ארץ העברים    🔗

בימים האלה ובזמן הזה אשר עינינו נשואות עוד הפעם לארץ אבותינו, וכבר שבו הרבה בנים לגבולם, ואת עפר אדמת הקודש יחוננו לעבדה ולשמרה; כי אך מציון נוחיל ישועתה לנו ותקות פדות נפשנו מירושלים – לעת כזאת הוא דבר בעתו לתור ולחפש אחרי הקשר האמיץ המחבר והמאחד את הרוח הלאומית שלנו עם אוירא דארץ ישראל; להראות לעת כי הארץ ההיא איננה בלבד גזע לאומתינו, כי גם שרשה, שבה רוח עמנו מתערה כאזרח ישן נושן מעת נפלגה הארץ למשפחות העמים, וכאבר הנחתך מן החי הוא מפרפר ועורג ומשתוקק לשוב ולהתאחד עם גופו; ולהוכיח כי הארץ הזאת איננה בלבד ארץ אשר שבטי בני ישראל יוצאי מצרים לקחוה מיד הכנעני בחרבם ובקשתם ושם היו לגוי גדול עצום ורב, כי היא גם הארץ אשר היתה נחלתנו ואחוזת אבותינו העברים בטרם תדרוך שמה כף רגל הכנעני והאמורי, ארץ אבות אבותינו מימי קדומים מראש עפרות תבל, כמ"ש: “בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל”.

בשימנו עין בוחנת ובודקת בספרי קדשנו תעלינה בלבנו השאלות העצומות האלה:

א) הנביא ישעיהו קרא לעם ישראל לאמר: “הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נקרתם הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם!” אמנם כן הוא, אברהם אבינו הוא צור מחצבתנו וכל עם ישראל יצא מירכו; אבל מי ומאיזה עם ולשון היה אבינו אברהם? לפי עדות הכתוב יצא אברהם מאור כשדים ששם ישב הבית-אב תרח ובניו והיתה ארץ מולדתו (בראשית י"א); אכן מאיזה עם היה הבית-אב הזה? ההיה כשדי או בבלי או אשורי? הן הכתוב קורא לאברהם “אברם העברי” (שם י"ד); אולם בין שיהיה מקור הכנוי הזה מן עבר הנהר ששם ישבו אבותינו מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור כד“ק, ובין שיהיה מוצאו מבני עבר נכד שם כדעת אחרים, עכ”פ לא נדע מאיזה עם היה, כי רבים היו העמים יושבי עבר הנהר, גם רבים היו העמים יצאי ירך עבר, שכבר בימי בני נח אחר המבול נפרדו בני שם לגוייהם, ונפלגו כל שוכני ארץ לעמים וללאומים; וכי אחד היה אברהם (במובן צורת המלה בישעיה ובמלאכי) יחידי בעולמו בלי עם ולשון שממנו יצא ואליו הוא נחשב? – אברהם ובית אביו יצאו מאור כשדים ללכת ארצה כנען, ובעברם בארץ ארם נהרים התישבו שם ושם מת תרח, וה' צוה את אברהם לעזוב שם בארם נהרים את כל משפחתו וללכת אל ארץ כנען –ועתה ישאל השואל: מדוע דוקא לארץ כנען? מה זה המריצהו לבוא לגור וגם להשתקע בארץ נכריה “ארץ נדה בנדת עמי הארצות בתועבותיהם אשר מלאוה מפה אל פה בטומאתם” (עזרא ט') ארץ אשר עממיה השחיתו דרכם התעיבו עלילותיהם מכל משפחות האדמה והרעו מעשיהם מכל עמי הארץ? להאחז בארץ אשר חרד ופחד מפני רעת יושביה והשביע את עבדו זקן ביתו כי לא יקח אשה לבנו מבנות הכנעני אשר יושב בקרבו, גם יצחק ורבקה שלחו את יעקב חרנה לקחת לו שם אשה, באמרה: אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כמו שעשה עשו למה לי חיים; ואף גם זאת צוה אברהם את עבדו לבל ישיב את בנו יצחק אל הארץ אשר יצא משם היא ארם נהרים ארץ משפחתו ובית אביו? ואוה לשבת רק בארץ כנען?

ב) התקשות הר“א אבן עזרא עה”כ (בראשית י"ב) “ויעבור אברם בארץ וגו' והכנעני אז בארץ” – שאם לא נרצה בסוד הראב"ע אשר ממנו ירופף אחד עמודי התוך אשר תורתנו נשענת עליהם, אז מוכרחים אנחנו לקבל פירושו שאין רצון הכתוב לומר: אז ולא עתה, כי אם: אז ולא מקודם. ועתה נשאל: מי היה קודם הכנעני בארץ ההיא? ומה בא הכתוב להשמיענו בזה?

ג) לפי דרש ר' יצחק מובא ברש“י בתחלת פ' בראשית, פתחה התורה בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות ז' גוים הם אומרים להם “כל הארץ של הקב”ה” וכו‘. ועתה הפירוש הזה עה"כ כח מעשיו וגו’ הוא בדרך דרש ולא עפ“י פשוטו של מקרא, וטעמו אך בדין שמים בבי”ד של מעלה ולא בדין ב"ד של מטה; ומה יענו איפוא בעלי הפשט על תוכחת נאצת האומות? וכי היו אבותינו לסטים מזוינים וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים לרשת ארצות לא להם? וזכותם היתה רק משפט כל דאלים גבר ואיש זרוע לו הארץ?

ד) הנביא יחזקאל קרא אל ירושלים לאמר: “מכורותיך ומולדותיך מארץ הכנעני, אביך האמורי ואמך חתית. ומולדותיך ביום הולדת אותך וגו' ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו' ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים ואפרוש כנפי עליך וגו'” – אתמהה! הכי בחר אלהים בישראל אחרי שהיו בארץ הכנעני האמורי והחתי? הלא בחר בהם במצרים ובסיני בטרם שנכנסו לארץ כנען! ועל איזה זמן ירמוז הכתוב?

ה) באיזה מקום ובאיזה זמן נולדה הלשון העברית ונוצר הכתב העברי? הן באור כשדים ארץ מולדת אברהם ובית אביו התהלכה הלשון האשורית או הכשדית, בארם נהרים בארץ מושב משפחתו דברו בלשון ארמית, ובארץ כנען מקום מגורו דברו בשפת כנען היינו לשון הפעניקים; ובכל זאת היתה השפה העבריה כבר בימי משה נכונה שלמה וכלילה בהדרה כאחת השפות המחונכות מימות עולם, וגם האבות דברו בה, עד שיעקב אף אחרי אשר גר עשרים שנה בארם נהרים בחר לדבר אך בלשון הזאת, ואל הגל אשר קרא לו לבן בלשונו “יגר שהדותא” קרא יעקב בלשונו העברי “גל-עד” – ועתה באיזה ארץ ובאיזה עם אנה ומתי נתחנכה ונשתלמה לשוננו היפה והמסולאה הזאת?

ו) ידענו שכבר קודם מתן תורה היו לאבותינו מנהגים וחוקים ונימוסים שעליהם סמכה התורה כעל דברים מונחים וידועים ובאה אך להרחיבם ולתקנם ולהשלימם, שככה מלבד שבע מצות בני נח וגיד הנשה היו להם דיני קידושין (שע"ז מוסב הכתוב מהר ימהרנה לו לאשה) וכתובה (כמ"ש כמוהר הבתולות יתן לה) וגיטין (שהוסיפה התורה ע"ז האיסור להגורש לשוב לקחת את גרושתו אחרי אשר נשאת לאחר), יבום (שהיה החיוב לכל קרובי המת כמו שמצינו עוד אצל בועז ורות והתורה הגבילה אותו רק על אחיו); משפט גואל הדם (שהניחה התורה וצותה רק להכין ערי מקלט לרוצח בשגגה), עבודות זבחים וקרבנות וכדומה. ועתה איפה ומתי נתקנו ונשרשו המנהגים והנימוסים האלה באומה? האם רק במשפחת אברהם ובניו? הלא אז היו נזכרים בפירוש במקורם ובסבתם כמו גיד הנשה? גם אין בכח ובהרגל משפחה יחידה להנהיג ולתקן נימוסים קייימים אם לא תחזקם אומה שלמה.

ז) מי ומאיזה עם היה הנביא יונה בן אמתי נביא לגוים אשר שלחו ה' לנבאות אל העיר נינוה בשם ה‘? אל אנשי האניה אשר שאלוהו לאמר: מה ארצך ואי מזה עם אתה? ענה ואמר: עברי אנכי, והגיד להם כי מלפני ד’ הוא בורח; אמנם לא היה ישראלי או יהודי, כי בני ישראל האמינו באלהי כל הארץ אשר לו הים והוא עשהו ויבשת ידיו יצרו; לא כן הנביא יונה שחשב כי ה' הוא רק אלהי ישראל ולא גם אלהי ארצות אחרות, על כן קדם לברוח תרשישה אל ארץ אחרת, או האמין כי ה' הוא אך אלהי היבשה ולא אלהי הים (ע“ד שהאמינו עבדי מלך ארם כי ה' הוא אך אלהי הרים ולא אלהי עמקים כנזכר במ”א כ' כ"ג) ורצה לברוח מלפני ה' על הים, ורק כאשר הטיל ה' רוח סערה על הים נוכח יונה לדעת כי ה' מושל גם בים והודה לפני המלחים ואמר: את אלהי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה. ועתה מי ומאיזה עם היה הנביא ההוא?

ח) יוסף אמר אל שר המשקים: "כי גונב גונבתי מארץ העברים (בראשית מ') על איזו ארץ הוא מדבר? מי היא ארץ העברים? הלא יוסף הובא מארץ כנען, ומדוע יכנה אותה פה ארץ העברים? הכי מפני שאביו ואחיו כשבעים נפש היו גרים גרורים בארץ ההיא, ואף המה לא נקראו בשום מקום עברים אלא בני יעקב? אך שר המשקים בספרו אל פרעה על יוסף אמר: “ושם אתנו נער עברי עבד” (שם מ"א)?

ט) כאשר באו משה ואהרן ואמרו אל פרעה: כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמי ויחגו לי במדבר, ופרעה ענה אותם ואמר: מי ה' לא ידעתי את ה', אז בררו משה ואהרן את דבריהם ואמרו אליו: אלהי העברים נקרא עלינו, ומדוע לא הוסיף אז פרעה לאמר: לא ידעתי את אלהי העברים?

י) בדין עבד עברי אין הכתובים מתאימים זע“ז (דברי חז"ל ידועים ואנחנו עומדים על מצב פשט המקרא): במ”א הוא אומר כי עבד עברי יעבוד שש שנים ובשנה השביעית יצא לחפשי (שמות כ“א, דברים ט”ו), ובמ"א הוא אומר: “וכי ימות אחיך עמך ונמכר לך לא תעבוד בו עבודת עבד” (ויקרא כ"ה) כלל, כי אם יהיה עמו כשכיר כתושב עד שנת היובל ויצא ביובל; הא כיצד?

יא) נאמר (דברים י"א) “והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה וגו' ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה”. איך יתכן לאמר על הארץ לפני בוא בני ישראל שמה שהיתה ארץ שבעת העמים, שהיא ארץ אשר עיני ה' בה מראשית השנה ועד אחרית השנה?

יב) מה זה המובן בכתוב (במדבר כ"ד) “וענו אשור וענו עבר”? שכשם שבשם אשור כונתו על ארץ אשור, כך כונתו בשם עבר על ארץ עבר; ועתה איזה היא הארץ הזאת?

יג) השם אמר לאברהם: “כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם” (בראשית ט"ו); איזו ארץ היתה שלהם אז או מקודם? הלא גם אברהם ובניו היו גרים בארץ נכריה בארץ שהיא לא להם? ואף אם נחשוב גרות הד' מאות שנים מלידת יצחק כדעת חז“ל, או כדעת השבעים והשומרונים שהוסיפו בכתוב (שמות י"ב, מ') “ומושב בני ישראל ואבותם בארץ כנען ובארץ מצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה”; בכ”ז לא יתכן המבטא ההוא, אחרי אשר גם לאבותיו של אברהם לא היתה מעולם ארץ שלהם, ואיך יאמר דוקא על זרעו במצרים שיהיו גר בארץ לא להם?

יד) מפני מה הוציא הכתוב כמעט תמיד לכידת ואחוזת ארץ כנען בלשון ירושה? הן אמת כי השרש ירש מורה בקל ובהפעיל (בנפעל הוא מורה אפיסת אחוזה ונחלה היינו ריש ועוני כאלו אחר ירש אותו) ג“כ לקיחת קרקעות לאחוזת עולם והתנחלות ארצות ע”י לכידה; אולם הוראתו הרגילה היא ירושת אבות ונחלת הקודמים, והמקרא משתמש תמיד במבטא הזה על כניסת בני ישראל לארץ כנען, ותוך כדי דבור אחרי שאמר אברהם על נכסי עצמו כי בן משק ביתו יורש אותו והשם השיב לו לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך, אמר אברהם בשאלתו ע"ד הארץ: במה אדע כי אירשנה; הלא דבר הוא?

כל השאלות והקושיות האלה תתישבנה אך ע“י השערה אחת, וכל הדורים ורכסים האלה יהיו למישור רק ע”י הנחה אחת הקרובה לאמת, וזה הדבר:

מסורה קדמוניה בישראל מספרת לאמר: “אל עבר בן שלח נולד בן ויקרא את שמו פלג כי בימי הולדו הואילו בני נח לפלוג את הארץ ביניהם על כן קרא את שמו פלג… ובראשית יובל השלשה ושלשים התחלקו את הארץ לשלשה חלקים לשם לחם וליפת… ויחלק את הארץ בגורל… ויקחו את הגורלות מחיק אביהם נח ויצא הגורל לשם… זאת הנחלה אשר יצאה בגורל לשם ולבניו לרשת אותה עד עולם לו ולזרעו עד עולם, וישמח נח כי יצאה הנחלה הזאת לשם ולבניו ויזכור את כל אשר דבר בפיו בהתנבאו לאמר: ברוך ה' אלהי שם וישכון ה' באהלי שם, וידע כי גן עדן הוא קודש הקדשים ומשכן ה'… ויחלק שם גם הוא לבניו… ויצא הגורל הראשון לעילם… ולאשור יצא הגורל השני… ולארפכשד יצא הגורל השלישי… ולארם יצא הגורל הרביעי… ולבני ארפכשד יצאה הנחלה המאושרה… וכנען ראה את ארץ הלבנון עד נחל מצרים כי טובה היא מאד ולא הלך אל ארץ נחלתו מערבה לים וישב בארץ הלבנון… ויאמרו אליו… הן נאחזת בארץ לא לך אשר נפלה לנו בגורל, אל תעשה כן, כי אם כה תעשה אז נפול תפול בחרב גם אתה גם בניך ארץ והייתם לאָלה, כי בחוזק החרב נאחזתם ובחזקת החרב יפלו בניך ונכרת לעולם, אל תשב בארץ מגורי שם כי לשם ולבניו נפלה בגורל לנחלה… ולא שמע בקולם וישב בארץ הלבנון… על כן קרא לארץ ההיא כנען” (ספר היובלים פרשה שמינית תשיעית ועשירית).

ועתה השערה קרובה לאמת ההיא ההנחה כי אחד שבטי פלג בן עבר אשר בימיו נפלגה הארץ הלו לו¹) לארץ הלבנון אשר בין הירדן ובין הים הגדול ויאחז בה. שם השבט או העם ההוא היה עברי שר“ל מבני עבר, ועל שמו נקראים בני השבט “עברים” והארץ ההיא “ארץ העברים” (כמו שנקראה אח"כ ארץ ישראל) ושפתם היתה “הלשון העברית” אחת הלשונות השמיות, והרבה מקומות וערים בארץ כנען נקראות בשמות עבריות אשר כרובן משונות מהשמות הפעניקיות הדומות להם במקצת ומחוברות תמיד אל השם בעל ע”ש הע"ז שלהם כידוע. והיו להעברים ההם מושבות ואחוזות גם מעבר הירדן מזה, שמהן נשארו השמות “עיי העברים” (במדבר כ“א ול”ג) “הר העברים” (במדבר כ“ז ודברים ל”ב) שבשניהם הקריאה היותר נכונה היא העברים (וקריאת המסורה העברים שר"ל עברי הירדן היא מאוחרת). לא נדע כמה מאות בשנים ישבו העברים בארץ הלבנון, עד אשר נפלו עליהם יוצאי ירך כנען נכדי חם המה הכנענים והפלשתים וילכדו את ארץ הלבנון ויאחזו בה עם עמים אחרים חתי ואמורי וכו' מעבר הירדן מזה, וינשלו את העברים מן הארץ אחוזתם, אשר רובם עזבו את הארץ וילכו לגור אצל שבטי שם האחרים בארצות אשור וארם; וככה התישבו בתי אבות עבריים בארצות האשורים והכשדים והארמים, ואחד מהם היה הבית אב תרח ובניו; והרבה עברים נשארו בארץ העברים ששמה אז ארץ כנען או ארץ פלשת, אשר קבלו עליהם את עול מלכי כנען ויעבדום.

עתה נעבור נא על פני כל השאלות הנ“ל אחת לאחת למצא חשבון תשובת כ”א בצדה:

הבית אב תרח ובנו אברהם היו מן העברים אשר באו מארץ העברים לגור בארץ הכשדים והאשורים שהיו נכרים שם גם הם, וכפי הנראה שמרו את לשונם העברית, כאשר העיד המדרש על אברהם “שהיה משיח בלשון עברי” (מ“ר מ”ב) ומש“ז נקרא “אברם העברי” ול”ד אחד מחז“ל הוא ר' חסדא (בבא בתרא צ"א) היתה העיר “אור כשדים” שיצא משם אברהם “עיברא זעירא בכותא”²) ע”ש מושב אברהם העברי ושאר עברים שם. אחרי כן עזבו תרח ובניו את עיר מגורם אור כשדים ויואילו לשוב אל “ארץ העברים” שהיתה אז ארץ כנען, לארץ אומתם ולאחיהם העברים, ויקומו ללכת ארצה כנען. אכן בבואם לארץ ארם נהרים מצאו שם מקצת אחיהם העברים אשר נדחו גם שמה מפני הכנעני לוכד ארץ העברים, וישב שם תרח ובניו. ואברם עם כל חפצו לשוב לארץ אבותיו העברים, לא יכול לעזוב את אביו הזקן, וישב עמו בחרן עד אשר מת תרח אביו. אז קם אברם וישא את רגליו ללכת ארצה כנען, לראות את ארץ אבותיו ואחיו העברים ולגור שם; ובשכר זה היה אליו דבר אלהים כי זרעו יירש את ארץ אבותיו והיתה לו לנחלה עד עולם.

הכתוב (בראשית י"ב ו') מדבר בשבחו של אברהם, שעבר את כל ארץ העברים כדי לראות את הארץ ואת אחיו העברים, אעפ“י שהכנעני אז מושל בארץ ואחיו העברים היו נכנעים תחתיו, וכמעט לא הרהיבו אז לקרא בשמותם עלי אדמות הכנענים, כי נסתרו בהחבא, והתערבו בגויי הארץ ובמשפחותיהם וילמדו רובם גם מעשיהם, שע”כ לא ערב לב אברהם לקחת מבנותיהם אשה לבנו ליצחק, כי אם מבנות משפחת אביו בארם נהרים.

בדין ובמשפט עלו בני ישראל מארץ מצרים לשוב לאחוזתם וללכוד את ארץ נחלת אבותיהם, ארץ ירושתם (כאשר הואילו כבר יעקב ובניו ללכוד את העיר שכם) מיד שוסיהם הכנענים אשר החרימו את אבותיהם העברים ויקחו את ארצם מידם וימלאו אותה תועבות מעשים רעים וחטאים לאלהים ולאנשים, שע"כ צוו שלא להחיות מהם כל נשמה, כי הבא להרגך השכם להרגו, וגוזל וחומס אין לו דמים, כי התחייב בנפשו ודמו בראשו. ובכן שבו בני ישראל לרשת את נחלת אבותיהם; וזהו שאמר יעקב אל בנו יוסף: “הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי” (בראשית מ"ח).

העברים הקדמונים יושבי ארץ הלבנון מעולם הכירו את אל עליון קונה שמים וארץ; אבל עוד לא היתה להם אמונת היחוד בהחלט, עד שבא אברהם ותקן את אמונת היחוד המוחלטת “ויקרא בשם ה'” (בראשית י“ב ח', י”ג ד', כ“א ל”ג) לכל העברים אשר נשארו בארץ הכנענים ואשר רובם התערבו בהם ושכחו את ה' כנ“ל. – על התקון הזה רומז הנביא יחזקאל (ט"ז ג' – ח') שהיה להעברים עת דודים והתקרבות חדשה אל אביהם שבשמים – ובשוב אברהם מהכות את כדרלעומר ואת המלכים אשר אתו בא לעיר שלם ויצא שם שר או מלך עברי, אשר השאירו הכנענים על כנו, ושמו מלכי צדק שהיה כהן לאל עליון קונה שמים וארץ, אשר האמינו בו העברים הקדמונים כנ”ל, ואברהם נתן לו מעשר וקבל ממנו את תואר האלהים בשם אל עליון קונה שמים וארץ, אשר נשבע בו למלך סדום.

בקרב העברים הקדמונים ההם נוצרה ונשתלמה הלשון העברית אשר דברו בה מימות עולם, ונולדה בלשון הזאת ביניהם מסורות והגדות קדמוניות בכתב ובבע"פ אשר נמסרו ובאו עד בני האבות בני ישראל שהיתה בפיהם הלשון שלמה בקומתה ובצביונה.

גם מנהגי דת ודין נתהוו ברבות ימים בקרב העברים בעוד היותם על אדמתם בארץ העברים, והיו להם משפטים ונימוסים אשר הניחה תורת משה על מכונם, והזכירה אותם כדברים ידועים, ובאה לתקן ולישר להרחיב ולהשלים אותם כאמור.

הנביא יונה בן אמתי היה אחד העברים הנשארים בארץ, אשר אמונתם לאל עליון קונה שמים וארץ לא היתה שלמה ביחודה כנ“ל, ועוד נתעכרה מעט ע”י גויי הארץ עובדי אלילים; ע"כ דמה יונה בנפשו שיוכל לברוח מפני ה' אלהים או אל ארץ אחרת. גם בטחונו בצדקת ה' לא היה נאמן ואיתן בלבבו, על כן כאשר שבו אנשי נינוה מדרכם הרעה והאלהים נחם על הרעה אשר דבר לעשות להם, היה הדבר רע בעיני יונה וחרה לו עד מות ואמר טוב מותי מחיי. ומאשר גם הגיוני תבונתו לא היו מוכשרים כראוי, לכן תחת להבינהו ולערוך לעיניו צדקת דרכי ה' ומדותיו יברר לו ה' את הדבר בעזר פעולה מוגשמת במעשה הקיקיון, אשר גם בשבילו חרה ליונה עד מות, כי דמיונו גבר על שכלו, והיה בטבעו קל להתעורר ונוח להתרגש כדרך בעלי הרגשה יתירה אשר עמודיה בהגיון ירופפו. ובספור הזה צייר לנו הכתוב את ההבדל אשר נפלה בו נביא עברי קדמוני מנביאי בני ישראל ויהודה.

המצריים שכני ארץ כנען שהיתה נקראת מקודם ארץ העברים לא ידעו כי אם יושבי הארץ ההיא בשם עברים, ולכן קראו גם לבני יעקב תמיד בשם עברים (בראשית ל“ט, י”ז; שמות א' ט"ו; ב' ו' וכו'), וגם ארץ הכנענים נודעה להם אך בשמה הראשון “ארץ העברים”, לכן מדי דברו עם פרעה על אודות בני יעקב וארץ כנען מצינו תמיד הלשון “העברים” “ארץ העברים” כנ“ל, ואל פרעה אשר אמר לא ידעתי את ה‘, אמרו משה ואהרן: הלא הוא אלהי העברים אשר ידעת אם לא שמעת, שבאמת כן צוה אלהים את משה בדברו אתו מתוך הסנה לאמר אל בני ישראל: ה’ אלהי אבותיכם אברהם יצחק ויעקב נראה אלי, ואל פרעה יאמר: אלהי העברים נקרה עלינו. ונראה עוד שכמו שנשארו הרבה עברים בארץ כנען, כן נשארו מקצתם בארץ מצרים שבאו שמה עם הרועים היקזוס (כנ"ל בהערה) והיו מש”ז שנואים בעיני המצרים, ועליהם מוסב הנאמר בסעודת יוסף ואחיו “כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם כי תועבה היא למצרים” (תרגום אונקלס נדחק שם במובן כונתו), ועליהם מוסב הספור כי ראה משה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, וביום השנה ראה והנה שני אנשים עברים נצים וגו‘; ובעלות בני ישראל מארץ מצרים הלכו עמהם גם משרידי העברים שבמצרים, והם שנאמר עליהם "וגם ערב רב (עברים) עלה אתם וגו’".

גם בעיני הפלשתים היו בני ישראל בתחלת בואם לארץ כנען כעברים הקדמונים וקראו: “מה קול התרועה הגדולה הזאת במחנה העברים” וכן במ"א (ש“א ד' ו' ט', י”ג י“ט כ”ט ג').

כאמור נשארו עברים רבים בארץ גם אחרי אשר נלכדה מן הכנענים והיו אל אדוני הארץ למס עובד, ובכניסת בני ישראל לארץ התחברו אליהם מקצת העברים אחיהם; וכאשר הכה יונתן את נציב הפלשתים “תקע שאול בשופר בכל הארץ לאמר ישמעו העברים” (ש“א י”ג) אחינו ויבאו לעזרתנו; ומהם אשר נאנסו לצאת במחנה אויבי ישראל למלחמה עליהם, כאשר ראו את אחיהם בני ישראל, אז פנו ונסו מן האויבים והתחברו עם אחיהם בני ישראל כמ“ש (ש“א י”ד) “והעברים היו לפלשתים כאתמול שלשם אשר עלו עמהם במחנה סביב וגם המה להיות עם ישראל אשר עם שאול ויונתן” ובמ”א נאמר (ש“א י”ג) “ואיש ישראל ראו כי צר לו כי נגש העם ויתחבאו (שעליהם קראו אנשי מצב הפלשתים בראותם את יונתן ונושא כליו לאמר “הנה עברים יוצאים מן החורים אשר התחבאו שם” בחשבם שהם מן העברים אשר נשארו בארץ) העם וגו' ועברים (ר"ל העברים הקדמונים אשר התחברו עמהם) עברו את הירדן וגו'”.

על ארץ העברים ההיא כונת הכתוב (דברים י"א) כי מימי קדם קדמתה היא הארץ אשר ה' אלהים דורש אותה תמיד ועיני ה' בה מראשית השנה ועד אחרית השנה להשפיע עליה גשם נדבות; ועליה כונת הנבואה הכמוסה המוסבה על לשעבר (במדבר כ“ד כ”ד); וזהו כונת דבר השם לאברהם “כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם” שלא אמר בארץ נכריה, כי גם ארץ כנען היתה להם אז ארץ נכריה, אלא בארץ לא להם, שר“ל בארץ שלא היתה מעולם שלהם, משא”כ ארץ כנען שהיתה פעם כבר ארץ שלהם, וה' גלה את אזנו כי עדיין לא באה העת להשיב את הארץ אל בני העברים, כי לא שלם עון האמורי עד הנה, ואך הדור הרביעי מזרעו ישובו אל ארץ אבותיהם העברים.

בשלשה מיני עבד מדבר הכתוב במשפטי העברים: בעבד כנעני אשר יקנו בני ישראל מן הכנענים; בעבד עברי כי ימכר להם אחד העברים אשר נשארו בארץ, ובעבד ישראלי מבני יעקב יוצאי מצרים אשר ימוך ונמכר להם; על הראשון הוא אומר: “מאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה וגם מבני התושבים וגו' והיו לכם לאחוזה וגו' לעולם בהם תעבודו” (ויקרא כ"ה); על השני הוא מצוה: “כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם” (שמות כ"א), “כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים ובשביעית תשלחנו חפשי (דברים ט"ו) – ובימי צדקיהו מלך יהודה חשבו היהודים את אחיהם העברים כבני נכר בארץ וירכשו אותם לעבדים ולשפחות כעבדי עולם, שע”ז הוכיחם הנביא (ירמיה ל"ד) לאמר: לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו העברי והעבריה חפשים לבלתי עבד בם ביהודי אחיהו איש ר"ל שהעברים הם אחיהם כיהודים –; ועל השלישי הוא מזהיר לאמר: "כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך לא תעבוד בו עבודת עבד וגו' כי עבדי הם אשר הוצאתי מארץ מצרים וגו' ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך (ויקרא כ"ה).

ובכן נוכחנו לדעת כי הארץ הנקראת בתחלה ארץ העברים ואח“כ ארץ ישראל או ארץ יהודה ואח”כ (בפי העמים ארץ פלשת, היא ארץ ירושת אבותינו מימות עולם ומשנים קדמוניות, ארץ מולדת אבותינו מאז היינו לשבט או משפחה בארץ, ארץ מחצבת אומתנו ואדמת שרשנו מימי קדם קדמתה, מורשת קהלת יעקב עד עולם.

אחרי הדברים והאמת האלה נתבונן לראות מחזה נפלא בקרב עמנו אשר מיום היותו לגוי בארץ העברים יפעמהו כפעם בפעם רגש אדיר וחזק אשר יעירהו ויניעהו ויעודדהו לשוב לארץ אבותיו, ואם יהיה נדחו בקצה השמים משם יקבצהו הרגש הזה ומשם יקחהו ינחהו מארבע כנפות הארץ וינהלהו לציון קודש גורלו מקדם קדמתה:

אבינו אברהם עזב את ארץ מולדתו היא ארץ כשדים, ונטש את ארץ מכרתו ארץ מולדתו השניה היא ארם נהרים והלך ובא אל ארץ אבותיו העברים (והכנעני אז בארץ כמו שהתוגר עתה בארץ) להתהלך ולהתגורר בה כגר בארץ נכריה, ואף קבר לא מצא שם בלתי אם קנהו בכסף מלא בהתחננו אל עפרון החתי לאמר לו: גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחזת קבר –

יצחק לקח לו אשה ממשפחת אביו בארם נהרים ומהר לשוב אל ארץ העברים, אם אמנם הצרו והעיקו לו שכניו הרעים המה הפלשתים ועבדיהם אשר סתמו בארותיו אשר חפר והיה לו עמהם עשק ושטנה ומריבה –

יעקב הלך חרנה אשר שלחוהו אביו ואמו לקחת לו אשה מבנות משפחתו ולא מבנות חת וכנען, שם גר עשרים שנה, ולא נח ולא שקט עד אשר עזב ארץ בית אבותיו וילך וישב לארץ העברים כי שם שרשו וגזעו, אם אמנם רבת צררוהו שם חמור ושכם, וכמו אל עקרבים ישב ויירא ויאמר “ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי” – וכאשר קפץ עליו רוגזו של יוסף והוכרח לעזוב את ארץ העברים ולרדת מצרימה, היה ירא ופחד לעזוב את ארץ יסודתו ארץ מחצבתו עד שאמר לו אלהים: “אל תירא מרדה מצרימה אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה”. ולפני מותו צוה את בניו להעלות את גויתו ממצרים ולקבור אותה ארץ העברים היא ארץ אבותיו, וככה צוה יוסף את אחיו להעלות אתם את עצמותיו בעלותם ממצרים לארץ אבותיהם.

אחרי שבת בני ישראל בארץ מצרים מאתים ועשר שנים עלו משם ביד חזקה, ופנו והלכו בסכנות גדולות ועצומות אל ארץ אבותיהם, אם אמנם ילידי הענקים והרפאים שם.

אחרי אשר ישבו שם כאלף שנים גורשו ממנה עוד הפעם בחזקת יד מלכי אשור ובבל, והלכו בגולה לארץ בבל וגרו שם שבעים שנה. ויהי אך בא להם הרשיון מכורש מלך פרס לשוב לארץ אבותיהם, ויקומו ממקומם ויעזבו את ארץ מולדתם הפעם, וילכו הלוך ובכה (ירמיה ל“א ח‘, עזרא ג’ י”ב, נחמיה ה') ויעלו לארץ אבותיהם, אם אמנם אויבים ושונאים וצרים רבים סבבו והקיפו ואפפו אותם מבפנים ומבחוץ יומם ולילה מאין הפוגות, ויבחרו לחיות בארץ אבותיהם במצור ובמצוק מחיי השקט ובטחה בארצות בבל ופרס – עד אשר עלה עליהם הכורת הרומי וגרש אותם עוד הפעם מארץ אבותיהם, ומאז ועד עתה זה כשמונה עשרה מאות בשנים עם ישראל חומד ומתאוה בכל רגע לשוב לארץ אבותיו, משתוקק בלי הרף לארץ העברים, מתפלל ומתחנן לאלהים להשיבהו את אדמת קדשו, ויחידי שלומי אמוני ישראל עזבו את ילדיהם ומשפחתם בחזקת יד התשוקה והגעגועים לארץ אבותיהם עליהם, וקמו ועלו לארצם הקדושה למות שם ושם תהיה קבורתם. – והנה זה בימינו אלה נוע ינוע עמנו עוד הפעם בארצות אויביו לשוב לארץ העברים לארץ אבותיו, אם אמנם הארץ הזאת נאנחת תחת שבט ברזל ושוט עריצים, אשר סביב שתו עליה, ימתקו לו רגבי ארץ אבותיו, היא ארץ העברים ארץ חמדת ותשוקת אבותיו זה כארבעת אלפים שנים, ארץ אשר חיי רוחו ונשמתו תלואים בה מימות עולם ומשנים קדמוניות, ארץ אשר היתה לנפש מתאחדת עם גו עם העברים מימי קדומים, יתלכדו ולא יתפרדו לעד ולנצח נצחים –

אל הארץ הזאת שואף ועורג ומשתוקק עמנו לעלות עתה, יהי ה' אלהינו עמו ויעל, ובא לציון גואל!

וויען, לסדר לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ – בשנת תרמ“ד לפ”ק.

 

נספחים    🔗

קול אומר: קרא!    🔗

אמר לצפון: תני/ ולתימן – אל תכלאי! / הביאי בני מרחוק, / ובנותי – מקצה הארץ.

הנה-אלה מרחוק יבואו / והנה-אלה מצפון ומים, / ואלה מארץ סינים. ואמרת בלבבך: / מי ילד-לי את-אלה? – / ואני שכולה וגלמודה, / גלה וסורה – / ואלה מי גדל? / הן אני נשארתי לבדי – / אלה איפה הם?!

שאי סביב עיניך – וראי: / כלם נקבצו באו-לך. / בניך מרחוק יבואו / ובנתיך על-צד תאמנה.

הרחיבי מקום אהלך, / ויריעות משכנותיך יטו, / אל-תחשכי; / האריכי מיתריך, / ויתדתיך חזקי, / כי-ימין ושמאל תפרצי.

עברו עברו בשערים, / פּנו דרך העם! / סלו סלו המסלה, / סקלו מאבן, / הרימו נס על-העמים.

סלו-סלו, פנו-דרך! / הרימו מכשול מדרך עמי! – / ופתחו שעריך תמיד, / יומם ולילה – לא יסגרו!

ישעיהו מ"ג.

השאלה האורינטלית מאת: ארנסט להאראן    🔗

דברי החכם הנוצרי, בן עם צרפת, היוצאים מלבו הטהור הפועם ברגש קודש בהכרת היעוד האמיתי של האומה הישראלית, החדורים להבות אש האהבה לעם ישראל ולארץ אחוזתו – שנאמרו בשנת 1860.

בתוך המון הסכסוכים הבין-לאומיים אשר בארצות המזרח, ושעד היום טרם נתן להם פתרון, הרי שאלת פאלעסטינא (ארץ-ישראל) היא הכי חשובה לכל יושבי תבל, והנני לעורר כאן את השאלה הנכבדה, אם לא הגיע הזמן אשר גם ארץ יהוה העתיקה תחדש כנשר נעוריה, להשיב לה את גדולתה ושמה הנכבד כאשר היו בימי עולם ושנים קדמוניות.

השאלה הזאת לא בפעם ראשונה נשאלה ולא רק ממני, כי כבר דברו מזה שיתאחדו כל היהודים העשירים אשר בעולם בשביל לקנות את ארץ אבותיהם מידי התוגר בכסף מלא, או יאספו הכסף הנדרש לזה מכל היהודים המפוזרים ומפורדים בכל ארצות תבל. ומדוע לא יצא הדבר הגדול הזה לפעולת אדם עד היום הזה? – ברור הדבר, כשמש בצהרים, כי היהודים הצדיקים והתמימים לא היו מתיצבים מנגד לדבר הנכבד הזה; מי לא יודע כי כל איש יהודי כה רועד ברגש קודש, ועיניו פלגי מים תרדנה, לזכר ירושלים עיר קדשו ולרעיון שובם אל אדמת אבותיהם. אם בכל זאת לא יצא הדבר הזה מכח אל הפועל, הסבה גלויה וידועה: עד היום ידעו היהודים כי אנחנו עמי הנוצרים היינו מפריעים אותם מהפיק חפצם זה. כן ידעו כי אף אם הצליח להם לשוב לנחלת אבותם, אז היינו, אנחנו הנוצרים, מתאחדים בכל יכלתנו למרר את חייהם ולהפריע מנוחתם שם, משום שאבותיהם לפני אלפים שנה דנו את משיחנו. – האדוקים הנוצרים היו משתדלים בכל כוחם להפר עצתם ולהפריע מעשיהם בארץ ירושתם. האנשים ההם היו מרעישים שמים וארץ, והיו צועקים כי קץ כל בשר בא, אם ירושלים העדינה משוש כל הארץ היתה קמה ממשואות חרבותיה לתהילה ותפארת, האנשים ההם היו אומרים כי מוטב שתשאר הארץ הקדושה שוממה וחרבה בידי הישמעאלים, ולא תפרח כחבצלת בידי עם חכם ונבון כעם ישראל,לתועלת כל העמים יחד.

זאת היא, באין כל ספק, הסיבה העיקרית אשר עצרה עד היום את היהודים לשובב להם נחלת אבותם וארץ ירושתם, היא הסיבה אשר תמנע אותם לנער עפר הטלטול והגלות מעל כפות רגליהם, ולשאת סבל הפיזור הנורא, זה אלפים שנה. זאת היתה עד היום הסיבה העקרית, ולא רק מפני היות ארץ קדשם קנין התוגר אשר עצרה אותם להקים את בית קדשם על תלו, ולבנות את הריסות עיר מחמדם.

והנה, אם זאת היא הסיבה הראשית אשר גדרה את הדרך בעד היהודים, אוהבי ארץ קדשם, לעשות איזו השתדלות בענין זה, בכל זאת אינם יכולים היהודים בני הדור ההוה, לרחוץ בנקיון כפם מכל וכל, על התרשלותם הגדולה שלא לעשות מאומה בהענין הגדול והקדוש הזה להם. מה נשתומם ונתפלא על היהודים בני הדור הזה המתפארים עצמם להיות נאורים ומשכילים, בראותנו איך הם מתאמצים להשכיח מלבבם כל זכרון מארץ אבותיהם, באמרם תמיד כל היום לאמור: “ארץ אבותינו” הנה רק זו אשר בה נולדנו ונקשרנו אליה עלי זכות האזרחים".

אתם היהודים הנאורים (אויפגעקלערטע) מה נואלתם בהאמינכם כי בדברי הבל ורעות רוח כאלה תכסו עוונכם הגדול מנשוא, לכפור בכונה ביעוד עמכם הקדוש, לשוב עוד לארץ אבותיכם! איך תוכלו לוותר על צדקתכם וזכותכם אשר עליהם לא אבד כלח מעולם ועד עולם! איככה תעיזו פניכם ותחללו כבוד אומתכם לכפור בקורותיכם הנפלאות ובאבותיכם; ובפרט איך תרהבו לכחד ביעודכם הגדול עתה, בימים האלה ובזמן הזה אשר נשתנו העתים לטובה גם ביחוס המצב המדיני של כל עמי תבל באירופא. עתה אשר מלבד שעמי אירופא עוד לא יפריעוכם מהשתדלותכם להשיב לכם את ארץ ירושתכם, אבל עוד יעזרו לזה בהיות הדבר הזה רצוי ודרוש לחפץ כולם.

הגידו נא לי, אתם היהודים המתימרים להקרא בשם חכמים נאורים ומשכילים ומתקני אמונתכם (רפורמטורים), הגידו נא לי את שם הממשלה והעם באירופא אשר יתיצבו לשטן, אם יתאספו ראשי כל ישראל וגדוליהם באסיפה כללית ויבואו בעצה אחת לקנות את ארץ אבותיהם מידי התוגר בכסף מלא? מי זה יעמוד נגדכם אם תאמרו אל התוגר לאמור: הבה קח מידינו אוצר הכסף הזה אשר הבאנו לך, והשיב לנו את אחוזתנו, ובכסף הזה אשר הבאנו לך התקן והטיבה את מצב יתר ארצותיך הדורשות תיקון?

אין מי שיפריע אתכם מעשות כדבר הגדול הזה, וארץ יהודה היתה יכולה עתה להרחיב את גבולה מן מקום הסועץ עד חוף איזמיר (סמירנה) וכל רוחב הרי הלבנון מערבה, כי לא תאכל החרב. יבא היום וקרוב הוא, אשר ארמון השלום בתבל, ירום ונשא וגבה מאד! כל העמים חפצים בשלום, וכל מי אשר בלבו קרבות יחפוץ, יפחד וירעד מאימת דעת הקהל לישא ראש, אירופא מוכרחת להתרחב ולהתגדל מדי יום ביומו לכל קצות תבל, יבא הזמן אשר כל עמי אירופא יתאמצו להקים את דגלן בישראל ולהשיבו אל אדמת אבותיו למען יסולו הם המסילה בארצות הקדם אל התרבות האירופית. – עתה נפקחו עיני העמים לראות אור, והקנאים אשר בתוכנו, הנוצרים, דבריהם אינם נשמעים עוד כבימים עברו, וכל הישרים והמשכילים אשר בתוכנו יעזרו בכל יכלתם את היהודים בהשתדלותם לשוב אל נחלתם, וישמחו בגדולתם וכבודם!

על גורל בני האדם ותמורות קורותיהם, ינוח שבט ההשגחה העליונה בכח טמיר ונעלם. אם יד העליון השמידה עם אחד מעל פני האדמה; הרי יאבד לנצח ולא יראה עוד אור; העם ההוא חלף עבר מן העולם וזכרו אבד מני ארץ.

אבל אם גורש עם אחד ביד חזקה מערש ילדותו, ואחרי אשר סבל עול הטלטול והאסון, איום ונורא, תראהו ההשגחה העליונה עוד הפעם את ארץ אבותיו, למען ישוב יעלה זכרונה הקדוש על לוח לבו, ואחרי כן תשוב ההשגחה העליונה להפליא בו מכותיה, ולהדיחהו מדחי אל דחי בכל ארבע קצות התבל, ואם בכל זאת עוד נשאר לעם האמלל הזה הכוח הנפלא לסבול צרות איומות ותלאות מבהילות, אשר לא נראו ולא נשמעו בכל הגויים, מיום הוסד הארץ במשך אלפים שנה, מבלי אשר כבתה בלבו אש אהבתו לארץ אבותיו, וזכרון אהבתה וקדושתה חדש עמו כיום הגלותו ממנה בפעם ראשונה, ואשר לשמה ולזכרה תרעד נפשו ברעדת קודש מאד נעלה; אם נראה דבר נפלא כזה בתבל ארצה, אז חידה היא, חידה סתומה ונפלאה לנו, אשר אין על עפר משלה. בכל הגויים ובכל העמים, חידה ותעלומה בקורות בני אדם, ופותר לה אין!

העם הנפלא הזה עם קורותיו המפליאות והבלתי מובנות הוא עם ישראל! עם יהודה! מה דמות נערוך לו? ברגש קודש נתבונן עליו, מבלי דעת ומבלי הבן סתרי פליאות קורותיו!

הה, אתם הרומאים הקדמונים! בגודל לבב וכשאון מים כבירים פרצו לגיוניכם בשערי ציון החרבה והשוממה, ואת בני יהודה גרשתם מהסתפח בנחלתם. ואתם עם אבירי-לב מאירופא, אזיא ואפריקה, הטיתם אזנכם לקול חזון שוא ומדוחים, והרבצתם קללת ה' על ראשי האומללים ההם, בני ציון היקרים, שבאו לבקש מרגוע לכף רגלם בתוככם.

ואתם מושלי אירופא בימי הבינים, אשר ציינתם את היהודים האומללים באותות מיוחדים לדראון וקלס, ובכל זאת לקחתם כספם מידם לשלם משכורת עבדיכם היוצאים למלחמה ולמלא רחובותיכם שבע, ואתם שופטי הדת (אינקוויזיציה) האכזרים, אשר בחרתם לכם העשירים היקרים והנכבדים מעם ישראל, לשלול כספם ולהובילם לטבח, ולהעלותם על המוקד על לא חמס בכפם, ואתם מושלים בימי קדם, אשר גרשתם בני הפליטה מהעם האומלל ללכת באשר ילכו, ולגווע מעוני וחוסר כל; וגם אתם העמים בזמן החדש אשר מנעתם שווי זכויות האזרחים מבני העם הזה אשר בכל מקום בואם יעלה המסחר וכל מלאכת מחשבת מעלה מעלה! הה, מה נוראות הרדיפות ומה רבו הדמעות והדם הנשפך במשך שמונה עשרה מאות שנים! הה, איום ונורא!

ואתם בני יהודה, בכל זאת עודכם חיים וקימים! נלחמתם עם כל התלאות האיומות, נלחמתם ותוכלו להן, הסרתם מדרככם כל אבני מכשול וצלמות אשר הניחו על דרככם, השנאה והבוז, קנאת הדת והאכזריות, במשך הרבה שנות מאות! יד ה' נהגה אתכם תמיד, יד אל עושה פלא, ותהיו לנס כיום הזה.

רבות סבלתם בארצות פזוריכם עד כי באה העת לחננה גם לכם.

צרפת הוציאה אתכם לחרות, כאשר שברו בני צרפת, בסוף המאה שעברה, את כבלי הברזל שאוסרו בהם עצמם, הוסר אז גם עול כל העמים האחרים ובתוכם גם עולכם אתם בני ישראל באירופא. אז נעשיתם אזרחים בארץ מושבותיכם, ועתה הנה הנכם אחינו אשר בכם נכבדה כיום הזה. מקרה שנת 1789 היה הצעד הראשון להוצאת יעודכם הלאומי מכח אל הפועל. היעוד המדיני של עם צרפת היה לעמוד

לימין כל העמים העשוקים ורצוצים ומורדפים על צוארם; גם אתכם מצא עמנו סגורים בגעטטא בארצות אירופא, וימהרו להוציאכם לחפשי בכל מקום בואם. בני עמנו היו הראשונים אשר פתחו לכם שערי בית המחוקקים לחוות דעתכם גם אתם בסוד נבחרי המדינה. גם אתם נתחברתם אלינו בכל לבכם, שמחתם בשמחותינו וקוננתם על אסוננו, דברתם נכונה ביום מועד קרואי העם; הריעותם בקול שמחה לשמע נצחונותינו ושפכתם פלגי דמעות בימי מפלותינו על שדה המערכה. צרפת לא שכחה כל זאת, ותמיד תהי לכם לחיל וחומה נגד משנאיכם ומצעריכם, בידעה כי צורריכם הם גם צוררי הציוויליזציון, אשר עליה נוסד עתה אושר כל העמים בארץ; צרפת תהי עליכם סתרה מול כל השופכים עליכם לעג כמים והשוחקים ליעודכם הלאומי, ומגדפים את תכונת רוחכם ואמונתכם הנשגבה!

אתם בני ישראל! מטבעכם הרי הנכם כבירי לב מאין על עפר משלכם, ואנחנו כורעים ברך לפני רוחכם הנשגב! מה שגיא היה כחכם בימי קדם בהיותכם במדרגה הגבוהה במצב המדיני, ומה גדול אומץ רוחכם גם אחרי חורבן ירושלים עיר תפארתכם; גם בשנות מאות הבינים בעת אשר לא היו בעולם רק כוחות שנים אשר באופל הלכו, והם: האינקויזיציה הארורה עם מוקדי האש, ושודדי הים תחת דגל חצי פורח: בעוז רוחכם הנפלא והמעיר השתוממות, נתקימתם בפזוריכם בין כל עמי הארץ, למרות כל הרדיפות האיומות במשך שמונה עשרה מאות שנים. לאלפים ולרבבות מכם שאבדו בענין רע, ובאו באש ובמים, ובכל זאת עוד גם כיום הזה רב מספרכם ונפלא אומץ רוחכם אשר עוד יש לאל ידכם לכונן שערי ירושלים ממשואות חרבותיכם. זה הוא יעודכם והיא היא החמדה הלאומית שלכם. חי נפשי מהבין תלאה, מדוע הותירה אתכם ההשגחה העליונה זה שני אלפים שנה, באופן נפלא כזה אשר לא נשמע בכל הארץ מיום הוסדה? לאיזו תכלית אחרת נשארתם חיים וקימים מלאי כח עלומים לתמהון והשתוממות כל באי עולם אם לא לתכלית היעוד היותר קדוש ונשגב מכל היעודים הלאומיים שבעולם?! אמנם כן הוא! עתה הגיע הזמן לכם לקיים את יעודי חוזיכם ונביאיכם הקדושים אשר רוח ה' דבר בם, להקים מעפר חומות ציון ולשוב לגדולתכם כבימי עולם ושנים קדמוניות, ולנער מכפות רגליכם עפר הבוז והכלימה אשר דבק בכם זה כאלפים שנה!

יעוד נשגב שמור לכם בשובכם לאדמת אבותיכם!

אתם תהיו החבל המקשר שלש עולמות יחד; אתם נועדים מאת ההשגחה העליונה להרים דגל הציוויליזציות ולהיות מהדקים בין כל עמי הקדם השוכנים עוד בערפל; אתם תטעו בתוכם נטעי הידיעות והחכמות אשר רכשתם לכם במדה גדושה בארצות פזוריכם באירופא.

אתם תהיו אנשי הבינים בין עמי אירופא ואזיה; תסלו המסלה המובילה להודו וסינים, להחדיר שמה שמש הציוויליזציות. אתם תבואו לארץ אבותיכם בהמון פצעיכם ומכאוביכם אשר סבלתם זה הרבה מאות שנה, רק שם תוכלו להרפא כלה מן המכות הנוראות שהוכיתם מידי עמי תבל בכל זמן פזוריכם; בכספיכם תפתחו ותשדדו אדמת אבותיכם הלא-זרועה זה כמה. על ידי פעולתכם ותבונתכם תהפך אדמת אחוזתכם מחורב ציה לאדמה ברוכה ופוריה, מלאה כל טוב, כאשר היתה מלפנים, וכל יושבי תבל בכם יתהללו ויתברכו, בכם-אתם בני העם היותר עתיק תחת השמש אשר יחדש כנשר נעוריו לגאון ותהלה בקרב הארץ.

עתה הגיע לכם הזמן לדרוש מאת התוגר את אחוזתכם הקדושה, ויש לאל ידכם להשיג חפצכם בדרך ישרה ונכונה בשלום ובמישור. אתם עזרתם ברוחכם הכביר לפקוח עיני העמים לראות באור הציוויליזציות, סללתם להם המסילה אל המטרה הפונה קדימה; עתה בא הזמן שתעשו גם לביתכם ולאדמת אבותיכם; עליכם עתה לשאת עיניכם אל בקעות הלבנון ואל ציון צפירת תפארת כל הארצות.

הבה וצעדו ראשונה על הדרך המובילה למטרה הקדושה והנשגבה הזו! כל העמים המשכילים והישרים יהיו לכם לעזרה בדרככם זו, כי גדולתכם וכבודכם דרושים לטובת כל העמים. צעדו ראשונה אתם היהודים מכל הארצות! עשו כל אשר ביכלתכם לכונן את אחוזתכם מערמות מפלתה. ארץ אבותיכם קוראת לכם לשוב לתוכה בכבוד והדר, ואנחנו הנוצרים בזה נתגאה להיות לעזר לפתוח שעריה!

צעדו ראשונה אתם צאצאי הקדושים! כל הנסיונות הנוראים שנתנסיתם במו בארצות גלותיכם יעזרוכם להרים עוד הפעם ביתר שאת ועוז את דגל לאומתכם כבימי דוד מלככם!

צעדו ראשונה אתם נכבדי עם נפלא ומאד נעלה! היום אשר בו ישובו שבטי יהודה לאדמת קדשם, יהיה התחלה לתקופה חדשה ונכבדה בקורות בני האדם תחת השמש, סלה!

את היום הגדול והנשגב הזה הנני רואה בחזון רוחי! אראנו ולא רחוק, אשורנו וקרוב הוא! מה תגעש אדמת ארץ הקדם ביום שובכם אל נחלתכם! רוח תבונתכם שמה כי יחלוף ובמהרה ינוסו הצללים ותחלוף העצלות אשר כסתה את הארץ הברוכה זה אלפים שנה.

שם על אדמת הקדם תרימו את דגל המוסר על מרומי פסגת הציווילזציון; תהיו מורי דרך-ישרה להערביאים הפראים ולאפריקנים האכזריים! כל קורות הקדושות היוצאות בכתבי הקודש תתחדשנה עוד הפעם תחת צעדיכם על אדמת ירושתכם, ותהיו עוד הפעם לנס ולתהלה בקרב כל הגויים!

קול בני הנעורים    🔗

זה יותר מאלף ושמונה מאות שנה מעת אשר טיטוס הרשע החריב את ערי קדשנו ואותנו הגלה מעל אדמתנו; זה יותר מאלף שנה, מעת אשר בגולה הלכנו והננו נודדים מגוי אל גוי לבקש מנוחה לנפשנו, אך לשוא כל עמלנו; זמן כביר כזה אנחנו נושאים כל יד עמל ותלאה, גיוינו נתונים למכים, ולחיינו – למורטים, כלימות ורוק נישא מכל מביש ובזוי עם, על צוארינו אנחנו מורדפים ולא יונח לנו, כעל גנב יריעו עלינו, ומן גיו יגרשונו, ואנחנו עם בזוז ושסוי אשר כל אוכליו לא יאשמו, נשחה את ראשינו ונותנים להמים הזידונים לעבור בכל שטף זרמת מרוצתם, ומה תהי אחרית כל אלה? קוה קוינו כי המאה הי"ט המתאמרת לנאורה תביא לנו מרפא בכנפיה ולא נוסיף עוד לדאבה, כי סוף סוף יבינו העמים את גודל העול אשר עשו, ברדפם אותנו מאות בשנים באופן היותר נורא, ומן היום והלאה יושיטו לנו יד ויקראונו לשלום. ובצפיתנו זאת מהרנו להתכונן לקבל בזרועות פתוחות את אחינו החדשים, ולא רק אשר גמרנו אומר למחות מלבנו לנצח את זכרון כל התלאות אשר נשאנו מהם. אך רבים ממנו הרחיקו עוד ללכת במסלת ההתקרבות לעמי-הארץ ומשום דרכי שלום מהרנו להפוך עורף להרבה זכרונות קדומים ותקוות העתיד, אשר בעדן נשאו אבותינו האומללים אלפי שנות עוני ויגון, ובכל אשר יכולנו התאמצנו להשתוות אל העמים אשר בכל לב ונפש דרשנו קרבתם; אך הכי הועילו לנו כל אלה הקרבנות היקרות אשר הבאנו על מזבח השגת קרבת העמים? – אוי ואבוי לנו, כי כל עמלנו זה נשאר לריק ולאפס ותוהו כלינו כחנו! אוי ואבוי לנו כי באה העת ובנסיונה המר טפחה על פנינו ותראנו עוד הפעם לדעת כי כל עוד אשר נהיה נודדים בגויים אין מזור לשברנו ועדי עד אובדים אנחנו. לשוא נתרפס ונשפיל את כבודנו לשוא נלחך את עפר רגלי שונאינו ומנדינו, אזנם אטומה משמוע; המה החזקים ואנחנו – החלשים, המה העקריים, ואנחנו הגרים, ואחרי תנאים כאלה ידרכו עלינו תמיד ברגל גאוה, ישימו אותנו תמיד כעפר לדוש, ולבסוף יראו לנו את הדלת ואת המזוזה כאשר עינינו רואות…

מה נשאר לנו לעשות?

הנה קול ממרומים נשמע, כי גבולות המערב פתוחים לנו; אך לא באלה חפצה נפשנו, לא ממערב נושיעה תשועת עולמית, גם לא מעבר לים ירום קרננו. זרים אנחנו פה וזרים נהיה גם שמה. לנו לבחור דרך אחרת, דרך אשר זה שתי פעמים הובילה אותנו אל המנוחה ואל הנחלה, ובטח לא תכזב תקוותינו גם בפעם השלישית, הדרך הזאת היא – ציונה! ציונה, ציונה! לארץ אבותינו ארץ ישראל.

כולנו החתומים פה מטה בני הדור הצעיר אנחנו, כחנו חדש עמנו ועולמנו עוד לפנינו, ידים לנו לעבוד ולב לחשוב ולהרגיש, ונגדה כל באי עולם נוכל להגיד, כי הרעיון הגדול לקומם הריסות ארץ אבותינו, לקומם הריסותה ולהשיבה לכבודה ולאשרה. יודעים אנו מראש, כי לא בנקל נגיע להמטרה הגדולה, אליה נשא נפשותינו; יודעים אנו, כי הרבה הרבה שנות עמל ועבודה תעבורנה עד אשר נזכה לחוגג את היום הגדול יום הקמת סוכתנו הנופלת; כל זה לא נכחד ממנו. אך אשר אהבת עמנו הבוערת על מזבח לבבנו וידיעתנו הפנימית, כי רק בדרך הזאת יש תקוה לאחריתנו – הן הנותנות לנו עוז ואומץ לכונן פעמינו להדרך החדשה הזאת ותקוה עמוקה תעודדנו, כי – דור ישראל וגואלו לא יתן למוט רגלינו!…

ובכן הננו פונים אליכם אצילי בני ישראל וממעמקי לבבנו נקרא: שאו נס ציונה ועל דגלכם נסעה ונלכה! רב לנו לנוע בארצות נכריות ולשמוע קול מחרף ומגדף עולה תמיד, רב לנו להיות למרמס לעריצי אדם ולהטות אוזן למשפטיהם; אם אנשים אנחנו כמוהם, או רק עלוקות המוצצות לשד הארץ. רב לנו רב! יבוא הקץ לגלותינו המרה ואחרי אלפי שנות נדודים נמצא מנוחה בארץ אבותינו לנפשותינו העיפות. שמה נשב בגאון שלות השקט על אדמתנו אנחנו, ומעמל כפינו נשבע לחם ולא נדע רע; שמה לא נהיה עוד זרים; שמה נעבוד ביד הרוצים, ומעט מעט יקום ישראל על רגליו, יתעודד אחרי מפלתו הנוראה יהיה מחדש לעם גדול וחפשי כבימי קדם; שמה רק שמה נכונן מבטנו לעמים יוצרו. שקר הם דוברים אלה הסופרים המחליטים, כי אין לנו בני העם, דבר עם ארץ אבותינו ומוזרה היא לנו, – קרובה היא הארץ הזאת ללבותינו במאוד מאוד ויחד עם גולי בבל נקרא: “אם נשכחך ירושלים תשכח ימיננו”. את דמינו נשפוך, את חלבינו נקריב בעד ארץ אבותינו. בזיעת אפיהם נכונים הרבה ממנו לעבוד את אדמתה, במוח ראשינו נלמדה לדעת תכונותיה למען נוכל להוציא ממנה פרי ברכה ולראותה פורחת בכל יפעת זהרה, והננו בטוחים כי אין אנו יחידים ברגשותינו אלה. הננו מקוים כי “לקול בני הנעורים” יתאחדו עוד קולות כאלה לאלפים לרבבות מכל קצוי ארץ, בכל מקום אשר עצמות שה-פזורה ישראל מפוזרות ומפורדות; נחוץ לנו רק כי יתעוררו גדולי ישראל ויעמדו בראשנו ועל דגלם נצא כאיש אחד חברים ונעלה לארץ אבותינו הקדושה.

עם ישראל! שא עיניך וראה כי בניך הצעירים מתרפקים עליך באהבה, ובלא לב ולב הנם עומדים הכן לעבוד עמך ביחד להשיב שבותך ולראותך למאושר וצולח בקרב הארץ! התעורר נא איפוא והתן מקום לרגשות בניך לצאת מן הכוח אל הפועל. אסוף שארית כחות, יתר הפליטה אשר נשאר לך אחרי שנות עניך ומרודך, וברב אונים עשה את הצעד הגדול אשר יוליכך ישר להמטרה האמיתית. אל תשים לבך לנביאי השקר המיעצים לך לתור מנוחה לנפשך העיפה עוד הפעם בארצות נכריות רופאי אליל המה וכל מועצותיהם מאפע הן גם יחד. דרך אחת יש לך ורק בה תושע לנצח, וכבודך ישוב לפרוח. הדרך הזאת היא – ציונה!

ציונה, ציונה!!! לארץ אבותינו, ארץ ישראל! עת לשאת דגל מחנה יהודה! הבה!

(על החתום באו ארבעים איש)

אדעססא, ניסן תרמ"ב. (המליץ, גליון 17, תרמ"ב – 1882)

 

שלמי תודה    🔗

לידידי ה“המוזיאון-ארכיון לזכר קדושי בסרביה” (מיסודו של מ. דודזון) שבאדיבותם תרמו לקרן ההוצאה “דפים-לזכרון” אשר על יד הארכיון, ובמטרה לפרסם מזמן לזמן תעודות וחומר לתולדות הישוב היהודי בבסרביה מראשית התהוותו ועד ימינו.

נכנסו סכומים מאת:

מאת ד“ר י. מ. העשבערג (ניו-יארק)………………. 37.000 ל”י

" מר קורנבליט מ. (לא פלאטה, ארגנטינה)…………10.000 "

" רחל’ה וסאמי וורמן (פיטסבורג, בשנ' תר"ט)……..7.000 "

" מר אוסאסקין מ. (ירושלים) עבור “דפים-לזכרון” ..2.000 "

" ע“י הנ”ל מאת חברים “ידידי הארכיון”…………… 15.000 "

" ע"י פרופ. גולדמן (ירושלים) בשם הסניף …………10.000 "

" מר גפטר יעקב (ת"א)……………………………… 5.000 "

" " וורטיקובסקי ט………………………………….. 3.000 "

" " בורנשטיין ד. …………………………………… 1.000 "

ס“ה………………………………………………….. 90.000 ל”י