אף-על-פי שגדליהו התפרנס מן המלמדות היבשה בדוחק; אף-על-פי שכל ימיו היה לו מיחוש ואשתו היתה חולנית וטפלי שלו היו כואבים, זה בשיניו וזה בעיניו וזה בחטטיו; אף-על-פי שבימות החורף לא היו החלונות השבורים שבביתו הנמוך עומדים בפני הרוח והשלג, ובימות הגשמים לא היה גגו הפרוץ מגין עליו מפני הדלף, שהיה טורדו ביום על שולחנו ובלילה על משכבו; אף-על-פי שלא בכל יום היו גדליהו וביתו יכולים לקיים מצות עשה שבתורה: “בערב תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם,” ובמידה יותר מרובה היו הימים שגם לחם יבש וארוחת ירק לא מצא כדי שובע, – אף-על-פי-כן אילו סר אליו מלאך-המות ואמר לו: פלוני גדליהו בן פלונית שרה, אין לי עדיין שליטה עליך, כי לא בא עוד יומך, ואולם אם חפץ אתה ברצון טוב, יכול אני לגאול אותך מחייך המרים. בוא ואקח את נשמתך בנשיקה – אילו היה מדבר אליו מלאך-המות כך, אז היה יורק לו בפניו וגוער בו: ריקא, אם אין לך שליטה עלי, ברח מפני, פן אזכיר עליך שם שמים ונשרפת בהבל פי.
הן אמת, יודע הוא ש“טוב מאד” זה המוות, ושיש שם גן-עדן ושהעולם הזה אינו אלא פרוזדור לעולם-הבא. אמת כי “מאד” זה המוות אבל למה זה “מאד”? וכי “טוב” אין די?
טובה גדולה עשה הקב“ה, לפי דעתו, עם כל בריותיו, שנתן להם את החיים. ועוד חיבה יתירה הראה לעם ישראל שלו שעמד וציווה להם גם תרי”ג מצוות בכדי שיזכה אותם בשכר טוב. כאילו לא היינו מקיימים את המצוות, כאילו לא היינו מניחים תפילין ולא היינו מתפללים ולא היינו שומרים את השבת בלא ציווי. כלום יש תענוג בעולם יותר גדול מקיום המצוות, ממרור בפסח, מתענית ביום-הכפורים, מתורה ותפילה וכדומה. אומרים, שהרשעים הם בעלי תאוה רחמנא ליצלן. ואולם הוא אינו יכול להבין, אם באמת בעלי תאווה הם, איך זה יכולים הם לעצור בנפשם שלא לקיים את המצוות הטובות, הנעימות, המשמחות את הלב ומרחיבות דעתו של אדם. שוטים הם, שוטים אומללים. לא די שאין להם חלק לעולם-הבא, אלא גם מן העולם-הזה אינם נהנים כל צרכם.
הוא בעצמו, אין לו מה להתאונן על חייו. אמנם יש שהוא נאנח בלי כל סיבה קרובה לזה. אבל בתוך כדי אנחתו הוא מתבייש בפני עצמו ואז הוא גוער בנפשו: “שוטה, מה נאנחת? נחלי אפרסמון חסרים לך? כתר מלוכה אין לך?”
וכשהוא מתחיל אז לבדוק את ימי חייו, אז הוא מוצא את גערתו בנפשו צודקת במאוד. הוא מונה ימי חייו לימות השבוע. ביום הראשון והשני בשבוע הרי הוא מקבל נחת עוד מתענוגה של שבת שעברה. מיום החמישי ואילך כבר הוא חש את זיוה של שבת הבאה, וכבר הוא מתפרנס מן המקור החדש הלז. נשאר לו בסך-הכל שני ימים של חול. וכי מה הם שני ימים בשבוע, אילו גם היו, חס-ושלום, ימי רעב ממש?
אמנם היו עתים בימי חרפו, שהיום החמישי בשבוע היה גורם לו צער גדול, פחד ודאגה מחרידה. כשהיתה עולה על לבבו השאלה, “מאין אקח לשבת?” היה חש ממש צערו של גיהנום. עוד מיום הראשון לשבוע היה חרד ודואג, שמא לא ימצא סיפוקו לכלכלת השבת, ופחדו זה היה מבלבל אותו לפעמים גם בשעת התפילה. אבל עתה כבר הזקין ויחכם. יודע הוא שהפחד פחד-שוא, נאה לילדים חסרי-דעת. כי באמת לאמיתה מזונותיו של אדם קצובים לו עוד מטרם צאתו לאויר העולם, ולא עוד אלא שאפילו דאגותיו ויסוריו מנויים וספורים לו מראש-מקדם בגזירת עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות. אבל הפרנסה לחוד והדאגה לחוד. הוא צריך ללכת בכל יום חמישי לבעל-הבית שלו לבקש שכר-בטלה, מפני שכן קצוב לו מראש. ואם הלז אינו נותן, אין מה להצטער או לכעוס עליו. כך גזרה סיבת כל הסיבות, שהוא לא יתן, שאלך אל אחר, אל השלישי והרביעי. ואם גם הם לא יתנו, זהו סימן שצריך לדאוג מעט. ושצריכה זוגתו לכרכם את פניה ולבקש גם בפעם השביעית מאת חנה הקמחנית, שתתחסד עמה עוד הפעם בהקפה. כל אלה הם יסורים, דאגות. אבל עם השבת אין ליסורים ההם כל ענין. לשבת יהיה אם ירצה השם לחם משנה, בשר ויין לקידוש ואולי גם דגים, אם כך גזרה ההשגחה העליונה. אמנם, אין לכחד, שהיסורים אינם חביבין, ובפרט לשמוע תלונותיהם של בעלי-הבתים עליו ועל תלמידיו, בעת שאין בידם לשלם שכר לימוד, או לשמוע טענות זוגתו וקללותיה עד שמוצאה את הקמח בעריבה. אבל משום הכי, משום מילתא זוטרתא כזו פסלת לכולא? מי בער ולא יחפוץ לקבל על עצמו מעט יסורים, מעט דאגות לשעה, בשכר עונג ונחת רוח של שבת, אחר שאתה יודע בבירור, שהדאגות הן רק דאגות בעלמא, והכול יהיה כמו שצריך להיות.
גם המיחוש שלו ומחלות אשתו ובניו לא יפחידוהו עוד. הוא יודע ומכיר, כי כל אלה הם רק יסורים. מיסורים אין לו רשות לברוח, אבל בעיקר הדבר החיים קצובים לאדם מראש.
והוא מתפלל שלוש פעמים ביום ברגש, ופעמים שהוא בוכה בברכת “רפאנו,” ומתחנן בכוונה עצומה על הפרנסה בברכה “אב הרחמן”, אף-על-פי שהוא יודע שכבר חתכו לו את הכול משמים, ואין בידי איש לשנות את אשר כבר נגזר. ופעם אחת נתגלגל לידו איזה ספר שעוסק בשאלת “הידיעה והבחירה,” והתפלא אז על עצם השאלה, שאינה שאלה כלל, לפי דעתו. אמת, שידיעת הבורא, ברוך הוא, מקפת את כל הזמנים ומחייבת את כל הפעולות, שתהייינה רק כמו שידע הוא, ברוך הוא, מראש – מי זה לא ידע, שיש בלב האדם יצר טוב ויצר הרע, ושהוא עושה טוב או רע בבחירה חפשית. אמת, שהענין הזה הוא נפלא. אבל הן הן גבורותיו, הן הן נפלאותיו. וכי בריאת שמים וארץ אינה פלא? ידיעה בלא בחירה או בחירה בלא ידיעה, הלא יכולה להיות גם אצל אדם פשוט. והלא חולין היה הדבר, אלמלי היתה כזאת גם אצל הבורא ברוך הוא.
יש שהוא מסתכל בדרכי הבורא עם ברואיו, ולבו ימלא שמחה של השתוממות. “לי נחוץ, למשל, מספר פרוטות להסתפר לכבוד השבת, ואני הולך אל זוסיה הסנדלר, ותובע ממנו על חשבון שכר-לימוד. זוסיה זה נותן לי חצי רובל מן הכסף שלקח מאיכר אחד, שבא לפדות מנעליו. האיכר זרע וחרש ודש עד שמצא חיטים. ואילו היה מתאחר אחד מאלה אפילו שעה אחת, אז לא הייתי יכול אני, גדליהו, להסתפר לכבוד השבת. נמצא שכל העולם טורחים ועמלים בשבילי.”
ואז היה חש איזו התרוממות משונה והכרת ערך נעלה, עד שהיה מתבושש בעצמו מפני ערכו הרם. אבל כשהעמיק לחשוב ומצא שכן הוא הדבר אצל כל איש, ושגם זוסיה הסנדלר יכול לאמור, כי לא נברא גדליהו מלמד אלא להנאתו, ללמד את בנו תורה – היה מתמלא השתוממות רבה, ונתן שבח לעילת כל העילות שברא עולמות אין מספר, באופן שיהיה כל אחד מן העולמות תכלית לכולם ושכולם ישמשו את כל אחד.
יש שזוגתו מצערת אותו בתביעותיה החמריות ומנסרת את מוחו: “יענטא שלנו כבר הגיעה לשנות בגרות. הילדים ערומים ויחפים,” ועוד כאלה. וגם אמנם מומחית זוגתו לדבר. היא מתנפלת עליו בחריצות רבה, עד שלא יספיק לו הזמן לתת חשבון לנפשו ולזכור, שכל אלה הם מן הדברים שצריכים להיות כך בגזירה קדומה, ואין כל אופן לשנותם אם לא ישתנו מעצמם, ושאם כן אין מה לדאוג עליהם.
ואז אמנם הוא חש בצערו של ביתו, אבל לא לעת רבה. לדאגות והרגשת-צער בכלל לא תספיק לו עתו. הוא נמצא תמיד במצב של איש מחכה וממתין: מחג הפסח ועד שבועות – אלו הם ימים שנבראו רק לתת רווח בין שני חגים גדולים כאלה. ובאמת האם יכולים שני חגים כאלה לחול סמוכים בלי כל הפסקה? משבועות עד י“ז בתמוז הפסקה. צריך אדם מישראל להמתין מעט. מי”ז בתמוז עד אחר תשעה-באב זמן אבלות לשם מצווה. אמנם יש בזה מעט צער, אבל גם בצער יש מין תענוג. ומיד כשקידשת את הלבנה במוצאי ליל תשעה-באב, אתה חש בקרבך רוח חדש, איזו הארה ממרום. ממש כאילו צרו עליך אויבים זמן רב, ואתה כבשת אותם לעבדים – ואתה מפסיק את תעניתך ואוכל בתיאבון ממש. ומאז הרי הוא בהמתנה עד ראש-השנה. הן אמנם מראש-חודש אלול ואילך מתחילה אימת הדין. אבל באמת לאמיתה יודע הוא, שסוף כל סוף ימחול השם-יתברך לעוונות ישראל, ובלי ספק כבר גזרה על זה ההשגחה מראש שיימחלו עוונות עם ישראל. ואך ירא הוא את יום הדין. משום שצריך אדם מישראל לירוא ומשום שכך כתוב בספרים הקדושים. ואחרי כן מתחיל חודש שכולו עונג, ממש מעין עולם-הבא. אלו הרשעים, יחשוב גדליהו תמיד, שבהפקרא ניחא להו, היכולים הם לשער את העונג הצפון בימים החפשיים שבין יום הכיפורים לסוכות, ימים שאין השטן שולט בהם ושהם חפשים מחשבון עוונות, חפשים מכול, ימים שאינם ימי חג, אבל גם ימי חול אינם. או היכולים הם לשער את הרווחה, שאדם חש בשבתו בתוך הסוכה הקטנה, הסוככת עליך ומסתרת את כולך, ואתה יושב בה בקומה זקופה, וחש אותה על כל אבריך. היודעים הם את טעם הנאת המישוש, שאדם נהנה, במששו בזהירות באתרוג ובנטלו את הלולב במלוא כף ידו. ומסוכות עד חנוכה הכי רבים הם הימים? ומחנוכה נשאר לו רק להמתין עד פרשת שקלים. מאז כבר יתן הפסח את ריחו.
וכך סובבות השנים שנה אחר שנה, עד שכל החיים הם אצלו כעין חג ארוך, באיזו הפסקות קטנות באמצע.
אך טיפה מרה אחת הוא טועם בחייו. זוכר הוא את יום המוות ושמחתו תתערבב וכל נחת רוח תתעופף ממנו. אף-על-פי שאינו ירא את הגיהנום, אחר שהעונשים שם אינם על דרך הנקמה, כי אם לטובת האדם, לשם זיכוך החלאה שבנשמה – ומי זה שוטה שיירא מפני דבר שהוא לטובתו – והוא יודע גם שבגן-עדן צפון שכר רב ליהודיו של רבש“ע ושכל התענוגות הגשמיים הם רק ניצוץ אחד מאותו התענוג הנצחי המוכן לנשמות בעולם-הבא. הוא יודע ש”טוב מאד זה המוות," אבל בכל-זאת יפול עליו לבו בהיזכרו במוות הלז וברוחו תתעורר שאלה קשה המנקרת במוחו ובנפשו: למה זה “מאד”? וכי אין די טוב גם בלי “מאד”? למה זה ברא אלהים הטוב והמיטיב, אשר לא יגורהו רע, למה זה ברא את החיים באופן כזה? וכי מה היה איכפת לו, אילו היה נותן להם לבני-האדם את החיים הטובים האלה במתנה שלא-על-מנת להחזירה?
והוא ידע היטב את כל התשובות שיש להשיב על זה. ולא עוד, אלא שהוא יודע גם כן כמה מן הסכלות והפעוטות יש בשאלה הזאת, וכי הדבר אינו יכול להיות באופן אחר. וגם יודע הוא, שעוון חמור הוא להקשות קושיות על רבש“ע ולחקור בהני כבשי דרחמנא – יודע הוא כל זה, ולפיכך איננו מוציא את מחשבותיו והרהוריו מפיו. אבל השאלה עומדת במקומה כבושה בלב ומנקרת במוח: “טוב מאד”” אבל למה זה “מאד”? וכי אין די טוב גם בלי “מאד”?
מיד כששקעה החמה של כ“ד כסליו וכלתה רגל מן השוק, היה הניך שו”ב נחפז לגמור תפילות מנחה ומעריב תכופים, ורץ הביתה, וסגר אחריו את הדלת, והתחיל עוסק בהדלקת נר חנוכה לפרסומא ניסא.
ואת הדלת היה סוגר מפני הני בריוני, שיש בדיוטה העליונה שבבית מגוריו, והיו עוברים תמיד על פתח ביתו. ליצנים גדולים הם, רחמנא ליצלן, ואפיקורסים גמורים. הם בלי ספק ילגלגו עליו. הוא לא חפץ, שייכשל איש מישראל על ידו בעוון חמור כזה של לגלוג במצוות ה'.
והיה פוצע בזריזות ובזהירות אגוז מוכן לדבר. ופה היה מתעכב קצת, מפני שבא במבוכה, ולא ידע מה לעשות עם תוכו של האגוז. להשליכו לא יכול, מפני חשש של ביזוי אוכלין; לתתו לילדים פקפק, משום חשש שיורים של מכשירי מצווה, שהם אסורים בוודאי בהנאה. הלא האגוז הוזמן והוקצה לדבר, והזמנה מילתא היא. אבל תיכף נזכר במצווה העומדת ומתחמצת לפניו, והשליך את התוך אל האש, פלח אחד של הקליפה טמן למחר, ואת הפלח השני שם על הספסל שאצל הפתח, ונתן בו שמן ופתילה, והזדיין בשמש הדולק בידו, וברך בכוונה ובשמחה והדליק את הנר.
ואומנות גדולה היה מראה בדבר הזה. בין אם היו הנרות רבים, בין אם היה יחיד, בכל לילה משמונת הלילות היה מתכוון לגמור את הברכות ביחד עם גמר ההדלקה, לא התאחר ולא הקדים מעולם.
ואז היה מתרחק קצת, ומביט בנרות המאירים, וחש עונג גדול, יותר מאחד מששים בעולם-הבא.
“הנרות הללו קודש הם” – בוודאי קודש הם, מאירים באור הגנוז, באור של שבעת הימים.
“ואין לנו רשות להשתמש בהם.”
והוא מתכווץ ומעצים עיניו, משום חשש, שמא הוא נהנה לאור הנרות.
“מצוות לאו ליהנות ניתנו.”
אבל מיד הוא נותן עין בהשמש הדבוק מן הצד, ונחה דעתו. “יהא הנאה שלי על חשבון השמש,” והוא מתנחם.
“ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד.”
אבל לראותם שרי. כמה מעלות טובות למקום עלינו, שהתיר לנו לפחות בלילות של חנוכה להביט באור עילאה, אור הגנוז לצדיקים לעתיד-לבוא.
ולא עוד אלא שהלביש את התוך בקליפה נאה, במעשה יפה, בהדלקת נרות.
ולא עוד אלא שעמד, כביכול, וציווה אותנו להודות ולהלל על נסים ונפלאות, שעשה ושעושה ושיעשה עם אבותינו ועמנו בכל יום ובכל עת, בכל שעה ובכל רגע.
והוא מזמר מתוך עונג מרובה “מעוז צור ישועתי” בקול ממוצע בין בכיה לששון, והעצב היוצא ונשמע מן החדווה, הולך ומתפשט בבית, ומשתקע אל תוך הלבבות של השומעים מבני ביתו, הנאנחים מתוך הרחבת-הלב ובאיזה רגש של גאות, כבני מלכים שנלקחו בשביה.
וכשהוא מגיע לחרוז “רעות שבעה נפשי,” נדמה לו, שהוא הניך, סובל בשביל כל כנסת-ישראל, והוא שוחה וכופף קומתו ברצון טוב לקבל על עצמו את משא הרעות ואת עול השעבוד.
אבל כשמגיע ל“דביר קדשו הביאני,” נדמה לו גם כן, שאחז הקודש-ברוך-הוא, כביכול, בבגדו הוא, בבגדו של הניך, והביא אותו, את הניך, לדביר קדשו.
והוא מביט באור הנרות ומביט ומביט, ועינו לא תשבע. במידה שהוא מביט יותר, במידה זו הוא משיג יותר במוחו השגות שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע.
והוא רואה בחוש, שלהב הנרות מתנועע למזרח ומערב, לצפון ודרום, מתכווץ ומתפשט. הוא יודע בבירור, שכל אלו הנענועים לא באו על פי מקרה, אלא על פי השגחה פרטית. ומה אם צרור או קיסם המטולטל לפעמים ברגלי אדם ממקום למקום, לא יטולטל אלא על פי השגחה פרטית – על אחת כמה וכמה להבות אלו של נרות-חנוכה הקדושים, שלא יתנועעו פשוט על פי מקרה.
ואם כן הלא יש כוונה בדבר. ויש בו רזים וסודות נעלמים.
הנרות אומרים שירה, שיר היחוד, משבחים ומודים להקדוש-ברוך-הוא על שברא את עולמו.
ושם, למעלה, בדיוטה העליונה, התאספו הני בריוני, מתהוללים, חוגגים ומפטפטים להג הרבה. פלא הדבר, כל מקום, שהם חשים ריח של דם, מיד הם מתקבצים ובאים, כאותן הדבורים סביב לדבש.
הם שמחים עם יהודה המכבי. שוטים שבעולם! וכי יעלה על הדעת, שאלמלא יהודה המכבי, לא היה חנוכה בעולם? זאת התורה, שקדמה אלפים שנה לבריאת העולם, היתה חסרה הלכות שלמות ומצוות גדולות?
ואמנם יודע הוא כל אותו המעשה של החשמונאים ושל המלחמות, אבל אטו (*האם) המלחמות עיקר? כל אותה המלחמה עם החשמונאים ועם יהודה המכבי שלהם לא באה אלא בשביל שתתקיים הלכה אחת מתורתנו הקדושה והתמימה שאין בה לא חסר ולא יתיר, ושהיא נצחית וכוללת את כל הזמנים וכל העתים.
והם ששים ושמחים, לא על האור הגנוז, אלא על איזה הין של דם יוונים שנשפך.
הם אינם יודעים, שהכול, בעיקרו של דבר, לא בא בשביל הארמונות היפים של מרתא-בת-ביתוס ושל נקדימון-בן-גוריון, שהם בוכים ומצטערים כל-כך על חורבנם, אלא בשביל אותו הפך הטהור, שיש בו רזין דרזין.
אבל אין למגושמים אלו כל אחיזה בדבר רוחני. עוזבים הם את העיקר וחוטפים את הטפל.
“חשוף זרוע קדשך…”
והוא מכוון בפירוש המלות, שיגלה השם יתברך את עיני העוורים להבין ולהשיג השגה אמיתית, לדעת “מאי חנוכה” ולמה נבראו המלחמות והחשמונאים.
זיידיל השען הוא חסיד בכל מעשיו ומנהגיו. במלבושיו אינו מקפיד על הנקיון, את שער ראשו וזקנו הקטן לא יחוף בחול, משום חשש יוהרא וזחיחות-דעת, ובשבת משום חשש איסור. מניח תפלין דרבנו-תם, מתפלל ב“שטיבל” בין החסידים, מדקדק בשלוש סעודות וביומי דפגרא, ומצטער תמיד על שהוא עני ואין בכוחו להוציא הוצאה יתרה לנסוע ל“התם,” לפחות, אחת בשנה.
אך בדבר אחד שונה הוא מאחיו החסידים: מעורב הוא עם הבריות, ואינו מדקדק בחבורות, תהיינה איזו שתהיינה, חייטים, רצענים, חברי נושאים, או אפילו חסידים מרבי אחר ובלבד שתהיינה של אנשים.
ביחוד הוא מחבב חברת צעירים ומשכילים, אוהב לשיח עמם שיחת-חולין ולבלות בישיבתם את העת.
בימים שעברו היו החסידים מרננים אחריו וחושדים אותו במינות. אבל כשראו שהוא תמים בדרכיו, ושכל מה שהוא עושה אינו עושה בחשאי ובסתר, והעיקר שהוא אינו בועט חס ושלום במוסר, מקבל נזיפה, שומע דברי חבריו בעניין זה ומתאנח ואומר: הצדק עמכם, לא טוב אני עושה, שאני מתחבר עמהם – וביום מחר כשנתפס עוד הפעם בדבר, ועמדו עליו עוד הפעם ב“שטיבל,” והוא שמע והודה שוב, שלא טוב הוא עושה – כשראו כל זה התחילו ללמד עליו זכות: “הניחו לו לזיידיל, שאני זיידיל, זיידיל הוא דבר אחר לגמרי, זיידיל רואה ומבחין, והעיקר שהוא לא יקדיח, חס ושלום, את תבשילו.”
“זיידיל יהפוך את המשכילים לחסידים,” לגלגו לפעמים החסידים עליו בפניו, ושלא בפניו היו אומרים עליו, שהוא אוהב רק את ה“ניצוץ” הטוב שבתוך הרשעים.
ומובן מאליו, שהוא היה אחד מקצת החסידים, שהיו לציונים. הוא היה ציוני באותה מידה ובאותו אופן, שחסיד יכול להיות ציוני. הוא ראה בכל אותה התנועה אתחלתא דגאולה, ואף-על-פי שלא נעלם ממנו יחוס של האדמו"ר (*קיצור של: א’ד’וננו, מ’ורנו ו’ר’בנו, תואר לרבי בפי החסידים) לכל הענין, בכל זאת מצא לו פתרון ליחס הזה.
אפילו אם נניח, שזה הארה של משיח בן יוסף, ושצריך חס ושלום ליהרג, ומפני אותו הטעם בעצמו אולי מסיחים הם שליט"א (*קיצור של ברכה: ש’יחיה לאורך ל’אורך י’מים ט’ובים, א’מן – בפי החסידים לאחר הזכרה שמו של רבי) את דעתם מן הדבר בבחינת שמאל דוחה וימין אינה מקרבת. ואולי יש בזה גם קצת גניבת-דעת וסמיות-עינים לאותו הבחור ימח שמו, שלא יצא לקטרג חס ושלום. אבל סוף כל סוף, הלא מוכרח הדבר שיתגלה משיח בן יוסף לפני הגאולה האמיתית. והרי זה על-כל-פנים אתחלתא דגאולה.
ויש אשר נפל במרה שחורה, והספק החל לצערו. מי יודע כמה יימשכו עוד הדברים? אם נניח, שזוהי התגלות של משיח בן יוסף, ולפי שעה אנו רואים, שהם הולכים ומצליחים, ומי יודע מה יקרה עוד, ומי יזכה לחיות עד הימים ההם ולראות הכל בעיניו?
ואז היה בא לידי יאוש וגדול, והיה מתרפה במלאכתו, וממאס אפילו בתפילותיו. אבל מתוך יאושו היה מתנחם ואומר: ולמאי מתי מדבר? וכי לא היה אדם נותן את כל רכושו בעד התענוג להיות בין מתי מדבר, לצאת עם ישראל ממצרים, לבקוע את הים, להילחם בעמלק, אף-על-פי שהיה יודע אותו האדם, שהוא לא יזכה להיכנס לארץ זבת חלב ודבש?
כשסבבו הציונים בעיר למכור אקציות של הקולוניאל-באנק, הלך ונתן שנים משעוניו בערבון וקנה לו אקציה, ותיקן לה תיק והטמין אותה בתוכו.
ובכל לילה ולילה קודם שעלה על משכבו, היה מוציא את האקציה שלו והביט בה. וקרא את המלות העבריות בהשמעה לאוזן מה שהוא מוציא מתוך פיהו, כאילו הוא מונה סממני קטורת או קורא קריאת-שמע, והיה מתאנח מתוך עונג, וגוללה בזהירות ומחזירה לתוך תיקה.
ואז היה משקיע את עצמו בחזיונות של מה שיהיה לישראל לעתיד לבוא, על-פי היעודים, שהבטיחו בעלי האגדה, וכמו שכתוב בזוהר הקדוש, ונם את שנתו מתוך נחת-רוח.
“כמה היית נותנת לי בעד גליון זה?” היה שואל לפעמים את זוגתו לשם בדיחותא, ובכדי להראות לה, עד כמה מגיעה פתיותה וגסות דעתה של אשה.
“כמה אתן לך? וכי יש לי לעצמי איזה דבר, שאוכל לתת,” היתה היא עונה קצת-בתמיה וקצת בתלונה, “הלא הכל שלך, חוץ מן ה’כתובה' וחוץ מחלק לעולם-הבא, שהבטחת לי משלך.”
“אבל, למשל, אילו היה לך לעצמך כסף, כמה היית נותנת לי?”
“למשל, כמה היית חפץ? אני הייתי נותנת לך עשרה או חמישה-עשר רובל.”
“שוטה,” היה קם אז על רגליו וקורא, “חייך, אילו היית נותנת לי אלף רובל – השמעת? אלף רובל – לא הייתי חפץ לקבל.”
והיה מביט אז על סביבו כעשיר מאומד, בשמעו ששמים את הונו בפחות מכפי שהוא באמת.
וכשהגיע יום השבת, שחל ביום ב' דחנוכה (*שנת תרס"ב, יום פתיחת הקולוניאל-בנק בלונדון), היה אצלו היום ההוא יום שכולו חג. הוא לא לבש את קפוטת החג שלו, בכדי שלא ירגישו בדבר אנשי ה“שטיבל,” ושלא יבוא ליד ויכוחים של הבל. הוא יודע כבר, שהוא לא ינצח אותם ולא יהפכם לציונים. דיו שלא יקלקלו הם אותו.
אבל בביתו נהג מנהג חג ממש.
ואחר תפלת המנחה, לעת שלוש סעודות, יצא “להריח” בין הציונים שבמשכילים, אולי ימצא אצל אחד מהם “ישיבה בחבורה”, אבל לא מצא.
אצל רבים מהם כבר העלו נר של חול, ו“הם” יצאו להצטרף לחבורה מצחקת בקוביה באחד הבתים.
אפילו אותו חתן הגביר, שהצטער כל-כך אז, שלא באו אנשים ונשים לשמוע את “דרשתו” על הציונות ועל האקציות, גם הוא איננו בביתו, מפני שקיבל היום הזמנה לבית המורה-העממי-הרוסי להשתתף באיזה מחזה משלהם, שחפצים היום להציג על הבמה של חובבי תיאטור.
כאילו היום הוא יום פשוט, שבת ככל שבתות השנה.
הוא שב בפחי-נפש אל ביתו, ונטל ידיו בחיפזון, וישב לסעוד “שלוש סעודות.”
הבית מלא מאותו האופל של חשכת הקודש. הוא יושב כפוף ומסתתר בתוך החושך ומזמר בחשאי “אל מסתתר.” בניו הקטנים יושבים מפורדים בפינות החדר ומפהקים. זוגתו יושבת אצל התנור שקטה, במצב של נשים עבריות קודם תפילת “גאט פון אברהם,” ברגע שבין קודש לחול. הרבה חשבונות של צרכי חול, של חובות, של מחסורים, של הלוואות חדשות, של קטטות ישנות, מתפרצים כבר אל תוך לבה, אבל היא תגרש אותם מקרבה עוד לזמן קצר, עוד מנוחה למתים הנידונים בשבעה מדורי גיהנום בכל ששת ימי המעשה.
והוא יושב סמוך על שולחנו ורעיון אחד מלא את כל לבבו: מה ייעשה עכשו ברגע זה שם, בלונדון?
את חצי העולם-הבא שלו היה נותן, אילו היה יכול להינשא למעלה מעשרה טפחים, מקום שאין איסור תחומין נוהג, ולבוא שמה ולהביט.
רק להביט, להסתכל בחגיגה.
והוא משתקע בחזיון, ולפניו בתים, תחתיים, שניים, שלישיים. על כל פתח ועל כל חלון דגל מתנוסס. ובין כולם בית אחד גדול ורם, לפני הבית שלט גדול, ארוך ורחב, כתוב באותיות עבריות. ואנשים ונשים וטף, חסידים ומשכילים מעורבים יחד מכל הכיתות, ו“כלי-זמר” של גויים מנגנים.
בדיעבד, אולי יש קצת היתר בדבר, ובפרט בתוספת שבת. והכול רוקד, הכול שמח, הכול חוגג. בעלי פאות וקפטנים ארוכים מתחבקים עם דוקטורים ומרקדים ובכל פעם הם צועקים: “ראשון לציון הנה הנם.”
ואומות העולם רואים ומוחאים כף.
בעיקר הדבר הם אינם אשמים כל-כך בכל מה שקרה לנו ושהגיע לנו מידם. הלא הם היו רק שליחי ההשגחה העליונה. הכי מדעתם ומרצונם עשו מה שעשו? ובפרט אחרי שכבר עבר מה שעבר.
חזיונו נפסק על-ידי זוגתו, שקמה והעלתה נר של חול.
“הוי,” הוא מתאנח מעומק לבו ואומר: “רבונו-של-עולם, מדוע לא נתת בינה בלב החסידים, שיחזיקו הם בציונות? אילו היתה הציונות בידי החסידים, הכי כך היו יושבים ביחידות ומפהקים?”
“לא,” הוא מחליט ואומר, בנוטלו את ידיו במים-אחרונים לברך על המזון, "כל עוד שלא יאיר השם יתברך את עיני החסידים בדבר, לא יהיה כלום, בין שזהו משיח בן אפרים, בין שזוהי אתחלתא דגאולה אמיתית.
יעקב-לוי הזקן ואברהם-חיים האברך מעיר חלפונה, שניהם היו חסידי הר' אורי הסטרליסקי. לשניהם לא היה תוכן אחר בחיים אלא תפילה במסירות-נפש.
חסידי הסטרליסקי היו מצטערים על שלא תיקנו אנשי כנסת הגדולה יותר משלוש תפילות ביום, והלא בכל אופן טוב היה שיתפלל אדם כל היום.
מכל המספר הקטן של חסידים, שנשאר לרבי אורי, היו רובם בעיר חלפונה. זקני העיר מספרים, שכשהיו החסידים הסטרליסקים מתפללים שחרית, היה קולם נשמע בכל העיר. וכשהיו האיכרים הבאים לעיר בימי השוק עוברים על ה“שטיבל” ושומעים את קול צעקתם, היו מזדעזעים, מתכווצים ובורחים כל עוד נשמתם בם.
ובריל הרופא, שהיה אפיקורס גדול, והיה לו ארמון מפואר לא רחוק מן ה“שטיבל”, כשהיה שומע את תפילתם היה חש כאב אנוש בחזהו כל היום, והוכרח בעבור זה לעקור מדירתו ולמכור את ארמונו בחצי-חינם.
ועוד מספרים, שמטרוניתא אחת עברה על ה“שטיבל,” ושמעה את חסידי הסטרליסקי מייחדים “שמע” ומאריכים ב“אחד” בשאגת אריה, וראתה אחדים מהם משליכים את עצמם דרך החלונות – נבעתה ותלך הביתה ותתחל. אז כעס בעלה כעס גדול וילך עם עבדיו להרוס את ה“שטיבל” ולתת את החסידים באזיקים. אבל כשהרים יעקב-לוי הזקן את ריסי עיניו הארוכות ונתנן באדון, מיד התפלץ ויברח, וליום המחרת שלח לו שק תפוחי-אדמה.
ומכיוון שהיו יעקב-לוי הזקן ואברהם-חיים האברך מחסידי הר' אורי מובן מאליו שהיו מיריבי הצדיק ר' מאיר’ל מפרימשליאן, בר-פלוגתיה של רבי אורי, וחשבו להם לאיסור גדול להסתכל בצורתו ולמצווה גדולה לקנתרו.
ורבי מאיר’ל היה לפעמים קפדן. “מאיר לא יסלח לכם,” היה אומר לפרקים, “מאיר יענוש אתכם. מאיר ישלח בכם את הזאבים. למאיר יש רעמים בשמים.”
ורבים מחסידי הסטרליסקי אמנם נענשו קשה. את אפרים חיים “בעל-המוח” אכלו הזאבים ביער. אצל מאיר-שלמה “שתקן” מתו שני בנים בו ביום, שחירף וגידף את רבי מאיר בפניו. יחזקאל הקפדן נהרג על-ידי רעם, ביום שכתב על דלתות בית המדרש; “מאיר עם-הארץ.” רבי יצחק-בער “העובד” נשתתק ויהי אילם עד יום מותו.
וחסידי רבי אורי יודעים היטב את כל זאת, אבל משום הכי? לירוא מפניו? לבלי הגיד את אשר צריך ומחוייב חסיד סטרליסקי להגיד? ומסירות נפש?
ויעקב-לוי הזקן ואברהם-חיים האברך יושבים שניהם בשטיבל. לו גם לא ידע איש, כי סר רבי אמיר’ל היום העירה; לו גם לא ראה את השאון אשר הקימו חסידיו הרבים בהמון, בנסעם לנגדו להכניסו העירה – כי גם אז היה יכול להכיר זאת על פניהם של שני החסידים שבשטיבל. המה ממעטים בשיחה, מתאנחים לרגעים, גם התפילה נטרפת היום בפיהם, ממש כאבלים.
ומשם, מבית המדרש אשר מנגד, נשמעים קולות מקולות: “הניחו לי לקבל שלום,” “פנו דרך,” “הנה הוא.”
יעקב-לוי מתנודד, יושב וקם וקם ויושב. הוא נשען אל השולחן ולוקח ספר בידו ומעיין בו בלי עיון. ובלי נשוא עיניו לרעהו, הוא שואל כמדבר אל נפשו:
“הראית אותו?”
“ראיתיו,” עונה הלז ומביט ארצה, “ובתוך כדי ראיה קראתי, ‘שקץ תשקצנו’. כמדומה לי שאיזה מעובדיו זרק בי אבן.”
הוא שם ידו על צווארו ממול ערפו, ממשש בזהירות ובקורטוב של נחת-רוח את הפצע, אשר הסבה לו האבן.
“גם אני ראיתיו,” עונה הלז.
“ולא אמרת כלום?”
“לא. יראתי מפני ענשו של עם-הארץ הלז.”
אברהם-חיים מתמלא עברה ותוחב שני מבטיו בזקן. ניכר הדבר, שהוא חפץ לשרפו בהבל פיו.
“את העונש יראת? זאבים? רעמים? השתתקות? ומסירות נפש, שאתה חייב בה?”
הזה צוחק צחוק של יאוש:
“שוטה קטן-נפש, זעיר מוחין! הכי את חיי יראתי? יראתי מפני חילול-השם, פן אהיה גם אני למופת להם. אינני חפץ שעם-הארץ הזה יקדש על ידי בקרוביו.”
אברהם-חיים נכלם ולא ענה מאומה. ואף גם לא מישש עוד את פצעו בנחת-רוח. ורק חש בכל אבריו את קטנותו ואפיסותו מול הזקן הזה, ויאנח.
מי שלא ראה את ר' מוטיל מחלפונה מתיז את צפרניו בערב שבת אחר חצות באחת מפנות הקלייזיל, לא ראה בעל מוח כביר ריק מכל מחשבה, ולא שמע מעולם שתיקת הלב בזדון.
מי שלא ראה את ר' מוטיל רץ שחוח בערב שבת למרחץ וכתונת שבת מתחת לזרועו, לא ראה מעולם את העוני והשפלות גוססים והולכים ואת חדוות-הלב מפרכסת לצאת, ואך כבושה היא בכוונה בתוך בעליה עוד זמן קט, עד היותה דבר בעתו. וכשהיה שב ר' מוטיל מבית-המרחץ, ראשו ורובו נטוי קדימה ורגליו כנחפזות אחר ראשו ורובו, ופניו מתלהבים, ופאותיו שופעות מי מקווה, ומצחו כמו השתרע ויגבה, ועיניו מפיקות חדווה “חשה-וממללת,” היה מכיר אז גם חיים, שואב-המים המגושם, כי השבת הולכת ובאה. והיה נחפז להריק את חביתו האחרונה ולמהר הביתה לזכות את עצמו ואת בהמתו בשביתה.
וכשהיה שואל ר' מוטיל בין השמשות את דביתהו, ועיניו אל הכותל: “הפרשת חלה? עשרת? ערבת?” והקול, לא קול ציווי ולא קול שאלה, כי אם קול מאליו, קול היוצא מלב מי שיודע, שהאותיות והמלות, שהוא מוציא בשפתיו, מנויות וספורות, ויכולות לברוא עולמות ולהחריבם.
וחיש היה לובש קפוטה על קפוטתו וחובש מצנפתו המשמשת לשבתות ומועדים. ודומה היה אז, שהנרות שהודלקו, מתחרים להביט בפניו ולברכו ב“שבת שלום ומבורך.” וכשהיה יוצא מביתו אל הקלויז, דומה היה שיש לו קפיצת-הדרך. אך עקר רגלו ממפתן ביתו, וראשו כבר היה נטוי כמעט על מפתן הקלויז שלו.
בתפילת המנחה שלו היתה נשמעת עוד איזו התאנחות של רווחת הלב, איזו בכיה של שמחה ונחמה, איזו התחטאות של ילד בזרועות אמו, השבה אליו אחרי פרידה של יום תמים.
רבים היו מבעלי הנפש, אשר התפארו, כי בנוסח תפילת המנחה בערב שבת של ר' מוטיל, המה מכירים בחוש את הגבול הבולט, החוט המשוך בין חול וקודש.
אבל כשהיה ר' מוטיל מכניס את ראשו בתוך ארון הספרים שבכותל מערבי ושאג “לכו נרננה,” היו מסיבים כל המתפללים את ראשיהם כלפי ר' מוטיל וחשו בלבותם איזו הזדעזעות וחרדה נעימה.
יעקב הטוחן נשבע באמונתו, כי בשמעו את ר' מוטיל קורא “קול ה' על המים,” נדמה לו תמיד, כי חומר מים רבים מתנשאים, מכים גלים ועומדים לטבע את טחנות, שיש לו על הנהר, ולבבו יתפלץ בו.
ואחרים אומרים, שכשהם שומעים את ר' מוטיל קורא “הבו לה' בני אלים,” נדמה להם שהוא מעיר מלאכים נרדמים על משמרותיהם וגוער בם בנזיפה.
ואולם בזה הכול מודים, שכשהיה הולך ומסיים את המזמור הזה, והחזן המתין לו באמירת הקדיש, וכל הקהל מחרישים, היה דומה כאילו הוא מתגלגל מראש הר גבוה, והולך-ויורד ויורד-והולך בלי ריסוק אברים, ומתוך גלגוליו הוא שולח ברכות ותחנונים למעלה.
אבל כשהיה צורח בקול “לכה דודי לקראת כלה,” לא עמדו עוד המתפללים על נפשם, והסבו פניהם ממנו. ואז נדמה להם כאילו חטפם על זרועותיו ויצא עמם לקבל את פני הכלה הצנועה בעלת “ההוד שבסוד,” שבת מלכתא שבאה מחקל תפוחין קדישין.
אך מכל המתפללים היה אחד, אשר תחב בו את מבטי עיניו יותר מכולם ומראשית התפילה עד אחריתה לא הסירן מעליו כמעט לרגע, והאחד הזה היה איציק-שלום זעירא.
יצחק-שלום זעירא היה צעיר לימים, קומתו קצרה, עיניו קטנות ורצות, ראש קטן על שכמיו הקצרות. זקן צהוב וקרוח על סנטרו הקצר, וכולו – איש קטן, זה מעט יצא מכלל אברך, איננו סמוך עוד על שולחן חותנו, ופתח לו חנות של מכולת. ועל כן חדל ללמוד יום יום בקלויז, ואך אחר תפילת מעריב היה נשאר שם לשעות שתים ושלוש והיה לומד במסכתות, אשר קיבל על עצמו בשנה הזאת, כי חבר הוא לחברי הש"ס.
הכל יודעים, שהוא למדן גדול עד למדרגת חריף, בקי עד כדי “צנא מלא ספרי,” אך איננו אוהב ללמוד ביחידות, ובוחר לו תמיד איזה מבחורי הקלויז ללמוד עמו בתורת חבר. ובכל שיטה מסובכה ובכל דבר קשה, במקום שצריך להכריע, על הבחור החבר להכריע. יצחק-שלום רק מפלפל, מחוור את ההלכתא, מביא ראיות לכאן ולכאן, מראה דרכים רבים, ועל החבר לבחור בדרך הטובה.
אז מביט יצחק-שלום אל חברו כתלמיד אל רבו, ומחכה לשמוע את דעתו ולקבלה.
כשהוא צריך להביא לו סיוע ממסכת אחרת, אז הוא חוזר על-פה את כל הסוגיא אשר במסכת ההיא מלה במלה, אבל מעולם לא האמין בעצמו, עד אם לקח ועיין במסכת ההיא.
חברי הקלויז היו קוראים אותו שלא בפניו בשם “יצחק-שלום-כמדומני,” מפני שגם על דבר היותר ברי לו לא אמר מעולם “הן,” אך “כמדומני שכן הוא.”
זוגתו יענטה לא היתה בעלת-חשבון, ועל כן היה עליו לסדר את חשבונות חנותו, אבל גם במקרים כאלה לא סמך על דעתו. “פלוני חייב ששים ונתן עשרים, הרי נשאר חייב ארבעים. הכן הוא החשבון, יענטה?” כן היה מסיים את חשבון כל אחד מבעלי-חובות שלו.
העבודה הכבדה בחנותו היתה לו המידה והמשקל. הוא היה נתון אז בין שני כבשונות של אש. ירא פן יפחות מן הצריך וייכשל בעבירה, ועוד יותר פחד פן יעדיף ויונה את עצמו. כבד היה לו למצוא את נקודת האמצע בין פחות ובין יותר. ובמקרים כאלה היתה יענטה גוערת בו: “לך מזה, גבר לא-יצלח, תנה הנה את המאזנים.”
העולם היו מרננים אחריו, שאשתו מושלת בו. אבל באמת לאמיתה היא לא משלה בו, אך הוא נכנע מפניה וקיבל את מרותה, מפני שצריך היה למושל.
אמרו עליו שיש בו ממידת קמצנות. אבל גם זה ללא אמת. הוא לא אהב כסף, אך ירא מתת. “אולי אין לי רשות לתת ככה כפי מצבי,” היה מגמגם בתתו נדבה.
מטבעו היה, כשהיה נותן נדבה לעני, היה בורח מפני המקבל תיכף לנתינתו, ובתוך כדי בריחה שב ורדף אחריו מספר פסיעות. וליצני הדור היו אומרים, שכשהוא בורח הוא ירא, פן יעלה על דעת העני לדרוש ממנו יותר מכפי נתינתו, וכשהוא רודף אחריו הוא מפקפק, אולי באמת צריך היה לתת לעני הזה יותר.
ויותר מכול היה ירא להתפלל ביחידות, ובדבר הזה היה זהיר תמיד. “בציבור שאני,” היה מתנצל תמיד בעיני עצמו, “תפילת ציבור אינה נטרפת.. הציבור הוא כנסת ישראל. בתוך תפילת ציבור גם תפילתי מתקבלת.” אבל תפילה ביחידות – אוי לעוונותינו הרבים – כמה משטינים, כמה מקטרגים יקומו על תפילתך, כמה קליפות ונשמתין ערטילאין תדבקנה בה ותשקענה אותה בתוך שערי הטומאה. אתה רוצה להתפלל בדביקות והנך מעורר עוד בתפילתך קיטרוג והגברת_הדינים.
ויותר מכל היה אוהב להתפלל עם ציבוריו של ר' מוטיל. עמו ביחד היה חש את עצמו יותר בטוח, אך עם ציבורו של ר' מוטיל יכול להתפלל רק בשבתות, כי כל ימות החול יתפלל ר' מוטיל ביחידות.
אבל בלילי שבתות שוקע יצחק-שלום את מבטי עיניו בר' מוטיל. הוא מתאווה לייחד את נשמתו עם העובד הזה. הוא חפץ לכלות כענן, לשוב לתוהו ובוהו ולהתייחד אחר-כך עם נשמתו של זה.
הוא מביט בו, ומעיניו תזלנה דמעות של התבטלות. שפתיו תרחשנה את דברי התפילה ולבו בל עמו. כפעם בפעם הוא שוכח את מקומו במזמורים, ומשתתק לרגעים ומשתקע בתוך יחודו של ר' מוטיל. הוא נזכר בתפילתו ומסב פניו ממנו, וחוזר ושב. איננו יכול להסיח דעתו ממנו.
וכשהלכו כל המתפללים לבתיהם, היה יצחק-שלום מתעכב עוד וחיכה עד כלות ר' מוטיל את קריאת שיר-השירים, ובגיל של רעדה קרב ויברך את האיש הקדוש ב“שבתא-טבא.”
ואז היתה שבתו של יצחק-שלום מבורכת, ובהשפעתו של ר' מוטיל הנעים את מזמוריו על השולחן, ובהשפעתו זאת היה חי עד מזמורו של “הכול יודוך” בשחרית.
ומי לא שמע את יחודו של “שמע” מפי ר' מוטיל? מי הוא זה ששמע בשאגו “שמע ישראל” והיה יכול לאטום אזניו לבלי שמוע? וכשקרא “אלהינו” וכפף קומתו, מי זה לא חש אלהים על גבו, על שכמו, על ראשו ובכל אבריו?
וכשנקב את השם בשפתיו והאריך ב“אחד” היו יכולים לגיון של חיילות לנסות לירות מכלי-תותח ולראות, אם יצא אליהם אחד המתפללים.
ובהשפעה זאת היה יצחק-שלום חי עד לשלוש סעודות, אשר סעדו החסידים תמיד יחד בקלויז. אז היה איש איש מהם רוחץ ידיו בביתו, ומביא אתו כזית לחם לקלויז, בשמירת ידיים מפני הטומאה ושמירת הלב מהיסח הדעת, והיו אוכלים יחד את הסעודה השלישית. שם ידעו לשיר “אל מסתתר בשפריר חביון;” שם חשו בסוד של זעיר-אנפין; שם הרגישו את ה“סוד שבהוד;” שם ידעו לשתוק שתיקה מלאת עניין, להחריש בקול גדול; שם הציצו לפעמים לאשר למעלה מן המקום ומן הזמן – ולא נפגעו.
ושם גם ידעו לטשטש את הקו העובר בין החול ובין הקודש, להאריך את השבת על חשבון החול.
ו“דומה,” של גיהנום, בועט ברגל, חורק שן, אך לא יעז לפתוח שערי הגיהנום, כל עוד בני החבורה הזעירא הזאת יושבים בחושך צפופים ושותקים בציבור.
דומה, שגם כוכבי השמים, הנוצצים כבר ברקיע וקורצים דברי-חול, ימנעו אורם מבית-אלהים זה, לבל יפריעו את החושך הנעים השולט בין החבורה הצפופה והכפופה הלזו.
יותר מאשר לכולם ינעם החושך ליצחק-שלום זעירא. הוא יכול עתה לצייר בנפשו, ומראה עיניו לא יכזבהו, כי הוא והחבורה – אחת, כי אין פה לא יצחק-שלום ולא חבורה, כי אם אגודה אחת של נשמות, חצובה אחת מתחת כסא הכבוד.
וכשהיה ר' מוטיל מבאר ברמז ובחצאי דברים איזו “מלה” של אחד הצדיקים, היה יצחק-שלום מתכווץ עד כדי פחות מכזית והיה בולע מלה אחר מלה, וחש תענוג והשפעה מרובה מכפי כוחו לקבל.
וככה יושבת החבורה של העולמות העליונים באיזו פינה שבעולם הזה, בסיעת בני מלכים שהצטמצמו באיזו ספינה קטנה והפליגו אל הים, עד שהתאכזר שמואל השמש והעלה נר.
“אך נשמה ליטאית כאדם הזה,” התרעם אז אלקנה סופר על שמש.
ואז ברכו על המזון והתפללו מעריב, ושבו איש איש להעמיס את תרמיל הגלות על שכמו.
ויצחק-שלום בצאתו עמד על המפתן, והחזיר פניו, והביט עוד פעם על האיש הקדוש, כאילו חפץ לקבל מאתו השפעה לימות החול, והתאנח והלך לביתו.
וביום הראשון לשבוע בבוקר, כשישב יצחק-שלום בחנותו וראה מרחוק את אשתו של ר' מוטיל הולכת וקרבה לחנותו, היה מתרגש מאד, והיה מביט אל אשתו כנואש: “הוי, הקניה בהקפה,” גמגם בשפתיו, “הקניה בהקפה תוליכני מטה.”
ויענטה הבינה בדבר, אף-על-פי שמעולם לא סח עמה בדבר הזה. “היכנס הביתה, בטלן,” היתה גוערת בו אז, “ואמור, ‘חק’.”
ויצחק-שלום ברח החדרה לאמר “חק,” ולא יצא, עד שיצאה אשת ר' מוטיל מתוך החנות שלא מתוך שמחה. היא לא אהבה למצוא את יענטה בחנות, בעת שבאה לקנות בהקפה.
את ירוחם-פישל המסטר הכל יודעים לאיש כשר ירא-אלהים, אבל אין איש יודע אותו לעשיר. אף-על-פי שהכול יודעים, כי הוא מטופל בל' אלף ויש מוסיפים עד נ' אלף רובל; ולא עוד אלא שגם הוא בעצמו, היודע, כי יותר ממה ששמין אותו, יש לו עוד ממונות שאינם ידועים ליושבי קרנות, לא עלה מעולם על לבבו לחשוב את עצמו לעשיר. גם קפוטתו, אשר עוד לא עברו עליה שתי שנים מיום שחידש נעוריה והפכה על קרחתה; גם מנעליו המכווצים כפני זקנה קפדנית, ואפילו השטריימיל שלו המשמש לשבתות וקרוח ברוב ציציותיו – לא יעידו על בעליהם, כי עשיר הוא. ואפילו עסקו במסחרו ומשלח-ידו, שהוא עוסק בו, איננו כעסקו של עשיר. הוא מגדל בהמות דקות וגסות וטורח ועמל בהן ביום ובלילה, בקיץ ובחורף ומרוויח בהן, סוף כל סוף, לא יותר מאיזה שכיר יום.
הוא אמנם מכניס-אורח גדול, אבל מכין הוא את אורחיו ללוגמא חמה ופת קיבר, שהוכן למענו ולמען ביתו. ובטחונו חזק בהשם יתברך, כי יותר שירבו האורחים על השולחן, יותר תתברך הארוחה באילפס והמאכל במעיים.
באמת לאמיתה, כמעט שאין לו גם כל נחת-רוח מאלפיו. הוא מעולם לא טרח אחרי האלפים, הוא עמל וטרח אחרי היחידות והעשרות. העשרות אמנם הצטרפו למאות, והמאות לאלפים וכן הלאה, אבל הוא לא נשא להם נפשו מעולם.
ועל כן יש אשר יצטער יותר על היזק קל של עשרה רובל מאשר יצטער בהיוודע לו, כי אחד מלוויו פשט את הרגל ושמט אלף רובליו.
כשהוא לעצמו לא היה עוסק עוד בכל מקנה ומסחר והסתפק במה שיש לו, לולא שירא פן יחסרו אלפיו הלוך וחסור, כמו שהלכו הלוך ורב. ולבד זאת הוא אוהב מאד את עסקו שהוא עוסק בו. הוא מתענג מאד לטרוח על בעלי-החיים שלו ולראות את גדייו הולכים ונעשים תיישים תחת ידו.
הוא ידוע, שהעולם קוראים אותו קמצן, “עכברא דשכיב אדינרי,” אף-על-פי שהוא מרים לפעמים נדבות נפרזות (נדבות קטנות איננו אוהב לתת) ומכבד את קונו מהונו יותר מכפי מידתו.
ולא עוד אלא שהוא מצדיק בלבו את המרננים אחריו, בדעתו כי בעתים כאלה מלחמות כבירות מתחוללות בנפשו, והיצר מצערו לפני הנתינה ואחרי הנתינה.
ויש גם אשר הוא מסלסל בעצמו ונופל בשמץ של יוהרא, בדונו בעצמו לאמור: “הן יותר מרובה שכרי בעולם-הבא, כי לא משום נטיית לבבי אני נותן, אלא לשם מצוות הבורא.”
ובכלל יודע הוא בעצמו, שמידת החמלה אין בלבבו. יכול הוא להביט על אומללים ורעבים בדעה מיושבת, בקורת-רוח, ואם הוא מזמין רעבים לשולחנו, הוא רק מפני שהכנסת אורחים היא מצווה גדולה.
על קופת הצדקה הוא נלחם תמיד שתהיה בידו, מפני שאיננו מאמין שהלבבות הרכים ההם, הנשים בצורת אנשים, יעסקו בדבר כראוי ולא ירבו לתת במקום שאין צורך גדול לתת הרבה, או יתנו לעניים שאינם מהוגנים. ובדבר הזה אמנם מודים כל אנשי ריבו, שכל השנים שקופת הצדקה בידו, הקופה מתברכת ונותנת שיורים משנה לשנה.
רק מגביון הצדקה הוא מבריח את עצמו. הוא איננו יכול להכריח ולשדל גם את העשיר שבעשירים, שיוסיף על נדבתו. ועוד יותר אינו יכול לראות איך אנשים מרימים לפעמים סכומים גדולים מכפי כוחם לדבר שבצדקה. הוא בכלל איננו יכול לראות דבר טוב עשוי בידי אחרים ולא בידיו.
את קרוביו העניים, וכמעט כולם עניים, הוא מתנהג באכזריות, ומונע את עצמו מהלוות להם גם גמילות-חסד לעת הצורך. “יבטחו בהשם יתברך ולא בי, ולא יעשוני ל’עבודה זרה' שלהם,” היה מצדיק את נפשו תמיד בעיני עצמו. רק אחד מקרוביו, אהרן-חיים ש“התחמץ” ויהי למשכיל ממש, ואנשי העיר ישיחו בו שהוא בעל מידות טובות, אותו שנא ירוחם-פישל שנאה ניצחת. ובכל זאת אהב להלוות לו לפעמים סכומים הגונים, דווקא שלא בעת צורך גדול, ולדרשם ממנו בעת הדחק. והוא מתמלא אז תענוג נפלא, אם הלז איננו יכול לסלק חובו בעתו. והוא מתמרמר אז ופוסל בשלו את כל המשכילים, זחוחי הדעת. אין גם אחד בהם ישר ונאמן רוח, פוסק הוא ואומר בחרון מגולה ותענוג נסתר.
כל זה הוא ירוחם-פישל ברחוב. אבל ירוחם פישל בקלויז הרי הוא אחר לגמרי. גם פה הוא מוותר על מקומו, שיש לו במזרח בשכנות עם הרב דמתא, ויושב לו במערב. אבל יודע ירוחם-פישל, שהוא מכבד את מקומו. כל בני הקלויז יודעים אותו ללמדן מופלג, בר פלוגתיה של המו"צ דמתא, וגם הדיין החדש איננו עומד בפני למדנותו. ועוד יותר מזה הוא ירא ושלם, חסיד עד למדרגת “עובד,” והוא יודע ומרגיש כל זאת, אבל מסיח דעת מזה במתכוון, ומתפלל שם בכדי שיינצל מיוהרא ומזחיחות הלב.
וירוחם-פישל משכים ומעריב בבית-אלהים, מסלק חובותיו שליש במקרא, שליש במשנה והלכה ויותר משליש בספרי יראים, שוהה שעה אחת ומתפלל מתוך שמחה ויוצא מהקלויז בעצבות גלויה, כלומר: “מה אני ומה תפילתי ומה כולי בעיני כביכול? כלי מלא בושה, טיפה סרוחה ולא יותר.”
באחד הערבים בימות החורף הלך ירוחם-פישל לעת תפילת המנחה אל הקלויז מתוך שמחה של חול. הוא מכר היום צמד פרים לאיכר אחד בעשרה רובל יותר מכדי שווים. “עשרה רובל ממש קלוטים מן האוויר,” הוא משיח אל לבו, “גם למי שצריך להם מאד, אינם שווים יותר ממאה.” והוא שם את ידו בתוך כיסונו וממשש את העשרה, אשר נשאר לו ממאת הרובלים, וישימהו לבדו בפינת כיסונו, כמו חפץ בזה להבדילהו לטובה מיתר המאה. והוא חוכך בדעתו, אם איננו מחויב לעשר אותו לדבר שבצדקה, ופוסק לחיוב ומקבל על עצמו שבצדקה הראשונה, אשר יהיה מוכרח לתת בימים הבאים לקראתו, יכוון לצאת ידי חובת מעשר של אלו.
והוא מתפלל היום במוחין דגדלות ולומד את שיעוריו בהשפעה דלעילא. בכל אשר ישים עינו, הוא רואה היום אור גדול ומשיג יותר מלימודו. ממש כעין גילוי שכינה. והוא יוצא מתוך הקלויז ומהרהר ב“תורה,” ששמע עתה מפי קדשו מלה במלה: “יעקב אבינו לא חס על העדרים הרבים, ששלח לעשו הרשע, על פי סוד ‘תן חלק לשבעה.’ וכששכח פכים קטנים, קטנים ממש שכח, חספא בעלמא. וחס עליהם, על חספא בעלמא חס, והסתכן בנפשו, ושב לקחתם, על חספא בעלמא הסתכן. ובזה הראה סימן לכביכול, שיתנהג עם בניו בבחינת ‘לא ידיח ממנו נדח…’ לא י-דח מ-מ-נו נ-דח… אפילו חספא בעלמא יש לו תקנה לעתיד לבוא.”
“כמה מן המתקת הדינים יש בדברים הקדושים האלה,” מתענג ירוחם-פישל על הרהוריו, “ובאמת מה יש להבורא-ברוך-הוא עוד טענות ותביעות על עם ישראל שלו? אפילו ההדיוט שבישראל, חספא בעלמא לכאורה, מלא מצוות כרימון. מי יושב בסוכה, מי אוכל מצות בפסח, מי מניח תפילין – בני עשו? מי מסייע לך, רבונו-של-עולם, לברוא בכל יום רבבות עולמות ומשרתי-אש, אם לא בני ישראל בתפילותיהם ועשיית המצוות?”
והוא חש ברגע הזה אהבה אין קץ לעם ישראל, להשם יתברך ולכל עולמו.
“עם סגולה, כנסת ישראל,” הוא לוחש בשפתיו בהתלהבות עצורה, “גוי קדוש.”
לו פגש בו ברגע הזה בן-ישראל, כי עתה לא יכול לעצור ברוחו, לבלי חבקו בזרועותיו ולקרוא בקול גדול “אתה בחרתנו מכל העמים.”
אך בעברו על הבית הנמוך של קרובו אהרן-חיים המשכיל, מיד נתערבה שמחתו ונשתקעה התלהבותו. הוא נזכר בכל “חפציותיו” של האפיקורס הלז, באספותיו של מה שקורין ציוניות בלע"ז, בדרשותיו של דופי, שהוא מחטיא בהן את הרבים. ובעוונותינו הרבים העולם נפתים אחרי דבריו. הוא מטיח דברים כלפי מעלה: “מדוע זה ולמה ברא רשעים מסיתים ומדיחים כאלה, אחרי שהנפשות הקטנות אינן יכולות לעמוד מפניהם בנסיון?” הוא מתפלא וגם כועס קצת על יחידי-סגולה שבעיר, שיש בידם למחות ואינם מוחים.
“אילו יכולתי לכתוב בכתב שלהם, ואילו ידעתי מה שצריך לכתוב, כי אז לא נמנעתי מלכתוב דלטוריא על הרשע הזה, אחר ש’עת לעשות לה' הפרו תורתך'.”
והוא נזכר, שאתמול גער בבנו, על כי נודע לו, שהתחיל להתלמד חרש לכתוב רוסית, ובלבו הוא מתחיל עתה להסכים בדיעבד לדבר, אחרי שסוף כל סוף יכולים לפעמים לעבוד גם בזה את הבורא-ברוך-הוא.
בבואו הביתה אכל את ארוחתו מתוך עצבות, כי כמו להכעיסו חסרו לו אורחים לשולחן, ומתוך עצבות בא לידי קפדנות ומתוך קפדנות לידי קטטות בדביתהו על ענייני-בית.
וכשקרא קריאת-שמע סמוך למיטתו ואמר “הריני מוחל לכל מי שהכעיס אותי,” נזכר, כי הכעיס את אשתו בחינם, והיה לו הרהור תשובה.
וכדי לפייסה בדברים החליט לספר לה על דבר הריווח שלו ה“קלוט מן האויר” ולהראות לה את האושר בעליל.
הוא שם את ידו לתוך כיסונו להוציא את הכסף, ופניו הלבינו כסיד, הכסף איננו.
וכאשר חזר לבדוק בכיסון הראשון ובפינה, ששם שמה את העשר ה“קלוט מן האויר,” מצא שם לתמהון לבבו קרע בין התפירות.
הכסף לא יכול להישאר לבלי אבוד דרך החור החדש ההוא. עתה נעלה מעל כל ספק, הכסף אבד.
רוחו מת בקרבו. כבד היה לו להאמין, שאיבד מאה ועשרה רובל בבת-אחת, אבל לא יכול לפון בזה אף רגע.
הוא חפץ לבכות, אבל מטבעו לא היה בעל-בכי. הוא חפץ להתקוטט ולהאשים אחרים בזה, אבל לא היה לו עם מי להתקוטט ואת מי להאשים. הוא החל לצעוד על פני החדר. רעיון חלף בלבו לצאת ולבקש במקומות אשר היה שם אחר המכירה. ובטרם גמר את רעיונו כבר היה בחוץ, ויבוא אל הקלויז ואל כל המקומות, אשר יכול לחשוד, כי אבד שם ממנו הכסף, ולא מצא. ובלב נפוג שב הביתה.
“מאה ועשר,” ציפצף כפעם בפעם בשפתיו “מאה ועשר.” איי-איי-איי! אחת-עשרה עשיריות. וכפעם בפעם הוא שב לצרפם בצירופים שונים, אחת-עשרה עשיריות, עשרים ושתים חמישיות, מאה ועשרה רובלים. ובכל צירוף וצירוף ישוב לחוש את נזקו בגון חדש וצער יותר עמוק.
לאחרונה עלה על מיטתו וניסה לשדל את עצמו לקבל את יסוריו באהבה, ולא יכול. ואך ברוב עמל עלה בידו להבליג מעט על סערת רוחו, ויגער בעצמו לקבל את הדבר על חשבון מירוק עוונות. “אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, עד שגוזרים עליו מלמעלה.” ודן בעצמו: “בלי ספק נכשלתי בעוון.” ויחל לפשפש במעשיו וימצא בנפשו חטאים ועוונות ופשעים ביודעים ובלא יודעים, עד שחשב לחסד אל, שלא אבד ממנו יותר, ושלא נפרע ממנו חס ושלום בגופו – ויישן.
ואולם גם הפעם הונה רק את נפשו. הוא לא שקט ולא היה שמח במירוק עוונותיו. הוא רק נם שנתו למספר שעות, ובקומו בעוד לילה וישב ללמוד ולהגות את שיעוריו, באו מחשבות זרות ובלבלו את מוחו ממש בתמונות מאה ועשר קליפות.
הוא מתאמץ להסיח דעתו מהן, ומנעים את קולו וממתיק מזמורי תהלים בפיו. השפתיים נעות, והקול חדר ללב שומעיו ומעורר לבכיה. אבל לב ירוחם-פישל אחרת חשב. “כמה עגלים צריך אני לגדל, עד כדי ריווח של מאה ועשר.”
ויותר שהוא גוער בעצמו, יותר תידחקנה המחשבות הזרות אל תוך לבו, תבלבלנה את מוחו ותשמנה את לבבו כרשות הרבים.
“נסיון הוא,” יתחטא לפני קונו, “ערוב עבדך לטוב, בל יעשקוני זדים,” הוא מתחנן בלחש.
הבוקר אור והוא מכין את עצמו ללכת אל הקלויז מתוך עצבות לב, והנה מקרה לא טהור. על מפתן ביתו הפסיק לו את דרכו קצוץ-הכנפיים, קרוח-הפאה ומרוט-הזקן, הדוחק רגלי השכינה בקומתו, אהרן-חיים האפיקורס קרובו.
הוא חש בלבו תאווה עזה לשפוך על ראשו של זה את כל הקיתון. נדמה לו, שהוא האשם באבידתו, בנדודי לילו ובכל ההרהורים, אשר בלבלו את מוחו מאתמול ועד עתה. הוא החריש רגע, ויחשוב מחשבה, מהיכן יתחיל ואיזה דרך יפול עליו.
“מה חפצך בזה, משיח השקר?” פנה אליו בלי כל אמתלא, וקולו רעד מכעס כבוש.
הלז הביט עליו בעין חודרת בבת-צחוק גלויה.
“חפצי לשאלך אם אבד ממך כסף וכמה אבד ממך?”
ירוחם-פישל עמד נדהם. הוא הבין כרגע, כי הכסף נמצא בידו של זה, ומרוב התפעמות החריש ולא יכול לענות דבר.
הלז בראותו את התפעמות רוחו בא לעזרתו, ויבאר לו בדברים קצרים: "לאור בוקר קמתי ואצא החוצה, ואמצא כסף כרוך בחפיסת נייר, אשר על-פי הכתובת שעליו, ידעתי, כי של ירוחם-פישל המסטר הנהו, ואסור אל ביתך לדרוש את פיך. עתה אם אבד ממך הכסף, נקבה את הסכום.
“מאה ועשר,” חטף ירוחם-פישל בנשימה אחת. ולרעיון, כי הכסף בשלמותו נמצא בידי המדבר העומד למולו, העמיד פנים של חנינה.
“אולי תוכל להגיד גם את סכום הפעוטים?”
“עשרה בני-עשר, ואחד…בן-עשר,” ביטא ירוחם-פישל כמעט נכלם מפני דבריו האחרונים הנאמרים לכאורה בלא טעם ושכל.
“וכן גם מצאתים,” ענה אהרן-חיים בצחוק עצור, “העשרה היו כרוכים בחפיסה, והאחד לבדו. הא לך איפוא את שלך.” ויוציא את הכסף ויושיטו ליד בעליו.
ירוחם-פישל קיבל את הכסף, ובו ברגע, בלי דעת גם בעצמו מדוע, צפה על לבבו כל איבתו לאיש העני הזה. הוא עצר מעט מספירת הכסף, ובלבו נהייתה מהפכה גדולה. הוא איננו דואג עתה לכספו, הן כבר בידו הנהו, אבל עתה מילא רגש אחר את לבבו. האפיקורס הזה קיים מצווה גדולה, מצוות השבת אבדה, אף-על-פי שאיננו מאמין בשכר ועונש. האפיקורס הלז קיים מצווה שיש בה מעין מסירות-נפש.
והרעיון הזה הגדיל עוד יותר את שנאתו לאיש הזה.
עתה, אחרי שכבר בא הכסף לידו, נכון הוא לאבדו מחדש, לו רק ידע שהלז ימצא אותו גם הפעם, ואז לא יאבה לקבל אותו מידו. אבל כבר נעשה מעשה.
אך חיש חלף רעיון במוחו. והוא מרים מן הכסף עשרים רובל, ובטרם יושיט ידו, הוא מתעשת ופוחת עד כדי עשרה: “הא לך בעד טרחתך.” הוא מושיט לקרובו את עשרת הרובל. “בעד המצווה,” הוסיף בלחש.
אבל הלז בתק בו שני מבטי זעם. פה אש ואש נשקו. התאווה להציל את המצווה מידי רשע, הניצוץ מתוך הקליפה מצד חד, והקנאה לכבוד עצמו מצד שכנגד. “וכי עבדך אני? לשמשך ולטרוח בעדך נבראתי?” דיבר אהרן-חיים בחימה עצורה.
“הרף מזה,” ענה ירוחם-פישל רבות, “הן בשכר מצווה אין אתה מאמין, ומה ממך יהלוך אם תקבל ממני סכום הגון בשכר… בשכר תודה. הלא עני אתה.”
אהרן-חיים מדד במבט עינו את כל גבהו של ירוחם-פישל מן הירמולקה שלו ועד מנעליו, ובבת-צחוק של בוז נפטר ויצא.
ירוחם-פישל עמד כפגוע-חץ. עתה צר לו מאד, שנמצא כספו. הוא בא אל הקלויז ללמוד שיעוריו ולהתפלל, אך גם תורתו גם תפילתו היו מטורפות. נדמה לו שהשטן מערבב את תפילתו במספרים של “מאה ועשר,” במבטים של אפיקורסים, עניים, גאיונים. וכשהגיע לברכת “ולמלשינים,” הרצה בכוונה עצומה את המלות “וכל המינים וכל האפיקורסים כרגע יאבדו ותעקרם ותכלם ותשפילם ותכניעם,” ולא נתקררה דעתו עד שחזר שתי פעמים על הקללות ההן, ונדמה לו שחסרו לו עוד איזה מלות מן תפילת שמואל הקטן.
היא אינה מתגאה כלל על שכנותיה כמה שהיא ידענית ומלומדת אחת בין כולן, ושבכל שבתות השנה הן באות אליה לשמוע מפיה “מלה יהודית.” אדרבה, יש שהיא מקנאה בהן, שהן חשוכות ואין יודעות כלום.
“יוסיף דעת יוסיף מכאוב,” לא כתב שלמה המלך אלא בשבילה.
והיא אינה מתביישת כלל, כשמלגלג עליה אליקים חלץ, אחד מאנשי-שלומו של בעלה ומבקר תמיד בביתה, וקורא עליה “חצי-זכר.” אדרבה, היא מעמידה אז פנים צוחקות – וזהו אולי מקרה יחידי לה להראות פנים צוחקות לגבר – ואומרת לעצמה: “דיו שהוא לפחות מודה במקצת.”
והיא אינה מצטערת כלל במה שבעלה הוא הדיוט גמור לגביה, ויותר מחסידותו ההדיוטית אין בו כלום. אדרבה, קשה לה לצייר לעצמה, איך היתה יכולה לדור בכפיפה אחת עם גבר, שהוא יותר בר-מעלה ויותר מלומד ממנה.
היא מכבדת מאד את שלמה המלך, וכמדומה לה שהיא ממצה את עומק הרעיון שבדבר, אבל אינה יכולה לסלוח לו את הפסוק “ואשה בכל אלה לא מצאתי.” והיא משערת, שהוא אמר את הדברים הללו אחר שנשא את בת פרעה.
היא חרדה על דת ומחבבת את חכמי ישראל; אך טינה יש בלבה עליהם, שעמדו ואמרו “אשה, מעשה ידיה לבעלה.”
כל מה שיש בידה לעשות לעצמה, היא עושה. מקדשת על היין בלילי שבתות, נוטלת ידים לסעודה, מתפללת שלוש פעמים ביום, כגבר גמור.
אבל סוף-כל-סוף, כשמגיעים לילי פסח, היא מכינה הכול, אפילו את הקערה היא מסדרת והוא עורך את הסדר.
בכל שבתות השנה אחר סעודת שחרית היא בוחנת את בניה על כל מה שלמדו בימות השבוע; אבל את “ארבע הקושיות” הם שואלים מאת אבא.
תענוג גדול היא חשה, כשהוא שואל אותה לפעמים על חשבון “ז' שלמים” אם יש לו עוד שהות לקדש את הלבנה, מפני שהוא אינו בקי כל-כך בדבר. אבל צער היא מרגשת, כשאחר חשבונה המדוייק, היא מוותרת לו את הדבר, והוא יוצא ורוקד כנגד הלבנה, וחוזר אל ביתו, ומברך אותה בחודש טוב, והיא צריכה רק לענות אמן.
יש שבערב שבת, כשהיא פוסקת בבישול ואפיה, היא נזכרת פתאום במספר הזעום של המצוות שהוקצו לאשה ובאיכותן הדלה, ואז היא באה לכלל כעס, ומתוך כעסה היא שוכבת על מיטתה, מתחלה, ופוקדת עליו שיפריש היום חלה במקומה. והיא מסתכלת בו מרחוק, כשהוא מטפל בעיסה, וצוחקת בחשאי.
בכלל היא מושלת בו, ומראה לו תמיד פנים רוגזות. אף-על-פי שהיא יודעת בו, שהוא אדם כשר, איש טוב, ועוד יותר בעל טוב, מכבד ומחבב את אשתו כתלמיד חכם, והולך אחרי עצתה כעם הארץ פשוט; ויש שהיא מתמלאה עליו חמלה, בזכרה את כל העינויים והצער, שהוא סובל מידה. הוא לא שמע עוד מעולם מלה אחת חמה, רכה יוצאת אליו מפיה. לא ראה עוד בעיניה מבט אחד מאותם המבטים, הנהוגים בין בעל ואשתו בעתות רצון. הוא אצלה תמיד בבחינת פושע. אם אין לה ענין להשמיע עליו גערה, הרי היא שותקת ומסיחה דעת ממנו לגמרי, כאילו אינו בבית. משערת היא שחייו הם מרים וקשים.
אבל אז היא מתנצלת לפני עצמה, שבאופן אחר אינה יכולה לדבר עם גברים בכלל. אפילו את בניה, היא מבדילה לרעה מבנותיה. לבנותיה היא אם טובה, סלחנית, מעבירה על מידותיה; ועם בניה היא מדקדקת על חוט השערה, גוערת בבנות כשהן משמשות לפעמים את אחיהן ומושיטות להם איזה דבר נחוץ.
“דייכם להיות אדונים,” היא פוסקת ואומרת על הבנים, “כשתגדלו תקחו נשים לשפחות.”
מצדקה והכנסת אורחים היא מושכת את ידה. אף-על-פי שבאמת אינה כל-כך רעת-לב. אבל יש לה טעם ונימוק פשוט בדבר, שאינה מכחדת אותו לפרקים מאזני שכנותיה. “אין לי לא צורך ולא חפץ להרבות שכרם של הגברים בגן-עדן. דיים במה שיש להם.”
בקושי היא מתרת לו לפעמים רחוקות להזמין אנשי-שלומו לשלוש סעודות או ל“מלווה-מלכה.” ואז היא אוהבת להכין להם יי"ש יותר מן המידה, ומתענגת אז לראות בהם, כשהם מתנוולים מתוך שכרות.
אבל מעולם לא עלה הדבר בידו, שתתיר לו להזמינם לסעודת חנוכה אף-על-פי שיש לו אז יום מסויים, היאהר-צייט של אביו חל ב“זאת חנוכה.”
בכלל היא שרויה ברוגז במשך כל ימי חנוכה. אפילו את שכנותיה הסרות לביתה לדבר קצת בשבח היום, אינה סובלת. היא עונה להן אז על כל שאלותיהן במקוטעים ומתוך הקפדה.
“בודאי היו שם נסים. אבל אין ידוע עוד בזכותם של מי, בזכותם של הגברים – בודאי לא.”
“ודאי בשל הנשים, מסכמת אחת המשיחות לדעתה, הרי יהודית…”
ופה פוקעת סבלנותה.
“יהודית, יהודית, תפשה לאותה סכלה.”
המשיחות שומעות ומתאנחות מתוך דרך-ארץ, כאילו מצדיקות על עצמן איזה דין קשה. אבל היא, מכיון שפתחה את פיה אינה יכולה עוד לשתוק. “ולא עוד אלא שהם מהללים ומשבחים אותה, ומשתבחים בה, וחפצים סעודות בשבילה, כאילו הכול כשר, הכול ראוי והגון, ובלבד שתגיע להם תועלת בדבר.”
“ודבורה? ומרים? וחולדה? כלום בדרך כזה הושיעו לישראל?” ומספק זה היא מתרסת ובאה לידי שאלה אחרת:
היתכן, שנשים גדולות אלו לא כתבו בימי חייהן דברי חכמה ומוסר כאותם של שלמה המלך, למשל?
ונוטה היא להאמין, שחלק גדול מן החכמה, שהנחילו הדורות לעולמים – חלק של הנשים החכמניות חסר עכשיו, מפני שהשמיטוהו.
וחפצה היתה מאד להשמיע את ספקותיה אלה באזני הנשים הפתיות הללו, אבל יודעת היא, שזהו חטא נורא, מעין “מסית ומדיח,” שבזמן שבית המקדש היה קיים היו בית-דין הורגין על עוון זה. יראה היא את הגיהנום. אפילו את הגיהנום והגן-עדן חטפו הללו ברשותם.
צריכה היא לשתוק מתוך כעס.
הקהל התאסף בין אסרו-חג לסוכות בבוקר אל בית-הכנסת. כיתות כיתות מתאחדות, מתפרדות ומתאחדות שוב לצוותות חדשות, הכל מתלחשים ומתווכחים בחשאי. המסיח מסיח במלים מקוטעות וברמזי עינים, והשומע מקמט פנים בתמהון ובסימנים של גועל-נפש. הכל מזדעזעים ומתעוררים כשואפי נקמות.
“למי מחכים?”
“להרב דמתא.”
“מדוע הוא מתמהמה?”
“בודאי הוא מלמד זכות על אותו הזובח המפוגל. כלום אינך יודע כמה קשה על רבי שניאור-זלמן התכשיט, שיחיה, לדחות אדם מפרנסתו? פרנסה…”
“לא, אלא מפני שהוא עוד צעיר ומתבייש לעסוק בדין כזה.”
“גופא דעובדא היכי הוי?”
“פשוט. ישבנו בליל שני של סוכות בסוכתו של הרב ועסקנו בשמחת בית-השואבה. הרב שיחיה, כידוע, הוא קצת חלש, ולא יכול לשבת אתנו הרבה, והלך לנוח קצת. ואנחנו ישבנו ישיבת קבע ושתינו שמחים. וכבר היינו ב”מעלה עליונה." פתאום קול צועק. אבל הקול יוצא מחדר-המבשלות, וניכר בו קול אשה. ובחדר חושך. זילא מילתא1 להיכנס שם. בינתיים עמדנו על הדבר והתחלנו בודקים, מי חסר. נמצא, ששלמה שו"ב חסר. עוד אנו מסתכלים איש בפני חברו, והוא נכנס, צדיק תמים, כבא מן החוץ, ונוטל ידיו. ולא עוד אלא שמברך “אשר יצר” בשם ומלכות…
“שחיטתו אסורה כנבלה.”
“מן החובה להעבירו.”
“ראוי לנהוג בו בזיון וזלזול. יובא הנה, וישפוט הקהל.”
“אבל הרב מעכב.”
“במקום שיש חילול-השם אין חולקין כבוד לרב.”
“אבל פרנסה?”
“פרנסה!? האי מאי? וכי מה אשמים בזה בני ביתו? שכרו אין לקפח, אך את חלפיו מצוה לקחת ממנו, כדי שלא ישחוט אפילו לעצמו.”
“אבל איה רבי שניאור-זלמן?”
והרב ר' שניאור-זלמן יושב בביתו שקוע במחשבות.
יודע ר' שניאור-זלמן, שהעולם קורא לו “תכשיט” ונוהג בו כבוד גדול, אבל הוא אינו מתגאה בזה, אדרבה, צער הרבה גורם לו הדבר, ירא הוא שמא ינכו לו מזכויותיו.
ה“עולם” אומר עליו שהוא “סיני ועוקר הרים” אף-על-פי שהוא עוד צעיר. יודע הוא שזה אמת, כשהיה עוד רווק, היללו אותו בעירו, ויצא לו שם גאון. הוא קיבל סמיכה קודם שמלאו שנותיו.
ה“עולם”, אומר, שהוא ותיק וירא חטא. במקצת גם זה הוא אמת, אבל אוי להם לבני אדם ביראת חטא שלהם. היראה באה להם תמיד אחר החטא.
“כלום צריך אני לחפש אחרי דוגמאות מרחוק? די לי כשאני מסתכל בתוך נפשי. כמה אני נלחם בהרהורי שלי, רחמנא-ליצלן, ואף-על-פי-כן איני יכול להתפאר ולאמור: גירא בעיני דשטנא. רבונו של עולם, נשוי אני. כמה הוא השיעור? עד מתי? חסדי השם-יתברך עמי, שלא נתלכלכתי עוד חס-ושלום בחטאים, בר מינאי. רק מהרהר אני. אבל על הצד האמת קשים הרהורי עבירה יותר מן העבירה גופא.”
יש עתים, שהשטן מזמין לפניו את ה“דבר.” ואז מכיר הוא בנפשו אפיסות הכוח וחשכת השכל. שם הוי"ה, שהוא מצייר תמיד לנגד עיניו, מתטשטש בבת אחת, וכל אותם המאמרים הנמרצים, שבספרי מוסר וחרדים, שהוא מעלה אז בעל-כרחו על מחשבתו, כדי להינצל מפח היצר, אינם אלא מלים בודדות, ריקניות, שאין להן שום המשך וקשר, שום רעיון וכוונה. מלים בעלמא. היצר-הטוב מפרפר ונידון אז בחניקה.
“חסדי-השם יתברך מרובים עלי, שתמיד בעתים כאלו הוא מזמין לי איזו מניעה למפרע. זכות אבות בוודאי גורמת לזה.”
אבל כלום יכול הוא לצפות לשכר בשביל יראת חטא כזו? הלואי שלא ינכו עוד משכר תורה ותפילה שלו בשביל זה. הוא מטריח, כביכול, את השם-יתברך לשנות עליו סדרי בראשית ולהזמין לו מפריעים.
ובעודו יושב ומצטער נכנסו אליו שליחי הקהלה, נחפזים ומאיצים.
“רבי, כל הקהל מחכה. ראשי הקהל מטיחים דברים. בעל הטכסה שרוי ברוגז, שתי פעמים הלך לביתו ושב לבית-הכנסת.”
הרב מתרשל, נאנח וגונח ואומר: “פרנסה, רבונו של עולם, כלום מילתא זוטרתא היא פרנסה לאדם מישראל?” הוא מתמהמה, שליחי הקהילה כמעט שנושאים אותו על כפיהם לבית הכנסת.
ושלמה שו"ב הובא והוצג על הבימה. העדים נכונים להעיד. כיתות, כיתות מלחשות.
“כבר בדקו אחריו אנשים הקרובים אליו ומצאו בו, שהוא מסלסל בשערו ומקפיד על החיצוניות יותר מדי.”
“האי מאי? הסלסול והידור המלבושים אינם עוד סימן לעבירה. מי לנו גדול מר' שניאור-זלמן, וגם הוא אוהב סלסול ומקפיד על המלבושים.”
“הכי השתא. בלשמא ר' שניאור-זלמן, משום ‘זה אלי ואנוהו – התנאה לפניו במצוות,’ אבל הלז, בעל הנאה, רחמנא-ליצלן.”
הרב ישב על הכסא. העדים והקהל סביבו. תנאי הותנה למפרע עם החוטא, שאם יתוודה על עוונו לא יקפחו את שכרו.
שלמה שו"ב עומד כפוף לפני הרב, עיניו דבקות לארץ, וקורא בקול מורתח: “השם-יתברך יודע את האמת.”
הוא מתייפח בדמעות.
קול קורא מתוך הקהל: “וידוי, מן החובה לפרש בעצמו בשפתיים.”
“חטאתי… נכ… של… תי… בוודאי נכשלתי, הוי-הוי, יודע מחשבות.”
הרב קם על רגליו. פניו כסיד ההיכל. דומה שהוא נרתע ומזדעזע. הכל מחרישים לשמוע פסק-דינו של הרב. הכל מסתכלים בפניו ונהנים מזיוון.
“רבותי, עוון זה הוא עוון חמור בזה ובבא. קלקול בכל העולמות. ולפיכך, רבותי, בקשו לכם רב אחר. הריני פסול לכם. אני… אני… אני החוטא, ולא הוא.”
הקהל התחילו מביטים איש אל רעהו משתוממים ופתוחי-שפתיים. דומה שהם חפצו לבטא איזה ביטוי, ובא מלאך וסטר על פיהם. וכשהתעוררו מהשתוממותם לא מצאו עוד לא את הרב ולא את השו"ב על מקומם. שניהם יצאו בגולה.
-
אין זה לפי כבודנו ↩
חיים-מנדיל הברודי וברוך-שלמה הפידקמני שניהם מלמדים בעיר אחת שבפלך בסרביה, ואוכלים ארוחתם חדשית על שולחן הבעלים.
בחדשי אלול ואדר הם מתחילים להיפרד איש מעל רעהו בבחינת אויבים. בחדשי תשרי וניסן הם נעשים שונאים גלויים. איש מלשין על רעהו באזני בעלי-הבתים כל מה שהלשון הרכה מסוגלת לדבר, להרע ולהזיק. אך מיד כשעוברת תקופת בין-הזמנים, הם שבים להיות רעים טובים כשני בני-העיר, שגלו למקום אחד.
כש“הזמנים” מבורכים אצלם הם נוסעים לחג הפסח אל בתיהם ופוקדים את נויהם. אבל בשנים האחרונות אין זמנים מבורכים מצויים, והם אינם יכולים להתבזבז ולהוציא הוצאה מרובה כזו בכל שנה. דיו לחיים-מנדיל כשהוא נוסע אחת לשתי שנים, וברוך-שלמה לא היה בביתו שלוש שנים תמימות. פשוט, ירא היה להפקיר את התלמידים מפני ההתחרות הקשה שהתגברה בשנים האחרונות.
ובנסעו לביתו לפסח שעבר לא חזר בכי טוב. אשתו שבקה לו שם חיים.
כל ימות השבוע הם טרודים במלאכת השם. לפטם את תלמידיהם בפרשיות רש“י ושיעור גמרא וקצת תנ”ך וקורטוב של דקדוק. בקושי התירו להם בעלי-הבתים את שני הפרטים האחרונים. אבל מכיוון שהתירו להם, כבר הם דורשים זאת מהם כחובה. ולבד זה, הרבה מדקדקים הללו בעצמם על אותם הפרטים, מפני שאם לא מקצת דקדוק ותנ"ך במה עדיפים מלמדי גליציה ממלמדי המקום? ולפיכך אין להם פנאי להתגעגע על ביתם.
ולא עוד אלא שאפילו באותה השעה הקצרה, שנשארת להם לפעמים פנויה בין הפסקת הלימוד ושעת המנחה, אוולת קשורה בלבם להתווכח אז על ויכוח אחד, שבכל אותן השנים שהם “עורכים גלות” בעיר זו הם מתווכחים ומתווכחים ולא באו לכלל הסכמה אחת. חיים-מנדיל אומר שפידקמין היא אצל ברודי, וברוך-שלמה חולק ואומר: לא כי, אלא ברודי היא עיר שאצל פידקמין; חיים-מנדיל אומר, שמעיינות ברודי מרבים ומפרים, וברוך-שלמה משיג על זה ואומר, שהגבירים שבפידקמין הם מפורסמים בארבע כנפות הארץ.
אין שעתם פנויה לגעגועים, אך בערבי שבתות, אחרי שובם מבית-המרחץ ועד קבלת שבת, שעות אלה קשות עליהם יותר מכל ימות השבוע. להיכנס אז אל איזה מאנשי שלומם, אין השעה מסוגלת לכך. כל בעל-בית טרוד בביתו בהכנות לשבת. זה משחיז סכינו, זה מנקה בגדיו, זה מסדר נרות בשביל ה“פלג” שלו. אפילו אל בית נוח שו“ב אינך יכול להיכנס, מפני שהשו”בית נמצאת אז בבחינה רעה. הרבה מזוהמתו של חויא קדמאה1, רחמנא ליצלן יש בה אז. גוערת, מכה ילדים; מפנה את המיטות וגוערת; מטיחה את הקרקע ומתקוטטת; חופפת ראשי ילדיה ומקללת. הכול בביתה כמו נזוף בשעה זו. ניכר הדבר שחול ושבת, קליפה, רחמנא-ליצלן, וקדושה, נאבקות בקרבה. נוח בעצמו יושב ומעביר על הסדרה או מנעים שיר השירים בקול, כדי שלא ישמע את קטטותיה.
אין ברירה. כשאין לך ד' אמות שלך ועקרת הבית גערנית שלך, צריך אתה לשבת כפוף באיזה פינה שבקלויז.
ובקלויז מה קשה אז הישיבה. דווקא באותן השעות כשהמזרח פנוי, ואתה יכול לשבת בכל מקום שתרצה, דווקא אז קשה הישיבה לאדם שאינו בביתו. געגועים מתחילים שורצים בלב. כמו להכעיס עומדים לנגד עיניך יוצאי חלציך, בין שהם בוכים ובין שהם צוחקים. אתה בא לידי עגמימות, ואתה רואה, כביכול, בחוש את ה“פלג” שלך. ונדמה לך, שהיא אינה גערנית כלל, אלא, אדרבה, נוחה היא ככבשה תמה. וגם עינים לה כיונים.
בדידות, בדידות לוחצת על הלב. אף-על-פי שהם יושבים שניהם בקירוב-מקום נדמה לאיש איש מהם, שהוא יושב בדד, אחד יחיד בכל חללו של הקלויז. אפילו פסוקי הסדרה, שאחד מעביר “שנים מקרא ואחד תרגום,” ופסוקי שיר השירים, שהשני מנעים, יוצאים בודדים, כמו מתוך פיהוק. אפילו השמש הזקן המכבד אז את הרצפה ומיטיב את הנרות, הרי הוא כאילו אינו.
וברצי שמש באמת עומד בתווך בין חצי הקרקע המזרחי המכובד ומרובץ ובין החצי המאובק ומעלה במטאטאו ענן של אבק, עד הוא נעלם ונבלע בו יחד עם הספסלים והעמודים ההפוכים וארון הקודש וכל התוהו-ובוהו שבקלויז, והרי הוא כאילו אינו, וכשהוא מכעכע מתוך האבק הקדוש, שמגרה בחזהו החרב, נדמה לך, שכנסת-ישראל, כביכול, גונחת גניחה על חשבון ימות החול.
“בדידות,” משמיע ברוך-שלמה לעצמו.
“געגועים?” מעיר חברו.
“לא, בדידות. וקצת אני מודה לדבריך. געגועים ובדידות יחד, אף-על-פי שכשתדקדק בדבר הם שני הפכים בנושא אחד. המתגעגע כבר אינו בודד.”
“וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו… ושמע משה את עמא בכו לזרעיתהון…”
הלז מפסיק מתוך הסדרה, בלי הסר בכל זאת את עיניו מתוך החומד, ושואל בנוסח שאלה מיוחד: “בשל בניך?”
“איזה? משל הראשונה? הלא הלכו לאמריקה.”
“ושל השניה?”
“השניה מתה עלי בלא בנים.”
“ושל השלישית?”
“מן השלישית נשאר בן אחד, והוא עובד בצבא.”
“כמדומה לי, שזו היתה לך הרביעית.”
“זו היתה מרגלית טובה. לאמיתו של דבר כולם היו טובות, צנועות; אבל זו היתה בחינת צדקת. ממש מן האמהות.”
“ויש לך ממנה בנים?”
“יש בן אחד, אבל הוא יצאני. איני יודע את מקומו.”
“ועל מי מהם אתה מתגעגע?”
“מה ענין געגועים לכאן? בודאי הייתי חפץ לראות את כולם בבת אחת. אבל מאחר שזה בנציבין וזה באספמיא, ואני – בעפריים, הרי הדבר מחוץ לגדר האפשרות. להתגעגע על הנמנע זהו מעשה ילדות.”
“וכי מאחר שכך, כל זה כלפי ליא?”
“הלא אמרתי לך, לא געגועים גרידא. בדידות קשה לאדם מישראל, כשהוא נע ונד ובן-גלות קשה לו לשבת פנוי, בבחינת רווק.”
"טב למיתב טן-דו.2
“זה נאמר, לפי השגתי הדלה, יותר כלפי אלמן, מאשר כלפי ארמלתא”.3
“מקברות התאוה נסעו העם חצרות… מקברי דמשאלי נטלו עמא לחצרות.”
“באתי לגני, אחותי כלה, אריתי מורי עם בשמי.”
שניהם הפסיקו בשיחה. זה חזר לסדרה, וזה לאמירת שיר השירים בנוסח ממוצע בין השתפכות הנפש ובין עצבון של געגועים ובדידות, שתתקע"ד דורות קודם שנברא העולם הכריזו עליו בשמים לקבעו נוסח לערבי שבתות בין השמשות.
חיים-מנדיל הפסיק שנית:
“נו? כלום חסרה פידקמין שלך אלמנות?”
"כבר נתתי לב לדבר. אם ירצה השם לפסח הבא אסע לביתי ואעסוק בזה. אמת, שכפי הזמנים הנוכחיים, איני רשאי להתיר לעצמי נסיעה אחר נסיעה ברצופים, ובפרט כשאהיה זקוק להוצאות החתונה ופרנסת אשה חדשה. אבל אין ברירה. בשביל זה אקמץ אחרי-כן ולא אסע שתי שנים רצופות.
“ותדבר מרים ואהרן על אודות האשה הכושית אשר לקח כי אשה כושית לקח… ומללת מרים ואהרן במשה על עסק אתתא שפרתא די נסיב ארי אתתא שפרתא דנסיב רחיק…”
“השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני…”
שניהם חזרו זה לסדרתו ותרגומה, וזה לפסוקי שיר השירים. שני הנוסחאות, סלסולי ה“דרגא תביר” והשברים התבעניים של נוסח שיר השירים, התרוממו, רחפו ותעו בחללו של הקלויז בין עמודי האבק, ולא התמזגו. הם נשארו בודדים, וכמו הולכים ומבקשים לעצמם זיווגים. לא התמזגה גם אנחתו הבודדת של השמש הזקן, ששמע את שיחתם מאחורי ערפו, ונאנח עליהם מתוך יאוש:
“תינח אשתקד, כשהיתה בתי, האלמנה, חיה, עוד היתה אולי שיחה זו נוגעת גם ליב איזה צד. אבל עכשיו? הכל הבלים.”
מיד כששקעה שמש של שיתסר בתמוז, היה ר' שמחה בר-מדרגה משתקע לרצונו הטוב בתוך מרה שחורה עצומה ויגון נורא רחמנא-ליצלן, כבן מלך, שנקנסה עליו תפיסה לזמן מוגבל, והוא משים בעצמו את השלשלאות על רגליו. ואנשי שלומו העידו בו, שהוא מזדיין בשמחה פנימית מהשפעת השבת הסמוכה, כדי שלא תיפגם נשמתו ביגונם של שלושת שבועות האבל.
והיה מבריח את עצמו מישיבת חברים, ממעט בשיחה, ואפילו בשיעורי לימודו לא היה מתעסק כל צרכו. על הכול היה מונח חותם של אבלות. דומה היה, שנשמתו התכווצה והצטמצמה בתוך פינה אחת צרה שבלבבו והיא שותקת מתוך צער.
וכך היה מצטמצם גם גופו בזווית אחת צרה, שמאחורי התנור בקלויז, וישב שם רוב של יום. ואפילו כשקם לפרקים והתחיל צועד כמנהגו לאורך הקלויז, היה פוסע פסיעות צרות ומצומצמות בקו עקום, כאדם שיודע בנפשו, שעל קרקע שאינו שלו הוא הולך ושעל כל פסיעה ופסיעה הוא חושש שמא רשות אחרים הוא מפסיק.
הצער היותר גדול היה חש באבלות, שהיה נוהג ב“שבת חזון.” לכאורה זהו אותו הנוסח של “לכו-נרננה” שבכל שבתות השנה, אבל איזו מרירות מסוכה בו. איזה אונס מבצבץ, שמחת שבת בולטת יותר מן המידה. כבגד שאול על גופו של אדם. ככה מאריך אדם את סרבלו העליון כדי לכסות על קרעים וטלאים של בגדיו התחתונים.
וככה מבליט אדם לעת הצורך את עשרו, כדי לכסות בו מעיני הבריות את דלותו.
נער קטן יושב סמוך על שולחן אביו בליל שבת-קודש, מזמר זמירות ונתקל בלשונו ומשבש ב“עברי”. אבא קונסו וסוטר אל לחייו: “זמר כדבעי, בקול, בהברה, בנעימות.” הבן מתייפח ומזמר, מתייבב ומנגן.
זמירותיו של ר' שמחה בליל שבת-חזון היו מעין זמירותיו של נער זה. ממרירה קלה, מאיזה סימן של אבלות בפרהסיא לא היה יכול בכל זאת להישמר. בשבת שחרית לא טבל במקווה, ובשעת הסעודה החליף את הסדר ודחה את הקוגל לאחר הבשר.
אבל כל זה היה רק מנהג אבלות. גופה של האבלות חלה עליו אך מחצות יומו של ערב תשעה-באב. אז, מחצות היום ואילך, קשה היה להכיר בו את צורתו של אתמול. ברגע אחד נשתרבב חטמו ושקעו לחייו ונסדק מצחו בקרני חגבים, וקומתו נכפפה. הוא מבריח את עצמו מלהסתכל בפני אדם, כמו היה פתאום לשונא את הבריות. אפילו לשמים אינו מרים את עיניו. ניכר הדבר, שאילו היה ביכולתו היה אוסף פה מלא נשימה ומנשב בשמש, ומכבה אותה לכל באי עולם, כדרך שכיבו הללו את מאורו שלו.
יפה עושים ר' שמחה וחבריו, שאינם שוטחים שקים לקינות של ליל תשעה-באב ואינם מתפלשים באפר, מפני שזהו סימן אבלות גס, המוני, וגם מיותר לגמרי. וכי צריך לך סימן יותר בולט, אבלות יותר מורגשת מנוסחה של תפילת מעריב באותו הלילה? מן החושך הגלוי המרחף בחללו של הקלויז ומתגושש עם החשכה שבתוך הלבבות? נר יחידי וכהה זה שלפני העמוד למה הוא, אם לא להראות לך את החשכה? זהו כעין היתול דק ומר כלפי מעלה, כעין צחוק מתוך דמעות, צחוק פרוע של אומלל מתייאש.
“יום מועד” קרא אלהים לבחיריו בליל זה לפני אלפי שנים, ו“ביום מועד” משלמים עתה הבנים לאביהם. זוהי התרסה דקה כלפי מעלה, אבל יותר שהיא דקה יותר היא מורגשת.
ולא נפלא עוד הדבר, שויתר הקדוש-ברוך-הוא ומחל על חלק הגון שבתפילת שחרית של תשעה- באב.
בין תפילות כל השנה תעלינה גם שתי תפילות מקוטעות ומרוססות אלו, וידעו המלאכים מהו חורבן בית-המקדש.
ואיש איש מן החבורה מהפך את עמודו ויושב לו אצלו על הקרקע, ומעלה נר על הקינות. האור אינו מתפשט ועולה. למעלה לוחצת החשכה. לא נברא האור בליל זה אלא להאיר על הקינות.
והתחיל ר' שמחה קורא: “איכה ישבה בדד העיר,” וחבריו אחריו. ונדמה לך, שכל האנשים הללו יושבים בבדידות וקוראים ביחידות, ורק על פי מקרה המה מזדמנים בכל פעם על מקום אחד בקינות.
ומשהגיעו לפסוק “רוח משיח ה'… נלכד בשחיתותם,” לא היה נשמע עוד הברה יוצאה מפיהם כתיקונה. המלים נשתבשו, נסתרסו ונבלעו ביבבות. לא קינות הם אומרים, הם בוכים סתם. הפסוק נדחק ויוצא מתוך פיהם, מפני שאין לו מקום פנוי בלב. הלב מלא מרירות והתמרמרות. קינותיו של ירמיהו נצרבות ביגונה של חבורת ר' שמחה.
כהוגן עשה אחד מן החוץ שזרק חטטות (*חרולים המחטטים את הפנים) דרך החלון אל בין המקוננים. צריכים הם האומללים האלה לאיזה בלבול הדעת, לאיזו בדיחותא ומעשה נערות, בכדי להפיג במקצת את הצער. גם זהו מעין צחוק-פרא של אומללים נואשים.
ולמחר, ביום תשעה-באב בקלויז קוראים לו “יום” רק על דרך השאלה מפני שבאמת אין סדר זמנים ביום זה. הרבה חסר, מקוטע ומסורס בו. אין מקווה וטבילה, אין תפילה כדבעי, אין רחיצה ונטילת-ידים כהוגן. דומה, שהיום מתחיל מאמצעיתו והולך למפרע. יש רק שמש קפדנית, שמים שותקים וארץ שקועה באבלה, אבל סדר זמנים אין.
ואך כשעבר חצות היום קם ר' שמחה מעל האדמה והוציא אנחה כבושה ומתפרצת. צל של נחת-הרוח, השפוכה תמיד על פניו ואשר מי"ז בתמוז נעלמה מעליו, תועה עכשיו בין קמטי מצחו, בין עיניו, על חטמו, על שפתיו. הוא הוציא את קנה-מקטרתו, מילאהו טבק והתחיל מקטר בפעם הראשונה מערב יום אתמול. זה היה אצלו העינוי היותר אכזרי, שבין כל העינויים והסיגופים. לפי דעתו חסה התורה הקדושה על נפשותיהם של ישראל ולא אסרה את העישון לכל היום.
ושינוי זה פעל לטובה גם על הצעירים והאברכים שבקלויז, והתחילו מעשנים ומשיחים שיחה בלחש ושלא בלחש.
פישל, חתן הגביר, אברך בעל לחיים מלאות ואדומות תמיד, אך באותה שעה חיוורות כסיד ההיכל, התיר לעצמו מעשה נערות, לצבוט לחי נער קטן ולפטם את חטמו בטבק, ובתוך כדי מעשה הוא פונה אל רעו חיים-זיידיל ושואל: “הקשה עליך התענית?”
הלז מסתכל בו בעין אחת זועמת ובעינו השניה מביט אחרי ר' שמחה ומתבייש למפרע, שמא שמע את השאלה האווילית הזאת.
“מה יכול לעלות על דעת אדם גס לשאול,” חפץ הוא לאמר במבט: אבל האברך העלז מוסיף ואומר: “מחצות היום ואילך, כאילו לא צמתי. רק כוס-תה חם הייתי שותה לתיאבון.”
הלז נכלם עוד יותר. “רעבתן תמים,” הוא קורא עליו בלחש, “גם בושת לא ידע.”
ר' שמחה מתאנח ומסיח לעצמו: “דור חלש. רבונו-של-עולם, הכול שלך, יהודיך שלך וחולשתם שלך. תן בהם כוח ולב לעבדך.”
והוא מתיר לעצמו ויושב על הספסל ובני החבורה מתלקטים סביביו.
“פלאים,” מתחיל ניסן הירש הזקן לספר, וזה היה אצלו נוסח קבוע, שכל סיפוריו היו מתחילים בו, “פלאים אני אומר לכם. מי שלא ראה שמחה של מצווה אז. הלא ידוע לכם אותו ברית-מילה, שהיה אצלו, זכותו יגן עלינו, בתשעה-באב. סוד גלוי היה לכול, שהתינוק הנולד היה נשמתו של משיח, אבל בעוונותינו הרבים לא היה הדור ראוי לכך, ולא הוציא שנתו. ובאותה שנה אני הייתי משמש בדביר, ובאותו היום שנולד, כמו נשפעה עלינו ממרום שמחה פנימית עד שאלמלא הבושה מפני אבלותם של אותם הימים, היינו מרקדים בחוצות. ממש, כאילו לחשו לנו באזנינו ‘שישו יהודים.’ אבל הוא, זכותו יגן עלינו, היה עצב, כדרכו תמיד באותם הימים, עד הרגע, שהכניסו את הרך הנולד אל תוך הקלויז למול אותו. ופלא היה לראות, מן הרגע שהכניסו אותו ועד שיצאו עמו, כאילו פשט, זכותו יגן עלינו, את צורתו ולבש צורה אחרת, צורה של יום-טוב. וכולנו הרגשנו בדבר, וראינו בו, שהוא שרוי בשמחה. והשמחה היתה פנימית, שאין לתאר אותה בדברים. כעין אבוקה בתוך החושך. מחוץ לד' אמות שלו הכול בוכה, הכול חרב, הכול תשעה-באב. אבל בתוך הגבול הצר הזה היתה השמחה בלי גבול. כך, אני משער, צריכה להיות השמחה של מלך חדש, כשעולה על הכסא, בעוד שהישן מוטל מת לפניו. ומיד כשגמרו את המילה, הרי שב הכול לכשהיה. פשט צורתו החגיגית והתעטף באבלות, ואפילו ההדיוטים שבנו הכירו בדבר.”
השומעים התרגשו, הוציאו אנחה של התפלאות והשתקעו במחשבות.
גם פישל האברך השתקע במחשבה. נדמה לו, שהוא יושב כבר בביתו ולפניו כוס-תה מעלה אד, ועוגות ערבות מונחות ואומרות: טעמנו.
בשל כותל מערבי / יהודה שטיינברג
אליעזר-דויד הוא אדם בעל מרה שחורה מטבעו, קצת קפדן, אבל את קפדנותו אינו משמיע לעולם בדברים, אלא במבט עיניים, בתנועת קמטי מצחו ובזיז-שפתיים כל שהוא. שורש נשמתו הוא מבחינת “גבורה,” ועל זה מעיד גם חטמו ההולך ומתעקם למטה, כאילו אין לו דבר עם הבריות, וגם עיניו הגדולות שמביטות תמיד אל כל פינה, אך לא אל פינה זו, שאתה פונה שמה, הן רואות את הכול רק לא את פניך.
הוא ממעט בשיחה עם הבריות, ורק לפרקים רחוקים הוא מתערב בשיחות חבריו, ואפילו כשהוא מתערב, הוא מתערב בקפדנות מיוחדת, זורק מלים סתם לאויר, ופוסק ושותק.
ומלים אלה, שהוא זורק, על-פי-רוב, אף-על-פי שהן יוצאות חטופות ומקוטעות, אילו היו נשמעות מפי איש אחר, היו בוודאי חושדין אותו במינות. אבל עם אליעזר-דויד לא היו החסידים מדקדקים כל-כך על הדבר, כאילו זכויות מיוחדות ניתנו לו להשמיע דברים שצורמים את האוזן. קצת מפני שהיה סוף כל סוף מוחזק וידוע לחרד וירא חטא קיצוני, וקצת מפני שהיו קטעי מאמריו יוצאים מפיהו באופן מיוחד. זה לא היה התפקרות, אלא כעין התמרמרות והטחת דברים. בכלל אין החסידים מדקדקים כל-כך על המחשבה והדיבור, כשהם באים בהתגלות ומתוך כובד-ראש ואינם יוצאים לידי מעשה.
וכבר היה מעשה, שבא אליעזר-דויד בשבת אחר הסעודה אל הקלויז ומצא שם אברכים יושבים ומזמרים להם ניגון מתוך עונג, והוא לא היה יכול לראות בני אדם שמחים ושרויים בחדווה.
“הוללים!” נתן עיניו בתקרה וקרא “געיה זו מהי? שוורים מעל האבוס.”
“האי מאי,” עונים הנעלבים, “עונג שבת, שמחה של מצווה. וכי לא שכר הרבה צפון לנו בשל זה?”
“שכר?” הוא זורק מלים, “לגן-עדן הוא מצפה. על כל פסיעה ופסיעה איסור סקילה, שבות, מכשול עבירה ביודעים ובלא יודעים. גיהנום פתוח לו מתחתיו, והוא מצפה לשכר, לחתיכת שור הבר, לשמן אפרסמון.”
ויצא אותו האברך ופרסם לפני זקני החסידים, שאליעזר-דויד מלגלג בדברי חז"ל וכופר בשכר עולם-הבא.
אבל הזקנים שמעו והניעו בשכמיהם. ‘אדם לקוי,’ לחשו עליו בשפתותיהם והלכו להם.
ושוב מעשה, שבא אליעזר-דויד אל הקלויז לתפילת שחרית והתחיל זורק חדשות כלפי האויר: “עוד שרפה בעיר אחת גדולה. אפילו בית אחד לא נשאר. בלי ספק נשרפו גם אנשים חיים. באה חולירע משתובבת. אומרים שהיא מתקרבת לכאן. בתו של הטכסן מתה היום. זהו בלי ספק אתחלתא…”
וזו היתה אחת מחולשותיו. אף-על-פי שהיה ממעט בשיחה עם בני אדם, ואין צריך לומר שלא היה קורא עתונים, בכל זאת ידע כל מקרה רע אשר קרה, לא רק בעיר, אלא בתבל כולה, והיה שש להפיץ שמועתו ברבים ולהוסיף עליה את הערותיו.
“הי,” קם עליו אחד מן השומעים, “‘מוציא דיבה הוא כסיל,’ כבר אמר החכם מכול.”
“ריקא,” התריס בו אליעזר-דויד, “ומה, אילו הייתי מבשר לך מלכת שבא, שדה ושדתין, גנות ופרדסים, לא הייתי כסיל, אלא שקרן ערום.”
“על השם ועל משיחו,” סיננו השומעים מתוך שפתיהם והביטו איש אל רעהו משתוממים.
רק פעם אחת בשנה, מן חצות יומו של שמיני באב ועד למחרתו, שורה עליו רוח רצון וקרבת דעת עם הבריות, מבט עיניו כמו מתרכך, לבו יותר פנוי לשיחתם של בני אדם. דומה שכשהוא מביט על הפנים המסואבים והמקומטים של היושבים על הקרקע מסוגפים ומצטערים, הוא נהנה ורוחו נוחה. על-כל-פנים עכשיו הם דומים בעיניו לאנשים, לאנשים בני צורה. מלבושיו המטולאים וקרעיו הישנים, שהוא לובש ביום זה, כמנהג, הולמים אותו ביותר, כעין בגדי חג. ובכל אבלותו ניכרת גאוניות מיוחדת וותרנות לאותו דבר המסוגלת רק לגאונים.
“יתאנחו להם גם אלו, איך שמתאנחים ועל מה שמתאנחים, סוף סוף גם אנחתם אנחה היא, גם הם בני אדם שבצלם נבראו.”
את הדברים האלה אתה יכול לקרוא אז מעל רשמי פניו ומבטי עיניו שהוא שולח מגבוה.
לעת ערב, כשמתאספים המתענים בחצר הקלויז ויושבים בחבורה ומשיחים, בכדי להסיח דעת מקשי התענית ולקצר את היום הארוך בשיחות, הוא עומד עליהם בפנים חציים פונים כנגדם וחציים מהם והלאה, ושומע את שיחותיהם.
“כותל מערבי זה,” אומר אחד מן החבורה, “נשאר בחסדי השם יתברך.”
“זהו ערבון וסימן שייבנה עוד בית-המקדש השלישי.”
“ריקא,” גער בו אליעזר-דויד, במשיח, בענוות גאונים, כשנטפלים לאנשים פשוטים, "וכי בית-המקדש הוא העיקר? מזבח שנטמא עוד יש לו תקנה, וכהן גדול שנתחלל שוב אין לו תקנה. ואתה בוא ואגלה לך סוד קיומו של כותל מערבי: ידוע, שכשנשא שלמה את בת פרעה, לא הסכימה בת רשע זה על הנישואין, עד שיתירו לה להוסיף אבן על בנין בית המקדש. ושלמה? שלמה לא מחה בדבר. אדרבא, היה שמח, שאומות העולם משתדלים לכבד את ישראל. ולפיכך, כשיצא גזר-דין, וצריך היה, כביכול, לכלות חמתו בעצים ובאבנים כדי להציל את ישראל מכליה חס ושלום, לא שלטה האש באותה האבן, שהוסיפה בת פרעה, מפני שהיא שמה אותה בכישוף המכחיש, כביכול, כוחה של שכינה, כידוע. ומפני זה יצא עלינו הקצף, והגלות נמשכת ונמשכת. מפני שצריך היה שיחרב הכול, התבין? בשביל טובת האומה צריך היה שיחרב הכול, כדי שיחרב גם בניינה של בת פרעה. אבל בעוונותינו הרבים גדול כוח הכישוף. ודבר זה יהיה מסור בידך. כל זמן שאתה רואה חורבה זו, של כותל מערבי לעיניך, דע שלא באה עוד העת, ועד שלא ישקע שם הכול תתעכב הגאולה.
חבורת השומעים נמצאת באותה שעה במצב של גרוי עצבים, וחפצו להתקוטט ולאמור לו, שהוא אפיקורס מוחלט שאין לו תקנה, אבל מפני חולשת התענית לא היה להם די כוח לדבר, ושתקו.
‘אדם לקוי,’ הניעו אליו קצתם בכתפיהם והלכו להם.
מנחם מנדיל “מקובל” וישכר-בר “חקרן” נשארו אחר תפילת שחרית האחרונים בקלויז. הראשון ישב וגמר את שיעורו ב“חק,” והשני חלץ תפילין דרבנו תם מתוך שיחת חולין בהוויות העולם.
מנחם-מנדיל שם ראשו ורובו בתוך ספר ה“חק,” מה שהיה אצלו תמיד סימן מובהק, שאינו שקוע כל-כך בשיעורו, ושאזניו נטויות לשמוע בשיחות חברו; וישכר-בער משיח במקוטעים, מפסיק מתוך שיחתו ופונה את לבו לכריכות הרצועות על תפיליו, שתהדקנה היטב את הקשר, ושתהיינה בדיוק כעין “כנפי יונה,” מפסיק מתוך כריכותיו וחוזר אל שיחתו.
“הכל מודים שהם הרשעים שבדור. אבל הרבה-הרבה טובה הם מביאים לעולם. החכמה הוא דבר גדול. הגע בעצמך, וכי לא טוב יותר לנסוע לאדמו”ר שליט"א במסילה שלהם, מאשר להסתגף בעגלתו של שמעיה שכור לשני ימים ולילה אחד?
וכשאתה מכניס את בנך אל הבחינות, כלום יכול היית לכוון את הרגע, שהם בודקים אותו ולהודיע לו, שליט“א, אלמלא שתיקנו הם את הטלגרף שלהם.”
מנחם-מנדיל התנודד, שם ידו על מצחו והשקיע עוד יותר את עיניו בספר הפתוח לפניו. דמיונו היה כהולך ונכשל על גשר רעוע, שהוא מחפש וממשש בידיו אחר איזה משען לאחוז בו ולהישען עליו.
ישכר-בר נגע שלא במתכוון בנגעים, שלא העלו עוד גלידה… לפני שלוש שנים, כשלא עברה עוד אז מסילת-הברזל דרך עירם, נסע מנחם מנדיל ל“התם” בעגלתו של שמעיה שכור, וקרה אסון, שנהפכה העגלה על נוסעיה ונקעה זרועו של מנחם-מנדיל. מיחוש נשאר לו באותה היד עד היום.
ולפני ארבע שנים, כשלא היה עוד הטלגרף בעירם, והוא הכניס אז את בנו לבחינה, ואף-על-פי שהוא שיחיה כמעט שהבטיח לו, אבל הצליח מעשה שטן, והבקשה האחרונה הגיעה ליד קדשו יום אחד אחר המעשה.
“מי יודע, מה יחדשו עוד?” מתפלסף הלז, “אולי באמת, כשיסעו בנינו לאדמו”ר שליט“א, יעופפו באויר כנשרים ועורבים.”
מנחם-מנדיל לא יכול עוד להתאפק. הוא הזיז מלפניו את הספר וקם על רגליו.
“ריקא,” נתן עליו בקול, "כל מה שאתה שח הוא שטותים, שטותים ולא יותר. והעיקר הוא אמונה. אם יש אמונה, יש הכול, ואם אין אמונה, אין כאן כלום. אמונה היא הניצוץ של הקדוש-ברוך-הוא, המחיה את הכול בעולמו, וזהו סוד השותפות, שהאדם נעשה, כביכול, בה שותפו של הקדוש-ברוך-הוא במעשה בראשית, מפני שכל דבר שאתה רואה, אתה רואה רק בכוח האמונה, ובכוח האמונה הוא מתקיים. אם לא תאמין בעצמך, שאתה רואה לפניך עולם מלא, הרי הכול בטל ומבוטל כעפרא דארעא. מפני שבאמת, מי זה יאמר לך שיש איזה דבר במציאות? שמא עורבא פרח. שמא חולם חלום אתה. האמונה היא הכול. האמונה היא סוד הבריאה. וסוד זה אגלה לך, שאפילו השטן, בר-מינן, מתקיים באמונה, ואפילו האפיקרוסים, ימח שמם, מתקיימים בכוח האמונה. הכול מתקיים בכוח האמונה, הכול, הנני אומר לך.
ישכר-בר הקשיב לדברי רעהו קצת מתמיה. נדמה לו, שחברו אינו משיב לו כענין ושהוא מדבר בקפדנות יתרה, אך בעיקרו של דבר הרכין לו בראשו, התאנח וקיפל את טליתו, נשק את הפרוכת והמזוזה ויצא לו.
אליעזר שו"ב כבר הגיע לשנות שיבה, אך הרגשתו עודנה דקה, ואין איש, גם מן החרדים שבחרדים, מפקפק בהשחזתו. אדרבה, הכול מהדרים לקנות בשר משחיטתו.
הוא קם לילה לילה, בראש אשמורות, קל כנשר, עז כנמר ומתגבר כארי, ומטהר את ידיו ואת ה“חומר” שלו, ויושב לתיקון חצות ולקונן על גלות השכינה.
בלילה ההוא טעה והשכים לקום שתי שעות קודם לזמנו הרגיל אף-על-פי שבחדר בנו, הסמוך והפתוח אל חדרו, יש שעון-מעורר, אשר היה יכול להשתמש בו גם לצרכו. אך הוא איננו אוהב להשתמש בכל ההמצאות החדשות של אלו זחוחי-הלב בענייני דשמיא.
ולא עוד אלא גם כשהוא נוסע בזמנו ל“התם,” ומוכרח לנסוע יותר מחצי דרכו במסילת-הברזל, הנסיעה הזו היא על אפו ועל חמתו וכמו שכפאו שד, אף על פי שהוא יודע, שבדיעבד ובשעת הדחק מותר ליהנות ממעשי הרשעים בעולם הזה, ויש בזה סוד “יכין וצדיק ילבש.” אבל בכל עת שהוא נוסע במסילה השובבה הלזו, הוא חש בלבו מין רגש של בושה, של התבטלות, וחושש משום שיחוד-הלב וקרבת-דעת ל“חלק הרע.”
על כל פנים היה טוב יותר, כשהיה נוסע עם וולף בעל-עגלה, כי אז היה נוסע מן הבוקר עד שעת התפילה, וכשהגיע עד הראטוש1 היה עומד להתפלל. אחר כך סעד את לבו, ואחר כך נסע הלאה, וכך היה עושה יום מחר ובכל היום השלישי. גם “בו שיחיה” היה טועם אז ומשיג יותר טעם ויותר השגה.
ובמקום השעונים המרעישים שלהם היה שמאי-המכריז קם באשמורת, בשעה שהכול ישנים, שקועים בתרדמה וחולמים בהבלי עולם הזה, ורק הקדוש-ברוך-הוא ער ומוריד, כביכול, דמעות; ואז היה סובב שמאי הלז על מטהו ברחובות הריקים וקורא מתוך בכיה והתעוררות: קו-מו קו-מו… לעבו-דת ה-בו-רא… כי לכך נו-צר-ת.
והקול היה הולך וחותר בחושך, וסובב וממלא את כל חללה של הרחוב, וחודר דרך הכתלים ומגיע אל תוך האזנים ואל תוך הלב.
ומי אשר אזנים ולב לו, ושמע את הקריאה הגדולה הזאת, ולא התעורר משנתו, ולא התגבר על החומר העכור שלו, ולא עזב את המיטה החטאה, ולא קם לעבודת הבורא?
“אבל עתה,” מתאנח אלעזר שו"ב במחשבה, “בעוונותינו הרבים, הדור פרוץ ומרובה על העומד, בנים חדשים ומנהגים חדשים. מה רב המרחק, למשל, בין המנוח ר' חיים-דויד, עליו השלום, ובין בניו. עליו היו אומרים, שלא הכיר את ביתו, ושהיה מתנמנם כסוס. ובניו? גם כן יש שהם ערים כל הלילה, אבל מבלים את לילותיהם בישיבת תיאטראות וקרקסאות, בצחוק-הקלפים, רחמנא-ליצלן.”
“אבל מה לי לבקש מומים באחרים? הנה בני זה הסורר.”
הוא מסב ראשו כלפי הדלת הפתוחה לחדר בנו ומביט שמה.
“כמדומה לי, שלא שב עוד.”
הוא קם על רגליו ומתחיל לצעוד לאורך החדר, ומתכוון לקרוב אל הדלת, ומכניס את ראשו בחטיפה אל חדר בנו.
“לא, עוד לא שב,” הוא מסיים באנחה.
“הא לך בעל-דרשה, זה הלילה השלישי הוא דורש לציון. אוי לה לציון שאלה דרשניה.”
הוא נוטל מלוא כף אפר מקלה, מרים בזהירות את הירמולקה מעל לראשו, לבל ישאר בגילוי ראש, שם אפר מקלה על מקום התפילין ולוחש בשפתיו: “לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר.”
ומתאנח בכוונה וחולץ מנעליו, ויושב לו על הארץ סמוך למזוזה.
“אשמנו, בגדנו, גזלנו…”
“איך נשיר את שיר ה'… אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני… אם לא אזכרכי…”
“והתועים והמתעים האלה אומרים, כי הם הזוכרים. במה? בחילול שבת? באסיפות של דופי?”
“אלוהים באו גויים נחלתך, טמאו את היכל קדשך.”
“מזמור לאסף, קינה לאסף מיבעי ליה,” מתרוצצת במוחו שאלה ישנה.
“אבל על כל פנים מוטב, שישבו גויים בנחלתנו, משיבואו זחוחי-לב אלו לטמא את הארץ: קינה לאסף? מזמור לאסף!”
“ועד כמה מגיעה עזותם של אלו. עזותם? לא, שטותם, אין אדם עובר עבירה, אלא אם נכנס בו רוח שטות.”
"זה יובלות על יובלות, שני ימים של הקדוש-ברוך-הוא אנו מבכים את השרפה אשר שרף ה', מתגוללים באשפה, מתפללים לשיבת ציון, לבניין ירושלים, להחזרת העבודה, לגאולת השכינה. והמה בכל העת ההיא אכלו טרפות, שתו יין-נסך, חיללו שבת, רקדו עם גויות, בילו ימיהם ולילותיהם בתיאטראות וקלפים. ועתה הם חוטפים חתיכה טובה. אומרים להביא את המשיח בלעדינו. עזי פנים, שוטים, עבריינים.
“זכור ה' מה היה לנו… עבדים משלו בנו… על הר ציון ששמם… שועלים הלכו בו…”
הוא חש איזו דקירה בחטמו. הוא עוצם את עיניו וחפץ לבכות. הדמעות הראשונות יוצאות בכבדות. הוא בוכה ושמח בלבו על שעלתה בידו לקיים מצוות בכיה על החורבן. הוא מתלהב ומנעים את הקינה בנעימות של תוגה, ודוחק את עצמו לבכיה, ומכוון בלבו, שהבכיה מכוונת גם על גלות השכינה, והעיקר על גלות השכינה.
“כי אם מאוס מאסתנו – קצפת עלינו,” והדמעות נוזלות-נוזלות.
“השיבנו.” הוא איננו עוד עוצר בעד דמעותיו ובוכה גם על פסוק זה.
“כה אמר ה': קול ברמה נשמע…”
וכמדומה לו, שהוא שומע את הקול, קול רך וחודר, נוקב ויורד. נוקב ועולה. רחל מבכה על בניה… בדרך אפרתה. והקול בוקע רקיעים ושחקים, וכל המקטרגים נאלמו, והמלאכים מפסיקים בשירתם ובוכים, העולמות העליונים והתחתונים. הכול בוכה, מערת המכפלה רועדת. שר של עשו כופף את קומתו.
ועתיק-יומין מתעורר על כסאו, בועט בו, כביכול. שאוג ישאג על נוהו. ושור על עשו נופל. אלהים מוריד שתי דמעות, להסברת האוזן. “ויקרא ה' אלהים לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק.”
הוא איננו יכול עתה לעצור נאקתו, המלים יוצאות מקוטעות מפיהו:
“על אלה א-ני בו-כי-ה, עי-ני עי-ני יו-רדה מי…”
“הקבצו ושמעו בני י… כי בפשעכם שולחה אמ…”
“אנה הלך דודך? תרקיע עמו לשח…!”
“שכינה מה אומרת? קלני מרא…”
“המדבר הייתי לישראל, אם ארץ מאפל…”
“ידענו ה' רשענו.”
“או לרשעתנו ולעוונותינו.” התייפח אלעזר שו"ב וישתעל מרוב התרגשות.
“אמרו לבת ציון – כה אמר אדוניך, תחת היותך עזובה יבעלוך בניך.”
הוא התייפח כילד רגזן, שאיננו חפץ להאמין בשידולי הוריו ובהבטחותיהם, עד שיתנו לו בעין. כמעט שבעט במלים “וצניף מלוכה בכף אלהיך.”
והוא בוכה ובוכה, עד שלא שמע, שבזה הרגע שב בנו וייכנס אל חדרו.
שמואל בן אלעזר שו“ב, הוא צעיר בן עשרים ושמונה. הוא התחנך, כמובן, על ברכי החסידות, ויספוג אל תוכו את כל סגולותיה, ובכללן גם את קלות-הדעת המסוגלת לבני החסידים וצעיריהם במידה מרובה. בימי נעוריו למד את מלאכת הרבנות, וכבר השיג הורמנא מגדולי הרבנים, אך הציץ ונפגע, ויתחשב בין חצאי משכילים. השכלתו, כמובן, קיפחה את תקוותו למצוא כסא רבנות בתוך איזו “קהילה קדושה”. ועל כן, בימי תנועת היציאה לארגנטינה חזר למצוא עדת נודדים, שתקבל אותו לרב ומו”ץ. אז היה ארגנטיני נפרז, ולא ראה כל תקווה לישראל, בלתי אם ביציאה לארגנטינה. בוויכוחיו עם החסידים בנידון זה המציא להם ראיות ורמזים מן הזוהר ומחזון דניאל, שכך צריך להיות, ושארגנטינה היא ארץ ישראל העתידה להתפשט, והיה נושא בחיקו מכתבים מאיזה גדולי הצדיקים שליט"א, שהמה כמו מסכימים על הדבר. אך באותה קלות-דעת, שנתפעל אז ממאמרי הסופרים נושאי דגל ארגנטינה כן נתפעל עתה מן הדרשה הראשונה, ששמע מפי מטיף ציוני, אשר סר אל עירו, ויהי לציוני נלהב בכל המובנים השונים, אשר יבינו כיתות שונות מישראל בציוניות.
הוא שב עתה מבית-המדרש ושמע שם את המטיף מלגלג בתוך יתר דבריו על החסידים העקשנים, המתאמצים להביא את המשיח דוקא בישיבה על הארץ, באפר ובקינות.
“ושבו בנים לגבולם… ויש שכר… – מתי? – לפעולתך,” מצלצלים באזניו דברי המטיף. “לכשתפעל פעולה ממשית.” “עשה, ישראל’יק – אומר אלהים – אז אני עוזרך. בך בעזרתך. תושע ימינך לך, ואושיעך גם אני.”
והוא עומד עתה על דלת חדרו ומביט ברוגז על אביו הישיש, היושב על האדמה ושם אפר תחת פאר ובוכה.
“עד כמה לעקשנות הלזו?” חושב שמואל ואיננו מוצא די עוז בנפשו להגיד זאת בפיו, בראותו את הדמעות הנוזלות על לחיי הזקן הקמוטות, " במה אתם חפצים, עקשנים, לנצח את האויב? בדמעות? באפר? בישיבה על הארץ?"
“במה? במה?” מגמגם הזקן כמשיח אל עצמו, “באכילת טריפות? בחילול שבת? בדרשות של דופי? באסיפות של עמי-הארץ?”
ושני השואלים האלה של שני עולמות נפרדים ורחוקים נפרדו איש מעל רעהו. זה קם ללכת אל הקלויז וזה פשט את בגדיו לשכב.
זה שאל וזה שאל.
“במה? במה? בישיבה על הארץ?”
במה? במה? באסיפות של מה בכך?"
-
מועצת העיר בפולנית ↩
זנביל “בעל-דקדוק” וחיים-יונה “בעל הגיון” הם שניהם בני עיר אחת שבגליציה, ואחר הרבה גלגולים והרפתקאות בימים ש“ערכו גלות” וחזרו בעולם לבקש פרנסה איש לביתו ואיש על פי דרכו, נזדמנו שניהם בעיר אחת קטנה שבבסרביה, והשתקעו לפי שעה במלמדות.
בנוגע לפרנסה לא היו צריכים להיות שונאים זה לזה, מפני שלא היה זה נדחק בגדרו של חברו. תלמידיו של זנביל אינם יכולים להיות תלמידיו של חיים-יונה, וכן להיפך. איש איש מצטיין במקצוע שלו.
ולבד זה, אין זנביל וחיים-יונה בני אדם גסים, חס ושלום, שיעמידו את יחוסיהם על פרנסה, כעל דבר עיקרי. וכלום מה צריך להם? מזונות הם מוצאים מן המוכן על שולחן הבעלים. נשותיהם בביתם עוסקות באיזה מעמד-פרנסה ארעי או קבוע. נישואי בנות, ששניהם נתברכו בהן, לא במזלא תליא אלא בזכותא. כשתגיע ה“שעה טובה ומוצלחת,” בוודאי לא יתעצלו ויסעו לביתם להיות מחותנים. כל צרכיהם מצטמצמים בטבק לעישון, אבל גם דבר זה אינו שווה להיות טרוד בו. כשכלה הטבק לאחד מהם הוא פושט יד ולוקח מקופסת חברו ואפילו בלי נטילת רשות.
זנביל מצטיין בידיעתו העמוקה בחכמת הדקדוק. וכשמוסרים לו תלמידים אינם מוסרים לו אלא בזכות ביאוריו הרחבים על פסוקי רש“י, שיש בהם מחכמת הדקדוק. על כל “מצאתי” שב”שפתי-חכמים" הוא מניע ביד ולוחש: “שרי ליה מריה.” ולפעמים הוא מתריס ואומר: “מציאה שאין בה פחות משווה פרוטה.”
חיים-יונה מצטיין בחכמת ההגיון. וכשמוסרים לו תלמידים אינם מוסרים לו אלא בזכות ביאוריו על המקומות הקשים שב“מזרחי.” על פסוק רש"י של “אותו – אתו עמו, כלומר אליו” יש לו חמישה פשטים, וכולם הם על-פי כללי ההגיון.
אבל כל אלו הם טפלים אצלם, פרפראות לחכמה, שבשעת הדחק מותר ליהנות מהם ולעשותם סגולה לפרנסת המלמדות. בעיקרו של דבר הם בעלי-קבלה ויודעי-חן1.
אצל החסידים חשודים הם שני המלמדים במקצת, אף-על-פי שלכאורה שניהם חסידים מובהקים ומאמינים נלהבים. יש לחסידים אמיתיים איזה חוש נעלם, שעל פיהו הם מריחים ומכירים בבני אדם את תוך תוכה של הנשמה החסידית ופגמיה.
הצד השוה שבשניהם הוא, שהם חסידים לרביים זצ“לים ונבג”מים,2 כלומר, מאמינים הם, שהדורות שעברו היו צדיקים, לא כהפעוטות שבימינו.
וכשמגיעים בשיחתם לה“פעוטות שבימינו” הם מלגלגים בהסכמה אחת, אלא שאין מלגלגים בפה מלא, מניעים הם עליהם ביד ומתאנחים.
וכשהשיחה מתגלגלת על הזצ"לים, שזכו להם הדורות שעברו, מודה איש איש מהם על צדיקו של חברו, שהיה בוצינא קדישא,3 אלא שכל אחד משיג באותם הצדיקים על פי מדרגתו והבנתו.
ומאמינים שניהם, ששרשרת הקדושה לא נפסקה חס ושלום, ועוד יקום צדיק אחד גדול, צדיק הדור באמת, צדיק הדורות, שיהיה כאותם שהיו, ועוד גדול מהם. על-פי סוד “מעלין בקודש ולא מורידין,” אלא שכל אחד קיווה לצדיקו שלו, כפי שחזה לו ברוחו ועל-פי השגתו.
בתחיית המתים האמינו בלי שום הרהור ופקפוק, חס-ושלום, אף-על-פי שתלמידיהם, ה“גדיים שנעשו תיישים,” קצתם מרננים אחרי רבותיהם, שהם כביכול, כופרים באותו עיקר, וקצתם נעשו בעצמם כופרים.
גם בתחיית המתים מאמין כל אחד על-פי דרכו.
ומתרחקים הם תמיד באיזו פינה שבקלויז, ומתכוונים לשעה שהקלויז ריק מאדם. ואז הם יושבים ועוסקים בשיחה מקוטעת.
ואז הם באים לידי חילוקי דעות. ומתוך חילוקי דעות לידי מחלוקת, קטטות וזלזול איש ברעהו.
זנביל אומר, שהעולם נברא בלשון הקודש, וסוד הבריאה נגוז כולו בחכמת הדקדוק.
וחיים-יונה חולק עליו ואומר: לא כי, אלא העולם מתקיים על ההגיון, וסוד הבריאה כמוס ב“שלוש עשרה מידות ההגיון.”
זנביל מטעים דבריו ואומר, שעל-פי סוד שבירת הניצוצים יצא, כביכול, ה“ציווי” המוחלט על ה“מקור” ו“שורש” ההוויה, שיתחלק לעבר, הווה ועתיד, ושעיקר תכלית הבריאה ועבודת הצדיקים הוא לצרף אותם, להשיב את השבירות לקדמותם, ושצדיק הדור העתיד לבוא ירגיש את העתיד להיות ואת מה שהיה ברגש מיוחד ובהיר, כמו שמרגיש אדם בהווה. ואז ישוב הפועל לנפעל והנפעל לפועל, ויצטרפו למתפעל אחד.
ולא עוד, אלא שגם את בני האדם יעלה למדרגה כזו, וזהו סודה של תחיית המתים, כי מאחר שהאדם יהיה צופה ומרגיש את כל הדורות שבעתיד, הרי הוא, כביכול, נצחי. חי ברגע חיים נצחיים.
וחיים-יונה מקמט מצחו, מסב פניו, מבריח מעליו רעיונות רעהו ביד, ומתחיל מסדר את סודות שיטתו: שעל-ידי שבירת הניצוצים נתחלק, כביכול, האחד השלם לכללות פרטים, ושעל זה מרמזים מידותיו של ר' ישמעאל, ושתכלית הבריאה להשיב את הפרטים האלה אל כללם המוחלט, על-פי סוד היקשים וגזרה שוה, ושצדיק הדור, שיקום במהרה בימינו בקרוב, ירגיש את כל הפרטים ברגש בהיר ומיוחד, כמי שמרגיש בעצמו, וכשיאנח אדם בקצה העולם, ירגיש בו הצדיק תיכף.
ולא עוד, אלא שגם את בני האדם יעלה למדרגה כזו, ויהיו בני אדם מצויים איש לרעהו בבחינת “דבר הלמד מעניינו,” אברי גוף אחד, שכל אחד מהם מרגיש במציאות כולם. וזהו, לפי דעתו, סוד של תחיית המתים, כי מאחר שהפרט ירגיש את הכלל, הרי הוא מרגיש נצחיות, מפני שהכלל נצחי, כידוע ליודעי ח"ן, והרי הפרט נצחי בחלקו.
ושניהם מתווכחים. זה מראה במופת חותך, שהדבר כבר באמצע העבודה, והרי לך אדם שמפקיר את יומו בשביל מחר, ולא עוד אלא שהוא מחסר נפשו מטובה רגעית בשביל להניח נכסים במותו לדור הבא; הרי שאדם זה כבר מרגיש את צרכי העתיד באיזו הרגשה פגומה.
והלז מביא ראיה לחזק דעתו, ומראה, שהענין שהוא מרמז עליו, כבר הולך וקובע לו צורה במציאות. והרי לך אדם שסובל מחסור ורעב בשביל להשביע את בניו. ויש בעל מדרגה יותר גבוהה, כשהוא לוקח משלו ונותן לקרובו, לבני עירו, לבני עיירות אחרות. ויש לך אדם שמסתכן בנפשו בשביל טובת העולם. הרי אלו כבר מרגישים את הכלל.
ושניהם מתווכחים.
עבר, הווה, עתיד, מקור, ציווי מוחלט.
כלל ופרט וכלל, גזרה-שווה.
וזה מראה מקומות ב“ספר-יצירה,” וזה ב“מדרש-הנעלם.”
ושניהם מתווכחים, עד שבאים לידי קטטות.
למחר הם נפגשים בלי שאילת-שלום, מתאחרים בקלויז, עד שהעולם הולכים לבתים, ואז הם מתרחקים בזוית אחת.
והלז מושיט יד לתוך קופסתו של חברו, כורך לו משם סיגרה – ומתחילים הם שנית לשיח ולהתווכח.
מתוך וידוי / יהודה שטיינברג
הוא היה עני מדוכא ומטופל בבנים ובנות, הבנים הם ברובם קטנים, שהוא חייב לשלם בשבילם שכר-לימוד, והבנות הן כמעט כולן בוגרות, והוא חייב להלבישן ונכשל על ידן באיסור “עיגון בנות.” הצד השווה שבכולם, שהם בשר-ודם, יש להם פיות וטוחנות בפה, וחייבים לאכול פת חרבה פעמיים ביום.
וכשאינו מוציא הצטרכות ביתו, הוא מקבל את הדבר פעמים על חשבון מירוק עוונות ופעמים על חשבון יסורים של אהבה, ועובד את קונו מעוני.
תיתי לו, שמעולם לא הפריעו אותו קטנויות אלו מלמלא את שיעוריו ב“חק,” במסכת שקיבל על עצמו בחברת ש"ס, ומעיון תפילה.
הוא אינו יודע כלל, ש“העולם” קוראים לו שלא בפניו “תכשיט,” “עבד השם יתברך ובעל מדרגה.”
וגם ה“עולם” אינו יודע, עד כמה הוא מצטער בעניו, ושחנותו הקטנה, שזוגתו עוסקת בה, אינה מפרנסת אותו.
אין ה“עולם” יכול לדעת זאת, מפני שיש לו קרוב מצד אמו, והלז, עשיר גדול ונדיב-לב מאין כמוהו.
ונדיב זה אמנם לא התעלם מקרובו-תלמיד-חכם וירא-שמים והיה שולח לו קצבה בסתר, עשרה זהובים לשבוע. אבל כשנפלה המחלוקת הגדולה בין האחים שליט“א בנידון מעות ארץ-ישראל ופרנסת אלמנת זצ”ל, עמד אותו עשיר בקלויז והתריס והטיח דברים בעזות מסוגלת לעשירים, ואמר דברים, שחייבים השומעים לקרוע עליהם.
אז קם ה“תכשיט,” והדיר בלבו הנאה מקרובו.
אשתו, רבקה, היא אשה כשרה, אשת תלמיד-חכם, יודעת היא את חומר ענין נדרים. רמז לה שאסור לה לקחת מן החוטא ומחטיא הלז מפני שמודר הנאה הוא. יודעת היא, שהיא מצווה לעשות רצון בעלה, ובפרט בעניין כזה!
רבקה, לא לבד שהיא אשה כשרה, אלא גם אשה יפת-תואר.
אבל זה אינו לעניינא.
באמת לאמיתה הוא נהנה ממה שהיא יפה, מפני שעל-פי הגמרא זהו אחד מן הדברים, שמרחיבין דעתו של אדם. אבל לפעמים שמגיע לו צער הרבה מן הדבר.
ביחוד היה מצטער על זה לפני עשר שנים, כשהיה אוכל מזונות על שולחן חותנו המזגני. רבים מן הבאים לשתות היו מדקדקים שלא לשתות אלא מידה.
לו לא איכפת הדבר כלל. והא ראיה, כשהיו סובאים משאינם ברית צובטים בלחייה לשם הוללות, היה מעלים אין. אבל כשעשו זאת מיהירי ישראל היה כואב ומצטער, ולפעמים שהטיח דברים כלפי מעלה וטען: “רבונו-של-עולם בראת אשה, בשביל יהודיך, והיא אמנם דבר טוב והגון, עזר כנגדו. אך למה זה חיללת אותה ביופי? כלום כשר לך, שיהיו רבים נכשלים בבריאתך?”
ואולם זה לא מעניינא. זהו בכלל מה שעבר. העיקר הוא, שהיא אשה הגונה, כשרה ויודעת, שחובתה לעשות רצון בעלה.
אבל אשה כשרה זו היתה גם באותה שעה אם לבנים-נחשים. הב-הב. אפילו יום אחד אינם יכולים לעמוד בנסיון של רעב.
ופעם אחת פגשה אותה אשת קרובו הנדיב, והתחילה מדברת על לבה ומפתה אותה.
והיא עמדה על דעתה. אבל אשת הנדיב הזכירה לה בנים רעבים.
ולא עמדה בנסיון: הסכימה לקבל קצבתה, שלא בידיעתו.
כל ימיה היתה מצטערת על הדבר. הלא עוון פלילי הוא לסובב את הבעל בכחש.
אך ההכרה, ההכרה.
הוא היה מתאונן על היופי, והיא על ההכרה.
ובין כך חלתה ימים ושבועות, והגיעה שעתה.
עוונה היה כמשא כבד על לבה. רגעים אחדים קודם יציאת נשמה החליטה לגלות לפניו את הכול ולבקש ממנו מחילה.
“ראובן, עווני גדול. בגדתי בך. לא כאשה כש-רה. מחל לי. אני נפתי-תי.”
“מה את סחה?”
“לא בש-בי-לי – המה,” רמזה באצבע על הבנים, “המה לא…”
אבל לא הספיקה לגמור וידויה, ותצא נשמתה.
ראובן עמד נדהם, מביט על סביביו.
ברקי ויומטיל הם שני רווקים יושבים קבועים בקלויז של אדמו“ר. שם קנו שביתה זה שלוש שנים. שם הם יושבים תמיד, לומדים יום ולילה בתורת אלהים, בנגלה ובנסתר. שם הם ישנים בלילה שנת הסוס ומעל הספסלים הקשים שבקלויז אינו קשה עליהם כל-כך להתעורר בלילה מתוך שנתם, לקום וללמוד תורה לשמה, ושם הם מוצאים גם את סעודתם שתי פעמים ביום מן המבשל של אדמו”ר, העומד בחצר מימינו של הקלויז.
חוץ מחצרו של אדמו"ר הם יודעים, שיש עוד בית-מרחץ בעיר וגם יש רחוב מוביל אל בית-המרחץ.
וברחוב זה יש גם חנויות ובתים, שבני אדם דרים בהם. אבל אין לברקי ויומטיל שום זיקה לחנויות ולבתים הללו, ולפיכך הרי הם כאילו אינם.
ליומטיל כבר נצנצה “תפארת בחורים” על סנטרו וברקי זה עתה העלה פיקוס על שפתו העליונה. זה מסלסל בשערות זקנו ומצטער על שאינן מספיקות עדיין כדי כריכה אחת על האצבע, וזה מסלסל בפאותיו ושמח על כך שכמה שהוא מסובבן ומסלסלן עוד נשאר בהן שיעור פאה.
ואף-על-פי שברקי צעיר מיומטיל בשתי שנים, בכל זאת בסתר גדול הוא מחברו.
כוחו של יומטיל רק בנגלה.
ולפיכך כשהם לומדים ב“עץ-חיים” מביט ברקי אל יומטיל ומסכל בו בשתי עיניו המלאות, כאילו חפץ הוא לחדור אל תוך לבו של חברו ולבדוק אותו אם השיג את הענין כהווייתו.
וכשהם לומדים בנגלה ומתחבטים לגלות מחלוקת בין רש"י ורבנו תם, שלכאורה נראים דבריהם מכוונים ולא פליגי1 – אז עיני יומטיל מפרכסות ומזדקרות על ברקי, כאילו חפץ הוא לבדקו אם ירד הלז לסוף דעתו.
הם אכלו את ארוחתם בלילה וכבר גמרו שיעורי לימודם והולכים לנום שנת ארעי מתוך שמחה. זה הוציא שיטה מחוורת והשיג על ה“פני-יהושע” בדין שריפת בת-כהן שזנתה, וזה השיג השגה חדשה בספירת יסוד ושייכותה אל יוסף הצדיק ועמד על כמה עניינים בסוד הזיווג של קודשא-בריך-הוא ושכינתיה.
המה סידרו איש לעצמו את משכבו, העתיקו ספסל לספסל באופן שלא תהיינה מרגלותיהם מכוונות כלפי הארון, שמו למראשותיהם טליתות ישנות שנפסלו ושכבו איש על מקומו.
ברקי מתגולל, מתהפך מצד על צד, ויומטיל כבר מתחיל משתקע בתנומה.
“יומטיל, ישן אתה?”
“לא, ולמאי?”
“כך, אני שואל פשוט, יומטיל, מאי דעתך על… למשל, על חטאות נעורים?”
“וכי יודע אני? חושבני שכבר מחלו. תורה לשמה. ובצלו של אדמו”ר שליט“א, וכמה תיקונים לפגימת אותו ענין עשינו.”
“ואני, לבי נוקפני.”
“מפני מה?”
“מפני מה? מפני שיש לי סימן לדבר.”
“איזה סימן?”
“איזה סימן? הנה, למשל, דבר ידוע, שאין יצר-הרע שולט באדם כשר לנשותיהם של צדיקים. ואני…”
הלז הגביה את ראשו וכיון פניו כלפי המשיח בו מתוך החשכה.
“מה אתה שח? כלי שנשתמש בו קודש?”
“חס ושלום. לא לה שתחיה, אבל… לבת הצעירה, לריבה’לה.”
“דבר זה אינה ראיה מכרעת. אדרבה, איפכא מסתברא. אני אוהב את כל מה ששייך לאדמו”ר שליט“א, אפילו סוסי הזקנה, שמבשלת לנו ארוחות, חביבה עלי.”
“כך. אבל… אף-על-פי-כן חוששני, חושד אני את עצמי שיש לי חס-ושלום פנייה בדבר ושיד יצר-הרע באמצע. והא ראיה, את האדמו”רית שליט"א אוהב אני לראות בשעה שהיא מכסה פניה בשתי ידיה ומברכת על הנרות, או בשעה שהיא הולכת נחפזת לעזרת הנשים, אז היא באמת נפלאה, ממש חצי-צדיק. ניכר על פניה שהיא יודעת לפני מי היא הולכת ואנה היא באה. אבל אותה, את ריבה’לה, אוהב אני לראות דווקא… דווקא בשעה אחרת. וזה בא לי בבוקר אחד כשהשכמתי, כמנהגי, ויצאתי והיא פתחה אז את חלון חדר-משכבה והוציאה את ראשה ורובה.
“יומטיל.”
“שומע אני.”
“מה דעתך, שערות כאלו של ריבה’לה גם הן מרמזות על דינים?”
“מה שייך? בידוע שהצדיקים עומדים למעלה מן הכללות.”
“כך. הנה, למשל, יודע אני שהאדמו”רית שליט"א היא ירקרקת במקצת ושלחייה שקועות ושהיא צדקת גדולה ותו לא מידי.
"ועל ריבה’לה יכול אני להגיד לך בדיוק מידת חטמה. יודע אני לא רק צבע עיניה הדומה לתכלת אמיתית, אלא אפילו תנועות עיניה ופירכוסן, את ריסיה יכול הייתי להכיר אפילו בלא פניה.
"בלחייה אני נזכר בכל עת שאני רואה דבר עגול ורך.
"כשאני אומר שיר השירים בערב שבת ומגיע ל’מציץ מן החרכים,' מיד אני צופה ורואה את החרך הצר שבין שפתיה בשעת חיוכה.
"אתמול התעמקתי בהלכות דופן עקומה ונזכרתי בשיפוע חזה שמלבה עד צווארה.
“לומד אני את שיעורי ‘המשמיע קול בשבת’ ונדמה לי שאני שומע את קול צחוקה, הממלא לפעמים את חללו של החצר, ומתחיל גם אני צוחק, ומתוך צחקי אני מתחיל בוכה, ומשער אני שהבכיה באה לי מפני שיש לי הרהור תשובה.”
קולו של ברקי נעשה רך, קטוע ומפוסק לרגעים, הולך ובוקע את החושך שבקלויז.
יומטיל התיישב על משכבו, תמך את זרועותיו על ברכיו, הכניס את ראשו בין כפות ידיו ושמע בחמלה והשתתפות את וידויו של רעו.
"ואני יודע את כל חומר הענין, שמלבד שההרהורים לעצמם הם קשים מן העבירה רחמנא-ליצלן, הריני עוד מועל בקדשים, ועל כעין זה נענשו נדב ואביהוא ואצילי בני ישראל על הר סיני. ופעם אחת ראיתי בחלומי כאילו מחבק אני ספר תורה שיש לה ממש צורתה של ריבה’לה, ובעוד שאני מחבקה נפלה מידי וכל השמות הקדושים פרחו מתוכה. כל זאת יודע אני ומכיר בעצמי, אבל איני יכול לגרש את ההרהורים מתוך לבי, ובפרט כשאני רואה אותה בחוש, התבין? בעיני בשר. אז אני שוכח את הכול, אז אני רואה רק אותה.
“ולפעמים ילחש היצר באזני, שאין לי מה לדאוג מדינו של גיהנום, מפני שזו אינה אשה פשוטה, התבין, אשה לעבירה, ושכל מה שאני אוהב בה הוא רק הניצוץ הקדוש, הניצוץ האלהי, שיש לו בודאי זיקה ושייכות עם שורש נשמתי, ולפיכך מושכני כל-כך אחריה. מה דעתך בדבר זה?”
“יומטיל.”
“נסיון,” עונה לו חברו נפעם, “אני אומר לך שזהו נסיון, נסיון קשה. צריך אתה להתגבר כארי, ברקי. שכרך יהיה מרובה.”
“כך” מחליט ברקי מתאושש ומתחזק בדברי רעהו, “רואה אני בחוש שזהו נסיון. צריך להתגבר על היצר.”
ברקי אסר תיכף את המלחמה על היצר, גירש מתוך לבו את ההרהורים, התעמק באיזו קושיא שבמהר"ם שיף ויישן מתוך דבר הלכה.
אך יומטיל מתהפך מצד אל צד.
“ברקי, ברקי, הישן אתה, ברקי?”
“לא, זה עתה התחלתי מתנמנם. ומה?”
“כך, פשוט. איני יכול לישון, הרהורים רעים.”
“גרשם מתוך לבך.”
“אבל הם אינם באים מן החוץ, שורצים הם מתוך הלב.”
“נו, א, איני יכול להיות מרבה שיחה, כבר קראתי ‘המפיל’.”
-
ולא פליגי: ואינם חולקים זה על זה ↩
ר' חיים המוזג / יהודה שטיינברג
קמטים רבים, ישרים ועקומים, העלה מצחו של ר' חיים המוזג, שלא לפי ארבעים שנות חייו. אילו ניתן פה לקמטים ההם, וכל קמט וקמט היה מספר לנו תולדותיו וסדר גלגוליו, איך ובשל מה התחיל מאמצע המצח והלך והשתרע מזה ומזה על שני עבריו, וירד אחרי כן והשתלשל על הלחיים, עד שנשקע בעביו של זקנו, המתחיל מחליף שער תשחורת בשל כסף, כי אז אולי יצא לנו מכל אותם הסיפורים סיפור אחד שלם מעניין ומלבב.
יש בין הקמטים קמטים מטושטשים וכאילו מתחבאים בין הבולטים, והם בלי ספק עוד משל ארבע שנות “נקיים” שלו, שהיה סמוך על שולחן חותנו ולא נשא שום עול, מלבד עול מלכות שמים. כל מה שעבר עליו בשנים הללו מצטמצם ב“חדר היחוד” שלו, בארבע אמות שלו בבית-המדרש ולפעמים גם בנסיעה ל“התם”. הרפתקאות גדולות לא קרו בימים ההם, אף-על-פי שסוף כל סוף השאירו גם הם איזו עקבות על מצחו: מלחמות היצר, נסיונות בהתרשלות בתורה ותפילה, קושיות על “כביכול” ו“עליו” שליט“א. סכסוכים בדבר הנדוניה שבידי חותנו, רוגזות וקטטות קלות “עמה”, צער של ישיבה על שולחן אחד עם חותן עם-הארץ, שיש בו בוודאי מגלגולו של לבן הארמי, ועוד דברים כאלה, שבזמנם היו גורמים לו צער, ועכשיו, כשהם נזכרים, הוא מקבלם על-חשבון יסורים של אהבה. יש מהם קמטים קצרים ותכופים, והם בוודאי מאותו זמן, שירד מעל שולחן חותנו והתחיל להחליף פרנסה בפרנסה: מלווה, לווה, שמוט, משמט, חנווני, מלמד, סוחר בטליתות ברשיד, חוכר שמרי הקהל וכו' וכו' – עד שנתגלגל והיה למוזג. ואז, כשהיה למוזג, והתחיל לישב בשלווה ולאכול פירות מן הקרן הקיימת לו לעתיד-לבוא, ראה בחוש, שמן השמים ריחמו עליו וגלגלו לידו פרנסה זו. הוא בדק ומצא שפרנסה זו היא מכוונת והגונה ליהודי כשר וירא-שמים, מפני שאין בה כלום משל בשר-ודם. כולה היא מידו הקדושה, הפתוחה והרחבה, ברוך הוא וברוך שמו. מפני שחבית יין זו, כשאתה קונה אותה ומעמידה במרתף, ומתחיל מוכר ממנה קימעא קימעא, הרי נעשית לדבר הסמוי מן העין, ויכולה להיות שורה עליה הברכה או, חס-ושלום, מגערת – הכל כפי מה שזכית. ובמה שאתה מוכר, יש לך על כל פנים להצטרכות הבית. וככלות השנה, אם זכית וכתבו עליך בראש-השנה דאשתקד לפרנסה בריווח, הרי נשאר לך עוד קרן לקנות חבית יין חדש, ואם חס-ושלום לא זכית, יש באמת צער ויסורים בדבר, עד שאתה צריך לתת תכשיטים “שלה” או מנורות כסף של שבת בערבון ולקנות חבית חדשה. אבל גם יסורים הם דבר נחוץ ליהודי כשר. ממרקים עוונותיו ושומרים אותו מן החטא, שלא ישכח חס-ושלום את בוראו מרוב טובה. קצת יסורים יש גם בזה, שאתה אנוס להיזקק אל הגסים המזוהמים, רחמנא-ליצלן, ולשמוע ניבול פיהם ולראות אותם בניוולם. באמת אין לך ניוול יותר מכוער מזה של בני אדם, כשהם משתקעים בשכרות. אבל מה בכך, כשאתה מתרגל ודש בדבר, הרי כל שיחותיהם המגונות הן באזניך כהמיית הרוח וכשריקת עדרים בעלמא. קצת מעלה בדבר יש גם בזה, שבפרנסה זו יכולה לעסוק ה”פלג-גופא" שלו, והוא יושב ועוסק בתורה ותפילה קבע, ובפרנסה ארעי. יכול הוא לבלות רוב ימיו ולילותיו בבית-המדרש, וזה ודאי דבר נחוץ ליהודי כשר.
והוא אמנם לא היה כפוי טובה לרבונו-של-עולם, ובכל יום ויום היה נותן לו שבח והודיה, על שהזמין לו פרנסה זו של מזגנות.
וקמט אחד יש העובר וחוצה את הקמטים באלכסון, וזה בוודאי בשל בנו, מאיר, שנתפקר ויצא לארגנטינה.
כמה צער גרם לו אז בנו זה. הוא התחבט והתקשה אז בדבר, עד שהעלה להלכה, שבנים אינם יסורים של אהבה.
וכל זאת הגיעה לו לאותו הבן בשביל הספרים הקטנים. ובדבר זה הוא בעצמו קצת חייב. הוא ראה מראש, שבנו הולך ומקדיח תבשילו, ממעט בלימודי קודש ומפנה לבו לדברים בטלים. התחיל בספריו של רמ“ח לוצאטו. והוא ראה ועשה את עצמו כלא רואה, מפני שבדיעבד היה קצת שמח בדבר. הוא חפץ, שידע בנו גם קצת מליצה בלשון הקודש. גם הוא בעצמו בימי חרפו היה נטפל אל הדבר בשעות שאינן לא יום ולא לילה. גם עכשיו עוד נמצאו על שערי הגמרות ועל שערי ה”טורים" שלו חידות ושירים על הר סיני, על בקיעת ים סוף, על שאלת “צדיק ורע לו,” על גלות השכינה. 'קצת מליצה אינה מזקת כל כך, ובפרט כשאתה שואב אותה מתוך ספריו של צדיק גדול כרמ"ח לוצאטו. הוא זוכר, שבזמן שהגה בספר הקטן “לישרים תהילה” וכשהגיע לשיר “רועה עדריו נער,” כמה חמד והשתוקק באותו רגע להתהפך פתאום לנער רועה עדרים, כאותו הנער של “לישרים תהילה,” לרעות צאנו בין צאלי חמד. שיהיה לו הר ירוק כר למראשותיו, צמר כבשיו למכסה עליו, יריעות השמים לאוהל, עמק דשאים למיטה, לבנה מלאה – פנס ומנורה, נאות דשאים – שולחן ערוך לו ולכבשיו התמימים.
אבל מה בכך? כלום לא ידע באותו זמן, שכל זה נאמר רק בכדי לשבר את האוזן? כלום העדר של רמ“ח לוצאטו ז”ל הוא עדר סתם? והרועה שלו הוא רועה מגושם, שישן על האדמה כגוי, ושהוא פסול לעדות ולעיבור שנים? והוא זוכר שגם הוא בימי חרפו, בהיותו סמוך עוד על שולחן חותנו הרחיק לכת בדרך זו, עד שהרגיש חותנו בדבר, ועשה חיפוש בארון הספרים שלו ומצא את כתביו, חידותיו ושיריו על גליוני הספרים. אפילו הצד החלק של כתובת אשתו היה מנומר בשירים וחידות. ואז הרעיש הזקן עולמות, והתקוטט בו, ונסע תיכף לאדמו“ר שליט”א.
ואדמו“ר שליט”א בירך את האברך ב“זרע של קיימא,” ונתן עצה לחותנו להפסיק מעכשיו במזונות הזוג ולחזור אחרי איזה פרנסה בשביל האברך.
כמה גדולים דברי קדשו שליט"א, לכאורה מה ענין של זרע קיימא ופרנסה להתחמצות אברכים, רחמנא-ליצלן? אבל עצתו הועילה באמת בדרך פלא וכסגולה בדוקה. באותה שנה נפקדה אשתו ולא פסקה מלדת עד עכשיו. והוא ירד לשולחנו ולתוך ד' אמות שלו, ושכח את כל אותם ההבלים.
אבל בנו, אוי לו בשל בנו. כלום יכול הייתי להעלות על דעתי – כך הוא מתנצל בעיני עצמו – שהוא ישתקע כל כך בתוך הטומאה ויתפקר לגמרי? יתפקר? כלום אפיקורסות גרידא הוא? שגעון, פשוט נשתגע, רחמנא-ליצלן.
פתאום עולה על דעתו לבעוט בטובתו של הקדוש-ברוך-הוא ולהשניא עליו פרנסת המזיגה. “תרמית, גניבה, זלזול, ריווח מחטאים של בני אדם.” הכול כמו שמצא כתוב בספריו הטמאים.
ואני טוען: “איך נועזת לבעוט בחסדי הקדוש-ברוך-הוא, שהוא משפיע לנו פרנסה בטובה?” והוא עונה בעזות: “כלום פרנסה היא זאת? עביט של שופכין הוא.” והוא הולך ונשקע. התחיל לזלזל בכל הפרנסות, שהקדוש-ברוך-הוא ממציא לבני ישראל בחסדו הגדול.
עבודת אדמה, עבודת אדמה, הוא צווח. זו היא פרנסה מיד השם-יתברך.
קליפה של עבודת אדמה נזרקה בו. ואני טוען ומראה לו בעליל, שעבודה זו היא רק לעכו"ם, ולא לאדם מישראל. מפני שהרבה מחילול שבת תלוי בה. שאינך יכול להתפלל בציבור כראוי, מפני שצריך אתה לאור בוקר לחטוף ולהתפלל תפילה חטופה; ושהיא בכלל עבודה גסה, שמגשימה את העוסקים בה והופכת אותם לעמי ארצות גמורים והוא בשלו: עבודת אדמה, מחרשה, ועוד להג הרבה.
וכשהתריס בנו ויצא לארגנטינה וסבל שם רעב ומחסור ביחד עם כל החבורה שלו, היה הוא מצטער על הדבר, אבל בדיעבד נהנה קצת מזה. סוף כל סוף אולי ישכיל וישוב. הוא לא חדל גם עכשיו מלקוות לשיבת בנו. סוף כל סוף הלא אברך כשר הוא. קצת “שקץ,” קצת נפגם אבל בעיקרו של דבר הוא אדם כשר.
ועוד קמט אחד חוצה את כל הקמטים ויורד ומשנה את פניו שינוי גמור. ואם יש לקמטי המצח ערך שווה אל מקרי האדם והרפתקאותיו, עד שכל מה שהצרה גדולה ביותר, הקמט הנשאר אחריה עמוק ביותר, כי אז נשאר קמט זה בוודאי מאותו זמן, שנשבר מטה לחמו לרגל תוקף הגזירות וזריזות הבלשות בשנים האחרונות, שלא יעסקו בני ישראל בעסקי מזיגה. הוא היה אז אומלל ואובד. מכל אותן שנות פרנסה של “תרמית, גניבה וריווח מחטאים,” כמו שהיה בנו אומר, או של “השפעה מידו הפתוחה והרחבה,” כמו שהיה הוא משבח ואומר – לא נשארה לו אף פרוטה אחת בכיסו. החביות ריקות, הכיס ריק, ופרנסה אין.
הוא נשתקע כל כך כל אותן השנים בעסק המזיגה, עד שלא ידע עוד דרך לבקש פרנסה אחרת. ובמה היה יכול באמת איש כמוהו לעסוק בידים ריקניות. ובעתות הללו, שעשרה חנוונים עניים מתקוטטים על קונה אחד, מקורות הפרנסה הולכים ודוללים והיונקים מתרבים.
הוא שמח אז בזה, שאין בנו בביתו ושאינו יכול לקום עליו בהכרעותיו ובקליפה שלו: עבודת אדמה, ארגנטינה, ברזיליה, פלשתינא – אלוהים יודע אותם ואת כל אותם צירופי השמות, שעמדו וחידשו להם הללו.
הוא היה בבחינת עשיר שישן שנתו מתוך שובע וראה חלום נעים, וכשניעור משנתו, נודע לו, שטבעה ספינתו בים, וקנייניו שביבשה עלו בלהב השמימה. ברגע אחד הרגיש בעצמו, שהוא אביון מדוכא, ובני ביתו רעבים היום ומחר ואחר זמן, ומי יודע אם לא חס-ושלום, לכל הימים. כמה נחוצים היו לו עכשיו אותן שנות “נקיים” שעשה על שולחן חותנו. וכמה נחוץ היה לו עכשיו חותנו, כמות שהוא, אילו היה חי. לפחות, שלא יהיה הוא, חיים החתן, יחיד בצערו, בבחינת יתום אובד, שאין לו אפילו על מי להישען, ושאין איש דואג לו. אבל חותנו כבר שבק לו חיים.
והוא ראה אז, כמה גדולים חסדיו של הקדוש-ברוך-הוא הזן ומפרנס את כל העולם, במה שנודע לו פתאום, שאם יקנה לו איזה כרם אצל העיר, יהיה רשאי לשוב אל המזיגה. הוא מאמין, שהישועה הזאת באה רק בשבילו, מפני שתינח מוזגים אחרים, הם כשירצו יכולים עוד לעסוק במקצוע אחר. בפרנסה אחרת, אבל אצלו ממש כלו כל הקיצין.
והוא מכר בהסכמת אשתו את המרגליות שלה ואת מנורות הכסף של שבת, ובמחירם עלה בידו לקנות כרם קטן אצל העיר. הוא שב אל מקור מחייתו, וגם בעזרת רבונו-של-עולם הרוויח בזה הרבה, מפני ששבה ה“פלג” שלו להיזקק אל המזיגה ולהטפל בשכורים הגסים, והוא חזר לתורה ותפילה ולעבודת השם יתברך.
הכרם כשהוא לעצמו לא העסיק אותו כלל. מפני שהיה קטן, ולא הספיק לו יין למזיגה לכל השנה. אבל העיקר, שהוא מכשירהו להיות מוזג. וכלום הוא צריך ליותר? ומפני אותו הטעם עצמו לא היה בודקו כלל והפקיד את ההשגחה עליו ביד אחד מי שאינו בן-ברית, שהעמידו שם לשומר בשכר מועט מדעת, ובגניבת פירות-לעתיד שלא מדעת.
אך באחד הימים נצנץ במוחו רעיון הגון. כפי שעל היינות בכלל יש קצת חשש, מפני שסוף כל סוף יד עכו“ם צריכה להיות באמצע, וקשה לשמור עליהם בתדירות, בלי העלמת עין, ואם-כן הרי הוא יכול להוציא מכרמו שלו קצת יין, שיהיה כשר בלי שום פקפוק. הוא וביתו יעסקו בסחיטתו, ואפילו בלקיטתו. יין זה יספיק בשבילו לקידוש ולהבדלה ולארבע כוסות. חלק ממנו ישלח “לו,” שליט”א, ואולי יספיק לקידוש והבדלה של כל בני העיר. הם בודאי לא יהיו שביקי התירא ואכלי איסורא.1
ומאז התחיל בא לפרקים בכרמו, מסייר ומסתכל בסמדר, ומשער כמה יין יוציא ממנו בשנה זו. וכשראה אחרי הפסקה של מספר ימים שינוי ניכר בסמדר, הפרט גדל והתמלא בשיעור הגון, התחיל מתעניין בדבר ומבקר בכרמו יום יום בהתמדה ובמעט השתוקקות.
ולאט לאט נמשך לבו אל הדבר, עד שהיה מבלה שם לפעמים יום כולו. הוא מצא לו אמתלה, שהוא הולך להשגיח על המשגיח, לראות אם שומר הוא היטב את הכרם, שלא ייכנסו בו בהמות לחבל את הסמדר. אבל בעיקרו של דבר היה הולך להמתין לענבים שייגמלו.
ופעמים היה לבו נוקפו על הדבר, שהוא בטל מדברי תורה ומפנה לבו לדברי הבאי, שיש בו חשש של “אילן נאה וניר נאה.” אבל אז היה מצטדק בעיני עצמו. זיקה של מצווה יש בדבר, יין כשר לקידוש והבדלה.
ופעם אחת – זה היה ביום כ' סיון, יום של תענית וסליחות בהרבה מקומות – השכים לקום עם עלות השחר, וכשגמר את הסליחות בציבור בקלויז, בדק עצמו ומצא שאינו מוכשר עוד לתפילה של שחרית. לצאת אל הכרם קודם התפילה היה מתירא, שמא יתאחר שם ויעבור זמן קריאת-שמע. והחליט בדעתו לקחת עמו גם את טליתו ותפיליו וספר ה“חק.”
הוא התפלל אז עם זריחת חמה, בין אילנות וגפנים, צפצופי הציפרים ושאון הרוח בין הענפים לא בלבלו את מחשבתו. אדרבה, נדמה לו שהוא אינו מתפלל ביחידות, שהוא מתפלל בתוך איזה קלויז בין שאר מתפללים. תפילתו היתה אז במוחין דגדלות. עמד על הרבה עניינים נפלאים שבפסוקי דזמרה, שעד אז לא הרגיש בהם.
אפילו בשיעור ה“חק,” שלמד באותו יום תחת ענף תפוח אחד, מצא הרבה טעם לשבח.
לעת ערב התעכב בכוונה, כדי להתפלל תפילת מנחה בין האילנות.
למחר לא חזר עוד אחר מנין בהשכמה, אך השכים ולקח את תיק טליתו ותפיליו והצטייד בפת לחם לסעודה קלה, ויצא לכרמו ולא שב עוד עד הערב.
והרבה רוויח באותו היום. מפני שהשכים לקום משנתו קודם הנץ החמה ובלי מלחמת היצר – אדרבה, דומה שגם היצר הסכים לאותו דבר – היה לו היום ארוך כמעט בחציו מן הרגיל, והספיק לו הזמן לגמור ספר תהלים עד הנץ החמה. וכשהגיע למזמור “השמים מספרים כבוד אל,” נשא עיניו למרום וראה שמי תכלת רכים, זכים, שטוחים, מחבקים את כל העולם ומביטים ארצה בחסידות ובחנינה. נדמה לו, שהוא שומע ומקשיב בדומיתם איך הם מספרים את כבוד האל שלמעלה מהם.
וכשהחזיר פניו למזרח וראה דמדומי רקיע – כאילו חופה של אש פרושה ועננים כהים נדחקים, מתכווצים, משתטחים ומתאדמים כמו מבושת-פנים – הבין, ש“החתן” ה“גבור” יצא בעוד רגע מתחת חופתו וישיש לרוץ אורח, ולא מצא די כוח בנפשו להסתכל בו הרבה.
וכשהחזיר פניו מן המזרח והביט על הכיכר, והנה אלפי עיניים בהירות, עליזות, תמימות מביטות השמימה מכל עשב ועשב. דומה שהם חיים ומבינים במראה כמוהו, ושומעים ומקשיבים את שיח השמים עוד יותר ממנו.
פשיטא שהם חיים. הוא יודע זאת מכבר שהכול חי, שבכול יש ניצוץ משל אין-סוף ברוך-הוא והניצוץ הזה מחיה ומעמיד את הכול.
הוא יודע זאת מכבר, אבל עכשיו הוא רואה זאת בעיניו.
והוא אמנם לא נתעה בשוא. הוא יודע, שהעיניים הללו, שהוא רואה בעשבים, הן רק טיפות של טל. אבל מה בכך? כלום עינו של אדם מה היא אם לא איזה חומר נוזלי כטל? והניצוץ נותן בו כוח לראות.
ופתאום – צפצופים, קולות, שברים-תרועה, מאות אלפים, רבבות, כאילו התכוונו כולם לרגע אחד. האויר מלא קולות. אין מקום פנוי.
הוא חש כעין דפיקה או דקירה של נחת בלבו.
“לית אתר פנוי מניה.”
הוא חש מציאות אלהים על שכמו, על גביו, לעיניו, בכולו ובכול. זה היה למעלה מכוחו והשגתו. ופתאום התחיל מזדעזע בכל אבריו.
הארץ מספרת לשמים את כבוד אל.
כשעברה ההתפעלות הראשונה בא לידי חשש, שמא כל זה מעשה יצר הוא. הלא ידוע שכך דרכו של אותו הבחור רחמנא-ליצלן. מתחיל מפתה, כביכול, לעשות מצווה, עד שאומר לך: לך ועבוד עבודה-זרה.
והסיח את דעתו בעל-כרחו מכל הבלי עולם-הזה ועמד להתפלל. וכמה שהשתדל להתפלל בנוסח של חול,טעה בכל פעם והתבלבל בנוסח של שבת.
“האל הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח ובוקע חלוני…”
הוי! נו! “המאיר לארץ ולדרים…”
“אל אדון על כל המעשים, ברוך ומבורך בפי כל נשמה…”
נו! נו! “אל ברוך גדל-דעה…”
“וכולם פותחים את פיהם בקדושה ובטהרה… ומברכין ומשבחין ומפארין ומעריצין… בשפה ברורה ובנעימה…”
הוא בכה כילד. בכה בפסוקי דזמרה, בכה בברכות קריאת-שמע, בתפילה אף-על-פי ששכח אז להתפלל על הפרנסה. הוא בכה, מפני שחפץ לבכות.
כל אותו היום היה שמח, שלא כרגיל, ולמד שיעוריו ב“חק” מתוך שמחה של מצווה, ולעת ערב כששב לביתו, חש בעצמו איזו רעננות, איזו נקיון וטהרה רוחנית, כאילו זה עתה שב ועלה מתוך המקווה, קשה היה עליו ריח החומץ של יין-פגום, שמילא את כל חללו של ביתו.
וכשהסתכל באשתו, נדמה לו שהיא מגואלת כולה ברפש.
ולאט לאט הרגיל את עצמו להשכים בכל יום ולצאת אל כרמו חמוש ומזויין בתיק טלית ותפילין, בסדר משניות ו“חק” ובפת לחם, ולשבת שם עד אחר תפילת המנחה. הישיבה בבית נעשתה קשה עליו.
הוא יודע עכשיו את הסוד, מפני מה היה הבעל-שם-טוב, זכותו יגן עלינו, מהדר להתפלל דוקא בין ההרים, ומפני מה תיקן יצחק אבינו, עליו השלום, תפילת המנחה דוקא בשדה. הוא מבין עכשיו, מפני מה יצאו בני ר' חייא לקרייתא2, שצומחים שם חיטים ושעורים, בעוד שהיו יכולים לעושת תורתם אומנותם ולהיפטר מעול דרך-ארץ. הם לא יצאו לבקש פרנסה, לעבוד בשדה עבודה פשוטה. הם יצאו לקבל על עצמם עול מלכות שמים. לשמוע איך הכול מודים, הכול משבחים והכול אומרים “אין קדוש כאדני.”
הרבה-הרבה דברים הוא מבין עכשיו, מה שלא הרגיש בהם קודם.
ופעם אחת הסתכל על-פי מקרה בכרמו של שכנו, שאינו בן-ברית, וראה שם, שחוץ מן הגפנים והאילנות צומחים שם גם זרעוני גינה וקצת תבואה. והתחיל בודק בדבר, אם יש שם חשש של כלאים. לא לשם הלכה למעשה, אך פשוט, לדינא, משום “תורה היא וללמוד אני צריך.” נזכר שיש אצלו משניות סדר זרעים. הוא הוציא את המשניות והתחיל עוסק בהלכות כלאים ותרומות ומעשרות. ואף-על-פי שגם עכשיו לא אחוור לו שמעתתא3 כמו בשאר הימים, מפני שהוא מוצא בה תמיד דברים רבים, שאינו מכיר בהם ברור, הוא יודע רק שהלוף הוא מין ירק, והירבוזין מין ירק אחר, הכול מין ירק. ההבדל רק, שבמקצתם יש בהם משום פאה וכלאים, ומקצתם אין בהם. אף-על-פי-כן נקל לו עכשיו הלימוד, מפני שהוא רואה בעיניים מיני דשאים וירקות, ויכול הוא לצייר לעצמו, שזהו מין זה, וזהו מין אחר הנזכר במשנה, אחר שלימודו אינו להלכה.
והעיקר, שהוא חש בלימוד איזה טעם מיוחד ומשיג בו השגה נפלאה במינה. אמת, שאין בו מאותו החידוד, שיש, למשל בשיטת ר' חנינא סגן הכהנים, אבל יש בו איזו התעוררות, מעין אותה שאתה חש בתוך התפילה.
וכשגמר את פרקו במשנה והתחיל הופך בדפי-המשניות מראשם לסופם, הופיעו לנגד עיניו פאה, לקט, שכחה, דמאי, מעשרות, תרומה, כלאים, חלה ביכורים, ערלה.
הוא מצא, שלא גילוי שכינה בלבד יש בשדה, אך חלק גדול של התורה הקדושה יש פה בין דשאים נאים ואילנות יפים.
והוא מתקשה עכשיו על דברי ר' אלעזר בן חסמא, שמצא “קנין ופתחי נדה – גופי הלכות,” ושכח סדר-זרעים כולו.
ובין כך התחיל מתבונן בכל יום בירקות הצומחים אצל שכנו, ההולכים וגדלים, הולכים וצצים, ומחליפים גונים מיום ליום.
“זהו באמת מלביש ערומים. אצבע אלהים מטפלת בברואים הזעירים הללו.”
וכשסעד ביום זה את סעודתו ובירך על המזון ואמר “הזן את העולם כולו,” התכוון להוציא גם את כל היתושים והרמשים האילמים הללו, השורצים פה בין הדשאים ונזונים בחסדיו וברחמיו של הקדוש-ברוך-הוא, שאילו ניתנו להם פה ולשון היו בודאי מצטרפים עמו וקורים יחד “פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון.”
וכמו בהיסח-הדעת הביט בכרמו שלו וראה שיש בו מידה הגונה של קרקע פנויה. וחשב ומצא שגם הוא היה יכול לזרוע אצלו זרעוני גינה, בצלים, שומים, כרפס, תפוחי-אדמה, ואפילו קצת תבואה.
ומיד התחיל לשער במוחו, לחשב חשבונות, להחליף מידת הלח ביבש, לוגין בקב וסאה בכור, ובית סאתיים של קרפף במידת האמה, עד שהגיע לחשבון של מ"ח ביצים, שיעור חלה, והעלה ברור בחשבונו, שמידת הקרקע הפנויה שבכרמו תספיק לו ירק ולחם לכל השנה, ואפילו למצה שמורה.
מלאכת החרישה והזריעה יכול הוא ללמוד קצת מתוך המשנה. הלא נמצא שם כל אותו הענין בפרוטרוט. ומה שלא ידע, יכול הוא להסתכל בשכנו בזמן שהוא עוסק בדבר ולהתלמד. סוף כל סוף אין במלאכה זו חכמה נשגבה, כשערל פשוט יודע אותה, ואז ימצא כמעט כל הצטרכותו בתוך כרמו. ולא עוד אלא שהוא יכול למכור את ביתו שברחוב במחיר יפה ולבנות לו פה בית קטן, כאותו של שכנו, ולא תצטרך עוד אשתו להתנוול כל כך במזיגה ובאותם השכורים הגסים. והוא יעבוד את הבורא בתורה ותפילה רובם של ימיו.
“רועה עדריו נער,” נזרק פתאום מתוך פיהו פסוקו של רמ"ח לוצאטו.
“דל הוא אך שמח…”
דומה, שהוא חזר לימי נעוריו.
הוא קם ממקומו והתחיל פוסע לכאן ולכאן, משפשף ידיו מתוך התפעלות, כמעט שהוא רוקד מתוך שמחה. “הוי, רבונו-של-עולם,” מתמלטות קריאות של התפעלות מתוך לבו.
הדבר נגמר אצלו בהחלטה גמורה. מתחילה חשב, שיסע לאדמו“ר שליט”א להתייעץ בדבר, אבל כשהתבונן היטב, בדק ומצא שלאו אורח ארעא4 להתייעץ עמו שליט"א בעניינים כאלו.
ונשאר לו רק להטות “אותה” לדבר, עד שתסכים. וזו אמנם מלאכה קשה אצלו מפני שהוא יודע אותה לעקשנית גדולה. אבל סוף כל סוף אשה היא אשה. נחוץ לאיש להשתדל אצל שכמותן הרבה-הרבה, אבל סוף כל סוף הן מסכימות.
ובין כך הגיעו ימי הבציר. הוא ובניו, ואפילו בנותיו, היו טרודים ללקוט ענבים. לאסוף, להטעין על העגלה השכורה ולהביא הביתה, כדי לדרכם שם בזהירות ובשמירה מעולה. היין יצא כשר בלי שום צל של פקפוק. הוא כבר התחיל לקדש עליו את השבת.
וימי הבציר עברו. שומר הכרם של ר' חיים המוזג התחיל חופר חפירות וטומן ומקבר את הגפנים היפות, הטובות, המשפיעות יין כשר.
ור' חיים עומד על גבו ורואה.
והאילנות התחילו משילים עליהם, והדשאים נובלים. השמש אינו יוצא עוד כחתן מתחת חופתו. עבים כהים מכסים לפרקים את השמים. דמיונם בשקים מטולאים. והשדות המתעטפים באד כעין האפר, כמו בכוונה, בכדי לכסות מערומיהם. הוא ראה והרגיש בקיץ סוד ההויה. עכשיו הוא רואה ומבין סוד תחיית המתים.
וימי החורף הגיעו, והוא התחיל יושב סגור וכלוא מחצית ימיו בקלויז ומחציתם אצל זוגתו ביחד עם השכורים המזוהמים, ומתגעגע על הימים הנעימים ועל הגפנים הקבורות.
והפדיון נתרבה, ברוך-השם, והחביות מתרוקנות ומתמלאות. והבית הומה ממאחרי-בנשף וממשכימי-קום. אבל כמה מזוהמים הם האורחים הללו. כמה מנוולים הם בפטפוטם, בשיחותיהם, בישיבתם, בעמידתם, בכול שלהם. הוא אינו יכול לקלוט במוחו, איך יכולה היא לשבת בקירוב מקום עם הללו ולשמוע במה שהם משיחים. הרגשותיו כל כך נתעדנו ונתפנקו במשך ימי הקיץ, עד שהוא בא לידי קפדנות על ידי כל שמץ של גסות וזוהמא.
וריח היין, הוי, כמה פגום הוא פה בחדר הצר. ממש מחנק-נפש. אינו דומה כלל לריח של יין קידוש והבדלה.
ויותר מכול אין הוא יכול לסבול את ההכנעה, השפלות ומורך-הלב בשעה שהבלשנים5 יורדים לתוך המרתף לבדוק את החביות.
אילו היה חיים יכול לפשפש בחדרי לבבו ולתכן את רוחו, כי עתה הכיר בעצמו, שהוא נלכד בעוון של גאות ויוהרה.
ואז מצא לו זמן מוכשר לעסוק “עמה” בענין שלו.
והוא התחיל מטעים לה את הדבר. משבח את הפרנסה החדשה, שהוא חושב עליה, ומגנה את המזיגה.
אבל היא קמה עליו בתמיהה של רוגז. איך אדם מעז לבעוט בטובתו של הקדוש-ברוך-הוא? לזלזל בפרנסה נתונה לו מן השמים?
והוא טוען: “כלום פרנסה היא זו? עביט של שופכין. גניבה, תרמית, זלזול. ריווח מגסותם של בני אדם.”
אבל היא אינה מבינה את הענין לעומקו. היא כבר דשה בדבר, עד שאינה מרגישה בו עוד את כיעורו. היא מודה ומשבחת לבורא עולמים, שלא עזב את שפחתו יענטי בת העני-רבקה, אף-על-פי שאינה כדאית, אבל בזכות בניה ובנותיה הקטנים הזמין לה פרנסה, שהיא אוכלת ממנה לחם כמעט לשובע.
וכי מה בכך אם הללו מזוהמים? כלום היא שזיהמה אותם? אם הרבונו-של-עולם סובל אותם, מה היא שלא תסבלם?
“ומה איכפת לך, כשהם מפטפטים מה שהם מפטפטים? משל למה הדבר דומה, למי שאינו סובל המיית הרוח. בנוגע לצער, שמגיע מפחד הבלשנות זהו אמנם צער, אבל כלום ראית פרנסה בלי צער? כל פרנסה יש לה צער שלה.”
אשה היא אשה. אינה מרגישה במה שהוא מכוער ובמה שהוא הגון ורצוי. מה טוב היה, אילו היה מאיר כאן. הוא היה תופס ברגע את כל הענין, ובודאי היה מסכים לעצתי. הוא היה קובל תמיד על המזיגה, שהוא עביט של שופכין. לויכוחים והכרעות כוחו גדול מכוחי. הוא היה מכריע אותה. כאן היה ברא מזכה אבא. אבל חבל שאיננו.
בעיקרו של דבר התחיל נהנה בימים האחרונים במה שבנו יצא לארגנטינה ולא לאמריקה, מפני שבארגנטינה כבר יש לו בלי ספק כרם ושדה, ואינו מתפרנס מזלזולם של בני אדם. ומסתמא הוא יהודי כשר וירא-שמים. כל עובדי אדמה מוכרחים להיות יראי-שמים, מפני שיש להם השגה יותר ברורה ממציאות השם יתברך.
אבל, לפחות ליום אחד היה מאיר נחוץ פה בשבילה.
ובדיעבד היה די, אילו כתב לה מכתב כמו שהוא מבין לכתוב כשרוצה. אבל לצערו הרב הוא אינו יודע את האדריסה של בנו. הלז פסק מלכתוב מכתבים זה יותר משנה. והוא הולך ומתמזמז בצערו וכותב מכתבים למכיריו, שיצאו יחד עם בנו לארגנטינה ומבקש מהם ומתחנן אליהם, שיודיעו לו במוקדם האפשרי את האדריסה של בנו, והוא יושב ומצפה לתשובה. אך בין כך הוא מנסה כפעם בפעם לדבר על לב ה“פלג” שלו, אולי יפקח את עיניה לראות שהמזיגה הוא עביט של שופכין ולא פרנסה. ויזכירנה, שגם מאיר, בהיותו עוד בביתם, היה מתמרמר וצועק ומדבר כאותם הדברים ממש שהיא שומעת עכשיו מפי האב. ואז, לא היו מבינים אותו, לא האב ולא האם.
וזכר העובדה הזאת פעל הרבה על לב האם. היא נזכרה בכל אותן הקטטות, שחלו תכופות בין האב ובין בנו בשביל ויכוח זה. עד כמה היתה שותקת ומצטערת בימים הללו. לב אשה עודנו סוד צפון לגברים בכלל, והצפון שבסודות הוא לב אם. הרבה-הרבה מוותרת האם, ועל הרבה-הרבה יכולה היא להתפתות ולבטל את דעתה, ורק בשביל הסכמת-הדעות בין הבעל והבנים. היא התחילה להיכנע.
ובין כך הגיע להם מכתב מבנם. והמכתב אמנם אינו כתוב במליצות ולשון, כמו שמאיר מבין לכתוב לכשירצה, אבל הוא קצר, ברור ומובן.
הוא מודיע, שזה כבר עזב את הקולוניות ובא והתיישב בתוך כרך אחד גדול, ועסק שמה ב“פדלרות,” והרוויח, ברוך-השם, סכום הגון של כסף. עתה העתיק מושבו לבואינוס-איירס ופתח לו בית-מזיגה לשכר. “אומרים שהמזיגה פה היא עסק טוב, שמעשיר את בעליו,” גומר הוא את מכתבו.
“מה הוא כותב, סוף כל סוף?” שאלה האם בחוסר-סבלנות ובתלונה על בעלה, שהוא מתמהמה כל כך בקריאת המכתב.
חיים נתן את שני מבטי-עיניו במכתב ולא יכול להסירם משם. הוא חיפש איזה רעיון עמוק במכתב, שלא לפי פשוטם של דבריו, כמו שהסכין מכבר למצוא דרך משל ב“עדרו ורועו” של ר' משה חיים לוצאטו. אבל לשוא. פשוטם של דברי המכתב בולט וגלוי יותר מדי.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.