זנביל “בעל-דקדוק” וחיים-יונה “בעל הגיון” הם שניהם בני עיר אחת שבגליציה, ואחר הרבה גלגולים והרפתקאות בימים ש“ערכו גלות” וחזרו בעולם לבקש פרנסה איש לביתו ואיש על פי דרכו, נזדמנו שניהם בעיר אחת קטנה שבבסרביה, והשתקעו לפי שעה במלמדות.
בנוגע לפרנסה לא היו צריכים להיות שונאים זה לזה, מפני שלא היה זה נדחק בגדרו של חברו. תלמידיו של זנביל אינם יכולים להיות תלמידיו של חיים-יונה, וכן להיפך. איש איש מצטיין במקצוע שלו.
ולבד זה, אין זנביל וחיים-יונה בני אדם גסים, חס ושלום, שיעמידו את יחוסיהם על פרנסה, כעל דבר עיקרי. וכלום מה צריך להם? מזונות הם מוצאים מן המוכן על שולחן הבעלים. נשותיהם בביתם עוסקות באיזה מעמד-פרנסה ארעי או קבוע. נישואי בנות, ששניהם נתברכו בהן, לא במזלא תליא אלא בזכותא. כשתגיע ה“שעה טובה ומוצלחת,” בוודאי לא יתעצלו ויסעו לביתם להיות מחותנים. כל צרכיהם מצטמצמים בטבק לעישון, אבל גם דבר זה אינו שווה להיות טרוד בו. כשכלה הטבק לאחד מהם הוא פושט יד ולוקח מקופסת חברו ואפילו בלי נטילת רשות.
זנביל מצטיין בידיעתו העמוקה בחכמת הדקדוק. וכשמוסרים לו תלמידים אינם מוסרים לו אלא בזכות ביאוריו הרחבים על פסוקי רש“י, שיש בהם מחכמת הדקדוק. על כל “מצאתי” שב”שפתי-חכמים" הוא מניע ביד ולוחש: “שרי ליה מריה.” ולפעמים הוא מתריס ואומר: “מציאה שאין בה פחות משווה פרוטה.”
חיים-יונה מצטיין בחכמת ההגיון. וכשמוסרים לו תלמידים אינם מוסרים לו אלא בזכות ביאוריו על המקומות הקשים שב“מזרחי.” על פסוק רש"י של “אותו – אתו עמו, כלומר אליו” יש לו חמישה פשטים, וכולם הם על-פי כללי ההגיון.
אבל כל אלו הם טפלים אצלם, פרפראות לחכמה, שבשעת הדחק מותר ליהנות מהם ולעשותם סגולה לפרנסת המלמדות. בעיקרו של דבר הם בעלי-קבלה ויודעי-חן1.
אצל החסידים חשודים הם שני המלמדים במקצת, אף-על-פי שלכאורה שניהם חסידים מובהקים ומאמינים נלהבים. יש לחסידים אמיתיים איזה חוש נעלם, שעל פיהו הם מריחים ומכירים בבני אדם את תוך תוכה של הנשמה החסידית ופגמיה.
הצד השוה שבשניהם הוא, שהם חסידים לרביים זצ“לים ונבג”מים,2 כלומר, מאמינים הם, שהדורות שעברו היו צדיקים, לא כהפעוטות שבימינו.
וכשמגיעים בשיחתם לה“פעוטות שבימינו” הם מלגלגים בהסכמה אחת, אלא שאין מלגלגים בפה מלא, מניעים הם עליהם ביד ומתאנחים.
וכשהשיחה מתגלגלת על הזצ"לים, שזכו להם הדורות שעברו, מודה איש איש מהם על צדיקו של חברו, שהיה בוצינא קדישא,3 אלא שכל אחד משיג באותם הצדיקים על פי מדרגתו והבנתו.
ומאמינים שניהם, ששרשרת הקדושה לא נפסקה חס ושלום, ועוד יקום צדיק אחד גדול, צדיק הדור באמת, צדיק הדורות, שיהיה כאותם שהיו, ועוד גדול מהם. על-פי סוד “מעלין בקודש ולא מורידין,” אלא שכל אחד קיווה לצדיקו שלו, כפי שחזה לו ברוחו ועל-פי השגתו.
בתחיית המתים האמינו בלי שום הרהור ופקפוק, חס-ושלום, אף-על-פי שתלמידיהם, ה“גדיים שנעשו תיישים,” קצתם מרננים אחרי רבותיהם, שהם כביכול, כופרים באותו עיקר, וקצתם נעשו בעצמם כופרים.
גם בתחיית המתים מאמין כל אחד על-פי דרכו.
ומתרחקים הם תמיד באיזו פינה שבקלויז, ומתכוונים לשעה שהקלויז ריק מאדם. ואז הם יושבים ועוסקים בשיחה מקוטעת.
ואז הם באים לידי חילוקי דעות. ומתוך חילוקי דעות לידי מחלוקת, קטטות וזלזול איש ברעהו.
זנביל אומר, שהעולם נברא בלשון הקודש, וסוד הבריאה נגוז כולו בחכמת הדקדוק.
וחיים-יונה חולק עליו ואומר: לא כי, אלא העולם מתקיים על ההגיון, וסוד הבריאה כמוס ב“שלוש עשרה מידות ההגיון.”
זנביל מטעים דבריו ואומר, שעל-פי סוד שבירת הניצוצים יצא, כביכול, ה“ציווי” המוחלט על ה“מקור” ו“שורש” ההוויה, שיתחלק לעבר, הווה ועתיד, ושעיקר תכלית הבריאה ועבודת הצדיקים הוא לצרף אותם, להשיב את השבירות לקדמותם, ושצדיק הדור העתיד לבוא ירגיש את העתיד להיות ואת מה שהיה ברגש מיוחד ובהיר, כמו שמרגיש אדם בהווה. ואז ישוב הפועל לנפעל והנפעל לפועל, ויצטרפו למתפעל אחד.
ולא עוד, אלא שגם את בני האדם יעלה למדרגה כזו, וזהו סודה של תחיית המתים, כי מאחר שהאדם יהיה צופה ומרגיש את כל הדורות שבעתיד, הרי הוא, כביכול, נצחי. חי ברגע חיים נצחיים.
וחיים-יונה מקמט מצחו, מסב פניו, מבריח מעליו רעיונות רעהו ביד, ומתחיל מסדר את סודות שיטתו: שעל-ידי שבירת הניצוצים נתחלק, כביכול, האחד השלם לכללות פרטים, ושעל זה מרמזים מידותיו של ר' ישמעאל, ושתכלית הבריאה להשיב את הפרטים האלה אל כללם המוחלט, על-פי סוד היקשים וגזרה שוה, ושצדיק הדור, שיקום במהרה בימינו בקרוב, ירגיש את כל הפרטים ברגש בהיר ומיוחד, כמי שמרגיש בעצמו, וכשיאנח אדם בקצה העולם, ירגיש בו הצדיק תיכף.
ולא עוד, אלא שגם את בני האדם יעלה למדרגה כזו, ויהיו בני אדם מצויים איש לרעהו בבחינת “דבר הלמד מעניינו,” אברי גוף אחד, שכל אחד מהם מרגיש במציאות כולם. וזהו, לפי דעתו, סוד של תחיית המתים, כי מאחר שהפרט ירגיש את הכלל, הרי הוא מרגיש נצחיות, מפני שהכלל נצחי, כידוע ליודעי ח"ן, והרי הפרט נצחי בחלקו.
ושניהם מתווכחים. זה מראה במופת חותך, שהדבר כבר באמצע העבודה, והרי לך אדם שמפקיר את יומו בשביל מחר, ולא עוד אלא שהוא מחסר נפשו מטובה רגעית בשביל להניח נכסים במותו לדור הבא; הרי שאדם זה כבר מרגיש את צרכי העתיד באיזו הרגשה פגומה.
והלז מביא ראיה לחזק דעתו, ומראה, שהענין שהוא מרמז עליו, כבר הולך וקובע לו צורה במציאות. והרי לך אדם שסובל מחסור ורעב בשביל להשביע את בניו. ויש בעל מדרגה יותר גבוהה, כשהוא לוקח משלו ונותן לקרובו, לבני עירו, לבני עיירות אחרות. ויש לך אדם שמסתכן בנפשו בשביל טובת העולם. הרי אלו כבר מרגישים את הכלל.
ושניהם מתווכחים.
עבר, הווה, עתיד, מקור, ציווי מוחלט.
כלל ופרט וכלל, גזרה-שווה.
וזה מראה מקומות ב“ספר-יצירה,” וזה ב“מדרש-הנעלם.”
ושניהם מתווכחים, עד שבאים לידי קטטות.
למחר הם נפגשים בלי שאילת-שלום, מתאחרים בקלויז, עד שהעולם הולכים לבתים, ואז הם מתרחקים בזוית אחת.
והלז מושיט יד לתוך קופסתו של חברו, כורך לו משם סיגרה – ומתחילים הם שנית לשיח ולהתווכח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.