בראשית המאה ה⁻16 ובמחציתה גברה התעניינות המשכילים⁻ההומאניסטים בספרות העברית, ונמצאו מדפיסים נוצריים שפירסמו ממיטב הספרים העבריים. אלה היו אישים בעלי תרבות גבוהה, מצויינים ברוחב⁻לב וברוח סובלנות. יש והעיזו אפילו להדפיס חיבורים, הכוללים השגות חמורות של היהודים על האמונה הנוצרית ויסודותיה.

רוֹוחת הדעה¹ שתשובות רד“ק לנוצרים יצאו בפעם הראשונה לאור בבית דפוסו של משה כ”ץ בפראג בשנים שס“ד–ה' (5–1604) כתוספת לספר “באר משה” שהיה מכשיר⁻עזר מועיל למלמדים, ושם מחברו משה שערטל. חלקו הראשון של הספר, עיקרו – ביאור מלים בלשון אשכנז (יידיש) בחומש ובארבע מגילות וכן תרגום חפשי (פראפראזה) ב”לשון אשכנז" של “שיר השירים”; החלק השני, הנקרא “לקח טוב”, מכיל ביאור המלים בנביאים ובכתובים, ובין הביאור לספר תהלים וספר משלי נמצאים שני דפים (אחד באותיות רש"י ואחד באותיות מרובעות), שהם תשובות רד"ק לנוצרים.

לאמיתו של דבר ראו אור דברי הפולמוס של רד“ק כ⁻90 שנה לפני כן, בבית דפוסו של הנוצרי ד. בומברג, בחלק הכתובים של המקראות הגדולות, מהדורה ראשונה (רע"ח – 1517). בסוף ספר תהילים נדפסו על דף מיוחד (שממנו לא נשתמרו אלא עותקים אחדים) ההשגות של רד”ק, והתחלתן: “אלו הן התשובות שעשה רד”ק לנוצרים על קצת מזמורים.² וגם ההקשים³ שחבר עליהם. ובתחילה במזמור שני למה רגשו גוים⁴. והנוצרים מפרשי' אותו על אותו האיש“⁵. בפעם השניה נדפסו שוב בבית דפוס נוצרי בשנת ש”ב (1541) באיזנה (ע"י פאולוש באגיוש)⁶ בסוף ס' תהלים.

תשובות רד“ק לנוצרים אינן חיבור מיוחד, אלא לקט של פסוקים אנטי⁻נוצריים מפירושו על תהלים שנדפס. “התשובות” הן השגות חריפות על האמונה הנוצרית, ביחוד על תורת השילוש, על המשיחיות של ישו, על המסתורין של לחם ויין שהם בשרו ודמו של ישו ועוד. מבוססות הן על התנגדות קשה לתפיסה הכּריסטולוגית של פרקי תהלים: ב', י”ט, כ“א, כ”ב, מה, ע“ב, פ”ז, ק“י. יש ודברי הפולמוס של רד”ק חריפים מאד, כגון ביטויים “זהו כסילות” או הסיכום הפסוק 'יפקחו העורים את עיניהם ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו''.

אין להתעלם מן העובדה, ששני המדפיסים ד. בומברג בוויניציאה ופ. בגיוש באיזני, פירסמו – כמעט באותו הזמן – ספר התקפה על היהודים ועל היהדות. כאילו לשם “איזון”. בשנת רצ“ט (1539) הדפיס בומברג ספר רווי שנאה לישראל ותורתו, ושמו “שבילי תוהו”. ומחברו הוא גיררדוש וילטויק⁷, יהודי מומר, ששימש לאחר המרתו שגריר של קארל החמישי בחצר השולטן. עיקרו של הספר – התקפות ארסיות על תורת ישראל בכלל, ועל התלמוד בפרט. המחבר מנסה גם להביא ראיות מן התלמוד והמדרשים, ע”י עיקום משמעות פסוקים, על אמינות הנצרות. הספר כתוב בלשון עברית משובשת, וחלקו – בחרוזים פגומים. נראה כי חשיבותו של וילטויק כמדינאי עמדה לו, שספרו נדפס בבית דפוסו של בומברג.

שלוש שנים אחר כך יצא לאור באיזני ספר ויכוח עם היהודים, להגנת הנצרות, והוא “ספר אמנה… אשר חיבר אותו איש ישראלי⁸ חכם ונבון לפני כמה שנים להורות ולהוכיח בו בראיות…. שאמונת המשיחיים שיש להם בהקב”ה באב ובן ורוח הקודש ובדברים אחרים שלמה ונכונה… להאיר בו עיני העורים… נעתק מלשון עברי אל לשון רומיי ע“י פאולוש באגיוש ונדפס באיזנה הבירה בשנת ש”ב (1542)“⁹. הספר מתחלק לתשעה פרקים, שכל אחד מהם דן במסכת חשובה לנצרות, למשל: פרק ראשון עוסק בתורת השילוש; פרק שלישי מנסה לבטל ספיקות חמורים, כגון “…ואם אלהים הוא… למה נתלה וסבל כל העינויים…”, בפרק החמישי – דין עינוייו ומיתתו ועליתו לשמים; בפרק השביעי – “עתה אכתוב על ט”ו תשובות שהיהודים מנצחים את המשיחיים ורוצים להוכיח מכאן שהמשיח לא בא”; בפרק התשיעי – איזה דבר מונע היהודים שאינם מקבלים אמונת המשיחיים". ספר האמנה ערוך בסדר הגיוני וכתוב בלשון בהירה ולא כספרים אחרים מסוגו.

שני המדפיסים, שהעזו לפרסם את תשובות רד"ק לנוצרים¹⁰, שילמו אפוא מס לכנסיה ולהמון⁻העם והוציאו לאור כל אחד בזמנו ובמקומו ספר אנטי⁻יהודי מובהק.

אל שני המדפיסים האלה מצטרף הצרפתי מארטין יובניס¹¹, שהדפיס השגות חמורות על הנצרות, ביחוד על “האבן⁻גיליון”. בשנת 1555 יצא לאור ספר “בשורת מתי – עד היום הזה כמוסה עם היהודים ונחבאה במערותם ועתה באחרונה מתוך חדריהם ומחושך מוצאת לאור… בפאריס האם בצרפת”¹². העתקת בשורת מתי לעברית והקושיות על הנצרות בסופה הן חלק מספר אנטי⁻נוצרי “אבן בוחן” לר' שם טוב שפרוט¹³, איש קאשטיליה (חובר בשנת 1375). כ"ג הקושיות בסוף בשורת מתי הן בבחינת השגות שאין עליהן תשובה. לדוגמה “שאל: איך הוה משיחכם שר⁻שלום שהיה כל ימיו תגר ומאז לא נשקט העולם ממלחמות וכתוב ‘למרבה המשרה ולשלום אין קץ’ וישו אמר, לא באתי לשום שלום בארץ כי אם חרב, אם כן דבריו סותרים לנביאים”. “שאל: כתוב ‘כי לא יראני האדם וחי’ והיאך אם ישו היה אלוה למה ראו אותו כל בני העולם ולא מת אפילו אחד מכל אותם שראוהו”¹⁴.

בתי הדפוס הנוצרים, שנזכרו ברשימה זו, פעלו במדינות שונות: באיטליה, באשכנז ובצרפת, וכולם – במאה ה⁻16.

תרומה נכבדה תרם הכינוס לבירור יעודם התרבותי של יהודי הגולה על רקע חברתי, פוליטי ופילוסופי רחב, לפרקים בדברי עיון, לפרקים – בהלך נפש פיוטי נאצל. הוסקו גם כמה מסקנות, הלכה למעשה, לביצור היהדות בעולם. נאמר, כי מלבד הקשר ההדוק עם מדינת ישראל, עם חייה, בנינה ותרבותה יש עוד יסודות אחרים העשויים לחזק ולהעשיר את היהדות: שלטון הדת בחיים והתמודדות היהדות – בעולם הדעות והאמונות – עם אידיאולוגיות חברתיות, פילוסופיות ודתיות, בייחוד עם הנצרות. דומני, ששני הגורמים האחרונים – שלטון הדת והמאבק של היהדות עם הדעות הכלליות – וערכן לחיזוק היהדות טעונים ביקורת.

המזהים את הדת עם היהדות בתקופה זו ממעטים את הדמות ומסכנים את הקיום הרוחני של חלקים גדולים בעם ישראל. שמענו הכרזה ברורה: שלומי אמוני ישראל רואים בדת כמובנה הפשוט, בתורה ובמצוות, חזות הכל. הדת היא ערך⁻נצחי ובלתי משתנה, מעבר למקום ומעבר לזמן. בעיניהם זוהי היהדות הליגיטימית היחידה. ואולם, בלי לחלוק על הרגשתם או תפיסתם הסובייקטיבית, מן ההכרח להדגיש, שיהדות זו אינה אלא נחלת חלק של העם. רובם המכריע של המוני ישראל לא כך נוהגים ולא כך חושבים.

נסיח דעתנו מהאדישות ומהספק, שהתפשטו והרחיקו מהדת חלק גדול של העם; ויש, אגב, הבדל חשוב בין האדישות, שהיא מרדימה ומשתקת, ובין הספק, שהוא לפעמים מעורר לחיפוש דרכים ואף לשיבה אל האמונה. ואולם גם אנשי הדת, זולת האורתודוכסיים, כבר נתפרדו כעת לכנסיות שונות, שמרניות וריפורמיות, שאינן מחזקות את האיחוד ואינן מבליטות את היחוד, אלא מכניסות דוקא גורם נוסף של פירוד. ייתכן שהתנועה הדתית החדשה, שמצאה את ביטויה הארגוני בכנסיות, נובעת ממעמקים, אך לפי ההכרזה הברורה של יהודים שומרי מצוות, אינה ליגיטימית.

לאדם המסתכל מן הצד במתרחש בתפוצות נראה לפעמים, שלא הדת היא המרחיקה את הטמיעה ומחזקת את הקיום הלאומי ב“ארצות החופש”, אלא חוסר האפשרות של טמיעה גמורה הוא⁻הוא המצמיח ניצני הדת החדשה, הדת בנוסחיה החדשים וכך נוצרה השפעת גומלין בין הדת ובין החיים. עובדה שקשה להכחישה היא, שהמונים יהודיים המרוכזים בערים אינם ניתנים להתבוללות שלמה. ונוסף לכך הקים עם הארץ חומה סמויה מן העין מסביב לקיבוץ היהודי. צדק המבקר ניגר: ההתבדלות החברתית מן היהודים בארה"ב היא בבחינת קיר זכוכית; אין העין רואה אותו, אבל מי שרוצה לעבור אותו – מקבל חבורה במצחו. ובשעה שטמיעה גמורה בלתי⁻אפשרית היא וכניסה מלאה אל החברה ואל התרבות העולמית נתקלת במכשולים חמורים, מתעוררים געגועים חזקים ליצירת ערכים תרבותיים עצמאיים שיתנו טעם וערך לחיים היהודיים, וביחוד געגועים לערכים דתיים.

והדת בצורתה החדשה, משום שיש בה לא רק געגועים על המוחלט והנצחי, אלא גם רצון כן למלא חלל תרבותי שנוצר – יש בה הרבה משום סמל וצורה. ועוד, בכל התיקונים הדתיים שנתגבשו במאה השנים האחרונות פועם הרצון להקל על החיים ולהסתגל אל רוח הזמן. וכיון שאומות העולם רואות עיסוק רוחני רב⁻חשיבות בהתלכדות דתית, בהגות דתית ובהרגשה דתית – נוטים גם היהודים להתקהל ולהתארגן בצורות דתיות; ואילו המצוות והמעשים נצטמקו.

לפיכך נראה לי, שהיסודות הדתיים בלבד אינם חזקים כדי לקיים את היהדות. במציאות לא תוכל הדת לשמש העמוד היחיד שעליו נשען בית⁻ישראל.

דברים נכבדים נאמרו על הצורך במאבק שבין היהדות ובין העולם הרוחני החיצוני, לרבות הדת הנוצרית. חשובים הדברים, וחבל שלא מצאו את ההארה וההערכה הדרושה. גם אני אעיר רק הערה, לא מבחינה מהותית, אלא מבחינה ציונית⁻תועלתית. חושש אני שהנסיונות למאבק, בקונסטלציה רוחנית זו, שכרם יצא בהפסדם.

שני תנאים עיקריים דרושים להתמודדות זו והמה חסרים: העולם הרוחני היהודי לא היה, דומה, אף פעם כל⁻כך מפוצל והתודעה היהודית כל⁻כך מרובה⁻בקיעים, כמו בימים אלה. והדיונים בכנס יעידו: יותר משגילו את המאחד הבליטו את המפריד. לא מן הרצוי הוא שהיהדות תצא להתמודדות עם העולם, כל עוד אינה חזקה ושלמה וחדורת אמונה.

יתר על כן, חושש אני שעדיין חסרים גם המכשירים הראשוניים, כגון קני מדה, להתמודדות זו. בימים קדומים היה בידי העם קנה מידה, פרי מסורת מקודשת, ובו היו אבותינו מעריכים את המתרחש בעולם הרוחני, ואפילו בעולם המעשי, מבפנים ומבחוץ. משום כך גם יכלו בעולם עויין ומשפיל לשמור על גאוותם האנושית. לפי קנה מידה זה רשאים היו לראות עצמם עם נבחר ולבטל את הזרים, שהם רשעים, פראי אדם. הקריטריון הזה נתקלקל ונסתלף לרגל ההתקרבות אל העולם.

נתפשטו קני⁻מידה לקוחים מן הנכר. דוגמה פשוטה ראינו לפני יובל שנים, שעה שבריינין העריך וניתח את שירתו של יל“ג כשבידו קני המידה והסממנים של הביקורת הארופית. הם לא הספיקו כדי לעמוד על מהות השירה העברית החדשה והחטיאו את המטרה. מתחת האיזמל הביקרתי יצא יל”ג חסר כשרון, בעל מום עלוב. היו באותה הערכה הרבה פרטים נכונים, אך התמונה כולה נשתבשה ונתכערה. ועדין מוסיפים אנו להשתמש, בהגות ובביקורת, בקני⁻מידה זרים, ובעזרתם מעריכים אנו חזיונות חשובים בישראל ובעולם. אמנם נתגלו בהגות סימנים ראשונים לשיבה לעצמאות, אבל כל עוד לא תותקן מערכת של קני⁻מידה יהודיים, שישתכללו וישתפרו לרגל המגע עם העולם הנכר ובכל זאת ישמרו על עצמאותם, המאבק של היהדות עם העולם הנכרי הרוחני סכנתו מרובה. עדיין לא הגיעה שעתו.

בתקופת מבוכה וספקות, אסור לנו – גם מבחינה עיונית וגם מבחינה מעשית להעמיד את היהדות על יסוד אחד, ויהא חשוב ביותר, כמו הדת. דרושים חישוקים הרבה, אגדים הרבה, כדי לחזק את בית⁻ישראל מבפנים. מבחינה זאת מייחס אני, מתוך היסוס, חשיבות לספרות היהודית החדשה, וביחוד לעברית שצמחה על אדמת ישראל, כחלק מן היהדות.

ודומני שהטענות העיקריות שנשמעות כלפיה והביקורת הנמתחת עליה – יש בהן משום הפרזה. רווח קטרוג חמור, שהיצירה החדשה לא הצליחה לתת ביטוי אמנותי חזק ושלם למאורעות שזעזעו את נשמת ישראל: לשואה ולהקמת מדינת ישראל.

מדוע לא מיצתה הספרות את האסון והזוועה? לא בה האשמה. מאורעות קישינוב בראשית המאה זכו ביטוי אמנותי מושלם בשעתם, ביחוד בשירי הזעם של ביאליק, מפני שהיו בגדר של חווייה ושל הבעה אמנותית. אין האמנות האנושית, מבחינת מהותה ואפשרותיה, מסוגלת להביע אסון כרצח מליונים. אותה לשון ואותם סממני אמנות שיכלו לבטא עצמת השואה עוד לא ברא לא אדם ולא מלאך ולא שטן.

סבור אני, שלא כמבקרים, כי הרבה מיסוד המצפון האנושי צפון בספרות היהודית החדשה. אלא שהעולם הוא אטום. אין הד לקול המצפון בדורנו, ובמקום שאין הד, נחלש גם כוח ההבעה. לפני המלחמה הראשונה דיברו בשם המין האנושי ענקים כטולסטוי; בסוף מלחמת העולם הראשונה השמיע את קול המצפון האנושי, לא באותו כוח ואותו עוז, רומן רולן. וככל שהפסיכיקה החברתית נשתנתה, כן נדם או נחלש קול המצפון האנושי באמנות הכללית והיהודית. בסך הכל, ספרותנו החדשה – לא הכזיבה ועשויה לתפוס מקום כבוד בתולדות היצירה היהודית. נוספו לה יסודות חדשים וחיוניים, פרי המגע האינטימי בין האדם ואדמת המולדת והתחדשות היהודי בארץ האבות. יש בכוחה על אף צעירותה להעניק ערך נוסף ליהדות. בגולה נראה לי עיקר התפקיד ליצור כלים בשביל “צרכנים תרבותיים” שהם גם תנאי קודם ליצירה רוחנית אמיתית, אם לא ייווצרו הכלים, כל האמנות הגדולה וכל ההגות המעמיקה (בעברית ובאידיש) לא יהיו אלא קול קורא במדבר וסופו להשתתק. המצב הקיים אינו מניח את הדעת. המכשיר הראשון במעלה – מערכת החינוך היהודית בעולם – אינה מתאימה למילוי הצרכים הגדולים. ודאי קיימים איים תרבותיים נפלאים, מוסדות יפים ומשוכללים, ואולם רק למעטים מהם יש קשר חי ואמיץ עם העם.

די לנו אם נזכור שתי עובדות, מבחינת הכמות ומבחינת האיכות, שיש בכוחן לעורר בלבנו חרדה. מבחינת הכמות – שמענו שלפני שבועות אחדים סיימו לימודיהם בכל העולם (מחוץ לישראל) בבתי ספר יהודיים למיניהם, לרבות הקלושים ביותר, כרבע מילדי ישראל; “והאופטימסטים המושבעים” אומרים – שליש. הרי שרובם המכריע של ילדי ישראל רחוקים לגמרי מכל ערכי היהדות, מתערבים בגויים, ולא יוכלו ליהנות משום יצירה יהודית במקור, לא בהגות ולא בשירה. הקשר שלהם עם כלל ישראל הולך וניתק.

ומבחינת האיכות רשאים אנו להגיד, שהמרחב של החינוך היהודי משתרע בין שני קטבים ושניהם פחדים: פחד מפני השמד וההתבוללות, ופחד מפני עליה לישראל. ובאותו “המרחב” הצר עד להחניק מצטמצם החינוך היהודי. יהיו היוצאים מן הכלל מרובים כאשר יהיו – זוהי התמונה הכללית. ואם לא נצליח ליצור כלים לצרכנות תרבותית, מערכת בתי ספר יהודיים, שיכללו את מרבית ילדי ישראל ושינחילו לדור הבא את ערכי היהודות ואת חזון הגאולה – שום יציר הרוחנית לא יהיה לה הד ולא קיום.

ומכשיר אחר שבלעדיו לא תתכן מציאות של קהל צרכנים תרבותיים יהודיים, לא כל שכן של יוצרים בשדה הספרות, הוא החייאת הלשון העברים בקרב המוני ישראל, בלי לקפח את האידיש וספרותה בכל מקום שהיא ערך חי ועממי. הלשון העברית איננה רק מכשיר מעשי, כיסוד מאחד ומשתף את עם ישראל לתפוצותיו, אלא אף ערכה העצמי הפנימי רב, כי בה נתגלמו החיים הנפשיים והנסיונות תרבותיים של עם ישראל במשך כל הדורות. אינו דומה תנ“ך הנלמד בלשון תרגום לתנ”ך הנקרא בלשון המקור. חוץ מהעזרה למדינת ישראל בבנינה, אין תפקיד גורלי יותר בגולה מאשר יצירת המכשירים המאפשרים צריכה רוחנית ויצירה רוחנית. מובן, הקשיים והמכשולים רבים וחמורים, ואין להתעלם מהם. אבל הציונות חוללה לא פעם נסים, שלא האמינו בהם, והכל – בכוחה הפנימי ובעוז רוחה שלא לנהוג לפי המסוכם בהיסטוריה, אלא ללכת גם בצדי דרכים ולנצל זרמים צדדיים. המשימה הכפולה הזאת – הקמת מערכת חינוך כבירה בגולה והנחלת הלשון העברית לתפוצות – דורשת מאמצים גדולים יותר מהגשמת שני המפעלים המופלאים ביותר שזכינו להם: החייאת הלשון העברית כלשון דיבור בארץ ישראל ויסוד מדינת ישראל. וכולנו תפילה שיתרחש הפלא השלישי.

א. הוראת הספרות הכללית

הולכים ומתרבים המורים, התופסים את היצירה הספרותית הבודדת כאורגניזם אמנותי. הצורה המוצאת ביטוייה ביסוד המוסיקאלי והציורי ובמבנה הארכיטקטוני, והתוך המתגלה בעלילה ובאופי הגבורים, בהרגשה ובהגות – ממוזגים מיזוג אורגאני. אין אפשרות להפריד הפרדה מהותית בין הצורה והתוכן, בין החוץ ובין הפנים ב“מלאכת המחשבת” האמנותית. ותוך הסתכלות בדרכי החריזה ובטיב המשקל, תוך התבוננות אל הגוונים והמראות, תוך התעמקות בחיי הנפש של הגיבור ובירור מהלך העלילה, חושף הקורא הצעיר את האחדות שבריבוי ומוסיף, ככל שטעמו האמנותי מתבגר וכוח שפיטתו מתגבר, הבנה ספרותית אל ההתרשמות הראשונה והבלתי אמצעית.

ב. ארגון הספרות הכללית כמקצוע

שאלה עיקרית בעינה עומדת: איך לשלב את ספרות העולם בתוכנית הלימודים הכללית? נעשו נסיונות צנועים ומחושבים בכיוונים אחדים, לפי עקרונות שונים:

1) מורים, הרואים בערכים אסתיטיים חזות הכול, מתייחסים אל הספרות היפה כאל סוג⁻אמנות, המושל בממלכת המילים. העיקר שבקריאה ותכליתה – החווייה האסתיטית. נטיית מורים ממין זה היא לכלול את מיטב ספרות העולם במסגרת של סוגים ספרותיים יסודיים, לקבוע עיתים לכל סוג ולהגישו בהתאם לגיל הקוראים הצעירים תלמידים בני 14­-15 (בכיתה ט') נהנים מן האפיקה האמנותית והעממית לסוגיה ועשויים להפיק תועלת רבה מניתוח ומהסברה ספרותית (הרומאן והנובילה ראויים לקריאה ולאנאליזה מעמיקות יותר והוצאו מכיתה זו!). כשנה וחצי (בכיתות י' – י"א) מן הראוי לטפל בדראמה, בגילוייה וגווניה העיקריים; וכשנה וחצי (בכיתות י“א–י”ב), בסוף הלימודים, כדאי להקדיש תשומת לב רבה לרומאן ולנובילה, לחומר הקריאה הנפוץ והחביב ביותר. מסגרת זו נותנת אפשרויות מרובות להעמיד את הקוראים הצעירים על היופי המיוחד ועל הטכניקה המיוחדת, על שפע הגוונים ועל כושר ההסתגלות של כל סוג ספרותי. בהכרח תצא הליריקה העולמית מקופחת: הספרות העברית מצויינת בשירה לירית, דתית וחילונית, לצורותיה השונות, ומאידך התרגום, גם המשובח, נוטל מן הליריקה הרבה מכוחה, דקותה וקסמה המקוריים. סכנתה של שיטת הוראה זו היא בחד⁻גוניותה, המטילה לפרקים שיעמום אגב העמקה, ובחד⁻צדיותה, המצמצמת אופקים, אגב ריכוז.

2) דרך אחרת לארגון הספרות הכללית כמקצוע למודי היא היסטורית⁻גנטית, שמשמעותה – קריאת ספרי מופת וניתוחם לפי העיקרון של התפתחות הספרות. מעלות רבות לדרך זו: היא נותנת הזדמנות לעמוד על השפעת הגומלין בין החיים והספרות, בין החברה האנושית בתקופה מסויימת (החל בדרכי הייצור וכלה בזרמי מחשבה פוליטית והגות פילוסופית) ובין הגילויים האמנותיים בספרות היפה. השבילים המוליכים מהמתרחש בחיי החברה אל הביטוי האמנותי בספרות סבוכים הם והבנתם אינה חד⁻משמעותית, אך היא רבת⁻עניין. לא פעם מתעוררת השאלה, מדוע בתקופות מסויימות זוכה סוג ספרותי אחד, כגון דראמה או סוניטה, לטיפוח מרובה ומגיע לשיאים אמנותיים, ובתקופה אחרת רמתו ירודה ושימושה מועט? האם תופעה זו היא פרי התפתחות פנימית, בתחום הספרות, או שורשיה נעוצים בתמורות בחיי החברה ובשינוי הטעם האמנותי הכרוך בהן? מדוע נציגי מעמד מיוחד או טיפוסי אדם מיוחדים עולים ותופסים מקום מרכזי בספרות, ומדוע הם יורדים מהבמה הספרותית ונעלמים? מדוע בזמן אחד גוברת השפעת הספרות הקלאסית העתיקה, על חוקיה וכלליה, ומדוע מעוררת היא התנגדות בזמן אחר? מן הראוי לנהוג זהירות רבה בדיונים מעין אלה; לפרקים פוריה ומועילה יותר הצגת הפרובלימה מפתרון החלטי. יש ו“השמא” עדיף על “הברי”.

השיטה הגנטית מזמנת אפשרויות רבות לעקוב אחרי התרומה האמנותית, שמעניקה אישיות יוצרת מעולה, או תקופה ספרותית חשובה, וערכה עומד וקיים. היצירה הדרמאטית של ו. שקספיר קובעת ברכה לעצמה (מחזותיו אינם נשכחים ואינם יורדים מעל הבמה!), אך רישומה ניכר גם בהתפתחות הדראמה, משום שהיא מעוררת, בתקופות מסויימות, הערצה והתפעלות, ובתקופות אחרות – ביטול והתנגדות. דרמטיקונים יוצרים נאבקים עמה ומושפעים ממנה, או משתדלים להשתחרר ממנה, ע"י התנגדות ביודעין. ההתמודדות עם יצירת שקספיר נתנה את אותותיה בתולדות הדראמה.

דוגמא אחרת: אל התקופה הקלסיציסטית בצרפת – התייחסו סופרים גדולים, מחוץ לצרפת, בביקורת חריפה ושמו ללעג את העדר הטבעיות שבה ואת שמירת החוקים הקפדנית; ועל אף הביקורת החמורה וההתנגדות הקשה, זכתה הספרות הקלסיציסטית בצרפת והשפיעה על סופרים ועל ספרויות, בכיוון הגברת “חוש המידה”, הערצת הצורה היפה וטיפוח תרבות הלשון. רב⁻ערך הוא “המשקע” הספרותי, שכל תקופה ברוכה בכושר יצירה מנחילה לדורות הבאים.

ומאידך, להוראה בשיטה גנטית – צפוייה סכנה, שמא ישתלט היסוד ההיסטורי⁻חברתי על חשבון הפגישה הבלתי⁻אמצעית של הקורא הצעיר עם הנשגב והנעלה בספרות. הערכים האסתיטיים עשויים להתקפח, בייחוד ע"י הנטייה הרווחת והמוצדקת – להסמיך את ספרות העולם אל ההיסטוריה הכללית.

3) לא מעטים הם המורים, הנרתעים מפני כל שיטתיות, והם נוטים לבחור בכל כיתה בכמה ספרי מופת, המתאימים לגיל התלמידים, לכושר שפיטתם וליכולת התרשמותם מהקריאה. בדרך זו ניתן, ללא שיטה מסוייגת, להעניק לבנים ולבנות חוויות אסתיטיות עמוקות ולהעמידם, אגב קריאה מודרכת, על תורות חיים, המתגלמות בספרות היפה. רמזים לאישיותו של הסופר עשויים לזרוע אור על מהות הספר, ושיחה על התקופה המשתקפת ביצירה מגבירה את ההבנה. מזדמנות אפשרויות רבות למצות את עומק היצירה הבודדת, שהיא בבחינת אורגניזם אמנותי.

4) יוצא דופן הניסיון להתחיל בקריאת הספרות היפה בת⁻דורנו, לבקש את שורשיה בדורות הקודמים ולסיים בלימוד הספרות הקלאסית העתיקה, בבחינת מקור ראשון. יש משום קסם בדרך הוראה זו, אך ערכה החינוכי מוטל בספק. הצעיר בגיל זה (14–18) אינו מסוגל עדיין לחיפושים ולגילויים כה סבוכים, והעיקר – הספרות החדישה, שהיא ראשית הלימוד, דורשת, לשם הבנתה הנכונה, בגרות מחשבה, נסיון⁻חיים וכושר הבחנה אסתיטית, החסרים לתלמידי כיתה ט'.

מכל מקום רצוי לנהוג בעיבוד תוכני⁻הלימודים גמישות ולהציע הצעות אחדות, לפי גישות שונות, בשביל שהמורה ייהנה מחופש מסויים ויבחר בשיטה הרצוייה לו ביותר, בהתאם לכשרונותיו והכרתו.

ג. בחירת ספרי המופת – כיצד?

תפקיד רב⁻אחריות הוא לקבוע את מכלול ספרי המופת, הראויים להיכנס לתחום תוכנית הלמודים. שאלה עדינה וסבוכה היא, מה לקרב ומה לרחק מספרות העולם, המשופעת באוצרות יופי. בדרך הבחירה מתבלטות בייחוד שתי גישות, הנובעות מהשקפת העולם של הבוחר, ולשתיהן – הצדקה פנימית. יש הרואים בספרות יפה לא רק ערך עצמי, אלא גם אמצעי להשגת תכלית, שצביונה חברתי⁻חינוכי; על כן מעדיפים הם בבחירתם יצירות, שתורת החיים המגולמת בהן, הרעיונות הנרמזים בהן ועיצוב הדמויות המעוררות אהדה או סלידה מותאמים לאידיאל החינוכי⁻החברתי החשוב בעיניהם. המגמתיות בבחירה זו – ברורה.

לעומת זה, המוקירים בראש ובראשונה את הערכים האמנותיים בספרות ומייחסים להם חשיבות רבה, ישבצו בתוכנית הלימודים ספרי מופת בעלי רמה אמנותית גבוהה, המבטאים את גאון האדם היוצר, לכל גילוייו, ולא יסכימו להכוונה לתכלית חינוכית מוגדרת.

אלה ואלה מאמינים בהשפעה חזקה, כמעט מכריעה, של הספרות על עיצוב האישיות. ביודעים או בלא יודעים, מושפעים הם מהשקפת הוגי דיעות ומשוררים הסבורים, שהגיבור הנערץ בספר משמש דוגמא, והקורא הנלהב מידבק במידותיו ומנסה ללכת בדרכיו; או שראיית הטבע והחיים, באספקלריה של הספרות, קובעת את היחס של הקורא הצעיר והרגיש אל עולם ומלואו. השקפה זו קיצונית היא, שכן על רקע החיים המודרניים, המגוונים והמסובכים, מתעצבת האישיות הצעירה בתוקף גירויים, רשמים והשמעות ממקורות שונים, ופעולת הספרות, גם הגדולה ביותר, מוגבלת ומצומצמת. עם זאת אסור להיתפס לקיצוניות אחרת ולבטל כליל את הערך החיוני של הספרות היפה. השפעתה עומדת וקיימת בתחומי חיים שונים, ואין לנהוג בה קלות ראש.

יתר על כן: כמה ספרים, הנמנים עם הספרות היפה, ולאו דווקא הגדולים והמעולים, שמשו גורם – עם גורמים אחרים (חזקים יותר) – לתמורות פוליטיות או סוציאליות. המחזה “חתונת פיגרו” לבומרשה שלהב את הרוחות ערב המהפכה הצרפתית ודחף את ההמונים למעשים נועזים. הסיפור “אוהל הדוד תום” לה. ביטשר⁻סטו הסב את תשומת הלב של המוני העם למצבם של העבדים באמריקה והגביר את התנועה למען שחרורם. ודוגמא מתחום אחר: הצאר אלכסנדר השני העיד, שקריאת “רשימותיו של הצייד” לטורגנייב עשתה עליו רושם כה עז, עד שהחליט לבטל את עבדותם של איכרי רוסיה.

על⁻כן בחירת ספרי המופת, לשם שיבוצם בתוכנית הלימודים, רבת חשיבות ואחריות היא.

כל בחירה, אף הזהירה והמחושבת, מושפעת קודם כול מטעמו הספרותי ומהשקפת עולמו של הבוחר, ואסור לזלזל ביסוד הסובייקטיבי ובערכו בבחירה, אך רצוי להוסיף כמה קווים כלליים “אובייקטיביים”, לשם הנחייה והכוונה.

אין לפסוק לפי דעת חוקרי הספרות בלבד, שהפרספקטיבה שלהם היסטורית בעיקר, וע“כ נוטים הם להעריך כל יוצר כציון דרך בתולדות הספרות, בלי יכולת לשפוט ובלי צורך להכריע אם החשוב בדורו ולדורו – ערכו קיים ועומד לעד. אסור גם להסתפק במשפטם של מבקרים מקצועיים, שרק מעטים מהם רגילים להעריך את היצירה הבודדת עפ”י חוקיה המיוחדים הטבועים בה, ורובם תפוסים להנחות כלליות, ילידת חוץ וילידות בית, וע“כ אינם חושפים תכופות את העיקרי והאמיתי ביצירה הספרותית. קשה להכריע גם לפי תורתם של כותבי אסתיטיקה, הנוטים להפשטה ולהכללה, וע”כ טובעים הם בהגדרות ובנוסחאות, מהי ספרות ומהו יופי. על פיהם בלבד אין להחליט ולהכריע. רצוי ללמוד, לצורך בחירה נכונה, גם מפי סוג מיוחד של מבקרים, יוצרי ספרות ומבקרים כאחת. מתוך נפתולים עם בעיות, שנתעוררו בליבם בתהליך היצירה, היו סופרים אלה (וביניהם גדולים כל. טולסטוי, רומן רולן, תומס מאן, מ. גורקי, סט. צווייג, ועוד רבים) דנים ביצירת אמנים אחרים (בני העבר או בני דורם), בשביל לשוב ולהבהיר לעצמם את דרכם הם בספרות. דבריהם של הסופרים⁻המבקרים, הצופים עפ"י חווייתם האישית לנבכי נפשם של יוצרים אחרים, עשויים לחשוף משהו מסוד היצירה וממעמקיה ואגב כך – להקל על הבחירה.

מאידך, אין לוותר, לשם יעילות הבחירה, אף על קנה⁻מידה פשוט וריאלי. כדאי לקבל אינפורמאציה מוסמכת מפי ספרנים רציניים אחדים (בישראל ובחו"ל), אלו ספרים “קלאסיים” מפורסמים חביבים על קהל הקוראים, בייחוד הצעירים, וקריאתם רווחת, עד שהפכו נחלתם הרוחנית של המשכילים ואלו מהם נהנים מפרסום רב – ומונחים “בקרן זווית” או בחזית, ואין דורש להם. מתוך כך אפשר לשמוע את משפטו של שר ההיסטוריה, שציין לטובה יצירות מעטות מבין רבבות ספרים, נערצים בזמנם, והעניק להם כוח חיים ועוז השפעה.

בשעת הבחירה כדאי לתת את הדעת גם על צרכים חינוכיים ודידאקטיים יסודיים, בתחום הספרות הכללית.

מלאכת המחשבת האמנותית שבספרי המופת, על אף חשיבותה הגדולה, אינה צריכה לשמש קנה⁻מידה יחיד במתן העדיפות; לערכי האמנות דרושה “תוספת” – ערך אידיאות ותורת חיים, כדי שהספר יהיה ראוי לקריאה אינטנסיבית. מבחינה זו עדיפים סיפורי טולסטוי או הדראמות של איבסן מיצירת א. ויילד. אם יעלה בידי התלמידים לחשוף בעזרת המורה לא רק את יופיה של היצירה, אלא גם לעמוד על העומק הרעיוני, המתגלה בכלליה ובפרטיה, ועל תורת החיים המגולמת בה, ייהנו הנאה רוחנית עמוקה, ועל שיעורי הספרות תשרה מעין שמחת חג.

מן הראוי לתת זכות קדימה לספרי מופת, המזמנים אפשרויות לברר בעיות אמנותיות או חזיונות ספרותיים, שאינם מצויים בשפע בספרות העברית. והנה דוגמאות אחדות: מבנה הרומאן עשיר⁻גוונים הוא, רב⁻אפשרויות ומעורר בעיות סבוכות. מבנה “אנה קרנינה” לל. טולסטוי ראוי להסתכלות וניתוח. השלימות ההארמונית היא פרי התמזגותם של ניגודים פנימיים חריפים. הרומאן מורכב משתי עלילות השונות ברוחן ובקצבן – האחת כבדת הגגות, איטית בהתקדמותה, מחמת לבטי נפש של הגיבור ומכשולים חיצוניים, והאחת בעלת מתח דרמאטי, מתפתחת במהירות מסחררת ומרתקת את הקורא. שתי העלילות, המרוכזות סביב שני צירים (לוין⁻קיטי; אנה⁻וורונסקי), לא רק מבליטות רעיון גדול, אלא יוצרות במיזוגן קצב מיוחד ביופיו וכוחו. רומאנים אחרים מגבירים את התרשמות הקורא ע"י ערבוב מחושב של פרקים, המציירים את גורל היחיד לחוד ושל פרקים המרחיבים את הרקע החברתי לחוד. המיזוג האמנותי של הצמצום והרחבות, של האינדיווידואלי והחברתי, נותן קסם מיוחד לעלילה בכמה רומאנים מעולים. “הדראמה למקרא”, הפיוטית, הקשה להצגה בתיאטרון, מיוצגת גם בספרות העברית, אבל היא הגיעה לשיאים מופלאים בספרות העולם (פאוסט, איפגיניה בטאוריס, טורקואטו טאסו ועוד), שעל פיהם אפשר לעמוד על יתרנותיה המיוחדים. על החולשות הדרמטורגיות מכפרים ערכים אמנותיים עצומים ועושר רעיונות, יופי מופלא שבפרטים וגדלות שבבניין.

לאור הנחות אלה כדאי לעשות ניסיון נוסף ולמסור לחבר מומחים יצירת תוכנית מוסמכת לבית⁻הספר התיכון¹

הספרות הכללית לא תתפוס את המקום הראוי לה בבית⁻הספר, אלא אם כן יוקצב זמן מספיק להוראתה, לפחות שעתיים בשבוע בארבע שנות הלימודים העליונות. מבחר מעולה, במכסת 10 – 12 יצירות לשנה, עשוי להעשיר את רוח התלמידים בכלל ואת החינוך הספרותי בפרט.

ד. לבטים וספקות

אין להעלים את ההיסוסים והספקות, המלווים כל הצעה לשלב את הוראת הספרות הכללית בתוכנית הלימודים. מבחר ספרי המופת חסר את האחדות השורשית, המיוחדת לספרות לאומית, העולה וצומחת מנשמת האומה. כל תוכנית – אף הטובה – אינו אלא לקט, המייצג את שיאי היצירה של אומות שונות, מתורגם מלשונות שונות, שאינו מצטרף ליש רוחני אורגאני, בעל כוח חינוכי אחיד ומרוכז.

ואף⁻על⁻פי⁻כן – מעלות מופלאות למיטב הספרות הכללית. לא אחדות לאומית משתקפת בו, אלא גדולה מזו – אחדות המין האנושי. פלא הוא – מבעד צעיפי הסגנון, מבעד דרכי המחשבה ודפוסי מסורת שונים ומשונים, מעל לגילויי הייחוד הלאומי בשלל צורותיו, עולה ומשתקפת רוח האדם באשר הוא אדם, על חלומותיו ומשאת נפשו, על שמחתו ויגונו, על תקוותיו ואכזבותיו. ספרי המופת העולמיים הם מעין מלאכי שלום, העשויים לקרב את הלבבות ולהרוס הרבה מחיצות של אי הבנה ושנאת חינם בין עם לעם.

ועוד מתעורר ספק, שמא יאפיל התרגום על היופי שבמקור, שהרי תרגום מושלם יקר⁻מציאות הוא, כמעט נס בתחום האמנות. ובכל זאת – אין להיתפס להגזמה. יצירה דרמאטית או אֶפית גדולה שומרת בתרגום נאות (אף כי איננו כליל השלימות) על ערכיה העיקריים, אם כי מאבדת היא – בהרבה או במעט – מחינה ומכוחה המקוריים, וכמה גוני סגנון וצלילים מוסיקאליים נפגמים. אולם באין תרגום הגון, יש לוותר אף על קריאת יצירה מעולה. ומאידך – ליריקה אינה ניתנת לתרגום, אלא ליצירה מחדש ע"י משורר גאוני, ועל כן מן ההכרח להשמיטה מתוכנית הספרות הכללית או להסתפק במבחר קטן.

והספק המציק והמכאיב ביותר – יש חוששים שמא תדחק הספרות הכללית המעולה את רגלי היצירה העברית המקורית, ואין להתעלם מסכנה זו ולהקל ראש באפשרות זו.

רווחת הדיעה, שגם באין לימוד שיטתי נרחב של הספרות הכללית, להוט הנוער אחרי הספרות הלועזית, אפילו הבינונית במקור או בתרגום), ואינו מרבה לקרוא להנאתו את הספרות העברית. משום כך רצוי, שהוראת הספרות הכללית תימסר לידי מורה אוהב הספרות הלאומית ומוקירה, שבגישתו לא יורגש שמץ ביטול ליצירה העברית המקורית בכלל ולחדישה בפרט. ומאידך, החמימות, האקטואליות והשורשיות של הספרות החדשה עשויות למשוך את לב הצעיר הישראלי, אם הסברת המורה תהיה נכונה ונבונה.

עם זאת לא כדאי להסמיך את הספרות הכללית ליצירה העברית ולשלבן במסגרת אחת, שמא תהא הנוחיות הדידאקטית כרוכה בהפסד חינוכי. במשך תקופות ארוכות וחשובות היה רופף המגע של היהודים עם ספרות העולם, משום שהיו מתבדלים, ברצונם או בעל כורחם, ונרתעים מהשפעת חוץ ומשתדלים ללכת בדרכם המיוחדת, בחיים ובספרות. מאז נתמעטה באירופה המערבית החציצה בין היהודים ואומות העולם, לרגל האמנציפאציה, מקביל תכופות קו ההתפתחות של הספרות העברית לספרות העולם ולזרמיה; ואולם מעטים ספרי המופת העבריים, הראוים להידמות בכוחם הפנימי וברמתם האמנותית למיטב ספרות העולם. לפיכך ייזקק המורה לפרקים, מטעמים מובנים, להסברה, שיש בה משום התנצלות, ולא נאה סניגוריה להוראת הספרות היפה.

מתוך השקפה חינוכית רחבה מותר לטפח את התקווה, שהוראת הספרות הכללית עשוייה להעמיק את הבנת הספרות העברית ושסופה לסייע לגידולה ולעילוייה.

לפני שבעים שנה בערך הביע אחד העם רעיון מעניין ופורה: “אלמלי היו אותם ה’זקנים', שתרגמו את התורה ליוונית בשביל יהודי מצרים, מתרגמים עם זה גם את אפלטון לעברית בשביל יהודי ארץ⁻ישראל, כדי לעשות את הכוח הרוחני של היוונים לקניין עמנו בארצו ובלשונו, אז קרוב להאמין, כי גם בא”י הייתה ההתבטלות עוברת להתחרות, ובאופן עוד יותר נעלה ויותר נכבד והתפתחות רוח ישראל העצמית… ומי יודע אם לא הייתה גם ההיסטוריה כולה של המין האנושי בוחרת לה אז דרך אחרת לגמרי"². על המורה לספרות לפעול ולהשפיע מתוך אמונה, שפגישת הספרות היהודית עם ספרות העולם על אדמת ישראל, בבית⁻הספר העברי, תצמיח ברכה⁻שאין⁻לשערה ליצירה העברית המקורית.

ספר" כרך מ"ג

בספר זה השקיע אברהם יערי ידע רב, שקדנות גדולה, יכולת בקרתית וכושר אמצאה. המחבר לא הסתפק ברישום ספרים בלבד אלא הקדים וגולל לפני הקורא את תולדות הדפוס העברי בקושטא לדורותיו. סקירה היסטורית זו משופעת בעובדות והארתן. החלוקה לעשר תקופות אינה מיוסדת על עיקרון רב משמעות, אין לה קשר עם מצב היהודים בקושטא על מעלותיו ומורדותיו, אלא נובעת היא מצרכים שימושיים ומעשיים. הן הסקירה הכללית והן רשימת הספרים נערכו לפי סדר כרונולוגי ונוחות הן לשימוש.

מכשול כבד ברישום הספרים לפי שיטה זו הוא ריבוי ספרים חסרי שנת הדפוס (כ⁻110), שגם הם נערכו לפי סדר הזמנים. לא מחוור שיקול הדעת, שלפיו יוחסו תאריכי הדפסה לספרים מסוג זה (“ר”ע לערך“: מס' 29, 30, 35; רס”ה⁻רע“ד: מס' 33, 34; רע”ז: מס' 53; רע“ה⁻ר”פ: מס' 76 וכו') ושלפיו נקבי להם מקום ברשימה. קיימות גם סטיות לא מעטות ולא מוצדקות מהסדר הכרונולוגי, למשל: מדוע בא תורו של מס' 71 [“רע”ה⁻ח לערך“] אחר מס' 64 [”רע“ט”] ואחר מס' 68 [“ר”פ לערך"], או תורו של מס' 26 (י“ג ימים לחודש אייר רע”ד) אחר מס' 25 (ט“ו לחודש תמוז רע”ד)? הזיקה לשיטה הכרונולוגית גרמה, כנראה, לכמה סיבוכים.

כיון שהספר “הדפוס העברי בקושטא” הוא פרי עבודה רבת שנים, לא נשמרה בו אחידות מלאה בדרכי הרישום. רוב הספרים זכו לתאור מדויק, וכל הפרטים נרשמו בקפדנות, ואולם יש גם ערכים מקוטעים, שבהם חסרות ידיעות ביבליוגרפיות הכרחיות. ראויים לציון כמה ערכים, החורגים מהמסגרת המקובלת ושבהם הובאו קטעי⁻ספרים, בעלי ערך היסטורי (למשל הספרים שר' יצחק עקריש הביאם לדפוס, מס' 185⁻187).

הערות בודדות מעין “יחיד בעולם” או “לא היה ולא נברא” עלולות להטעות את המעיין בספר. למשל מספר “מעלפת ספירים” (מס' 257) נשתמרו כמה טפסים, ובירושלים בלבד נודעו שני טפסים שלמים ואחד פגום. כן לא צדקו דברי א. יערי בויכוחו עם ח. ד. פרידברג (עמ' 33, הערה 21) בענין מס' פסחים, דפוס דונה ריינה, אלמנת יוסף הנשיא: “לא מצאתי מסכת כזו בשום ספריה ואוסף, ולא מצאתי זכרה בשום מקום”. ואולם מסכת זו נדפסה, ורפאל נטע רבינאוויטץ הציע למכירה מסכת זו שלא היתה שלמה, אך כללה את השער (רשימת ספרים ישנים, מינכן תרמ"ו, מס' 4661).

כמובן, קשה במחקר כה גדול, המקיף 758 ערכים, להשמר מכל שגיאה, ואי אפשר להגיע בו לכלל שלמות. לא מעטות הן ההשמטות. ועם זה רב חשיבות הוא הספר, לא רק כמחקר ביבליוגראפי, אלא גם כמכשיר עזר לחקר תולדות יהודי תורכיה וספרותם.

רואה אני צורך לעצמי להעיר כמה הערות לערכים בודדים (עד שנת ת"ק) ולהוסיף כמה השלמות על סמך הספרים הנמצאים בספריתי – כאות תודה והוקרה למחבר ז"ל, אחד הביבליוגראפים החשובים והפוריים ביותר בדורנו.

הערות

1] [ארבעה טורים לר' יעקב בן אשר]. בעקבות משה שטיינשניידר קבע יערי שהספר הראשון נדפס בקושטא בשנת רס“ד, אעפ”י ששנת ההדפסה צוינה במפורש בקולופון במלים “בשנת חמשת אלפים ומאתים וחמישים וארבעה”. “טעמו העיקרי של שטיינשניידר הוא, שאין אנו מוצאים שום ספר שנדפס בקושטא בין שנת רנ”ד לשנת רס“ד, ואין להניח שמכל הספרים שנדפסו שם במשך עשר שנים נעלמו כל הטפסים ללא שריד כל שהוא. וכן אין להניח, שלאחר שהדפיסו שני האחים שם ספר גדול… הפסיקו את פעולת הדפוס ולא חידשוה אלא לאחר עשר שנים” (הדפוס העברי בקושטא, עמ' 17). מקרה של הפסקת פעולת בית דפוס בראשיתו למספר שנים אינו יחיד, אפילו בתולדות הדפוס בקושטא. יערי עצמו מספר: “בשנת תקס”ח (1808) נוסד בקושטא בית דפוס עברי חדש ע“י יצחק בן אברהם קאסטרו, ובשנה ההיא הדפיס ספר “תיקוני הזוהר” (מס' 484). מאיזו סיבה שהיא הפסיק את מלאכתו לאחר הדפסת בספר זה, ושוב חידשה בשנת תקפ”ג 1823)…" (שם, עמ' 54). חלה איפוא הפסקה של חמש עשרה שנה אחר הדפסת הספר הראשון! ע“כ אין מן ההכרח להתכחש לקולופון, הקובע את ראשית הדפוס בשנת רנ”ד. אף הנימוק הנוסף של יערי (עמ1 17), אין בו משום כוח הכרעה, עד כדי דחיית ראשית הדפוס בקושטא לעשר שנים. ואין גם להתעלם מן האפשרות שספרים אחדים חש“ד נדפסו בתקופה בין שנת רנ”ד לשנת רס"ה.

2] תורה עם פירוש רש“י… רסה⁻רס”ו. הטופס הנמצא בפארמה גם הוא חסר בראשו, וע"כ לא נודע עד עתה טופס שלם. ההפטרות נדפסו גם כמנהג הקראים. (ניו⁻יורק).

7] פירוש הלכות קדוש החודש לר' עובדיא בכ"ר דוד. אינו כנראה ספר מיוחד, אלא צורף לס' משנה תורה (מס' 6) כחלק ממנו.

34] [משנה תורה להרמב“ם… רס”ה⁻רע"ד לערך] קרוב לודאי שספר זה הוא אינקונבל ספרדי.

56] שאלות תשובות להרא“ש ז”ל… רע"ז. באותו זמן נדפס הספר, לפחות ראשיתו, בצורה אחרת, באותיות שונות קצת. בספריתי קטע בן 7 דפים, הכולל ראשית השו“ת, ללא הפתיחה והכללים. הסימן הבולט בטופס זה (מלבד דף, א‘, עמ’ א): הכותרות,ראשי הפרקים, התיבות “שאלה”, “ששאלת”, “תשובה” – נדפסו באותיות קטנות, אותיות רש”י. “דף על דף”. יש להניח שזוהי הדפסה ראשונה (של מהדורת רע"ז), שנפסקה באמצע.

60] ליקוטים וחיבורים… רע"ט. כיון שהספר הוא יקר מציאות מאד, ושלשה הטפסים שהיו לנגד עיני א. יערי לא היו שלמים, אין התיאור מדויק. בספר כלולים עוד חיבורים אלה: ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה; עשר אותות באות לעולם קודם הקץ; אלו ימים שמתענין בהם; מדרש מגלת אסתר; שבעה דברים מעכבים את התפלה;… גזרו שמד על יהודה שכן מסורת בידם מאבותיהם שיהודה הרג את עשו.

השם של הספר אינו “ליקוטים וחיבורים”. הספר מורכב משני חלקים: א) ספר “בן סירא”, שתחילתו “אוקיר לאסיא”… ובאמצע מתחילה“אלפא ביתא אחרת לבן סירא”. בסוף: נשלם ספר בן סירא בסייעא דאל גדול גבור ונורא / תם ונשלם שבח לאל בורא עולם הסופר לא יזק לא היום ולא לעולם“. – ב) ס' ליקוטים ומעשיות, שאין לו שם כולל, ומתחיל “מעשה ר' יהושע בן לוי ז”ל”.

בן סירא: [18] דף. – מעשה ר' יהושע: [62] דף. ◦4. ראיתי טופס ובו שנויים טיפוגראפיים קלים.

90] ספר לשון למודים. השם קצר “לשון למודים”. בקולופון “ותשלם המלאכה המפארה הזאת בי”ט לחדש טבת שנת פר“ה ורבה פה קושטנטינה רבתי אשר תחת ממשלת האדון שולטן סלים יר”ה שלבע". [56] דפים. [דף 49 ואילך: שקל הקדש].

96] [חמשה חומשי תורה עם תרגום אונקלוס… רפ"ב]. האם אין זה קטע מהחומש משנת רס“ה רס”ו [מס' 2]?

101] פירושים לרש“י זצ”ל. השנויים בין הטפסים אינם רק בשער ובסידור הדפים הראשונים (הטקסט של 7 דפים בטופס אחד מרוכז ב⁻6 דפים של הטופס השני) אלא גם בהמשך הספר. בטופס שלפני שני דפים (מפר' ויקרא, צו, שמיני) כפולים, ובהם שנויים בולטים בסידור ושנויים קלים בנוסח. ייתכן שנדפסו שתי מהדורות של הספר.

128] אמאדיש די גאולה. בספר השלם: [82] דפים.

144] חמשה חומשי תורה… עם הפטרות וחמש מגלות… תרגם המקרא בלשון יון ולשון לעז. קרוב לודאי שההפטרות וחמש המגילות לא נדפסו. בטופס שלי כפולים 20 דפים מפר' בראשית, נח, לך לך, ובהם שנויי נוסח רבים (ביחוד בכתיב) בתרגום לעז (ספרדי).

162] [שאלות ותשובות ר' יוסף ן' לב. ח“א קושטאנטינא שכ”א]. מקום הדפוס ושנת הדפוס אינם נכונים. האותיות מעידות, שהספר נדפס בשאלוניקי: גם נצטרפה לכך עדות מכריעה מצד המחבר: “זה לי הרבה שנים כתבתי פסק אחד והוא נדפס בספר הפסקים הראשונים שצויתי להדפיס בשאלוניקי” (שו“ת ר' יוסף ן' לב, ח”ג, קושטא, של"ג, סוף סי' סח)¹. אין ספק שהספר נדפס בשאלוניקי בשנת שי“ט או שי”ח. שכן בראש הספר “אמר המדפיס… (יוסף ולא שלמה!)… בה”ר יצחק… כי אחר השלמתי זה הספר… שהם שלושים קונטרסים ב“ה אתחיל להדפיס התלמוד”. והרי עד שנת שכ"א נדפסו שלוש מסכתות (קידושין, כתובות, בבא מציעא), ולשם כך נדרשו שנתיים לפחות.

172] נר מצוה. בסוף כוללים שני דפים (לא שני עמודים) את המפתחות למאמרי חכמים ופסוקי תנ“ך. נמצאים גם טפסים, שבהם ישנו דף⁻שער בלבד, ולא 4 דפים בראש. נוסח השער מקוצר בהם: “נר מצוה” במסגרת מרובעת, ומתחתה רק שתי שורות: הוא פירוש האזהרות חברו וגם חקרו החכם הוותיק / פלפלא חריפא כה”ר משה בכ“ר חיים לבית פיזנטי יצ”ו. מעבר לשער נדפסו “אלה דברי המשורר… כה”ר שמואל אף נעים יץ" ובסוף העמוד שיר. ואין הבדל בין עמוד זה ובין העמוד השני של הדף הרביעי במהדורה הרגילה.

173] ספר שני מתשובות שאלות… יוסף ן' לב. התחלת הדפסת הספר בשנת שכ“א (השגי“ח לפ”ג) וסיומה טו בשבט שנת שכ”ב (וכבשה = כבש“ה לפ”ג). בשנת שכ"ב חל טו בשבט ביום ד.

180] דרך חיים… מנחם די לוזאנו. בטופס שלפני: “עבודת המקדש”: [15] דף.

185] אגרת אוגרת. א) אגרת אל תהי כאבותיך – מחברה ר' פרופיט דורן (אפודי); אגרת הויכוח – מחברה ר' שם⁻טוב בר' יוסף ן' פלקירא. – ב) קרוב לודיא שה“קונטרס”… על ענין חשבון האדם עם קונו… וחבוט הקבר…" הוא ספר בפני עצמו. [4] דפים. 12⁰. – ג) הפיסקה האחרונה בערך זה: “הקינות והשיר, שנזכרו בשער הכללי, נדפסו בסוף קונטרס זה” אינה נכונה; הם נדפסו אחר איגרת הויכוח לר' שם טוב… פלקירא.

204] חסדי אבות פירוש למסכת אבות. בטופס שלפני: 114 דף. ◦4. פנים המשנה באו“מ והפירוש באו”ר. דף קיא, עמ' ב–קיד: מפתחות; קיד, עמ' א: דברי סיום של המחבר, ותחילתם: אהללה ה' בחיי ואזמרה…; קיד, עמ‘: דברי תהילות של האב ר’ שלמה לבנו המחבר ובסופם שיר המתחיל: בני חכם ישמח אב… בטופס זה חסר הקולופון הנזכר ע"י יערי.

229] ליברו… יחוס הצדיקים. יתכן שהספר נדפס בשלמות; בספריתי 2 דפים מקונטרס ב'.

321] ספר הישר. הספר השלם כולל 152 דפים. הקולופון: “על ידי הפועל העוסק במלאכ' הקדש סעדי המכונה בכור אנג’יל יצ”ו / על ידי הפועל העוסק במלאכת הקדש יחיאל מיכל בכ“ר שמעון יצ”ו.

328] [פירוש רש"י]. שער הספר: פירוש רש“י זלהה / על התורה / והוגה ביתר שאת ויתר עז /… בדפוס המחוקק הר”ה יונה בכמה“ר / יעקב יצ”ו / בקושטנדינא / תחת ממשלת… שולטן / מחמוד… / שנת התצ"ב [1732].

השלמות

1] [תלמוד בבלי מס' קידושין, עם פיר' רש“י ותוספות, בערך ר”פ⁻רפ“ה]. שינויי נוסח ביחוד בתוספות. בספריתי קטע בן 3 דפים ◦2; טופס כמעט שלם, אך חסר בראשו וסופו, נמצא בגנזי הספרים של הד”ר מ. בניהו (ירושלים). התאריך נקבע על פי דמיון האותיות לאותיות של “תוספות על סמ”ג" (מס' 93 – רפ"א) ו“תורת הכהנים” (מס' 98), ואולם ייתכן גם ש“מס' קידושין” ו“תורת הכהנים” נדפסו עוד לפני שנת רס"ד, וקשה להכריע.

גם סביב שנת רס“ט יצאו לאור מסכתות אחדות בקושטא, שאותיותיהן זהות עם אותיות הרי”ף (דפים אחדים בספרית שוקן). (מס' 5). הראשון שעמד על כך שנדפסו גמרות בקושטא בראשית המאה ה⁻16 היה דניאל חוואלזאן: “דף י”ו וי“א דפים האחרונים הם מדפוס ישן נושן בלתי נודע, וע”פ הנייר והאותיות נוכל לשער כי הם יתר הפלטה מגמרא דפוס קושטא לערך רע⁻רעה אשר עין לא ראתה. ואלו הדפים משונים משלנו ובהם נוסחאות שונות הרבה מאד והתוספות משונות בכל וכל מתוספות שלנו וגם מתוספות ישנים. והם בלי ספק יחידים בעולם" (רשימת ספרי ישראל, מס' 1832, מסכת יומא).

2] [לוח לשנת שי"ט (1559⁻1558)] ההתחלה: עשה ירח למועדים יראת יי היא אוצרו… השנה… שנת חמשת אלפים ושלש מאות ויט לבריאת העולם… תתקס“ו לישמעאלים אלף תקנ”ט [1559] לנוצרים מינארו הבא…1 דף. ◦2 גדול (פגום קצת). או"מ (באותיות שונצינו).

אותיות שונצינו נשארו בשימוש מספר שנים (אחרי שנת ש"ז), והסתייעו בהן משה בן אלעזר לבית פרנס הרופא וגם שמואל העליץ, שהדפסת שניהם נפסקה בשנת שי“ג בערך. כנראה נתקיימו שרידי בתי הדפוס האלה עד סוף שנת שי”ח ואפשרו את הדפסת הלוח. – אין מקום להשערה קוסמת, שהלוח נדפס במצרים (קהיר) בבית דפוסו של גרשם בן אליעזר שונצינו, משום השוני באותיות ובטיב ההדפסה. מבית דפוס זה נשתמרו רק שני ספרים עממיים “פתרון חלומות” משנת שי“ז ו”רפואות התלמוד" משנת שי“ז או שכ”ב

3] [לוח לשנת שכ"ח 68–1567]. בשורה העליונה: יערב עליו שיחי אנכי ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו מלכי שבא ושבא[!] אשכר יקריבו… [דפוס יעבץ, קושטא]. 1 דף. ◦2 גדול. או"מ.

הלוח נדפס בחמישה טורים. בטור הימני: שנת השכח מעוברת.. ג' אלפים צ“ל לרדת אבותינו למצרים…ב' אלפים ת”ת’פ ליציא' מצרים ומתן תורה, אלף תתקץ לחרבן בית ראשון… אלף תקס“ח (1568) לנוצרי' מיינירו הבא אלף תתקעח לישמעאלים.. ע”ו לגלות ספרד… בטור החמישי (אחרון מצד שמאל): חדשי היונים וחדשי הישמעאלים. – קיימת גם אפשרות, שהלוח נדפס בבית יעבץ בשאלוניקי.

4] [ס' איוב עם פיר' פצעי אוהב לר' ישראל נגארה, קורו ג’ישמי שנ"ח בערך]. 6 דפים בודדים ופגומים (מפרקים א⁻ו). ◦4. הפנים או“מ, הפירוש או”ר.

בעל “קורא הדורות” סבור היה שהספר נכתב ולא נדפס (מהדורה ב, דף מט). לא נשתמר טופס שלם. חוץ מהדפים הנמצאים ברשותי, נודעו עוד שני דפים שבספריה העירונית בפראנקפורט (ZFHB vii. P. 127)

5] [לוח לשנת תק"ה 50⁻1749]. בראש הטור הקיצוני משמאל: שנת התק“י ליצירה י”ט למ“ק כ”ב למ“ג שנת אקס”ב לישמעאלים… שנת אתשמ“ט (1749) ליונים …הר' ראובן והר' נסים בני יונה זלה”ה [קושטנטינא]. 3 טורים, נקראים משמאל לימין. 1 דף. ◦2.

6] סדר כתר מלכות / לרבי שלמה ן' גבירול…/ אין לאדינו…/…הביאו לבית הדפוס… העומד על / התורה ועל העבודה לשרת ולכהן כה“ר מרדכי / בכ”ר… יוסף הכהן נר“ו / נדפס / בקושטאנדינא / תחת ממשלת… שולטן מחמוד / יר”ה / בדפוס המדפיס כה“ר בנימין בכ”ר משה רושי / נ“ע [בין תקי”ב⁻תקי"ד 4⁻1752]. [2], 14 דף. ◦12.

7] קופלאס / די יוסף הצדיק…/ לאס אורדינו איל ח“ר אברהם טולידו / ע”ה / מיוסדות על פי דברי רבותינו זלה“ה / בלשון לעז… / נדפסו / בקושטא נדינה / אשר תחת ממשלת… /שולטן עוצמאן יר”ה / בשנת השירה… לפ“ג / (1755) בדפוס הר' נסים אשכנזי יצ”ו בכמה“ר / יונה המדפיס זלה”ה /. 20 דפים. ◦12. או“מ ואו”ר.

8] אלקאראדוס /לאס דייס נסיונות קי סי פריב“ו /… / די אברהם אבינו… נסים… /…אין מצרים… /…אין לה מאר… / אי… דייז / נסיונות… אין איל מדבר. הביאם לבית הדפוס… כה”ר יהושע / ברוך וחבירו הר' משה סיד… / בקושטאנדינה / תחת ממשלת… שולטן מוסטפה… / שנת… כננתה לפ“ק (תקכה = 1765) / בדפוס האחים כה”ר ראובן והר' נסים אשכנזי / יצ“ו. 4 דפים. ◦12. או”מ, בשער גם או"ר. (עברית ולאדינו לסירוגין).

9] [אגרת פקידי עה"ה חברון]… קרא… כל דברי / האגרת… כי יש בה מצות הצלת נפשות וקדוש ה' /… / באו אלינו… הדיינים /…מעיר חברון… מוהר“ר חיים רחמים באג’אייו… שני… / מוהר”ר יצחק זאבי… וספרו לנו כל התלאה כאשר מצאתם…/ ממשא מלך וצרי’ם… / הוכרחו ללוות ברבית סך גדול… /…מהתורגמים… / והם… יארובו לגרשם מן הארץ ולהביא נכרים במקום הקודש… / וחצי לישראל מאד… / והדת נתנה לשבעה שנים שימתינו הבעלי חובות בכדי שילכו השלוחים / לק“ק פראנקייאה… ויחזרו לשלום… /… פקידי עה”ק חברון תוב“ב החותמים בקושטאנדימא / אברהם בכמה”ר יהודה מיוחס שלמה אלפאנדרי /…יצחק חודארה. ברוך זונאנה. משה בכה“ר יעקב אשכנזי. חיים יוסף ברוך. [בערך תקכה 1765]. 1 דף. ◦2. או”ר או"מ.

עי' אברהם יערי: שלוחי ארץ ישראל, עמ' 586⁻587.

10]…שולחן ערוך / די מועדים / איג’ו פארה לוס תלמידס פור פרוב’יג’ו די לאס / חברות די תלמוד תורה… / נדפס בקושטא נדינה יע“א / תחת ממשלת… שולטן מחמוד /…שנת ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם / לפ”ק [תקפ“ג 1823] / בדפוס יצחק די קאסטרו ובנו / אין איל סאראיי די איל אינגליז. [1], 22 דפים. [בטופס שלפני: 1, יב”כב]. ◦8 או“ר ואו”מ.

הדינים רק בעברית; בטופס שלפני – אחר השער – דף י"ב, מתחילות הלכות ראש השנה.

11] לה איסקאלירה / אה לה / אנביזאדורה… / פארה אין אוסו די לאס איסקולאס / אי די לאס פאמילייאס / אין איל אנייו די / חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין / לא יסור ממנה (תרי"ג 1853)… קונסטאנטינופלה / אימפרימידו אין לה אימפרינטה די א. ג’ורג’חיל. 4, 226, [2] עמ'. ◦8. או“ר ומעט או”מ.

“הסולם אל הלימוד”, עם ציורים רבים. מספרי המיסיון האנגלי.

12] קאנון נאמי / די טיג’ארט / איסטאנפאדו אין לה איסטאנפאריאה דיל / ג’ורנאל ישראלית א. / ביי אוגלו… / קושטאנטינופולי / בשנת 5623 [תרכ“ג 1863]. 126 עמ'. ◦8. או”ר ומעט או"מ. 515 סעיפי חוקים.

13] קונסטיטוסייון / פארה לה נאסייון ישראלי⁻תה די לה / טורקיאה / איזו אין אנייו 5625 (תורכ"ה 1865) אי מיטיד’ה קון איראדי אימפירייאל אין איזיקוסייון / אין לה איטאמפארריאה דיל ג’ורנאל ישראלית. 21 עמ' ◦8. או“ר ומעט או”מ.

14] ספר / תורת אמת… דין אמתאיס כנוי את תורה שבע“פ. אסיגין טופאמוס אין קרח קי /…סובר לה פרה אדומה קי איס סיקריטו תורה שבע”פ… היום א' לחדש / אלול שנת לא תסיג גבול רעך [תרכ“ו 1866]… / הצעיר / חיים אברהם עוזיאל ח”י בן א“א יאוה עוזיאל ז”ך / נדפס בקושטנדינא יע“א / ת”מ… שולטן עבדול עזיז… / בדפוס של טאטייאוס דב' יג’איין. 24 דפים (חסר בסוף). ◦12. או“ר ומעט או”מ.

15] ביוגרפ’יאה / די סינייור / יצחק משה אולפ’ו קרימייו / סינאיטור אה ב’יד’ה / פריסדנטי דילה אליאנסה ישראלית / אוניברסאלי / קונסטאנטינופלה 5640 (ה’תרמ 1880)/ איסטאמפ' דיל איל נאסייונאל… 46 עמ'. ◦8. או“ר ומעט או”מ. אחר השער תמונת אדולף קרימיה.

16] איסטאטוטוס דילה אסוסייאנסייון נאסייונאל / אין פ’אב’ור דילה פ’לוטה אוטומאנה / סוטו איל אאוגוסטו פאטרונאז’י / די מאאיסטאד' אימפרייאל / איל סולטאן / אימפרימיריאה ארדיטי /… / קונסטאנטינופלה / 5671 (ה’תרעא 1911). [1], 24 עמ'. או“ר ומעט או”מ.

7[1 [לוח לשנת תרפ"ה]… קאלינדארייו די קונסטאנטינופלה / 5685. שנת ישועה ורחמם (רפה 1925) לפ“ק / איג זאמינאד’ה… רב… / רבי יצחק שאקי / פובליקאד’ה… בנימין רפאל ב' יוסף / אימפ' נומיסמאטי דיס איסטאמבול… / Benjamin Behar Joseph / Constantionopke 33, [3] ע'. ◦12. או”מ ואו"ר.

18] [לוח לשנת תרפ"ז]… (תורכית) / קאלינדארייו / פור… 5687 / … אידיטאד’ו אל פרופ’יטו דיל / תלמוד תורה / די / איזמירנה /.. אימפ. פ’קאטיללי חיים / קונסטאנטינופלה / 5686 1926. 29, [30] עמ'. ◦12. או“מ ואו”ר. לוח זה יצא במשך כמה שנים. ברשותי לוחות לשנים תר“צ, תרצ”א, תרצ"ד.

19] [לוח שמושי⁻ספרותי לשנת תרפ"ח]. קאלינדארייו ישראליתה / פור לה אנייאדה / 5688 1… / התרפ“ח – פשוטה /… קומפואיסטו פור ב’יקטור לוי / אנייו 4 / קונסטאנטינופלה / סוס. אנון. די פאפ. אימפ. פ’ראטיללי חיים / 8⁻1927. 299, [13], 24 ע', ◦8. או”ר ומעט או"מ. התוספת, ע' 1⁻24, באותיות לטיניות.

בצד השני של הלוח: Lunaio Israelitico / per l’anno dell’era ebraica / 5688 / … Compilatore: Vittorio Levy / anno IV … Constantinopoli / Societa Anonima di Cartoleria & Stamperia / 1927.

20] [לוח לשנת תרצ"ז]. קאלינדארייו / אנואל / 5697 1 תזכו לשנים רבות / חוברה די רפאל אלכאחיר / שנת בצרתה… לפ“ק / (תרצ,ז 1937). אימפרימיריאס אי קאזה די ב’ינדיד’ה / אלכאחיר… / ריקאביט… / איסטנבול. 29, [3] עמ'. ◦12. או”מ ואו"ר.

לוח זה יצא במשך שנים רבות. ברשותי לוחות לשנים תרצ“ח⁻תשכ”א.

בעיר הגדולה אדריאנופול, שנוסדה ע“י הקיסר אדריאנוס, חיה במאה הט”ז עדה יהודית עתיקה. רווחת דעה שראשוני המתיישבים היהודים בה היו מגולי א“י אחר מפלת בר⁻כוכבא. “היהודים ישבו בעיר מימי קדם ומזמן רב טרם התיסדה הקיסרות הביזאנטינית, ובכך היה כאן פעמים רבות חילוף אדוני הארץ: רומיים, יונים, בולגארים ועוד הפעם יוונים, אך באחרונה מצבם היה רע ומר תחת ממשלת ביזנאץ, נרדפים ונבזים מהמון העם, עמוסי מסים כבדים מאת המושלים…”¹ מצב היהודים נשתנה לטובה מאז המחצית השניה של המאה הט”ו, עם כבוש אדריאנופול ע“י התורכים והפיכת העיר לבירת ממלכת תוגרמה. התורכים המנצחים, המוקפים תושבי הארץ הנוצרים, התיחסו אל היהודים כאל בני⁻ברית, וע”כ נטו להם חסד. מאז התחילה עליתה המהירה של קהילת אדריאנופול. גורם אחר היה לפריחתה – שהיא נבנתה מחורבנן של הקהילות היהודיות באירופה. לרגל הגזירות והגרושים, ביחוד בהונגריה, ספרד ופורטוגל, נמלטו רבים לאדריאנופול, ביניהם חכמים אנשי⁻שם מן העילית שבשארית הפליטה. במאה הט"ז תפסה אדריאנופול מקום של כבוד בממלכת תוגרמה, ליד קהילות קושטא ושאלוניקי. מפליאה היא רשימת גדולי ההלכה שנפגש עמהם ר' שלמה עתיה, מתושבי ירושלים, בשלוש הערים האלה.²

בשנת שי“ב או שי”ג העבירו המדפיסים האומנים ר' שלמה ור' יוסף יעבץ, את בית דפוסם משאלוניקי לאדריאנופול. במשך חמש שנים (ש“ו–שי”א) עבדו שם האחים המדפיסים בהצלחה אך, כבעלי⁻יזמה, שינו את מקומם וקיוו להרחיב את פעולתם. באומץ ידעו להתגבר על מכשולים כבדים. ר' יוסף ן' וירגא מספר בסוף ספרו שארית יוסף (ראה להלן, ב): “בשנת מכת הדבר והמדפיסים ואני העני מבוהלים ודחופים היינו כל היום רצוא ושוב על עסקי קבורה”. אעפ"כ, האחים יעבץ לא רפו ידיהם והמשיכו במלאכתם, מלאכת הקודש.

ואלה ספרי אדריאנופול לפי סדר הדפסתם:³

א. ספר שבט יהודה⁴ חברו החכם הרופא ההר שלמה ן' וירגה זלהה זה

ספר תולדות ישראל ממאורעות וצרות רעות שעברו על היהודים בהיותם בארצות העמים כמו שמצא כתוב בספר זקנו הר יהודה ן' וירגה ז"ל וכן מספר מה שמצא כתוב במקומות אחרים גם מה שראו עיניו צרות… וכן יספר עלילת הדם… וכן ידבר מויכוחים בענין הדת… וענינים אחרים… באדריאנופולי קרית… המלך… סולטאן סוליימן… היתה התחלתו שנת שדי…

נדפס בשנת שדי (1553/4)⁵. ס“ח דפים לא ממוספרים (=ט"ו קונטרסים, מסומנים לממטה מימין, X 4, ועוד ח' דפים תוספת). או”מ. ◦4.

המחבר הוא ר' שלמה ן' וירגה, מורשה הקהילות בקסטיליה ואראגון לפני הגירוש. הוא ייחס את חיבור הספר לזקנו ר' יהודה ן' וירגה, אחד מהמפורסמים במשפחתו, שהשאיר אחריו רשימות היסטוריות ממאורעות הזמן. על שמו קרא את הספר: “שבט [Verga = שבט] יהודה”.

את “החכם הכולל” ר' יהודה ן' וירגה מזכיר ר' אברהם זכות⁶ כבעל מקצוע באסטרונומיה. יתכן שזהה הוא עם חוכר המיסים בקסטיליה שברח לפורטוגל (בשנת הגרוש בספרד) ומת שם על קדוש השם.

את הספר העשיר בתוספות והוציא לאור ר' יוסף ב"ר שלמה אבן וירגה – ר' להלן, ב–, וסיימו בתחינה: “אל רחום וחנון איככ' תוכל לסבול עוד וראית ברעה אשר ימצא את עמך ועיככ' תוכל לראות אבדן מולדתך בני עבדיך, אל ימעטו לפניך צרותינו והשקיפה ממעון קדשך עם כל השמדות לכתנו אחריך מהר קח לבוש חסדך והושיענו למען שמך…”.

ב. ספר שארית יוסף חברו החכם… יוסף ן וירגא יבאר בו רבים מכללי

התלמוד אשר לא הביאו הראשונים… והוא קיבצם… נדפס ע“י האחים שלמה ויוסף בני החכם… יצחק יעבץ הדורש זלה”ה פה אדריאנופול היתה התחלתו בר"ח אלול שנת אל שדי…

נדפס בשנת שד“י–שי”ה (1554)⁷ מ“ד דפים לא ממוספרים (=י"א קונטרסים, מסומנים למעלה, X 4). או,מ. ◦4. מחבר הספר הוא ר' יוסף ן' וירגא, מגולי ספרד, שהגיע אחרי נדודים לאדריאנופול. סביב שנת ש' היה כבר חכם מפורסם, כפי שמעידים דברי ר' שלמה עתיה:..ואלה החכמים אשר היו בעיר אדריאנופולי שהייתי אני מכיר… והחכם יוסף בן וירגה…”⁸ בשנת שד“י (1154) זקן היה ומדוכא. בראש הספר (מעבר לשער) סיפר: “מכיר אני את מקומי השפל, וכל שכן בארצות האלה אשר ת”ל מלאה הארץ דעה, והקטן שבתלמידי קטנו עבה ממתני, אבל הכרח הביאני באשר עוונותי הכו תולדותי, ולעת זקנה נשארתי ערירי מבן יחיד… ובקשתי לי להשבית יגונותי ומשברי ים תלאותי איזה תועלת… לנערי בני ישראל המתחילים אשר למיישר נקראו בנים… ויהי מה שום זכר ביניהם ממני או שארי' לבן קראתי שם החבור הקטן הזה שארית יוסף, וראשונה קראתיו שבט מישור, וחשבתי כי שם זה מורה גאוה, וסלקתי אותו וקראתיו שם מורה שפלותי ודלותי”.

ספר המקודש לכללי התלמוד הופיע כבר במאה הט“ו, סביב שנת 1490, הלוא הוא ספר “הליכות עולם” לר' ישועה ב”ר' יוסף הלוי, יליד צפון⁻אפריקה. ספרים ממין זה יצאו לאור מפרק לפרק. ר' יוסף ן' וירגה שם לו למטרה למלא את החסר בהם, ואולם לרגל צערו האישי וצוק העיתים לא הגיע גם ספרו לכלל שלימות. מודה הוא: “קיצרתי כמה כללים שהיה בליבי לכתוב גם ידעתי ימצאו טעויות לרוב הרעדה והבהלה” (בסוף “שארית יוסף”). מן הראוי להעיר שר' יוסף שהשלים את ס' “שבט יהודה” ומחבר ספר “שארית יוסף” הם אישיות אחת, על אף אי אלו ספיקות שנתעוררו.

ג. פירוש מסכת אבות שחבר הרב החסיד הר' יוסף יעבץ הדורש ז“ל ע”י האחים

בני… ההר יצחק יעבץ ז"ל… באדריאנופולי… קרית מלך… שולטן שוליימן… נתחלה המלאכה… בחודש שבט שנת יקרה… ובקולופון: תם ונשלם הספר הנהדר באדר שני הנאדר על יד… הבחור המשכיל ר' אפרים הכהן… ומלאכת סדור האותיות לו היתה למנה המשכיל ר' אלקנה ומי שאמר לעולם די יאמר לצרותינו די…

נדפס בשנת שט“ו מחודש שבט עד אדר שני (1555). צ”ו דפים לא ממוספרים (=כ"ד קונטרסים מסומנים מלמעלה X 4). או"מ ◦4.

הפירוש ערוך לפי עומק הפשט, בלוית דברי הגות ומשלים. לעתים מזכיר הוא דעות של אחרים, כגון: “ורשב”ם ז“ל פי'” (דף ל"ג), “ושמעתי מגדול הדור…” (דף אחרון). מספרי ר' יוסף יעבץ נדפסו עוד במאה הט"ז:

1. מאמר חסדי ה', קונשטאנטינה רצ"ג (1533).

2. מאמר האחדות, פירארה, שי“ד (1553); לובלין, שנ”ז (1596)

3. אור החיים, פירארה, שי“ד (1554); לובלין, שנ”ז (1596)

4. יסוד האמונה, פירארה, שי“ד (1553); לובלין, שנ”ז (1596)

5. פירוש תהלים, שאלוניקי, של"א (1571)

ד. תשובות שאלות…. מהר"ר אליה מזרחי נדפסו… על יד האחים בני

החכם… יצחק יעבץ הדורש זלה"ה פה אדריאנופולי. ◦4.

לפני זמן קצר נתגלו ארבעה הדפים הראשונים של שו“ת ר' אליה מזרחי בדפוס ראשון, שלא נודע לחוקרים ולומדים. הקטע כולל כמחצית השאלה⁻התשובה י”ו (לפי מהדורת קושטא, דפים ט"ו, א' – י,ז, א') ותחילתה: “וששאלתם על דבר המתנות שנוהגים אבי הכלה ואמה לתת לחתן פעמים אחר האירוסין מיד ולפעמים אחרי הקניינות מיד…” אין בין נוסח אדריאנופול ונוסח קושטא אלא שינויים קלים: חסרון כמה תיבות, קיצורי מילים וכד‘. קרוב לודאי שהדפסת הספר נפסקה לרגל עקירת בית הדפוס מאדריאנופול. אפשר להניח שארבעה דפים אלה (יותר לא נמצאו) נדפסו בסוף שנת שט“ו או בראשית שנת שט”ז (1555/6), סמוך להדפסת הפירוש על מסכת אבות. השערים של שני הספרים הללו דומים מאד זה לזה, הן באותיות והן בצורתם הכללית. לאחר שעזבו האחים המדיפיסים את העיר, נפרדו דרכיהם: שלמה התחיל לפעול בקושטא, ויוסף – בשאלוניקי. ביכורי בית הדפוס החדש בקושטא היו "תשובות שאלות מר’ אליהו מזרחי“, שהדפסן התחילה בה' תשרי שנת ש”ך (1559). כנראה השיגו המדפיסים כתב יד גדול בהיקפו ומלא יותר וסדרו אותו בפורמאט פוליו. מפליא הדבר שבמהדורה החדשה אין זכר לנסיון הקודם שנפסק באמצע.

כשנתיים פעל בית הדפוס באדריאנופול, ותנובתו היתה נכבדה, ביחוד מבחינת האיכות. בכשרון מיוחד היו מחוננים האחים יעבץ לבחור בטוב ובמועיל לשם הדפסתו. זכו והוציאו לאור את הספר “שבט יהודה”, שנתחבב על העם, התפשט במהדורות רבות, וגם תורגם ללשונות שונות (לטינית ספרדית, יידית)⁹. הספר הוא קובץ של סיפורים היסטוריים, שבהם המציאות והדמיון משמשים בערבוביה; כתובים הם בצורה נובליסטית מרתקת, כנראה בהשפעת ספרות הרנסנס. בעד המעטה המסרתי⁻דתי המוצק⁻לכאורה, חדרו דעות “מודרניות”, ניצני המדע החדש. יש והגישה אל בעיות כאובות, כשנאת ישראל, היא ראלית, מעין⁻סוציולוגית. והעיקר – הסיפורים, שתארו את יסורי האומה, ועם זה את גדולתה, שימשו לרבים מקור תקוה וניחומים בימי גזרות רעות.

קרוב לודאי שבחירה זו הושפעה גם ע“י מניעים רגשיים. האחים המדפיסים הכירו מקרוב את ר' יוסף ן' וירגה, רב מכובד באדריאנופולי, זקן מפורסם בחכמה ומידות, וראו צורך לעצמם להדפיס את ספר אביו ר' שלמה ואת ספרו הוא. כנראה מתוך יחס של כבוד ואהבה לזקנם ר' יוסף ב”ר חיים יעבץ הדורש, פרסמו את ספרו, פירוש על מסכת אבות¹⁰; ועם זה לא קלקלה אהבתם את השורה ובחירתם ראויה לשבח. תכונת המדפיסים בני יעבץ לגלות יצירות בעלות ערך קיים עמדה להם והתחילו להדפיס כבר באדריאנופולי את שו"ת ר' אליהו מזרחי, אחד הפוסקים הגדולים ובעלי ההשפעה בדורותיו.

ולבסוף: כל ספרי אדריאנופול מהמאה הט"ז יקרי המציאות הם, ורק שתי ספריות זכו לכלול את כולם¹¹.

בהוצאת “קרית ספר”, שמייסדה ומנהלה היה שלום סיון ז“ל, יצא בשנת תשכ”ה ספר ביבליוגראפי חשוב “אוצר הספרים חלק שני”. מחברו הוא מנחם מענדל זלאטקין, סופר מחונן בשאר רוח וביבליוגראף מצוין בשפע ידיעות¹. לפי השער כולל הספר “הערות, תקונים, הוספות ומפתח שמות המחברים לספר אוצר הספרים של ר. יצחק אייזיק בן⁻יעקב שנדפס בוילנא עם הערות מרובות מהד”ר משה שטיינשניידר בשנת תר“ם”. מ“מ זלאטקין הוקיר מאד את מפעלו הביבליוגראפי של י”א בן יעקב, כאחד “הספרים שאינם מזדקנים ואינם באים ברבות הימים לידי שכחה”, ואולם לדעתו צריך הוא למילואים ולתיקונים. אמנם מאז הדפסתו בשנת תר“ם שקדו כמה חכמים גדולים על תקנתו והשלמתו, ביניהם מ' שטיינשניידר, א”א הרכבי ובן המחבר יעקב בן יעקב, אבל התכנית הטובה לא יצאה לפועל. בשנת תרע“ד היה הספר, כנראה, מוכן לדפוס, אבל פרצה המלחמה העולמית הראשונה ועיכבה את הוצאתו לאור. על אף ההרס והמהומות ניצל כתב⁻היד מהשמדה ונמצא שלם בוילנה. ואולם בן המחבר יעקב בן יעקב לא הסכים להדפיסו, עד שיגיע לשלמות, והמשיך באסיפת תיקונים ומילואם לסירוגין, עד פטירתו בשנת תרפ”ו (1926). כתב היד עבר גלגולים שונים, נדד ממקום למקום, ולא נמצאו לו גואלים. עם גמר מלחמת העולם השניה רווחו שמועות, שכתב היד לא נשמד בימי השואה ושהגיע למקום בטוח, לספריית הסמינר התיאולוגי בניו יורק. ואולם התקוות נכזבו עם הודעת הספרן הותיק יצחק ריבקינד: “…עד כמה שידוע לי הכ”י ירד לטמיון בימי השואה וחבל על האי שופרא דאבדין"².

באין גואל מבין הביבליוגראפים ל“אוצר הספרים”, החליט מ“מ זלאטקין ולהעמיס על עצמו את העבודה הקשה, לבחון, לאור הספרות המקצועית החדשה, את כל הערכים הרשומים ולתקן את הצריך תיקון. וגם להוסיף לספר מפתח שמות המחברים. בהרגשת אחריות עשה את מלאכתו: הוסיף הערות ותיקונים ליותר משליש של כל הספרים הנזכרים ב”אוצר הספרים" של בן⁻יעקב. בטוח היה ששני השלישים הנותרים הנם נכונים ויש לסמוך עליהם. “כמובן, כל אלה באופן יחסי – עד כמה שידי היתה מגעת”³. לספרו, הכולל את התיקונים והמילואים נתן מ"מ זלאטקין את השם “אוצר הספרים חלק שני”.

על אף מסירותו ושקידתו השאיר המחבר בקעה רחבה להתגדר בה: עדיין ערכים שונים צריכים תיקון והשלמה, והנה דוגמה אחת מרבות:

“באוצר הספרים” של בן יעקב עמ' 220 כתוב: “יורה חטאים. רבינו אלעזר בר' יהודה מגרמייזה (בע"ס הרוקח). וידויים ותפלות לתשובה על כל חטא ופשע ודרכי התשובה ונקרא ג”כ ס' הכפרות ויש קורין לו מורה חטאים…" ובעמ' 309: “מורה חטאים (עיין יורה חטאים)”. מכאן אפשר להסיק, שהספר הוא אחד ויש לו שמות שונים, ומ"מ זלאטקין לא העיר ולא תיקן.

באמת יש לנו עניין בשני ספרים, הקרובים זה לזה בתוכנם ובמגמתם, אבל אינם זהים. שניהם שייכים לסוג ספרי המסר, העוסקים בתיקוני תשובה וכפרה, המסייגים את התשובה לפי מעלותיה ודרגותיה וקובעים עונש לעבריינים לפי חומרת החטא. עבירה ותשובתה בצידה. (טעה בן יעקב בהגדירו את התוכן “וידויים ותפלות”). שניהם שואבים מן המקורות היהודיים העתיקים. אבל קשה להסתלק מן הרושם, שהושפעו גם מן הרוח הסַגפנית, ששׂררה בימי הביניים בעולם הנוצרי, לפעמים בסיעות נזירים, לפעמים בהמוני העם. אופיינית היא האזהרה בס' מורה חטאים (דף ו'): “יש לו לאדם למנוע עצמו מכל דבר שהגוף נהנה…” ועוד: שני הספרים מציינים את ר' אלעזר מגרמייזא, בעל ס' הרוקח (חי במאה 12⁻13 לסה"נ) כמחברם.

כדי להבדיל בין שניהם מן הראוי לדון, ולו בקצרה, על כל אחד לחוד. א) “ספר מורה חטאים בדרך… ונקרא ספר הכפרות חברו מהר”ר אליעזר מגרמייזא ז“ל… עושו גושו חושו וקנו לכם ספר מורה חטאים כל הבלי עול(ם) הזה הם שוא ושקר… עד הנה דברי שלמה… עניו… הביאו לדפוס… כהר' יוסף בר' שמשון ואחיו… נדפס בויניציאה…”

אלה הם קטעים קצרים מהשער הארוך (הספר כולל 8 דפים בפורמט קטן ◦16 ויצא לאור בשנת ש"פ 1620 בערך).

בפעם הראשונה נדפס כבר “מורה חטאים”, בסוף המאה ה⁻15 ב“כל בו”, ספר דינים הכולל גם דברי מוסר, בסעיף ס“ז, שכותרתו היא “דין ספר נקרא מורה חטאים הנקרא ספר הכפרות. חברו הר' אליעזר מגראמיישא ז”ל”. ההדפסה החדשה מדויקת למדי, ואין בה כמעט שינויים, פרט לתיקון שגיאות אחדות והכנסת כמה שגיאות חדשות וחילופי מלים בודדות לשם הקלת ההבנה.

הספר “מורה חטאים בדרך” חדור רוח מוסרית נעלה, ועל כך מעידים מאמרים מעין אלה:

“המבזה את חברו קשה מהמכה ומהסוטרו בלחייו, המקפח את פרנסתו קשה בגזלתו, המונע מִלתת לו צדקה קשה מגונב לו ממונו… הגוזל פרוטה לעני קשה מגוזל ממון לעשיר, המדבר עליו כזבים קשה מכלם. המחטיא קשה מן החוטא…” (דף ה)." … וכל אדם יהיה בעיניך גדול ממך ועליך לכַבדו הן דַל והן עשיר". “אין לקח כלִמוד הלב, אין עטרה כעטרת ענוה” (דף ב).

עיקרו ורובו של הספר – החטאים למיניהם ודרכי הכפרה בצידם, כגון רצח, מכות, ריבית, שבועות שוא, מלשינות, הסגת גבול, שחיטה פסולה, תשומת לב רבה מוקדשת לדברים שבינו לבינה: הבא על פנויה, החוטא בנערה המאורשה או באשת איש, הבא על נכרית, המחבק נשים והמנשקן וכו'.

הענשים הכרוכים בכפרה קשים כרגיל:

“המכה את חברו יבקש ממנו מחילה וטוב לו וילקה ולא יגביה עוד ידו על חברו. אבל רבינו תם פסק לכרות אגרופו” (דף ד'). “הבא על אשת איש חייב מיתה א”כ יסבול כל הדינין המשולי(ם) למיתה: “ישב בקרה בתוך השלג בכל יום שעה אחת… או בימות החמה לפני הזבובים. אם יכול לסבול, או יסבול סמים שהם קשים כמיתה… ויש לו להתודות בכל יום בבכי ואנקה…” (דף ג').

ורבים הם הדברים הנאמרים בספר בזכות התשובה, כגון:

“אשרי האיש מיַסר לבו ושב בתשובה שלמה ועובד את בוראו בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו בכל דרכּיך דעהו והכר ושוב אליו בתשובה שלמה… אין מעלה כתשובה, אין טובה כתשובה” (דף ב').

הס' “מורה חטאים” מסתיים ב“תפלת השב בכל כחו”, שמחברה גם הוא ר' אלעזר בן ר' יהודה, ונדפסה בס' “הרוקח”, בהלכות תשובה.

ב) הספר השני, שנדפס כשלושים שנה לפני כן, הוא “ספר יורה חטאים בדרך ונקרא ספר הכפרות לכל העובר עבירה קלה כ[ב]חמורה והיה לבני ישראל לזכרון לכפר על נפשותיכם. חברו… ר' אלעזר מגר”אמייסא ז“ל מעשה רוקח… נדפס בויניציאה בשנת מ”עיל צד“קה (שמ"ט) על ידי זואן דגארה…” (26 דפים ◦16). הספר הזה אינו כקודם הדפסה חדשה של קטעים מבעל הרוקח, אלא לקט, ולפעמים עיבוד חפשי, “מאשר כתבו חכמים הראשונים והאחרונים”, והיסוד שבהם הלכות תשובה של בעל הרוקח. הספר ערוך בסדר הגיוני יותר, מחולק לפרקים קצרים, והלשון פשוטה יותר, עממית.

כוונת המלקט מפורשת בהקדמתו: “…הרבה בני אדם שמתביישים לבא לפני אדם שהוא מורה הצדק לשאל תשובה על עבירה שבידו. ולכן חברתי ספר זה להיות לכל אדם במקום מורה צדק כדי שימצא בנקל ביד כל אדם בדמים מועטים… וכל מי שיעלה על רוחו לעשות תשובה ימצא בספר זה יסוד וכלל כל הספרים המדברים היאך יתנהג אדם הרוצה לעשות תשובה”.

“המעתיק⁻המלקט” מבחין בשבע מעלות בתשובה. הראשונה “המעלה והטובה שבכולם היא אותה שנעשית תכף למשובה והיא מקובלת לפני הקב”ה מיד“……”המעלה השביעית הוא הפחותה שבכולן. מי שלא נתחרט כל ימיו ועמד בפשעו ובמרדו ובראותו כי קרוב עתו למות מתחרט ביום מותו על זה אמרו שוב יום א' לפני מתתך"… “אבל העומד ברשעו אפילו ביום המיתה ונפטר בלא תשובה זהו אפיקור' גמור שאינו מאמין ביום הדין… מזה יהיה נדון בגיהנם לדורי דורות…” (דף ד').

ב“יורה חטאים” מפורטות ומפורשות יותר העבירות בין אדם למקום, כגון חלול השם, עבודת אלילים. שהן חמורות ביותר, וגם העבירות בין אדם לחברו, וביחוד בינו לבינה, מפורטות יותר. למשל: “המכה אשתו. אין רשות לכל אדם להכות את אשתו וראוי לקונסו וליַסרו אם הוא רגיל בכך. אמנם אם הכה אותה פעם אחת שהשיבה לו דבר גנאי, אין לחייבו בפעם אחת. מתשובת מהר”ר מנחם מרענשפורג“. “אונאת אשתו. וכן יזהר מאונאת אשתו דמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה לצא לפני השם ית'” (דף ט'). כן חמור הוא היחס אל התנהגות, שיש בה משום פריצת גדר והנאת חושים, כגון “חטא במאכל ומשתה” (דף ט"ו) ו”החרם שעשו בענין מחול" (דף י"ד).

החבור מסתיים גם הוא בשבח התשובה “שמביאה רפואה לעולם שנא(מר) ארפא משובתם ומגעת עד כסא הכבוד” (דף ב')." עם פטירת האדם מלוים אותו אל הקבר. תשובה ומעשים טובים שבאים להמליץ עליו" (דף כ"א).

אל תיקוני התשובה, שהם עיקר הספר, מצורפים עוד שני חיבורים זעירים, המַשרים אוירה של אימה ויראת חטא, האחד הוא “דין חיבוט הקבר”, המתאר את צרת המיתה ואת יסורי הנידונים ביום הדין, והשני הוא צוואת ר' יהודה החסיד, הכולל הנהגות ואזהרות מוסריות חמורות. ובין שניהם, נקבע, ללא טעם מחוּור, פרק “חידושים”, שהם ספק מנהגים וספק חידודים.

אין להתעלם מן העובדה, שספר “יורה חטאים בדרך” אינו אלא גניבה ספרותית: שש שנים קודם, בשנת שמ“ג (1583) נדפס הספר בשם “יסוד תשובה” והמחבר⁻המלקט הוא ר' יצחק בן הקדוש ר' משה עליס. בהדפסה החדשה בויניציאה אין שנוי בכללים או בפרטים, אלא נשתנה השם ולא נזכר המחבר האמיתי. בסוף ס' “יורה חטאים” נמצא משפט המטשטש את האמת: “וברוך אברם לאל עליון מהר”ר אברהם קר”א אשכנזי נר“ו אשר הביא ספר זה מארץ מרחקים והזיל זהב מכיסו והחזיק ידי המדפיס… כה דברי אחד מן התלמידים מנדלין פארט הכהן”.

שלושת הספרים (לרַבות את “הגנֵבה הספרותית”) היו מדריכים עממיים לחוזרים בתשובה, המבַקשים כַפרה על חטאם, וזָכו בשעתם להפצה רבה. רבים קראו אותם. הרבה ידים משמשו בהם, עד שלא נשתמרו מהמהדורות הקדומות אלא עותקים מעַטים.

בשנת 1920 נפתח, אחר הכנות ולבטים, הפידגוגין העברי בוינה. בשנים הראשונות לקיומו התרוצצו בו שתי מגמות: המגמה השלטת והגלויה – לפַתחו כמוסד גבוה למדעי היהדות ולהכשרת מורים, ומגמה שניה, חבויה ומעוררת תסיסה בעמקים, להגביר בו את יסודות החינוך ולהשליט בו כיוונים מודרניים בפידגוגיה ובפסיכולוגיה לשם הכשרת מורים מודרניים. עוד שנים אחדות אחר יסוד הפידגוגין נתקיימה פגישת תלמידים עם המחנך הפסיכו⁻אנליטי, המפורסם בשעתו זיגפריד ברנפלד, בענין שנוי התכנית ודרכי העבודה המעשית⁻החינוכית במוסד החדש. הנסיון לחולל מעין מהפכה חנוכית לא הצליח ושקע בשכחה, משום שהמגמה השלטת נראתה חיונית ואקטואלית יותר, והעיקר לא הבשילו התנאים החברתיים והכספיים להחזקת מוסד מודרני, כמעט מהפכני, להכשרת מורים עבריים.

הפידגוגיון קבע מאורע רב ערך לעצמו כמכון למדעי יהדות, בעל דרגה גבוהה; נכללו בו כמה שעורים בתורת הנפש ותורת החינוך, שלא הפכו כוח מעורר ומדריך, ורמתם לא היתה גבוהה.

הקרקע להתפתחות המוסד החדש היתה פוריה. התפוררות הקיסרות האוסטרו⁻הונגרית, בסוף מלחמת העולם הראשונה, ויסוד כמה מדינות לאומיות בתחומיה, עוררו בלב הציבור היהודי הלאומי תקוות ושאיפות ליצירת רשת בתי ספר ציוניים, שיתנהלו בעיקר בלשון העברית. ועם זה גברו הלכי רוח נלהבים, שהיה בהם משום דחיקת הקץ, לרגל הכרזת בלפור ולרגל ראשית העליה החדשה לישראל, שבה השתתפו גם תלמידים וסטודנטים יוצאי וינה. וגורם מסייע: בוינה נשארו שרידי פליטים מגליציה, ביניהם צעירים חובשי בית המדרש וכן תלמידי אוניברסיטה, שהיו נכונים לקשור את גורלם האישי בתנועה הציונית וראו בהוראת העברית יעוד לחייהם.

המוסד החדש הוקם ביזמתו ובהשראתו של פרופ' צ. פ. חיות, ששמש רב ראשי בקהילת וינה. הרב הצעיר היה אישיות רבת קסם והשפעה ונתפרסם כאיש מדע מובהק וכמנהיג לאומי, שכמוהו לא קם בוינה מאז הסתלקותו של תיאודור הרצל. מצוקת הדור וקול מצפונו התוו את דרך חייו. מי שנועד ע"י כשרונותיו ונטית לבו, להיות אחד מבוני חכמת ישראל, הקדיש את מבחר כוחותיו וזמנו למנהיגות ציונית ולפעולות הצלה וסיוע להמוני העם, שסבלו אחר המלחמה ממצוקה כלכלית ומדיכאון רוח. נערץ היה בחייו כמעטים בדורו, בעודו חי חיים אישיים צנועים, בלי להקים לו משפחה, ומת במיטב שנותיו. אישיותו היתה גדולה אין שעור מהיבול המדעי שהשאיר אחריו.

הפרופ' חיות היה האישיות המרכזית בפידגוגין – לא רק כמנהל אלא גם כמרצה. שעוריו בתנ“ך, שהיו מצוינים בעמקות ובהירות, ורוח פיוט רחפה עליהם, קסמו לא רק לתלמידים, אלא משכו גם אנשים בוגרים, חוקרים ומשכילים. בפידגוגין התרכזו חבר מורים מצוינים. פרופ' אביגדור אפטוביצר, חוקר חריף, שהתפרסם בחיבוריו המדעיים ובהוצאת ספר ראבי”ה, נתן שעורים בתלמוד ובפרשנות המקרא. כמורה היה בעל כושר מתודי מצוין. פרופ' סול ברון, שעתיד היה לבנות בנין שלם וחדש להיסטוריה היהודית, היה מן הצעירים בחבורה, והפליא את שומעיו בבקיאותו ובמשנתו הסדורה. צבי דיזנדרוק, שהשתתף עם ג' שופמן בהוצאת ירחון ספרותי ה“גבולות” (וינה 1918 – 1919), הרצה על הפילוסופיה היהודית בימי הביניים והתגלה כהוגה דעות מעמיק ומקורי. מ. א. ויזן, שיסד את הדקדוק העברי על שיטות חדשות מקובלות בחקר השפות השמיות, לימד את תורת הלשון, מהערות משלים מבדחים, ששילב בהרצאותיו, ניתן היה לנחש, שעוד מעט ויפרסם את ספרו (ביידיש) “חכמה און חריפות” (וינה 1927).

אל חבר המורים הצטרף בשנת 1922 זלמן רובשוב כדוצנט להיסטוריה יהודית והרצה למעלה משנה על התנועות המשיחיות בישראל. על רקע הפידגוגין התבלט כאישיות מיוחדת, לא רגילה. בתקופה זו נתפרסם כבר כמנהיג מפלגתי רב מרץ ועשיר כשרונות. ידוע היה כנואם מלהיב וכסופר שנון. בשנת 1918, בסוף מלחמת העולם הראשונה, התחיל להופיע בעריכתו הקובץ “אויף דער שוועל” (“על הסף”)¹ ובחוברת הראשונה נתפרסמו ממנו שני מאמרים. בראשון, ששמש מעין מבוא “אין דער נייער אכסניא” (“האכסניה החדשה”)² ניתח ניתוח חריף את מצב הפועל היהודי בגרמניה, ביחוד בזמן האחרון, והתוה קוי יסוד לפעולת מעמד הפועלים היהודיים בגרמניה. במאמר האחרון “דריי נעמען” (“שלושה שמות”)³ הספיד בצורה מקורית ובלבביות את דוב בער באראכאוו, שנפטר לפני זמן קצר. תשומת לב עוררה חבורת פוליטית “געהן אדער ניט געהן צום ציוניסטישען קאנגרעס?” (“להשתתף או לא להשתתף בקונגרס הציוני?”)⁴ ז. רובשוב התגלה כפולמוסן חריף, שנאבק עם דעות מדעות שונות (עקרוניות וטקטיות) הרווחות במחנה הפועלים היהודי, לפלגותיו, ועיקרן – התנגדות להשתתפות בקונגרס הציוני. ההצטרפות של מנהיג פועלים, איש “פועלי ציון”, אל חבר המרצים במכון למדעי היהדות – היה בה משום חידוש מפתיע. רוח ההרצאות היה מדעי טהור, ולא היה בהן רמז לתעמולה, אבל מורגש היה בהן משהו מלהט המנהיג הפוליטי⁻המפלגתי.

במהרה נתגלה המורה החדש כאדם שופע חמימות וכנואם מפליא את שומעיו. יש שהתפעלו מצורת הנאום ויש שהסתייגו ממנה. ההרצאה שהיתה רוויה התלהבות, לפעמים פתוס ריטורי, ומלווה תנועות רחבות, התאימה לדעת המסתייגים יותר לקהל ענקי מאשר לכיתת תלמידים.

רושם חזק עשו החידושים המקוריים בדרכי מחקרו ובמסקנותיו. ז. רובשוב היה מהראשונים, שחדרו לעמקי התנועה השבתאית וספיחיה והתחקו על שרשיהם. מורגש היה – תהום רובצת בין הערכתו של ההיסטוריון גרץ, שדן את התנועה השבתאית ברותחים כמעשה תעתועים, היות שלא הוקיר את הכוחות האי⁻רציונליים בהתרחשות ההיסטורית המופלאה, ובין גישתו של ז. רובשוב, שראה בשבתאות תנועה עממית⁻לאומית עמוקת שרשים.

עוד כעשר שנים לפני שהוזמן ז. רובשוב להרצות על התנועות המשיחיות בפידגוגין, פרסם את תוצאות מחקרו באנציקלופדיה היהודית⁻רוסית בהוצאת ברוקהויז⁻עפרון (כרך 13) ובמאמר רב ענין לתולדותיו של שמואל פרימו, מזכירו של שבתי צבי, בשם “סופרו של משיח”⁵. האופיני לחוקר ברוח החדשה הוא הסיום “מתוך שרעיון הגאולה והתחיה היה רחוק מבני דורו של גרץ, מתיחס הוא אל כל התנועה המוטעית, אבל הנפלאה במינה אותו יחס, שנשאר לו בירושה מר' יעקב עמדין ונתקדש ע”י משה מנדלסון.

ואולם, כשם שנשתנה בימים האחרונים היחס לתנועה הבעש“טית, באופן שנתעשרנו על⁻ידי כך באוצר חדש של יצירה עממית, כך עתיד להשתנות גם היחס אל התנועה השבתאית באופן שיתגלו לנו בה (עם כל טעותה העיקרית)⁶, מעינות תהום של כוח לאומי חי ורענן, מלא לשד האמונה וגעגועי הגאולה”.

בתקופת פעולתו של זלמן רובשוב בפידגוגין יצא לאור ספר נאה, מלבב בתכנו ובצורתו, פרי מחקר באחד מספיחי השבתאות המסואבים והפרובלמטיים ביותר, בשם “על תלי בית פרנק”⁷. באופיבך בגרמניה בקר את משכן משפחת פרנק – “המצודה”, עיין בהארכיב הכולל של עדת הסתר: בספרים מקצועיים, בעתונים והעתקי מאמרים מעלונים נידחים, והתבונן אל התמונות המרובות. כן הסתכל באי אלו בתים מחוץ “למצודה”, שבהם ומהם הפיצו חסידי פרנק את תורתם. את פרי המחקר ואת רשמי הסתכלותו מסר בתיאורים פיוטיים, מושכים את הלב, בלוית תמונות, עתיקות וחדשות.

והיחס של ז. רובשוב אל הכיתה השנואה והבזויה בקרב היהדות – אנושי הוא, על אף התנגדותו “אכן, זר לי המקדש אשר בין שממות הריסותיו אעמודה אולם אחי הם אלה שנמלטו הנה על נפשם, אחים שסרחו ובגדו ושבעו [ונשבעו] לשקר וקטרו לבעל, אולם – בני עמי!” (עמ' 3).

נלבבים הם דברי ז. שזר על תמונת חוה, בתו ו“יורשת כסאו” של יעקב פרנק, שהרבו לנבל את זכרה כפרוצה ומנוולת. “בהירים ומלאים אור הם פניה הנאוים של האצילה הצעירה והגאיונה. תוי פניה בולטים וגלויים, כאלה של פני אביה, אולם מה רבה היא העדנה והאפרתיות השפוכה עליהם… מבטה שלו וגא ובטוח, מבט מלכה בת מלכה. אף שמץ אין כאן מפריצות זולה ותאותניות גסה…” (עמ' יא–יב).

גם מספר זה אפשר ללמוד לא רק על עבודתו המדעית של ז. רובשוב והשקפת עולמו האצילה, אלא גם על טיב הרצאתו ועל דרכו כמורה ליחיד ולעם.

הדמות של זלמן רובשוב, שהתמזגו בה חוקר מקורי, נואם מזהיר ומנהיג פוליטי נלהב, נתגלה ביחודה ובחשיבותה לתלמידיו – לחלקם בשעת המגע הראשון ולחלקם אחר שנים. יחיד ומיוחד היה זלמן רובשוב כמחנך, כמורה למורים.

פרופ' דינור המחנך – כל נוסחה מקובלת אינה הולמת אותו, כל הגדרה רווחת אינה מתאימה לו. מיוחד הוא במינו. אפילו כינוי כולל, כגון “מחנך ששורש נשמתו – חינוך” מחטיא את המטרה, שהרי ההיסטוריון דינור הקדיש לא פחות זמן ומרץ ולא פחות התלהבות ליעוד אחר – לחקר תולדות ישראל בארץ ובגולה. ועם זה היה אחד המעטים, שהטביעו את חותמם על מערכת בתי⁻הספר, על אירגונם וטיבם בישראל.

הסיבה לכך גלויה לעין. פרופ' דינור היה פעיל תקופה ארוכה בשלושה תחומים: כמנהל וכמורה ניסה לעצב את דמות תלמידיו, ביחוד המועמדים להוראה, לפי רוחו; כשר החינוך שקד על יצירת תכניות לימודים, על ארגון מערכת בתי⁻הספר, ובעיקר על הנחת יסודות עיוניים ומעשיים לחינוך ממלכתי; כסופר פדגוגי האיר תופעות היסטוריות בחינוך, דן בשאלות מתודיות ודידקטיות, וכן הסביר וביסס את הצורך בתיקונים יסודיים. צרוף לא רגיל של עבודה מעשית, תכנון וארגון בקנה מידה מדיני, ומחשבה פדגוגית. כל פרק בפעולתו המגוונת, שעורר בשעתו תגובות ערות, לחיוב או לשלילה, קובע ערך לעצמו ורישומיו ניכרים עד עתה.

הוראה והנהלה

כיובל שנים שימש ב. דינור בהוראה בבתי“ס ממדרגות שונות, החל מבי”ס עממי וכלה באוניברסיטה. את מיטב שנותיו הקדיש לביה“מ למורים בבית⁻הכרם, שאליו הצטרף בשנת תרפ”ב, זמן קצר אחר עליתו ארצה מרוסיה, תחילה כמורה ואח"כ כמנהל, ושממנו פרש אחר 25 שנות פעולה, ערב מלחמת הקוממיות.

ברכה רבה הביא שיתוף⁻הנהלה של שני אישים, אנשי מדע ומחנכים, פרופ' ד. ילין ופרופ' ב. דינור, למוסד בפרט, ולהכשרת המורים בכלל. בעלי אופי שונה היו. דוד ילין, מיסד ביה"מ למורים, היה דמות פטריארכאלית, מזכיר בהופעתו אבות⁻קדומים ומעורר יראת כבוד, שדיבורו בנועם ועשייתו בנחת. ואילו ב. דינור היה תלמיד⁻חכם חריף, חדור פיקחות יהודית, דינאמי ונוהג בסערה. לא שוה היה מעמדם בחבר המורים הותיקים. בעוד שדוד ילין נהנה מסמכות בלתי מעורערת, וסביבו שרתה אוירה חמה של ידידות, דרוש היה מאבק ממושך מצד ב. דינור, עד שאישיותו וכשרונותיו המופלאים זכו להוקרה. התחברות שני האישים בקשרי עבודה וידידות והשפעתם תרמו להעלאת ערך המורה בעיניו ובעיני הציבור.

"זהו בעצם המקצוע הקשה ביותר, אבל המכריח את האדם למתיחות נפשית, אינטלקטואלית ומוסרית מתמדת. ומשום כך אין מקצוע שבו האדם הוא כל כך שותף למעשה⁻בראשית כמורה… המורים הם השותפים של הקדוש ברוך הוא, והקדוש⁻ברוך⁻הוא פנה למורים: ‘הבה נעשה אדם בצלמנו כדמותנו’, הוא פונה אליהם יום⁻יום בקריאה זו*¹

במשך כל השנים היתה מגמת ביה“מ למורים בבית⁻הכרם להעלות את רמתו המדעית והפדגוגית, ועם זה להסתגל אל המציאות ותמורותיה, הכרוכות בצמיחה המתמדת של “היישוב”. הפרופ' דינור היה האיש התוסס והמתסיס, הדינאמי והחדשן. הרבה חידושים יש לזקוף על חשבונו. בדרישה מאת המועמדים להוראה לסיים תחילה בית⁻ספר תיכון ואח”כ להמשיך בלימוד בבית⁻המדרש למורים, לשם הכשרה מקצועית, לא היה רק משום שינוי ארגוני, אלא ובעיקר משום תוספת בגרות ואחריות למוסד. ועוד, גומרי ביה"מ למורים בבית⁻הכרם היו חייבים להגיש, כשנה אחרי סיום לימודיהם, חיבור מדעי, מעין ביכורי מחקר.

נסיון חשוב נעשה בשיטת הלימודים: שיבה אל המקורות. נקודת המוצא בהוראת ההיסטוריה או הספרות היה הטקסט המקורי, ההיסטורי או הספרותי. פרחי⁻ההוראה היו מתאמנים בהבנת המקור ובהערכתו. על⁻כן הדיון והשיפוט, שבא אחר קריאה יסודית, לא היה ערטילאי, ולא היה מקום לדיבורים סתמיים. אלה הן דוגמאות מעטות לחידושים מרובים.

בסמינר בבית⁻הכרם התרכז חבר מורים מעולים, חוקרים ופדגוגים, שמצאו ענין ושמחה בעבודתם במוסד בעל רמה, רענן ותוסס פתוח לנסיונות ולחידושים. וכיון שהאוניברסיטה העברית עדיין קטנה היתה ולא יכלה לקלוט אלא חוקרים מעטים, שימש ביה"מ למורים אכסניה לכמה אישים 'שבמשך הזמן תפסו מקום נכבד בתחומי⁻מדע שונים.

ועם זה לא היה מעולם הסמינר בבית⁻הכרם “מגדל⁻שן”, היכל למדע פדגוגי, אלא ער לצרכי החיים. כוח הסתגלותו אל דרישות הזמן היה לפעמים מפליא. אחר מלחמת העולם השניה קלט המוסד חיילים, שהשתחררו מה“בריגאדה” והכשירם להוראה ולחינוך. נסיון החיים והרצון העז עמדו להם, לחיילים המשוחררים, להתגבר על הקשיים ולגמור את חוק לימודיהם בהצלחה. חלקם ממלאים כעת תפקידים חשובים בשדה החינוך. ואחר מלחמת הקוממיות שוב נעשה נסיון לקרב להוראה לא רק חיילים בריאים, אלא גם נכים, בעלי נטייה וכשרון פדגוגיים.

העבודה בתחום הכשרת מורים בישראל היתה אחד השיאים בחיי ב. דינור, המורה והמנהל.

פעולת שר החינוך והתרבות

כשהזמין ראש הממשלה דוד בן⁻גוריון בשנת תשי"ב את פרופ' ב. דינור לכהן כשר חינוך ותרבות, התחילה תקופה חדשה בחייו, רבת⁻הגות ועשירת מעש. דינור לא היה איש חלומות, אלא מנעוריו תיכנן תכניות נועזות ושף להגשימן בחיי מעשה. בתקופת כהונתו כשר חינוך ותרבות נפתחו לפניו אפקים רחבים וניתנה לו הזדמנות להעמיד כמה מהשקפותיו במבחן המציאות ולהגשים תכניות בקנה מידה ממלכתי.

בין שאר החוקים, שהגיש פרופ' ב. דינור לכנסת לדיון ולהחלטה, היה גם “חוק חינוך ממלכתי”. שכלל שינויים רציניים במבנה מערכת בתי⁻ הספר, ואפילו – במטרות החינוך. אחת מהנחות היסוד היתה: “משמעותו של חינוך ממלכתי היא הטלתה של האחריות לחינוך על המדינה – האחריות השלמה, הבלתי מעורערת והבלתי מחולקת… משמעותה היא שהמדינה היא גם האחראית לדרך אשר בה תוגשם חובה זו. המדינה היא הנושאת באחריות המלאה לאופן שבו תכוון, תודרך ותוגשם התפתחותו של הדור הצעיר” *², “משום כך אין המדינה יכולה לוותר – ואין היא מוותרת בשום מקום – על אחריותה השלמה למטרות היסוד של כל חינוך: לפיתוח כשרם האישי של אזרחיה לעתיד (דמות האדם); לטיפוח סגולותיהם החברתיות (דמות החברה), ולעיצוב דמותם הלאומית (המורשת הרוחנית). אין המדינה רשאית למסור למישהו אחר את האחריות לעתידותיה”³.

שני דברים דרושים היו קודם כל להגשמת “חוק חינוך ממלכתי”, לפי דעת הפרופ' דינור: ביטול “שיטת הזרמים” ויצירת תכנית לימודים חדשה, אחידה. בתקיפות פעל למען ביטול זיקת בית הספר למפלגות, שבנויה היתה על הסכמים פנימיים והיתה מושרשת במציאות בתקופת המאנדאט. ויכוחים סוערים ומאבקים חריפים התנהלו סביב “שיטת הזרמים” וביטולה. פרופ' דינור כשר⁻חינוך זכה לנצחון ואולם הנצחון – בתוקף תנאי חיים – לא היה שלם. נתרקמה מציאות חדשה במערכת החינוך. זרם העובדים נבלע בזרם הכללי, תוך השפעת גומלין, והזרם הדתי פשט צורה ולבש צורה והמשיך את קיומו ופעילותו, תוך הסתגלות למצב החדש.

ביצירת תכנית לימודים חדשה, מקיפה ומפורטת, השקיע פרופ' ב. דינור מחשבה רבה, ושיתף פעולה עם צוותי מומחים למקצועותיהם, שמינה. המאמצים שנדרשו מהמורה ומהתלמיד בבית הספר היסודי, לפי התכנית החדשה, היו גדולים. פרט אופייני: “בכיתות העליונות של בית⁻הספר אפשר, למשל, ללמד דיני החגים ומנהגיהם כך, שאגב ענינים אלה יחזור התלמיד על פרקים מהתורה, מהמשנה, ממדרשי הלכה, ואף מדברי התלמוד והרמב”ם וכיוצא בזה, וגם ילמדו פרקי ספרות אמנותיים וככל האפשר – גם עיוניים, במידה שהדברים נכללים בחומר הלימודים. צירוף זה יעמיק את חוויותיהם, ירחיב את היקף ידיעותיהם ויפתח את תפיסתם של התלמדים"⁴. התכנית צריכה היתה להבדק שנתיים, לאור הנסיון, ורק אחר בירור מקיף של הביצוע לפרטיו, תקבע כתכנית⁻חובה.

מרובים הם החידושים בתכנית, מן הראוי לעמוד לפחות על אחד מהם. נקבעה “תכנית יסוד, בהיקף של לא פחות מ⁻75% משעות הלימודים, שתהיה חובה לכל בית ספר יסודי… אפשרות של תכניות⁻ השלמה שונות בהיקף של לא יותר מ⁻25% משעות הלימודים”… ע"י כך נפתח פתח לאפשרויות של גוון והעמקה. תכנית⁻הלימודים, שנתנה ביטוי מעשי למטרות החינוך הממלכתי, עוררה תסיסה בחוגי המורים והתעניינות בקהל, אבל אין להתעלם מן העובדה, שההגשמה נתקלה בקשיים מרובים.

עוד שני חוקים הגיש הפרופ' דינור לכנסת, ואולם אלה לא עסקו בחינוך אלא בעקיפין: חוק האקאדמיה ללשון וחוק “יד ושם”. השקפת עולמו משתקפת גם בהם. למשל, ב“יד ושם” הציב זכר⁻עולם ליהדות שאבדה בשואה, אך לא הסתפק בתיעוד מקיף ביותר. אלא גם טיפח במוסד החדש חקר השואה, הטראגדיה היהודית המזעזעת על שרשיה וגילויה, והמוסד התחיל לפרסם ספרים וחוברות, פרי המחקר.

אלה הן הפעולות העיקריות של השר דינור, ושאר המעשים והמפעלים אינם ניתנים לסקירה ולהערכה במסגרת צרה.

ההגות הפדגוגית

פרופ' דינור כסופר פדגוגי – ענינו בשאלות מתודיות ודידקטיות, ובעיקר בבקשה דרכים המובילות מן החזון אל המציאות, בבניית גשרים בין ההלכה והמעשה. מאמריו הפדגוגיים ברובם הם מאמרים (לעתים – נאומים) לעת מצוא, שצמחו מצרכי השעה ובאו לפתור את בעיותיה.

חלק ממאמרים אלה כונסו בספרו “ערכים ודרכים” ודנים בשאלות חינוך ותרבות במדינת ישראל, שהוטל עליו כשר לחפש ולמצוא דרכים לפתרונן (תשי“ב–תשט”ו). והנה דוגמאות אחדות – לנושאי הנאומים⁻המאמרים ולהזדמנויות שבהן השמיע אותם ברבים: “הרקע ההיסטורי והחברתי⁻מדיני של החינוך בישראל”. (הרצאה בסימפוזיון עם משלחת אמריקאנית בעניני החינוך, כסלו תשי"ב); “חוק חינוך ממלכתי” (הרצאה בישיבת הכנסת, ט' תמוז תשי"ג); “כיצד לחנך לאהבת המולדת” (דברים בימי העיון להוראת המולדת בבית⁻הספר, שנערכו ע“י מרכז הסתדרות המורים, חוה”מ סוכות תשי"ג); “דעת העם ומקומה בחינוך יהודי בתפוצות” (הרצאה בכנס פדגוגי מוקדש לחינוך היהודי בתפוצות שנערך בבית ברל בצופית, אב תשט"ו); “נקודות מוצא להוראת התנ”ך (הרצאה בבית⁻הספר לחינוך בבית הכרם בערב עיון לזכרו של פרופ' א. ריגר, אדר ב' תשי"ד); “תכנית הלימודים החדשה ודרכי ביצועה” (דברים בישיבת ועד החינוך, טבת תשט"ו); “בעיות הכשרת מורים” (מתוך הרצאה בכינוס בוגרי בית⁻המדרש⁻למורים העברי בבית הכרם, ירושלים, לציון ארבעים שנות קיומו של המוסד, כסלו תשט"ו); “בעיות התרבות במדינה” (מתוך הרצאה במועצה העליונה לתרבות, אדר תשי"ב); בעיות החינוך הגבוה (הרצאה בוועידת הקורטוריון של הטכניון בחיפה, סיון תשט"ו).

בכל נאום⁻מאמר חושף הפרופ' דינור את שרשי הבעיה ודן בפתרונה מבחינה עיונית ומעשית. אינו מסתפק בכללים, אלא לעתים עומד הוא על פרטים ופרטי פרטים. אינו בז ל“קטנות” שלעיתים הן גדולות בהילכות חינוך. בכולם יש משום שאר⁻רוח, משום מחשבה מגרה, ועם זה מצויינים הם בפשטות ובהירות.

לא היתה לפרופ' דינור נטייה להעמיק בפרשיות תיאורטיות טהורות, בפילוסופיה של החינוך. אין איפוא לבקש בהגותו הפדגוגית שיטה שלמה ועקבית מבחינה עיונית. מזכיר הוא כמטרת החינוך פיתוח האישיות של האדם הצעיר, טיפוח כשרונותיו ושחרור כוחות היצירה שבו, ואולם נופה של השקפת עולמו נוטה מן היסוד האינדיבידואלי אל הצד הלאומי⁻החברתי, שמקורו סמכותו – המדינה: “הבעיה העקרונית היא איפוא: כיצד להכשיר ולחנך במשך ארבע שנות⁻לימודים צעיר, שיהיה אזרח בוגר, אזרח בעל הכרה, אזרח אחראי, שיוכל להגן על המדינה לא רק כשהוא בצבא, אשר שם ילמדו אותו להגן על חייו, על חירותו ועצמאותו – עלינו לחזק אותו שיהיה אזרח בכל חייו, בפעולותיו ובנוהג שלו, ביחסו לזולת, לכלל, במידת האחריות שבו, בהגינותו, בישרו ובכשרו בחיי יום יום”⁵.

ב. דינור מיחד את הדיבור על מסירת המורשה הרוחנית לדור החדש כאחת המשימות העיקריות של החינוך. “מורשת התרבות של האומה היא כלל הערכים בתחום האמת והטוב, היפה והמועיל שנוצרו באומה, נאגרו ונשמרו בתוכה מדור לדור. וידוע שכל דור מוסר לדור הבא אחריו ירושה רוחנית זו, מכניס אותה למחזור חייו… עצמאות מדינית משמעותה גם שהאחריות לשמירה על ירושה רוחנית זו היא בידי המדינה, בידי אחדותה המאורגנת של האומה”⁶.

בסיכומו של דבר, פרופ' ב. דינור, שכתב את תולדות ישראל ברוח ציונית⁻קלאסית, הוא גם ציוני עקבי וקיצוני בהרגשת⁻עולמו החינוכית. “המדינה היא הערך העליון בהישגיו החברתיים של האדם, מפני שהיא שומרת לא רק על חיי העם, על בטחונו, אלא גם על דמותו המוסרית, התרבותית והחברתית”⁷.

פעם אמר כציוני גאה על ציונותו, “בטוחני שיבואו ימים – והם לא רחוקים – שבכל העולם ילמדו את פרשת הציונות כפרשה היסטורית המגלה מחדש את ערכו של האדם ורצונו, ערכם של יחידים וכושר שיתוף פעולה ביניהם, כשהם באים לשנות את המציאות המדינית, הכלכלית והתרבותית. זוהי פרשה היסטורית אנושית למופת”.

כמובן, לא נעלמו מפרופ' דינור המחנך הניגודים וההתלבטות בין היסוד המדיני⁻הסמכותי ובין היסוד האינדיבידואלי⁻הטבעי בחינוך. “כמו במדינה יש גם בבית⁻הספר התלבטות מתמדת בין הסמכות המצוה, המנחה, המכוונת, ובין הכוחות הטבעיים הגדלים, המתפתחים והמופעלים על ידי יצרים טבעיים” *⁸

קוי יסוד בעשיה החינוכית

ב. דינור – המדינאי, איש⁻הציבור, האדם היוצר – נהג במידת גדלות. משא נפשו הרקיע שחקים, שאיפותיו היו נועזות, תכניותיו – תכניות ענק. לא תמיד הביא בחשבון מגבלות אישיות ומגבלות הזמן.

כמה מפעלים שיזם, תכנן והוציא לפועל, נראו כלא ניתנים לביצוע בידי אדם אחד. אחד מהם הוא “תולדות ישראל מסופרות ע”י מקורות ותעודות, מראשית ישראל עד ימינו אלה“. יצירה מונומנטאַלית זו, שחלקה הראשון יצא לאור בקיוב בשנת תרע”ט, שזכרה בא ברשימת תכניותיו שערך ערב עלייתו לישראל בשנת תרפ"א⁹, לא זכתה להשלמה ולסיום, משום גדולתה. בכרכים המרובים, שיצאו לאור ונשארו בכתובים, ריכז אוסף מקורות, המפליא בעשרו ובריבוי גווניו. לכל הפרקים צרף מבואות, המאירים את המקורות ועומדים על ערכם ההיסטורי, והוסיף הערות מרובות, שהן לעתים מחקרים היסטוריים קצרים, רבי ענין. וצר מאד שהתכנית לא זכתה לביצוע שלם. מן הראוי להזכיר גם מפעל, צנוע למראית עין, רב תועלת גם לתלמידי בתי⁻ספר תיכוניים וגבוהים: ספרית “דורות” (בהוצאת "מוסד ביאליק,), “דברי ספרות והגות של היצירה העברית, מן ימי הבית השני ועד ספרות התחיה, מפורשים ומבוארים מחדש לפי צרכי הדור”. במפעל ספרותי זה, שאותו יזם ותכנן, טפל במסירות ובחיבה, גם בחדשי חייו האחרונים.

אותה השאיפה לשלמות, אותה ההליכה בגדולות – באה לכלל גילוי בשדה החינוך, ביחוד בתקופת כהונתו של פרופ' דינור כשר. בתחום זה פעל מניע נוסף. כיון שפרופ' דינור לא היה בעל שיטה חינוכית⁻פילוסופית אחידה, אלא מורכבת מאלמנטים שונים, נטה לקחת את הטוב והיפה והמועיל מכל מקום, גם מהמסורת היהודית, גם ממקורות זרים, ולנטוע אותם על אדמת ישראל. לפרקים ניסה לתפוס את המרובה, ולא תפס ולא הצליח.

ראוי לציון סעיף בחוק חינוך ממלכתי הקובע את המטרות. "מטרת החינוך הממלכתי, היא להשתית את החינוך היסודי במדינה על ערכי תרבות ישראל והישגי המדע, על אהבת המולדת ונאמנות למדינה ולעם ישראל, על אימון בעבודה חקלאית ומלאכה, על הכשרה חלוצית ועל שאיפה לחברה בנויה על חירות, שויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות¹⁰. ואפיינית ומאלפת היא ההערה: “קביעת המטרות הללו אינה בבחינת הצהרה גרידא… אין המטרות הללו עקרונות ערטילאיים”¹¹. ראויה לתשומת לב מיוחדת ההשקפה על האדם בישראל. “האדם בישראל, ביחוד זה שבתוקף השכלתו יתפוס עמדה מכוונת ואחראית פחות או יותר, מוכרח להיות – מבחינה אישית – בעל איתנות נפשית ועצמאות רוחנית; בעל כושר של יזמה ויכולת של ביצוע; מאוזן בהשכלתו ושולט בידיעותיו; אוהב עבודה ואחראי לשלמותה; בעל ריסון עצמי ומסתפק במועט. מבחינה חברתית לא נוכל לבנות ולכונן חברה ישראלית עצמאית במסיבותינו ההיסטוריות, אם האדם בישראל לא יהיה בעל סגולות חברתיות: יושר אישי והגינות חברתית, ידידות לזולת ונכונות לעזרה; אם לא יהיה לו כושר לשיתוף⁻פעולה ותחושה של אחריות; אם לא יהיה אוהב הבריות וספוג אחות ישראל; ועל כל אלה – יהיה אדם חדור הרגשה של שליחות גדולה ורצון חלוצי”¹².

אפינית היא העובדה, שגם בתכניות מעשיות יש משום תפיסת מרובה, הנובעת משאיפה נעלה, מחזון, בלי התחשבות עם כורח המציאות. תכנית הלימודים בבית הספר היסודי, שכוונתה, בין השאר, למסור את הירושה הרוחנית לדור החדש, בהיקף רחב, חייבת להיות אחידה, אחת לכל ילדי ישראל. “ברור כי תכנית הלימודים היא אחת לכל בתי ספר. לבית⁻ספר לדוגמא בחיפה ולבתי⁻ספר בישובי העולים… אין אנחנו רוצים להקים בארץ שתי דרגות של בתי⁻ספר, ואנחנו חושבים את הדרך הזאת לפסולה מעיקרה. אני משוכנע, כי כל ילדי ישראל, בכל מקום, יכולים להשיג את התכנית הזאת. וזאת צריכה להיות שאיפתנו: הישג זה של שויונם האינטלקטואלי והתרבותי של כל ילדי ישראל צריך להיות האידיאל שלנו, אף אם הוא יושג לאט לאט. ולא זו בלבד, וגם לבתי הספר הערביים תהיה תכנית הלימודים הכללית חובה”… האידיאות המונחות ביסוד התכנית יפות הן וקוסמות, ואולם הגשמת התכנית – הלכה למעשה – נתקלה בקשיים רבים.

ועוד תכונה אחת מציינת את פעולת ב. דינור כשר החינוך והתרבות – הרגשת הדחיפות, החפזון. “הבעיות שאנו עומדים פניהן הן חמורות ביותר, והמשימות שהוטלו עלינו הן עצומות, ועלינו גם לדעת ולזכור כי הזמן העומד לרשותנו אינו רב; היפוכו של דבר – מועט הוא. מה שנמשך בזמנים קדומים תקופות שלמות – לא נמשך בימינו אלא חצי דור. מה שהיה בתקופות הקודמות דורות – אינו בימינו אלא שנה, שנתיים”.

הרגשת דחיפות, לפעמים זרזה והמריצה, לפעמים הכשילה.

בסימפוזיון אחד, שנערך מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים בשנת תשי"ד, נתן ביטוי להרגשתו:…אמרו חכמים:,על יד כל עשב ועשב עומד מלאך ומכה בראשו ואומר לו: גדול‘, ודומני שלא אטעה אם אגיד שעל ראשינו, על ראש המדינה ועל ראשו של כל אחד מאתנו עומד לא מלאך אחד כי אם מלאכים רבים – ולא כולם טובים – ומכים עלינו בקורנסים ואומרים לנו:,עלו והתעלו’ " *¹³

דוגמא אישית של המחנך

ב. דינור שינן לתלמידיו: המורה⁻המחנך חייב לשמש דוגמא לתלמידיו בהתנהגותו ובאורח חייו. המורה למורים נאה דרש ונאה קיים – בכמה תחומים. תקיף היה כאיש⁻ציבור ונהג שררה; ואולם בחייו הפרטיים פשוט היה וצנוע. עד יומו האחרון חי בשיכון מורים, ודירתו ומערכת רהיטיו סדורים היו בטעם, אבל ללא כל מותרות. ואלמלא שפע הספרים, שכיסו את הקירות והשולחנות, יכול היה המבקר לחשוב, שהוא נמצא במעונו של “אחד המורים”.

מידה יקרה היתה בו: שמר אמונים לידידיו. בפעולתו הענפה והעשירה ידע פרופ' דינור גם מאבקים, גם התנגדות מצד אנשים הקרובים לו. ובעוד שנלחם בקפדנות באנשים, שייחס להם כוונות זרות, היה זהיר ורגיש לגבי ידידים, שמלחמתם היתה “לשם שמים”. יש והצליח להבדיל בין מחלוקת ציבורית ובין יחסי אדם, וכשוך המאבק, להתקרב אל ידידים⁻יריבים, תוך חיבה והוקרה.

קרו מקרים, שפרופ' דינור, האיש התקיף, הבוטח בעצמו ובאמיתו, היה מודה בטעותו, משום מידת היושר. דוגמא אחת משנותיו האחרונות. כשר⁻חינוך התנגד בעקשנות ובעקביות להקמת אוניברסיטה בתל⁻אביב, כנראה מחשש, שמא ריבוי אוניברסיטאות לא ירבה חכמה, אלא יוריד את הרמה המדעית בבתי⁻הספר הגבוהים. בליגלוג טען בפומבי, שלשם פתיחת איטליז דרוש רשיון, ואילו ליסוד מכללה אין כל הגבלה. ופעם הזהיר כשר בשידור⁻רדיו את הציבור, שהאוניברסיטה החדשה לעולם לא תזכה להכרה, ותלמידיה לא יזכו לתעודה ולעבודה אקאדמית. ואולם כשראה את התקדמותו של המוסד האוניברסיטאי החדש ואת התפקיד החיוני, שהוא ממלא בחקר ובהוראה, חזר בו מהערכתו השלילית והודה בטעותו.

שקידתו על העבודה היתה למופת. רק שעות מעטות היה ישן, וכמעט כל היום ורובו של הלילה היו קודש ליצירה מדעית. אורח המזדמן אצלו היה מרגיש לפעמים במבוכת בעל⁻הבית. איש רעים היה ואוהב שיחה, גם נמשך אל פעילות ציבורית, ועם זה חשש לביטול תורה והקפיד שלא יוציא את זמנו לבטלה. בבדיחות דעה היה מתנחם, גם בשנים האחרונות, שעשה חוזה עם הקב"ה, שלא יטול את נשמתו, עד שישלים את מפעלו המדעי ויכתוב עוד כ⁻20 ספרים. עוד זמן קצר לפני מותו עבד בהתמדה והדריך צוות עוזרים מדעיים וטכניים, שהסתייע בהם.

סגולה יקרה היתה לו, שאינה ניתנת לחיקוי או להעברה – כוח זכרון מפליא. בפגישותיו עם תלמידיו המרובים, שמספרם הגיע לאלפים, היה זוכר את השם של כל אחד, מאורעות אפייניים מחייו, אפילו ייחוס משפחתו. סיפוריו המלבבים על אישים ומעשים, שתפסו מקום בחייו, אפילו בילדותו ובנעוריו, ריתקו את השומעים. ונאמנותם לא נפגמה, אם נתלווה אליהם לפעמים משהו מדמיון פיוטי, מפני שנשתמר בהם הקולריט של הזמן והמקום ומזג⁻המספר.

בכל עצמתו היה מתגלה זכרונו, כשהיה מבקש מקורות היסטוריים בספרים עתיקים וחדשים. המסתכל מן הצד לא היה יכול להסתלק מן הרושם, שהחומר התעודי זכור לו לב. דינור מכבר, ואינו מחפש מציאה אלא חוזר אחרי אבידה.

פרופ' דינור הוקיר וקיים את מצות הזכירה ההיסטורית⁻הלאומית. פעם התעורר ויכוח מעמיק וחריף בין שני היסטוריונים, מן הגדולים ביותר – בינו ובין פרופ' ס. בארון. חילופי⁻הדעות התנהלו במעמד התלמידים בביה"מ למורים בבית⁻הכרם, והנושא היה – השואה באירופה. פרופ. ס. בארון פיתח את השקפתו, שאסור לו לעם לשקוע בזכר השואה, עד כדי רפיון⁻ידים ודיכדוך הנפש. מול פרשת⁻היסורים הממלאה את הנפש, יש להעמיד את גבורת⁻העם ואת יצירתו ברוח ובחומר. רצוי שהעם ישתחרר לאט לאט מן הסיוטים המשפילים והמדכאים אותו, ושישתחררו הכוחות הפנימיים הדוחפים לקידמה וליצירה. לעומתו טען פרופ' דינור, שהמרטירולוגיה של הדור האחרון צריכה לתפוס מקום מרכזי בתודעה הלאומית. לו הדבר היה ברשותו, היה מדפיס מפות מיוחדות בשביל התלמידים, ובהן כל המקומות, שבהם נתחוללו פרעות ונשפך דם יהודי, מסומנים בצבע אדום – צבע דם.

משום “אירוניה היסטורית” היה בעובדה, שבמשפט אייכמאן בירושלים לא פרופ' דינור אלא פרופ' בארון גולל לפני השופטים את הרקע לשואה ועמד על מהותה.

* * *

תוך אמונה אופטימית הכריז ב. דינור המחנך באחד מנאומיו: “בטוחני כי אם לא תמוש מלבנו הרגשת האחריות של הדור וגודל השעה, שבה העמיד אותנו גורלנו ההיסטורי, נצליח שוב כבימי קדם, להעלות את דמותו של ישרל בכל שעור קומתו, לדמות ישראל שעליו נאמר – אשר בך אתפאר”. זכרו של המחנך עשיר⁻המעש וגדול⁻האמונה ישמר בלב תלמידיו וידידיו; פרשת פעולתו של ההוגה והיוצר בשדה החינוך תרשם בתולדות החינוך בישראל, כאחת הפרשיות המרשימות.

רבים מספרי הדפוס העבריים, מן העתיקים וגם מן החדשים יותר, אבדו, ואין מהם היום טפסים רשומים בספריות הגדולות. חלקם אבד משום שהיו ספרי שימוש שבלו, נקרעו ונגנזו מרוב הדפדוף המתמיד בהם, וחלקם משום אופיים הפולמוסי שהביא להשמדתם בידי מתנגדיהם. חלק אחר אבד משום שמלכתחילה היה פרסומו בגדר ארעי, כמודעות, כרוזים וכדומה. גילויים של ספרים כאלו, זיהוים ורישומם השלם, יתרמו תרומה לא רק למקצוע הביבליוגראפיה העברית, אלא גם לענפי מחקר שונים של תולדות עם ישראל. להלן לקט לדוגמה מתוך ספרייתי, 18 ספרים מן הסוגים הללו, שמציאותם לא נודעה ממקור אחר או שלרגל נדירותם נרשמו רישום לא נכון. הספרים סודרו עפ“י סדר א”ב של שמם, פרט למס' 11, הקשור וכרוך במס' 10.

1] ספר / אגרת הקדש

/ דברים נחמדים מהרב הגדול בוצינא קדישא מו' / מנחם מנדיל זללה“ה מק”ק / וויטעפסק שהיה מגיד משרים בטבריא תוב“ב / והשני הרב החסיד המפורסם מו' אברהם נרו / מקליסקא. והשלישי איש אלקי מו' חיים / חייקל מק”ק המדורא זללה“ה ועוד בו / הנהגות ישרות מן הרב… מו' אלימלך / זלה”ה ומס' רב ייבא ופרקי הנהגת המתבודד להנשר / הגדול הרמב“ם זצוק”ל הובא לדפוס ע“י הרבני מו' / יעקב במו' נפתלי הירץ ז”ל מבראד.. / נדפס פה ק“ק זאלקווא / צענזירירט פון האם דען ניינטין אגוסט תשצ”ח [=1798] בדפוס הרבני… / מרדכי… / רבין שטיין / שנת תקנט לפ"ק.◦12. מב דף. (אותיו רש"י).

הדפוסים הראשונים של ספר זה לא נודעו בבירור לביבליוגראפים עד אשר הופיע מאמרו המסכם של ח. ליברמן “ספר אגרת הקודש”, בקרית ספר, ל“ה, עמ' 127/8. במאמרו זה הודיע ח. ליברמן, כי הספר נדפס ראשונה [במעזירוב] תקנ”ד, והמהדורה השניה של הספר היא מהדורת המוש“ד (שוינר רשמה כדפוס ראשון וקבע את מקומה וזמנה: זאלקווא תק"ס) לאחר מיכן תאר 5 מהדורות חמוש”ד ודן בעניינן. על המהדורה הראשונה של [מעזירוב] באה הסכמת הרב דוד לייקיש אב“ד באר, תלמיד הבעש”ט. והנה לפנינו המהדורה השניה, שהיא בלתי ידועה, ומהדורת המוש"ד שתארה וינר היא השלישית.

מעבר לשער הסכמה סתומה מאד: “הסכמת [פה נקרעה מלה] המאה”ג המקובל המפורסם / בחסידות ופרישות החסיד מאמשטרדם אשר / יצא מוניטין שלו בכל העולם בספריו אשר נתפשטו בעולם / אשרי מי שזוכה לקיים את דברי האגרת הזאת… / ולזכות הרבים נדב לב הרבני מו' יעקב נרו במו' / נפתלי הירץ ז“ל מק”ק בראד להדפיס הכרך / הנורא הזה… לבל ישיג שום אדם / את גבול מוהר“י הנ”ל משך ששה שנים… / כ“ד המדבר לכבוד התורה הקדושה ולומדי' יום / א' ד' תמוז תקנטי”ת פה לבוב יע“א / ה”ק אברהם הכהן בעה“מ חלה בתוך חלה וחשב בתוך / וחשב ופשר בתוך פשר ובך וסמי וא”א. / ויתר ההסכמות קצרה היריעה הלא המה כתובם בס' / אשר אני עתיד להדפיס בעזרתו ית' ".

2] [אגרת השליחות של הרב אברהם מאימראן]

דף בודד. [קושטא, תק"ל לערך].

[אל]… הגבירים… רוזנים וקצינים אשר… בכל ערי אשכנז יע"א…

… אתינן לאודועי למעלת תורתם… על… עיר עוז לנו צפת תותב“ב… עזובה רבה סביביה צריה יצורו… והנה זה באנו במגילת ספר להודיע קושט דברי אמת כי חכמי ורבני הספרדים יצ”ו הם אוהבים אותנו כנפשם ומקרבים אותנו באהבה וחיבה… ומהנים אתנו מממונם מתוך הדוחק והצער… כולנו / כאחד ספרדים ואשכנזים מקיימים את התורה מעוני ומרוב עבודה… / כי עול החובות השתרגו עלו על צוארם סך עשרים אלף גרוש' חוץ מהמס המגיע בכל שנה ששת אלפים גרוש' /…נזרקה מפי חבורה ללכת חד מרבנן לערי אשכנז יע“T. והנה… / והאלקים אנה לידינו ציר אמונים החכם השלם שלוחא דרימנא כמוהר”ר אברהם בכ“ר יצחק יצ”ו / ממשפחת מאימראן והיה לבבם זה להם רך וטוב בהתנדב עם נדבה חדשה.. / העיר הזא… היא יחידה נשארה… / אכסנייא כוללת… שם מצאו כל אנשי חיל ידיהם להתבודד עם קונם בכל דרכי החסידות… / החותמים פה עה“ק צפת ת”ו בס' ואל שדי / יתן לכם רחמים שנת התק“ל ושלום: נתן בהר”ב המנוח מוהר“ר לוי ז”ל בעל המחבר בית לוי ועטרת שלמה מגזע הרב עובדיא מברטינורה ומהר"ל מפראג.

מנחם נחם במוהר“ר יצחקזצ”ל.

דוד במוהר“ר צבי הירש ז”ל

שלום בן כמהר“ר זיסקינד זצ”ל

אריה ליב במוהר"ר פרץ בעל המחבר בית פרץ

וגם אני הגבר בראותי את עוני עמינו בית ישראל אשר אין דרך לנטות… /

כ“ד אריה ליב במוהר”ר מרדכי זצל

נאום יוסף בן יעקב הלא הוא אחד מתושבי ארץ הקדושה

נאום שמואל בן יאודה ליב יצ"ו

שמעון ב“ה מוהר”ר משה גינצבורג זצ"ל מפראג

להבנת הענין הזה ראה א. יערי, “שלוחי א”ח“, מפתח בערכו. ועפ”י הדף הזה יש לתקן אצל יערי שם ולהקדים את מועד שנת שליחותו לשנת תק"ל. לאיגרת במילואה חשיבות היסטורית נכבדה.

3] ספר / אזהרות הקודש

/ ראה וקדש באזהרות הקודש ל“ו באזהרה / נגד ל”ו כריתות שבתורה וירצה זה / לעומת זה וירפר זה בעד זה ואל שדי יאמר / די לצרותינו ויסלח לנו על כל חטאתינו וישלח / לנו הגואל במהרה בימינו אכי“ר: / נדפס פה ק”ק / מינסק / בשנת תקע. ◦16. [8] דף. (אותיות רש"י).

מעבר לשער הקדמת המהדיר “אהרן יוסף בן… נפתלי הירץ הכהן זלה”ה בודק מ“ס [=מוכר ספרים] בחצר בהכ”נ החדשה לבוב תוך העיר“: “…ושם המחבר פלאי וגם שנה שנדפס היא שנת / השמיט”ה שהשמיטהמחבר ולא נודע מבטן מי יצא /… ובטוח אני /… שלא / יסיגו גבולי /…כי הודעתי זאת לכבוד הרב הגאון אב”ד פה ק“ק לבוב /והקרייז וגם שארי רבני גאוני חכמי הזמן והסכימו /… שלא להדפיס הן בלה”ק והן בלשון אחרת…"

נדפס בראשונה בפפד“א או בפיורדא, סביב שנת ת”ן.

4] א[גר]ת בחינת העולם

להחכם האלהי / לשון הזהב הח“ר ידעיה / הפניני מעיר בדרש / ז”להה. ◦16. 8 דפים ממהדורה בלתי ידועה של הספר שנדפסה כנראה בשאלוניקי (קושטא?), בדפוס יעב"ץ, שכ"ט לערך. (אותיות מרובעות מנוקדות).

טופס שלם⁻כמעט נמצא בספריית פרופ' מ. בניהו.

5] בית תפלה

/ כמנהג ק"ק הספרדים עם כמה / תוספת על הראשונים /… וגם העמידה לשלשה רגלים… / נדפס / בקושטאנדינא / אשר תחת ממשלת אדוננו המלך / שולטן עבדול חמיד / שנת התקמ"ד לפ"ג / בדפוס… / חיים אליהו פארדו…

לא נרשם ע"י הביבליוגראפים. ◦8. 4 הדפים הראשונים בלבד נשתמרו. האם נפסקה ההדפסה?

6] סדר / ברכות המזון

/…ולסבת מרדות הזמן ואורך הגלות. / נשתנו נסחי הברכות ונשתכחו טעמם ברוב / ההמון בהרבה מדינות וגלילות. ורוב המון / העבריים מגששים באפילה כאורי“ם… / ואין יוצאין ידי חובת הברכה. ע”כ אני צעיר / הצעירי' נתן אשכנזי בלא“א איש חי רב פעלים / כבוד ר' שמשון שפירא ז”ל ה"ה הערוני רעיוני. /…ולתקן / להם בית שער ומבוא לברך כראוי ברכ' המזון. /…כתו' בכתב יושר באר על /הלוחו'…

ובקולופון: “תם ונשלם היום יום ו' ט”ו לחדש אב שנ"ט לפ“ק: פה ק”ק לובלין:“. ובראש השער, מעל לכותרת, בתוך מסגרת, כתוב כך: “היו' יום ו' ובתורתו יה”גה יום בתמוז שנ”ט לפ“ק”, כלומר: כ“ג בתמוז. ◦8. [16] דף. ברכת המזון באותיות מרובעות מנוקדות והפירוש באותיות רש”י.

מהדורה זו לא נודעה לרושמי רשומות.

7] [דרשה לר' ישעיה דרשן מקראקא, קראקא, שנ“ז – ש”ס]

נדפס בלי שער. הכותרת בראש העמוד הראשון (הפנה קרועה): [דר]שת שנ“ז בזאת הפרש' הדורש והדורשה לר' ישעי' דרשן מקראקא עש”ו / [לנו] היא מורשה. והתחיל בזא' דרך מקרה בלא כוונה. עד יזכהו הש"י / להדפיס דרשות מראשית השנה עד אחרית השנה: וגם צריך להוציא מאתים / על מנה. ובתוך שבטי ישראל הודיע נאמנה. שזאת הדרשה ממוצעת בדרשותיו / ואין ברירה באמונה:

◦8. [4] דף. (אותיות רש"י).

הדרשה היא לפרשת “במדבר”, (ולא כפי שרשם שטיינשניידר בקטלוג הבוליאני מס' 5806 שהיא למזמור כ"א בתהלים). הדרשה מתחת בשאלות סגנוניות על פסוק מתהלים כ“א וכעבור 6 שורות: “נ”ל ע”ד זה הפסוק בזאת הסידרא וידבר ה' אל משה וגו' איש על דגלו באותות" וכו'. גם פקפוקו של ש"ש על שנת הדפוס מיותרת, שהרי היא מרומזת בכותרת.

הספר לא נרשם ע"י A. E. Cowley ברשימתו (האם אבד?).

8] סדר / הזמירות של הגאון מהר"ר

/ שלמה לוריא זצ“ל… /…לשורר על סעודות / שבת שלא יהא שלחנך ריקם מבלי / תהילות העילות תראה נפלאות במראו[ת] / הצובאו' רוח הקודש הופיע… /…גם הגאון עצמו פירש עם פי' יפה… /….תחת ממשלת אדוננו המלך זיגמונ' / השלישי יר”ה…/ נדפס / פה ק“ק לובלין שנת וישם… [=שנ”ו] / על ידי קלונמוס בן מהר“ר / מרדכי יפה ז”ל.

◦4 קטן. 21 דפים. הזמירות באותיות מרובעות מנוקדות והפירוש באותיות רש"י. כנראה דפוס ראשון. נכר ברשימת שטיינשניידר 6950, ושם נרשמו 18 דף; האם הטופס שלו לא היה שלם, או טעות במנין?

בסוף: “אדלק כאילים וכצבאות ליתן שבחות נאות על אלהי הצבאות זר לראשו מובאות / שהחזקני ואמצני להתחיל ולסיים זמירות הגאון מהר”ר שלמה לוריא זצ“ל ה”ה".

9] לשרידים אשר ה' קורא

[מודעה מסחרית, של משפחת חפץ⁻חינטילי, על דף בודד], ויניציאה, תק"ח.

כל איש אשר תורת ה' בקרבו יודע כי האל אשר בחר בנו מכל העמים רצה להבדילנו מהם… / ובפרט בבגדינו בצוות אל בני ישאל על מצות ציצית החמורה… / ואין גם אחד תהלה לאל כי יסור מן המצוה / הנ“ל…והחרדים את דבר ה' יבקשו טליתות של צמר רחלים להטיל בהם ציצית כי כן הורו / המורים… בעל הלבושים בלבוש התכלת הל' ציצית סי' ט' ס”י' /…ואחריו / ימשוך בעל באר היטב… נשענים באילן גדול הוא רבינו / ישעיה הראשון… ופוק חזי / מאי עמא דבר כמו שכתב בעל מטה משה בשם ס' האגודה…

כל זה הבינו וחקרו בני משפחת חפץ יצ“ו המכונה משפחת גינטילי אשר לשעבר עלה בידם… / להמציא מחדש בעיר הזאת מלאכות שונות באריגת הצמר והפיקו רצון / מע' שרי השררה הזאת יע”א לתת להם לבדם רשות וכח לעסוק במלאכות ההמה. ולכן בראותם עתה כי הטליתות / של צמר הבאים לעת עתה מארץ המערב לא יספיקו לעמינו כי מעטים הם… / לכן העיר ה' את רוחם… / להמציא כאן בויניציאה מלאכת הטליתות לבנים של / צמר כמנהג הבאים ממערב וגם ארוגים בזהב ובכסף. ויטב הדבר בעיני השרים והשררה יר"ה והרשות נתונה / מהם להם לבדם… / כי מצאו נשים כי בחכמה ובדעת טוות את צמר הרחלים / בדקות האפשרי…

אשר על כל אלה זאת היא המודעא היוצאת מהם אל כל אחיהם בית ישראל… / כי יש אתם ויהיה אתם תמיד בס“ד טליתות של צמר בערך השוה / לכל איש ואיש הקטנים עם הגדולים וכפי השגת יד הקונה… כי כל מגמתם כי כל איש / ימצא בידם כל צרכו לצאת ידי חובתו… כל איש אשר יבוא אליהם / או יכתוב לכמ”ר אשר בר אורי חפץ יצ“ו או לכינוייו אנסילמו די ליאון גינטילי ראש המשפחה / הנ”ל יר"ה…

בויניציאה היום ב' בשבת כ"ד לחדש אדר סדר ושנת אשר נתן ה' חכמה בלבו. מעוטר במסגרת עלים ועציצים מלמעלה ועיטור קערה עמוקה מקושטת מלמטה.

10] בעזה"י משמרת לסייג

/ אמר בעל הסייג לתורה הנה פתח דברי אשים התנצלותי דברים ערבים יוצע לרבים. לעשות משמרת לסייג / לתורה. לפתוח שערי אורה… ולשקול בחוט השערה… [ובקולופון: בעה“ח [=באתי על החתום] כ”ה לחודש זיו: לפרט תקנה גדולה [=תר"ג] לפ“ק /… / הקטן יוסף בהרב הג' וכולי מה' מנחם מענדיל אב”ד דק“ק יאס יע”א / נדפס ביאס / ע“י הנגידים / האחד מוהר”ר משה זעליג צימאנד והשני מוהר"ר נטע וואסר מאן. ו, [2] דף. ◦4. (אותיות רש"י).

11] הריסת משמרת /

[כאן קרועות כמה מלים] המשמרת לסייג ולגלות טעות הדברים… / ה, [1] דף. חסרים דפים ג’–ד'. ◦4. [יאס, תר"ג/ד].

שני ספרים אלו, שלא נודעו לביבליוגראפים, מוסיפים לידיעתנו את ראשית מלאכת הדפוס ביאס, ובעיקר מבהירים את עניינו של הספר “סיג לתורה” שנרשם, עפ“י פרידברג [ע' 754, מס' 338], בצורה מוטעית בכל הרשימות, ועד האחרונה בהן: י. קארא (שווארץ), הדפוס העברי ברומניה עד שנת תר”ס (קרית⁻ספר, מה, תש"ל, עמ' 292). בין הספרים שנדפסו ביאס בשנת תר“ו נזכר: סיג לתורה, פסק דין בענין מכירת חמץ [מאת] מה”ר יוסף בן מנחם מנדל… לנדא [יאסי], תר"ו (בטעות דפוס שם: תר"ן).

עיון בשני הספרים הקטנים הרשומים פה מעלה, כי הרב יוסף לנדא, מרבניה הנודעים של יאס, פירסם בשנת תר“ג דף אחד, ובו כ⁻80 שורות נדפסות, אשר הכיל “תקנה גדולה” בענין סדר מכירת חמץ. לתקנה זו התנגד אחד מחכמי יאס האחרים (כנראה ר' אהרן משה טויבש; רמז לכך מה שכתוב ב“הריסת משמרת”: “ומי כמוני קרוב להגאון האמיתי הנ”ל [הרב יעקב אורנשטיין] בהיותי בלבוב, עד שכמעט יום יום פלפלנו יחד ומעולם לא שמעתי מפיו הקדוש מזה המנהג…“; בסוף הספר מצויה חתימת ידו של הרב טויב בשמו המלא ובתארו “אב”ד יאס”). את התנגדותו הביע בחוברת (או שמא בדף בודד ג"כ?) בשם “הגו סיגים” ובסופה הדפיס “בטול מודעה” באותו ענין. גם “סייג לתורה” וגם “הגו סיגים” לא נשתמרו. בתגובה ל”הגו סיגים" כתב הרב יוסף לנדא את “משמרת לסייג”. בחוברתו הוא דן, פיסקא אחר פיסקא, בהשגות איש ריבו, מבטלן, ומוכיח כי תקנתו מבוססת על תקדימים של חכמי ישראל אחרים, בהם בעל “ישועות יעקב” הנ“ל, וכי גם הרב שלמה קלוגר הסכים עמו לדינא. על חוברת זו שב ופירסם בעל מחלוקתו את “הריסת משמרת”, כדי לקיים כל דבריו הראשונים ולבטל תקנתו של הרב יוסף לנדא. כל פרשת הפולמוס הזה אבדה כליל, ונשתמרו רק החוברות המתוארות למעלה. כפי הנראה ארכה המחלוקת כמה חדשים ונשאה אופי קשה מאד, כפי שיעידו הביטויים החריפים והאשמות שבפי היריבים. ב”הריסת משמרת" נזכרים כמה מחשובי יאס בשמם, וכן נזכרים “הגאון הצדיק מוואליטשיסק בעצמו [ש]שמש בכתר רבנות דפה ובנו הגאון אחריו”. המחלוקת מפיצה אור על תולדות היהודים ביאס באמצע המאה ה19.

12] סבוב רבי פתחיה

[קראקא?], שנ“ט. ז [צ”ל: ח] דף, ◦8. חסר השער. הקולופון: “תם ונשלם סבוב רבי פתחיה ומדרש יונה… / בשנת שנ”ט לפ“ק / נאם שמחה בן לא”א יצחק ז“ל המכונה שמחה דרוקר מק”ק קראקא".

הדפוס הראשון הוא פראג שנ"ה, ודפוס זה לא נודע כלל. האם ידע המדפיס על המהדורה הראשונה? ישנם שנויים קלים בין המהדורות.

13] [סדור תפלה נוסח ספרד, ויניציאה].

לשון הקולופון: “תם ונשלם, בשם אלהי עולם / שנת שנ”ג לפ“ק ע”י השותפים מטיאו זאניטי קומין פריזיניי“. שמ”ד דף, חסר עד דף ל“ו. דף רכ”ט–ר“ל: לאדינו. בדף רס”ג: “סדר המלקות כמנהג זקני המערב…” בתחתית: קונטרסים בני 8 עמודים, מסומנים באותיות עבריות ומספרים בסוף: מולדות לשנים שנ“ג – שנ”ו. גדלו: 10 X 6¹/₂ ס“מ. אותיות מרובעות מנוקדות. ההוראות באותיות רש”י. כולל: תפילות חול, שבת, הגדה, ראש השנה, יום כפורים, הושענות, סדר תענית וברכת המזון. בסופו גם תפלת הדרך ותפלת הים.

14] [סדור תפלות],

פראג, תכ“ח. כולל תפילות חול ומועדים, פרשיות, יוצרות וסליחות, תהלים – עם שער מיוחד –, מעמדות, קינות ומנהגי טירנא עם שער מיוחד. ההערות ביידיש. ◦4. הסדור מחזיק 81 קונטרסים בני 4 דפים כל אחד, מסומנים בתחתית העמוד באות עברית ובמספר. יחד: 324 דף. אין פגינציה. למנהגים 11 קונטרסים כאלו, יחד: 44 דף. אותיות מרובעות מנוקדות. בסוף הסידור, לפני תהלים, חתום: “נאם מנחם נקרא מן בן לא”א כמר יצחק שליט זעציר מק”ק פראג הבירא“. ובסוף המנהגים: “על ידי הפועל במלאכת הקודש נאם יצחק בן לא”א כמר אשר שלי,ט א”ס זעצר מק“ק פראג הבירא: על ידי הפועל במלאכת הקודש נאם משה בן האלוף המרומם כמוהר”ר קלמן מק“ק קראקא”.

שטיינשניידר בקטלוג הבודליאנה (מס' 2169) הזכיר קטעים מסדור זה, אך הם חסרים ברשימת A Concise catalogue of the Hebrew printed books: A. E. Cowley in the Bodleain library,Oxford. 1929.

15] [סליחה] אין תשורה,

של מהר“ר אלעזר אשכנזי ז”ל. דף בודד. נדפס כנראה בפראג, סוף המאה הט“ז או ראשית המאה הי”ז. ◦2.

סליחה זו לא נדפסה בשום מקום אחר, וב“אוצר השירה והפיוט” לא נזכרה. רק בהשלמותיו לאוצרו הוסיף דוידזון את ראשית הפיוט, עפ"י מה שמא אצל שטיינשניידר, שלפניו היה כנראה דף זה.

16] אלו הדברים הנחמדים מפז ואדרכמונים/

… אשר איזן / ותיקן ועשה אזנים לתורה פירוש נחמד על קפיטל / תהילים ק"ז וגם כוונת המקוה אשר נמצא באמתחת כתבי קודש… /…של הרב המקובל איש אלקי… /… מוהר“ר ישראל בעשט / זללה”ה אשר הועתק מפה קדוש / הנ“ל על ידי אחד מתלמידיו ונמצא ביד כבוד הרב הגאון /…מוהר”ר שמעלקא ז“ל ה”ה / אב“ד דק”ק ניקלשפארג והמדינ' וכדי לזכו' / את הרבים ליראי ה' ולחושבי שמו הובא לבית הדפוס. חמ“ד, חש”מ, חש“ד. [קארעץ?]. דפוס ראשון? ◦8. 6 דף. (אותיות רש"י). פרק ק”ז עצמו באות מרובעת⁻מנוקדת.

כונת המקוה כתובה בהמשך דף השער, ומעברו השני מתחיל פירוש “הודו”.

17] שבועה חמורה על ברדאן,

פראג. המאה הי"ז? דף בודד, נדפס משני צדיו. ◦2. פראג נזכר בגוף השבועה בלשון “היר אין פראג”.

על ענין הברדאן כתב י. היילפרין במילונו שבסוף “פנקס ועד ד' ארצות”. כך: “פרדאן, ברדאן, בטרנסקריפציה פולנית Berdon, Perdon, מס של הקהילות מצריכה ומשא⁻מתן, בדומה לקאראפקי האתימולוגיה של המלה טרם נתבררה כל צרכה. מקצת ביבליוגראפיה על המס הזה בפולין ובאירופה המרכזית: ויינריב, 1938, MGWJ עמ' 263”. מעבר לדף – המשך השבועה, וגם שבועת האשה.

18] ספר / שבט יהודה

/ דאש ספר האט מחבר גווען החכם השלם מוהר“ר / יוסף בן ווירגא… / מיר האבן מעתיק גווען פון לשון הקודש אויף טייטש לשון כדי עש / זאלין פר שטיין דער פראסטי עולם ונשים השם יתברך זול אונז / שיקין דעם גואל צדק במהרה בימינו אמן: / עפ”י רשיון צענזאר / בהרובשוב / בשנת תקע"ח לפ"ק.

מעבר לשער: “אל עין הקורא” – בעברית. ◦12. אין פגינציה אך הקונטרסים, בני 4 דפים כל אחד, מסומנים בתחתית. הטופס חסר מעט בסופו וכעת יש בו [43] דף =י"א קונטרסים והאחרון חסר דף. מעבר לשער: עציץ בתוך מסגרת קישוטים, כרגיל בדפוסי הרובשוב. הספר מכיל תרגום יידי בלבד. (אותיות צו"ר).

לגבורות" (ספר שזר)

ר' יום טוב ליפמן צונץ כתב ב“תולדות ר' עזריה מן האדומים”¹, “ספר מאור עינים נדפס שלוש פעמים. הדפוס הראשון מנטובה של”ד² מחזיק קצ“ד דפים… ואחר כך נוספו עוד מהדורה שנית ה' דפים ולוח השגות דף אחד, ואלה הששה בלתי מסומנים במספר מונה הדפים רק מלמטה כתוב נייר כ”ד, ג וכו' למען יודבקו אל המהדורות הראשונות. וההוספות האלה הנדפסות אחת לאחת עד שנת של“ה לא הגיעו לידי כל הקונים וחסרות אם כלן אם במקצתן בהרבה אקסעמפלארי. ועל כן דפוס ראשון שלם בכל חלקיו יקר היום”. ר' י"ל צונץ תיאר בדיוק את הדפוס הראשון במהדורה המתוקנת, ולא ראה טופס שלם של הספר בצורתו הראשונה, טרם שהוכנסו בו תיקונים רבים. והשינויים בולטים כל כך, עד שמותר לדון בשתי מהדורות, אחת – קדומה ומקורית, והשניה – מתוקנת.

בס' “מאור עינים” חלו שינויים בשעת ההדפסה: דפים אחדים נשמדו כליל, כמה דפים הוחלפו באחרים בעלי נוסח שונה, וחשובות גם התוספות שנתווספו. עוד לפני צאת הספר לאור שמעו כמה רבנים על חידושיו, ונתפשטה הדעה בין הקנאים שהוא מטיל פגם בדברי חכמים ובס' הזוהר ומאשים אותם בהגזמה, וכן שהוא מעורר ספקות בסדר שנות היצירה ומקרב את ניסי הנביאים אל הטבע. בעיני החרדים לא מצאה חן גם שיטת המחבר להזכיר ספרים חיצוניים, ביחוד בפילוסופיה ומדע, ולהסתייע בהם כספרי עזר. בין עשרות החוקרים והוגי הדעות הנוכריים מזכיר הוא את אריסטוטלי, אוקלידס, קוינטיליאנו ואבגוסטינו. כל החידושים האלה היו בעיני הרבנים השמרנים כהריסת הקבלה.

ההשגות על הספר, על כלליו ופרטיו, נתרבו ונתגברו בשעת ההדפסה ואחריה, עד כדי התלקחות מריבות והטלת איסורים וחרמים. מוקד המחלוקת לא היה במנטובה, אלא בערים אחרות באיטליה. כבר בד' ניסן של“ד, כשלושה חדשים וחצי אחר הדפסת הספר, הוטל עליו איסור מטעם רבני ויניציאה, בראשות ר' שמואל יודא קצנלבוגן “שלא יוכל מי שיהיה מכלל קהל העדה, עדה מהם ובתי החצרות וכל זולתם החרדים על דבריהם, להחזיק ברשותו החבור הנזכר, ולא כלו ולא קצתו, ולא להגות בו, כי אם אחרי שכל יחיד ויחיד מהם ישיג רשות בכתב חתום מחכמי עירו…”³ קהילות איטליה רבות, ביניהן קרימונה, רומא ופירארא, הלכו בעקבות ק”ק ויניציאה והטילו איסור על הספר.

גם בצפת נעשתה פעולה נמרצת נגד הפצת ס' “מאור עינים” ברבים. ר' אלישע גאליקו, חבר בית הדין בצפת מספר, שרבו ר' יוסף קארו עיין בספר “ואחר יום שלח אחרי וצוה אותי לסדר כתב אחד אשר יחתום בו. ותורף המכוון היה שהיה ראוי לשרוף ולהבעיר באש את הספר הנזכר בכל מקום, ושתמה על הרבנים אשר במקומו איך הניחו להדפיסו ולא חשו כבוד התורה ועיקריה. ובהיות כי אני החמצתי בדבר וביני ביני חלה הרב זלה”ה את חליו אשר בו נתבקש בישיבה של מעלה ולא יכול לחתום בידו, הודעתו את דבריו זצ“ל באחת”⁴ את הדברים האלה אשר ר' משה אלשיך. את חוות דעתו של ר' יוסף קארו הפיצו כנראה חכמי צפת בין יהודי העולם ביחוד באיטליה.

ר' עזריה מן האדומים, שחיזקו את ידיו ידידים, המצדדים בזכות חידושיו, החל לפעול לשם הצלת הספר מהחרמים והאיסורים. מן ההכרח היה לעשות ויתורים למתנגדיו הקנאים. עפ“י שני הדפים האחרונים שבמהדורה הראשונה⁵, שנדפסו במנטובה בכ”ח אלול שנת השל“ד (כחצי שנה אחרי הטלת האיסור על הספר מטעם רבני ויניציאה, ועוד לפני הטלת החרם ע"י ר' יוסף קארו) מתברר, שר' עזריה מן האדומים נסע לויניציאה “אשר בה צוררו ריקם הציב לו יד”, כנראה ע”מ לסיים את המשא והמתן עם רבני העיר, בדבר הסרת האיסור מעל ספרו. לשם הכשרת הספר נדרש ממנו מקודם להדפיס בשולי החיבור “השגת הגאון⁶ יצ”ו על דרוש ימי עולם" וכן להוציא שלושה מאמרים שעוררו התנגדות: מאמר “שתין פולסי דנורא”⁷, מאמר “המענג את השבת”⁸, ופיסקא מהזוהר "האי מאן דאושיד זרעיה ברקינאי וכו' "⁹.

ר' עזריה הדפיס בכ“ו מרחשון שנת תשל”ד “השגה מאת הגאון כמהר”ר משה פרווינציאלי יצ“ו על דרוש ימי עולם” (דף קפט–ק"צ), ועל ידה תשובה להשגה (דף קצא–ד), לעומת זה ניסה להציל את הדפים, שבהם נמצאו הקטנים השנויים במחלוקת, על ידי דברי התנצלות וריכוך דעותיו “ובתחנה לפני כל אנשי שכל ואמת להטות בלב טוב אל דברי אזן שומעת”. הוא מסביר את השקפתו “והנה לבי יקחנו לומר שכל מכחיש ההפגה בדברי רבותינו על הדרושים כאלה ומתעצם לומר שכל דבריהם דוקא, הנו מניף חרמש על קמת זיום והדרם ומתנגד לכוונתם העצמית”. “והנה זו דרך ישרה אצל הנביאים גם כן להפליג בדבריהם כדי לאיים…” ר' עזריה מדגיש שבציינו את ההפלגה והגזמה בדברי הקדמונים לא התכוון להקל בחטא אלא לפתוח לפני החוטא שערי תשובה. “זה דעתי בשלשת המאמרים האלה וכיוצא בם ועל מנת כך זכרתים, לא ח”ו שיצאתי להקל בחטא המוציא ש“ז לבטלה אשר הוא זמה ועוון פללי, אדרבא לפתוח לפניו דלתים אל התשובה שלא יאמר החוטא אך ריק אזכה את ארחי וכאשר אבדתי אבדתי, ולא שאדוש בעקבי מצות עונג השבת אשר בזכותה נתענג אל אלוקינו, חלילה לי מחטא באחת מאלה..”

וכדי להשאיר את הדפים, הכוללים את המאמרים הפסולים בעיני הרבנים הקנאים ולמנוע את החלפתם באחרים, נתן “בלב שלם… לכל הקונה” את הספר רשות למחוק את הקטעים השנויים במחלוקת.

ואולם כל התחבולות האלה לא הועילו ור' עזריה הוכרח להחליף את הדפים המקוריים¹⁰ באחרים (נ“ב⁻נ”ג מפרק ט, פ“א⁻פ”ב מפרק י“ז, דפים פ”ז⁻ח הכוללים פרק כ', במקצת יותר משנקבע בהסכם הראשון).

את זכר הדפים המקוריים מהמהדורה הראשונה מביא ר' י“ל צונץ במאמרו¹¹: “והרב החכם שי”ר ראה שני אקסעמפלארי אשר שם במקום אחד נוסחאות שונות והשמטה גדולה וטרם צייונו המקום והענין היו לשרפת אש בבראדי בשנת התקצ”ה“. הראשון שמצא וחקר שני דפים מהמהדורה הראשונה היה י. צדנר; הדפיס מהם קטע ב”המזכיר" (כרך IV, עמ' 80⁻79). וכיון שדברי ההצטדקות בשני הדפים האחרונים של המהדורה הקדומה (קונטרס כ"ו) לא הועילו, והיה הכרח להחליף 6 דפים מקוריים, היו שני הדפים למיותרים ונשמדו כמעט בכל הטפסים¹². גם ששת¹³ הדפים המקוריים שהוחלפו יקרי מציאות הם ביותר.

לפיכך כוללת המהדורה הראשונה המקורית, שהושלמה בכ“ח אלול שנת השל”ד – קצ“ו דפים. המהדורה המתוקנת, שגמר הדפסה בשנת של”ה (לקץ הימין), תוארה בדיוק ע“י ר' י”ל צונץ. נתווספו בה 6 דפים בלתי מסומנים (5 דפים “מהדורה שניה” ודף לוח השגות), שמקמם ברגיל בין דף קפ“ו לדף קפ”ז, וחסרים בה הדפים קצ"ה–ו.

שנויי הנוסח בשתי המהדורות אינם קובעים ערך בביבליוגרפיה בלבד, אלא מפיצים גם אור על המאבק בין השמרנים והמתקדמים באיטליה בראשית התקופה החדשה.

ספרות

1 חידא: מחזיק ברכה, ליוורנו תקמ“ה (א"ח קונטרס אחרון), דף קל”ג סימן ש"ז

2 יום טוב ליפמן צונץ: תולדות ר' עזריה מן האדומים (כרם חמד, ה, עמ' 131⁻138; ז, עמ' 119⁻124), נדפס שוב בסוף ס' מאור עינים, מהדורת ר“ד קאסעעל, וורשא תרנ”ט

3 תהלה למשה Festschrift zum 80 Gebartstage M. Steinschneiders, Leipzig 1896]] עמ' 8–1: שלשה כתבים ע“ד ס' מאור עינים… יוצאים לאור ע”י ש' ז' ח’ה.

4 D. Kaufmann: Kämpfe Asarja de Rossis (Gesammette Schriften, Bd. III

5 א. כהנא: ספרות ההיסטוריה הישראלית, כרך ב, ווארשא תרפ"ג

6 משה כרמלי: ספר וסייף, ירושלים⁻ניו⁻יורק תשכ"ז עמ' 8–53

7 ראובן מרגליות: ציונים ביבליוגרפיים עמ' 441: 449 (ארשת א, ירושלם תשי"ט)

8. S. Baron: JewishStudies inMemory of Israek Abrahams, N.Y.1927, p. 12–58

9 מאיר בניהו: ר' חיים יוסף דוד אזולאי, דף קמ"ב (ירושלם תשי"ט).

10 דוד תמר: לחרם על הספר מאור עינים, “קרית ספר”, כרך ל"ג, עמ' 9–378 (ירושלים תשי"ח) נדפס גם בספרו: מחקרים בתולדות היהודים בארץ⁻ישראל ובאיטליה, עמ' 109⁻110, (ירושלם תש"ל).

11 שלמה סימונסון: תולדות היהודים בדוכסות מנטובה, כרך שני, עמ' 461–465 (ירושלם תשכ"ח)

שנערכו ביום השנה השני לפטירתו, בכ“ב כסלו תש”ד

א. אורות וצללים בהוראת שירת ימי הבינים

אין ביכלתי ואין ברצוני לקבוע הלכות פסוקות בהוראת שירת ימי הבינים. השוטף מרובה מן המגובש והשמא מרובה מן הודאי. אני מתכוון רק להביע כמה מחשבות, שהתעוררו בלבי בעת הלימוד ואחרי הלימוד.

איני יכול להסתלק מן הרשם שהמורה לשירת ימי הבינים לא השיג אפילו חצי תאוותו. אין התלמידים קוראים להנאתם בשעת הפנאי אף את מיטב שירת ימי הבינים, כגון של אביר המשוררים רבי יהודה הלוי. בקריאה אין להם עונג. ואם גם המורה עשה לפי מיטב יכלתו ולימד את תלמידיו כמה שירים מובחרים, גם פרש אותם לעמקם וגם הפך אותם לקנין רוחני, לא יצא ידי חובתו. העיקר⁻חסר. כי בשירה – הלימוד אינו אלא אמצעי, אמצעי לחשוף את היופי הפנימי שבשירה, להקנות הנאה בשעת הקריאה, לעורר תשוקה לקריאת שירים חדשים. ההגשים המורה לשירת ימי הבינים שאיפה זו? לדעתי – לא.

כמובן – אם נדון על הקנית השירה מבחינה אינטלקטואלית, נוכל לעתים לצין השג חשוב, הצלחה רצינית. בראשית שנת הלמודים מקבלים התלמידים שיר, מעיינים בו, הופכים והופכים בו, ואינם מבינים מה תמציתו, מה הרעיון העיקרי המובע בו. כל אחד רואה בו מהרהורי לבו: יש מי שמוצא בשיר תאור טבע, ויש מי שמוצא בו ענין “בינו לבינה”. המורה תוהה ומשתומם: מדוע מוציאים הקוראים דברי השיר מפשוטם? מדוע מגלים בהם פנים שלא כהלכה? אכן עומד התלמיד בפני חידה סתומה ואינו יודע פתרונה. ואחרי שנת לימוד מאומצת ישמח המורה הטוב על ההצלחה: ינתן עוד פעם שיר לקריאה, גם כן קשה הצריך לפירוש, והתלמיד המוכר, שלמד כהלכה, ימצא את העיקר. ובכן איזה משפט רשאים אנו להוציא על סמך נסיוננו המוגבל? אם הברכה שורה במעשה המורה, מכשיר הוא את התלמיד במשך הזמן לרכישה אינטלקטואלית של מבחר שירת ימי הבינים, אבל היסוד האימוציונלי חסר, ההתרשמות מהיופי שבשיר היא ממנו והלאה.

כי יש מחיצות בין הקורא בן דורנו ובין שירת ימי הבינים, מחיצות שאין בכחנו לבטלן אלא ל“עקפן”.

נקרא לדוגמא קטע מהשיר המפורסם של רבי יהודה הלוי, שיר ידידות המוקדש –לפי המסורת – לרבי משה אבן עזרא (זָכָה ור' חיים בראדי הכניסו ל“מבחר השירה העברית”) וננסה לנהוג לפי השיטה שאנו נוהגים בשעת קריאת שיר מודרני:

ידענוך נדד מימי עלומים, ונחל הבכי נחל קדומים;

הרב עם הזמן על⁻לא חטאה? ועם ימים? ואין עון לימים!

מלכים הם בקו⁻צדק ירוצון, ואין נפתל ועקש במרומים –

הזה חדש? ואין חבל חדשה, וחקיה באצבע אל רשומים,

ואיך ישנו דבריה? וכלם בטבעת ימין עליון חתומים,

וכל סבה מצואה במסבה, וכל חדש כבר היה פעמים!

ולא⁻חבר אנוש כי אם לפרד, להוציא מלאם אחד לאמים,

ולולא נפרדו מאז בני איש, אזי לא מלאה ארץ עממים. –

ויש דבר אשר ייטב וירע, ובו שקוי ורקב לעצמים;

בהתקצף אנוש יומו יקלל ויקב את רגעיו הזעומים;

והוא היום יברכוהו אחרים, אשר אתו יבלו בנעימים;

וכל מאכל בפי בריא כנפת – והנפת בפי חלה רתמים;

ודאג יחשכו אורים בעיניו ולא יראם והם לו נעלמים

כעיני יום שכן ענן עליהם לְנד משה, והם ירדות זרמים!…

ותוצאות הקריאה: אין כלל התרשמות אימוציונלית, אין כל הנאה לשמע הדברים; – איזו חידה מוזרה נצבת בפני התלמידים.

ב.

א) בשיר מודרני משרה היסוד המוסיקאלי הלך נפש. ועל ידי כך מקבל הקורא הכשרה לחיות יחד עם המשורר את החוויה. והנה כאן המשקל אינו ערב לאוזן; כל היסוד המוסיקאלי זר ומוזר.

לפנים, בשעה שחברת המשכילים היהודים בספרד היתה מעורה בתרבות הערבית, ודאי כל אחד מהם הרגיש במשקל המיוחד, בנגינה המיוחדת של השיר הזה, ומצא בהם עונג רב. לא כן עכשיו שהדברים נראים מוזרים ורחוקים. כן יכבד על איש המחונך על המוסיקה האירופית להאזין זמן רב לנגינה ערבית ולהתענג עליה. בשירת ספרד מכבידה ומפריעה הזרות עוד יותר. זו היא המחיצה הראשונה, אבל לא העיקרית.

ב) הטעם הספרותי השתנה במידה מרובה מתקופת ימי הבינים עד זמננו אנו. למשל, החרוזים החוזרים מראשית השיר ועד סופו, שפעם היו סימן לכשרון הגדול וגם יצרו הרגשת לוי נעימה בשעת הקריאה, – כעת חד⁻גוניותם מטילה שעמום. השינוי שבטעם הספרותי נטל ממנו את יפיו הראשון.

יתר על כן – באריכות השירים, שהיו פעם מפורסמים ככלילי שלמות, מוצאים אנו טעם לפגם. למשל, מי שינסה לקרוא בעיון את ה“קינה על מות ר' יקותיאל” של רשב"ג לעמוד על כל ציור ותמונה ולעקוב אחרי כל הרעיונות שבו, ינחל אכזבה מרה.

זו היא המחיצה השניה, שהיא תוצאה משינוי הטעם הספרותי.

ג) והעיקר… מה זר ומוזר לתלמידינו, שרובם התחנכו לפי “סגנון אירופה”, חוג התרבות העברי⁻הערבי (המשתקף בשירת חול בספרד), בעל דרכי מחשבה שונים, בעל אמצעי הבעה שונים, בעל משלים וצרופי לשון שונים. וזו –מחיצה" המפריעה ביותר. אם נשאל תלמיד, מדוע מתענג הוא על שירת הומירוס, שהיא “זרה” גם לפי תכנה גם לפי הציורים והמשלים שלה. ומדוע נרתע הוא בשעת קריאת שירת רבי שלמה אבן גבירול מפני זרותה – לא ידע להשיב ברורות, רק יעיר: דברים אלה יפים יותר, דברים אלה מענינים יותר. לא יעמוד על סוד זה שנתחנך בחוג תרבותי “מערבי”, ועל ידי כך דבר מה נעלם ממנו חוצץ בינו ובין שירת ימי הבינים.

אין לו לתלמיד בקיאות מספיקה במקרא ובמדרש כדי אפשרות להתענג על השימוש בקישוטי המליצה – בפסוקים ובשברי פסוקים. אם יקרא בשירו של רשב"ג על רבי יקותיאל:

"אכן מידעי זנחתנו מאד –

עד כי קראתיך אבי⁻זנוח".

יכבד לו לדעת שבספר דברי הימים נזכר שם יקותיאל אבי⁻זנוח ועל כן יחשב שהמשורר התכוון רק להביע שאיש חסדו שכחו וזנחו ולא ימצה את עמק המליצה. אך מי שנתחנך בחוג הערבי⁻עברי וידע היטב את המקרא העלה תיכף את זכר הפסוק והתענג על רמז זה. ואנחנו מוכרחים לבטל זמן כדי לרדת לכונת המשורר. השירים הקשים, שצריבים לפירושים, מקלקלים את ההרגשה הבלתי אמצעית, את הרושם האמנותי הראשון.

הרמיזות המרובות, ביחוד באמצעות שמות שבכתבי הקודש, אינן נתפסות בנקל על ידי התלמיד. אם הוא קורא

אמרו למוכיחי זמני: יחשו:

כי שמעה אזני דבר בן פלת (רשב"ג)".

אינו יכול להבין מה פירוש של דבר “בן⁻פלת” ואינו מעלה תיכף על דעתו שהכוונה לאון (=מרמה, שקר). הוא מביט בעינים תמהות ואינו מבין מה פירוש הדברים.

אפילו אם הוא קורא בשירת רשב"ג:

ונפל הרעם ובא בן אבינעם במים כבירים,

לא ישער שכאן הכונה לברק (“בן אבינעם”).

ולא זה בלבד, הציור הערבי, המצוי בשירת ספרד, שונה תכופות מהציור המודרני, ועל ידי כך התלמיד אינו תופס את הרגשת היסוד. לדוגמא: העורב בשירה הערבית בא לסמל את הפרידה. את הנדודים; ואילו לפי האמונה העממית הרווחת באירופה, מבשר העורב אסון קרוב, ביחוד מות. רגשות אחרים, מחשבות אחרות.. ועל כן מי שיקרא

"ערב כל גיל מלב כל דוד

העת לנדוד קרא עורב",

(משה אבן עזרא)

לא יתפוס מה הקשר בין העורב ובין הנדודים ולא יבין את החרוז בלי ביאור ארוך או קצר, ועל ידי כך הרושם הבלתי אמצעי ילך לאיבוד.

גם המשל הנאה והשכיח בשירה הערבית:

"אכן עלי שפכך דמי לבי שני

עדים: לחייך ושפתותיך (ר' יהודה הלוי)

צריך פירוש ארוך למדי: האודם שבלחיי האהובה ובשפתיה מעיד ששפכה דמי האוהב. הדברים אינם נתנים באופן בלתי אמצעי.

כך עומדים אנחנו בפני קושי מיוחד, שזקוקים אנו להרבה הסברות כדי לרדת לעמק השיר. ודא עקא. בשעה שאנחנו – אחרי מאמצים רבים – שוברים את ה“קליפה” ומגלים את ה“תוך”, באה לפרקים אכזבה חדשה. אותו ה“תוכן”, שהיה פעם חשוב בשירי ימי הבינים, עכשיו עבר ובטל ערכו.

דוגמא בולטת ישמשו שירי ההתפארות התופסים מקום נכבד בשירי ימי הבינים; ה“התנשאות” תחשב בעיני תלמיד נבון ובעל טעם לגסות, להפלגה משונה.

דברי ר' שמואל הנגיד:

"היתאפק אשר נפשו לבנה וכלבנה להתנשא יגעה

וישקט, עד אשר יאזר במתניו כנפיה, כאיש אוזר יריעה"

יעוררו תמהון או צחוק, אפילו המשל החריף והמקורי של רשב"ג:

"והם – לו אֻספו על כף נמלה

נגלים להיות ספק מלואו"

(אילו כל מתנגדיו היו מתאספים על גבי כף של נמלה, כי אז לא היו ממלאים כף זו). – לא ילהיב את הקורא הצעיר; יתכן שלא יתרשם מהחידוש ומהחריפות שבציור, ואילו ההגזמה תראה טפלה⁻בעיניו.

ג.

סכנה חמורה צפויה לנו: אם נְקַיים את השיטה המקובלת ונשתדל למסור לתלמידים את ה“מפתח” לשירת ימי הבינים וגם נעשה את הדבר בכשרון, יהפך – במקרה הטוב⁻הלימוד לעובדה אינטלקטואלית, המעסיקה ומחדדת את המוח, לפעולה שכלית שיש בה משום דמיון לפתרון חידות מענינות. וסוף דבר: במקום לעורר צמאון לקריאת שירה ובמקום להעניק את העונג שבקריאת שירה, נפתח את שכל הקוראים הצעירים. ולאחר שיגמרו חוק למודיהם ויבטלו מחובת הקריאה, לא יתעוררו ולא יעלו על הדעת לפתוח ספר שירים ולקרוא בו להנאתם. כי השיר – בלי התרשמות אימוציונלית – אינו מושך את הלב. בזה כוחו של השיר גדול, שהוא מפעיל את הרגש ומלהיב את הדמיון. ואם הוא נותן רק מזון למחשבה, עדיף ממנו מאמר פובליציסטי, עדיפה מסה פילוסופית. ולמה יבקש הצעיר את הפעולה האינטלקטואלית דוקא בשירה?

ובכן – מה המסקנה? הנגנוז את שירת ימי הבינים, ולא תשמש אלא חומר מחקר במכללה? לדעתי יש מוצא אחר, מוצא רצוי. אנו יכולים לבחור בעיקר באותם השירים, שאין חותם מיוחד של ימי הבינים טבוע עליהם, שערכם האנושי עומד וקיים ועם זה – הם מצטיינים ב“קלותם”, בתמימותם ובפשטותם. במקום שההרגשה עמוקה וכנה – מעטים שעשועי לשון וצעצועי ציור. שירת האבל של הנגיד, למשל, לא תפתח לפני הצעיר את העולם המוזר והפלאי של ימי הבינים, אבל תעמיד אותו על צער האדם המובע בצורה תמימה ונאמנה.

ואל תהיה דרך בחירה זו פשוטה וקלה בעינינו! הפיוט השיג בימי הבינים שיאים אמנותיים – לאו דוקא בשירת חול, בשירת טבע ואהבה, אלא בשירה “לאומית” ודתית (התחום מטושטש לפרקים!). ועצם המושג שירה דתית דיו לקבוע עמדה שלילית בלב הרבה תלמידים: מה ש“קדושה” נודפת ממנו נפסל למפרע. לא קל להלחם בתופעה שהיא פסיכולוגית וחברתית כאחת. ובכל זאת שומה עלינו לעורר הוקרה ליפי באשר הוא שם.

במקום שחזקה ההתנגדות להרגשה דתית, במקום שרווח זלזול במסורת דתית, והדת – לכל גילוייה – מוחזקת לריאקציה חברתית, קשה מאד להגיש את שירת הקדש הנפלאה של רשב“ג או של רבי יהודה הלוי, בלי להתקל בהתנגדות נפשית. ומשום כך מוכרח המורה לנסות קודם כל ל”גול את האבן מעל פי הבאר", באר הרגשות הדתיים התמימים, החבויים במעמקים. ודרושים טקס רב וסבלנות רבה מצד המורה, כדי להרוס את החיץ בין התלמיד הקורא ובין שירת הקודש. אבל אם מאמצי המורה יצליחו; אפשר יהיה לקוות להתקדמות רצויה בתפיסת מיטב השירה של ימי הבינים.

זה לדעתי מוצא רצוי, אך לא קל, מהמבוך. מהראוי לקרא שירים מעטים ויפים, שאינם צריכים לפירושים מסובכים, שירים שבהם החוויה חזקה ונאמנה. קמעא קמעא תתוספנה ידיעות בדבר המשקל, בדבר הסממנים המיוחדים של שירת ימי הבינים. המורה תופס בזה את המרובה – עלול להכל. מוטב לעורר צמאון לקריאה מאשר לרוותו. לאט לאט יתגלה הקסם שבשירת ימי הבינים.

ד.

לאחר שעמדתי על איזה מהקשיים הרציניים בהוראת השירה ורמזתי לאפשרות שיפור המצב, אציע תיקונים אחדים, שבכוחות משותפים נוכל לעשותם.

ראשית – יש צורך באנתולוגיה משובחה של שירת ימי הבינים, במבחר שיתאים לרוח אנשים צעירים בעלי תרבות, שבו יכונסו השירים היפים ביותר. אסור לחוס ולחמול גם על שירים מפורסמים ביותר, כגון: ה“תהילה” לר' שמואל הנגיד, שמטילים שעמום על הקורא. לא הפירסום כאן עיקר, אלא הטעם של הקורא המודרני, חובב השירה.

שנית – יש לדאוג להוצאות נאות של המשוררים המופתיים של ימי הבינים. כאשר יתעורר התלמיד וירצה להתיחד עם אחד המשוררים ולטעום טעם שירתו, מנין יקח ספרי קריאה? הדיואן של ר' יהודה הלוי היא יקר מציאות ויקר ערך ויד תלמיד לא תשיג לקנותו; שירי שלמה אבן גבירול ומשה אבן עזרא וט. אבו⁻אלעפיה – מרובי כרכים ומטילים אימה על קורא צעיר. הדיואן של רב שמואל הנגיד – יצא אמנם שלם וגדוש בכרך אחד, אבל אינו מנוקד, אין בו הסברה מספיקה והוא חתום ונעול בפני התלמיד, וההוצאה הקודמת (ע"י ר' חיים בראדי), המצטינת בכמה מעלות טובות⁻אין בה מבחר ואין בה שלמות.

באמריקה יצאו כמה קבצים מצוינים ביפים ובמראיהם החיצוני, בצרוף הערות ותרגום אנגלי, ברם עשויים הם לדחות את הצעיר העברי ע“י סדור השירים הלועזי – מימין לשמאל – כאילו התרגום עיקר והמקור טפל. לעת עתה, באין ברירה, מוטב להזמין הספרים שיצאו באמריקה, בעריכה טובה ובמבחר משובח (אמנם מצומצם!) – הכוונה ביחוד לשירי רשב”ג ור' יהודה הלוי – ולהכניסם לכל ספרית תלמידים. המראה הגאה, המבוא הקל, הבחירה הטובה עלולים למשוך לב הקורא.

ושלישית – מהראוי להגיש לתלמיד לקט מאמרים טובים, הדנים על שירת ימי הבינים, קובץ, שבו יאספו וירוכזו מיטב המאמרים והמסות, כגון של ר' דוד ילין על רשב“ג ועל משה אבן עזרא, של הד”ר ח.שירמן על שמואל הנגיד, של הפרופ' קלוזנר על רשב"ג וכו‘. אפילו המאמר – הישן קצת – של ד. קופמן על ר’ יהודה הלוי – ברכה רבה צפונה בו. בהיסוס רב יכול אני להמליץ על מאמרים נאים ומרפרפים כמו של וכסמן, שנתפרסמו בזמן האחרון.

לבסוף… ואם תשאלוני: למה אנו עמלים? האם כדאית אותה היגיעה המרובה, כדי לקרב את שירת ימי הבינים לדור החדש? אענה: כדאית… כי אנחנו נפגשים במיטב שירת ימי הבינים עם עולם יפה ונעלה, העתיד להעשיר ולרומם את נפש הצעיר הקורא. לעתים רחוקות באו בשירת ישראל לכלל ביטוי כה שלם וכה אמנותי – חרפת הגלות וכיסופי הגאולה; המרד בנכר והגעגועים לארץ הקדש, למולדת; יגון האדם ובקשת אלהים חיים. כל יהודי – גם החפשי, שאינו נתפס למשפטים קדומים אנטידתיים, – יוכל להתרשם משירה זו ולהתפעל ממנה.

מגדולי הבונים והיוצרים בשדה החינוך היה, מחנך מיוחד במינו, מחנך שלא לפי המושגים המקובלים. לא ברא חדשות בתורת החינוך, לא העמיד תלמידים נאמנים למשנתו, לא עיצב, כמורה ותיק, דמותם הרוחנית של צעירים, ועם זה תרם, כמעטים בדורו, לחינוך היהודי. בזכות אישיותו עשה זאת, מנעוריו ועד ימי נשיאותו במדינת ישראל.

אישיות קוסמת ועשירת גוונים היתה אישיותו של זלמן שז"ר. אך גם סבוכה ורבת ניגודים. הכוחות הסוערים והכשרונות המזהירים שבהם נתברך נאבקו בקרבו ולא הגיעו לכאורה לכלל מיזוג. רק ממרחק מסוים – של זמן ומקום – אפשר אולי לתפוס את ההרמוניה, הנובעת מריבוי ניגודים, ולהשיג את האישיות השלמה.

כרוב כוחותיו הפנימיים רוב עיסוקיו. מראשית ימיו עסקן ציבורי ומנהיג מדיני היה. כבן שלושים כבר הוא במנהיגי תנועת הפועלים היהודית. בקונטרסים שנונים הוא משתדל להשפיע ולהכריע בשאלות הזמן (“הנלך או לא נלך אל הקונגרס הציוני”? 1921) ועד⁻מהרה הוא מתפרסם כנואם ציוני⁻ סוציאליסטי מלהיב וכפובליציסטטן מוכשר.

היו ימים ושזר עצמו וידידיו בטוחים היו, שנועד להיות איש מדע וחוקר. בתחומי מדע שונים היה יוצר ומחדש, וכל חידוש היה בעל ערך לא רק למעטים מבעלי המקצוע, אלא לרבים שוחרי הדעת. יחד עם מנחם סולוביטשיק (לימים סוליאלי) פתח לפני יובל שנים (תרפ"ח) שער לחקר⁻המקרא המודרני בעברית בספר, שנכתב במשותף “תולדות ביקורת המקרא”. מנעוריו נמשך אל חקר התנועה השבתאית וספיחיה, חתר למעמקיה וביקש לעמוד על התנהגות העם לעת משבר. הוא עסק גם בתולדות תנועת הפועלים, בלשון אידיש, בשאלות ותשובות, ובכל תחום ותחום פירסם מחקרים רבי חשיבות. מעולם לא התרכז במקצוע אחד; כאיש מדע לא ידע את סוד הצמצום.

מיוחד הוא שז“ר המשורר. שירתו פשוטה, נובעת מעמקי הנפש, מעין שיחה כנה של האדם עם עצמו. בעוד ששז”ר הנואם הוא נרגש ופאתיטי, הרי בשיריו ניב לרחשי לבו ולחשבון עמו במעין קול דממה דקה. וקו אופייני באישיותו, זו ההתלהבות החסידית, מורשת בית סבא ובית אבא, ועד זקנה ושיבה שמר אמונים לתורת חסידים, לזמר חסידי, לסיפור חסידי, וכן להרבי מלובאוויץ.

טועים הסבורים שהעושר הרוחני הרב היה שמור לרעתו. בשרשיהם ינקו תחומי היצירה השונים זה מזה והפרו זה את זה. בספרי המחקר ובמסות מפעמת לעתים רוח שירה כצליל דק, כציור נאה, ופעולתו המדינית והפובליציסטית העמיקה בזכות עבודתו המדעית. מכל מקום בפעולתו המסועפת כמחנך, מחנך ביודעים ובלא יודעים, עמד לו העושר הזה לברכה.

פחות משנתים שימש שז“ר בן השלושים בערך, כמורה “מן השורה”, בפדגוגיון העברי בוינה. בראש המוסד עמד פרופ' צבי פרץ חיות, רב ראשי, חוקר מובהק ומנהיג לאומי. בפידגוגיון התרכזו אנשי מדע בעלי שיעור קומה. הזקן שבחבורה היה פרופ' אביגדור אפטוביצר, חוקר הלכה המצוין בחריפות ובחוש פדגוגי, והצעיר שבה היה שלום בארון, שעתיד היה לכתוב את תולדות ישראל על פני רקע חברתי רחב. חברים למקצוע היו שלום בארון וזלמן שז”ר (רובשוב), שהרצה אז על התנועה המשיחית. חריפים היו ההבדלים ביניהם: בארון היה מרצה מרוכז ושקט, ודבריו בנחת נשמעים, וזלמן רובשוב סוער, תנועותיו רחבות, קולו רם ונרגש, כאילו לא בכיתה הוא עומד, אלא לפני המוני עם. הדמות הססגונית קסמה והלהיבה, ויש והרתיעה. אך לאט לאט נתגלתה בייחודה וגדולתה – לחלק מן התלמידים בשעת מגע ראשון, ולחלקם – כעבור זמן.

עברו כחצי יובל שנים, שופעות פעילות בשדה המדיניות, המדע והעתונות, עד שחזר לתחום החינוך, והוטל עליו בשנת תש“ט לשמש כשר החינוך והתרבות הראשון למדינת ישראל ולהקים את מערכת החינוך העצמאית. אף כי ידע היטב את הגבולות שהוצבו לו, החליט להתחיל בפעולה מהפכנית, רבת תנופה. בקיץ שנת תש”ט (13.6.49) הניח על שולחן הכנסת את “חוק חינוך חובה – חינם”. הוא התכוון לתיקון מעוות רציני. כ⁻10% מילדי היהודים לא ביקרו כלל בבית⁻ספר, וחלקם נשרו אחרי שנים מעטות ו⁻50% מילדיהערבים לא ביקרו כלל בבית⁻ספר, ולא זכו בחינוך סדיר. לרבים נראתה הצעת החוק כדחיקת הקץ. מנין יבואו המורים ומכשירי הלימוד? הבנינים והאמצעים הכספיים? והימים ימי מצוקה רבה למדינה הצעירה. העליה החדשה הגיעה ל⁻180,000 נפש, והכבידה הדאגה לדיור ולעבודה. פעם התפרץ לקירבת הכנסת המון זועם, תובע “לחם ועבודה”, והיו פצועים בקרב השוטרים והמפגינים. אך השר שז“ר עמד על דעתו גם באוירה המתוחה. הוא לא חי בעננים, כהאשמת מתנגדיו. הוא התנגד להולכים בגדולות, שביקשו לכלול בחוק גם את גיל הגן וגיל בית הספר התיכון, אלא הסתפק בחינוך חובה חינם לשמונה שנות בית הספר היסודי, גם הסכים להגשמת החוק בשלבים, בשלוש שנים. חוק זה, שהיה בו משום הנחת יסוד למערכת החינוך בישראל, זכה – על אף הקשיים – להגשמה מלאה כמעט. פעילות זו של השר שז”ר נפסקה באמצע, בטרם מלאו שנתים לכהונתו.

כעבור שלוש⁻ארבע שנים נתחדשה פעולת שז"ר המחנך – כשנבחר לראש המחלקה לחינוך ותרבות בגולה של ההסתדרות הציונית. עשר שנים, עד שנבחר נשיא מדינת ישראל, כיהן בכהונה זו.

ללא סמכות חוקתית וכוח שלטון, בתקציב זעום, ובידיעת המכשולים על דרכו, נכנס לפעולה זו. בימי יסוד המדינה הגיע מספר התפוצות הגדולות והקטנות, למאה ויותר – מספר שלא היה כמוהו בכל התקופות. והפיזור הרוחני היה קשה מן הפיזור הגיאוגרפי. אם בראשית המאה עוד התקשטה הטמיעה בנוצות אידיאולוגיות של “תעודת ישראל”, הרי עתה היתה פשוט גלישה אל תרבות זרה וניתוק מהיר מהיהדות.

בלהט ובסערה כדרכו עשה בעשר השנים הבאות, העשירות בלבטים והישגים. אחת המשימות המרכזיות היתה הרחבת רשת בתי הספר היומיים האינטגראליים, הנקראים בארצות⁻הברית “ישיבות קטנות”, שבהם הילדים לומדים לימודי יהדות שעות מרובות, ונעשה ניסיון לאחד את לימודי היהדות עם המקצועות הכלליים במסגרת אחת. נפתחו והורחבו בכמה ערים מכונים לתרבות ישראל, שבהם ניתנו אפשרויות לצעירים ולבוגרים להתכנס ולהמשיך בלימודי היהדות (הותיק שבהם בבואינוס אייריס, שזכה בראשית צעדיו בעידודו הנלבב של השגריר יעקב צור).

עם ה“תעשיה הכבדה” במערכת החינוך נמנית גם הכשרת מורים והשתלמותם. גברה הפעולה למען פיתוח בתי המדרש הקיימים ולפתיחת חדשים. מעין שיא להכשרת מורי הגולה הוא השתלמותם במדינת ישראל. לשם כך נוסד בית המדרש למורים על שם חיים גרינברג, שבו מבלים צעירים מרחבי העולם שנה או שנתים. הם קונים משהו מלימודי היהדות, ידיעת הארץ והמדינה, על רקע הנוף הישראלי והחיים הישראליים.

המחלקה א נתנה דעתה, בהשראת שז"ר, על חיבור ספרי לימוד לאזורים שונים בתפוצות. בקביעות יצא בתקופה זו כתב⁻עת ספרותי נאה “אורות” (בעריכת עדה צמח), שהביא למשכילי הגלויות מן היצירה העברית החדשה והתחיל לצאת לאור עתון⁻ילדים “אורות קטנים” (בעריכת לאה גולדברג).

חיבה מיוחדת נודעה מזלמן שז“ר לכינוסים משותפים למחנכים ולאנשי רוח ממדינת ישראל ומן התפוצות, ולרב⁻שיח שביניהם. המורים דנו בשני כינוסים בשני נושאים מרכזיים: “בעיות החינוך בתפוצות” ו”תכנית בסיסית לבתי הספר היהודיים“. מעין גולת הכותרת היה בעיני שז”ר הכינוס העיוני העולמי שנערך בירושלים בשנת תשי"ז (בסיוע נתן רוטנשטרייך ושולמית נרדי) שאליו הוזמנו מכל הזרמים הרוחניים והמדיניים. הכינוס עסק בהבהרת שאלות יסוד, כגון היהדות במאבק הכוחות בעולם, ספרות האומה בדורנו, היהודי היחיד וחובותיו.

נאומיו של שז“ר לא תמיד זכו להתקבל על לב כל שומעיו. שפע הפאתוס וההתלהבות שבהם היה זר לחלק מהם. אך לעתים נכנסו הדברים גם בלב המתנגדים. בשרשיות, בלבביות, בשילוב מאמרי חז”ל וחסידות, ללא נסיון כפייה, היה משכנע, משרה את כוח אמתו ומגיע, אגב שאלות ותשובות, לדו⁻שיח, מלב ללב. בשעות כאלה נתגלה כמחנך גדול.

שז“ר אף נתברך בסגולות אנושיות של מחנך. זרה היתה לו הנטיה לבקש מומים בבני אדם ולהתכבד בקלונם. רק לעתים רחוקות היה משמיע אזהרה: “האיש הזה אין אלהים בליבו”. ברגיל היה מוצא את הטוב והיפה שבאדם. לא באקראי קרא “אור אישים” לקובץ דיוקנאותיו. אך גם כשכינס את מחקריו ומסותיו בהיסטוריה קרא לספר “אורי דורות”. נוגעת עד הלב ביותר היא המתקת דינה של חוה פראנק, בתו יורשת כסאו של יעקב פראנק, שנחשבה לפרוצה ומנוולת. לנוכח תמונתה במצודת פראנק באופנבך כותב שז”ר: “…מבטה שלו וגא ובטוח, מבט מלכה בת מלכה, שאף שמץ אין כאן מפריצות זולה ותוותניות”.

זכות זו של חיפוש אור מתמיד עמדה לו גם באסונות אישיים שפקדו אותו, בייסורי הגוף והנפש שלא שברו את רוחו. בשעות כאלו ידע שתי תרופות: תפלה ויצירה. הלא עוד בנעוריו כתב באחד משיריו:

"מעמקי שרשי יסורי

שביל חדש כקרן נובע

ואליך הוא חותר ובוקע

אליך, אל סלח, הכל יודע".