1    🔗

השאלות שעליהן סבב הדיאלוג של הרחובות, בין צעירי המשכילים של ישראל ושל התפוצות, אינן, כידוע, שאלות צעירות ביותר. יהדוּת ונכר, יהדוּת כלאום, או כמושג רוחני, דרכי חיפושה ואישורה של המהות היהדות, כל אלו בעיות בעלות ותק מכובד, אך לשבחן ייאמר שהן מתמזגות כיום יפה בחברת צעירים. יתר-על-כן, כמה מבעיות אלו, שהזקינו עם הציונוּת-במרכאות, נעשו אפילו סמל ללבטי האדם בחברה המודרנית, ובקצת תוספת איפור של מונחים רווחים, כגון “ניכּוּר” ו“חיפוש זהוּת” ודומיהם, הן יכולות כיום להשתלב בכל קמפוּס ולהלך אפילו יד ביד עם ה“היפיז”, עם פרחים וגיטארות.

2    🔗

לא לשווא נשמעה גם בשיחת רחובות הטענה שמדינת ישראל, שנועדה לפתור את השאלות הללו, לא המציאה להן פתרון והננו עומדים לפניהן כמתחילים מבראשית.

אלא שטענה זו כרוכה בשתי טעויות.

טעות ראשונה היא שמדינת ישראל נועדה כביכול לפתור שאלות אלו. וטעות שניה היא ההנחה ששאלות אלו בכלל נועדו לפתרון.

מדינת ישראל, על אף ההנחה הרוֹוחת, לא נוצרה לפתור את שאלות מהוּתה ויעודה של היהדוּת, או שאלות מהותו של היהודי. היא באה רק לתת לשאלות אלו מקום חיוּת ומקום קיום. שאלות אלו עלו לארץ-ישראל ונשתקעו בה וכשם שליווּ את העם מאות בשנים, עם “מורה נבוכים” ועם “הכוזרי” ועם משה מנדלסון ועד משכילי גאליציה, כך הן מלוות כיום את המדינה.

סכנת תשובה סופית צפויה לשאלות אלו דווקא בגולה. שם הן עשויות להיפתר על דרך הטמיעה והחדלון.

מקובל שהאינטלקטואלים של התפוצות עוסקים בשאלות אלו ביתר עמקות מזו שהן זוכות לה בישראל. ייתכן. אך ההבדל העיקרי בדרך הצגתן של בעיות אלו בגולה הוא, לדעתי, לא במידת ההעמקה, אלא בכך שמתוך דיוניהם של יהודי הגולה בענינים אלה אתה חש תמיד, נוסף על השאלה עצמה, גם ענין אחר ומטרת-לוואי שהיא לפעמים העיקרית. תמציתה של מטרה זו: להוכיח מדוע אין לעלות לישראל.

3    🔗

אומרים כי באותו דיאלוג של רחובות לא חסרו גם שעות ריתחה וכי את התגובות הנסערות ביותר עוררו דבריו של ג’ורג' שטיינר, מבקר צעיר בעל מוניטין, מרצה בקיימברידג''.

דבריו נתפרסמו בחתימתו ב“ג’רוּזאלם פוֹּסט”, אם מכתב-יד של הרצאתו ואם כמילואים לה, וכיון שכך אפשר לדון עליהם מכלי ראשון.

עיקר קביעותיו של שטיינר הוא בכך שסילוקו של ייצר ההשתייכות הלאומית הוא ערובה להצלת האנושוּת מטירופי המלחמות המאיימות להביא עליה כליה. אפשר, כך הוא אומר, שהיהודי לא זו בלבד שאינו צריך לראות פסול במעמדו כאורח בין האומות, אלא עליו לברך על כך. לאחר שהוא דוחה את אשמת הנאמנות המפוצלת (שאינה אלא נאמנות לבחינה המוסרית המתחדשת תמיד) הוא מוסיף ואומר: “שעה שילעגו לנו על פגמי הדיבור המקומי שבפינו ועל שלא הגענו לידי השתלבות לא-מודעת באידיוֹם של ארצות-מושבנו, נודה באשמה ונאמר כי יחד היינה וקאפקה אנו משקיפים על המציאות לא מבעד לאשנב של לשון אחת אלא מבעד לחלונותיהן של לשונות אחדות. לאלה המתפארים בקברות אבות קדמונים נשיב כי למוּת הנכר אינו הבזוי בגורלות וכי מארכס טמון בהייגייט ופרויד בגולדרס-גרין ואפרו של איינשטיין פוזר על פני ניוּ-ג’רסי”.

עלי לומר מיד שהנני מסכים לכל מילה ומילה בפיסקה זו, כל זמן ששטיינר עצמו עומד מאחורי הנאמר, אך מרגע שהוא אומר להכליל את הדברים, אין לי ברירה אלא לשער בנפשי כיצד ייראה יהודי של כל ימות השנה שעה שישיב ל“מלעיגים” על היגויוֹ או על תלישוּתו או על מעמדו כ“אורח בין האומות”, ויצדיק מעמדו זה בטענה כגון “הלמאי מארכס ופרויד ואיינשטיין”. תשובה זו, לדעתי, מגוחכת קצת אפילו בפי ג’ורג' שטיינר, אף שאינו יהודי פשוט, אלא שזו כבר ענין של טעם.

4    🔗

אך יש בפיו של שטיינר עוד נימוק לצידוקו של מעמד ה“אורח”. ליהודים או לפחות לחלק מהם – כך הוא סבור – צריך מצב זה של נדודים בנכר להיות כפרה על חטא קדמון שחטאה היהדות בשעתה ולוּ גם שלא במתכוון. היהדוּת, לדבריו, מילאה תפקיד מסויים כאחד ממקורות הלאומנוּת והגזענוֹת בעולם. " בכל מקום שבו ראתה עצמה אומה מן האומות נעלה על זולתה, בכל מקום שהכיבוש והשיעבוד הומתקו בריטוריקה של יעוד עליון, צלצלו פסוקי התנ''ך. אנו שומעים פסוקים אלה מפי דוגלי האפרהטייד, ותמונות העם הנבחר אינן נטולות שייכוּת גם לשנאת הנאצי את היהודי". הפירוש הנאצי למקור יהודי זה הוא אמנם, לדעתו של שטיינר, בגדר פארודיה ותחפושת שטנית “ואף על פי כן, אם אין זה קשור אל מה שהיהדות עשתה מאותם פסוקים מקראיים, הרי זה קשור אל מה שאחרים עשו מהם”. “היהודי נושא איפוא באחריות מסויימת לפשעי השבטיוּת והשוביניזם, ופשע זה כמעט השמיד את העם היהודי שעה שהוא חזר כמו בּומאֶראנג מן העבר היהודי שנסתלף. תפקידנו עכשיו הוא אולי לתקן ולוּ רק על-ידי דוגמת חיינו הפרטיים התלושים, משהו מן הטירוף הזה. להיות נודדים ופזורים הוא אולי בשביל כמה מאיתנו צורך מוסרי”.

היסוד הצורם בדברים אלה אינו מחץ-חריפוּתם אלא קהותה של חריפות זו. ההוּמוֹריסט היהודי דער טוּנקעלער כתב פעם, שגם על הגבוהים שבהרים יכול אדם להגות את המחשבות השטחיות ביותר. דוגמה מוחשית להערה זו הוא מראהו של שטיינר הצעיר המטפס אל שיאי היסטוריוסופיה יהודית כדי להוריד משם אנקת-גבהים זו על חטא קדמון של היהדות שמכוחו נעשה התנ“ך, על-כרחו, מקור ל”מיין קאמפף". ייתכן כי יותר מן הפשע ששטיינר מתריע עליו מפליאה הכפרה שהוא בורר לענין זה. ספק הוא אם אותם סיגופים של נדידה כאורח בין האומות מספיקות לחטאת זו. העם היהודי על-כל-פנים יצטרך לחפש כפרות אחרונות.

אכן, בכך אין חיבוטיו של שטיינר הצעיר מסתיימים עדיין. חשבונו הנוקב נמשך. ישרנותו אינה מניחה לו שלא להודות כי בלי מדינת ישראל לא תתקיים זהותו היהודית וכי ייתכן שהוא יצטרך לה במקרה פוגרומים “בארגנטינה ואפילו במיסיסיפי”, אלא שלבטיו מתעוררים ביתר-שאת שעה שהוא שואל איך ייתכן בכל-זאת ש“ניני שפינוזה והיינה” יצדיעו לדגל ויישבעו שבועות נאמנות למדינה. לא נתווכח על מידת ה“אתה בחרתנו” שבדבריו של שטיינר ונאמר רק כי ניני שפינוזה והיינה מוצאים מקום ללבטים גם בתוך מדינת ישראל גופה ומציאותם בה אינה מסתכמת בהצדעות, והם בפירוש עמלים “גם בעדה וגם נגדה”, כפי הפרוגראמה שקובע שטיינר לעצמו כ''אורח'' בעולם. אלא שאם כך ואם כך, הוא מגיע בסוף מאמרו למסקנה כי עליו לעמול למען מדינת ישראל בכל הדרכים הכספיות ודרכי התעמולה, אף שהוא יודע שבכך אינו ממלא את עיקר החובה. כאן אנו יורדים סוף-סוף מן הגבהים אל רמת המגבית היהודית המאוחדת, וכיוון שגלשנו לארץ-המישור אפשר לפוש, מתוך הרגשה כי אחר ככלות הכל יכולים אנו להגיע גם עם ג’ורג' שטיינר הצעיר לעמק השווה.