רקע
עמוס אריכא
אביב שחור
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: בני ברק: מידות; 1994

לחברי ניצב דוד עופר ז"ל

ממפקדיה הדגולים של משטרת ישראל שחייו היו קודש למדינה מתוקנת


ימים שמתרחש בהם אסון לא בהכרח שיוולדו תוך תרועה מקדימה על בוא האירוע. אבל שמואל עזורי נמנה היה עם אותם אנשים בודדים, שנאמר עליהם כי נודעו בחוש מיוחד המאפשר להם לנבא משהו רע העומד לקרות.

גם באותה שעת ליל אביב מאוחרת, כשהתעורר לעיסוקי תחביב הדיג שלו, הוא נתפס פתאום למועקה משונה המבשרת רעות. התחושה המכבידה הרפתה ממנו רק כשסיים את הכנותיו ליציאה מהבית.

עזורי היה מנהל שירותי המטבח של בית השגריר האמריקני ברחוב גלי תכלת שבהרצליה-פיתוח. הוא ואשתו הצעירה רבקה גרו בקרבת חווילת השגריר בביתן שכור, שהיה ממוקם בירכתי חצר בית גדול ברחוב הברוש בשכונת נוף ים בצפון-מערב הרצליה. וכך נתאפשר לו פעמיים בשבוע לרדת לדוג דגה בחוף אפולוניה, משלוש לפנות בוקר ועד לשש וחצי בבוקר. פעם אחת ביום ראשון ופעם אחת ביום רביעי.

אותו בוקר של יום ראשון בשבוע הראשון של אפריל הוא יצא מהבית כהרגלו ברבע לשלוש. תחילה חצה בנמרצות את הכביש ואחר-כך את החניון הגדול והריק המשמש בעונת הרחצה את הבאים לחוף אפולוניה. משם פנה וירד במשעול מתפתל בין סלעי הכורכר עד לחוף שנמצאו בו שרידי הנמל הרומאי העתיק.

“אין כמו האביב,” חשב עזורי לעצמו בהגיעו לחוף. הוא הרחיב ריאותיו כשנשם בהנאה את משב המליחות הקליל שבא ממערב. בימי התפרצות האביב יותר מבעונות אחרות היה תמיד ניחוח מלח הים כתבלין ים-תיכוני, כאילו היה הים עץ העומד בשיא פריחתו. ומחוץ לזה האביב החם גם בישר עונת דיג ברוכה.

מתחילת קשירת הפיתיון הראשון, רצועה דקה של ‘סאבידה’ שבה והציקה לו תחושת המועקה המשונה שטיבה נעלם ממנו; כמו משהו אפל צומח ובא מהים, מתפרץ לעברו כגל ענק המאיים להטביעו. ואילו הים דווקא היה שליו ורגוע, לילה מאותם לילות נעימים המבשרים חילוף עונת.

עזורי דחק מראשו את המחשבה המטרידה בדבר אסון מתקרב, אם כי באוזניו המהם כתמיד במצבים שכאלה צליל גבוה ודק כמשוגר מאי-שם להתריע. לאחר שהטיל פיתיונות לבין הגלים הנמוכים שליחכו את החוף, עמד והמתין בסבלנות לדג שיתפתה לבלוע את הפיתיון. מעת לעת חזר ומישש בראשי אצבעותיו את מתיחת חוט הניילון, תוך ציפיה שאולי ירגיש בנגיסה פתאומית ומרגשת של דג נעלם.

וכך נקף לו זמן.

בחמש וחצי נכנעה חשֵׁכה ושחר הפציע, ובסלו נמצאו כבר חמישה דגים; ארבעה קרסים ולוקוס בינוני, לפני שעזורי פירק את החכה לשני מרכיביה, עוד התעקש לבחון את מזלו בעזרת פיתיון חי, רצועת בשר שסכינו חתכה בדייקנות מדופן דג הלוקוס. אחר-כך עטף בה את קרס הפלדה בנוסח תפירה עקלתונית, שלא תישמט עם נגיסה ראשונה, והטיל את הפיתיון הרחק לתוך הים בעזרת משקולת עופרת יותר כבדה. הוא קיווה שעם תפזורת ראשונה של אור השמש יעלה בחכתו דג טורף הבא מעומק לשחר לטרף-בוקר.

ושוב נתפס עזורי לבהלת-פתע לא מוסברת, עד שהולם לבו הואץ בחטף. מבטו גישש מסביב על פני הים שגליו התחילו להתרומם בזעף, כאילו במעיו רוחשת מבוכה. הים שינה טעמו מרוגע לנרגש, ועזורי ידע כי דגי העומק הטורפים והגדולים כבר לא יגיעו אותו בוקר. הדגים הזעירים נמלטו בחרדה אל מקלטיהם שמתחת לסלעים בגלל אותות הסערה הצפויה.

השעה היתה שש ועשרה כשעזורי קיפל את ציוד הדיג, וכדרכו טיפס לעבר מגרש החניה הריק. משהתייצב על רמת הכורכר הגבוהה, בחן את סביבותיו, תוהה להבין מהו הדבר שגרם לו לחוש כאילו הסתבך בצרה משונה. הוא התנער משלא קלט סימן מטריד כלשהו, להוציא את הים המזעים פנים מקומטים, והמשיך לצעוד בכוון רחוב הברוש.

עזורי חצה את החניון, חלף על פני בתים קטנים וישנים, שרידים של מעברה משנות החמישים, והגיע לכביש המחבר את נוף ים עם אזור פיתוח. משביקש לחצות את הכביש, נאלץ בפתאומיות לנתר לצד כדי להציל את עצמו מפגיעת מכונית אמריקנית ירוקה שנמלטה מכוון רחוב הברוש, ששם גר. הוא הזדקף מבוהל, אך עד שהתאושש כבר נעלמה מעיניו המכונית.

אפילו היה רואה אותה היטב, ברור היה לו כי לא היה קולט פרט ראוי להוציא את צבעה הירוק, כיוון ששמע פתאום מכווּן רחוב הברוש את הצעקה הנוראה וראה את האשה הצעירה, שכנתו יוהנה אהרון ההולנדית, כשהיא מתפרצת מחצר ביתה, חובקת בזרועותיה את התינוק שילדה רק לפני חודשים אחדים ועכשיו היה עטוף בחיתול חמוץ מדם. נדמה היה לעזורי שהיה בכוונתה לרדוף אחרי המכונית הגדולה, אלא שהיא נעצרה כהלומה באמצע הכביש, עיניה קרועות באימת-מוות ופיה פעור וקולה לא נשמע.

רק כעבור רגע הצליחה יוהנה לשחרר מגרונה המכווץ צריחת חרדה של חיה נשחטת, כשהיא מניפה את התינוק שלה לעבר השמש, מתחננת לעזרה לא מובנת. הצעקה החדה והמרה של האשה הצעירה קרעה באכזריות את דממת הבוקר בצליל נוקב ומקפיא-דם.

עזורי, מפוחד כשהיה, השליך מידיו את סל הדגים ואת תרמיל כלי הדיג, ורץ לקראתה כבד-נשימה, נכון להושיט לה עזרה.

באחת נשכחה מיוהנה העברית המצומצמת שלה, והיא פנתה אליו בהולנדית נסערת, מלה קוברת מלה, והוא לא קלט צליל ברור. אולם הוא יודע על מה היא מתחננת. היא רצתה שיציל את התינוק שלה, ניר. את התינוק שהיה ספק חי ספק מת.

עזורי משך מידיה בזהירות את התינוק שמוט הראש כחסר חיים לראות מה ביכולתו לעשות להחיותו. כשסילק לצדדים אלת כנפות החיתול החמוץ מדם לבחון את מקור הפציעה, הוא נחרד למראה הדם שכיסה את אזור המפשעה הזעיר של היצור הרך, ועדיין המשיך לפרוץ מחתך עמוק.

למרות בהלתו לא איבד עזורי את עשתונותיו, רץ לבית אהרון, הניח את התינוק בעריסתו וטלפן מיד למשטרה. הוא דיווח בקול רועד על הפציעה הקשה של התינוק, והפציר שתוזעק עזרה ראשונה, מיד לאחר מכן השתדל בעזרת חיתול אחר לבלום את הדם הקולח ולהרגיע במשהו את יוהנה.

ובינתיים הלך ונחלש הדופק של התינוק. עזורי חש בחוסר אונים. הוא ניסה להנשים את התינוק אבל ללא הצלחה, והאם החרדה הניצבת בצידו הטיחה פתאום רצף של מלים שנקשרו בכל זאת למשפטים מובנים.

משהצליחה האם הצעירה לשלוט שוב בדיבור העברי העילג שלה, הוא למד שבעלה, שכנו אמיר אהרון, יצא את הבית לעבודתו לפני כרבע שעה. כעבור דקה או שתיים התפרצו לבית שלושה זרים מזוקנים. שניים מהם אחזו בה בכוח והשלישי, קומתו כגוץ, חטף מהעריסה את ניר, שלף סכין מלוטשת והניף אותה מעל התינוק. משפרצה בצריחות-אימים, נרתע הגוץ בבהלה וסכינו פגעה במפשעת התינוק. למראה התינוק הפצוע שנשטף בדם זינקו הזרים אל מחוץ לבית ונמלטו במכונית גדולה.

השניות נקפו בעצלתיים והתינוק דעך.

זמן מסוים ששיעורו לא היה ברור חלף מקריאת המצוקה של עזורי עד שהגיעו שתי ניידות משטרה ואחר-כך אמבולנס להחייאה מהירה. אלא שספק רב היה בידי עזורי אם אפשר היה להציל את התינוק שאפסה נשימתו. הוא היה משוכנע שהמוות בלתי-נמנע. הוא חש בגופו את הידיעה הקשה שהיתה המשך לתחושת האסון שלא הרפתה ממנו זה שעות רבות. הוא ידע שהתינוק ימות בכל מקרה. הוא ימות גם אם תוגש לו עזרה ראשונה ושנייה ושלישית.

רק לאחר שיוהנה והתינוק הוכנסו בבהילות לאמבולנס שהחל להתרחק כשצופרו צורח נואשות, שמע עזורי את סמל הניידת כשהוא מדווח לתחנה: “יש לנו עוד מקרה קשה של תינוק שפצעו אותו באיבר המין…”

ועזורי ידע שהתינוק מת.


 

יום חמישי 7.4.94


1

יום חמישי היה יום זיכרון לקורבנות השואה, וכל ערוצי הרדיו לא השמיעו צליל אחד שיש בו עינוג-אוזן. מי שרצה הפעיל מערכת משלו בקול נמוך. זאת היתה גם הכוונה של נהג המכונית האמריקנית הירוקה, מדגם ‘פונטיאק גראנד-פרי’ מודל 94 כשתקע קלטת בבלען הטייפ להנעים המתנה ליושבי המכונית.

במכונית הירוקה והמרווחת נמצאו בנוסף לנהג עוד ארבעה גברים. אחד מהם, שהיה המבוגר ביניהם, ישב בצידו. שלושה ישבו במושב האחורי, ועל ברכיהם היה מונח הנשק האישי שלהם, רובי אם-16. מרחוק דומים היו זה לזה כבני משפחה אחת, שסימני הקִרבה שלהם נמצאו בבלוריות פרועות ובזקנים עבותים. גם הכיפות הסרוגות שחבשו היו זהות בצבען הירוק, ובמרכזן בלטה האות ‘ת’ שהיתה רקומה בחוט כסף. רק מקרוב נבחנו הבדלים, וכל אחד מהם ניכר לעצמו.

הקול היבש של הזמרון אביב גפן פרץ כנבואת-זעם משונה מתוך מגבירי הקול, כשהנהג הפעיל את הטייפ. פתאום נקרעה הדממה בתוך המכונית שחנתה סמוך לפינת הרחוב השקט, במרחק הליכה קצרה ממרכז ‘גירון’ ברעננה. הגרון הדקיק של המתייפח הלאומי פלט עוד יבבה עבה אחת המתפרשת כמחאה נגד עצם הולדתו, והוא צרח לאוויר העולם ש’אנחנו דור מזוין', לפני שמישהו מיושבי המכונית החליט שזה לא בשבילו.

“מזוין שמזוין,” נהם בנרגנות האיש שישב בצידו של הנהג מכווץ כמתחבא, זעיר כזמר עצמו, בכל ממדי נער שגופו סירב לצמוח מעבר למידה מסוימת. “סתומ’לו למותק הזה את הפה,” הוא קרקר בקול צרוד והושיט לנהג קלטת אחרת, “ושים משהו שמתאים לאוזן ביום כזה, בחייך.”

הנהג הנבוך מהנזיפה הצודקת הנהן בראשו, שלף במהירות את הקלטת של הזמר ונחפז לדחוק במקומה את זו שנדרש להשמיע. כעבור רגע נשמע קולו הנמוך והמלטף של בעל הנס מאבו-כביר, שפתח בציטוטים מדברי פוסקים גאונים שדנו בסוגיית הברית שבין אברהם לבוראו.

הם הקשיבו מתוך התעלות-נפש למלים המשכרות שזרמו מתוך הטייפ הסטריאופוני של המכונית. את דברי הפרשנות המבריקים של בעל הנס, שנאמרו בקול לטפני מרגש בעניין סוגיית היום, הם קלטו מתוך חרדה שלא יאבדו צליל כלשהו. כלן-כך קשובים היו ללחן הדיבור הנעים של המנחה החכם, שאפילו הם התנשמו בקצב נשימתו.

מאז תחילת המסע הקדוש צייד אותם בעל הנס מדי יום ביומו בקלטת חדשה שהיה מביא להם האיש קטן הקומה, זה המשתפל בצד הנהג. איך שלא יהיה ואיך שלא התחיל בעל הנס לגלגל במלים כעושה כשפים, היה לבסוף מגיע לעיקר עניינם ודן בלהט של מאמין בחשיבות המבצע שלהם מאמץ ומחזק את לבותיהם, כאילו הוא עצמו נמצא אתם לא רק ברוח אלא גם בגוף. בכדי לסבר אוזן הוא השתמש בעברית פשוטה, בסיסית, מפני שרבים מבני החבורה המיוחדת התקשו בעברית, ואוצר המלים שלהם עדיין נחשב מוגבל.

בכל בוקר ברגעי המעקב אחרי היעד החדש שנקבע להם, הם הונחו על-ידי הגוץ להאזין לדרשות המלהיבות, כאילו שאפו אל תוכם מקסם הסמים המשכרים שפעם היו מורגלים בהם מעשה של יום-יום. עכשיו הם האזינו בשיכרון חושים לדרשה הקולחת של בעל הנס. כל כוונתו היתה רק לאמץ את רוחם ולחדד את אמונתם בחשיבות המצוות שהיה עליהם לקיים בדבקות מטעמו של פוסק ההלכה הגאון, פטרונו הנערץ של בעל הנס.

היעד הבא שלהם היה התינוק של הרופא הרוסי מרעננה.

הרוסי גר עם אשתו ותינוקם בקומה השלישית של בית המגורים שמולו חנו, בצד הפונה לרחוב. על-פי המידע שבידיהם, אמור הרוסי לצאת לבית החולים ‘איכילוב’ בתל-אביב, שם עבד כסניטר, בין שש ורבע לשש וחצי. המקור גם דיווח כי אחד משכניו נוהג להסיעו על-גבי אופנוע גדול מדגם סוזוקי בצבע כחול.

אבל המידע שנמסר להם נמצא אותו בוקר לוקה בחסר. לא רק שלא נתגלה סימן לאותו שכן עם אופנועו, אלא גם הרופא שעבד כסניטר הקדים לצאת את הבית.

דקה אחת לפני שש הנמיך הנהג את הקלטת וגרם לחבריו למקד מבט בבית המגורים שמנגד; ברגע זה יצא מפתח הבית הרוסי הצעיר. הוא חלף לא רחוק מהם בצעד נמרץ בדרכו לרחוב הראשי. הנהג המנוסה לחץ בעדינות על דוושת הדלק, והמכונית החליקה בנסיעה אטית לעבר רחוב אחוזה, שם נעצר הרוסי בתחנת אוטובוס של קו 502 המקשר את רעננה עם העיר הגדולה.

האיש קטן הקומה שבצד הנהג, מקבל ההחלטות המבצעיות, פסק כי הוא ידווח לבעל הנס על הפרטים שנמצאו לא מדויקים, אך בכל מקרה הם יפעלו על-פי הלו"ז שהוא קבע להם. הפעולה תתבצע בעזרת השם מחר, ביום שישי.

רק אז הגביר הנהג בפתע את הזרמת הדלק למנוע החזק של הפונטיאק החדיש, והמכונית הירוקה זינקה בכיוון תל-אביב.

2

איתמר איש-כינרת קיבל ברגשות מעורבים את יום חמישי. תמיד נטה לקדרות בגלל האווירה המדכדכת של יום הזיכרון. בעיקר כשהעיתונות הרדיו והטלוויזיה התעסקו רק בשואה, כאילו היה זה צו השעה. כאילו אסור לחיות את המחר אלא רק לאור הזיכרון הלאומי, והנגיעה המכאיבה בשואה היא מחובת הקיום. כאילו שאסור לשכוח את מה שאי אפשר להשכיח. כאילו העכשיו חדל לרגע מלהתקיים, ואֵימי האתמולים, תזכורות מחרידות מתקופת הטירוף האנושי, הופכים שוב לכותרת המזעזעת של הרגע.

בכל שנה נחשב יום זה מבחינתו האישית גם תזכורת ליום הזיכרון לחללי צה“ל שחל כעבור שבוע ימים, יום שתמיד היה נוהג בו לחזור לקיבוצו כדי לעלות לקבר אביו ביחד עם סבו. אולם יום הזיכרון הזה של תשנ”ד, קודר כשהיה, נתבהר מבחינתו, מפני שהיה זה גם היום שסיים בו את תקופת שרות המילואים של ביחידת המסתערבים שפעלה בחברון. ולעזאזל, הוא כבר רצה להפנות עורף ולא לשוב עוד לעיר הקשה הזאת והמתייסרת לאחר הטבח במוסלמים במערת המכפלה, שביצע מתנחל שיצא מדעתו מרוב אהבתו ליהודים בלבד.

איתמר ציפה בקוצר-רוח לערב שבו יעלה עם אופנוע הסוזוקי החזק שלו על-גבי משאית של היחידה ויסתלק משם לכל רוחות השמים, לתמיד.

נחשב אצלו למחורבן. ככה הוא נהג לומר לכל מי שרצה לדעת איך עובר עליו האביב. “ימים מחורבנים,” היה מושך תשובה באיטיות כדרכו, מגלגל בלשונו את האות ריש כאילו היא עיקר הכוונה.

האביב המעיק הזה התחיל מבחינתו בסוף חודש פברואר, ליתר דיוק – ביום ראשון בבוקר ה-27 לחודש, כשקיבל צו התייצבות פתאומי ליחידת המסתערבים הפועלת בחברון. זה היה יומיים לאחר טביחתם הנוראה של המתפללים המוסלמים במערת המכפלה.

כשקיבל את הצו הדחוף, הוא הרים מיד טלפון ליחידה וניסה להתחמק מתקופת המילואים הזאת, שאמורה היתה להימשך עד ליום חמישי, יום הזיכרון לשואה. הוא נימק את חוסר רצונו להתייצב בעובדה שכבר מזמן ביקש העברה מהיחידה וזו אושרה אפילו מתוך תחושת הקלה של הפיקוד, אלא שעדיין המתין להצבה חדשה. רק שחנניה לוי, סגנו עד לשחרור מהקבע מלפני שנה וחצי, רטן שהוא מקווה כי למרות הכעס על תקרית שאירעה בעבר וגרמה להחלטתו לפרוש מצה"ל, עדיין נמצאת בו איזושהי לחלולחית של גאוות-יחידה.

בהתחלה היתה לו דווקא מידה גדושה של גאוות-יחידה. הוא ידע שהוא שייך ליחידת הנועזים, אולי הטובה מכל יחידות צה"ל בתקופת האינתיפאדה. היחידה היתה מאומנת למלחמה לא קונבנציונאלית לא סתם הכשירו אותם להיות חוד-החנית של המלחמה בטרור הפלשתינאי.

ביחידה היו בעלי דעות שונות. היו כאלה שחשבו כמו המתנחלים שהאדמה קדושה מהחיים. היו כאלה שחשבו כמו השמאל שהאדמה קיימת בשביל החיים. הוא נמנה עם אלה. אצלו זה לא היה מעבר חד להזדהות עם ההשקפה המוגדרת כשמאלנית. מתמיד חונך על עקרונות של מדינה עברית-דמוקרטית, שסבא שלו, יוסף איש-כינרת, חוקר ידוע של האגם הגדול ומכאן שמו, קירב אותו אליהם בתמימותו המופלגת שכך צריך להיות.

הבעיה האישית שלו התחילה לאחר התקרית שהיתה לו עם רב מתנחל, בעל מוניטין בעימותים עם פלשתינאים, שהתחיל לירות בלב חברון לעבר ילד חברוני בטענה שהוא קילל את אשתו. איתמר איים על הרב המתנחל שהוא לא יהסס לפגוע בו אם לא יחדל מיד מהירי המטורף.

הוא לא תיאר לעצמו שמניעת הרג הילד הפלשתינאי תציב אותו במוקד סערה ציבורית. בהשפעת מקורביו של הרב הנסער והנעלב יזמו מתנחלים קיצוניים פניה חד-משמעית לשר הביטחון ודרשו להרחיק אותו מחברון.

התקרית התנפחה לממדים של שערורייה פוליטית קטנה, כשחברי כנת מהימין הדתי לא הסתפקו בדרישה להרחיקו ותבעו גם להעמידו למשפט על חלקו באותה תקרית. בינתיים נזעקו חברי כנסת אחרים המזוהים עם ‘שלום עכשיו’ והוציאו את הפרשה לעיתונות. הסיפור הצמיח כנפיים לאחר שהתפרסם גם בעיתונות בין-לאומית תחת הכותרת ‘מתסערב הציל ילד פלשתינאי’.

על-פי הוראת הרמטכ"ל, שהעדיף להנמיך את רטינת המתלהטים למיניהם, בוטל המשפט שכבר הוחלט עליו ככניעה למתנחלים, ובמקום זה התקיים בירור נוקב בפני אלוף-משנה. הקצין הבכיר סיים את הפרשה בנזיפה לאיתמר שנרשמה בתיקו האישי, ובעל-פה הזכיר לו את ההוראה שאסור להפריע ליהודי שיורה בפלשתינאים להגנתו, עד שהוא מסיים לירות.

וזה היה הרגע שאיתמר ידע בו כי אם לא יסתלק משם, סופו שדעתו תשתבש כדעתו של אותו רב. ובאותו יום החליט לעזור למתנחלים ולצבא השבוי בידיהם לפתור את הבעיה שלו ולא להאריך את החוזה, ולפרוש מיחידת המסתערבים. על-אף שאהב את היחידה, הוא עזב את הצבא בלב קל.

הודות לניסיון שרכש כמתחפש המסוגל להחליף דמות בדמות במהירות, להיטמע בסביבה כלשהי, לקשור קשרים עם זרים, לבצע מעקב ולחשוף מידע מודיעיני אמין, והודות לעובדה שרב-פקד אילן שחף היה מראשוני המסתערבים, הוא הוזמן להצטרף ליחידת העלית של המשטרה, הסמויה של משטרת מחוז תל-אביב, זו ששחף היה מפקדה.

והוא התגייס למשטרה ברצון, מפני שזה היה אמצעי קיום מרתק למי שצריך לעבוד כדי לפרנס את עצמו ולממן את לימודיו במחלקה החופשית של המדרשה לאמנות בבית ברל בכפר-סבא. היתרון במדרשה היה מבחינתו באפשרות לקבוע בגמישות את שעות לימודיו, שעיקרם היה תולדות האמנות והצילום האמנותי, אהבה ישנה שלו מתמיד. יום אחד, כשהוא טס לארצות הברית לאחד הביקורים הנדירים שלו אצל אמו, היא הפתיעה אותו במתנה לרגל התגייסותו הקרובה לצבא. היא רכשה עבורו מצלמה מעולה מדגם פנטאקס ק' 1000.

אולם מסתבר שטעה אם חשב כי לאחר ההתגייסות למשטרה יוצב במסגרת המילואים ליחידה אחרת, שבה לא יצטרך להתחכך שוב בעובדי אלוהים קיצוניים. את טעותו גילה כשקיבל את צו ההתייצבות ליחידתו הישנה מיד לאחר הטבח במערת המכפלה.

אז סרן איתמר איש-כינרת, שחשב את עצמו לישראלי מצוי שמנקודה מסוימת לא מתחכם סתם, יצא לחברון, למרות שגם מפקד הסמויה, רב-פקד אילן שחף, אמר שהוא צריך את הסמל הג’ינג’י שלו כמו אוויר לנשימה. אולם לא היה אפשר לבטל את השורה התחתונה של חנניה, שצדק באמרו כי כשמדובר בבעלי תפקידים פיקודיים ביחידות מובחרות, יש עדיפות לצורכי צה"ל על צורכי המשטרה.

“אוקיי, איתמר,” נכנע שחף, “לך לעבודה המלוכלכת.”

ועוד איך היתה זו עבודה מלוכלכת. והפעם היה אפילו יותר קשה ממה שהוא חשש. דווקא אחרי הטבח שביצע הרוצח ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, הטיל הצבא עוצר על הפלשתינאים בשם הסדר הציבורי. ומתוך סיר הלחץ הזה היו התפרצויות לא מעטות של מחאה נזעמת וכואבת, והיה חשוב שאנשי היחידה המיוחדת יימצאו בשטח, להרגיע את הפלשתינאים ביד קשה, להגיב על התפרעויות, לעצור חשודים, ולפעמים גם בעת הצורך לאתר מבוקש שידיו מגואלות בדם ישראלים ולחסל אותו.

אולם המטלות האלה כבר איבדו מבחינתו אפילו את המתח המיוחד שהיה כרוך בהן. הן גרמו לו להרגיש כמו רץ חסר נשימה אחרי שחצה את קו המטרה. כשסוף-סוף הגיע יום חמישי, יום הזיכרון, והוא גמר את ימי המילואים, הוא נשבע בינו לבינו שאפילו יקשרו את שערותיו הארוכות לטנק, לא יצליחו לגרור אותו לתקופת מילואים נוספת בשטחים. הוא לא רצה לראות יותר את המתנחלים. הוא לא רצה להיות אפילו בקרבתם של אלה שינקו את ‘החלוציות’ שלהם מתערובת מוזרה של דתיות משיחית ולאומנות קיצונית.

הוא לא היה חלק מהם והם לא היו חלק ממנו.

וכשירד הערב והחשכה העמיקה, הוא העלה את הסוזוקי שלו על משאית שהצטרפה לשיירה קטנה של צה"ל בדרכה לכוון השפלה. ולפני שעלה בעצמו למשאית, הוא לחץ את ידו של חנניה ואמר: “שלום, חבר, ולא להתראות. לא פה.”

הוא חיכה לרגע שיחזור לדירתו ברעננה. שיחזור ללימודיו במדרשה, שיחזור לעבודה השגרתית של הסמויה. לאיתור סוחרי הסמים. לחשיפת מוקדי הזנות. לבילוש אחרי המאפיה הרוסית, המאפיה הקווקזית, המאפיה הגרוזינית וכל שאר החבורות המסוכנות שהגיעו בשנים האחרונות מהמעצמה האדומה שהתפוררה.

ויותר מכל רצה לחזור לדלית.

איתמר חשב בלי סוף על דלית, בתו של עורך הדין מהרצליה, שהקשר בינו לבינה היה ברור ולא היה ברור, מפני שהם התחמקו מלהיכנס למחויבות. אולי מפני שנבהלו כמו רבים מבני דורם מאובדן עצמאות, שהם אפילו נתקשו להגדירה. אבל הם חלקו ביניהם אהבה לכל מה שקשור ביוצר ויצירה, מכאן תחילת הקשר העז שהם ניסו להמעיט מחשיבותו. וביניהם גם נתקיימה משיכה מינית חזקה כשל שתי חיות צעירות ויפות.

הוא היה חסר בחברון כל מה שקשור היה באשה הצעירה, הסוערת ומרגשת אותו; זו שהיתה אתגר שנשאר מפתיע ורענן גם לאחר חודשים רבים כמו בקשירת מבט ראשון. זו שאופקיה רחבים היו כשלו ואולי יותר. והוא התגעגע לניחוח המגרה של העור הרענן שלה, שהוא אהב ללטף, להצמיד לו שפתיים לוהטות ולחליק לאורך פיתולי אבריה הארוכים שלא נגמרים.

אלא תחילה היה עליו להיפגש עם מפקד הסמויה. הוא הבטיח לשחף כי מיד לכשיחזור מחברון, הוא יתייצב ב’מרכזת'.

המרכזת היתה בעצם המטה הסודי של היחידה הסמויה, ללא קשר כלשהו למטה המחוז בשדרות מוצקין בצפון תל-אביב. הסמויה היתה שייכת ליחידה המרכזית. היא היתה אחד המֶחלקים של מפלג המודיעין שבראשו עמד קצין בדרגת סגן ניצב. המֶחלק השני היה מחלק הבילוש, שפעל בדרך כלל במשותף עם אנשי הסמויה, למרות שאנשי הבילוש לא הכירו ולא ידעו מיהם הסמויים.

הסמויה חיה כיצור מנותק לעצמו. עם רשת שירותים עצמיים. יחידה שאף לא אחד מאנשיה יכול היה להוכיח שהוא שוטר, מפני שלא נשא תעודת שוטר. כל מה שהיה ברשותו של איש היחידה היה כרטיס קטן במעטפה פלסטית סגורה, ובו היה כתוב בין היתר: ‘נושא תעודה זו ממלא תפקד ממלכתי, ויש להגיש לו את מלוא הסיוע’. אמירה כוללת של תעודה מסתורית, שהיתה מחייבת אנשי משטרה ושירותי ביטחון לשתף פעולה עם בעליה.

המרכזת של תל-אביב גם מוקמה במבנה שאינו קשור לא למשטרה ולא לשירותי ביטחון אחרים. במרכזת פעלו במשך כל שעות היממה משרד קשר, שירותי צילום, שירותי מחשב ושירותי צי רכב עצמאי ובו מכוניות מסוגים שונים אופנועים וקטנועים. כמו-כן היה לה מוקד של נתוני מודיעין וכרטסות תיקייה לעבריינים פעילים ורדומים.

משרדי המרכזת שכנו במגדל סנצ’ורי בצפון תל-אביב, מעל השק"מ המזרחי של אבן-גבירול, ממש באמצע הקטע שבין ז’בוטינסקי לארלוזורוב. הבנין נבחר לאכלס את מטה המרכזת, כיוון ששימש מקום עבודה למאות אנשים, וברוב שעות היום נודע כאתר עסקים של רבים אחרים שנזקקו לשירותים של עורכי דין נודעים עמותות שונות שטיפלו בנושאים חברתיים, נציגים מסחריים של חברות בין-לאומיות ומשרדים של חברות בנייה, תעשייה ואחרות. אלה ואלה לא היו נותנים דעתם מי נכנס ומי יוצא. וזה נחשב ליתרון מבחינת אנשי הסמויה.

משרדי המרכזת, שכללו גם חדר טלוויזיה ומנוחה ופינת מטבח, שכנו בקומה הארבע-עשרה באגף הדרומי-מזרחי, והשתרעו על שטח של מאה וארבעים מ"ר. בדלת המרכזית בלט שלט נאה ממתכת צהובה וממורקת ובו היה חרות: ‘החברה המרכזית להדפסים’, שם שלכאורה אמור היה להיות קשור בתחומי אמנות, ולמעשה לא נרמז בו עניין ברור. אם מישהו היה מצלצל בפעמון של הדלת הקדמית, היה עליו להבהיר את מבוקשו באמצעות מערכת, וכך נחסך הצורך לזמנו פנימה, אם לא נמצאה לכך הצדקה. יתרה מזו, עין זעירה של מצלמת טלוויזיה עקבה אחרי הפונה, עד שהאחראי ל’פרונט', החזית, קיבל החלטה כלשהי בעניינו של אותו אדם.

ה’פרונט' היה חדר תצוגה שנועד להטעות גם את מנהלי הבניין ועובדיהם, שמעת לעת היו צריכים לשוחח עם מישהו מ’מנהלי' החברה בענייני הבית. בדוכן הזכוכית הנאה ובארונות הזכוכית שנלוו אליו והיו מעוצבים בנוי מרשים, בטעם טוב ובצניעות ראויה, הוצגו דרך-קבע ספרי אמנות, הדפסים שנראו מקוריים ופוסטרים אמנותיים מרחבי עולם. ‘הפרונט’ תוכנן בהתייעצות עם מומחה נודע לאמנות, ואכן מבקר זה היה מתרשם, כי באמת מדובר בחברה מכובדת העוסקת ביבוא ויצוא של הדפסים אמנותיים.

גם החניון התת-קרקעי שירת היטב את צורכי המרכזת. שם עמדו קטנועים, אופנועים, ג’יפים וכלי רכב אזרחיים אחרים ששירתו את החוליות במטלות השונות שלהן. היתרון הגדול היה שהנהלת השק"ם, בעלת הבניין, היתה סוגרת בחצות את החניון. אנשי המרכזת שהיו בתורנות יכולים היו לנצל את הזמן ‘המת’ הזה להחלפת צבע המכוניות על-ידי צביעתן בצבעים מיוחדים על בסיס של מים, שבתרכיז מיוחד היו נשטפים מהן בקלות.

ברבע לעשר הגיע איתמר לחניון. הוא החנה את הסוזוקי שלו סמוך למכוניות של הסמויה בפינה המערבית. היות שלא נמצאה בחניון מעלית ישירה לקומות העליונות, הוא נאלץ כתמיד לצאת מהחניון, לעקוף את קומת השק"ם ולהיכנס ללובי הגדול של מגדל סנצ’ורי. שם נהג לחלוף מבלי להיעצר על פני השומר התורן של הבניין, כשהוא מנפנף לעיניו ‘תעודת זכאות’ של מי שרשאי להיכנס אל הבניין ולצאת ממנו כרצונו.

בצד נמצאו הדלתות של ארבע המעליות, שלעתים אחת ואף שתיים מהן לא פעלו בגלל תקלות טכניות מרגיזות. היו מקרים שאנשי הסמויה נאצלו מקוצר זמן לוותר על שימוש במעליות והעדיפו לטפס במדרגות החירום. אבל הפעם לא היתה כל בעיה. המעלית נפתחה, איתמר נכנס לתוכה, והיא פעלה היטב.

מפקד הסמויה, אילן שחף, המתין לו עם טפיחת חבר על הכתף ועם השאלה הברורה שהוא ציפה לה: “אז גמרת את העסק הזה בחברון?”

והוא השיב כמצופה: “טוב שהיה,” ולא הוסיף מלה בנידון.

שחף שהיה גבר גבה קומה, כבד גוף ובעל כתפיים מרובעות, נחשב לנהנתן שקנה לעצמו גם של שם של תחביבן בישול, ואולי משום כך בחש עכשיו לשניהם קפה מיוחד, מעורב מנס וקפה קלוי. רק לאחר שהוא מזג את הקפה המקציף לספלי החרסינה הפשוטים, הם התיישבו בפינה לגלגל דברים. הכוונה היתה לשבץ מיד את איתמר בעבודה השוטפת. שחף הפתיע אותו במטלה מיוחדת ששוב התקשרה עם תימהוניים, חוזרים בתשובה שהוא כבר לא יכול היה לשאת אותם אפילו במחשבה.

“הגיעו ידיעות מהאיסוף,” התחיל שחף, ואיתמר צחק מפני ששחף תמיד היה מתחיל לצייר את קווי המשימה הבאה במלים, ‘הגיעו ידיעות מהאיסוף’.

“אז מה חדש?” הוא לגלג.

שחף בחן אותו במבט זועף. “זה בכלל לא מצחיק כשבאים אנשים במרכז יפו ומתלוננים שהם לא מרגישים נוח מפני שפתאום מישהו השכיר איזה בית ישן באזור התעשייה, מזרחית מכיכר השעון, לאיזה עב”מים," הוא רטן.

“מה כל-כך יוצא דופן בהשכרת בית שם?” שאל איתמר. “בכל רגע משכירים שם משהו למישהו.”

“לא לקבוצה של חוזרים בתשובה…” שחף השתהה, כאילו גם הוא עצמו עדיין מעכל את טיבה של המטלה החדשה שלהם. “הידיעות שמגיעות למפלג מדברות כי כנראה יש עוד כמה וכמה ריכוזים כאלה, ולא רק ביפו. גם בהתקווה. בכפר שלם. בעוד מקומות. כולם מאותו הסוג.”

“איזה סוג?”

שחף חייך. “סוג מיוחד.”

“מה המיוחד באלה?”

“אמריקנים.”

הם החליפו מבט ממושך. שחף ידע למה הוא מתכוון במלה אמריקנים, ואיתמר קלט בדיוק את כוונתו.

“אמריקנים?” הוא מלמל כמדבר עם עצמו.

“אמריקנים משוגועים,” הדגיש שחף, “כינוי שבטח מוכר לך.”

זה היה הגינוי בהברה אשכנזית שכונו החוזרים בתשובה האמריקנים, אלה שהגיעו לישראל בעשור האחרון מבתים חופשיים או מתבוללים, והמירו את הסמים, ההרואין, הקראק והחשיש במשהו יותר ערטילאי, באמונה נרגשת באלוהי היהודים. ההבנה שלהם בתורת ישראל שאפה לאפס, אלא שהם זכו במעמד מיוחד בקרב החוגים הקיצוניים של המתנחלים, באמצעות הוכחת ‘נאמנות’ כוחנית לרעיון של ‘ארץ ישראל השלמה’.

כמעט לא היתה פעולת-תגובה אחת נגד הפלשתינאים, לאחר פיגוע כלשהו בנפש או ברכוש יהודי, שהם לא נמנו בין המתנדבים ששוגרו כמשלחת הענשה, כמעט מתוך התמכרות של מסוממים שאינם מבחינים בין נכון לשאינו נכון. התוצאה היתה שקנו לעצמם שם כבריוני השטחים מהסוג הגרוע ביותר.

שחף הדגיש כי רבים מהם היו מזוהים גם עם קבוצות קיצוניות של מחתרות קיקיוניות שהתנכלו לישראלים שניסו לבלום את התפשטות ההתנחלויות. אחדים מהם גם הודו בגלוי כי הם שייכים לארגון המיישב חשבון עם ישראלים ‘שחושבים אחרת’. היה זה ארגון מסוכן בשם ‘דב’, ראשי תיבות של ‘דיכוי בוגדים’, שנחשף על ידי חוקרי השב“כ. אנשי השב”כ דיווחו על ידיעות עקשניות שפשטו בגדה, כי אחת מהישיבות הנודעות בחברון ובקריית ארבע העניקה להם חסות. החקירה בנקודה זאת טרם נתמצתה.

“קח, קרא,” הציע שחף בלשון פקודה והושיט לאיתמר חוברת בת עמודים אחדים, שעליה הופיעה הכותרת ‘סודי – לנמען בלבד’. “תעיף עין בקטעים הצבועים. הם תמצית הרוח הרעה הזאת.”

ואיתמר נסחף שלא ברצונו לאווירת הנכאים של אותו אזור, שרק לפני שעות אחדות יצא מתוכו שלא על מנת לחזור.

‘האמריקנים המשוגועים’ עוררו דאגה גם בקרב המתנחלים השפויים שקלטו כי ההקצנה הזאת תגביר את מעגל הדמים. בעיקר כשמתוך החבורות האלה בלטו בקיצוניותם המפחידה ‘האמריקנים מברוקלין’. אלה שמנערותם ספגו את עיקרי תורתו הגזענית של הרב מאיר כהנא, שפלשתינאי רצח אותו במנהטן.

ההתחברות המסוכנת הזאת של אמריקנים, שחלקם סבלו בעבר מבעיות סמים קשים ונחשבו כעת למסוממי אמונה, עם האלמנטים הקיצוניים של יורשי תורתו של כהנא הדאיגה במידה רבה את הממונים על שירותי הביטחון. התערובת הזאת של האמריקנים נחשבה לאחד הגורמים המתסיסים ביותר בגדה, אפילו יותר מהקבוצות הקיצוניות של ‘כך’ ו’כהנא חי'.

השב"כ השקיע מאמצים וכוח אדם במעקב צמוד אחריהם, מתוך חשש מבוסס שאם הם ירגישו שהרצועה הותרה, עלולים לקרות אסונות בממדים שלא יהיה אפשר עוד השתלט עליהם מבלי להתסיס לא רק את הרחוב הערבי בשטחים, אלא את כל העולם הערבי.

“תזכור שהחוברת הזאת הודפסה ממש ימים אחדים לפני האירוע של מערת המכפלה,” הדגיש שחף כשהבחין במבטו של איתמר הבולע את השורות המנבאות אסונות שכאלה. הוא השתתק לאחר שאיתמר הנהן כמאשר והמשיך בקריאה החטופה, עד שסיים והחזיר את החוברת הדקה לשחף.

הפרטנר הטבעי ביותר לשב“כ בתחום הזה היה משטרת ישראל משני צידי הקו הירוק. שחף הרחיב דיבור על משימות לא מעטות שהשב”כ מסיבותיו לא יכול היה לטפל בהן, בעיקר בשטח ישראל, ועדיף היה שיחידות הסמויים והבלשים יקחו את זה על עצמם, ורק לאחר שיושגו עובדות שיצדיקו את התערבות השב"כ, יוחלפו הכוחות.

כל תנועה של ‘האמריקנים המשוגועים’ היתה נבחנת מיד בשמונה עיניים, כפי שאמורות היו להיות משמרות הסמויים. שלושה אנשים בתצפית, שש עיניים. ואחד בשטח. היות שבחוליה של ‘ציפור שבע’, שעמה נמנה איתמר, חסר היה אדם שנמצא בחופשה בחו"ל, שחף לקח על עצמו להיות איש החוליה בשטח, במקביל לתפקידו כמפקד הסמויה, שממילא היה מבצע אותו בכל שעות היממה.

שחף הסביר לאיתמר כי התופעה הפתאומית של הקומונה והידיעות על אחרות כמותה מעוררות דאגה בדבר הכוונות. בעיקר לרגל העובדה שהמשא ומתן עם הפלשתינאים מתקרב לחתימה בקהיר.

“מה הם מחפשים כאן?” שאל איתמר.

זה מה שאנחנו רוצים לדעת,“. הדגיש שחף, “המעיים מתהפכים מפחד,” הוא הודה, “מפני שיש יותר ויותר ידיעות שהם מתכוננים ליצור מצבים כמו של מערת המכפלה גם בתחום הקו הירוק, בין ערביי ישראל, כדי להוכיח שאין גבולות ואין שום הבדל בין פלשתינאי מהשטחים לפלשתינאי ישראלי.” הוא התנשף בכבדות כאילו חש פתאום בעומס האחריות הרובצת עליו. משקל הר כותש. “השב”כ חושש שהם עומדים לבצע פיגועים ערב חתימת ההסכם בקהיר.”

“יש ידיעות קונקרטיות?” איתמר קבע מבט בפניו הכבדים של שחף. שחף היה רק כבן שלושים ושש, אבל פניו היו לעתים קרובות עייפים כשל איש מבוגר בשנים רבות. הפנים הרחבים שלו נראו ברגע זה מקומטים ואפורים.

“ידיעה אחת מדברת על ניסיון לשחזר את פיגוע מערת המכפלה במסגד הראשי של ערביי יפו.” הוא ציין בקול שביטא דאגה עמוקה.

“זה אפשרי,” מלמל איתמר בחשש, “עד כמה שזה נשמע מטורף.”

“לכל הרוחות, בטח שזה אפשרי!” נהם שחף בקוצר-רוח. אנחנו יושבים על פצצה ורק לא יודעים מתי היא תופעל ובידי מי. אז זה מה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו. לשים עין על החברים החדשים האלה."

“על מה בדיוק מתלוננים השכנים של הקומונה?” שאל איתמר.

“הבעיה שמעוררת דאגה אצל דיירי הסביבה ובעלי העסקים שם, היא בשביל מה הם מסתובבים עם הנשק האישי שלהם, הה?” שחף השמיע גידוף גס. “יקרה משהו לא טוב, אז הם כולם יבואו ויגידו, אמרנו לכם.”

“אז אתה רוצה תצפית מנקודה אחת קבועה בשלב זה.” איתמר סיים את לגימת הקפה שלו. “זאת ההנחיה?”

“זה בדיוק.”

שחף האריך בתיאור חדר המעקב שהוא שכר מעל נגרייה המבצעת עבודות נגרות באמצעות תהליכי הדבקה מיוחדים. עיקר ההתמחות של המפעל הוא כבישת לוחות גמישים למטבחים משכבות דקיקות של עץ לבוד. המפעל נמצא בדיוק מעל לקומונה של האמריקנים. ראש מִפלג המודיעין הורה לשחף לאייש כבר ממחר את המקום, והמשמרת הראשונה מורכבת משלושת אנשי חוליית “ציפור שבע”, איתמר, יומבו ושבזי.

“שמע, אני מת על יומבו ושבזי,” אמר איתמר, “אבל אני בא אחרי קריעת תחת בחברון, אז תן לי משהו בתנועה. משהו אחר. בלי לחץ בריאות כאילו חסר אוויר.”

“זה דווקא ייתן לך אוויר,” הגיב מפקד היחידה בהומור רדוד.

“כל מה שאתה רוצה, שחף, רק לא זה,” הפציר בו איתמר, “אני רוצה להיות רחוק ממטורפי-דת.” הוא העביר יד על גרונו. “נמאס לי מהם עד כאן. אני לא מסתדר אתם.”

הוא ניסה להתחמק, ושחף לא היה מוכן לוותר.

“אתה מכיר אותם… אתה יודע אמריקנית, מפני שאתה בעצם אמריקני כמותם וחיית באמריקה כמה שנים טובות. אתה תוכל להתברג בתוכם, אם נצטרך,” פסק שחף בעקשנות.

אמריקנים כמותו.

“אני רק חצי אמריקני,” איתמר לגלג, “ואין לי כל נקודת מגע נוספת עם הדפוקים האלה.” בדברו על מחציתו הוא התכוון לאמו, שילה, שהיתה אמריקנית מסיאטל. ואילו אביו יריב, בן קיבוץ דגניה, היה מראשוני שייטת שלוש-עשרה, שנהרג במלחמת ששת הימים כשביצע משימה תת-ימית בנמל אלכסנדריה. אמו, שהיתה אז בשלב מתקדם של הריונה, חזרה לארצות הברית ושם ילדה אותו. ניסיונותיו מגיל צעיר לשכנע את אמו לחזור לישראל לא עלו יפה. רק בגיל ארבע-עשרה, לאחר שאמו נישאה בשנית לרופא ידוע ונולדו לה שתי בנות, הוא נשלח לקיבוץ אל הורי אביו, סוניה ויוסף איש-כינרת. מאז לא חזר לאמריקה פרט לביקורי קיץ קצרים אצל משפחתה החדשה של אמו.

“חצי אמריקני, שלושת רבעי, מה זה חשוב?” תהה שחף, “אתה מסוגל לזהות בתוך העגה המשונה שלהם למה הם מתכוונים. זה הג’וב שלך, אדוני. בינתיים שב ותסתכל בהם. אם נצליח להתחבר להאזנה, תצטרך לקרוע את האוזניים שלך. זה הכל.”

אז לא היתה ברירה אחרת.

“מי שמתחיל ג’וב ביום שישי,” התלוצץ שחף, “אומרים שהוא מתחיל לברוא עולם חדש.”

“מי המציא את השטות הזאת?”

"אני, טפח שחף על כתפו בחיבה, “ברוך הבא בחזרה למציאות.”

איתמר היה הראשון לצאת מהמרכזת. הוא חזר לחניון, התיישב על האופנוע הגדול, התניע אותו ודהר באבן-גבירול לעבר יהודה המכבי ומשם לכביש חיפה. כעבור חמש דקות כבר בלע את הכביש בדרכו לרעננה.

בראשו ריחפו המלים האחרונות של שחף בדבר השיבה למציאות, והוא תהה איזו מציאות באמת מצפה לו בימים הבאים, אם למרות הכל עדיין הוא נאלץ להמשיך להתחכך במשיחיים כאילו לא נפרד מחברון.


 

יום שישי 8.4.94

3

בלילה הורגשה ברעננה רוח דרומית-מערבית חמה. עדיין לא צנחה עליה לחות מציקה, אולם החום כבר התגבר. פעם, בלילות האביב החמים, היתה רעננה מתבשמת מניחוחות פריחה משכרים. אבל זה היה מזמן.

תחילתה של רעננה כמושבה קטנה בשרון שנוסדה לפני למעלה משישים שנה על-ידי חולמים יהודים אמריקנים. אלה באו ובנו בתים קטנים ונטעו בה פרדסים והקימו בתי מלאכה זעירים ששירתו יישובים אחרים בסביבותיה. מימיה הראשונים תוכננה כשִדרת עץ גבוה שנפל על פניו ממערב למזרח. החוב הראשי, אחוזה, היה שִדרת המושבה, וממנו נשלחו כענפים לדרום ולצפון רחובות של בתים קטנים, שנבלעו בלב הפרדסים. חלפו שנים, הפרדסים נעקרו, ובמקומם צמחו בתי מידות, וגם הבתים הקטנים שהיו התחלפו בבתים גדולים, והמושבה הפכה לעיר. אלא שרחוב אחוזה היה ונשאר הציר המרכזי. רק האוכלוסייה השתנתה בתכלית, ובעיקר יצא לרעננה בשנים האחרונות שם כמוקד של עולים אנגלו-סקסים ועולים מברית המועצות.

גלינה ומיכאל קאטאייב, שנמנו עם אוכלוסיית העולים מרוסיה, גרו בקומה השלישית בדירה שכורה הפונה לחזית הרחוב הקטן והצדדי, במרחק של הליכה קצרה מהרחוב הראשי של רעננה. הם הלכו לישון בשעה עשר וחצי אחרי שמיכאל כמנהגו כיוון את השעון המעורר לחמש בבוקר, מעט מוקדם משעת הקימה ההכרחית. הוא העדיף ליהנות מרגעי נמנום אחדים. רגעים שהם לא שינה ולא עירנות. מעין ריחוף באזור דמדומים השונה מהמציאות האפורה והמייגעת. פירוש הדבר מבחינתו היה עוד איזה קטע של נמנום מתוק בקרבתה של גלינה היפה, והקשבה לנשימתו הרכה של התינוק, הבן הבכור, שנולד לפני שלושה חודשים.

בלילות החמים העדיפו מיכאל וגלינה קאטאייב ללכת לישון כשחלונות חדר השינה שלהם פתוחים לרווחה, כדי שהאוויר בחדר יהיה בכל זאת רענן גם בשביל תינוקם שעדיין ישן אתם. אותו לילה שבין יום חמישי לשישי, בגלל החום שהתגבר לפתע עבר זמן-מה עד שמיכאל מצא עצמו מסוגל לעצום את עיניו.

הוא נשם נשימה עמוקה כטועם את האוויר החם, תוהה אם עצָמתו כעצמת החום של הקיץ הראשון שעברו בישראל לפני קצת יותר משנתיים. החום בלילה הזה הזכיר לו את הקיץ האכזר ההוא, שאפילו הישראלים המורגלים בעונות לוהטות התלוננו עליו. וכשהיה קרוב להירדמות, החל תינוקו לייבב פעמים אחדות כמוטרד אף הוא מהחום, עד שאילץ את גלינה לקום ולהיניקו. כיוון שהשינה היתה הלאה ממיכאל, מצא עצמו שוקע בהרהורים שונים, מהם כאלה שנסקו לעבר האתמולים הקרובים, כשניבאו לו עתיד מזהיר כרופא.

עד שעלה לישראל היה מיכאל קאטאייב מנתח לב מבטיח בבית חולים מרכזי במוסקבה. כשרקם חלום עם גלינה לבנות חיים בארץ היהודים, סבור היה בתמימות כי רופא כמותו לא יתקשה למצוא לעצמו אחיזה מכובדת בבית חולים כלשהו. אלא שכבר בימים הראשונים לעלייתם טפחה המציאות בפניהם והחלום התנפץ. ישראל היתה שבעה מרופאים רוסים, שרבים מהם התקשו לעמוד בקריטריונים של הרפואה המערבית המתקדמת.

אף שברור היה לתת את הדעת כי דוקטור מיכאל קאטאייב נמנה עם הרופאים העולים שרמתם המקצועית איננה מוטלת בספק, עדיין לא נמצאה לו משרה ראויה גם לאחר שעמד לא מכבר בהצלחה מרשימה בכל בחינה שנדרש לעבור אותה. בינתיים הוא נאלץ להמשיך בעבודתו הקשה כסניטר ב’איכילוב'. ימי עבודה מפרכים שנתארכו בגלל המרחק שבין רעננה לתל-אביב. נתמזל לו המזל כאשר בחדשים האחרונים הסתייע באופנוע של שכנו הישראלי, איתמר, שגם הוא היה מקדים לצאת לעבודתו בתל-אביב וברצון הסיעו עד לפתחו של בית החולים. אלא שאיתמר נאלץ לצאת למילואים בשטחים. הוא הבטיח לחזור לקראת הבוקר הזה של יום שישי.

מיכאל חיבב את איתמר, שהיה החבר הישראלי הראשון שלו ושל גלינה. היה לו שם מצחיק, כמו שורה מתנגנת משיר. איתמר איש-כינרת. גבר תמיר ויפה-תואר ששערו ארוך, גולש על כתפיו, בצבע חלודה, זכר לימים רחוקים שהיה ג’ינג’י אמיתי. תימהוני פרוע כהיפי מקצועי, סטודנט לאמנות, שהם למדו להעריך את החברות אתו. אולי מפני שהוא ענה על ציפיותיהם שכזה יהיה הישראלי המצוי. חייכן, נדיב, שובב, בלתי-צפוי, ומעל לכל – מישהו שאפשר לסמוך עליו. כמו אח אמיתי.

איתמר הוא שעודד אותם ברגעי שפל, כשהנפש הנתקפת בדכדוך זועקת לידיד שאפשר לנהוג בו בגילוי-לב ולהודות בפניו כי כנראה טעו כשעזבו את רוסיה. מסגן ראש מחלקה חשובה, רופא מבטיח בן שלושים וארבע, הפך דוקטור קאטאייב לסניטר לא נחשב בן שלושים ושש ב’איכילוב'. כאילו היה סטודנט, ולא מי שביצע אין-ספור ניתוחי לב מורכבים. כאילו לא עבד כאסיסטנט של פרופסור אנדרי ארגוב, מי שנחשב למנתח לב בעל יוקרה מקצועית אפילו מעבר לגבולותיה של רוסיה.

מנת חלקה של גלינה לא היתה שונה משלו. גלינה אהובתו, שהיתה בקטריולוגית מנוסה, לא הצליחה לקבל עבודה. והוא הרגיש רגשי אשם כבדים, מפני שהיא היתה האשה ההולכת בעקבות בעלה, ואילו היה פוסק, שנשארים במוסקבה, זה מה שהיה קורה. אבל בעניין ישראל זה היה להפך. הוא הלך אחריה, מפני שגלינה היתה יהודייה. הוא התגייר למענה והשאיר מאחור קרובי משפחה רבים, את ישו ואת מריה ועלה להיות יהודי כשר ולהגשים את החלום הציוני, שגלינה חשבה שהוא נפלא.

לעומתם נהג בדרך שונה אחיו הצעיר ממנו, סרגי, שכמותו היה נשוי ליהודייה, גם הוא היה רופא צעיר, חוקר סרטן. סרגי חלם את החלום האמריקני מתחילתו. הוא הצדיק את חלומו בטיעון כי שמע מחבריו בישראל שרופאים מרוסיה לא נחשבים שם לרופאים. עבר זמן ומיכאל נוכח לדעת כי סרגי צדק; האח הצעיר, שהגיע רק לפני חודשים אחדים לבית החולים היוקרתי של אוניברסיטת ג’ון הופקינס, כבר שובץ בעמד מחקר בכירה וכבר קנה בית גדול ומכונית ענקית.

בתמונה הצבעונית הגדולה שהגיעה אליהם מבולטימור שבמדינת מרילאנד, הונצחו סרגי ואשתו קטיה ושני הילדים התאומים שנקראים עכשיו ג’רמי ודיוויד, כשהם עומדים לפני מכונית קרייזלר נוצצת וכולם מחייכים באושר. ומיכאל, למרות שלא רצה לצער את גלינה, בכל זאת תלה את התצלום המאושר הזה בסלון שרק רהיטים בודדים נמצאו בו. ברגעי מצוקת-נפש הוא נהג לומר לגלינה מלה אחת, “אולי?” ותמיד היה נועץ מבט עצוב בתצלום הצבעוני. העניינים התחילו להסתבך כשאחיו דחק בו לשלוח אליו את תצלומי תעודותיו, מפני שרופא ברמה שלו יתקבל בזרועות פתוחות בכל בית חולים חשוב. ומיכאל התחיל לפעמים להרהר ברצינות ב’אלטרנטיבה האחרת', בעיקר כששתיקתה של גלינה והתכנסותה בתוך עצמה הציקו לו מאד.

גם גלינה היהודייה מלידה לא מצאה את מקומה בארץ היהודים. חודשים ארוכים התרוצצה גלינה כמו בסחרחורת מטורפת לחפש עבודה כלשהי, ולא מצאה. בבית החולים הגדול שבו עבדה ושם הכירה את מיכאל שלה, היא היתה דוקטור גלינה קאטאייב, מדענית מצטיינת במעבדה הגדולה. לא פעם העירה למיכאל בשקט, שלדעתה היא לא מקבלת עבודה מפני שכל מיני אנשים מפקפקים בערך הגיור שלו.

“זה מפני שאנחנו לא נחשבים ליהודים טהורים, מיכאל.” כך היא אמרה. “אנחנו כמו גויים.” ולעתים הוסיפה לאחר היסוס: “אצל הישראלים אנחנו כמו ג’יד בשביל האנטישמים ברוסיה, זה אומר להיות אזרח מדרגה שנייה.”

ומיכאל שתק.

רק לפעמים, בערבים, היה פותח את סגור לבו כשהישראלי, שיש לו שם כמו מוסיקה, היה נכנס לפעמים, סתם ככה, להתעניין מה שלומם. והוא, מיכאל, העריך את הסבלנות שאיתמר גילה כלפיהם.

מיכאל הודה שלא ציפה למצוא ביהדות גוון גזעני שפגע בו אישית. “היהדות בישראל אני לא מבין,” קבל הרופא, “אין אהבה ביהדות כזה. מדברים הרבה על אהבה של בני אדם. מי שלא יהיה. אבל לא רואים. ברוסיה חשבתי שיהיה אחרת ואמרתי לגלינה, אולי באמת יש עתיד עם העם שלך. אבל הנה, איתמר, אני פה. ומה קרה? כלום. כל מה שהבטיחו לנו שם, לא כלום. וכל אחד אומר, לא הבטחתי, לא אמרתי… וגלינה פתאום חצי בן-אדם, מפני שאני, מיכאל שלה, אולי לא יהודי אמיתי. למה? מפני שפקיד במשרד הפנים אמר שפה ברבנות לא מכירים את הרב שעשה גיור בשבילי. ובכלל הרבה רבנים מחוץ לישראל לא נחשבים פה. אז מה? אז אני לא יהודי? ואז הפקידים מתחילים להסתכל בעין משונה גם על גלינה, שיכול להיות שגם היא לא יהודייה. לא נראית ככה. עיניים שלה ירוקות, שער שלה כמו זהב. אז אם אני לא יהודי וגלינה גם כן עם סימן שאלה בשביל הפקידים האלה, אז לא עושים גם ברית לילד שלנו בשביל שיכתבו בתעודת זהות שקאטאייב הקטן הוא יהודי. אבל לא כותבים. אז שהפיפי של הילד יהיה של גוי.”

וזה היה הרגע שמיכאל הודה כי הוא לפעמים נתפס לייאוש עמוק עד שהוא שוקל שאולי באמת הוא צריך לשלוח את ניירותיו לאחיו סרגי. “אני מתחיל להאמין ששמה באמריקה אני שוב פעם חוזר להיות מה שאני, קודם כל בן-אדם, ואחר כך מנתח לב!”

היה להם חלום, ונשאר ממנו שבר בידם.

ובכל זאת גם להם האיר המזל פניו, ומיכאל בירך את המזל הטוב הזה. לאחר שנים של עקרות, דווקא כאן, בבית החולים שבו עבד, סייעו להם גיניקולוגים ישראלים בשיטות חדשניות, ולפני שלושה חודשים הם זכו שיוולד תינוקם הראשון, ילד יפהפה. דומה לגלינה, אבל גם מזכיר את מיכאל. הם התייעצו עם איתמר בעניין השם. הם חיפשו שם, שאם יישארו בישראל, יהיה זה שם של ילד ישראלי, ואם ייאלצו להגר לאמריקה, תהיה גם משמעות לאותו שם.

איתמר הציע המון שמות. והם הפכו וחשבו שלושתם, הוא, מיכאל וגלינה, איזהו השם המתאים ביותר. ולבסוף נתגבשה דעה אחת אצל גלינה ומיכאל. הם קיבלו את אחת ההצעות של איתמר שהם סמכו עליו, גם מפני שגדל באמריקה. איתמר הציע בפשטות את השם תום. גלינה התלהבה מהמובן והצליל של השם היפה הזה. תום בעברית. טום באנגלית.

ולאות תודה הם התכוונו להזמין את איתמר לארוחת ערב רוסית אמיתית, שכל פעם נדחתה בגלל סיבה אחרת. האחרונה היתה עניין המילואים. איתמר ביקש לדחות את האירוח לכבוד תום-טום, עד שיחזור מהמילואים ואז גם יפגיש אותם עם חברתו דלית. והערב הזה אמור היה להיחשב אירוע חגיגי במקום ברית מילה, ובאותה הזדמנות במוצאי שבת שלאחר שובו של איתמר, הם יציינו כמובן גם את רבע השנה הראשון להולדתו של תום-טום.

ופתאום, זמן-מה לפני חצות, נשמע שוב ברחוב הרעש המוכר והחד של המנוע החזק של האופנוע היפני, ומיכאל הבחין שגם גלינה פקחה את עיניה הגדולות, חייכה בנעימות ואמרה לו: “הוא חזר.”

“כן, אני חושב שכן,” הוא השיב והרחיף שפתיו בעדינות על שפתיה הרכות ושניהם הרגישו קצת פחות בדידות.

מיכאל חיבק את גלינה והם נרדמו. הוא ישן עד חמש בבוקר. אחרי שהתעורר עוד שכב זמן-מה סתם בשביל ההנאה הנעימה הזאת להקשיב לנשימה השקטה של תום-טום ולהריח את הבושם העדין של גלינה שלו.

בחמש ורבע הוא החליק באיטיות מהמיטה ונכנס לחדר האמבטיה. שם כהרגלו מדי בוקר הוא שטף את גופו במקלחת קרה, התגלח למשעי והתלבש בקפדנות. לפני שיצא ניגש לעריסה והעיף מבט ארוך בתום-טום, חייך ונזהר מלגעת בו, שלא יעיר את גלינה העייפה. הוא התקרב אליה והתבונן בפנים היפים שכה אהב.

“יהיה טוב, גלינה,” הוא לחש והתרחק בצעדים שקטים.

כשיצא לרחוב הוא הבחין במכונית אמריקנית ירוקה חונה בפינה ובתוכה אנשים זרים מזוקנים, שבחנו אותו כאילו חיכו אך ורק לו. אולי משום כך הציקה לו תחושת אי-נוחות עד שרצה לחצות את הכביש ולברר מי הם. אולם בדיוק באותו רגע הופיע איתמר, והוא ויתר על העניין, חיבק בחום את הישראלי התמיר ומיד הציף אותו בשאלות איך ומה היה שם במילואים בחברון. ורק אחרי שאיתמר השיב את שהשיב והם סיכמו לקיים סוף-סוף את הארוחה המובטחת מחר, במוצאי שבת, הוא עלה והתיישב במושב האחורי של האופנוע הגדול. כעבור רגע נשכחה ממנו גם המכונית החשודה, שמתוכה יצאו שלושה אלמונים מזוקנים ופנו לעבר ביתו, והוא התמכר מתוך הנאה לצליפת הרוח שנעשתה צוננת מחמת המהירות.

“זה טוב לנשום אוויר של בוקר,” הוא צעק באוזנו של איתמר, והלה ענה לו שיהיה עוד יותר טוב וביצע ‘השכבה’ מושלמת של האופנוע הדוהר בעת הגיחה מהרחוב השקט לרחוב הראשי של העיר.

“אולי יהיה טוב באמת,” חשב מיכאל ונצמד בחוזקה לגבו הרחב של ידידו האופנוען.

4

גלינה הרגישה במבט החם של מיכאל, אלא שהיא היתה כל-כך עייפה מהקימות שלה במרוצת הלילה להאכיל את תום, עד שלא היתה מסוגלת לפקוח לרגע את עיניה ולהגיד לו עד כמה הוא ממלא את לבה ועד כמה היא אוהבת אותו. היא עוד הספיקה לשמוע את השאגה של האופנוע הגדול המתרחק במהירות מהבית, ושוב שקעה בשינה עמוקה.

פתאום היא הזדקפה בבהלה.

“תום-טום,” היא הרהרה וחשבה שבעצם היא שמעה את הבכי שלו. תמיד היתה מגיבה בחוסר-שקט ברגע הראשון שהתינוק היה עוקר אותה מנעימות החיבוק של התנומה.

אבל זה לא היה תום-טום. זאת היתה נקישה אלימה בדלת הראשית, שבאה בעקבות הצלילים של הפעמון. נדמה היה לגלינה שעברה שעה ארוכה עד שהנקישה התובענית והעצבנית התחדשה חדרה להכרתה כמו מחט מלובנת, והיא נצטללה ואמרה ברוסית, רק רגע, ומיד קמה וניגשה לדלת הראשית ומתוך הרגל העיפה מבט בעד העינית וראתה גבר צעיר ומזוקן שנראה כמו גמד אמיתי. קומתו היתה נמוכה מאוד, שער ראשו היה שחור משחור, קצרצר וגזוז בנוסח פוני על מצחו. ואולי בגלל זה בלטו גביניו הכהים והדגישו את עיניו הלוהטות והשחורות.

“מי אתה?” היא שאלה באי-שקט מעבר לדלת הנעולה.

“זה בסדר, גברת קאטאייב, זה מכתב דחוף מרוסיה,” הוא אמר.

ואז היא ענתה,:“רק רגע, בבקשה,” מפני שהיה עליה ללבוש חלוק ולהחליק את שערותיה הסתורות. ובגלל החיפזון היא אפילו לא הבחינה שהשעה היתה בסך הכל שש וחמש דקות, שעה שכל הדוורים רק מתעוררים בה בבתיהם.

אולם מיד לאחר פתיחת הדלת היא קלטה בבהלה כי משהו היה רחוק מאוד מלהיות בסדר. מולה עמד לא רק האיש שראתה בעד העינית, אלא שנספחו אליו עוד שניים שהיו גבוהים וחסונים ממנו, ושלושתם התפרצו לתוך הדירה בגסות, כשהם דוחפים אותה לאחור ונועלים אחריהם את הדלת.

המחשבה הראשונה שסגרה עליה כשפתי צבת מכאיבות היתה שהם סתם חוליגאנים שמתכוונים לאנוס אותה, ובבת אחת היא רעדה עד שהתקשתה לעמוד על רגליה הארוכות.

גרונה של גלינה התייבש בבת אחת. “מי אתם? מה אתם רוצים?” היא שאלה בחרדה ולא שמעה את קולה.

האיש הגוץ והמפחיד שהתחזה לדוור נבח בכעס לעברה ששתוק ותירגע ושוב הבטיח לה ש’זה בסדר'. ועוד פלט בקולו הצרוד מלמול מוזר ומפחיד שמה שייעשה – לשם שמים ייעשה. ועד שלא הבחינה מחמת האימה שכבשה אותה בין המתרחש מימינה ומשמאלה, וכבר התפרצו חבריו לחדר השינה ויצאו משם בצהלה משונה כשאחד מהם מניף מעל ראשו את התינוק שלה, את תום, היא צרחה. אולם השני זינק לעברה ובגסות חסם בכף חד אחת את פיה וביד השניה הצמיד אותה אליו כשהוא נועל אותה בעָצמה פראית עד שנהייתה כמשותקת. והראשון שבהם, הננס, חזר ואמר לה בקול גס::זה בסדר, גברת… תפסיקי להשתולל… זה רק בשבילך, תאמיני לי… זה רק לטובתך בעזרת השם יתברך, תאמיני…"

“תעזבו את התינוק שלי!” היא ניסתה לפלוט בתחינה נואשת, אבל בגלל כף היד הגסה שבלמה את פיה אפילו צליל בודד לא נחלץ מגרונה והתחנון נחנק, ועיניה שחרגו ממסגרותיהן רק קבעו באיש הקטן והמפחיד מבט של אימה נוראה.

מתוך סחרור הזוועה הלא-מובנת היא נכנעה להזיה עד שהאיש הקטן והמרתיע נראה בעיניה הקמות כמו מפלצת מחלום בלהות, שהתפרצה לתוך המציאות שלה בשביל לפגוע בתינוק המקסים שלה. אלא שזה בכלל לא היה חלום, לא הזיה, לא סיוט. זה היה משהו כל-כך אמיתי, וזה לא נגע במישהי אחרת אלה בה בה בלבד.

הכרתה של גלינה נתערפלה עד עילפון כשראתה את האיש המחזיק בתום המבוהל שהתחיל לבכות, מניח אותו על השולחן העגול בפינת האוכל ומסיר את חיתוליו, וזה שדיבר אתה קודם, ‘הדוור’ המאיים, מוציא מתיק שאחז בו נרתיק ארוך. וכשהוא פתח אותו והיא ראתה בפנים סכינים מבריקים, היא התחילה להשתולל כחיה שנלחמת על חיי הגור שלה.

גלינה התאמצה בשארית כוחותיה להיחלץ מלפיתת הידיים החזקות של הגבר שאחז בה מבלי להרפות כשהוא יורק מלים משונות, דברי לחש מוזרים שנגמרים כל פעם ב’אמן', כמו אותו חוליגאן המטפל בתינוק שלה שעל השולחן. ואילו השלישי, מנהיג חברת המטורפים, כפי שחשבה אותם בלבה המתפקע מחרדה, כבר עמד ובדק על ציפורן אגודלו את שחיזותו של התער הנורא, והיא ידעה שהיא נמצאת בעיצומו של טקס מוזר ואפל.

פתאום, באורח בלתי ברור לה עצמה, גלינה חצבה מתוכה יכולת התאמצות מפתיעה ובתנופה השתחררה מהזר, קרעה עצמה מידיו הגסות בדיוק ברגע שהסכין של הגוץ הונפה מעל גופו הערום של תום-טום שלה והוא גהר מעל התינוק ממלמל את מלמוליו, מבצע פעולה של חיתוך משונה במפשעתו. וכשהיא התפרצה לעברו למנוע את המשך מה שנצטייר בדמיונה המתלקח כהעלאת קורבן לאל מסתורי, הוא כבר ספג בצמר גפן את הדם הקולח מתחת לשיפולי הבטן של תום, שפרץ ביבבת כאב.

אבל בגלל התפרצותה של גלינה שאילצה את המוהל לסגת, שוב פגעה הסכין בתינוק, ובבת אחת התגלה לאורך בטנו קו מדמם, והכרתה של גלינה אבדה.

5

אביב 94 היה נוח ברוב הימים. ולמרות שהלילה שבין חמישי לשישי היה חם, שוב חזרה הצינה להנעים מבעוד בוקר, עוד לפני שעלתה השמש של היום החדש.

אולם בחדר תצפית שאיתמר היה כלוא בו בחברתם של יומבו ושבזי, אפשר היה להיחנק מהריח המצחין והחום שפלטה הארובה דרך הסדקים והחורים של הפח הזקן והרקוב שלה. הארובה הארוכה צמחה מהקומה התחתונה, בנגרייה, שם ינקה את הגזים מהדוד, שהדבק החריף נרקח בתוכו ורתח בחום הגבוה של התנור הגדול. מתקרת המפעל חדרה הארובה לקומה העליונה כשהיא מוצמדת לקיר הדרומי, עד שנמצא לה מוצא לעבר הגג, ושם התפטרה ממרבית הגזים המסוכנים של הדבק. מקצתם חדרו לחדר התצפית והפכו שם לריח מחליא, שגרם לתצפיתנים של הסמויה תחושת אי-נוחות.

יומבו בא עם רעיון מבריק. מה פשוט יהיה מלפתוח לרווחה את החלונות. אלא הסתבר כי הרעיון רחוק מלהוכיח את עצמו, מפני שהחלונות הפתוחים יצרו תעלות–אוויר שהגבירו את שאיבת הגז מהארובה הרקובה לחדר. הדרך היחידה להתמודד עם הצחנה המציקה היתה לאפשר לכל אחד מהם לצאת בתורו למרפסת ולנשום אוויר צח.

איתמר החליט שהמצב הזה לא יכול להימשך זמן רב וכאחראי לחוליית ‘ציפור שבע’ העדיף לדווח מיד לשחף שרצוי להזעיק את הטכנאים ולהנחות אותם לטפל בעיטוף הארובה בתחבושת אסבסט.

היו להם שלושה ערוצי התקשרות עם שחף. אחד באמצעות שירות הביפר. שחף היה רשום שם כבעל ‘החברה המרכזית להדפסים’. לכל אחד מאנשי הסמויה היה כינוי לשימוש בביפר. הכינוי של איתמר היה ג’ינג’י. התקשורת באמצעות הביפר פירושה היה בקשת פגישה דחופה.

הערוץ השני אִפשר באמצעות קריאה טלפונית למרכזת להשאיר הודעות אצל הממונה על הרשת. שחף היה מתקשר לעתים קרובות למוקד המרכזת, מקבל את ההודעות ומשאיר תשובות, או פועל בהתאם לנתונים המחייבים.

אולם ההתקשרות היעילה ביותר בתנאי התצפית של חוליית ‘ציפור שבע’ היתה באמצעות הערוץ הישן, הפעלת מכשיר הקשר. ממילא לא נמצאה דרך לטכנאים להתקין בנקודת התצפית קו טלפון ארעי, והפלאפונים היחידים נמצאו בתעסוקות אחרות.

כינוי הרשת של המרכזת היה ‘ציפור אחד’. אחר כך היה בא בסולם הדירוג ראש מִפלג המודיעין, שכינויו היה ‘ציפור שתים’. אחריו דורג ראש היחידה, ‘ציפור שלוש’, ובעקבותיו באו החוליות האופרטיביות.

הערוץ המקביל להם היה הערוץ של הבולשת, שהיתה המֶחלק השני של מפלג המודיעין של היחידה המרכזית. הערוץ של הבולשת כונה ‘עיט’, והערוץ המשותף, לשני המֶחלקים בשעת מבצע משותף, נקרא ‘נץ’. כשהיו הסמויים עולים על אירוע שמחייב התערבות גלויה של המשטרה באמצעות אנשי הבולשת, היו אנשי שני המחלקים הקשורים בטיפול באירוע הספציפי, פועלים באמצעות הערוץ המשותף ‘נץ’.

היתה גם דרך נוספת, אמצעי התקשרות לשעת חרום, שהיתה נעשית דרך מוקד המחוז, ישירות דרך קצין המשמרת. גם הדרך הזאת היתה מסוננת לקודים שונים של הזדהות. והכוונה היתה באמת למקרי חרום. אלא שלמיטב ידיעתו של איתמר, לעתים נדירות נזקק סמוי לאמצעי הזה.

חוליית ‘ציפור שבע’ היתה מצוידת אם כן רק במכשיר קשר רגיל. באמצעות המכשיר שיגר איתמר קריאה ל’ציפור שלוש'. כעבור רגע נשמע קולו של שחף. “ציפור שבע כאן ציפור שלוש. שומע.”

איתמר שאל אותו אם יש כוונה לחסל אותם באיטיות.

“על מה התלונה, ציפור שבע?” דא שחף.

“יש פה ארובה מזורגגת של תנור דבק של הנגרייה,” הסביר איתמר “והריחות שפה יהרגו אותנו אם לא יסדרו משהו לסתום את החורים והסדקים המסרטנים.”

“נטפל בארובה,” הבטיח שחף.

“מתי?” תבע איתמר תשובה.

“בהקדם,” אישר שחף וניתק את הקשר.

“אכול מאניוק שחף זה,” ירה שבזי כדרכו, “הוא תקע אותנו פה, יצא והשאיר אותנו ועוד אומר שיטפל בעניין בהקדם!” הוא הסתכל בשעון והוסיף: “תראו מה זה, רק תשע והראש שלי מפוצץ לגמרי מהריחות…”

שבזי המצחיק לא הצחיק אותם, מפני שהתיאור של קלע למצב. זה היה סיפור לא טוב להיות כלוא עם ארובה מחוררת כשזאת ולבצע תצפית על האמריקנים המשוגעים המסתובבים עם נשק כאילו היו פלנגה פרטית של אלוהים, וישראל כבר מזמן היתה לבנון. מפעם לפעם הם ניסו לפתוח רק חלון אחד בצד, שיחדיר קצת אוויר צח, אלא שגם הניסוי הצנוע הזה נכשל.

איתמר סבל בשקט וקילל בשקט. שחף דפק אותם עד הסוף עם התצפית הזאת, שבהמשך שלה הוא עוד יצטרך להאזין ל’אמריקנים המשוגועים‘. ואולי אחר-כך ייאלץ גם להתחזות לאחד מאלה ששבזי חיבב להגדירם כ’פסיכים שראשם דפוק עד הסוף’. ואם באמת יתאמת החשד כי מדובר בתוכנית לבצע התנקשות בחיי ערבים ישראלים, תוטל עליו משימת התברגות לתוך המסגרת הצפופה שלהם.

הוא ידע כי לתוכנית מטורפת כזאת לחסל מתפללים מוסלמים במסגד המרכזי בלב יפו יש סיכוי להצליח, והיא תהיה בעלת משמעות טראגית עם השלכות בין-לאומיות לא פחות חמורות מהטבח הנורא במערת המכפלה ואולי יותר. ואם שחף תמצת נכון את הידיעות של השב"כ, כי אז התרחיש הזה עלול להפוך מבחינתם למציאות מרה.

הלב השתוקק לתרחישים אחרים, אלא שהמציאות היתה כתמיד הפכפכה, בלתי צפויה, שטופת דמים עד להחריד. עדיף היה שימשיך בתצפית, יבלע את הגז המצחיק וישתוק, ובלבד שהמעקב יבטל את החשדות הכבדים של השב"כ. במקרה כזה יעלה בידו להשפיע על שחף להעביר אותו בהקדם לפעילות-חוץ.

איתמר העדיף את השיטוט ברחבי המחוז המשטרתי הגדול על כל פעילות אחרת, תהיה מרתקת כשתהיה. הוא היה מה ששחף כינה ‘איש חוץ’ מובהק. איש שגם בשעותיו הפנויות אהב לשוטט על-גבי הסוזוקי הכחול מטאלי שלו, כשלידו רוכבת על הסוזוקי האדום שלה דלית הסוערת, והיא השולטת כמותו ברכב המהיר, מחפשת אתגרים לרוח הנעורים המתפרצים כמעיין מתגבר.

מבחינת אופיו התאים איתמר לסמויה. העבודה היתה לובשת צורה ופושטת צורה. יום כך ולילה כך. ואפילו שאופי העבודה של אנשי-צל תבע מהסמויים השלמה עם תנאים קשים המוכתבים בדרך כלל על-ידי הצד השני, ומחובת כל סמוי היה לגלות גמישות ולהתאים עצמו ליעדים המתחלפים, היה בכך יתרון מבחינת אהבת הצילום שלו. העבודה בסמויה הפגישה אותו עם נושאים מקשת רחבה ביותר, והוא עשה שימוש מרתק בצילום האובייקטים השונים לא רק עבור עצמו אלא גם לצורכי המטלות של היחידה.

כבר בבוקר בא שחף וביקש מאיתמר להפעיל את מצלמתו שתמיד היתה צמודה אליו. הוא רצה לנסות ולהגיע למצב שאפשר יהיה אולי לזהות מישהו מבין האמריקנים, ובאמצעות זיהוי כזה להגיע לזיהוי פטרוניהם. צעד כזה יאפשר לשב"כ להיכנס לפעולה ולבחון מה מסתתר מאחורי הקומונה התימהונית שצצה פתאום בלב יפו.

שחף הודה כי בשלב הזה של תחילת התצפית לא הושגו אמצעי האזנה חדישים בשביל להתקין אותם מתחת לאדני החלונות של קיר הבית החזיתי של הקומונה. ניסיון שנעשה לפנות בוקר להתקין אמצעים קונוונציונליים מחדר המדרגות לא הצליח, מפני שאיש הקשר של החוזרים בתשובה, שהופיע במכונית פונטיאק חדישה בצבע ירוק, הרגיש בתנועה חשודה של צמד הטכנאים, ומיד הוצבו שומרים בחדר המדרגות. כך שלמצלמה של איתמר היתה חשיבות מיוחדת לפחות בשלב הזה.

שחף קיווה כי תוך יום יושגו מהשב"כ קולטים זעירים כמו כדורים עם נוצות של רובה אוויר. אפשר יהיה לירות אותם מתחום חדר התצפית במִקבץ סביב החלונות, בהנחה שהקליטה שלהם תהיה די טובה.

בינתיים, בעזרת משקפת מוצבת על תלת-רגל, התאפשר לאנשי הסמויה לראות מה קורה בחלקים שונים של הקומונה. ברוב המקרים הם גילו את הצעירים המשונים עוסקים בלימוד תורה או בניקוי כלי הנשק שלהם. כך או כך, כולם התנהלו שם בעצלתיים כאילו שום דבר מיוחד לא קורה.

בגלל בעיות כוח אדם של הסמויה היה על ‘ציפור שבע’ למלא משמרת בת שתים-עשרה שעות, משבע בבוקר עד שבע בערב, כאשר אנשי ‘ציפור ארבע’ של משמרת הלילה היו באים להחליפם. בינם לבינם הם קבעו לעצמם משמרות של שעה. כך שלכל אחד מהשלושה היתה אפשרות לנוח שעתיים בין משמרת אחת לשניה. ולעניין הזה היתה חשיבות מיוחדת כדי לשמור על רמת ריכוז גבוהה ומחודדת, שלא לדבר גם על האפשרות לצאת למרפסת ולהימלט מהסרחון המטריד של הדבק.

איתמר חיבב את חבריו למשמרת, שני ותיקים של הסמויה. חיים שבזי, בן עשרים ושבע תימני גזעי אמיתי, שאבות אבותיו הגיעו לארץ-ישראל בשלהי המאה התשע-עשרה ונמנו עם מתיישבי כפר השילוח שבקרבת ירושלים. שבזי היה צחקן, בעל הומור חד, שמאופיין בתנועות מהירות כאילו היה קפיץ שקופץ לכל כיוון בלי התראה.

הוא נמנה עם אותם אנשים שמיודעיהם מעדיפים לפנות אליהם בשם משפחתם, כאילו היה מגדיר את אישיותם טוב יותר משמגדיר אותה שמם הפרטי. מאז התגייסותו לסמויה קראו לו שבזי. הוא היה סמוי מנוסה, שאמר כי היום שבו ייחשף, יהיה היום הכי גרוע בחייו, מפני שאז יהיה עליו לעבור לעבודה משטרתית רגילה, אפילו שלאנשים כמותו הובטח תמיד מקום במחלק הבילוש של מפלג המודיעין.

אם מישהו רצה לצברח אותו, די היה לו להזכיר אפשרות שהוא ‘יישרף’. וכשהוא חזר והתלונן על ריח הדבק שמציק לו עד ייבוש הראש, צהל יומבו והקפיצו בהערה שבל מקרה זה יותר טוב מלהשרף.

“פאק אוף,” הגיב מיד שבזי, “פאק אוף, שיזדיינו כל הערסים האלה שמאחלים לי את זה.” הוא לא יכול היה לבטא אמירה כלשהי מבלי שלשונו הפזיזה תשזור בה קללה. הוא אהב לפלפל את תשובותיו בתבלין בלול מקללות בשפות שונות" אנגלית, צרפתית, רוסית, ובעיקר היה מומחה נודע בקללות בערבית. הפעם היה כעסו אמיתי על עצם המחשבה שזהותו עלולה להתגלות בנסיבות מסוימות, ופירוש הדבר סוף פסוק לעבודתו כסמוי. “ביום שזה יקרה שאני שרוף, אני עוזב את המשטרה,” הוא נהם.

“למה?” שאל איתמר.

“מפני שהקסם ילך…”

“על איזה קסם אתה מדבר?” התגרה בו יומבו.

“יא ננס,” צחק שבזי, “על הקסם שלך, על הג’וב הזה. להיות אתה ולא אתה. להיות כמו ציפור בשמים שרואה את הכל ואף אחד לא רואה אותך. זה לא קסם זה?”

כולם ידעו שהקסם מצוי במשיכה העזה להיות ולא להיות, ביכולת להיחשב כרואה ולא נראה. מצב קוסם ששבה לה רבים מאנשי היחידה הזאת, החיה לעצמה, מנותקת מהמרחב המשטרתי הרגיל, וקשורה בו רק באמצעות המפקד, אילן שחף.

“זה באמת כמו סם ממכר,” הסכים לבסוף יומבו ויתקין, “ואם זה קורה למישהו שהוא נשרף, אז יומ’יבוא שיחשבו אותו ליום אבל של כל הסמויה.”

יומבו היה כינוי שדבק בו מפני שתמיד התלוצץ בהתנסחויות של הומור שחור ש’יום יבוא' והכל יהיה עוד יותר גרוע. שמו האמיתי היה שלמה. אך היו ביחידה עוד שניים בני אותו שם, האחד פקד שלמה ימיני, סגן מפקד היחידה, והשני שלמה גורדון. סמל ותיק, האחראי למשמרת הלילה בחדר התצפית שמעל לנגרייה המצחינה.

הם הסתדרו מצוין זה עם זה. שבזי ויומבו אהבו את השלווה המוחלטת של איתמר בעל הדיבור האיטי כמו איזה פלמ"חניק. הם בטחו בו, מפני שהוא עורר רושם שאין דרך לעקור אותו משלוותו הנדמית כנצחית. יומבו ואיתמר אהבו את ההומור החריף של הקללן שבזי. ואילו שבזי ואיתמר העריכו את השתיקה של יומבו, שהתעצל לבטא את עצמו במלים, והעדיף במקום זה לשיר בכל הזדמנות. היה לו קול צרוד שעלה מתחתיות הנשמה כמו קולו של בני ברמן. רק שהוא לא אהב רומנטיקה וחשב שרק שירי רוק כבד מתאימים לו. אבל ברוס ספרינגסטין הוא לא היה.

בשעותיהם הפנויות התמסר כל אחד לענייניו. שבזי אהב לקרוא את עיתוני הערב. הוא קרא את העיתונים מהמלה הראשונה ועד האחרונה. כך העביר את שעות המנוחה שלו. יומבו לעומתו הצמיד לאזניו את הווקמן כשהוא מקשיב בהנאה לזמרי הרוק האהובים עליו. ואיתמר, שבחלקו נפלה המשמרת הראשונה משבע עד שמונה, הכין את המצלמה שלו שתהיה זמינה אם יקלוט משהו שכדאי לצוד אותו להנצחה היסטורית.

במשמרת השנייה שלו, בשעה עשר וארבעים, כפי שהוא סימן יותר מאוחר ביומן של התצפית, הוא ראה שהופיעה ברחוב הצר מכונית אמריקנית חדישה בצבע ירוק, מדגם ‘פונטיאק גראנד פרי’ מודל אחרון. המכונית נעצרה מול הכניסה הצרה לחדר המדרגות של הבית הישן ממול, שבו התמקמו האמריקנים.

מתוך המושב האחורי של המכונית נחלצו שלושה גברים מזוקנים חובשי כיפות סרוגות, שעל כתפיהם היו תלויים כלי הנשק האישי שלהם, רובי אם-16. הם המתינו עד-יד הרכב עד שיצא הנהג והתייצב בזריזות על-יד הדלת הקדמית הימנית, ולאחר שפתח אותה לרווחה, הגיח איש מזוקן כבן שלושים וחמש, שכתפיו כה צרות עד כי דומה היה כחסר כתפיים, וראשו הגדול התנדנד בצורה משונה על גבי גופו הזעיר.

ניכר היה כי כל אחד מבני החבורה היה מתורגל בתפקיד שלו. שלושת הגבוהים סגרו מעגל מסביב על קטן-הקומה שצעד ביניהם נחפזות משונה לעבר חדר המדרגות החשוך, כשכפות רגליו כמעט נאחזות אחת בשניה, והנהג בא מאחור כמו מחפה על כולם. רק אז, כשהחמישה נבלעו בתוך הבית הישן, נזכר איתמר שדמות האישון המשונה כה ריתקה אותו, עד שלא הספיק לצלם אותם.

כעבור שעה בערך נפלט הנהג מלוע חדר המדרגות. הוא מיהר לפתוח את הדלת הקדמית של הפונטיאק והתייצב בצידה ממתין לבואו של הגוץ השעיר, שפרץ מהבית כמשב רוח זעופה ונבלע מיד במושב האחורי. רק אז הגיף הנהג את הדלת, הקיף את המכונית והתיישב מאחורי ההגה, והמכונית הירוקה נעה קדימה משייטת כספינה.

הפעם הפעיל איתמר את המצלמה והספיק לצלם שלוש פעמים את האיש הקטן, לפני שגלש למושב הקדמי של המכונית.

במרוצת השעות הבאות הוא הצליח לתפוס בעין המצלמה עוד שישה או שבעה מהבחורים האמריקנים, שיצאו מהבית וחזרו אליו כעבור פרקי זמן שונים, איש איש מעיסוקיו. אולם לפנות ערב, סמוך לסיום המשמרת של ‘ציפור שבע’, שוב חזרה והופיעה המכונית האמריקנית, ושוב יצא מתוכה האישון המוזר ופנה כנמלט לעבר חדר המדרגות הצר. הפעם הבחין איתמר באות ת' שבאמצע הכיפה שלו והוא נזכר שכבר ראה בעבר חובשי כיפות כאלה. ופתאום היה נדמה לו שגם האיש הזה מוכר לו מאיזשהו מקום בחברון.

הוא סיים את הסרט שבמצלמה בשני צילומים נוספים של האיש הקטן.

6

מיד לאחר שהגיעו שלמה גורדון ואנשי ‘ציפור ארבע’, המשמרת הלילית, עלה איתמר על הסוזוקי הכחול ודהר למעבדה של המרכזת בבנין סנצ’ורי באבן-גבירול כדי לפתח את הפילם.

בכל משמרת נמצאו במרכזת לפחות שלושה ממלאי תפקידים קבועים, לעתים יותר. הפעם כשהוא הגיע לשם הוא מצא את שמוליק שחורי בן הארבעים ושתיים, המבוגר בחבורה, שהיה אחראי להפעלת המחשבים, למידע ולחומר השוטף. נמצא שם גם האיש הטכני, שלומי גורי, בן שלושים ושש, שהיה מסוגל לבצע כל עבודה – מפיתוח פילמים במעבדת הצילום ועד לשינוי צבעי כלי הרכב של הסמויים. בנוסף להם היתה שם גם שירה ארליך בתפקידי מזכירות וממונה על הפעלת רשת ‘ציפור אחת’.

אותו ערב היתה שם גם הציפור המקורית ביותר של ‘רשת ציפור’. איש הימ"ר, היחידה המרכזית, שנחשב למִפלג עצמאי, מִפלג של איש אחד. איש השטח הטוב ביותר של משטרת מחוז תל-אביב, שהיה ולא היה בסמויה. הולך ובא כרצונו.

כבר בכניסה ב’פרונט' פגש איתמר בציפור הנדירה הזאת, רב-פקד שרגא אלדובי, שהיה בן חמישים ושבע ונמנה עם עובדי המדינה שהיו יכולים להישאר במקומות עבודתם אפילו מעבר לגיל הפרישה. אלה היו האבות ששיכלו את בניהם במסגרת פעולות צה"ל. בנו היחיד רמי היה מפקד מחלקה בגולני ולפני חמש שנים נהרג בגבול לבנון ממטען צד של החיזבאללה. אנשים אמרו שמאז זה לא היה אותו אלדובי. אבל את זה אמרו על כל אב שכול.

כל שנותיו במשטרה היה אלדובי ‘איש שטח’. עשרות שנים היה ביחידת הפאר של משטרת מחוז תל-אביב, המדור המרכזי, שלימים נקראה היחידה המרכזית. בשלב מסוים, בתחילת דרכו, גם נמנה עם מקימי היחידה הסמויה, ולמרות שעזב אותה, תמיד התגעגע לימים הראשונים והמרגשים שעשה בה.

לאחר שבנו רמי נהרג, הוא התחיל להופיע במרכזת בשעות לא שעות. קשה היה לו להימצא בדירתו ולחיות עם השתיקה הקודרת של מרים אשתו. קשה היה לו להתמודד עם אווירת השכול והנכאים של הרעיה והאם, שגוועה באיטיות מול עיניו. כשהיתה המועקה בבית סוגרת עליו, היה חוזר למרכזת, אהבתו האמיתית הראשונה בעבודת המשטרה, שם יכול היה לייעץ, להושיט יד, להוסיף משהו מניסיונו העצום בשטח. הוא גם החליף לא פעם ב’פרונט' את מי שהיה באותה שעה ממונה על הכניסה ל’החברה המרכזית להדפסים'.

לא סתם נחשב שרגא אלדובי לאגדה חיה. הוא קנה לעצמו שם כאיש הברזל של היחידה המרכזית ונחשב לאימת הסרסורים והזונות, מפיצי הסמים, הפורצים והשודדים באזור גוש דן. יחד עם זאת זכה בהערצתם. מצד אחד נהג בהם ביד קשה, ומצד שני ידע אימתי להתייחס אליהם בהומור וברכות ואפילו בנדיבות ו אדיבות.

הזונות שהתפרנסו בשנות השישים והשבעים מלקוחות יהודים, מוסלמים ונוצרים, שזרמו לרחוב הירקון מרוב שטחי ארץ-ישראל השלמה, ויותר מאוחר עמלו לפרנסתן בחוף תל-ברוך, חיבבו את אלדובי בגלוי, למרות שלעתים קרובות עצר אותן לארבעים ושמונה שעות בעוון שוטטות. הן העניקו לו את הכינוי המביך ‘אבא אלדובי’, וכך ורק כך היו פונות אליו. הוא מעולם לא פגע בלשונו בזונה ולא הפחית מכבודה כאדם. והן גם ידעו כי יהיה מי שירחץ ויאכיל אותם. יהיה מי שיזעיק עובדת סוציאלית ועזרה נדרשת. יהיה מי שישגיח כי הקטנים כי הקטנים ייאספו למעונות היום שלהם, והגדולים יגיעו לבית-ספרם.

יהיה ‘אבא אלדובי’.

לעומת זאת, הוא היה מתגלה כרב-פקד אלדובי, מכסח הצורה הקשוח, כשהיה נתקל בסרסורי זונות, שכמו שהוא התבטא בהומור המחוספס שלו, ‘התחלקו לידיים שלי’. בעזרת כפות ידיו הענקיות כשל נגר הוא היה מעצב את קלסתריהם מחדש. ולא מעטים מהם הסתובבו אחר-כך במשך חודשים ארוכים עם סימני אגרופיו הכותשים.

גם העבריינים האחרים, שהוא ראה בהם טפילים מזיקים, פחדו לא רק מידיו החזקות אלא גם מלשונו המצליפה, שיכלה להיות גסה ומעליבה, צורבת ומשפילה, לעתים מרמזת על פגיעה בלתי-צפויה מיד הפלדה שלו, אם החליט להפגין כוחניות מרשימה.

התיק האישי שלו היה גדוש הערכות חמות שנכתבו בידי חמישה מפקדי מחוז שהתחלפו מאז התחיל בשירותו במחוז תל-אביב בעונתו של ניצב עמוס בן-גוריון. הוא זכה בציונים לשבח יותר מכל שוטר אחר, עד שנמצאו כאלה שהגדירו אותו כסמל אמיתי של משטרת המחוז.

שרגא אלדובי חיבב את איתמר וחייך לקראתו ברחבות. היו לו חיוכים מסוגים שונים, החל בכזה המסתמן בזווית הפה לבטא זלזול וכלה באותו חיוך רחב השמור לאלה שהוא רוחש להם חיבה. בעצם הוא חיבב כמעט את כל אנשי הסמויה, כפי שהוא אמר פעם בלשונו של ארתור מילר, ‘כולם היו בני’. אולם לאיתמר היתה שמורה אצלו בלב פינה מיוחדת.

“איך היה?” הוא שאל בקולו המחוספס והחם, כשהוא מתכוון לתקופת המילואים האחרונה.

“חרא,” הדגיש איתמר, ואלדובי הנהן בראשו. “מערת המכפלה זה לא סוף פסוק.”

“מוכרח להיות שלום,” אמר אלדובי, “והדרך תהיה מלאה בדם. זה לא יהיה קטע קטן מבחינת העתיד. אם זה באמת יעבוד.”

“אתה נשאר עם הספֵקות שלך?” תמיד הם היו מתגרים איש ברעהו כדי להוציא זה את זה משלוותו. אלא שזה לא עבד. אלדובי נשאר שליו, וכך היה גם איתמר.

“כן, עם כל הספקות,” אישר אלדובי,,מפני שעל הפלשתינאים להוכיח שהם באמת מסתפקים במה שהם מקבלים"

“אלדובי, איך תדע?”

אלדובי משך בכתפיו. “כבר אמרתי לך. לב העניין זה ירושלים. אם הם יתחילו להתחכם עם ירושלים שהיא הבירה שלהם, אז הם ישארו עם החלומות שלהם בעזה.”

“אולי,” אמר איתמר.

אלדובי הנהן בראשו. “לא אולי, חבר צעיר.” הוא חזר וחייך, ועיניו הזעירות והכחולות נעלמו במערותיהן העמוקות. “בוא נעזוב פוליטיקה,” הוא הציע.

אלדובי לא היה בין אלה ש’מדברים פוליטיקה'. הוא העדיף בעיקר לדבר ‘משטרה’ עם איתמר ולעתים לגלגל מלה בנושא התחביב המשותף להם, הצילום. בחברתו של איתמר הוא הרשה לעצמו גילוי-לב מיוחד, בעיקר לאחר שאיתמר הזמין אותו לפני חודשיים לדירתו ברעננה, כדי להציג לפניו מבחר תצלומים מהשנים האחרונות.

באותו ביקור הופתע אלדובי מאוסף התצלומים הגדול שאיתמר צילם בגדה הבוערת אל רקע המרד הפלשתינאים תוך כדי כך גילה אלדובי תצלום ישן, שאיתמר צילם כטירון בבה"ד ארבע. היה שם חייל צעיר, אתלט, שהפליא לבצע עמידת ידיים על יד אחת. היה זה תרגיל התעמלות שדרש מהמבַצע כוח רב וכושר גופני מושלם.

זמן רב עמד אלדובי מול התצלום, כאילו בחן בהתרגשות איזו יצירה חשובה שהוא התקשה להינתק ממנה. הבעת פניו הקשה בדרך כלל נעטפה רכות נדירה, שכמותה לא ראה אצלו איתמר מעולם.

“שמע,” הוא אמר בחיוך משונה, “אתה יודע מי זה?”

“היינו חברים בבסיס. כבר מזמן לא ראיתי אותו. קוראים לו רמי בן-שרגא.”

“זה הבן שלי שנהרג… רמי.”

“בן-שרגא?”

“זה לא כך?” סומק עז הציף את פניו של אלדובי. הוא משך בכתפיו הרחבות כמבטא מבוכה. “הוא בחר את זה לעצמו כשם משפחה שלו,” ניסה אלדובי להסביר והצטחק כמי שנתפש בקלקלתו. “מוזר, לא? אתה מבין, תמיד היו שואלים אותו אם הוא הבן של שרגא ההוא מהמשטרה. אם הוא הילד של שרגע מהמדור. אם הוא הילד של השוטר הנורא ההוא.” הסומק בפניו התחלף בגוון אפור, ובעיניו הכחולות כפלדה עמומה התנוצצה לחלוחית. “אז ככה זה בא לו ממש לפני שהתגייס. אמר שממילא ככה קוראים לו, הבן של שרגא.” הוא קבע מבטו בתצלום. “אני חושב שהוא חיבב אותי,” הוסיף בביישנות.

ושוב לא הזכיר אותו. הוא המשיך להתבונן בשתיקה במשך שעה ארוכה במאות התצלומים שבהם הנציחה המצלמה של איתמר את המרד, כפי שנתפס מזווית של מסתערב סמוי. זווית כל-כך אישית וצורבת. מפני שאיתמר ראה אדם כובש משפיל אדם נכבש. ולא היתה שום אפשרות שבוקר אחד הוא יקום ויגיד על ההשפלה הזאת, “שכחתי”.

ואחר-כך, לפני שאלדובי פנה ללכת, הוריד איתמר מעל הקיר את התצלום של רמי והושיט אותו לאלדובי שלקח אותו ולא אמר מלה. רק פרצופו הפחוס כשק חבוט של מתאגרף נתעוות כהרגלו לצד כשחייך בהכרת תודה נרגשת, ועיניו שוב מוזערו עד שנעלמו מאחורי תפיחות הגיל המרפדות את עצמות הלחיים. הוא הניח את כף ידו הכבדה על עורפו של איתמר וניענע אותו כאילו היה לולב, וזה היה הכל.

מאז התקיים ביניהם קשר מיוחד. ולא פעם חזר אלדובי לתצלומים שצילם איתמר בשטחים ואמר לו, “שמע, אני לא בדיוק שייך לשמאל. אבל אני חושב שאת הצילומים האלה צריך לראות כל מי שלא מבין מה הכיבוש הזה עושה לא רק לפלשתינאים, אלא גם לנו.”

המחשבה הזאת לקיים תערוכה משלו לא הרפתה מאיתמר. אלא שהוא חשש. חלק מהתצלומים היו קשים אפילו לקיבה החזקה שלו.

“יש משהו מיוחד הערב?” שאל אלדובי אחרי שהם הסכימו להוריד את הפוליטיקה מעל סדר שיחתם.

“פילם לפיתוח.”

“כבר הספקת? מתי חזרת?” תהה אלדובי.

“אתמול בלילה…”

“שחף זריז,” צחק אלדובי, “מה בוער לו שלא יכול היה לתת לך לעבור שבת שקטה?” הוא הניד ראש בתמיהה, שלף מכיסו חבילת סיגריות ארוכה, הוציא מתוכה סיגריה דקה וחומה ותקע אותה כהרגלו בקצה פיו. הוא לא הצית אותה. לעתים רחוקות היה מצית את הסיגריות, וגם אז עשה את זה בדרכו המיוחדת, כמעט טקסית, באמצעות כף יד אחת וגפרור אחד, להטוט שלמד לפני שנים רבות. “מה הוא הרכיב עליך כל-כך מהר?”

“משהו שהייתי מוותר עליו,” איתמר עקף את הדלפק. “איזה מניאקים חוזרים בתשובה עם נשק שמסתובבים ביפו.”

“אחרי מערת המכפלה צריך להיות מוכן לכל הטירופים שבעולם,” הפטיר אלדובי, “יכול להיות שמשהו מתבשל גם אצלנו.”

“עוד לא נכנסתי לעניינים,” הודה איתמר, “אבל משהו מדאיג בכל זאת. רק שאני רוצה להיות בחוץ ולא להיות סגור בחדר עם ארובה מצחינה מדבק נגרים…”

אלדובי גיחך. “אתה מתבגר. החיים זה לא נופת צופים.” הוא לחץ על כפתור מנגנון פתיחת הדלת שנמצא מתחת לדלפק.

“שלומי ישנו?” שאל איתמר כשהדלת נפתחה לעבר תא הבקרה.

“כולם,” היתה התשובה של אלדובי.

איתמר נכנס לתא הבקרה. הדלת נסגרה מאחור, והוא מצא עצמו כלוא בתא הקטן. הוא ידע שברגע זה שירה ארליך רואה אותו על המסך שלה והיא לחצה על כפתור ההתנעה הסמוי של הדלת הפנימית, עד שזו נפתחה. כשנפלט מהתא הוא התעכב להחליף מלים של חיבובים עם שירה בהירת השער, ורק אז פנה למשרד הקטן של האיש הטכני, שלומי גור הקרח.

רק אחרי שנגמרו הצ’פחות ההדדיות ו’אהלן, מה נשמע, איך היה, מה חדש,' הוא הניח את הפילם על שולחנו של שלומי.

“משהו מיוחד?” שאל שלומי. הוא מתח את אצבעותיו על-גבי שפמו השחור והגדול, בוחן את הבעת פניו של איתמר בעד משקפיו העבים.

“אנ’לא חושב.”

“לא בדחיפות ראשונה?”

“לא.”

“טוב, נטפל בזה אחרי שבת.”

“זה בסדר,” הסכים איתמר.

“אתה במשימה גם מחר?”

“כמו תמיד, עם שבתות וחגים. בלי הנחות.”

“אז אם בכל זאת תצטרך פיתוח דחוף, רק תודיע.” שלומי לקח את הפילם והכניס אותו למגירה. “תמצא אותי בבית.”

“תודה,” הפטיר איתמר.

אחר-כך הוא חזר ל’פרונט', זרק שלום חטוף לאלדובי, ואחרי שהקצין הוותיק הספיק שוב להציג את שאלתו הנצחית, ‘מה עם הצילומים מהשטחים, עושים תערוכה?’, הפטיר ‘חושבים’ וירד במעלית. מיד לאחר שנכנס לחניון התת-קרקעי, עלה על המושב הנוח של האופנוע הגדול והתניע אותו. כעבור רגע השתלב עם כלי הרכב שנעו באיטיות באבן-גבירול מדרום לצפון ונסע לרמת אביב הישנה, אל הדירה של דלית. הוא רצה לסכם אתה שמחר לאחר גמר המשמרת שלו, הוא יעבור דרכה וייקח אותה לארוחת הערב הרוסית המובטחת אצל גלינה מיכאל קאטאייב.

דלית הכירה מכבר את סיפור הידידות שנקשרה בינו לבין הרוסים, ובעיקר נהנתה מהסיפור על המעורבות שלו בשם שניתן לתינוק, תום שהוא טום. כך שאיתמר שיער שדלית תמצא עניין בהיכרות עם מיכאל ובעיקר עם גלינה, שהיתה זקוקה לידידות עם מישהי, ישראלית בעלת יכולת לסייע לה להבין טוב יותר את הארץ המוזרה הזאת.

אולם כשהגיע לרחוב פיכמן, הוא גילה לאכזבתו שאין תשובה מדירתה. שוב הוא נזכר שלא פעם דלית העירה כי טוב יעשה אם יתקשר לפני שהוא מגיע, מפני שגם לה יש תכניות משלה, וממילא לא תמיד היא יכולה לסמוך על סיכום אתו, והיא צדקה. לא פעם היה קובע פגישה ומבטל אותה בגלל התפתחות פתאומית בעבודה של הסמויה, שהיא לא ידעה דבר על היותו קשור בה. ואז נאלץ להשתמש בשקר לבן לתרץ את הביטול בכך שהוא נתקע בגלל הכנת עבודה למדרשה. עד שפעם הציעה דלית בהומור הכי רציני שכל עוד כזה הוא המצב, אז הוא חופשי והיא חופשייה עד שיסיים את לימודיו, כלומר, הקשר קיים, אבל בעצם גם לא קיים. אין התחייבות ברורה ומסכמת לא מצידו ולא מצידה.

אלא שכל זה לא עזר. תמיד היה חוזר לסורו. לא מתקשר ומופיע. בום. אני פה. בום. יש לי שעה פנויה. בום. שני את התוכניות שלך. בום. מה זה, אני לא חשוב לך יותר מהיציאה עם ההוא? הכל היה בבומים. פתאומיים. בלתי צפויים. וגם הערב לא שינה ממנהגו. דוהר על האופנוע מנקודה לנקודה ומגיע בלי להודיע. אז מה? היא תהיה, אז טוב. לא תהיה, אז חבל. הוא באמת האמין שהיתה יכולה להוסיף במוצ"ש נופך לאווירה של הערב שיתקיים אצל הקאטאייבים.

הוא נהג לחזור ולומר בינו לבינו שדלית היתה רומן לא מחייב. הוא פגש אותה לפני שנה במוזיאון תל-אביב, בתערוכה רטרוספקטיבית של מיכאל ארגוב. שניהם התרשמו באותה מידה מיצירותיו ובעיקר מפסל אבן שלו, ‘ראש’, עשוי בפשטות ובצמצום.

דלית כבשה את תשומת-לבו מתחילה במִתווה הדמות הסוחפת שלה. היא היתה גבוהה, תמירה וחטובה כדוגמנית, אך מעוגלת במבלטים מסעירים בדיוק במקומות שהרתיחו יצרים בריאים של גבר צעיר. הוא חשב אז שהחזה שלה היה ממלא בדיוק את כפות ידיו, והוא חשב איך נראה אגן הירכיים שלה, שהצטיין אפילו בעד מכנסי הג’ינס ההדוקים שלה בקו רך, נשי, המשלים את רגליה הארוכות. ורק יותר מאוחר גילה את היופי הכמעט פראי של הפנים המרשימים שלה מהשׂער השחור-כחול ועד לעיניים המעוצבות כשני שקדים גדולים שאישוניהן היו בצבע נדיר, סגול מכשף. הוא פשוט התקשה לגרוע עין מהראש היפהפה שלה.

הם התחילו לגלגל שיחה על ארגוב ובני הדור שלאחר שטרייכמן וסטימצקי, והם המשיכו ליד ספל קפה בקפיטריה, ורק כעבור זמן רב, כשאך הגיעו לדסקס את לאה ניקל, היא גילתה שהיא מוכרחה לחזור לקמפוס. הוא ביטא צער על שהיא פורשת וביקש ממנה את מספר הטלפון שלה, והיא אמרה שאף פעם היא לא נותנת בפגישה הראשונה את הטלפון. אז הוא צחק ושאל, איך מגיעים לפגישה שנייה, והיא לגלגה ואמרה, תהיה מקורי, תחשוב. ותוך כדי כך הם הגיעו לחניון וגילו שיש להם תחביב משותף נוסף, האופנועים. לא רחוק מהסוזוקי הכחול שלו היא עלתה על סוזוקי 250 אר.ג’י.וי. גאמה, בצבע אדום, מהטובים לשיטוטים בדרכים כבושות.

“שלך האדום הזה?” הוא שאל.

היא הביטה בו כמעט בהתנשאות מבטלת, אבל מעושה. “שלך הכחול הזה?”

“שלי,” אמר והציע בו במקום: “אם נמזג את שלך בשלי, נקבל את עיניך.”

והרמז לסגול של עיניה הצחיק אותה, החומה הדקה קרסה, ומספר הטלפון שלה עבר אליו ושלו אליה.

וכך התחילה ידידות שנתעמקה תוך רכיבות משותפות ושכיבות משותפות לא פחות. הוא אמר לה פעם בהומור המשונה שלו שהם מתאימים זה לזו כמו אבן רכב על שכב. בליטה שלה תאמה לשקע שלו ולהפך. נשימתם הסחופה היתה אחת. היא לא הגיעה לפניו והוא לא לפניה, כאילו בהיותם ביחד הכל התאים בפשטות, ענין של מזל. והדבר הטוב ביותר מבחינתו היה שהיא לא באה בדרישות מטרידות וכמובן לא שאלה אם הוא רוצה להכיר את אבא שלה, שהוא בעל קשרים אדירים ויעשה את הכל בשביל החתן המיועד שלו.

הוא לא היה מועמד לחתנות, והיא לא חשבה את עצמה לכלה. הרעיון הזה אפילו הצחיק אותה.

“מה יכול היות יותר טוב מחופש מוחלט בגיל הזה?” היא אמרה בלגלוג והוסיפה: “חסר לי משהו? אולי ויברטור טוב. אז אתה ממילא נמצא בסביבה כשצריך אותך.”

איתמר לא מחה על ההשוואה ודווקא הגיב בצחוק קל. שניהם השתייכו לדור שדחה כמה שיותר את ההתמודדות עם נשיאה באחריות של מסגרות קבועות. השימוש בהומור רדוד היה כלי נוח להתחמקויות מפוקפקות. אפשר היה לו למנות איזה עשר סיבות טובות לתפיסת חיים שכזאת, אולם הראשונה היתה הנכונה ביותר: זה פשוט היה סידור נוח. הוא היה בסך הכל סטודנט שאוהב ללמוד כל מיני דברים בלי מחויבויות מעיקות ולדהור על אופנוע כמו ציפור דרור, והיא היתה סטודנטית למשפטים שלא היתה צריכה לדאוג לשום דבר אלא להיות יפה. והיא היתה כזאת. ויותר.

עד היום הוא העדיף שלא להשתמש במפתח של הדירה שדלית נתנה לו, שלא יתפרש כעושה צעד נוסף להידוק המחוייבות שביניהם. במקום זה כתב פתק על פיסת נייר שמצא בארנקו: “חבל שהפסדתי אותך. את יכולה לתקן את זה מחר. אם את פנויה, אאסוף אותך בערך בשבע וחצי לארוחה משהו-משהו אצל הקאטאייבים.”

ואחרי שחתם את האות הראשונה של שמו א' נפתלת, הצמיד את הפתק לדלת הדירה ודילג למטה במדרגות של הבית הישן.

כשהאופנוע הגדול ביצע השכבה חדה ביציאה לרחוב איינשטיין, היתה כבר השעה שמונה ועשרה, ודרך חיפה היתה סתומה כבקבוק פקוק, וכל מה שהוא רצה היה להניח את ראשו על הכר ולישון אלף שעות. רק עכשיו הוא הרגיש בעייפות של הפעילויות והמתחים מחברון, שהצטברו בתוכו רובד על רובד.

הוא חתך בין המכוניות שהתנהלו בעצלתיים בכל שלושת המסלולים וכלוליין מקצועי חלף בין המכוניות, לעתים כמעט מתחכך בהן, אבל נזהר לשמור על שלמות האופנוע הגדול והיפהפה שלו, מבריק ומלוטש בצבע הכחול הזוהר, כאילו היה ברק שחוצה שמים אפלים.

הרוח היתה צוננת, לטפנית, מסלקת את החום, ובגלל מעיל הרוח השחור שלו שהתנפח כבלון מפרפר, היתה התחושה נהדרת.

הוא נסע וחשב שאולי אלדובי צודק ושהוא צריך לעשות משהו עם מאות התצלומים שצילם בשנים האחרונות בשטחים. הרוגים. פצועים. בתים מפוצצים. צמיגים בוערים. ענני עשן. דגלי פלשתין על עמודי חשמל. ילדים ואבנים. מתנחלים זועמים. ומול הים הגועש הזה של שנאה נוראה בין מתנחלים לפלשתינאים נלחצו החיילים שלו, אלה שעשו צעד התנתקות ראשון מהילדות שלהם, ופתאום היו צריכים להעמיס על כתפיהם הצעירות את כל הכאב שבעולם. היה זה אוסף תצלומים שהנציחו שנאה כל-כך עבה, עד שאפשר היה לחתוך אותה כאילו היתה בשר חי ורוטט.

“מי צריך את כל זה?” הוא שאל את עצמו בפעם המי-יודע-כמה, כשחלף במהירות מסחררת בקטע המפריד בין הרצליה לרעננה, ליד מתחם של מה שהיה פעם המחנה של הנ"מ, וכמעט כעס על אלדובי שלא הרפה ממנו והזכיר לו אותם. אלא שזה לא היה צודק. תחילה צריך היה לבוא בטענות שכאלה לעצמו, מפני שדירתו היתה מוצפת בתצלומים הגדולים, שלא רצה לסלק אותם מנגד עיניו.

איתמר התנתק מהמחשבה על התצלומים שלו כשהגיע לחזית בית המגורים. הוא העלה את האופנוע על המדרכה ונכנס לחצר החניון האחורי, שבין עמודיו היה מחנה בקביעות את כלי הרכב. הוא נעל אותו, נכנס לחדר המדרגות ועלה במעלית לדירתו השכורה שבקומה הרביעית.

תחילה רצה להיפטר מהריחות החריפים של הדבק המסריח שמילא את חדר התצפית וכמו נצמד לבגדיו. כל-כך נחפז להתקלח, עד שהתעלם מהבהוב של המשיבון שנמצא על שולחנית נמוכה בצד המערכת של הקומפקט דיסק שלו.

עוד מימי הקיבוץ הוא היה מורגל להתקלח במים כמעט רותחים ואחר-כך במים צוננים. באביב עדיין היה הבדל ממשי בין אלה לאלה, והוא נהנה מתחושת הרִענון. אחרי שהסתבן כהלכה וחזר ושטף את גופו במים קרים, פגה עייפותו במידה ניכרת. זה פרס הנעורים, הוא הרהר.

רק אז הוא התגלח במהירות, תוך שהוא נזהר מלחתוך את עצמו. עור פניו היה מתוח על מסגרת עצמות חזקות המדגישות את צעירותו, ודי היה במשיכה קלה של העור כלפי מעלה או לצד, כדי שהסכין החד ממש יגלח את הזיפים עד לשורשיהם. משסיים החליק בכפו על פניו לחוש בחלקותם. אחר-כך סירק לאחור את שערו, שאיבד לשעה קלה את גון החלודה שלו בגלל הרטיבות ונראה כמעט חום-כהה, מדגיש עוד יותר את גון עיניו האפורות.

כשחזר ללבוש את הג’ינס הדהויים שלו, הוא לחץ על כפתור השיחות הנכנסות של המשיבון. היתה שם שיחה מדלית בשעה תשע בבוקר. “אני מצטערת שזה במפתיע. אבל אבא שלי טס ליומיים לאנגליה וביקש שאצטרף אליו. אם אתה צריך משהו בדירה, אז היא לשימושך. הגיע הזמן, לא? ובינתיים עוד חושבת עליך. רק לפעמים.”

זה הסביר מדוע לא תפס אותה הפעם. אבל כזאת היא היתה תמיד. בלתי צפויה. כמותו.

הוא לא הכיר את הוריה. הוא רק ידע כי עורך-דין יגאל היימן, שייצג אישים מעולם הפוליטיקה והכלכלה, נחשב בין עמיתיו לאריה בעל עָרמה של שועל, מיזוג כמעט בלתי אפשרי. איתמר עמד על טיב עורמה מסוכנת זו מפרשת בחירתו למועצת עיריית הרצליה. דלית סיפרה לו כיצד בשלב מסוים הוא נתן את הסכמתו לרוץ לבחירות למועצה מטעם רשימת אזרחים מהרצליה-פיתוח, והרשימה זכתה בשלושה מנדטים.

רבים לא הבינו מה לעורך-דין מהשורה הראשונה עם מועצת עיר, שכן כל השתתפות שלו באחת מישיבותיה נחשבה לסתם הפסד זמן יקר לגבי משפטן כמותו. אלא שהיימן ידע בדיוק לחשב את צעדיו, שנראו כה תמימים לשוטים רבים. היימן, שייצג משקיעים גדולים מחו"ל שהשקיעו הון עתק בפרויקטים שונים בהרצליה, הפך בעירייה ללוביסט של לקוחותיו וקידם את האינטרסים הכלכליים שלהם.

לא פעם, כשהיימן טס לאחת מבירות אירופה בענייני לקוחותיו מחו"ל, הוא נהג לקחת אתו את דלית כבת-לווייתו, כיון שאלופה אִמה העדיפה להישאר בחווילה מאשר לסבול מפחד גבהים שמעולם לא התגברה עליו. ואילו דלית אמרה לאיתמר שהנסיעות האלה מבחינתה היו צ’ופר אמיתי, גיחה להתחככות מרעננת במוקדי היצירה של לונדון, פריז, רומא וערים אחרות. תמיד היתה שבה מרוגשת מספיגת הרוחות שנשבו שם באולמות התיאטרון, הקונצרטים, המוזיאונים והגלריות הנודעות.

“… ובינתיים עוד חושבת עליך,” היא אמרה מתוך המשיבון.

ואיתמר גם אהב את צליל הקול העמוק שלה כחלק מהנוי המיוחד שלה. אולם הוא העריך לא פחות את השכל שהיה מצוי בין שתי אוזניה היפות. בינו לבינו ידע בכנות עד כמה הוא חסר את חברתה התוססת. מאז היציאה למילואים לא ראה אותה. רק שוחחו פעמים אחדות בטלפון.

אחר-כך היתה במשיבון גם הודעה משחף.

“מה עם הצילומים? תפסת משהו? אז תודיע.”

ואחר-כך נפלט מהמשיבון קול מוזר, צרוד ונרגש של מישהו שמתקשה להתבטא. ורק כעבור מלים אחדות הוא קלט מהנאמר כי זה היה מיכאל קאטאייב.

“איתמר, שלום… עכשיו שבע… גלינה ואני עוד בבית חולים מאיר… אנחנו במחלקה של ילדים… אם אתה יכול לבוא, אז בבקשה…”

מחלקת ילדים?

משהו קרה לתום.

הוא שלח יד זריזה ולכד את מעיל הרוח השחור שלו, יצא במהירות מהדירה, ויתר על המעלית וזינק לחדר המדרגות כשהוא מנתר ובולע בכל צעד שלוש מדרגות עד שהגיע לדלת של משפחת כהן, שהיו גם בעלי הדירה שהתגוררו בה הקאטאייבים. גברת רוזה כהן הקשישה פתחה את הדלת ומיד אמרה, “הו, איתמר, שלא תשאל מה שהיה כאן היום!”

הוא התנשם עמוקות. “אבל אני שואל, רוזה…”

והיא בשלה תומכת בכף יד את פניה, עיניה מתרחבות בבהלה כאילו משהו מפחיד קרה ברגע זה. “שלא תשאל, שלא תשאל,” היא אמרה ותפסה אותו בזרועו בהתרגשות. “כמעט הרגו היום את הקטן של הקאטאייבים…”

“מה קרה?”

“שלא תשאל… אז הם התפרצו והוא חתך וגלינה כמעט התעלפה בגלל הדם… ורק אחרי איזה זמן בא האמבולנס והמשטרה הגיעה כמו תמיד נורא מאוחר… השוטרים באו רק כשהתחלתי לרחוץ את הדם מהרצפה של חדר המדרגות… זה היה נורא.”

לבסוף הוא הצליח לדובב אותה והציל מפיה דיבור ברור שמישהו פצע את תום, והוא נמצא בבית החולים, עניין שהוא כבר ידע עליו מהודעתו של מיכאל. הוא נפרד מגברת כהן, ושוב לא חיכה למעלית ודילג כפרץ-רוח מעל יתר המדרגות. כעבור רגע כבר גהר מעל האופנוע שטס לעבר כפר-סבא שבמזרח.

7

בשנים האחרונות נפרצו מועדי ביקורים קבועים בבתי החולים הציבוריים. הרפואה הפרטית שהתפתחה בארץ שינתה תפיסות מיושנות והחדירה תפיסות של מִנהל מודרני לשירותי רפואה. עכשיו אפשר היה לבקר כמעט בכל שעה בבית חולים, להוציא את זמן ביקור הרופאים שהתקיים שלוש פעמים בשבוע, בימים ראשון, שלישי וחמישי, לפני הצהריים.

בשעה הזאת היה החניון כמעט ריק, ואיתמר השאיר את האופנוע שעון על רגליתו סמוך לשער המעבר לתחום בית החולים. במודיעין הוא הונחה איך לאתר את מחלקת הילדים, וכעבור רגעים אחדים הוא מצא את חדר הַפָּעוטות שתום אושפז בו.

גלינה ומיכאל ישבו במסדרון על-גבי כסאות עץ פשוטים וקמו מיד לקראתו כשהם מתקשים להצניע את התרגשותם למראהו. רק אחרי שאיתמר חיבק את גלינה הנסערת והניח יד חברית על כתפו של מיכאל הנמוך ממנו רק במעט, הוא יכול היה להתחיל לדלות את פרטי החוויה הקשה שעברה גלינה. האירוע המפחיד והלא-מובן כהזיה טרופה של קודח קרה רגעים אחדים אחרי שהוא לקח את מיכאל לעבודתו.

תחילה התפרקה גלינה בהטחת בליל מלים שהבליעו את משמעות האירוע, עד שהיא קצת נרגעה, ומיכאל, כרופא המורגל בבחינת אירועים חריגים, שִחזר את ההתפרצות האלימה של שלושת הבריונים לדירה, אירוע שכמעט והסתיים בפציעה מסוכנת של תום. השורה התחתונה היתה חשובה. מצבו של תום השתפר, אולם הוא יישאר בבית החולים עד שיוסר כל חשש לזיהום מהפציעה.

“באיזה פציעה מדובר, מיכאל?”

הרופא הצעיר הידק את לסתותיו, וניכר מתוך קדרותו שגם הוא מתקשה לבלום את זעמו. “הם עשו אותו יהודי כשר, אתה מבין?”

“אתה מתכוון…”

“באמת לזה מתכוון,” אישר מיכאל, “מה שאומרים ברית מילה… הם אמרו הם עושים מצווה גדולה ושליחות בשם של אלוהים…”

“הם היו כמו חיות משוגעות,” הוסיפה גלינה, “איך נותנים לאנשים אלה לעשות דברים נוראים וכל-כך פרימיטיביים, תגיד, איתמר? איזה מדינה זה? זה ארץ של חוליגנים!” שפתה התחתונה רטטה רגע ונדמה היה שהיא עומדת לפרוץ בבכי, ואיתמר חש צער עמוק על שאינו יכול לרכך את חריפות כפיית האקט הפולחני, שבוצע כנראה בידי פנאטים דתיים.

“ומשטרה לא עושה עבודה טובה,” כעסהּ של גלינה התגבר מחדש.

“לקחו ממך עדות?”

“לקחו. מה זה חשוב?” היא האדימה מעָצמת הכעס, “למה לא לוקחים בדיקה במקום כמו של אצבעות? למה רק מלים? תגיד אתה, איתמר, איך אפשר לחפש את המשוגעים האלה?”

“יש למשטרה כל מיני שיטות,” הוא אמר, ובלבו חשב שהיא צודקת. במקרה כזה היתה צריכה להגיע גם ניידת של המחלקה לזיהוי פלילי. ניידת מז"פ היתה מצוידת במכשור הבסיסי לאיתור טביעות אצבעות ואולי דברים נוספים, שעם התקדמות החקירה היו משמשים עדויות מסייעות ואפילו קושרות. די היה למצוא איזו שערה שנפלה מראשו של אחד מאותם שליחי אלוהים, כדי לקשור אליה חשוד. לפעמים זיהוי של שערה אחת הביא חקירה מסובכת לגמר מוצלח שהסתיים בהרשעה.

בהדרגה עלה בידו לשכך במידה מסוימת את סערת רוחם המובנת של גלינה ומיכאל, והוא המשיך לדובב אותם וללקט מפיהם פרטים שונים הוא ביקש מהם להעלות מירכתי הזיכרון. בעיקר עודד אותם לחשוב על משהו שנראה להם חורג משִׁגרת היומיום. ואולי משום כך ניכרה בפתע מתיחות בפניו שלמיכאל.

“המכונית!” הוא אמר ותפס בהתרגשות את כתפו של איתמר.

“איזו מכונית, מיכאל?”

“מכונית גדולה. היו יושבים בפנים כמה חברה עם כיפות וזקנים. היא היתה בבוקר מול הבית. וההם הסתכלו עלי כאילו חיכו בשבילי. מבין?”

הוא בחן את פניו שלמיכאל. אז מה אם הוא ראה מכונית חונה. אז מה אם יושביה העיפו בו מבטים. ובכל זאת הוא חש שמשהו לא היה בסדר. שש בבוקר. מכונית זרה. חשודים מזוקנים וכיפות, ואחר-כך התבצע הטקס הדתי. לא היה אפשר שלא להבחין בקשר ההדוק בין הופעתם לבין ההתפרצות לדירת הקאטאייבים.

“אתה זוכר איזה מכונית?” הוא שאל.

“לא חשבתי לזכור, אתה מבין?” התנצל מיכאל, “אבל הרגשתי משהו לא בסדר עם האוטו והאנשים שלו. ואחר-כך שמעתי מגלינה שהם היו בדיוק כמו אלה שבמכונית. עם זקנים וכיפות שלהם.”

איתמר לא הניח לו. “תנסה להיזכר, מיכאל,” הוא הפציר בו. “איזה מודל שלמכונית? איזה צבע? משהו!”

ואז אמר מיכאל שהוא חושב שהאוטו היה מכונית אמריקנית. חדשה. ראו את זה מיד. והצבע שלה היה כהה. אולי כחול. אולי אפור. אולי ירוק. לא. הוא לא היה בטוח בזה.

“כמה היו שם?”

מיכאל משך בכתפיו בחוסר-אונים. “היו הרבה. בטח ארבעה. אולי אפילו חמישה.”

ושוב פנה איתמר לגלינה וניסה לדובב אותה. “איך הם נראו?” הוא שאל אותה מקשר מבטו במבטה, כדי שהרגשתה תהיה נוחה. “חשוב לדעת כל פרט, גלינה.”

“כמו שמיכאל אומר,” היא ניסתה להשלים את הטעון השלמה, “באוטו היו אולי יותר. אבל בתוך הבית היו שלושה. לבושים רגיל. רק מתוך חולצות, מתחת ז’קטים שלהם, יצאו חוטים לבנים, אתה מבין?” היא השתהתה, ואיתמר הנהן בראשו לעודד אותה. הוא נזהר מלשסע אותה והניח לה להתבטא כרצונה, והיא השלימה את שרצה לדעת.

אחד הבריונים החזיק בכוח את גלינה כשהוא מתפלל, וזה מה שגרם לה לחשוב לרגע שהם שליחים של כת מסתורית שרוצים את דמו של הילד שלה. השני פרשׂ על שולחן האוכל משהו לבן שנראה כטלית גדולה, ועליה הניח את תום. אז הוא התחיל להתפלל כשהשלישי, הקטן כמו ילד שלא גדל, כעס עליה ואמר משהו שהיא חושבת שזה היה קשור בקשר למצווה גדולה ושהם עושים את זה מפני שהאבא, מיכאל קאטאייב, שלח אותם בשביל שהבן שלו יהיה יהודי כמו שצריך להיות בארץ היהודים.

והוא עוד נפנף אל מול פניה בפיסת נייר ואמר: “אנחנו מהממשלה, גברת, את רואה, זה רשיון מהממשלה! את מבינה?” וכשהיא צרחה שיעזוב את הילד שלה, הוא התרגז עוד יותר והגיב בטינה: “פה זה לא ארץ של גויים. את רוצה לחיות פה, אז הילד שלך יהיה כמו כל יהודי…”

והוא הטיח בה קללות ומלים נוראיות, שהיא לא זכרה אף שמץ מהן, ורק ראתה את עיניו הענקיות בוערות בתוך הפנים זקנים שלו שמחוברים לגוף של ילד לא מפותח.

אחר-כך הוא התפלל במהירות, והיא ידעה את זה על פי התנועות החפוזות של שפתיו שנדמו כשפתי דג שהוטל ליבשה ובאמצעות פיו הוא מנסה למצוא את המים החיים, וכל פעם הוא השמיע אמן והשניים האחרים, הגדולים, אמרו גם הם אמן ואמן ואמן.

גלינה התפתלה להיחלץ מידי הבריון המגודל, ולא הצליחה. היא ניסתה לצרוח, לצעוק להזעיק עזרה, אלא שהבריון חסם את פיה בכף ידו, והקטן ההוא, בעל מעמד מיוחד, שלף את התער המושחז מהנרתיק המיוחד שלו, ורק כשהתחיל להעביר את הסכין מעל לתינוק שלה, היא הצליחה לנשוך את כך ידו של הבריון שהרפה ממנה לשנייה אחת. וגלינה השתחררה ממנו והסתערה לעבר מי שניסה לשחוט את הילד הקטן שלה, ואז האיש הקטן עם העיניים הבוערות נרתע ממנה, משך את ידו לצד במהירות ותוך כדי כך פצע את בטנו של תום. ואז, כשהיא צרחה, אבדה הכרתה. מששבה אליה רוחה, הם כבר נמלטו כמו גנבים מהדירה והשאירו אותה עם תינוק פצוע וזב דם.

משהו בגרסה המפורטת של גלינה צד את תשומת-לבו של איתמר. היה זה תיאור דמותו של מנהיג החבורה, המוהל הזעיר כנער מכווץ. תיאור שתאם להפליא את דמותו של אותו גוץ מיפו, שנדמה היה לו כי כבר נתקל בו בעבר בחברון, והיום צילם אותו פעמים אחדות על-יד הכניסה לחדר המדרגות הצר של קומונת ‘האמריקנים המשוגועים’.

וגם מיכאל אמר שזאת שהיתה מכונית אמריקנית גדולה. רק לא היה בטוח בעניין הצבע. אך בכל זאת חשב גם על ירוק.

איתמר העביר את מבטו הבוחן מפניה של גלינה לפניו החיוורים של מיכאל. ואחר –כך חזר וקבע את מבטו בגלינה, שפניה המיואשים היו אפורים עד שקיפות, ובעיניה הבהירות הוא קרא את המבוכה, את התלונה הנוקבת על מה שעשו לתום הקטן שלה. והמרירות פרצה מתוכה כשהיא חזרה וקבלה בצער על שבמשטרה גבו עדות, ולא אמרו שום דבר שיש בו נימה דקה של השתתפות, ואפילו שמעה שוטר אחד אומר לחבר שלו שבסך הכל לקחו גוי קטן ועשו ממנו יהודי, ובשביל זה כל הרעש.

“מה המצב של תום?” איתמר שאל.

“אני חושב שהיא יהיה בסדר,” אמר מיכאל ולרגע השתתק כשהבחין פתאום ברופא שיצא מחדר התינוקות החולים. “הנה פרופסור אהרונסון, בא באופן מיוחד עוד פעם לראות את תום-טום…”

הוא וגלינה התרוממו במהירות לקראת הפרופסור כבד הגוף ובעל הראש הגדול העטור רעמת שער שיבה, שצעד לקראתם.

“מה המצב, פרופסור?” שאל מיכאל. קולו נהיה דק מהתרגשות.

“הוא יבריא יותר מהר ממה שאתה חושב, דוקטור. המזל היה שהורידו את העורלה בצורה נכונה, מבלי לפגוע באיבר המין שלו. והחתך בבטן יתרפא תוך מספר ימים. אבל לא זה העניין…” אמר ראש המחלקה וחייך בדקות. “אני רק לא יודע אם המדינה שלנו תבריא באותה מהירות מהמטורפים שלה.”

“למה אתה מתכוון?” שאל איתמר.

“מי אדוני?” תהה הפרופסור.

“איתמר איש-כינרת,” הוא אמר.

חיוך דק הסתמן בזווית פיו של הפרופסור. “איש-כינרת?”

איתמר היה מורגל בתגובות לגלגניות שכאלה. "זה מהסבא שלי וזה מה שקיבלתי ממנו, "הוא הסביר, “אבל מה שחשוב זה שאני חבר שלהם.” הוא הניח את ידו על כתפו של מיכאל.

“מה אתה רוצה לדעת?” הפטיר הפרופסור. הוא העיף מבט בשעונו. זמנו היה קצר.

“למה בדיוק התכוונת בעניין המטורפים?”

“אני מתכוון שכבר היו לנו כמה מקרים כאלה בעבר שהגיעו אלי. במקרה אחד אפילו לא יכולתי לעזור…” הרופא השתתק לרגע ואחר-כך המשיך: “וכנראה יש עוד מקרים של קדושה כזאת שאפילו לא דיווחו עליהם, מפני שהרוסים חוששים מכל קשר עם משטרה.”

"למה השתמשת במלה ‘קדוּשה’? תהה איתמר.

“זה כמו שהחב”דניקס חושבים שאם הם מצליחים לשכנע אותך להניח תפילין, הם מקרבים את בואו של המשיח," הפטיר הרופא, “אז כך יש עוד קבוצות של קיצוניים משובשים כאלה שמחפשים לעצמם דרך לבורא שלהם. מצוות. מעשים קדושים.”

“מעשים קדושים שהעונש המצטבר עליהם הוא מאסר ממושך,” הגיב איתמר. “פציעת אדם, סיכון חייו, השגת גבול, אלימות. אפשר להפיל פה כמעט את כל התיק הפלילי.”

“אתה משפטן?” הפרופסור בחן אותו בזהירות.

“די קרוב לזה.” תשובתו לא גרמה לו לחוש שלא בנוח, מפני שאת החוק הפלילי הוא למד היטב בקורסים שעבר.

“אני חושש שאתה צודק,” הסכים הפרופסור ופניו קדרו, “בהחלט יש פה סיכון חיי אדם, ואני מקווה שהמשטרה תעשה את מה שהיא צריכה לעשות. אני חושב שמדובר במשהו מאורגן עד הפרטים הכי קטנים. כמו שאמרתי, מעשה של מטורפים.” הוא נפנה מאיתמר לקאטאייב. “אני מצטער שנפגשנו בנסיבות כאלה, דוקטור,” הוא הדגיש, “אבל יש לך ילד חזק שיבריא מהר. מחר אראה אותו שוב, ואם הכל יהיה בסדר, אשחרר אותו ביום ראשון.”

הרופא המומחה פנה ללכת, אלא שפתאום נעצר. “איש-כינרת,” הוא בהה לעבר איתמר. “מה מקור השם הזה?”

“שיפמן. זה שמם של הורי סבי. ממייסדי דגניה.”

“שיפמן, הה?” פרופסור אהרונסון חייך כמי שזכה במשהו, “שיפמן, איש סירה. זה לא רע. מאיש סירה לאיש-כינרת.” לרגע נראה היה כחוכך בדעתו ואחר-כך הוסיף כמי שלא יכול להתחמק מאמירה מסכמת: “פעם חשבו על עבריות… על ארץ העברים. וגם אז היה חשוב שהשם יהיה עברי… אבל זה היה פעם, לפני ימי הגיטו הישראלי…”: ואפילו אם התכוון לבטא עוד משהו, השתתק, הניף ידו לשלום והמשיך לצעוד במסדרון לעבר חדרו.

רק כאשר התרחק הפרופסור, נזכרה גלינה במשהו. היא שלפה מכיס המקטורן הכחול שלה פיסת נייר מקומטת.

זה מה שנשאר בדירה אחרי שהחוליגאנים ברחו," היא הושיטה את הנייר המקופל לאיתמר. “זה מה שהראו לי כמו רשיון מהממשלה…” היא עפעפה בעיניה במבוכה. “אני מצטערת כי שכחתי לתת זה לשוטרים.”

הוא משך מידה את הדף ויישר אותו. היה זה מזכר רשמי של משרד הפנים. היו רשומים בו בכתב יד של אלמוני כל פרטי הולדתו של תום קאטאייב. תאריך הלידה. מספר תעודת הזהות שנרשמה לו. שם בית החולים. מוצא האב – לא ידוע. מוצא האם – יהודייה.

בשוליים הופיעו פרטים נוספים של כתובת המגורים, מקום עבודתו של מיכאל, אימתי הוא יוצא לבית החולים ואימתי הוא שב, ולמטה הסתלסלה חתימה, שניתן היה לפרשה כדבר או צבר.

“תשאירו לי את זה,” הציע איתמר, “זה יגיע לידיים הנכונות.”

“בסדר גמור,” הסכים מיכאל. “אני רוצה לדעת מי עושה דברים נוראים כאלה. זה חשוב מאוד שאני וגלינה יודעים.”

“אני מאמין שהמשטרה תמצא את הממזרים,” הוא הבטיח להם, “והעיקר שתום יהיה בסדר.”

הואיל וגלינה היתה צריכה להימצא בלילה על-יד תינוקה, ומיכאל העדיף להישאר אתה, קם איתמר ונפרד מהם בהבטחה שיחזור ויהיה אתם מחר, בגמר יום עבודתו. הם אף פעם לא שאלו אותו במה הוא עובד, והוא דיבר באופן כללי על צילום. אז מבחינתם הוא נחשב לצלם, וצלמים מצלמים גם בשבת, וזה היה בסדר.

היתה נקודה אחת שהטרידה את איתמר, והוא חייב היה לברר אותה. לשם כך היה עליו להשתמש בטלפון הציבורי שנמצא בכניסה לאגף הילדים.

הוא תפס את שלומי גור בביתו.

“אני מצטער שאני מפריע,” הוא התנצל.

“מה העניינים?”

“אני צריך פיתוח מהיר של הפילם…”

“אבל אמרת שזה לא בוער. שזה יכול לחכות ליום ראשון.” גורי לא הצליח להצניע את נרגנותו.

“השתנו הנסיבות.”

“מה זה אצלך מהר?”

איתמר לא היסס. “עכשיו.”

“בחייך, ליל שבת עכשיו.” גורי הדגיש את המלה ‘עכשיו’ כמעט ברשעות. “תן לפחות לגמור לראות את הסרט.”

“אני מצטער שלומי.”

“עכשיו עשרים לאחת-עשרה,” התלונן גורי, זה לא יכול לחכות עד הבוקר?"

אני מעדיף שלא."

“אוקיי,” נכנע גורי, “נפגש במרכזת בעוד חצי שעה. יוסי ממשמרת הלילה יחכה לך ב’פרונט'.”

הכבישים מכפר-סבא לתל-אביב בליל שבת היו עמוסים כבצהרי יום, והדרך נדמתה כמתארכת. היו קטעים בדרך, שאפילו רוכב אופנוע מאומן וזריז כאיתמר נקלע למצבים שנאלץ להאֵט בהם, לתמרן פעם ועוד, עד אשר המשיך לזנק קדימה. אלא שהוא לא טס סתם ככה. תמיד היתה הרכיבה המסתערת מאפשרת לו פתח של שהות למחשבה, לניתוח מצב, לקשירת קצוות רופפים, להסקת מסקנות בהירות.

יותר ויותר נטה לצד האפשרות כי הבריונים שהתפרצו לדירת הקאטאייבים קשורים בקבוצת ‘האמריקנים המשוגועים’ ביפו. ההכרה הזאת לא היתה סתמית והיה לה על מה להתבסס. התיאור של ראש הקבוצה הגוץ, על-פי עדותה של גלינה, הזכיר לו מיד את האישון עם המכונית האמריקנית שצילם ביפו. הרגשתו היתה כי מדובר באותו אדם.

“זה עלול להיות לילה ארוך מאוד,” הוא חשב כשנכנס לחניון של מגדל סנצ’ורי והחנה את האופנוע הגדול בתחום המוקצה לכלי הרכב של הסמויה. השעה היתה אחת-עשרה ושלוש דקות. למרות הכל הוא עשה את הדרך מכפר-סבא בפחות מעשרים וחמש דקות.

בהגיעו לקומה הארבע-עשרה הוא לחץ על הכפתור הסמוי של המרכזת, ויוסי, שכבר חיכה לאות ממנו, פתח את הדלת של ‘הפרונט’ והכניס אותו מיד פנימה.

“אהלן ג’ינג’י,” יוסי חייך, “שלומי כבר נמצא כאן.”

עדיין היה אור בנורה הירוקה שמעל לכניסה למעבדת הפיתוח, כך שאיתמר נכנס אליה מיד. הוא מצא את שלומי משלים את ההכנות להפעלת מכונת הפיתוח.

“פעם זה היה אחרת,” גיחך שלומי, “היום הכל מכונות. אם כי אני מעדיף את השיטה הקלאסית. יותר בטוח. אולי זה רק נדמה לי מפני שככה התרגלתי.”

“כמה זמן זה ייקח?”

“לך ס’תכל בטלוויזיה,” הציע שלומי. “אקרא לך כשאגמור.”

וכך יצא שאת הרגעים הבאים הוא בילה בכורסה בפינת ההתרווחות של צוות המרכזת. היתה שם טלוויזיה צבעונית קטנה, והוא עקב אחרי השלב האחרון של תכנית פטפטת משעממת, שהפגישה שר משפטים לשעבר עם זונה לשעבר ועם ח"כ לשעבר, שהיה גנב נודע לפני כן וגם אחר-כך.

יוסי עמד בפינת המטבח הצמודה ושאל אותו אם הוא רוצה משהו, ואיתמר ענה שלא היה אכפת לו לקבל איזה קפה ומשהו לדחוף לפה.

“יש,” אמר יוסי, “דוידקה צריך לחזור עוד רגע עם פיצה.”

כעבור חמש-עשרה דקות נגס איתמר ברעבון בפרוסת הפיצה שהונחה לפניו. הוא היה כל-כך רעב עד שדוידקה צחק מלעיסתו הנמרצת והזהיר אותו שלא ישרוף את הפה.

כשהוא לגם את הלגימה האחרונה של הקפה, הופיע שלומי.

“אוקיי,” אמר שלומי, “בוא ס’תכל ותגיד מה בדיוק אתה צריך.”

הכל היה בסדר. הפילם פּוּתח. היו שם שבעה פריימים טובים של בעל הזקן הגוץ. אבל היו אלה צילומים די מרוחקים, והוא נזקק להגדלה ברורה של הפרצוף.

“אין בעיה,” הבטיח שלומי, “בוא ונגמור את זה בשביל הלילה.”

“אני רוצה גם הגדלה של האחרים,” הדגיש איתמר.

עיניו של שלומי התרחבו. “:בחייך, אתה רוצה לקרוע אותי לגמרי?” בקולו היה צבע של תלונה אמיתית.

“זה מה שאני צריך, שלומי.”

“אתה מתכונן לעשות הלילה מסדר זיהוי של תמונות?”

“כן.”

שלומי התנשף בכבדות ופתח בעבודה.

איתמר נשאר במעבדה ועקב אחר עבודתו של שלומי שהיה זריז וכל תנועה שלו מדויקת וחסכנית. על-אף שהיה לאיתמר יותר מסתם מושג על תהליכי פיתוח והדפסה, יכול היה לעבור עוד כברת דרך מאלפת בתחום זה עם שלומי, שתוך כדי ביצוע הפעולות השונות גם נבח את תשובותיו המקצועיות לשאלותיו של איתמר. כך או כך, קצר-רוח ונרגז כשהיה על שהוצא מביתו לפני סיום הסרט, הוא פיזר על השולחן כעבור זמן קצר את שורת הפרצופים המוגדלים.

“איך זה?” הוא שאל את איתמר.

“טוב,” הודה איתמר, “בדיוק מה שאני צריך.”

“למתי אתה צריך את שאר החומר?”

ברשותו היה עוד פילם, שאת הצילומים שלו צריך היה לפתח ולהגדיל באותה שיטה. וזאת כבר היתה עבודה ששלומי לא התכוון לעשות הלילה במעבדה. הם הסכימו שאת השאר ישלים שלומי ביום ראשון.

איתמר חזר והתנצל על שעקר אותו מחוג המשפחה, הודה לו והכניס את התצלומים לכיס הפנימי של מעיל הרוח השחור שלו, והם נפרדו.

הוא חזר לבית החולים בכפר-סבא ומצא את גלינה ומיכאל עדיין יושבים בפינת ההמתנה. כאילו הלילה עוד לא הפליג לדרכו. הם הופתעו לראותו פעם שנייה באותו לילה, והוא שאל אותם אם הכל כשורה ואם הם צריכים משהו. אולם מיכאל כבר דאג לגלינה והביא ממזנון סמוך לבית החולים קפה וכריך. אלא שגלינה הסתפקה רק בקפה, למרות שאותו יום לא טעמה דבר.

“הבטן שלי קשה כמו אבן,” היא התנצלה בחיוך רך שהרעיפה לעברו. ניכר שהיא נרגעה במידת-מה מהלם ההתפרצות לדירה והפגיעה בתום.

איתמר גרר כיסא והתיישב מולה. “אני רוצה להראות לך כמה פורטרטים. תנסי לראות אם את מכירה מישהו, טוב?”

גלינה התרגשה שנית. עיניה הבריקו בחרדה. “של מי הפנים, איתמר?”

“של האנשים שאולי אחד מהם היה בדירה.”

"איך השגת את זה? תמה מיכאל כשאיתמר הוציא מהכיס הפנימי את המעטפה שהכילה את התצלומים.

“קשרים,” חייך איתמר, “כמו ברוסיה, פרוטקציה.” הוא הושיט את התצלומים לגלינה. “תסתכלי בבקשה.”

ידה של גלינה שהושטה לקראתו רעדה. היא החליפה מבט מהיר עם מיכאל כמנסה לשאוב ממנו עידוד, ורק אחר כך אחזה באחת התמונות ומיד מלמלה בדאגה: “זה כמו האנשים ההם. באמת כמו…” היא הראתה את התצלום למיכאל ואחר-כך המשיכה להחליף תצלום בתצלום על-פי הסדר עד שלפתע אישוניה כמו קפאו לרגע ופניה האפירו.

“זה הוא,” היא לחשה באפס-קול כנחנקת.

“מי זה?” שאל איתמר.

"ההוא… הקטן עם הסכין ביד שלו…,

מיותר היה מבחינתו לחזור ולשאול אותה אם היא בטוחה. בעיניה התייצבה שנית התמונה הקשה שאירעה בשעת בוקר מוקדמת. הרעד שהתחיל בידה האוחזת בתצלום התפשט בכל גופה, עד שמיכאל נזעק לסוכך עליה בחיבוק אוהב כשהוא ממלמל באוזנה ברכּות, “גלינה יקרה שלי, גלינה שלי…”

גלינה חזרה ולגמה לגימה צנועה מהקפה שכבר היה צונן. “אם אני חיה עד גיל מאה,” היא לחשה בקול מרוסק, “אני לא שוכחת אותו…”


 

שבת 9.4.94

8

כשאיתמר חזר לדירה ברעננה, נשארו רק כשלוש שעות עד לזריחה של שבת. היה עליו להתקשר לשחף, שכמפקד הסמויה היה היוצא ובא היחיד מטעמה במטה המחוז, והיה האיש המוסמך לגלגל לכתובת הנכונה את האינפורמציה המפתיעה על פרשת התינוקות עם התצלום של התוקף-המוהל.

יכול להיות, הוא חשב, שפענוח המקרים המוזרים האלה של המילה בכפייה אולי יספק הסבר הגיוני להתארגנותה של הקומונה ביפו. ייתכן שבכלל לא היה מדובר בפעילות מחתרתית נגד הערבים של יפו, אלא באיזה מסע דתי פאנאטי, וההערכה המודיעינית של השב"כ היתה שגויה. הוא קיווה שאם החקירה שתתנהל בעקבות המידע שלו תאמת את השערתו, יבטלו את המשך התצפית על הקומונה מהחדר המצחין שמעל לנגרייה.

אילולא היה מדכא את הרצון לדווח מיד לשחף על פרשת התינוקות, כי אז היה עוקר אותו משנתו. אלא שלא היה מדובר באירוע כה חורג המצדיק הטרדה שכזאת. גם שחף ראוי היה למעט מנוחה מהסבב המתיש בשטח כראש יחידה כל-כך רגישה. הם ממש עבדו שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה, בממוצע שנע בין שתים-עשרה לשש-עשרה שעות ביום, ולפעמים גם הרבה יותר. הוא החליט כי הזמן הנכון להתקשרות יהיה לפני יציאתו למשמרת ביפו.

איתמר חזר ונרדם לשעות אחדות. זוהר השמש העולה, שפרץ והציף את חדר השינה, עקר אותו משנתו. תחילה הושיט ידו לעבר הטלפון, אך משהעיף מבט בשעון היתה השעה רק חמש וחצי, עדיין מוקדם מלהחליף מלה עם ראש היחידה.

לאחר מקלחת וגילוח נכנס למטבח הקטן וטיגן ביצייה כפולה, פרס עגבנייה לפרוסות דקות, הניח בצד זיתים שחורים אחדים ונתח גבינה לבנה וקלה במקלה שתי פרוסות לחם. את כל זה קינח בקפה בוץ בלי חלב, מפני שהחלב נגמר לו. בכלל, מצב המזווה שלחו הכתיב גיחה ל’סוּפּר' הקרוב בהזדמנות הראשונה.

הוא חשב על הקאטאייבים. על מיכאל, על גלינה ועל תום. האירוע הרתיח בו את הדם, והוא כבר מזמן לא זכר עצמו כועס ונפגע בצורה אישית שכזאת. הוא הרגיש את עומק העלבון וההשפלה של גלינה ומיכאל כאילו בו עצמו מדובר. כל הפרשה הזאת הסבה לו עגמת-נפש וצער. הוא קיווה כי בעזרת שחף יצליח תוך זמן קצר לאפשר לחוקרי משטרת כפר-סבא שטיפלו בתלונה, להניח יד על הנבל הקטן ועל שני שותפיו הבריונים.

רק בשש וחצי, לפני שיצא למשמרת שלו ביפו, הוא התקשר לביתו של שחף. הצלילים המתנגנים של הספרות נותקו כאשר מישהו הרים בצד השני את השפופרת שלו.

“הלו?”

זה היה קולה של חנה, אשתו של אילן. איתמר הכיר את הקול הנמוך והרגוע. הוא שמע אותו כבר לא פעם. גם היא זיהתה את קולו וענתה מיד ששחף מחוץ לבית.

“אתה לא מכיר אותו?” היא לגלגה, “הוא לא נשוי לי. הוא נשוי למשטרה. לכם. אפילו לך.” היא צחקה. “אין חג. אין שבת. אין חנה. יש רק משטרה…”

“אני מצטער שהערתי אותך,” הוא התנצל.

“זה בסדר, אני חיה על-פי שעון משטרתי. אם אילן יתקשר, אז מה למסור לו?”

“שאני מחכה לשמוע ממנו דחוף.”

“הג’ינג’י, נכון?”

“בדיוק, ושבת שלום.”

משהתפנה קו הטלפון, הוא התקשר לשירות הביפרים וגם שם השאיר הודעה לשחף להתקשר דחוף לג’ינג’י ביפו, ולא יותר מזה. וכך נהג כשנוצר הקשר הטלפוני גם עם האחראית על ‘ציפור אחת’ במרכזת.

בשש ועשרים וחמש הוא הוציא את האופנוע ממקום החנייה שלו בחצר האחורית ודחף אותו בשקט לעבר הרחוב הראשי. מתמיד הוא נשמר מלעורר רוגז בקרב השכנים בהתנעת המנוע החזק בשעה כל-כך מוקדמת, כשכולם מנצלים את השבת לעוד איזה שעה-שעתיים של שינה מתוקה.

ורק כשהגיע לרחוב הראשי, אחוזה, הוא התיישב עליו, התניע אותו והזניק אותו קדימה. באותו זמן רק כלי רכב בודדים שייטו בכביש, ומזג האוויר נעשה עוד יותר חם, מבשר אפילו התחלה של שרב. אבל הטיסה על-גבי האופנוע החזק שמסוגל היה לפתח בשניות ספורות מהירות גבוהה, הפיגה את תחושת החום היבש, וההצלפה הנעימה של האוויר בפניו עינגה אותו.

תחושת הריחוף על-גבי האופנוע היתה כשל ציפור ענקית. הרגעים והשעות שהוא עשה ברכיבה על האופנוע היו מהמרגשים ביותר בחייו. בנקודה זאת היתה ההרגשה של דלית זהה לשלו. משוחררים, כך היא התבטאה, מהכל מהכל מהכל. הוא על האופנוע הכחול שלו, היא על האופנוע האדום שלה.

החוויות האמיתיות של השיטוטים הקסומים במרחבים נולדו כשהם הצטרפו לאופנועיסטים משוגעים לדבר, בעלי אופנועים חורשי-ארץ כשלהם, ונהגו לחרוש במשותף את מרחבי הארץ, פעם דרומה פעם צפונה. לא היתה בנמצא דרך יותר מרתקת לענג עצמם בנבכי נופים עוצרי-נשימה ביופיים מאשר באמצעות הרכיבה על-גבי האופנועים הכובשים בקלות משעולים צרים ונעלמים, שאף מכונית אחת לא היתה מסוגלת להתחרות בהם.

איתמר אהב לשמוע את אוושת החיכוך שבין צמיגי הגלגלים לכביש. אוושה כמו לחישת אוהבים, גניחה מתמשכת וחרישית. וכשגלש מרחוב הירקון לעבר הטיילת, והים השקט נחשף כשפניו הכחולים סופגים את קרינת הזוהר של השמש העולה במזרח, הוא כמעט והוכה לרגע בסנוורים. אלא שהוא עפעף בעיניו לסלק את השפעת הזוהר המהמם, קבע מבטו בכביש והגביר את זרימת הדלק למנוע, כשהוא מרגיש את העָצמה המתגברת של הרכב החזק.

איתמר איחר ברגע או שניים, אבל משמרת הלילה כבר פרחה לה. שבזי ויומבו התלוצצו ואמרו שהרווח היחיד הגדול של סמויי משמרת הלילה זה שהם לא צריכים לסבול מריח הדבק המחליא במרוצת היום, רק שהפעם בגלל השבת התמזל גם מזלם. הם דווחו לאיתמר שגורדון, האחראי ל’ציפור ארבע', ביקש למסור לו שהטכנאים של המִפלג הצליחו סוף-סוף להשתיל מתחת לאדני החלונות של הקומונה שני מיקרופונים זעירים.

“האמריקנים יצאו לבית כנסת ובטח יחזרו עד הצהריים,” שיער יומבו, “ואם תרצה תוכל אז להקשיב לקשקושים שלהם.”

“יה יה יה,” לגלג שבזי בניסיון לחקות את האמריקנים, “עושה רושם שבשבת הם לא יקשקשו הרבה, ואפשר יהיה לסגור עיניים,” הוא צחק. “בגלל הכולירות האלה תראה איזה שבת בישלו לנו! הולי שיט!”

“אם לא תהיה תעסוקה,” הרגיע אותו יומבו, “תוכל לקרוא את הבלשים הקטנים שלך.”

אבל בכל זאת השגרה היתה שגרה, והם פעלו על פי התור, אחד נמצא במשמרת במשך שעה והשניים האחרים מתעסקים בשלהם, ואחר כך מישהו אחר לוקח על עצמו את המשמרת, והמוחלף זוכה בשעתיים של מנוחה.

בערך בתשע ומשהו התקשר ‘ציפור שלוש’ ל’ציפור שבע' ושבזי ענה. שחף התחבר לרשת. רצה לדעת מה נשמע ואחר-כך ביקש להחליף מלה עם איתמר.

“מה בוער, ציפור שבע?” בקולו של שחף נשמעה עייפות, שהוא אפילו לא ניסה להסתיר אותה.

“אני לא יודע עוד איך לקשור את הדברים, אבל לגמרי במקרה עליתי על משהו שקשור בג’וב,” הוא דיווח.

“הנוכחי?”

“כן,” אישר איתמר, “אני חושב שכדאי שנדבר. יש לי גם חומר מסוים שמתקשר עם זה.”

הם נזהרו מלדבר בלשון מלאה. שנת תשעים וארבע נחשבה לשנת הציתותים הגדולה, כאשר נחשפו בזו אחר זו סוכנויות של חוקרים פרטיים שצותתו לכל ארגון ממשלתי, והמשטרה היתה בין החשובים. ההנחיה של המטה הארצי היתה להימנע במידת האפשר מהעברת מידע באמצעות הקשר, להוציא אירועים יוצאי-דופן כאזעקת עזרה, הגשת סיוע ומקרים דומים אחרים.

“פנ”פ?" שאל שחף. לעתים קרובות היה משתמש בקיצורים משלו. הוא נהנה להמציא אותם. פנ"פ היה פנים אל פנים.

איתמר גיחך. “פל”א," הוא אמר. תמיד היה מגיב במהירות מתוך הומור על קיצורי ההתבטאויות המפורסמות של שחף.

שחף צחק. “לא רע, ציפור שבע. פל”א. פה לאוזן. מה מידת הדחיפות?"

“תראה, תחליט אתה. מה שאני יכול להגיד לך שכל זה מתקשר בחקירה של יחידה אחרת. אבל יש לי רושם שאולי נמצא פה גם מפתח להבין את כל הנושא של יפו.”

“רמז?”

איתמר צחק. “אם אתן לך רמז שקושר את שני הדברים, תחשוב שמשהו השתבש אצלי בקומה העליונה.”

“בכל זאת,” התעקש שחף.

“קשור בתינוקות…”

נפלה שתיקה קצרה. “תגיד לי ששמעתי נכון… תינוקות?”

“כן.”

“אוקיי, ציפור שבע, זה לא נשמע כסיבה רצינית אלא אם צריך לאשפז אותך להתבוננות,” סיכם שחף, “אבל אפגוש אותך בעוד שעה על-יד השעון. נעשה טיול קצר ברכב.”

והקשר נותק.

שבזי החליף מבט עם יומבו ופרץ בצחוק. “איזה מין סיפור שמענו עכשיו? תינוקות שמינוקות… וזה מתקשר עם הליצנים האלה של הקומונה? מה קורה פה? ממתי אתה לא משתף את הצוות שלך באירועים מרגשים בחייך? ספר לחברה,” דחק בו שבזי.

ואיתמר סיפר.

“אתה בטוח שזה מתקשר עם החברה מכאן?” תהה יומבו. מבין השלושה הוא היה המנוסה יותר בהפתעות שהמציאות זימנה במהלך חקירות שונות.

“כן. יש זיהוי ודאי של הנמוך מהמכונית.”

“מעניין,” אמר יומבו באיטיות, “יכול להיות שעלית על משהו.” יומבו שלא כשבזי התייחס ברצינות למה ששמע. “בכל מקרה זה דורש טיפול שורש,” הוא הדגיש, “ואני בטוח ששחף יֵדע לגלגל את העניין כמו שצריך. שחף יסודי בדברים האלה.”

9

רגעים אחדים לפני אחת-עשרה כבר חיכה איתמר על המדרכה שממול לכיכר השעון בצד המערבי, לא רחוק מהכניסה לבניין העתיק של משטרת יפו. ורגעים אחדים אחרי אחת-עשרה נעצרה על ידו הסובארו האפורה של שחף, והוא נכנס והתיישב בצידו.

“דבר,” הציע שחף כשהמכונית פנתה לכוון יפו העתיקה.

איתמר דיווח על האירוע בבית הקאטאייבים ועל מה ששמע מפרופסור אהרונסון, שהיו כבר מקרים שטופלו ב’מאיר'. הוא מצא לנכון לחזור על השערתו של הרופא הבכיר כי ייתכן שכל העסק הזה קשור במסע של קיום מצוות.

שחף הניד ראש בתמיהה והשמיע גיחוך מבטל. “פרופסור! שיתעסק ברפואה ושלא ינחש במה מדובר. מה הוא אמר על מצב התינוקות?”

“אנ’חושב שאחד התינוקות מת.”

“בחייך, תשאיר לאחרים לחשוב,” הציע שחף. הוא נהג להגיב לעתים בהתנשאות, כאילו כל התורה שבכתב ובעל-פה בכיסו. “בוא נהיה רציניים לרגע. אמרת שיש לך משהו ממשי. מה זה?”

“ס’תכל,” איתמר הוציא מהמעטפה את תצלום הקלסתר של האיש, שזוהה על-ידי גלינה כמנהיג של החוליה שהתפרצה לדירה. “זה האיש.”

“אתה בטוח?”

“זוהה בוודאות על-ידי הרוסייה.” איתמר שִׁחזר את פרטי תיאור האיש הגוץ כפי שזכרה אותו גלינה בדייקנות, וכיצד התיאור הזה תאם את דמותו של אותו גוץ שהוא ראה ביפו והוא משוכנע שנתקל בו בעבר גם בחברון ובקריית ארבע. הזיכרון העמום התקשר בהתנגשויות חזיתיות בין מתנחלים לפלשתינאים. הוא גם הוסיף שתיאור המכונית של החשודים מזכיר את מכונית הפונטיאק גראנד פרי של הדתי הגוץ.

“איך השגת את הצילום הזה?”

“צילמתי אותו אתמול,” הסביר איתמר.

“איפה?”

“זה מה שאני מנסה להגיד לך, שחף,” הוא חייך בסבלנות. שחף לא נמנה עם המבורכים בחשיבה דקה. “הוא הגיע לקומונה ביפו בבוקר. בערך שעה וחצי אחרי שהתחלנו את התצפית. היית צריך לראות איך האמריקנים התנהגו אליו כאילו לא היה סתם אחד מהם. נתנו לו כבוד אמיתי. יש לי רושם שהוא החוליה המקשרת בין התקיפה של התינוק לבין התצפית כאן. צילמתי אותו כמה פעמים. אם בכל זאת תשאל לדעתי, אז יכול להיות שהרופא לא דיבר שטויות, ואם נחטט לעומק, אז אולי יתברר שמדובר לא בפיגועים, אלא באיזה מסע התעוררות דתי.”

“יכול להיות,” מלמל שחף.

“קודם כל אני חושב שצריך לזהות אותו בוודאות ולאפשר לכפר-סבא לעצור אותו. יש פה שורה של עבירות. אולי אפילו מדובר ברצח.”

“בוא לא נמהר,” החליט שחף, “הוא לא יברח. יש לך גם את מספר הרכב שלו?”

“יש.” איתמר שלה פתק מכיסו והושיט אותו לשחף.

“נקשור את החוטים עד שתתקבל תמונה יותר ברורה, מסכים?”

איתמר הנהן. “אתה המפקד, אתה המחליט. אני רק רוצה שהממזר הזה ישלם על מה שעשה ברעננה.”

שחף מצמץ בשפתיו כאילו טעם משהו מהנה. “שמע, זה יהיה באמת משהו, אם יתגלה קשר בין כל הדברים האלה. אוקיי,” הוא פסק תוך שהוא חוזר ונוהג את הרכב דרך שדרות ירושלים לעבר כיכר השעון, שהתכוון להוריד בה את איתמר, “אני אטפל בעניין, ומחר תשמע ממני. מה שלא יהיה, עשית חתיכת עבודה לעניין.”

איתמר ניצל את היותו מחוץ לחדר התצפית לקנות באחת הסטייקיות אוכל לצהריים. הוא הביא אתו לתצפית שלוש פיתות עם סטייק לבן, שהצד הפנימי שלהן מרוח בטחינה, ובשקיות נפרדות היו חמוצים ולשונות תפוגנים. הוא גם דאג לפחיות קרות של פפסי.

“זאת חברות!” צהל שבזי ונגס מיד בפיתה שמשך מהשקית החומה. ואילו יומבו התעניין לדעת מה אמר שחף, על המידע של איתמר. “התינוקות יצילו אותנו מהחור הזה או לא?” הוא חקר, “כמה זמן הוא עוד רוצה למשוך את התצפית על אנשי אלוהים שלו?”

“אתה לא מכיר את שחף? הוא קובע? יש ראש ענף חקירות. יש מפקד מחוז. יש הירארכיה, בינתיים בוא תאכל משהו.” איתמר הושיט לו את חלקו בארוחת החטיף ובאותו רגע הבחין פתאום בחבורה שמנתה יותר מעשרה חוזרים בתשובה, שהגיעה מכוון כיכר השעון. “המסוממים באים,” הוא העיר והכין בזריזות את המצלמה לקליטה.

בעד עין המצלמה קשה היה להתעכב על כל אחד בנפרד. אולם כשהם התקרבו התברר לאיתמר שהאיש קטן-הקומה לא נמצא ביניהם. בינתיים הוא ניצל את ההפסקות שחלו בהליכתם, כששניים או שלושה התעכבו להחליף אמירה כלשהי בדרך וכחנית, והוא הפעיל בזריזות את המצלמה.

איתמר חזר והרכיב את האוזניות של מגביר הקליטה מהקומונה. האמריקנים דיברו בעגות שונות. אלא שהוא זיהה את רובם כברוקלינאים, ואולי רק שניים או שלושה היו ממקומות אחרים. הם פטפטו קצת על עניינים שונים שלהם, שלא נתפרשו כבעלי חשיבות לתצפיתנים.

במשך שעות לא נראתה תנועה מיוחדת מכיוון הבית הנצפה. רק בחמש וחצי חזרו והופיעו האמריקנים בפתח הבית ושוב פנו לעבר כיכר השעון, לתפילות צאת השבת, על-פי הערכתו של שבזי.

בשבע הגיעו אנשי ‘ציפור ארבע’, ואיתמר חזר והצמיח כנפיים לאופנועו ובשבע וארבעים כבר פתח את דלת דירתו. הוא הכין לעצמו קפה בוץ ואחר-כך התקלח ושוב חזר ועלה על האופנוע ונסע לבית החולים בכפר-סבא. לשמחתו התברר כי פרופסור אהרונסון דייק בדיאגנוזה שלו, ותום היה מועמד להשתחרר תוך יום או יומיים לכל היותר. אז יופקד המשך הטיפול בידיו של מיכאל.

“כנראה שאני אגיע כאן לרפואה רק דרך דלת אחורית,” התלוצץ מיכאל והשתתק כשגלינה נעצה בו מבט גוער.

“לא בדלת הזאת,” היא מחתה.

הם חזרו והתמקדו באיתמר כשסיפר להם כי בעזרת ידיד בעל קשרים במשטרה טיפל בעניין החשוד שזוהה על-ידי גלינה.

“מה הסיכויים לעצור אותו?” שאל מיכאל.

“אני בטוח שתוך יום הוא ייעצר,” אמר איתמר, “ואז גם נדע מי ומה מסתתר מאחורי כל הסיוט הזה.”

הם שוחחו עוד זמן-מה בנושאים שונים, ואחר-כך נסע איתמר למרכז כפר-סבא, למרות מחאותיהם, והביא להם כריכי ביצה וגבינה וקנקן שהכיל קפה מהביל. לפני שנפרד מהם, הוא נכנס לחדר התינוקות המאושפזים והעיף מבט חם בתום-טום שישן בשלווה.

הוא חזר לדירה אחרי עשר, פתח לרווחה את החלונות והשתרע על הספה הצרה בסלון, כשהוא מקשיב לקרייני מהדורת החדשות הבין-לאומית של סי.אן.אן. בין הסקירות המורחבות הוגשה גם סקירה יסודית על המתרחש בשטחים עם התקרב המועד בצפוי לחתימת הסכם השלום בקהיר.

לאט גוועו המלים וניטשטשו התמונות עד שנהיו בליל צבעים מרדימים. עיניו נעצמו ומחשבותיו נדדו אל פסיפס מסחרר המורכב מאנשים, מקומות ומועדים שונים. לפעמים היו מתפרצים ועולים זכרונות מארצות-הברית, שם נולד וגדל עד סף נעורים. לפעמים נצטיירו אצלו מראות נפלאים מדגניה, מקום שעוצבה בו השקפת עולמו בהשפעת סבו הישיש, יוסף איש-כינרת. וגם על דלית הוא חשב.

וכשעלתה הרוח הצוננת מכיוון הים, הוא כבר היה שקוע בשינה עמוקה.


 

יום ראשון 10.4.94


10

הבוקר החדש הביא אתו הקלה פתאומית ברמת החום, ורוח קלה וצוננת המשיכה לנשוב מכיוון הים שבמערב. אותו בוקר לא הופיע דוקטור קאטאייב למפגש ההסעה בפתח בית המגורים, ואיתמר חשב שמיכאל העדיף לבלות את הלילה עם גלינה בבית החולים. כיוון שהיה פטור הבוקר מלעשות סיבוב נוסף בצפון תל-אביב, ניצל איתמר את הזמן הפנוי להגיע מוקדם יותר לתצפית. היה בכוונתו להספיק להחליף דברים עם אנשי משמרת הלילה, שלמה גורדון, שוקה גרין ויצחק אלימלך. הוא רצה לדעת אם גם הבוקר הגיע הגוץ במכונית האמריקנית ויצא מן הקומונה לאנשהו עם אנשים נוספים. היה בדעתו לבחון אם הלו"ז של אנשי הקומונה התאים מבחינה זאת לזמן האירוע בדירתם של הקאטאייבים.

לאנשי משמרת הלילה היה כבר מידע נוסף, כפי שהוא קיווה. אחד מהם, יצחק אלימלך, ביצע מעקב אחרי שלושה מבני החבורה, שיצאו מהבית השכור שלהם בארבע בבוקר. התברר כי הם באמת התפללו בבית כנסת של יוצאי בולגריה, שנמצא במרחק של כמה מאות מטרים משם. בחמש הם חזרו, וכעבור דקות אחדות הגיעה הפונטיאק הירוקה ומתוכה יצא הגוץ ונחפז בצעדי הרקדן המשונים שלו לחדר המדרגות. כעבור כמה רגעים הוא חזר וגלש דרך חדר המדרגות הישן ובאמת גם הפעם היה מוקף בשלושה אחרים מבין אנשי הקומונה. כדרכו הוא התיישב על-יד הנהג, והשלושה עם כלי הנשק האישיים שלהם התיישבו במושב האחורי, והמכונית הסתלקה במהירות מהסמטה.

“מה אתם חושבים שהולך פה?” חקר איתמר את אנשי ‘ציפור ארבע’.

“השורה התחתונה שמדובר באיזה חלוקת תפקידים,” הסביר שלמה גורדון, “אלימלך חושב שכל בוקר יוצאת קבוצת אנשים במכונית הירוקה לאיזה פעילות. אני חושב שהוא צודק. ואני גם מסכים אתו שבכל בוקר מתחלפים כל האנשים. אלה שיצאו הבוקר הם אחרים מאלה שיצאו אתו ביום שישי בבוקר.”

“מחוץ לאותו אחד,” הזכיר יצחק אלימלך, “הקטן הזה שבא עם האמריקנית. הוא עושה רושם כמו של קצין מבצעים.”

משחיברו את זמן היציאה, כפי שנרשם על-ידי אנשי ‘ציפור ארבע’, וזמן שיבתם, כפי שאיתמר ידע, התברר שאכן הלו"ז של קצין המבצעים חפף בדיוק את הזמן שנדרש לנסיעה לרעננה, או למקום אחר בפריפריה, כדי לבצע מילה כפויה ולחזור אחר-כך ליפו.

לפני שהם נפרדו, התלוננו אנשי משמרת הלילה על כאבי-ראש. בארבע וחצי בבוקר הגיע לנגרייה מנהל העבודה והעלה אש בתנור הדבק הגדול בשביל להמֵס אותו מחדש לקראת שבוע העבודה. כעבור שעה קלה התפרצו כבר הגזים הקשים לחדר.

“תשמרו כל פתח מאוורר,” הציע שוקה גרין.

“הצעה מחורבנת,” אמר איתמר, “פותחים את החלונות, אז השאיבה של הריח הזה לחדר נעשית פי כמה יותר חזקה. סוגרים את החלונות, אז המצב קצת פחות גרוע. יש למישהו הצעה אחרת?”

“יש לי באמת רעיון יותר טוב,” התגרה שבזי באנשי המשמרת היוצאת, “שאנחנו נתחלף. אתם ביום, אנחנו בלילה. לא נתלונן. הה?”

הם הגיבו בצחוקים מבטלים והסתלקו לדרכם, משאירים מאחור את אנשי ‘ציפור שבע’ קובלים על הצחנה המבחילה.

דקות אחדות אחרי שאנשי ‘ציפור שבע’ התחילו את המשמרת שלהם, נראו עוד אמריקנים שבים מבית הכנסת הבולגרי. איתמר הפעיל שוב ושוב את המצלמה שלו. הוא צילם במהירות הבזק פריים אחרי פריים, כצלם אופנה המצלם דוגמנית גמישה הממירה בקלילות תנועה בתנועה.

בשמונה ומשהו הופיעה המכונית האמריקנית הגדולה. אולם הפעם דווקא הגוץ הוא שזינק מתוכה ראשון, מהמושב האחורי שלא כמנהגו, ונחפז לפתוח את הדלת של המושב הקדמי. מתוכה נחלץ גבר כבן חמישים ומשהו, בעל זקן אדמדם מרובד בשיבה ומטלטל לפניו כרס מדושנת ובולטת. ניכר שהאיש הזה בא לראות, לשמוע ולהתרשם. הם עמדו מוקפים בכמה מבני החבורה של הקומונה, ולא נחפזו לעלות.

“יש לנו אורח חדש,” צהל יומבו.

“לא סתם אחד,” קבע שבזי, “זה מישהו בעל מעמד.” הוא פנה לאיתמר. “זה רגע בשביל המצלמה שלך, אדוני. אולי תצוד היום את אחד הפטרונים של המשוגועים האלה.”

מתנועות ידו הנמרצות של הגוץ נראה היה בעליל שהוא מתאר את הסביבה באוזני האורח הנכבד. אלא שאיתמר התקשה לצלם אותו, כיוון שמשום זווית לא נחשפו פניו בבהירות מספיקה. הוא מהר לצאת מהתצפית. מעלים את המצלמה מאחורי מעיל הרוח השחור, דילג במדרגות, נכנס לנגרייה, חצה אותה במהירות והתייצב בפתח כשהוא מנסה לצלם את בני החבורה.

נדמה היה לו שהוא צריך להתקדם קצת, ומבלי משים מצא עצמו פתאום לבדו על המדרכה, מפעיל את המצלמה ולוכד את מבטו של הגוץ. רק לרגע הצטלבו מבטיהם, אך די היה בכך לגרום לאיתמר להמשיך ולצעוד במתינות הלאה משם, כאילו היה תייר מזדמן המטייל להנאתו. אבל אפילו מבלי שטרח להפנות ראשו לאחור, הוא חש במבטים הקודחים בעורפו.

הוא משך תשומת-לב מיותרת.

למרות הכל היתה לו הרגשה שהצליח לתפוס פריימים אחדים של אותו נכבד בחברתו של האישון בעל המעמד בקרב אנשי הקומונה. רק לאחר שהשלים סיבוב, חזר והתגנב לנגריה ועלה לחדר התצפית.

“הפסדת את שחף,” אמר יומבו כשהוא נכנס לחדר המחניק, “אבל הסברנו לו שירדת לצלם טיפוס חדש.”

“אמר משהו?” שאל איתמר."

“שיחזור ויתקשר יותר מאוחר.”

דקות אחדות לפני אחת-עשרה התקשר שחף. הוא רצה ‘למכור’ מלה לאיתמר, כך התבטא.

“בדקתי את העניין,” אמר שחף, “ניפגש בשתים-עשרה אצל רחמו.”

“אוקיי, ציפור שלוש,” אישר איתמר.

ברבע לשתים-עשרה הוא ירד במדרגות האחוריות של הנגרייה ויצא דרך השער הצדדי כדי להגיע למסעדה הקטנה של רחמו שנמצאת בתחום הנמל העתיק. המסעדה של רחמו, נכה צה"ל, נחשבה למסעדת מאכלי-ים עממית ושימשה מקום מפגש גם ל’קבועים' מבין פועלי הנמל והדייגים. כשנכנס למסעדה מצא את שחף מנתח בהנאה פארידה גדולה.

שחף היה איש עם חולשה נודעת לאכילה. אלמלא צמיגי השומן שלו ייתכן שהיה נחשב לגבר נאה בעל קומה תמירה. אולם הסרבול, המס שמשלמים בעלי תאוות אכילה בלתי-מרוסנת כמותו, הפך אותו למעין סופגניה תפוחה, שכל מי שנועץ בה אצבע כמעט ונוגע בצידה השני.

“טְעם, טְעם,” הוא דחף את הצלחת שלו לעבר איתמר, “איזה ריח משגע של מליחות הים, זה משהו. אתה יודע איך האוויר הזה פותח אצלי תיאבון?” הוא צחקק והצית לעצמו סיגרייה אמריקנית. אחרי ששאף את העשן, לגם לגימה נוספת מקנקן הבירה הגדול שלו, חייך, שיגר מזלג לעבר הצלחת, העלה פלח תפוגן ארוך ושמנוני ולעס אותו בכוונה גדולה. “משהו משהו,” מצמץ בשפתיו, “מה שאוויר הים הזה עושה לי.”

“אני מוכן להתחלף אתך בכל רגע,” הציע איתמר כשהוא מזמין לעצמו סטייק לוקוס וסלט ירקות. “בוא תן לי לנשום כאן, ואתה תדחס לריאות שלך את החומרים המסרטנים של הנגרייה המזוינת.”

שחף צחק, והסנטר הכפול שלו רעד. “אוקיי, אם עד כדי כך אתה רוצה, אז אמצא לך משהו אחר…”

איתמר התבונן בו בסקרנות. “נדיבות פתאומית?”

“לא,” הודה שחף, “אני לא כזה, אתה יודע. אבל אולי אתה צודק, וכל העסק הזה של הקומונה קשור באמת בענייני דת. אולי ההערכה של השב”כ היתה מוגזמת כמו שחשבת. אז אולי יכול להיות שנרד מהעסק הזה."

“זה מתקשר בכל זאת עם מה שדיברנו?”

“התינוקות?”

איתמר טעם מהלוקוס העסיסי. הוא הנהן. “כן, התינוקות.”

“אנ’לא בטוח שזהו זה,” הפטיר שחף.

“מה אומרים אנשי התחנה של כפר-סבא?”

שחף גיחך. “הם צחקו מהרצינות שלנו. ראש הענף שטף אותי. מתברר שמישהו לא הבין שהיתה כאן בסך הכל כוונה טובה. לעשות מצווה. זה הכל. בגלל זה היה כל הרעש. נדמה לי שהיה עוד משהו כזה באזור של כפר-סבא, ועוד איזה מקרה בנוף ים. שם היתה התפרעות של איזה אשה מפגרת שלא הסכימה למה שרצה האבא, והתינוק נפצע בגללה קשה, ובקיצור זה נגמר לא טוב.”

“לא טוב?” הוא קבע מבט נוקב בפניו העגולים של שחף. “כמו שאני הבנתי זה מקרה שנגמר במוות.”

“שמעתי שזה המקרה שהיה לא נעים,” אישר שחף באי-שביעות רצון משונה, “התינוק הלך כנראה מסיבוכים. זה קורה לפעמים, אתה יודע.”

“ואולי זה היה רצח?” איתמר לא ויתר. התגובה הסלחנית כל-כך, הממעיטה מחשיבות הפשע, עוררה בו תחושת אי-נוחות.

שחף לא נחפז להגיב. “אתה לא יודע את כל העובדות, איתמר, ואנחנו לא חוקרים את הפרשה הזאת. אנחנו לא כוח-עזר בעניין הזה.”

“אני דווקא חושב שיש קשר בין התצפית שלנו למה שקורה בשטח עם כל התינוקות האלה.”

“מה יש לך שאין לי?” תהה שחף.

“יש לי בעיקר מחשבות.”

“שתף אותי.”

“אני לא בטוח שהעניין הזה כל-כך שולי.” איתמר השתהה, אחר-כך טעם מהקפה השחור. “אמרתי לך אתמול מה חושב על העניין הזה אהרונסון…”

“אתה מתכוון למסע הצלב הדתי?” שחף צחק. “שטויות.”

“זה מה שאמר פרופסור אהרונסון. לך תתווכח אתו.”

“מה אתה חושב, איתמר?”

“אני חושב שהוא טועה רק בנקודה אחת. זה לא סתם מסע דתי מטורף. יש לי הרגשה שמדובר במבצע שיטתי עם חלוקת שטח לגזרות. עם הפעלת חוליות. הכל מתנהל על פי תוכנית מדויקת כמו בצבא. יש לכל העסק המשונה הזה מטרה ברורה, ואולי כדאי לבדוק מה עומד מאחורי כל זה.”

שחף קשר את מבטו במבט החד של איתמר. העקשנות של האיש הצעיר הזה, בעל שער החלודה והעיניים האפורות, הוציאה אותו לפעמים משיווי משקלו. כשאיתמר היה דבק במשהו, לא היה אפשר להזיז אותו מהקו שקבע לעצמו.

“אני חושב שלפעמים אתה חושב יותר מדי,” הפטיר שחף כמסתייג. “אבל נניח שאתה צודק, אז הייתי אומר הלוואי. מפני שאני מעדיף כל דבר אחר על הסיכוי שאולי הם מתכננים פיגועים כמו במערת המכפלה.”

“אני מסכים עם כל אות,” הודה איתמר. המחשבה המפחידה הזאת עוררה בו לרגע תחושת אימה של התייצבות מול משהו אפל. ברגע זה הוא שוב חש בהרגשת חנק, כאילו בבת אחת הצטמצמה זרימת החמצן ללב ולריאות. כך הגיב גם כששמע את הידיעה הראשונה על הטבח המזוויע בחברון.

אלא שגם הפעולה של כפיית המילה היתה מטורפת.

“כל מה שתגיד לגביהם זה מתקבל על הדעת,” פסק שחף, “אבל אני לא מאמין שמדובר באיזה מסע מאורגן. בחייך, שכח מכל זה.” קולו של שחף היה מהודק, מעיד על כעס.

איתמר לא נרתע. “אני אומר לך שזה מאורגן, והם פועלים בהתאם למקורות מידע מדויקים. אני חושב שליחידת הפשעים הארצית בירושלים תהיה הרבה תעסוקה בזמן הקרוב.”

“אתה כבר סדרן עבודה?” קולו נעשה צרוד, וסומק פרץ בבת-אחת לפניו העגולים.

“לא, אני רק אומר לך מה שאני חושב לאור העובדות.”

“איזה עובדות? יש עוד משהו בנוסף לצילום שנתת לי?” הוא בחן בחשדנות את איתמר.

“הרוסייה מצאה איזה פתק בדירה, שכנראה איבד אחד מהשלושה. מזכר של מישהו ממשרד הפנים. היו שם פרטים מדויקים על התינוק. על ההורים. על מקום העבודה של האבא. כמעט כמו סיכום של חקירה. ונדמה לי שהיתה שם איזה חתימה של מישהו כמו צבר.”

“איפה זה?” פניו העגולים של שחף נתקשו. התפיחות הגורמת להם להיראות רופסים נמוגה, כאילו נשאב השומן, והעור נתמתח בבת אחת. איתמר פירש נכון את השינוי החד שנחתם בהבעתו הנינוחה בדרך כלל של ראש היחידה; שחף איבד משום-מה את שלוותו.

“אני מקווה שלא זרקתי אותו.” התגובה של איתמר היתה מהירה כשליפה מהמותן, וכמעט מיד הצטער על שנאלץ לשקר. אבל הוא החליט שלפני שימסור לשחף את המזכר הזה, רצוי שישמור לעצמו העתק ממנו.

“אני רוצה את הנייר הזה,” תבע שחף, “תחפש אותו.”

“אמרתי לך, אני מקווה שאמצא אותו.”

“אתה בטוח שזה הכל?” עיניו של שחף הצטמצמו עד שהאישונים נראו כראשי סיכות דוקרניות.

“זה לא הכל.”

“אתה כמו פרה בועטת שצריך לחלוב אותה בזהירות,” ירה שחף בטרוניה, “מה עכשיו?”

“בדקת למי הרכב שייך?”

“בדקתי. רשום על שם מישהו לא חשוב. מישהו מאבו-כביר. איזה קבלן, נדמה לי.” שחף משך לגימה גדולה מכוס הבירה שלו. “יש לך עוד חומר?”

“רק הפילם שנמצא במעבדה.” לא היה טעם להזכיר את הפילם השני, מפני שהוא עוד לא השתמש בכל הפריימים. “ביקשתי משלומי הגדלות חוזרות של כל מי שצולם שם,” הוא הסביר, “שלומי הבטיח שזה יהיה מוכן היום. אז בערב אעבור שם ואקח את החומר.”

שחף הניד ראש כיורד לסוף העניין. “זה אולי יאפשר זיהוי בעוד מקרים, מסכים?” הוא לא המתין לתגובה של איתמר והמשיך: “אני לא יודע אם זה עניין של היחידה הארצית, אבל אני אעביר את החומר לממ”ז, והוא יחליט על הצעד הבא."

“מה שאותי מעניין זה לדעת לאן הולכת החקירה ואם בוצעו מעצרים.” איתמר חייך במבוכה. “בגלל השכנים שלי. הבטחתי להם שיהיו תוצאות. אתה מבין.”

“מאה אחוז. מה ביחס לטיפוס ההוא?”

איתמר בחן אותו בזהירות. “טיפוס? מי?”

“יומבו סיפר שירדת לצלם מישהו חדש שהופיע שם. בעל מעמד, ככה הוא אומר לי.”

ושוב נדמה היה לאיתמר שהוא שומע את צליל ההרתעה החד חודר ומתהפך באוזנו.

“היה מישהו,” הוא אמר, “אבל לא הצלחתי לתפוס אותו. ניסיתי.”

שחף הנהן בראשו ואמר שלא יתייאש. אחר-כך הוא שאל מה ביחס ליומבו ושבזי. רצה לדעת אם גם הם מחברים כמותו אחד ועוד אחד, בַּקשר שלדעתו נתגלה בין אנשי הקומונה עם פרשת התינוקות.

“אני מתאר לעצמי שכן,” הוא אמר, “אנחנו צוות, והם יודעים פחות או יותר את העובדות הבסיסיות. גם הם מקווים אם זה באמת מתקשר עם הקומונה, אז אפשר לגמור עם התצפיות ולהעביר את המשך החקירה לכחולים.”

“אוקיי, אולי זה יקרה מהר יותר ממה שאתה חושב,” הפטיר שחף בנימה מפויסת, “בינתיים תמסור לחברה שיש מחשבה שאולי נרד בכלל מהעניין.”

“הם יעריכו את זה, מפני שהארובה שם תגמור את כולנו.”

“עוד לא טיפלו בזה?” שחף היה נרגז. “הבטיחו לי שעוד אתמול בלילה יבוא מישהו מהבינוי לטפל בזה.”

“עד שיגיע מישהו, אפשר יהיה למות שם,” הגיב איתמר והרהר שהירידה מהתצפית תפטור אותו גם מהמשימה שקבע לו שחף והוא סלד ממנה, לחדור לחבורת האמריקנים כחוזר בתשובה.

11

כשהגיע איתמר בשבע וחצי למרכזת, שלומי גורי הופתע.

“מה אתה עושה כאן?” הוא שאל.

“מז’תומרת?” חייך איתמר, “אם לא הספקת להכין, אז תגיד. אני אחכה עד שתגמור.”

“בחייך, גמרתי כבר מזמן…”

זאת לא היתה התבדחות.

“מה הולך כאן?”

“כבר לפני יותר משעה היה כאן שחף ולקח את כל החומר…”

“שחף?” איתמר הופתע.

“כן, הוא היה צריך דחוף את כל הפיתוחים ואת הנגטיב. אמר שזה בשביל החקירה שאתה יודע עליה.”

“גם הנגטיב?” הוא לא זכר מקרה בעבר שמישהו לקח את הסרט.

“לא רק,” הוסיף שלומי, “גם אמר להגיד לך להשאיר פה את הפילם שצילמת היום ושתחכה עד שהוא יחזור.”

“אוקיי,” איתמר פנה לצאת.

“לאן אתה הולך?” תמה גורי, “שמעת מה שאמרתי בעניין שחף.”

“ראיתי על-יד השק”ם איזה תוכנה מעניינת בשביל המחשב שלי," הוא הסביר, “אז אני קופץ רק לכמה רגעים לבדוק את המחיר וחוזר.”

“מה עם הפילם של היום?”

“לא צילמתי היום,” הוא שיקר כלאחר-יד, “שום פרצוף חדש לא הצטרף אליהם.”

המעשה החריג של שחף, שמסיבה כלשהי הקדים אותו והחרים את התצלומים ואת הנגטיב, עורר בו מחדש את המועקה שחש בהיותו כמסעדה הקטנה של רחמו בנמל. משהו לא היה בסדר. שחף התנהג בדרך משונה, ושוב פעם הציקה לאיתמר הרגשה מעצבנת כאילו מישהו בלתי-נחשף לעין פועל כצל ומקדים אותו בצעד אחד בדרך לא ברורה לו, שמשמעויותיה ברורות עוד פחות.

בגלל האי-שקט הזה שהטריד אותו הוא מיהר לחניון ובדק את המחבוא הקטן שהתקין במיוחד בחלק מתא הכלים של האופנוע. הוא נהג להחזיק שם את ‘תעודת איש ביטחון’ שלו, כסף מזומן לשעת חרום, אקדח מאגנום 44 וצרור מפתחות רזרביים. הוא נרגע במידת-מה לאחר שפתח את התא המוצנע ומצא את כל הפריטים המאכלסים אותו, וצירף אליהם עכשיו גם את הפילם שצילם באותו יום והעלים את קיומו משחף וגורי.

הפילמים היו רכושו הפרטי. זה היה חלק מההסכם שלו עם שחף, שרצה לנצל את תחביבו לצורכי העבודה. ‘הקופה הקטנה’ של היחידה היתה מכסה את ההוצאות, אם היה מצלם אובייקטים הקשורים במישרין למשימה שהוטלה עליו. גם אז תמיד היו הנגטיבים חוזרים אליו, מפני שהוא נהג לפתח מהם תמונות לאוסף הפרטי שלו. אולם כל עוד לא יבהיר לעצמו מה גרם להתנהגותו התמוהה של שחף, הוא העדיף לשמור את הפילם לעצמו. ממילא היו בו תמונות שברובן היו חזרה על אלה שכבר נמצאו בידיו של שחף. אבל אם יתברר כי מסיבה כלשהי לא יוחזרו לו התצלומים האחרים כבעבר, יימצאו בידו תצלומים אחרים של האישון ובריוניו אנשי אלוהים.

בשמונה הוא חזר ועלה למרכזת. שחף כבר חיכה לו. קיבל אותו בחיוך רחב, בצ’פחה של חבר על הכתף. כיוון שכבר שפת את הקומקום והמים רתחו, הוא בחש קפה בוץ לשניהם, והם נכנסו למשרדו הנוח של שחף, שהיה צמוד לחדר המנוחה של הסמויים.

“דיווחתי לראש הענף על החשדות שלך,” הוא אמר לאיתמר, “ובאותה הזדמנות ביקשתי ממנו שברגע שיהיו תוצאות בכפר-סבא, שיודיע לי. כך שבכל זאת מישהו פועל ברצינות. שלא תחשוב שמזלזלים.”

“תודה,” אמר איתמר.

“יש עוד משהו. ראש הענף רוצה לראות את הפתק הזה ממשרד הפנים. יש לך אותו פה?”

עכשיו היה על איתמר להגיב במהירות. “לא… אמרתי לך שאחפש אותו… אני לא זוכר בדיוק איפה שמתי אותו. בכלל, יכול להיות שאיבדתי אותו.”

שחף בחן אותו במבט מהורהר. “חשבתי… אולי שכחת והוא נשאר אצל הרוסייה?”

“אולי.” איתמר לא שינה את הבעת פניו, למרות שהמועקה התגברה ואתה נתעמקה המבוכה. יותר ויותר נדמה היה לו שהוא משמש כלי במשחק, שחוקיו לא מוּכּרים לו.

“תמצא אותו,” אמר שחף והניח לפני ספל קפה גדול. “מוכרחים למצוא אותו. בשביל החקירה, מבין?”

“אוקיי.”

“השארת לגורי את הפילם שצילמת היום?”

איתמר חייך. “מצטער, כבר אמרתי לשלומי שלא צילמתי היום. לא היה מה לחדש, אתה יודע. אותם הפרצופים. פרט לאותו אחד שהיה בבוקר, אבל לא הצלחתי לתפוס אותו.” הוא שתה מהקפה. שחף הכין בוץ מצוין. הם חזרו וגלגלו שיחה של סתם בעניין הארובה שלא תוקנה עדיין וגרמה להם לסיים משמרת עם בחילות.

“הרגשה כמו הרעלה?” שאל שחף.

“בדיוק.”

בין לבין הלכה והחריפה הרגשתו של איתמר ששחף חושד בו שהוא מסתיר ממנו חומר. התרשמותו כי שחף פעל על-פי הנחיות שקיבל ממישהו, נתעמקה יותר ויותר. שחף נראה לחוץ.

בשמונה וחצי הם נפרדו. “שלא תשכח את הנייר הזה ממשרד הפנים,” הזכיר שחף.

“אחפש אותו,” הבטיח איתמר ויצא ממשרדו של ראש היחידה כשהוא סוגר אחריו את הדלת. הוא נכנס מיד לחדר המנוחה הריק שהיה בצידו השני של קיר הגבס, והצמיד את אוזנו לקיר ששימש מעביר קול מצוין. הוא לא טעה. שחף הרים את שפופרת הטלפון שעל שולחנו.

“ערב טוב,” אמר שחף, “אפשר לדבר עם יומבו? תגידי לו בבקשה שזה שחף…”

כעבור שניות אחדות עלה יומבו על הקו, ושחף שאל את יומבו אם איתמר צילם באותו יום את האובייקטים.

אחר-כך שחף תהה אם הוא בטוח שאיתמר לא צילם את האיש החדש שביקר שם בבוקר. הוא הדגיש שאיתמר טען שהאובייקט הזה התחלק לו. אחר-כך הוא המתין זמן-מה ושוב שמע את שחף שואל את יומבו אם הוא בטוח במה שהוא אומר לו.

איתמר לא נצרך לשמוע את תשובתו של יומבו, מפני ששיער אותה. הוא התנתק מהקיר ויצא במהירות מהמרכזת לעבר המעליות, כשהוא נבוך עוד יותר משהיה בבואו.

משהו באמת לא היה בסדר. משהו כמעט מפחיד.

שלא ברצון הוא נכנע להכרה שהוא כנראה הפך להיות יעד של חקירה לא מובנת, שכנראה מעורבים בה דרגים בכירים ממטה המחוז.

כשאיתמר יצא לרחוב, הוא התבונן לצדדים, חושש שעיניים זרות בוחנות אותו. אולם הרחוב היה כתמיד והוא לא הצליח לאתר מישהו או משהו שיצדיק את חששותיו. הוא נשם עמוק את האוויר הצלול של הערב הנעים. הנשימה העמוקה שהרחיבה את ריאותיו הפחיתה במידת-מה את המועקה המדאיגה. אולם הוא החליט בכל מקרה שעליו להמשיך ולפעול בהתאם להרגשתו הפנימית, ולא לרפות את זהירותו.

המחבוא של הפילם באופנוע לא היה המקום הבטוח ביותר. שחף ידע על קיומו של מסתור כזה, ואיתמר החליט שרצוי יהיה לפתח את הפילם במקום אחר ואחר-כך למצוא מקום מסתור לכל החומר שבידו, עד שיתברר המצב. הוא חשב על קותי דור, צלם עיתונות שסיקר את השטחים במשך שנים, עד שנפצע, פרש והצטרף לאשתו רחל, שנודעה כצלמת דוגמניות צמרת. שניהם השתייכו לסוכנות צילום ידועה המסקרת אירועי אופנה לעיתונים בארץ, ולשורה של עיתונים ושבועונים חשובים בחו"ל.

פעמים רבות הם נפגשו בשטחים והתיידדו על רקע תחביבו של איתמר, וכבר אז חשף לפניו קותי הרבה מסודות המקצוע. הוא שלימד אותו איך להסתיר מצלמה ולהפעיל אותה בדרכים שאינן נחשפות לעין תמימה.

בקטע של אבן-גבירול שבין ז’בוטינסקי לרחוב פנקס הוא מצא טלפון ציבורי והתקשר לביתם של זוג הצלמים בשיכון דן. בקומת המרתף הגדולה היה להם סטודיו צילום מרווח ומעבדה מצוידת במכשור חדיש לפיתוח ולהדפסה. כעבור רגע הוא שמא את קולו של הצלם.

“יש לי צורך דחוף בעזרה שלך,” הוא אמר לקותי.

“אין בעיה. רק תבוא.”

כעבור עשר דקות הגיע איתמר לקוטג' והחנה את האופנוע בחצר, סמוך לג’יפ היפני של קותי. שם הוא פתח את התא המוצנע, הוציא מתוכו את הפילם ונכנס לקוטג' בעיצומה של ארוחת ערב. הוא הוזמן להצטרף לארוחה כשרחל מושיבה אותו בקרבת הכיסא הגבוה של ענת בת השנה.

היו אלה רגעים שיכולים היו להיחשב לנעימים בתנאים אחרים, אילו לא היה מתוח. אלא שהוא לא הניח לרחל ולקותי להרגיש במצוקתו. הוא אפילו הקדיש תשומת-לב לענת שפיזרה לא מעט אוכל לכל כיוון, ואחדים מהפירורים הלחים שהתיזה מפיה בתרועת צחוק פתאומית פגעו בפניו ובאמת הצחיקו גם אותו.

רק אחרי הקפה הוא ירד עם קותי למעבדה.

“אני מוכרח פיתוח והדפסה של הפילם הזה.” הוא הניח את הפילם על השולחן המשרדי של קותי.

“למה דווקא אני?” התלוצץ קותי הארוך והדק.

“מפני שאני לא רוצה שמישהו ישאל שאלות מיותרות,” הבהיר איתמר, “זה חשוב לי, ואני רוצה שאחר-כך תשכח את זה.”

“אין בעיות,” הבטיח קותי, “אני מוכרח להדפיס עכשיו שורה של עבודות שצריכות לצאת במשלוח מיוחד עוד הלילה לאירופה. אבל אחרי זה אטפל בזה.” הוא משך לעברו את הפילם.

“מתי להתקשר אליך?”

“אני חושב שמחר לקראת הצהריים זה יהיה מוכן. תן צלצול.”

12

הרוח נעשתה יותר צוננת בשעה שאיתמר טס על-גבי הסוזוקי הכחול לרעננה. הוא הגיע לשם בתשע ועשרה, דקות אחדות אחרי שהסתיימה מהדורת החדשות של הערוץ הראשון, שהתארכה אותו לילה בגלל דיווח מקהיר על קשיים חדשים במשא ומתן עם המשלחת הפלשתינאית. מבתים רבים עלו קולות הטלוויזיה מערוצים שונים כשהם פורצים בעד החלונות הפתוחים כנשפכים לרחוב השליו. מתוך סקרנות הוא בחן את הקומות העליונות של הבניין ולשמחתו ראה אור בחלונות של דירת הקאטאייבים וחשב שתום כבר בבית.

אבל בדירה של הקאטאייבים הוא מצא רק את מיכאל.

“מה שלום תום-טום?” היתה השאלה הראשונה שלו.

“בסדר, תודה,” אמר מיכאל, “פרופסור אהרונסון קיבל התוצאות של בדיקות אחרונות והכל טוב. ככה שאין כל בעיה והוא ישחרר אותו מחר. אז גלינה תהיה שם גם הלילה.”

“ומה אומר האבא-דוקטור?” חייך איתמר כשהם התיישבו על-יד השולחן שבפינת האוכל ושתו קולה צוננת.

“האבא-דוקטור חושב כמו הפרופסור,” חייך מיכאל ובעיניו נדלק ברק, “איך אומרים פה? הכל מאה אחוז. ואצלך?”

“כמו שהבטחתי. הענין בטיפול. גלינה תצטרך ללכת למשטרה למסדר זיהוי כשיהיו מעצרים.”

“אני לא חושב…” מיכאל היסס והשפיל לרגע מבטו ואחר-כך ניסה שנית למצוא דרך לביטוי נכון, אך לא הצליח.

“מה אתה לא חושב, מיכאל?” המלים הספורות והמהססות של מיכאל, כמו מתחמקות, עוררו בו מחדש את תחושת האי-נוחות שנגרמה לו בהיותו עם שחף. הוא קבע מבט בוחן בשפתיו שלמיכאל שלרגע רעדו.

“אני לא חושב שצריך לעשות עוד כאב לגלינה… מספיק עם זה…”

“מספיק עם מה?”

“עם כל הצרמוניה מסביב לעניין. תום בריא, וזה מה חשוב. גם פרופסור אהרונסון אומר לעזוב משטרה.”

“ככה אמר פרופסור אהרונסון?” איתמר בחן אותו כשהוא מתקשה להבין את העמדה התמוהה והבלתי-צפויה שנקט מיכאל. הוא גם הופתע מהמהירות שבה שינה אהרונסון את עמדתו החריפה לגבי התקיפה הברוטלית של התינוקות שטיפל בהם. יתרה מזו, הוא הפליג כל-כך בשינוי טעמו, עד שגם פעל כנראה לרסן את הזעם הצודק והעלבון הצורב של מיכאל ואפילו גרם לו לבטא הסתייגות בלתי-מובנת מכל העניין.

זה מצב מוזר, חשב איתמר. רק אתמול התקשה הפרופסור לכבוש את כעסו על הנבלים שביצעו את המעשים האלה, ואילו עכשיו, על-פי המשתמע מדבריו של מיכאל, הוא נרגע בבת-אחת, כאילו לכל מה שקרה אין חשיבות.

“אני מבין שזה לא קל לגלינה,” הסכים איתמר, “אבל אתה יודע שהיו לפחות עוד כמה מקרים כאלה ואחד יותר קשה משל תום. מקרה שנגמר במוות. רצח, במלים אחרות. מישהו צריך לעצור דברים כאלה.”

מיכאל נבוך והתפתל על כסאו בחוסר נוחות כאילו איתמר גער בו בכעס, למרות שדיבר במתינות כדרכו. מיכאל התנהג כילד, שמבוגר תפס אותו בקלקלתו. התגובה הוותרנית עד להתמיה שנקט לפתע הרופא הצעיר פשוט לא התאימה לתדמית שלו. איתמר עמד במרוצת הזמן על טיבו של מיכאל, שעורר בו רושם של איש בעל עקרונות, וההתחמקות המשונה שלו מלהגיש עזרה מינימלית למשטרה לא היתה מובנת לו.

“בוא נעזוב זה. העיקר שהילד עכשיו בסדר,” חזר מיכאל על עמדתו בקול דק.

“תראה, מיכאל,” הגיב איתמר בשקט, “אני יודע שברוסיה אנשים לא אהבו לערב את השלטונות בבעיות כאלה, מפני שאף פעם לא ידעו לאן זה יוביל. אבל כאן זה עוד לא רוסיה. אז מה באמת הבעיה? פתאום אתה מדבר אחרת. פתאום הפרופסור אהרונסון אומר לך לעזוב את העסק עם המשטרה. למה? משהו השתנה בקיצוניות כזאת תוך יום אחד?”

“למה שפרופסור אהרונסון חושב זה פרסום לא טוב בשביל בית חולים ‘מאיר’. הוא לא אוהב פאבליסיטי של סקנדלים,” מלמל מיכאל בנימת התנצלות מביכה.

“החוק אפילו מחייב את אהרונסון במקרים כאלה להתלונן במשטרה בשם בית החולים…”

“אני לא יודע…”

איתמר שיסע אותו: “מה אומרת גלינה?”

“אני מבקש לעזוב את גלינה,” תבע ממנו מיכאל, “אולי אתה רוצה לשתות משהו?” הוא ניסה בעקשנות לשנות את הנושא.

איתמר לא הרפה ממנו. “כבר משכתי בחוטים רציניים, מיכאל,” הוא הזכיר לו, “המשטרה כבר יודעת שגלינה זיהתה את אחד התוקפים.”

מיכאל המשיך להתפתל באי-נוחות בולטת. “אני חושב שפרופסור אהרונסון יודע מה חשוב באמת לעשות. הוא חושב זה לא טוב בשביל גלינה לחיות עוד פעם את הטראומה שלה. אתה מבין?”

“אני מבין. אבל לפעמים בשביל לעצור דבר לא טוב, צריך לעשות מאמץ, גם כשזה כואב. יש עוד אנשים בדיוק במצב שלכם.”

מיכאל היסס. בפניו הנאים אפשר היה לראות עת סימני המאבק הפנימי הקשה שלו. “תן לי זמן. אולי יותר מאוחר אני אדבר עם גלינה.”

“אם אתה רוצה, גם אני אדבר אתה,” הציע איתמר.

מיכאל הרים את ידו לאות מחאה. “לא צריך, איתמר, באמת לא.” ולפני שאיתמר נפרד ממנו הדגיש מיכאל, שהוא מקווה שאיתמר יגלה הבנה כלפיהם אם לא ישנו את עמדתם שנתהפכה במפתיע.

“מה שלא יהיה אתנו מחר, שאתה לא תכעס עלינו,” הוא הפציר באיתמר, “שתזכור שמצב שלנו לא כמו שלך. שמלחמה שלנו בשביל חיים נכונים זה הרבה יותר קשה. אתה תצטרך להבין אותנו. אז בבקשה לא לכעוס.”

“לכעוס? זה החלטה שלכם.” איתמר כלל לא היה בטוח שהוא יורד לסוף דעתו של שכנו הרופא. נדמה היה לו שמיכאל אפילו קצת הגזים בהבעת ההתנצלות שלו על סירובם להמשיך במעורבות בחקירה. הוא גם לא הבין את רמיזתו לגבי העתיד, המחר בלשונו. כאילו רמז לגבי התקיימותה של איזושהי תעלומה, שפתרונה רחוק ממנו.

הם נפרדו בלחיצת יד איתנה, ואיתמר כמנהגו ניתר ודילג בקלילות מעל המדרגות המתרוממות לעבר הקומה הרביעית של הבניין. בדירה הוא הוציא מארנקו את המזכר של משרד הפנים, הכניס אותו בין שני הדפים האחרונים של ‘דפי זהב’, וחיבר את הדפים בצורה לא נראית לעין בפיסות של נייר דבק שקוף. רק אז הוא חיפש את מספר הטלפון של פרופסור אהרונסון. כשמצא אותו, הוא משך אליו את הטלפון, התיישב בכורסה הישנה ולחץ על-גבי הספרות.

“פרופסור אהרונסון,” הוא אמר לאחר שזיהה את קולו של הרופא, “מדבר איתמר איש-כינרת.”

הפרופסור חזר על שמו כתוהה. “איש-כינרת?”

“איש-כינרת,” חזר איתמר בפליאה.

“מה העניין אדוני?” קולו של אהרונסון היה מנוכר.

“אנחנו נפגשנו אתמול בבית החולים, במקרה של התינוק של הרוסים. אתה בטח זוכר.”

השתררה שתיקה קצרה ואחר-כך אמר הרופא: “לא, אני לא זוכר.”

ההתכחשות הבלתי-צפויה וחסרת האדיבות המזערית מצד הפרופסור העמיקה עוד יותר את הרגשתו של איתמר שמשהו משתבש סביבו. בדרך כלל אנשים לא שכחו אותו דווקא בגלל שם משפחתו. ואפילו אהרונסון לא רק שציין את העובדה הזאת כשהם נפגשו בבית החולים, אלא אף גִלגל בשם כדי להגיע למקורו, ולפתע לא כלום. הרופא הדיף צינה, ואת מקום החמימות שלו תפסה אדישות הגובלת כמעט בקוצר-רוח בולט.

“פרופסור…” איתמר התחיל לחזור על דבריו כאילו חשב שמשהו השתבש בקו, אולם הרופא שיסע אותו.

“אני מצטער אדוני,” הוא אמר ביובש, “אני פשוט לא יודע על מה אתה מדבר. אני לא חושב שנפגשנו.”

“אני מדבר על משפחת דוקטור קאטאייב.”

הפרופסור שתק.

“אתה בטח זוכר.”

השתיקה נמשכה.

“זה בקשר למקרה של המילה הכפויה. על מה שאתה אמרת, שזאת לא הפעם הראשונה שטיפלת בדבר כזה.”

“אדוני, לא היה מקרה כזה בבית החולים שלנו, לא פעם ולא עכשיו. אתה טועה ומחליף אותי במישהו אחר.”

“אני מדבר על הילד של הרופא הרוסי,” איתמר התעקש, “תום קאטאייב. אמרת שהיו עוד מקרים. גם אמרת שמקרה אחד מנוף ים נגמר במותו של התינוק…”

הרופא שיסע אותו בכעס: “אין לי מושג על מה אתה מדבר!”

איתמר לא נרתע. “פרופסור, מישהו לחץ עליך לשנות עמדה?”

הצליל החד של הניתוק היה כמכה באוזנו של איתמר.

רגע ארוך הוא ישב על מקומו קפוא איברים, מנסה להבין את המתרחש, וכל שהסיק היה שמשהו מדיף צרות למרחקים מעורב בפרשת המילה הכפויה. לבן נהיה לשחור, ושחור ללבן. ריבוע לעיגול ולהפך. הכל נתהפך. פירמידה נעמדה על ראשה, והוא לא היה מסוגל למשוך קצה חוט מהתסבוכת הזאת. כל העובדות נתהפכו כאילו מה שקרה במציאות התקיים רק במוחו הקודח, והוא איבד את הגיונו הצלול ואת זיכרונו המושחז. היתה לו הרגשה משונה כאילו שקע בהזיה מוזרה ובלתי-מובנת.

עברו אולי עשר דקות עד שקרע צלצול הטלפון את התהייה המכבידה. על הקו היה שחף.

שחף היה חמוץ.

“אתה מנהל חקירה פרטית?” הוא שאל תוך קביעת עובדה בנימת התלוננות חריפה.

“על מה אתה מדבר?”

“אני מדבר על מה שאתה יודע!” נהם שחף.

“תסביר את עצמך.”

“אוקיי, אם אתה מתעקש לשחק את התָּמוי,” התנשף שחף בכבדות, “מה אתה רוצה להוכיח? שהשם שיצא לך בחברון כעושה צרות שמאלני הוא נכון? רד מזה מיד. זאת הוראה, אתה מבין?”

השאלה שאיתמר התחבט בה ברגע זה היתה אם להמשיך לשחק לזמן מסוים את התמוי, כמו שהגדיר אותו שחף הזועם, או לעבור לשימוש בתווים החדים והקצרים של ראש היחידה, ישר, קצר ולעניין.

הוא החליט להמר על הגישה הישירה. “אני לא מתעסק בניחושים,” הוא שמר על איפוק, “אתה רוצה להגיד משהו, אז אני שומע כל מלה…”

שחף שיסע אותו: “מי הסמיך אותך להטריד אנשים במקרה של התינוק? הסברתי לך שזה בטיפול, לא?”

“אמרת.”

“אז עזוב את הדבר הזה. עזוב את אהרונסון, עזוב את כל מי שמעורב בעסק של השכנים שלך!”

“חדשות טסות מהר,” איתמר הפטיר באירוניה.

שחף ירה קללה גסה. “כל-כך מהר, שהפרופסור טלפן למפכ”ל, והוא לממ“ז, והממ”ז למפקד הימ“ר, והוא טלפן לראש המִפלג, ואני מטלפן אליך, חד גדיא שכמוך!”

“איך אני צריך להבין שכל האנשים החשובים האלה הוטרדו פתאום על-ידי פרופסור אהרונסון?” הוא שאל בשקט והוסיף שאלה נוספת: “ואולי באמת מישהו בצמרת הוא שהטריד את הפרופסור, וזה הסיפור?”

“כל אחד והסיפור שלו!” ירה שחף וקולו רעד מכעס. “מה הקטע שלך, ג’ינג’י?”

“אני עוד לא יודע איזה סיפור יש לי. אני מקווה שתעזור לי למצוא את הסיפור הזה.”

שחף ניסה לגלות סבלנות. “איתמר, לא תמיד כל חייל על הלוח יודע מה חושבת המלכה,” הוא אמר, “לחקירה הזאת יש המון צדדים, שאפילו אני לא יודע את כולם. אז אם אני אומר לך שהמעורבות שלך נגמרה, אז היא נגמרה. עשה טובה לעצמך וגם לי ולֵך פשוט לישון. תקום בבוקר כאילו כל זה לא היה בכלל.”

“לא אתה שתמיד אמרת לי שבמשטרה אם מתחילים במשהו אז צריך לדעת לגמור?” לגלג איתמר בעדינות, נשמר מלהקפיץ את שחף.

“אתה משחק במשהו שלא בתחום של הסמויה,” שחף הנמיך את קולו כשהוא מתאמץ לכלוא את הרוגז הלא-מובן שלו. “זה כאילו שאתה מתעסק בעסק פרטי…”

“כך אני מרגיש. מדובר בידידים שלי…”

“רק ידידים?”

איתמר נרתע. “למה אתה מתכוון, שחף?”

“למה שאמרתי. אתה נשמע כאילו אתה מבצע הוראות של מישהו לגמרי אחר. לא שלי.”

הרתיעה הפכה לדאגה. “אני מקווה שאתה לא מתכוון ברצינות למה שאמרת,” העיר איתמר באיטיות גדולה מהרגיל אצלו.

“אני מקווה שאתה באמת ממוקד רק בחברים שלך…”

איתמר שיסע שלא כמנהגו את שחף: “רק!” הוא פסק.

שחף התנשף כדרכו לתוך האפרכסת, עד שאיתמר הרחיק אותה לרגע מאוזנו שנדמתה כבוערת מהכעס שכרסם בתוכו. “מה שמקובל על החברים שלך מקובל עליך?” תהה שחף.

“אני חושב שכן.”

“אז תדע שהחברים שלך ביטלו את התלונה במשטרה עוד לפני יותר משעתיים, מה דעתך על זה?” לעג שחף כמעט ברשעות.

זה היה בגדר פיסת מידע חדש ומביך. מיכאל אפילו לא רמז על כך שהוא וגלינה ביטלו את התלונה, ואילו שחף כבר ידע את העובדה הזאת, והרושם היה שהוא יודע לא מעט על כל ההשתבשויות האלה ההולכות ויוצרות מצב קפקאי, שכבר גרם לאיתמר להרגיש כמו נקלע שלא בידיעתו למלכוד מסוכן.

“מה אתה יודע על כל מה שקורה כאן?” הוא שאל את שחף.

“זה לא מעניינך מה אני יודע או מה לא. אני רק מעביר לך את האינפורמציה הטרייה האחרונה, כדי שאפשר יהיה לשייף קצת את הזוויות החדות שלך. קולט?”

“מתקשה מאוד. יש לי הרגשה שמישהו לוחץ עליך, ואולי לא רק עליך.” איתמר החליט להסתכן ולנסות לגרות את שחף כדי לחלץ ממנו משהו נוסף שיעזור לו לעכל את המוזרות המרתיעה.

“עזוב את הרגשות. לא תמיד אפשר לסמוך על רגשות.”

“מישהו בכל זאת צריך להמשיך בחקירה כשיש זיהוי ודאי.”

שחף חזר והתנשף ישר לתוך אפרכסת הטלפון. “אם אין תלונה, אין חקירה. זוכר את הכלל הזה?”

“אני זוכר גם את הכללים האחרים, כמו זה שאומר שאם למשטרה מגיעה ידיעה על ביצוע עבירה או פשע בזמן אמת, היא חייבת לברר את הידיעה גם בלי שיהיה מתלונן…”

“אתה פרשן של ספר התקנות?”

“אין לי כוונה להיות מומחה לזה. אני רק יודע שאלה נוהלי העבודה, ולא מרגע זה…”

“אמרתי לך, רד מזה.” שחף התחיל שוב לאבד את סבלנותו. “וחוץ מזה אתה יודע שהעניין מטופל. אבל אני כבר מוסמך להגיד לך שהעשן הזה לא יוצא מאש אלא מסתם קשקושים.”

איתמר הסתמר. “אתה אומר שלא היה בכלל דבר כזה?”

“לא אמרתי את זה,” התחמק שחף, “אמרתי רק שמזבוב עשו פיל. צריך לדעת לשמור על פרופורציות נכונות, בן-אדם.”

“אני חושב שאולי כדאי שאשאר על העניין הזה,” איתמר הציע, “הייתי רוצה לנסות לחדור לתוך החבורה הזאת של האמריקנים.”

“בלי תיאטרון,” הגיב מיד שחף, “כבר אמרתי לך שאנחנו יוצאים מהעסק הזה של התצפית, מפני שגם הוא עובר תוך יום או יומיים לבילוש ולשב”כ."

איתמר שמר על שתיקה.

“אתה שומע אותי?”

“שומע.”

“תצא מהקטע הזה של המסתערבים, אתה עכשיו לא בתפקיד מפקד שמנחית הוראות אלא של מקבל. אז תפסיק את השטויות. אין אצלנו מקום להצגת יחיד, אם אתה בכלל רוצה להישאר.”

איתמר העדיף לבלוע את האיום הבוטה ושתק.

שחף לא הרפה ממנו. “אתה בטוח שאין לך עוד פילם שצילמת בו את האמריקנים?”

הוא לא היסס אפילו שבריר של שנייה. “יש לך את הכל. בעצמך לקחת את זה מגורי.”

“יומבו אומר שהרבצת היום עוד כמה צילומים…”

איתמר לא הופתע. הוא היה מוכן לשאלה הזאת. “הוא טועה,” הוא קבע.

“אתה בטוח?”

“אתה לא מקבל את מה שאני אומר לך?” ההתקפה היתה מחודדת בשאלה שלו, אלא שהוא לא הצליח להרתיע את ראש הסמויה.

שחף המשיך להלום. “מצאת את המִזכר ההוא של משרד הפנים?” הוא שאל.

“לא.”

“שלא תהיה מִספר,” הציע שחף, “אני רוצה מחר את המזכר הזה. אז אם זה ייקח לך שעה או כל הלילה למצוא אותו, לך יש בעיה, ויש לי רושם שאם אין לך אותו, אז כדאי שתשתדל מאד שיהיה לך.”

“אני מקווה שאמצא אותו…”

“תמצא, חביבי, זה יותר כדאי לך, תמצא ותודיע לי,” שחף דחק בו בלשון החלטית מלווה בנימה שהסתברה באוזניו של איתמר כאיום נוסף על קודמו. אבל לפני שמצא לשון לענות, שחף כבר ירד מהקו.

הרגשת המועקה רק נעשתה יותר דחוסה. כמו צברה משקל של הר. כאילו הזמן באיזשהו שעון הולך ונגמר במהירות. ואז איתמר עשה את מה שהיה עליו לעשות עוד קודם. הוא התקשר למרכזת וביקש את האחראי על משמרת הלילה.

“תזדהה בבקשה,” אמרה הפקידה התורנית.

הוא הופתע. אף פעם לא נתקל בשאלה הזאת, מפני שקולו הנמוך וצורת דיבורו האיטית היו ניתנים על נקלה לזיהוי, עד שאף פעם אחת לא נדרש להזדהות.

“בסדר,” הוא השיב, “ציפור שבע.”

“ציפור שבע מנותקת,” היא אמרה, “רד מהקו.”

“זה איתמר. אני צריך את המחשוב.”

“מצטערת,” היא אמרה.

הקשר נותק בפתאומיות לא מובנת.

הוא חזר והתקשר.

“הקשר התנתק,” הוא אמר, אבל כשרצה להגיד משהו נוסף, היא נכנסה לתוך דבריו.

“לא התנתק. ניתקתי אותך.”

איתמר זהה עכשיו את קולה. זאת היתה ציפי הצחקנית, שנשמעה פתאום זרה ומרוחקת כמו רס"רית בבסיס אימונים. יבשה. כמעט נובחת. “תגידי, מישהו לא נתן לך לאכול היום?” הוא ניסה להתלוצץ.

זה לא עבד עליה.

“אני לא יכולה לעזור לך,” היא אמרה, “רד מהקו, אחרת אני מנתקת.”

“מה הולך כאן, ציפי?” הוא לא היה מוכן להרפות. ההרגשה שסביב צווארו מתהדקת לולאה בלתי-נראית לעין, הכבידה יותר ויותר.

היא השתהתה, והוא סבר שהיא מתלבטת בין החובה למלא איזושהי הוראה לבין החביבות שהיתה תמיד ביניהם.

“אם יש לך בעיה, אתה יודע למי לפנות,” היא לא היתה סתומה והתנסחה בצורה שאמרה הרבה. היא הבהירה לו כי זאת היתה ההוראה של שחף לנתק מגע, ואם יש לו איזה בעיה, שיפנה אך ורק לראש היחידה. סיכמה וניתקה את הקשר. הוא ידע שהיא חששה להמשיך. אנשים פחדו לקחת על עצמם אחריות. הראש הקטן שתפס את המדינה התפשט מזמן כמו מגיפה.

רק שם אחד עלה בדעתו לאחר שוויתר מראש על בירור המצב אצל שחף. היה זה רב-פקד שרגא אלדובי. המאמץ החם והאוהב של אנשי הסמויה.

הוא התקשר לאלדובי הביתה והתנצל על השעה המאוחרת.

“זה בסדר, ג’ינג’י. מה אני יכול לעשות?”

איתמר הסביר לו שהוא צריך להשיג בדחיפות מידע מסוים, ויש לו בעיות תקשורת עם התורנית שפעלה כנראה בהתאם להוראה של שחף, שאולי לא הבינה אותה כהלכה.

“מה בדיוק אמרה ציפי?” שאל אלדובי.

“שאני מנותק.”

“אני שייך לדור אחר. כשלנו היתה בעיה כזאת, נהגנו לפנות למפקד הישיר,” התלוצץ אלדובי.

“כל דור והפקידות שלו.” איתמר נאחז כמו בעוגן בהומור הסלחני של קצין המשטרה הוותיק.

אלא שאלדובי עוד לא ויתר. “פנית בקשר לזה לשחף?”

איתמר ידע שהשאלה הזאת תגיע. אלדובי לא היה שייך לאלה שאפשר היה להתחכם אתם. חיבה חיבה. ידידות ידידות. אבל הדוגריות שלו נשארה כשהיתה. הוא היה בעל שם בשימוש בלשון בוטה כשרצה בה. אך לא בגלל החשש מהצלפת לשון של אלדובי הוא השיב בישרות, אלא דווקא מפני שהוא חייב היה לנהוג בו בכנות ובגילוי-לב על-פי מידת הידידות ההדוקה שביניהם.

“לא,” הוא הודה, “מסיבות שלי.”

זאת היתה התנהגות יוצאת דופן, ומישהו אחר היה שולח את איתמר לכל הרוחות. שניהם ידעו את זה. אולם אלדובי העריך את כנותו.

“תראה, אם זה לא משהו חורג מי יודע מה, אני אעשה לך את השירות הזה,” החליט אלדובי. “מה אתה צריך?”

איתמר ביקש ממנו להתקשר למרכזת שיבדקו במאגר הארצי בירושלים את התלונות מהחודשים האחרונים על פציעת תינוקות עד גיל שנה.

“זה תחום רחב מאוד,” אמר אלדובי וצחק, “תקבל אלף תלונות. מה זה ייתן לך? אני צריך משהו לאלימינציה.”

“תינוקות שנפצעו באיבר המין.”

“אתה רציני?”

“בחיים שלי לא הייתי יותר רציני.”

אלדובי לגלג: “מי מגיש תלונות כאלה?”

“אם אין, אז אין,” אמר איתמר, ואלדובי ביקש ממנו לחזור ולהתקשר אליו בעוד זמן קצר, וכך הוא עשה. רק שהקו היה תפוס. ושוב הוא גילה כעבור רבע שעה נוספת שהקו עדיין תפוס. ורק כעבור כמעט שעה הוא הצליח לתפוס את אלדובי.

“שמע, זה לא היה ירייה באפלה,” אמר אלדובי, “איך ניחשת שיש תלונות כאלה? זה לא סתם.”

“לא סתם.”

“זה נשמע כמו פשע-סדרתי של איזה מטורף אחד.”

“המטורף הזה הגיע גם לשכנים שלי, עולים מרוסיה,” הוא הסביר. “מה גילית אלדובי?”

“במאגר הארצי רשומות כמה תלונות, כולן מהזמן האחרון.”

“מאזור אחד?”

“לא. שתיים מאילת. שלוש מבאר שבע. ארבע מהאזור שלך, וזה כולל תינוק שנרשם כרצח בנוף ים.”

“יש לך במקרה פרטים של המקרה הזה?”

אלדובי נשאר אלדובי. “תיארתי לעצמי שזה יעניין אותך. אז תרשום. יוהנה ואמיר אהרון מרחוב הברוש בנוף ים. הוא עובד כפקיד קבלה במלון השרון.”

“אני מאוד מעריך את זה, אלדובי,” אמר איתמר.

“לפני שאתה סוגר, אז תשמע משהו מעניין,” הגיב אלדובי, “יש משהו משותף לכל התלונות האלה. כל התיקים נסגרו.”

“מי סגר אותם?”

“אתה שואל אותי שאלות קשות, חביבי.”

“אני בטוח שביררת מה היתה הסיבה.”

“המתלוננים פשוט ביטלו את התלונות…”

“כולם?”

“כל אחד ואחד… בגלל זה לקח יותר זמן לברר.”

“כולל התלונה של הרצח?”

“תתפלא, אבל כן. זה שוּנה בהתחלה להריגה בשוגג. אחר-כך הוגדר כתאונה של טיפול רפואי רשלני ולא יותר.”

“הביטולים נעשו בבת-אחת, או אחד אחד?”

אלדובי צחק. “אתה יודע מה שאני אוהב אצלך, איתמר, זה שאתה לא שמוק.”

“תודה על המחמאה. אבל מה ביחס?”

“כל תלונה בוטלה זמן קצר לאחר שהוגשה. ממש תוך יום או יומיים.”

איתמר שמע את ההיסוס בקולו העמוק של אלדובי. “אני לא בטוח שאתה מאושר מהאינפורמציה הזאת,” הפטיר אלדובי באיטיות.

לא היתה ברירה, ואיתמר החליט לחדור יותר לעומק. עם אלדובי הוא היה מסוגל ללכת כברת-דרך ארוכה. “תגיד, אתה לא חושב שזה משונה שאנשים מאילת, מבאר שבע, מנוף ים, מרעננה, שאין ביניהם קשר, ביטלו את כל התלונות, כאילו היתה ביניהם הידברות?”

“נניח שכן. אז מה אם אני חושב ככה?”

“בוא תשמע שאלה היפותטית. נניח שאתה יודע על תופעה כזאת, מה היית עושה באינפורמציה הזאת?”

“אתה רוצה תשובה רצינית, כשאני עוד לא קולט את השדרים שלך?”

אלדובי מצמץ בשפתיו, ואיתמר חשב שהוא מדליק את אחת הסיגריות החומות החביבות עליו. “מה בעצם אתה רוצה לשמוע?”

“איך אתה היית מתנהג במצב משונה כזה.”

“תמיד עבדתי עם האף,” הדגיש אלדובי, “והאף שלי אומר לי שמשהו לא סתם מסריח כאן, ואני מקווה שאתה לא הולך לטבוע בבור של חרא.”

“למה אתה אומר את זה?”

“אני אגיד לך למה, מפני שאני מבוגר ממך כמעט בשלושים שנה. ומפני שנפצעתי בשתי מלחמות. במלחמת סיני ובמלחמת ששת הימים. ואחר כך נפצעתי בעזה כשהיא היתה חלק ממחוז תל-אביב, ואני הייתי ראש מחלק בילוש שם. ובין היתר גם הלך לי רמי שלי בלבנון. זה למה. מפני שהארץ המזוינת הזאת יקרה לי, ואני לא רוצה לאבד משהו כזה יקר שמשתנה מול העיניים שלנו לדבר לא סימפתי. וכל זה אני אומר בשביל שתבין שאנ’יודע עד לאן הריקבון מגיע ומאיפה הדג מסריח…”

איתמר חידד את אוזניו. לא לתשובה כואבת כזאת הוא חיכה. אלא שהיא היתה מחושבת ושקולה למרות שנשמעה כהתפרצות רגשית. זאת היתה הדרך שאלדובי העביר לו מסר ברור.

“אז אתה חושב שאני בצרות,” הוא מלמל.

אלדובי התנשם עמוקות. “עוד לפני שפניתי לירושלים בקשר לשאלה התמימה שלך, תפסתי שעלית על מוקש גדול מאוד שעלול לרסק אותך. אז אם הדעה שלי מעניינת אותך, אני אגיד לך אותה עד הסוף.”

“אנ’שומע.”

“אם תמשיך בעסק הזה, תיפגע. אבל אתה תיפגע גם אם לא תמשיך בעסק הזה, מפני שתאכל לעצמך את הלב.”

“אז מה אתה מציע?”

“ההחלטה שלך.”

“אתה מתחמק…”

“בעניינים שבין חיים למוות אני מאוד רציני.”

סוף-סוף יצא המרצע מהשק. שרגא אלדובי לא היה איש שמשחק במלים גדולות. משחק כזה היה מסוכן לעצמו.

“עד כדי כך, אלדובי?”

“אתה לא מקבל אותי ברצינות?” אלדובי פלט גיחוך קצר. “אתה חושב שהזקן הזה כבר מיובש מתחת לקרחת? אתה חושב שהזקן הזה סתם ממציא דברים, לא?”

“אני מקווה שמה שאתה רומז עליו זה לא מדויק.”

“אתה יודע שאין חדש תחת השמש. כבר היו דברים מעולם.”

יותר ויותר היה ברור לאיתמר שזה לא סתם עניין של הרגשה. שאלדובי יודע בדיוק על מה הוא מדבר. “אולי תפרט?” הוא דחק באלדובי.

“אתה רוצה שאני אזכיר לך שאתה חי בארץ שאנשים נשפטו בה במשפטים חשאיים, ואיש לא ידע על מאסרם שנים רבות? כמו מוטקה קדר למשל? אתה רוצה שאזכיר לך שהיו מקרי חיסולים שאיש לא יודע את האמת עליהם עד היום? אתה רוצה שאזכיר לך חטיפות בחו”ל של חשודים בפגיעה בביטחון המדינה? כמו החטיפה של לוק, האיש במזוודה, ברומא? או החטיפה של האיש מהכור בלונדון, הוונונו ההוא?"

“כל מה שאתה אומר קשור באינטרסים של ביטחון המדינה, לא?”

“מה הקשקוש הזה צריך להיות?” אלדובי ירה בו חץ מבטל.

“הסיפור הזה שאני מעורב בו, לא קשור בכלל בביטחון המדינה. מה לכל התינוקות האלה ולביטחון? זה נשמע כמו משהו אחר.”

“אחר?”

“כן,” איתמר התלבט, “כמו משהו אישי. מישהו מאיזה חוג דתי קיצוני שמעוניין בזה מאיזה סיבה. מישהו שמוכרח שתהיה לו גם השפעה לא מבוטלת בדרגים הגבוהים כדי לפעול בחוצפה כזאת וביכולת להשמיד ראיות. זה אולי לא מובן מה שאני אומר, מפני שלי עצמי התמונה עוד לא ברורה. אבל מי שזה לא יהיה, זה מישהו שמרגיש כאילו המדינה היא עסק פרטי שלו. אני מקווה שאתה מבין אותי.”

אלדובי צחק. אלא שזה לא היה צחוק עליז. רחוק מזה. צליל ברור של מרירות וכאב נמהל בצחוק הנוקב הזה. “תגדל, תתבגר, חביבי. ישנם אנשים כיום בדרגים הכי בכירים ששכחו כבר מזמן מה ההבדל בין אינטרס אישי לאינטרס של המדינה.”

“איך אתה מסביר את זה?”

“זה תמיד היה ככה,” הפטיר שרגא אלדובי, “אני חושב שמדובר בכוח. בכוח והשפעה אדירה. זה לא פשוט לסגור תיק. ללחוץ על אנשים שונים לבטל תלונות או להפוך תלונה על רצח לטיפול רפואי רשלני.”

“מישהו בעל עמדה מוכרח לעמוד מאחורי זה.”

“אין ספק,” הסכים אלדובי, “מישהו חזק מאוד. מישהו מחזיק את הארץ הזאת בביצים, וכשהוא לוחץ זה כואב לכולנו.”

“אז מישהו לוחץ ביצים. מי זה יכול להחיות?”

“אני לא יודע, ג’ינג’י, ואתה שרק תשמור על עצמך, אתה נכנס לזירה שאתה לא נחשב בה. זאת זירה של טורפים, ושלא תשכח שאתה שייך לזן אחר.”

“תגיד לי.”

“אתה שייך לנטרפים.”

“אתה חושב ככה?”

אני בטוח. אתה מהתמימים החלביים. ההבדל בינך לבין נטרפים אחרים זה רק שאלה של זמן מתי יכרסמו את העצמות שלך."

“תודה עבור העידוד.”

“שכח מזה.”

“אני מקווה שאני לא מסבך אותך בסיטואציה לא נוחה,” אמר איתמר.

אלדובי צחק. “אתה באמת משהו. אתה באמת חושב לרגע אחד שלא ידעתי שאני מסתבך כשאמרתי לך אוקיי? בינתיים להתראות, חבר. אתה יודע איפה למצוא אותי כשאתה צריך.”

והטלפון דמם.

איתמר הכין לעצמו קפה ותוך כדי כך חשב שאלדובי הרביץ בו על רגל אחת תורת חיים שלמה. הוא התיישב בכורסה הישנה שעל-יד השולחנית הנמוכה, שתה מהקפה ועלעל בספר הטלפונים של אזור השרון. אצבעו נחה על הטלפון של יוהנה ואמיר אהרון מרחוב הברוש בנוף ים. למרות השעה המאוחרת הוא החליט לחייג. הוא שמע את הצלצולים הארוכים רודפים זה אחרי זה פעם אחר פעם. ורק אז התערבה הודעה מוקלטת של שירות הטלפונים: “קו הטלפון הזה איננו מחובר זמנית.”


 

יום שני 11.4.94


13

ושוב היה חם כאילו המדבר הרחוק מנסה לחזור ולכבוש שטחים שמזמן נעשו ירוקים. ימי אפריל היו כמו סיבוב אחרון בקרב אִגרוּף, כשיריב אחד כבר הלום ובקושי מתייצב על רגליו הרועדות. האביב התחיל להיכנע לזרמים פתאומיים של להט קיץ, שכאילו התפרצו דרך האוזון הקרוע.

כבר מתחילת הבוקר נשבו משבים חמים שהתגברו מרגע שנחלצה השמש האדומה והענקית במזרח, צובעת את השמים הכחולים בגוון צהבהב-חום, כמו של נייר שנחרך בקצותיו. כל נשימה היתה לריאות המתרחבות כצבירת גז לוהט ומכאיב. הלחות טיפסה לשיא חדש, ונקבוביות העור פלטו את הזיעה המרגיזה שהפכה דביקה. הגוף נעטף במעטפת שמנונית מעצבנת, שאי-אפשר להיפטר ממנה.

איתמר היה הראשון להגיע ליפו ולקבל את הדיווח של האחראי על משמרת הלילה, שלמה גורדון. גורדון נמוך ובעל הכתפיים הרחבות כשל מרים משקלות מקצועי הצביע על מכשירי ההאזנה שהיו בחדר.

“זה הפסיק פתאום לעבוד, אבל הטכנאים באו וסידרו מחדש.” הוא עיווה את פניו בהבעת אי-שביעות רצון ברורה.

“איך הקליטה?”

“יותר גרוע מזה כבר לא יכול להיות.”

“וחוץ מזה?”

חוץ מזה לא היה חדש. פרט לעובדה שגם הלילה באשמורת האחרונה הגיעה המכונית האמריקנית הגדולה, בערך בסביבות חמש, והאיש הקטן חזר ונסע בה עם עוד שלושה חברה, שכל אחד מהם כמו הר על-ידו.

“צוות לעניין,” התלוצץ שבזי כששמע את הדיווח הזה מאיתמר.

“השאלה לאיזה עניין,” השיב איתמר והעיף מבט ביומבו. הוא חיכה שאולי יומבו יגיד משהו בקשר לטלפון של שחף. אבל יומבו לא הזכיר את השיחה שהיתה לו עם ראש היחידה, ורק שהוא שאל אותו אם שמע משהו משחף, אמר יומבו, “טוב שהזכרת לי,” ופנה לשבזי: “מפרקים אותנו, שבזי.”

“מה זה מפרקים?”

שחף התקשר אלי אתמול הביתה. איתמר הולך לאיזה חקירה אחרת. אותך ואותי עומדים להושיב על התארגנות שלאיזה קבוצה שמתכננת שוד מלטשת יהלומים." הוא מתח את ידיו ופיהק. “באלוהים, הייתי מת לישון עוד איזה שעה לפחות.”

“מתי יהיו פרטים סופיים?” שאל שבזי.

“בצהריים. בשתים-עשרה וחצי אתה בא אתי לפגישה עם שחף אצל רחמו בנמל.” הוא פנה לאיתמר. “שלא תדאג. לא נביא לך פיתה. תוכל לאכול שם כמו שצריך, מפני שאחרי שאנחנו חוזרים אתה הולך לשחף.”

“אין בעיה. רק שאתם תצטרכו לאפשר לי לצאת קודם. אני צריך לסדר טלפון אחד.” היה עליו להתקשר בצהריים לקותי.

גם מבחינתם לא היתה בעיה. רק שיחזור פחות או יותר בזמן.

בינתיים חלף הזמן בעצלתיים. הם כבר היו שותפים לתחושת ההיפטרות מהג’וב המחורבן הזה, ובעיקר מהארובה הדולפת והריח המחליא של הדבק. אולם הם עשו את המוטל עליהם. שלמה גורדון צדק. הטכנאים שעבדו בלילה על האזנה לקומונה עשו חצי עבודה. פה ושם אפשר היה לקלוט משהו, אבל רוב הזמן נקלטו רק טרטורים וזמזומים מרגיזים.

איתמר קיווה שאולי בכל זאת ישמע איזו מלה בעניין התינוקות. אולם האמריקנים התעסקו בעיקר בהתפלפלויות בסוגיות שונות, וסתם נאמרו מלים שלא התקשרו עם המבצע שהוא ייחס להם. פעם או פעמיים שמע שהם חוזרים ומברכים ברכה מיוחדת לזכר נשמתו של הצדיק הגיבור, הרוצח של מערת המכפלה, ברוך גולדשטיין. קדוש קדוש קדוש, הם חזרו ואמרו. ושוב נעלמו הקולות וחזרו הרעשים.

פתאום איתמר זינק כשהעיף מבט בשעון. השעה היתה כבר אחרי שתים-עשרה וחצי, והוא קיווה שעוד יתפוס את קותי דור בסטודיו שלו. הוא חזר והתנצל לפני שבזי ויומבו על שהוא מוכרח לצאת בגלל הטלפון הפרטי שלו.

“אני צריך לסדר איזה עניין דחוף, חברה,” הוא אמר.

“תשתדל לחזור כמה שיותר מוקדם,” יומבו הזכיר לו את הפגישה שלהם עם שחף, שאמורה היתה להתחיל בדיוק ברגעים אלה.

“שחף לא יתרגש מאיחור קצר שלכם,” איתמר חייך, “בשביל זה יש לך את מכשיר הקשר.”

“זה לא שחף שמשחיף אותי,” התלוצץ שבזי, “זה הריח המוזר הזה שבא עכשיו מתוך הארובה…”

הריח היה באמת מוזר ואפילו חריף יותר מזה שכבר התרגלו אליו, אלא שאיתמר כבר נמצא מחוץ לחדר המצחין.

בשעה הזאת שרר בחוץ חום כזה, שאפילו באזורים המוצלים, שבדרך כלל אפשר ליהנות בהם מהפרש של מעלות חום אחדות, כמעט לא ניכר הבדל. החום התפתח לשרב אמיתי. ואור היום נעשה עכור וחריף כמו פלפל חסר ריח, אך מגרה בצבע החזק שלו.

איתמר הגיע לטלפון הציבורי בקרבת המקום שנהג להחנות בו את האופנוע הגדול. לרוע המזל איזה גברת אחת קשקשה משהו למישהו במהירות של רכבת מטרטרת. הוא חיכה רגע ועוד אחד בתקווה שתגיע לתחנתה האחרונה, ולבסוף החליט לזוז לטלפון השני הקרוב יותר לכיכר השעון, לא הרחק מבניין מטה המשטרה העתיק.

הטלפון היה פנוי. רק שהקו של קותי היה תפוס, והוא נאלץ לאפשר לשני עוברי-אורח להתקשר בענייניהם.

לבסוף תפס את קותי.

“לתפוס אותך זה יותר קשה מלתפוס את אלוהים,” איתמר לגלג.

“אתה לא היחיד שנזקק לשירותים של קותי הגדול,” צחקק הצלם.

“פיתחת?”

“גם הדפסתי. תגיד, איתמר, איך אתה נדבק לכל החולירות האלה?”

“על מה אתה מדבר, קותי?”

“הצילומים האלה של המטורפים…”

איתמר נדלק. “אתה מזהה מישהו?” הוא שאל בתקווה שאכן לזה התכוון קותי.

קותי צחק. “אלה החברה ששייכים לישיבה האמריקנית בחברון. קוראים להם ‘האמריקנים המשוגועים’. צילמתי אותם לא פעם כשהיו משגרים אותם ככוח מחץ לכפרים שמסביב לחברון, לעשות קצת סדר שם.”

“עכשיו אתה מזכיר לי משהו…”

“בטח שתזכור את השערוריות שהיו אתם. אבל הם לא היו בתחום שלך. אתה התעסקת בצד השני.” קותי הוסיף עוד משהו בדבר הפעילות של החברה האלה לא רק באזור חברון, אלא גם באזור שכם. “אתה יודע,” הוא אמר, “יש לך צילום של מישהו, שאני כבר מת להשיג אותו המון זמן.”

“מישהו מיוחד שצילמתי?”

“איזה חרא קטן שאי-אפשר היה כמעט לצלם אותו, מפני שתמיד היה מופיע ברגעים הכי לא צפויים כשהוא מוקף בחומה של בריונים מהישיבה.”

“קטן מלשון חרא קטן, או קטן קטן?” תהה איתמר.

קותי צחק. “גם זה וגם זה. כשתבוא נדבר. מתי תגיע?”

“אני חושב שאני אגמור היום יותר מוקדם את העבודה,” הוא אמר בלשון כללית. לקותי היה מושג על כך שהוא קשור במשטרה, אולם הוא לא ידע מה בדיוק הוא עושה שם. “אולי אקפוץ מתישהו אחרי הצהריים. זה בסדר אתך?”

“אין בעיה. תבוא כשתבוא. יש לי עכשיו צילומי שער של שתי דוגמניות, אחד בשביל ‘לאשה’ ואחד בשביל ‘את’, וזה יימשך עוד כמה שעות.”

איתמר לא יכול היה שלא להתפעל מהחיבוק המקצועי הרחב של קותי. “אתה עובד עם כל הצדדים הלוחמים,” הוא צחק.

השעה היתה שבע-עשרה דקות לאחת כשהוא פנה וצעד במהירות מכיכר השעון לעבר הנגרייה. הוא ידע שיחטוף גינוי מיומבו ומשבזי. לא נורא, הוא הרהר, בעבודה הזאת אין מושג כזה של שעון מדויק. וחוץ מזה, הם באמת יכלו להודיע בקשר ל’ציפור שלוש' שהם מאחרים.

איתמר מצא את הדלת נעולה והופתע לגלות שאיש לא ענה לו. הוא חשב שהם הסתלקו לפגישה עם שחף משנוכחו שהוא מתמהמה.

“ממזרים וצודקים,” הוא שיער, “התצפית ממילא כבר היתה חסרת ערך ובטח הם קיבלו אוקיי משחף.” כך שזה היה בסדר מצידו, וחוץ מזה, הם גם ידעו שלא תהיה לו בעיה להיכנס. כבר ביום הראשון הם גילו שבכלל לא היה צורך במפתח, מפני שהמנעול הישן נכנע ללחץ. הוא נשען בכתפו על הדלת, כשהוא תוקע כף רגל אחת במעקה הבטון החשוף, ודחף את עצמו פנימה.

באותה שנייה שהדלת נכנעה ונפתחה, הוא ראה מיד את יומבו ושבזי שרועים על הרצפה בצורה מוזרה.

יומבו שכב על-יד הארובה כשידו מושטת לעברה כאילו התאמץ מסיבה כלשהי לגעת בה, ושבזי במרחק צעד אחד ממנו, כאילו ניסה לעצור בעדו. ברגע הראשון נטה איתמר לחשוב שהם עובדים עליו בגלל האיחור הקצר. בכלל היתה קיימת בקרבם נטיה להתבדחויות תפלות אולי מחמת מתחי העבודה, שחלקם פורקו בהתנסחויות של הומור מפוקפק, לעתים גובל בילדותיות.

“זה חוש הומור מחורבן,” הוא צחק ונגע בקצה הנעל שלו ברגלו של יומבו, שהיה מוטל בצורה משונה כמו עץ שחטף מכת ברק משסעת ונגדע. “חברה, תפסיקו להתחכם ותרוצו,” הוא גער בהם, “שחף, בטח כבר אוכל את הלב שלו…”

נראה היה שהשניים לא היו סבורים כמותו ועדיין לא סחטו את טיפת ההומור האחרונה שלהם. הם התמידו בתנוחתם מבלי לשנותה, כאילו קפאו לתמיד. שבזי על פניו ותנוחת גופו מעוּותת, כמעט גרוטסקית, כמו בובה המוּנעת באמצעות חוטים שנקרעו וגרמו לנפילתה מהמתלה שלה, ויומבו על גבו כשעיניו קרועות באימה לא מוסברת, ופיו פעור כאילו נחנק ממשהו.

רק ברגע הזה חלפה בראשו של איתמר המחשבה המצמררת, שאין זו הצגה של סצנה אבסורדית שעברה גבול של סבירות, וכי משהו נורא קרה להם.

שניהם נראו כמי שהכרתם אבדה מסיבה לא נודעת.

אבל כשהוא גהר מעליהם לבדוק אותם, הוא לא גילה אצל שניהם שום סימן של רוח חיים. נראה היה שהמוות השיג אותם בחטף והכריעם תוך שבריר שנייה, בלי לחתום בהם סימן חיצוני כלשהו. הוא התבונן בהם מבוהל ונפחד, מחפש לשווא איזה סימן של אלימות חיצונית שיסביר את הזוועה הזאת של המוות הקוטף. לא נתגלה לו שמץ ממשהו שיעיד כי השתמשו נגדם באלימות. אף לא סימן של פציעה הנגרמת על-ידי קליע או דקירה. בעצם לא כלום.

גם בחדר עצמו לא נתגלו סימני מאבק. זה היה כמו סיוט. כאילו המוות חדר דרך הקירות, הלם בהם ונעלם. ורק אז הוא נזכר שממש לפני שיצא, קבל שבזי על הריח השונה של הדבק שהתפרץ בגל חדש מהארובה הרקובה. בבת-אחת הוא נכבש להכרה המכאיבה כי הפעם זה לא היה סתם ריח של הדבק. זה היה גז קטלני שהוחדר באמצעות התנור לארובה, התפשט בחדר, קטל את יומבו ושבזי ונמוג במהירות.

“למה…”

אלף ואחת שאלות השתוללו בראשו והפכו למצבור של אין-סוף פטישים לא נראים שהכו ברקותיו כקלידי פסנתר סוער, עד שנדמה היה לו שהראש מתנפח לממדים של בלון ענק, ועוד מעט ויתפקע.

אלוהים, הוא חשב בחרדה, זה קרה כשהם כבר היו צריכים להיות בפגישה עם שחף, ורק הוא לבדו היה אמור להשאר כאן…

בבת-אחת צמח הפחד עוד יותר ונהיה כצל ענק שעטף אותו, מאיים ללפות את גרונו עד חנק.

בפעם הראשונה בחייו הוא קלט את משמעות המושג פחד משתק. כל המצבים שנאלץ בהם בעבר להתמודד על חייו, כמו לא היו. הניסיון המצטבר איבד לרגע את תוקפו. בשום סיטואציה בעבר הוא לא סומן כמטרה מוגדרת שיש לה שם וזהות. הפעם זה היה אחרת. זה היה רגע מאותם רגעים, שהתשובה האמיתית מתייצבת פתאום מול העיניים הפנימיות. תהליך שלא תמיד אפשר להסבירו, אבל זה קורה, וזה בדיוק עכשיו; הוא זה שהיה היעד המסומן, ורק בגלל השיחה הטלפונית עם קותי הם החטיאו אותו ופגעו באחרים.

בגלל מה?

התחושה של טביעה בים של מחשבות מסתערות היתה לגביו כמו צלילה מסחררת לתהום שנפערה ואין לה תחתית. ההרגשה המבלבלת היתה של אובדן שליטה מוחלט במצב. זה התבטא בדימוי הריחוף המשונה וחסר התכלית שלא נגמר. פתאום הוא הרגיש שלבו משתולל והולם בפראות עד שפעימה אחת נדבקה בשנייה, וקוצר הנשימה גרם להתפשטות של דקירות מכאיבות בכל חלקי הגוף.

היכולת לחוש בסכנה היתה מחודדת כמו צפירת אזעקה דקה וצורמת המשיגה אותו ממרחקים, מתריעה מפני אובדן.

כדי לשוב ולשלוט בעצביו היה עליו להסתלק מיד מחדר התצפית, לפני שאותם צללים קטלניים יחזרו לבחון את תוצאת ההתנקשות שלהם. ברור היה לו כי כשיקלטו שהם החטיאו את היעד שלהם, יחדשו את המצוד אחריו. ממילא כבר לא היה ביכולתו לעזור ליומבו ולשבזי, ולא עכשיו היה זה הזמן לקלוט את משמעות המכה הקטלנית שהונחתה כאן על-ידי מקצוענים ולחפש תשובות.

לא ברגע זה ולא במקום הזה.

הוא נצמד לקיר והתקרב בזהירות לחלון הצפוני לסרוק את הרחוב הצר. מהזווית שעמד בה נתאפשר לו מרחב ראייה של הסביבה הקרובה. מנגד עברו אנשים לדרכם כאילו דבר לא אירע. מכוניות נסעו בכביש הצר בהמולה הרגילה. הוא לא הצליח להבחין באיזשהו סימן המעיד שהמקום הנפגע נתון עדיין בתצפית על-ידי אנשי הצללים.

אלא שהמסקנה היתה מוקדמת מדי ומוטעית. הסריקה הפזיזה שלו נקטעה על-ידי צפירה עולה ויורדת של אמבולנס מייבב, שהתקרב במהירות למקום.

מישהו נוסף נפגע כנראה. אולי בנגרייה עצמה.

איתמר תפס את מכשיר הקשר והסתיר אותו בכיס הפנימי של מעיל הרוח השחור. הוא פתח את הדלת ודילג במדרגות לעבר החצר האחורית, וממנה נכנס לנגרייה. היו שם המולה ובהלה. מישהו מבין הפועלים שהוציא דבק מהדוד נפגע כנראה משרידי הגז הקטלני. הוא שכב ללא תנועה ונראה חסר רוח חיים כיומבו וכשבזי.

הוא ניצל את המבוכה ששלטה שם, וכשחלף במהירות בין המכונות שכבר היו משותקות, נתקל בערימה של לוחות עץ באורך של כמטר וחצי וידע את שעליו לעשות. הוא התכופף מעל הערימה ותפס לוחות אחדים, העמיס אותם על כתפו ויצא בצעדים מדודים לרחוב. אסור היה לו לאבד שליטה בעצביו וחייב היה להתנהל כאחד מעובדי הנגרייה. הוא ידע כי לא יתקשה להתחזות לפועל מקומי.

איתמר יצא לרחוב בדיוק ברגע שהאמבולנס נבלם בפתח הנגרייה, ומאחוריו נעצרו בזו אחר זו שתי ניידות של משטרת מרחב יפו. שלושה אנשי מגן דוד אדום נושאי מכשור רפואי קפצו מהאמבולנס, חצו את המדרכה הצרה והתפרצו לתוך המפעל, כשבעקבותיהם נחפזים ארבעה שוטרים.

היה ברור לאיתמר כי אנשי הנגרייה הם שהזעיקו עזרה רפואית בגלל הנפגע שלהם. אולם באותו רגע הוא נעצר כשראה שמישהו מבין השוטרים פותח לרווחה גם את החלונות של חדר התצפית. פירוש הדבר שמישהו נוסף הזעיק את הסיוע. מישהו שרצה להיות משוכנע כי המטרה שלהם הושגה והוא חוסל בחדר התצפית.

איתמר המשיך בדרכו וחצה את הכביש בכיוון הבית שהתמקמה בו הקומונה של האמריקנים. אחדים מהם הצטופפו נרגשים על-יד החלונות והציצו לעבר הרחוב, מסתקרנים מהמהומה שהתחוללה בקרבתם.

רק אז הוא הבחין בסובארו הלבנה, שלצבע שלה היה מעין גוון של לבן-עייף, נוטה לצהבהבות משונה. היא נשאה לוחיות זיהוי של חברת השכרה מקומית. המכונית חנתה על המדרכה הצרה, מאלצת עוברים ושבים לרדת לכביש תוך סיכון. בתוך המכונית ישבו שני גברים במושב הקדמי, ואילו בצד המכונית עמד גבר שלישי. הם לא התרגשו מזעמו של עובר-אורח שתבע מהם לסלק את המכונית מהמדרכה, ומדרך התגובה האדישה שלהם אפשר היה לשער מיד שהם היו שייכים לאותו זן מיוחד של גברים הקשורים בשירותי הביטחון.

שני האנשים שישבו בקִדמת המכונית היו כבני שלושים ומשהו. זה שבמושב הנהג היה בעל בלורית בהירה ושפם עבה בצבע דומה. השני היה בעל פרצוף רחב כשל מתאגרף. עיניים קטנות. אף קצת נוטה לצד ואוזניים פחוסות כשל מישהו שהחליף מהלומות לעתים קרובות.

השלישי, שעמד שעון על הקיר בשילוב ידיים, בלט מיד לעין בגלל קומתו הגבוהה. איתמר העריך שהוא היה בסביבות מטר ותשעים. האיש היה בשלהי שנות השלושים. אולי כבן ארבעים. פניו היו ארוכים וצרים, וקווים עזים ירדו מצידי אפו הנשרי והדגישו את סנטרו המרובע והחרוץ בקו עמוק כצלקת.

משהו בדמותו החורגת נראה מוכר, ואיתמר חשב שכבר נתקל בו בעבר, במקום אחר ובנסיבות אחרות. אבל אולי בגלל הלם האירוע הקשה הוא איבד את כושר הריכוז. וחוץ מזה, חייב היה להסתלק משם ומיד. מי שבא לחסל אותו גם ידע איך הוא נראה. בכך הוא היה משוכנע. הוא המשיך בדרכו והתקרב לגומחה שהחנה בה את האופנוע הגדול.

עוד ממרחק הוא הבחין שמישהו טיפל באופנוע. התא הקבוע בדופן הצד הימני של כלי הרכב היה פתוח במקצת. הוא פרק מעליו את לוחות העץ והשעין אותם על קיר הבית, כרע על ברכיו וגילה שמישהו פרץ את תא הכלים והצליח לחשוף וגם לפתוח את המחבוא שלו.

כל מסמכיו נעלמו, כולל התעודה המחייבת לכל אדם להושיט סיוע לבעליה, וגם האקדח האישי שלו. מבחינתו פירוש הפריצה היה שאכן לא טעה, והוא היה היעד המסומן של המתנקשים האלמונים. יתרה מזו. הפריצה הוכיחה שכל חפציו שהיה בהם לזהותו כאיש משטרה, סולקו כדי למנוע אפשרות כזאת במהלך החקירה, שאמורה היתה להתקיים לאחר מותו, בני זונות, הוא הרהר בתערובת של פחד וכעס קר, מפני שידע שהם אפילו קבעו גם את המקום שיוטמן בו למנוחת עולמים…

והוא לא יכול היה שלא לחשוב על אילן שחף.

להוציא את יומבו ושבזי שידעו היכן הוא נהג להחנות את האופנוע שלו, ידע את העובדה הזאת רק שחף, והוא גם היחיד מבין כל אנשי הסמויה שידע על קיומו של התא המוצנע שלו.

שחף מוכרח היה לשתף אתם פעולה. החשדות שהטרידו אותו ביממה האחרונה בקשר למוזרות שנהג בו, הוכחו כנכונים. היו עדויות מסייעות לכך: שתי גופות של חברים לעבודה המוטלות ללא רוח חיים בחדר התצפית המצחין.

המחשבה על שחף בערה במוחו.

מנגד התרוצצו אל מול עיניו המוני פיסות צבעוניות של אינפורמציה כמו כוכבים זוהרים בכל קשת הצבעים שישנם. למרות זאת דבר לא התחבר לצורה ברורה כלשהי, שיש לה איזו משמעות מבחינתו. רק נקודה אחת היתה מוכחת מעל לכל צל של ספק: הוא דרך למישהו על יבלת רגישה מאוד, והמישהו הזה היה בעל עָצמה מפחידה.

מה ומי?

‘המה’ היו הפילם השני שנמצא בידיו של קותי והמזכר של משרד הפנים שהחביא בדירה ברעננה. אלא שלא היה לו צל של מושג מי הוא ה’מי' הקטלני. והוא גם היה רחוק מלהבין מה חשוב לאותם ‘הם’ יותר, הפילם או המזכר, או שניהם במידה שווה. מה שכבר לא יהיה, מישהו או מישהם ייחסו חשיבות עצומה לשני הפריטים האלה, ואותם מישהם כנראה חששו מסיבותיהם שאולי הוא יקלוט את המשמעות האמיתית של הפריטים האלה שברשותו, עד שהתאמצו לסתום את פיו לתמיד.

מה הוא עלול היה לדעת, לעזאזל, שהפחיד כל-כך מישהו המסוגל להפעיל צוות חיסול בלי להניד עפעף?

ברור היה לו שהוא נקלע למצב המאלץ אותו להתגונן מפני שליחים מסוכנים בלי פנים מזוהים. שליחים קטלניים. אנשי צללים הם, ואנשי צללים שולחיהם. אלה כבר עשו כל שביכולתם לנקות את השטח, כאילו לא היה ספק בידם שהם ישיגו אותו כרצונם. הראיות שהם העלימו והעידו על קשריו עם המשטרה היו גם הראיות, שיכול היה להוכיח באמצעותן את היותו איש המשטרה הסמויה. וזה התקשר פתאום בהתנהגות המוזרה של ציפי מהמרכזת שניתקה אתו קשר.

‘ציפור שבע’ לא היתה קיימת פתאום בשבילה.

לא היתה כאן סתם מקריות. בעצם כבר אמש הוא לא היה קיים עוד כאיש משטרה, אלא שהוא רק לא ידע זאת, ולא סתם הזהיר אותו אמש אלדובי שהוא נכנס מבלי משים לזירה קטלנית.

הפריצה לאופנוע היתה רק חוליה נוספת בשרשרת של אירועים שהלכה והתארכה כשהתהליך אוסף תאוצה מדאיגה. אירועים שכל אחד בנפרד אולי לא היה נחשב לבעל משקל מתריע, ורק כשהם התחברו ביחד הם הפכו למשהו מאיים. מפחיד עד מוות. מפני שלא נתגלה בעוד מועד איזשהו סימן שמישהו זומם פיגוע נורא שכזה. פתאום זה נעשה. מהלומה קצרה, קולעת וברוטלית עד שהיא כמעט צינית. רק מחסלים הבטוחים בעָצמת הגב שלהם מסוגלים היו להחדיר חומר כימי קטלני לתנור דוד הדבק שבנגרייה, ואחר-כך לטלפן למשטרה ולדווח על אסון חמור המצריך את התערבותה.

הקטילה נעשתה במיומנות גבוהה ומדויקת, שהבהירה כנגד איזו רמה של מקצוענים יהיה עליו להתמודד כדי למלט את עצמו לא ניזוק. זה היה חיסול, שרק הוא ידע שכזה היה. לעומת זאת, היה ברור לו כי המחסלים האלמונים ידעו בביטחון כי חוקרי המשטרה יגיעו למסקנה בלתי-נמנעת שהאסון נגרם מתאונה של פריצת גז קטלני דרך ארובה סדוקה ורקובה בת עשרות שנים. להוכחת הנקודה הזאת יהיו די עדויות, כולל עדויות שבוודאי יילקחו מאנשי ‘ציפור ארבע’ ששמעו את הקובלנות שלהם. גם משחף יילקחו עדויות שהם תבעו את התערבותו, ואף הטכנאים של הבינוי יעידו שקיבלו הנחיות לטפל בחבישת הארובה, ורק לא הספיקו להגיע בזמן.

ובנקודה הזאת תיגמר החקירה המשטרתית.

איתמר עלה על האופנוע לאחר שתיקן את בית הבליעה הפרוץ של לשון המנעול של תא הכלים. הוא התניע אותו, והנהם של המנוע השואג היה מדויק כמו תמיד. לא סתם הוא בטח בכלי הרכב הזה. הוא תמיד טיפח את האופנוע. ניקה אותו. שימן אותו. החליף את החלקים הפגומים. הכשיר אותו תמיד להסתערות, כאילו בכל רגע הוא יזדקק לכל העָצמה הטמונה בו.

כשעלה לכביש הפנה שנית את ראשו לאחור. המכונית הלבנה-צהבהבה חנתה עדיין על המדרכה, אולם האיש הגבוה נעלם, והוא הבחין בו כשהוא עומד עכשיו בקרבת הכניסה לנגרייה. אילו היה סתם עובר-אורח סקרן, כבר מזמן היה ממשיך בדרכו. אולם לא האיש הזה, שאפילו כמעט זכר את שמו. כך או אחרת, קרוב לוודאי שבעוד זמן קצר הם יֵדעו שהחטיאו אותו. גם כשיגלו שאופנועו נעלם, הם יקלטו את המסר הברור שהוא יודע על קיומם.

לזמן-מה יתקיים ביניהם תיקו מפחיד. הם לא יֵדעו איזה צעד ינקוט, והוא לא יֵדע מאין יופיעו לתקן את הטעון תיקון.

היה עליו לנצל את מִרווח הזמן הקצר שמצב כזה מעניק לו. הוא ידע כי היתרון הארעי הנובע ממבוכה רגעית עלול להימחק במהירות, והתקפתם הבאה עליו תהיה קולעת ומוחצת לא פחות מפגיעתם הרעה ביומבו ובשבזי.

איתמר הגביר את הזרמת הדלק למנוע וכעבור שניות אחדות התרחק בכיוון הנמל ונסע עד לפשפש הצדדי הפתוח לבאי המסעדות, שם החנה את האופנוע ונעל אותו.

המסעדה הקטנה של רחמו היתה מלאה מפה לפה, וגם אצל השולחנות שהוצבו בחוץ לא היה אפשר למצוא מקום אחד פנוי מתחת לסככה הקרובה לים. אלא שאיתמר ידע ששחף כהרגלו חיבב דווקא לשבת בפנים, על-יד המאוורר הגדול, קרוב ככל שניתן למטבח, שלא פעם היה נכנס לתוכו ושוקד בעצמו על הכנת מאכלי הים שאהב. מחוץ לזה, שחף גם העדיף פינות חשוכות, שבהן אינו נחשף לעין זרה, והוא צופה כרצונו ואינו נצפה.

היו לאיתמר שאלות קשות לשאול את שחף, אלא שהוא הופתע לגלות ששחף לא נמצא שם. הוא שאל את רחמו אם שחף היה במסעדה.

“בטח,” אמר רחמו, “היה פה איזה חצי שעה ואולי יותר. אחר-כך קיבל איזה טלפון שהקפיץ אותו ועזב כאילו איזה שד רודף אחריו.”

“אמר איזה מלה?”

“חשבתי שדיבר על משהו שהלך לא טוב, איזו פאשלה, מפני שקילל ואמר שזה היה חתיכת פִספוס…”

“כך אמר?”

רחמו אישר, “חתיכת פספוס.”

איתמר ביקש את רשותו של רחמו להשתמש בטלפון. הוא התקשר תחילה למרכזת ודרש לברר אם יש קשר עם שחף, אבל גם השוטרת של משמרת היום, שירה ארליך, סירבה להעביר שיחה שלו, בדיוק כמו שנהגה אמש ציפי.

“תעשי טובה, שירה,” הוא כמעט התחנן, “תגידי לשחף שאני על הקו… מדובר במצב חירום… התצפית של ‘ציפור שבע’ נפגעה קשה…”

שירה ניתקה את הטלפון. כמה שזה היה מוזר. הוא היה בטוח שהיא הכירה את קולו בדיוק כפי שהוא היה מסוגל לזהות את קולה.

הוא מוכרח היה ליצור קשר עם שחף. אסור שימשיך להיסמך רק על השערות כשמדובר היה במפקדו הישיר, באיש שגייס אותו לסמויה אחרי שהשתחרר מהקבע.

איתמר יצא החוצה והתרחק למקום שקט שאיננו גלוי לעין זרה. הוא התייצב מאחורי סירת דייגים שהוצאה מהים לצורך שיפוצים, ושם הפעיל את מכשיר הקשר. “ציפור שבע לציפור שלוש,” הוא קרא.

כעבור שניות אחדות הוא שמע את קולו הנרגז של שחף: “איפה אתה נמצא, ציפור שבע, לכל הרוחות?!”

איתמר התעלם מהשאלה. “היה אסון. נקודת התצפית חטפה מכה…”

אבל שחף התעקש: “ציפור שבע, דווח על מיקומך.”

ואיתמר בשלו: “אנחנו מוכרחים להיפגש… הנקודה נפגעה…”

“קבע מיקום, ציפור שבע,” פקד שחף. “עכשיו!”

איתמר מוכרח היה להשלים אמירה צורבת, מבולבל יותר ויותר נוכח אי-התייחסותו הלא-מובנת של שחף למה שאמר לו. “אתה לא שומע מה שאני אומר?” הוא כמעט והרים את קולו, חורג בכך מדרך התבטאותו המתונה גם בתנאי מהומה של קו האש. “נפגענו, ציפור שלוש… יומבו ושבזי נפגעו…”

“סמן נקודת הימצאות!” חזר שחף ותבע, מדגיש הפעם עוד יותר את התעלמותו המכוונת מהדיווח הקורע של הסמוי הנרגש.

איתמר הסתמר כעוף החש בסכנת טורף הצולל לקראתו בדממה. שחף היה חסר סבלנות עד להפגנת קיצוניות תמוהה, שרק חיזקה את חששותיו בדבר מעורבותו העמוקה באסון שפקד את חדר התצפית. שחף רצה לאתר אותו בכל מחיר. וזה השתלב עם הנתק הפתאומי מהמרכזת, שנכפה עליו עוד שעות רבות לפני שהוכה בסיס הפעולה של ‘ציפור שבע’.

ברגע זה הוא היה מוכרח לשמור על מרחק משחף עד לרגע המתאים שיהיו בידיו נתונים בדוקים לאבחן אם עדיין הוא יעד לקטילה.

“ציפור שבע, כאן ציפור שלוש, אני חוזר, דווח על מיקומך!” חזר שחף בכעס על הפקודה.

אולם היו לאיתמר עניינים דחופים אחרים לטפל בהם, והוא הודיע לשחף: “ציפור שלוש, אתקשר אליך יותר מאוחר.” שחף התחיל להגיד משהו, אלא שאיתמר הקדימו וסגר את מכשיר הקשר.

14

איתמר נסע לבית המגורים ברעננה. היה עליו לסלק מהדירה את המזכר המוסתר בספר הטלפונים. מי שפרץ את התא באופנוע וסחב את תעודת השוטר שלו, ימשיך לחפש את המזכר של משרד הפנים ואת הפילם הנוסף, עד שימצא אותם בכל מחיר. והפעם למושג ‘בכל מחיר’ היתה משמעות מעוררת אימה. מה שברור היה מבחינתו היתה העובדה שהוא נמלט על חייו. עצם קיומו מאיים על מישהו ועל משהו.

ברבע לשתיים הגיע איתמר לבית, אולם המשיך לנסוע עוד מרחק מסוים מטעמי זהירות והחנה את האופנוע בין שני כלי רכב מסחריים. הוא חזר ברגל לעבר הכניסה, ופגש שם את גברת כהן שהחזיקה שקיות אשפה.

האשה העגולה היתה נרגזת. “שמע איתמר,” היא התלוננה, “תראה איך אי-אפשר לסמוך על הרוסים האלה. פשוט חסר להם חינוך. השכרתי להם דירה נקייה, ואני צריכה עכשיו להוריד את האשפה שלהם…”

“על מה את מדברת, גברת כהן?” הוא התפלא.

“היה יום שמח כאן. הקאטאייבים הסתלקו פתאום. נהיה להם מזל בשעה טובה…”

“איזה מזל?”

“דוקטור קאטאייב קיבל סוף-סוף עבודה של רופא באיזה בית חולים. אז אפילו גלינה והקטן לא באו בחזרה הביתה. ישר נסעו לשם, לאיפה שיעבדו. רק מיכאל היה פה עם המשאית והפועלים לקחו דברים שלהם, והופ, כאילו לא היו פה אף פעם.” פניה הביעו תמיהה נוכח ההתרחשות הבלתי-מובנת לה. “מה אתה אומר על זה? ברחו כאילו הדירה שלי מי יודע מה!”

קשה היה להפתיע את איתמר לאור שטף האירועים המשתנים במהירות. אלא שהוא בכל זאת הופתע. כבר לא היה מדובר בתוספת של חוליה קטנה, אלא בהחלפת קטעים שלמים משרשרת הנסיבות המשתנות. מדובר היה במשהו הרבה יותר גדול מכפי שנדמה היה לו בשלב מסוים.

הוא חש במשושים ארוכים של ארגון זר ורב-עָצמה המשוגרים במיומנות לכל עבר ללכוד את הטרף. הארגון המסתורי אכן נחשף פתאום, והוא פועל כתמנון מפלצתי ומסוכן המסוגל להחדיר את זרועותיו הקטלניות לכל סדק ולהפוך סדרי בראשית. רק בדרך זאת ניתן היה לנסות להבין כי מישהו דאג לגרום לשינוי קיצוני בעמדתו של הרופא הבכיר ב’מאיר' עד שהתכחש שהתכחש לשורה של עבירות תקיפה חמורות. אותו מישהו תמנוני וקטלני גם הוכיח יכולת מפתיעה לעקור משפחה ממקומה תוך הסדרת עבודה, שהיא חלום בהתגשמותו עבור גלינה ומיכאל. אם זה היה נכון, נמצאה לו הוכחה חותכת ומדאיגה לגבי טיב העָצמה המפחידה של אנשי הצללים.

“אז תגיד, איתמר,” אמרה גברת כהן, “זה לא מזל אמיתי?”

“זה באמת מזל, גברת כהן,” הוא הסכים, “מתי זה קרה?”

“לא מזמן. בערך באחת. כמה רגעים אחרי שמישהו חיפש אותך.”

“חיפש אותי?”

“היו שניים. לא מכירה אותם. אמרתי להם שאתה לא בא הביתה ביום ובדרך כלל זה רק בערב. ואז הגיע מיכאל והתעסק בהורדה של הדברים שלו, ואני לא יודעת לאן ההם הלכו.”

“אמרו משהו לפני שהלכו?”

“כלום,” היא ענתה, “נכנסו למכונית לבנה מלוכלכת והסתלקו מי יודע לאיפה.”

אבל הוא ידע שהם יחזרו. אולי מיד. אולי בעוד שעה. אלא שהוא היה מוכרח להסתכן ולעלות לדירה בשביל לבדוק אם הם מצאו את המזכר. ערכו של הנייר הזה עלה מרגע לרגע. אנשים כבר שילמו בחייהם בגללו.

כשנכנס לדירה נוכח איתמר שהפכו אותה על פניה. הם לא השאירו פינה אחת שלא חיטטו בה. הם גם חשפו את המגירה המוצנעת מאחורי ספרים, שבה החזיק את הניירות האישיים שלו, ביניהם תלושי משכורות שהופקדו בסניף בנק לאומי ברחוב אחוזה. באותה מגירה הוא שמר גם ניירות שהיו קשורים בגיוס שלו למשטרה. והוא לא מצא זכר להם. רק הניירות האחרים נמצאו שם. תעודות הלימודים, תעודות השירות בצה"ל והקורסים השונים.

עברו וקשריו עם המשטרה נמחקו בקפדנות.

מזלו לא בגד בו, והם לא גילו את המזכר המוסתר ב’דפי זהב'. הוא הפריד בין שני העמודים האחרונים, הוציא את המזכר והכניס אותו לארנקו.

השעה היתה שניות אחדות לפני מהדורת החדשות של שתיים. הוא פתח את הרדיו. הידיעה השנייה בחשיבותה היתה התאונה בנגרייה ביפו. הקריין ציין כי עקב תקלה בהכנת דבק נגרים מיוחד, התפשט גז מסוכן אשר גרם למותם של אחד מפועליה נגרייה ושני צעירים שהתגוררו בחדר שכור מעל לנגרייה. הקריין סיים כי על-פי בקשת המשטרה לא יימסרו בשלב זה שמות הנפגעים, כיוון שטרם נמסרה הודעה למשפחות הרוגי תאונת העבודה במפעל. כמו כן מתנהלת חקירה לבירור נסיבות ההרעלה הקטלנית.

ברגע זה דפק מישהו על הדלת הראשית. אחר-כך הוא שמע את קולה של גברת כהן הקוראת בשמו. רק אז הוא פתח את הדלת, וגברת כהן הושיטה לו מעטפה לבנה.

“איתמר,” היא אמרה בקול הצפצפני שלה, “דוקטור קאטאייב ביקש לתת לך את זה… אני נורא מצטערת ששכחתי. אתה מבין, הכל היה כל-כך מהר.”

“מהר מהר, בכל זאת שחררת אותם מהחוזה שלהם,” הוא אמר כשלקח מידה את המעטפה, “אני מצטער שהפסדת שכירות.”

היא חייכה והניפה יד לאות ביטול. “שלא תדאג, איתמר. לא הפסדתי כסף. קיבלתי ממנו צ’ק על כל מה שמגיע לי עד סוף השנה. זה היה משהו משונה, מפני שלא ידעתי שיש בארץ מקומות עבודה כל-כך נדיבים שמכסים את כל ההוצאות האלה. זה לא כסף קטן, לא?”

זה היה באמת מוזר. זה לא היה כסף קטן.

לאחר שסגר את הדלת, פתח איתמר את המעטפה. מיכאל התקשה להתבטא בעברית בכתב, אולם האנגלית שלו היתה יותר טובה. הוא כתב שהוא מצטער על הפרידה הפתאומית, אלא שהחלום שלו ושל גלינה התגשם, ובאמת פרופסור אהרונסון סידר לו עבודה של עוזר למנתח לב בבית חולים רחוק מרעננה, וגם גלינה תהיה בסדר. היא תקבל עבודה מתאימה לכישוריה במעבדות של אותו בית חולים, שהוא לא נקב בשמו. מיכאל הדגיש שיש להם הרגשה שאווירת היצירה הרפואית, שהיתה משותפת להם במוסקבה, תהיה מנת חלקם בארץ. אלא שלא עכשיו הזמן המתאים להיכנס לפרטים. וכשהם יסתדרו במקום החדש, הם יעמדו אתו בקשר. וכמובן תום-טום בריא ושלם, והם אוהבים אותו.

איתמר חשב על אהרונסון. על הזריזות המדהימה בסידור העבודה לרופא המצטיין, שכמעט ונואש לגמרי מהתקווה לחזור ולהיות רופא כפי שהוא באמת. ואז הוא ניגש לטלפון וחייג לבית החולים וביקש את האחראי למסירת מידע לחברות הביטוח.

הוא הציג עצמו מטעם חברת ביטוח רפואי ‘מגדל’, ודיווח כי הם קיבלו תביעה לשלם דמי אשפוז לתינוק בשם תום קאטאייב. הוא התכוון רק לברר את כתובת המשפחה כפי שנרשמה בבית החולים.

הוא נתבקש על-ידי הפקידה לחכות.

“אתה בטוח שזה השם?” היא חזרה אליו כעבור רגעים אחדים.

“כן, תום קאטאייב. אולי רק עם אלף אחת. תנסי את כל הקומבינציות.”

“ניסיתי. מצטערת. לא מופיע בכלל רישום כזה. יש לך מושג במחלקה של מי הוא היה מאושפז?”

“כן, של פרופסור אהרונסון.”

“רק רגע, בבקשה.” היא אמרה.

הוא ספר את השניות.

“מצטערת,” היא סיכמה, “לא במחלקה של פרופסור אהרונסון ולא במחלקה אחרת. אולי, אדוני, מדובר בבית חולים אחר.”

“אולי,” הוא הסכים אתה. “תודה על הרצון הטוב.”

המקצוענים היו סוּפר מקצוענים, הוא הרהר. הם לא השאירו לו אפילו אבן אחת שאפשר יהיה להפוך אותה ולמצוא משהו שיעזור לו, אם יצטרך מתישהו לאמת את הגרסה שלו. אלא שהוא הוטרד יותר מהמחשבה על האחרים, אלה שהפעילו את המקצוענים. אלה שיכלו להזיז משפחות כרצונם, כמו חיילים על לוח שח. אלה היו אנשים שמבלי לדעת דבר עליהם, הם גרמו לו לחוש מכוּוץ וזעיר כמו ראש סיכה לא נחשבת.

אחר-כך הוא טלפן לקותי. “מה המצב, אתה עוד עסוק עם הדוגמניות?” הוא שאל.

“עוד עסוק,” אישר קותי, “שתי חתיכות משגעות. כדאי לרווק כמוך לעשות יותר זמן בסטודיו שלי.”

“אני אחשוב על זה. מתי אתה גומר?”

“עוד שעה בערך,” אמר קותי. “אני מבטיח לך שהחרא הקטן מהצילום שלך לא יברח.”

“זה בסדר, אגיע בעוד שעה. תודה על הכל.”

כשהחזיר את השפופרת לעריסתה, הוא שמע את הצלצול של פעמון הדלת. הוא חשב שגברת כהן חזרה שנית והוא קרא לעברה, “רק רגע, גברת כהן”, ונחפז לפתוח את הדלת. אבל מיד קלט את טעותו.

במרחק צעד אחד מהדלת עמדו שני גברים צעירים, תמירים, מוצקים ואנשי מקצוע. החותמת של שירותי הביטחון היתה טבועה בפרצופים. הוא חי אתם כל-כך הרבה זמן, עד שהיה מסוגל להריח אותם בלילה ולזהות אותם ממרחק. המוצק מבין השניים, בעל האוזניים הקטופות, ניכר בדמיונו לזה שראה בחטף ביפו כשהוא יושב בסובארו הלבנה-צהובה בצידו של הנהג.

אלה היו השליחים הקטלניים של אנשי הצללים. אחד מהם כבר שיגר כף רגל למנוע בעדו את סגירת הדלת.

התגובה של איתמר היתה מהירה כברק, והם לא ציפו לה. הוא הטיח את הדלת בפניהם באותה מהירות שפתח אותה. בין הפתיחה לטריקה המהדהדת חלף רק מבט, שכמו כבה בטרם נדלק.

“שיט!” הוא פלט. מעולם לא הצליח להיפטר מהגידוף האמריקני העממי. נותרה לפניו רק אופציה אחת. הבניין היה בנוי בנוסח בתים מדורגים, שכל קומה בהם נסוגה לאחור מעל זו המצויה תחתיה. זו שמתחת לדירתו היתה דירתם הריקה של הקאטאייבים. המרפסת שלהם היתה בולטת משלו במטר. זה היה מספיק. בעוד שני הגברים הולמים בדלת לפרוץ אותה, הוא החליט לחזור לשולחנית ולקחת את מכשיר הקשר של רשת ‘ציפור אחת’. אולם הוא נאלץ לוותר עליו כשראה שהדלת נכנעת למתפרצים. אסור היה שיחמיץ שבריר אחד של שניה. הוא נסוג לעבר המרפסת שלו, ועוד לפני שטיפס על המעקה, הספיק לראות את שני הגברים המזנקים לעברו ובידיהם אקדחים מצוידים במשתיקים.

אלא שהם החמיצו את הסיכוי לפגוע בו כשהוא החליק בזריזות ובגמישות של מתעמל מעל למעקה וביצע את הניתור למרפסת שמתחתיו. מיד כשנחת על רצפת המרפסת, הוא הזדקף כמו בתנועה מתמשכת של תרגיל-קרקע וניתר לדירה, הסתער לעבר הדלת וממנה התפרץ לחדר המדרגות. בכל דילוג שלו למטה הוא בלע ארבע וחמש מדרגות, תוך שהוא מסתכן בהחלקה מסוכנת בסיבובים החדים.

איתמר שמע את טיפוף צעדיהם הנחפזים כשהם חזרו לחדר המדרגות בקומת הדירה שלו, אבל הוא כבר הגדיל את הפער ביניהם. כעבור רגע הוא זינק מחדר המדרגות לרחוב ופתח בריצה מהירה לעבר האופנוע, כשהוא יודע שהרודפים ייזהרו מלחסל אותו לעיני עוברים ושבים.

הם פיגרו אחריו אולי בשניות אחדות, רק שמבחינתו זה היה מִרווח זמן עצום. הוא זינק כפרש נלהב על האופנוע, התניע אותו, הגביר את זרימת הדלק, שחרר את המצמד, והאופנוע כאילו הצמיח כנפיים.

לפני הסיבוב לרחוב הראשי הוא חלף על פני הסובארו הלבנה-צהבהבה שחנתה שם, ושוב נתקל בפרצוף הארוך והקשה של האיש הגבוה שעמד על-ידה. ואז, ממש באותו רגע, הוא נזכר היכן ראה אותו ומיהו.

הם נפגשו פעם אחת ויחידה, לפני ארבע שנים, בשיא האינתיפאדה. זה היה בתחילת הקיץ של שנת תשעים. השב“כ העביר למסתערבים השתלמות מיוחדת בנושא ‘הטמעה’. איך להיקלט בתוך פסיפס של המון ערבי ולפעול בתוכו כפלשתינאי מקומי. אחד המרצים האורחים ניתח מצבי פגיעה ביעדים. היה זה גבר שהופיע במדי צה”ל, חובש כומתה אדומה ועונד דרגות של סגן-אלוף. הוא הרשים אותם בקומתו הגבוהה ובקולו הנמוך והשליו, כשתיאר את עקרונות תורת איתור היעד וחיסולו.

אמרו להם שהוא מרצה במסגרת מילואים. שפעם הוא היה אחד ממייסדי יחידות המסתערבים הראשונות. שאחר-כך היה בין ציידי הראשים הנודעים של השב“כ ומשם עבר למוסד לבצע טיהורים שונים מעבר לגבולות ישראל. איתמר זכר עד כמה הם התרשמו מהופעתו. כל מלה שלו היתה שקולה. כל משפט החכים אותם. הוא לא התעסק בבבל”ת. הזמן היה יקר. הוא רצה שהם יֵצאו נשכרים לפחות במשהו ממשי מהמפגש אתו, וכך הם באמת הרגישו. הוא היה מקצוען, והם רצו להידמות לו.

שמו היה שייקה שדה, והכינוי שלו ‘טאוויל’, ארוך.

לרגע הצטלבו מבטיהם כשהאופנוע הגדול חלף לאורך המכונית הצהבהבה, והוא תהה אם שדה בכלל זכר אותו, קצין צעיר שהיה אז בדרגת סגן. אולם הוא היה משוכנע כי מרגע זה שדה יזכור את פרצופו. המבט שנעץ בו שייקה שדה לא היה מבט סתמי. כיוון שלא הספיק לחבוש את קסדת המגן, הוא נקלט מיד בעין המאומנת של המחסל.

אותו זמן נפתח המרדף בעקבותיו. אלא שאיתמר בטח ביכולת התמרון המצוינת של האופנוע הגדול, מטוס סילון על גבי הכביש, אפילו יהיה עמוס כשיהיה. העומס הזה יעזור לו בעיכוב המכונית הרודפת, ולא יקטין כמעט את מהירות החמקמקות של האופנוע בין הנתיבים המקבילים.

הלמות לבו התגברה. נשימתו היתה חטופה, אבל להפתעתו הוא זכה ברגע של התרגשות שהיתה נעימה לו. התרגשות שהיתה תערובת של העזה ופחד. של מעשה חורג ואימה בלתי-מוסברת. הצמרמורת שחלפה לאורך שדרתו היתה כה רכה וכה מתוקה, עד שהוא בירך על התחושה המוזרה הזאת, ושוב נוכח לדעת כי עצביו אינם בוגדים בו.

בעד המראות הוא קלט מרחוק את הצללית של המכונית הצהובה. לא תמיד היא נראתה צהובה. לפעמים בזווית מסוימת של אור נראתה ככל סובארו לבנה. למרות זאת הוא כבר סיגל לעצמו יכולת להבחין בצהבהבות של הצבע הלבן העייף.

הוא משך את הרודפים בכיוון מזרח, לעבר הכביש הישן כפר-סבא – חיפה, ופנה צפונה במהירות של מאה וחמישים קמ"ש לאורך קילומטר אחד עד לצומת מרומזר, ושם באור אדום הוא הסתער שמאלה וחזר ופנה בכיוון רעננה, כשהוא מרגיש שהצליח לנער אותם. בשלב זה הוכח בפעם נוספת יתרון האופנוע על המכונית בכביש עמוס.

הוא רכב בדרכים עקלקלות לעבר כפר שמריהו. בכוונתו היה להגיע לנוף ים כדי לנסות ולהבין אם מקרה הקאטאייבים חזר על עצמו גם שם, במשפחה שתינוקה מת מפצעיו. הוא הכיר את הרצליה על כל פינה שלה, והוא המשיך בנסיעה מהירה ברחוב קרן היסוד עד לכיכר הקטנה, הקיף אותה ובצידה הימני פרש לעבר שכונת נוף ים. כעבור רגע הדמים את האופנוע על-יד הבית שברחוב הברוש.

כבר ממבט ראשון התעורר בו החשד שהבית זנוח. הדשא צמח פרא מחוסר טיפול. הפרחים קמלו. התריסים היו מוגפים. הוא לחץ על כפתור המצילה הקבוע בדלת הכניסה החיצונית לחצר, אלא שאיש לא ענה. הוא חזר וצלצל, ודבר לא קרה.

רגע ארוך עמד איתמר והתבונן בבית הקטן ובחצר הגוועת.

כאן, הוא חשב, אירע רצח של תינוק, והחקירה הופסקה.

למה?

הרגשת חוסר הוודאות הגורמת לתחושת סחרחורת לא הרפתה ממנו. כאילו הוא שוב נשאב לתוך מנהרה של קליידוסקופ, שמרוב עושר של פרטים צבעוניים מסתחרר ראשו עד הרגשת אובדן. רק לרגע נדמה היה לו שהוא מתחיל לראות תמונה יותר מלאה, אולם פתאום היא נסקה, צנחה והתרסקה.

איתמר התניע את האופנוע ונסע למלון השרון. בקבלה הוא פנה לאחד הפקידים וביקש לדבר עם אמיר אהרון. הפקיד המחויט התבונן בו דרך משקפיו בתמיהה.

“אצלנו אין עובד כזה,” הוא אמר.

“אתה ותיק כאן?”

“שבע שנים. זה מספיק ותק? כשאני אומר לך שלא עובד או עבד אצלנו אחד כזה, אז אני מכסה תקופה של שבע שנים.”

איתמר בחן את פניו של הפקיד. הוא צד בעיניו את החשש. ואחר קרא את שמו החרות בתג שעל חזהו, יעקב אביבי.

“שמע, מר אביבי,” הוא אמר באדיבות, “יש פה איזה חדר שאפשר לדבר אתך לרגע? עניין ביטחוני, אתה מבין.”

האיש היסס. המלה ביטחון היתה מלת קסם בארץ שעוסקת בענייני ביטחון בכל רגע. מה גם שהאיש ממול ביטא אותה במלוא הסמכותיות של מי שקשור באותם גורמים מעוררי חשש.

“זה לא ייקח יותר מרגע,” הבטיח איתמר וחייך בנעימות. כשהוא חייך תמיד לבשו פניו ארשת תמימה ומעוררת אמון.

“בוא ניכנס לחדר של מנהל הקבלה,” הציע הפקיד לבסוף.

הכניסה לחדר היתה מהצד של הדלפק הארוך. איתמר לא איבד זמן ותקף את הפקיד ברגע שנסגרה הדלת מאחריהם. בכף יד אחת הוא לפת את גרונו ובשניה תפס אותו בקשר עניבתו.

“אני אקרע אותך,” הוא אמר בשקט כשפניו כמעט פוגעים בפרצוף המבוהל והחיוור של הפקיד, “אני אשאל ואתה תענה, תופס?”

“תעזוב אותי!” אביבי ניסה להתחמק ממנו, ואיתמר לחץ באגודלו מאחורי אוזנו של אביבי, עד שאנקת כאב חדה פרצה מגרונו.

“יהיה לך יותר קל ויהיה לי,” אמר איתמר.

“מה אתה רוצה ממני?”

“עבד כאן אמיר אהרון?”

“עבד…”

“מה קרה?”

“עזב את העבודה…”

“מתי?”

“בערך לפני שבוע…” אביבי התנשף בפחד. הזיעה פרצה מנקבוביות עורו, ופניו נשטפו בשמנוניות שגרמה לטשטוש ראייתו בגלל טיפות זעירות שחדרו לעיניו וצרבו אותן. “זה היה כמה ימים אחרי שהתינוק שלו מת…”

“ממה מת התינוק?”

“אני לא יודע… יש כל מיני סיפורים… לנו אמרו שהוא התחלק להולנדית מהיד כשהיא רחצה אותו ונפצע בראש.”

“אז מה קרה שהם עזבו?”

“קיבלו פתאום הצעה לעבודה בבית מלון גדול באמסטרדם, מאיפה שבאה אשתו של אמיר אהרון…”

איתמר הרפה מהאיש, וזה מיהר לשלוף ביד רועדת חפיסת סיגריות ‘קאמל’ והתקשה להוציא אחת מרוב התרגשות ובהלה.

“מי סידר שם את הג’וב בשבילו?” הוא שאל.

“אני נשבע שאנ’לא יודע.” עיניו של אביבי הבריקו בברק חרדה. אישוניו התרחבו כאילו איבד את ראייתו.

איתמר האמין לו.

נשארה רק שאלה אחת. “מי אמר לך להכחיש שאהרון עבד כאן?”

“המנהל שלי.”

מבחינתו של איתמר הסיכוי הדק הזה נסתם. הכל היה אפשרי. זה היה אפשרי שהאשה ההולנדית הגיבה על הרצח של התינוק שלה בעזיבה לארץ מולדתה. אבל זה גם היה אפשרי שמישהו או משהו הפחיד אותם וגרם להם לבטל את התלונה וארגן להם נסיעה להולנד עם עבודה מתאימה לבעל. מישהו הבטיח את שתיקתם. ולמישהו הזה לא היתה בעיה להנחית הוראה על פקידי המלון למנוע מזרים מידע על אהרון.

הרוח החמה צלפה בפניו של איתמר כשהוא דהר לעבר שיכון דן. הוא נמנע מלנסוע בכבישים המרכזיים, מפני שאלה שחיפשו אותו היו עלולים לעלות על עקבותיו במקרה. בגלל זה התארכה קצת הדרך, הוא הגיע לקוטג' של קותי בשלוש ועשרים.

הפעם הם הקדימו אותו.

כבר מרחוק הוא זיהה את הסובארו של שדה, שחנתה מול הקוטג'. בתוך המכונית, במושב האחורי, נמצא רק איש אחד, ולפי צורת הגולגולת הארוכה שלו מעורפו, זה היה שדה. האנשים שלו כבר שהו בחווילה הקטנה של זוג הצלמים.

“לכל הרוחות,” איתמר מלמל. הוא קלט שאלה שהפכו את דירתו גם הדביקו לטלפון שלו האזנה, שמעו את חילופי הדברים בינו לבין קותי והקדימו אותו כעת בצעד אחד. אותו צעד שקודם לכן הוא חשש מפניו. הצעד שיבטל את מצב התיקו הזמני.

מִרווח הזמן שכל-כך נזקק לו, אבד.

התגובה הראשונה של היתה נכונה. האינסטינקטים הקיומיים הקדימו את המחשבה. היא כיבה את המנוע תוך הורדת המהירות עד בלימה מוחלטת ונכנס לתוך חניון של בית פרטי שהיה פתוח לרווחה, כאילו מדובר היה בביתו.

אם המזל שיחק לו, אז טאוויל לא הבחין בו.

הוא לא ידע כמה זמן הם כבר שהו שם, אולם הוא שיער שלא יותר מחצי שעה. הם בטח פנו להציב לו מארב על-יד קותי אחרי שאבדו אותו במרדף. היו להם שתי נקודות טיפול הקשורות בצלם. האחת, לברר על מה הם דיברו. למי הם התכוונו בביטוי הזה “חרא”. אותו אלמוני שהופיע באחד התצלומים וקותי התייחס אליו במיוחד. והנקודה השנייה, לברר אם הוא הגיע או יגיע.

היה ברור לו שהם לא יזניחו את הסיכוי הזה בכל מחיר. ואם הם ינקטו את כל שיטות המעקב שהוא היה מודע להן, כי אז מישהו מהם צריך יהיה להגיע עוד מעט כדי לסייע. הם ישחקו בשניים או בשלושה על אחד. שלוש זוויות מתחלפות בקטעי דרך שונים, כך שהוא לא יהיה מסוגל לאתר את כולם. זה נקרא מעקב של חתולים ועכבר, והיתרון היה בדרך כלל בצד החתולים.

הוא כמעט ונקלע מבלי להבחין למלכוד מושלם.

ברגע זה הוא היה תקוע בתחילת הרחוב, שהיה חד-סטרי. והוא חיכה לאיזה רכב שייכנס ויעצור בקרבת פתח החניון, שישמש לו מחסה כדי להתרחק עם האופנוע לאחור. כעבור רגעים אחדים נכנס לרחוב רכב מסחרי של מתקן מזגנים. הטכנאי החנה את הרכב הגבוה במרחק מטר מעבר לכניסה לחניון של החווילה.

שדה הראיה של שדה נחסם.

איתמר לא השתהה, מיהר ודחף את האופנוע הדומם על המדרכה לעבר הכביש הראשי והמשיך ימינה, בכיוון תל-אביב. רק שם הוא התיישב על האופנוע, התניע ופרץ קדימה, מתרחק מן האזור האדום.

בכל מקרה, מעצם הימצאם שם הוא קלט את המסר כי גם הם חושבים שקותי עלה כנראה על משהו חשוב מבחינתו. אולי מפתח להבנת המתרחש. ולא פחות מהם ואף יותר גם הוא נצרך למפתח הזה כדי לנסות ולהתאים לו את המנעול הנכון. בלבו הרגיש שהאיש הקטן שבצילום היה המפתח. אלא שגם הם קלטו כי קיים סיכוי לאתר אצל קותי דור אתה פילם שהם כל-כך מתאמצים להשיג.

בינתיים קו הטלפון לקותי היה שרוף מבחינתו. קרוב לוודאי שכבר ברגעים אלה הושלמה התקנת האזנה לקו של הצלם.

מישהו יהיה חייב לשמש איש קשר. מישהו שיוכל לבוא בדיבור עם קותי, להיפגש אתו ולתאם פגישה בין שניהם.

אולם הוא דחק את המחשבה הזאת מראשו, מפני שלא ידע כמה זמן יטפלו המקצוענים בקותי, והוא העדיף לנצל את מעט הזמן שעדיין נותר לו כדי למצוא לעצמו מסתור, תחליף לדירה ברעננה, שהתנאים שנוצרו פסלו אותה מבחינתו. עליו להמירה בדירת מקלט, שבהימצאו בה יוכל לפעול ללא חשש שיעלו על עקבותיו.

היו לפניו אפשרויות אחדות, אבל הוא העדיף את הדירה של דלית. היא היתה פנויה, מצוידת בטלפון, טלוויזיה וכל מה שדרוש לקשר עם העולם החיצוני. ומה שהיה יותר חשוב, לא היתה האזנה לקו שלה. הוא היה נקי.

אלא שקודם לכן היה מוכרח להעלים את האופנוע שלו לימים הבאים. האופנוע היפני בעל הצבע הכחול הזוהר היה מבחינת אנשיו של שדה כמו פיסת בד אדומה המונפת לעיני שור נוגח. והוא היה זקוק לכלי תחבורה מהיר וגמיש כזה, אבל מסוג אחר ובצבעים אחרים שאינם משויכים לו. הדרך היחידה היתה להגיע למוסך של המכונאי יוסי ארביב בבני ברק באזור התעשייה, שם טיפלו באופנועי חבורת הטיילים. דלית נוהגת היתה להעביר אליהם את הסוזוקי האדום שלה לפני נסיעותיה לחו"ל, והוא התכוון להשתמש בו.

בשעה הזאת התנהלה בכבדות תנועת כלי הרכב היוצאים מאזור התעשייה. עסקים רבים נסגרו. ואילו התנועה לאזור עצמו קלחה. הוא הגיע תוך דקות למוסך, שמעולם לא נסגר לפני השעה חמש ויותר. זה היה מוסך משפחתי, ובכאלה עובדים שעות ארוכות. יוסי היה אופנוען ומכונאי בעל מוניטין, בן חמישים ומשהו. הוא ובניו, שאול ואריה, נחשבו לאשפים בטיפול באופנועים היפניים.

למגינת-לבו נמצא הסוזוקי של דלית בתהליך של החלפת חלקים, והעבודה אמורה היתה להסתיים רק כעבור יום נוסף.

“מה הדחיפות?” תהה יוסי.

“מסיבות מסוימות אני מוכרח להחליף את האופנוע שלי באחר.”

“לכמה זמן?”

“אולי לימים אחדים,” העריך איתמר.

יוסי ארביב נמנע מלמשוך תשובות לשאלות מיותרות. איתמר היה יותר מסתם לקוח. הוא היה שייך לחבורת אוהבי האופנועים האמיתיים, אלה שחורשים את הארץ בכל עונות השנה עם האופנוע, והוא הפך להיות אצלם כמו בן-משפחה. אולי משום כך העמיד יוסי לרשותו את אחד משני האופנועים האישיים שלו, “חיית טרף אמיתית”, כמו שהוא אמר. היה זה אופנוע גדול בהרבה משלו. אופנוע שחור מדגם ‘הונדה 900 ר.ר.’, מהיר כרוח סופה, יעיל שאין דומה לו בתמרוני התחמקות בכבישים.

את האופנוע הכחול הכניס יוסי למוסך וכיסה אותו בברזנט ישן.

“תחזיק בשחור הזה כמה שתרצה,” הוא אמר לאיתמר, טפח על כתפו בידידות מופגנת, ואיתמר שחרר את המצמד. האופנוע השחור שמנועו מכוון היטב הסתער קדימה תוך השמעת נהמה מרתיעה כשל נמר מורעב.

התחושה היתה טובה. לאופנוע היה כוח רב.

15

שייקה שדה המכונה טאוויל, שישב במושב האחורי של המכונית הלבנה־צהובה, התאמץ למתוח את רגליו הארוכות. הישבן כבר כאב לו מרוב ישיבה במושב שכמעט ושקע עד לרשת הקפיצים. שעות רבות הוא עשה בניסיון לאתר את הסמוי הממזר שהצליח להתחמק פעם אחרי פעם כמו צלופח חמקמק.

אמרו לו שזה ג’וב דחוף, שלא כרוכות בו בעיות כלשהן. יהיה סיוע מלא מצד הגורמים האחראים. יתקבלו נתונים מדויקים. מקום זמן. אלא שמשהו לא דפק מהתחלה. הבן־זונה הזה היה בר־מזל. לוח הזמנים שהם קיבלו היה דפוק. וככל שהם שקעו יותר ויותר בביצה, התגלה כי אין לה בכלל תחתית. איש־כינרת זה היה זריז, נועז וערוּם לא פחות מטובי האנשים שהוא היה אחראי להפעלתם בנקודות שונות ברחבי־עולם. כמקצוען מהשורה הראשונה הוא ידע מתי הוא מתמודד עם מישהו ראוי לכבוד.

אמנם הוא עדיין התלבט אם ניתן היה להכליל את האיש הצעיר בקטגוריה של ‘הטובים’, או שמא פשוט מזלו שיחק לו, אולם ככל שחלף זמן אותו יום, גדלה בכל זאת הערכתו לאיש הצעיר.

שדה הוזעק במיוחד ממסע ארוך ביבשת האפריקנית כדי לטפל אישית בבעיה. הוא לא אהב את המצב הזה של הפישולים, וההרגשה נעשתה עוד יותר מחורבנת כשהפלאפון צלצל, והוא ידע מי נוהג להשתמש בקו המיוחד הזה. הוא משך אליו את השפופרת ושמע מיד את הקול הנשי המוכר, רק לכאורה רך אבל בעליל בעל צליל קשוח אמיתי.

“יש חדש?” שאלה האשה.

“לא, בוס,” הוא התקשה להודות בעובדה, “עדיין לא.”

“זה לא אופייני לך. לטעות ככה בגדול.”

“פעלתי על־פי המידע המדויק שהמקור שלך נתן לי,” הוא הגיב בקול רך כמותה. תמיד שמר להקפיד שקולו לא יסגיר משהו מרגשותיו. ובוודאי נזהר לא להרגיז את האוזן הרגישה של האשה היפה.

“סתם הלכו שלושה אנשים,” היא העירה, “זה היה פשוט מיותר.”

“אני מצטער. את יודעת שזו היתה תאונה. יש סיכונים.”

“זה לא סתם סיכון. זה משהו שעלול לעורר מהומה רעה מאוד. יש לנו מזל מבחינת שיתוף הפעולה. אבל גם זה לא מובטח אם לא נביא תוצאות.” היא השתהתה, והוא דימה שכדרכה היא תוחבת סיגריה לפומית הכסף שלה. “אני לא אוהבת מצבים כאלה,” היא סיכמה.

“תאמיני לי שגם לא אני.”

“אז איך אתה מסביר עת מה שקרה שם?”

"האיש שלך אמר מתי ואיך לפעול והתחייב שבשעת הפעולה רק היעד יהיה שם. אנחנו התכוונו לבצע פעולה חלקה ונקייה.

“צריך לקחת בחשבון גם סטיות,” היא לא גילתה סימן שהיא מוכנה לעזור לו להיחלץ מהפינה שלתוכה נדחק.

“יש לו פשוט מזל…”

היא נכנסה בדבריו: “רק מזל? או גם יכולת?”

הוא היסס. “על פי הביצועים שלו יש לו סטייל.”

היא השמיעה גרגור של צחוק מרוסן שצלילו כמעט לעגני. “זה נשמע כמו מחמאה,” היא החליטה.

“אפשר לפרש את זה כך.”

“היעד הזה נעשה יותר מסוכן, גם מבחינתך,” העירה האשה, “הוא מתקרב למצב שבו יתחיל לחבר אחד ועוד אחד…”

היתה שתיקה ארוכה.

“הלקוחות רוצים שדה נקי,” היא הטעימה, “שבקצה שלנו לא יהיה סימן למעורבות. ואנחנו לא רוצים שמישהו יבוא לשאול שאלות מיותרות. אתה יודע מה זה להתחיל לשאול שאלות.”

הוא ידע בדיוק למה היא מתכוונת “עוד אין לנו הוכחות שהוא משתייך ליריבים,” הוא הזכיר לה.

“את המדיניות אני קובעת.” היא בלמה אותו בהחלטיות. “ולפעמים קודם פועלים ואחר־כך מסמנים את המטרה. עניין היריבים לא רלוואנטי ברגע זה. יריבים תמיד יהיו, גם כאלה שיפעילו אמצעים כשלנו. כך שמה שמציק לי עכשיו, כעת, זה העובדה שמישהו נמצא חופשי ויכול לעורר את השאלות. ואז פתאום יבוא מישהו מהטלוויזיה. פתאום יבוא איזה עיתונאי. זה לא מצב בריא כשמדובר במשהו שיכול להיגמר בעריפת ראשים, שאחדים מהם חשובים לי מאוד. ואם לי אכפת מהם, אז זה צריך להיות אכפת גם לך.”

“בשלב זה אין חשש מהמדיה.”

“הו, אתה טועה!” הפעם הוא קלט נימה של ביקורת חדה. “למדיה יש תכונה מאוד משונה, זה שהיא נראית כמו חתלתול רדום ופתאום מתגלית כנמר טורף. תזכור את זה.”

“אני זוכר,” הוא מלמל.

“בוא נדבר על עובדות”, לא הרפתה ממנו, “האיש שמתרוצץ בדרכים עם האופנוע הכחול שלו, שמצליח לשטות בכם, מה הצלחת לברר עליו?”

"כל מה שצריך להמשך אני כבר יודע.,

“מה הרקע שלו?” היא שאלה.

“אתן לך ראשי פרקים. הוא דור שלישי של ילידי דגניה. סבו הוא יוסף איש־כינרת, חוקר האגם המפורסם, שהוריו נמנו עם מייסדי הקיבוץ”

“אתה מתכוון לאיש־כינרת מהפלמ”ח?"

“זה האיש. התחיל כסייר אצל וינגייט בפלוגות הלילה. אחר־כך היה מראשוני הפלמ”ח, מאנשיו של יצחק שדה ביחד עם דיין ואלון. בנו יריב, אביו של האובייקט, היה מראשוני הצוללנים של שייטת שלוש־עשרה. לא חזר מפעולת חילוץ במבצע בנמל אלכסנדריה במלחמת ששת הימים. אלמנתו, אמריקנית, בת למשפחה ציונית, היתה אז בהריון, ולפי בקשת הוריה חזרה לשם וילדה את הבן."

“מגיל עשר היה נשלח לבדו לבלות את הקיץ אצל איש־כינרת בדגניה וכעבור שנים אחדות, על־פי דרישתו, נשאר תחת האפוטרופסות של הזקנים שלו בדגניה. ניסה ללכת בדרכו של האב, אבל נדמה לי שהיתה איזה בעיה של עיוורון צבעים, וזה לא עבד. התגייס אז לגולני והתגלה בעל כישורים של מפקד ולוחם. עבד ביחידת המסתערבים כמעט שלוש שנים, והתיק שלו מלא מכאן ועד להודעה חדשה בציוני שבח…”

“על מה?”

“בעיקר חיסולי יעדים. רשימה ארוכה.”

“אז הוא טוב.”

“אם היה מגיש בקשה להצטרף אלינו, הייתי מתייחס אליה.”

“למה עזב את הצבא?”

שייקה שדה גיחך. “כמו רבים בגיל הזה. אצלו יש עוד ערך לעקרונות ומוסר.”

“מה אתה בדיוק רוצה להגיד, תמימות?”

“בדיוק. התעמת עם אחד הרבנים ממטורפי חברון הידועים. אחד מאלה שמזכירים את לוינגר כפי שהוא ידוע ממצבים מסוימים. בסיטואציה ההיא הוא כמעט ופוצץ את ראשו של הרב ההוא.”

“מזג חם כזה לא נחשב תכונה רצויה אצלנו.”

“לא, הוא לא חמום. הוא הציל אז פלשתינאי קטן ממוות בטוח. הערכות עליו מפי מפקדי שטח משבחות דווקא את קור הרוח שלו.”

“הוא מהווה לך בעיה?”

שייקה שדה היסס. “חבל עליו. אנחנו מטפלים בו לא בגלל שהוא קלט את מה שקלט, אלא כמו שאת הגדרת, בגלל מה שהוא עלול עוד לקלוט. ואם הוא עובד בשביל הצד השני אז…”

“זה לא מה ששאלתי.” היא שיסעה אותו. ניביה היו מושחזים כשל ברדלס רעב שנעל מלתעות על טרפו.

“מה חשוב אם הוא גורם לבעיה? זה עניין שלקחתי על עצמי, לא?”

“זאת הסיבה שהבאנו אותך במיוחד, מפני שהידיעות גם מהמשטרה היו שהוא עלול להפתיע. להקשות.”

“הוא עלול, אבל בשביל זה הבאת אותי, כפי שאמרת. טסתי לא מעט שעות כדי להגיע כמה שיותר מוקדם.”

היא השמיעה צחוק חרישי, ונדמה היה לו שהוא קולט בו נימה אירונית. “אתה הוכחה חיה שהמידע המשטרתי התגלה כמדויק.”

הוא התקשח. “יש יעדים שדורשים קצת יותר זמן,” הוא הפטיר באיטיות, “אבל את יכולה למחוק אותו מהפנקס הקטן שלך. אני לא שוכח לרגע מה שאת מצפה ממני.”

“זה בדיוק מה שרציתי שתזכור,” אמרה האשה ברכות מסוכנת. הוא הכיר את הדקויות של הקול המטעה שלה, כפי שחזותה המטופחת היתה מטעה.

"שלא תדאגי, בוס. אגיע לכל מה שפספס שחף ואסגור את החשבון עם האובייקט.

“מה עם שחף?”

“עושה את שלו.”

“תיזהר,” היא הציעה, “שלא תשכח שהוא ככלות הכל שוטר. אז זמן מסוים הוא יסייע על־פי ההוראות שקיבל. אבל אם גם הוא יתחיל לשאול שאלות, הוא יחזור להיות שוטר במלוא מובן המלה.”

“אני מודע לזה. במקרה כזה נטפל גם בו. לא יהיו לך וללקוחות כל טענות.”

“אני שמחה לשמוע את זה. גם השר יהיה מרוצה.”

ואז שמע שייקה שדה את הטריקה השקטה של ניתוק הקשר והוא הרהר באשה המיוחדת הזאת, שאת מה שאמרה רצוי שיקבל ברצינות מלאה. כבר מזמן הוא למד להעריך בלי הסתייגות את חריפותה, נחישותה ואת האומץ הנדיר שלה. אם היא האמינה כי רצוי לגמור את הבעיה כשהיא ‘קטנה’, ולוותר על חשיפת הזהות של היריבים, כי אז אולי גם בנקודה זאת היא צדקה. על־ידי כך היא תמנע את התפשטות האש.

בכל מקרה, היום, מחר, תתגלה זהותו של הצד השני. ועד אז מתפקידו לקיים את שהבטיח לה בעניינו של איש־כינרת. הוא סבר כי היא תדווח לשר, שמבחינת השטח אין לו מה לדאוג. השטח יהיה נקי כמו אדמה חרוכה, ללא סימני זיהוי כלשהם.


16

בארבע הגיע איתמר לבית המגורים של דלית ברחוב פיכמן ברמת אביב הישנה, צעדים אחדים מרחוב רדינג המתעקל בחצי קשת מדרום למזרח. הוא החנה את האופנוע על־יד שפת המדרכה ודילג במדרגות לקומה השלישית והאחרונה של הבניין. הוא אהב את הדירה של דלית. דירה שתוכננה על־ידי יאיר זהוב ארכיטקט צעיר ובעל דמיון, שנכנע והעמיד את כשרונותיו לבצע את רצונותיה של בעלת הדירה הצעירה.

איתמר פתח את הדלת, נכנס לדירה והופתע. הדירה היתה בדרך כלל מבלגנת, שאפשר היה לראות בה ספרים, עיתונים, חפצים ובגדים מפוזרים במקומות שונים. כנראה שהמנקה היתה כאן היום, הוא חשב כשראה שהיא מסודרת כפי שלא היתה, מוארת ומאוּוררת כהלכה. במצבה הכלכלי יכלה דלית להרשות לעצמה עוזרת יום־יום, אילו באמת רצתה. הכספים שאביה שפך עליה לא היו מוגבלים. אבל היא תמיד היתה צוחקת ואומרת שהעוזרת שלה יותר מדי בסדר, מפני שהיא מקלקלת את הבלגן שלה.

היתה זאת דירה יד שלישית או רביעית בבית שעבר לא מכבר שיפוץ קוסמטי במסגרת הסיוע של העירייה, ונראה לגמרי לא רע לגבי בית שנבנה בסטנדרטים הגרועים של שלהי שנות החמישים, העשור הראשון של המדינה. היה סלון. היו שני חדרי שינה. היה מטבח. שירותים. מרפסת חזיתית ומרפסת זעירה בצד האחורי. אבל דלית השקיעה עשרות אלפי דולרים בשיפוץ הדירה, ולא היססה להשמיד קירות מיותרים. למעשה היא הפכה אותה בעזרת הארכיטקט לדירת סטודיו מפולשת, ענקית, מרווחת ושטופת שמש בצד המזרחי והדרומי שלה. ואילו מצד צפון היא ספגה אור תכלת בהיר שזרם פנימה דרך חלונות הזכוכית הענקיים שהקיפו גם את שטח המרפסת החזיתית.

הכל היה פתוח לכל. הפינה האינטימית היחידה, מרווחת עד מאוד, היתה חדר הרחצה הענקי והשירותים הצמודים אליו. התקרה היתה בנויה מיריעות זכוכית מחוסמת המאפשרת לראות פיסת שמים בכל שעות שיממה. זה היה פינוק אמיתי. אבל איתמר אהב את הסלון, שהזכיר לו את דירת הסטודיו של מנהטן. הוא עצמו התארח פעמים אחדות בדירה כזאת בשדרה השלישית בצד המזרחי. דירה שהיתה הדירה הניו־יורקית של אמו ובעלה הרופא, ושימשה אותם בבואם אחת לתקופה לביקורים בעיר המרגשת.


הסלון היה מאופיין ביצירות אחדות שהוא אהב במיוחד. על הקירות הלבנים היו תלויים שני ציורים של קופפרמן, קוים אפורים נרדפים בזה אחר זה כמו נאספים לאלומה. על־ידם היו תלויים אקוורל מופשט ויפהפה, התרשמות עזה מהים, פרי מכחוליו הקסומים של האמן הנפלא רוברט בזה, ורישום גדול של המיוסרת אביבה אורי, שהתאפיין בקווים שחורים, עצבניים, סוגרים קופסאות שחורות וסודיות. על הקיר השני שממול לזכוכיות הצפוניות היה ציור שמן של אריה ארוך, משרבוטי הצבע הראשונים שלו, ולידו ציור נוף בשמן עשוי בחסכנות נזירית של אורי רייזמן.

היה לדלית טעם בשפע והבחנה לא פחות. אבל גם היה לה הכסף הדרוש לרכישת הדברים הנכונים, כולל אפילו פסל מרתק של האמן בזה המורכב ממראות המקיפות יציקת ברונזה נדיר מ’נמרוד' של דנציגר ודמות ‘אשה יושבת’ של פייגין. ובהמשך היתה פינה מיוחדת שהקדישה דלית ליצירות של מי שהיא כינתה ‘אמן העתיד’, צביקה לחמן, הפסל־צייר, שהיא רכשה את יצירותיו בלהיטות של מכוּרה.

היו שם שלושה מפסליו. שני ראשים לחוצים, מרומזי הבעה, מרגשים בפשטותם ובעצמתם. אחד היה מוצב על גבי שולחנית, והשני על כַּן שגובהו כגובה אדם ממוצע. השלישי היה פסל של הלך. דמות ארוכה, עשויה ממגעים חטופים, רגישים. אולי נביא קדום האוחז במטה רועים ארוך כקומתו. אולי מישהו המביא בשורת רוח של ימים רחוקים. מעל לפסלים היו תלויים שני רישומים של האמן. ראש ענק בפחם שחור. אחד מקבוצת הפורטרטים הנודעים של המשורר אבות ישורון מעונת ישישותו. ועל ידו רישום־ציור בפסטל. נוף עמום של לילה רחוק, מובהר בקו צהוב, פולח את הציור כקרן אור קסומה.

לאחר אותה פגישה ראשונה שלהם במוזיאון תל־אביב למד איתמר לדעת שדלית לא סתם היתה בעלת דיבור קולח בנושאים שלמד במדרשה. היא ידעה על מה היא מדברת, והיא הוכיחה את התייחסותה הרצינית לאמנות על־ידי ריכוז היצירות בדירתה.

כשהוא לא הסתיר את התרשמותו העמוקה מהידע שהפגינה ברגילות, בלי מאמץ מכוון, היא צחקה: “אתה רואה, זה לא תמיד נכון מה שאומרים שאגוזים נופלים אצל אלה שאין להם שיניים.”

היא ספגה מהוריה לא מעט גם בתחום הזה וגם בתחומים שונים, אבל בעיקר קיבלה מאביה את יסודות תורת ההישרדות המפורסמת שלו. הוא נודע כאדם שאינו מהסס לרמוס את מי שזה לא יהיה, אם רק יפיק מכך טובת הנאה לעצמו. אולי משום כך התגרה בה איתמר לא פעם כשרטן שהיא בעצם מושחתת על־פי השקפת עולמה. היא האמינה ללא הסתייגות בתורה הפשוטה שהעולם מורכב מנטרפים ומטורפים, והעדפתה באיזה צד של המתרס כדאי לה להיות, היתה כל־כך שקופה.

“אנ’לא מבין לפעמים מה את עושה אתי,” הוא היה מעיר מזמן לזמן בבת־צחוק, עד שקשה היה לדעת אם הוא מתכוון למלים האלה ברצינות או בלגלוג.

“שאלה טובה,” היא היתה משיבה. “פעם בטח נדע את התשובה.”

“מה מחזיק אותנו עוד ביחד?” הוא שאל.

“אולי הסקרנות לגלות איך שני קטבים הפוכים נמשכים זה לזה,” היא היתה מלגלגת, ושוב מעוררת בו ספק מה בעצם היה טיב מערכת הקשר ביניהם.

לכאורה היה ביניהם המון. החל באהבה למרחבים הפתוחים, למרוצים המעלים את רמת האדרנלין, וכלה בהתעניינות עמוקה באמנויות השונות, בספרות ובפילוסופיה, במוסיקה הקלאסית ובשירה העכשווית המסתיימת אצלם בזך, גלבוע, וולך ועמיחי. הם יכלו לגלגל ביניהם משיחות מרחיבות־דעת ועד לוויכוחים עקשניים על פרשנויות שונות, ופשוט הרגישו שהכימיה הזאת עובדת ביניהם בשלמות.

ולפעמים הוא היה מוכן לנפנף אותה מעליו כשהיא היתה מתקוממת נגד השקפותיו בעניינים שבין ימין לבין שמאל, בין התפיסה הציונית שלו לבין ראיית הציונות שלה. והוא ידע כי היו רגעים שלא סתם היא היתה מלגלגת על היותו ‘יפה נפש שמאלני’, כיוון שהיא ביטאה כעס על שהוא לא תופס כי בגישה המבוהלת של תהליך השלום של ממשלת רבין־פרס ממשכנים את המחר, בלשון המעטה, כפי שהדגישה בלהט.

איתמר הרגיש פתאום רעב עצום. מאז הבוקר לא אכל. הוא נכנס למטבח מתוך ידיעה שבמזווה ובארונות תמיד היו קופסאות שימורים של המאכלים המעודנים ביותר שטעם, כולל כל סוגי שרצי הים שהוא אהב, מחסילונים זעירים ועד לצדפות.

אבל כשפתח את המקרר, הופתע לגלות בתוכו גם גבינות טריות, שמנת משובחת ויוגורטים בטעמים שונים, כאילו מישהו נמצא בבית.

הוא הזדקף והשמיע קריאה סתמית. “מישהו נמצא כאן?”

התשובה לא איחרה להגיע.

“אני.”

דלית יצאה מחדר הרחצה עטופה במגבת ענקית, מחייכת ברחבות ומייבשת במגבת קטנה ובתנועות ידיים נמרצות את שערה השחור המתיז מתוכו ניצוצות של כחול־פלדה. לעתים רחוקות היא הניחה לשער היפה הזה שלה לגלוש חופשי חופשי על כתפיה. בדרך כלל היא קלעה אותו לצמה הנאספת מאחורי העורף הגאה בתסרוקת עשויה בנוסח בננה. ולמרות שאהב את השער המתנפנף כרעמת סייחה צעירה וארוכת איברים משגעים, הוא הסכים אִתה שהתסרוקת הזאת מדגישה עוד יותר את עיניה הכהות הנראות כשחורות, אף כי הן סגולות, וגם מבליטה את תווי פניה הישרים.

“מי חשבת שנמצא כאן?” דלית פרשה את ידיה לקראתו, הוא חיבק אותה ונשם עמוק לריאותיו את הניחוח הרענן של האשה הצעירה והיפה.

שפתיו ריחפו על שפתיה, והוא חש ברכותן ובחום ששפעו, והוא חזר והתרחק ממנה משהו, אוחז אותה בכתפיה ומתבונן בה מתוך הכרה ברורה שהיא באמת היתה חסרה לו בשנים הארוכות האלה. כך נחשבו אצלו הימים האחרונים באותו מרחב זמן מוזר שלתוכו נקלע.

“זאת הפתעה,” הוא חייך, ושוב הם נצמדו לנשיקה ארוכה המקפיצה את מאוץ הדם לרמה של רץ מהיר למרחקים קצרים.

|מתי חזרת?" הוא שאל כשהם ניתקו זה מזו.

היא צנפה במגבת את שערותיה הלחות. “לפני איזה שלוש שעות… הי, מה אתה עושה כאן בכלל בשעה שכזאת?”

היא בחנה אותו בהומור. כבר מזמן הציעה שיעבור לגור אתה. “אני אוהבת להרגיש שאני פטריצי שתורמת משהו לפלבאים,” היא נהגה להתגרות בו בנימת לגלוג. אבל הוא תמיד סירב. עדיין לא הבשיל לשתף אותה במסגרות האישיות ביותר שלו. לא כשלא ידע אם באמת קיימת ביניהם יכולת לדלג מעל למבדיל בהשקפות עולם שנחשבו עד מאוד בעיניהם, לא די היה לו באהבות המשותפות ובמשיכה הפיזית החריפה.

דלית תמיד הזכירה לו את השדות שבעמק. כשאביב בא לארץ ומלביש את המרחבים בירוקים עזים מנומרים בסגול, כחול, צהוב ואדום של פרחי הטבע הפראיים והיפהפיים. כשהוא היה מחליק באצבעותיו הארוכות על שערותיה, היה נדמה לו לפעמים שהוא שומע שוב את רחש הרוח החולפת בין השיחים שבשדות הקיבוץ, בין עלי העצים, מחליקה כגולשת מהרכסים הרחוקים לעבר העמק הגדול. היא היתה בשבילו כמו נשימה של הטבע עצמו.

“מה קרה שהשתחררת כל־כך מוקדם מהלימודים?” היא שאלה. ארבע אחרי הצהריים היתה שעה מוקדמת. בדרך כלל לא היה מגיע לפגישות שלהם לפני שבע, תשע ולעתים גם לא מגיע.

“החלטתי לספוג את האווירה של הדירה לפנות ערב,” הוא קבע בה מבט מהתל, וחיוך דק הסתמן בקצה פיו. “תמיד את אומרת שלראות מפה זריחות ושקיעות זה מה שנותן למקום את המיוחדות שלו.”

“ראית מכאן לא מעט זריחות…”

“עוד לא את השקיעות!”

דלית צחקה.

“כשנכנסתי חשבתי שטעיתי בכתובת.” הוא הצביע בתנועת יד רחבה על הסטודיו. “הנס שקרה כאן, זה העוזרת שלך?”

“לא,” היא חייכה, “גם העוזרת הפרטית שלך יודעת לחולל נסים.”

“את?” עיניו התרחבו בחוסר־אמון, אבל היא קלטה את שמץ הזיק המלגלג באישוניו האפורים.

“שלא תשחק לי את המופתע,” היא גערה בו במשובה, לשונה חפזה על שפתה העליונה כהרגלה ברגעי התלוצצות, ואחר כך היא הקיפה כמחוללת את הספה האלגנטית, שהצבע השולט בה הוא בז' בהיר. “נשבר לי מהבלגן. זה כל מה שקרה. מה דעתך על השינוי?”


“צריך זמן להתרגל. אבל זה מעניין. פתאום רואים את האוסף שלך.” הוא עמד מול פסל ‘ההלך’ של צביקה לחמן. מכבר אמר לה שלפחות היא מנקזת בתבונה חלק מהקִצבה החודשית הענקית שלה לרכישת דברים נכונים.

“בגלל זה עשיתי את זה,” היא השיבה, והוא לא ידע אם היא רצינית או סתם עובדת עליו.

“ברצינות?”

היא התקרבה אליו והניחה את ידיה על כתפיו. פניה הרצינו. “אם ברצינות, אז אני אגיד לך. בלונדון הייתי אצל חברה, ציירת, שיש לה אוסף. בית בלגן עלא־כיפק. אבל מה? הסלון מסודר שיגעון אמיתי. הכל על המקום. ואז תפסתי שהיא מקפידה על הסדר שם מפני שזה חשוב ששום דבר לא יפריע לראות את הציורים שלה. אז מה הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי? סדר. מוצא חן?”

הוא הודה שכן. “רואים את האוסף הרבה יותר טוב,” הוא הסכים.

“משכנע להצטרף אלי?”

“משכנע. לימים אחדים.”

דלית בחנה אותו ממושכות. היא הבחינה בפניו באיזושהי קדרות שהיא מעבר למידה הרגילה. בדרך כלל איתרה בעיניו מבט אירוני, של מישהו שתופס את המערכת שמסביב בהסתייגות כלשהי, כמרוחק במתכוון. “אני מכירה אותך, איתמר. אתה יודע שאני מכירה אותך.”

“את לא נוהגת לפזר סתם הצהרות,” הוא המשיך לחייך, אך פניו לא שינו את המבט הטבוע בהם.

“מה קורה?”

“אני צריך מקום לאיזה זמן…”

היא לא גרעה את מבטה ממנו. היו פעמים שהיא אהבה סתם להסתכל בו. היו לו פנים שהיא אהבה בגלל רזונם. פנים ארוכים, עם נטיה למעוינות, שעצמותיהם מודגשות על־ידי העור הזהוב המתוח עליהם. לא נותר בו שמץ מהג’ינג’י שהיה אי־פעם, למרות שהכינוי דבק בו לתמיד. שער החלודה שלו היה חלק, מפוסק בצד שמאל, וקווצתו הקדמית תמיד מנתרת מעל מצחו בשובבות. לחייו השקועות הבליטו את עצמות לסתותיו החזקות וגם את פיו ששפתיו מלאות וקצותיהן כמו נמשכים משהו למעלה, כמעט כחיוך תמידי. פניו ביטאו קשב וריכוז, ויחד עם זאת היתה בהם רגישות שלא גרעה מהסך הכל הגברי.

“מה עם רעננה?” היא שאלה.

הוא משך בכתפיו. “שיפוץ.”

דלית חזרה וצחקה. “ממתי אתה פילנטרופ שמשקיע בדירה שכורה?” והיא המשיכה כשהוא התחמק מתשובה: “מה קרה? החוזה נגמר?”

“זה רק עניין של ימים אחדים,” הוא השיב בכוללת.

“אתה רוצה לשתף אותי?” היא הציעה.

איתמר היסס. כל עוד היא שהתה מחוץ לדירה, הוא רשאי היה להשתמש בה. אבל כשהיא כאן, עצם שהותו בחברתה עלולה לסכן אותה על־ידי כך שתיחשב לשותפה שלו.

הוא התחמק. “התכוונתי לשתות משהו כשהפתעת אותי.”

דלית חייכה, הרפתה ממנו, ופנתה לפינת המטבח המצוידת בכל המכשור האפשרי. היא בחשה בשבילו קפה שחור כפי שאהב. תערובת של קפה בוץ עם נס, חצי כפית סוכר ומעט חלב. ואחר־כך הכינה חביתה ושתי פרוסות לחם קלויות ומרוחות בגבינה מלוחה. היא שתקה והתבוננה בו כשהיא מעריכה את מאמציו לאכול במתינות, למרות שלא היה קשה להבחין ברעבונו.

“זה היה מצוין,” הוא מתח ידיו לצדדים. אחר־כך קם ואמר: “את מוכרחה להיות עייפה אחרי הטיסה, אז תלכי לנוח, ואני אעמוד אתך בקשר.” הוא פנה לעבר הדלת הראשית כשהיא הקדימה אותו בזריזות ונשענה על הדלת.

“אתה אמא שלי?” היא שאלה בשקט.

“למה את מתכוונת?” הוא קרא בעיניה את הלגלוג הדק.

“כשאלופה עייפה, אז היא לא אומרת שהיא עייפה. היא פונה ואומרת לי, דלית, את בטח עייפה. אז אני הולכת לישון…”

הוא התאמץ לצחוק. הוא אהב את הדרך בה קראה לאמה בשמה הפרטי כאילו היא עצמה היתה ילדת קיבוץ. כך קראה גם לאביה, יגאל. “להוציא מסקנה?” הוא שאל.

“שלא תתחמק בנימוקים מטופשים. אני מריחה מכאן ועד להודעה חדשה שאתה בבעיה. שתף אותי במה שקורה. לא רק במיטה!” היא קבעה בו מבט תובעני, והוא ידע שהיא לא תניח לו עד שיספק את רצונה.

הוא משך שפתיו לשמץ חיוך. “את לרגע גורמת לי לחשוב שאולי אני באמת פונקציה בשבילך.”

“תפסיק לעבוד עלי.” גם בשפתיה נדבק חיוך.

“זה הרבה יותר גרוע ממה שאת חושבת.”

“אנ’יודעת! יש לך אשה ושלושה ילדים, והיא זרקה אותך מהבית כשנודע לה על הרומן הצדדי שלך אתי…”

הוא צחק. “אני לא אכנס לפרטים, דלית. אבל אני בבעיה.”

“את זה כבר תפסתי. תמשיך. אני שומעת.”

“מישהו מנסה להשיג אותי…”

היא לא הרפתה. “זה דיבור גדול מאוד. מה זה להשיג? למצוא אותך? להכות אותך? לעקור מפניך נמשים שאינם?”

“אני חושש שיותר גרוע.”

“אתה לא תספר, נכון?”

“אין טעם. לפחות עכשיו.” איתמר הניח את כף ידו כסוגר על פניה. היו רגעים שנדמה היה לו שהקשר ביניהם יותר רציני מהקלילות שהוא ניסה לייחס לו, בגללה. בגלל הלגלוג התמידי שלה. “אני מוכח להסתלק. לחפש איזה מאורה להניח בה את הראש העייף.”

היא לא זזה. “אתה בטח חושב שאתה באמת מכיר אותי?” היא שילבה את ידיה על החזה כמתגרה, אבל מבטאה החלטיות. “אוקיי, אתה לא רוצה להסביר, אז שלא תסביר. אבל כאן אתה נשאר. יש בעיה, היא של שנינו. ואתה לא צריך לחפש חור אחר להתחפר בו. זה חור די נוח, לא?”

הוא היסס. היא צדקה. אך יחד עם זאת היא היתה רחוקה מלהיות מודעת בחדות לטיב הסכנה, שגם הוא עצמו התקשה להגדיר אותה.

“זה עסק יותר מדי רע,” הוא החליט, “אני מוכרח ללכת.”

היא לא זזה מהדלת. עיניה הסגולות והגדולות הבריקו בברק התגרות. “אתה יודע איך אומרים? על גופתי.”

“בכל רגע…”

“כאן או שם?” היא הצביעה בהתרסה בסנטרה העגול לעבר הספה הרחבה שבפינה הנגדית.

היא היתה נחושה. אף פעם לא שיער שהיא מסוגלת לגלות מידה כה גדושה של דאגה לשלומו. לרגע היסס אם חוסר המודעות שלה לחומרת הסיטואציה היא שגרמה לה למתוח שרירים.

“אוקיי, זה לא שנדמה לי שמישהו מנסה לפגוע בי. זה המצב,” הוא הודה לבסוף, ורק את זה היה מוכן לגלות לה.

“זה מושג נורא רחב. מה אתה רוצה שאבין מהסטייטמנט הזה?”

איתמר התחרט על שנקלע למצב הגורם לו להיחשף שלא ברצונו. הוא התקרב אליה וניסה לשכנע אותה לאפשר לו לצאת. “מבטיח שאתקשר יותר מאוחר,” הוא אמר.

היא זזה מהדלת. “שלום.”

איתמר התקרב אליה. “בלי להת'?”

פניה התקשו. בעיניה התנוצץ ברק מסוכן מכעס. “עכשיו או בכלל לא,” היא הסתמרה. “אמרת משהו אז תסביר.”

“מישהו מנסה להרוג אותי. זה בסדר?”

דלית צחקה באילוץ.

הוא אהב את הצחוק המתגלגל שלה. אלא שלא הפעם. הוא שתק ולא הגיב. היא המשיכה לחדור במבטה לעיניו כמחפשת שם תשובה אמיתית. הם היו כמעט בני קומה אחת. “זה שיש לך הומור מפוקפק זה בעיה שלך,” היא אמרה, “אבל ברצינות, איתמר, מה הבעיה?”

“אמרתי לך את האמת פחות או יותר. רק שאת לא רוצה לקבל תשובה פשוטה כתשובה פשוטה. מצטער.”

ברק הלגלוג בסגול העמוק והמדהים של עיניה נעלם. האישונים נעשו פתאום ממוקדים בו. “אם כך זה נכון, אמת?” היא התנשמה באיטיות.

“זה נכון.”

“אם זה נכון, אז בטח אין לך סיבה לחפש מקום אחר,” היא אמרה. ואחר שהות קצרה הוסיפה: “כבר מזמן היתה לי הרגשה שאני מכירה אצלך רק את הפן שלך שאתה מוכן לחשוף. אתה יודע שאתה נורא מסוגר, ולפעמים אני פשוט מתה לדעת מה קורה אצלך בפנים.” היא דחקה אצבע זקורה בחזהו. “אתה לא מוכרח להוסיף על זה משהו ברגע זה אבל כשאתה תהיה מוכן, תמצא אצלי יותר מסתם אוזן מקרית.”

“בואי נראה לאן זה מתפתח,” הוא אמר לבסוף.

היא התנשמה עמוקות.:“זה כבר מתחיל להישמע יותר טוב, אתה מתחיל לתת משהו מהמשהו מעצמך…”

“תמיד נתתי,” הוא ניסה למחות.

דלית חיבקה אותו ופניה היו סמוכות לפניו, והוא היה מסוגל להריח את נשימתה הרכה. “טיפה מהאוקיינוס. אתה מספר לי בסגנון ובמינון רק מה שאתה רוצה. וזה כלום. אתה רומז לפעמים על העבר שלך באמריקה. על אמך. על סבא יוסף איש־כינרת. על אביך יריב איש שייטת שלוש־עשרה. על מה שמציק לך בקונפליקט שלנו עם הפלשתינאים. אני יודעת שהיית קצין בשטחים במשך שנים. שהיית מסתערב. אבל אני לא יודעת מה בדיוק עשית שם. לעומת זאת אני יודעת שמי שלומד במדרשה לאמנות, לא לומד שתים־עשרה שעות ביום. לי לא תמכור את זה. אבל ככה אתה מספר להסביר לי מדוע לפחות שתים־עשרה שעות ביום או בלילה אני לא רואה אותך. כאילו מדובר במשמרות של איזה מוסד או ארגון. אני חושבת שאתה קשור לא רק במדרשה. זה מוכרח להיות משהו אחר לגמרי.”

“מה זה משהו אחר?” הוא ידע שהיא חריפה מאוד.

“משהו אחר בארץ הזאת זה משהו שקשור בשירותי ביטחון.”

הוא השמיע גיחוך מבטל. “דמיון מתלקח!”

היא השתהתה. המשיכה לבחון אותו, מנסה לתרגם לעצמה משהו ממה כתוב בפניו הארוכים. אבל היא לא קראה דבר. הוא היה זה שמישהו מידידיה הסטודנטים אמר לה שבשטחים קראו לו, האיש הקרח.

“אתה מסובך במשהו ביטחוני?”

הוא הנהן בראשו לשלילה.

“”משהו פלילי?"

“תפסיקי להפגין שאת שנה רביעית משפטים.|” הוא התמיד בחיוכו.

“אוקיי,” דלית משכה בכתפיה, “כשתרצה תדבר. בינתיים מה אני יכולה לעשות בשבילך? להורים שלי יש קשרים, כפי שאתה יודע.”

איתמר ידע שהיא מסוגלת לעשות בשבילו לא מעט. הקשרים החברתיים של הוריה היו כאלה שאפשרו לה לפתוח כמעט כל דלת. לטלפן לאנשים שמילאו יום־יום את הכותרות ואת המרקעים. לדבר עם מושלי הארץ כבת חוגם ואולי אפילו כנעלית מהם בעצמת הכסף הרב של אביה, יגאל היימן, עורך־הדין והפוליטיקאי, נחש אמיתי.

משפחת היימן היתה שייכת לחוג של המשפחות, מנהלי המדינה, כפי שכּינה אותם. היו אלה כמה מאות משפחות מכל גוני הקשת הפוליטית, שהיו מעורבות בחלוקת הכסף, ההשפעה והכוח המשחית בינן לבין עצמן. כבר מזמן גילו רבים שלא תמיד צריך מקצוע, השכלה ויכולת. צריך קשרים וכסף. ופוליטיקה זה קשרים. וקשרים עושים עם כסף. זאת מאפיה וזה מה שהופך נשרד לאדון בארץ הקודש.

סבו יוסף אמר לו פעם כי מימיה הראשונים של ההתיישבות הציונית היה המושג ‘המשפחות’ מושג ממשי ביסוד החברה החדשה שנוצרה בארץ־ישראל. אלה היו משפחות חזקות, נוצרו בתחילה מתערובות של משפחות איכרים עשירים וותיקים ומשפחות של חלוצים שתפסו עמדו כוח בציבור שלהם, ושפשפו את האידיאולוגיה הסוציאליסטית שלהם בהנאות ההון הקפיטליסטי. משפחות שאחר כך, אחרי הקמת המדינה, הצטרפו אליהן פוליטיקאים בכירים, מנכ“לים שונים ויותר מאוחר גם נסיכים ורוזנים בני המשפחות של מפקדי המחתרות הנִדְחות של אצ”ל ולח"י. לפעמים אירע שהצינור הדק לחוג הסגור הזה נפתח גם לבולטים מבני העליות של שנות החמישים הקשות, לאלה שהיו בעלי מרפקים. אליהם הצטרפו גם קצינים בכירים ומתעשרים חדשים, שנתקבלו רק משהוכיחו עָצמה דורסנית אמיתית. יכולת למעוך את החלשים.

אבל גם בין ‘המשפחות’ היו דרגות־ביניים. ובצמרת הדקה ישבו ‘המצליחנים’, והבולטים בהם היו עורכי־דין מהשורה הראשונה, שידעו לינוק מכל מקור כספי ולא פעם מתוך העזה שגבלה כמעט בפלילים.

בני ‘המשפחות’ היו אדוני הארץ בכל המובנים. הם רק החליפו ביניהם את הכיסאות אחת למספר שנים, מטמטמים את הישראלי הקטן ב’טובת הדמוקרטיה‘, משחק’ מכור מתחילתו. מאז מלחמת ששת הימים היתה להם קופסה אחת שחורה. ענקית כמו הר. מכילה את כל הסודות השפלים ביותר שמולידה תערובת של פוליטיקה, דת ולאומנות מטורפת. והיא, דלית, התמירה, שחורת השער וסגולת העין, היתה שייכת להם, לחוג הפטריצים.

“אני לא חושב שאת יכולה לעזור לי,” הוא אמר לבסוף.

“נסה אותי.”

"אין מה לנסות, דלית. השיוך למשפחות לא יעזור לך.

היא צחקה, וצלילי צחוקה היו מתגרים. היא הכירה את התיאוריות החברתיות המרגיזות שלו. “אתה באמת מאמין בשטויות האלה של חוג המשפחות, שספגת מסיפוריו של סבא יוסף?”

פניו היו קודרים. “כן.”

“אוקיי, בוא נשכח מזה. אתה איש משונה שינק דעות משונות. בוא נתעסק במה שקשור בך ובי. אני שוב שואלת ברצינות, מה אני יכולה לעשות בנוסף לזה שנתחלק במאורה הזאת, שאתה כנראה כל־כך צריך אותה?”

ללא צל של ספק היתה בה מידה גדושה של אומץ, חוצפה וערמומיות. ויותר מכל היה בה ביטחון עצום ששום דבר רע לא יקרה לה, משום שהיא היתה דלית היימן, בתו של יגאל היימן.

איתמר חשב שהיא היתה מסוגלת להיות אשת הקשר עם קותי. אבל היא חייבת תחילה לקלוט כי מדובר בסיכון ממשי, בכל מקרה.

“המעורבות שלך אתי עלולה להיות מסוכנת גם לך,” הוא הזהיר אותה.

“עד כמה מסוכנת?” היא לא היתה מוכנה לוותר.

“שני חברים שלי חוסלו היום, ועוד אדם אחד,” הוא אמר בשקט. מעולם לא איבד שלווה גם ברגעים שהגרון היה חנוק. הוא ראה שהיא בוחנת אותו בחוסר־אמון.

“אם זאת בדיחה, אז יש לך טעם לא טוב,” אמרה דלית. “אני לא חושבת שאתה מתבדח.”


“אני מעדיף שלא נרד לפרטים, ואני לא מתבדח על דברים כאלה.” והוא ביטא שמץ ממרירותו: “לא התבדחתי לפני שהייתי מפקד שאיבד חיילים, ולא כשאיבדתי אותם.”


הוא קרא את ההיסוס בעיניה. היא היתה רחוקה מלהיות חכמה נאיבית. היא היתה קשוחה, חכמה וערמומית. היא ניתחה את המצב באמצעות המוח החריף שלה, ולא היה אפשר שלא תהסס. לא במצב שהוא קבע במפורש כי הגבולות האדומים של העניין הלא־מובן לה מפחידים, עניין שבין חיים למוות.

“הסקרנות הורגת אותי,” היא הודתה וקולה היה נמוך, מעיד שהצליחה לחנוק את ההתרגשות המצמררת שתפסה אותה לרגע, “אבל אני אתגבר. תן לי להאמין שאתה מגזים. זה יעזור לי לעזור לך.”

“מצטער,” הוא הניד ראש בשלילה. “אם את בפנים, שיהיה ברור לך שהאבא הגדול לא יעזור הפעם אם נמצא את עצמנו בביוב. אני חושב שזה משהו הרבה יותר חזק ממנו.”


היא הרימה את ידיה כנכנעת. “עד כאן, איתמר. שלא תפריח לי סתם את הנשמה. זהו זה. אני בפנים. כשאדע שיש לי חבל על הצוואר, אז תספר לי את מה שאתה חוסך ממני עכשיו. בסדר?”

זה היה בסדר, אף כ איתמר לא היה שלם עם עצמו. אבל באלוהים שהיא היתה התשובה לכל מה שהיה צריך ברגע זה. והצעד הבא שלו מכוּון היה להגיע להידברות עם שחף. אבל לפני כן הוא רצה לדעת מה גילה קותי בפילם. קותי מצא משהו שמתקשר עם הגוץ בעל הצורה הדהויה כמחוק. והוא היה מודאג.

הייתי רוצה שתיגשי לקותי לסכם פגישה בינינו…,

הפעם חייב היה להרחיב, והוא נגע בשני הפריטים שה’הם' מחפשים בכוח מחץ. אחד הפריטים הוא פילם שקותי פיתח בשבילו, ובעקבות זה הגיעו הרודפים לשכון דן והתלבשו על הקוטג' של הצלם. בגלל המצב הזה נמנע ממנו לגשת לשם, והיא כן יכולה.

היא הרחיבה את עיניה בתמיהה. “בשביל זה יש טלפון!”

איתמר שתה את שארית הקפה. “דלית, עונת המשחקים עברה. אנחנו בשדה אש. אני בטוח בשני דברים. אלף, שאנשי צוות אלמונים עוד נמצאים אצלו וממשיכים בחיפוש יסודי אחרי. ובית, שכבר מצותתים לטלפון שלו.”

“מה אתה מציע?”

היה לאיתמר מה להציע. הם סיכמו שהיא תתלבש בצורה חורגת מהרגיל. בדרך כלל היתה מתלבשת בזריקוּת כזאת. חולצה. ג’ינס שחוקים. סנדלים. אבל הוא חשב שאם היא תופיע בשיכון דן כדוגמנית, והיא היתה מסוגלת על נקלה להיחשב לכזאת, היא צריכה להתלבש בנוסח שונה. לעורר רושם שהיא דוגמנית שבאה בשביל להצטלם. היא היתה צריכה, לדעתו, להיות מצוידת גם במזוודה קטנה של איפור וביגוד. היא היתה צריכה להרשים בהופעתה ולהטעות את אנשי המארב, שאולי עדיין נמצאים שם.

הוא לא טעה. כשהיא השלימה את האיפור שלה, לאחר שהדגישה את שפתיה המלאות, את עצמות לחייה הגבוהות, את גביניה הדקים המכפילים את עוצמת האור הסגול הנדיר המציף את אגמי עיניה, ולבשה חליפה קיצית של אופנאי פריזאי ידוע, היא פשוט נראתה נפלא.

“הכל בסדר?” היא שאלה אותו כמצפה למחמאה מחניפה, עד שלרגע היה נדמה לאיתמר שהיא עדיין רחוקה מלקלוט את חומרת המצב, ואולי בגלל המחשבה הזאת נשכח ממנו משהו שהוא רצה לומר לה כדי להזהיר אותה.

הוא עקב אחריה כשהיא יצאה מהבניין וצעדה בתמירות מרגשת לעבר המכונית הצבועה בצבע סגול מטאלי, שאביה קנה לה לא מכבר ליום הולדתה העשרים וארבעה. היימן ניסה לשכנע אותה להפסיק לטוס על־גבי האופנוע. הוא חי בחרדה מתמדת שמשהו לא טוב יקרה לה. בינתיים היא נהנתה גם מהמכונית וגם מהאופנוע שנמצא במוסך של יוסי ארביב.

דלית נכנסה ל’מזדה' מדגם 323 שלה, הגיפה את הדלת, וכעבור שניות אחדות השתלבה בתנועה הדלילה של כלי הרכב ברחוב רדינג. משהו הטריד את איתמר. אותו משהו שהוא רצה להגיד לה ולא זכר. יותר מאוחר, כשעמד על טעותו, הוא קלט כי צורת החשיבה שלו במקרים מסוימים עודנה כשל חייל, לא כשל שוטר.


17

חדר הרחצה של דלית היה באמת משהו־משהו.

לא סתם התעקשה דלית על דירה באחד הבתים הישנים. בקלות היתה מקבלת דירה מרוּוחת באזורים או ברמת אביב החדשה. אבל היא רצתה דירה שהיא רשאית להפוך אותה על פניה, באזור שניתנו בו היתרי בניה מפני שרצו לחדש את פניו. המעשיוּת שלה הוכיחה את עצמה גם בבחירת הדירה.

אמנם בכסף שהיא השקיעה בשיפוץ אפשר היה לקנות דירה ישנה נוספת, אבל זה מה שהיא אהבה. הבנאים פרצו בגג הבטון חלל גדול שרוצף בזכוכיות שקופות לעבר השמים, והשכיבה באמבטיה העגולה של הג’קוזי הפכה למעין מכשיר קסם מנמנם, כמעט נרוונה אמיתית המושגת רק באיזשהו כוכב מוזר ורחוק.

רגע לאחר שהפעיל את הבעבוע של המים החמימים, נדלקה גם מערכת הקומפקט דיסק והשמיעה יצירות משל מלחינים ישראלים. הראשונה בהן היתה יצירה של יחזקאל בראון, מקבוצת המלחינים החשובים שהיו אהובים גם על סבו בקיבוץ, והוא שפתח לו פתח להכיר את יוצרי המוסיקה ‘המתקדמת’ בישראל. איתמר לא החשיב עצמו למבין, אבל אוזניו חונכו על־ידי יוסף איש־כינרת לעכל נכון יצירות חדשניות שכאלה. בכלל הסב הוא ששיקע בו מאמץ לפתוח לפניו אופקים חדשים. הוא שאימץ אותו להעז וללמוד שפות חדשות של תרבות.

לפעמים הוא חשב עליו במושגיות של ‘אבא’. יוסף היה לו כאָב בכל המובנים. בעיקר במובן הנפשי. הקשר ביניהם נעשה במרוצת השנים כה עז, עד שלעתים היו מדברים בשתיקה.

רק בהיותו מלוטף במים החמים המבעבעים סביב גופו ומרפים את המתח שהצטבר בשרירים ובמִפרקים, הוא חש עד כמה המנוחה האת באה באמת בזמן הנכון מבחינתו.


הרגעים הבאים היו בליל של גיחות לעולמות אחרים ושל היאחזות מחדש באירועי הימים האחרונים תוך ניסיון להבין מה מתרחש כאן. להניח אצבע על צומת, שממנו אפשר להתחיל לקשור את הקישורים הנכונים. אבל הוא לא הצליח. הוא שוטט במנהרה אפלה ומסוכסכת כלבירינת, שככל שהוא מחפש את היציאה שלה, כך הוא מתרחק ממנה.


היו כמה דברים שהטרידו אותו, ושחף היה הקשה שבהם. רק מומחה לעניין, בעל תעוזה הנובעת מאינפורמציה מדויקת, היה יודע איך להיכנס בשלווה לנגרייה כשהוא מתחזה לאחד הפועלים, להטיל לדוד הדבק את החומר ההופך לגז קטלני שמתנדף במהירות, וכל זה בידיעה שהוא יתפרץ לחדר התצפית דרך הסדקים של הארובה הרקובה. אנשי חוליית ‘ציפור שבע’ התלוננו על הריח הקשה של הדבק רק באוזניו של שחף. והוא מוכרח היה להיות מקור העברת האינפורמציה למי שביצע את החיסול. נקי וחלק.

אבל אולי שחף היה לא רק מקור המידע של המחסלים. אולי הוא היה גם שותף בתכנון המלכוד. לא סתם הוא זימן לפגישה במסעדה של רחמו רק את שבזי ויומבו כדי להרחיק אותם מהסכנה שייפגעו. המכה אמורה היתה לפגוע רק באיתמר. אבל גם ברגע זה הוא לא היה בשל עדיין להיכנע לחשד הארור הזה. עוד נשאר בו יותר משמץ של אמון בשחף, אולי מפני שכך חוּנך. מפקד היה בשבילו אח גדול. מפקד היה תחליף לאב. ואלה לא בוגדים. בדרך כלל.

בחדשות של שש הוא קיבל הוכחה נוספת שהעמיקה את החשד. במהדורה הזאת כבר הוזכרו שמותיהם של יומבו ושבזי ושל הפועל דוד רחמים כנפגעי תאונת־עבודה בנגרייה ביפו. קריינית החדשות מסרה שהלווייתם תתקיים מחר, לאחר שהמשטרה ויתרה על נתיחת הפוסט־מורטם במכון לרפואה משפטית, לאור התנגדות המשפחות. מישהו כנראה דאג לעבודת ניקוי יסודית, שלא יישארו ממצאים מפלילים כלשהם.

בכל מקרה כזה היתה המשטרה מתעקשת לבצע פוסט־מורטם. מפקד היחידה צריך היה להטיל את כובד משקלו כדי למנוע את הנתיחה.

לעזאזל עם שחף…

לא היתה דרך להתחמק מהמסקנה שעליו לנקוט אמצעי זהירות כאשר יקבע פגישה עם שחף. אבל את זה הוא יעשה רק אחרי שיפגוש את קותי. אולי אז יהיה בידו משהו יותר ברור, שיחזק או יפריך את החשד כי שחף שימש מקור המידע שעזר לשליחים של אנשי הצללים לקטול. אולי קותי יספק את המשהו המוצק יותר, שבעזרתו יוכל ללחוץ על שחף להסביר מדוע הוא גם ניתק אותו מכל קשר עם המרכזת. מדוע נוצר פתאום מצב שהוא נותק מהבסיסים ‘הבטוחים’ שלו, עד שלמעשה הוא לא מסוגל להוכיח אפילו לעצמו שהוא שוטר של הסמויה.

הוא התנער זמן־מה אחרי שש. צבע השמים שהשתקפו בעד תקרת הזכוכית היה צהוב חזק, צבע המבשר את התקרבותה של שעת בין ערביים, שתהייה רוויית אדום לוהט. הוא לא הוטרד עדיין מהזמן שחלף מאז צאתה של דלית. כדי להתנער מעוקבים היה עליה להישמר מלהיחפז. לשהות בסטודיו של קותי כמי שבאה להצטלם באמת.

הוא התגלח בכלי הגילוח שלו שמצא אותם במקומם בארונית שמאחורי המראה הגדולה. אחר־כך התלבש, יצא לפינת המטבח והכין לעצמו ספל גדול של קפה בוץ חזק. לפניו היה לילה ארוך, נפתל ובלתי־נודע, והוא היה זקוק למלוא עירנותו.

קרוב לשבע הוא שמע את המפתח המסתובב בחריר הדלת הראשית, וכעבור רגע נכנסה דלית כשהיא מטילה לידיו את תיק הצד שלה, מניפה את ידיה לצדדים, ובחיוך מתגרה הכריזה: “פיס אוף קייק! כמו שאומרים בכפר שלנו, קלי קלוטו!”

איתמר רצה לשמוע את הכל. לצוד את הפרטים הלא־חשובים, אלה שעוזרים ביצירת תמונת המצב כשהיתה.

הדיווח של דלית היה בהיר ומדויק, בלי בולשיט. היא הגיעה לקוטג' ללא בעיות. הסביבה היתה מוכרת לה, והיא לא השגיחה בתכונה מיוחדת ברחוב. האזור היה שקט ורגוע לקראת ערב קיץ נוסף. אם נמצאו עוקבים בסביבה או לא, היא לא הבחינה בהם. אולם היא התנהגה בפשטות ובטבעיות כשצלצלה בדלת ורחל אשתו של קותי פתחה אותה. רחל שהכירה אותה אבל לא ציפתה לה, העיפה בה מבט תוהה, ואז נחפזה להגיד לה, “אני מקווה שלא איחרתי לצילומים,” ועוד לפני שרחל תפסה מה קורה ועל איזה צילומים היא בכלל מדברת, היא כבר נכנסה לסלון, הגיפה את הדלת ובניע שפתיים לחשה לה, “איתמר שלח אותי לקותי.”

רחל התרגשה, לחצה את ידה ואמרה בלחש, גם היא בניע שפתיים: “קותי באמת קיווה שאיתמר ימצא דרך להגיע.”

והיא הבינה שבחוץ עדיין נמצא מישהו מ’ההם‘, ואולי מישהו מצותת לא רק לטלפון אלא לכל מלה שנאמרת בתוך הבית. אלא שבבית לא נמצא מישהו מה’הם’, וקותי קיבל אותה בסטודיו והכניס אותה מיד לחדר המעבדה, שבו יכול היה לדבר אתה בשקט.


“הם התעניינו במישהו שצילמת, אבל קותי אמר להם שעדיין לא פיתח את הפילם שלך.” היא שתתה מעט מהקפה שהוא הכין לה, ועיוותה את פניה. “נמאס לי כבר מהמשקה הזה. מה ביחס למשהו יותר משמעותי?”

הוא ידע למה היא מתכוונת. אצל אביה למדה לשתות. היא אהבה בדרך כלל יין לבן חצי יבש, אבל מעת לעת העדיפה כאביה וודקה קפואה בכוס צרה וגבוהה. וזה בדיוק מה שהכינה לעצמה מהוודקה הפינית שהוציאה מהמקפיא של המקרר.

“מה עם הפילם?”

“כשהם ינסו לפתח אותו, הם לא יבינו מה קרה לסרט,” היא צחקה, “הם יגלו שקותי נשאר אותו קותי.”

“את רוצה להגיד שהנגטיב נשאר אצלו?”

“אצלו,” היא טעמה מהוודקה, אחר־כך טבלה את קצה אצבעה בכוס והושיטה אותה לעבר אפו. “תריח מה זה בושם אמיתי.”

לוודקה באמת היה ניחוח מצוין, אלא שהוא לא חשב על הוודקה. הוא חשב על קותי. הממזר נשאר ממזר כשהיה. העבודה בשטחים כצלם המייצג עיתונות ישראלית ובין־לאומית הכשירה אותו להתעמתות עם אנשי השב"כ.

לקותי היה רקורד גרוע עם השב"כ. הם אף פעם לא הצליחו לעצור בעדו מלפרסם תמונות, שהוא קיווה שיזעזעו את המצפון של הישראלים להיאבק בתוצאות המרות של הכיבוש, שנקראו בפיו ‘הצלקות של הנשמה’.

בשב"כ כינו אותו קותי המשוגע.

המתנחלים הדביקו לו את התואר ‘בוגד’.

‘משוגע’ ו’בוגד' נחשב אצל רבים כל מי שניסה להחזיר את השפיות. וקותי אחד הבולטים בשטחים, נקבע יעד על־ידי הקנאים צמאי הדם של אנשי ‘דב’, שפירושו ‘דיכוי בוגדים’. אלה היו האמריקנים המשוגעים, אותם מבולבלים שבויי הרשת הדתית, שאחדים מהם הצטופפו בקומונה ביפו.

וזה היה האיש שלא היסס לתעתע באלה שהתפרצו לביתו וטענו שהם מהשב"כ ושהוא מחזיק במסמכים השייכים לחקירה. היתה רק בעיה אחת. ברגע שיבינו כיצד הוא היתל בהם, הם יחזרו להשמיד בכל דרך את הממצאים המסוכנים מבחינתם.

“מה סוכם בעניין המפגש אתו?” הוא שאל. הוא לא רצה לשתף אותה בחששותיו. די היה במה שכבר ידעה.

דלית התחיל להתקלף מהחליפה הפריזאית. “קותי חושב שהמקום הכי טוב זה בבית סוקולוב…”

“המזנון?”

היא הנידה בראשה. "בתשע. קותי אומר שאפילו אם תיחשפו שם, לא יגעו בכם. זה בית העיתונות. אחד המבצרים האחרונים שלך ושל הדומים לך, היא חזרה ולגמה לגימה מהמשקה וקבעה בו מבט. הוא אהב את הרגע הזה של צלילת היום והתגברות אורות החשמל. הסגול בעיניה הגדולות והמעוצבות לגלעיני אפרסק גדולים נעשה מפתה, בעל עצמה מהפנטת כשל עיני חתול נדירות. “קותי שכנע אותי שאתה באמת בצרות.” היא הניחה את ידה על ידו.

“אני אשתה כוסית,” הוא אמר.

“אתה באמת בצרות,” הוא היפתעה. איתמר כמעט לא נגע במשקה חריף. היא ניגשה לארון המטבח, הוציאה מתוכו כוסית נוספת לוודקה ומזגה בה את המשקה הקפוא. הם הקישו את הכוסיות והיא שאלה: “לכבוד מה, איתמר?”

“להישרדות,” הוא חייך ברכּות, “להישרד שפוי.”

“אני באה אתך,” היא אמרה, “אם אני חלק ממה שקורה, אז אני חלק מכל דבר.”:

הוא הניד ראשו בשלילה. “לא בא בחשבון, דלית.”

“אתה מגוחך!”

הוא הבהיר לה כי הוא מכיר לה תודה על הנכונות לסייע, אלא שאם היא באמת רוצה לא להכביד עליו, די לו בעצם היותה ברגע, ובנכונות לעזור כשתידרש."

“בלי ויכוח,” הוא קבע, “בואי נסגור את זה בדרך זאת ונראה לאן יתפתחו דברים.”

דלית שוכנעה לוותר. אולי מפני שבכל זאת היתה עייפה מהיום הארוך של הטיסה מהיתרו לבן־גוריון, וכל ההתרגשות הזאת שהוא גרם לה. היא החליטה שאת לכתו לפגישה עם קותי היא תנצל לשינה של שעות אחדות, מה שנקרא ‘מאסט’.

כשאיתמר יצא מהדירה, היא כבר היתה שקועה בשינה עמוקה.


18

בלילה הוא חלף כמו צל בכבישים הצדדיים. האופנוע השחור, הקסדה השחורה, מעיל הרוח השחור שלו והג’ינס התמזגו לצללית חומקת כעטלף צולל. רגע או שניים לפני תשע הוא החנה את האופנוע בחניון שליד בניין מפעל הפיס, בכניסה לתחום הסגור של אולפני השידור של ‘קול ישראל’. משם עבר ברגל את המרחק הקצר שהפריד בינו לבין בית סוקולוב.

הוא מצא את קותי בפינה מרוחקת מהבר של המזנון, בצד ימין, מקום שהם יכלו לדבר בלי הפרעות.

“אני מצטער שסיבכתי אותך,” הוא אמר כשהתיישב מול קותי.

“זה שייך לאותם דברים שאתה לא יודע אם הם קטנים או גדולים,” חייך קותי. הוא התקשה להצניע את הרגשת הסיפוק שלו. “בסך הכל זה הזכיר לי ימים אחרים ורגעים אחרים. הצרה היא שטירוף המערכות שלנו בשטחים מדביק אותנו בתחום הקו הירוק.”

הוא הושיט מעטפה קטנה מעל לשולחן. איתמר משך אותה אליו והשפיל מבט. הוא פתח את המעטפה. בפנים היו תצלומים של אנשי הקומונה ביומיים האחרונים, וראו בהם בבירור את הגוץ בחברת אורחו אדום הזקן.

“הספקת לפתח סט נוסף?” הוא שאל.

“שמור את זה אצלך,” הציע קותי, “יש לי עוד שני העתקים בשני מקומות נוספים, והנגטיב כבר נמצא במקום בטוח” הוא צחק. “אני מתאר לעצמי את הפרצופים שלהם כשהם יגלו שהכנסתי להם לוקש.”

איתמר שיתף אותו בחששותיו. “אם יש משהו בפילם הזה שהם כל־כך רוצים להשיג,” הוא הסביר, “אז הם ילמדו עכשיו מהתרגיל שלך שיש לנו חומר נפץ מבחינתם, ואנחנו מתקרבים למשהו מסוכן עבורם.”

“מה רצית שאעשה?”

“יכולת לתת להם את הנגטיב לאחר שפיתחת סט מיוחד בשבילנו,” העיר איתמר, “יכול להיות שאז היו יורדים ממך לפחות.”

“שמרתי על מה ששייך לך,” היתה התגובה של קותי.

איתמר קשר את מבטו במבטו של קותי. “אתה מבין בדיוק את מה שאני רוצה להגיד.”

קותי הרצין. “כן. אבל אני לא חושש מהשב”כניקים. הם עוד לא עברו את הגבול שהם מרשים לעצמם לפגוע במישהו מאתנו."

“אתה בטוח שהם מהשב”כ?" שאל איתמר.

קותי סקר אותו כמתקשה לקלוט את כוונתו. “למה אתה לא בטוח?”

“רגש,” הסביר איתמר. “אני מרגיש שהאצבע שלהם על ההדק הרבה יותר קלה משל מישהו שהוא חלק ממסגרת רשמית.”

“אז הפעם אתה טועה. הם שב”כ. אני מריח אותם מקילומטר."

איתמר לא צחק. הוא גם לא חייך. “אולי בגלל המתח אני כבר לא יודע מי הוא מי.”

“אני חושב שאתה מוכרח להכניס אותי לעומק. ממילא אני כבר בפנים,” אמר קותי.

“הגיע הזמן,” הסכים איתמר.

הוא חשף את השתלשלות האירועים של הימים האחרונים ורגע שובו מהמילואים עד לתוצאות החקירה הפרטית שלו במלון השרון, בעקבות אמיר אהרון שתינוקו נרצח.

“מישהו בוחש ביד קשה בפרשת התינוקות שהולכת ומסתעפת,” הוא קבע בשקט, וקותי הנהן בראשו כמסכים. “אני חושב שבמקרה נגעתי במשהו הרבה יותר מסובך מסתם מסע של טירוף דתי שקשור בעשיית בריתות לתינוקות שלא נימולו בזמן. ההרגשה שלי שבמקרה פגעתי בקצה של קרחון, ומישהו חושש שאני אתפס שעליתי לא סתם על איזה אבן קטנה.”

“כך זה נשמע,” הסכים קותי.

“אני בטוח שזיהיתי אחד מאנשי שב”כ שקשור בעסק הזה," הוסיף איתמר, “הוא ראש חוליית החיסול.”

“מז’תומרת זיהית?”

“אחד בשם טאוויל…”

קותי התמתח בחוסר־נוחות כאילו עקצה אותו דבורה. “איך הוא נראה, השב”כניק הזה?"

“כמו נקניקייה ארוכה…”

“שרק לא תגיד לי ששמו שייקה שדה,” התנשף קותי באיטיות. מבטו נקשר במבטו של איתמר. אפשר היה לחתוך את אווירת המתח שצנחה על קותי כמו רשת דייגים.

“זהו בדיוק!” בקולו של איתמר ניכרה התרגשות, “הוא ישב בסובארו מול הבית שלך. אתה מכיר אותו?”

“אישית לוחצת,” גרגר קותי בנהימה חרישית. הוא היה באמת מודאג. “זה קנון לא נורמלי. צייד ראשים סופר־אלף.”

“את זה אני יודע.”

“אם שדה מעורב, חביבי,” אמר קותי בדאגה, “אז אתה באמת יכול להפסיק לחשוב שאולי זה ככה או ככה. אני אומר לך עכשיו, פה, שזה ככה. שבאיזשהו מקום מסע הבריתות המוזר הזה של התינוקות זה חלקיק ממשהו הרבה יותר אפל ומאיים. את שדה לא מעסיקים בשטויות. שדה מכנס לעסק כשיש לו משקל עצום.”

“מתי הכרת אותו?”

קותי גחן לעברו. “הבט, כשהתחלתי לעבוד בשטחים לפני איזה אחת־עשרה שנים, הוא כבר היה שם אלוהים.”

“מה הרקע שלו? אצלנו בהשתלמויות הוא ביקר עם דרגות של סגן־אלוף.”

“היה לו רקע עשיר במודיעין,” הסביר קותי, “ואחר־כך עבר לשב”כ וממנו למוסד. הוא עמד הרבה זמן בראש חוליית ניקוי מקצועית. מנקי זירה. מטאטאים כל רמז לפעילות של כחול־לבן. משאירים שטח נקי מסימן של עבודה עברית. אבל עד כמה שאני יודע, הוא כבר לא שם…"

“מז’תומרת?”

“שמעתי ממישהו שהוא בעיקר בחו”ל במשימות פרטיות, נדמה לי שהוא קשור עם איזה עסק פרטי של סחר בין־לאומי בנשק." שפתו התחתונה בלעה לרגע את העליונה. הוא מחה את פניו כאילו חש בחום פתאומי. אחר־כך העביר יד על פדחתו הגבוהה, לאורך שערותיו החומות והדלילות. “זה איש שמבשר סכנה אמיתית. ואם זה באמת טאוויל, אז אתה אולי צדק, וזה בכלל לא שב”ב. זה משהו לגמרי אחר. משהו של צללים עמוקים שקשורים בדרך כלשהי במוסד."

“זה מתחבר אצלך לקשר עם הצילומים שלי?”

קותי הניח את ידו על אמתו של איתמר, כאילו חשוב היה לו להרגיש באותו רגע קִרבה ממשית. “ייתכן שכן. אלא שעדיין מוקדם לדעת. על זה רציתי לדבר אתך,” הוא הדגיש.


“אתה זיהית את האובייקטים שלי. כך אמרת.”

"אמת. אלה אנשי הישיבה האמרקנית בקריית ארבע. ישיבת ‘אור משהו’. הוא ניסה להיזכר בשם המלא ולא הצליח. “בקיצור, חבר, אלה לא סתם תלמידי ישיבה תמימים כמו אמריקנים אחרים. אלה פעלו מהרבה בחינות ברוחו של מאיר כהנא. הסכנה הזאת התאפיינה לא רק בכך שהם יזמו פעולות התנכלות לפלשתינאים, אלא ביצעו בשיטתיות פשיטות על ריכוזיהם ברחבי השטחים המקיפים את עיר האבות. לא פעם הם השאירו נפגעים ורכוש הרוס בשיטת האדמה החרוכה. אחד משם בעל רקע כהניסטי דומה זה הרוצח גולדשטיין ממערת המכפלה.”

“אתה נשמע כאילו אתה מדבר על היכרות מקרוב,” תהה איתמר.

עיניו האפורות של קותי הבריקו. הוא פתח כפתור אחד בחולצתו, והצלקת הארכה שהתחילה בצד שמאל של חזהו ונמשכה למטה, נחשפה כמו קו ורדרד, בעל גוון שונה מעורו הבהיר של הצלם. הוא הניח קצה אצבע על הצלקת. “לי יש מזכרת לכל החיים מאחת הפגישות שלי אִתם…”

אתה רוצה להגיד לי…, איתמר השתתק כשקותי הנהן בראשו.

“בדיוק, השחילו לי חומר נפץ מרסק מתחת למכונית שלי,” אישר קותי, “האמריקנים האלה הם אנשי הקומנדו של ארגון ‘דב’, דיכוי בוגדים. כשצריך לבצע פיגועים רגישים שיש חשש להיחשפות, אז משתמשים ב’אמריקנים משוגועים'.”

“למה הם?”

“בגלל הדרכון האמריקני.” קותי חזר וגחן לעברו עד שפניו כמעט והיו סמוכים לפניו של איתמר. “הם ידעו מה שהם עושים. הממשלה, תחת לחץ פוליטי כבד של אישים מזוינים מהכנסת, נכנעה ולא פעלה נגד האמריקנים שעברו עבירות בעניין הפלשתינאים. האמריקנים תמיד איימו שיפנו לשגרירות ארצות־הברית לקבל סעד משפטי. הם איימו שבני משפחותיהם יפעילו לטובתם חברי קונגרס אמריקנים וכל הבולשיט הזה. ובכלל הם עוררו דאגה ששוב פעם ימקדו את אויבינו בוושינגטון במה שקורה בשטחים.”

“זה נשמע כאילו הם יבוא קומנדו מיוחד מארצות־הברית לישראל.”

"זה המצב, חביבי. הפלגים הדתיים הקיצוניים שמפעילים את האמריקנים, יכולים לטעון, ‘זה הזרים שעושים את הדברים הנוראים האלה’, הסכים קותי, “זה באמת יבוא מיוחד במסע מיוחד שאורגן במיוחד באמצעות שליח מיוחד, ואפילו עשו לשם כך שימוש במוסדות יהודיים וישראליים שפועלים באמריקה.”

“אתה די מעודכן, בגלל הפציעה?”

“אפשר להגיד כך. הם עניינו אותי במיוחדת. לא פעם מכרתי לעיתונות אמריקנית צילומים של אמריקנים אחדים, שבמקום ללמוד תורה התפרעו בכפר ערבי על־פי כל כללי הפוגרומים הידועים.”

“איך זה בוצע? מי עמד מאחורי הגיוס השיטתי הזה?” איתמר השתהה. הוא התלבט בבחירת מלים. “בלי ארגון חזק והשפעה בדרגים בכירים, זה עסק שלא היה מצליח. זה נשמע כאילו מישהו פעל כמגייס בשליחות של איזה מפלגה. יש לך רמז בכיוון הזה?”

קותי התנשם עמוקות. “שאלה טובה. אין לי תשובות לכל. אני רק יכול לשתף אותך במה שיש לי. כל העסק המסריח הזה התחיל לפני שש או שבע שנים. מישהו בשם עזריה שלום, ישראלי חוזר בתשובה שיש לו עבר פלילי עשיר, נסע לאמריקה מטעם הסוכנות היהודית כשליח לטיפול בנוער יהודי באיזה חור בברוקלין. וככה זה התחיל. אותו שליח השתמש בתפקיד רק ככיסוי למגמה אחרת לגמרי. אותו עניין לגייס אמריקנים צעירים לג’ובים המלוכלכים. והוא עשה את זה. הביא לארץ לפחות איזה מאה וחמישים מהם. אולי אפילו יותר. אסף אותם מכל מיני מקומות בארצות־הברית. אבל מרביתם מאזורי ניו־יורק.”

“זה הישג לא רע…”

“כשחושבים שהוא עשה טובה למשפחות שלהם, אד ההישג פחות טוב ממה שאתה חושב,” העיר קותי באירוניה.

“איזו טובה?”

“רובם היו כאלה שנתפסו לסמים. המיעוט היו לו בעיות קשות אחרות. השליח הזה הופיע במסווה של גאולת־נפש. הוא בעצם הביא למשפחות המסכנות האלה פתרון שנראה כמושלם. הוא יחזיר ליהדות את בניהם המתבוללים. יגמור את בעיות הסמים שלהם. ייתן להם בית. עתיד. חתונה עם חוזרת בתשובה. הכנסה חודשים מכסף שנגנב מהמדינה בהסכמים מתחת לשולחן עם המפלגות השחורות. ואז, יום אחד הם כבר בעלי משפחות משל עצמם, וכולם מאושרים. המפלגה הדתית שאימצה אותם. המתנחלים הקיצוניים שמפעילים אותם לפיגועים בפלשתינאים, והמשפחות באמריקה שמבסוטות שהבן שלהם, שאתמול היה בסך הכל מסומם, נהיה בארץ הקודש לקדוש. אז הכל בסדר. מבין, ידידי?”

“ואחדים מהחברה האלה צילמתי ביפו,” מלמל איתמר.

“אמת.”

“רמזת שבאחד הצילומים זיהית מישהו מיוחד. את השליח?”

“בדיוק.” קותי פתח את המעטפה שהיתה מונחת לפני איתמר, בחן את התוכן ושלף תצלום אחד. “זה הקטן הזה,” הפטיר קותי והניח את אצבעו על הננס שבתצלום. היתה זו הגדלה מצוינת של הפרצוף הקודר של האישון.

איתמר גהר קדימה. “אתה בטוח?”

“זהו השליח מברוקלין. זה קצין המבצעים של ‘דב’, שטיפל אישית בניסיון לחסל אותי. זה שקורא לעצמו הרב עזריה שלום. הנה. גם פה הוא מופיע עם השמן הזה.” הוא הניח אצבע על האורח שעזריה הביא לקומונה, אותו בעל זקן אדום.

הם קשרו מבט ארוך שדיבר יותר מאלף מלים. ואז שאל איתמר את השאלה שהציקה לו: “אם זה המצב עם עזריה זה, אתה חושב שהוא פיגורה רצינית בכל התסבוכת הזאת?”

קותי דחה את המחשבה הזאת. “הוא בסך הכל אחד שמאפיין מצב קיים בשטחים, שכל פסיכי משיחי שם הוא כוהן גדול.” הוא אמר, “לא, איתמר. לכל היותר הוא אולי רב־סמל בפרשה הזאת.”

הם המשיכו לדון עוד דקות מספר בשאלה מה עלול להסתתר מאחורי היבלת הזאת, שאיתמר דרך עליה במקרה. קותי מנוסה ומבוגר בשנים אחדות, ניסה להסביר לו על רגל אחת תורה שלמה, שהסיכום שלה היה ‘הכל אפשרי’. “כבר ראינו כמעט את הכל בארץ הזאת. אני לא יכול אפילו להצביע ברגע זה על כיוון. מה שכן ברור לי, שמעורבים בפרשה הזאת כוחות דתיים אפלים שפורצים אצלנו כמו מפצעים מוגלתיים עוד מימי הביניים. את הממשלה שלנו מנהלים בעצם ארבעה רבנים. בירושלים עובדיה. בבני ברק שך. בתל־אביב יעקב ובברוקלין הרֶבֶּה מלובאביץ' הגוסס, שמעדיף ללכת בדרך כל בשר מאשר להימשח על־ידי מעריציו שנשתבשה דעתם עליהם מרוב דבקותם בו.”

“תן לי עוד משהו, קותי. לפחות קצה של חוט מוביל…”

“אתה רוצה פתרון?” קותי משך את עצמו מתוך הכסא וכיתף את תרמיל ציוד הצילום, ,תמצא מי מפעיל את המפעיל. וככה תתקדם. לך תחפש את הגנרלים."


19

לפני שהם נפרדו על־יד הג’יפ של קותי, פתח הצלם תא מיוחד מתחת למושבו ושלף משם אקדח חדש. היה זה אקדח מעולה. איתמר זיהה אותו מיד כ’גלוק קליבר 9', מתוצרת אוסטרית, שרוב חלקיו עשויים מחומר פלסטי קשיח, ורק הקנה והמַחלֵק יצוקים מפלדה. הוא ידע כי זה כלי שאמינותו זכתה במוניטין.

“קח את זה…”

איתמר נופף בידו לסירוב. “אני לא רוצה להגיע לזה.”

קותי תקע את האקדח בחגורתו של איתמר. “לא אתה קובע הפעם את הכללים. אין לך ברירה. אתה במשחק שמישהו אחר מנהל אותו. וקח גם את זה” הוא משך מהתא את מִתלה הכתף של הכלי. “תודה,” הוא מלמל.

“שכח מזה,” קותי חייך. “שמעת על צלם אופנה שצריך נשק? זה סתם שוכב אצלי פה.”

ואז הוא עלה על הג’יפ, התניע אותו ונסע לפגישת עבודה במערכת ‘מעריב’ ברחוב קרליבך.

מיד לאחר שהג’יפ התרחק, הסיר איתמר את מעיל הרוח והעלה על הכתף את רצועת נשא האקדח. הוא בחן רגע את היציבות של ה’גלוק' בכפו כשוקל אותו והחליק אותו לנרתיקו. רק אז חזר ולבש את מעיל הרוח, ניגש לטלפון הציבורי ושוב ניסה להשיג את מפקד הסמויה. הרגשתו היתה שיש לו משהו יותר ממשי ביד. עכשיו לא מדובר היה בסתם קלסתר של מוהל אלמוני שגלינה זיהתה, אלא מדובר היה באיש שיש לו שם. עזריה שלום.

איתמר לא מצא את רפ"ק שחף. אילן שחף לא היה בבית. אז הוא החליט לבצע צעד, שמבחינתו חשב אולי מסוכן אבל יעיל. הוא השתמש בשירות הביפר להשאיר הודעה לשחף, מנהל חברת ההדפסים, שבעוד שעה הוא יגיע לפגישה אתו בדירתו הפרטית, הנמצאת בארלוזורוב מול הוועד הפועל של ההסתדרות.

לא היה בעבר אף מקרה אחד, שבו הטריד את שחף בביקור פתאומי בדירתו. אנשי משטרה ביחידה סודית כשלהם נזהרו מלערב את המסגרות הפרטיות שלהם במסגרת המקצועית. לא רק שזה נחשב לאקט לא נבון, אלא שצעד כזה עלול היה להתגלות לפעמים כמכשיל ומסוכן. אולם במצב שנוצר, שבו המרכזת התנתקה ממנו, הוא חייב היה לנסות את המהלך הזה. הפעם התכוון להקדים בצעד אחד את שחף.

אחרי זמן־מה הוא הסתלק מירכתי בית סוקולוב לעבר הבניין של משרדי דובר צה“ל, שחזיתו פונה לרחוב איתמר בן אב”י, ושם מיהר וחצה את הכביש. כשהגיע לחניון עלה על האופנוע השחור ורכב עליו בכוון רחוב אבן־גבירול, עד שנעצר על יד פיצריה פופולרית. הוא העלה את האופנוע על המדרכה, העמיד אותו בין האופנועים של שירות ההובלות הביתיות, נכנס לחנות והזמין פיצה בקופסה.

כשיצא משם הוא פעל בטבעיות כאחד השליחים של בית העסק. אחרי שהניח את קופסת הפיצה בתוך צידנית אדומה הנושאת את פרסומת הרשת, שהיתה רתומה למושב האחורי של אחד האופנועים, הוא פירק אותה בזריזות והרכיב אותה על־גבי המושב האחורי של ה’הונדה' השחור. רק אז הוא התניע אותו ורכב לעבר ביתו של שחף.

במרחק כמאה וחמישים מטרים מהבית הוא החנה את האופנוע בין שתי מכוניות, ברווח הצר שנשאר בין הפגוש הקדמי של האחת לבין הפגוש האחורי של האחרת. מבלי להסיר מעל ראשו את קסדת המגן השחורה הוא הוציא מהצידנית האדומה את קופסת הפיצה והתחיל לצעוד בהיסוס ברחוב, מתבנן במספרי הבתים כמחפש את דרכו.

אולם לא את מספרי הבתים הוא בחן, אלא את כלי הרכב החונים לאורך שפת המדרכה, שמעט אור מהבתים ומעמודי התאורה נגה עליהם ואפילו האיר את פנימם. כעבור רגע הוא הבחין במה שהוא קיווה שלא ייתקל בו; המכנית הלבנה־צהובה נמצאה שם, חונה מוצנעת בן שתי מכוניות האחת פג’ו 503 בצבע לבן והשניה פיאט אונו בצבע ירוק בהיר.

הוא לא היה צריך יותר מזה כדי להיווכח בקשר ההדוק בין שחף לבין טאוויל; ראש הסמויה שימש בתפקיד איש הקשר עם החוליה המסתורית. שחף סיפק את הסחורה וגם עכשיו פעל במהירות ראויה לשבח.

תגובתו של איתמר היתה מהירה ושקולה. הוא המשיך וחלף על פני חזית ביתו של שחף, ורק אז פנה ונכנס לחצר בית אחר בקרבתו והמשיך עד לכניסה שהיתה חסומה על־ידי דלת אלומיניום, שמסביב לה קבועים מלבני זכוכית אטומה.

ברור היה לו שעליו למצוא דרך להיכנס לבניין, מפני שהחזית שבין העמודים היתה מוארת היטב וגלויה ליושבי המכונית הצהבהבה. ואז הוא עשה את מה שראה אין־ספור פעמים בסרטים, כשהוא מקווה שהתרגיל הפשוט יצליח גם במציאוּת. הוא הניח את כף ידו ולחץ בבת־אחת על שורה של כפתורים. מיד נשמע בליל של קולות אחדים, רק שמישהו גם הפעיל את מנגנון פתיחת הדלת מבלי לשאול שאלה מיותרת, והוא חמק פנימה.

איתמר שמע דלת נפתחת למעלה ומישהו קרא, “זה אתה?” הוא לא טרח להשיב. במקום זה הניח את קופסת הפיצה על הרצפה לפני המעלית, המתין רגע וחזר ויצא מפתח הבית כשהוא אוחז בידו את ארנקו ודוחף לתוכו שטר כסף, באילו מדובר היה בתשלום שקיבל. רק אז החזיר אותו לכיס האחורי של הג’ינס. כל פעולותיו היו טבעיות לחלוטין. משיצא לרחוב חזר על עקבותיו, התניע את ה’הונדה' השחור והתרחק. אחר־כך ביצע פניית פרסה ברחוב ארלוזורוב ונסע עד שמצא טלפון בבית־קפה לא רחוק מפינת אבן־גבירול.

הוא חייג לדירה וכעבור שני צלצולים שמע את הרמת השפופרת, והאיש בצד השני שתק שלא כהרגלו. שחף חיכה שהוא יהיה הראשון להשמיע מלה כלשהי.

“חשבתי שניפגש בדירה” איתמר אמר.

שחף התנשף. “איפה אתה חושב שאני נמצא, אם לא בדירה?” אני מחכה לך. נעלמת כאילו האדמה בלעה אותך. מצד אחד שבזי ויומבו הולכים לי בתאונה ארורה ואתה נמוג כמו עשן. הממ“ז מפיל עלי את תיק החקירה של האסון הזה, ואתה, העד הכי חשוב לי לגביית עדות, משחק אתי במחבואים. אז תגיד לי, מה אני צריך לחשוב?”

הוא נשמע כל־כך משכנע, כואב ומיוסר בגלל האסון, שאלמלא ראה איתמר את מה שראה ברחוב לפני רגע, היה משתכנע כי חשד בכשר בגלל צירוף של אי־הבנות, ושחף חף ממעורבות כלשהי.

“לא אני ניתקתי את הקשר,” אמר איתמר בשקט.

“אני לא מבין את הרמז שלך,” הגיב שחף.

“מי נתן את ההוראה במרכזת לנתק אתי מגע?” הוא שאל.

שחף הדף מיד את ההתקפה שלו. “אף אחד לא נתן הוראה כזאת. מי זה היה?”

איתמר דיווח על נסיונותיו להתקשר אתו דרך המרכזת, ואיך שתי תורניות, ציפי ושירה, ניתקו את הקשר.

“הן פשוט לא הבינו את ההוראה!” רטן שחף, “כל מה שאמרתי להן היה שאם איתמר מתקשר, לא לקבל הודעות בשבילי אלא להודיע לו ליצור אתי קשר של אחד על אחד. זה היה הכל, בן־אדם. וגם עכשיו אני מחכה לך, מפני שיש לנו על מה לדבר, וכמה שיותר מוקדם יותר טוב.”

“אני בטוח,” הסכים איתמר. הפרשנות הנפתלת של שחף באשר לנתק עם המרכזת, שהוא הודה שבאמת גרם לו, היתה רחוקה מלשכנע. “אני שומע אותך.”

“לא בטלפון, איתמר.” שחף ניסה לצבוע את קולו בגוון של שִגרה אפורה יומיומית. כאילו הכל בסדר למרות ששניהם ידעו שהכל היה מאוד לא בסדר. “לא בטלפון”, הוא חזר והדגיש.

“נקבע מקום,” אמר איתמר בשקט. הוא העיף מבט בשעונו. היה עליו להחליף את הטלפון. אם פועלת האזנה, הם יעלו עליו תוך זמן קצר.

“מקום? חבל על הזמן. אני מחכה לך בבית…”

איתמר גיחך. “זה בית לא בטוח,” הוא אמר וניתק את הקשר. הוא יצא במהירות מבית־הקפה ונכנס לחנות פרחים סמוכה וחזר והתקשר לשחף. “אתה יכול להמשיך,” הוא הציע.

שחף התנשף לתוך האפרכסת. הוא נהג להתנשף כל אימת שהיה נקלע למצוקה, תכונה מרגיזה שלו, שאנשי הסמויה הכירו היטב. “עזוב משחקי מלים. מה אתה אמרת על הבית שלי בדיוק?”

“אמרתי שהוא לא בטוח. אתה לא נוהג להזמין צופים.”

“מה אתה רוצה להגיד?” שחף חזר והתנשף, ואיתמר דימה איך הוא מעביר כהרגלו ממחטה על קדמת פניו ומנגב בעיקר את האזור שמתחת לאף, שאגלי זיעה זעירים היו מבצבצים בו כשהיה מתרגש.

“ראיתי את האנשים של שדה,” הוא השיב בשקט. הוא היה מסוגל למנות כל שנייה של שתיקה מתמשכת. כל שנייה כזאת רק חיזקה את עמדתו, והוא רק רצה להבין למה. למה שחף מכר אותו לשייקה שדה, ואת מי מייצג הקטלן המסוכן הזה.

שחף נאחז בשקר. “אני אומר לך שאני לא יודע על מה אתה מדבר,” הוא אמר לבסוף, “ותאמין לי שזה באמת ככה. אני חוזר ואומר לך, וזאת הוראה, איתמר, שאתה תתייצב פה מיד.”

“שחף,” הוא ענה בחריפות, “אם אתה סתם רוצה לבלות שם את הלילה שלך לבד, אז זה בסדר מצידי.”

“אני צריך לגבות ממך עדות, לכל הרוחות!” שחף הרים את קולו כמעט לגובה של צעקה. זה כבר לא היה רק עניין של גערה. “שני חברי חוליה שלך מתו בגלל תאונה, ואתה מתחמק ממני כאילו יש לך איזה נגיעה באסון הזה!”

“אולי כן,” הוא הפטיר חרישית.

“לך לכל הרוחות!” נהם שחף, “אני רוצה אותך, ואני רוצה עדות מפורטת עוד הלילה. עכשיו. ברגע זה!” הזעם של שחף כיווץ את גרונו, והצעקה התנמכה לגובה של לחישה צרודה, כמעט חייתית.

“בהזדמנות אחרת.”

“שמע, שלא תסגור…”

אולם איתמר עוד לא התכוון לנתק. “:לך לנוח, שחף, מחכה לך מחר יום קשה.”

“קשה?”

“בטח. ש לך שתי לוויות.”

שחף היסס. “היינו צריכים לעשות משהו בקשר לארובה המזוינת.”

“היינו?” קולו של איתמר נעשה יבש, מר. “ההומור שלך רע, מצחין. מישהו עשה משהו בעניין הארובה, והמישהו זה אתה. על זה אתה רוצה עדות?”

“אמרתי לך לא בטלפון!”

“דפוק את עצמך, שחף.” הוא לא רצה לעצור את עצמו בנקודה הזאת. “איך השפעת על המשפחות שויתרו על הניתוח?”

“תסביר את עצמך.”

“מה יש כאן להסביר? אתה תגיד לי, מי מעוניין למנוע את חקירת מוות על־פי הנהלים? מה אתה חושב, שתוכל לשמור לעצמך את העובדה שמדובר בחיסול?”

“אתה במתח נוראי, בן־אדם. קרה אסון. זה מה שהיה!”

“בטח. על מי אתה מנסה לעבוד? חשוב אתה, שחף, איך היית מרגיש כשהיית מגלה ששני חברים שלך מתו בגלל טעות, מפני שאתה עצמך היית צריך להיות במקומם?”

“שמע, תירגע!”

“אני רגוע. מאה אחוז רגוע. אתה מספיק מכיר אותי כדי לדעת שאני רגוע. לא אתה.” קולו היה קפוא ומפיץ קור, כאילו באמת היה עשוי מקרח. “רק אתה ידעת על המצב המחורבן של הארובה הזאת. למי גלגלת את המידע הזה?” הוא העיף מבט בשעון. אסור היה להסתכן במתיחת הזמן. השיחה התקרבה לגבול שבו יאתרו ה’הם' מאין הוא מדבר, וה’הם' נמצאו במרחק של קפיצה ממנו. “זה גבול הזמן, לא…”

“אנחנו צריכים לדבר…”

איתמר לא השיב וניתק את הקו. היה עליו להסתלק משם במהירות. הוא לא השיג אולי הרבה, אבל גם המעט שהשיג היה חשוב. נקודה אחת הובהרה בינו לבין מפקד הסמויה מכל לכל צל של ספק; מותם של שבזי ויומבו לא היה מקרי. זה היה כמו שהוא אמר, חיסול במובן המכאיב של המלה. רק שהיה פה פישול. ה’הם' סמכו על שחף, שאמר להם שהוא לבדו יישאר בתצפית. אלא שהחיים מלאי הפתעות, הוא חשב לאחר ששילם עבור שיחת הטלפון ופנה לצאת מהחנות. היה ברור כי הם יעשו עכשיו את הכל עד שיסיגו אותו. נשארה לו רק דרך אחת, להיות צעד אחד לפניהם, להגיע, כמו שקותי אמר, ל’גנרלים', לראש של הדג המסריח הזה.

אולם הפעם זה נראה עוד יותר קשה לביצוע.

הם איתרו אותו במהירות מפתיעה והוא ראה כיצד המכונית הלבנה־צהובה שלהם נבלמת מולן חזית חנות הפרחים. שדה נשאר במושב האחורי, ורק הנהג והיושב בצידו זינקו מתוכה בזריזות ורצו לעברו.

איתמר נצרך לכך הגמישות והמהירות שלו. תגובתו גרמה לו לסגת לעבר החצר האחורית, מפני שבעזרת החשכה, הגדֵרות והזוויות השונות שבין החצרות האחרות גברו סיכוייו להתחמק. גם הריצה בדילוגים מעל גדרות הבתים תעזור לו להגדיל את המרחק מהם.

גוש הבתים העצום הזה שבצומת ארלוזורוב ואבן־גבירול בכיוון מערב היה אופייני לגושי הבתים של צפון העיר. הוא דילג מעל הגדרות בגמישות של חתול רחוב. היתה לו הרגשה שהוא מצליח להגדיל את המרחק שבינו לבינם, ובכוונתו היה להקיף את הגוש ולצאת בקרבת בית האמנים שברחוב אלחריזי. בגלל המילואים שעשה הוא נמצא בכושר כבימי השיא שלו בצבא. השרירים פעלו כקפיצי מכונה משומנת היטב. הגמישות והזריזות סייעו לו בעיקר בקטעים הקשים יותר, של הצניחות מעל הגדרות לחצרות חשוכות, כשהנפילה צריכה להיות רכה כדי למנוע חבלה.

הוא שמע את קול הלמות הצעדים של הרודפים בעיקר כשרצו על־גבי משעולים מרוצפים. הם היו כבדי־גוף ממנו, והוא שיער שנשימתם קצרה הרבה יותר משלו, שהיתה סחופה בגלל התרגשות טבעית מעצם המנוסה.

בתחילה הם רצו כמעט בצמוד אליו, מפני שהבחינו לאיזה כוון פנה. אלא שכעבור זמן קצר הוא כבר לא שמע אותם, והוא יצא לעבר פינת אלחריזי ומשם פנה לאבן־גבירול, חצה במהירות את שני חלקי הכביש ומצא לעצמו נקודת תצפית במקום אפלולי, על־יד הבניין של הדואר. משם נתאפשר לו להתבונן בכיוון הצד השני של הרחוב מבלי להיחשף לעיני האיש הארוך והרזה היושב במכונית הצהבהבה.

הזמן חלף בעצלתיים. המערכת הפסיכולוגית של תנועת המחוגים היתה מוכרת לו. בשעת לחץ נדמה כל רגע כזמן שלא נגמר, והוא ניסה כמיטב יכולתו להתעלם מהתחושה שכל שנייה כשעה, מפני שההרגשה הזאת רק חידדה עוד יותר את המתח והגבירה בשל כך את העייפות המצטברת.

הציידים של שייקה שדה חזרו מהמרדף הכושל שלהם ומיהרו לעבר המכונית הלבנה־צהבה. הם היו מיוזעים כהלכה, ופניהם התנוצצו לאור החשמל שפגע בהם. הם פתחו את הדלתות והתיישבו במקומותיהם, האחד מאחורי ההגה והאחר על־ידו. הנהג הזניק בלי אזהרה את המכונית קדימה תוך לחיצה גסה על דוושת הדלק וכמעט התנגש בשורת המכוניות שנסעה בצידו, כשהוא מאלץ את אחד הנהגים לבלום את מכוניתו בלימת פתע ולצפור בזעם אחריהם.

אחר־כך פנתה המכונית הצהבהבה בכיוון כיכר מלכי ישראל, מתרחקת בנסיעה פזיזה תוך סיכון כלי רכב אחרים.

איתמר חזר וחצה את אבן־גבירול. הוא חיפש טלפון אחר ומצא אותו במזנון למכירת פלאפל. משם חזר והתקשר לדירה של שחף. הוא תיאר לעצמו ששחף ממתין לשמוע משייקה שדה את תוצאות המרדף.

הוא לא טעה. הקו היה תפוס. הוא היה משוכנע שהשניים מגלגלים דיבור. הוא המתין עוד רגע ושוב חזר וחייג, והפעם היה הקו פנוי.

“שנינו יודעים עכשיו איפה אנחנו עומדים,” הוא אמר לשחף. “יכולה להיות מקריות אחת, אבל לא רצף שקשור בך קשר הדוק וכל־כך ברור. אתה הסמן הימני שלהם.”

“אתה טועה…”

שחף ניסה לומר המון דברים במשפט אחד, אולם איתמר דחק אותו לפינה. “אני הולך להוציא הלילה שופט מהמיטה שלו,” הוא אמר, “:אני רוצה צו לדחיית הלוויה של שבזי ויומבו… אני חושב שיש לי מספיק נימוקים משכנעים לבצע פוסט־מורטם…”

“זה חוסר אחריות לגבי. אבל קודם כל לגביך!” נהם שחף בקול צרוד מזעם.

“אולי, אבל בוא נראה מה יקרה כשאשיג צו כזה…”

נדמה היה לשחף שהוא מתכוון לנתק את הקו בפעם נוספת, והוא מיהר להרים את קולו: “שלא תנתק… אתה מקשה על המצב שלך…”

“על מה אתה מדבר, שחף?”

“אתה יודע מה קורה כאן יותר טוב ממני.”

זאת היתה תגובה בלתי צפויה לחלוטין. לא למלים כאלה הוא חיכה. לא לאמירה המגבירה את המבוכה במקום לקרב פתרון.

“אני לא יודע,” הוא הפטיר, ממשיך להקפיד על דיבורו המתאפיין באיטיות פלגמטית שכזאת. “אם אתה רוצה, אז אני שומע.”

“אתה יודע… זה קשור במילואים שלך…”

“מה הקשר בין המילואים לבין מה שקורה פה?”

“שמע, לא אני סיכון ביטחוני…” שוב חזר שחף והתנשף והוסיף התנשפות אחת ארוכה עוד יותר מהרגילה שלו.

“אתה רוצה להגיד שזה מה שמכרו לך עלי? שאני סיכון ביטחוני?”

שחף העדיף לא לענות.

הוא הופתע מהאשמה שהטיח בו שחף. “אין לזה שום אחיזה במציאות,” הוא אמר לשחף. “מישהו משתמש בך בציניות נוראה, שכבר עלתה בחייהם של שבזי ויומבו…”

“בוא נדבר… נחפש ביחד דרך…”

“אין לי שום סיבה לבטוח בך,” הגיב איתמר.

“תנסה עוד פעם,” הפציר בו שחף.

“הזמן שלי מתקצר, והמאזינים שלך עושים עבודה טובה,” הוא לגלג.

“איתמר, אנחנו מוכרחים להיפגש. זה לא לטלפון.”

“כמה פעמים אתה חושב שתוכל לצייר סביב לי עיגול של מטרה.”

“יש פה עירוב של נסיבות. תאמין למה שאני אומר לך. יש פה מצב קשה, שבשביל להבין אותו אנחנו מוכרחים להחליף מידע כדי שנקבל תמונה שלמה. אני נשבע לך שגם אני במעקב. שגם לי מצותתים. שגם אני בחרא הזה כמוך…”

היה משהו כן ואמיתי בקולו העצור של שחף, ואיתמר היסס. הוא הקשיב לו בדריכות. שחף נשמע יותר ויותר אמין ומשכנע. והיה לו יסוד לבטוח בו, בעיקר כששחף התאמץ לשכנע אותו שלא הוא היה מקור המידע על דליפת הגז של תנור הנגרייה.

“אתה טועה אם אתה חושב שרק אני ידעתי על הדליפה, אז תדע לפחות שעוד ארבעה אנשים ידעו. ראש מפלג מודיעין, ראש היחידה המרכזית, ראש ענף החקירות ומפקד המחוז. זה כבר עושה אותנו לחמישה.” הוא השתהה והמשיך: “השאר זה לא לטלפון, איתמר.”

הם היו מוכרחים להיפגש ובהקדם. למנוע הסתבכות נוספת ומסוכנת. אולי אפילו יסתבר כי ניתן להיעזר בשחף ובמשאבים שלו להיחלץ מהצרה שנפלה עליו בגלל הקשר שלו עם הקאטאייבים.

“אני לא יודע,” הוא מלמל.

ואז השתמש שחף בנימוק הכי חזק שהיה לו. “בבריאותו של גדי,” הוא אמר חרש. גדי היה בנו בן האחת־עשרה שהיה חולה במחלת סיסטיק פיברוזיס שבאחד הימים עלולה לקטוף אותו. זה היה עלול לקרות מחר. בעוד שנה. בעוד עשר. אבל זה היה איום המרחף כצל כבד על משפחתו הקטנה של שחף.

“אוקיי,” הוא החליט לבסוף על קשר זהיר. “תהיה בביפר בשעה הקרובה. תשמע ממני.”

והוא ניתק.

שוב חזר וחייג והפעם לקוטג' בשכון דן. כששמע את קולו של קותי ניתק מיד. כל מה שרצה לברר זה אם הוא נמצא בביתו. הוא לא רצה להשמיע קול כדי לאפשר לדלית להעביר את המסר מבלי שהמצותתים יקלטו במה מדובר. הוא מצא את דלית בדירה והסביר לה מה להגיד לקותי.

“תגידי לו שיש לך ג’וב לאיזה מגאזין. תמצאי משהו. ותסגרי אתו על מפגש במקום הקבוע. הוא יבין. רק תדגישי שתחכי לו בצד האחורי.” הוא התכוון לכניסה לדובר צה“ל מרחוב איתמר בן אב”י. הוא הסתכל בשעונו. השעה היתה דקות אחדות לעשר. “אני אחכה לו בעשר וחצי,” הוא החליט.

קותי איחר להגיע ברגעים אחדים. אף פעם אי־אפשר לדעת איך תתנהל התנועה, והג’יפ היפני שלו, זריז כשהיה, לא השתווה לאופנוע החמקני.

איתמר תמצת את מה שנאמר בינו לבין שחף, וקותי היה בדעה אחת שיש כמה נקודות, שחשוב ללבן אותן עם מפקד הסמויה. הוא הקשיב מתוך סקרנות הולכת וגוברת לאינפורמציה החדשה והסכים לתאם פגישה עם שחף.

“חשוב לי שגם אתה תהיה שם,” איתמר הדגיש, “אני רוצה עד.”

“תעודת ביטוח?”

“בערך.”

“אתה עוד רחוק מלסמוך עליו.”

איתמר היסס. “אולי בכל זאת הוא אמין. אולי גם הוא מצא את עצמו בסיטואציה של סחרחורת קטלנית בדיוק כמוני. אבל זו בדיוק הכוונה של העימות הזה. להבהיר את הנקודה הזאת”

הם פנו ונכנסו לבניין של דובר צה"ל, וקותי ניגש לטלפון וחייג לביפר של שחף וביקש להעביר לו הודעה להתקשר למספר טלפון אחר בעוד חמש דקות.

איתמר הופתע. “איזה תרגיל זה?” הוא שאל את קותי, “איזה מספר טלפון מסרת לו?”

“בוא ותראה.”

קותי היה בן־בית כאן. לא היה כמעט יום במשך שנים ארוכות, שבו הגיע לתל־אביב מהשטחים והחמיץ הזדמנות לבקר את יושבי הבניין התוסס. כל ‘אנשי המלך’, הקצונה הבכירה, כולל הדובר עצמו שהתחלף בינתיים פעמים אחדות, נמנו עם חוג מכריו. הוא היה טיפוס, כפי שהם הגדירו. בעל הומור. נוח לבריות ומאיר פנים. חבוב כזה, שמסוגל היה להתלוצץ במידה שווה הן עם פקידה הממונה על הפעלת פקס והן עם הדובר עצמו. בגלל זה הם התעלמו מהחיכוכים הכמעט קבועים שהיו לו עם השב"כ. סיכומים שלו עם אנשי הדוברוּת היו סיכומים שהוא תמיד עמד בהם. ואיתמר חש בכל צעד שלהם בבניין בחיבה שהקיפה את קותי. הם נתקבלו בחיוכים, בטפיחות על הכתף, ב’מה נשמע' ו’איך העניינים'.

קותי צעד במסדרון של קומת לשכת הדובר כשהוא מפגין ביטחון שאין כאן דלת אחת שתישאר נעולה בפניו. כשהם הגיעו לדלת שרשום עליה ‘לשכת הדובר’, הוא פתח אותה מבי להסס, הדליק את החשמל ואמר לאיתמר כבעל־בית, “בוא ת’כנס.”

וכשהם נכנסו, הוא חזר וסגר את הדלת כשהוא מתקשה להצניע הנאתו מהמצב שיצר, ואמר: “רצית לדעת איזה טלפון השארתי לשחף? אז זהו זה,” הוא הצביע על אחד מסוללת הטלפונים של הדובר.

“אתה השתגעת?”

“הרווחנו זמן,” צחק קותי. “אם שחף ימסור למצותתים את המספר הזה בשביל לאתר אותו, אז מהר מאוד יתברר להם שמדובר בטלפון של דובר צה”ל, גילוי שיגרום להם לחשוב, שהטלפון ששחף נתן להם היה משובש."

זה היה תרגיל שהוכיח את עצמו. רק לאחר שקותי יגמור לגלגל דבר עם שחף, יוכל שחף לנסות להפעיל שנית את המצותתים כדי לאתר את מיקומו של הטלפון, בהסתמך על כך שהוא השתמש בו, והמספר נמצא נכון. ואולם עד אז הם כבר יתעופפו משם.

“לא שכחת את התרגילים,” העיר איתמר כשקותי התיישב באדנות בתוך הכורסה של הדובר. וקותי אישר שלא שכח.

הטלפון השמיע לפתע צלצול מקפיץ. קותי לא נחפז. הוא המתין עד סופו של הצלצול השלישי, ורק אז הרים את השפופרת. זה היה שחף. הם סיכמו לקיים את המפגש בחצות, ואת המקום יודיעו לו יותר מאוחר, באמצעות הטלפון של המרכזת. קותי, בהתאם להנחיה של איתמר, סיכם ששחף יחכה במרכזת באחת־עשרה וחצי ואז ישמע מלה מאיתמר.

“אוקיי,” אישר שחף, וקותי ניתק את הקשר.

רק אז הם מיהרו לצאת מבניין המשרדים. משם הם נסעו בשני כלי הרכב בזה אחר זה. איתמר אִפשר לקותי לנסוע קדימה בג’יפ, והוא רכב אחריו על האופנוע השחור. הם קבעו שרק לאחר הכניסה מכביש חיפה לצומת אכדיה הם יחליפו מקומות, ואיתמר יהיה המוביל.

איתמר החליט לקיים את מפגש החצות באזור התעשייה של הרצליה־פיתוח, והציע שקותי יחכה לשחף על־יד בית קורקס, בחזית המסעדה הטקסנית ‘טקסס ג’קס’. משם יוביל את שחף למקום המפגש והוא עצמו יחכה להם שם. הוא לא חשש שמישהו ינסה לפגוע שם בקותי. המקום היה מואר היטב, ובחצות עדיין שקק הרחוב המרכזי מתנועת כלי רכב.

הוא בחר את המקום שנחשב מבחינתו ל’בטוח', בכניסה למוסך ‘מרינה’. היה זה המוסך הקיצוני ביותר בסוף אזור התעשייה, ורק כביש מפוקפק וצר הוביל אליו מצפון. ואילו מדרום התפלש שביל עפר לשטח הריק, המפריד בין אזור התעשייה לאזור המגורים של ‘אזורים’. היה זה שביל, שמבחינת הג’יפ והאופנוע נחשב דרך־מילוט אידיאלית. רכב רגיל היה מתקשה לנסוע בשביל העפר הצר.

“אני לא יודע מה זה תוכנית מאולתרת המחזיקה מים כמו שצריך,” אמר קותי כשהם נעצרו לאחר סריקת האזור על־יד מוסך המכוניות, בקטע בודד וחשוך בדיוק כפי שתיאר אותו איתמר. היה זה מקום שומם, מוקף ממערב ומדרום בתלי אדמה כבדה מעורבת בפסולת בנייה “נדמה לי שאנחנו נהיה כאן די בסדר,” סיכם קותי.

רק אז הם פנו וחזרו בשני כלי הרכב לבניין המשרדים הגדול. איתמר נכנס למסעדה הטקסנית והתקשר משם למרכזת. הפעם ציפי לא דרשה ממנו להזדהות, ושחף עלה מיד על הקו.

“איפה?” הוא שאל.

איתמר הסביר לו והוסיף: “תמצא שם ג’יפ סוזוקי בצבע כחול. תיכנס אליו.”

“ואז?”

“רק תיכנס אליו. כבר יקחו אותך אלי. ובלי תרגילים.”

“אוקיי,” איש ר שחף והקשר נותק.

קותי חזר וניכנס לג’יפ שלו כדי להמתין לבואו של שחף, ואילו איתמר הדהיר את האופנוע לעבר המוסך הבודד בקצה אזור התעשייה.

לא רחוק מהשער הגדול והנעול של המוסך עמדו כמה חביות גדולות ששימשו מצבור אשפה למוסך. הוא הסתיר את ה’הונדה' מאחוריהן והתיישב על גבי ארגז שמישהו זרק שם, כשהוא עצמו הופך לצללית כהה וחסרת זיהוי המתמזגת עם העלטה הכהה.

אפילו שלא היה זכר לירח, צנחו מלמעלה ריצודי אור כסף של הכוכבים הגבוהים שקצת נגסו מעוביה של החשכה הכבדה. כך נתאפשר לו להבחין בין הצללית השחורה של הדיונה הרחוקה לבין הגון הבהיר יותר של שולי השמים שספגו קרינה מהים; כאילו השמים שאבו בחזרה את האור הכסוף של הכוכבים שהשתקף במים. ונדמה היה לו כי ביכולתו להריח את הים. ובאמת הים היה במרחק של כמה מאות מטרים משם, ורוח דקה שעלתה ובאה ממערב הדיפה ופיזרה מסביב משהו מניחוח המליחות.

מהכביש הראשי בכיוון תל־אביב נשמע זמזום מונוטוני יציב ומתמשך של זרם המכוניות שנעו מכל כיוון כאילו רק עכשיו התחיל הלילה. אלא שבסביבת המוסך הבודד שררה דממה עמוקה, ולמרות הנהמה החרישית של מנועי המכוניות בצד מזרח היה איתמר מסוגל לקלוט כל צליל זר העולה ממערב. משום כך, עוד לפני שהג’יפ של קותי נגלה לעיניו, הוא כבר שמע את הצליל המוכר של המנוע שלו.

השעה היתה שתים־עשרה וארבע דקות. כשאילן שחף רצה, לא היה דייקן ממנו.

הג’יפ נעצר במרחק של כעשרים מטרים מהמוסך. קותי כיבה את האורות. הוא נשאר לשבת בג’יפ, שעל־פי סיכום עם איתמר, המנוע שלו המשיך לפעול. רק שחף יצא דרך הדלת הימנית כשהוא שואל את קותי, “מה עם איתמר?”

קותי אמר לו שהוא נמצא כאן. ורק אז איתמר קם מעל הארגז, עקף את החביות ונעמד שם, שומר על מרחק של כשישה מטרים משחף, שאחז בידו פנס גדול ומבריק. קרן האור החזקה שלו פגעה בפניו של איתמר.

רגע ארוך הם התבוננו זה בזה. כל אחד חיכה שהשני יגיד משהו. אולם שחף שתק איתמר שתק. היה זה מצב מביך, כאילו משהו מיוחד היה צריך לקרות כדי שהם יתחילו להצליב את מה שהיה להם להגיד.

איתמר שבר את השתיקה. “כבה את הפנס, שחף.”

שחף כיבה את הפנס. ואז שאל איתמר: “מה קורה שחף?”

שחף חסך במלים. פתאום התברר שהוא בא למטרה אחת מוגדרת. הוא לא בא להסביר. הוא לא בא להתנצל. הוא פשוט אמר לאיתמר, “קיבלתי הוראה לסייע.”

“מה עשיתי שרודפים אותי?”

“אני יכול להגיד לך, שכל מה שאני יודע זה שאתה חשוד בביצוע עברה ביטחונית חמורה.”

“מתי ביצעתי עבירה כזאת?”

“במילואים האחרונים שלך.”

“זה טירוף,” אמר איתמר, “לא עברתי שום עבירה ביטחונית, עשיתי את העבודה השגרתית שלי ולא יותר.”

“אני יודע אחרת,” הגיב שחף.

“הראו לך חומר בדוק?”

“לא ראיתי, אבל מאשימים אותך שהכשלת מבצע ללכידתו של מחמוד עדאל שריף…”

השם היה מוכר לאיתמר. הפלשתינאי היה אחד ממפקדי החמאס האכזריים ביותר שפעלו באזור חברון. רוצח משולח רסן. בעיקר נודע כמחסל פלשתינאים שנחשדו בשיתוף פעולה עם הממשל.

“למה הייתי צריך להכשיל מבצע כזה?” " הוא שאל.

שחף חזר והחליק כפו על סנטרו ועל פיו, וחיכך בעיקר את שפתו העליונה. “שמעו אותך אומר שמעצרים כאלה עכשיו רק מקשים על המשא ומתן בקהיר. שממילא יש שלום, וצריך להפסיק את החיסולים. ככה אומרים שאמרת. בשב”כ חושבים שבגלל השמאלניות שלך פעלת כך. העברת מידע לחמאס שעומדים לעצור את שריף."

איתמר לא יכול היה שלא להעריך את המקצועיות שבה תפרו את השקר הזה בשביל שחף. תפירה חכמה המבוססת על תערובת של שברי עובדות הקשורות בפרשת עזיבתו את צה"ל ושקרים שלא היתה להם אחיזה במציאות. אלא שהתערובת הזאת עוררה רושם אמין. בעיקר על רקע ההסתבכויות שהיו לו עם המתנחלים זה שנים, ועל רקע הדעות האישיות שאף פעם לא הסתיר אותן. אולם הוא היה מוכרח להבהיר לשחף את האמת.

“זה בלוף מהתחלה ועד הסוף!” הוא הגיב מיד.

שחף חייך. “אמרו שזה מה שתגיד.”

“מישהו מכר לך סיפור מצוץ…” שחף הניד ראש בהתנגדות. “מי שמכר לי כפי שאתה אומר, זה מישהו שיושב אצלנו גבוה מאוד. אז למי אני צריך להאמין?” הוא הרים את ידיו כלפי מעלה, פורש כפותיו כמי שמכריז על כניעה. התשובה היתה ברורה.

“לא נתתי לך אפילו פעם אחת סיבה לא להאמין בי!” איתמר שמע את הלמות הלב שלו כשהיא מתגברת. אבל כדרכו משל ברוחו, וקצב הדיבור האיטי נותר כשהיה. “אני חוזר ואומר לך, שחף, שנגענו במשהו שבכלל לא קשור בי, ובטח לא צריך היה להיגמר בשום שלב במה שקרה ליומבו ושבזי.”

“אוקיי. אז לא חשבתי שזה יסתבך כל־כך. חשבתי שזה ייגמר במעצר לצורכי חקירה. כך גם אמרו לי. כל העסק הזה עם שבזי ויומבו זה פשוט תאונה…” הוא השתתק. קולו נעשה חנוק מהתרגשות. הוא כעכע לנקות את הגרון מהפקעת החונקת והמשיך: “רק ביצעתי הוראה. לאסון באמת אין שום קשר לפרשה הביטחונית שלך.”

“איך העבירות הביטחוניות שמייחסים לי מתקשרות עם שני הפריטים, הפילם שצילמתי פה ביפו והמזכר של משרד הפנים?”

“הוסבר לי שזה מתקשר. אבל אני לא זה שצריך לשאול שאלות.” הוא השתהה, נתנשם עמוקות והוריד את ידיו, שומר אותן במרחק קצר מגופו שאיתמר לא יחשוש. “אני רוצה את הפריטים האלה. תן לי אותם ואראה מה אוכל לעשות בשבילך. אני מבטיח לך.”

“מה כל־כך לשוב בפילם הזה או במזכר?”

“אני לא יודע ולא רוצה לדעת,” אמר שחף, “אתה היית צריך למסור לי את שני הדברים, ולא עשית את זה…”

“אתה מתאמץ לא לקלוט גם עכשיו שיש חומר נפץ בפריטים האלה? שמישהו משקשק ממשהו?” איתמר לחץ אותו, “לא סתם הורגים אנשים…”

שחף התפרץ לדבריו: “לא היתה כוונה כזאת!”

“לא?” איתמר עשה צעד אחד לקראת שחף. “תגיד לי אתה, מה בדיוק היתה הכוונה?”

“הם טענו שאם ינסו לתפוס אותך, אז זה מסוכן, מפני שהם יודעים את הכישורים שלך, ואתה עלול לפגוע במישהו מהם. אז החליטו להרדים אותך ולעצור אותך בשקט לחקירה עד שתמסור את הפריטים. אבל אף אחד לא התכוון לפגוע במישהו. רק שמשהו השתבש שם.”

“משהו השתבש אבל לא שם,” הגיב איתמר במרירות," הרבה לפני־כן משהו השתבש. משהו שאתה נתת לו יד."

איתמר הביט במפקדו. במרוצת הזמן הוא באמת למד להכיר אותו על מעלותיו ועל מגרעותיו. שחף לא היה שקרן, מפני שהוא היה כל־כך ישר ולא חכם במיוחד, עד שאפילו התקשה לעגל זוויות כשהיה צריך.

“השתמשו בך, שחף,” הוא אמר לבסוף.

“לְמה?”

איתמר הניד ראש בתנועה ארוכה ימינה ושמאלה. “אני לא יודע. הלוואי והייתי יודע. אבל עליתי למישהו על יבלות, וזה מתקשר עם הערלות. עם הפרשה הזו של התינוקות שמלו אותם בכוח. כאן יש משהו ברור, רק שאני לא יודע בשלב זה איך לפרש אותו.”

שחף פער פה, נשם נשימה עמוקה. “זה מעבר לתפיסה שלי,” הוא הודה.

“זה מתחבר עם הזיהוי של ראש צוות המוהלים,” הסביר איתמר בסבלנות, “אחד בשם עזריה שלום.”

“מי זה צריך להיות?”

“הנמוך ההוא, כמו ילד. ראית אותו בתמונה שהרוסייה זיהתה. זה שהגיע ליפו לקומונה במכונית האמריקנית. זה לא סתם ככה. הוא לא רק מוהל אלא גם קצין המבצעים של ארגון ‘דב’. הרושם שלי שמישהו מנסה להשתמש בך לחיפוי על משהו הרבה יותר גדול ממני וממך.”

המלים היו קשות. בשקט שמסביב היתה לקולו הרך ולדיבורו האיטי דווקא תהודה של מכות פלדה בפלדה. הצלילים היו עמומים, שקטים, אולם בעלי עצמה. ואילו שחף חשב שמשהו באמת השתבש אצל איתמר בקומה העליונה.

“הדמיון שלך משתולל,” הגיב לבסוף שחף.

ואיתמר התחיל לפקפק שאולי בכל זאת תפיסת העבודה של שחף בנוסח ישראלי אופייני של ‘הראש הקטן’ מקשה עליו לקלוט את חומרת המצב. “אם זה כך, אגיד לך עוד משהו. מי אתה חושב הם אלה שפנו אליך?”

שחף חכך בדעתו. לבסוף החליט להשיב: “הם לא פנו. הם הופנו מכל־כך גבוה, שזה לא מענייני לחקור. כל מה שאני יודע שקיבלתי הוראה לעזור להם. זה הכל. וחוץ מזה, זה גם לא הג’וב שלי לחקור אותם איפה הם עובדים בשב”כ."

“מי בכלל אמר לך שהם מהשב”כ?"

“אלא מאיפה?”

“הם לא אנשי שב”כ…"

“אתה יודע?” שחף ירה את השאלה בהתגרות.

“יש לי סיבה לחשוב שהם לא. ואם זה נכון, אז זה צריך לעניין את שנינו. בעיקר אם מדובר באנשים שלא עובדים לא בשב”כ. לא במוסד. לא במשטרה…"

“מה אתה רומז? שיש אצלנו עוד איזה גוף ביטחוני מסתורי?”

“לא חשבתי על זה, אבל בהחלט ייתכן שכן…”

שחף שיסע אותו בצחקוק עצבני. “תרד מהסוס הגבוה. איזה גוף יכול להיות פה? אנונימי כזה? בלי שם? בלי זהות?”

“בהחלט ייתכן,” התעקש איתמר, “יחידה לתפקידים מיוחדים, שלא בדיוק פועלת תחת ביקורת של איזשהו גוף…”

איתמר התכוון להגיד לו עוד כמה דברים, אלא שהוא השתתק פתאום, מפני שמעל תל האדמה והאשפה שמתרומם מעבר לגבו של שחף הזדקרה פתאום הצללית הארוכה והדקה של שייקה שדה. ובאותו זמן שהוא הרים יד, נשמע נהם מכונית מתפרצת, והסובארו הלבנה־צהובה נתגלתה מעבר לעיקול הדרך ונעצרה בין התל לבין הג’יפ של קותי. ההיערכות בשטח יצרה שורה שאורכה כעשרים מטרים. שייקה שדה עמד במערב על התל. לפניו הסובארו ושני אנשיו שהתייצבו בצידה באקדוחים שלופים. קדימה מהם במרחק של שבעה מטרים עמד הג’יפ, וקותי ישב בתוכו מאחורי ההגה. בצד הג’יפ עמד שחף. ואילו איתמר נמצא במרחק של כשישה מטרים ממנו, צעד או שניים מחביות האשפה.

האנשים של שדה הפעילו את הזרקור רב־העצמה שבצד הסובארו ולכדו את איתמר בטבעת של אור חריף, מכה אותו בסנוורים עד שהתקשה לראות את הנעשה לפניו. וזה היה רגע קשה, שבו היה עליו להחליט מה לעשות. האיש הגבוה והרזה הוא שחילץ אותו מהיסוסיו ועזר לו להגיב בצורה הנכונה.

“שחף,” נשמע קולו הגבוה של שייקה שדה, “הקשבתי לדיאלוג המעניין שלכם. לך ולאיש שלך יש פיות כמו ג’ורה פתוחה.”

שחף, מנוסה כשהיה בעבודת שטח, קלט במהירות הבזק שמשהו לא בסדר. הוא נפנה פתאום לאחור, כרוצה להימצא בקו ישר עם שייקה שדה וקרא לעומתו: “את מי אתה מייצג, שדה?…” הוא הניף את ידו האוחזת בפנס, כנראה מתוך כוונה להאיר את שדה. אבל הברק שניתז מהפנס היה כניצוץ שעלול להיחשב כנקרע ממתכת של אקדח.

ברגע זה נשמעו שתי יריות, כמעט קורעות את עור התוף.

איתמר לא היה בטוח מי ירה, אם זה היה שדה או אחד מהשניים שעמדו בצידי הסובארו, ואולי שניהם. אלא שזה לא היה חשוב לגבי התוצאה. לרגע נראה שחף ככושל, כמי שחטף חבטה פתאומית בכתפו. השניה הבאה נדמתה כנצח. לבסוף נראה היה שהוא צונח על פניו. אלא שרגליו כאילו נשברו ממכת פתע, והוא ירד בבת־אחת על ברכיו. פלג גופו העליון נטה לאחור, והוא הושיט יד לאיתמר כרוצה להגיד עוד מלה שהתקשה לבטא אותה. ובתנוחה זאת הוא צלל קדימה עד שראשו נחבט בקרקע.

הד הירייה הקפיץ את קותי לפעולה. הוא ניצל את העובדה שמנועו פעל כל הזמן, שחרר את המצמד, וכמסוכם עם איתמר, הזניק את הרכב לעבר שביל העפר ובמהירות נעלם כשכדורים אחדים מתעופפים בכיוון שלו.

רק אז חלף הכדור הראשון על־יד ראשו של איתמר, והוא ניתר לעבר החביות, שלף את ה’גלוק' וירה ירייה מדוייקת אחת לעבר הזרקור ופגע בו. החשיכה התעבתה בבת־אחת. איתמר ניצל את פרור הזמן שעמד לרשותו עד ששדה והציידים שלו יסתגלו לחשכה העמוקה כדי להתניע את האופנוע. ואז הוא עקף במהירות את החביות ודאה כצל כהה לעבר שביל העפר, כשהקליעים שורקים בעקבותיו.

איתמר היה נפחד. בעם הראשונה שהוא שמע את הלמות לבו בעצמה גדולה יותר מפעימות המנוע החזק של האופנוע השחור, המגדיל את המרחק בינו לבין המחסלים, מרחק נותן סיכוי.

הוא התקשה לעכל ברגע זה את משמעות הפגיעה בשחף, ולא היה לו מושג לגבי מצבו, אם הוא חי בכלל, ואם כן, מהי דרגת הפציעה שלו. בכביש חיפה־תל־אביב הוא פנה לכוון הקאונטרי קלאב ומשם הגיע לתחנת דלק ‘פז’. בתחנה הוא חייג בטלפון הציבורי למרכזת.

“כן?” זה היה קולה של ציפי.

“מדבר הג’ינג’י,” הוא התחיל להגיד משהו, אולם היא שיסעה אותו.

“יעד השיחה שלך לא נמצא כאן, אדוני,” היא אמרה בקול יבש.

“לעזאזל!” הוא נהם, “אני רוצה…”

היא שיסעה אותו. “ההוראה לקשר אותך עם היעד היתה לעניין חד־פעמי. ליל מנוחה, אדוני.”

היא ניתקה את הקשר.

לא היתה לפניו ברירה אחרת. הוא התקשר למוקד המחוז ודיווח על שוטר שנפגע מירייה באזור התעשייה בהרצליה וזקוק לעזרה מיידית. הוא לא המתין לשאלה הקשורה בזהותו והחזיר את השפופרת למתלה שלה.

הוא שיער כי הזמן שיחלוף מרגע הזנקת הניידת מתחנת הרצליה ועד הגעתה למקום האירוע יהיה בין עשר דקות לרבע שעה. אבל הוא המתין עוד רגעים אחדים מעבר לשיעור הזה וחייג למוקד. הוא הציג את עצמו כמי שהעביר מידע על השוטר שנפגע באזור התעשייה וביקש לדעת אם הגיע כבר מישהו לזירת הפצוע.

“אדוני, אתה תואשם בהטרדת משטרה!” קרא בכעס מישהו מאנשי המוקד, “לפני כמה רגעים הגיעה לשם ניידת מתחנת הרצליה, ובמקום לא רק שאין פצוע, גם לא חתול”

“אני אומר לך ששוטר נפגע… מירייה…”

“לא מצאו שם לא שוטר ולא אזרח פצוע.”

“הייתי שם… אני שוטר…”

השתררה שתיקה. נראה הי שאיש המוקד מהסס. “תזדהה,” הוא דרש.

“אני לא יכול…”

“אתה מה?” לרגע דעך קולו של איש המוקד, שנשמע כמעט משועשע. אחר־כך חזר והתגבר קולו הנזעם כשהטיח בחריפות: “אתה חתיכת פסיכי שצריך טיפול!” הוא השמיע גידוף גס וניק את הקשר, ואיתמר חשב שגם הוא במקומו היה מגיב במצב הזה כמותו.

זמן־מה ניסה איתמר לחבר תרחישים אחדים למה שקרה שם, וזה לא הלך. לא היה הסבר להיעלמותו של שחף, אלא אם באמת הוא לא נפגע קשה והועבר לטיפול רפואי על־ידי המקצוענים. אלא שהיו גם אפשרויות אחרות. אח מהן היתה ששחף נפגע בצורה קלה והסתלק משם בכוחות עצמו.

כך או אחרת, זאת היתה עובדה ששחף נעלם, ואיתמר חשב שבבוקר ייעזר באלדובי לברר מה עם שחף.


20

איתמר רצה לטבוע בתוכה כאילו היתה דלית מנהרת עינוגים. כאילו היתה לתהום מעוררת אימה נוראה, והוא מתעופף בתוכה. התחושה המוזרה והמשכרת של הנפילה באיברים פשוטים לצדדים, במעוף סהרורי שכזה לעבר תהום שאין לה קרקעית, היתה חונקת־נשימה בהפחדה שלה, עד שבדרך מוזרה נעשתה מענגת, והצמרור שחלף בו גרם לו לרצות להיאנק מעונג. בתוך המתיקות המשכרת של ההתמזגות עם דלית הוא חשב לשכוח את הטירוף שממנו נמלט.

כבר מזמן גילה איתמר שההתעסקות האובססיבית במין, בלי מגבלות של זמן, פעם ועוד, כמו באשמורת האחרונה של אותו לילה מייגע ומתיש, עוזרת לו להתפרק בבת־אחת מכל הלחצים שהצטברו כמטענים כבדים שכבה על־גבי שכבה.

דלית לא ידעה מתי הוא חזר. השעון לא היה חשוב, והמחוגים עוד פחות. עד שנכנס בשקט, היא כבר ישנה שעתיים רצופות שינה עמוקה, והעייפות שלה התפוגגה. בגלל תחושת הסכנה שדבקה בה היו חושיה מחודדים, והיא התעוררה כששמעה את המפתח מפעיל את המנעול האלקטרוני החדיש.

היא קראה מיד בפניו שמשהו קרה. לסתותיו היו מהודקות בכוח, כמו מתלעות של בוקסר שנתכווצו. נראה היה לה כאילו מתחת לעור המתוח הוא לועס חלוקי נחל קשים, רגע מתגלים ורגע נעלמים, מדגישים עוד יותר את לחייו השקועות ואת הסנטר החזק שלו.


“מה קרה?” היא שאלה ויצאה מהמיטה כשהיא נהנית מהמבט שנעץ בה כאילו ליטף אותה בידיו. היא אהבה את כפותיו המעוצבות, שאצבעותיהן ארוכות ורגישות ויחד עם זה חזקות וחמות. גם המבט שלו לא הסתיר את מה שהרגיש כלפיה. התשוקה היתה חתומה באגמים האפורים. היו רגעים משכרים שבהם היה מבטו החודר מחמיא, כאילו הוא חוזר ומגלה את חמודותיה מחדש. היא תפסה את אחת החולצות הגבריות שאהבה להסתובב בהן בדירה כשרגליה חשופות וכפותיה יחפות, ולבשה אותה ברישול. היא ידעה שהוא חיבב את המבנה התמיר של הגוף הארוך שלה, שהחולצה הגברית רק הדגישה את קימוריו וחיטוביו.

הוא לא רצה לדבר על מה שקרה.

“לא מגיע לי להשאר במרחק של קילומטר מאחוריך,” היא אמרה, “זה פשוט לא הוגן.”

השקט שלו הפחיד אותה. משהו קודר התרחש בשעות שהוא נעדר, והוא התחמק מלדבר עלמה שעבר עליו. ואז פתאום היא מצאה את עצמה נלפתת בזרועותיו, ושפתיו לוהטות כמו גחלים, נצמדות לשפתיה ומבעירות אותה עד שנדמה היה לה שהוא שותה אותה אל תוכו בצימאון נוראי.

איתמר התפלש בתוכה, והיא היתה אדמה רותחת שהוא חרש בה תלם עמוק, מכאיב ומסעיר. הוא היה מאהב משגע. הכי טוב שהיה לה. וההזדווגות המסעירה הותירה אותם תשושים, אפסי־נשימה, כמו לאחר ריצה של קילומטרים. כמו אחרי מאמץ שלמטפסי הרים. כמו של מרימי משקולות. כו של מחליקים על קרח, שהפירואט האחרון שלהם יונק תוך נשימה חטופה את שארית כוחותיהם שאפסו.

היא הרגישה שהוא משתמש בהשתגלות כמו במחק. שהוא מתאמץ למחוק משהו שלא מרפה ממנו. מכאיב, מגרה, מציק כמו צרעת שאי־אפשר להיפטר ממנה.


 

יום שלישי 12.4.94


21

הלילה הלך לו כמו כל הלילות, ושחר עלה. השחור הפך לאפור בהיר ואחר כך נעשה חסר צבע, כמו גוֹן בינים. איתמר שכב בצידה של דלית. עיניו היו פקוחות והוא עשה רושם שהוא נמצא כל־כך רחוק ממנה, שהיא נתפסה בכל זאת לתחושה לא נוחה.

הוא חשב על אביו יריב, שהכיר אותו רק דרך הסיפורים. מעט משל שילה אמו שלא הרבתה לדבר על אהובה, הגבר הגבוה והחסון, השוקק חיים, איש הצחוק והנועזות, דור שני של ילידי דגניה. אולם אם היה משהו שהוא באמת ידע על אודותיו כאילו הכיר אותו, זה בגלל סבא יוסף. החוקר איש־כינרת ידע איך להשתמש במלים. הוא ידע איך לצייר לפניו את דמותו של האב שהוא לא הכיר. שהיה בן שלושים ושתיים כשנפגע בנמל אלכסנדריה.

הוא פקח את עיניו ועצם אותן. מחר יום הזיכרון לחללי צה"ל. כל שנה היה יום הזיכרון זמן יותר שקט לסב שבקיבוץ. פניו חרושי השנים לא הסגירו את הצער והגעגועים, מפני שידע לכבוש עמוק עמוק את רגשותיו האישיים. תמיד ביום הזה השתדל איתמר להיות עם סבו. ביחד היו עולים לקבר. רק שעל־פי ההתרחשויות זה לא יֵצא השנה. ובלבד שההסתבכות הארורה הזאת תסתיים.

איתמר הרגיש שדלית התעוררה. הוא התבונן בה בעינים עצומות למחצה, נהנה לראות אותה גוהרת ומתמתחת כחתולה מתפנקת. תמיד היא היתה בלי איפור, להוציא מגע קל של כחול סביב לעיניים ומשהו ממשפחת האדומים משוח על השפתיים. היא היתה יפה באורח המאפיין נשים, שהנוי לא זונח אותן גם כעבור הרבה שנים. האור שדחק את האפלולית גרם לעורה הבהיר להבהיק, מחריף עוד יותר את גונָן השחור של שערותיה הארוכות. הוא עקב אחרי עיניה הפקוחות, דומה שהאישונים הסגולים התבהרו עד כדי ספיגת צבע כחול ומוזר. בינתיים הוצף החדר באור השמש העולה. אור מופלא, כמו נשאב מן החלומות.

דלית החליקה מהמיטה וניגשה לחלון המזרחי לראות את הבוקר החדש. היא הרגישה שמבטו של איתמר מלווה אותה. הוא אהב את העירום שלה, ולא פעם צילם אותה מתוך אותה תאווה גוגנית מסעירה, שאחר־כך גורמת לאמן להשתגל עם המצויירת שלו כדי למצות את מה שהמכחול לא הצליח להשיג. הוא צילם אה המון צילומים. מאות. ואחדות מן התמונות החמיאו לה כל־כך, שהיא חשבה שהוא אוהב אותה. האור הענוג שחדר ממזרח התעצם וצבע בזהב את הגוף התמיר שלה, מדגיש את הקווים המתעגלים סביב שדיה המלאים במידה הנכונה, מחליקים לעבר הבטן השטוחה והחזקה, משם אל הירכיים הארוכות, שאיתמר כל־כך אהב להעביר עליהן את אצבעותיו, משמיע גרגור על ‘העור המשגע’ שלה.

“אור נפלא,” היא אמרה בקול נמוך. “אני יכולה לעמוד כאן כל בוקר ולראות איך האדום הופך לצהוב של ואן־גוך.”

איתמר לא אמר דבר. אבל היא ידעה שהוא שמע את מה שהיא אמרה.

“עוד מעט תוכל לראות את תל־אביב כמו עיר של זהב. יש איזה רגע או שניים שהלבן הוא ממש כמו זהב, ואחר־כך זה נעלם.”

הוא לא הגיב.

זה היה רגע מאותם הרגעים שהיו מתגנבים לתוכו כמו תולעים מרעילות. הקדרות הפתאומית שלו עוררה בה רתיעה. והיא שאלה את עצמה לאן היה נעלם ברגעים כאלה אותו גבר צעיר שכבש אותה בשקט העמוק שלו, עד שלפעמים חשבה ששקט הוא גם כן משהו שאפשר לגעת בו ואפילו למשש אותו.

“תגיד משהו,” היא ביקשה. ניסתה לעקור אותו מאותו מרחק מוזר, כמעט מפחיד.

“על מה?”

“אולי על מה שקרה לך הלילה… חזרת כמו רוח רפאים.”

“חזרתי.” עדיין היה מרוחק אי־שם.

“מה קרה?”

“מישהו נפגע הלילה,” הוא אמר לבסוף.

היא לא ידעה איך להתייחס למה שאמר. לפעמים היה נדמה לה שהוא משטה בה כמו שהיא מנסה לעשות צחוק ממנו, שהכבדות שלו תהיה יותר קלה ונסבלת כמו החיים.

“מה זה ‘מישהו נפגע’?”

“מישהו שמעורב בכל התסבוכת הזאת.”

היא התמתחה. בפניה נרשמה דאגה ברורה. “מה באמת הולך כאן, איתמר?”

“את יודעת כמעט את הכל.”

היא הנידה את ראשה בשלילה. “אני יודעת קטעים. לא כולם מתקשרים. ואני לא בטוחה שאני יודעת מי אתה…”

“את לא יודעת?”

היא לכדה את מבטו. עיניו האפורות שפעו את החמימות שבדרך כלל נמצאה בתוכן, בתוספת חותמות של יושר, כשהיא טבעה בעיניו, היא תמיד האמינה בלי הסתייגות לכל מה שאמר. “אני מתכוונת, איך נעשית מעורב. מאיזה זווית. זה נשמע שאתה או איש שרות ביטחון או שוטר.”

“בואי נסתפק כרגע במה שכבר אמרתי לך.”

“אמרת שיש לך קשר לשירות ביטחוני.”

“אמרתי.”

“זה לא מספיק. עברנו את שעת ההצהרות החגיגיות שאין מאחוריהן ולא כלום. איזה שירות ביטחון? בשביל מי אתה עובד? בעצם, מי אתה, איתמר?” קולה היה תובעני, ויחד עם זה שמרה על שקט, משתדלת לא לגרות אותו לתגובה חריפה.

הוא בחן אותה ממושכות. למרות ההתנגחויות שלפעמים היו בעצם התגרויות הדדיות של שניהם, הוא בטח בה.

“אוקיי,” הוא החליט. היא היתה ראויה לחלוק אתו לא רק את המיטה. “אני אומר לך לאיזה גוף אני משתייך בלי לרדת לפרטים. מה שתביני תביני, ובזה נסתפק.”

היא הנהנה בראשה.

“אני שוטר, למרות שברגע זה אין לי מסמך להוכיח את מה שאמרתי לך.” הוא היסס, אולם התגבר מיד על היסוסיו והוסיף בפשטות: “נקלעתי למצב שבו אני מתקשה להבחין מי שייך למשטרה הטובה ומי שייך למשטרה הרעה.”

היא שתקה.

“זאת האמת,” הוא הבטיח לה.

“אני רוצה לחשוב כך.” היא חזרה לגעת בו במלים. תמיד הוא הרגיש שהמלים שלה הופכות לא פעם למגע אינטימי. “איך קרה שאיבדת כוון?”

“עד לרגע זה כל מה שאני יכול להסביר, זה שמסתובב איזה ראש כנופיה בריונית, מה שמכונה במינוח הפלילי פושע סדרתי, והוא מבצע פשעים בתינוקות שלא נימולו.”

“איך זה מצליח לו שהוא ממשיך בזה?” היא לא הרפתה. היא תמיד נהגה לחטט עד השורש.

“איזה ערפד מהערפדים שמנהלים את המדינה מסוכך עליו בכנפיו, באילו מדובר בסודות שמורים של הכור בדימונה.”

“מה זה מריח לך?”

הלבטים כבר היו ממנו והלאה. ברגע זה נתגבשה לבסוף ה מסקנה שהוא חייב לשתף אותה בכל. משהחליט להשתמש בדירתה במקלט והיא היתה אתו, הוא לא היה רשאי למנוע ממנה את המידע שהיתה ראויה לדעת. מכבר היתה שותפה בקטעים שונים של חייו, והוא מצא אותה מחוברת אליו מרצונה ומתוך בחירה שלה גם בפרק המדאיג הזה. הוא תמצת את שרשרת האירועים עד לאותו בוקר.

אם בהתחלה הוא קרא בעיניה כיצד צומח בתוכה חוסר אמון בגרסתו, מעין חשש שהוא מתעתע כבוחן את תגובתה, הרי ככל שהפליג עד לתיאור המפגש הקטלני, התחלף הספק במבט שביטא דאגה עמוקה מצידה.

“מי הם באמת? מחסלים של מי?” היא חקרה אותו.

איתמר חייך בעגמימות. “הלוואי שהייתי יודע. אבל מה שעלול להיות, זה שהם שייכים לאיזו יחידה ביטחונית שאין לי מושג על קיומה.”

“זה צריך להיות משהו עם גב חזק,” היא החליטה, “כמו מוסד חשאי בתוך המוסד אולי…”

זאת היתה מחשבה מפתיעה. היא נגעה באופציה נוספת.

“בא בחשבון,” הוא מלמל באטיות.

ההסכמה שלו הבהילה אותה. היא קיוותה שהוא יכחיש ויבטל אפשרות מאיימת כשכזאת. אולם הוא אמר שזה ייתכן. שהרבה מהמתרחש באזורי הדמדומים המסוכנים האלה הוא בגדר נעלם המובא לידיעתם של קומץ אנשים בלבד. מבית ההורים היה ידוע לה מהי יכולת הכתישה הדורסנית של הממסד הזה, כשמישהו מנסה לתרגם את צלליו לשפה מוכרת.

“למה שלא תפסיק עכשיו?” תחושת הדאגה הפכה לבהלה, מתחפרת בתוכה כתולעת מטרידה. “תן להם את מה שהם רוצים, ושכח מכל מה שהיה.”

“מצטער. אני חושש שכבר איחרתי את השלב הזה. אני כבר נחשב גורם של סכנה ממשית מבחינתם. הייתי עֵד לשורה של פשעים חמורים. אני טוב מבחינתם כמת.”

“אתה נשמע כאילו אין סיכוי,” היא אמרה.

הוא הידק את שפתיו. היא עקבה אחרי תנועת שפתו התחתונה המעפילה על העליונה, ואחר־כך בחנה את עיניו האפורות שנעשו אפלות. “אני מוכרח לסלק מעל הצוואר שלי את טבעת התליין, ובשביל זה אני מוכרח להבין יותר את כל הסיבוך הזה.”

“יגאל היה אומר שבמצב כזה יש רק דרך אחת לצאת מהבוץ. להעלות את הערך שלך,” היא הרהרה בקול.

“ערך?” הוא בחן אותה בספקנות, תוהה להבין למה התכוונה.

“כן, ערך. המחיר. קרוב לוודאי שעכשיו אתה נחשב אצלם למשהו שרק עלול להתפתח לסיכון מבחינתם, אז צריך לחסל אותך לפני שתעכל מה שיש בידיך. אבל אם תוכיח להם שהם טועים ואתה כבר עברת את השלב הזה ויש בידיך יכולת להבין מה קורה, אז אתה שווה יותר כאובייקט חי ממת. הם יתייחסו אליך אחרת. ככל שהערך שלך יגדל, תהיה מסוגל אתה להכתיב תנאים למשא ומתן, מפני שיהיה לך משהו ממשי להציע למיקוח. משהו שבטח יש לו עוד קונים נוספים, ואולי במחיר גבוה, ואז כדאי יהיה להם לסגור אתך דיל.”

“אז מחיר החיים הוא השתיקה.” הוא מלמל באיטיות.

היא חייכה. “זהו בדיוק. אתה תהיה בעל היד החזקה.”

גם הוא חייך. “ממי למדת את התורה המרתקת הזאת?”

“נחש,” היא לגלגה.

“אביך חיה נשרדת,” חיוכו הפך דק עד שנעלם. “אם את באמת יכולה לרגע לחשוב כמו יגאל, מה היית מציעה?”

“שתמשיך במה שהחלת. תחפור עוד יותר לעומק. תשיג חומר ועובדות כמה שיותר מהר.”

איתמר בחן אותה בהערכה מחודשת. היא חשבה כמו קותי. היא הצליחה להניח אצבע על הנקודה הנכונה. לא פעם היא הוכיחה שיש בה חריפות המאפשרת לה לחדור ישר ללב הבעיה.

“זאת גישה נכונה.” הוא הסכים.

“אין אחרת.” היא הניחה לפניו ספל קפה והתיישבה על־ידו. היא עקבה אחרי מבטו הגולש על חלקת החזה שלה, כמו מלטף את שדיה היפים והגמישים שנחשפו דרך החולצה הגברית המכופתרת ברשלנות. החמימות הפכה לתחושה של נועם כשהיא נצמדה אליו עוד יותר. זה כבר לא היה חיכוך. היא היתה פלג ממנו. “אני מחכה לרגע שתמצא את כפתור המסך כדי שתוכל להרים אותו. אז תימצא בעמדה לגמרי אחרת. ההצגה תהיה שלך. אתה גם תחליט מתי להוריד את המסך.”

הוא שתה מהקפה ושוב חזר ולגם, והיא ראתה שהוא מהורהר, שוקל כדרכו את הנתונים. “אני לא חושב שיש לי ברירה אחרת,” הוא אמר, “תפסת את השור בקרניו. צריך להגיע לעמדת מיקוח.”

“אלוהים גדול,” הוא חייך. היא תמיד היתה צוחקת כשהוא היה משתמש בשמו של אלוהים. אולם הפעם לא. הוא השלים את לגימת ספל הקפה הראשון שלו, רכס את חולצתו ופנה לעבר הדלת. “אני יורד להשיג עיתון. אולי אמצע משהו שקשור בשחף.”

וכשהוא יצא, דלית קמה ונעמדה שנית על־יד החלון, והעיר הלבנה שהיא אהבה ברגע זה היתה עדיין שטופה באור זהוב, קסום, כמעט מסנוור בעצמתו. היא פתחה את החלון הרחב ונשמה את האוויר שבחוץ. החום של אתמול פג, ונראה היה שתהיה הקלה ניכרת.

היא רצתה להיפטר משרידי העייפות של היממה שחלפה בעזרת הג’קוזי שלה ונכנסה לחדר האמבטיה שנשטף באור הרך הצונח פנימה דרך תקרת הזכוכית. היא שכבה בתוך המים המבעבעים, מקשיבה למוסיקה קאמרית של רביעייה ישראלית. בהדרגה הפקירה עצמה להרגשת השחרור הנעימה. עצמה את עיניה והיה נדמה לה שהיא מתעטפת בשלווה.


דלית לא ידעה כמה זמן עבר מאז יצא איתמר להשיג עיתון, אולם פתאום היא שמעה את הפסיעות הרכות שלו מעבר לדלת. היא הרגישה שהוא חסר סבלנות. היא שמעה אותו חוצה בחיפזון את הסטודיו המרווח, לפעמים במהירות כל־כך גדולה, עד שדימתה כי הוא נמצא בשני מקומות באותו זמן. נראה שהוא קרא בעיתון ידיעה קשה מבחינתו. היא חשבה שהוא מפרק מעליו את המתח המעיק בעשייה כלשהי, מפני שהיא גם שמעה אותו מזיז חפצים שונים כאילו הוא מנסה לארגן מחדש את הרהיטים.

היא חייכה. זאת היתה פעם ראשונה שהקרחון המכונה ‘איש הקרח’ בכל זאת קצת נמס. אף פעם היא לא ראתה אותו נשלט על־ידי עצביו. תמיד היתה לה הרגשה ברורה שיש לו שליטה אבסולוטית ברשת העצבים הרגישה, ושהיא יכולה לבטוח בו בכל מצב. הוא היה צוק־סלע איתן, ואפשר היה להשען עליו. אבל עכשיו הוא נשמע לה לפתע כסלע עצבני, כאילו האדמה רועדת תחתיו.

דלית חשבה לנסות לשכנע אותו לפנות לעזרת אביה הכל־יכול. לא פעם היה היתה עדה לכל מיני מצבים שאביה, המשפטן החכם והמבריק, מסוגל היה לשנות סדרי בראשית בעזרת משיכת חוטים נכונים. לא פעם היא השתתפה כקצרנית בפגישות מרתקות שלו עם שרים, חברי כנסת, ראשי ערים, בעלי אימפריות כלכליות. ולא פעם נסגרו בפגישות אלה עניינים, שהיו צריכים להיות מוכרעים בפורומים יותר רחבים. בפגישות כאלה גם נמשכו לא פעם סכומי עתק מקרנות ציבור וחולקו בין קומץ אנשים, אותם אלה שאיתמר היה מלגלג עליהם ברשעות בכינוי ‘המשפחות’.

היא האמינה שאם תשכנע את יגאל לעזור, הוא יגלה אולי באמצעות קשריו המסועפים מי עומד מאחורי פרשה קשה זו, וישמש מתווך בין אותו גוף מסתורי בין איתמר. עצם התערבותו של עורך־דין מרמתו לטובת איתמר נחשבה בעיניה ערובה לחייו. רק בודדים, מי שלא יהיו, יתעמתו אתו. בסופו של דבר לא היתה שום סיבה לאביה לחשוש לשלומו או לשלום משפחתו. הם באמת היו שייכים למוגנים. לבעלי המעמד המיוחד שפותרים בעיות סבוכות באמצעות שיחה טלפונית לכתובת הנכונה. לאלה שאפילו הרשויות נשמרות מלפגוע בהם. אלה ששר המשפטים נזהר בכבודם, והיועץ המשפטי מתקפל לפניהם בבואם לשימועים הקשורים ב’בעלי בתים' של המדינה, זכות מושחתת ומשחיתה השמורה אך ורק לבעלי השפעה. לכאלה הטוענים שעצם הגשת כתב־אישום נגדם תגרום להם נזק. כאילו הגשת כתב נגד אזרח מהשורה אינה מזיקה כלל ועיקר.

לא פעם היא היתה עדת־שמיעה לשיחות שקיים אביה עם החשובים בעורכי העיתונים. הוא סיפק להם המון פעמים כותרות ראשיות, והם היו חייבים לו על כך. ממילא התקשורת היתה בכיס של המשפחות. עמוק עמוק ביס. כבר מזמן לא היתה עיתונות ציבורית בארץ. רוב העיתונים היו בבעלות פרטית. בין הבעלים האלה היו משפחות, שידן הארוכה היתה מעורבת בכל מיני עסקות לוטות בערפל, כמו סחר בנשק. כמו ניהול משאים ומתנים בין מדינות אויבות. כמו סיוע למשטרים קורסים או למורדים שיהיו מחר השלטון החדש של איזו מדינה אומללה בדרום־אמריקה או ביבשת האפריקנית. וכל אלה היו צריכים לעתים קרובות את התערבותם המשפטית והייעוצית של עורך־הדין היימן ושותפיו המבריקים.

המשפחות האלה שלטו גם ברוב ערוצי התקשורת הכתובה והמצולמת בארץ. היה להן גם נתח משמעותי בערוצי הטלוויזיה בכבלים, שהן זכו בו בעסקה מוזרה עם הממשלה, ואביה ושותפיו היו עורכי־הדין שטיפלו בצד הלגאלי המורכב הזה. היא חשבה שהיה בכל זאת משהו ממשי בדעתו הנחרצת של איתמר על המשפחות. היא ידעה שאביה ואחדים מבין חברי החוג היו אפילו בין המשקיעים ‘השקטים’, שכספם נועד לסייע לבעלי העיתונים לשלוט בערוצי הטלוויזיה. היא הכירה אישית רבים מבין אלה שדעת הקהל נחשבה בעיניהם לא פעם לנכס פרטי. הם היו מיודדים עם הוריה. וכל אלה באו אלה אצל אלה כבני בית וכבעלי ברית אמיתיים.

כמו בני משפחת אחת גדולה ומאושרת. אבל טורפת.

רק דבר אחד היה עלול למנוע בעדה מלפנות ליגאל, וזה יקרה אם איתמר העקשן יגלה סרבנות. ‘בלי טובות’, כמו שהוא נהג להתבטא בשביל להרגיז אותה. אם תפנה ליגאל בלי ידיעתו, אז איתמר יהרוג אותה, כך הרהרה בחיוך דק. עד היום היא לא יצרה מצב שיכלה להפגיש בו את איתמר עם אלופה ויגאל. איתמר היה רואה בזה איזשהו רמז לא סימפתי מצידה, משהו בכיוון של התחייבות. וחוץ מזה, כשיגאל שמע מאלופה שהיא ‘מסתובבת’ עם זרוק אחד שבא בקיבוץ, המסתערב שעשה את הכותרות המפורסמות בעיתון בעניין הצלת חייו של ילד פלשתינאי, הוא קיבל לחץ־דם, עד שימים אחרי זה הוא לא רצה לדבר אתה.

חוט הרהוריה נותק כשהיא שמעה משהו כבד נופל על הרצפה.

פתאום חלפה בה מחשבה שמשהו לא בסדר. שזה לא הוא שנמצא שם. שמישהו אחר מסתובב בסטודיו כמו בביתו, מבלי לחשוש מפניה. היא החליקה ויצאה מבריכת הג’קוזי. לבשה במהירות את הג’ינס הצמודים שלה, העלתה את החולצה הלבנה עליה והתקרבה באיטיות לדלת, פותחת אותה כדי סדק צר בדממה מוחלטת.

ואז היא ראתה אותם.

הם היו שניים. כבני שלושים. בעלי קומה ממוצעת. מוצקים. ארשת פניהם היתה אטומה, והם הפכו את הסלון הגדול על פניו. כל שנמצא בו היה הפוך. כל ארון או מגירה היו פרוצים, ומה שהיה בתוכם היה זרוק בתפזורת גסה על הרצפה. הם הבחינו בה מיד. ולרגע נתאגדו המבטים שלהם ושלה. הם ירו בה מבטים שהפחידו אותה בשלווה שבהם. מבטים קפואים, כמעט מזוגגים.

הם לא גילו אפילו צל של התרגשות מהופעתה, כאילו היא לא הטרידה אותם בכלל. אחד מהם, שפתח את קופסת התכשיטים שלה, המשיך בשלווה להפוך אותה על פניה, והיא ראתה איך התכשיטים נשמטים לעבר הרצפה בזה אחר זה. באיטיות משונה. כמו בחלום מרוחק. צונחים בריחוף איטי עד שהם פוגעים ברצפה, ואז הם משמיעים קול מוזר כהתפוצצות מזעזעת. השני, שהיה בעל פרצוף פחוס ואוזניים בולטות כרקיקים משונים, עורר בדלית תחושת רתיעה. הוא חייך לעברה, ושיניו הצחורות התנוצצו ברעבון תמוה. כאילו היא היתה הטרף שהוא ארב לו.

ואז הוא עשה צעד ראשון ומאיים לעברה.

דלית נרתעה לאחור בבהלה, והדלת השמיעה קול נקישה רועמת כשהיא ננעלה. לבה הלם בפראות. בטירוף. הדם זרם בעורקים כאילו הפך למי קרח מכאיבים. היא חיכתה בכל רגע לשמוע את הבעיטה בדלת. אלא שהם כל־כך היו בטוחים בעצמם, שהתעלמו ממנה. היא שמעה שהם ממשיכים לחטט בכל פינה, כאילו היא לא קיימת. אולם היא ידעה שברגע שיסיימו את שלהם הם יתפנו אליה. בשלב זה הם לא מיהרו. ממילא היא היתה לכודה, ולא היה לה לאן להימלט. בבת־אחת היא עיכלה את העובדה הנוקבת שאיתמר תיאר בנאמנות את המלכוד שהיה נתון בו, וכי המעורבות שלה תסכן גם אותה בהיהפכה לחלק מהזירה הקטלנית.

ואיתמר אמור היה לחזור בכל רגע…

היה ברור לה כאור בהיר ומכאיב בצהרי יום, שהם יפגעו בו. מפני שהם חיכו לו, והוא לא ידע שהם כבר כאן.

קליטת משמעות הסיטואציה המסוכנת היתה עבורה כתחושת תער מושחז החולף לאורך פניה, משסף אותם עד שהיא נשטפת בדם מתפרץ מהחתכים הנפערים, מבלי שתרגיש שמשהו נורא קרה לה. פתאום התפרץ הכאב חד של החתך הלא־צפוי וכבש אותה משורשי שערותיה ועד לאצבעות כפות רגליה. היה זה כאב מוחשי בחריפותו, עד שנדמה היה לה שהכרתה מתערפלת.

היא שמעה רחש מכיוון הדלת ונפנתה בחדות. אחד מהשניים ניסה לפתוח את הדלת. הידית נעה למטה וחזרה והתייצבה. היה ברור כי דחיפה או שתיים, והדלת תיכנע. זאת היתה דלת רגילה עם מנעול רגיל.

אינסטינקטיבית היא תפסה במגהץ שהיה מונח על גבי לוח הגיהוץ.

כשהיא שמעה את החבטה הראשונה, היא היתה מוכנה להלום. בחבטה השלישית נפרצה הדלת, והגבר בעל הפרצוף הפחוס התפרץ פנימה ופתאום עמד מנגד כשחיוך לעגני מתפשט בפניו המרובעים. וכשהוא הושיט לעברה את ידיו העבות, היא הניפה את המגהץ ובכל כוחה הכתה בפרצופו, שומעת בתדהמה את ריסוק עצמות האף, רואה באימה של חיה לכודה איך איבד הפרצוף החבוט את הבעתו האנושית הקשוחה ובבת־אחת הפך לעיסת בשר ודם. מגרונו של האיש הפצוע התפרצה צעקה־גניחה משונה, כמו חרחור של שור שחוט, והוא המשיך להניף את ידיו לעברה, כאילו הוא מוכרח להשלים את התנועה שהתחיל בה לפני שהיא ריסקה את פניו במגהץ.

האיש הפצוע וההמום פעל כמקצוען גם בהכרה מטושטשת והתאמץ ללפות את גרונה. עיניו נראו כמו מאורות אפלות ומאיימות הבוערות בתוך עיסת הבשר, שהיתה עד לפני רגע פרצוף אנושי. הוא השמיע גניחה צרודה נוספת כשל חיה פצועה, ולבה הלם במהירות כה גדולה, עד שנדמה היה לה שהיא משתתפת במרוץ מטורף על חייה.

דלית נסוגה בזריזות לאחור והשתחררה בפראות מכפותיו המסוכנות שסגרו על גרונה. היא חזרה והלמה במגהץ בכל כוחה בכתפו הימנית כשהיא משתקת את ידו, והוא נשמט באיטיות משונה על ברכיו, ראשו נוטה לצד ועיניו מתהפכות. הוא חרחר ושוב ניסה להתרומם כשהוא שולף אקדח מחגורתו. נדמה היה לה שלעולם לא תתגבר עליו. שהוא עוף החול החוזר מאפרו וצומח לממדים מפחידים אחרי כל התקפה שלה. היא לא היססה ובעטה בחזהו, והפעם הוא התמוטט תוך השמעת גניחה משונה.

היא התפרצה לעבר הדלת בניסיון נואש לחלוף על פניו של הבריון השני. הוא לא המתין וירה לעברה בעת שהיא ניתרה לצד, והקליע שהחטיא אותה פגע בדלת האמבטיה הפרוצה.

האיש חזר והתכונן לפגוע בה, כשאיתמר הופע במפתיע. ההתאוששות שלו ממראה הדירה ההפוכה היתה מהירה כברק. התגובות שלו היו שקולות, מדודות, והוא פעל בדייקנות. הוא ניתר לעבר גבו של היורה, ועוד לפני שנחת בצידו, הלם בזרוע המושטת, סובב אותה לאחור, עקר מתוך הכף את האקדח, וזה נשמט ארצה. תוך שבריר השנייה הראה הוא בעט באקדח והרחיק אותו אל מתחת לספה שבפינת הישיבה. במקביל הוא המשיך לפגוע באגרופו פעם אחר פעם במותניו של האיש, באזור הרגיש של הכליות. האלמוני ניסה להתחמק מהתקפתו היעילה, אלא שאיבד כבר משהו מיכולת ההתגוננות שלו, ואיתמר לא החמיץ את יתרון ההפתעה, וברכו התרוממה והלמה במפשעתו של יריבו.

דלית הופתעה מעָצמת ההתקפה האלימה של איתמר על הזר. העובדה שאיתמר מסוגל היה לתקוף באכזריות כזאת ולהגיב תגובה חריפה וכל־כך מדויקת, גרמה לה לחשוב שברגע זה היא בעצם מזהה פן חדש באותו גבר שקט. לראשונה עלה בדעתה שבשעת הצורך הוא מסוגל לקטול בלי להניד עפעף. בעבר לא היתה אפילו מסוגלת להתייחס למחשבה כזו על אודותיו. היא לא שיערה שהאיש בעל הדיבור האיטי מסוגל לפעול במצב שכזה מבלי לאבד משהו מקור־רוחו. היא גם לא העלתה בדעתה שהיא יכול להפגין ביעילות כזאת שיקול פעולה המעניק לו יתרון כה בולט על המקצוען.

בינתיים נמשכה ההתמודדות בין איתמר לאלמוני. היריב החסון שספג את המהלומות הקשות ביצע גלגול, התרומם בגמישות מפתיעה על רגליו ותוך כדי כך הטיל כיסא באיתמר, ומיד אחרי ההטלה הוא ניתר לעברו כדואה והטיח אגרוף קשה בגרונו, עד שאיתמר המשתנק הוטל לעבר הקיר. מזלו היה שהושיט את רגלו ובלם את הנחיתה של האיש כשהוא חובט בבטנו. הקטטה ביניהם נמשכה עד שמחדר האמבטיה נחלץ התוקף הפצוע, כשהוא מנסה להיאחז במשקוף הדלת, שלא יישמט לעבר הרצפה.

יריבו של איתמר העיף בבן־צמדו מבט, של רגע גרם להשהיית תגובה נוספת שלו. הפנים המחוצים ושטופי הדם של הגבר הפצוע וההמום גרמו לו שיסיח את דעתו מאיתמר, וזה ניצל את מרווח הזמן הזעיר, זינק לעבר דלית, תפס אותה בפרק ידה וגרר אותה אל מחוץ לדירה, כשהם בולעים את המדרגות בדילוגים מהירים.

בחוץ שאל אותה" “יש לך לאן לנסוע?”

והיא אמרה: “הבית של אחותי שמעונה. היא לא בארץ…”

“איפה זה?”

“בתל־ברוך, ברחוב רפידים,” היא הפטירה בנשימה חטופה והוסיפה את מספר החווילה הקטנה.

“חכי לי שם,” הוא אמר וליווה אותה ל’מזדה' הסגולה שלה. “אם יש שם חניון סגור, אז תכניסי לשם אתה מכונית…”

היא נעצה בו מבט. “בחניון חונות המכוניות של שמעונה וזאביק.”

“אז תחני במרחק הבית. רצוי אפילו ברחוב אחר.”

“אתה חושב…” היא ניסתה לומר משהו רק שהזמן חמק מבין האצבעות.

“הסברים ומחשבות אחר־כך,” הוא אמר ועקב אחרי ה’מזדה' המתרחקת. שום מכונית זרה לא יצאה בעקבותיה.

רק כשאיתמר עלה והתיישב על־גבי ה’הונדה' הענק שלו שחנה בקרבת מקום, הוא הבחין בשני אנשיו של שייקה שדה שיצאו מהבניין כשאחד תומך בשני שנפצע. ורק כשהם נכנסו למכונית שלהם, הוא התניע את האופנוע השחור ודהר לעבר תל־ברוך.


22

“איך הם מצאו אותנו?” שאלה דלית, כשאיתמר נכנס לבית של שמעונה וזאביק אחרי שהחנה את האופנוע בחצר הקדמית, מאחורי ביתן החניה הסגור של החווילה.

“אני הבעיה,” הוא הודה, “האסימונים בקומה העליונה יורדים אצלי לאט בזמן האחרון. אסור היה שתיסעי לקותי במכונית שלך. ידעתי שהם היו שם בתצפית ורשמו כל מכונית שמישהו הגיע בה לקותי באותו יום. ממספר הרישוי לא היה קשה להגיע לשמך ולכתובת שלך. וכנראה הם כבר יודעים על הקשר בינך לביני. אני בטוח שכמעט כל פרט בחיי ידוע להם.”


שמץ של חיוך נדלק בזווית פיה. “כנראה לא רק אצלך האסימונים יורדים לאט. בכל זאת זה לקח גם להם איזה זמן.”

“כמה זמן נוכל להיות כאן?” הוא רצה לדעת, והיא אמרה לו ששמעונה ובעלה זאביק היהלומן נסעו לארצות הברית לשישה שבועות.

“אני חושבת שהבית יכול לשמש לנו בסיס לא רע,” היא אמרה, “כל עוד הם לא יגלו אותו. זה שאלה של זמן, לא?”

איתמר הניד קלות את ראשו, מאשר את הקביעה שלה. “בינתיים יש כמה דברים שאני צריך לעשות היום,” הוא הבהיר, “החגורה נסגרת עלינו.”

“אתה צריך עזרה,” דלית הציעה, “אני לא בטוחה שרצוי שתמשיך לבד.”

“מחשבה מקורית…”

“חשבתי על עוד משהו.” היא היססה, מתעלמת מהאירוניה שלו.

הוא עודד אותה. “אני שומע.”

“חשבתי שאולי כדאי לחטוף מלה עם יגאל.”

להפתעתה הוא לא מיהר לבטל את ההצעה שלה בנוסח ‘תשכחי מזה’. הוא השתהה, ונראה היה שהוא שוקל בכובד־ראש את המחשבה הזאת.

“אנ’לא יודע,” הוא הגיב מהוסס.

“עם כל זה שאתה לא סובל אותו, הוא עם הקשרים שלו מסוגל לעשות יותר ממה שאתה תוכל.”

“זה בטוח.”

“אז תחשוב על זה, איתמר.”

הוא התבונן בה, והיא ראתה שהוא מגלגל בראשו את הרעיון. בוחן אותו מכל הצדדים. היא היתה אשמה במסויגות שלו. פעם פלטה משהו, שאחר־ כך הצטערה עליו. מיצתה באוזניו תקרית שאירעה בינה לבין אביה על רקע האפשרות שיקפוץ לבלות אתם בחווילה איזה זמן. זה היה ביום קיץ רותח בשנה שעברה. היא אמרה ליגאל שהיתה רוצה שאיתמר יבוא לבריכה לשבּת של כיף. ממילא בכל שבת היו מזדמנים המון אורחים. אולם יגאל הגיב בגסות־רוח וביטא בחריפותו את דעתו על ‘המסתערב הזה’, הכלומניק מהקיבוץ, הקשור בפרשת הילד הפלשתינאי.

אולם עכשיו נוצר מצב אחר, מסוכן. והיא קיוותה שיגאל יגלה באמת משהו מהחכמה ומההבנה המיוחדות לו ויתעלה מעל ההתייחסות האישית שלו לאיתמר, שאפילו לא פגש בו ולא רצה להכיר אותו. אולי מפני שלמרות שבקלילות הלא־מחייבת שבה התייחסה דלית כלפי חוץ לרומן הזה, הוא הרגיש כי מדובר היה בקשר עמוק ורציני בין השניים. מדובר היה בקשר עמוק ורציני בין השניים.

“אנ’לא יודע מה להגיד לך,” הפטיר איתמר.

“תרצה או לא, לך דבר אתו. אלה החיים וזאת המציאות,” הדגישה דלית, אתה לא חי בחלל ריק, ומישהו עומד מאחורי כל זה. מישהו שאין לך כל אפשרות להגיע אליו. אבל ליגאל יש סיכוי. זה עניין של פתיחת דלת נכונה."

“אולי. אני רק לא בטוח שזה הרגע הנכון,” הוא הגיב בחוסר רצון בולט.

“מתי זה יהיה מתאים ללו”ז שלך? אחרי שמישהו ידפוק בנו כדור?"

“אחרי שאתחיל להבין במה אנחנו תקועים.” הוא העריך את הרצון שלה לסייע אפילו בעירוב אביה. הרעיון הזה שלה העיד יותר מכל מלה רכה על עומק היחס שלה אליו. ,אם תבואי עכשיו לאביך אין לך מה למכור לו כסבר ממשי. מה תספרי לו? על מילת תינוקות בכפיה, שבגללה כבר נהרגו שלושה אנשים? על ההתפרצות לדירה שלך והיריות שהיו שם? זה באמת חסר לך ולי. כל מה שהוא יגיד לך זה יהיה בערך כך: הה, אמרתי לך לא להסתובב עם הפְרֶח הזה. תקומי ותעזבי אותו."

“הוא אף פעם לא השתמש במלה הזאת.”

“מה זה חשוב בעצם. פְרֶח או פרחח או כלומניק. הכוונה ברורה. בעיקר אחר שרבת אתו כשהוא קרא לי ‘כלומניק’.”

היא היססה ואחר־כך קבעה עמדה: “בוא נהיה מבוגרים. מה שהיה אין לזה קשר לבעיה שהיא עכשיו של שנינו.”

הוא פטר אותה ב’אחשוב על זה'.

איתמר סייר בשתי הקומות של הבית. מהקומה העליונה אפשר היה בקלות להסתלק לחצר האחורית וגם לקדמית. היתרון היה שכל השטח שלפני הבית היה פתוח עד למרגלות דייק העפר שהורם בצד המערבי כדי לבלום את רעש התנועה מדרך איילון.

“מעניין כמה זמן ייקח להם לגלות שאנחנו כאן,” הוא מלמל.

היא התבוננה בו בדאגה. “אתה חושב…”

“אולי כשאי שתיסעי לכמה ימים להורייך,” הוא אמר, “זה יהיה יותר בטוח. לפחות בקטע הזה.”

“מה ביחס אליך?”

“הבית הזה יכול, כמו שאמרת, לשמש לי בסיס. עד שאחבר את הפסיפס.”

“זה נשמע כאילו אתה בכל זאת מרוצה מהמקום.”

“אני מקווה שהם לא יעלו עליו מהר.”

“אם זה בסדר בשבילך, אז זה בסדר גם בשבילי.” קולה היה בעל צליל שטוח. החלטי. מעבר לנכונות להתמקח. היא שוב קראה בפניו שהוא לא יודע מה קורה אִתה בהעדרו. אבל הבעת פניה הבהירה לו שהיא נחרצת בדעתה.

“אוקיי.”

דלית קמה לצאת. “אני ניגשת לסופּר. מישהו צריך לדאוג שהבית הזה יהיה מצויד לפחות במינימום.” כשראתה שהוא רוצה להגיד משהו, היא חייכה: “הפעם לא נעשה את הטעות שעשינו. אני יוצאת במכונית של אחותי. זה בסדר.” היא הוציאה ממגירה צרור של מפתחות והניחה אותו לפניו. “אם תרצה, תשתמש בב.מ.ו. של זאביק.”

“אם אצטרך בשעות היום, אז זה יהיה יותר בטוח מהאופנוע,” הוא הסכים. וכשהיא יצאה הוא התקשר לביתו של אלדובי וביקש ממרים שתעביר הודעה דחופה לשרגא להתקשר אליו לבית ברפידים. וכעבור רגע הוא שמע את צליל ההתקשרות, ואחר כך היה זה קולו של שרגא אלדובי.

“כן,” אמר אלדובי.

הוא לא יכול היה לדעת אם הקו שאלדובי דיבר ממנו היה מצותת. לא פעם היו ציתותי מעקב של היחידה לחקירת שוטרים. אבל איתמר הסתכן ואמר מלה אחת בקול נמוך. הוא רצה לקוות שאלדובי יקלוט במהירות את הכוונה.

“נקי?” הוא שאל. אלדובי לא היסס, מפני שהוא זיהה מיד את קולו. "אתה יכול לדבר., הוא אמר, “אני נמצא במרכזת.”

“מה קורה?”

“אני לא יודע איך זה מתקשר, רק יש פה מהומה שלמה,” הודה אלדובי, “היום קוברים את יומבו ושבזי ומחר את שחף.”

נפלה שתיקה עמוקה.

“בעיתון כתוב שהוא רק נפצע קשה במהלך מרדף בחצר מלטשת יהלומים ביצחק שדה…”

“מרדף קטלני,” אמר אלדובי, “הכדור קרע אותו בגרון. בנקודת החיבור עם הכתף.”

“אתה מוכן לתמצת?”

אלדובי תמצת. דיווח ביובש המאפיין את דיבורו כמו תמיד. באחת וחצי נתקבלה במוקד של המחוז הודעת פריצה למלטשה. שחף קלט את הודעת הקפצת הניידות של היחידה המרכזית ואמר שהוא נמצא בקרבת המלטשה ותוך שניות יהיה שם. זה היה הקשר האחרון אתו. מצאו אותו בחצר הבניין של המלטשה, והוא כבר היה מת.

איתמר הופתע. “אתה בטוח שזה היה שחף שדיבר?”

“עד כמה שאני יודע, אז ‘ציפור שלוש’ זה שחף.”

"מי קיבל את ההודעה של ‘ציפור שלוש’?

“סמל חרמוני…”

איתמר גלגל את השם במחשב הפנימי שלו. “לא מכיר את השם הזה.”

אלדובי הסכים אתו. “חדש במוקד.”

“זאת אומרת שהזיהוי מסתמך רק אל הכינוי של שחף?” תהה איתמר.

“כך זה נשמע,” הסכים אלדובי, “יש לך סיבה לחשוב שמישהו השתמש בכינוי של ‘ציפור שלוש’ להטעייה כלשהי?”

שוב הוא טעם מחריפות מוחו העירני של אלדובי. מהירות חשיבתו היתה מרשימה. אך לא פחות מזה היתה יכולתו לקשור קישורים.

“אני בטוח בזה,” הוא אמר לבסוף.

“עכשיו קשה יהיה להוכיח אם זה היה שחף או לא,” אמר אלדובי, “המתים לא מדברים. וההקלטות במוקד לא תמיד עוזרות. מה גם ששחף או מי שהתחזה לו דיבר על רקע של רעש מכוניות.”

“זה נשמע לא טוב,” אמר איתמר.

“זה לשון המעטה.”

“למה אתה מתכוון, אלדובי?”

אלדובי השתעל שיעול עמוק והתרחק מהאפרכסת. איתמר שיער שכמו תמיד גרם לזה העשן של הסיגרית התקועה כמעט בקביעות בפיו.

“אני מתכוון לאלמוני שהתקשר למוקד ודיווח על שוטר פצוע… מוכר לך הסיפור הזה?”

“האלמוני הזה היה כל־כך מבולבל, שהוא הזכיר מקום אחר לגמרי. אבל לא זאת הבעיה. רב־סמל יצחקי שדיבר עם האלמוני מסר בעדות שלו שהאלמוני טען שהוא שוטר. אז תעשה אחד ועוד אחד. סמוי אחד שנעלם ואיש לא יודע איפה הוא, ותוסיף לזה את מה שקרה לשחף, ומה אתה מקבל?”

הוא קיבל תוצאה קשה מאוד מבחינתו. מצד אחד, הוא באמת נעלם. היעלמותו שלא מובנת לאור העובדה ששחף הוציא הנחיות שכל אנשי הסמויה ינתקו מגע עם ‘ציפור שבע’. עכשיו שחף חוסל ואיש לא יודע עדיין מי יבוא במקומו. ומה היו בכלל המקור או הסיבה להוראה לנתק אתו מגע. מצד שני, נוצר צירוף מקרים אומלל בגלל הטלפון שלו למוקד.

הוא היה ציפור שמוטת־כנף.

“יש כבר צו מאסר?” הוא שאל.

“זה מה שמעניין בעסק הזה, שאין לא רק צו אלא אפילו רמז בכיוון שלך.” אלדובי התנשף באיטיות.

“מי מנהל את החקירה, הימ”ר?"

“לא. היחידה לפשעים חמורים של המטה הארצי.”

זאת היתה ידיעה שהסמירה אותו, מפני שהדרך המתאימה ביותר לטפל ברצח של קצין המשטרה היתה להפקיד את החקירה בידי החוקרים מנוסים של הימ"ר. ליחידה לפשעים חמורים, הארצית בירושלים, היו מעבירים מקרים החורגים בדרך כלל מתחום שלמחוז אחד, והמקרה הזה של שחף היה שייך רק למחוז תל־אביב.

“מה המסקנה, אלדובי?”

“מישהו בצמרת רוצה להיות בטוח שתהיה לו אפשרות לנווט את החקירה כמו שהוא רוצה,” פירש אלדובי. “ירצו, יפעלו בקצב; ירצו, יאֵטו את הקצב. ירצו, יחסלו את החקירה בתחילתה ויאשרו את הממצאים שבשטח. הכל תלוי באותם ‘הם’ שהזכרת. מישהו רוצה לאכול את העוגה וגם לשמור אותה שלמה.”

איתמר נבוך. “תסביר,” הוא ביקש.

“זה פשוט מאוד, לפחות לי,” הסביר אלדובי, “זאת אומרת שאפילו אם הם רוצים להניח יד על מישהו, הם לא רוצים לעורר מהומה ורעש מיותרים שעלולים דווקא לגרום לחשיפה ציבורית של דברים, שהם מעוניינים לקבור ובגללם התעוררה כל התסבוכת. תופס?”

“אני חושב שכן,” אמר איתמר. “אבל מה ביחס אלי? הם יחפשו את אותו אלמוני שהתקשר למוקד. לא?”

זה בדיוק מה שמסביר מדוע הועברה החקירה לירושלים. שם אפשר לפוצץ עניין ואפשר גם לקבור עניין. מי שרצה מהתחלה לעזור לאותם אנשי צללים, יעשה גם עכשיו כל מאמץ לשמור על פרופורציה. ניפוח העניין לא יהיה טוב לאותו מישהו." אלדובי השתהה. “אם יש חשיבות לדעתי, אז הם רוצים לגמור את הסיפור בלי צרימות ובלי רעש.”

“איך אתה יודע את כל זה?”

“השערות וניסיון,” הודה אלדובי. “מישהו מחק אותך מהיחידה. וכנראה ששחף היה מעורב בזה. מצאתי אצלו את התיק האישי שלך, שכנראה גם אותו התכוון להשמיד או לסלק אותו ולמסור למישהו. כך שאם מתקיים איזשהו מצוד אחריך ממש ברגעים אלה, הוא יכול להימשך רק על־ידי אלה שהתחילו בו. וזה אומר בשקט בשקט.”

“יש לי קבלה נוספת על זה שהם לא פותחים במצוד עם רעש,” העיר איתמר, “לא מזמן היה ניסיון נוסף לשמור את זה במסגרת מאוד שקטה.”

אלדובי ירד מיד לסוף כוונתו. “מתי זה קרה?”

“כמו שאמרתי. הבוקר.” איתמר התנשם עמוקות, כאילו חילוף האוויר בריאותיו היה גלולה משככת־מתח. “וחוץ מזה, שיהיה לך ברור שכל הסיפור על מלטשת היהלומים ביצחק שדה זה פברוק אלף אלף.”

“תיארתי לעצמי שנגיע לזה. אני מבין שלך יש גִרסה אחרת.”

“זה לא קרה במלטשה ביצחק שדה.”

“אני אשאל אותך בדרך של הנחה. נניח שאני יודע מי אותו אלמוני שהתקשר למוקד. המידע שהעביר למוקד היה מדוייק?”

“אזור תעשייה הרצליה־פיתוח.” הוא ידע שאלדובי ציפה לשמוע את הפרט הזה כדי לדעת היכן הוא עומד אתו מעבר לסתם השערות.

“אני מבין,” הפטיר אלדובי. שעת האמת הגיעה. לא עוד סתם ‘שוטר’ כפי שהוא חשד מתחילה. תמונת המצב התבהרה לו עד לדקויות. “כדאי שניפגש,” הוא הציע, “אם אתה רוצה בעזרתי.”

“זה בדיוק מה שרציתי.”

“יש לך הצעה?”

איתמר העיף מבט בשעון. השעה היתה עשר ומשהו. “אתה יכול לצאת משם?”

“בצהריים. אחת. מגרש החנייה הרגיל. נוח לך?”

זה היה נוח. כל שעה היתה נוחה. מגרש החנייה בצומת ארלוזורוב ואבן־גבירול. פתאום הוא היה אדון ללוח הזמנים שלו. הוא היה מחוק מהמשטרה. עכשיו הוא קיבל על כך אישור מאלדובי. הוא רשאי היה לתכנן את השעות והפגישות על־פי צרכיו, או להתאים עצמו לאלה שהוא נצרך להם. הוא היה חייב דין וחשבון על מעשיו רק לעצמו, עד שתסתיים הפרשה הזאת והוא יוכל לחזור ליחידה. ובינתיים נעשה בעצם אלדובי למקור הבלעדי והחשוב ביותר שלו, גם מבחינת מידע וגם מבחינת יכולת מקצועית מעולה.

לפני שהם התנתקו, אמר אלדובי: “אתה יודע שמסע המצוות של הכת המסתורית נמשך?”

“לא ידעתי… חשבתי…”

“אני יודע מה שאתה חושב. זאת עובדה שהם ממשיכים במסע המוזר הזה מבלי להתחשב שאתה משמש הפרעה קטנה. הם כנראה בטוחים שהפתרון זה משהו של שעות, אולי עוד יום או יומיים לכל היותר עד שהם ירמסו אותך.”

כל מלה של אלדובי שקלה כמו אבן כבדה. איתמר לא פקפק באבחנה הקולעת של השוטר הוותיק. אלדובי היה חיית שטח בעלת חושים חדים מאין כמותם. שוטרים כמוהו נולדים שניים, אולי שלושה, בדור. הם הופכים לאגדה בחייהם, וזו מהדהדת עוד שנים רבות גם לאחר שהם נמוגים.

הוא חש בחיבה העמוקה שהאיש המיוחד הזה מבטא כלפיו. כמו חיבה של אב לבן. עובדה שאלדובי היה מעודכן בפרשה עד לשעות האחרונות. כל מה שהתרחש היה ידוע לו. מכל הצדדים. וזה גרם לו להרגיש חמימות מוזרה, כמעט גורמת ללחלוחית בעיניים.

“מה נודע לך בקשר לתינוקות?” הוא שאל.

אתמול הגיעו שתי תלונות נוספות."

“איפה?”

“אחת בירושלים. תאומים של עולה מארגנטינה, שהגיור שלה נעשה שם ועוד לא קיבל חותמת ‘כושר’ למהדרין אצלנו. השניה תלונה מבת־ים. שוב פעם תינוק של עולים מרוסיה. במקרה הזה התלונה רק על הסרת העָרלה. התינוק נבדק ב’וולפסון' ונשלח הביתה.”

“עשה לי טובה, אלדובי, נסה להשיג על זה מידע נוסף. אולי פתאום יופיע איזה קצה של חוט. אולי.”

“אתה ממשיך לסבך אותי, הה, ילד?”

“אתה כבר מזמן מסובך.”

והוא ניתק את הקו.


23

בשעות הבוקר המוקדמות של אותו יום שלישי אירעו התפתחויות חשובות באחד התיקים המשפטיים הגדולים והנפתלים ביותר בתולדות המשפט הפלילי במדינה. אחד המשרדים החשובים של עורכי־דין מהשורה הראשונה, מומחים הנודעים בהפיכת הקוטב הצפוני לדרומי, יצא בהצהרה רשמית במסיבת עיתונאים שהתקיימה במלון השרון בהרצליה־פיתוח, כי זה זמן־מה מטופל המשרד בהגנה המשפטית בתיק הזה, שהנאשם בו היה אישיות פוליטית מזהירה. האיש שעמד בראש צוות עורכי־הדין, והתייצב מול סוללת העיתונאים, השדרים והמצלמות, היה יגאל היימן.

מסיבת העיתונאים התחיל בתשע ורבע והסתיימה בעשרה לעשר, לאחר שורה קצרה של שאלות ומתן תשובות זהירות וקולעות. התזמון היה מחושב עד לשנייה. בעשר בדיוק כבר שודרה הידיעה בראש מהדורת החדשות, מפני שכל ידיעה הקשורה באותו חשוד היתה זוכה בהתייחסות שכזאת. בידיעה המפורטת נאמר, כי לאחר בדיקת חומר משפטי רב הקשור בכתב האישום הפלילי שהוגש נגד חבר הכנסת, השר לשעבר אהרון אזולאי, החליט משרדו של יגאל היימן להודיע רשמית כי כבר לפני חודשים אחדים הוא קיבל על עצמו את ההגנה המשפטית, ולשם כך ייאלץ המשרד לדחות קבלת טיפול בתיקים חדשים. להגנה יירתמו עוד אחדים משותפיו של היימן, ואחרים ימשיכו לטפל בלקוחות הרגילים של המשרד.

עורך מהדורת החדשות דאג שיציינו כי עורך־הדין יגאל היימן ידוע כמשפטן, שלאורך הקריירה המזהירה שלו לא הפסיד במשפט שייצג בו לקוח מהזירה הפוליטית. הוא נחשב למעורה בכל נבכי הפוליטיקה וסודותיה בירושלים, וידע איך להפוך לבן לשחור ושחור ללבן, כשמדובר היה בהגנה על אישים פוליטיים שנחשדו בעבירות של מעילה באמון, קבלת שוחד וגניבת כספי ציבור.

קריין החדשות הודיע, כי שכירתו של היימן לייצג את אזולאי נחשבת כבר בקרב חוגי המשפטנים כחצי ניצחון של אהרון אזולאי, שהעיתונות לא היססה להציגו במשך תקופה ארוכה כחשוד במעשי נוכלות, מרמה וגניבה מכספי ציבור בהיקף ובשיטתיות, שלא היה דומה להם מאז נפתחו לראשונה דלתות הכנסת לפני ארבעים ושש שנים.

שורת הסיכום הקשה היתה, כי במקביל לערוץ ההגנה הקלאסי נראה כי בדעת ההגנה לנקוט כל דרך אפשרית כדי להציג את הנאשם כנרדף על־ידי יריבים פוליטיים מטעמים עדתיים.


אחד הפרשנים הידועים בתחום המשפט אמר בראיון בגלי צה"ל כי למיטב זכרונו וידיעתו, לא נעשה עד היום שימוש כה בוטה בנימוקים עדתיים כמו במקרה של הרב אזולאי, ונראה היה כי היימן אכן מתכונן להציג את החשוד כקורבן על רקע עדתי, ולא יהסס אפילו להטיל רבים לקלחת גזענות יהודית פנימית, שקשה לדעת כיצד תסתיים. את היימן עניינה נקודה אחת, איך לזַכות אך לקוחו ולהרחיב את ארנקו.

עורך־הדין יגאל היימן היה איש, שאי־אפשר להתעלם מחזותו המרשימה. בגיל חמישים ושתיים הוא עדיין נחשב לאחד הגברים הנאים ביותר בקהילת עורכי־הדין. הוא היה גבר תמיד וגבה קומה, שאלמלא פרצופו מוכר לציבור כעורך־דין צמרת, אפשר היה לטעות בו ולחשוב אותו או לדוגמן שפרש מהמסלול, אולם עדיין שומר על רעננות, או לשחקן קולנוע במיטבו. ובאמת היה בו גם מזה וגם מזה.

שערה אחת לא נגרעה משערו הסמיך, השחור כשחור הלילה. השנים המצטברות רק החתימו את צדעיו במידה מסוימת של גון כסף מתנוצץ, וכבר־מזל בכל התחומים, גם המגע הקליל של השיבה רק היטיב אתו. הוא פשוט נראה עוד יותר נאה ומכובד. פניו היו ארוכים וחטובים, והוא הקפיד על מסג’ים יום יומיים ועל עיסוי מיוחד לפניו. בעיקר מתחת לסנטר. לשמור שעור הפנים ייראה מתוח ולסלק סימני קמטים ראשונים של חותם הגיל מהצוואר.

היימן נהג להרכיב משקפיים שעדשותיהם נתונות במסגרת מודרנית דקיקה וקשיחה, שהוסיפה לו ארשת הגות ושברה משהו את הקו הקלאסי של יופיו. היה זה משקל נגד לשפם הדקיק שלו המטופח בנוסח שחקני הקולנוע של שנות השלושים והארבעים כמו מאלווין דאגלאס, ארול פלין וקלרק גייבל. מראה פניו השלים את הרושם הצעיר של גופו הארוך והדק. מדי יום נהג לרדת לחוף ימה של הרצליה לריצה שנמשכה שעה ארוכה והסתיימה בשחיית חתירה חזקה ונמרצת. הוא עשה את זה גם בימי החורף הקרים והסוערים.

בעיקר נהנה היימן לחדור למי המרינה, שעדיין לא עגנו בה יאכטות. הוא חיכה בקוצר רוח ליום שתיפתח כדי להעביר אליה את היאכטה שלו ממרינת תל־אביב. לא פעם גם נתבקש להביע עמדה משפטית באחת השערוריות המשפטיות שנקשרו במרינה, ואף תרם בהתלהבות את חלקו להזמת השמועה העקשנית, שכל מטרת הקמת המרינה היתה לאפשר לקומץ יזמים מסוימים לצבור רווחים אסטרונומיים מהקמת פרוייקטים של דירות מגורים מפוארות ועסקי בידור שתוכננו מסביב למרינה.

יגאל היימן נהנה משתי נגיסות נאות מהעוגה הזאת. הוא שימש יועץ משפטי של אחדים מבעלי ההון הגדולים ביותר בארץ ובחו"ל, שעמדו להשקיע בפרוייקטים אחדים בהרצליה עשרות רבות של מיליוני דולרים. ומנגד נהנה ממעורבות אישית באחדים מהפרוייקטים העתידיים, שידע עליהם בזכות מעמדו כחבר מועצת העיר.

אבל עיקר פרסומו לא היה קשור כלל בגורלה הכלכלי של הרצליה, שהעיסוק השולי בה נחשב אצלו לשעשוע חברתי נחמד, ותו לא. במישור הממלכתי הוא נמנה עם קבוצה מצומצמת של עורכי־דין, שמקצועם היה מכניס כאילו היו בעלי תעשייה ענקית. הוא שימש זה שנים רבות כאחד מעורכי־הדין המזהירים ביותר של ‘המשפחות’. כושרו המשפטי בענייני חוזים, כלכלה והשקעות היה מדהים. לא היה מישהו שהיה מסוגל להתחרות בו בתחבולות ובעָרמה משפטית, להוציא אולי עורכי־דין כרם כספי, יגאל ארנון, ואולי אמנון זכרוני. אלא שבצמרת הדקה הזאת, שנמצאו בה לא יותר מחמישה או שישה עורכי־דין, לא היה צורך בתחרות, אלא בהשגת ‘הבנות’ מניחות את הדעת.

עורכי־דין כאלה נודעו כיועצים של כולם, החל בראש הממשלה, דרך אריה דרעי וכלה באהרון אזולאי, תמיד כשהתעורר חשד שראש הממשלה נקלע למצב של מה שמוגדר כ’ניגוד אינטרסים', היה מוזעק עורך־דין מסוגו של יגאל היימן לפתור את הבעיה. הכל היה כשר במדינה הפרטית של ‘המשפחות’. משום כך קשת הנושאים שהיימן טיפל בהם היתה מתגמשת בהתאם לנסיבות, מעיסוק בשחרורם של מרגלים, נושא שהעלה את דרג המעורבות שלו למשאים ומתנים ברמה של ממשלות, ועד למתן ייעוץ משפטי לאחדים מנאשמי ‘משפט הבנקאים’ שזעזע את המערכת המוניטארית.

יגאל היימן הוא שהוכיח שאפשר להוציא נשמה למדינה שלמה, אם מושכים הליך משפטי מעבר לאופק הסביר של עשיית צדק. כשנפתח כבר משפט הבנקאים, התברר שהטקטיקה הזאת הוכיחה את עצמה. אפילו חורצי הדין כבר נזהרו מלדון לחומרה את אלה שהשתעשעו בכספי המפקידים הקטנים, כאילו מדובר היה בנכסים פרטיים שלהם מדורי דורות.

עכשיו עמדה לפניו משימה דומה ואולי הרבה יותר נכבדה, מפני שהיא היתה קשורה באישיות השייכת לצמרת המשפחות החדשות, שבשנים האחרונות הצטרפו לחוג הסגור מכווּן המפלגות הדתיות האנטי־ציוניות. מכבר הוא אמר לאלופה אשתו, כי יבוא יום והמשפט הזה, שהתחיל בעצם בכלי התקשורת שחשפו את הפרשה, יהיה נלמד על כל היבטיו בכל בתי הספר למשפט. ויגאל היימן ידע שזאת הזדמנות להצדיק בפעם המי־יודע־כמה את בטחונו כי איש אינו מסוגל עדיין לסכן את מעמדו האיתן כגדול ‘מטהרי השרצים’.

הוא, שותפיו למשרד והטובים שבצוות הגדול שלהם עסקו במשך חודשים ארוכים בלימוד עשרות הארגזים של המסמכים שהם קיבלו מפרקליטות המדינה כדי ללמוד את הבסיס המשפטי שגרם לאנשי הפרקליטות לגבש את ההחלטה להגיש את כתב האישום הפלילי הקשה נגד הלקוח שלהם. יגאל היימן אהב את מה שהיה צפוי לו. פירוש הדבר להיות מגיבורי הכותרות במשך חודשים ארוכים ורבים. והוא היה נרגש כבשיאו של סקס טוב מעצם המחשבה על ה’פַייט' שהוא ייתן בזירת המשפט הזה.

מבחינת ההגנה הוא נקט את המדיניות הערמומית של אזולאי עצמו, שמהיום שנחשפה לראשונה הפרשה באחד העיתונים, הוא זעק כתרנגול שחוט שמתנכלים לו על רקע עדתי. בערמומיות מזהירה הציג עצמו אזולאי כקורבן של מאבק עקיב מיום הקמת המדינה בין היהדות האשכנזית ליהדות הספרדית, שכללה כל מי שלא נחשב לאשכנזי. מושג־השעה החדש היה ‘המזרחיים’, שאזולאי המציא אותו לצורך עניניו.

אזולאי טען שיוכיח את חפותו, לפי שהוא קצה הקרחון העדתי המיוסר והמנוצל במדינת היהודים. הוא טען שבמשפט יוכיח כי מימיה הראשונים של ממשלת בן־גוריון נקשר קשר לאפשר ליהדות האשכנזית לנצל את היהדות הספרדית־מזרחית. ואילו כל מגמתו היתה כרובין הוד בשעתו, לקחת מהאשכנזים את מה שנגזל מהמזרחיים ולהחזיר את הגזֵלה לבעליה החוקיים. עד כמה שהתורה הזאת היתה מסולפת ומעוּותת לדעת רבים, דווקא היימן התלהב מהגישה הזאת, אימץ אותה וחרת אותה על דגל הסנגוריה שהעמיד לרשותו של אהרון אזולאי. והוא גם אימץ את תביעתו המפורסמת של אזולאי לשנות את כותרת כתב האישום מ’מדינת ישראל נגד אהרון אזולאי' ל’מדינת ישראל נגד המזרחיים'.

השלבים הבאים, כך חשב, יהיו הרבה יותר קלים. והוא האמין שאפילו לא יצליח להפריך את כל סעיפי כתב התביעה המוצק, בכל זאת יגרום לשופטים להסס ולחשוש בבוא עת סיכומים. המטרה שלו היתה שגם אם יורשע לקוחו, תהיה זו הרשעה משונה, שבכלל לא תשפיע על המשך הקריירה הפוליטית המזהירה של אזולאי, הנחשב למבריק ולחכם ביותר מבין כל אלה המאכלסים את בניין הכנסת בירושלים. היימן האמין שעָצמתו של אהרון אזולאי כאיש מפתח בזירה הפוליטית, החורץ את גורל הממשלה לשבט או לחסד, תלך ותגבר עוד יותר בעתיד.

אותו יום שלישי, לאחר מסיבת העיתונאים, בשעה שתים־עשרה, התקיימה התוועדות בלשכתו המרוּוחת עם שלושה מעמיתיו וחמישה מעוזריהם. הלשכה נמצאה בקצה הקומה שלפני האחרונה במלון ‘השרון’. מחצית מהקומה הזאת נשכרה על־ידי היימן הממולח ושותפיו, שהסכימו כי הם יכולים להוציא את משרדיהם מתל־אביב החנוקה לאוויר פתוח וצלול. והיימן רצה שמים. והוא רצה ים. וכל זה עמד לרשותו מהחלון הגדול שנפתח עבורו לעבר הים. והיו לו השירותים המעולים והאוכל המשובח של המלון, והוא גם היה במרחק הליכה של כמה מאות מטרים מהחווילה המרוּוחת שלו ברחוב וינגייט.

היימן העדיף את ההליכה על פני הנסיעה במרצדס שלו, שרכילאים משולחי לשון גרסו שהיתה אחת מבין שתיים מסוגה בארץ. מכונית שעם כל השכלולים והמותרות שהוא הכניס בה, עלתה כחצי מיליון שקל.

הוא אהב לטייל רגלי כשהוא אוחז במקל הליכה עשוי מענף עץ אירי שחור, שסמוך לגולת ראשו היה צווארו החזק מחובק בטבעת פלטינה, שבה היה חקוק שמו בפשטות, באותיות לטיניות. המקל הזה היה מתנה של אלופה כשהם טסו לוושינגטון כאורחיהם של לאה ויצחק, להשתתף בטקס החתימה בין ישראל לבין אש"ף בשלושה־עשר בספטמבר שעבר. משא ומתן שהוא היה שותף לו בהתייעצויות שונות שבהן נזקקו לבעל מוח משפטי נפתל כשלו. בדרך חזרה הם התעכבו לימים אחדים במנהטן. איך אפשר היה אחרת. ואז אלופה ראתה את המקל המיוחד הזה בחנות מיוחדת למקלות ברחוב ארבעים ושש, בין השדרה השישית לחמישית, ומיד חשבה, ‘כמה שזה יתאים ליגאל’.

מאז אותה נסיעה נמצא תמיד המקל בהישג ידו. גם כשהיה יורד לים לריצותיו ולשחיותיו, היה המקל אתו. הוא הפך אותו לסמל אישי. בשנה האחרונה, בכל תצלום שלו בעיתונות או בטלוויזיה, הוא נראה תמיר, דק, מחויט על־פי צו האופנה, אוחז בידו את מקל הענף שלו. הוא נהג לאחוז בגולתו גם בישיבות עם עמיתיו. היה מדבר באדיבות, בנועם, וכפו מלטפת את הגולה המלוטשת היטב של שורש הענף.

כך נהג גם בצהריים כשהוא, השותף הבכיר, ישב בראש השולחן הגדול, פניו לעבר הים ועמיתיו מתבוננים בו, ולכל היותר נתאפשר להם להתמקד בציור שמן ענק של אורי ליפשיץ שהיה תלוי מאחוריו, ובו מצויירת דמות אדם מחזיק בידו מטרייה, משל נזקק לעוגן הצלה, והרמז היה ברור. אלא שבדרך כלל הם מיקדו בו את מבטיהם, קשובים. כל אחד מהם היה בעל שיעור קומה מבחינה משפטית. אולם הוא שהוביל אותם, וטוב היה להפקיד בידיו את ההובלה, מפני שהיח"צנות שלו, בעזרתה של אלופה כמארחת אלגנטית, היתה לשם דבר. ביתם היה מוקד חברתי, וכל מבלי ארץ חשובים היו אורחיו.

הם אחזו בידיהם את סיכומי החומר העצום לקראת הפגישה הבלתי־שגרתית שנקבעה להם עם היועץ המשפטי לאור העובדה שכבר הוגש כתב אישום, הוסרה חסינותו של אזולאי ואף נקבע מועד לישיבה ראשונה בבית המשפט המחוזי בירושלים לפני הרכב של שלושה שופטים. היתה להם הערכה כי אפשר יהיה לגרום לבן־יאיר, שהם לא התייחסו אליו כאל מאור משפטי, לשקול מחדש סעיפים מסוימים בכתב האישום ולגרום להם לשנותם לכאורה לאור עובדות חדשות שהם יציגו. הם שיערו שהיועץ יהיה זהיר בהשבת פניהם ריקם בהיותו מודע ליחס המיוחד של ראש הממשלה לאהרון אזולאי.

אם יעלה בידם להצביע על הישג כזה בטרם פתיחת המשפט, תהיה לכך השפעה חיובית גם על דעת הקהל, והאווירה סביב אזולאי תתרום להליך משפטי יותר נינוח. שינוי כזה בכתב האישום יתרום להפצת שמועה כי היועץ המשפטי החדש אינו מאושר כלל מהחלטת קודמו חריש להגיש כתב אישום נגד אזולאי. היימן ועמיתיו היו מודעים לחשיבותם של הישגים פסיכולוגיים. צעד כזה יחזור ויוכיח את טיעונו הנוקב של אזולאי כי הוא בעצם קורבן למלחמת עדות. לפיכך, הכל היה פתוח.

המגמה של הישיבה באותו יום היתה לנתח את קו הפעולה לתקופה הקרובה. לדבריו של היימן, נועד קו הפעולה ‘להוציא את הנשמה’ לכל הגורמים שחברו יחד לפגוע בלקוח החשוב. הוא הציע להתמקד גם במסע הכפשה שיטתי נגד שר המשפטים ליבאי ונגד הפרקליטות כגוף שוויתר על אובייקטיביות במקרה של אזולאי, ואף נקט לדבריו עוינות גלויה, שבאה לביטוי בהזרמה קבועה לעיתונות של רמזים מכוערים נגד לקוחם. היימן גם הציע להשתמש בתקשורת להצליף בפרקליטות על הִתאנוּת מכוּונת לשר לשעבר אזולאי, שנהג לבקר קשות את משרד המשפטים על התנכלות שיטתית לכל מי שמייצג בקומה זקופה את המזרחיים.


בעצם היימן כבר היה מעורב בחשאי בענייניו של אזולאי עוד לפני חודשים רבים, כשאזולאי התייעץ אתו איך ניתן להכשיל את החקירה המשטרתית ואף להקשות על חיי החוקרים. היימן עצמו, כמובן בעזרתו הנמרצת של אזולאי, הוא שיזם עוד זמן רב קודם להודעה הרשמית על לקיחת ההגנה, את מסע הרמזים המכוערים נגד אזולאי, ושתל אותם באמצעי התקשורת כאילו באו ממקורות רשמיים הקשורים בהליכי החקירה, שהלכה והסתעפה והקיפה מאות נחקרים ועדים. המגמה היתה שבבוא היום, על רקע של הכפשה שיטתית ומכוּונת של אזולאי, תתקבל בהבנה מתקפת־נגד מוחצת כלפי הפרקליטות, משרד המשפטים ומשרד המשטרה כמייצגים את הכוחות האפלים המסייעים ליריבים הפוליטיים במלחמתם בנציג המזהיר של המזרחיים בכנסת, מצב שאפשר יהיה לנצלו לטובת אזולאי אפילו בזירת בית המשפט, שם יוצג כקורבן תמים.

היימן הכשיר את הקרקע למתקפת־נגד מוחצת במשך חודשים ארוכים, לאחר שבשיחה ארוכה עם מקורבי ראש הממשלה נאמר לו במפורש כי יש לעשות את הכל לטהר את אהרון אזולאי, וכי ראש הממשלה יהיה מרוצה עד מאוד אם יושג ההישג המשפטי הזה. אחד מיועצי ראש הממשלה גם קבע כי גורל כל תהליך השלום נמצא בעצם בידיו של אזולאי, שכן אם תסיר מפלגתו את תמיכתה בממשלת רבין יהיה זה צעד שיקרב את קיצה של ממשלת המיעוט.

הרמזים העבים שקיבל היימן מירושלים היו בעצם היתר לפגוע בכל גורם ממשלתי המתעקש שלא לסייע בהסרת חבל התלייה מעל צווארו של אזולאי. ויגאל היימן עשה בחודשים האחרונים ככל העולה על רוחו בבואו לפגוע בכל נציגי המוסדות הממלכתיים שחברו למחוץ באורח משפטי את מי שראש הממשלה כל־כך רצה ביקָרו משיקוליו.

יגאל היימן היה מומחה בתעלולים כאלה. איש לא היה מעלה על דעתו לחשוד בו שהוא מושך החוטים המזוהמים שמאחורי המסע הערמומי הזה. לא הוא. לא מי שמשמש בשעת הצורך גם יועץ משפטי רם־מעלה של ראש הממשלה, ייעוץ שניתן תמורת שכר סמלי, שקל בשנה. לא עורך־דין כמותו, שכבר כונה בעיתונות בכינוי המחמיא ‘איש השקל’, הוא שיפגע במוסדות ממשלתיים בכירים בצורה כל־כך בוטה. אבל כשמדובר בלקוח שאמור לא רק להעלות שוב את יוקרת המשרד, אלא גם להכניס לקופת המשרד מיליוני שקלים תמורת ההגנה, כי אז הכל מותר וכשר. בעיקר כשהם מצוידים בברכתו של הרב הגאון אברהם יעקב, פטרונו של אהרון אזולאי.

“רבותי,” הוא אמר לארבעת עמיתיו אחרי שניתחו את המהלכים החדשים שלהם, “העסק מתחיל לזוז גם מבחינתנו. אני מקווה לשמוע עוד היום כי בקרוב מאוד יתחילו להגיע התשלומים הראשונים המשמעותיים על חשבון ההגנה הזאת.”

שותפיו החליפו ביניהם מבטים וחיוכים של שביעות תרצון.

“זאת הפעם הראשונה,” חייך היימן, “שאני מרגיש כמעט ככינור שני.” ודי היה באמירה השנונה הזאת לגרום להם לפרוץ בצחוק. הם ידעו שהוא צודק. מפני שערמתו של החשוד לא נפלה מזו של היימן. בתככים לא היה דומה לו, לרב הצעיר אזולאי.

מישהו העיר, שאזולאי מכניס בכיסו הקטן גם את זוג האוהבים חיים רמון ואריה דרעי, שנאמר כי הקשר הפוליטי ביניהם משמעותי אפילו יותר מנישואים קתוליים.

מישהו אחר אמר, שהשר שלהם מוכרח לפתוח במערכה, מפני שאת יריית הפתיחה על ה ירושה של ראשות הממשלה עמד לירות חיים רמון. כולם ציפו במתיחות לדעת אם ירוץ או לא ירוץ לתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. הם חשבו שההסתדרות לא מעניינת את חיים רמון אלא כמקפצה מצויינת לחתור תחת המשך כהונתו של רבין, ולסלק שרים בני דור הביניים. היימן הסכים שלשר שלהם יש סיכוי אולי טוב יותר אפילו משל רמון, מפני שמחובר אליו אהרון אזולאי.

סמוך לשעה אחת הסכימו השותפים, כי הקו שהציע היימן מקובל עליהם, מה גם שהוא יקדם את סכוייו של השר ‘שלהם’ לתפוס את מקומו הראוי במלחמת הירושה העומדת להיפתח ולהיות אגרסיבית ללא רחמים. איש מהם לא טרח להזכיר את רבין ואת פרס. יהיה גורל תהליך השלום אשר יהיה, הם כבר נחשבים לאנשי האתמול. ומשרדים של עורכי־דין חכמים תמיד נמצאים כבר ברגל אחת בתוך המחר.

גם לשר ‘שלהם’ היתה גישה זהה.

נחמה, מזכירתו של היימן, נכנסה ללשכה המרוּוחת מיד לאחר שעמיתיו פרשו ללשכותיהם. היא הניחה על שולחנו מעטפה גדולה וכבדה שהכילה מאות עמודים מודפסים. פרט לשמו לא היה מצוין על המעטפה דבר נוסף, למעט המלים ‘לנמען בלבד’.

מדי שבוע, מאז שהתחיל היימן בפעילותו מאחורי הקלעים למען ייצוגו של אהרון אזולאי, היה שליח אנונימי מביע מעטפה כזאת בכל יום שלישי בצהריים, מניח אותה בלשכתו ונעלם.

אסור היה להיימן כמשפטן לדעת את זהות המקור האנונימי ששיגר את החומר שבמעטפות. אסור היה להיימן לדעת על־ידי מי ובאילו אמצעים בוצעה העבירה הזאת על החוק בנוסח של ‘עברה מתמשכת’. אסור היה לו לדעת מי הזמין בקביעות את ביצוע האזנות הסתר האלה, ולשם מה. ומשום כך היה גם השליח אנונימי. תהליך העברת החומר היה בגדר של ביזוי החוק, מבלי שהדבר ניתן להוכחה שאין להפריכה.

אבל היימן היה שייך לקבוצת ‘הנועזים’, עורכי־הדין הדגולים שחושיהם כבר מזמן נתקהו, ותחושת של ‘אני ואפסי’, השיוך למעמד השליט, הם שהנחו אותם בזלזולם המחושב והשקול במערכת החוקים, בבתי המשפט ובמושג השחוק, צדק.

היימן ידע בדיוק מי משגר אליו את תעתיקי השיחות של האזנות הסתר הלא־חוקיות, ומדוע. אלה היו פענוחי מאות שיחות טלפון שנערכו במרוצת השבוע החולף על־ידי אישים כנשיא המדינה, ראש הממשלה, המפכ"ל, שר המשפטים, שר המשטרה, חברי כנסת מסוימים, היועץ המשפטי של הממשלה ובכירים ממשרדו, עורכים ועיתונאים חשובים בכל תחומי המדיה ואישי ציבור, שלדעת אנשי הצללים, היו להם אינטרסים ויכולת להשפיע על גורל הלקוח היקר ביותר של המשרד, אזולאי, או להיות מושפעים ממנו. יותר מדי גורלות של אישים חשובים המעוגנים היטב בצמרת הממשל, נקשרו בדרך כלשהי ביום המחרת של הרב אהרון אזולאי.

הסיכום עם היימן היה שהוא יעיין בתדפיסים, ולאחר שילמד את מה שנראה לו חשוב, ישמיד את העותק שבידו במגרסה החזקה של משרדו. הכוונה היתה שהוא ינסה לאתר בתוך השיחות המוקלטות חומר שיסייע לאנשיו של אזולאי להפעיל לחץ לפחות על אחדים מאותם מצותָתים לשנות את עמדתם לטובת אזולאי. במלים אחרות, הכוונה היתה לסחוט תנאים ליצירת אווירה אוהדת לרב הצעיר, ורק משפטן חריף כהיימן יכול היה לקשור חוטים זעירים מפה ומשם למעשה אריגה המאפשר לאנשי אזולאי לפעול בזהירות ויחד עם זאת לצבור נקודות חשובות לטובת מנהיגם.

הוא פתח בזהירות את החבילה. בפנים, כמו ששיער, נמצאו כמעט ארבע מאות עמודים של הדיאלוגים השונים. וכמו תמיד הוא ראה פה ושם חומר משמעותי שהתייחס ללקוח החשוב שלו, שהיה קשור בשר ‘שלו’. והיימן חשב שמא המצב הפוך, וכי זהו השר שלו שקשור בטבורו אל הלקוח.

הוא הרהר מתוך הערכה עמוקה באותם שני מהמרים צעירים שהחליטו לקשור גורלם זה בזה ותכננו בפקחות ובצנעה את המהפכה של ‘דור הולך ודור בא’. בעיקר הוא התמקד באיש המזוקן, אהרון אזולאי, איש במיטבו, במחצית שנות השלושים לחייו, העמיד את המדינה על ראשה פעם אחרי פעם בסחיטות הכספים הממלכתיים שסחט בשם פטרונו ומועצת חכמי התורה עבור המוסדות השונים של מפלגתו, כשהחיוך השמנוני אינו סר מפניו המזוקנים. הוא שבר מבלי להניד עפעף את כל כללי המשחק המקובלים והפך את מפלגתו הזעירה לבעלת משקל אדיר, כשאינו מהסס להשתמש לשם כך בכל אמצעי. שוא שם ללעג את כל הגורמים, שעניינם היה להוקיע אדם כמותו. הוא לגלג בגלוי על כל אלה ואף צולם לא מכבר כשהוא צוחק בפה מלא למקרא הערותיה והשגותיה של מבקרת המדינה על תקופת עבודתו כשׂר. קשה היה שלא להעריץ אותו על שידע לשים ללעג את כל המערכות השומרות על נורמות במדינה מסודרת, שהתחילו להתפתל כשרבין אותת לא פעם שלמען תהליך השלום כל קורבן מקובל עליו.

אחד הכינויים החביבים על אזולאי היה פרי המצאתו של עיתונאי מסוים, שכינה אותו ‘מכופף הרה"מים’. בערמומיות של פושט נבלות הוא עשה מראשי הממשלה לעג וקלס בזה אחר זה. בכוונה, בגישה שחצנית, היה מכופף אותם כאילו היו קנה סוף שאיבד את גמישותו, ורק הודות לזהירותו ולרצונו הטוב נמנע מלשבור אותם. הוא הופיע מחובק אתם, כאוהב נאמן המתחלק במכאוביהם, כשותף להגיגיהם הנסתרים ביותר, ומעבר לקלעים הושיט להם לשון לגלגנית, מגמד אותם אפילו מתחת לשיעור קומתו של יצחק שמיר.

ולא היתה דוגמה קולעת ומבזה יותר לגישה זו המצמקת את ראש הממשלה מאשר גימודו של יצחק רבין, שאזולאי הפך אותו לאיש הביקורים הליליים כגנב במחתרת, בדירת הגג של פטרונו של אזולאי. ביקורים אלה נועדו להקנות לפטרון תחושת גאווה, שהנה אפילו ראש הממשלה עצמו מחזר אחריו בהתלהבות ובא אישית להסביר לו את המבוך הפוליטי, וכל זה נחשב שכר מועט תמורת המשך קיומו של תהליך השלום. אבל מבחינתו של היימן, גישת הכניעה של ראש הממשלה תאמה את השקפתו כי אכן הכל ייחשב ‘כשר’ כאשר מדובר בטיהורו של השרץ, מי שכּוּנה בכתבות מסוימות ‘אזולאי מלך ישראל’, ולא בנימת לגלוג.

היימן נהג לכנות כל אחד מלקוחותיו בכינוי כלשהו, שהפך במרוצת הזמן לסימן הזיהוי שלו בינו לבין מזכירתו נחמה. יכול היה לעשות שימוש בתואר המלכותי שהוצמד לאזולאי, אלא שהוא ידע מיהו, ובסתר לבו התייחס אליו כאל זוחל מבחיל. מבחינתו, הכינוי שרץ נדבק היטב בדמותו של הפוליטיקאי המבריק אזולאי, ואפילו נחמה, המזכירה הנאמנה שלו בחמש־עשרה השנים האחרונות, הגונה וישרה, לא הסתייגה הפעם מחריפות הביטוי ולא התריסה נגדו. גם היא חשבה שאזולאי הוא שרץ, מהגרועים שבהם. אולם כמו היימן, כלפי חוץ הקפידה לכנותו ‘כבוד הרב’.

בכל אחד מהמשלוחים של תעתיקי השיחות המצותתות האלה גילה היימן חומר, שעשוי בבוא היום לשמש אותו לתקיעת עוד מקל בגלגלי המערכת המשפטית. לעכב עוד ועוד את התהליך. להאט את הקצב. לנקוט סחבת, שבכל מקרה תפעל בסופו של דבר לטובת הלקוח שלו.

היימן גם ידע כי כמו תמיד, שעה אחרי שהחומר יהיה מונח לפניו, תתקשר האשה האלגנטית לדעת אם הכל כשורה. היא היתה הנציגה הבכירה של ‘הסוכנות’. אולי האשה המרכזת בידיה עָצמה גדולה יותר מזו המופקדת בידי כל אשה אחרת במדינה. חכמה היתה, חריפה ונועזת, ולה הגב הרחב ביותר שיש למישהו הנמצא בעסק כל־כך עדין ופרטי כמו שלה. עסק שנגזרים בו גורלות לחיים ולמוות.

ואמנם כך היה. בדיוק שעה אחרי שנחמה הניחה לפניו את המעטפה הגדולה, הוא שמע את צלצול הקו הישיר שלו, שמספרו היה ידוע רק לאלה הקשורים אתו בקשרים מיוחדים, והאשה מ’הסוכנות' היתה אחת מהם. אשה שהוא הוקיר בלב שלם. היא היתה כלבבו.

“מר היימן,” היא פתחה בקולה הנעים אבל היבש והמדויק, “אני מניחה שהחומר אצלך.”

תמיד הקפידה לפנות אליו באדיבות, שומרת על ריחוק מסוים. רק פעם אחת הוא ראה אותה, כשהיה דיון רחב יותר ב’קֵייס', וצריך היה ליצור תמימות דעים לגבי הטקטיקה בין כל הגורמים שנרתמו לעניין. הוא התרשם ממנה עמוקות. היא היתה צעירה מאלופה אולי בשנתיים־שלוש לכל היותר, בת ארבעים ומשהו, וכמותה יפה, חושנית ומסעירה. לא פלא שמסוגלת היתה לזכות כמעט בכל גבר שחשקה בו. הבחירה האחרונה שלה היתה מוצלחת ביותר מבחינתה: היא קשרה קשר עם גבר מצמרת החוג הרגיש ביותר של המדינה, ומתוך העזה כמעט מפחידה התברגה היטב לתוך חוג זה.

“החומר אצלי,” הוא אמר לה, “וכבר התחלתי לעיין בו.”

"תתמקד בעיקר בשיחות שבין שר המשפטים ליועץ, היא הציעה. “אנחנו לא רואים נכונות מצד השר לרכך משהו. איש עקרונות קשוח. אבל הרושם שלנו שהיועץ אינו עשוי מחומר קשיח במיוחד. ואולי אפשר יהיה לכופף לו את היד אם נפעיל כלפיו טיפול נקודתי.”

“הקונפליקט בין שני האישים ידוע,” אמר היימן, “ליבאי לא מאושר מבן־יאיר, ורבין נותן לבן־יאיר את ההרגשה שהוא נמצא אצלו במקום יותר חשוב מהשר. אז אם אפשר לאתר נקודות התנגחות בין השר ליועץ, זה ייחשב לחומר טוב.”

היא השמיעה צחוק רך. “תמצא מספיק חומר בנושא הזה. סימנתי לך את המקומות שתמצא בהם עניין מיוחד.”

“להפעיל את המדיה?” הוא תהה כשואל את עצמו. “מתקבל יותר ויותר רושם, שהיועץ הזה משקשק מהתקשורת. הוא כבר נכשל בה פעמים אחדות.”

היא הגיבה בחיוב. “אתה מומחה לזה, מר היימן. אין ספק שרצוי לגמד את דמותו. הרושם הוא שמדבר באיש שמאוהב בעצמו, ופגיעה בתדמיתו תרכך אותו, אם יֵדע ברמז שההתקפות עליו יכולות להיות מבוקרות ומרוסנות כמעט עד היעלמן. אתה יודע את העבודה שלך, מר היימן.”

“אני מקווה שאת משיבה לי באותה מטבע.” הוא שיגר חץ בעדינות.

“גם אני,” היא השיבה בזהירות, אבל הוא חש שהיא הסתמרה. “אין לי כוונה לשמש לכם פרטנרית פחותת־ערך.”

“בינתיים אני שומע שיש לכם איזה תקלה קטנה.” עורך־הדין הצית סיגר קצר ועבה כנקניקיה. הוא פלט את העשן והתבונן בעננה האפורה שהתאבכה סביב באיטיות. “לפעמים דברים גדולים נופלים בגלל דבר חסר־ערך.”

“אנחנו מודעים לזה, והנושא נמצא בטיפול. היינו ממליצים בשלב זה להקפיא את המשך הפעילות הדתית הנלהבת הזאת…”

"בלתי אפשרי! הוא קטע אותה שלא כמנהגו. “זה ייחשב על־ידי הרב יעקב כעלבון אישי, כפגיעה ישירה בכבודו, וזה הדבר האחרון שאנחנו רוצים. הוא חייב להרגיש ולדעת שאנחנו יוצאים מגדרנו כדי שהמסע הקדוש שלו יימשך כרצונו. הדיאלוג בינו לבין אלוהים נחשב בעיניו כתרומה הגדולה ביותר שלו לטיהורו של אזולאי. אז התפקיד שלך, לנקות לנו מסביב את השטח, כדי שהרב יעקב ימשיך לקיים את מצוותיו בדרכו.”

“החזרתי לארץ באופן מיוחד את המומחה מספר אחד שלי,” היא הסבירה, “ואני בטוחה שנמצא את הפתרון המתאים להשתיק את העניין. עד עכשיו כבר נקטנו שורה של פעולות, שאמנם לא כולן השיגו תוצאות רצויות, אבל גם זה יסתדר.” היימן שמע אותה מצטחקת, “לא ניתן לבעיית התינוקות לקבוע את יום המחר המשותף שלנו.”

“בהחלט לא,” היימן חזר ופלט עשן, “תעדכני אותי כשתיפטרו מהמטרד. אנחנו לא אוהבים להיות מופתעים על־ידי סוסים שחורים.”

“מובן שכך יהיה. בינתיים, אם תזדקק למשהו נוסף לפני ההתקשרות הבאה, אני לרשותך,” היא הציעה והוסיפה: “בעניין שדיברנו בו הבוקר, לפני מסיבת העיתונאים שלך, אז יש תזוזה. בוצעה כבר ההוראה להעביר אליך חלק גדול מהתגמול ההוא. אשמח לשמוע כשתקבל את זה.”

זר לא היה מבין אותה. אולם היימן קלט בשביעות רצון את מה שהיא אמרה במלים זהירות. מבחינתו היא נגעה בשורה התחתונה והחשובה ביותר, בכסף. ואת זה בדיוק הוא הבטיח לשותפיו בישיבה היומית שלהם.

אחרי שהם נפרדו לשלום, ביקש היימן מנחמה מזכירתו לקשר אותו עם לשכת השר יצחק פרי בירושלים.

נחמה חזרה אליו כעבור רגע. “מר היימן,” היא דיווחה," השר לא נמצא בלשכתו. זיוה אמרה שהוא בסוויטה."

“אוקיי,” הפטיר היימן, “אז קשרי אותי עם הילטון.”

הוא רצה לדווח לו אישית על מסיבת העיתונאים ועלן הטקטיקה שקבע כערוץ פעילותם בשבועות הקרובים. להערכתו, היה יצחק פרי האיש של המחר. מי שעושה עבורו שירותים, לא יישכח בבוא העת של חלוקת העוגה החדשה. היימן פתח את השיחון, כדי שיוכל לדבר עם השר מכל פינה בלשכה. אחר־כך הוא הזדקף, שלף עצמו בגמישות מהכורסה, נשען קלות על מקלו השחור וצעד לעבר החלון הגדול ליהנות מהחוף.

עונת הרחצה כבר נפתחה והחופים התחילו להתמלא באזרחים הקטנים, אלה שבלי ידיעתם יממנו בסופו של דבר מכיסם את הוצאות ההגנה העצומות של ההליך המשפטי המורכב של אזולאי. סבב הכספים מכיסיהם של כל אלה, החגבים העלובים, היה אחד ההליכים הממזריים שהוא יזם והיה מומחה בהם. הסבב הזה בערוצים דומים כבר הוכיח את עצמו בעבר. ולדעתו, מי שלא מרגיש כיצד משטים בו, מגיע לו שישטו בו.

חוט הרהוריו נותק כשנחמה הודיעה לו כי על הקו נמצא השר, ועד מהרה הוא שקע בשיחה עניינית עם יצחק פרי. הנושא היה כמובן אהרון אזולאי ופטרונו, הרב הגאון יעקב.

מחובתם היה לשמור על שניים אלה מכל משמר. לא סתם התבטא ראש הממשלה כי ‘אם נרצה או לא, בשניים אלה תלוי גורל תהליך השלום’.

“יצאנו לדרך,” אמר היימן. הוא דיווח לשר על מסיבת העיתונאים ועל הסיכומים שהושגו לאחר מכן עם שותפיו. השר היה מרוצה.

“התחלה טובה,” אמר פרי, “אני בטוח שתעשה את כל מה שצריך.”

“אני לא הבעיה.” היימן הצית סיגר חדש, “ברגע זה צריך להיזהר מהמדיה. ובחוץ משתולל כלב משוגע, כפי שאתה יודע. וכלב כזה נושך את היד שמאכילה אותו.”

“אני מבין שהובא מומחה לטפל בתקלה,” הגיב השר.

“כך ניתן גם לי להבין. אבל זה שאין תוצאה והכלב ממשיך להשתולל, זה קצת מדאיג אותי.” היימן נשף את עשן הסיגר, שכל־כך אהב את טעמו החריף. “הניסיון מלמד שלא מעט סקנדלים התחילו בכלב שוטה.”

“אני אדאג שזה יטופל כהלכה,” פסק השר, “אין לי ספק שה’סוכנות' תגיע לתוצאות הרצויות. ובינתיים שיהיה לך יום טוב.”

הקשר נותק. היימן לא זז ממקומו. היה ים כל־כך כחול, ויחד עם זאת כבר נוצרו בפניו כתמים גדולים של ברק מסנוור, אות לכך שהשמש כבר עומדת ברום השמים. והוא הרהר בנשים שבחייו, אלופה, שמעונה ודלית. מבין שתי הבנות נחשבה בעיניו דלית ליורשת האמיתית שלו. הוא חשב שבבוא היום היא תהיה משפטנית מעולה, לא פחות ממנו. גם לא פחות מסבא שלה, שהיה בזמנו משפטן מבריק. ואולי בגלל זה הוא התקשה להבין איך צעירה חכמה ומעשית כמותה מבזבזת זמן יקר בחברתו של ‘כלומניק’, תלמיד מדרשה לאמנות, שבכיסו אין שקל אחד מיותר. והוא זקף את השטות הזאת לחשבון הפעימות הנרגשות של לבה הצעיר.

זה יעבור, הוא הרהר, כשהמבחן האמיתי של יחסיהם יגיע. זו רק שאלה של זמן ועיתוי.

הוא פנה מהחלון, חזר ושקע בכורסתו ושוב עיין בפענוחי השיחות של האישים, שלקווי הטלפון שלהם צותתו אנשי ‘הסוכנות’.


24

לזאביק, הגיס של דלית, היתה מכונית יקרה, ב.מ.ו. בצבע כסף, מודל תשעים וארבע. פעם, בעבר הלא־רחוק, היתה מכונית כזו מושכת תשומת־לב. לא בשנים האחרונות. כלי רכב יפהפיים הציפו את הכבישים, דגמים אירופאיים, אמריקניים, יפניים ואפילו מארצות, שעד לפני זמן לא רב היו חלק מהגוש הקומוניסטי שהתפרק לרסיסים. וב.מ.ו. מבחינה חיצונית לא נמנתה עם המכוניות המושכות במיוחד את העין, אף כי הגימור שלה היה מעולה. אך כל זה לא נחשב בעיניו של איתמר. מבחינתו נחשב רק כושר התמרון שלה, והוא מצא אותה מכונית מעולה, מצטיינת בכוח משיכה אדיר.

איתמר יצא לפגישה עם שרגא אלדובי רק לאחר שחטף ארוחה קלה וטעימה שדלית הכינה אחרי שחזרה מהסוּפּר. היא הביאה מצרכים בכמות כזאת, שאפשר היה לפרנס בה מחלקה צה"לית במשך ימים אחדים.

“יש לך מושג בכמויות?” הוא לגלג.

היא נסחפה ללגלוג. “לא,” היא הודתה, “אין לי מושג, וזה לא מעניין אותי. אני קונה את מה שמוצא חן בעיני, ואם ישאר, אז כבר אדע מה לעשות עם זה.”

הוא לא ידע לְמה בדיוק היא מתכוונת; אם היא חושבת לצאת ולהזעיק את השכנים לחסל את המעדנים, או להביא משהו ממטעמיה להוריה ולהראות להם שהיא יודעת גם לבשל כשצריך. ולעזאזל, הוא ציין, היא כבר הוכיחה לא פעם שכשהיא רוצה, היא מסוגלת. הפעם היא הכינה לו המבורגר עסיסי עם סלט ירקות, ועליו רוטב בטעם שום מעודן.

“אני לא חושב שיעלו עלינו כאן בשעות הקרובות,” הוא אמר לדלית לפני שיצא, “אבל אם תרגישי במשהו חשוד, שלא תחכי. תסתלקי במהירות האפשרי. אני כבר אגיע לבית ההורים.”

וכך הם סיכמו.

איתמר קבע עם אלדובי שהם ייפגשו מול הכניסה לחניון הפתוח בארלוזורוב. הם היו אמורים להיפגש באחת, ובכוונתו היה לאסוף את אלדובי ולפנות מיד לאזור התעשייה בהרצליה. בדרך יתאפשר להם להחליף דברים ולנתח מצב, ואולי גם אלדובי יעלה איזה רעיון נבון איך לחפור לעומק ולחשוף עובדות נוספות. והוא ידע עד כמה הוא זקוק למישהו בעל ידע ומוח אנליטי כמו זה של אלדובי.

איתמר נהנה מהמזגן היעיל של הב.מ.ו. הכסופה. רגע או שניים לאחר שיצא מתל־ברוך בכוון תל־אביב, כבר היתה המכונית ממוזגת בצורה נעימה, כיף אמיתי. במכונית כזאת אפשר היה לשהות זמן רב מבלי להתעייף. וחשוב היה שרעננותו תישמר במלוא תוקפה עד כמה שאפשר, מפני שהמתח הנפשי התחיל לשחוק אותו.

כשהגיע לחניון הוא הבחין באלדובי עומד סמוך לשפת המדרכה ליד הכניסה לחניון, מוצץ כהרגלו סיגרית, כשהיא תקועה בקצה הפה עד שהיתה נרטבת מהרוק וכבה מעצמה.

הוא עצר את המכונית, ואלדובי הנהן בראשו בהערכה, מבטא בתנועה הזאת את מה שחשב על המכונית היקרה והנדירה. הוא נכנס והתיישב בצידו של איתמר, כשהוא ממלמל משהו בעניין הגימור המרשים. מבחינת עיצוב־פנים נחשבה בעיניו המכונית יצירה מעוררת התפעלות.

|כשהייתי אצלך ברעננה, לא חשבתי שאתה אחד כזה," לגלג אלדובי. "איך אביון

כמוך מתלבש על דבר כזה?" הוא לא חיכה לתשובה ופתח את המאפרה. היא היתה נוצצת. “במאפרה הזאת לא כיבו אף פעם סיגריה,” הוא אמר, ובלי להסס פתח את החלון ובאצבע צרדה נפטר מבדל הסיגרית הכבוי.

הם יצאו בכיוון כביש חיפה.

איתמר דיווח לאלדובי על אירועי ליל אמש, כולל זיהויו הוודאי של קצין המבצעים של ארגון ‘דב’, עזריה שלום, שהיה גם המוהל האחראי שנעזר בגברתנים האמריקנים של הישיבה מחברון. הוא דיווח על חלקו של קותי בזיהוי של עזריה וגם על היותו שותף ועֵד לכל ההתפתחויות הליליות, שהגיעו לשיאן בפגישה ה קטלנית בחצות באזור התעשיה בהרצליה, שהסתיימה במציאת גופתו של שחף בחצר המלטשה ברחוב יצחק שדה.

"חשבתי שבכל מקרה עדיף שיהיה לי עד, הוא אמר, “ואולי זה היה אחד הצעדים החכמים שנקטתי זה זמן רב.”

“עֵד זה דבר בעל ערך עצום כשאתה מעורב עד הצוואר, טוב שיש לך עד כזה,” הסכים אלדובי, “אבל כמו שאתה יודע, לפעמים גם חשוב מה אומרת זירת הפשע, בעיקר כשאתה רוצה להוכיח גרסה הפוכה מהרשמית, שקובעת כי שחף נהרג בגלל בחצר מלטשת היהלומים.”

“רק זה?” תהה איתמר.

אלדובי מתח שפתיו לשמץ של חיוך דק. “לא רק. אם זה נכון שהם העבירו את גופתו של שחף למרחק של קילומטרים ממקום החיסול עצמו, ויצרו זירת פשע על כל מרכיביה, שבאמת משכנעת חוקרים מנוסים שזה קרה שם, ברחוב יצחק שדה, אז זה מוכיח כמה דברים. והכי חשוב ביניהם את היכולת המקצועית שלהם לעשות בתחום המרחב המשטרתי שלנו אולי כמעט את כל מה שהם רוצים, וברמה מקצועית גבוהה ביותר. אז מה נשאר להוכחה? לאמת את הגרסה שלך, איש צעיר.”

“לזה בדיוק התכוונתי,” אמר איתמר. שתבקר במקום ותתרשם בעצמך ממה שקרה שם."

עד אז ניצל אלדובי את הזמן שלרשותם ותמצת את מה שדג בתחנת בת־ים. המתלוננת, אחת בשם מארינה קוטיק, תיארה שלישייה דומה לזאת שהתפרצה לדירה של מיכאל וגלינה קאטאייב. האיש הקטן ושני בריונים גבוהים וחסונים ממנו. אבל שבע שעות לאחר שהוגשה התלונה, באו המתלוננת ובעלה למשטרה וביטלו את התלונה. משפנה החוקר וביקש לדעת את המניע לביטול, הפתיע אותו הבעל, מישה קוטיק, ואמר שהוא גם לא יודע למה יש תלונה במשטרה, מפני שהוא עצמו ביקש שיבואו לעשות ברית, שהתינוק שלו יהיה יהודי כשר. אשתו פשוט התבלבלה ולא הבינה שהמוהלים באו על־פי בקשה שלו, שלילד יהיה זין של יהודי.


“הרוסי ניסה לחפות באיזה צחוק מטופש על כל התקרית,” ציין אלדובי כשהוא מושך מארנקו פיסת נייר, שרשום עליה משהו שהבעל אמר בסיכום עדותו: “כל דבר בישראל צריך חותמת כשר. אז בסך הכל עשו חותמת לתינוק שלי, ויש לו פיפי כשר, ברוך השם.”

“מה המסקנה?” שאל איתמר.

“אתה כבר יודע, מישהו מטאטא ביסודיות אחרי הנבלות האלה, ומישהו מאפשר להם להמשיך במסע הדתי המטורף. וזה אומר שיש מישהו שהמסע הדתי הזה הוא בעל חשיבות עליונה אצלו, ויש מישהו שרצונו של המישהו הראשון הזה חשוב לו כפקודה מהבורא, משיקולים שלא אתה ולא אני יודעים. זאת אומרת שהיבלת הקטנה שעלית עליה היא מורסה מוגלתית בגודל של הר. ויש עוד מסקנה,” הדגיש אלדובי כשהוא תוקע בין שפתיו סיגרית חדשה, “מהניסיון אני יודע שהרבה מקרים בכלל לא באים לטיפול משטרתי. אז אם אתה שומע על תלונה אחת, תדע שיש עוד כמה מקרים שאפילו לא טופלו ולא נרשמו בכל צורה שהיא במשטרה.”

איתמר העיף בו מבט. בפניו הכבדים של אלדובי נחרצו קווים עמוקים מעל גביניו, פולשים לעבר הפדחת הרחבה שלו.

“מה עוד אלדובי?”

“אחרי שביררתי במטה הארצי אצל מוזס ממרכז המיכון וקיבלתי ממנו מידע על התלונות החדשות, ואחרי שביררתי בבת־ים מה הלך שם, התחילה רעידת אדמה,” סיפר אלדובי, “פתאום, איזה רגעים לפני שיצאתי אליך, התקשר אלי מוזס והתחנן שאשכח שאי־פעם דיברנו בעניין הזה.”

“קרה משהו?”

"עוד איך, " הודה אלדובי, “מישהו הצליח לפצח את המחשבים של מוזס ולחדור לתוכם…”

איתמר התנשף בחוסר אונים. “בטח מחקו את הכל,” הוא אמר.

אלדובי סקר אותו בעניין. “יש לך מושג במחשבים, לא?”

“יש,” הוא הודה. “זאת השיטה הקלאסית כשמישהו רוצה לפרוץ למאגר מידע כלשהו והוא משיג את הקוד שלו. אבל לפעמים קורה שבכיר מתוך המערכת, שיש לו גישה לתיקים הכי סודיים, צריך משיקולים שלו לנקות עקבות מבלי שהוא יהיה בכלל מעורב. אז מה עושים? הוא מעביר את הקוד הסודי למקצוענים מחוץ למערכת, והם כבר עושים את השאר. כל מה שצריך זה מחשב טוב עם כרטיס מודֶם־פקס וקו טלפון, והם יפרצו לתוך המערכת ויעשו בה כבשלהם, מבלי שיהיה להם צורך אפילו להתקרב לבניין של המטה הארצי.” הוא העיף מבט באלדובי. “אני בטוח שמוזס לא קלט את המצב עד שפנה למישהו מעליו לקבול על הפריצה, ואז קיבל רמז חד־משמעי לשכוח מכל העסק הזה.”

“ככה בדיוק זה היה,” אישר אלדובי. “מוזס קיבל הוראה לשכוח את כל זה ורק לדווח שעקב תקלה בהפעלת המחשב נמחק חומר שנתגלה כלא רלוואנטי, מאחר שמדובר היה בתלונות, שהמתלוננים עצמם חזרו בהם. בקיצור, כאילו מעולם לא נרשמו תלונות כאלה במאגר הארצי. וזה מה שנקרא זיוף, עבירה ברורה שהיא פשע, השמדת ראיות שאיש לא יעמוד עליה לדין.”

“אני מתאר לעצמי ששאלת אותו מי נתן את ההוראה.”

אלדובי גיחך. “אתה לומד מהר. אז אתה צריך לדעת שלעסק הזה אין הפעם אבא. אז שאלתי, אז מה? אז השאלה חיה לה חיים משל עצמה, מי נתן את ההוראה? ומוזס המסכן כבר אמר לי שהוא לא זוכר, וכך יגיד גם בעתיד, אם הוא רוצה להגן על האינטרסים האישיים שלו. הוא היה מבוהל, איתמר, הוא שקשק כמו שקשוקה.”

“ומה אתה עושה בכל המידע הזה?” תהה איתמר, “אם נכונה ההערכה שלך, שכבר מדובר אולי בעשרות מקרים ברחבי הארץ, איך אתה מפרש את מסע המילה האובססיבי הזה?”

“מבצע של מצוות,” חזר ואמר אלדובי. “מצוות הבאת ילד בבריתו של אברהם אבינו נחשבת לאחת המצוות הכי חשובות אצלנו. ומצוות כאלה מבטיחות זכויות מיוחדות למי שמקיים אותן.” הוא גיחך. “אתה בטח חושב שאני מקשקש לך סיפורי סבתא.”

“אני לא מתמצא בכל הדקויות הפולחניות,” הודה איתמר. “אתה?”

“לא תאמין, אבל אני נכדו של רב,” הדגיש אלדובי בגאווה מוצנעת, “ואבי שחזר בשאלה היה גם הוא בוגר ישיבה שקבל הסמכה לרבנות.”

זה היה חדש בשביל איתמר. “קשה לתאר אותך כצאצא של אחד מהרבנים שהרוח הקדושה שלהם שורה עלינו בזמן הזה.”

“גם לי קשה.” אלדובי השתהה והוסיף באיטיות, “הרבנים של הדורות ההם לא דומים בכלל לרבנים של היום. פעם רב היה באמת מורה הלכה ודרך ארץ איך להיות ‘מענְטְש’. היום יש רבנים, שנדמה לך שהם תערובת של טורוריסטים ולוחמי קומנדו מחופשים לרבנים, עד שאתה לא יודע אם הם שייכים לתיאטרון האבסורד, או שהם סתם מטורפים, או כאלה שברחו מאיזה מחלקה סגורה.”

“מה לדעתך, מסתתר מאחורי מסע התעוררות כזה?”

“אם אתה רוצה שאלמד אותך את התורה כולה על רגל אחת, אז זה לא עובד ככה,” אמר אלדובי, “אבל אתן לך את השורה התחתונה. מסע התעוררות כזה יוכרז על ידי אישיות תורנית מהשורה הראשונה. אישיות המסוגלת בתענית ובעשיית מצוות לגרום לבורא שיחזור בו ויבטל רוע גזֵרה שנגזרה על מישהו, שגורלו חשוב לאותה אישיות תורנית.”

“וביטול הגזֵירה יכול להיעשות גם על־ידי כפיית קיום מצוות על כאלה שאינם מאמינים?”

אלדובי הניד ראש מצד לצד. “אתה נאיבי. אתה נשמע כמעט כמו גוי גמור. זה בדיוק העניין. החכמה היא לגרום לחופשיים לקיים את המצוות היסודיות, ובזה ניתן למסע ההתעוררות הזה משקל מיוחד.”

רגע היתה דממה, הם היו קשובים בהיסח הדעת לזמזום של מנועי המכוניות החולפות משני הכיוונים. ואז הרהר איתמר בקול שאולי מדובר במסע לביטול גזרה הקשורה בעקירת מתנחלים משטחים, כמו שצפוי להיות באזורי עזה ויריחו, אם וכאשר ייחתם סוף־סוף בקהיר ההסכם עם הפלשתינאים לגבי האוטונומיה שלהם.

“סביר ויותר מסביר,” מלמל אלדובי.

“האם פעולה בסדר חשיבות כזה תהיה פעולה עצמאית של קצין המבצעים של הישיבה?” שאל איתמר.

“אם אתה מתכוון לאמריקנים המשוגועים ועזריה, אז זה בטח לא יָזמה שלהם,” הגיב אלדובי. הוא הניד ראשו כשולל מכל וכל את המחשבה הזאת. “כבר אמרתי שמסע כזה דורש שבראשו תעמוד אישיות המסוגלת לפסוק פסק הלכה מחייב. עזריה הוא סתם נאד אחד שקיבל איזה חשיבות כלשהי בגלל הבריונות שלו.”

“במי הוא קשור, במי, במי,” הפטיר איתמר.

אלדובי הניח יד על כתפו של איתמר, ואצבעותיו החזקות תופפו בידידות על זרועו. “עכשיו נגעת בלב הגעשעפט. כשתמצא את התשובה, אז תדע הרבה מאוד. הערפל התחיל פתאום להתפזר. כמו בכל חקירה מסועפת, בכל מקרה, זה מישהו שמחזיק הרבה אנשים חשובים בביצים.”

הם התקרבו לצומת הכניסה לאזור התעשייה של הרצליה ונעצרו בסוף טור המכוניות שחיכו לחילוף האורות ברמזור כדי לפנות שמאלה.

“עוד מעט ונגיע למקום,” אמר איתמר.

“אז מה אתה רוצה להראות לי באזור התעשייה?” מבחינתו של החוקר זה היה העיקר ברגע זה. אי־אפשר לו לעבור לבחינת צעד נוסף, לפני שימצה את האירוע הקשה של הלילה שעבר.

“הנתונים של הפציעה הם מדוייקים,” הסביר איתמר, “רק לא מה שמסביב. נתחיל בזה שהידיעה על מיקום הפציעה של שחף היתה מפוברקת לכל אורך הדרך.”

רק כשהם הגיעו לקצה הדרומי של אזור התעשייה, נעצר איתמר על־יד הכניסה הפתוחה של מוסך ‘מרינה’.

“כאן היתה הזירה האמיתית,” קבע ויצא מהמכונית, ואלדובי יצא מהצד השני. הוא שִחזר בדייקנות, בקול יבש, את מה שהתרחש בפגישת חצות הקטלנית הזאת.

אלדובי לא הסתפק בתיאור האירוע מפיו של איתמר. השוטרים והחוקרים שהיו כאן לפניו לא מצאו הוכחה כלשהי לאימות הידיעה המוזרה שהגיעה למוקד בלילה. הוא התחיל לבדוק את השטח בזהירות, כאילו היה מודד שבא למדוד שטח אדמה מסוים כהכנה לתשתית של בנייה. הוא עלה על התל במקום שעמד בו שדה המכונה טאוויל והתבונן מכיוון מערב למזרח, עד לחביות האשפה, כבוחן את טווח הירייה. אחר־כך הוא ירד לעבר המקום שבו עמדו השניים האחרים, בצידי המכונית הצהבהבה. משם פנה ועבר למקום שעמד בו שחף, כמעט במחצית המרחק שהפריד בין שדה לאיתמר.

רק אז הוא פנה ובחן את המקום ששחף כשל בו ונפל על פניו. משם צעד במהוסס לעבר הצד האחורי של החביות, למקום שעמד בו האופנוע השחור. הוא בחן משהו ופנה עד לשביל העפר הצר, שם גחן מעל לפני האדמה וניסה לאתר עד למרחק מסוים עקבות של צמיגים. כעבור רגע הוא התרומם, שלף סיגריה חדשה ותקע אותה במיקום הקבוע שלה.

“אתה רוצה לשמוע משהו?” הוא שאל.

איתמר שתק.

אלדובי גיחך. “לא מפליא בכלל שהבחורים שהגיעו לשטח הודיעו למוקד שהטלפון לא מהימן.”

“למה?”

“השטח נקי כמעט במאה אחוז. אז לא פלא שהבחורים שהיו פה בלילה לא מצאו הוכחות מסייעות לסצֶנאריו שלך. מי שניקה את השטח, עשה עבודה כמעט מושלמת.”

אלדובי משך מכיסו קופסת גפרורים. איתמר עקב אחרי אצבעות כף ידו החזקות המגלגלות את הקופסה, פותחות אותה ושולפות מתוכה גפרור אחד. ובאותה כף עצמה, מבלי להיעזר בשנייה, השלים אלדובי את הצתת הגפרור על־ידי חיכוך ראשו בקופסה באמצעות לחץ של האגודל על קצהו האחורי, עד שהגפרור התהפך ותוך כדי כך ניצת ראש הגָפרית שלו. משעלתה להבת האש, הוא קירב אותה לסיגרית ומשך לקרבו את העשן.

“לא המצאתי את הסצנאריו, אלדובי,” אמר איתמר. “לא יכול להיות שלא נשאר כאן אפילו סימן אחד.”

“לא אמרתי את זה. אמרתי במפורש שהם ניקו אותו כמעט כמו שצריך. רק כמעט.”

“זה לא פברוק. הייתי כאן ביחד עם קותי. אני ארגנתי את הפגישה עם שחף בנקודה הזאת. היה לנו עימות. רצינו לראות איך לסגור את הבעיה, ואז הופיעו ההם.” הוא שמר על קולו מאוזן בצליל ובהדגשים.

“אני יודע שאתה לא מפברק,” חייך אלדובי ועיניו הזעירות נעלמו. “רק שאני מוכרח להגיד שהטאוויל הזה ואנשיו יודעים לנקות שטח ביסודיות.” מבטו שוטט על פני הכורכר המלוכלך.


“לפני רגע אמרת שהמנקים עשו פה עבודה כמעט מושלמת,” העיר איתמר. “למה התכוונת כמעט מושלמת?”

“מושלמת לחוקרים רגילים,” גיחך אלדובי.

“אתה לא נחשב חוקר רגיל.”

אלדובי העיף בו מבט כזה שובבני. “זה אתה אמרת, ולזה אני נתכוונתי.”

אלדובי גהר על הקרקע כמו כלב המרחרח אחרי מקום להשתין בו, ואיתמר עקב אחריו במתח גובר. לא סתם ירד אלדובי על ברכיו עד שפניו נמצאו במרחק קצר מהכורכר. זאת היתה פעם ראשונה שהזדמן לאיתמר לראות חוקר כאלדובי לומד זירת פשע על כל סנטימטר מרובע שלה. רגע הוא היה עוצר ומתמתח כאילו ראה משהו שנחשף פתאום. ורגע נדמה היה שהוא מקשיב לרחשים המגיעים מהכביש הראשי, או קולט צלילים אחרים. כאילו גם לתזמורת של צלילי היומיום היתה לפתע משמעו בבחינת השטח.

הוא נעמד על ארבעותיו, ראשו נטוי לצד, כדי שעשן הסיגרית לא יצרוב את עיניו. לרגע נדמה היה לאיתמר שהוא ממש מרחרח את הכורכר המוכתם בכתמי שמן, כאילו בכוחו להבדיל בריחות שונים של סוגי השמנים שנשפכו שם. הכתמים עניינו את אלדובי. בעיקר התמקד בכתם שמן גדול שהתפשט בערך במקום שעמד בו שחף. בנקודה מסוימת נגע אלדובי בכתם באצבעו וחיכך אותה בקצות האצבעות הסוגרות עליה. תוך שהוא ממלמל משהו לעצמו.

אחר־כך תוך כדי כריעה, הוא זקף פתאום את ראשו ונעץ מבט בתל של האדמה המעורבת באשפה שהתרומם במערב. ואז העביר את מבטו בכיוון מזרח, קם והלך לעבר חביות האשפה הירוקות שעמדו בצד הכניסה למוסך ועקף אותן. רגע ארוך הוא עמד ובחן את החביות. לבסוף הנהן בראשו כאילו חזר להקשיב לדברי עצמו.

אלדובי השלים הקפה והתקרב לאיתמר, עקר מזווית פיו את הבּדל הרטוב של הסיגרית והתיז אותו כדרכו למרחק. “התמונה ברורה,” הוא אמר ותחב סיגרית חדשה בזווית הפה. הפעם לא טרח להצית אותה. גם זה כבר לא התמיה את איתמר. הוא היה מצית רק כל סיגריה שלישית. היו לו מנהגים מוזרים, לקצין המשטרה הזה.

“מה לא ברור לך?” הוא באמת היה סקרן לדעת מה למד אלדובי, שאנשי היחידה המרכזית לא גילו.

“בדיוק בנקודה ששחף עמד יש כתם שמן גדול במרחק של מטר ומשהו. זאת אומרת בערך במקום שהוא נפל אחרי שחטף את הקליע. אמרת שבהתחלה הוא ירד על הברכיים, אמת?”

“בדיוק.”

“זאת אומרת שאם ממצב העמידה על הברכיים הוא נפל על הפנים, אז זה בערך באמת מרחק של מטר ומשהו לראש ולחזה שלו.”

“כן,” פלט איתמר.

שחף הניח את כף רגלו הימנית על הכתם הגדול. “טרי. מישהו שפך את זה זמן קצר אחרי הרצח.” אחר־כך הוא ניגש לשביל העפר והראה לאיתמר את סימני הצמיגים השונים. “אתה רואה, פה נסע ג’יפ עם צמיגים רחבים במיוחד.” הוא הצביע על שיחים רמוסים. “נסיעה של ג’יפ עם גלגלי הרים פעמיים ושלוש על השביל הזה בטח מחקה על זכר לצמיגים של החבר שלך ולסימני הצמיגים של האופנוע השחור שלך…”

“לא אמרתי לך שהוא שחור,” הוא הופתע.

“אני אומר לך,” צחקק אלדובי ורמז בניד ראש לאיתמר לגשת אתו לחביות הירוקות. “אתה עמדת כאן,” הוא הצביע על המיקום המדויק. “פה על החבית הזאת השענת את האופנוע. כשהסתלקת, כמעט התחלקת כשעברת בין שתי החביות, הה?”

“איך הגעת לזה?”

“אלף־בית של חקירות,” הפטיר אלדובי. “תראה את החיכוך הזה.” הוא הצביע על החבית מצד שמאל. “אתה אפילו לא הרגשת שהכנף האחורית שלך השתפשפה על הצלע של החבית כשאת הכמעט נפלת. אמת?” הוא לא חיכה לתשובה. “בפעם הבאה ס’תכל טוב באופנוע ותמצא עליו אולי איזה פירור של הצבע הירוק, כמו שפה אתה רואה את הפס של הצבע השחור שהורדת מהכנף.”

זה היה שיעור מאלף. אלא שהוא החליט ללחוץ על אלדובי. “שמעתי שתי יריות. השאלה מי פגע בשחף. שדה, או אחד משני האנשים שלו, או שניהם?”

“לי ידוע רק על פגיעה אחת, ככה שזה בטח לא מדובר בשניים אבל נניח לצורך העניין שאתה רוצה הוכחה מוחצת למה שהיה פה. אני אמצא אותה.”

שוב הוא התרחק מאיתמר והתחיל לדבר עם עצמו כשהוא משוטט בזירה מהנקודה ששחל נפל בה, ותוך כדי כך הוא הרחיב את המעגל והשלים סיבוב נוסף. פתאום הוא חזר וחצה במהירות את זירת הרצח ונקודה אחת לנקודה שנייה, הטה את ראשו לצד, צמצם עין אחת לסדק צר ובחן משהו דרך העין השניה.

“כן, היו שניים שירו,” מלמל אלדובי, כשמבטו משוטט על המקום ששתי המכוניות עמדו בו סמוכות זו לזו. “לפי התיאור שלך, זה היה כששחף פנה לצד שלהם. זה משלים את מה שאני יודע על הפגיעה בצוואר מהכיוון הזה.” אלדובי הצביע לעבר התל שעליו עמד שדה. “אם אני צודק ושדה הוא זה שפגע בשחף, אז כיוּון החדירה של הקליע צריך להיות מלמעלה והיציאה שלו מלמטה. מפני שגובה התל הזה הוא בערך שניים וחצי מטר. ואם תיקח בחשבון את הגובה של שייקה שדה, אז הוא ירה לפחות מגובה של ארבעה מטרים ואולי עוד איזה חתיכה.”

“מה אתה צריך בשביל לברר את זה?”

“טלפון.”

במכונית הכסופה היה גם טלפון. אלדובי התקשר למכון לרפואה משפטית באבו־כביר. שמו של קצין המשטרה הנודע פתח לפניו כל דלת שהוא רצה לפתוח, וכעבור רגע הוא דיבר עם הפתולוג הראשי, ד"ר נסים אלחנני. הוא ביקש לדעת אתה תוצאות הראשונות של הנתיחה של שחף.

“אין נתיחה,” אמר הפתולוג.

“מז’תומרת?”

“מה שאמרתי. התנגדות המשפחה.”

“כמו במקרה של שני הסמויים?”

היתה שתיקה קצרה, ואלדובי החליף מבט מהורהר עם איתמר שישב בצידו. כעבור רגע הם שמעו שנית את קולו המתון של הרופא.

“אתה נכנס לחקירת העסק הזה?” שאל אלחנני.

“עבדתי הרבה שנים במשותף עם שחף, אתה יודע.”

שוב השתררה דממה. משהו גרם לאלחנני לבטא חוסר־נוחות מההתערבות הבלתי־צפויה של אלדובי. אולם אלדובי לא היה אדם שמנפנפים אותו בקלות. לבסוף שאל את אלחנני: “מה בדיוק אתה רוצה לדעת?”

“את כוּון הקליע. נקודת כניסה ונקודת יציאה.”

“בדקתי את הפצע,” הודה אלחנני, "רק שבגלל התנגדות לנתיחה זאת היתה בדיקה די שטחית.,

“לא חשוב. מה המסקנה שלך?”

“על־פי מה שראיתי, רואים בבירור שהוא נורה מגובה, שהייתי מגדיר אותו בין ארבעה לחמישה מטרים.”

אלדובי הודה לאלחנני, ניתק את הקשר ושמט מידו את הטלפון. “:שמעת הה?” הוא אמר בשקט.

“אני בחרא עד כאן,” איתמר נגע בצווארו.

אלדובי הנהן. “ככה זה נראה.”

“הם לא יעזבו אותי.”

“הם לא יעזבו אותך, עכשיו זה לא רק הפילם. זה לא רק המזכר של משרד הפנים. זה אפילו לא החשד בקשר למה שקרה ליומבו ושבזי. עכשיו אתה עד לרצח אלים, בלי חכמות. אתה וגם החבר הצלם שלך.”

איתמר חשב על דלית. שוב יהיה עליו להפעיל אותה כדי להעביר מלה נכונה לקותי, שכדאי שיפעיל גם עין נוספת מהעורף. הוא גם נזכר בהצעה החכמה שלה כשקבעה כי עליו להוות משקל ממשי למשא ומתן על חייו. הוא מוכרח להביא אותם למצב שיבינו כי החיסול שלו יגרור גם אותם לתהום, יהיו ‘הם’ אשר יהיו.

“אני מוכרח להשיג מידע. לחשוף אותם. לעקור אותם לכל הרוחות מעולם הצללים שלהם!” בקולו נשמע זעם הנגרם מתחושת חוסר־אונים. היתה זו אחת הפעמים הבודדות שהוא חשף את תסכולו העמוק.

אלדובי הסכים אתו. “אין לך דרך אחרת. זה הסיכוי היחיד שלך. תן להם להרגיש שאתה יודע את כל מה שאפשר לדעת בשביל לפוצץ אותם. אז כדאי יהיה להם להגיע אתך להסכם. הם לא פוגעים בך, ואתה לא בהם.”

הוא הופתע. הוא לא חשב על אלדובי בקטגוריה של האנשים הזהירים, הנשמרים לנפשם. נראה היה כי אלדובי כבר למד לקרוא את פניו כמפה גלויה. הוא הניד ראש, כמעט מבטא צער על קוצר דעתו הצעירה של איתמר.

“התחשבנויות נעשות בזמן שנוח לך ולא להם,” הוא הזהיר, “כל צעד לא שקול בזמן הלא־נכון הוא טיפשות לשמה. זה עוד לא השעה שלך. עכשיו לפניך רק מטרה אחת, לצאת מזה שלם. שלא תהיה גיבור. תהיה חכם.”

“אבל…”

אלדובי חייך בעצבות. “שלא תהיה מתקן עולם, בן־אדם.”

“גם אתה?”

אלדובי שתק. לא היה טעם להתווכח. לעתים אדם מבגיר את תבונת ההישרדות שלו בדרך קשה.

“מה הלאה?” שאל איתמר כאילו את עצמו.

“יש לך קצה של חוט ביד. אז תתחבר אליו.”

“עזריה שלום?”

“תידבק אליו. תמצא מי מפעיל אותו, תגיע לרמה שמעליו, וככה הלאה. אנחנו כבר יודעים שמדובר בנקודה גבוהה. רק שעוד לא יודעים כמה היא גבוהה.”

“ואז?”

“נחבר ראשים. נחשוב ביחד.”

איתמר העריך את נכונותו של אלדובי להמשיך ולסייע לו, אלא שהוא חייב היה להינתק ממנו. גם מקותי. גם מדלית. הוא סיכן אותם. והוא הודה בינו לבין עצמו כי נמנע עד עכשיו מלבודד עצמו מהם בגלל הפחדים הקטנים שהיו כמו תולעים נשכניות המתרוצצות בתוך המעיים; הפחדים שהוא ימצא עצמו מתמודד לבדו עם מצב שמתחילה כבר הובס בו, ואילו המגע אתו נחשב בעיניו כמו להידבק במחלה ממאירה.

“אלדובי, בוא ננתק מגע.” הקביעה שלו נאמרה בקול שקט אבל החלטי.

אלדובי מצמץ בעיניו כאילו עשן חדר לתוכן, אולם בעצם הוא סילק לחלוחית משונה שהצטברה פתאום בעיניים. “אתה מדבר שטויות,” הוא הפטיר בקול צרוד.

“אני מסכן אותך.”

“מה יש לי כבר להפסיד שלא הפסדתי אותו בשביל הארץ הזאת?” אלדובי גיחך. היה זה גיחוך משונה כל־כך. כמו אנקת כאב מתמשכת.

איתמר היסס. הוא הבין את התגובה של אלדובי. “זה רק עניין של החיים שלי, אלדובי. זה לא גורל הארץ,” הוא אמר.

אלדובי פירפר בשפתיו כשהוא נושף אוויר, ומעשה פלא לא שמט את בדל הסיגרית שנראתה כחלק מהשפה התחתונה. “יש לך דרך להפריד בין זה לזה? אני אומר לך שאי אפשר להפריד. בשבילי זה אותו דבר. אוקיי, הגיע זמן לעשות משהו. בוא נעשה חלוקת עבודה. אתה תתלבש על עזריה. תיצמד אליו כמו צל. תראה לאן זה מוביל אותך. אני אנסה לגרד מידע, שאולי יעזור לך לחבר את החלקים.”

“אבל…”

אלדובי השתיק אותו במבט. הוא הניח את ידו הכבדה על כתפו של איתמר, ולא היה צורך במלה נוספת.


25

איתמר החזיר את אלדובי לנקודה שבה אסף אותו. הם סיכמו דרך של התקשרות ביניהם. היה הכרח שהם ימשיכו לנהוג בזהירות מחודדת. הם לא ידעו מי מצמרת הפיקוד הנחית על שחף את ההנחיות ביחס למילכודו של איתמר. הם לא ידעו מי בתוך המערכת יקבל על עצמו את המשך הקשר עם יחידת הצללים של שייקה שדה.

הסיכון היה גדול ונשאר כזה, כפי שפסק אלדובי, אבל אולי גם הסיכוי, וזה יושג אם הם יקפידו להיזהר כאילו דבר לא השתנה.

אלדובי חשב שהדבר הנכון ביותר יהיה שמרים תשמש להם חוליית הקישור. אלדובי אמר לו שמרים תהיה מעודכנת. שתדע בדיוק מה לעשות אם איתמר יתקשר כשהוא לא יהיה בבית. מרים תדריך אותו. באשר למרכזת, תהיה הנחיה שלו לקשר אותו אליו אף מבלי שיזדהה. שרק יגיד שהוא רוצה את ‘אדון אלדובי’, כמו שפנו אליו על אלה שבאמת פחדו ממי שהוגדר כ’אימת העולם התחתון'.

“אתה יודע מאיפה להתחיל,” אמר אלדובי. איתמר הנהן בראשו, והם נפרדו.

היו דברים שלא היה להם צורך לדון בהם. היה ברור לשניהם כי נקודת המוצא למעקב אחרי עזריה שלום היתה חדר התצפית שננטש על־ידי הסמויים מיד לאחר שנתגלו גופותיהם של יומבו ושבזי.

איתמר המשיך בנסיעה ברחוב הירקון, והמכונית החליקה לטיילת המטופחת של תל־אביב. החוף הארוך כבר היה מכוסה בהמון משתזפים ומתרחצים. הכתמים הצבעוניים של בגדי הים ושל הגלשנים והמפרשיות הקטנות היו מרהיבים. אולי בגלל התנועה של כלי השיט הזריזים והאנשים ששיחקו והתרוצצו והלכו מפה ומשם, נדמתה הצבעוניות החיה הזאת כמו ציור קינֶטי כובש־עין מרכיביו השונים.

ושוב חזר וקבע את מבטו בגבעת יפו העתיקה ואחר־כך התמקד במכוניות הנוסעות לפניו באיטיות, כשיושביהן מתענגים ממראות החוף העמוס. בצדדים חנו מכוניות דבוקות זו בזו, ובתי הקפה והמסעדות היו מוצפים בלקוחות. תל־אביב חגגה חגיגת אביב מתעצם.

כעבור רגעים אחדים הוא התקרב לכיכר השעון.

כמו תמיד בשעה הזאת של אחר הצהריים, היה קל למצוא מקום חנייה לב.מ.ו. מאחורי המשטרה, על־יד הירידה לנמל העתיק. הוא קנה לעצמו מנה פלפל ובקבוק שוופס גדול, פנה ברגל לסמטה והלך אל הנגרייה, שחזרה לתפוקה יומיומית רגילה. איש לא השגיח בו כשנכנס לחצר, ועלה במדרגות הברזל לקומה העליונה ונכנס לחדר התצפית.

הכל נשאר כמו שהוא זכר מאותו רגע נורא, כשחזר ומצא את יומבו ושבזי מתים. גם הריח המרגיז של הדבק עוד עמד בחדר במלוא חריפותו, כאילו נדבק לתמיד בקירות העגומים, במיטת השדה, במזרן הישן, בשמיכות הצמר הגס. אפילו בפחיות הקולה הריקות שנשארו שם. לרגע הוא היה מוכן להישבע שהוא שומע את צחוקו המתגלגל של יומבו למשמע קללה עסיסית של שבזי.

הוא עקר את עצמו מהזיכרון הצורב וניגש לחלון התצפית והתבונן בקומונה של האמריקנים החוזרים בתשובה. היה ברור כי יהיה עליו להמתין שעות, אולי הרבה שעות, עד ששוב יופיע לתפילת ערבית עזריה שלום, קצין המבצעים של בריוני הישיבה האמריקנית בחברון.

אחר שבע התחיל האור להיחלש.

כעבור רגעים אחדים הוא ראה את המכונית האמריקנית הגדולה מגיעה ונבלמת בפתח הבית הנצפה. תחילה, כמו תמיד יצאו הבריונים המגודלים, ואחר־כך חמק ביניהם כגנב במחתרת האיש קטן הקומה.

כשבא הלילה ונדלקו אורות חשמל, יצא איתמר להביא את המכונית הכסופה. הוא ניצל את היציאה לרענן עצמו בשתייה קרה ובלעיסה מהירה של כריך ביצה, שקנה במזנון מהיר על־יד מגדל השעון. רק אז הוא חזר עם הב.מ.ו. ונהג אותה לחניון הצר והקטן ששימש את מכונית ה’מיצוּבִּישי' של בעל הנגרייה, שכבר מזמן נסגרה. הוא החנה אותה כשפניה לרחוב, והזווית היתה ממש כתצפית טובה לא פחות מזו של החדר שעל הגג.

בערך בשמונה וחצי נדלק האור בחדר המדרגות של הבניין ממול, והוא ראה תחילה את הנהג של הפונטיאק הירוקה יוצא מחדר המדרגות, פותח לרווחה את הדלתות, ורק אז הופיעו שומרי הראש של עזריה, מעלימים אותו ביניהם כתינוק מוגן ברחם. רק אחרי שהכניסו אותו למושב הקדמי שבצד הנהג, הם קפצו במהירות לתוך המושב האחורי, הגיפו את הדלתות, והמכונית זינקה כמו בתחרות מרוץ.

איתמר התניע את הב.מ.ו. ויצא מהחניון לרחוב הצר, אלא שהוא כבר איבד את קשר העין עם המכונית הירוקה. הוא ידע כי בקצה הרחוב אפשר לפנות רק ימינה, וכעבור שלושים מטרים מתפצלת הדרך לדרום תל־אביב דרך יפו, או ללב העיר דרך כביש המקביל לטיילת.

איתמר החליט להמר על הפנייה לעבר יפו, הגביר את המהירות מחמישים לשישים, לשבעים ויותר, וכשהגיע לשדרות ירושלים, הוא ראה את המכונית הירוקה פונה שוב ימינה. הוא בחן את הפנסים האחוריים שלה וגילה כי מעל המושב האחורי הותקנה שורת נורות קטנות שהחלו להבהב באדום, צהוב וירוק, בכל פעם שהנהג לחץ קצת על דוושת הבלמים. זה היה סימן זיהוי שאי־אפשר לטעות בו גם ממרחק. הוא נצמד למכונית האמריקנית, כשהב.מ.ו. מתפתלת בין כלי הרכב שנסעו ביניהם. בשלב מסוים נעלמה המכונית הירוקה ושוב חזרה וצצה אל מול עיניו כשהיא נפלטת משדרות ירושלים לעבר הכביש המוביל לאבו־כביר.

כעבור מרחק של כשני קילומטרים פנתה המכונית ימינה ונכנסה לכביש המקביל לבית המעצר המשטרתי הגדול באבו־כביר. במרחק לא רב משם היו בתים ישנים מפוזרים כמו בלי קשר ביניהם. איתמר הכיר היטב את האזור. לא הרחק משם היה מחנה צבאי נטוש, ששימש בעבר את מחוז דן של הג"א, והרשויות העמידו חלק ממנו לשימוש חברי העמותה שפעלה לקידום בני המזרח בישראל ונקראה ‘עמותת אור המזרח’, ובראשה עמד הרב שאול יפת. לשם פנתה המכונית של עזריה שלום, איתמר מצא כי מחנה העמותה היה מואר בזרקורים כמו כיכר עירונית תוססת. בצד הכניסה נתגלה ביתן שומרים.

איתמר חשב עצמו לישראלי ממוצע, כזה שקורא עיתון לפחות פעם ביום. וככזה נתקל לא פעם בכתבות עסיסיות שגיבורן היה שאול יפת, שקיים במחנה מוקד עלייה לרגל של חסידיו הן לשם לימוד תורה, והן לשם מעשי נסים שהוא נודע כמחוללם.

לא סתם יצא לו שם של בעל נס. סיפרו עליו שבמלחמת יום הכיפורים הוא היה בין הצנחנים שנפצעו בתעלה ואיבד את מאור עיניו בעקבות ההלם שלקה בו וגרם לו להתקפי דיכאונות מסוג מרה שחורה עד שעבר שורה ארוכה של אישפוזים, תחילה במחלקה הפסיכיאטרית בתל־השומר ואחר־כך ב’שלוותה', אולם הרופאים התקשו להגיע למסקנה ממה בדיוק הוא סובל.

במרוצת הזמן נטו הפסיכיאטרים לגבש דעה כי בגלל אירוע חיצוני נגרם לו הלם פסיכוטי, שכנראה גרם לאותו עיוורון מסתורי. דעה זאת מצאה חיזוק בקרב רופאי עיניים, שקבעו חד־משמעית כי אין כל פגיעה בעיניו. והם גם טענו כי קרוב לוודאי ראייתו תשוב אליו, כשיסתיים המחזור הפסיכוטי שלו.

בבתי החולים נאלצו להעבירו במסלול קשה של טיפול תרופתי דחוס, בנוסף לסדרות של הלם חשמלי. בגלל התרופות שהשפיעו עליו לרעה הוא נקלע לשורת מצבים פסיכוטיים, ואת ההזיות המרעישות ומרוממות שלו כמי שמרחף בעולמות גנוזים, הוא תרגם כהתגלות של כוחות עליונים המנחים אוו להיות בעל נס לעצמו ולאחרים.

כשהוא נהג לשוטט בשבילי בתי החולים, מגשש את דרכו במקל עיוורים, היה חוזר ומשכנע בכושר דיבורו המדהים את הסובבים אותו, כי יום אחד יהיה עליו להתחיל במסע הגאולה שלו ושל נפשות אבודות אחרות. באותם מעמדים סתם ולא פירש. הניח לאחרים לתהות למה התכוון.

פתאום, כהערכת הרופאים, שבה אליו יום אחד ראייתו. והוא בערמומיותו ניצל את האירוע, שהיה צפוי, לקנות לעצמו שם של בעל נס. כל־כך רבים היו דורשי הנסים בארץ היהודים, שלא די היה להם באותו נין נוכל, בעל העבר הפלילי, של בעל השטיח מנתיבות. על רקע הדרישה הגוברת למחולל נסים מקורי אמיתי, התפרסם שמו של בעל הנס, עד שתמונתו נתלתה במקומות רבים בצד תמונתו של בעל הנס האחר מנתיבות.

טעם מיוחד להילה שלו קנה כשהפיץ בין חסידיו כי זכה להיות נעטף בכנפיו של רב גדול גאון, מאור שאין שני לו, שונא אשכנזים מובהק. היו כאלה שאמרו כי מדובר בפטרון תנועת ש“ס, הרב יוסף עובדיה. לעומתם נמצאו אחרים שחשבו כי מדובר בגאון אברהם יעקב, המנהיג הנערץ של תנועת שת”ם, ‘שומרי תורה מזרחיים’, שגם הוא התפרסם כנוטר טינה לאשכנזים.

בשנים האחרונות, עם הופעת המפלגות העדתיות על גבי המפה הפוליטית, כמעט כל מי שרכב על גלי המגֵפה הדתית־לאומית והוסיף לה נימה עדתית מובהקת, אכן גרם לרבים מיהודי המזרח לחוש זקיפות קומה והתחדשות גאווה על מוצאת, תוך גימוד האשכנזים. והבולט בכל האישים האלה היה הרב יעקב.

באחד הראיונות הנדירים של הגאון יעקב הוא לא היסס להטיח טענה לעוסה, כי בן־גוריון הורה בתחילת שנות החמישים להביא לארץ את יהודי ארצות המזרח והמאגרב, כדי שישמשו לאשכנזים בשר תותחים בצבא וחוטבי עצים ושואבי מים בחיי היומיום. הוא חזר וטען בעקשנות כי במשך עשרות שנים לא היתה חלוקה שווה של העוגה הממלכתית בין האשכנזים למזרחיים. מעתה כל מעשה שייעשה להחזיר למזרחיים חלק מהגזֵלה שנגזלו, ייחשב למעשה שנעשה לשם שמים.

השמועה אמרה כי אחד העושים הגדולים בתחום זה היה בעל הנס מאבו־כביר. אין ספק שמעמדו של שאול יפת זכה בחיזוקים מהרכיבה על הסוס העדתי, שנעשה חלק מהממסד הדתי הקיצוני של בני עדות המזרח, ממסד שינק הרבה מכוחו מתערובת של דתיות קיצונית ולאומנות שאיבדה את שפיותה. כך טענו כלי התקשורת פעם אחרי פעם. ולא פעם הורתח דמו של הגאון על שנמצא מי שהשווה אותו בכל מכל לאותו חומייני איראני, יימח שמו וזכרו, אבי תורת החומייניזם.

אנשים רבים גילו תמימות והתייחסו לכל הפרסומים האלה כאל שטויות, פשוט הגזמות גסות של עיתונאים שחיפשו חומר מרתק. אלא שהיה זה מן המפורסמות שהמחנה של בעל הנס הפך מוקד עלייה לרגל בעיקר למתנחלים קיצוניים, מהם המקורבים ל’דב‘. ולא היה אפשר להתעלם משמועה שטיפח בעל הנס עצמו, כי הרב הגאון נהג לברך אישית כל צעיר מתנחל שהצהיר על הצטרפותו ל’דב’. השמועה עשתה לה כנפיים ועשתה את שלה. רבים הצטרפו ל’דב' מתוך אמונה כי זהו רצונו המפורש של הרב הגאון יעקב.

אם אמת נכתב בעיתונים או שהיתה בהם מידה גדושה של הגזמה, את זה איתמר לא ידע. אבל מה שהיה ידוע לו זה שבמשטרה היתה הוראת־קבע להתרחק מהמוקד של בעל הנס באבו־כביר ולהימנע מחיכוכים מיותרים אתו ועם אנשיו המזויינים, כאילו היו פלנגה אלוהית.

איתמר בלם את הב.מ.ו. במרחק של כמאה מטרים מהמחנה. משכִּבה את האורות, יצא מהמכונית והלך בחסות העלטה לעבר הגדר הגבוהה, שמעליה, בגובה של כשני מטורים, נמתחו חוטי תיל למנוע חדירה של זרים שלא התכוונו לעבור בשער את ביקורת השומרים הנאמנים.

גם מהנקודה שעמד בה, מאחורי מבנה ישן ונטוש, לא היה כל קושי לעקוב אחר המתרחש בשטח הגדול והמסוגר. המקום שקק חיים כמו שוק בלב העיר. ואמנם השוק הפרטי הקטן של עושה הנסים היה ממש בצד השערים הגדולים. שם ניצבו הדוכנים הארוכים של בקבוקי מי הברז שנמכרו כמים קדושים המרפאים מחלות שאפילו הרפואה הקונבנציונלית נואשה מהם; שקיות של פירות מיובשים שנמכרו כפירות קדושים ההופכים עקרות לנשים פוריות; קופסאות שהכילו עשבים לחיזוק תאוות הגברים, וגם תצלומי הפרצוף הרחב והערמומי של בעל הנס נתונים במסגרות במחירים שונים. בנוסף לכל אלה היו שם פריטים נוספים להאדיר את שמו של בעל הנס, כמו ספרי קודש במחיר מפולפל, שהודפסו בדפוס פרטי בתוספת עמוד מיוחד ובו הכְּתובית, ‘בברכתו של בעל הנס משיב מאור עיניים ונפש, הרב שאול יפת, נכד הרב הנודע בעל הנס, דוד יפת זצ"ל’.

לאורך הגדרות הסתובבו צמדים אחדים של חוזרים בתשובה מאופיינים בכיפותיהם הסרוגות, בציציות המציצות מתחת לכנפות חולצותיהם וברובי אם־16 ועוזים שהיו מחוברים אליהם כאיבר מאיבריהם. את כלי הנשק הללו חילק צה"ל בנדיבות לכל אלה שהתגוררו בשטחים, ביניהם רבים שלא היו זוכים לקבל בתחום הקו הירוק אפילו רשיון לנשיאת אקדח־מים בגלל העבר הפלילי שלהם.

באוויר עמדה תחושה סוריאליסטית, וזו הלכה והחריפה כשאיתמר ראה את האישים הפוליטיים הנכבדים שהגיעו לכאן בזה אחר זה עם נהגיהם הפרטיים לשחר א פניו של בעל הנס, שנחשב למאיץ אלקטוראלי חשוב. הוא זיהה ביניהם לפחות חמישה או שישה אישי ציבור, פוליטיקאים המככבים בטלוויזיה כמעט מדי יום ביומו.

אלה התקבלו בכניסה לבית המרכזי בזרועות פתוחות על־ידי הרב שאול יפת, כשבצידו עומד קצין המבצעים שלו, הגוץ בעל העינים הלוהטות, עזריה שלום. ליד בעל הנס נדמה היה שקומתו של עזריה נעשתה עוד יותר זעירה. בעל הנס היה אמנם בעל קומה ממוצעת, כמטר שבעים ושמונה, אולם הותיר רושם של חבית מתגלגלת בגלל משקלו העצום, שהוערך לפחות במאה ועשרה קילוגרמים, שמרביתם שומן רופס.

בעל הנס קיבל את משחרי פניו בחיבוקים ובנשיקות, אחת על לחי ימין, אחת על לחי שמאל, ואילו עזריה הסתפק בלחיצת ידם של האישים. מיד לאחר מכן הם נבלעו עם האורחים רמי המעלה בתוך הבניין המרכזי של המחנה. משם חזרו וצצו בכל פעם שנתבשרו על בואו של נכבד אחר, או נפרדו מנכבד שפרש לענייניו האחרים, וטקס החיבוקים והנשיקות היה חוזר על עצמו.

איתמר הפעיל את המצלמה שלו וצילם שורה ארוכה של צילומים, כשהוא מתמקד בעיקר בשומרים החמושים ובאישים השונים שהגיעו לשם. זמן קצר לאחר מכן הגיעה מכונית סובארו גלקסי חדישה בצבע שחור והתקרבה כמעט לשפת המדרגה הראשונה של המרפסת. הנהג נחפז להיחלץ ממושבו, לעקוף את המכונית ולפתוח את הדלת של המושב האחורי, מתוכו הגיח האיש הכרסתני בעל הזקן האדום, שהביא עזריה שלום לביקור בקומונה ביפו. הגוץ ואתו בכל הנס באו לקראת האורח לקבל את פניו. איתמר חזר והפעיל את המצלמה פעם אחרי פעם כשהוא לוכד את השלושה הן בחילופי נשיקות הברכה והן בלחיצות היד החמות. הקשר ההדוק בין השלושה היה גלוי לעין המצלמה המהירה שלו.

סמוך לחצות, כשהתקבצה שם קבוצה נכבדה של אישים מוּכּרים, הם הוזמנו לצאת מתוך הבית אל המרפסת הרחבה ולהתיישב סביב לשולחן ארוך עמוס כמויות נכבדות של מעדנים ושתייה מכל הסוגים. באותה שעה, סמוך לחצות, הופעלה רשת רמקולים שהשמיעו עד למרחק רב צלילים של שירים מזרחיים, להדגיש מי הוא האדון בעל היד החזקה באזור המערבי הזה של שכונת אבו־כביר. ההרגשה של איתמר היתה, שבלילה זה הוא הריח את ראש הדג המסריח. השאלה היתה היכן נמצא הראש עצמו.


26

דקות אחדות אחרי שתיים בבוקר עבר איתמר באולפן ידוע לשירותי צילום בקטע הצפוני של רחוב דיזנגוף, ששם אפשר להשאיר את הפילם לפיתוח והדפסה בתוך כספת מיוחדת. הוא מילא את הטופס בפרטיו וצירף את מספר כרטיס הוויזה שלו. אחר־כך הוא נסע לחווילה הקטנה בתל־ברוך. דלית השאירה את אורות החזית דולקים. הוא החנה את הב.מ.ו. במקומה, על־יד מכונית הדייהטסו מדגם ‘אפלאוז’ של שמעונה.

איתמר פתח את הדלת הראשית בזהירות. הוא שיער שדלית ישֵׁנה ולא רצה להעיר אותה. הוא נכנס למטבח המרוּוח המצויד בכל האביזרים והמכשור היעיל ביותר. רק שדרישותיו ברגע זה היו צנועות. הוא הסתפק בכוס גדולה של מיץ ובפרוסת טוסט עם מעט גבינה לבנה. אחר־כך הוא נכנס לחדר הרחצה, התקלף מהחולצה והג’ינס, וזיווג מים קרים בחמים עד שקיבל קילוחים חמימים שאיפשרו לו להירדם בעמידה איזה זמן.

הוא היה סחוט, וכל מה שרצה זה רק להתקלח ואחר כך לעצום עין ולצלול לשינה עמוקה מבלי לחשוב בכלל על התעוררות.

דלית ישנה בחדר האורחים המרוּוח, שהיתה לו כניסה נפרדת מהגן האחורי. היא היתה שקועה בשינה עמוקה, ואיתמר עמד רגע ממושך והתבונן בה. הוא אהב את תפזורת שערותיה הארוכות והשחורות, שמצניעות בתוכן הבזקים של צבע כחול־עמוק. הוא אהב להסתכל בפנים היפים שלה, שתוויהם העדינים והברורים כמו צוירו במכחולו של צייר פורטרטים רנסאנסי.

דלית שכבה על החזה כשזרוע אחת כרוכה סביב לראשה והשנייה שמוטה לרוחב המיטה כמו ממתינה לחוש בו בבואו. החלון הגדול היה פתוח לרווחה, ורוח קלילה החדירה לבית את הניחוח הרענן של האביב שהתערב בבושם העדין שדלית השתמשה בו.

יכול היה לעמוד ככה עוד זמן־מה, אולם עיניו נעצמו עוד לפני שגופו התרווח בשולי המיטה. נדמה לו שהוא חש שהיא מתקרבת אליו, ידה השמאלית מחליקה על כתפו, חובקת אותו כמגוננת.

המחשבות שחלפו בראשו היו קשורות ביום המחרת. יום הזיכרון לחללי צה"ל. מאז היה בן ארבע־עשרה, לא החמיץ אף פעם את העליה לקבר אביו, יריב, בחברת יוסף איש־כינרת. אבל הפעם זה היה מסוכן. אנשי הצללים ידעו כל פרט הקשור בו, ובוודאי ישגרו מישהו מטעמם לבית הקברות. הוא קיווה שמחר ימצא רגע נכון להסביר ליוסף הישיש את סיבת העדרו. והמחשבה המכאיבה על האיש שיבַכה מחר לבדו את בנו היחיד שנפל לפני עשרים ושבע שנים, היתה המחשבה האחרונה של איתמר באותו לילה.

וכך ישן. המון שעות.


 

יום רביעי 13.4.1994


27

ושוב צמח יום רך ונעים, ושריקות הציפורים המקפצות בין ענפי העצים כבר מחמש בבוקר בישרו יום אביבי מענג. השרקניות הצוהלות של האביב היו לדלית כשעון מעורר. היא פקחה את עיניה מבלי לזוז, חשה בגופו החם של איתמר ששכב בצידה. היא הקשיבה לנשימתו הרגועה. היא לא ידעה מתי הוא חזר. אבל הוא חזר מאוחר, מפני שעד אחרי אחת היא הקשיבה לחדשות של הסי.אן.אן.

איתמר ישן כמו מת. בלי חלום. בלי מחשבה. בלי תחושה. הגוף היה ממוקד בצבירת כוחות מחדש. שעה ועוד שעה. הלילה נמוג. בוקר חדש בא. דלית כבר קמה מזמן, והוא עדיין ישן וישן. והיא נזהרה שלא תעיר אותו. היא חיכתה לרגע שהוא יתעורר בעצמו כשהוא רענן ומסוגל לבדוק אִתה את המצב ששניהם היו תקועים בו בראש אחד, בגוף אחד. היא ידעה שזאת לא רק שאלה של מה הוא יודע. זאת כבר היתה שאלה מה היא יודעת על המעורבות שלו. וכל מי שידע משהו על אותו משהו לא מובן, נחשב למכשול, שהאלמונים מסלקים אותו מדרכם.

היא חשבה שהיא צריכה להתמקד בנקודה הזאת. היא הלכה אתו צעדים גדולים מדי, אולי בלי להבחין במה היא באמת שוקעת, אף־על־פי שהוא הזהיר אותה בלשון ברורה. הוא אמר לה שהוא בעצמו אינו יודע עם מה הוא מתמודד. והוא גם אמר לה שמי שמחסל אחד, לא יהסס לחסל עוד אחד ועוד אחד.

באחת־עשרה נשמע הצפירה החדה המבשרת את תחילת יום הזיכרון לחללי צה"ל. איתמר אפילו לא הגיב בתזוזה כלשהי.

בשתיים היא עברה לערוץ תשע בכבלים, שהעביר רק את שידורי הרדיו, והקשיבה לחדשות. היא נחרדה כששמעה את הפרטים על מכונית התופת שהתפוצצה בתחנה המרכזית בחדרה וגרמה למותם של שישה אזרחים. החמאס לקח על עצמו את האחריות. העדויות ששודרו היו קשות לעיכול.

כשהתכוונה לסגור את המקלט, שמעה פתאום בשולי החדשות ידיעה שגרמה להולם לבה לדלג על פעימה או שתיים. הקריין דיווח על התאונה שהיתה בשתיים לפנות בוקר בדרך רוקח. ג’יפ מדגם סוזוקי, שנהגו ניסה למנוע פגיעה במישהו שחצה את הכביש, החליק על כתם שמן שהיה על הכביש, פגע בעמוד חשמל, ונהגו נפצע קשה. הנהג שאושפז ב’איכילוב' זוהה כצלם עיתונות נודע בשם קותי דור, בן שלושים ואחת, משיכון דן.

רשימת הנפגעים הקשורים בפרשת התינוקות הלכה וגדלה.

נדמה היה לדלית שמישהו תקע בגרונה אגרוף ההולך ומתנפח כצמיג ענק, גורם לחנק מהיר, להלמות לב פראית ולזיעה קרה הפורצת מכל נקבוביות העור. הרגשת הפחד התגברה לבהלה כשהיא הרגישה שהיא רועדת. רק אתמול היה זה כשהיא נפגשה עם קותי בפעם הראשונה. אתמול היא הכירה את אשתו רחל. ואתמול היא הכירה את בתו הפעוטה נועה. ועכשיו הוא היה בבית חולים במצב אנוש, והיא היתה מוכרחה להעיר את איתמר.

דלית נכנסה לחדר האורחים רק כשחזרה לשלוט בעצמה, לאחר שנשימתה התייצבה והדופק נעשה יותר רגוע. חייבת היתה למשול ברוחה ולדכא את האימה. כל עוד לא ידעה את שיעור מִרווח הזמן שנותר להם לפני שמישהו מאנשי הצללים ישיג אותם. היא נצרכה לראש צלול.

היא נגעה ברכּות בכתפו החשופה. הוא חייך חיוך של ילד אולם לא פקח את עיניו, והיא חזרה והפעם ליטפה בעדינות את כתפו.

“איתמר,” דלית אמרה, והוא פקח את עיניו ובחן אותה בשתיקה. “אתה צריך לקום,” היא בקשה.

“מה השעה?”

“אחרי שתיים…”

הוא חייך. “הייתי הרוג… גם חזרתי אחרי שתיים… ישנתי כמו אבן איזה שתים־עשרה שעות?”

“כמו אבן,” היא חזרה אחריו.

“אני חושב שמצאתי מישהו שיכול להוביל אותנו הלאה.” הוא התרומם. “אני חושב שזה בעל הנס, שאול יפת… מה שראיתי אצלו זה פסטיבל כמו אצל איזה מאפיונר אמיתי… סנדק בנוסח פוזו…”

איתמר נעל את נעליו והמשיך לתאר לה מה מצא שם באבו־כביר ותוך כדי כך התלבש, נכנס לאמבטיה, ואחרי ששטף את פניו, סירק את שערותיו וצחצח את שיניו, החל להתגלח. “אם היית רואה את תהלוכת האישים שהגיעו לשם, אז היית חושבת שאת נמצאת בחצר של נשיא המדינה.”

“זאת הצמרת?”

הוא משך את מכשיר הגילוח לאורך לחיו הימנית והפנה אליה את מבטו. “אני לא יודע. קשה להאמין שגורו פרימיטיבי כזה הוא בעל עָצמה כזאת. לדעתי, מישהו מפעיל אותו ואת המעריצים שלו. אבל מה שלא יהיה, אני כבר נוגע במישהו בעל משקל. הוא תמרור אמיתי בשבילנו.”

איתמר יצא מהאמבטיה, חיבק אותה, טמן ראשו בשערותיה ונשם לקרבו את הריח המיוחד שלה, שתמיד עורר את יצריו, מלהיט אותו להתאחדות מחודשת. אלא שזה לא היה הרגע המתאים. היה עליו להמשיך ולפעול במהירות.

“אני מת לקפה,” הוא אמר.

“מוכן,” היתה התשובה הקצרה שלה, ורק אז הוא הרגיש עד כמה היא מתוחה. כמעט כמו קפיץ פלדה שנדחס בעָצמה, עד שעליונו כמעט נוגע בבסיסו והוא כעומד להתפקע לצדדים. “מה לא בסדר?”

היא היססה לרגע והחליטה קודם כל לדווח לו על הפיגוע הקטלני בחדרה. האסונות האלה הפכו להיות כמעט מעשה של יומיום מאז התקדם המשא ומתן עם הפלשתינאים לקראת מועד חתימת ההסכם המעשי. איתמר חשב שהיא דיווחה כדי להוכיח לו שהתמיכה שלו בתהליך מוטעית.

“זה יהיה כך עוד שנים,” הוא אמר לה, בעודה מוזגת מזגה מים לתוך הספל הגדול שהכינה בשבילו, “אנחנו צריכים כבר מעכשיו להבין את התהליך הזה. דם יישפך מכל כיוון. ודם יישפך באותה מידה ואולי יותר בלי התהליך.” הוא חייך בעצבות וקבע בדלית מבט בוחן כשהיא התקרבה אליו. נדמה היה לו שהיא לא מיצתה את כל מה שהיה לה להגיד לו.

“אני מחסיר עוד משהו?”

“אנחנו צריכים עזרה,” היא הפטירה והניחה לפניו ספל קפה גדול. שחור. בלי ממתיק. בלי חלב. כך הוא אהב לשתות כשנזקק לרענן עצמו במהירות.

“אז מה חדש?” הוא שתה בזהירות מעט מהקפה החם, נשף בו, חזר ושתה ושוב נעץ בה את מבטו.

“הם ישיגו אותנו,” אמרה דלית, “זה רק עניין של זמן.”

פניה היו רגועים כלפי חוץ. אבל הוא קלט את המתח בגוון הסגול של עיניה הגדולות כשקדים. עינים פיקאסואיות, כפי שהוא קרא להן. העיניים הכי יפות בעולם. חלונות של הנשמה, כמו שהתבטא פעם, והוא חדר עכשיו דרך החלונות האלה לנבכי נשמתה וקראה את האימה שרובצת שם, בירכתיים.

הוא הרפה מספל הקפה. “מה קרה?” הוא שאל.

“גם זה היה בחדשות של שתיים,” היא הסבירה חרישית, “הם השיגו את קותי…” היא קלטה אתה תגובה שלו בניע עצבני של עיניו שפתאום מצמצו, ואחר־כך התמלאו הבארות בלחלוחית פתאומית, והיא ראתה את כפותיו בעלות האצבעות הארוכות והגמישות מתכווצות מתוך כאב נורא וחודרות כחותכות את בשרו. הוא לא אמר דבר.

והיא חזרה כמעט מלה במלה על מה שאמרו בחדשות.

“הרשימה נעשית ארוכה,” היא אמרה, ואת המחשבה שהם הבאים בתור היא שמרה לעצמה.

“קותי.” הוא אמר.

“אני מצטערת.” היא ביטאה את צערה באמת בנימת התנצלות מוזרה, כאילו היא היתה אשמה במה שקרה.

והוא אמר: “קותי.” וזה צליל כל־כך כואב ואוהב. פתאום הוא נרתע כאילו ספג מכה. הוא שלח את ידו הארוכה לעבר הטלפון, והיא ראתה אותו לוחץ על לחצני הספרות במהירות רבה. כעבור רגע היא שמעה אותו מדבר עם אשה בשם מרים, ואחר כך הוא חזר וחייג אל מקום אחר, והיא שמעה שהוא דורש שיעבירו אותו לאדון אלדובי, וכעבור רגע הוא אמר: “אלדובי…”

המצב של קותי היה ידוע לאלדובי.

“כבר פעלתי,” הוא השיב והסביר בדיוק מה הוא עשה כששמע את שמו של נהג הג’יפ. החלקים הקטנים התקשרו אצלו מיד עם מה שקרה בזירת האירוע באזור התעשייה בהרצליה. ‘התאונה’ של קותי היתה פועל יוצא של הנוכחות שלו בזירת החיסול של שחף. “ושלא תדאג,” הוא הדגיש, “מצבו הרבה יותר טוב ממה שנשמע ברדיו.”

לבסוף הם הסכימו שיעמדו בקשר בשעה יותר מאוחרת, ואיתמר פנה לדלית ואמר לה שאלדובי כבר דאג להציב שמירה מיוחדת על חדרו של קותי ב’איכילוב'.

“אתה לא מסוגל להמשיך לבד,” העירה דלית.

“הזמן עובד נגדנו, אז מה אני יכול לעשות?” הוא לא הרים את קולו, אבל הקול היה רותח, אף־על־פי שהצליל היה כבוש. בעיניו האפורות בערו זיקים צהובים, שהיא לא ראתה שם אף פעם. היה זה זעם נורא על החברים שנפגעים בזה אחר זה, והוא היה כל־כך חסר אונים…

“לכל הרוחות, אני מרגיש את עצמי כמו פרעוש עלוב!” הוא פנה לעבר החלון כנמר נרגז, עמד שם כהרף פעימת־לב, העיף מבט בחוץ הבהיר, וחזר אליה כשלסתותיו רקע מתהדקות רגע מתרפות, כאילו הוא אוכל את עצמו מבפנים.

“הקשר היחיד שלי בחוץ ששווה משהו זה אלדובי,” הוא אמר כשהוא מושך כל אות כעומדת בפני עצמה. אף פעם לא היה מודע לחוסר אונים כזה. היו רגעים בעבר, בשטחים, כשהוא נקלע למצב חולף של אובדן תושייה בגלל אי־יכולת תגובה. אלא שהפעם זה היה אחרת. הפעם זה היה מצב, ששום דבר בו לא השתנה לטובתו.

“העזרה של אלדובי לא תספיק.” היא נעמדה מולו, סוגרת זרועותיה על עורפו. שפתיה החמות דבקו בשפתיו. בדרך כלל היתה עוצמת את עיניה בהתקרבות כזאת, אך לא הפעם. עיניה היו פקוחות, כאילו רצתה לחבר מבט עם מבטו. “הכתפיים של אלדובי לא מספיק רחבות למגרש הזה,” היא אמרה.

“ככה את חושבת?”

“אני בטוחה, איתמר.” היא חזרה והרחיפה שפתיה על פיו. היא אהבה את החיכוך הקליל הזה שהיה מוביל לנשיקה עזה, מעבירה רטט בחוט השדרה. “אם כל העסק הזה לא רק שלא נגמר בבעל הנס הזה מאבו־כביר, אלא בעצם ממנו מתחילה להיבנות הפירמידה, אז זה מחוץ לתחום הניסיון שלו.”

“לא כדאי להמעיט בערכו.”

היא המשיכה ללטף את לחיו בשפתיה. קולה היה רך וענוג, חודר לכל פיתולי עצם השמע שלו. “אולי אלדובי אלוף בטניס שולחן, אבל לא בטניס הגדול. זה מגרש אחר. שה משהו שונה לגמרי. אני מקווה שאתה מבין מה שאני רוצה להגיד.”

“אני בכלל לא מסכים אתך, אבל תמשיכי.” הוא לא גרע ממנה את מבטו. היא היתה חריפה ובעלת מוח מבריק.

“בעל הנס הוא איש פרימיטיבי בעל כשרון לקלוט ביטויים מרשימים ולא יותר מזה. אתה מסכים שלא הוא בראש הפירמידה. הוא חתול הרחוב הפראי שלהם עד כאן ברור?” היא השתהתה, והוא הניד קלות בראשו. "מאחוריו עומדים אנשי יצרים, שהקומה העליונה שלהם מתוחכמת מאוד. אז זה לא בשביל אלדובי.

הוא הניד את ראשו כשולל את גישתה. “אלדובי זיקית. יתאים את הצבע שלו לכל סביבה.”

היא הרגישה שמחמת הקשר האישי ההדוק בינו לבין אלדובי היא שוגה בניסיון לקפח משהו מיכולתו. “כל מה שאני רוצה להגיד זה שהוא לא ימנע מהם להגיע אלינו, את זה רציתי שנבין.”

“קלטתי את המסר,” הוא אמר ולאחר היסוס קצר הוסיף: “גם אני חושב שהם יגיעו באיזשהו זמן לרחוב רפידים.”

“זה מה שאני אומרת. מוכרחים לחפש אלטרנטיבה גם לבית הזה ולאתר מישהו שיש לו מהלכים לעזור לנו שם, בצמרת. תקרא לזה איך שתקרא. אבל בתוספת לאלדובי זאת תהיה עזרה משמעותית.”

“עזרה רק בשבילי, דלית.”

“מה אתה רוצה להגיד לי?” היא הסתמרה. “עוד פעם זה אתה אתה, ואני אני?”

“הביטי,” הוא הניח את ידיו על כתפיה ופניו היו סמוכים לפניה עד שהיא יכלה לראות את העיצוב הברור של פניו הגבריים, החל בחיתוך עיניו וכלה באף הצר ובנחיריים הדקים, ועד לציור קווי השפתיים היפות שלו. היא גם הבחינה פתאום בשניים או שלושה נמשים בהירים שהתחפרו עמוק בצידי אפו, עדות אחרונה לימים הרחוקים שלו כראש גזר אמיתי. “הביטי” הוא חזר ואמר, “כללי המשחק כבר ברורים והם חד־צדדיים. יש להם כל הכלים לרמוס אותנו, ולנו אין בינתיים כלום. פרט לצומת שצריך למצוא את הרמזור שלו. פירוש הדבר סכנה שלממש בלי יכולת להתגונן כמו שצריך.”

“זה שאנחנו נלך כל אחד לדרכו שלו, זה לא יעזור לי ואולי גם לא לך,” היא דחתה בשקט את קביעתו, “מפני שזה כבר מאוחר מדי. תראה מה שקרה לקותי. זה עלול לקרות גם לי בעוד שעה אחרי שניפרד. אז או שנצא מהשִׁיט הזה ביחד, או שנטבע בו ביחד.”

איתמר היסס. לא היה טעם להשמיע אמירה מזויפת. לא לה. מבחינתה היא צדקה שאם תהיה אתו, הסיכויים שלה יותר משופרים. ומצד שני היא היתה מסוגלת לתרום תרומה משל עצמה. היא היתה יכולה להגיש סיוע באלף ואחד דברים קטנים, וכאשר משקלם מתחבר, הוא נעשה משמעותי. והיא היתה אמיצה לא פחות ממנו. היא היתה שותף שקול, והוא לא התכחש לעובדה הזאת.

“אנחנו צריכים מישהו בעל גישה שתאפשר לו לחטט בראש הפירמידה,” קבעה דלית, “מישהו שהא מתוך החוג של המשפחות, כמו שאתה קורא להם.”

“יש לך רק רעיון אחד, כמו לשועל של קרילוב,” הוא אמר.

“אבי.”

הוא בחן אותה במבט ממושך. אולי הודות ליגאל היימן היא תהיה מסוגלת למצוא מישהו שיעזור, כשהוא יצליח להשיג עוד חלקים של הפסיפס המאיים.

“אנחנו מוכרחים לדבר אתו. אני יודעת שאתה מסתייג ממנו, מפני שהוא מייצג מבחינתך את הממסד המטורף הזה. אז זה די נכון. הוא תערובת של שועל וזאב. ערמומי ורעב. תמיד רעב.” היא פלטה אוויר ונשמה נשימה עמוקה. “רק שזה אבא שלי, ואנ יודעת שיש בו תכונות טובות.”

“למשל.”

“הוא אוהב אותי,” היא התריסה.

“אבל כשמדובר שבמישהו אחר…”

“תרצה או לא, אנחנו מחוברים. ואת זה הוא יצטרך להבין.”

הם התמודדו במבט ממושך. מפני שכל־כך הרבה היה להם להגיד זה לזה, אולם כל־כך מעט מלים מסוגלות היו לתרגם את כל עצמת הרגשות. רק שהוא חשב שלא צריך לפנות לעורך־הדין המפורסם. הוא לא רצה לסבך עוד אנשים שעלולים להיפגע. מה גם שהוא כלל לא היה בטוח שיגאל היימן יושיט אצבע אחת לעזור לו. הוא היה דחוי בבית הזה.

דלית לא הרפתה ממנו. “אתה חייב לתת סיכוי לפגישה כזאת,” היא תבעה ממנו.

ברגע זה הם הוקפצו על־ידי צלצול טלפון פתאומי.

דלית הושיטה יד לעבר השפופרת. רגע היססה והביטה אל איתמר. בינתיים המשיך הטלפון לטרטר. פעם ועוד. כבר נמנו שלושה צלצולים, ועדיין זה נמשך.

בצלצול הרביעי הופעל המשיבון, והם שמעו את קולה של שמעונה: “הגעתם לביתם של זאביק ושמעונה. כרגע אנחנו לא יכולים לקבל את שיחת הטלפון, אבל נשמח לענות כשנוכל. תשאירו שם וטלפון מיד לאחר הצפצוף…”

הקו נותק.

“מקרי?” שאלה דלית. המתח עשה את שלו.

איתמר משך בכתפיו. “אולי כן, אולי לא.”

ושוב נשמע צלצול הטלפון ושוב הופעלה האלקטרונית.

הם החליפו מבט שאמר את הכל.

“הם ממשיכים בשלהם בשיטתיות,” אמרה דלית, “ואנחנו מאבדים זמן יקר, איתמר. בוא נחליף מלה עם יגאל.”

“נסי,” הוא אמר לבסוף “ורק שלא תתאכזבי.”

דלית ידעה על־פה את לוח הזמנים של היימן. בשנים האחרונות הוא נעשה יותר ויותר איש האוהב לפנק את עצמו. הוא גם העביר חלק מהעבודה לביתו, כך שמשתיים אחרי־הצהריים הוא שהה בבית ושם המשיך ללמוד חומר משפטי ולעיין בתיקים שונים בספרייתו המפוארת.

רגע לאחר שדלית חייגה לחווילה הגדולה ברחוב וינגייט, היא שמעה את קולה של אלופה.

“אלופה,” היא אמרה, “אני רוצה לדבר עם יגאל.”

איתמר שמע את האם אומרת שיגאל הסתגר בספרייתו בקשר לאיזה קייס רציני.

“אולי תתקשרי בערב?” היא הציעה.

“זה דחוף, אלופה,” תבעה דלית.

“את מכירה את אבא שלך,” הזהירה אלופה," הוא לא אוהב שמפריעים לו…"

“אלופה!”

כעבור רגע נשמע קולו של האב. קול רך ונעים, מסוג הקולות שחודרים כשמן טוב לעצמות. “איפה את, סגולת עין שלי? מאז שחזרנו מלונדון נעלמת.”

“עניינים,” היא הפטירה.

“עם הכלומניק שלך?” הוא לגלג ברכות.

“יגאל!” היא גערה בו.

הוא לא רצה להחריף את המצב. הקשר בין האשה הצעירה שהוא כל־כך אהב לבין אותו מסתערב שמאלני מחורבן, העיק עליו. הוא לא אהב את הקיצוניים המניפים דגלים צדקניים של עקרונות ומוסר. אלא שהוא כבר נכווה ברותחין כשהשתמש בכינוי הזה. “אני מצטער,” הוא אמר בשקט, “פליטת פה שאני צריך לשלוט בה. אז בכל זאת מה קורה?” הוא ידע שבדרך כלל היא נזהרת מלהטרידו כשהוא מסתגר בספרייה.

“אנחנו מוכרחים לדבר, יגאל.”

“מה אנחנו עושים עכשיו?” הוא התלוצץ.

“זה לא לטלפון…”

“את חוששת מאוזן לקיר?”

“כן. אתה צריך לדעת.” היא ענתה בקצרה. לא פעם הם דברו על הציתותים הלא־חוקיים האלה. ואף כי מעולם הוא לא רמז לה שלפעמים עורך־דין מוצא את עצמו במצב שהוא חייב להזדקק להם, היא ידעה שידיו אינן נקיות. עובדה שהוא עצמו היה מביא לחווילה ולמשרדיו מומחה תקופתי לבדיקת הקווים שלו. הוא התנצל ואמר אז שגם הוא משמש אובייקט למצותתים עבור מישהם. כל המדינה, כך הוא אמר, מתחלקת לשני סוגי אזרחים, אלה שמצותתים להם ואלה שלא, מפני שהם פשוט לא חשובים, כלא קיימים.

“תראי דלית,” הוא עדיין ניסה לדחות אותה. הקייס של אזולאי טרף כל רגע פנוי, והחומר שהיה עליו לכסות היה עצום, “אני צריך לעבור על ערֵמה של מסמכים. מה ביחס שתבואי לארוחת־ערב?”

“עכשיו!”

הוא קלט את המתח בקולה. דלית לא היתה אחת שתטריד אותו סתם ככה. הוא אמר לה שהיא יכולה לבוא מיד.

“אני לא לבד, יגאל.”

היא שמעה את נשימתו החרישית. “אני מקווה שאת לא מתכוונת להביא אתך את הקיבוצניק,” הוא נהם.

“לא רק מביאה, הוא גם שומע כל מלה שלך ברגע זה…”

“בואו,” הוא אמר ביובש כמתנכר וטרק את הטלפון.


28

אבל קודם שזזו להרצליה, הם נסעו לצפון תל־אביב, מפני שאיתמר רצה לאסוף את הפילם והתצלומים שהשאיר בלילה באולפן לשירותי צילום. בגלל העיכוב הזה הם נלכדו בתוך עומס תנועה שפקק את כביש תל־אביב־הרצליה. הבלגן התחיל בערך בשלוש, כאשר המונים נפלטו מהמשרדים ומהמפעלים השונים בעיר הגדולה ומחוצה לה וזרמו בכיוון צפון. הנסיעה נמשכה יותר מחצי שעה מיהודה המכבי בצפון העיר ועד לצומת אכדיה.

הבית המקורי של ההיימנים ברחוב וינגייט, שתוכנן בידי האדריכל אברהם תמיר, היה בית שחזיתו לא צעקה את יכולתם הכספית של בעליו. ההתהדרות היחידה בחזית נמצאה על־יד הכניסה הרחבה, שם היו מונחות אבני השכב והרכב הענקיות. ‘חותמת דיין’ קראו לזה. אולם האדריכל הקפיד לבטא את טעמם המעודן של לקוחותיו והדגיש את העושר ברמזים המעידים על תבונת יוצר. רק בתוך הבית ובחצר האחורית ניכר העושר של ההיימנים.

הבית של משפחת היימן נמצא בצד המערבי של וינגייט, במרחק של כמאתיים מטרים מכיכר דה־שליט. הבית הגדול היה בנוי בלב שטח של שני דונמים, דבר נדיר גם בהרצליה פיתוח. גם גדר האבן המסותתת היתה גבוהה מהרגיל, וכאלה היו גם אבני הריחיים שבחזית. בחצר צמחו עצי זית עתיקים ודקלים גבוהים מאוד, שנעקרו ממקום צמיחתם בגדה ובעזה ונשתלו מחדש סביב לבריכה שבצד הדרומי של החווילה הגדולה.

בצד דלת הכניסה הרחבה לבית עצמו הוצב פסל ברונזה רב־הבעה של אשה בגובה של שני מטרים כמעט. היה זה פסל של צביקה לחמן, שהיימן רכש במיוחד להוכיח לדלית שדעתו כדעתה באשר לערכו ולחשיבותו של האמן הזה, שהיא כל־כך אהבה. לשם כך הוא סילק משם פסל אשה אחר, ‘ההולכת בגשם’, שהוא ודלית לא אהבו. אלופה שאהבה את הפסל, רכשה אותו מאיזו מעצבת רהיטים עשירה מיפו, שטענה בעקשנות גם לכתר של פסלת. רק כדי לא לבטל לחלוטין את התייחסותה של אלופה לאותו פסל שהוא מאס בו, הוא העביר אותו לחצר האחורית לא רחוק משפת הבריכה, ושם נמצא לו שימוש כמתלה לייבוש מגבות ובגדי ים.

היימן תמיד טען בגאווה שהוא המחזר הכי נלהב של בתו הצעירה. “דלית מזכירה לי את אלופה בגילה כמו תאומות,” כך היה מכריז וממשיך ואומר שלאלופה היה טעם שהוכיחה כשנישאה לו, ואילו דלית מסתובבת עם איזה יצור מוזר, קיבוצניק שמאלני, תפרן אחד, שהוא אפילו לא יודע איך הוא נראה. הוא עצמו התעלם מהעובדה, שאת הדחיפה הכלכלית והמעמדית בחייו הוא קיבל מאבא של אלופה. הוא העדיף למחות מזיכרונו את האמת הפשוטה, שגם הוא עצמו היה תפרן בתחילת הדרך. דלפון אמיתי.

כמעט לא היתה בקשה אחת של דלית שהוא לא נענה לה. רק דבר אחד הוא ביקש ממנה, להרחיק את המחזר ‘ההוא’ מהבית.

כל פעם שהיה חוזר ונוגע ב’הוא', המחזר הזה, ‘ההוא’ מדגניה, היא היתה חותכת אותו, מתעופפת מהחווילה ואומרת: "נתראה בעוד שבוע, ושבוע ימים הוא לא היה שומע ממנה דבר. אופי מחורבן, הוא היה אומר לעצמו ולפעמים גם לאלופה ומוסיף בתמיהה, “מאיפה זה בא לה?”

ועכשיו לא רק שדלית הפריעה להתמקדותו בחומר המשפטי שהיה בעל חשיבות גדולה לגביו, אלא כפתה עליו להסכים שתביא אתה את הכלומניק ‘ההוא’. המחשבה שהאיש הצעיר הזה שוכב עם דלית שלו, היתה לו כל פעם כמו זעזוע מבחיל של הלם חשמלי.

הוא לא ידע מה רוצה דלית בפתאומיות כזאת. אבל לפעמים היא היתה בלתי צפויה, והוא אמר לאלופה שהוא רק מקווה שהיא לא תפתיע אותם בבשורה הכי רעה של איזה קשקוש על חתונה מפני שהיא בהריון.

“אני אדרוש משניהם להימחק מעיני!” הוא נהם, ואלופה נרתעה. רק לעתים נדירות היה היימן מאבד את שלוותו, פורץ ממסגרת גינוניו המלוטשים ומתבטא בחריפות כמעט גסה.

“שלא תאבד את הרסן. אתה עוד לא יודע במה מדובר, יגאל,” היא העירה במתינות, והוא השתתק. אלא שבינתיים גם ממנה נגרעה מנוחה. גם היא שוחחה לא פעם עם דלית על טיב הקשר הזה עם אותו צעיר שמסרב לבוא לביתם, כאילו היתה בו התנשאות מסוימת, למרות שדלית ניסתה להסביר לה שזאת הערכה שגויה, והאמת היא שהוא לא בא מפני שיגאל התבטא כלפיו בביטול. והיא גם הוסיפה שמחוץ לזה בסך הכל מדובר בקשר לא מחייב, שאין לו משמעות מיוחדת אצלה. אולם אלופה לא ידעה איך להתייחס לסטייטמנט הזה של דלית. ובאמת היא היתה די סקרנית לפגוש בו, מפני שבעבר לא יצאה דלית עם מישהו כל־כך הרבה זמן.

אלופה שמעה את כלב הזאב בוני משמיע נביחות קטנות של שמחה. תמיד היה מקבל את דלית בהתפרצות, כמשתולל. כאילו נשתבשה דעתו המצומצמת. היא העיפה מבט דרך החלון לעבר השער הגדול שנפתח, והתפלאה שדלית הגיעה במכנית של הבת הבכורה.

“היא באה במכונית של שמעונה,” היא אמרה ליגאל.

“אף פעם לא ידעה מה שלה ומה של מישהו אחר,” הוא רטן.

ואז נפתחה הדלת מימין, והיא ראתה את הגבר הצעיר והתמיר הלבוש במקטורן רוח שחור ומכנסי ג’ינס דהויים כשהוא נחלץ מתוך המכונית, והיא הופתעה לראות שהוא היה יפה בצורה חורגת מהשגרה. הוא היה גבוה במשהו מדלית בוודאי שהיה מעל למטר ושמונים. אולי שמונים וחמש ואולי קצת יותר. כתפיו היו רחבות ומותניו צרים, דק גו היה, אבל חסון. היו לו זרועות ורגליים ארוכות, ואלופה, שהיתה רגישה לעיצוב הידיים, אמרה לעצמה בסיפוק, ‘כלומניק או לא, ידיים יפות יש לו’. וזה שימח אותה.

אולם מה שמשך בעיקר את תשומת לבה היה ראשו המעוצב. היא ידעה שהוא קצת גדול מדלית, בערך בשנתיים. אלא שהוא נראה יותר מבוגר. אולי כבן שלושים. גבר גבר. שערו היה חלק חום, עם גוון ברור של צבע חלודה, כמעט כמו של ערמונים. קווצת שֵׂער דילגה על הצד הימני של מצחו, מעניקה לו מגע של שובבות. פניו היו ארוכים אבל עם נטייה להתרבעות בלסתות החזקות שהיו כמו מסגרת ללחייו השקועות. אפו היה צר וקצת נשרי. עיניו היו מלוכסנות משהו, ומעליהן התקשתו גבותיו הסמיכות. הוא חייך באותו רגע, ובצד ימין נתעמקה גומת חן, שהגבירה את ההבעה הגלויה והמושכת שלו. אלופה ראתה אותו אומר משהו לדלית, שהחליקה על שערותיה השחורות וחייכה. אלופה שהכירה כל הבעה שלה, הרגישה שהיא לחוצה. החיוך היה עצבני. אבל היא גם בבחינה במבט שדלית נעצה בגבר הצעיר, והיא הבינה אותה.

“יגאל מחכה לך הפתעה,” אמרה אלופה.

"ספרי לי. הוא הגיב בקול עמום, קודר.

“הוא חתיך אמיתי.”

יגאל היימן צחק בלעג. “את והחתיכים!”

הם היו ממשיכים לירות זה בזה חצים מכאיבים, אילולא נפתחה פתאום דלת עץ הקליר הרחבה כנפרצת בכוח, ודלית חלפה בעדה כמו רוח אביבית, ואחריה האיש הצעיר והגבוה, לבוש בפשטות זרוקה.

אלופה חיבקה את דלית ומִלמלה באוזנה כמה מלים, הושיטה יד לאיתמר ואמרה, “דלית כנראה כל־כך עסוקה אתך, שמאז לונדון עוד לא היה לה אפילו זמן לקפוץ לראות את הזקנים שלה.”

מובן שזה הזמין מחמאה, ואיתמר ניצל את ההזדמנות להוכיח שהוא לא אסון על שתיים, ובחר בטבעיות את המלים הצפויות, שהוא לא תיאר לעצמו שאמה של דלית נראית כמו אחותה.

ורק יגאל היימן גיחך בביטול ואמר, “מה שאמרת מאשר שתי נקודות תורפה אצלך. האחת, שיש לך לשון חלקה, והשניה, שאתה לא מקורי.”

ואז, כשהבחין במבט הגוער של דלית, הוא חייך ברחבות והוסיף: “מובן שאני מתלוצץ. למרות שאני צודק.”

ואז הגיע הרגע לאמירה מנוערת מסתם תִּפלות, ודלית הסבירה שהיא ואיתמר רוצים להתייעץ עם יגאל באיזשהו עניין. ויגאל היימן לא רצה לוותר על ההזדמנות ולהעיר שהאדמה לא בוערת, ואפשר היה לחכות כמה שעות עד שיגמור עבודה חשובה שעסק בה, כשהשיג אותו הטלפון הבהול שלהם. איתמר ניסה להתנצל, אולם ההתנצלות נשמעה אווילית מפני שממילא הם כבר עקרו אותו מהעבודה, למרות שדלית חזרה וקבעה חד־משמעית כי מה שיגאל היימן עמד לשמוע היה בהחלט מסוג האמירות של ‘האדמה בוערת’.

“זה נשמע כהגזמה, לא?” העיר היימן לאיתמר.

“אני תמיד משתדל לשמור על פרופורציות, ודלית מאוזנת לא פחות,” הגיב איתמר. היה עליו לשמור על איפוק מרבי. הוא ידע שעורך־הדין השנון אורב לכל מעידת לשון שלו.

“זה לא מה שהתרשמתי ממה שאני יודע עליך,” גרגר היימן, “אתה נוהג להגזים בהרבה דברים, כמו בעסק הזה שהיה לך בחברון…”

דלית התייצבה בתקיפות מול אביה. “עזוב פוליטיקה,” היא דרשה, “זה לא המקום וזה לא הזמן!”

היימן השתתק לרגע. משהו בצליל קולה היה כאזעקה מכאיבה. מילא השמאלני הזה, אולם דלית לא היתה מהמגזימות. לא סתם הוא חשב שיבוא יום והיא תתיישב בצידו במשרד הפורח ובבוא היום־ על מקומו. היא היתה באמת מאוזנת, כמו שאמר הגבר הצעיר, שהוא בכל זאת בחן אותו מתוך סקרנות. דלית תמיד היתה חדה ושקולה. מדויקת ובעלת כושר אנליטי מעורר התפעלות.

“בסדר,” הוא מלמל, אחז במקלו והצביע לעבר חדר האורחים. אלופה ודלית היו הראשונות לעבור מחדר הכניסה המרוּוח לסלון הענק, אחריהן צעד איתמר, ורק אז נכנס היימן והתיישב בכורסת העור העמוקה והישנה שלו, כשכפותיו סוגרות על גולת הענף האירי השחור שלו.

לרגע נגרף מבטו של איתמר לעבר הציורים והפסלים, שכבר זיהה אחדים מיוצריהם. הוא שמע בעבר מדלית שאדריכלי פנים מצוינים סייעו להוריה, ואלה הסתייעו במעצבים צעירים בעלי תפיסה נועזת. הרהיטים היו בנויים בקווים ארוכים ופשוטים, כאילו אסור היה להם להתחרות ביצירות האמנות שגדשו את האולם המרוצף בשיש חברוני. אבל גם ההיימנים לא ויתרו על סמל המעמד החדש של ‘המשפחות’. במרכז הקיר הצפוני היה תלוי ציור גדול של הכבשה הבוהה של מנשקה קדישמן, שהצליח לסלק מבתים רבים את כלי המטבח המעופפים של יוסל ברגנר.

איתמר אסף את מבטו החטוף מיצירות האמנות והתמקד ביגאל היימן, ששלח את רגליו הארוכות בתנוחה אופיינית לאדם החש בביתו כמלך בגדוד. בקצה הספה הסמוכה אליו ישבה אלופה בתנוחה רכה, מצפה למה שכל אם היתה רוצה לשמוע. היא התקשתה לגרוע מבט ממי שרוצה להיות חתנה, ואמרה בלבה שתהיה אשר תהיה דעתו של יגאל על האיש הצעיר הזה, הוא לפחות לא נראה כמו זאביק חתנה, שבגיל שלושים ומשהו נראה כפקיד עייף וסחוט בן חמישים. איתמר לעומתו היה גבר יפה־תואר לא פחות מיגאל, והיא ידעה מתמיד שלדלית יש עין הרבה יותר טובה משיש לשמעונה.

רגע המבוכה חלף כשהיימן הביט בדלית ואחר: “אז מה קורה?”

ואז באה ההפתעה, מפני שהם לא באו לשטוף אותם בשטויות המקובלות. וההפתעה הפכה לתדהמה ואחר־כך למבוכה גדולה הגובלת בחששות עמוקים, ואלופה החליפה מבט של חוסר אמון עם יגאל, כשהשניים שישבו ממול חשפו את טיב התסבוכת המפחידה שהם נקלעו לתוכה, והשאלה באמת היתה כמה זמן, אם אפשרי הדבר בכלל, הם ימשיכו לצוף ולהחזיק את הראש למעלה בלי עזרה של מישהו בעל קשרים. ואפילו ברגע זה לא היה להם מושג עד כמה כבר דלית היתה מעורבת בתסבוכת הזאת, מפני שאיתמר דילג על הקטע המסוכן שהתרחש בבוקר יום אתמול בדירתה ברמת אביב.

היימן קלט מיד מי הוא האיש הצעיר הנמצא ברגע זה בביתו; אותו ברנש שציידיה של בעלת ‘הסוכנות’ מנסים לאתר בכל מחיר. הוא חשב איך שלגורל יש פנים מפתיעים לכאן ולכאן. ובינתיים שמרו פניו על הבעתם הנינוחה, כאילו נוצקו בתבנית קבועה. רק איתמר צד משהו משונה בעיניו הכחולות. אולי היתה זאת הסתייגות. לא. אולי חשש עמוק. אפילו אימה בלתי־מוסברת. אלא שזה נמשך רק שבריר זמן שחלף במהירות, והוא חשב שמרוב מתח הוא שוגה בהענקת משמעויות מסולפות לדברים שונים.

היימן ליטף את גולת מקל ההליכה. חיוך דק מן הדק הסתמן מזווית פיו. “תינוקות, אמה אומר?” הוא שאל את איתמר, מעקם את שפתיו כמהתל.

“זה התחיל בתינוקות.”

“ואחר־כך, אתה אומר, מצאת את חבריך מתים?” חיוכו המבטל התרחב. “מה עשיתם שם? זה היה חדר מגורים? או מה?”

“אני לא יכול לענות לך על זה, מר היימן,” הגיב איתמר. תחושת חוסר נוחות התחילה להציק לו. האיש ממול היה אחד מעורכי־הדין החריפים ביותר, ומִנוסח שאלותיו אפשר היה לראות באיזו מידת אי־אמון הוא מתייחס אליו. זה היה יחס שביטא זלזול וכעס כבוש.

“אתה יודע, נניח שאתה לקוח ואני עורך־דין שלך. אם אתה מונע ממני מידע שצריך לעזור לי לעזור לך, אז אתה בעצם מכשיל אותי,” הבהיר היימן את כוונתו כשחזר ודרש לדעת את הפרטים כולם.

“מצטער.” איתמר העיף מבט בדלית כמתנצל על שלא היה רשאי לחשוף יותר ממה שאמר. “יש לי סיבות מדוע אני מנוּע מלהיכנס לפרטים מסוימים. כל מה שאני יכול להגיד לך לפחות בשלב זה, שהייתי שם עם שני חברים. יצאתי מהחדר לזמן־מה וחזרתי ומצאתי אותם מתים. זאת עובדה שאין כל קושי לאמת אותה.”

היימן השעין את אמותיו חופפות על ראש המקל. “ואחר־כך אתה אומר שאותן דמויות צללים שלך רצחו קצין משטרה, ויותר מאוחר מישהו ניסה להתנקש בחייו של הצלם ההוא שהזכרת אותו…”

“קותי דור.”

“כן, קותי.” היימן הנהן בראשו כמשוחח עם עצמו. “פשוט פנטסטי. אתה לא חושב כך?”

“אני יודע שלאוזן מהצד זה נשמע ככה,” הסכים איתמר, וצליל אזעקה חרישי שוב גרם לו לחפור יותר ויותר בעיניו של היימן. הוא לא ידע מה היה טיב הגורם לתגובה המתנערת של היימן. אם לא היה זה פחד, היתה זו בהלה. כן. בהלה. והוא היה מוכן להישבע שהאיש מבוהל. אלא שזה היה טבעי, מפני שאותה מידת סכנה שריחפה עליו ריחפה גם מעל דלית. והיימן היה אב מאוהב בבתו.

“תרשה לי להגיד לך שלמרות הכל אני מפקפק בקשר בין כל ההתרחשויות.” היימן חייך ברחבות, כמעט בביטול מופגן. “לא שאני אומר שזה לא קרה, מפני שאלה כנראה עובדות שלא מתווכחים אתן. אבל אני חולק על הקשר בין האירועים. הכל מקרי.” היימן חזר וצנח למעמקי כורסת העור. “אולי קראת היום על פרידמן, אחד מעשירי תל־אביב שהסתבך בבורסה, והוא צלל אל הפתרון שלו מהפנטהאוז שלו בנווה־אביבים? אין כל קושי לקשר גם את זה כחוליית רצח נוספת. גם את זה ניתן להציג כחלק מהתרחיש שלך. בעצם אין בעיה לקשר כמעט כל מקרה אסון עם התסבוכת הזאת.”

“אני יודע שכך זה נראה על פני השטח.”

“נראה?” היימן משך סיגר מהקופסה שעל השולחנית שבצד הכורסה. הוא קטם את הקצה שלו במקטמה קטנה והצית אותו. “תגיד לי, אולי אתה מנסה לעשות רושם על דלית בסיפורי בדים כאלה?”

ההתקפה הישירה והבלתי־צפויה כמעט הוציאה את איתמר משווי משקלו. רגע ארוך השתררה דממה, והיא העביר את מבטו מדלית לאלופה, להיימן, ושוב לאלופה וחזר וקבע את מבטו בעורך־הדין.

“במלים אחרות, אתה קורא לי שקרן,” הוא הקפיד שקולו יישאר שליו, שלא יחשוף מה באמת חשב באותו רגע על היימן.

לא בדיוק," חייך היימן, “משהו על־יד. מה דעתך על מלה יותר מלוטשת כמו בדאי?”

“אתה לא יכול להיות עורך־הדין שלי,” איתמר אמר בשקט, “מפני שאתה מתייחס אלי לא רק בחוסר־אמון מוחלט אלא גם בגסות.”

“לא התכוונתי לכך,” הפטיר היימן, מתקשה להסתיר את מבוכתו הפתאומית. משני הצדדים ננעצו בו מבטים ביקורתיים של אלופה ודלית. הוא ידע שהוא הגזים בבוטות שלא כמנהגו.

איתמר חייך. זאת היתה הדרך היחידה להגיב במקום לשלוח את עורך־הדין המלוקלק לכל הרוחות. רק שזה היה אבא של דלית. והאיש הזה ידע מתי לבצע תפנית לרגע, כשזה היה נוח לו. חכם הוא היה, ללא ספק.

“אני מצטער שהטרדתי אותך,” איתמר קם כמתכוון לפרוש.

“חבל שכך אתה מרגיש.” גם היימן משך את עצמו מתוך הכורסה. “אבל אתה לא מצפה שאחבב כל מי שמנצל את הבת שלי.”

“יגאל!” קראה דלית ונעמדה במפרידה בין היימן לאיתמר.

“אמרתי את מה שאמרתי, מפני שזאת האמת,” רטן היימן, “האיש הצעיר הזה מנצל אותך מסיבות שעדיין לא ברורות לי…”

דלית שיסעה אותו: “הוא לא מנצל אף אחד. זאת האמת הפשוטה. אנחנו בחזקת יעד למחסלים. נקודה.” זה היה הרגע שמצאה בו לנכון להזכיר את פריצת המחסלים לדירתה, ומרגע זה התחולל שינוי מדהים בעורך־הדין.

אלופה השגיחה בדאגה כיצד פורץ הדם לפניו הארוכים והיפים של יגאל. הצבע הבריא של העור נעלם, ואפרוריות חולנית כבשה אותם בפתע. שפתיו התהדקו בכוח, עד שהלבינו כקו צר ומתעקל. בזוויות עיניו נתגלו קמטים המעידים על מאמץ לכבוש משהו שהוא רוצה להקיא מתוכו.

היה ברור לאיתמר שהסערה תפרוץ. הוא רק לא ידע מתי וכיצד. מפני שאיש שנון מסוגו של היימן יצליח גם בהתקף של זעם לכבוש עוד זמן־מה את מה שרותח אצלו בפנים. עד אז הוא יכול היה להגיב באירוניה, בסבלנות, לפני שינחית את המהלומות שלו. אלא שנראה היה כי היימן היה מסוגל ומזומן לדלג על שלב הבינים.

“יגאל…” אלופה ניסתה לומר משהו לפני ההתפוצצות.

“שתקי!” הוא היסה אותה בחריפות. זה כבר לא היה עניין של אצבע הגורל שזימנה לביתו אותו טראבְּל־מֵיקֶר, עושה הצרות שגורם להפרעה בלתי רצויה בהליך המשפטי הגדול ביותר שאי פעם טיפל בו. זה כבר נגע בבבת עינו, בדלית שלו. הוא חזר וגער באלופה ואמר לה שהיא לא קולטת במה מדובר. “ייתכן אפילו שמדובר בפרשה בטחונית חמורה! מה את מצפה משמאלנים אוהבי ערבים? מי יודע במה מעורב הבחור הזה?” הוא התלהם.

אלופה שתקה. פניה הלבינו עוד יותר.

“את יודעת שיש לי חוש הומור פגום,” הוא פנה בשקט לדלית, “תגידי לי שמה ששמעתי לא קשור בך.”

“בשביל זה רציתי שתשמע מה שיש לנו לומר,” הגיבה דלית. “אנחנו צריכים מישהו שיש לו מספיק קשרים להגיע למישהו שיוריד אותנו מהחבל. חשבתי שאתה מסוגל לא רק לייעץ, אלא גם לעשות משהו. אבל כנראה שלא רק שאתה לא רוצה לייעץ, אלא מתחמק אפילו מסתם לעזור.”

הוא התקרב אליה. פרקי אצבעותיו שלפתו את גולת מקל ההליכה היו לבנים. “יש דברים שהם גם מעבר לכוחי. את מבינה?”

היא שתקה. אולם לא סילקה את מבטה מפניו.

“המשמעות של המעורבות הזאת ברורה לך?” הוא לא הרפה ממנה.

היא המשיכה לשתוק.

“יש לך מספיק ניסיון מהבית הזה לדעת שאנחנו תמיד נזהרים להתרחק מפרשות מזוהמות. היית צריכה להריח מיד שהברנש שלך כנראה מעורב במשהו רע. ולא היה לו אפילו האומץ להגיד לך לְמה הוא גורר אותך…”

“הוא לא ידע!” היא כמעט צעקה. פניה היו לבנים כפרקי אצבעותיו, ועיניה התרחבו בחוסר־אמון משמע המלים הקשות של יגאל. “הוא לא ידע לְמה הוא נכנס ולא ידע לְמה אני נכנסת אתו. ובעצם שנינו עוד לא יודעים מה בכלל קורה כאן…”

“יש דברים שמוטב לך לא לדעת אותם, בת!” שאג היימן.

אלופה ניסתה שוב להתערב. “יגאל…”

היימן העיף מבט גוער באלופה וחזר וקבע את עיניו באיתמר. “אתה צריך להיות טיפוס חסר ערכים,” הוא פסק בקשיחות, “למה סיבכת את הילדה שלי?”

אלופה לא ויתרה היא היתה מוכרחה להרוויח זמן. היא החליטה להתערב בכל מחיר. “אולי נשתה משהו?” היא שאלה כשהיא מתעלמת מהמבט החריף שליגאל. “מה אתה רוצה לשתות, איתמר?”

הוא היסס. צריך היה ללכת ולהתנדף. כל רגע נוסף רק החריף את הסיטואציה הארורה שנוצרה. אפשר היה לחתוך בסכין את המתח שקם ביניהם. אלא שהוא לא רצה להשאיר מאחוריו את דלית מנוגחת בצורה כל־כך חזיתית עם עורך־הדין, שהכעס שלו היה כְּלַבָּה מבעבעת, והוא לא ידע למה ומדוע. “קפה?” הוא שאל מתוך מאמץ שאולי יקרה בכל זאת משהו שירכך קצת את האווירה המחניקה.

“קפה אחד,” אמרה אלופה, “דלית?”

ואז, לפני שדלית ענתה, הלם יגאל באגרוף על־גבי השולחנית הקטנה שעל־יד הכורסה שלו, וזו פשוט התפרקה וקרסה מעוצמת המכה, ואגרטל קרמיקה שעמד במרכזה התנפץ על רצפת השיש. “תפסיקי את ההצגה!” הוא גער באלופה, “יש לנו פה עסק שאני עוד לא יודע איך אוכלים אותו, ואת משחקת את המארחת האלגנטית!”

דלית פנתה לעבר הדלת, ואולי בשל הנחישות שהפגינה נרתע היימן והתקפל. בכל מקרה, כל עוד היתה במחיצתו, היא היתה יותר בטוחה. והוא היה זקוק לזמן חשיבה. לחשוב איך לפתור את הפלונטר הזה. איך לנתק את דלית מהפגע הרע הזה שבחברתה, שהוא ידע כי חייו כבר לא היו שווים אסימון שחוק. רק מזל מוזר שיחק לברנש הצעיר עד עכשיו. אבל המזל הזה לא יאריך ימים. לבסוף הוא פנה לאלופה ואמר: “תני לו את הקפה ותני לי וודקה מן הפריזר.” והוא חזר וצנח לרחם כורסתו הקבועה.

בדרך כלל היתה אלופה מעירה משהו בקשר למשקה החריף הזה שלא היה טוב לבריאותו. אך לא הפעם. היא יצאה ועד שחזרה עם הקפה ועם הכוסית הצרה והגבוהה של הוודקה, עמדה בסלון שתיקה כבדה, ויגאל היימן המשיך לשקול בדעתו איך עליו לנהוג.

הוא כעס על עצמו על שהניח לדברים להתגלגל להחמרה שכזאת. כמה פעמים בחודשים האחרונים הוא חזר והזהיר את דלית ודרש ממנה להתרחק מהשמאלני הטיפש הזה, שהוא ודומים לו יגרמו לאסון. אפילו בלונדון, לפני שלושה ימים, כשהם יצאו למסעדה אחרי שראו שם איזושהי הצגה ב’דרורי ליין', הוא אמר לה שהוא מקווה שהיא ניתקה את הקשר עם ‘ההוא’. והיא אמרה לו שזה לא עניינו, כפי שענתה בחוצפה תמיד כשהיה מדובר בכלומניק הזה. היא רק הוסיפה ואמרה לו, “תירגע. זה לא רציני.”

עכשיו הוא ראה עד כמה הקשר הזה היה ‘לא רציני’. לא פחות רציני מהקשר שהיה קיים בינו לבין אלופה לפני עשרים ותשע שנים. והרגשתו היתה שהוא עומד לאבד אותה. וכדי למנוע את זה היה עליו למצות בצורה נכונה את ההזדמנות שנקלעה בדרכו ממש במקרה. אם ינצל אתה מצב הזה בתבונה ובשיקול דעת, כי אז יצליח להפריד ביניהם לתמיד. והוא הרגיש כי ביכולתו לגרום למצב נוח מאוד מבחינתו. בפעם נוספת הוא הרהר באשה האלגנטית מ’הסוכנות'.

אלופה חזרה ובשתיקה הניחה לפניהם את המשקאות והתיישבה בצידו, הפעם בתנועה מתוחה. היא היתה אחוזת חרדה אמיתית.

“עד כמה אלה שאתה קורא להם ‘הם’ קרובים אליך?” שאל היימן את איתמר.

“אני מעריך שהם קרובים מאוד. אולי אפילו כבר במעקב צמוד,” השיב איתמר, “ואולי אפילו גילו כבר את המקום שאנחנו נמצאים בו לאחר התקרית בדירה של דלית.”

“בבית של שמעונה,” אמר היימן חרש.

“זה זמני,” התנצל איתמר. “אני מצטער על כל המעורבות הזאת של דלית.” המלים היו שדופות ונשמעו לו פתאום כמס שפתיים לא מוצלח. והוא הרגיש ברע. “אבל אני חושב שהייתי פונה אליה גם אז.”

“למה?” ירה היימן.

“מפני שאני סומך עליה.”

וככה הוא רצה לדבר. לבטא את האמת שלו. הוא הרגיש במבט החם ששגרה אליו דלית, ואיזה תחושה נפלאה חלפה בו.

“אני מתאר לעצמי שאתה תעשה את הכל שהיא לא תיפגע,” העיר היימן.

איתמר חייך. השאלה היתה רטורית.

“אז קודם כל למען הסדר הטוב הזה,” המשיך היימן, “אני חושב שאתה צריך להתנתק מדלית, עד שנברר את הפרשה המוזרה הזאת ונדע בכלל במה מדובר.”

דלית לא גרעה את המבט שלה מפניו המתוחים של אביה. היה ברור כי הוא לא ירפה ממנה עד שיצליח לנתק אותה מאיתמר, וזה בדיוק היה הדבר האחרון שהיא חשבה שתשלים אתו.

“דלית, זה יהיה טוב לכל הצדדים,” ניסה היימן לשכנע. קולו היה רך, שופע דאגה אבהית. “תוכלי לעזור לו מכאן טוב יותר משתוכלי לעשות זאת אם תהיי צמודה אליו כמו צל.” אולם עוד לפני שגמר לדבר, הוא הרגיש שהיא איננה מושפעת מהנימוק הזה.

היא חייכה. שניהם הכירו זה את זה כאת כף ידם. “אני תעודת הביטוח של איתמר,” היא פסקה בפשטות. “אם אני אהיה אתו, אז אני אדע שאתה עושה את הכל כדי לעזור לו.”

עיניו של היימן הבריקו לרגע בברק הערכה. זאת בתו ללא ספק. הוא ידע שהיא צדה את הזיק שנדלק בעיניו, אולם הוא שמר על הבעת פנים קשה, מפני שמגמתו היתה להפריד ביניהם. רק הוא מבּין כולם ידע בדיוק באיזו רשת עכרה נלכד האיש הצעיר.

“תעודת ביטוח, הה?” הוא קבע מבט נרגז בדלית.

“על מה אתה כועס?” היא שאלה בשקט.

“איך שאת תמיד מצליחה לתמרן אותי לפינה שאת רוצה שאתקע בה!” הוא הצביע על הכוסית, ואלופה נחפזה למטבח וחזרה עם הבקבוק. הוא מזג לעצמו והתבונן באיש הצעיר. “תשתה?”

איתמר לא סירב. במיזוג האוויר המלא של החווילה לא ניתן היה בכלל לתאר שבשעה הזאת, כשהשמש מחליקה במתינות לעבר האופק, שורר בחוץ חום כמעט מהביל. וכשהוא טעם מהוודקה המשובחת, הוא הרגיש מיד בחמימות הנעימה המתפשטת בגופו.

ברגע זה קטע את הנאת הלגימה צלצול חרישי של הטלפון. אלופה מיהרה להרים את השפופרת. היא הקשיבה רגע והושיטה אותה לדלית. “בשבילך,” היא אמרה.

דלית קירבה את השפופרת אליה. “הלו?”

דממה.

ושוב היא חזרה ואמרה,:מי זה?"

והשתיקה נמשכה עד לניתוק החד של הקשר. לאט לאט החליקה מידה השפופרת לעבר העריסה של הטלפון. היא החליפה מבט עם איתמר, והספיקה לראות את יגאל קושר מבט דומה עם אמה.

המסר היה ברור.

הדם אזל מפניה של אלופה. זה היה מצב מאותם מצבים שהיא לא שתקה, אלא ביטאה עמדה ברורה, וכשזה קרה, אפילו היימן היה נזהר מלהתנגש אתה. פתאום היא דמתה לדלית גם בהפגנת נחישות.

“את חייבת גם לחשוב עלינו,” אמרה אלופה לדלית, “אני בטוחה שאבא ינסה לעזור לאיתמר… אבל הוא צודק… תישארי כאן…”

“למה את מתכוונת?” הסתמרה דלית.

“לא חשוב!” קרא היימן.

אבל אלופה התעלמה ממנו. “אני לא אכנס לפרטים. אבל מעורבות שלך בתסבוכת כזאת שמריחה מאבק פוליטי מסואב, עלולה לפגוע באבא שלך… חשבת על זה?”

“אף אחד לא הזכיר מאבק פוליטי!” קראה דלית.

אלופה אספה בכפותיה את ידיה של בתה. “אני חיה כל חיי בטינופת של הזירה הזאת, דלית,” היא אמרה בכנות, “אבא שלך אלוף בטינופת הזאת, וכשאני מריחה צחנה פוליטית, אז תסמכי עלי שהוא כנראה יודע הרבה יותר על הפרשה הזאת ממה שהוא מוכן בכלל…”

היימן הכה בזעם בקצה המקל ברצפת השיש. “תתעלמי ממה שאלופה אומרת!” הוא רטן בזעף כשפנה לדלית.

אלופה פנתה אליו: “אם זה לא נכון, אז תגיד!” היא דרשה ממנו, ופניה נעשו קשים כשלו.

זה היה הרגע שאיתמר חש עצמו לא רק מכביד, אלא מיותר לחלוטין. הוא קם ופנה לעבר המעבר המרוּוח שבין הסלון הגדול לחדר הכניסה. “אני מצטער. לא היתה לי כל כוונה לבוא ולחולל מהומה פרטית כאן. בטח לא ביניכם לבין דלית. אני מצטער. באמת.”

הם ראו שהוא היה נבוך ואפילו נסער. האווירה נעשתה עוד יותר מדכדכת, כשדלית התרחקה מהארונית שהיה מונח עליה הטלפון, והתקרבה אליו. “אתה רוצה לצאת מכאן לבד?” בעיניה התנוצצה אש המבטאת זעם. “בבקשה.” היא הושיטה יד מתוחה לעבר הדלת.

הוא רצה להגיד משהו, אבל שתק. השתיקה היתה לפעמים התשובה הטובה ביותר שיכול היה להמציא במצבים רגישים שכאלה.

“אתה יכול ללכת, איתמר. אבל אתה משאיר אותי תקועה כאן וחשופה לאלה שכבר נמצאים אולי במרחק של חמישים מטרים מכאן. עם פלאפון במכונית חונה ברחוב וינגייט. אתה מבין מה שאני רוצה להגיד?” היא לא היתה מוכנה להרפות. בערה כמו לפיד. “אם נסתלק ביחד, אז קודם כל מסלקים בעיה מהורי. אמת? ותחשוב גם שאולי כבר אין לי ברירה ואני מוכרחה כבר לעבור את הדרך הזאת עד הסוף. ועכשיו, אם אתה רוצה לצאת לבד, אז כמו שאמרתי, היה נעים להכיר אותך, איש.”

המועקה של איתמר נעשתה יותר כבדה. הכעס שלה היה אמיתי. ברגעים של ויכוחים נוקבים על ימין ושמאל שהתלקחו ביניהם, היא היתה פולטת פתאום את הביטוי הזה, איש, והוא למד לדעת שזה הרגע שמסוכן בו לגרום לה להתיז ניצוצות. והיא היה נבוך עוד יותר כשאלופה פנתה ליגאל ואמרה: “למה אתה שותק? עשה משהו!”

יגאל הרכין לרגע ראש, חזר וזקף אותו ואמר: “אני חושב שלא כדאי שתישנו הלילה בבית של שמעונה.”

וברגע זה הוא קבע עמדה באיזה צד של המתרס הוא בחר. דלית נפנתה אליו. היא צעדה לקראתו באיטיות וחיבקה אותו. גבוהה היתה כמותו, ופניה היו סמוכים לפניו, והיא אמרה ברכּות," לפעמים אתה לא רק סתם יגאל אחד. אתה נהיה אבא אמיתי.?

היימן הצמיד את שפתיו לחלקת צווארה ולא אמר דבר. היה זה רגע פרטי ואינטימי מאוד.

יגאל היימן התנער במהירות מרגשת הרגע המביך. הוא לא התכוון להיחשף בחולשה כלשהי לפני החודר הזה לביתו. הוא פרץ סדק צר שלא רצה להודות בו, אך כנראה רק בהפגנת רכות שכזאת הוא עצר את אלופה מלהכשילו בפטפטת מסוכנת. בכל מקרה היה עליו להושיט חבל לצעיר הזה, נועז יותר מכפי ששיער, וישר על־פי דרכו. וחוץ מזה, דלית היא זו שהיתה מעורבת עמוקות עם הברנש הזה בסיטואציה, שאסור לו להתחמק מאחריותו לה. והוא מוכרח היה לנקוט עמדה רגשית כזאת מתוך ביטחון שבסופו שלדבר הוא ימצא פתרון לבעיה הבלתי־צפויה שנוצרה כל־כך במפתיע.

מכאן ואילך הוא כבר המשיך להתאמץ להוכיח את רצינות כוונותיו הטובות, כשהוא הציע להם לא לנסוע במכונית של שמעונה, שזוהתה על־ידי ה’הם'. כדאי היה, לדעתו, שהוא ואלופה ייסעו בה כשהחשיכה תתפשט, ואם יש מעקב, הם ימשכו את העוקבים אחריהם, ודלית ואיתמר יסתלקו כעבור רגע במכונית של אלופה לכיוון אחר.

זה צעד מסוכן, מר היימן," מחה איתמר, “אתה לא יודע לְמה עלול להוביל מעקב כזה עם חוליה כזאת.”

יגאל היימן גיחך. “יעבור עוד הרבה זמן עד שתכיר אותי. אני מבטיח לך שבמרחק עין ממני יהיו אנשים שלי…”

“אסור שתהיה מעורב. אתה עלול לגרום להם לסמן גם אותך.”

“השארתם לי ברירה?” הוא לגלג באירוניה דקה ואחר־כך עשה כמה שיחות טלפוניות וסגר אבטחה פרטית עבורו. ממילא היתה החווילה קשורה למוקד המשטרה וגם לארגון השמירה הפרטית. אולם הוא דאג שניידת סמויה של חברת השמירה עם צוות אנשים מהטובים שלהם, סטודנטים יוצאי יחידות מובחרות, יימצאו עד להודעה חדשה עשרים וארבע שעות ביממה, בתוך החצר ומחוצה לה.

“במלחמה כמו במלחמה,” הוא פסק.

ולא רק בזה הוא סייע. כשפנה אליו איתמר ושאל אותו אם אין לו התנגדות שהוא ישאל את הטיולית החונה במוסך, שבעצם היתה חדר מגורים מרוּוח ומצויד כהלכה, הוא קלט מיד את הכוונה והתקשה להסתיר מבט של הערכה. אלופה הבחינה במבט הזה וקראה אותו מיד. האיש הצעיר נלחם על חייו, והוא עשה שימוש בכל הדרכים שלפניו, חפ"ק נייד היה אחד מהם.

הצבע חזר לפנים של דלית. הצבע חזר גם לפניה של אלופה. אבל איתמר עדיין רחוק היה מלבטוח בעורך־הדין הערום. היימן שינה טעמו במהירות גדולה מדי. ההתלהבות של היימן להסתכן אישית היתה חשודה. בינו לבינו רצה איתמר לדעת מה באמת חולף ברגעים אלה במוחו הנפתל של עורך־הדין. הוא זכר היטב את הפחד שצד עמוק בעיניו ברגע מסוים.

יותר מאוחר הוא אמר לדלית שהוא לא בוטח באביה.

“אתה נעשה פראנואיד,” היא אמרה בלגלוג, “אתה יכול לסמוך עליו בדיוק כמו שאתה סומך עלי.”

הוא השתתק וקיווה שהוא טועה. הוא לא רצה שזה יהיה אחרת.


29

בשמונה בערב נשמעה הצפירה המבשרת את סיום יום הזיכרון ואת תחילת חגיגות יום העצמאות תשנ"ד.

נגמר לו עוד יום אביב לוהט אחד.

הרצליה התכסתה במערב בשמים בוערים. האפלולית זחלה כגנב מהסס. האור דעך כמו חול שנשאב לנִקבה חסרת תחתית, תחילה באיטיות ואחר כך במהירות מסחררת. בבת־אחת נעשה ערב נעים, מפני שרוח שקטה עלתה מהים וטאטאה בעדינות את החום אל מתחת לשטיח הלילה המזדחל ובא. כאילו אלוהים עשה מעשה של חסד לחתום ברכּות את יום האביב הדועך.

שעה אחת יותר מאוחר הם כבר התארגנו בחפ"ק שלהם. ברחוב רפידים הם העבירו לטיולית מצרכי מזון ומשקאות לימים אחדים וסידרו אותם בארונית ובמקרר הקטן שבפינת המטבח. הם לקחו משמעונה וזאביק את שני הפלאפונים שלבם. מעלתם היתה שגם אם מישהו מצותת לקו שיתקשרו אליו, כי אז יתקשה לאתר אותם. אחד היה אמור לשמש את מי שנשאר בטיולית, והשני את מי שיוצא החוצה. גם את האופנוע השחור העלה איתמר והעמיד אותו בין שולחנית האוכל המתקפלת לבין הספה הצרה.

למעשה היה להם בטיולית כל מה שהיו צריכים בתנאים של תזוזה מתמדת. היו שם בנוסף לטלוויזיה צבעונית, גם רדיו חזק, שאיתמר הצליח לרַשת אותו למוקד של מחוז תל־אביב, ומחשב זעיר־מידות בעל עצמה, שהיה בו גם מודם־פקס. בנוסף לכל זה היתה הטיולית מצוידת במזגן אוויר יעיל, שאִפשר להם ליהנות ממקלט ממוגן ונוח.

בשלב זה הם חשבו שהחניון הענק שבפארק הירקון, מול גני התערוכה, יתאים לחנייה בליל חג העצמאות הזה. קל היה להגיע ממנו לצפון העיר או לדרומה ובמידת הצורך להסתלק לעבר נתיבי איילון. משהחנו את הטיולית בפינה מרוחקת, קרובה לגדה של הירקון, התקשר איתמר לבית בשיכון דן וכעבור רגע שמע את התנשפותה של רחל כאילו נקרעה מאיזושהי ריצה.

“הלו?”

“רחל, זה אני,” הוא אמר בלי להזדהות בשמו, “מה המצב?”

“יהיה בסדר.” היא עדיין התנשמה בכבדות, “רק עכשיו נכנסתי הביתה. הבאתי את ענת מהורי, מפני שעד לפני שעה היית ב’איכילוב'.”

“מה קורה?”

“קותי עוד יצא בזול. הוא סובל מחבלות קשות ומשני שברים. אחד בכתף ואחד בקרסול הימני. זה ייקח כמה חודשים טובים…”

“מתי ואיך?”

“לא יודעת פרטים מדויקים. אבל זה קרה בפנייה בשדרות רוקח ימינה בכוון שלנו. זאת הדרך הרגילה שהוא חוזר מהמערכות בתל־אביב. זה היה נורא מוזר…”

“מוזר?”

"זה מה שהוא מספר. קותי אומר שהג’יפ נמחץ על־ידי התנגשות כשהוא ניסה למנוע פגיעה באשה עם עגלת תינוק, שחצתה פתאום באור אדום את הכביש, ברגע שהוא בלם בלימת חרום הופיע מהצד טנדר גדול שנכנס בו בכל הכוח. נורא מוזר, אני אומרת לך.,

זה באמת היה מוזר.

“כל האיומים האלה שהיו עליו,” היא אמרה וקולה רעד.

“את מתכוונת ל’דב'?”

היא התנשמה בכבדות. עדיין לא הצליחה לאסוף נשימה סדירה. “רק השבוע הם טלפנו והזהירו אותו שהחשבון אתו לא סגור. אני בטוחה שאלה היו החברה המטורפים של ‘דב’.”

"אני מבין שיש עליו שמירה משטרתית.

“לפחות זה. מישהו מהמשטרה טיפל בזה. העמידו שם שוטר שמתחלף כל ארבע שעות. רק לפני שיצאתי התחלף השוטר שרק בגוף השמן שלו הוא סותם את כל המעבר לחדר.”


אלדובי היה איש פעולה מהיר. קולט במהירות ומבצע במהירות. הם החליפו בזהירות עוד מלים אחדות, ואז הוא נפרד ממנה ופנה לדלית: “ארגנו לקותי תאונה מחוכמת. ידעו מתי הוא מגיע לצומת והכניסו אותו למלכודת של אשה ועגלת תינוק בשלוש בבוקר…”

“איך קותי נפל לפח הזה?” היא התפלאה, “אתה ראית פעם בשלוש בבוקר אשה עם עגלת תינוק?”

“בדיעבד זה קל למישהו מהצד לחשוב על זה. אבל כשזה קורה, את לא חושבת על השעה. את חושבת על אשה ותינוק, ורק איך לבלום כדי לא להרוג. וזה בדיוק מה שקרה.”

הוא הוריד מהטיולית את האופנוע השחור והסביר לדלית שהוא מוכרח לתפוס מלה עם קותי, ששכב במחלקה האורטופדית באיכילוב'. אולי הצלם יזכור איזשהו פרט שיעזור לחבר כמה מהחלקים שעוד לא מחוברים. הוא לא קנה את הסברה של רחל שאלה היו האנשים של עזריה שלום. אלה היו מגיבים בצורה הפרימיטיבית ביותר, ואילו ניסיון ההתנקשות בוצע בתחכום ובמיומנות.

איתמר שחרר מהנעילה את קסדת המגן הרזרבית ומסר אותה לדלית. היא התיישבה על המושב האחורי של ה’הונדה', חיבקה את מתניו וכהרגלה במצב כזה השעינה את ראשה על כתפו. כעבור שניות אחדות הם השתלבו בתנועה הצפופה של החוגגים שנהרו בכיוון תל־אביב, כששאגת האופנוע נשמעת בצפירה מרתיעה.

למרות השעה שנחשבה למאוחרת בלוח הזמנים של מבקרים בבתי־חולים, עדיין היה החניון של ‘איכילוב’ מנומר במכוניות של מבקרים ששהו במחלקות השונות.

החדר שקותי אושפז בו נמצא לפני האחרון בקצה המסדרון. הם היו במרחק של כעשרה מטרים מהחדר, כשאיתמר הרגיש שמשהו לא בסדר. הוא תפס בזרועה של דלית והדף אותה בכיוון פינת הטלוויזיה, שאיש לא נמצא בה.

“מה קרה?” היא היתה מודאגת.

“השוטר…”

“מה אתו?”

היא הציצה מעבר לכתפו של איתמר. “אז מה?”

“איך הוא נראה, שמן?”

“לא. בגובה שלך. בהיר. שוטר רגיל.”

“זה לא שוטר, דלית.”

היא הופתעה. “איך אתה יודע?”

“רחל מסרה תיאור לגמרי אחר. צאי ותנסי להיכנס לחדר. אל תדאגי. אני אהיה צעד אחד מאחוריך.”

הוא שמע אותה מסננת אוויר בעד שפתיה הפעורות. הוא היה מוכן להישבע ששמע את הלמות לבה מואצת. ואולי היתה זאת הלמות לבו, שכאילו זינק מחמת המתח והתמקם במוקד עצב השמיעה שלו.

רגע היא היססה ופתאום ראתה פרחים על אחד השולחנות. היא שלפה אותם מהכד, עטפה את הגבעולים הלחים בנייר עיתון שנמצא לה שם ורק אז יצאה מהפינה ופנתה בהפגנת ביטחון לעבר הדלת.

השוטר עצר בעדה.

“אני אשתו של החולה,” היא אמרה.

“אני מצטער, אבל הרופא עכשיו בבדיקה וביקש למנוע כניסה.”

“אבל…”

“גברת, תחכי בסבלנות. עוד כמה רגעים. זה הכל.”

איתמר התקרב. “מה קורה כאן?”

דלית דיווחה.

“אני אכנס אליו,” אמר איתמר, “אני הרופא התורן…”

כל שניה היתה יקרה. התמונה היתה ברורה עוד לפני שהשוטר המדומה שלף אקדח פ.נ. בלגי עם משתיק קול, ממשפחת האקדחים הנמצאים בשימוש אצל אנשי שירותי הביטחון. איתמר הגיב בבעיטה מכוונת לעבר פרק ידו, והמכה המדויקת שמטה ממנו את האקדח. הוא בעט באקדח כשפגע ברצפה והסיט אותו לעבר דלית שתפסה אותו במהירות, ואילו הוא עצמו פרץ את הדלת וזינק לתוך החדר.

מה שקלט במבט קצר הספיק לו. במרכז החדר המצויד במכשור רפואי חדיש ניצבה מיטת הפצוע כשמעליה גוהר איש לבוש בחלוק רופאים ובידו מזרק, והוא מתאמץ לנעוץ אותו בצווארו של קותי, בעוד זה מנסה להרחיק אותו מעליו תוך שימוש פראי בידו הבריאה. ברגע ששמע התוקף את פריצת הדלת הרועמת, הוא הפנה את פניו לאחור.

היה זה גבר שממדיו העידו ממבט חטוף על חוסנו. קומתו היתה כשל איתמר, אלא שהיה רחב ממנו עיניו היו גדולות וכחולות. מסביב לפיו התעקלו שני קמטים עמוקים כמדגישים את שפתיו הבולטות. צווארו היה קצר, עד שנדמה היה שראשו שתול בין כתפיו הרחבות. פניו היו מוכרים לאיתמר. היה זה האיש שנאבק אתו בדירתה של דלית.

איתמר היה פרס בלתי־צפוי עבורו. הפצוע המבוהל שהוא הרפה ממנו היה בעצם יעד משני. איתמר היה המטרה העליונה של הצוות. הוא חייך בהנאה, ועיניו התנוצצו כמוצא שלל כשמבטו התחבר עם מבטו החד של הצעיר בעל שער החלודה.

איתמר ניצל את הרגע הקצרצר של הבלבול, שגרם לזר להרפות מקותי, והתכונן לזנק עליו. אולם ההיסוס של הגבר המגודל היה קצרצר כמו עפעוף עין פתאומי, והוא השליך מידו את המזרק כשהוא מתייצב לעמדת תקיפה. ברגע זה הופיעה דלית ובידיה המתוחות הפ.נ. המכוון לירי. המאזן השתנה לרעתו של האלמוני, והוא לא היסס לסגת בזריזות מפתיעה לעבר החדר השני, האחרון בפרוזדור, ונעלם בעקבותיו של בן־זוגו.

זה לא היה הרגע שלהם.

בחדר השני נמצא מוטל על הרצפה השוטר בעל הגוף, שהותקף לפני רגע או שניים ורק עכשיו התחיל להתאושש. מששבה אליו צלילותו, הוא נחפז להזעיק עזרה, ואילו דלית ואיתמר מיהרו שוב לחדרו של קותי. הוא היה מיוסר. הכתף השבורה נפגעה במהלך ההתגוששות הקשה שנכפתה עליו על־ידי המחסל. רק לאחר שהזריק לו הרופא התורן זריקה לשיכוך הכאבים, שוב היה מסוגל לדבר עם איתמר מבלי להיאנק.

“חשבתי שניפגש בתנאים אחרים,” הוא מלמל. “אבל ידעתי שאנחנו מסומנים. אתה בר־מזל עד עכשיו.”

“אני יודע.”

“רציתי לשמוע ממך מה קרה שם באזור התעשייה,” אמר קותי. “בן זונה שכמוך, דפקת לי יום עבודה. לא הייתי מסוגל לעבוד, מפני שלא שמעתי ממך מלה אחת.”

“אני מצטער. היו בעיות.”

“שלא תחשוב שיש לי טענות,” הפטיר קותי הוא התאמץ לדבר. עיניו נעצמו והוא חזר ופקח אותן. “ראיתי שפגעו בשחף והספקתי לראות אותך קופץ לעבר האופנוע. מה קרה אחרי שהסתלקתי?”

איתמר סתם את החור בקשת המידע של קותי. הצלם הקשיב בפנים אטומים לידיעה שקצין המשטרה חוסל.

“הם לא יעזבו אותנו, איתמר. אתה יודע את זה,” הוא לחש.

“אני יודע.”

קותי התנשף באיטיות, הזריקה התחילה להשפיע. “אתה דאגת לשמירה עלי?”

“אלדובי.”

“צריך גם שמירה על הבית…”

“זה כבר מטופל.”

“אלדובי, אני יודע.” קותי חייך ברפיון.

“מה קרה אתך? אתה זוכר את הכל?”

“עבדו עלי. צלצלו הביתה בערך בשתיים שצריכים ממני איזה צילום ארכיוני דחוף לכתבה של המגזין על מערת המכפלה. בגלל העייפות חשבתי שאני מזהה את הקול. אז הוצאתי את הצילום וטסתי למערכת.” הוא השתהה, פלט אוויר וחזר והתנשם באיטיות. “רק במערכת קלטתי שמשהו לא בסדר, מפני שאף אחד לא חיפש אותי, ופתאום חשבתי שהממזרים הרחיקו אותי מהבית כדי לחדור לתוכו. אז החלטתי לטוס בחזרה. לא עלה בדעתי שהם יציבו לי מארב. נפלתי על הפנים למרות שידעתי שהם סוגרים עלי.”

“בחייך, אשה עם תינוק, בשלוש בבוקר?”

קותי צחקק. אבל העווית הכאיבה לו. “לכל הרוחות, איתמר. אתה היית עושה משהו אחר?”

“לא,” הודה איתמר, “הייתי נוהג כמוך. קודם בולם ואחרי זה רק קולט איזה מטומטם הייתי.”

ברגע זה נכנסה האחות התורנית לחדר לבדוק אם הכל כשורה. קותי עצם את עיניו. התקרית ייגעה אותו עד אפיסת כוחות. איתמר לחץ בעדינות את אמת ידו הבריאה, רמז בראשו לדלית והם יצאו מהחדר. במסדרון החשוך שהיה ריק מאדם היא הושיטה את האקדח לאיתמר.

תשמרי אותו אצלך, יש לי את זה של קותי," הוא אמר, “על־פי קצב האירועים ייתכן שתצטרכי להפעיל את הכלי יותר מהר ממה שאת חושבת.”

רק אחרי שהיא תחבה את האקדח מעבר לגבה בחגורה העבה של הג’ינס שלה ומשכה החוצה את שולי החולצה לכסות עליו, הוא הציע שהיא תיקח מונית ותחזור לטיולית. “שלא תחכי לי בשעה מסוימת, הלילה יהיה ליל הזאבים,” הוא חייך וכאשר התקרב אליה נשק קלות ללחייה החמה וספג שוב לתוכו את הניחוח הרענן שהדיף עורה הבהיר. “שעת הציד הגיעה,” הוא הסביר, “אני מוכרח ליזום מהלכים משלי. זה הסיכוי האמיתי.”

היא לא ניסתה לעצור בעדו.


30

בחניון בית החולים הוציא איתמר מהתא הנעול של האופנוע את הפלאפון וחייג לביתו של שרגא אלדובי. לא סתם הוא רצה להטריד אותו בשעה זאת. הוא רצה לדווח לו על כל ההתפתחויות ולברר אם הוא הצליח להשיג מידע ממשי על שייקה שדה, המכונה טאוויל.

הוא הופתע כשמרים התנצלה על ששרגא איננו.

“הוא חזר להסתובב בחוץ,” היא הסבירה.

הביטוי ‘מסתובב’ היה שייך לעגה המקצועית. הפירוש הוא שהאיש נמצא בעבודה. זה הפתיע, מפני שאלדובי בדרך כלל עשה את לילותיו בבית, בחברתה של מרים, ובעיקר היה צריך להימצא אתה בלילה שכזה כשהמדינה חוגגת את חגה, ואילו בלבם יגון השכול שמעולם לא התגברו עליו.

“קרה משהו מיוחד?” הוא הסתקרן.

“הוא יספר לך,” היא השיבה בזהירות. עשרות שנות היותה אשתו של אלדובי היו פרק מאלף להבחין בין מותר לאסור.

“אני צריך אותו דחוף.”

“תשמע ממנו תוך רגעים אם תמסור לי טלפון.”

הוא מסר לה את מספר הפלאפון שלו והתיישב על האופנוע בתנוחת המתנה. הוא החליט להעביר את הרגעים הבאים בספירת המכוניות שעדיין נמצאו בחניון. רק אז הוא הבחין שמגרש החניה כמעט והתרוקן בזמן הקצר שהוא עשה בתוך בית החולים. לפעמים ברגעים אחדים משתנה הכל, הוא הרהר סתמית, ולפעמים ברגע אחת מתהפך עולם שלם.

אלף שאלות זחלו בתוכו כמו תולעי מוות.

פעם לפני המון שנים, אולי מיד אחרי שהעולם נוצר ואולי הרבה אחרי זה, אולם בשביל מי שהיה אז ילד בן אחת־עשרה או שתים־עשרה זה באמת נראה עכשיו כל־כך רחוק, הוא טייל עם יוסף איש־כינרת לאורך שפת הכינרת, על־יד השפך, במקום שהאגם הגדול נפרד מהירדן המשתפל עד ים המוות. זה היה ביקורו העצמאי הראשון בישראל, וכל דבר שבטבע עורר בו סקרנות עזה. שם הוא ראה פתאום שוכב בין השיחים חתלתול אפור בן ימים אחדים, והוא רץ לקראתו. אבל פתאום נבלם כאילו חטף מכה מצחנה נוראה שעלתה ממקום מרבצו של החתלתול. זה היה הריח המחליא של המוות.

הסקרנות גדולה היתה מחריפות סירחון המוות, והוא התקרב ואז ראה את המחזה, שלא פעם חזר אליו במרוצת השנים כאל שבר הזיה בלתי־פתורה; הוא ראה את החתלתול האפור כשבטנו פתוחה, והמון תולעים קטנטנות ולבנות רוחשות בפנים כמו דבורים בכוורת, מטפסות זו על זו כנלחמות על משהו. ובעצם סייעו לעבור חומר וצורה אחת לאחרת.

“הן מכרסמות את מותר החיה להשיב אותה לצורת העפר.” כך אמר יוסף איש־כינרת שהתקרב ונעמד מאחוריו כשהוא מחבק את כתפיו הצעירות.

פתאום, עכשיו, בחניון בית החולים, הוא שוב הריח את הריח המתקתק והמבחיל הזה של המוות. משהו השתבש ואולי לתמיד. פתאום זאת היתה תחושה מרתיעה שאולי הוא בעצם נלחם לא רק על חייו, אלא על משהו חשוב יותר, על עקרונות מסוימים, והמחשבה הזאת כמו נתקעה בגרונו כמשהו שעלול להזדייף פתאום. וזה קורה כשמדובר במה שמוגדר בערכים עליונים, שאובים מעולמו המופלא והמתמעט של יוסף איש־כינרת, כי מה שהיה היה, ומזה הוא פחד.

הוא חשב על מה שאמר לו אז איש־כינרת, על־יד הגוף הזעיר של החתול הנעכל על־ידי התולעים, בדבר החומרים שמשתנים בטבע. רק דבר אחד נשאר מעל לכל זה, הדגיש הזקן, הרוח היוצרת של האדם. והוא אמר לו שכוחה של הרוח הזאת נשמר, כל עוד נשמר מקום האדם כערך העליון בסולם הערכים.

“אבל הכל משתנה,” הוא הדגיש בצער עמוק, “אפילו הקיבוץ שנולדתי בו כבר איננו מה שהיה. אולי מפני שגם סולם הערכים שלנו משתנה כל הזמן.”

איש־כינרת דיבר אז על השתנויות. הוא דיבר על ציונות שהיתה עד מלחמת ששת הימים בשישים ושבע, ועל הציונות שתפסה את מקומה מאז. הוא אמר שהציונות האמיתית התקיימה על האמונה כי האדם חשוב יותר מהאדמה. והציונות שלאחר שישים ושבע היתה ציונות של עבדי פולחן דת, כאלה שאמונתם העבירה אותם על דעתם, עד שטענו כי האדמה קדושה מחייו של אדם.

“לעולם תזכור כי חיי אדם הם לא סתם מלים,” הדגיש אז יוסף, “הם באמת הערך העליון של היהדות ושל התפיסה ההומנית. וכל פרשנות אחרת היא סילוף. תזכור שכל אדמה, איפה שזה לא יהיה, שהופכים אותה לקדושה, הופכת להיות בית קברות ענק לכל אלה שנהרגים על קדושתה.”

והוא עוד אמר לו שרוח הציונות עד למלחמת ששת הימים היתה הרוח של הקיבוצים, שהוא חשב אותם להישג החברתי המופלא ביותר בתולדות ימי האדם. אולם גם הרוח הגדולה הזאת השתנתה, ואת רוח הציונות שלאחר מכן ביטאו ההתנחלויות, שבינן לבין הקיבוצים לא היתה אפילו נקודת מגע משותפת אחת. הן הצד האפל של היום שזרח ונטה לערוב.


הקשר בינו לבין חוקר הכינרת התהדק עוד יותר בשנים האחרונות, מאז מתה סבתא סוניה יוסף נשאר לבדו בדירה הקטנה בקיבוץ. הוא מוכרח היה לחייג אליו. להרגיע את דאגתו של הזקן על־כך שלא עלה אתו היום לקברותיהם של סוניה ויריב.

הוא הקשיב לצליל המתנגן של הספרות האלקטרוניות החוצות את הארץ מתל־אביב לדגניה, וכעבור רגע שמע את הקול הרך והמתון של הישיש בן השמונים ושתיים. והוא אמר לו שזה הוא. ורגע נתקיימה שתיקה קצרה ושניהם התקשו לדבר. זה הקשה לשאול מדוע לא היה, וזה התקשה להסביר מדוע לא היה. ולבסוף שאל הזקן אם הכל בסדר, והוא אמר שהכל בסדר.

“אבל לא הכל בסדר,” תהה בכל זאת הזקן.

והוא הסכים אתו. “לא הכל בסדר יוסף. אבל יהיה בסדר, ואז אגיע. איך אתה מרגיש?”

הוא שמע את הצחוק המתגלגל של הישיש. “כמו בישישות,” השיב איש־כינרת, “אין חדש תחת השמש. רק שיותר ויותר אני מתחיל להרגיש לא משויך. אתה מבין, אני מסתכל סביב ונהייתי לאיש זר בביתי. שייך לאתמולים. בלי מחרים. האידאולוגיות של אתמול כבר מתו מזמן, והחומייניזם היהודי המטורף משתולל. במקום קיבוצים יש התנחלויות המיושבות בידי מגלגלי עיניים שחושבים כמה פיצויים בדולרים הם יקבלו מחר תמורת השפיות, השיבה לקו הירוק.”

“תמיד אמרת שהכל משתנה,” הוא הזכיר לסבו, כבר מזמן אמרת שגם הקיבוצים אינם מה שהיו."

“זה נכון. הם משתנים עד שיימוגו.”

“ואז מה יקרה?”

“כשהקיבוצים ימותו, אז פשוט לא תהיה עוד מדינת העברים, איתמר. ובמקום זה איזה זמן יהיה פה הגיטו היהודי הגדול ביותר בכל הזמנים. ואחר־כך גם הוא לא יהיה…”

“מה יקרה אתנו אז?” הוא תהה מה ישיב לו איש־כינרת.

“יקרה מה שתמיד קרה לתמימים, לשוטים ולקטנים,” לגלג הזקן, מנסה לחפות על קדרות מחניקה, “אנחנו ניעלם כאילו בכלל לא היינו.”

“אתה נשמע כאילו זה כבר קורה.”

“זה רק ההתחלה. כשזה יקרה, איתמר, אני כבר לא אהיה כאן,” התנשף יוסף, “ואז אם תרצה, אז אולי תיחשב לאחרון הישראלים, בשביל לכבות את האור, אם יש לזה בכלל חשיבות כלשהי.” נדמה היה לאיתמר שבת־צחוק אירונית עולה על פניו הרזים של איש־כינרת, והוא לא ידע אם היה זה דיבור רציני או סתם ביטוי של צער עטוף בהומור שחור, מפני שהיום עלה לקברים, לבדו.

ושוב נמתחה בין תל־אביב לדגניה שתיקה ארוכה.

ורק לבסוף העיר איש־כינרת בעצב: “כבר מזמן לא נפגשנו.”

“אבוא,” הוא הבטיח, “כשהכל יהיה בסדר.”

שום מלה נוספת לא נאמרה עוד, ואולי גם הישיש בדירתו הקטנה בדגניה חשב כמותו על הפגישה הבאה, כשיֵצאו כהרגלם לשוטט במשעולים הבודדים שעוד נשארו חרותים באדמה שבין הקיבוץ לימת הגליל.

הדממה מסביבו נקראה פתאום על־ידי צלצול הטלפון.

“אתה מחפש אותי,” אמר אלדובי.

“כדאי שנפגש,” הציע איתמר והוסיף: “מה קרה שאשתך השתמשה בלקסיקון הישן ואמרה שאתה מסתובב?”

אלדובי התקשה לכבוש גיחוך. “יש לה סיבה. ניפגש ותשמע.”

הם נפגשו באותה נקודה שנפגשו בה בצהרי אתמול. בחניון שבפינת ארלוזורוב ואבן־גבירול. איתמר ירד מהאופנוע ונכנס למכונית של אלדובי. כמו תמיד אלדובי ישב מאחורי ההגה כשקצה סיגרית נעוץ בזווית פיו ונתמך על־ידי שפתו התחתונה המשורבבת.

“חזרתי להסתובב,” הוא חייך, “מישהו החליט שאני יכול להיות ממלא מקום טוב לפרק זמן בלתי־ידוע…”

“ברצינות. ראש הסמוייה?”

“לפחות זמנית,” הפטיר אלדובי ביובש. הוא עקר את בדל הסיגרית מפיו והטיל אותו כמנהגו באצבע צרדה הרחק מחלון המכונית. “יש בעיה לקבוע מי יבוא, והיות שיש לי ניסיון, ככה הם חושבים, ואני בכל זאת עובד בזמן הפנוי שלי עם הסמויים, א פנו אלי והסכמתי.” הוא גיחך. “קשה לצאת לפנסיה. עכשיו עלי לנהל את חברת ההדפסים.”

“ממתי המינוי?”

“מהצהריים. אתה רוצה, שתים־עשרה ושלוש דקות בדיוק. אתי זה לא הולך.” הוא העיף מבט באיתמר. הוא קרא את השאלה הבאה בעיניו. “יש עכשיו בלגן. אתה לא בקדימות. אין צו הבאה נגדך. אתה ממשיך להיות מטרה לחיסול שקט, ובגלל זה ממשיכים בגרסה האווילית של המוות בחצר מלטשת היהלומים.”

“זה אומר שיש לי מִרווח זמן, לא?”

“אני חושב שכן.”

“זה מסביר ששחף קיבל הנחיות בעל־פה ונדרש לא לבצע שום רישום שקשור בי,” אמר איתמר.

“לא מצאתי רישום כזה.”

“קיבלת גם אתה הנחיות מיוחדות כמו שחף?”

“איש לא דיבר אתי על הנחיות מיוחדות,” הבהיר אלדובי. “קיבלתי את כל החומר על כל הפעילויות השוטפות, ולא יותר.”

“מה זה אומר מבחינתי?”

אלדובי כמנהגו תופף באצבעותיו על כתפו המרוחקת של איתמר. “מבחינתך אני פשוט בעמדה יותר טובה לעזור לך, איש צעיר. בבוא העת, אם יהיה בכך צורך, אסביר את ההיעדרות שלך כשיגור מטעמי למשימה מיוחדת. בכל מקרה נצטרך לנצל את הזמן, מפני שכרגע כמעט כל דלת של המשטרה פתוחה לפנינו. אז מה אתה מספר?”

איתמר שפך את הכל. נקודה אחר נקודה. הוא פרש באוזני אלדובי את אירועי שלושים השעות שהפרידו מנסיעתם לאזור התעשייה בהרצליה עד למפגש הנוכחי.

כשהוא הגיע לתיאור המחנה של בעל הנס, אמר אלדובי: “אני מכיר את הפסיכי השמן מאז שאכל לטאות והאכיל את כולנו צפרדעים. ואני גם מכיר את המחנה שלו. מקלט לכל מיני תימהונים, אחדים מאמינים אמיתיים ואחרים עקומי מוח עם עבר של סמים, זונות, פריצות. כל מה שתרצה. כל הטינופת.”

אחר־כך הוא הקשיב קשב רב לתיאור המפגש שהתקיים בין איתמר ליגאל היימן.

“לא ידעתי שהחברה שלך היא הבת של הממזר הזה,” הפטיר אלדובי וגיחך. “לפעמים העולם באמת קטן.”

“אתה מכיר אותו, אני מבין.”

“היה לי הכבוד להכיר כמה וכמה עורכי־דין בימי חיי. אחדים הכרתי בבית המשפט. אחדים הכרתי כשעשו את ההתמחות שלהם אצלנו, בתביעות.” הוא חייך כנזכר באירועים רחוקים. “היימן שועל ואריה ביחד. איש מסוכן. אלגנטי ומרשים. בעל כושר עבודה שלוקח על עצמו את התיקים הכי מסובכים. עד היום כמעט ולא נכשל. וזה אומר את הכל.” הוא חזר וקבע מבטו בפנים המתוחים של איתמר. “אני מבין שהיתה תקרית בבית החולים. על־פי הדיווחים, נמנע חיסול נוסף הודות להתערבות לא צפויה של צעירה וצעיר שנעלמו. אוקיי, מה בדיוק הלך שם?”

איתמר דיווח בקצרה, ואלדובי הקשיב בדריכות.

“חשבתי שיהיה נסיון לגמור את מה שלא הצליחו בסיבוב הראשון,” הוא הודה לבסוף, “ומתברר ששוטר אחד לא מספיק. מי שפועל נגדך מצויד בכל מה שרק אפשר להשתמש בו כדי למעוך אותך כמו פרעוש. אתה פשוט בר־מזל.”

“אני יודע,” הסכים איתמר. “ואני גם יודע שאתה צדקת. שהסיכוי היחיד שלי זה לחשוף אותם, וכמה שיותר מהר.”

“הנקודה האחרונה שהגעת אליה, זה עזריה שלום, שהוביל אותך לבעל הנס,” הזכיר אלדובי.

איתמר הרחיב את ריאותיו והחליף אוויר, כאילו נזקק לכמות חמצן גדולה מהרגיל. “הרושם שלי שייתכן שהוא קרוב מאוד לקצה הפירמידה.”

אלדובי צחקק. “לא צריך להגזים. בעל הנס השמן הוא בעל מוח שפועל ברמה נמוכה. הוא רק חוליה, שכמו שהוא מפעיל את עזריה, אז יש מישהו שמפעיל את שניהם.”

“קשה להאמין שהוא רק חוליה,” הגיב איתמר, “עולים אליו אישים מהשורה הראשונה, כאילו מדובר בגורו שלא נופל בערכו מאבו־חצירא.”

“אתה מגזים.”

“אז מה דעתך על כל אלה?” איתמר משך מתוך חולצתו את המעטפה של מעבדת שירותי הצילום ובה תמונות האישים שהמצלמה שלו צדה במחנה. הוא הושיט את החבילה לאלדובי. “תסתכל ותחליט.”

אלדובי נחשב אנציקלופדיה מהלכת על שתים כשמדובר היה בזיהוי אנשים וחיבורם מיד למאגר המידע האישי שלו. משך עשרות שנות היותו איש שטח מהטובים ביותר שאי־פעם היו למשטרה, הוא חקק בזיכרונו אלפי פרצופים, וכמו במעוף ציפור באוויר די היה שיראה איזה פרט מוכר לו ממרחקים, שיזהה איש מסוים. גם ברגע זה, כשבחן את הדמויות המופיעות בתמונות הוא לא התקשה להדביק לכל אחד מהם שם או תפקיד.

“אתה לא טועה בדבר אחד,” הוא ציין, “שזה מוקד התחככות של ממלאי תפקידים ציבוריים עם נוכל בעל לשון ובעל זרוע. ממש מאפיה ישראלית עם כל המרכיבים. זאת לא תופעה חדשה אצלנו, אתה יודע,” הוא הדגיש, “אני מכיר את הזבל הזה לא מהיום, ולא פעם נכנסתי לשם כשחיפשתי איזה בריון מושתן. ותאמין לי שבעל הנס הזה טעם לא פעם את האגרופים שלי.”

פתאום חייך אלדובי ברחבות כשהביט בתמונה האחרונה ואמר: “זה שווה סיגרית חדשה.” אמר ותחב בזווית פיו סיגרית חדשה ואפילו לא הצית אותה, כל כך היה ממוקד בתמונה. הוא הצביע על האיש בעל המעיל השחור, הזקן האדום והכרס הגדולה. “אתה יודע מי הדרעק הזה?” הוא שאל כמעט בנימה מתגרה.

איתמר הניע ראש בשלילה. מי זה?"

“אחד הסמנכ”לים של משרד הפנים. רק שזה יוצא דופן. הכוח שלו אדיר. גורל של מאות אלפי אנשים נמצא בידיו של האדום הזה."

“מה נותן לו כוח עצום כזה?”

אלדובי הדליק גפרור בשיטה החביבה עליו, באמצעות כך יד אחת, ואחר כך הפריח עשן פעם ועוד. “יש לו אגף מיוחד. תפקידים מיוחדים של משרד הפנים…”

“מה זה?”

“הק.ג.ב. של מדינת ישראל,” הוא גיחך במרירות, “משהו שפיתחו הדתיים בְּאמנות מאז שהשתלטו על משרד הפנים ומשרד הדתות. אני אפילו לא בטוח שלק.ג.ב. בימי השיא שלו היו רישומים מדויקים כאלה על כל אזרחי רוסיה, כמו שיש במאגרי המידע של משרדי הפנים והדתות על כל מי שיש לו אזרחות ישראלית. הם יודעים את הכל עליך. מי היה הסבא שלך ומי היתה הסבתא שלך. אם אתה כוהן או סתם ישראל. אפילו איזה אחוזים של דם נוצרי זורם בעורקים שלך. אם אתה מאומץ ומאיפה. אם המאמצים מנהלים אורח חיים יהודי או לא. אם אתה יהודי מאמין בישוע או סתם חופשי. אם מלו אותך או לא. כל חייך מקוטלגים שם ואפילו העתיד שלך שאחר המוות. ההם כבר יודעים היום, למשל, מה שאתה לא יודע. אם בבוא היום תיקבר בין יהודים או מחוץ לגדר.”

“את מי זה משרת?” הוא הופתע.

“את הטירוף הדתי והגזעני של בני עמנו.”

“אז היית אומר שאיש כזה הוא בעל כוח אדיר…”

אלדובי צחק. “זה בדיוק מה שאמרתי. תחבר את נציב מס הכנסה, עם מנכ”ל מע“מ, עם ראש השירות, המפכ”ל ומה עוד, ותקבל משהו שמתקרב אליו. תבין, איתמר, הוא מחזיק את כולנו בגרון. אם הוא לא רוצה שמישהו יתחתן, אז הוא כבר ימצא את הסיבה. אם הוא לא רוצה שמישהו יתגרש, גם אז ימצא את הסיבה. אם הוא לא ירצה להאריך את הוויזה של בן דוד שלך מחו“ל שרוצה לחיות פה כמוך, אז אלוהים לא יעזור לך. הוא פשוט יחליט שהדודן הזה שלך לא עונה בדיוק על הקריטריונים של חוק השבות. ואם הוא יחליט מסיבות שלו שגם אתה לא יהודי כשר, אז בתעודת הזהות שלך לא תירשם כיהודי. זה המשרד שהצליח אפילו במקום שנכשלו גדולי האנטישמים. בלי תעודת ‘טוהר הגזע’ שלו אז גם אתה, היהודי מדורי דורות, תיחשב לאזרח מסוג שני במדינת היהודים.”

“ואם הוא רוצה שימולו תינוק, הוא מסוגל לזה?”

השאלה המחודדת הפתיעה את אלדובי והוא נתפס להרהור, קולט בדיוק לאן חותר האיש הצעיר להגיע. “חיים צבר זה איש שירות מידע של משרד הפנים. הו, כן. הוא יכול להיות קשור בכל הפרשה הזאת.”

היה זה אישור לסברה של אלדובי שבאמת בעל הנס הוא רק חוליה בחלק התחתון של הגוף המפלצתי, שזהותו לא ידועה ואתו הוא מתמודד. נדמה היה לאיתמר שסוף־סוף נפרצת מסילה לתוך אזור הדמדומים האמיתי.

מה שמו של הסמנכ“ל הזה שהזכרת?” הוא שאל ובקולו ניכר מתח.

“חיים צבר.” פתאום איתמר חייך. רק בתחילה לא אמר לו השם דבר. אבל לפתע הבריקה המשמעות על מול עיניו כקרן אור מבליחה בחשֵׁכה. “חיים צבר זה האיש מהמזכר,” העיר איתמר.

הם החליפו מבט כאילו היו מסוגלים לקרוא איש את מחשבות רעהו. המשמעות של הגילוי היתה ברורה לשניהם. בבת אחת קלט איתמר כי המגמה של האלמונים היתה להעלים כל סימן הקשור באיש הזה ובפעילותו. הוא היה כבר מישהו בעל מעמד נכבד לאין שיעור מזה של עזריה שלום ואפילו של בעל הנס. איש כזה וכל הקשור בו עשוי להפעיל צוות ניקוי כשל שייקה שדה.

וה’הם' ידעו את הפרט הזה מפיו של שחף. איתמר אמנם לא הראה לו את המזכר, אלא שהוא זכר היטב שאמר לו כי למטה הופיע השם ‘צבר’. וגם את תמצית המידע הזה הוא סיפר לאלדובי.

אלדובי הנהן בהסכמה כשאיתמר ביטא את חששותיו. “אם איש כצבר מעורב בפרשה, זה מסביר את המאמץ האדיר שהם משקיעים בהשמדת כל ראיה הקושרת אותו לעניין. מעורבות של צבר בכל נושא היא עדות לחשיבותו הרבה. אם הוא ייחשף, אז תתחיל המפולת כמו בלֶגו. רעידת אדמה. התפרצות של הר געש. ויש לי רושם, איתמר, שאתה צודק, וזה מתחיל להתחבר,” הוא פסק בהחלטיות, "צריך לבדוק את הקשר הזה בין השלושה. אם זה קיים, אז תדע לפחות באיזה נקודה התחילה התפנית מבחינתך. אוקיי, זזים לאבו־כביר.

הכבישים היו עמוסים במכוניות של המוני החוגגים שהמשיכו לנהור למסיבות יום העצמאות. התנועה התנהלה בעצלתיים בכל הכיוונים, ורק כעבור יותר מארבעים דקות הם התקרבו למחנה של בעל הנס באבו־כביר.

על־יד שער המחנה הם נעצרו לפני זרוע המחסום המוּרדת. שני צעירים בני עשרים ומשהו, חבושי כיפות ומזוינים באם־16 ובמכשירי קשר, ניגשו לבדוק אותם.

“מי אתה?” הם שאלו והתכופפו לעברם בשביל לבחון מצד אחד את אלדובי שמאחורי ההגה של המכונית האזרחית ומצד שני את איתמר.

“אנחנו ליפת…” אמר אלדובי במתינות.

זה שעמד בצידו של אלדובי שיסע אותו כשהוא פוגע בקת הרובה בכתפו. “בשבילך זה לא יפת. זה כבוד הרב, הה?”

“רב בשבילך,” אלדובי חייך. “מאיפה קיבל פתאום סמיכות?” היתה לאלדובי שיטה להמעיט מערכו של אדם כדי לעקור אותו משיווי משקלו. שני הצעירים שאפילו פלומת הזקן הכהה שלהם לא יכלה לבגר אותם, נפלו בפח, דרכו פתאום את נשקם ונסוגו צעד לאחור.

בבת אחת היתה אווירה עוינת.

“ילה ילה” אמר זה שעל־יד אלדובי, “קח רוורס ות’נדף מפה, הה?”

“אתה לא רוצה שאקרא לו יפת,” חייך אלדובי בשלווה, “אז לך תגיד לשמן שאלדובי בא לתת לו כבוד.” הפנייה השקטה שלו לגברברים המזוינים דווקא הגבירה את עצבנותם.

“אנ’לאדע מי זה השמן,” אמר אחד מהם, והוא כבר מתח את הרובה כחרב, ואצבעו העצבנית ליטפה את ההדק.

קצין המשטרה הוותיק אפילו לא חייך. “תפתח,” הוא הציע, “תרים את המוט המחורבן הזה.” הוא הצביע על המחסום הידני.

הבחורים הנרגזים כיוונו אליו את הרובים. הם היו רחוקים מלהתייחס אליו בחיבה.“ת’נדף!” היתה התשובה.

לשונו של אלדובי בצבצה בין שפתיו והוא לחלח את השפה המשורבבת, התומכת כבסיס את בדל הסיגרית. הניסיון העצום שצבר במגעיו עם כאלה הנחה אותו גם הפעם לנהוג בהם כאילו לא היו ראויים בכלל להיחשב בעיניו. הוא פתח את דלת המכונית, יצא באיטיות מהמכונית, פרש את ידיו לצדדים וחייך. במצבים כאלה היו עיניו הקטנות בלאו הכי מצטמצמות כשני סדקים וסנטרו המרובע היה נע לצד עד שהיה מתעורר רושם שפניו נמעכו בתאונה ועוצבו מחדש על־ידי פלסטיקאי מבולבל כפני ליצן מצחיקן.

“שמעתם את הבדיחה האחרונה של הגששים?” הוא הפתיע אותם בשאלה, תוך שהוא מניח יד ידידותית על כתפו של אחד מהם ובמהירות באמת מצחיקה טחן איזו בדיחה מוזרה, שמשמעותה אפילו לא היתה מובנת כנראה לו עצמו. אבל הוא צחק כאילו מדובר היה בגישוש אמיתי של הגששים, ואחר־כך צבט בחיבה את לחיו של הבחור מימינו, שפתאום נאנק מכאב חד שפילח אותו כאילו ספג מכה מזעזעת.

היו לאלדובי אצבעות חזקות כמו מצבטי פלדה. הוא פשוט מעך עד דק את בשר הלחי הרגישה של הבחורון, וכשחברו הניף את הרובה שלו מתוך כוונה להכות בכתפו כדי לשתק את זרועו, הוא תפס בכף ידו השנייה את אשכיו תוך שהוא מתמיד ללבוש את חיוכו האירוני ולחץ אותם באצבעותיו המפחידות, עד שהבחור התעוות מכאבים עזים וקרס תחתיו בחולשה שכזאת שגרמה לקריאת הכאב שלו להישמע כנחירה משונה.

רק אז הרפה ממנו אלדובי ו חזר לסיים את הטיפול בבעל הלחי הבוערת, שהיה המום מהתקיפה המשפילה. אלדובי סטר בחיבה על לחיו השנייה, בקלילות כזאת, אולם גם המגע הזה היה מכוון כך שהרובה נשמט מידיו של הבחור, והוא עצמו הוטח לעבר מוט המחסום. אחר־כך תפס אלדובי את שני הרובים והטיל אותם למושב האחורי של מכוניתו, נכנס לתוכה ופתח בנסיעה מתונה לעבר הבניין המרכזי של המחנה.

היה עליו להיזהר, כיוון שלפני המכונית עברו הלוך ושוב הרבה נשים משובסות, מאמינות נחרצות של הבורא ועובדות של שליחו בעל הנס. בצוואריהן היו תלויים תינוקות, והן היו מוקפות בילדים בגילים רכים. אחדות מהן התרוצצו מפה לשם, נושאות בידיהן כלי בישול, טסים עמוסי מזון מסוגים שונים וקנקני משקאות, וכל התקרובת הזאת היתה מיועדת לבתי הקיבה של בעל הנס ואורחיו הנכבדים. אחרות עבדו כזבניות על־יד דוכני המכירות של המוצרים הקדושים של בעל הנס. סביב לדוכנים התקבצו קונים רבים מחוג המאמינים, שבאו לקבל את ברכת בעל הנס ולקנות משהו למזכרת ברכה לביתם הרחוק.

“גן עדן של שוטים,” אמר איתמר. אי־אפשר היה שלא להגיד משהו. אבל אלדובי נשאר שווה נפש לכל המחזה המוזר, כאילו מה שקורה במקום לא היה ראוי אפילו להערה שולית. לאלדובי היתה רק מטרה אחת, לגלגל דיבור עם בעל הנס ולנסות למצוא קשר ממשי בינו לבין חיים צבר ממשרד הפנים.

שום דבר אחר לא עניין את אלדובי ולא הרתיע אותו מלהשיג את היעד שקבע לעצמו. לא סיבוך. לא סיכון. עוד לפני שנכנסו למחנה, הוא דיבר בזלזול על כל הברנשים האלה כשהציע לאיתמר: “תתייחס אליהם כמו לכלבים נובחים, אד זה מה שהם יהיו. תתייחס אליהם כמו לזאבים מסוכנים, אז זה מה שהם יהיו.”

באותו רגע נשמעו בקשר צעקותיהם של שני השומרים החבוטים שהתאוששו, ומכיוון הבית הגדול נחלצו שומרי ראשו המוטרדים של בעל הנס, והוא עצמו נתגלה בעקבותיהם, גדול ומתנשא מעליהם כהר אדם שמן ומכוער.

הבעת פניו הכעוסה התחלפה כהרף עין בהבעת הפתעה חביבה כשהוא ראה את אלדובי יוצא בעצלתיים מתוך המכונית הלבנה.

“שכה יעזור לי השם!” הוא נהם בהתפעלות, “זה כבוד אמיתי שאדון אלדובי בא לבקר את בעל הנס!”

“הנה עשית נס,” לגלג אלדובי. הוא נעצר ליד המדרגה התחתונה, מעיף מבט לעבר האיש המגושם המתנשא מעליו, שעמד על־גבי המרפסת המוגבהת. “להביא אותי הנה בשבילך, זה באמת נס.”

“זה לא נס, אדון אלדובי, זה כבוד!”

אלדובי מצמץ בשפתיו, הרטיב את הסיגרית הנשענת על שפתו התחתונה, והניד את סנטרו בכיוון הבריונים המזוינים. “בשביל זה משמר הכבוד, הה, סניפי?”

בעל הנס לא שינה את הבעת פניו. רק עיניו החליפו מבט באילו העביר דף בגמרא שלו. הן נעשו ממוקדות כראשי סיכה בפרצוף המתאגרף הפחוס והמעוקם משהו של אלדובי.

“לא באת לעשות לי בושות, אדון אלדובי?” הוא רטן.

אלדובי חייך, עדיין מקפיד שבדל הסיגרית הרוטט עם כל הגה לא יישמט מעל השפה התומכת בו. “מה יש, הרמבואים שלך לא יודעים שאתה סניפי?” הוא קירב לאפו את גב כף ידו הימנית כנושם לקרבו אבקה לבנה. “פעם היית מלך המסניפים, אבל מאז שאתה דואג לעולם כולו, לתימנים לעיראקים, למרוקנים, למצרים לאלג’ירים, ללובים, ליוצאי ספרד, אתה מסניף לכולם את המסכן שיושב למעלה. אז תגיד, בליסטה הארוכה הזאת שכחתי מישהו?” הוא גיחך ובהטיית ראש כלפי השומרים העיר בביטול לבעל הנס שיסלק את הילדים לגן, ושיזהרו בצעצועים שלהם. “זה עושה בום לא טוב, ואז אף אחד לא יודע מה אדון אלדובי עלול לעשות.”

בעל הנס הניד ראש, וחובשי הכיפות המזוינים נסוגו ונבלעו מיד בתוך הבניין. רק שני החבוטים נשארו שם.

אלדובי פנה לאיתמר. “לא תאמין, אבל שאול יפת זה היה חניך אצלי.” כיוון שעמד על מדרגה נמוכה, הוא טפח בכף יד מתוחה על מותנו של יפת. אילולא כן היה בוודאי טופח על כתפו של הברנש הנפוח משומן רופס. גם כך זעזעה הטפיחה את בעל הנס. “אני דאגתי לו שיקבל סמיכות לרבנות באבו־כביר, זוכר, הה?” ושוב באה טפיחה עזה נוספת על אותה מותן להזכיר ליפת את עצמת היד המסוכנת של קצין המשטרה.

היה זה מבחן קשה לאיש שיצא לו שם כבעל־גאווה, שאינו מוחל על פגיעה קלה בכבודו. ואיתמר העריך את ההבלגה שהפגין בקור רוח בלתי־רגיל. יפת חייך ואמר לאיתמר, כאילו היו מכרים ותיקים, למרות שאלדובי אפילו לא טרח להציג אותו בפניו: “תמיד הוא נוהג לצחקק ככה, תמיד היה כזה סמל אלדובי.”

“בשבילך רב־פקד, יא סניפי,” אך אלדובי לגלג בארסיות, “לא רק אתה עברת חתיכת דרך מאז שהיית רץ להשיג סימומים לזונות ועד שנעשית אפיפיור של כל מסוממי עם ישראל.”

הוא ידע בדיוק איך עליו להתנהג עם בעל הנס מתוך אותה היכרות בת עשרות שנים, כאשר הוא באמת היה סמל אלדובי, ויפת היה בסך הכל נער שמן, מכוער ומתוסכל, שכבר בגיל רך נאלץ להרכיב משקפי ראיה. באותם ימים דחו אותו הנערים מחברתם בטיעונים המבזים שהוא לא סתם שמן, אלא רכרוכי שמוחו מוגבל. הדרך היחידה לגרום להם לקבל אותו לחברתם היתה לעורר בהם אימה מפניו.

שאול יפת היה ערום וחכם וידע איך לצוד את תשומת־לבם של כל אלה. הוא קנה לעצמו שם של הנועז הגדול מדרום תל־אביב, שעשה את המעשים האכזריים והמפחידים ביותר, כאלה שלא נמצא אף נער אחד שהעלה בדעתו צל מחשבה לעשותם. אלדובי העלה זיכרונות מאותם הימיים בכוונה לשרטט את דמותו המסולפת של בעל הנס עוד בהיותו נער, מופרע לכל הדעות.


על־פי גרסתו של אלדובי, היה יפת הקטן צד כלבים, כורת את אשכיהם ומשחיל אותם על חוט ומאלץ ילדים חלושים ממנו ונפחדים לענוד אותם לצווארם, עד ששחרר להם ‘פס’ כדבריו לעוף הביתה. לפעמים היה צד חתולים, מתעלל בהם בדרכים משונות ושולח אותם לחופשי אחרי שכרת את זנבותיהם. במשך שנים אחדות אפשר היה לזהות בדרום תל־אביב כל חתול שעבר תת ידיו האכזריות. אולם את עיקר פרסומו הרוויח בהפגנות ראווה של ‘אומץ לב’, כשהיה צד לטאות וצפרדעים, נוגס את ראשיהן ולועס אותם בהנאה, ובלי לעוות את פניו.

מאחורי גבו יצא לו שם של ‘עקום’. רק שלא נמצא מישהו שיעז להטיח את השם הזה בפניו.

ההצקות שלו לשכנים של משפחתו באחת הסמטאות הנפתלות של שכונת התקווה גרמו פעמים רבות לכעס רב, אולם אף לא אחד מהשכנים האלה הי מוכן ללכת להתלונן במשטרה על מופרעותו של הנכד של הרב הנודע דוד יפת, מפני שאם יקלל אותו הרב בכעסו, כי אז יקרה לו אסון. משלא היה מי שיתחם לו קווים אדומים, גלשה הפרחחות הנבזית שלו לסמים ולפריצות, ואפילו נעשה סרסור זונות, ששלט בהן באכזריות.

אבל מצד שני הוא היה נער בעל אינטליגנציה בלתי־רגילה, ציין אלדובי. למרות שלא גמר אפילו בית־ספר עממי, היו ידיעותיו פשוט מדהימות. הוא היה קולט כל דבר ממש מהאוויר. שומע חדשות וזוכר כל פרט. קורא עיתון וזוכר. מקשיב לשיחות מבוגרים ומעכל את השורות התחתונות. וגם כשישב במעצרים ובבתי כלא, ניצל את רוב הזמן להרחיב את אופקיו ולגלות יכולת מדהימה להשפיע על כל מי שנמצא במחיצתו.

כבר אז קלע אלדובי כשאמר עליו, הוא גאון רק שהוא יגמור רע מאוד. והוא התכוון לכל מלה. מפני שהוא האמין שהיה זה נער בעל מנת משכל גבוהה ביותר, שאילו התמקד בתחומים חיוביים, לא היה מקצוע שלא יכול היה להגיע בו לפסגת ההישגים. אלא שהוא היה מעוות. הוא ניצל את כשרונותיו למעשי נוכלות קטנים, שרק הלכו ונעשו מתוחכמים יותר עם השנים, עד שכביכול במעשה נסים חזרה אליו ראייתו, והוא החליט כי העתיד במדינת היהודים שייך רק למי שיֵדע איך להפוך תורתו קרדום לחפור בה, וכעבור זמן טען כי סבו הסמיך אותו לפני מותו לרב תחתיו.

כל מה שאיתמר שמע על אלדובי הומחש מול עיניו תוך דקות ספורות. הביטחון העצום שלו, העמדת איש שיחו בלב מבצרו כאפס בגובה דשא, הזלזול המפחיד ביפת תוך אזכור אגרופי המחץ שלו ומעל לכל הכרת כל החולשות של האיש מנגד, הפכו אותו למשהו כל־כך מרתיע, שאפילו ערום וחריף ונועז כיפת לא יכול היה להתעשת ברגעים האלה.

ואת המבוכה הזאת המשיך אלדובי לנצל.

“אז מה, נוח לך על המדרגה העליונה כשאני תקוע למטה?” אלדובי חייך. יפת בחן בזהירות את פניו של קצין המשטרה. באותה מידה שאלדובי הכיר אותו, הכיר הוא את אלדובי וידע מי האיש שעומד על המדרגה התחתונה.

“הפתעת אותי, אדון אלדובי,” הוא אמר בנימת התנצלות זהירה, “השם יתברך עֵד שלי שאם היה לי הכבוד לדעת שתבוא, אז הייתי עוזב את הכל בשבילך, בחיי, אתה יודע…”

אלדובי הנהן בראשו כלא מאמין. “מה אתה רוצה להגיד לי, שאתה עסוק? שלוח הזמנים שלך מצופף נורא? שאין לך עכשיו זמן בשביל אלדובי הזקן?”

“אדון אלדובי, אתה יודע איך זה כשהחשובים באים… קובעים אתם, אז צריך לעמוד בזה. לא?” האיש השמן ניסה לפייס את קצין המשטרה. “אתה בעצמך תמיד אמרת, חשוב שמלה תהיה מלה, לא?”

אלדובי הושיט רגל לעבר המדרגה העליונה, ובתנועה קלילה התייצב מול בעל הנס. “שמע יפה,” הוא תפס אותו בזרועו ופנה לעבר הבית, כשהוא גורר אחריו את הגבר הכבד כאילו היה בלון נפוח מאוויר חם. “אתה לא מזמין אותי אליך כמו שצריך. מה העלבון הזה? איפה החברות של הימים ההם?” הוא הניח את כף ידו המועכת אל כתפו של איתמר. “אתה לא רוצה לעשות לי בושות בעיניים של החבר שלי?”

ברגע זה התקרבו שני הצעירים שומרי המחסום, שאלדובי כיסח אותם ופרק אותם מנשקם, ותבעו את רוביהם בחזרה.

הוא חייך לעברם בזלזול והטיח בבעל הנס, “לא לימדת אותם שאם מכוונים אז יורים?” ואז בעזרת קצה לשונו המורגלת התיז לעברם את בדל הסיגרית וסינן בשקט, “ילה,” ולא יותר, ונכנס ביחד עם בעל הנס בית, כשאיתמר בעקבותיהם.

הם חלפו לאורך אולם ארוך שנמצאו בו כמה עשרות מחסידיו הנאמנים של בעל הנס, מקיפים את האישים השונים ומעורבים בהם, רובם סמוכים סביב לשולחנות הארוכים, מלהגים, שותים, מהם עושים את עצמם מתפללים בכוונה גדולה, אולי לצורך עשיית רושם על האורחים הנכבדים, שבאו לחלוק כבוד לרב בעצם השתתפותם בחגיגת יום העצמאות.

על הקירות נתמתחו סרטים שחורים בצד דגל המדינה הכחול־לבן.

“מה זה צריך להיות?” שאל אלדובי את בעל הנס, ועדיין לא הרפה מזרועו ועצמת לפיתתו לא רפתה. “זה לא חג היום?”

“זה בגלל הפח”ע בחדרה." אמר בעל הנס.

“שלא תמכור לי לוקשים,” הפטיר אלדובי בזלזול.

“המדינה זה הדבר הכי יקר ללב שלי, אתה יודע,” גרגר בעל הנס, והפעם נתגנבה נימת כעס לקולו ופניו נעשו כהים, כשאלדובי הגיב בצחקוק מבטל.

“אתה מדבר על המדינה, יה חתיכת עריק! אתה היית היום בבית קברות או אני? אתה עמדת על־יד הקבר של הילד שלך או אני?” הוא הרפה ממנו ופנה לאיתמר, “כמה שהוא גדול, הוא שוקל את הכל בחרא. מוכר לכולם סיפורים על שליחויות של המוסד מעבר לקווי האויב, על זה שנפצע ביום הכיפורים בחווה הסינית. והאמת הכי פשוטה היא, שבמלחמת יום הכיפורים ברח מיחידת הקשר שלו ביפו, ואחר־כך, כשמם־צדיקים תפסו אות מתחבא אצל איזה זנזונה, עשה עצמו בהלם ושיחק את העיוור.” אלדובי שלף את חפיסת הסיגריות ותקע סיגרית חדשה בקצה פיו. הפעם הוא הצית אותה, שאף לריאותיו כמות גדולה של עשן ואחר־כך נשף אותו בפניו של בעל הנס. “איפה אנחנו יושבים בשקט?”

אלדובי לא רצה בחברת קהל מיותר מבחינתו, ולא מצא טעם להישזף במבטים שננעצו בו ובאיתמר. זה היה גם אינטרס משותף לבעל הנס, שביקש להימנע מהמשך השותפות הכפויה בחשיפה המכאיבה של עברו מול עיני מעריציו. הוא לא בזבז זמן ופתח דלת למסדרון צדדי, כשהוא מוביל אותם לחדר מרוּוח, כפול בגודלו מחדר רגיל, שהיתה בו פינת ישיבה מרוּוחת ובר משקאות, וממנה נמשך מסדרון לחדרים פנימיים נוספים, ששימשו בעבר כמשרדים של פקידי בסיס הקליטה של הג"א.

אולם מה שצד מיד את תשומת־לבם של איתמר ואלדובי, היה ציוד התקשורת החדיש שמצאו שם. הם מצאו את עצמם מוקפים במכשור, שערכו הגיע למאות אלפי שקלים. היו שם שני מחשבים מהדגם המתקדם ביותר של ‘מקינטוש’, שתי מכונות־צילום מסמכים בצבעים, ארבעה מכשירי פקס מתוצרת ‘בראדר’, סוללת טלפונים קבועים, טלפונים נישאים ואפילו מכשור מיוחד לתקשורת־ועידה לצורך התקשרויותיו של בעל הנס כמה פעמים ביום עם שורה של אנשים שלו בשטחים. בנוסף לכך היו שם מכשירי רדיו יקרים, שהיו מרושתים ללא אישור לרשת הארצית של המשטרה, השב"כ וגורמים ביטחוניים אחרים.

זה היה החדר התקשורת המורכב ביותר והחדיש ביותר שאיתמר נמצא אי־פעם בתוכו. חדר שבוודאי הורכב על־ידי מהנדסים־יועצים מהשורה הראשונה, שאפשרו לאיש להישאר חודשים ארוכים בתוך המתחם המבוצר שלו ולהיות מעודכן בכל נושא שמעניין אותו. רק לעתים רחוקות הוא נהג לצאת, וגם זה בעיקר כשהיה מוזמן להשתתף בתוכניות־פטפטת של הרדיו והטלוויזיה. הופעותיו בתוכניות אלה תמיד שימשו מקדם האזנה אדיר, מפני שמעולם לא היה אפשר לדעת באיזה סודות מדינה מהכמוסים ביותר הוא יפתיע את הצופים והמאזינים. כשהוא היה נותן את הסכמתו להשתתף באחת התוכניות, היו ממהרים להקדים פרסום מתוך ידיעה שהתוכנית תזכה באחוזי צפייה גבוהים במיוחד.

על הקירות בקודש הקודשים שלו, שאירח בו בכל כורחו את אלדובי ואת איתמר, היו תלויים פוסטרים צבעוניים ענקיים של הרב הגאון אברהם יעקב. אולם מסביב לפוסטר הזה היו גם פוסטרים מפורסמים של האגרוף הקפוץ, סמל ארגון ‘דב’, אימת הפלשתינאים בשטחים ומטרד לשירותי הביטחון. איתמר החליף מבט עם אלדובי. הם הגיעו לראש הפירמידה. לא זאת שאליהם התכוונו, אבל לפירמידה מסוכנת בדרכה, התנועה לדיכוי בוגדים, שהמנהיג הבלחתי־מעורער שלה היה לא אחר מאשר בעל הנס.

הם התיישבו על כיסאות מרופדים, ובעל הנס מיהר להעמיד קוניאק משובח ביניהם, ‘מרטל’ מהסוג היקר ביותר. ואז כשהם רוכנים מעל הכוסות וראשיהם כמעט נוגעים זה בזה, שאל פתאום אלדובי את מארחו בקול נמוך, אופייני לשלווה ולביטחון שלו, “תגיד לי מלה על אחד שנמצא אצלך ושלא תתחכם.”

“אתך להתחכם?” בעל הנס תקע אצבע בחזהו, בסמוך ללבו, “זה הדבר האחרון שהייתי עושה, אדון אלדובי. רק שלא תעשה ממני צחוק כמו שעשית קודם, באמת שלא.”

“אתה יודע למה הצחוק הזה,” אמר אלדובי, “אני לא אחד מאלה שאתה יכול לעבוד עליהם.”

“אדון אלדובי,” בעל הנס תפס את כף ידו של אלדובי ולחץ אותה אל לבו. “אני אעשה לך בושות? לך?”

אלדובי משך את ידו. “אני רוצה שתזכור שאני לא המפכ”ל שאתה בוֹעט לו בתחת כשמתחשק לך, ואני לא יושב־ראש הכנסת שבא ללקק לך בתחת ואתה יכול להגיד לו תעוף מפה. אתה מכיר את הסיפור על הזאבים, לא? בטח שאתה מכיר. היית ילד, נדמה לי, בן עשר או משהו כזה, כשסיפרתי לך אותו."

“לא שכחתי,” הבטיח שאול יפת. את הכעס הנורא שרתח בתוכו מעורב בפחד שהפך אצלו למשהו פאבלובי בנוכחות איש השטח המנוסה, הוא דחק לצד. האיש ממול ידע בדיוק איך הוא מריח ואיך הוא מסריח.

“טוב שאתה זוכר.” אלדובי הרים כוסית קוניאק ולגם בשלווה את המשקה המשובח, כשהוא מקפיד להחזיק בזווית פיו את הסיגרית. הוא חזר והניח את הכוס על השולחן ושוב קבע את מבט עיניו הקטנות בפניו של יפת המעוּותים לחיוך אווילי. “אני תמיד יכול להראות לך איפה לנשק לי, חביבי, אצלי תמיד תהיה כלב מחופש לזאב. אז בוא נדבר על ההוא.”

כשרצה היה אלדובי נפתל בחשיבתו לא פחות מבעל הנס, שנודע כבעל חשיבה המביכה את בני שיחו. צלופח אמיתי היה יפת. איש לא אחז בו. תמיד התחמק. אבל לא אצל אלדובי.

“אתה מתכוון למישהו שאני מכיר?” שאל בעל הנס בזהירות.

“בטל,” אישר אלדובי, “אני מתכוון לקצין המבצעים שלך, זה שעובד עם ‘אמריקנים משוגועים’, זוכר?”

אגלי זיעה זעירים ונוצצים פרחו אל פניו הרחבים של בעל הנס. הוא חזר וניגב את הזיעה, ותחושת האי־נוחות שלו הלכה וגדלה. “לא מכיר ולא יודע. תן שם, אדון אלדובי.”

“אין בעיה. עזריה שלום.”

“מי זה?” ההיתממות היתה עשויה להפליא.

אלדובי פנה לאיתמר. “תראה לו את הצילום שלנו” הוא חיכה עוד רגע עד שאיתמר משך מהמעטפה את התצלום שרואים בו בברור את עזריה ואנשיו נכנסים לבית שהם נמצאים בו ברגע זה. אלדובי הושיט לפנים את התצלום, כמעט מרח אותו על הפנים המיוזעים של בעל הנס. “מכיר?”

“הה, זה?” בעל הנס משך לגימה מכוסית הקוניאק שלו. “אחד שבא הנה לפעמים. לא מכיר אותו במיוחד.”

אלדובי העיף מבט בקירות המוצפים בפלקטים ובסיסמאות של ‘דב’. “אתה חתיכת שקרן, יפת. אתה לא יודע מה זה ‘דב’, אתה לא יודע מה התפקיד של האדון עזריה ב’דב'. אתה גם לא יודע מי עומד בראש ‘דב’. אין לך אפילו מושג מי מסיר את הערלות מהתינוקות ברחבי המדינה. אתה בעצם לא יודע כלום, זהו זה?”

"זה לא חדש שאני קשור ב’דב', הודה בעל הנס, “זה ארגון צדקה בשטחים שמסונף לעמותה שלנו ‘אור המזרח’…”

“עמותה של מוהלים?” לגלג אלדובי ברשעות.

אפילו מעמיד פנים כיפת התקשה להסתיר את הבעת הדאגה שנחתמה בפניו המיוזעים. הוא חזר ותפס את ידו של אלדובי. “אני נשבע לך על הקבר של סבי הרב דוד יפת זצ”ל שאני לא יודע מלה ממה שאתה אומר…"

“תפסיק לקשקש,” שיסע אותו אלדובי. “אם אתה לא יודע, אז בוא תשמע את זה מפי הג’וקר שלך, השליח הזה שלך.”

“הוא לא משהו מיוחד. יש המון כמוהו אצלי,” טען בעל הנס בלהט, “וחוץ מזה, אני אומר לך שהוא לא פה…”

“לא? אני יודע שהוא נמצא פה, ויש לי עניין בשביל לדבר אתו.” אלדובי משך את עצמו מעל הכיסא ופנה לעבר הדלת. “זאת גם ההזדמנות להכיר את המדינה הפרטית שלך, אדון יפת.”

“חכה, אדון אלדובי, בוא אקח אותך לכל פינה ותראה שמלה שלי מלה.” בעל הנס זינק בעקבותיו של אלדובי, ואיתמר עוד שמע אותו נשבע שההוא עזריה שלום, לא נמצא שם.

נמצא או לא, אלדובי פינה את הזירה לבדיקה יסודית, ואיתמר לא החמיץ את ההזדמנות. הוא נעל בשקט את הדלת ופנה לעבר המקינטוש. כעבור רגע הוא נוכח לדעת שביטחונו של בעל הנס במבצרו היה כה גדול, שהוא אפילו לא קידד את החדירה לצורך העלאת הקבצים הנדרשים. במשך רגעים אחדים עבר איתמר על פני מאגרי מידע שונים שכללו רשימות של חברים, אוהדים ותורמים של ‘עמותת אור המזרח’ וארגון ‘דב’. בין אלה הוא הופתע לגלות שורה של נבחרי ציבור ואישים העומדים בראש מפעלים ממשלתיים וציבוריים, ובעלי הון פרטיים מהגדולים בתחומיהם. הסכומים הנקובים שנתרמו לעמותות של יפת היו נכבדים וצוינו בדייקנות, כולל תאריך הפנייה לתורמים ותאריך קבלת התרומות.

קובץ אחד, שהכותרת שלו היתה ‘הגנה’, כללה רשימה ארוכה של כלי נשק, חומרי חבלה, רימונים וכדורים בקטרים שונים, שאוחסנו במקומות סתר בשטחים. ביטחונו של יפת בכוחותיו היה כה גדול, עד שאיתמר גילה גם קובץ ‘מבצעי דב’, ובו פירוט מדויק של עלילותיהם של אנשי ‘כוח בעל הנס’. כל אירוע הקשור בפלשתינאים, שבוצע על ידי האמריקנים בעלי הזרוע מהישיבה של ‘אור המזרח’ בחברון, נרשם בדייקנות, כולל מספר המשתתפים והתוצאות שהושגו. עותקים מרשימה זאת הועברו למספר מצומצם ביותר של אישים הקשורים בו. והראשון ברשימה היה הרב הגאון אברהם יעקב.

כבר היה בדעתו של איתמר להתנתק מהמחשב, כשברשימת המדורים הוא נתקל בשם ‘מצוות’, וכשהופיעה רשימת הקבצים שלו, הוא נתקף התרגשות עמוקה; מבטו נח על שם הקובץ ‘נימולים’.

הוא העלה את הקובץ וגילה רשימה ארוכה, שהכילה שמות של עשרות תינוקות ילידי התקופה שמאמצע תשעים ושלוש ועד לפני ימים אחדים. על־פח השמות ניכר היה שמרביתם משתייכים למשפחות מעורבות מבין עולי רוסיה, ומיעוטם לעולי דרום־אמריקה, דרום־אפריקה, ארצות־הברית ומדינות אחרות. האינפורמציה המפורטת שנספחה לכל אחד מהשמות היתה בעלת מכנה משותף: היה מקום לספק בכשרות היהדות של אחד ההורים, ועל רקע זה, בהתערבות הממסד הרבני האשכנזי, הוקפאה מילתם של כל הזכרים שנולדו לזוגות האלה, עד שיוכשר ההורה, שיהדותו הועמדה בספק כלשהו.

המידע היה מדהים ומפחיד כמו ב־’1984' של ג’ורג' אורוול. הירידה לפרטי פרטים היתה באמת בנוסח הק.ג.ב., כפי שאמר אלדובי. כל משפחה והסיווג שלה. היו שם פרטים מלאים על כל מה שהיה קשור במשפחה עוד בטרם עלייתה לארץ ועד לעצם הרגע הזה, שאיתמר עמד בו מול צג המחשב. הוא מצא שם פרטים מדויקים על המצב הסוציאלי של בני המשפחה הבוגרים. מצב ההשכלה. מקורות קיום. מחלות. חברות בסוג של קופת חולים חברות במפלגה כלשהי. שעות יציאה של בני הזוג לעבודתם ושעות שיבתם לבית. שמות מקומות העבודה. שמות המעבידים או המנהלים. שיוכם העדתי ופרטים נוספים על מעמדם. כמו כן הופיעו ברשומות מספרי טלפון שונים בכל מקום שניתן לאתר או את בני הזוג או מישהו הקשור בהם.

אלא שזה כנראה לא הספיק למי שטיפל בחקירה להשגת המידע. החוקרים הצליחו גם להגיע למספרי חשבונות הבנק ושמות הסניפים וכתובותיהם. הוא מצא שם גם שמות קרובי משפחה המדורגים על־פי מידת הקִרבה. שמות ידידים רוסים, אחרים וישראלים. היו שם גם פרטים מדויקים על דרכי חדירה גלויות ונסתרות למקומות המגורים. זה היה מערך של מידע מקצועי ברמת השירות המודיעיני של שירותי הביטחון.

איתמר איתר גם את שמותיהם של גלינה ומיכאל קאטאייב. והוא ראה גם את שמו מופיע ברשימת חבריהם הישראלים. היו שם עוד שני שמות של אנשים שהוא נתקל בהם פעמים אחדות אצל הקאטאייבים.

הוא נשם אוויר עמוק לקרבו להתגבר במידת־מה על תחושת המועקה הקשה שהשתלטה עליו. מישהו או מישהם בעלי ניסיון עשיר בעבודות כאלה ביצעו את המלאכה המורכבת עבור בעל הנס. מישהו גם היה צריך לשלם סכומי עתק עבור העבודות האלה. כל משפחה הצריכה חקירה מורכבת משלה. הרושם שלו היה שמדובר בחלוקת עבודה מאורגנת להפליא. גוף אחד עסק במודיעין. גוף אחד, של בעל הנס, עסק בעבודת השטח. ומעל כל אלה היה צריך להיות המישהו או המישהם שהפעילו את הארגון האדיר הזה למטרותיו, ביניהן פרשת הנימולים.

במדור הזה הוא לא מצא רמז מאין מגיע המידע ומי משלם עבורו.

הוא חיפש את הקשר למשרד הפנים, להשיג הוכחה חותכת לחוליה המרכזית הזאת, לאגף המודיעין המסתורי. ואת הקשר הוא מצא רק כשהחל לחטט בניירות שהיו גלויים על־גבי השולחן שליד מכונת צילום המסמכים בצבע מתוצרת ‘קנון’. היו אל המסמכים, שמישהו התכוון לצלם אותם לצרכים מסוימים.

איתמר בחן אותם ברפרוף, כשפתאום נתקל בדף נייר שהיה מוּכר לו. אותו דף נייר הנושא את הכותרת הרשמית של משרד הפנים, מזכר פנימי. ושוב היה זה כתב היד, שהוא היה מסוגל לזהות אותו מיד. זה היה נייר שנשא את ראשי התיבות בס"ד, ומתחתיו היה התאריך של יום אתמול ורשימה חדשה שהכילה את שמותיהם של חמישה תינוקות מגיל חודש עד שנה, בצירוף תאריכי לידתם, שמות ההורים, כתובת המגורים, מספרי תעודות זהות ופרטים נוספים המאפשרים חדירה למקומות המגורים ברגעים המתאימים.

היה זה פתק תאוֹם לפתק שהיה בידו.

החתימה היתה של חיים צבר, סמנכ"ל.

איתמר הפעיל את המכונה וצילם שלושה עותקים של המזכר הפנימי, והרהר באלדובי שצדק כשאמר כי כאן נמצאים לכל היותר החיילים. כאן היה הפיקוד האופרטיבי של מה שהוא כינה ‘מבצע תינוקות’. אולם כעת, משהצטברו הוכחות כאצבע מושטת לעבר חיים צבר, סמנכ"ל בכיר במשרד הפנים, ברור היה כי הוא מגיע לצומת מרכזי חשוב.

וזה מבחינתו היה צעד גדול קדימה.


30 1

כשהם יצאו מהמחנה, כבר נצבעו השמים בצבע של חומר אדמדם. הצבע המוזר נוצר מתערובת של אור המדורות, עשן המנגלים של המוני החוגגים ושלל צבעי הזיקוקים שהופרחו מכיוונים שונים. מסביב ניסרה גם המולה צורמת של כל מיני צלילי מוסיקה, ישראלית, מזרחית, מערבית.

היה ברור לאיתמר שעליו לחדור ללשכתו של חיים צבר במשרדי משרד הפנים שבמגדל שלום ברחוב אחד העם. הוא הרגיש כי שם קיים סיכוי לחשוף עובדות חדשות ומוצקות. אולי אף יעלה בידו לחשוף במוקד איסוף המידע המפחיד הזה קצות חוטים שיתחברו לתמונה בהירה יותר ובעלת משקל.

שרגא אלדובי חשב כמותו. “זה לילה אידיאלי לבצע ביקור צנוע במשרד הפנים,” הוא הסכים, “בהמולה של ערב חג העצמאות רמת השמירה תרד בצורה משמעותית.”


“הו, כן, חביבי, זה לילה טוב לסגור קצוות,” הוא חזר ואמר כשהם נכנסו לרחוב אחד העם.

למשטרה לא היה באותו לילה ראש להתעסק בשטויות. כל לובשי המדים, כולל אנשי המשרדים והשירותים, גויסו לארבעים ושמונה שעות במסגרת מבצע אבטחה ארצי, והמוקד כרע תחת עומס הקריאות לטפל בחשדות לפח"ע. כמעט כל פנייה אחרת טופלה באיחור רב, ולעתים היו מקרים של התעלמות מפניות לא נחשבות, אפילו כשמדובר היה בקריאות ממוקדי משרדים ממשלתיים שונים הקשורים במוקד המחוז, והתעורר ספק שמדובר לא בפריצה, אלא בתקלה חשמלית.

אלדובי ביצע פניית פרסה, ובלשונו חע"ק, חוזר על עצמו, ונעצר בפינת אחד העם והרצל, במקום שהיתה לו זווית ראייה נוחה לעבר המגדל הלבן. “ברוך הבא למרכז הגזענות הגדול בישראל,” הוא אמר והשמיע גיחוך בעל צליל נסוג, שאיתמר התקשה להחליט אם היה זה צליל זלזול או גניחת כאב משונה.

המצפון לא הכביד על אלדובי באותו לילה. הוא יזם התקשרות למוקד המשטרה ודיווח לאחראי על המשמרת כי במסגרת הסיור שלו עבר עכשיו במגדל שלום, ונמסר לו על תקלת חשמל בקומות העליונות. כך שאם יתקבל במוקד אות אזעקה, כי אז יש להתייחס להודעתו ולהתעלם מההתרעה, וכשמערכת החשמל תפעל כתקנה, הוא ידווח על כך.

“אתה מסבך את עצמך,” העיר איתמר.

“זה סיבוך קטן מאוד לעומת הסיבוך שאני כבר תקוע בו.”

“אני מקווה שזה שווה.”

“זה יהיה שווה אם תגיע שם לתוצאה,” הפטיר אלדובי והושיט לו כפפות מנתח ששלף ממגירת המכונית. זה היה חלק מהציוד האישי של סמויים במבצעים מיוחדים. אבל הוא מסר לידיו גם מכשור מיוחד, צרור מפתחות־אב ורצועות פלדה דקיקות וגמישות, שאפשר להסתייע בהם אפילו בפריצת מנעולים מתוחכמים. הוא עקב אחר איתמר שהכניס את הפריטים לכיס של מעיל הרוח השחור, ואז הוא הוסיף בהבעה של שאט־נפש: “צא, חביבי, תפרוץ את בית הזונות הזה ותגיע לקודש הקודשים שלו. זה לא קשה.”

איתמר פתח את הדלת. “אשתדל,” הוא אמר ויצא. אלדובי יכול היה לסמוך עליו. אנשי הסמויה עברו הכשרה יסודית בניתוק מערכות אזעקה ובשימוש באמצעים שונים לביצוע פריצות מבלי להשאיר סימנים מפלילים. זה היה חלק מההשכלה המקצועית.

אלדובי התכופף לעברו מבעד החלון. “מה שאתה מחפש נמצא בקומה הארבע־עשרה.” הוא חזר והזדקף רק כשהאיש הצעיר נפנף בידו לעברו, התרחק בצעדיו הגמישים לעבר הכביש הרחב וחצה אותו בזריזות.

מעטפת האבטחה שהעניק אלדובי לאיתמר, גרמה לו לתחושת ביטחון, שהיתה כל־כך חשובה בביצוע הפריצה למשרדו של הסמנכ"ל לתפקידים מיוחדים. כיוון שהעדיף לעלות במדרגות הביטחון כדי להימנע מהתקלות מיותרת במישהו מאנשי הביטחון של הבניין הגדול, חלפו כשבע דקות עד שהגיע לקומה הארבע־עשרה והחל בפריצה לתוך האגף של הלשכות השונות של משרד הפנים, כשהוא פועל על־פי ההנחיות שקיבל מאלדובי.

מערכת האזעקה היתה מיושנת וקלה לפיצוח. היא לא היוותה בעיה מיוחדת, והטיפול בה רק דרש ממנו זהירות. מיד לאחר שגילה את הדלת הנושאת שלט עם שמו של הסמנכ"ל חיים צבר ומתחת לו הפניה לדלת הסמוכה של מזכירות האגף, הוא עבר לאותה דלת. זה היה מבנה משרדי מקובל, שהכניסה לחדרו של הבוס והיציאה ממנו נעשו אך ורק דרך חדר המזכירות. הוא שלף את צרור המפתחות ורצועות הפלדה בעלות השיניים הזעירות שקיבל מאלדובי, ולאחר שורה של ניסיונות מאכזבים קלט לבסוף את נקישת ההשתחררות של קפיצי המנעול.


הדלת נפתחה והוא החליק פנימה ושב וסגר אותה.

איתמר חצה במהירות את חדר המזכירות הגדול וניכנס ללשכה של הסמנכ"ל, שהיתה עוד יותר גדולה. הוא התמקד בחיפוש אחר ניירות ומסמכים במגירותיו האישיות של חיים צבר. מתחילה היתה לו הרגשה מוצקה שהוא לא יֵצא משם מידיים ריקות, אבל הוא לא ציפה להיתקל במסמך מפתיע כזה שנפל לידיו.

בצד ימין של השולחן עמד מגש עץ מלוטש עליו מוטבעת המלה ‘נכנס’, הוא חיטט במסמכים הנכנסים, ולא מצא בהם משהו הנוגע אליו. אך תמונת המצב נתהפכה מיד כשמשך אליו את ערֵמת המסמכים היוצאים.

זה התחיל עם מזכר מסוג זה שברשותו, שהיה מיועד למזכירתו של צבר. המזכר חיכה לטיפול כאשר ישובו העובדים למשרד ביום ראשון. במזכר היתה הערה בכתב היד המוכר לאיתמר: “שולה, נא טיפול מיידי כמקובל.” בשולי המזכר היו משורבטים בגדול ראשי התיבות ח.צ. ומתחת לו נמשכה שורה מודגשת: “העתק כרגיל ל־675238.” המזכר היה מוצמד למכתב עצבני ונמרץ של צבר, שהיה מיועד לאחד מראשי הערים באזור השרון.

כמו כן היתה הערה נוספת לשולה, שכרגיל עליה להצניע את המקור אצל מישהו המכונה ‘ג’יימס’.

המכתב היה מנוסח ברוח הוראה חד־משמעית: “… בהתאם להבנות שהושגו בזמנו ואושרו על־ידי הגורמים הנוגעים בדבר, הנני מבקשך להתייחס לתשלומי הקרן המיוחדת המיועדת למוסדות דת בעירך. מתקציב מיוחד זה עליך להפריש מיד סכום של מאתיים וחמישים אלף שקל לפקודת המוסדות ששמותיהם מופיעים ברשימה המצורפת בזה. ברשימה מצוין גודל המענקים שיש להעביר לכל אחד מאותם המוסדות. מובן שתקבל אישור מכל אחד מהמוסדות מיד עם העברת הסכומים הנ”ל לרשותם. על שיתוף הפעולה שלך בטיפוח וקידום של נושאי הדת בעירך, תבוא עליך הברכה."

הוא חזר וקרא פעם נוספת את ההנחיה והיה לו רושם שמשהו פה מעבר לתפיסתו. הוא החליט לחפש חומר על ‘קרנות מיוחדות’ או משהו בדומה לזה במערכת המחשוב שנמצאה בצד המכתבה הגדולה של הסמנכ"ל. הוא הפעיל את המחשב וגילה שאנשי משרד הפנים היו מאורגנים בקידודי מגן, וכי הפיצוח יתבע ממנו שעות ארוכות, אם בכלל יעלה הדבר בידו.

מתוך מפח־נפש מהמחשב הוא החליט לפשפש בניירות ובתיקים גלויים, שמא בכל זאת ימצא משהו נוסף המתקשר עם אותן קרנות. הוא הפך את המגירות המצויות בלשכה הגדולה של צבר, אך לא מצא דבר. התחושה שהנייר המופנה לשולה המזכירה בכל זאת איננו תמים כלל ועיקר, לא כמקובל, קרוב לוודאי שאין זה התשלום הראשון שחיים צבר דן בו.

סקרנות מיוחדת עורר בו גם מספר הטלפון שהיה חסר קידומת והופיע בשולי ההנחיה של צבר למזכירתו. אבל היה ברור כי מי שמסתתר מאחוריו הוא בעל משקל מיוחד, אם הוא מקבל דיווחים והעתקי התכתבויות הקשורים בהזרמת כספים גדולים. מה שנותר לפניו היה להרחיב את תחום החיפוש לעבר הלשכה הגדולה של המזכירות.

איתמר יצא לחדר המזכירות. תחילה חיפש במגירות השולחנות ובעיקר התעכב אצל שולחנה של אותה שולה. גם שם לא מצא אפילו פיסת נייר אחת שתסייע, ואז הוא פנה לפרוץ במהירות את שני ארונות הפלדה הגדולים. כעבור רגעים אחדים נפתחו הדלתות, והוא עבר ממדף למדף, בוחן תיק אחרי תיק, וטרם גילה לעצמו אחיזה מרנינה.

כמעט נואש הוא הבחין לפתע במדף התחתון בתיק מסמכים שחור, שרבים משתמשים בשכמותו. הוא משך את המזוודה הקטנה החוצה ופתח אותה והבחין שהיא מכילה שורה של קלסרים דקים ומעליהם עיתון מלפני ימים אחדים. כמעט והיה בדעתו להחזיר אותה למקומה, כשהשם ‘ג’יימס’ חזר והופיע אל מול עיניו, והוא חייך ברחבות. הכוונה הסמויה של המושג שבין צבר למזכירתו נתבהרה, כשהוא הניף בחזרה את מזוודת ג’יימס בונד המשומשת על־גבי המכתבה של המזכירה והוציא מתוכה את הקלסרים.

הקלסר הראשון נשא את הכתובת המסקרנת “שירותי דת מיוחדים – מבצע טהר”.

זה היה בדיוק מה שהוא חיפש, ומה שמצא היה מעבר למה שהעלה בדמיונו הפרוע ביותר.

היו שם התכתבויות דומות בעניני חלוקת כספים, שנדף מהן למרחק ריח של חלוקת שלל שוד. מסכת ההתכתבויות החֵלה באמצע ינואר תשעים וארבע. הוא עבר במהירות על הפניות הזהות לשורה ארוכה של ראשי ערים ומועצות מקומיות של יישובים פורחים, ונוכח שכולן נכתבו בנוסח דומה. סך כל הסכומים שננקבו בהן נע, להערכתו, בין שמונה לעשרה מיליון שקלים לפחות. בשולי כל מסמך ומכתב מטעמו של צבר הופיעה אותה הערה סמויה, להעביר מיד העתק כמקובל למס' הטלפון חסר הקידומת. במדור אחר באותו קלסר נמצאו עותקים של מכתבים שנשלחו למאות עמותות ומוסדות דת, שקיבלו הקצבות חורגות בסכומים עצומים מאותה קרן מסתורית ומיוחדת, המופעלת בכל רשות מוניציפאלית הקשורה במשרד הפנים.

המכתבים האלה כתובים אף הם בנוסח זהה: “… מיד לכשתקבל את הסכום המיוחד שיועבר אליך מטעם העירייה (או המועצה), ותוריד עבור מוסדכם סכום־תרומה מיוחדת בשיעור של עשרה אחוזים מהעובר דרכך, הנך מתבקש להעביר את היתרה (בשיעור של תשעים אחוזים) לסוכנות חקירות ואבטחה ש' דורות ושות'. התשלומים האלה, מטעמכם, מיועדים לכסות את העבודות שמבצעת הסוכנות הנ”ל עבור חקירות בשביל משרד הפנים. את ההמחאה מטעם מוסדכם יש לסמן כתשלום לסוכנות ש' דורות ושות', עבור מתן שירותי ייעוץ באבטחה ושמירה למוסדכם, ולהעביר אותה בדואר רשום על שם הסוכנות הנ“ל ל.ד. 388140 בתל־אביב. העתק מהעברת התשלום יש העביר לחתום מטה.” סבב הכספים המוזר הזה הגביר את דאגתו. פה נמצאו לפניו הוכחות ברורות כי הוא חדר לתוך מערכת מורכבת מאינטרסים שונים, שיש לה כוח מוניטרי אדיר, והיא מסוגלת להשתמש בכספים למטרות שונות, כולל גם פעולות המוטלות על צוותים כשל שייקה שדה.

לרגע חלפה בראשו המחשבה, שזאת סוכנות החקירות שעסקה בהשגת מידע משלים על אנשים שונים עבור משרד הפנים כולל מידע על משפחות התינוקות שנימולו בעל־כורחם, אולם הוא ביטל מיד אפשרות זו. זה היה סכום עצום כתשלום בשביל חקירות פשוטות. כל סוכנות חקירות רגילה היתה מבצעת עבודה דומה במשך עשר שנים בסכום זעיר לאין שיעור מהסכום העצום הזה. וסוכנות חשובה בכלל לא תתעסק בעניינים שוליים שכאלה, שכן מבחינתה אין זו עבודה המצדיקה מאמץ כלשהו. יתר על כן, הוא לא זכר שאי־פעם שמע שם כזה של סוכנות חקירות, והוא הכיר את שמות המשרדים המובילים בענף הזה. בעבודתו בסמויה הוא צריך היה לדעת במי מדובר, והוא לא ידע.

וגם כאן, בשולי כל הוראה למוסד דתי כלשהו להעביר מיד את כספי המענק מהקרן לעידוד פעולות דת אל סוכנות החקירות ‘דורות’, הופיעה הערה: 'העתק סמוי ל

  1. הוא מיהר והוציא מהקלסר את המכתבים, לרבות האחרון הכתוב בכתב ידו של חיים צבר, וצילם אותם במכונת הצילום שעמדה בפינה. כשהחזיר אותם לקלסר, הוא נתקל במעטפה ממשלתית עבה וגדולה בצבע ירוק, שעליה היה כתוב ‘סמנכ"ל – סודי־אישי’. בשורה השנייה היה כתוב ‘דורות’. הוא פתח אותה ומצא בפנים קבוצה גדולה של מזכרים שהועברו באמצעות פקסימיליה ונשאו את סמל מדינת ישראל ואת הכותרת שמתחת, ‘לשכת ראש הממשלה’.

הוא לא היה מסוגל לכבוש את התרגשותו ברגע שקרא את המזכר הראשון. הוא ידע מיד שלידיו נפלה חוליה בעלת חשיבות עליונה מבחינתו. והוא נשטף בזיעה קרה לא מחמת החום אלא בגלל ההתרגשות העזה שכבשה אותו.

כל המזכרים המפוקססים היו ממוענים אישית לחיים צבר, ומנִוסחָם הדומה עלתה הנחיה ברורה, כי על חיים צבר לדאוג מיד להעביר לש' דורות ושות' תשלומים בסדר גודל משתנה. סך כל הסכומים היה זהה עד לשקל האחרון שבהם, פחות עשרה אחוזים, לסכומים שנתבעו העיריות והמועצות להעביר למוסדות הדת, ואלה לסוכנות ש' דורות. הפקס האחרון ששוגר לפני יומיים ציין את הסכום שהופיע במכתב האחרון שהכין הסמנכ"ל לראש העירייה בשרון, פחות עשרה אחוזים, ובו נקב בסכום של מאתיים עשרים וחמישה אלף שקל.

וגם בהם היתה הערה המציינת כי עותק מהם נשלח לאותו מספר טלפון מסתורי המופיע כ’עותק סמוי' בכל ההתכתבויות וההנחיות של חיים צבר, עד שיותר ויותר התחזקה הרגשתו של איתמר כי מספר הטלפון הזה שייך למישהו בכיר מאוד מבין אנשי הצללים, המחזיק בידו את כל החוטים.

בשולי הפקסים היה שרבוט חתימה זהה של שם שהוא לא הצליח לפענח אותו, להוציא את האות הראשונה, למד. הפקסים התמוהים האלה היו החוליה החסרה במעבר הכספים מיד ליד, כביכול תמורת שירותי חקירות ואבטחה למוסדות דת.

אלה היו ההוראות מגבוה, שבעקבותיהן הוציא חיים צבר את ההנחיות לסבב התשלומים.

כשאיתמר צילם את הפקסים מלשכת ראש הממשלה שנמצאו בתיק ‘דורות’ הוא חש שוב בטעם המבחיל של הפחד האמיתי. הוא לא טעה בהערכתו שחיים צבר נמצא סמוך לראש הפירמידה, ואף גילה היכן נמצא ראש הפירמידה. וחוץ מזה היה ברור כי קיים נתק מוחלט בין חיים צבר למקבל הכסף, שכתובתו היתה תיבת דואר מסוימת בתל־אביב.

המלים המופיעות במזכר הנושא את סמל המדינה, ‘לשכת ראש הממשלה’, היו מהקשות ביותר שאי־פעם נתקל בהן. ואולי היה זה הרגע הראשון שהוא חש כאילו כבר הובס ואבדו סיכוייו להיחלץ.

החשש הכבד שבראש הפירמידה המאיימת הזאת עומד ראש הממשלה בעצמו, עורר בו ייאוש עמוק.

רגע ארוך עמד קופא על מקומו עד שנתנער מהפחד המשתק.

רק ברגע האחרון החליט איתמר לא להסתפק בסט אחד של המסמכים, והוא חזר וצילם עוד פעמיים את כל הפקסים שחיים צבר שמר לעצמו ליום שחור בתיקי ‘מבצע טהר’ ו’דורות'. כשגמר את הצילום האחרון, הוא חילק את העותקים לשלושה קבצים זהים והכניס כל אחד מהם למעטפה נפרדת. אחר־כך דאג להחזיר כל מסמך לקלסרו והניח את הקלסרים והעיתון בתוך המזוודה הקטנה, והשכיב את ‘ג’יימס’ במקומו שבפינת המגירה התחתונה ושוב סגר את הארון, כך שדבר לא יעורר חשד כאשר יחזרו האנשים לשגרתם. עכשיו היה לו גם שם ברור ומוכח לפרשת התינוקות. לא עוד השם הזמני שהוא השתמש בו, ‘מבצע תינוקות’, אלא ‘מבצע טהר’, מבצע דתי מאורגן לדקויות, כשמסביב לו נטוותה רשת כספים אדירים.

בשביל מה ובשביל מי?

ועל כך עדיין לא נמצאה לו התשובה, כאילו היה רק בתחילת הדרך הנפתלת. אלא שהוא למד עוד דבר חשוב בפריצה למשרדיו של צבר; הסמנכ"ל התנהג בביטחון שכל רע לא יאונה לו. במקום לרכז את המסמכים במקום נסתר ובטוח, הם היו מצויים בהישג יד. הוא שיער שצבר, איש מנוסה, נמנע בכוונה מלפזר את המסמכים על־פי נושאיהם במקומות שונים, והעדיף להחזיקם במזוודה קטנה, שניתן לסלק אותה במהירות מלשכתו אם וכאשר יתעורר צורך שכזה. כאילו מדובר היה בפוליסת ביטוח, שרצוי שתימצא בהישג ידו.

איתמר יצא מהבניין באותה דרך שנכנס.

הוא לא התפלא שלאחר עיון בחומר קבע אלדובי בשקט: “זה מאשר את מה שחשבתי כל הזמן. אתה כמעט תופס את אלוהים בביצים. העסק מתחיל כנראה מאזור רגיש מאוד. קרוב לשכינה עצמה.” אלדובי בחן את מספר הטלפון האנונימי. “מעניין מי הוא זה שמקבל עותקים מכל מסמך,” הוא מלמל במשוחח עם עצמו.

“לטלפון הזה יש משמעות. זה לא סתם מספר. זה בן־אדם, שרק צריך להדביק לו פרצוף ושם,” העיר איתמר.

“כמעט בטוח שהבן־אדם הזה הוא אחד מאלה שבאמת נמצאים בקצה הפירמידה. אלה שכל הנחלים זורמים אליהם.” אלדובי הכה באצבע על מספר הטלפון כמתכוון להדגיש על־ידי כך את חשיבותו.

איתמר שתק. הוא המשיך לבחון את אלדובי, שהתעמק יותר ויותר בחומר שלפניו תוך ריכוז עצום.

“עכשיו זה כבר לא עסק של הרגשה או השערה,” פסק אלדובי, “עכשיו ברור שכל העסק של התינוקות הוא רק קצה הקרחון. וזה מוכיח, חבר, שאתה יושב על חומר נפץ, ואפילו לא יודע באיזה רגע תהיה ההתפוצצות.”

“מזה אני פוחד,” הודה איתמר. “כל הזמן פחדתי שאולי העסק הזה כל־כך גדול עד שיתברר שפשוט אין לנו סיכוי.” הוא התבונן באלדובי כאילו חיפש בפניו הקשים מבע רך, מעודד, נוטע תקווה שעדיין קיים סיכוי כלשהו. אבל פניו של אלדובי לבשו מבע חמור. “יש לי רושם שגם אתה קצת מבוהל,” הוסיף איתמר.

אלדובי אסף את המסמכים לתוך המעטפה והסתיר את שלוש המעטפות מתחת למושב שלו. הוא קבע מבט אוהד בפניו המתוחים של איתמר והחליט שצריך קצת להקל עליו. הוא לא הטיל ספק באיכויותיו של איתמר להתמודד עם בעיה קשה בתנאים אחרים. אולם גם הוא לא היה בטוח אם לאיש הצעיר, שיכול היה להיחשב בנו, יש די ניסיון וערמומיות להתמודד עם תסבוכת ארורה כזאת.

“תתעלם ממה שאמרתי,” הפטיר אלדובי והצית סיגרית חדשה. אסור היה לו להוסיף משקל מכביד ומיותר לזה שכבר נשא הצעיר על כתפיו. “אני סתם מקשקש. אולי השד לא כל־כך נורא.”

“אתה לא צריך לרכך את העובדות,” אמר איתמר בשקט. אם היה בו מתח כלשהו, הוא ניכר רק ברווחי הזמן הגדולים יותר בין מלה למלה. אלדובי דווקא חיבב את אופי הדיבור האיטי של איתמר. “אני רוצה הערכת אמת ממך, אלדובי. ושלא תחשוב לרגע שאני אקבל רגליים קרות. התחלתי בדרך, שפשוט אן לי אפשרות לסגת ממנה. אז תן לי את השורה התחתונה מבלי לייפות אותה.”

אלדובי מצמץ בעיניו בגלל העשן שחדר לתוכן, העיף מבט במכוניות המהירות שחלפו על פניהם, כשהמוסיקה פורצת מתוכן בקולי־קולות, וחזר והתבונן באיתמר. “טוב. בוא ותקבל את השורה התחתונה. אז כמו שאמרתי, בן, אני באמת סתם מקשקש. זה לא סתם חבית של חומר נפץ. יש לנו פה עסק עם חבורת אנשים שלא שמים זין על שום דבר, כולל אלוהים. אלה אנשים שמרכזים כוח פוליטי אדיר, והם רוצים עוד. אלה קרייריסטים מסוכנים, ששומר נפשו צריך לשמור מרחק מהם.”

היתה שתיקה קצרה. אלדובי באמת לא ייפה את המצב כפי שהוא הבין אותו.

“עד כמה זה רע?” איתמר שאל, ונדמה היה לו שהקול היבש המגיע ממרחק עצום בכלל לא שייך לו אלא למישהו אחר.

“אני אמרתי שזה רע?” אלדובי גיחך. “מדובר בשליטה בגורל של המוני בני־אדם. מדובר בגנֵבה שיטתית של סכומי כסף אסטרונומיים מקופות הציבור. כספים שהושגו מהמסים שמשלם האזרח הקטן. מדובר בריכוז השפעה וכוח אדירים. בתקשורת קנויה. בנשק. בכסף. בשערוריות מקומיות ובינלאומיות. מדובר בכל מה שמשמש יעד מוגדר של כל מאפיה המאורגנת בקנה מידה עולמי. יש כאן כל המרכיבים. פוליטיקאים מושחתים או סתם מטומטמים. אנשי כספים. אנשי דת. משפטנים ערמומיים. פושעים בתחומים שונים. החסרתי משהו? הו, כן, המשפחות הן כמובן הנהנות הגדולות. זאת תערובת, שממנה תמיד נולדת מאפיה אדירה ומפחידה. אז תגיד שזה רע? זה רע מאד, לכל הרוחות!” שפתו התחתונה והבולטת של אלדובי העפילה על העליונה כמנסה לבלוע אותה. כאילו התאמץ למרות הכאב לנשוך בכוח את בשרו. “אבל כמו שאומרים, בכל רע יש גם טוב… לפחות מבחינתך ברגע מחורבן זה.”

“חשבתי…”

“זה טוב שאתה חושב,” לגלג אלדובי, “אבל זה לא אומר שכל מה שאתה חושב זה נכון. אתה בטח לא מבין מה שיש לך ביד. אתה תופס בדיוק את משקל המסמכים האלה שהבאת ממרכז הק.ג.ב. של מדינת ישראל?”

“לא,” הודה איתמר.

“השגת את פוליסת ביטוח החיים שלך.”

“אתה גורם לי להרגיש שאני אלף צעדים אחריך,” אמר איתמר.

אלדובי פלט עשן בעד החלון הפתוח. “מגיע לך הסבר. רק שאני צריך לעשות בשביל זה חתיכה של קפיצת דרך.” למרות שלא השמיע קול צחוק, שוב הצטמצמו עיניו הקטנות לסדקים המעידים על חיוך רחב. “אתה לא יכול לצפות להבין את הכל כשחסר לך מידע. והמידע הזה מקבל את הערך האמיתי שלו, כשאתה מחבר אותו מאלף חתיכות. חתיכות קטנטנות של מידע פה ומידע שם, שנאספות במשך שנים רבות ועוזרות לכל חוקר מנוסה להרכיב בשעת הצורך את הפסיפס השלם.”

“תן דוגמה, אלדובי.”

“קח את העובדה שעכשיו אתה יודע שאת מי שאתה צריך לחפש, תמצא בצמרת, ממש למעלה. זאת אומרת, שכבר ברור לך שמבצע ‘טהר’ קשור במשהו בעל היקף הרבה יותר גדול, שמעורבים בו פוליטיקאים. אולי אפילו שרים ואולי אפילו ראש הממשלה בעצמו. וזה טוב מבחינתך.”

איתמר חשב שהוא לא קולט בדיוק את הנימה האופטימית של אלדובי. “איך זה?”

“במקום שיש פוליטיקאים, יש פחד. יש אנשים פחדנים. אנשים שדואגים לשלמות עורם. אנשים שבתנאים מסוימים אפשר לשבור אותם, ובלבד שיצילו את עצמם ויבטיחו את המשך עתידם המזוהם.”

“ולמסקנה הזאת הגעת בגלל מעורבות של סמנכ”ל אחד?"

“בגלל מעורבות של גורם, שסמנכ”ל אחד אפילו אין לו אפשרות להבין את משקלו. ואפילו היה יודע, אין לו די ערך משל עצמו כדי לדפוק על דלת הכניסה שם. קולט?"

“אני שומע.” איתמר ידע שאלדובי לא יורה יריות באפלה.

“למשל, אם הסמנכ”ל הזה צריך להיעזר בגוף ביטחוני מסתורי, אין לו די יכולת וקשרים להגיע אליו. אבל פוליטיקאי מבורג עמוק בצמרת, יכול לעשות את הקישור הזה. למה? מפני שיש לו הכוח והקשרים הנכונים."

“אתה מתכוון לסוכנות הזאת, שין דורות ושות'?”

אלדובי גרגר נימת הערכה.

“לא שמעתי עליה מלה,” הפטיר איתמר.

“זה לא סתם סוכנות חקירות ואבטחה רגילות, זה רק פרונט, בדיוק כמו שיש פרונט של המרכזת,” הדגיש אלדובי. “נניח שאתה תבוא לשם שיעשו בשבילך עבודה. אז יגידו לך באדיבות אבל בהחלטיות שמדובר רק בחקירות בין־לאומיות ובנושאי אבטחה על־פי הזמנת ממשלות זרות. אז אתה מייצג ממשלה זרה? אולי אפשר לספור על יד אחת את אלה שצריכים שירותים כאלה.” אלדובי מתח את אצבעות כף ידו הענקית. “זו רק התחלה. זאת אומרת שכבר מראש בשטח שלנו, ברמה הנמוכה, אף אחד לא מכיר באמת סוכנות כזאת, שאפילו אין לה משרד מוכר. רק תיבת דואר. טלפון. פקס. וגם את זה רק מעטים יודעים.”

“אז אם זה פרונט, פרונט בשביל מה?”

“הו, עכשיו שאלת!” אלדובי חזר וסגר את החלון כדי שהרעש של החוגגים את יום העצמאות לא יפריע להם. “והשאלה בעיקר לא בשביל מה, אלא גם בשביל מי. בוא ונתחיל מזה שלכל מדינה יש גופים שמבצעים בשבילה את העבודות הכי שחורות ומלוכלכות. ג’ובים שממשלה נורמלית כלפי חוץ פשוט אסור לה שתהיה מעורבת בהם, כולל השירותים החשאיים הרשמיים שלה. אז בשביל זה יש גופים מיוחדים. כמו מוסד בתוך מוסד בתוך מוסד. שרשרת כזאת, שכבר קשה מאוד להוכיח קשר ענייני בין החוליה האחרונה לראשונה. אלה גופים חשאיים, שבגלל הנתק הרשמי בינם לקצה הפירמידה הם פועלים בלי ביקורת, בלי חוקים מחייבים, למעשה בלי רסן. יש להם רשות פעולה אבסולוטית בשביל להשיג את המטרה שנקבעה להם. אני מתאר לעצמי ששמעת משהו על כל זה.”

“קצת פחות ממשהו,” הודה איתמר.

“גוף כזה מורכב בעיקרו של דבר אך ורק מאנשים שהיו קשורים קודם בארגון כמו משרד הביטחון, משרד החוץ, המוסד או השב”כ," המשיך אלדובי, “יש להם ניסיון עצום בביון, חבלה, מהפכות, מכירות נשק, חשבונות בנקים סודיים בכל רחבי עולם, וקשרים עם משטרים מפגרים, אימפריות של קיסרי סמים וכל שאר הטינופת. אז גם במדינת ישראל יש גוף כזה שעושה את העבודה השחורה הזאת. הוא עובד לא פעם עם גופים מקבילים של הסי.אַי.אֵיי. או אם.אַי.5., ואפילו הדי.אס.טי. של הצרפתים. ובנקודה הזאת נכנסות אצלנו לתמונה אלה שאתה קורא להן ‘המשפחות’. לא כולן. שלוש. חמש. אולי עשר. הם הברונים. ברוני המשפחות. האצולה הפרזיטית שצמחה מתוך מערכת מושחתת, וכל אחד מהברונים האלה שווה מאות מיליונים של דולרים ואולי מיליארדים. והברונים האלה שמרוויחים חלק גדול מהכספים ממתנות שהם מקבלים ממשלת ישראל, מבצעים בשבילה גם את הבעלות החיצונית על הסוכנויות המסוכנות.”

“מאיפה הם צומחים?” שאל איתמר.

אלדובי השתהה, משך את בדל הסיגרית הרטוב, התבונן בו והחזיר אותו לזווית הפה. עוד אפשר היה לינוק קצת את הבדל האומלל הזה. “אני מסוגל לציין לך שמות של כמה ישראלים כאלה, שהתחילו כמושחתים קטנים ששירתו בצה”ל או בגוף דומה ונשלחו לאיזה ארץ מפגרת לבצע תפקיד ממלכתי במשכורת צנועה. עברו שנים אחדות, והם חזרו לארץ כשהם כבר מגלגלים כמה מיליוני דולרים משלהם, מבלי שאיש יחקור איך הגיע לזה אדם שממלא תפקיד ממלכתי במשכורת. פתאום הם רוכשים חברות ממשלתיות במחירי מציאה. פתאום הם תורמים כספים לליכוד וכספים למערך. פתאום הם החברים הכי טובים של ראשי ממשלות ושרים בכירים. פתאום תמצא אותם בכל מקום. פתאום הברונים האלה כבר לא קטנים. הם שדים גדולים, פיגורות בין־לאומיות. ומנקודה זאת הם ממשיכים לבצע משימות בשביל ישראל. משימות שהמדינה לא יכולה להיות מעורבת בהן רשמית. אז הברון החדש עושה זאת, ושוב נופלים לכיסו מיליונים. עשרות מיליונים. ולברונים האלה יש גם סוכנויות כמו ‘דורות’ בשביל כל העבודות השחורות. עד כאן ברור?"

“ברור,” אישר איתמר. כל מה שידע בתחום הדמדומים הזה היו רק פירורי מידע שריחפו באוויר, ושאנשים נזהרו מלהייחס אליהם כאל משהו שמחייב אותם לפעול נגד התופעה הסרטנית הזאת.

הפחד שיתק את כל האמיצים.

“אז בוא ונגיד שמישהם שיש להם עמדת כוח בממשלה או קרוב אליה ויש להם כמובן גם קשר ישיר לאחר הברונים האלה שלנו, צריך להשתמש לענייניו החשוכים בסוכנות למבצעים מיוחדים בשביל מאבקי כוח פנימיים אצלנו, אז מה הוא עושה?” לגלג אלדובי, “הוא מפעיל את הברון שנותן את ההוראה המתאימה, והסוכנות המיוחדת הזאת עומדת לרשותך עם כל העצמה שיש לה.”

“ומצב כזה בעצם מנתק את הפוליטיקאי מאחריות ישירה לכל המעשים הפליליים הקטנים, זאת השורה התחתונה, לא?” איתמר התקשה לגרוע את מבטו מפני העייפים של אלדובי. בבת אחד חשף לפניו קצין המשטרה את המסַכים המלוכלכים, והוא היה צריך רק להרים אותם כדי להציץ ולראות את כל עומק הבמה השחורה.

“אני חושב שזה בדיוק המצב שלנו,” הדגיש אלדובי, “שאנחנו נתקענו למישהם כעצם בגרון באחד מאותם מאבקי כוח שלטוניים מפחידים, שלא אתה ולא אני עוד לא יודעים מי מעורב במאבק הזה, ובכלל על מה מדובר ומי נגד מי.”

“מי הוא המי הזה, לכל הרוחות!” רטן איתמר.

אלדובי משך בכתפיו בלאות. “אתה מתקרב אליו. לאותו מישהו שמבורג טוב טוב בצמרת…”

“ראש הממשלה?”

“אולי כן ואולי לא, אם כי קשה לי להאמין.” אלדובי השתהה. “אבל הכל יכול להיות. אולי מישהו בקרבתו. מישהו שמנצל את התמימות המחוספסת שלו. לרבין יש גבולות אדומים, למרות שכל הנתונים שמצטברים אצלנו מצביעים בכיוון שלו.”

“אם ייפתח סיכוי שאצא מהבוץ הזה, באיזה תנאים זה יקרה?” איתמר ירה את השאלה הזאת שבערה על קצה לשונו, כפולט מפיו תפוחי אדמה לוהט.

“תצא מזה ברגע שסוכנות דורות תגיע למסקנה שיש לך מספיק קלפים חזקים, שכדאי להם להגיע אתך לסיכום נוח לשני הצדדים,” הבהיר אלדובי.

“אולי אפשר לזרז את זה על־ידי חשיפת המעורבות של סוכנות ‘דורות’?”

אלדובי חזר והשמיע את צחקוקו המשונה, זה שנשמע לפעמים כחרחור של משאבה חלודה. “עזוב. אתה מדבר על אַנְטַאצֵ’בְּלְס, כמו שאומרים האמריקנים. המחוסנים. יש להם חסיון מכאן ועד להודעה חדשה. לעולם לא תצליח להוכיח שמה שאתה טוען על היחידה הזאת, יש לזה שחר בכלל. ותזכור, חביבי, שהתכוונתי לכל מלה שאמרתי לך.”

“תרחיב את השכלתי.”

"קודם כל אתה צריך לדעת מה זה שין דורות.,

“תגיד לי.”

“שרה דורות…”

"מה זה צריך להיות?,

“המזרונית הלוהטת של ראש המוסד, זה מה שזה.” אלדובי מתח את אצבעותיו, משמיע פצפוצי פרקים. שרה דורות היפה. הידועה בציבור של ראש המוסד. בעלה היה קבלן ידוע, שמת מהתקף לב בגיל שלושים וחמש והשאיר אותה עם ילדה קטנה. אז היא נכנסה לעסקי הקבלנות והצליחה לגמור בלי ידע מוקדם פרויקט ענק שלו באשדוד. התברר שמאחורי אשת החברה הנוצצת נמצאת אשת־פלדה בעלת ביצים מפלדה, ולא רק סתם אשה יפהפיה ואלגנטית, אלא אשה חכמה ובעלת שאיפות ללא גבול. יום אחד חיפשו מישהי עם נתונים כמו שלה לפעולת חיסול של מנהיג אנטי־ישראלי בארץ אפריקנית. אז פנו אליה, והיא נסעה לשם כמתחרה על פרויקט בנייה בין־לאומי. וכשהיתה שם ביצעה את המשימה בתנאים הכי קשים ובקור־רוח מדהים. ועל רקע זה הכירה את ראש המוסד והתחילה לבצע משימות נבחרות אחת לאיזה זמן.

“אבל אז נכנסה אהבה לתמונה. ראש המוסד שלח את אשת נעוריו בחזרה למושב שממנו באו, ושרה עזבה את עסקי הקבלנות, וביחד עם ברון ישראלי גדול, שלפני שנים היה ראש אגף במוסד והוא החבר הכי טוב של ראש המוסד, הם פתחו את העסק הפרטי, שהוא בעצם מוסד קטן בתוך המוסד הגדול. ובינתיים הפכה הגברת דורות להיות הידועה בציבור של ראש המוסד. מותק מוצא את מותק. אתה מבין? הם משתייכים לבני החוג העליון, שלהם מותר מה שלך ולי אסור.”

“איך צמח הברון הזה?” שאל איתמר.

אלדובי משך בכתפיו וחייך: “יום אחד נשבר לו מהמוסד. אז כפרס ניחומים שלחו אותו לאיראן, לעזור לשאח לפתח את שירות הביטחון האכזרי שלו. אז האיש שלנו עשה שם שלוש שנים וחזר לארץ. פתאום היתה נפילת השאח בשבעים ותשע. ופתאום האיש שלנו התחיל למצוא מקורות כספיים לא ברורים וגלגל עסקים ונהיה ענק. היום אפילו משחזרים לכבודו מחדש את ההיסטוריה של המחתרת שהוא היה חבר בה. אפילו מצאו דרך להפוך אותו מסתם חבר מהשורה, למי שנחשב לאחד המנהיגים הצעירים הכי אטרקטיביים בימים ההם. היום יש לו אימפריות חשודות בכל העולם, ביחד עם השקעות בערוצי טלוויזיה בארץ, והשמועה אומרת שהוא אפילו מסתתר היום מאחורי משא ומתן לקניית אחד העיתונים המובילים. זה ברון מתוצרת הארץ כחול־לבן.”

“אין חוק נגד מעורבויות של אנשים כאלה עם בעלי תפקידים כמו ראש המוסד?”

“הם רואים את זה אחרת ממך וממני. הם חושבים שהם, ולא אנחנו, משרתים נכון את המדינה.” אלדובי התבונן בו ברכּוּת כמו אב המנסה להחדיר בינה בראש התמים של בנו. רק עכשיו הרגיש איתמר את הקשיות של כף היד הענקית של האיש המיוחד הזה הלופתת בעצם את כתפו. “חוק שמוק,” הגיב אלדובי, “על איזה חוק אתה מדבר, חוק בשביל מי? בשביל המשפחות?”

עכשיו קלט איתמר למה התכוון אלדובי במינוח האמריקני אַנְטַצֵ’בְּלְס. באנשים האלה אי־אפשר לגעת. הם נהנים מכל העולמות. ואולי זה מגיע להם על העזתם ועל החוצפה העצומה שלהם. “מה לדעתך צריך להיות הצעד הבא שלנו?” הוא שאל.

אלדובי העיף מבט בשעונו. השעה היתה אחת ושלושים. “יש לנו כמה שעות לחטוף שינה. בוא ניפגש בבוקר, נגיד בשש, במקום שלנו. נחשוב על משהו שיאפשר למצוא עוד קלף בשביל להגיע אליהם כדי לסגור אתם דיל.”

“אני לא סוגר דילים, אלדובי,” הוא מחה.

“עוד איך תסגור,” אלדובי חזר ותופף באצבעותיו על כתפו של איתמר. “יש רגעים שפשוט אין לך ברירה אחרת, אם אתה רוצה לצאת חי ושלם מבּלגן כזה. בשביל זה אני כאן. לראות שתישאר לי בריא. להכניס לשיקול הדעת שלך קצת יותר בגרות. זה בא עם הזמן.”

“רק בשביל זה?”

אלדובי התעלם מנימת הלגלוג הדק. “בוא, ניסע, אין לנו הרבה זמן עד שתעלה שמש חדשה.”

הוא התניע את המכונית, התקשר מוקד של המרכזת. “ציפור אחת, כאן ציפור שלוש,” הוא אמר.

“ציפור שלוש, אני שומעת, עבור,” ענתה שירה ארליך.

“יש משהו להודיע?”

“הכל שקט, ציפור שלוש.”

“אוקיי, ציפור אחת. אני בדרך הביתה. סוגר בעוד עשרה רגעים.”

“ליל מנוחה, ציפור שלוש, וחג שמח.”

בחניון הציבורי ברחוב ארלוזורוב יצאו שניהם מהמכונית, וכשאיתמר התיישב על האופנוע השחור אמר לו אלדובי: “רק מחר אתה תבין איזה צעד עשית הלילה…”

“שלא תשכח לברר של מי הטלפון ההוא. ייתכן שהטלפון הזה יחליט בשבילנו מה הצעד הבא,” הזכיר איתמר.

“לך תתרענן,” דחק בו אלדובי בחיבת־אב, “עד הבוקר יש כמה שעות, ועד אז כבר נדע למי מעביר צבר עותקים מכל הפעילויות המסתוריות שלו.”

“עוד נקודה אחת מטרידה אותי,” אמר איתמר, “לסוכנות דורות זרמו וזורמים כל הזמן מיליונים של שקלים. אנחנו יודעים שזה לא רק בשביל ניקוי השטח ממטרדים כמוני. זה סכום אסטרונומי אפילו בשביל לחסל מישהו חשוב. יש לי הרגשה שדורות זה רק תחנת מעבר לגבי רוב הכסף. ואולי שאלת השאלות צריכה להיות איפה לבסוף נוחת באמת הכסף הגדול, הכבד.”

אלדובי לחץ בחָזקה את כתפו, ביטוי להערכה. “זאת בדיוק הנקודה הכי רגישה עכשיו. אם נמצא את התשובה, אז עשינו כמעט את כל הדרך.” הוא חזר ודחק את אצבעותיו החזקות בשרירי הזרוע הארוכים של איתמר. “אתה הרבה יותר טוב ממה שחשבתי.”

“תודה, אלדובי. על הכל.”

אלדובי תחב סיגרית חדשה בזווית הפה ושרבב כהרגלו את השפה התחתונה בשביל לתמוך בה שלא תישמט. “לא צריך להגזים. נכון שעזרתי. לא מעט. רק שתזכור שאתה המנוע שמאחורי כל זה, ושלא תגיד לי יותר תודה, מפני שגם אני צריך להגיד לך תודה על משהו.” הוא השתהה, מפני שקולו נצרד מהתרגשות. לבסוף התאושש ופנה לעבר המכונית שלו. “בוא נעזוב את השטויות. עוד לא עברנו את הגשר שהחבלנים נמצאים מתחתיו.”

הוא עמד על־יד הדלת והמתין עד שאיתמר דהר על האופנוע, ורק אז הוא נכנס למכונית.

אלדובי לחץ על דוושת הדלק והתרחק מהמקום. “חג שמח,” הוא מלמל, ובגרונו היו דמעות חונקות.


32

בערב יום העצמאות חיכה השר יצחק פרי ב’הילטון ירושלים' לפגישה דחופה עם אליעזר גורן, יועץ ראש המשלה לענייני המפלגות הדתיות, האיש שנחשב לגשר המוצק בין ראש־הממשלה לבין הרבנים הפוסקים ומועצות החכמים שלהם. עוד לפני כניסת החג היה על פרי לסגור נקודה או שתיים עם היועץ בעניינים דחופים הקשורים ב’פרשת אזולאי

השר יצחק פרי, המכונה בפי ידידיו איציק, נחשב לכוכב עולה בעולם הפוליטיקה הישראלית. אחד מידידיו הקרובים היה יועץ ראש הממשלה בנושאי המפלגות הדתיות, אליעזר גורן, לייזר, כפי שכּונה בחיבה על־ידי ראש הממשלה. שניהם נמנו עם מובילי החוג האינטימי ‘חבר’, שפירושו היה ‘חברים בעד רבין’. זה היה אמור להיות החוג של האישים המושכים בכל החוטים ומסוגלים להקל על ראש הממשלה להתמודד עם הלחצים העצומים שהופעלו כדי להכשילו בדרך השלום.

לא סתם נחשב פרי לאיש שרבים העריכו, כי למרות שהיה אחד השרים הצעירים ביותר בממשלה, הוא שידלג בבוא היום על דור הביניים של השרים האפורים והשנויים במחלוקת כמו שחל, פואד, שיטרית והדומים להם, ואולי גם יחליק ישר לנעליו של רבין כשאלה יתפנו. הוא חזה מהלכים מדויקים מראש ותמיד הקדים בראייתו אפילו את המפוכחים ביותר מבין חבריו לחוג, שבין היתר נועד לשמש משקל נגד לחוג ‘השמונה’ של יריבו חיים רמון.

כבר לפני זמן רב הוא העריך, שממשלה המתקיימת על הפרש של קול אחד או שניים, סוללת לש"ס את הדרך להפעיל עוד ועוד לחצים וסחיטות על ראש הממשלה, העלול בשלב מסוים להיסדק. במצב כזה יתקשה רבין לנהל מהלכים היסטוריים חשובים. וכבר לפני חודשים רבים הרגיש פרי שרבין כורע תחת העול. היו לכך סימנים מובהקים ומוכּרים מהעבר, אחד מהם הוא מה שכּינתה התקשורת ‘סינדרום היציאות של רבין’; ההשתלחויות הגסות שלו באנשים שונים, בדרך כלל בלי הצדקה.

בשבועות האחרונים, בעיקר לאחר אירוע הדמים הנורא במערת המכפלה, שנוצל בערמומיות על־ידי הפלשתינאים וערפאת לסחוט עוד ועוד הישגים במשא ומתן, הפכו ה’יציאות' של רבין כמעט לשלשול, ועוררו ביקורת נוקבת לא רק במפלגות אחרות ובחוגים רחבים של הציבור, אלא גם בין חבריו, שרי מר"ץ, חברי חוג ‘השמונה’ ואפילו בין חברי חוג ‘חבר’, שלא היה נאמן ממנו לראש הממשלה.

כבר לפני למעלה משנה חזה פרי את ימי אביב תשעים וארבע, וכבר אז טען שאפשר יהיה להוריד את רמת המתח המסוכן העלול לסדוק את ראש הממשלה, אם ניתן יהיה להרחיב את הבסיס הפרלמנטרי של הקואליציה הרופפת.

הניסיונות שנעשו במשך חודשים ארוכים לצרף את ש“ס הסתכמו בלא כלום, ורק שימשו את ש”ס במשחק החתול והעכבר שלה, אם להיכנס לממשלה או לשבת מחוצה לה. גם המשחק המתעתע הזה של ש“ס הסחטנית עִצבן את רבין ודחף את פרי לתכנן ברית בלתי צפויה עם מפלגה, שמשקלה ברחוב הספרדי נחשב לא פחות ממשקלה של ש”ס.

הוא העריך כי צעד כזה יחסוך מרבין את הצורך בהמשך ההתרפסות המשפילה לפני ש“ס, ואף יניא אותו מהמחשבה לנקוט צעד של ייאוש שיתבטא בצירוף מפלגה קיצונית כצומת, שעצם נוכחותה בתוך הממשלה תגרום לקשיים עם מר”ץ, תקשה על תהליך השלום כתפיסתו של ראש הממשלה, ואולי בסופו של תהליך אפילו תכשיל אותו.

ההכרח בברית חדשה עם מפלגה דתית־עדתית נבע, לדעת פרי, גם מהתהדקות היחסים בין חיים רמון לאריה דרעי. שניים אלה, משופשפים ומתואמים כתאומים סיאמיים, כבר עבדו ביחד ועבדו על כולם. הם היו שותפים למהלכים טקטיים רבים, שהעניקו להם יתרון על חבריהם בשתי המפלגות, והוכיחו כי בעבודתם כצוות הם הגיעו למצב, שלמעשה היו מסוגלים להכריע בו את גורל ממשלת רבין באמצעות תרגילים מפתיעים, תחילתם בתמימות וסיומם בהפתעה מרעישה.

רבין לא אהב את תלותו ההולכת וגוברת בצמד המתוחכם הזה. הלך מחשבתם הזריז והנפתל היה מסובך מדי עבורו.

פרי ידע היטב ששניים אלה מסוגלים בבוא העת גם לפתוח במפתיע במלחמת הירושה על עתיד הממשלה, ואולי גם יעלה בידיהם לקבוע מי יעמוד בראשה, ואז יחסמו אותו לשנים רבות מלהגיע לראשות הממשלה. וזאת היתה מטרתו האישית והמקודשת, שלא היה בדעתו לוותר עליה. אולם עד שתגיע השעה הנכונה, היה הכרח מבחינתו לשמור על תדמיתו של רבין ולחזק אותו בכל מחיר.

שני בריונים נודעים הסכימו לממן את פעילות חוג ‘חבר’ מתוך הימור שמהחוג הזה תצמח מנהיגות המחר, ואז תוחזר להם ההשקעה הקטנה בריבית עצומה. אותם בריונים תרמו כמובן במקביל גם לחוגים אחרים. אולם זה היה שם המשחק. בינתיים, מספטמבר תשעים ושלוש נשכרה במלון ‘הילטון ירושלים’ סוויטה מרוּוחת כדי לשמש מטֶה של חוג ‘חבר’. כבר באותה פגישה במטה החדש ניסח פרי את המטרה העליונה של החוג, והיא לסייע לראש הממשלה להתמודד עם הסערות הפוליטיות הצפויות לפרוץ, ככל שיתקדם המשא ומתן לשלום.

פרי דיבר על אימת המלחמה הבאה, שהשפיעה במידה לא מבוטלת על קביעת מהלכים דרמתיים במזרח התיכון. על־סמך פגישותיו התכופות עם ראש הממשלה, הוא ביטא התרשמות אישית, כי רבין החליט ללכת לקראת צעדים בעלי משמעות היסטורית ולהפסיק לאלתר את התהליך המשחית של שליטה בגורל עם אחר. רבין דיבר בגילוי־לב על פחדיו מהמלחמה הבאה, שלא היה לו ספק מה יהיו ההשלכות הטראגיות שלה. הוא דיבר על מכות נוראות שיונחתו בריכוזי האוכלוסייה הגדולים. על אלפי נפגעים. על ערים הרוסות. ובחלום שלו היה להגיע לשלום שאפשר לחיות אתו ובלבד שלא תתקיים מלחמה מיותרת. רק לא נהרות של דם.

כשפרי הופיע לפני חברי החוג, היה המסר שלו אפילו יותר מחודד. הוא לא הסתפק בהבעת דעתו על כך שמתפקידי החברים לגונן על רבין ולתת לו כל חיזוק אפשרי, אלא הדגיש עוד יותר את אמונתו בצדקת החזות הקשה של ראש הממשלה והוסיף נדבך משלו כי המלחמה הבאה באמת תביא הרס איום לכל המזרח התיכון, ואולי אפילו תסכן את קיום המדינה כישות עצמאית. הוא גם הדגיש את חומרת המצב מבחינת אמצעי הגנה שתהייה המדינה מסוגלת להציע לתושביה בעת מלחמה. הוא הזכיר את מלחמת המפרץ, שבמהלכה כל מה שהממשלה העניקה כמיגון לאזרחים מפני הסקאדים, היו מסכות גז, יריעות ניילון ורצועות נייר דבק.

וזה היה הכל. ועדיין נשאר הכל.

ואז הוא שאל: “ועם הגנה כזאת הולכים למלחמה?”

כבר באותה פגישה יזם פרי את המהלך שהעניק לרבין יכולת תמרון לנקוט מדיניות מהפכנית בהשוואה לזו שהיתה מקובלת מאז מלחמת ששת הימים ונכשלה לאורך כל הדרך. המהלך החכם הזה אפילו החזיר את ש“ס לממדים יותר טבעיים. פרי העלה הצעה שלייזר גורן, המומחה למפלגות הדתיות, יגייס לקואליציה את המפלגה העדתית־דתית שת”ם, ‘שומרי תורה מזרחיים’, שהיתה אחת הקיצוניות ביותר בפעילות בשטחים למען ארץ ישראל השלמה.

הערכתו הקולעת של פרי התבססה על היריבות החריפה בין ש“ס לבין שת”ם, שכן שתי המפלגות האלה נאבקו על אותו שדה מחיה, על אותם בוחרים. הוא האמין באמונה שלמה, כ אפשר להפוך את היריבות הקשה הזאת למניע חשוב, שישכנע את ראשי שת“ם להקדים ולקפוץ על מרכבת הממשלה ובכך אולי לחסום בפני ש”ס את הדרך אליה.

“אם המהלך הזה יצליח,” הוא טען, “זה יפורר במידה לא מבוטלת את המחנה הלאומי־דתי הפועל על בסיס האמונה המשיחית.”

הרעיון הנועז הדהים את חברי חוג ‘חבר’. עצם המחשבה להתקרב למפלגה הזאת, שהיתה חשודה כימנית יותר מהמפלגות הימניות בשטחים, ושאחדים מראשיה נחשדו בביצוע עבֵרות פליליות הקשורות בגנֵבת כספי ציבור, בקבלת טובות הנאה מפליגות, בקניית קולות בוחרים ובמעילה באמון, הדהימה ברגע הראשון את חבריו של פרי. הם גם לא היססו להצביע על השמועות בדבר הקשר ההדוק בין שת"ם לבין הכת הקיצונית ביותר ‘דב’, שכבר איימה בגלוי להקים מחתרת, שתכליתה להתנקש בחיי אישים מהממשלה.

אבל עיקר החששות התמקד באישיותו המבריקה של מנהיג התנועה הרב אהרון אזולאי, איש אמונו של ראש שת"ם, הרב הגאון אברהם יעקב. אזולאי כבר כיהן כשר בכיר בממשלתו של שמיר עד שזו נפלה, ובינתיים, בתקופה שבין שתי הממשלות, התייצב היועץ המשפטי והודיע על החלטתו להגיש נגדו כתב אישום פלילי על שורה של עברות פליליות חמורות. הוא גם רמז, שהולכת ונשלמת הכנת כתבי אישום חמורים לא פחות נגד אזולאי גם על רקע ציבורי בפעילותו כשר בכיר.

חודשיים לאחר חילופי הממשלות מהליכוד למערך, הודיע היועץ המשפטי לממשלה, כי הושלם כתב האישום האישי החמור נגד אהרון אזולאי, ובדעתו לדרוש את הסרת חסינותו.

לא בכדי נחשב אזולאי לדמות התקשורתית ביותר שיצאה אי־פעם מהעולם הדתי, הן האשכנזי והן הספרדי. הוא היה פיקח, שנון, בעל מוח חריף של גונב־סוסים זריז, נועז שאין דומה לו, והוא הופיע ככוכב קבע זוהר ומרתק בשמי הפוליטיקה, שם ללעג את כל השועלים הוותיקים, ששירתו כבר עשרים שנה ויותר בכנסת ובממשלה.

אהרון אזולאי, שהתחיל את דרכו הציבורית כדלפון, התגלה באותם הימים כאשף פיננסי גאוני, שהוכיח לפטרונו הרב הגאון אברהם יעקב, מקים שת“ם בהבל רצונו, איך אפשר לגנוב מהציבור הון עתק בדרך להטוטים ולהזרים אותו לחברי שת”ם ולתומכיה. הוא הקים עמותות שנרשמו על שמות אחיו, אחיותיו, בני דודיו, ומתפקידן היה לדאוג למוסדות חינוך של שת"ם, שלא מעטים מהם היו בעצם קיימים רק על־גבי הנייר, ובשמות התלמידים שנרשמו במוסדות אחרים נעשה שימוש חוזר כמה וכמה פעמים כדי לקבל תקציבים על־גבי תקציבים מהמשרדים הממשלתיים השונים.

הוא שכנע את כל הגורמים הממשלתיים והמוניציפאליים להעביר כספים לעמותות האלה בניגוד לכל הכללים המקובלים, והשפיע על אישים רבים, ביניהם שר האוצר, יושב־ראש ועדת הכספים ואחרים, שיסירו מכשולים, אף־על־פי שהם הביעו את חששם שמא הם עוברים על החוק.

לא היה איש כמותו שלמד את חולשות המערכת הפוליטית כדי להכות את המערכת הנפסדת ממילא ולהציג אותה במלוא עירומה ושחיתותה. את החטאים הקטנים שעשו נציגי מפלגות אחרות במשך שנים רבות, הוא הפך לאמנות, והוכיח לעתים תכופות כיצד הוא מתעתע ללא רק במערכת, אלא גם באישים הסבורים שהם מנהלים אותה.

הוא יצר רשת סיעוד, שלא היה דומה לה בעבר, לרווחתם הכלכלית והתרבותית של יוצאי עדות המזרח שהתחברו לשת"ם. היתה זו יצירת מופת, שאפילו אשפי פיננסים הודו כי בגלגול כספים לא נתקלו בגדול ומזהיר ממנו. יתרה מזו, כשמדובר היה ברווחתו, אכן נחשב כקוסם. חלק מהכספים שגולגלו דרך מערכת הצינורות הנפתלת שלו, הוזרמו בשלב מסוים בדרך מסתורית לארצות־חוץ ומשם חזרו אליו כמתנה אישי מקרובי משפחה, כפי שטען.

בכספים אלה רכש אזולאי לעצמו דירות ובתים, ובאחד מהם במבואות ירושלים, בית הרָאוי לברון אמיתי, הוא התגורר עם משפחתו הקטנה. יותר מאוחר הוא התקשה להסביר כיצד אותם קרובי משפחה היו ממוצא מזרח־אירופי, אשכנזים למהדרין. היתה זו אחת הפעמים הבודדות שקשה היה לו להפריך את ההשמצה כי אותם קרובים, שהיו דלים ברכוש ובנכסים, בעצם העמידו לרשותו את שמותיהם בלבד לצורך הלבנת הכספים הגנובים תמורת קבלת סכומי כסף קטנים למילוי מחסורם בימי זקנתם האחרונים.

המערכת הכספית המדהימה, שהוא יזם בתרגילים של אשף כספים גאוני, האדירה בבת אחת את מעמדו של הפוסק הגדול אברהם יעקב בקרב יוצאי עדות המזרח, שכבר קודם לכן ראו בו את נציגו של אב הרחמים עלי אדמות. הוא היה אסיר תודה ליועץ הצעיר, שהפך את המפלגה המיוסרת ודלת האמצעים לאחת המפלגות הפוליטיות העשירות ביותר בארץ, ואותו עצמו לבעל מעמד שעורר קנאה עזה בחצר הביזנטינית של הרב יוסף עובדיה.

ארבע שנים לאחר פריצתו של אזולאי לשמי הפוליטיקה התברר לעיתונאים כי האיש, שרק לפני שנים אחדות התקיים ממשכורת צנועה, הפך לא רק את שת"ם למפלגה עשירה, אלא גם את עצמו לעתיר נכסים מעורר קנאה.

השערורייה הזאת התפוצצה הודות לעיתונאים שהתמחו בחשיפת עברות של אישי ציבור. אלה עמדו בפני כל הלחצים שהופעלו עליהם, גם מתוך המערכות שלהם, וגרמו לפתיחת חקירה משטרתית בחשד שההתעשרות הפתאומית והמדהימה של השר באה מגנֵבה שיטתית של כספי ציבור וקרנות חסויות שהיו מופקדים בידיו. החקירה המסועפת נמשכה למרות ניסיונות שערורייתיים להפסיקה פעם אחר פעם. לבסוף הוכן והוגש כתב אישום קשה, והוסרה חסינותו של אזולאי.

הרב הגאון יעקב נשבע כי מן השמים יילחמו להפסקת המסע שנועד להכפיש את שמו הטוב של הרב הצעיר אזולאי. הוא גם רמז כי לדעתו עומדת מפלגה מסוימת מאחורי התעלול הנבזי הזה, על רקע קנאה בהצלחת אזולאי להקים מפלגה זוקפת גב המזרחיים, כהגדרתו.


במקביל הצליחו עורכי־הדין לדחות את מועד תחילת משפטו, ואזולאי ניצל את פסק הזמן להדק עוד יותר עת קשריו האישיים עם איציק פרי. אלא שחברי חוג ‘חבר’ גילו הסתייגויות רבות מההשתדכות הזאת, בעיקר מחשש שבציבור יוסקו מסקנות קשות מאוד לגבי הזיווג המוזר הזה עם האיש שהוגדר בפי אחדים מהם לא פחות ולא יותר מאשר ‘שרץ’. הם גם הדגישו כי אינם מאמינים שהרב הגאון יעקב, הנודע בדעותיו הגזעניות והקיצוניות בנושאים לאומיים, ייתן יד למהלך משונה שכזה.

ואילו פרי טרח בלי לאות ושכנע אותם כי הרב ייתן את ברכתו להצטרפות שת"ם לקואליציה, אם יֵדע כי ייעשו מאמצים כנים להפסיק את ההליכים המשפטיים נגד אזולאי, או לחֲלופין אם תוגש לאזולאי עזרה משפטית הטובה ביותר שאפשר להשיג, ויינתן גם סיוע כספי ליזמות קדושות של הרב הגאון, שמטרתן להסיר את רוע הגזֵרה מעל ראשו של אהרון אזולאי.

פרי גם טען בתקיפות כי כל עוד לא הוכח אחרת, אהרון אזולאי חף מפשע בעיניו. ‘טהור כתינוק בן יומו’, כך קבע, והוא הציע שכזאת תהיה ההתייחסות של ראש הממשלה בכלי התקשורת להשתדכות החשובה הזאת. הוא ידע כי אם המהלך המחוכם הזה יצליח ויעבור בשלום, כי אז שוב הוא יקדים בצעד את הטוענים האחרים לכתר בבוא ליל הסכינים.

לאחר דיונים ארוכים סוכם כי שת"ם תקבל את תיק משרד הפנים ושלושה סגני שרים וראשות ועדה בכירה אחת בכנסת, תפקיד שיינתן לאהרון אזולאי, שממילא גם ישלוט בנעשה במשרד הפנים. בבוא היום, כאשר תוכח חפותו של אזולאי, הוא יזכה בתפקיד סגן ראש הממשלה, שעד כה סירב רבין בעקשנות לתת אותו לאיש.

ההתחברות קמה ונהייתה ממש ימים אחדים לאחר חתימת הסכם וושינגטון בשלושה־עשר בספטמבר תשעים ושלוש. שת"ם הפכה לחלק מהקואליציה, ואזולאי התמנה לתפקיד יושב־ראש ועדת הכספים.

זמן מסוים התנהל הכל על מי מנוחות למרות הסערה הציבורית שקמה בעקבות המינוי של החשוד בעבֵרות של גנֵבת כספי ציבור לתפקיד ציבורי כל־כך רגיש. אחד העיתונים יצא בכותרת ראשית: “נתנו לחתול לשמור על החלב.”

וכל זה לא עזר. כשרבין רצה, הוא הוכיח שתדמיתו כאיש רגיש, עדין וביישן מחפה על עור של פיל זקן, שחֵץ מושחז לא יעבור דרכו.

אלא שכעבור שבועות אחדים קבע בג"ץ באחת העתירות שהגישו עמותות ציבוריות נגד המשך כהונתו של אזולאי, כי מי שהוגשו נגדו כתבי אישום על מעשים פליליים, מן הראוי שלא יכהן בתפקיד כלשהו עד שתוכח חפותו, אפילו מקובל הכלל כי אדם זכאי כל עוד לא הורשע.

הרב הגאון הזעיק אליו את ראש הממשלה וגער בו על שאיננו עושה די לבלום את ההליכים המשפטיים בכל דרך שהיא. הגאון היה משוכנע כי בכוחו של ראש הממשלה לכפות את רצונו על כל הגורמים המתנכלים. הוא הדגיש כי שוב מתחילה תסיסה בין שורות מאמיניו התובעים ממנו לפרוש מתמיכה בקואליציה, לחזור לפעילות בשטחים ולפרסם הצהרת תמיכה מחודשת ב’דב' ובבריונים, שגם האמריקנים המשוגועים נמנו עמם. והאיומים האלה ערב ‘הסכם קהיר’ העיקו על ראש הממשלה. המצב היה כל־כך עדין, שהתנגשויות דמים בין יהודים ליהודים היו הדבר האחרון שהוא רצה בו.

רבין התייסר בשלב הזה. הריצות בלילות לדירת הגג של הגאון, כדי שעיתונאים לא יגלו אותו ברגעי חרפתו, גרמו לו לכאבי בטן מעיקים עד בחילה. למרות ההתבזות שהציקה לו הוא ידע כי עליו לרצות את הגאון ואת מועצת החכמים שלו. מזמן היה שבוי בידיו של אזולאי, שבכל פעם שרצה לסחוט ממנו דבר מסוים, היה טוען כי הגאון ומועצת החכמים דורשים ממנו להיפרד מהקואליציה המפקירה את ארץ ישראל השלמה. רבין הורה ליועציו לעשות כל שביכולתם להשביע את רצונו של הרב הגאון, ובלבד שלא תיפגע השותפות הקואליציונית אתו.

חלום השלום של ראש הממשלה היה עדיין שביר כחרסינה, וגורלו תלוי היה בשת"ם. הוא הזעיק אליו את פרי נאמנו והורה לו לעשות הכל כדי לבלום את נרגנותם של אזולאי ופטרונו הגאון.

פרי ראה בפנייה המחודשת הזאת של ראש הממשלה שטר פעולה רחב ביותר. למעשה הוא החל לפעול כבעל יד חופשית, חוזר ומדגיש באוזני כל מי שהיתה לו נגיעה במצב, כי מדובר ברצונו המפורש של ראש הממשלה, ויש לסייע ‘בכל מחיר’ לרצות עת הרב הגאון יעקב.

זה היה המצב שהצמיח כנפיים ללייזר והפך אותו מחבר רגיל בחוג ‘חבר’ לשגריר מתאם בין בית הרב הגאון ללשכת ראש הממשלה, במרוצת החודשים שחלפו עד לערב חג העצמאות הוא עשה מלאכה נאמנה ויסודית, פועל בדקדקנות על־פי הנחיותיו של איציק, שלייזר ראה בו את מנהיגו בעתיד.

היועץ לקשרי המפלגות הדתיות היה כבן שלושים ושמונה, חבר ותיק במפלגת העבודה. צורתו החיצונית היתה כלאיים של דתי וחופשי. הוא טיפח בשקידה זקן צהוב, שבגללו כינוהו החוגים הדתיים מאחורי גבו ‘החופשי בעל הזקן הצהוב’. לעתים היה דואג להרשים את אנשי הקשר הדתיים שלו בהופעתו האברכית. או אז היה בא לפגישותיו אתם, אפילו בבניין המשרדים של ראש הממשלה, אפילו בימי הקיץ, כשהוא לובש חליפה כהה ומעונב בעניבה שחורה ממש כמותם, וחובש לראשו כיפה סרוגה.

אליעזר גורן שיקע מאמץ נפשי וגופני כביר בניסיון לאחות מחדש פעם אחרי פעם תפרים שנפרמו ברקמה העדינה שבין הממשלה לשת"ם. רק אשתו מאירה עקבה בדאגה עמוקה אחר עבודתי המטורפת מבחינת השעות הארוכות והמאמץ שנתבע ממנו. היתה לה סיבה מעיקה לדאגה, בריאותו הרופפת.

לייזר גורן שמר בקרבו סוד רפואי אפל, שאיש מחבריו הקרובים לא ידע אותו. הוא היה חולה במחלת ניוון שרירים קשה, שלא נמצאה דרך לחזות מראש את התפרצותה הבאה, העלולה לגרום לו נָכוּת, להפוך אותו לאיש מיותר וחסר־ערך. אולי בגלל התחושה שזמנו שאול, הוא עבד שעות על גבי שעות, מפני שלהיות עם עצמו היה לו קשה עוד יותר. משום כך העדיף תעסוקה רבה ככל האפשר ובלבד שתהיה קשורה בטיפוח היחסים בין לשכת ראש הממשלה לבין הרב הגאון ובסיפוק רצונותיו.

על רקע המצב המשפטי המסובך התברר יותר ויותר לגאון כי כדי לעזור לאזולאי, לא נותר לו אלא לפנות ישירות ליושב במרומים. הרב הגאון האמין כ יש לקיים באדיקות מסע מצוות באמצעות חסידיו ומאמיניו, עד שיתעוררו רחמי הבורא, ואימת המשפט תוסר מאזולאי או שתתגלה חפותו הבלתי־מפוקפקת והצדק יראה אור. במקביל הוגברה גם הזרמת כספים ממשרד האוצר לקרנות המיוחדות לחינוך ולסעד של שת"ם. וגם בכך היה כדי לרכך במידת־מה את זעמו של הרב יעקב על שבינתיים נמשך ההליך המשפטי.

יתר על כן, פרי, שתמיד עורר רושם אמין שהוא מדבר בשמו של ראש הממשלה, תכנן ביחד עם אזולאי תוכנית מורכבת שתמציא את כל הכספים הדרושים למימון הגנתו המשפטית, שכבר הוערכה כיקרה ביותר בתולדות המשפט הישראלי.

ולייזר היה היוצא ובא בכל סוד העניינים האלה. הוא טיפל בכל מיני פרטים שהיו קשורים במערכת היחסים העדינה שנרקמה בין רבין לבין הרב יעקב. אלא שבזמן האחרון התעוררה בעיה, והיא הלכה והסתבכה, עד כי היה חשש שמשהו יודלף לעיתונות, ושוב תשבש התקשורת את ירח הדבש המתחדש בין שת“ם לבין שותפיה בקואליציה. מדובר היה בחשש שאויבי שת”ם מצאו דרך לנסות ולהכשיל את מסע המצוות של הרב יעקב, שאמור היה להגיע לשיאו ממש בימים אלה.

רק הטיפול בנושא העדין הזה בלבד טרף את רוב שעותיו של לייזר. זה ממש ימים אחדים לפני חתימת הסכם קהיר, וראש הממשלה נזקק לכל קול בכנסת. פרישת שת"ם משותפות בממשלה במצב עדין שכזה היתה מעיבה על הטקס, שעמד לסמן את תחילת הנסיגה מעזה ויריחו. סיכוי היסטורי עמד בסכנה, תלוי ברצונו הטוב של איש זועם אחד המתגורר בדירת גג ענקית בנווה אביבים, קרוב ככל האפשר לבוראו.

יום רביעי, יום הזיכרון לחללי צה“ל וערב חג העצמאות, היה עמוס מבחינתו של לייזר גורן, והוא אף נאלץ להשתחרר מהשתתפות בכמה אירועים ממלכתיים הקשורים בהתייחדות עם זכרם של חללי צה”ל, כדי לנסות ולפתור בעיות שצצו בעת מסע ההתעוררות של שת"ם.

הערב ירד ולייזר עוד היה תקוע בלשכה של ראש הממשלה, שאותה שעה עשה דרכו לתל־אביב להתוועד עם אלוף אמנון שחק, שחזר מהדיונים עם המשלחת הפלשתינאית בקהיר. לאחר הפגישה עם שחק עמד רבין להשתתף בתוכנית של דן שילון בערוץ השני. לייזר עצמו התכונן לצאת מהלשכה לפגישה דחופה עם פרי בסוויטה ב’הילטון' כדי לדון בהתפתחויות האחרונות בפרשת אזולאי וגם במהלכים האחרונים של יריבו של פרי, חיים רמון, מחוג ‘השמונה’, שעמד להכריז על החלטתו לכבוש לעצמו את ההסתדרות כבסיס כוח חשוב. זה היה אמור להיות הרמז הראשון לליל התורכים הצעירים.

למרות ארבע־עשרה שעות העבודה הרצופות שכבר עשה באותו יום, יצא לייזר לפגישה עם השר הצעיר בתחושת רעננות, הודות להכפלת מנת כדורי ההרגעה שבלע שעה קלה קודם לכן. “כשפרי קורא, אז אין חוכמות, קמים ומתייצבים,” הוא הרהר מתוך הנאה על שהצליח לקנות לו אחיזה מכובדת בחוג ‘חבר’, שאולי יהיה החשוב ביותר בחיים המדיניים במרוצת השנים הקרובות.

ברגעים כאלה היה לייזר חוזר ונתפס לאשליה שאולי בכל זאת יתרחש גם נס, והצל המאיים של מחלתו הקשה יוסר מעליו. אלא שבהיותו איש מפוכח היה רגע התקווה הזה חולף כלעומת שבא.

לייזר אהב את ירושלים בלילה. הוא חשב אותה לעיר היפה ביותר בעולם. לא היתה עיר כמותה שנחרבה ונהרסה וקמה ונתחדשה. לא היתה עיר נחשקת כמותה. לא היתה עיר שידעה אדונים כל־כך רבים כמו העיר היבוסית הזאת. עיר דוד. עיר שלמה. עיר שגם היום רוחשת בתוכה שנאה עמוקה. שנאות מכל הסוגים. השנאה שבין ערבים ליהודים. השנאה בין הדתיים לבין עצמם. השנאה בין הדתיים לבין החילוניים. השנאה בין הפלשתינאים של ירושלים העתיקה לבין הישראלים של ירושלים החדשה. ומעשי טרור והרג מתרחשים בה כמעט בכל יום.

עיר שטופת דמים היתה עיר השלום.

וכשהוא נמצא לבסוף בחברת ידידו השר בקומה האחת־עשרה בבית המלון, צופה לעבר העיר שהלילה רק הדגיש את יופייה העתיק והנדיר כל־כך, הוא שוב הרהר מתוך התרגשות אמיתית עד מה נחשבת עבודתם לעבודת קודש, לאפשר לממשלה שלהם, ההולכת על חבל דק, להמשיך ולהחזיק בשלטון; להמשיך בייעוד ההיסטורי שאי־אפשר לברוח ממנו, לנסות לחיות עם הפלשתינאים ולמנוע בכל מחיר את המשך ההשחתה הנוראה של עם המושל בגורל עם אחר ולשאוף ולבטל את אימי המלחמה הבאה.

והרבה מהעתיד להתרחש היה תלוי במילוי ההבטחה שניתנה לרב הגאון יעקב לסייע בפניותיו לבורא ולעזור לאזולאי במערכה המשפטית הצפויה. הם נתנו את מלתם והם גייסו את כל הגורמים מתוך נחישות להוכיח לאזולאי ולמנהיגו הרוחני, כי בנושא זה שלהם הם מוכנים לעבור כברת דרך ארוכה, נפתלת ואפילו מסוכנת.

אולם ההסתבכויות שאירעו בשטח בימים האחרונים אילצו אותם להכניס לתמונת המצב עוד גורמים לבלימה. אלא שהידיעות שהמשיכו לזרום מהשטח לא היו מעודדות. ואיציק פרי היה מוטרד. בשעה שיריבו רמון התכונן לכבוש ראש גשר לראשות הממשלה, תכנן גם הוא צעד דומה על יעד אחר. ובתקופה כזאת אסור היה שידבק בו רבב מכל המעשים המוצלים, שלא תמיד הם במסגרת החוק. משום כך הוא השתמש בלייזר כחוליית ניתוק. במקרה הגרוע ביותר אפשר שהיריבים הנעלמים יגיעו עד לייזר, רק אסור שיתקדמו ממנו אליו.

ובנושא הזה הוא עצמו רצה לדון עם לייזר ולקבל מלה שלו, שמה שלא יהיה, לייזר הוא שיקח על עצמו את האחריות המלאה לכל הנושא הזה, ממִבצעי התעוררות של הרב הגאון ועד להפעלת ‘סוכנות דורות’.

“אתה נשמע קצת חושש,” העיר גורן. מבחינות רבות הוא חש כילד תמים בחברתו של איציק. השר הצעיר היה מסוגל לבלוע אותו על קרביו ולא להותיר סימן שהיה קיים. נפתלוּת החשיבה של השר הדאיגה אותו לעתים, בעיקר כשלייזר לבדו הוא שנדרש להעניק חיפוי למעשים, שטיבם שנוי במחלוקת. הוא החליק את זקנו הצהוב, הרגל שקנה לעצמו מאז תקפה אותו לראשונה חולשה פתאומית ורעד משונה היה חולף בשריריו עד שנדמה היה לו שהוא מאבד שליטה בגופו. “מה בדיוק מטריד אותך?” הוא שאל בגילוי־לב.

“מטריד אותי שהאנשים של ‘דורות’ עוד לא גמרו לנקות את השטח,” רטן פרי כמעט בכעס.

“זה יהיה בסדר,” ניסה גורן להרגיע את השר. “לפעמים דברים לא מתגלגלים בדיוק כמו שרוצים.”

אם מישהו מהאוהבים הגדולים שלנו יעלה על זה, אתה ואני ניאלץ להניח את ראשינו על שולחנו של יצחק, אתה יודע."

“אני יודע, וזה יהיה בסדר.”

“אז אם עכשיו הכל בסדר, למה הדברים בשטח לא בסדר? איך באמת פרחח כזה מתעתע במקצוענים כמו אותו שדה ואנשיו?”

“יש לו עבר משלו,” אמר לייזר גורן.

“מה שמו?”

“איתמר איש־כינרת.”

פרי בהה. “מה אתה יודע עליו, לייזר?”

לייזר למד את התיקים שוב ושוב וחזר עליהם לפני שיצא לפגישה ב’הילטון'. לצייד וליעד שלו היה רקע דומה, אף כי היו בני דורות שונים. אולי כאן היה טמון הקושי של שדה. זה היה מצב כאילו שדה מתפתל עם שדה. והיועץ הסביר באריכות את הנקודה הזאת לשר.

“זה ניסיון מעניין לתרץ שורה של פישולים,” הפטיר פרי בקרירות, “אבל אין בזה תשובה לבעיה שהולכת ומסתבכת, אילו יכולתי להפסיק את הרב הגאון מהתאווה הזאת שלו להזעיק את היושב במרומים לעזרתו, בלי כל בלבול הביצים הזה שהוא הלביש עלינו, הייתי עושה את זה, אבל מי כמוך יודע שאני לא יכול…” הוא השתתק כשמכשיר הטלפון של הקו הלוהט שלו צלצל. הוא התנצל, הרים את השפופרת.

במשך זמן־מה הקשיב פרי בעניין רב למטלפן, כשתוך כדי כך הוא משרבט ספרות שונות על־גבי גיליון הנייר שלפניו. אחר־כך הגיב בנוסח שהיועץ הקשה להסיק ממנו עם מי ועל מה הוא שוחח.

“אין לך מקום לדאגה,” הוא הבטיח למטלפן, הנושא הזה יטופל בדיוק כפי שאתה רוצה. אני חושב שהמידע יעזור לנו לגמור בעיה לא סימפתית בצורה מהירה ואלגנטית, ואם יהיו תוצאות, אז כמובן שתהיה בין הראשונים לדעת אותן. בינתיים תודה על המידע וחג שמח גם לך."

איציק פרי החזיר את השפופרת לעריסתה וחזר והתמקד ביועץ מבלי לרמוז כלל על מה ועם מי הוא דיבר. בדרך כלל היה מעיר הערה כלשהי בסיום שיחה שקיים בקו הלוהט. נוהג היה כך בכוונה להדגיש שאין ביניהם סודות. אולם הפעם שינה מנוהגו והתמיה את גורן.


“אתה איש הקשר עם כל הגורמים,” הזכיר פרי לגורן, “אם תרגיש שאתה לא מסתדר עם הבעיה הזאת,” הוא הוסיף בחביבות, “אז רק תגיד ונמצא פתרון אחר.”

“אני מסתדר עד עכשיו, למרות התקלות,” השיב לייזר בשקט. תמיד הקפיד לשמור על שלווה חיצונית לפחות ברגעי לחץ, והרגע הזה היה אחד מהם. “זה נכון שיש בעיה בשטח, אבל זה בגלל שהמזל שיחק לאיש הצעיר הזה מהסמוייה. פשוט מזל טוב שלו ומזל רע שלנו.”

אלמלא ידע לייזר כי חובה עליו לעשות הכל כדי למנוע מרבין מצוקות נפש מיותרות בימי מתח אלה, כי אז היה אולי רומז לאיציק שלפעמים אין הוא יודע עד לאיזו נקודה הוא רשאי לבטוח בו. החמקמקות הזאת שאפיינה את פרי עוררה בו חשש עמום כי הפגישה נועדה לא רק להבהיר את חומרת המצב שנוצר בשטח ואת ההכרח בטיפול שורש, אלא מטרתה להבטיח באמת ששמו הטוב של פרי לא ייפגע, וגם בימים הבאים הוא ימשיך לשבת בבטחה מתחת לתצלומיהם של עייזר ויצחק היקרים.

הוא לא טעה.

“תמשיך להקפיד ששמי לא ישתרבב גם במצבים שאולי יֵצאו משליטתנו,” אמר איציק בחביבות כשליווה את לייזר למעלית, “ולא תצטער על־כך. מי כמוך יודע שעד היום לא היתה לך סיבה להתלונן על הדרך שאנחנו עושים ביחד.”

גורן נעצר. הוא ידע שפרי לא סתם זורק מלה פה, מלה שם. “מה בדיוק אתה רוצה איציק?” הוא שאל ופרי גיחך.

“הישרות שלך יום אחד תהרוג אותך,” אמר השר בנעימות. “אבל מתמיד הערכתי את גילוי הלב שלך. זה נכס אמיתי לכולנו.”

לייזר גורן החליק על זקנו. “מחמאה מפיך היא לא סתם אמירה. אוקיי, כולי אוזן.”

השר חייך ברחבות וחיבק את כתפו. “אני לא רוצה הרבה,” הוא אמר, “אני רוצה שמה שלא יקרה, תדאג לתת לי גיבוי שלא אני יצרתי קשר עם סוכנות ‘דורות’.”

“אני?”

“אתה.”

“אתה חושש ממהומה,” הפטיר היועץ בשקט.

פרי אישר בהנהון. “אסור לי להיות מעורב בקטע הזה. ומי כמוך יודע שפגיעה בי תיחשב לפגיעה קשה בחוג.”

גורן לא מיהר לענות. כל אחד מהם דאג תמיד לשמור לעצמו אופציות להגן על עכוזו ביום קודר. אף אחד מהם לא רצה להידפק. אולם במשחק הגדול לא היה מקום לבעלי ‘ראש קטן’. רק מי שהעז וצפצף על כל העולם, עשוי היה להגיע לאיזה דבר ממשי. וכל אחד צריך היה לדעת את המקום שלו בפירמידה שהוא מטפס עליה.

“תהיה שקט. זה בסדר,” הבטיח לייזר, “אני לא מפר התחייבות שלי. אני אחראי למה שאני אומר.”

“אני יודע,” פרי נעצר והניח את ידיו על כתפיו של גורן, קושר מבטו במבטו הגלוי של היועץ, וכמו בנימת וידוי הוסיף: “אבל אם זה יהיה או רבין או פרי, אז שנינו יודעים היכן תהיה הנאמנות שלך. אמת?”

אין צורך להעמיד אותי במבחן היפותטי."

השר צחק. “אתה לעולם לא מסוגל לדעת מתי מצב היפותטי הופך למצב מציאותי. כמובן מה שהתכוונתי להגיד, זה שאני מעריץ את הנאמנות שלך לבוס שלך.”

לייזר גורן העיף מבט בפרי. לא פעם קשה היה לו לקבוע באורח חד־משמעי מה בדיוק מסתתר מאחורי קול הקטיפה המתנגן של איציק. הוא קיווה שלא יגיע הרגע שבו יהיה עליו לעמוד במבחן נאמנות בין פרי לרבין. הוא ידע בדיוק היכן יעמוד במצב שכזה, ולפיכך העדיף תשובה לא מחייבת: “הזמן רץ. מחר מחרתיים אנשי ההווה יהיו שייכים להיסטוריה. ואז כל הדרכים פתוחות לנאמנויות חדשות.”

השר חזר והידק את לחיצת כתפו של לייזר. הוא ידע מתי להעריך תשובה נפתלת, אבל חכמה. לייזר חייך חיוך רפה, הושיט את ידו ללחיצת שלום ובתמורה קיבל מפרי גם תוספת של טפיחה חברית על כתפו.

איציק פרי המתין עד שדלתות המעלית נסגרו אחריו. רק אז הוא חזר לסוויטה. החיוך כבר מזמן נמחה משפתיו. בדרך כלל כשהיה מרצין, ניכר המתח בגבותיו השחורות והמקושתות כשהן מתכווצות כזועמות מעל עיניו היפות ובשפתיו המתהדקות עד שהיו נראות כשפתיים הנשאבות לתוך פיו, בבת אחת מזקינות אותו בשנים.

משגלש לכורסתו השחורה, לחץ על ספרות הקידומת של תל־אביב ולאחריהן על הספרות המוּכּרות לו היטב.

רק עכשיו עזב אותי לייזר," אמר השר, “הוא התחייב לשמור שאהיה מנותק מהעניין.”

“אתה עמדת על כך.” אמרה האשה. “למרות שהבטחתי לך כי אם אמנם תהיה בעיה, אז האחריות תהיה שלנו. אנחנו נטפל בכל נושא ביסודיות. אבל זכותך להבטיח את עצמך מכל הצדדים.”

פרי חייך בינו לבינו. “הסתבכות יכולה להתפוצץ בפרצוף שלנו, ומישהו יצטרך לשלם גם אם האנשים שלך ימשיכו לפשל, ואני לא הייתי רוצה להיות המשלם וגם לא לגרור אותך לסיבוך לא סימפתי.”

“לא היה לי ספק שככה תנהג.”

“אני גם אנסה לעזור לך לגמור במהירות את הסיפור המבחיל הזה,” המשיך השר, “אני מבין שהאיש שלך מנסה לאתר את האדון הצעיר.”

“הוא יגיע אליו. הגענו כבר לתחנה האחרונה שלו, שהוא היה בה רק לפני שעות אחדות, בהרצליה־פיתוח.”

השר גיחך בטוב־לב. “על זה בדיוק אני רוצה לדבר אתך.”

“אתה יודע משהו שאני לא יודעת?” תהתה האשה.

פרי צחקק. “זה מרגיז אותך, שרה?”

“לא, אבל זה מעניין. מה אתה יודע שאני עוד לא יודעת?”

“זה מידע טרי מפי הסוס בהרצליה,” הסביר פרי בהנאה על שביכולתו להפתיע פעם אחת את האשה היפה. “מפתיע, לא?”

“החיים מלאי הפתעות,” היא הסכימה.

“הפתעה אמיתית… שהוא יהיה החבר של בתו!” הוא צחק בהנאה. הוא הרגיש שסוף־סוף יושם קץ להטרדה הבלתי־צפויה.

“מה המידע?” היא לא התרגשה. היא נשארה עניינית. אשת עסקים שקולה וזה היה עסק.

“היעד נמצא בטיולית שמחוברת למכונית פונטיאק והיא חונה הלילה בחניון של פארק הירקון.” הוא העיף מבט במספרי לוחיות הרישוי של הקרון ושל המכונית והכתיב אותן באיטיות לאשת שיחו, ואחר־כך הוסיף: “אני מקווה שבבוקר אתחיל יום חדש בכל המובנים.”

“אם המידע מדויק, אז הלילה יסתיים ניקוי השטח,” הבטיחה האשה.

“יש רק קאץ' אחד,” הפטיר השר.

האשה האזינה להנחייה שלו. “אני לא מכירה תחום אחד שאין בו קאץ',” היא פסקה בקולה הרך בעל הצבע ההחלטי. “תהיה שקט. ההתחייבות שלך תכובד, והפעולה תהיה חלקה ונקייה.”

“זה צריך להיות טוב,” תבע השר, “תעשו את זה הפעם כמו שצריך. אם משהו ישתבש, אז תצטרכי לטפל אישית בכל ספיח של הבעיה הזאת.”

“יהיה בסדר,” היא הבטיחה.

“אני שומע את ה’יהיה בסדר' יותר מדי פעמים בזמן האחרון,” הוא הזכיר לה, ולמרות האיפוק שאפיין אותו היא קלטה את המתח שהוא היה נתון בו. “אם יהיה פישול שבגללו הרב יעקב לא יהיה מרוצה, אז רבין לא יהיה מרוצה, אז אני לא אהיה מרוצה, ואת יכולה לתאר לעצמך כמה אנשים לא יהיו מרוצים אז.”

“זה דיבור עם צליל צורם,” היא הפטירה בשקט.

הוא נרתע. “לא זאת הכוונה, שרה. רק רציתי ששנינו נהיה מודעים איזו תגובת שרשרת צפויה. זה הכל.”

“אז בינתיים חג שמח,” הוא אמר.

“חג שמח גם לך,” הוא אמר.

פרי ניתק את הקשר, הפנה את כורסתו לעבר ירושלים החוגגת, ועיניו שתו את העיר הטובלת בשפע מהמם של אורות צבעוניים.


33

איתמר חזר לטיולית דקות אחדות אחרי השעה אחת. האזור הסמוך למקום חניית הטיולית היה שומם. רק בקטעים אחרים, אלה שפרושים יותר בכוון מערב, הוא הבחין בכמה מאות של מכוניות, שבעליהן חגגו את ליל החג במדשאות פארק יהושע.

משראה את הקרון הבודד בחניון העצום, נכבש להרגשת חוסר־שקט. הוא חשב שרצוי היה להזיז אותו לקרבת המכוניות החונות של החוגגים ועל־ידי כך לבטל את התבלטותו המיותרת. בכלל, כל מה שקשור היה בצמצום הסיכון של משיכת עין עוקב, נחשב בעיניו ראוי לביצוע מיידי.

אולם המחשבה הזאת נעקרה מראשו כשנכנס לטיולית ונעצר בפתח, ובאמת נתפס להפתעה. לרגע נדמה היה לו שהוא נמצא בתא מפואר ואינטימי של מסעדה יוקרתית. השולחן היה ערוך כפי שדלית נהגה תמיד לומר, טיפ טופ. הפעם היא הצליחה להשיג רושם מסעדתי מושלם.

דלית הפתיעה אותו באוכל סיני. היא נסעה לתל־אביב והביאה אוכל סיני מעולה מהמסעדה הנודעת של אהרוני וגם בקבוק יין לבן יבש, ‘סוביניון בלנק’ של יקבי רמת הגולן.

“גם לנו מגיעה טעימה של חג,” היא אמרה.

“לפעמים אני מתפתה להאמין שיש לך יחס אלי לא כאל סתם אפיזודה,” הוא בחן אותה במתגרה.

“עזוב,” היא לגלגה, “זה מה שנקרא וישפוּל ת’ינקינג. שכח מזה, מצ’וקמק אחד.”

“|אז לכבוד מה?” הוא נכנס לפינת המטבח לרחוץ את פלג גופו העליון כדי להיפטר

מהעייפות שהכריעה אותו.

דלית חייכה. “מה שלא יהיה, זה חג העצמאות, לא?”

“חג עצמאות, כבר שכחתי מה זה,” הוא מלמל וניגב את פניו ואת זרועותיו. אחר כך הוא התגלח והרגיש שקצת התרענן.

היא הניחה לפניו צלחת גדושה בתערובת של בשרים מפולפלים וירקות ומזגה יין לשתי הכוסות ואפילו יצרה אווירה נעימה כשהביאה שני נרות והדליקה אותם. ואז היא הרימה כוס ואמרה: “חג שמח.”

והוא השיק את שלו בשלה, גהר לעומתה, הצמיד את שפתיו לשפתיה לרגע ארוך, ואחר־כך קירב את הכוס אל פיו.

ורק אז, לאחר הלגימה הראשונה, הוא שיתף אותה באירועי הלילה בקווים כלליים, מבלי להיכנס לפרטים. הוא שם את הדגש על אלדובי. על האיש שקורא את העיר ואת יושביה כמו גשש בדווי שקורא את האדמה כספר פתוח.

היא הבינה מדוע הוא נמנע מלרדת לפרטים. אלא שהיא הרגישה בדאגה העמוקה שלו, והיא ידעה שהם רחוקים מקו הסיום, ועד אז הכל עלול לקרות, גם הגרוע מכל.

יש קשר הדוק בינך לבין אלדובי," היא התבוננה בו. הוא חייך בביישנות לא־מובנת.

“כן,” הוא הסכים.

“יחס מיוחד?”

“אפשר להגיד ככה.”

היא הבחינה בפניו בהבעה רכה, שלא ראתה אף פעם. כאילו הזכירה לו מישהו שקרוב מאוד ללב, והיא רצתה לדעת מה זה היה.

“מה עשית שמזכה אותך בהסתכנות כזאת כמו שלו?” היא שאלה.

“זה הגורל שעשה את זה.” הוא חייך כאילו נזכר במשהו רחוק. “הבן שלו, רמי, היה ביחד אתי בבה”ד ארבע. היה לי ברעננה צילום שלו. אז יום אחד אלדובי ראה אצלי את הצילום, ונתתי לו אותו. ופעם אחת הזכרתי שאבי נהרג בששת הימים. אני חושב שמאז הוא מרגיש ככה איזה קרבה אלי. כמו בן."

“יש לו…”

“היה. נהרג בצפון. אז אנחנו משלימים. הוא אב שכול, ואני יתום מלחמה.”

איתמר לא רצה לדבר עוד על הנושא הזה. הוא ניסה ללעוס משהו מהאוכל שבדרך כלל אהב, אבל בגלל העייפות הוא פשוט לא נהנה מהטעמים החריפים.

“איך האוכל?” היא שאלה.

“הו, טוב. טוב אוד…”

היא צחקה. “איש־כינרת!” היא גערה בו.

ואז הוא צחק. “אף פעם לא קראת לי כך. אז מה חדש?”

היא זקפה אצבע ארוכה כמתרה בו. “אף פעם לא היה צורך. לא שיקרת. אתה אפילו לא מרגיש מה אתה לועס. זאת האמת.”

“אני לא שקרן מוצלח כנראה.”

“לא, קוראים אצלך מיד בפרצוף.”

“שמעת משהו מאביך?”

“עוד לא. אני מקווה שיגאל יצליח לעשות משהו הלילה.” היא חזרה ומזגה יין לכוסות.

“אני מצטרף לתקווה הזאת.” אולם קולו העיד על פקפוק. “אבל אחרי מה שגילונו הלילה, אני לגמרי לא בטוח אם גם הוא יכול לעשות משהו. העסק הזה מתחיל בנקודה גבוהה מדי.” הוא לגם לגימה נוספת מהיין הצונן והתחושה היתה נעימה, אבל נוסכת עייפות, והוא רצה לעצום עיניים ופשוט לישון ולישון.

הוא החליט להתארגן לשינה, אך תחילה היה עליו להעלות לקרון את האופנוע הגדול. דלית סייעה לו בכך על־ידי סיבובו מאחור, כך שהאופנוע הוצב כשבפניו לעבר הדלת, כדי שיֵקל להורידו בבוקר, כשיהיה עליו לצאת לפגישה עם אלדובי.

“כל המצב שלנו הוא כמו ריקוד סמבה,” חשבה דלית בקול. “צעד קדימה צעד אחורה…” היא השתתקה כשהבחינה שעיניו נעצמות. “לך לישון,” היא הציעה.

“קיוותי שתהיה לך הצעה מעשית כזאת…” הוא מלמל ואפילו לא הרגיש כיצד השתרע על המיטה הצרה בבגדיו. הוא לא שמע עוד את צלילי המוסיקה ואת קולות השרים הנלהבים שהגיעו מכיוון הפארק. הוא לא שמע את זרימת המים כשהיא הדיחה את הכלים, והוא לא שמע את הצלצול הפתאומי של הטלפון. הוא לא ידע כמה זמן עבר עליו בצלילה עמוקה לתוך החשכה הסמיכה, כשהרגיש פתאום שמישהו מלטף את מצחו פעם ועוד.

איתמר התקשה לפקוח את עיניו. לעזאזל, כאילו המרכז המוטורי שלו הפסיק לציית. איזה מין עייפות ארורה, הוא חשב. משהו משונה כזה שהופך את הגוף ליצוק מעופרת כבדה והוא נמשך בתנופה מפחידה לעבר תהום.

“איתמר,” הוא שמע את הקול העמוק של דלית ופקח את עיניו. היא עמדה מעליו לבושה, מושיטה לו ספל קפה. “תשתה,” היא הציעה. והוא שתה לגימה אחת שסילקה את הטעם החמצמץ מפיו.

,מה השעה?" הוא שאל.

“רבע לשלוש,” אמרה דלית.

“חשבתי שישנתי מאתיים שעות… העייפות הזאת הורגת.”

היא תיקנה אותו. “ישנת בערך שעה.”

“את לבושה,” הוא ציין מופתע.

דלית חייכה. “אתה מתחיל להתעורר.”

“מה הולך?”

“יגאל טלפן. יש איזה תוצאות חשובות בקשר אלינו. אבל הוא לא רוצה לדבר על זה בטלפון. אז אני קופצת להרצליה.”

איתמר המהם משהו, התהפך על צידו, פיהק, ועפעפיו נדבקו כמו בדבק אֶפּוקסי, שהתייבשותו מהירה כעפעוף עין.

הוא הרגיש טלטול קל בקרון כשהיא ירדה מתוכו וסגרה בזהירות את הדלת. אחר־כך הוא שמע את ההתנעה החרישית של המנוע החזק של הפונטיאק, ושוב הוא ריחף בכלל במקום אחר, שבו לא צריך לחשוב, לא להרגיש ולא כלום. היה זה מצב של שיוט משונה בחלל שאין בו גבולות, ותוך כדי כך נפתחים ברזים משונים בגוף והעייפות מתנקזת לה החוצה.

אולי עבר רגע. אולי שעה. אולי ימים. הזמן איבד משמעות. אולם כשהוא נקרע בפעם השנייה מהשינה, זה היה לגמרי בצורה שונה; הוא התעורר בבת־אחת לתוך בהירות חשיבה מחודדת בגלל הידיעה שמשהו השתבש מסביבו.

הוא הגיב בעירנות מוחלטת לזעקת החושים שהזהירו אותו כי דבר רע עומד לקרות עוד לפני שזה קרה. בעבר היתה אזהרה כזאת כל־כך חיה ומרתיעה, עד שהיה נדמה לו שהסיטואציה בה הוא משתתף כאילו כבר קרתה אי־פעם.

ההרגשה המוזרה הזאת שחלפה כידיעה מקפיצה בכל ההסתעפויות והצמתים של רשת העצבים בגופו, היתה כמו עקצוץ מרגיז של איזה יתוש ממזר שמצץ ממנו טיפות דם וגרם לגירוי חריף, עד שכף רגל ימינו התחילה לגרד את כף רגלו השמאלית במהירות משונה, כאילו רצה להיפטר בכוח מהעקצוץ הנבזי.

פעימות הלב נעשו יותר מהירות, והעור התכסה בשכבה דקיקה של זיעה קרה. הגוף הגיב על הסכנה המתקרבת ממש כשהוא התעורר ושמע את הצלצול העקשני של הטלפון פעם ועוד. צלצולים ארוכים כמו צפירות של אזעקה המושמעות לתוך חליל ענק ומקבלות תהודה משונה ועמומה הנפלטת בעד קצהו הרחב.

איתמר תפס את שפופרת הטלפון כשבבת אחת נחלץ מקרום השינה ושמע את הצעקה של הקול הרחוק, שרק אחר־כך, יותר מאוחר, הוא קלט שהיה זה קולה של דלית שקראה בגרון חנוק: “אתה במלכודת…”

והוא לא שמע יותר את קריאת החרדה שלה, מפני שהוא הגיב מיד. הוא זינק לעבר הדלת לפרוץ אותה לרווחה ומצא אותה נעולה. מישהו נעל בחוץ את המנעול החיצוני.


מתוך ידיעה כי נשארו לפניו רק שניות אחדות להציל את עצמו, הוא נקט פעולה שהיתה הנכונה והמדויקת ביותר ברגע צפוף שכזה: הוא חבש את קסדת המגן, התיישב על האופנוע, התניע אותו, ולחץ על מעצור היד בכוח רב. רק אז הוא הגביר את לחץ הדלק לשיא, כאילו הוא מזנק מקו מרוץ לניפוץ שיא עולמי, ובבת אחת שחרר את המעצור עם המצמד והאופנוע שצבר עָצמה התפרץ קדימה כטיל.

הדלת נפרצה משפגע בה הגלגל הקדמי בכוח רב והוטחה לצד, כשאיתמר מנצל את הזינוק כניתור של צולל המסתייע במקפצה גמישה להכפיל את יכולת הביצועים שלו. במשך שנייה או שתיים דאה האופנוע בחלל כעוף לילה משונה וענק, צובר גובה ומהירות. ואז, בעודו מרחף באוויר במרחק של מטרים אחדים מהקרון, אירע התפוצצות אדירה של מטען חבלה, שהותקן במיומנות מתחת לרצפת הקרון.

ההדף החזק של הפיצוץ הניף בפתאומיות את האופנוע הכבד לגובה רב, כאילו מישהו חבט במחבט טניס בגבו של איתמר ובפראות הטיח אותו ואת האופנוע קדימה.

הלילה הפך בבת אחת ליום מסנוור שהכאיב לעיניים כמעט עד עיוורון זמני, והאור המעורב מגוונים אדומים, צהובים וסגולים חריפים נגס בחשכה עד למרחק רב. הלהבה הענקית של הפיצוץ האירה את כל שטחו של החניון הגדול. וכאשר שלוחות האור הבהיר והמסנוור התחילו להיאסף בחזרה על מוקד הפיצוץ, כבר היה הקרון מרוסק, ושברים ורסיסים ממנו התעופפו לכל עבר.

האופנוע השחור שינה כיוון, איבד מהירות כאילו נבלם בשיא המעוף המוזר וצנח לעבר רצפת האספלט. איתמר הצליח לנתר מעליו לפני שהאופנוע פגע באספלט והוא עצמו התגלגל הלאה מבסיס הקרון שבער, סופג חבטות מכאיבות.

איתמר התכוון להזדקף כשאלמוני זינק לעברו ובעט בראשו שעדיין היה מוגן בקסדה. הבעיטה היתה חזקה, והקסדה, שרצועתה היתה משוחררת, החליקה מראשו והתגלגלה לצד. הוא התאמץ לבלום את התוקף על־ידי תפיסת הרגל שנשלחה אליו שנית לבעיטה מוחצת. אלא שנכשל ורק הצליח להתחמק במשהו מהבעיטה השנייה שהתחככה בכתפו.

איתמר נצמד לרגלו של התוקף בכוונה להמעידו, האיש שקלט את כוונתו לגרום לו לאבד את שווי משקלו, ביצע תנועה סיבובית, כשהוא מנסה להשלים תנועת בורג ועל־ידי כך להשתחרר מהלפיתה העקשנית והמסוכנת מבחינתו. אולם איתמר ניצל את הכוח שהתוקף שיקע בניסיון ההיחלצות ואילץ אותו בניגוד לכוונתו לקצר בתנועה הסיבובית, עד שהוא איבד את שווי משקלו ונפל חזיתית על פניו. אלא שתוך כדי נפילה הוא דחק בכוח את ברכו בחזהו של איתמר.

התוקף התאושש במהירות מנפילתו, ובזריזות של חתול פרא נרגז חזר והסתער על איתמר, נאחז בו, מתאמץ לנעול את אצבעותיו על גרונו. האיש היה מסוכן, מפני שעשה כל שביכולתו לקטול, להשיג את המטרה שהחמיץ בקרון. לחסל את היעד שנקבע לו.

הם נלחמו כחיות רעות. האגרופים הקשים משני הצדדים הוטחו במהירות, חלקם מדויקים ומסוכנים, ושניהם הפגינו תושייה וכושר רב להתמודד עם היריב. ושוב הם השתרגו זה בזה והתגלגלו על האספלט, כשהם מתנשמים ומתנשפים כבמרוץ מייגע, מתעלמים מצפירות המכוניות של השבים לבתיהם אחרי בילויים ונשפים בעיר הגדולה, שנבלמו בדרך רוקח בגלל הפיצוץ האדיר.

נשימתו של איתמר נעשתה כבדה. המאמץ וההתרגשות שחקו במהירות את כוחו, עד שתחושת כובד מוזר נוצקה בגופו והוא בלע את האוויר בבליעות מהירות, לרענן את עצמו, להתגבר על היובש המתפשט בפה והופך לתחושת חנק. אלא שאז השתחרר האלמוני מלפיתתו, התרחק, זינק על רגליו ופגע בראשו במכת אגרוף קשה ומהממת.

למזלו הוא הצליח לנתר לאחור לפני שפגעה בו מכה נוספת.

האיש מנגד פעל בדממה. בלי שאגות עידוד, מבלי להשמיע קול המבשר כוונת תקיפה כלשהי. הוא השתמש בגפיו כבזרועות של מכונה מרסקת.

איתמר התאמץ להדוף את המכות המהירות שנחתו עליו.

הזר החזק גילה סבילות וכוח רב, שהוא לא ציפה להם מאיש בעל מידות שכאלה. הוא היה שייך למסוכנים ביותר, מפני שחזותם הטעתה. למרות שהיה נמוך מאיתמר וצנום ממנו, הוא היה גם גמיש וקל תנועה כרקדן. באותה מידה שהוכיח כשרון תקיפה מסוכנת, גילה גם יכולת התגוננות שלא נפלה מיכולתו של איתמר. היתה זו רק שאלה של רגע או שניים עד שמישהו מהם יבצע בהיסח הדעת את הטעות שהיריב ארב לה. רק שזה בדיוק מה שלא היה לשניהם. זמן.

איתמר לא החמיץ את הסיכוי שנוצר כשמצא את עצמו רוכב פתאום על גבו של התוקף. זאת היתה הזדמנות לנצל את יתרון קומתו הגבוהה. הוא סגר על גרונו בזרועו השמאלית ובכף ידו הימנית תפס אותו במצחו ומשך בכל כוחו את הראש לאחור ולצדדים, עד שפתאום שמע כמעט בהפתעה את קול הנפץ המוזר של חוליות העורף, ובבת־אחת חדל האיש להתגונן. באותו שבריר של רגע שחרר אותו איתמר מהלפיתה, והגוף הרפה של האיש שהכרתו נתערפלה החליק עבר רצפת האספלט כשק כבד.

ואז הגיחו מאחור, מתוך החשכה, שני שותפיו לצוות החיסול. שלהבת אש שעלתה בפתאומיות מתוך מוקד התבערה של שרידי הטיולית הטילה אור מרצד על פניהם המיוזעים, והראשון שהיה קרוב לאיתמר ניתר לעברו בתנועה המסגירה את הכוונה לשגר את כף רגלו לעבר בית החזה שלו.

התוקף הנרגז שיגר את הבעיטה. איתמר התאמץ לזנק לאחור מבלי שנתאפשר לו לאמוד את רמתו הגבוהה של התוקף החזק. הוא רק הצליח להגן על עצמו מתוצאות הבעיטה הקשה בחסימה בעזרת אמת כף ידו, והכאב החריף חלף עד לחוליות השדרה ועקר ממנו אנקת כאב.

במקביל הוא קלט את דמותו של התוקף השני ששלף אקדח. היה ברור לו כי היה זה עניין של תזוזת מחוג זעירה עד שישמש מטרה מבלי שהיורה יחשוש שמא יחטיא אותו ויפגע בחברו. ובינתיים הוא משך אותם לאחור, תוך כוונה לצמצם את המרחק שבינם לבין האנשים הסקרנים שנטשו את מכוניותיהם בכביש ורצו לעבר להבות האש לברר את מקורן. גם מכיווּן החוגגים בפארק נשמעו קולות של אנשים הנחפזים ומתקרבים. ואולי בגלל זה נתפסו שני התוקפים למבוכה, וזו גברה כשנשמעו פתאום צפירות חדות של ניידות המשטרה המתקרבות.

ואז ויתרו התוקפים על ההמשך, ואחד מהם סייע לחברו להעמיס על גבו את חברם מחוסר ההכרה, ושניהם פתחו בריצה מהירה לעבר הירקון, כשהם נעלמים כמו צללים אחרונים של יום הנבלעים בתוך חשכת הלילה מתעצמת.

היה על איתמר להסתלק לפני בואם של השוטרים שהופיעו בשתי ניידות בקצה המרוחק של החניון. הוא תפס את הקסדה, חבש אותה ורץ לעבר האופנוע השחור בתקווה שלמרות החבטה הקשה שספג ניתן יהיה להתניעו. ממבט ראשון נראה היה שרק ההגה התעקם מעט והצבע נשחק לאורך צידו הימני, כשנגרר על האספלט לאחר הנפילה. אולם הוא הצליח להתניעו בניסיון הראשון, ושאגת המנוע נשמעה קצובה כשעון.

פשוט מזל, הוא חשב כשהדהיר את ה’הונדה', כמעט מרחף בדרכו אל הכביש. שוב היה זה המזל ששיחק לו הרבה זמן. אולי יותר מדי זמן. המוות חלף על פניו כבר פעמים אחדות בימים האחרונים, והלילה ממש התחכך בו.

בפעם הזאת הוא עצמו נאלץ לפגוע באדם, וייתכן שהפגיעה היתה באמת קטלנית.


המחשבה שאולי הרג אדם באזרחית גרמה לו לתחושת בחילה, והוא קיווה שהערכתו שגויה. כבר מזמן הפסיק למנות את אלה שחיסל כחייל בקרבות גלויים או במארבים לפעמים תוך הסתכנות אישית במעורבות בין הפלשתינאים. הוא לא אהב את הקטילה אז, והחשש שכזאת היתה לפני רגע תוצאת הפגיעה בחוליות הצוואר של התוקף, גרם לכאב חד בבטנו, והוא הרגיש בזיעה הפורצת ושוטפת את פניו וגופו למרות הרוח הצוננת שהצליפה זו.

התחושה הגופנית הרעה השתפרה במידה מסוימת כשהוא פער את פיו וממש בלע את האוויר הנעים של הלילה הגוסס. הוא אילץ עצמו להתמקד במחשבה אחת בלבד, להתרחק במהירות ממקום הפיצוץ. הוא חש בעצמתו החייתית כמעט של האופנוע השחור, שכמעט התנתק מהכביש בדהרתו בדרך רוקח בכיוון תל־ברוך, בדרכו לעלות על דרך איילון עד למוצא האחרון בפי גלילות. ותוך כדי כך הוא לא הפסיק לחשוב על המזל. פתאום הוא הבין את המשמעות של המושג הזה. פירושו הפשטני היה לחיות.

כאחוז תזזית המשיך איתמר הגביר את המהירות, והאופנוע טס כמרחף על־גבי הכביש. מישהו עלול היה להיצמד אליו למעקב, והוא רצה בכל מחיר לנער מעל זנבו אפשרות שכזאת. ושוב היה זה עניין של מזל שבארבע בבוקר היתה התנועה בכבישים סואנת, כאילו עכשיו יוצא כל עם ישראל לעבודה. הוא ניצל את הצפיפות והדוחק לחמוק בין הנתיבים, לגמוע קילומטרים שיגדילו את המרחק בינו לבין מלכודת המוות, ששרידי להבותיה דעכו.

בהרצליה פיתוח עוד נתקיימו מסיבות, ומישהו אפילו המשיך להפריח זרים יפהפיים של זיקוקים, שהתפרשו מעל מערב העיר בהבזקים צבעוניים הניתזים ממכחוליהם של ציירים. רק כשהגיע לכיכר טיראן הוא עצר את האופנוע והוציא מהתא את הפלאפון. הוא טילפן לחווילה של ההיימנים.

“מי זה?” עלתה הנהמה החריפה של יגאל היימן.

“איתמר.”

היתה שתיקה קצרה, והוא שמע מיד את קולה של דלית.

“אלוהים…” היא אמרה כשזיהתה את קולו בוודאות.

היא גיחך. “עוד לא הגעתי לדרגה הזאת.”

“מה מצחיק אותך, מטורף אחד?”

“זה שגם אנחנו במצבים כאלה מזכירים את אלוהים…”

אולי באמת היה עולה בידו לבדר אותה בנסיבות אחרות, אבל לא כשהיא היתה כל־כך מתוחה עד שהיתה מוכנה פשוט לצרוח, ואת זה הוא למד מהקול השקט והנמוך שלה, שכאילו התפרץ מתוך כד המחזיק בתוכו מי קרח קפואים.

“תפסת אותי על־יד הדלת. התכוננתי להגיע לחניון.” היא דיברה במקוטע, כמתקשה לבטא שמץ מהחרדה העמוקה שלה לגורלו. “איפה ניפגש?” היא שאלה, והוא הבין שהיא לא רוצה להמשיך להחליף מלים בנוכחותם של אלופה ויגאל.

“אחכה לך בַּצְפון־אפריקני,” הוא אמר וידע כיה היא קלטה מיד את כוונתו. מלון מגדל דניאל היה במרחק של כחמש מאות מטרים מביתה, ואולם הכניסה הרחב שלו היה כמעט תעתיק מדויק של בתי מלון מרוקנים נוצצים משיבוצי לחיקויים של זהב ואבנים יקרות.

“אתה צריך משהו?”

“הו, כן,” הוא נזכר, “אם תוכלי להביא לי חולצה אנושית. שלי נגמרה.”

“חולצה תהיה, עד כמה אנושית זה אתה תקבע.”

איתמר חייך וניתק את הקשר. היא התכוונה בוודאי להביא לו את אחת החולצות הגבריות שהיא אהבה להסתובב בהן בדירתה בלי תוספת.

הוא החנה את האופנוע על־יד הכניסה לחווילה קטנה בסימטה צדדית, במרחק של צעדים אחדים מבית המלון בעל שני המגדלים.

פקיד הקבלה, שאיתמר פה אליו לקבל חדר, בחן אותו בחשדנות. הוא היה מזוהם ומפויח. חולצתו היתה קרועה. הוא דמה יותר למישהו שזחל מתוך איזה צינור ביוב.

“מצטער,” אמר איתמר, “הייתי מעורב עכשיו בתאונת דרכים.” לרגע היתה לו הרגשה שהפקיד יגיד לו שכל החדרים תפוסים. אולם כרטיס הוויזה שלו, שאומת באמצעות רשיון הנהיגה, הניח את דעתו, מפני שממילא העונה עוד לא נכנסה ללחץ, והיו חדרים רבים פנויים לרשות כל מי שהיה מוכן לשלם את המחיר הגבוה.

רגע או שניים לאחר שהוא השלים את הרישום בקבלה וקיבל מפתח לחדר פונה לים בקומה השביעית, הגיעה דלית ועל כתפיה תיק צד לנסיעות. הוא קם לקראתה מהכורסה שבלובי.

“חשבתי שנהרגת בהתפוצצות,” היא אמרה ונעצרה במרחק של הושטת יד ממנו. פניה היו אפורים. נשימתה היתה כבדה כאילו רצה מרחק רב. ההתרגשות שכבשה אותה היתה עמוקה, והיא התקשתה להצניעה.

“איך ידעת שהיתה התפוצצות?”

לא ידעתי מה יהיה. ידעתי רק שהולך להיות משהו. כל מה שתפסתי זה שמשכו אותי להרצליה כדי להשאיר את הזירה לפגוע בך."

“וההתפוצצות?”

“אחרי שדיברתי אתך, טלפנתי לדווח למוקד של המחוז שמשהו עומד לקרות שם… הם הוציאו לי את נשמה, מפני שהעומס היה כזה שעבר זמן רב עד שמישהו ענה משם. אבל אז הם אמרו שידוע להם שהיתה שם ברגע זה התפוצצות, וניידות כבר נמצאות בדרך לשם.”

“המשטרה הגיעה בדיוק כשהתנדפתי.”

שפתיה נעו, אבל היא לא השמיעה קול. לא היה מה להגיד פרט אולי לזה שהעיקר שהוא יצא מזה. אלא שהיא לא אמרה מלה ורק נרעדה פתאום.

“מה גרם לך לטלפן אלי?” הוא שאל.

“יגאל אמר לי שמישהו הבטיח לו שהכל יהיה בסדר. אבל קודם כל דרשו ממנו שאני אשכנע אותך למסור להם את כל מה שיש לך ולהתחייב לסתום את הפה. אז הוא רצה להסביר לי את חומרת המצב. אמר שעם אנשים כאלה לא משחקים. שחיסול בשבילם זה דבר רגיל. ואז היתה לי הרגשה משנה שמשהו עומד לקרות לך…” קולה היה חנוק, והלחישה נדמתה כמסתננת מסדק צר, "ואז אמרתי לו שהוא בטח משך אותי בכוונה… והוא נשבע שלא… ואני מכירה אותו כשהוא מנסה לעבוד עלי… הוא נהיה משהו מזויף… ולא האמנתי לו וטלפנתי…,

היא עמדה מנגד חיוורת כמו שלא ראה אותה מעולם. עורה הבהיר מטבעו היה עכשיו לבן עד היותו שקוף. והגוון הזה של שנהב רך וענוג נעשה יותר חזק על רקע שערותיה הארוכות והשחורות המתיזות ניצוצות של ברק כחול. עיניה נראו ענקיות, והסגול ממש זהר בהן.

“את נראית אחרת,” הוא העיר.

“איך אתה חושב שאתה נראה? אתה נראה כמו מישהו שהרג מישהו.”

והוא לא הסתיר מפניה את האמת ואמר לה שהוא באמת חושש שהרג מישהו מבין תוקפיו, אבל הוא לא בטוח, והוא מקווה שהוא טועה. “לא היתה לי ברירה,” הוא אמר בנימת התנצלות, “הייתי מוכרח. זה היה או הוא או אני.” והוא ניסה להחניק את המבוכה הקשה כשביטא מחשבה משונה. הוא אמר שברגע ההוא הוא חשב עליה. אולי זה רק נדמה לו, אולם כך הוא מרגיש עכשיו. שהראש לא התרוקן כשהוא הריח את ריחו הזר של המוות. שהוא ראה אותה, כאילו היא עומדת על־ידו, ממש כמו ברגע זה בלובי של בית המלון.

היא לא אמרה מלה מפני שלא היה מה להגיד, וכל אמירה היתה נשמעת לא נכון. דיבור לא עבד ברגעים אלה. היא עברה חוויה שקשה, והוא עבר חוויה קשה. והחיבור של שתי החוויות האלה כמו שתי חוליות בשרשרת גרם לה להאשים את עצמה בכך שסגרה עליו מלכודת, אפילו שלא בכוונה.

הם עלו בשתיקה במעלית לקומה השביעית. במרחק של כעשרה צעדים מהמעלית נמצא החדר שלהם. הם נכנסו ונעלו את הדלת, ואיתמר אמר לה שהוא רוצה להתקלח ואחר־כך לחטוף עוד איזה שעה של שינה, מפני שלפני שש הוא צריך לצאת לתל־אביב לפגישה שקבע עם אלדובי.

דלית אמרה לו שזה בדיוק מה שהוא צריך לעשות כדי להחזיר לעצמו צורה שלא תעורר חשד. היא פתחה את תיק הנסיעות והוציאה מתוכו דברים שונים שהביאה. אחר־כך הושיטה לו מכשיר גילוח נשי צר ודק בצבע ורוד וחולצה גברית בגוֹן אפור־תכלת של ג’ינס.

“לא ידעתי שאת מתגלחת,” הוא התבדח, וכשהבחין במבטה המסויג בגלל ההומור התפל שלו, הוא נכשל בחידוד נוסף כשהצביע על החולצה ושאל: “זה של יגאל?”

“לא, שלי. אני אוהבת חולצות גבריות, ואתה יודע את זה.” ואז הוסיפה סתם הקנטה מפני שהוא הרגיז אותה, וגם מפני שבפנים רתח אצלה כעס איום על אביה. “יש לי אוסף של חולצות מכל החברים שלי.”

“ממני לא לקחת אפילו אחת,” הוא ציין בלגלוג. הוא מוכרח היה לדבר. הוא מוכרח היה להשתטות. הוא מוכרח היה להשתמש בכלי הביטוי כדי להרחיק ממנו את התחושה הקשה שהציקה לו, שאולי הרג אדם.

“בשונה מבחורות אחרות, אני תמיד לוקחת מזכרת כזאת רק כשאני גומרת עם הסיפור.” היא התבוננה בו כאילו קראה מתוך ראשו את המחשבה הזאת על הצורך להתבטא, להשמיע סתם צלילים פשוטים, שאם לא כן, היתה שומעת איזה צליל של צעקת כאב פורץ מתוכו. “כל זמן שאתה דפיקה טובה, לא תצטרך להשאיר חולצה למזכרת,” היא השלימה.

איתמר התנשף באנחת רווחה. “לפחות קצת מההומור חזר אליך.”

“זה הומור מחורבן,” היא הגיבה, “אבל אין לי אחר ברגע זה.”

הוא נכנס לחדר האמבטיה, והיא פתחה את הדלת המובילה למרפסת הקטנה שפונה לים ויצאה אליה, נושמת לריאותיה את האוויר הצלול והצונן שבא מהים.

“אלוהים,” היא חשבה, “כמה שבא לי לבכות.” בבת אחת, תוך ימים אחדים, היא והוא התבגרו במאה שנים בתוך סיטואציה של חיים ומוות, של אידיאלים מתמוטטים מול ניסיון אווילי להגן על עקרונות שנשחקו במהירות. היא איבדה בלילה זה את קרום התמימות של מי שנמצא באביב חייו. והיא חשבה שהימים האלה איבדו את פריחתם ובבת אחת קמלו ונהיה אביב נורא.

אביב שחור.

מבחינתה היא התייחסה לרצף האירועים והגילויים שסדקו את עולמה כאל מבחן בגרות אפל, שיחרוץ איזה עולם פרטי יהיה לה ביום המחר. מה נכון ומה לא נכון. ואם היא באמת שייכת לדור מזוין, כמו ששר הכוכב העליון אביב גפן. ואם היא שייכת לדור מזוין, אז זה דור שהיה רקוב מתחילתו, מפני שההורים היו דפוקים. מפני שמה שעשה יגאל היימן בשביל להוציא את הראש שלה מלולאת החנק, היה פשוט למכור במקומה את הג’ינג’י המטורף, הגבר הזה שהיא שומעת כרגע את קילוחי המים הניתזים על גופו החטוב והארוך.

חלק מהכעס היה מופנה כלפי עצמה. כשיגאל ביקש ממנה לבוא להרצליה, חייבת היתה לשער שמשהו לא בסדר. היא כעסה על כך שלא קלטה את נימת הבהילות בפנייתו הנסערת, כשהוא מבהיר שחשוב שתבוא לבד ומיד. הקו הדק הזה, שהבדיל אצל יגאל בינה לבין איתמר, שלא עורר בה חשש, מפני שהיא התייחסה לזה כהמשך ישיר לתגובה שלו אחרי הצהריים, כשהוא ריגש אותה. כשהיא האמינה שהוא מתכוון לעזור לאיתמר, מפני שזה כל־כך היה חשוב לה. רק כשהגיעה לבית ברחוב וינגייט, ויגאל האוחז במקל השחור שלו התחיל לטחון מים, היא תפסה שהוא מקשקש בניסיון להרוויח זמן. וכשהיא הסתכלה באלופה וראתה את המבט המת בעיניה, היא הבינה שמשהו רע עומד לקרות, רע ומבחיל.

“מה כבר עשיתָ?” היא ירתה פתאום את השאלה. גם היא היתה מסוגלת לתקוף תקיפות בלתי צפויות, מערערות את שיווי המשקל של הנשאל. “אני מכירה אותך, יגאל,” היא סיננה בשקט, “מה כבר עשית?”

ויגאל אמר: “לא עשיתי שום דבר שיפגע בך. אני מנסה רק לעזור לפתור את הסיטואציה. בסך הכל ניסיתי להבטיח שהוא יפסיק לחטט בעניינים של אחרים, ושאת לא תיפגעי…”

היא התקשתה להאמין למה שהיא שומעת. היא לא רצתה להאמין. בגלל הטעם המר והממית של הבגידה השפלה.

“אתה המשחק במלים,” היא הסתמרה כנגדו, “מכרת אותו!”

והוא עמד בשלו: “עשיתי רק את מה שביקשת… לא מכרתי אותו, ואת רואה מהרהורי לבך!”

“תישבע!”

“אין לי צורך להישבע. מספיק שאני אומר לך שלא הייתי עושה דבר שיש בו לפגוע בך בכל צורה שהיא…”

“זה חדש,” היא לגלגה כשהאימה מתחילה לטפס בה, "אתה תמיד אומר ככה ומתכוון לעצמך. כל מה שאתה עושה זה קודם כל בשבילך!?

הוא ניסה להסביר לה שנגד עיניו היתה רק טובתה.

ואז היא התפרצה.

מעולם היא לא התפרצה.

עד לרגע הזה מעולם לא הטיחה דברים קשים בהוריה. לכל היותר שיגרה בהם חצים של הומור, של ציניות. אלא שהפעם היא ירתה חצים זועמים כמשוחים ברעל קטלני. ירתה חצים לעבר אלופה, שמקבלת בהכנעה את התכתיבים הוולגריים של יגאל; ירתה חצים לעבר יגאל, שאין לו נאמנות אלא לעצמו בלבד. והיא היתה ‘עצמו’. היא היתה חלק של המגלומן הזה שנקרא אביה, שלמרות הכל היא אהבה אותו.

היא בכתה בשקט. דמעות רותחות שגלשו מעיניה התייבשו ברוח קלילה שעלתה מהים השקט ההולך ומתבהר. השעה האחרונה היתה מבחינתה הקשה ביותר שעברה עליה מאז עמדה על דעתה. את כל מה שהרגישה כלפי יגאל היא שפכה עליו בלי רחמים, והוא שתק והתכווץ בכורסתו, ופרקי אצבעותיו שאחזו בראש המקל שלו הלבינו עד שנעשו ממש שקופים. אז היא קלטה שלא זה היה הזמן ליישב חשבונות, שאם באמת בגד בה, כי אז מלכודת הבגידה הארורה כבר נגזרה, ואולי היא איחרה את הרגע הנכון. אבל אחרי ששמעה את קולו הצרוד משינה של איתמר בקרון, היא אמרה ליגאל שאם משהו יקרה לג’ינג’י, היא תהרוג אותו. אפילו אלופה נבהלה והתייצבה ביניהם. ואז היא הטיחה ביגאל משהו שאף פעם בעבר לא אמרה לו: “יש גבולות, שאפילו נוכל המחשיב את עצמו במשהו לא עובר אותם. אתה עברת אותם היום.”

יגאל היימן שתק. והיא עדיין לא רצתה להאמין שזה מה שהוא עשה. שירד לשפלות כל־כך נמוכה. היא כל־כך השתוקקה בכל לבה להאמין להכחשתו הנמרצת.

דלית נקרעה פתאום משִחזור העימות החריף, כשהרגישה את כפות ידיו של איתמר נחות ברכּות על כתפיה, והיא נרעדה, אולי בגלל צינת הבוקר. אבל כשהסתובבה אליו וברק אור עמום שנקרע מריצודי נורות החשמל פגע בשבילי הדמעות בפניה. הוא קלט את כל מה שקרה בחווילה שברחוב וינגייט. הוא אימץ אותה אל חזהו, והיא יכלה לשמוע את הלמות הלב, והיא לא ידעה אם זה לבה או לבו. הפעימות המואצות נשמעו לה כמו צעדים נרדפים של ילד שרץ פתאום במהירות סתם ככה, אולי בגלל היפראקטיביות.

“אנחנו לא מוכרחים לדבר על זה,” הוא לחש באוזנה, והיא נרעדה עוד יותר, והיא חיבקה אותו כמנסה להתאחד גוף עם גוף, למצוא לעצמה פינה מגוננת.

ולא היה לה מה להגיד במלים, ולא היה צורך במלים.

והוא רק סגר עניין כשאמר: “זה רק את ואני. וזה מה שבאמת חשוב.”

ואז הם נכנסו לחדר והלכו לטהר את עצמם בעשיית אהבה מול השמש העולה, ששטפה בזהב את הים הגדול בדיוק כמו שגלית אהבה. וזה היה רגע מרגש. האור הצלול שהוטח מהים כמו ממראה ענקית הסתנן לתוך החדר, ולשניהם היתה הרגשה שהם נשטפים בזרם מזכך שעושה את ההתחברות ביניהם למשהו מרגש בהרבה מסתם הזדווגות. זה היה משהו אחר מאיתור האזורים הרגישים ופריטה עליהם עד כדי קריאת גניחת תענוג. זה היה כמו לחבר לא רק את הגופות, אלא גם את הנשמות. וזה היה משהו שלא קורה לכל אחד בסוף האשמורת האחרונה של הלילה.

והשחר בא.


 

יום חמישי 14.4.1994


34

“זה מוכרח להיגמר היום,” אמר איתמר לדלית לפני שיצאו לתל־אביב לפגישה עם אלדובי.

“אני מקווה,” היא אמרה.

הוא זכר היטב את הצדודית של דמותה הניצבת ליד החלון הדרומי, מקבלת כפי שאהבה את בוא השמש החדשה. אור הזהב הענוג שִׂרטט בעמעום את פניה, אבל העניק לו ציור מרגש של הצעירות הנפלאה שלה, כאילו עבר שם המכחול המכושף של רמברנדט שהפריד בגאוניות בין אור לבין צל.

וכך באמת הוא הרגיש כשהוא טס לתל־אביב על־גבי האופנוע השחור במסלול האמצעי של הכביש הרחב, שברבע לשש עדיין התרוצצו עליו המון מכוניות של חוגגים השבים מותשים לבתיהם למנוחה של שעות אחדות; עוד מעט יתחילו האירועים הממלכתיים של יום העצמאות, ובצהריים אמור להתקיים מפגן מרהיב של מטוסי חיל האוויר וצניחת צנחנים מעל הים של תל־אביב, ושיא החגיגות יהיה בהדלקת הפחמים של המנגלים.

וגם את זה הוא יפסיד ואולי יחמיץ עוד יותר.

דקה או שתיים לפני שש הוא הגיע לנקודת המפגש בחניון של אבן־ גבירול פינת ארלוזורוב, וכבר כשנכנס לשם, הוא ראה את המכונית של אלדובי, אלא שהוא עצמו לא היה שם. רק כעבור זמן קצר ראה אותו איתמר מופיע מכוון מערב.

“טיילתי קצת עד הים,” הוא הודה, “לפני הרבה שנים הייתי יוצא כל בוקר לשחות עם רמי.” הוא חייך כמעט בביישנות. “קראתי לו רמי על שם סבא שלי שהיה ידוע בכינוי 'רמ”י', רבי מיכה־יוסף. קיצור שעבד טוב אצלי, נכון?" הוא משך בכתפיו, ובפניו היתה הבעת כאב עמוק. “מה לעשות? לך תילחם בסנטימנטים. בעיקר כשהזיידה והבּוֹבּה ואמי ואבי נהפכו לסתם־עשן או לסבון. אולי באיזה מקום נמצא גם אהיל שהנאצים עשו מהעור שלהם.” הוא הסתכל פתאום בכף ידו. “ס’תכל,” אמר לאיתמר, ולאור היום אפשר היה לראות את המון הקמטים הזעירים שכבר נחרצו בעוד, כאילו נוצרו שקי אוויר זעירים מתחת לעור. “ככה רואים את הזִקנה בתחילתה.” הוא צבט את העור וניסה למתוח אותו למעלה. “עור זקן כזה באמת אפשר למתוח ולעשות ממנו אהיל. והזקנים שלי היו בגיל המתאים.”

איתמר שתק.

“זה שבוע קשה בשבילי,” הודה אלדובי בקול מרוסק, “מתחיל ביום רביעי שעבר, בערב יום הזיכרון לשואה, ונגמר אתמול, בסוף יום הזיכרון למתים של צה”ל. אבל זה לא יוצא ככה, מפני שאתה לא יכול להגיד לרגשות, ‘עד כאן’. זה נמשך גם היום… גם במחרים…"

הוא מתח את זרועותיו וחייך לעצמו, פרצופו מתעקם, עיניו מצטמצמות ושתפו המשורבבת בולטת עוד יותר.

“לא ישנת,” אמר איתמר.

“לא. עד שלוש ומשהו ישנתי. חשבתי על הארץ. זה מוזר, אתה יודע. אני לא חושב שיש הרבה מקומות שבהם אנשים הולכים לישון ובמקום לחלום על איזה חתיכה הם חולמים על ארץ. ועוד על ארץ היהודים. מה זה צריך להגיד, אתה יודע?” הוא לא הצליח לחסום את הגיחוך החנוק שנמלט מתוכו. “אחר כך קמתי ומארבע ומשהו עברתי במרכזת גם על התיק האישי שלך שמצאתי בחדר של שחף. רציתי ללמוד אותך קצת יותר לעומק. ידעתי שאתה יתום מלחמה. אבל לא ידעתי שאתה הבן של יריב איש־כינרת מהשייטת. אף פעם לא דיברת עליו.” הוא המהם משהו. ואחר כך תפס את איתמר בכתפו ולחץ לחיצה שגרמה לאיש הצעיר לחשוב שידו מתפרקת. “ואז שמעתי את השידור של המוקד על הפיצוץ… המזל שלך, חביבי, עוד מחזיק מעמד.”

“היית שם?”

“איזה רגעים אחרי שהניידות הגיעו. לא נשאר שום דבר מהקרון שלך. זה היה ג’וב סופר־מקצועי.”

“הם פספסו אותי אולי בשניות.”

“ידעתי שהכל בסדר. אחד השוטרים הזכיר שראה מישהו מסתלק מזירת האירוע על אופנוע שחור גדול.”

“זה לא היה כל־כך פשוט.”

“מישהו נפגע, לא?” אלדובי קבע בו מבט. “מישהו שם קשקש שראה מישהו שסוחב מישהו על הגב ונעלם ליד הירקון. מה אתה יודע על זה?”

לא היה אפשר להסתיר דבר. גם לא את הקטע שהעיק עליו. אלדובי הקשיב לו בפנים אטומים.

“במלחמה כמו במלחמה תמיד יש נפגעים,” הוא סינן בין שפתיו הלופתות את בדל הסיגרית. “אולי היום נגמור עם כל הסיוט הזה.”

“גילית משהו?”

אלדובי הנהן בראשו לחיוב. הוא פער את פיו, כיווץ את שפתיו ונשף את האוויר שבריאותיו, כשהוא מפרפר אותו בין לחייו המתנפחות ברטט.

“הטלפון שרצית שאבדוק באמת סוגר הרבה חוטים פרומים.”

איתמר התמתח. אלדובי לא היה איש המשחק במלים. אם אמר משהו, כי אז התכוון לדייק. “של מי זה?”

“זה הטלפון של סיעת שת”ם בכנסת."

“זאת אומרת…” הוא השתהה. פתאום לא היתה יותר חשכה סמיכה וצמיגה עד עיוורון. “לשת”ם יש חמישה חברי כנסת," הוא הדגיש.

“חמישה שובבים,” הסכים אלדובי. “אחד בא במקומו של שמואל בן־לוי שקיבל שלוש שנים על גנבת כספי ציבור. אחד שחשף את הפרצוף המושחת של הכנסת, כשהחברים המכובדים לא הסירו את החסינות שלו כדי להעמיד אותו למשפט דומה. שניים שעוד ייתפסו על משהו, ואחד מיוחד במינו…”

“אהרון אזולאי!”

“אהרון אזולאי,” חזר אלדובי על שמו של הח"כ. “והסיבה שהוא נתן את הטלפון של הסיעה, זה שתמיד יוכל להטיל את האשמה על כתפיו של מישהו אחר. ותאמין לי שכך זה יהיה כשזה יקרה. בחדר של הסיעה משתמשים לא רק חברי הסיעה, אלא גם יועצים ומזכירים. חבורה לא קטנה.”

“הכל מחושב עד לכיסוי כל אפשרות,” מלמל איתמר.

“מהתחלה יש פה משחק של כמה גורמים,” המשיך אלדובי, “ומי שמושך בחוטים, זה גדול הנוכלים שלנו מאז ומעולם, אזולאי. באמת מגיע לו תואר של רב כמו לבעל הנס. רב־נוכלים…”

“איך מאמתים את זה?”

“מפי הסוס,” הציע אלדובי, “מה דעתך?”

איתמר חייב היה לסמוך על שרגא אלדובי.

“אני לא בטוח שקל יהיה לשבור את צבר,” הוא אמר כשהם נכנסו למכונית של אלדובי, “עשרות אנשי שת”ם כבר נחקרו במשטרה בפרשות שמיוחסות לאזולאי, וכולם שתקו."

“צבר זה לא סתם איש שת”ם," הגיב אלדובי.

“וזה אומר?”

הוא מהאשכנזים ששת“ם צירפו אליהם כמו את האמריקנים המשוגועים בחברון. שיהיה כיסוי של עלה תאנה אשכנזי להסתיר את הגזענות העדתית שלהם. אזולאי קלט שהגישה הקיצונית של הרב הגאון היא בומרנג מסוכן, וצריך קצת למתן אותו. אז בשביל הוויכוח הציבורי אם הם כן או לא גזענים עדתיים, יש קבלות. הנה עוד אשכנזי אחד והנה עוד אחד ועוד אחד. צבר היה אחד האשכנזים הבכירים ש’שרדו בצמרת של המשרד, מפני שהוא חרא קטן שמנשק את התחת של הרב יעקב והפך לאיש קשר בין הדירה בנווה אביבים למבצר הגדול של הרב שך בבני ברק. קולט?”

“איך תשלוף אותו מהבית בשעה שכזאת?”

אתה יהודי משונה," גיחך אלדובי, “שאין לו מושג בלוח הזמנים של שומרי מסורת. צבר כבר מזמן נמצא בבית הכנסת הגדול באלנבי, שבו הוא מתפלל בכל בוקר. משם הוא הולך למשרד שלו, או חוזר הביתה בימי חופש כמו היום. תאמין לי שהבוקר תחכה לו הפתעה קטנה.”

בשש וחצי הם כבר חנו באלנבי מול המדרגות הרחבות של בית הכנסת הנודע. בעשרים לשבע התמתח אלדובי, כשבפתחו של בית הכנסת הופיעו אנשים אחדים שהשלימו דיבור עם בוראם.

“הנה הציפור שלנו,” הוא הצביע על האיש המבוגר, שזקנו האדום בולט למרחקים לא פחות מכרסו הגדולה. צבר היה כדרכו לבוש בחליפה כהה ותחת בית שחיו החזיק את תיק התפילין שלו. הוא שוחח עם מישהו מהמתפללים שירד אתו במדרגות, ונראה כמבטא עצמו באיטיות, בתחושה של חשיבות מופלגת.

איתמר זיהה אותו מיד.

“בקטע הזה נטפל בו במשולב. ככה זה עושה רושם,” אמר אלדובי לאיתמר כשהם יצאו מהמכונית, “ונראה מה הלאה.”

הם ניגשו לשני הגברים שהתקרבו לשפת המדרכה.

“אדון צבר?” שאל איתמר את הסמנכ"ל.

אדון צבר הנהן לאות הסכמה. מקרוב התגבר עוד יותר רושם היותו איש אדום. גם גון פניו היה סמוק, כמעט אדום כזקנו שהיה מרובד פה ושם בקווצות שיבה. אלדובי אמר לו שיש עניין לו פרטי וביקש מהשני שהסתקרן להמשיך בדרכו.

“מה הבעיה?” שאל צבר.

“אנחנו מהמשטרה,” הסביר איתמר.

“מהמשטרה?”

אלדובי שלף את תעודת קצין המשטרה והעביר אותה במהירות מול עיניו של הסמנכ"ל. “זה מה שהאיש שלי אמר לך,” הוא הפטיר ביובש.

הבעת השלווה נעלמה מפניו של חיים צבר. בבת אחת הוא נכבש להרגשת אי־נוחות. עד לרגע זה הוא היה בין הבודדים שלא זומנו לחקירה כלשהי מהקשורות בנושאי עברות שונות שיוחסו לחברי הסיעה של שת"ם בכנסת, ולפתע פתאום עומדים מולו שני אנשי משטרה, והוא נבהל. “קרה משהו?” הוא שאל, כשמבטו חולף במהירות מאלדובי לאיתמר וחוזר ומתעכב על פניו של אלדובי, שנראה לו יותר סמכותי.

“לא משהו מיוחד,” הרגיע אותו אלדובי, “רק יש חשש שמישהו פרץ הלילה למשרד שלך.”

לרגע נדמה היה לחיים צבר שעולמו מסתחרר מסביבו ורגליו כשלו מלשאת את גופו הכבד. רק אתמול קיבל אזהרה מפורשת מירושלים להעלים כל עדות הקשורה במעורבות שלו בנושא מסוים. נאמר לו מפורשות שיש אי־אלה בעיות בשטח, וטובה זהירות.

הוא חזר והעיף מבט בשני אנשי המשטרה, נשם נשימה עמוקה והתאושש במהירות, מפני שמיד לאחר ההודעה מירושלים הוא הנחה את שולה מזכירתו איך וכיצד עליה לפעול, על־פי הסיכום שלהם מזמן בקשר לזה. והיא, דייקנית וקפדנית, אמורה היתה לקחת לביתה את ‘ג’יימס’ הקטן. יחד עם זאת, כל עוד לא בירר שאכן כך עשתה, הוא התקשה להצניע את חרדתו.

“פריצה?” ללשכה שלי?" המלה הקפיצה את האיש, וכל שלוותו נעלמה. עיניו ביטאו דאגה עמוקה, כאילו היה מדובר בחשש לרכושו הפרטי. “לקחו משהו?”

“זהו בדיוק, אדוני” המשיך אלדובי בנימת אדיבות," שאנחנו לא יודעים מה נלקח משם. נודה לך אם תבוא אתנו ונבדוק ביחד."

“בטח, בטח,” מלמל צבר בהתרגשות. הוא נכנס למכונית הלבנה והתיישב בצידו של אלדובי, ואיתמר גלש למושב האחורי.

מחשבותיו התרוצצו סביב גורלו של ‘ג’יימס’, שהיה פרי המצאתה של שולה מזכירתו. כשהוא התלבט איך לשמור על המסמכים האישיים האלה, החשובים מבחינתו, שולה היא שהעלתה את הרעיון בדבר המושג ‘ג’יימס’, והציעה שהואיל ומדובר בחומר מצומצם ומרוכז, בכל עת קל יהיה לה להתחמק ולקחת אתה את התיק לביתה או למקום מסתור אחר.

לא פעם, כשחוקרי המשטרה באחת מפרשיות אזולאי התכוונו להגיע למשרדיו, הוא זכה בהודעה מראש שעלול להתבצע אצלו חיפוש, ושולה אכן הוכיחה כי ‘השיטה’ עבדה היטב. מיד היתה נעלמת עם המזוודה ומחזירה אותה בבוקר יום המחרת, לאחר חלוף הסערה המשטרתית הקטנה.

צבר התקשה להיפרד מהמסמכים היקרים האלה. הוא העדיף שהם יהיו בהישג ידו, כאילו נחשבו בעיניו למניות יקרות־ערך, שבכל רגע מסוגל היה לשזוף אותם במבטו. הוא הודה בפני שולה שאפשר שזו חולשה, אולם הוא בוטח בשם, בה, במזלו הטוב ובמתריעים. “כשהם על־ידי, אני שקט,” כך הוא נהג לחזור באוזניה פעם אחרי פעם, “וחוץ מזה, הסיכוי שיפתיעו אותנו שואף לאפס.”

היה לצבר על מה להיסמך באמירה כוללנית ומכזיבה שכזאת. במשטרה נמצאו מודיעים אחדים של אזולאי, כאלה שנמנו עם מעריציו של הגאון יעקב, והם ראו לעצמם חובה להכשיל כל ניסיון לפגוע ביוקרת שת"ם. על אף שלא תמיד עלה בידם לחדור ולהתברג במוקדי החקירות המסועפות, הם הוכיחו לעתים קרובות את אמינותם הגבוהה בתחום הדיווח וההתרעה.


שיחק לו מזלו של צבר שמסיבות שונות, להוציא פעמים אחדות של אזהרות־שוא שקיבל, דילגו עליו החוקרים עד לאותו בוקר, לפי שהיה זה מן המפורסמות שבגלל אשכנזיותו נזהרת צמרת שת“ם מלערבו בעניינים חשאיים. את השמועה הזאת, כוזבת כמובן מעיקרה, טרחו להפיץ שליחים שונים, מהם כאלה שנמנו עם אנשי שת”ם במשטרה.

לעומת זאת טרחו אותם מדליפים לדווח עליו כעל האשכנזי התורן המופקד על מידע שאיננו קשור בשת"ם אלא בכלל אזרחי המדינה. עובדה שלא הטרידו אותו עד עצם היום הזה, להוציא לעתים שיחות טלפוניות בשאלות משניות. משום כך נתקהתה במידה לא מבוטלת הזהירות שנקט. למרות זאת הוא הופתע, כי לא העלה בדעתו אפשרות שדווקא סתם חוקרים רגילים, שאינם קשורים כלל בחקירות של היחידה הארצית המטפלת בתיקי אזולאי, יגיעו למשרדיו בעקבות חשד של פריצה, שאולי הסתכמה בלא כלום.

אלא אם כן בוצעה הפריצה כדי להשיג אותם מסמכים…

“יש משהו מיוחד אצלך בלשכה?” שאל אלדובי כשביצע פנייה לעבר רחוב אחד העם.

“אולי לא זהב,” ניסה צבר להתלוצץ, “אבל לא מעט מידע ששווה זהב לכל מיני גורמים.”

“יש לך מושג מי מעוניין בחומר הזה?”

“יותר קל לשאול מי לא מעוניין,” התנשף הסמנכ"ל בהתרגשות. “תגיד לי, אתם ממרחב הירקון?”

“בכל זאת, יש לך איזה חשדות כלשהם?” המשיך אלדובי בשלו, כשהוא מתעלם משאלתו של צבר. “אם נעשה איזה אלימינציה, אולי נגיע למי שפרץ. אתה לא חושב?”

“באמת אני מעריך את זה. אני אחשוב על זה. אבל קודם נגיע לשם. והעיקר שהשם יברך אתכם, באמת,” צבעי פניו התחלפו במהירות מחיוורון אפור לסומק עז, ונראה שחש באי־שקט הולך וגובר, כי למרות שחלונות הרכב היו פתוחים ורוח בוקר נעימה נשבה פנימה, הוא היה מיוזע כאילו שמש לוהטת קופחת על ראשו.

עוד לפני שאלדובי בלם את הרכב בחניון התת־קרקעי של מגדל שלום, בקרבת המעליות, כבר זינק צבר ממקומו ושעט אחוז בהלה לתוך המעלית, כשאיתמר ואלדובי נצמדים אליו. הוא מלמל מלמולים משונים בינו לבינו עד שהגיעו לקומה הארבע־עשרה, היכן שהתפרץ מהמעלית ושוב נחפז בצעדי דליגה משונים, כשכרסו הענקית מיטלטלת לפניו כמעמסה מכשילה.

הוא נעצר מתנשם בכבדות על־יד הדלת של מזכירות לשכתו והתקשה להסתיר את הרעד המקשה על ידיו כשניסה פעם ועוד פעם לפתוח את הדלת במפתח המיוחד. לבסוף הצליח, וכשהדלת נרתעה לאחור, הוא שלף ממחטה גדולה וניגב את פניו.

“איך פרצו? דרך הדלת?” הוא שאל כשהם נכנסו לחדר המזכירות. הוא העיף, מבט מסביב, והמתח בפניו התפוגג במידה ניכרת כשהוא לא הבחין בשום בלגן המאפיין פריצה. לכאורה הכל נראה בסדר גמור. “תגידו לי איך זה קרה ואיך זה נודע לכם. בבקשה.”

אלדובי היה מומחה במכירת קשקוש בגרוש וכך נהג גם הפעם כשמכר קשקוש על נפילה במתח החשמל, שלאחריה נשלחה ניידת למגדל שלום ותוך הבדיקה הם הבחינו במישהו שהצליח להימלט מכיוון האגף של צבר.

“אבל אין כל סימן לפריצה,” תהה הסמנכ"ל.

אלדובי גיחך. “פורץ חכם לא סוחב אתו כלי פריצה שמשאירים סימנים,” הוא הסביר לסמנכ"ל, “כל מה שהוא צריך זה רק כמה מפתחות מתוחכמים עם חוטי ברזל קצרים בעוביים שונים, והוא יפרוץ כל דלת מבלי להשאיר סימן.”

“אנ’לא רואה פה שום דבר מיוחד,” הפטיר צבר. תחילה הוא פנה במהירות לעבר שולחן מזכירתו, בחן את המגירות לצאת ידי חובת הצצה, ואחר כך מיהר לפתוח את הארון שלה, שבו נמצאו התיקים האישיים שלו.

נדמה היה לו שלבו מדלג על פעימות אחדות משהבחין במזוודת הבונד ששכבה במקומה הקבוע על־גבי המדף התחתון.

“שולה!” חלפה בו המחשבה, “כנראה שמחמת בלבול ערב החג היא שכחה לקחת לביתה את מזוודת המסמכים!”

המחשבה שאילו חדרו פורצים למטרה הזאת והיו מגלים את המזוודה, עוררה בו פלצות. הוא כרע על ברכיו באיטיות לוודא שלא רוקנה מתוכנה, פתח אותה, הציץ ונרגע בבת אחת. הכל היה כשורה, הקלסרים היו במקומם וגם העיתון שהניח מעליהם, תודה לאל.

אלוהים באמת לא נוטש את נאמניו…

משנחה דעתו, הוא נחפז לעבר לשכתו ועלעל בקדחתנות במסמכים השונים שנמצאו בשני המגשים של החומר היוצא והחומר הנכנס. בבת אחת הוא פלט אנחת רווחה וניכר היה בפניו שנרגע.

“זה בסדר,” הוא אמר להם בשביעות רצון ניכרת, “אם מישהו היה פה, אז לא לקחו שום דבר. לא מהמשרד הזה. אולי ממשרד אחר. אולי מהדרכונים.”

אלדובי המשיך לחייך את החיוך המשונה שלו, שלעתים לא היה ברור אם זה באמת חיוך או סתם העוויה משונה של השפה התחתונה העולה ומטפסת על העליונה כדי לייצב את הסיגרית שלו.

הוא עקף את השולחן ומשך אליו את המסמך הכתוב בכתב ידו של צבר, שהיה מיועד לראש העיר בקשר להקצבה המיוחדת, והניח אותו במרכז השולחן כשצבר תוהה ומוחה. “מה זה? למה אתה לוקח מסמך שלי?”

“יש לנו רושם שאולי בכל זאת חסרים מסמכים הנוגעים למכתב הזה.” אלדובי פנה לאיתמר, “תראה, זה לא נראה לך כמו אחד מאותם מסמכים?” הדיבור הכוללני גרם לצבר תחושת מועקה כבדה. הם ראו שהוא משחרר את קשר עניבתו וחוזר ומנגב את פניו מהזיעה.

איתמר בדק את המכתב והנהן.

צבר היה מבוהל. “מאיפה נלקחו המסמכים האלה?”

“אם הם לא חסרים אצלך, אז צריך לבדוק במזכירות,” אמר איתמר, ועוד לפני שצבר הגיב, הוא יצא לחדר המזכירות והוציא מהארון את מזוודת המסמכים. הוא חזר ופתח אותה על שולחנו של צבר, משך מתוכה שני קלסרים, האחד נושא את השם ‘מבצע טהר’ והאחר בשם ‘דורות’, והניח אותם בצד המסמך שחיכה לטיפול של שולה המזכירה.

“יש לך מזל,” הוא אמר לצבר, “באמת לא גנבו את התיקים האלה, שהם בטח חשובים לך.”

הם עקבו מתוך סקרנות אחרי הבעת פניו של צבר. הזיעה התפרצה שוב וזלגה במורד פניו. שפתיו התייבשו, והוא העביר עליהן לשון פזיזה, ואז הסיר מראשו את המגבעת השחורה ונשאר חבוש כיפה, שהיתה מונחת במרכז הקרחת הגדולה שלו. ביד רועדת הוא חזר והרחיב עוד יותר את קשר העניבה המשוחרר, כאילו עצם העינוב גורם לו תחושת חנק. לשונו חזרה ועברה על שפתיו שהכחילו מחוסר חמצן בגלל התרגשותו העזה, שלא הצליח לחפות עליה.

“אתה לא מרגיש טוב?” תהה אלדובי. בלי להמתין לתשובה יצא לחדר המזכירות וחזר והושיט לצבר כוס מים. צבר שתה במהירות מהמים והחליק כשק כבד לתוך כורסתו.

“מה אתם באמת רוצים?” הוא שאל באפס־קול.

“אתה יודע,” אמר איתמר והתיישב על קצה המכתבה.

“לא… לא יודע…” עיניו בהביעו חרדה עמוקה. הוא פנה לאלדובי: “תגיד לי אתה, אדוני, מה הבעיה?”

אלדובי הצביע בשרבוב סנטר מרובע בכיוון של איתמר. “הוא כבר אמר לך, אתה יודע. אז איש מנוסה כמוך, מר צבר, יודע מתי נגמרות ההצגות.”

צבר ניסה להתחמק. “אני לא מרגיש טוב, תביא רופא.” חריפותו הנודעת נמוגה פתאום כלא היתה. ברגע ששני התיקים הונחו לפניו, הוא ידע שהשניים הסוגרים עליו משני צידי המכתבה הגדולה יודעים הרבה יותר ממה שהם מוכנים לגלות. הם רצו שהוא יעשה צעד משמעותי לקראתם.

“מר צבר,” אמר אלדובי, "אני יודע שאתה לא מרגיש טוב. גם אני הייתי מרגיש כמוך באותו מצב. אז בוא, נדבר לעניין, ותעשה מה שאתה רוצה אחר־כך.

“לא, אין לי מה להגיד. אבל אולי תגידו לי אתם לאיזה יחידה אתם שייכים?”

“אין לזה חשיבות,” אמר איתמר.

“אולי לך לא!” פתאום השתנה צליל הדיבור של צבר. הוא נאחז בשרידי סמכות והושיט ידו לעבר הטלפון. “צלצול אחד למפכ”ל, ונדע מי אתם בכלל!"

“צלצל,” אמר אלדובי והצביע על שני התיקים המונחים על השולחן, “ואני מבטיח לך שמחר, יום שישי, תראה כותרות מעניינות בעיתונות.”

למלים האלה היתה השפעה מיידית על חיים צבר. פתאום חזר ואיבד באחת את מידת הסמכותיות, שלרגע נאחז בה בייאוש. השניים שמנגד לא השתמשו בכוח. הם רק הניחו אצבע על התיקים והם הזכירו את העיתונות, כלב השמירה האחרון של השפיות. הזיעה חזרה ופרצה מכל נקבוביות עורו, והוא הרגיש שאפילו הלבנים שלו נעשו רטובים בִּן־רגע, כאילו השתין בתחתוניו. הוא תפס את הכוס, משך לגימה חטופה ולחלח בלשון נחפזת את שפתיו היבשות במתבקעות.

“רק תגיד לי מאיזה יחידה אתם. זה כל מה שביקשתי,” הוא אמר בקול רועד, שהסגיר את חרדתו.

אלדובי המשיך להתעלם מהשאלות של הסמנכ"ל ומשך מכיסו את קופסת הגפרורים בשביל להצית אש בסיגרית, שהתחילה להירטב בזווית הפה. צבר עקב במהופנט אחר תרגיל הצתת הגפרור ביד אחת. אלדובי הפריח עננת עשן וחזר והתמקד בצבר ואמר בשקט: “עכשיו אתה תגיד לנוּ, מה זה כל הסיפור הזה על התינוקות?”

שעון הלב של צבר דילג על כמה פעימות אחדות. במסמכים שבשני התיקים לא היה שום דבר המזכיר בכל צורה שהיא את המלה ‘תינוקות’, או שיש בו לחשוף את מהותו של ‘מבצע טהר’. ואילו שני הגברים שלפניו, המבוגר בעל הפנים של מתאגרף והשני יפה התואר שהבעתו קשה לא פחות, היו מצוידים במידע, שבידיים לא נכונות עלול היה לגרום לשערוריה אדירה.

ושניים אלה היו בהחלט ‘ידיים לא נכונות’.

“אני לא מרגיש טוב,” מלמל צבר. פניו נעשו שקופים. הוא ידע בדיוק איזה צרה נחתה עליו פתאום.

“אתה עוד תרגיש יותר רע,” ניחם אותו אלדובי והתחיל לפתוח את התיקים. “ממתי משרד הפנים מתעסק בברית מילה, הה? ממתי אתה מוריד הוראות לראשי עיריות להעביר תשלומי כסף מקרן אנונימית למוסדות דת שצריכים להעביר אותם אחר־כך למשרד חקירות שין דורות ושו”ת?"

“זה עסק מסובך,” מלמל צבר, “אתה לא תבין…”

איתמר חייך. “בטח מסובך. אולי תתחיל מהקרן המיוחדת? מה המטרה של הקרן? מאיזה מקורות ממנים אותה?”

“זה קרנות שאושרו בדרגים ממשלתיים,” אמר צבר וגנח, כשהוא נתקף בשיעול קשה.

אלדובי שילב זרועותיו על חזהו, מבקש להדגיש שלרשותו כל הזמן שבעולם. “תסביר לשוטר הצעיר הזה, מר צבר,” הוא הציע, “תסביר לו איך זה עובד. תסביר לו איך אתם מכניסים כגנבים לאור היום את היד שלכם לכיס של כל אזרח קטן ואפור ומוציאים משם את כל מה שאתם יכולים. תסביר איך נולדת רשת קרנות בכל יישוב שלא תמיד האוצר מממן, ובגלל זה יש לך ברשת הזאת שליטה מוחלטת. תסביר לו איך ברור לכל ראשי העיריות והמועצות שאישור התקציבים שלהם תלוי בכם, ובלי לספק כל תביעה שלכם הם בצרות. תסביר לו, אדון צבר, את הפרינציפ הקדוש ‘שמור לי’ של מדינת היהודים. אתה שומר לאלוהים, והוא שומר לך.”

צבר חזר והשתעל. היה זה שיעול עמוק. אלדובי החליק מעל השולחן, ניגש ופתח את החלון, ומשב רוח קל חדר פנימה. אולם צבר המשיך להשתעל ולהזיע. הלחץ הנפשי התחיל לגרום לתגובה גופנית שלא שלט בה. ואלדובי בשלו.

“תרשה לי, מר צבר, להסביר לעמית הצעיר שלי באיזה חכמה אתם עובדים,” הוא חזר והתיישב על גבי השולחן. “אם אני אטעה פה ושם, אני מחכה שתתקן אותי.”

ואzואז הוא אמר שהוא לוקח כדוגמה את נתניה שמתקנאת בהרצליה, שכנתה בדרום, ורוצה גם היא להקים מרינה. אבל למרינה צריך להכין תשתית של כבישים, ביוב, מים וחשמל. וזה עולה מיליונים. עשרות מיליונים. נכון שלפעמים העירייה רואה בזה אחריות שלה. עניין של פיתוח תשתית לטובת כלל הציבור. אבל לפעמים, כמו בנתניה, זה היה תנאי מתנאֵי המכרז שיזם מסוים זכה בו, ועליו האחריות. אבל היזם, שכמו כל בעל רכוש צריך לשלם אגרת ביוב, אגרת כביש ומדרכה, בא ואומר לחבר שלו ראש העיר: שמע, אין לי כסף בשביל זה, וכדאי שתמצא פתרון על חשבון האזרחים. אז יש לראש העיר בעיה. מפני שעם כל הרצון לעזור ליזם, גם לעירייה אין כסף. אז מה עושים? הולכים לשר הפנים הממונה על העיריות, והוא תופס עניין ואומר: אוקיי. אני אתן ערבות בנקאית, נניח לחמישים מיליון שקל. אבל כשאתם תקבלו את הכסף הזה, אתם מורידים ממנו קודם כל סכום כסף. נקרא לזה מעשר לענייני תורה. אז כמה מיליונים חביבים נעלמים בשקט, ועושים מהם קרן מיוחדת לצורכי מוסדות דת. אז גם אלוהים מבסוט, וגם העיר נהנית הנאה כפולה. יש תשתית למרינה, ויש גם קרן נוספת שמנוהלת בעצם בשלט־רחוק על ידי אדון חיים צבר והפטרונים שלו. ואחר־כך במשך שלושים שנה משלמים כל אזרחי נתניה ממסיהם הכבדים את החזר קרן הגנבים מכיסם, מפני שמישהו בכל זאת צריך להחזיר את ההלוואה לבנקים.

“קומבינה אמיתית,” אמר איתמר.

אלדובי השמיע גיחוך מבטל. “בדיוק כך. עכשיו יש לנו מה שנקרא ‘קומבינה’ מפולפלת. וככה זה עובד. לנציגי מפלגה מסוימת במשרד הק.ג.ב. הישראלי יש פתאום המון קרנות והמון כוח כלכלי.” הוא פנה לסמנכ"ל החרד. “טעיתי במשהו, מר צבר?”

צבר חזר והשתעל ושוב תפס ביד רועדת את כוס המים ולגם לגימה חטופה. הוא חזר ומחה את אגלי הזיעה מפניו, ושפתיו הכחילו עוד יותר כבתחילת התקף־לב. אלדובי לא התחשב בו. היה לו ניסיון עצום בחקור. הוא ידע להבחין ממתי ההרגשה נובעת ממצוקה נפשית, ומתי היא נגרמת ממצוקה גופנית. האיש שלפניו סבל ממתח רב. “תגיד לי, מר צבר,” הוא אמר, “מה זה ‘מבצע טהר’? את מי צריך לטהר, אדון צבר, אותי הטמא? או אולי אותך?”

עיניו של חיים צבר נדדו בהילות מפניו של איתמר לפניו של אלדובי ושוב לפניו של איתמר. הם ישבו מולו שלווים, רגועים, וביניהם חצצו התיקים המרשיעים.

“אני לא יודע על סמך מה אתה חוקר אותי… יש לך תלונה נגדי? אני רוצה לדעת!” הוא התריס כמעט בזעם.

איתמר משך ממעיל הרוח את מעטפת התצלומים. הוא הוציא שניים. אחד שצולם בפתח הקומונה ביפו, ושם הוא נראה ביחד עם עזריה. השני שצולם במחנהו של בעל הנס, ושם הוא נראה בחברתם של בעל הנס עצמו וקצין המבצעים הגוץ.

“'סתכל, מר צבר, יש קושי בזיהוי של מישהו?” הוא לגלג.

מבוכתו של צבר נתעמקה. הוא הבין את משמעות התצלומים ומעבר להם. ייתכן שכבר זמן־מה הוא נתון במעקב, וכל צעד שלו מבוקר ומפוקח על־ידי אותם שוטרים מסתוריים.

“זה לא אומר שום דבר,” הוא ניסה להיחלץ ממבוכתו, “בכל יום אני מבקר בהמון מקומות. זה חלק מאופי העבודה שלי. אני לא יודע מה אתה רוצה להוכיח לי, פרט זה שאתה נצמד אלי כבר איזה זמן.”

“אוקיי, מר צבר,” אמר איתמר, “אתה לא יודע. אז תסביר את זה.” הוא שלף מכיסו צילום של המזכר שקיבל מגלינה ופרש אותו לעיניו המתרחבות של צבר. “מכיר את כתב היד?”

צבר שתק.

“אתה רוצה שאני אביא לך רשימה יותר ארוכה שנמצאת כאן?” המשיך איתמר בהגברת הלחץ והעיף מבט באלדובי.,תגיד לו, אדוני."

אלדובי גחן לעבר הסמנכ"ל עד שהסמיך פניו לפרצופו של הפקיד הבכיר. הסיגרית שחזרה וכבתה כמעט ופגעה במרכז פניו האפורים של צבר.

“אתה חושב שאין תלונה?” אלדובי הזדקף וקבע את עיניו באיתמר, “הוא חושב שאין תלונה.” ושוב פנה וגהר מעל צבר. “יש עשרות תלונות, מר צבר. מה ביחס לתינוק שנרצח בנוף ים? מה ביחס לתינוק הפצוע מבת־ים? ומה בעניין התינוק מירושלים? מה בקשר לתינוק ברעננה, שכל הפרטים שלו כתובים פה ביד שלך?”

“אני לא פצעתי אותו…”

“לא במישרין. אבל אתה חלק מזה.” אלדובי התמיד בקרבתו לצבר. עד שהאיש המיוסר נרתע לאחור כדוחק את ראשו בגב הכורסה. “אתה שותף לרצח, לחטיפה, לתקיפה, לפציעת אדם, לעיסוק ברפואה בלי רישוי. אתה רוצה עוד סעיפים? כבר יש תלונה על זה במשטרה ויש עוד תלונות. אנחנו מנופחים מתלונות…”

“אין תלונות… זה שקר…”

“מי אמר לך שטות שכזאת?” לעג אלדובי.

“אמרו לי…”

“אמרו לך? מי זה אמרו לך?” אלדובי לא חיכה לתשובה. הוא תפס את עניבתו של צבר וכרך אותה במתינות סביב כפו הרחבה, כשהוא מתחיל להדק אותה באיטיות. “כמה תלונות אתה חושב שמחקו?”

“אין תלונות… אנ’לא יודע על מה אתה מדבר…”

“סיפרו לך סיפורים, צבר.” הפעם הוא השמיט במכוון את התואר ‘מר’. צבר נהיה סתם מישהו. סתם אחד בשם צבר. “כדאי שתדע לא מחקו אפילו תלונה אחת, צבר. כל מה שהיה, נשאר קיים. הכל רשום. הכל מתויק במחשבים הכי סודיים, שאתם לא יכולים להגיע אליהם. תאמין לי. בשביל זה אני פה. לעשות לך את טובת חייך ולהסביר לך באיזה ביוב אתה נמצא, ושהסרחון שנודף ממך מגיע רחוק מאוד.”

“יש לי לחץ דם גבוה.”," מלמל צבר חלושות.

“גם לי,” אמר אלדובי, מה לעשות? תוצאה של הגיל."

“אני סובל מתעוקת לב…”

אלדובי לא היה איש שעובדים עליו עם שטויות בריאותיות. הוא חי את הגיל, שלכל איש שני יש בעיות של כולסטרול, שומנים לא טובים, לחץ דם ובעיות לב. אם צריך היה להתחשב בכל הנתונים הרפואיים של צבר, אז פלא היה שהמדינה הזאת תפקדה עם גברים מעל גיל ארבעים וחמש. אולם כל אחד מעל הגיל הזה, אפילו אלה שמתנהגים כ’מר עולם', נזכר פתאום בשעת חקירה משטרתית שהוא חולה. מה זה חולה, עוד מעט גוסס.

“שמע, צבר,” הוא אמר בשקט, “אני לא רוצה סתם להציק לך, אבל באלוהים שאם לא תשתף פעולה מתוך הבנת חומרת המצב, אני אטפל בך בנוסח אלדובי, עד שלא ידעו אם אתה ספרדי מאושכנז או אשכנזי מסופרד. אתה אפילו עוד לא יודע מה שאנחנו יודעים. פה לא יעזרו לך כל קדושיך, וזה כולל את יעקב ושך. אבל אם אתה רוצה לחזור היום לאשתך מבלי שתעשה זמן בחדרי המעצר הרקובים שלנו, אז שלא תפספס את ההזדמנות שלך.”

אלדובי רמז לאיתמר, וזה לקח את הכוס, יצא שוב לחדר המזכירות, ומילא אותה במים. הוא חזר והניח את הכוס לפני הסמנכ"ל, וצבר תפס אותה וגמע גמיעות בהולות בזו אחר זו.

“איך עכשיו לחץ הדם?” שאל אלדובי, “אם זה לא יותר טוב, תראה שזה יהיה יותר טוב אחרי שתסביר איך סחטת כספים בשביל סוכנות דורות.” הוא צייץ בלשונו לאחר שנפטר מבדל הסיגרית והניח אותו במאפרה. “רק בשבוע האחרון גלגלתם יותר משלושה מיליון שקל. בשביל מה העברת להם סכום כזה? בשביל מי עשית טובות כאלה? אתה חושב שהמישהו הזה יבוא להוציא אותך מהבוץ? תאמין לי כשאני אומר לך שזה לא יקרה. ברגע שידעו שהיינו פה, ידעו שאתה שרוף. מחוק. לא שווה שום דבר. אפס מאופס.”

המלים הקשות של אלדובי נפלו על צבר כעל קרקע חרושה. החוקר המשופשף ידע שלשון בוטה וגסה כלפי אנשים בעלי מעמד מסוגלת יותר מכל שיטה אחרת להשיג את הרחבת לועם.

“אתה יודע למה ההם מסוגלים,” אלדובי המשיך לזעזע את צבר. “לכל. איפה אתה עובד, צבר? מגדל שלום,” לא? מכאן כבר קפצו אל המוות כל מיני אנשים למצוא פתרון לבעיות שלהם. אז אתה חושב שהם לא יחשבו איך להיפטר ממך? זו בעיה לפתוח חלון פה, בקומה הארבע־עשרה? תראה איזה צורה מכוסחת תהיה לך כשתתפזר על המדרכה. אבל אולי זה יותר טוב ממה שאנחנו מציעים לך אם תדבר. אם תדבר, אנחנו לא מערבים אותך. אתם קם והולך מפה כאילו לא היה דבר." הוא הפנה את מבטו לעבר החלון הגדול. “אם לא, תמיד ישנה האלטרנטיבה האחרת, לא?”

אלדובי התיישב על יד המכתבה, רגל אחת נסמכת על הרצפה, השנייה נעה באיטיות קדימה ואחורה, כמו מטוטלת של שעון, שצבר קבע בה את מבטו כמהופנט. אלדובי מנה אחד לאחד את כל האישומים הפליליים שיופעלו נגד צבר, החל בשותפות ברצח ועד למעשי מרמה בידי ממונה, סחיטת ראשי ערים ומועצות לעניינים לא ברורים, וייתכן שאפילו יואשם בכך שחלק גדול מהכספים זרמו לכיסו או לחשבונות נסתרים שלו בשוויץ.

החוקר לא היסס מלהשתמש בכל תחבולה מוכּרת לו. הוא רצה לשבור מהר ובאלגנטיות את האשכנזי התורן הבכיר של שת"ם במשרד הפנים.

“אתה לא שייך להם,” הוא אמר לצבר אחרי שהסביר לו את חומרת מצבו. “הם יזרקו אותך לכלבים. לא יגֵנו על אינטרסים שלך. מפני שאתה אשכנזי. אשכנזי שהוא ספרדי על תנאי. הם צריכים אותך כמו צריכים את החוזרים בתשובה מאמריקה. את אלה ששלחתם לבצע את הבריתות. שאם יקרה משהו, אז אולי תהיה להם איזה הגנה בגלל הפספורט האמריקני שלהם. דבר, צבר. תגיד מי עומד מאחורי כל המערכת המתוחכמת הזאת ולמה. יהיה לך הרבה יותר קל.”

“זה לא אני,” מלמל צבר, “השם יתברך יודע שזה לא אני.”

אלדובי חיים אליו בידידות. “אתה, אני והשם יתברך יודעים שזה לא אתה. אבל אף אחד לא יקנה את זה. רק אם תשתף פעולה.”

“אני בסך הכל תחנת מעבר. זה ההוראות מירושלים…”

זאת היתה המלה הראשונה שהוכיחה שצבר מתחיל להיסדק. הלחץ של אלדובי והמשחק הזריז בינו לבין איתמר עשו את שלהם.

“זה הטלפון של הסיעה?” איתמר עשה צעד בתורו. הוא רשם את מספר הטלפון שמצא שם בלילה והניח את פיסת הנייר לפני צבר.

“כן…”

“אתה מדווח לו ישירות?”

צבר הנהן כמאשר.

אלדובי התערב. “לא שמעתי את השם שלו. איך אמרת שקוראים לו?”

“אזולאי…”

“סתם אזולאי? יש אזולאים בלי סוף. מהאזולאי המלוקלק של העבודה ועד לאזולאי ההוא… מה שמו המלא?”

“אהרון אזולאי.”

אלדובי משך מכיסו את קופסת הסיגריות. “זאת כבר התחלה יותר טובה,” הוא אמר לצבר.

,אני לא רוצה לשלם בשביל אחרים."

“מחשבה נכונה,” הסכים אלדובי.

“הלב שלי לא יעמוד בזה.”

“אני לא קרדיולוג,” אמר אלדובי, “אבל אתה יודע מה המצב שלך. אם אתה לא מזמר, אז אני לוקח אותך ישר מפה לאבו־כביר ומחר מביא אותך לפני שופט, ותאמין לי שעל סמך כל התיקים המעניינים האלה, אתה מקבל הארכת מעצר עד להעמדה לדין. אני נשבע לך שככה יהיה.”

“אני רוצה לחזור מפה הביתה.”

“יש על מה לדבר,” הבטיח אלדובי.

מרגע זה התחיל צבר לשפוך את מטעני המידע שלו בלי מעצורים. כאילו הוציא והניח לפניהם את פקעת אריאדני והתחיל למשוך בחוט, שכל משיכה בו מובילה ברגע זה לאיש אחד, לאהרון אזולאי, ראש תנועת שת"ם. צבר ניסה לצמצם את המעורבות שלו כקובע מדיניות. בסך הכל הוא היה מבצע את ההוראות שקיבל ישר מאזולאי ומהאנשים שפעלו בשמו, ועל זה הוא נשבע בכל היקר לו.

“ספר לנו מה זה ‘מבצע טהר’,” הציע אלדובי.

איתמר הקשיב מתוך סקרנות הולכת וגוברת להסבר המרתק של צבר. האור ששפך צבר על המבצע, הוכיח כי אכן אלדובי היה בקי בסתרי החשיבה המסורתית, וצבר גם הצדיק את מה שחשב אלדובי לגבי היעד והרבה יותר. מדובר היה בשורה ארוכה של מבצעים הקשורים בתעניות, במצוות ובעשייה נמרצת של מעשי צדקה, ואחד מהם היה מילת התינוקות שלא הובאו בברית. לצורך מסכת המבצעים, שמרביתם נועדו להיטיב עם אנשי התנועה הדחוקים ולשפר את תאי חייהם, התגייסו מאות רבות מפעילי התנועה. ורק בנושא הנימולים נמסר העניין לביצוע באחריותו של בעל הנס, ממעריציו הגדולים של הרב הגאון. צבר הדגיש את עצמת רוחניותו הטהורה של מנהיג שת"ם, ולפיכך, כדי להוקיר טוהר שכזה, הורה אהרון אזולאי לכנות את האופרציה המורכבת בשם ‘טהר’.