רקע
יוסף זליגר
על חקירת הניבים (Phonetika)
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

(מתוך כתב-יד)


לקט רשימות

I בטוי

א' לוח הנביאים

(אֲרָשות)

| קולות | לחשים | קולות | לחשים | קולות | לחשים | קולות | לחשים | קולות | לחשים


פותחים Longue

מצֵרים א

חוככים ע


נחיריים bon


רועדים ר


תנועות (—ר) | ק


>

ה


>
> ח | גּ >
>

Biegen


>
> עֹ ג >

Eng


>

,


>
>

. | כּ

>
>

Ich


>

חֹ (כ) | צֹ


>

צ


>
> שּׂ >

Mensch


>

I


>
>

byi | ט


>

צ


>
> ש | דּ >
>

ז


>

ז (ד)


נ


>

ל


>
>

(—ל) | תּ


>

ש


>

ס (ת)


| ב


>

B


>

ב


מ


>

ו


>
>
> ֻ | פּ >
>

S


>

פ


>
>

|


 

א.

בנשֹם האדם רוח מריאתו דרך פה פתוח, מבלי אשר תֵעָשה הנשימה בשום מקום, תשָמע רק דממה דקה, שאיננה נכנסת בכלל דבור. ואולם בשעת חתוך הדבור האדם סוגר ופותח במהירות נפלאה אחד אחד משערי פיו והרוח היוצאת נוקשת על המוצאים ומולדת ניבים. מוצאי הפה בכללם שלֹשה: החך השנים והשפתים; אבל יען רק השפה העליונה והשפה התחתונה מצטרפות יחד למעשה ניבים ולא כן השנים העליונות והשנים התחתונות, החך העליון והחך התחתון, אנחנו מוצאים בפרטם חמשה מוצאות. החלקים העליונים כמשקוף והתחתונים כמפתן לשערי הפה ולסגירת ארבעתם משמשת הלשון הרכה והעפה לכל צד כדלת. ברֹב השפות משמשים רק המוצאים התחתונים לדבור ומעליונים נשמעים רק ניבים בודדים ולא בכל השפות.

 

ב.

האוֹפן הפשוט והעתיק והמצוי ביותר לעצירת הנשׁימה הוא לסגֹר את המוצא לרגע ולפתֹח אותו עם פרֹץ הנשׁימה בו. ברגע אשר תפתחנה השפתים, תשמע בּ או פּ, וברגע אשר תזוז הלשון מהשנים, תִשָמע דּ או תּ, ובעת הרפותה מהחך, תשָמע גּ או כּ: אלה הם הניבים הפותחים המצוים בכל הלשונות. הם היו גם הראשונים בשפה הקדומה והם הם הנשמעים בפי כל ילד בראשונה. גם בשנים העליונים התפתחו שני הפותחים ארץ-ארקע-ארעאה ارض ואולם בחך העליון יש רק ק' ג' עליונה יש בצרפתית langue.

 

ג.

אחרי הפלגה התפתח אֹפן חדש בחתוך הדבור, שאין המדבר סוגר ופותח את המוצא כי אם מקרב את חלקיו זה לזה ועושה ביניהם מיצר ורוח הנשימה נדחקת בין הדבקים ומשמעת ניב: אלה הם הניבים המצֵרים. בגלות נשאר לנו מהם בעברית וארמית רק ה מהחכיים העליונים. את הא' ישמיע לפעמים מלמד שלא בכונה, בעת שהוא מקריא את הקטנים ואומר להם רק תחלת המלים ומבליע את הנותר ועושה רק איזה מחנק בלשונו לרמֹז להם, כי עליהם למלא את הכֹל בעצמם. אותו מחנק הוא א'' של אבותינו הראשונים וכן צריכים לקראֹ א' בלתי נחה למשל: ולא יֶאְשְמוּ". בשֹרש, שיש בו בעברית ז ובארמית ד למשל: זכר-דכר, נדע, כי זה הוא ذ בערבית ובטויו כמו the באנגלית והוא קול מצר בין הלשון והשִנים התחתונות. דומה לו הניב הנכתב בעבריה ש ובארמית ת' ובערבית ث, למשל: שלשה-תלתא, אשר בטאוהו בימי קדם כל בני שם כמו thin באנגלית וזאת היא הברת θ ביונית העתיקה. גם בשנים העליונות התפתחו בשמית עם שני הפותחים גם שני המצֵרים. צהרים—טהרא— ظھر ק, צדק. בחך התחתון לא התפתחו הניבים המצרם בשֵמית, אבל ישנן באשכנזית g, sh אחרי תנועת חכית: ich biegen; כן בטאו כנראה היונים הקדמונים את האות X. באשכנז הצפונית מבטא ההמון b אחרי תנועה כקול מצר בין שתי השפתים Leben דומה לו Σ היונית, שהוא לחש מצר בין השפתים ונכתב עד היום בשפות ארֹפיות; ph.

 

ד.

דומים למצרים הם החוככים, שגם בהם אין המוצא נסגר ונפתח כי אם מתכוץ והרוח הנדחקת משפשפת בין המצרים, ואך באלה האדם מחזק ומרחיב את המעצור, למען הוליד חכוך ולהשמיע שריקה. באֹפן הזה תשמשנה השנים העליונות תחת השפה עליונה עם השפה התחתונה והלשון תרחב ותתרפק לפי הצֹרך בשנים התחתונות או העליונות, בחך התחתון או הלעיון והניב הנולד חוכך ומצפצף. שורת החוככים התפתחה בשמית המערבית במלואה, עשרה במספר (ועוד נוספו עליהם ארבעה רפים: ד ת ג כ יתרים, שכבר היו הניבים האלה לפני הרפיון (זסעֹחֹ) וגם בשפות היפתיות מצוים החוככים הרבה; ובכל זה לא היה מהם באֵם השפות כי אם ס' לבד, אשר נהפכה בשֵמית הצפוניתל ש': שבעה — sieben, בערבית כמו ביפתית. ﺴﻊ.

 

ה.

יש עוד דרך אחרת לשנות את הצלצל היוצא מאיזה מוצא, שאין מעבירים את כל הנשימה דרך המוצא ההוא לבד כי אם משַתפים גם את החֹטם בזה והקול הנולד הנהו אפוא כקול היוצא מכנור בעל שני מיתרים. לאלה קוראים נחיריים. בשֵמית יש רק מ' של שפתים ונחירים ו נ' של השנים התחתונות והנחירים. ניב נחירי עובר על נקלה אל המוצא, אשר בו יֵעָשה הניב הקרוב (בלא הפסק תנועה). בהֻדית אשר יש בה ניבי השנים העליונות, יש גם נ' עליונה וגם בשפות אחרות לפני ש, למשל: Mensch, לפני ניב שֶבְחֵך התחתון, נעשית ה נ' חִכית, למשל: eng בצרפתית ובפולנית יש גם ניב נחירי של החך העליון sg sont. בפֹלנית מצַינים את הנחירי של החך העליון בקו שמתחת לתנועה. בשֵמית המערבית אין מקום לחלוף נ', כי היא נבלעת בכל ניב הבא אחריה ומשארת אחריה דגש חזק.

 

ו.

ויש אשר יגעו חלקי המוצא רק נגיעה קלה זה בזה וישמיעו רעד בקרבתם. בשמית יש ארבעה רעדים בארבעה מוצאות; רק בשנים העליונות אין וישנו בפֹלנית I. הרעד השפתי ו' בֻטא בימי קדם בשתי השפתים כבערבית וכמו w באנגלית ובזה הוא נבדל מ ב' החוככת, בפי התימנים התקים על נכון.

 

ז.

אם יבֹאו הרועדים בסוף הברה, הם נעשים קלים ונוחים ותנועת המוצא כמעט אינה נכרת בהם, אף אם השם המקֻבל בידנו לסוג הזה תנועות וגם בשפות השמיות וגם ביפתיות ל' ו ר' בראשית הברה מזעזעות כמו ו י' בלתי נחות ובסוף הברה הן נחות כמו ו י נחות; ואך המדברים אין יודעים מזה. רק ההֻדים השכילו להבדיל בין סתם ל“ר ותנועות ל”ר. בהֻדית יש גם תנועת ל' עליונה וגם בפֹלנית ישנה wol, כמו wool באנגלית, כמובן מבלי אשר ידעוה. יש לנו איפוא בשֵמית שתי תנועות ידועות: שורק וחירק; נוספת עליהן התנועה הגרונית:— (פתח) הנעשית בפתיחת הגרון בלי שום מעצור. אלה הן שלש התנועות הראשיות שכל האחרות מסתעפות מהן, כאשר נבאר להלאה. מנגד לתנועות Selbslaute vocals נקרא לכל יחס מיני הניבים אֲרָּשׁוֹת Mitlaute consonants ספרי הדקדוק לעם ועם מורים, כי רק התנועות מתבטאות לבד, ואך הארשות אינן יכולות להתבטא כי אם בעזרת התנועות. ובכל זה אין בשֵמית לַתנועות קיום בפני עצמן והן רק משרתות לארשות. בימי קדם נתנו בשמית סימנים בכתב רק לארשות בשם אותיות ואך התנועות נקראו בעל פה, עד אשר קמו לנו בבבל ובטבריה נקדנים, אשר מצאו סימנים גם לתנועות ויקראו להם נקדות. מעברית עברו הסימנים גם לארמית וסורית ומזאת גם לערבית. ומכל מקום אין התורה הזאת, שאין הארשות מתבטאות לבד, אמת, כי אם בסוג הפותחים לבד כל יתר הסוגים אינם זקוקים לתנועות בכֹח, אבל במציאות אין בשֵמית ארשת בלא תנועה ורק מעט תנועה בלי ארשת: וּמֹשה.

גם בזה נבדלים הפותחים מיתר מיני הניבים, שהפותחים נעשים ברגע אחד בעת הפתיחה ולכל מיני הניבים האחרים יכול המדבר להאריך כמה שירצה.

 

ח.

בשלֹשה סוגי הניבים הראשונים: פותחים, מצֵרים וחוככים אנחנו מבדילים בין קולות, שבהם הנשימה מניעה גם את מיתרי הקול אשר בכובע שעל הקנה וגם את עור המוצא של הניב ההוא להשמיע קול נגינה, ובין לחשים, ובשׁעה שאדם מתפלל בלחש, הוא מבדיל רק בדמיון בין בד“ג ובין פת”כ, שבהם הנשימה יוצאת בשקטה ובצנעה. וגם ביתר מיני הניבים: נחיריים, רעדים ותנועות אפשר היה להבדיל בין קולות ולחשים; אבל המנהג הפשוט בכל הלשונות לבטא את כֻלם כקולות ולא כלחשים. בעבור זה יש ב ג' שורות הראשונות עשרה עשרה ניבים וב ג' האחרונות רק חמשה חמשה, יחדו ארבעים וחמשה.

 

ט.

שׂ שמאלית בֻטאה כבר בימי התנאים כ ס' וכן היא נכתבת במשנה לרֹב ובסורית וארמית תמיד. אבל בימי קדם היתה כנראה קול חוכך והשם שר בֻטא אז כמו jarred בצרפתית. —

( עד כאן נמצא בכתב-יד של המחבר).1


  1. הקטע הזה נראה כעין פתיחת מאמר לירחון אשר התכונן המחבר ז“ל להוציא, כפי שמראה תכנית כתובה בין הרשימות: ”שם ועבר“ ”ירחון לחקירת השפות השמיות והיפתיות."

    המו"ל  ↩

המלצות קוראים
תגיות