לאחר מה שאירע באחד הקיבוצים, בו אפו שני מתנדבים מאמריקה עוגה נאה וכיבדו בה את חברי הקיבוץ, שנתקפו שמץ הרעלה מחמת סמים מעוררי-הזיות שהאופים תיבלו בהם את המאפה, פגשתי את מיודעי סנדלפון כשהוא סר וזעף ופניו ירוקות.

שאלתי מה לו. שמא אכל איזו עוגית מסוממת.

ענה ואמר:

לֹא שׁוּם תּוּפִין וְשׁוּם עוּגִית

וְשׁוּם פַּשְׁטִידָא אַרְכָאִית.

אַף מִן הָעוּגָה הַלְּאֻמִּית

לֹא טָעַמְתִּי אֶלָּא כַּזַּיִת.

ומכיוון שהוספתי לתמוה, הסביר לי שהוא חוזר מסימפוזיון שדן בבעיות-יסוד של הציונות והמדינה, כגון אם יש לנו זכות כלשהי על ארץ-ישראל וכדומה.

שאלתי מה היה עיקרו של אותו דיון.

ענה ואמר:

עוֹדֶנִּי מוֹסִיף לִתְהוֹת

אִם הָיָה זֶה שְׁטְרוּדְל שְׂמָאלִי חָדִישׁ

עִם אַבְקָה פְּסִיכֶדֶלִית, אוֹ שֶׁמָּא טוֹרְט

מְתֻבָּל בַּחֲשִׁישׁ.

כיוון שכך, הבעתי השערה שזו אולי סיבת הגוון הירוק הקורן מעור פניו.

ענה ואמר:

כֵּן, כָּךְ הַדָּבָר. תָּמִיד

אַחֲרֵי חֹמֶר כָּזֶה – זוֹ צָרָה –

אֲנִי מִתְפַּלֵּץ מִן הַתַּדְמִית

הַנִּשְׁקֶפֶת אֵלַי מִן הַמַּרְאָה.

…תּוֹךְ כָּךְ הִשְׁתַּתֵּק פִּתְאֹם

וְהָלַךְ לוֹ. בְּרֶגַע אַחֲרוֹן

עוֹד הִסְפַּקְתִּי לִקְרֹא לוֹ שָׁלוֹם…

וְעָנָה: שָׁלוֹם וּבִטָּחוֹן.