רקע
נתן אלתרמן
המאה הקשישה והעשור הצעיר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

1

המאה העשרים שזה עתה נעשתה בת שבעים, אולי לא היתה צעירה מעולם. היכן נעוריה?

במשך זמן-מה היה נדמה כי אותם “עשרת ימים שזעזעו את העולם” - ימי ראשיתה של מהפכת-אוקטובר הרוסית – נושאים גל של תקוות וחידוש-נעורים לא רק ל“ששית כדור-הארץ” אלא לעולם כולו, אך הכל יודעים מה עלתה לה לאותה “סוּפת אביב”. אלה שעודם דבקים בסיסמותיה, הם כיום סמל הקפאון והיושן.

ייתכן כי נעוריה של מאה זו עוד מזומנים לה בעתיד, לקראת סוף דרכה. שנות הששים שחלפו הן אולי רמז לדבר, אם לא סימן ממש.

 

2

מבחינת הקולות והכוחות החברתיים, שהשליטו צביונם הן בהווי הציבורי שבעולם והן בתחומי הרוח, אין ספק כי שנות הששים היו העשור הצעיר ביותר שידעה המאה עד כה. היו אלו שנים של מהפכה אשר הגיל הצעיר, הוא כשלעצמו, נעשה לה גם נקודת-מוצא וגם תוכן. מהפכה ללא פרוגראמה, ללא תכנית ויעדים ברורים, ללא “משנה סדורה”, כמו שאומרים אצלנו. אך מבחינת חדירה שהיא חודרת אל דרכי מחשבה ואל תחומי תפיסה וביטוי, מבחינת שבירה וערבוב ושינוי של ארחות-חיים, מבחינת חילחול שהיא מחלחלת אל כל תחומי ההווי ועיסוקי החברה, מן המחאה עד טעמי האמנות וסגנון הבידור וצורות הלבוש, מבחינות אלו ייתכן שכאן נובטת הגדולה בכל המהפכות.

שכן עיקרה בכך שהיא “אינה מקבלת את העולם” וצידוקה בכך שיש סיבות די והותר לא לקבל אותו…

ואם יש במהפכה הזאת יסוד מרתיע ומבהיל, הרי זה לא מהיעדר אידיאולוגיה מגובשת. שום אידיאולוגיה ברורה ומסודרת ומגובשת בתכלית, לא מנעה בעד כמה מהפכות ידועות לתהילה מלשקוע באפלת עריצות הגרועה מכל תוהו ובוהו. מה שנוסך כיום פחד, הוא לא היעדר הפרוגראמה בהווה, אלא השטחיוּת והחד-צדדיוּת של הפרוגראמות במידה שהן מתחילות לבצבץ, וטיב הפרוגראמה הטוטאלית העלולה לצוף לעתיד-לבוא מתוך כל המערבולת הזאת.

 

3

הפרשנים המסכמים את חשבון שנות הששים קובעים, כאחד מסימניו הבולטים של העשור שחלף, את שברון המיתוס הסובייטי, את סיום תור הכישוף של “עולם המחר”. פרשת צ’כוסלובאקיה, כך אומרים, היתה המחץ הקובע והמסיים את עידן הכנסיה האדומה.

אלא שאין זו כל האמת. האמת היא שהמהלומה המכרעת למיתוס שמכוחו שלט הקרמלין על מוחות המאמינים, ניתנה לא עם הופעת הטאנקים הסובייטים בפראג, אלא עם עלות חרושצ’וב על דוכן-הנואמים בוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית באמצע שנות החמישים.

אמנם כן, הכל יודעים כי חרושצ’וב לא גילה חדשות ונצורות. מוראות העריצות הסטאלינית היו גלויות לעיני כל וזעקו מפיותיהם של אלפי קרבנות והטיחו בפני כל וכל את האמת בכוחן של עובדות, אלא שהללו, על אף הכל, לא יכלו לה לאמונה. נאום חרושצ’וב חולל את התמורה הגדולה לאו דווקא מכוח תכנו אלא מכוח זהותו של הנאום. רק הקרמלין עצמו יכול היה לזעזע ולנער את אדוקי הקרמלין בעולם כולו. לולא אותו דין-וחשבון של חרושצ’וב לא היתה הפלישה לצ’כוסלובאקיה מזעזעת את המאמינים יותר משזעזעה אותם עלילת הרופאים, זו שבשעתה נשמעו גם אצלנו קולות נאורים ומתקדמים שטענו כי יש לסמוך על הצדק הסוציאליסטי ולהבין לברית-המועצות, “הנאלצת להתגונן מפני אויבים מבית ומחוץ”. וכך לא רק אצלנו. הנימוק הזה, של התגוננות מפני אויבים מבית, הספיק להם למאמינים גם לעת משפט סלאנסקי וחבריו, גם לעת משפטי הדימוקראטיות העממיות, גם לעת השתקת רצח הסופרים היהודיים, גם למשפטי מוסקבה. לכל, לכל. ואם נמצא נימוק זה בטל לעת הפלישה לצ’כוסלובאקיה, הרי זה רק שבינתיים נאם חרושצ’וב את נאומו בוועידה העשרים.

אותו נאום, אותו דין-וחשבון, סודי כביכול, שיחרר לא רק את המאמינים מן הכישוף האטוּם והפלילי שהם נרצעו לו. העולם כולו שוחרר בוועידה העשרים ההיא מסיוט שהיה עשוי להדביר אותו תחת עולה של עבדוּת שאין דומה לה. מבחינה זו ראוי חרושצ’וב להיחשב בין גדולי הרפורמאטורים אשר ידעה ההיסטוריה. אותה ועידת העשרים במוסקבה, שפרצה בשנות החמישים את מעגל הכוח המרתק של הקרמלין, עשתה מעשה שחשיבותו בתולדות האדם אולי אינה פחותה ממעשה האסטרונאוּטים שפרצו את מעגל כוח-המשיכה של כדור-הארץ במיבצעי החלל של שנות הששים.

 

4

כל זה אמור לא כדי להקל ראש בהישגים “הטכנולוגיים” של שנות הששים שתמו זה עתה. עשור זה, שבו הובאו אבנים מן הירח, בידי אנשים שדרכו על אדמתו, לא הטכנולוגיה היא סימנו. משמעות ההישג הזה היא מסוג ענינים שהמוח בוחר להתחמק מהם בעדינות, כדי להישאר על גבול המושגים הנראים לו עדיין שפויים. אלא שבעוד הוא נסוג מפני השער שנפתח לפניו אל החלל החיצון האינסופי הוא פונה ורואה בקצה האחר של “סדר הגדלים” שער שני הולך ונפתח אל תג-החיים הזעיר, הראשון, היסודי, אל הסוד הנשקף מתוך “הקוֹד הגנטי” שנשבר, אל סתרי התא החי. ופעמים נדמה כי המרחקים הנשקפים מתוך נקודה מפולשת זו הם רבי פחדים וסכנות וסיכויים יותר מאלה הנשקפים מן הגאלאכּסיות הרחוקות.

 

5

שנות הששים היו גם שנים שבהן עלו על סדר-יומו של העולם, יחד עם הישגי מדע הרפואה, וביחוד עם ניתוחי ההשתלה, שאלות ראשונות במעלה של גבול בין חיים ומוות, של זכות התערבות בקביעת מקומו של גבול זה, של נטילת רשות להמית ולהחיות, לשפוט ולגזור דין. שאלות-נצח עיוניות, שקיבלו פתאום מוחשיוּת ודחיפוּת שלא ידעו מעולם.

אלא שעיונים אלה, אשר סבבו על העיקרון המוסרי העליון, הבראשיתי, המונע מן האדם לראות עצמו בן-חורין לעשות חשבון ולקצר חיי זולתו, ולו רק בשניה אחת, כל העיונים הללו, כל הלבטים הללו, שמילאו את דפי כתבי-העת בעשור האחרון, כמה הם נעשים לפתע חסרי-משמעות אל מול טירוף טוטאלי כמו זה של זוועות ביאפרה, למשל, באותו עשור עצמו. אותם דקדוקים של מוסר רפואי, שניתוחי ההשתלה העלו אותם על הפרק, אינם דקדוקי-שווא. אלה דברים שהעולם עומד עליהם, אך הניגוד המשווע בינם ובין השרירוּת ואזלת-היד, הממיתים רבבות, ניגוד זה הופך את זמננו לצחוק מטורף, העשוי להתגלגל עד סוף המאה ולאחריה.

התהום הזאת בין הישגי המעבּדה, אשר אדם מקדיש בה חיים שלמים לחקר התא החי האחד, ובין ההפקר העולמי החדל למנות את החללים, התהום הזאת היא הרובצת לרגלי המשכה של המאה הזאת. השנים הבאות של מאה זו תצטרכנה לגשר על פני תהום זו ויהי מה, כדי להמשיך בדרך.

המלצות קוראים
תגיות