פרק א': האלה עשתורת    🔗

“מובי דיק” הוא שמה של ספינת־צוללים לבנה. זאת איננה ספינה רגילה, כפי שרגילה העין לצוד; היא תוכננה ונבנתה בידי גדולי היוצרים בתחום הטכני־הימי, ובתחום ההתנעה הסילונית של העידן שלנו.

הספינה הלבנה “מובי דיק”, נבנתה למבצעים ימיים, המצטיינים באתגרים קשים. היא בנויה מלוחות פלדה שחושלה בכורי־התכה מיוחדים. היא מסוגלת לבצע פעולות תת־ימיות, המעוררות השתאות גם בלב אלה, שסודות העולם התת־ימי גלויים לפניהם.

בעליה של הספינה, יצרן גדול של מנועי סילון לטילים בארצות־הברית, הקפיד כי הספינה תעוצב בדמות הלויתן הלבן והענק, גיבורו של הסופר האמריקני הרמן מאלויל, שהפליא בתיאור מלך הלויתנים של הים הצפוני. לפיכך גם נקראה בשמו של הלויתן, מובי דיק. כפי שיצירת הסופר האמריקני ביקשה לבטא שאיפת האדם להגיע לסוד היקום, כך גם נועדה הספינה לשמש מכשיר־עזר להגשמת שאיפת בעליה, אשר השתוקק לחדור לעולם התת־ימי ולחשוף רזיו.

כעת היתה הספינה, המצויידת במיטב המכשירים המדעיים לחקר מצולות־ים, נתונה לפיקודו של ידידי הוותיק, הצולל והארכיאולוג הצעיר, ליאונרד גראהם, מדטרויט שבארצות־הברית.

ליאונרד גראהם, שחזותו קשוחה כמתאבק מוצק, שירת בעבר בחיל הנחתים האמריקני, ויצא לו שם כמומחה בתחום הצלילות הליליות. מאחורי החיוך התמים ושובה הלב, השרוע על פניו המנומשים ושזופים, הסתתר צעיר עקשן ונועז; הוא היה איש־מלחמה מצטיין במעמקי הים, שהפך תורת הלחימה שבידו, קרדום לחשוף מימצאים ארכיאולוגיים, שהים כיסה עליהם מזה דורות רבים. הוא גם הקים וטיפח באהבה מוזיאון מיוחד לאותם מימצאים, שנחשפו במעמקי הים, ובעיקר בזירת הים התיכון, ששימש ערישת דרכי התקשורת של העולם העתיק.

מדי פעם, היה ליאונרד ידידי, מגיע עם ספינתו הלבנה, המוזרה והמרתקת בצורתה הנפלאה, לחוף אחת ממדינות המזרח התיכון השוכנות ליד הים. עכשיו, בסתיו זה של שנת אלף־תשע־מאות־שישים ושבע, הגיע לחוף ישראל, במגמה לבצע סקר תת־ימי של נמלים עתיקים, ששרידיהם נתגלו בעתלית ובעכו.

אולם בשעה זו ממש, עדיין רחוק היה ליאונרד מלהשיג מטרת ביקורו. במקום שימצא עם ספינתו וחבר צולליו המאומנים בנמל עתלית, היה כעת בלב־ים, במרחק של קילומטרים אחדים מהר הכרמל, בקו צפון־מערב. כשספינתו הלבנה שקועה במים, הודות לכושר צלילתה. רק הדבשת הגמלונית והשקופה של חדר גשר־הפיקוד, בלטה מעל לפני הים. אולם, מחמת העלטה הכבדה, קשה היה להבחין בה גם ממרחק של מטרים אחדים.

בחדר גשר־הפיקוד, צמודים לחזית המורכבת מלוחות של זכוכית שקופה ומשוריינת, המסוגלת לעמוד בלחץ של מים אדירים, בשעת צלילה למצולות, ניצבנו ארבעת הרעים; ליאונרד גראהם, דויד גל איש קיסריה, לואיג’י דונטאלו האציל מוונציה ואנוכי. בדממה הכבדה ששררה, שמענו רק פעימות שקטות וקצובות של המנוע החזק, שייצב כעת את הספינה בזוית מיוחדת, זו שאינה שקיעה ואינה ציפה.

עמדנו וחכינו לבאות, מאז ירד הלילה כשטיח ענק, המתפרש על פני מרחבי הים הרוגע. ציפינו לבואה של ספינת־צוללים אלמונית, במטרה למנוע מאנשיה להשיג גברת מקסימה ועתיקה, ששכבה אי־שם על קרקע הים.

מדי דקה היתה הספינה האלמונית עשוייה להופיע מכיוון בלתי־ידוע. לפיכך, נזהר ליאונרד מלהפעיל הפעם את הזרקורים המיוחדים, המסוגלים להאיר שטח רחב בקרני אינפרא־אדום, בלא שזר ישגיח במטח האור, כל עוד הוא ניצב מנגד. משום־כך, מחמת החשש שמא תופיע הספינה האלמונית מאחור, הפעלנו את מסך הרדאר, שמחוגיו נעו על צירם ללא הפוגה.

התבוננתי ברעי. מתיחות ניכרה בהם. לואיג’י יפה התואר, החליק בלא־משים בכפו על־גבי חזהו המוצנע בחליפת גומי ספוגי, שנועד להגן מצינת המים. הצולל האיטלקי, שהתפרסם באירופה בכינוי “נסיך הצוללים”, היה אחד האנשים שהערצתי.

לואיג’י דונטאלו, היה בן למשפחת אצולה איטלקית, בעלת מסורת רבת־שנים ורמת־מעלה בוונציה, עיר התעלות, השוכנת לחוף שפתו הצפונית־מערבית של הים האדריאטי. משפחתו של לואיג’י, נמצאה בוונציה החל מהמאה החמישית, ובעת שזו הפכה לרפובליקה עצמאית, כבר נמנתה על המשפחות השליטות.

ידידי לואיג’י היה צייר־אמן. בציוריו היפים ניכרה השפעת קסמי העולם התת־ימי, שנופיו המסעירים והמקסימים, עולים על נופי היבשה. לואיג’י ידע לדלות רשמים ממעמקים ולתת להם ביטוי אמנותי מיוחד. הוא עצמו, היה צולל מובהק, כמו נולד לחיות במים עמוקים.

מפליא הדבר, כי לואיג’י, ששימש דוגמא לגינוני התרבות האירופאית, דמה לרעו שניצב בצידו, דויד גל הצולל מקיסריה. הדמיון שהיה ניכר בחזותם, הן בשל קומתם התמירה ועורם השחום, המדגיש תוי פניהם היפים, ניכר גם בשל יחסם המאופק והנבון וסובב אותם. מענין עד־מה הצעיר יליד הארץ, המחוספס לכאורה, בלבושו וגינוניו, דומה היה לאציל האיטלקי שנולד בארמון מפואר, הניצב על שפת “קאנאלה גראנדה”, היא התעלה הגדולה, המשמשת כרחוב המרכזי של וונציה, מלכת הים האדריאטי.

כולנו כאיש אחד, ניצבנו בשעה זאת בדממה, ממתינים לרגע בו נרד לתחתית הספינה השקועה בים, כדי להחלץ מתוכה לצלילה שנועדה להציל את הגברת העתיקה, מידי הכנופיה שביקשה לחמוס אותה.

בלילה זה, המיותם מירח, זהרו רבבות כוכבים במשנה־זוהר מרצד, מדגיש בחריפות שחור־השמיים, ופני הים הנוהם חרישית. שלווה מרגיעה היתה נסוכה על־פני כל. אך ידענו כי בעוד שעה קלה, מצפה לנו מאבק קשה בעומק של ארבעים, או אף חמישים מטרים מתחת לפני הים, מקום בו שולטת עלטה שחורה כזפת.

– ספינה מתקרבת!

הקריאה פרצה מגרונו של ליאונרד, אשר במרוצת השעה האחרונה לא גרע מבטו ממסך הרדאר שלפניו. אכן, על פני מסילות המסך, מדי חלוף קשתית הרדאר, נתגלתה נקודה הולכת ומתקרבת למוקד.

– הספינה מגיעה מאחורינו – אמר דויד גל באיטיות, כשהוא סוקר את מסך הרדאר – היא מגיעה מכיוון מפרץ חיפה… היא תחלוף על פנינו במרחק של כמאתיים מטרים…

– זה יאפשר לנו להפעיל קצת את קרני האינפרא־אדום! – נהם ליאונרד בשביעות־רצון.

הקברניט החסון של הספינה נחפז להשתעשע בכפתורים שונים, הבולטים לאורך לוח המתכת הממורקת שלפניו. תוך שניות אחדות הופעלה רשת קולטי־רחשים, שהוגברו פי כמה, והושלכו לחללו של חדר גשר־הפיקוד.

– תק־תק־תק־תק…

הפעימות הקצובות של הספינה האלמונית, המתקרבת במהירות לתחום העגינה שלנו, הלכו וגברו כהד נשיפותיה החנוקות של רכבת דוהרת ומשקשקת. כעבור דקה הצלחתי לקרוע במבטי אל העלטה, ולהבחין בצללית רחוקה של הספינה החולפת של פנינו, ומתחילה לרסן מהירותה. עוד מעט ומערכת קולטי־הרחשים, בישרה לנו כי מנוע הספינה הזרה נדם.

– היא עוגנת במרחק של כמה מאות מטרים בכיוון צפונית־מערבית – פסק לואיג’י דונטאלו – ליאונרד, הדלק לשניות אחדות את הזרקורים, בבקשה.

לחיצה זריזה בכפתור הנמצא במרכז השורה העליונה; זמזום חרישי נשמע ולפתע נחשפה לעינינו רצועת־ים ההולכת ומתרחבת, והיא גלויה לעין על כל המצוי בה, כמו הוטל עליה אור יום בהיר ונוקב. למרות זאת לא נגלה כל אור, במובן הרגיל של המלה.

במשך שניות ספורות הוארה הרצועה שלפנינו, ומיד חזר וכיבה ליאונרד את הזרקורים המיוחדים. את שביקשנו לראות, ראינו; די היה בחטף־שניה כדי לחשוף דמותה של ספינת־מרוץ מהירה, העוגנת במרחק של כשלוש־מאות מטרים מנקודת עגינתנו.

– שם המקום בו נמצאת הגברת שלנו! – ציינתי בסיפוק.

– הגיעה השעה לדוג אותה – ציחקק ליאונרד, שש לקרב – בחורים, חבל על כל דקה. נרד לחדר מבוא־הצוללים.

רק התחלנו לצעוד לבטן הספינה, וכבר נחפזו שלושה מאנשי צוותו המצויין של ליאונרד, לתפוס מקומנו בחדר גשר־הפיקוד. אנחנו הזדרזנו להחליק במדרגות העץ, עד שהגענו לאולם הצר והארוך, המצופה בלוחות מתכת ממורקת, אך אטומה לברק. מקום זה שימש מרכז הציוד של צוללי הספינה. עוד אנחנו רותמים את ריאות המתכת הכפולות, חוגרים את חגורת המשקלות, ומעלים את משקפי הצלילה ושאר אביזרי הצלילה, נפתח באיטיות אשנב עליון, שחסימתו נבלעה בתוך הקיר; היה עלינו להיכנס לחדר מבוא־הצוללים.

במרכז החדר הוצנע המבוא, הבנוי כגליל שקוטרו כמטר וחצי, ודרכו יוצאים הצוללים למלאכתם; מבטן הספינה השקועה במים, ישר למצולות־ים. אך עתה, היות והספינה היתה שקועה עד לסיפון העליון, היה החדר מוצף מים, עד לגובה של שני מטרים מעל למבוא־הצוללים. משום־כך, חדרנו אליו הפעם דרך האשנב לרוחבו, ולא בעד הדלת הרגילה, המיועדת לכך, כאשר הספינה נמצאת בתנוחת ציפה רגילה.

לאחר שטיפסתי במדרגות, לעבר האשנב הפעור, תחבתי לפי את פיית זרוע־האויר של ריאות המתכת, הנראות כגלילים מוכספים. בדקתי את מערכת הנשימה, הורדתי את משקפי הצלילה על פני הנבלעים בתוכם, והחלקתי לתוך המים שבחדר.

עוד בטרם הגעתי לפי המבוא עצמו, וכבר חדרו המים הקרים, כנחשים זריזים, מסתננים ומתפתלים דרך סדקי חליפת הגומי, המלפפת היטב את צוארי וקרסולי. הגוף השופע חום, הגיב מיד בתחושת־צימרור, והלב כמו חדל מפעום; דומה ברזל מלובן פוגע בגוף וצורבו.

עצרתי נשימתי. ידעתי כי בעוד דקות אחדות תעלם הצינה המטרידה; המים שיחצצו בין הגומי הספוגי, לבין הגוף, יספגו מחומו וסופם לשמש הגנה יעילה כנגד הקור המכשיל.

ידי היו מוטלות ברפיון בצידי גופי. ראשי היה מוטה מעט לאחור, כחרטום ספינה צולחת, כאשר חלפתי בעד מבוא־הצוללים לים. כפות רגלי לא חדלו מלדחות בפעולות קצובות את הסנפירים הרחבים. קצב התקדמותי היה מהיר. בצורה זו, במשחה מקביל, התקדמו גם רעי, בעומק של מטר אחד מתחת לפני הים. היה עלינו להגיע עד לספינה הזרה, ושם לארוב לאנשיה שירדו לעומק רב, כדי להשיג את הגברת העתיקה.

כך החל שלב הפעולה המעשית בפרשה המוזרה ביותר, אליה נקלענו אי־פעם. למען האמת, הרי כל פרשת צלילה מיוחדת במינה. העולם התת־ימי, המכסה על נופים שובי־לב ואירועים עוצרי־נשימה, תמיד משמש רקע נדיר לצולל החודר למצולותיו, כדי לתהות על פשר סודותיו. ברם, הפעם היתה הרפתקה זו שונה מכל אלה שהכרתי, הן כפרי הנסיון האישי, והן מפי השמועה.

תחילתם של דברים נעוצה באותה גברת, עליה רמזתי פעמים אחדות, שצללה למעמקי הים ונעלמה שם.

נתפסתי להרהורים. תוך כדי ביצוע משחה מהיר, צמוד לרעי המתקדמים במבנה קווי, חזרתי ונזכרתי בהשתלשלות האירועים, שגרמו לנו להמצא בשעת חצות בלב־ים.

* * *

בבוקרו של יום זה החלה הפרשה.

דממה שלטה במרחבים העצומים של הים. אור שמש בהיר חדר למעמקים. תחילה, כבשו אלומות קרני האור מסילה רחבה. אך בעומק של כמה עשרות מטרים, רפס האור והחל לדעוך. אפלולית נעימה שלטה במצולות. לעבר הקרקע העמוקה, המרופדת בחול רך, צללה גברת בעלת צורה מוזרה. אך לא בצורתה החיצונית נבדלה מנשים המוכרות לנו, אלא גם בצורת הצלילה. היא היתה משנה תנוחת גופה מדי שניות אחדות; פעם ראשה כלפי מעלה, ופעם כפות רגליה הפשוקות מתרוממות, ואילו ראשה, שהבעת פניו קפואה, יורד והולך.

הדגים הגדולים, הנוצצים והבורקים כמאכלות מלוטשות, היו עוצרים ותוהים במקומם, מתבוננים בסקרנות בגברת המוזרה, היורדת לקראתם בצלילה מבולבלת, אך מעוררת חרדה בקפאון המשונה, היצוק באבריה הנוקשים. הדגים המופתעים, היו נעתקים מבוהלים מנקודת ציפתם, ובהנף סנפירים עז נמלטים לדרכם נסים בחרדה.

לעומתם, היו אלפי דגים קטנים, המצטופפים בלהקות וסיעות, הנודדות כעננים נסחפים הנה והנה ברוח סערה, ואילו מערכיהם מתרחבים־מתפשטים, חוזרים ומתכווצים כמו מצטמקים. רק אז היו הדגים נמלטים מפחד לצדדים, כטיפות גשם מתפרע. דגים קטנים אלה, היו חוזרים ומתלקטים ללהקותיהם, רק משהגברת העמיקה צלול, קדימה, לעבר קרקע המצולה הרחוקה.

היכן שהולכת וגדלה העלטה, כן מתרבים והולכים יצורי הים המוזרים לזה המתבונן בהם לראשונה. החל בכוכבי־ים, קיפודים המזקירים סבכת־קוציהם המושחזים, חילזונות הנצמדים לסלעים, ודגים משונים בעלי צבעים מרהיבים, החיים במעמקים אפלים, שם מצטנפים בכוכיהם, אורבים לטרף.

במקום שהולכת העלטה ומתעבה, שם גם מתקבלים יצורים מוזרים כחלק בלתי־נפרד מעולם המצולות, העשיר ביצוריו המשוטטים בכה ובכה. גם הגברת הצוללת, בעלת האיברים התפוחים ומעוגלים, שידיה חובקות בטנה הגדולה והרחבה, התקבלה שם באדישות, בלא לעורר תשומת־לב מיוחדת, כפי שנתקבלה על־ידי הדגים החיים ברובדי המים העליונים.

הגברת, שלא היתה אלא פסל אבן קטן, בגודל של שלושים סנטימטרים, הגיעה כעת לחול התחוח של קרקע הים, פגעה בו בכתפה, ובתנועה עצלה, לכאורה, השתרעה על הגב כשפניה הבוהים בהבעתם, מופנים כלפי מעלה, לעבר העולם החיצוני ממנו הגיעה.

בעומק של ארבעים וחמישה מטרים מתחת לפני הים השליו, שכנה עשתורת, אלת הפריון, האהבה, האמהות והמלחמה של העמים השמיים, בני העולם העתיק. למרות היותה בת גיל מופלג, כשלושת אלפים וחמש מאות שנים, כמעט ולא חל בה שינוי מיום בו סיים הפסל הפיניקי הקדמון, לחצוב אותה מגוש אבן קשה. רק גוניה הבהירים השתנו במרוצת השנים ועינם חום־כהה. דומה והזמן הטביע בה חותמו במגע אפל.

דרך רבת־תלאות וטלטולים עברה האלה המקסימה מיום שנמכרה לראשונה על־ידי סוחר פניקי ממולח, בן לממלכת צור וצידון, המשתרעת לאורך החוף הצפוני של ישראל הקדומה. יום אחד נמצא לה קונה אדוק באמונתו, שרכש אותה במחיר מפולפל מידי הסוחר הזריז. היה זה רב־חובל קשיש, יליד עכו, אשר טלטל עמו את האלה במשך שנים רבות, במסעותיו הנועזים מחוף לחוף. הוא עבד אותה במסירות, בשכרון חושים; היא היתה האלה שלו, המגוננת על ספינתו, על חבר מלחיו, מפני הסכנות הטמונות בים, שהיו נשלפות במפתיע, כמו מהתל הים ביורדיו החצופים.

יום אחד, לעת זקנה, בשעה שעגנה הספינה בחוף קפריסין, היא אלסיה הקדומה, התאהב רב החובל הקשיש באחת מנשות אפרודיטה שבאי, כפי שנקראת עשתורת בגלגולה היווני. רב החובל המאוהב נטש את ספינתו, ויחד עם אהובתו הקים לעצמו בית תפילה קטן על חוף האי, שם בילה שנותיו עד יומו האחרון. במקום זה חי כשהוא מוקף בפסלים ופסלונים, של אלים שונים, בני כנען, אותם קיבץ במרוצת שנים רבות. משנקבר, נקברו עמו אליליו, ובראשם עשתורת רבת־החמודות.

אך מסתבר כי נגזר על עשתורת זאת, כי עוד תוצא מקברה להרהיב עין הבריות בעולמנו, ויחד עם זאת לגרום לתחילתה של הרפתקה נדירה. רק לפני ימים אחדים נחשפה עשתורת הקשישה, זו שבתוך האבן הקשה מתוכה נחצבה, נשמרו נעוריה לנצח. היא נגלתה לעין השמש על־ידי ארכיאולוג ישראלי צעיר, שהקדיש מיטב עיתותיו לחקר התרבות הפניקית, אשר צמחה והתפתחה לתרבות גדולה בתחומי כנען, בשכנות עם שבט ישראל.

עשתורת נתגלתה עם שלל מימצאים מהתקופה הפניקית, בסביבות כפר קדום, השוכן בקרבת עיר הנמל הקפריסאית, פמגוסטה. התגלית היתה בעלת חשיבות בינלאומית, ולפיכך זכתה בתשומת־לב מיוחדת שבאה לביטוי הן בעתונות העולמית, והן בעתונות הישראלית.

“עשתורת בת למעלה משלושת אלפים שנה נתגלתה בקפריסין!” כך צעקה הכותרת הגדולה בעמודה הראשית של העתון היומי, בו פירסמתי בקביעות את מאמרי על העולם הארכיאולוגי התת־ימי.

אותה שעה ישבתי בחדרי שבקומה הרביעית של בנין המערכת, הנמצא בלב תל־אביב. העתון היה פרוש לרוחב על שולחני, ובלהיטות קראתי את הכתבה הארכיאולוגית, שתיארה בפרטי־פרטים את התגלית החשובה.

– יפה! – מילמלתי תוך כדי קריאה – אכן, זו תגלית לשמה! ברגע זה רחוק הייתי מלדעת כי עשתורת, גולת הכותרת של המימצאים שנחשפו בחוף קפריסין, כבר אינה מצויה בידיו של נועם תיבון, הארכיאולוג הצעיר, אלא במצולות־הים, במרחק של כשבעה קילומטרים מחוף חיפה. גם לא ידעתי כי תוך מעשה מירמה, שבוצע בכשרון רב, הושמטה האלה ממש מידיו של החוקר הצעיר, שעה קלה לפני שאניתו הגיעה לנמל חיפה.

כעת היה לבי נתון רק להצלחתו המסחררת של ידידי הארכיאולוג, שמאז סיים חוק לימודיו, התמסר לחקר התרבות הפניקית, במטרה לפרסם בעתיד עבודת מחקר יסודית על העם הכשרוני והנועז, שתרם תרומה בעלת מחשיבות גדולה, להתפתחות התרבות האנושית.

עוד בטרם כבשו בני ישראל את ארצם, בשנת אלף ומאה לפני הספירה, כבר מאות שנים קודם־לכן, ישבו בני העם הפניקי לאורך החוף הסורי־ארץ־ישראלי, בגיזרת החוף הצרה, שנחתמה כנחנקת בין הרי הלבנון וחוף הים התיכון.

הפניקים היו הגדולים בימאי העולם העתיק, והנועזים והערומים בין סוחריו. הם, שהעניקו לעולם את כתב־היד, העניקו לו גם את צבע הארגמן המיוחד שהפיקו מחילזונות החוף, ואת כלי הזכוכית הנהדרים שיצרו בעריהם צור, צידון, גבר וצמר שבצפון, ועכו שבדרום.

הפניקים היו אלה שהעבירו בשורת התרבות המצרית לכרתים ויוון, ואת רוחה המשובב את תרבות בני האיים היוונים וכרתה המופלאה, למצרים בעלת התרבות הנוקשה וסגנון החיים שקיבל ביטוי באמנות מיוחדת, שצורתה היתה מפוקחת בידי כוהני הדת של אמון.

היו אלה בני צור וצידון שקשרו בידיהם קצות התרבויות השונות, שצמחו והתפתחו במדינות אגן הים התיכון. הם שהרהיבו עוז בנפשם לפלוש דרך צוקי גיברלטר המתנשאים. לעבר האוקינוס הענק, במסעם רב התהילה להקיף את חוף אפריקה, כדי להגיע לארץ האגדית, לאופיר ארץ הזהב.

חקירת אורחותיו של עם הימאים האמיצים, ללא ספק שימשה אתגר לכל מלומד. התברכתי בלבי על שאחד מידידי ראה באתגר זה משימה נעלה, לה הקדיש מיטב עיתותיו, כשרונו ומרצו הרב.

נקישה קלה בדלת חדרי גרמה לי להניח את העתון. לחדר נכנסה מזכירתו של העורך הראשי של העתון.

– איתן – אמרה המזכירה – העורך מבקש לראותך.

– מיד אכנס אליו – אמרתי כשאני דוחה מלפני את העתון. קמתי ונכנסתי לחדרו הסמוך של העורך הראשי.

– הכנס, איתן! – עלתה הקריאה לאחר שפתחתי את הדלת.

מסתבר כי רוב כתבי העתון זומנו לפגישה עם העורך. עתה, הדגיש העורך, כי התקופה האחרונה היתה דלה ב“כותרות מרתקות”, כלשונו, ניכר היה כי החלטתו נחושה לסחוט מאתנו סיפור, או ידיעה הטומנת בחובה רמז למשהו החורג משיגרת הידיעות האפורות, המתגלגלות בהמוניהן למערכת. אולם הפעם לא נמצא גם אחד המסוגל לפתור בעיה זו, שהציג בפנינו העורך.

רק שעה קלה נמשכה הישיבה המשותפת. משנוכח העורך לדעת, כי אין בפי איש מהנוכחים בשורה מעודדת, קיצר בדבריו ורמז על סיומה. משהחלו העתונאים לצאת מחדרו, פנה אלי ועיכב אותי.

– חזור למקומך, איתן – אמר באדיבות האיש הקשיש, בעל ארשת הפנים הנבונה. הוא הצביע בתנועת־יד רחבה לעבר הכורסה, הניצבת בצידו השני של שולחנו הגדול.

– נדמה לי שאתה מצפה כי אגלה לך איזו ידיעה מרתקת! – חייכתי.

– אכן, כך הוא הדבר – הנהן העורך, ובת־צחוק נעימה ריחפה על פניו החתומים דרך־כלל במבע של כובד־ראש – האם לא ידוע לך על איזו שהיא משלחת ארכיאולוגית תת־ימית העושה באיזור שלנו?

– כן – אמרתי – לפני ימים אחדים הגיעה לארץ “מובי דיק”, בפיקודו של ליאורנד גראהם. הוא הגיע בעקבות הזמנה של האגודה הישראלית למחקר תת־ימי, כדי לבצע סקר של הנמלים העתיקים בעתלית ובעכו. אבל, אינני סבור שמסקר זה נשיג סיפור המצדיק כותרות ראשיות.

– חבל! – רטן העורך כשאינו טורח להעלים אכזבתו.

אם צמאונו של העורך לסיפור מענין על צלילה תת־ימית היה גדול, הרי קשה לי לבטא צמאוני־שלי, להרפתקה חדשה במצולות־ים. מאז פרשת אוצר יצירותיו של פיקאסו במצולות יפו, חלפו שבועות רבים ומשעממים. בקוצר־רוח ציפיתי לאותו “משהו” מיוחד, לקריאה הבלתי־צפויה, העוקרת אותי מזרועות השיגרה שהיתה לי לזרא.

יצאתי מחדרו של העורך בידיעה ברורה, כי הפעם אין בכוחי לתרום לו תרומה ראויה לשמה. כיבדתיו על שום רצונו הכן לספק לקוראי העתון סיפורים שהם מעבר לתחום המדיניות הרעשנית בלבד. אך לא די היה ברצון טוב, כדי לגלגל לשולחנו סיפור כזה, מסוג גילויה של עשתורת בת שלושת אלפים וחמש מאות שנה.

חזרתי והתישבתי על כסאי. שוב נטלתי בידי את העתון, ונעצתי מבט בכותרת הגדולה, המבשרת דבר חישופה של האלה העתיקה. ביקשתי להמשיך בקריאה ממקום בו הוטרדתי, אך צלצול הטלפון מנע זאת ממני. נטלתי בידי את השפופרת.

– מר רון? – עלה קולה של פקידת מרכזיית הטלפונים – מר איתן רון?

– כן – עניתי משועמם – מדבר איתן רון.

– אני מעבירה לך שיחה דחופה מסיפון האניה “גלילה”. זאת מרכזיית חיפה, שיחות־ים. קבל בבקשה את מר נועם תיבון…

– לכל הרוחות! – גידפתי בתדהמה – שיחה טלפונית מלב־ים… מה קרה לו, לארכיאולוג הצעיר?

כעבור שניות אחדות זכיתי בתשובה, נרגשת ומבולבלת בתחילתה, אך ברורה בסופה וחד־משמעית, שהקפיצה אותי ממקומי.

– איתן? האם זה איתן? – באזני עלתה קריאתו הנרגשת של נועם תיבון.

– דבר, נועם! – קראתי בתשובה – מה הענינים?

– הספקת לשמוע… הספקת? אתה יודע… אני… אני מדבר על המימצאים שלי… אלה מקפריסין… אתה יודע? על האלה הקדומה?

ניכר היה מדיבורו החפוז והמקוטע של הארכיאולוג, כי משהו בלתי־רגיל עקר אותו משלוותו. אמנם הכרתיו כאדם רגיש, הנתון מחמת כך להיתפס למרה שחורה, לדכאון, או לשמחה ועליצות שאינה יודעת גבול מצד שני. אך מעודי לא שמעתיו מדבר בבהלה, בגרון חנוק כמי שעולמו חרב.

–שמעתי! – צעקתי בתשובה, סבור לתומי שעל־ידי הרמת קולי, ישמע אותי ידידי הנמצא על־גבי סיפון האניה המתקרבת לחיפה – מיטב הברכות והאיחולים לגילוי הגברת הזקנה. מה שלומה?

– זהו זה! – עלתה נהמת הכאב מהצד השני – לשם כך אני מטלפן…. אתה מבין, אתה מוכרח לעזור לי, אתה וחבריך הצוללים… זה בגלל אותה אלה ארורה, ימח שמה וזכרה!

– דבר דברים ברורים! – שאגתי – מה קרה בדיוק?

– היא הלכה לי לאיבוד… אתה שומע, איתן? איבדתי אותה…

– אתה, מה?

– כן! כך! היא אבדה לי, בלב־ים. היא נפלה ושקעה במצולות!

* * *

זינקתי כאחוז תזזית לחדרו של העורך.

הוא משך מקטרתו מפיו, והבעת תדהמה שפוכה על פניו, למראה התפרצותי הנרגשת.

– מה יש? – נהם.

– הסיפור… הסיפור… שביקשת!

– מה קרה? – תבע תשובה ברורה.

שחתי לו בהתרגשות כיצד אבדה עשתורת במעמקי הים.

– אם זאת הלצה – קרא העורך כשהוא מנפנף במקטרתו – כי אז אתה מגלה טעם גרוע בבחירתה!

– יתכן שיש לי טעם גרוע בתחום ההומור – עניתי – אך חי אלהים, כי אני רחוק עכשיו ממהתלות.

רק כעבור דקות אחדות הבין העורך כי אמנם אין ליחס לי, לפחות בשלב זה, טעם רע בהפגנת מהתלה לא מוצלחת, וכי היתה כאן סמיכות פרשיות מופלאה; הנה רק לפני שעה קלה ביקשנו את הסיפור המיוחד וזה הגיע אלינו במפתיע, כמו נועד להשיב על מבוקשנו.

– אם תצליחו למשות את עשתורת מהים, כי אז יהיה בידינו סיפור מרתק – הדגיש העורך כשנפרדתי ממנו, והפריח חיוך אבהי לעומתי – הן אתה יודע, איתן, כי אני אוהב את סיפורי הים שלך.

רק לעיתים רחוקות זכה מי מבין העתונאים, למחמאה גלויה מפיו של העורך הקפדן.

הוא השתתק, עצם עיניו, ושוב חזר ותלה בי מבטו הנוקב.

– גם האדם המבוגר מחפש אחרי האגדה הצבעונית – אמר חרש – נדמה לי, כי שם, במעמקי הים אני מוצא אותה.

עמדתי ופתחתי את דלת חדרו.

– אל תחזור בלעדי עשתורת! – קרא אחרי – אני רוצה את הסיפור השלם על עשתורת העולה מהים!

איש לא שיער כי עתידים היינו להיות שותפים בפרשה, שדומה ואלים קדומים, שליטי העולם העתיק, הקיצו במלוא־אונם הרדום ללחום בנו, ואנחנו כמעט ונפלנו להם לקרבן, כמו נתבקשנו לשכך זעמם על שהרגזנו אותם משאול תחתיות.

בינתיים, נחפזתי שנית לחדרי, וביקשתי ממרכזיית הטלפונים שלנו לקשרני עם דויד גל, שנמצא אותה שעה בקיסריה. כעבור רבע שעה הושג הקשר הטלפוני עם הצעיר, שנחשב לבחיר הצוללנים שלנו, והיה ממונה על “המרכז לצלילה” שבקיסריה העתיקה.

דויד גל הוא האיש לו אני חב תודה עמוקה, על שחשף בפני צפונות הים. הוא הידיד שלפני שנים אחדות, שקד לאלפני פרק בצלילות, כדי להיות לו שותף לחוויות והתרשמויות מהמראות הנדירים, שפני הים מכסים עליהם. מאז ועד היום היינו שותפים נאמנים להרפתקות רבות.

פרט לידידות העמוקה שנקשרה בינינו, כיבדתיו בגין תכונותיו האישיות, המאפיינות כל מי שנולד להיות מנהיג. מתינותו המופלגת, קור־רוחו, בינתו הבהירה, כל אלה כאחד בהתמזגם עם הליכותיו הפשוטות, יצרו דמות מעוררת כבוד של צעיר יפה־תואר, יליד הארץ.

גם הפעם, מששׂחתי לו אודות עשתורת, לא חשתי בקולו נעימת התרגשות; שאלתו הראשונה היתה ענינית, לגופו של דבר.

– האם ביקשת מידידך תיבון, להשיג מרב־החובל של האניה “גלילה”, את הנקודה המדוייקת בה היתה האניה כאשר הפסל נפל לים?

– לא – עניתי במבוכה – בגלל ההתרגשות שנגרמה עקב הידיעה הזאת, נשכח ממני הדבר. אבל נוכל לברר זאת בשעה יותר מאוחרת. מה לדעתך הם הסיכויים שלנו?

הפעם שתק דויד. דקה ארוכה לא ענה.

– ובכן – רטן בסופו של דבר – ניסית להוציא פעם סיכה מערימה של שחת?

– מעשה לא קל – הודיתי.

– ובכן, איכון האלה קשה פי כמה וכמה – השיב דויד – לך וחפש בים ענק זה חתיכת פסל זעיר! אבל – המשיך מיד בקרול נמרץ – יהיה עלינו לצאת מיד לחיפה לפגוש את תיבון עוד בהיותו בנמל, כדי לקבל את הפרטים השונים לשם התחלת הצלילות. למזלנו, נוכל לגייס לעזרה את ליאונרד גראהם ולואיג’י דונטאלו, הנמצאים עכשיו בעתלית. עד שתגיע לכאן, לאסוף אותי במכוניתך, אני אתקשר אתם. ובכן, להתראות.

– דויד! – קראתי.

– כן? – ענה בטרם ניתק את השיחה.

– זה ענין קשה, לא כן?

– כן – ענה והשיחה נותקה.

לא חלף זמן רב ונתקלנו בקשיים הראשונים.

 

פרק ב': העתונאי האלמוני    🔗

המכונית השוודית הקטנה שלי, מדגם “סאאב”, היתה מסוגלת לפתח מהירות גדולה, והודות ליציבותה, הגעתי כעבור פחות משעה ממרכז תל־אביב, לקיסריה העתיקה.

דויד גל המתין לי מחוץ לחומה הצלבנית החסונה, המקיפה את העיר היפה.

– מה נשמע?

– הכל כשורה – ענה דויד באיטיות, בקול מתמשך, משל כל הזמן שבעולם לרשותו. חיוך ריחף על פניו – הכל יהיה בסדר.

לא ביטלנו זמן, למרות הכל. דויד נכנס למכונית והתישב בצידי, כשהוא נועץ מבט מהורהר בנוף שלפניו. עד שחזרנו לכביש חיפה – תל־אביב, סיפר לי כי הצליח להתקשר עם “מובי דיק”, וכי הספינה כבר יצאה לנמל חיפה, שם תטיל עוגן סמוך לאניית הנוסעים “גלילה”.

– דבר אחד אינו מובן לי – מילמל דויד – כיצד מגיע הפסל לים? איך נופל חפץ כה־יקר. ואם־כן, כיצד דווקא לים? הצעיר השחום משך בכתפיו – מוזר, אולם נדמה לי שיהיה עלינו לדוג פרטים רבים, כדי לשחזר את המקרה. יתכן ועל־ידי כך יקל עלינו גם לאתר את המקום, בו צריכה להמצא כעת האלה עשתורת.

דויד ביטא אחדות מהשאלות שהטרידו אותי. נועם תיבון, בגלל התרגשותו הסוחפת, בלע פרטים שונים, שאילו ידענו אותם, כי אז בשעת הנסיעה לחיפה, היה בכוחנו לגבש תכנית פעולה ברורה. אך עתה דומה היה לנו, שנקלענו למבוי סתום.

הגענו לנמל חיפה בצהרי היום. רוח סתיו צוננת נשבה כשהיא מטלטלת גושי עננים אפורים, הנעים בעצלתים ובתנועה כבדה, ממערב למזרח. מעת לעת היתה השמש מסתתרת מאחריהם, ואור היום הבהיר היה נעכר.

לאחר שכניסתנו לנמל אושרה על־ידי שוטר מיחידת נמל חיפה, הסעתי את המכונית בכיוון המזח המרכזי, בו עגנה “גלילה”, כפי שהסביר לי השוטר באדיבות. משהחניתי את המכונית, נוכחנו לדעת כי לא היינו היחידים, שהמתינו בקוצר־רוח לשובו של נועם תיבון ואנשיו.

על־גבי המזח, סמוך למעקה המדרגות של האניה, התקבצו כחמישה־עשר אנשים. ביניהם זיהיתי ארכיאולוגים מכובדים, אך רובם היו אנשי עתונות, קולנוע וטלוויזיה מהארץ ומחוצה לה; כל אלה הגיעו על־מנת לראיין את הארכיאולוג בעל התגלית החשובה. טרם נודע להם כי המימצא החשוב ביותר, עשתורת העתיקה, אלת הפריון של כנען, נעלמה ואיננה.

אולם אם סברנו כי נועם תיבון יהיה בין היורדים הראשונים, כי אז טעינו. מסתבר שתחילה ירדו הנוסעים, העמוסים בחבילות ומזוודות, בהן טמונים חפצים שונים שרכשו באי השכן. בעקבותיהם החלו לרדת אנשי הצוות. תיבון ואנשיו לא נמצא בין היורדים.

עתונאי אחד, שהיטבתי להכירו כחצוף ונועז, מיהר לטפס בגרם המדרגות התלויות בצמידות לדופן האניה. אך משהגיע לפתח, נמנעה כניסתו בתוקף על־ידי שוטר מוצק, והוא נאלץ לרדת כלעומת שבא, כשהוא מטיח גידופים.

– אין אפילו סימן חיים מהגבר הזה! – רטן בהתכוונו לתיבון.

רק כעבור שעה קלה, הופיע אחד מקציני האניה וניגש לקבוצה שהמתינה לארכיאולוג ובני פמליתו.

– מצטער רבותי – הצהיר בקול רם – מר תיבון אינו יורד מהאניה. הוא ממשיך אתה לנמל תל־אביב. רק שם יפרקו את מטענו. מר תיבון בקשני להתנצל בשמו על טרחת השוא שנגרמה לכם.

– יכול היה להראות פניו ולוא גם לדקות אחדות! – רטן בזעם מלומד קשיש, שהמתין כאן זמן רב בקוצר־רוח, כדי להחליף משפטים אחדים עם הארכיאולוג הצעיר והמפורסם.

הקצין משך בכתפיו באדישות.

– מצטער, אדוני – אמר – זהו המצב.

עתה נזדמן לדויד להבחין בהבדל הניכר בין קהל העתונאים לקהל אחר; בעוד שהמלומדים וחסידיהם, פנו לאחר היסוס קל לעבר השער, הרי איש מבין אנשי העתונות לא זז ממקומו. ניכר היה שרעיון אחד חולף בראשם: משהו השתבש כאן. יש למצוא דרך לדובב את תיבון. אחדים נחפזו למטה משטרת יחידת נמל חיפה, במגמה לנצל קשריהם ולזכות ברשיון עליה לסיפון.

בינתיים, מיהרתי בעקבות הקצין שפנה לחזור לאניה. עצרתי אותו בתחתית לגרם המדרגות, וביקשתי ממנו למסור לתיבון כי הגענו.

– הו! – נהם הקצין בהפתעה – טוב שניגשת אלי. מר תיבון ביקשני להעלות לאניה רק אותך ובני לויתך. אבל, לא תיארתי לעצמי שאתם נמצאים בין אלה – הוסיף הקצין והצביע לעבר העתונאים.

– גם אני עתונאי, למחצה – חייכתי.

– סליחה – התנצל הקצין הנבוך – בואו בבקשה.

עלינו לסיפון האמצעי של אניית הנוסעים הצנועה, אך הנאה. חלפנו לאורך המסדרון הרחב של תאי נוסעי המחלקה השניה. משם פנינו ועלינו לסיפון העליון של האניה, מקום בו נמצאו תאי המחלקה הראשונה. עוד בטרם התקרבנו לתאו של נועם תיבון, השיגו אותנו צעקות, הנשמעות כשאגות קטועות של אריה פצוע.

– כך זה נמשך כבר למעלה משעתיים – הסביר הקצין – מרגע שהוא איבד את הפסל המוזר שלו. אני חושב שהוא זקוק לרופא, וכמה שיותר מהר, כן ייטב לו.

שתקתי. העדפתי לא להגיב על הערתו של הקצין שראשית, לא הבין משמעות האבידה החשובה, ושנית לא הכיר כלל את נועם תיבון, בעל המזג המתפרץ, שאינו ניתן לריסון. הגענו לתא. הקצין לעבר הדלת ונסוג. הלמתי בדלת באגרופי.

– מה אתם רוצים ממני? – עלתה נהמה גרונית עמוקה.

– זה אני, איתן – עניתי.

הנאקות והרטינות הרועמות נאלמו. דלת התא הגדול כמו נקרעה ממסגרתה; כה־מהירה היתה התנועה בה נפתחה. יד גרומה וארוכה הופיעה בעדה, לפתה כתפי בכוח רב ומשכה אותי פנימה, לחדר המרווח והמפואר.

גוף ענק, מגושם, אך מוצק, הקיפני וחיבקני בהסתערות מוחצת, כמפקד נוקשה המסתער על יעד האוייב.

– אתה חונק אותי! – התנשמתי בכבדות נוכח גילויי ההתרגשות, בהם הקביל פני ידידי הארכיאולוג.

נועם תיבון הרפה ממני ובצעד זריז נסוג.

– אתה פה! – נהם ועיניו הגדולות בוערות – אתה, ידידי!

עכשיו יכולתי להתבונן בו. ניצב היה מנגד, רוחבו כמעט כגובהו. על־כן עורר רושם שמימדיו יותר גדולים. על כתפיו המרובעות שכן ראש דמוי אריה. פניו עגולים, מצחו טובע בתוך רעמת תלתלים אדמונים־לוהטים, זוג עיניו הגדולות והאפורות, משלח גיצים, אפו רחב וסנטרו מודגש. פניו היו אדומים ומחמת שזפונם, בהיותו חשוף לקרני השמש במרוצת שעות רבות, נראו כלפיד בוער.

שנים אחדות לא ראיתיו. הוא השתנה בתכלית השינוי. זכרתיו כבחור צעיר, רחב־כתפיים, אך צנום, אדמוני וחייכן. עכשיו ניצב לפני גבר מגודל, מסורבל, ובגלל פרץ רגשותיו, כחיית־פרא שנלכדה בבור־צייד.

– אל תסתכל בי כאילו אני איזה מימצא ארכיאולוגי! – נהם – אני יודע שהשתניתי, לכל השדים והרוחות! אני לא דוגמנית־חן!

למרות הכל פרצתי בצחוק.

– בצורה השתנית, דוב שכמותך! – קראתי – אבל אופייך נשאר ארור כמו שהיה.

– כן, אתה צודק – הפטיר ולפתע פנה לדויד גל, שניצב בשלווה ליד הדלת המוגפת – מי זה?

– דויד גל – אמרתי – ודאי שמעת עליו.

לרגע נדלק חיוך סביב שפתיו של האיש הצעיר.

– דויד גל – חזר ואמר באיטיות, כשהוא בוחן בקפדנות את הצולל – דויד גל איש קיסריה…

נועם תיבון נשף באנחה את האויר האצור בחזהו. דומה היה כעת לצמיג ענק, ההולך ומתכווץ במהירות. הוא פנה לאחור והטיל עצמו לתוך הכורסה הרחבה, שקלטה גופו בגניחה.

– ובכן – מילמל כשעיניו כבות והוא מליט פניו בכפותיו – באתם לעזור לי… באתם לעזור…

גופו המגודל הזדעזע כמו מבכי חנוק.

– עשתורת זאת היתה גולת הכותרת של חיפושי – התיפח – איש איננו מסוגל להבין זאת… חיפשתי אחריה שלוש שנים רצופות…היא מפתח חשוב להבנת הפולחן האלילי־פניקי… היא הכל… ועכשיו… אבדתי אותה בצורה כל־כך טפשית, כה־חסרת אחריות…

אנחנו עמדנו והתבוננו בשתיקה באיש הבוכה. אין זה מחזה נעים לעין, להיות נוכח בשעה שגבר מגודל וחסון מתיפח כזאטוט שסרח. אך הפעם, גם דויד, גם אנוכי, הבינונו היטב משמעות האבידה הזאת לגבי חוקר התרבות הפניקית.

חלפה שעה קלה. אט אט נרגע החוקר וגרע כפות ידיו מפניו. הוא זקף ראשו הגדול ועיניו הגדולות מודלקות בנימים אדומים. חזהו עלה וירד כמפוח, שעה שנשם נשימות עמוקות, בבקשו לייצב נשימתו.

נועם תיבון נחלץ מהכורסה. בצעדים איטיים התקרב לחלון הגדול של חדרו, עד שנסמך בכפותיו הרחבות על־גבי אדנו. מכאן יכול היה להשקיף לעבר נמל חיפה, שבמרחק־מה ממנו הצטיירו חומות העיר עכו.

–שם התחילה הפרשה – אמר בקול מאופק, והצביע לעבר עכו – בעיר עתיקה זאת שמנין שנותיה כארבעת אלפים שנה, גיליתי את אחד הסיפורים המופלאים ביותר, בהם נתקלתי עד היום. חייבים אתם להאזין לו מתחילתו, כדי להבין עד־מה חשוב הדבר לאכן את האלה הקטנה שלי… – הוא הסתובב וגבו לחלון, והמשיך בדבריו – הודעתי לקהל שהמתין לי שאיני יורד מהאניה, רק כדי שנוכל לשבת בשקט ולתכנן תכנית ראויה לשמה. אני מצטער שגרמתי עגמת־נפש לידידי ועמיתי הארכיאולוגים – הוא הניף ידיו לצדדים בחוסר־אונים – לא יכולתי לראות איש בדכאוני – לחש כמתוודה.

– יהיה עלינו לצאת מכאן בעוד רגעים אחדים – אמר לפתע דויד גל בהתקרבו לחלון.

– לאן? – תמה החוקר.

– לשם! – הצביע דויד לעבר מבוא הנמל.

ברגע זה, בתנועה מתמשכת של חצי־סהר, חצתה את מבוא הנמל “מובי דיק”, הספינה הלבנה, כלויתן ענק שנקלע לכאן בטעות, והוא מתהדר בצורתו המפליאה כל עין.

– זאת ספינת המחקר הימי הטובה ביותר, נועם – הסברתי – היא באה לכאן כדי לעמוד לרשותך, בחיפוש התת־ימי בעקבותיה של עשתורת.

– ידעתי – מילמל – ידעתי – חזר ואמר כשהוא לופת כתפי בכוח, עד כי דימיתי שהוא יפצפץ עצמותי – אתם תעלו את עשתורת ממצולות.

* * *

תאו של קברניט הספינה הלבנה, היה רחב־ידים. הוא שכן ממש מתחת לגמלון השקוף של חדר גשר־הפיקוד. במקום זה התכנסנו כעבור שעה קלה, מאזינים לקולו הרועם של נועם תיבון. עכשיו שוחח באיטיות, היות ונוכחותם של ליאונרד גראהם ולואיג’י דונטאלו, אילצה אותו להשתמש בשפה האנגלית, בה היטיב לשלוט, אך בדיבורו ניכרה הססנות, בעת שביקש לבחור את הביטויים הקולעים.

כבר בתחילת הפגישה, ביקש ליאונרד לדעת כיצד החליק הפסל מידו החזקה של החוקר. אך נועם תיבון התעקש לספר דברים מתחילתם, כחושש שמא חסרונה של חוליה אחת, יפגום בערך המיוחד שהוא מייחס לאלה העתיקה.

תחילה, שח בקצרה כיצד עוד בהיותו תלמיד המחלקה הארכיאולוגית, הלך לבו שבי אחר העם הפניקי הנועז שעבר ובטל מן העולם. מסעותיהם המדהימים במבצעיהם הנועזים, הן באיזור אגן הים התיכון, ואף הרבה מעבר לו, וזאת תוך שימוש באמצעים פרימיטיביים של ימאי העולם העתיק, העידו כי ענין לו עם לאום מיוחד, שלא פלא הדבר כי יוצאי חלציו הצליחו להקים אחר־כך את האימפריה האדירה בחוף אפריקה, קרת־חדשת, או קרתגא, כפי שהיא מוכרת, ואשר מחצה וכמעט הביסה את האימפריה הרומית.

– ידעתי כי זהו עולמי ובו אעסוק לאחר שאשלים את לימודי – אמר החוקר – משהוסמכתי, התחלתי בתקופה הראשונה לחקור איזור מגוריהם, מקום בו הוקמו עריהם העתיקות, והנה, תוך כדי מהלך חקירותי, פתחתי לפני שנים אחדות בחפירות בעכו העתיקה, לא זאת הנשקפת בעד החלון, אלא זו שהיתה עיר פניקית קטנה. במרחק של כמה מאות מטרים מהים, על־גבי גבעה. העיר העתיקה רכבה על תל המוכר כיום בשמותיו הרבים כגון, “תל־אל־פוחאר”, שמשמעותו היא תל החרסים, או "תילו של ריצ’ארד לב האריה, מלך אנגליה שהתפרסם במסעותיו הצלבניים. בתקופה מאוחרת יותר הוצמד לה השם “גבעת נפוליאון”. אני נמשכתי לחקור אותה משום שמה הראשון “תל־אל־פוחאר”, שרימז בבירור כי סודות רבים גנוזים מתחת למעטה החול, הנודד עם משב הרוחות.

החוקר הנסער, השוקע יותר ויותר בהגיגיו, הרים ידו לעבר רעמת תלתליו האדומים, סירק אותם בתנופה, נשם נשימה עמוקה, ושנית חזר לרקום סיפורו.

– יושבי הערים הגדולות, צור וצידון, גילו יום אחד, לפני אלפי שנים, כי מיליוני החילזונות, המשוטטים באיזור חוף הים הדרומי של רצועתם, הם למעשה מקור עושר שיעצים ויאדיר כוחה של הממלכה. הם גילו את סוד הפקת צבע הארגמן הלוהט מאותם החילזונות, וכיצד לצבוע בו את יריעות הבד, שהפך להיות נדרש בכל רחבי העולם העתיק. אולם תושבי הערים הראשיות, בני משפחות הסוחרים, לא רצו לעסוק בתעשיה החשובה הזאת, משום הריח הרע הדבק באלה הסוחטים את המיץ היקר. לשם כך פיתחו את התעשייה בעכו, שכמעט כל תושביה מצאו מחייתם מהפקת צבע הארגמן. דור אחרי דור, היו אנשי עכו הקדומה משועבדים לסחיטת הארגמן, כדי להעשיר את בני מעמד הסוחרים המעודנים של צור וצידון. הדרך היחידה להחלצות הצעירים מגורל דומה של הוריהם, היה הים שקרא לצעירי עכו האמיצים. אחדים מהם התבלטו כיורדי־ים דגולים. בכך ניתקו עצמם משיעבוד לתעשיית הארגמן המצחינה, וגם עשו הון במסעותיהם. אך הודות לתכונת קשרי המשפחה ההדוקים שאפיינו אותם, הגעתי לעשתורת שלי.

ברגע זה מזג ליאונרד משקה חריף לכוסית קטנה, והגיש אותה לאדום הפנים. הלה הושיט ידו הארוכה, וכפו הגדולה בלעה את הכוסית הקטנה. הוא הריק לגרונו את המשקה בלגימה חטופה, הפטיר שיעול קטוע, ושוב חזר לשזור ריקמת דבריו.

– תוך כדי התקדמות החפירות בתל החרסים, בשנה השלישית, גיליתי ארון אבן חתום. תחילה, סברתי כי לפני קברו של ילד רך. אך משפתחנו את הארון, מצאתי להפתעתי כעשרים מכתבים, כתובים בכתב פניקי קדום על־גבי יריעות עור גמיש. בסיום עונת החפירות התמסרתי לפיענוח הכתובים, שלא היו אלא מכתבים מבן משפחה המתגוררת בעכו, שנמלט מתעשיית הארגמן, והפך לקברניט מצליח של אניית־סוחר צורית. אחת לשנה, בהיותו במרחקים, היה רב החובל, הבן שעלה לגדולה, משגר לבני משפחתו יריעת עור ועליה העלה בלשון קצרה, אך בכשרון, תיאור מסעיו מאז פגישתם האחרונה. היריעות בכללותן, מקיפות כשלושים שנות חיים. האחרונות שבהן, שבע במספר, הן מקפריסין, מקום בו השתקע לאחר שנטש את הים, ובחר לחיות עם האשה שאהב, בחברת אליליו.

בענין הולך וגובר האזנו לפרשת הקברניט הפניקי, כשאנו נכבשים לקסם העולם העתיק, העולה מריקמת הסיפור המרתק. ליאונרד ישב בפה פעור, ועיניו התכולות כמו נקרעו לרווחה, משל הוא מאזין לאגדה עתיקה. הוא, יורד הימים המושבע, שתה בצמא את הסיפור על עמיתו שחי לפני שלושת אלפים וחמש מאות שנה.

גם לואיג’י ודויד הוקסמו על־ידי נועם תיבון. עכשיו, משנרגע מעט מהתפרצותו הזועמת שנמשכה זמן רב, וריסן עצמו, קלח הסיפור מפיו, דומה הוא עצמו היה הקברניט הנועז.

אדום הפנים המגושם, כמו נתגבהה קומתו בשעה שתיאר לפנינו עלילותיו ונפלאותיו של יורד הים הפניקי. באותם רגעים נשכחה ממנו אבידתו החשובה, והוא עצמו, בלהט, ובשטף דיבור שגבר ככל שהרבה לגלגל בפיו מטבעות של השפה האנגלית, צייר את ששאב ממכתבי “תל־אל־פוחאר”.

יתנבעל, היה שמו המרומם של הימאי הפניקי. איש אמיץ־לב, מוכשר ורב־תושיה. אף הוא, ככל יורד ימים בתקופתו, האמין כי הטוב והרע מידי אלהים בא. באחד ממכתביו, בעודו גבר במיטב שנותיו, הוא מספר לבני משפחתו, כי האלילה עשתורת, שרכש בעת ביקורו האחרון בעכו, עיר מולדתו, גוננה עליו בעת סערת־אימים, בשעה שאניות רעיו נשברו וירדו תהומה. בצבעים חריפי־מבע הוא מתאר את קסמיה השובים של האלה הקטנה, שהצילה אותו, את צוותו וספינתו הנותבת לארץ אופיר.

– “אני עובד עשתורת, אלת הפריון והחסדים לאוהביה, נפשי אשליך למענה כי אהבתני” – קרא החוקר בקול נרגש, כשהוא מצטט בכוח זכרונו משפטים אחדים, מאותו מכתב שהריק ללשון העברית – “היא גוננה עלי ממשברי־ענק המסתערים להטביעני בים הגדול, בעוד רעי, ספינותיהם נשברות ושוקעות במצולות כאבנים כבדות. חסדה מי יתאר, אין מלים בפי להכביר על עוזה וטובה אלי, הקטן בעבדיה”.

במכתבו האחרון, כעבור שלושים שנה מאז היותו קברניט, בערוב ימיו של הזקן הפניקי, הוא חוזר ומתאר את האלה עשתורת שברשותו, כמי שאין דומה לה בין האלות שבדמותה נוצרו. הוא מספר כיצד ברדתו אלי קבר, יקח אותה עמו, כי גם שם, במחשכים, תגונן עליו.

– זו תיאור לא רגיל!– הכריז לואיג’י בהתפעלות. האמן שבי הלך שבי אחר התיאור הנאה של הפסל העתיק – היא ודאי מיוחדת, עשתורת זאת!

– כך ראיתיה גם אנוכי בדמיוני! – ענה נועם תיבון בהתלהבות – אך כשמצאתי אותה, בעקבות מכתביו המרתקים של יתנבעל, נוכחתי לדעת כי בשום מוזיאון לא תמצאו אלה כה־עתיקה ומיוחדת, כעשתורת זאת של רב החובל הפניקי.

בעקבות התיאור המדוייק של מקום משכן יורד הים, יצאו נועם תיבון ועוזריו לאי השכן לישראל. כעבור שבועות אחדים, תוך נסיונות לאתר מקום מגוריו, הצליחו החוקרים לחשוף שרידי הכפר הקדום. נתמזל מזלם, ותחת לעסוק בחפירות עונות אחדות, חשפו כעבור זמן קצר את מקום קבורתו של יתנבעל, הימאי הפניקי. שם, בתוך קברו, בצד עצמותיו המתפוררות, נמצאה האלה הקדומה, שלמה ללא פגם, נפלאה כבעבר.

בו ביום התפרסמה הידיעה ברחבי־עולם. ערך מיוחד ניתן לפרסום משום שהיתה זו עשתורת העתיקה ביותר שהתגלתה עד־כה, ומכאן ערכה המיוחד לעולם הארכיאולוגיה. טבעי, איפוא, שנציגי העתונות, הרדיו והטלוויזיה בישראל ובארצות אחרות, הגיעו לנמל חיפה כדי לראיין את בעל התגלית. אך נמצאו גם זריזים שעלו על סיפון האניה “גלילה” והפליגו בה לקפריסין, מקום בו צריך היה לעלות עליה החוקר.

– הם התנפלו עלי כעדת זאבים טורפים! – רטן תיבון בשאט־נפש – נדמה היה שבמקום האלה העתיקה, הקטנה כאמת ידי, אני מחזיק בבעלותי איזו כוכבת קולנוע זוהרת! הם גם אשמים שאבדה לי עשתורת…

– אשמים? כיצד? – דויד גל יצא מגדר שתיקתו. מרגע בו עלינו לסיפון של “מובי דיק”, לפני שעה ארוכה, לא פצה פיו; רק בחן בסקרנות את החוקר הנודע, והיה קשוב לדבריו.

– הדבר פשוט למדי – הסביר החוקר בתמימות – אתם מבינים. הם רצו לצלם אותה. הם ביקשו שאעמוד ליד המעקה העליון, כשהיא בידי, כחיקוי עלוב לאנדרטת החרות האמריקנית! – הדגיש כנעלב – ואז… פתאום הרגשתי שהיא מחליקה מכף ידי… כך, סתם…והנה, בטרם הספקתי לאסוף ידי והיא כבר צנחה לים, כשאני עומד נדהם ואינני מעכל את שקרה… כך… ממש מתוך כף ידי…

נועם תיבון הושיט ידיו לפנים ופרש כפותיו והתבונן בהן.

– מה זה? – קרא בהפתעה – הביטו בכפי הימנית, איזה צבע מוזר דבק בה!

אכן, כף ידו אחת היתה נקיה לחלוטין, בעוד רעותה, הימנית, כמו התחככה בצבע חום ושמנוני.

לואיג’י דונטאלו, בתנועה גמישה וזריזה, זינק ממקומו ולפת ידו של החוקר, כשהוא מקרב אותה לעיניו, כמבקש לבחון בזהירות את הצבע.

– סי, סי (כן, כן) – מלמל בלא־משים באיטלקית, כשאינו חדל מלבחון בענין גובר את כף היד הרחבה של החוקר, העומד ומתבונן בו מופתע. עכשיו הרפה לואיג’י מידו והזדקף באיטיות.

– חוששני שנפילת האלה לים – אמר באנגלית רהוטה – אינו דבר שבמקרה, אלא חלק מתכנית מושלמת, ערמומית ומוצלחת!

פניו הארוכים והשזופים של לואיג’י, הביעו מתיחות.

– מה פירוש דבריך, בדיוק? – שאל נועם תיבון בהססנות, כשהוא מתנשם בכבדות.

לואיג’י, תחת לענות מיד לשאלה שהוצגה בפניו, נחפז לחלון הפתוח, הגיפו בזריזות, ומשך עליו את הוילון השחור התלוי בצידו. אור השמש נבלע באחת, ועלטה כבדה נפלה על החדר ויושביו.

–הושט ידך לפנים! – פקד לואיג’י על נועם תיבון – והפוך עכשיו את כף היד.

ברגע זה, כמו מעשה־קוסם, פרחה לפנינו שושנה אדומה וזוהרת; כף היד נראתה כלב הפרח, וחמשת האצבעות כעלי הכותרת.

– הרי זאת אבקה פוספורית! – נהם ליאונרד בתדהמה.

– לא אבקה, אלא שמן פוספורי מיוחד! – תיקן לואיג’י ־ עכשיו אני יודע את אשר קרה על סיפון האניה.

לואיג’י סילק לצד את הוילון השחור, ושנית פתח לרווחה את החלון. כף ידו של החוקר, שעמד בפה פעור ועינים לטושות, חדלה מלזרוח. לואיג’י ניגש לשולחן ומזג מעט משקה חריף לכוסית הקטנה. דקה עמד מהורהר, אחר־כך לגם קמעה והניח את הכוסית מידו.

–רבותי – אמר לבסוף כשהוא דוחה את הכוסית באיטיות למרכז השולחן – הפעם יש לנו ענין עם כנופיה מסוכנת…

* * *

לואיג’י דונטאלו נמנה על האנשים הנזהרים מהפרחת מסקנות של סתם, אם אין הוא יכול להוכיחן. גם הפעם, כבעבר, הוכיח עד־מה עמוקה ידיעתו בתחומים שונים, גם אלה הגולשים לעולם הפשיעה. מששבה אלינו רוחנו, והתאוששנו מההפתעה שנגרמה לכולנו, הסביר לנו לואיג’י מה קרה, כפי שהוא סבור. הוא גם הדגיש מה מצפה לנו, במידה ונחליט על ביצוע פעולות להחזרת האלה עשתורת לידי החוקר הנבוך.

– אם הסברה שלי נכונה – אמר לואיג’י – כי אז עלינו לפעול במהירות. חוששני כי הפעם ענין לנו עם כנופיה בינלאומית, בעלת נסיון רב. אמור לי, ידידי – פנה לחוקר – מה ערכה של עשתורת?

– כארכיאולוג אני יכול לומר דברים אלה: ראשית, היא העתיקה ביותר מבין אלה שנתגלו עד היום ושנית, היא שלמה ללא פגם, דבר שמבחינת המקצוע שלי אף הוא אינו מבוטל כלל וכלל…

– סלח לי, ידידי – לואיג’י שיסע בעדינות שטף דיבורו של החוקר – לא זאת כוונתי. ברצוני לדעת אם יש לך מושג מה ערכה הכספי. אם מישהו ירצה לרכוש אותה עבור מוזיאון מסויים.

–הו! כך! – רטן הארכיאולוג – כן, ערכה הכספי, אם תוצג למכירה, עשוי להגיע לסכום נכבד מאד…כרגע אינני מסוגל לקבוע מהו הסכום – האיש המגודל פשט ידיו לצדדים בחוסר־אונים – אני פשוט אינני מסוגל להתרכז כרגע בנושא זה…אבל ערכה הכספי גדול… אני משוכנע כי כל מוזיאון המכבד עצמו, היה שש לרכוש אותה…

–הוא אשר חשבתי – הנהן לואיג’י כשאנחנו מאזינים לדבריו בענין הולך וגובר – הידיעה על גילוי עשתורת העתיקה עוררה לפעולה כנופיה העוסקת בשוד חפצי אמנות, ומימצאים בעלי ערך ארכיאולוגי…

– לשם מה? – שאל נועם תיבון.

– כדי למכרם בסכומים נכבדים למוזיאונים, או לאספנים פרטיים. טבעי שהשמועה על גילוי עשתורת הגיעה אליהם. מכאן רק צעד אחד לתכנון הגזילה.

לואיג’י גולל לפנינו יריעה רחבה ומרתקת של השתלשלות הפרשה, כפי שהאמין בה. הוא שח דבריו בגלותו בקיאות בנושא, עד כי לרגע סבור הייתי שלואיג’י היה שותף נאמן לביצוע הגזילה; כה־משכנעים היו דבריו.

הנחתו היתה שבין העתונאים שהגיעו לחוף קפריסין באניה “גלילה”, נמצא אחד, או שניים, מאנשי הכנופיה. לא קשה היה להם להתחזות כעתונאים. יתר־על־כן, ודאי נקלעה להם הזדמנות נאותה למרוח את הפסל בשמן פוספורי שקוף, שאינו נראה לעין, ואחר־כך להחמיא לחוקר שגילה אותה, ולשכנעו להתייצב עמה לצילום. וכך היה. כאשר נועם תיבון ניצב גאה עם האלה בידו, המונפת ללא חשש מעל למעקה, די היה להתחכך בו, שלא במתכוון, ולגרום שירפה מעט מעוצמת לפיתת הפסל, כדי שהפסל הכבד, יחליק מכף היד וישמט לים.

– באלהים! – זעק נועם תיבון כשזעמו מתלקח שנית – עכשיו כשאתה משחזר את שאירע, הרי כך בדיוק קרה הדבר! עכשיו אני נזכר בכל הפרטים. היה שם איזה ברנש חלקלק אחד, שהציג עצמו כעתונאי איטלקי, ולא פסק מלהחניף לי. הוא־הוא שהעלה את הרעיון המטופש להצטלם בצורה כזאת. הוא גם החזיק בידיו את האלה. ליטף אותה כמו היה מאוהב בה. אני בסכלותי, נהניתי ממחמאותיו, משום־כך, הרשיתי לו בחפץ־לב להתבונן בה מקרוב, ללטף אותה. תיפח רוחי! זאת היתה ההזדמנות שלו, והכשלון הארור שלי…

פניו הרחבים של תיבון, פני האריה המרשימים, הביעו עצב עמוק. כעת הבין כי בתמימותו נפל קרבן לרשת שנפרשה לרגליו.

– אמור לי – פנה ללואיג’י – לשם מה הם השתמשו בשמן הזרחני?

–המטרה ברורה – ענה לואיג’י בקול רך – כפי שאני סבור, הרי האלה הושמטה מידך במקום בו עומק המים מגיע לכמה עשרות מטרים. לאכן אותה שם, הוא מבצע כלל לא קל. כדי להתגבר על־כך, נמרחה האלה בחומר זרחני, ובעומק רב, מקום בו שוררת עלטה, היא קורנת כלפיד. כך ניתן יהיה למצוא אותה תוך שעה קלה.

מחזהו הרחב של נועם תיבון נפלטה אנחה כבדה. הוא שלחף ממחטה ומחה אגלי זיעה גדולים שביצבצו על מצחו. למרות שבתא הקברניט שררה קרירות נעימה.

– מתי לדעתך הם ינסו להשיג את האלה? – שאל.

– עוד הלילה – השיב לואיג’י.

–ומה בכוחנו לעשות? – המשיך החוקר המיואש להקשות.

־–הרבה – התערב ליאונרד בשיחה – הרבה יותר ממה שהנך משער. לואיג’י צודק באומרו כי עוד הלילה ינסו להשיג את האלה. משום־כך יהיה עלינו להיות שם עם רדת השמש, להמתין להם ולמנוע בעדם מלהשיג שללם.

ליאונרד הצטיין במעשים. מרגע זה ואילך תמו השיחות, ההסברים והניחושים. הגיעה שעת הפעולה. תוך דקות אחדות חילק ליאונרד גראהם פקודות נמרצות, על ימין ועל שמאל. אנשי הצוות המאומנים היטב לביצוע תפקידיהם השונים, מיהרו למלא אחר הוראותיו. כעבור שעה קלה ניתקה עצמה “מובי דיק” מהמזח, נסוגה אחורנית, ולאחר שביצעה תפנית קצרה ומדוייקת, פנתה למבוא הנמל שבצפון.

עד שהגענו לפתח הנמל, נוצר קשר אלחוט בין ליאונרד וקברניט אניית הנוסעים “גלילה”, שהמשיכה לעגון בנמל. במשפטים קצרים הסביר ליאונרד את מבוקשו; כל שרצה לדעת, היה בענין קביעת מעלת האורך ומעלת הרוחב, בהן נמצאה אניית הנוסעים, בעת התקרית המצערת. רק משהיה המידע המבוקש מצוי אצל ליאונרד, ניתנה הוראה להגביר את עוצמת פעולת המנועים, ולהפליג לאורך החוף בכיוון צפון, עד למרחק של חמשה־עשר קילומטרים מחיפה. ליאונרד קבע זאת, למרות שחישב ומצא כי האלה נשמטה במרחק של שבעה קילומטרים מחיפה.

– אינני רוצה שנראה בתחום העין – הסביר הצולל־הארכיאולוג – אם אנשי הכנופיה ישגיחו בנוכחותה של ספינה זרה באיזור, כי אז הם עלולים לשנות תכניתם. ברגע שתרד חשכה, תצלול “מובי דיק” לעומק, ורק חדר גשר־הפיקוד ישאר מעל המים, ובדרך זאת נתקרב לסביבה המשוערת.

חדר גשר־הפיקוד שהותקן כדבשת גדולה, היה שקוף הודות לזכוכית המשוריינת ברצועות פלדה חזקות. בדבשת זאת, גם אם תבלוט מעל לפני הים, קשה יהיה להבחין הודות לשקיפותה ועלטת הלילה. לעומת זאת נקל יהיה להשגיח מחדר גשר־הפיקוד, בתנועת ספינת אנשי הכנופיה, שיגיעו בעוד שעות אחדות.

בשעה ארבע אחרי הצהרים ניתנה הוראה להפסיק את פעולת המנועים. עתה היו סיעות של העננים המתערבלים ברוח המתגברת, בולעות ופולטות חליפות את השמש, כשעשוע בטרם לילה. בעונת הסתיו המתקצרים הימים ובשעה חמש כבר החלה אפלולית להזדנב בגלוי ממזרח הארץ.

עוד שעה קלה נותרה, עד שתפנה הספינה הלבנה, שקועה עד לחדר גשר־הפיקוד במים השלווים, לעבר נקודת המפגש הצפויה עם צוללי הכנופיה. זמן זה נוצל על־ידי לחשוף לעיני נועם תיבון, את מסתרי הספינה המיוחדת. עשיתי זאת מתוך רצון להרגיעו, לשכך עצבנותו, ולהסב את תשומת־לבו לציוד הנדיר של חדר הבקרה הכללי, חדר הרדאר והתקשורת, חדר ציוד־הצוללים ושאר האולמות והתאים, המכילים ממיטב חידושי המדע והטכניקה, שבתחום המחקר התת־ימי.

אט אט נרגע ורוחו הזועפת כלא היתה. פניו הרחבים לבשו ארשת חייכנית, והוא נסחף בהתלהבות אחר חידושי המכשירים השונים. הופתעתי מרוחב ידיעתו בתחום הטכני המסובך. משנתתי ביטוי להתפעלותי, גיחך בשביעות־רצון וציין כי למרות שכרונו הארכיאולגי, הרי תחביבו, בעיתות־פנאי, הוא עיון בכל המתפרסם בתחומים הטכניים השונים של העידן שלנו.

צלצול הפעמון שהופעל מחדר גשר־הפיקוד, מצא אותנו באולם הבידור של הספינה. היה זה הסימן המוסכם כי הספינה מופעלת למשימתה. מיהרנו לעלות לחדר גשר־הפיקוד. ליאונרד, לואיג’י ודויד עמדו על־יד לוח המכשירים, כשהקברניט מעביר הוראות קצרות למכונאים שבתחתית הספינה.

הכוכבים ניצתו בשמים. תחילה בודדים, אחר קבוצות קבוצות, וכעבור רגעים אחדים כמו נדלקו השמיים בשלל נגוהות מפזזים. נהם חרישי בקע מבטן הספינה. היה זה נהם שונה מהרגיל; הפעם הופעלו המנועים הסילוניים הכבירים, אלה המשמשים את הספינה בעת צלילה.

אור ירוק נדלק בשעון הקטן שבטבור לוח המכשירים השונים של פיקוד הספינה. מחוג זוהר החל מתקדם בקצב ספירה – אחורנית, מעשר לאפס. עוד שניה והאור הירוק נבלע; הספינה המתקדמת דרומה, החלה לשקוע במים.

המהירות הלכה וגברה. הספינה פילחה את המים כתער ענק, עד שקצף רב התגעש בציד החרטום הפחוס והשוקע., והתפרש כשובל רחב מעבר לירכתיים. היה זה מחזה מרהיב־עין. נולדה בקרבי הרגשה שאני רוכב על גבי הלויתן הלבן הענק, מובי דיק, הטס לפנים, לתוך העולם השחור של הלילה, ועוד מעט יבלע במים עמוקים.

הנה שקעה הספינה; רק גשר־הפיקוד השקוף בלט מעל לפני הים, כשקצף המים הנדחים, ניתז על הזכוכית המשוריינת שלו, סביב לנו שלטה חשכה.

 

פרק ג': הקרב על האלה    🔗

חוקי הצלילה בלילה שונים במידה רבה, מאלה המקובלים בעת צלילה בשעות היום. השוני נובע מהעובדה הפשוטה שהראות בלילה, בתוך המים, היא כמעט אפסית. לצולל נדמה שהוא נתון בכסת דיו ענקית. פרט לחיות הים המקרינות זוהר עמום, כמעט ואין לראות ולא כלום.

משום־כך נתבע מחבורת הצוללים להיות צמודים איש לרעהו, כמעט עד כדי חיכוך; במידת האפשר, אף יש להגיע למגע של יד ביד, וזאת למנוע סכנת התרחקות אחד מהשני, בעיקר כאשר הציפה על פני הים, אסורה.

ליאונרד גראהם התמחה בצלילות ליליות. בעבר, בהיותו איש חיל הנחתים של צבא ארצות־הברית, הגיע בביצוע צלילות ליליות לדרגת מומחיות שיאן למעלה ממנה. לואיג’י ודויד, שאף הם צברו נסיון רב בתחום הצלילה הלילית, הודו פה־אחד בעליונותו המוחלטת של ליאונרד. לפיכך צייתנו להוראותיו בחפץ־לב. ליאונרד תבע שנאיט את קצת ההתקדמות, והוא יקבע מהירותה, בהיותו שוחה בראש.

בטרם נכנסנו לחדר מבוא־הצוללים, נפרד ממנו נועם תיבון, כשהוא ממטיר על ראשינו ברכות נרגשות.

–אינני יודע איך להודות לכם – מילמל במבוכה – אתם עושים למעני כל כך הרבה… אני פשוט מודה לכם…

אותה שעה רחוקים היינו מלדעת כי פעולה זאת איננה ולא כלום, לעומת ההפתעות הצפויות לנו במאבקנו להחזרת האלה עשתורת, לידי החוקר האדמוני. אך לא חלף זמן רב מאז החל המשחה לקראת ספינת המרוץ של הכנופיה, כאשר נוכחנו לדעת כי האגוז – היריב, אינו קל לפיצוח.

התכנית שנקבעה היתה נבונה ונכונה, בהתאם לנתונים הספורים שהיו בידינו על אנשי הכנופיה. לפיכך, במקום לרדת בעקבותיהם למצולה העמוקה, החלטנו שנתקרב בעומק־מה מתחת לפני הים, עד למקום הצלילה, ושם כניצים דואים בחלל, נארוב להם עד שובם עם האלה ממעמקים; רק אז נתכונן למאבק מהיר וזריז, כדי להתגבר על צוללי הספינה הזרה.

כאשר ניתחנו את הפעולה שלפנינו, סבורים היינו כי יריבינו האלמונים ישגרו למים שניים, או שלושה צוללים בלתי־מזויינים. על־כן, פרט לסכיני הקומנדו הצמודים לירכינו לא הצטיידנו בשום כלי נשק נוספים. משום אותה הערכת מצב, גם לא צרפנו אלינו צוללים אחרים, מצוות הצלילה המעולה של הספינה הלבנה. לואיג’י טען כי לדעתו ענין לנו עם כנופיה קטנה. משום־כך אין להניח, כי היא מסוגלת להכשיר צוללים רבים לפעולה זאת.

בהקשר לדברים אלה, חיוה גם דויד דעתו. במתינות הסביר כי גם אם יהיה לנו ענין רק עם צוללים אחדים, הרי אלה צריכים להיות מבחירי הצוללים. לדעתו, מעיד התכנון של השמטת האלה לים, על תכנית מדוייקת ומחושבת, שמידת הצלחתה תלויה בכושרם של האנשים לבצע פעולות צלילה מסובכות וקשות.

– כל פרט שבתכנית הוא שקול – הסביר דויד – הם גם לקחו בחשבון את העומק הרב, העשוי להביע לחמישים מטרים, ואולי אף מעבר לזה. לביצוע משימה כזאת יש צורך בצוללים אמיצים ובעלי נסיון רב. על־כן עלינו להתכונן למאבק קשה, גם אם בודדים הם.

באה המציאות והוכיחה את צדקת הנחתו של דויד.

עכשיו, בחצות הלילה, התקדמנו לעבר הספינה הקטנה והמהירה. כעבור דקות אחדות של משחה־צלילה, כשהגענו למרחק של כחמישים מטרים ממנה, פנה ליאונרד לציפה על־פני הים ואנחנו בעקבותיו.

משצפתי על פני המים, דחיתי בלשוני את פיית זרוע־האויר של ריאות המתכת הכפולות, הצמודות לכתפי, ומשכתי מעל למצחי את משקפי הצלילה הגדולים. ראשי ידידי, שצפו סביבי, נדמו ככדורים שחורים ולחים. התקרבנו איש לרעהו, ועקבנו אחר המתרחש על־גבי סיפון ספינת המרוץ המוארת.

הודות למרחק הקטן, נקל היה לבחון את אנשי הצוות שניצבו על־יד המעקה, סוקרים במשקפות גדולות את הסביבה הקרובה, להשגיח אם ספינה זרה מצויה שם, או מתקרבת מאישהו לעברם.

שלושה צופים אלה, עסקו במלאכתם בבגדים רגילים. אלה ודאי לא נמנו עם הצוללים. אכן, חלפו דקותיים ושני אנשים נוספים שעלו מבטן הספינה, הניפו סולם־עץ מעבר למעקה, והצמידו אותו לדופן. רק אז נתגלו הצוללים על מלוא ציודם, עולים איש בעקבות רעהו לקראת הסולם המזומן לשרתם.

ששה צוללים היו שם. דקות אחדות שוחחו עם עמיתיהם ורק אז, לאחר שהצופים במשקפות הפסיקו את תצפיותיהם, פנו הצוללים לרדת, איש בעקבות חברו, למרות שקשה היה לנו לבחון פרטי ציודם, התרשמנו כי הוא לא נופל מציוד הצלילה שלנו. רק חפץ אחד משך תשומת־לבי. כל אחד מהצוללים היה מצוייד במטיל מתכת נוצצת, שאורכו כארבעים סנטימטרים.

– מה זה? – שאלתי בלחישה.

– פנסים תת־ימיים מיוחדים – ענה דויד בלא לגרוע מבטו – הם מיועדים לצלילות המתבצעות בלילה.

– מהו ההבדל ביניהם לבין אלה המשמשים צוללים ביום? – הקשיתי.

– הבדל ניכר – הסביר דויד, בעוד צוללי הספינה הזרה נבלעים בתוך המים, האחד אחר השני – עוצמת האור שלהם מגיעה למרחק של כחמשה־עשר מטרים, ותחום ההתפשטות הוא בין ששה לשמונה.

–כך,– הפטרתי בהשתאות – זה עשוי להקל עליהם ולקצר את החיפוש אחרי האלה, אם הם יודעים את מיקומה.

– ללא ספק! – הנהן דויד.

כעת נבלע אחרון הצוללים בתוך המים. ברגע זה החלו ששה צוללים לרדת לעבר הקרקע העמוקה, לצוד את האלה עשתורת הזורחת, הממתינה במצולות לשעה בה תצוף ותעלה שנית.

– זה האות שלנו! – סינן ליאונרד מבין שפתיו – זכרו, אנחנו נצלול בעומק על עשרה מטרים, ממש מעל המקום בו הם ירדו. נשגיח בציפתם על נקלה, משום זריחת שעוניהם והאלה שבידם. יש להניח שלא נאלץ להשתמש בנשק. המגמה שלנו היא רק להשיג את האלה. לואיג’י, איתן ואנוכי נמנע בעד חמשת הצוללים מלהחלץ לעזרת חברם המעלה את עשתורת. הוא יהיה נתון לטיפולו של דויד. מובן?

כאיש אחד מילמלנו דברי הסכמה להוראות שניתכו עלינו בחיפזון.

– ובכן, בסדר – סיכם ליאונרד כשהוא מפריח חיוך – קדימה.

הוא תחב לפיו את פיית זרוע־האויר המתגרגרת בנהם חרישי. אחר־כך הוריד על פניו את משקפי הצלילה, ובתנועה זריזה שקע ונעלם. אנחנו מיהרנו לשקוע בעקבותיו.

הפניתי ראשי כחרטום בכיוון הקרקע. כפות רגלי דחו במרץ את הסנפירים הנכנעים, ועד מהרה מצאתי עצמי בעומק של עשרה מטרים. מרגע זה ואילך התקדמנו לעבר נקודת עגינתה של הספינה היריבה. תוך דקה חלפנו את המרחק המפריד בינינו. מעלינו התקערה הבטן הצרה והחדה של הספינה. כאן יהיה עלינו לשהות, עד שיצופו לקראתנו הצוללים הזרים.

ניתן היה להגדיר את תנועתנו כ“רגועה”. כל שעשינו בתנודות גוף איטיות ומושלמות על־ידי ניע הסנפירים הרחבים, היה לשם הצמדות למקום התצפית. שחינו במעגל, באיטיות, חוזרים ומשלימים אותו, וחוזר חלילה.

לעיתים רחוקות נתפס הצולל להרהורים. עצם פעולת הצלילה עוקרת כל צל של מחשבה, שאינה קשורה במישרין לפעולות השונות הכרוכות בה. אולם הפעם, משום השהות המתמשכת, בעוד בעומק של עשרות מטרים משוטטים צוללי הספינה הזרה, מצאתי עצמי שבוי בידי הרהורי.

היתה זו הפעם הראשונה במבצעי הצלילה המשותפים לנו, שניצבנו בפני התמודדות תת־ימית עם קבוצת יריבים, שפרט להשערה כללית על עיסוקם, לא היו בידינו כל פרטים העשויים להקל על זיהוים, ובעיקר על כושרם כאנשי־ים. חוסר הידיעה הברורה על כושרו של היריב, מולידה רגשות מעורבים; דומה וחשש עמום מנקר בקרבך, כזבוב טורדני שאתה מגרשו, והוא חוזר להציק; אינך חש בשובו ופתאום עקיצה מרגיזה מעידה על קיומו.

ברם, עצם הידיעה כי סביב לי נמצאים הטובים שבצוללים, היה בה כדי לנסוך רוגע. כל אחד מהם היה מאומן בלוחמה תת־ימית על כל סוגיה, ובעל נסיון עשיר בקרבות תת־ימיים. מבצעינו בעבר הוכיחו כי בודדים מבין אנשי העולם התת־ימי, מסוגלים להתמודד אתם. אמנם אין פירושו של דבר שאין אנחנו מסוגלים לנחול תבוסה, אך זהו סיכוי קלוש.

ידעתי כי ליאונרד נחשב בזמנו לבחיר הלוחמים התת־ימיים של צבא ארצות הברית. הוא נמנע, אמנם, מלהפליג בדברים על מבצעיו השונים בעבר, הקשורים בתקופת שרותו הצבאי, אך מפי יודעיו שמעתי לא פעם על עלילות הגבורה שלו. בתכונה אחת נבדל משאר הצוללים, כולל לואיג’י ודויד; ליאונרד רגיל היה בצלילות־יחיד. שנוא היה עליו לשתף אדם נוסף במשימות השונות שהוטלו עליו לביצוע. אך במרוצת השנים, משהפך לארכיאולוג תת־ימי נלהב, נוכח לדעת כי לשם־כך יש צורך בפעולת־צוות. פעולותינו המשותפות בעבר, קרבו אותנו איש לרעהו, עד שכיום ניתן לומר עלינו, שאנחנו מסוגלים לפעול כאיש אחד.

דויד, כליאונרד, רכש את אימונו תוך כדי שרותו הצבאי במסגרת חיל הים הישראלי. תחילה שרת כצנחן.

אך משאורגנו יחידות הלוחמה התת־ימיות, ובהיותו שחיין מעולה, היה בין הראשונים שהתנדבו לשרת ביחידות המעולות. כעבור פרק זמן קצר קנה לעצמו שם כצולל בעל שיעור־קומה.

לואיג’י נבדל משניהם בדרך בה רכש שליטתו ברזי העולם שמתחת לפני הים. הצעיר יפה־התואר, שגדל על שפת חוף הים האדריאטי, טבעו כאמן המחפש אחר צורות חדשות, דחפו למצוא אותן, וצבעים חדשים, בתחומי העולם שמעטים חדרו אליו. בנערותו, כשעסק להנאתו בצלילה חובבנית, ללא שימוש באביזרי־עזר, גילה לראשונה את שביקש; העולם שחיפש אחריו נחשף לעיניו בעושר החיים המופלאים, שגלי הים מכסים עליהם.

החל מאותו יום ואילך, ביקש לואיג’י למצוא דרך שתאפשר לו להעמיק למצולות רחוקות מיבשה. כך גילה את אביזרי הצלילה השונים, ובכוחות עצמו למד כיצד להשתמש בהם כדי לכבוש את הים. יתר־על־כן, בהיותו עשיר מופלג מלידה, מימן בכספו גם משלחות ארכיאולוגיות תת־ימיות רבות, והודות לנדיבותו ולפועלו האישי, הועלו ממעמקי ימים שונים, מימצאים חשובים הנמצאים כיום במוזיאונים רבים.

לואיג’י דונטאלו, האציל מוונציה, היה מוכר בחוגי הצוללים של אירופה בכינוי “נסיך הצוללים”. אכן, כזה היה. הלכותיו, גינוניו, השקפת עולמו וגישתו לעולם הסובב אותו, נבדלו מרבים אחרים לא בהתנשאות־שוא, אלא שאצילות הטבועה בתכונותיו.

אלה היו רעי, ועליהם היתה גאוותי.

סחור־סחור סובבנו עתה כנשרים משחרי־טרף. מעת לעת נתקל מבטי ברשפי נגוהות החולפים תחתינו במהירות גדולה. אלה היו דגי הים הגדולים, הנודדים בזריזות ממקום למקום. בעקבות הדגה הקטנה. נולדה בקרבי הרגשה כי במקום להיות טבול במים עמוקים, נמצא אני במהופך וצופה לעבר שמים זרועים בכוכבים רוטטים לאין־ספור.

באחת הקיצותי; מבין שלל הזוהר הרושף של יצורי הים, השגחנו בדמויות עולות לקראתנו. צוללי הספינה הזרה שבים ועולים.

למטה, במרחק של עשרה מטרים מתחתנו, רטטה להבה אדומה. היתה זאת האלה עשתורת. לפותה בידי אחד הצוללים.

שעת הקרב הגיעה.

* * *

הצוללים הזרים שהו במצולות כעשרים דקות. למרות העומק הרב, לא נזקקו לתחנות ביניים, כדי להיפטר מהחנקן שחדר לגופם, ולכן התקדמו לקראתנו במהירות.

גוף שחור וארוך זינק מבינינו למטה. היה זה דויד גל שמתפקידו היה לעקור את האלה עשתורת מידי הצולל הלופת אותה. אנחנו דלקנו בעקבותיו, למנוע בעד האחרים מלהתקיפו.

ירדנו עליהם בחטף.

הם, שלא ציפו להתקפה פתאומית ממש מתחת לקוער ספינתם, נדהמו תחילה ונמלטו לצדדים. אך תגובה זו נמשכה רק חטף־שניה. במהירות התעשתו וידעו את שלפניהם. עצם התארגנותם מחדש, ללא אומר, מתוך ידיעת המאבק הנכפה עליהם, העידה שענין לנו עם צוללים מובהקים.

ששה היו. שנים מהם מיהרו להתייצב בין דויד לבין חברם, בעל האֵלה. שלושה עלו לקראתנו, בעוד השישי, האחרון, נעלם לפתע מתחום הראיה המצומצם. רק אחר־כך הסתבר שמיהר לצוף ולעלות, להזעיק עזרת רעיו שנותרו בספינה.

מרגע זה ואילך, היה כל איש נתון למאבקו. מגמתנו היתה להוציא את יריבינו מכלל פעולה במהירות, כדי להחלץ לעזרת דויד שהצליח להתחמק מהשניים, שזינקו לקראתו במטרה לכתרו.

המאבק התת־ימי, מבחינת צורת ההתגוששות, שונה לחלוטין מזה המתנהל על־גבי יבשה מוצקה. ראשית, מבחינת משך הזמן הוא יותר קצר. כאן המגמה הראשית היא לנתק את זרועות־האויר של ריאות המתכת, ועל־ידי כך לאלץ את היריב לעלות ולצוף על פני הים. ההבדל גם ניכר בצורת ההתקפה, בה מושם הדגש על פעולת הידים, הנשלחות קדימה, לקרוע בתנופה את זרועות־האויר הגמישות. אם כי, לכאורה, כושר התמרון יותר נוח, הרי בו עצמו טמונה גם סכנה של כניעה מהירה.

פעמים אחדות השתתפתי בהתגוששות מתחת לפני הים. אך רובן של אלה אירע בשעות היום, כאשר הראות צלולה ושקופה, ואתה יכול לראות הבעת פניו של היריב, הנועץ בך מבט. הפעם, מצאתי עצמי נתון במצב מוזר של התקדמות לקראת יריב, שפניו לא ראיתי מחמת העלטה הכבדה והמכשילה; דומה ואני ניצב לפני גוף של יצור תת־ימי, גמיש ומהיר תנועה, התובע ממני משנה־זהירות בהתמודדות עמו. אולם ידעתי כי הרגשה משונה זו שננסכה בי, היא גם מנת חלקו של היריב העולה לקראתי.

הצולל האלמוני היה שחיין מעולה. הוא הניף בתנועה עזה את סנפיריו וגופו המתוח כמיתר, טס לקראתי כשידיו מושטות לפנים. הוא התרומם בעוד שאנוכי ירדתי לקראתו; כהרף־עין נוצר המגע הראשון.

כפות ידינו נתקלו אלה באלה. אצבעותינו השתרגו כסבך שורשים מבולבלים. הידים המתוחות, בגלל המאמץ שהשקענו להכניע איש את יריבו. התכווצו כזוית של משולש. הסתבר לי כי כוחו של האלמוני לא נפל משלי. הוא התפתל כנחש גמיש וחשתי כיצד אצבעותיו החזקות טובעות בכף ידי, עד כי כאב התפשט בהן. ריחפנו בגובה אחד. אך מהלומה פתאומית שספגתי בבטני, בישרה לי שבשלב הראשון נחלתי מפלה.

תוך כדי התפתלות כסביבון היוצא במחול פרוע, הניף הצולל את ברכיו, ובתנופה פגע בהן בבטני. המכה היתה עזה, עד כי למשך שניות אחדות אבדתי את כושר הנשימה. מתפתל מכאבים, כשאני מתאמץ להתרחק מהיריב במגמה לזכות בשהות מפיגת־כאבים, הצלחתי להתיר סבך האצבעות, ובלי משים שקעתי תחתיו בעומק של כשני מטרים.

שקיעה זו עזרה לי להתגבר על כאבי, ולשאוף אויר שהתפשט בריאותי.

ירידתי הבלתי־צפויה אילצה את הצולל האלמוני, שהתגלה כבעל זריזות מפתיעה, להסתובב בציר רחב, ולנתר לקראתי מלמעלה. התמרון בוצע בצורה מושלמת ובטרם התאוששתי, ספגתי מאגרופו מהלומה חזקה בראשי. שוב חזר והלם בי באגרוף כשאני שוקע יותר ויותר. הצולל חזר והלם בי באכזריות; מכל זוית בו יכול היה האגרוף החזק לפגוע בראשי.

בינתי נתערפלה. חוששני כי היו שניות אחדות בהן ביצעתי תנועות שונות, שלא בהכרה מלאה. מפרק זה של הקרב, כמעט ואיני זוכר דבר, פרט לכך שפתאום ראיתי את הצולל שלפני, כתמנון בעל אלף זרועות גמישות, והוא מוטח אחורנית. מסתבר כי תוך נסיונותי הנואשים להחלץ מהתקפתו הארסית, פגעתי שלא במתכוון במרכז פניו. המהלומה הפתאומית ממרפקי, הממה אותו. הודות לשהות הקצרה בה זכיתי, התאוששתי גם אנוכי, וזינקתי בעקבותיו, ובלא שחש כי אני מאחור, לפתתי בכוח את מתניו.

טמנתי פני בגבו הרחב והידקתי את הלפיתה. הוא שלח ידיו אל מעבר גבו, כשהוא תוקע אגודליו הקשים בצלעותי, ללחוץ עלי להרפות מאחיזתי. יריבי התגלה כבעל תושיה, ובתנועות מהירות, חוזרות ונשנות, כבוכנות של מנוע חזק, הכה וחזר והכה.

ניצלתי הזדמנות זאת בה היה שקוע בתקיעת אגודליו. לפתע הרפיתי ממנו, דחיתי בסנפירי את המים וטיפסתי על גבו. בתנופה מהירה משכתי את זרוע־האויר הימני שלו. בגלל המשיכה החזקה נשמטה פיית הנשימה מבין שפתיו הקפוצות.

זרם בועות שהשתחררו מזרוע־האויר, פרץ כלפי מעלה. ברם, אם סברתי שהכנעתיו, הרי הסתבר לי כי זקוק אני ליותר משעשיתי עד־כה. ידו נשלחה בחטף הוא תחב שנית לפיו את הפייה שנשמטה, ושוב מוכן ומזומן היה להתקיף.

אלא שהפעם נוכח כי גם אני מסוגל לשמש יריב שאין לזלזל בו, ביטוי לכך נתן מששלף את סכינו.

בתגובה נשמטה כף ידי והחליקה על ירכי; הסכין הצמודה נשלפה מהנרתיק. הנה פגעה מתכת במתכת, ושוב נסוגונו, נפרדים איש מיריבו. מגמתו של האלמוני היתה ברורה; הוא ביקש לפגוע בי בסכינו פגיעה מוחצת, בעוד שאני רק התגוננתי. ברגע זה חשתי בפחד. ידעתי שאם הוא יגלה בקרב הסכינים בקיאות שאינה נופלת מזו שגילה בעת ההתגוששות, כי אז הוא עלול להתגבר עלי. מה מוזר כי דווקא ברגע זה, הרהרתי ברעי, בבקשי לדעת באיזו מידה מצליחים הם במאבקם, ואף אם הם, כמוני, ניצבים נוכח איום של חיסול.

מבטי נצמד לסכין המונפת לקראתי. פרט לה לא ראיתי דבר. התרכזתי במתכת הנוצצת והמסוכנת, בידיעה ברורה כי בה תלוי גורלי. הצולל הניף את הסכין בכיוון כרסי, מבקש לבקוע אותה. הורדתי ידי להגנה ובכך חשפתי פלג גופי העליון. הוא ניצל עובדה זאת לפגיעה בחזי, וסכינו חלפה כברק מול עיני. חשתי בחוד הסכין החותך את חליפת הגומי כמו היתה זו עשויה מניר דק.

חוד הסכין החטיא בשרי כחוט השערה. ידעתי שהלחלוחית שאני חש על עורי, אינה רק ממים קרים שחדרו בעד הקרע המתרחב והולך, אלא גם מחמת זיעה קרה שפלט העור. ברגע זה הרפיתי מסכיני שצללה לקרקע הים. לפתתי בכפותי הריקות את יד הצולל, מעל לפרק כפו הלופתת את הסכין המאיימת, ובכוח רב משכתי ידו בתנופה עזה לצד.

ראשו ניתר לאחור, מחמת הכאב החריף; הייתי משוכנע שעקרתי ידו ממקום החיבור שבכתף, היד המדולדלת הרפתה מהסכין, וכף ידו השניה מיהרה ללפות את היד הפגועה. עתה לא נאלצתי עוד לעקור את פיית צינור הנשימה. הוא עצמו הניף כפות רגליו ובתנועה מהירה נעלם מעיני, נחפז לצוף לעבר הספינה שמעלינו, הוא סיים את הקרב.

נפניתי לבחון את זירת המאבק המתנהל סביבי. בגלל הדמיון הרב בינינו ולבין הצוללים הזרים, לא יכולתי בשום פנים ואופן, לקבוע בוודאות מי הוא מי, אולם שני צוללים שדלקו בעקבות גוף ארוך ומהיר־תנועה, הבהירו לי כי דויד גל עדיין מתמרן להמלט מיריביו, כדי להשיג את הצולל המחבק בידיו את האלה המקרינה זוהר אדום.

מתפקידי היה לעזור לדויד. תוך כדי הקרב המהיר שניהלתי במשך דקותיים, התרוממנו בלי משים ועתה, לפי השערתי, נמצאנו בעומק של חמישה מטרים, כמעט נוגעים בקוער הבטן הצרה של ספינת היריבים.

בתנופה, בידים ריקות, זינקתי אחרי שני הצוללים. הם שחו כצמד תאומים, כמעט דבוקים אחד בשני. לפתתי קרסוליהם מאחור, והתאמצתי לעכב בעדם. הם התהפכו לקראתי בזריזות, ואילצו אותי להרפות מהם. משל נדברו ביניהם, פנה האחד אלי, ואילו רעהו הצליח ללפות רגליו של דויד. די היה בכך כדי לאפשר לצולל, בעל האלה, להמלט לעבר פני הים. עכשיו, למעשה, תם הקרב. הסיכוי היחידי שנותר בפנינו, היה להשיג את הצולל בהיותו על פני הים, בטרם יעלה בידו לטפס בסולם של ספינתו.

מסתבר כי גם יריבינו הבינו כי הקרב עשוי לאבד כעת משמעותו. הם הרפו מאתנו ובמהירות נעלמו בדרכם לספינה. נותרנו ארבעתנו בעקבותיהם, מתאמצים לדלוק אחריהם, שמא למרות הכל יעלה בידינו לעכבם.

בשעה שצפנו על פני הים הרגוע, שקנה לעצמו צורת זכוכית מלוטשת, קידמה פנינו הפתעה שהיתה עלולה לעלות בחיינו. התברר לנו, כי הצולל הראשון שנמלט בתחילת הקרב לספינתו, עמד עם חבריו אנשי הצוות, כשבידיהם רובים טעונים. היות ואיחרנו לצוף בעקבות חבריהם, שהצטופפו כעת למרגלות הסולם, זיהו אותנו על נקלה, והקבילו פנינו במטח יריות.

רעם היריה הראשונה החריד אותנו. פגיעת הקליע הראשון בינינו, בישרה כי ענין לנו עם כנופיה מסוכנת, שאיננה מהססת מלחסל יריביה, שריקות הכדורים צרמו אזנינו.

במהירות הבזק צללנו, נמלטים על נפשנו.

* * *

הד היריות הזועמות הרעיש כרעמים מתפוצצים. כעבור זמן־מה נוכחנו לדעת, כי הודות להם הוסבה אלינו תשומת־לבם של אנשי הצוות של “מובי דיק”, שהגיעה עתה להחלץ לפעולה.

סגנו של ליאונרד, איש־ים אמריקני, אף הוא היה מיוצאי חיל הנחתים של צבא ארצות־הברית, מרגע בו יצאנו לפעולת הצלילה, היה מוכן לקבל פני הבאות.

מששמע את היריות ידע כי הגיעה שעתו להתערב במהלך הקרב התת־ימי, שהתקרב לסיומו. תוך ציות לפקודותיו, הופעלו שנית המנועים הסילוניים האדירים, בעלי העוצמה המיוחדת, ו“מובי דיק”, כיצור המכה בתדהמה את הזר לספינת הצוללים המופלאה, זינקה מתוך המים, במרחב של כשלוש מאות מטרים, בהעלותה הר של קצף סוער.

תדהמתם של אנשי הכנופיה היתה גדולה. אך ברנשים קשוחים אלה, בראותם את הספינה הדומה למפלצת־ים מעוררת אימה, מיהרו להפעיל את המנוע החזק של ספינת המרוץ, ותוך שניות אחדות, בטרם תשיג אותם הספינה הלבנה, פנו לעבר החוף המרוחק כארבעה קילומטרים.

שובל הקצף הרחב שהותירה בעקבותיה ספינת המרוץ, שימש מסלול ברור ל“מובי דיק” שמגמתה היתה להשיגה. אך קודם־לכן היה עליה לאסוף אותנו. צמד זרקורים ענקים נדלקו כעינים מסתוריות ומבעיתות מעל לחדר גשר־הפיקוד. מנהרות האור המסנוור, חשפו מיקומנו המדוייק לעיניו הבולשות של ממלא־מקום הקברניט.

אימוצנו לספינה עמד להתבצע הפעם בשיטת קרב מובהקת; סולם עשוי מאלומיניום הורד בצד הספינה השועטת לקראתנו. סירת גומי גדולה הושלכה בצידו ורותקה אליו. מדי לאחר מכן הושלך לים חבל חזק, עם לולאה גדולה בקצהו. היה על כל אחד מאתנו ללפות במועדו את הלולאה, להסחף מטרים אחדים עם הספינה ולזנק לסירת הגומי, וממנה לעלות לסיפון. הודות לעובדה שהיינו מרוחקים איש מרעהו, כתוצאה ממנוסתנו מהיריות, מיהרנו לפרישה רחבה יותר, ועד שהספינה הגיעה לראשון מבינינו, כבר נמצאנו במרחק של כשלושים מטרים האחד מהשני.

הייתי אחרון לביצוע משימת הזינוק. איני יודע מה היה סדר עלייתם של ידידי, היות וקשה היה לזהותם בעת לילה. אך השגחתי כי כל איש בתורו, ביצע תפקידו ביעילות מירבית.

היה זה מחזה מרהיב־עין, הן מבחינת הביצוע והן מבחינת הזריזות שבעצם הפעולה; הצולל מזנק לפנים, לופת טבעת החבל המושטת לו על־ידי איש צוות, השרוע על־גבי דופן סירת הגומי הנפוחה, ובתנופה הוא מזנק כלהטוטן מתוך המים, לעבר הסירה. מיד לאחר־מכן מושלכת הלולאה שנית, לקראת הצולל הבא בתור.

הספינה הלבנה התקרבה אלי בדהרה, כשסירת הגומי השחורה חולפת על פני במרחק של כחצי מטר. הלולאה הונפה בדיקנות לקראת ידי המושטות. ברגע שאצבעותי ללפתו אותה, חשתי במשיכה עזה, וכמו נשלף גופי מהמים לקראת ריחוף קצר בחלל. רק הוטלתי לסירת הגומי, ו“מובי דיק” הגבירה מהירותה, דולקת בעקבות ספינת המרוץ.

נחפזתי לטפס בסולם לעבר הסיפון העליון. רק משהצטופפנו כולנו בחדר גשר־הפיקוד, העיפותי מבט בקלסתריהם המיוזעים של חברי היגעים. ניכר בהם שהתנסו במאבק קשה; שרוול הגומי של דויד, היה שסוע לאורכו ושרטת אדומה העידה על קרב הסכינים שניהל. לעומתו, השגחתי בחבורה אדומה במצחו של ליאונרד. רק לואיג’י נראה כמי שיצא ללא פגיעה. בשלווה עקב אחר המרוץ המתפתח בין “מובי דיק” לספינת המרוץ, שהקדימה אותנו במאות מטרים אחדים.

ספינת המרוץ הזריזה היתה נעלמת מעינינו זה כבר, אלמלא עוצמת הזרקורים של ספינתנו, שהטיחו בה אור מסנוור, כמו לכדו אותה בתווך. הספינה הקטנה ניסתה לתמרן כדי להמלט מהאור, ותחת זאת להקלע לחסות החשיכה הכבדה, ולהעלם מעיני המפלצת הרודפת אותה.

עכשיו נוכחתי לדעת מה המיוחד במנועים הסילוניים של הספינה הלבנה, הבנויה מלוחות פלדה מחושלת. בעליה, יצרן מנועי סילון גדול בארצות־הברית, אדי דקסטר, היה ארכיאולוג תת־ימי, שמיטב זמנו הקדיש לחיפושים במצולות־ים, במטרה לאתר שרידים מתרבויות של העולם העתיק. לאחר פרשת התגליות בימה של קיסריה, נקשה בינו לבין ליאונרד ידידות אמיצה, שנבעה מתוך הערכה וכבוד הדדי, שרחשו איש לרעהו. למרות הבדלי הגיל הניכרים ביניהם, היתה מטרתם אחת. יתר־על־כן, ליאונרד, שהקים וטיפח מוזיאון לארכיאולוגיה תת־ימית בדטרויט, זכה לעידוד מאדי דקסטר. האיש, שנמנה על גדולי העשירים, העמיד מעת לעת את ספינתו האהובה “מובי דיק”, לפיקודו של ליאונרד, כאילו היה זה בעליה.

–אין עוד ספינת צוללים כ“מובי דיק”! – היה אדי דקסטר, בן השישים, חוזר ומצהיר בגאוה – יצרתי אותה מתוך אהבה, והשקעתי בה מיטב ההמצאות והחידושים הקיימים בשדה המחקר הימי.

בין חידושים אלה, היו שני המפלטים הכבירים של מנועי הסילון, שאדי דקסטר התקין בירכתי הספינה. הם נועדו לשימוש רק בשעה שהספינה היתה הופכת מיצור־ים עילי, ליצור תת־ימי. רק אז כדי שמהירותה מתחת לפני הים לא תיפול מזו שמעל לפני הים, הופעלו המנועים הסילוניים, או במקרים מיוחדים אחרים.

הפעם החליט ליאונרד כי היה זה אחד מאותם מקרים, אליהם התכוון אדי דקסטר, אמנם, פעלו המנועים הסילוניים במלוא עוצמתם, כשקצף רב מתערבל ומשוגר בעקבות המפלטים.

“מובי דיק” ריחפה על פני המים המלוטשים. ברגע זה נסוג לאחור הימאי ששלט במערכת הניווט, והפיקוד חזר לידי הקברניט ליאונרד. המגמה היתה “לחתוך” את נתיב ההתקדמות של ספינת המרוץ, ולאלץ אותה לחזור ללב־ים, לסגור עליה סביב עד שאנשיה יבינו כי זהו סוף המרוץ.

– הנווט שלהם יודע את מלאכתו! – הפטיר ליאונרד בהערכה – צורת התימרון שלו מעידה כי לפנינו ימאי מנוסה.

כך נראה הדבר; תמרוני ספינת המרוץ עוררו התפעלות. נווט הספינה הקטנה והמהירה, תוך נסיונותיו הנואשים להחלץ מתחום האור הבהיר של “מובי דיק”, הפליא בלהטוטי ניווט הספינה, הפונה ימינה ופונה שמאלה, בהותירה מעגלים רחבים, עד שנדמה היה כי לפנינו מתקיימת הצגת־ראוה עוצרת נשימה, כמו מחליקה לפנינו אמנית על־גבי זירת קרח קפוא.

תחושת התיאטרון שנולדה בקרבנו, התעצמה משום החשכה הכבדה השולטת בכל, והודות לעיגול הרחב של אור הזרקורים, המוטח בספינה וסוגר עליה סביב. בינתיים, התקרבה “מובי דיק”, והמרחק הצטמצם כשהספינה הלבנה יוצרת קשתית רחבה, כדי להתייצב כחיץ בין החוף המתקרב לעומתנו, והוא במרחק של כשני קילומטרים, ובין ספינת המרוץ השועטת ביאוש לקראתו.

מפקד ספינת הכנופיה, בראותו את שלפניו, לא היסס לתמרן, ממש תוך סיכון שלום הספינה, וביוצרו זוית חדה, שהיתה עלולה לגרום להתהפך, שינה את הכיוון ואילץ ספינתו לחזור על עקבותיה, לעבר הים הפתוח.

– הוא מסוכן, הברנש הזה! – רטן דויד כשהוא מנענע בראשו – הוא אמנם נועז, אך סכנתו מרובה.

– מסוכן או לא מסוכן – הפטיר נועם תיבון בקול חרד – אבל אנחנו מוכרחים להשיגו. הנבל הזה לא ימלט עם עשתורת!

– נשתדל למנוע אותו מכך – השיב ליאונרד לחוקר, שפרך אצבעותיו בהתרגשות הולכת וגוברת, וסומק כהה פושט בפניו האדומים בלאו הכי.

– אנא – מילמל – תפשו אותו…

ספינתנו הזונקת ביצעה תפנית מושלמת בעקבות סירת המרוץ. כל תרגיל שבוצע כהלכה על־ידי הנווט האלמוני, זכה למילת הערכה מפיו של ליאונרד. אך תגובתו העקשנית הקברניט האמריקני, החלה בסופו של דבר לעורר היסוסים בקרב אנשי הכנופיה, שמא למרות הכל לא יחלצו הפעם. הדבר ניכר בעצם העובדה שהם חדלו לתמרן בהתחמקות עקלקלה, בראותם שאין הספינה הלבנה מרפה מהם. תחת זאת העדיפו כעת מרוץ מהיר, בקו ישר.

אך למרות הכל הלך המרחק המבדיל והתכווץ כקרן אור דועכת, הנאספת למקורה. משחשו אנשי הכנופיה כי תקוותם להמלט אופסת, נקטו בצעד מסוכן, שאלמלא היו כולם אנשי־ים מובהקים, היה הדבר עלול לעלות בחייהם.

פתאום, ללא כל התראה המובנת מעצם ביצוע תרגיל־חמיקה, פנתה הספינה כשחרטומה לעומתנו, וירכתיה לעבר הים. המרחק בינינו היה רק כמאה וחמישים מטרים. היא נתרה לעומתנו במלוא שאגת מנועיה המגיעים לשיא מאמצם, משל מבקשת להתנגש עמנו, אך מטרתה היתה לכפות עלינו סטיה, ועד אז לחתור שנית לעבר החוף.

– מטורפים! – נהם ליאונרד, בראותו את הספינה המתקרבת במהירות הולכת וגדלה.

אמנם, צריך היה נווט הספינה של הכנופיה, להיות מטורף, אם סבור היה שיאלץ לסטיה את הספינה הלבנה, שלא האיטה מהירותה. במקרה של התנגשות בין ספינת העץ לבין “מובי דיק”, הגדולה ממנה לאין שיעור ובנויה מפלדה חזקה, היתה הספינה הקטנה מתרסקת, בעוד שלספינה הלבנה כמעט ולא היה נגרם נזק של ממש.

ליאונרד לא סטה ימינה או שמאלה. מחמת הקירבה המסוכנת שבין שתי הספינות, והודות לאור החריף שלא פסק מלהיצמד לספינת המרוץ המתקרבת אלינו, ראינו בבירור את פרצופיהם המתוחים של נווט הספינה ועוזריו, שניצבו בצידו. פניהם היו לבנים ומבטם נעוץ לפנים, כמבקשים לבקוע לשניים את “מובי דיק” המתנשאת לעומתם כהר מוצק.

עוד שניה וההתנשאות הצפויה תתרחש. ברם, ממש עתה, משהגיעו הספינות כדי מגע, החליקה הספינה הקטנה לצד. ובתמרנה בכשרון רב, כמתחככת בנו, המשיכה במהירות בל־תאמן לעבר החוף; ואילו אנחנו, עד שהשלמנו ציר תפנית חדה בעקבותיה, יצרנו שנית מרחק של כמאתיים מטרים. אך שוב לכדו מנהרות האור את הספינה היריבה וכבר דלקנו אחריה.

מעודי לא הייתי שותף לפעולה כה־נואשת של אויב הנמלט על נפשו. אט אט גברה ההתרגשות שדבקה בכולנו. בסתר לבנו חשנו הערצה לקבוצה הנועזת, אך יחד עם זאת התחשלה החלטתנו ללכוד אותה, ויהי מה.

“מובי דיק” טסה על פני חלקת המים הדוממים. כעבור דקותיים התכווץ המרחק למאה וחמישים מטרים. אבל עתה כבר התקרבנו לחוף. ממול, על רגע שחור הלילה, התנשאו חומות עכו, ומעליהן צריחי המסגדים הזקורים, הקומות העליונות של המבנים הגדולים והעתיקים ומצד צפון, מחוץ לתחום העיר העתיקה, ניכרו הקוים הישרים של מבני העיר החדשה. התמונה היתה כציור של רקע השייך לתפאורת תיאטרון ענק.

יותר ויותר התקרבנו למבוא הנמל העתיק של עכו. ממול כבר הזדקר מגדל הזבובים העתיק, מקום בו שמרו בני העיר על פתח הנמל הקדום, רק עתה הבינו אנשי הכנופיה כי מהירותם העצומה היתה בעוכריהם, היות וחסרו להם אמצעי בלימה מתאימים. בהיותם מסונוורים בגלל האור החזק שלכדם, לא ראו בתחילה את מגדל הזבובים שלפניהם. זה הזדקר לעיניהם במרחק קצר מדי לבלימה, תפנית, או נסיגה.

– הם יתרסקו! – קראתי.

מסתבר כי עובדה זאת לא נעלמה מהם. ללא היסוס מיהרו להפקיר את ספינתם, כדי להציל את חייהם. ראינו אותם מזנקים, כעשרה אנשים, לעבר הסיפון וממנו לים.

הספינה הקטנה, חסרה יד מנווטת, המשיכה בדרכה למפגש הגורלי, ממנו לא יכלה להמלט עוד.

במקביל למתרחש נגד עינינו, כשאנו מוכי תדהמה, מיהר ליאונרד להפעיל את בלמי “מובי דיק”; מירכתי הספינה נפרשו באמת שתי כנפיים גדולות, שהאיטו בתנופה את המהירות המתרסנת ואיפשרו לליאונרד לבצע תפנית מוצלחת לצד דרום. ברגע בו חלפנו על פני הנמל העתיק, פגעה ספינת הכנופיה הנטושה בסלע מוצק, עליו עומד מגדל הזבובים.

עם ההתנגשות החזקה נשמע רעם התפוצצות אדירה, ולהבת אש גדולה האירה את המגדל העתיק שהזדעזע.

 

פרק ד': פגישה עם אנריקו    🔗

אותו לילה, לאחר התנפצותה של ספינת הכנופיה על הצוק הרחב, ששימש בסיס איתן למגדל הזבובים, עגנה הספינה הלבנה מול חומת עכו העתיקה. רעם ההתרסקות של הספינה, במרחק של כמאתיים מטר מהחוף, לא עורר את התושבים משנתם. העיר המשיכה לנום בשלווה.

מיד לאחר התנפצותה של הספינה, ידענו כי לא נצליח ללכוד את אנשיה, שנמלטו בשחיה לחוף. המים היו רדודים מכדי שספינה במימדיה של “מובי דיק”, תהיה מסוגלת להתקדם בהם. גם חברי הכנופיה היו שחיינים מעולים, ותוך זמן קצר הגיעו למזח העתיק, ונעלמו במבוא החאן הגדול השוכן לפתחו.

השעה היתה אחת לאחר חצות. עמדתי על הסיפון הקדמי של הספינה, נשען באמותי על המעקה המלוטש, ומבטי נעוץ בעיר המרוחקת מאתנו כמחצית הקילומטר. דומה היה ועתיקוּת מיוחדת מרחפת על עכו, העיר שתולדותיה שיננתי בימי נעורי.

עכו, בכל גלגוליה, היתה יוצאת⁻דופן ביחסה ליהודי הארץ. היא היתה להם עיר עוינת. למרות שבתקופות שונות, היה בה ישוב יהודי מפותח, דומה ונשאה אותו בקרבה כעצם זר שיש להקיאו. מבחינה זאת היתה עכו, עיר הנמל, שונה מרעותיה, בנות גילה, ששכנו לאורך החוף הארץ⁻ישראלי.

קשישה עכו כרעותה יפו, השוכנת במרכז החוף הישראלי. אף היא מוזכרת בכתובים קדומים. בלוחות מצריים עתיקים, מהמאה התשע⁻עשרה והשמונה⁻עשרה לפני הספירה, כבר מוזכר שמה פעמים אחדות. היא אף מופיעה ברשימת הערים של תחותימס השלישי, ובכתבי תל אל⁻עמארנה נתקלים בשמה הפניקי הקדום, “עכא”, שם החוזר ומופיע גם בכתובות אשוריות, והוא משמש את הערבים עד עצם היום הזה.

מקור השם לוטה באגדות קדומות. אחת מהן, העברית, טוענת כי הוא נובע מצרוף שתי המלים “עד⁻כה” כלומר, מי הים יגיעו רק עד כאן. אותה אגדה נאה מדגישה כי בשעה שגעש הים וביקש להציף את היבשה נאמר לו: “עד⁻כה”. לעומת זאת, מספרת אגדה יוונית כי השם נגזר מהמלה היוונית “אקה”, אשר פירושו רפואה. נוהגים הם להשיח בגיבורם הרקולס, שבשעה שנפצע באחת ממלחמותיו הנודעות, מצא בחוף עכו צמח מיוחד, שהביא מזור לפצעיו.

עיר זאת, שתחילתה בתל הקדום “תל אל⁻פ’חאר”, זכתה לקידמה כלכלית עוד בהיותה פניקית, זמן⁻מה לאחר מותו של הקברניט יתנבעל, עבד האלה עשתורת. לא הרחק מהתל הקדום, מקום בו התפתחה תעשיית “חילזון הארגמן” הנודע לתהילה, מסתלסל לים התיכון נחל קטן ושמו נעמן, המזרים מימיו מדרום לעיר. מהחול המצוי על גדותיו נולדה הזכוכית העתיקה, אם כל הזכוכיות המצויות כיום בעולמנו. תעשיית הזכוכית, שהתפתחה במהירות, העניקה משנה⁻חשיבות לתושבי העיר, שכבודה עלה ועם זאת, חל גם שיפור ניכר ברמת החיים של תושביה.

מאות שנים לאחר⁻מכן, במאה האחת⁻עשרה לפני הספירה, עלו מהמדבר השבטים העבריים, בפיקודו של המצביא הגאוני יהושע, לכבוש להם את הארץ לנחלה. בעת חלוקת הארץ לשבטים, נמצאה עכו בתחום ההתנחלות של שבט אשר. אך אנשי השבט לא הצליחו להתגבר על תושבי עכו, והעיר שמרה על עצמאותה. מאז גילתה עצמה כעיר עויינת לישראלים.

עכו, שבתחילה הצטיינה בצביונה הכננעי⁻פניקי, לבשה צורה ופשטה צורה ככובשיה. אם בתקופה קדומה מאד נכנעה למלך מצרים, סתי הראשון, הרי בשנת שבע⁻מאות ואחת לפני הספירה, נכבשה בסערה על⁻ידי סנחריב מלך אשור, ובנו אסרחדון אף סיפח אותה לממלכתו הגדולה.

תקופה ארוכה חלפה עד שהיא נכנעה לאלכסנדר הגדול, בשנת שלוש⁻מאות ושלושים ושלוש לפני הספירה. בתקופתו התפתחה עכו, ששכנה כעת לחוף הים, וחשיבותה כעיר נמל הלכה וגדלה. לאחר שצור הגאוניה נהרסה על⁻ידי צבא אלכסנדר, שגבר עליה במעשה אמנות⁻מלחמה המאפיינת מצביא דגול, החליט היווני הצעיר לטפח עיר נמל אחרת באיזור זה, ולמטרה זו בחר בעכו, שמטבע ברייתה נועדה לשמש מעגן לאניות וספינות. לשם⁻כך, במרחק קטן מהתל הקדום נבנתה העיר ההלניסטית, בקצה לשון יבשה צרה.

בתחילת המאה השלישית לספירה,העניק לה תלמי השני, מלך מצרים, את השם היווני פטולומיאוס. החל מתקופה זו, ובעיקר בימי החשמונאים, נטרו יושבי העיר, היוונים, הסורים ובני לאומים אחרים, טינה עזה לעברים. גם ינאי המלך, צאצאם של החשמונאים, למרות כוחו הרב לא יכול לה לעכו.

בגורל העיר עלה לנפול תחת שלטון רומא, האימפריה האדירה שהחלה לשלוט ברחבי המזרח התיכון. חלפו שנים, ובימי המרד הגדול של היהודים בשלטון רומי, בפיקודם של בר⁻כוכבא ורבי עקיבא, שימשה עכו בסיס לצבאו הראשי של המצביא אספסינוס, זה שברבות הימים נתקסר, ומשם עלה לדכא את יהודי הגליל הלוחמים בו בגבורה.

– היסטוריה עשירה לעכו – שמעתי מילמול חרישי עולה בצידי.

הפניתי ראשי. בצידי, שעון על⁻גבי המעקה, עמד נועם תיבון, שלא גרע מבטו מהצללית המרתקת של העיר. כמו נגזרה זו ביד אמן, והודבקה על רקע של שמיים זרועי כוכבים.

פניו הרחבים היו בעלי הבעה רכה בצדודית שלהם; לא פני אריה רוגז, אלא פני איש הוגה ורב⁻דעת. ניכר בו שהוא שוקע בהגיגים. בשעת לילה מאוחרת, ביקש המלומד הצעיר למצוא מרגוע לעצמו, לאחר יום סוער ופעלתני שחלף עליו.

• תמיד רציתי להכירה – המשיך לשוחח בקול רגוע. כמו נזכר בימי נערותו – מעולם לא האירה העיר פנים לבני עמנו. גם חכמינו הגדולים נהגו לבטא הרגשה זאת במשפט האומר כי “עכו היתה חציה בארץ וחציה בחוץ לארץ”.

– הגדרה נכונה – הסכמתי – אמנם כך הוא הדבר. עכו תמיד היתה לנו כעיר שאין אנו נוגעים בה, למרות שהיא בתחומנו.

–הבט בה – ענה החוקר – הבט בקו הציורי הזה, הנרשם מהנמל, לעבר המסגדים והחומה. איזה קסם מיוחד יצוק בה. השפעת הארכיטקטורה הערבית ניכרת בה.

אכן, כך הוא הדבר, הרהרתי. זכרתי כיצד ישבתי עם חברי ללימודים, ושיננו על בוריו את הפרק ההיסטורי, המספר על כיבוש עכו בידי צבא הערבים. בשנת שש⁻מאות⁻שלושים ושמונה. תקופת שלטונם היתה קשה לעיר. הם דיכאו את תושביה, המעיטו מסחרם והורידו קרנה. במרוצת הזמן דעכה עכו, כחולה אנושה שרוחה מסרבת להיפרד ממנה.

– הצלבנים החזירו לה עטרת כבודה – מילמלתי ביני לבין עצמי. דברי הגיעו לאזניו של נועם תיבון. הוא גיחך.

– מסתבר שאתה כמוני, שוקע בזכרונות של ימי ילדותנו – אמר בשביעת⁻רצון – מענין, גם אני הרהרתי ברגע זה בתקופה הצלבנית המפוארת של עכו. למזלה של עכו נכבשה ירושלים מידי הצלבנים על⁻ידי צ’לאח א⁻דין, בשלהי המאה השתים⁻עשרה, כך הפכה עכו לבירתם.

–ונקראה על⁻שם יוחנן הקדוש – הוספתי – סנט ג’והן ד’אקר.

שוב נפלה שתיקה. המשכנו להתבונן בעיר שלפנינו. צדק החוקר שקרא לתקופת הצלבנים בשם “המפוארת”. בתקופתם עלתה עכו כפורחת. הם הרחיבו תחומה, הגבירו חוסן ביצוריה וחומותיה, ומהנדסים הקימו בה מבנים נהדרים, עד ששמה יצא למרחקים, ותיירים מקצות⁻עולם באו לבקר בה.

דוקא עכו הצלבנית, זכתה למה שלא זכתה עכו בגלגוליה הרבים. גוילי ההיסטוריה מספרים, כי תחת שלטונם התפתחה בעכו קהילה יהודית גדולה, שהפכה למרכז חשוב, עד כי גדולי העם בתפוצותיו נהגו לבקר בה. נזכרתי באותה דמות מופלאה של בן עמנו, זה שעד היום אומות⁻עולם מתפארות בו, הרמב"ם, רבי משה בן⁻מימון, שנולד בעיר קורדובה שבספרד.

כבר משחר נעוריו התבלט הרמב"ם בעטרת כשרונותיו הנעלים; החל בידיעתו העמוקה בהלכי המחשבה היהודית, וכלה במדע הרפואה. בבגרותו יצא לו שם כרופא⁻אמן ופילוסוף. את עיקר תהילתו רכש הודות לחיבורו בתחום המחשבה הדתית, “מורה נבוכים”. כעבור שנים, הודות לשמו כרופא דגול, הוזמן לכהן בחצר השולטן שבקהיר. בדרכו למקום כהונתו החדש, סר לעכו כדי להמצא במחיצת בני עמו, אנשי הקהילה היהודית הגדולה.

– האם יש שרידים של ממש, המעידים על חיי הקהילה היהודית בתקופת הצלבנים? – שמעתי עצמי, כמתוך נחשול הרהורי, מציג את השאלה לחוקר, שהכיר כל אבן הפוכה בעיר העתיקה.

– כן, בודאי! – ענה כמופתע – אדרבא, אספר לך סיפור מענין, שטרם ניתן לו פרסום.

נועם תיבון השתתק, כמנסה לשחזר מחדש את שביקש לספר לי. אחר⁻כך הרפה מהמעקה, פנה לצד ופניו הגלויים סמוכים אלי.

–הן מכיר אתה את השוק הגדול, בסביבות הנמל – פתח בדבריו – מקום זה נקרא עד עצם היום הזה בפי המוסלמים בשם “חארת אל⁻יהוד”. כלומר, שכונת היהודים. פעמים רבות נהגתי לחלוף על פני המסגד שצריחו חרום ושמו “אלמועליק”. התענינתי לדעת מה גרם לכך, שצריחו כמו נקטע על⁻ידי מכת חרב. התברר לי כי הדבר קשור באגדה מוזרה.

נועם תיבון משך חפיסת סיגריות מכיסו,שלף אחת מהן והצית בה אש. הלהבה הרוטטת האירה להרף⁻עין את פניו, והבחנתי בהבעת הריכוז הטבועה בהם.

– זקני עכו מספרים שבמקום זה ביקשו השליטים המוסלמים להקים צריח רם ונישא בראש המסגד – שח החוקר – אלא שמדי סיימם את הצריח, מעשה שטן, היה מופיע באישון לילה שד זריז, והורס את הצריח במחי יד אחת. הזקנים מתרצים זאת על⁻ידי הסיפור משום שהמסגד נבנה על יסודותיו של בית⁻כנסת עתיק, אולי אף מימי הרומאים, ואין לו זכות קיום.

– האם זו רק אגדה? – שאלתי בפליאה.

– כלל וכלל לא – השיב רעי – יום אחד נזדמנתי ושוחחתי עם הממונה על המקומות הקדושים בעכו. גם הוא גילה בסיפור ענין רב, ויחד אתי ניגש למסגד. הודות לו נכנסתי לחצר. כעבור בדיקה קצרה הבחנתי כי אמנם נבנה המסגד מעל אולם עתיק יומין, ובו כוכים וחדרים קטנים. נכנסתי פנימה ועלה בידי למצוא שם שרידי גוילים עתיקים של ספרי תורה. האמן לי, כי לא הייתי מתפלא אם הייתי מגלה כי במקום זה עמדו והתפללו גדולינו, כרבי משה בן⁻מימון, והמשורר הגדול שלנו רבי יהודה אלחריזי. הראשון ביקר בעכו באמצע המאה השתיים⁻עשרה, והשני כעבור מאה שנים, בערך.

– זוכרני כי למדתי שגורל הקהילה היהודית נגזר להשמד, כאשר עכו נפלה בידי המוסלמים – העירותי.

– כן, נכון הדבר – הנהן נועם תיבון – הדבר היה בשנת אלף⁻מאתיים⁻ותשעים ואחת, כשהיא נכבשה בידי הסולטן הממלוכי אלמאלך אלאשרף, שביצע טבח אכזרי ביהודים ובנוצרים כאחד.

כך התנהלה שיחתנו בתוך השלווה העמוקה, על מאורעות האימים שחלפו כשואה על תושבי העיר. הניגוד החריף בין הדממה הנסוכה סביב, עמוקה ומרגיעה, לבין ימי האימים החתומים בדפי ההיסטוריה, כפו עלינו שתיקה.

התבוננתי במפרץ הגדול שלפנינו, המשתרע בדרום החל ממורדות הכרמל, המעוטר בבתי העיר חיפה, זו שלמרות השעה המאוחרת עדיין הפיצה אלפי נגוהות של נורות החשמל הדולקות ברחובות, בבתים, ואף בתאי האניות העוגנות בנמל, וכלה בלשון הבולטת עליה בנויה עכו העתיקה. המים כמו נוצקו למיקשה אחת בעלת מראה של פלדה ממורקת, בה השתקפו במהופך פיסגות ההרים ורשפי האורות הקורצים למרחוק. הלכתי שבי אחר המראה הקוסם, המתגלה מעל סיפונה של “מובי דיק”, העוגנת מול חומות עכו.

– ידידי – פנה אלי החוקר – מדוע החליט ליאונרד לעגון כאן? מה לנו עתה ולעכו, בשעה שהנבלים התחמקו עם עשתורת שלי?

– ליאורנרד משוכנע כי סיבה נעלמת מידיעתנו, הניעה את אנשי הכנופיה להמלט אך ורק בכיוון עכו – הסברתי – הרי יכולים היו לנסות להתחמק גם בכיוון אחר. אך צורת ההתחמקות שלהם העידה כי ענין מיוחד להם בעכו. יתכן ובעיר נמצא את פתרון התעלומה.

– האם אתה מאמין שנמצא את עשתורת שלי?– תחינה גלויה נלוותה לבת⁻קולו של החוקר, כמבקש שאחזק אמונתו הרופפת.

– אומר לך את האמת – עניתי – נעשה כל שבכוחנו, כדי להחזיר אותה לידיך.

נועם תיבון הרכין ראשו בשתיקה. הוא העיף את בדל הסיגריה למים. הסיגריה הבוערת ציירה קשת גדולה ונחנקה בלחישה משנגעה במים הכהים.

– אני חייב לכם תודה – מילמל – לך ולידידיך… על כל מה שאתם עושים למעני… – קולו נחנק מחמת התרגשותו העמוקה – אתה יודע,איתן, אני פשוט מודה לכם…

* * *

צפירה נוקבת וקטועה האירה אותי משנתי העמוקה.

זינקתי ממטתי ונחפזתי לצוהר התא. אור שמש בהיר וחריף הציף את התא לאחר שסילקתי את הוילון השחור. מיצמצתי בעיני שניות אחדות, עד שהסתגלתי לעוצמת אור השמש העולה ומבשרת בוקר חדש.

עכשיו ראיתי את ספינת המשטרה החסונה, שצפרה להסב תשומת⁻לבנו לנוכחותה. הספינה הכבדה, “מ⁻41”, צפה במרחק של מטרים אחדים מ“מובי דיק” המתנשאת מעליה בכפל⁻קומה. על הסיפון ניצב קצין משטרה בדרגת פקד, כשבידו הוא מניף מגביר⁻קול.

– אני מבקש לשוחח עם הקברניט! – הכריז באנגלית.

– הקברניט עולה לסיפון! – רעם בתשובה הרמקול המותקן בחדר גשר⁻הפיקוד.

נסוגותי לאחור. התבננתי בשעוני. השעה היתה שש בבוקר. בזריזות לבשתי את בגדי, רחצתי פני ושיני, הברשתי שערי ומיהרתי לעלות לסיפון, המוצף בזוהר שמש הרוכבת על צריחי עכו.

ליאונרד, לבוש במכנסי⁻בוקרים ובחולצה שהדגישה חוסן פלג גופו העליון והשרירי, עמד על⁻יד המעקה ולראשו כובע הקברניט.

– מה ברצונך? – קרא לעבר מפקד ספינת המשטרה.

– לעלות לסיפון שלך! – היתה התשובה.

– ברוך בואך! – קרא ליאונרד ופקד על אחד מאנשיו, להוריד את גרם המדרגות בצד הספינה שבכיוון מזרח.

נווט ספינת השיטור תמרן בכשרון, וכעבור דקה התקרבה הספינה כדי יצירת מגע עם גרם המדרגות. מעל לסיפון הנמוך בשלושה מטרים מסיפונה של “מובי דיק”, זינק הקצין בזריזות, לפת בכפותיו את מעקה הגרם, ודלג על⁻גבי המדרגות.

– בוקר טוב, אדוני – אמר לליאונרד משהגיע למבוא⁻הסיפון – אנחנו חוקרים את העסק הזה – הסביר כשהוא מצביע לעבר מגדל הזבובים, שעל בסיסו נראו היטב שרידי הספינה הקטנה, שהתנפצה עליו לפני שעות אחדות.

על⁻גבי המזח של הנמל, התגודדו עשרות דייגים מבני המקום, כשהם עוקבים בקריאות ובצעקות אחר פעולותיהם של שוטרים אחדים, שניצבו על⁻גבי בסיס הסלע הרחב של מגדל התצפית העתיק.

– הגעת בשעה נכונה – ציין ליאונרד בחיוך – הנך מוזמן להצטרף אלינו לארוחת בוקר.

– סלח לי, אדוני – סירב הקצין באדיבות – אבל אני ממלא תפקיד.

– דומני שקפה אינו פוגע במילוי תפקידך – חיוכו של ליאונרד הפך לגיחוך קצר.

– אתה צודק – נבוך הקצין וחייך – אצטרף אליכם לקפה.

ירדנו לאולם הבידור, בו נהגנו לסעוד. האולם נמצא בקומה האמצעית של הספינה. היה זה אולם מהודר, רב⁻רושם. הכתלים היו מצופים בעץ חום ותמונות מקוריות, של ציירים בעלי⁻שם קישטו אותם. במרכז ניצב שולחן עץ ארוך ורחב⁻ידים וסביב לו כסאות קבועים במקומם, אך מסתובבים על צירם. כעבור דקה כבר הסיבונו לשולחן. ליאונרד ישב בראש, קצין המשטרה הישראלי מצידו האחד ואילו אנוכי מצידו השני. דויד גל, לואיג’י דונטאלו ונועם תיבון ישבו בסמוך. שמתי⁻לב שהקצין מתבונן בהתפעלות בכל מה שלפניו.

– ספינה יפה, לא⁻כן? – פניתי אליו בעברית.

– הו! – אמר מופתע – לא ידעתי שנמצא כאן ישראלי…

– ישראלים! – תיקן אותו דויד.

– נו, טוב – צחק הקצין, נינוח – עכשיו הוקל לי. תוכלו לעזור לי, אם לא אפרש בצורה נכונה את האנגלית האמריקנית של הקברניט.

– בהחלט! – הבטחתיו.

עתה הרצינו פני הקצין. הוא לגם לגימה ממושכת מהקפה, ואחר פנה לליאונרד כשהוא מבקש לבדוק את התעודות הרשמיות של הספינה. לאחר בדיקה מדוקדקת שהניחה דעתו, החזיר את התעודות לליאונרד.

– מר גראהם – פנה ואמר באנגלית – אני נמצא כאן כדי לוודא מהי הסיבה שאתם עוגנים כאן.

– מדוע אתה מבקש לדעת?– השיב ליאונרד בשאלה תחת שאלה – האם זה נוגד את חוק המים הטריטוריאלים?

– כלל וכלל לא – נחפז הקצין לפייסו – אבל כשספינה בלתי⁻מזוהה מתרסקת לאחר חצות מול עכו, תסכים אתי כי אין זה דבר המתרחש כאן מדי יום ביומו. וכאשר רואים כאן בבוקר ספינה כזאת, כה⁻שונה מהרגיל, כי אז מתעוררת השאלה הטבעית, שמא יש קשר בין התרסקות ספינת⁻המרוץ, לבין הספינה שלך.

– מה פירוש “ספינה בלתי⁻מזוהה”?– ביקש ליאונרד לדעת.

– פשוטו כמשמעו – הסביר הקציין – בשרידים שנותרו ממנה אין שום סימן היכר ללאומיותה, שמה, או משהו בדומה לזה, שיאפשר למצוא את בעליה. היא אלמונית לחלוטין.

– זה משבש קצת את מהלך החקירה, לא⁻כן? – ציין ליאונרד כמשתתף בצערו של מפקד ספינת המשטרה.

– קצת הרבה – הודה הקצין בגילוי⁻לב.

– אנחנו יכולים למסור לך פרטים מדוייקים באיזו דרך התרסקה הספינה המסתורית – ציחקק ליאונרד.

– אתם? –מבטו החודר של הקצין החסון, ננעץ בפניו המחייכים של ליאונרד.

– בהחלט –אישר ליאונרד, כשח לתומו – רק לא נוכל למסור לך מי הם בעליה, כי פרט זה נעלם גם מידיעתנו.

הקצין, בלי אומר, שלף מכיסו גליון דו"ח פעולה, פרש אותו לפניו, נטל עט בידו, ושוב תלה מבטו בפני הקברניט היושב לפניו בשלווה.

– אדוני – אמר הקצין – עלי לרשום את דבריך כעדות. מחובתי להזהירך כי כל מה שאתה אומר עלול לשמש כראיה משפטית נגדך. זכותך לא לומר דבר.

ליאונרד צחק בהנאה.

– יפה – אמר – אלה הם כללי המשחק. ועכשיו ניגש לגופו של ענין.

בלשון בהירה ומדוייקת סיפר ליאונרד לקצין המשטרה, את שעבר עליו מרגע בו קיבל הודעה מדויד גל, לנטוש את סקר הנמל העתיק של עתלית ולהגיע בהקדם לנמל חיפה. בקצרה, אך מבלי להעלים פרט בעל⁻חשיבות, רקם ליאונרד את עלילות הלילה שחלף לדרכו, והסתיים עם התנפצותה של הספינה האלמונית על⁻גבי מגדל הזבובים.

– עכשיו תבין מדוע אני מעונין כמותך, לגלות את בעליה – הדגיש.

הקצין סיים כתיבת המשפט האחרון וזקף ראשו, כשהוא מניח את העט מידו. הוא נשם נשימה עמוקה.

– אכן, זה משהו! – הפטיר כשאינו יכול להעלים התפעלותו – סיפור זה נשמע כחורג מהמציאות האפורה שלי. אולם, עזרתם לי יותר משהנכם משערים. הענין של הפסל העתיק, מתקשר עם בעיתו של קצין משטרה איטלקי הנמצא כאן…

– קצין משטרה איטלקי? – שאל לואיג’י.

– כן – אמר הקצין – הוא הגיע לישראל לפני יומיים, לאחר שהמשטרה הבינלאומית, האינטרפול, הפנתה אותו אלינו. לצערי איני יכול להכנס לפרטים, כי הרי זה ענין מקצועי – גיחך – אבל הוא מחפש אחר עקבותיה של קבוצת ברנשים העוסקת בשוד מוזיאונים, ובגזילת יצירות אמנות יקרות.

– כך! –הגיב ליאונרד – היכן נמצא כעת הקצין האיטלקי?

– אם אתם מעונינים לראותו – ענה הפקד – כי אז ברגע זה ממש, הוא נמצא בחברת אנשי, על הסלע של מגדל הזבובים.

היה לנו ענין רב בפגישה עם הקצין האיטלקי שהגיע מרומא. כל דרך העשויה לעזור בחישוף זהותם של אנשי הכנופיה, היתה לה חשיבות לגבינו, לא פחות משהיתה חשובה לקצין האיטלקי ולעמיתיו הישראלים.

לאחר שליאונרד חתם כחוק בשולי עדותו, נפרדנו מהקצין שחזר לספינתו, בעוד שאנשי הצוות שלנו מיהרו והורידו לים את “המונית”, היא סירת המוטור הקטנה והזריזה, בת שמונה המקומות.

טרטור המנוע עלה בצהלה. ליאונרד שיחרר את המצמד באיטיות. הסירה זינקה קדימה וגמעה במהירות המרחק שלפניה, חורשת תלם עמוק בחלקת פני הים. חלפנו על פני ספינת משמר החופים שאף היא חתרה קדימה, לעבר מגדל הזבובים. כעבור דקה נעצרנו בצד סירת משטרה קטנה שעגנה על⁻יד הסלע הרחב, בקרבת שברי הספינה המרוסקת.

על⁻יד השברים, ומעליהם, ניצבו שלושה שוטרים, עורכים רישומים שונים. הצלם המשטרתי, הפעיל מצלמתו מזויות שונות, כשהוא מצלם את השברים הפזורים.

במרחק⁻מה מאנשי המשטרה, לבוש בחליפה אזרחית מפוספסת, וגונה חום⁻בהיר, כשהוא נשען על⁻גבי מגדל הזבובים הבנוי מאבנים גדולות וכבדות, עמד גבר מוצק וכרסתני, בעל שיער שחור וחלק, שפם מטופח ועינים עירניות.

– אנריקו! אנריקו אנג’לו מרצ’לו!

הקריאה הנרגשת נעתקה מגרונו של לואיג’י דונטאלו. ברור היה לנו כי האיש בחליפה החומה, אינו אלא קצין המשטרה האיטלקי, שהגיע בעקבות הכנופיה. דומה והכרזת שמו במקום זה דווקא, הכתה כרעם את האיש. הוא הזדעזע, העיף בנו מבט נוקב ואחר זינק לקראתנו.

– לואיג’י! – קרא בשמחה – לואיג’י דונטאלו!

* * *

לואיג’י לא היה מאלה הנחפזים לבטא את המתרחש בקרבם. אולם הפעם היינו עדים להתפרצות שמחה עזה מצידו של לואיג’י, שזינק מתוך הסירה, עוד בטרם התחככה בשרטון הרחב. הוא נחפז ונפל לזרועותיו של קצין המשטרה האיטלקי, הנמוך ממנו, עד שהשניים הציגו לפנינו כפל⁻חיבוק, ונצמדו רגע ממושך איש לרעהו.

– אנריקו!

– לואיג’י!

פלג גופו העליון והתמיר של לואיג’י נסוג מעט לאחור, ובעוד רעהו מחבק אותו במתניו, הליט בכפותיו את פרצופו העגול של קצין המשטרה, בתנועה רכה, מביעה חיבה עמוקה.

הם החליפו ביניהם משפטים קצרים ומהירים, מתנגנים בלחן השפה האיטלקית; משפט נתקל במשפט, עולה עליו, מסתלסל עמו בנשימה חטופה, טבועה בחותם התרגשות של פגישת רעים. אנחנו, ואף השוטרים שעמדו על השרטון, התבוננו בהם בהשתאות, צופים בפגישת שניים, שלא ראו איש את רעהו מזה זמן רב.

רק כעבור דקות אחדות, משריסן לואיג’י פרץ שמחתו, פנה אלינו בהתרגשות, מחבק כתפיו הרחבות של הקצין האיטלקי השמנמן.

– זהו דודני – אמר בחיוך רחב, חושף שיניו הלבנות – זהו אנריקו אנג’לו מרצ’לו. ואלה הם חברי הטובים – הסביר בהצביעו עלינו – ידידי משכבר הימים.

– אני יודע! – גיחך הקצין האיטלקי כשקצות שפמו השחור והמטופח מרקדים עם כל ניע שפתיים שלו – מטורפים כמוך, לואיג’י יקירי, אנשים של העולם התת⁻ימי…

– אכן כך, דודני – צחק לואיג’י בטוב⁻לב כשהוא מציג אותנו בזה אחר זה בפני הדודן, שבחן אותנו בעיניו בתשומת⁻לב, הרגל הנובע ממקצועו כקצין חקירות ששמו הלך לפניו.

– אמור לי – פנה אנריקו לדודנו – התדע כמה שנים לא התראינו?

– כמה שנים? – לואיג’י נבוך – הו, דודני, חוששני ששנים רבות עברו מאז פגישתנו האחרונה. אולי כעשר.

– נכון – גיחך אנריקו בסיפוק – עשר שנים תמימות ליתר דיוק! היה זה ביום בו מלאו לך עשרים שנה, ואביך הנכבד קיבץ מכל רחבי איטליה את בני המשפחה, כדי לחוג יום חשוב זה בחיי בנו בכורו! הו, מה⁻מה⁻מיה! עשר שנים! והפכת לגבר של ממש, לואיג’י, ושמע עלילותיך הגיעו אלי. אך לא השתנית, למרות הכל הכרתיך מיד.

– ואילו עליך לא ניתן לומר אותו הדבר, דודני – היתל לואיג’י – נכפלת במרוצת השנים…

– הן תדע איך מתנהלים הדברים – התנצל הקצין הכרסתני – מכיר אתה היטב את סופיה⁻מריה אשת⁻חיקי.

לואיג’י פרץ בצחוק.

– מעולם לא אשכח אותה – אמר משהחניק צחוקו – אני זוכר כיצד היתה מתרוצצת בעקבותיך בגן הגדול שלנו, כשהיא צורחת: אנריקו⁻אנג’לו, תאכל את הראביולי! אנריקו⁻אנג’לו תאכל את הספגטי! ציפורי הקטן, הרי אתה כל⁻כך רזה, כמו כל בני משפחות דונטאלו ומרצ’לו…

למשמע החיקוי המוצלח, הרעים אנריקו בצחוק, כשכרסו מתנדנדת, פימתו מתנועעת, וכפתורי לחייו התפוחים עולים ויורדים.

– אכן, כך הוא הדבר! –הסכים כשהוא נחנק וצחוקו הופך לשיעול – אכן כך, בדיוק! – הוא טפח בהנאה על כרסו המזדקרת – והרי לך התוצאה, לואיג’י יקירי. הזהר לך מהנשים הללו.

עוד השניים נמצאים בעיצומה של הפגישה הנרגשת, ולשרטון הגיע מפקד הספינה המשטרתית. למראהו הפסיק אנריקו להגו, והציג בפניו את לואיג’י כדודנו האהוב.

– ואני חשבתי…

– אני יודע! – היתל אנריקו בהנאה – אתה חשבת, ידידי, שהנה לכדנו את הצפרים בכף.

רק לאחר שאנריקו חזר ואישר כי אין אנו חשודים בקשר עם הכנופיה, רפתה המתיחות החתומה בפניו של הקצין הישראלי. בינתיים, התנצל אנריקו וביקש שנמתין לו שעה קלה, עד שתסתיים בדיקת שברי הספינה. לאחר⁻מכן, כך אמר, יצטרף אלינו בדרכנו לספינה הלבנה, המוזרה לפי דבריו, ואז, כשנשב בנחת, יספר לנו מדוע וכיצד נקלע לישראל, ומה גרם לכך שלואיג’י נתקל בו במפתיע על⁻יד מגדל הזבובים הנידח.

המשכנו, איפוא, לעקוב בדממה אחר פעולותיהם של השוטרים, שבדקדקנות מקצועית הפכו כל שבר, שמא יחשפו סימני זהות של הספינה, או משהו המרמז על בעליהם האלמונים. דבר לא נמצא. דומה, והכנופיה בעלת הנסיון העשיר, דאגה לכך שהספינה המשמשת אותם לצרכיהם, לא תשמש הוכחה מאשימה.

– אם אנריקו נשלח לכאן בשליחות המשטרה הבינלאומית, האינטרפול – מילמל לואיג’י כשהא עוקב אחר דודנו, ששוחח עם עמיתו הישראלי – כי אז ענין לנו עם חבר פושעים מסוכן.

– אם⁻כן, אפסו תקוותי למצוא את עשתורת! – רטן נועם תיבון כשפניו מסמיקים מחימה – לוא היו אלה נופלים בידי! – הוסיף כשכפותיו הגדולות מתאגרפות – הייתי מולק את ראשיהם!

– צנן מזגך – הצעתי – התפרצות נוספת לא תעזור לנו.

– עוד מעט יצננו אותנו משמים – חייך דויד והצביע לעבר מצבורי עננים כבדים שהאפילו על השמש, כשהם נסחפים בתנודת⁻נחת ממערב ומצפים את השמים בציפוי מתכתי, אפור וקודר.

כעבור דקות אחדות פגעו בנו טיפות גשם ראשונות. מפקד הספינה המשטרתית הרים ראשו ובחן את העננים הכבדים. הוא פקד על אנשיו לסיים במהירות את שנותר להשלים לצורך החקירה, והאיץ בהם לחזור לספינה.

השוטרים צייתו ונחפזו להשלים בדיקתם. טיפות גשם כבדות, מבשרות מטר סוחף, החלו להצליף בעומדים סביב. גם הדייגים הערבים, המתגוררים בחאן הסמוך, נמלטו אל מתחת לסירותיהם שעל החוף, אלה הנשענות על⁻גבי תומכות לצורך שיפוצים. אנריקו ניגש עתה למפקד הצוות המשטרתי, החליף עמו משפטים אחדים ופנה אלינו.

– אני חופשי לשעות אחדות – אמר – הבה ונעלה על היצור המשונה הזה – הוא הניף ידו והצביע לעבר הספינה הלבנה – שם תוכלו להסביר לי, מה הקשר ביניכם לבין הכנופיה שאני נמצא בעקבותיה – הוא קרץ בעליזות – אל תספרו לי שאין ביניכם כל קשר…

– ואם נמצא כזה? – לגלג לואיג’י.

פניו של אנריקו גרעו הבעתם העליזה. הוא נעץ מבט קודר בקלסתר הנאה של דודנו, אחר⁻כך צעד לעבר סירת המוטור שלנו, והפטיר:

– חוששני, לואיג’י יקירי, כי אין לך מושג מי הם אנשי הכנופיה. המתן עד שתשמע.

עד שהגענו ל“מובי דיק”, כבר התנפצו מיליוני טיפות מים על חלקת הים, כשהן חודרות לתוכו כסיכות חדות ופוצעות פניו. החורף עמד בסימן התעצמות. הסתיו נסוג ונבלע בתוך הגשמים הראשונים.

דילגנו בחיפזון על⁻גבי המדרגות, ובריצה עברנו את המרחק המבדיל בין המעקה לבין הדלת הצרה של חדר גשר⁻הפיקוד. צעדנו דרכו למדרגות העץ הלוליניות המובילות לאולם הבידור. עד שהסירונו את המעילים הרטובים כבר דאג הטבח והעלה על השולחן הגדול כוסיות, ובקבוקי משקאות.

– בניסימו! (מצוין!) – הפטיר אנריקו וחיכך ידיו למראה בקבוק כרסתני של יין אדום. הוא נחפז ומזג לעצמו כוסית מהיין הטוב. היטה ראשו לאחור, ובלגימה חטופה הריק את המשקה לפיו. אחר⁻כך החליק בכפו על קצות שפמותיו הזקורים, והתישב בכורסה בהנאה הגלויה. בהתפעלות סקר את האולם.

– ככה⁻ככה, דודני לואיג’י – הפטיר – כך אתה מבלה זמנך! – חי מריה הקדושה, כי אין זו דרך רעה כלל וכלל.

ניכר באנריקו כי התברך באופי נוח, הנוטה להתפעל מכל שלפניו. האיש שהגיע למחצית שנות השלושים של חייו, נמנה על אלה שידעו למצות עד תום את ההנאות הנקלעות בדרכם. אך יחד⁻עם⁻זאת, קיננה בי הרגשה שאיש זה, כשהוא עוסק בתפקידו, כי אז אין הוא מכיר בקיומם של מכשולים; ואמנם כך התגלה כעבור שעה קלה. משחזרנו לשוחח בענין הכנופיה שאנריקו ביקש להסיר ממנה מסווה האלמוניות, זו שהכשילה אותנו עד⁻כה.

– איני נוהג להחמיא לאדם בפניו – אמר לואיג’י – אך אני חייב להסביר לכם, ידידי, כי אנריקו דודני הוא ראש מחלקת החקירות המיוחדות של משטרת רומא. אם הוא נשלח בעקבות הכנופיה, כי אז ענין לנו עם אחת הכנופיות המבוקשות…

– מה לכם ולכנופיה זו? – חקר אנריקו לדעת.

במשך שעה קלה סיפר לואיג’י לדודנו, את אשר אירע ביממה שחלפה. בלשון קצרה, גילגל באירועים השונים, שהסתכמו בהתנפצותה של הספינה המהירה כתוצאה מרדיפתנו העיקשת להשיג שנית את האלה עשתורת. אנריקו האזין לדבירם כשעיניו עצומות. הוא רק הניע ראשו מעת לעת, כמעיד על⁻כך שהוא קשוב לסיפור.

– ובכן, זהו זה – העיר לבסוף. הוא פקח עיניו, משך גופו הקצר מתוך הכורסה, ניגש לשולחן ומזג לכוסית יין – הכנופיה שבעקבותיה אתם דולקים – אמר באיטיות ובקול נמוך, כמבדיל בין מלה אחת לשניה – נרדפת על⁻ידי מיטב המוחות המשטרתיים באירופה. במשך חמש שנים אנחנו עוקבים אחריה, וטרם לכדנו איש מאנשיה.

– מי היא הכנופיה הזאת? – התפרץ נועם תיבון.

– האם שמעת מעודך על כנופייתו של אורסלי פרימה הסיציליני? – אנריקו פנה לארכיאולוג והניף את הכוסית לעומתו – זאת שלפני שלוש שנים גנבה ממוזיאון “פיטי” שבפלורנץ, את תמונתו המפורסמת של בוטיצ’ילי, “העלמה”?

דבריו השלווים, לכאורה, של החוקר האיטלקי, היכו אותנו בתדהמה; נבוכים, החלפנו מבטים איש עם רעהו. ידענו היטב על קיומה של הכנופיה הנועזת והערומה הזאת, שעסקה בשנים האחרונות בשוד מוזיאונים, וגרמה לשערוריות בינלאומיות.

– אכן – השלים אנריקו דבריו – זאת הכנופיה שבעקבותיה דלקתם בליל אמש – הוא לגם את היין, הניח את הכוסית על השולחן, ושנית מחה שפמו בכפו – מסתבר שדרכינו הצטלבו, לכולנו מטרה משותפת. נפעל אם⁻כן יחדיו, כגוף אחד.

 

פרק ה': מפצחי המוזיאונים    🔗

סיציליה, השייכת לאיטליה, היא האי הגדול ביותר באיזור הים התיכון. בירכתי האי, הן בצד המזרחי והן בצד המערבי, משתרעים הרים פראיים, אשר במשך מאות בשנים שימשו מקלט וקן לכנופיות שודדים נועזות. באי זה נולד ארגון הפשע הבינלאומי “המאפיה”, שבתחילה הטיל אימתו בתחומי האי, אחרי⁻כך התפשט לעבר איטליה, ומשם לארצות⁻הברית. לא פלא הדבר שבמחצית שנות העשרים של המאה הנוכחית נולד שם ילד בשם אורסלי פרימה, שעוד בימי נערותו הפך לאיש כנופיה מסוכן.

ברם, שפר מזלו של אורסלי מגורלם של נערים אחרים שנולדו באי; אביו היה מעשירי המקום, ולאחר שגילה כי בנו מעורב בפעילויות של אחת הכנופיות, שלח את הנער המוכשר ללמוד באנגליה. בכך קיוה להרחיקו מעולם הפשע. אך מסתבר כי הניתוק כבר הפך לבלתי⁻אפשרי. יתר⁻על⁻כן, אורסלי האמיץ, הערום ורב⁻התחבולות, הפליא לנצל מטען ידיעותיו לארגון כנופיה שעלתה על רבות הדומות לה, שפעלו בעבר וחוסלו.

אורסלי פרימה למד באנגליה את תולדות האמנות. הוא הצטיין במקצועו עד כי מוריו ראו בו עילוי, שנועד להפליא את העולם התרבותי בעומק ידיעותיו בתחום האמנות. איש מהם לא שיער, כי כבר בהיותו צמוד לספסל הלימודים, תיכנן הצעיר להתעשר על⁻ידי שוד מוזיאונים ממיטב שכיות האמנות שבהם. ומכירתם לאספנים פרטיים, שהיו נכונים לשלם הן עבור היצירות הנדירות.

ידועה העובדה כי במדינות שונות נמצאים אספנים, בעלי הון תועפות, שאינם נוהגים לשאול שאלות מיותרות; הנך מציג בפניהם יצירה עתיקה, או חדשה, ובמידה והם מעונינים בה, כי אז ירכשו אותה ללא אומר ודברים. בדרך כלל אספנים אלה הם גם אישים בעלי השפעה מרחיקת⁻לכת בארצותיהם. לפיכך, איש לא יעז להטרידם. כדי להתחקות בעקבות יצירה שנעלמה.

אורסלי פרימה ידע זאת. הוא גם הבין כי בדרך זאת יוכל להתעשר תוך שנים אחדות, ויצרו ההרפתקני השיאו לתכנן בסבלנות את שיטת הפשע שלו. הוא גם למד על קיומם של בודדים, ואף כנופיות, שכל עיסוקם היה שוד מוזיאונים. אורסלי פרימה בדק ומצא כי “מפצחי המוזיאונים”, כפי שנקראו פושעים אלה, באים ויוצאים בחוגי החברה הגבוהה של אירופה, והם מקובלים בה כבני עשירים מפונקים, ואיש אינו טורח לחקור מהיכן להם עושרם.

בדבר אחד החליט אורסלי פרימה להבדל מקודמיו; הללו, מוקדם או מאוחר, נתפסו בידי נציגי החוק, הם שלמו עבור מעשיהם במיטב שנותיהם שבילו מאחורי סורג ובריח כבד. הוא, אורסלי כך החליט לעולם לא יפול בזרועות החוק, הבטחה זו שהבטיח, היתה נר לרגלי כל פעולותיו בעתיד, והיתה לה השפעה ניכרת גם על פעולותיה של המשטרה הבינלאומית, שמזה שנים אחדות התחקתה אחר עקבותיו בהחלטה נמרצת ללכדו, אך ללא כל הצלחה.

יום אחד, לאחר שסיים חוק לימודיו, הוזעקו טובי הבלשים של משטרת לונדון למוזיאון הבריטי; בשעות הלילה נפרץ המוזיאון על⁻ידי מומחים, ומהאגף לעתיקות מצרים נגנבו תכשיטים מצריים עתיקים, שהוערכו במאה אלף דולרים. עד היום הזה טרם נמצאו התכשיטים. ברם, לאחר שכמה וכמה מוזיאונים גדולים באירופה נפרצו בשיטות שאינן מותירות עקבות, הגיעו מומחי המשטרה למסקנה מצערת, כי הפעם ענין להם עם כנופיית “מפצחי המוזיאונים” המעולה ביותר, שאי⁻פעם התייצבה בפניהם.

ממשלות אחדות עשו יד אחת. הן זימנו את טובי החוקרים המשטרתיים, כדי להוועץ בהם ולהגיע למסקנות שיקלו על חישוף זהותו העלומה של מנהיג הכנופיה. כעבור שנים אחדות, לאחר עבודת נמלים מיגעת ומפרכת, התגבשה הדעה כי בראש הכנופיה ניצב איש צעיר, אורסלי פרימה מסיציליה, ועמו עשרה אנשים, שזהותם טרם נתבררה בודאות.

– לפני חדשים אחדים נקראתי למפקד משטרת רומא – הדגיש אנריקו, שעה שגולל באזנינו את פרשת “מפצחי המוזיאונים” – הוא הפציר בי להתפנות מכל עיסוקי, כראש מחלקת החקירות, ולהתמסר לעיקוב אחרי הכנופיה, עד שאצליח ללכוד אותה.

– אין זה מקובל שאיש במעמדך יקרא למשימה כזאת – העיר דויד.

– נכון –גיחך אנריקו – איש בדרגתי, שהיא השניה לאחר דרגת מפקד המשטרה, אינו עוסק במשימות כאלה. אך הפעם הגיעה אלינו פניה מיוחדת ממרכז האינטרפול, שהחליט כי הגיעה השעה לשים קץ לתעלוליו של אורסלי פרימה. יתכן כי נמצאים חוקרים שאינם נופלים ממני בכושרם – הדגיש אנריקו – אך דווקא במקרה זה יש לי יתרון עליהם…

– מהו? – תמהתי.

– ידיעותי הרחבות בעולם האמנות, ומומחיותי ביצירות עתיקות, שאינה נופלת משל אורסלי פרימה – הסביר אנריקו.

– אינך מצטיין בענוה יתרה – צחק ליאונרד.

– אתה צודק! – הנהן אנריקו ועיניו העירניות בורקות כמהתלות – אך יחד⁻עם⁻זאת אני גם איש ישר, וזאת האמת לאמיתה.

– עלי להסביר לכם, ידידי, כי אנריקו אינו מתהדר בנוצות שאולות – התערב לואיג’י – דודי, אביו של אנריקו, היה מומחה לאמנות, ובעיקר בתחום האמנות של העולם העתיק. הוא היה בעל⁻שם ובעל סמכות בינלאומית. אנריקו הוא בנו של פרופסור אלברט מרצ’לו…

– כך! – נהם לפתע נועם תיבון, שעד⁻כה ישב והאזין בצימאון לדבריו של אנריקו – למדתי אחדים מספריו עד שאני זוכר קטעים שלמים בעל⁻פה! – הוסיף בהתפעלות כשהוא מרחיב עיניו המשתאות – אני מאושר להכיר את בנו של האיש הנערץ עלי.

– אני מכיר לך תודה על דבריך היפים בזכות אבי – חייך אנריקו והרכין ראשו על חזהו – אכן, אבי היה מומחה גדול, ואף אני קיויתי ללכת בעקבותיו. אולם – אנריקו מתח ידיו לצדדים – יודעים אתם כיצד זה. אדם מתכנן חייו בנתיב מסויים, ולפתע הוא מוצא עצמו עמל ומתקדם בתחום שמעולם לא הרהר בו.

סקרנו עכשיו ביתר⁻הערכה את האיש הקטן והמפוטם. הסתבר כי מאחורי החזות הרכה והמטעה, ניצב גבר קשוח, בעל רמה תרבותית גבוהה, שאין לתמוה כיצד הגיע למעמדו הנכבד במשטרת רומא, לאחר חמש⁻עשרה שנות שירות.

בינתיים, חזר אנריקו מרצ’לו לרקום סיפורו על מפצחי המוזיאונים. לאחר שהביע הסכמתו ונטל על עצמו את המשימה המיוחדת, שעתידה היתה להרחיקו מעבודתו הרגילה למשך תקופה ארוכה, אולי אף לשנים אחדות, התמסר ללמוד ביסודיות כל פרט בנושא של כנופיית אורסלי. להפתעתו גילה כי איש אינו יכול להמציא תמונה של מנהיג הכנופיה. התברר כי מנעוריו דאג אורסלי בשיטתיות להמלט מעינה של המצלמה.

– אם⁻כן, אתה רודף בעקבות רוח! – רטן נועם תיבון.

– כמעט – הסכים אנריקו – אך לא בדיוק. האם שמעתם אי⁻פעם על מכשיר⁻עזר משטרתי מצויין, בשם “הקלסתרן”? לא שמעתם, הה? – אנריקו ציחקק – ובכן, מכשיר זה, אשר לכאורה הוא כמשחק ילדים נבון ומשעשע, הומצא לפני שנים אחדות על⁻ידי קצין משטרה אמריקני. מאז הפך לאחד ממכשירי העזר המשטרתיים החשובים ביותר.

– מה המיוחד בו? – שאלתי.

– זהו מכשיר המאפשר להעלות פרצוף של אדם, על⁻פי כוח הזכרון בלבד – הסביר אנריקו בנחת – למעשה, פועל הענין בדרך זאת: יש לנו כחמש מאות שקופיות, בגודל של קופסת סיגריות כפולה. השקופיות מתחלקות לקבוצות שונות,שיער, גבות, עינים, אף, פה והקוים החיצוניים של הפנים. ובכן, הבה נניח לרגע, שמישהו ראה אותי מבצע עבירה. הוא ניגש מיד למשטרה, להודיע על⁻כך. המשחזר, הוא האיש המפעיל את “הקלסתרן”, שואל אותו כיצד נראה האיש. תוך כדי דליית הפרטים השונים, הוא מניח בזו אחר זו שקופיות של שערות, או קו⁻קרחת, גבות עינים, אף, פה וכן הלאה. כאשר כל השקופיות משלימות האחת את השניה, נולד קלסתרו של האיש המבוקש.

– מפתיע! – העיר דויד – זאת המצאה נבונה.

– כן, בהחלט – הסכים אנריקו – בעיקר כשאחוז גבוה של השחזורים האלה, דומה דמיון רב לפרצוף המבוקש. אלפי עבריינים ופושעים ברחבי עולם נלכדים כיום הודות להמצאה הפקחית של קצין המשטרה האמריקני. הנה למשל, אציג בפניכם דוגמא של קלסתר משוחזר.

אנריקו שלה בתנועה זריזה ארנק גדול מכיס מעילו הפנימי, בזהירות שלף מהארנק תצלום של הפרצוף המשוחזר, אותו ביקש להציג לפנינו.

– הנה! – אמר בקול נמוך והראה את התמונה.

זוג עינים יוקדות וגדולות לכדו מבטי כבצבת. תחילה, ראיתי רק את העינים הגדולות, הסמוכות לשורש האף, כמו נוגעות בו. המבט היה נוקב, מלגלג ומרתיע. הפנים היו ארוכים, צרים ובעלי עצמות לחיים גבוהות, שהדגישו את הפה הצר, בעל השפתיים הקפוצות. הפנים, חריפי המבע, היו חתומים בהחלטה נחושה של איש עקשן, כבן ארבעים. ללא ספק שהיה זה פרצוף יוצא⁻דופן, אשר פרט לקשיחות הטבועה בו, הצטיין גם בהבעה של תבונה רבה. אך ההתרשמות כולה עוררה תחושת⁻איום, של משהו מסתורי.

– מי האיש הזה? – ביקש ליאונרד לדעת.

– זהו האיש המבוקש על⁻ידי – אמר אנריקו – אתם מתבוננים עכשיו בפרצופו של אורסלי פרימה!

* * *

בצהרים נקראה חשרת העננים לפיסות תועות. אור החמה דחס עצמו בכוח בעד התחומים המתבהרים, כמו הניס והפיץ שרידי העננים הנסוגים. תכלת שמיים תמה נפרשה, ואילו פני הים הקמוטים חייכו בעליצות. לאחר הגשם השוטף נראתה העיר, אליה התקרבנו, רחוצה ורעננה, יותר אורירית לאחר שנמחה ממנה אבק הקיץ.

על⁻גבי המזח של הנמל העתיק, המתינו לנו שתי מכוניות שיטור. אנריקו הסביר כי בשעה זאת עליו להפגש עם מנהל המוזיאון המקומי, ורצוי שנהיה שותפים לפגישה. מאחר ולא דקדק בפרטים, העדפנו להמתין לפגישה עצמה, אשר ממנה נלמד את שיש ללמוד

ברם, דבר אחד נקבע, לאחר שנוכחנו לדעת כי מטרותינו עולות בקנה⁻אחד; אנריקו הציע לנו שיתוף פעולה. שמחנו לקראת הצעתו הלבבית, לפי שלא יכול היה להמצא לנו שותף טוב ממנו. ענין זה רומם מצב רוחו של נועם תיבון, ופניו המנומשים והקורנים, העידו עד מה שש לקראת השותף החדש.

דומני שהייתי יחידי ששמחתו לא היתה שלמה. נולדה בקרבי הרגשה עמומה, שאנחנו הולכים ומסתבכים בהרפתקה מסוכנת. עד כי ברגע זה קשה לשער כיצד תתפתח. אותה שעה נתקשיתי להלביש במלים את ההרהורים השונים שחלפו בי. אך כבר במעמד זה חשתי לראשונה, כי אנו נקלעים לפרשה מוזרה, יוצאת⁻דופן ושונה לחלוטין מכל אלו שהיינו שותפים להן בעבר. בתקופה יותר מאוחרת, בשעה שפרסמתי בעתון סדרת רשימות ומאמרים על הפרשה, הכרתי אתה בשם: “עכו שוקעת”. אמנם כך היה הדבר. איש מאתנו לא חווה בעבר חוויה דומה ומזעזעת בסכנותיה, כפרשת “עכו שוקעת”.

דומני, כי ברגעים אלה הייתי בודד בתחושת הסכנה ההולכת וקרבה אלינו בצעדי⁻ענק. רעי היו עליזים. הם ששו לקראת המצפה להם, בנתיב לכידת הכנופיה של אורסלי פרימה.

– אדון מרצ’לו? – שאלה זו הופנתה אלינו כאל קבוצה, מפי קצין משטרה בכיר, בדרגת ניצב⁻משנה, שהמתין לנו על המזח. מאחר ולא ידע בדיוק מי הוא עמיתו האיטלקי, הפריח שאלתו סתמית.

– אני הוא מרצ’לו – הצהיר אנריקו.

– אני שמח להכירך, אדוני – אמר הקצין ולחץ ידו של אנריקו – אני ניצב⁻משנה שריד, ראש מחלקת החקירות של המטה הארצי.

היה זה גבר מוצק, בעל קומה ממוצעת והבעת פנים מרשימים. קלסתרו היה ארוך ותויו מודגשים, מבליטים מצח גבוה שנבלע בתוך המצחיה הרחבה של כובע השרד, ואילו עיניו האפורות שכנו עמוק מתחת לגבינים שנזרקה בהם שיבה. הוא סקר אותנו, כתמה על נוכחותנו. אך אנריקו מיהר להסביר לו שייכותנו לענין.

– אני יודע מר שריד, כי אין זה מקובל לערב אזרחים בניהול חקירה, בפרט כה⁻מסובכת ומסוכנת – אמר בחיוך – אך הפעם תואיל בטובך להכיר קבוצת צעירים בעלי נתונים מצויינים ללכידת אנשיו של אורסלי פרימה. אם אני רואה בהם שותפים, כי אז יהא לבך סמוך ובטוח, שהדבר נעשה מטעם הסמכות שהוענקה לי על⁻ידי מרכז האינטרפול.

הקצין הישראלי לא פיקפק בסמכויותיו הרחבות של אנריקו. לפיכך, ללא שהות מיותרת, ניגשנו לשתי המכוניות, נדחקנו בהן, ואלה החלו לנסוע בכיוון המוזיאון העירוני לעתיקות של עכו.

אנריקו מרצ’לו, קודם לפגישה עמנו, כבר סייר בעכו. למרות זאת השגחתי כי הוא בוחן בתשומת⁻לב את החאנים, הסימטאות הצרות, המבנים השונים ושרידי החומות המרשימות שעל פניהן חלפנו, בדרכנו למוזיאון. אף ליאונרד ולואיג’י התרשמו ממראה עיניהם. לגביהם היה זה סיור ראשון וחטוף בעיר העתיקה, שסימני תרבויות שונות טבועות בבניניה. מבין כל אלה ניתן היה להבחין על נקלה בסגנון הבניה הצלבני, תקופה בה הגיעה העיר לשיא פריחתה, וכן בסגנון העותמני, זה שבפרק שלטונו ירדה העיר פלאים.

ביטוי קולע לפריחת העיר בתקופה הצלבנית, נמצא בדבריו הידועים של מלך אנגליה, ריצ’ארד לב⁻הארי, שיצא לארץ הקודש בראש צבאותיו: “אם מלחמה של עשר שנים הפכה את טרויה למפורסמת”, פסק המלך פסוקו. “אם נצחון הנוצרים הפך את אנטיוכה למהוללה, עכו ודאי תזכה לשם⁻נצח, כעיר שלמענה התחרה ונלחם העולם”.

ברם, גם צבאות הצלבנים עצמם הצטיינו בהבדלים ניכרים, שהיו קיימים בין המסדרים השונים, שבאו לכבוש את הארץ ולשחררה מעול המוסלמים. הבדלים אלה מאפיינים גם את מבנה העיר הצלבנית, שהיתה מחולקת לרובעים שונים, ושמותיהם כשמות ערי מוצאם של האבירים. הארכיאולוגים בני זמננו, קבעו תחומיהם של רובעים אחדים, מהם הרובע של בני גינואה, רובע בני פיזה ורובע בני ונציה. גם רובעים אחרים בעלי חשיבות רבה, נמצאו ואותרו, כרובע מסדר הטמפלארים ורובע מסדר ההוספיטאלרים.

כל אחד מהרובעים הצטיין בבניניו הגדולים, הבנויים על⁻גבי תשתית של עכו הרומאית. כל אחד מהם התאפיין בחצרות מגורי אנשיו ובהתבדלותו מהרובעים האחרים. ענין זה של קביעת התחומים המדוייקים של בני המסדרים השונים, התאפשר תחילה הודות למפות עתיקות מהמאה השלוש⁻עשרה, שצויירו בידי האדונים הנכבדים מארינו סאנוטו ופיולינוס מפוטיאולי.

כעת חלפנו בעד אחת השכונות העתיקות של התקופה הצלבנית, השוכנת מפתח מבוא הנמל, והיא חלק של רובע בני גינואה. השכונה זכתה בתחום גדול, עקב זכויות⁻יתר שהוענקו לבני גינואה, לאחר שנטלו חלק נכבד בכיבוש העיר.

– זהו הרובע של בני גינואה – הסברתי לידידי.

–גם לבני ונציה רובע משלהם – נחפז לואיג’י להוסיף בבת⁻צחוק – אחדים מבני משפחתנו, באותם הימים, היו מנכבדי אבירי הלוחמים.

המכונית המשטרתית פנתה דרומה, לעבר האיזור של רובע ההוספיטאלרים, בו שכן המוזיאון העירוני. המסדר, על⁻שמו נקרא הרובע, נוסד על⁻ידי סוחרי העיר אמאלפי שבאיטליה הדרומית, במחצית הראשונה של המאה האחת⁻עשרה. תחילתו היתה בירושלים בהקמת כנסיה ובית⁻חולים לנפגעי הקרבות והמחלות השונות. בתחילה, היה בית החולים, הוסיפיטיום, שממנו נולד אחר⁻כך שם המסדר, נתון לטיפולם של נזירים בנדיקטינים. אך כעבור שנים, בתקופתו של ראש האגודה ריימון מפואי, הפכה האגודה למסדר אבירים, שהיה ברבות הימים לגורם מדיני וצבאי בעל חשיבות עליונה במערך הצלבני. משזכתה עכו והפכה לבירת הצלבנים, לאחר נפילת ירושלים, הועתק לשם גם בסיסו של המסדר.

תוך פרק זמן קצר, יחסית, הקימו אנשי המסדר את אחד הרובעים הגדולים והיפים ביותר. הם בנו בתחום הרובע מבני ענק מפוארים, החורגים משיגרת הבניה המוכרת באזורי ארץ⁻ישראל השונים. אחד מאלה הוא המבצר הענק שלהם, או הארמון, כפי שסבורים חוקרים בני זמננו. בשנים האחרונות הושלם חישופו של אולם הארחה הגדול, שהוא חלק מהאגף הדרומי⁻מערבי של הארמון, והוא מכונה בשם “הקריפטה על⁻שם יוחנן הקדוש”.

דרומית למבצר, מערבה מכיווּן בית החולים, נמצא כיום המוזיאון לעתיקות, בתוך מבנה שבתקופת השלטון העותמני שימש כבית⁻מרחץ ענק, והוא בנוי על⁻יסודות הכנסיה העתיקה של מסדר ההוספיטאלרים. מכוניות המשטרה, שהגיעו למקום דרך השוק, נעצרו במרחק של כחמשה⁻עשר מטרים מפתח המוזיאון, בו המתין לנו מנהלו, מר גינדין.

* * *

– רבותי, ההיסטוריה היא הדבר העשיר ביותר בעולם, והארכיאולוגיה, או שמאמתת אותה, או שסותרת אותה. לפיכך, קשורות שתיים אלה זו בזו, ללא הפרד.

הצהרה זו השמיע באזנינו מר גינדין מנהלו החביב של המוזיאון לעתיקות עכו. דבריו הושמעו תוך כדי סיור מאלף באולמות הנאים של המוזיאון הצנוע, שבעבר שימש בית מרחץ לנכבדי עכו.

– בודאי יודעים אתם – אמר בבטחון שהוא פונה לקבוצת אנשים שתולדות העיר גלויות לפניהם – כי ביום עשרים ואחד בחודש מאי, בשנת אלף⁻מאתיים⁻תשעים ואחת נפלה העיר בידי המוסלמים ושרידי האבירים הלוחמים נמלטו ממנה. אז נערך טבח איום בתושבי העיר, היהודים והנוצרים כאחד – הדגיש בצער מר גינדין – כל תלמידי ישיבתו של רבי יחיאל מפריז נרצחו. הכובשים השמידו כל חלקה טובה. אך כולנו יודעים, כי באותם הימים היה זה מנת חלקה המר של כל עיר נכבשת. במרוצת מאות שנים היתה עכו מתכווצת והולכת, הופכת לעיר דלה וחסרת⁻חשיבות, עד שבמחצית המאה השמונה⁻עשרה שלט בה השייך הבדואי דאהר אל⁻עמר, שפיתח אותה וטיפח בה גם קהילה יהודית גדולה, שעל נכבדיה נמנה גם אבי הספרות העברית החדשה, רבי משה חיים לוצאטו.

בהאזיננו לדבריו הנרגשים של מנהל המוזיאון, עמדנו בלב האולם הראשי של המוזיאון. סביב, על⁻גבי בימות אבן פשוטות, הוצגו בחן דמויות טיפוסיות של יושבי עכו, כשהם נמצאים על רקע חפצים מקוריים שנלקחו ממקומות מגוריהם בעבר, עד כי בלב הצופה התעורר הרושם שהוא חדר לתחום חיי הפרט. ברם, גם הענין שגילינו בדבריו של מר גינדין, לא נפל מזה שגילינו בנעשה בתחומי האולם, בעל הכיפה המתקמרת מעלינו.

– לצערם של תושבי עכו, לא נמשך זמן רב שלטון השייך. במקומו עלו התורכים, שצבאותיהם כבשו את עכו בשנת אלף⁻שבע⁻מאות⁻שבעים וחמש. הם הושיבו בעיר מושלים שהוכרו בשם “פחות”. כל אחד מהם היה נבל גרוע מרעהו – הדגיש מנהל המוזיאון – והרע שבהם היה אחד המכונה בשם “הקצב”, על שום תאוות הרצח שבו, הוא אחמד א⁻ג’זאר. אלמלא הוא והצי הבריטי שגונן עליו, כי אז היתה קמה מדינת ישראל בימים ההם.

– הכיצד? – תמה לואיג’י.

– הודות לנפולֵיאון בונפרטה – השיב מר גינדין.

– זה דבר מענין – אמר לואיג’י – לא ידעתי על⁻כך.

– הו, כן – הבטיחו מנהל המוזיאון – אנחנו העוסקים בחקר העיר, יודעים סיפור זה על בוריו. בתקופתו של “הקצב”, שנתיים לפני שהסתיימה המאה השמונה⁻עשרה, עלה הצבא הצרפתי של נפוליאון לכבוש את עכו. עוד קודם⁻לכן הוציא המצביא הצרפתי מינשר ובו קרא ליהודי אסיה ואפריקה להצטרף לדגלו, ובתמורה יקוממו מחדש את ירושלים העתיקה. אך כשלון התקפתו בקרב על כיבוש עכו, גרם לדעיכת ההתלהבות, שקול⁻קורא זה עורר בקרב היהודים.

– אם איני טועה – העיר אנריקו בצניעות – כי אז לא היה זה הפחה, שליט עכו, שהנחיל תבוסה לצבא נפוליאון, אלא סיר סידני סמית, מפקד השייטת הבריטית שנחלצה לעזרתו. האין זה כך?

– בדיוק כך! – מנהל המוזיאון התפעל מהבקיאות שהפגין קצין המשטרה האיטלקי. מרגע זה ואילך, התבונן בו בהערכה, כאשר מדי פעם בפעם הוא זורק בו מבט, לבחון אם אין בדעתו להעיר הערה נוספת.

מסתבר, כי פרשת כיבושה של עכו מידי שליטיה לא תמה. תקופת⁻מה שלטו בה גם המצרים שהביסו את הפחה התורכי. אך לאחר התערבות של צי מאוחד של אירופה,חזרה עכו לידי השלטון התורכי.

– מאז – הסביר מנהל המוזיאון – ועד לכיבושה של עכו, בשנת אלף⁻תשע⁻מאות ושמונה⁻עשרה, בידי בריגדת הרוכבים השלוש⁻עשרה של הצבא הבריטי, היה מקום זה, בו אתם עומדים עכשיו, משמש כבית המרחץ המפואר ביותר של העיר וסביבתה.

עוד מר גינדין מפליג בתיאור חשיבות בית המרחץ ליושבי הכרך, ואנו עברנו מאולם אחד למשנהו. המוצגים השונים של העיר סודרו במסגרות המבדילות בין תקופה אחת לשניה.

רק משחלפה שעה ארוכה, נדלה מעין ההסברים המאלפים, אך המיגעים, שמנהל המוזיאון החביב המטיר עלינו, בדמותו בלבו שהוא גומל עמנו הנאה רבה. אכן, אלמלא השתוקקנו לדעת מה לאנריקו ולמוזיאון, כי אז יכולנו להתברך בהסברים המצוינים, שלא כל מבקר זוכה בהם.

– ובכן, רבותי הנכבדים – הצהיר מר גינדין – ראיתם, סיירתם,למדתם. אם תרשו לי, אשמח להזמינכם לקפה בלשכתי.

כעבור דקותיים מצאנו עצמנו בלשכתו המרווחת של מנהל המוזיאון, ועד⁻מהרה, כהבטחתו הנאמנה, הוגש לנו קפה תורכי מצוין.

– עלי להודות שאיני רגיל בחברת אנשי משטרה – גיחך מר גינדין כשהוא מחליק בכף ידו הארוכה על⁻גבי רעמת שיערו השב – אך אינכם כה⁻מפחידים כפי שחששתי.

מר גינדין פרץ בצחוק, כנהנה מההומור המוצנע בהערתו ואילו ניצב⁻משנה שריד רק חייך בסלחנות, כמי שרגיל בהערות דומות, האופיניות לאנשים שהמשטרה אינה מוּכרת להם, ועצם מגעה עם עולם הפשע מרתיע אותם.

– איני משער, מר גינדין, כי ידוע לך לשם מה ביקשנו להפגש אתך – אמר ראש מחלקת החקירות של המטה הארצי.

– איני יודע, אכן, איני יודע – נחפז מר גינדין להשיב –התפלאתי לדעת מה אירע. התחלתי לפשפש במעשי, לבדוק שמא נכשלתי במשהו.

–אינך צריך לחשוש – גיחך הקצין באדיבות – לא באנו לכאן בגלל עבירה שעברת אלא משום שאנו זקוקים לעזרתך.

– בודאי, מר שריד, ברצון – הבטיחו המנהל– אשמח לעשת כל שבכוחי למענך.

– לא רק למעני, ליתר דיוק – העיר ניצב⁻כמשנה שריד – אלא למען המשטרה הבינלאומית, האינטרפול.

– הו! – קראית הפתעה נעתקה מגרונו של האיש. עיניו המציצות מתך זגוגיות משקפיו, התרחבו בתדהמה – הו, כך!

קצין המשטרה הישראלי הסביר למנהל כי אנריקו, הנמנה על מפקדי משטרת רומא, הגיע לכאן באופן מיוחד, כדי להעזר במוזיאון המקומי. לשם⁻כך, הזהיר הקצין, חייב מר גינדין לשמור בקרבו, את שישמע עכשיו.

– הדברים יהיו שמורים עמי – טען המנהל בהתלהבות – אך מה אני, הקטון בעבדיכם, יכול לעזור לכם? מה רצונך ממני, אדון מרצ’לו?

– לא הרבה – ציחקק אנריקו ובלא משים, כתנועה שגורה, החליק על שפמותיו בתנועה מתמשכת – ברצוני שתעזור לנו לשדוד את המוזיאון שלך.

– אתה מתלוצץ! – צחק מר גינדין.

– כלל וכלל לא –הבטיחו אנריקו בארשת רצינית – אני רוצה שאתה, כמנהל המוזיאון, תקל על ביצוע פריצה למוסד זה.

– פריצה– פיקת גרונו של המנהל עלתה וירדה במבוכה. הוא הבין כי איש שיחו אינו מתלוצץ – שוד במוזיאון שלי? מתי?

– עוד הלילה – ענה אנריקו.

 

פרק ו': מטבעותיו של אלכסנדר הגדול    🔗

במרכז האולם בעל הקשתות המתפתלות, המתכנסות זו בזו, ניצבה קבוצת אבירים⁻צלבנים, על מלוא תחמושתם וכלי זינם. פסלים אלה, לכאורה דוממים ללא⁻ניע, היו יותר מאשר תצוגה סתמית של אבירי אחד המסדרים של הצבא הצלבני. עין חדה ובוחנת, היתה מגלה כי מפעם לפעם היה אחד הפסלים זז מעט ממקומו.

כלל לא התקנאתי בשלושת האבירים שנשטפו בנחילי זיעה, מתחת לקובע הברזל המורד על פניהם. היו אלה לואיג’י, ליאונרד ודויד. אני נמצאתי במצב יותר טוב, לפי שעמדתי לבוש בגלימה תורכית קלה, ולראשי תרבוש אדום.

על⁻גבי שרפרף בצידי, ישבה ברחבות דמות מוצקה, כרסתנית, בלבוש פחה תורכי מהמאה השמונה⁻עשרה. חיי, שמעולם לא נראה אנריקו יותר טוב, מאשר בצורה רבת⁻הוד זו. הוא ישב כשפיית נרגילה עתיקה נתונה בידו האחת, ובשניה חרב⁻שליט שלופה ובעלת פיתוחים מרהיבים. פניו היו קפואים. הבעתם כארשת פניה של בובת⁻שעוה שנוצקה בכשרון, כחיקוי מופלא לאדם. גם ההבעה האנושית, העירנית של עיניו, כמו נמחקה באחת.

אנריקו עלה על כולנו בתפישת התפקיד שהוטל עלינו, והוא להמתין בין כותלי המוזיאון, להשגיח מפני חדירת הפורצים שביקורם, לפי סברת אנריקו, היה צפוי הלילה. מלבדנו, נמצאו גם שוטרים ישראלים, שמצאו לעצמם מקום⁻מחבוא בפינות סמויות שבאולמות האחרים של המוזיאון. רק נועם תיבון, הנסער ונרגש, הוצמד כבן⁻לויה לניצב⁻משנה שריד.

חצות לילה מצא אותנו איש⁻איש בעמדתו, כפי שנקבעה מראש. הלילה הסתוי כבש את עכו בחטף. רוח צוננת ומתעצמת ממערב, הסיעה שנית מערבולות עננים מתכתשים, ושוב נעלמו פני השמיים בתוך חשרה כבדה וסמיכה, שהעלימה זוהרי הכוכבים הנוצצים. העיר העתיקה, על תושביה הערבים והיהודים, נמה שנתה בשלווה. איש לא שיער כי כוח משטרתי ניכר, התפרש במבואות העיר בנקודות תצפית שונות, מהן מובילות הדרכים לרובע ההוספיטאלרים, בו נמצא בית המרחץ התורכי.

האורות דעכו זה כבר. רק פה ושם, כמו במבוכה, נוצצו נורות החשמל התלויות בראשי העמודים. בנפת עכו, במטה השוכן בבנין מוצק ורחב⁻ידים בצפון מבוא העיר העתיקה, התמקם מטה המבצע, בפיקודו של ניצב⁻משנה שריד. מכשירי הקשר הניידים, אותם נשא כל איש משטרה, שהוצב לתצפית במסדגים, בכנסיות ובבתי⁻ציבור אחרים החולשים על מבואות העיר, נמצאו בפעולה החל משעת לילה מוקדמת.

לאחר סיור בנקודות השונות, אותו ביצענו במכונית אזרחית גדולה, הובאנו למוזיאון, שם חולקו לנו בגדי⁻התחפושות על⁻ידי מר גינדין הנרגש. הלה, כדוגמת רעו נועם תיבון, התקשה לשלוט ברגשותיו נוכח הצפוי להתרחש הלילה בתחום המוזיאון, עת חברי הכנופיה של אורסלי פרימה, ינסו לחדור אליו, במגמה להשיג את אוסף המטבעות הנדירות שנוצקו בעכו, בימיו של אלכסנדר הגדול. ההחלטה כי שני הארכיאולוגים לא ימצאו בתחום המוזיאון, ואף לא באחת מנקודות התצפית, נבעה מהחשש שמא הללו, תוך ריגשה⁻יתרה, יהיו עלולים להכשיל את המבצע.

ניצב⁻משנה שריד הוכיח עצמו כאיש⁻מבצעים מעולה. בשלוות⁻נפש הקים לעצמו חדר מבצעים, במקום שהועמד לרשותו על⁻ידי מפקד נפת עכו, שאף הוא הדיר שינה מעיניו בלילה זה ונשאר במטהו, כדי להושיט כל עזרה שתדרש, במידה ונזקק לה. הוא העמיד לרשותנו עשרים שוטרים, שהוקצו לפעולה מכוח הסיור של נפת עכו.

ניצב⁻משנה שריד, ניגש ללא היסוס לפעולות הארגון הקשורות ב“מבצע מטבעות”, כפי שקרא לו, לאחר שהבהרנו למנהל המוזיאון הנדהם, מה משמעות קביעתו הברורה של אנריקו, בדבר הפריצה למוזיאון שלו.

– איזו פריצה? – קרא בתדהמה מר גינדין, לאחר שהבין כי אין בדעת אנריקו להתל בו. עיניו התרוצצו בבהלה. הוא פנה במבוכה לקצין החקירות הישראלי – אדוני, אני מקוה שאין זו הלצה גרועה?

– כלל וכלל לא, מר גינדין – אישר הקצין בכובד⁻ראש – אין זה מדרכי להצטרף למהתלות מסוג זה. הענין רציני, ויש לו יסוד במציאות. חוששני, כי מר אנריקו מרצ’לו, ממש הזמין את הפורצים לכאן.

– הזמין? אבל מדוע?

– האשמה היא בך – גיחך אנריקו.

– במה אני אשם? – חינן קולו מנהל המוזיאון – מעולם לא בוצע כל שוד במוזיאון שלי. מעולם לא.

– אבל הלילה הוא יתבצע! – חזר ואישר אנריקו בבטחון – זאת אני יכול להבטיחך נאמנה.

– אני תובע הסבר! – רטן מר גינדין – אני רוצה לדעת בדיוק מה מתרחש כאן, וכיצד נקלעתי אנוכי, איש מדע, לתסבוכת זאת!

אנריקו פתח בדברי הסבר. במשך שעה קלה שח למנהל המוזיאון את תולדותיה של כנופיית אורסלי פרימה, איש סיציליה. הסתבר כי גם מנהל המוזיאון שמע על הכנופיה שהפילה אימתה על כל מוזיאון, שהתגאה במוצגיו.

– עלי להודות כי הדבר נעלה מבינתי – מר גינדין הניד ראשו במבוכה – אני אמנם מתגאה במוזיאון שלי, אך הוא אינו מסוגל להתחרות באותם מוזיאונים בעלי מוצגים נפלאים ויקרי⁻ערך. למוצגים שלי יש ערך היסטורי מקומי. אין להם ערך כספי גדול.

– אתה טועה – חייך אנריקו – הערך הכספי של מימצאים ארכיאולוגים שונים, נקבע כבכל שוק. אם יש להם דורש, כי אז ערכם עולה, אם אין להם דורש, כי אז ערכם יורד. ואילו אתה, מר גינדין, קצת אשם בכך שעיני אורסלי פרימה לטושות לאחד ממוצגיך.

– כיצד?

– פשוט מאד. אתה הוא שהענקת לי את הרעיון כיצד ללכוד ולחסל את כנופיית אורסלי פרימה – הסביר קצין המשטרה האיטלקי, דודנו של לואיג’י – אתה מבין, לפני כחודש ימים נקלעה לידי חוברת בשפה האנגלית, על מימצאים ארכיאולוגים שנמצאו לא מכבר באיזור המזרח התיכון. בין היתר נתקלתי במאמר שלך, על אוסף מטבעות של כסף וזהב מתקופת אלכסנדר הגדול…

– אכן, נכון הדבר! –התפרץ מר גינדין לדברי הקצין – כתבתי את המאמר הזה בעקבות גילוי אוצר של עשרים מטבעות נדירות, בהן מוטבעות צדודיות פניו של המצביא הדגול.

עכשיו נאלצנו להאזין להרצאה קצרה על המלך המוקדוני הצעיר, שבעת מסעיו בארץ⁻ישראל, לאחר שגבר בתרגיל צבאי מזהיר על צור, שבאותם הימים הפריד ים בינה לבין היבשה, עלה על עכו, בשנת שלוש⁻מאות⁻שלושים ושתיים לפני הספירה. באותם הימים הרשה אלכסנדר לראשי העיר להקים לראשונה בית⁻מטבעה ליציקת מטבעות, כסף עובר לסוחר. אלכסנדר עשה זאת כמחווה על שזקני העיר נכנעו לפניו ללא קרב ופתחו שערי עכו בפני צבאו. בלשון נמלצת שח לנו מר גינדין, כיצד לפני חדשים אחדים גילה כד חרס, ובו נמצאו המטבעות היקרות.

– שיר ההלל שכתבת עליהן, הוא שעורר אותי לפעולה – ציין אנריקו – היה זה זמן קצר, לאחר שהחלטתי כי רק דרך אחת קיימת להפיל בפח את כנופיית אורסלי.

בתארו השתלשלות האירועים השונים, התגלה אנריקו כבעל דמיון, שבורך במוח מפותח ובכושר מעשה. מתוך שבדק ומצא כי הכנופיה נוהגת לפעול רק לאחר שאספן פלוני, מצהיר כי ברצונו לרכוש מימצא ארכיאולוגי, או יצירה מסויימת, החליט אנריקו להגיש לכנופיה את הפתיון המכשיל. הוא התקשר עם בעל תעשיית מכוניות גדולה בפריז, שיצא לו שם כבעל אחד מאוספי המטבעות הנדירים באירופה. אנריקו הציע לו להכריז בחוגי מיודעיו כי הוא חושק במטבעות שנתגלו בעכו, ויהיה מוכן לשלם עבורן הון תועפות. חלפו שבועיים. לפני ימים אחדים הודיע התעשיין לאנריקו, כי אלמוני התקשר עמו, והציע להשיג למענו את המטבעות, תמורת סכום כסף נכבד.

– ידעתי כי הנציג הוא חבר כנופיית אורסלי פרימה – סיכם אנריקו – ברור היה כי תוך ימים אחדים הם יפעלו כאן, במוזיאון העירוני. והריני כאן, לארגן להם את ההפתעה עד⁻תומה, ללכוד אותם בעת הפריצה.

– סלח⁻לי – תמהתי – מהיכן אתה שואב בטחון, כי אמנם ינסו לבצע את השוד עוד הלילה?

– התרסקות ספינתם תזרז אותם לביצוע פעולתם. אני משוכנע שהם עקבו היום אחר פעולות החקירה שביצעה כאן המשטרה – אמר אנריקו בהבעה חביבה – נסיוני מלמדני כי זוהי שעת הביצוע. עליהם להשיג את המטבעות, וכעבור ימים אחדים להסתלק מכאן, בטרם תתעורר המשטרה לפעולה במימדים רחבים.

– וכל זה על חשבון מטבעותי היקרות? – רטן מר גינדין באכזבה ובכעס – נדמה לי שאתם תובעים ממני יותר מאשר ראוי לבקש!

– מר גינדין – פנה אנריקו בלשון רכה למנהל המסמיק מחימה – אני אחראי למטבעותיך. אם הם יחדרו לכאן, כשאנחנו אורבים להם בתחום המוזיאון, כי אז אין כל סיכוי שישיגו אותן…

– ואם למרות הכל יצליחו?

– בלתי אפשרי⁻הדבר! אנריקו הניף ידו בתנועה מבטלת, דוחה כל רעיון של כשלון – אין זה כלל בגדר האפשרות, כל עוד אנחנו כאן.

– האמנם– כך הרהרתי.

* * *

בתחילה, משהתיצבנו איש איש במקומו, בחצות לילה, נראה הדבר כמחזה משעשע, כמו התכוננו לנשף מסכות צוהל. אך כעבור רגעים אחדים נטש מנהל המוזיאון את המקום, והגיף אחריו את הדלת הראשית, לאחר שכיבה את האורות הגדולים.

אפלולית נעימה שררה סביב. נורות זעירות נותרו דולקות בפינות שונות של האולמות, בעיקר מעל ליסודות העמודים המתקמרים להתמזג עם הכיפות הגבוהות. האולם בו ניצבנו, דמה לשדה גדול ומאיים, שצללים ארוכים שרועים בו, זה על⁻גבי זה. דמות המוצגים השונים נטשטשה, והם נראו כבעלי צורות שאולות. אט אט החלה הדממה המעיקה להטריד. כל רחש לא נשמע. גם הד פסיעות הצועדים מחוץ למוזיאון, המתגוררים בסביבתו, גווע עד⁻מהרה.

העיפותי מבט בדמותו של אנריקו. הרהרתי בלבי כיצד יכולה צורה חיצונית של אדם להטעות באשר לאופיו האמיתי. איש זה, הנראה כה⁻רך, התגלה כקשוח, בעל תעוזה היודע את שלפניו. תכניתו היתה מושלמת. כך שכנע אותנו, ולפיכך נטו רעי לקבל דבריו. רק ליאונרד גילה פקפוקים. סבור היה שאנריקו ממעט בכושר תושייתם של אורסלי פרימה וחבריו.

– מניין לך הנסיון המשטרתי הזה? – סנט בו אנריקו.

– אין זו שאלה של נסיון משטרתי – השיב ליאונרד בתקיפות – זו שאלה של הערכת כושרם של המבצעים. נדמה לי שאינך מכיר אנשי⁻ים, בעיקר אלה שביצעו במשך שנים תפקידים מסוכנים של אנשי צפרדע.

– אכן, אינני מכיר – הודה אנריקו כשהוא תמה לכוונת שאלתו של ליאונרד.

– אנשים אלה, המסכנים חייהם כמעט בכל מבצע בו הם משתתפים – הסביר ליאונרד – נאלצים להשתמש בכל חושיהם וכשרונותיהם, כדי לחזור שלמים ובריאים. במשך שנים הייתי איש⁻צפרדע של חיל הנחתים האמריקני, ועמדתי בראש צוות צוללים בעל⁻שם. נוכחתי לא פעם, שכמעט והשלכנו חיינו מנגד, רק משום שהסתפקנו בהערכה ראשונה בלבד של מצב מסויים.

– למה אתה חותר בדבריך?

– לצורת ההנחה, שאתה מסוגל לטמון להם מארב – רטן ליאונרד – אני סבור שאינך צודק באמרך, שהם עשויים לחדור ככל פרץ רגיל. אני משוכנע כי הפעם יפתיעו אותנו.

– אתה צודק – השיב אנריקו בשלווה – נכונים הדברים. אין זו כנופיה רגילה. כל פריצה שלה בוצעה בשיטה שונה לחלוטין מקודמתה. אבל סיירתי כאן ובדקתי כל דרך שהיא. האפשרות היחידה לחדירתם למוזיאון, היא דרך אחת הדלתות, או החלונות, או דרך פתח האיוורור שבטבור הכיפה העליונה. יכול אתה לבטוח בי.

אם⁻כי ליאונרד לא היה שבע⁻רצון מתשובתו של אנריקו, הסתבר כי דבריו הניחו דעתו של ניצב⁻משנה שריד, שהסכים עם התכנית שהציע אנריקו ללכידת הכנופיה. בהתאם לקוים הכלליים, הופעל מיד הכוח המשטרתי. המבצע עמד להתנהל בשלושה שלבים; שלב ההתפרשות, שלב הלכידה ושלב החסימה, במידה ואנשי הכנופיה יצליחו להתחמק.

לביצוע השלב השלישי, הובא כוח משטרתי נוסף מנפת חיפה, שפעל בשילוב עם כוח המשטרה של נפת עכו. בכבישים הראשיים הפונים צפונה, דרומה ולמרכז הארץ, הוצבו חוליות⁻מארב, שמתפקידן היה להפעיל מחסומים, ברגע בו היה מגיע אליהן שדר התובע התערבותן.

בינתיים, נמצאנו בעיצומו של השלב הראשון, שתבע מאתנו סבלנות ודריכת כאחד. תחילה היינו עדים להתפרשות חוליות המארב ברחבי העיר. היות וההצבה בוצעה בשעת ערב, כאשר מאות אנשים משוטטים ברחובות, יצאו השוטרים בלבוש אזרחי, כשנשקם מוצנע מתחת למעיליהם. כל הפעילות הזאת בוצעה בלא לעורר תשמת⁻לב מחוץ לכתלי בנין המשטרה.

משהוצבו הכוחות בנקודות המארב, הגיעה שעתנו להכנס למוזיאון היות והמוזיאון נסגר לעיתים קרובות בשעה מאוחרת, עקב מבקרים שהוזמנו במיוחד על⁻ידי מר גינדין, לא התעוררה בעיה מיוחדת בעת שהושארו הדלתות פתוחות עד לשעת חצות. הוחלט כי אנחנו נגיע למוזיאון כל איש בנפרד, להמנע מלצוד עיני סקרנים, הצופים תמיד בקבוצות המתיירים בעיר.

חמש⁻עשרה דקות לפני השעה עשר, התכנסה הקבוצה שלנו, כולל השוטרים, באולם המרכזי של המוזיאון. יחד עמנו נמצא מר גינדין, האיש שעתיד היה כעבור שעתיים לצאת לבדו מהבנין, להגיף דלתותיו, להכנס למכוניתו, ורק לאחר נסיעת־סיכסך, שנועדה לנער את העוקבים אחריו, באם יהיו כאלה, יפנה לבנין המשטרה ויצטרף למטה הזמני, שהוקם לצורך המבצע.

מר גינדין פרש מאתנו רק לאחר שהתחפשנו לדמויות המייצגות תקופות שונות של תושבי עכו. תחילה גיחכנו למראה הפרצופים הזרים שנתגלו בעד התחפושות הציוריות, אך במהרה נגמלנו מהצחוק, משהעיר לנו אנריקו, כי הגיעה השעה להתיצב במקומותינו.

עשרים המטבעות היקרות, מימיו של אלכסנדר המוקדוני, נמצאו באולם קטן, בקצהו של מסדרון המתפתל מהאולם הצלבני. במרכז האולם היה בנוי מושב אבנים עתיק⁻יומין, שנועד להנעים שעתם של אלה שבאו לבית המרחץ, להניח לזיעתם לפרוץ בעד נקבוביות עורם. במרכז בימת האבן היה שקע עגול, בקוטר של חצי מטר. בתוך השקע, שגובה דפנותיו היה כעשרה סנטימטרים, הונחו המטבעות, ומעל להן כיפת זכוכית שקופה וממורקת, ששפתה מרותקת לאבנים בלחצני פלדה גמישים. הצופה המבקש להתבונן במטבעות, חייב היה להעלות על שפת המדרגה הסובבת את בימת האבן, ולהשקיף עליהן מלמעלה למטה.

בצד הפתח הצר, דרכו נכנסים לאולם, ניצבו שתי דמויות יווניות, לבושות בתוגות לבנות. מחמת האפלולית ששררה באולם, פרט לקרן האור החזקה שהוטחה מטבור התקרה הרמה לעבר המטבעות, נדמו השוטרים המחופשים כבובות של ממש, שלא נועדו אלא ליצור רושם של חיילים מצבאו של אלכסנדר, ניצבים על משמרתם.

שוטרים אחרים הוצבו בנקודות שונות. מהם גלויים בתחפושותיהם, מהם ניצבים מאחורי ארונות, בהם הוצגו מימצאים ארכיאולוגים שונים. משכבו האורות, פרט לנורות הזעירות, היה המוזיאון מוכן להקביל פניו של אורסלי פרימה ועמיתיו הנועזים.

בשעה שתיים⁻עשרה דממה עכו, והיא שוקעת רגועה בזרועות תנמת⁻לילה.מעתה והלאה נדמתה כל דקה כשעה ארוכה, בפרט שאיש מאתנו לא היה רגיל לקפוא על עומדו ללא ניע, דקה אחר דקה, שעה אחר שעה.

מעודי לא שיערתי כי עמידה קפואה מולידה עייפות גופנית, וליאות המשתלטת על אברי הגוף, עד כי דומה ואנו מאבדים שליטתנו בהם. קרוב לודאי, שבניתוק מוחלט מהמתרחש מחוץ למוזיאון, לא היה איש מאתנו מסוגל להתמיד שעות ארוכות במצב זה. אך הודות למעללי הטכניקה בת⁻זמננו, תבע אנריקו שכל אחד מאלה, שהוצבו לשמירה בתחומי המוזיאון, יצוייד באזניה זעירה, כדי שיוכל לעקוב אחר כל התרחשות חיצונית, כשהוא צמוד למוקד שנמצא בחדר המבצעים שבמטה הנפה, ומאזין להוראות המגיעות אליו ויוצאות ממנו.

– נקודה שלוש מודיעה על דממה.

– עבור.

– נקודה שבע מודיעה על דממה.

– עבור.

– נקודה ארבע מודיעה על תנועת רכב רגילה בשוק.

– עבור.

– כל נקודה, בה הוצבה חוליית אורבים, דיווחה מדי חמש⁻עשרה דקות למוקד על המתרחש בסביבתה. שבע נקודות מארב הוצבו. בדייקנות נמסרו למוקד הדיווחים הקצרים והיבשים, שלא חידשו דבר.

תוך כדי כך, בהפסקות שבין מועדי הדיווחים, האזנו לשיחות המתנהלות בין אלה שנמצאו בחדר המבצע. ניצב⁻משנה שריד היה משמיע קולו רק בשעה שהתקשר עם נקודת תצפית זו או אחרת. אך לעומת זאת גיחכתי לעיתים, לשמע חילופי הדברים שנולדו בין נועם תיבון ולבין מר גינדין, מנהל המוזיאון. שני הארכיאולוגים שקעו בשיחה סוערת על אודות עכו הפניקית. קולו של מר גינדין היה רגוע, בעוד שקולו של נועם תיבון רועם כמנהגו, בשעה שהוא מבקש לשכנע איש⁻שיחו בצדקת הנחותיו. עיקר שיחתם דנה באלה עשתורת. הארכיאולוג האדמוני שח בהתפעלות כיצד חשף אותה, וטען כי מקומה של האלה, כאשר תוחזר, לידיו, הוא במוזיאון ישראל, בירושלים. לעומתו יצא מר גינדין בדברי⁻כיבושין, תחילה בתביעה, ואחר בתחנונים, בנסותו להסביר כי על הארכיאולוג להפקיד את האלה עשתורת, במוזיאון לעתיקות עכו.

– עליך להבין, ידידי היקר, כי האלה באה מעכו, ועליה לשוב לעכו. מקומה של עשתורת העתיקה הוא כאן, ולא במוזיאון ישראל, העשיר בלאו הכי במוצגים טען מר גינדין בחום⁻לב – אנא, מר תיבון.

– אינני גורס כמותך –דחה אותו נועם תיבון – בשנים האחרונות, מאז פתיחת מוזיאון ישראל, התמסרתי לפיתוח הפינה הפניקית שלו. גילוי עשתורת נחשב לאחד המימצאים החשובים, שמקומם יכירם רק בפינה הזאת.

השניים, הנלהבים למקצועם, לא חדלו מויכוחם בדבר מקומה של עשתורת, לאחר שתילכד הכנופיה של “מפצחי המוזיאונים”. בלהט הויכוח נשכח מהם כי עשתורת אינה בידיהם, וכי עלול להיווצר מצב בו אף לא נצליח להשיבה. לפיכך עורר הויכוח חיוך, ואף גיחוך.

פעם גם שמעתי גרגור צחק חרישי שבקע מאחורי קובע הברזל הגדול של אחד האבירים. היה זה דויד גל, היחיד בין השלושה שניצבו שם, שהעברית היתה שפתו. מבחינה זו בלבד, שפר מזלו, לפי שהשיחות המתנהלות בשפתנו, הפיגו את המתיחות שבמצב הקפאון, בעוד שרעינו, הזרים לשפה, נאלצו להאזין לצלילים זרים להם. רק מעת לעת היה ניצב⁻משנה שריד מפיג שעמומם, משהיה מדווח באנגלית על המתרחש בחוץ.

נקפו שעתיים. דבר לא אירע במוזיאון ומחוצה לו. זאת למדנו מתוך הדיווּחים, שהפכו לשיגרה. סבור הייתי לתומי כי הפורצים יתחילו במלאכתם תוך שעה קלה. לדעת המומחים המשטרתיים, תמשך מלאכת הפריצה למוזיאון כמחצית השעה, אם היא מבוצעת בידי פורצים⁻מומחים. ההנחה היתה שהפריצה תבוצע בין השעות אחת ושלוש לפנות בוקר.

אך הנה זה כבר חלפה השעה שתיים וגם צעדי איש משוטט לא הגיעו אלינו. רק נהם גלי הים המתחיל לרגוש עלה סביב. אט אט, בעצלתיים, סב לו המחוג. בשעה שלוש הרגשתי כמו צעקה חנוקה מקרקרת בגרוני. רציתי לפרוק מעלי את התחפושת, להשליך את הגלימה והתרבוש אשר לראשי. הגירוי המציק הלך וגבר ככל שהסתבר יותר ויותר שאנחנו ניצבים לשוא; דבר לא אירע.

התבוננתי באנריקו. במרוצת השעות הארוכות לא זז ממקומו. תחילה חשבתי כי נרדם על⁻גבי השרפרף. אך משאימצתי מבטי לקרוע האפלולית המעיקה, הבחנתי בעיניו הפקוחות ונוצצות. כל עוד לא הגיע למסקנה שהפריצה לא תבוצע הלילה, אסור היה לאיש לנטוש עמדתו. בינתיים נקפו עוד שעתיים.

– מוקד “מבצע מטבעות” מודיע לכל נקודות התצפית: פעולת הלילה הסתיימה. שובו למטה הנפה. אני חוזר: פעולת הלילה הסתיימה. שובו למטה הנפה.

היה זה ניצב⁻המשנה שריד שהעביר את ההוראה לכל נקודות התצפית. לאחר⁻מכן פנה באנגלית לאנריקו.

– תוך חמש דקות מר מרצ’לו – אמר קצין החקירות הישראלי – אגיע עם אנשי למוזיאון.

השעה היתה חמש לפנות בוקר.

* * *

החלונות הגבוהים, הקרועים בכותל המזרחי, בישרו בוקר חדש. אור רך וענוג הוטל בעדם פנימה. האפלה נסוגה, נדחקת לפינות, נצמדת באפס⁻כח למוצגים, לדמויות ולכוכים האפלים השונים.

אנריקו התרומם באיטיות מעל מושבו, כשהוא משמיט במנוחת⁻נפש את צינור הנרגילה מידו. היה זה סימן ברור כי הכל חלף, כי לא עוד נאלץ להצטמרר מהקור המתגבר עלינו מחמת העיפות, לא עוד נעמוד דוממים, מצפים לבאות, בשעה שדבר לא אירע.

הושטתי רגל לפנים. כמעט מעדתי. העמידה העיקשת ללא ניע, במשך שעות על⁻גבי שעות,הקשתה אברי גופי. רגלי לא צייתו להוראותי. נטועות היו כמסרבות לנוע. רק בכוח הרצון, לאחר מתיחת ידים לצדדים, צעדתי פסיעה אחת לפנים.

– הו, טוב! – קראתי.

קול צלצול הברזל הנושק בברזל, עורר תשומת⁻לבי. שלושת אבירינו, לואיג’י, דויד וליאונרד, ירדו בתנועה עצלה, כמו מתקשים בתזוזה, מעל הבימה הקטנה עליה ניצבו.

– שמא יגש מישהו לעזור לנו? – התלונן דויד – לכל הרוחות! דחקתם אותנו לצינוק ואינכם משחררים אותנו!

כשאנו צוחקים מיהרנו לעזור להם להחלץ משריון הברזל, בו היו השלושה נתונים שעות רבות. אם פעולת ההשתרינות היתה ממושכת הרי פעולת הסרת חלקי השריון האבירי, היתה קשה לא פחות. תחילה עזרנו להם להחלץ מהקובעים המחניקים,ולעינינו נחשפו שלושה פרצופים חיורים ומיוזעים, כשתשישות חתומה בהם. בעוד אנו טורחים על מלאכתנו, התלוצצו אלה על כשלון תכניתו של אנריקו.

– יפה, יפה, דודני היקר – לגלג לואיג’י – עכשיו אני מבין כיצד טיפסת כה⁻מהר בסולם הפיקוד המשטרתי.

אנריקו הפטיר גיחוך קצר והמשיך במלאכתו, כשלעזרתו נחלצים עוד שני שוטרים, מבין אלה שהגיעו מהאולמות הסמוכים.

– איזה כוח דמיון! – המשיך לואיג’י לקנטר – הייתי משוכנע שהלילה תתבצע הפריצה.

– אם תמשיך להפגיז אותי בהערותיך – איים אנריקו בבת⁻צחוק– כי אז תמצא עצמך מרותק לשריון האבירים למשך יממה נוספת…

– גם לי הזכות לטעות – השיב לואיג’י כמבקש לפייס דעתו של דודנו – אנא, קבל את התנצלותי דודני היקר, אנריקו אנג’לו, אכן, אתה כלל לא טעית. אנחנו הם אלה שטעו. ואתה יודע במה טעינו? – לואיג’י הניף רגלו והדף בתנופה מגן⁻שוק שהחליק על כף רגלו – טעינו בכך שעשינו עצמנו למוקיונים. עמדנו והמתנו ל“מפצחי המוזיאונים” שלך, בשעה שיתכן והם כבר מזה שעות רבות, מחוץ לתחומי העיר הזאת.

אנריקו ספג את החיצים המכוּונים אליו, בלא שטרח לענות. הוא עסק בשלו, ויחד עמי והשוטרים שעזרו על⁻ידינו, המשיך במלאכת סילוק אביזרי המגן הכבדים ומשקשקים. רק משסיים לחלץ את השלושה, הזדקף, החליק ברוח טובה על שפמותיו הזקורים, והנהן בראשו.

– ובכך זהו זה – אמר – אם זאת היא התגובה שלכם, כי אז אינכם אלא ראויים רק לטבילה במים עמוקים. ובכן, טעיתי! האם משהו השתבש כתוצאה מטעותי?

– חוששני שכן – העיר ליאונרד בקול יבש – אם הפריצה לא בוצעה הלילה, היא לא תבוצע גם בלילה אחר.

– מדוע אתה סבור כך? – התריס אנריקו.

– משום שההמולה שהקימונו, אולי אינה יכולה להיגלות לעיני תושבים רגילים – רטן ליאונרד – אבל אין לי ספק, כי היא לא נמלטה מעיניהם החדות של אנשי הכנופיה.

– יתכן – אנריקו משך בכתפיו כמי שמשלים עם המצב – אינני יודע מה מנע בעדם מלבצע את פעולתם. אך עלי להודות כי גם אני מסוגל לטעות. טעיתי פעמים אחדות בעבר, וקרוב לודאי שאטעה גם בעתיד. אבל, בדבר אחד אני משוכנע. אני יודע כי מעולם לא ויתר אורסלי פרימה על שללו. יהיה אשר יהיה. גם הפעם, למרות כל הסיכונים, לא ירפה אורסלי מהמטבעות.

ידעתי כי הענין עורר חרונו של ליאונרד, לא משום שהוא עצמו אינו רגיל להכשל, אלא משום שהיוזמה ללכידת הכנופיה נשמטה מידו. ליאונרד היה לוחם ומנהיג כאחד. אלה הן שתי תכונות החייבות לאפיין את הצולל המקצועי. הוא היה איש הפעולה הנמרצת. חסיד שיטת ההתקפה, ולא שיטת ההתגוננות, כפי שננקטה בידי אנריקו. משום⁻כך רטן, על שום המתנת⁻שוא ממושכת ומיגעת. אולם, לא חלף זמן רב, ונוכחנו לדעת כי שני האנשים צדקו בגישתם הנבדלת, ושעתו של כל אחד הגיעה, בה הוכיח כושרו במאבק עם כנופיית פרימה.

עודנו עומדים ומותחים אברי גופנו, להחזיר זרימת הדם לתיקנה, להניע אברי הגוף הקשוחים, ולאולם הגדול נכנסה החבורה הנכבדה שבמשך כל שעות הלילה המתינה במטה הנפה; ניצב⁻משנה שריד, נועם תיבון, מר גינדין ואנשי משטרה אחרים.

– בוקר טוב – הפריח קצין החקירות הישראלי לעומתנו – עכשיו אני מבין מדוע כנופיית פרימה נמנעה מלגשת למוזיאון. הרי הפכתם אותו לאולם התעמלות!

ניצב⁻משנה שריד צחק. דבריו המטובלים בהומור העידו כי כלל לא התרגש מהעובדה שאנריקו טעה בהערכתו. הוא, כאיש משטרה ותיק, ידע עד⁻מה סותרת המציאות את הנחותיהם של הטובים בחוקרים. לפיכך לא התרעם, ואף טרח והביע דעה כי יש להמשיך בפעולה מידית.

– אולם הפעם יהיה עלינו לנקוט בגישה אחרת – ציין – אני משוכנע שאורסלי פרימה ימנע מביצוע הפריצה בלילות הקרובים. לדעתי, יש להתחיל בפעולת עיקוב בקנה⁻מידה גדול. הבעיה היא,ידידי מרצ’לו, שאיש מאתנו טרם הוכיח כי אנשי הכנופיה נמצאים בעכו. כל הבדיקות שלנו, בבתי⁻מלון, בבתי הארחה ובמקומות שונים, היו לשוא.

– הם כאן – טען אנריקו בעקשנות – למדתי ביסודיות את צורת המחשבה של אורסלי פרימה. אני מסוגל לנחש את הצעד הבא שלו. אני יכול אף לצעוד ממש בעקבותיו, בלא שאצטרך לראותו. די לי להשתעשע במחשבתי, כאילו אני אורסלי פרימה, כדי שאדע את תכניותיו.

– דבריך מפליאים אותי – חייך ניצב⁻משנה שריד – רק לעיתים נדירות מגיע איש לדרגה כה גבוהה של התחקות בעקבות פושע. אם⁻כך הוא הדבר, היכן האיש וחבריו?

– לא הרחק מאתנו – השיב אנריקו ונטל ספל קפה מהביל, מאלה שהובאו לכאן על⁻ידי אנשיו של קצין המשטרה הישראלי – אני חש שהוא נמצא בסביבתי. יותר מזאת אני משוכנע שהוא היה כאן הלילה.

באולם נפלה דממה עמוקה, למשמע דבריו האחרונים של אנריקו. מבטים מביעי תמיהה ננעצו בו בחוסר⁻אמון. האיש הכרסתני, בעל השפם המטופח, דיבר ברגע זה כמי שמאמין בכוחות נסתרים, הפועלים על נפש האדם ומכוונים צעדיו.

– אתה מתלוצץ! – העיר לואיג’י בקול חרישי, כמתקשה להבין.

– כלל וכלל לא – ענה אנריקו בתמימות – קשה לי להסביר דברי. אבל בורכתי בתכונה מיוחדת, המאפשרת לי, כתוצאה מריכוז נפשי גדול, לעקוב אחר הליכי מחשבתו של עבריין, שבעקבותיו אני נמצא. מובן שאינני יכול להעיד על המתהווה בנפשו ביסודיות – נחפז להוסיף הסבר, נוכח הפקפוקים שהביעו פרצופינו – אך, באופן כללי, אני מקבל תמונה ברורה של מגמתו.

– האם ברצונך לומר כי לדעתך נמצא אורסלי פרימה בקרבת מקום? – שאל ניצב⁻משנה שריד בקול מתמשך, כמבקש להיות משוכנע שאכן זאת שמעו אזניו ולא אחרת.

– בדיוק – הנהן אנריקו – המלים בהן אשתמש עכשיו, נשמעות ריקות ומגוחכות בעיקר נוכח הטכניקות החדשות שאנחנו, אנשי משטרה, מיטיבים להכיר. אבל, אני יודע בהכרה ובחוש, שאנשי הכנופיה נמצאים בקרבתנו. יתכן ואיני מסוגל להצביע על מקומם המדויק – הדגיש – אבל הם כאן, והם לא יסתלקו בידים ריקות. אם לא ביצעו הלילה את השוד, כי אז יבצעו אותו בלילה אחר. הטעות שלי נעוצה רק בקביעת הזמן הנכון. לא יותר מזאת.

לואיג’י דונטאלו עמד לידי. שמעתיו ממלמל משהו באיטלקית, בינו לבין עצמו. אם כי לא הבינותי פשר המילמול החרישי והחטוף, הרי הבעת פניו גילתה את שבלבו; הוא חש רחמים כלפי דודנו שטעה והטעה אחרים, וכעת הוא עומד ומנסה להחלץ ממבוכתו, על⁻ידי סיפורי בדים תפלים.

– העיקר שהמטבעות נמצאות כאן! – הדגיש בשמחה מר גינדין – מה איכפת לי אם הם היו, או יהיו כאן. העיקר שהמטבעות לא נעלמו.

מר גינדין חיכך כפות ידיו בסיפוק. מנהל המוזיאון ששיתף עמנו פעולה רק משום בקשתה של משטרת ישראל, לא יכול היה להסתיר שמחתו שלמרות הכל לא נפגע המוזיאון. הוא פנה לעבר האולם האחרון, בו נמצאו המטבעות של אלכסנדר הגדול. ניכר שהיה רוצה להזין עיניו בהן.

– מה לדעתך, יהיה הצעד הבא שלנו? – שאל ניצב⁻משנה שריד.

– ננסה שנית, כמובן – ענה אנריקו – אלא שהפעם יהיה עלינו לנקוט בתחבולה שונה לחלוטין. הייתי מציע…

צעקת⁻יאוש, שפרצה מהאולם האחרון, שיסעה דבריו של אנריקו. שניות אחדות קפאנו על מקומנו לשמע הצלילים הפראיים של הצעקה המרה, שהדהדה בין הכתלים המתנשאים סביב.

– מר גינדין… המטבעות! – שאג נועם תיבון וכסוס⁻מרוץ מתפרע דהר לעבר המסדרון המתפתל ואנחנו בעקבותיו.

חלפנו בעד הפתח המקומר והצר, נדחקים לתוך האולם הקטן, שמטבור כיפתו הגבוהה מוטחת קרן אור חזקה לעבר בימת האבנים. על⁻גבי המדרגה עמד מר גינדין, פניו לבנים, עיניו קרועות לרווחה ושפתיו נעות.

– המטבעות…המטבעות…

כאיש אחד זינקנו לעבר בימת⁻האבן וגהרנו מעל כובע הזכוכית השקופה, שהגנה על כר הקטיפה הכחולה, עליו היו מונחות המטבעות. הכר היה במקומו, בלא שחל שינוי במצבו. רק המטבעות נעלמו.

– לא יתכן! – נהמתי.

חיוך דק בצבץ על שפתיו של אנריקו.

– ידעתי – אמר – הן הזהרתי אתכם.

 

פרק ז': עיר במעבה האדמה    🔗

התקשיתי להאמין למראה עיני.

קבוצת האנשים שניצבו ממול, הצמיחו כנפיים אדומות, ופניהם הפכו לפרצופי נשרים עזים; הם התרוממו בנסיקה חדה, פושטים ענפיהם וטסים לקראתי, מנמיכים ויורדים מגבהים, כמתוך השמיים הירוקים, יותר ויותר התקרבו עד כי אנוכי כמו נטעתי רגלי המאובנות בקרקע. נאלצתי לסוכך בזרעותי על פני, שמקוריהם החדים לא יעקרו מהם נתחי בשר.

פתאום צמחו אף לי כנפים מתחת לאצילי ידי. בתנופה עזה זינקתי מהקרקע, נמלט מפני עופות־אדם, המתקרבים לעומתי בצווחות מחרידות ומרעישות. הם טסו אחרי, מפרפרים בכנפיהם השורקות, נמלטתי מהם. השמיים הירוקים אליהם התקרבתי במהירות מפחידה, החליפו גונם בצבע ארגמן לוהט. התבוננתי תחתי, לעבר העופות־אדם; הם נעלמו גם כדור הארץ נעלם, עופפתי לבדי בחלל.

השמש הופיעה, כדור ענק ולוהט, אלהים הרהרתי, עוד מעט יחרכו אותי הקרניים הבוערות. קילוחי זיעה פרצו מנקבוביות עורי. התאמצתי לסטות לצד, לחזור ולרדת כדי להמלט מתחום החום הצורב. אך לחרדתי הסתבר כי איני שולט עוד בכנפי; הן ממשיכות, חרף נסיונותי הנואשים, לשאת אותי לקראת השמש, ההולכת וגדלה עד כי מימדיה כבשו את מלו השמיים. חשתי שטני עולה באש, ריח הכנפיים הנחרכות הגיע לאפי, ואז החילותי לצנוח, נסוג במהירות מדהימה מהשמש ההולכת ומתכווצת, עד שזו נעלמה כלעומת שבאה.

מבטי המבולבל חיפש אחר קרקע שתקלוט גופי הצונח באפס־התנגדות; תחתי היתה פעורה תהום ללא תחתית.

• אני הולך למות — הרהרתי ביאוש — אני אמות… אני רוצה לחיות… אני רוצה…

גרוני היה חנוק. ניסיתי לצעוק, אך קולי לא נשמע, מה אירע לי? באיזה עולם מוזר אני נמצא… ואילו הנפילה נמשכה. פתאום, ראיתי ממול נקודה לבנה הולכת ומתקרבת לקראתי. לבי הלם בפראות, שמא צפויה לי הצלה, הנקודה הבהירה התמידה להתקרב אלי, היא הפכה לראש של אדם. טרם ראיתי את תוי הפנים, אך ידעתי כי זהו פרצוף אנושי, אם־כן התפללתי, איני בודד בעולם הזה. גם אם רק ראש אדם ממול, כי אז אנצל. אני יודע שאני מוכרח לחיות.

• אני כאן! צעקתי — בוא לכאן!

שמעתי את קולי. הצעקה כמו נקרעה מגרוני, אך מיד הפכה לאד קפוא, ועד מהרה רחקה ממני כעננה זעירה נמוגה.

למרות הכל התקרב אלי הראש הלבן. כעת התחילו להתבהר תוי הפנים הארוכים והצרים. שבדומה להם לא ראיתי מעודי, העינים החודרות, הסמוכות לשורש האף כנוגעות בו, נעצו בי מבט קודח, כמבקשות לחדור בעדי. עכשיו זיהיתי את האיש; היה זה אורסלי פרומה, בדיוק כקלסתר התמונה, שנולדה על־ידי מכשיר־העזר המשטרתי, “הקלסתרן”.

ואז כשהפרצוף המאיים בהבעתו הקפואה התקרב אלי, פגעתי ברגלי בקרקע והכרתי אבדה לי.

זמן רב חלף.

התעוררתי לקול גניחתי. פקחתי את עיני, אור אפור ונעים קידם פני בעד הוילון המורד בחלקו, על־גבי צוהר התא המרווח שלי, מבטי הנבוך שוטט סביב על פני העצמים השונים, המוכרים לי, חלפו דקותיים עד שעיכלתי כי אני נמצא בספינה הלבנה שלנו.

• איזה חלום ארור! — גידפתי.

כף־ידי החליקה על מצחי ושבה רטובה כלאחר טבילה במים. ידעתי כי ההזיות המציקות, נולדו כתוצאה מאירועי הלילה שחלף זה כבר. מסתבר כי יעבור זמן־מה עד שאשתחרר מהתדהמה שפקדה אותנו, משנוכחנו לדעת בהעלמם המסתורי של המטבעות היקרות.

ובכן — העיר ליאונרד כאשר ניצבנו על־יד בימת האבן — מסתבר כי אנריקו לא טעה, וכי גם אנוכי לא טעיתי. הן אמרתי כי שיטת חדירתם תהיה מיוחדת, בלתי צפויה.

כן — הסכים אנריקו בקול שקט — גם אתה צדקת, ליאונרד. ואילו אני, טעיתי רק בנקודה אחת. לא הערכתי נכונה את כושר הדמיון המופלא של אורסלי פרימה. דבר זה התנקם בנו.

—מה יהיה עכשיו? — שאל מר גינדין בקול בוכים — מה יעלה בגורל המטבעות שלי? הן היו פאר המוזיאון… גולת הכותרת של החפירות שניהלתי בעכו…

למר גינדין כלל לא היה איכפת ברגע זה, כיצד נעלמו המטבעות. לבו היה נתון לעצם העובדה שהן נעלמו ממקומן, וספק אם אי־פעם ינוח עליהן מבטו שנית. האיש העדין והחרד בכנות לכל אחד ממוצגי המוזיאון, שהוא טיפח מיומו הראשון, עמד מולנו ועיניו דומעות.

—מר גינדין — אמר אנריקו — אני מבטיחך נאמנה, כי המטבעות כולן תחזורנה אליך.

• מהיכן אתה שואב את בטחונך? מהיכן?

—קבל דברי כמות שהם — הפציר בו ראש מחלקת החקירות של משטרת רומא — אני ערב לדברי.

איני יודע אם היה בכוח הבטחתו של אנריקו לשכך סערת־רוחו של מנהל המוזיאון הנרגש, אך הלה הבין כי התקוה היחידה, שמטבעותיו תוחזרנה, טמונה בעצם הבטחתו של אנריקו מרצ’לו.

—מעודי לא ראיתי דבר כזה — העיר ניצב־משנה שריד — לא נתגלה גם סימן קל שבקלים לנוכחות אנשים זרים, לא רק כאן, אלא ברחבי העיר כולה. הדיווחים שהגיעו אלי מהארבים, שהוצבו בדרכים הראשיות, העידו כי אף לא מכונית חשודה אחת עברה בהן.

—זה היה צפוי — העיר אנריקו ועלה שנית על מדרגת האבן. הוא התבונן בזהירות במרכזה, מרום בו היו המטבעות — הטעות כולה שלי. לא הערכתי את דמיונו הפורה של אורסלי פרימה.

—עלי לנסוע למטה הנפה — אמר עמיתו הישראלי — עלי להזעיק מיד את אנשי המעבדה הניידת של המחלקה לזיהוי פלילי, שבמטה הארצי. מיטב כי נבדוק כל נקודה במשנה־זהירות. טביעות אצבעות וכדומה. הייתי מציע, מר גינדין, שהמוזיאון יהיה סגור היום בפני הקהל הרחב.

משנפלה ההחלטה בדבר המשך הפעילות המשטרתית, כתוצאה מהשתלשלות הפרשה, טבעי שהעדפנו לנוח במשך שעות אחדות. המטה הארצי של המשטרה שכן בתל־אביב. קרוב לודאי שהמעבדה הניידת שלו, עם מומחי המשטרה, לא תגיע לפני השעה אחת־עשרה.

לפיכך, לאחר שמר גינדין הגיף שנית את המוזיאון והסתגר בלשכתו, חזרנו לנמל, דרך הסימטאות המתפתלות, בעד החאנים הבנויים במתכונת של כיכרות מרובעות.

—סערה מתקרבת אלינו — פסק דויד גל כשהוא מעיף מבט בשמיים המעוננים — עונת הסערות מתחילה.

—ובזאת מסתיימת תקופת שהותי כאן — ענה ליאונרד.

אכן, בשעה שסערות קוצפות מטילות אימתן, מפסיקים הצוללים את חדירותיהם לעולם שמתחת לפני הים. בימים של סערות מתקפחת הראות הצלולה, שבלעדיה כל צלילה היא חדירת־שוא ומיותרת. לאונרד יחזור, איפוא, רק באביב הבא, להשלים סקר הנמלים העתיקים.

דקות אחדות, לאחר שעלינו לסיפון העליון של “מובי דיק”, כבר נמצאנו איש איש בתאו, שרועים על־גבי המיטות. כהרף־עין דבקה בי התנומה מפיגת הליאות.

רק משפגה השפעת החלום המתעתע, קמתי מעל המטה. השעה היתה אחת־עשרה. רחצתי פני ושיני, ולאחר שגילחתי זיפי זקני שצימחו במרוצת הלילה, לבשתי בגדי ויצאתי מתאי.

חברי עסוקים היו בארוחה דשנה, שהוגשה להם באולם הבידור. טבח האניה טרח הפעם על ארוחה מגוונת, עד שעצם ראיית המאכלים הטעימים, הולידה תיאבון. תוך כדי טעימה מזה ומזה, עסקנו בניתוח המצב.

—עלי להודות שהדבר נעלה הפעם מבינתי — ציין אנריקו — בשם אלהים, כי מעודי לא ראיתי ביצוע כה־מושלם של פריצה; איש לא נראה, איש לא נשמע, ובכל זאת, המטבעות שכולנו ראינו במו ענינו, בשעות הלילה המוקדמות, לא נמצאו במקומן בבוקר.

—איך אתה מנסה להסביר זאת? — שאלתי.

—אומר לך את האמת, איתן, כי איני רוצה לעסוק בניחושים בטרם אחזור ואבדוק ביסודיות אחת איני מטיל ספק — הדגיש קצין המשטרה — כי נמצאה להם דרך להגיע למטבעות, בלא שנאלצו להכנס למוזיאון.

—האם לדעתך הם עדיין נמצאים כאן? — חקר דויד.

—כן — השיב הקצין בהחלטיות — הם יודעים יפה כי הוגבר הפיקוח על היוצאים דרך נמלי הים ונמל האויר שלכם, בלוד. אותו חוש מסתורי שלי — אמר בבת־צחוק — רומז לי כי נמצא להם כאן מחבוא, בו הם חיים, עד אשר יפקוד אותם הרגע המתאים ליציאה מהארץ.

שיחתנו תמה משעלינו לסיפון העליון, כדי לרדת לסירת המוטור הקטנה, שהמתינה לנו בצד הספינה כשהיא מתנשאת על־גבי רכס של גל מזדעף ורגע מחליקה תוך חבטה רועמת לבקעה נפערת. צבע הים איבד כחלוליות שבו, והפך ירוק מסואב, דומה ונבחש בו אפור־קודר. גם קצף הגלים, המתפזר קרעים־קרעים, היה עכור. עד שירדנו לסירה, הודיע ליאונרד לסגנו, כי במידה ובשעת העדרנו תתעצם סערה, יהיה עליו להפליג עם הספינה ללב־ים. אם יווכח לדעת כי הסערה מתגברת, כי אז יפנה את הספינה למעגן בתחום נמל חיפה.

הפעם נמשכה הנסיעה למזח זמן רב משעת שובנו לספינה. הגלים היקשו על ההתקדמות. ליאונרד ניווט את הסירה בזריזות, מכוון לרגע ציפתו של גל מתגבן, ויחד עם זינוקו היה רוכב על הגל המסתער לעבר החוף.

המפרץ הטבעי והגדול, המשתרע ממרגלות שורש הר הכרמל ועד ללשון עליה נבנתה עכו העתיקה, נראה כמאגר ענק של מים קצופים ומזוהמים, שפלט מערבל של מכונת כביסה.

אור היום האפיר מחמת סיעות חדשות של עננים נושאי־מים, שהסתערו בזעם סיעה אחת על רעותה. אנחנו, המורגלים בשינוי טעמו של הים, חשנו בטוב. אך אנריקו, איש־יבשה מובהק, היה מחויר ומוריק חליפות, מדי התנשא הסירה על־גבי גל, ומדי רדתה ממנו, שועטת קדימה.

—מריה הקדושה! — הפטיר אנריקו באנחת־רווחה ברגע בו נכנסה הסירה לתחום המים הרגועים, המותחמים על־ידי המזח החדש, שהוקם על־יסודות המזח הקדום של נמל עכו. אנריקו דילג ראשון לעבר המזח. משחש תחת כפות רגליו את הקרקע המוצקה, שבה אליו רוחו.

—מוטב לרדוף בעקבות רוצחים ופושעים — גיחך אנריקו בהקלה — מאשר להתעסק עם נדנדת הים!

“נדנדה” זו של אנריקו, לא היתה יותר מאשר אדוות מים רוגשת. אך די היה לו בכך.

* * *

האיש בבגדים האזרחיים עמד כפוף, גוהר מעל לכיפת הזכוכית הנוצצת, זו שנועדה להגן על המטבעות. ביד זהירה פיזר עליה אבקה בהירה, ואחר נשף בה בעדינות, להפריחה על כל השטח, במגמה לחשוף טביעות אצבעות. מתוך מזוודה קטנה, שהיתה לרגליו, הוציא מברשת רכה וביד־אמונה עבר על־פני מקומות אחדים, בהם קיוה לגלות טביעות־אצבעות.

חוקר אחר, מצוות המעבדה הניידת של המחלקה לזיהוי פלילי, עמד בצד הפתח המקומר של המסדרון, מקום בו ניצבו שני שוטרים במרוצת הלילה שחלף. באיטיות סקר את השטח שלפניו, כשמבטו בוחן ומתעכב על־גבי נקודות שונות, כמנסה לגבש מסקנה בדבר המקום דרכו היתה עשויה להתבצע הפריצה, בלא שאיש יחוש בפורצים.

מפקד המעבדה, איש בשנות העמידה, בעל פנים חרושים ומצומקים, הקיף באיטיות את בימת האבן, כשהוא קובע זוית לצילום, ואחר פנה ובתנועת־יד הזמין את הצלם לפעול.

בצד, על־יד ספסל אבן מתקופת עכו היוונית, עמדו ניצב־משנה שריד, סגן־ניצב עופר מפקד נפת עכו ומר גינדין מנהל המוזיאון. בדממה עקבו אחרי פעולותיהם האיטיות כביכול, של אנשי המעבדה, שהגיעו לפני כשעה מתל־אביב ומיד החלו לעסוק במלאכתם.

זאת היתה התמונה שנגלתה לעינינו, כשהגענו לאולם האחרון של המוזיאון. הדממה העמיקה, שעמדה סביב, תבעה מאתנו להנמיך קולותינו, ובכלל אף למעט בשיחה, כל עוד אנשי המעבדה עסוקים בשלהם.

—נתגלה משהו? — שאל אנריקו בקול נמוך.

—עדיין מוקדם לקבוע זאת — השיב בלחישה ניצב־משנה שריד — מאלה לא תוציא דבר. בטרם יגיעו לאי־אלו מסקנות.

ברגע זה הזדקף מפקד המעבדה הניידת. הוא ישר קומתו הצנומה וניגש אלינו בצעדים מהורהרים.

—אדוני — אמר בפנותו לראש מחלקת החקירות — ברצוני לדעת מי הם האנשים המסוגלים לגעת בזכוכית.

—רק שני אנשים נוגעים בה. בדרך כלל — נחפז להשיב מר גינדין — אני ועובדיה — אמר והצביע על איש צעיר. שישב לא הרחק מאתנו בעינים קרועות לרווחה — הוא המגיח על נקיון המקום.

—עובדיה — פנה אליו איש המעבדה — מתי ניקית בפעם האחרונה את הזכוכית הזאת?

—אתמול, אדוני — ענה הצעיר בקול מבוהל — אתמול, אחרי שיצאו כל המבקרים, ורק האנשים האלה היו כאן — השלים בהצביעו לעברנו.

—ואתה אדוני, מתי ניגשת לזכוכית? שאל הקצין את מר גינדין.

—דומני כי היה זה בשעה עשר, או עשר וחצי, לאחר שהראיתי את המטבעות לקציני המשטרה — אמר המנהל.

נפלה שתיקה.

—ובכן, אבקש אותך ואת עובדיה לאפשר לי להעתיק מידיכם את טביעות האצבעות שלכם אמר הקצין לבסוף.

—לשם מה? — קרא מר גינדין בבהלה — הרי אינך חושד בי?

—כלל וכלל לא, אדוני — הצטחק הקצין, ורשת קמטים זעירים הפציעה בזויות עיניו — עלי לעשות זאת כדי להיווכח אם מופיעה שם טביעת אצבע זרה, שאינה שייכת לך, או לעובדיה.

—הה! — המנהל נאנח בהקלה — אם זהו הדבר, כי אז הרי לך אצבעותי — אמר והושיט ידיו לפנים — עשה בהן כרצונך.

תגובתו של המנהל לפניית החוקר, ולאחר־מכן הענותו בחפץ־לב, אך בהבעה של שה מובל לטבח, עוררה צחוק קל, עקבנו בחיוך אחר פעולת הטבעת ראשי אצבעותיו, שהוכתמו בצבע שחור. לאחר שהסתיימה פעולת ההטבעה, מיהר הקצין לעזרת המומחה לטביעות אצבעות, ששקד כעת להעתיק את שגילה על־גבי הזכוכית. הבחנתי כי כעבור דקות אחדות של בדיקה והשוואה קפדנית, הניע המומחה בראשו לאות שלילה. הוא ומפקדו התלחשו במשך דקה, ורק אז פנה מפקד המעבדה וחזר אלינו.

—מצטער, אדוני — אמר לניצב־משנה שריד — פרט לטביעות אצבעות של מר גינדין ועובדיה, אין זכר לטביעות אצבעות נוספות.

—מעשה שדים! — גידף הקצין, ותרגם לאנריקו את שנאמר.

—ראיתי מאות פריצות עד היום הזה — שח הקצין הישראלי — אבל מעולם לא הייתי עד לתופעה כזאת. עלי לציין כי זאת הפריצה המושלמת ביותר בה נתקלתי, אין אנו מוצאים אף לא נקודת אחיזה אחת, שתוכל להסביר כיצד ואיך בוצעה הפריצה, בדקנו את הדלתות החיצוניות, את החלונות, את המעברים השונים, שמא נמצאה להם דרך שאינה בשימוש יומיומי. כלום, פשוט לא כלום — הוא הניף ידיו לצדדים, ואלה נשמטו כחסרות־אונים — אין לזה כל הסבר.

—אדוני — העיר אנריקו בעדינות — לא פלא שטרם נתקלת בתופעה כזאת. הפעם יש לך ענין עם כנופיית אורסלי פרימה. עלי להזכירך כי תשע משטרות, מהמעולות בעולם, רודפות אחריו במשך שנים, ועד עתה טרם הצליחו להתקרב אליו כדי פסע אחד. שיטות עבודתו מיוחדות במינן. כוח דמיונו של אורסלי פרימה גובל בגאוניות, והרי אנחנו, ידידי, רק אנשים רגילים, עם כוח התמדה וסבלנות רבה.

—האם זה מספיק?

—אני מאמין כי כן.

—יש לי הרגשה שאנחנו רודפים אחרי אנשים שגילו את ההמצאה המשעשעת של הרואה ואינו נראה. כאילו הם מסוגלים לחדור בעד הכתלים.

ברגע זה, כמו פגע בדויד גל ברק והוא מיהר וביטא רעיון מזהיר, שכעבור דקות אחדות גרם לתפנית בכל מהלך החקירה.

—רבותי! — קרא בהתלהבות — זהו זה!

—זהו, מה? — נפנה אליו ניצב־משנה שריד בתמהון.

—הם חלפו דרך הכתלים!

—אתה מתלוצץ?

—לחלוטין לא! — טען דויד בחום — לא דרך הכתלים האלה — הצביע לעבר קירות האבן העבים — ולא מלמעלה, כמלאכים, אלא ממש כבני שדים, שהגיעו למטבעות מתחת לבימת האבן…

—מה?

פרצופינו הביעו תדהמה והפתעה חליפות. כבסרט נע זוכרני קלסתריהם הנדהמים של כל מי שנמצא בחברתנו, מאזין להכרזתו המשונה של דויד גל. מבטי חלף על פני רעי, כמבקש להיווכח אם תדהמתם גדולה כשלי.

—וכי אינכם יודעים? — קרא דויד כמנצח — הרי אנחנו עומדים מעל עיר שלמה, הקבורה במעבה האדמה! הרי גם הבנין הזה בנוי על־גבי עיר צלבנית!

—דויד! — קרא אנריקו בנשימה מהירה — אתה משוכנע בכך!

—דבר זה גלוי וידוע, אלא משום־מה התעלמנו ממנו—ענה — הנה, שני המומחים שלנו, נועם תיבון ומר גינדין יאשרו דברי.

כך היה. שני הארכיאולוגים, המכירים כל אבן הפוכה בעיר, אישרו כי לא רק שקימת עיר במעבה האדמה, על שטח של דונמים רבים, אף יותר מזאת: מזה שנים אחדות מתנהלות שם חפירות בקנה־מידה גדול.

—דויד צדק — אישר נועם — בנקל אפשר להגיע למקום הזה, דרך המנהרות והאולמות של העיר הצלבנית.

אנריקו אנג’לו מרצ’לו, בזריזות של פנתר, בגמישות מפתיעה לגבי גופו המסורבל, זינק לעבר בימת האבן. הוא התכופף מעל למזוודת המומחים המשטרתיים, נטל בידו פטיש כבד ועלה על־גבי המדרגה. במהירות דחה לצד את כיפת הזכוכית, ואחר הניף את הפטיש למהלומה מוחצת.

הברזל פגע באבן קשה. רעם הפגיעה הדהד באולם. אנריקו הששליך מידו את הפטיש וגהר מעל למרכז בימת האבן. חלפו שניות אחדות ורעם עמום נשמע. פירושו של דבר, כי נפער פתח ואבן כבדה התגלגלה ופגעה בקרקעית העמוקה.

—אלוהים הטוב! — קרא לואיג’י.

זינקו לעבר בימת האבן. לעומתנו הצטייר במרכז מעגל שחור, כמו לוע פעור של חיה טורפת; למטה התגלתה מנהרה עמוקה וקודרת.

—זהו זה! — נהם אנריקו בתרועת נצחון.

* * *

חוקרי עכו היו ניצבים משתאים מדי בוקר בבוקרו, במהלך חקירותיהם שבאו לביטוי בחשיפת העיר העתיקה. מזה דורות אחדים ידעו החוקרים כי מתחת לעכו בת־זמננו שוכנת עיר מופלאה ומקסימה, עירם של הצלבנים. לאחר כיבוש העיר מידיהם, הפכו הכובשים את הארמונות המפוארים למחסנים לאשפת התושבים. במרוצת מאות שנים נמשך תהליך עגום זה, של דחיסת אשפה למבנים השונים, וכך חוסלה באיטיות ונקברה העיר הצלבנית בשיטה מבזה.

במשך ימים רבים התכסו הארמונות, ברובעים השונים, על־ידי סחף חולות ומשכנות עוני, עד שנוצר מפלס קרקע חדש מעל פני העיר הצלבנית, ועליו נבנתה עכו המוסלמית. העיר הצלבנית כמו נמחתה מעל פני האדמה.

ברם, גילוי המפות העתיקות של עכו הפעיל דמיונם של החוקרים; אלה שביקשו ללמוד תולדות התישבות הצלבנים בעכו מתוך מבני מגוריהם. במפות העתיקות צויין בבירור מיקומם של שלושה בניני ענק ברובע ההוספיטאלרים; המבנה הצפוני הוא בנין מפואר בעל מגדלים רבים, שהיה מבצרם של אבירי המסדר; המבנה המרכזי היה כנסיית הרובע, ואילו המבנה הדרומי שימש בית־חולים גדול.

בשנים הראשונות לשלטון הבריטי בארץ־ישראל נתגלה האולם הגדול, המכונה בשם “הקריפטה על־שם יוחנן הקדוש”. כיום נמצא המפלס של עכו בגובה של ששה מטרים מעל מפלס הקרקע, שהיה בסיס העיר הצלבנית. לפיכך האולם הענק, שכבר בתחילה נבנה כשחציו נתון בתוך הקרקע, נמצא כיום רובו ככולו קבור בה. האולם התגלה בכיוון מערב למבצר התורכי של עכו, שבתקופת השלטון הבריטי שימש בית כלא מרכזי ונודע לשימצה. בימים ההם נזהרו החוקרים האנגלים מלהמשיך במלאכת החשיפה מחשש שמא תגרום להתמוטטות אגפו הדרומי של בית־הכלא.

חלפו שנים, בשנת אלף־תשע־מאות־ארבעים ושמונה קמה מדינת ישראל. רק כעבור שש שנים החלו אנשי אגף העתיקות הישראלי בחשיפת האולם בשלמותו. פעולה ארכיאולוגית זו בוצעה למעשה הודות ללוחמי מחתרת ישראלים, שישבו כלואים בבית הכלא בתקופת המנדט הבריטי, וחפשו אחר דרכים כדי להמלט ממנו. הדבר היה שנתיים קודם שנולדה המדינה.

לוחמי המחתרת האמיצים, שנאבקו לחרות עמם ומולדתם, למדו יום אחד, מפי השמועה, כי מתחת לעכו של היום קיימת עיר גדולה, במעבה האדמה. עצם הידיעה כי בית הכלא, בו נכלאו, נמצא מעל אותה עיר מסתורית, גירתה דמיונם הפעיל. הם, שרבים מחבריהם הועלו לגרדום בבית הכלא, החליטו כי הגיעה שעתם לזכות בחופש, כדי להמשיך במאבק בנקודה בה נאלצו להפסיק.

באחד הימים החליטו הלוחמים לחפור מנהרה, שתקשר אותם עם העיר הקדומה; דרך פיתולי מנהרותיה קיוו לזכות בדרור. בעזרת כלים פשוטים כסכנים וכפיות יצרו קשר תת־קרקעי עם העיר המתה. להפתעתם גילו כי אמנם הסיפור ששמעו לא היה בגדר שמועה פורחת. אכן, הם הגיעו לעיר הצלבנית המפורסמת, שבמשך מאות שנים היתה קבורה.

לוחמי החרות מצאו עצמם עומדים בלב אולם גדול. ממקום זה החלו לחפור שתי מנהרות לעבר האולם הענק, הקריפטה. אך בטרם עלה בידם להשלים תכניתם, הועברו לפתע לבית הכלא שבירושלים. ברם, הידיעה כי אכן התאמתה השמועה בדבר העיר האגדית, עשתה לה כנפיים. חלפו שנים לא רבות ושוב חידשו ארכיאולוגים, וביניהם מר גינדין, את חשיפת העיר.

כעבור זמן לא רב שוכנעו החוקרים, כי עכו בנויה על חורבות עיר הקבורה במעבה האדמה. ברם, רשת האולמות, שנחשפה עד עתה, היא רק חלק קטן ממה שעשוי להחשף במרוצת שנים רבות. החוקרים גילו כי האולמות שנמצאו ברובע ההוספיטאלרים מתחלקים לאגף צפוני ואגף מזרחי. נמצאו שם אולמות בעלי מימדים גדולים, באורך של כעשרים ושבעה מטר ורוחבם שמונה. צורת המבנה טבועה בחותם הבניה הגוטית, המצטיינת בקמרוניה המיוחדים.

כל אולם מרתק בצורתו ומעלה הרהורים על יושביו שעברו מהעולם. בעיקר מרשימים האולמות המרכזיים, בעלי העמודים השמשוניים, שקוטרם כשלושה מטרים וגובהם רב. באולם הראשי, דרכו נכנסים לסתרי העיר הנחשפת, נתגלתה גם מנהרה חצובה בסלע, שאורכה מגיע לשלוש מאות מטרים. למקום זה נחפזנו לרדת, מיד לאחר שגילינו כיצד השיגו אנשי הכנופיה את המטבעות העתיקות, בשעה שאיש לא הרגיש בפעולתם.

—מסתבר כי בלילות האחרונים הם טיפסו למרכז בימת האבן — אמר אנריקו — וחצבו סביב, כדי שברגע המתאים יהיו מסוגלים להסיר את האבן, לסלק את המטבעות ולהחזירה למקומה, כשהיא מעלימה במשך זמן־מה את השיטה בה השיגו את המטבעות. אכן, זהו אורסלי פרימה! מילמל אנריקו בהתפעלות — בן שדים מזהיר!

—אני עדיין מתקשה להבין כיצד הם הגיעו לשם — רטן מר גינדין כשהוא מתבונן בבור שלפניו — אמנם בשעת החפירות התקדמנו מערבה, כשאנחנו חושפים עוד קטעים מהרובע הגדול, אך טרם מצאנו את הדרך הזאת. תמהני כיצד והיכן הם גילו אותה.

—הדרך קיימת — אמר דויד גל במנוחת־נפש —עובדה שהיא נמצאה להם. יתר־על־כן, הנה אנחנו סמוכים לאחד מפתחיה.

—ובכן, מר גינדין — דחק בו ניצב־משנה שריד — הבה תדריך אותנו בדרכי העיר התחתית. נראה את שהצליחו הפורצים לגלות, במקום שנכשלו חוקרים מסוגך — הוסיף בצחוק קל.

מר גינדין הזדרז להוביל את בני חבורתנו דרך שער המוזיאון לתוך הסימטא הצרה שמצידה השני נמצאת כיום הכניסה למגורי האבירים. כעת עתידים היינו לבלות זמן־מה בממלכת רובע ההוספיטאלרים.

מרגע בו נכנסנו למקום החפירות נפעמנו נוכח המימדים המרשימים של המבנים הכבירים, אלה שכבר נחשפו על־ידי החוקרים ופועליהם. הסגנון הרומנסקי הקדום היה בעל השפעה מכרעת על מעצבי המקום. האולם עצמו היה באורך של כשלושים מטר ורוחבו כחמשה־עשר. התקרה הגבוהה, המשמשת כיום כבסיס הקרקע של עכו התורכית, נתמכה על־גבי שלושה עמודים מוצקים. כל אחד מהעמודים הצטיין בשמונה קמרונים המתמזגים עם התקרה, וכל ארבעה מהם נושקים לארבעה קמרונים המשתרגים מהעמוד הסמוך לו. מאחורי העמוד האחרון השגחנו בפתח המנהרה הארוכה, החצובה בסלע. אף היא, כאולם עצמו, הוארה ברשת נורות חשמל.

בשעה שחדרנו לעולם האבירי־צלבני, ישבו על־גבי כותרות עמודים, שהצטיינו בפיתוחים מרהיבים, הפועלים העוסקים בחפירות, והם מתנפשים מעמל היום, מלעיטים עצמם בארוחת הצהריים. בראותם את אלה מבינינו שהיו במדי שרד משטרתיים, הפסיקו לדקה להגם והתבוננו בנו בתמיהה ובסקרנות; הן לא בכל יום מזדמנים קציני משטרה בכירים למקום.

כדי להגיע לבסיסו של האולם ירדנו במדרגות־עץ, שהותקנו על־ידי הממונים על החפירות. זהו האולם המכונה בשם “הקריפטה”. ידעתי כי דרך המנהרה נוכל להגיע ליתר האולמות היפים. אך בינתיים היה עלינו להמצא כאן, משום שלדעת מר גינדין במקום זה נתגלתה לאנשי הכנופיה הדרך הנעלמת, המובילה לאולם המשתרע מתחת למוזיאון.

האולם הגדול, שהיה חלק מהאגף הדרומי־מערבי של מבצר ההוספיטאלרים, היה מוצף עתה בקבוצות מבקרים. אלה, שנמנעה מהם הכניסה למוזיאון, מצאו פיצוי וסיפוק בסיור שבמעבה האדמה. היו ביניהם ישראלים רבים, אך גם ניכרו התיירים בלבושם ובאורח דיבורם השליו, כחרדים לבל ישביתו בקולם את האוירה המיוחדת למקום. לצורך ניהול החקירה המדוקדקת, נאלץ מר גינדין לפנות לקהל המבקרים ולהפציר בהם לעבור לחלק השני של החפירות, הנמצא בקצה המזרחי של המנהרה הארוכה.

—ובכן — אמר מר גינדין כעבור דקות אחדות, לאחר שהמבקרים נענו לבקשתו ויצאו מהאולם — יכולים אתם להתחיל במקום שאנחנו נכשלנו — הוא כיוון להערתו הלגלגנית של ניצב־משנה שריד.

—נשתדל להצליח — הגיב הקצין בחיוך.

האמת היא, כי חייבים היינו להצליח. למעשה נראתה לנו אפשרות אחת פשוטה למדי; לרדת דרך הבור לבסיסו, ומשם לחפש אחר דרכם של אנשי הכנופייה. כלומר, להתחיל מהנקודה האחרונה. אולם היה בכך סיכון של הסתבכות מיותרת במבואות והמנהרות. ענין זה עלול היה להעמיד אותנו במבחן קשה של תעייה. זאת השתדלנו למנוע על־ידי גילוי נקודת המוצא.

ברור היה לכולנו, כי אם אמנם נמצאה לכנופיה הכניסה המוצנעת באחד הכתלים האדירים, כי אז גם אנחנו נצליח לחשוף אותה. אמונה זאת היא שדרבנה אותנו לפעולת חיפוש מהירה ויסודית; ידענו כי הכניסה נמצאה לאורסלי פרימה בעד הכותל המערבי, או הצפוני.

בגלל נוכחותם של אנשי המעבדה הניידת, תוגבר הכוח המשטרתי, המנוסה בחיפושים מסוג זה שלפנינו. גם עצם נוכחותם של נועם תיבון, המומחה לחפירות ארכיאולוגיות, ומר גינדין שהטיב להכיר את המקום, הבטיחה כי לא נכשל בחיפוש.

בני חבורתנו התפזרו לאורך הכתלים. חלפנו באיטיות על פני כל זיז, או בקיע בחומה, המרמז על אפשרות של אבן הנעה ממקומה, ומצניעה מאחוריה את הפתח הנכסף.

חלפה שעה. דבר לא העלינו בחיפושים. מפעם לפעם היו המומחים המשטרתיים סרים לצד, מתיעצים בלחישה, ושוב חוזרים לשקוד על מלאכתם. אך לא היה די בכך. נצטרכנו לאדם המכיר את האבן הקדומה, על הגלוי והנסתר שבה. נועם תיבון היה האיש בו תליתי תקווה. מסתבר כי גם החוקר המוכשר הרגיש, כי רק הוא יהיה מסוגל לאתר את נקודת התורפה הסמויה.

—רבותי הנכבדים — נהם לפתע כשהוא מתרחק מהכותל וקורס לישיבה, על־גבי אבן כבדה שלמרגלותיה העמוד המרכזי — אתם רק מפריעים לי. אינכם יודעים את המלאכה הזאת — הסביר בפשטות כשהוא מטביע אצבעותיו ברעמת תלתליו האדומים — תנו לי לחשוב, בבקשה מכם.

איש לא חלק על דבריו. נסוגונו לעבר החלק המזרחי של האולם. נועם נשאר במקומו, בולש במבטו החודר אחר האפשרויות השונות שתובעות בחינה מדוקדקת. פתאום קם ממקומו, ולמרות גופו הכבד, צעד בקלילות לעבר הכותל שבצד מערב.

הוא כרע על ברכיו לפני גל של שברי אבנים, שהתרומם לגובה של מטר וחצי מעל הקרקע. גניחה קטועה פרצה מקרבו.

—הנה כאן! — שאג — זהו המקום!

נחפזנו לקראתו. עד שהגענו כבר החל לסלק בידיו את שברי האבנים, כשהוא משליך אותם לצד. מיהרנו לעזור לו. כעבור דקות אחדות סולקה הערימה, כמו העתיקה בדמותה, למרחק של שני מטרים מהמקום בו היתה קודם־לכן.

מאחורי ערימת שברי האבנים שהועתקה, נתגלו שתי אבנים גדולות, זו על־גבי זו, שאורך כל אחת מהן הוא מטר וגובהן כחצי מטר. שתי האבנים בלטו מהקיר ברוחב של כף יד.

—רואים אתם? — צעק נועם תיבון כשפניו האדומים נדלקים, כמו הפכו ללפיד בוער — אמרתי לכם שזהו המקום! עזרו לי לעקור את האבנים, והדרך תהיה פנויה לפניכם.

לואיג’י, דויד וליאונרד נחפזו לעזור לו. בכוחות משותפים עקרו את האבן העליונה, ומיד לאחריה גלגלו את התחתונה. לעינינו נתגלתה מנהרה ששילחה בנו אפלה קודרת.

—מעולם לא ראיתי עין כה־חדה! — מילמל מר גינדין בהתפעלות, תוך הבעת הערכה מקצועית — זהו כשרון נדיר, ידידי תיבון!

—תודה לך — השיב הארכיאולוג בצניעות.

בינתיים נחפז עובדיה, שרת המוזיאון, להביא פנסים אחדים. רק משחזר והביאם, התכופפנו וזחלנו פנימה, האחד בעקבות השני. קרני האור הכתום של הפנסים הקטנים חשפו בפנינו אולם גדול, שקשה היה לבחון מימדיו, היות וקרני האור הרופסות לא השיגו כתליו.

—אל אלהים! — נאנק מר גינדין שעמד לידי — הרי חשיפת העיר הצלבנית תובעת להקדיש שנות מחקר כה רבות!

—רבותי — העיר ניצב־משנה שריד — מטרתנו אינה ארכיאולוגית כעת. עלינו להתקדם. אני סבור כי אולם זה מוכיח כי המוזיאון משתרע על־גבי העיר הצלבנית. האין זה כך, מר גינדין?

—בהחלט — הסכים מנהל המוזיאון — עכשיו אני משוכנע בכך.

המשכנו להתקדם בזהירות. לאולם היה מבנה מיוחד. הוא הסתיים בקצהו במנהרה צרה וגבוהה. חדרנו לתוכה וצעדנו בה, נזהרים לבל נתחכך באבן הסלע, מקרבה נחצבה. הקירות היו חלקים ונוצצים ממים שזרמו באיטיות דרך הנקבים. כעבור הליכה, שנמשכה דקותיים, בתוך תחומי המנהרה המתפתלת, כשאנחנו טורחים להאיר גם את התקרה, לחשוף את הפתח המוביל למוזיאון, נעצר לפתע קצין החקירות הישראלי, שצעד בראש.

—זהו המקום! — אמר.

הרימותי ראשי. מבטי נח על פתח עגול, שקוטרו כמטר. אור חריף זרם בעד הבור שגובהו היה כשניים וחצי מטרים. האור הוטל עלינו מהזרקור הקבוע במרכז הכיפה הגבוהה של אולם המימצאים היוונים, ושנועד להאיר את בימת האבן עליה היו מונחות המטבעות.

—והנה הסימן שאורסלי היה כאן — אמר אנריקו כשהוא גוחן ומרים שרשרת זהב דקה, שבקצותיה התנוסס צלב קטן — הנה ההוכחה הכתובה: “אורסלי פרימה” — הוסיף אנריקו כשהוא מצביע על האותיות הזעירות, החרותות בצידו השני של הצלב.

 

פרק ח': בעקבות אנשי הכנופיה    🔗

הלילה ירד בחטף.

בשעה חמש, כאשר היינו בחדר המבצעים שבמטה נפת עכו, הגיע אלינו שדר־דחוף מ“מובי דיק”. בשדר נאמר כי מחמת הסערה החזקה, נכנסה הספינה לעגון בתחום נמל חיפה.

מהחלון רחב־הידים של חדר המבצעים, השוכן בקומה השניה, התבוננתי במשברי הענק הקודרים הנסחפים לעבר החוף, הולמים בכוח בחומה המנותצת, בכפים ובמזח הנמל המתוחזר. עד לפני שעה קלה ירד גשם זועף, שהכביד על הראות. כעת, נוכח השמש ששקעה והותירה שובל ארגמן לוהט, שחרך שולי העננים הרובצים באפס־כוח, נדמו הגלים השועטים מלב־ים כהרים מתנשאים להתקיף את החוף. אך הנה ירד לילה ועמו עלטה מתעצמת.

חלפה שעה ארוכה מאז התכנסנו בחדר המבצעים, לסיכום העובדות שנתגלו עד־כה. לדעת ניצב־משנה שריד, זה כבר יצאה הכנופיה מתחום העיר עכו. בלהט דיבורו הקולח ניסה לשכנע את עמיתי האיטלקי, כי את הרדיפה בעקבותיהם יש לתכנן במסגרת ארצית, ולא רק מקומית.

אנריקו האזין בכובד־ראש לדבריו של קצין החקירות הישראלי. מדי פעם הנהן בראשו לאות שהוא יורד לסוף דעתו של ניצב־משנה שריד, אך טרם גילה אם הוא מסכים לדעתו אם לאו.

—יתכן והצדק אתך — אמר לבסוף — אך טרם שוכנעתי בגירסה זאת. כל עוד לא שיניתי דעתי, יהיה עלי להמשיך בדרכי — הדגיש בנימה עקשנית — ברצוני רק שבמשך יום או יומיים ימשיכו אנשי המשטרה שלכם להציב מארבים במבואות העיר. איני זקוק לעזרה נוספת. את השאר אעשה בכוחות עצמי ובעזרת ידידי — הדגיש בהצביעו עלינו.

—רצונו של אדם כבודו — הסכים ניצב־משנה שריד — אם כי דעותינו חלוקות, הרי נסיוני למדני כי תכונת הסבלנות חשובה ביותר. ככלות הכל, יתכן ואתה הוא הצודק. על־כל־פנים, אדון מרצ’לו, עוד הלילה עלי לחזור למטה הארצי. אשמח לעמוד לשרותך אם תזדקק לי. מפקד נפת עכו יושיט לך כל סיוע שיהיה דרוש. אבל ברצוני שתדע כי אני נאלץ להמשיך בחקירה זאת באפיק אחר. מעתה כנופיית אורסלי היא גם מענינה של משטרת ישראל, לאחר שביצעה פשע בתחום המדינה.

כעבור דקות אחדות נפרדנו מאנשי המשטרה ויצאנו מהמטה. בחזית המתינה לנו מכונית משטרה גדולה, שהועמדה לרשותנו. אנריקו ביקש ממר גינדין שיחזור עמנו לעיר הצלבנית.

—ברצוני לסייר בה — אמר — אני רוצה לראות את המקום על כל הפינות הנסתרות שלו.

דחקנו עצמנו לתוך המכונית וכעבור נסיעה קצרה הגענו לפתחו של המוזיאון. חזרנו והצטיידנו בפנסים וירדנו במדרגות של אולם הקריפטה. משם צעדנו שפופים לאורך המנהרה הגדולה עד שהגענו למבנה הצלבני, שהיה מהגדולים במבני התקופה. היה זה מקום המצטיין בתבונת יוצר והוא מעשה תשלובת של ששה אולמות מתקמרים, שתקרותיהם, ילודי הקמרונים המתנשאים ומצטלבים בגובה של שבעה מטרים, נתמכים על־ידי עמודים מרובעים שקוטרם כשלושה מטרים.

במקום זה התחלנו ללמוד את השטח שנחשף עד־כה. הסבריו של מר גינדין היו מאלפים ויסודיים. הקשבנו לדבריו תוך ריכוז, לפי שכל פרט, לכאורה גם בלתי־חשוב, עשוי לשמש תפנית. ביקשנו רק לדעת מה בדעת אנריקו לעשות. תמהתי מדוע חלק בעקשנות על דעתו של ניצב־משנה שריד.

אנריקו עבר אתנו מאולם אחד למשנהו כשידיו שלובות על גבו, וראשו מורכן; נראה היה כפר סורר המבקש לנגוח את המטאדור. מדי פעם היה משמיע מילמולים חרישיין בשפה האיטלקית. רק לואיג’י, דודנו היה מסוגל לקלוט אותם. הבחנתי כי לואיג’י עקב אחר כל ניע שפתיו של אנריקו. מסתבר כי הוא יחס חשיבות לדברים שהגה הקצין האיטלקי. — כן, כן — אמר לפתע אנריקו באנגלית — כאן הם נמצאים. אין לי ספק בכך.

נעצרנו במקומנו.

—אני מרגיש בנכוחותם — חייך ברכות — שוב פועל בי אותו חוש מגוחך. אני יודע שהם נמצאים בסביבה הזאת, מתחת לפני האדמה. יכולים אתם ללגלג עלי, אבל אני נשבע לכם, כי מעולם לא הייתי כה קרוב אליהם כבשעה זאת. אתם מפקפקים בדברי? — שאל אנריקו משחש במבטים החטופים שהחלפנו איש עם רעהו — אני מבין אתכם — אמר ביובש — בעידן טכנולוגי כשלנו נוטים רבים להאמין כי חלקה של הנשמה הוא אפסי ופחות מכך החושים המיוחדים.

אנריקו הניף ידו כמבטל תגובתנו האילמת. בדממה המשיך לצעוד, מאזין להסבריו של מר גינדין. כעבור דקות אחדות הגענו לחדר חשוך, שטרם חובר לרשת החשמל. הפעלנו את הפנסים. לא גילינו דבר הראוי לתשומת־לב מיוחדת, והיה בדעתנו לסור משם, כאשר קרא אנריקו:

—מר גינדין, מה עושה כאן האבן הגדולה הזאת?

במרכז החדר היתה מונחת אבן גדולה וכבדה. דומה והונחה שם במתכוון. נראה שסקרנותו של אנריקו לא חדלה מהטרידו.

—אבן זאת — הסביר מר גינדין — מכסה על בור עמוק המתחבר כנראה עם מנהרה נמוכה יותר…

—מה פירוש הדבר? — אנריקו, בעל הגינונים והמצטיין בנימוסים, שיסע שלא כהרגלו את איש שיחו — האם בכוונתך לומר לי, כי קיימת קומה תת־קרקעית נוספת של העיר הצלבנית?

—לא של העיר הצלבנית — נחפז לענות מנהל המוזיאון — את המבוא הזה גילינו לפני שבועות אחדים. אנשי אגף העתיקות, ואנוכי עמם, סבורים כי גם העיר הצלבנית בנויה על תשתית של עיר יותר עתיקה, העיר הרומאית של עכו.

—כלומר, עיר על־גבי עיר?

—לא אהיה רחוק מהאמת אם אומר שכך הוא הדבר — הנהן מר גינדין כשהוא משתלהב — אתם מבינים, איזה מבצע־חיים מצפה לי כאן? עיר על־גבי עיר! תחלופנה שנים רבות בטרם אגיע לסיום תחילתה של החקירה העניפה של העיר הצלבנית, לפני שיעלה בידי להתחיל בחקירת העיר הרומאית, השוכנת כנראה ממש מתחת לכפות רגליכם.

עוד מר גינדין ממשיך להפליג על כנפי דמיונו, ואנוכי לא יכולתי לגרוע מבטי מפניו העגולים של אנריקו. עיניו הגדולות והשחורות כמו נדלקו. חשתי במתח הפנימי העולה וגואה בקרבו של האיש. אך הייתי משוכנע, כי מחמת סיבה מסויימת הוא מנסה לדכא התרגשותו, שפתו העליונה בלעה שפתו התחתונה, ושפמותיו הזקורים ריקדו בעצבנות קלה.

—מעניין מאד — רטן אנריקו — ובכן, מר גינדין, אני אסיר־תודה לך על הסיור המאלף.

—אינך רוצה להמשיך בו? — תמה לואיג’י — הרי עוד מקומות רבים כאן לפנינו.

—עייפתי, דודני היקר — ענה אנריקו — ויחד עם זאת, אני מתחיל לחשוב שמא צודק עמיתי, ניצב־משנה שריד.

לואיג’י ביקש לענות, אך לפתע, בהבינו כי יש דברים בגו, עצר בעד לשונו, משך בכתפיו ופנה ללא אומר ודברים לעבר היציאה. ידעתי כי השינוי הפתאומי שחל בהתנהגותו של אנריקו לא נעלם גם מעיניהם של ליאונרד ודויד. נראה שהוא ביקש לכסות משהו משני הארכיאולוגים. בשתיקה חלפנו על פני האולמות, ועוד מהרה מצאנו עצמנו שנית בסימטא הצרה.

—בזה סיימנו — אמרתי סתמית —, מזקיף צוארון מעילי, להגן על לחיי על לחיי ממשב הרוח המצליפה.

—כן — הסכים אנריקו — בינתיים. אולם הייתי רוצה לבחון את הפרשה כולה מתחילתה. ברצוני לחזור ולהרהר בה הלילה. ניפגש, איפוא, ידידי, בשעות הבוקר בלשכתו של מר גינדין.

דברים אלה כיוון אנריקו לשני הארכיאולוגים. יותר ויותר הסתבר לנו כי משום סיבה נעלמת ברצונו להתנער מחברתם, לפחות ללילה זה. מאחר ומר גינדין הפציר בנועם תיבון להתארח בביתו, נפרדנו מהם כעבור דקות אחדות וניגשנו למכונית.

—מוטב ונחזור לספינה שלכם — הציע אנריקו — זהו הבסיס הטוב ביותר שאי־פעם עמד לרשותי.

הפעם התישבנו במכונית ברחבות. דויד גל נטל בידיו את הגה המכונית, ולאחר שחלפנו דרך סימטאות העיר המתעוררת לחיי לילה, יצאנו לכביש הראשי המקשר את עכו עם חיפה. קיוינו שאנריקו יקרע עכשיו את מעטה הסוד בו התעטף. אך הוא התכנס בשתיקתו. בשלווה פיטם מקטרתו, הצית בה אש, והחל להפריח עשן. רק כאשר התקרבנו לחיפה, כששלל אורות זורחים המכסים את צלע ההר כשטיח קורן ומעורר התפעלות, נפלה חומת השתיקה. ליאונרד ולואיג’י נתנו ביטוי להתפעלותם מהמראה המקסים של העיר היפה.

– אמנם־כן, עיר יפה זאת מזכירה לי את נאפולי — הסכים אנריקו כשהוא עוקר את המקטרת מפיו — ונשק יש לכם?

השאלה הפתאומית בנושא כה־שונה מזה שעסקנו בו, גרמה לכך שדקה ארוכה שתקנו.

– דודני היקר — אמר לואיג’י — מה מטריד אותך?

– שאלתי אם יש לכם נשק בספינה? — חזר אנריקו בעקשנות על שאלתו.

– כן — ענה ליאונרד — מצויים אצלי כלי נשק שונים.

— טוב — ענה אנריקו — הלילה נזדקק להם.

— הלילה? — שאלתי בפליאה.

— כן. יתכן ויהיה עלינו לחזור אלפיים שנה אחורנית — גיחך אנריקו —אך זאת היא צורה של חזרה, שלא היה בה מקום לארכיאולוגים. משום־כך ביקשתי למצוא דרך להיפטר מחברתם. אני זקוק לקבוצה הקטנה שלכם.

— אינך מתכוון לחדור לעיר הרומאית, זאת שמתחת לעיר הצלבנית? — שאל דויד בלא שהפנה ראשו לאחור.

— זאת בדיוק מטרתי — אנריקו גחן לפנים, כמבקש לשתף אותנו בסוד ששמר לעצמו — שם נמצאת כנופיית אורסלי פרימה.

— ובכן, זהו זה! — הפטרתי כיורד לסוף דעתו.

עתה הבינותי מדוע חל שינוי כה־חריף בהתנהגותו, מרגע בו גילה את המבוא החדש המוביל, כנראה לנבכי העיר הרומאית, שרגל אדם לא דרכה בה מזה דורות רבים. אם יתברר כי אותו חוש משטרתי מפותח של אנריקו אינו מכשיל, כי אז צפויה לנו התנגשות עם אנשי הכנופיה.

אנריקו החל לפזם באיטלקית.

— טַרנְטלה, טַרנְטלה…

ניכר בו רפיון ממתח הציפיה. כעת ידע את שלפניו. דומה היה לחיה טורפת, המרפה שריריה המתוחים בטרם תזנק על טרפה.

— סוף סוף תתקלו בהם — ציחקק כשהוא מפסיק לפזם — לילה מרתק מצפה לכם, ידידי.

* * *

נמל חיפה היה גדוש באניות נוסעים ואניות סוחר רבות. מהן כאלה שמחמת הסערה העזה העדיפו להמתין יום או יומיים עד שתשכך קמעה, מהן כאלה שהגיעו עם תחילת הסערה.

היתה זו אחת הסופות העזות ביותר שזכרתי מזה שנים. נהם הגלים נשמע כשאגה הולכת ומתגברת עד שהחניקה אותה צרימת הרוח המסתוללת. מי הים געשו במחול שדים מתפרעים.

—טוב לשבת כאן, באולם השופע חום — אמר אנריקו, שבע־רצון, לאחר שסיימנו את ארוחת־הערב — אני חייב לומר, כי תמיד אהנה מביקור בספינה כה מפוארת, רק כשהיא עוגנת בתחום נמל שקט —הוא צחק ומרט בחיבה קצות שפמותיו — לא אשכח לכם את חווית הנסיעה על־גלי הים, שהענקתם לי הבוקר.

— עכשיו תלמד לכבד את מעשי, אנריקו —היתל בו לואיג’י — תמיד ראית בי רק צייר בטלן, שכיסיו גדושים בממון. מעתה והלאה, תגלה כלפי יחס של כבוד.

— בהחלט — השיב אנריקו כמבקש לפייס דעתו של לואיג’י, הצעיר ממנו בשנים — אני מתחיל לשנות דעתי על בני משפחת לואיג’י,האצילים המפונקים של וונציה.

לואיג’י צחק למשמע הערתו האחרונה של דודנו.

כך החלה השיחה לגלוש, כעבור דקות אחדות, לתחום הפעולה הצפויה לנו. אנריקו, מתוך חשד שמא אנחנו מפקפקים בכשרונותיו המיוחדים, טרח להסביר לנו כיצד הגיע למסקנה שבני כנופיית פרימה מצאו להם מקלט בעיר הרומאית העתיקה.

— אותו חוש מוזר, כביכול, בו אני מתברך —הסביר אנריקו — אינו נמנה על אותם חושים האופיינים למוליכי שולל ומאחזי־עיניים למיניהם. זהו חוש המתבסס על עובדות מסוימות, שאני מלקט אותן אחת אחת, וכתוצאה מכך אני מגיע למסקנה ברורה, שקשה להפריכה. מתוך הבדיקה הקפדנית שקיימתי בעקבות אורסלי פרימה למדתי כמה וכמה עובדות חשובות, שאיש אינו מסוגל לסתור אותן. אחת מהן קשורה בדרך הנסיגה שלו מזירת המבצע. מעולם לא היה נמלט מהמקום. תמיד נהג להמתין ימים אחדים בנקודה קרובה לזירת הפריצה, עד שתמו החיפושים בעקבותיו. זאת אחת הסיבות המסבירות כיצד לא נפל עד־כה בידי אחת המשטרות המבקשות להשיגו.

— וגם הפעם הם נוהגים כך, לדעתך? — שאל ליאונרד.

— ללא צל של ספק — אנריקו חייך בטוב־לב — יתרה מזאת, דומני כי רק לעיתים רחוקות נמצא למפצחי המוזיאונים מקום מקלט כה־טבעי כעיר הקבורה במעבה האדמה. אולם היו רגעים שאני עצמי פקפקתי בהערכתי. הספיקות נבעו מעצם העובדה ששטח החישוף הארכיאולוגי של העיר הצלבנית היה קטן. כלל לא העליתי בדעתי, שקיימת אפשרות כי מתחת לעיר הצלבנית נמצאת עיר אחרת, קדומה עוד יותר, העיר הרומאית — אנריקו נטל מקטרתו והצית בה אש — אותה אבן גדולה, המכסה על הפתח שנתגלה באקראי לחבר הארכיאולוגים הממונים על החפירות, שכנעה אותי כי אורסלי פרימה וחבריו מצאו שם מקלט מצוין.

— ובכן כך אתה מנמק את המיוחד שבחושיך? — העיר דויד.

—בדיוק, דויד, בדיוק כך — חזר אנריקו והדגיש — חוש הוא ענין המורכב מתבונה, מנסיון, מהערכת מצב נכונה ולעיתים קרובות —הוסיף אנריקו בבת־צחוק — מהרבה מזל.

— בני משפחתי מצטיינים, כנראה, במזל רב — צחק לואיג’י.

— תוכלו גם לי לקרוא בר־מזל. אם נתקל הלילה בכנופיית פרימה — אנריקו קם מכסאו — מוטב שנתכונן. הזמן מתקרב. יהיה עלינו לחזור מיד לארמון ההוספיטאלרים כדי להציב מארב.

אנריקו דרש שכל אחד מאתנו יצוייד באקדחים בעלי טווח־ירי גדול. יחד־עם־זאת דאג שכל אחד יצוייד בפנס המטיל אלומת אור חזקה. מרגע זה ואילך העמיד עצמו בראש המבצע וגילה כשרון ארגוני. מתוך שידענו כי בשלב זה ניתנת עדיפות לנסיונו המשטרתי המבורך, קבלנו הוראותיו ללא הסתיגות.

ליאונרד פתח בפניו את חדר הנשק של הספינה. דקה ארוכה עמד אנריקו נדהם נוכח סוגי הנשק המגוון שנתגלה לעיניו. “מובי דיק” היתה מצויידת להפליא לכל מבצע. חדר הנשק, הנמצא בקומה התחתית של הספינה, הכיל כלי נשק תת־ימיים וכלי נשק לשימוש מעל פני הים.

— לשם מה לכם כל זה? — אנריקוהביע תדהמה — הרי אפשר לצייד בנשק הזה פלוגת צבא!

— לעולם אין לדעת — הסביר ליאונרד — בעולם בו אנו פועלים, העולם התת־ימי, שורצות גם כנופיות שודדים, כפי שהן שורצות ביבשה. עובדה היא כי גם אנשיו של אורסלי פרימה התגלו כצוללים מובהקים, היודעים לנצל היטב את הידע התת־ימי כשעליהם לבצע שוד של אלה עתיקה. לא פעם מצאנו עצמנו נתונים ממש למצב של מלחמה שהתנהלה הן על פני הים והן מתחת לו.

— הסבר משכנע — הודה אנריקו.

לאחר שבחר באקדחים שנראו לו מתאימים לפעולת הלילה חזרנו ועלינו לסיפון. כעבור דקותיים מצאנו עצמנו נוסעים שנית לעכו. כמחצית השעה נמשכה הנסיעה מחיפה לעיר העתיקה. הגענו אליה דרך הרחוב הראשי, המבדיל בין העיר החדשה, השוכנת בצפון, לבין העיר הקדומה שבדרום. חזרנו ועצרנו את המכונית בחניון הקטן, ממנו גולשת סימטא צרה המבדילה בין המוזיאון לבין הכניסה לארמון ההוספיטאלרים. קבוצות מטיילים חלפו על פנינו, ביניהם גם בודדים, המתגוררים בשכונת הבתים הדלים והנמוכים הדחוקים בכיוון מערב.

המתנו לרגע המתאים בו לא ירגיש עובד ושב בחדירתנו לתחום החישוף הארכיאולוגי. משדממה הסימטא, החלקנו במהירות לקריפטה, כשהפנסים הדולקים מטילים אלומות אור על־גבי מדרגות העץ הרחבות.

בלילה כמו צמחו מימדי המקום לאין שיעור. העמודים הכבירים בחוסנם וברוחבם נדמו כעמודים אולימפיים התומכים בשחקים המתנשאים מעליהם, לפי שנבלעו בתוך העלטה הכבדה המשתרעת מעל לשטח הנחשף על־ידי אור הפנסים. החשכה המתפרצת לקראתנו מכל העברים הגבירה את תחושת המסתורין. כל צעד, שצעדנו על־גבי חלוקי האבנים, נשמע כמגרסה טוחנת בגסות. הרעשים נשמעו בעוצמה גדולה משום היותנו קשובים לכל רחש.

שנית חזרנו ודחקנו עצמנו שפופים לתוך המנהרה הארוכה, המתפתלת והולכת בזרימה קבועה לעבר החלק השני של הארמון. בחדר הצפוני, שהסתיים בפתח מקומר ורחב, הסתום באבנים מוצקות כמרמז על אגף נוסף הנמצא בעברו השני, היתה האבן המונחת על־פי הבור, שלדעת מר גינדין וחבריו מאפשר חדירה לעיר הרומאית.

—עכשיו תבינו מדוע מדוע ביקשתי להפטר מחברתם של הארכיאולוגים שלנו — אנריקו ציחקק כמהתל — לפנינו פעולה התובעת נסיון במבצעים שונים. שני אלה עלולים היו לקלקל את השורה. כאן נעמוד ונמתין לצאת אחד מאנשי הכנופיה.

— כלומר, אינך רוצה לחדור לעיר הרומאית? — שאל לואיג’י.

– לא — אמר אנריקו — עלינו להמתין להם כאן. אני משער שהם יאלצו לצאת כדי לבדוק אם הדרך פנויה בפניהם, ואם עדיין כוחות משטרה עוקבים ואורבים.

— וכיצד בדעתך להתמקם כאן? — שאלתי.

— הנה כך — השיב אנריקו דויד ולואיג’י יעמדו בצד הכותל המזרחי ואילו אתה וליאונרד בצד הכותל המערבי. באשר לי, הרי הדברים פשוטים יותר. אני אעמוד מאחורי העמוד הקיצוני, ובצורה זאת יווצר משולש המסוגל ללכוד את היוצא מפתח הבור.

— ואם יצליח להמלט? — ביקש דויד לדעת.

— להיכן ימלט? אמר אנריקו בנעימה מבטלת — רק לעיר הרומאית! ואם כך יהיה הדבר אנחנו נרד מיד בעקבותיו ונראה מה שבכוחנו לעשות. זכרו דבר נוסף — אמר כמזהיר בפני הבאות — אם תאלצו להשתמש בנשק עשו זאת רק על־מנת לפצוע ולא לקטול. אני רוצה שהם יפלו בידי שלמים. אני צריך להביאם בפני בתי המשפט שלנו.

פנינו איש איש למקומו, השעה היתה שבע ושלושים. ידענו כי הפעם לא תמשך ההמתנה זמן רב, היות ואנשי הכנופיה חייבים לשגר אחד מהם, לבדוק באיזו מידה ערה המשטרה המקומית לנעשה בסביבה. עליהם לוודא בבטחון כי הדרך פנויה וכי יעלה בידיהם להמלט מתחומי הארץ. אורסלי פרימה יאלץ לשלוח אחד מאנשיו כל עוד משוטטים בחוץ תושבי המקום, כדי שיקל עליו להעלם ביניהם בלא לעורר חשד.

שקענו בשתיקה כבדה שהתמזגה עם הדממה השוררת במקום. נתונים היינו להרהורים שונים. הגיתי בתפנית הפתאומית מהעולם התת־ימי לפרשה זאת, שהיא משטרתית גרידא. אותה שעה לא שיערתי עד מה קרובים היינו לאחת הצלילות המוזרות והמסוכנות ביותר אותן ביצענו אי־פעם.

הזמן נקף בעצלתיים. כמו שעון חול המגיר גרגריו הזעירים בעד חריר צר כדי מחנק. מחמת הדממה הכבדה והמעיקה יכולתי להאזין לרחשים עדינים של לטאה הנצמדת לחריר אבן או לזחילתו הזריזה של נחש, שאין לראותו מחמת החשכה.

ליאונרד ניצב בצידי כעמוד יציב שהכה שורש בקרקע. הוא לא נע ממקומו. אף נשימתו כמו נאלמה. קברניט הספינה הלבנה היה לוחם מובהק, שריח הקרב היה מוכר לו, עד כי לעתים הייתי סבור שהוא שש לקראת כל מאבק הנקלע בדרכו. כשרונו להשתלב עם הסביבה בה נמצא, לכשרצה בכך, היה מעורר התפעלות. אלמלא ידעתי שהוא עומד בצד, נשען על־גבי הכותל החסון, כי אז לא ניכר דבר המעיד על קיומו.

אזני קלטה רחש של אבן זזה. קול החיכוך השקט הגיע ממרכז החדר הצפוני. גידפתי בלבי את העלטה הסמיכה. לשוא ביקש מבטי לקרוע אותה, לבחון סביבות האבן. אך די היה ברעש המתגבר כדי להעיד שהיא נדחפת ממקומה. עוד שניות אחדות ומטחי האור של פנסינו ילכדו את האלמוני העולה לקראתנו.

בשניה בה הוטחה קרן האור מפנסו של אנריקו הפעלנו גם אנו את פנסינו. חמש קרני האור החזקות שביקשו ללכוד בתווך את איש הכנופיה, הצטלבו בנקודת מפגש, ממש מעל לפתח הבור. הסתבר כי החטאנו את האיש בגלל מהירות הפעלת הפנסים. הוא טרם יצא מהבור. רק פלג גופו העליון בלט כלפי חוץ, כשברכו השמאלית נשענת על השפה, וכל תנועותו, שקפאה באחת, העידה כי נמצא בעיצומו של הזינוק.

במרכז כוכב האור, שנוצר על־ידי קרני האור, נתגלו פנים ארוכים ולבנים. הפרצוף הארוך, בעל ההבעה המיוחדת והמרתיעה, גילגל לעומתנו מבט ממצמץ כתוצאה מהסנוורים בהם הוכה האיש. השיער החלק והארוך, שקווצות שלו נפלו על המצח הגבוה, היה רטוב בגלל הזיעה שפרצה תוך שניות אחדות מנקבוביות עורו.

היו אלה פנים מבועתים ומבעיתים כאחד; קלסר הטבוע בחותם ערמומיות של חיה לכודה, שתוך זינוק, או שעטה בין שיחי יער, נפלה לבור־צייד. מה רב היה הדמיון בינם לבין התמונה המשוחזרת שבמעילו של אנריקו. לפנינו ניצב אורסלי פרימה.

—עצור במקומך! — שאג אנריקו באיטלקית. הוא צעד לפנים, מנתק עצמו מהמסתור שמצא בצד העמוד הגדול — בשם החוק, אני עוצר אותך אורסלי פרימה!

דממה. האיש לא נע. אף לא הגיב למשמע שמו.

המרחק בינינו לבין אורסלי פרימה היה כששה מטרים, וכפול ממנו השתרע בינו לבין אנריקו, קצין משטרת רומא. אך בטרם עלה בידינו לפעול, הוכיח האיש שמנגד עד־מה מופלגת זריזותו המדהימה. בתנועה מהירה, בלתי־מורגשת לחלוטין, הושיט לפנים אקדח גדול. אצבעו החזקה לחצה בהדק פעמים אחדות בזו אחר זו, כשהוא מפנה את הקנה לעבר חמשת הפנסים, המטיחים בו קרני אור מסנוורות.

רעם ההתפוצצויות הרעיד את האולם הגדול. שריקת הכדורים נבלעה בהד פגיעתם בכתלים שבקרבתנו, חולפים כחוט השערה ממנו. אם האיש שהתגלה כקלע מצוין החטיא, הרי זה משום שהמטיר לעומתנו חמשה כדורים במהירות מופלאה בטרם עלה בידי איש מאתנו להשיב אש. הראשון שהגיב על מטח הכדורים המתיזים רסיסי אבנים מהכתלים היה ליאונרד, שכרע על ברכיו להמלט מפגיעה ותוך כדי כך ענה באש.

עם הופעת האקדח בידי אורסלי פרימה נרתעתי פסע. תגובת רעי היתה כשלי. לפיכך גם השתנה כיוון קרני האור, וכדי הרף־עין בלבד נשמטה הדמות המאיימת מזרועות האור הלוכדות אותה. משהתיצבו ידינו שנית, תוך כדי חילופי יריות, גילינו שהפורץ הזריז נעלם ואיננו.

—קדימה! — שאג ליאונרד כשהוא תוחב את האקדח לכיס מעילו, והוא עצמו מנתר במהירות לעבר הבור החשוף.

עתה נשמטה היוזמה מידי אנריקו. באורח טבעי עבר הפיקוד מידיו לידי ליאונרד העשוי ללא חת. קולו המרעים בו חילק פקודות, הדהד עדיין בין הכתלים המתנשאים, בעת שהוא עצמו כבר שילשל גופו דרך מבוא הבור. רק ניתק כפות ידיו החזקות מאחיזתן הגלויה לעינינו, וכבר דחק עצמו דויד גל בעקבותיו, כשהוא מבצע את הפעולה בדממה ובגמישות. אנריקו ירד בעקבותיהן, ואילו לואיג’י ואנוכי היינו אחרונים לירידה, זו שהפגישה אותנו עם העיר הרומאית.

עוביה של השכבה המבדילה בין שתי הערים העתיקות, העילית והתחתית, היה כשני מטרים. היא היתה עשויה מאבנים גדולות שהעידו על חוסנה, ועל־כך שהיתה מסוגלת לשאת בקלות מעמסת הארמון הצלבני שמעליה. בין קצה המבוא העגול לבין הקרקע הפרידו שלושה מטרים, אותם היה עלינו לעבור בניתור גמיש, כשאנחנו מנתקים עצמנו מלפיתת הבליטה הנמוכה ביותר שנמצאה לכפות הידים.

מהלם הפגיעה בקרקע נזרקתי קדימה. כפות ידי עצרו בעד בחבטה, אך מצאתי עצמי שרוע במים שגובהם היה כטפח. התכחשתי לבגדי ספוגי המים והזדקפתי במהירות. מצאתי עצמי ניצב במרכזו של אולם קטן שבכותל הצפוני שלו נפער לוע שחור, מלבני, כמרמז על מסדרון ארוך.

—הם כבר שם! — דחק בי לואיג’י והצביע לעבר הפתח.

הדלקתי את פנסי, קול פסיעות נחפזות, מעלות רחש משקשק במים, עוד עלה באזני כאשר הגענו למסדרון הצר והגבוה. במהרה שככו הפסיעות ונמוגו. התקדמנו כשאנחנו נאלצים לדלג על־גבי שברי אבנים גדולות, הבולטות מעל למים, עדות לכתלים ועמודים שנפגעו וכרעו. רצנו כשלושים מטרים עד שמצאנו עצמנו בתוך אולם אחר, גדול מקודמו. בצידי כתליו הזדקרו עמודים צפופים, לאורך אכסדרת עמודים אלה המשכנו להתקדם.

לבי הלם בפראות, תשוקת הציד נעורה בקרבי וחשתי הלמותה ברקותי בהלמות המקל בעור התוף עת אחזתי בו בנעורי, כשאני צועד בראש תהלוכת נערים בחוצות העיר תל־אביב, בה נולדתי. גופי היה קל, רגלי היו זריזות בצעדיהן הגדולים, המנתרים ומדלגים מעל למכשולים השונים, כשאני מתעלם מהמים החודרים לנעלי. לואיג’י לא פיגר אחרי. כתף־אל־כתף התקדמנו עד שנקלענו שנית למסדרון ארוך.

—איזה לבירינת ארור! — שמעתי את לואיג’י מפטיר תוך כדי ההליכה המהירה.

—בינתיים אנחנו מתקדמים בעקבותיהם — עניתי בחיפזון — עד־כה לא החמצנו כל דרך אחרת.

—נראה אם זה ימשך כך — השיב לואיג’י.

התשובה המדוייקת זומנה לנו על־ידי העיר עצמה. לאחר שעברנו מרחק־מה נקלענו לאולם ענקי, גדול אף מזה של ארמון הצלבנים. בכותל האחורי שלו נפערו לעומתנו שלושה פתחים רחבים. כמו הוצגו בפנינו סימני שאלה מלגלגים, כמבקשים להתל בנו. באיזה מהם נבחר?

—מארת אלוהים! —גידפתי בחוסר־אונים.

—יהיה עלינו להפרד כאן — אמר לואיג’י — קרוב לודאי שגם במקומות אחרים ניתקל בבעיה דומה. מוטב מוקדם מאשר מאוחר.

—ימינה או שמאלה? — שאלתיו. לא היה זמן להסס בבחירה. דרך אחת ממילא תיוותר, בלא שנדע מי מרעינו חדר לתוכה. קרוב לודאי שהם חילקו ביניהם את שלוש הדרכים המשטות.

—אני ימינה! השיב לואיג’י וכשהוא שולף את אקדחו מיהר לקראת הפתח הימני, ואילו אנוכי פניתי לשמאלי. עתה שוטטנו איש איש לנפשו, בתחומי עיר המנותקת לחלוטין מהעולם החיצוני.

הפעם היתה הרגשתי שונה. מצאתי עצמי מתקדם במשנה־זהירות. עצם התחושה של הבדידות הפתאומית, הנכפית עליך בתוך מסדרון, שכוכים אילמים מתפרצים בו לקראתך, יש בה כדי להחריף את הרגשת חוסר האונים.

כברת־דרך מתפתלת עשיתי בהנחה מוצקה כי לפני מתקדם אחד מידידי. עשוי היה זה להיות אנריקו, ליאונרד, או רעי הוותיק דויד גל. ברם, כעבור מאה מטרים נוספים הסתבר לי כי הבעיה הולכת ומחריפה, שוב נקלעתי לאולם שבקצהו פתחים אחדים. ידעתי כי הפעם אני עלול להתנתק מרעי.

תחושת הצייד הצולח רפתה. במקומה נולדו חששות עמומים הנובעים מעצם הבדידות המסתערת. הידיעה כי אני משוטט בעיר, שיתכן ואיש לא צעד בה מזה כאלף וחמש מאות שנים, הזדהתה עם ההרגשה שמכל צד עלול לזנק עלי אחד מבני כנופיית אורסלי פרימה.

האטתי פסיעותי. המשכתי להתקדם בזהירות, כשמפעם לפעם אני מטיל אלומת אור על־גבי כותל, הבנוי מאבנים כבדות ומסותתות. גיליתי כי מדי כמה וכמה פסיעות, מתפרץ למסדרון המתפתל פתח החבוי בקצהו של כוך. משמע, מכאן משתרעות דרכים נוספות של העיר הקדומה, למזרח ולמערב. התחלתי להסס.

—נלכדתי! — חלפה בראשי המחשבה.

מצייד, הרודף בעקבות טרפו, הפכתי לחיה שנלכדה בסבך עבי שורשי היער. המחשבות התרוצצו בקרבי, משולחות רסן; אחת דוחקת בי לחדור לכוך הגלוי מימיני, השניה לפנות לזה המצוי משמאלי, ואילו השלישית מאיצה בי לסגת, להמלט מהמקום המפחיד, בטרם אמצא עצמי אובד־דרך.

ידעתי כי עלי למחות את ההיסוסים שסופם להטיל בי אימה; זאת ניתן היה להעשות על־ידי קבלת החלטה וביצועה. עלי רק לזכור, אמרתי בלבי, את הדרך הארוכה שעשיתי עד־כה, כדי שיעלה בידי לחזור למנהרה הקטנה. המקשרת את העיר הרומאית עם העיר הצלבנית.

לפתתי היטב את האקדח בידי האחת ובשניה את הפנס. פניתי לכוך הימני, זה אשר לפי סברתי נמצא בכיוון מערב. הפעם גיליתי שאני משוטט, כנראה, בארמון עתיק־יומין. פסלים מרשימים, חצובים משיש, ניצבו בפינות שונות. הארמון גם נבדל ממקומות אחרים בספסלי האבן הגדולים, שיד אמן סיתתה וחצבה בהם דמויות שונות. מפאת קוצר הזמן לא התעכבתי כדי לבחון במדוקדק את הנעשה סביב. אך עוד הספקתי להעיף מבט משתאה בקירות שבשוליהם שולבו עיטורי שיש וכותרות מפותחות כפרחים. לבי נמשך להתעכב כאן. ידעתי כי קרוב לודאי שאני האדם הראשון שמבטיו נחו על האולם הנפלא, מאז נהרסה העיר הרומאית.

ברם, האימה האופפת אותי ציננה עד מהרה את התלהבות החוקר שניעורה בקרבי. מיד שמתי פעמי לעבר החדרים האחרים, שהתגלגלו לפני בזה אחר זה. חלפה שעה קצרה, שנדמה לי כפרק זמן ארוך, כאשר פתאום הסתבר לי שדרכי אבדה לי. חדלתי מלהבחין בין מערב למזרח, בין צפון לדרום.

היכן אני?

זכרתי שהשארתי את הארמון מאחור ושוב הסתבכתי במסדרונות מתפתלים ומתעקלים חליפות. אך לא ידעתי אם אני נסוג, או שמא מתקדם. נחרדתי. עלול הייתי להסתובב בציר אחד במשך שעות ארוכות עד שאכשל באפס־כוח, כשאני נותר בלא מזון ומים.

כיביתי את הפנס, לחסוך אור, שמא אזדקק לו לאחר־מכן. החלטתי להרגע, כדי שאהיה מסוגל להרהר בצלילות הדעת במצבי. התישבתי על־גבי ספסל־אבן שנמצא לי בצד. שקעתי בהרהורים נוגים.

אינני יודע כמה זמן חלף עלי בצורה זאת. אך נקודת אור רחוקה שנתגלתה בקצה השני של המסדרון הקפיצה אותי על רגלי. קרן האור התחלפה בקרן תקוה. ברור היה לי, מעל לכל צל של ספק, כי רק אחד מרעי הוא שנמצא מנגד. ידעתי כי איש מאנשי הכנופיה, המסתתרים באחד האולמות של העיר הרומאית, לא ימצא עוז בנפשו לשוטט כשפנס דלוק בידו בשעה שהוא יודע כי נציגי החוק נמצאים בעקבותיו.

הדלקתי את פנסי ונופפתי בו. נעניתי בתשובה דומה. הלכנו והתקרבנו אחד לשני ואלומות האור הולכות וגדלות. כיביתי את הפנס כדי שהעומד מולי יזהה אותי.

—איתן! — קולו של ליאונרד המכריז שמי נשמע לי כבשורה מרנינה.

—סוף כל סוף! — עניתי בחקוה.

התברר כי גם ליאונרד מצא עצמו משוטט חסר־דרך. תוך החלפת רשמים מהמירדף המיוחד במינו, הסכמנו כי בלא ציוד מתאים לעריכת חיפושים בעיר המסוכסכת, שמבואותיה אינם ידועים לנו, יהיו החיפושים לריק. במשך שעה ארוכה ניסינו דרכים שונות כדי להגיע לארמון הרומאי שהיה מוכר גם לליאונרד, לפי שבשעת הרדיפה חלף דרכו. כך נודע לי כי למעשה צעדתי בעקבותיו, למרות שהוא הגיע לנקודת מפגשנו ממסדרון אחר.

—כותרת זאת מוכרת לי! — אמר ליאונרד באחד העיקולים — אני זוכר שהתפעלתי מפיתוחיה כשעברתי על פניה — הוא שהה רגע על מקומו כחוכך בדעתו — מכאן עלינו להמשיך בקו ישר — אמר בקול נמרץ, כמי שגמלה החלטה בקרבו — כך נגיע לארמון.

ליאונרד לא טעה. משהגענו לארמון, התגלתה הדרך. השאר היה יותר קל. עד מהרה חזרנו לנקודת התסבוכת, לאולם בו נקרעו שלושת הפתחים המסכסכים. לשמחתנו גילינו במרכז האולם את דויד גל, שהקדים אותנו בדקות אחדות.

רק שני הדודנים לואיג’י ואנריקו, טרם מצאו דרכם חזרה. סברנו שהסיבה שמנעה שובם היתה זו שהכשילה גם אותנו. ברם, סיבה שניה נבעה מהחשש שמא למרות הכל נתקלו באנשי הכנופיה. כך או אחרת, ברור היה לנו שיש למצוא דרך למשוך תשומת־לבם לכיוון האולם בו עמדנו.

—קיימת אפשרות אחת — הציע דויד — כל אחד מאתנו ירה באקדחו באחת משלוש המנהרות. כל עשר דקות נחזור על הפעולה הזאת. ראשית, עצם היריות תרתענה את אנשי הכנופיה מלצאת ממקום מחבואם כדי להתקיף, ושנית, מקור הרעם ישמש הדרכה טובה ללואיג’י ואנריקו.

—אין טוב מרעיון זה — הסכים ליאונרד.

בעת ובעונה אחת ירינו. הרעמים המתנפצים התגלגלו דרך המנהרות, המסדרונות הארוכים והאולמות המרוחקים. כיוונו את היריות לעבר התקרה, כדי שפגיעת הקליעים תהיה באבן, ולא באחד מהשניים העשוי להופיע פתאום מנגד.

חלפו עשר דקות, בהן גברה המתיחות. שוב חזרנו וניגשנו לפתחים, הושטתי את האקדח לפנים, נכון ליריה, כשנגלתה לעיני אלומת אור.

—מי שם? קראתי.

—לואיג’י — היתה התשובה המשמחת.

עתה נותר רק אנריקו. חזרנו וירינו. שוב נקפו בעצלתיים עשר הדקות המבדילות בין יריה אחת לשניה. ידענו כי אם לא יעלה בידינו להחזירו בדרך זאת, נאלץ לחזור ולחפש אחריו.

ברם, בעוד אנו דנים בצורת החיפוש בעקבותיו, שמענו רחש מים משקשקים וכעבור שניות אחדות הופיע אנריקו בעד הפתח האמצעי, ולמרות פניו המביעים יגעות, היתה בת צחוק מרצדת בעיניו השחורות.

—אלמלא היריות הארורות שלכם לא היתה לי ברירה אלא להצטרף לאנשי הכנופיה כדי להציל עצמי מכליה —צחק — ועכשיו ליציאה — הוסיף כשפניו מרצינים — הם לא ימלטו מכאן. מסתבר כי הפתח בארמון הצלבני הוא המבוא היחידי לעיר. נדאג רק שלא יהיה בכוחם לצאת.

חזרנו במהירות דרך המסדרון הארוך, עד שהגענו למנהרת הבור המקשר. אלומת אור משוטטת גילתה את סולם העץ בו השתמש אורסלי פרימה כדי לעלות בו. גהרתי להרימו מעל האבן עליה היה מונח. רק אז שמתי־לב כי שכבת המים התרוממה כמעט עד לברכי.

—משונה הדבר — הרהרתי — המים עולים.

—לכל הרוחות! המים האלה! התלונן ברגע זה אנריקו — הם עוד יפילו אותי למשכב.

כעבור דקה טיפסנו בסולם. משיצאנו לאולם של הארמון הצלבני. מיהרנו לגול שנית את האבן על פי המבוא. במשך דקות אחדות התאמצנו לגלגל עליה כותרות שיש כבדות, שנמצאו לנו בשפע בקרבת מקום.

—הם ימתינו לנו כאן — חייך אנריקו, שבע־רצון — כלא טוב מזה עוד לא נוצר עדיין בשביל אורסלי פרימה ואנשיו. בבוקר נחזור לכאן מצויידים כהלכה. חי מריה הקדושה! — נשבע אנריקו — כי הפעם אלכוד אותם!

 

פרק ט': עכו שוקעת    🔗

עד לשעת חצות היינו טרודים בהכנת פרטי הציוד, הדרושים לנו לצורך סריקה מדוקדקת של העיר הרומאית, זו שגילינו אגב־הצצה. הפריט החשוב ביותר היה סלילי חוטים חזקים. כל אחד מאתנו חייב היה להצטייד בסליל ארוך, אשר יאפשר לו לקשור קצהו במבוא העיר, ולאחר מכן אפשר יהיה לפנות לכל מקום בו נחשוק. הודות לחוט החזק נהיה מסוגלים על נקלה לחזור על עקבותינו, בלא לחשוש שדרכנו תאבד.

בחצות נפרדנו למנוחת לילה. החלטנו להשכים ובשעה שמונה לצאת לעכו, כדי להגיע קודם לבואם של פקידי המוזיאון, המתחילים יום עבודתם כעבור שתי שעות. מקהל המבקרים לא חששנו, היות והכניסה הותרה לתחום הצלבני רק משעה אחת־עשרה בבוקר. אנריקו סבור היה שדי יהיה בשעתיים כדי לאתר מקום מחבואם של אנשי הכנופיה שנלכדו בעיר הרומאית, ואף להתגבר עליהם.

אולם, מסתבר כי גם התכנית הבדוקה עשויה להשתבש על־ידי גורם בלתי־צפוי, ההופך את הקערה על־פיה, ומאלץ לשנות את התכנית שנתגבשה מן הקצה אל הקצה.

שעה קלה לפני שירדנו למזח הראשי של נמל חיפה עמדתי בחדר גשר־הפיקוד, עוקב אחר פעולותיו של ליאונרד, שבדק מד־מהירות פגום. תוך כדי כך השגחתי בשלושה אנשים המתקרבים לספינה מכיוון המשרדים הראשיים של מנהלת נמל חיפה.

הלילה נסוג כבר. השמש העולה ממזרח לא נגלתה לעין משום שטבעה בהרי עננים כבדים שטרם הגירו מימיהם. למרות רפיסות האור המקשה על ראיה צלולה זיהיתי מיד את האיש האמצעי במדים כמפקד משטרת נפת עכו. שני האחרים, מימינו ומשמאלו, היו זרים.

הסבתי תשומת־לבו של ליאונרד לבאים ומיהרנו לצאת מחדר גשר־הפיקוד לעבר מעקה הספינה, העוגנת במקביל למזח. עוד בטרם התקרבו השלושה אלינו, ומפקד הנפה נופף בידו לאות שלום.

—בוקר טוב — קראתי משהתקרב אלינו.

—בוקר מבורך, ידידי — השיב הגבר המוצק, הנמצא במטב שנותיו. חיוך זרח על פניו הנמרצים והוא הצביע לעבר גרם המדרגות — מותר לעלות.

—ברוך בואכם — אמרתי.

קצין המשטרה, סגן־ניצב עופר. נסוג פסע אחורנית, והציע לבני לויתו לעלות ראשונים, רק לאחר שאלה הציבו כף רגלם על־גבי המדרגות, לפת אף הוא את המעקה והחל לעלות בעקבותיהם.

—האם זה ביקור נימוסין, או ביקור מקצועי? — שאל ליאונרד בלחצו את ידו של הקצין.

—גם זה וגם זה — השיב סגן־ניצב עופר, ולאחר מכן הציג את שני הגברים שהמתינו בצד בשקט, והתבוננו בנו בסקרנות גלויה — רבותי, אני מתכבד להציג בפניכם את מר גלילי ראש העיר עכו, ומר גולדברג המנהדס הראשי של העיר.

אכן, זו היתה הפתעה של ממש. למרות שהתאמצי להבין פשר הביקור הפתאומי והפכתי בו במהירות הבזק לא נמצאה לי נקודת אחיזה, שתסביר מה הניע את קצין המשטרה להגיע לכאן בשעת בוקר כה מוקדמת ועמו ראש העיר והמהנדס שלה. ברור היה כי רק משהו יוצא דופן אילץ את נכבדי עכו לקום משנתם בשעת בוקר צעירה ולהילוות לקצין המשטרה כדי להגיע אלינו.

—רצוני שנשב לשיחה קצרה — הציע סגן־ניצב עופר, עם תום חילופי הברכות —הזמן דוחק.

במרוצת הזמן הקצר שבילינו במחיצתו של מפקד נפת עכו, בעת שהותנו במטהו ובתחום המוזיאון, נוכחתי לדעת כי האיש היה חוסך בדיבורים ונזהר מלהתפס לביטויים קיצוניים. אולם כעת, מהבעת החומרה שלבשו פניו, למדנו כי ענין חשוב לפנינו לעסוק בו.

גם קצין משטרת רומא, אנריקו מרצ’לו, הופתע בתחילה למראה המשלחת הנכבדה שהגיעה לספינה הלבנה. אך חיש התנכר להפתעה והזמין באדיבות את האורחים להצטרף לארוחת־בוקר משותפת.

—בשעת האכילה הטובה יטוהר גם כוח המחשבה — חייך אנריקו — בלב טוב נוכל לעסוק באשר לפנינו.

האורחים נענו ברצון להזמנה הלבבית. כעבור דקות אחדות הסבנו לשולחן לארוחת־בוקר. ניכר היה באורחינו כי אירוע מיוחד אילץ אותם לבוא לכאן, לפי שלא היה סיפק בידם גם ללגום ספל קפה טרם צאתם לדרך; זאת שמענו מפי ראש העיר, מר גלילי.

—נראה שבעיה קשה לפניכם — העיר דויד גל.

—אתה צודק — השיב סגן־ניצב עופר — בעיה נכבדה, וכדי לפתור אותה, ואף להתגבר עליה, אנחנו זקוקים לשיחה גלויה וכנה. פנים־אל־פנים. בלא לכסות דבר, או להעלים משהו מאתנו.

לואיג’י החליף אתי מבט קצר, מביע תמיהה. דבריו הנקובים של קצין המשטרה לא נאמרו על דרך ההיתול. ההקדמה נועדה להכין את הקרקע לבירור ענין, אשר טרם נרמז עליו בגלוי.

—חושבני, כקברניט הספינה הזאת, שאני רשאי לענות בשם חברי לקראת התגר שלך — השיב ליאונרד במתינות — איני יודע למה מכוון ביקורך אם כי עלי להדגיש שאתה אורח נכבד ורצוי בכל שעה. אבל, כדי להקל על דרך השיחה שברצונך לנהל כאן, אומר לך כי תזכה בתשובות כנות, במידה והן מצויות אתנו.

—תודה לך, קברניט — אמר הקצין כשהוא נועץ מבט חודר בפנינו, מבקש לתהות על רושם הצהרתו העתידה לבוא — הלילה אירעו דברים מוזרים בעכו העתיקה.

—למשל? — שאלתי.

—העיר עכו שוקעת! — הדגיש הקצין — עכו העתיקה שוקעת.

תחילה נשמעה ההצהרה כמהתלה מוזרה שאין בכוחה לעורר צחוק. קשה היה בדקה הראשונה לעכל מה משמעות הדבר, שהעיר המוצקה הזאת מתחילה לשקוע תחתיה, ככורעת תחת נטל המבנים הגדולים שעליה.

סגן־ניצב עופר המשיך להעיף בנו מבט חוקר ובודק, מבקש לראות את התגובה הנרשמת בפנינו, למשמע דבריו המפתיעים. דומני כי פני כולם הביעו תדהמה.

— אדון עופר — העיר אנריקו — שמא תואיל בטובך להסביר, מה פירוש הדבר שהעיר עכו שוקעת?

—הפירוש פשוט ביותר — השיב הקצין כשהוא ממשיך למדוד אותנו במבטו — בשעה שש בבוקר העירו אתי אנשי. הוזעקתי למוזיאון לעתיקות. התברר כי החלק המזרחי של החניון הקטן המשתרע בחזית הסימטא החוצצת בין המוזיאון ומבצר ההוספיטאלרים, התמוטט תחתיו ושקע לעומק של מטר וחצי…

— ואם כך הדבר? — המשיך אנריקו להקשות.

— זאת רק ההתחלה — העיר קצין המשטרה ביובש.

— רצונך לומר שיש לזה המשך? — שאל ליאונרד.

— יותר מהמשך של מה־בכך, במרחק של מאה מטרים, בכיוון דרומה, באיזור בתי המגורים שמעבר למוזיאון העירוני, התמוטט אגף קיצוני של בית מגורים קטן, ושני אנשים נפצעו — סגן־ניצב עופר המשיך לדווח בלשון מדוייקת על אשר התרחש בשעות העדרנו מחוץ לתחומי העיר — לעומת זאת, באיזור החאן שעל־יד הנמל התגלו בקיעים עמוקים ברחבה המרכזית.

—האם זה נגרם כתוצאה מרעידת אדמה פתאומית? — תמהתי.

—לא — התערב בשיחה ראש העיר — אין שום דיווח על רעידת אדמה.

—זה נשמע אם־כן כמעשה של שדים ורוחות! — הפטרתי.

—בדיוק כך — הסכים ראש העיר, מר גלילי — כשראיתי את המתרחש לא האמנתי למראה עיני.

מה אתה רוצה לברר כאן? — שאל ליאונרד את מפקד נפת עכו.

—מי הם השדים והרוחות! — השיב הקצין בהבעה קודרת.

—כלומר?

—ברצוני למצוא את אלה שגרמו לכך, ובפעולתם סיכנו את העיר. לידיעתכם, מהנדס העיר מר גולדברג טוען כי תוך שעות אחדות יתגלו בקיעים נוספים ברחבי העיר הנראית כשוקעת. אתם יכולים לגלות לי — אמר קצין המשטרה ונשם נשימה עמוקה — מי הם אלה שביצעו איזושהי פעולת חבלה מתחת לעיר הקיימת.

נפלה דממה מעיקה.

—הן אמרתי — חזר מפקד הנפה בקול תקיף — בכוחכם לעזור לי לגלות מי ביצע חבלה מתחת ליסודות העיר.

—מר עופר, ידידי הנכבד — השיב אנריקו במתינות — דבריך אינם בחזקת שאלה סתמית, אלא יש בהם משום הטחת אשמה גלויה. הבטחנו לך תשובות כנות, אך כדי לזכות בהן עליך להבהיר דבריך.

—הצדק אתך, מר מרצ’לו — ענה הקצין — ובכן, הלילה סמוך לשעה עשר, ראה אתכם מארב משטרתי יוצאים מחוץ לתחום העיר הצלבנית. כעבור שמונה שעות התגלו הסדקים המאיימים על שלום העיר. דומני שדברים אלה ברורים ומובנים. מה אתם עשיתם בעיר הצלבנית?

אנריקו נע על מקומו כמתפתל בחוסר־נוחות. נראה שחכך בדעתו אם להשיב תשובה מלאה, או רק מחציתה. איני יודע מה גרם לאיש להסס, אך רק לאחר שהות חזר והזדקף על כסאו כשהוא מישיר מבט.

—עלי להודות כי אמנם בילינו הלילה בעיר הצלבנית — אמר אנריקו — ביצענו שם פעולה חשובה הקשורה בלכידת כנופיית אורסלי.

—אני מבקש שתבהיר דבריך — תבע הקצין.

—לא בטרם שנראה במו עינינו את הבקיעים והנזקים שנגרמו לעיר, ולא בטרם נגיע למסקנה בדבר הסיבה הישירה להם — השיב אנריקו בהחלטתיות.

—כרצונך! — ענה סגן־ניצב עופר — כולכם מתבקשים לחזור אתנו לעכו. במו עיניכם תראו את המחזה המוזר הזה. כל מה שאנחנו משתדלים לעשות עכשיו, הוא לאסור פרסום, כדי למנוע זריעת בהלה בקרב התושבים. להם אסור לדעת, לעת עתה, כי עירם נתונה בסכנה של התמוטטות.

כעבור דקות אחדות ירדנו מהספינה.

* * *

שתי המכוניות המשטרתיות, זו של מפקד הנפה, וזו שהועמדה על־ידו לשרותנו, עצרו במרחק של שלושים מטרים מרחבת החניה שנסדקה. קהל נרגש כבר הצטופף סביב, בעוד קבוצה בת עשרה שוטרים מרחיקה אותו, דוחה את המתקהלים מעבר לתחום ההתמוטטות. היה זה קהל מגוון, אופיני לתושבי עכו העתיקה. מהם היו ערבים בגלימותיהם המסורתיות, מהם לבושם בסגנון אירופאי וחציו בסגנון המזרח, ואחרים הלבושים בבגדי יום חול רגילים.

זינקנו בזריזות מתוך המכונית ונחפזנו לפלס דרך בין המתקהלים, שתחילה נעצו בנו מבטים זועמים על שאנו דוחפים אותם לצדדים. אך בראותם את ראש העיר ומפקד הנפה, נחפזו לפנות דרך.

לרוחב משטח החניה, בצד מזרח, נתגלו לעינינו בקיעים עמוקים, ובטבור המקום נפער משקע, כבור שנפרץ לפתע. פני המקום נראו כתחום קרקע שפצצה מחצה וריסקה אותו. מראה זה היה זכור לי היטב מקרבות ומלחמות שנוהלו באיזורינו. לקרקע היה פרצוף פתוע, מעורר רחמים.

—מה דעתכם? — שאל ראש העיר.

—מדהים! — ענה אנריקו.

—זה עוד לא כלום — אמר מר גולדברג המהנדס הראשי של עכו — הבה ונעקוף בזהירות את השטח הזה, ונעבור לסימטא. דרכה נגיע לבית שאגפו המערבי נפגע.

בזהירות התקדמנו בצד הכותל הדרומי של הבנין הסמוך, מחשש שמא תמשך שקיעת החניון בפתאומיות. כעבור דקה זרזנו רגלינו במורד הסימטא, עד שהגענו למבוא צר, הנדחק בין כותלו הדרומי של המוזיאון לעתיקות, לבין בתים הדבוקים אחד בשני. שני שוטרים שניצבו במקום, מיהרו לדחות לאחור את דירי הבתים שנקבצו סביב, נרעשים ונרגשים.

יללות מרות הגיעו לאזנינו; קול נהי מעורר חמלה. קול נשים מקוננות. רגע היתה הבכיה מתמעטת להתיפחות רגועה וכנועה, ושנית, כמו מתעצמת, היתה עולה ומרחיפה צליליה הנוקבים.

—אלה הן הנשים מבנות המשפחה שדירתה התמוטטה —הסביר ראש העיר — תגובתן נובעת לא רק בגלל העובדה ששני בני משפחה נפצעו, אלא משום שאבדה להן, לתקופה מסויימת, קורת גג ביתן.

הבית אליו הגענו היה בנוי מאבנים שנחצבו בהר, מסוג אלה ששימשו בשעתם את הרומאים, ולאחר מכן את הצלבנים. התקרה הקמורה, המשתרעת מעל האגף המערבי, כמו נחתכה בתער וכרעה תחתיה. התקרה, שנשמטה ממנה אחיזה, מוטטה תחתיה את הקיר המערבי, ועמו נגרר גם חלק מהקיר הצפוני. בקרקע התגלה בקיע גדול ועמוק.

—האם ברצונכם לראות דוגמאות נוספות? — ביקש לדעת סגן־ניצב עופר, לאחר שעמדנו שעה קלה וסקרנו בצער את המתרחש.

ניכר בקצין שהוא רוצה לסור מהמקום, לפי שהנשים המקוננות, בזהותן את ראש העיר והמהנדס שלה, מיהרו להקיפם, וכשהן מטיחות רצף־משפטים, בהם הביעו מר־גורלן, ביקשו סעד משני פרנסי העיר הנכבדים. אלה, בלא להסס הבטיחו להן כל עזרה שתידרש עד שמשפחתן העניפה תהיה מסוגלת לחזור לבית, לאחר שישופץ.

—אני רוצה לבדוק משהו נוסף — העיר ליאונרד, ובטרם עלה בידי מי לעצור בעדו, התקרב כחתול גמיש לבקיע המסוכן. הוא כרע על ברכיו ופניו סמוכים לפירצה, כמבקש לראות את אשר תחתיה.

—אינני מבין את הגורם לעסק הזה — מימל כשחזר — אני הופך והופך בבעיה זאת, ואיני מסוגל להבין מה גרם לבקיעים.

—אם תגלו לי מה עשיתם בשעות הלילה בעיר הצלבנית — העיר מפקד נפת עכו — כי אז יתכן ונוכל לגלות את הגורם הישיר, ואולי על־ידי פעולה מהירה, נציל את העיר מהתמוטטות.

—עלינו לבדוק עוד דברים אחדים — השיב אנריקו —בטרם נענה לשאלתך. אמור לי, בבקשה — אנריקו פנה למר גולדברג — האמנם הנך מאמין כי סכנת התמוטטות צפויה לעכו העתיקה?

—חוששני שאסון במימדים כאלה, הוא אפשרי — ענה לאחר היסוס המהנדס הקשיש — אתה מבין, למעשה אין אנו יודעים כלל מה גרם להתמוטטויות השונות. אבל כל אחת מהן אירעה בנקודה אחרת באיזור הזה. ידוע לנו, כי עכו העתיקה, זאת שמעל לקרקע, בנויה בצורת מבנה של עיר אחת על־גבי קודמתה. העיר הצלבנית היא למעשה הבסיס של העיר הזאת.

—האם תתירו לנו לחזור ולבדוק את הארמון ההוספיטאלרי? — שאל אנריקו — גם לנו חסרה תשובה לבעיה מסויימת. אם נמצא אותה שם, כי אז יתכן ונדע כולנו מה התרחש בשעות הלילה בעיר התחתית. רק אז אפשר יהיה לפתוח בפעולות מתאימות להצלת עכו העתיקה.

—ברצון — אמר סגן־ניצב עופר — הבה נלך.

אור חזק ובהיר הקביל פנינו כשהגענו לאולמות המרכזיים של הארמון. שמונה זרקורים רבי־עוצמה, הופעלו כאן על־ידי המשטרה, במגמה לאתר בקיעים שנבעו בתקרה, כדי לתמוך בהם. ולמנוע התפשטות הופעת השברים והסדקים בעיר העילית.

כחמשה־עשר פועלים נרגשים הסתובבו באולמות השונים, מטפסים על סולמות גבוהים כדי להגיע לקצה הקמרונים ולבדוק מידת חוסנם. מר גינדין ונועם תיבון, שהיו בין המפקחים על הפעולות והבדיקות, מיהרו לקבל פנינו בהתרגשות.

—מה אתם אומרים? — הטיח בפנינו נועם תיבון כשהוא מנופף ידיו, כמבקש להביע גודל התרשמותו מהאירוע המוזר — עדיין אין אנו מסוגלים להבין את המתרחש כאן.

—יתכן וידידיך יבהירו לנו — לגלג מפקד נפת עכו — הם צברו לעצמם נסיון רב בעיר הצלבנית…

—סגן־ניצב עופר לא היה רחוק מהאמת. אך ברגע זה גם אנחנו לא ידענו שכעבור שעה קלה נגיש לו את פתרון התעלומה על מגש של כסף. בינתיים נאלצנו להאזין לשטף הדיבורים שהרעיף עלינו מר גינדין. מסתבר כי האיש ראה בנו מלאכים־משחיתים. מרגע בואנו לעיר, כך טען ספק בהומור ספק ברצינות, המטנו עליו אסון אחר אסון.

—עוד מעט תאבד לי גם העיר הזאת, ולא רק מטבעותיו של אלכסנדר! — חזר ורטן.

בינתיים פנינו והצטרפנו לאלה המבצעים את הבדיקות השונות, שהתקיימו בפיקוחם של המהנדסים והטכנאים של מחלקת ההנדסה העירונית; אלה שהוזעקו לכאן מבעוד בוקר, הביעו אי־אמון למראה עיניהם. עצם העובדה שהגורם לכל המצב החדש נעלם מידיעתם, גרם להם לחוש ככלבים המסתובבים סביב עצמם, מגורים לנגוס קצה זנבם, ולשוא.

—ובכן, רבותי — פנה אלינו מפקד נפת עכו — דומני שכעת מגיע לי הסבר מדוייק על מעשיכם כאן בליל אמש.

—בהחלט — ענה אנריקו — באנו לארוב כאן לכנופיית אורסלי פרימה.

– אורסלי פרימה? – נדהם הקצין – מה לו ולעיר הצלבנית?

—לא אמרתי כי היה לו ענין בעיר הצלבנית — השיב אנריקו בחיוך — אולם היה לו ענין בעיר יותר קדומה, בעיר הרומאית.

ניכר היה מהבעת פניו של הקצין, כי שמעה של העיר הרומאית לא הגיע אליו. הוא תבע הסבר, ומשזה ניתן לו על־ידי נועם תיבון ומר גינדין, שטרחו וסיפרו לו כי גם העיר הצלבנית הוקמה על יסודות של עיר עתיקה יותר, הרומאית, החל להאזין ביראת־כבוד הולכת וגוברת לדבריו של אנריקו, אשר שח לו בלשון קצרה על פרשת הרדיפה בעיר הרומאית.

—אם־כן אינכם יודעים מה גרם לבקיעים השונים? —שאל לבסוף מפקד הנפה.

—חוששני שהתשובה לא תמצא לנו כאן, בעיר הצלבנית — אמר דויד גל — דומני שאולי נזכה בתשובה מדוייקת, אם נבדוק מה מתרחש בעיר הרומאית. משהו זיעזע את יסודות העיר העתיקה בנקודות אחדות. משהו פתאומי, כרעידת אדמה, או שטפון…

—שטפון!

מלה זו הלמה בי כרעם. עמדתי על מקומי כמכה שורשים בקרקע. בבת־אחת חלפה נגד עיני תמונת נפילתי לעיר הרומאית, כאשר השתרעתי בתוך שלולית מים, נזכרתי לפתע כי שכבת המים הגיעה כמעט עד לברכינו, בשעה שחזרנו ועלינו לעיר הצלבנית.

—מים! מים! — קראתי בהתלהבות — מים! — חזרתי והכרזתי עד שכולם פנו והתבוננו בי בתמהון.

—איזה מים?

–אינכם זוכרים? —שאלתי כשאני מכרכר בחוסר־סבלנות — כשחזרנו למבוא המוביל לעיר הצלבנית, השגחתם כי נמצאים שם מים העולים ומתרוממים. אינכם זוכרים? הן כולנו נאלצנו להחליף מכנסינו ונעלינו!

—אתה צודק! — צעק לפתע אנריקו בהתרגשות — הרי שוטטנו במים שהציפו את קרקע העיר הרומאית!

—הבה ונבדוק — קבע דויד והורה מיד לקבוצת פועלים להתפנות מעיסוקיהם ולסלק את האבנים הכבדות ששמנו על־פי המבוא של הבור.

הפועלים נחפזו לציית להוראה וכעבור חמש דקות נגלתה האבן האבן הגדולה. היא רק הוסרה ממקומה, וכולנו כאיש אחד, מיהרנו לעבר פי הבור. את פנינו הקבילה מראה שחורה ונוצצת, בעומק של מטר אחד בלבד מתחת לכפות רגלינו. מים, מים מלוא העיר התחתית. מים שמוטטו יסודות וגרמו לסדקים ולבקיעים שנתהוו בעיר העלית; מים שאין איש יודע מהיכן הגיעו. אך הם שם, רוחשים מתרוממים ועולים.

—מהיכן המים האלה. מעשה שטן?! — גידף קצין המשטרה.

דויד גל התכופף מעל הבור. פלג גופו העליון החליק פנימה, בעוד הוא עצמו נסמך על כפותיו שלפתו שפת המבוא. בתנועה מהירה שיחרר ידו הימנית, הכניסה למים, חזר ומשך אותה כשהוא מלקק אצבעותיו.

—ללא ספק שאלה מים — אמר כשהוא מזדקף ופניו מרצינים — אבל לא סתם מים, אלא מי ים מלוחים.

—מהיכן מגיעים לכאן מי ים? — תמה מהנדס העיר.

—אינך יודע? — גיחך דויד — מהים.

—אבל כיצד הם חדרו לכאן? — תבע המהנדס תשובה.

—זאת יהיה עלינו למצוא במהירות — השיב ליאונרד — כדי למנוע התמוטטות של מקומות נוספים בעכו.

—מי יבצע את הפעולה המסוכנת הזאת? מי יאתר את המקומות מהם זורמים לכאן מי הים? — ביקש ראש העיר לדעת.

—התשובה נמצאת כאן — אמר נועם תיבון בהתלהבות — הבט סביבך, כל אלה העומדים כאן הם מהטובים שבצוללים. הם יבצעו את המשימה.

* * *

מגמתנו היתה הפעם כפולה; ראשית, לאכן את המקום או המקומות דרכם פורצים מי הים המשתולל בסופה עזה, דוגמתה לא היתה מזה שנים רבות, ושנית, ללמוד מה עלה בגורלם של אורסלי פרימה ואנשיו. אם לא נמצא להם פתח־מנוסה אחר, כי אז, ללא ספק, בא קיצם בצורה אכזרית, בטביעה משונה בתוך המים שהתפרצו ותוך שעות אחדות גאו, עד אשר נשקו בשכבה העבה והמוצקה המפרידה בין שתי הערים העתיקות.

אם אורסלי פרימה ואנשיו לא מצאו דרך־מפלט, כי אז פרט להשגת הידיעה מה עלה בגורלם יהיה עלינו לאתר מקום מחבואם. שם קיוינו לגלות את האלה עשתורת וצרור מטבעות הכסף והזהב מתקופת אלכסנדר מוקדון.

בשעה שנסענו לנמל חיפה, להצטייד בציוד הצוללים הדרוש לנו לביצוע הצלילה המוזרה, הסביר לנו דויד גל כיצד לדעתו פרצו מי הים לעיר הרומאית.

—אין לי ספק כי העיר הרומאית נבנתה על יסודות של עיר קודמת, וקרוב לודאי שהיתה זאת העיר היוונית — הסביר דויד — אולם, שלא כצלבנים שבנו ממש עיר על־גבי עיר, הקימו הרומאים את עירם כשהם מנצלים את יסודות המבנים היוונים. מאחר וחוף הים רחוק היה ממילא, לפני למעלה מאלפיים שנה, חפרו היוונים יסודות עמוקים כדי לטעת בסיס מבניהם בתוך האדמה החולית, הנודדת עם הסופות. הרומאים ניצלו תופעה זאת של שרידי העיר היוונית לצורך כריית מנהרת בטחון היוצאת לתחום הנמל. במידה ויותקפו מהיבשה ויאלצו לנטוש את העיר, כי אז יוכלו להגיע למנהרה מהנמל העתיק לעלות על אניות וספינות ולהפליג מהמקום.

—לדעתך, מנהרה זו עדיין קיימת? — שאלתי.

—בדיוק כפי שעדיין קיימת העיר הרומאית — השיב דויד — יתר־על־כן, אל תשכחו שבמרוצת השנים מתרוממים מי הים. כלומר, במשך אלפיים שנים עלו מי הים בערך בגובה של מטר וחצי, וכיום הם מכסים את פתח המנהרה. די בסערה במרימה גלים אדירים, כדי להחדיר מי ים בכמויות עצומות לתחומי העיר, דרך המנהרה הנעלמת.

—כיצד אתה מסביר שבמרוצת אלפיים שנה לא חדרו לשם מים? — שאל אנריקו —זאת היא התעלומה, כי דבריך ביחס למנהרה משכנעים אותי..

—אינני יכול לענות עכשיו על שאלתך — הודה דויד — ברור לי שהמנהרה היתה חסומה היטב, ומנעה חדירת מים. משהו אירע כנראה לחסימה הזאת, והיא התמוטטה. די היה בסערה המשתוללת עכשיו, כדי להציף לפחות חלקים אחדים של העיר הרומאית.

—סבורני שאינך רחוק מהאמת —העיר לואיג’י — כלומר, יהיה עלינו לצלול בכיוון מערב, לעבר הים, כדי לגלות את המוצא.

—כן — פסק דויד — כל הזמן מערבה.

חזרנו לעסוק בנושא הצלילה הצפויה בעוד שעה רק לאחר שהעמסנו את הציוד על מכונית שניה, שהועמדה לרשותנו על־ידי משטרת יחידת נמל חיפה. הפעם נטל לואיג’י את שרביט השיחה. הוא, יליד עיר התעלות המפורסמת, ונציה, מלכת הים האדיאטי, צלל בנערותו פעמים לאין ספור בתוך מי התעלות החוצות את העיר לאורכה ולרוחבה. בדרך זאת רכש נסיון עשיר בתחום צלילה מיוחד זה.

—עליכם לחפש את כיוון זרימת המים — הדריך אותנו לואיג’י — מי הים המציפים חודרים בכוח רב. בשעה שתצללו תרגישו בזרמים המתנגחים בכם. צאו לקראתם והלחמו בהם. כך תתקדמו. זאת הדרך היחידה בה נהיה מסוגלים להגיע במהירות למנהרה הנעלמת.

—האם ההרגשה של המים המתנגחים, כבשעה שגל פוגע בך על פני המים, וסוחף? — שאלתי.

—לא בדיוק — הסביר לואיג’י — סחיפת הגל, אם זכור לך מתחילה בכוח רב, ואחר כמו בנשימה ארוכה, הולכת ומתאפסת עד לרגיעה. כאן תהיה ההרגשה שונה קצת. עוצמת הסחיפה תהיה שווה. הים מטיל כמויות מים גדולות לפי המנהרה, בהתאם לקצב בואם של הגלים המסתערים. הסערה הזאת משגרת אותם בדחיפות גדולה. לפיכך, אני סבור שתהיה לך הרגשה של התנגדות שווה בכל פרקי הזמן, מרגע בו תרגיש בזרימה החזקה.

תמיהה אחת עורר ליאונרד. הוא הביע השתוממות כיצד תוך שעות לילה אחד, הציפו המים את העיר הרומאית. הפכנו והפכנו בבעיה. לואיג’י ודויד הגיעו למסקנה אחת, כי כנראה רק רובע אחד של העיר הרומאית הוצף, וכתוצאה ממקרה עיוור, הוא משתרע מתחת לרובע ההוספיטאלרים.

—שאר רובעי העיר הרומאית, עדיין חסומים כנראה, ורק כעבור שעות רבות עלולים המים לפרוץ את המחסומים — טען דויד — לדעתי, כל הסדקים התגלו רק בתחום הרובע ההוספיטאלרי. אם נצליח לאתר במהירות את פירצת המים, כי אז נמנע הצפת שאר הרובעים, ועל־ידי כך יעלם החשש שעכו כולה תעמוד בפני סכנת התמוטטות ושקיעה.

הבשורה על שקיעת עכו העתיקה לא נשמרה בסוד, כפי שחפצו ראשי העיר, שחרדו מפני הבהלה שתאחז בתושבים. כבזק חלפה השמועה מבית לבית ואנשים תקופי־חרדה החלו לנוס מבתיהם עם בני משפחותיהם ומטלטליהם. עד שהגענו לעכו, כבר השגחנו כי משמרות של משטרה נמצאות במבואות העיר ומונעת כניסת כלי רכב. קצין משטרה בדרגת מפקח, שהשגיח על פעולת המשמרות, זיהה אותנו ומיד הניח לנו לעבור לתחום הכביש הראשי, החוצה בין עכו החדשה לעכו העתיקה.

—העיר משתוללת! — רטן הקצין שלמרות הצינה השוררת נאלץ למחות אגלי זיעה מפניו — המוני תושבים נתקפו בבהלה שאי־אפשר לרסנה… קשה להשתלט עליהם…

נוכחנו לדעת כי הקצין לא נקט בלשון הגזמה; כאשר התקרבנו לכביש המערבי, המשתפל לאורך החומה הפרוצה במקביל לים, ראינו כי לקראתנו נוהר קהל גדול ובו זקנים, נשים וטף, והם נושאים צרורות ומטלטלים והמולתם וצעקותיהם הנרגשות מעידות על מצוקתם.

—מוטב כך — אמרתי — יתכן והם צודקים. איש מאתנו אינו יודע אם תחלוף סכנת ההתמוטטויות, העלולות לסכן חיי אדם.

המכוניות שלנו האיטו מהירותן. אילצנו את קהל הנמלטים מהעיר העתיקה להתפלג כדי לפנות לנו מסלול נסיעה צר ומסוכן. בדרך זאת התקדמנו לעבר המוזיאון לעתיקות.

יותר ויותר התמעט קהלם של דרי העיר הנסים על נפשם. עד שהגעהו לרחבה לא נתקלנו אלא במשמרות שוטרים, שתפקידם היה למנוע ביזת הבתים הנטושים מבעליהם. העיר דממה כעיר מתה. החנויות ננעלו על בריחים, ובתי הקפה היו מוגפים, הידיעה כי משהו בלתי־ידוע מתרחש למטה, במעבה האדמה, הניסה כל נפש חיה.

—לא הצלחנו למנוע זאת — אמר ראש העיר בצער, בשעה שיצאנו מהמכונית והתחלנו להעביר את הציוד הכבד, אך בעל המנגנונים העדינים, לארמון הצלבנים — כרוח סערה חלפה לה השמועה… לא יכולנו… עכשיו כל הענין הזה יהפך לנקודת מוקד ארצית…

—האם נתגלו בקיעים נוספים בשעת העדרנו? —שאל ליאונרד.

—עוד אחד — השיב מר גולדברג, מהנדס העיר — עוד בית נסדק בקרבת מקום. זה היה הקש ששבר את גב הנמל. כולם נתפסו לחרדה… עוד לא ראיתי מחזה כזה. תוך שעה אחת מתה העיר.

ידענו כי בנו תלויה התקוה אם העיר הזאת תשוב לחיים תוך פרק זמן קצר. איתור הפריצה הגדולה וסתימתה, ולאחר מכן שאיבת המים שחדרו, יעזרו לתושבים המבוהלים לחזור לבתיהם ולהשיב לתחיה את העיר. גודל המשימה היה ידוע לנו. גם לא נעלם ממנו הדבר שאנחנו מסכנים חיינו, פשוטו כמשמעו; בהיותנו במנהרות התחתיות, המוצפות מים, אנחנו עלולים להפגע על־ידי התמוטטות פתאומית. אך התכחשנו להרגשה המעיקה ומיהרנו להתכונן לירידה לעיר הרומאית.

סגן־ניצב עופר האיץ בנו לצלול. פניו היו חיוורים וקמטיהם העמיקו חרוש. כמפקד הנפה, בעל נסיון רב במקרי אסון ובטיפול בהם, הדגיש כי מעודו לא נתקל בתופעה של עיר העלולה לההרס בצורה כה־מוזרה ומחרידה. אכן, כולנו חשנו ברוח הכליה המרחפת על המקום.

—כל דקה יקרה — מילמל הקצין — כל דקה.

הסירונו בזריזות את הבגדים. דחקנו רגלינו למכנסי הגומי, ואחר־כך עזרנו איש לרעהו ללבוש את חלקו העליון של בגד הצלילה, הנסגר על־ידי רוכסן אמיץ. השלמנו את ההכנות כשחגרנו את החגורות הזרועות במלבנים עשויים מעופרת, לשם ציפה מאוזנת במים. עמדנו ורתמנו את הריאות הכפולות, העלינו את המסכות על פנינו והיינו מוכנים לקראת המבצע.

דומני כי הדמויות המוזרות שלנו, שניצבו בלב הארמון הצלבני, רק הגבירו תחושת המועקה בלב הצופים שעמדו סביב והתבוננו בנו בשתיקה.

—יעזור לכם אלהים —אמר מר גלילי, ראש העיר עכו.

—חזרו בשלום — הוסיף אנריקו.

שפתי נקפצו סביב לפיית הגומי של זרוע—האויר. פתחתי את השסתום והאויר פרץ כשאני נושם אותו עמוק לבית החזה. המכשיר פעל כתיקנו, ליאונרד גהר מעל הבור הפעור, התישב על שפתו והחליק לתוכו; הוא רק נעלם ודויד גל תפס מקומו. אחריו ירד לואיג’י, התקרבתי לבור, שלשלתי עצמי למים הקרים, וזוכרני כי הדבר האחרון שראיתי היו פניהם החיורים של העומדים סביב מעלי.

 

פרק י': אל הים הגדול    🔗

כשעתיים תמימות היינו מסוגלים לשהות במים, הודות לתאומי ריאות המתכת, שכל אחד רתם לגבו. גם הפנסים המיוחדים לצלילה, שהבאנו עמנו מחדר הציוד של “מובי דיק”, היו בעלי אורך־חיים רב. יחד־עם־זאת התברכו הפנסים בקרני אור מתפרשות ובעלות עוצמה מיוחדת; אפשר היה לצמצם את קרן האור כדי רוחב של מטר אחד, וכן להרחיבה עד שהיא מתפרשת וחובקת תחום של חמשה מטרים, והאור המושלך דומה למניפה רחבה.

רעי הצוללים המתינו לי כשהם מניפים בעצלתיים את הסנפירים הרחבים, הצמודים היטב לכפות רגליהם. רק עכשיו התחלנו להתקדם בעקבות הנתיב שלמדנו להכירו בליל אמש.

שחינו במהירות לקצהו הצפוני של האולם, בין העמודים המתנשאים, לעבר הפתח של המסדרון העקלקל. שם חדרנו לפתח הצר, אחד בעקבות השני, כדגים ענקיים שבדרך־פלא מצאו דרכם לשוטט בתחומי העיר המוצפת. דומני כי לפני התקדם ליאונרד. סנפיריו הרחבים והגדולים, העולים ויורדים בתנועות עצלות, השלימו את ההרגשה המוזרה שברגע זה אין אנו אלא דגי־אדם.

הפעם היתה התקדמותנו מהירה מאשר בליל אמש. עצם הכרת השטח, ויחד עם זאת השחיה הזריזה, אם כי איטית במסדרון, העניקה לנו יתרון של קיצור־זמן, לצורך החיפושים.

כעבור דקות אחדות הגענו לאולם הגדול, בעל שלושת הפתחים. לואיג' זינק לפנים והקדים אותנו. הוא נגע בידו בפתח השמאלי, ובתנועת־יד נמרצת תבע מאתנו לחדור בעדו, ולוותר על חדירה לשני הפתחים האחרים. קרוב לודאי שצדק. מטרתנו היתה לאחר את המנהרה הפונה לנמל העתיק, וזאת היתה כנראה בקצה אחת השלוחות הנמצאות באגף המערבי.

משמע, גם איזור זה יהיה מוכר, היות ואליו חדרתי בעת הרדיפה בעקבות אורסלי פרימה. חרדתי לדעת מה עלה בגורלם של “מפצחי המוזיאונים”, שנלכדו בצורה כה־מזעזעת במקלטם. למרות שביקשתי יותר מכל ללכוד אותם, קיויתי שנמצאה להם דרך־מנוסה מזרמי המים האדירים. מוות איום ואכזרי, תקף אותם אם לא עלה בידיהם להחלץ מכלאם לפני שעות רבות.

—אינני מאמין שהם הצליחו להמלט — אמר אנריקו בשעה שחזרנו עם ציוד הצלילה לעכו — גם מומחים ארכיאולוגים היו נזקקים לימים רבים כדי להכיר את כל הדרכים שבעיר הרומאית. אין לי ספק, כי אורסלי פרימה גילה את העיר הרומאית כפי שאני גיליתי אותה, בדרך מקרה, והוא ניצל אותה לשם מקלט ארעי. אין הוא אדם המבזבז זמנו לשוא. הוא לא טרח ללמוד ולהכיר כניסות ויציאות נוספות. משום כך ירא אני, כי כאשר פרצו המים לא הצליחו הוא ואנשיו להמלט מהם.

אך לעולם אין לדעת. כל עוד לא נתקלנו בגופותיהם, יתכן ושיחק להם מזלם, והם הצליחו למצוא פירצה אחרת לעיר הצלבנית שמעליהם, ולהמלט לעולם החיצוני.

שוב חזרנו וחדרנו למסדרון הארוך, זה אשר משני עבריו נפערים הכוכים, פיותיהם של המסדרונות הנעלמים, המקשרים למסדרון חלקים אחרים של ארמונות, בתי מגורים, פונדקים ומוסדות ציבור שונים. כעבור מטרים אחדים נפרד מאתנו ליאונרד. הוא הניף ידו לאות שלום וחדר שמאלה, לאחת המנהרות. המשכנו להתקדם מרחק־מה. הפעם נפרד מאתנו דויד, אף הוא פנה שמאלה ונעלם.

לואיג’י ואנוכי המשכנו לשחות במסדרון הצר והגבוה, העושה עתה דרכו בפיתולים מסכסכים. מסתבר כי לואיג’י החליט להגיע לקצה המסדרון הארוך. דבקתי בעקבותיו והתקדמנו בצלילה נמוכה. שמתי־לב לעובדה כי גובה המים הגיע כדי טפח אחד בלבד מתקרת המסדרון. חלפו דקותיים. הגענו לקצה המסדרון. שם נתגלה פתח מרובע בצד שמאל. בלא להסס פנה אליו לואיג’י וחדר אליו כשאנוכי אחריו.

מפרקי ההיסטוריה, שלמדתי בימי נעורי, זכרתי כי הרומאים נהגו לחיות ברחבות, בבתים נוחים ששטחם הגדול הוא המאפיין אותם. נוכחתי באמיתות עובדה זו, כאשר הכרתי מקרוב אתרים היסטוריים מתקופת השלטון הרומאי בארץ. אכן, גם הרובע הזה הצטיין בחדרים גדולים ובאולמות נכבדים בשטחם. למרות שהמים הקשו על ראיה צלולה על נקלה נוכחנו לדעת כי נקלענו לאחד הארמונות היפים ביותר, כנראה של אחד מאצילי רומא שהתגורר בעכו.

לפתע חדלתי מלהניע אבר, כמו התקשה גופי, גם לואיג’י הגיב בצורה דומה, והחרדה היתה משותפת לשנינו; לתחום האור שלנו, המוטח מהפנסים הגדולים, חדר עצם גדול, בעל מימדים מפחידים. היה זה אדם, איש מת. אדם שמצא מותו בטביעה קשה. רק לאחר שהתגברנו על ההלם שבפגישה הפתאומית התקרבנו לאיש, היה זה ברנש צעיר, כבן שלושים, פניו המתות הביעו אימת־מוות ועיניו הפקוחות לרווחה לטושות, כמבקשות אחיזה שלא נמצאה לו.

לואיג’י התקרב אלי ונגע בידו בכתפי, הפניתי אליו את ראשי. הוא הצביע לעבר הגופה הצפה לקראתנו והנהן בראשו. הבינותי את שברצונו להגיד. היה זה אחד מאנשי כנופיית אורסלי פרימה. אם־כך הוא הדבר, כי אז לא עלה בידם להציל עצמם מטביעה. יתכן וצעיר זה נמנה אף הוא על הצוללים אתם ניהלנו מאבק קשה ושקול במצולות–ים בשעה שניסינו ללא הצלחה, להשמיט מידיהם את שללם — האלה עשתורת.

—אני אוהב את הים יותר מכל — התוודה פעם לואיג’י — אך לעיתים אני שונא את עצם המחשבה כי הוא עלול גם לשים קץ לחיי. זהו מוות איום. זהו סיום מחריד לחייו של אדם. מאבקו של איש המתאמץ להחלץ מטביעה, הוא אחד מהנואשים ביותר שהכרתי — שח לואיג’י — ראיתי אנשים טובעים, וראיתי טבועים הנפלטים לחוף. לעולם אינך יכול למחות מזכרונך את ההבעה הטבועה בפרצופיהם, זו הנולדת לאחר המוות, כמו נחרתת בהם לנצח.

גם אני לא אשכח את פניו של הצעיר הטבוע. לא יעלה בידי למחות מזכרוני את ההבעה הקפואה, שנחתמה בפניו של הצעיר, שעד לשניה האחרונה נאבק על נשימתו, כשהוא מפרפר כדג שהושלך ביד אכזרית לחוף; זהו מאבק עד לנשימה האחרונה, הגואלת מהיסורים.

ברור היה לנו כי ניתקל בעוד גוויות. אין להניח כי מישהו מאנשי הכנופיה ניצל. אם היה אחד מהם מצליח לגלות פתח־מנוסה מהמים הגואים במהירות, כי אז היו כולם ניצלים.

היה זה קץ אכזרי שהשיג את אנשי הכנופיה, גם אם פושעים היו. חשתי עצמי אשם במותם. ידעתי כי התחושה נולדה בגלל אותו חוש נעלם, הנקרא בשם מצפון; הרי גם אני שמתי אבנים כבדות על־פי הבור. מבחינה מסויימת כולנו היינו שותפים לגזירת הגורל, שהועיד להם את הקץ בטביעה בתחומיה של העיר שנשכחה מהעולם החיצוני. המוות היתל באלה שעשקו מוזיאונים ממימצאים עתיקים, ומצאו מותם בתחומי אותו עולם עתיק שעבר ובטל.

לואיג’י התרומם. נראה שביקש ללמוד את מצב המים העולים. גובה האולם היה כחמש מטרים. מיהרתי לעשות כמעשהו. ראיתי שפלג גופו העליון נמצא על פני מישור המים העליון. הוצאתי ראשי, עדיין היתה התקרה רחוקה מהישג־יד. דחיתי מפי את פיית זרוע האויר, והרימותי את משקפי הצלילה.

—זה היה ארמנד — אמר לואיג’י בהתכוונו לצעיר המת — ארמנד דה־מרוויל.

—הכרת אותו? — שאלתי.

—היטב — ענה לואיג’י — ארמנד דה־מרוויל היה צולל צרפתי מפורסם. במשך שנים לא ידענו כי הוא מתפרנס מעסקי העולם התחתון. לאחרונה נודע לי כי הוא עוסק בפיצוח מוזיאונים. כעת אני מבין מי לימד את אנשי הכנופיה את תורת הצלילה התת־ימית.

—הם היו טובים — הפטרתי — לא נפלו מהטובים שבנו.

—ארמנד היה מסוגל לזה — הנהן לואיג’י — הוא היה מדריך־צלילה גדול. לא פלא שאחדים מאנשי הכנופיה התגלו כצוללים מצטיינים.

—חוששני כי כולם מצאו מותם בטביעה.

—כן — הסכים לואיג’י — אל תבהל אם תתקל בגופות נוספות. למעשה אין אנחנו יודעים כמה חברים היו בכנופיה.

שוב חזרנו והעלינו את משקפי הצלילה על פנינו.

—האם אתה מרגיש זרימה נגדית? — שאלתי.

—טרם — השיב לואיג’י — אבל אנחנו מתקדמים בכיוון הנכון. עלינו להמשיך מערבה. יתר־על־כן, אני חושב שבתחום המערבי, המוצף, נמצא את מחבואם של אנשי הכנופיה. יתכן וישחק לנו המזל ונצליח לצוד שתי ציפורים; נגלה את המנהרה ונמצא את האלה עשתורת ומטבעותיו של אלכסנדר.

—ובכן — דחקתי בלואיג’י — קדימה!

שאפתי אויר לריאותי המתרחבות וצללתי שנית. לואיג’י נמצא בצידי. המשכנו להתקדם לקצהו השני של האולם. שוב חזרנו והגענו למסדרון צר, אך קצר. כעבור מטרים אחדים נקלענו לאולם אחר. חצינו אותו במהירות והגענו לשני פתחים־תאומים. לואיג’י הניף ידו בכיוון הפתח הצפוני ופנה אליו. אני פניתי לפתח הדרומי. מרגע זה ואילך יפעל כל אחד מאתנו בכוחות עצמו.

* * *

הבדידות אינה נעימה. גם בעת צלילה בים, בשעה שהראות צלולה והמים שלווים, גם אז קיים חוק שאין לעבור עליו; יורדים למצולות בצמדים, הפעם היה עלינו, מחמת השעה הדוחקת והאסון העלול להתפשט למימדים גדולים ליטול על עצמנו את הסיכון של צלילת־יחיד, בתנאים קשים, במקום מיוחד במינו, ולהסתכן במצב בו עזרת חבר היא בעלת חשיבות עליונה.

כעבור מרחק של עשרה מטרים נתקלה קרן האור המוטחת מפנסי בתקרה משופעת מסוג אלה הנמצאות ביום במקלטים ציבורים, יצוקי בטון חסון. סובבתי את הכפתור המצר את הקרן, והאור הצטמצם לקרן חדה, סובבתי את הכפתור המצר את הקרן, והאור הצטמצם לקרן חדה, ברוחב של מטר אחד. גיליתי כי במקום זה חל שינוי יסודי במבנה; תוך צלילה נוכחתי לדעת כי אני מרחף מעל למדרגות החצובות בסלע טבעי, חודרות קדימה ללב האדמה.

—אני חש בזזרימת המים! — חלף הרהור בקרבי — אני חש בזרימה איטית, אך הולכת ומתגברת ככל שאני מנמיך צלול!

משמע, אני מתקדם בכיוון הנכון, לעבר מוצא המים המתפרצים. אך מוזר עד מה עצב ושמחה כרוכים זה בזה. עתה, ברגע בו עלצתי, נזכרתי תוך חרדה, כי “חוט אריאנדה”, אותו חוט שנועד לשמור על דרך הנסיגה במידה ונסתבך בפיתולי העיר העתיקה, נשמט מידי, ולא חשתי כיצד אירע הדבר. נזכרתי כי השמטתי את הסליל הגדול כאשר עליתי לצוף על פני המים בחברת לואיג’י, לאחר שנתקלנו בגוויתו של ארמונד דה־מרוויל.

לא היה טעם לסגת ולחפש את החוט. ספק רב אם יעלה בידי למצוא אותו, בינתיים והדקות חולפות ועמן מתמעטת כמות האויר היקר, הדחוס במיכלי המתכת של הריאות הרתומות לגבי. הברירה האחת שנותרה בפני הוא להמשיך ולהתקדם במהירות, להתקל בזרם המתגבר, ולגלות את המנהרה הנסתרת.

גידפתי את מזלי הרע. היתה זו תקלה שמחובתי היה למנוע אותה בכל מחיר. אך כנראה שפגישתי עם קרבן הטביעה הפתיעה אותי עד כדי־כך, שהשמטתי מידי את סליל החוט היקר.

אסור היה לי להתעכב. היה עלי לשחות קדימה, התבוננתי במצפן הזורח על פרק יד ימיני. הסתבר כי אני מתקדם כעת בכיוון דרום־מערב. פירושו של דבר לעבר הנמל העתיק. תמהני הרהרתי, אם למרות הכל אין מזלי משחק לי הפעם, וכי יעלה בידי לגלות את מנהרת הבטחון העתיקה. הנעתי את סנפירי בתנועה רכה והחלקתי קדימה, יורד ושוחה מעל למדרגות, עד ששנית השתרעה לפני קרקע מרוצפת בשברי אבנים.

חדרתי עכשיו לבית־המשמר. הייתי משוכנע בכך. בטחוני נבע משום הכוכים הצרים והארוכים, כמו נועדו לשומרים הניצבים על משמרתם. כנראה שכאן היה מקום המשמר שמתפקידו היה להגן על המנהרה. כשחדרתי לאולם צר וארוך גיליתי דלת כבדה, עשויה ברונזה, שציריה בצד מערב והיא פתוחה כדי טפח בכיוון מזרח.

—מה מסתתר מאחורי דלת זאת?

ביקשתי למצוא תשובה לשאלה, והחלטתי להתעכב כאן זמן־מה, לנסות ולפתוח את הדלת, לחדור לחדר שמאחוריה ולבחון אותו. התקרבתי לדלת. מחמת לחץ המים הזורמים התברר כי יהיה עלי להשקיע מאמץ רב כדי להרחיב את הפתח. נשענתי על הכותל המוצק ובכפות ידי התאמצתי לדחות את הדלת, אך זו סירבה בעקשנות לזוז ממקומה. לחץ המים הכביד על המלאכה.

התיאשתי והחלטתי לוותר על חישוף נחדר. אך ברגע שביקשתי להרפות מהדלת, פגעה כף יד בפני. מחמת הבהלה נשמטה ממני פיית זרוע־האויר, ונרתעתי לאחור. אלמלא הייתי כאן, אלא עומד על־גבי אדמה מוצקה, קרוב לודאי שמגרוני היתה פורצת צעקה חנוקה. היד האלמונית הושטה מתוך החדר. יד קשה. אצבעותיה פשוקות ומעוותות.

כאשר התאוששתי, נעלמה היד. לעומת זאת נצמדה לפתח הדר דמות של גבר טבוע. הפרצוף הארוך והצר, הלבן, בעל העינים הסמוכות לשורש האף, והן קמות כמאיימות, היה פרצופו המסליד של אורסלי פרימה. כף ידו השמאלית נצמדה בתשוקת־חיים לשפת הדלת העליונה, שם קפאה עם נשמתו האחרונה. על האיש, שהמים כנראה כלאו אותו בעת ששהה בחדר, עברה מלחמה נואשת בבקשו לדחות לאחור את הדלת, כדי להחלץ מהחדר שהפך למלכודת־מוות.

—ללא ספק שניתן להגדיר את אורסלי פרימה כעילוי — קולו של אנריקו עלה באזני, זכר לשיחה שניהלנו יום קודם־לכן — זהו איש צעיר בעל כשרונות נעלים, שיכול היה להגיע למעמד מכובד בכל תחום בו היה מבקש לעסוק — כך שח אנריקו באותה שיחה שניהלנו בדבר הכנופיה הנועזת — הוא מתכנן בעל כושר ארגוני מופלא. רק לעיתים רחוקות נתקלנו בתופעה כזאת, שראש כנופיה איחד בקרבו ידע נדיר עם כשרון נפשע. תמיד ידע אורסלי להתחמק מכל צרה צפויה, ולהעלם ממש בדקה האחרונה.

—תמיד נמלט בדקה האחרונה — הרהרתי.

כבסרט בו התמונות נעות, הופיעו לעיני מילים אלה. מסתבר כי אורסלי פרימה, שמצא לעצמו מקום מקלט נפלא, עד שיתמו החיפושים בעקבותיו, לא שיער כי זעזועי הטבע הבלתי־צפויים עשויים להמיט עליו שואה. כעת ניצבה גופתו, הלופתת במאמץ אחרון, שהושקע במאבק לחיים, את דלת הברונזה הכבדה שנכנעה ללחץ המים הגואים וסרבה להפתח. כך נלכד וכך מת, גם אם היה עולה בידו להמלט מהחדר, כי אז היה טובע בנקודה אחרת ברובע הרומאי המוצף.

—אם זה שימש חדרו של אורסלי — חלפה בראשי המחשבה — כי אז חייבים להיות כאן גם המטבעות, גם האלה עשתורת… עלי לפתוח את הדלת! אני חייב להצליח! יתכן ואמצא את המימצאים היקרים…

התרוממתי, בכוח שיחררתי את האצבעות של אורסלי שניקפצו בעוית סביב שפת הדלת, ובתנועת־יד קלה קלה דחיתי לאחור את הגופה המתה. עכשיו התחלתי לעמול על פתיחתה של הדלת. התנשמתי בכבדות מחמת המאמץ שהשקעתי. תקעתי רגלי בקיר כשברכי סמוכות לבטני, ובאיטיות התחלתי לישרן. סנטימטר אחרי סנטימטר. כעבור עשר דקות השגחתי כי הפתח התרחב כדי מעבר נוח.

בזהירות, כדי למנוע פגיעה מיותרת בריאות המתכת, דחקתי עצמי בעד הפתח ונכנסתי לחדר העתיק.

קרן האור החזקה שוטטה סביב. מסתבר כי לא טעיתי, כאן היה חדר מקלטם של בני הכנופיה. זאת למדתי מהמזוודות המונחות בצד, ממכשירי קשר ניידים שהיו מוטלים במרכז החדר, על־גבי בימה שגובהה כשני מטרים, ומקופסאות שימורים שהוצבו על־גבי ספסל אבן גבוה שניצב בפינת החדר. עתה הבינותי מדוע לא הרגיש אורסלי במים הגואים. הוא נמצא כנראה, על־גבי בימת אבן שהיתה בגובה של שני מטרים, כדי לארוז את חפציו בטרם ימלט מכאן. חבריו, שהיו בחדרים סמוכים בעת הבהלה, לא חשו כי אורסלי אינו מצוי עמם, וכך נותר לבדו, ממתין לקיצו.

היות ולא גיליתי את האלה עשתורת ומטבעות אלכסנדר התרוממתי ומיהרתי לפתוח את המזוודות כדי לבדוק תוכנן, שמא הוסתרו המימצאים היקרים באחת מהן. המזוודות הכילו פרטי לבוש שונים, שמיד עם פתיחת המזוודות התרוממו והחלו לצוף, אך במזוודה האחרונה, כשהיא עטופה בשמיכה רכה, ומגולגלת בזהירות, מצאתי את האלה עשתורת.

הוצאתי את האלה כשלבי פועם בקצב מהיר. סקרתי בהתפעלות את האלה הקטנה. אמנם, לפי מושגי הזמן החדש לא היתה זוכה בכתר של יעלת־חן, או מלכת יופי, אך ללא ספק היתה נשית, מיוחדת במינה, כמקרינה אישיות חיה ונושמת. אחזתי בידי פסל קטן בן שלושת אלפים וחמש־מאות שנה. כעת יכולתי להבין למצוקתו של ידידי הארכיאולוג נועם תיבון, שלא שלט ברוחו והתפרץ בחמת זעם כאשר אבדה לו האלה, יצירתו המקסימה של הפסל הפניקי.

מיהרתי להניחה מידי בתוך המזוודה, והמשכתי לחטט בה עד שגיליתי את עשרים המטבעות היקרות של מר גינדין. הן היו מסודרות בתוך נרתיק צר וארוך, מעור משובח, כאשר כל מטבע נפרדת מרעותה, למנוע חיכוך מיותר העלול לגרום לשרטות. ברור כי אורסלי פרימה ידע לכבד את המימצאים, שהצליח לגזול, כדי להפכם להון תועפות.

פתחתי את הרוכסן של מעיל הגומי, תחבתי פנימה את נרתיק המטבעות הצר ואת האלה הקטנה. היה עלי להתאמץ כדי לחזור ולרכוס שנית את המעיל. אחר־כך מיהרתי לעבר הדלת כדי לבמשיך במלאכת איתור הפריצה.

—לאן נעלם אורסלי?

גופתו של פורץ המוזיאונים נעלמה מהחדר. נראה שנסחפה עם זרם המים לאחר שניתקתי אותו מהדלת. אולם לחרדתי גיליתי שתחתיו נכלאתי אנוכי. תוך כדי חיפוש אחר האלה והמטבעות, נדחפה הדלת באיטיות על־ידי זרם המים החזק והיא נסגרה.

למרות צינת המים חשתי כאילו גופי קודח, זינקתי לעבר הדלת וניסיתי להדוף אותה לאחור, אך היא הסרבנית, לא נענתה לי. עלי להמלט מכאן ויהי מה. איני יכול להמתין עד שיכלה האויר האצור בריאותי; אני לא אמצא מותי בטביעה, עלי להמלט מהכלא הארור הזה.

במצב כזה מתרוצצות מחשבות שונות בלבו של אדם, היה עלי להתרכז רק בנקודה אחת; כיצד אפשר להקל על תנועת הדלת. החלטתי שאני חייב לנקות את הצירים העתיקים. שלפתי את הסכין הצמודה לירכי, ופניתי לצירי הדלת. בזהירות ובסבלנות רבה דחקתי את הקצה החד לתוך הציר העליון ודקה ארוכה גרדתי אותו בתנועות איטיות ויסודיות, כדי לפטור אותו מהזיהום שהצטבר שם במרוצת אלפי שנים, והפך לגבישים נוקשים. שלושה צירים היו לדלת. עברתי מאחד לשני וחזרתי על פעולת הניקוי היסודית.

עכשיו מיהרתי לצד השני, דחקתי לשון הסכין החזקה הזו שימשה לי כמנוף לדחיית הדלת לאחור. חלפו דקות אחדות של מאבק. לבסוף נכנעה הדלת ומיד עם פתיחתה כדי טפח, דחקתי את ברך רגלי הימנית, כך שנמצאה לי נקודת אחיזה נוחה לדחיפה איתנה. נשמתי נשימה עמוקה ובכל כוחי דחיתי לאחור את דלת הברונזה. עם הפתיחה האיטית של הדלת, המתמודדת עם המים הזורמים והלוחצים עליה, הצלחתי לדחוס גופי עד שכתפי הימנית בלטה בצד השני. עתה, הכשילו אותי ריאות המתכת. המשכתי להדוף את הדלת, ולפתע, בנשימה קלה, זינקתי לאולם הגדול.

קורה לעיתים ואדם יודע כי בכל שיפנה, יצליח. כזאת היתה הרגשתי לאחר שנמלטתי מבית כלאי המסוכן. עכשיו האמנתי כי למרות שאבד לי החוט היקר אמצא את דרך היציאה לים הגדול. כל שעלי לעשות הוא למצוא עצמי צולל אך ורק נגד המים הזורמים מנגד. ברגע שלא אחוש יותר בהתנגדות המים, אדע שטעיתי בדרכי, ויהיה עלי להתמיד ולחפש שנית את הכיוון הנכון.

התקדמתי מהאולם לחדר אחר, דרכו הגעתי לשורת חדרים קטנים מאד, ששימשו כפי שנראה כחדרי המגורים של אנשי המשמר. כעבור דקותיים חשתי כי זרם המים מתגבר והולך, מקשה על השחיה. עתה נקלעתי לפתח צר ברוחב של מטר ובגובה של מטר וחצי. זאת היתה המנהרה. זרימת המים פרצה דרכה בכוח רב. לבי הלם בפראות מחמת ההתרגשות שאחזה בי. ידעתי כי נקלעתי לאחת מזרעותיה של מנהרת הבטחון של השליטים הרומאיים.

—זאת הדרך! — החלטתי.

פניתי וחדרתי למנהרה הצרה כשאני חותר ברגלי וידי צמודות לגופי; כפות רגלי הדוחות את הסנפירים הרחבים נאבקו בזרימת המים ההולכת ומתעצמת משניה לשניה. איני יודע מהו משך הזמן שחלף עלי בשחיה זאת, שהודות לה הצלחתי להתגבר על סחיפת המים המנסים לדחות אותי לאחור, בחזרה לעיר המתה. אך לאחר שחלפתי על פני עיקול חד של המנהרה החצובה בסלע, גברה והתעצמה ההתנגדות, עד שנאלצתי להגביר תנועת כפות הרגלים בזו אחר זו, משל אני נמצא בעיצומו של מרוץ. למרות זאת, התקדמתי באיטיות רבה, ונשמתי הלכה וכבדה.

במרחק רב ממני הבליחה נקודת אור רפה. הייתי משוכנע כי שם היא הפירצה הארורה, שגרמה להצפת העיר הרומאית. לנקודה זאת שאפתי להתקדם בשארית כוחותי ההולכים ואופסים.

נאבקתי בחירוק שינים. המים התפרצו בכוח מחץ אדיר. הגלים הכבירים הלמו בפירצה ודחסו לקרבה כמויות מים גדולות, שלא פלא כי תוך שעות אחדות הציפו את הרובע הרומאי. משום כך נאלצתי לשחות גם בעזרת ידי, אך דומה וללא הואיל. סבור הייתי כי איני זז ממקומי. איני מתקדם, אלא שוחה במקום אחד.

גחנתי עד שפגעתי בקרקע. זיזי סלעים, שפרצו לקראתי, שימשו לי נקודות אחיזה מוצקות. לפתתי אותם בכוח, וחדלתי לדקה מלחתור ברגלי, להתרענן להמשך המאבק. רק אחר־כך התחלתי להתקדם כשאני לופת זיז אחר זיז, צעד אחר צעד, נאבק בלחץ, ושואף להגיע לאותה נקודת אור ההולכת וגדלה.

קהתה אצלי תחושת הזמן. איני יודע כמה דקות, או רבעי שעות, חלפו עד שהצלחתי לעבור את עשרות המטרים שהפרידו ביני לבין היציאה לים הסוער. זוכרני כי לא הרפיתי לשניה אחת מהסלעים והזיזים הנקרים בדרכי, חיבקתי אותם ושוב עצרתי למנוחה קצרה. כעבור זמן־מה המשכתי להתקדם.

נהם הים הרוגש וגועש הגיע אלי. ההמולה בתוך המים שונה היתה מזו המגיעה לאזנו של אדם הנמצא על פני המים. זהו רחש מאיים, מרתיע. אך אני חתרתי לקראתו בעליצות, כי הנה עוד דקות אחדות והכל יגמר, קץ יהיה לסיוט.

האור שבקע מהפירצה התעצם. עוד הושטת יד, ועוד אחת, ואני אדחוק גופי החוצה, לתוך הים. הגעתי, נשימה ארוכה, לפיתה נוספת של זיזי שפת הסלע הפרוץ של פי המנהרה, וגופי החל להמלט מתוכה, כשאני סופג בגבי מהלומות מוחצות של גלי הים, ואלה חובטים בי ללא הפוגה. טרם ידעתי להיכן נקלעתי, אבל קיננה בי הרגשה שאנוכי מטפס, עיוור למחצה, לקראת סלע מוצק שפיסגתו בולטת מעל לפני הים.

ידים אמיצות וחזקות לפתו אותי והניפוני אל־על. גופי הורד בזהירות על־גבי הסלע הגבוה, מקום בו השיגוני רק ניתזי המים השואגים.

—ברוך בואך, חבר! שמעתי קריאה עליזה.

פקחתי את עיני הליאות והממצמצות. מעלי ניצבו לואיג’י, דויד וליאונרד כשחיוכים רחבים שרועים על פניהם.

—איפוא אנחנו? — שאלתי בקול צרוד.

—הבט למעלה! — אמר דויד.

העיפותי מבט, מעלי התנשא מגדל הזבובים, אותו מגדל עתיק ששימש כעמדת פיקוח, על היוצאים והנכנסים לנמל,

—זה טוב — מילמלתי — זה פשוט טוב…

* * *

שעת ערב הגיעה.

במרוצת הזמן, שחלף מאז נחלצנו כולנו דרך אותה מנהרה תת־קרקעית, בוצעו בעכו פעולות הצלה רבות וזריזות. תוך מחצית השעה מאז גילוי הפירצה בוצעה בה חסימה יציבה ומי הים חדלו מלזרום דרכה. בעת ובעונה אחת הובאו מכונות שאיבה גדולות, שהחלו מיד לשאוב את המים מהעיר הרומאית, כדי למנוע התמוטטויות נוספות. עד לשעות בוקר יום המחרת תושלמנה פעולות רבות ובצהרי היום כבר יעלה בידי תושבי עכו העתיקה לחזור לבתי מגוריהם, ללא חשש של פגיעה.

נתקבלנו כגיבורים על־ידי ראש העיר וחבר נכבדיו שהמתינו לנו בהתרגשות, שלא יכלו לכסות עליה. הפגישה הנרגשת התקיימה כאשר הובאנו במכונית משטרתית לארמון הצלבני, אך צהלתם של שני הארכיאולוגים, נועם תיבון ומר גינדין נעמה לי מכל. בעוד שמר גינדין החל לבדוק מטבעותיו אחת אחרי השניה, כשאינו חודל מלהמטיר על ראשי דברי תודה, עמד נועם תיבון כשהוא לופת בידיו את האלה, ומציגה בחדווה לעיני כל.

—הביטו בה, בנערה שלי — אמר בהתפעלות — הביטו וראו עד מה היא מקסימה, הגברת הקשישה!

האלה עשתורת חזרה למקור מחצבתה, לעכו העתיקה. נועם תיבון, עדיין נרגש ונסער, פנה למנהל המוזיאון והושיט לו את האלה.

— מר גינדין — אמר הארכיאולוג הנודע בקול נרגש — אתה צדקת. מקומה של עשתורת זאת בעכו. לאחר גלגוליה הרבים היא ראויה למנוחה. קבל אותה מידי.

עוד שני הארכיאולוגים שוקעים בשיחת רעים, ואנחנו פנינו ליציאה, בחברתם של סגן־ניצב עופר וראש העיר מר גלילי. סגן־ניצב עופר ביקש לדעת כיצד הפירצה, שהיתה חסומה היטב במשך אלפי שנים, נכנעה פתאום ללחץ הסערה.

—ההסבר הוא פשוט למדי — אמר דויד גל — מנהרת־בטחון זאת היתה תמיד חסומה על־ידי סלעים, ונועדה לשימוש רק בשעת סכנה לתושבי העיר. במשך אלפי שנים לא נגע בה איש, וקרוב לוודאי שגם לא היתה מתגלה, אלמלא אורסלי פרימה.

—מה לו ולפירצה? — תמה קצין המשטרה.

—אין לי צל של ספק שכעת תוכל להבין — חייך דויד — ספינת המרוץ של הכנופיה, שהתרסקה בעוצמה אדירה על־גבי הסלע של מגדל הזבובים, מוטטה את הסלעים החוסמים. הם לא עמדו במכה האדירה שהונחתה עליהם. אחר־כך באה הסערה, השלימה את המלאכה והגלים פרצו דרך על נקלה.

—כך הוא הדבר — אמר אנריקו — אורסלי פרימה חרץ גורלו במו ידיו. משמיים נגזר הדבר.

אלה תהפוכות גורלו של אדם.

ברם, בשעה שידידי השלימו מלאכתם במבצע הקשה הזה, עדין ציפתה לי דרך ארוכה עד לסיום הפרשה. כעת צריך הייתי למלא את הבטחתי לעורך העתון שלי. מיד עם שובנו לספינה הלבנה העוגנת בנמל חיפה התקשרתי עם המערכת וביקשתי לדבר עם העורך.

—ובכן, איתן, מה מתרחש שם, בעכו? — שאל העורך — הגיעו אלי שמועות בדבר אסון שקרה בעיר, במימדים רציניים.

—כמעט, אדוני, כמעט כך — אמרתי — עכו העתיקה התחילה לשקוע…

—מה! — קרא העורך הנדהם — ספר לי!

—עליך להתאזר הפעם בסבלנות — חייכתי — זהו סיפור ארוך, בו מתגלגלת יריעת תולדות העיר מיומה הראשון ועד עתה. עוד הלילה אתחיל בכתיבת סדרת המאמרים שביקשת. אך כבר עכשיו אני יכול לומר לך דבר אחד…

מהו?

—עכו כבר איננה שוקעת. העיר ניצלה.

סוף