מגדולי הבונים והיוצרים בשדה החינוך היה, מחנך מיוחד במינו, מחנך שלא לפי המושגים המקובלים. לא ברא חדשות בתורת החינוך, לא העמיד תלמידים נאמנים למשנתו, לא עיצב, כמורה ותיק, דמותם הרוחנית של צעירים, ועם זה תרם, כמעטים בדורו, לחינוך היהודי. בזכות אישיותו עשה זאת, מנעוריו ועד ימי נשיאותו במדינת ישראל.

אישיות קוסמת ועשירת גוונים היתה אישיותו של זלמן שז"ר. אך גם סבוכה ורבת ניגודים. הכוחות הסוערים והכשרונות המזהירים שבהם נתברך נאבקו בקרבו ולא הגיעו לכאורה לכלל מיזוג. רק ממרחק מסוים – של זמן ומקום – אפשר אולי לתפוס את ההרמוניה, הנובעת מריבוי ניגודים, ולהשיג את האישיות השלמה.

כרוב כוחותיו הפנימיים רוב עיסוקיו. מראשית ימיו עסקן ציבורי ומנהיג מדיני היה. כבן שלושים כבר הוא במנהיגי תנועת הפועלים היהודית. בקונטרסים שנונים הוא משתדל להשפיע ולהכריע בשאלות הזמן (“הנלך או לא נלך אל הקונגרס הציוני”? 1921) ועד⁻מהרה הוא מתפרסם כנואם ציוני⁻ סוציאליסטי מלהיב וכפובליציסטטן מוכשר.

היו ימים ושזר עצמו וידידיו בטוחים היו, שנועד להיות איש מדע וחוקר. בתחומי מדע שונים היה יוצר ומחדש, וכל חידוש היה בעל ערך לא רק למעטים מבעלי המקצוע, אלא לרבים שוחרי הדעת. יחד עם מנחם סולוביטשיק (לימים סוליאלי) פתח לפני יובל שנים (תרפ"ח) שער לחקר⁻המקרא המודרני בעברית בספר, שנכתב במשותף “תולדות ביקורת המקרא”. מנעוריו נמשך אל חקר התנועה השבתאית וספיחיה, חתר למעמקיה וביקש לעמוד על התנהגות העם לעת משבר. הוא עסק גם בתולדות תנועת הפועלים, בלשון אידיש, בשאלות ותשובות, ובכל תחום ותחום פירסם מחקרים רבי חשיבות. מעולם לא התרכז במקצוע אחד; כאיש מדע לא ידע את סוד הצמצום.

מיוחד הוא שז“ר המשורר. שירתו פשוטה, נובעת מעמקי הנפש, מעין שיחה כנה של האדם עם עצמו. בעוד ששז”ר הנואם הוא נרגש ופאתיטי, הרי בשיריו ניב לרחשי לבו ולחשבון עמו במעין קול דממה דקה. וקו אופייני באישיותו, זו ההתלהבות החסידית, מורשת בית סבא ובית אבא, ועד זקנה ושיבה שמר אמונים לתורת חסידים, לזמר חסידי, לסיפור חסידי, וכן להרבי מלובאוויץ.

טועים הסבורים שהעושר הרוחני הרב היה שמור לרעתו. בשרשיהם ינקו תחומי היצירה השונים זה מזה והפרו זה את זה. בספרי המחקר ובמסות מפעמת לעתים רוח שירה כצליל דק, כציור נאה, ופעולתו המדינית והפובליציסטית העמיקה בזכות עבודתו המדעית. מכל מקום בפעולתו המסועפת כמחנך, מחנך ביודעים ובלא יודעים, עמד לו העושר הזה לברכה.

פחות משנתים שימש שז“ר בן השלושים בערך, כמורה “מן השורה”, בפדגוגיון העברי בוינה. בראש המוסד עמד פרופ' צבי פרץ חיות, רב ראשי, חוקר מובהק ומנהיג לאומי. בפידגוגיון התרכזו אנשי מדע בעלי שיעור קומה. הזקן שבחבורה היה פרופ' אביגדור אפטוביצר, חוקר הלכה המצוין בחריפות ובחוש פדגוגי, והצעיר שבה היה שלום בארון, שעתיד היה לכתוב את תולדות ישראל על פני רקע חברתי רחב. חברים למקצוע היו שלום בארון וזלמן שז”ר (רובשוב), שהרצה אז על התנועה המשיחית. חריפים היו ההבדלים ביניהם: בארון היה מרצה מרוכז ושקט, ודבריו בנחת נשמעים, וזלמן רובשוב סוער, תנועותיו רחבות, קולו רם ונרגש, כאילו לא בכיתה הוא עומד, אלא לפני המוני עם. הדמות הססגונית קסמה והלהיבה, ויש והרתיעה. אך לאט לאט נתגלתה בייחודה וגדולתה – לחלק מן התלמידים בשעת מגע ראשון, ולחלקם – כעבור זמן.

עברו כחצי יובל שנים, שופעות פעילות בשדה המדיניות, המדע והעתונות, עד שחזר לתחום החינוך, והוטל עליו בשנת תש“ט לשמש כשר החינוך והתרבות הראשון למדינת ישראל ולהקים את מערכת החינוך העצמאית. אף כי ידע היטב את הגבולות שהוצבו לו, החליט להתחיל בפעולה מהפכנית, רבת תנופה. בקיץ שנת תש”ט (13.6.49) הניח על שולחן הכנסת את “חוק חינוך חובה – חינם”. הוא התכוון לתיקון מעוות רציני. כ⁻10% מילדי היהודים לא ביקרו כלל בבית⁻ספר, וחלקם נשרו אחרי שנים מעטות ו⁻50% מילדיהערבים לא ביקרו כלל בבית⁻ספר, ולא זכו בחינוך סדיר. לרבים נראתה הצעת החוק כדחיקת הקץ. מנין יבואו המורים ומכשירי הלימוד? הבנינים והאמצעים הכספיים? והימים ימי מצוקה רבה למדינה הצעירה. העליה החדשה הגיעה ל⁻180,000 נפש, והכבידה הדאגה לדיור ולעבודה. פעם התפרץ לקירבת הכנסת המון זועם, תובע “לחם ועבודה”, והיו פצועים בקרב השוטרים והמפגינים. אך השר שז“ר עמד על דעתו גם באוירה המתוחה. הוא לא חי בעננים, כהאשמת מתנגדיו. הוא התנגד להולכים בגדולות, שביקשו לכלול בחוק גם את גיל הגן וגיל בית הספר התיכון, אלא הסתפק בחינוך חובה חינם לשמונה שנות בית הספר היסודי, גם הסכים להגשמת החוק בשלבים, בשלוש שנים. חוק זה, שהיה בו משום הנחת יסוד למערכת החינוך בישראל, זכה – על אף הקשיים – להגשמה מלאה כמעט. פעילות זו של השר שז”ר נפסקה באמצע, בטרם מלאו שנתים לכהונתו.

כעבור שלוש⁻ארבע שנים נתחדשה פעולת שז"ר המחנך – כשנבחר לראש המחלקה לחינוך ותרבות בגולה של ההסתדרות הציונית. עשר שנים, עד שנבחר נשיא מדינת ישראל, כיהן בכהונה זו.

ללא סמכות חוקתית וכוח שלטון, בתקציב זעום, ובידיעת המכשולים על דרכו, נכנס לפעולה זו. בימי יסוד המדינה הגיע מספר התפוצות הגדולות והקטנות, למאה ויותר – מספר שלא היה כמוהו בכל התקופות. והפיזור הרוחני היה קשה מן הפיזור הגיאוגרפי. אם בראשית המאה עוד התקשטה הטמיעה בנוצות אידיאולוגיות של “תעודת ישראל”, הרי עתה היתה פשוט גלישה אל תרבות זרה וניתוק מהיר מהיהדות.

בלהט ובסערה כדרכו עשה בעשר השנים הבאות, העשירות בלבטים והישגים. אחת המשימות המרכזיות היתה הרחבת רשת בתי הספר היומיים האינטגראליים, הנקראים בארצות⁻הברית “ישיבות קטנות”, שבהם הילדים לומדים לימודי יהדות שעות מרובות, ונעשה ניסיון לאחד את לימודי היהדות עם המקצועות הכלליים במסגרת אחת. נפתחו והורחבו בכמה ערים מכונים לתרבות ישראל, שבהם ניתנו אפשרויות לצעירים ולבוגרים להתכנס ולהמשיך בלימודי היהדות (הותיק שבהם בבואינוס אייריס, שזכה בראשית צעדיו בעידודו הנלבב של השגריר יעקב צור).

עם ה“תעשיה הכבדה” במערכת החינוך נמנית גם הכשרת מורים והשתלמותם. גברה הפעולה למען פיתוח בתי המדרש הקיימים ולפתיחת חדשים. מעין שיא להכשרת מורי הגולה הוא השתלמותם במדינת ישראל. לשם כך נוסד בית המדרש למורים על שם חיים גרינברג, שבו מבלים צעירים מרחבי העולם שנה או שנתים. הם קונים משהו מלימודי היהדות, ידיעת הארץ והמדינה, על רקע הנוף הישראלי והחיים הישראליים.

המחלקה א נתנה דעתה, בהשראת שז"ר, על חיבור ספרי לימוד לאזורים שונים בתפוצות. בקביעות יצא בתקופה זו כתב⁻עת ספרותי נאה “אורות” (בעריכת עדה צמח), שהביא למשכילי הגלויות מן היצירה העברית החדשה והתחיל לצאת לאור עתון⁻ילדים “אורות קטנים” (בעריכת לאה גולדברג).

חיבה מיוחדת נודעה מזלמן שז“ר לכינוסים משותפים למחנכים ולאנשי רוח ממדינת ישראל ומן התפוצות, ולרב⁻שיח שביניהם. המורים דנו בשני כינוסים בשני נושאים מרכזיים: “בעיות החינוך בתפוצות” ו”תכנית בסיסית לבתי הספר היהודיים“. מעין גולת הכותרת היה בעיני שז”ר הכינוס העיוני העולמי שנערך בירושלים בשנת תשי"ז (בסיוע נתן רוטנשטרייך ושולמית נרדי) שאליו הוזמנו מכל הזרמים הרוחניים והמדיניים. הכינוס עסק בהבהרת שאלות יסוד, כגון היהדות במאבק הכוחות בעולם, ספרות האומה בדורנו, היהודי היחיד וחובותיו.

נאומיו של שז“ר לא תמיד זכו להתקבל על לב כל שומעיו. שפע הפאתוס וההתלהבות שבהם היה זר לחלק מהם. אך לעתים נכנסו הדברים גם בלב המתנגדים. בשרשיות, בלבביות, בשילוב מאמרי חז”ל וחסידות, ללא נסיון כפייה, היה משכנע, משרה את כוח אמתו ומגיע, אגב שאלות ותשובות, לדו⁻שיח, מלב ללב. בשעות כאלה נתגלה כמחנך גדול.

שז“ר אף נתברך בסגולות אנושיות של מחנך. זרה היתה לו הנטיה לבקש מומים בבני אדם ולהתכבד בקלונם. רק לעתים רחוקות היה משמיע אזהרה: “האיש הזה אין אלהים בליבו”. ברגיל היה מוצא את הטוב והיפה שבאדם. לא באקראי קרא “אור אישים” לקובץ דיוקנאותיו. אך גם כשכינס את מחקריו ומסותיו בהיסטוריה קרא לספר “אורי דורות”. נוגעת עד הלב ביותר היא המתקת דינה של חוה פראנק, בתו יורשת כסאו של יעקב פראנק, שנחשבה לפרוצה ומנוולת. לנוכח תמונתה במצודת פראנק באופנבך כותב שז”ר: “…מבטה שלו וגא ובטוח, מבט מלכה בת מלכה, שאף שמץ אין כאן מפריצות זולה ותוותניות”.

זכות זו של חיפוש אור מתמיד עמדה לו גם באסונות אישיים שפקדו אותו, בייסורי הגוף והנפש שלא שברו את רוחו. בשעות כאלו ידע שתי תרופות: תפלה ויצירה. הלא עוד בנעוריו כתב באחד משיריו:

"מעמקי שרשי יסורי

שביל חדש כקרן נובע

ואליך הוא חותר ובוקע

אליך, אל סלח, הכל יודע".