנה והלך בצעדים קשים קדימה, בלי להסב ראש.

“אחי,” צעק אַליוֹשה בעקבותיו, “אם יקרה לך היום משהו, חשוב תחילה עלי!”

אבל איוַן לא ענה. אַליוֹשה עמד בצומת ליד הפנס עד שנעלם איוַן בחשיכה. עתה פנה והלך לאט בסמטה, אל ביתו. גם הוא וגם איוַן גרו בנפרד, בדירות שונות. איש מהם לא רצה לגור בביתו של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' שנתרוקן. אַליוֹשה שׂכר חדר מרוהט אצל משפחה עירונית. ואילו איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' התגורר במרחק רב למדי ממנו בדירה מרווחת ונוחה למדי באגפו של בית טוב, השייך לאלמנת־פקיד לא־ענייה. אולם בכל האגף שֵרתה אותו ישישה עתיקה חרשת לגמרי, מוכּת שגרון, שהיתה עולה על משכבה בשש בערב וקמה בשש בבוקר. בחודשיים פחתו עד כדי תמיהה דרישותיו של איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, והוא אהב מאוד את בדידותו. אפילו את החדר שגר בו סידר בעצמו, ולשאר החדרים בדירה היה נכנס לעתים רחוקות. כשקרב אל שער הבית וכבר נגע בידית הפעמון, נעצר. הוא הרגיש שעדיין הוא רועד בזעם. הניח לפעמון, ירק, פנה לאחור והלך במהירות לקצה העיר שממול, אל בית־קורות קטן ומלוכסן, מהלך שני ויוֹרסט מדירתו, שבו גרה מַריה קוֹנדרטיֶבנה, שכנתו לשעבר של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, שהיתה באה אל מטבחו לקבל מרק, וסמיֶרדיָקוֹב היה שר לה את שיריו ומנגן בגיטרה. היא מכרה את ביתה הקודם ועכשיו גרה עם אמה בבקתה זו, וסמיֶרדיָקוֹב החולה, הגוסס כמעט, התגורר אצלן מאז מותו של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘. אליו הלך עתה איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’, נסחף על ידי רעיון פתאומי שאין לעמוד בפניו.

6: ביקור ראשון אצל סמיֶרדיָקוֹב

זו הפעם השלישית, לאחר שובו ממוסקבה, הלך איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' לשׂוחח עם סמיֶרדיָקוֹב. בפעם הראשונה לאחר האסון ראה אותו ודיבר עמו ביום הראשון לבואו, ואחר כך ביקר אצלו כעבור שבועיים. אבל לאחר פעם שנייה זו הפסיק את פגישותיו עם סמיֶרדיָקוֹב, ועתה, הנה כבר חודש ויותר שלא ראה אותו וכמעט שלא שמע עליו דבר. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' שב ממוסקבה ביום החמישי לאחר מות אביו, ולא מצא כבר את הארון: הקבורה היתה ערב שובו. איחורו נגרם על ידי כך, שאַליוֹשה לא ידע את מענו המדויק של איוַן במוסקבה, וביקש את עזרת קָתֶרינה איוַנוֹבנה במשלוח המברק, אך גם היא לא ידעה את המען, ושיגרה מברק אל אחותה ודודתה, מתוך ההנחה, שעם בואו למוסקבה יבקר אצלן איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' מיד. אבל הוא ביקר אצלן רק ביום הרביעי לבואו, וכשקרא את המברק, דהר אלינו. הראשון שפגש היה אַליוֹשה, ולאחר שׂיחה עמו נדהם, שאין הבחור מוכן אפילו לחשוד במיטיָה, ולדעתו סמיֶרדיָקוֹב הוא הרוצח, דעה שנגדה את כל הדעות בעירנו. לאחר שנפגש עם האִיספּרַווניק ועם התובע, ולמד את פרטי האישום והמאסר, התפלא אף יותר על אַליוֹשה וייחס את דעתו לרגש האחווה שגבר והגיע לשיאו ברחמיו על מיטיָה, שהיה אהוב מאוד על אַליוֹשה, כפי שידע איוַן. אגב, נאמר סוף־סוף כמה מלים על רגשותיו של איוַן כלפי אחיו דְמיטרי: הוא לא אהב אותו במפורש, ולכל המיטב הרגיש כלפיו לפעמים השתתפות־בצער, וגם זו מהולה בבוז רב שהגיע לכדי סלידה. מיטיָה לא היה סימפָּתי לו עד מאוד, אפילו בדמותו הגופנית. זעם עוררה באיוַן אהבתה של קָתֶרינה איוַנוֹבנה למיטיָה. עם מיטיָה הנאשם נפגש, אף על פי כן, ביום הראשון לבואו, ופגישה זו לא זו בלבד שלא החלישה בו את האמונה באשמתו, אלא גם הגבירה אותה. הוא מצא את אחיו שרוי בדאגה, בהתרגשות חולנית. מיטיָה הִרבה דברים, אבל היה מפוזר, קפץ מעניין לעניין, דיבר בחריפות, האשים את סמיֶרדיָקוֹב והסתבך הרבה. יותר מאשר על כל נושׂא אחר דיבר על אותם שלושת האלפים, ש“גנב” ממנו המנוח. “הכסף שלי, הוא היה שלי,” טען מיטיָה, “גם אילו גנבתי אותו, היה הצדק אתי.” כמעט שלא חלק על כל הראיות נגדו, ואם פירש עובדות לטובתו, עשׂה זאת בצורה מבולבלת ונואלת – וכאילו לא רצה כלל להצטדק לפני איוַן או כל איש אחר, ולהפך, אפילו כעס וזלזל באישומים, גידף והתרתח. בבוז צחק לעדותו של גריגורי על הדלת הפתוחה וטען, כי “השד פתח אותה”. אולם שום הסבר הגיוני לעובדה זו לא היה בפיו. הוא הספיק אפילו להעליב את איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' בפגישה ראשונה זו, כשאמר לו בחריפות, כי לאנשים הטוענים “כי הכול מותר” אין זכות לחשוד בו ולחקור אותו. ובכלל היה בלתי־ידידותי עד מאוד בפגישה זו. מיד לאחר פגישה זו עם מיטיָה הלך איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' אל סמיֶרדיָקוֹב.

כבר בקרון, בדהירתו ממוסקבה, חשב הרבה על סמיֶרדיָקוֹב, ועל השׁיחה האחרונה עמו בערב, לפני נסיעתו. פרטים רבים הביכו אותו, פרטים רבים נראו חשודים. אבל כשהעיד לפני החוקר לא הזכיר את השׁיחה ההיא. הוא דחה הכול עד הפגישה עם סמיֶרדיָקוֹב. האיש היה מאושפז אז בבית־החולים העירוני. דוקטור הֶרצֶנשטוּבֶּה והרופא וַרווינסקי מבית־החולים ענו על שאלותיו התקיפות בבטחון מלא, שאין ספק במחלת־הנפילה של סמיֶרדיָקוֹב, ואפילו השתוממו לשאלה: “האם לא התחזה ביום האסון?” הם הסבירו לו, שההתקף היה בלתי־רגיל, הוא נמשך וחזר ימים אחדים, ועל כן היו חיי החולה בסכנה גמורה, ורק עכשיו, לאחר האמצעים שננקטו, אפשר לומר בוודאות, כי החולה יישאר בחיים, אף כי ייתכן (הוסיף דוקטור הֶרצֶנשטוּבֶּה), כי תבונתו תהיה מעורערת במקצת, “אם לא לכל ימי חייו, הרי לזמן ממושך למדי”. על שאלתו קצרת־הרוח של איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, “האם הוא עכשיו מטורף?”, הוא נענה, כי “אין הדבר כך עדיין במלוא מובן המלה, אבל כבר נִצפו כמה תופעות לא־תקינות”. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’ החליט לברר בעצמו באילו תופעות לא־תקינות המדובר. בבית החולים הרשו לו מיד להיכנס אל החולה. סמיֶרדיָקוֹב שכב על מיטתו בחדר נפרד. במיטה שלידו שכב עירוני חלוש, נפוח כולו מבַּצֶקת, מוכן כנראה למות מחר או מחרתיים. איש זה לא היה עלול להפריע לשׂיחה. סמיֶרדיָקוֹב הצטחק באי־אמון למראה איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, ולהרף עין כאילו נבהל. כך הבזיק בדעתו של איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’, אבל זה היה הרף־עין בלבד, ולהפך, בכל שאר הזמן הדהים אותו סמיֶרדיָקוֹב בשלוותו. ממבט ראשון השתכנע איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' כי מחלת האיש שלמה ומיוחדת: חלש מאוד היה, דיבר לאט, דומה שגלגל בקושי את לשונו. הוא רזה מאוד והצהיב. בכל עשׂרים הדקות של הביקור התאונן על כאב ראש ועל כאבים בכל אבריו. פני־הסריס היבשות שלו נצטמצמו, שׂער־הצדעיים היה מדובלל, ובמקום הבלורית הזדקר אניץ־שׂיער דליל. אולם עין שׂמאל המצומצמת, וכאילו רומזת על משהו, הסגירה את סמיֶרדיָקוֹב הקודם. “עם איש חכם נעים גם לשׂוחח” – נזכר איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'. ישב על שרפרף למרגלות החולה. בכאב הניע סמיֶרדיָקוֹב את כל גופו במיטה, אך לא פתח פיו, שתק והסתכל ללא סקרנות יתירה.

“אתה יכול לשׂוחח אתי?” שאל איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'. “לא אעייף אותך הרבה.”

“מאוד אני יכול,” מלמל סמיֶרדיָקוֹב בקול חלש. “זה כבר הואלת להגיע?” הוסיף בנימת חסד, מעודד כביכול את האורח הנבוך.

“רק היום… לטפל בתבשיל שהקדחתם.”

סמיֶרדיָקוֹב נאנח.

“מה אתה נאנח, הלוא ידעת?” פלט איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ללא־עקיפין.

סמיֶרדיָקוֹב שתק בחשיבות.

“איך היה אפשר לא לדעת? מראש היה ברור. אבל איך היה אפשר לדעת שכך ינהג?”

“מה ינהג? אל תתפתל! הלוא אתה אמרת מראש שמיד כשתרד למרתף יהיה לך התקף של מחלת־הנפילה? והצבעת על המרתף.”

“כבר אמרת זאת בחקירה?” שאל סמיֶרדיָקוֹב בשלווה.

איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' התרגז.

“לא, עוד לא אמרתי, אבל בהחלט אעיד. אתה חייב, חביבי, להבהיר לי עכשיו דברים רבים, ודע לך, יקירי, שלא אתן לך לשַטות בי במישׂחקים!”

“ולמה לי כזה מישׂחק, כאשר כל תקוותי עליך, כמו על אלוהים!” אמר סמיֶרְדיָּקוֹב, עדיין באותה שלווה, ורק עצם לרגע את עיניו הקטנות.

“ראשית,” פתח איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', “אני יודע שאת התקף מחלת־הנפילה אי־אפשר לחזות מראש. אני חקרתי, אתה אל תתפתל. אי־אפשר לנבא את היום והשעה. וכיצד זה ניבאת לי מראש את היום ואת השעה, וגם את עניין המרתף? כיצד יכולת לדעת מראש, שתיפול דווקא במרתף זה, בהתקף, אם לא התחזית שיש לך התקף?”

“למרתף היה צורך ללכת גם בלי זה, ואפילו כמה פעמים ביום,” אמר סמיֶרדיָקוֹב ללא־חפזון. “בדיוק כך נפלתי לפני שנה מעליית־הגג. בוודאי כך, שאי־אפשר לנבא את ההתקף לפי היום והשעה, אבל תחושה מוקדמת אפשר שתהיה תמיד.”

“ואתה ניבאת את היום ואת השעה.”

“על דבר מחלת־הנפילה שלי הכי טוב שתשאל את הרופאים כאן: האם היה התקף אמיתי שלי, או לא אמיתי, ולי אין עוד מה לומר לך על העניין הזה.”

“והמרתף? איך ידעת מראש שזה יהיה במרתף?”

"נטפלת למרתף הזה! אז, כשירדתי אל המרתף הזה, הייתי בפחד ובספק. יותר בפחד, מפני שכבר הייתי בלעדיך, וכבר לא קיוויתי להגנה משום איש בכל העולם. ירדתי אז אל המרתף הזה וחשבתי: ‘הנה מיד יבוא, הנה מיד ירביץ, אפול או לא?’ ומהספק הזה בעצמו פתאום תקפה אותי בגרון העווית הזאת שלא תברח ממנה… ועפתי. כל זה וכל השׂיחה הקודמת שלנו, לפני היום ההוא בערב, ליד השער, איך שאני אז על הפחד שלי מסרתי וגם על המרתף

– כל זה אני גיליתי בפרטים לאדון הדוקטור הֶרצֶנשטוּבֶּה ולחוקר ניקוֹלַי פַּרפֶנוֹביץ', וכל זה הם רשמו בפרוטוקול. והדוקטור המקומי האדון וַרווינסקי לפני כולם במיוחד הדגיש, שזה דווקא מהמחשבה קרה, מאותה החששנות הזאת, ‘האם אפול או שלא אפול?’ וההתקף אז תקף. וכך גם רשמו, שמוכרח היה לקרות הדבר הזה, רק מתוך הפחד שלי."

כשסיים סמיֶרדיָקוֹב נראה כאילו התעייף מאוד ונשם עמוקות.

“אם כן, כבר אמרת זאת בעדותך?” שאל איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' שנדהם קצת. הוא התכוון להפחיד את האיש בכך, שיגלה את שׂיחתם אז, והנה מתברר, שהוא מסר עליה בעצמו.

“ממה יש לי לפחד? שירשמו את כל האמת,” אמר סמיֶרדיָקוֹב בבטחון.

“ועל השׂיחה שלנו ליד השער, סיפרת מלה במלה?”

“לא, לא מלה במלה.”

“ושאתה יודע להתחזות במחלת־הנפילה, כפי שהתפארת אז לפני, גם כן סיפרת?”

“לא, גם זאת לא סיפרתי.”

“אמור לי עכשיו לשם מה שלחת אותי אז לצֶ’רמַשניָה?”

“פחדתי שתיסע למוסקבה, ולצֶ’רמַשניָה בכל זאת קרוב יותר.”

“שקר, בעצמך הצעת לי לנסוע: סע, אמרת, הסתלק מהחטא!”

“זה היה רק מתוך הידידות היחידה אליך, ומהמסירות הלבבית שלי, כי הרגשתי מראש צרה בבית, וריחמתי עליך. אבל על עצמי ריחמתי יותר. ועל כן אמרתי: הסתלק מהחטא, כדי שתבין, שבבית יהיה רע, והיית נשאר להגן על האבא.”

“צריך היית לומר דברים ברורים יותר, טיפש!” פרץ איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“איך יכולתי לומר אז דברים ברורים יותר? רק הפחד דיבר בקרבי, ואתה יכולת גם להתרגז. אני, כמובן, יכולתי לחשוש שיעשׂה דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' איזו שערוריה, ויקח אתו את הכסף ההוא, כי בין כה וכה חשב שזה כסף שלו, אבל מי זה ידע שזה ייגמר ברציחוּת כזאת? חשבתי, הוא פשוט יחטוף את אלה שלושת האלפים רובל, שהיו מונחים אצל האדון מתחת למזרן, במעטפה, והנה הוא הרג. ואיך יכולת אתה לנחש, אדון?”

“אם אתה בעצמך אומר, שאי־אפשר היה לנחש, איך יכולתי אני לנחש ולהישאר? מה אתה מבלבל כאן?” אמר איוַן פיודורוביץ', מנסה לשקול את הדברים.

“מזה יכולת לנחש, שאני שולח אותך לצֶ’רמַשניָה במקום מוסקבה זו.”

“כיצד אפשר לנחש כאן!”

סמיֶרדיָקוֹב נראה עייף מאוד ושוב שתק כדקה.

“מזה עצמו יכולת לנחש, שאם אני מושך אותך ממוסקבה לצֶ’רמַשניָה, סימן שאני רוצה נוכחות שלך הכי קרובה, כי מוסקבה רחוקה, ודְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' שאם ידע שאתה לא־רחוק, לא היה מלא עידוד כל כך. ובמקרה של משהו, יכולת לבוא במהירות רבה ולהגן גם עלי, כי הרי אני בעצמי אמרתי לך על מחלת גריגוֹרי וָסיליץ‘, וכן אמרתי שאני מפחד מהתקף, וכשהסברתי לך את הדפיקות האלה, שלפיהן אפשר להיכנס אל המנוח, ושהן ידועות כולן לדְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’ ממני, חשבתי שאתה כבר בעצמך תנחש, שהוא יעשׂה משהו איך שלא יהיה, ולא רק שלא תיסע לצֶ’רמַשניָה אלא בכלל תישאר.”

“הוא מדבר בהגיון רב,” חשב איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', “גם אם הוא ממלמל. על אילו ‘הפרעות בכישורים’ דיבר איפוא הֶרצֶנשטוּבֶּה?”

“אתה מערים עלי, יקח אותך השד!” אמר בכעס.

“ואני, אם להודות על האמת, חשבתי אז שניחשת לגמרי,” ענה סמיֶרדיָקוֹב במירב התום.

“אילו ניחשתי, הייתי נשאר!” שוב התלקח איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“ואני חשבתי, שלאחר שכבר ניחשת את הכול, אתה נוסע מהר כדי לברוח מהחטא, רק כדי לברוח לאיזה מקום, להציל את עצמך מפחד.”

“חשבת, שכולם פחדנים כמוך?”

"סלח לי, חשבתי שגם אתה כמוני. "

“ודאי שהיה ראוי לנחש,” התרגש איוַן, “ואני גם ניחשתי משהו מאוס מצדך… אבל אתה משקר, שוב משקר,” צעק כשנזכר במשהו. “אתה זוכר שניגשת אז לכרכרה ואמרת: ‘עם איש חכם מעניין גם לשׂוחח’. זאת אומרת, ששמחת שאני נוסע, אם שיבחת אותי?”

סמיֶרדיָקוֹב נאנח בזו אחר זו. קצת צבע עלה בפניו.

“אם שׂמחתי,” אמר, נשנק קצת, “הרי רק לכך, שהסכמת לא למוסקבה אלא לצֶ’רמַשניָה. כי זה קרוב יותר. אבל אני אמרתי לך אז את המלים האלה לא לשבח אלא לגינוי. ולא תפסת זאת.”

“איזה גינוי?”

“זה, שאתה מנחש כזאת צרה, ומשאיר את האב שלך ואינך רוצה להגן עלינו, כי אותי יכלו להאשים תמיד על שלושת האלפים האלה, ולומר שאני גנבתי אותם.”

“שיקחו אותך השדים!” שוב גידף איוַן. “חכה: על האותות האלה, על הדפיקות האלה סיפרת לחוקר ולתובע?”

“הכול סיפרתי כמו שהוא.” השתומם בלבו איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“אם חשבתי אז על משהו,” המשיך איוַן, "חשבתי על איזו נבזות רק מצדך.

דְמיטרי היה יכול להרוג, אבל שהוא יגנוב – לא האמנתי אז… ואילו מצדך ציפיתי לכל נבזות. בעצמך אמרת לי, שאתה יודע להתחזות במחלת־הנפילה, למה אמרת זאת?"

“מתוך התמימות שלי. וגם לא התחזיתי במחלה אפילו פעם אחת בחיי, ורק אמרתי בשביל להתפאר לפניך. מאוד אהבתי אותך אז, והייתי אתך בכל הפשטות.”

“אחי מאשים אותך במישרים, שרצחת וגם גנבת.”

“וכי מה הוא עוד יכול לעשות?” הצטחק סמיֶרדיָקוֹב במרירות. “ומי יאמין לו לאחר כל הראיות האלה? את הדלת הפתוחה ראה גריגוֹרי וָסיליץ', ואחר כל זה מה אפשר. אבל אין דבר, יהי אלוהים עמו! מציל את עצמו, רועד…”

השתתק, וכאילו נתברר לו משהו, הוסיף:

“הלוא כך, שוב אותו עניין: הוא רוצה להטיל עלי, כי זה מעשׂי ידי – זאת כבר שמעתי – ואפילו אותו דבר עצמו, שאני מומחה להתחזות שיש לי התקף: נו, האם הייתי אומר לך מראש שאני יודע להתחזות, אילו היתה לי באמת איזו מחשבה על אבא שלכם? לאחר שכבר חישבתי רציחוּת כזאת, אז האם אפשר להיות כזה שוטה, שיגיד מראש על עצמו ראיה כזאת, ודווקא לבן, אנא אדוני! האם זה דומה להיות נכון? שזה יוכל לקרות, אז להפך, אף פעם לא יכול לקרות. הנה עכשיו איש לא שומע את השׂיחה שלנו מלבד ההשגחה, אבל אילו אמרת זאת לתובע ולניקוֹלַיי פָרפֶנוֹביץ', היית יכול בזה להגן עלי עד הסוף. כי איזהו פושע שמראש כל כך תמים? כל זה הם יכולים לשקול מאוד.”

“שמע,” קם איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', שהוכחתו האחרונה של סמיֶרדיָקוֹב התקבלה על דעתו, והפסיק את השׂיחה, “איני חושד בך כלל, ואפילו מגוחך בעיני להאשים אותך… להפך, אני מודה לך על שהרגעת אותי. עכשיו אלך, אבל עוד אבוא. בינתיים שלום, החלֵם. אינך זקוק למשהו?”

“על הכול אני אסיר־תודה. מַרפה איגנַטיֶבנה לא שוכחת אותי ועוזרת בכול, כשנחוץ לי משהו, על פי טוב־הלב שלה מקודם. כל יום מבקרים אנשים טובים.”

“להתראות. אגב, על כך שאתה יודע להתחזות לא אגיד… ואני מייעץ גם לך לא להעיד על כך,” אמר משום־מה איוַן.

“מאוד אני מבין. ואם אתה על זה לא תעיד, גם אני לא אספר על השׂיחה שלי אתך, אז, ליד השער…”

והנה, כשיצא איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ועבר כעשׂרה צעדים במסדרון, הרגיש פתאום, כי למשפט האחרון של סמיֶרדיָקוֹב היתה איזו משמעות מעליבה. כבר רצה לשוב, אבל המחשבה חמקה, הוא אמר “שטויות!” ומיהר לצאת מבית־החולים. העיקר, הוא הרגיש שנרגע, ודווקא על ידי כך, שאשם לא סמיֶרדיָקוֹב אלא מיטיָה אחיו, אף כי לכאורה ראוי היה שתהיה ההחלטה הפוכה. מדוע קרה כך, לא רצה אז לברר, ואפילו חש סלידה מפני חיטוט בתחושותיו. רוצה היה לשכוח משהו מהר ככל האפשר. בימים אחדים אחר כך השתכנע לחלוטין באשמתו של מיטיָה, כשלמד מקרוב וביסודיות את הראיות המפלילות. היו עדויות של אנשים עלובים ביותר, אבל עדויות מזעזעות, למשל, של פֶניָה ושל אמה. ואין להרבות דברים על עדויות פֶרחוֹטין, הפונדק, החנות של פלוֹטניקוֹב, על העדים ממוֹקרוֹיֶה. בעיקר דיכאו הפרטים. הידיעה על “הנקישות” הסודיות הפתיעה את החוקר והתובע באותה מידה, כמו עדות גריגוֹרי על הדלת הפתוחה. אשת גריגוֹרי, מַרפה איגנַטיֶבנה, ענתה על שאלתו של איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, כי סמיֶרדיָקוֹב שכב כל הלילה אצלם מעבר למחיצה, “פחות משלושה צעדים מהמיטה שלנו”, וגם אם ישנה שינה חזקה, התעוררה פעמים רבות ושמעה את אנחותיו: “כל הזמן נאנח, בלי הפסקה נאנח”. כששׂוחח עם הֶרְצֶנשטוּבֶּה ואמר לו את ספקותיו, כי הנה אין סמיֶרדיָקוֹב נראה לו מטורף אלא חלש, עורר חיוך דק של הזקן, “ואתה יודע במה הוא עוסק עכשיו בעיקר?” שאל את איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’, “הוא לומד בעל־פה מלים צרפתיות. מתחת לכר יש לו מחברת והמלים הצרפתיות רשומות על ידי מישהו בכתב רוסי, חה־חה־חה!” איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' נטש סוף־סוף את כל ספקותיו. נבצר ממנו לחשוב על אחיו דְמיטרי בלי סלידה. בכל זאת היה כאן משהו משונה: אַליוֹשה הוסיף לטעון בעקשנות, כי לא דְמִיטרי רצח, אלא "קרוב לוודאי, סמיֶרדיָקוֹב ". איוַן החשיב תמיד מאוד את דעתו של אַליוֹשה, ועתה השתומם מאוד על דעתו. משונה היה אף זה, שאַליוֹשה לא השתדל לשׂוחח עמו על מיטיָה, ולא פתח בשׂיחה אלא רק ענה על שאלותיו של איוַן. עובדה זו הרשימה את איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘. אמנם, בזמן הזה היתה דעתו נתונה הרבה לעניין צדדי: בימים הראשונים לבואו ממוסקבה התמכּר כולו ללא־שִיוּר לאהבתו הלוהטת והמטורפת אל קָתֶרינה איוַנוֹבנה. לא כאן המקום לספר על תשוקתו החדשה של איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’, שהשפיעה לימים על כל חייו: זה היה עשׂוי לשמש תשתית לסיפור אחר, רומן אחר, שאיני יודע אם אשוב אליו באחד הימים. אבל גם עתה איני יכול לעבור בשתיקה על כך, שבלילה, כשהלך איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' עם אַליוֹשה מבית קָתֶרינה איוַנוֹבנה ואמר “אין אני להוט אחריה”, שיקר ברגע ההוא: הוא אהב אותה עד טירוף, אף שגם זו אמת, כי לרגעים שׂנא אותה עד כדי כך, שהיה מסוגל לרצוח אותה. כאן נזדמנו סיבות רבות: מזועזעת מהמאורע עם מיטיָה, הסתערה אל איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ששב אליה, כמו אל הגואל שלה, נעלבת היתה, פגועה, מושפלת ברגשותיה. והנה שב והופיע אדם שאהב אותה מאוד גם קודם – והיא ידעה זאת היטב – ובעיניה היו גם שׂכלו ולבו נעלים עליה. אבל הצעירה המחמירה לא העלתה את עצמה לקרבן שלם, למרות העדר־הריסון הקָרָמָזוֹבי בחשק אהובה, והשפעת קסמו עליה. בו־בזמן התענתה בחרטה בלתי־פוסקת על שבגדה במיטיָה, וברגעי מריבה איומים עם איוַן (ורבים היו) אמרה לו זאת במישרים. דברים אלה כינה בשׂיחתו עם אַליוֹשה “שקר על גבי שקר”. ודאי, שהיה בכל זה שקר רב, וזה הרגיז בעיקר את איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘… אך על כל זה אחר־כך. בקיצור, הוא שכח לזמן־מה את סמיֶרדיָקוֹב. ואף על פי כן, שבועיים לאחר הביקור הראשון אצלו, שבו ופקדו אותו המחשבות המוזרות, כמו קודם. די אם נאמר, שהתחיל לשאול את עצמו בלי הרף: מדוע ולשם־מה, בלילה האחרון שלו בביתו של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, לפני נסיעתו, ירד חרש במדרגות, כמו גנב, והקשיב מה עושׂה אביו למטה? מדוע נזכר בזה אחר־כך בסלידה, מדוע למחרת, בדרך, נתקף צער רב, וכשנכנס למוסקבה אמר לעצמו: “אני נבל!” והנה עלה על דעתו פעם אחת, כי בגלל כל המחשבות המענות האלה הוא מוכן לשכוח אפילו את קָתֶרינה איוַנוֹבנה, עד כדי כך השתלטו עליו שוב בכוח רב. וכשחשב כך, פגש את אַליוֹשה ברחוב. עצר אותו ושאל במפתיע:

“אתה זוכר, כשלאחר הארוחה פרץ מיטיָה לבית והכה את אבא, ואני אמרתי לך אחר־כך בחצר, שאני משאיר לי את ‘זכות המישאָלות’, אמור, האם חשבת אז שאני רוצה במותו של האב, או לא חשבת?”

“חשבתי,” ענה אַליוֹשה חרש.

“אכן, כך היה, לא היה כל צורך לנחש. אבל האם לא חשבת אז גם זאת, שאני רוצה ‘שיאכל שרץ אחד את השני’, זאת אומרת, שדווקא דְמיטרי ירצח את האב, ומהר ככל האפשר… ושלא הייתי מתנגד לעזור לו?”

אַליוֹשה החוויר קצת והסתכל בשתיקה בעיני אחיו.

“דבר איפוא!” צעק איוַן. “מאוד־מאוד אני רוצה לדעת מה חשבת אז. דרושה לי האמת, האמת!” הוא התנשם בכבדות וכבר הביט באַליוֹשה במין כעס.

“סלח לי, גם זאת חשבתי אז,” לחש אַליוֹשה והשתתק, בלי להוסיף כל “נסיבה מקילה”.

“תודה!” אמר איוַן, עזב את אַליוֹשה ונחפז לדרכו. מאז שׂם לב אַליוֹשה, כי אחיו איוַן התחיל להתרחק ממנו בצורה בולטת, ואפילו היה עוֹיֵן אותו, ועל כן חדל בעצמו לבוא אל האח. אבל ברגע ההוא, לאחר הפגישה עם אַליוֹשה, לא נכנס איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' לביתו אלא פנה שוב אל סמיֶרדיָקוֹב.

7: הביקור השני אצל סמיֶרדיָקוֹב

סמיֶרדיָקוֹב כבר השתחרר מבית־החולים. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ידע את מקום דירתו החדשה: בבית־הקורות הרָעוע הקטן, שיש בו שני חדרים ופרוזדור ביניהם. בחדר אחד גרו מַריה קוֹנדרַטיֶבנה ואמהּ, ובשני סמיֶרדיָקוֹב, לבדו. האלוהים יודע באילו תנאים השתכן אצלן: האם גר בחינם או שילם? לבסוף הניחו אנשים, כי השתכן אצלן כחתן של מַריה קוֹנדרַטיֶבנה והתגורר בינתיים בחינם. האם והבת כיבדו אותו מאוד וראו בו אדם נעלה עליהן. לאחר שדפק על הדלת, נכנס איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' לפרוזדור, ולפי הוראות מריה קוֹנדרַטיֶבנה פנה שׂמאלה אל “החדר הלבן”, שגר בו סמיֶרדיָקוֹב. בחדר זה עמד תנור־אריחים, והחום בחדר היה רב. טפיטים תכולים פיארו את הקירות. אמנם קרועים, ומתחתם, בסדקים שרצו תיקנים רבים מאוד, ובחדר עמד רחש בלתי־פוסק. הריהוט היה עלוב: שני ספסלים ליד שני הקירות ושני כסאות ליד השולחן. שולחן עשׂוי עץ פשוט היה מכוסה מפה עם עיטורים ורודים. על כל אחד משני החלונות הקטנים עמד עציץ־גֵרָניוֹן. בפינה ארון־איקוֹנוֹת. על השולחן מיחם־נחושת לא גדול, מעוּך מאוד, מגש ושני ספלים. אבל סמיֶרדיָקוֹב כבר שתה את התה, והמיחם כבה… הוא ישב אל השולחן על ספסל, הסתכל במחברת ושׂרטט משהו בעט. לידו בקבוקון־דיו קטן, פמוֹט מברזל־יצוק ובו נר־סטיאָרין. על פי פני סמיֶרדיָקוֹב הסיק איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' מיד, כי הבחור החלים לגמרי. פניו היו רעננות, מלאות יותר, הבלורית זקופה, שׂער־הצדעיים משומן. הוא ישב לבוש חלוק צמר גפן ססגוני, משומש ומרופט למדי. על אפו הרכיב משקפיים, שלא ראה אותם איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' קודם. עניין שטותי זה הרגיז פתאום מאוד את איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘: “יצור כזה וגם משקפיים!” סמיֶרדיָקוֹב הרים לאט את ראשו והתבונן היטב בנכנס מבעד למשקפיו. עתה הסיר אותם לאט והזדקף קצת, לא לגמרי, לא בתנועה אומרת כבוד, אלא אפילו במין עצלות, כדי לשמור על מידת־הנימוס ההכרחית ביותר, שבלעדיה כבר אי־אפשר. כל זה הבזיק בדעתו של איוַן, כל זה תפס ורשם לפניו, ובעיקר את מבטו של סמיֶרדיָקוֹב הזועם בהחלט, הבלתי־ידידותי ואפילו יהיר: “מה אתה משׂתָרך לכאן, הלוא נדברנו אז על הכול, למה באת שוב?” איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’ התאפק בקושי.

“חם מאוד אצלך,” אמר כשהוא עומד עדיין ופתח את כפתורי המעיל.

“פְּשוֹט,” הרשה סמיֶרדיָקוֹב.

פשט איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' את המעיל, השליך אותו על הספה, לקח בידיים רועדות כיסא, קירב אותו בחפזון אל השולחן וישב. סמיֶרדיָקוֹב הספיק להתיישב על הספסל לפניו.

“ראשית, האם אנו לבדנו כאן?” שאל איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' בנימה נמרצת ומחמירה. “לא ישמעו אותנו משם?”

“איש לא ישמע שום דבר. בעצמך ראית: יש פרוזדור.”

“שמע, חביבי: מה קשקשת אז, כשהלכתי ממך מבית־החולים, שאם אשתוק על כך שאתה מומחה להתחזות במחלת־הנפילה, גם אתה לא תספר לחוקר הכול על השׂיחה שלנו ליד השער? מה זאת אומרת הכול? מה יכולת לחשוב אז, כשאמרת? האם איימת עלי, מה? מה, האם קשרתי אתך איזה קשר, ואני מפחד ממך, מה?”

איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' אמר כל זה בזעם, כדי להודיע ברור ובכוונה, שהוא בז – לכל רמז ולכל תכסיס, ומשחק בקלפים גלויים. עיני סמיֶרדיָקוֹב ברקו בזעם, עין שׂמאל מצמצה, והוא השיב מיד, אמנם כמנהגו באיפוק ובמתינות, בנוסח: “אם רצונך בגלוי, קבל את הגלוי”

“יכולתי לחשוב דבר זה עצמו, ולשם כך אמרתי זאת אז, שאתה, שידעת מראש על רציחוּת זו של האבא שלך, השארת אותו להיות קרבן, וכדי שלא יחשבו אחר־כך אנשים משהו רע על הרגשות שלך, וגם על משהו אחר הנה מה שהבטחתי אז לא להגיד לשלטון.”

סמיֶרדיָקוֹב אמר את הדברים ללא־חפזון ותוך שליטה עצמית, כפי הנראה, אבל בקולו נשמע משהו קשה ותקיף, זועם וחצוף־מתגרה. מבט חצוף נעץ באיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', שברגע הראשון ניטשטשה אפילו ראייתו.

“מה? איך? אתה שפוי או לא?”

“לגמרי אני שפוי.”

“האם ידעתי אז על הרצח?” צעק איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' והלם באגרופו בכוח על השולחן. “מה פירוש ‘וגם על משהו אחר’. דבר, נבל!”

סמיֶרדיָקוֹב שתק והוסיף להסתכל באיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' במבטו החצוף.

“דַבר, נוכל מסריח, מה זה ‘משהו אחר’?” זעק איוַן.

“ב’משהו אחר' חשבתי ברגע ההוא, שאתה אולי גם בעצמך רצית אז במות אבא שלך.”

קפץ איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ממקומו והלם באגרופו בכל כוחו בכתפו של האיש, והוא נרתע אל הקיר. כהרף עין שטפו הדמעות את פניו והוא אמר: “חרפה, אדון, להכות אדם חלש!” וכיסה פניו בממחטת־הכותנה המשובצת בכחול, מלוכלכת כולה בלֵיחה, והמשיך בבכי שקט ודומע. חלפה דקה.

“די! הפסק!” ציווה סוף־סוף איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' וישב על הכיסא. “אל תוציא אותי מהכלים.”

סמיֶרדיָקוֹב הסיר מעיניו את המטלית שלו. כל תו בפניו המקומטות הביע את העלבון שספג זה עתה.

“ובכן חשבת אז, נבל, שאני רוצה לרצוח את אבא יחד עם דְמיטרי?”

“לא ידעתי אז את המחשבות שלך,” אמר סמיֶרדיָקוֹב בנימת עלבון, “ועל כן עיכבתי אותך אז כשנכנסת לשער, כדי לבחון אותך בנקודה זו.”

“מה לבחון? מה?”

“דווקא עניין זה עצמו: רוצה אתה או אינך רוצה שיהיה אביך הרוג מה שיותר מהר.”

בעיקר קוממה את איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' הנימה החצופה התקיפה, שסירב סמיֶרדיָקוֹב בעקשנות להניח לה.

“אתה הוא שרצחת אותו!” קרא פתאום.

סמיֶרדיָקוֹב הצטחק בבוז.

“שלא אני הרגתי, אתה יודע בעצמך בבטחון. וחשבתי לי, כי לאדם חכם אין צורך לומר עוד על עניין זה שום דבר.”

“אבל מדוע, מדוע עלה אז בלבך חשד כזה בי?”

“כפי שידוע לך כבר, רק מפחד. כי הייתי אז בכזה מצב, שרעדתי מפחד וחשדתי בכולם. וגם אותך החלטתי לבחון, כי חשבתי, שאם גם אתה רוצה במה שרוצה האח שלך, כי אז יבוא הסוף לכל העניין, וגם אני אלך לאיבוד כמו זבוב.”

“שמע, לפני שבועיים אמרת דברים אחרים.”

“אותו דבר עצמו חשבתי בבית־החולים, כשדיברתי אתך, אבל הנחתי שתבין גם בלי מלים מיותרות, וכאדם חכם ביותר אינך רוצה בשׂיחה גלויה.”

“הביטו! אבל ענֵה, ענה, אני עומד על כך: במה, במה בדיוק יכולתי לנטוע אז בנפש המנוולת שלך חשד כה משפיל אותי?”

“להגיד שלהרוג – זאת אתה לא יכולת בשום פנים, וגם לא רצית, אבל לרצות שאחר יהרוג, זאת רצית.”

“ראו באיזו שלווה, באיזו שלווה הוא אומר זאת! אבל למה לי לרצות, על פי מה היה עלי לרצות?”

“איך זה ככה, על פי מה? והירושה?” אמר סמיֶרדיָקוֹב בנימה ארסית ואפילו נקמנית. “הלוא לאחר מות האב יכלו להגיע לכל אחד משלושת האחים כמעט לפי ארבעים אלף, ואולי גם יותר, אבל לו התחתן פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' עם הגברת הזאת עצמה, אַגרָפֶנה אלכסנדרוֹבנה, אז כבר את כל הקָפּיטל היתה מעבירה לעצמה מיד לאחר הנישׂואים, מכיוון שהיא מאוד לא טפשה, ויוצא שאתם, כל שלושת האחים לא הייתם מקבלים מירושת האב אפילו שני רובלים. והאם חסר אז הרבה לנישׂואים? שׂערה אחת: די היה שתעשׂה גברת זו לעיניו תנועה כזאת אחת בזרת שלה, והוא היה מיד רץ אחריה לכנסייה, כשהלשון שלו בחוץ.”

בייסורים כבש את עצמו איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“טוב,” אמר לבסוף, “אתה רואה, לא קפצתי, לא הכיתי אותך, לא הרגתי אותך. המשֵך: אם כן, לפי דעתך, הועדתי לכך את אחי דְמיטרי, ובו תליתי תקווה?”

“ואיך יכולת שלא לתלות בו תקווה. שאם יהרוג הוא, אז יפסיד את כל זכויות־האצולה, והדרגה והרכוש, ויילך לגירוש. ואז החלק שלו בירושה מהאב יישאר לך ולאחיך אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, שווה בשווה, זאת אומרת כבר לא לפי ארבעים אלא לפי ששים אלף לכל אחד. בוודאי ובוודאי תלית תקווה בדְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’!”

“אכן, אני סובל ממך. שמע, נבל: אם הייתי תולה תקווה אז במישהו, בוודאי שהייתי תולה בך ולא בדְמיטרי, ונשבע אני, שלבי ניבא לי איזו נבזות מצדך… אז… אני זוכר את הרושם שלי!”

“וגם אני חשבתי אז, לדקה אחת, שגם בי אתה תולה תקווה,” הצטחק סמיֶרדיָקוֹב בלגלוג, “ככה שבזה עצמו כבר חשׂפת את עצמך לפני עוד יותר, כי אם הרגשת מראש משהו עלי ובו־בזמן נסעת, סימן שבזה כאילו אמרת לי: אתה יכול להרוג את האב, ואני לא מפריע.”

“נבל! כך הבינות!”

“והכול בגלל צֶ’רמַשניָה זו. ראה, בטובך; אתה מתכונן לנסוע למוסקבה, ומסרב לכל הבקשות של האב שתיסע לצֶ’רמַשניָה! ורק על פי מלה טפשית שלי אתה פתאום מסכים! ולמה היה לך להסכים אז לנסוע לצֶ’רמַשניָה זו? ואם נסעת לא למוסקבה, אלא לצֶ’רמַשניָה בלי סיבה, רק על פי מלה אחת שלי, סימן שציפית למשהו ממני.”

“לא, אני נשבע, לא!” זעק איון וחרק־שן.

“איך זה לא? להפך, בעד מלים כאלה שלי אז אליך, אל בן אביך, היית צריך ראשית־כול להביא אותי למשטרה ולהלקות… ולכל הפחות להרביץ בזרבּוּב שם על המקום, ואתה, בטובך, להפך, כלל לא כעסת, ומיד אתה עושׂה בידידות, על פי מלה טפשית שלי, ונוסע, מה שהיה אווילי לגמרי, כי היית חייב להישאר, כדי לשמור על חיי האב… ואיך יכולתי לא להגיע למסקנה?”

איוַן ישב זועף, אגרופיו נשענים עוויתית אל ברכיו.

“כן, חבל שלא כתשתי לך את הזרבּוּב,” הצטחק במרירות. “אי־אפשר היה אז לגרור אותך למשטרה: מי היה מאמין לי, ובמה יכולתי להוכיח, אבל בזרבּוּב… מה צר שלא עלה על דעתי. גם אם אסור להרביץ בפרצוף, הייתי עושה דייסה מהזרבּוּב שלך.”

סמיֶרדיָקוֹב הביט בו כמעט בעונג.

“במקרים רגילים של החיים,” אמר באותה נימה דוקטרינֶרית מרוצה־מעצמה, שהיה נוקט לפעמים בוויכוחים עם גריגוֹרי וָסיליֶביץ' בענייני אמונה, ואף היה מתגרה בו כששֵרת ליד שולחנו של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', “במקרים רגילים של החיים ההרבצות בפרצוף עתה אמנם אסורות לפי החוק, וכולם הפסיקו להרביץ, אבל במקרים מצטיינים של החיים, אז לא רק אצלנו, אלא אפילו בכל העולם, שתהיה אפילו הרפּובליקה הצרפתית המלאה ביותר, אותו דבר ממשיכים להרביץ, כמו בימי אדם וחווה, וגם אף פעם בזה לא יפסיקו, ואתה במקרה המצטיין אז לא העזת.”

“מה אתה לומד מלים צרפתיות?” רמז איוַן על המחברת שעל השולחן.

“ומדוע זה שלא אלמד אותן, כדי לסייע בזה להשׂכלה שלי, ובמחשבה שאולי ייצא פעם גם לי להיות במקומות המאושרים האלה באירופה.”

“שמע, מנוּול,” ברקו עיני איוַן והוא רעד כולו, “איני מפחד מההאשמות שלך, העֵד נגדי מה שתרצה, ואם לא הכיתי אותך עכשיו עד מוות, הרי זה רק מפני שאני חושד בך בפשע הזה, ואביא אותך למשפט. אני עוד אחשׂוף אותך!”

“ולפי דעתי, מוטב שתשתוק. כי מה תוכל לומר עלי כשאני לגמרי חף מפשע, ומי יאמין לך? אבל כשרק תתחיל, אז אני אספר את הכול, כי איך אוכל להגן על עצמי?”

“אתה חושב, שאני מפחד מפניך עכשיו?”

“גם אם לכל הדברים האלה שלי שאמרתי לך עכשיו לא יאמינו במשפט, יאמינו בקהל ותהיה לך בושה.”

“זאת אומרת, שוב: ‘עם איש חכם נעים גם לשׂוחח’, מה?” סינן איוַן.

“הואלת לקלוע בנקודה. והיה חכם.”

קם איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, רועד כולו מזעם, לבש את המעיל, ובלי לענות לסמיֶרדיָקוֹב ואפילו ללא מבט עליו, יצא במהירות מהחדר. אוויר־הערב הצונן ריענן אותו. ירח בהיר האיר בשמים. סיוט איום של מחשבות ותחושות רתח בנפשו. ‘ללכת ולמסור את סמיֶרדיָקוֹב? אבל מה אמסור: הוא חף מפשע, על אף הכול. להפך, הוא יאשים אותי. ובאמת, למה נסעתי אז לצִ’רמַשניה? למה, למה?’ שאל איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’. ‘ודאי שציפיתי למשהו, והצדק עמו…’ ובפעם המאה נזכר, כיצד צותת בלילה האחרון במדרגות למעשי אביו, ונזכר בזה בייסורים כאלה, עד שנעצר, כאילו פלח אותו משהו: ‘כן, ציפיתי אז לכך, זו אמת! רציתי, דווקא רציתי ברצח! האם רציתי ברצח, האם רציתי?.. צריך להרוג את סמיֶרדיָקוֹב!.. אם איני מעז להרוג עכשיו את סמיֶרדיָקוֹב, לא כדאי לחיות!’ בלי להיכנס לביתו הלך איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' אל קָתֶרינה איוַנוֹבנה, והפחיד אותה בהופעתו: כמטורף היה. סיפר לה את כל שׂיחתו עם סמיֶרדיָקוֹב, עד הפסוק האחרון. נבצר ממנו להירגע, על אף דברי ההרגעה שלה, התהלך בחדר, ודיבורו מקוטע, מוזר. לבסוף ישב, מרפקיו על השולחן, ראשו בשתי ידיו ואמר משהו משונה:

“אילו רצח לא דְמיטרי אלא סמיֶרדיָקוֹב, ודאי שהייתי שותף לדבר עבירה, כי הייתי המסית. האם הייתי המסית – עדיין איני יוֹדע. אבל אם דווקא הוא רצח ולא דְמיטרי, ודאי שגם אני הרוצח.”

כששמעה קָתֶרינה איוַנוֹבנה דברים אלה, קמה בשתיקה ממקומה, ניגשה אל המכתבה שלה, פתחה את הכספת הקטנה שעמדה עליה, שלפה דף־נייר והניחה אותו לפני איוַן. דף זה היה המיסמך, שעליו סיפר אחר כך איוַן לאַליוֹשה, שהוא “הוכחה מתמטית” לכך, שרוֹצח האב הוא מיטיָה. מכתב זה כתב מיטיָה השתוי לקָתֶרינה איוַנוֹבנה, בערב שבו נפגש בשׂדה עם אַליוֹשה שהיה בדרכו למנזר, לאחר ה“סצֶנה” בבית קָתֶרינה איוַנוֹבנה, לאחר שהעליבה אותה גרוּשֶקה. כשנפרד מאַליוֹשה, רץ אל גרוּשֶנקה. לא ידוע האם נפגש עמה, אבל סמוך לשעות הלילה הגיע לפונדק “סטוֹליצ’ני גוֹרוֹד” ושתה הרבה. שתוי, ביקש נייר ועט ורשם מיסמך חשוב, להוותו. המכתב היה מטורף, רב־ מלל, חסר־הגיון, מכתב “שתוי”. המכתב היה דומה לדברי שתוי השב לביתו, ומתחיל לספר בלהט בלתי־רגיל לאשתו, או לאחרים מבני הבית, כיצד העליב אותו עכשיו מישהו, ואיזה נבל הוא המעליב, ואילו הוא עצמו, להפך, אדם נפלא, והנה הוא ילמד לקח את הנבל ההוא – וכל זה באריכות־באריכות, ללא הגיון ובהתרגשות רבה, עם דפיקת אגרופים על השולחן ועם דמעות־שיכורים. הנייר שהוגש לו בפונדק היה רגיל וממין גרוע, מלוכלך, ובצדו השני נרשם איזה חשבון. המקום לא הספיק לשפע־המלל השתוי, ומיטיָה כתב לא רק על כל השוליים, אלא רשם את שתי השורות האחרונות בניצב לכתוב. וזה תוכנו של המכתב:

"קַטיה הגורלית! מחר אשׂיג כסף ואחזיר לך את שלושת האלפים שלך, והיי שלום – אשה של זעם גדול, אך היי שלום גם אהבתי! נגמור! מחר אשׂיג מכל האנשים, ואם לא אשׂיג אצל האנשים, הרי לך הן־צדק שלי, שאלך אל אבי ואפצח את גולגולתו ואקח מתחת לכר שלו, ובלבד שיסע כבר איוַן. אלך להיות אסיר־פֶּרֶך, אבל את שלושת האלפים אחזיר. ואת, היי שלום. אני קָד לך עד האדמה, כי לפָנַיִך אני נבל. סלחי לי. לא, מוטב שלא תסלחי: קל יהיה יותר, גם לי, גם לָך! מוטב לבחור בעבודת־פרך מאשר באהבה שלך, כי אני אוהב אשה אחרת, ואותה הכרת היום טוב מדי, ואיך תוכלי לסלוח? אהרוג את הגנב שלי! מכולכם אסתלק למזרח, שלא אראה איש. גם אותה, כי לא רק את מענה, גם היא. היי שלום!

.P. S כותב קללה ומעריץ אותָך! בלבי אני שומע, נותר מיתר, והומה. מוטב לבתר את הלֵב לשניים! אהרוג את עצמי, אך לפני כן, בכל זאת, את הכלב. אעקור מידיו שלושה ואשליך לך. אמנם נבל לפָנַיִך, אבל לא גנב! חכי לשלושת אלפים. אצל הכלב, מתחת למזרן, שׂרוֹך וָרוד. לא אני גנב, אבל את הגנב שלי אהרוג. קַתיָה, אל תביטי בבוז: דְמיטרי אינו גנב, אלא רוצח! הרגתי את אבי והשמדתי את עצמי, כדי לעמוד ולא לסבול את גאוותך. ולא לאהוב אותך.

PP. S אני מנשק את רגלייך, היי שלום!

PP. S קַטיָה, בקשי מאלוהים שיתנו לי האנשים כסף. כי אז לא יהיה עלי דם, ואם לא יתנו – יהיה דם! הרגי אותי!

עבד ואויב

ד. קָרָמָזוֹב"

לאחר שקרא איוַן את “המסמך” קם והשתכנע. אם כן, האח הוא שרצח, ולא סמיֶרְדיָקוֹב. אם לא סמיֶרְדיָקוֹב, הרי שגם לא הוא, איוַן. המכתב קיבל פתאום בעיניו משמעות מתימטית. עתה כבר לא יכלו להיות לו ספקות באשמתו של מיטיָה. אגב, חשד שעלול היה מיטיָה לרצוח יחד עם סמיֶרְדיָקוֹב, לא עלה על דעתו של איוַן, ולא הלם גם את העובדות. איוַן נרגע כליל. למחרת נזכר בבוז בלבד בסמיֶרְדיָקוֹב ובדברי־הלגלוג שלו. כעבור ימים אחדים אפילו השתומם, שיכול היה להיעלב בצורה מענה כל כך מחשדותיו. הוא החליט לבוז לו ולשכוח אותו. כך חלף חודש. הוא לא שאל עוד איש על סמיֶרְדיָקוֹב, אבל שמע אגב פעמיים שהוא חולה מאוד ואין דעתו שפויה. “יגמור בשגעון”, אמר עליו פעם אחת הרופא הצעיר וַרווינסקי, ואיוַן זכר זאת. בשבוע האחרון לחודש זה הורעה גם הרגשתו של איוַן. הוא כבר התייעץ עם הרופא ממוסקבה, שהגיע ממש לפני המשפט לפי הזמנת קָתֵרינה איונוֹבנה. ודווקא בזמן הזה החריפו מאוד היחסים בינו לבין קָתֶרינה איוַנוֹבנה. הם היו שני אויבים המאוהבים זה בזה. שיבוֹתיה של קָתֶרינה איוַנוֹבנה אל מיטיָה, שיבוֹת רגעיות אך חזקות, היו מביאות את איוַן לידי חמת־טירוף. מוזר הדבר, שעד ה“סצֶנה” האחרונה שתיארנו אותה בביתה של קָתֶרינה איוַנוֹבנה, כשבא אליה אַליוֹשה בשליחותו של מיטיָה, לא שמע איוַן מפיה כל החודש ספק באשמתו של מיטיָה, על אף כל “השיבות” אל מיטיָה, שהיו כה שׂנואות עליו. ראוי גם לציין, שאף על פי שהרגיש ששׂנאתו למיטיָה גוברת מיום ליום, הבין שלא על “שיבותיה” של קטיָה אליו שׂנא אותו, אלא דווקא מפני שרצח את האב! מודע היה לכך בהחלט, ואף הרגיש כך. אף על פי כן, בא אל מיטיָה עשׂרה ימים לפני המשפט והציע לו תכנית בריחה – תכנית שהגה אותה, כנראה, כבר מזמן. מלבד הסיבה העיקרית שהניעה אותו למעשׂה זה, הצטרפה לכך גם שָׂרֶטת בלב שלא הגלידה, והיא נגרמה על ידי אמירה של סמיֶרְדיָקוֹב, כביכול נוח לו, לאיוַן, שייצא אחיו חייב בדין, כי אז יעלה סכום הירושה שלו ושל אַליוֹשה מארבעים לששים אלף. הוא החליט לתרום שלושים אלף מכספו כדי להסדיר את בריחתו של מיטיָה. בשובו אז ממנו היה עצוב מאוד ונבוך: פתאום הרגיש שאינו רוצה בבריחה רק כדי לתרום לכך שלושים אלף ולהגליד את השָׂרֶטת, אלא מעוד סיבה. “אולי מפני שבנפש, גם אני רוצח כזה?” שאל את עצמו. משהו מרוחק אך לוהט צרב את נפשו. ובעיקר, כל החודש הזה סבלה מאוד גאוותו, אך על זה אחר־כך… לאחר השׂיחה עם אַליוֹשה, כשנגע בפעמון לדירתו והחליט פתאום ללכת אל סמיֶרְדיָקוֹב, ציית איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' להתמרמרות מיוחדת, שרתחה פתאום בלבו. הוא נזכר בדברי קָתֶרינה איוַנוֹבנה אליו זה עתה, בנוכחות אַליוֹשה: “אתה, רק אתה שכנעת אותי שהוא (מיטיָה) הרוצח!” כשנזכר בכך איוַן, קפא בתדהמה: מעולם לא שכנע אותה שהרוצח הוא מיטיָה, להפך, אפילו החשיד את עצמו לעיניה, כששב מהביקור אצל סמיֶרְדיָקוֹב. להפך, היא, היא שהניחה לפניו את “המסמך” והוכיחה את אשמת האח. ופתאום היא אומרת עכשיו: “בעצמי הייתי אצל סמיֶרְדיָקוֹב!”. מתי היתה? איוַן לא ידע על כך דבר. אם כן, אין היא בטוחה כל כך באשמתו של מיטיה. ומה יכול היה סמיֶרְדיָקוֹב לומר לה? מה, מה בדיוק אמר לה? כעס גדול התלקח בלבו. נבצר ממנו להבין, כיצד היה יכול לפני חצי שעה לשמוע את דבריה אלה ולא לזעוק מיד. הניח לפעמון ופנה ללכת אל סמיֶרְדיָקוֹב. “אולי אהרוג אותו הפעם,” חשב בלכתו.

8: פגישה שלישית ואחרונה עם סמיֶרדיָקוֹב

בהיותו בחצי־הדרך התנשבה רוח עזה, יבשה, כמו הרוח שנשבה ביום ההוא מוקדם בבוקר, וירד שלג דק, סמיך ויבש. השלג לא דבק באדמה, הרוח סִחררה אותו, וחיש־מהר התפתחה סופת־שלג מובהקת. בחלק העיר שהתגורר בו סמיֶרְדיָקוֹב, לא היו אצלנו כמעט פנסים. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' צעד בחשיכה, בלי לשׂים לב לסופה, בורר דרכו בחוש. ראשו כאב ודופק מענה הלם ברקותיו. בכפות ידיו חש בעוויתות. במרחק מועט מביתה של מַריה קוֹנדרַטיֶבנה פגש איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' שתוי בודד, ברנשוֹן גוץ בקַפטַן מטולא, שהלך בזיגזגים ורטן וגידף, והנה הפסיק לגדף ושר בקול השתוי:

וַנקה כבר נסע לפּיטֶר,

לו אני לא אחכה!

אלא שהיה מפסיק בשורה השנייה ושב לגדף את מישהו, ושוב מטעים אותו פזמון עצמו. שׂנאה נוראה כלפיו עלתה ב איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', בלי שחשב עליו, ופתאום הבין: חשק עז עלה בו להלום בברנשוֹן באגרוף על ראשו. ברגע זה השׂיגו זה את זה, והברנשון התנדנד בחוזקה ונתקע בכל כוחו באיוַן. איוַן הדף אותו בזעם. הברנשון עף הצדה ונפל כבול־עץ על האדמה הקפואה, גנח בכאב פעם אחת: אוֹ־וֹ והשתתק. קרב אליו איוַן. האיש שכב על גבו ללא תנועה, מעולף. “יקפא!” חשב איוַן והמשיך אל סמיֶרְדיָקוֹב.

בפרוזדור לחשה לו מַריה קוֹנדרַטיֶבנה, שיצאה לפתוח ונר בידיה, כי פָוֶל פיוֹדוֹרוֹביץ' (זאת אומרת, סמיֶרְדיָקוֹב) חולה מאוד, לאו־דווקא שוכב, אבל כמעט לא שפוי, ואפילו ציווה לסלק את התה, לא רצה לשתות.

“מה, הוא משתולל?” שאל איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' בגסות.

“איפֹה, להפך, לגמרי שקט, ואתה רק אל תדבר אתו זמן רב…” ביקשה מריה קוֹנדרַטיֶבנה.

איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' פתח את הדלת ונכנס לחדר.

החדר היה מוסק בהפרזה, כמו בפעם הקודמת, אבל ניכּרו בו כמה שינויים: אחד הספסלים הצדדיים סולק, ובמקומו הופיעה ספת־עור ישנה גדולה, עשׂויה בגוון מהגוֹני. על הספה הוצע משכב, והכרים נקיים למדי. על הספה ישב סמיֶרְדיָקוֹב, לבוש בחלוק שלו. השולחן הוסט אל הספה, ועל כן היה החדר צפוף מאוד. על השולחן היה מונח ספר עבה בעטיפה צהובה, אך סמיֶרְדיָקוֹב לא קרא בו, ודומה, שישב ולא עשׂה דבר. במבט ממושך, שתוק, פגש את איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', וכנראה לא התפלא כלל לביקורו. פניו נשתנו מאוד, הוא רזה מאוד והצהיב. העיניים שקעו, השמורות התחתונות הכחילו.

“הלוא אתה חולה באמת?” נעצר איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'. “לא אטריד אותך זמן רב, ואפילו לא אפשוט את המעיל. היכן לשבת?”

הקיף את השולחן, קירב אליו כיסא וישב.

“מה אתה מביט ושותק? יש לי שאלה אחת בלבד, ואני נשבע, שלא אצא ממך בלי תשובה: היתה אצלך הגברת קָתֶרינה איוַנוֹבנה?”

סמיֶרְדיָקוֹב האריך בשתיקה, הוסיף להסתכל בשלווה באיוַן, ופתאום הניף יד והסב פניו.

“מה יש לך?” קרא איוַן.

“שום דבר.”

“מה, שום דבר?”.

“נו, היתה, ולך לא איכפת. עזוב אותי.”

“נו, לא אעזוב! אמור מתי היתה?”

“ואני כבר שכחתי לזכור אותה,” הצטחק סמיֶרְדיָקוֹב בבוז, החזיר פניו לעבר איוַן, ונעץ בו מבט של טירוף ושׂנאה, כמבטו עליו בפגישה לפני חודש.

“נדמה שאתה בעצמך חולה, ראה איך שרזית, הפנים שלך נפלו,” אמר לאיוַן.

“אתה עזוב את הבריאות שלי, דבר על מה שנשאלת.”

“ומדוע העיניים שלך נעשׂו צהובות, הלובן נעשׂה לגמרי צהוב. אתה מתענה מאוד, מה?”

הוא הצטחק בבוז ופתאום פרץ בצחוק.

“שמע, אמרתי שלא אלך מכאן בלי תשובה!” צעק איוַן ברוגז רב.

“מה נטפלת אלי? למה אתה מענה אותי?” אמר סמיֶרְדיָקוֹב בנימה מיוסרת. “שֵד אחד! אין לי עניין בך. ענה על השאלה ואלך מיד.”

“אין לי מה לענות לך!” שוב השפיל סמיֶרְדיָקוֹב את עיניו.

“האמן לי, שאכריח אותך לענות!”

“מה זה אתה מודאג כל כך?” נעץ בו סמיֶרְדיָקוֹב מבט, כבר לא של בוז אלא במין סלידה, “מפני זה שמחר מתחיל המשפט? והלוא שום דבר לא יקרה לך, האמן בזה סוף־סוף!. לך הביתה, שכב בשקט לישון, ואל תחשוש משום דבר.”

“איני מבין אותך… ממה איני צריך לפחד מחר?” אמר בתמיהה איוַן, ופתאום נשב איזה פחד צינה על נפשו. סמיֶרְדיָקוֹב סקר אותו במבטו.

“אינך מ־בין?” מישך בנימת גינוי. “איזה חשק יש לאדם חכם לעשׂות מעצמו קומדיה כזאת!”

איוַן הביט בו בשתיקה. בלתי־רגיל היה הטון המפתיע, יהיר מאין כמוהו, שנקט בשׂיחה עמו המשרת שלו לשעבר. טון כזה לא נשמע בפעם הקודמת.

“אני אומר לך, שאין לך ממה לפחד. לא אעיד נגדך שום דבר, אין ראיות. ראו, הידיים שלך רועדות. מה זה האצבעות שלך רועדות? לך הביתה, לא אתה הרגת.”

איוַן הרעיד, הוא נזכר באַליוֹשה.

“ידוע לי שלא אני…” מלמל.

“י־דו־ע?” שוב מישֵך סמיֶרְדיָקוֹב.

קפץ איוַן ממקומו ותפס בכתפו:

“אמור הכול, שרץ! אמור הכול!”

סמיִרְדיָּקוֹב לא נבהל, ורק נצמד אל איוַן בעיניים בשׂנאה מטורפת. “אם ככה, אז אתה הרגת,” לחש בזעם.

איוַן צנח אל הכיסא, כאילו הבין משהו. הוא הצטחק בכעס.

“אתה ממשיך על העניין מאז? על מה שדיברנו בפעם הקודמת?”

“גם בפעם הקודמת עמדת לפני והבנת הכול, וגם עכשיו אתה מבין.”

“אני מבין רק זאת, שאתה מטורף.”

“איך זה לא יימאס לבן־אדם! יושבים פנים אל פנים, ולמה זה לבלבל את המוח זה לזה, לשׂחק קוֹמֶדִי? או אולי עדיין אתה רוצה להטיל הכול עלי, ומביט לי בעיניים? אתה הרגת, אתה ההורג הראשי הִנך, ואני רק עוזר הייתי שלכם, המשרת הנאמן, ועל פי הדיבור שלך גם ביצעתי את המעשׂה.”

“ביצעת? האם אתה הרגת?” פלחה צינה את איוַן.

כאילו נזדעזע משהו במוחו, והוא נתקף צמרמורת־צינה דקה. עתה הסתכל בו סמיֶרְדיָקוֹב בתמיהה: כפי הנראה הדהים אותו הפחד של איוַן בכנותו.

“האם באמת לא ידעת שום דבר?” מלמל בחוסר־אמון והביט בחיוך מעוקם בעיניו.

איוַן הסתכל בו, ולשונו נאלמה בפיו.

וַנקה כבר נסע לפּיטֶר,

לו אני לא אחכה –

שבו ונצטלצלו המלים בדעתו.

“אתה יודע מה: אני חושש שאתה חלום, שאתה צל־רפאים היושב לפני,” מלמל.

“אין כאן שום צל־רפאים מלבד שנינו, ועוד מישהו שלישי. ללא ספֵקוּת שהוא כאן עכשיו, השלישי הזה, ונמצא בין שנינו.”

“מי הוא? מי נמצא? מי הוא השלישי?” שאל בפחד איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', הסתכל סביבו ועיניו חיפשׂו בחפזון בכל הפינות.

“השלישי הזה – אלוהים, ההשגחה בעצמה הזאתי, כאן היא עכשיו, על ידינו, אבל אתה אל תחפשׂ אותה, לא תמצא.”

“שיקרת שהרגת!” זעק איון בחימה טרופה. “או שאתה משוגע, או שאתה מתגרה בי, כמו בפעם הקודמת!”

כמו קודם לכן התבונן בו סמיֶרְדיָקוֹב בעין בוחנת, ללא פחד כלל. עדיין נבצר ממנו להתגבר על חוסר־האמון שלו, עדיין היה נדמה לו, כי איוַן “יודע הכול” ורק מעמיד פנים, כדי “להטיח בפניו ולהטיל עליו את הכול”.

“חכה,” אמר לבסוף בקול חלש, הוציא מתחת לשולחן רגל שׂמאל והתחיל להפשיט את המכנס. על הרגל היה גרב לבן ארוך ונעל חצאית. ללא חפזון הסיר סמיֶרְדיָקוֹב את הביריה ותחב את אצבעותיו לגרב, לעומקו. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' הסתכל בו ופתאום נתקף פחד עוויתי.

“מטורף!” צעק, קפץ ממקומו, התנדנד לאחור עד שפגע הגב בקיר וכאילו דבק בו, וגופו נמתח כמו חוט. באימת טירוף הסתכל בסמיֶרְדיָּקוֹב. האיש לא נבוך כלל מפחדו של איוַן, חיטט עדיין בגרב, מתאמץ לתפוס שם משהו באצבעות, כדי לשלוף אותו. סוף־סוף תפס והתחיל למשוך. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ראה שהוציא ניירות וצרור־ניירות. שלף הכול סמיֶרְדיָקוֹב והניח על השולחן.

“הנה!” אמר חרש.

“מה?” שאל איוַן כשהוא רועד.

“הואל להציץ,” הוסיף סמיֶרְדיָקוֹב חרש.

ניגש איוַן אל השולחן, לקח את הצרור והתחיל לפתוח אותו, ופתאום משך את אצבעותיו ממנו, כאילו נגע בשרץ מאוס, נורא.

“האצבעות שלך רועדות, כל הזמן, חטפו עווית,” אמר סמיֶרְדיָקוֹב ופתח ללא חפזון את הנייר העוטף את הצרור. מתחת לעטיפה נתגלו שלושה צרורות של שטרות־מאה.

“הכול כאן, כל שלושת האלפים, גם אם לא תספור. קבל,” הזמין את איוַן ורמז על הכסף. איוַן צנח על הכיסא. חיוור היה כסיד.

“הבהלת אותי… בגרב הזה,” אמר וחיוך משונה על פניו. “האם באמת, האם באמת לא ידעת עד עכשיו?” שוב שאל סמיֶרְדיָקוֹב.

“לא, לא ידעתי. כל הזמן חשבתי שדְמיטרי. אחי! אחי! אוי!” לפת ראשו בידיו. “שמע: אתה לבדך הרגת? בלי האח, או עם האח?”

“בסך הכול, רק אתך. אתך יחד הרגתי, ודְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' לגמרי לא אשם, כמו שהוא.”

“טוב, טוב… עלי נדבר אחר־כך. מדוע אני רועד כל הזמן… לא יכול להוציא מלה מהפה.”

“תמיד אתה היית אמיץ, ‘הכול מותר’ אמרת, ועכשיו איך שאתה נבהלת!” מלמל סמיֶרְדיָקוֹב בתמיהה. “אולי אתה רוצה לימוֹנדה, מיד אצווה. מאוד יכולה לרענן. אבל את זה צריך קודם לכסות.”

הוא רמז על השטרות. הוא עשה תנועה כדי לקום ולקרוא בפתח למַריה קוֹנדרַטיֶבנה, כדי שתכין לימוֹנדה ותביא אותה, אבל חיפשׂ במה לכסות את הכסף, שלא תראה אותם האשה, שלף את הממחטה, אבל היא היתה מזוהמת בליחה, לקח את הספר הצהוב העבה, שהיה מונח על השולחן ואיוַן שׂם־לב אליו עם כניסתו, והניח אותו על הכסף. שם הספר היה: “דברים של אבינו הקדוש איסַק סירין”. מוכנית הספיק איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' לקרוא את הכותרת.

“איני רוצה בלימוֹנדה,” אמר. “עלי נדבר אחר־כך. שב ודבר: איך עשׂית זאת. הכול ספר…”

“אילו פשטת לפחות את המעיל, הלוא תזיע מיד.”

כאילו הבין זאת רק עתה שמט איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' את המעיל בלי שקם מהכיסא, והשליך אותו על הספסל.

“דבר, בבקשה, דבּר!”

כאילו נרגע. המתין בבטחון, כי סמיֶרְדיָקוֹב יאמר עתה הכול.

“על זה, איך שהדבר נעשָׂה?” נאנח סמיֶרְדיָקוֹב. “באופן הכי טבעי נעשָׂה, על פי המלים האלו שלך…”

“על המלים שלי אחר־כך,” שוב הפסיק אותו איוַן, אך לא בצעקה, כמו קודם, אלא בהגיָה ברורה של המלים, וכמו מתוך שליטה עצמית מלאה. “אבל ספר במפורט איך עשׂית זאת. הכול לפי הסדר. אל תשכח דבר. הפרטים, העיקר, הפרטים. אני מבקש.”

“אתה נסעת, אני נפלתי אז למרתף…”

“בהתקף, או שהתחזית?”

“מובן מאליו, שהתחזיתי. בכול התחזיתי. ירדתי בשקט במדרגות, עד למטה, ושכבתי בשלווה, וכשרק שכבתי, התחלתי לצרוח. ופרכסתי עד שהוציאו אותי.”

“חכה. וכל הזמן, ואחר־כך. וגם בבית־החולים התחזית?”

“בשום אופן לא. למחרת, בבוקר, עוד לפני בית־החולים, התחיל התקף אמיתי, וכל כך חזק, שכבר הרבה שנים לא היה כזה. יומיים הייתי לגמרי בלי הכרה.”

“טוב, טוב. המשך.”

"השכיבו אותי על המיטה הזאת, ואני ידעתי כי ישכיבו מאחורי המחיצה,

מפני שמַרתה איגנַטיֶבנה בכל הפעמים שאני חולה, תמיד משכיבה אותי ללילה מאחורי המחיצה הזאת, בדירה שלה. עדינה היא היתה אלי מהיום שנולדתי. בלילה נאנחתי, אבל בשקט. כל הזמן חיכיתי לדְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'."

“מה זאת אומרת, חיכית. שיבוא אליך?”

“למה אלי. חיכיתי שיבוא לבית, מפני שכבר לא היתה לי כל ספֵקוּת שהוא בלילה הזה יבוא, כי הוא היה מוכרח, מפני שהפסיד אותי ושום ידיעות לא היו לו, מאוד היה מוכרח לטפס מעל הגדר אל הבית, כמו שידע לטפס, ומשהו לעשׂות.”

“ולולא היה בא?”

“אז לא היה קורה כלום. בלעדיו לא הייתי מעֵז.”

“טוב, טוב… דבר ברור יותר, אל תמהר, העיקר – אל תדלג על שום דבר!”

“אני חיכיתי שהוא יהרוג את פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'… זה בטוח. כי אני כבר הכנתי אותו לזה… בימים האחרונים… והכי חשוב – הסימנים האלה נודעו לו. בגלל החשדנות שלו והכעס הנורא, שהצטברו בו בימים האחרונים, ברור היה שמוכרח ויהי־מה על ידי הסימנים האלה לחדור לבית. זה בוודאי, ויהי־מה. ועל כן חיכיתי לו.”

“חכה,” הפסיק אותו איוַן, “אילו הוא הרג, היה לוקח את הכסף והולך. הלוא כך היית חייב לחשוב? מה היה נשאר לך אחריו? לא רואה שום דבר.”

“אבל את הכסף הוא לא היה מוצא לעולם. זה רק אני שלימדתי אותו, שהכסף מתחת למזרן. אבל זו לא היתה האמת. קודם היה מונח בכספֶּפֶת, ככה זה היה. ואחר כך לימדתי את פיוֹדוֹר פּוולוֹביץ‘, מפני שהוא לי, ליחיד בכל העולם שהאמין לו, לשׂים את המעטפה עם הכסף בפינה מאחורי האיקוֹנוֹת, מפני שאף אחד לא יחשוב ששם, במיוחד כשיבוא בחפזון. ואכן היא שם היתה מונחת, המעטפה, אצלו בפינה, מאחורי האיקוֹנוֹת. ולהחזיק מתחת למזרן היה מצחיק לגמרי, קודם, בכספֶּפֶת, לכל הפחות, היה הכסף נעול. וכאן כולם עכשיו האמינו, כי היה מתחת למזרן. מחשבה טפשית. ואם ככה, לו דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’ היה עושׂה את הרצח הזה, ולא היה מוצא שום דבר, אז או שהיה בורח מהר מפחד של כל רשרוש, כמו שקורה תמיד לרצחנים, או שהיה נאסר. ואז אני יכולתי תמיד, למחרת, ואולי באותו הלילה, לזחול אל מאחורי האיקונות ולקחת את הכסף הזה, והכול היה נופל על ראשו של דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'. על זה תמיד יכולתי לקווֹת.”

“ולולא הרג, ורק הכה?”

“לולא הרג, אז, כמובן, לא הייתי מעֵז לקחת את הכסף, והייתי נשאר בלי כלום. אבל היה גם חשבון כזה, שהוא יכה אותו עד שיתעלף, ואני בזמן הזה אספיק לקחת, ואחר כך אַלְדַווח לפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, כי רק דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’, לאחר שהכה אותו, חטף את הכסף.”

“חכה… אני מתבלבל. אם כן, בכל זאת דְמיטרי הרג ואתה רק לקחת את הכסף?”

“לא, לא הוא הרג. כן, הייתי יכול להגיד לך עכשיו, שהוא הרוצח… אבל עכשיו אני לא רוצה לשקר לך, מפני… מפני שאם אתה באמת, כפי שאני רואה בעצמי, לא הבנת שום דבר עד עכשיו ולא שׂיחקת לפנַי, בשביל להטיל את האשמה שלך הברורה עלי, ישר בפָני, הרי אתה בכל זאת אשם בכול, כי על הרציחוּת אתה ידעת, ועלי הטלת להרוג, ובעצמך, אף שהכול ידעת, נסעת. ועל כן אני רוצה להוכיח לך הערב ישר בפניך, כי ההורג הראשי בכל זה הוא רק אתה, ואני רק הלא־ראשי, גם אם אני הרגתי. ואתה ההורג הכי־חוקי הנך!”

“מדוע, מדוע אני הרוצח? אלי!” לא עצר כוח איוַן, ושכח כי את עניינו שלו דחה לסופה של השׂיחה. “כל זה בגלל אותה צֶ’רמַשניָה? חכה, אמור, למה היתה דרושה לך הסכמתי, אם כבר ראית את עניין צֶ’רמַשניָה כהסכמה? איך תסביר את זה עכשיו?”

“כי אז כבר הייתי בטוח בהסכמה שלך, וכבר הייתי יודע, כי כשתשוב, לא תעשה צעקות בגלל שלושת האלפים שאבדו, אילו היה השלטון חושד בגלל משהו בִי, במקום דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, או כשותף לדְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’. להפך, היית מגן עלי מפני האחרים… ואילו היית מקבל את הירושה, היית יכול אחר כך לתת לי פרס כל ימי החיים שלי, כי בכל זאת הואלת לקבל את הירושה על ידי, ואילו התחתן האדון עם אַגרָפֶנה אָלֶכסַנדרובנה, היית מקבל אצבע משולשת.”

“אַה? אם כן התכוונת לענות אותי גם אחר כך, כל ימי חיי!” סינן איוַן בין שיניו. “ומה היה, לולא נסעתי אז והייתי מודיע עליך?”

“ומה יכולת להודיע אז? שדיברתי על לבך לנסוע לצֶ’רמַשניָה? הלא אלה שטויות. ומלבד זה, לאחר השׂיחה שלנו או שהיית נוסע או שהיית נשאר. אם היית נשאר, אז לא היה קורה שום דבר, כי אני הייתי יודע שאתה לא רוצה בעסק הזה, ולא הייתי עושׂה שום מעשׂה. אבל אם נסעת, אז סימן שנתת לי בטחון בזה, שלא תעז למסור אותי למשפט, ואת שלושת האלפים האלה תסלח לי. ולא היית יכול לתבוע אותי למשפט, כי אז הייתי מספר הכול במשפט, זאת אומרת, לא שגנבתי או הרגתי – זאת לא הייתי אומר – אלא שאתה היית מסית אותי בעצמך לזה שאגנוב ואהרוג, ורק שאני לא הסכמתי. ועל כן היתה דרושה לי אז ההסכמה שלך, כדי שלא תוכל ללחוץ אותי בשום דבר, מפני שאיפה יש לך הוכחה לזה, אבל אני יכול תמיד ללחוץ עליך, כשאגלה איזה רצון גדול היה לך שימות האב, ואני אומר לך – בקהל היו כולם מאמינים בזה, ולך היתה בושה לכל ימי החיים.”

“והיה, והיה לי הרצון הגדול הזה, היה?” שוב סינן איוַן בין שיניו.

“בלי כל ספק היה, ועל ידי ההסכמה שלך נתת לי אז בשתיקה את הרשות,” נתן סמיֶרְדיָקוֹב מבט תקיף באיוַן. חלוש היה ודיבורו חרישי ועייף, אבל משהו פנימי, כמוס, היה מלבה אותו, וכפי הנראה, היתה לו איזו כוונה. איוַן הרגיש בזה. “המשך,” אמר לו, “הַמשך על הלילה ההוא.”

“מה יש הלאה!. הנה אני שוכב ושומע, כאילו שצעק האדון. ולפני כן יצא גריגוֹרי וָסיליץ' ופתאום זעק, ואחר־כך שקט, חשיכה. אני שוכב, מחכה, הלב דופק, אין לי סבלנות. קמתי לבסוף ויצאתי, רואה משׂמאל, החלון שלו לגן פתוח, עשׂיתי עוד צעד שׂמאלה כדי לשמוע, האם הוא חי יושב שם או לא, ואני שומע שהאדון מתרוצץ וגונח, סימן שחי. אוּ־וּ, חשבתי לי! ניגשתי לחלון וצעקתי אל האדון: ‘זה אני.’ והוא אומר לי ‘היה, היה, ברח!’ זאת אומרת, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, זאת אומרת, היה. ‘הרג את גריגוֹרי!’. ‘איפה?’ לחשתי. ‘שם, בפינה,’ הצביע, וגם הוא לחש. הלכתי לפינה לחפשׂ ונתקלתי ליד הקיר בגריגוֹרי וָסיליֶביץ’ השוכב, כולו בדם שוכב, מתעלף. אם כן, אמת שהיה כאן דמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, נצנץ במוחי, ומיד החלטתי בו במקום לגמור כל זה פתאום, כך שגריגורי וסיליביץ’, אם הוא חי עדיין, שוכב מתעלף ובינתיים לא יראה שום דבר. היתה רק סכנה אחת, שפתאום תתעורר מַרפה איגנַטיֶבנה. הרגשתי בזה ברגע ההוא, אבל התאווה הזאת כבר תפסה את כולי, עד שהנשימה נעצרה. שוב ניגשתי אל החלון של האדון ואמרתי: ‘היא כאן, באה, אַגרָפֶנה אָלכסַנדרובנה באה, מבקשת להיכנס’. והוא אז הרעיד כולו, כמו ילד: “היכן כאן? היכן?” ונאנח ועדיין אינו מאמין. שם, אמרתי לו, היא עומדת, פתח! הסתכל בי מהחלון, מאמין ולא מאמין, ומפחד לפתוח, זה ממני הוא מפחד, חשבתי. ומצחיק היה: פתאום עלה על דעתי לדפוק את הסימנים על מסגרת החלון, שהנה באה גרוּשֶנקה, לעיניו דפקתי. למלים שלי לא האמין, אבל כשדפקתי את הסימנים, מיד רץ לפתוח את הדלת. פתח. נכנסתי והוא עומד ובגוף שלו הוא לא נותן לי להיכנס. ‘היכן היא, היכן היא?’ מסתכל בי ורועד. נו, חשבתי, אם הוא כל כך מפחד מפנַי – רע מאוד. וברגע זה היתה לי חולשה ברגליים מפחד, שלא יתן לי להיכנס לחדרים, או שיצעק. או שתבוא בריצה מַרפה איגנַטיֶבנה, או שייצא מי יודע מה, וכבר בעצמי לא זוכר, ודאי הייתי חיוור כשעמדתי לפניו. לחשתי לו: הנה שם, היא, ליד החלון, איך זה לא ראית? ‘הבא אותה הנה, הבא אותה הנה’. אמרתי, היא מפחדת, נבהלה מהצעקה, התחבאה בשׂיחים. לך וצעק לה בעצמך מהקָבּינֶט. מיהר הוא וניגש אל החלון, העמיד נר על החלון. ‘גרושֶנקה, קרא, גרוּשֶנקה, האם את כאן?’ קורא לה, אבל להתכופף מהחלון לא רוצה, לסור ממני לא רוצה, הכול מהפחד הזה, כי מאוד נתפּחד ממני, ועל כן לא מעז לסור ממני. הנה היא שם, אמרתי (ניגשתי לחלון והוצאתי כל הגוף החוצה), הנה היא שם בשׂיח, צוחקת אליך, אתה רואה? פתאום האמין לי ורעד כולו, נורא היה מאוהב בה, והוציא את הגוף כולו מהחלון. תפסתי את המַספֵּג שמברזל־יצוק, על השולחן אצלו היה, אתה זוכר, בוודאי שלוש ליטרוֹת יהיו בו, עשיתי תנופה והכיתי מאחור בקודקוד בפינה החדה של הברזל, אפילו לא צעק. רק התיישב למטה, ואני הכיתי בפעם השנייה ובשלישית. עם המכה השלישית הרגשתי ששברתי את העצם. הוא צנח פתאום לאחור, הפנים למעלה, הכול מלא דם. בדקתי: אין עלי דם, לא התיז, את המַספּג ניגבתי, הנחתי במקום, ניגשתי אל מאחורי האיקוֹנוֹת, הוצאתי את הכסף מהמעטפה, ואת המעטפה השלכתי על הרצפה, ולידה את הסרט הזה הוורוד. ירדתי לגן, רועד כולי. וישר הלכתי אל עץ־התפוח שהגזע שלו נָבוּב – אתה מכיר את המחבוא הזה בעץ, אני שׂמתי עין עליו זה כבר, ובפנים כבר היו סמרטוט ונייר, מזמן הכנתי. עטפתי כל הסכום בנייר, אחר־כך בסמרטוט, ותחבתי עמוק פנימה. וכך הכסף נשאר שם יותר משבועיים, הסכום הזה, ואחר־כך, אחרי בית־החולים, הוצאתי אותו משם. שבתי למיטה, שכבתי, וחשבתי בפחד: אם הרוג גריגוֹרי וָסיליֶביץ' לגמרי, אז מזה עצמו יכול להיות רע מאוד, ואם לא הרוג ויתעורר, אז זה יהיה טוב מאוד, מפני שהוא יהיה אז עד שבא דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, ואם כן, הוא שהרג ולקח את הכסף. מן הספֵקוּת וחוסר הסבלנות התחלתי להיאנח, כדי להעיר מהר יותר את מַרפה איגנַטיֶבנה. סוף־סוף קמה, קפצה אלי, אבל כשראתה שאינני גריגוֹרי וָסיליֶביץ’, רצה החוצה ושמעתי את זעקותיה בגן. וככה זה הלך כל הלילה, ואני כבר הייתי רגוע בכול.”

המספר נעצר. איוַן הקשיב לו בשתיקה גמורה, בלי לנוע, בלי לגרוע עיִן ממנו. ואילו כשסיפר סמיֶרדיָקוֹב, העיף בו מבט לעתים רחוקות, ועל פי רוב הסתכל הצדה. עם סיום הסיפור התרגש, כנראה, ונשם בכבדות. זיעה בצבצה בפניו. אבל לא ניתן לנחש, האם זו חרטה, או הרגשה אחרת.

“חכה,” אמר איוַן ושקל משהו בדעתו. “והדלת? אם הוא פתח אותה לך, כיצד יכול היה גריגורי לראות אותה פתוחה לפני שבאת? והלוא גריגוֹרי ראה אותה פתוחה לפני שראית אתה?”

מעניין הדבר, ששאל איוַן בקול שליו ביותר, אפילו בנימה שונה, כלל לא זועמת, ואילו פתח מישהו כרגע את הדלת והיה מציץ בהם מהסף, היה מסיק בוודאי שהם יושבים ומשׂוחחים בשלווה על עניין רגיל, אמנם מעניין.

“בנוגע לדלת הזאת, וזה שכאילו ראה גריגוֹרי וָסיליֶביץ' שהיא פתוחה, רק נדמה היה לו,” אמר סמיֶרדיָקוֹב בחיוך מעוּוֶה. “הלוא הוא, אני אומר לך, לא בן־אדם אלא סוס־מסורס עקשן: הוא לא ראה, אך נדמה היה לו שראה – ועכשיו לא תזיז אותו. זה יצא לנו מזל, לי ולך, שהוא המציא את זה, כי עכשיו בוודאי שירשיעו לבסוף את דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'.”

“שמע,” אמר איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', כאילו שוב התחיל להתבלבל והוא מנסה להבין משהו, “שמע… הרבה רציתי לשאול אותך, אבל שכחתי… כל הזמן אני שוכח ומתבלבל… כן! אמור לי לפחות דבר אחד: למה פתחת את המעטפה והשארת אותה על הרצפה? מדוע לא לקחת אותה אתך… כשסיפרת לי, היה נדמה לי, כשדיברת על המעטפה, כי כך היה ראוי לעשׂות… אבל מדוע היה ראוי, איני יכול להבין…”

“עשׂיתי כך מסיבה מסוימת. שאִם אדם שיודע ורגיל, כמו אני, למשל, שראה את הכסף הזה קודם, ואולי בעצמו שׂם אותו במעטפה ובעיניו הביט איך שחותמים את המעטפה וכותבים עליה, אז בשביל מה אדם כזה, אם הוא הרג, למשל, יתחיל לאחר הרציחוּת לפתוח את המעטפה הזאת, ועוד כשהוא בחפזון כזה, כי הוא גם יודע בטוח בלי לפתוח, שהכסף במעטפה הזאת? להפך, אילו היה זה חטפן כמוני, למשל, היה שׂם במהירות את המעטפה בכיס, בלי לפתוח, ובורח אִתה מהר. עניין אחר כאן דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘: הוא רק שמע על המעטפה, אבל לא ראה אותה, וכשקיבל אותה לידו, למשל, כאילו מתחת למזרן, היה פותח אותה מהר בשביל לבדוק! האם באמת ישנו בה הכסף. ואת המעטפה השליך מיד, כי לא הספיק לשקול שהיא יכולה לשמש ראיה נגדו, מפני שהוא גנב שלא היה רגיל, לפני כן אף פעם לא גנב שום דבר, כי הוא מהאצילים נולד, ואם עכשיו החליט לגנוב, אז זה דווקא כאילו לא לגנוב, אלא לקחת את שלו בחזרה, והלוא גם לכל העיר הודיע זאת מראש ואפילו התפאר קודם לפני כולם, שיילך ויקח מפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’ את הרכוש שלו. בחקירה שלי לא אמרתי לתובע את הרעיון הזה ברור, אלא להפך במין רמז, כאילו בעצמי איני מבין, וכאילו הוא בעצמו המציא זאת ולא אני לחשתי לו – ומהרמז הזה שלי נזל הרוק מהפה של האדון התובע…”

“האומנם, האומנם חישבת כל זה אז, במקום?” קרא איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', מלא תמיהה. שוב הסתכל בסמיֶרדיָקוֹב בפחד.

“אנא, בטובך, האם אפשר להמציא כל זה בחפזון ההוא? מראש חושַב הכול.”

“אם כן, השׂטן בעצמו עזר לך!” שוב קרא איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'. “לא, אינך טיפש, אתה פיקח בהרבה ממה שחשבתי…”

הוא קם כדי להתהלך, כנראה, בחדר. צער גדול ירד עליו. מאחר שהשולחן חסם את דרכו, ובין השולחן לקיר היה צורך כמעט להידחק, הסתובב במקומו וישב. אי־האפשרות להתהלך קצת אולי הרגיזה אותו, והוא צעק פתאום, בזעם הקודם:

“שמע, אדם אומלל, בזוי! האם אינך מבין, שלא הרגתי אותך עדיין הרי זה רק מפני שאני שומר עליך כדי שתעיד מחר במשפט. אלוהים הוא היודע,” הרים איוַן את ידו, “אולי הייתי גם אני אשם, אולי, אכן היה בי רצון סמוי, ש… ימות האב, אבל אני נשבע לך, לא הייתי אשם במידה רבה, כפי שאתה חושב, ואולי לא היתה כל הסתה בדברי. לא, לא, לא הֵסַתי אותך! אבל לא חשוב, אני אעיד נגד עצמי, מחר במשפט, החלטתי! הכול אומר, הכול. אבל נופיע שם שנינו. ומה שלא תאמר עלי במשפט, וגם אם תעיד כפי שתעיד – אני מקבל ואיני מפחד ממך, הכול אאשר בעצמי, אבל גם אתה חייב להודות במשפט. חייב, חייב, יחד נלך לשם. כך יהיה!”

איוַן אמר את דבריו במרץ ובחגיגיות, ומבטו המבריק העיד, כי כך יהיה.

“אתה חולה, אני רואה, חולה לגמרי. העיניים שלך צהובות לגמרי,” אמר סמיֶרדיָקוֹב, וללא כל לעג, אפילו בהשתתפות.

“יחד נלך!” חזר ואמר איון, “ואם לא תלך – בין כה וכה אוֹדה.”

סמיֶרדיָקוֹב שתק, כאילו שקל את הדברים.

“שום דבר לא יקרה, וגם אתה לא תלך,” החליט לבסוף, ללא זכות־ערעור.

“אינך מבין אותי!” אמר איוַן בטינה.

“הבושה תהיה לך גדולה מדי, אם תודה בכול, בעצמך. וגרוע מזה, לא תהיה כל תועלת, מפני שמיד אגיד, ששום דבר כזה לא אמרתי לך אף פעם, שאולי אתה באיזו מחלה (וזה נראה כך), או שריחמת על אחיך עד כדי כך, שהקרבת את עצמך, ועלי המצאת, כי בין כה וכה חשבת אותי ליתוש כל ימי חייך, ולא לבן־אדם. ומי יאמין לך, ואיזו הוכחה יש לך, אפילו אחת?”

“שמע, הראית לי עכשיו את הכסף הזה כדי לשכנע אותי.”

הסיר סמיֶרדיָקוֹב את הספר על איסַק סירון והניחו בצד.

“קח את הכסף הזה אתך,” נאנח סמיֶרדיָקוֹב.

“ודאי שאקח. אבל מדוע אתה נותן לי אותו אם בגללו רצחת?” הביט בו איוַן בתמיהה גדולה.

“אין לי בו צורך כלל,” אמר סמיֶרדיָקוֹב בקול רועד והניף יד. “היתה קודם מחשבה כזאת שאתחיל בכסף זה חיים חדשים, במוסקבה, ויותר טוב בחוץ־ לארץ, חלום כזה היה, ובעיקר מפני ‘שהכול מותר’. זאת אתה לימדת אותי, כי הרבה דיברת אז על זה: שאם אין אלוהים שאין־לו־סוף, אז אין גם מעשׂים טובים, והם גם אינם נחוצים אז כלל. ככה דיברת. וככה חשבתי גם אני.”

“בשׂכל שלך הגעת לזה?” העווה איוַן את חיוכו.

“בהדרכה שלך.”

“ואם כן, עכשיו התחלת להאמין באלוהים, אם אתה מחזיר את הכסף?”

“לא, לא התחלתי להאמין,” לחש סמיֶרדיָקוֹב.

“אם כן, למה אתה מחזיר?”

“די… סתם!” הניף סמיֶרדיָקוֹב יד. “הלוא אתה בעצמך תמיד אמרת אז, כי הכול מותר, ועכשיו אתה מודאג בגלל משהו? אפילו להעיד נגד עצמך אתה רוצה… אבל שום דבר לא ייצא מזה! לא תלך להעיד!” שוב פסק סמיֶרדיָקוֹב בתקיפות ובבטחון.

“תראה!” אמר איוַן.

“לא יוכל כדבר הזה להיות. חכם אתה מאוד. כסף אתה אוהב, זאת אני יודע, גם כבוד אתה אוהב, מפני שאתה בעל־גאווה גדול, יופי של נשים מאוד־מאוד אתה אוהב, ויותר מהכול, לחיות בנעימות שקטה, ושלא לתת קידוֹת לשום איש – זה יותר מהכול. לא תרצה לקלקל את החיים לנצח, ולקבל עליך במשפט בושה כזאת. אתה כמו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', ומכל הילדים אתה הכי הרבה דומה לו יצאת, נשמה אחת אתה אתו.”

“אינך טיפש,” אמר איוַן שנדהם. הדם הציף את פניו. “קודם חשבתי שאתה טיפש. עכשיו אתה רציני!” אמר ונתן בסמיֶרדיָקוֹב מבט חדש.

“בגלל הגאווה שלך חשבת שאני טיפש. קח את הכסף.”

לקח איוַן את שלושת צרורות השטרות, ונתן בכיס בלי לעטוף אותם.

“מחר אציג אותם במשפט,” אמר.

“איש לא יאמין לך שם, שהרי עכשיו יש לך גם די כסף משלך, לקחת מהכַּספֶּפֶת והבאת.”

איוַן קם.

“אני חוזר ואומר, שאם לא הרגתי אותך, הרי זה רק מפני שאתה דרוש לי מחר, זכור זאת, אל תשכח!”

“מה יש, הרוג. הרוג עכשיו,” אמר סמיֶרדיָקוֹב בנימה משונה ונתן מבט משונה באיוַן. “לא תעז לעשׂות גם זאת,” הוסיף בחיוך מר, “שום דבר לא תעז, האדם שהיה אמיץ קודם!”

“להתראות מחר!” אמר איוַן ופנה ללכת.

“חכה… הראה לי את הכסף עוד פעם.”

הוציא איוַן את השטרות והראה לו. סמיֶרדיָקוֹב הביט בהם כעשׂר שניות.

“נו, לך,” אמר והניף יד. “איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'!” צעק פתאום בעקבותיו.

“מה יש?” פנה איוַן תוך כדי הליכה.

“היה שלום!”

“להתראות מחר!” קרא שוב איוַן ויצא מהחדר.

סופת־השלג נמשכה. צעדים ראשונים עשׂה במאושָש, ופתאום התחיל להתנדנד. “משהו בגוף,” חשב והצטחק. כעין שׂמחה ירדה עתה על נפשו. הוא חש בו איזו איתָנוּת עצומה: סוף להיסוסים שעינו אותו כה קשה בזמן האחרון! ישנה החלטה “והיא כבר לא תשתנה”, חשב בהרגשת אושר. ברגע זה נתקל במשהו וכמעט נפל. כשנעצר ראה לרגליו את הברנשון שהפיל אותו קודם לכן, והוא מוטל באותו מקום, בלי הכרה וללא־תנועה. הסופה כבר כיסתה כמעט את פניו. איוַן הרים אותו והטעין על גבו. משראה בבית שמשׂמאל אור, ניגש, הקיש על התריס, וכשנענה העירוני הגר בבית, ביקש ממנו לעזור לו לשאת את האיש לבית המשטרה, והבטיח בתמורה שלושה רובלים. העירוני התלבש ויצא. לא אתאר בפרוטרוט כיצד עלה בידי איוַן פיודורוביץ' להשיג את מטרתו, ולדאוג לברנשון במשטרה, כדי שיבדוק אותו מיד רופא, וגם כאן נתן ביד רחבה “להוצאות”. אומר אך זאת, שהעניין גזל כמעט שעה. אבל איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' היה מרוצה מאוד. מחשבותיו התעופפו ופעלו. “לולא היתה החלטתי למחר כה נחושה,” חשב בעונג, “לא הייתי מתעכב שעה שלמה לדאוג לברנשון, אלא עובר על פניו ויורק על כך שהוא קופא למוות… ובכל זאת רב כוחי לשמור על עצמי!” חשב בעונג רב אף יותר, “ואילו הם החליטו שם שאני יוצא מדעתי!” כשהגיע לקרבת ביתו, נעצר ושאלה עלתה פתאום על דעתו: “האם לא ראוי ללכת מיד אל התובע ולהודיע הכול?” והחליט, כשהוא פונה הביתה: “מחר, הכול ביחד!” לחש, ומוזר הדבר, כל השׂמחה, כל קורת־הרוח מעצמו חלפו מיד. כשנכנס אל חדרו, נגע משהו קרחי בלבו, מעין זכרון, יותר נכון, תזכורת על משהו גועלי ומענה, הנמצא דווקא בחדר זה עכשיו, והיה בו גם קודם. עייף צנח על הספה. הזקנה הביאה מיחם, הוא חלט תה, אך לא נגע בו. שילַח את הזקנה עד מחר, ישב על הספה וחש סחרחורת. הרגיש שהוא חולה וחסר־אונים. התחיל להירדם, אך קם חסר־מנוחה והתהלך בחדר כדי לגרש את השינה. לרגעים היה נדמה לו שהוא מדמדֵם. אך לא המחלה העסיקה אותו בעיקר. כשהתיישב התחיל להסתכל סביבו מפעם לפעם, כאילו צפה אחר משהו. וכך פעמים אחדות. לבסוף נצמד מבטו לנקודה אחת. איוַן הצטחק, אך אודם של כעס שטף את פניו. שעה ארוכה ישב במקומו, ידיו תומכות בחוזקה בראשו ועיניו פוזלות אל הנקודה הקודמת, אל הספה העומדת ליד הקיר שממול, כפי הנראה, הרגיז אותו שם משהו, איזה עצם, הדאיג אותו ועינה.

9: השד. סיוטו של איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'

איני רופא, אבל בא הרגע שאני מרגיש הכרח קיצוני להסביר לקורא לפחות משהו על מהות מחלתו של איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘. אקדים את המאוחר ואומר אך זאת: בערב ההוא היה קרוב להתקף של דלקת־המוח, שהשתלטה לבסוף לגמרי על האורגניזם שלו המעורער זה־כבר, אך התנגד בעקשנות למחלה. בלי לדעת דבר ברפואה אסתכן בהבעת השערה, שאולי, על ידי מאמץ אדיר של כוח־הרצון שלו, הוא הצליח לדחות לזמן־מה את המחלה, וקיווה, כמובן, להתגבר עליה. הוא ידע שאינו בקו־הבריאות, אבל סירב, מתוך תחושת בחילה, להיות חולה בזמן הזה, ברגעים גורליים אלה המתקרבים בחייו, כשהוא נדרש להפגין נוכחות, לבטא את דעתו באומץ ובנחישות, “ולהצדיק את עצמו” לפני עצמו. אגב, הוא ביקר אצל הרופא החדש שהגיע ממוסקבה, הרופא שהזמינה קָתֶרינה איוַנוֹבנה על פי רעיון דמיוני שלה, שהזכרתי אותו לעיל. כששמע אותו הרופא ובדק מצא, שיש לו הפרעות כלשהן במוח, ולא התפלא כשהודה לפניו החולה במשהו, אמנם מתוך סלידה. “הָלוּצינָצִיוֹת אפשריות במצבך,” פסק הרופא, “אמנם, ראוי לבדוק אותן… ובכלל, יש צורך להתחיל בריפוי רציני, בלי להפסיד אף רגע, שאם לא כן יהיה רע.” אבל כשיצא ממנו איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’, לא ציית לעצה הנבונה, ולא שכב להתרפא: “הלוא אני מתהלך, בינתיים יש כוח, אם אתמוטט – עניין אחר, או־אז שירפא אותי מי שירצה,” החליט והניף יד בביטול. והנה ישב עתה, כמעט ברור לו שהוא מדמדם, וכפי שאמרתי, נועץ מבטו בעצם כלשהו, על הספה ליד הקיר ממולו. שם נתגלה מישהו יושב, מי יודע כיצד נכנס, שכן לא היה בחדר כשנכנס איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' בשובו מסמיֶרדיָקוֹב. היושב היה איזה אדון, או מוטב לומר, איזה ג’נטלמן רוסי מסוג מסוים, כבר לא צעיר, qui frisait la cinquantaine,⁴² כפי שאומרים הצרפתים, בעל חתימת שׂיבה לא רבה בשׂערו הכהה, הארוך למדי ועדיין עבות, וזקן־ יתד גזוּז. לבוש היה מקטורן חום, כפי הנראה של חייט מעולה, אבל מקטורן משומש שנתפר לפני שנתיים ויותר, שאינו אופנתי עוד, ומבין אנשי החברה האמידים לא לבש איש מקטורן כזה זה שנתיים. הלבנים, העניבה הארוכה בצורת סודר, הכול היה כנהוג בין ג’נטלמנים טרזנים, אבל בהסתכלות מקרוב נראו הלבנים מלוכלכים קצת, והסודר הרחב משופשף. המכנסיים המשובצים תפורים יפה למידת הגוף, אבל בהירים מדי וצרים מדי, ואנשים כבר חדלו ללבוש מכנסיים כאלה, וגם המגבעת הלבנה השׂעירה והרכה, שהביא עמו האורח, לא הלמה כלל את העונה. בקיצור, היה כאן מראה של מהוּגָנוּת, אגב דלות הכיס. קרוב לוודאי, כי הג’נטלמן נמנה בעבר עם סוג בעלי־האחוזה הבטלנים, שפרח בימי חוק־הצמיתות. כפי הנראה, היה האיש בקיא בהוויות העולם וידע חברה מהוגנת, היה בעל קשרים טובים בעבר ושמר עליהם, אולי עד היום, אבל לאט־לאט, עם ההתרוששות לאחר החיים העליזים בנעורים וביטול חוק־הצמיתות זה לא כבר, נהפך למין אוכל־לחם־חסד בסגנון נאה, המחזר על פתחיהם של מכרים ותיקים וטובים, המארחים אותו בזכות אופיו המתון הנוח לבריות, וגם משום כך שככלות הכול הוא אדם הגון, שאפשר להושיבו אל השולחן ליד כל אורח, אמנם, במקום צנוע. אוכלי־לחם־חסד כאלה, ג’נטלמנים נוחי־אופי, היודעים לסַפר, לשׂחק בקלפים, ואינם אוהבים לחלוטין מטָלוֹת, שכופים עליהם, הם בודדים על־פי־רוב, או רווקים, או אלמנים, שאולי יש להם ילדים, אבל הילדים מתחנכים אי־שם במרחקים, אצל דודות כלשהן, שאין ג’נטלמן מזכיר אותן לעולם בחברה מהוגנת, כאילו התבייש קצת בשאריו. לאט־לאט הוא מתרחק מהילדים, לעתים רחוקות הוא מקבל מידיהם, ביום־ההולדת או לקראת חג־המולד, מכתבי־ברכה, ולפעמים הוא גם משיב עליהם. הבעתו של האורח הבלתי־צפוי היתה אמנם לא טובת־לב, אבל נוחה ונכונה להתבטא בחביבות, הכול לפי הנסיבות. שעון לא היה לו, אבל היה מִשקָף בעל ידית־צב, תלוי בסרט שחור. על אמַת ימין התנוססה טבעת־זהב מוצקה, משובצת אבן־לשם לא יקרה. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' שתק בכעס ולא רצה לפתוח בשׂיחה. האורח המתין וישב כאוכל־לחם־חסד, שירד זה עתה מהחדר שהוקצה לו למעלה, לארוֹח לבעל־הבית לתה, אבל שתק בענווה מפני שבעל־הבית עסוק וחושב על משהו בקדרות. אבל האיש מוכן לכל שׂיחה חביבה, אם רק יפתח בה בעל־הבית. פתאום הביעו פניו איזו דאגה פתאומית.

“שמע,” פנה אל איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', “סלח לי, אבל כוונתי רק להזכיר: הלוא הלכת אל סמיֶרדיָקוֹב כדי להיוודע על קָתֶרינה איוַנוֹבנה, והלכת ממנו בלי שנודע לך דבר עליה, כפי הנראה שכחת…”

“אה, כן!” נפלטו המלים מפיו של איוַן ודאגה הקדירה את פניו, “כן, שכחתי… אמנם, עכשיו כבר לא חשוב, הכול עד מחר,” מלמל בינו לבין עצמו. “ואתה שמע,” פנה ברוגזה אל האורח, “בעצמי צריך הייתי להיזכר בזה, מפני שדווקא בגלל זה הציקה לי העצבות! גם אם קפצת בראש, אתה סבור שאאמין לך, כי אתה שלחשת לי, ולא שנזכרתי בעצמי?”

“אל תאמין,” הצטחק הג’נטלמן בחיבה. "איזו אמונה תבוא מכפייה? זאת ועוד, באמונה לא יועילו שום הוכחות, ובעיקר גשמיות. תוֹמא האמין לא מפני שראה את כריסטוֹס שקם לתחייה, אלא מפני שעוד קודם לכן רצה להאמין. למשל, הסְפּיריטיסטים… אני אוהב אותם מאוד… תאר לעצמך, הם סבורים שמועילים לדת, מפני שהשדים מהעולם ההוא מראים להם את קרניהם. ‘זו כבר הוכחה, ניתן לומר, גשמית, שהעולם הבא קיים’. העולם הבא והוכחות גשמיות, סיפורי בדים! ולבסוף, אם הוכח קיומו של השד, עדיין לא ידוע אם הוכח קיומו של אלוהים. אני רוצה להירשם כחבר באגודה האידיאליסטית, ואשמש שם אופוזיציה: “אני ריאליסט, אבל לא מָטֶריָליסט, חה־חה'!”

“שמע,” קם איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' מהשולחן. “אני מרגיש עכשיו כמו בדמדום… בוודאי שמדמדם… שַקר כמה שתרצה, לא איכפת לי! אתה תביא אותי לידי טירוף, כמו בפעם הקודמת. אלא שאני מתבייש ממשהו… אני רוצה להתהלך בחדר… לפעמים איני רואה אותך, ואפילו את קולך איני שומע, כמו בפעם הקודמת, אבל תמיד אני מנחש מה אתה מקשקש, מפני שזה אני, אני בעצמי המדבר, ולא אתה! רק שאיני יודע, האם ישנתי בפעם הקודמת, או ראיתי אותך בעליל? הנה אטבול מגבת במים קרים ואניח על הראש, ואולי אתה תתנדף.”

ניגש איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' לפינה, לקח מגבת ועשׂה כפי שאמר לעשׂות, כרך את המגבת הלחה לראשו והתחיל להתהלך בחדר.

“מוצא חן בעיני שהתחלנו מיד לדבר זה עם זה בגוף שני, בלי גינונים,” אמר האורח.

“טיפש,” צחק איוַן, “האם אתחיל לפנות אליך בלשון־נימוסים? אני עליז עכשיו, ורק ברקה יש כאב… ובקדקוד… ובקשה אחת, אל תתפלסף כמו בפעם הקודמת. אם אינך יכול להסתלק, קשקש משהו עליז. וכל, הלוא אתה אוכל־ לחם־חסד, אז רַכֵל. הנה נטפל אליך סיוט כזה! אבל איני מפחד מפניך. אתגבר עליך. לא יסיעו אותי לבית המשוגעים!”

" c’est charmant,⁴³ ‘אוכל־לחם־חסד’. כן, כזה אני, מסוג מסוים. ומי אני עלי אדמות אם לא אוכל לחם־חסד? אגב, אני מקשיב לך ומתפלא קצת: חי־אלוהים, לאט־לאט אתה מתחיל לראות בי משהו ממשי, ולא את הדמיון שלך בלבד, כפי שטענת בפעם הקודמת…"

“אפילו לדקה איני רואה בך אמת ריאלית,” צעק בזעם איוַן. “אתה שקר, אתה המחלה שלי, אתה חזיון־תעתועים. ורק איני יודע במה להשמיד אותך, אני רואה, כי זמן־מה אצטרך לסבול. אתה ההָלוּצינָצִיה שלי. אתה התגלמות שלי, אמנם, רק של צד אחד שלי… של מחשבותי ורגשותי, אבל המאוסים והמטופשים ביותר. מצד זה יכולת אפילו לעניין אותי, אילו הייתי פנוי להתעסק בך..”

“הרשה, הרשה, אָזִים את דבריך: זה לא כבר, ליד הפנס, כשכעסת על אַליוֹשה וצעקת לו: ‘נודע לך ממנו! איך נודע לך שהוא מבקר אצלי?’ הלוא אותי הזכרת. ואם כן, להרף־עין האמנת, האמנת שאכן אני קיים,” צחק הג’נטלמן ברוֹך.

“כן, זו היתה חולשה טבעית… אבל לא יכולתי להאמין לך. איני יודע, אם בפעם הקודמת ישנתי, או התהלכתי. ייתכן, שראיתי אותך בחלום בלבד, כלל לא בהָקִיץ…”

“ומדוע החמרת כל כך עם אַליוֹשה, זה לא כבר? הוא חביב. חטאתי לו בעניין הישיש זוֹסימה.”

“שתוק בעניין אַליוֹשה! איך אתה מעז, משרת!” שוב צחק איוַן.

“מגדף ובעצמו צוחק ־ סימן טוב. אגב, היום אתה נחמד יותר כלפַי משהיית בפעם הקודמת, ואני מבין מדוע. ההחלטה הגדולה…”

“שתוק בעניין ההחלטה!” צעק איוַן בזעם.

“אני מבין, אני מבין, c’est noble, c’est charmant,⁴⁴ אתה יוצא מחר להגן על האח ומקריב את עצמך… c’est chevaleresque.”⁴⁵

“שתוק, כי ארביץ!”

“במידת־מה אשׂמח, כי אז תושׂג מטרתי: אם הרבצת, סימן שאתה מאמין בריאליות שלי, מפני שבצֵל־רפאים אין מרביצים. ועכשיו, ברצינות: לי לא איכפת, גדף אם אתה רוצה, אבל מוטב להיות קצת אדיב יותר, אפילו כלפי. והנה אתה: טיפש או משרת, אילו מלים!”

“אותך אני מגדף את עצמי אני מגדף!” שוב צחק איוַן, “אתה – אני, אני עצמי אבל בפרצוף אחר. אתה אומר דווקא מה שאני חושב כבר… ואין בכוחך לומר לי משהו חדש!”

“אם מחשבותי כמחשבותיך, הרי זה לכבוד לי,” אמר הג’נטלמן בעדינות ובהכרת־ערך־עצמו.

“אבל אתה בוחר כל הזמן רק במחשבותי המגונות, ובעיקר – בטפשיות. אתה טיפש ותַפלן. אתה נורא טיפש. לא, לא אסבול אותך! מה לעשׂות, מה לעשׂות!” סינן איוַן בין שיניו.

“ידידי, אני רוצה בכל זאת להיות ג’נטלמן, ורוצה כי כך גם אֵרָאה,” פתח האורח תוך התקף אַמבּיציה טיפוסית לאוכל־לחם־חסד, טובת־לב וגם וַתרנית מראש, “עני הנני, אבל… לא אגיד שאני ישר מאוד, אבל… בחברה מקובלת האַכּסיוֹמה, כי הנני מלאך שנפל. חי־נפשי שאיני יכול לתאר לעצמי בשום אופן, כי הייתי מלאך בזמן מן הזמנים. אם גם הייתי, הרי זה בימים כה רחוקים, עד שלא אחטא אם אשכח. עכשיו אני חרד רק לשמי הטוב כאדם הגון, וחי כיד המקרה ומשתדל להיות נעים. אני אוהב את האנשים בכנות, כן, בעניינים רבים הם הוציאו דיבה עלי. כאן, כשאני משתכּן מפעם לפעם, חיי עוברים כמשהו אמיתי, וזה מוצא־חן בעיני יותר מהכול. הן גם אני כמוך סובל מהפַנטַסטי, ועל כן אני אוהב את הריאליזם הארצי שלכם. כאן אצלכם הכול משׂוּרטָט, כאן נוסחה, שם גיאומטריה, ואילו אצלנו רק משוואות בלתי־מוגדרות. כאן אני מתהלך וחולם. אני אוהב לחלום. זאת ועוד, על האדמה אני מתחיל להאמין באמונות טפלות – אל תצחק, בבקשה: דווקא מוצא־חן בעיני שאני מתחיל להאמין באמונות טפלות, כאן אני קונה את כל ההרגלים שלכם: נתחבב עלי בית־המרחץ הציבורי, התוכל לתאר זאת לעצמך, ואוהב אני להזיע בתא־האֵדים עם הסוחרים והכמרים. חלומי – לההפך לבשׂר־ודם, אבל סופית, ללא חזרה, בדמות סוחרת שמנה שמשקלה שבעה פּוּד, ולהאמין בכל מה שהיא מאמינה. האידיאל שלי – להיכנס לכנסייה ולהדליק נר בלב טהור, חי־אלוהים שכך הוא. ואז יבוא הקץ לייסורי. וגם להתרפא אצלכם נתחבב עלי: באביב פרצה מגיפת אבעבועות, הלכתי לבית־החינוך להרכיב לי אבעבועות – אילו ידעת מה מרוצה הייתי ביום ההוא: תרמתי עשׂרה רובלים למען האחים הסלָוויים!.. אבל אתה אינך מקשיב. הבט, אתה היום במצב־רוח רע,” אמר הג’נטלמן ושתק קצת. “אני יודע, אתמול הלכת אל הרופא הזה… נו, מה מצב בריאותך? מה אמר לך הרופא?”

“טיפש!” הטיח בו איוַן.

“לעומת זאת, אתה חכם גדול. שוב אתה מגדף? לא מתוך השתתפות דיברתי, אלא סתם כך. אתה יכול גם לא לענות. עכשיו שוב התחילו כאבי שגרון…”

“טיפש,” שוב אמר איוַן.

“אתה בשלך, ואני חטפתי אשתקד רֶבמָטיזם כזה, שעד עכשיו אני זוכר אותו.”

“רֶבמָטיזם בגוף השׂטן?”

"ומדוע לא, כשאני לובש לפעמים צורת בשׂר־ודם. אם אני מקבל את דמות הגוף, אני מקבל גם את התוצאות. שׂטן sum et nihil humanum a me

⁴⁶".alienum puto

“מה, מה? שׂטן sum et nihil humanum… אין זה טפשי לגבי שד!”

“אני שׂמח שסוף־סוף קלעתי.”

“אבל לא ממני לקחת זאת,” נעצר איוַן, נדהם, “מעולם לא עלה הדבר על דעתי, זה מוזר…”

“c’est du nouveau n’est־ce pas?⁴⁷ הפעם אנהג ביושר ואסביר לך. שמע: בחלומות, ובעיקר בסיוטים, בגלל הפרעה בקיבה או משהו אחר, רואה אדם לפעמים חלומות כה אמנותיים, מציאות ריאלית ומורכבת, מאורעות ואפילו עולם שלם של מאורעות, הכרוך בעלילה בעלת פרטים מפתיעים, החל בתופעות הגבוהות שלכם ועד אחרון הכפתורים בחוֹשן־הכותונת, עד שאני נשבע לך, כי לֶב טולסטוי לא יחבר כאלה, והנה רואים לפעמים חלומות כאלה לא מחברים, אלא אנשים רגילים ביותר, פקידים, פֶליֶטוניסטים, כמרים… בעניין זה יש סיפור: מיניסטר אחד הודה לפני, כי מיטב הרעיונות שלו פוקדים אותו בשנתו. הנה, כמו עכשיו. אמנם, אני ההָלוצִינָציה שלך, אבל כמו שקורה בסיוט, אני אומר דברים מקוריים, שלא עלו עד עכשיו על דעתך, ועל כן איני חוזר כלל על מחשבותיך, ואיני אלא הסיוט שלך ולא עוד.”

“אתה משקר. המטרה שלך לשכנע, שאתה הנך אתה ולא הסיוט שלי, והנה אישרת בעצמך שאתה חלום.”

“ידידי, היום השתמשתי בשיטה מסוימת, אחר כך אסביר. חכה, במה הפסקתי? כן, הצטננתי אז, אבל לא אצלכם, אלא עדיין שם…”

“היכן? אמור, האם תשהה אצלי זמן רב, אינך יכול להסתלק?” אמר איוַן כמעט בייאוש. הוא חדל להתהלך, ישב על הספה, השעין מרפקיו על השולחן ולפת את ראשו. תלש את המגבת הלחה והשליך אותה בכעס: כפי הנראה, לא הועילה.

“העצבים שלך גרויים,” אמר הג’נטלמן בפנים זחוּחוֹת ומזלזלות, אך ידידותיות, “אתה כועס עלי אפילו בשל כך, שיכולתי להצטנן, והלא קרה הדבר בדרך הטבעית ביותר. מיהרתי אז לנשף דיפלומטי אל גברת פֶּטֶרבּוּרגית אחת מיוחסת, ששאפה להיות מיניסטר. כמובן, פראק, עניבה לבנה, כפפות, אבל שהיתי עדיין אלוהים יודע היכן, וכדי להגיע אליכם על הארץ היה עלי לעוף מרחק רב… ודאי, זה הרף־עין בלבד, אבל הלוא גם קרן השמש עושׂה דרכה שמונה דקות שלמות, ואילו כאן, תאר לעצמך, בפראק ובחזייה פתוחה. הרוחות אינם קופאים, אבל כשלבשתי דמות בשר־ודם… בקיצור, נהגתי בקלות־דעת ויצאתי לדרך, אבל בחלל, באֶתֶר הזה, במים שמעל ליבשה – צינה כזאת… מה צינה, כבר אינך יכול לכנות אותה צינה, תאר לעצמך: מאה וחמישים מעלות מתחת לאפס! ידוע השעשוע של נערות הכפר: בצינה של שלושים מעלות הן מציעות לטירון ללקק גרזן. הלשון קופאת אליו מיד, והשוטה מושך ועור לשונו נתלש עד זוב דם. וזה בשלושים מעלות בלבד, ולא במאה וחמישים, ואני חושב שאם תיגע בגרזן באצבע, והיא כבר נעלמה, אילו… היה מזדמן שם גרזן…”

“ויוכל להזדמן שם גרזן?” הפסיק אותו איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', מפוזר וסולֵד. בכל כוחו התנגד להאמין בדמדום שלו ובשקיעה בטירוף.

“גרזן?” שאל האורח בתמיהה.

“כן, מה יקרה שם לגרזן?” צעק איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' בעקשנות זועמת ותקיפה.

“מה יקרה לגרזן בחלל? Quelle idée! ⁴⁸ אם יגיע רחוק יותר, אני חושב שיתחיל להקיף את כדור־הארץ, בלי לדעת למה, כמו לַוויין. אסטרונומים יחַשבו את זריחתו של הגרזן ואת שקיעתו, ירשמו אותו בלוח־השנה, וזהו.”

“אתה טיפש, אתה טיפש נורא!” טען איוַן בעקשנות. “שַקר בחכמה רבה יותר, כי לא אקשיב. אתה רוצה לנצח אותי בריאליזם, לשכנע אותי שאתה קיים, אבל איני רוצה להאמין שאתה קיים! לא אאמין!”

“ואני איני משקר, הכול אמת. למרבה הצער, האמת כמעט תמיד אינה שנונה. אני רואה, שאתה מצפה ממני למשהו גדול, ואולי גם נפלא. צר מאוד, כי אני נותן רק מה שאני יכול לתת…”

“אל תתפלסף, חמור!”

“מה עניין פילוסופיה לכאן, כאשר כל צד ימין משותק, ואני גונח וגועה. ביקרתי אצל כל המֶדיצינה: לאבחן הם יודעים מצוין, את כל פרטי המחלה ימנו לך על פי האצבעות, אבל לרפא אינם יודעים. הזדמן לי כאן סטודנט אחד נלהב, והוא אומר: גם אם תמות, תדע ברור באיזו מחלה מַת! והנוהג הזה לשלוח אותך אל מומחים: אנו מאבחנים בלבד, ואתה סע אל המומחה ההוא, והוא כבר ירפא אותך. אגיד לך, לגמרי, לגמרי נעלם הרופא שהיה קודם, שריפא מכל המחלות, ועכשיו יש רק מומחים־מקצועיים והם מפרסמים את עצמם בעיתונים. אם יכאב לך האף, שולחים אותך לפאריז: שם יש ספֶציָליסט אירופי המרפא אפּים. תבוא לפאריז, הוא יבדוק את האף ויאמר לך: רק את הנחיר הימני אוכל לרפא לך, מפני שאיני מרפא נחירים שׂמאליים, אין זו המומחיות שלי, סע אחר־כך לווינה, ושם ירפא מומחה מיוחד את הנחיר השמאלי שלך. ומה תעשׂה? פניתי אל תרופות עממיות, רופא גרמני יעץ לי לשפשף את הגוף על מדף־האֵדים בדבש ומלח. הלכתי רק כדי לבקר בבית־המרחץ פעם אחת נוספת: התלכלכתי כולי ותועלת לא היתה מזה. מרוב ייאוש כתבתי אל הרוזן מָטֶאִי במילָנו: שלח לי ספר וטיפות, יהי אלוהים עמו. ותאר לך: תמצית־לֶתֶת של הוֹף הועילה! קניתי במקרה, שתיתי צנצנת וחצי, והכול סולק כמו במחי־יד, רק צא ורקוד. החלטתי לפרסם לו “תודה” בעיתונים, רגש החזקת־הטובה התעורר, ותאר לעצמך, כאן התחיל סיפור שני: שום מערכת אינה מקבלת את המודעה. ‘זה יהיה נחשל מאוד’, הם אומרים, ‘איש לא יאמין, le diable n’existe point,⁴⁹ הדפס בעילום־שם’, יעצו לי. אך איזו ‘תודה’ היא אם נתפרסמה בעילום־שם. התלוצצתי עם הפקידים. בימינו נחשלות היא להאמין באלוהים, ואני הלוא שד, בי מותר להאמין. אמרו: ‘אנו מבינים, מי אינו מאמין בשד, ובכל זאת אסור, זה יכול להזיק למגמה. אולי בצורת בדיחה?’ חשבתי, כי כבדיחה זה לא יהיה מחוכּם. ולא הדפיסו. התאמין לי, נשארה לי טינה בלב. הרגשות הטובים ביותר שלי, למשל, החזקת־טובה, אסורים עלי רשמית רק בגלל מעמדי החברתי.”

“שוב פרצת לפילוסופיה!” סינֵן איוַן בשׂנאה.

“ישמור אותי אלוהים, אבל הלוא אי־אפשר שלא להתאונן לפעמים. אני אדם מושמץ. הנה אתה אומר לי מדי רגע, שאני טיפש. ניכר מיד איש צעיר, ידידי, לא בשׂכל הכול תלוי. מטבעי לבי טוב ועליז, “וגם אני כל מיני ווֹדֶווילים”. נדמה לי, שאתה רואה בי ברור חלֶסטָקוֹב שהעלה שׂיבה, אולם גורלי רציני יותר. על פי איזה ייעוד מימים קדומים, שמעולם לא ידעתי לברר את מהותו, נקבעתי ‘לשלול’, ואילו אני טוב מקרב־לב, ואיני מוכשר כלל לשלול. לא, צא ושלול, ללא שלילה לא תהיה ביקורת, ואיזה כתב־עת הוא, אם אין בו ‘מדור לביקורת’? בלי ביקורת יהיה ‘הלל’ בלבד. אבל לחיים לא די ב’הלל‘, חיוני הדבר שיעבור ה’הלל’ בכור־ההיתוך של הספקות, וכן הלאה ברוח זו. אגב, אין אני מסתבך בכל זה, לא אני יצרתי, לא עלי האחריות. והנה בחרו להם שׂעיר לעזאזל, אילצו אותו לכתוב במדור־הביקורת, ויצאו מזה החיים. אנו מבינים קומדיה זו: אני, למשל, דורש בפשטות ובמישרים את חיסולי. לא, הם אומרים, חיֵה, כי בלעדיך לא יהיה כלום. לו היו חיים עלי־אדמות בתבונה, לא היה קורה דבר. בלעדיך לא יהיו שום מאורעות, וראוי שיהיו מאורעות. וכך אני משרת בלב כבד כדי שיהיו מאורעות, ועושה מעשׂים חסרי־תבונה לפי פקודה. האנשים רואים בקומדיה זו משהו רציני, למרות השׂכל הוודאי שלהם. בזה הטרגדיה שלהם, והם סובלים, כמובן, אבל… בכל זאת חיים, והחיים ריאליים, לא דמיוניים. כי הייסורים הם החיים. ללא־ייסורים, מה היה העונג בהם – הכול היה נהפך לתפילה אינסופית: חיים קדושים אבל משעממים קצת. ואני? אני סובל, ובכל זאת אינני חי. אני הנעלם x במשוואה בלתי־מוגדרת. אני מין צל של החיים, שאבדו לו ההתחלות והסופים, והוא שכח גם, לבסוף, כיצד לכנות את עצמו. אתה צוחק… לא, אינך צוחק, שוב אתה כועס. תמיד אתה כועס, כל הזמן אתה דורש שׂכל, ואני שב ואומר לך, כי הייתי נותן את כל החיים העל־כוכביים האלה, את כל התארים והכיבודים תמורת הזכות להתגלגל בנפש של סוחרת שמשקלה שבעה פּוּד ולהדליק נרות לאלוהים.”

“גם אתה אינך מאמין עוד באלוהים?” חייך איוַן בשׂנאה.

“זאת אומרת, איך לומר לך זאת, אם אתה ברצינות…”

“יש אלוהים או איִן?” צעק איוַן בזעם ובתקיפות.

“אז אתה ברצינות? יקירי, חי־אלוהים, איני יודע, הנה אמרתי דבר גדול.”

“אינך יודע ורואה את האלוהים? לא, אין אתה אדם־לעצמו, אתה – אני, הנך אני, ולא עוד! אתה שפל, אתה הדמיון שלי!”

“זאת אומרת, אם רצונך בכך, יש לנו פילוסופיה משותפת, וזה יהיה צודק. Je pense, donc je suis,⁵⁰ בזה אני בטוח, וכל השאר שמסביבי, כל העולמות האלה, אלוהים וגם השטן עצמו – כל זה לא הוכח בעיני, האם הוא קיים כשהוא־לעצמו, או שאינו אלא נְביעָה מתוכי, התפתחות עקיבה של האני שלי, הקיים מאז ומעולם, הייחודי… בקיצור, אני מפסיק מיד, מפני שנדמה לי, שאתה תקפוץ מיד להרביץ.”

“הייתי מעדיף איזו אָנֶקדוֹטה!” אמר איוַן בהבעת־כאב.

“יש אָנֶקדוֹטה, ודווקא על הנושׂא שלנו, זאת אומרת לא אנקדוטה, אלא סתם אגדה. הנה אתה טוען כלפי על הכפירה: ‘רואה ואינך מאמין’. אבל, ידידי, הלוא איני היחיד מסוג זה, אצלנו התבלבלו שם כולם, והכול בגלל המדעים שלכם. כל עוד היו רק אטוֹמים, חמישה חושים, ארבעה איתני־טבע, עדיין היה הכול מסתדר. האטומים היו גם בעולם העתיק. אבל משנודע אצלנו, כי גיליתם שם אצלכם ‘מוֹלֶקוּלה כימית’, וכן ‘פּרוֹטוֹפּלַזמה’ והשד יודע מה עוד – כולם טמנו את הזנבות בין הרגליים. פשוט התחיל בלבול. העיקר – אמונות טפלות, רכילות. הלוא הרכילויות אצלנו רבות כמו אצלכם, אפילו קצת יותר, ולבסוף גם הלשנות, גם אצלנו הרי קיים מדור כזה שמקבלים בו ‘ידיעות’ מסוימות. והנה ישנה אגדה פרועה זו, מימי־הביניים – לא שלכם אלא שלנו – ואין איש מאמין בה אפילו אצלנו, מלבד הסוחרות שמשקלן שבעה פּוּד, ושוב, לא סוחרות שלכם אלא שלנו. כל מה שישנו אצלכם, ישנו גם אצלנו, הריני מגלה לך, מתוך ידידות, סוד אחד שלנו, אף שאסור לגלות. האגדה היא על גן־העדן. היה אצלכם כאן, על האדמה, אחד הוגה ופילוסוף ‘ששלל הכול, חוקים, מצפון, אמונה’, והעיקר – את חיי העולם הבא. כשמת ציפה למוות ולחשיכה, והנה לפניו – העולם הבא. נדהם ורגז: ‘זה נוגד את השקפותי’. ועל כך גזרו את דינו… ראה, סלח לי, אני מוסר מה ששמעתי, זו אגדה בלבד… גזרו עליו שיעבור בחשיכה קוַדריליוֹן קילומטרים (אצלנו עכשיו כבר הכול בקילומטרים), וכשיסיים את הקוַדריליוֹן, יפתחו לפניו את שערי גן־העדן ויסלחו לו הכול…”

“ומה הם העינויים שם אצלכם, בעולם הבא, מלבד הקוַדריליוֹן?” הפסיק אותו איוַן בהתעוררות מוזרה.

“מה הם העינויים? מוטב שלא תשאל: קודם היו כאלה וגם כאלה, ועכשיו בעיקר עינויים רוחניים, ‘ייסורי מצפון’ וכל ההבלים האלה. גם זה בא אלינו מכס מ’התרכּכות המוסר שלכם‘. ומי זכה, זכו רק חסרי־המצפון, כי מה איכפת להם ייסורי־מצפון כשאין בכלל מצפון. לעומת זאת סבלו האנשים ההגונים, שעדיין נותרו בהם מצפון וכבוד… ככה זה כשעושׂים רפורמות על קרקע שלא הוכשרה, מה גם שהעתיקו אותן ממוסדות זרים – נזק בלבד! מוטב כבר השלהבת העתיקה. והנה, האיש שנגזר עליו הקוַדריליוֹן, עמד, הסתכל, שכב לרוחב הדרך: "לא רוצה ללכת, מתוך פרינציפּ לא אלך!’ קח את נשמתו של אָתֵיאיסט רוסי נאור, וערבב אותה עם נשמתו של יונה הנביא שהתקומם שלושה ימים ושלושה לילות במעי הדג – והרי לך האופי של הוגה־הדעות שנשכּב בדרך.”

“על מה שכב שם?”

“ודאי היה שם על מה לשכב. אינך צוחק?”

“בן־חיִל אתה!” קרא איוַן, מתוך אותה התעוררות מוזרה. עכשיו הקשיב בסקרנות מפתיעה. “ומה, גם עכשיו הוא שוכב?”

“זה העניין, שלא. הוא שכב כך אלף שנים, ואז קם והתחיל ללכת.”

“איזה חמור!” קרא איוַן ופרץ בצחוק עצבני, אבל הרהר במאמץ במשהו. “האם לא הַיינו הך לשכב לנצח או ללכת קוַדריליון ויוֹרסט? הרי אלו ביליון שנות הליכה?”

“אפילו הרבה יותר, לו רק היו עיפרון ונייר, היה אפשר לחשב. אבל הוא הגיע זה כבר, וכאן מתחילה האנקדוטה.”

“כיצד הגיע? מניִן לקח ביליוֹן שנים?”

“כי אתה חושב כל הזמן על האדמה שלנו הזאת. והאדמה שלנו עכשיו אולי השתנתה ביליון פעמים. הפשירה, קפאה, התבקעה, התפוררה, נפרדה למרכיביה היסודיים, ושוב המים אשר על פני היבשה, ושוב כוכב שביט, ושוב שמש, ושוב מהשמש – אדמה. הלוא זו התפתחות, ואולי היא חוזרת על עצמה לאינסוף, והכול באותה צורה עצמה, עד התג האחרון. שעמום בלתי־הוגן ביותר…”

“ומה יצא מזה, מתי הוא הגיע?”

“אך פתחו לו את שערי גן־העדן והוא נכנס, ובטרם שהה שם שתי שניות – וזה לפי השעון, לפי השעון (אמנם, לדעתי, היה שעונו עלול להתפורר זה כבר ליסודות המרכיבים שלו בכיסו, בדרך), ובכן, בטרם שהה שם שתי שניות, קרא, כי תמורת שתי שניות אלה כדאי ללכת לא רק קוַדריליוֹן, אלא קוַדריליוֹן של קוַדריליוֹנים, ואפילו להעלות את המיספר בחֶזקה קוַדריליוֹנית! בקיצור־שר ‘הַלל’, והגזים עד כדי כך, שאחרים שהיו שם, בעלי אורח מחשבה אציל יותר, סרבו תחילה אפילו להושיט לו יד: בצורה נמרצת מדי קפץ אל השמרנים. טבע רוסי. אני חוזר: אגדה. כפי שקניתי, כך מכרתי. הנה, מושׂגים כאלה רוֹוחים שם אצלנו על העניינים האלה.”

“תפסתי אותך!” צעק איוַן בשׂמחה כמעט ילדותית, כאילו הצליח סוף־סוף להיזכר במשהו, “את האנקדוטה הזאת על קוַדריליוֹן השנים חיברתי אני! בן שבע־עשׂרה הייתי, תלמיד הגמנסיה… חיברתי אז אנקדוֹטה זו וסיפרתי אותה לחבר אחד, קוֹרוֹבקין שמו, זה היה במוסקבה. אנקדוטה זו כל־כך אופיינית, שלא יכולתי לקחת אותה משום מקור. ושכחתי אותה… אבל נזכרתי בה עכשיו שלא במוּדע. אני נזכרתי, ולא אתה סיפרת! באלפי דברים אדם נזכר לפעמים שלא במודע, אפילו כשמוליכים אותו לגרדום… בשנתי נזכרתי בה. הנה, אתה הנך החלום הזה! אתה חלום ואינך קיים!”

“על פי ההתלהבות שבשלילה שלך אותי,” צחק הג’נטלמן, “אני משתכנע שעל אף הכול אתה מאמין בי.”

“בשום פנים! אף לא בחלק ממאה!”

“אבל בחלק האלף, אתה מאמין. המנות ההוֹמיאוֹפַּטיוֹת הזעירות, הן אולי החזקות ביותר. הודה, שאתה מאמין בחלק עשׂרת־האלפים…”

“אף לא דקה!” צעק איוַן בזעם. “אמנם, רוצה הייתי להאמין בך!” הוסיף הערה תמוהה.

“אהא. הנה הודאה, בכל זאת. אבל אני טוב, וגם כאן אעזור לך. שמע: אני תפסתי אותך, ולא אתה אותי! במתכוון סיפרתי לך את האנקדוטה שלך, שכבר שכחת אותה, כדי שתפסיק להאמין בי כליל.”

“אתה משקר! כוונת הופעתך היא לשכנע אותי שאתה קיים.”

“אכן. אבל ההיסוסים, הדאגה, המאבק, האמונה והכפירה – הלוא אלה לפעמים עינוי גדול לאדם בעל־מצפון כמוך, עד שמוטב שיתלה את עצמו. דווקא מפני שידעתי, שאתה מאמין בי קצת, הבאתי אותך לידי אי־אמון גמור על ידי סיפור האנקדוטה. אני רואה אותך עומד לחילופין בין אמונה וחוסר־אמונה, וגם בזה מטרה לי משלי. שיטה חדשה: כשתחדל להאמין בי לחלוטין, תתחיל לטעון בפנַי שאינני חלום אלא קיים למעשׂה, כי אני מכיר אותך, ואז אשׂיג את מטרתי. ומטרתי נאצלת. אטיל לתוכך זרע קטנטן של אמונה, ואלון יצמח ממנו – ויהיה האלון כזה, שאם תשב עליו, תרצה להצטרף ‘לאבות המתבודדים והנשים ללא־חטא’. שכן אתה מאוד־מאוד רוצה בחשאי לאכול חגבים, ותישׂא רגליך למדבר להציל את נפשך!”

“אם כן, נבל, אתה פועל להצלת נפשי?”

"הלוא ראוי לעשׂות לפחות אי־פעם מעשׂה טוב. כועס אתה, כועס כפי שאני רואה.

“ליצן! האם ניסית לפתות את אוכלי החגבים, המתפללים שבע־עשׂרה שנה במדבר השומם וטְחָב צמח עליהם?”

“חביבי, רק זאת עשׂיתי. אתה שוכח עולם ומלואו ונצמד אל אחד כזה, מפני שהיהלום יקר עד מאוד. הלוא נשמה אחת כזאת שקולה לפעמים כנגד מערכת־כוכבים שלמה – אצלנו הרי קיימת אריתמטיקה משלנו. הנצחון כאן יקר־ערך. ויש ביניהם שאינם נופלים ממך בהתפתחותם, גם אם לא תאמין: מזדמנים בהם תהומות כאלה של אמונה וחוסר־אמונה, עד שלפעמים אתה חושש, שחסר משהו כחוט־השׂערה והאיש יעוף ‘רגליו כלפי מעלה’, כפי שאומר השחקן גוֹרבּוּנוֹב.”

“ומה, הסתלקת כשאפך ארוך לאחר הכשלון?”

“ידידי,” אמר האורח בנימה מאלפת, “מוטב להסתלק כשהאף עליך מאשר בלי האף, כפי שאמר זה לא כבר מַרקיז חולה אחד (ודאי ריפא אותו מומחה) בשעת וידוי לאב היֵשועי המוודה אותו. הייתי נוכח – יוֹפי היה. ‘השיבו לי את האף!’ אמר האיש והלם בחזהו. ‘בני,’ התפתל הכומר, ‘על פי הגורלות הנעלמים של ההשגחה הכול מתמלא, וצרה הנראית לעין גוררת לפעמים יתרון בלתי־רגיל, אמנם בלתי נראה לעין. אם הגורל המחמיר לקח ממך את האף, יתרונן כלול בכך, שאיש כבר לא יעֵז לומר לך בימי חייך שנכשלת ונותרת עם אף ארוך’. ‘אבי הקדוש, אין זו נחמה!’ אמר המיואש, ‘הייתי מתלהב דווקא כל ימי חיי להיכשל כל יום ולהיות בעל אף ארוך, ובלבד שיהיה האף יושב במקומו הנכון!’ ‘בני,’ נאנח הכומר, 'אין לדרוש את כל הטובות בבת אחת, כי יש בזה טינה כלפי ההשגחה, שאפילו במקרה זה לא שכחה אותך, שאם אתה זועק, כי היית שמח להישאר כל החיים עם אף־ארוך, הרי גם כאן נתמלאה בעקיפין המשאלה שלך: עם אבדן האף, נשארת על ידי כך עם אף־ארוך…”

“פוּי, כמה זה מטופש!” צעק איוַן.

"ידידי, התכוונתי רק להצחיק אותך, אבל אני נשבע, שזהו הפלפול היֵשועי המקורי, ואני נשבע, כי כל זה קרה כמו בסיפורי, מלה במלה. זה קרה מקרוב, וגרם לי דאגות רבות. כששב הצעיר האומלל לביתו בלילה, התאבד בירייה. לא סרתי ממנו עד הרגע האחרון… ותאי־הווידוי של הישועים, הרי הם מספקים לי את הבידור החביב ביותר ברגעי־חיים עצובים. הרי לך עוד מקרה, שקרה ממש בימים אלה. אל כומר זקן באה בלונדית, נוֹרמָנית, כבת עשׂרים, יופי של נערה, הגוף, הצורה – תאווה לעיניים. רכנה ולחשה לכומר דרך החור את החטא שלה. “מה לך, בתי שלי, האם שוב נכשלת?' אמר הכומר. O,Sancta Maria,⁵¹ מה אני שומע: כבר לא עם ההוא. עד מתי יימשך הדבר, ואיך אינך מתביישת!' Ah, mon pere,'⁵² ענתה החוטאת, מתמוגגת בדמעות חרטה.!Ca ui fait tant de plaisir et a moi si peu de peine. ⁵³ תאר לעצמך מין תשובה כזאת. כאן ויתרתי גם אני: זו זעקת הטבע עצמו, ואם אתה רוצה, טוב הדבר מכל תמימות! מיד מחלתי לה על החטא ופניתי ללכת, אבל מיד נאלצתי לשוב: שמעתי את הכומר קובע עמה, מבעד לחור, פגישה בערב, והלוא הזקן – חלמיש, והנה נכשל בן־רגע. הטבע, הטבע עשה את שלו. מה, שוב אתה מעקם את האף, שוב אתה כועס? כבר איני יודע במה לרַצות אותך…”

“עזוב אותי, אתה דופק במוחי כסיוט שאינו מרפה,” גנח איוַן בכאב, חסר־אונים לפני התעתוע שלו, “חברתך היא ללא־נשׂוא, משעממת, מענה! הרבה הייתי נותן כדי שאוכל לגרש אותך!”

“אני חוזר ואומר, מַתֵּן את הדרישות שלך, אל תדרוש ממני את ‘כל הגדול והנפלא’, ותראה באיזו ידידות נחיה,” אמר הג’נטלמן בנימה מאלפת. “לאמיתו של דבר אתה רוגז עלי על שלא הופעתי לפניך בזוהר אדום, ‘רועם ונוצץ’, בכנפיים חרוכות, אלא התייצבתי במראה צנוע כל כך. אתה נפגעת, ראשית, ברגשותיך האסתטיים, שנית, בגאוותך: כיצד שד המוני כזה נכנס אל אדם כה גדול? אכן, יש בך זיקה רומנטית זו, שכה לעג לה כבר בּיֶלינסקי. מה אפשר לעשות, אישי הצעיר. הנה חשבתי קודם, כשהתכוננתי לבוא אליך, להופיע לפניך בהלצה כיועץ־אזרחי בדימוס ששירת בקווקז, עיטור ‘האריה והשמש’ על הפראק, אבל ממש פחדתי, שתכה אותי על שהעזתי לענוד את ‘האריה והשמש’ ולא ענדתי לפחות את ‘כוכב הקוטב’ או את ‘סיריוּס’. ואינך מפסיק לטעון, שאני טיפש. אל אלוהים, איני מתיימר כלל להשתוות אתך בשׂכל. כשבא מֶפיסטוֹ אל פָאוסט, העיד על עצמו שהוא שואף לרע, אבל עושׂה את הטוב בלבד. שיעשׂה כרצונו, אבל אני הניגוד הגמור. אולי אני האיש היחיד בכל הטבע האוהב את האמת ורוצה בכנות בטוב. נוכח הייתי כשהדָבר שמֵת על הצלב היה עולה לשמים, נושׂא על חזהו את נשמת הרוצח הצלוב מימינו, ושמעתי צוויחות שׂמחה של הכרובים השרים וזועקים: ‘הושע נא!’, ואת יִבבת־ההתלהבות הרועמת של השׂרפים, שהרעידה את השמים ואת היקום כולו. והנה, אני נשבע בכל הקדוש, כי רציתי להצטרף למקהלה ולצעוק עם הכול: ‘הושע־נא!’. המלים כבר עפו, רצו לפרוץ מהחזה… הלוא אתה יודע, שאני רגיש מאוד ומתרשם מאוד מהאמנות. אבל השׂכל הישר – הו, התכונה האומללה ביותר בטבע שלי – עצר בי בגבולות הראויים, והחמצתי את הרגע. כי מה – הרהרתי בו ברגע – מה היה יוצא לאחר קריאת ‘הושע־נא’ שלי? מיד היה הכול כבֶה בעולם ולא היו מתארעים שום מאורעות. והנה רק בשֶל חובת־השירות ומעמדי החברתי נאלצתי לחנוק בקרבי מוֹמֶנט טוב, ולהישאר עם הנִבזויות. מישהו לוקח לעצמו את כל הכבוד של הטוב, ובחלקי נפלו הנבזויות בלבד, אבל איני מקנא בכבוד של חיי־טפילות, איני רודף כבוד. מדוע מכל ברואי־עולם אני היחיד שנידון לקללות מפי כל האנשים ההגונים, ואפילו לבעיטות במגפיים, כי בגלגול בבשר־ודם אני נאלץ לסבול לפעמים גם תוצאות כאלה? הלוא אני יודע, יש כאן סוד, ואת הסוד – אין הם מוכנים לגלות לי בשום־פנים, מפני שיִיתכן כי אז, כשייוודע לי מה הוא העניין, אשאג ‘הושע־נא!’, ומיד ייעלם המינוּס ההכרחי, ובכל העולם יתחילו מעשׂי־התבונה, ועמם יבוא כמובן הקץ לכול, אפילו לעיתונים ולכתבי־העת, כי מי יחתום עליהם אז. הרי אני יודע, בסופו של דבר אתפייס, אצעד גם אני את הקוַדריליון שלי והסוד ייוודע לי. אבל עד שזה יבוא, אני כועס וממלא את ייעודי על־כורחי: להרוס אלָפים כדי שיינצל אחד. למשל, כמה נפשות היה דרוש להשמיד, וכמה שמות טובים היה דרוש להכפיש, כדי לקבל את הצדיק היחיד איוב, שבגללו כה לגלגו עלי ברשעות בזמן ההוא. ובכלל, כל עוד לא נתגלה הסוד, קיימות לגבי שתי אמיתות: אחת משם, שלהם, שאינה ידועה לי לפי־שעה, והשנייה, שלי. ועוד לא ידוע איזו תהיה נכבדה יותר… נרדמת?”

“ועוד איך,” נאנח איוַן בכעס, “כל המטופש בטבע çáàשלי, שגברתי עליו זה כבר, שטחנתי מחדש במוחי, והשלכתי כבשׂר־נבלה – כל זה אתה מגיש לי כחידוש!”

“גם כאן לא קלעתי! ואני חשבתי, כי אפַתה אותך בתיאור ספרותי: ‘הושע־ נא’ שבשמים, באמת, הרי הצליח הדבר למדי בידי? ואחר כך הטון הסַרקַסטי a la הַיינֶה, לא כן?”

“לא, מימי לא הייתי משרת כזה! מדוע יכלה נשמתי להוליד משרת כמוך?”

“ידידי, אני מכיר אדון צעיר רוסי נפלא ונחמד ביותר: הוגה־דעות צעיר וחובב גדול של ספרות וכל היפה, מחבר פּוֹאֶמה מבטיחה, ושמה: ‘האינקוויזיטור הגדול’… רק אליו התכוונתי!”

“אני אוסר עליך לדבר על ‘האינקוויזיטור הגדול’,” קרא איוַן והסמיק מבושה.

“נו, ו’המהפיכה הגיאולוגית'? אתה זוכר? זו לך פּוֹאֶמה!”

“שתוק, כי אהרוג אותך!”

“אותי תהרוג? לא, סלח לי, את שלי אגיד. הרי באתי כדי לכבד את עצמי בתענוג הזה. אני אוהב את החלומות של ידידי הנלהבים, הצעירים, הרוטטים בצמאון החיים! ‘שם אנשים חדשים,’ קבעת כבר באביב שחלף, כשהתכוננת לנסוע לכאן, ‘הם מתכוונים להרוס הכול, ולהתחיל באַנתּרוֹפּוֹפָגִיה.⁵⁴ טפשים, לא שאלו אותי. לדעתי, אין צורך להרוס דבר, ודי אם נהרוס באנושות את רעיון האלוהות, הנה בזה יש להתחיל! בזה, בזה יש להתחיל – אתם העוורים שאינכם מבינים דבר! כשתתכחש כל האנושות כולה לאלוהים (ואני מאמין, כי תקופה זו, במקביל לתקופות הגיאולוגיות, תבוא), תפול השקפת־העולם הקודמת מעצמה, בלי האנתּרוֹפּוֹפָגיה, ובעיקר יִפול כל המוסר הקודם, ובמקומם יבוא החדש. האנשים יתאחדו כדי לקחת מהחיים כל מה שבכוחם לתת, אבל הכול למען האושר והשׂמחה בעולם הזה בלבד. האדם יתעלה ברוח הגאווה האלוהית, גאוות הענקים, ויופיע אדם־אֵל. שעה־שעה ינצח את הטבע ללא הגבלה בכוחם של רצונו והמדע, ותוך כדי כך ירגיש אדם כל שעה עונג נעלה עד מאוד, שיחליף לו את כל תקוותיו הקודמות לתענוגות שמימיים. לכל אחד ייוודע שהוא בן־תמותה, ללא תחיית המתים, ויקבל את המוות בגאווה ובשלווה, כמו אֵל. מתוך גאווה יבין, שאין טעם לרטון על כך שהחיים הם הרף־עין, ויאהב את אחיו כבר ללא כל גמול. האהבה תסַפַּק להרף־עין בלבד, אולם המודעוּת לרגעיותה תגביר את האש שלה באותה מידה שהיתה האהבה משתפכת ואובדת בתקווה לאהבה האינסופית שמעֵבר־לחיים’… וכהנה וכהנה באותה רוח עצמה. נחמד ביותר!”

איוַן ישב, ידיו סותמות את אוזניו, מבטו נעוץ ברצפה, וגופו התחיל לרעוד. הקול המשיך:

“השאלה היא עתה, חשב הוגה־הדעות הצעיר שלי: הייתכן, שתבוא תקופה כזאת באחד הימים, או לא? אם תבוא, נפתר הכול, וענייני האנושות יסודרו סופית. אולם, נוכח הטפשות האנושית המושרשת ייתכן, כי גם בעוד אלף שנים לא יתגשם הדבר, מותר לכל אדם הרואה את האמת כבר היום לסדר את ענייניו כרצונו, על יסודות חדשים. מבחינה זו ‘הכול מותר’ לו. יתירה מזו: אם גם לא תבוא תקופה זו לעולם, ואם אלוהים והאלמוות אינם קיימים, מותר לאדם החדש להיות אדם כאֵל, אפילו הוא יחיד בעולם כולו, וכמובן, בדרגתו החדשה, מותר לו לקפוץ מעל כל סייג מוסרי קודם של האדם־העבד, אם יהיה הכרח בדבר. לגבי אלוהים אין החוק קיים! בכל מקום שיתייצב בו – מקום אלוהי הוא! המקום שאתייצב בו אני, יהיה מיד מקום ראשון בחשיבותו… ‘הכול מותר’ וחסל! כל זה נחמד מאוד. אבל אם רצית לנהוג במרמה, מה צורך לך בסַנקציה של האמת? אבל כזה הוא האדם הרוסי בן זמננו: בלי סַנקציה לא יעז לרמות, עד כדי כך התאהב בָאמת…”

האורח התלהב כנראה בשפך־דבריו, היה מגביר את הקול עוד ועוד, ומסתכל בלגלוג בבעל־הבית. אלא שלא עלה בידו לסיים: איוַן תפס כוס מהשולחן והשליך אותו בתנופה על הנואם.

“!Ah, mais c’est béte enfin,”⁵⁵ צעק האורח, קפץ מהספה וניער באצבעות מעליו את רסיסי התה, “נזכר בדיוֹתה של לוּתֶּר! רואה בי חלום, ומשליך כוסות על חלום! מנהג נשים! ואני אכן חשדתי, שאתה רק מעמיד פנים שסתמת את אוזניך, אבל שמעת…”

מהחצר נקש מישהו בחוזקה ובעקשנות על מסגרת החלון. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' קפץ מהספה.

“אתה שומע, מוטב שתפתח,” צעק האורח, “זה אחיך אַליוֹשה, והוא מביא את הידיעה המפתיעה והמעניינת ביותר, אני ערב לך!”

“שתוק, רמאי, ידעתי לפניך שזה אַליוֹשה, לבי ניבא לי, ובוודאי שלא בא סתם, בוודאי הביא ‘ידיעה’!…” קרא איוַן בהתרגשות.

“פתח לו, פתח לו איפוא. בחוץ סופה, והוא אחיך. Monsieunr, sait־il le, .temps qu’il fait? C’est a ne pas mettre un chien dehors…” ⁵⁶

הדפיקות נמשכו. איוַן רצה לקפוץ אל החלון, אולם משהו כאילו כפת פתאום את רגליו וידיו. הוא התאמץ בכל כוחו לנתק את כבליו, אך לשווא. הדפיקה על החלון התחזקה יותר והיתה רמה יותר. סוף־סוף נקרעו הכבלים ואיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' קפץ מהספה. הסתכל במבט מוזר סביבו. שני הנרות היו קרובים לדעיכה, הכוס שהטיל זה עתה באורחו עמדה לפניו על השולחן, ועל הספה שממול לא ישב איש. הדפיקה על החלון מבחוץ נמשכה בעקשנות, אך לא היתה רמה כל כך, כפי שהיה נדמה לו בשנתו, להפך, היא היתה מאופקת מאוד.

“אין זה חלום! לא, אני נשבע, זה לא היה חלום, כל זה קרה עכשיו!” צעק איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', מיהר אל החלון ופתח את האשנב.

“אַליוֹשה, הלוא אסרתי עליך לבוא!” צעק בכעס אל אחיו. “בקיצור: מה אתה רוצה? בקיצור, שמעת?”

“לפני שעה תלה סמיֶרדיָקוֹב את עצמו,” ענה אַליוֹשה מהחצר.

“היכנס למרפסת, מיד אפתח לך,” אמר איוַן ויצא לפתוח לאליוֹשה.

10: “הוא אמר לי”

כשנכנס אַליוֹשה, סיפר לאיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', כי לפני שעה ומשהו באה במרוצה אל דירתו מַריה קוֹנדרַטיֶבנה והודיעה, כי סמיֶרדיָקוֹב התאבד. “נכנסתי ככה אליו לקחת את המיחם, והוא תלוי על מסמר ליד הקיר.” על שאלת אַליוֹשה, האם הודיעה על כך למי שראוי להודיע, ענתה שלא הודיעה לאיש, ו“ישר רצתי אליך הראשון, וכל הדרך רצתי מהר”. כמטורפת היתה, מסר אַליוֹשה, ורעדה כעלה. כשבאו אַליוֹשה ומַריה לביתם, עדיין היה סמיֶרדיָקוֹב תלוי. על השולחן היה מונח פתק: “אני משמיד את החיים שלי מהרצון שלי ומהחשק, כדי שלא להאשים איש”. אַליוֹשה השאיר את הפתק על השולחן והלך היישר אל האיספּרַווניק, הודיע על הכול, “ומשם היישר אליך,” סיים אַליוֹשה ובחן את פני איוַן. כל שעת סיפורו לא גרע עין ממנו, כאילו הדהימה אותו מאוד הבעת פניו של האח.

“אחי,” צעק פתאום, “אתה כנראה חולה מאוד! אתה מביט וכאילו אינך מבין מה שאני אומר.”

“טוב שבאת,” אמר איוַן במהורהר, כאילו לא שמע כלל את דברי אַליוֹשה. “ואני הלוא ידעתי, כי תלה את עצמו.”

“מפי מי ידעת?”

“איני יודע מפי מי. אבל ידעתי. האם ידעתי? כן, הוא אמר לי, זה עתה אמר לי…”

איוַן עמד באמצע החדר ודיבר במהורהר, מבטו לרצפה.

“מי זה הוא?” שאל אַליוֹשה, והסתכל על־כורחו מסביב.

“הוא חמק.”

איוַן הרים ראשו והעלה חיוך קל:

“הוא נבהל מפניך, מפני היונה. אתה ‘כרוב טהור’. דְמיטרי מכנה אותך כּרוב. כרוב… יבבת־ההתלהבות הרועמת של השׂרפים! מה זה שָׂרף? אולי מערכת־כוכבים שלמה. ואולי כל מערכת־הכוכבים הזאת היא רק מוֹלֶקוּלה כימית כלשהי… יש מערכת של ‘האריה והשמש’, אינך יודע?”

“שב, אחי!” אמר אַליוֹשה שנבהל. “שב, בשם אלוהים, על הספה. אתה מדמדם, שכב על הכר, הנה כך. אתה רוצה מגבת לחה על הראש? אולי ייטב לך?”

“תן מגבת, הנה היא על הכיסא, קודם השלכתי אותה לשם.”

“היא איננה שם. אל תדאג, אני יודע היכן היא,” אמר אַליוֹשה ומצא בפינה אחרת, ליד כַן־הרחצה של איוַן, מגבת נקייה, מקופלת. איוַן נתן מבט משונה במגבת. דומה, כי הזכרון שב אליו כהרף־עין.

“חכה,” קם מהספה, “קודם, לפני שעה, לקחתי את המגבת משם והרטבתי אותה. שׂמתי על הראש, והשלכתי לכאן… כיצד היא יבשה? לא היתה כאן מגבת אחרת.”

“שׂמת מגבת זו על הראש?” שאל אליושה.

“כן, והתהלכתי בחדר, לפני שעה… מדוע נשׂרפו הנרות לגמרי? מה השעה?”

“עוד מעט שתים־עשׂרה.”

“לא, לא, לא!” צעק איוַן. “זה לא היה חלום. הוא היה, הוא ישב כאן, הנה, על הספה ההיא. כשדפקת על החלון, השלכתי עליו כוס… הנה, כוס זו… חכה, גם קודם ישנתי, אבל חלום זה אינו חלום. קרה גם קודם. יש לי עכשיו, אַליוֹשה, חלומות… אבל אין הם חלומות, אלא מציאות: אני מתהלך, מדבר ורואה… אבל ישן. אבל הוא ישב כאן, הוא היה, על ספה זו. הוא טיפש גדול, אַליוֹשה, טיפש גדול,” צחק פתאום איוַן והתחיל להתהלך בחדר.

“מי טיפש? על מי אתה מדבר, אחי?” שוב שאל אַליוֹשה בעצב.

"השֵד! נטפל אלי. פעמיים היה, אפילו כמעט שלוש פעמים. הוא הרגיז אותי בזה, שאני כאילו כועס על שהוא שד פשוט, ולא השׂטן חרוך־הכנפיים, שהוא רועם וזוהר. אבל הוא אינו השׂטן, הוא משקר. הוא מתחזה. הוא סתם שד, נבזה, קטן. הוא הולך לבית־המרחץ. אם תפשיט אותו, תגלה ודאי זנב, ארוך, חלק, כמו זנב של כלב דֶני, אמה אורכו, שחוֹם… אַליוֹשה, קפאת, באת בשלג, רוצה תה? מה? הוא צונן? אתה רוצה, אצווה להכין מיחם. “C’est à ne pas mettre un chien dehors…”.

אַליוֹשה מיהר אל כַּן־הרחצה, טבל את המגבת, שכנע את איוַן לשבת וכרך את המגבת הלחה לראשו. עתה ישב לידו.

“מה אמרת לי קודם על ליזה?” אמר איוַן (הוא נתקף חשק־דיבור). “ליזה מוצאת־חן בעיני. אמרתי לך עליה משהו מגונה. שיקרתי, היא מוצאת־חן בעיני… אני חושש מחר מפני קַתיָה, חושש יותר מכול. חרד לעתיד. מחר היא תעזוב אותי ותרמוס ברגליים. היא חושבת, שמתוך קנאה אליה אני הורס את מיטיָה! כן, כך היא חושבת. אבל אין הדבר כך. מחר יהיו ייסורים, אך לא תלייה. לא, לא אתלה את עצמי. היודע אתה, אַליוֹשה, שלעולם לא אוכל להתאבד. מתוך נַבלות, מה? איני פחדן. מתוך צמאון לחיים! וכיצד ידעתי, כי סמיֶרדיָקוֹב תלה את עצמו? כן, הוא אמר לי זאת…”

“ואתה יודע בבטחון, כי מישהו ישב כאן?” שאל אַליוֹשה.

“שם, על הספה ההיא, בפינה. אתה היית מגרש אותו. ואכן גם גירשת אותו: הוא נעלם עם הופעתך. אני אוהב את פניך, אַליוֹשה. האם ידעת שאני אוהב את פניך? והוא – זה אני, אַליוֹשה, אני עצמי. כל הירוד בי, כל השפל והבזוי! כן, אני ‘רומנטיקן’, הוא עמד על כך… אמנם, גם זו השמצה. הוא טיפש גדול, אבל זה יתרונו. הוא ערום, ערום כחיה, הוא ידע במה להוציא אותי מהכלים. כל הזמן הרגיז אותי שאני מאמין בו, ועל ידי כך אילץ אותי להקשיב לו. הוא רימה אותי כמו שמרמים פרחח. אמנם, הוא אמר גם עלי הרבה דברי אמת. לעולם לא הייתי אומר דברים כאלה לעצמי. דע לך, אַליוֹשה, דע לך,” אמר ברצינות רבה ובסודיות, “מאוד הייתי רוצה שזה יהיה באמת הוא, ולא אני.”

“הוא התיש אותך בעינויים,” אמר אַליוֹשה ברחמים, כשהוא מסתכל באחיו.

“הרגיז אותי! ואתה יודע, במיומנות, במיומנות: 'המצפון? מהו המצפון? אני בעצמי עושׂה אותו. למה אני מתייסר? על פי הרגל. על פי הרגל אנושי עולמי בן שבעת אלפים שנה. כשניגמל ממנו, נהיה אֵלים. כך אמר. כך אמר!”

“ולא אתה, לא אתה?” התפרץ אַליוֹשה. “שיילך, עזוב אותו, עזוב אותו ושכח! שיקח עמו כל מה שאתה מקלל עכשיו, ושלא ישוב לעולם!”

“כן, אבל הוא כעסן. הוא לעג לי. הוא היה חצוף, אַליוֹשה,” אמר איוַן ורטט עלבון בקולו. "והוא השמיץ אותי, בדברים רבים השמיץ. שיקר עלי בפנַי. ‘כן, אתה הולך להוכיח גבורה מוסרית, להודיע שרצחת את אביך, כי לפי הסתה שלך הרג המשרת את האב…’ "

“אחי,” הפסיק אותו אַליוֹשה, “התאפק: לא אתה הרגת. אין זו אמת!”

“הוא האומר זאת, הוא, והלוא הוא יודע. 'אתה הולך להוכיח גבורה מוסרית, ובמוסר הרי אינך מאמין – וזה מרגיז ומענה אותך, ומשום כך אתה נקמני כזה! זאת אמר לי עלי, והוא יודע מה הוא סח…”

“אתה אומר זאת ולא הוא!” אמר אַליוֹשה בצער, “ואתה מדבר מתוך מחלה, מדמדם, מענה את עצמך!”

“לא, הוא יודע מה הוא סח. “אתה הולך מתוך גאווה,' אמר לי, ‘אתה תקום ותאמר: אני הרגתי, ומדוע אתם מתעווים מאימה, אתם משקרים! אני בז לדעתכם, אני בז לאימתכם.’ עלי דיבר, ופתאום אמר: ‘דע לך, אתה רוצה שהם ישבחו אותך: פושע, רוצח, אבל אילו רגשות נדיבים לו, רצה להציל את האח והודה!’ והנה זה כבר שקר, אַליוֹשה!” צעק פתאום איוַן ועיניו ברקו. 'איני רוצה שישבחו אותי המסריחים! הוא שיקר, אַליוֹשה, שיקר, אני נשבע לך! על כן השלכתי עליו כוס, והיא נשברה על פרצופו.”

“הירגע, אחי, הפסק!” התחנן אַליוֹשה.

“לא, הוא יודע לענות, הוא אכזר,” המשיך איוַן בלי להקשיב. “תמיד ניבא לי הלב את מטרת בואו. ‘נניח שהלכת מתוך גאווה,’ אמר, ‘אבל הלוא היתה גם תקווה, כי ירשיעו את סמיֶרדיָקוֹב וישַלחו אותו לעבוֹדת־הפֶרך, ואת מיטיָה יזַכּו, ואותך ירשיעו רק מבחינה מוסרית (שמע, ברגע זה צחק!), ואחרים ישבחו אותך. והנה מת סמיֶרדיָקוֹב, תלה את עצמו – ומי יאמין לך, ליחיד, שם במשפט. והלוא אתה הולך, ובכל זאת תלך, החלטת שתלך. לשם־מה אתה הולך לאחר כל זה?’ זה נורא, אַליוֹשה, איני יכול לשׂאת שאלות כאלה. מי מעֵז לשאול אותי שאלות כאלה?”

“אחי,” הפסיק אותו אַליוֹשה, לבו קופא מפחד, אבל עדיין מקווה להשיב את איוַן אל התבונה, “כיצד היה יכול לדבר אתך על מות סמיֶרדיָקוֹב לפני בואי, כשעדיין לא ידע איש על מותו, ולא היתה כל שהות לאיש להיוודע על כך?”

“הוא אמר,” השמיע איוַן בתקיפות, בלי להתיר ספק. “רק על זה דיבר, אם רצונך לדעת. ‘אילו האמנת לפחות במוסר: נניח שלא יאמינו לי, אבל אני הולך למען הפּרינציפּ. אבל הלוא אתה חזירון כמו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, ומה לך ולמוסר? למה אם כן תגרור רגליך לשם, אם הקרבן שלך לא ישרת שום דבר? כן, הרבה היית נותן כדי שתדע בעצמך למה אתה הולך. וכאילו החלטת? עדיין לא החלטת. כל הלילה תשב ותשקול: ללכת או לא ללכת? אבל בכל זאת תלך, ואתה יודע שתלך, ואתה יודע גם, כי כל כמה שתשקול, אין ההחלטה תלויה עוד בך. תלך, מפני שלא תעֵז לא ללכת. מדוע לא תעז – נחש בעצמך, והרי לך חידה!' וקם והסתלק. אתה באת, הוא הלך. הוא כינה אותי פחדן, אַליוֹשה! Le mot de l’énigme ⁵⁷ שהנני פחדן! ‘לא נשרים כאלה ירחפו על פני האדמה!’ דברים אלה הוסיף, הוא שהוסיף אותם. וסמיֶרדיָקוֹב אמר אותו דבר. אותו יש להרוג! קַתיָה בזה לי, כבר חודש אני רואה זאת, וגם ליזה תתחיל לבוז. ‘אתה הולך כדי שישבחו אותך’ – הרי זה שקר אכזרי! וגם אתה, אַליוֹשה, בז לי. עכשיו שוב אשׂנא אותך. וגם את המנוול אני שׂונא, גם את המנוול אני שׂונא! איני רוצה להציל את המנוול, שיירקב בעבודת־הפרך! המנון הוא שר. מחר אלך, אעמוד מולם ואירק בפני כולם!”

קפץ ממקומו בהתרגשות, שמט את המגבת ושוב התחיל להתהלך בחדר. אַליוֹשה נזכר בדבריו: ‘כאילו אני ישן בהקיץ… מתהלך, מדבר ורואה, אבל ישן’. כאילו הכול מתרחש עכשיו. אַליוֹשה לא סר ממנו. הבזיק בדעתו לרוץ להביא את הרופא, אלא שחשש להשאיר את האח לבדו: לא היה בידי מי להפקיד את השמירה עליו. לאט־לאט התחיל איוַן לאבד את ההכרה. הוא דיבר ללא הפסקה, וכבר לגמרי לא־לעניין. אפילו ביטא את המילים לא כראוי, ופתאום התנדנד בחוזקה. אליוֹשה הספיק לתמוך בו. איוַן הניח להוליך אותו אל המיטה, ואַליוֹשה הפשיט אותו איכשהו והשכיב אותו. כשעתיים ישב לידו. החולה ישן שינה איתנה, ללא תנועה, נשימתו שקטה וקצובה. לקח אַליוֹשה כר ושכב על הספה בלי להתפשט. עם התנומה התפלל על מיטיָה ועל איוַן. הוא התחיל להבין את מחלת איוַן: “ייסורי החלטה גאה, מצפון עמוק.” האלוהים, שלא נתן בו אמון, והאמת שלו היו גוברים על לבו, שסירב עדיין להיכנע. “כן,” דהרה מחשבה בראשו של אליוֹשה המוטל על הכר, "לאחר שמת סמיֶרדיָקוֹב, כבר לא יאמין איש בעדותו של איוַן. אבל הוא יבוא ויעיד!' חיוך קל עלה על פני אַליוֹשה: “אלוהים ינצח,” אמר בלבו. “או שיקום באור האמת, או… שיאבד בשׂנאה, כשהוא נוקם בעצמו ובכול על ששירת עניין שאין הוא מאמין בו,” הוסיף אַליוֹשה בלב מר ושוב התפלל לשלום איוַן.

ספר שנים־עשׂר: טעות בית־דין    🔗

1: יום גורלי

למחרת המאורעות שתיארתי, בעשׂר בבוקר, נפתחה ישיבת בית־המשפט של החֶבֶל, ונפתח משפטו של דְמיטרי קָרָמָזוֹב.

אומר מראש, ואומר בתקיפות: איני סבור כלל, שיעמוד לי כוחי למסור כל מה שהתרחש בבית־המשפט, ולא רק בשלמות הראויה, אלא גם לא בסדר הנכון. כל העת נדמה לי, שאילו זכרתי הכול והסברתי הכול כראוי, היה נדרש לכך ספר שלם, ואפילו עב־כרס. ועל כן, אל יתרעמו עלי הקוראים, אם אמסור רק מה שהרשים אותי אישית, ומה שהיטבתי לזכור. עלול הייתי לראות בעניין משני עניין עיקרי, ואפילו לפסוח על קווים חדים, חיוניים ביותר… אמנם, רואה אני שמוטב לא להתנצל. אעשׂה כמיטב יכולתי, והקוראים יבינו בעצמם כי לפי יכולתי עשׂיתי.

ראשית, לפני שניכנס אל אולם בית־המשפט, אזכיר מה שהפליא אותי במיוחד ביום ההוא. אגב, זה הפליא לא אותי בלבד, אלא כפי שנתברר לבסוף, את הכול. וזה העניין: הכול ידעו, כי משפט זה עניין אנשים רבים מדי, כי הכל כָּלים מקוצר־רוח לדעת מתי יתחיל המשפט, ובחברה שלנו דיברו הרבה, שיערו השערות, קראו קריאות, חלמו על כך חודשיים שלמים. וכן ידעו הכול, כי משפט זה זכה לפרסום ברחבי רוסיה, אבל איש לא שיער, שהמשפט זעזע את הכול וכל אחד בצורה כה לוהטת ומרגיזה לא רק אצלנו אלא בכל המקומות, כפי שנתברר בבית־המשפט ביום ההוא. לקראת היום הזה באו אלינו אורחים לא רק מעיר־הגוּבֶּרנִיָה שלנו, אלא גם מערים אחרות ברוסיה, וגם ממוסקבה ומפֶּטֶרבּוּרג. באו משפטנים, באו אפילו כמה מפורסמים, וגם גברות. כל הכרטיסים נחטפו. לאורחים נכבדים ומפורסמים במיוחד הוקצו אפילו מקומות לא־רגילים, מאחורי השולחן של השופטים: שם הופיעה שורת כורסות שישבו בהן אישים שונים, ולא הורשה דבר כזה קודם לכן. רבות במיוחד היו הגברות, משלנו ומהאורחות, ואני סבור שהיו למעלה ממחצית הקהל. המשפטנים בלבד, שבאו מכל מקום, היו כה רבים, עד שלא ידעו כאן כיצד להושיב אותם, מאחר שכל הכרטיסים חולקו כולם למבקשים ולמתחננים. ראיתי שבקצה האולם, מאחורי הבימה הוקמה בחפזון מחיצה, ולשם הוכנסו כל המשפטנים האורחים, והם ראו את עצמם בני־מזל שניתן להם לעמוד לפחות, מאחר שלשם הגדלת השטח הוצאו הכסאות, והקהל הזה עמד על רגליו כל שעת המשפט, בגוש דחוק, כתף אל כתף. אחדות מהגברות, בעיקר מהאורחות, הופיעו ביציעים מקושטות ביותר, אבל רוב הגברות שכחו את לבוש־הפאר. פניהן אמרו סקרנות כמעט היסטרית, טורפנית, חולנית. אחד הקווים האופיינים של הקהל שהתכנס באולם, קו שראוי לציין אותו, והוא גם נתאמת אחר־כך לפי תצפיות רבות, היה זה, שכמעט כל הגברות, על כל פנים רובן המכריע, עמדו לצדו מיטיָה וחייבו את זיכויו. אולי בעיקר משום כך, שנוצר לו דימוי של כובש לבבות־נשים. הן ידעו, שיופיעו שתי נשים יריבות, אחת מהן, קָתֶרינה איוַנוֹבנה, עניינה במיוחד את הכול. עליה סיפרו דברים בלתי־רגילים רבים, על אהבתה למיטיָה על אף הפשע, וכן סיפרו על כך אָנֶקדוטות מופלאות. במיוחד דיברו על גאוותה (היא כמעט שלא ביקרה בשום בית בעירנו), על “קשריה האריסטוקרטיים”. אמרו, שהיא מתכוונת לבקש מהממשלה שיורשה לה ללַווֹת את הפושע אל מחוז עבודת־הפרך, ולהינשׂא לו אי־שם במכרות, מתחת לפני האדמה. בהתרגשות שאינה פחותה ציפו להופעתה במשפט של גרוּשֶנקה, כיריבתה של קָתֶרינה איוַנוֹבנה. בסקרנות מתייסרת חיכו לפגישתן של היריבות בבית־המשפט – הצעירה האריסטוקרטית הגאה וה“הֶטֶרה”. אגב, גרוּשֶנקה היתה מוכּרת יותר לגברות שלנו מקָתֶרינה איוַנוֹבנה. אותה, “הקטלנית של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' ובנו האומלל”, ראו הגברות שלנו גם קודם לכן, והשתוממו, כמעט כולן, כיצד יכלו האב ובנו להתאהב ב“קרתנית רוסית רגילה ביותר, ואפילו לא יפה כלל”. בקיצור, השׂיחות היו רבות. ידוע לי בוודאות, כי בעירנו פרצו אפילו כמה מריבות משפחתיות רציניות בגלל מיטיָה. גברות רבות רבו בלהט עם בעליהן בשל שוני ההשקפות על פרשה איומה זו, וטבעי הדבר, שכל בעליהן של גברות אלו הופיעו באולם בית־המשפט לא רק ללא־אהדה לנאשם, אלא זועמים עליו. ניתן לומר בוודאות, כי בניגוד ליחס הנשים, היה יחס הגברים לנאשם עוין. נראו פנים חמורות, זועפות, ואפילו פנים זועמות, ואלו היו הרוב. אמת הדבר, כי מיטיָה ידע להעליב אישית רבים מהם בתקופת שהייתו בעירנו – ודאי שכמה מיושבי־האולם היו כמעט עליזים ואדישים למדי לגורלו של מיטיָה, אך לא למשפט המתברר. הכול התעניינו בתוצאותיו, ורוב הגברים רצו בתקיפות בעונש לפושע, להוציא אולי את המשפטנים, שללבם היה יקר לא הצד המוסרי של הפרשה, אלא הצד הקרוי משפטי־מוֹדֶרני. בואו של פֶטיוּקוֹביץ' המפורסם ריגש את הכול. כשרונו נודע בכל מקום, ולא לראשונה הוא מופיע בערי־השׂדה כסניגור בפרשות פליליות מפורסמות. לאחר הסניגוריה שלו נתפרסמו משפטים אלה ברחבי רוסיה כולה, ונזכרו זמן רב. התהלכו כמה סיפורים על התובע שלנו ועל אב־בית־הדין. סיפרו, כי התובע שלנו רועד מפני הפגישה עם פֶטיוּקוֹביץ‘. שהם אויבים ותיקים כבר מימי פֶּטֶרבּוּרג, כבר מראשית הקריירה שלהם. וכי איפּוֹליט קירילוֹביץ, הרגיש מאוד בכבודו, וראה את עצמו תמיד מקופח על ידי מישהו עוד בפֶּטֶרבּוּרג, שכן לא זכו כשרונותיו להערכה הראויה, זכה לתחיה רוחנית בפרשת הקָרָמָזוֹבים, וחלם להחיות באמצעות משפט זה את תחום־פעולתו שהצטמק, ועתה מפחיד אותו פֶטיוּקוֹביץ’ בלבד. אולם הדיבורים על פחדו מפני פֶטיוּקוֹביץ' לא היו לגמרי מוצדקים. התובע שלנו לא היה מהאנשים הנופלים ברוחם נוכח הסכנה, אלא להפך, מהאנשים שרגישותם־לכבודם צומחת ומצמיחה כנפיים דווקא במידה שגדֵלה הסכנה. בדרך כלל יש להעיר, כי התובע שלנו היה מתלהט יותר מדי ורגישותו היתה חולנית. לפעמים היה משקיע את כל נפשו במשפט מסוים, וניהל אותו כאילו בו תלויים גורלו וכל אשר לו. בעולמם של המשפטנים היו מלגלגים על כך, שכן התפרסם במידת־מה התובע שלנו דווקא בתכונה זו שלו, ואם לא הגיע שמו לכל מקום, הגיע פרסומו לממדים גדולים בהרבה משניתן לשער על פי מקומו הצנוע בבית־המשפט שלנו. בעיקר לגלגו על תאוותו לפסיכולוגיה. לדעתי, טעו הכול: התובע שלנו, כאדם וכאופי, כפי שנדמה לי, היה רציני הרבה יותר מששיערו רבים. אולם אדם חולני זה לא ידע להופיע כראוי בצעדיו הראשונים בתחילת דרכו, וכן כל ימיו.

אשר לאב־בית־הדין שלנו, הרי שאפשר לומר עליו אך זאת, שהיה אדם משׂכיל, הומני, מעשׂי בידיעת המשפט וחסיד הרעיונות החדשניים ביותר. הוא היה רגיש למדי בכבודו, אבל לא דאג הרבה לקריירה שלו. מטרת־חייו העיקרית היתה להיות אדם מתקדם. וכן היה בעל קשרים ונכסים. כפי שנתברר אחר כך, היה לו יחס חם למדי לפרשת הקָרָמָזוֹבים, אולם רק במובן הכללי של המושׂג. העסיקה אותו התופעה, סיווּגה, ראייתה כתוצאה של היסודות החברתיים שלנו, כאיפיון האֶלֶמֶנט הרוסי וכיוצא בזה. יחסו לאופי האישי של הפרשה, לטרגדיה שלה, וכן לאישים המשתתפים החל בנאשם, היה אדיש ומופשט למדי, ואולי היה ראוי לנהוג כך.

שעה ארוכה לפני הופעת השופטים היה האולם מלא וגדוש. אולם בית־המשפט הוא המשובח בעיר, נרחב, תקרתו גבוהה, השמיעוּת בו טובה. מימינם של חברי־בית־הדין, שישבו על בימה מוגבהת קצת, הוכנו שולחן ושתי שורות של כסאות לחבר־המושבעים. משׂמאל נקבע מקום הנאשם וסניגורו. באמצע האולם, בקרבת מקומם של השופטים, עמד שולחן ועליו “הראיות הגשמיות”. נראו עליו החלוק הלבן המגואל בדם של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, עֱלי־הנחושת הגורלי, שבו בוצע הרצח, כמשוער, כותנתו של מיטיָה ששרוולה מלוכלך בדם, המקטורן שלו המלא כתמי־דם מאחור, ליד הכיס שלתוכו תחב אז את ממחטתו הרטובה מדם, הממחטה עצמה שהצהיבה כבר לגמרי, כולה מכוסה קרישי־דם, האקדח שטען מיטיָה לשם ההתאבדות בבית פֶּרחוֹטין, ונלקח ממנו בחשאי במוֹקרוֹיֶה על ידי טריפון בּוֹריסוֹביץ’, המעטפה נושׂאת הכתובת, שבה הוכנו שלושת אלפים בשביל גרוּשֶנקה, וסרט ורוד דק שהיה כרוך על המעטפה, ועוד חפצים שאיני זוכר אותם. במרחק־מה משם, עמוק יותר באולם, הוכנו מקומות לקהל, אבל לפני מעקה־היציע הוצבו כמה כסאות לעדים שהעידו כבר, אבל יישארו באולם.

בעשׂר הופיעו השופטים, אב־בית־הדין, שופט אחד ושופט־שלום בכיר. מובן מאליו, כי מיד הופיע גם התובע. אב־בית־הדין היה אדם מוצק, בעל־גוף, קומתו נמוכה מבינונית, פניו מעידות על טחוֹרים, כבן חמישים, שערו כהה עם חתימת שׂיבה, מסופר קצר, וסרט אדום על חזהו – איני זוכר של איזה עיטור. ואילו התובע נראה לי, ולא לי בלבד אלא לכול, חיוור מאוד, פניו כמעט ירוקות, וכאילו רזה פתאום בלילה אחד, שכן ראיתי אותו אך שלשום ומראהו היה רגיל לגמרי. אב־בית־הדין פתח בשאלה אל הפקיד המוציא־לפועל: האם הופיעו כל המושבעים?.. אלא שרואה אני, כי לא אוכל להמשיך כך, אפילו מפני שדברים רבים לא הצלחתי לשמוע, באחרים לא הצלחתי לחדור, ואת השלישיים שכחתי להזכיר. ובעיקר משום כך, שכפי שאמרתי לעיל, שאם להזכיר כל מה שנאמר וקרה, לא יספיקו לי הזמן והמקום. אך זאת אני יודע, כי נציגי הצדדים, הסניגור והתובע, פסלו אך מעטים מהמושבעים המוצעים. אבל זכרתי את שנים־עשׂר המושבעים: ארבעה פקידי־ממשלה מקומיים, שני סוחרים וששה איכרים ועירוניים שלנו. זמן רב לפני המשפט שאלו בחברה שלנו, כפי שאני זוכר, בתמיהה מסוימת, ובמיוחד שאלו הגברות: “האם פרשה כה עדינה, מורכבת ופסיכולוגית תימסר להכרעתם הגורלית לאילו פקידים, וגם לאיכרים, ומה יבין בפרשה איזה פקיד, לא כל שכן איכר?” ואכן, ארבעה פקידים אלה, שנקלעו לחבר־המושבעים, היו אנשים מן הקטנים, נחותי דרגה בשירות, כסופי־שׂיער – רק אחד ביניהם היה צעיר קצת יותר – אנשים ידועים אך מעט בציבור שלנו, שקפאו על שמריהם במשׂכורת דלה, שהיו להם ודאי נשים זקנות שאי־אפשר להציג אותן בשום מקום, וערימת ילדים, אולי אפילו יחפים, אנשים שלכל המיטב הם מבדרים את שעות הפנאי שלהם אי־שם בקלפים, ומובן מאליו שלא קראו מימיהם אפילו ספר אחד. שני הסוחרים נראו אמנם אנשים מיושבים, אבל היו שתקנים וחסרי־תנועה בצורה מוזרה. האחד, זקנו מגולח ולבושו גרמני. השני, שזקנקנו שָׂב, ענד לצווארו מֶדליה תלויה בסרט אדום. אין מה לומר על האיכרים ועל העירוניים. העירוניים שלנו, אנשי סקוֹטוֹפּריגוֹניֶבסק, הריהם כמעט איכרים, והם מעבדים את האדמה. שניים מהם היו גם הם בלבוש גרמני, ועל כן היו אולי מלוכלכים ופחות נעימים למראה משאר הארבעה. ועל כן היתה עשׂויה לעלות המחשבה, כפי שעלתה בדעתי, למשל, כשהסתכלתי בהם: “מה יוכלו כאלה להבין בפרשה כזאת?” עם זאת עשׂו פניהם רושם מוזר, משכנע ואפילו מאיים, והיו מחמירות וזועפות.

סוף־סוף הודיע אב־בית־הדין על הדיון ברציחתו של היועץ הטיטוּלָרי פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' קָרָמָזוֹב –איני זוכר בדיוק כיצד התבטא. המוציא־לפועל נצטווה להכניס את הנאשם, והנה נכנס מיטיָה. דממה השׂתררה באולם, ניתן לשמוע את מעוף הזבוב. איני יודע כיצד התרשמו אחרים, אולם עלי עשׂה מיטיָה רושם מאוד לא־נעים. העיקר, הוא נכנס כטרזן גמור, במקטורן שיצא אך עתה מתחת ידו של החייט. אחר כך נודע לי, כי לקראת היום הזה הזמין לעצמו מקטורן אצל החייט שלו לשעבר במוסקבה, ששמר בפנקסו את ממדיו. לבנים מהודרים היו עליו, וכפפות עור־עזים שחורות. נכנס בצעדי־האמה הארוכים שלו, הסתכל לפניו כמעט בקפאון, וישב במקומו במראה שאנן. מיד הופיע גם הסניגור, פֶטיוּקוֹביץ' המפורסם, והמיה כבושה נשמעה באולם. זה היה אדם ארוך, רזה, רגליו הדקות ארוכות, אצבעותיו הדקות, החוורות, ארוכות מאוד, פניו מגולחות, שׂערו הקצר למדי מסורק בצניעות, שׂפתיו דקות ומתעווֹת מפעם לפעם בספק לגלוג, ספק חיוך. לפי מראהו היה כבן ארבעים. פניו היו נעימות לולא עיניו, שהיו לא גדולות וחסרות־הבעה, אבל סמוכות זו לזו בצורה נדירה, והבדילה ביניהן רק העצם הדקה של אפו הדק והמָארך. בקיצור, היתה בפניו הבעה ציפורית חדה, והיא הדהימה. לבוש היה פראק ולצווארו עניבה לבנה. אני זוכר את השאלות הראשונות ששאל אב־בית־הדין את מיטיָה על שמו, מקצועו וכל השאר. מיטיָה ענה בקול חד אך רם במפתיע, ואב־בית־הדין טלטל אפילו את ראשו והביט בו כמעט בתמיהה. אחר כך נקראה רשימת האנשים שהוזמנו לחקירה, זאת אומרת, העדים והמומחים. הרשימה היתה ארוכה. ארבעה עדים לא הופיעו: מיאוּסוֹב, ששהה כבר בפאריז, אולם עדותו נרשמה בחקירה המוקדמת, הגברת חוֹחלָקוֹבה ובעל־האחוזה מַקסימוב, בשל מחלה, וסמיֶרדיָקוֹב בשל מותו הפתאומי, אבל הובאה תעודה של המשטרה. הידיעה על מות סמיֶרדיָקוֹב עוררה תנועה חזקה ולחישות בקהל. אכן רבים בקהל לא ידעו על ההתאבדות הפתאומית. מה שהדהים במיוחד, הרי זו התפרצותו הפתאומית של מיטיָה: אך הודיעו על סמיֶרדיָקוֹב, קרא ממקומו באוזני כל הקהל:

“לכלב מיתה של כלב!”

אני זוכר כיצד הסתער עליו הסניגור וכיצד פנה אליו אב־בית־הדין באיום, כי ינקוט באמצעים חמורים אם יחזור מעשׂה כזה. מיטיָה חזר ואמר לסניגור כמה פעמים בהנמכת־קול, במקוטע, מניד ראשו, אך ללא חרטה:

“לא אגיד, לא אגיד! נפלט! לא אגיד עוד!”

מובן מאליו, שאירוע קצר זה לא פעל לטובתו של הנאשם בעיני המושבעים והקהל. האופי נתגלה והציג את עצמו. תחת רושם זה קרא מזכיר בית־המשפט את כתב־האישום.

הוא היה קצר למדי, אך הקיף את הכול. פורטו רק הסיבות העיקריות למאסר האיש, להבאתו לדין וכיוצא בזה. אף על פי כן עשׂה עלי כתב־האישום רושם עז. המזכיר קרא קריאה ברורה, צלולה, מפורשת. כל הטרגדיה הזאת שוב הופיעה לעין כול בולטת, מרוכזת סביב העיקר, מוארת אור גורלי חסר־רחמים. זוכר אני כאילו היה הדבר עכשיו, שלאחר הקריאה שאל אב־בית־הדין את מיטיָה בקול רם ומאלף:

“הנאשם, האם אתה מודה באשמה?”

מיטיָה קם ממקומו:

“אני מודה באשמתי בשכרות ובפריצות,” אמר בקול מפתיע, כמעט מטורף ברִגשָתו, “בעצלות ובהתפרעות. רציתי להתחיל להיות איש ישר תמיד דווקא בשנייה כשהכשיל אותי הגורל! אבל במות הזקן, אויבי ואבי – אינני אשם! ובשדידתו – לא, לא, לא אשם, ואיני יכול להיות אשם: דְמיטרי קָרָמָזוֹב נבל, אך לא גנב!”

לאחר שצעק את הדברים ישב במקומו, ונראה רועד כולו. שוב פנה אליו אב־בית־הדין בדברי־שכנוע קצרים אך מאלפים, לענות על השאלות בלבד, ולא לקרוא קריאות צדדיות ומרוגשות. עתה הורה להתחיל בחקירה. כל העדים הוכנסו לשם השבעה. כאן ראיתי את כולם יחדיו. אגב, אחיו של הנאשם הורשו להעיד ללא־שבועה. לאחר דברי־ההטפה של הכומר ואב־בית־הדין הוצאו העדים והושבו במקומות נפרדים, ככל האפשר. עתה התחילו לקרוא להם אחד־אחד.

2: עדים מסוכנים

איני יודע אם חילק אב־בית־הדין את עדי התביעה וההגנה לקבוצות, ולפי איזה סדר אמרו לקרוא להם. ודאי נעשָׂה כך. אבל אני יודע, כי ראשונים נקראו עדי התביעה. אני שב ואומר, שאין בדעתי לתאר את החקירה צעד אחר צעד. זאת ועוד, התיאור שלי היה נראה מיותר בחלקו, שכן עם תחילת הוויכוח רוכזו כאילו בנקודה אחת, בנאומי התובע והסניגור, כל הנתונים ומשמעות כל העדויות, והכול בהארה בהירה ואופיינית, ושני נאומים מצוינים אשר רשמתי במלואם, על כל פנים, בקטעים מסוימים, ואמסור אותם בבוא העת, וכן אספר על אירוע מפתיע לחלוטין, שהתרחש פתאום עוד לפני הוויכוח במשפט, והשפיע ללא־ספק על תוצאותיו האיומות והגורליות של המשפט. אציין רק, כי החל ברגעים הראשונים של המשפט התבלט ברור קו אופיָני של “פרשה” זו, ואכן עמדו עליו הכול: עוצמה בלתי־רגילה של האישום, בהשוואה לאמצעים שעמדו לרשות הסניגוריה. זאת הבינו הכול מיד, כשבאולם המחמיר התחילו להתרכז העובדות ולהתאחד בקבוצות, וכל הזוועה והדם התחילו לאט להתבלט. אולי נתברר לכל הנוכחים כבר מהצעדים הראשונים, שאין זו פרשה השנויה במחלוקת, שאין כאן ספקות, שלמעשׂה אין כל צורך בוויכוח, והוויכוח הוא פורמלי בלבד, והפושע אשם, אשמתו ברורה, אשמתו מוחלטת. אני חושב אפילו, כי כל הגברות, כולן עד אחת, שציפו בקוצר־רוח לזיכויו של הנאשם המעניין, היו בשעה זו משוכנעות לחלוטין באשמתו. יתרה מזו, נדמה לי שהיו מצטערות אפילו לולא הוכחה אשמתו כליל, שכן אז לא היה אֶפקט כזה בסיום, כשיזכו את הנאשם. ושיזכו אותו – מוזר הדבר, בזה היו כל הגברות משוכנעות עד הרגע האחרון: “אשם, אבל יזַכו אותו מתוך הומניות, על פי האידאות החדשות, על פי הרגשות החדשים, הרוֹוחים כיום”, וכיוצא בזה. לשם כך הלוא באו לכאן בריצה, בקוצר־רוח כזה. ואילו הגברים התעניינו בעיקר במאבק בין התובע לבין פֶטיוּקוֹביץ' המפורסם. כולם התפלאו ושאלו את עצמם: מה יוכל לעשׂות מעניין אבוד כזה, מבֵיצה שנאכלה, אפילו בעל־כשרון כפֶטיוּקוֹביץ‘? ועל כן עקבו בדריכות אחר כל צעד במעשׂי־הגבורה שלו. אולם פֶטיוּקוֹביץ’ נשאר בבחינת חידה לכול עד הסוף, עד נאומו. בעלי־ניסיון הרגישו שיש לו שיטה, שמשהו כבר התגבש בדעתו, שיש מטרה לפניו, אבל מהי – לא ניתן לנחש. אבל בלטו לעין בטחונו ואמונתו בכוחו. מלבד זאת עמדו הכול בהנאה על כך, שתוך שהייה כה קצרה אצלנו, כשלושה ימים בסך־הכול, הצליח להתוודע להפליא לפרשה “ולמד אותה לכל דקויותיה”. בעונג סיפרו אחר־כך, למשל, כיצד ידע “להכשיל” את כל עדי התביעה בעוד מועד ולבלבל אותם ככל־האפשר, והעיקר, ללכלך את שמם הטוב, ואם כן, ללכלך גם את עדותם. אמנם, אנשים הניחו, שהוא עושׂה זאת בעיקר למען המישׂחק, לשם הברקה משפטית, כפי שאומרים, שלא יישכח גם אחד מתכסיסי הפרקליטים: אכן היו הכול משוכנעים, כי תועלת גדולה וסופית לא היה יכול להשיג ב“לכלוכים” אלה, וכפי הנראה הבין זאת יפה מכולם, אבל יש לו במלאי איזה רעיון משלו, נשק־הגנה הטמון לפי־שעה, והוא יחשׂוף אותו פתאום, בבוא העת. ובינתיים שׂיחק והשתעשע, מתוך תחושת כוחו. למשל, כשנחקר גריגוֹרי וָסיליֶביץ‘, חדרנו לשעבר של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, שהביא את הראיה החשובה ביותר בעניין “הדלת הפתוחה לגן”, תקע בו הסניגור ממש את ציפורניו, כשבא תורו לחקור. ראוי לציין, כי גריגוֹרי וָסיליֶביץ' נכנס לאולם ללא־שמץ מבוכה מפני גדולת המשפט ומנוכחות הקהל הרב שהקשיב לו, ופניו אמרו שלווה וכמעט גדלוּת. הוא השמיע את עדותו בבטחון כזה, כאילו שׂוחח ביחידות עם מַרפה איגנַטיֶבנה שלו, אולי רק ביתר כבוד. לבלבל אותו לא היה אפשר. תחילה האריך התובע לחקור אותו על פרטים במשפחת קָרָמָזוֹב. תמונת המשפחה הוצבה בחוץ באור בהיר. לפי דבריו ולפי מראהו היה העד איש תם שאינו נושׂא־פנים. עם כל הכבוד העמוק שרחש לזכר אדוניו לשעבר, הוא אמר, למשל, כי האיש לא נהג בצדק במיטיָה, “ולא חינך נכון את הילדים. אותו, כשהיה קטן, היו הכנים גומרות לולא עזרתי,” הוסיף כשסיפר על ילדותו של מיטיָה, “וכן לא היה נכון שיקפח האב את בנו בעניין האחוזה שירש מאמו”. כששאל התובע, על סמך מה הוא טוען, כי פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' קיפח את בנו בחשבון ביניהם, לא הביא גריגוֹרי וָסיליֶביץ‘, לתמהונם של הכול, שום נתונים מבוססים, אבל עמד על כך, שהחשבון עם הבן היה “לא נכון”, וכי הגיע “להוסיף לבן אלפים אחדים”. אעיר אגב, כי שאלה זו – האם באמת לא שילם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’ למיטיָה את המגיע לו – שאל התובע בעקשנות מיוחדת את כל העדים שניתן לשאול אותם על כך, בלי להוציא את אַליוֹשה ואת איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, אולם לא קיבל אפילו מעד אחד כל ידיעה מדויקת. כולם אישרו את העובדה, ואיש לא ידע להביא הוכחה בהירה. לאחר שתיאר גריגוֹרי את ההתרחשות ליד השולחן, כשפרץ דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’, הכה את אביו ואיים לשוב ולהרוג אותו, ירד רושם קודר על האולם, מה גם שהמשרת הזקן סיפר בשלווה, ללא מלים יתֵרות, בלשון מיוחדת במינה, והתוצאה היתה עתירת־ביטוי. על הפגיעה מידי מיטיָה, שהכה אותו על פניו והפיל אותו, אינו כועס, כפי שאמר, וכבר סלח לו זה־כבר. על סמיֶרדיָקוֹב המנוח אמר, לאחר שהצטלב, כי בבחור היה כשרון, אבל טיפש ומדוכא היה על ידי המחלה, ובעיקר היה כופר, ואת הכפירה לימדו אותו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' והבן הבכור. אולם על יושרו של סמיֶרדיָקוֹב העיד כמעט בלהט, וסיפר, כי באחד הימים כשמצא סמיֶרדיָקוֹב כסף שנשמט מידי האדון, לא העלים את הכסף, והביא אותו לאדון, והאדון נתן לו על כך במתנה רובל “זהוב”, ומאז רחש לו אמון בכול. כי הדלת לגן היתה פתוחה אישר בתקיפות עקשנית. אגב, כה הרבה שאלו אותו, עד שנבצר ממני לזכור את הכול. סוף־סוף עברה החקירה לידי הסניגור, והוא התחיל לשאול תחילה על המעטפה, ש“כביכול” שׂם בה פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' שלושת אלפים רובל בשביל “אישיות מסוימת”. “האם ראית אותה בעצמך – אתה הקרוב שנים כה רבות לאדון שלך?” גריגוֹרי ענה כי לא ראה, ולא שמע על הכסף הזה מפי שום איש, “עד שהתחילו לדבר על זה, עכשיו”. שאלה זו על המעטפה שאל פֶטיוּקוֹביץ' את כל העדים שניתן לשאול אותם על כך, ובאותה תקיפות ששאל התובע את שאלתו על חלוקת האחוזה, ומכולם שמע תשובה אחת בלבד, שאיש לא ראה את המעטפה, אף על פי שרבים שמעו עליה. הכול עמדו מיד על תקיפותו של הסניגור בשאלתו זו.

“האוכל לפנות אליך עכשיו בשאלה, ברשותך,” הפתיע פֶטיוּקוֹביץ' בשאלתו, “מה היה הרכבו של הבַּלזַם או כפי שאומרים, המִשרָה, אשר בערב ההוא, כפי שידוע מהחקירה המוקדמת, שיפשפת בה לפני השינה את המותניים הכואבים שלך, בתקוה להֵרָפא?”

גריגורי נתן מבט קהוי בשואל, שתק רגע קל ומלמל:

“היתה שם מַרוָה.”

“רק מַרוָה? לא תיזכר בעוד משהו?”

“גם לֶחֶך היה.”

“ואולי גם פלפל?” הסתקרן פֶטיוּקוֹביץ'.

“גם פלפל היה.”

“וכך הלאה. וכל זה בווֹדקה?”

“בספירט.”

צחקוק חלף באולם.

“אתה רואה, הכול אפילו בספירט. ולאחר ששיפשפת את הגב, הואלת לשתות את השארית שנותרה בבקבוק, לאחר תפילה אדוקה, הידועה רק לאשתך, הלוא כן?”

“שתיתי.”

“והרבה שתית, בקירוב? בקירוב? כוסית, שנייה?”

“בוודאי, כוס אחת.”

“אפילו כוס. ואולי כוס וחצי?”

השתתק גריגורי. דומה, כי הבין משהו.

“כוס ומחצית של ספירטוֹן טהור – לא רע כלל, מה דעתך? אפשר לראות גם את ‘שערי גן־עדן פתוחים’ ולא רק את הדלת לגן?”

גריגוֹרי שתק. שוב חלף צחקוק באולם. אב־בית־הדין נע במקומו.

“האינך יודע בוודאות,” דבק אליו פֶטיוּקוֹביץ' יותר־ויותר, “האם ישנת ברגע ההוא, כשראית את הדלת פתוחה אל הגן?”

“על הרגליים עמדתי.”

“אין זו הוכחה שלא ישנת (עוד צחקוקים באולם). האם היית יכול, למשל, לענות ברגע ההוא, אילו שאל אותך מישהו שאלה, נו, למשל, איזו שנה יש לנו כעת?”

“זאת אינני יודע.”

“ואיזו שנה יש לנו כעת, לפי המניין שלנו, מהולדת כריסטוֹס, אולי אתה יודע?”

גריגוֹרי עמד המום, לוטש עיניים במְענה שלו, מוזר היה הדבר, אך כפי־הנראה אכן לא ידע איזו שנה כעת.

“אולי אתה יודע, בכל זאת, כמה אצבעות ביד שלך?”

“אני אדם לא־חופשי,” אמר גריגוֹרי ברור ובקול רם, “ואם השלטון רוצה לעשות ממני צחוק, אז אני חייב לסבול את זה.”

פֶטיוּקוֹביץ' נבלם קצת, וברגע זה התערב אב־בית־הדין והזכיר לסניגור בנימה מאלפת, שראוי לשאול שאלות מתאימות יותר. פֶטיוּקוֹביץ' שמע, החווה קידה מתוך הכרת ערך־עצמו והודיע שסיים את שאלותיו. ודאי, גם את לבם של הקהל והמושבעים עלולה היתה לקסוס תולעת־ספק קטנה כלפי עדותו של אדם, שהיה עשׂוי “לראות את שערי גן־העדן” במצב ריפוי מסוים, ומלבד זאת, אדם שאינו יודע איזוהי עתה השנה מיום הולדת ישו. ואם כן, השיג הסניגור את מטרתו. אולם לפני צאתו של גריגוֹרי היתה עוד תקרית. אב־בית־הדין פנה אל הנאשם, ושאל, האין לו מה לומר על העדות שנשמעה.

“מלבד הדלת, דיבר אמת בכול,” צעק מיטיָה בקול רם. “על שסרק את הכנים שלי – תודה, על שסלח לי על המכות – תודה. הזקן היה ישר כל ימיו ונאמן לאבא כמו שבע־מאות פּוּדֶלים.”

“הנאשם, הקפֵּד על המלים שלך,” אמר בחומרה אב־בית־הדין.

“אני לא פּוּדֶל,” רטן גם גריגוֹרי.

“אם כן, אני הפּוּדֶל, אני!” צעק מיטיָה. “אם זה מעליב, אני מקבל זאת על עצמי, וממנו אני מבקש סליחה: הייתי חיה ואכזר כלפיו! גם כלפי אֶזוֹפּ הייתי אכזר.”

“כלפי איזה אֶזוֹפּ?” שוב אמר אב־בית־הדין בחומרה.

“נו, כלפי פּיֶרו… כלפי האב, פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'.”

שוב אמר אב־בית־הדין למיטיָה בנימה מאלפת ומחמירה ביותר שיבחר בזהירות רבה יותר את הביטויים שלו.

“אתה גורם בזה נזק לעצמך בדעת השופטים שלך.”

באותה מיומנות עצמה נהג הסניגור בחקירת העד רָקיטין. אציין, כי רָקיטין היה מחשובי העדים, ואין ספק שהיה יקר ללבו של התובע. נתברר, כי הוא ידע הכול, ידע הרבה להפליא, היה מבקר אצל כולם, ראה הכול, דיבר עם כולם, ידע לפרטי־פרטים את הביוגרפיה של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' וכל הקָרָמָזוֹבים. אמנם, על המעטפה ובה שלושת האלפים שמע מפי מיטיָה עצמו. לעומת זאת תיאר במפורט את עלילות־הגבורה של מיטיָה בפונדק “סטוֹליצ’ני גוֹרוֹד”, מסר את כל המלים והמחווֹת המדברות בגנותו של מיטיָה, סיפר על “הלוּפית” של הסרן סניֶגירוֹב. אשר לעניין המיוחד, האם נשאר חייב פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' למיטיָה בסיכום חשבונות האחוזה, לא ידע גם רָקיטין לציין שום דבר ממשי ופטר את עצמו בהכללות מזלזלות: “מי היה יכול למצוא ביניהם את האשם, ולקבוע מי נשאר חייב למי באי־הסדר הקָרָמָזוֹבי, שבו לא ידע איש להבין את עצמו ולהגדיר את עצמו?” הוא תיאר את כל הטרגדיה של הפשע העומד לדין כתוצאה של מוסר מיושן מימי שעבוד־האיכרים, ושל רוסיה השקועה באי־סדר וסובלת מהעדר מוסדות מתאימים. בקיצור, הרשו לו לדבר קצת. במשפט הזה הציג האדון רָקיטין לראשונה את עצמו, וכבר בלט לעין. התובע ידע, כי עד זה מכין לכתב־עת מאמר על הפשע הזה, ואחר כך ציטֵט בנאומו (זאת נראה להלן) כמה רעיונות ממאמר זה, סימן שהמאמר היה מוכּר לו. התמונה שצייר העד היתה קודרת ומבשׂרת רעוֹת וחיזקה מאוד את “האישום”. ובכלל שבה תיאורו של רָקיטין את לב הקהל במחשבה העצמאית ובאצילות המעוף שלו. נשמעו אפילו כמה מחיאות־כפיים שנפלטו כשדיבר על חוק־הצמיתות ועל רוסיה הסובלת מאי־סדר. אלא שרָקיטין, כאיש צעיר, עשׂה משגה קל, והסניגור הצליח מיד להשתמש בו להפליא. כשענה על שאלות בעניין גרוּשֶנקה, נסחף בהצלחתו, שכבר עמד עליה, ונלהב משׂיאי האצילות שהמריא אליהם, והרשה לעצמו להתבטא בזלזול כלפי אַגרָפֶנה אָלכסַנדרוֹבנה, וכינה אותה “פילגשו של הסוחר סמסונוֹב”. הרבה היה נותן כדי לסלק מלה זו, ואכן נטפל אליה פֶטיוּקוֹביץ' מיד. והכול מפני שלא העלה רָקיטין על דעתו, כי בזמן כה קצר ילמד עורך־הדין את הפרשה ויגיע לפרטים כה אינטימיים.

“הרשה־נא לשאול,” פתח הסניגור בחיוך חביב ביותר ואפילו אומר כבוד, כשהגיע תורו לשאול שאלות, “אתה ודאי אותו אדון רָקיטין עצמו, אשר את החוברת שלו, שיצאה לאור על ידי ראשות הכנסיה באיפַּרכִיה, ‘חייו בחסדי־אלוה של המנוח הישיש האב זוֹסימה’, הרצופה רעיונות דתיים עמוקים, ומלוּוָה הקדשה נהדרת וחסודה לראש־הכהונה, קראתי זה לא כבר בהנאה כה רבה?”

“לא כתבתי לשם הדפסה… אחר־כך הדפיסו,” מלמל רָקיטין כאילו נבהל ונבוך, ואפילו התבייש.

“אוֹה, זה נהדר! הוגה־דעות כמוך יכול ואפילו חייב להתייחס ברוחב־דעת לכל תופעה חברתית. בחסותו של ראש־הכהונה שלך נפוצה חוברת מועילה ביותר זו, והביאה תועלת יחסית… אבל אני בעניין אחר, בעיקר, והייתי רוצה לשאול שאלה סקרנית: זה עתה הודעת, שקיימת יחסי־היכרות קרובים עם הגברת סוויֶטלוֹבה?” (Nota bene: נתברר, כי שם־המשפחה של גרוּשֶנקה הוא “סוויֶטלוֹבה”. זה נודע לי לראשונה ביום ההוא, במהלך המשפט).

“איני יכול לשׂאת באחריות על כל ההיכרויות שלי… איש צעיר אני… ומי יכול להיות אחראי לכל האנשים שפגש,” הסמיק רָקיטין.

“אני מבין, מבין מאוד!” קרא פֶטיוּקוֹביץ‘, כאילו נבוך בעצמו והוא נחפז במרץ להתנצל, "אתה, כמו כל אחד, יכולת להיות מעוניין בשעתך בהיכרות עם אישה צעירה ויפה, המקבלת ברצון בביתה את מיטב הנוער המקומי, אבל… רציתי רק לשאול: ידוע לנו, כי לפני חודשיים היתה סוויֶטלוֹבה מעוניינת מאוד להכיר את קָרָמָזוֹב הצעיר, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ’, ובשׂכר זה שתביא אותו אליה דווקא בלבושו בזמן ההוא, בגלימת הנזיר, הבטיחה לשלם לך עשׂרים וחמישה רובל, ברגע שתביא אותו אליה. כידוע, אכן קרה כך בערבו של היום שנסתיים באסון הטרגי, ששימש יסוד למשפט זה. אתה הבאת את אָלכּסֵיי קָרָמָזוֹב אל הגברת סוויֶטלוֹבה, – האם קיבלת אז מידיה את הגמול של עשׂרים וחמשת הרובלים? הנה, זאת רצוני לשמוע מפיך."

“היתה זו הלצה… איני רואה מדוע זה יכול לעניין אותך. לקחתי לשם הלצה… כדי להחזיר אחר כך…”

“אם כן, לקחת. אבל הן לא החזרת עד היום… ואולי החזרת?”

“זו שטות…” מלמל רָקיטין. “איני יכול לענות על שאלות כאלה… כמובן, שאחזיר.”

אב־בית־הדין התערב, אך הסניגור הודיע, שסיים את שאלותיו אל האדון רָקיטין. האדון רָקיטין ירד מהבימה שפוף קצת. רושם האצילות הנעלה של נאומו הושחת, ופֶטיוּקוֹביץ', שליווה אותו במבט, כאילו אמר לקהל: “ראו מי הם המאשימים האצילים שלכם!” אני זוכר, כי גם הפעם לא עבר העניין בלי תקרית, שגרם מיטיָה: משתולל מזעם על נימת־דיבורו של רָקיטין על גרוּשֶנקה, צעק ממקומו: “בֶּרנַר!” וכשלאחר חקירתו של רָקיטין פנה אב־בית־הדין אל הנאשם ושאל אם אין רצונו להעיר, צעק מיטיָה בקול רם:

“כשהייתי כבר נאשם לקח הלוואות! בֶּרנַר בזוי וקַרייֶריסט ואינו מאמין באלוהים, ורימה את ראש־הכהונה!”

שוב ננזף מיטיָה, כמובן, על פראות ביטוייו, אבל רָקיטין היה מחוסל. גם לעדותו של הסרן סניֶגירוֹב לא האירה ההצלחה פנים, אבל מסיבה אחרת לגמרי. הוא הופיע בבגדים מרופטים ומלוכלכים, במגפיים מרופשים, ועל אף כל אמצעי־הזהירות ו“בדיקת־ המומחים” המוקדמת, הגיע שתוי לחלוטין. כשנשאל על העלבון שעלב בו מיטיָה, סירב לענות.

“יהי אלוהים עמו. איליוּשֶצ’קה אסר. אלוהים יגמול לי שם.”

“מי אסר עליך לדבר? את מי הזכרת?”

“איליוּשֶצ’קה, בני הקטן. ‘אבאלה, אבאלה, איך הוא השפיל אותך!’ ליד האבן אמר לי, עכשיו הוא גוסס…”

הסרן התייפח פתאום, ונפל בתנופה לרגלי אב־בית־הדין. הוא הוצא בחפזון, לקול צחוקו של הקהל. הפעלת־הרושם שהכין התובע לא נתממשה.

ואילו הסניגור המשיך בניצול כל האמצעים, והפליא יותר־ויותר בידיעת הפרשה לפרטי־פרטיה. למשל, עדותו של טריפוֹן בּוֹריסוֹביץ' עשׂתה רושם רב למדי, וכמובן שהיתה מאוד לא נוחה למיטיָה. כמעט על פי האצבעות חישב, כי בביקורו הראשון במוֹקרוֹיֶה, חודש לפני האסון, לא היה מיטיָה יכול לבזבז פחות משלושת אלפים, "אולי רק משהו פחות מזה. כמה ביזבז לצועניות אלה בלבד! לאיכרים המכוּנָמים שלנו, לא ‘השליך חצאי־רובלים ברחוב’, אלא כיבד בשטרות של עשׂרים וחמישה לכל הפחות, פחות מזה לא נתן, וכמה גנבו אצלו אז! הלוא מי שגנב, לא השאיר שם את ידו, ואיך תתפוס אותו, את הגנב, כשהוא עצמו פיזר סתם! הלוא אצלנו האנשים שודדים, אינם שומרים את נפשם. ולבחורות, לבחורות שלנו מהכפר כמה יצא! התעשרו אצלנו אנשים מאז, הנה מה, וקודם עוני היה,' בקיצור, הוא הזכיר כל הוצאה, וסיכם הכול, כאילו חישב בחשבוניה. וכך אבד כל הגיון מההנחה, כי בוזבזו אלף ומחצית האלף בלבד, ואילו החצי האחר הוטמן בקמיע. “בעיני ראיתי, בידיו ראיתי שלושת אלפים כמו שרואים קוֹפּייקה אחת, בעיניים הסתכלתי, האם אנו לא נדע חשבון!” קרא טריפוֹן בּוֹריסוֹביץ‘, שהתאמץ לגרום נחת־רוח לשלטון. אבל כשעברה החקירה לידי הסניגור, הוא לא ניסה כלל להפריך את העדות, אלא התחיל לדבר על כך, שהרכּב טימוֹפֵיי והאיכר אָקים הרימו שטר של מאה מהרצפה בפרוזדור, שהפיל מיטיָה בשכרונו, וזה היה בסביאה הראשונה במוֹקרוֹיֶה, חודש לפני המאסר. והם הביאו את השטר אל טריפוֹן בּוֹריסוֹביץ’, והוא גמל להם על כך ברובל לכל אחד. “אם כן, אתה החזרת אז את מאת הרובלים לאדון קָרָמָזוֹב, או לא?” טריפוֹן בּוֹריסוֹביץ' התפתל תחילה הרבה, אך לאחר חקירת האיכרים בדבר המאה שמצאו, הודה אבל הוסיף, כי כבר אז החזיר את השטר לדְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, בנאמנות, “ולפי כל היושר, אלא שהוא, שהיה שתוי מאוד, ספק אם יוכל לזכור זאת.” מאחר⁵⁸ שעד הזמנת האיכרים־העדים הוא הכחיש את מציאת מאת הרובלים, הוטל⁵⁹ גם ספק רב בעדותו על החזרת הסכום למיטיָה השתוי. יצא, שאחד העדים המסוכנים ביותר שהעלה התובע, הסתלק כשהוא חשוד ושמו הטוב מוכפש מאוד. וכך קרה גם לפולנים: הם באו גאים ועצמאיים. הם העידו בקול רם, כי ראשית “שירתו את הכתר” וכי “פאן מיטיָה” הציע להם שלושת אלפים כדי לקנות את כבודם, והם ראו כסף רב בידיו. פאן מוּסיָלוֹביץ’ שרבב המון מלים פולניות במשפטים שלו, וכשראה כי בזה עולה ערכו בעיני אב־בית־הדין והתובע, המריאה רוחו כליל והוא התחיל לדבר פולנית. אבל פטיוקוביץ' לכד אותם ברשתו: גם אם התפתל הרבה טריפוֹן בּוֹריסוֹביץ‘, ששוב נקרא להעיד, נאלץ בכל זאת להודות, כי את סוור־הקלפים שלו החליף פאן וְרוּבּלֶבסקי בקלפים הפרטיים שלו, וכשחילק מוּסיָלוֹביץ’ את הבנק, החליף קלף בגניבה. דברים אלה אישר גם קַלגָנוֹב בעדותו, ושני הפּאנים הסתלקו בחרפה, ואף לוּו בצחוקו של הקהל.

כזה בדיוק היה מהלכן של כמעט כל העדויות המסוכנות. פֶטיוּקוֹביץ' השׂכיל להכפיש מבחינה מוסרית כל אחד מהם, ולשַלח אותם נזופים. חובבים ומשפטנים התענגו, אך לא יכלו להבין, לאיזה מטרה גדולה וסופית יכלו הישׂגים אלה להועיל, שכן אני חוזר ואומר, כי הכול הרגישו שהאישום הוא בלתי מעורער, והוודאות בכך גדלה באורח טרָגי. אולם על פי בטחונו של “האשף הגדול” הבינו, שהוא שליו והמתינו: הן לא בכדי הגיע מפֶּטֶרבּוּרג “אדם כזה”, ולא אחד כזה ישוב בידיים ריקות.

3: חוות דעת רפואית וליטרת אגוזים

גם חוות־הדעת הרפואית לא הועילה הרבה לנאשם. דומה, כי גם פֶטיוּקוֹביץ' לא תלה בה תקוות, כפי שנתגלה אחר כך. למעשׂה, נערכה הבדיקה הרפואית רק על פי דרישתה של קָתֶרינה איוַנוֹבנה, שהזמינה רופא מפורסם ממוסקבה. כמובן, שהסניגוריה לא היתה עלולה להפסיד מכך דבר, ואם יילך הכול כשורה, היתה עשׂויה גם לזכות במשהו. אמנם, קרה גם משהו קוֹמי, מתוך חילוקי־דעות בין הרופאים. כמומחים הופיעו הרופא המפורסם שהוזמן, הרופא שלנו דוקטור הֶרצֶנשטוּבֶּה, והרופא הצעיר וַרווינסקי. שני האחרונים נקראו גם להעיד על ידי התובע. הראשון נחקר כמומחה דוקטור הֶרצֶנשטוּבֶּה. בן שבעים היה, שׂב ומקריח, קומתו בינונית, מבנה גופו איתן, בעירנו העריכו אותו הכול וכיבדו. רופא מיומן היה, אדם נהדר וישר, מיוצאי “האחים המוֹרָבִים” או ה“הֶרנהוּטֶר”⁶⁰ איני יודע בדיוק. שנים רבות ישב אצלנו, ריפא חולים עניים ואיכרים חינם, היה מבקר במאורות ובבקתות שלהם ומשאיר להם כסף לתרופות, ועם כל אלה היה עיקש כפרדה. אם נתקע רעיון בדעתו, לא ניתן לעקור אותו. אגב, כבר הכול ידעו בעיר, כי הרופא המפורסם האורח, הרשה לעצמו, בשלושת הימים של שהייתו אצלנו, לומר דברים מעליבים על כשרונותיו של דוקטור הֶרצֶנשטוּבֶּה. אף על פי שהביקור אצל הרופא ממוסקבה עלה לא פחות מעשׂרים וחמישה רובל, שׂמחו רבים בעירנו לבואו, לא חסו על כספם ובאו לבקש ממנו עצה. מובן מאליו, שעד אז ריפא את כל החולים האלה דוקטור הֶרצֶנשטוּבֶּה, והנה בא הרופא המפורסם ומתח ביקורת חריפה ביותר על דרך־הריפוי שלו. לבסוף, כשנכנס אל חולה, שאל מיד: “נו, מי לכלך אותך כאן, הֶרצֶנשטוּבֶּה? חה־חה!” ודאי שנודע הדבר לדוקטור הֶרצֶנשטוּבֶּה. והנה נשאלו הרופאים בזה אחר זה. דוקטור הֶרצֶנשטוּבֶּה הודיע מיד, כי “אי־תקינות הכשרים השׂכליים של הנאשם נראית בעליל.” כשהציג את נימוקיו, שאני משמיט אותם, הוסיף, שאי־התקינות נראית בעיקר לא רק במעשׂים רבים קודמים של הנאשם, אלא גם עתה, ברגע זה, וכשנתבקש להסביר במה היא נראית עכשיו, ברגע זה, אמר הרופא הזקן בכל היושר של תמימותו, שעם כניסתו לאולם “היה לו מראה לא־רגיל ומוזר לפי הנסיבות, הוא צעד קדימה כחייל והיישיר מבט בעקשנות, בעוד שנכון יותר היה עושׂה אילו הביט שׂמאלה, כי שם ישבו בקהל הגברות, והלוא חובב גדול של המין היפה וראוי היה שיחשוב הרבה על כך, מה יאמרו עליו עכשיו הגברות,” סיכם הזקן בלשונו המיוחדת. ראוי להוסיף, שהיה מרבה לדבר רוסית וברצון, אלא שבכל משפט שלו היה ניסוח גרמני, וזה לא הביך אותו כלל, שכן כל ימיו נתפתה לחשוב שהוא מדבר רוסית למופת, “דיבור משובח אפילו משל הרוסים עצמם”, וכן אהב מאוד להשמיע פתגמים רוסיים, כשהוא מדגיש כל פעם, כי הפתגמים הרוסיים הם הטובים ועתירי־ההבעה מכל הפתגמים שבעולם. אציין גם, שתוך כדי שׂיחה, אולי מפיזור־נפש, היה מרבה לשכוח מלים רגילות ביותר, שהכיר אותן יפה, אבל משום־מה פרחו פתאום מדעתו. אגב, כך קרה לו גם כשדיבר גרמנית, ואז היה מנופף תמיד בידו לפני פניו, כאילו רצה לתפוס את המלה שנאבדה, ולא היה בכוחו של איש לאלץ אותו להמשיך בדבריו בטרם ימצא את המלה שאבדה. דבריו, שראוי היה לנאשם להסתכל עם כניסתו על הגברות, עוררו לחש מבודח בקהל. כל הגברות אהבו את הזקן שלנו, ידעו גם שהוא רווק כל ימיו, בתול וישר־דרך, ורואה בנשים יצורים נעלים ואידיאליים. על כן נראו לכול דבריו המפתיעים משונים ביותר.

כשנשאל בתורו הרופא ממוסקבה, אישר בחריפות ובתקיפות, שהוא רואה את מצבו השׂכלי של הנאשם בלתי־תקין “אפילו בדרגה גבוהה”. הוא דיבר הרבה ובחכמה על “אָפֶקט” ועל “מַניָה” וקבע, כי על פי כל הנתונים שנאספו היה הנאשם נתון באָפֶקט חולני מובהק כבר כמה ימים לפני מאסרו, וגם אם ביצע פשע, ביצע אותו כמעט על־כורחו אף שהיה מוּדע לו, שכן היה חסר כל כוח להיאבק עם המשיכה המוסרית החולנית שהשתלטה עליו. אולם מלבד האָפֶקט ראה הרופא גם מַניָה, ומצב זה ניבא, לדעתו, דרך ישרה אל טירוף גמור (N.B. אני מספר בלשוני, ואילו הרופא דיבר בלשון מלומדת מאוד ומקצועית). “כל מעשׂיו נוגדים את השׂכל הישר וההגיון,” המשיך. “לא אדבר על מה שלא ראיתי בעיני, זאת אומרת על הפשע עצמו, וכל האסון הזה, אבל אפילו שלשום, בשעת השׂיחה עמי, היה מבטו קופא ללא־הסבר. צחוק פתאומי, לא לעניין כלל, גרִיוּת מתמדת בלתי־מובנת, מלים משונות: ‘בֶּרנַר, אֶתיקה’ ואחרות, שלא לעניין.” אך בעיקר ראה הרופא מַניה זו בכך, שאין הנאשם מסוגל כלל לדבר על שלושת האלפים, שלדעתו נמנעו ממנו במרמה, ללא איזה רוגז בלתי־רגיל, ואילו את שאר הכשלונות והקיפוחים הוא מזכיר בקלות ומדבר עליהם בקלות. ולבסוף, על פי הידיעות המצויות, גם קודם לכן, כשדובר על שלושת האלפים, היה מגיע כמעט למעין טירוף, ובינתיים יש עדויות על כך שאינו רודף בצע ואינו חמדן. “אשר לדעת עמיתי המלומד,” הוסיף בנימה אירונית הרופא ממוסקבה בסיום נאומו, “שעם כניסתו לאולם היה על הנאשם להסתכל בגברות, ולא נגד פניו, אומר אך זאת, שמלבד קלות־הדעת שבמסקנה זו הריהי גם מוטעית מיסודה. שכן, גם אם אני מסכים בהחלט, כי הנאשם, עם כניסתו לאולם שבו ייחרץ גורלו, לא היה צריך להסתכל במבט קופא נגד פניו, מבט שאכן היה יכול להיחשב כסימן למצבו הנפשי הבלתי־תקין ברגע זה, אך בו־בזמן אני טוען, שהיה עליו להביט לא שׂמאלה, על הגברות, אלא להפך, דווקא ימינה, כשעיניו מחפשׂות את הסניגור שלו, שעזרתו היא עתה כל תקוותו, ובהגנה שלו תלוי עכשיו גורלו.” הרופא הביע את דעתו בצורה נחרצת ותקיפה, אולם קוֹמיוּת מיוחדת הוסיפה לחילוקי־הדעות בין שני המומחים המלומדים מסקנתו המפתיעה של הרופא וַרווינסקי, שנשאל האחרון. לדעתו, הנאשם נתון, כקודם כן עכשיו, במצב תקין לחלוטין, ואכן עלול היה להימצא לפני מאסרו במצב עצבני ונרגש ביותר, אבל זה קורה מסיבות רבות וגלויות לעין: מקנאה, מזעם, משכרות בלתי־פוסקת וכיוצא בזה. אולם מצב עצבני זה לא היה יכול לכלול בו שום “אָפֶקט” מיוחד במינו, שדובר בו זה עתה. אשר לשאלה, האם היה הנאשם, עם כניסתו לאולם, חייב להביט שׂמאלה או ימינה, הרי “לפי עניות דעתו” חייב היה הנאשם, עם כניסתו לאולם, להביט נגד פניו, כפי שאכן הביט, שכן ישר לפניו ישבו אב־בית־הדין והשופטים, שבהם תלוי עתה גורלו, “ועל כן, בהסתכלות קדימה הוא הוכיח את המצב התקין לגמרי של שׂכלו ברגע זה,” סיכם בלהט מסוים הרופא הצעיר את עדותו “הצנועה”.

“ברָווֹ, רופא!” קרא מיטיָה ממקומו. “בדיוק כך.”

מיטיָה ננזף, כמובן, אך לדעתו של הרופא הצעיר היתה השפעה מכרעת על השופטים ועל הקהל, וכפי שנתברר אחר כך, הסכימו עמו הכול. אגב, הדוקטור הֶרצֶנשטוּבֶּה, שנקרא אחר־כך להעיד בלבד, אמר במפתיע משהו לטובת מיטיָה. כוותיק בעיר, המכיר משכבר הימים את משפחת קָרָמָזוֹב, השמיע כמה דברים שיעניינו את “התביעה”, ופתאום, כאילו שקל משהו בדעתו, הוסיף:

“ובכל זאת, יכול הצעיר המסכן לזכות בגורל טוב לאין־ערוך, מכיוון שהיה טוב־לב גם בילדות וגם לאחר הילדות, ודבר זה ידוע לי. אבל הפתגם הרוסי אומר: ‘אם יש לבן־אדם תבונה אחת, ופתאום יבוא להתארח עוד אדם חכם, יהיה יותר טוב, כי אז יהיו שתי תבונות ולא אחת בלבד…’”

“טובה תבונה אחת, ושתיים – מוטב,” הזכיר התובע את הפתגם בקוצר־רוח, שכן ידע זה כבר את נוהגו של הזקן לדבר לאט, בהרחבה יתירה, ללא מבוכה מהרושם ומכך שהוא מעכב את השומעים, ולהפך, העריך גבוה את שנינותו הגרמנית, שנינות קשוחה, בּוּלבּוּסית ותמיד עליזה ומרוצה מעצמה. הזקן אהב לדבר בשנינות.

“כ־כן, גם אני אומר אותו דבר,” התעקש הזקן, “תבונה אחת טובה ושתיים טובות הרבה יותר. אבל אליו לא בא איש עם עוד תבונה, והוא שילח גם את שלו… איך זה, לאן שילח אותה? המילה הזאת – לאן שילח את התבונה שלו, שכחתי,” המשיך ונופף בידו לפני עיניו, “אה, כן שְפָּצירֶן.”

“לטייל?”

“נו, כן, לטייל, גם אני אומר אותו דבר. והנה הלכה התבונה שלו לטייל והגיעה למקום כה עמוק, שבו נאבדה. והלוא היה זה בחור אסיר־תודה ורגיש, כן, אני מאוד זוכר אותו כשהוא כזה קטן, שנטש אותו אביו בחצר האחורית, כשרץ על האדמה בלי מגפיים ובמכנסים כפתור אחד בלבד…”

נימה רגשנית ומשוכנעת נשמעה בקולו של הזקן הישר. פֶטיוּקוֹביץ' הרעיד, כאילו ניבא לו לבו משהו, ונצמד לדברים.

“כן, אני עצמי הייתי עדיין צעיר… הייתי… כן, הייתי אז בן ארבעים וחמש, זמן קצר לאחר שבאתי לכאן. וריחמתי אז על הילד, ושאלתי את עצמי: מדוע איני יכול לקנות לו ליטרה… נו, כן, ליטרה של מה? שכחתי כיצד זה נקרא… ליטרה של זה שהילדים אוהבים מאוד, איך זה, נו, איך זה…” שוב נופף הרופא בידיו, “זה צומח על עץ, ואוספים את זה ונותנים במתנה לכולם…”

“תפוחים?”

“ל־ל־לא! ליטרה, ליטרה, תפוחים, זה בעשָׂרות, ולא ליטרה… לא, הם רבים וכולם קטנים, שמים בפה וק־רַ־ק!…”

“אגוזים?”

“כן, אגוזים, גם אני אומר אותו דבר,” אישר הרופא בשלווה, כאילו לא חיפשׂ כלל את המלה, “ואני הבאתי לו ליטרה של אגוזים, כי אף פעם ואף אחד לא הביא לילד ליטרה של אגוזים, ואני הרמתי אצבע ואמרתי לו: 'ילד! ⁶¹Gott der Vater. הוא צחק ואמר: Gott der Vater. ואז:⁶²Gott der Sohn. שוב צחק ומלמל:.Gott der Sohn ואז: Gott der heilige Geist. ⁶³שוב צחק וחזר כיד יכולתו:.Gott der heilige Geist הלכתי. כעבור שלושה ימים עברתי שם והוא צעק אלי: דודי, Gott der Sohn, Gott der Vater ורק שכח Gott der heilige Geist, אבל אני הזכרתי לו ושוב ריחמתי עליו מאוד. אבל הסיעו אותו מכאן, וכבר לא ראיתי אותו. והנה חלפו עשׂרים ושלוש שנים, בוקר אחד ישבתי בחדר־העבודה שלי, ראשי כבר לבן, ופתאום נכנס צעיר פורח, שבשום פנים לא הצלחתי לזהות אותו, אבל הוא הרים אצבע, צחק ואמר: Gott der Vater, Gott der Sohn und Gott der heilige Geist! ‘כרגע הגעתי ובאתי לומר לך תודה על ליטרת האגוזים: כי מעולם איש לא קנה לי אז אף פעם ליטרת אגוזים, ואתה היחיד שקנית לי ליטרת אגוזים.’ ואז נזכרתי בנעורים המאושרים שלי ובילד המסכן בחצר, בלי מגפיים, ולבי גאה בקרבי ואני אמרתי: אתה צעיר אסיר־תודה, כי כל חייך זכרת את ליטרת האגוזים שהבאתי לך בילדותך. וחיבקתי אותו ובירכתי. ובכיתי. הוא צחק, אבל גם הוא בכה… כי אדם רוסי צוחק לעיתים קרובות במָקום שצריך לבכות. אבל גם הוא בכה. ראיתי זאת, אבל עכשיו, אוי!…”

“גם עכשיו אני בוכה, גרמני, איש־אלוהים אתה!” צעק מיטיָה ממקומו.

על כל פנים, הסיפור עשׂה רושם חיובי על הקהל. אבל את הרושם העיקרי לטובת מיטיָה עשׂתה עדותה של קָתֶרינה איוַנוֹבנה, שעליה אספר מיד. ובכלל, כשהתחילו להעיד העדים à décharge, זאת אומרת העדים שהזמין הסניגור, חייך פתאום הגורל למיטיָה, ואפילו ברצינות – ומה שמעניין ביותר: בהפתעה לסניגוריה. אבל לפני קָתֶרינה איוַנוֹבנה נחקר אַליוֹשה, והוא נזכר פתאום בעובדה, שנראתה אפילו כראָיה חיובית נגד סעיף חשוב ביותר בכתב־האישום.

4: המזל מאיר פנים למיטיָה

הדבר הפתיע את אַליוֹשה עצמו. הוא נקרא להעיד בלי־שבועה, ואני זוכר, כי מראשית דבריו התייחסו אליו כל הצדדים ברוך ובאהדה. ניכר היה, ששמו הטוב הלך לפניו. אַליוֹשה העיד בצניעות ובאיפוק, אבל מעדותו בקעה ברור אהדה לוהטת לאח האומלל. כשענה על אחת השאלות תיאר את אחיו כבעל אופי פראי ונסחף בתאווֹתיו, אבל גם אציל, גא ורחב־לב, המוכן גם לקרבן אם יידרש לכך. הוא הודה אמנם, כי בימים האחרונים היה האח במצב בלתי־נסבל בגלל האהבה לגרוּשֶנקה והיריבות עם האב. אבל הוא דחה ברוגז אפילו את ההשערה, כי האח היה מסוגל להרוג למען שוד, גם אם הודה, כי שלושת אלפים אלה היו כמעט למַניה בדעתו של מיטיָה, שכן ראה בהם ירושה שנמנעה ממנו במרמת האב, ואף שאינו רודף־בצע לא ידע לדבר על שלושת אלפים אלה ללא ריגוש וחמת־טירוף. בעניין היריבות של שתי “האישיוּיוֹת”, כפי שהתבטא התובע, זאת אומרת בין גרוּשֶנקה לקַתיָה, ענה בהתחמקות, ועל שתי שאלות אחרות סירב להשיב.

“האם אמר לך אחיך, לפחות, שהוא מתכוון להרוג את אביו?” שאל התובע. “אתה יכול לא להשיב, אם תראה צורך בכך.” הוסיף.

“במישרים לא דיבר,” ענה אַליוֹשה.

“ואיך? בעקיפין?”

“פעם אחת סיפר לי על שׂנאתו לאבא ואמר שהוא חושש, כי… ברגע קשה מאוד… ברגע של הרגשת סלידה… אולי היה יכול להרוג אותו.”

“ואתה, כששמעת, האמנת בזה?”

“אני חושש לומר, שהאמנתי. אבל תמיד הייתי בטוח, כי איזה רגש נעלה יותר יציל אותו תמיד ברגע המכריע, כפי שהציל אותו למעשׂה, כי לא הוא הרג את אבי,” סיים אַליוֹשה בקול רם שנשמע בכל האולם. התובע הרעיד כסוס־מלחמה ששמע את תרועת־הקרב.

“היה בטוח, שאני מאמין בהחלט בכנות השלֵמה של דעתך זו, ואיני מתנֶה אותה כלל באהבתך לאחיך האומלל, ואיני מערבב בין זו לזו. השקפתך הייחודית על כל האֶפּיזוֹדה הטרגית, שהתרחשה במשפחה שלכם, כבר ידועה לנו מהחקירה המוקדמת. לא אעלים ממך, שהיא מיוחדת עד מאוד וסותרת את שאר העדויות שבידי התביעה. על כן אני רואה צורך לשאול אותך הפעם בתקיפות: אילו נתונים הדריכו את המחשבה שלך והביאו אותה לדעה הסופית בזכאותו של אחיך, ולהפך, באשמתו של אדם אחר, שכבר הצבעת עליו במישרים בחקירה המוקדמת?”

“בחקירה המוקדמת עניתי על שאלות בלבד,” אמר אֶליושה בשקט ובשלווה, “ולא פתחתי בעצמי בהאשמת סמיֶרדיָקוֹב.”

“ובכל זאת הצבעת עליו?”

“הצבעתי על פי דבריו של אחי דְמיטרי. כבר לפני החקירה סופר לי, מה קרה בשעת מאסרו, וכיצד הצביע אז הוא עצמו על סמיֶרדיָקוֹב – אני בטוח בהחלט בחפוּתו של אחי. ואם לא הוא שהרג הרי…”

“הרי שהרג סמיֶרדיָקוֹב? מדוע דווקא סמיֶרדיָקוֹב? ומדוע השתכנעת סופית בחפותו של אחיך?”

“לא יכולתי שלא להאמין לאחי. אני יודע, כי לי הוא לא ישקר. ראיתי בפניו שאינו משקר.”

“רק לפי פניו? ואלו כל הראיות שלך?”

“אין לי ראיות אחרות.”

“וגם בהאשמת סמיֶרדיָקוֹב אינך מסתמך על שום ראָיה מלבד דברי אחיך והבעת פניו?”

“כן, אין לי ראָיה אחרת.”

בכך הפסיק התובע את החקירה. תשובותיו של אַליוֹשה עשׂו על הקהל רושם מאכזב ביותר. על סמיֶרדיָקוֹב כבר דיברו אצלנו לפני המשפט, מישהו שמע משהו, מישהו הצביע על משהו, אמרו שאַליוֹשה צבר ראיות יוצאות מהכלל, המזכות את אחיו ומפלילות את המשרת, והנה – שום דבר, שום ראיות מלבד כמה דעות מוסריות, שהן טבעיות כל כך לגבי אחיו של הנאשם.

והנה התחיל לחקור גם פֶטיוּקוֹביץ'. כששאל: מתי בדיוק אמר הנאשם לאַליוֹשה על שׂנאתו לאב, ועל כך שהיה יכול להרוג אותו, והאם שמע זאת מפיו, למשל, בפגישה האחרונה לפני האסון, הרעיד אַליוֹשה כשהשיב, כאילו רק עתה נזכר במשהו והבין אותו:

“אני נזכר עכשיו בפרט אחד, שנשכח ממני, ואז הוא היה כה לא־ברור, ואילו עכשיו…”

בהתלהבות סיפר אַליוֹשה, שהעניין נתחוור לו פתאום רק ברגע זה, כי בפגישתו האחרונה עם מיטיָה, בערב ליד העץ, כשנתקל בו בדרך למנזר, הלם מיטיָה בחזהו, “בחלק העליון של החזה”, פעמים אחדות, וחזר ואמר כמה פעמים, שיש לו אמצעי לשַקם את כבודו, והאמצעי כאן, במקום זה, על החזה שלו…" חשבתי אז, כשהכה על החזה, שהוא מתכוון ללב שלו," המשיך אַליוֹשה, “לכך, שהיה יכול למצוא בלבו את הכוחות להיחלץ מחרפה נוראה הצפויה לו, ושאפילו לי אין הוא מעז לספר עליה. אני מודה, שחשבתי אז, כי הוא מדבר על אבא, ומזדעזע כמו מחרפה מהמחשבה ללכת אל אבא ולנהוג בו באלימות, אבל הוא הצביע על משהו על החזה שלו, ואני זוכר שהבזיקה אצלי מחשבה, שהלב כלל אינו במקום זה אלא נמוך יותר, והוא מכה על מקום גבוה, מיד מתחת לצוואר, וכל הזמן מצביע על מקום זה. המחשבה נראתה לי אז טפשית, ואילו הוא אולי הצביע על השׂקיק, שבו היו תפורים האלף והחמש מאות!…”

“בדיוק!” צעק מיטיָה ממקומו. “זה כך, אַליוֹשה, כך, הכיתי אז עליו באגרוף!”

הסתער עליו פֶטיוּקוֹביץ' והתחנן שיירגע, ומיד נצמד בציפורניו אל אַליוֹשה. אַליוֹשה, שנסחף בזכרונותיו, הביע בלהט את ההשערה שלו, כי חרפה זו מסתכמת קרוב לוודאי בכך, שבעוד הוא נושׂא על גופו אלף וחמש מאות רובל, שהיה יכול להחזיר לקָתֶרינה איוַנוֹבנה כמחצית חובו, החליט בכל זאת לא להחזיר את המחצית ולהשתמש בה למטרה אחרת, זאת אומרת, לנסיעה עם גרוּשֶנקה, אילו היתה מסכימה…

“כך, בדיוק כך,” קרא בהתרגשות פתאומית אַליוֹשה, “אחי באמת אמר אז, כי את מחצית, מחצית החרפה (הוא אמר כמה פעמים: מחצית!) היה יכול להסיר מעליו מיד, אבל הוא כה אומלל מחולשת האופי שלו, שלא יעשׂה זאת… הוא יודע מראש שאינו יכול, שאין בכוחו לעשׂות זאת!”

“ואתה זוכר ברור, בבטחון, כי הכה בדיוק על מקום זה בחזה?” חקר פֶטיוּקוֹביץ' בלהיטות.

“ברור ובבטחון, מפני שעלה אז על דעתי, מדוע הוא מכה כה גבוה, כשהלב נמוך יותר, ומיד נראתה לי המחשבה מטופשת… אני זוכר שנראתה לי מטופשת… זה הבזיק בדעתי. ועל כן גם נזכרתי בזה עכשיו. איך יכולתי לשכוח זאת עד עתה! ודאי שהוא הצביע על השׂקיק הזה, כי הנה יש בידו אמצעים, אך הוא לא יחזיר אלף וחמש מאות אלה. ובשעת המאסר, במוֹקרוֹיֶה, הוא צעק – אני יודע זאת, סיפרו לי, שהוא רואה את החרפה הגדולה בכל חייו בכך, שאף על פי שהיו לו אמצעים כדי להחזיר את מחצית (דווקא המחצית!) החוב לקָתֶרינה איוַנוֹבנה, ולא להיות גנב בעיניה, לא עזר עוז להחזיר, והעדיף להיות גנב בעיניה ולא להיפרד מהכסף. וכמה התייסר, כמה התייסר בגלל החוב הזה!” סיים אַליוֹשה.

מובן, כי גם התובע התערב. הוא ביקש מאַליוֹשה לתאר מחדש איך קרה הכול, ודחק בו כמה פעמים: האם אמנם הצביע הנאשם על משהו כשהכה על חזהו? אולי פשוט הכה באגרוף על החזה?

“לא באגרוף!” קרא אַליוֹשה, “דווקא באצבעות הצביע, הצביע לכאן, גבוה מאוד… איך יכולתי לשכוח זאת עד הרגע הזה!”

אב־בית־הדין שאל את מיטיָה מה הוא יכול לומר על עדות זו. מיטיָה אישר, כי אכן היה הכול כך, והוא הצביע על האלף ומחצית האלף שלו, שהיו תלויים על חזהו מתחת לצוואר, ושאכן היתה זו חרפה, “חרפה שאיני מתכחש לה, המעשׂה המחפיר ביותר בכל חיי!” צעק מיטיָה. “יכולתי להחזיר ולא החזרתי. מוטב היה לי להישאר גנב בעיניה ולא החזרתי, והחרפה הגדולה ביותר היתה בכך, שידעתי מראש שלא אחזיר! הצדק עם אַליוֹשה! תודה, אַליוֹשה!”

בזה נסתיימה חקירת אַליוֹשה. חשוב, אף אופייני היה הדבר, שנמצאה לפחות עובדה אחת, ראָיה אחת, אפילו זעירה ביותר, כמעט רמז־בלבד לראָיה, שהעידה קצת, אף על פי כן, שאכן היה קיים השׂקיק, והיו בו אלף ומחצית האלף, והנאשם לא שיקר בחקירה המוקדמת, כשהצהיר במוֹקרוֹיֶה, כי אלף ומחצית אלה “היו שלי”. אַליוֹשה שׂמח. סמוק כולו פנה אל המקום שהוקצה לו. שעה ארוכה עוד חזר בינו לבין עצמו: “כיצד שכחתי זאת! כיצד יכולתי לשכוח! ואיך עלה פתאום הדבר בזכרוני עתה!”

התחילה חקירת קָתֶרינה איוַנוֹבנה. אך הופיעה באולם, התרחש בו משהו לא־רגיל. הגברות תפסו את המִשקָפים והמשקפות, והגברים נעו במקומם, אחדים קמו כדי להיטיב לראות. הכול טענו אחר־כך, שעם כניסתה החוויר מיטיָה “כמו מטפחת”. לבושה שחורים, ניגשה בצניעות וכמעט בחשש אל המקום שהוצע לה. פניה לא גילו שהיא נרגשת, אולם נחישות בָּרקה במבטה הכהה, האפלולי. ראוי לציין, כי רבים למדי אמרו אחר־כך, כי היתה יפה מאוד ברגע ההוא. היא דיברה בקול נמוך, אבל ברור, שנשמע בכל האולם. התבטאה בשלווה, או לפחות התאמצה להיות שלווה. אב־בית־הדין פתח בשאלותיו בזהירות, בכבוד רב, כאילו חשש לנגוע ב“נימים אחרות”, מתוך התחשבות באסון הגדול. אולם קָתֶרינה איוַנוֹבנה עצמה, הודיעה במפורש בראשית דבריה, בתשובה על אחת השאלות, כי היתה ארוסתו־כדת של הנאשם “עד שנטש אותי בעצמו…” סיימה חרש. כשנשאלה על שלושת האלפים, שנתנה בידי מיטיָה לשם שליחתם אל קרוביה, אמרה בתקיפות: “נתתי לו לאו־דווקא לשם משלוח בדואר. לבי אמר לי, שהוא זקוק מאוד לכסף… ברגע ההוא… נתתי לו את שלושת האלפים בתנאי, שישלח אותם, אם ירצה, במרוצת החודש. לשווא כה התייסר אחר־כך בגלל חוב זה…”

איני מוסר בדייקנות את כל השאלות ואת כל התשובות, אלא את המשמעות המהותית של עדותה.

“בטחוני היה איתן, שהוא יספיק תמיד לשלוח את שלושת האלפים האלה ברגע שיקבל אותם מידי אביו,” המשיכה בתשובה על שאלות. “תמיד הייתי בטוחה בנקיון־כפיו וביושר שלו… ביושר רב… בענייני כספים. בטוח היה לחלוטין, שיקבל מאביו שלושת אלפים, ואמר לי זאת פעמים אחדות. ידעתי שיש לו סכסוך עם אביו, והייתי בטוחה, ובטוחה גם עכשיו, כי אביו קיפח אותו. איני זוכרת ששמעתי מפיו איומים כלפי אביו. אילו בא אלי אז, הייתי מרגיעה אותו מיד בעניין שלושת־אלפים אומללים אלה, שהוא חייב לי, אך הוא חדל לבקר אצלי… ואני עצמי… נדחקתי למצב… שלא איפשר לי להזמין אותו אלי… ולא היתה לי כל זכות להיות תוֹבענית כלפיו בעניין חוב זה,” הוסיפה פתאום ומשהו נחוש נשמע בקולה, “פעם אחת קיבלתי מידו גמילות־חסד בסכום גדול משלושת אלפים, וקיבלתי את החסד, אף שעדיין לא יכולתי לחזות מראש שאוכל לשלם לו את חובי ביום מן הימים…”

בנימת־קולה הורגשה איזו קריאת־תגָר. ברגע זה עברה זכות השאלה אל פֶטיוּקוֹביץ'.

“זה לא קרה עדיין כאן, אלא בהתחלת ההיכרות בינכם?” ניגש פֶטיוּקוֹביץ' בזהירות, שכן תפס בנִיד משהו מועיל (אעיר בסוגריים, כי אף שהוזמן מפֶּטרבּוּרג גם על ידי קָתֶרינה איוַנוֹבנה, לא ידע דבר על האֶפיזוֹדה של חמשת־האלפים, שנתן לה מיטיָה כבר בעיר ההיא, ועל “הקידה העמוקה”. היא העלימה זאת ממנו! ומופלא היה הדבר. אפשר לשער בבטחון, שעד הרגע האחרון לא ידעה גם היא: האם תספר על כך במשפט, או לא, וציפתה לאיזו השראה).

לא, לעולם לא אוכל לשכוח את הרגעים האלה! היא התחילה לספר, היא סיפרה הכול, סיפרה את כל האֶפּיזוֹדה שמסר מיטיָה לאַליוֹשה, ואת דבר “הקידה העמוקה”, והסיבות, ועל אביה, ועל בואה אל מיטיָה, ולא הזכירה במלה אחת, גם לא ברמז, כי מיטיָה הציע בעצמו לאחותה “לשלוח אליו את קָתֶרינה איוַנוֹבנה לקבל את הכסף”. פרט זה העלימה ברוחב־לב, ולא התביישה לחשׂוף בפומבי כי היא, היא בעצמה, נחפזה אז אל הקצין הצעיר, מתוך דחף שלה, בתקווה למשהו… לבקש ממנו כסף. זה היה מזעזע. חשתי צינה ורעדתי כשהקשבתי, האולם קפא וצד כל מלה. היה כאן משהו שאין לו אח־ורֵע, ואפילו מצעירה שתלטנית ושופעת גאווה ובוז כמוה כמעט שלא ניתן לצפות לעדות כה נעלה בגילוי־הלב, לקרבן כזה, לעקידה עצמית כזאת. ולשם מה, למען מי? כדי להציל את הבוגד בה, את הפוגע בה, כדי לסייע לפחות במשהו, אפילו זעיר, להצלתו תוך כדי עשיית רושם טוב לזכותו! ואכן: דמות הקצין הנותן את חמשת האלפים האחרונים שלו – כל מה שנותר לו בחיים – ומחווה קידה בכבוד לפני צעירה תמימה, נצטיירה סימפתית ומושכת למדי אבל… לבי התכווץ בכאב. הרגשתי, כי אחר כך עלולה לבוא דיבה (ואכן באה, באה!). בחיוך מרושע דיברו אחר־כך בכל העיר, שאולי אין הסיפור מדויק לגמרי, דווקא במקום, כשהקצין משלח את הבתולה “כביכול, בקידת כבוד בלבד”. הרמז היה, שמשהו “הושמט” כאן. “ואפילו לא הושמט דבר, ואפילו כל זה אמת,” אמרו אפילו הגברות הנכבדות ביותר שלנו, “עדיין לא ברור: האם זה מכובד מאוד שתנהג כך צעירה, אפילו לשם הצלת האב?” והאם קָתֶרינה איוַנוֹבנה, עם כל השׂכל שלה, עם כשרון הראייה החודרת, החולנית, לא הבינה מראש, כי כך ידברו? אין ספק שהבינה מראש, ואף על פי כן העזה לומר הכול! מובן מאליו, שכל הספקות המלוכלכים הקטנים באמיתות הסיפור התחילו רק אחר־כך, ואילו ברגע הראשון הזדעזעו הכול. אשר לשופטים, הרי הקשיבו לקָתֶרינה איוַנוֹבנה בשתיקת הערצה, כפי שאומרים, ואולי אפילו בשתיקה מבוישת. התובע לא הרשה לעצמו אפילו שאלה אחת נוספת בעניין זה. פֶטיוּקוֹביץ' החווה לה קידה עמוקה. הוא כמעט חגג! ההישׂג היה גדול: אדם, המוסר מתוך פרץ־רגשות נאצל את חמשת האלפים האחרונים שלו, ואותו אדם, הרוצח בלילה את אביו כדי לשדוד ממנו שלושת אלפים – הרי זה משהו שאינו מתיישב במידת־מה. לכל הפחות יוכל עתה פֶטיוּקוֹביץ' לסלק את עניין השוד. אור חדש שטף פתאום את “התיק”. חלף כאן באולם משהו סימפָּתי לגבי מיטיָה, והוא… סיפרו אחר כך, כי פעם או פעמיים בשעת עדותה של קָתֶרינה איוַנוֹבנה קפץ ממקומו, ושוב צנח על הספסל וכיסה פניו בכפות ידיו. אבל כשסיימה, קרא בקול מתייפח, ושלח ידיו לעברה:

“קַתיָה, למה קטלת אותי!”

ופרץ בבכי קולני, שנשמע באולם כולו. אבל מיד כבש את עצמו וצעק:

“עכשיו נגזר הדין שלי!”

אחר־כך כאילו קפא במקומו, שיניו הדוקות וידיו מצולבות על החזה. קָתֶרינה איוַנוֹבנה נשארה באולם וישבה על הכיסא שנרמז לה לשבת עליו. חיוורת היתה ומבטה מושפל. אנשים שישבו בסמוך אליה סיפרו, כי שעה ארוכה רעדה כמו בקדחת.

גרוּשֶנקה הופיעה להעיד.

אני קרב אל האסון שפרץ במפתיע, ואולי הוא שהביא אבדון על מיטיָה. שכן אני בטוח, וכך היו בטוחים הכול, וגם המשפטנים אמרו אחר כך, שלולא אֶפיזוֹדה זו היו מקילים לפחות את עונשו של הפושע. אך על זה מיד. קודם כמה מלים על גרוּשֶנקה.

גם היא הופיעה באולם לבושה שחורים, ועל כתפיה הסודר השחור הנהדר שלה. בטפיפה קלה, בהילוך שלה שאינו נשמע, בנדנוד קל כפי שמהלכות לפעמים נשים בריאות־בשׂר, קרבה אל המחיצה, מבטה צמוד אל אב־בית־הדין, בלי להעיף אפילו מבט אחד ימינה או שׂמאלה. לטעמי, היתה יפה מאוד ברגע ההוא, וכלל לא היתה חיוורת, כפי שטענו אחר־כך הגברות. הן טענו גם, שפניה היו מרוכזות ורעות. אני חושב שהיתה מרוגזת, וקשים היו לה מבטי הבוז והסקרנות של הקהל שלנו, הלהוט לשערוריות. זה היה אופי גא, שאינו סובל בוז, אחד מאלה, שעם חשד קל של בוז מאיזה צד, הם מתלקחים מיד בזעם ובתאוות־ההתנגדות. מלבד אלה היו בה, כמובן, גם חרדה, וגם הרגשת חרפה על חרדה זו, ולא יִפָּלא שדיבורה לא היה אחיד – פעם של זעם, פעם של בוז וגסות מוגברת, ופתאום נצטלצלה נימה לבבית של גינוי עצמי, של אישום עצמי. לפעמים דיברה, כאילו דהרה אל איזו תהום: “לא איכפת מה ייצא מזה, ואני אגיד בכל זאת…” אשר להיכרותה עם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' אמרה בחריפות: “הכול הבלים, מה אני אשמה שנטפל אלי?” וכעבור דקה הוסיפה: “אני אשמה בכול, אני עשׂיתי צחוק מזה וגם מזה, גם מהזקן וגם מההוא – ואת שניהם הבאתי לזה. בגללי קרה הכול.” אי־כה הגיעו הדברים אל סַמסוֹנוֹב: “מה זה עניינו של מישהו,” הטיחה בהתגרות חצופה, “הוא היה המיטיב שלי, הוא לקח אותי יחפה, כשהשליכו אותי הקרובים מהבקתה.” העיר לה אב־בית־הדין, אמנם בנימוס רב למדי, שעליה לענות על השאלות במישרים, בלי להיכנס לפרטים מיותרים. גרוּשֶנקה הסמיקה ועיניה ברקו.

היא לא ראתה את המעטפה עם הכסף, ורק שמעה מפי “החַמסָן”, שישנה אצל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' מעטפה ובה שלושת אלפים. “אבל כל זה שטויות, אני צחקתי, ובשום פנים לא הייתי הולכת לשם…”

“את מי כינית עכשיו ‘החמסן’?” שאל התובע.

את המשרת, את סמיֶרדיָקוֹב, שהרג את האדון שלו ואתמול תלה את עצמו."

ודאי שמיד נשאלה, מהו היסוד שעליו היא בונה אישום כה מוחלט, אבל גם אצלה לא נמצא כל יסוד לכך.

“כך אמר לי דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' עצמו, והאמינו לו. זאת שהפרידה, היא שגמרה אותו, הנה זהו, היא הסיבה לכול, זהו,” אמרה גרוּשֶנקה מרעידה כולה מרוב שׂנאה, ונימת זעם נצטלצלה בקולה.

נשאלה, למי היא שוב מרמזת.

“לעלמה, לזו קָתֶרינה איוַנוֹבנה. קראה לי אז אליה, בשוקוֹלט כיבדה, לפתות רצתה. בושה אמיתית יש בה מעט, זה העניין…”

עתה הפסיק אותה אב־בית־הדין בחומרה, וביקש למַתן את ביטוייה. אבל לבה של האשה כבר התלקח, היא היתה מוכנה עכשיו להידרדר אפילו לתהום…

“בשעת המאסר בכפר מוֹקרוֹיֶה,” שאל התובע, כשהוא נזכר במשהו, “ראו הכול וגם שמעו, שיצאת בריצה מהחדר וצעקת: ‘בכול אני אשמה, יחד נלך לעבודת־הפרך!’ אם כן, גם אז כבר היה בך הבטחון, כי הוא רוצח אביו?”

“לא זוכרת את הרגשות שלי מאז,” ענתה גרוּשֶנקה, “כולם אז צעקו שהוא הרג את אביו, ואז אני הרגשתי, שאני היא האשמה ושזה בגללי הוא הרג. וכאשר אמר שהוא חף מפשע, אני מיד האמנתי לו, וגם עכשיו מאמינה ותמיד אאמין: לא כזה האיש שישקר.”

זכות השאלה עברה לפֶטיוּקוֹביץ‘. אני זוכר, שבין השאר שאל על רָקיטין ועל עשׂרים וחמישה הרובלים "תמורת הבאתו אליה את אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ’ קָרָמָזוֹב."

“ומהו הפלא שלקח כסף,” הצטחקה גרוּשֶנקה בכעס ובבוז, “הוא כל הזמן היה בא אלי לסחוט כסף, שלושים רובל, לפעמים, יקח בחודש, על פי רוב לפינוקים: ולאכילה ולשתייה היה לו כסף גם בלי שלי.”

“על איזה יסוד היית כה נדיבה כלפי האדון רָקיטין?” תקף פֶטיוּקוֹביץ', אף על פי שאב־בית־הדין הרתיע במקומו.

“הלוא הוא בן־דוד שלי. אמא שלי ואמא שלו אחיות ממש. הוא רק התחנן אצלי כל הזמן, שלא אספר זאת לאיש כאן, כי מאוד התבייש בי.”

עובדה חדשה זו נתגלתה כהפתעה גמורה לכול, איש בעיר לא ידע עליו דבר עד עתה, גם במנזר לא ידעו, אפילו מיטיָה לא ידע. מספרים, כי רָקיטין הסמיק מבושה, ישוב על הכיסא שלו. לגרוּשֶנקה נודע לפני כניסתה לאולם, כי רָקיטין העיד נגד מיטיָה וכעסה בער בה. כל נאומו הקודם של רָקיטין, כל האצילות שבנאום, כל התקפותיו על חוק־הצמיתות, על אי־הסדר האזרחי ברוסיה – כל זה הושחת והושמד סופית בדעת הקהל. פֶטיוּקוֹביץ' היה מרוצה: שוב שלח אלוהים מתנת־יד. גרוּשֶנקה לא נחקרה זמן רב, ואכן נבצר ממנה להוסיף משהו חדש במיוחד. הרושם שהניחה בקהל היה לא־נעים למדי. מאות מבטי־בוז הופנו אליה כשלאחר סיום עדותה ישבה באולם, רחוק למדי מקָתֶרינה איוַנוֹבנה. כל עוד נחקרה שתק מיטיָה, כאילו התאבן, ונעץ את מבטו ברצפה.

איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' בא להעיד.

5: צרה פתאומית

אציין, שהוא נקרא להעיד לפני אַליוֹשה. אבל פקיד בית־המשפט דיווח לאב־בית־הדין, כי בגלל מחלה פתאומית או איזה התקף, אין העד יכול להופיע כרגע, אבל כשירווח לו, יהיה מוכן להעיד מתי שיידרש. דברים אלה לא שמע איש, והם נודעו רק לבסוף. ברגע הופעתו כמעט שלא הבחין בו איש: העדים הראשיים, ובמיוחד שתי היריבות, כבר נחקרו. לפי שעה באה הסקרנות על סיפוקה. בקהל הורגשה אפילו עייפות. עמדו עוד להיחקר כמה עדים, שכפי הנראה לא יכלו להודיע משהו מיוחד לאחר כל מה שנאמר כבר. הזמן היה חולף. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ניגש באיטיות מפליאה, בלי להביט באיש ואפילו בראש מורכן, כאילו הוא מהרהר במשהו בקדרות. לבוש היה ללא דופי, אולם פניו עשׂו רושם חולני, עלי לפחות: היה בפנים אלה משהו שנגע בעפר, משהו הדומה לפני אדם גוסס. עיניו היו עכורות. הוא נשׂא אותן והקיף לאט את האולם. אַליוֹשה קפץ פתאום מכסאו וגנח: “או־ו! אני זוכר זאת.” אך גם לכך שׂמו לב מעטים.

אב־בית־הדין פתח ואמר לו, שהוא עד ללא־שבועה. הוא רשאי להעיד ולהעלים, אבל ברור שיש להעיד על פי המצפון, וכיוצא באלה דברים. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' הקשיב והסתכל במבט עכור סביבו. פתאום התפשט לאט חיוך על פניו, ואך סיים אב־בית־הדין, המסתכל בו בתמיהה, את דבריו, פרץ איוַן בצחוק.

“נו, ומה עוד?” שאל בקול רם.

האולם השתתק, כאילו הורגש משהו. אב־בית־הדין התמלא דאגה.

“אתה… אולי עוד לא החלמת כראוי?” אמר ועיניו חיפשׂו את פקיד בית־המשפט.

“אל תדאג, הוד־מעלתך, אני בריא למדי ואוכל לספר משהו מעניין,” ענה איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' בשלווה ובכבוד.

“יש עמך איזו הודעה מיוחדת?” המשיך אב־בית־הדין, עדיין בחוסר־אמון.

איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' השפיל עיניו, שתק כמה שניות, זקף את ראשו וענה, כאילו גמגם:

“לא… אין לי. אין בפי שום דבר מיוחד.”

התחילו השאלות. הוא ענה באי־רצון, בקיצור יתר, אפילו בסלידה כלשהי שהיתה גוברת, אמנם השיב לעניין. על שאלות רבות ענה שאינו יודע. על החשבונות בין האב לדְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' לא ידע דבר. “גם לא עסקתי בזה,” אמר. על האיומים להרוג את האב שמע מפי הנאשם, על הכסף שבמעטפה שמע מפי סמיֶרדיָקוֹב… “הכול אותו דבר,” הפסיק את דבריו בפנים עייפות, “איני יכול להגיד לבית־המשפט שום דבר מיוחד.”

“אני רואה שאינך בקו־הבריאות, ומבין את רגשותיך…” פתח אב־בית־הדין.

הוא פנה לצדדים, אל התובע והסניגור, והזמינם לשאול, אם יראו צורך בכך, והנה ביקש איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' בקול תשוש:

“שחרר אותי, הוד־מעלתך, אני חש את עצמי מאוד לא בריא.”

אמר, ובלי להמתין למתן הרשות, פנה לאחור והתחיל לצאת מהאולם. אבל לאחר ארבעה צעדים נעצר, כאילו גמר משהו בדעתו, חייך ושב למקומו לפני השופטים.

“אני, הוד־מעלתך, כמו אותה בחורה מהכפר… אתה יודע את הנוסח: 'ארצה – אקפוץ, לא ארצה – לא אקפוץ! הולכים אחריה ונושׂאים סָרָפַן או חצאית משובצת, כדי שתקפוץ לתוך הבגד, והם יקשרו אותה ויסיעו להשׂיאה, ואילו היא אומרת: ‘ארצה – אקפוץ, לא ארצה – לא אקפוץ’. זה סיפור של אחד הלאומים שלנו…”

“מה רצית לומר בזה?” שאל אב־בית־הדין בחומרה.

“הנה זאת,” שלף איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' צרור שטרות, “הנה הכסף… הכסף שהיה במעטפה ההיא,” הוא רמז אל שולחן הראיות הממשיות, “שבגללו נרצח אבי. היכן להניח אותו? האדון הפקיד, מסור.”

הפקיד לקח את הצרור ומסר אותו לאב־בית־הדין.

“כיצד יכול היה כסף זה להימצא בידיך… אם אמנם זה אותו כסף עצמו?” אמר בתמיהה אב־בית־הדין.

“קיבלתי מידי סמיֶרדיָקוֹב, מידי הרוצח, אתמול. הייתי אצלו לפני שתלה את עצמו. הוא רצח את אבי, ולא אחי. הוא רצח, ואני לימדתי אותו לרצוח… מי אינו רוצה במות אביו?..”

“אתה שפוי או לא?” נפלט מפי אב־בית־הדין.

“הוא העניין, שאני במלוא שׂכלי… אבל השׂכל מנוּוָל, כמו השׂכל שלכם, כמו השׂכל של כל הפרצו־פים האלה!” פנה אל הקהל. “רצחו את האב, ומעמידים פנים שנבהלו,” סינן בין שיניו בבוז מרושע. “עושׂים העוויות איש לפני רעהו. שקרנים! כולם רוצים במות האב. שרץ אחד טורף את השרץ האחר… לולא רצח־האב, היו מתכעסים כולם ומתפזרים זועמים… שעשועים! ‘לחם ושעשועים!’ אגב, גם אני נחמד! יש לכם מים או אין, תנו לשתות, בשם כריסטוֹס!” לפת פתאום את ראשו.

פקיד בית־המשפט ניגש אליו מיד. אַליוֹשה קפץ וצעק: “הוא חולה, אל תאמינו לו, יש לו דלקת־המוח!” קָתֶרינה איוַנוֹבנה קמה בתנועה נמרצת, קופאת מפחד, והסתכלה באיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'. מיטיָה קם ועל פניו חיוך מוזר ומעוּוָת ובלהיטות הסתכל באחיו ושמע אותו.

“הירגעו, איני מטורף, אני רוצח בלבד!” שוב פתח איוַן. “אין לדרוש לשון נמלצת מרוצח…” אמר משום־מה וצחק בפנים מעוּוָתות.

התובע הנבוך מאוד רכן אל אב־בית־הדין. השופטים התלחשו, מוטרדים. פֶטיוּקוֹביץ' כרה אוֹזניים בדריכות. האולם קפא בציפייה. פתאום התעשת אב־בית־הדין.

“העֵד, דבריך אינם מובנים ואין להם מקום כאן. הירגע, אם תוכל, וספר… אם אמנם יש לך מה לומר. במה אתה יכול לאשר את הודאתך… אם רק אינך מדמדם?”

“הוא הדבר, שאין לי עדים. הכלב סמיֶרדיָקוֹב לא ישלח לכם עדות מהעולם הבא… במעטפה. רק מעטפות אתם רוצים, ודי גם באחת. אין לי עדים… אולי אחד בלבד,” הצטחק במהורהר.

“מי הוא העד שלך?”

“בעל זנב, הוד־מעלתך, לא לפי התקן! Le diable n’existe point!, ⁶⁴אל תשׂימו לב, שד קטן. לא כלומי,” הוסיף כממתיק־סוד והפסיק לצחוק, “ודאי הוא כאן באיזה מקום, הנה מתחת לשולחן זה של הראיות־הממשיות, היכן יישב אם לא שם? אם כן, הקשיבו לי. אמרתי לו: איני רוצה לשתוק, ואילו הוא מדבר על שבר גיאולוגי… שטויות! נו, שחררו איפוא את הנבל… הוא שר המנון, מפני שקל לו. כמו שיכור נוכל שר ‘ונקה נסע לפּיטֶר’, ואני הייתי נותן קוַדריליוֹן של קוַדריליוֹנים תמורת שתי שניות של שׂמחה. אינכם מכירים אותי! הו, מה מטופש הכול אצלכם! נו, קחו אותי במקומו! הרי באתי לשם משהו… מדוע, מדוע כל זה, כל מה שישנו, כה טפשי…”

ושוב התחיל לסקור את האולם, לאט ובמהורהר. אלא שהתחילה התרגשות כללית. אַליוֹשה רצה לרוץ אליו, אולם הפקיד כבר החזיק בידו של איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“מה זה?” צעק איוַן ונעץ מבט בפקיד, ופתאום תפס בכתפיו והפיל אותו בזעם על הרצפה. אבל הנוטרים כבר הגיעו, תפסו אותו והוא זעק בקול נורא. כל עוד נשׂאו אותו משם זעק וצעק דברים מבולבלים.

קמה מהומה. איני זוכר הכול, לפי הסדר, בעצמי התרגשתי ונבצר ממני לעקוב. אך זאת אני יודע, כי אחר־כך, כשנרגעו הכול והבינו מה קרה, חטף הפקיד נזיפה קשה, אף שהסביר ביסודיות לרָשות, כי העד היה בריא כל הזמן, ורופא בדק אותו שעה קודם לכן כשחש בחילה קלה, ועד כניסתו לאולם דיבר לעניין, על כן לא ניתן לחזות דבר מראש, והאיש דווקא עמד על כך, ורצה בהחלט להעיד. אבל בטרם נרגעו הכול והתאוששו, התרחש מיד לאחר מעמד זה מעמד אחר: קָתֶרינה איוַנוֹבנה נתקפה היסטֶריה. היא התייפחה תוך כדי צוויחות קולניות, סרבה לצאת, ניסתה להיחלץ, התחננה שלא יוציאו אותה, ופתאום צעקה אל אב־בית־הדין:

“עלי למסור עוד עדות אחת, מיד… מיד!.. הנה נייר, מכתב… קח, קרא מהר, מהר! זה מכתב של הנבל הזה, של זה, של זה!” הצביעה על מיטיָה. “הוא שהרג את אביו, מיד תראו, הוא כותב לי כיצד יהרוג את אביו! וההוא חולה, חולה, יש לו דלקת־המוח! כבר שלושה ימים אני רואה שהוא קודח!”

כך צעקה, יוצאת מכליה. לקח הפקיד את הנייר שהושיטה אל אב־בית־הדין, והיא צנחה אל הכיסא, כיסתה פניה והתחילה להתייפח בבכי עוויתי ללא־קול, רועדת וכובשת כל גניחה, מפחד שיוציאו אותה מהאולם. הנייר שמסרה היה מכתבו של מיטיָה מהפונדק “סטוֹליצ’ני גוֹרוֹד”, שכינה אותו איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' מיסמך בעל חשיבות “מתימטית”. למרבה הצער הוכרה חשיבות “מתימטית” זו, ולולא המכתב אולי לא היה אובד מיטיָה, על כל פנים לא היה אובד בצורה כה נוראה. אני חוזר ואומר, היה קשה לעקוב אחר הפרטים. גם עתה כל זה מופיע לעיני בערבוביה. כפי הנראה, מסר אב־בית־הדין מיד את תוכן המכתב לשופטים, לתובע, לסניגור, למושבעים. אני זוכר רק את תחילת חקירתה של העדה. על השאלה: האם נרגעה, שהפנה אליה אב־בית־הדין ברוך, קראה קָתֶרינה איוַנוֹבנה נמרצות:

“אני מוכנה, מוכנה! אני מסוגלת בהחלט לענות לכם,” הוסיפה, עדיין מפחדת מאוד, כפי הנראה, שמשום־מה לא ישמעו אותה. היא נתבקשה להסביר במפורט: איזה מכתב הוא זה, ובאילו נסיבות קיבלה אותו.

“קיבלתי אותו לפני הפשע, והוא כתב אותו יום קודם לכן בפונדק, אם כן, יומיים לפני הפשע שלו – שׂימו־לב, הוא נכתב על גבי איזה חשבון!” צעקה, כשהיא נשנקת. “הוא שׂנא אותי אז, מפני שעשׂה מעשׂה נבלה והלך אחר ברִיה זו… וגם מפני שהיה חייב לי את שלושת האלפים האלה… הוא נפגע בכבודו בגלל שלושת האלפים האלה ובגלל השפלות שלו! עניין שלושת האלפים היה כך: שלושה שבועות לפני שהרג את אביו בא אלי בבוקר. ידעתי שהוא זקוק לכסף, וידעתי לשם מה – הנה, הנה, דווקא כדי לפתות את הברִיה הזאת ולנסוע עמה מכאן. כבר ידעתי אז שבגד בי ורוצה לעזוב אותי, ואני, אני בעצמי, הושטתי לו את הכסף הזה, בעצמי הצעתי, כביכול לשם משלוח אל אחותי במוסקבה – וכשנתתי לו, הסתכלתי בפניו ואמרתי שהוא יכול לשלוח מתי שירצה, ‘אפילו בעוד חודש’, וכיצד, כיצד ייתכן שלא הבין שאני אומרת לו ישר בפניו: ‘דרוש לך כסף כדי לבגוד בי עם הברִיָה הזו שלך, אז קבל את הכסף, בעצמי אני נותנת לך, קח אם אין לך יוֹשר עד כדי כך, שאכן תיקח!…’ להוקיע אותו רציתי, ומה יצא? הוא לקח, הוא לקח אותו ובזבז אותו עם הברִיה ההיא בלילה אחד… אבל הוא הבין, הוא הבין שאני יודעת הכול, האמינו לי, שהוא הבין אז גם זאת, כי בנתינת הכסף אני רק מעמידה אותו בניסיון: האם יהיה כה חסר־יושר שיקח את הכסף ממני, ואולי לא? הסתכלתי בעיניו, והוא הסתכל בעיני והבין הכול, הבין הכול, ולקח, ולקח עמו את הכסף שלי!”

“אמת, קַתיָה!” צעק מיטיָה, “הסתכלתי בעיניים והבנתי שאת רומסת את כבודי, ובכל זאת לקחתי את הכסף שלך. בוזו לנבל, בוזו כולכם, ראוי אני לזה!”

“הנאשם,” צעק אב־בית־הדין, “עוד מלה אחת ואצווה להוציא אותך.”

“הכסף הזה גרם לי עינויים,” המשיכה קַתיָה בחפזון עוויתי, “הוא רצה להחזיר לי אותו, הוא רצה, אמת הדבר, אבל הכסף היה דרוש לו בשביל הברִיה הזאת. והנה הרג את אביו, ואת הכסף לא החזיר לי, אלא נסע אתה לכפר ההוא, ושם תפסו אותו. ושם שוב בזבז בהוללות את הכסף שגנב מאביו לאחר שרצח אותו. ויום לפני שהרג את אביו כתב לי מכתב זה, כתב כשהוא שתוי, ראיתי זאת מיד, כתב מתוך זעם וידיעה ברורה, כן ידיעה ברורה, שלא אראה מכתב זה לאיש, גם אם יהרוג. לולא כן, לא היה כותב. הוא ידע, שלא ארצה לנקום בו ולהרוס את חייו. אבל קִראו, קראו בתשׂומת־לב, בבקשה, בתשׂומת־לב רבה יותר ותראו, כי תיאר הכול במכתב, הכול מראש: כיצד יהרוג את אביו, והיכן מונח הכסף אצלו. ראו, בבקשה, אל תפסחו, יש שם משפט אחד: ‘אהרוג, ובלבד שיִסע מכאן איוַן’. אם כן, חישב מראש כיצד יהרוג,” הדגישה קָתֶרינה איוַנוֹבנה לשופטים בארסיות ובשׂמחה־לאיד. ניכּרת היתה, שחדרה לכל הדקויות במכתב גורלי זה, ולמדה בו כל תג. “לולא היה שתוי, לא היה כותב לי, אבל ראו, הכול מתואר שם מראש, הכול בדיוקי־דיוקים, כפי שהרג אחר־כך, כל הפרוגרמה!”

כך דיברה נרגשת מאוד, מזלזלת בתוצאות שיפגעו בה, אף שאולי חזתה אותן מראש לפני חודש, שכן גם אז הרהרה, רוטטת מזעם: “האם לא לקרוא זאת בבית המשפט?” ואילו עתה כאילו גלשה במדרון. אני זוכר שמיד, כך נראה לי, קרא המזכיר את המכתב בקול, והרושם היה מזעזע. עתה נשאל מיטיָה “האם הוא מכיר במכתב?”

“שלי, שלי!” קרא מיטיָה. “לולא הייתי שתוי, לא הייתי כותב!.. על דברים רבים שׂנאנו זה את זה, קַתיָה, אבל אני נשבע, נשבע, שׂנאתי אותך וגם אהבתי, ואת אותי – לא!”

צנח אל מקומו ופיכר ידיו מרוב ייאוש. התובע והסניגור פנו אל קַתיָה בשאלות צולבות, שתוכנן בעיקר: “מה, בעצם, הניע אותך קודם להעלים מסמך כזה, ולהעיד תחילה ברוח אחרת ובטון אחר?”

“כן, כן, קודם שיקרתי, בכול שיקרתי, בניגוד ליושר ולמצפון, אבל קודם רציתי להציל אותו, מפני שכל כך שׂנא אותי וכל כך בז לי,” קראה קַתיָה כמטורפת. “כן, הוא בז לי נורא, בז תמיד, ודעו לכם – הוא בז לי מן הרגע שהחוויתי לו קידה עמוקה בעד הכסף הזה. ראיתי זאת… הרגשתי בזה אז, מיד, אבל זמן רב לא האמנתי לעצמי. כמה פעמים קראתי בעיניו: ‘ובכל זאת באת אז אלי מרצונך’. הוא לא הבין, הוא לא הבין כלל, מדוע באתי אז, הוא מסוגל לחשוד שפלות בלבד! על פי מידתו מדד, חשב שהכול הם כמותו,” סיננה קַתיָה בזעם, מתוך טירוף גמור. “ולשׂאת אותי רצה רק מפני שקיבלתי ירושה, רק משום כך, משום כך! תמיד חשדתי שמשום כך. כן, הוא חיה! תמיד היה בטוח שכל ימי חיי ארעד לפניו מבושה על כך שבאתי אז, ועל כן הוא יכול לבוז לי לנצח בשל כך, ולהתנשׂא עלי – הנה מפני מה רצה לשׂאת אותי! זה כך, הכול כך! ניסיתי לנצח אותו באהבתי, אהבה לאין־קץ, אפילו את בגידתו רציתי לשׂאת, אך הוא לא הבין דבר. והאם הוא מסוגל להבין משהו! הלוא הוא נבל! מכתב זה קיבלתי רק למחרת בערב, הביאו לי אותו מהפונדק, ועוד בבוקר, בבוקר ביום ההוא רציתי לסלוח לו הכול, אפילו את הבגידה שלו!”

ודאי, שאב־בית־הדין והתובע הרגיעו אותה. אני בטוח, שכולם התביישו אולי להשתמש בצורה זו בריגושה, ולשמוע וידויים כאלה. אני זוכר, ששמעתי אותם אומרים לה: “אנו מאמינים מה קשה לך, האמיני, אנו מסוגלים להרגיש” וכיוצא באלה דברים, אף על פי כן הוציאו דברי־עדות מפי האשה שדעתה נשתבשה מתוֹך היסטריה. לבסוף, תיארה בבהירות לא־רגילה, המבזיקה תכופות, אמנם להרף־עין, ברגעי מתח כאלה, כיצד היתה דעתו של איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' נטרפת כמעט בחודשיים אלה בדאגתו להציל את “הנבל והרוצח”, את אחיו.

“הוא התענה,” אמרה, “הוא רצה להפחית את אשמת האח, והודה לפני, כי גם הוא לא אהב את האב, ואולי רצה גם הוא במותו. כן, זה מצפון מעמיק, מעמיק! בתביעות מצפונו עינה את עצמו. הכול היה מגלה לי, הכול. היה בא אלי ומשׂוחח אתי יום־יום כעִם הידיד היחיד שלו. יש לי הכבוד להיות ידידו היחיד!” קראה במעין תיגוּר ועיניה ברקו. “פעמיים הלך אל סמיֶרדיָקוֹב. פעם אחת בא אלי ואמר: אם הרג לא אחי אלא סמיֶרדיָקוֹב (מפני שאגדה זו הפיצו עכשיו הכול, כי הרג סמיֶרדיָקוֹב), ייתכן שאשם גם אני, שכן ידע סמיֶרדיָקוֹב שאיני אוהב את האב, וחשב אולי, שאני רוצה במות האב. ואז הוצאתי את המכתב והראיתי לו, והוא נוכח לחלוטין שאחיו הרג, וזה זעזע אותו. לא היה בכוחו לשׂאת, כי אחיו – רוצח־אב! כבר לפני שבוע ראיתי שזו סיבת מחלתו. כשישב אצלי בימים האחרונים, דִמדם. ראיתי, שדעתו נטרפת. היה מתהלך ומדמדם, ובמצב זה נראה ברחובות. לבקשתי, בדק אותו שלשום הרופא האורח, ואמר לי, שהחולה קרוב לדלקת־המוח – הכול בגללו, הכול בגלל הנבל! ואתמול נודע לו על מות סמיֶרדיָקוֹב, וזה זעזע אותו כל כך, עד שדעתו נטרפה… והכול בגלל הנבל, הכול כדי להציל את הנבל!”

מובן מאליו, כי לדבר כך ולהתוודות כך אפשר פעם אחת בחיים – לפני יציאת נשמה, למשל, או לפני עלייה על הגרדום. אולם קַתיָה פעלה לפי אופיה ודרכּה. היתה זו אותה קַתיָה נמרצת, שמיהרה אז אל הנואף הצעיר, כדי להציל את אביה. אותה קַתיָה עצמה שקודם לכן, גאה ובתולית, העלתה לקרבן את עצמה ואת בושת־הנערה שלה לעיני הקהל כולו, כשסיפרה על “המעשׂה האצילי של מיטיָה”, רק כדי להקל במידת־מה את הגורל הצפוי לו. והנה עכשיו העלתה עצמה לקרבן בדיוק כך, אבל למען אחר, ואולי רק עכשיו, ברגע זה ממש, הרגישה והבינה באמת מה יקר לה האיש האחר. היא הקריבה את עצמה מתוך חרדה לו, שכן חשבה פתאום שהוא הפליל את עצמו בעדותו, כאילו הוא שהרג ולא האח, הקריבה את עצמה כדי להציל אותו, את תהילתו, את שמו הטוב! והנה חלפה כאן מחשבה נוראה: האם שיקרה בתיאור יחסיה לשעבר עם מיטיָה – זו השאלה. לא, היא לא השמיצה אותו במתכוון כשצעקה, כי מיטיָה בז לה על “הקידה העמוקה”. היא האמינה בזה, היתה משוכנעת לחלוטין עוד משעת הקידה, כי מיטיָה התמים, שהעריץ אותה כבר אז, לועג לה ובז לה. רק מתוך גאווה נקשרה אליו באהבה היסטרית ומרוּגֶשת, מתוך גאווה שנפגעה, ואהבה זו היתה דומה לא לאהבה, אלא לנקמה. ייתכן, כי מאהבה עתירת־ריגוּשים זו היתה צומחת אהבה אמיתית, אולי, אין דבר שכה רצתה בו קַתיָה כפי שרצתה בזה, אולם מיטיָה פגע בבגידתו במעמקי־נפשה, והנפש לא סלחה. רגע־הנקמה התעופף ובא במפתיע, וכל מה שהצטבר בכאב בחזה האשה שנפגעה בזמן כה רב, פרץ החוצה באחת ובמפתיע. היא בגדה במיטיָה, אבל בגדה גם בעצמה. ומובן מאליו, כי לאחר שהצליחה להתבטא, פקע המתח והבושה מעכה אותה. שוב התחיל התקף היסטריה, היא נפלה, מתייפחת וצועקת. הוציאו אותה על כפיים. ברגע שנשׂאו אותה החוצה, הסתערה גרוּשֶנקה בזעקה ממקומה אל מיטיָה, ואיש לא הספיק לעצור בה.

“מיטיָה!” זעקה, “גמרה אותך הנחש שלך! הנה הראתה לכם מי היא!” צעקה לעבר השופטים, רועדת מזעם. אל פי אות של אב־בית־הדין תפסו אותה והתחילו להוציאה מהאולם. היא התנגדה, פרפרה, וניסתה להיחלץ ולשוב אל מיטיָה. מיטיָה זעק גם הוא והסתער לעברה. מיד השתלטו עליו.

אני מניח, כי הגברות הצופות שלנו היו מרוצות: המראה היה מרהיב. וזוכר אני את הופעת הרופא שבא ממוסקבה. נדמה לי, שעוד לפני כן שלח אב־בית־הדין את הפקיד, לדאוג להגשת עזרה לאיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'. הרופא דיווח לשופטים, כי לחולה התקף מסוכן ביותר של דלקת־המוח, וראוי היה להסיעו מיד לאישפוז. על שאלות התובע והסניגור ענה, כי שלשום בא אליו החולה, והוא ניבא לו כבר אז התקף מהיר, אך האיש לא רצה להתרפא. “שפיונו כבר לא היה שלם, הוא הודה שרואה הזיות, פוגש ברחובות אנשים שנפטרו, ומדי ערב בא להתארח אצלו השׂטן,” סיים הרופא. לאחר עדותו הסתלק הרופא המפורסם. המכתב שהגישה קַתֶרינה איוַנוֹבנה צורף אל הראיות־הממשיות. לאחר התייעצות החליטו השופטים: להמשיך בחקירה ולרשום בפרוטוקול את שתי העדויות המפתיעות (של קַתֶרינה איוַנוֹבנה ושל איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ').

לא אוסיף לתאר את המשך החקירה. מה גם, שעדותם של שאר העדים היתה אך חזרה ואישור של העדויות הקודמות, אמנם כל עדות וסימניה האופייניים. אבל אני חוזר ואומר, כי הכול יסתכם בנקודה אחת בנאומו של התובע, שמיד אעסוק בו. הכול היו נרגשים, הכול חושמלו על ידי ההתפרצות האחרונה, והמתינו בקוצר־רוח לוהט לסיום, לנאומי הצדדים ולגזר הדין. אין זאת, כי עדותה של קָתֶרינה איוַנוֹבנה זעזעה את פֶטיוּקוֹביץ‘. לעומת זאת היה התובע חוגג. עם סיום החקירה הוכרזה הפסקה, שנמשכה כשעה. סוף־סוף פתח אב־בית־הדין את הוויכוח. נדמה לי, שהשעה היתה שמונה בערב, כשפתח התובע שלנו, איפּוֹליט קירילוֹביץ’ בנאום־התביעה.

6: נאום התובע. תיאור־אופי

אִיפּוֹליט קירילוֹביץ' פתח את נאום־התביעה כשהוא רועד בעצבנות, זיעה חולנית קרה על מצחו ועל רקותיו, והוא חש בגופו צינה ולהט, חליפות. הוא סיפר זאת אחר־כך בעצמו. הוא ראה בנאום זה chef d’oeuvre שלו, chef d’oeuvre⁶⁵ של כל חייו, ראה בו את שירת־הברבור שלו. ואכן, כעבור תשעה חודשים מת בשחפת אנושה, וכפי שנתברר, היה רשאי לראות את עצמו כברבור השר את שירו האחרון, אילו ידע מראש את קצו. בנאום זה השקיע את כל לבו ואת כל מנת־השׂכל שהיתה לו, והוכיח במפתיע שהיו חבויים בו גם רגש אזרחי וגם השאלות “הארורות”, לפחות במידה שעשׂוי היה איפּוֹליט קירילוֹביץ' המסכן שלנו להכיל בקרבו. והעיקר, דבריו כבשו מפני שהיו כנים: הוא האמין בכנות באשמתו של הנאשם, והאשים אותו לא לפי הזמנה ולא על פי חובת־המשׂרה, וכשקרא “לנקום” בו, אכן רטט כולו ברצון “להציל את החברה”. גם הגברות שלנו, שבעיקרו־של־דבר היו עוינות את איפּוֹליט קירילוֹביץ', הודו בכל זאת שהתרשמו רושם עז. הוא פתח בקול סדוק, נקטע, אך חיש־מהר גבר קולו והצטלצל עד קצוות האולם, וכך עד סיום הנאום. אבל עם סיום הנאום היה קרוב לעלפון.

“רבותי השופטים והמושבעים,” פתח התובע, “קולו של משפט זה הרעים כרעם ברחבי רוסיה כולה. אך דומה, מה המפליא כאן, מה המחריד במיוחד? אותנו, אותנו במיוחד? הלוא אנו אנשים הרגילים לכל זה. אך זו האימה שלנו, שעניינים אפלים כאלה כמעט שחדלו להיות נוראים בעינינו. ההרגל שלנו לכך הוא החייב להחריד אותנו, ולא פשע בודד של יחיד זה או אחר. היכן הן הסיבות לאדישות שלנו, ליחסנו הפושר לעניינים כאלה, לאותות כאלה של הזמן, המנבאים לנו עתיד שאינו ראוי לקנאה? האם הסיבות נעוצות בציניות שלנו, בדלדול מוקדם של השׂכל והדמיון בחברה שלנו, הצעירה כל כך וכבר היא תשושה בטרם עת? האם הסיבה היא ביסודות־המוסר שלנו, שנתערערו עד היסוד, ולבסוף, אולי בכך, שאין לנו כלל יסודות מוסריים? איני פותר את השאלות, אף על פי כן הן מטרידות, וכל אזרח לא רק צריך אלא חייב להתייסר בהן. העיתונות המתחילה, המהססת עדיין שלנו, כבר עשׂתה לחברה כמה שירותים טובים, שכן בלעדיה לא היינו יודעים לעולם באופן מלא על אימֵי הרצון שלוח־הרסן והירידה המוסרית, שהיא מספרת עליהם בלי הרף על דפיה לכול, ולא רק למבקרים באולמות בית־המשפט הפתוח החדש, שניתן לנו על ידי המַלכות שלנו כיום. ומה אנו קוראים כמעט יום־יום? אנו קוראים כל רגע על מעשׂים, שאפילו הפרשה שלפנינו מחווירה לעומתם, ונראית לנו כמשהו רגיל. אבל העיקר הוא בכך, שהמון משפטים פליליים, לאומיים, רוסיים שלנו מעידים על משהו כללי, על צרה כללית שהכתה שורש אצלנו, וקשה ללחום עמה כמו עם כל פורענות כללית. הנה קצין צעיר מבריק מהחברה הגבוהה, המתחיל את החיים והקריירה, קם בשפלות, בסתר, ללא ייסורי־מצפון, שוחט פקיד זוטר, שהיה במידת־מה מיטיבו, אותו ואת המשרתת שלו, כדי לגנוב שטר־חוב שלו ולקחת גם את שאר כספו של הפקיד: ‘יועיל לי לתענוגותי בחברה הגבוהה ולמען הקריירה שלי בעתיד’. לאחר ששחט, הוא מניח כרים תחת ראשם של המתים ומסתלק. והנה גיבור צעיר, חזהו מעוטר צלבים על מעשׂי־גבורה, רוצח כשודד על אם־הדרך את אמו של מנהיגו ומיטיבו, וכשהדיח את חבריו לסיוע במעשׂה, אמר שהיא ‘אוהבת אותו כבן, ועל כן תשמע בכל עצותיו ולא תנקוט כל אמצעי זהירות’. נאמר שהוא נבל, אבל עכשיו, בימינו, איני מעז עוד לומר שהוא נבל יחיד. יש גם מי שלא ישחט, אבל יחשוב וירגיש בדיוק כמו ההוא, שכן בנפשו הוא חסר־יוֹשר כמו ההוא. בחשאי, ביחידות עם נפשו, אולי הוא שואל את עצמו: ‘מה הוא הכבוד, והאם החשש משפיכת־דם אינו אלא דעה־קדומה?’ אולי ירימו אנשים קול עלי ויאמרו, שאני אדם חולני, היסטרי, מוציא דיבה מפלצתית, מדמדם, מגזים. נניח, נניח – אולם, אלִי, הלוא הייתי ראשון השׂמחים לקבל את דעתם! אל תאמינו לי, ראו בי חולה, אבל זכרו את דברי: הלוא אם רק עשׂירית, אם רק חלק עשׂרים בדברי קולע לאמת, המצב הוא איום! ראו, רבותי, ראו, כיצד מתאבדים אצלנו צעירים בירייה: ללא שמץ של שאלות הַמלֶטיות, כמו ‘מה יהיה שם?’, ללא סימן לשאלות אלה, כאילו הסעיף על רוחנו, ועל כל המצפה לנו מעֵבר לחיים, נמחק זה כבר בטבעם, נקבר וכוסה עפר. התבוננו, לבסוף, בפריצות שלנו, ברודפי־התאווֹת שלנו. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', הקרבן האומלל של משפט זה, הוא כמעט תינוק תמים לעומת אחדים מהם. ואנו הלוא הכרנו אותו כולנו, ‘הוא חי בתוכנו’… כן, בפסיכולוגיה של הפשע הרוסי יעסקו ודאי באחד הימים המוחות הראשונים במעלה, שלנו ושל אירופה, שכן הנושׂא ראוי לכך. אולם מחקר זה ייערך אחר־ כך, באחד הימים, כשירווח לנו. כשכל האַנדרוֹלוֹמוּסיה של הרגע הנוכחי תסתלק אל מישור מרוחק יותר, וכך יתאפשר להתבונן בה בתבונה רבה יותר ובפחות משׂוא־פנים, משיכולים להתבונן אנשים כמוני, למשל. ואילו כיום אנו מזדעזעים, או מעמידים פנים שמזדעזעים, ולמעשׂה נהנים מהמחזה כחובבי תחושות עזות, אֶכּסצֶנטרִיוֹת, המטלטלים את הבטלנות הצינית העצלנית שלנו, או שלבסוף אנו נוהגים כילדים קטנים, מגרשים בידיים את רוחות־הרפאים הנוראות וטומנים ראש בכר, עד שיחלוף המראה הנורא, כדי לשכוח אותו מיד בעליזות ובמישׂחקים. אבל גם עלינו להתחיל באחד־הימים לחיות בפכחון ובמחשבה, הלוא גם עלינו להעיף מבט על עצמנו כחברה, הלוא גם עלינו להבין משהו בתחום החברתי שלנו, או לפחות להתחיל להבין. סופר גדול של התקופה הקודמת כותב בסיום הגדולה ביצירותיו, כשהוא מגלם את רוסיה כולה בדמות שלישיית־סוסים רוסית נמרצת, הדוהרת אל מטרה לא־נודעת: “הוֹי, טרוֹיקה טרוֹיקה – ציפור, מי המציא אותך, שלישיית־סוסים?” והוא מוסיף בגאווה גאה, כי לשלישייה הדוהרת באין־עוצר מפַנים דרך בכבוד כל העמים. כך, רבותי, נניח, נניח שמפַנים דרך, בכבוד או בלעדיו, אולם, לדעתי, סיים בכך האמן הגאון את היצירה או בהתקף ראייה־ורודה תינוקית תמימה, או פשוט מפני שפחד מפני הצנזורה בזמן ההוא. שכן אילו רתמנו ברתמת־השלוש שלו רק את גיבוריו, את הסוֹבַּקיֶביצ’ים, הנוֹזדריוֹבים והצ’יצ’יקוֹבים, לא היינו מגיעים בסוסים כאלה לשום מקום ממשי, יהיה הרכּב מי שיהיה! והלוא אלה הסוסים הקודמים, שאינם מגיעים לקרסולי הסוסים כיום, אצלנו הכול חזק יותר…”

כאן הופסק נאומו של איפּוֹליט קירילוביץ' במחיאות־כפיים. הליבֶּרָליוּת בתיאור רתמת־השלישייה הרוסית מצאה חן. אמנם נשמעו רק שתיים־שלוש מחיאות, ואב־בית־הדין לא ראה אפילו צורך לפנות אל הקהל באיום “לפנות את האולם”, ורק העיף מבט מחמיר לעֵבר המוחאים. אולם איפּוֹליט קירילוביץ' התעודד: מעולם לא מחאו לו כף. שנים כה רבות סֵרבו להקשיב לבן־אדם, ופתאום ניתנה אפשרות להתבטא באוזני רוסיה כולה!

“ואכן,” המשיך, “מה היא משפחת קָרָמָזוֹב זו שנפל בחלקה פתאום פרסום כה מעציב אפילו ברוסיה כולה? אולי אני מפריז הרבה, אבל נדמה לי, שבתמונה של משפחונת זו מהבהבים כמה יסודות עיקריים כלליים של החברה האינטליגנטית בת־זמננו – לא, לא כל היסודות – וכן הבהבו בצורה מיקרוסקופית, ‘כשמש בטיפת מים’, אבל משהו השתקף, התגלה. הסתכלו בזקן האומלל, שלוח־הרסן, השקוע בזימה, ב’אבי משפחה' זה, שסיים את חייו בצורה כה מעציבה. אציל מלידה, שהתחיל את דרכו בחיים כאוכל לחם־חסד עני, שתפס על ידי נישׂואים מקריים ומפתיעים נדוניה לא־גדולה, היה תחילה נוכל קטן וליצן חנפן, אמנם עם גרעין של כשרונות שׂכליים, לאו־דווקא מבוטלים, ובראש לכול – מלווה בריבית. עם השנים, הווי אומר עם צמיחת ההון הקטן, האיש מתעודד. ההכנעה והחנופה נעלמות, נשאר רק ציניקן לגלגן ומרושע ושטוף־בתאווה. הצד הרוחני חוסל כליל, ואילו צמאון־החיים עצום. בסיכומו של דבר, אין הוא רואה בחיים דבר מלבד תענוגות־הבשׂרים, ותורה זו הוא מעניק לילדיו. חובות אבהיות רוחניות כלשהן – איִן. הוא מלגלג על חובות כאלה, הוא מגדל את ילדיו הקטנים בחצר־האחורית, ושׂמח כשלוקחים אותם ממנו. הוא שוכח אפילו על קיומם. כל כללי המוסר של הזקן: après moi le déluge. ⁶⁶יש כאן כל המנוגד למושׂג האזרח, פרישה מלאה, אפילו עוינת מהחברה: ‘יעלה אפילו באש העולם כולו, ובלבד שיהיה טוב לי’. וטוב לו, והוא מרוצה לגמרי, ומשאלתו לחיות כך עוד עשׂרים, שלושים שנה. הוא מרמה בחשבונות את בנו, ובכספו של הבן, בירושת אמו שהוא מסרב להחזיר לו, הוא טורח לגזול ממנו, מבנו, את אהובתו. לא, איני רוצה לוותר על הגנת הנאשם לסניגור רב־הכשרון שבא מפֶּטֶרבּוּרג. גם אני אומר את האמת, גם אני מבין את מִצבור הרוגז שעָרם הזקן בלב בנו. אולם די, די לדבר על הזקן האומלל הזה, הוא קיבל את גמולו. אבל נזכור שהוא אב, ואחד האבות בני־זמננו. האם אעליב את החברה כשאומר, כי הוא אחד האבות הרבים בזמננו? אוי לנו, רבים מהאבות בזמננו נמנעים מלהתבטא בציניות כמוהו, מפני שחינוכם טוב יותר, השׂכלתם טובה יותר, ולמעשׂה – גם הם מחזיקים בפילוסופיה, הדומה כמעט לשלו. אבל נניח, שאני פֶּסימיסט, נניח. כבר הוסכם בינינו, שאתם סולחים לי. בואו נידָבר מראש: אל תאמינו לי, אל תאמינו, אל תאמינו, אני אדבר ואתם אל תאמינו. אף על פי כן, תנו לי להתבטא, אף על פי כן, אל תשכחו כמה מדברי. והנה בניו של אותו זקן, אבי־משפחה זה: אחד לפנינו על ספסל־הנאשמים, ועליו ידובר בהמשך. על האחרים אומר דברים חטופים בלבד. מאלה, הבכור הוא אחד הצעירים בני־זמננו, בעל השׂכלה מצוינת, אינו מאמין, דברים רבים מדי בחיים דחה וביטל, בדיוק כמו אביו מולידו. כולנו שמענו אותו, הוא נתקבל בחברה שלנו בידידות, הוא לא הסתיר את דעותיו, להפך, להפך לחלוטין, ועל כן אני מעֵז לדבר עליו עכשיו בגילוי־לב מסוים, כמובן, לא כעל איש פרטי, אלא רק כעל בן משפחת קָרָמָזוֹב. אתמול מת בהתאבדות, בקצה העיר, אידיוֹט חולני אחד, שנגרר במידה רבה אל המשפט הזה, משרת לשעבר ואולי גם ממזר של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' – סמיֶרדיָקוֹב. בדמעות היסטֶריות סיפר לי בחקירה המוקדמת, כיצד קָרָמָזוֹב צעיר זה, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, החריד אותו בחוסר־הריסון הרוחני שלו. ‘הכול מותר, לפי דעתו, כל מה שיש בעולם, ומעכשיו לא צריך לאסור שום דבר – הנה מה שהוא לימד אותי כל הזמן’. נדמה לי, שעל פי תיזה זו, שלימדו אותו, האידיוט הזה השתגע לגמרי, אף כי השפיעו גם ההפרעה השׂכלית ומחלת־הנפילה, והאסון הנורא שהתרחש בביתם. אבל האידיוט הזה פלט הערה מעניינת מאוד־מאוד, שהיתה ראויה גם למתבונן חכם ממנו, ועל כן אני מדבר על כך. ‘אם יש מי מהבנים,’ אמר לי, ‘שדומה ביותר לפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, הרי זה הוא, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’!' בהערה זו אני מפסיק את תיאור־האופי שהתחלתי בו, שכן אני רואה חוסר־נימוס בהמשכתו. איני רוצה להסיק עוד מסקנות, ולקרקר כעורב המנבא לגורל הצעיר אבדון בלבד. היום ראינו כאן, באולם זה, כי הכוח הישיר של האמת חי עדיין בלבו הצעיר, שעדיין לא הושתקו בו רגשות הקשר המשפחתי על ידי הכפירה והציניות המוסרית, שנרכשו בעיקר בתורשה, ולא בייסורים אמיתיים של המחשבה. והנה הבן האחר – הוא עלם עדיין, ישר־דרך ועניו, המבקש, בניגוד להשקפת־העולם הקודרת, המפוררת, של אחיו, לדבוק, כפי שאומרים, אל ‘היסודות העממיים’, או למַה שמכנים במלים מחוכמות אלו באי־אלו פינות תיאורטיות של האינטלגנציה החושבת שלנו. כפי שאתם רואים, דבק במנזר. כמעט שהתקדש לנזירוּת. נדמה לי, כי בו התבטא מוקדם ושלא־במודע אותו ייאוש חיישָני, המביא עכשיו רבים בחברה המסכנה שלנו, הפוחדים מהציניות ומהפריצות שבה, ומייחסים בטעות את כל הרע להשׂכלה האירופית, להסתער על ‘קרקע המכוֹרה’, כפי שאומרים, אל החיבוק האימהי של אדמת־המכוֹרה, כילדים שנבהלו מרוחות־רפאים, וליד שדיה הצמוקים של האם התשושה הם שואפים להירדם לפחות בשלווה, ואפילו לישון כל ימי חייהם, ובלבד שלא יראו את הזוועות המפחידות אותם. אשר לי, הריני מאחל לצעיר הטוב והמחונן כל טוב, מאחל שיפי־הנפש הצעיר שלו והשאיפה אל היסודות העממיים, לא ייהפכו לבסוף, כפי שקורה תכופות, מצד המוסר – למיסטיציזם קודר, ומהצד האזרחי – לשוֹביניזם אטום – שתי תכונות המאיימות אולי על האומה ברעה גדולה יותר, מהשחתה בטרם־עת על ידי השׂכלה אירופית, שלא הובנה כהלכה ונרכשה חינם, השחתה שלקה בה אחיו הבכור.”

השוֹביניזם והמיסטיציזם שוב זכו בשתיים־שלוש מחיאות־כף. ודאי, שנסחף איפּוֹליט קירילוֹביץ' בדבריו, ולכל זה היתה נגיעה מועטת לעניין הנידון. גם אם נתעלם מכך שהדברים לא היו ברורים, אלא שעז מדי היה רצונו של השחפן הממורמר להתבטא לפחות פעם אחת בחייו. אחר כך אמרו אצלנו, כי בתיאור־אופיו של איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' הדריך אותו רגש לא עדין, שכן פעם או פעמיים ניצח אותו איוַן בוויכוח פומבי, ואיפּוֹליט קירילוֹביץ' זכר זאת ורצה עתה לנקום. אבל איני יודע, אם מותר היה להסיק מסקנה זו. על כל פנים, כל מה שנאמר היה בבחינת פתיחה, ואחר כך יצא הנאום בדרך ישרה יותר וקרובה יותר לעניין.

“והנה הבן השלישי⁶⁷ של אבי המשפחה בת־זמננו,” המשיך איפּוֹליט קירילוֹביץ‘, "יושב על ספסל־הנאשמים, הוא לפנינו. לפנינו גם מעשׂיו, חייו ועסקיו: בא מועד והכול נגוֹל, הכול נחשׂף. בניגוד ל’אירופיוּת’ ול’יסודות העממיים' של אחָיו, הוא מגלם כאילו את רוסיה חסרת־המעצורים – לא, לא את כולה, לא את כולה, וירחם אלוהים עלינו אילו ייצג את כולה: ואף על פי כן, כאן היא רוֹסֶיוּשקה שלנו, ריחה כאן, קולה כאן, אמא־רוסיה. אנו חסרי־מעצורים. הננו הרע והטוב בתערובת מדהימה, הננו חובבי ההשׂכלה ושילֶר, ובו־בזמן אנו משתוללים בפונדקים, ותולשים זקנם של שתויים, עמיתינו לסביאה. כן, גם אנו לפעמים טובים ונפלאים, אבל רק אם גם מצבנו טוב ונפלא. להיפך, אנו אפילו נסערים – נסערים, בפירוש – על ידי אידיאלים נאצלים ביותר, אולם בתנאי שהם יתגשמו מאליהם, שייפלו משמים על שולחננו, והעיקר – חינם, חינם, שלא ניאלץ לשלם את תמורתם. מאוד איננו אוהבים לשלם, לעומת זאת אנו אוהבים מאוד לקבל, וכך בכל התחומים. כן, תנו, תנו לנו את מנעמי החיים מכל המינים (דווקא מכל המינים, בפחות מזה לא נשתווה), ובעיקר, אל תפריעו לטבע ולנוהג שלנו בשום דבר, ואז נוכיח שאנו יודעים גם להיות טובים ונפלאים. אין אנו חמדנים, לא, אף על פי כן תנו לנו כסף, יותר, יותר, הרבה ככל האפשר, ותראו באיזו נדיבות, באיזו מידה של בוז למתכת הבזויה נפזר אותו בלילה אחד, בסביאה באין־עוצר. ואם לא יתנו לנו כסף, נראה כיצד נדע להשׂיג אותו, אם נרצה בו מאוד. אולם על זה נדבר אחר־כך, נעקוב אחר האיש לפי הסדר. תחילה לפנינו ילד מסכן ועזוב, ‘בחצר האחורית ובלי מגפיים’, כפי שהתבטא קודם אזרח נכבד ומכובד שלנו, לצערנו – ממוצא נכרי! אני חוזר ואומר – לא אוותר לאיש על הגנת הנאשם! אני התובע ואני הסניגור. כן, גם אנו אנשים, גם אנו בני־אדם, גם אנו נדע לשקול כיצד עלולים להשפיע על האופי הרשמים הראשונים של הילדות והקן בבית. והנה הנער כבר עלם, כבר צעיר, קצין. על מעשׂי־בריונות ועל הזמנה לדוקרב מַגלים אותו אל אחת עיירות־הגבול המרוחקות של רוסיה הברוכה שלנו. שם הוא משרת בצבא, שם הוא סובא ומתהולל, וכמובן – לאנייה גדולה דרושים מרחבי־שיִט. זקוקים אנו לאמצעים, לאמצעים בראש־ובראשונה, והנה, לאחר מריבות רבות השתוו האב ובנו על ששת אלפים אחרונים, והכסף נשלח אליו. שׂימו לב, הוא חתם על מיסמך וקיים מכתב שלו, שבו הוא כמעט מוותר על השאר, ובששת אלפים אלה הוא מסיים את ההתנצחות עם אביו בעניין הירושה. עתה מתרחשת פגישתו עם צעירה שאופיה והתפתחותה גבוהים ברמתם. לא אעֵז לחזור על הפרטים, זה עתה שמעתם אותם: יש כאן כבוד, יש כאן הקרבה עצמית, ואני משתתק. רפרפה לעינינו בצורה סימפָּתית מאוד דמות צעיר, הולל וקל־דעת, שהרכין ראש לפני אצילות אמיתית, לפני אידיאה נעלה – ופתאום, לאחר כל זה, באותו אולם של בית־המשפט נתגלה במפתיע הצד השני של המטבע. שוב איני מעֵז לעסוק בניחושים ואמנע גם מניתוח – מדוע קרה כך. גברת זו עצמה, שטופה בדמעות של מרירות שהוצנעה זמן רב, אומרת לנו, כי הוא, הוא הראשון שבז לה על המעשׂה הנרגש שלה, שאולי הוא בלתי זהיר ופרי־דחף, אבל מעשׂה נעלה, מעשׂה של נדיבות. על פניו שלו, פני ארוסה של צעירה זו, חמק חיוך לגלגני – לפני שחמק על פני מישהו – ורק מצדו לא יכלה לשׂאת חיוך זה. אף שידעה, כי כבר בגד בה (הוא בגד מתוך שהיה ברור לו, כי מעתה עליה לקבל מידו הכול, אפילו את בגידתו), אף שידעה, הציעה לו בכוונה שלושת אלפים רובל, ובצורה ברורה, ברורה מדי, רומזת לו, שהיא מציעה לו את הכסף לשם בגידה בה: ‘נראה, תקבל או לא, והאם⁶⁸ תהיה ציני עד כדי כך,’ אמרה לו בשתיקה במבטה הבוחן והשופט. הוא מסתכל בה, מבין היטב את מחשבתה (הלוא הודה כאן בפניכם, כי הבין הכול), ולקח לעצמו ללא־תנאי את שלושת האלפים האלה, ומבזבז אותם ביומיים בסביאה הוללת עם אהובתו החדשה. במה נאמין איפוא? האם באגדה הראשונה – התפרצות נרגשת של אצילות גבוהה, של אדם, הנותן את אמצעי־הקיום האחרונים שלו ומרכין ראש לפני המידות־הטובות, או בצד השני של המטבע, הגועלי כל כך? דרך החיים היא, שבין שני ניגודים יש לחפשׂ את האמת באמצע. במקרה שלפנינו, בהחלט לא כך. קרוב לוודאי, כי במקרה הראשון היה אציל בכנות, ובמקרה השני היה שפל בכנות, באותה מידה. מדוע? דווקא משום כך, שאנו בעלי אופי רחב ופתוח, קָרָמָזוֹבי – ולכאן אני מוליך את דברי – המסוגל להכיל כל מיני ניגודים, ולהסתכל בו־בזמן ברוֹם שמעלינו, תהום האידיאלים הנעלים, ובתהום שמתחתנו, תהום הנפילה השפלה והמסריחה ביותר. היזכרו ברעיון המבריק, שהשמיע זה עתה מתבונן צעיר, שהסתכל מקרוב ובצורה מעמיקה בכל משפחת קָרָמָזוֹב, האדון רָקיטין: ‘תחושת שפלותה של הנפילה חיונית לנפשות שלוחות־רסן וחסרות־מעצורים אלה, כמו תחושת האצילות העליונה’, וזו אמת: דווקא להם דרושה תערובת בלתי־טבעית זו תמיד, בלי־הרף. שתי תהומות, שתי תהומות, רבותי, באותו רגע עצמו – בלעדי זאת אנו אומללים, חסרי־סיפוק, הוויתנו אינה שלמה. יש בנו רחבות, יש בנו רחבות כמו בכל אמא־רוסיה שלנו, אנו נָכיל את הכול, נחיה עם הכול! כן, רבותי השופטים המושבעים. נגענו עכשיו בעניין שלושת האלפים, ואני ארשה לעצמי להקדים קצת את המאוחר. תארו לעצמכם שהוא, בעל אופי זה, כשקיבל אז את הכסף, ובדרך כזאת, תוך חרפה כזאת, תוך השפלה נחותה כזאת – תארו לעצמכם, כי בו ביום ידע כביכול להפריש מזה את החצי, לתפור את הכסף בשׂקיק, ואחר־כך, חודש תמים, להיות חזק ולשׂאת אותו על צווארו, למרות כל הפיתויים והצרכים המיוחדים במינם! הוא לא העֵז לנגוע בשׂקיק זה בשעת סביאה בפונדקים, או כשנאלץ לרוץ מהעיר כדי להשׂיג כסף האֵל יודע ממי, כסף שהיה דרוש לו מאוד כדי להסיע משם את אהובתו ולהרחיק אותה מפיתויי אביו. והלוא אפילו רק כדי לא להשאיר את אהובתו חשׂופה לפיתויי הזקן, שכֹה קינא בו, חייב היה לקרוע את השׂקיק ולהישׁאר בבית כשומר מרותק של אהובתו, לצפות לרגע כשתאמר לו סוף־סוף: ‘אני שלך’, ולברוח עמה למקום מרוחק ככל־האפשר מהנסיבות הגורליות הנוכחיות. אך לא, אין הוא נוגע בקמיע שלו, ומאיזה נימוק? הנימוק הראשון, אמרנו, היה, שעם האמירה ‘אני שלך, קח אותי לכל מקום שתרצה’, ראוי שיהיה בידו כסף להסעתה. אבל נימוק ראשון זה החוויר בפני השני, לדברי הנאשם עצמו. כל עוד אני נושׂא את הכסף עלי, ‘הנני נבל אך לא גנב’, שכן אוכל ללכת בכל עת אל הארוסה שפגעתי בה, להניח לפניה את מחצית הסכום שלקחתי לעצמי במרמה, ולומר לה: ‘את רואה, בזבזתי את מחצית כספך והוכחתי בכך, שאני אדם חלש ובלתי מוסרי, ואם תרצי לומר, נבל (אני מדבר בלשונו של הנאשם), אבל גם אם אני נבל, איני גנב, לא הייתי מביא לך את המחצית שנותרה, לוקח אותה לעצמי כפי שלקחתי את המחצית הראשונה’. הסבר מפליא של העובדה! אדם זה, המטורף בתאוותו אבל חלש, שלא היה בכוחו לעמוד בפני הפיתוי לקחת שלושת אלפים רובל תוך חרפה כזאת, אותו אדם עצמו מרגיש פתאום קשיחות סטוֹאית, נושׂא על צווארו אלפי רובלים ואינו מעז לנגוע בהם! האם זה תואם אפילו במשהו את האופי שאנו מנתחים? לא, ואני ארשה לעצמי לספר לכם, כיצד היה נוהג במקרה זה דְמיטרי קָרָמָזוֹב אמיתי, אילו אכן החליט לתפור את כספו בשׂקיק. עם הפיתוי הראשון – אפילו כדי לשעשע שוב במשהו את האהובה החדשה, שעמה כבר בזבז את מחצית־הכסף הראשונה, היה פורם את השׂקיק ומפריש ממנו – נניח, בפעם הראשונה רק מאה רובל, כי למה להחזיר את המחצית, זאת אומרת אלף וחמש מאות, די גם באלף וארבע מאות – הלוא התוצאה תהיה דומה: ‘נבל, אמנם, אך לא גנב, שכן הבאתי בחזרה אלף וארבע מאות, ואילו גנב היה לוקח הכול ולא היה מחזיר מאומה’. כעבור זמן־מה שוב היה פורם את השׂקיק ומוציא את המאה השנייה, אחר־כך את השלישית, אחר־כך את הרביעית, ולא מאוחר מסוף החודש היה מוציא את המאה שלפני־האחרונה: גם כשאביא מאה בלבד, התוצאה תהיה דומה: ‘נבל, אך לא גנב, עשׂרים ותשע מאות נתן בכוֹס, ובכל זאת החזיר מאה, גנב לא היה מחזיר גם זאת’. ולבסוף, לאחר שבזבז גם את המאה שלפני־האחרונה, היה מביט במאה האחרונה ואומר לעצמו: ‘באמת שלא כדאי להחזיר מאה בלבד – אלך ואבזבז גם את זו!’ כך היה נוהג דְמיטרי קָרָמָזוֹב אמיתי, המוכּר לנו! ואילו האגדה על השׂקיק – הריהי ניגוד למציאות, שאין לתאר גדול ממנו. הכול אפשר לשער, אך לא זאת. ועוד נשוב לכך."

עתה מנה איפּוֹליט קירילוֹביץ' לפי הסדר את כל הידוע לחקירה־המשפטית על סכסוכי־הרכוש ועל יחסי־המשפחה בין האב ובנו, שב והסיק את המסקנה, כי על פי הנתונים הקיימים אין כל אפשרות לקבוע בשאלה של חלוקת־הירושה מי הונה את מי בחשבון, ומי תבע יותר מהמגיע לו, הכול בהקשר שלושת האלפים, שנתקעו בדעתו של מיטיָה כרעיון דיבוקי, והזכיר את חוות־הדעת הרפואית.

7: סקירה היסטורית

“חוות־הדעת של הרופאים שאפה להוכיח לנו, כי הנאשם מטורף ומַניַק. אני טוען שהוא שפוי, וזה רע ביותר: לולא היה שפוי, היה מתגלה אולי כחכם יותר. אשר למַניָה, לשגעונו לדבר אחד, הרי שהייתי מסכים לכך, אבל לגבי עניין אחד בלבד – בעניין שהצביעה עליו גם חוות הדעת, בהשקפת הנאשם על שלושת־אלפים אלה, שקיפח אותו אביו בהם. אבל אפשר אולי למצוא נקודת־ראות קרובה בהרבה להסברת הריגוש המתמיד של הנאשם בקשר לכסף הזה, מההסבר על הנטייה לטירוף. אשר לי, הריני מקבל את דעתו של הרופא הצעיר הסבור, כי הנאשם היה אף הנוֹ בעל כושר־שׂכלי מלא, אלא שהיה גרוי וזועם. והוא העניין: לא משלושת האלפים, לא מהסכום נבע נושׂא הזעם המרוגש התמידי של הנאשם, כי אם מסיבה מיוחדת, שעוררה את זעמו. הסיבה היא – הקנאה.”

כאן פרשׂ איפּוֹליט קירילוֹביץ' בהרחבה את תמונת תשוקתו הגורלית של הנאשם אל גרוּשֶנקה. הוא התחיל מהרגע כשהלך הנאשם אל “הגברת הצעירה” כדי “להרביץ לה” – כלשונו, “אבל במקום להרביץ, כרע לרגליה – הנה ראשיתה של אהבה זו. באותו זמן נתן עיִן בגברת זו גם הזקן, אבי הנאשם – זימון־נסיבות מפליא וגורלי, שכן התלקחו שני הלבבות פתאום, יחדיו, אף ששניהם הכירו מקודם גברת זו ונפגשו עמה – ושני הלבבות האלה הוצתו בתשוקה קָרָמָזוֹבית שאין בלתי־מרוסנת ממנה. לפנינו כאן הודאתה שלה: ‘אני,’ היא אומרת, ‘צחקתי על זה וגם על זה’. כן, התחשק לה פתאום לצחוק לזה וגם לזה. קודם לא רצתה, ופתאום עלתה בדעתה הכּוונה – ובסופו של דבר, שניהם כרעו לרגליה, מנוצחים. הזקן, שסָגד לכסף כמו לאלוהים, הכין מיד שלושת אלפים רובל רק תמורת ביקור שלה בביתו, אך עד מהרה הגיע גם לכך, שראה אושר לעצמו להניח את שמו ואת רכושו לרגליה, ובלבד שתסכים להיות רעייתו החוקית. לכך יש לנו עדויות מוצקות. אשר לנאשם, הרי הטרגדיה שלו גלויה לעין, היא פרושׂה לפנינו. אולם זה היה ‘המישׂחק’ של הצעירה. המפַתָה לא נתנה לצעיר האומלל כל תקווה, והתקווה, התקווה האמיתית ניתנה לו ברגע האחרון, כשכרע ברך לפני המְענה שלו, ופרשׂ אליה את ידיו האדומות מדם אביו ויריבו: במצב זה גם נאסר האיש. ‘אותי, אותי שִלחו יחד אתו לעבודת־הפרך, אני הבאתי אותו לזה, אני אשמה יותר מכולם!’ קראה האשה, כבר מתוך חרטה כנה, ברגע שנאסר. צעיר מחונן, שקיבל עליו את תיאור הפרשה הזאת – אותו אדון רָקיטין, שכבר הזכרתי קודם – הגדיר בכמה משפטים תמציתיים וטיפוסיים את אופיה של גיבורה זו: ‘אכזבה מוקדמת, תרמית ונפילה מוקדמות, בגידת המפַתה – החתן שנטש אותה, אחר־כך העוני, קללת המשפחה הישרה, ולבסוף, חסותו של זקן עשיר, שהיא רואה בו, אגב, גם כיום את המיטיב שלה. בלב הצעיר, שהכיל אולי הרבה מן הטוב, הסתתר זעם מגיל צעיר מדי. נוצר אופי מחשב חשבונות, צובר הון. נוצרו לגלגנות ורצון לנקום בחברה’. לאחר תיאור־אופי זה מובן, שיכלה לצחוק לזה וגם לזה רק לשם מישׂחק, לשם מישׂחק זועם. והנה, בחודש זה של אהבה ללא תקווה, של נפילות מוסריות, של בגידה בארוסתו, של לקיחת כסף זר שניתן לו מתוך אמון בכבודו – מגיע הנאשם אל סף הריגוש והטירוף בקנאתו הבלתי־פוסקת, ובמי – באביו! והעיקר, הזקן המטורף מושך ומפתה את מוּשׂא־אהבתו – בשלושת אלפים אלה, אשר בנו רואה בהם את ירושתו מאמו, ובגללם הוא מגנה את אביו. כן, אני מסכים, קשה היה לשׂאת זאת! כאן יכלה גם להופיע מַניָה. לא הכסף הוא העיקר, אלא העובדה שבכסף זה נהרס אושרו בציניות גועלית כל כך!”

עתה התחיל איפּוֹליט קירילוֹביץ' לתאר, כיצד נולדה בלב הנאשם לאט־לאט המחשבה על רציחת האב, ועקב אחריה לפי העובדות.

“תחילה אנו צורחים בלבד בפונדקים – כל החודש אנו צורחים. כן, אנו אוהבים להיות בין אנשים, לספר להם מיד הכול, אפילו את הרעיונות השׂטניים והמסוכנים ביותר שלנו, אנו אוהבים לשתף את האנשים, ודורשים מהם מיד שישיבו לנו באהדה מלאה, שישתתפו עמנו בכל השאגות והחרדות, שיאמרו לנו הֵן ולא יפריעו לנוהג הטבעי שלנו. אם לא יעשׂו כן, נכעס ונהרוס את הפונדק (עתה סופר המעשה בסרן סניֶגירוֹב). אנשים שראו ושמעו את הנאשם בחודש הזה הרגישו לבסוף, כי כאן ייתָכנו לא רק צעקות ואיומים על האב, אלא שתוך טירוף כזה יתחלפו אולי האיומים במעשׂים (עתה תיאר התובע את הפגישה המשפחתית במנזר, את השׂיחות עם אַליוֹשה, ואת מעמד האלימות הפרוע בבית האב, כשפרץ אליו הנאשם לאחר ארוחת־הצהריים). אין בדעתי לטעון בתקיפות,” המשיך איפּוֹליט קירילוֹביץ‘, “כי עד מעמד זה כבר החליט הנאשם, בשיקול־דעת ובכוונה תחילה, לשׂים קץ לאביו על ידי רצח. אף על פי כן, כבר עלה רעיון זה על דעתו, והוא בחן אותו במחשבתו – לכך יש לנו עובדות, עדים והודאתו שלו. אני מודה, רבותי השופטים המושבעים,” הוסיף איפּוֹליט קירילוֹביץ’, “כי עד היום היססתי מלייחס לנאשם כוונה שלמה ומוּדעת לביצוע הפשע שנדחק אל לבו, משוכנע הייתי, כי נפשו כבר התבוננה פעמים רבות ברגע הגורלי הצפוי לו, תיארה לה אותו כאפשרות בלבד, אך לא קבעה עדיין את מועד הביצוע, ולא קבעה את הנסיבות. אולם היססתי עד היום בלבד, עד שבא המיסמך הגורלי, שהוצג היום לפני בית־המשפט על ידי הגברת ויֶרחוֹבצֶבה. הלוא שמעתם, רבותי, את קריאתה? ‘זו תכנית, זו פרוגרמה של הרצח!’ – הנה כך הגדירה את המכתב האומלל ‘השתוי’ של הנאשם האומלל. ואכן, מבהיר מכתב זה את משמעות הפרוגרמה והכוונה. הוא נכתב שתי יממות לפני הפשע, וכך ידוע לנו בוודאות, כי שתי יממות לפני ביצוע מזימתו הנוראה, נשבע הנאשם, שאם לא ישׂיג כסף מחר, יהרוג את האב, כדי לקחת מתחת לכר שלו את הכסף ב’מעטפה עם הסרט האדום, ובלבד שיסע איוַן מכאן'. אתם שומעים: ‘ובלבד שיסע איוַן מכאן’ – אם כן, פה מחושב הכול מראש, הנסיבות נשקלו, ומה יצא: הכול בוצע אחר־כך כמתוכנן! אין ספק בכוונה ובחישוב מראש לשדוד, כך הוצהר במישרים, נכתב ונחתם. אין הנאשם מתכחש לחתימתו. תאמרו: שתוי כתב. אין זה מפחית את החומרה, ויתירה מזו: כשהיה שתוי כתב מה שתכנן בהיותו מפוכח. לולא תוכננו הדברים כשהיה מפוכח, לא היו נכתבים כשהיה שתוי. אולי תאמרו: לשם מה צרח על כוונתו זו בפונדקים? מי שמחליט לעשׂות מעשׂה כזה בכוונה תחילה, שותק ומעלים את הדבר. אמת, אבל הוא צרח כשעדיין לא היו תכנית וכוונה תחילה, והיו רק הרצון והשאיפה שהבשילה. אחר כך הוא צורח פחות על כך. בערב ההוא, כשנכתב המכתב הזה, לאחר ששתה הרבה בפונדק ‘סטוֹליצ’ני גוֹרוֹד’, היה שתקן שלא כהרגלו, לא שׂיחק בביליארד, ישב בצד, לא דיבר עם איש, ורק גירש ממקומו פקיד של אחד הסוחרים בעיר, אבל עשׂה זאת כמעט בבלי־דעת, מתוך ההרגל לריב, ומכך לא היה בכוחו להימנע מרגע כניסתו לפונדק. אמת הדבר, שעם ההחלטה הסופית חייב היה לעלות על דעתו של הנאשם החשש, כי צרח יותר מדי על כך בעיר, וזה עלול להפליל אותו ולהביא לאישומו, לאחר שיבצע את התכנית. אבל אין עצה, הפרסום כבר נעשׂה, אין לבטל אותו, וככלות הכול, היה המקרה מחלץ אותו בעבר, יחלץ גם עכשיו. אנו האמַנּו בכוכב שלנו, רבותי! ובכל זאת עלי להודות, כי הוא טרח הרבה כדי לעקוף את הרגע הגורלי, ועשׂה מאמצים רבים למדי כדי להימנע ממוצא־הדמים. ‘מחר אבקש שלושת אלפים מכל האנשים,’ הוא כותב בלשונו המיוחדת, ‘ואם לא יתנו האנשים, יישפך דם’. ושוב, נכתב מתוך שכרות, ובוצע במפוכח, לפי התכנית!”

עתה פתח איפּוֹליט קירילוֹביץ' בתיאור מפורט של מאמצי מיטיָה להשׂיג כסף, כדי להימנע מפשע. הוא תיאר את ההליכה אל סַמסוֹנוֹב, את הנסיעה אל ‘ליָגָווי’ – הכול לפי מיסמכים. ‘עייף, פגוע מצחוקם של אנשים, רעב, לאחר שמכר את שעונו למימון הנסיעה (והלוא נשׂא על גופו אלף ומחצית האלף – כביכול, כביכול!), מתענה בקנאה למושׂא אהבתו שהשאיר בעיר, חושד שבהיעדרו היא תלך אל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, הוא חוזר סוף־סוף העירה. תודה לאל! היא לא היתה אצל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘. הוא מלווה אותה אל מיטיבה, סַמסוֹנוֹב (מוזר הדבר, בסמסוֹנוֹב אין אנו מקנאים, ויש כאן יִיחוד פסיכולוגי אופייני למדי!). אחר־כך הוא ממהר אל עמדת־התצפית, ב’ירכתיים’, ושם נודע לו, כי לסמיֶרדיָקוֹב התקף של מחלת־הנפילה, והמשרת השני חולה – השׂדה פנוי, ‘האותות’ בידיו – איזה פיתוי! אף על פי כן, הוא עומד כנגדו. הוא הולך אל התושבת הזמנית, המכובדת מאוד על כולנו, הגברת חוֹחלָקוֹבה. גברת זו, שגורלו קרוב זה כבר ללבה, מציעה לו את העצה הנבונה שבכולן: לנטוש את ההוללות הזאת, את האהבה הזוועתית, את השוטטות הבטלנית מפונדק לפונדק, את הבזבוז העקר של כוח־הנעורים, ולנסוע לסיביר, אל מכרות־הזהב: ‘שם יימצא מוצא לכוח המשתולל שלך, לאופי הרומנטי שלך, השואף להרפתקוֹת’." איפּוֹליט קירילוֹביץ' תיאר את סיומה של השׂיחה ואת הרגע שקיבל הנאשם פתאום את הידיעה, כי גרוּשֶנקה לא היתה כלל אצל סַמסוֹנוֹב, תיאר את ריגושו של הקנאי האומלל שמוטטו אותו עצביו, עם המחשבה שהאישה רימתה אותו ונמצאת עכשיו אצל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, וסיכם, כשהוא מפנה את תשׂומת־הלב לחשיבות הגורלית של המקרה: “אילו הספיקה המשרתת לומר לו, כי אהובתו נמצאת במוֹקרוֹיֶה, עם ‘הקודם’, עם ‘הוודאי ללא ערעור’ – לא היה קורה דבר. אולם היא התבלבלה מפחד, התחילה להישבע, ואם הנאשם לא הרג אותה מיד, הרי זה מפני שזינק לרדוף אחר הבוגדת בו. אולם שׂימו־לב: ככל שיצא מכליו, חטף את עלי־הנחושת ולקח אותו עמו. למה דווקא עלי, ולא נשק אחר? אבל אם כבר חודש תמים ראינו לעינינו את התמונה והתכונַנו לקראתה, הרי כשהבהב לעינינו משהו הדומה לנשק, אנו חוטפים אותו כנשק. כי אמנם יכול כלי כזה לשמש נשק – זאת כבר תיארנו לעצמנו חודש ימים. ועל כן גם ראינו בו נשק בן־רגע וללא־ספק! ועל כן, לא שלא־במודע, לא בהיסח־הדעת תפס את העלי הגורלי הזה. והנה הוא בגן של אביו – השׂדה פנוי, עדים איִן, שעת־לילה מאוחרת, חשיכה וקנאה. החשד, שאולי היא כאן, עמו, עם יריבו, בזרועותיו, ואולי לועגת לו ברגע זה, עוצר את נשמתו. ולא חשד בלבד – אין כבר מקום לחשד, המרמה ברורה, גלויה לעין: היא כאן, בחדר זה שיש בו אור, היא אצלו שם, מאחורי הפרגוד – והנה האומלל מתגנב אל החלון, מציץ בו בכבוד, נרגע בענווה ומסתלק בתבונה, להתרחק מהר ככל האפשר מהצרה, שלא יקרה משהו מסוכן ובלתי־מוסרי – ובכך רוצים לשכנע אותנו, אותנו המכירים את אופיו של הנאשם, המבינים מה היה מצב־רוחו, מצב־רוח הידוע לנו על פי עובדות, והעיקר, כשבידיו האותות שבעזרתם הוא יכול לפתוח מיד את הבית ולהיכנס פנימה!” כשהגיע לעניין “האותות”, הניח איפּוֹליט קירילוֹביץ’ לזמן־מה את האישום וראה צורך להרחיב את דיבור על סמיֶרדיָקוֹב, כדי למַצוֹת כליל את פרק־הפתיחה על החשדת סמיֶרדיָקוֹב ברצח, ולשׂים קץ לרעיון זה. הוא עשׂה זאת בהרחבה, ועל אף הבוז שהביע כלפי השערה זו, ראה אותה בכל זאת חשובה למדי.

8: מסה על סמיֶרדיָקוֹב

“ראשית, מניִן עלתה האפשרות של חשד כזה?” פתח איפּוֹליט קירילוֹביץ'. “הראשון שצעק, כי סמיֶרדיָקוֹב הוא שרצח היה הנאשם עצמו ברגע מאסרו, אבל הוא לא הציג משעת צעקתו הראשונה ועד רגע זה אפילו עובדה אחת שתאשר את אישומו – ולא רק עובדה לא הציג, אלא שלא רמז אפילו על איזו עובדה העשׂויה להתקבל על השׂכל האנושי. אחריו מאשרים אישום זה רק שלושה: שני אחיו של הנאשם והגברת סויֶטלוֹבה. אולם אחיו הבכור של הנאשם הודיע על החשד שלו רק היום, כשהוא חולה, בהתקף ודאי של טשטוש וקדחת, ואילו קודם, כל החודשיים, כפי שידוע לנו בוודאות, היה משוכנע גם הוא באשמת אחיו, ואפילו לא ניסה לטעון נגד דעה זו. בזה נטפל עוד במיוחד, אחר־כך. אחר־כך הודיע לנו אחיו הצעיר של הנאשם, שאין בידו כל עובדות לאישור מחשבתו על אשמתו של סמיֶרדיָקוֹב, אפילו עובדות פעוטות ביותר, אבל הוא הסיק זאת מדברי הנאשם ולפי ‘הבעת פניו’ – כן, ראָיה אדירה זו הושמעה קודם פעמיים על ידי אחיו. ואילו הגברת סויֶטלוֹבה התבטאה בנוסח אדיר עוד יותר: ‘מה שהנאשם יאמר לכם, בזה תאמינו, לא זה האיש שישקר’. הנה כל הראיות העובדתיות נגד סמיֶרדיָקוֹב, מפי שלושת אנשים אלה, המעוניינים יתר־על־המידה בגורלו של הנאשם. ובינתיים נתקבל אישומו של סמיֶרדיָקוֹב והוא קיים – האפשר להאמין בדבר כזה, האם אפשר לתאר זאת?”

כאן ראה איפּוֹליט קירילוֹביץ' צורך לתאר ברפרוף את אופיו של סמיֶרדיָקוֹב המנוח, “שהפסיק את חייו בהתקף של טשטוש־שׂכל חולני ושגעון”. הוא תיאר אותו כאדם לקוי בשׂכלו, שקלט מידת־מה של השׂכלה מעורפלת, התבלבל על ידי רעיונות פילוסופיים שהיו נשׂגבים מבינתו, ונבהל מפני כמה השקפות בנות־זמננו על החוק והחובה, שהוקנו לו בהרחבה באורח מעשׂי על ידי חייו הבלתי־מרוסנים של אדוניו, שאולי הוא גם אביו, פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, ובאורח עיוני – על ידי שׂיחות פילוסופיות משונות עם בנו הבכור של אדוניו, עם איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’, שהתיר לעצמו ברצון בידור זה – כנראה, מתוך שעמום, או מן הצורך ללגלג, שלא נמצא לו שימוש טוב יותר. “הוא סיפר לי על מצבו הנפשי בימים האחרונים לישיבתו בבית אדוניו,” אמר איפּוֹליט קירילוביץ‘, "אולם מעידים על כך גם אחרים: הנאשם עצמו, אחיו ואפילו המשרת גריגוֹרי, זאת אומרת, כל האנשים שהיו חייבים להכיר אותו מקרוב. מלבד זאת, היה סמיֶרדיָקוֹב, המדוכא ממחלת־הנפילה, "פחדן כמו תרנגולת’. ‘היה נופל לרגלי ומנשק אותן’, אמר לנו הנאשם עצמו, כשעדיין לא תפס שאין הודעה זו לטובתו, ‘זו תרנגולת במחלת־הנפילה’, אמר עליו בלשונו האופיינית. והנה הנאשם בוחר בו (והוא מעיד על כך בעצמו) להיות איש־אמונו ומפחיד אותו עד כדי כך, שהאיש מסכים לשמש לו מרגל ומודיע. בתפקיד זה של מרגל־הבית הוא בוגד באדוניו, מספר לנאשם על המעטפה שבה טמון הכסף, ועל האותות המאפשרים לחדור לבית האדון – וכיצד יכול היה שלא לספר! ‘יהרוג, ראיתי ברור שיהרוג אותי’, אמר האיש בחקירה, רועד וחרד גם כשהוא יושב לפנינו, אף על פי שהמענה שלו, שהטיל עליו אימה, כבר היה אסור ונבצר ממנו לבוא ולהעניש את המשרת. ‘היה חושד בי כל רגע, והייתי מפחד ורועד ורק שאוכל להרגיע את הכעס שלו, מיהרתי לספר לו כל סוד, שיוכל לראות כמה אני לא־אשם כלפיו, ויתן לי ללכת חי למנוחתי’. הנה דבריו שלו, רשמתי אותם וזכרתי: ‘כשהיה צועק לפעמים עלי, אז אני נופל לפניו על הברכיים’. מאחר שהיה סמיֶרדיָקוֹב צעיר ישר מאוד מטבעו, וזכה באמון אדוניו, שהבחין ביושרו כשהחזיר לו המשרת את הכסף שאבד, אפשר להניח, שהבחור האומלל התענה נורא בחרטתו על הבגידה בבעליו, שאהב אותו כמיטיבו. לפי עדותם של טובי הפסיכיאטרים, החולים הקשים במחלת־הנפילה נוטים תמיד להאשמה עצמית בלתי־פוסקת וחולנית, כמובן. הם מתייסרים ב’אשמתם' במשהו לפני מישהו, מתענים ללא כל יסוד, מגזימים ואפילו בודים על עצמם כל מיני אשמות ופשעים. ואכן אדם כזה מגיע אמנם לאשמה ולפשע מרוב פחד והפחדה. מלבד זאת תקפה עליו נבואת לבו, כי מהנסיבות הנוצרות לעיניו עלול לצאת משהו גרוע. כשעמד בכורו של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’, לצאת ממש לפני האסון למוסקבה, התחנן לפניו סמיֶרדיָקוֹב שיישאר, אך לא העֵז, לפי נוהגו הפחדני, לבטא את חששותיו בצורה ברורה ומוחלטת. הוא הסתפק ברמזים, והרמזים לא הובנו. ראוי לציין, כי האיש ראה באיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' את המָגן שלו, ראה בו מעין ערובה, שכל עוד איוַן בבית, לא יקרה אסון. היזכרו־נא במלים במכתב ‘השתוי’ של דְמיטרי קָרָמָזוֹב: ‘אהרוג את הזקן, ובלבד שיִסע איוַן’. אם כן, נוכחותו של איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' נראתה לכולם כערובה לשלווה וסדר בבית. והנה הוא נוסע, ומיד, כמעט שעה לאחר צאתו של האדון הצעיר, סמיֶרדיָקוֹב נתקף במחלת־הנפילה.

אבל זה מובן לחלוטין. כאן ראוי להזכיר, כי מדוכא על ידי הפחדים וייאוש מיוחד במינו, הרגיש סמיֶרדיָקוֹב בימים האחרונים את אפשרות התקרבותם של התקפי מחלת־הנפילה, שהיתה תוקפת אותו תמיד ברגעי מתח־נפשי וזעזוע. כמובן, שלא ניתן לנחש את היום והשעה של ההתקף, אבל נטייה להתקף ירגיש כל חולה־נפילה מראש. כך אומרת הרפואה. והנה, אך יצא איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' מהחצר, וסמיֶרְדיָּקוֹב, מושפע מיתמותו, כפי שאומרים, ומחוסר־המגן שלו, הולך למען צורכי־הבית למרתף, יורד במדרגות וחושב: ‘יהיה התקף או לא יהיה, ומה יהיה אם יבוא ברגע זה?’ והנה דווקא מתוך מצב־רוח זה, מתוך חששָׁנות זו, מפני שאלות אלו תוקפת אותו עווית הגרון, המקדימה תמיד את ההתקף, והוא צונח ללא־הכרה על רצפת המרתף. והנה מתחכם מישהו לראות במקרה טבעי ביותר זה יסוד לחשד, איזה רמז, איזה אות לכך, שהוא התחזה במתכוון כחולה! אך אם במתכוון, עולה מיד השאלה: לשם מה? מתוך איזה חשבון, לאיזו מטרה? כבר לא אדבר על הרפואה. הלוא המדע משקר, המדע טועה, הרופאים לא הצליחו להבחין בין האמת וההתחזות – נניח, נניח, אבל ענו לי על השאלה: לשם מה היה עליו להתחזות? האם לא לשם כך, שלאחר שתכנן את הרצח, למשוך אליו את תשׂומת־הלב בבית מוקדם יותר ומהר יותר? שכן, רבותי השופטים המושבעים, בליל הרצח היו בביתו של פיוֹדוֹר פַּוולוביץ' חמישה אנשים: ראשון, פיוֹדוֹר פַּוולוביץ' עצמו, אבל הוא הן לא רצח את עצמו, זה ברור; שני, משרתו גריגוֹרי, אבל הלוא גם הוא כמעט נהרג; שלישי, אשתו של גריגוֹרי, המשרתת מַרפה איגנַטיֶבנה, אבל בושה היא לראות בה את הרוצחת של אדוניה. נשארו אם כן לפנינו שניים: הנאשם וסמיֶרדיָקוֹב. מאחר שהנאשם טוען, כי לא הוא רצח, יוצא כי סמיֶרדיָקוֹב היה חייב להרוג, אין מוצא אחר, אי־אפשר למצוא מוצא אחר, ורוצח אחר לא תוכל למצוא. הנה, הנה, כך נוצר האישום ‘הערמומי’ והאדיר של האידיוט האומלל, ששלח אתמול יד בנפשו! ודווקא מפני הטעם היחיד, שאי־אפשר למצוא אחר! אילו הוטל צל או חשד על מישהו אחר, על איש ששי, הריני משוכנע, כי אפילו הנאשם עצמו היה מתבייש להצביע על סמיֶרדיָקוֹב, והיה מצביע על האיש הששי, כי האשמת סמיֶרדיָקוֹב ברצח זה היא אבסוּרד גמור!

רבותי, נניח לפסיכולוגיה, נניח לרפואה, נניח אפילו להיגיון עצמו, ונפנה אל העובדות, אל העובדות בלבד, ונראה מה יאמרו לנו העובדות. הרג סמיֶרדיָקוֹב, אבל כיצד? לבדו או בשיתוף הנאשם? נעיין באפשרות הראשונה, זאת אומרת, כי סמיֶרדיָקוֹב הורג לבדו. כמובן, אם רצח, הרי לשם משהו, לשם טובת־הנאה כלשהי. מאחר שלא היה לו אפילו צל של מניעים לרצח, מהסוג שהיו לנאשם, זאת אומרת, שׂנאה, קנאה ועוד ועוד. יוצא, כי סמיֶרדיָקוֹב היה עלול לרצוח, ללא ספק, רק למען הכסף, כדי לקחת לעצמו את שלושת האלפים, שראה את אדוניו שׂם במעטפה. והנה, לאחר שתכנן את הרצח, הוא מודיע מראש לאיש אחר ­– שהוא גם מעוניין במדרגה הגבוהה ביותר, היינו לנאשם – את כל הפרטים על הכסף ועל האותות: היכן מונחת המעטפה, מה כתוב עליה, במה היא קשורה, והעיקר, העיקר, הוא מוסר את ‘האותות’, שבעזרתם אפשר להיכנס אל האדון. ובכן, הוא עושׂה כל זאת כדי להסגיר את עצמו? או כדי למצוא יריב, שאולי ירצה גם הוא להיכנס ולהשתלט על המעטפה? כן, יאמרו לי, הלוא מסר מרוב פחד. הכיצד? אדם שלא חשש לתכנן ללא־מורא מעשׂה חייתי כזה, ולבצע אותו אחר־כך, מוסר ידיעות אשר בכל העולם יודע אותן הוא בלבד, ואילו שתק, לא היה איש בעולם מנחש אותן, לעולם. לא, יהיה האדם פחדן כאשר יהיה, אבל אם תכנן מבצע כזה, לא היה מגלה בשום פנים לאיש על המעטפה ועל האותות, שכן פירוש הדבר להסגיר את עצמו מראש. הוא היה בודה משהו בכוונה, היה משקר על משהו אחר, אילו נדרש למסור ידיעות ויהי־מה, אבל את אלה היה מעלים! להפך, אני חוזר ואומר, אילו היה מעלים את עניין הכסף בלבד, ורוצח אחר־כך ולוקח את הכסף לעצמו, הרי לעולם לא היה איש יכול להאשים אותו ברצח לשם שוד, שכן לא ראה איש מלבדו את הכסף הזה, איש לא ידע שהכסף הזה נמצא בבית. גם אילו האשימו אותו, ודאי שהיו סבורים, כי רָצח מאיזה מניע אחר. ומאחר שאיש לא הבחין אצלו קודם לכן מניעים כאלה, ולהפך, הכול ראו שבעליו מחבב אותו, שהוא זוכה לאמונו של האדון, ודאי שהוא היה אז האחרון שיחשדו בו, והיו חושדים בראש־ובראשונה באדם שיש לו מניעים כאלה, אדם שצעק והכריז שיש לו מניעים כאלה, שלא העלים אותם, חשׂף אותם לעין כול, בקיצור, היו חושדים בבנו של הנרצח, בדְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'. סמיֶרדיָקוֹב היה הורג ושודד, ואת האשמה היו מטילים על הבן – וזה הלוא היה נוח לסמיֶרדיָקוֹב – הרוצח? והנה סמיֶרדיָקוֹב שתכנן את הרצח מודיע מראש לבן הזה, לדְמיטרי, על הכסף, על המעטפה ועל האותות – מה הגיוני הדבר, מה ברור הדבר!

בא יום הרצח שתכנן סמיֶרדיָקוֹב, והוא מתחזה וצונח למטה, בהתקף של מחלת־הנפילה, לשם מה? ובכן, ודאי לשם כך, שראשית יראה המשרת גריגוֹרי, שהתכוון לרפא את עצמו, כי הבית נשאר ללא שומר, ואולי ידחה את ריפויו ויישב לשמור. שנית, כמובן לשם כך, שהאדון עצמו יראה שאין איש שומר עליו, ומכיוון שהוא מפחד מאוד מביקורו של הבן, ופחד זה לא הסתיר כלל, יעמיק את חשדנותו ואת זהירותו.ולבסוף, וזה העיקר, כמובן לשם כך, שיעבירו מיד את סמיֶרדיָקוֹב מוכה־ההתקף מהמטבח, שבו ישן תמיד בנפרד מהשאר, ושם היו לו כניסה ויציאה משלו, אל הקצה האחר של האגף, אל חדרו של גריגוֹרי, וישכיבו אותו מעֵבר למחיצה, שלושה צעדים ממיטתם, כפי שנהגו תמיד כשפקד אותו התקף, כפקודת האדון ושל מַרפה איגנַטיֶבנה הרחמנית. שם, מעבר למחיצה, היה מתחיל, קרוב לוודאי, לגנוח, כדי להתחזות טוב יותר כחולה, ויעיר את השניים כל הלילה (כפי שאכן היה, לפי עדות גריגוֹרי ואשתו) – וכל זה, כל זה כדי שיהיה לו נוח יותר לקום פתאום ולהרוג את האדון!

אבל אולי תאמרו לי, כי הוא התחזה במתכוון, כדי שלא יחשדו בו, בחולה, ואילו לנאשם סיפר על הכסף ועל האותות דווקא כדי שיתפתה ויבוא וירצח, ולאחר שירצח ההוא ויילך ויישׂא עמו את הכסף, וגם ירעיש הרבה, יעיר עדים – או־אז יקום גם סמיֶרדיָקוֹב ויילך – נו, מה יילך לעשׂות? ובכן, הוא יילך לרצוח את האדון בפעם השנייה, ולקחת שנית את הכסף שנלקח כבר. רבותי, אתם צוחקים? גם אני מתבייש בהשערות כאלה, אבל תארו לעצמכם, שהנאשם טוען כך: אחרַי, כשיצאתי כבר מהבית, לאחר שהפלתי את גריגוֹרי ועשיתי מהומה, קם סמיֶרדיָקוֹב והלך ורצח ושדד. ולא אשאל כלל, כיצד היה סמיֶרדיָקוֹב יכול לחשֵב כל זה מראש, לדעת הכול מראש, דָבר דבר לפרטיו, זאת אומרת, שהבן הרוגז והמטורף יבוא רק כדי להציץ ביראת־כבוד בחלון, ואף שהאותות ידועים לו, יסתלק וישאיר לו, לסמיֶרדיָקוֹב, את כל השלל! רבותי, אני שואל ברצינות: היכן הוא הרגע, שבו ביצע סמיֶרדיָקוֹב את הפשע שלו? ציינו לי את הרגע, כי בלעדי זאת אי־אפשר להאשים.

ואולי היה ההתקף אמיתי. החולה התאושש פתאום, שמע צעקה, יצא – ומה אז? הסתכל ואמר בלבו: האלך להרוג את האדון? אבל מניִן נודע לו מה התרחש כאן, מה היה, הלוא שכב עד עתה ללא־הכרה? אגב, רבותי, יש גבול גם לדמיונות.

‘ראו,’ יאמרו אנשים ערניים, "ומה אם היה הסכם בין שניהם, ומה אם שניהם רצחו יחדיו, ואת הכסף חילקו ביניהם, מה אז?'

אכן, חשד חשוב, ובעיקר – יש מיד ראיות אדירות המאשרות אותו: אחד הורג ומקבל על עצמו את כל המלאכה, והשני – השותף שוכב על צדו, מתחזה כחולה־נפילה – ודווקא כדי לעורר מראש חשד בלב כולם, חרדה בלב האדון, חרדה בלב גריגוֹרי. מעניין, מאילו מניעים יכלו שני השותפים לפשע לתכנן דווקא תכנית מטורפת כזאת? ואולי לא היתה זו שותפות פעולה מצדו של סמיֶרדיָקוֹב, אלא, כפי שאומרים, שותפות סבילה, מאולצת: אולי הסכים סמיֶרדיָקוֹב אחוז־הפחד רק לא להתנגד לרצח, ומכיוון שהרגיש מראש, כי אותו יאשימו בכך שאיפשר להרוג את האדון, לא צעק, לא התנגד, קיבל מראש מדְמיטרי קָרָמָזוֹב רשות לשכב כל הזמן הזה בהתקף־כביכול, ‘ואתה, הרוג לך שם כאוות־נפשך, אין זה עסקי’. אבל אפילו כך, הרי ברור, כי התקף מחלת־הנפילה עלול להקים מהומה בבית, ודְמיטרי קָרָמָזוב, שחזה זאת מראש, לא היה יכול להסכים לכך. אבל אני מוותר, נניח שהסכים: הלוא על אף הכול היה יוצא, כי דְמיטרי קָרָמָזוֹב הוא הרוצח, הרוצח הישיר והמתכנן, ואילו סמירדיָקוֹב משתתף סביל בלבד, ואפילו לא משתתף, אלא מעלים־עין, מתוך פחד ועל־כורחו, ובית המשפט היה מבחין בזה בוודאי, ומה אנו רואים? אך אסרו את הנאשם, ובן־רגע הוא מטיל את כל האשמה על סמיֶרדיָקוֹב, עליו בלבד. אין הוא מאשים אותו בשותפות אתו, אלא אותו בלבד: הוא לבדו עשׂה זאת, הוא הרג ושדד, מעשׂה ידיו הוא! איזה מין שותפים־לדבר־עבירה הם אלה שמתחילים מיד להשמיץ זה את זה – דבר כזה אינו מתרחש לעולם. שׂימו לב מה מסוכן הדבר לקָרָמָזוֹב: הוא הרוצח הראשי, והאחר אינו הראשי, אלא מעלים־עין בלבד ששכב לו מאחורי המחיצה, והנה זה טופל הכול על השוכב. והשוכב עלול היה לכעוס, ולהכריז על האמת מתוך ייצר־הקיום בלבד: שנינו השתתפנו, אלא שאני לא הרגתי, ורק איפשרתי לו והתעלמתי, מרוב פחד. הלא הוא, סמיֶרדיָקוֹב היה יכול להבין, כי בית־המשפט יעמוד מיד על מידת אשמתו, ואם כן היה יכול לשקול, שאם גם יענישו אותו, יהיה עונשו קל לאין־שיעור מעונשו של הרוצח הראשי, הרוצה לטפול הכול עליו. אלא שאז היה מודה על־כורחו. וזאת לא ראינו. סמיֶרדיָקוֹב אף לא רמז על שותפות כלשהי, למרות שהרוצח האשים אותו והצביע כל הזמן עליו, כעל הרוצח היחיד. יתירה מזו: הלוא סמיֶרדיָקוֹב הוא שגילה לחקירה, כי הוא עצמו סיפר לנאשם על המעטפה ועל האותות, ובלעדיו לא היה הנאשם יודע דבר. אילו היה שותף־לעבירה ואשם, האם היה מספר על כך בקלות לחקירה, זאת אומרת, כי כל זה סיפר הוא לנאשם? להפך, היה מכחיש, מסלף ויהי־מה את העובדות ומפחית בערכן. אך הוא לא סילף ולא הפחית. כך יכול לנהוג רק חף מפשע, שאינו חושש שיואשם בשותפות־לפשע. והנה נתקף האיש אתמול עצבות חולנית בשל מחלת־הנפילה שלו והאסון שהתרגש, ותלה את עצמו. לפני ההתאבדות כתב פתק, בסגנון מיוחד במינו: ‘אני משמיד את עצמי מהדעה שלי ומהחשק שלי, כדי שלא להאשים אף אחד’. מה היה איכפת לו להוסיף בפתק: אני הרוצח, ולא קָרָמָזוב. אבל דברים אלה לא הוסיף: לעניין אחד הספיק המצפון, לשני לא הספיק?

והנה: הובא לכאן, לבית־המשפט, כסף, שלושת אלפים רובל, ‘אותו כסף עצמו שהיה במעטפה, זו המונחת על השולחן בין הראיות־הממשיות, וקיבלתי אותו אתמול מידי סמיֶרדיָקוֹב’, אבל אתם, רבותי השופטים המושבעים, זוכרים את התמונה העגומה שראינו קודם לכן. לא אחזור על הפרטים, אבל אעיר שתים־שלוש הערות בעניינים פחותים ביותר, דווקא מפני שהם פחותים ועל כן לא יעלו על הדעת ויישָכחו. עניין ראשון, ושוב: מתוך ייסורי־מצפון החזיר אתמול סמיֶרדיָקוֹב את הכסף ותלה את עצמו (שכן ללא ייסורי־מצפון, לא היה מחזיר את הכסף). וכמובן, רק אמש הודה בראשונה על פשעו לפני איוַן קָרָמָזוב, כפי שאמר איוַן קָרָמָזוֹב עצמו, שאם לא כן, למה היה שותק איוַן קָרָמָזוב עד עתה? ובכן, הוא הודה, אבל מדוע לא כתב בפתק־הצוואה את כל האמת, שהרי ידע כי מחר יום־הדין הנורא לנאשם חף מפשע? הלוא הכסף בלבד אינו ראָיה. לי, למשל, ולעוד שני אנשים באולם זה, נודעה לגמרי במקרה לפני שבוע עובדה אחת, והיא שאיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' קָרָמָזוֹב שלח לעיר־הגוּבֶּרנִיָה למימוש שתי אגרות־חוב נושׂאות חמישה אחוזים בנות חמשת אלפים כל אחת, בסך הכול, אם כן, עשׂרת אלפים. כוונתי רק לכך, שבכל תאריך שהוא יכול להימצא כסף בידיו של אדם, ובהבאת שלושת אלפים אי־אפשר להוכיח בוודאות, כי זהו הכסף ממגירה זו או ממעטפה זו. ולבסוף, לאחר ששמע אתמול הודעה כה חשובה מפי הרוצח האמיתי, איוַן קָרָמָזוֹב, שמר על שלוותו. מדוע לא הודיע על כך מיד? מדוע דחה הכול לבוקר? אני משער, שיש לי זכות לנחש מדוע: כבר שבוע בריאותו לקויה, ואכן הודה לפני הרופא והקרובים לו, שהוא רואה הזיות, שהוא נפגש עם מתים. ערב ההתקף של דלקת־המוח, שאכן פקדה אותו היום, נודע לו פתאום על מות סמיֶרדיָקוֹב, והוא מגיע לשיקול־דעת כזה: ‘האיש מת, אפשר לטפול עליו, ואת אחי אציל. וכסף יש לי: אקח צרור ואגיד, כי סמיֶרדיָקוֹב נתן לי אותו לפני מותו’. תאמרו, אין זה מעשׂה ישר. לא מן היושר הוא לטפול שקר על המת, גם למען הצלת האח. ואם הוא שיקר שלא־במודע, אם העלה על דעתו, כי אכן כך היה, מאחר ששׂכלו נפגע כליל עם הידיעה על מותו הפתאומי של המשרת? הלוא ראיתם את המעמד הזה קודם, ראיתם מה מצבו של האיש. הוא עמד על רגליו ודיבר, אך היכן היה שׂכלו? לאחר עדותו זו של מוכה־הקדחת בא מיסמך, מכתבו של הנאשם אל הגברת ויֶרחוֹבצֶבה, שנכתב יומיים לפני ביצוע הפשע, ובו פרוגרמה מפורטת של הרצח. אם כן למה אנו מחפשׂים את הפרוגרמה ואת מחבריה? הרצח בוצע בדיוק נמרץ לפי פרוגרמה זו, ולא בוצע על ידי איש אחר, אלא על ידי מחבר הפרוגרמה. כן, רבותי השופטים המושבעים, זה “התרחש לפי הכתוב!' ובכלל לא ברחנו ביראת־הכבוד ובחשש מחלונו של אבא, מה גם שבטחוננו היה שלם, כי האהובה שלנו נמצאת עכשיו אצלו. לא, זה חסר־שחר ואינו מתקבל על הדעת. הוא נכנס – וסיים את המלאכה. כפי הנראה הרג מתוך רוגז, כשבערה בו חמתו, כשהעיף מבט בשׂונאו ויריבו, אבל כשהרג, וזאת עשׂה אולי במהלומה אחת, בהינֵף אחד של היד החמושה בעלי, ואחר־כך, כשנוכח, לאחר החיפושׂ המדוקדק, שהיא איננה כאן, לא שכח לתחוב את ידו אל מתחת לכר ולשלוף את המעטפה עם הכסף, המעטפה הקרועה המונחת פה על השולחן בין הראיות־הממשיות. אני אומר את הדברים, כדי שתשׂימו לב לפרט אופייני ביותר, לדעתי. אילו הוא רוצח מנוסה, ודווקא רוצח לשם שוד, האם היה משאיר את המעטפה הריקה על הרצפה, כפי שנמצאה ליד הגופה? אילו היה זה, למשל, סמיֶרדיָקוֹב, ההורג לשם שוד – היה לוקח את המעטפה עמו, ולא היה טורח לפתוח אותה ליד גופת קרבנו, שכן ידע בבטחון שיש בה כסף – הלוא לעיניו הוטמן בה הכסף ולעיניו נחתמה – ואילו לקח את המעטפה עמו, לא היינו יודעים כלל אם היה כאן שוד. אני שואל אתכם, רבותי השופטים המושבעים, האם כך היה נוהג סמיֶרדיָקוֹב, האם היה משאיר את המעטפה על הרצפה? לא, כך היה נוהג רוצח בשׂיא התרגשותו, שאינו מיטיב כבר לשקול בהגיון, רוצח שאינו גנב, שלא גנב עד אז שום דבר, שמשך גם עכשיו את הכסף מתחת לכר לא כגנב, אלא כלוקח את שלו מידי הגנב – כי זו היתה השקפתו של דְמיטרי קָרָמָזוֹב על שלושת האלפים, השקפה שהגיעה לדרגת מַניָה. והנה, כשחטף את המעטפה, שלא ראה אותה מימיו, הוא קורע אותה כדי להיווכח אם הכסף נמצא בה, ורץ אחר־כך כשהכסף בכיסו, בלי להעלות על הדעת שהוא משאיר על הרצפה ראָיה עצומה המפלילה אותו, בצורת המעטפה הקרועה. הכול מפני שקָרָמָזוֹב – ולא סמיֶרדיָקוֹב – לא חשב, לא הבין, וכיצד היה יכול להבין! הוא בורח, הוא שומע את זעקת המשרת המשׂיג אותו, המשרת תופס אותו, עוצר בו, נופל ממהלומת עלי־הנחושת. הנאשם קופץ אליו מהגדר מתוך רחמים. תארו לעצמכם, הוא מנסה לשכנע אותנו, כי קפץ אז אליו מרחמים, מתוך השתתפות בצערו, כדי לראות האם יוכל לעזור לו. האם זה רגע מתאים להשתתפות בצער הזולת? לא, הוא קפץ כדי להיווכח: האם חי העד היחיד לפשע שלו. כל רגש אחר, כל מניע אחר, היו בלתי־טבעיים במצב זה! שׂימו לב, הוא מטפל בגריגוֹרי, מנגב בממחטה את ראשו, ומשנוכח שהאיש מת, הוא רץ אובד־עצות, כולו מגואל בדם, שוב לשם, לבית אהובתו – כיצד לא חשב על כך שכולו מגואל בדם, ומיד ייחָשׂף? אבל הנאשם עצמו אומר, כי אפילו לא שׂם־לב לכך שהוא מגואל בדם. זאת אפשר לקבל, זה ייתכן, זה קורה תמיד לפושעים ברגעים כאלה. לפעולה אחת – תכנון שׂטני, לפעולה אחרת אין התבונה מספיקה. אבל הוא חשב ברגע ההוא רק על אחת, היכן היא. הכרח היה לו להיוודע במהירות היכן היא, והנה הוא בא לדירתה ומקבל ידיעה שאין מפתיעה ועצומה ממנה לגביו: היא נסעה למוֹקרוֹיֶה עם ‘הקודם’ שלה, עם ‘הבלתי מעורער’!”

9: פסיכולוגיה במלוא הקיטור; שלישייה דוהרת; הסיפא של נאום התובע

איפּוֹליט קירילוֹביץ' בחר, כנראה, בדרך הרצאה היסטורית מחמירה, המקובלת מאוד על כל הנואמים העצבניים, המבקשים לעצמם בכוונה מסגרת מחמירה כדי לבלום את היסָחפוּתם קצרת־הרוח, וכשהגיע למקום זה בנאומו הרחיב דברים במיוחד על “הקודם” וה“בלתי־מעורער”, והשמיע על נושׂא זה כמה רעיונות מעניינים. "קָרָמָזוֹב, שכל גבר עורר את קנאתו עד טירוף, כאילו צונח ונעלם פתאום לפני ‘הקודם’, ‘הבלתי־מעורער’. הדבר מוזר אף יותר, לאחר שקודם לא שׂם־לב כמעט לסכנה חדשה זו, הקרֵבה אליו בדמות היריב הבלתי־ צפוי. אלא שתיאר לעצמו, כי העניין רחוק מאוד, ואילו קָרָמָזוֹב חי תמיד תוך מיצוי הרגע הזה. אין זאת כי ראה ביריב בדָיה. אבל כשתפס בהרף־עין בלבו חולה־האהבה שייתכן, שאשה זו העלימה את היריב החדש, ורימתה אותו קודם לכן, מפני שיריב זה שהתעופף ובא היה לגביה כלל וכלל לא דמיון ולא בדיה, אלא היה לגביה הכול, כל תקוותה בחיים – וכשהבין זאת בהרף־עין, נכנע. אכן, רבותי המושבעים, איני יכול לעבור בשתיקה על תכונה פתאומית זו בנפשו של הנאשם, שדומה היה, כי אין הוא מסוגל להכיל אותה, והנה נתגלה בו צורך שאין לעמוד בפניו לנהוג יחס של אמת וכבוד באשה, להודות בזכויות לבה, ומתי נתגלה צורך זה – ברגע שלמען אותה אשה הכתים את ידיו בדם אביו! אמנם, אמת גם זאת, כי ברגע זה כבר זעק הדם השפוך לנקם, והוא, שהביא אבדון על נפשו ועל גורלו עלי־אדמות, חייב היה להרגיש על כורחו ולשאול את עצמו ברגע ההוא: ‘מה ערכו, ומה יכול להיות עתה ערכו לגביה, לגבי היצור האהוב עליו יותר מנפשו, לעומת ‘הקודם’, ‘הבלתי־מעורער’, שהתחרט ושב אל האשה שהרס בעבר את חייה, שב עם אהבה חדשה, עם הצעות מהוגנות, עם נדר לחיים מתחדשים ומאושרים. ואילו הוא, האומלל, מה יתן לה עכשיו, מה יציע לה?’ קָרָמָזוֹב הבין כל זה, הבין כי פשעו חסם בפניו את כל הדרכים, ואין הוא אלא פושע שנידון למוות, ולא אדם שנועד לחיות. מחשבה זו מעכה והרסה אותו. והנה הוא נתפס בן־רגע לתכנית מטורפת, שעם אופיו של קָרָמָזוֹב מן הנמנע היה שלא יראה בה מוצא יחיד וגורלי ממצבו האיום. מוצא זה – התאבדות. הוא ממהר לקבל לידיו את אקדחיו שמִשכן אצל הפקיד פֶּרחוֹטין, ובדרך הוא שולף מהכיס את הכסף, שבגללו הכתים את ידיו בדם אביו. כן, הכסף דרוש לו עתה יותר מכול: קָרָמָזוֹב הולך למות, קָרָמָזוֹב מתאבד בירייה, והכול יזכרו זאת! לא לשווא אנו משוררים, לא לשווא שׂרפנו את חיינו בתענוגות, כפי ששׂורפים נר משני קצותיו. “אליה, אליה, ושם אעשׂה משתה שלא היה כמוהו, כדי שיזכרו ויספרו זמן רב. תוך כדי צווחות פראיות, שירי־צוענים ומחולות מטורפים, נרים כוס ונברך את האשה הנערצת באושרה החדש, ואחר־כך – שם, לרגליה נפצח את הגולגולת שלנו ונחסל את חיינו! באחד הימים תיזָכר במיטיָה קָרָמָזוֹב, תבין כמה אהב אותה מיטיָה, תרחם על מיטיָה!' שפע של ציוריוּת, של ריגוּשים רומנטיים, של חוסר־ריסון ורגשנות קָרָמָזוֹביים פראיים – ועוד משהו, רבותי המושבעים, עוד משהו צועק בנשמה, דופק במוח בלי־הרף ומרעיל את לבו למוות. ומשהו זה הוא המצפון, רבותי המושבעים, המשפט שלו, אלה ייסורי־המצפון הנוראים! אולם האקדח יביא שלום על הכול, האקדח הוא המוצא היחיד ואין מוצא אחר, ואילו שם – איני יודע אם חשב קָרָמָזוֹב ברגע ההוא ‘מה יהיה שם’, והאם מסוגל קָרָמָזוֹב למחשבה הַמלֶטית על מה שיהיה שם? לא, רבותי המושבעים, להם יש הַמלֶטים, ולנו לפי־שעה קָרָמָזוֹבים בלבד!”

עתה צייר איפּוֹליט קירילוֹביץ' תמונה מפורטת ביותר של הכנות מיטיָה, את המעמדות אצל פֶּרחוֹטין, בחנות, עם הרכּבים. הוא הביא שפע של מלים, אמירות, תנועות, כל אלה מאושרות על ידי עדים, ולתמונה היתה השפעה עצומה על דעת השומעים. בעיקר, השפיע צירוף העובדות. אשמתו של האיש, המתרוצץ מתוך ריגוש מטורף וכבר אינו שומר את נפשו, בלטה באין־מכחיש. “כבר לא היה לו עניין להישָמר,” אמר איפּוֹליט קירילוֹביץ‘, "פעמיים־שלוש כמעט שהודה בפה מלא, כמעט רמז ורק אולי לא השלים את הדיבור (כאן הובאו העדויות). אפילו לרַכּב צעק בדרך: האם ידוע לך שאתה מסיע רוצח!’ אבל אסור היה לו להשלים את הדברים: היה עליו להגיע תחילה למוֹקרוֹיֶה ולהשלים את הפואמה שם. אולם מה מצפה שם לאומלל? כמעט מהרגעים הראשונים במוֹקרוֹיֶה הוא רואה, ולבסוף מבין ברור, כי היריב ‘הבלתי־מעורער’ אולי אינו בלתי־מעורער כל כך, וכי אין רוצים את ברכותיו לאושר החדש ואת כוס־הברכה שלו, ואין מקבלים אותן. אבל העובדות כבר ידועות לכם, רבותי המושבעים, לפי החקירה המשפטית. נצחונו של קָרָמָזוֹב על היריב היה בלתי־מעורער, ועתה – כן, עתה התחיל שלב חדש לגמרי בנפשו, ואפילו השלב הנורא ביותר מכל אשר חוותה הנפש הזאת ועוד תחווה! אפשר לומר בוודאות, רבותי המושבעים," קרא איפּוֹליט קירילוביץ', "כי הטבע שהושפל והלב הפושע מיטיבים לנקום את נקמתם מכל בית־דין ארצי! יתירה מזו: הצדק והעונש הארצי מקילים אפילו את עונשו של הטבע, וחיוניים לנפשו של הפושע ברגעים אלה בבחינת הצלה מייאוש, ואכן איני יכול לתאר לעצמי את האימה ואת ייסורי־הנפש שפקדו את קָרָמָזוֹב כשנודע לו שהיא אוהבת אותו, ולמענו היא דוחה את ‘הקודם’, את ‘הבלתי־מעורער’, ואותו, את מיטיָה, היא קוראת לצאת עמה לחיים מחודשים, ומבטיחה לו אושר, ומתי היא עושׂה זאת? כשלגביו כבר תם הכול, ודבר כבר אינו אפשרי! אעיר דרך־אגב הערה חשובה להבהרת המהות האמיתית של מצב הנאשם: אשה זו, אהבתו זו עד הרגע האחרון, עד רגע מאסרו, היתה לגביו יצור חסום, נחשק בלהט, אבל בלתי־מושׂג. אבל מדוע, מדוע לא התאבד אז, מדוע נטש את כוונתו ואפילו שכח היכן מונח האקדח שלו? דווקא צמאון לוהט זה לאהבה, והתקווה לרַווֹת אותו מיד, בו במקום, הם שעצרו בו. תוך שכרון המשתה הוא נצמד אל אהובתו, שחגגה יחד עמו, והיא נהדרת ומפתה יותר מקודם, ואינו סר ממנה, מתענג על מראיה, מתבטל לעומתה. צמאון לוהט זה עשׂוי היה לדחוק לרגע לא רק את פחד המאסר, אלא גם את ייסורי־המצפון. להרף־עין, להרף־עין בלבד! אני מתאר לעצמי את מצב נפשו של הפושע תוך כניעת־עבד גמורה לכמה גורמים, שדיכאו אותה לגמרי: ראשון, מצב השכּרון, אדי־היין והרעש, רקיעות הרוקדים, צוויחת השירים, והיא, היא, סמוקה מיין, שרה ורוקדת, שתויה וצוחקת אליו! עניין שני, חלום מרחף מרחוק ומעודד, כי ההכרעה הגורלית עודנה רחוקה, על כל פנים אינה קרובה – הלוא רק למחרת, אולי בבוקר, יבואו ויאסרו אותו. אם כן, שעות אחדות, זה הרבה, הרבה מאוד! בכמה שעות אפשר להמציא הרבה. אני מתאר לעצמי, שהוא חווה משהו הדומה למה שפוקד פושע המובל אל הוצאתו להורג, אל התלייה: עוד עליו לנסוע ברחוב ארוך־ארוך, וללכת ברגל על פני אלפי אנשים, ואז תבוא פנייה לרחוב אחר, ובסופו של אותו רחוב אחר תבוא הכיכר האיומה! לי נדמה, כי בתחילת המסע מרגיש ודאי הנידון, היושב בעגלת־הקלון, כי עדיין חיים אינסופיים לפניו. ואף על פי כן, הנה נעלמים הבתים, העגלה נעה קדימה – אין דבר, עד הפנייה לרחוב האחר עוד המרחק רב, ועדיין האיש מביט מאושש ימינה ושׂמאלה, ועל אלפי הסקרנים האדישים שהצמידו אליו את מבטיהם, ועדיין דעתו לוחשת לו, שהוא אדם כמותם. אבל הנה כבר הפנייה לרחוב האחר, אה! אין דבר, אין דבר, עוד רחוב שלם לפניו. וגם אם ייעלמו בתים רבים, הוא יוסיף לחשוב: ‘עוד לפנַי בתים רבים’. וכך עד הסוף, עד הכיכר. משער אני, כי משהו כזה חווה גם קָרָמָזוֹב. ‘הם עוד לא הספיקו,’ חשב, ‘עוד אפשר להמציא משהו, עוד יש זמן לחבר תכנית־הגנה, לתכנן התנגדות, ועכשיו, ועכשיו – עכשיו היא כה נהדרת!’ עכירות ואימה בנפשו, אף על פי כן הוא מספיק להפריש מחצית מכספו ולהטמין אותו באיזה מקום – שאם לא כן, לא אוכל להסביר לעצמי לאן יכלה להיעלם מחציתם של שלושת אלפים אלה, שהוא לקח זה עתה מתחת לכר של האב. לא אחת כבר היה במוֹקרוֹיֶה, הוא התהולל שם כבר שתי יממות. מוכר לו בית־העץ הגדול, הישן, על כל המחסנים והיציעים. אני משער, כי חלק הכסף נעלם אז, דווקא בבית זה, זמן מועט לפני המאסר, הוטמן באיזה סדק או בקע, מתחת ללוח ברצפה באחת הפינות, מתחת לגג – לשם מה? מה זאת אומרת לשם־מה? אמנם, האסון עלול להתרחש מיד, ואנו עדיין לא שקלנו כיצד להגיב עליו, ואין אנו פנויים, ומשהו דופק בראש, ואתה נמשך אליה, והכסף – הכסף חיוני בכל מצב! אדם שכסף בידו הוא אדם בכל מקום. אולי יירָאה לכם חישוב מפוכח כזה בלתי־טבעי ברגע כזה? אבל הריהו טוען בעצמו, כי חודש לפני כן, ברגע שגם הוא היה מדאיג וגורלי לגביו, הפריש את המחצית משלושת האלפים ותפר אותה בשׂקיק, וגם אם אין זו אמת, כפי שנוכיח מיד, הרי עצם הרעיון היה מוכּר לקָרָמָזוֹב, הוא הרהר בו. יתירה מזו, כשטען אחר־כך באוזני החוקר, כי הפריש אלף ומחצית האלף לשׂקית (שלא היתה ולא נבראה), אולי בדה את השׂקיק ברגע ההוא דווקא מפני ששעתיים קודם לכן הפריש את מחצית הכסף והטמין אותו במוֹקרוֹיֶה באחד המקומות, על כל צרה שלא תבוא, עד הבוקר, רק כדי שלא לשׂאת את הכסף על גופו, וכל זה לפי השראה פתאומית. שתי תהומות, רבותי המושבעים, זִכרו, כי קָרָמָזוֹב יודע להסתכל בשתי תהומות, בשתיהן יחדיו! בבית ההוא חיפשׂנו, ולא מצאנו. אולי הכסף טמון עדיין שם, ואולי נעלם למחרת ועכשיו הוא בידי הנאשם. על כל פנים, הוא נאסר ליד האשה, כשהוא כורע לפניה, היא שכבה על המיטה, הוא פרש זרועות אליה ועד כדי כך שכח עולם ומלואו ברגע זה, שלא שמע את בואם של האוסרים. עדיין לא הספיק להכין בדעתו שום דבר לתשובה. גם הוא וגם שׂכלו הותקפו במפתיע.

והנה הוא לפני שופטיו, לפני חורצי גורלו. רבותי השופטים המושבעים, ברגעים מסוימים, תוך מילוי חובתנו, אנו נתקפים חרדה מפני האדם, וגם חרדה לגורל האדם! אלה הם רגעי ההתבוננות בפחד הבהמי, כשהפושע רואה כבר שהכול אבוד, אבל נאבק עדיין, מתכוון עדיין להיאבק עמכם. אלה הם הרגעים, כשכל יִצרי הקיום נעוֹרים בו יחדיו, ולשם הצלתו הוא נועץ בכם מבטים נוקבים, שואלים ומיוסרים, הוא תופס אתכם ולומד אתכם, את פניכם, את מחשבותיכם, מנסה לצפות מאיזה צד תתקפו, וכהרף־עין הוא מתווה בשׂכלו המזועזע אלף תכניות, אבל חושש לדבר, חושש להיכשל בלשונו! רגעי השפלה אלה בנפש האדם, הליכתה בנתיב־הייסורים, התאווה הבהמית להינצל – כל אלה נוראים ומעוררים לפעמים רטט והשתתפות בצערו של הפושע אפילו בלב החוקר! ולכל זה היינו עדים. תחילה היה המום, ומתוך אימה נפלטו מפיו כמה מלים, המפלילות אותו מאוד: ‘דם! מגיע לי!’ אך חיש־מהר התאפק. מה לומר, מה להשיב, כל זה אינו מוכן אצלו עדיין, אבל מוכנה הכחשה שאין מאחריה עובדות: ‘במות אבי איני אשם!’ לפי שעה זו הגדר שלנו, ומאחורי הגדר נקים אולי עוד משהו, איזה מתרס. הוא מקדים את שאלותינו, נחפז להסביר את קריאותיו הראשונות המפלילות ומסביר, כי הוא רואה את עצמו אשם רק במותו של המשרת גריגוֹרי. ‘בדם הזה אני אשם, אבל מי הרג את אבי, רבותי, מי הרג? מי יכול היה להרוג אותו, אם לא אני?’ שמעתם: הוא שואל אותנו, אותנו, שבאנו אליו בשאלה זו עצמה! אתם שומעים ביטוי זה, המקדים את המאוחר: ‘אם לא אני’, את העורמה החייתית הזאת, את התמימות הזאת ואת קוצר־הרוח הקרמזובי? לא אני הרגתי, ואל תעלו על הדעת, כי אני האיש: "רציתי להרוג, רבותי, רציתי להרוג,' הוא ממהר להודות (ממהר, נורא ממהר!), ‘ובכל זאת איני אשם, לא אני הרגתי!’ הוא מוותר לנו, אכן רצה להרוג: הלוא אתם רואים כמה אני כן, ובכן, מהרו והאמינו שלא אני הרגתי. במקרים כאלה נתפס הפושע לפעמים למידה עצומה של קלות־דעת וקלות־אמונה. והנה, כאילו במקרה, שאלה אותו החקירה שאלה תמימה ביותר: האם לא סמיֶרדיָקוֹב הוא שהרג? וקרה מה שצָפינו: הוא כעס מאוד על שהקדמנו אותו והפתענו, בטרם הספיק להכין, לבחור ולתפוס את הרגע הנכון, כשהוקעת סמיֶרדיָקוֹב תתקבל יותר על הדעת. לפי טבעו נתפס מיד לקיצוניות, והתחיל לשכנע אותנו, כי סמיֶרדיָקוֹב לא היה יכול לרצוח, כי אינו מסוגל לרצוח. אבל אל תאמינו לו, זו ערמומיות בלבד: הוא כלל וכלל אינו מוותר עדיין על סמיֶרדיָקוֹב, להפך, הוא עוד יצביע עליו, כי על מי יצביע אם לא עליו, אבל יעשׂה זאת ברגע אחר, כי לפי־שעה התקלקל העניין. הוא יצביע עליו אולי רק מחר, או אפילו כעבור ימים אחדים, כשיבחר ברגע המתאים ויצעק לעברנו: ‘ראו, אני שללתי את החשד בסמיֶרדיָקוֹב יותר מכם, אתם זוכרים זאת, אבל עכשיו השתכנעתי: הוא שהרג, וכיצד ייתכן שלא הוא!’ ולפי שעה הוא מתמכּר כאן לעינינו לשלילה קודרת ורוגזת, אולם קוצר־הרוח והזעם לוחשים לו את ההסבר השלומיאלי והמופרך ביותר על כך, כיצד הציץ בחלונו של האב וסר הצדה ביראת־כבוד. העיקר, עדיין אינו יודע עד היכן הגיעה עדותו של גריגוֹרי, שהתאושש. ניגשנו לבדיקה אישית ולחיפושׂ. הבדיקה מרגיזה אותו, וגם מעודדת: כל שלושת האלפים לא נמצאו, נמצאו אלף ומחצית האלף בלבד. וכמובן, רק ברגע זה של שתיקה זועמת ושל שלילה מבזיק בראשו לראשונה בחייו רעיון השׂקיק. אין ספק, שהוא מרגיש בעצמו בכל מוּפרָכוּתה של בדיה זו, מתענה מאוד למצוא דרך לעשׂות את הבדיה מתקבלת יותר על הדעת, לחבר משהו שיהיה רומן שלם הנראה אמיתי. במקרים כאלה תפקידה הראשון, העיקרי, של החקירה הוא – לא לאפשר להתכונן, לתפוס במפתיע, כדי שיגלה הפושע את מחשבותיו הנסתרות בכל התמימות המסגירה אותן, בכל מוּפרָכוּתן וסתירותיהן. לאלץ את הפושע לדבר אפשר רק על ידי השמעה פתאומית, וכאילו מקרית, של עובדה חדשה, של נסיבה מיוחדת בפרשה, שחשיבותה עצומה, אלא שעד עתה לא העלה אותה הפושע על דעתו, ובשום פנים לא היה יכול לצפות אותה מראש. עובדה זו כבר היתה שמורה אתנו, שמורה זה־כבר: עדותו של המשרת גריגוֹרי שהתאושש על הדלת הפתוחה, שממנה יצא הנאשם בריצה. דלת זו נשכחה ממנו, ולא עלה על דעתו, כי גריגוֹרי היה יכול לראות אותה. האֶפֶקט היה אדיר. הוא קפץ ממקומו וצעק: ‘סמיֶרדיָקוֹב הרג, סמיֶרדיָקוֹב!’, וכך חשׂף את רעיונו הנסתר, היסודי, בצורתו המוּפרֶכת ביותר, שכן היה יכול סמיֶרדיָקוֹב להרוג רק לאחר שהוא, מיטיָה, הפיל את גריגוֹרי ונמלט. כשהודענו לו, כי גריגוֹרי ראה דלת פתוחה לפני שנפל, וכשיצא מחדר־השינה שלו שמע את סמיֶרדיָקוֹב הגונח מעבר למחיצה – היה קָרָמָזוֹב רמוס באמת. עמיתי, ניקוֹלַיי פָּרפֶנוֹביץ' הנכבד והפיקח, סיפר לי אחר־כך, כי ברגע ההוא ריחם על הנאשם עד דמעות. והנה ברגע זה, הוא ממהר לשפּר את המצב ומודיע לנו על השׂקיק הנודע: יהי כן, הקשיבו לסיפור זה! רבותי המושבעים, כבר השמעתי לכם את מחשבותי, מדוע אני רואה בבדָיה זו על הכסף שנתפר בשׂקית חודש קודם לכן לא רק שטות, אלא המצאה שלא ניתן כלל להמציא חסרת־שחר ממנה במקרה זה. ואפילו היינו מציעים הימור: מה אפשר לומר שיהיה מופרך יותר מזה, לא היה נמצא משהו גרוע מזה. העיקר, כאן אפשר לבלום ולהביס את הרוֹמַניסט החוגג באמצעות פרטים, אותם פרטים שתמיד המציאות עשירה בהם, ותמיד מזלזלים בהם המחברים־על־כורחם האומללים האלה, כאילו לפניהם זוטות מיותרות וחסרות־ערך, ואין הם עולים אפילו על דעתם. כן, אין דעתם פנויה לכך ברגע זה, מוחם יוצר רק איזו שלמות גרַנדיוֹזית – והנה אנשים מעיזים להציע להם זוּטִית כזאת. אבל בזה הם נתפסים! הנאשם נשאל: והיכן הואלת לקחת בד להכנת השׂקיק שלך, מי תפר לך אותו? ‘בעצמי תפרתי’. והיכן הואלת לקחת את הבד? הנאשם נעלב, הוא רואה בשאלה פרט מעליב, והאם תאמינו, הוא נעלב בכנות, בכנות! וכאלה הם כולם. “תלשתי מהכותונת שלי'. נהדר. אם כן, נמצא מחר בין הלבנים שלך את הכותונת הזאת שממנה נקרעה פיסת־הבד. והבינו, רבותי המושבעים, אילו באמת מצאנו כותונת זו (וכיצד לא היינו מוצאים אותה במזוודה שלו, או בשידה, אילו היתה כותונת זאת קיימת) כבר היתה בידינו עובדה, עובדה מוחשית לצדקת עדותו! אבל זאת אין הוא מסוגל להבין. ‘איני זוכר, אולי לא מכותונת, אלא בפיסת־בד מהשָׁביס של בעלת הבית’. איזה שביס? ‘לקחתי ממנה, הוא התגולל אצלה, סמרטוט בד ישן’. ואתה זוכר זאת ברור? ‘לא, איני זוכר ברור…’ וכועס, וכועס, אבל אתם חשבו: כיצד אפשר לא לזכור זאת. ברגעים הנוראים ביותר בחיי־אדם, אפילו כשמסיעים אל הגרדום, זוכרים יפה דווקא פרטים כאלה. הנידון ישכח הכול, אבל גג ירוק, שהבהב לעיניו בדרך, או עורב־נחל העומד על צלב – את אלה יזכור. הלוא כשתפר את השׂקיק, הסתתר מעיני בני־הבית, וחייב היה לזכור את הסבל המשפיל מהפחד שייכנס מישהו ויראה אותו כשהמחט בידו. כיצד קפץ ממקומו עם כל נקישה ורץ אל מעֵבר לפרגוד (בדירתו יש פרגוד)… אבל, רבותי המושבעים, לשם מה אני מספר לכם פרטים אלה, זוטות אלה!” קרא פתאום איפּוֹליט קירילוֹביץ‘. “ובכן, מפני שהנאשם מתעקש ועומד על עניין חסר־שחר זה עד עכשיו! בחודשיים אלה, החל בלילה הגורלי ההוא בחייו, הוא לא הבהיר דבר, לא הוסיף על עדותו הדמיונית הקודמת כל פרט ממשי מסביר. כל אלה זוטות, ואתם האמינו לי על דִברָתי! אנו שׂמחים להאמין, נפשנו יוצאת להאמין, אפילו בדִברת־כבוד! האם אנו תנים צמאי דם־אדם? תנו לנו, ציינו לנו לפחות עובדה אחת בזכות הנאשם ואנו נשׂמח, אבל עובדה מוחשית, ריאלית, ולא מסקנה על פי הבעת־פניו של הנאשם כפי שהסיק אחיו, או ציון העובדה, שהכה על חזהו כדי להצביע על השׂקיק. מה גם שעמדו בחשיכה. אנו נשׂמח לכל עובדה חדשה, הראשונים נהיה לוויתור על האישום, אנו נמהר לוותר. ואילו עתה זועק הצדק, ואנו עומדים על דעתנו, אין אנו יכולים לוותר על שום דבר.” עתה עבר איפּוֹליט קירילוביץ’ אל הסיפא של נאומו. כקודח נראה, הוא זעק על הדם השפוך, דם האב שנהרג בידי בנו “לשם שוד שפל”. בתקיפות הצביע על צירוף־העובדות הטרגי והמשווע. “על אף כל אשר תשמעו מפי הסניגור המפורסם בכשרונו,” לא התאפּק איפּוֹליט קירילוביץ', “גם אם תשמעו כאן דברים נמלצים ומרגשים, הפונים אל רגשנותכם, זִכרו, כי ברגע זה אתם נמצאים במקדשו של משפט־הצדק שלנו. זכרו שאתם מגיני האמת שלנו, מגיני רוסיה הקדושה שלנו, מגיני יסודותיה, המשפחה שלה, כל הקדוש בעיניה! כן, אתם מייצגים ברגע זה את רוסיה כולה, ופסק־הדין שלכם יישָמע לא באולם זה בלבד, אלא ברוסיה כולה, ורוסיה כולה תשמע אתכם, את מגיניה ושופטיה, ופסק־הדין שלכם יביא עליה עידוד או דכאון. אל תענו איפוא את רוסיה בציפייתה, השלישייה הגורלית שלנו דוהרת בסערה, ואולי אל האבדון. וזה־כבר ברוסיה כולה פורשׁים אנשים ידיים וקוראים לעצור את הדהירה המטורפת, האכזרית. ואם עדיין עמים אחרים מפַנים דרך לשלישייה הדוהרת באין־עוצר, אולי הם נוהגים כך לא מתוך כבוד כלפיה, כמשאלתו של המשורר, אלא פשוט מתוך אימה – שׂימו לב לכך. מאימה ואולי גם מתוך סלידה כלפיה, וגם זו לטובה שמפַנים דרך, שכן אפשר כי יפסיקו לפַנות דרך ויתייצבו כחומה קשוחה לפני חזיון־הבלהות הדוהר, ויעצרו את הדהרה המטורפת של ההפקרות שלנו, כדי להציל את עצמם, את ההשכלה והציוויליזציה! כבר שמענו את קולות־החרדה מאירופה. הם מתחילים להישָמע. אל תעמידו אותם בניסיון, אל תצברו את שׂנאתם הגוברת בפסק־דין המזכה רצח־אב בידי בנו!..”

בקיצור, אף על פי שנסחף איפּוֹליט קירילוֹביץ' בהתלהבותו עד מאוד, סיים את הנאום בפָּתוֹס, ואכן היה הרושם שעשׂה עצום. לאחר סיום נאומו מיהר לצאת, וכמעט התעלף בחדר הסמוך. האולם לא מחא־כף, אבל האנשים הרציניים היו מרוצים. לא כל כך מרוצות היו הגברות בלבד, אבל גם בעיניהן מצא־חן נאומו הנמלץ, מה גם שלא חששו לתוצאות כלל וסמכו בכול על פֶטיּוקוֹביץ‘: “סוף־סוף ידבר, וכמובן שינצח את כולם!” הכול העיפו מבטים במיטיָה. כל עוד נאם התובע ישב שתוק, כפות־ידיו צמודות, שיניו הדוקות, ראשו מורכן. לעתים רחוקות זקף ראש והקשיב. במיוחד, כשדיברו על גרוּשֶנקה. כשמסר התובע את דעתו של רָקיטין עליה נתפשט בפניו חיוך של בוז וזעם, והוא אמר בקול שנשמע למדי: “בֶרנַרים!” וכשסיפר איפּוֹליט קירילוֹביץ’ כיצד חקר ועינה אותו במוֹקרוֹיֶה, זקף מיטיָה ראשו והקשיב בסקרנות עצומה. באחד המקומות בנאום רצה לקפוץ ולצעוק משהו, אבל התגבר ורק משך כתפיים בבוז. על הסיפא של הנאום, על מבצעי התובע במוֹקרוֹיֶה בחקירת הפושע, היו מדברים אחר־כך בחברה שלנו ומלגלגים קצת על איפּוֹליט קירילוֹביץ': “לא התאפק האיש מלהתפאר קצת בכשרונותיו”. הישיבה הופסקה, אבל לזמן קצר, לרבע שעה, אולי לעשׂרים דקות. בקהל נשמעו שׂיחות וקריאות. מקצתן אני זוכר:

“נאום רציני!” אמר בזעף אדון באחת הקבוצות.

“הרבה פסיכולוגיה גלגל לכאן,” נשמע קול אחר.

“הרי הכול אמת, אמת שאין להכחיש אותה!”

“כן, בזה הוא מיומן.”

“עשׂה סיכום.”

“וגם לנו, גם לנו עשׂה סיכום,” הצטרף קול שלישי, “בהתחלת הנאום, אתם זוכרים, אמר שכולם כמו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'?”

“וגם בסוף. אבל בזה הפריז.”

“והיו גם אי־בהירויות.”

“נסחף קצת והתלהב.”

“לא בצדק, לא בצדק.”

“לא, לא, בכל זאת ממולח. זמן רב חיכה בן־אדם, והנה אמר. חה־חה!”

“מה יאמר הסניגור?”

בקבוצה אחרת:

“לחינם פגע בפֶּטֶרבּוּרגי הזה, ‘הפוֹנים אל רגשנותכם’, זוכרים?”

“כן, זה מגושם.”

“נחפז.”

“אדם עצבני.”

“אנו צוחקים לנו, ומה מרגיש הנאשם?”

“כן. כיצד מרגיש מיטיֶנקה?”

“ומה יאמר הסניגור?”

ובקבוצה שלישית:

“מי זו הגברת שעם המִשקָף, השמנה, יושבת בקצה?”

“זו גנרלית אחת, גרושה, אני מכיר אותה.”

“זו־זו, עם המִשקָף.”

“המונית.”

“לא, לא, דווקא פיקַנטית.”.

“לידה, שני מקומות אחריה, יושבת בלונדית, נחמדה יותר.”

“בזריזות תפסו אותו אז, במוֹקרוֹיֶה, אה?”

“אמנם כן, בזריזות. שוב סיפר. פעמים רבות כבר סיפר על כך כאן, בבתים.”

“וגם עכשיו לא התאפק. רדיפת־כבוד.”

“אדם מקופח, חה־חה!”

“ונוח להיעלב. וגם רֶטוֹריקה הרבה, והמשפטים ארוכים.”

“וגם מפחיד, שׂימו לב, כל הזמן מפחיד. ועל השלישייה, זוכרים? ‘שם הַמלֶטים, ואצלנו לפי־שעה קָרָמָזוֹבים!’. יפה אמר.”

“כי זו קטורת לליבֶּרַליות. הוא מפחד!”

“גם מעורך־הדין הוא מפחד.”

“כן, מה יאמר עכשיו האדון פֶטיוּקוֹביץ'?”

“יאמר מה שיאמר, ואת האיכרים שלנו לא ירגש.”

“אתה סבור?”

בקבוצה רביעית:

“ועל השלישייה יצא אצלו יפה, במקום שדיבר על העמים.”

“והלוא אמת, אתה זוכר, כשהוא אומר, כי העמים לא יחכו.”

“כי מה?”

“כי בפרלמנט האנגלי כבר קם חבר בשבוע שעבר, בעניין הניהיליסטים, ושאל את המיניסטריון: האם לא הגיעה השעה להתערב בענייני האומה הבּרבּרית, כדי להשׂכיל אותנו. איפּוֹליט התכוון אליו, אני יודע שהתכוון אליו. בשבוע שעבר דיבר על כך.”

“רחוק להם, לעופות־הביצה.”

“אילו עופות־ביצה? ומדוע רחוק?”

“כי אנו נסגור את נמל קרוֹנשטַט, ולחם לא ניתן להם. מאין יקחו?”

“ובאמריקה? עכשיו, באמריקה.”

“מקשקש.”

והנה צלצל הפעמון, הכול נחפזו לשוב למקומותיהם. פֶטיוּקוֹביץ' עלה לדוכן.

10: נאום הסניגור. שני קצווֹת למקל

הכול נדם עם דבריו הראשונים של הנואם המפורסם. כל האולם נעץ בו עיניים. הוא פתח בדיבור ישיר, פשוט ומשוכנע, אך ללא שמץ של יהירות. לא נעשׂה כל ניסיון לנצל לשון נמלצת, צלילים פָּתֶטיים, מלים המצטלצלות מרוב רגש. זה היה אדם שפתח בדברים בחוג אינטימי של אנשים הקרובים לו בדעה. קול נפלא היה לו, רם וסימפָּתִי, ובקול עצמו נשמעו כאילו כנות ותום. אך מיד הבינו הכול, כי הנואם עשׂוי להתעלות פתאום לפָּתֶטיות אמיתית – “ולהכות על הלבבות בכוח נעלם”. הוא דקדק אולי פחות בלשונו מאיפּוֹליט קירילו­ֹביץ', אבל דיבר ללא משפטים ארוכים ואפילו בדיוק רב יותר. משהו לא מצא־חן בעיני הגברות: הוא היה רוכן קצת קדימה, במיוחד בתחילת הנאום, לא כמחווה קידה אבל כאילו פנה ועף אל שומעיו, והיה רוכן במחצית גבו הארוך, כאילו באמצע של גב ארוך ורזה זה נקבע איזה ציר, והגב יכול להתכופף כמעט בזווית ישרה. תחילה היו דברים פזורים, כאילו ללא שיטה, חוטף עובדות ללא־הבחנה, ובסופו של דבר יצא משהו שלם. בנאומו היה אפשר לראות שני חלקים: החלק הראשון – ביקורת, הפרכת האישום, לפעמים מרושעת וסַרקַסטית. אבל במחצית השנייה של הנאום שינה פתאום את הטוֹן ואפילו את הגישה, ובבת־אחת התעלה אל הפָּתֶטיות, והאולם, כאילו ציפה לזה, הרטיט מהתלהבות. הוא ניגש לעניין במישרים ופתח בכך, כי אף ששׂדה־פעולתו הוא פֶּטֶרבּוּרג, אין הוא מבקר לראשונה בערי רוסיה לשם הגנה על נאשמים, אבל רק אלה שהוא משוכנע בחפותם, או שהוא מרגיש בה מראש. “הוא מה שקרה לי במקרה זה,” הסביר. “כבר מתוך הכתבות הראשונות בעיתונים הבהב לעיני משהו שהרשים אותי מאוד לטובת הנאשם. בקיצור, בראש־ובראשונה עניינה אותי עובדה משפטית מסוימת, החוזרת אמנם תכופות בפְּרַקטיקה המשפטית, אבל בשום מקרה לא הופיעה, דומני, בשלמות כזאת ובפרטים אופייניים מיוחדים כאלה. עובדה זו היה עלי לנסח רק בסיום נאומי, כשאסכם את דברי, אבל אביע רעיון זה בהתחלה, שכן זו חולשתי לגשת מיד לעצם העניין, בלי להסתיר אֶפֶקטים ובלי לחסוך ברשמים. אולי אין מעשׂה זה מחושב כל צורכו, אבל מקורו בכנות. מחשבה זו, ניסוח זה שלי, הנה הוא: צירוף־העובדות המכריע הוא נגד הנאשם, ובו־בזמן אין שם אפילו עובדה אחת העומדת בפני הביקורת, אם נבדוק אותן אחת לאחת, כשהן לבדן! בהמשך המעקב אחר השמועות והעיתונים, התחזקתי בדעתי יותר־ויותר, ופתאום קיבלתי את הזמנתם של קרובי הנאשם להגן עליו. מיד מיהרתי לבוא לכאן, וכאן השתכנעתי סופית. והנה, כדי להרוס את צירוף־העובדות הנורא, להבליט את העדר־ההוכחה ואת הדמיוניות של כל עובדה מאשימה בנפרד, לקחתי את הסניגוריה בתיק זה.”

כך פתח הסניגור ופתאום הצהיר:

“רבותי, השופטים המושבעים, אני כאן אדם חדש. כל הרשמים תקפו אותי ללא דעה־קדומה. הנאשם, שהוא בעל אופי אלים ושלוח־רסן, לא העליב אותי קודם לכן, כפי שהעליב אולי מאה אנשים בעיר הזאת. ומשום כך לרבים דעה־קדומה נגדו. ודאי, גם אני מודה כי רגשות־המוסר של הציבור המקומי נסערים בצדק: הנאשם אלים ושלוח־רסן. אבל בחברה המקומית קיבלו אותו, ואפילו במשפחתו של התובע רב־הכשרון נטו לו חסד. (Nota bene). עם דבריו אלה נשמעו בקהל שניים־שלושה צחקוקים, שנבלמו אמנם מהר, אך הכול הרגישו בהם. הכול אצלנו ידעו, כי התובע היה מקבל את מיטיָה שלא מרצונו, ורק מפני שמשום־מה מצאה בכך עניין רעייתו – גברת נכבדה וחסודה במידה עליונה, אבל בעלת דמיונות ודעתנית, שאהבה להתנגד לבעלה בכמה מקרים, בעיקר בזוטות. אגב, מיטיָה ביקר שם לעתים רחוקות למדי. אף על פי כן, אעֵז להניח,” המשיך הסניגור, "כי אפילו בשׂכל כה עצמאי ובאופי כה רודף־צדק כמו של יריבי הנכבד, עלולה היתה להיווצר דעה קדומה מוטעית כלשהי נגד הלקוֹח האומלל שלי. כן, זה טבעי כל־כך: האומלל ראוי עד מאוד שיתייחסו אליו אפילו בדעה־קדומה. אולם רגש־המוסר שנפגע, ובמידה רבה יותר החוש האסתטי שנפגע, עלולים להיות לפעמים חסרי־רחמים. ודאי, בנאום־התביעה רב־הכשרון שמענו כולנו ניתוח מחמיר של אופי הנאשם ושל מעשׂיו, ראינו יחס ביקורתי מחמיר לעניין, והעיקר, הובלטו מעמקים פסיכולוגיים כאלה לשם הסברת מהותו של העניין, עד כי חדירה למעמקים אלה לא היתה אפשרית כלל אילו היו כאן יחס מכוון מראש ודעה־קדומה עוינת כלפי אישיותו של הנאשם. אבל ישנם דברים, שהם גרועים, קטלניים יותר במקרים כאלה מיחס מרושע מוקדם לעניין. למשל, כשאנו נתפסים למישׂחק אמנותי מסוים, לצורך של יצירה אמנותית, נאמר ליצירת רומן, בעיקר נוכח עושר כשָרים פסיכולוגיים, שהעניק אלוהים לכשרונות שלנו. כבר בפֶּטֶרבּוּרג, כשהתכוננתי למסע לכאן, הזהירו אותי – ואני ידעתי בעצמי גם ללא אזהרה – כי אפגוש כאן ביריב פסיכולוג מעמיק ביותר, שזכה זה כבר בתכונה זו שלו לתהילה מיוחדת בעולם המשפט הצעיר עדיין שלנו. אבל הפסיכולוגיה, רבותי, אף שהיא עניין מעמיק, הריהי דומה בכל־זאת למקל בעל שני קצוות (צחקוק באולם), אתם ודאי תסלחו לי על ההשוואה הנדושה: איני מומחה לדיבורים נמלצים. אבל הנה למשל, אקח את הדוגמה הראשונה המזדמנת מנאום התובע. בלילה, בגן, כשברח הנאשם וטיפס על הגדר והכריע בעלי־הנחושת את המשרת שתפס ברגלו ומיד הוא שב וקופץ לגן וחמש דקות תמימות הוא מטפל באיש שנפל ומשתדל לנחש: האם הרג אותו או לא? והנה אין התובע מוכן להאמין בשום פנים בנכונות עדותו של הנאשם, כי קפץ אל הזקן גריגוֹרי מתוך רחמים. ‘לא, התיתכן רגישות כזאת ברגע כזה. אין זה טבעי, הוא קפץ כדי להיווכח: חי או נהרג העד היחיד לפשע שלו, ובכך הוכיח כי אכן עשה את הפשע, לפי שלא היה יכול לקפוץ לגן מטעם אחר, מתוך משיכה או רגש’. כאן לפנינו פסיכולוגיה. אבל בואו ניקח פסיכולוגיה זו ונתאים אותה לעניין, אבל מצד אחר, והתוצאה תתקבל על הדעת באותה־מידה. הרוצח קופץ למטה מתוך זהירות, כדי להיווכח אם העד חי, והלוא זה עתה השאיר בחדר־העבודה של אביו, לפי עדותו של התובע, ראָיה מפלילה בצורת המעטפה הקרועה, שנרשם עליה שהיו בה שלושת אלפים. ‘אילו לקח את המעטפה עמו, לא היה איש בעולם יודע, כי המעטפה היתה קיימת ובה נמצא כסף, ואם כן, שהכסף נשדד בידי הנאשם’ – אלו דברי התובע עצמו. ובכן, אתם רואים, כי לפעולה אחת לא הספיקה הזהירות, אדם התבלבל, נבהל וברח, והשאיר על הרצפה ראיה מַפלילה, והנה כעבור שתי דקות מופיע לשירותנו חוש הזהירות שאין מחושב וחסר־לב ממנו. אבל נניח, נניח כי כך היה: הרי בכך מתבטאת דקוּת־ההבחנה של הפסיכולוגיה, שבנסיבות אלה אני צמא־דם וחד־עין כנשר קווקזי, ובדקה הבאה אני עיוור ופחדן כחוֹלֶד עלוב. אבל אם אני כה צמא־דם ובעל־חשבון אכזר, עד שלאחר שהרגתי, קפצתי רק כדי להיווכח אם חי העד שיעיד נגדי, נשאלת השאלה למה להתעסק בקרבן חדש זה שלי חמש דקות תמימות, שהרי ייתכן שארכוש לי עדים חדשים? למה להספיג את הממחטה בדם תוך ניגוב ראשו של הנופל, כדי שתשמש ממחטה זו אחר כך ראָיה מפלילה נגדי? לא, אם אנו בעלי חשבון כאלה וחסרי־לב כאלה, האם לא היה כדאי יותר לאחר הקפיצה למטה, לכבד את ראשו של המשרת שנפל בעוד מהלומה ועוד מהלומה של אותו העלי, כדי להרוג אותו סופית, ולאחר שהושמד העד, לסלק כל דאגה מהלב? ולבסוף אני קופץ כדי לבדוק האם חי או לא העד־כנגדי, ושם, על השביל, אני משאיר עד אחר, את העלי ההוא, שחטפתי בביתן של שתי נשים, העשׂויות להכיר תמיד את העלי כשייך להן, ולהעיד שאני הוא שחטפתי אותו מהן. ואין לומר ששכחתי אותו בשביל, נפל מידי מתוך פיזור, מתוך מבוכה: לא, אנו השלכנו את הנשק שלנו, שכן מצאו אותו במרחק חמישה־עשׂר צעדים מהמקום שהופל בו גריגוֹרי.

נשאלת השאלה, למה עשׂינו זאת? ובכן, עשׂינו מפני שמר היה לנו על שהרגנו אדם, משרת ותיק, ואחר כך, מתוך צער ורוגז, קיללנו והשלכנו את העלי, נשק הרצח, לא ייתכן אחרת, כי מה טעם היה להשליך אותו בתנופה כזאת? ואם יכולנו להרגיש כאב וצער על שהרגנו אדם, הרי רק מפני שאת האב לא הרגנו: אילו הרגנו את האב, לא היינו קופצים מתוך רחמים לנופל השני, או־אז היה נולד בנו רגש אחר, לא היינו פנויים אז לרחמים, אלא להצלה עצמית, וזה כמובן כך. אני חוזר ואומר: להפך, היינו מפצחים את גולגולתו סופית, ולא היינו מתעסקים בו חמש דקות. רק מפני שקודם היה המצפון טהור, נמצא מקום לרחמים ולרגש טוב. אם כן, יש כאן פסיכולוגיה אחרת. הלוא בכוונה, רבותי המושבעים, השתמשתי בעצמי בפסיכולוגיה, כדי להמחיש לכם, שאפשר להסיק ממנה מה שרוצים. הכול תלוי באילו ידיים נפלה. הפסיכולוגיה מושכת אל הרומן אפילו את האנשים הרציניים ביותר, וזאת על אף רצונם, אני מדבר על פסיכולוגיה מיותרת, רבותי המושבעים, על כמה שימושים־לרעה בה."

שוב נשמעו צחקוקי הסכמה בקהל, והכול כלפי התובע. לא אביא את כל נאומו של הסניגור, לכל פרטיו, אוציא מתוכו כמה מקומות, כמה סעיפים עיקריים.

11: כסף לא היה. שוד לא היה

היה סעיף אחד בנאומו של הסניגור שהדהים את הכול, והוא – שלילה גמורה של קיום שלושת האלפים האלה, ואם כן, שלילת האפשרות של שוד.

“רבותי השופטים המושבעים,” פתח הסניגור, "במשפט זה מדהים פרט אופייני כל אדם חדש שאין לו דעה־קדומה, והפרט הוא: אישום בשוד, ובו־בזמן העדר כל אפשרות להוכיח בעובדות מה נשדד. כביכול, נשדד כסף, שלושת אלפים, אבל האם היו האלפים קיימים, אין איש יודע. שפטו אתם: ראשית, כיצד נודע לנו שהיו שלושת אלפים, ומי ראה אותם? רק המשרת סמיֶרדיָקוֹב ראה אותם והעיד שהיו במעטפה, וכתובת נרשמה עליה, והוא שמסר ידיעה זו כבר לפני האסון לנאשם ולאחיו איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘. וכן הובא הדבר לידיעת הגברת סוויֶטלוֹבה. אולם כל השלושה לא ראו את הכסף, ראה אותו סמיֶרדיָקוֹב בלבד. ועולה השאלה מאליה: אם אמת הדבר שהיה שם הכסף וסמיֶרדיָקוֹב ראה אותו, מתי ראה אותו בפעם האחרונה? ומה אם הוציא האדון את הכסף מהמיטה והחזירו לכספת, בלי לומר למשרת? שׂימו לב, לדברי סמיֶרדיָקוֹב היה הכסף מונח במיטה, מתחת למזרן: היה על הנאשם להוציא אותו מתחת למזרן, והנה נמצאה המיטה לא סתורה ופרועה, והדבר נרשם בקפידה בפרוטוקול. איך יכול היה הנאשם לא לפרוע מאומה במיטה, ומלבד זאת, לא ללכלך בידיו המגואלות בדם את המצעות הדקים, הטריים, שהוצעו במיוחד למקרה זה? תאמרו לנו: והמעטפה על הרצפה? הנה, על מעטפה זו כדאי לנו לשׂוחח. לפני שעה קלה הופתעתי קצת: כשדיבר התובע רב־הכשרון, הודיע בעצמו – אתם שומעים, רבותי, בעצמו – בנאומו, כשהוא מצביע על חוסר־השחר שבהשערה, כי סמיֶרדיָקוֹב הוא שהרג: "לולא היתה המעטפה, לולא נשארה על הרצפה כראָיה מפלילה, אילו לקח אותה השודד עמו, לא היה איש בכל העולם יודע, כי היתה מעטפה, ובה כסף. ואם כן, נשדד הכסף על ידי הנאשם’. ובכן, רק פיסת־נייר קרועה זו ועליה כתובת שימשה – לפי הודעת התובע עצמו – לאישום הנאשם בשוד, ‘שאם לא כן, לא היה איש יודע, כי היה שוד, ואולי היה גם כסף’. האם פרט יחיד זה, שפיסת־נייר זו התגוללה על הרצפה, הוא הוכחה שהיה בה כסף והכסף הזה נשדד? עונים לי: ‘אבל סמיֶרדיָקוֹב ראה אותו במעטפה’, אבל מתי, מתי ראה את הכסף בפעם האחרונה, הנה זו שאלתי. דיברתי עם סמיֶרדיָקוֹב, והוא אמר לי, שראה את הכסף יומיים לפני האסון! אבל מדוע איני יכול לשער, למשל, מצב כזה, שהזקן פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, לאחר שהסתגר בביתו, אחוז ציפייה היסטרית חסרת־סבלנות לאהובתו, מעלה פתאום על דעתו, מתוך בטלה, להוציא את המעטפה ולפתוח אותה: ‘למה לי מעטפה, אולי אפילו לא תאמין לי, וכשאראה לה שלושים שטרות של מאה בצרור אחד, תהיה ההשפעה חזקה יותר, יִזל הרוק מפיה’ – והוא קורע את המעטפה, מוציא את הכסף, משליך את המעטפה על הרצפה ביד תקיפה של בעל־הבית, וכמובן שאינו חושש מפני שום ראָיה מפלילה. שמעו, רבותי המושבעים, האם יש משהו אפשרי יותר מהשערה זו ומעובדה זו? מדוע אין זה אפשרי? אבל אם משהו כזה אכן היה אפשרי, מתבטל האישום בשוד מעצמו: לא היה כסף, לא היה אם כן גם שוד. אם המעטפה שעל הרצפה, היא ראָיה לכך שהיה בה כסף, מדוע איני יכול לטעון את ההפך, כי המעטפה התגוללה על הרצפה דווקא מפני שכבר לא היה בה כסף, כי הוצא קודם לכן בידי בעל־הבית עצמו. ‘כן, אבל אנה נעלם הכסף אם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’ עצמו הוציא אותו מהמעטפה, ובחיפושׂ לא נמצא הכסף בבית?’ ראשית, חלק מהכסף נמצא בכספת, שנית, יכול היה להוציא אותו עוד בבוקר, אפילו יום קודם לכן, לעשׂות בו שימוש אחר, להוציא אותו, לשלוח אותו, לשנות את כוונתו, את תכנית פעולתו מיסודה, ועם כל אלה, לא לראות כל צורך להודיע על כך לסמיֶרדיָקוֹב מראש? ואם קיימת אפילו אפשרות בלבד של השערה כזאת, כיצד אפשר לטעון בעקשנות כזאת ובתקיפות כזאת כלפי הנאשם, כי הוא ביצע את הרצח לשם שוד, וכי אכן היה שוד? הלוא אנו נכנסים בדרך זו לתחום הרוֹמנים. אם אנו טוענים, כי חפץ מסוים נשדד, ראוי להצביע על חפץ זה, או לכל הפחות להוכיח בוודאות כי היה קיים. והלוא איש לא ראה אותו. צעיר בפֶּטֶרבּוּרג, כמעט נער, בן שמונה־עשׂרה, רוכל זעיר, נכנס זה לא־כבר לאור־היום לחנות של חלפן ובידו גרזן, ובעזות טיפוסית בלתי־רגילה הרג את בעל החנות ולקח עמו אלף וחמש מאות רובל. כעבור חמש שעות נאסר, ועל גופו נמצאו כל האלף וחמש המאות, למעט חמישה־עשׂר רובל שהספיק להוציא. זאת ועוד, הפקיד שחזר לחנות לאחר הרצח הודיע למשטרה לא רק על הסכום שנגנב, אלא אילו שטרות היו שם, כמה ורודים, כמה כחולים, כמה אדומים, כמה מטבעות זהב ואילו מטבעות, והנה נמצאו על גופו של הרוצח האסור שטרות כאלה ומטבעות כאלה. אחר כך נוספה הודאה מלאה וכנה של הרוצח, כי אכן הרג ולקח עמו את הכסף הזה. לכך, רבותי המושבעים, אני קורא ראיה מפלילה! כאן אני יודע שיש כסף, אני רואה אותו, ממשש אותו, ואיני יכול לומר שהכסף איננו, או לא היה. והאם זה המצב במקרה שלפנינו? והלוא כאן דנים בחיים ובמוות, בגורל אדם. ‘כן’, תאמרו לי, 'אבל בלילה ההוא התהולל האיש, פיזר כסף, נמצאו אצלו אלף וחמש מאות רובל – מניִן לקח אותם? הלוא דווקא משום כך, שנתגלו אלף וחמש־מאות בלבד, ואת החצי השני לא הצליחו למצוא ולגלות, דווקא בזה מוכָח, שכסף זה כלל אינו הכסף ההוא, כסף שלא היה מעולם בשום מעטפה. לפי חישוב הזמן (ומדוקדק ביותר) נחקר והוכח בחקירה המוקדמת, כי לאחר שיצא הנאשם מהמשרתות אל הפקיד פֶרחוֹטין, לא נכנס לביתו, ולשום מקום לא נכנס, ואם כן היה כל הזמן לעיני אנשים, ועל כן לא היתה לו כל אפשרות להפריש את המחצית משלושת האלפים ולהטמין אותה באחד המקומות בעיר. ודווקא שיקול זה היה סיבת השערתו של התובע, שהכסף נטמן באיזה סדק בכפר מוֹקרוֹיֶה. האם לא במרתפי טירת אוּדוֹלף, רבותי? האין זו השערה דמיונית, רומניסטית? ושׂימו לב, אם תחוסל השערה זו בלבד, זאת אומרת, שהכסף נטמן במוֹקרוֹיֶה, תעוף באוויר כל ההאשמה בשוד, כי לאן נעלמו אלף וחמש מאות אלה? באיזה פלא יכלו להיעלם, אם הוכח שהנאשם לא נכנס לשום מקום? ובעזרת רומנים כאלה אנו מוכנים לאבד חיי אדם! אני יכול לומר: ‘בכל זאת לא ידע להסביר מניִן לקח את האלף והמחצית האלה, שנמצאו על גופו, ומלבד זאת ידעו הכול שעד הלילה ההוא לא היה לו כסף’. ומי הם אלה שידעו? אבל הנאשם הביא הסבר ברור ואיתן למקורו של הכסף, ואם תרצו, רבותי השופטים המושבעים, אם תרצו – הרי לא היה מעולם משהו המתקבל על הדעת יותר מהסבר זה, שהוא הולם גם יותר את אופיו של הנאשם ואת נפשו. בעיני התביעה מצא־חן הרומן שלה: אדם חלש אופי, שהחליט לקחת שלושת אלפים, שהוצעו בצורה מחפירה על ידי ארוסתו, לא היה יכול להפריש את המחצית ולתפור אותה בשׂקיק, להפך, אילו תפר, היה פורם את השׂקיק כל יומיים והיה מגרד מאה־מאה, וכך היה מוציא הכול בחודש. היזָכרו, כל זה הושמע בטוֹן שאינו סובל כל התנגדות. ומה אם הכול לא התרחש כלל כך, ומה אם יצרתם רומן, והדמות הפועלת בו שונה לגמרי? והוא העניין, שיצַרתם דמות אחרת! אולי תאמרו: ‘יש עדים לכך, שבזבז בכפר מוֹקרוֹיֶה את כל שלושת האלפים שלקח מידי הגברת ויֶרחוֹבצֶבה חודש לפני האסון, בזבז בבת־אחת, עד הפרוטה, ואם כן נבצר ממנו להפריש את המחצית’. אבל מי הם העדים? דרגת־המהימנות של עדים אלה כבר נחשׂפה במשפט. זאת ועוד, בידי הזולת נראית פרוסת־הלחם תמיד גדולה יותר. ולבסוף, איש מבין עדים אלה לא ספר את הכסף, ורק אמד את הסכום לפי טביעת־עין. הלוא העיד העד מַקסימוֹב, כי בידי הנאשם היו עשׂרים אלף. ראו איפוא, רבותי המושבעים, מאחר שלפסיכולוגיה שני קצווֹת, הרשו לי לאחוז גם כאן בקצה האחר, ונראה אם תהיה התוצאה דומה.

חודש לפני האסון נתנה הגברת ויֶרְחוֹבצֶבה לנאשם שלושת אלפים רובל, לשם משלוחם בדואר, אבל השאלה היא: האומנם נמסרו בצורה מחפירה כזאת ומשפילה כזאת, כפי ששמענו קודם לכן? בעדותה הראשונה בעניין זה נשמעו הדברים בפי הגברת ויֶרְחוֹבצֶבה לא כך, לגמרי לא כך. ואילו בעדות השנייה שמענו רק צעקות זעם ונקמה, צעקות של שׂנאה שהיתה כבושה זמן רב. העובדה, שהעֵדה לא העידה אמת בעדותה הראשונה, מקנה לנו את הזכות להסיק, כי גם העדות השנייה היתה עלולה להיות לא־נכונה. התובע ‘אינו רוצה, אינו מעז’ (אלה דבריו) לנגוע ברומן זה. יפה, גם אני לא אגע, אבל ארשה לעצמי להעיר, שאם אישיות טהורה ומוסרית מאוד, כפי שהנה ללא־ספק הגברת ויֶרְחוֹבצֶבה הנכבדה מאוד, אם אישיות כזאת, אני אומר, מרשה לעצמה פתאום, בבת־אחת, בבית־המשפט, לשנות את עדותה הראשונה במטרה הישירה להביא אבדון על הנאשם, ברור גם, שאין זו עדות ללא משׂוא־פנים, עדות בקור־רוח. האם תישָלל מאתנו הזכות להסיק, כי האשה הנוקמת עלולה היתה להגזים בעניינים רבים? כן, דווקא להגזים בעניין הבושה והחרפה שליוותה בהן את מתן הכסף. להפך, הכסף הוצע כך שהיה אפשר לקבל אותו, וביִחוד יכול היה לקבלו אדם קל־דעת כמו הנאשם שלנו. והעיקר, הוא ציפה אז לקבל בקרוב את שלושת האלפים, שלפי חשבונו עדיין חייב לו האב. זו קלות־דעת, אבל דווקא בגלל קלות־דעתו היה משוכנע שהאב יתן לו את הכסף והוא יקבל אותו, ואם כן, יוכל לשלוח בדואר בכל עת את הכסף שנתנה בידו הגברת ויֶרְחוֹבצֶבה, ולפרוע את חובו. אך התובע מסרב להניח, כי יכול היה ביום ההוא, יום האישום, להפריש מהכסף שקיבל את המחצית ולתפוֹר אותה בשׂקיק־קמיע: ‘לא זה האופי, לא ייתָכנו אצלו רגשות כאלה’. אבל אתה בעצמך צעקת, כי רחב טבעו של קָרָמָזוֹב, בעצמך צעקת על שתי תהומות קיצוניות, אשר קָרָמָזוֹב עשׂוי להציץ בהן בבת־אחת. ואכן, קָרָמָזוֹב הוא דמות כפולת־פנים, בעלת שתי תהומות, וגם כשהוא נתקף באין־עוצר צורך להתהולל, הוא יכול להיעצר אם משהו ישפיע עליו מצד אחר. וצד אחר זה הוא האהבה – דווקא אהבה חדשה זו שהתלקחה אז כאבק־שׂריפה, ולאהבה זו דרוש כסף, והוא דרוש יותר, אף יותר מאשר לבילוי עם אהובה זו. אם תאמר לו: ‘שלך אני, לא רוצה את פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’ והוא יתפוס אותה ויסיע משם – הרי דרוש כסף להסעה. הלוא זה חשוב מהסביאה. וְקָרָמָזוֹב לא יבין זאת? דווקא זה היה חוליו, דווקא דאגה זו, ומדוע תמוה שהפריש כסף זה וטמן אותו לשעת הצורך? והנה הזמן חולף, ופיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' אינו נותן לנאשם את שלושת האלפים, להפך, יש שמועה שהועיד אותם לפיתויה של אהובת בנו. ‘אם לא יחזיר פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’,' אמר בלבו, ‘אירָאה גנב בעיני קָתֶרינה איוַנוֹבנה’. והנה נולד רעיון בדעתו, כי אלף וחמש מאות אלה, שהוא נושׂא בשׂקיק על חזהו, יקח, יבוא ויניח לפני הגברת ויֶרְחוֹבצֶבה ויאמר לה: ‘אני נבל, אבל איני גנב’. והנה יש כבר סיבה כפולה לשמור אלף וחמש מאות אלה כבבת־העין, ולא לפרום את השׂקית ולא לגרד לפי מאה־מאה רובל. מדוע אתה שולל מן הנאשם את רגש הכבוד? לא, יש בו רגש כבוד, נניח שאין הרגש תקין, נניח כי תכופות הוא מוטעה, אבל הוא קיים, מגיע לדרגת תאווה, והאיש הוכיח זאת. והנה העניין מסתבך, ייסורי־הקנאה עולים לשׂיאם, ועדיין שתי השאלות הקודמות מצטיירות בצורה מענה יותר ויותר במוחו הדולק של הנאשם: ‘אם אחזיר לקָתֶרינה איוַנוֹבנה: באילו אמצעים אסיע מכאן את גרוּשֶנקה?’ אם השתולל כך והשתכּר והתפרע בפונדקים בכל החודש הזה, הרי זה אולי דווקא מפני שמַר היה לו ולא היה בכוחו לשׂאת. שתי שאלות אלו החריפו לבסוף עד כדי כך, שהביאו אותו סוף־סוף לייאוש. הוא שלח את אחיו הצעיר אל האב לבקש את שלושת האלפים בפעם האחרונה, אך בלי לחכות לתשובה, פרץ לבית והכה את הזקן לעיני עדים. לאחר מעשׂה זה אין כבר ממי לקבל, האב המוכה לא יתן. בערב ההוא הכה על חזהו, דווקא בחלקו העליון של החזה, ששם מקומו של השׂקיק, ונשבע לאחיו שיש בידו אמצעי שיאפשר לו לא להיות נבל, ואף על פי כן יוסיף להיות נבל, מפני שהוא חוזה מראש, שלא ישתמש באמצעי זה, שכוחו הנפשי לא יעמוד לו, שאופיו לא יעמוד לו. מדוע, מדוע אין התביעה מאמינה בעדותו של אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, שניתנה בטוהר כזה, בכנות כזאת, בלתי־מוכנה מראש ונשמעת כאמת? ולהפך, מדוע התביעה מאלצת אותי להאמין בכסף שהטמין באחד הסדקים במרתפי טירת אוּדוֹלף? בו בערב, לאחר השׂיחה עם האח, כותב הנאשם את המכתב הגורלי, והנה מכתב זה הוא הראָיה המפלילה העיקרית, האדירה, להוכחת השוד בידי הנאשם! ‘אבקש אצל כל האנשים, ואם לא יתנו האנשים, אהרוג את אבי ואקח מתחת למזרן שלו, במעטפה הקשורה בסרט ורוד, ובלבד שיִסע איוַן’ – פרוגרמה מלאה של הרצח, וכי ייתכן שלא הוא הרוצח? הכול התרחש לפי הכתוב!’ קוראת התביעה. אבל, ראשית, המכתב הוא של שתוי, ונכתב מתוך רוגז נורא. שנית, הרי על המעטפה הוא כותב לפי מה ששמע מסמיֶרדיָקוֹב, שכן בעצמו לא ראה את המעטפה, ושלישית, הכתוב אמנם נכתב, אבל האם התבצע לפי הכתוב, במה תוכיחו זאת? האם מצא הנאשם את המעטפה מתחת לכר, האם מצא את הכסף, האם היה שם כסף? והאם למען הכסף רץ לשם הנאשם, היזָכרו, היזכרו! הוא רץ כמטורף לא לשדוד, אלא להיוודע היכן היא האשה ששברה אותו – אם כן, לא לפי הפרוגרמה, לא לפי הכתוב רץ, זאת אומרת לשם שוד מתוכנן, אלא רץ פתאום, ללא כוונות, בטירוף של קנאה! ‘כן,’ תאמרו, ‘ובכל זאת בא בריצה ולאחר שהרג, לקח גם את הכסף’. ובכן, סוף־סוף, הרג או לא הרג? אני דוחה בזעם: אי־אפשר להאשים בשוד, אם אי־אפשר לציין בדיוק מה נשדד, זו אַכּסיוֹמה! אבל האם הרג ללא־שוד, האם הרג? וזה הוכח? האין גם זה רומַן?"

12: וגם רצח לא היה

"ברשותכם, רבותי המושבעים, כאן חיי אדם על הכף, וראוי לנהוג ביתר זהירות. שמענו את הודעתה של התביעה, כי עד היום האחרון, עד היום, עד יום המשפט, היססה להאשים את הנאשם ברצח בכוונה־תחילה, היססה עד המכתב הזה ‘השתוי’, שהוצג היום בבית־המשפט. ‘הכול קרה כפי שכתוב!’ אבל אני חוזר ואומר: הוא רץ אליה, אחריה, רק כדי להיוודע היכן היא. הלוא זו עובדה בלתי־מעורערת. אילו נמצאה בביתה, לא היה רץ לשום מקום, אלא נשאר לידה, ולא היה מקיים מה שהבטיח במכתב. הוא רץ במקרה, במפתיע, ואת מכתבו ‘השתוי’ אולי לא זכר כלל. ‘אבל חטף את העלי’ – שׂימו־לב, כיצד הסיקו מעלי אחד זה פסיכולוגיה שלמה: מדוע ראה ודאי בעלי זה נשק, חטף אותי כנשק ועוד ועוד. כאן עולה על דעתי רעיון פשוט: אילו לא בלט עלי זה על המדף, שממנו חטף אותו הנאשם, אלא הוכנס לארון – הן לא היה מהבהב לעיניו, והוא היה רץ בלי נשק בידו, בידיים ריקות, ואולי לא היה הורג. כיצד אני יכול איפוא לראות עלי ראָיה לנטילת־נשק ולכוונה־תחילה? כן, אבל הוא צעק בפונדקים, כי יהרוג את אביו, ויומיים קודם לכן, בערב שבו כתב את מכתבו השתוי, היה שקט ורב בפונדק רק עם פקיד אחד של סוחר, ‘מפני שמן הנמנע הוא שלא יריב קָרָמָזוֹב’. ואני אענה על כך, שאם כבר תכנן רצח כזה, ולפי תכנית, לפי הכתוב, ודאי שלא היה רב עם פקיד, ואולי לא היה נכנס כלל לפונדק, מפני שנפש המתכננת מעשׂה כזה, מחפשׂת את השקט והטשטוש, את ההיעלמות, כדי שלא יראו, כדי שלא ישמעו. ‘שִכחו אותי אם תוכלו’, וכך לא מתוך חשבון אלא לפי האינסטינקט. רבותי המושבעים, לפסיכולוגיה שני קצוות, וגם אנו מסוגלים להבין את הפסיכולוגיה. אשר לצעקות־הפונדק כל החודש הזה, האין אנו שומעים צעקות רבות של ילדים או הוללים שתויים, היוצאים מהפונדק ורבים זה עם זה: ‘אני אהרוג אותך’, ואינם הורגים. ואותו מכתב גורלי – האין כאן רוגז שתוי, האין זו צעקה של היוצא מהפונדק: ‘אהרוג, את כולכם אהרוג!’ מדוע לא נראה זאת כך, מדוע לא היה יכול להיות כך? מדוע מכתב זה גורלי, להפך, האין הוא מצחיק? דווקא משום כך, שנמצאה גופת האב ההרוג, מפני שהעד ראה את הנאשם בגן, חמוש ובורח, והוכה על ידו ונפל, ואם כן קרה הכול כפי שכתוב, ועל כן אין המכתב מצחיק אלא גורלי. תודה לאל, הגענו לנקודה: ‘אם היה בגן, סימן שהוא הרג’. בשתי מלים אלו: ‘אם היה, הרי בהכרח סימן’ מתמצה כל האישום, יהיה, אם כן סימן‘. ואם אין זה סימן, גם אם היה? כן, אני מסכים, כי צירוף העובדות, זימונן של העובדות אכן מדברים בלשון ברורה למדי, אבל בחנו את כל העובדות האלו בנפרד, ללא השפעתו של הצירוף: מדוע התביעה מסרבת להאמין בעדותו של הנאשם, כי ברח מחלונו של אביו? היזכרו בסַרקַזם בדבריה של התביעה בעניין יראת־הכבוד והרגשות ‘החסודים’ שפקדו פתאום את הרוצח. ומה אם אכן היה כאן משהו מעין זה, גם אם לא יראת כבוד אבל רגשות חסודים? ‘אין זאת, כי אמי התפללה למעני ברגע ההוא’, העיד הנאשם בחקירה, ואכן ברח משם מיד כשנוכח, כי סוויֶטלוֹבה איננה בבית אביו. ‘אך הוא לא היה יכול להיווכח מבעד לחלון’, עונה לנו התביעה. מדוע לא היה יכול? הן נפתח החלון לאחר האותות שהקיש הנאשם. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’ היה עשׂוי לומר איזו מלה, צעקה יכלה להיפלט מפיו – ולנאשם ניתן להיווכח, כי סוויֶטלוֹבה איננה שם. מדוע דווקא להניח כי הכול קרה כפי שאנו מתארים לעצמנו, כפי שהנחנו שנתאר לעצמנו? במציאות יכולים להתרחש כהרף־עין אלף דברים, החומקים מתצפיתו של רומניסט רגיש ביותר. ‘כן, אבל גריגוֹרי ראה את הדלת פתוחה, ואם כן, ודאי שהיה הנאשם בבית, ואם כן, הרג’. על הדלת הזאת, רבותי המושבעים. ראו, רבותי, על הדלת הפתוחה מעיד איש אחד בלבד, שהיה בשעה ההיא במצב כזה ש… אבל נניח, נניח שהדלת היתה פתוחה, נניח שהנאשם הכחיש, שיקר מתוך רגש של התגוננות, המובן כל־כך במצבו, אך מדוע דווקא הרג אם היה בפנים? יכול היה לפרוץ פנימה, לעבור בריצה בחדרים, יכול היה לדחוף את אביו הצדה, יכול היה אפילו לתת מכה לאב, אבל כשנוכח, כי סוויֶטלוֹבה איננה שם, רץ החוצה שׂמח שאיננה שם, בלי להרוג את אביו. דווקא משום כך קפץ אולי כעבור רגע מהגדר אל גריגורי שהופל על ידו מתוך להט ורִתחה, כי היה מסוגל לרגש טהור, לרגש השתתפות ורחמים, שכן נמלט מהפיתוי להרוג את האב, מפני שהרגיש טוהר בלבו ושמחה על שלא הרג את אביו. בלשון נמלצת עד זוועה מתאר לנו התובע את מצבו הנורא של הנאשם בכפר מוֹקרוֹיֶה, כששבה ונגלתה לו האהבה וקראה לו לחיים חדשים, כשלא ניתן לו עוד לאהוב, מפני שמאחוריו גופת האב המגואלת בדם, ומאחורי הגופה – הגרדום. אף על פי כן הניח התובע אפשרות של אהבה, ואכן הסביר אותה לפי הפסיכולוגיה שלו: ‘מצב שכרות, מוליכים את הפושע לגרדום, עוד עליו להמתין זמן רב ועוד ועוד’. ושוב אני שואל, אדוני התובע, האם לא יצרת דמות אחרת? האם הנאשם כה גס וקשוח עד שעדיין היה מסוגל לחשוב ברגע ההוא על אהבה ועל התחמקויות לפני בית־המשפט, אם אכן היה דם אביו על ידיו? לא, לא ולא! רק עתה נתברר, שהיא אוהבת אותו, קוראת אותו אליה, מבטיחה לו אושר חדש – אני נשבע, כי חייב היה להרגיש אז צורך כפול ומשולש להתאבד, והיה מתאבד אילו היתה מאחוריו גופת האב! לא, הוא לא היה שוכח היכן הם האקדחים שלו! אני מכיר את הנאשם: אטימות־הלב הפראית, העֵצית, שהלבישה עליו התביעה, אינה מתיישבת עם אופיו. הוא היה מתאבד, ודאי הדבר. הוא לא התאבד, מפני ש’האֵם התפללה למענו', ולבו לא היה אשם בדם אביו. הוא התענה והתייסר בלילה ההוא במוֹקרוֹיֶה רק על הזקן גריגוֹרי שנפגע, והתפלל בלבו לאלוהים, שיתאושש הזקן ויקום, שיתברר, כי המכה לא היתה קטלנית, והוא, המַכֶּה, יינָצל מהעונש. מדוע לא נקבל פירוש כזה של ההתרחשויות? מהי ההוכחה המוצקה שבידנו, כי הנאשם משקר? אבל שוב יאמרו לנו, ומה על גופת־האב: הוא רץ החוצה, הוא לא הרג, אם כן, מי הרג את הזקן?

אני חוזר ואומר, זה ההגיון של התביעה: מי הרג אם לא הוא? אין את מי להציב במקומו. רבותי השופטים המושבעים, האם כך הדבר? האומנם באמת אין את מי להציב ? שמענו את התביעה מונה על אצבעותיה את כל האנשים שהיו בבית הזה בלילה ההוא ושעברו בו. נמנו חמישה אנשים. אני מסכים, כי שלושה מהם אינם נושׂאים באחריות: ההרוג עצמו, הזקן גריגורי ואשתו. נותרו לנו הנאשם וסמיֶרדיָקוֹב, והנה התובע מכריז בפָתוֹס, כי הנאשם מצביע על סמיֶרדיָקוֹב מפני שאין לו על מי להצביע עוד, ואילו היה שם אדם ששי, צל־רפאים של ששי, היה הנאשם נוטש את האשמת סמיֶרדיָקוֹב, מתוך בושה, והיה מצביע על הששי. אבל, רבותי המושבעים, מדוע איני יכול להסיק מסקנה הפוכה? עומדים כאן שניים: הנאשם וסמיֶרדיָקוֹב – מדוע לא אומר, שאתם מאשימים את שולחִי רק מפני שאין לכם את מי להאשים? ואין לכם מפני שלפי דעה־קדומה לחלוטין שחררתם את סמיֶרדיָקוֹב מכל חשד. אמת הדבר, כי על סמיֶרְדיָּקוֹב מצביעים הנאשם, שני אחיו, סוויֶטלוֹבה, ואלה כולם. אבל עוד מישהו מצביע: בחברה תוססים, אמנם לא ברור, שאלה, חשד כלשהו, נשמעת שמועה לא־ברורה, מורגשת איזו ציפייה. לבסוף, יש לנו גם צירוף עובדות אופייני למדי, אף שאני מודה כי הוא בלתי־מוגדר: ראשית, התקף מחלת־הנפילה דווקא ביום האסון, התקף, אשר התובע נאלץ להגן עליו ולעמוד עליו בשקידה כה רבה. אחר כך, התאבדות פתאומית זו של סמיֶרדיָקוֹב ערב המשפט. אחר כך, פתאומית לא־פחות, עדות אחיו הבכור של הנאשם היום במשפט, האח שהאמין עד עתה באשמת אחיו ופתאום הוא מביא את הכסף ושוב משמיע את השם סמיֶרדיָקוֹב כשמו של הרוצח! אני משוכנע כמו השופטים והתביעה, כי איוַן קָרָמָזוֹב חולה וקודח, כי עדותו עלולה היתה להיות ניסיון נואש – שתוכנן תוך דמדום – להציל את האח על ידי הטלת האשמה על המת. אף על פי כן, הושמע שמו של סמיֶרדיָקוֹב, ושוב כאילו נשמעת כאן חידה. כאילו לא נאמר משהו עד הסוף, רבותי המושבעים, משהו לא נגמר. ואולי עוד ייאמר, אך נניח לזה עכשיו, עוד נשוב אליו. בית־המשפט החליט קודם להמשיך בישיבה, ובינתיים אוכל לומר משהו, למשל, על תיאור אופיו של סמיֶרדיָקוֹב המנוח, ששׂוּרטט על ידי התובע ברגישות כזאת ובכשרון כזה. אולם על אף ההתפעלות מהכשרון, לא אוכל בכל זאת להסכים לגמרי למהות האיפיון. ביקרתי אצל סמיֶרדיָקוֹב, הסתכלתי בו ושׂוחחתי עמו, הוא עשה עלי רושם שונה לגמרי. בריאותו היתה לקויה, אמת הדבר, אבל אופיו, לבו – לא, לא, הוא לא היה כלל אדם כה חלש, כפי שהסיקה התביעה. בעיקר לא מצאתי בו פחדנות, זו הפחדנות שתיאר לנו בצורה כה אופיינית התובע. ואילו תוֹם ותמימות לא היו בו כלל, להפך, מצאתי חשדנות נוראה המסתתרת מאחורי התמימות, ומצאתי שׂכל המסוגל להתבונן היטב. בתום־לב רב־מדי ראתה בו התביעה אדם רפה־שׂכל. עלי עשׂה האיש רושם ברור: יצאתי מלפניו כשאני משוכנע, שהוא יצור מלא זעם, רודף־כבוד גדול, נקמן וקנאי לוהט. אספתי קצת ידיעות: הוא שׂנא את מוצאו, התבייש בו, והיה מזכיר בחירוק־שיניים כי ‘נולד לסמיֶרדיַשצָ’יָה’. במשרת גריגוֹרי ובאשתו, מיטיביו בילדותו, לא נהג כבוד. מקלל היה את רוסיה ולועג לה. הוא חלם להגר לצרפת, כדי להיות שם צרפתי. תכופות דיבר הרבה על כך כבר קודם לכן, שלכל זה חסרים לו אמצעים. נדמה לי, כי לא אהב איש מלבד עצמו, והערכתו את עצמו היתה גבוהה בצורה מתמיהה. ההשׂכלה היתה בעיניו בגדים טובים, חוֹשְנֵי־כותנות נקיים ומגפיים מצוחצחים. מאחר שראה את עצמו (ויש עובדות המוכיחות זאת) בן שמחוץ לנישׂואים של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, עלול היה לשׂנוא את מצבו בהשוואה לבנים החוקיים של אדוניו: להם – הכול, ולו – לא כלום, להם – כל הזכויות, להם הירושה, ואילו הוא טבח בלבד. הוא אמר לי, כי הוא עצמו שׂם עם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’ את הכסף למעטפה. ייעודו של הסכום – סכום שהיה בו כדי להבטיח את הקריירה שלו – היה שׂנוא עליו, כמובן. וכן ראה שלושת אלפים רובל בשטרות ורודים בהירים (על כך שאלתי אותו בכוונה). לעולם אל תראו לאדם קנאי ורודף־כבוד כסף רב בבת־אחת, ואילו הוא ראה עתה לראשונה סכום כזה ביד אחת. הצרור הוורוד עלול היה לטבוע רושם חולני בדמיונו, בפעם הראשונה – ללא תוצאות כלשהן, לפי שעה. התובע רב־הכשרון שׂרטט ברגישות בלתי־רגילה את כל ההנחות pro ו־contra לגבי האפשרות להאשים את סמיֶרדיָקוֹב ברצח, ובמיוחד שאל: לשם מה היה על האיש להתחזות כאילו הותקף במחלת־הנפילה? כן, אבל האיש יכול היה לא להתחזות כלל, ההתקף יכול היה לבוא בדרך טבעית, אבל יכול היה לחלוף גם בדרך טבעית, והחולה היה עשׂוי להתאושש. נניח, לא להחלים, אבל להתאושש ברגע מסוים, כפי שקורה לחולי־הנפילה. התביעה שואלת: באיזה רגע ביצע סמיֶרדיָקוֹב את הרצח? קל מאוד לציין את הרגע הזה. עשׂוי היה להתאושש ולהקיץ מהשינה העמוקה (כי היה ישן בלבד: לאחר התקף של מחלת־הנפילה תוקפת את החולה שינה כבדה), דווקא ברגע, כשהזקן גריגוֹרי תפס את רגלו של הנאשם הבורח היושב על הגדר, וזעק בקול שנשמע סביב: ‘רוצח אביו!’ צעקה זו היא בלתי־רגילה בדממה ובחשיכה, ועלולה היתה להעיר את סמיֶרדיָקוֹב, שברגע זה היתה שנתו עשׂויה להיות לא כבדה ביותר: יכול היה להתחיל להתעורר באופן טבעי כבר לפני שעה. כשקם מהמיטה, הלך כמעט שלא־במודע וללא כל כוונה לעבר הצעקה, לראות מה קרה. ראשו אפוף אֵדי־חולי, שׂכלו מנמנם עדיין, והנה הוא בגן, ניגש אל החלונות המוארים ושומע ידיעה נוראה מפי האדון, ששׂמח כמובן לבואו. ההבנה מתלקחת במוחו בבת־אחת. מפי האדון נודעו לו כל הפרטים. והנה נוצרת לאט במוחו החולה והמעורער מחשבה – נוראה אך מפתה והגיונית לחלוטין: להרוג, לקחת את שלושת האלפים ולטפול אחר כך את הכול על הבן. וכי במי יחשדו עכשיו אם לא בבן, את מי יוכלו להאשים, אם לא את הבן, כל הראיות כאן, הוא היה כאן. התאווה הנוראה לכסף, לשלל, עלולה היתה לעצור את נשימתו יחד עם המחשבה על הפטור מכל עונש. כן, התפרצויות פתאומיות אלו שאין לעמוד בפניהן פוקדות לעתים כה קרובות באיזו הזדמנות, והעיקר הן פוקדות לפתע את הרוצחים, שלא ידעו לפני דקה כי ירצו להרוג! ואכן יכול היה סמיֶרדיָקוֹב להיכנס אל האדון ולממש את תכניתו, ובמה, באיזה נשק – באבן הראשונה שהרים בגן. אבל לשם מה, לאיזו מטרה? למען שלושת האלפים, הלוא זו קַריֶירה. איני סותר את דברי: הכסף אכן יכול היה להימצא שם. וייתכן אפילו, כי סמיֶרדיָקוֹב בלבד ידע היכן למצוא אותו, היכן הכסף טמון אצל האדון. ‘והמעטפה, המעטפה הקרועה על הרצפה?’ קודם, כשדיבר התובע על מעטפה זו, אמר רעיון רגיש מאוד על כך, כי להשאיר אותה על הרצפה יכול היה רק גנב שאינו בקי ורגיל, אחד כמו קָרָמָזוֹב, אבל בשום פנים לא סמיֶרדיָקוֹב, שלא היה משאיר ראָיה מפלילה כזאת בשום פנים; והנה קודם לכן, רבותי המושבעים, כששמעתי, הרגשתי שאני שומע משהו מוּכּר. ותארו לעצמכם, רעיון זה עצמו, הניחוש על כך, כיצד היה קָרָמָזוֹב נוהג במעטפה, כבר שמעתי בדיוק לפני יומיים מסמיִרְדיָּקוֹב עצמו, ויתירה מזו, הוא אפילו הדהים אותי: נדמה היה לי, כי תמימותו כוזבת, הוא מקדים את המאוחר, כופה עלי את הרעיון, כדי שבעצמי אגיע לרעיון זה, וכאילו לוחש אותו על אוזני. האם לא לחש את הרעיון גם על אוזנה של התביעה? האם לא כפה אותו גם על התובע רב־הכשרון? תאמרו: והזקנה, אשת גריגוֹרי? הלוא שמעה את החולה גונח לידה כל הלילה. כן, שמעה, אבל ראָיה זו רופפת ביותר. הכרתי גברת אחת שהתאוננה מר, כי כל הלילה היה מעיר אותה הכלבלב שבחצר, ולא הניח לה לישון. אבל הכלבלב המסכן, כפי שנודע, נבח רק פעמיים־שלוש בכל הלילה. וטבעי הדבר: אדם ישן ושומע פתאום גניחה, הוא מתעורר בכעס על שהעירו אותו, אבל שב ונרדם מיד. כעבור שעתיים שוב גניחה, שוב הוא מקיץ ושוב הוא נרדם, ולבסוף עוד גניחה אחת, ושוב כעבור שעתיים, ובסך־הכול שלוש פעמים בלילה. בבוקר קם הישן ומתאונן, כי מישהו גנח כל הלילה והעיר אותו בלי הרף. ואכן, כך היה הדבר צריך להירָאות לו. בפרקי־השינה, שעתיים כל אחד, ישן ואינו זוכר אותם, אבל זכר רק את רגעי התעוררותו, וכך נדמה לו, כי העירו אותו כל הלילה. אבל מדוע, מדוע, קוראת התביעה, לא הודה סמיֶרדיָקוֹב בפתק שכתב לפני מותו? ‘לעניין אחד עמד לו מצפונו, לעניין השני לא עמד’. הרשו־נא: מצפון – הרי זו כבר חרטה, אבל המתאבד אולי לא התחרט כלל, והיה בו ייאוש בלבד. הייאוש והחרטה – דברים שונים לגמרי הם. הייאוש יכול להיות זועם ובלתי־משלים, והמתאבד, כששלח יד בנפשו, יכול היה לשׂנוא ברגע זה כפליים את אלה שקינא בהם כל ימי חייו. רבותי השופטים המושבעים, היזהרו מטעות משפטית! מה, מה אינו מתקבל על הדעת בדברים שתיארתי והצגתי לפניכם? גלו את הטעות בתיאורי, גלו, מה אינו אפשרי, מה אבסורדי? אבל אם יש בהנחותי צל של סבירות, צל של התקבלות על הדעת – הימנעו מגזירת־דין. והאם רק צל בלבד יש כאן? בכל הקדוש לי אני נשבע, כי אני מאמין לחלוטין בתיאור־הרצח שהבאתי עתה לפניכם. והעיקר, העיקר, מביכה ומקוממת אותי המחשבה, כי מכל שפע העובדות שערמה התביעה על הנאשם, אין גם אחת המדויקת במידת־מה ואינה ניתנת לערעור, והאומלל יאבַד רק בגלל צירוף העובדות. כן, הצירוף הוא נורא. הדם, הדם הנוטף מהאצבעות, הלבנים המוכתמים בדם, הלילה החשוך שמהדהדת בו הזעקה ‘הורג־אביו’, והצועק הנופל כשגולגולתו מפוצחת, ואחר כך שפע ההתבטאויות־ העדויות, התנועות, הצעקות – כן, זה כל־כך משפיע, זה עלול לשחד את הדעה, אבל האם יוכל גם לדעתכם, רבותי השופטים המושבעים, האם יוכל לשחד את דעתכם? זכרו, כוח שאין־לו־שיעור נתון בידיכם, הכוח לכבול ולהחליט. אך ככל שחזק יותר הכוח, כן נורא יותר השימוש בו! איני נסוג מדברי אפילו כקוצו של יוֹד, אבל נניח, טוב, יהי כן, נניח שלדקה אסכים עם האישום, כי שולחי האומלל הכתים את ידיו בדם אביו. הרי זו השערה בלבד, אני חוזר ואומר, אפילו להרף־עין איני מפקפק בחפותו, אבל יהי כן, אניח, כי הנאשם שלי אשם ברצח אביו, אך אתם שמעו את דברי, גם אם הייתי מניח הנחה כזאת. לבי דוחק בי לומר לכם עוד משהו, שכן אני מרגיש מראש מאבק גדול במוחכם ובלבכם… אלא שרצוני לנהוג ביושר ובכנות עד הסוף. נהיה־נא כולנו כנים!.."

במקום זה הפסיקו את הסניגור תשואות חזקות למדי. ואכן, את דבריו האחרונים אמר בטוֹן שנצטלצלה בו כנות כה רבה, עד שהרגישו הכול, כי אולי יש בפיו עוד משהו, ומה שיאמר עכשיו יהיה החשוב ביותר. כששמע אב־בית־ הדין את התשואות, איים בקול רם “לפנות” את האולם, אם יחזור “מקרה כזה”. הכול השתתקו, וְפֶטיוּקוֹביץ' פתח בקול חדש, נרגש, כלל לא הקול שדיבר בו עד עתה.

13: פריצות המחשבה

“לא צירוף־העובדות בלבד מביא אבדון על שולחי, רבותי השופטים המושבעים,” אמר, “לא, אבדון מביאה על שולחי, באופן ממשי, עובדה אחת בלבד: והיא – גופת האב הזקן. אילו היה זה רצח פשוט, הרי נוכח אפסותן של העובדות, עם היותן בלתי־מוכחות, עם דמיוניותן אם נבחן כל אחת מהן לחוד ולא בצירופן – הייתם גם אתם דוחים את האישום, על כל פנים הייתם מהססים לאבד גורלו של אדם רק בגלל דעה־קדומה נגדו, שלמרבה הצער, הוא כה ראוי לה! אולם לפנינו לא רצח פשוט, אלא רצח־אב! זה מרשים אותנו, ועד כדי כך, שאפילו האפסות והעדר־ההוכחה של העובדות המרשיעות נעשׂית פחות אפסית ופחות בלתי־מוכחת, וכך קורה גם לדעתו של אדם שאין לו כל דעה־קדומה בעניין זה. ואכן, כיצד אפשר לזַכּות נאשם כזה? ומה יהיה, אם רצח וייצא ללא־עונש – הנה מה שמרגיש כל אדם בלבו, על כורחו, באורח אינסטינקטיבי. כן, מעשׂה נורא הוא לשפוך דם־אב – דם מולידי, דם אוהבי, שלא חס על דמו למעני, שחלה עמי את מחלות ילדותי, שסבל כל חייו למען אושרי, ורק שׂמחותי והצלחותי היו מקור חיוּתוֹ! להרוג אב כזה – כן, אי־אפשר להעלות זאת על הדעת! רבותי המושבעים, מה הוא אב, אב אמיתי, איזו מלה גדולה היא זו, איזו אידיאה אדירה מצויה בשם הזה. עתה מנינו באופן חלקי מה הוא אב אמיתי, ומה הוא חייב להיות. ואילו בפרשה זו, שכולנו עסוקים בה עכשיו כל־כך, שאותה כואבות נפשותינו – בפרשה זו האב, המנוח פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' קָרָמָזוֹב, לא הלם בשום פנים את מושג האב, שפנה עכשיו אל לבנו. זו צרה. כן, לפעמים אב דומה לצרה. נתבונן בצרה זו מקרוב – הרי אין לחשוש משום דבר, רבותי המושבעים, נוכח חשיבותה של ההחלטה הצפויה. ולא עוד אלא שדווקא עתה אין עלינו לחשוש, ולהתגונן בנפנופי־ידיים מפני רעיון אחר, כמו ילדים או נשים פחדניות, לפי ביטויו המוצלח של התובע רב־הכשרונות. אולם בנאומו הלוהט קרא יריבי (ויריבי עוד בטרם השמעתי מלה ראשונה) פעמים אחדות: ‘לא אתן לאיש להגן על הנאשם, לא אוותר על הגנתו לסניגור שבא מפֶּטֶרבּוּרג – אני התובע ואני הסניגור!’ הנה מה שקרא פעמים אחדות, אבל שכח לציין, שאם הנאשם הנורא החזיק טובה עשׂרים ושלוש שנים על ליטרת אגוזים אחת, שקיבל מידי האדם היחיד שחיבב אותו כפעוט בבית האב – נבצר גם מאיש כזה שלא לזכור, כל עשׂרים ושלוש השנים האלה, כיצד התרוצץ יחף אצל אביו ‘בחצר האחורית’, בלי נעליים ובמכנסיים שכפתור אחד להם‘, לפי ביטויו של אוהב־הבריות, דוקטור הֶרצֶשטוּבֶּה. רבותי המושבעים, למה לנו להתבונן מקרוב ב’צרה’ זו, למה לחזור על דברים הידועים לכול! ולמה, למה נתאר את שולחי כאדם חסר־רגש, כאנוכִיִי, כמפלצת? הוא שלוח־רסן, הוא פראי ואלים, ועכשיו אנו שופטים אותו על כך, אבל מי אשם בגורלו, מי אשם שעם כל נטיותיו הטובות, אף על פי שלבו אציל ורגיש, זכה לחינוך אווילי כזה? האם לימד אותו מישהו בינה, האם הקנו לו מדעים, האם אהב אותו מישהו קצת בילדותו? שולחי גדל בחסות הבורא, זאת אומרת כחיית־בר. אולי נכסף לראות את אביו לאחר ניתוק רב־שנים, אולי, אלף פעמים לפני כן, כשהיה נזכר בילדותו כמו מבעד לחלום, היה מגרש את הבלהות המאוסות שהיה חולם בילדותו, ונפשו יצאה להצדיק את אביו ולחבק אותו! ומה קרה: קידמו את פניו בלעג ציני, בחשדנות ובתכסיסי־מרמה בגלל הכסף השנוי במחלוקת. הוא שמע רק שׂיחות וכללי־חיים המעוררים סלידה בלב, שמע אותם יום־יום ליד ‘הקוֹניאקוֹן’, ולבסוף ראה את אביו המפתה את אהובת־הבן בכספו של הבן – רבותי המושבעים, זה גועלי ואכזרי! וזקן זה מתאונן באוזני כול על חוסר יראת־הכבוד של הבן ועל אכזריותו, משמיץ אותו בחברה, מזיק לו, מפיץ דיבות עליו, קונה שטרי־חוב שלו שלא נפרעו, כדי להושיבו בבית־הסוהר! רבותי המושבעים, נפשות אלו, אנשים כמו שולחִי, הנראים לנו קשוחי־לב, אלימים ושלוחי־רסן, הם לפעמים – ודווקא על פי רוב – עדיני־לב עד מאוד, אלא שאינם מגלים זאת. אל תצחקו, אל תצחקו לרעיון שלי! התובע רב־הכשרון לעג קודם בלי־רחמים לשולחי, ציין שהוא אוהב את שילֶר, אוהב את ‘היפה והנשׂגב’. אילו אני במקומו, במקומו של התובע, לא הייתי לועג לכך! כן, לבבות אלה – הניחו לי להגן על לבבות אלה, הזוכים להבנה לעתים כה רחוקות, ולהבנה כה בלתי צודקת – כּמֵהים תכופות לעדין, ליפה ולצודק, וכאילו בניגוד לטבעם, לאלימותם, לאכזרוּתם, הם כּמֵהים שלא במודע, אבל כמהים. תאוותנים ואכזרים כלפי חוץ, הם יודעים לאהוב עד ייסורים אשה, למשל, ודווקא באהבה רוחנית ונעלה. ושוב אל תצחקו לי: דווקא כך יקרה לעתים תכופות ביותר לבעלי טבע כזה! אלא שאין בכוחם להסתיר את תאוותנותם, שלעתים היא גסה מאוד – וזה מדהים, ובזה מבחינים, ואת תוכו של האדם אין רואים. ולא כן הדבר, כל תאוותיהם באות מהר על סיפוקן, ואילו ליד יצור אציל ונהדר אדם זה, הגס והאכזר כפי הנראה, מחפשׂ התחדשות, מחפש אפשרות להשתפר, להיות טוב יותר, להיות נעלה וישר, ‘נעלה ונהדר’, יהיה ביטוי זה מלוּגלג כאשר יהיה! קודם אמרתי, כי לא ארשה לעצמי לנגוע ברומן של שולחי עם הגברת ויֶרחוֹבצֶבה, אבל הערה קצרה מותרת: שמענו קודם לא עדות, אלא צעקת אשה מרוגֶשת ונוקמת, ולא לה, לא לה הזכות להוקיע בגידה, מפני שהיא עצמה בגדה! אילו ניתנה לה שהות כלשהי לשקול את דבריה, לא היתה משמיעה עדות כזאת! אל תאמינו לה, לא, אין שולחי נבל, כפי שכינתה אותו! אוהב־האדם הצלוב, כשיצא לדרך הייסורים שלו, אמר: ‘אני הרועה הטוב, הרועה הטוב יתן את נפשו למען הכבשׂים, שלא תאבד גם אחת מהן…’ אל נאבד גם אנו נפש אדם! שאלתי עתה: מה הוא אב, ואמרתי, כי זו מלה גדולה, כינוי יקר־ערך. אולם, רבותי המושבעים, במלה יש לנהוג ביושר, ואני ארשה לעצמי להגדיר את המושׂג נכון, כנובע מהכינוי: אב כמו הזקן קָרָמָזוֹב שנרצח, אינו יכול ואינו ראוי להיקרא אב. אהבה לאב שלא הצדיק אותה האב, היא חסרת־שחר, היא דבר מופרך מעיקרו. אי־אפשר ליצור אהבה יש־מאיִן, מן האיִן יוצר אלוהים בלבד. ‘האבות, אל תצערו את ילדיכם’, כתב השָליח באהבת לבו היוקדת. לא למען שולחי אני מביא עכשיו את המלים הקדושות, אלא למען כל האבות אני מזכיר אותן. מי הסמיך אותי ללמד את האבות. איש לא הסמיך אותי. אבל כאדם וכאזרח אני קורא – Vivos!voco⁶⁹ לא ארוכים ימינו על האדמה, הרבה מעשׂים רעים אנו עושׂים, ואומרים מלים רעות. ועל כן, בואו ונתפוס כולנו את הרגע המתאים למגע בינינו, כדי לומר זה לזה גם מלה טובה. וכך אני נוהג: כל עוד אני עומד במקום זה, אני משתמש ברגע שלי. לא בכדי ניתן לנו דוכן זה על ידי כוח עליון – מעליו שומעת אותנו רוסיה כולה. לא רק באוזני האבות בני־המקום אני מדבר, אלא קורא אל כל האבות: ‘האבות, אל תצערו את ילדיכם!’ כן, נקיים תחילה בעצמנו את מצוות כריסטוֹס, ורק אז נרשה לעצמנו לדרוש גם מילדינו. שאם לא כן, אין אנו אבות, אלא אויבי ילדינו, והם אינם ילדינו, אלא אויבינו, ואנו שהפכנו אותם לאויבים לנו! ‘כאשר תמדדו, כן ימדדו גם לכם’, ולא אני האומר הזאת, אלא האֶוַנגֶליוֹן הוא המורה לנו: למדוד במידה שמודדים בה לכם. כיצד נאשים את בנינו, אם הם מודדים לנו במידה שלנו? בפינלַנד נחשדה זה לא כבר צעירה משרתת, כי יָלדה בחשאי. התחילו לעקוב אחריה, ובעליית־הגג של הבית, בפינה, מאחורי לבֵנים, גילו את התיבה שלה, שאיש לא ידע על קיומה והיא נפתחה ונמצאה בה גופת יִלוֹד שהומת בידיה. בתיבה זו נמצאו גם שלדים של תינוקות שילדה קודם והרגה עם הִוולדם, והיא גם הודתה בכך. רבותי המושבעים, האִם היא אֵם לילדיה? כן, היא ילדה אותם, אבל האם היא אמם? היעֵז מישהו מבינינו לכנות אותה בשם המקודש של האֵם? נהיה־נא אמיצים, רבותי המושבעים, נהיה אפילו נועזים, ואנו חייבים גם להיות כאלה ברגע זה ולא לחשוש מפני מלים ורעיונות מסוימים, כמו הרוכלות של מוסקבה, המפחדות מהמלים כמו ‘מתכת’ או ‘סיוט’. לא, אדרבה, נוכיח כי קדמת השנים האחרונות נגעה גם בהתפתחות שלנו ונאמר ברור: המוליד עדיין אינו אב, והאב הוא – המוליד והראוי לכך. ודאי שיש גם משמעות אחרת, פירוש אחר למלה אב, ופירוש זה דורש שאבי, גם אם הוא נבל, גם אם הוא מרושע כלפי בניו, יוסיף להיחשב כאבי, רק מפני שהוליד אותי. אבל זה פירוש מיסטי, אם אפשר לומר כך, שאין שׂכלי משׂיג אותו, ואני יכול לקבלו רק מתוך אמונה, ויותר נכון, מתוך אמון עיוור, כדברים רבים אחרים שאיני מבין, אך הדת מצווה עלי להאמין בהם, על אף זאת. אם כך, יישאר־נא הדבר מחוץ לתחום החיים הממשיים. ואילו בתחום החיים הממשיים, שלהם לא רק זכויות משלהם, אלא שגם הם מטילים עלינו חובות גדולות – אם אמנם נרצה להיות הוּמָניים, להיות נוצרים סוף־סוף, אנו חייבים לקבל רק דעות שאושרו על ידי התבונה והניסיון, שעברו את כור־המַצרף של הניתוח, בקיצור, עלינו לפעול בתבונה ולא בחוסר־תבונה כמו בחלום ובדמדום, כדי שלא לגרום נזק לאדם, לא לענות אותו ולא להביא עליו אבדון. או־אז יהיה זה מעשׂה נוצרי אמיתי, לא מיסטי בלבד, אלא מעשׂה נבון של אהבת־הבריות האמיתית…”

עתה פרצו תשואות חזקות בפינות רבות של האולם, אבל פֶטיוּקוֹביץ' אפילו נופף בידיו, כמתחנן שלא יפסיקו אותו ויניחו לסיים את דבריו. הכול השתתקו מיד. הנואם המשיך:

“הסבורים אתם, רבותי המושבעים, כי שאלות אלו עשׂויות לפסוח על ילדינו, נניח, על המתבגרים שלנו, המתחילים כבר לשקול ולהרהר? לא, אין הן עשׂויות לפסוח, ולא נדרוש מהצעירים התאפקות בלתי־אפשרית! מראה אב בלתי־מכובד, במיוחד בהשוואה לאבות אחרים, מכובדים, של ילדים אחרים, בני־גילו, מכתיב לצעיר על כורחו שאלות מציקות. על שאלות אלה עונים לי תשובה־משׂרדית: ‘הוא הוליד אותך, דמך דמו, ועל כן עליך לאהוב אותו’. הצעיר מתהרהר על־כורחו: ‘האם אהב אותי כשהוליד,’ הוא שואל ותמיהתו גוברת, ‘האם למעני הוליד אותי: הוא לא הכיר אותי, לא ידע אפילו את מיני ברגע ההוא, רגע התשוקה, שהתלהטה אולי מייִן, ורק הוריש לי את הנטייה לשכרות – והנה כל חסדיו אתי… מדוע איפוא עלי לאהוב אותו, האם רק על כך שהוליד אותי, ואחר כך לא אהב אותי כל ימי חייו?’ אולי נראות לכם שאלות אלו גסות, אכזריות, אולם אל תדרשו משׂכל צעיר התאפקות שאינה אפשרית: ‘תגרש את הטבע מבעד לפתח, והוא יעוף פנימה מבעד לחלון’, והעיקר, העיקר, אל נפחד מהמלים החדשות כמו ‘מתכת’ ו’סיוט', ונפתור את השאלה כפי שמצווים התבונה ואהבת־הבריות, ולא כפי שמצווים לנו מושׂגים מיסטיים. כיצד נפתור אותה? הנה כך: יעמוד הבן לפני אביו וישאל בתבונה: ‘אבא, אמור לי: מדוע עלי לאהוב אותך? אבא, תוכיח לי, שעלי לאהוב אותך?’, ואם בכוחו של אב זה לענות ולהוכיח לבן, הרי לפנינו משפחה נורמלית אמיתית, שאינה נסמכת על דעה קדומה שביסוסה מיסטי, אלא על יסודות נבונים, האחראים כלפי עצמם והומָניים מאוד. ואם לא כן, אם לא יוכיח האב – יקיץ הקץ על משפחה זו: אין האיש אב לו, והבן זוכה בחירות ורשאי מעתה לראות את אביו כזר לו, ואפילו כאויב! הבימה שלנו, רבותי המושבעים, חייבת להיות בית־ספר של האמת ושל המושׂגים הבריאים!”

ברגע זה הופסק הנואם במחיאות־כפיים מתפרצות, כמעט מטורפות. אמנם, לא כל האולם מחא־כף, אבל המחצית מָחאה. מחאו־כף אבות ואמהות. מלמעלה, ממקום מושבן של הגברות, נשמעו צוויחות וצעקות. נופפו בממחטות. אב־בית־הדין התחיל לצלצל בכל כוחו. ניכר היה, שהתנהגות הקהל מרגיזה אותו, אבל “לפנות” את האולם, כפי שאיים זה לא־כבר, לא העז: מחאו־כף ונופפו בממחטות לנואם אפילו הנכבדים ואנשי־הרשות, שישבו על כיסאות מיוחדים, ישישים עונדי כוכב על הפראק, וכשנדם הרעש, הסתפק אב־בית־הדין בהבטחה המחמירה הקודמת “לפנות” את האולם, ופֶטיוּקוֹביץ' החוגג והנרגש המשיך בנאומו.

“רבותי השופטים המושבעים, אתם זוכרים את הלילה הנורא ההוא, שדובר בו עוד היום כה הרבה, כשעבר הבן את הגדר, חדר לבית אביו והתייצב סוף־סוף פנים־אל־פנים עם מולידו, אויבו ועושקוֹ. בכל כוחי אני עומד בתקיפות על כך – לא למען הכסף בא אז בריצה: האישום בשוד הוא איוולת, כפי שהסברתי קודם לכן. לא, לא כדי להרוג פרץ אלא – אילו היתה לו כוונה כזאת, היה לפחות מצטייד מראש בנשק, ואילו את עלי הנחושת חטף בתנועה אינסטינקטיבית, בלי לדעת לשם מה. נניח, שרימה את האב באותות, נניח שחדר פנימה – כבר אמרתי, שאפילו להרף־עין איני מאמין באגדה זו, אבל נניח, יהי כן, נניח לדקה! רבותי המושבעים, אני נשבע לכם בכל הקדוש, שלולא היה האיש אביו, אלא עושֵק זר, היה הבחור עובר בריצה את החדרים, ולאחר שנוכח כי אשה זו איננה בבית, היה נמלט בלי לגרום ליריבו כל נזק, אולי היה נותן לו מכה, דוחף אותו, אבל לא יותר מזה, כי לא היה לו עניין בזה, כי מיהר מאוד, כי היה עליו לדעת היכן היא נמצאת. אבל האב, האב – הכול גרם מראה האב, השׂנוא עליו מילדותו, אויבו, עושקוֹ ועתה – יריבו המפלצתי! רגש השׂנאה תקף אותו על־כורחו, באין־עוצר, לא ניתן לשקול: הכול התחולל בדקה! היה זה אָפֶקט של טשטוש־וטירוף־הדעת, אבל גם אָפֶקט של הטבע, הנוקם את נקמת חוקיו הנצחיים באין־עוצר ושלא־במוּדע, כפי שמתרחש הכול בטבע. אבל הרוצח לא הרג גם עכשיו – אני קובע כך בוודאות, אני צועק על כך – לא, הוא רק הניף את העלי בזעם סולד, בלי לרצות להרוג, בלי לדעת שיהרוג. לולא היה בידו עלי גורלי זה, אולי היה מכה את האב, אבל לא היה הורג אותו. כשברח, לא ידע האם נהרג הזקן שנפל. רצח כזה אינו רצח. רצח כזה אינו גם רצח־אב. לא, הריגת אב כזה אין לכנות רצח־אב. ברצח כזה אפשר לראות רצח־אב רק לפי דעה־קדומה. אבל האם היתה, האם התרחשה הריגה זו למעשׂה, אני שב וקורא אליכם ממעמקי נפשי! רבותי המושבעים, הנה נרשיע אותו, והוא יאמר בלבו: ‘אנשים אלה לא עשׂו דבר למען גורלי, למען חינוכי, למען השׂכלתי, כדי לעשׂות אותי טוב יותר, כדי לעשׂות אותי בן־אדם. אנשים אלה לא האכילו ולא השקו אותי, ובבית־הסוהר לא ביקרו אצל העירום, והנה שילחו אותי לעבודת־הפרך. אני פרעתי את החוב, איני חייב להם עתה דבר, ולא חייב לאיש עד עולם. הם רעים, וגם אני אהיה רע. הם אכזרים, וגם אני אהיה אכזר.’ דברים אלה יאמר, רבותי המושבעים! ואני נשבע: בהרשעה שלכם רק תקלו עליו, תקלו על מצפונו, הוא יקלל את הדם ששפך, ולא יצטער עליו. בו־בזמן תשמידו בו את האדם שהיה יכול להתעורר, כי הוא יהיה זועם ועיוור כל ימי חייו. ואולי תרצו להעניש אותו עונש נורא, איום, עונש שאין להעלות על הדעת נורא ממנו, אבל תכליתו להציל את נפשו ולהחיות אותה לעד? אם כן, דכאו אותו ברחמים שלכם! אתם תראו, אתם תשמעו כיצד תרעיד נשמתו ותיבהל. ‘האם אוכל לשׂאת את החסד הזה, האם לי תינתן אהבה כה רבה, האם אני ראוי לה’, הנה כך יאמר: כן, אני מכיר, אני מכיר את הלב הזה, הלב הפרא אבל אציל, רבותי המושבעים. הוא ירכין ראש לפני המעשׂה הגדול שלכם, הוא נכסף למעשׂה אהבה גדול, הוא יתלקח ויקום לתחייה לעד. יש נפשות, שמתוך מוגבלותן הן מאשימות את כל העולם. אולם, דכאו נשמה זו ברחמים שלכם, העניקו לה אהבה, והיא תקלל מה שעשׂתה, כי יש בה נבָטים טובים כה רבים. הנפש תִרחב ותראה מה רחום אלוהים ומה יפים בני־האדם וצודקים במשפטם. החרטה והחובה שאין־לה־שיעור, המוטלת מעתה עליו, יחרידו אותו, יכניעו. הוא לא יאמר אז: ‘פרעתי חובי’, אלא יאמר: ‘אשמתי לפני כל האנשים, ושפל אני מכל האנשים’. בדמעות חרטה ובהתרגשות מיוסרת לוהטת, יאמר: ‘האנשים טובים ממני, כי לא רצו לאבד אותי, אלא להציל!’. קל לכם לעשׂות את המעשׂה, את מעשׂה־החסד הזה, שכן בהעדר ראיות הדומות אפילו קצת־קצת לאמת, יכבד עליכם מאוד להכריז: ‘כן, אשם’. מוטב לזַכּות עשׂרה אשמים, מאשר להרשיע חף־מפשע אחד – השומעים אתם, השומעים אתם את קול־הגַדלות הזה מהמאה שעברה בהיסטוריה המהוללת שלנו? האם לי, הקטן, להזכיר לכם, כי המשפט הרוסי אינו רק עונש, אלא גם הצלת האיש האובד! ישלטו אצל עמים אחרים אות־החוק והעונש, ואילו אצלנו ישלטו הרוח וההגיון, הצלת האובדים ותחייתם. ואם אכן כאלה הם למעשׂה רוסיה והמשפט שלה­ – קדימה, רוסיה, ואל תפחידו, אל תפחידו אותנו בשלישיות־הסוסים הפרועות שלכם, שכל העמים מצטדדים מהן בסלידה! לא שלישייה מתפרעת, אלא מרכבה רוסית שופעת גדולה תגיע למטרה בשלווה ובחגיגיות. בידיכם גורל שולחִי, בידיכם גם גורל האמת הרוסית שלנו. אתם תצילו אותה, אתם תוכיחו שיש שומרים עליה, שהיא בידיים טובות!”

14: האיכרים שמרו על כבודם

כך סיים פֶטיוּקוֹביץ‘, וההתלהבות שפרצה הפעם היתה בלתי־נבלמת, כסערה. ולא היה עוד כל טעם לבלום אותה: נשים בכו, בכו גם גברים רבים, אפילו שניים מאנשי־הרשות הזילו דמעה. אב־בית־הדין נכנע ואף לא מיהר לצלצל בפעמון: “להתנכל להתלהבות כזאת הרי זה לחלל את הקודש,” צעקו אחר־כך אצלנו הגברות, הנואם עצמו היה נרגש באמת. וברגע כזה קם איפּוֹליט קירילוביץ’ שלנו, כדי לשוב ו“להחליף השָׂגות”. הסתכלו בו בשׂנאה: “מה? מה זה? הוא מעֵז עוד להתנגד?” מלמלו הגברות. אבל אילו מלמלו הגברות בעולם כולו, ובראשן רעיית התובע בכבודה ובעצמה, לא היה אפשר לעצור בו ברגע זה. חיוור היה, רועד מהתרגשות. המלים הראשונות, המשפטים הראשונים שהשמיע היו בלתי־מובנים. נשימתו היתה נשנקת, ההיגוי היה לקוי, הוא מתבלבל. אמנם, חיש־מהר השתפר. אולם מנאומו השני אביא משפטים אחדים בלבד.

"…מטיחים בנו, שיצרנו רומנים. ומה יש אצל הסניגור, אם לא רומן על גבי רומן? חסרים שירים בלבד. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' המצפה למאהבת קורע את המעטפה ומשליך אותה על הרצפה. מובאים אפילו הדברים שאמר במקרה מפליא זה. האין זו פּוֹאמה? והיכן הראָיה, כי הוציא את הכסף, מי שמע את דבריו? האידיוט לקוי־השׂכל סמיֶרדיָקוֹב, שנהפך לגיבור בַּיירוֹני, הנוקם בחברה על היותו ממזר – האין זו פואמה לטעמו של בַּיירוֹן? והבן, הפורץ אל אביו, הרג אותו ובו־בזמן גם לא הרג, הרי כאן אפילו לא רומן, לא פואמה, אלא ספינכּס החָד חידות, שגם הוא, כמובן, לא יפתור אותן. אם הרג, הרי שהרג, וכיצד ייתכן שאם הרג, לא הרג – מי יבין זאת? אחר־כך מודיעים לנו, כי הבימה שלנו היא בימת האמת והמושׂגים הבריאים, והנה, מעל בימה זו של ‘המושׂגים הבריאים’ אנו שומעים אכּסיומה מלוּוָה בשבועה, כי כינוי הריגת האב רצח אב הוא דעה־קדומה! אבל אם רצח־אב הוא דעה־קדומה, ואם כל ילד ישאל את אביו: ‘אבא, מדוע עלי לאהוב אותך?’, מה יהיה עלינו, מה יהיה על יסודות החברה, אנה תבוא המשפחה? רצח־אב, כפי שאתם רואים, אינו אלא ה’סיוט' של הרוכלת המוסקבאית. הערכים היקרים ביותר, המקודשים ביותר בייעודו של המשפט הרוסי ובעתידו מוצגים לפנינו בעיווּת ובקלות־דעת, רק כדי להגיע למטרה, להגיע לזיכוי משהו שאי־אפשר לזַכּות. דכאו אותו ברחמים, קורא הסניגור, והפושע אך בזה הוא רוצה, ומחר יראו הכול כיצד הוא מדוכא! אך האם לא היה הסניגור צנוע מדי, כשדרש רק את זיכויו של הנאשם? מדוע לא לדרוש קביעת מלגה על שם רוצח־האב, כדי להנציח את מִבצָעו בדורות הבאים? מתקנים את האֶוַנגֶליוֹן ואת הדת: כל זה אינו אלא מיסטיקה, ואילו אצלנו הנצרות האמיתית, שנבחנה על ידי ניתוח השכל הישר ולאור המושׂגים הבריאים. והנה מציגים לפנינו דמות מסולפת של כריסטוֹס. במידה שתמדדו, ימדדו גם לכם, קורא הסניגור, ומיד הוא מסביר כי כך ציווה כריסטוֹס – וכל זה מבימת האמת והמושׂגים הבריאים! הרי אנו מציצים באֶוַנגֶליוֹן רק לפני הנאומים שלנו. כדי להבריק בהיכרות שלנו עם חיבור מקורי למדי, ככלות הכול, חיבור העשׂוי להועיל ולשמש ליצירת אֶפֶקט מסוים, במידת הצורך, הכול לפי מידת הצורך! ואילו כריסטוֹס מצַווה לא לנהוג כך, להישמר מלעשׂות כך, מפני שעולם־הרֶשע נוהג כך, אנו חייבים לסלוח ולהושיט את הלחי השנייה, ולא למדוד באותה מידה עצמה, כפי שמדדו לנו המעוולים אותנו. זאת לימד אותנו אלוהינו, ולא לימד, כי האיסור על הילדים להרוג את אביהם הוא דעה־קדומה. ולא נתחיל לתקן מעל הקתדרה את האמת והמושׂגים הבריאים באֶוַנגֶליוֹן של אלוהינו, אשר הסניגור מואיל לכנות אותו רק ‘אוהב־אדם צָלוב’, בניגוד לכל רוסיה הפּרָווֹסלָבית, הקוראת אליו: “כי אתה אלוהינו!…”

ברגע זה התערב אב־בית־הדין ועצר בנסחף בהתלהבותו, ביקש ממנו לא להגזים, לשמור על הגבולות המחייבים וכיוצא בזה, דברים שאומרים כרגיל במקרים כאלה אבות בית־הדין. וגם האולם לא היה שקט, הקהל נע במקומו, וגם השמיע קריאות ממורמרות. פֶטיוּקוֹביץ' לא הגיב על הדברים, אבל עלה לדוכן, הצמיד יד אל לבו והשמיע בקול נעלב כמה מלים של הדרת־כבוד. בקלילות ובלגלוג נגע ב“רומנים” וב“פסיכולוגיה”, והעיר אגב במקום אחד: “יוּפּיטֶר, אתה כועס, סימן שאינך צודק”, ובכך עורר צחקוק־עידוד של רבים בקהל, שכן לא היה איפּוֹליט קירילוֹביץ' דומה כלל ליופּיטֶר. אחר־כך אמר פֶטיוּקוֹביץ' מתוך הדגשה של הכרת ערך־עצמו, כי על ההאשמה, כאילו הוא מתיר לדור הצעיר להרוג את אבותיו, הוא לא יגיב כלל. אשר ל“דמות המסולפת של כריסטוֹס” ולכך שלא הואיל לכנות אותו אֵל וכינה רק “אוהב־אדם צלוב” – אמר פֶטיוּקוֹביץ‘, שיש בזה “השמצה־הלשָנה”, וכשנסע לכאן הניח, כי לפחות הבימה הזאת מוגנת מהאשמות “המסוכנות לאישיותי כאזרח וכנתין נאמן…” אבל עתה עצר אב־בית־הדין גם בו, וְפֶטיוּקוֹביץ’ החווה קידה, וסיים את דבריו, כשהוא מלוּוֶה מלמול־הסכמה כללי של הקהל. ואילו איפּוֹליט קירילוֹביץ' היה, לדעת הגברות שלנו, “מָעוּך לנצח”.

עתה ניתנה רשות־הדיבור לנאשם. מיטיָה קם, אך לא אמר הרבה. עייף היה מאוד, בגופו וברוחו. מראה העצמאות והכוח, שהביא עמו בבוקר אל האולם, כמעט נעלם. דומה, כי חווה ביום ההוא משהו שיעמוד בו כל ימי חייו, חוויה שהביאה אותו להבין משהו חשוב מאוד, שלא הבין אותו קודם לכן. קולו נחלש, הוא כבר לא צעק כמו קודם. בדבריו נשמע משהו חדש, נכנע, מנוצח ומרכין ראש.

“מה אוכל לומר, רבותי המושבעים! יום המשפט שלי בא, אני חש את יד האלוהים עלי. הסוף לאיש שהשחית את דרכו. אבל כמו שאני מתוודה לאלוהים, אני אומר גם לכם: בדם אבי שלי – לא, איני אשם! בפעם האחרונה אני חוזר ואומר: לא אני הרגתי! מושחת הייתי, אבל את הטוב אהבתי. כל רגע שאפתי לתקן את עצמי, וחייתי כמו חיית־היער. תודה לתובע, הרבה דברים אמר לי עלי שלא ידעתי, אבל אין זו אמת שהרגתי את אבי, טעה התובע! תודה גם לסניגור, בכיתי כששמעתי אותו, אבל לא אמת שהרגתי את אבי, אפילו להניח אסור היה! ולרופאים אל תאמינו, אני שפוי לגמרי, רק לנפשי קשה. אם תרחמו, אם תשחררו – אתפלל לשלומכם. טוב יותר אהיה, בהן־צדק אני מבטיח, לפני האלוהים אני מבטיח. ואם תרשיעו – בעצמי אשבור חרב על ראשי, ולאחר שאשבור, אנשק את השברים! אבל אתם רחמו, אל תקחו ממני את אלוהי, מכיר אני את עצמי: אתמרמר! קשה לנפשי שלי, רבותי… רחמו!”

כמעט צנח אל מקומו, קולו נקטע, בקושי ביטא את המשפט האחרון. עתה ניגש בית־המשפט לניסוח השאלות, והתחיל לשאול את הצדדים לסיכומיהם. לא אתאר פרטים. סוף־סוף קמו השופטים המושבעים, כדי להתייחד להתייעצות. אב־בית־הדין היה עייף מאוד, ועל כן אמר להם דברי־הדרכה חלשים מאוד: “היו חסרי־פנִיות, אל תתרשמו מהדברים הנמלצים של הסניגוריה, אבל שִקלו בדעתכם, זִכרו כי חובה גדולה מוטלת עליכם” וכיוצא באלה דברים. המושבעים יצאו, והישיבה הופסקה. אפשר היה לקום, להתהלך, להחליף רשמים שנצטברו, לחטוף משהו במזנון. השעה כבר היתה מאוחרת, אחת לאחר חצות, אך איש לא קם לנסוע. הכול היו מתוחים ונרגשים, ולא ידעו שלווה. הכול חיכו בלב מעולף, אמנם, לא כל הלבבות היו מעולפים. קוצר־רוח היסטרי פקד את הגברות, אבל לבן היה שקט: “הזיכוי הוא בלתי־נמנע”. כולן התכוננו לרגע רב־הרושם של ההתלהבות הכללית. אודה, כי גם במחצית הגברית של האולם היו רבים מאוד משוכנעים בזיכוי הבלתי־נמנע. אלה שׂמחו, אלה הקדירו פנים, ואחרים עיקמו אף: הם לא רצו בזיכוי! פֶטיּוקוֹביץ' עצמו היה בטוח לגמרי בהצלחתו. מוקף היה אנשים, קיבל ברכות, אנשים התחנפו אליו.

“ישנם,” אמר באחת הקבוצות, כפי שסיפרו אחר כך, “ישנם חוטים סמויים, המקשרים את הסניגור עם המושבעים. הם נקשרים ומורגשים עוד בשעת הנאום. חשתי בהם, הם קיימים. אנו נזכה, היו שלווים.”

“אבל מה יאמרו עכשיו אצל המושבעים האיכרים שלנו?” אמר כרסתן זועף, שמן ומחוטט, בעל־אחוזה מסביבת העיר, כשניגש אל קבוצת משׂוחחים.

“והלוא שם לא איכרים בלבד. ישנם שם ארבעה פקידי־ממשלה.”

“ובכן, דווקא הפקידים,” אמר חבר הנהלת הזֶמסטְבוֹ, שניגש.

“ואת נָזַריֶב, פּרוֹחוֹר איוַנוֹביץ', אתה מכיר, הסוחר הזה עם המדליה, המושבע?”

“וכי מה?”

“חכם מלוֹא האולם.”

“אבל הוא שותק כל הזמן.”

“אכן הוא שותק, אבל מוטב כך. לא הפֶּטֶרבּוּרגי ילמד אותו דעת, הוא בעצמו ילַמד את כל פֶּטֶרבּוּרג. שנים־עשׂר ילדים, חשוב רגע!”

“שמע, בטובך, האם לא יזַכו אותו?” צעק בקבוצה אחרת אחד הפקידים הצעירים שלנו.

“ודאי שיזַכו,” נשמע קול נחרץ.

“חרפה, בושה היא לא לזַכּות!” קרא הפקיד. “נניח שהרג, אבל יש אב ויש אב! וסוף־סוף, הוא היה בטירוף כזה… באמת שהיה יכול רק להניף את העלי, והאיש נפל. אבל רע ששיתפו כאן את המשרת. זו פשוט אֶפּיזוֹדה מצחיקה. אילו אני במקומו של הסניגור, הייתי אומר: הרג, אבל לא אשם ולכו לכל הרוחות!”

“והוא גם עשׂה כך, רק לא אמר לנו לכל הרוחות.”

“לא, מיכָאיל סֶמיוֹניץ', כמעט שאמר,” הצטרף קול שלישי.

“סלחו לי, רבותי, בימי הצום הגדול הלוא זיכו אצלנו שׂחקנית, שחתכה את הגרון לאשתו החוקית של המאהב שלה.”

“אבל לא חתכה עד הסוף.”

“לא חשוב, לא חשוב, התחילה לחתוך!”

“ואיך שדיבר על הילדים? נהדר!”

“נהדר.”

“נו, ועל המיסטיקה, על המיסטיקה, אַה?”

“די לכם על המיסטיקה,” צעק מישהו, “אתם תנו מחשבה לאיפּוֹליט שלנו, לגורל שלו החל ביום הזה! הלוא מחר כבר תעקור את עיניו אשתו התובעת, בגלל מיטיֶנקה.”

“והיא כאן?”

“למה כאן? לו היתה כאן, כבר היתה עוקרת כאן. יושבת בבית, השיניים כואבות. חה־חה־חה!”

“חה־חה־חה!”

ובקבוצה שלישית:

“והלוא את מיטיֶנקה אפשר שיזַכו.”

“עוד יכול להיות, שמחר יהרוס את כל הפונדק ‘סטוֹליצ’ני גוֹרוֹד’, ועשׂרה ימים ישתה.”

“שֵד משחת הוא!”

“השֵד הוא שֵד, אי־אפשר בלעדיו, איפה יהיה אם לא כאן.”

“רבותי, נניח, הדיבורים יפים. אבל אסור גם לפצח ראשי אבות במוטות־ מאזניים. כי לאן נגיע?”

“המרכבה, המרכבה, זוכרים?”

“כן, מעגלה עשׂה מרכבה.”

“ומחר יעשׂה מהמרכבה עגלה, ‘לפי הצורך, הכול לפי הצורך’.”

“ממולחים עכשיו האנשים. האמת ישנה אצלנו ברוסיה, רבותי, או שאיננה כלל?”

אלא שצלצל הפעמון. המושבעים דנו שעה אחת, לא פחות ולא יותר. אך התיישב הקהל, נשׂתררה דומיה שלמה. אני זוכר את כניסתם של המושבעים לאולם. סוף־סוף! לא אמנה את השאלות לפי הסעיפים, וגם שכחתי אותן. אני זוכר רק את התשובה על השאלה הראשונה והעיקרית של אב־בית־הדין, והיא “האם הרג לשם שוד בכוונה תחילה?” (איני זוכר את הנוסח). האולם קפא. ראש המושבעים, הפקיד הצעיר מכולם, השמיע בקול רם וברור, בדממת־ המוות שבאולם:

“כן, אשם!”

ואחר כך אותה התשובה בכל הסעיפים: אשם, כן, אשם, ללא כל הקָלה! לכך לא ציפה איש, הכול היו בטוחים בהקָלה, לכל הפחות. דממת־המוות באולם לא הופרה, הכול כאילו נתאבנו, גם שואפי ההרשעה, גם שואפי הזיכוי. אך כל זה רק בדקות הראשונות. אחר־כך קמה מהומה נוראה. בקהל הגברים נמצאו רבים המרוצים מאוד. גם אחרים חיככו־ידיים, בלי להסתיר את שׂמחתם. הבלתי־מרוצים נראו מדוכאים, משכו כתפיים, התלחשו, אבל כאילו עדיין לא תפסו מה קרה. אבל, אלוהים אדירים, מה קרה לגברות שלנו! חשבתי, שהן עומדות להתמרד. תחילה לא האמינו למשמע אוזניהן. ופתאום נשמעו קריאות רמות, אל כל האולם: “מה הולך כאן? מהו הדבר הזה?” הן קפצו ממקומותיהן. כפי הנראה היה נדמה להן, כי כל זה אפשר לשנות מיד ולתקן. ברגע זה קם מיטיָה וצעק ביבבה קורעת־לב, כשהוא פורש את ידיו לפניו:

“אני נשבע באלוהים וביום־הדין הנורא שלו, כי בדם אבי איני אשם! קַתיָה, אני סולח לך! אחים, ידידים, רחמו על השנייה!”

לא השלים את דבריו ופרץ בהתייפחות קולנית נוראה שנשמעה היטב בכל קצוות האולם, והקול אינו שלו, אלא קול חדש, מפתיע, אלוהים יודע מניִן נמצא לו קול זה פתאום. ביציע, למעלה, בפינה האחורית נשמעה יבבה נשית חדה: בכתה גרוּשֶנקה. קודם לכן השפיעה בתחנוניה על מישהו, ושוב הוכנסה לאולם לפני תחילת הדיון בין הצדדים. הוציאו את מיטיָה מהאולם. השמעת גזר־הדין נדחתה למחר. הכול קמו תוך מהומה, אך אני לא חיכיתי ולא הקשבתי. זכרתי רק כמה קריאות, כבר במבוי, עם היציאה.

“עשׂרים שנים יריח את ריח המכרות.”

“לא פחות מזה.”

“כן, האיכרים שלנו שמרו על כבודם.”

“וחיסלו את מיטיֶנקה שלנו!”

אֶפּילוֹג    🔗

1: תכניות להצלת מיטיָה

ביום החמישי לאחר משפטו של מיטיָה, מוקדם בבוקר, בתשע, בא אַליוֹשה אל קָתֶרינה איוַנוֹבנה להידבר סופית בענין החשוב לשניהם, וגם בשליחות מסוימת. היא ישבה ושׂוחחה עמו באותו חדר עצמו, שבו קיבלה פעם את גרוּשֶׁנקה. בחדר הסמוך שכב איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, קודח ובלי הכרה. מיד לאחר המעמד ההוא בבית־המשפט ציוותה קָתֶרינה איוַנוֹבנה להעביר את איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’ נטול־ההכרה לביתה, תוך זלזול ברכילות העתידה והבלתי־נמנעת של החברה, וגם בגינוי שלה. אחת משתי הקרובות שלה, שגרו עמה, נסעה מיד לאחר המעמד ההוא בבית־המשפט למוסקבה, השנייה נשארה עמה. ואפילו נסעו שתיהן, לא היתה קָתֶרינה איוַנוֹבנה משנה את החלטתה, והיתה ממשיכה בטיפול בחולה ויושבת לידו יומם ולילה. ריפאו את החולה וַרווינסקי והֶרצֶנשטוּבֶּה. הרופא המוסקבאי שב למוסקבה וסירב לחווֹת דעה על המהלך האפשרי של המחלה. שני הרופאים המטפלים עודדו אמנם את קָתֶרינה איוַנוֹבנה ואת אַליוֹשה, אך ניכּרים היו שאין עדיין בידיהם להביע תקווה איתנה. אַליוֹשה היה מבקר אצל אחיו החולה פעמיים ביום. הפעם היה לפניו עניין מדאיג ביותר, והוא הרגיש מראש מה קשה יהיה לו לדבר על כך, מה גם שהוא ממהר מאד: היה לפניו בבוקר ההוא ובמקום אחר עוד עניין שאין לדחותו, וראוי היה למהר. הם שׂוחחו כבר כרבע שעה. קָתֶרינה איוַנוֹבנה היתה חיוורת, עייפה מאוד, אבל גם נתונה בהתרגשות חולנית רבה: אכן הרגישה לשם מה, בין השאר, בא אליה אַליוֹשה.

“בענין החלטתו אל תדאג,” אמרה בתקיפות נחושה. “אם כך ואם כך, סופו שיגיע למוצא זה: עליו לברוח! האומלל הזה, גיבור הכבוד והמצפון – לא ההוא, לא דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', אלא השוכב מעֵבר לדלת זו ומסר נפשו למען אחיו,” אמרה קַתיָה ועיניה בורקות, “זה כבר סיפר לי את תכנית הבריחה. עליך לדעת, שהוא כבר קשר מגעים… משהו כבר אמרתי לך… ראה, זה יתרחש, קרוב לוודאי, באֶטַפּ השלישי היוצא מכאן, כשיוליכו את השיירה של הגולים לסיביר. ועוד רחוק היום. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' כבר נסע אל מפקד האֶטַפּ השלישי, אלא שלא ידוע מי יהיה מפקד הפלוגה, וקשה לדעת זאת מראש. אולי אראה לך מחר את כל התכנית לפרטיה, שהשאיר לי איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ערב המשפט, לכל מקרה שלא יבוא… זה היה אז, אתה זוכר, כשבאת בערב ומצאת אותנו רבים: הוא היה יורד עדיין במדרגות, ואני, כשראיתי אותך, אילצתי אותו לשוב – אתה זוכר? אתה יודע על מה רבנו אז?”

“לא, איני יודע,” אמר אַליוֹשה.

“ודאי, הוא העלים אז את הדבר ממך: דווקא על התכנית לבריחה רבנו. שלושה ימים קודם לכן גילה לי את העיקר – ומאז התחלנו לריב ורבנו כל שלושת הימים. רבנו, מפני שלאחר שסיפר לי, שאם יורשע דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, יברח לחוץ־לארץ יחד עם הברִיה ההיא, התכעסתי פתאם, לא אגיד לך מדוע, בעצמי איני יודעת מדוע… ודאי, בגלל הברִיה, בגלל הברִיה הזאת כעסתי, דווקא מפני שגם היא בורחת לחוץ־לארץ יחד עם דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’!” אמרה פתאם קָתֶרינה איוַנוֹבנה ושׂפתיה רעדו מכעס. “כשראה אז איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' שהתכעסתי כל כך על הברִיה הזאת, חשב מיד שאני מקנאת את דְמיטרי אליה, ואם כן, עדיין אני אוהבת את דְמיטרי. וכך פרצה אז המריבה הראשונה. לא רציתי להסביר, להתנצל לא יכולתי. קשה היה לי שאדם כמוהו היה יכול לחשוד בי באהבה הקודמת אל זה… ודוקא לאחר שבעצמי, זמן רב לפני כן, אמרתי לו במישרים שאיני אוהבת את דמיטרי, ואוהבת אותו בלבד! רק מכעס על הברִיה הזאת כעסתי עליו! כעבור שלושה ימים, בערב כשנכנסת אלי, הביא לי מעטפה חתומה, והורה לי לפתוח אותה מיד אם יקרה לו משהו. כן, הוא חזה מראש את מחלתו! הוא גילה לי, כי במעטפה מצויים פרטים על הבריחה, ואם ימות או יחלה קשה, עלי לפעול לבדי להצלת מיטיָה. הוא השאיר לי גם כסף, קרוב לעשׂרת אלפים – הלוא זה הכסף שנודע לתובע מפי מישהו, כי איוַן שלח לקחת אותו, ואכן הזכיר זאת בנאומו. הדהים אותי הדבר, כי איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, המקנא אותי עדיין ומשוכנע גם עתה שאני אוהבת את מיטיָה, לא נטש בכל זאת את המחשבה להציל את האח, ובידי, דווקא בידי הוא מפקיד את ההצלה! כן, זה היה קרבן. לא, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ’, לא תבין במלואה הקרבה עצמית כזאת. רציתי לִפוֹל לרגליו מתוך הערצה, אבל כשתפסתי פתאום שהוא יראה בזה רק את שׂמחתי על הצלת מיטיָה (ודאי שהיה חושב כך), התרגזתי עד כדי כך מהאפשרות של מחשבה כל כך בלתי־צודקת, שהתרגזתי עוד יותר, ובמקום לנשק את רגליו, עשׂיתי לו סְצֶנה! הוֹ, אני אומללה! כזה הוא האופי שלי – אופי נורא, אומלל! ועוד תראה: אני אגרום, אני אביא לידי כך, שגם הוא יעזוב אותי למען אחרת, שקל יותר לחיות עמה, כפי שעשׂה דְמיטרי, אולם אז… לא, אז כבר לא אעמוד בזה, אהרוג את עצמי! וכשנכנסת אז ואני קראתי לך וציוויתי עליו לשוב, והוא נכנס אתך, תקפה אותי שׂנאה זועמת על מבט הבוז שנתן בי, ואתה זוכר, פתאום צעקתי אליך, כי רק הוא, הוא בלבד שכנע אותי כי אחיו דְמיטרי רוצח! בכוונה העללתי עליו, כדי לעקוץ אותו שוב, אבל הוא מעולם, מעולם לא טען לפני, כי אחיו רוצח, להפך, אני היא שטענתי זאת לפניו! בכול, בכול אשם הזעם המטורף שלי! אני, אני שתכננתי את המעמד הארור ההוא במשפט! איוַן רצה להוכיח לי שהוא אציל, וגם אם אני אוהבת את אחיו, לא יביא לאבדנו מתוך קנאה ונקמה. והנה הופיע במשפט… אני גרמתי הכול, רק אני אשמה!”

עד עתה לא התוודתה קַתיָה כך לפני אַליוֹשה, והוא הרגיש שהיא נתונה עכשיו בדרגה זו של סבל ללא־נשׂוא, כשהלב הגא ביותר מוחץ בכאב את גאוותו וצונח מובס בצערו. אַליוֹשה ידע עוד סיבה נוראה אחת לייסוריה אלה, גם אם טרחה להסתיר אותה מפניו בימים שלאחר הרשעת מיטיָה. אבל הוא חשש מכאב רב מדי שייגרם לו, אילו החליטה להתפלש בחרטה עד כדי כך, שהיתה מדברת עמו עכשיו גם על סיבה זו. היא התייסרה על “בגידתה” במשפט, ואַליוֹשה הרגיש, שהמצפון מושך אותה להביע חרטה דווקא לפניו, לפני אַליוֹשה, חרטה המלוּוָה דמעות, צוויחות, היסטריה, הטחת ראש ברצפה. הוא חשש מרגע זה, ורצה לחוס על הסובלת. אבל זה הכביד עוד יותר על השליחות שלשמה בא. שוב פתח במיטיָה.

“אין דבר, אין דבר, אל תדאג לו!” פתחה שוב קַתיָה בעקשנות ובחריפות. “הכול אצלו לדקה בלבד, אני מכירה אותו, יפה מדי אני מכירה את הלב הזה. היה בטוח, שהוא יסכים לברוח. והעיקר, אין זה דחוף. יהיה לו זמן להחליט. עד אז יחלים איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' וינהל הכול בעצמו, ואני לא איאלץ לעשׂות דבר. אל תדאג, הוא יסכים לברוח. והוא מסכים כבר: האם יוכל לעזוב את הברִיה שלו? לקָטוֹרגה לא יתנו לה ללכת, ואיך לא יברח? בעיקר הוא מפחד ממך, חושש שלא תסכים לבריחה מהצד המוסרי, אבל עליך להרשות לו זאת בנדיבות, אם כה דרוש במקרה זה האישור שלך,” הוסיפה קַתיָה ארסית. השתתקה והצטחקה.

“הוא מדבר שם,” שוב פתחה, “על הימנונים כלשהם, על דרך־הייסורים שעליו ללכת בה, על איזו חובה. אני זוכרת, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' סיפר לי על כך הרבה, ואילו ידעת איך דיבר!” אמרה קַתיָה ברגש מתפרץ. “אילו ידעת כמה אהב את האומלל הזה ברגע ההוא, כשסיפר לי עליו, וכמה שׂנא אותו, אולי, בו ברגע! ואני, אני שמעתי אז את כל סיפורו, וראיתי את דמעותיו בחיוך יהיר! הברִיה! אני היא הברִיה, אני! אני גרמתי לו את דלקת־המוח! וההוא, הנידון – האם הוא מוכן לסבל,” סיימה קַתיָה ברוגזה, “האם אחד כמוהו יסבול? אנשים כמוהו אינם סובלים לעולם!”

רגש של שׂנאה ושל בוז סולד נצטלצל במלים אלו. והלוא היא שבגדה בו. “אולי, מפני שהיא מרגישה את עצמה אשמה לפניו, היא שׂונאת אותו לרגעים,” אמר בלבו אַליוֹשה. רוצה היה שהשׂנאה תהיה רק “לרגעים”. בדבריה האחרונים של קַתיָה שמע התגרות, אך לא נענה לה.

“לשם כך קראתי לך היום, שתבטיח לי לשכנע אותו. ואולי גם לדעתך הבריחה היא מעשׂה לא ישר, לא אציל, או שתאמר… לא נוצרי, מה?” אמרה קַתיָה בהתגרות ברורה יותר.

“לא, לא כלום. אגיד לו הכול…” אמר אַליוֹשה. “הוא קורא לך היום לבוא אליו,” פלט ונתן בה מבט תקיף. היא הרעידה ונרתעה קצת ממנו על הספה. “לי… האם זה אפשרי?” מלמלה והחווירה.

“זה אפשרי ודרוש!” אמר בנחישות אַליוֹשה ונתמלא חיוּת. “הוא זקוק לך מאוד, דווקא עכשיו. לולא ההכרח, לא הייתי מדבר על כך ומענה אותך בטרם־עת. הוא חולה, הוא כמו מטורף, הוא מבקש כל הזמן לראות אותך. אין הוא מזמין אותך כדי להתפייס, אלא רק שתבואי ותופיעי על הסף. הרבה התרחש בנפשו מהיום ההוא. הוא מבין, שאין לשער כלל את אשמתו כלפייך. לא את סליחתך הוא מבקש, ‘אי אפשר לסלוח לי,’ הוא אומר, אבל שתבואי ותעמדי על הסף…”

“פתאום אתה…” מלמלה קַתיָה, “ואני, לבי ניבא לי בימים האלה, שתבוא בעניין זה… ידעתי שיקרא לי!.. אין זה אפשרי!”

“גם אם זה בלתי־אפשרי, עשׂי זאת. הביני, לראשונה הבין עד כמה העליב אותך, לראשונה בחייו, קודם לא תפס זאת באופן שלם כל כך! הוא אומר: אם היא תסרב לבוא, ‘אהיה אומלל כל ימי חיי’. הקשיבי: אסיר־פרך לעשׂרים שנה מקווה עוד להיות מאושר – האם לא צר עליו? חשבי: את תבקרי אצל אדם האובד חף מפשע,” פרצו הדברים מפי אַליוֹשה בנימה תובעת, “ידיו נקיות, אין עליהם דם! בקרי אצלו עכשיו למען הייסורים הרבים מספוֹר הצפויים לו בעתיד! בואי, לווי אותו לתוך החשיכה… עמדי על הסף, וזה הכול… הלוא את חייבת, חייבת לעשׂות זאת!” סיים אַליוֹשה, לאחר שהדגיש בכוח רב את המלה “חייבת”.

“חייבת, אבל… איני יכולה,” כאילו גנחה קַתיָה, “הוא יסתכל בי… איני יכולה.”

“עיניכם חייבות להיפגש. איך תחיי כל ימַייך, אם לא תעֵזי עכשיו?”

“מוטב לסבול כל החיים.”

“את חייבת לבוא, את חייבת לבוא,” שב והדגיש אַליוֹשה בתקיפות.

“אבל מדוע היום, מדוע עכשיו?.. איני יכולה לעזוב את החולה…”

לדקה את יכולה, הלוא דרושה דקה בלבד. אם לא תבואי, הוא יחלה לקראת הלילה. הן לא אומר לך דברים שאינם אמת, רחמי עליו!"

“רחם אתה עלי,” הטיחה בו קַתיָה במרירות ופרצה בבכי.

“אם כן, תבואי!” אמר אַליוֹשה בבטחון למראה דמעותיה. “אלך ואומר לו, שמיד תבואי.”

“לא, אל תאמר בשום פנים!” צעקה בפחד קַתיָה. “אני אבוא, אבל אל תגיד לו מראש, מפני שאני אבוא, אבל אולי לא אכנס… עדיין איני יודעת…”

קולה נקטע. היא התנשמה בכבדות. אַליוֹשה קם ללכת.

“ואם אפגוש שם את מישהי?” אמרה חרש ושוב החווירה.

“לכן יש ללכת מיד, כדי שלא תפגשי שם איש. איש לא יהיה שם, דברי נכונים. אנו נחכה,” סיים בתקיפות ויצא מהחדר.

2: לרגע היה השקר לאמת

הוא מיהר אל בית־החולים, שבו אושפז עתה מיטיָה. למחרת גזר־הדין נתקף קדחת עצבנית ונשלח לבית־החולים העירוני שלנו, אל מחלקת האסירים. אולם לבקשת אַליוֹשה ורבים (חוֹחלָקוֹבה, ליזה ואחרים), אישפז אותו הרופא וַרווינסקי לא עם האסירים, אלא בנפרד, בחדרון ששכב בו קודם סמיֶרדיָקוֹב. אמנם בקצה המסדרון עמד זקיף והחלון היה מסורג, והרופא וַרווינסקי לא נאלץ לחשוש מתוצאות ההטבה לאסיר, שאינה חוקית במלואה, מה גם שהיה צעיר טוב־לב ורגיש לצערם של אנשים. ­­הוא הבין, מה קשה לאחד כמו מיטיָה לעבור בבת־אחת אל חברת רוצחים ורמאים, ויש להתרגל לכך. ביקוריהם של קרובים ומכרים הותרו על ידי הרופא, המפקח וגם האִיספּרַווניק, והגישה אל כולם היתה קלה, אבל בימים אלה ביקרו אצל מיטיָה אַליוֹשה וגרוּשֶנקה בלבד. פעמיים כבר נדחף רָקיטין לבקר, אולם מיטיָה ביקש מוַרווינסקי בתקיפות שלא יכניס את האיש.

אַליוֹשה מצא אותו יושב במיטה, בחלוק־חולים, קודח קצת, מגבת טבולה במי־חומץ כרוכה לראשו. הוא נתן מבט סתמי באַליוֹשה הנכנס, אבל פחד כלשהו חלף במבט זה.

לאחר המשפט היה מהורהר מאד. לפעמים שתק חצאי־שעות, ונדמה היה שהוא שוקל משהו בדריכות ובייסורים, ושוכח את אורחו. אם היה נחלץ מההרהרָנות ומתחיל לדבר, פתח תמיד במין פתאומיות ודווקא לא על מה שראוי היה לו לדבר עליו. המגע עם גרוּשֶנקה היה קל לו יותר, מאשר עם אַליוֹשה. אמנם, כמעט שלא דיבר עמה, אבל עם כניסתה, קרנו פניו משׂמחה.

אַליוֹשה ישב על המיטה לידו ושתק. הפעם חיכה בחרדה לאַליוֹשה, אך לא העז לשאול כל שאלה. סבור היה, שהסכמת קַתיָה לבוא אינה מתקבלת על הדעת, אבל הרגיש שאם לא תבוא, יהיה בכך משהו שאינו אפשרי כלל. אַליוֹשה הבין את רגשותיו.

“טריפוֹן בּוֹריסיץ', אומרים,” נחפז מיטיָה בדיבורו, “הרס את כל האכסניה שלו: הוא מרים את לוחות הרצפה, עוקר לוחות, את כל הגַלדָרֵיָה (הגָלֶריה) פירק לקיסמים – מחפשׂ את המטמון, את הכסף, את האלף והמחצית, שאמר עליהם התובע, כי הטמנתי אותם שם. כששב, כך אומרים, התחיל להשתולל. טוב לו, לנוכל! השומר כאן סיפר לי אתמול, הוא מהכפר הזה.”

“שמע,” אמר אַליוֹשה, “היא תבוא, אבל איני יודע מתי, אולי היום, אולי בימים הקרובים, זאת איני יודע, אבל תבוא, תבוא, זה בטוח.”

מיטיָה הרעיד, רצה לומה משהו, אבל שתק. הידיעה עשׂתה עליו רושם עצום. ברור היה, שהוא רוצה מאוד לדעת את פרטי השׂיחה, אבל שוב הוא חושש לשאול: דיבור של קַתיָה שיש בו אכזריות ובוז היה פועל עליו עכשיו כדקירת סכין.

“והנה מה שאמרה, בין השאר: שארגיע ויהי־מה את מצפונך בעניין הבריחה. אם עד אז לא יחלים איוַן, היא תטפל בזה בעצמה.”

“כבר אמרת לי זאת,” אמר מיטיָה במהורהר.

“ואתה כבר סיפרת לגרוּשה,” אמר אַליוֹשה.

“כן,” הודה מיטיָה. “הבוקר היא לא תבוא,” נתן מבט חושש באחיו. “רק בערב תבוא. כשאמרתי לה אתמול, כי קַתיָה פעילה, שתקה, אבל שׂפתיה התעוו. לחשה רק: ‘שיהיה לה!’ הבינה, שזה חשוב. לא העזתי לשאול אותה עוד. נדמה לי, שהיא כבר מבינה, שההיא אוהבת את איוַן ולא אותי?”

“האמנם כך?” נפלטו המלים מפי אַליוֹשה.

“אולי לא כך. אבל בבוקר היא לא תבוא,” נחפז מיטיָה להדגיש, “הטלתי עליה שליחות אחת… שמע, אחינו איוַן יעלה על כולם. הוא צריך לחיות, ולא אנו. הוא יחלים.”

“תאר לעצמך, קַתיָה אמנם דואגת לו, אבל כמעט שאינה מפקפקת שיחלים,” אמר אַליוֹשה.

“אם כן, היא משוכנעת שימות. רק מפחד היא בטוחה שיחלים.”

“מבנה־הגוף של אחינו חזק. וגם אני מקווה מאוד שיחלים,” אמר אַליוֹשה בחרדה.

“כן, הוא יחלים. אבל ההיא בטוחה שימות. יש לה צער רב…”

נפלה שתיקה. משהו חשוב מאוד עינה את מיטיָה.

“אַליוֹשה, אני אוהב את גרוּשה מאוד,” אמר בקול רועד, רווי דמעות.

“אבל לשם, אליך, לא יתנו לה ללכת,” אמר אַליוֹשה.

“ועוד משהו רציתי לומר לך,” המשיך מיטיָה בקול מצטלצל פתאום, “אם יתחילו להרביץ בדרך, או שם, לא אשלים, אהרוג והם יירו בי. והלוא עשׂרים שנה! כבר כאן הם פונים אליך בגוף שני, בזלזול. השומרים פונים אלי כך. שכבתי כל הלילה ושפטתי את עצמי: לא מוכן! לא לפי רוחי לקבל את זה! ‘המנון’ רציתי לשיר, ועל הגסות של השומר איני יכול להתגבר! למען גרוּשה הייתי סובל הכול, הכול… אמנם, מלבד מכות… אבל לה לא יתנו ללכת לשם.”

אַליוֹשה הצניע חיוך.

“שמע, אחי, אחת ולתמיד,” אמר, “הנה, אלו מחשבותי על עניין זה. והלוא אתה יודע שלא אשקר לך. ובכן, שמע: אינך מוכן, ולא למענך דרך־ייסורים כזאת. יתירה מזו: לא דרושים לך, לאדם שאינו מוכן, ייסורים כאלה של קדוש־מעונֶה. אילו הרגת את האב, הייתי מצטער שאתה דוחה את נתיב־הייסורים. אבל אתה חף מפשע, ודרך־ייסורים כזאת כבדה מדי בשבילך. על ידי הייסורים רצית לשקם בקרבך אדם אחר. לדעתי, עליך לזכור תמיד, כל ימי חייך, בכל מקום שתברח לשם, את האיש האחר הזה – ויצאת ידי חובה. אי־קבלת דרך־הייסורים הגדולה תסייע לך בכך, שתרגיש חובה גדולה אף יותר, ועל ידי תחושה מתמדת זו כל ימי חייך, תעזור לתחייתך אולי יותר, משהיית עוזר בהליכתך לשם. כי שם לא תעמוד בזה ותתקומם, ואולי תגיד לבסוף: ‘פרעתי את חובי’. במקרה זה אמר עורך־הדין אמת. לא לכול נועד העול הכבד, יש אנשים שלא יוכלו לשׂאת אותו… הנה, אלו מחשבותי, אם הן כה דרושות לך. אילו היתה האחריות על בריחתך נופלת על אחרים: קצינים, חיילים, לא הייתי ‘מרשה’ לך לברוח,” חייך אַליוֹשה. “אבל אומרים ומבטיחים נאמנה (ראש־האֶטַפּ אמר זאת לאיוַן), שאם ייעשׂה הדבר במיוּמָנות, אולי לא יהיה העונש גדול, ואפשר יהיה להיחלץ מזה בפרוטות. ודאי, השוחד אינו מעשׂה ישר גם במקרה זה, אבל כאן אני מסרב כבר לשפוט, מפני שאילו הטילו עלי, למשל, איוַן וקַתיָה לפעול למענך, הייתי הולך ומשחד. בעניין זה עלי לומר לך את כל האמת. ועל כן לא אשפוט אותך על מעשׂיך, ודע, כי לעולם לא אדון אותך לחובה. הרי זה מוזר, כיצד הייתי יכול להיות שופט שלך בעניין הזה? ועכשיו נדמה לי, כי ביררתי הכול.”

“לעומת זאת, אדוּן את עצמי!” אמר מיטיָה. “אני אברר, על כך הוחלט גם בלעדיך. האם יכול מיטקה קָרָמָזוֹב שלא לברוח? על כן ארשיע את עצמי ושם אתפלל כל ימי על כפרת חטָאי! הלוא כך אומרים היֵשועים, לא כן? איך אנחנו עכשיו, אני ואתה, מה?”

“ככה־ככה,” חייך אַליוֹשה.

“אני אוהב אותך על כך, שאתה אומר תמיד את האמת כולה, ושום דבר לא תסתיר!” אמר מיטיָה וצחק בשׂמחה. “זאת אומרת, שתפסתי את אַליוֹשקה שלי ביֵשוּעיוּת! לנשק אותך את כולך על כך, הנה מה שצריך! ועכשיו שמע גם את השאר, אפתח לפניך גם את החצי השני של הנשמה שלי. הנה מה שהמצאתי והחלטתי: אם אברח, אפילו עם כסף ועם דרכון ואפילו לאמריקה, עדיין מעודדת אותי המחשבה, שלא אל השׂמחה אברח, לא אל האושר, אלא באמת אל קָטוֹרגה אחרת, שאולי אינה טובה מזו שכאן. אינה טובה מזו, אָלֶכּסֵיי, אמת אני אומר, שאינה טובה מזו! אני את אמריקה זו, יִקח אותה השד, שׂונא כבר עכשיו. נניח שתהיה אתי גרוּשה, אבל הסתכל בה: האם היא אמריקנית? רוסית היא, רוסית בכל עצמותיה, והיא תתחיל להתגעגע לאמא־אדמה, רוסיה, ואני אראה כל שעה, כי בגללי היא מתגעגעת, כי בגללי לקחה על עצמה ייסורים כאלה, ובמה היא אשמה? ואני, האם אוכל לסבול את הסרחנים האלה שם, אף שאולי כולם עד אחד טובים ממני? אני שׂונא את אמריקה זו כבר עכשיו! ואפילו הם שם כולם עד אחד מכונאים שאין כמותם, אבל שיילכו לכל הרוחות, לא אנשים משלי הם, לא כמו הנשמה שלי! את רוסיה אני אוהב, אָלֶכּסֵיי, את האלוהים הרוסי אני אוהב, גם אם אני בעצמי נבל! והלוא אני אתפגר שם!” צעק פתאום ועיניו ברקו. קולו הרעיד מדמעות.

“והנה כך החלטתי, אָלֶכּסֵיי, הקשב!” שוב פתח, לאחר שגבר על התרגשותו. “אסע לשם עם גרוּשה, ושם נלך מיד לחרוש, לעבוד, עם הדובים הפראים, בבדידות, באיזה מקום רחוק. הלוא גם שם יימָצא איזה מקום רחוק. אומרים, שעדיין יש שם אדומי־עור, באיזה מקום אצלם, בקצה האופק, והנה לקצה ההוא נלך, אל המוהיקנים האחרונים. ומיד נשב אל הדקדוק, אני וגרושה. עבודה ודקדוק, וכך כשלוש שנים. בשלוש שנים אלו נלמד את האנגלית כמו האנגלים האלה עצמם. ורק נגמור ללמוד – הסוף לאמריקה! נרוץ לכאן, לרוסיה, כאזרחים אמריקנים! אל תדאג, לעיירה הזאת לא נבוא. נתחבא באיזה מקום רחוק, בצפון או בדרום. עד אז אני כבר אשתנה, וגם היא, באמריקה ידביק לי איזה רופא שומה, לא לחינם הם מכונאים. ואם לא, אעקור לי עין אחת, אגדל זקן של אמָה, לבן (אלבין מגעגועים לרוסיה) – אולי לא יכירו. ואם יכירו, שישַלחו לסיביר, היינו הך, סימן שהגורל לא נתן! וגם כאן נחרוש את האדמה באיזה מקום נִדָח, ואני כל החיים אשׂחק את האמריקני. אבל נמות באדמת המכוֹרה. זו התכנית שלי, וזה לא ישתנה. מקבל?”

“מקבל,” אמר אַליוֹשה, כדי שלא לחלוק עליו.

שתק מיטיָה רגע קל ואמר:

“ואיך שהם סידרו אותי במשפט? הלוא סידרו!”

“גם לולא סידרו, היו מרשיעים אותך,” אמר אַליוֹשה ונאנח.

“כן, נמאסתי על הקהל המקומי. יהי אלוהים עמם, אבל לי קשה!” נאנח מיטיָה בכאב.

שוב שתקו דקה.

“אַליוֹשה, שחוט אותי מיד!” אמר, “האם היא תבוא מיד או לא, אמור! מה אמרה? איך אמרה?”

“אמרה שתבוא, אבל איני יודע אם היום. הלוא קשה לה!” הביט אַליוֹשה בחשש בפני אחיו.

“ואיך שלא יהיה קשה, איך שלא יהיה! אַליוֹשה, אני אשתגע מזה. גרוּשה מביטה בי כל הזמן. מבינה. אלוהים, הכנע אותי. מה אני דורש? את קַתיָה אני דורש! האם אני מבין מה אני דורש? הפראות הָקָרָמזוֹבית שאין לה רסן, המנוולת! לא, איני מסוגל לסבול! נבל אני, וזה הכול!”

“הנה היא!” קרא אַליוֹשה.

ברגע זה הופיעה על הסף קַתיָה. נעצרה להרף־עין, והסתכלה במבט נבוך במיטיָה. הוא קפץ וקם על רגליו, פניו אמרו פחד, הוא החוויר, אבל מיד הופיע על שׂפתיו חיוך חיישני, מבקש, והוא הושיט אליה בתנועה נמרצת את ידיו. למראה תנועה זו, זינקה אליו. תפסה בידיו והושיבה אותו, כמעט בכוח, על המיטה, ישבה לידו, ובלי להרפות מידיו, לחצה אותן בחוזקה, בעווית. פעמים אחדות רצו שניהם לומר משהו, אבל נבלמו ושוב הסתכלו זה בזה במבטים נוקבים, שניהם שותקים וחיוך משונה על פניהם. כך חלפו שתי דקות.

“סלחת או לא?” מלמל מיטיָה לבסוף, ופנה אל אַליוֹשה וצעק אליו, פניו מעוּוָתות משׂמחה:

“אתה שומע מה אני שואל, שומע?”

“על כך אהבתי אותך, שהלב שלך נדיב!” פרצו הדברים מפיה של קתיה. “ואין לך צורך בסליחה שלי, ולי – בסליחה שלך. גם אם תסלח לי או לא תסלח, תהיה פצע פתוח בנפשי כל ימי חיי, וכך אני בנפשך – וכך צריך להיות…” הפסיקה כדי להתנשם.

“ולמה באתי?” שבה לדיבור חפוּז ומרוּגָש, “לחבק את רגליך, ללחוץ את ידיך, הנה כך, עד כאב, אתה זוכר, כמו שלחצתי לך במוסקבה, לומר לך שוב שאתה אֵל שלי, השׂמחה שלי, לומר לך שאוהבת אותך עד טירוף,” כאילו גנחה את הדברים בייסורים, ופתאום הצמידה שׂפתיים צמאות אל ידו. הדמעות פרצו מעיניה.

אַליוֹשה עמד שותק ונבוך. הוא לא ציפה בשום־פנים למה שראו עיניו.

“האהבה חלפה מיטיָה!” שוב פתחה קַתיָה, “אבל כל מה שחלף יקר לי עד כאב. דע זאת לנצח. אבל עכשיו, רק לרגע, שיהיה מה שיכול היה להיות”, אמרה בחיוך מתעווה, ושוב הביטה בשׂמחה בעיניו. “גם אתה אוהב עכשיו אשה אחרת, וגם אני אוהבת אחר, ובכל זאת לנצח אוהב אותך, וגם אתה אותי, האם ידעת זאת? אתה שומע, אֱהַב אותי, אֱהַב אותי כל ימי חייך!” קראה ברטט מאיים־כמעט בקולה.

“אוֹהַב ו…את יודעת, קַתיָה,” אמר מיטיָה, מתנשם עם כל מלה, “דעי לך, לפני חמישה ימים, בערב ההוא, אהבתי אותך… כשנפלת ונשׂאו אותך… כל החיים! וכך יהיה, כך יהיה לנצח…”

וכך מלמלו זה אל זה דברים כמעט חסרי־שחר, דברים נרגשים מאוד, ואולי אפילו לא־אמיתיים, אבל ברגע זה היה הכול אמת, והם האמינו זה לזה באמונה שלמה.

“קַתיָה,” אמר פתאום מיטיָה, “את מאמינה שאני הרגתי? אני יודע, שעכשיו אינך מאמינה, אבל אז… כשמסרת את העדות… האם, האם האמנת?”

“גם אז לא האמנתי! מעולם לא האמנתי! שׂנאתי אותך ופתאום שכנעתי את עצמי, לרגע ההוא… כשהעדתי… שכנעתי את עצמי והאמנתי… וכשגמרתי להעיד, מיד חדלתי להאמין. דע לך כל זה. שכחתי, שבאתי להעניש את עצמי!” אמרה בהבעה חדשה, אחרת, שאינה דומה כלל למלמול־האהבה הקודם.

“קשה לך, אשה!” פרצו הדברים מפיו של מיטיָה.

“תן לי ללכת,” לחשה, “עוד אבוא, ועכשיו קשה!..”

קמה ופלטה צעקה רמה ונרתעה. פתאום נכנסה לחדר, אמנם בצעד שקט, גרוּשֶנקה. איש לא ציפה לה. קַתיָה צעדה במרץ אל הדלת, אך כשעמדה ליד גרוּשֶנקה, נעצרה, החווירה כסיד, וכמעט בלחישה גנחה אליה:

“סלחי לי!”

גרוּשה היישירה בה מבט, השתהתה כהרף־עין, וענתה בקול ארסי, מורעל־שׂנאה:

“רעות אנחנו, אמא, שתינו! איך נוכל לסלוח, את ואני? את הצילי אותו, וכל חיי אני אתפלל בעדך.”

“ולסלוח אינך רוצה?” צעק מיטיָה אל גרוּשֶנקה בטינה עצומה.

“היי שלווה, אציל אותו לך!” לחשה קַתיָה בחפזון ויצאה בריצה.

“ואת יכולת לא לסלוח לה, לאחר שהיא אמרה לך ‘סלחי’?” אמר מיטיָה במרירות.

“מיטיָה, אל תעז לנזוף בה, אין לך זכות!” צעק בלהט אַליוֹשה.

“השׂפתיים שלה הגאוֹת דיברו, ולא הלב,” אמרה גרוּשֶנקה בסלידה. “אם תוציא אותך – הכול אסלח…”

השתתקה, כאילו חנקה משהו בנפשה. עדיין לא התאוששה. כפי שנתברר, נכנסה במקרה, ללא כל חשד ובלי לצפות למה שציפה לה.

“אַליוֹשה, רוץ אחריה!” אמר מיטיָה נמרצות, “אמור לה… איני יודע מה… אל תיתן לה ללכת כך!”

“אבוא אליך לפנות ערב!” צעק אַליוֹשה ורץ אחרי קַתיָה. הוא השׂיג אותה כבר מעֵבר לגדר בית־החולים. היא הלכה מהר, נחפזה, אבל כשהשׂיג אותה אַליוֹשה, אמרה בחפזון:

“לא, בפני זו לא אוכל להעניש את עצמי! אמרתי לה ‘סלחי לי’, מפני שרציתי להעניש את עצמי עד הסוף. היא לא סלחה… אני אוהבת אותה על כך!” סיימה קַתיָה בקול מעוּוָת ועיניה ברקו בכעס פראי.

“אחי לא ציפה לה,” מלמל אַליוֹשה, “בטוח היה שלא תבוא…”

“אין ספק. נניח לזה,” פסקה. “שמע. לא אוכל ללכת אתך עתה להלוויה. שלחתי להם פרחים לקישוט הארון. נדמה לי, שעדיין יש להם כסף. אם יהיה צורך, אמור להם שבעתיד לא אעזוב אותם, בשום פנים… ועכשיו עזוב אותי, עזוב, בבקשה. כבר איחרת לשם, מצלצלים לתפילת השחרית המאוחרת… עזוב אותי, בבקשה!”

3: קבורת איליוּשֶצ’קה. הנאום ליד האבן

אכן איחר. חיכו לו וכבר החליטו לשׂאת בלעדיו את הארון הקטן הנחמד, המקושט בפרחים, אל הכנסייה. זה היה ארונו של איליוּשֶצ’קה, הנער המסכן. הוא נפטר יומיים לאחר גזר־הדין של מיטיָה. כבר ליד שער הבית קיבלו את פני אַליוֹשה קולות הילדים, חבריו של איליוּשה. כולם חיכו לו בקוצר־רוח, ושׂמחו שהגיע סוף־סוף. הם נאספו שם, שנים־עשׂר מהם, כולם עם הילקוטים והתרמילים על הכתף. “אבא יבכה, הֶיו עם אבא,” ציווה להם איליוּשה במותו, והנערים זכרו זאת. בראשם עמד קוליָה קרָסוֹטקין.

“אני שׂמח מאוד שבאת, קָרָמָזוֹב!” אמר והושיט יד לאַליוֹשה. “כאן נורא. באמת, קשה לראות. סניֶגרוֹב אינו שתוי, אנו יודעים בוודאות שלא שתה היום. אבל הוא כמו שתוי… אני קשוח תמיד, אבל זה נורא. קָרָמָזוֹב, אם איני מעכּב אותך, עוד שאלה אחת, לפני שתכנס?”

“מה יש, קוליָה?” נעצר אַליוֹשה.

“אחיך חף מפשע, או אשם? הוא הרג את האב, או המשרת? כפי שתאמר, אקבל. ארבעה לילות לא ישנתי בגלל זה.”

“הרג המשרת, ואחי חף מפשע,” ענה אַליוֹשה.

“גם אני אומר כך!” צעק הנער סְמוּרוֹב.

“אם כך הוא אובד כקרבן חף מפשע על האמת!” אמר קוֹליה. “גם אם הוא אבוד, הוא מאושר! אני מוכן לקנא בו!”

“מה אתה אומר, איך ייתכן הדבר, ולמה?” אמר אַליוֹשה המופתע.

“אולי יכולתי גם אני באחד הימים לעלות לקרבן על האמת,” אמר קוֹליָה בהתלהבות.

“אבל לא בפרשה כזאת, לא בחרפה כזאת, לא בזוועה כזאת!” אמר אַליוֹשה.

“ודאי… הייתי רוצה למות למען כל האנושות, ואשר לחרפה, לא איכפת: יאבדו שמותינו, אני מכבד את אחיך!”

“גם אני!” צעק במפתיע מתוך החבורה הנער, שהודיע בשעתו, שהוא יודע מי ייסד את טרוֹיה, וכשצעק הסמיק כמו אז עד אוזניו, כאַדמוֹנית.

אַליוֹשה נכנס לחדר. בארון תכוֹל, מקושט סִלסוּלי־מלמלה לבנים, שכב איליוּשה, עיניו עצומות וידיו הקטנות שלובות. תווי פניו שרָזו מאוד כמעט שלא השתנו, ומוזר הדבר, מן הגופה לא נדף כל ריח. הבעת פניו היתה רצינית ומהורהרת. יפות במיוחד היו הידיים המצולבות, שנראו כחצובות בשיש. בידיו ניתנו פרחים. וכל הארון היה מקושט בפנים ובחוץ פרחים, ששלחה בעוד בוקר ליזה חוֹחלָקוֹבה. אבל הגיעו גם פרחים של קָתֶרינה איוַנוֹבנה, וכשפתח אַליוֹשה את הדלת, ראה את הסרן מפזר בידיו הרועדות עוד פרחים על ילדו היקר. הוא העיף מבט בלבד על אַליוֹשה שנכנס, וגם לא רצה להסתכל באיש, אפילו באשתו המטורפת הבוכה, “אמאלה” שלו, שהתאמצה לקום על רגליה החולות ולהציץ מקרוב בילדה המת. ואילו את נינוֹצ’קה הרימו הנערים עם הכיסא שלה וקֵרבו אל הארון. היא ישבה כשראשה נשען על הארון, ובוודאי בכתה גם היא. פניו של סניֶגרוֹב היו ערניות, אבל נבוכות וגם זועמות. בתנועותיו, במלים הנפלטות מפיו, היה משהו מטורף. “יקירי, נחמדי!” היה אומר מפעם לפעם כשהוא מסתכל באיליוּשה. עוד בחיי הנער היה רגיל לומר לו בחיבה: “יקירי, נחמדי!”

“אבאלה, תן גם לי פרחים, קח מהיד שלו, את זה הלבן תן לי!” ביקשה “אמאלה” המטורפת תוך כדי בכי. אולי מצא־חן בעיניה מאוד הוורד הלבן שבידי איליוּשה, ואולי רצתה שתהיה לה מזכרת מידיו, והיא פרכסה במקומה כשהיא שולחת ידיים אל הפרח.

“לאיש לא אתן, דבר לא אתן!” אמר סניֶגרוֹב בקשיחות. “הפרחים הם שלו, ולא שלך. כולם שלו, שלך לא־כלום!”

“אבא, תן לאמא פרח!” הרימה נינוצ’קה פתאום את פניה השטופות דמעות.

“שום דבר לא אתן, ובייחוד לה לא אתן! היא לא אהבה אותו. היא לקחה לו אז את התותח הקטן, והוא נתן לה אותו במ־ת־נה,” התייפח הסרן כשנזכר בוויתורו של איליושה על התותח. המטורפת המסכנה פרצה בבכי חרישי, וכיסתה פניה בידיה. כשראו הנערים לבסוף, כי האב אינו מרפה מהארון, וכבר הגיעה השעה להוציא אותו, הקיפו את הארון במעגל צפוף והתחילו להרים אותו.

“לא רוצה לקבור אותו בחצר־הכנסייה!” צעק פתאום סניֶגרוֹב, “ליד האבן אקבור אותו, ליד האבן שלנו! כך ציווה איליוּשה. לא אתן להוציא!”

גם קודם, זה שלושה ימים, הוא אומר, שיקבור ליד האבן. אלא שהתערבו אַליוֹשה, קרָסוֹטקין, בעלת־הדירה, אחותה, כל הנערים.

“הביטו, מה שהמציא, לקבור ליד האבן המזוהמת, כמו אחד שתלה את עצמו,” אמרה בחומרה הזקנה בעלת־הבית. “שם, בחצר־הכנסייה, האדמה מקודשת. שם יתפללו לנשמתו. ומהכנסייה נשמעת השירה, והדיָקוֹן קורא יפה וברור, והכול יגיע לאוזניו כל פעם, התפללו על קברו…”

סוף־סוף נופף הסרן בידיו: “שׂאו לאן שתרצו!” הנערים הרימו את הארון, וכשעברו ליד האם נעצרו לדקה והנמיכו אותו, כדי שתוכל להיפרד מאיליוּשה. אבל למראה פניו היקרות מקרוב, לאחר ששלושה ימים הסתכלה בהן ממרחק־מה, הרעידה כולה והתחילה לטלטל בתנועות היסטריות את ראשה השׂב מעל לארון קדימה ואחורה.

“אמא, צַלבי אותו, ברכי אותו, נשקי לו,” אמרה לה נינוֹצ’קה. אבל האם טלטלה ראשה כמו אוֹטוֹמט, שתקה, ובפנים מעוּוָתות מצער לוהט, התחילה להכות באגרופה על לבה. הארון נישׂא הלאה. בפעם האחרונה הצמידה נינוֹצ’קה שׂפתיה אל שׂפתי אחיה המנוח, כשעבר הארון לידה. כשיצא אַליוֹשה מהבית, פנה אל בעלת־הבית וביקש שתשׂים עין על הנשארים, אך זו גם לא הניחה לו לסיים:

“ידענו, אהיה אתם, נוצרים גם אנחנו,” אמרה הזקנה ובכתה.

הכנסייה לא היתה מרוחקת, כשלוש מאות צעדים, לא יותר. היום היה בהיר, שקט. עמדה צינה, אבל קלה. הפעמון עוד לא קרא לתפילה. סניֶגרוֹב הלך מוטרד ונבוך מאחורי הארון, במעילו הקצר, הישן, הקיצי כמעט, ראשו גלוי ומגבעת רכה ישנה, רחבת־שוליים בידו. דאגה בלתי־פתורה העיקה עליו, היה שולח יד פתאום ותומך במראשותי הארון ורק הפריע לנושׂאים, או שהיה ניגש מהצד ומנסה למצוא אחיזה בארון. פרח נפל על השלג, והוא הסתער להרים אותו, כאילו באבדן הפרח הזה תלוי מי יודע מה.

“ואת הלחם, את פרוסת־הלחם שכחנו,” קרא פתאום בפחד גדול. אבל הנערים הזכירו לו מיד, כי לקח עמו את פרוסת־הלחם עוד קודם, והיא בכיסו. שלף אותה מהכיס, וכשנוכח, נרגע.

“איליוּשֶצ’קה ציווה, איליוּשֶצ’קה,” הסביר מיד לאַליוֹשה. “הוא שכב בלילה, ואני ישבתי לידו, ופתאום ציווה: ‘אבאלה, כאשר יכסו את הקבר שלי, תפורר עליו פרוסת־לחם, כדי שיבואו הדרורים, ואני אשמע שבאו ויהיה לי שׂמח, שאני לא שוכב לבד’.”

“זה טוב מאוד,” אמר אַליוֹשה, “צריך להביא לעתים תכופות יותר.”

“כל יום, כל יום!” מלמל הסרן ונתמלא חִיות.

סוף סוף הגיעו לכנסייה והעמידו את הארון באמצע. הנערים הקיפו אותו ועמדו בנימוס כל שעת התפילה. הכנסייה היתה עתיקה ודלה למדי, איקוֹנוֹת רבות עמדו ללא מסגרות, אבל בכנסיות כאלה אתה מתפלל יפה יותר. בשעת התפילה נרגע קצת סניֶגרוֹב, אף כי מפעם לפעם עלתה בו אותה דאגנות בלתי־מודעת ומבולבלת. הנה ניגש אל הארון ליישר את הכיסוי, את הזֵר, וכשנפל נר מהפמוט, קפץ להחזיר אותו למקומו והתעסק בזה זמן רב מאוד. אחר כך נרגע ועמד שקט למראשות הארון, ופניו דאוגות־קהויות ומשתוממות. לאחר הקריאה בספר מעשׂי־השליחים לחש לאַליוֹשה, שעמד לידו, כי לא כראוי קראו ב’שליחים', אבל לא הבהיר את אמירתו. כששרו את ‘מזמור הכרובים’ התחיל לפזם אך לא סיים, כרע ברך, הצמיד את מצחו אל רצפת־האבן של הכנסייה ושכב כך זמן רב למדי. לבסוף ניגשו לשיר־האַשכּבה, וחילקו נרות. האב שנסתרה דעתו שוב, התחיל להתרגש, אולם שירת־האשכבה המתמוגגת והמזעזעת עוררה אותו והרעידה את נפשו. הוא התכווץ פתאום והתחיל בהתייפחויות קצרות ותכופות. כשהתחילו להיפרד ועמדו לכסות את הארון, חיבק אותו בזרועותיו, כדי למנוע את כיסויו של איליוּשֶצ’קה, והתחיל לנשק הרבה, בלהיטות, בלי הפסקה, את שׂפתי הנער המת שלו. סוף־סוף הצליחו לשכנעו וכבר הורידו אותו מהמדרגה, אך הוא הושיט פתאום את ידו בתנועה נמרצת וחטף מעל הארון כמה פרחים. הסתכל בהם, וכאילו רעיון חדש כבש את דעתו, והוא שכח לרגע את העיקר. לאט־לאט שקע בהרהור, וכבר לא התנגד כשהרימו את הארון ונשׂאו אותו אל הקבר. הוא לא היה מרוחק בתוך החצר הגדורה, ממש ליד הכנסייה, קבר יקר. קָתֶרינה איוַנוֹבנה שילמה את מחירו. לאחר הטקס המקובל הורידו הקברנים את הארון לבור. סניֶגרוֹב, הפרחים בידיו, רכן עמוק אל הקבר הפתוח, והנערים שנבהלו תפסו במעילו והתחילו למשוך אותו אחורה. אבל דומה, שהוא כבר לא הבין כראוי את המתרחש. כשהתחילו לשפוך את העפר לקבר, הוא התחיל להצביע על האדמה הנופלת והתחיל לומר משהו, אך איש לא הבין דבר, וגם הוא השתתק פתאום. ברגע זה הזכירו לו, שעליו לפורר את פרוסת־הלחם, והוא התרגש מאוד, שלף את הפרוסה, התחיל לפורר אותה ולפזר את הפירורים על התלולית: “עופו ובואו, ציפורים, עופו ובואו, דרורים!” מלמל בדאגה. אחד הילדים העיר לו, כי לא נוח לו לפורר כשהפרחים בידיו, ואולי יתן למישהו להחזיק בהם רגע. אך הוא לא נתן, ואפילו חשש פתאום לפרחים שלו, כאילו רצה מי לקחת אותם ממנו, והסתכל על הקבר, וכאשר נוכח לדעת, כי הכול כבר נעשׂה, והפירורים פוזרו, פנה במפתיע ובשלווה והלך הביתה. אבל צעדיו התכיפו יותר ויותר, הוא מיהר, הוא רץ כמעט. הנערים ואַליוֹשה לא פיגרו אחריו.

“פרחים לאמאלה, פרחים לאמאלה! קיפחו את אמאלה,” התחיל לומר. מישהו צעק לעברו, שיחבוש את המגבעת, קר עכשיו, אבל כששמע, השליך בזעם את המגבעת על השלג וחזר ואמר: “לא רוצה מגבעת, לא רוצה מגבעת!” הנער סְמוּרוֹב הרים אותה ונשׂא בידו. כל הנערים בכו, אך יותר מכולם בכו קוֹליָה והנער שגילה את טרוֹיה, ואף על פי שגם סְמוּרוֹב, מגבעת הסרן בידו, בכה מאוד, הספיק בכל זאת, תוך כדי ריצה, לתפוס שבר של לבֵנה, שהאדים על השלג בשביל, ולהטיל אותו בלהקת דרורים שחלפה במעוף מהיר. מובן מאליו, שלא פגע והמשיך בריצה כשהוא בוכה. במחצית הדרך נעצר סניֶגירוֹב פתאום, עמד חצי דקה, כאילו הדהים אותו משהו, פנה לאחור לעבר הכנסייה ורץ אל הקבר שנעזב. אבל הנערים השׂיגו אותו בן־רגע, והחזיקו בו מכל הצדדים. כתשוש, כמוכה ומובס, נפל על השלג, מתייפח וזועק, והתחיל לצעוק: “חביבי, איליוּשֶצ’קה, חביבי!” אַליוֹשה וקוֹליָה התחילו להקים אותו, להתחנן ולדבר על לבו.

“קָפּיטַן, די, אדם אמיץ חייב להתגבר,” מלמל קוֹליָה.

“תשחית את הפרחים, ואמאלה מחכה להם, היא יושבת בוכה על שלא נתת לה קודם פרחים מאיליוּשֶצ’קה. שם המשכב של איליוּשה…”

“כן, כן, אל אמאלה!” נזכר פתאום סניֶגרוֹב. “יסלקו את המשכב, יסלקו!” הוסיף בפחד שמא באמת יסלקו, קם על רגליו ורץ הביתה. אבל הבית היה קרוב, וכולם הגיעו יחדיו. סניֶגרוֹב פתח בתנועה נמרצת את הדלת וזעק אל אשתו, שרב עמה קודם לכן בקשיחות כזאת.

“אמאלה יקרה, איליוּשֶצ’קה שלח לך פרחים, הרגליים שלך חולות!” צעק והושיט לה צרור פרחים, שקפאו ונשברו כשהתפלש קודם בשלג. אולם ברגע זה ראה לפני משכבו של איליוּשה, בפינה, את מגפיו הקטנים הצמודים, שהועמדו שם זה עתה בידי בעלת־הבית – מגפיים ישנים, מטולאים, שהצהיבו ונתרפטו. כשראה אותם הרים ידיים וזינק אליהם. נפל על ברכיו, תפס מגף, הצמיד אליו שׂפתיים ונשק בלהט, כשהוא אומר: “יקירי, איליוּשֶצ’קה, חביבי איליוּשֶצ’קה, איפה הרגליים שלך?”

“לאן נשׂאת אותו? לאן נשׂאת אותו?” זעקה המטורפת בקול קורע־לב. עתה פרצה בבכי עם נינוֹצ’קה. קוֹליָה יצא בריצה מהחדר, אחריו התחילו לצאת שאר הנערים. לבסוף יצא גם אַליושה. “שייבכו להם עד שיירָגעו,” אמר לקוֹליה, “אי־אפשר לנחם. נמתין רגע ונשוב.”

“כן, אי־אפשר, זה נורא,” אישר קוֹליה. “דע לך, קָרָמָזוֹב,” הנמיך את קולו, כדי שלא ישמע איש, “נורא עצוב לי, ואילו ניתן להחיות אותו, הייתי נותן בתמורה כל מה שיש בעולם!”

“כן, גם אני,” אמר אַליוֹשה.

“מה דעתך, קָרָמָזוֹב, האם לבוא לכאן הערב? הוא הלוא ישתכּר.”

“אולי ישתכר. נבוא רק שנינו, וזה יספיק, ונשב שעה אתו, עם האם ועם נינוֹצ’קה, ואם נבוא כולנו, שוב נזכיר להם הכול,” יעץ אַליוֹשה.

“בעלת־הבית עורכת להם עכשיו את השולחן – תהיה זו סעודת־הבראה, הכומר יבוא. לשוב עכשיו לשם, קָרָמָזוֹב, או לא?”

“לשוב, ודאי,” אמר אַליוֹשה.

“מוזר כל זה, קָרָמָזוֹב, צער כזה ופתאום לביבות, כמה לא־טבעי הכול לפי הדת שלנו.”

“גם דג־פַּלמוּדה יהיה אצלם,” אמר בקול רם הנער שגילה את טרוֹיה.

“אני מבקש ממך ברצינות, קַרטָשוֹב, לא להתערב עוד עם השטויות שלך, בייחוד כשלא מדברים אתך ולא רוצים אפילו לדעת אם אתה קיים בעולם,” הטיח קוֹליָה ברוגז לעברו. פני הנער התלקחו, אך להגיב לא העז. הם התהלכו לאט בשביל, ופתאום קרא סְמוּרוֹב:

“הנה האבן של איליוּשה, שרצו לקבור אותו מתחתיה.”

השתתקו ונעצרו ליד האבן הגדולה. הסתכל בה אַליוֹשה, ובזכרונו עלתה כל התמונה, שסיפר לו סניֶגרוֹב על איליוּשה, כיצד בכה הילד וחיבק אותו ודיבר: “אבא, אבא, איך שהוא השפיל אותך!”. משהו נזדעזע בנפשו. בפנים רציניות ואומרות חשיבות הסתכל בפנים החביבות, המאירות, של התלמידים, חבריו של איליוּשה, ואמר:

“רבותי, הייתי רוצה לומר לכם כאן, במקום זה, כמה מלים.”

הנערים הקיפו אותו ונעצו בו מבטים נוקבים, מצַפּים.

"רבותי, בקרוב ניפרד. אני נמצא כאן זמן־מה עם שני אחי, שהאחד מהם יוּגלֶה, והשני חולה אנוש. אבל בקרוב אעזוב את העיר הזאת, ואולי לזמן רב מאוד. ואם כן, ניפרד, רבותי. בואו ונסכים בינינו, ליד האבן של איליוּשה, שלא נשכח לעולם, ראשית, את איליוּשֶצ’קה, ושנית, איש את רעהו. ויקרה מה שיקרה אחר־כך בחיינו, גם אם לא ניפגש עשׂרים שנה, נזכור, בכל זאת, כיצד קברנו את הנער המסכן, שקודם לכן יידינו בו אבנים, זוכרים, שם ליד הגשרוֹן? ואחר כך אהבנו אותו כולנו. נער נחמד היה, טוב־לב ואמיץ, רגיש היה לכבוד אביו והרגיש בהשפלה המרה של האב, ובגללה גם התקומם. ובכן, עניין ראשון, נזכור אותו, רבותי, כל ימי חיינו. וגם אם נהיה עסוקים בעניינים חשובים ביותר, גם אם נזכה לכבוד, או שנדע אסון גדול – בשום פנים אל תשכחו לעולם מה טוב היה לנו פעם כאן, לכולנו יחדיו, שלוכדו על ידי רגש טוב ויפה, שעשׂה גם אותנו, בזמן אהבתנו לנער המסכן, טובים אולי יותר משהננו באמת. יונים נחמדות שלי – תנו שאקרא לכם יונים, מפני שאתם דומים מאוד ברגע זה לציפורים כחולות־אפורות נחמדות אלה, כשאני מסתכל בפניכם הטובות, החביבות – ילדי החביבים, אולי לא תבינו מה שאומר לכם, מפני שתכופות אני אומר דברים בלתי־מובנים, אבל אתם תזכרו את הדברים, ובאחד הימים תסכימו לדברי. דעו לכם, שאין דבר נעלה וחזק ובריא ומועיל יותר לחיים בעתיד, מאיזה זכרון טוב, ובמיוחד אם הוא זכרון מימי הילדות, מבית ההורים. אומרים לכם דברים רבים על החינוך שלכם, והנה דווקא זכרון כזה נפלא, קדוש, שנשמר מימי הילדות, אולי הוא החינוך הטוב ביותר. אם יאסוף אדם הרבה זכרונות כאלה ויקח אותם עמו לחיים, הרי ניצל לכל ימי חייו. ואפילו יישאר בלבנו רק זכרון אחד, יוכל גם הוא להציל אותנו באחד הימים. אולי ניעשׂה רעים אחר־כך, ואולי לא יעמוד לנו כוחנו להימנע ממעשׂה רע, ונלעג לדמעה האנושית ולאנשים האומרים כפי שאמר קוֹליה קודם: ‘רצוני לסבול למען כל האנושות’, ואולי גם נתעלל בזעם באנשים אלה. ובכל זאת, גם אם נהיה רעים כפי שנהיה – וישמור אותנו אלוהים מכך – הרי כשניזכר כיצד קברנו את איליוּשה, איך שאהבנו אותו בימים האחרונים, ואיך שדיברנו עכשיו בידידות כזאת וכולנו יחד ליד האבן הזאת, הרי גם האכזר מבינינו והלגלגן מבינינו, אם נגיע להיות כאלה, לא יעז ללעוג בלבו על כך, שהיה כה טוב ויפה ברגע הזה! יתירה מזו, אולי דווקא זכרון זה יעצור בו מלעשׂות את הרעה הגדולה, והוא יימלך בדעתו ויאמר: ‘כן, הייתי אז טוב, אמיץ וישר’. גם אם יצטחק בלבו, אין דבר, האדם צוחק תכופות לטוב וליפה. רק מתוך קלות־דעת. אבל האמינו לי, רבותי, כי אך יצטחק, יאמר בלבו: ‘לא, רע עשׂיתי כשהצטחקתי, מפני שאסור לצחוק לזה!’ "

“כך יהיה ויהי־מה קָרָמָזוֹב, אני מבין אותך, קָרָמָזוֹב!” קרא קוֹליָה ועיניו ברקו. הנערים התרגשו ורצו גם הם לומר משהו, אבל התאפקו והצמידו מבטי חיבה נוקבים בנואם.

“דברים אלה אני אומר למקרה שניעשׂה רעים,” המשיך אַליוֹשה, “אבל למה לנו להיעשׂות רעים, לא כן, רבותי? נהיה־נא תחילה ובראש־ובראשונה טובים, וגם ישרים, וגם – לא נשכח לעולם איש את רעהו. על כך אני שב וחוזר. אני מבטיח לכם, רבותי, שלא אשכח גם אחד מכם. אזכור כל פנים המסתכלות בי עכשיו, וכך אפילו כעבור שלושים שנה. קודם אמר קוֹליָה לקַרטָשוֹב, שאין אנו רוצים כביכול לדעת ‘אם הוא קיים בעולם, או לא’. אך האם אני יכול לשכוח, כי קַרטָשוֹב קיים בעולם, וכבר אינו מסמיק עכשיו, כפי שהסמיק כשגילה את טרוֹיָה, אלא מסתכל בי בעיניו הנחמדות, הטובות, העליזות. רבותי, רבותי החביבים, נהיה־נא כולנו רחבי־לב ואמיצים כמו איליוּשֶצ’קה, חכמים, אמיצים ונדיבים כמו קוֹליָה (שיהיה חכם הרבה יותר כשיגדל), ונהיה ביישנים, אך חכמים וחביבים כמו קַרטָשוֹב, אבל מדוע אני מדבר על שניים אלה! כולכם, רבותי, חביבים עלי מעתה, את כולכם אשמור בלבי, ואני מבקש מכם לשמור אותי בלבכם! ומי איחד אותנו ברגש טוב ויפה זה, שמעתה נזכור אותו תמיד כל ימי חיינו, ומתכוונים לזכור אותו, מי אם לא איליוּשֶצ’קה, הנער הטוב, הנער החביב, הנער היקר לנו לעולם! אל נשכח אותו לעולם, יהי זכרו הטוב שמור בלבנו לעד, מעתה ועד עולם!”

“כן, כן, עד עולם, עד עולם!” קראו כל הנערים, פניהם מתמוגגות וקולם מצטלצל.

“נזכור את פניו ואת בגדיו ואת מגפיו העלובים ואת הארון שלו, וגם את אביו האומלל והחוטא, ונזכור איך קם באומץ לבדו מול כל הכיתה!”

“נזכור, נזכור!” שוב צעקו הנערים, “אמיץ היה, טוב־לב היה!”

“אהבתי אותו מאוד!” אמר קוֹליָה.

“כן, ילדים, ידידים חביבים, אל תפחדו מהחיים! מה טובים החיים כשאתה עושׂה משהו טוב ואמיתי!”

“כן, כן,” אמרו הנערים בהתלהבות.

“קָרָמָזוֹב, אנו אוהבים אותך!” לא התאפק אחד, כנראה, קַרטָשוֹב.

“אנו אוהבים אותך, אנו אוהבים אותך,” הצטרפו כולם. בעיני רבים נוצצה דמעה.

“הידד, לקָרָמָזוֹב!” קרא בהתלהבות קוֹליָה.

“וזכרון־עד לנער המת!” הוסיף אַליוֹשה בהתרגשות.

“זכרון־עד!” הצטרפו הנערים.

“קָרָמָזוֹב!” צעק קוֹליָה, “האם הדת אומרת באמת, כי כולנו נקום לתחייה ונחיה ונשוב לראות זה את זה, ואת כולם, ואת איליוּשֶצ’קה?”

“ודאי שנקום, ודאי שנראה זה את זה, ונספר בשׂמחה איש לרעהו כל מה שהיה,” ענה אַליוֹשה, ספק צוחק ספק מתלהב.

“מה טוב יהיה!” נפלט מפי קוֹליָה.

“ועכשיו נסיים את הדיבורים ונלך להשתתף בסעודת־ההבראה שלו. אל יביך אתכם הדבר, שנאכל שם לביבות. הרי זה מנהג עתיק, נצחי, וגם בו יש משהו טוב,” צחק אַליוֹשה. “בואו ונלך! נלך עתה שלובי־ידיים.”

“ולנצח כך, כל החיים שלובי־ידיים! הידד לקָרָמָזוֹב!” קרא קוֹליָה עוד פעם אחת בהתלהבות, ושוב הצטרפו כל הילדים לקריאה.