(שני מכתבים לעורכי “העומר”)

 

מכתב ראשון¹    🔗

כן דברתם, חברים נכבדים: “עכשיו הגיעה השעה להתחיל בנטיעת ספרותנו בארץ מולדתה, במקום חיותה”². אלא שהנחה זו יש לה, כמדומה לי, יסוד רחב ועמוק יותר מזה שנתתם לה בהודעתכם. לא מפני זה בלבד הגיעה השעה לכך עכשיו, “שמספר הגון של יהודים כבר ישנו בארץ וסביבותיה, והרי עבודה קולטורית לאומית כאן לפני הספרות העברית, ששפתה משותפת ליהודים השונים שבארץ”³. אלו היתה כאן רק סבה זו בלבד, היינו אנחנו סופרי הגולה, אמנם שמחים מרחוק על החזיון ונהנים מפרי הארץ בחפץ לב, אבל לא היינו מרגישים בחובתנו להשתתף בפועל בספרות מקומית זו, שלא נוצרה אלא לצרכי “היהודים השונים שבארץ”, אשר תנאי חייהם ידועים לנו אך מפי השמועה או מתוך ראיה אַרְעִית. ואם בכל זאת מרגיש אני – ומובטחני שירגישו גם יתר חברינו – את החובה לקחת חלק בְמִפְעָלְכם, אין זה אלא מפני שבאמת לא אך מצב היהודים בארץ ישראל, כי אם מצב עמנו בכלל מביאנו עכשו לידי הכרת הצורך, לחזור ולחבר את הדבקים שנתפרדו, את שני עמודי התוך של חיינו הלאומיים, ששניהם קרובים לנו כל כך ורחוקים מאתנו כל כך: – את ארצנו ולשוננו – ולעשותם שניהם יחד, על ידי יסוד מרכז ספרותי הגון בארץ, לְצִנוֹר אחד גדול של שֶפַע לאומי, אשר יצא וישתפך אל כל ארצות פזורינו.

“מביאנו עכשו " – אמרתי, אע”פ שעוד לפני הרבה שנים נצנצה בנו ההכרה, שהרוח העברי אל מקומו שואף, מפני שחייו בגולה אינם חיים בריאים ושלמים. אלא שגם הכרתנו זו עצמה לא יכלה להשתחרר בבת אחת מכבלי הגלות ולא מנעה אותנו מלחלום כל אותן השנים על דבר תחית לשוננו וספרותנו בגולה. עכשו באו החיים ועשו את חלומנו דברים בטלים, ואנו למדים באונס מפי הנסיון מה שלא חפצנו ללמוד ברצון מפי ההגיון: שכשם שאין הרוח העברי יכול להתפתח די צרכו בלי מרכז חפשי “במקום חיותו”, כן לא יוכלו גם לבושי הרוח: הלשון והספרות, וכל עמלנו לעוררן לתחיה בארץ נכריה לא יועיל אלא לשעה, עד שזיק יצא מתחת הפטיש של החיים הנכרים, הסובבים אותנו, ויחריב בזמן קצר מה שבנינו שנים רבות בשארית כחנו⁴ .

כמה ארוכה היא דרך התפתחותה של ההכרה האנושית! בחבלי לידה קשים באה לעולם כל הכרה חדשה, ואף לאחר שבאה – עוד זמן רב עובר וכחות הרבה אובדים משעלה “עמוד השחר” שלה עד שיזרח שמשה במלואו. בראשיתה היא נגלית חתולה בערפל, מאירה ואינה מאירה, וקויה הכהים נפוצים אך על פני השטח העליון של הרוח ואין בכחם עדיין לחדור למעמקיו. רק לאט לאט, אחר יגיעה מרובה ונסיונות קשים, יתפזר הערפל ואור ההכרה יגדל ויפרוץ לכל הפנוֹת האפלות שברוחנו, ואנו מסתכלים אז באותן הפנות ותמהים על עצמנו: איך לא הרגשנו עד כה בערבוביא של טעויות וסתירות, ששלטה שם בחשכה בעת שעל השטח מלמעלה כבר נגה האור?…

ובחבלי לידה קשים באה לעולם גם הכרתנו הלאומית בצורתה ה“ציוניות”, ואף היא היתה ערפל חתולתה בהולדה. ישב ישראל בגלותו בדור שלפנינו “שוקט על שמריו”, מצפה לרחמי שמים ולחסד לאומים, ולא הרגיש כמעט ב“ריסוק אבריו”, ההולכים ונפזרים לכל “רוח”, ולא בקש לו “גדולות” בעתיד, זולתי חיים של מנוחה ופרנסה בין העמים. והנה קמה סערה והרסה בקול רעש גדול את התקוה לחסד לאומים וגם, כביכול, לרחמי שמים, וכרוז יצא בקהל הגולה: רצונכם לחיות ולהתפרנס במנוחה? לכו ושובו לארצכם הלאומית ולא תצפו עוד לשלחן אחרים; לפי שאין המנוחה והפרנסה מצויות ובטוחות אלא לעם ועם בארצו.

זו היתה שעת “עלות השחר” להכרתנו החדשה. זכרון ארצנו ההיסטורית, שכבר “נס לחו” ולא היה עוד אלא “זכרון בספר “, חזר ונתעורר לחיים גם בלב ועורר עמו גם את האהבה ליתר קנינינו ההסטוריים, שערכם בהוה כבר נעלם היה מעיני רבים וחזר ונראה להם עתה באור חדש. וכך היה מהלך מחשבתם של אלו: אם אנו אומרים, כי ארץ לאומית לנו, שאנו חפצים לשוב אליה בפועל, ולא אך ב”סדר התפלה”, – הרי אנו מודים ורוצים שיודו גם אחרים, כי אמנם עם אנחנו, ולא אך צבור של מתפללים. ואם עם אנחנו, הרי אי-אפשר לנו בלי רוח לאומי, שבו אנו נבדלים מיתר העמים, ואותו אנו “חייבים” להוקיר ולשמור, כאשר יעשה כל עם זולתנו לרוחו בלאומי. ואם מוקירים אנו את רוחנו הלאומי, איפה נמצאהו אם לא בקנינינו ההיסטוריים, ביחוד בשפתנו הלאומית וספרותה, שבהן טמן כל דור את אוצרו הרוחני ואבות לבנים שם השאירו לנחלה את מיטב הגיונם, סוד שיח לבם והד אנחותם? – ובכן הולידה “חבת ציון” בראשיתה את ההתעוררות “לתחית הרוח” – הרמת הלשון והספרות, יסוד בתי חנוך לאומיים, וכו' – לא כשאיפה מיוחדת לעצמה, אלא כתולדה מוכרחת מתוך השאיפה לחיי מנוחה בארץ ישראל, כעין “ראיה לדבר” שבאמת אומה מיוחדת אנו וכל מה ששייך למושג זה יש לנו, ועל כן אנו צריכים וראוים להשיג גם מה שאין לנו עתה: – את הארץ הלאומית.

אבל מעט מעט התחילה ההכרה הציונית להתברר יותר, והמעשים בארץ ישראל ובחוץ לארץ עזרו לה אף הם לצאת מתוך ה“ערפל” של תקוות דמיוניות. אז קמו אחדים מנושאיה והפכו את הסדר: לא שגאולת העם היא מטרת כל מעשינו, ותחית הרוח אך אמצעי וסניף לה, אלא אדרבא, תחית הרוח היא היא המטרה, שאליה אנו עמלים להגיע, מדעת ושלא מדעת, וכל עצמו של הישוב בארץ ישראל אינו עומד להבראות אלא בשביל להיות בסיס לזו.

וכך היתה השתלשלות המחשבה של “מהפכי הסדר”:

אמת הדבר, שהגלות היא ענין רע מאד ושהאמצעי היחידי להפטר מן הצרות, הכרוכות בהכרח בחיי הגלות, הוא – להפטר מן הגלות עצמה. אבל “אמת” זו לבדה אינה אומרת כלום, אם אין עמה עוד גם “אמת” שניה, שתגלה את האמצעים לאותו “האמצעי היחידי”. מי שאומר לעני: “רצונך שיהיה לחמך נאמן תמיד? עזוב עניותך והתעשר!” או – לחולה: “רצונך להפטר ממכאוביך? קומה ממטתך והיה בריא!” מי שאומר כך לא אמר כלום עד שיראה עם זה גם את הדרך, איך יתעשר העני ויבריא החולה. ואת הדרך לצאת מן הגלות לא גלתה הציוניות. לפי שכל הפלפולים שבעולם לא יוכלו לבטל את המציאות האכזריה, שאינה נותנת לנו לצייר לעצמנו אף בקירוב ובדרך כללית, איך תגיע עבודתנו בארץ ישראל – ולו גם תגדל ותתפתח ברבות הימים עד לקצה גבול האפשרות ותכסה את הארץ כולה גנות ופרדסים ובתי חרושת –לעשות את הפלא הגדול הזה, שכמוהו עוד לא היה: שארץ קטנה כארצנו תבלע אל קרבה מן החוץ מאות אלפי איש בבת אחת שנה שנה ולא תבוא על ידי זה לידי משבר נורא, אשר יגרש מקרבה תושביה, חדשים גם ישנים, במספר עוד יותר גדול. ואם לא יֵעָשֶה הפלא הזה, וההתישבות בא“י תלך ותתפתח רק קימעא קימעא, בהסכם להתפתחות הכחות האיקנומיים בארץ, הרי אי אפשר להכחיש, שכל כמה שיתרחב הישוב בא”י במשך הזמן, לא יגרע ממספר בני עמנו בארצות הגולה (בהיות רבויָם הטבעי ממלא את הגרעון של היוצאים לא"י) ולא יפסקו גם נדודיהם ופזורם לכל קצוי ארץ מפני הלחץ האיקונומי והחברתי, שמתגבר עליהם מזמן לזמן בכל מקום שמספרם מתרבה יתר על ה“מדה”. או במלים אחרות: התקוה לקבוץ גלויות אין לה יסוד במציאות, וגם בעתיד הרחוק המקווה, כשיגיע הישוב בא"י למרום קצו ובעי עמנו יפרו וירבו שם וימלאו את הארץ ויכבשוה בעבודתם – גם אז יהיה רוב העם מפוזר בארצות נכר, וחייו בארצות ההן יהיו גם אז תלויים בדעת העמים שהוא שוכן בקרבם ובטל ברובם, ועינם של העמים השליטים תהיה גם אז צרה בהתפתחותו של “עם זר” המתגורר בקרבם, אם יעיז להתרומם במעמדו מעל לגבול ידוע, – וסוף דבר: הגלות במובנה הגשמי לא זזה ממקומה ולא נפטר ממנה אלא חלק מן העם, חלק קטן בערך, שזכה לבנות חרבות ארצנו ולהגיע בה לחירות לאומית, בעוד שכל יתר חלקיו, הפזורים בארצות נכר, מצבם החיצוני נשאר כשהיה, ומארץ ישראל לא יֵצא צי-מלחמה לעמוד להם בשעת דחקם…

ואם הדבר כן, היש לנו עוד צדקה לראות בבנין הארץ אידיאל לאומי כללי ולקשור בהצלחתו תקוות לאומיות כלליות?

יש ויש! לפי שגלותנו היא באמת דו-פרצופים: אחד גשמי ואחד רוחני. מצד אחד היא לוחצת את אישי עמנו בחייהם הגשמיים, בשללה מהם את היכולת להלחם מלחמת קיומם, איש איש לפי כחו, בחירות גמורה, כשאר בני אדם: ומצד אחר היא לוחצת לא פחות מזה את כלל עמנו בחייו הרוחניים, בשללה ממנו את היכולת לשמור ולפַתח את עצמותו הלאומית לפי רוחו, בחירות גמורה, כשאר העמים. הלחץ הרוחני הזה, שהיו אבותינו לפנים קוראים לו על פי דרכם “גלות השכינה” והורידו עליו דמעות לא פחות משהורידו על גלות העם – הלחץ הזה נעשה קשה ביחוד בזמננו, משהרסו החיים את ה“חומה” המלאכותית, שבה נתבצר רוח עמנו בדורות שעברו בשביל לחיות חייו לעצמו, והרי אנו וחיינו הלאומיים עכשו משועבדים לרוח העמים הסובבים אותנו ואין ביכלתנו עוד לשמור את עצמותנו הלאומית מהתפרדות יסודותיה, הבאה על ידי ההכרח להסתגל לרוח החיים הזרים התוקפים עלינו. ושאלת הגלות הרוחנית – היא מוצאה באמת את תשובתה בבנין “מקלט” לאומי בארץ ישראל: מקלט לא לכל בני העם המבקשים מנוחה ולחם, כי אם לרוח העם, לאותה צורה קולטורית מיוחדת, פרי התפתחות היסטורית של אלפי שנה, שעדיין כחה עמה לחיות ולהתפתח לפי טבעה גם בעתיד, אם אך יוסרו מעליה כבלי הגלות. ולו יקלוט המקלט אך את החלק העשירי מן העם – קודש יהיה ה“מעשר” הזה לכל העם אשר יראה בו דמות דיוקנה של עצמותו הלאומית כשהיא חיה חחיי עצמה, בלי לחץ מן החוץ. ומי יוכל לשער מראש כל עוצם ההשפעה, שתצא מן ה“מרכז” הלאומי הזה לכל “היקף” הגולה, והשנוים העקריים, שתגרום השפעה זו בחיי העם כלו?

להכרה זו, כמו שאמרתי, הגיעו עוד בראשית התנועה, זה כשמונה עשרה שנה, אחדים מ“חובבי ציון”. ואלו הצליחו לעשותה מיד לקנין כללי, היתה אולי מצילה גם את העם וגם את הארץ מהרבה מעשים מקולקלים. אבל, כאמור, אין ההכרה האנושית מהירה במהלכה, וגם הפעם פגשה במעצורים קשים, שלא נתנו לה להכנס ללבבות בכל מלואה. כשנתפרסמה השקפה זו של המועטים, נזדעזע המחנה הציוני בכללו, כאלו הרגיש בקרבת “אויב” הבא “לעקור את הכל”. ואמנם הרגשה זו לא היתה משוללת יסוד נכון. התנועה אך התחילה אז להתפשט מעט בין המון העם, והנה באו הללו לתת לה צורה אשר תסיר מאחריה לב ההמון, המבקש קודם כל מוצא מצרותיו הגשמיות! אפשר שבעמקי הלבבות נתעוררה לפעמים השאלה: ומה בכך? אותו מספר קטן מהמון העם שיכול באמת למצוא עכשו מנוחתו ופרנסתו בארץ ישראל – וכי לא ילך לשם אלא אם כן יבטיחו לו מראש, שהוא מביא גאולה שלמה לכל העם? והעסקנים העובדים לשֵם האידיאל – הם הלא מחויבים לברר לעצמם היטב, מה היא התכלית האמתית של עבודתם, בהסכם אל המציאות, כדי שיהיו מעשיהם מכוונים יותר לתכליתם. כך אפשר שהיו מהרהרים לפעמים בחשאי. אבל הרי אנו חיים, כידוע, בדור ה“דימוקרטיסמוס”, וכל מאמינים, שההמון הגדול אך הוא לבדו יוצר אור ובורא “פרוגרֶס”, וכל אידיאל שאין השגת ההמון תופסתו – הבל וריק הוא. בימים ההם לא היו צועקים עוד אמנם “מעל כל הגגות”, שהציוניות היא תנועה דימוקרטית, כמו שנוהגים עכשו, אבל גם חו"צ הראשונים “דימוקרטים” היו במובן זה שלא מדעתם, בחשבם את ההמון לא אך כחומר לבנין, כי אם כבונה מדעת ובמחשבה קודם למעשה, שיהיה הבנין מכוון למטרתו הלאומית. ועל כן נבעתו מפני הרעיון, שלא תתקבל תורתם על לב ההמון, אם תצמצם את המטרה בתחית הרוח בלבד, והוסיפו להטיף לעם על דבר גאולתו הקרובה לבוא, אם אך יתן ידו להם בכל המוניו. ובכל זאת לא עמד להם כל עמלם לברוא תנועה המונית באמת, לפי שבאותה העת ששמע העם את דבריהם, ראה גם את מעשיהם, אשר לא יכלו לחזק בלבו את האמונה, כי זו הדרך לגאולתו… ורק כשבאה הציוניות המערבית והודיעה בפומבי, שמצאה דרך חדשה, “מעשית”, להשגת המטרה: – דרך הדיפלומטיא בחצרי מלכי מזרח ומערב – נמשך ההמון אחריה לזמן מועט, בהאמינו בתומתו, שהכתבים הדיפלומטיים יהיו אותו “גשר של נייר” אשר דרך בו יעבור בקרוב לארץ אבותיו ותכלה הגלות וקללותיה. ואולם, משנכזבה התוחלת מן הדיפלומטיא, חזרה ונתרופפה אמונת ההמון באפשרות היציאה מן הגלות, וכשנראה לו עם זה שביב תקוה להטבת מצבו בארץ מגוריו בעתיד לא רחוק, הפך פניו לצד זה, והרי הוא הולך ועוזב את הדגל הציוני לעינינו, ויש גם – מה שמעציב עוד יותר – שסוחב אחריו את הדגל הציוני ועושהו “סרח העודף” לדגל מחנה אחר…

לעתיד, כשתכתב ההיסטוריא של הציוניות, לא תוכל לעבור בשתיקה על החזיון המפליא, שרוב העסקנים, הדרשנים והסופרים הציונים בימינו, כשהם עומדים לפני העם ומבקשים למשוך לבו לדגלם, ידברו בהתלהבות על התעודה הגדולה של הציוניות לשים קץ לגלותנו ולפדות את ישראל מכל צרותיו, ועם זה יתמרמרו או ילגלגו על בעלי “הרוחניות”, שלבם, לב אבן, “מרקיע לשחקים”, בעת שאחיהם נתונים בצרה ודמם נשפך כמים, וכו' וכו‘. והם עצמם, כשהופכים פניהם כלפי מתנגדי הציוניות, הדורשים תשובה ברורה על השאלה: איך תשים הציוניות קץ לגלותנו, אם לא תוכל לקבץ כל נפוצותינו לארץ ישראל? – הם מבקשים מנוס בתעודתה הרוחנית של הציוניות, ותחת “הדם הנשפך כמים”, ידברו אז בהתלהבות על שעבוד הרוח והעדר היכולת לפתֵּח כחותינו הקולטוריים בגולה. הנדנוד הזה מצד אל צד – שמראה באופן בולט, כמה רופפת היא האמונה בגאולה הגשמית בלב מגניה עצמם – נתגלה ביחוד משנתעוררה שאלת “אוגנדא” ונולד “הטריטוריאליסמוס”, שהיה באמת מקופל ומונח זה כבר “במעיה” של הציוניות המיוסדת על הגאולה הגשמית. כל אלה שנהיו לציוניים רק לשם גאולת העם מצרותיו – הם לא יכלו להבין: איך אפשר לדחות הצעת אוגנדא, או כל הצעה אחרת כדומה לה, המושיטה לנו בקנה את הישועה המבוקשת: – “מקלט בטוח” – רק מפני שרוצים אנו דוקא בארץ ישראל, אע“פ שאין אנו יודעים אם תַנתן לנו ומתי? ומה ענו על זה “ציוני ציון” (גם השם הזה, שנתחדש בימי “אוגנדא”, יתן ענין רב לכותב ההיסטוריא בעתיד…)? האם השתדלו להוכיח, כי לארץ ישראל יתקבצו גליותינו בזמן יותר קרוב ובאמצעים יותר נוחים, או כי בא”י יהיה כחנו המדיני יותר גדול להגן על אחינו שבגולה? לא! הם שמו אז אל “הרוח” פניהם וגלו ברבים את האמת המרה, כי לא בא"י ולא באיזו טריטוריא אחרת נוכל לקבץ נדחינו מארבע נכפות השמים, וכי מטרתה של הציוניות היא אך ליסד “מקלט בטוח” למועטו של העם, בשביל שהמועט הזה יהיה המרכז לכל העם וישפיע עליו מרוחו, והמטרה הזאת תושג אך בארץ ישראל, במקום מולדתו של רוחנו הלאומי ובקשר עם הזכרונות ההיסטוריים וכו’ – הכל כדברי “המרקיעים לשחקים”, אלא בתוספת איזו מליצות “מדיניות” שלא במקומן, “כדי לשכך את האוזן”⁵. ואולם לאחר הקונגרס השביעי, כשעזבו “המקשנים” את האורגניזציא ו“ציוני ציון” נשארו בינם לבין עצמם ואין מי שיקנטרם בשאלות, – חזרו למנהגם הראשון ושוב פונים הם אל העם בהבטחות הישנות על דבר “קץ הגלות”. אלא שבינתים נתעוררה בארץ גלותנו תנועת השחרור הכללי, שנתפשטה בין כל עמי המדינה, וגם בקרבנו קמו מטיפים חדשים, הפונים אל העם בהבטחות חדשות ומדברים אליו “בלשון חדשה”, שדעת ההמון נוחה הימנה, – והתחילו גם הציונים לשנות את “הנוסח”, בשביל להפיס דעתו של ההמון: העבודה המדינית בגולה? – ודאי! זהו חלק עצמי מן העבודה הציונית. ריבוליציא? – מי עוד ריבולוציונרים כהציונים? סוציאליסמוס? – הלא הוא עצם יסודה של הציוניות!…ולא עוד אלא שגם העבודה בא“י, שסוף סוף חזרו אליה הציונים, אחרי הקיצם מחלום הדיפלומטיא, – קבלה עתה שם לואי חדש: “עבודה ריאלית בא”י”, כלומר, ישמע הקהל וידע, שציונים אינם “ריאקציונרים” רודפי “רוח”, אלא “ריאליסטים” הם, כהלכה, ועבודה “ריאלית” הם עובדים בארץ ישראל. אבל חוששני מאד, שאם בקונגרס שמיני יקומו עוד הפעם “מקשנים” מבין מתנגדי העבודה הריאלית (יש עוד ציוניים כאלה) וידרשו, שיפרשו להם ערכה של העבודה הזאת מצד קבוץ גליות וגאולת העם, – אז יהיו בעליה מוכרחים לפנות עוד הפעם אל ה“רוח” בשביל להסביר את ה“ריאליסמוס” שלהם. שהרי באמת כל עבודה בא“י, באיזה מקצוע שיהיה, אם גשמי או רוחני, כשהיא נעשית כהוגן, הרי היא “ריאלית” (כלומר, מכוונת לתכליתה ומתאימה לתנאי המציאות) רק מצד גאולת הרוח, לפי שכל מעשה המחזק עמדתנו הגשמית והרוחנית בא”י – מוסיף אומץ לרוחנו הלאומי בכלל ומקרבנו איפוא למטרתנו הרוחנית, אם מעט ואם הרבה. אבל לגאולת העם, לקץ הגלות, – למטרה “ריאלית” זו אנו מתקרבים על ידי כל אותה העבודה ה“ריאלית” לא יותר משאנו מתקרבים אל הלבנה כשאנו רוקדים כנגדה…

כך רודפת הציוניות כל ימיה אחר ההמון – וההמון בורח ממנה…

אחד האיקונומיסטים הידועים העיר בצדק, שבין הסבות הראשיות שגרמו לה לתורתו של מארקס לתפוס מקום בחיים יותר מכל שאר התורות ממינה שקדמו לה, – צריך לחשוב גם את זאת: שעשה מארקס לנושא התנועה הסוציאלית מפלגה חברתית מוגבלת (ה“פרוליטריאט”), שמצבה וצרכיה, המשותפים לכל אישיה, מולידים בה בהכרח שאיפה עמוקה וחזקה לשנוי הסדר הסוציאלי, ושעל כן מוכשרת היא באמת להלחם באחדות ובסבלנות בעד השגת האידיאל המבטיח מלוּי הצרכים המשותפים. בעוד ששאר בעלי התורות הסוציאליות אשר היו לפני מארקס, סתמו דבריהם ופנו בדרך כלל אל “העם”, אל “העניים”, וכדומה מן הנושאים הבלתי מוגבלים⁶.

מעין זה, אך במובן שלילי, נוכל לאמור גם על הציוניות: אחת הסבות הראשיות שמנעוה מלהתבסס עד כה על יסוד נכון וקים – היא מה שלא הגיעה עד עתה להכיר ולהגביל את ה“פרוליטריאט” שלה, את נושאה הטבעי המוכשר באמת להלחם בעד האידיאל הציוני בלי ליאות, מבלי לנטות לצדדים ולנוע לכל “רוח “. נושא כזה לא יוכל להיות “העם” בכלל, שאליו פונה הציוניות מראשית הולדה ועד עתה, לפי שהצורך היחידי, שכמעט כל העם מכיר ומרגיש בו במדה מספקת, ושיכול היה איפוא להיות היסוד לעבודה לאומית משותפת, – אינו אלא הצורך להשתחרר מן הלחץ הגשמי. מכאן ואילך מתחילה ההתפרדות למפלגות ו”מעמדים” שונים, שצרכיהם המורגשים להם אינם דומים אלו לאלו ויחוסם לחיינו הלאומיים מתגלה על כן בפנים שונים ומשונים. ובכן, אלו יכלה הציוניות להראות באמת את הדרך המוליכה לגאולתנו הגשמית, – אין ספק, שהיתה מאחדת אז תחת דגלה את כל העם, בלי הבדל מפלגה ומעמד, זולתי אולי אותו המועט הקטן, שכבר “נשתחרר” מכל הקשרים הלאומיים ועומד על המפתן לצאת מן הגלות בדרך אחרת…

אבל, כמו שכבר אמרתי, אין העם רואה את הדרך לגאולתו הגשמית על ידי הציוניות, ואינו יכול לראותה, מפני שאיננה. “חוש המציאות”, שבו מצטיין כל המון פשוט, מונעהו בדרך אינסטינקטיבית מלהאמין בהבטחות המתנגדות אל המציאות שנגד עיניו. רק לפרקים, כשהצרות מתגברות ואין מוצָא מהן, יטו רבם מן העם את אזנם להבטחת הגאולה, המטיפה ללבם טפה של תנחומין, וחוזרים ומסתלקים ממנה, כשנראה להם צל של תקוה לישועה קרובה יותר אל המציאות. ועל כן לא יפלא, שעם כל מעוט ימיה של הציוניות, כבר עברו עליה כמה עליות וירידות פתאומיות בנוגע ליחס העם אליה, הכל לפי מאורעות הזמנים המשתנים. והכזה יהיה נושא לתנועה היסטורית ארוכה, שמכשולים הרבה על דרכה ודורשת עבודה תכופה בדעת וסדר, בלי קפיצות פתאומיות לפנים ולאחור?

לכן הנני חושב, שמהלך החיים עצמם יכריח את הציוניות להכיר סוף סוף את עצמה ואת נושאה: את עצמה – כתנועה לאומית רוחנית, שבאה למלאות את הצורך לחיים לאומיים עצמיים וחפשיים, לפי רוחנו המיוחד, ואת נושאה – באותה המפלגה הלאומית שהצורך הזה מורגש לכל אישיה במדה מספקת, ושבמובן ידוע אפשר לקראה בשם “פרוליטריאט רוחני”.

כי אמנם, למרות כל מיני “ראשי תיבות” שרבו בישראל בעת האחרונה, עדיין הדבר מוטל בספק, אם בין כל אותם ה“ס”ד" וה“ס”ס" שלנו עם כל הכרוכים אחריהם, שאינם פוסקים מלדבר על “הפסיכולוגיא הפרוליטרית” שלהם, – יש באמת מספר הגון של “חברים” הראוים להמנות על ה“פרוליטריאט” במובן הסוציאלי, אחר כי תעודתו של ה“פרוליטריאט” – לקרב את הגאולה הסוציאלית על ידי “התרכזות הרכוש” – אינה מתמלאה, כידוע, אלא על ידי העבודה בבתי החרושת הגדולים, בעוד שעבודת האומנים ועוזריהם לא עבודה “פרוליטרית” היא, לפי שאינה מקרבת, אלא מעכבת את הגאולה הזאת. והפועלים מבני עמנו הרי לא נכנסו עוד כמעט לבתי החרושת הגדולים, והתעודה ה“פרוליטרית” שלהם באה על הרוב משוק האומנים… אבל לעומת זה יש בקרבנו, ורק בקרבנו, “פרוליטריאט” במובן אחר: – במובן הלאומי הרוחני – אשר גם הוא, לפי מצבו וצרכיו, המשותפים לכל אישיו, מרגיש בהכרח שאיפה עמוקה וחזקה “לשנוי הסדר”, אלא שהשנוי המבוקש כאן הוא לא “שתוף כלי היצירה” כי אם להפך: “כלים” מיוחדים ליצירה מיוחדת. בין כל האומות הקולטוריות אחת היא אומתנו שאין לה “כלי עבודה” מיוחדים לה ליצירת ה“רכוש” הקולטורי ומוכרחת היא להשתמש ב“כליהן” של האומות האחרות: – בלשונותיהן, בספריותיהן, בבתי מדרשיהן וכו' – ולהעשיר בעבודתה את בעלי ה“כלים”. ואם ה“פרוליטריאט” היוצר את הרכוש הגשמי מקבל בשכרו לפחות חלק מן הרכוש הנוצר על ידו ואך “העודף” נשאר בידי “בעל הכלים”, הנה אנו כמעט כל פרי עבודתנו נבלע ברכוש אחרים, ואוצרנו הלאומי דל וריק, ורוחנו העצמי מתנַוְנֶה והולך, עם היות עמנו עשיר בכחות קולטוריים, העובדים בכל המקצועות עבודה פוריה. המצב הזה מעורר צער עמוק בלב כל אלה היהודים שקרבתם לעמם אינה “קרבת בשר” בלבד, שהכרתם הלאומית והשכלתם האנושית הגיעו למדרגה המכשרת אותם להבין ולהרגיש כאחד כל עוצם הטרַגיקה שבירידה זו של אומתם, אשר גם עתה עדיין העולם מתפרנס מרכושה הקולטורי שיצרה לעצמה וב“כליה” עוד לפני אלפי שנים, ואינם יכולים אף להעלות על דעתם, שכל הקרבנות לאין קץ, שבהם שלם עמנו דור אחר דור, במשך יותר מאלפַּים שנה, בעד שמירת רוחו וחייו העצמיים, – לא היתה להם כל תכלית אחרת זולתי להגיענו בזמן הזה ל“רקבון” רוחני, שסופו אולי מיתה מנוולת. והצער התמידי הזה מוליד בהכרח גם הרגשת הצורך לשחרר את רוחנו ופרי עבודתו מן השעבוד לזרים. ובמקום שיש צורך אמתי, אחת הוא אם גשמי או רוחני, כבר יש יסוד ממשי לאחדות הכחות בעבודה משותפת לשם הספקת הצורך המשותף. ועל כן, כל אלה שהצורך הזה מורגש להם באמת – הם המה המפלגה היחידה שמוכשרת להיות לנושא התנועה הציונית ולעבוד עבודתה באחדות, בסבלנות, בסדרים, עד כלותה.

ידעתי אמנם, שלא כל בעלי הצורך הזה מכירים כבר את ההכרח להתאחד לשם הספקתו תחת דגל הציוניות: עוד רבים מהם מאמינים באפשרות שחרור רוחנו והתפתחותו העצמית גם בלי מרכז לאומי. אבל אלו – סופם לבוא, כשתושג אותה החירות הרוחנית בגולה, שהם מצפים לה, ויראו בעיניהם מה עלתה בידם מכל תקותם “לשיר שיר ה' על אדמת נכר”… בארצות המערב ובאמיריקא, ששם החירות המבוקשת כבר נתונה ופעולתה על חיינו הלאומיים גלויה לעין, – שם מתחילים רבים כבר להכיר, שהחירות החיצונית לבדה, הסרת “היד החזקה”, אינה מספקת עוד לעשותנו גם ברוחנו פנימה חפשים מן השעבוד המוסרי לה“סביבה” הנכרית, המקיפה אותנו בגולה מכל צד. וההכרה הזאת תבוא בהכרח גם בארץ המזרח, כשיוסרו שם הכבלים החיצונים וגם עמנו יוכל, לכשירצה, לחיות חייו הלאומיים במדה ידועה לפי רוחו, אלא – שלא יוכל לרצות. לפי שהרצון עצמו אינו דבר בתלוי בבחירה חפשית. יש שרוצה האדם לרצות – ואינו יכול, מפני שמשולל הוא באותה שעה התנאים המוכרחים להתעוררות הרצון במדה הדרושה בשביל שיהיה לכח פועל. גם רצון לאומי “אקטיבי” לחיי רוח מיוחדים אינו יכול להמצא – אפילו אם יקובל על זה “היתר” כתוב וחתום מן שלטון המדיני – במקום שאישי העם מסובבים אויר רוחני שאינו שלהם ושואפים אותו אל קרבם שלא מדעתם ורצונם, ויחד עם זה אינם רואים בכל העולם אף ארבע אמות שעליהן רוחם הלאומי מרחף לבדו ואין לזרים שליטה בו, וששם הוא יוצר רכושו הקולטורי “בכליו”, להספיק לכל העם מזון רוחני משֶלו.

וגם זאת ידעתי, שהמפלגה השואפת לשחרור רוחנו הלאומי – אם על ידי מרכז לאומי בא“י או בלעדו – כולה כאחת אינה מרובה במנין בעת הזאת. אבל דבר זה אינו מביאנו לידי יאוש, כאלו באמת בא הקץ לרוחנו, באין לו עוד “עם” אשר יביאהו לידי גלוי בחיים. מעולם לא בקש הרוח העברי את כחו וגבורתו ברבוי נושאיו. “לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם, כי אתם המעט מכל העמים”. ו”אלהיה" של אומה זו, כשרואה אותה “סרה מהר מן הדרך”, אינו כורך “תורתו” והולך לו, אלא אומר לאותו היחיד שנשאר נאמן לו: “הניחה לי… ואכלם **ואעשה אותך לגוי גדול”…** כי אמנם טעות היא בידי החושבים, שהרוח הלאומי הוא מושג מושט המציין סכום כל היסודות הרוחניים המתגלים בחיי העם בכל דור, וכשפסקה התגלותו בחיי העם, פסקה גם מציאותו. באמת הרוח הלאומי הוא מושג קבוצי רק בנוגע לאופן הויתו, שהוא תוצאת החיים המשותפים של המון אישים קרובים זה לזה, חיים הנמשכים והולכים דור אחר דור בתנאים ידועים; אבל לאחר שנהיה ונשתרש בלבבות ע“י חיים היסטוריים ארוכים, הרי הוא חזיון פסיכולוגי אישי, שאמתותו בו בעצמו ואינה תלויה כלל במה שמחוצה לו. אם אני מרגיש בלבי את הרוח הלאומי העברי, הנותן צורה מיוחדת לכל חיי הפנימיים – הרי הוא נמצא בי ולא נפסקה מציאותו, אף אם כל שאר היהודים בני דורי יחדלו מלהרגיש מציאותו בלבם הם. ולכן אני אומר, שאם המון בני עמנו הולך ומתרחק מרוחו הלאומי שלא מדעת, ו”פרחי הגלות" עושים להם “אלהים חדשים” כאלהי העמים אשר סביבותיהם, ואך שרידים יחידים נשארו נאמנים ללאומיותנו בצורתה ההיסטורית ושואפים לחירותה והתפתחותה – הרי אלו היחידים יורשי נחלתנו הלאומית בהוה; הם אוחזים בידם את החוט ההיסטורי ואינם מניחים לו להפסק. וכל זמן שלא נפל החוט מידי “אחרון היהודים”, אין אנו יודעים מה יהיה בסופו: אפשר שישתנו תנאי החיים, והשרידים היחידים ישובו ויהיו “לגוי גדול”…

אבל איך אפשר שישתנו תנאי חיינו בגולה באופן הדרוש לתחית רוחנו? ומה כחה של מפלגה קטנה לחזק ולהחיש בעבודתה את האפשרות הזאת? ובמה נבטח, שאם ישתנו תנאי חיינו יהיה זה שנוי קיים ועומד?

אלו הן שאלות, שעליהן אנו צריכים להשיב לא בדברים, כי אם – במעשים. בדבור פה כבר השבנו פעמים אין מספר, כי אך בדרך אחת אפשר לשנות תנאי חיינו הלאומיים עד היסוד, שיהיו חיינו באמת, ולא צל עובר של חיי אחרים, והדרך הזאת היא – יסוד מרכז לרוחנו הלאומי “במקום חיותו”. וגם זאת הבטחנו לא אחת בפינו, שדרכנו זו, ככל דרך חדשה בחיים, – “המועטים” יהיו הכובשים ומפנים אותה לפני “המרובים”, אשר יבואו אחרי כן מאליהם. אבל כשבאנו לידי מעשה, נראתה ה“ערבוביא” השולטת עוד בעמקי רוחנו, למרות ההכרה המאירה על “שטחו”.

כל היודע על פי הנסיון, כמה חביבה עדיין א“י לכל " יהודי פשוט”, כמה יתרומם רוחו – לפעמים עד לדמעות של שמחה – כשהוא קורא או שומע ע“ד תחית הלשון העברית בפי ילדי א”י או ע“ד “הצלחת” המושבות העבריות שם, – כל היודע זאת לא יוכל להכחיש, שעצם העבודה בבנין המרכז בא”י, גם בטרם תתקרב לסוף מטרתה, יכולה היתה להראות נפלאות בהשפעתה על רוח העם שבגולה. באמת הרי גם עתה עוד רוב בני עמנו מוקירים נחלתם הלאומית ורוצים בקיומה לעולמי עד, אלא שהשעבוד הגשמי והרוחני בגלות מטמטם את הלבבות ונוטל מן הרגש והרצון הלאומי את הסגולה להיות לכח מניע ופועל. ואולם, אלו היתה עבודתנו בא"י מראה בחוש, כי אמנם יש אחרית ותקוה טובה לחיי רוחנו וקנינינו הלאומיים בארץ מולדתם; אלו היה רואה העם אבנים שלמות על אבנים שלמות, ולו גם קטנות, הולכות ונקבעות ביסודו של הבנין בידי בונים מומחים, היה מבקש ומוצא כאן מקור חיים חדש לרגשותיו הלאומיים, הטמונים בתחתית לבו, וגם רצונו היה הולך ומתחזק, להגן ביתר עז על קניני רוחו בגולה.

אבלעכשו במה אנו יכולים להוכיח צדקת תשובתנו? מה הן תוצאות עבודתנו בא“י במשך עשרים שנה ויותר? בנוגע להעבודה הגשמית, נוכל להראות אך מעשים שלא עלו יפה, ובנוגע להעבודה הרוחנית, לא נוכל להראות גם מעשים כאלה (זולתי אולי בית הספר שביפו), כי באמת לא נעשה כמעט דבר. בעלי “קבוץ גלויות” טרודים היו כל אותן השנים, מתחלה – ביסוד קולוניות לתמיכה, ואחרי כן – בשיחות “מדיניות”, ולא היה להם פנאי ולא רצון לעסוק ב”רוחניות“, ובעלי “תחית הרוח” אף הם בזבזו זמנם וכחם אך בעבודת הרוח בגולה, ולא בראו בכל העת ההיא אף מפעל אחד רוחני בארץ ישראל, שיהיה מסוגל לזעזע מיתרי הלב הלאומי, כאלו שכחו בעצמם יסוד אמונתם, שתחית הרוח בגולה אינה יכולה לבוא אלא מתוך ההשפעה של מרכז לאומי בא”י. דברו אמנם הרבה על הצורך ליסד אקדימיות, בתי מדרש לחכמה ועוד “צרכים” כאלה הגדולים מן היכולת בהוה. אבל לא עשו מה שצריך ואפשר היה לעשות.

הנה, למשל, אתם נגשים עכשו ליסוד במה ספרותית קטנה בא“י. ואני שואל את עצמי: מדוע לא נעשה הדבר זה כבר? בעוד שבארצות הגולה נצצו ונבלו במשך “התקופה הציונית” הרבה מפעלים ספרותיים, שסוף סוף עשו פירות והניחו אחריהם ברכה, אם מעט ואם הרבה, לא יצא בא”י מראשית התנועה ועד עתה אף קובץ ספרותי אחד, שיהיה רשומו ניכר בספרותנו, ואנו לא הרגשנו כלל בחסרון זה, ובשעה שהיינו דורשים לפני העם, שאך בא“י יוכל רוחנו הלאומי לפרוח ולעשות “פרי למינו”, – לא בושנו כלל במה שאין העם רואה בא”י אף צל של “פרי רוחו”, ומעט הפרי המוגש לו – אך מן הגולה הוא מוגש. אמנם עניה עדיין א“י בכחות רוחניים בכלל ובכחות ספרותיים בפרט; אבל – היא הנותנת. אלו היתה בנו מאז ועד עתה הכרה שלמה וברורה בטיב מטרתנו, אלו היינו זוכרים תמיד, כי מקלט לרוחנו אנו מבקשים לבנות בא”י, – אי אפשר היה לנו להתעלם מן הדבר הזה ולבלתי עשות כל מה שביכלתנו בשביל להעשיר את א“י עושר רוחני ולהרבות מעט מעט את השפעתה המוסרית על העם, ואז היינו בלי ספק משתדלים כמו כן, להקים בא”י במה ספרותית בלשוננו, וכל טובי סופרינו הלאומיים היו מכירים חובתם להקריב לבמה זו מיטב פרי רוחם, בשביל לעשותה חביבה ומכובדת על הקהל העברי. ומפעל כזה, עם כל היותו בראשיתו בריה מלאכותית, היה גורם בודאי להרמת הרוח והכשרון הספרותי בא"י עצמה, ומי יודע אם לא היה לנו שם כבר עתה מרכז ספרותי אמתי וטבעי, המתפרנס מן הכחות שנקבצו ושנתפתחו על ידו בארץ עצמה?

אבל הוא אשר אמרתי: אין ההכרה האנושית יוצאת מן הערפל בבת אחת. צריך היה שיבוא הנסיון ויראנו בפועל, כמה דקה היא ה“שערה” שבה תלויה כל עבודתנו הרוחנית בגולה, כדי שנחזור ונזכור שבאמת לא היינו זקוקים כלל לנסיון זה, המלמדנו רק מה שהיה כלול בעצם הכרתנו משכבר הימים…

ובאותה עת עצמה אתם באים וקוראים אלינו: “הגיעה השעה להתחיל בנטיעת ספרותנו בארץ מולדתה”. וכי צריך אני לפרש לפניכם את רגשותי המלוים בלבי קריאתכם זו? –

ודאי, הגיעה השעה להתחיל, ולא אך בנטיעת ספרותנו, כי אם בנטיעת רוחנו בכלל. כל מה שהולך ונעקר עתה בגולה באונס וברצון – צריך לחזור ולהנטע “במקום חיותו”, וכל מי שרוח ישראל חי בקרבו מחויב להשתדל בנטיעה זו בכל אשר יוכל, כי היא חיינו ותקותנו האחרונה…

                               ----------

“רומנטיקא” – יצחקו הנערים עלינו.

יצחקו! – עד שיגדלו וילמדו לדעת את החיים כמו שהם, ולא כמו שהם נראים באספקלריא של “תורה נתונה”, ואז יבינו, שמַה שהם מגנים בשם זה – הוא הוא נזר החיים ומותר האדם מן הבהמה. וגם זאת יבינו, שאותה ה“תורה” המחרימה את הרומנטיקא – היא עצמה מושכת את הלבבות קודם כל בצד הרומנטי שבה: בתתה מקום למסירת-נפש בעד נצחונו של אידיאל רחוק. אבל אם יבא יום והאידיאל הזה יהיה לדבר שבמציאות והרומנטיקא כליל תחלוף – אז יקום דור חדש אשר יקלל את היום ההוא, בהציק לו “הרעב”: לא רעב ללחם, כי אם לרומנטיקא, לאיזו שאיפה אידיאלית, שתתן עוד הפעם מקום להתרוממות הרוח, לקרבנות, בשביל למלאות את הריקות שבחיי שובע ושלוה…

מוסקווא, ב' כסלו, תרס"ז.

                                 ________

 

מכתב שני*⁷ .    🔗

אך כשנתים ימים עברו מאז כתבתי אליכם, חברים נכבדים, את מכתבי הראשון – וכמה נשתנו פני החיים בינתים! רחוק הייתי בשתי השנים האלה – תחלתי ברצון וסופי באונס – מן הבמה הצבורית והספרותית שלנו, ועכשו, כשאני עומד לפניה ומסתכל בה, לא אכיר מראֶהָ, כאלו הייתי “נים שבעין שנין”, כחוני המעגל בשעתו.

בתוך “ים זועף” עזבתי את במתנו בגולה לפני שנתים. אניות אניות נשברו וירדו תהומות לעינינו, ולא “נחשון” אחד, כי אם אלפים מאחינו “קפצו לתוך הים” בהתלהבות שאין דומה לה ובאמונה שלמה, שיגדל כחם לשחות בארבות ידיהם לכל אחבו, עד שיגיעו לבסוף אל “חוף האושר” המקווה. עתה נח הים מזעפו, דממה דקה מסביב, ואך “שברי לוחות”, שארית כל “הצי האדיר” צפים על פני המים בעצלתים. ו“השוחים” – אַיָם?…⁸

ואתכם, הפליטה הקטנה בארץ אבות, עזבתי אז מתלבטים בתוך ה“בצה” השוקטה של המזרח הנרדם בכבליו, בצה שכל ה“רוחות” שבעולם נראו כאלו אין להן בה שליטה עולמית. ומי פלל אז, כי בעוד שנתים תזדעזע הבצה כמו מאליה, לא בסערה ולא ברעש, ומתרדמת עולמים יקיץ הענק המזרחי, ינתק כבליו כפתיל נעורת ויקום על רגליו לדרוש חלקו בחיי גוי ואדם?

עוד אין השעה מוכשרת לנתח בדעה מיושבת את החזיונות הגדולים אשר עברו על פנינו מזה ומזה; עוד לא חלפה כליל ההתרגשות אשר מלאה את נפשנו למראה כל אלה ואין אנו מסוגלים עדיין לבחון הכל בכח השופט בלבד, בלי כל נטיה לצד איזה רגש של אהבה או שנאה, שנִצת בלב בעבר הקרוב ועוד לא כבתה אשו. אבל משפט אחד נראה לי, בכל זאת, בולט כל כך מתוך מהלך המעשים בעת האחרונה, עד שכבר גם עתה אין אנו יכולים להתעלם ממנו. והמשפט הזה אמנם לא חדש הוא. עוד לפני אלפי שנה נשמע ראשונה מפי איש יהודי בשעת משבר לאומי, ומני אז נעשה יסוד מוסד לחיינו הלאומיים, והוא שעמד לעמנו להתגבר על כל תלאותיו בכל הדורות, עד שבאו בדורנו “מהפכי עולמות” בהבל פיהם ועשוהו לשחוק בעיני הבריות ונערים מתקלסים בו.

“זה דבר ה' אל זרבבל לאמר לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי”.

עניה ודלה היתה הכנסיה הקטנה ששבה מבבל באותם הימים. ההבטחות המזהירות של נביאי הגולה, שעוררו בלבות טובי העם את התשוקה לשוב לארץ אבות – לא נתקיימו אפילו במקצת, ועדת השבים ראתה עצמה מוקפת אויבים תקיפים, החוסמים דרכה לפניה, והיא שפלה ואומללה, בלי “חיל” ובלי “כח”, תלויה במאמרו של מלך נכרי, המושל בארץ כרצונו. וכי לא היה מספיק כל זה לכבות את הזיק האחרון של “האש הקדושה” בלב העולים ולהביאם לידי יאוש ורפיון ידים? והנה הנביא בא וקורא להם: אל יפול לבכם! החיל והכח הגשמי אמנם לא לכם הוא, כי אם לאויביכם. אבל יש בעולם עוד כח אחר, יותר חזק ויותר מתמיד – כח הרוח. את הכח הזה הנחילו לכם נביאיכם, בו תחיו ובו תנצחו.

שמעו אבותינו לקול נביאם האחרון – ותחי “רוחם”. ומן העת ההיא ועד הדור האחרון היו כל חיי עמנו אך מעין התגשמות רעיונו של הנביא בצורה מוחשית. לא בחיל ולא בכח הגין עמנו על קיומו נגד כל איתני עולם אשר קמו עליו לכלותו; לא בחיל ולא בכח שמר על קניניו הלאומיים בארצות נכר ואף הצליח להטביע את חותמו הלאומי על קנינים ידועים מן הקולטורא האנושית הכללית; לא בחיל ולא בכח חדרה השפעתו לפני ולפנים של חיי העמים אשר בקרבם הוא יושב, המתאבקים עמה בכל כחם ואינם יכולים להשתחרר ממנה. ובכלל, הנה כל ההיסטוריא של עמנו, מראשית הבית השני ועד הדור האחרון, אינה אלא הימנון אחד ארוך לכח הרוח, בהתנגשו עם כחות גשמיים השואפים לבלעהו. ואולם בזמננו, כידוע, הורידו את הרוח מגדולתו והושיבוהו “בַעֲלִיָּה” רעועה על “גגה” של ה“איקונומיקא”. אף תינוקות של בית רבם יודעים עכשו, שאין ההיסטוריא נבראת אלא על ידי “הכחות הריאליים” היוצאים מתוך החיים האיקונומיים ומלחמת המעמדות בכל תקופה, וכל אלה הכחות הרוחניים והאידיאלים הרוחניים, שמדברים עליהם סופרי ההיסטוריא מבית המדרש הישן, אינם אלא מלים ריקות שבדו להם ה“בורגנים” לשחק בהן מתוך שובע. על פי הכלל הגדול הזה מחפשים עכשו בנרות אותם הכחות הריאליים גם בהיסטוריא של עמנו, הנראית כמורדת בתורת “הבית והעליה”. אבל לא נקל כל כך למצוא את האיקונומיקא בתוך ערמות האפר של אבותינו שנשרפו חיים על “קדוש השם” דור אחר דור, כי הם לא דאגו להשאיר לדור אחרון זכרון אותם “האינטרסים האיקונומיים” אשר עליהם הורגו כל היום. ובכן אין החומר הנמצא מספיק להביננו, איך הספיקו הכחות הריאליים שלנו להיות למחסה לנו במשך אלפים שנה נגד כל הכחות הריאליים של כל האומות ובתנאי חיים שונים ומשתנים מתקופה לתקופה. וכה נשארה ההיסטוריא שלנו “בלתי ברורה” עד היום, וכל העמל להעלותה “על הגג” לא הצליח לעת עתה.

ואולם סתירה קטנה כזו אינה באה בחשבון. התורה – תורה היא, והחיים מוכרחים להיות “על פי דין”, אם יאבו ואם ימאנו. וכשהתחילה להתעורר ברוסיא תנועת השחרור – תנועה שנולדה באמת על ידי עבודה קודמת של אנשי רוח, שהשפיעו מרוחם על חלק גדול מן העם והביאוהו להרגיש את הצורך בחיים של כבוד וחירות – מיד יצאו ממחבואם כל התלמידים שלא שמשו כל צרכם, דחופים ומבוהלים ותורתם בידם, וקודם שהספיקה התנועה להגיע לגמר בשולה ברוח העם, התיצבו הללו בראשה, להוליכה בדרך ה“תורה”. ואמנם אין להכחיש, שהצליחו באמת לעשות הכל “כתורה”. “האידיאליסמוס הבורגני” של אנשי הרוח היה לבוז וקלסה, ותחתיו נתקבלה ההלכה הפסוקה, שאין בעולם אלא מלחמת מעמד במעמד, אגרוף באגרוף, ואין החירות שוה כלום אלא אם כן תבוא על ידי מלחמתו ונצחונו של הפרוליטריאט בעזרת הכחות הריאליים, הצפונים אך בו – בו לבדו. וההמון החשוך שמע את “הבשורה החדשה” והבין. כלומר, את הפלפולים הדקים וחלוקי הדעות שבין “המרובים” ו“המועטים” לא הבין אמנם ההמון ואף לא רצה להבין, אבל די לו שהבין את המסקנא האחרונה: שבאה שעתו לקחת לו הכל בזרוע. וכה הלך ונמשך הדבר זמן מה, וכבר האמינו בעלי התורה, כי להם נתנה הארץ. אלא שמרוב עיון ב“שלחן ערוך”, שיהא הכל עשוי כדין, שכחו לעיין גם בחיים, אם באמת כבר כלו כל “הכחות הריאליים” של הצד שכנגד…וסוף הדבר ידוע.

ובאותה עת עצמה ישבו להם “אסיאטים פראים” בפריז ובשאר מקומות שנדחו לשם ועשו אף הם מלחמה בדיספוטיסמוס השולט בארץ מולדתם. אבל הם, האסיאטים, לא ידעו את ה“תורה”, ובשכלם הפשוט הבינו, כי “לא בחיל ולא בכח” ינצחו את אויבם, ואם לאגרוף – שלו גדול משלהם. ואולם יחד עם זה הבינו כמו כן, כי שני העמודים החזקים שעליהם נשען הדיספוטיסמוס – מחנה מזוין, לדכא כל תנועה חפשית, וחבר כהנים חשוכים, להוליך שולל את העם – אפשר לערער יסודם על ידי עבודה רוחנית, חנוכית. סוף סוף גם אנשי החיל וגם כהני הדת בני עמם הם ורוח אדם להם, ואם מעט מעט יתפשט האור במסתרים בכל מפלגות העם, יבוא יום ויבקיע גם לתוך רוחם של אלו, – ומה נקל יהיה אז לנצח את החושך! וגם זאת הבינו האסיאטים, שעבודה כזו, השמה לה למטרה להביא שנוי יסודי בהלך רוחו של עם שלם, עבודה ארוכה וקשה היא, הדורשת סבלנות לאין קץ. מיום ליום ומשנה לשנה צריך להמשיך את העבודה בדרך אחת, מבלי פנות הצדה, ואל ייעף הפה לדבר, ואל תיגע היד לכתוב, ולב העובד אל יפול, בראותו ימיו ושנותיו עוברים כמו לבטלה ועבודתו אינה נושאה פרי נראה לעין. אנשי רוח מאמינים, כי סוף הפרי להגלות, אם בדורם או בדור אחר, אשר ימשיך עבודתם, – אחת היא. וכה עבדו האסיאטיס את עבודתם הרוחנית עשרות שנים בלי הפסק ובלי ליאות. בשוד ורצח לא השתמשו למטרתם; את האמצעים ה“ריאליים” האלה הניחו לאויביהם, והם הסתפקו בכלי-זיין רוחניים; דברו אל העם השכם ודבר, השכם ודבר; הטיפו לאור, לחירות, לחיים נאים, יותר “אנושיים”, לאהבת אדם, ל“אחדות ופרוגרֶס”. מושגים כאלה וכאלה, שבדה “האידיאליסמוס הבורגני”, השתדלו להכניס ללבות בני עמם, ומעט מעט נכנסו דבריהם ללבבות, ומעט מעט נשתנה הרוח במעמקים – ועין לא ראתה. וכשהגיע השנוי במצב הרוחות עד למדרגה הדרושה, התפרץ פתאום החוצה ביום אחד, לתמהונו של כל העולם. ישב לו הדיפוטיסמוס שקט ושאנן ביום ההוא, כבכל יום; רבבות אנשי חיל עומדים סביבו לשמרו, כבתחלה; המון מרגליו סובבים בשוקים וברחובות “לכלות קוצים מן הכרם”, כבראשונה, והכהנים והעם קוראים לאלהים בבתי התפלה להוריד עליו ברכת שמים מעל, – הכל כשהיה. “הכחות הריאליים” לא נשתנו מאומה מבחוץ; רק מבפנים נשתנה דבר קטן: הרוח “בעליתו” פשט צורה ולבש צורה, – וכל הכחות הריאליים של הדיספוטיסמוס היו כלא היו, והוא יושב בדד, אין אונים, בלי משען ומשענה… ואולם בזה עוד לא תם החזיון. האסיטאטים נשארו אסיאטים עד גמירא. גם לאחר שנצחו לא סרו מדרך הרוח, ובהיותם עתה שליטים לבדם בכחות הריאליים של המדינה, לא נפתה לבם להשען אך על אלה ולהרגיז את “הרוחות” בגאוה ובוז. יודעים הם, כי אחר כל מהפכה ברוח גוי ואדם עדיין נשארים הרבה משרשי העבר בעמקי מעמקים ואי אפשר לעקרם בבת אחת. לכן לא דחקו את “הקץ” והניחו את השרשים האלה כמו שהם, עד שיכלו מאליהם ברבות הימים על ידי הנטיעות החדשות שימלאו את הלבבות יותר ויותר…⁹

כן, חברים נכבדים, שני החזיונות עברו לפנינו בעת אחת, כאלו היתה כאן כונת מכוין, להציבם זה לעומת זה, כדי ללמד בינה לתועי רוח. אבל אין הדבר נקל כל כך, “ללמד למלומדים” הבאים ותורתם בידם. תחת ללמוד דבר מה ממה שעיניהם רואות, הם “מבטלים” מראה עינם ורואים אותו כאלו אינו. וכבר בימים הראשונים אחר המפכה בטורקיה יצאו איזו מ“מלומדינו” במסירת מודעה, שמהפכה כזו לאו שמה “ריבולוציא”, לפי שלא נעשתה “כדין”…

אבל נניח את אלה. לא להם, כמובן, מכוונים דברי פה, כי אם לשלנו – “המחנה הנשאר לפליטה”. גם אנו יש לנו מה ללמוד מן החזיונות האלה, וכמדומה לי, אין אנו למדים. המהפכה בטורקיא אמנם עוררה את הלבבות במחננו במדה מרובה וכבר דנו עליה מצדדים שונים. אבל מתוך כל מה שקראתי על הענין הזה רואה אני, שאין אנו שמים לב אלא לתוצאות המעשיות של המהפכה ביחוסן לארץ ישראל, כחלק מממלכת טורקיא, וכל מחשבותינו סובבות רק על שאלה אחת: עד כמה מוכרחים אנו עתה לקצץ בענפים של שיטת העבודה הציונית, בשביל לעשות את השורש מוכשר לחיים והתפתחות בתנאים החדשים שיצרה המהפכה בטורקיא בכלל ובארץ ישראל בפרט? אבל אין איש שם על לב, כי תכונת המהפכה הזאת מצד עצמה – אף אם נשכח רגע אחד, שארץ ישראל היא חלק מממלכת טורקיא – נותנת לנו לקח טוב, המקצץ לא רק בענפים, כי אם בעצם השורש של שיטת העבודה הציונית, אם בכלל אפשר לקרוא “שיטה” למגדל הפורח באויר ומשנה דרכו בכל יום “לרוח היום”.

כי אמנם במגדל הפורח באויר שטה הציוניות מיום הולדה ועד עתה, זה קרוב לשלשים שנה. מעודה לא רצתה להודות, שכל פעולותיה ה“ריאליות” אין להן “אחיזה בקרקע” ותלויות ועומדות בנס, כל זמן שלא הצליחה להביא שנוי יסודי ברוח העם, לחנך דור חדש אשר ירגיש בכל לבבו את הצער של פזור הנפש הלאומית ואת הצורך המוחלט לשוב ולכונן מרכז לאומי בארץ האבות. רוצה היתה הציוניות תמיד להתראות כתנועה “מעשית”, שאינה מבלָה זמנה וכחה “בדברי רוח”, אלא עוסקת בפעולות “ממשיות”, שהישועה קרובה לבוא על ידן. ובהיותה משוללת יסוד חזק ברוח העם מבפנים, לא יכלה לבסס מעמדה ולהתפתח בדרך אחת מוגבלת ומתמדת, כי אם התנודדה לכל “רוח”, הלכה ושבה, הלכה ושבה, היום לצד זה ומחר לצד אחר. בראשונה, כשהיתה נקראת עדיין “חבת ציון”, מצאה לה פעולה “ממשית” בבנין מושבות באויר. ואחרי כן, כשלא יכלה עוד להצפין את מצבן האמתי של המושבות האלה ואי אפשר היה עוד להמשיך את העבודה בדרך זו, הלכה לה לבזיליא ושם שנתה שמה וטעמה כאחד: קראה לעצמה “ציוניות מדינית” והכריזה על פעולותיה הקודמות שהן בטלות ומבוטלות ושמעתה תעסוק בפעולות ממשיות באמת – כשתדלנות בחצרות מלכים ושרים על דבר יסוד “מדינה יהודית”. ולאחר שנים, כשהתחילו הכל רואים, כמה מן ההזיה יש גם בפעולות האלה, ובינתים נתעוררה ברוסיא תנועת השחרור והכל רצו אחריה, – הלכה שוב הציוניות למקום אחר (להלסינגפורס) ושוב שנתה שמה וטעמה: קראה לעצמה “ציוניות סינתיטית” והודיעה לכל העולם, שעד שתוסד המדינה היהודית לעתיד לבוא, אין היא, הציוניות, בת חורין להבטל משחרור המדינה הרוסית בהוה. ולא פללה אז עניה זו, שאחר זמן קצר תהיה גם “ממשיות” זו לאפס, וממזרח יבוא הרוח וידחפנה שוב לצד אחר. עתה אנו שומעים עוד הפעם שירה חדשה. שם חדש אמנם לא נשמע עוד, אולי מפני שלא הספיקו עוד להתאסף בשביל לדון בדבר, ואפשר שנזכה עוד בקרוב גם לציוניות “אנאליטית”… אבל בעצם הענין כבר אנו שומעים כרוזים יוצאים ומודיעים, שמעולם לא חלמה כלל הציוניות על דבר “מדינה יהודית” ושכל מגמתה היא אך להושיב יהודים בא“י, שיחיו שם בשלוה וחירות ויעבדו יחד עם כל התושבים להצלחתה של ארץ מולדתם הכללית. אלא שלעתיד, כשיהיו רוב התושבים שם יהודים, הרי ממילא תהיה הנהגת הארץ בידם ורוחם שולט בה. אם זו היתה באמת לשונה של הציוניות “הכשרה” (ציוניות “פסולה” אמנם השמיעה דברים כאלו לא אחת) מן הקונגרס הראשון ועד הנה – לא נשאל עתה, ונסמוך על שר של שכחה, שישכיח את העבר גם מלב אחרים ולא ישאלו גם הם. העיקר היא, שכששבה עתה הציוניות על עקבה, למקום שעמדה שם לפני חלום המדינה, הרי היא מתחילה הכל מ”בראשית“: לבנות מגדלים של “ישוב” באויר, כבימים הראשונים. המגדלים החדשים אמנם גדולים ויפים מן הראשונים. אבל יותר שיגדל הבנין, יותר גדולה סכנת המפולת, כשאין יסוד לו. כמה “פרוגרמות” נאות נבראות עתה חדשות לבקרים: על דבר מקנה קרקעות בא”י, יסוד מושבות, בנקים, חברות למסחר וחרושת המעשה ועוד פעולות גדולות כאלה – פעולות “ממשיות” באמת כשהן לעצמן, אלא שחסרות הן דבר אחד עיקרי, שבלעדו אינן אלא דמיוניות: יסוד ממשי ברוח העם.

כל תנועה “אוירית” אסונה היותר גדול הוא, כשמקרים נאותים מסירים מעל דרכה את המכשולים החיצוניים וכאלו אומרים לה: “הרי הדרך כבושה לפניך, לכי בה!” אז תגלה חרפתה לעיני הכל, כי לא המכשולים החיצוניים הם שעצרוה במהלכה, אלא שהיא עצמה “אין לה רגליים”. לפנים, בימי המליצות הרמות על דבר מדינה אבטונומית, “טשרטר” וכו', הייתי אומר בלבי: מה מאושרים אנחנו, שכל המליצות האלה ישארו אך מה שהן: מליצות נאות ולא יותר, וכמה גדול היה האסון, אלו נעשה נס וה“טשרטר” היה לדבר שבמציאות. כי הלא אז היה כל העולם רואה את “הפסיכולוגיא הלאומית” שלנו עכשו בצורתה האמתית, וכתב “הטשרטר” היה גזר דיננו הלאומי, לתתנו לדראון עולם, כאומה שיבש מקור חייה ואינה מוכשרת עוד לפעולה לאומית גדולה. עתה הנה הביאונו המקרים לידי נסיון מעין זה, אם כי “בזעיר אנפין”. “טשרטר”, אמנם לא נתקבל, והציוניים היותר “מדיניים” כבר מכירים ומודים, שצריך למחוק מלה זו מתוך “ספר המלים” הציוני. אבל גם בלעדי “טשרטר”, הלא המהפכה בטורקיא מפנָה את הדרך לפנינו במדה שלא יכלנו אף להעלות על לב זמן מה לפני זה. אם כל הסימנים אינם מטעים, עתידים שערי א“י להפתח לפנינו בקרוב בלי מעצור, וגם תנאי ההתישבות והעבודה ישתנו לטובה בכל פרטיהם, מקנה קרקעות ובנין בתים לא יפגשו עוד במעצורים קשים, שיטת המסים תהיה אף היא יותר נוחה, ובכלל, כל המכשולים החיצונים שעשו עד כה את “הקולוניזציא הגדולה” בא”י לדבר שאי אפשר, עתידים להבטל בעתיד קרוב פחות או יותר. ולא עוד אלא שהשמועה עוברת, שמנהיגי המדינה עתה דעתם נוחה מהתישבות היהודים ונכונים לקבל את האורחים החדשים בסבר פנים יפות. ועתה הגע בעצמך, אלו היתה בעמנו באמת תשוקה חיה וחזקה לתחיתו הלאומית בארץ אבותיו – מה היינו רואים עתה? הלא כזרם אלקטרי צריך היה השנוי הפתאומי הזה להרעיש כל הגוף הלאומי ולעורר כל עצביו לתנועה ועבודה במדה שאין למעלה הימנה! אבל מה אנו רואים בפועל? הבשורה הגדולה נתקבלה בדממה ובמנוחת נפש ומשום צד אין אף רמז להתלהבות לאומית. נוסף אך “נושא” חדש לוכוחים, למלא את הריקות בכתבי העת ובאספות. אבל הרצון הלאומי לא נתעורר כלל להוציא מתוך המאורע ההיסטורי הזה כל מה שאפשר להוציא מתוכו להשגת מטרתנו הלאומית בא"י, על ידי פעולה גדולה, היסטורית, באחדות הכחות, כמו שהיה עושה כל עם זולתנו במצב כזה¹⁰.

מדוע איפוא?

שאלו את הטורקים ויאמרו לכם…

זה כשלשים שנה אנו עובדים את העבודה הציונית – דור שלם! אבל כמה זמן וכח יצא לבטלה במעשים “ריאליים” פחותי ערך, שעשו את האידיאל “חולין”, ובמעשים “מדיניים” אוחזי עינים, שתפשו את העם בלבו אך לשעה קלה! ואלו הוצאנו כל אותן השנים וכל אותם הכחות בעבודה אחת תכופה ונמרצה להביא שנוי יסודי במצב רוח העם, להרימו משפלות הגלות, לעורר בו רגש הכבוד הלאומי והכרת עצמותו, לחזק בו את הקשר ההיסטורי עם קניניו הלאומיים בכלל וארץ ישראל בפרט; אלו עשינו כל זאת עיקר עבודתנו, ולא אך טפל לאותם “המעשים”, לא אך אמצעי להוציא פרוטה יתרה מכיסו של העם לצרכי אותם המעשים; – אלו כך עשינו, מי יודע אם לא היה לנו כיום מחנה גדול של יהודים בריאים ברוחם, שהיו מוכשרים להרגיש, להתפעל ולפעול במובן הלאומי ככל שאר בני עמים בריאים, ולהיות ככה היסוד לבנין בשעת הכושר.

אבל עכשו – אין צורך לרוח נבואה בשביל לראות מראש, מה יהיה סופם של האגיטציא לטובת העבודה האיקונומית בא"י, היוצאת עתה מתוך “מרכזים” ידועים. “גם בתקוע השופר ובהנשא הנס – היתעורר המת? היזדעזע המת?” ואם אלף כרוזים נוציא עתה לכלל ישראל, שימהר לכבוש את הארץ באמצעות הרכוש והעבודה, ואם גם, נוסף על זה, יתאספו איזו מאות איש מערים שונות ויחליטו "החלטות ליסד חברות, בנקים וכו'. – הבאלה נצליח לעורר פתאום בעמנו תנועה לאומית לישוב הארץ במדה הדרושה לבצר עמדתנו שם בזמן קצר בערך, שלא יקדמונו אחרים? תנועה לאומית כזו אינה יכולה להברא על ידי כרוזים ואספות, אם אינה יוצאת מאליה מתוך המקור החי של רוח העם. באופן היותר טוב ימָצאו אולי יחידים זעיר שם זעיר שם, שיקנו קרקע ויוסיפו עוד מושבות אחדות, ועוד יחידים, שיבנו אולי איזו בתי חרושת, ואיזו עשירים יתנדבו אולי בשעת רחמים לקנות איזו מניות של חברה פלונית או אלמונית ועוד כדומה לזה. ובאותה עת יתעוררו יושבי הארץ עצמם, המושלמים והנוצרים, להשתמש בתנאים החדשים להנאתם, ומאירופא יזרום הקפיטל – בהריחו עסקים טובים – לא טפות טפות, כי אם כנחל שוטף, להרים מצב הארץ ולגלות מצפוני עשרה. ואנחנו עם כל עבודתנו הריאלית, נשאר באויר גם עתה, מביטים בעינים כלות ממרום מגדלינו על הנעשה שם בארץ מתחת.

מובן מאליו, כי אין כונתי בזה לאמור, שהמעט אשר יעשה, אין לו שום ערך ומוטב שלא יֵעָשה. אבל עלינו לדעת מראש – ולהשלים בעל כרחנו עם הרעיון המעציב הזה – שההתפתחות האיקונומית והחברתית של ארץ ישראל בעתיד הקרוב תבוא בעיקרה לא על ידנו, וחלקנו בה לא יהיה אלא “כשיבא מכשורא”. אין אנו צריכים אמנם להתיאש מן התקוה – אין יאוש בעבודה לאומית! – שבעתיד יותר רחוק, כשסוף סוף תברא לה תנועתנו בסיס “ריאלי” באמת, לא בדמיון, כי אם ברוח העם, יצליחו בני עמנו לתקן את אשר עותו עתה ולהשיב לעצמם ברוב עמל אותה ה“הגמוניא” שלא השכילו לרכוש בשעת הכושר בדרך יותר קלה. אבל אז לא אנו נהיה העובדים, כי אם בנינו או בני בנינו. ולנו עתה נשארה רק דרך אחת לרכוש לנו בכל זאת בזמן קצר מקום חשוב בחיי הארץ ולהגיע שם למדרגת כח ריאלי שרשומו ניכר. והדרך האחת הזאת היא גם פה – ישחקו ה“ריאליים” בכל מלוא גרונם! – דרך הרוח.

אם העבודה האיקונומית בא“י עתידה למשוך אליה בקרוב בעלי יכולת זולתנו, הנה העבודה ה”קולטורית" תשאר שם עוד זמן רב בלי “בעלים”. התושבים עדיין לא התפתחו במדה הדרושה לעבודה זו; הממשלה תהיה טרודה עוד ימים ושנים בענינים הנוגעים עד נפשה יותר הרבה ממצב הקולטורא באחת ממדינותיה הקטנות על קצה הגבול, ומארצות אירופא יבוא הקפיטל לשם “עסק”, אך לשם “השכלה” בלבד בודאי לא יעשו שם האירופיים בעתיד יותר ממה שעשו עד כה. והנה איפוא לפנינו פה שדה רחב ידים לעבודה פוריה, אשר תגדיל ערכנו והשפעתנו בארץ וסביבותיה במדה שאי אפשר לשער מראש ותתן לנו יכולת לתפוס מקום בין הכחות הפועלים ולבצר לאט, לאט גם את מעמדנו האיקונומי. נצייר לנו בדמיוננו רגע אחד, שבעוד עשר שנים ימָצאו בא"י בתי ספר ובתי מדרש עברים להשכלה כללית, למדעים ולאומנות היפה, ומן הבתים האלה יצא אור הקולטורא להאיר על הארץ כולה, גם מעבר לגבולנו הלאומי, – האם לא יהיה הדבר הזה “כבוש הארץ” למחצה?

אמנם, גם הכבוש הרוחני הזה דורש כחות חמריים ומוסריים במדה מרובה, אבל, עם כל גדלם של הכחות הדרושים, קטנים הם שלא בערך מאלו הדרושים לכבוש האיקונומי, וכמו שהראה נסיון אחד במובן זה, שנעשתה התחלתו בעת האחרונה ועדיין לא קבל צורה מוחלטת, – אין הדבר מן הנמנעות, שימצאו לנו עתה הכחות האלה, גם אם לא ירבה מספר המשתתפים בעבודה לאלפים ולרבבות, ואך חלק ידוע מבעלי הכח שבעמנו יהיה מסור לה בכל לבו. ולא עוד אלא שקרוב בעיני מאד, שדוקא מפעלים רוחניים כאלו בארץ ישראל מסוגלים למשוך אליהם אלפים ורבבות מישראל יותר מכל ההצעות “הריאליות” המוגשות עתה לקהלנו על דבר העבודה האיקונומית שם. יאמרו ה“ריאליים” מה שיאמרו, ומי שאינו מעלים עין מן המציאות לא יוכל להכחיש, שאם עוד חי בלב עמנו זיק של רגש לאומי תחת אפר של גלות המכסהו, נקל הרבה יותר להביאו לידי גלוי ולעשותו ללהב בוער על ידי מעשים לאומיים רוחניים. בימים האלה הביע אחד הסופרים מבעלי ה“תורה” את תמהונו הגדול על חזיון אחד הסותר “הלכה פסוקה”. בפטרבורג נוסדו לפני זמן מה שתי חברות חדשות, אחת לסדור האֶמיגרציא ואחת לתחית שפת עבר. על פי ה“דין” צריכה היתה הראשונה, המכוונת ל“אינטרסים ריאליים” למשוך אליה לבות העם יותר מן השניה, השוגָה באידיאל לאומי רוחני. והנה הראה הנסיון, ההפך, שהאורגיניזציא הרוחנית העירה תנועה ידועה בערי המדינה, בעוד שחברתה ה“ריאלית” לא עשתה רושם כלל. כמובן, השתדל הסופר “לישב בדוחק” בהסכם עם ה“דין”. אבל האמת היא, שכח ה“רוחניות”, ששלט בתולדות עמנו בדורות שעברו, עדיין לא בטל לגמרי. עוד גם עתה ישנם הרבה רבבות בעמנו שלבם מתחיל דופק בחזקה, כשאנו נוגעים בנימים הלאומיים הרוחניים הטמונים שם עמוק עמוק. בעוד שענינים לאומיים גשמיים, בין בחו“ל ובין בא”י, אינם מעוררים את הרגש הלאומי באופן ניכר ואין היהודי על הרוב מרגיש בהם אלא כשהם נוגעים לעצמו ולבשרו. ודאי, מצב כזה אינו סימן של בריאות לאומית. “התפשטות הגשמיות” מחלת הגלות היא וצריכה רפוי. אבל כל זמן שלא נרפאה צריכים “אנשי מעשה” להתחשב עם המציאות ולכוין מעשיהם לפיה.

ואולם הצעה מעשית זו לא באה כאן אלא מפני שהיא יוצאת כמו מאליה מתוך הצעת המחשבות שקדמו לה. אבל מגמתי העיקרית היתה לא להציע שיטה של מעשים, כי אם אך להזכיר לעסקנינו את האמת הפשוטה הזאת: שאי אפשר לבנות בנין גדול וחזק בלי יסוד חזק, ושהיסוד לכל תנועה לאומית הוא – רוח העם. כמה לקינו כבר על שלא שמנו לב לאמת זו – ועדיין לא שבנו מטעותנו!

ויודע אני אמנם, חברים נכבדים, שכל האמור פה הוא בעיקרו ויסודו אך חזרה על דברים שכבר אמרתים וחזרתי עליהם בצורות שונות פעמים אין מספר, ושכבר דשו בהם רבים ודנו אותם לזכות ולחובה – לחובה יותר מלזכות – פעמים אין מספר, עד שכל הענין נראה כ“ישן נושן”. אבל כל זה אינו מונעני מלשוב ולהזכיר את האמת הנשכחה בכל עת שאנו מגיעים לפרשת דרכים ושואלים: “לאן?” לפי שכבר למדני הנסיון, שדברים “ישנים נושנים”, כשחוזרים עליהם בכל שעת הצורך, מבלי להתבייש מפני המלעיגים, יש נעשים לבסוף לקנין כללי של דעת הקהל, אם כי לפעמים בשנוי שמם והשכחת מקורם, שיהיו נראים כחדשים… ושעת הצורך בדברים אלוה רי בודאי הגיעה, כי אם לא עכשו “הגיעה השעה” לנו לבחון דרכינו – איני יודע עוד אימתי.

 

הוספה למאמר הקודם¹¹    🔗

בימי ילדותי שמעתי הלצה זו:

מעשה במלמד דרדקי באחת מערי השדה, שנתגלגל אחד מתלמידיו לעיר גדולה ונכנס לגימנסיא. לאחר שנים שב הנער לעיר מולדתו והלך לקבל פני רבו מלפנים, והלה הקיפהו בשאלות על דבר ה“נפלאות” שבעיר הגדולה:

– האמת השמועה – שואל המלמד – שיש שם באותו כרך גדול דבר הנקרא “טלגרף”, אשר על ידו מוסרים דברים למרחקים בשעה קלה?

– אמת – עונה הנער.

– ואיך נעשה הפלא הזה?

– מכונה יש שם… התחיל הנער לפרש, אך המלמד הפסיקהו ולא נתנו לכלות דבריו:

– “מכונה יש שם” – אתה אומר? אם כן הדבר פשוט ומובן. ואני חשבתי, מי יודע איזה סוד צפון שם. מכונה, ולא יותר!

ושלא בטובתי עולה על זכרוני אותו המלמד עכשיו, כשאני רואה, איך חכמי הפוליטיקא שלנו מסתכלים בחזיונות החיים ואיך הכל פשוט ומובן להם: “מכונה ולא יותר”.

הנה היתה מהפכה בטורקיא, מהפכה שעליה השתומם כל העולם הנאור, וכבר נכתבה ספרות שלמה על החזיון המפליא הזה, שאין לו דומה בתולדות העמים. אבל כמה פשוט הדבר בעיני “חכמינו”! בעלי-אגרופין הם הטורקים הצעירים, כלי תותח יש להם, ונטלו כלי התותח והפנו את החללים כלפי השולטן, ומה יכול אומלל זה לעשות, אם לא להכנע, באין ברירה? וכי יש לך דבר פשוט מזה?

אלא שעדיין יש בקרבנו, כידוע, מפולפלים חניכי הגֶטו, שאין מוחם סובל “פשטות” כזו ומבקשים הם את ה“תוך” הנסתר תחת הקליפה הנראית לעין. רואים הם את ה“אגרוף” המכה, ולא די להם בכך, אלא באים ושואלים: מה הוא הכח הנסתר, שמניע את האגרוף? רואים הם כלי תותח פונים לצד ידוע ובאים ושואלים: מה הוא הכח הנסתר שהפנה אותם לצד זה? ומפני מה במקומות אחרים ידועים, שגם שם יש כלי תותח, פונים חלליהם לצד אחר לגמרי?… אומרים להם: הרי זו “מכונה”, – והם עדיין בשלהם: “הכח הנסתר”…

ה“מלמד” העני! מעודו לא היה לו עסק עם “מכונה” ואך את שמעה שמע מרחוק, ועל כן היא מצטיירת בדמיונו כאלוה כל יכול, שאין שואלים, מה למעלה ממנו ומה לפנים ממנו… ואולם הללו שזכו להיות בעצמם בעלי “מכונה” ולמדו להשתמש בה כראוי – הם שואלים ושואלים. לפי שיודעים הם מתוך נסיונם, כי ה“מכונה” אינה “עלת העלות”, אלא רק כלי שרת לאותו “הכח הנסתר”…

האנגלים, למשל, ודאי יודעים להשתמש בכח האגרוף ובכלי תותח. עולם מלא כבשו להם באלה, וממלכה יסדו להם שאין השמש שוקעת בה. אבל יחד עם זה יודעים הם כמו כן, כי ממלכתם תאריך ימים “לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוח”. ועל כן, בכל מקום שאפשר, משתדלים הם להחליף כח האגרוף בכח הרוח. היו ימים שלא ידעו האנגלים את האמת הזאת – ואבדו ארצות הברית באמיריקא. הנסיון הקשה הזה לא עבר עליהם בחנם. מני אז הם יודעים סוד קיומם ושוב אינם שוכחים אותו. עתה יושבת המטרפולין הזקנה בשלוה ויודעת, שאין לה להראות אגרופה ל“בנותיה” הצעירות בשביל שיהיו נשמעות לה, לפי שקשורות הן עמה ברוח ונשמעות לה מאהבה. רק שנים אחדות עברו מעת שכל העמים האירופיים נדו בחמלה רבה לאסונם של “הבורים האומללים” בדרום אפריקא, אשר כבשו אותם האנגלים “לעבדים”. והנה אך שקטה המלחמה, – והאנגלים השיבו אחור את האגרוף ואת כלי התותח, ובמקום אלה שלחו אל “המערכה” את רוחם – רוח של “חירות, שווי ואחוה”. והרוח עשה נפלאות, אשר לא יֵעָשו בכל כלי תותח שבעולם. הלבבות נתקרבו, ה“עבדים” ואדוניהם נהיו כמעט לעם אחד, החי על פי חקים שקובע לו לעצמו ותחת ממשלה מיוחדת לו, שבוחר לו בעצמו, ובראש הממשלה עומד אחד “הבורים” שהיה מפורסם בגבורתו בימי המלחמה עם אנגליא ( Botha ), וכולם יחד, העם ומושליו, מתחסים בכבוד וחבה להמטרפולין הרחוקה ולא יעלה על לבם להשתחרר מ“עולה”. ומי יודע, כמה מן “הרחמנים” האירופיים, של אותם הימים מביטים עתה בעיני קנאה על חיי הבורים והיו רוצים להיות תחתיהם… בעוד שמצד אחר, כששנאה ותחרות של שנות מאה, שנשרשו בלבבות מדור דור, עומדות לשטן על דרך הכבוש הרוחני, – עמלים ועמלים אלה האנגלים עצמם “להשקיט” את אירלנד באגרוף וכל עמלם אינו עושה פרי.

ועל כן אין להתפלא, שהאנגלים, המלומדים בנסיונות כאלה, לא “נתפעלו” כלל “מכלי התותח” של הטורקים הצעירים, אבל נתפעלו לאין שיעור מן הכח המוסרי שהניע את כלי התותח. עוד בשנה שעברה, בראשית ימי המהפכה, לא נמנעו טובי כה"ע האנגלים להביע תמהונם והשתוממותם על תכונתה המוסרית של מהפכה זו, היחידה במינה. אבל, כדרך האנגלים, לא הסתפקו בחקירה מופשטת מרחוק, ונמצאו אנשים שהלכו למקום המעשה, בשביל לראות דברים כהויתם ולשפוט למראה עיניהם. ואחד מאלה האחרונים – איש שעסק בעניני טורקיא וראה אותה בעיניו עוד גם לפני המהפכה, בתור חבר “הועד הבלקני” ( Balkan Committee ), ושמצבו החברתי והמדיני נתן לו יכולת לראות ולשמוע עתה דברים נסתרים מאחרים – הוציא באלו הימים ספר מיוחד על המהפכה הטורקית ¹² .

כמובן, אי אפשר למסור במאמר קטן תכנו של ספר שלם, ולא זו היא מגמתי פה. רצוני רק להודיע לחכמי הפוליטיקא ולאנשי המעשה שלנו, שטעות היא בידם מה שחושבים בטול-הרוח ורוממות-האגרוף כסימן מובהק לחכמה יתרה בפוליטיקא והבנה מרובה בהויות העולם. יכול אדם להיות עסקן מדיני באנגליא, ולא בתחום המושב, לראות מסביב לו אניות מלאות כלי תותח של עמו וארצו, ולא של אחרים, – ואעפ"כ (**או מפני כן)** לא יתבייש להודות בפה מלא, כי מה שנעשה בטורקיא הוא דבר שלמעלה מכלי תותח…

“יודע אני – אומר המחבר – כמה נקל, הדבר, ביחוד במזרח, להוליך שולל את הזר הבא להתבונן; יודע אני גם את האשמות שטפלו על הטורקים הצעירים, ומכיר אני במציאות הסכנה, שמא אפריז בשבחם של אלו שאני משתומם על מפעלם. אבל גם אחר נכיון גדול ביחס לכל אלו התביעות, כשאני שוקל דעות המחייבים והמזכים, אינני יכול להמלט מן הרושם, שמה שנצח במהפכה זו הוא – כח מוסרי בלתי מצוי”. (עמוד 137).

והכח המוסרי הזה – לא ייעף המחבר להטעים ולחזור ולהטעים בכל חלקי הספר – נגלה קודם כל בעצם האורגניזציא של הטורקים הצעירים (“הועד לאחדות ופרוגרס”), אשר מראשיתה שמה לה ליסודה העיקרי: בטול ישותו של היחיד, תועלתו ואהבתו העצמית, מפני המטרה הכללית. רק היסוד המוסרי הזה הוא הוא, לדעת המחבר, סוד נצחונם. כי “פקחות מדינית” בלבד לא היתה מספקת לנצח את הממשלה התקיפה ולהעביר את המדינה לסדרים חדשים בלי מבוכה מרובה (ע' 133). והולך המחבר ומתאר מהותה של האורגניזציא הזאת, עד כמה שאיש מן החוץ יכול לדעתה. כי חוק ההסתר השולט בה מביא את חבריה לגלות אך מעט ולכסות הרבה (ע' 44). אבל גם המעט שמודיע לנו המחבר – מן סדר כניסת החברים באלה ובשבועה ובמוראים גדולים, עד לאופני העבודה בקרב העם והצבא במסירת נפש ובטול הישות – גם המעט הזה די הוא להראות, שבטרם עוד עשתה האורגניזציא הזאת את הפלא המוחשי הגדול לעיני כל העולם, הצליחה לעשות במסתרים פלא מוסרי עוד יותר גדול, בעקרה מלבות עשרות אלפי איש את שאיפותיהם האישיות הפעוטות, את האהבה העצמית והרדיפה אחר הכבוד, ויצרה מכלם יחד לב אחד, המלא שאיפה אחת, לעבוד בלי קנאה ותחרות להשגת מטרה אחת).

הרבה והרבה פרטים מלאי ענין יכול הייתי להביא מתוך הספר הזה, אבל מה בצע בכל אלה? ילמדו האנגלים מן האסיאטים, “איך עושים היסטוריא”. אנו לא מפיהם אנו חיים. אנו יש לנו דרכים אחרים ל“נצחונותינו”, דרכים יותר קלים וקצרים. אנו “מנצחים” אלו את אלו, מנהיג פלוני – את המנהיג אלמוני, אגודה אחת – את חברתה. ואם לרגלי הנצחונות האלה תהיה הציוניות עצמה למשל ולשנינה, אין בכך כלום.

והאם לא “חלול-קודש” הוא, כשאתה בא ומדבר על כחות מוסריים גדולים בתוך אטמוספירא מחנקת של שאיפות אישיות קטנות, המתאבקות זו עם זו בשביל צל של כבוד מדומה?

ואם חללת את הקודש ודברת, אין לך להתרעם, אם ישחקו על חלומותיך ויענו ויאמרו לך: “הטורקים הצעירים? ודאי חכמים גדולים הם, כי אגרוף להם וכלי תותח להם. ואלו היו כאלה גם לנו”…

אלו היו כאלה גם לנו – היינו מכלים בהם את עצמנו…