תכונות שונות ורבות-ניגודים נתלכדו בדויד, באישיותו הקוסמת, עזת היצרים ועשירת הרוח, המפליאה בשיאיה ומחרידה בתהומותיה. הסגולות האישיות, במיזוגן המיוחד, איפשרו לדויד להצטיין כגיבור ומצביא, לפעול כמדינאי בעל חזון וכושר-ביצוע עצום, ולהתגלות כמשורר מופלא, “נעים זמירות ישראל”. ועל הכול – אישיותו המזהירה טבועה בחותם דתיות עמוקה.
שתי נשמות כביכול שכנו והתרוצצו בקרבו. מאבק בלתי-פוסק באישיותו בין שר-הצבא והמדינאי הריאליסטי לבין המשורר העדין בעל רחש-לב דתי. כמדינאי וכמצביא הגשים מטרות גדולות, פוליטיות וצבאיות, עד כדי יסוד המעצמה הגדולה ביותר בתולדות ישראל, וכמשורר ואיש דתי נכסף להתעלות נפש ולקדושה והגה בבניין מקדש-מלך בעיר הבחירה ירושלים.
“אחד מהנערים” התרשם מאישיותו רבת-הגוונים של דויד הצעיר וציין את קוויה היסודיים בפשטות: “הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי ידע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תֹאר וה' עמו” (שמ“א ט”ז, יח).
דויד-המצביא והמדינאי 🔗
איש המלחמה והמצביא: 🔗
הנער מציין את דויד כ“גבור חיל”. גבורתו וכשרונו הצבאי נתגלו כבר בנערותו, למורת-רוחם של בני המשפחה. לא פעם נטש, כנראה, את הצאן במדבר, והיה הולך לראות במלחמות. האח הבכור אליאב מגדף אותו ואומר: “למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר, אני ידעתי את זדֹנך ואת רֹע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת” (שמ“א י”ז, כח). החוש הצבאי טבוע בו מטבע ברייתו.
אומץ לבו וגבורתו מפורסמים היו בישראל, מימי ילדותו ועד ימי זקנה. עוד לפני הופעת דויד בפני שאול התהלכו סיפורים על מאבקו עם חיות רעות, על הדברת הדוב והארי. ובראשית מרד אבשלום נשמעים דברים מעין אלה מפי חושי הארכי, ששכנעו כל כך את מנהיגי המורדים עד שלא שמעו לקול אחיתופל ולא קיימו את עצתו. חושי אמר לאבשלום: “אתה ידעת את אביך ואת אנשיו, כי גבֹּרים המה ומרי נפש המה כדֹב שכול בשדה, ואביך איש מלחמה” (שמ“ב י”ז, ח), והוסיף: “כי ידע כל ישראל כי גבור אביך” (שם, י1). הגבורה נתנה אותותיה בראשית נעוריו והייתה שמורה לו עד עת זקנה.
ראיה מובהקת לאומץ האישי של דויד משמשת העובדה, שתמיד היה מראשי הלוחמים, יוצא בראש הגדוד, ומתייצב בראש הצבא למלחמה. עד שפעם החליטו מנהיגי הצבא, שחששו לחייו אחרי התנקשות ישבי הפלשתי בדויד: “אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר: לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל” (שמ“ב כ”א, יז). גם בשעת מרד אבשלום, בשעת הסכנה הגדולה ביותר, עמדו על כך ראשי הצבא, שלא יהיה בין הלוחמים בשדה: “ויאמר העם: לא תצא, כי אם נוס ננוס לא ישימו אלינו לב, ואם ימֻתו חצינו לא ישמו אלינו לב, כי עתה כמֹנו עשרה אלפים” (שמ“ב י”ח, ג).
עד כאן גבורתו האישית וחושו הצבאי הטבעי. אולם דויד היה גם מנהיג צבאי מעולה. הוא יצר מהגדוד המפוקפק של “כל איש מצוק וכל איש אשר לו נֹשא וכל איש מר-נפש” (שמ“א כ”ב, ב) – קבוצת לוחמים מובהקים, תחילה ארבע-מאות, ואח"כ שש-מאות איש. אין זה אותו החיל המובחר של שאול, שכנראה שם לב גם לתכונות האזרחיות של אנשיו; להיפך: מסביב לדויד נתלכדה – חוץ מבני-משפחה מעטים – כנופיה מסוכנת, נכונה להעזה ולמעשי גבורה יוצאים מן הכלל. על כן היה חינוכם של אנשים ממין זה וליכודם תפקיד רב-חשיבות, ודויד מילא אותו בהצלחה רבה. המקרא מספר רק על התמרדות אחת, אחרי שריפת צקלג: כששבו אנשי הגדוד מפשיטה וראו את העיר שרופה, וכל בני הבית חסרים ושבויים בידי העמלקים, וכל הרכוש שדוד, היו כל כך מרוגזים, עד שהיו נכונים לסקל את דויד באבנים. וזוהי הפעם הראשונה שדויד נכנע לדרישתם, מחכמה: יצא תיכף לרדוף אחרי האויב, השיגוֹ והחזיר את הנפש והרכוש, וכך עלה בידו להרגיע את הרוחות הסוערים.
יחסים מופלאים התרקמו בין דויד ואנשי הצבא. אופייני הסיפור, המעיד על התנהגותו הנועזת והפיקחית כאחד של דויד, שהעמיד את גיבוריו ואת עצמו בניסיון חמור, וכולם התעלו ועמדו בו. מעשה בשלושת הגיבורים, שנתבקשו על-ידי דויד להביא מים מן השער בבית-לחם, בשעה שהעיר הייתה כבושה בידי הפלשתים. לאחר ששלושת הגיבורים סיכנו את נפשם והביאו את המים, הסיך דויד את המים האלה לפני ה' ולא שתה, כי לא הסכים לשתות את “דם” האנשים, שהרי בנפשם הביאו לו את המים. אץ ספק שבסיפור זה מתגלית כאחת אהבת אנשיו, וחכמתו הרבה של דויד כמנהיג צבאי (שמ“ב כ”ג, יד-יז).
על כן אין פלא, שדויד זכה להערצה גדולה מצד אנשי הצבא ומצד המצביאים, נם לאחר שהצבא היה גדול ומאורגן. דויד הגיע לידי מדרגה זו, שיואב ויתר על תפארתו ככובש רבת עמון, כלוכד עיר, וביקש את דויד שיופיע, כדי שכיבוש העיר ייקרא על שם דויד (“ועתה אסֹף את יתר העם וחנה על העיר ולכדה פן אלכֹד אני את העיר ונקרא שמי עליה” – שמ“ב י”ב, כח).
בשעת הצורך היה מתקן תקנות צבאיות, שהיו הופכות במשך הזמן לחוק. על-אף התנגדותם של רבים מן הצבא קבע, ששומרי הכלים והיוצאים למלחמה יחדיו יחלוקו. “כי כחלק היֹרד במלחמה וכחלק היֹשב על הכלים יחדו יחלקו” (שמ"א ל', כד). מן הראוי להעיר ולהדגיש, שדויד הקים וקיים צבא שכירים נכריים, “הכרתי והפלתי”, שהיה נאמן לו ללא סייג, לחיים ולמוות.
כוחו הגאוני של דויד ניכר בייחוד בשני אירועים גדולים, שונים זה מזה בצביונם ובמהותם. דויד ניצח את כל העמים השכנים, וביניהם אויבים חזקים, כגון פלשתים וארם, והגיע עד נהר פרת, אע"פ שעמד בראש חיל-רגלים, ואילו כמה מצבאות האויב היו מצוידים ברכב. חיל-הרגלים לא נסוג מפני הרכב, אלא השמיד אותו וניצח במערכה. באמצעות צבא רגלים יסד דויד בימים ההם מעצמה.
והמאורע השני – מרד אבשלום. טכסיסי המלחמה של דויד בשעת המרד מעוררים תמיהה והתפעלות. השפעת השמועה, שבנו האהוב מרד בו, הייתה מדכאה ומדהימה. ואולם דויד הבליג במהרה על ייאושו ורפיון-ידיו, ובשפל מפלתו אירגן את הניצחון הצבאי. כל הוראותיו והחלטותיו בראשית המרד נראו תמוהות ומוזרות, ואולם במהרה הוכיחו את ערכן הרב ויעילותן, והעידו על דויד כמצביא מרחיק ראות. על סף הזקנה עמד במלוא כוחו; האכזבה המרה לא הכריעה אותו, אלא עוררה בו שפע כוחות.
הפקודה הראשונה, שדויד נתן לעבדיו “אשר אתו בירושלם”: “קומו ונברחה, כי לא תהיה לנו פליטה” (שמ“ב ט”ו, יד), מעוררת תחילה תימהון. דויד ישב בעיר בצורה, ואתו מיטב צבאו, בני עמו התומכים בו, והשכירים הנכריים האמיצים והמסורים לו, ורק לו, בעוד שאבשלום התקרב אל הבירה בראש מורדים בלתי-מאורגנים כראוי. ואולם דויד ידע מניסיונו, שגם מקומות מבוצרים, כגון מצודת ציון ורבת-עמון, נכבשו בסערת מלחמה, במצור ממושך או בתחבולות ערמה, ועל-כן החליט למנוע שפיכות-דמים ומפלה, והמריץ את אנשיו לצאת מהעיר: “מהרו ללכת, פן ימהר והשיגנו והדיח עלינו את הרעה, והכה העיר לפי חרב” (שמ“ב ט”ו, יד).
למראית-עין תמוהה גם הוראת דויד לצדוק הכוהן להשיב את הלוויים ואת ארון האלוהים העירה; בכך היה משום ויתור על הסמלים של סמכות דתית ומוסרית למעשי המלך ולמלחמתו. אל הנימוק המפורש, המעיד על ענווה ואמונה (“אם אמצא חן בעיני ה', והשיבני והראני אֹתו ואת נוהו”, שמ“ב ט”ו, כה-כו), שהשמיע דויד, נצטרף כנראה שיקול צבאי: ארון הקודש, הכוהנים והלוויים, עשויים היו להכביד על מהירות התנועה של דויד ובני לווייתו, בעוד שההצלה תלויה הייתה בחופש התנועה ובמהירותה.
רבות משמעות וחשיבות היו הוראות דויד לריעו חושי הארכי, שרצה להתלוות אליו בשעת מנוסתו. ודאי קשה היה לו לדויד להיפרד בדרכו הקשה מידיד ומיועץ נאמן, בייחוד לאחר שאחיתופל, יועצו החכם, מרד בו ונספח אל אבשלום. ואולם גם הפעם שיקולים קרים ומרחיקי-ראות הכריעו. דויד חשש, שחושי הזקן יהיה לו למשא במנוסתו המהירה, ומאידך – בטוח היה שבעיר ירושלים יהיה לו לעזר רב. עליו הטיל שתי משימות חשובות: להפר את עצת אחיתופל ולארגן מעין ריגול, בסיוע הכוהנים אביתר וצדוק ובניהם הזריזים (שמ“ב ט”ז, לב-לז). להם קל יהיה להשיג ידיעות נכבדות מבחינה צבאית ולהעבירן אל המלך. במהלך המאורעות נתברר, שהחלטותיו של דויד הביאו לו תועלת מרובה ותרמו תרומה רצינית לדיכוי המרד.
בשלב האחרון של המלחמה האזרחית היה בבחירת שדה-הקרב משום חשיבות מכריעה. אנשי דויד, שחנו זמן מסוים במחניים, הכירו את הסביבה הקרובה, את יער אפרים, וערכו בה, קרוב לוודאי, תרגילי מלחמה. ואילו המורדים, אנשי אבשלום, לא ידעו מקרוב את סביבת מחניים כשדה-קרב, על מעלותיו וחסרונותיו. דויד נהג בחכמה, לא יצא לקראת המורדים בדרך לירושלים, אלא כפה עליהם את המלחמה ביער אפרים. שדה-הקרב הזה היה בעוכרי המורדים שבראשות אבשלום. צבא דויד נחל ניצחון מזהיר.
לדויד, המצביא הגאוני והנערץ, עמדה חכמתו להיכנע לפני אנשיו בשעות-משבר חמורות, כשאימת הצבא ריחפה עליו. פעמים2 אחדות ביטל רצונו בפני רצון הצבא. כך נהג בפרק-חייו הקשה ביותר, בשעת מרד אבשלום. לאחר שאבשלום נהרג, על אף האיסור המובהק של דויד לפגוע בבנו, לא יכול היה להמשיך בבכי ובקינה, כי יואב איים עליו שיעזוב אותו יחד עם הצבא, אם יוסיף לאהוב את השונאים ולשנוא את האוהבים (“לאהבה את שֹנאיך ולשנֹא את אֹהביך” –שמ“ב י”ט, ז): “ועתה קום צא, ודבר על לב עבדיך, כי בה' נשבעתי, כי אינך יוצא, אם ילין איש אתך הלילה, ורעה לך זאת מכל הרעה אשר באה עליך מנעֻריך עד עתה” (שמ“ב י”ט, ח). אנחנו יכולים להבין, שתוך רוגז וחירוק-שיניים נשמע דויד ליואב, יצא אל אנשי הצבא ונגלה אליהם, שלא לבייש אותם ולא לצער אותם אחרי הניצחון הגדול.
נדמה, שגם רצח אוריה יש להביא במסגרת זו ובמסכת זו. גם הפעם אימת הצבא ושרי הצבא גרמה. דויד חשש, שמא יתגלה מעשהו בבת-שבע לראשי הצבא דווקא בזמן מלחמת רבת עמון, כשהמצור היה ממושך וכשהאבידות היו גדולות. לא קשה היה להפיץ בין ראשי הצבא הממורמרים את הידיעה, שדויד יושב בארמונו, נהנה ממחמדי החיים ומפתה את אשתו של קצין-גיבור, בעוד שהצבא וראשיו חונים בשדה, בעוד ש“הארון וישראל ויהודה יֹשבים בסֻכות” (רמז לטענות אלה בדברי אוריה העדינים והאצילים – שמ“ב י”א, יא). מי יודע מה יכול היה להתרחש, לו ברגע קריטי זה הייתה מתפשטת השמועה, הפוגעת בכבוד הצבא וראשיו. לאחר שנודע לדויד, כי בת-שבע הרתה לו, לא היו בפניו כמובן ברירות הרבה. הוא קרא בחזרה ובדחיפות, בתואנה צבאית, את אוריה החיתי, השפיע עליו בדברים ואחרי-כן ביין, שישוב הביתה ויבלה לילה אחד עם אשתו, מתוך מטרה שאוריה החיתי ייחשב לאבי הילד. וכשכלו כל הקצין, לא ראה, מתוך כורח צבאי, שום מוצא מהסבך אלא גרימה למותו של אוריה במלחמה על-ידי תחבולת ערמה.
אוריה לא היה מפשוטי העם, אלא אחד משלושים ושבעה הגיבורים, ונזכר פעמיים ברשימת הגיבורים (שמ“ב כ”ג לט; דה“א י”א, מא). כל הופעתו מעידה, שלא היה רק קצין מוכשר, אלא אדם אציל ואחראי. על כן היה טעם לחששותיו של דויד, שמא תגרום השמועה בדבר התנהגותו לתסיסה, ואולי למרד, בצבא בעת קשה כמצור על רבת-עמון.
קשה להפריד בין חיי המנהיג בציבור ובין חייו הפרטיים. למעשה זה, מעשה בת-שבע, היו תוצאות צבאיות ופוליטיות איומות. בתהילה רווחה תקווה, שהכול “יסתדר” כהלכה. נתן הנביא לא היה מנהיג רוחני מדוגמתם של שמואל הרמתי או אליהו הנביא. הוא לא בייש את המלך בפני עם ועדה, כמו שבייש שמואל את שאול, עד שהמלך במבוכתו ביקש ממנו שיכבדו כלפי חוץ נגד זקני העם ונגד ישראל; הוא לא היה עז-רוח כמו אליהו, שבפומבי קרא “הרצחת וגם ירשת!”, אע"פ שהחטא של דויד לא היה חמור פחות מחטאו של אחאב. נתן נכנס אליו אל הבית לפניי ולפנים, סיפר לו משל נאה3 שעורר את מצפונו, השמיע באוזניו דברי-תוכחה קשים ונאמנים. ולאחר שדויד אמר מתוך לב נרגש "חטאתי לה' ", נתן לו סליחה חלקית.
אפשר היה לקוות, שהעניין נגמר בכי טוב. ואולם מעשה אבות היה הפעם סימן לבנים. כשנה אחרי מאורע זה, מעשה בת-שבע ואוריה החיתי, נכשל אמנון במעשה תמר, אחות אבשלום. ולא ייתכן שהמלך, שהגיע לגיל חמישים בערך, יטיל עונש על בנו הצעיר על חטאו חטא חמור דומה. וכאן התחילה שלשלת תגובות אכזריות, שהסתיימה בשפיכות-דמים גדולה. בסופו של דבר פרץ מרד אבשלום, שהרוח החיה בו היה אחיתופל, אביה-זקנה של בת-שבע, שביקש לעשות נקמה בדויד. חרב לא סרה מבית דויד וגם פגעה קשות בעם כולו. מובן ששרשיו של מרד אבשלום היו עמוקים – המרידה התפשטה והצליחה בראשיתה לרגל אי-שביעות רצון העם מכמה תקנות ותקלות בממשלת דויד. רבים לא השלימו עם החלשת המשטר השבטי שקדם למלוכה ושהייתה מחויבת המציאות, ורבים התמרמרו על ליקויים במערכת השיפוט של דויד (מאלפים דברי-אבשלום, שרצה לקנות לב העם: “מי ישׂמני שפט בארץ…” שמ“ב ט”, ד). אחיתופל עשה בחכמתו: ליבה את אי-שביעות הרצון של העם, הדריך את אבשלום במעשיו, כדי להעמיק את התהום שבין האב והבן, ונתן עצה טובה להנחיל ניצחון שלם למורדים. ולאחר שסוכּלה עצתו וחזה כישלון בטוח למרד, שטיפח ברוחו, ואבדה תקוותו להינקם בדויד, איבד עצמו לדעת. אי-אפשר היה לבודד את החטא האישי של דויד בנסיבות המסובכות האלה.
המדינאי: 🔗
הערת הנער “נבון דבר” מעלה על הלב את דויד המדינאי. דויד היה בעצם אחד מן מדינאים הגדולים והמוכשרים4 ביותר בעולם העתיק. כאיש-חזון רקם שתי תוכניות מדיניות מובהקות: מלכות בית דויד בישראל המאוחדת והמלוכדת, וחיזוק מלכות ישראל עד כדי היותה מעצמה במזרח הקרוב. אין ספק, שדויד כמדינאי הגיע להכרת המצב הקיים במזרח וניצל את כל ההזדמנויות שניתנו לו, גם במדיניות-פנים וגם במדיניות-חוץ. קרוב לוודאי, שתוכניות אלה לא צצו בלבו פתאום, בהגיעו לחצר המלך שאול, אלא נתרקמו ונתגבשו במשך הזמן. זה היה תהליך טבעי ובהיר במחשבה, בתכנון ובביצוע. במדיניות-פנים – כשהתקרב דויד אל חצר המלכות ונעשה חתן המלך – נתגלו בפניו אפשרויות גדולות. לכתחילה נראה עניו ומופתע מאושרו הפתאומי, כאילו עמד תוהה ותמה בפני הזכייה הגדולה: “ויאמר דוד אל שאול: מי אנכי ומי חיי, משפחת אבי בישראל, כי אהיה חתן למלך” (שמ“א י”ח, יח). ואולם אחרי זמן קצר הכירו כל בני המשפחה המלכותית, שקם מתחרה מסוכן לשאול ויורש מלכותו. באוזני שאול צלצלה שירת הנשים היוצאות במחול לקראת דויד המנצח: “הכה שאול באלפיו, ודוד ברבבותיו” (שמ“א י”ח, ז). לא פעם התפרץ שאול מעוצמת הצער והקנאה. בכעס אמר ליהונתן: “כי כל הימים אשר בן-ישי חי על האדמה לא תכון אתה ומלכותך” (שמ"א כ', לא). וכלפי עבדיו הנאמנים, בני שבטו, התפרץ: “שמעו נא בני ימיני: גם לכלכם יתן בן-ישי שדות וכרמים, לכלכם ישים שרי אלפים ושרי מאות”. ויהונתן ביטא פעם את הרגשתו בפשטות ידידותית: “ואתה תמלך על ישראל, ואנכי אהיה לך למשנה, וגם שאול אבי ידע כן” (שמ“א כ”ג, יז). אין ספק שדויד החכם, שעיניו בראשו, ידע לא פחות משאול ומבנו על הסיכויים הגדולים הנפתחים לפניו.
כן גם העניין במדיניות-חוץ. דויד בא בקשר מלחמות, מרצון ומאונס, וגם בקשר ידידות עם הממלכות הקרובות: עם הפלשתים, עם מואב ועמון, עם גשור ועוד. תוך הסתכלות וניסיון הבין, שכל המדינות האלה אינן חזקות כדי עמידה בפני התקפה צבאית מוחצת. יתר על כן, הרגיש שבכל המרחב של המזרח הקרוב אין מדינה העשויה לעכב את התקדמות ישראל ולהכשיל את התוכניות של מלכות-ישראל נועזת. מן המפורסמות, שאפילו אשור בזמן ההוא הייתה חלשה. בן-דורו של דויד, אשורבי השני, מספר, שהארמים הגיעו עד לברך הפרת ולכדו שתי ערים אשוריות, ולאחרי-כן עלה ביד האשורים לגרשם מארצם. לאחר שדויד ראה את המצב בעין בהירה וחודרת, רקם שתי תוכניות מדיניות גדולות ושאף בכל כוחו ומרצו וכושר-התמדתו להגשמתן.
כשם שדויד היה בעל תוכניות מדיניות גדולות ונועזות, כך היה – בביצוע – מדינאי ריאליסטי, תועלתי, בוחר באמצעים יעילים, מעבר לטוב ומעבר לרע. האוטיליטאריסם, הטבוע עמוק בנפשו גם מחוץ למדיניות, מצא ביטויו אפילו בתחום הדת. מפורסם ורב-עניין הוא סיפור זה: בשעה שבת-שבע ילדה לאחר החטא, והילד חלה מחלה אנושה, צם דויד, שכב על הארץ, ולא רצה לקבל דברי ניחומין. לאחר שהילד מת וכל עבדיו יראו לבשר לו את הבשורה האיומה, הבין דויד בסוף שהילד מת. אז קם המלך, לבש את בגדיו, סך בשרו ואכל, עד שכל אנשי החצר התפלאו על המעשה הזה. אופיינית היא תשובת דויד: “בעוד הילד חי צמתי ואבכה, כי אמרתי מי יודע יחנני ה' וחי הילד. ועתה מת, למה זה אני צם, האוכל להשיבו עוד! אני הֹלך אליו, והוא לא ישוב אלי” (שמ“א י”ב, כב-כג). אין דוגמה בהירה יותר לתועלתיות של דויד. ואולם תהום רובצת בעניין זה בין השקפתו, המנוסחת בבהירות, ובין סערת-הרגש, הכרוכה בהתנהגות מנוגדת, עם מות אבשלום. אהבת-האב העזה ניצחה את הדעה האוטיליטאריסטית ושיבשה את התבונה המדינית. האב השכול והאומלל בכה וקונן מלב קרוע: “בני אבשלום, בני, בני אבשלום, מי יתן מותי אני תחתיך, אבשלום בני בני” (שמ“ב י”ט, א). ואולם התפרצות רגש אבהי לחוד, והכרה שכלית לחוד. לפי השקפת עולמו היה דויד אוטיליטאריסט, והיסוד התועלתי לא היה מצומצם בענייני פוליטיקה בלבד, אלא טבוע היה באישיותו.
כמדינאי אוטיליטאירסטי וריאליסטי לא נרתע דויד והשתמש בשני אמצעים מובהקים ויעילים להתגבר על מכשולים כבדים – באכזריות ובערמה. הרבה דוגמאות לכך. אופיינית היא התנהגותו לגבי מואב: “ויך את מואב וימדדם בחבל וישכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות” (שמ"ב ח', ב). שום סנטימנטים לא עיכבו. דויד התייחס לפי המסורת על רות המואבייה. גם חייב היה תודה לבני מואב, שהרי הוריו נהנו, בשעת צרה גדולה, מהכנסת אורחים בארצם. אולם כשהיה הכרח לשבור את הכוח הצבאי של אויב חזק לא היה מקום לסנטימנטים ולהכרת טובה בלבו של דויד, אלא נהג באכזריות קיצונית, לפי שיקולים צבאיים ומדיניים5.
גם לגבי הבהמות כך: “ויך דוד את הדדעזר בן רחֹב מלך צובה… ויעקר דוד את כל הרכב” (שמ"ב ח', ג-ד). דויד ידע שכוחו הצבאי של ארם מיוסד על הרכב, על כן התאכזר לבהמה, כדי להדביר את האויב המסוכן.
כן גם נהג כלפי פנים. המקרה המאלף והמחריד ביותר הוא השמדת משפחת שאול, הדינאסטיה הקודמת למלכותו. זהו אמצעי בדוק ומנוסה לקיים ולחזק את בית המלוכה החדש. דויד מצא הזדמנות נאה ונימוק מספיק: “ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחרי שנה ויבקש דוד את פני ה‘: ויאמר ה’ אל שאול ואל בית הדמים אשר המית את הגבֹענים” (שמ“ב כ”א. א) “ויאמרו לו הגבעֹנים… יֻתן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה‘… ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול, את ארמנֹי ואת מפבֹשת, ואת חמשת בני מיכל6 בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזלי המחֹלתי. ויתנם ביד הגבעֹנים ויֹקיעם בהר לפני ה’… " (ד-ט), ולא הועילה שבועת דויד לה‘. והרי עניין השבועה ברור ומפורש: "ויאמר שאול… ועתה הנה ידעתי, כי מלך תמלוך, וקמה בידך ממלכת ישראל. ועתה השבעה לי בה’ אם תכרית את זרעי אחרי, ואם תשמיד את שמי מבית אבי. וישבע דוד לשאול” (שמ“א כ”ד, טז-כב). השבועה שנשבע לשאול לחוס על זרעו לא עיכבה. בשעה זו הציל את מפיבֹשת נכה-הרגליים (לא מסוכן!), נתן לו אוכל על שולחנו, ועינו ודאי הייתה פקוחה עליו במשמר-בית.
דיין דוגמאות מעטות אלה (מעטות מרבות!) לאכזריות, המציינת מושלים ריאליסטיים חשובים, השוברים את הסכנות מבפנים ומבחוץ. צוואת דויד לשלמה בנו (מל"א ב', א-י), שנמצאו מערערים על נאמנותה, מתאימה לפי רוחה ומגמתה לריאליזם המדיני של דויד. מזעזעת העצה להרוג את יואב, המצביא השׂב עטור-הניצחונות, העוזר הראשי לחישול המדינה, עבד מסור ונאמן לבית המלוכה. ואולם דויד הרחיק לראות, שאיש חזק וקשה כיואב יכביד על המלך הצעיר ויצר את צעדיו. דויד עצמו ניסה להדיח את יואב ממשרתו הצבאית הרמה: “ואת עמשא שם תחת יואב על הצבא” (שמ"ב ז', כה), אך לא הצליח, כי יואב הרג את מתחרהו. יתר על כן, דויד הבין, שאחר תקופה ממושכת של זעזועים ומלחמות-דמים זקוקה המדינה לשלום ולשלווה לשם הבטחת הכיבושים וארגון החיים הפנימיים, ואיש-מלחמה נועז כיואב עשוי היה בתקופה החדשה להפריע ולסכסך, ולא להועיל. לא היה מקום להכרת טובה, לרגשות חמים, בשעה שצפויה הייתה סכנה לכלל ישראל. “ולא תורד שיבתו בשלום שאֹל” (מל"א ב', ו), היו דברי הצוואה. וההנמקה מבחינה מוסרית הייתה משכנעת: “אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן-צרויה, אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל, לאבנר בן-נר ולעמשא בן-יתר, ויהרגם” (שם, ה). גם שמעי בן גרא מבחורים מסוכן היה בכוח, שהרי בשעת-כושר עלול היה לעורר רוח-מרד בשבטי ישראל, ובייחוד בבנימין, מוקד ההתמרמרות וההתמרדות, ועל כן ציווה דויד להמיתו. לעומת זה יעץ דויד לנהוג בנדיבות ביסודות הנאמנים למלוכה בעבר-הירדן, שעמדו במבחן קשה, כגון משפחת ברזילי, ודויד, האיש הדתי, שהעריך את הדת ומצוותיה ככוח מלכד את האומה, שינן למלך הצעיר: “ושמרת את משמרת ה' אלהיך ללכת בדרכיו לשמר חקֹתיו מצוֹתיו ומשפטיו ועדוֹתיו ככתוב בתורת משה” (שם, ג).
גם ערמה הייתה אמצעי מקובל על דויד, באין ברירה. וכבר ידע את ערמתו שאול. בפירוש נאמר “כי אמר (האומר) אלי: ערֹם יערִם הוא” (שמ“א כ”ג, כב). בערמה נהג דויד בשעת סכנה כלפי אחימלך, כוהן נוב, והטיל, שלא במתכוון, אסון עליו ועל עיר הכוהנים כולה. דויד השתדל לעשות רושם, כאילו בא בפקודת שאול המלך, וכאילו עבדי המלך עומדים בחוץ, וכוונתו הייתה להשיג נשק, חרב או חנית, ולחם-צידה לדרך. בערמה השיג את מבוקשו (שמ“א כ”א, ב-ט). שאול חשד בכוהני נוב, שקשרו עליו בעזרם לדויד, וציווה להכות את עיר הכוהנים בחרב. מעז ואיום זה יצא מתוק לדויד. אביתר, בן לאחימלך הכוהן, נמלט מההרג ונספח אל דויד, ועל כן נאצל משהו מהקדושה על מחנה דויד.
התנהגותו הדו-פרצופית של דויד כוואסאל של אכיש מלך גת מעוררת השתוממות ופליאה. רק איש ערום מאוד יכול היה לנהוג כדויד. בעצם תמיד הוליך שולל את אכיש. מעולם לא התנפל על נגב יהודה, על נגב הירחמאלי ועל נגב הקיני, כלומר על שבטי יהודה הדרומיים ועל בני בריתם, אלא תמיד על העמלקים ועל בני בריתם. אבל הצליח להעלים את מעשיו. תמיד היה הורג את כל האנשים שבא אתם במגע, שלא יוכלו לגלות את סודו לאכיש מלך גת “ואיש ואשה לא יחיה דוד”. חלק מן השלל היה נותן לאכיש, כדי לקנות את לבו וכדי לחזק את ביטחונו בו, וחלק היה נותן ברכה לזקני יהודה – בבית אל, בחברון ובשאר המקומות, ולכן רחשו לו זקני יהודה חיבה ואמון.
פעם אחת הייתה ערמתו יכולה לעלות לו ביוקר רב, לולא “שיחק לו המזל”. לפני המלחמה המכריעה בין שאול ובניו ובין אכיש וסרני פלשתים ביקש דויד לצרף אותו אל צבא הפלשתים להילחם ב“אויב המשותף”. אין להטיל ספק, שהייתה משום ערמה בהצעה זו. כיוון שסרני פלשתים חשדו בו בדויד, השפיעו על אכיש להרחיקו מן המלחמה. לא קשה לנחש, מה היה יכול להתרחש, אילו סיפח אותו אכיש אל צבאו. ודיי להביא בחשבון שתי אפשרויות. לו היו הפלשתים מנצחים ושאול היה נופל במערכה, כי אז היה נחשב דויד “עוכר ישראל”, וקרוב לוודאי שלא היה יכול לזכות בכתר מלוכה בישראל וביהודה במהרה, ברצון העם. ולו קרה המקרה, שדויד היה מצטרף אל צבא ישראל בשעה המכריעה ומתקיף את הפלשתים מן העורף – אין ספק שהיה מוכשר לכך – כי אז ודאי היה מחזק את מלכות שאול המנצחת, והקמת מלכות דויד הייתה נדחית לזמן רב. על כל פנים הצליח, ולא נצטרף אל מחנה הפלשתים. לא פעם הייתה הצלחתו מחוץ לתחום מחשבתו ולתחום תכנונו – “ה' עמו”, כדברי “אחד מהנערים” שתיאר את אישיותו של דויד.
מובן מאליו שדויד כמדינאי השתמש בתחבולות שונות כדי להישמר משנאת העם ולהתחבב עליו; אין סכנה גדולה משנאת העם, בשעה שהמלך מגדיש את הסאה ומטיל עליו אימה יתירה.
הקינה על מות שאול ובניו והאבל אחרי מות אבנר עשו רושם טוב מאוד על עם ישראל ועל צבא ישראל. הבעת רגשי הוקרה והערצה למלכות שאול מצאה חן בעיניהם.
יתר על כן, אחרי מעשי אימים השתדל דויד להפיג את מרירות העם וזעמו. לאחר השמדת בית שאול ע“י הגבעונים אסף דויד את עצמות שאול ויהונתן מיבש גלעד ואת עצמות המוקעים וקברן בקבר קיש, ועל-יד כך שיכך במקצת את זעם כל ידידי שאול, כי בכך גילה סימני נדיבות ורצון טוב. מטעמים דומים חס דויד גם על חיי שמעי בן גרא הבנימיני, אע”פ שפגע בו וקרא לו: “איש הדמים”. מן המפורסמות הוא, שבבנימין היו לו הרבה שונאים בנפש, שראו בו איש דמים, רוצח משפחת שאול.
בהנמקה – מוסרית או דתית – של המעשים הקשים וגם בגילוי נדיבות לאחר המעשה החליש, במעט או בהרבה, את שנאת העם, שעלולה הייתה להתלקח ולהתגבר.
עמדה לו אישיותו המקסימה. מנעוריו הצליח לעורר אהבה בסגולותיו המיוחדות, הן הרוחניות והן הטבעיות. אין ספק, שגם תוארו החיצוני קירב את הלבבות; פעם מתואר הוא כיפה-תואר, ופעם: “והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב-רֹאי” (שמ“א ט”ו, יב). גם התנהגותו החופשית והעממית, גילוי רגשותיו – שמחתו וצערו (בפומבי בכה 8–7 פעמים) – וקרבתו אל המוני העם קנו לו לב קרובים ורחוקים. בניגוד לשאול היה טיפוס “אקסטראברטי” מובהק.
ואולם אין להשתחרר מהרושם, שזכה דויד לאהבה רבה, והוא עצמו לא אהב איש בלב שלם, חוץ מבניו. על אהבת בחירי העם והעם אליו יש הרבה עדויות: “ויבא דוד אל שאול ויעמד לפניו ויאהבהו מאד” (שמ“א ט”ז, כא); “ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד, ויאהבהו יהונתן כנפשו” (שמ“א י”ח, א), “וייטב בעיני כל העם וגם בעיני עבדי שאול” (שם, ה). ופעם אחת בכללוּת: “וכל ישראל ויהודה אהב את דוד כי הוא יוצא ובא לפניהם” (שם, טז).
אין להרבות בסיפור דברים ידועים: הנשים אהבוהו7: “ותאהב מיכל בת-שאול את דוד” (שם, כ8), ולמענו פעלה רבות. אביגיל, אשת נבל, אמנם לא נתנה לדוד ל“בוא בדמים”, אך כנראה היה לה חלק במות בעלה נבל; לאחר שנתפכח משיכרונו ושמע מפיה פתאום את מעשה דויד והתנהגותה היא, תקפוֹ שבץ ומת אחרי עשרת ימים. אביגיל, האישה יפת-התואר והחכמה, ביכרה את ראש הגדוד היפה והצעיר על בעלה, האיכר העשיר, המגושם והזקן (דברי דויד: “ולבנך לדוד” – שמ“א כ”ה, ח).
יש לשער, שגם בת-שבע, “כבשת הרש”, לא הייתה כבשה תמה, שנלקחה אל בית המלך בעל כורחה. לפי טבעה לא הייתה סבילה ונכנעת. ידוע, שלקחה חלק אקטיבי מאוד במאורעות פוליטיים, והופיעה יחד עם נתן הנביא, כדי להשפיע על דויד הזקן להמליך את בנה שלמה בחייו.
לפעמים מתעורר הרושם, שגם אהבת דויד ויהונתן האידיאלית, "שאיננה תלויה בדבר* (אבות ה', יט), הייתה עמוקה ונפלאה, אבל “חד צדדית”. דויד נהנה מידידותו ואהבתו של יהונתן, והכיר לו טובה רבה ונאמנה, ואולם רק יהונתן אהב את ידידו אהבת-נפש. בקינה על שאול ויהונתן יש פיסקה פיוטית ויפה להפליא, שהיא כאילו סותרת השערה זו: "צר לי עליך, אחי יהונתן, נעמת לי מאד, נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים*. אולם גם הפעם שר המשורר על קבלת אהבה, “נעמת לי”, “נפלאה אהבתך”; דויד קיבל את אהבת יהונתן ברצון, כאילו הייתה זאת אהבת נשים, ולמעלה ממנה.
הקסם האישי הצטרף במסיבות-חיים מכריעות אל המדיניות הריאליסטית של דויד ועזר לו להגשים את תוכניותיו המדיניות הנועזות.
אין אפשרות לשפוט את המדיניות של דויד לאור המוסר הצרוף או לאור תורות מדיניות אידיאליסטיות. כקנה-מידה יכולה לשמש רק תורה ריאליסטית מובהקת. זכורים דבריו של אמן הפוליטיקה הריאליסטית9: "בשעה שטובת המולדת בכללה עומדת בפני הכרעה, אין לשקול אם המעשה הוא צודק או אינו צודק, אם טוב או אכזרי או בזוי, אלא מן ההכרח להחליט, בלא תשומת-לב לכל שיקול אחר, את ההחלטה, שיש בה להבטיח את קיומה של המולדת
באמצעים אלה הצליח דויד לכונן בית-מלוכה איתן לאחר שהתגבר על כל התנגדות מצד משפחת שאול וידידיו; באמצעים אלה עלה בידו ליצור מעין מעצמה, לאחר ששבר את שלטון הפלשתים ושעבד את אדום, מואב, עמון וממלכות ארם.
לו כך, ורק כך, הייתה מצטיירת דמותו של דויד כמדינאי, כי אז היה בציור זה משום סילוף שבהדגשת תכונות מסוימות מצד אחד, ובהעלמת תכונות אחרות מצד שני. מן ההכרח להוסיף ולהדגיש: בימים כתקנם, בשעה שלא היה משום הכרח חיוני לדויד לנהוג באכזריות או להסתייע בערמה, נהג בנדיבות-לב, בתבונה ובצדק.
לאחר שדויד הביא את ארון ה' לירושלים בשמחה ובתרועה, והציג אותו בתוך אוהל שנטה, לא התעלם מהמוני-העם שהשתתפו בחג, “ויחלק לכל העם לכל המון ישראל למאיש ועד אשה לאיש חלת לחם אחת ואשפר אחד ואשישה אחת” (שמ"א ו, יט).
יחסו של דויד אל שאול המלך נבע ממיזוג של נדיבות טבעית ושל גישה “לגיטימיסטית” אל המלך והמלוכה. יש לשער, שדויד נרתע מלשלוח יד בשאול חותנו, מיטיבו ואיש חסדו, מטעמי מצפון: “ויך לב דוד אתו, על אשר כרת את כנף אשר לשאול” (שמ“א כ”ד, ה), ואולם המניע הנוסף להתנהגותו היתה תבונה מדינית. דויד לא הסכים בשום אופן לפגוע במשיח ה' – גם מטעמים אקטואליים וגם מתוך חזון עתיד של השואף להקים מלכות-נצח לביתו. "חלילה לי מה' משלח ידי במשיח ה' " (שמ“א כ”ו, יא). כיבוד המלך וקדושתו – מצווה חשובה, ואילו רצח מלך ראוי לעונש חמור, “כי מי שלח ידו במשיח ה' ונקה” (שמ“א כ”ו, ט). על-כן ציווה דויד להרוג את הנער “המגיד”, "ויאמר אליו דוד: דמיך על ראשך, כי פיך ענה בך לאמר, אנכי מֹתתי את משיח ה' " (שמ"ב א', טז); על-כן הטיל עונש חמור ביותר על רכב ובענה, רוצחי איש בושת, שמלך תחת שאול אביו. אין כפרה לרצח מלך אלא מוות וחרפה (שמ"ב ד', יב). אף דרישת דויד מאבנר להביא אליו את מיכל בת שאול לא נבעה, כנראה, מאהבתו לאשת נעוריו, אלא רצונו היה עז להבטיח לעצמו מעמד לגיטימי כחתן-המלך.
ואולם דויד היה גמיש ולא תמיד הכריע בשיקוליו לצד היסוד הלגיטימי. שאלת היורש לכס-המלוכה החריפה בסוף ימיו, ונתבלטו שני מועמדים רציניים לכס-המלוכה. היורש הלגיטימי, שלו זכות המלוכה עפ"י המנהג או החוק, היה אדוניהו בן חגית (מל"א ב', טו, כב), שנהנה מאהדת אחיו בני המלך, ומעזרת יואב בן צרויה ואביתר הכוהן; ושלמה הצעיר, שתמכו בו נתן הנביא, צדוק הכוהן ובניהו בן יהוידע, ובייחוד אמו רבת-המרץ בת-שבע.
המלך הזקן נדרש להחליט בחייו. דויד, כמדינאי מובהק, דן עם עצמו, כנראה, מי מוכשר יותר וראוי למלוכה, והכריע נגד אדוניהו, היורש הלגיטימי, ובעד שלמה, על אף צעירותו. החלטתו הייתה שקולה, רבת-בינה. במידה שמצטיירת דמותו של אדוניה מסיפורי המקרא, לא היה מוכשר למלוך תחת דויד אביו. לאחר שהתנשא “ויעש לו רכב ופרשים וחמשים איש רצים לפניו” (מל"א א', ה), ניסה להכריז על עצמו כמלך בחיי אביו ובלא ידיעתו. צעד חשוב זה לא היה מוכן ומחושב כראוי. אדוניה לא קנה מקודם את לב העם בהמוניו, לא הבטיח לעצמו הגנה צבאית יעילה, ולא הכין את ידידיו לקראת הפתעה קשה בלתי-צפויה. על-כן רפו ידיו בהגיע אליו השמועה בדבר משיחת שלמה למלך ובדבר השתתפות הכרתי והפלתי בטכס ההמלכה, ולא העז להסתייע ביואב, שר הצבא המפורסם, ולהילחם לזכות המלוכה החוקית שלו. המפלה הייתה ניצחת: “ויחרדו ויקמו כל הקרֻאים אשר לאדניהו, וילכו איש לדרכו. ואדניהו ירא מפני שלמה, ויקם וילך ויחזק בקרנות המזבח” (מל"א א', מט-נ).
ומשגה חמור שגה גם אחרי מות דויד אביו. לאחר שוויתר מאונס וחולשה על כיסא המלוכה ועל חלקו בהנהגת המדינה, רצונו היה לישב בשלווה וליהנות מאושר פרטי. שאיפתו הייתה לקחת את אבישג השונמית היפיפייה לו לאישה. בשעה שהביע את בקשתו זו לא הביא בחשבון, שהוא נותן אמתלא לשלמה המלך, הנוטר לו שנאה, להמיתו, כי הנושא את פילגש המלך המת (וכנראה נחשבה שונמית בעיני העם כפילגשו של דויד) קונה לו זכות מסוימת למלוכה. אדוניה שיכול היה להיכשל בשגיאות כה חמורות, ספק אם היה מוכשר למנהיגות מדינית.
ולעומת זה הבחין דויד באישיותו של שלמה בעודו נער (במות דויד היה בן 12–15), בתכונות אחדות, שנשאו חן בעיניו ובישרו טובות – חכמה ואהבת שלום. דויד, שכל ימיו כילה במלחמות, ובשל שפיכות-דמים לא היה ראוי בעיניו לבנות את בית-המקדש, הבין שהמדינה הצעירה זקוקה לתקופת-שלום ממושכת וליציבות פנימית10. דויד העמיק להכיר את מצב המלוכה ולעמוד על צרכיה הגדולים. מלחמות המגן והכיבוש תבעו קרבנות עצומים בנפש; גם מרד אבשלום ומרידות בני-בנימין היו מלווים שפיכות-דמים אכזרית. סכנה הייתה צפויה לגרעין הישראלי, שהיה מוקף עמים זרים ועוינים. יתר על כן, הכיבושים הטריטוריאליים רבי-הממדים צריכים היו גיבוש וביטוח. געגועי דויד לשלום בסוף ימיו היו מלוּוים שיקולים מדיניים רציניים; דויד הזקן תלה תקוות מרובות באהבת השלום ובחכמה של שלמה הנער.
שאלת משנית בערכה היא, אם ומתי נשבע דויד לבת-שבע להמליך את שלמה תחתיו. אין מן ההכרח להניח, שדויד הזקן היה רפה-אונים ונתון להשפעת סביבתו, בייחוד להשפעת אשתו בת-שבע. אין טעם משכנע בהשערה, שדויד היה קרבן קנוניה שנתרקמה בחצר, לרגל רפיונו הגופני וחולשתו הרוחנית. קרובה יותר לאמת ההשערה שלאחר שיקול-דעת רב החליט דויד – מטעמים ממלכתיים גדולים – לפגוע בזכות הבכורה החוקית של אדוניהו ולבכר עליו את האח הצעיר שלמה, שמוכשר היה עפ"י אישיותו לקדם את התפתחותה של המדינה בכיוון רצוי. לאחר ההכרעה גילה את הסוד לבת-שבע ונשבע לה בשעת רצון (כנראה זמן קצר לפני מותו), ששלמה11 ימלוך אחריו. דויד, על- אף אהבתו לבניו ורגשותיו הסוערים, שמר תמיד על קור-רוח וצלילות-דעת בפעולותיו ובהכרעותיו המדיניות.
במסגרת זו אין למנות את כל מעשי הנדיבות והחכמה המדינית, שדויד ביצע בימי מלכותו, ולא כל שכן שאין להרחיב עליהם את הדיבור. בחירת ירושלים כעיר דויד מעידה על תבונה מדינית מרחיקת-ראות, שהמקום לא היה רק בעל חשיבות אסטראטגית, אלא היה מעין “פרשת דרכים” בין שבטי ישראל ויהודה, ועם זה נמצא מחוץ לתחומם, באופן שע"י בחירה זו לא נתן דויד זכות בכורה לשום שבט מן השבטים. והעלאת ירושלים, במעשה ובתכנון, לדרגת מרכז דתי יש לה ערך לאומי ואוניברסאלי מכריע.
הארגון האדמיניסטראטיבי-ממלכתי, שהחל בו דויד והמשיך בו שלמה, הוא מלאכת-מחשבת מופלאה. מגמה כפולה מסתמנת בה – לטשטש במידת-מה את החיץ שבין השבטים הבודדים ולמזג את המובלעות הלאומיות הקדומות (הטרום-ישראליות12), לשם חישול ממלכה אחידה.
דויד המלך לא התעלם גם מארגון הכלכלה והעבודה, ומינה שרי רכוש ומפקחים על כל ענף כלכלי (דה“א כ”ז, כה-לא). כן הקדיש תשומת-לב רבה לארגון עבודת הקודש, וסידר את הכוהנים והלוויים למחלקותיהם "לנצח על מלאכת בית ה' " (דה“א כ”ג-כ"ו).
דויד היה מחונן בחוש טבעי וער לצדק. פעמים פסק בשעת צורך “יחלוקו”, פעם בריב בין יוצאי המלחמה ובין היושבים על הכלים, ופעם בריב בין מפיבושת בן-יהונתן ובין ציבא עבדו (פסק-דין זה עורר ספקות חמורים בתקופת התלמוד). ובשעה ששמע מפי נתן את הסיפור בדבר האיש שגזל את “כבשת הרש”, גזר תוך התרגשות: “בן מות האיש העשה זאת” (שמ“ב י”ב, ה). תגובת המלך על סיפור האימים (הבדוי) של האישה החכמה מתקוע ועל בקשת ההצלה לבנה יחידה מידי גואלי הדם הייתה חדורת חמלה והרגשת צדק: “חי ה', אם יפֹל משערת בנך ארצה” (שמ“ב י”ד, יא). בכל הזדמנות היה מתמרמר על עוול והיה עושה משפט, ועל-כן מדגיש הכתוב: “ויהי דוד עֹשׂה משפט וצדקה לכל עמו” (שמ"ב ח', טו).
דויד המשורר והאיש הדתי 🔗
ה“נשמה היתרה”, המפליאה ביופיה ובעמקותה, באה לכלל גילוי בדויד המשורר ובדויד האישיות הדתית.
הנער, שתיאר בפשטות ובצמצום קולע את אישיותו של דויד הרועה, ציין בין השאר כאחת מתכונותיו “ידע נגן” (שמ“א ט”ז, יח). בין רועי הצאן נתפרסמו רבים כמיטיבי נגן, ואולם דויד עלה על כולם. בשעה שסרה “רוח ה” מעל שאול, נחשב דויד כראוי וכהגון להופיע לפניו ולנגן; על-ידי כשרונו רב-הקסם הצליח זמן רב לגרש את הרוח הרעה, כלשון הכתוב (שם, כג): “והיה בהיות רוח אלהים אל שאול, ולקח דוד הכנור בידו, ורָוח לשאול וטוב לו וסרה מעליו רוח הרעה”.
ואולם דויד המלך לא היה רק “אמן מבצע”, אלא גם משורר מחונן, ברוך-כשרונות. על כך מעידים שרידי שירתו, שנשתמרו בספר שמואל: הקינה על מות שאול ויהונתן, והקינה על מות אבנר שר הצבא של שאול. אין חוקר המטיל ספק בקדמות שירים אלה, וכן כמעט אין חוקר שאיננו מודה שדויד הוא מחברם. אמנם מספר ביטויים בקינה על המלך שאול ובנו נראים כמעלימים עובדות או מסלפים אותן. למשל הביטוי “שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו” (שמ"ב א', כג) מסיח את הדעת מן המריבות החריפות בין האב ובין בנו, ואולם מיטב השיר – חירותו הפנימית ויופיו בתפיסה ובהבעה. המוטיבים העיקריים, הבאים לכלל ביטוי פיוטי בשתי הקינות, קרובים לנפש דויד: גאון לאומי (“אל תגידו בגת”), הערצת גיבורים וגבורה, התפעלות מידידות ואהבה, והטלת קללה על מקום האסון או על האשמים באסון, על איתני הטבע או על אנשי בליעל (“הרי בגלבֹע, אל טל ואל מטר עליכם ושדי תרומה”; “כּנפול לפני בני עולה נפלת”).
הקינה על מות שאול ובנו נשתמרה כנראה בשלמותה, בעוד שהקינה השנייה על אבנר אינה אלא מקוטעת. הקורא מתפעל מהמבנה המופלא, הסימטרי כמעט, מהביטוי העז והעשיר של ההרגשה העמוקה. מידת המקוריות של הקינה אינה ניתנת לשיפוט ואינה מחוורת די צורכה, כי הרי הקינה היא סוג ספרותי קדום ביותר, ואין להכריע, מה שאב המשורר מהמסורת הקדומה ומה הוסיף מכוחו ומרוחו: אולם כל קורא מרגיש, שמשורר גדול, בעל כוח פיוטי ראשוני, קונן קינה זאת. השפעת הקינה הזאת והמוטיבים שבה רבה וחזקה על אמנות העולם וספרות ישראל13. אגב, זה פרט אופייני בפרשת השפעתם של סיפורי דויד על אמנים גאונים (ציירים, פסלים ומשוררים), שקיבלו מהם השראה והתעוררות ליצירתם.
קרוב לוודאי, שבספר תהילים נשתקעו מזמורים מפי דויד, שיש בהם משום רחש דתי, סוד שיח של האדם עם קונו והאדם עם עצמו. אין להטיל ספקות, שדויד המלך-המשורר, היחיד במינו בטיפוח עבודת קודש ובתכנון סדרים לבית המקדש, יצר תפילות והימנונות דתיים. ואולם במסכת זאת אין אפשרות להרחיב ולייחד את הדיון על ספר תהילים ויחס דויד אליו, ומאידך – אסור להבליע ולפטור את העניין הגדול בכמה הערות כלליות.
חדורת אמונה עמוקה היא תפילת דויד, שנשתמרה בספר שמואל ב' (ז', יח-כט), ואין יסוד לערער על האוֹטנטיות שלה. על הרגשה דתית עזה מעיד סיומה: “ועתה ה' אלהים אתה הוא האלהים, ודבריך יהיו אמת, ותדבר אל עבדך את הטובה הזאת. ועתה הואל וברך את בית עבדך להיות לעולם לפניך כי אתה ה' אלהים דברת, ומברכתך יבֹרך בית עבדך לעולם”.
את ביטחונו החזק באלוהים ובהנהגתו ביטא דויד בשעת צרה בפסוק: “נפלה נא ביד ה', כי רבים רחמיו, וביד אדם אל אפלה” (שמ“ב כ”ד, יד).
כאיש דתי קיים דויד את תורת שמואל, גדול הנביאים בדור, ונהג עפ"י הכלל “הנה שמע מזבח טוב” (שמ“א ט”ו, כב). בכל מקרה חשוב היה "שואל בה' “, ועפ”י התשובה היה מכריע ועושה: “ויאמר דוד היסגירו בעלי קעילה אותי ואת אנשי ביד שאול, ויאמר ה' יסגירו. ויקם דוד ואנשיו כשש מאות איש ויצאו מקעילה” (שמ“א כ”ג, יב-יג). “וישאל דוד בה' לאמר: ארדף אחרי הגדוד הזה, האשיגנו? ויאמר לו: רדף, כי השג תשיג והצל תציל. וילך דוד הוא ושש מאות איש אשר אתו” (שם ל', ח-ט). דויד היה עושה רצון המנהיגים הדתיים – הכוהן והנביא. ואולם היחסים בין המלך ובין נושאי דבר ה' לא היו כלל פשוטים וחד-משמעותיים. המלך הנכנע הצליח גם להכניע ולהפוך את הכוהנים והנביאים לשרי ממלכה. ברשימות השרים כלולים ומוזכרים הכוהנים (“וצדוק בן אחיטוב ואחימלך בן אביתר כהנים” שמ"ב ח', יז), ונתן הנביא ניכר בהתנהגותו, בשעת המשא ומתן בדבר המלכת שלמה, כיועץ המלך וכשׂר (“ויגידו למלך לאמר: הנה נתן הנביא, ויבא לפני המלך וישתחו למלך על אפיו ארצה” מל"א א', כג). ובמצב מיוחד זה רחש דויד המלך הוקרה עמוקה לנביא ולכוהן ושמע בקולם.
במעמד דתי חשוב הגיע דויד לכלל התלהבות עילאית, לכלל אקסטאזה. כשהעלה דויד את ארון האלוהים מבית עובד אדום אל ירושלים, היה חגור אפוד-בד, ובשמחתו "מפזז ומכרכר לפני ה' " בכל עוז. מיכל בת שאול, שהייתה רגילה לכיבוש הרגש ולהתנהגות מרוסנת, בזה לבעלה. ואולם דויד צדק ממנה. שהרי הביע את התלהבותו הדתית בכנות ובסערת נפש.
יש ודויד התעלה למדרגה דתית-מוסרית עליונה. משאת-נפשו הייתה הקמת בית המקדש בעיר הבחירה בירושלים. דויד הגה תוכנית גדולה והכין חומרי הבניין. קשה הייתה אכזבתו כששמע מפי נתן: “כה אמר ה': האתה תבנה לי בית לשבתי”? (שמ"ב ז'14), ואולם ויתר על הגשמת תוכניתו והצדיק על עצמו את הדין: “ויהי עלי דבר ה' לאמר: דם לרב שפכת, ומלחמות גדולות עשית, ולא תבנה בית לשמי, כי דמים רבים שפכת ארצה לפני. הנה בן נולד לך, הוא יהיה איש מנוחה… הוא יבנה בית לשמי” (דה“א כ”ב, ח-י)י. מי ששופך דמים – אפילו במלחמת קיום – אינו ראוי לבנות את בית המקדש.
את גורן ארוונה קנה דויד בכסף מלא. המקום, שעליו עתיד להיבנות המקדש, לא יהיה פרי כיבוש ושלל-מלחמה ולא מתנת שי, אלא קניין כסף; גם מערת המכפלה, כמקום מקודש, נרכשה בדרכי שלום ונקנתה בכסף. למעשים אלה משמעות סמלית-מוסרית עמוקה. אין בכך משום פלא, שהאישיות העשירה והמופלאה של דויד זכתה להערצה עמוקה בהמוני העם, על-אף הביקורת מצד המתנגדים. כנראה רווחה כבר בחייו הדעה: “ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך כסאך יהיה נכון עד עולם”.
דויד המלך בתודעה הלאומית 🔗
המסורת הלאומית טיפחה את דמותו הרוחנית של דויד והאצילה עליה תפארת וקדושה. כל תקופה ציירה אותה לפי רוחה ומשאת נפשה. חכמי התלמוד נתנו יתרון לאישיות הדתית, קישטו אותה ועיצבו אותה מחדש, עד שדויד הופיע כמורה-הוראה וצדיק בהליכותיו. ומאידך, במשך דורות נשתכללה האישיות של דויד המושל, עד שנתגלם בה האידיאל של מלך כליל-שלמות, אוהב צדק ושלום. כל קווי-היסוד באישיותו נלקחו מהמקרא, ואולם, הרכבתם, מיזוגם והבלטתם המיוחדת, לפי רוח תקופה מאוחרת, מפתיעים לפרקים בחידושם.
דברי “אחד מהנערים” זכו להארה חדשה במדרש ונתפרשו על דויד מורה-ההוראה: “ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע נגן – אמר רב יהודה אמר רב: כל הפסוק הזה לא אמרוֹ דואג אלא בלשון הרע. יודע נגן – שיודע לשאל, וגבור חיל – שיודע להשיב, ואיש מלחמה – שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה, ונבון דבר – שמבין דבר מתוך דבר, ואיש תואר – שמאיר פנים בהלכה, וה' עמו – שהלכה כמותו” (ילקוט שמעוני, שאלוניקי רפ“א, שמואל קכ”ה). קיצוניים יותר הם שני סיפורים מפורסמים: “כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות הלילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד15 היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר…” (ברכות ג). “אמר דוד לפני הקב”ה: רבונו של עולם לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודו' אגודו' בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה… " (ברכות ד). גאוות העם הייתה על המלך העוסק בתורה, “שהיה דוד מלך ישראל ותלמיד חכם” (מדרש שמואל, ל"ב).
לדויד כמחבר ס' תהילים ענדה המסורת הלאומית הילה של קדושה. ס' תהילים מציל את העם משפלותו: “אילמלא תפילתו של דוד היו כל ישראל מוכרי רבב” (סוטה מ"ט). ובזכותה של אמירת תהילים זוכה אדם מישראל לחלק בעולם הבא: “אמר רבי אליעזר: כל האומר תהלה לדוד שלשה פעמי' בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא” (מובא גם בס' קבלה, ס' “מאיר בת עין”, דפוס איזמיר דף ב). זכה ס' תהילים ונתקבל בהערצה בעם ישראל ובאומות העולם המושפעות מתורת ישראל; “זמרת נעים זמירות – בפי כל הנשמה למקצה השמים ועד קציהם” (ח"נ ביאליק, על סף בית המדרש).
כמה מחכמי התלמוד ניסו למעט את העוון החמור של דויד המלך בבת-שבע, לפחות מבחינה משפטית. מהמפורסמות היא הסברה, שאנשי דויד היו נותנים גט לנשיהם לפני צאתם למלחמה, וע“כ לא הייתה בת שבע אשת איש אלא גרושה; וכן ידועה הדעה, שאוריה החיתי נחשב למורד במלכות, וע”כ מן הראוי היה לדונו למוות ולהוציאו להורג. ואולם הנמקות פורמאליות-משפטיות אלה לא היו עשויות לערער את היסוד של האשמה האיומה, המוסרית והדתית. הרגשת העוון מצאה ביטוי עמוק בפסוקים: “כי פשעי אני אדע, וחטאתי נגדי תמיד. לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי… " (תה' נ"א, ה-ו). רק הייסורים הקשים והמרים מירקו – במידת מה – את חטאו של דויד; “רוח נשברה, לב נשבר ונדכה, אלהים, לא תבזה” (תה' נ"א, יט). ע”י הצער והחרטה נתעלה דויד בעיני הדורות הבאים והגיע למדרגת צדיק.
אף פעם לא התעלם העם מהגדלות של דויד המלך, מההוד שבמלכותו (“ראש למלכות דוד”) וקשר בו געגועים משיחיים.
החזון העתיק של אחרית הימים, המצייר מלך כליל-שלמות, אוהב שלום ושופט בצדק, כרוך בבית דויד כבר בתקופת המקרא (יש' י"א, א-י): “ויצא חטר מגזע ישי, ונצר משרשיו יפרה”, “והיה ביום ההוא שרש ישי, אשר עמד לנס עמים, אליו גוים ידרשו, והיתה מנֻחתו כבוד”.
גם בהלכה נקבע תפקידו של בית דויד בימות המשיח: “המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד לישנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נידחי ישראל” (רמב"ם, הלכות מלכים).
ועל דויד, המלך הנצחי, מייחדת את הדיבור הקבלה “דוד מלכא חי וקיים לעלם ולעלמי עלמיין, ודוד מלכא הוא נטיר כל יומוי דלא טעם טעם מיתה” (זהר, ויגש, דף רו-ז).
ובסיכום – רבת עניין וחשיבות היא דמות דויד, המנהיג הרוחני והמלך האידאלי, כפי שנתרקמה בנשמת העם לדורותיו. גם לה ערך וכוח השפעה: בזמן של שעבוד טיפחה חלום של מלכות, חירות ועצמאות.
-
“י” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
-
“פעמיים” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
-
המשל היפה אינו כנראה המצאת נתן הנביא, אלא לקרה, לצורך השעה, מאוצר משלי העם, שהרי אין התאמה ברורה בין המשל והנמשל. מבחינת הנמשל הפיסקה –ויבא הלך לאיש העשיר…– מיותרת, ואילו ההר רמז לכך, שהעשיר המית את הרש בעל הכבשה. קריאת דויד הנרגשת –בן מות האיש העושר, זאת– בנמשל אינה הולמת את העשיר שעשה מעשה רע ומכוער, אבל לא התחייב בנפשו. ויפה עשה נתן, שלא שינה את המשל העממי ולא שיעבדו לנמשל. ↩
-
“והמוכשירם” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
-
הסיפור המדרשי בדבר פגיעתו של מלך מואב במידת הכנסת אורחים, הואיל וציווה לרצוח את הורי דויד ואת אחיו חוץ מאחד שהצליח לברוח, נראה מאוחר, ובא להצדיק את התנהגותו האכזרית של דויד. ↩
-
אין ספק שהכוונה למירב אחותה. ↩
-
“אהבובו” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
-
“כ” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
-
מקיאבלי בסיום עיוניו ב“דיסקורסי”. ↩
-
הקדמונים הרגישו בכך; “…כל אותן האוכלוסין שנפלו בימי דוד נתמלאו בימי שלמה” (מדרש שמואל, פר' ל"ב). ↩
-
“ שלשמה ” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
-
“ ישראלית ” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
-
רצינות גרוטסקית אפשר למצוא בחיקוי לקינה זו, בהספדו של אברהם גאטלבער, אחד מסופרי ההשכלה המכובדים, על מות הצאר ניקולאי הראשון: “אל תגידו בענגלאנד, בצרפת אל תשמיעו, פן ישמחו אויבינו, משנאינו יריעו” (ענף עץ אבות, עמי 3). ↩
-
אין מן הצורך להניח, שנימוק זה, שלא נזכר בס' שמואל, הוא “אמצאה” של תקופה מאוחרת, שוחרת שלום. ↩
-
“מי” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות