רקע
עמוס אריכא
אש זרה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מעריב; 2007

 

נובמבר 2004

1

הטלפון של יגאל שדות, סוכן מוסד שנמנה עם אנשי השגרירות הישראלית בפריז, השיג את יעקב זיו, גימלאי זקן מבכירי המוסד, בשעה שש בבוקר יום שלישי, תשעה בנובמבר. זיו לגם קפה מריר כשהוא רובץ כהרגלו בכיסא הנכים המיוחד שלו בו השתמש ברוב שעותיו בבית. טכנאי של המוסד שיפר במרוצת השנים את הכיסא, התקין בו מנוע חשמלי ואיפשר לזיו להפעילו בתנוחות שונות, להרימו ולהורידו כרצונו; אפילו להתאימו לשיעורם של אותם שני כיסאות תלת⁻רגליים צרים וגבוהים שהיו סמוכים למשטח השיש הצמוד לחלון חזית ביתו, דרכו נהג להתבונן בנעשה ברחובו הצדדי והשקט בצהלה. כשהיה יוצא מהבית היה דודיק עוזרו מעלה למסחרית שלו את הכיסא דרך הדלתות האחוריות. אבל בדרך כלל בהיותו מחוץ לבית התעקש לדדות כשהוא מסתייע בקביו. זקיפות קומתו נחשבה מאוד בעיניו.

פעם, לפני שנפצע ואיבד רגל וחצי כפי שתאר את מצבו כשנדרש לכך, נהג לשבת על אחד משני הכיסאות בצדה של מירה אשתו המנוחה כשהיא מעיינת בעיתון ‘דבר’ שלה והוא ב’הארץ' שלו; היא צוחקת מקריקטורה של אריה נבון והוא מִשל יוסף בס. משהתאלמן ובתם עברה לדירה משלה, נותר לבדו בבית הקטן ולאחר הפרישה שנכפתה עליו לפני שלוש שנים כשמלאו לו שבעים, התמכר לעיון בעיתונים, להקשבה לתוכניות פטפטת שונות ברדיו ולצפיה בטלויזיה, בעיקר בחדשות. כאילו אסור היה לו להחמיץ שמץ ידיעה מהנעשה. אחרת חש עצמו באמת כנכה שחייו מאוסים.

הברקה אחת שלו שסייעה להחזירו לשרות לעוד איזה פרק זמן, היא שהצילה אותו משקיעה איטית למלכודת סופנית של זיקנה מנוולת. ההזדמנות האחרונה שנקלעה לפניו איפשרה לו להפגין את יכולתו כרב⁻אמן הנוהג לפעול מאחורי הקלעים של אלמוניות וחשאיות גמורה. אבל עדיין, בכל בוקר הקפיד ללגום את הקפה הראשון שלו מול חלון המטבח כמו בחייו עם מירה אהובתו, כאילו היא ממשיכה לשבת בצדו.

כששמע את הצלצול התובעני של הטלפון עדיין עיין ב’דבר המערכת' מבלי לגרוע את מבטו מהעיתון הפרוש לפניו. לחץ על כפתור מערכת ההגברה שנועדה לשחרר אותו מהצורך באחיזת טלפונים, וגידף באכזבה כשהמערכת הבלתי⁻צפויה בזמן האחרון שוב לא הגיבה, והוא נאלץ למשוך אליו את השפופרת. מחמת שמיעתו שלקתה בשנים האחרונות, הוא זיהה רק לאחר רגע את קולו המנומנם של יגאל שדות.

“ערפאת נגמר לפני שעות אחדות,” דיווח יגאל בקול מנומנם.

“אתה בטוח?”

“סופי,” אישר יגאל, “ראיתי אותו בבית החולים והוא היה מת לגמרי.”

תשובה אופיינית, חשב זיו. היגאל הזה באמת הוכיח את אמיתות ההמלצה החמה שהיתה עליו. בן⁻אדם בעל קשרים מפתיעים. יכול היה להגיע כמעט לכל מקום שנדרש ובלבד שישיג את שלו. ככל שלמד להכיר אותו על⁻פי מבחן התוצאות, כן היה זיו שבע רצון מצירופו ליחידה המיוחדת שבימים אלה ממש השלים את הקמתה בעזרתה של נעמי רגב. המתאמת בין לשכת ראש הממשלה לקהילת המודיעין, שהזינה אותו במידע מפתיע ומדאיג ביותר. חייב היה לה תודה עמוקה על שהציתה בתוכו מחדש את הרצון לעשות עוד משהו, בשביל אותה מדינה שלו, שאהב אותה עד כלות רק מתוך הרגל מחורבן.

“בתקשורת אין אפילו רמז של הודעה רשמית על המוות הזה,” הוא העיר והוסיף בערבית, “כּל כּאלב ביג’י יומו.”

יגאל השמיע צחקוק רך. “זה מפני שמבחינת אשתו סוהא, בשלב הזה טוב ערפאת מת חי מערפאת חי מת.”

“במלים אחרות עוד לא ניתקו אותו ממכונת ההנשמה. אז ההצגה נמשכת?” זיו הדליק סיגריה, פלט עשן ומילמל משהו על אשתו של ערפאת שעושה כרצונה. כמעט שבועיים עברו מיום שהוציאו את הראיס, חולה ומבולבל מהמוקטעה ברמאללה, והעבירו אותו בבהילות לבית החולים הצבאי ‘פרסי’ בפריז.

“עוד איך נמשכת,” יגאל שדות גיחך. הצוות הרפואי בבית החולים המשיך להסתיר את האמת כדרישתה של סוהא שבחסות פטרונה, נשיא צרפת, זרתה אימים על כל מקורבי הראיס. הפארסה הלכה והקצינה כל עוד סוהא לא סיכמה את פרטי חלוקת שלל הירושה הגדולה בינה לבין הרשות הפלשתינאית.

בעוד שדות משלים פרטים על הדרך בה הצליח לחדור לבית החולים למרות השמירה ההדוקה, המשיך זיו לעיין ב’דבר המערכת' שהתמקד בשאלה אם בעקבות מותו הצפוי של יאסר ערפאת ישנה ראש הממשלה את תוכניתו להתנתקות חד⁻צדדית מרצועת עזה, שחייבה עקירת ישובי גוש קטיף. התוכנית התסיסה את הארץ כאילו ירד עליה אבל כבד. האווירה העכורה שהתעבתה מיום ליום הזכירה לזיו את הימים הדחוסים שקדמו לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. גם הפעם נתגלו במקומות שונים סיסמאות הקוראות לחיסולו של ראש הממשלה. כרזות ענק בנוסח ‘רבין מחכה לך’, נתלו מעל גשרי הכבישים המרכזיים.

אפילו רבנים רודפי⁻תורה היו שותפים להתלהמות המסוכנת, וארסיותם נקלטה בקרב חוגים שמסוגלים היו להוציא מתוכם רוצחים אידיאולוגים והחשש לשלומו של ראש הממשלה התגבר, בעיקר נוכח חולשת האגף לאבטחת אישים שסבל מחסרונו של כוח⁻אדם מתאים. על רקע אותה הסתה ארסית ובעידודה של נעמי רגב נפגש זיו לבקשתו עם ראש הממשלה – חברו מילדות – והציע לחזק את מעגלי האבטחה האישית שלו באמצעות גיוס לשרות⁻חירום של סוכנים מהעבר, שניתן יהיה להפעילם גם בנושאים שונים שיצוצו על רקע השבר הגדול. חיזוקו של השב"כ בימים אלה, כך טען, הוא משימה לאומית.

“אני הראשון שאחזור,” הבטיח זיו.

הוא לא שכח את חיוכו הדק של ראש הממשלה שהעלה את עניין גילו המופלג, ולא היסס להזכיר לראש הממשלה, שהוא עצמו שהיה בן שבעים ושבע, מבוגר ממנו בארבע שנים ואיש לא שואל אותו אם הוא כשיר. אבל כמובן שלא היה זה רק עניין של גיל מפני שראש הממשלה התייחס בעיקר לנכותו שהחמירה עם השנים. ואילו הוא רטן כי הנכות הזאת שמעולם לא עצרה את פעילותו המסועפת עד לפרישתו, לא תעצור בעדו גם הפעם; ראשו נשאר מבריק כשהיה.

הפציעה המקוללת שראש הממשלה הזכיר אותה אירעה במלחמת ששת הימים, בשישים ושבע. הג’יפ שלו עלה על מוקש והוא איבד רגל אחת מעל לברך, ואילו את השנייה שהתרסקה מתחת לברך הצליחו רופאי תל⁻השומר להציל, אך השימוש בברך היחידה היה מוגבל וכפי שזיו נהג לומר כמלגלג על עצמו, שהיא תקועה בישבנו כמו מקל הליכה מחורבן שאי⁻אפשר לעקמו אלא רק לשוברו.

”משכתי את זה עד גיל שבעים," הוא אמר לראש הממשלה. “עד שנהייתי מוצג מוזיאוני שנשאר בשירות פעיל. לא רע לגמרי לקיטע מסוגי. אבל מגיע לי להמשך כשמדובר בך ובי.”

עלה בידו לקבל את הסכמת ראש הממשלה בנחיצות הגיוס המיוחד הזה, בעיקר כשהזכיר את המוני המדליפים לימין הקיצוני מתוך משרדי הממשלה בלי יוצא מהכלל, ולא התבייש להתמקד בעובדה שאפילו לשכתו של ראש הממשלה הפכה יעד ראשון במעלה לכל המדליפים. נוצר מצב מסוכן שסיכומי כל דיון חשוב להתקיים וכל החלטה שהתקבלה בחדרי חדרים הגיעו מיד להנהגת המתנחלים ביהודה ושומרון, ומשם קצרה היתה הדרך להעביר את תמציתם גם לקבוצות קצוניות ביותר, להן היתה רק סמכות עליונה אחת, הרב הגאון איסר מנדלסון מבני ברק.

בעיקר הוטרד זיו מאותם אלה שכּונו “פותחי הדלתות”, אלה שהיו נכנסים ויוצאים בלשכת ראש הממשלה כעושים בביתם, כפי שנעמי התלוננה. לא היתה דלת אחת נעולה מפניהם. הבולט שבהם היה אותו סשה רשבסקי, יקיר המתנחלים, שנחשב בעל מעמד מיוחד בחוגי הימין המשיחי ובן בית מקובל בחצרו של איסר מנדלסון. שמו של רשבסקי היה מוכר לו עוד לפני עשרות שנים. כשפעל בשנות השישים המוקדמות כסוכן בכיר של המוסד בשגרירות ישראל במוסקבה. רשבסקי היה אז נער, מצעירי הסירובניקים המקורבים לאנדרי סחרוב, פעיל זכויות האדם. אלא שמקור נוסף שלו ונכבד עד מאוד בעיניו, אישר את חשדותיה של נעמי ואף חיזק אותן בהצביעו על הקשר ההדוק שבין רשבסקי עם המאפיה הרוסית, האוליגרכים המיליארדרים, ומעל כל אלה עם האיש שבקרמלין, שדחף להחזיר לרוסיה את מעמדה הבכיר במזרח התיכון שאבד לה בימי התפרקותה של ברית המועצות.

יכולתו של רשבסקי לגייס סכומי עתק מתורמים ברחבי העולם לטובת המתנחלים. הקנתה לו בקרבם עמדת השפעה נדירה עד שנחשב כמלך בגדודו. אבל המקור של זיו ציין כי האינטרפול ומשטרת ישראל מנהלים חקירה מסועפת לבקשת הבנק העולמי, שהתמקדה ברשבסקי בחשד שההתרמות שימשו לו כיסוי להלבנת מילארדים של דולרים שחורים, שהוברחו על⁻ידו מרוסיה לסניפי בנקים בישראל ומשם הופצו למוקדים נוספים בעולם. במקביל טען אותו מקור שרשבסקי תומך בכספים רבים בישיבות קיצוניות ובמימון פעילותם של מקורבים לארגוני טרור יהודי, ולא רק מסיבות שנובעות מאהבת ההתנחלות. אמרו כי על רקע זה היה גם יוצא ובא בחצרו של הרב איסר מנדלסון, שתמך בקבוצות האלה, ביניהן שתיים שנודעו בשאיפתן לפגוע במיתחם הקדוש בהר הבית, אלחרם אלשריף, ולזרז הקמת בית המקדש השלישי.

לעתים חשב זיו על רשבסקי במושגים של עכביש ענק הטווה רשת שמקיפה עולם ומלואו. לעתים חשב עליו כעל נחש ארסי שצריך לרוצץ בהקדם את ראשו. נעמי שיכנעה אותו שחקירה מקיפה וחכמה סביב רשבסקי וכספיו עלולה להפתיע במידע בעל חשיבות, ואולי אף לחרוץ את גורל ראש הממשלה. זו היתה דרכו של זיו מכבר. להניח אצבע על נקודה שאחרים התעלמו ממנה.

סביב נקודת מוצא זאת הוא החל מהרגע הראשון להגביר את פעילותו תוך הקפדה כמעט מוחלטת על מידור יחידתו מהמערכת, במגמה לבלום הדלפות, או כפי שאמר – לכבות במהירות ניצוץ ראשון של בערה מסוכנת. לצורך זה הפך את ביתו הפרטי בצהלה למטה היחידה חסרת השם והזיהוי. ראשי מערכת הביטחון שצריכים היו להיות מודעים לקיומה – בעיקר משום שהתבקשו להגיש סיוע שידרש על⁻ידו – כינו אותה מאז בפשטות, ‘יחידת זיו’ ולא יותר. רוב האנשים שרתם לעניין נחשבו לגיוסי חוץ. רק בודדים מאלו שהומלצו על⁻ידי נעמי במהלך הקמת היחידה, היו פעילי מוסד ושב"כ שאי⁻אפשר היה בלעדיהם ומהימנותם היתה מוכחת מעל לכל חשד. בין אלה נמצא יגאל שדות, הסוכן מפריז שהתבקש על⁻ידו לאתר את המלון בו נהג רשבסקי להתגורר בהיותו בפריז. שדות איתר את המלון ברו⁻דה⁻ריבולי וכעת שאל אם ידוע לזיו מתי רשבסקי עומד לצאת מהארץ.

“אף פעם אנחנו לא יודעים. חמקמק כמו צלופח. חשבתי שאתה תברר אם יש רישום הזמנה בבית המלון שלו,” העיר זיו.

“אין ולא יהיה רישום כזה ב’הוטל דה ניס'. הסוויטה שלו נשכרה על בסיס חודשי ועומדת לרשותו בכל רגע.”

“גם כאן הוא מחפה על כל צעד שלו,” ציין זיו. “אנחנו יכולים לדעת על יציאתו רק כשזה קורה. הוא מחזיק בכרטיס פתוח לכל יעד ולכל טיסה. אבל בנתב”ג יש לנו עיניים ואוזניים. כשאדע משהו אז תדע."

“זה לא ג’וב לאיש אחד, יעקב…”

תקבל עזרה," חתך זיו, “בקרוב.”

שדות שנודע בכינוי ‘עכבר העיר’ משום שאיש לא הכיר כמותו את פריז שאינה גלויה לעין, היה במחצית שנות השלושים שלו והג’וב הרשמי שלו היה עוזר לנספח לתרבות. הכיסוי הזה של יגאל שדות התקבל היטב בקרב הישראלים בפריז בגלל היותו משורר וסופר מוערך. זיו מעולם לא שכח את התרשמותו הראשונה ממנו: למך לכל דבר; מתהלך היה כשראשו הגדול נוטה קצת לצד כתפוס מחשבות וקרחתו שפגעה בו בתחילת שנות העשרים שלו התפשת במהירות לאחור, היכן שצימח רעמה של שיער בגוון חום⁻צהבהב עד לכתפיו המכונסות. את האיש הזה החליט זיו שהוא צריך להפקיע לרשותו לאיזה זמן, ושיקדיש את כל זמנו לשליח שקבע לפריס בכדי לדבוק ברשבסקי. מהרגע הראשון לא הצטער על ההשתדכות הזאת. שדות ראוי היה לכל עזרה שביקש.

במרוצת היומיים הבאים השלים זיו את צירופם של עוד מספר אנשים וקיווה כי יעלה בידו להחזיר לאותו תלם את אביתר בנדור, האיש בו בטח כאילו מדובר בו עצמו. אביתר היה חניכו מהעבר הרחוק שהחליף את עולם הביון בעולם האוניברסיטאי. לא פעם, עד לפרישתו של זיו לגימלאות, הוא נהג לגייסו לעונות קצרות, כשנזקק למישהו שמסוגל לשמש כרגליו, אבל גם בעל ראש כשלו. הפעם, מחמת עיסוקיו בפתיחת תערוכה חדשה בגלריה האמנותית של אוניברסיטת תל⁻אביב, אותה ניהל בשנים האחרונות, ניסה אביתר לדחותו. אבל הוא לא הרפה ממנו ושיתף אותו בכל חומר שהתקבל ביחידה בכל שלבי הקמתה, והתקרב ליעד שביקש ממנו זמן קצר לאחר חצות בלילה שבין יום רביעי לחמישי, אחד⁻עשר בנובמבר, להגיע בבוקר לנתב"ג ולקבל פני עמיתה ותיקה מהסי.אי.יי., נינה פוסטר, שתגיע מהתחנה שלה בשגרירות ארצות⁻הברית בלונדון. פיתיון שאביתר בלע אותו בתענוג.

“היא קודמה לתפקיד המקשרת בין הסי.אי.איי. לבין קונדליסה רייס,” הסביר זיו, “במלים אחרות, עוזרת אישית של שרת החוץ, אחרי שקולין פאוול ישחרר את הלשכה שלו. נינה תהיה האגף האמריקני שלנו, אם אין לך התנגדות.”

הלגלוג הדק של זיו נקלט היטב אצל אביתר. זיו היה זה ששלח אותו לסייע לאמריקנים באיתור מקורות מידע חדשים בלב עיראק לפני מבצע ‘סופת המדבר’, ואשת הקשר שלו עם העמיתים האמריקנים היתה נינה, אז עדיין סוכנת שטח כמותו. במרוצת השנים שלושתם שיתפו פעולה באירועים נוספים ועל הידידות ההדוקה הזאת בנה זיו.

בסדר, אגיע לנתב“ג,” אמר אביתר ולאחר הרהור קצר, הוסיף את מה שנעם לזיו לשמוע: “אני משער שזה אומר שאני בפנים.”

,אמרת אז אמרת," סיכם זיו.

את יתר שעות הלילה עשה זיו ליד מכתבתו בחדר האורחים. הוא חזר ועבר על המבנה של היחידה, ציין את המשימות ההתחלתיות ורשם בצידן את שמות האנשים שחשב למתאימים, איש על⁻פי סגולותיו ונסיונו. בכוונתו היה ליצור רשת צפופה ככל שניתן שתקיף את מלוא פעילותו של רשבסקי, והוא יֵדע בכל דקה היכן הם נמצאים ובמה הם מתמקדים.

דקות אחדות לפני השעה שש הוא שמע בגלי צה"ל שעדנה בר⁻יותם, מראיינת בכירה, עומדת לראיין שר בכיר בקשר להודעה רשמית על מותו של ערפאת שהתפרסמה רק לפני זמן קצר, למרות שסיים את חייו לפני יומיים. בהודעת המוות שהוציא דובר בית החולים ‘פרסי’ לא היה כל חידוש מבחינתו של זיו, אבל בהמשך הוא מצא עניין מיוחד באיזכור שהיא גם תראיין את הרב מויש יבין, מקורבו של הרב איסר מנדלסון. רק לפני ימים אחדים עורר מויש יבין סערה כשרמז בהופעה בטלוויזיה, בשמו של הרב הישיש, שאדם העומד לעקור יהודי מביתו, חל עליו דין מוסר ואינו ראוי לזכות באריכות ימים, ודי לחכימא ברמיזא לשטיא בכורמיזא, כך סיים.

זיו תהה מה עוד נתכוון לחדש יבין בשמו של מנדלסון וחשב שהוא צריך לשתף בידיעה הזאת גם את אביתר, בגלל הקשר ההדוק בין הקיצוניים המוטרפים האלה לבין רשבסקי, שנחשב לשר האוצר שלהם. מרגע זה התייחס לאביתר ככלי מרכזי בסבך התוכניות שרקם.

לא רק הוא בלבד חזר מהכפור.

*

אביתר בנדור שרת במוסד שנים מעטות. הוא טעם את המודיעין האלקטרוני באגף ‘נביעות’, נעשה איש ‘צומת’ באגף שהתמקד בהפעלת סוכנים ברחבי⁻עולם, היה לאחד הבכירים באגף המבצעים ‘מצדה’ ואפילו השתתף בפעולות של יחידת המחסלים ‘כידון’ ובכל תפקיד זכה בהערכה. לאורך דרכו היה כפוף ליעקב זיו שרצה בו לידו גם כשעבר מתפקיד לתפקיד. זיו האמין שאביתר יישאר לצדו עד שיבוא יום ויחליף אותו, ואולי אף יגיע לתפקיד היותר בכיר, ראש המוסד. כשרצה זיו להשיג משהו הוא לא ידע מעצורים. אלא שאביתר התעקש לפרוש ולהמיר עולם בעולם כשהתמחה בתולדות האמנות הארץ⁻ישראלית. רק משנדרש לסייע התפנה מעיסוקיו האקדמאים לתרום משהו משלו.

שוב היה על אביתר להתרגל מחשבה שיהיה עליו להיפרד לאיזשהו זמן מהבית בו התגורר בשכירות, מפני שגם בפעם הזאת היה מדובר בפעילות שתתבצע כבעבר בעיקר בארצות אחרות. הבית בן שתי הקומות היה מהראשונים שנבנו מעל המצוק הגבוה של חוף ארסוף, הנמתח בן אדמות קיבוץ שפיים בצפון לבין אדמות רשפון בדרום, וממנו נחשף במלואו עד לאופק הנוף המרהיב של הים. הוא קנה את לבו של אביתר בפשטות סגנון הבאוהאוז הצנוע שלו שהבדילו מהחוילות המגלומניות שהוקמו בקרבתו במרוצת השנים.

לאחר השיחה הקצרה עם זיו בעניין נינה פוסטר, הוא לקח לעצמו פסק⁻שינה והתעורר בארבע בבוקר כדי להשלים מאמר שהתחייב להעביר למערכת ‘מותר’, השנתון של הפקולטה לאומנויות באוניברסיטת תל⁻אביב, והתמקד בהליכי בחירת יצירות בידי האמנים שהשתתפו בתערוכה הראשונה של ‘אופקים חדשים’ בנובמבר ארבעים ושמונה. כשסיים את המאמר היתה השעה עשרה לשש ואילו הטיסה של נינה פוסטר, ‘אל⁻על’ 318, אמורה היתה לנחות בשמונה. היה לפניו זמן להתקלח ולנוח שעה קלה תוך שהוא מקשיב לתוכנית הבוקר בגלי צה"ל.

כשיצא מהמקלחת המרעננת השיג אותו הטלפון של זיו.

“אתה במקרה על גל”ץ? שאל.

“במקרה. למה?”

“היא הולכת עוד מעט לשפד את הרב מויש יבין…”

כדרכו שיער זיו שבן⁻שיחו קלט כוונה וידע על מי ומה דיבר וניתק את הקשר כמתפנה לעניינים בוערים אחרים. אביתר חייך לעצמו ונכנס למטבח להכין ארוחת בוקר, תוך שהוא מקשיב לדיבור הקולח והחד של השדרנית. תחילה שמע את דבריו של שר החוץ על סוף עידן ערפאת, המראיינת שאלה אם יש אפשרות שלאור שינוי בהנהגה הפלשתינאית תעצר תוכנית פינוי גוש קטיף ואולי אף תבוטל. השר קבע שראוי להפנות את השאלה לראש הממשלה עצמו, אבל בינתיים נידב השערה שמי שמחכה לזיגזוג כתוצאה מהמוות הזה טועה ומטעה, וראש הממשלה נחוש בדעתו לקבוע מדיניות בהתאם לצרכיה של המדינה.

‘על הבוקר’ נחשבה לתוכנית מובילה הודות לחריפותה של המראיינת. סגנונה היה לעתים מחוספס ואפילו אלים בגלל חיתוך דיבורה וצבע קולה התוקפני, אבל אביתר דווקא חיבב את הקול החורקני שלה ואת יכולתה להפשיט בלי רחמים את המרואיינים. מראיינת שידעה איך לקרוע מעליהם מסיכות, מהעמדת⁻פנים יהירה ועד להיתממות, כשהיא חושפת את פגיעותם ולעתים גם את מלוא עליבותם.

התוכנית הפכה לזירת התגוששות לשונית בוטה ברגע בו עלה לשידור הרב יבין. תחילה פתחה המראיינת בתיאור אירועי הלילה האחרון אותו הגדירה כ’ליל הצמיגים', כשלצמתים מרכזיים בכבישים בינעירוניים פרצו מאות מבני נוער הגבעות ושיבשו את התחבורה במשך שעות, תוך התכתשות עם אנשי כוחות הביטחון והצתת מאות צמיגים שנאספו מבעוד מועד. היא רצתה לדעת איך מתייחס הרב לנערים ונערות שאינם מקבלים עליהם מרות, להוציא כמובן ציות עיוור לרב יבין עצמו. ההתקפה המחושבת שלה לא הוציאה מכליו את הרב הידוע במזגו הסוער. הפעם נשלח לדבר בשמו של רבו, ולכן הקפיד שלא לצאת מהגבולות. הוא התאפק והדף את דורסנותה כשהוא נזהר מלספק לה כותרות להרחבת החזית. שלא כדרכו, בשקט ובנועם, הסביר את עוצמת אהבת הארץ של אותם בני נוער שאינם רוצים להיעקר מאדמתם בגוש קטיף, והיא שגורמת להם להזעיק לדבריו שמים וארץ, ובסך הכל מה שקרה בצמתים הוא ביטוי לרוח דמוקרטית אמיתית.

“האם זה כולל הבנה עמוקה כזאת גם לאיומים מפורשים על חייו של ראש הממשלה?” היא שאלה, “או חצי מוסווים, כפי שהתרשמנו לפני ימים אחדים מדברים שאתה עצמך אמרת?”

לרגע השתררה שתיקה ואביתר חשב על יבין בעל הפתיל הקצר המנסה לגבור על דחף הזעם להגיב בבוטות כדרכו.

“לא צריך להתייחס בקשיחות למעשי נערים שהכאב של ההתנתקות מבתיהם וחלומותיהם מעביר אותם על⁻דעתם, ולא צריך לשפוך שמן למדורה בוערת. אבל למרות הכל הרב מסתייג מהתנהגות כזאת,” הדגיש יבין וקבע בנחרצות כי הרב מנדלסון מתנער משימוש באלימות כאלימות להשגת יעדים ובוודאי מתרחק אפילו ממחשבה על רצח, ובכלל אין להעלות על הדעת רצח של יהודי בידי יהודי.

האמירה הזאת של מויש יבין היתה עילת בואו לאולפן. להעביר מסר ברור בשם הרב מנדלסון שייקלט אצל הגורמים הקיצוניים, מנוער הגבעות ועד לשותפים בהתארגנויות רצחניות, אבל גם באוזני המעורבים האחרים, אלה המשתייכים למקבלי החלטות של המערכת. שידעו כי הרב יראה בחומרה את מי שפורץ גדר.

היא תהתה: “מה גרם לרב מנדלסון להתמקד פתאום בדבר כל⁻כך מובן? כולנו יודעים שחיי אדם הם ערך מקודש ביהדות. מעבר למלים שאמרת, אדוני, איך מפרשים את כוונת הרב מנדלסון?”

“אמר את שאמר ואין מפורש מזה. תורת משה.”

היא המשיכה להציק לו: “אנחנו פשוטי⁻עם, הרב יבין, ומבחינתנו מדובר בהוראת ‘לא תרצח’ כציווי אוניברסאלי שמובן מאליו. אז בטח לרב יש כוונה נסתרת משלו ואולי תואיל לעזור ולהאיר את עינינו? ואיך יבינו אותו אלה שנחשבים מסיבה כלשהי לחרשים, שוטים וקטנים?”

“אני לא מבין אותך!”. הוא היה נרגז, אולי מפני שדווקא כן הבין את שרמזה.

“אתה מבין אותי טוב מאוד,” היא התגרתה בו, “רק לפני ימים אחדים אמרת לאחד העיתונאים משהו שמשתמע כאילו הרב דוחה ביקורת על רבנים הקוראים לפגוע בראש הממשלה…” כשרצתה ידעה להכשיל אבל הרב יבין שיסע אותה כשהתפרץ לדבריה.

“אני חוזר ומדגיש,” הוא נהם בקול צורם שנצרד מזעם, “זה כמו שהרב גזר שאסור ליהודי לעקור יהודי בארץ⁻ישראל, כך בא ופסק שאסור שיהודי ישלח יד בנפשו של יהודי. זה סותר את רוחה של היהדות ועל זה חל איסור וזהו זה. המבין יבין. ואידך זיל גמור…” וקולו נדם כאילו נמלט מהאולפן.

אביתר הנמיך את הרדיו כשהסלולארי שלו התעורר.

“שמעת?” זה כל מה שזיו רצה לדעת.

“שמעתי”.

“כשתבין את ‘הכוונה’ של החכמים המתחכמים האלה אז תשתף גם אותי. זה לא היה סתם קשקוש.”

“קוץ באליה?”

“בדיוק,” הסכים זיו, “ועד שתמצא אותו – טפל בנינה.” הוא התנשף ומיד השלים מחשבה נוספת:

“וחשוב שתסכם כמה שיותר מהר חופשה בלתי מוגבלת מהאוניברסיטה.”

“זה לא יהיה מהיום למחר,” הסביר אביתר, “אני צריך לנקות שולחן עמוס אם אני יוצא ליותר מכמה ימים.”

“אני בטוח שתפתור את זה,” הגיב זיו וכדרכו התנתק בלי שלום או השמעת מילת סיום אחרת.

בשבע יצא מהבית והרחיב ריאותיו כשנשם בהנאה את מליחות הים שנשאה אליו רוח נובמבר. משהתיישב על מושבו ופתח את החלון, חזרה הרוח לפרוע את תלתלי שיבתו המקדימה שהדגישה את מראהו הצעיר מכפי שנותיו. בן ארבעים ואחת היה.

תוך נסיעה לנתב"ג, חזר וחשב על נינה היפה והסוערת שכאילו מעולם לא דרכה על חוף בטוח ועדיין ממשיכה לחפש אחריו. זמן קצר לאחר שנפגשו זיהה אצלה שאפתנות רבה להצטיין בכל שעשתה תוך לקיחת סיכונים, והוא חשב שאותו דחף יצרי שלה להישגים בכל מחיר, יביא אותה למקומות רחוקים. אם לא יגבה ממנה עד אז מחיר יקר. תמיד נדמה היה לו שהיא נמצאה בתנועה מתמדת על חבל דק ובכל שנייה משהו מיוחד קורה בעולמה, שכמו עומד להתפוצץ. אבל חוסר המנוחה וההעזה החצופה שלה רק העצימו לדעתו את קסמה.

הקשר המקצועי שלהם הפך לידידות אמיצה, אך לא מעבר לזה, למרות שהם חיו בקרבה גדולה, כמעט כבני זוג לכל דבר במשך ימים רבים. היא לא הסתירה ממנו את נטייתה המינית וכעבור שנים כשהכיר את ידידתה הקרובה, קתרין פלאואר, הפסלת שחומת העור, קלט את עוצמת הקשר העדין והעמוק שבין האמנית הנחשבת ילידת וואשינגטון לבין היפהפייה הקריאולית מניו⁻אורלינס, לשם הגיעו אבות אבותיה של נינה ממאוריציוס. קתרין היתה להערכתו מהפסלים המובילים החדשים, ובתערוכה שאצר, ‘אירופה היום’, הוא הציג שלושה פסלים גדולים שלה.

במרוצת השנים הוא נפגש לעתים קרובות עם קתרין. זה קרה כמעט בכל פעם כשהגיע ללונדון להרצות על אמנות ישראל. בכל אחד מביקוריו התארח כבן⁻בית בסטודיו הגדול שלה שנמצא במבנה מקורי של כנסייה עתיקה, שבני קהילתה זנחו אותה ושנים רבות לא נמצא לה גואל עד שהופיעה קתרין ורכשה ואתו.

בימים הרבים שהוא עצמו התארח בכנסייה עקב מקרוב אחר עבודתה מתחילתו של פסל ועד לשלב גימורו. בדרך זו התקרב עוד יותר לרוח פסליה הגדולים החצובים מאבנים קשות והבעתם כשל בני⁻איים רחוקים, שעיניהם לטושות כמו מבטם חודר לנבכי מאורע כביר כלשהו. מכבר נתן דעתו לקיים לה תערוכת יחיד בגלריה האוניברסיטאית. אפילו פירסם רשימה ארוכה על עבודותיה, שעוררה עניין והצטרפה לשורת הערכותיהם של מבקרים נחשבים בקרב חוגי היוצרים. הוא קלט היטב את הצלילים הקמאים של קתרין העולים מפסליה והוקיר את הדרך בה שימרה בהם את המגע המחוספס, כמעט אלים, שהצביע על יכולתה להתמודד עם חומרים קשים אפילו כאבני בזלת קודרת.

הוא נקרע מהרהוריו כששמע את קול המפץ המטרטר של האופנוע הגדול שחלף על פניו. בהרף שנייה, הצליח להבחין בהארלי דייוידסון הישן נושן, כמעט מוצג מוזיאוני, אותו ראה פעמים אחדות בשולי החניון שלו במתחם האוניברסיטה. אמנם נמצאו עוד אופנועים כאלה בכבישי הארץ, אבל רק הכנפיים של אחד מהם זהרו בצבע אדום עז והוא מיד זיהה את הרוכב דק הגזרה שראשו מוגן על⁻ידי קסדה כחולה כהיא ולא כהוא, אדווה ארבל, סטודנטית מצודדת שנמנתה השנה עם תלמידיו.

“טיפוסית,” מילמל.

*

הוא קלט אותה שוב מיד כשנכנס לאולם המובדל של בית הנתיבות, לאחר שהציג את אישור הכניסה שהוכן עבורו בהתאם להנחייתו של זיו. היא עמדה בצד אחד המעברים מהם יוצאים הנוסעים שהגיעו במחלקה הראשונה ומבטה העירני משוטט סביב כבולש אחרי משהו חורג משיגרה. היא חייכה כשמבטיהם נקשרו.

“בוקר טוב, אדוני המורה,” אמרה ולקולה היה גוון ידידותי, אלא שהוא דימה שקלט גם נימה מאתגרת של דרך עלמה בגבר.

“הלו, סטודנטית” הוא בחן את קומתה התמירה. כמעט גבוהה היתה כמותו. עד לרגע זה תמיד ראה אותה ממרחק מסוים ולא מקרבה שכזאת. נוהגת היתה להיעלם אחר הרצאותיו כאילו לא מצאה בו עניין מעבר לנדרש לה, למרות שפעמים אחדות קשר אתה מבט ממושך ובאותם רגעים נדמה היה לו שהוא מדבר בשבילה בלבד והיא מתמקדת בו. אבל היא לא נמנתה עם אותם סטודנטים שצבאו עליו אחרי הרצאותיו לבירור נושאים שרק נגע בהם ולא הרחיב. “מחכה למישהו?” שאל בנימוס.

אני שייכת לעמלים," היא צחקה בפה מלא ושיניה תואמות ושלמות ואילו הכחול העמוק של עיניה נראה כמעט שחור.

“ביטחון, הה?”

היא קלטה את האירוניה. “יש לך הבחנה מקצועית בעניין,” לגלגה, “אחרת לא היית נכנס חופשי⁻חופשי לאזור הזה.”

“עין חדה,” אמר והתרחק. אבל תוך כדי הרחבת צעד הפנה להרף⁻מבט את ראשו לאחור וראה אותה ממוקדת בנוסעים שחלפו על פניה.

המטוס של ‘אל⁻על’ איחר לנחות ברגעים אחדים ונינה פוסטר ראתה אותו מיד עם כניסתה לאולם הנוסעים. בנקל איתרה אותו בולט מבין האחרים באולם הגדול. היא אהבה את פניו הצנומים והשזופים שחשבה אותם לתנ"כיים, או כפי שהיא כינתה אותם, כנענים. הם היו ארוכים ומשקעיהם ובליטותיהם כמו מסותתים. פעם אפילו אמרה לו שמצאה בעיצובם תבנית קוביסטית המתאימה לאיזמלים של קתרין. הקו המצייר את הצדודית הברורה שלו אסף תחילה את בליטות המצח ומשם גלש להדגיש את האף הנשרי הצר שנחיריו מתרחבים. כאילו יש בו מתכונותיו של עוף דורסני, או כפי שידעה מפעילותם המשותפת ב’סופת המדבר' בתשעים ואחת, היה בן⁻דמותו של צייד שמי קדמוני, רזה כסגפן, גמיש כחתול מדבר עירני.

נינה לכדה את תשומת⁻לבו של אביתר.

היא חייכה לעברו תוך שהיא מנפנפת בידה והוא פנה וצעד לעברה. “השלום לצייד השמי?” שאלה.

“לצייד שלום,” הוא השיב כשהם התחבקו ושפתיו ריחפו מעל שפתיה, “האם שלום לגוגנית אשת המסתורין המהוללת?” כך כינה אותה ברגעים מסוימים כשהיו במדבר והיא היתה שזופה ולאור השמש הצהובה והצורבת נראתה כמי שנולדה ממכחוליו של גוגן.

“מה זה היה צריך להיות?” עיניה הבריקו כמהתלות, “אתה מתחיל לנשק כאיש השירות החשאי, קיים ולא קיים,” היא לגלגה והוא צחק.

כפות ידיה סגרו על כפותיו עד שיכול היה לחוש באצבעותיה הארוכות והחזקות. הוא התכופף ונישק את שתי כפותיה, חזר והזדקף ועיניהם כמעט בקו ישר. שלו כהות. שלה ירוקות וזוהרות.

“יכולנו לאהוב…” הוא התקשה לעצור בעד עצמו.

היא צחקה והזכירה לו כי מה שיכול היה להיות כבר שייך מזמן לאתמולים רחוקים, והוא יכול להציל את שארית כבודו האבוד אם ייקח אותה לשגרירות ברחוב הירקון בתל⁻אביב. כשתסיים שם סבב פגישות קצרות תסיע אותה מכונית של השגרירות לפגישתה הראשונה עם זיו.

“מה בדיוק קורה אצלכם, נינה?” הוא שאל לאחר שהגיף את דלת המושב הימני, עקף את המכונית והתיישב מאחורי ההגה.

היא משכה בכתפיה. “המצב הרותח כאן בארץ הוא שלנו לא פחות משלכם. נצטרך לשמור שהפקק יישאר בפי הבקבוק שבו תקועים הקיצוניים מכל הצדדים. בשביל זה אני כאן וזיו בטח עידכן אותך.”

“השמועה אומרת שקוּדמת.”

“אביתר,” היא חייכה, “אינך מצפה ממני שאסתור שמועה טובה שהתפרסמה כעובדה בכותרות של ה’ניו⁻יורק טיימס' ו’וואשינגטון פוסט'?”

הוא לא יכול היה שלא לחייך. תמיד אהב את השנינות שלה.

“ובכל זאת?” רצה לדעת הכל.

נינה העיפה בו מבט בוחן. “בוא נעזוב את הקידום שלי. אותי מעניין כרגע לדעת למה זיו מתמקד ברשבסקי.” עיניה הירוקות הבריקו כאילו חשבה על משהו מיוחד. “לא סתם יעקב זיו בחר בו כיעד מכל היעדים שיכול היה לבחור לעצמו. למה דווקא את איש הכספים?”

היעד של זיו לא היה זר לה. גם להם היה תיק עבה על סשה רשבסקי, והעניין המיוחד שלהם באיש הזה הצטלב במקרה ברגע המתאים עם העניין שגילה בו יעקב זיו. מבחינת זרועות הביטחון הלאומי האמריקני ניתן משקל מודיעיני מיוחד לקשרים של רשבסקי עם הבית הלבן. איש לא היה מאושר בצמרת הפיקוד מהקלות שבה הוא נכנס לבית הנשיא כמעט כדייר⁻משנה, בדומה לאותה דרך בה ולאדימיר פוטין פתח לפניו את הקרמלין. האמריקנים רצו גם להבהיר לעצמם את מי באמת משרת רשבסקי, נוכח הרוחות הקרות המנשבות בין וושינגטון למוסקבה, כמו בימי השיא של המתיחות שבין המזרח למערב.

“זיו יסביר את הנימוקים שלו טוב ממני…” הוא התחמק.

היא התבוננה בו. “עדיין ממשיך בשיטות שלו? שומר לעצמו את כל מה שהוא יודע ומתנהג כקמצן?”

“את מכירה אותו.”

“בכל זאת ספר לי מה שאתה יודע על רשבסקי.”

ברגעים הבאים היתה ממוקדת במה שהשמיע לה. יכול היה במבט חטוף לראות בפניה את המאמץ לעכל את העובדות ולנסות לחבר אותן לחומר שנמצא בתיקים שלה ולמציאות האפלה של ישראל אלפיים וארבע. רשבסקי הצטייר מדבריו כאחד האנשים המרכזיים של הימין הדתי, בעל מקורות כספיים בלתי⁻נדלים. מי שמסוגל לממן כל גוף פוליטי ואידיאולוגי שישרת את מגמותיו. מעורב בכל היאחזות של נוער הגבעות. בישיבות בהתנחלויות. בקבוצות קיצוניות שאינן בוחלות באלימות. אבל מצד שני קשה היה לגעת בו נוכח פרסומו העולמי כאחד מגדולי הלוחמים לקידום זכויות האדם בברית המועצות.

“איך אתה מסביר את הניגודים האלה?”

“יש בו באמת ניגודים שמעסיקים את זיו ואת מכירה את חושיו המחודדים,” הוא הסכים, “ואם תוסיפי לכל זה גם את העובדה שרשבסקי יודע לדאוג היטב גם לאינטרסים האישיים שלו, את מגלה גם פן של נהנתן בקנה מידה עולמי. העושר האישי שלו עצום.”

הוא נפרד מנינה בכניסה האחורית המאובטחת של השגרירות האמריקנית, מקום בו המתינו לה הנציגים הבכירים של הסי.אי.איי. המוצבים בתל⁻אביב, וסיכם לאסוף אותה בערב מביתו של זיו לארוחה במסעדה הודית באזור התעשייה בהרצליה⁻פיתוח. משם יסיע אותה לבית האורחים של השגרירות ברחוב ווינגייט.

*

נינה הגיעה לצהלה בשעה שלוש אחרי הצהריים, לפגישתה הראשונה עם יעקב זיו, אותו לא ראתה שנים. הוא חיכה לה נשען על קביו ליד דלת ביתו הפתוחה לרווחה וממתין לחבק אותה ביד אחת, בעוד השנייה נתמכת היטב בקב החזק שכמו היכה שורש ברצפה.

“ברוכה הבאה,” אמר וקולו היה כתמיד יציב, אבל שניהם התרגשו.

הוא נראה זקן משהיה זכור לה ובכל זאת עדיין הרשים כאריה מלכותי בסתיו חייו, כך חשבה. אמנם צורתו נהייתה עוד יותר מרובעת בגלל כרסו שהתרחבה מחוסר תנועה מספקת, אך פניו נשארו עזי ביטוי כבעבר. למרות שפדחתו התפשטה, ראשו עדיין היה עטור תלתלים שעברם השחור מתגושש בהם עם גון הכסף. גבותיו העבותות נותרו שחורות כשהיו ואילו שפמו המטופח בנוסח המזרח, עם קצוות מרוטים כלפי מעלה, היה לבן ורק צהוב מניקוטין מתחת לחוטמו הרחב, בגלל הסיגריות שעד היום לא עשה מעשה להיפטר מהן.

הוא אימץ אותה אליו בחיבת⁻לב אמיתית. זיכרונות נדירים חיברו ביניהם. רק אחרי רגע ארוך הרפה ממנה ופלט כמתקשה לכלוא את המלים בתוכו, למראה פניה היפים שהשמש הנוטה מערבה הרטיטה עליהם בהרות אור רכות שנשרו דרך ענפי הפיקוס הצומח בצד הכניסה: “באלוהים, נינה, אביתר הגדיר אותך טוב מכולם, תמיד היית ילדת השמש.”

היא צחקה.

”אתה ואביתר!" הגיבה כגוערת, "הוא קורא לי האשה הגוגנית ואתה ילדת השמש. אז הנה לך חידון, יעקוב, לך מצא את ההבדלים.

זיו צחק כיוון שהוא ואביתר התכוונו למעשה לאותה מחמאה. הוא באמת חשב שהיא נמנית עם הנשים הכי יפות שראה. השנים רק הבשילו את היופי הקריאולי החושני שלה. העור הזהוב נשאר רענן כשהיה ועיניה הירוקות נדמו כאבני חן נדירות. הוא גילה לה מה שחולף בראשו והיא חבטה בעדינות בכתפו.

“היית ונשארת אשמאי זקן,” עקצה אותו.

“אולי ארכך אותך בעזרת כוסית וויסקי?”

לרגע היססה.

“לא תוכלי לסרב למה שאציע לך.”

לפני שנים, בעת ביקור נדיר שלו במטה הסי.אי.איי. בלנגלי שבמדינת וירג’יניה, שתה אצלה כוסית מהוויסקי המיוחד שלה שטעמו בא לחיכו כבושם נדיר, ואז השתטה ואמר לה שבארץ הוא שותה בכל יום בקבוק אחד כזה. היא צחקה וענתה שאם כך אז הוא כנראה יצרן של דולרים מזויפים, מפני שמחירו של בקבוק מגיע למאות דולרים. צחוקו העיד כי חשב שהיא הגזימה בכוונה להרשימו. אבל כשביקש מדודיק לקנות בקבוק לקראת בואה נדהם מהמחיר.היא לא טעתה ולא הטעתה.

הוא שלף אותו בזהירות מבר המשקאות שלו והניח אותו לפניה בגאווה. “עכשו נסי לסרב,” התגרה בה, “קריאולית מקסימה שלי.”

מנגד עמד הבקבוק המעוטר בתווית היוקרתית של ‘בלו לייבל’.

נינה צחקה כמתמוגגת.

“אתה מושחת כמוני,” היא נהנתה מעצם העובדה שזכר וקיים כדרכו את שהבטיח, ועקבה אחריו כשהניח בצד את קביו, התיישב בכיסאו ומזג את הוויסקי המשובח לשתי הכוסות. היא נשמה במתינות את הניחוח העדין והניחה את הכוס לפניה מבלי שנגעה במשקה. שוב חזרה וקרבה אותו לחוטמה הישר ושאפה את הריח שמענג חושים. טעמה ממנו מעט כשהיא מניחה לטיפות הבודדות לעטוף במעטפת דקיקה את לשונה וכותלי חלל הפה. משהכינה עצמה כראוי, לגמה לגימה של ממש וזיו שעקב אחרי כל שלב מהפולחן הזה, התנשם עמוקות והביט בה כמבקש לקרוא תשובתה מעל שפתיה.

נינה לא אמרה מלה רק הנהנה כמאשרת ועיניה נצצו.

“לחייך”" אמר והרים את הכוס שלו והצטרף אליה.

משהשלים לגימת⁻נימוסין ראשונה גיחך כשהודה שתיכנן את המבוא הזה של הוויסקי המשובח, מפני שהפרקים הבאים יתמקדו בחומרים קשים לעיכול.

“בשביל זה אני כאן לעבוד כתף אל כתף,” העירה ולא מחתה כשחזר ומזג שוב מהבקבוק, “לא יזיק לאף אחד אם נשמש שוב שסתומי ביטחון נוספים מחוץ למעגלי האבטחה המוכרים.”

הוא צחק. “ידעת שאני כבר מחוץ למגרש…”

היא הנהנה. “כמובן שידעתי. אבל גם ידעתי שחזרת, יעקב.”

עיניו התרחבו בשאלה.

“נו, ברצינות.” שוב לגמה מעט מהכוס שלה. “הידיעה הגיעה מיד למועצת יו”ש, או איך אתה קורא לה? ממשלת מדינת יהודה, לא?" היא ידעה בדיוק איך הוא מחשב תשובות לשאלות מציקות וחסכה ממנו מאמץ: “הידיעה התגלגלה מלשכת ראש הממשלה, וחפרפרת שלנו בשטחים הודיעה על⁻כך לאיש⁻קשר בשגרירות בתל⁻אביב וככה זה הגיע אלי. אצלכם זה הפך להיות ספורט לאומי מאתגר, מי ירוץ ראשון לפטפט.”

תחושת המועקה שוב כבשה אותו בבת⁻אחת. גם האמריקנים הפעילו רשת מסועפת של מודיעים בגלל האינטרסים שלהם.

הוא מילמל משהו לא ברור.

“יעקב,” היא אמרה ברכות, “אני יודעת על מה אתה חושב. אבל כל זה מחוץ למגרש שלנו. לך ולי יש קוד משלנו. כך היה בעבר וכך אני רוצה בו גם עכשיו לאורך כל הקטע שלפנינו”.

“זאת הסיבה שאת חוזרת ונדבקת אלי?”

נינה צחקה. “תגובה אופיינית לדוב מזדקן,” לגלגה, “אבל כן. התפישה שלך זהה לשלי וזאת הסיבה שהקמת את היחידה הממודרת שלך, ועליה עוד לא הגיעה כל הדלפה. אני מאמינה שלמרות המצב המחורבן הזה אצלכם נוכל ביחד להרים תוכנית מבלי שתדלוף, כשאתה תפעיל עוד פעם את שיטת הדיסאינפורמציה שלך. מה אתה אומר?”

חיוכו לא הטעה אותה. הוא קבע בה מבט בוחן והיא התקשתה לפענח את תגובתו. כשרצה להתעטף בארשת מאובנת לא היה קל לו מזה.

“בואי נסכם כללים שבעקבותיהם אפשר יהיה לבנות תוכנית,” הוא הציע לבסוף, “נצא מתוך ההנחה הקלאסית שבנקודה מסוימת נמצא מתנקש ואנחנו צריכים להקפיץ אותו, גם בכדי לזהות אותו וגם להכות בו.”

“הדרך שלך זו הדרך שלי.” היא הסכימה.

ההמשך רק הוכיח כי לא סתם אמרה את שאמרה. היא באה עם נדוניה ופרסה לפניו את מפת הפעילות של רשבסקי במוקדים יהודים מובהקים כמו ניו⁻יורק, דטרויט, לוס אנג’לס ומקומות אחרים דומים, תוך איסוף כספים אדירים שלא זכור כמותם, בטענה שהם מיועדים לדחיית ההתנתקות עד לביטולה המוחלט.

ככל שנכנסה נינה לעבי התוכניות המתבשלות כך התמקדה בידיעות שזרמו אליה והצביעו על תופעה חדשה, שניתן היה להגדירה כמרד של חלק מיהודי העולם. נגד המשך קבלת ממשלת ישראל כאחראית בלעדית לגורלם של היהודים ברחבי עולם.

זיו הסכים אתה. המידע שלהם חפף. רק לפני ימים אחדים הוא העביר לאביתר מידע על אחד ממוקדי המרי האלה, ואולי החשוב שבהם, שמתגבש בלונדון. שם התארגנה בחשאי קבוצת מנהיגים בעלי עוצמה כלכלית וחברתית, שכולם מכירים ברב איסר מנדלסון כסמכות הדתית העליונה, וקיים חשש שיצטרפו אליה בקרוב מנהיגים נוספים ממדינות אחרות ברחבי אירופה וארצות⁻הברית, שמקיימים פעילות עניפה אנטי⁻ממשלתית בערים מרכזיות כניו⁻יורק, פריז, בריסל, אמסטדם ורומא. מטרתם של מנהיגי הקהילות האלה היתה ליצור גוף עליון של הנהגת העם היהודי שישמש תחליף לממשלת ישראל, תוך אתגורה בהכרח לשמור על ארץ⁻ישראל השלמה.

מפרטים שנלקטו ממקורות שונים, וחלקם קיבלו אישור מיגאל שדות בפריז, התברר כי הם קוראים לעצמם ‘הבית’ ואת העומד בראשם, בעל המלה האחרונה, הם מכנים ‘אב הבית’. איש מאנשי השירותים החשאיים לא ידע את זהותם ואיש לא הצליח להתקרב אליהם והתיק הונח בצד ממתין לשעתו. לא סתם התעניין זיו בידיעות המעטות שנמצאו בתיק הדק הזה שהטיפול בו הוזנח. כעת למד מנינה שגם לאמריקנים יש חומר המעיד על קיומו של מוקד מסוכן כזה, וגם בו מעורב רשבסקי כאיש שהוא בעל המאה ובעל הדעה.

היה לו כיוון מחשבה מסוים ששוב נתקל בקצהו בסשה רשבסקי.

“בכל מצב שבו ברור לך שעומדת לנחות עליך מכה – תמיד נשאלות שתי שאלות,” אמר זיו, “מתי ואיפה.”

נינה הציגה לפניו הערכה מודיעינית שקיבלה מקולונל אבנר קמפבל, המוצב בפריז כנציג הבכיר של הסי.אי.איי. באירופה ובמזרח התיכון. אותו היא אמורה להחליף בעוד זמן קצר. על⁻פי הערכה המודיעינית, עומדת להתבצע פעולה של קיצוניים ישראלים כנגד תוכנית ההתנתקות, ויהיה זה מהלך שיגרור את האזור אל זרועות השיגעון הגדול. הנחת העבודה של מנתחי המידע בלנגלי קבעה שייתכן ניסיון לפגוע באחד משני האישים.

ראש הממשלה ואבו⁻מאזן, שבא במקומו של הראיס המת, ולא הוצאה מכלל אפשרות פגיעה בשניהם. המטרה היתה לחסל סיכוי של חידוש ההידברות לקראת ועידת שארם, שֶבּוּש כל⁻כך רצה בה בכדי להחיות מחדש את מפת הדרכים הגוססת שלו.

בשלב זה שניהם הרגישו כי עשו צעד חשוב לקראת תיאום עמדות וגם קבעו לעצמם שם קוד מבצעי לעבודתם המשותפת, ‘בני אברהם’. זיו זרק בחטף את השם שצף לפניו ברגע שנינה הזכירה את הקרבה של הישראלים והפלשתינאים, כולם צאצאי אברהם.

סמוך לשש בערב הסתיימה הפגישה, בדיוק כשאביתר טילפן ובישר שכרגע הוא נכנס לרחוב הקטן בכדי לאסוף את נינה. הם הסכימו שפגישתם הבאה תתקיים כעבור שבוע, לאחר שנינה תחזור מסיור של פגישות עבודה בשגרירויות ארצות⁻הברית בלבנון, סוריה, ירדן, סעודיה ומצרים, שם תנסה למצות את כל מקורות המודיעין שעמדו לרשותה לקידום המבצע המשותף.

זיו התעקש לקום מכורסתו ולתפוש את קביו, אלה שהוא כינה ‘התומכות שלי’, וללוות אותה לעבר מכוניתו של אביתר, ואף עמד ליד עץ הפיקוס הגבוה והרים את ידו לשלום כשהשברולט הכחולה החלה להתרחק.

2

בשעת בוקר מוקדמת ביום ראשון, ארבעה⁻עשר בנובמבר, בחן סשה רשבסקי את הלו“ז שלו ומצא כי לפניו יום דחוס ביותר. בין היתר נקבעו לו פגישות עם נוער הגבעות, לטקס מדורה שמוזנת מעצי זיתים שעקרו מכרמי שכניהם הערבים, אחריו ביקור בבתי אבלים שיקיריהם נרצחו על⁻ידי פלשתינאים ובסופו של היום הזה, היה עליו לבקר בבני ברק אצל הרב איסר מנדלסון ומשם להגיע לתל⁻אביב בכדי לפגוש את ידידו מנדל שיפמן, ויותר מאוחר, אחרי חצות, יעשה את הדרך לנתב”ג למסע חדש לגיוס כספים.

לכאורה היה אזרח ישראלי, אבל זה שנים רבות נחשב אזרח העולם. מהארץ יצא עם דרכון ישראלי, אבל כשנחת בשדה התעופה של ניו⁻יורק “קנדי” כבר שלף דרכון אמריקני, ואילו בשדה התעופה של מוסקבה תמיד הושיט לבּקר הדרכונים את הדרכון הרוסי. אבל לפחות כלפי חוץ הקפיד לטעון שהוא גאה בדרכונו הישראלי ומקווה שבצדו יהיה יום אחד גם דרכון של המדינה היהודית השנייה, ממלכת יהודה.

כרגע ראה עצמו תושב שתי המדינות היהודיות האלה, וגם את רכושו חילק ביניהן. בין היתר היתה לו דירת גג מרווחת באשדוד, שנחשבה לעירם של הרוסים, והיתה לו אחוזה מפוארת באריאל בירת יו"ש, אותה השכיר לאחרים, לאחר שאשתו אולגה – שלִבּה מעולם לא היה שלם על שגרם לה להתגייר – יחד עם בתו גאלינה, שחשבה כמותה והרגישה כנוצריה, החליטו לחזור למולדת הישנה, לאמא רוסיה.

בעיני רבים נחשב רשבסקי לאיש מסתורין עטוף ביריעה רקומה מאורות וצללים, שנמנה עם אותם בודדים ששינו גורלו של עולם. הוא היה מרוצה על שהצטייר כסמל בינלאומי ואנושי החורג מגבולות של עם אחד, עד שלעתים זכה לראות כתבות שצויין בהם כי אם יש נקודת הסכמה שלמה אחת בין מזרח למערב, בין הבית הלבן לקרמלין. זהו סשה רשבסקי, שראו בו מתווך, מעביר מסרים מנשיא אחד לשני. בשנים האחרונות נצמד אליו תואר חדש שהוא התעלם ממנו, אף כי לא מחה כנגדו. עיתונאי בריטי נודע כינה אותו ‘רשבסקי מלך היהודים’.

במהלכו של היום העמוס שלפניו, קיים רשבסקי את פגישותיו הרבות ביהודה ולא החמיץ אחת. האחרונה היתה ניחם אבלים בבית משפחתה של זהבה בר⁻ששת, אם לחמישה, שנרצחה ממארב מתוכנן היטב. הוא ישב שם זמן⁻מה, מחבק ומנשק את היתומים, מגלגל עינים דומעות ומשמיע פעמים אחדות אותה אמירה קשה ‘הלנצח נאכל חרב’, אמירה שגררה נענועי ראש רבים מבין האבלים ומלמולים שונים וקשים.

השמש צנחה והאופק התחיל לנגוס בשוליה, כשמישא נהגו אסף אותו ומיהר להסיעו לרחוב רבי עקיבא בבני ברק לפגישה עם הרב איסר מנדלסון, אתו נהג להתייעץ בכל עניין של חשיבות. בימים האחרונים היה מוטרד, מאז שקרא על הצהרתו של הרב יבין בגל"ץ ורצה לשמוע מפי הרב הישיש עצמו את הכוונה. בסופה של אותה פגישה קיבל תשובה ברורה לשאלת השאלות שלו, זו המתמקדת באיסור המפורש על שליחת⁻יד של יהודי בנפשו של יהודי.

משיצא רשבסקי מבית הרב נחה דעתו עליו. “הופך בה והופך וחוזר והופך,” חזר והשמיע הרב בקולו החרישי. דיבר על עצמו בגוף שלישי והצביע על העובדה שרשבסקי בחוכמתו יבין דבר מתוך דבר, וחשוב מאוד שידבק בכל אות ממה שנאמר ואז ימצא כי הכל יבוא על מקומו ושלום על ישראל.

שרוע במושב האחורי של המרצדס השחורה, הוא שב ושיחזר לעצמו דברים שנאמרו והושמעו אצל מנלסון. דברים שקובעים כיוון שברוח, במחשבה, ואילו בכיוון של הפיכתה למעשה עצמו הוא נזקק לעצותיו של הישיש החכם השני, שדעתו נחשבה אצלו לא פחות ולעתים זכה למצוא אצלו גם מפתח מתאים לפתרון בעיה מסויימת.

אותו זקן, מנדל שיפמן, נחשב אצל רשבסקי לבעל צרור מפתחות כאלה, שכל אחד מהם מעיד על תבונתו המיוחדת.

*

רשבסקי אהב את תל⁻אביב מפני שתמיד דלק בתוכו ניצוץ של איש צעיר שמעולם לא כבה. אולי מפני שבעונת נעוריו היה לצערו גם צעיר אבל גם איש זקן. וכשהיה זקן גילה בתוכו כי חלק מהילד שהיה בעבר נשאר חי ובועט, צמא לבידור ולאירוע מרגש שמשפיע על רמות האדרנלין. תל⁻אביב היתה בשבילו טעם החיים שאיבד בנעוריו הרחוקים. מבחינה זו כמותו גם מנדל שיפמן היה שייך לאלה שילדותם ונעוריהם נשדדו מהם ואולצו להתמודד על חייהם.

מנדל שיפמן היה אחד הבודדים שרשבסקי נהג בהם בכבוד מיוחד ומתוך הערכה אמיתית שאין בה שמץ מהעמדת⁻פנים. פתאום התברר לו שאותו בכיר של הקג“ב, שעזר לפני עשרות שנים ללוחמי החירות וזכויות האדם ברוסיה, תוך סיכון חייו ומעמדו, וכל החקירות לאיתורו הסתכמו בלא כלום, היה יהודי בשם מנדל שיפמן. האלמוני שכונה מפה לאוזן ‘פימפרנל סמית הרוסי’, והציל ממלתעות הקג”ב גם רבים מהסירובניקים. את העובדות המפתיעות האלה למד רשבסקי לראשונה רק כשנודע לו מהעתונות, שלארץ הגיע האיש שעשה יותר מרבים אחרים למען כל אותם לוחמי זכויות האדם בברית המועצות וזו היתה הפעם הראשונה שזהותו נודעה.

משבא שיפמן לגמור את חייו בארץ, החל רשבסקי לחזר אחריו בהתלהבות. כל⁻כך הפליג ברצונו להכירו ולרַצותו עד שהציע להעמיד לרשותו דירה מרווחת באשדוד, או בית מרווח בכל עיר שירצה ביהודה ושומרון. אלא שמנדל שיפמן דחה אותו באדיבות והסביר כי ביקש לעצמו רק דירה צנועה בתל⁻אביב ודמי קיום מינימליים, אותם כבר קיבל, וכדרכו החשאית לא הבהיר במי מדובר, אם כי רשבסקי כבר ידע ממקורותיו המצויינים, שאותם דמי קיום הגיעו מקופת המדינה שראתה לעצמה זכות להחזיר משהו מהחוב הגדול שלה לאיש הנדיר הזה. למרות זאת המשיך לעטוף אותו בחיבה מיוחדת ולאמץ אותו בחיבוק דוב, מרעיף עליו חיבה והערצה.

אבל מנדל שיפמן לא רמז שיש בדעתו להתעסק עם העבר, וגם אם התכוון, נזהר מפזיזות, ובינתיים לא דחה את רשבסקי ולא נעל דלתו לפניו. אין נועלים דלת שאולי אי⁻אפשר יהיה לפתוח אותה ביום אחר, נהג לומר. אבל התייחס לרשבסקי בזהירות, בנוסח לא מדובשו ולא מעוקצו.

גם אם היה נצרך למישהו שיבטיח לו תנאי קיום בסיסיים, הוא לא היה פונה לרשבסקי. גם אילו ניצב בפתח מצוקה אמיתית. ממילא היו לו ידידים אחרים ואוהבים גדולים, והם אלה שמצאו לו פינה משלו מול גן העצמאות ברחוב הירקון, בקטע שבין שדרות נורדאו לז’בוטינסקי. שם נמצא בניין ישן שנבנה בשלהי שנות החמישים ובקומה החמישית, קומת גג, התפנתה דירה צנועה בת שניים וחצי חדרים שנבנתה בסוף שנות השבעים. חדר אחד היה מיועד לשמש חדר שינה, מחצית חדר שימש מקום לספריו והיה גם חדר⁻אורחים קטן. מה שכבש את לבו במיוחד היה שטח הגג בצד המערבי הפונה לים והוא כאולם רחב ומקורה גדול מהדירה כולה, סגור מכל צד בחלונות רחבים שניתן לפותחם כך שיכול היה לראות מלוא פני הים מכל נקודה בה עמד. לא סתם אמר לידידיו כי מעולם לא חשב שיום אחד יזכה להגיד שהעולם כולו הוא ביתו. אולי התכוון לומר, בּמָתו; הים הפרוש היה כבמה ענקית, הן בשלוותו והן ברתיחתו.

מישא הביא את רשבסקי עד לכניסה לבית המגורים, וסיכם שייקח זמן לעצמו, יאכל משהו במסעדה קרובה ויחזור לאסוף אותו לבן⁻גוריון לשעת טיסתו. משהמשיך בנסיעתו צעד רשבסקי לאורך השביל המרוצף, נבלע בחדר המדרגות ובאיטיות טיפס ועלה שבעים ושתיים מדרגות. נעצר והתנפש מעת לעת, עד שהשיג את הקומה החמישית.

כשנעמד, צובר נשימה מרעננת מול הדלת שנצבעה בצבע שמן אפרפר, הקיש בה פעם אחת בלבד ומיד שמע את הצעדים החרישיים של בעל הדירה. תחילה הבחין שהוא מציץ בו בעד העינית ומיד שמע את נקישת שחרור לשונות שני המנעולים. הדלת נפתחה ומנגד עמד שיפמן, שקומתו גבוהה כשלו וכתפיו הרחבות עדיין לא איבדו ממרובעותן המעידה על חוסן ומותניו צרים היו כשל איש בעלומיו.

חיוכו הדק התרחב ומעט קימטוטים בזוויות עיניו צמצמו במשהו את אישוניו הכהים. הוא זז מעט והפך כפו כמזמין את אורחו בנדיבות להתחלק אתו בדירה.

“ברוך הבא,” אמר שיפמן כמנהגו וקולו נמוך ומתנגן בנעימות.

“מזמן לא נפגשנו, מנדל,” התלוצץ רשבסקי וחייך ברחבות כשלחץ את ידו. כפו של שיפמן היתה חמה ורכה. קשה היה לתאר מנועם הליכותיו שנחשב פעם מועמד לתפקיד סגן ראש הקג"ב, מינוי שבסופו של דבר לא הסתייע בגלל התמורות הפוליטיות הדרמטיות.

“מה זה מזמן?” שיפמן הרחיב חיוך, “ארבעה⁻חמשה ימים?”

בזמן האחרון התגבר קצב הביקורים של רשבסקי. מעין משחק מוזר התפתח ביניהם כמו בחיזור גורלי עקר; רשבסקי רצה במשהו ואילו שיפמן התנהג כמי שאינו יורד לכוונתו. רשבסקי מנסה להסגיר כמה שפחות והוא מנסה לדלות ממנו כמה שיותר.

“בוא סשה, בוא למרפסת,” הציע שיפמן כאילו במשטח הרחב הפונה לים יהיה יותר נוח לגלגל שיחה. מרפסת הגג טופחה על⁻ידיו מתוך אהבה לצמחים של קקטוסים בני זנים שונים, מקרוב ומרחוק, וצמחי פלרגוניום עשבוניים שמעמידים דורות של פרחים המעידים על כוח הישרדותם. לא סתם היה שיפמן מתלוצץ ואומר שמוצאו בטח מהפלרגוניום.

שני שולחנות קטנים עמדו במרפסת הרחבה והארוכה, שאחדים מהחלונות המערביים הסוגרים אותה היו פתוחים ורוח נעימה שעלתה מהים התגנבה פנימה כמלטפת. שולחן אחד היה מיועד לשתיית קפה או תה, כרצון איש. בצד נמצאה קופסה חומה קטנה עשויה מבקליט ובה וואפלים⁻שוקולדים זעירים כגולות משחק. שיפמן היה אוחז בה ומרים אותה מפעם לפעם וחוזר ומציע לאורחו לשוב ולטעום גולת שוקולד כזאת שמתמוססת מיד בפה ומשאירה לזמן⁻מה טעם טוב.

“בשביל הריענון,” היה ממליץ.

השולחן השני, נמוך וקטן מהראשון, אליו היו סמוכות שתי כורסות מקש קלוע, היה מיועד למשחק שח, שלוח העץ והכלים שלו גולפו בידי שיפמן עצמו ונצבעו על⁻ידו בשחור ולבן.

רשבסקי הבחין מיד מעמדות הכלים כי עד לבואו התנהל משחק שהופסק לרגע בפתאומיות, והוא שיער כי שוב היה זה אחד מאותם משחקים בהם מתמודד שיפמן נגד עצמו, לעתים נגד יריב דמיוני, צל מאותם צללים של ימי עולם הביון האפל מהעבר הרחוק.

בביקורו הפעם התכוון רשבסקי לצאת עם ידיעה ברורה בעניין מסוים שהתבהר לו בביקורו אצל הרב מנדלסון. במשך שבועות הוא מנסה בנוכחות שיפמן לנתח את עוצמת האירועים הפוליטיים האחרונים והפעם אמר במלים ברורות שלדעתו, אם לא יתחולל מהפך בשלטון, אזי קיומה של המדינה יועמד בספק.

ככל שהפליג בדיבור לא גרע מבט מעיניו של שיפמן כמחפש אצלו תשובות. הוא קיווה ששיפמן המאופק ישאל לבסוף מה הוא יכול לעשות בשביל לעזור בעצירת תהליך מדאיג שכזה. עבור שאלה כזאת היה רשבסקי מוכן לשלם הון, מכיוון שהיתה פותחת לפניו אפשרות לגעת בכל אותם נושאים שחשובים לו ושיפמן היה מומחה נדיר בהם. אבל שיפמן לא בקלות נכנס למלכודת.

הוא התמיד בחיוכו הדק, עד שרשבסקי חשב שכנראה תמיד טעה בו ובעצם מדובר בעוית מכוונת לקנות לעצמו הבעה סתמית שאינה מחייבת, עוד מהימים בהם נאלץ לכסות על תגובותיו. ימים הם סייג לחוכמה – שתיקה. כשאנשים ניסו להצניע נוכחותם כמנמיכים את קומתם. במשך ימים ניסה רשבסקי לפענח את הארשת החתומה שלו ונכשל. תמיד מצא עצמו מתבונן בסקרנות בישיש בן השמונים שעדיין יפי⁻תוארו ניכר בו.

“אז מה אתה אומר על המצב הזה?” הוא לא הניח.

“דמוקרטיה לא תמיד מוצאת תשובה לבעיות מסויימות,” הפתיע שיפמן, “ומי שמעורב בביצה הזאת לפעמים לומד להודות כי הדמוקרטיה הרבה פחות חזקה ממה שחושבים.”

“אז אתה מבין אותי?” הפעם חשב שקלע סופסוף.

“אפשר אחרת?” תהה שיפמן כמשתומם, “רואים, שומעים וחיים את מה שקורה כאן. עצוב. כואב. בוודאי שאני מבין את המועקות שלך…”

רשבסקי, שנסיונו וערמומיותו איפשרו לו להבחין בין מי שמתכוון למי שמעמיד פנים, השתכנע כי לאחר כל אותם נסיונות לדובב את שיפמן הוא ער כפי ששיער למתח המתגבר. מסתבר כי נטה הרבה יותר לצד הימני של הקשת הפוליטית, אף כי נמנע מלהביע דעתו על נושאים שנויים במחלוקת.

הפעם התגלגלה שיחתם לנקודה רצויה לרשבסקי והוא ניסה לדובב את שיפמן בעניין אותם ‘נערים’ שהוא עיצב לסוכנים מבצעיים באקדמיה הנודעת של הקג"ב, אלה שכונו בחשאי ‘סוכני המוות’, אנשי המבצעים החשאיים והקטלניים של האגף הראשון שבראשו עמד פעם מנדל שיפמן, והוא רצה לדעת מה עלה בגורלם.

“מה בדיוק אתה רוצה לדעת, סשה?”

“מה קרה איתם לאחר ההתפרקות של ברית המועצות?”

שיפמן לא מיהר לענות. מבטו בלש בפניו הצנומים של רשבסקי. לא היה לו צל של ספק שרשבסקי כמותו זוכר כל פרט הקשור בניסיון המהפכה הכושל של השמרנים בתשעה⁻עשר באוגוסט ב⁻91, כשהנשיא היה מיכאיל גורבאצ’וב. בראש ההפיכה עמדו סגן הנשיא גנאדי ינאייב, ראש הקג“ב ולאדימיר קריוצ’קוב, שר ההגנה דימטרי יאזוב וראש הממשלה ואלנטין פבלוב. מאז כישלונם נגמר גם סיפור הקג”ב הישן ומרבית אלה שמילאו עמדות מפתח, התחילו לפני שלוש⁻עשרה שנים לחפש לעצמם מקום חדש תחת השמש.

“מי יודע איפה הם?” הפטיר שיפמן לבסוף ומשך בכתפיו, “האנשים הפכו בוקר אחד לחסרי⁻כל. אנחנו היינו בשבילם הבית. המשפחה. בלי הקג”ב הם היו איש לנפשו ונעלמו… לא מעטים גם מתו ולא תמיד ממחלות." הוא השתתק כאובד במחשבות רחוקות. “הרבה שנים שאין לי קשר איתם. הם השתדלו לשמור מרחק, בעיקר מאז שפוטין עלה לשלטון.” נדמה היה לרשבסקי שהישיש הזה דיבר ברגע מסוים לעצמו בלבד. כאילו נעטף בגעגועים לקטלנים האלה שלא היסס להגדירם כבני משפחתו.

“למה פוטין? בגלל העבר שלו בקג”ב?" הרחיב רשבסקי.

שיפמן הנהן כמסכים. מאז שוולאדימיר פוטין, שנמנה עם חניכיו והפך על⁻פי המלצתו למנהלן באחת היחידות האופרטיביות, זרמו הרבה מים מהנהרות לימים הגדולים. המנהלן הקטן הפך לנשיא של מעצמה ובנה לעצמו בעזרת יחצ"נים ופרסומאים תדמית של סוכן מבצעי נדיר, כמעט גיבור ברית המועצות, כמו שהיה מקובל פעם. יועצי הפרסום שלו, צוות מעורב מאמריקנים ורוסים, התאמצו לעצב את עברו כאילו היה סוכן⁻על וזו היתה הסיבה שבשנה האחרונה, החלו להתפרסם רומנים וסרטי פעולה שהקנו הילת זוהר לסוכנים רוסיים, והמפורסם שבהם כאילו במקריות מופלאה דמה לפוטין כתאומו.

ברחבי רוסיה התפשטו בדיחות וקריקטורות מעליבות על חשבונו של הנשיא שהשתוקק להיקבע בהיסטוריה כסוכן נועז. ופוטין, במקום להעלים עין מטבעה של ביקורת הומוריסטית, התנהג כפרנואיד הרגיש לכל סדק בתדמיתו המפוארת כפי שרצה שתיתפס אצל אזרחי רוסיה. אבל כל סוכן שהכירו מעבודה משותפת חשש לחייו שמא פוטין יחפש אחריו כדי שלעולם לא יהיה מסוגל לחשוף את ממדיו האמיתיים: ביורוקרט אפור ובוטה, שאין בו שמץ מאותן דמויות מעולם הביון כפי שתיארו ג’ון לה⁻קארה וגרהם גרין.

היתה אימרה רוסית בילדותו של שיפמן שאיש מת איננו מדבר.

“לאן שלחתם אותו?” שאל רשבסקי.

“לדזדן בגרמניה המזרחית.”

“למה לשם?”

“היה לנו שם בסיס. השתמשנו בשטאזי ככיסוי לפעולות חיסול וחבלה שביצענו במערב,” הסביר שיפמן, “מבחינה רשמית החניכים האלה שלי לא היו שלנו. העלמנו את זהותם והם התמזגו במזרח גרמניה כגרמנים שנולדו שם. בשנות השמונים פוטין היה המנהלן שלהם ולא היתה חיבה מיוחדת בינו לבין המבצעיים. הם לא סבלו אותו ונוצר מתח שכמעט וחיסל את הקריירה שלו. אתה מבין?”

“מה קרה שם?”

“יהירות, סשה. הוא לא הבין שמי שבשטח זה החשוב. נהג לזלזל בהם עד שהחליטו לחסל אותו וזה באמת היה קורה אם לא הייתי מתערב. הזהרתי אותם ומשכתי את פוטין החוצה, ונתתי לו משהו אחר בבית. זה מה שקרה.”

רשבסקי חייך. “זה סיפור גדול, מנדל. עוד תוכל להגיד שאלמלא אתה היה לנו היום נשיא אחר בקרמלין. זה משהו.”

רשבסקי מצמץ בעיניו.

“אם רוצים אז אפשר לראות את זה גם ככה,” סיכם שיפמן, “מאז תשעים ושלוש כשעליתי אין לי קשר עם איש מהילדים.”

כך קרא לאותם טורפים, ילדים. הילדים שלו.

“עם אף אחד מהם, מנדל?”

שיפמן לא מיהר להשיב. עיניו הכהות⁻חומות נהיו קרות. הוא בחן כלומד מחדש את הפנים הצרים והמסוגפים של רשבסקי ומצא בהם אישור להבנתו הנכונה את המצב. וסלידתו נתעמקה עד שחשש שרשבסקי יבחין בה. עניין שהטריד אותו.

“אתה באמת מאמין שאתה יכול לשנות משהו,” הפטיר שיפמן. הוא לא פירש כוונה. אבל ברור היה לו שרשבסקי לא סתם מתחכך בו ומנסה להשיג ממנו קשר לאחד מחניכיו. מקצועו לימד אותו למצות כל הזדמנות ולא להחמיץ אפילו פרט קטן אחד.

“אני מאמין שכן. ואתה?”

שיפמן מיקד מבטו בכוס התה שלו כאילו חיפש תשובת⁻אמת במשקה הזהוב שעדיין שמר על חומו.

“בגילי אני כבר לא יכול לעשות הרבה,” התוודה.

“בשלב זה אני רק צריך את העזרה שלך, מנדל, משהו… איזה שם..”

רשבסקי הניח את קלפיו גלויים. רצה בהמלצה וקשר לאחד מאותם קטלנים ששיפמן טיפח והכשיר.

“אני מעדיף לא לחזור לימים ההם, סשה.”

במחושב שיחק עצמו שיפמן קשה להשגה. חייב היה לברר לעצמו לאן בדיוק נושבת הרוח המסוכנת הזאת של רשבסקי.

“אמרת שפוטין היה אחד מהם?” הפטיר רשבסקי.

שיפמן שתק ורק ניע קל של ראשו התפרש כאישור.

“אני מכיר את פוטין, אתה לא חושב שבכוחו לעזור? ממה שאמרת עליו אז הוא מכיר כמה וכמה מהבחורים ההם.”

“פוטין עוזר לפוטין. אם יחשוב שזה יכול לעזור לו אז יעזור לך, אבל המחיר שירצה יהיה גבוה מאוד.”

רשבסקי נשם נשימה עמוקה. לבו דילג על פעימה או שתיים. לאחר כל אותם ימים ושבועות שחיזר אחרי שיפמן התקיים ביניהם דיבור גלוי, כזה שגרם לו לפרש את תגובתו כהתחלה של שיתוף פעולה. אבל הוא החליט לא למתוח את החבל הדק ברגע זה.

“אטלפן אליך בעוד יום⁻יומיים,” הציע רשבסקי, "ואני מקווה שעד אז תמצא איזה שם… זה יהיה לי לעזר רב… ואם לא אז נפנה למקורות אחרים. לא אעשה צעד בעניין הזה בלעדיך. "הוא נזהר מלנקוב שוב בשמו של פוטין, הזדקף והזכיר את טיסתו הקרובה, פלט אנחה קלה ונחלץ מבין זרועות הכורסה הקלועה.

כשפנה רשבסקי לצאת הוא נעצר לרגע והצביע לעבר לוח השחמט.

“עדיין, מנדל, כמו תמיד? מי מנצח בדרך כלל?” שאל בסקרנות.

שיפמן הניח יד על כתפו בהתקרבם לדלת. “מה זה חשוב, סשה? פעם זה מפסיד ופעם זה מרוויח. השאלה היתה ונשארה מה עושים עם המהלכים. מה אומר כל מהלך.” חיוכו היה עצוב כאילו רגע חשב על משהו לוט במסתורין שהוא התגעגע אליו, “בחשבון הארוך מתברר שכולנו נשארים שווים.”

“מי זה כולנו?”

“שחקני שחמט שאתה לא מכיר, סשה.” שוב חזר לפניו אותו שמץ של חיוך שקשה לפרשו והוא לחץ את ידו של רשבסקי ואיחל לו נסיעה טובה וגם תוצאות נכונות, אבל תחושת מועקה מרגיזה כבשה אותו, כאילו חש בסכנה מתעצמת להישאב פנימה לעבר אותה תהום. הוא נשאר לעמוד ליד הדלת, לוחץ באגודלו על כפתור החשמל ודואג שהאור ילווה את רשבסקי היורד במדרגות עד שיגיע לפתח הבית.

3

מאז שובו של זיו לפעילות לוחצת, חזרה אליו יכולתו לעבוד שעות ארוכות כשהוא מצמצם במידה ניכרת אותו נמנום של זקנים שכבש אותו מאז פרישתו. תנומה משונה שמתערבים בה זכרונות מימים רחוקים וקרובים, תערובת מרגשת שמעבירה אותו מעבר לפרקי זמנים. לעתים היה בחברת מירה אשתו שהיתה חסרה לו עד כאב ולפעמים ראה במטושטש את דמות האשה הצעירה, בתם. יפה ומיוחדת היתה כמירה, אבל תמיד הזכיר לעצמו שכל אב ממוצע חושב כך על צאצאיו.

עד לשעות הקטנות נהג לעבור על החומר שקבע לעיון יסודי, כאילו עדיין היה בשיאו. גם בלילה הזה שבין יום ראשון לשני, חמישה⁻עשר בנובמבר, הוא עבד עד שהוטרד על⁻ידי צלצול הטלפון הסמוך למיטתו ולמרות שמיעתו הכבדה, זיהה קול גרוני ועמוק של אשה צעירה. מיד קלט שהיתה זו אחת מאותן צעירות שרתם מיחידת האבטחה של האח“מים בנתב”ג, ונדרשו לגלות אימתי רשבסקי יוצא או בא, וכל פרט אחר שקשור בטיסותיו.

רשבסקי הערמומי נזהר מלהעלות את שמו על רשימת הנוסעים ממש עד לרגעים האחרונים. לא פעם גם נקט בהזמנת מקום לטיסה מסויימת ועלה על אחרת, מקבילה, שיצאה ליעד שונה, ולא חסך הפתעות בתרגילים נוספים. בעת האחרונה נהיה חשדן מתמיד. אבל זיו מצא דרך לצמצם את התחמקויותיו כמעט לאפס באמצעות הבחורות של יחידת האבטחה של דליה סועד. הצעירות המאומנות הוכיחו את יעילותן ודיווחו לו במישרין על כל צעד בנתב"ג של מי שכונה על⁻ידו וגם על⁻ידן, ‘הנוסע התמידי’.

“דברי,” נהם זיו ובדק בפנקסו את השם הצמוד למספר הטלפון ממנו חייגה. היתה זו אחת בשם אדווה ארבל שעד לרגע זה לא שמע את קולה. מבט בשעון הגדול שלידו גילה כי השעה היתה שתיים ועשרים דקות.

“הנוסע התמידי עזב לניו⁻יורק באפס⁻אפס⁻אחד, אז אני מדווחת כמו שרצית,” היא דיווחה, “ואני מתנצלת שהערתי אותך,” הוסיפה.

קולה היה נעים והוא הסתגל אליו במהירות, אבל נשאר מחוספס כמו תמיד כּשֶרטן שקיימות שתי אפשרויות, האחת, שטיסה אפס⁻אפס⁻אחת לא יצאה בזמן המתוכנן – קצת אחרי אחת בלילה – והשנייה, שיצאה בזמן אבל היא לא מיהרה לדווח כמו שדרש.

“ההערכה הראשונה שלך בול,” היא השיבה בקור⁻רוח, “היה איחור של יותר משעה בהמראה. בעצם זה היה ממש עכשיו.”

“למה זה?”

“חסימות כבישים של נוער הגבעות. חצי מהדרך היתה נסיעת פגוש בפגוש,” היא הסבירה, “ממילא ידוע שהנוסע הזה תמיד מגיע האחרון, ממש לפני נעילת הדלתות. הפעם זה היה רגע יותר מאוחר מהרגע האחרון. אז המשיכו לעכב את הטיסה. עשו לו כבוד כמו שצריך. בסופו של דבר הוא הנוסע התמידי.” היא גיחכה.

זיו סילק בבת⁻אחת את קורי השינה: “עכשיו אני משער שאת מגיעה לנקודה המשמעותית, הה?”

היא הסכימה איתו ודיווחה שליוותה את הנוסע עד לכניסה למטוס כשמישהו בא והזעיק את רשבסקי לפגישה דחופה באולם האח"מים. היא נדבקה אליו והספיקה לראות שהוא הסתגר שם עם איזו אשה צעירה ויפה שיצאה משם אחרי זמן קצר ורשבסקי עצמו הופיע כעבור המתנה מחושבת, והיא חזרה וליוותה אותו עד למושב שלו במחלקה הראשונה.

לדעתה מדובר היה באירוע יוצא⁻דופן.

היא ציינה כי פתאום ירד לה האסימון ונזכרה שראתה בעבר את האשה הצעירה בנמל התעופה. רק היתה לה אז תסרוקת אחרת, “היא נראתה יותר מבוגרת. מכובדת כזאת”, הדגישה והוא לא היה בטוח למה היא התכוונה בהגדרה שלה, אם לגיל או למעמד.

“היא היתה שם סתם כאורחת?”

“התרשמתי שהיא ממלאת פונקציה של מישהי בכירה במשרד ממשלתי חשוב. ראיתי שמתייחסים אליה כאל ממלאת תפקיד.”

“איך היא נראית?”

הוא נכבש לתיאור שלה כאילו השתמשה בעינית של מצלמה נדירה והיא הופכת אותו לשותף⁻ראייה. תיארה אותה כבעלת שיער ארוך אסוף בטבעת מעבר לעורפה וקצותיו כמעט מגיעים למותניה. נדמה היה לה שהיא לא מתאפרת, ואם⁻כן אז במינימום. שפתיה היו כמצויירות בגלל חיטובן הטבעי וזה בלט מיד. זכרה אותה גבוהה ונמרצת כאילו בכל רגע היא מפסידה משהו.

“אנרגטית כזאת,” כך הגדירה אותה, תמירה ויפה למרות שהיתה לבושה בפשטות, “גם הלילה. היתה לבושה בחולצה משובצת במשבצות ירוקות בגוונים כהים ובהירים. חצאית בצבע חאקי וסודר בלי שרוולים בגוון אפור⁻כהה.” היא אפילו זכרה את השרשרת שענדה שהיתה מאוד מיוחדת.

“מיוחדת במה?”

“טוב, אז זה נראה ככה,” היא שוב גיחכה, “המיתלה עשוי מרצועת עור שחור קלועה כמו צמה ובקצה אבן קטנה. כמו רסיס של אבן סלעית בהירה.”

היא השתהתה כמחכה לתגובתו. אבל הוא שתק.

“כמו רסיס של אבן,” היא חזרה ואמרה. חשבה שהוא זיהה משהו.

“ואת בטוחה שזאת היא שראית מסתגרת אתו בחדר האח”מים?"

“מאה אחוז…” תגובתו היתה משונה מפני שחשבה ששאלותיו מוזרות. “אחר⁻כך ראיתי אותה עוד פעם, אחרי שהטיסה יצאה. זה היה בקפיטריה והיא היתה עם מישהו.”

היא סיפרה שהיה זה גבר צעיר בעל זקן פרוע, משהו בסביבות שלושים, גבוה, עם שיער אדום⁻חום, כמו חמרה.

“ומה קרה” הוא שאל.

“מה צריך היה לקרות?” היא התפלאה, “הם דיברו איזה זמן כמו באישית⁻לוחצת ויצאו.”

“מה זה אישית⁻לוחצת?”

“נו, כמו אוהבים או כמו מחליפים סודות שלא רוצים שזר יקלוט איזו מלה מיותרת…”

“וזהו? חשבתי שהם סקרנו אותך.”

היא השמיעה ציחקוק ממזרי. “לא טעית. הזדנבתי אחריהם לחניון ושניהם יצאו משם בשתי מכוניות נפרדות. את שלה לא הספקתי לראות מפני שהרכב המסחרי של הבחור נסע אחריה והסתיר ואתה. אבל נדמה לי שהיתה בצבע בהיר. אבל אני לא בטוחה. המסחרית היתה מדגם ‘ברלינגו⁻סיטרואן’ כחול⁻מטלי. גם אותה כמעט פספסתי אבל הספקתי לזכור את הספרות שלה. ארבע⁻ חמש⁻ אחד⁻ שש⁻תשע⁻חמש⁻אחד. שנת ייצור אלפיים וארבע.”

הוא התרשם מהזיכרון שלה.

“איך את יודעת את שנת הייצור?”

“על⁻ידי הספרות הראשונות.”

הוא הפטיר את אחד מהמהומיו שקשה לפרשם ותוך שהחזיר את השפופרת לבסיס שלה מצא עצמו ממוקד באשה הצעירה. היא היתה מושחזת לטעמו ואפשר היה לסמוך על הפרטים שלה שנשמעו אמינים. בפנקס הקטן שתמיד היה צמוד אליו רשם את תמצית השיחה איתה, כשהוא מדגיש את תיאור המכונית, הספרות של לוחית הרישוי וגם את שנת הייצור אלפיים וארבע.

מתחת לשמה של המגוייסת הזאת בפנקסו מצא הערה המתקשרת עם הרקע הבטחוני שלה ובמבט מרפרף קלט שלא סתם הומלצה.

הוא מתח באיטיות קו עבה מתחת לשם אדווה ארבל.

*

במרוצת שעות הבוקר המוקדמות של יום שני, חמישה⁻עשר בנובמבר, חזר זיו לשקוע בעיון חטטני בערימות של חומר מודיעיני ובהערכות שונות שפולחו לרמות, לנושאים ולאירועים שהצטברו במחשבי השב"כ והמוסד בשנה האחרונה. שוב חזר והגיע למסקנה שהצרה הגדולה ביותר שנחתה על שרותי הביטחון וכל המערכות הפיקודיות ומקבלי ההחלטות, היו המדליפים ואישים חריגים כרשבסקי, שהשפעתם עצומה ואין כמעט תבשיל פוליטי שאינם בוחשים בו, ובעצם איש אינו יודע עליהם דבר, וכל אחד מהם עלול להתגלות כסיכון בטחוני חמור.

עירנותם ויכולתם של המודיעים היתה כמגיפה קטלנית שאין עוצר בעד התפשטותה. היא כל⁻כך הטרידה את כל מי שעסק במניעת זליגת חומר סודי בכל רמותיו עד שהאחראים הרימו ידיים, ובעצם השלימו עם התגבשותו של דפוס עבודה משונה המאפשר למערכת לתפקד כאילו לא קיים מצב מסוכן שכזה. איש לא ידע במי לבטוח. מי שייך למי. בכל מקרה התוצאות היו מכשילות. לא היה מהלך שהמתנחלים לא ידעו עליו מראש. אפילו ארגונים קיקיוניים של הוזים ומטורפים ידעו הכל.

באחת⁻עשרה חזר זיו ועיין בפנקס הקטן שבו רשם בלילה את מה שנאמר לו על רשבסקי בנתב"ג, ושוב חשב על האשה הצעירה שדיווחה לו. מבלי לבדוק מה השעה, למרות שידע שהיא עבדה במשמרת לילה אותה סיימה לא מזמן, הוא טלפן לסלולרי שלה.

הוא שמע את קולה הישנוני ולרגע הצטער שלא חרג ממנהגו והתחשב בצעירה המותשת לאחר לילה ארוך בנתב"ג.

“אני מצטער, באמת,”הוא ריכך את קולו הקשה במשהו, “מדבר יעקב זיו ורציתי להודות לך. שכחתי לעשות את זה בלילה.”

“הו… רק עכשיו החלקתי למיטה…”היא השתהתה כמארגנת את מחשבותיה, “זה בסדר, אדוני.”

“מה דעתך שניפגש לשיחה קצת יותר ארוכה באותו עניין?” הוא הציע.

“מתי?”

“אחרי הצהריים?”

“מצטערת,” היא דחתה אותו “יש לי משמרת. מה ביחס לעוד מעט?”

“תוותרי על השינה שלך?”

“אתה אכזרי,” היא התלוצצה. “אתה לא משאיר לי הרבה ברירות.”

קולה היה רציני אבל הוא קלט את הלגלוג שלה.

“שיהיה.” הוא מסר לה את כתובתו וניתק את השיחה וברגע זה ראה את מכונית ה’קסרה' הכסופה מתקרבת במהירות, כמו מתכוונת להסתער לתוך החניה, אבל הנהגת בלמה אותה בכביש כמי שמכירה היטב את המקום. היתה זאת נעמי רגב מלשכת רה"מ שבמידה רבה נחשבה בעיניו אחראית להולדתה של היחידה הממודרת. בשבועות האחרונים היא לא חסכה במאמצים ובזמן בידיעתו של ראש הממשלה, לסייע בצד הארגוני המורכב של העסק הזה ותרומתה היתה בעלת משקל מכריע בקבלת ההחלטות. בעוד היא פועלת מירושלים, פעלה בתל⁻אביב ובצהלה לאה ברזילי הקשישה החסונה, מי שהיתה מזכירתו האישית, ודחתה את פרישתה פעם אחרי פעם כל עוד הוא נשאר שם. בעוד כמה ימים גם היא אמורה להתייצב בצהלה ולארגן את המשרד בהתאם לציפיות ולאופי המיוחד של היחידה.

נעמי רגב פתחה את דלת המכונית בתנופה וכשיצאה ראתה את זיו יושב ליד השולחן כשהוא מתבונן בה. בצעדים נמרצים בלעה את המרחק הקצר לדלת הבית הפתוחה והוא שמע את עקביה הגבוהים נוקשים במרצפות בצעד נמרץ ומיד קלט את דמותה התמירה בפתח. נעמי היתה כבת שלושים. מטופחת עד לשערה האחרונה הבהירה שלה. השיער היה אסוף מעבר לעורפה וצורתו מעוצבת בסגנון ‘בננה’. תווי פניה היו ישרים והבעתה גלויה וידידותית. רק שפתה העליונה בלטה מעט כמתריסה נגד משהו. עור פניה היה בהיר וחלק, כמעט מעורר רצון לגעת בו בלטיפה רכה.

היא עמדה מנגד מחייכת, נשענת בכתפה על המשקוף וזרועותיה משׂוכלות על חזה וראשה נטוי מעט לימין כמתכוונת לבחון אותו מהצד. היא לא אמרה דבר במשך רגע ארוך ולבסוף רק הנהנה בראשה כנדה לו, פנתה משם לעבר הקומקום ומזגה לעצמה קפה עד למחצית הספל הלבן עליו מצוירת כבשה קדישמנית.

“איך אתה מרגיש?” היא שאלה.

הוא משך בכתפיו המרובעות כמבטא השלמה עם המצב. “ככה. את יודעת שזה תמיד יכול להיות יותר גרוע.”

“עכשיו אני באמת יודעת,” הגיבה כשהיא ממשיכה לחייך אבל עיניה היו מצועפות בברק עמום שהזכיר לו דמעות כבושות, ותחושתו היתה יותר מרעה. “אבל אני מסתכלת עליך ושואלת שאלה פשוטה, למה לא התחשבת בי כשאמרתי לך שאני רוצה להצטרף לכוחותיך?”

הוא היסס ואחר⁻כך אמר את האמת: “חשבתי ששאלת בגלל הנימוס…”

צחוק קצר ומבטל נקרע ממנה.

“יש לי הר של מניות בעסק הזה ואני ממשיכה עד הסוף,” הדגישה.

זיו המשיך ללגום מהספל שלו כשאינו גורע ממנה את מבטו ומניח לה לפרוק את הזעם שהצטבר בה.

“מה דעתך על נסיעה לחו”ל?" שאל לאחר ששקל עניין.

עיניה התרחבו; הוא הפתיע אותה בפתאומיות המאפיינת אותו. יכולת החשיבה המהירה שלו היתה כתמיד, כמו רוח תזזית.

“ברגע זה?”

“אני צריך מישהו שאפשר לסמוך עליו.”

“מה קרה?”

“אני זוכר שיש לך ניסיון מבצעי לא⁻מבוטל בשטח ואפילו היית בסדר.” תמיד התקשה לחלק לה מחמאה שלמה למרות שהצטיינה. הוא קבע בה את מבטו: “לא תהיה לך מעכשיו סיבה להתלונן. את מתה על אירופה,” הוא גיחך, “תחשבי כמה פעמים היית בפריז רק בחודשים האחרונים? ארבע? חמש? אולי שבע פעמים? כאילו את מגלגלת שם קשר עם מישהו…”

היא שיסעה אותו: “כבר בדקת?…”

הוא התקשה להתיק ממנה את מבטו. פניה בערו עכשיו ולחייה היו לוהטות. בעיניה האפורות הוא ראה את הזיקים שמהם חשש. רק לפני ארבע שנים איבדה את בעלה הצעיר, קצין בגבעתי, רב⁻סרן איתמר רגב שרכבו עלה על מטען צד בג’נין והתרסק. מאז לא ידע על קשר בינה לבין מישהו, למרות שדווקא לפני זמן לא רב דיבר אתה על אפשרות כזאת, אפילו עודד אותה.

“יכולת להגיד את זה,” הוא קרע את המלים מתוכו במאמץ, “זה בסך הכל היה רעיון לא מבושל, אבל אני שמח שסופסוף נמצא מישהו.”

“אתה אמרת ואני עשיתי. אז מה הלאה, יעקב?”

“הזריזות שלך… לפעמים אפילו אותי את תופשת לא הכי מוכן.” זיו חזר והצית סיגריה, בלע עשן והשתעל שיעול גרוני עמוק.

“אתה תהרוג את עצמך עם העישון הנורא הזה,” גערה בו.

“עוד מעט אני אחשוב שאת דואגת לי,” מילמל, “ובכל מקרה כדאי שתהיי ארוזה. תזוזה יכולה להיות בכל רגע.”

“תהיה בטוח שאהיה,” היא אמרה.

זיו שתק. חזר ובלע עשן ופלט אותו בסילון מתפשט, כשהיא יצאה כרוח סערה מהבית לעבר ה’קסרה' שלה ובאותה תנופת מרוץ סובבה את הרכב בצרימת צמיגים בכיוון מורד הרחוב ונעלמה מהעין.

הוא התבונן בסיגריה כתוהה מה היא עושה בין אצבעותיו ובכעס פתאומי כיבה אותה במאפרה תוך מעיכתה בכוח. תמיד היה חוזר ואומר לעצמו לגלות יותר ויותר רגישות כשמדובר באנשים שקרובים אליו. אבל גם הפעם רגישותו התבטאה בבוטות מגושמת שעוררה בו כעס כלפי עצמו. כמו עכשיו, כשהתנהל כמו פיל בביבר של זכוכית.

*

יעקב זיו היה שקוע בשיחה עם מפקד משטרת מחוז תל⁻אביב, ניצב חגי בן⁻פורת, כשהבחין שבעוד רגעים אחדים תבוא ה’מה⁻שמה' מנתב"ג, זו שדובר בה ברגע זה. שני עניינים גלגל בשיחה ולכאורה לא היה קשר ביניהם. תחילה רצה לברר היכן עומדת החקירה הסמויה בעניין הלבנת הכספים של רשבסקי וכל מה שצף בעניין פוטין והאוליגרכים. משקיבל תשובה שהיא מתנהלת בקצב משביע רצון, העלה את נושא הנערה מהיחידה של דליה סועד ונקב בשמה. התברר שבן⁻פורת הכיר אותה והצטער על שפרשה. “היא יוצאת⁻דופן,” הוא הסביר, “מקורית יצירתית. אין בסביבה הרבה כאלה.”

“למה עזבה?”

“הסיפור של השתלבות בעייתית. סיפור ארוך. עשיתי את הכל שתישאר. אבל היא גם עקשנית בין היתר.”

“אני רוצה לראות את התיק האישי שלה,” אמר זיו.

“אני לא רואה בעיה בזה”

“שלח אותו אלי,” סיכם זיו. היא סיקרנה אותו.

“רק תזכור עוד דבר,” הציע בן⁻פורת, “אתה לא יכול לסגור אותה בקוביה מוכּרת. היא לא שיגרתית…”

את המלים האחרונות התקשה זיו לשמוע בגלל התקתוקים המרעימים להרגיז של מנוע אופנוע גדול וישן. הוא העיף מבט לרחוב וראה את ה’הארלי דייווידסון' הראוי לתואר מוצג שמישהו הכין אותו למוזיאון. האופנוע הגדול, אלף ומאתיים סמ"ק בצבע שחור וכנפיים צבועים באדום בוער, נשלט בידי נער צעיר וצנום שצמצם לאפס את הזרמת הדלק למנוע הזקן. בהדרגה התקרב עם הרכב המגושם לשפת המדרכה, עד שבלם אותו והפנה את ראשו שנבלע בתוך קסדה כחולה לעבר הבית.

הרוכב הניף בקלילות את רגלו הימנית הארוכה מעל למושב הרחב והתייצב דק ותמיר בצדו של האופנוע הגדול. הוא היה לבוש בג’ינס ממורטט וטלוא ואפילו המעילון שלו נראה כתפור מטלאים שחוקים שנגזר מג’ינסים שבטל שימושם. רגע התבונן הרוכב בבית כבוחן שוב את המספר שקבוע בחזית ובקושי מבצבץ בעד הבדים התחתונים של הפיקוס. רק אז פנה הרוכב וצעד בקלילות לעבר דלת הכניסה של הבית.

זיו חשב שהוא נראה כמו שליח של פיצריה. הוא משך עצמו אל מחוץ לכורסה ותחב תחת אצילותיו את התומכות שלו וגרר עצמו לעבר הדלת. משפתח אותה לרווחה הופתע כשגילה שהנער הצנום נעלם ובמקומו עמדה לפניו אשה צעירה ותמירה, חייכנית עם גומות חן קופצניות כאילו מהתלת כל הזמן. היתה לה אומנם תספורת נערית קצרצרה, אבל נאה היתה גם מבלי שהתגלו בפניה צבעי⁻מלחמה של נשים, וחסרונם של סימני עפרונות ומברשות איפור לא גרע מיופיה הטבעי.

“אני אדווה הישנונית,” הציגה עצמה.

שלא כדרכו הוא הגיב מיד בשמץ של חיוך, אבל זה נבלע ברטינה המשונה שלו שהיא פירשה כאילו איננו סבל חוכמולוגים ומיד משכה כתפיה בהתנצלות.

“יש לי הומור לא מוצלח במיוחד,” אמרה בשלווה. ברור היה לה שהוא רוצה לתחקר אותה על אותו דיווח שלה, אבל הרגישה מיד שזומנה לבית לאפשר לו לתהות על טיבה.

“זה בסדר. יש לי הומור יותר מחורבן משלך.”

עיניו צחקו והיא חייכה בנינוחות ודווקא הרגישה שיש לה עם מי לדבר ונכנסה בצעד רחב לסלון ונעצרה במרכזו, כשמתחת לאציל ידה השמאלית כובע המגן הכחול שלה. היא בחנה בסקרנות את החדר הגדול שבקצהו דלת רחבה ונגררת הפונה לגן מדושא ומטופח.

הוא הבחין לשביעת⁻רצונו שמבטה לא התעכב עליו שנייה יותר מהזמן הנדרש להתבונן באדם שאבריו שלמים. יכול היה להסיק שקלטה את נכותו ודי היה לה בכך ומבחינתה הוא שלם בכל מה שקשור בנושא פגישתם.

הם התיישבו במרפסת סביב שולחן לבן. היא על⁻גבי כיסא פלסטיק והוא בתוך כורסת עץ חזקה ורחבה להתמודד עם משקלו, ובצדה נמצא הכיסא הנע עליו הניח את התומכות.

זיו ניגש ישר לעניין וביקש ממנה לחזור על הדיווח ואם היו לו שאלות, נראה שלא מיהר להציגן. רק מפעם לפעם קטע אותה ורצה בהבהרתה. רוב הזמן המשיך לבחון אותה כמנסה לגלות בה משהו שחיפש. היא לא התרעמה בגלל מבטו הבולש והמשיכה להשיב לו בסבלנות על כל שאלה, מפני שהיה זה דבר של מה⁻בכך לשחזר את שראתה וחזרה ואמרה שהבחור הג’ינג’י נראה כך והאשה היפה נראתה כזאת מחוטבת וחתיכית, אולי אפילו בת גילה.

כאן נכנס זיו בשטף דבריה ושאל לגילה.

“עוד מעט בת עשרים ושבע…”

“הספקת לא מעט,” הוא ציין ונקב בפרקיה השונים.

היא שוב הרחיבה חיוך והעמיקה את גומותיה ועיניה הכחולות הצטמצמו בשובבות כששאל כמה זמן היתה ביחידה המרכזית של מחוז תל⁻אביב.

“כמעט שלוש שנים…”

“מה עשית שם חוץ מלהגיש קפה?”

“הה, אז זה ככה הולך, גם אתה אנטי⁻פמיניסט?” היא לא נרתעה ואפילו לא מחקה מפניה את החיוך המלגלג. “אז האמת ששכבתי שם על בסיס שבועי. עם כולם, כמו שמקובל. תאמין לי זאת היתה חגיגה אמיתית, מאנשי הבילוש ועד ראש ענף החקירות. אתה רוצה תאריכים, שמות?” הטיחה בו בקול רגוע, כמונה מצרכים שקנתה במכולת השכונתית.

עכשיו הוא צחק כפי שלא צחק מזמן. הוא לא זכר מתי דיבר אליו מישהו בלעג מרושע ומזלזל כמו הפרשית של ההארלי דייוידסון. זה הגיע לו, הוא חשב בהנאה ודווקא היה מרוצה ממהלך הפגישה.

“עוררת רושם הפוך,” הודה.

“ועוד איך.”

היא היתה באמת טיפוס שיינקיניסטי כזה, עד כמה שדעתו היתה משגת. אבל התברר כי גדלה בנוף⁻ים בקצה רחוב גולדה, לא רחוק המוסד לעבריינים צעירים שאמה הגרושה מועסקת בו כיועצת פסיכולוגית. היא גם אמרה שאביה הוא ארכיטקט מופרע ומקסים להדהים שחי בניו⁻יורק ואחיה הבכור, צח, גדול ממנה בשלוש שנים. הוא טייס אף⁻16 בחיל האוויר. היא עצמה כמעט היתה האשה הראשונה שהתקבלה לטייס אבל איבדה את הסיכוי הזה בגלל הפה הגדול שלה, וכעבור זמן מישהי אחרת זכתה בכל התהילה והקופה.

כן, וחוץ מזה המשטרה. היא השתלבה שם לאחר השחרור מצה“ל. התחילה כסוכנת חשאית בין סוחרי סמים ועברה לחקירות פשיעה ‘כבדה’ עד שמסיבות שונות החליטה לעזוב. בשביל הנשמה התחילה ללמוד גם תולדות אמנות ישראלית. זה משהו שקיבלה עם הגנים, צחקה, מאבא שלה שעודד אותה לזה. בינתיים בשביל פרנסה הגישה שירותי מעקב לשני משרדי חקירות בכירים והתחילה במקביל לעבוד בביטחון בנתב”ג.

“זה בערך הכל,” היא נשמה אוויר שנגמר לה לאחר ההרצאה של המשפט הארוך, שזיו היה בטוח שגם הוא עוד לא מכיל את כל פעלתנותה התוססת של האשה הצעירה הזאת. דבר אחד נהיה ברור לו, חושיו לא הטעו אותו והוא נהנה מכל רגע. היה בה את מה שתמיד חיפש אצל אנשים צעירים. חבל היה לבזבז אותה בשיגרת נתב"ג.

הוא התרשם מיכולתה לתאר אנשים ומקומות כאילו עברה עליהם בזכוכית מגדלת ואפילו הפרט הכי קטן לא נמלט מעיניה הכחולות, צבע עמוק כשאוּב ממצולות. מה שקסם לו בתופעה הזאת היה התיאור המדויק של העובדות.

“איך את זוכרת את כל הפרטים האלה?” הוא התעניין.

“זה פשוט מבחינתי. יש לי עין מצלמת. קודם כל אני קולטת את הכל ואחר⁻כך יכולה להוריד או להוסיף כמו בתוכנה גראפית, שכבה אחרי שכבה.”

“איך זה עובד?”

“אני לא יודעת,” היא הודתה, “זה כמו לצלם. רק שזה לא דוהה. אתה מבין?” ניכר שחיפשה מלים מתאימות להסביר את עצמה. “זה פשוט נשאר בארכיון הפנימי שלי. כשאני צריכה משהו אז זה מופיע ממול. זהו זה פחות או יותר.” היא התנשפה כאילו התייגעה במעט ושוב חייכה את החיוך הצעיר שלה והגומות חזרו והופיעו.

זיו שלף סיגריה והצית אותה כשאינו גורע את מבטו מפניה והבין מדוע חשב שעור פניה כמעט לבן⁻בוהק. זה היה בגלל השיער הקצרצר שלה שהיה שחור עד שנדמה כמתיז ניצוצות כחולים.

“אתה מתשאל אותי כאילו אתה לא סומך על המידע שלי,” היא העירה בשקט, “איכפת לך אם אשאל אותך משהו?”

הוא לא אמר דבר.

“בדקת למי שייך הרכב לפי הנתונים שמסרתי לך?”

הוא הודה שעדיין לא.

“מתי תדע?” היא שאלה.,“שמרתי את זה בשבילך.”.

“וזה למה?”

“אם תשיגי במהירות תוצאות משכנעות אולי אציע לך משהו יותר מעניין ממה שיש לך כרגע.”

היא נראתה מרוצה.

“אני אשיג לך את זה,” פסקה בביטחון.

היא קמה ואספה את הקסדה שלה והנהנה בראשה לשלום ויצאה מהבית. כעבור רגע שמע את התיקתוק החזק של מנוע ההארלי הזקן המתרחק.

4

דקות אחדות לפני שלוש אחרי הצהריים, הגיע אביתר לביתו של זיו ומצא אותו יושב במשטח המרפסת בחברתו של דודיק נהגו כשהם מנגבים חומוס ונהנים משארית החמוצים. זיו פשט יד כבדה והצביע על הכיסא שממול כשהוא מלווה את הצעתו ב’תפאדל'.

משנרכן אביתר, מזג לעצמו מעט מים מינרליים והתיישב, קם דודיק ולקח אתו כלים אחדים לרחיצה במטבח. תמיד ידע להבדיל בין רגעים שכאלה לעבודה ולהעלים את עצמו בשקט.

זיו הצביע על הרשמקול הקטן. “יש כאן את ההקלטה של הרב מויש יבין.”

“אתה נשמע מוטרד,” העיר אביתר.

“לא מוטרד כמו רוצה להבין,” הגיב זיו, “בוא נשמע את הדברים ביחד. כל מה שקשור ברבנים כמו מנדלסון ויבין שהם קול אלוהים בשביל מועצת יו”ש, מעניין אותי."

הוא לחץ על כפתור ההפעלה והם התמקדו בקול התוקפני, המתגרה של השדרית והקשיבו לקול המחוספס של מויש יבין. אביתר הסכים תוך האזנה שמה שנשמע כל-כך פשוט בעצם איננו כזה.

“אז מה אתה אומר?” שאל זיו.

“אתה מתכוון מה הקפיץ את הישיש מנדלסון?”

“זה בדיוק מה שמפריע לי.” זיו פירפר בשפתיו אוויר שפלט כפי שנהג לעתים לבטא מורת-רוח. “לא סתם הוא אמר שיהודי לא ירצח יהודי. אתה לא חושב ככה?”

“על פניו זה נשמע כהסתייגות מאיומי הרצח על ראש הממשלה, כולל אלה של תלמידו מויש יבין,” אמר אביתר, “אבל בעצם אולי הוא מתכוון להוציא לעצמו פוליסת ביטוח אם משהו כזה יקרה.”

“ביטוח, אתה אומר,” זיו הימהם כמדבר עם עצמו.

“אפשר להגיד שמנדלסון מודיע בצורה הכי מפורשת שיקרה מה שיקרה, הוא לא מעורב בשפיכות דמים. עכשיו עמדתו גם מוקלטת.” מבטו של אביתר נקשר עם מבטו של זיו.

“יש טעם במה שאתה אומר, אבל אני מרגיש שיש פה עוד משהו. עוד איזו כוונה נסתרת, כמו שאומרים אצל המאמינים, ומיועדת לאוזן אלמונית. וזה מפריע לי. זה תמיד מפריע לי, כאילו ששוב אני חוזר ומרגיש כאבי פאנטום ברגל החסרה.” הוא חזר והסתכל באביתר כמצפה שיעזור לו בתסבוכת המעיקה הזאת.

“אני עומד לטוס ללונדון מיד אחרי פתיחת התערוכה בגלריה. כשאחזור אעמוד לרשותך. את ענייני האדמיניסטרציה בקשר לחופש כבר הסדרתי.”

“זה יוצא לי טוב. אבל אני לא בטוח שאני מעוניין שתחזור…”

אביתר התבונן בזיו כשואל.

“אני צריך אותך בלונדון,” הסביר זיו, “אולי לימים. אולי לשבועות. אי-אפשר לדעת. אני בונה רשת שתצטרך להיות מוכנה לפעולה בלי התראה של זמן. מעמידים לרשותי אנשים בתחנות שונות באירופה ואפילו בארצות-הברית, כך שאני גמיש ביכולת להרחיב ולצמצם כמו שצריך. אבל מוכרחים להיות שם אנשים שלנו שיפקחו על הכול. אז אתה בלונדון ואת נעמי רגב אני שולח לפריז.”

“מה קורה בלונדון?”

“אולי הרבה. אפילו הרבה מאוד,” הפטיר זיו, “הגיע אלי מידע מוצק שיכול להיות שהסיפור עם ‘הבית’ ו’אב הבית' ורשבסקי זה עסק הרבה יותר מסובך.”

אביתר בחן את הפנים הרחבים והמתנוצצים של זיו. הוא עקב אחר תנועת ידו כשמשך מכיס מכנסיו ממחטה גדולה וכהרגלו מחה בה את פדחתו. אחר-כך החליק באצבעותיו על שפמו הלבן.

“אני אחכה למלה שלך,” אמר אביתר, “אם זה מה שאתה רוצה.”

“זה לא בגלל מה שאני רוצה. זה מה שהמצב מכתיב לנו.” זיו הפנה את פניו לעבר השמש היורדת ועצם את עיניו. כעת חש בחום נעים ומלטף כמו להרגיע. “הקשר בין רשבסקי למנדלסון מטריד אותי יותר ויותר.” הוא חזר והעיף מבט באביתר שכבר קם מהכסא. “אם ייצא לך להבין את הכוונה של מנדלסון, שתף אותי, מפני שאני חושב שההצהרה שלו מיועדת לאוזניים של אנשים ברמה של רשבסקי.”

“זה נשמע כמו הנחייה מסויימת,” העיר אביתר.

“אם תוכיח, אז שאפּוֹ.”

אביתר הזדקף. את זיו לא ישנה. גם ברגע זה היה ברור לו שהזקן יודע הרבה יותר ממה שהוא מגלה. אבל הוא רוצה להשוות מידע למידע, וזה היה מתפקידו, לספק את נקודת ההצלבה.

אם היה בכוונתו לומר לזיו שישתף אותו בכל מה שידוע לו, העדיף לא לדבר. לפחות לא כעת. הוא יחכה עד שיגיע רגע מתאים לשיחה גלוית-לב. גם בעבר נהג לעורר את הבעיה הזאת ותמיד עלה בידי זיו להתחמק. הפעם קיווה לשנות משהו בדפוסי התנהגותו של האיש הזקן. הוא מתח את ידיו לצדדים והניע את צוארו לימין ולשמאל כמשתחרר מעייפות. “אני צריך לחזור לגלריה להשלים את ההכנות לפתיחת התערוכה,” הסביר.

כשיצא אביתר מהגן, הניף עצמו זיו מכיסא העץ לעבר הכיסא הנע בו נהג לשוטט בזריזות ממקום למקום, חצה את הסלון בדרכו למטבח, והנחית על דודיק הוראה חדה להפסיק לרחוץ את הכלים.

“כשרבקה שלך תאשר לי בכתב שאתה עושה את זה גם בבית שלך, אז נדבר!” הוא נהם, “בבית הזה רק אני רוחץ כלים.”

מבלי להמתין לתגובתו סימן לו בידו שיפרוש לביתו. בחוץ החלה להתפשט אפלולית סתווית. את השעות הבאות ממילא יעשה בבית, הפטיר. דודיק התעקש להכין לו קפה בוץ בעת שהוא ישב בכיסא הנע מול השולחן המרובע שבפינה הצפונית, עליו היה מונח לוח שח שנעשה לפני שנים רבות מלוחות עץ גס של ארגזים וכלי המשחק שלו גולפו מענפי עץ תפוחים. זיו מעולם לא הרחיב דיבור על הלוח והכלים האלה. אבל דודיק שובץ על-ידו בתקופה האחרונה לשמש מעין איש קשר בינו לבין שחקן שח אלמוני שהיה מעביר באמצעות הסלולרי שלו את מהלכיו. משחק משונה היה זה שדודיק לא ירד לשורשו; מעולם לא הגיב זיו במהלך משלו. היה מתיישב ומבצע את המהלך שקיבל ובוחן אותו, כשהוא משרבט על פיסת ניר הערות שונות.

השמש נטתה לערוב כשדודיק יצא לדרכו. זיו נקרע מהתמקדותו בלוח השח כשנרעד הסלולרי שבכיס חולצתו. הוא שלף את המכשיר וראה שהיתה זו הצעירה, אדווה. רק כעת נזכר שהיה עליה לחזור אליו לפני שעות רבות.

“אדוני,” קולה היה לחוץ כאילו היא מדברת מתוך מנהרה, “אני לא אספיק לחזור אליך הלילה…”

“מה קורה?” הוא לא הבין את תחושת הבהילות שלה.

“אני טסה לאיזה מקום בעניין ההוא,” פלט כשקולה עולה ויורד, לשנייה נעלם ושוב מתחזק, “העסק הזה של המסחרית הרבה יותר מסובך… עשיתי כמה סיבובים וזה מוביל לכל מיני כיוונים שלא חשבתי עליהם… אתה מבין?”

הוא לגמרי לא היה בטוח.

“השגת את מה שביקשתי?” שאל.

“זה בדיוק העניין… אדוני… את זה והרבה יותר מזה…” הוא שמע את נשימתה החטופה ואת שריקת הרוח החדה הנבלעת בנהם הרעם הקצוב של ההארלי שעולה ויורד כנהמת טורף נרגז.

“איפה את נמצאת?” הוא שאל.

“בדרך לחברון… יש עוד כמה דברים לברר ואז אחזור…” היא אמרה עוד משהו שנשמע כמלה בלתי-ברורה שהרוח העזה קטפה ממנה, ושקט פתאומי חתך את הקשר.

“מתי העבירו את אגף הרישוי מחולון לחברון?” מילמל בתמיהה והחליט שימתין בסבלנות לראות לאן כל זה מתפתח.

*

עד שדעכו הגוונים הלוהטים של השמש השוקעת, התפשטה אפרוריות נעימה של הערב. האפור התכהה כאשר סיעות העננים שעלו ממערב מחקו את שרידי היום והלילה נחת כעוף טורף פרוש-כנפיים ענקיות. משהתעבתה החשיכה התמזגה אדווה עם האופנוע לצללית אחת. כלי הרכב הרועד כמוכּה-קדחת בלע את הפס הכהה של הכביש המתפתל והחוצה ארץ שגבולה אינו ברור לא לישראלים ולא לפלשתינאים.

הטרטור הקצוב של האופנוע נשמע כמו מטח יריות מכלי אוטומטי שצלילו מתכתי ויבש ומנוכר לסביבה. היא התעלמה מהסכנות האורבות לנוסע הבודד ולא נרתעה מתחושת הפחד כשטסה בכיוון חברון, שם אמורה היתה להשלים הבהרות אחרונות של התמונה המשונה שחשפה. היא הכירה את הדרך על עיקוליה וידעה כי מעבר לכל אחד מהם היא עלולה להיקלע

למארב של חוליית מרצחים. בגלל הסיבה הזאת נסעה בלי אורות כשהיא נצמדת למכוניות הבודדות שנסעו במרחקים קצרים אחת מהשנייה להגברת תחושת ביטחון.

בשעת לילה יותר מאוחרת יהיה עליה לח זור בציר הזה ולהגיע למשמרת הבוקר בנתב"ג. בינתיים היא הודיעה לגלית דעואל שתגיע אליה בעוד כחצי שעה, וזו כל חמש דקות התקשרה לסלולרי שלה וניתבה את דאגתה לתוך שבלול ההאזנה התקוע באוזנה הימנית.

“הכל בסדר?” היתה השאלה.

“הכל בסדר,” היתה התשובה.

בעבר הן עבדו ביחד ביחידה המרכזית, עד שגלית הושאלה לשב"כ והושתלה ביישוב היהודי בו נטמעה ללא קושי. היה לה רקע משפחתי דתי מתאים וגם החבר שלה, יואל שטראוס, שהיה שתול כחפרפרת בקהילה המשיחית המקומית, הציג אותו כרעיתו ואפילו בספחי תעודות הזהות שלהם שוּנה מעמדם מרווקים לנשואים.

היו לאדווה כמה שאלות לשאול אותם ולהבין דבר מתוך דבר, עד שתשלים את הפאזל המפתיע שעלתה עליו.

*

ביום רביעי בשעת לילה מאוחרת התקשר זיו לסלולרי של אדווה. שתיקתה הארוכה הטרידה אותו עד שחשש שמא נכשל בהערכת ובאמת מדובר במישהי שיציבותה מפוקפקת.

“איפה את, גברת צעירה?” רטן, “כמה זמן לוקח לברר שאלה כל-כך פשוטה באגף הרישוי?”

הוא בקושי שמע אותה. קולה הדהד באוזניו עמום ומרוחק כנחנק. הקול עלה וירד כאילו תפש אותה כשהיא מסתערת עם האופנוע הגדול שלה לעבר רוח המקשה עליה לבטא משפטים ברורים.

“זה לא לגמרי פשוט…”

“על מה את מדברת?” הוא נאלץ להרים את קולו כשהוא מקלל את שמיעתו המאכזבת ומדכדכת אותו.

היא לא ענתה כי הקו השתבש והשתנק עד שגווע.

לא נותר לזיו אלא לנדנד בראשו הכבד כתוהה להבין מה הולך כאן, ללגום לגימה נוספת מהקפה שסייע בשמירת עירנותו ולעבור מחדש על הנושאים בהם עליו לטפל למחרת. מנהג היה נקוט בידיו בעבר שהחייה אותו כעת מחדש, לבחון כל אירוע חריג מהשטח גם אם לכאורה אין לו קשר ישיר לנושא שבאחריותו. כעת, כשדממת הרחוב הקטן עטפה את ביתו, יכול היה לעבור על אותם אירועים לאחר ששוב צורף שמו לתפוצה.

תוך עיון קפדני נתקל בהתייחסות לרצח של מוסא עבאס, פלשתינאי בעל דרכון אמריקני, בן חמישים וארבע. האיש נרצח בלילה הקודם בידי אלמונים ומביתו ברמאללה נלקחו מסמכים שונים, ביניהם דרכונו האמריקני וחשבונות בנקים שונים מארצות הברית, אמירויות המפרץ הפרסי ומקומות אחרים. פרט למסמכים לקחו איתם הרוצחים סכומי כסף גדולים במטבע זר, בעיקר דולרים. באותו לילה בוצעו עוד ארבע תקיפות רצחניות כאלה עם תוצאות דומות.

מקרי הרצח נרשמו במשטרת רמאללה כאירועים פליליים שכנראה בוצעו בידי אחד מארגוני הלוחמים הפלשתינאים על רקע מאבקים פנימיים. אבל יעקוב זיו הכניס את הידיעה למדור חדש שפתח במחשב בשם ‘בירורים’; עניינים שיש להמשיך ולעקוב אחר ההתפתחויות הקשורות בהם. היתה בידיעה זו מצחנת פרובוקציה שהוא זיהה את מאפייניה; לארבעת הנרצחים1 האחרים לא היתה נתינות כפולה והוא חשב שנועדו אולי להכביד על החקירה ולהרחיק אותה דוקא מהנרצח הראשון, בעל הנתינות הכפולה. נראה היה שלרוצחים עניין מיוחד במוסא עבאס בגלל נתינותו הכפולה, מתוך כוונה לעשות שימוש בזהותו.

עניין שני שהעסיק אותו היו ידיעות שזרמו אליו מאנשי הרשת שפרש בארצות הברית ועקבו אחרי רשבסקי, מרגע שנחת בקנדי והמשיך בדרכו לקראון הייטס, המרכז העולמי של חסידי חב"ד. רשבסקי קצר הישגים חשובים מרגע בואו וכספי תרומות נדיבות זרמו אליו במספרים שלא זכר כמותם. כל-כך גדול היה הזעם על ראש הממשלה שכּונה בגלוי בוגד. הרצון להפיל את הממשלה בירושלים פתח לרווחה לא רק את כיסי הנדבנים והעשירים המופלגים אלא גם את כיסיהם של מעוטי היכולת.

בין התרמה אחת לאחרת נרשם עירוב מין שאינו במינו; כספי חסידים ותורמים אחרים התערבבו בכספי מאפיונרים ואוליגרכים מרוסיה, וכך יכול היה רשבסקי להמשיך ולהזין את מכבסת הכספים הגדולה שהפעיל.

מהדיווחים של סוכני המוסד בניו-יורק ובערים מרכזיות אחרות, למד זיו שרשבסקי מתכונן להמשיך ביום רביעי מקראון הייטס ליעדים אחרים בארצות-הברית. ביום חמישי בעוד שבוע, שניים בדצמבר, תוכננה לו טיסה למוסקבה, שם אמור היה לקבל משותפיו כספים חדשים להלבנה. זיו שיער שרשבסקי יגיע בסופו של המסע לפריז ששימשה בסיס הקבע שלו ומשם ימשוך בחוטים.

הוא חזר ותהה אימתי יתגלה חוט ממשי הקושר כהערכתו בין רשבסקי ל’בית' בלונדון, ואז יהיה מסוגל להציג את השערותיו כעובדות מוצקות.

דקות אחדות אחרי אחת טילפן אליו דניאל קושניר, ראש אגף תיקשוב של השב"כ.

“תיגש למחשב שלך,” הוא הציע לזיו, “הצלחנו להשיג לך עוד כמה מיילים שבטח תמצא בהם עניין.”

המקצוענים של קושניר ושל המוסד שעבדו על אותו נושא, הרחיבו את השימוש באמצעים אלקטרוניים שנועדו ליירט שיחות טלפוניות ולצוד אימיילים ופקסים במספרים שהלכו וגדלו. בהתאם להוראתו של קושניר, הושתלה תוכנת הריגול החדשה ‘פגסוס’ בכמה מחשבים שהוגדרו כ’מחשבי-יעד'; מחשבים שהופעלו על-ידי אישים בולטים בהנהגת יהודה ושומרון, וגם כאלה שהיו שייכים למקורביו של הרב מנדלסון. מעגל הנעקבים כלל גם אישים החשודים בהפרת אמונים, מנבחרי ציבור ועד לפקידים בכירים ביותר מלשכות ראש הממשלה, שר הביטחון, שר האוצר והשר לביטחון פנים. הוא נזהר מלשאול את קושניר אם צייד עצמו בצו משפטי מתאים לכל אחד מהיעדים האלה. לפעמים שאלה כזאת היתה מיותרת ופוגעת בעבודה עצמה. זיו היה מנוסה בחציית קווים מטרידים שכאלה.

תוצאות הציד בשלב הזה הניחו את דעתו ואיפשרו לו ללמוד על מידת התקדמותו של רשבסקי והוא אף התחיל להסתגל למערך הכינויים שהשתמש בו, כשאחד הבולטים בהם היה ‘הגנן’. באימייל שהיה מיועד לאריה מוסינזון ממועצת ישובי גוש קטיף כתב רשבסקי שקשריו עם ‘הגנן’ מתחממים, והוא משוכנע כי באמצעותו ניתן יהיה להגיע ל’דייג' הדרוש להם.

אימייל נוסף שעורר בזיו עניין רב היה זה שנשלח מרשבסקי לחבר מועצת יש“ע, צבי א., ובו הוזכרה מישהי בשם נטשה שהבטיחה כי תשתחרר מהתחייבויות קודמות ותצטרף אליו לסייע. רשבסקי הדגיש את חשיבותה שאינה נופלת לדבריו מחשיבותו של הנמען אותו הוא כינה 'רמטכ”ל שלי'. הכוונה היתה לצבי אברמוביץ, שיער זיו, תת-אלוף במילואים שהיה ממונה על הביטחון השוטף ביהודה ושומרון, הקמב“ץ. לא סתם פנה אליו רשבסקי כאל רמטכ”ל ‘מדינת יהודה’.

רגע ארוך קבע מבטו באימייל. זו היתה פעם ראשונה שהשם נטשה הוזכר ברמת קרבה מיוחד לרשבסקי.

זיו טילפן לקושניר. “עבודה טובה, קושניר,” הוא אמר.

“אבל לא מספיק טובה בשבילך,” גיחך ראש האגף.

“לא אמרתי, להיפך,” הדגיש זיו, “אבל אני רוצה שתרכיב גם אצלי מיכשור ברמה. יהיו דברים שאעשה וטוב שגם אתה לא תדע עליהם. זה לא יסבך אותך אם אני אסתבך.”

“לא תהיה בעיה…”

“אני גם רוצה שאיש שלי יפעיל את הציוד הזה.”

“מקובל, כל מה שאתה תחליט יבוצע. תמצא מישהו שמתאים לך ואני עצמי אדריך אותו.”

זיו היה מרוצה. כעת יוכל להתפנות לציד משל עצמו. הגיע שלב שיטת ‘ההקפצה’ שפיתח במרוצת השנים לדרגת אומנות; בגלל היותו מרותק למקום אחד, צריך היה לפעול באמצעות סוכנים שמסוגלים היו לעכל במהירות את מחשבותיו וכוונותיו כאילו הם היו הוא עצמו. לכן השתמש במושג ‘להקפיץ’ מישהו באמצעותו של ממלא מקום. בכדי להפיק מסוכנים אלה את מיטבם, הוא העניק להם מרחב פעולה מלא עם גיבוי מוחלט שלו, ונשמר מלאכוף עליהם את כל הפרטים שליקט לעצמו בשלבי ההכנה לפני שהיה משוכנע באמיתותם. כל צעד שהיתה בו הסתברות של אכיפת דעתו נחשב בעיניו לפסול. הוא האמין כי אם סוכניו ימצאו בדרכם התאמה למה שהעריך כתמונת-מצב, כי אז ידע שהם בדרך הנכונה.

*

אפילו בהיותה בבירות הערביות שמרה נינה פוסטר על קשר עם אביתר וחזרה והבטיחה שתשתדל לחזור בהקדם. אבל ביום שישי, שמונה-עשר בנובמבר, בשבע בבוקר, היא התקשרה לביתו בארסוף והודיעה לו שהיא מתעכבת בריאד.

“המצב רותח,” היא קבעה, ואולי לא תוכל להגיע לפתיחת התערוכה ותמשיך ישר ללונדון.

“חבל.”

“מתנצלת-מתנצלת,” היא חינחנה קולה, “אני בטח משבשת לך תוכניות אחדות, אבל אני יודעת שתבין אותי.”

הוא צחק. “יהיה לנו זמן בלונדון ואביא לך ולקתרין את הקטלוג.”

היא הפטירה אנחת-רווחה. “ידעתי שתבין.”

שוב חייך. “אפשר אחת בין בעלי גורל אומלל אחד?”

“תפסיק להתחנף,” היא גערה כמתבדחת, “בינתיים סידרתי לך את הכל. קתרין תהיה בחודשים הקרובים בארמונו של הרסט בסן-סמיון, כך שהכנסייה תעמוד לרשותך לכל זמן שתרצה. תמצא את המפתח בגומחה, במקום הרגיל…”

“מה הקשר שלה לאוסף המוזר שם?”

“היא עומדת בראש צוות משחזרי פסלים, ועל השאר אספר לך כשניפגש, היכן שזה לא יהיה.” היא השתהתה כשוקלת משהו בינה לבין עצמה ולבסוף הבטיחה שלמרות הלחצים תשתדל לחזור לישראל לפני הפתיחה. אולי.

התערוכה שאביתר אצר, ‘אירופה היום’, עמדה להיפתח ביום שלישי, עשרים ושלושה בנובמבר. בזמן שנותר השקיע עצמו בפרטי ההכנות האחרונות הכרוכות באירוע אמנותי מרכזי שכזה. במידה רבה נעזר ביעל תשבי, העוזרת שלו ותלמידתו, דוקטורנטית צעירה שעבדה אתו שנה שנייה והוכיחה את סגולותיה.

בתשע בבוקר הם נפגשו בגלריה כדי לעבור על הפרטים האחרונים הקשורים בפתיחה. הוא חיבב את הסטודנטית המבוגרת שהיתה בשנות השלושים שלה, בעלת קומה ממוצעת ומבנה גוף כבד. פניה העגולים שהבעתם נעימה, נחתמו במסגרת של שיער חום וקצוץ ומעבר למשקפי הראיה שלה השמוטים במקצת על אפה, הציצו עינים בעלות מבע רך ונבון.

“אביתר,” אמרה כשהתכוננה לצאת לסידורים אחדים באגף המנהלה, “שאלה אישית. משהו מטריד אותך? לפעמים אתה הולך לאיבוד.”

“זה נכון,” הוא הודה נבוך, “זה משהו שאמר רב אחד שתקוע אצלי כבר כמה ימים ואני מרגיש שאני מבין אותו, אבל לא בטוח.”

“צריך סבלנות בשביל זה.”

“איך את יודעת?”

“אני מבית דתי,” הסבירה כשחיוך רחב מעגֵל עוד יותר את פניה, “ומאבא שלי למדתי שכדאי לחכות להארה מיוחדת כדי לזהות את הכוונה של הרבנים, בעיקר הגדולים שבהם.”

אביתר צחק. “אני כנראה מחכה להארה כזאת.”

“אצל אבא שלי זה עובד.”

בלחץ ההכנות האחרונות לתערוכה, הסיח אביתר דעתו מאותה אמירה של הרב הישיש ולקראת הערב השלים את כתיבת דברי הפתיחה הקצרים שהתכוון להשמיע, על כיוונים ומגמות של אמנים מובילים שהתבלטו בשנים האחרונות, בנוסף למבוא שכתב לקטלוג באותו עניין.

ברגע מסוים הוא התנתק מהגלריה ושוב התמקד בדבריו של מנדלסון וחזר והפך בהם, עד שחילופי הדברים באותה תוכנית של גל"צ היו כל-כך ברורים בפשטותם.

הוא התקשר לזיו.

“כן?” עלתה הנהמה.

“אני חושב שהיתה לי הארה, יעקב…”

“על מה אתה מדבר?”

“על הכוונה של מנדלסון.”

“אז למה אתה מחכה?” הפטיר זיו. אלמלא היה חושב שמפתח להבנת אמירתו של מנדלסון הוא רב-ערך, כי אז לא היה מאיץ בו.

כעבור עשרים דקות הגיע אביתר לבית בצהלה.

זיו סקר אותו בעניין מיוחד.

“אז אתה יודע עכשיו משהו שאני עוד לא יודע?” הוא הפטיר והפריח סילון עשן רחב מהסיגריה החדשה שהצית ממש עם כניסתו של אביתר.

“תחזור ותשמע את הקלטת. יש שם משפט אחד שאומר את הכל…”

“על איזה משפט אתה מדבר?”

“זה שמדבר על רצח של יהודי…”

השתררה שתיקה מתוחה לאחר שזיו הפעיל את הרשמקול ושניהם הקשיבו לאותו חלק של ראיון, שבסופו התנתק יבין מהמיקרופון בכעס.

לבסוף תהה זיו: “אולי לך יש אוזן של קוסם.”

“צריך לדעת ממה שאומר מנדלסון את מה שהוא לא אומר,” הגיב אביתר בלגלוג קל, “זה המפתח להבנת הכוונה הנסתרת.”

“בשפה שאני מבין הוא אמר בדרך הכי ברורה שאסור שיהודי ירצח יהודי,” העיר זיו וקולו נצבע באכזבה. אבל פתאום השתתק ועיניו התנוצצו כיורד לסוף כוונה כשפלט קללה גסה באמצעותה ביטא פליאה על קוצר דעתו, ועל איך זה שהוא לא תפש את מה שהיה שם. “לעזאזל, ישיש ממזר המנדלסון הזה!” נהם זיו, “לקחי הרצח של רבין נלמדו ביסודיות אצל עובדי האלילים האלה.”

הכול היה שם. מנדלסון איש אלוהים לא הסתייג לרגע מרציחתו של ראש הממשלה. מאמירת הלאו שלו השתמעה אמירת כן. מנדלסון השתמש בציניות ברשת השידור להוציא לעצמו פוליסת ביטוח כשיתרחש רצח כזה. תמיד יוכל להצביע על מה שאמר דוברו יבין בשמו. ייתכן אפילו, חשב זיו, שהרצח נתפש אצלו באמת על משקל הענשה צודקת של ‘מויסר’, ובלבד שהרצח לא יבוצע בידי יהודי. מכאן שלא פסל את האפשרות שיבוצע בידי מי שאיננו יהודי.

את המלים האחרונות ביטא זיו בקול. “זה הפירוש,” הוא מילמל, “אבל זה כל-כך תפור בגסות שאולי שנינו בכל זאת טועים. אלא אם…” הוא היסס לרגע והשפיל מבט לעבר חפיסת הסיגירות כמתכוון למשוך מתוכה סיגריה חדשה. ברגעים כאלה נראה היה כמי שמעשן בשרשרת.

“אלא אם מה?” דחק בו אביתר.

“אלא אם אנחנו לא היינו הקהל שלו והוא התכוון בכלל לאחרים, שידעו בדיוק היכן הוא עומד כשמדובר בהכשרת הרצח הזה.”

“יש לך השערה מי הם האחרים, קהל היעד שלו?”

זיו היסס. עדיין לא הגיע הרגע לשתף את אביתר בפיסות מידע שלא יצרו תצריף ברור שהוא כמו בשר-נא שתוכנו אינו כברו, ויכול רק להציק במעיו. אבל אי-אפשר היה שיתעלם מהקשר שבין מנדלסון ורשבסקי, ואם ירחיק פרשנות, כי אז ייתכן והמלים כוונו לגורמים שהבעיה הזאת בראש סדר העדיפויות שלהם והם מחכים לשמוע את פסיקתו והיא חדה וברורה.

“הייתי מרחיב את היריעה,” החליט זיו, “אולי הכוונה באמת חובקת את כל האפשרויות האלימות. נניח שלא מדובר בהתנקשות בראש הממשלה. נניח שיוזמים פעולה אחרת שגם בה ישפכו דמי אדם. מנדלסון נזהר. את חוכמתו לא ניקח ממנו. הוא לא רוצה שיהודים יהיו מעורבים בשחיטה. שיסתפקו בתכנון. במימון ובעיקר רחוק מכאן. ואם רחוק מכאן, אז מי מתאים יותר מרשבסקי, איש העולם הגדול?”

הוא זקף באיטיות את ראשו הכבד, שלף את הממחטה הלבנה הגדולה שלו והעביר אותה על פדחתו ופניו. “אני חושב שכל העסק הזה מתקשר עם ההתארגנות של המנהיגים היהודים בלונדון שכנראה קיבלו עליהם את הרב מנדלסון כסמכות הדתית העליונה שלהם. מכאן שהפעילות הועתקה בהוראת מנדלסון אל מחוץ לגבולות הארץ.”

“הבית,” אמר אביתר, והרהר שלא סתם רצה בו זיו בלונדון. בין אנשיו לא נמצא מישהו אחר שיכול היה להחשב כמותו ידען לונדוני.

“ו’אב הבית',” הזכיר זיו, “שלא נשכח את ‘אב הבית’.”

הם קשרו מבט כאילו גילו שניהם ביחד את שעליהם לעשות. היה זה מאותם רגעים קסומים בהם התברר כי בקטעים מסוימים שניהם מפעילים ראש אחד. כמו במקרים רבים בעבר

5

משהתעבתה חשכה התמקד יעקב זיו בניתוח מידע שזרם אליו מהערוצים הרבים, כולל אימיילים, פקסים ואס.אמ.אסים. האחראים התורנים בשב"כ ובמוסד עשו את עבודתם מתוך נאמנות וגם מחשש לעורר אצלו שלא לצורך מורת-רוח מסיבה כלשהי; זיו לא היה איש להסתכסך אתו, שור נגח שפגיעתו רעה.

אחרי חצות, באותו לילה שבין יום חמישי לשישי, תשעה-עשר בנובמבר, התחיל לרדת גשם קל, מעין זרזיף טורדני. פתאום התרחש ההיפוך החד ובעוצמה מפתיעה. השמים הובערו באש כחולה על-ידי ערוצו של הברק הנפתל שהתרוצץ בפראות. אחרי שנייה של דממה עמוקה, הדהדה התפוצצות מפחידה של הרעם הראשון וארובות השמים נפתחו למים אדירים כמו בשבר ענן בלתי-צפוי.

יעקב זיו נעקר מהתנומה החטופה שצנחה עליו.

“לכל הרוחות!” הוא פלט כשהתעורר שטוף זיעה. לא היה זה הרעם שעקר אותו מנמנומו, אלא דווקא צלצול הטלפון החד שעלה מהמגבר לכבדי-שמיעה שהתחיל לפעול בשולי הרעם שהדיו מתגלגלים ומתרחקים.

הוא התעשת, תפש את השפופרת ומשך אותה אליו.

“בוקר,” הוא נהם בקול צרוד. תמיד זה היה בוקר. אפילו זמן רב לפני שהשחר הפציע וצבע בארגמן את שמי המזרח. משהסתגל לערות שנחתה עליו העיף מבט בשעון. הוא התפלא שבסך הכול היה שבוי בשינה טרופה רק רגעים אחדים.

“אני מצטערת, אדוני,”הוא שמע את הקול הגרוני של אותה ילדונת מוזרה.

“אני לא יודע על מה את מצטערת אבל אני יודע על מה אני מתחיל להצטער,” הוא הפטיר באירוניה כמעט ארסית כמנהגו וקולו צרוד עדיין מהתנומה. רק עכשיו שמע את הלמות המים השוטפים. “על מה את מצטערת, לכל הרוחות?”

“על השעה. על הכול. על הבלאגן שעשיתי…”

תשובה ישירה. כל-כך מתאימה לצעירה המפתיעה הזאת.

“מתי את חוזרת מאיפה שאת?” הוא שאל כשהוא מרכך את קולו ואולי אף מצטער על תגובתו שהיתה חריפה.

“כבר חזרתי אבל ישר למשמרת,” היא הסבירה, “רק שגמרתי אותה נורא מאוחר. הוסיפו לנו שעות בגלל עומס נוראי בשדה. שוב דחו טיסות בגלל הבלגנים של המתנחלים בצמתים.”

“אז תגיעי בשש לקפה הראשון שלי.”

“או. קיי,” היא הסכימה, “אז אני אחזור…”

זיו נתפש לרגע של שתיקה שהעידה על מבוכתו וכשקלט שהיא בעצם נמצאת כאן, מחוץ לבית ונשטפת במבול, נקרע בין רצון לצחוק לבין רצון לגדף. בגלל הרעם והגשם הוא לא שמע את הטרטור המזורגג הזה של אופנוע-סבא שלה ועכשיו נוספה גם רוח שרקנית עזה.

“תמצאי מפתח מתחת לעציץ של הדקל הגמדי בשמאל של הכניסה,” הוא אמר לה ושאל את עצמו לאיזו צרה הוא נכנס עם הקשר הזה. “זה מפתח חירום,” הוא הוסיף כשהתרומם למשוך אליו את התותב.

“תיארתי לעצמי שתסכים שמדובר במצב חירום.”

“טוב שיש לך דמיון.” הוא השמיע גרגור מתרצה.

“בסדר, אני אכנס, רק תדע שאני נוטפת לגמרי…”

“זה ייקח כמה רגעים עד שגם אני אסתדר,” הוא אמר ולא הסביר. היה ברור לו שהבינה שהוא מתכוון לתותב שלו ולרצועות ולמכנסים ולכל הנספחים המטרידים שעד היום עוררו בו חוסר-נוחות.

“אתה לא צריך את הריתמה והקוסמטיקה הזאת בשבילי,” היא השיבה כאילו קלטה את המחשבה שלו.

אבל הוא בכל זאת התעקש למשוך אליו את התותב ולדחוף לתוכו את הגדם. עד שלבש את חלוקו שמע את פתיחת המנעול של הדלת הראשית. כשיצא מחדר השינה שלו בכיסא הנע, ראה אותה עומדת ליד שלולית קטנה במרחק מטר מהדלת הראשית וראשה מורם לעבר התקרה. אדווה חייכה כשראתה אותו והצביעה במשיכת סנטר למעלה כאומרת שלא היא אשמה באותה שלולית שנקוותה, והוסיפה: “יש לך נזילה, אתה יודע?”

“הו, לעזאזל, תקרת רביץ מחורבנת,” פלט כשראה את טיפת המים הכבדה הנקווית למעלה כענב גדול שמתארך ומתחיל להתנתק מהתקרה.

“לא ניקו לך את המרזבים,” היא פסקה בוודאות.

הוא טפח בפדחתו. היא צדקה. גם דודיק הזכיר לו רק לפני כמה ימים שצריך לאסוף את עלוות העצים, אלא שהיה עדיין מזג אוויר נוח בגלל הסתיו הכאילו-מתמשך והדעת לא היתה נתונה לשבר ענן שכזה.

“לכל הרוחות שאת צודקת!”

“בטח יש לך סולם באיזה מחסן בחצר?”

זיו הניף ידו כמבטל את המחשבה הזאת שלה. “דודיק העוזר שלי יגיע בבוקר ויטפל במרזב,” הוא הסביר, ואם את רוצה לעזור עכשיו במשהו אז יש דלי בחדר האמבטיה."

היא השתלטה מיד על המקום כאילו מדובר בביתה. תחילה ספגה בסמרטוט רצפה את השלולית ומיד העמידה את דלי הפלסטיק הירוק במקום, ואחר כך נכנסה למטבח לשפות מים ושאלה משם כאילו תמיד גרה כאן, איך הוא אוהב את הקפה שלו.

הוא אמר לה.

אחר-כך ישב וחיכה שתחזור עם הטס הקטן ועליו שני ספלים, אחד שלו שחור עם סוכרזית, אחד שלה עם שתי כפיות סוכר.

היא התיישבה מולו ואספה בכפותיה את הספל הגדול לעבר שפתיה שהיתה בהן אדמומית טבעית, נשפה בו כמבקשת לצנן במשהו את המשטח העליון של הקפה, לגמה מעט וזקפה את ראשה כשהיא בוחנת אותו בסקרנות.

“שאלה אישית,” אמרה וכשלא הגיב, המשיכה: “איך זה שאין על הקירות צילומים של המשפחה שלך?”

“הכל נמצא בחדר השינה,” הפטיר.

“אני מתערבת אתך מיליון נגד אחד,” היא חייכה, “שאני יודעת על מה אתה חושב ברגע הזה…”

הוא שתק והמשיך להתבונן בה כמנסה לפצח את חידתה.

“אתה בטח חושב איך נפלה עלי הפסיכית הזאת?”

היא פרצה בצחוק מתגלגל כשראתה איך עיניו התרחבו והאדמומית של הנימים העייפים העניקה לאישוניו גוון של בעירה.

“כמה שאת צודקת,” אישר, “בחוסר אחריות נתתי לך ג’וב שעושים אותו בטלפון אחד, שניים לכל היותר, ובמקום זה התאיידת והגעת לחברון ומי יודע לעוד איזה מקומות. אז באמת מי כאן הפסיכי? כנראה שנינו…”

הוא נהנה לשמוע שוב את צחוק המתפרץ בחופשיות מדבקת.

“אתה לא שואל אותי מה גיליתי?” היא תהתה כשצחוקה נרגע.

הוא משך בכתפיו והפעם הוא זה שהיתל. “מה זה חשוב? קיבלתי את החומר ממקור אחר ואיש לא מתרשם שמשהו לא בסדר. אז מה את יכולה לחדש לאחר המסע שלך מסביב לעולם בארבעה ימים?”

היא לא היתה כזאת שהואיכול היה ללחוץ אותה לקרן-זווית מביכה.

“אתה נשמע כל-כך בטוח.”

כמעט נשמעה כמתגרה.

“אני בטוח,” מילמל ולגם לגימה נוספת מהקפה והרחיק את טעם הנמנום שכבש את חיכו.

“טוב, אז אני אגמור לשתות וברגע שהטרטור הזה של הגשם מלמעלה קצת יירגע, אמשיך הלאה.”

“וזהו?”

“מה עוד אתה רוצה? זהו. לא ידעתי שלא סמכת עלי והפעלת ערוץ מקביל.” שפתה התחתונה העפילה על העליונה בהבעת התרסה משועשעת.

“טוב, בואי נחתוך את הזוויות המחוספסות האלה ונתחיל מחדש.” הוא ניסה לרצות אותה. הסקרנות לגביה רק התגברה. “מה מצאת?”

“יותר ממה שחשבתי ובטח הרבה יותר ממה שאתה תהיה מוכן להאמין.”

היא היתה עזת-לשון והוא הסתגל לנוסח שלה, מפני שהקפידה שלא לחצות גבול המעורר טעם של סתם חציפות.

התברר שהסקרנות שלה התעוררה כשקיבלה תשובה מאגף הרישוי שלא יכול להיות שראתה רכב עם לוחית רישוי כזאת. הסיבה היתה לדברי הפקיד שהרכב היה מעורב לפני איזה זמן בתאונת טוטאל-לוס, ולכן הוא לא יכול להיות על הכביש. בהתאם לפק"ל אפילו הוצא מזמן מרשימת מספרי הרישוי.

“ביקשת פלט אישור?”

“עוד איך. אבל אמרו שצריך להגיש בקשה מסודרת.”

“זה קורה, לא?”

“זה קורה, אבל לא במקרה הזה.” היא פתחה את רוכסן המעילון שלה ולמרות מה שאמרה שלפה מאחד הכיסים הפנימיים פלט מחשב של אגף הרישוי.

“הנה, תראה,” היא הושיטה את הפלט לזיו.

הוא לקח את הפלט ובחן אותו. היתה שם קביעה מפורשת שהרכב, מסחרית ‘ברלינגו-סיטרואן’ מסחרית בצבע כחול-מטלי, מספר רישוי 4516951, נפגע בתאריך שקדם בחודשיים ללילה בו ראתה אותו בנתב"ג, ושמאי חברת הביטוח אישר כי נהרסה לחלוטין כשנכנסה בצד האחורי של משאית ענקית. התוצאה היתה הרוג אחד ושני פצועים קשה.

זיו קטע את תיאור התאונה: “איך זה שהאישור הזה אצלך אחרי שאמרת שלא יכולת לקבל אותו?”

“הוצאתי אותו.” עיניה הבריקו כמתבדחת, “והנה עוד אחד. תראה. רישום בעלות על הרכב מלפני שבועיים. פלשתינאי מרמאללה שיש לו תעודת זיהוי כחולה מפני שיש לו גם בית בירושלים המזרחית. אחד סאלים זיאדין…”

הוא צמצם את עיניו ובחן אותה בחשדנות: “מה את רוצה בדיוק להגיד, שפרצת למחשבים שלהם?”

“זה לא עסק גדול,” היא חייכה, “השתמשתי במחשב שמצאתי במשרד של יחידת האבטחה בנתב”ג. צריך להשגיח על הבחורים שם."

זיו השפיל מבטו ובחן ספק בתמיהה ספק בהערכה את הניירות שהניחה לפניו. היא היתה שם בפנים, בתוך המחשב הממשלתי, ועשתה בו כרצונה, בת השטן הקטנה.

“זה בניגוד לחוק, את יודעת,” הוא רטן והחליק על שפמו בסיפוק שלא טרח להעלים אותו ממנה. עיניו בחנו אותה והוא לא ניסה להסתיר ממנה את הערכתו. “את משהו-משהו,” הוא אמר.

“לא צריך להגזים,” היא קמה להוסיף מים חמים לקפה שלה שהצטנן, “אני מהדור של אלה שנולדו עם מוצץ ומחשב. זו לא חוכמה גדולה…”

“בואי נגיע לתכל’ס,” הוא פסק, “כל מה שאת אומרת נשמע כמו פרולוג למשהו קצת יותר מרגש. אז תשירי בקול הכי גבוה שלך.”

הוא לא שיער לאיזה גבהים היא תיקח אותו. אבל רגע לאחר שפצחה בזמר שלה הוא נכבש והנמיך נשימה שלא יפריע לה. היא לא סתם הפריחה מלים אלא קשרה עובדה בעובדה, מפתיעה ביכולת האיסוף שלה.

אדווה סיפרה כי נפגשה עם עמית לשעבר, קצין משטרה שמתמצא במשחטות רכב בשטחים והחייאת טוטאל-לוסים. הוא התמחה בקשרים שבין המשחטות האלה למאכ’רים שמסתובבים במשרדי אגף הרישוי, עד שכלים שהורדו מהכביש כּלֹא-קיימים חזרו והופיעו כחדשים ושלמים. ההוכחות, הדגישה, נמצאות לפניו. מקצין המשטרה היא קיבלה מידע על משחטה אחת שמתעסקת בקבורת שרידי המכוניות ומעבירה את פרטיהן למישהו מחברון. שם בקרבת עיר האבות מצמידים את פרטי הרכבים המחוסלים למכוניות גנובות מאותו הסוג, שנמכרות בחזרה לישראלים כרכבים כשרים, וככה כל המעורבים מרביצים מכה של כסף. ים של כסף.

משום-כך היא טסה לחברון להיפגש עם השתולה גלית דעואל, ללמוד את נושא המשחטות ולברר מי זה שמכר את הרכב המת-החי ומי זה שקנה אותו. היא לא פיספסה כשהגיעה לגלית. לבעלה יואל שטראוס היו הקשרים הדרושים ולמחרת בואה התברר כי הרכב דווקא נמכר לאחר הולדתו מחדש לבחור ישראלי, גדעון כהן אחד מזיכרון יעקב, אבל מסיבות לא נהירות לה הוא נרשם דווקא על שם הפלשתינאי, סאלים זיאדין, ועוד לא הספיקה להבין למה זה כך.

“את זה נבדוק,” הבטיח זיו וחיכה להמשך כשהוא רושם הערה על פיסת הניר שלפניו להכניס גם עניין זה למדור ‘בירורים’. בעניין הולך וגובר הקשיב לכל מלה שלה והניח לה להתפרק בדרכה ממתח הימים האחרונים, בהם עשתה מאות קילומטרים בחריש כבישי הארץ. הוא נהנה מברק הנעורים הנשקף מעיניה הנבונות והתרשם מרעננותה, למרות הימים האחרונים שהיו קשים.

“זה היה כמו לחזור במכונת זמן אלפי שנים אחורנית,” היא ניסתה לדייק בתיאורה את השהות בחברון, “כאילו אתה חוזר לפרקי העובריות שלנו, ואתה לא יודע אם משה עוד תקוע שם בראש ההר ועגל הזהב השטני הוא בעצם הפלג השני הכי אמיתי של אלוהים. אצל אלה בחברון לא סופרים אותנו.”

המלים היו תלויות מעליהם מעיקות, אבל היא המשיכה לדווח במקצועיות על הדרך בה גילתה את המסמר הקטן שהוליך אותה כברת-דרך ארוכה. היא החליטה ללמוד מיהו אותו גדעון כהן הבעלים החדש שרכש את הרכב, ויואל שטראוס אישר ששמע כי מדובר בראש קבוצת לוחמי יחידות מיוחדות של צה"ל שהתחילו בתהליך של חזרה בתשובה, וייתכן שישולבו בתוכניות הנרקמות למניעת פינוי גוש קטיף.

קבוצת הלוחמים הזאת גרמה לה להתרוצץ עם ההארלי ולהגיע למקומות שונים בכדי ללקט פרטים מפה ומשם ולקבל עליה מושג יותר רחב. היא חצתה כמה וכמה אזורים מצפון לדרום, נפגשה עם חברים ומכרים, דובבה וקלטה פרטים שבהתחברם הצביעו על-כך שיואל שטראוס לא טעה, ובאמת מדובר בקבוצה של בעלי רקע צבאי ממדרגה ראשונה שהתארגנה רק בזמן האחרון. אפילו חברים שלה מימי המשטרה וגם שב"כניקים שעבדה איתם במבצעים שונים, הודו שלא היה להם מושג על הפעילות החריגה של האנשים האלה. אחדים מהם גם תהו אם היא מודעת לכך שבחקירה כזאת היא חושפת עצמה לסכנות. אמרו לה שאלה חבר’ה שלא משחקים איתם.

“הם ממודרים בצורה מעולה ונזהרים מלעורר תשומת-לב מיותרת,” היא הדגישה, “אני חושבת שזאת קבוצה שמיועדת למבצעים מיוחדים וכל אחד מהאנשים שלה היה קצין בסיירת או בשייטת, או שירת ביחידות מודיעין ובחיל האוויר. המידע שלי מדבר על לוחמים שחלק מהם עבר גם אימונים מיוחדים איך צריך לפעול בתוך אוכלוסיה עויינת. גם כאן, כמו ברוב המקרים של חזרה בתשובה מאורגנת, איך אפשר בלי רב?” היא חייכה, “כך נוצר הקשר ביניהם עם רב אחד מההתנחלויות, מויש יבין, וממנו הגיעו לקרבתו של המשנה לאלוהים, הרב מנדלסון.”

ככל שחשפה את הפרטים שצברה מעשה נמלה חרוצה, כך התגברה מועקתו של זיו מפני שהמימצאים שלה לא היו ידועים לו; לא לו ולא לאיש מבין אלה שצריכים היו מכבר לדעת על קיומה של הקבוצה הזאת שניתן להריח את הסכנה הטמונה בה.

“אני מבין,” הוא מילמל.

“לאלה אין קווים אדומים.”

הוא האמין לה.

“מה עוד שמעת?” הוא שאל.

“שהרב מנדלסון החליט להזיז לצד את הרב יבין.” היא הרצינה. “בגלל זה שהוא אחד היעדים המרכזיים של השב”כ והוא מושך אש. אז אומרים שמנדלסון העמיד את היחידה הזאת באחריות של מישהו כזה שאף אחד לא חושב עליו."

כהרגלו שב זיו וצימצם את עיניו כבוחן אותה מחדש, אומד את משקלה שהתברר ככבד בהרבה מכפי שנראתה.

“למה יש לי הרגשה שאת יודעת משהו על המישהו הזה?”

“זה אותו מישהו שאתה קורא לו ‘הנוסע התמידי’.”

היא אלמה את קצירה לאלומה מרשימה.

“את בור סוד,” הוא ציין, “יש לך עוד איזה שם מהחבורה הזאת?”

“שמעתי כמה שמות אבל אי-אפשר לדעת מה נכון. בשביל זה צריך לחתוך יותר לעומק. בינתיים יש לנו שם אחד וכינוי אחד. מחוץ לגדעון כהן זיהיתי בזיכרון את המבנה שמשמש אותם. בתצפית קצרה על הבית שלהם ראיתי גם את הג’ינג' מנתב”ג, זה שנהג במסחרית של ‘תקשורת המדינה’. קוראים לו תום האדום."

“הסתכנת בתצפית הזאת,” הוא העיר, “יכולת לסכן את כל העסק.”

“אני תצפיתנית מנוסה,” התקוממה, “כשתהיה לך ביקורת בונה תמיד אקבל אותה.”

“כמו שאמרת. אז על כמה אנשים אנחנו מדברים?”

“אני לא יודעת.” היא חייכה והתנשמה עמוקות. “מזכירים מספרים שונים. מישהו אמר לי עשרים. מישהו אמר שלושים. אי-אפשר לדעת. אבל בטח יש גרעין קשה של עשרה לפחות. זה עושה אותם למספיק מסוכנים.”

מכאן התחיל התשאול שלו צעד אחר צעד, אירוע אחרי אירוע, והוא לא הופתע לגלות שבאמת היתה מקצוענית ומלוטשת.

בנקודה מסוימת היא ביקשה הפסקה קצרה, מפני שנזקקה לשירותים והוא אמר שתראה עצמה בבית שלו כפי שהיא באמת מרגישה.

היא צחקה ואמרה: “כן, אדוני,” וקמה כשהיא שואלת למה אין לו לשכה משלו. זיו שיעשע אותה כשהסביר לה ששמע פעם ממרצה אחד לאמנות, מישהו בשם אביתר, שפעם שאלו את פיקאסו למה הוא לא מפריד בין הסטודיו שלו לביתו, והוא השיב שהוא ישן היכן שהוא עובד.

“זה ברור עכשיו?”

“ברור, אדוני.” היא הדגישה בלגלוג קל. “אתה לא מדבר במקרה על אביתר בנדור?”

הוא הופתע. “מכירה אותו?”

“עולם קטן. אני סטודנטית שלו.”

זיו חייך. כשפנתה לעבר המסדרון הקטן המוביל לשירותים מיהר לקרוא אחריה: “את תמיד צריכה להיות צודקת?” הוא לא המתין לתשובתה וסיכם: “ולא יותר עם השטויות האלה של ‘אדוני’. מי שעובד אתי קורא לי בשם אחר. אם לא אז גם השירותים חסומים…”

“כן, יעקב.”

שוב שמע בהנאה את גלי צחוקה גם אחרי שהגיפה את הדלת ונעימות חלפה בו. לרגע היה כמי שזכה מן ההפקר בתחושת נעורים שמכבר חמקה ממנו, והופיעה שנית לענגו כשהיא מזכירה רטט של ימים רחוקים.

*

זיו המשיך לשבת בכורסתו ומבטו נעוץ בחלון שעדיין דבקו בו טיפות גשם מתנוצצות כנטיפים כסופים שמסרבים להיעלם. הוא חזר וניסה להכניס סדר בכמות המידע הרב שהביאה אתה אדווה, וחשב שהיא בעצם הקפיצה את החקירה לפחות במדרגה אחת. אדווה הניחה למפתנו חומר נפץ, ביטוי בו נהג להשתמש כשהגדיר חומר מודיעיני כבעל ערך ‘פיצוצי’.

“רשבסקי, רשבסקי,” מילמל זיו, “רשבסקי. מנדלסון. תום האדם.” הוא לא יכול היה להיפטר מהמחשבה שכל אלה קשורים זה בזה והרגיש שהוא נמצא בכיוון הנכון.

ככל שניתח את החומרים המצטברים אצלו נתחזק בדעתו כי מרכז הפעילות המחתרתית הועתק כפי שחשב אל מחוץ לזירה המקומית בהנחייתו של מנדלסון, שהפיק לקחים איך ניתן להתמודד עם הרשת של חוקרי השב"כ, ולאפשר לחסידיו לקדם את תוכניתם הרחק מעין בולשת. ייתכן, שיער, ו’הבית' מתארגן בהשראתו לבצע את אחד מתרחישי האימה שראשי קהילת המודיעין היו ערים לקיומם, אבל לא מעבר לכך.

כששמע את הצעדים הרכים והגמישים של אדווה התנער לקראתה מיד. היא עמדה מולו רעננה ורחוצה ואפילו סירקה את השיער הקצרצר שלה שהקסדה דחסה. הוא חשב שהיא חמודה אמיתית. לעתים רחוקות ראה מישהי כמותה, חריפה ומסקרנת.

לרגע חשש כי שוב עומד להתחיל גשם שוטף, מפני שבחוץ חזר וזיגזג ברק שאורו הכחול והמסנוור בתזזיתו פרץ לבית, ואז הרעים רעם עוצמתי שהרעידו והחשיכו. להרף עין השתררה פתאום דממה עמוקה ושוב חזר החשמל. הוא מלמל משהו על השעה המאוחרת ושאל מתי היא מתחילה את המשמרת שלה והיא הסבירה שמאז שהאחראית על המאבטחות, דליה סועד, הטילה עליה משימות הקשורות בו, הגמישו את שעותיה, והיום היא תתחיל את המשמרת שלה טיפה יותר מאוחר. אחרי שתישן קצת.

“הגוף מתפרק לי,” היא הודתה בבת-צחוק, חבשה את הקסדה ופנתה לעבר הדלת, “כדאי שאסתלק לפני שהגשם יתחיל.”

קשה היה לזיו לחזור לחדר השינה ולהרדם והוא חזר ועבר על הרשימות שרשם מפיה של אדווה ושוב נתקל בשמו של בעל הברלינגו-סיטרואן, אותו ערבי תושב רמאללה ותושב ירושלים המזרחית, סאלים זיאדין, והחליט להכניס את הידיעה הזאת למדור ‘בירורים’. בהמשך כתב מייל לאחראי על יו“ש בשב”כ וביקש להמציא לו בדחיפות את החומר שהתקבץ על אותו ליל רציחות ברמאללה, וגם ציין שחשוב לברר עבורו מיהו אותו סאלים זיאדין שהמסחרית רשומה על שמו ובכל זאת היא נמצאת בשימושם של גדעון כהן וחבריו. הוא שיער כי קרוב לודאי שלאותו פלשתינאי אין שמץ של מושג על השימוש שנעשה בשמו.

זיו פתח מסמך חדש בווֹרד ורשם את עיקרי העובדות שלמד הלילה מאדווה, וציין איך לגלגל הלאה את הנושא הרגיש הזה של לוחמי הקומנדו בכדי למצות את המירב ממנו בהקדם האפשרי. בהערה אחרונה כתב כי רשבסקי לא היה זאב בודד אלא ראש להק זאבים.

6

בבוקר יום שישי ביקש זיו מאביתר שיקפוץ לצהלה בכדי להתעדכן במידע החדש אותו השיגה אדווה וגם בחומר שאנשי אגף התיקשוב העבירו אליו והצביע על הופעתה של אחת בשם נטשה, שלהערכתו צריך להתייחס בחשדנות לשם הזה שאולי נועד להטעות. ייתכן, אמר, שלא מדובר באשה אלא בגבר והוא מקווה שאביתר, בהיותו בלונדון, ינסה לברר משהו על ‘היצור’ הזה שרשבסקי כל-כך מעריך.

כשעה יותר מאוחר קיבל זיו דיווח מדניאל קושניר שאנשיו, שנדרשו לאתר רכב מדגם ‘ברלינגו-סיטרואן’ כחול-מטלי, מספר רישוי 4516951, ולהשיג כמה שיותר מידע על המשתמש או המשתמשים בו, גילו שאותו פלשתינאי שהיה רשום כבעליו, סאלים זיאדין, היה בין אלה שחוסלו ברמאללה ומסמכיהם נעלמו.

בשלב זה ציין זיו בשולי החומר שעליו להתעמק בנושא של הרציחות האלה, ולנסות לפענח אם נעשו עוד שימושים במסמכים של הנרצחים ובשמותיהם ומהי המטרה. נהיה ברור לו שהרישום בליל הרציחות בתחנת המשטרה ברמאללה מטעה, ולא מדובר בחיסול פלשתינאים על-רקע יריבות אידיאולוגית, או מטעמי שוד סתמי. הגילוי גרם לו להתלבט בין ההכרח לדווח על הקשר שמצא בין חבורת זיכרון לבין ליל הרציחות ברמאללה, לבין דחייה בגילוי מסקנתו, מחשש שפתיחת חקירה בכיוון זה עלולה לחשוף את יחידתו.

משהגיע להחלטה לשמור לעצמו את המסקנה הזאת עד שיבשיל רגע מתאים, הקליד הערה הקשורה בחבורה האלמונית שקרא לה על שם החברה שהופיעה על הברלינגו, ‘תקשורת המדינה’. חובה ראה לעצמו להעמיק בבדיקת האפשרות שאנשי החבורה קשורים במבצע פיגוע שייתכן ונמצא בהילוך מתקדם ואף קשור בתוכנית יותר רחבה שרוחו של מנדלסון שורה עליה. מנקודה זאת חשוב היה לזהות את האחרים, שכן בינתיים נמצאו בידו רק שני שמות, תום האדום וגדעון כהן.

לפנות ערב התקשר ליגאל שדות והסב תשומת-לבו לאותה נטשה. ייתכן, הדגיש, כי שם, באזור המארֵה בגדה הימנית, בין כיכר הבסטיליה ועד מרכז פומפידו, היכן שמתקיימת קהילה מעורבת של יהודים וישראלים ובתוכה נבלע רשבסקי מבלי לעורר תשומת-לב מיותרת, פועלת גם אותה נטשה החשובה כל-כך בעיניו של רשבסקי. מנגד דיווח יגאל שדות על פעילותו שנמשכת בפריז והיא שקטה ויסודית, והוא מסתחרר כרקדן בלט סביב למיתחמו של רשבסקי. שדות עורר רושם שמדובר במישהו אדיש להבלי-עולם. אבל זיו שהכירוֹ שנים, ידע על מידת עירנותו המושחזת והבין כי לא סתם הוא מתמקד ומרחרח במקומות בילוי שונים ברו דה ריבולי, בקרבת המלון הצנוע בו נשכרה הסוויטה של רשבסקי.

“איך אתה מסתדר?” שאל את יגאל.

“מחכה לשחקן חיזוק, כמו שהבטחת.”

“תקבל אותו בימים הקרובים,” פסק, “אני שולח לך מכּרה משותפת. לאיזה זמן. פרטים יגיעו. מה שאני רוצה זה שתשגיח על הגב שלה כאילו מדובר בעצמך ותגיש לה את כל העזרה שתידרש. נון-סטופ.”

“אין בעיה,” הבטיח יגאל.

“כל מה שיציק לך בקשר אליה צריך להציק לי,” סיכם.

*

בפתיחת התערוכה בגלריה האוניברסיטאית, ביום שלישי, עשרים ושלושה בנובמבר, הבחין זיו בנעמי השקועה בשיחה עם אביתר. היה עליו להמתין עוד דקות אחדות עד שהתפנתה והבחינה בו.

“כבר מתחלקים בתהילה את והוא?” הוא לגלג כמעט ברשעות.

“למה אתה מצפה?” היא חייכה, “אני נמצאת שלושה ימים כאן ולך לא אצה הדרך. אז הצגתי את עצמי לפניו כפרטנרית שלו והיה כיף להחליף אתו כמה משפטים. תיארתי לעצמי שתופיע לקלקל.”

“ידעתי שניפגש כאן,” מילמל לתוך אוזניה כשגהרה אליו לחבקו, “מה דעתך על ארוחת ערב?”

“נשבר לך מלחץ ההמון?” היא לגלגה.

“בערך, הרבה אנשים תמיד מלחיצים אותי,” הוא הודה, “אז מה ביחס להצעה הנדיבה והחד-פעמית שלי?”

“מתי?”

“עכשיו… עוד מעט?” הוא לא רצה לדחוק בה.

היא הסכימה, אבל רק לאחר שיעשה אתה סיבוב ולפחות ישתדל לראות את העבודות, גם כשאינו מתימר להבין כל אחת מהן, ובאמת רק בודדות קלט בעיניו כאמנות. גם לא היסס מלחוות דעה כשאמר שלגביו יצירה היא משהו שאין לו צורך שיפרשו לו אותה.

“כל השאר זה קשקוש,” רטן והיא צחקה.

בתשע הם יצאו מהגלריה החנוקה במי ומי ונכנסו לקפיטריה הסמוכה. שניהם הזמינו את סלט הבית ולא רצו ביותר מזה, פרט לקפה שיוגש להם יותר מאוחר.

“זוכרת את יגאל שדות?” זיו שאל.

היא באמת הופתעה.

נעמי חייכה: “הרי אני הכרתי לך אותו. אני המלצתי לך לגייסו. אתה גם יודע שהוא ידיד קרוב מאוד שלי, אז מה כל ההצגה הזאת?”

“אם אני לא טועה הוא אחד המעריצים המושבעים שלך,” הפטיר זיו ונגס בפרוסת טוסט אותה משך מצלחת קטנה שהונחה בצד הסלט הגדול שלו.

“מה הקשר?”

“הוא מחכה לך. מטפל בסידורי המגורים שלך באחד המלונות הבטוחים שלנו.”

“הפכת לשדכן?”

זיו התעלם מהערתה הצינית ולעס את הקלי שלו עד גמר לפני שזקף את ראשו הגדול, החליק על שפמו, משך את חפיסת הסיגריות שלו, אבל מיהר להחזיר אותה לכיסו משראה את המבט הנוזף שלה המביע שאט-נפש.

“הרבה מחמאות אין לי בשבילך,” הוא אמר בשקט, “ובין הבודדות זו העבודה שהיית סוכנת שטח לגמרי לא רעה…”

“מה אתה רוצה להגיד לי, יעקב?”

“אני אחדד את זה. בשלב זה ידוע לי שרשבסקי עומד להגיע לפריז. אני רוצה לדעת מה הוא עושה שם ועם מי הוא נפגש שם. מתי הוא נושם נשימה ראשונה בבוקר ומתי הוא מפליץ לפני שהוא נשכב במיטה. בגלל זה חשוב ‘השידוך’, כפי שאמרת. את תיצמדי ליעד ושדות ישמור על הגב שלך, ואז תוכלי להפעיל בשקט את הדמיון המטורף שלך, שרק אלוהים ודוקטור ג’קל יודעים למה הסכמתי לכל זה.” הוא לא פירט מעבר למחאה שהשמיע, וחזר לשיתוף שצריך להתקיים בינה לבין שדות.

“נשמע כמו שיטת האבטחה של המאבטח שהמצאת בזמנו.” היא חייכה. “לא תהיה בעיה להיצמד אליו. מי כמוך יודע שיש לנו היכרות ארוכה מהלשכה. והאמת היא שהוא מעולם לא משעמם אותי. אחד האנשים המעניינים שהכרתי.”

“בניתי על זה,” הודה זיו, “ולא פחות על הידידות שבינך לבין רשבסקי.”

היתה זו ידידות שצמחה מביקוריו הרבים והתכופים של רשבסקי בלשכת ראש הממשלה, היכן שהתנחל לעתים כאילו היה בן-בית. ידידות שכיסתה על הסתייגותה מהאיש הזה, החלקלק לדבריה כצלופח. אפילו ראש הממשלה היה מודע לאופיו, אבל נזהר בכבודו בגלל מעמדו כאחד האנשים הנחשבים ביותר ביהודה ושומרון, וגם בקרב חלקים גדולים של העולים מרוסיה. יתר-על-כן, הוא לא היסס להיעזר בו כשליח אישי שלו כשרצה להעביר מסר בנושא מסוים לפוטין, למרות שאמר לה שרשבסקי הוא בעצם משרתם של שני אדונים, והוא עוד לא החליט את מי באמת הוא מעדיף.

זיו גיחך כשהיא הזכירה את עמדתו של ראש הממשלה. נעמי הצליחה לשרטט את דמותו של רשבסקי כפי שחשב. הוא משך מכיס מקטורנו את הממחטה הגדולה שלו וניגב את פדחתו, מנסה להרוויח שניות אחדות לגבש תשובה קולעת.

“זאת בדיוק הסיבה שאני רוצה אותך שם, לדעת מי מבין שני האדונים מרוויח יותר, פוטין או ראש הממשלה.” הוא מרח תשובה עוקפת: “או ששניהם מפסידים ורק רשבסקי מרוויח.”

נעמי בחנה אותו כמשועשעת. זה מה שאהבה בו, חיותו הנדירה. הוא גם נשאר מבריק ולעתים אף בוטה כשהיה, כמעט משעשע שלא ברצונו.

“עוד נקודת התחלה אחת,” הוא הציע, “לפני כמה ימים קלטנו שם חדש בתכתובות של רשבסקי. נטשה.”

השתררה שתיקה כשהם קשרו מבט בוחן.

“נטשה,” היא חזרה.

זיו הנהן.

“אתה מזהיר אותי ממשהו?” עיניה הגדולות הצטמצמו בחשדנות, “תודה על המידע. גם אני שמעתי משהו עליה.”

“לא דיווחת לי…”

ההיסוס שלה היה קצרצר. “אתה חייב לתת לי חופש פעולה מלא…”

“למה בדיוק את מתכוונת בזה?”

“אתה צריך אותי מפני שאני מכירה את רשבסקי כמות שהוא. אז אני רוצה לעבוד מבלי שאתה תדע מה ואיך בדיוק אני פועלת. ככה זה יהיה טוב לשנינו. במלים אחרות, אני ממדרת את עצמי בשיטה שלך.”

הוא רצה לצחוק, אבל הבליג בגלל רצינותה.

“רק במסגרת הסבירות,” הזהיר אותה, “בלי הסתכנות. החברה אלה לא משחקים. חיסול זה משחק ילדים בשבילם. תני מלה.”

היא צחקה. “אני לא מאמינה שאתה אומר את זה.” עיניה הבריקו מכעס והיא התעלמה מהאפשרות שסבלנותו תפקע. “זה הדיל, יעקב, ושלא תחשוב שאני לא יודעת שהצמדת לי את שדות בגלל השדים שמציקים לך. אבל לי יש שדים אחרים משלי.”

“חבל על האוכל,” אמר זיו לבסוף. היא עוד לא נגעה בסלט.

היא התחילה לנבור בסלט בעזרת המזלג שלה וטעמה מכאן ומכאן, ושרבבה פה שאלת אגב ושם תמיהה וכל זה מרצונה להרחיב את יריעתה בנושא הציפיות שלו ממנה ומיגאל שדות לגבי רשבסקי.

“אני חושבת להתמקם בבית המלון שלו,” היא החליטה.

“למה?”

“מפני שהוא יודע שאני לא מטומטמת, ובדיוק כמוהו גם אני מחפשת מלון נוח במקום טוב.”

זיו חזר ובחן אותה. “בסדר. זאת הסיבה שהוא גר שם. אוהב את המוקד הישראל הזה של ‘הוטל דה ניס’. מבחינתו זה יהיה טבעי לגמרי כשייתקל בך. את יכולה להגיד בשקט שהפסקת לעבודה בלשכה.”

“אז אנחנו המרכז האירופאי?”

הוא הניד ראשו בשלילה. “המרכז יהיה בלונדון והכפיפות המבצעית שלכם תתחלק ביני לבין אביתר, בהתאם למה שקורה…” הוא השתתק מול מבטה הנוקב.

נעמי אמדה אותו כאילו מבקשת להכירו מחדש.

“אתה יודע איך להפוך עולם שלם לכלי העבודה שלך בכדי להשיג מידע, אבל בעצמך אתה לא מהכי נדיבים כשמדובר בשיתוף במידע,” היא העירה באירוניה, לא חיכתה לתשובה ממנו ושוב ניסתה לעקור אותו משיווי ישיבתו: “ומה הולך לעשות הפרופסור שפעם היה מהקילרים הצעירים שלך ב’כידון'?”

“מה את רוצה לדעת?”

"מה באמת המומחיות שלו? הוא כלבויניק כזה?

הוא הופתע מהניסוח הקולע שלה.

“במידה מסוימת זה נכון. יש בו מזה ומזה. אבל תחום אחד בולט אצלו, זו באמת היכולת שלו להיות בסדר בקשת של תפקידים. בגלל זה, עד היום לא הצלחתי למצוא לו תחליף. אז אני תמיד חוזר לאוניברסיטה ומתחמן אותו להצטרף.”

“אין לו חולשות בולטות?”

זיו התבונן בה מתוך הערכה. “למי אין? החולשה שלו שהוא הסוכן הכי נקי שיכול להיות. אם את רוצה זאת חולשה. אחרים, כמוני, נוטים לראות את זה כמעלה. אף פעם לא תתפסי אותו בארץ זרה עם דרכון מזויף, למשל, ואף שוטר בכל מדינה בעולם לא יכול לעצור אותו על נשיאת נשק. הוא לא מחזיק בצעצועים כאלה. לא מאמין בהם. הוא פשוט מרצה מאוניברסיטת תל-אביב. זה הכל. לכן אני בטוח שאף פעם לא יסבך אותי בצרה, שתסבך את המוסד שיסבך את המדינה ויגרום לקרע דיפלומטי עם מדינה ידידה. איך זה עד עכשיו?”

“מרתק.”

“את מתחילה לגלות בו עניין, הה?” הוא גהר לעברה: “תזכרי, סוכנת צעירה, סוכן אמיתי זה מי שעובד עם הראש ולא מחרבש. אז קצת כבוד.”

היא צחקה כמבטלת. “סתם שאלתי. אם נצטרך לעבוד ביחד, שלא אבזבז זמן על איך להכיר אותו. אני סומכת על כושר השיפוט שלך.”

“כשאת זורקת מחמאה אני מרגיש כאילו אני מחזיק ביד קיפוד…”

צחוקה התגבר.

“יעקב, יעקב,” אמרה ולא יותר.

“הטיסה שלך בעשרים ושמונה, יום ראשון בחמש אחרי הצהריים,” זיו שינה כיוון. “‘אל-על’. טיסה שלוש שתיים חמש.” הוא רמז למלצרית שתיגש, שלף את ארנקו והוציא את כרטיס האשראי. “אביתר בנדור הוא איש טוב,” סתם ולא הרחיב.

היא חייכה.

“אתה עוף מוזר, יעקב,” חזרה והנידה בראשה, “והוא כנראה גם עוף מוזר. אולי כולנו, כל אלה שאתה בוחר לעבוד איתם שייכים ללהק עופות נדירים, כנראה.”

“את צודקת,” עיניו הבריקו מהתענוג שגרמה לו, “מצאתי עוד עוף כזה. מישהי בת גילך. אדווה.” הוא גיחך כמו לעצמו. “מזכירה אותך גם בפה הגדול. כנראה שאני נעול על טיפוס מסוים.”

משהחזיר לכיסו את הארנק הישן שלו משך את עצמו מהכיסא והזדקף כשהוא מתייצב בעזרת תומכותיו. נעמי נמנעה מלעזור לו. תמיד גער בכל מי שניסה לגלות התחשבות ולסייע במשהו.

בחוץ עמד וקבע מבט ארוך בכוכבים הזוהרים שבשמים.

“תראי כמה שזה יפה,” הוא אמר, “את יודעת, בילדותי בכפר מל”ל אהבתי בלילות לשכב בחצר על הגב ולהסתכל בשמים במשך שעות. אז האמנתי שאם תופשים איזשהו גובה, אפשר לגעת בשמים וזהו זה. זה מה יש. כדור הארץ והשמים כמעטפת שלו. רק יותר מאוחר למדתי שיש שם את הסוד של האופק, שככל שמתקרבים אליו תמיד נשאר אותו מרחק. לעולם לא נשיג אותו."

ביום ראשון, עשרים ושמונה בנובמבר, המריאה נעמי לפריז, טיסה 325 של “אל על”, שיצאה בחמש אחרי הצהריים.

7

ביום שלישי, שלושים בנובמבר, סמוך לאחת-עשרה בלילה, נפגשו זיו ואביתר בבית בצהלה כדי לעבור ביחד על המידע שהמשיך לזרום מהנציגים השונים. עיקר הדיווחים התמקדו ברשבסקי.

הנחת העבודה של זיו היתה שביום חמישי או שישי, שלושה בדצמבר לכל המאוחר, הוא יסיים את הביקור במוסקבה ויגיע לפריז. בינתיים התברר שהסכומים שהצליח לגייס במסע הזה היו מעל ומעבר בהשוואה לאלה שגייס בעבר.

“תראה את המספרים האלה,” אמר זיו, כשהוא מסתייע באחד מקביו להצביע על הלוח הירוק שדודיק תלה על הקיר המערבי בצדה של המפה הגדולה שנפרשה שם. הלוח היה אחד מהפריטים הבודדים שזיו לקח לביתו למזכרת כשפרש. בצד הסתגלות למיחשוב, הוא לא הרפה משיטות עבודתו המיושנות שלדבריו לא איבדו מתוקפן.

הלוח הירוק הזה היה עד אילם לפרשיות ביטחון מהמורכבות ביותר שידעה קהיליית המודיעין. זיו אהב את שיטת הצמדת הפתקים הקטנים ללוח הירוק בעזרת נעצים עם ראשים צבעוניים, כאשר לכל צבע סימן דרגת חשיבות. היו שם מיזכרים שונים, תצלומים, תאריכונים ורשימות של אנשים שמחולקים לפי מיגדרים ונושאים. אולם מה שהצטייר בעיני זר כבלילה משונה וצבעונית, מצהוב של חמניה ועד אדום עמוק ככלנית, נחשב אצל זיו לסדר מופתי; הוא ידע בדיוק היכן למצוא כל פתק וכל בדל מידע שרצה לראותו, כמעט במהירות הקְלקה של מחשב. המחשב בעצם שימש אצלו מחסן-עזר של הלוח.

זיו הניח את התומך שלו בצד וחזר והעיף מבט בלוח שאורכו כשניים וחצי מטרים וגובהו מטר ועשרים. “הכספים של רשבסקי מדאיגים אותי,” הודה, “גם האיש שלנו בניו-יורק, הקונסול יורם גולן, אמר לי שמרוב דאגה הוא לא ישן בלילות ואני מאמין לו.”

לזיקנה סימנים דקים משלה ואחד מהם מתבטא בפליטת אוויר כאנחה המעידה על מצוקה כלשהי. זיו חזר ושאף אוויר מלוא ריאותיו כמנסה להתנער ממועקות. מעורבות רגשית עלולה להכביד עליו ולפגוע בשיפוטו.

“העסק גדול כמו שחשבתי,” הודה בקול נמוך, כמשוחח עם עצמו. “אתה מוכרח לזוז. הזמן הגיע.”

“או. קיי,” הסכים אביתר, “אז מה עוד נשאר לנו הלילה?”

“זה הכל,” אמר זיו. “הזמנתי לך כרטיס טיסה. כסף. כרטיס אשראי. כל מה שאתה רוצה. אתה רק צריך לקבוע את היום. יש לך שלושה תאריכים. כולם עוד השבוע. תחליט.” הוא העביר אליו פתקית של משרד הנסיעות.

לפני שהגיע לדלת, נעצר אביתר ושאל: “אגב, איך מתקדם אישוש המידע על ההתארגנות ‘תקשורת המדינה’?”

“סנטימטר-סנטימטר. האחרים זה לא אדווה. אתה מכיר אותה.”

“הרבה פחות ממך.”

“האדווה הזאת דומה לך ולי. קרוצה מחומרים לא רעים.” זיו לגלג. “היא עובדת על משהו בשיטה כל-כך אישית, שאתה אף פעם לא יכול להסביר אותה. כמו שאמרתי, כמונו. זה בא אצלה מבפנים. יש לה יכולת לצרף עובדות לפני שמישהו מתחיל בכלל לזהות אותן.”

“אתה נשמע כמו שבוי שלה…”

זיו הגיב באחת מנהימותיו הדוביות. “כה עד שתעבוד אתה,” אמר.

“אתה רציני, הה?”

“אולי.” זיו עדיין לא מחק את החיוך המשועשע, כזה שעורר אצל אביתר את הרושם שכדרכו הוא מסתיר בשלב זה הרבה יותר ממה שהוא מגלה.

*

משמרת הלילה של אדווה ביום שלישי, שלושים בנובמבר, התחילה בהתאם ללוח החופשי שלה בשעה 22.00 ואמורה היתה להסתיים ב-06.00, ראשון בדצמבר 2004. היא לא ציפתה לאירוע חריג, אף כי ידעה שבכל רגע קורים בנתב"ג אירועים שונים שכמעט ואינה מתחככת בהם. מפעם לפעם שינה זיו את רשימת האובייקטים, גורע מישהו או מוסיף אדם נוסף שרצה לעקוב אחר תנועותיו. אחד שנשאר ברשימתה פרט לרשבסקי, עם הדגשה מיוחדת, היה אדום השיער, תום האדום, זה שנהג ב’ברלינגו-סיטרואן' המסחרית, שנפגש בלילה ההוא בקפיטריה עם האשה הצעירה. ברור היה לה, גם מתוצאות חקירתה, שאותו אדום-שיער ובעל זקן פרוע ומרתיע, חשוב לזקֵן. משום כך היתה עירנית לגבי אדומי-שיער שהזכירו את ההוא וכאלה, בעלי שיער ארוך וזקנים עבותים היו לא מעטים.

בשלב מסוים באותו לילה, בארבע וארבעים לפנות בוקר, החליטה שהיא חייבת להרחיק שינה מעצמה וירדה לפינת הקפה.

אחרי שלגמה את הקפה – בוץ, עם טיפ-טיפה חלב ושני סוכר – יצאה לראות מה קורה בטרמינל 3. זה קרה בדיוק ברגע שבו התחיל גבר גבה-קומה להתרחק מביקורת המזוודות לעבר דלפק סימון מקומות הישיבה.

האיש, לבוש בקפידה ובהידור אירופאי, משך את תשומת לבה. בעיקר בגלל שיערו שצבעו חום-אדמדם, כגזר שדהה והתכווץ בשמש ים-תיכונית קופחת. אך לבד מקומתו התמירה, לא ניכר דמיון בין הגבר המטופח לבין אותו ג’ינג’י שזכרה כבעל חזות פראית. בכל זאת חשה שלבה החטיא פעימה מהתרגשות פתאומית.

בעת ששוחח עם נציגת חברת התעופה, החליק האיש הצעיר על שערותיו פעמים אחדות, כאילו חסר לו שם משהו ועיניה החדות גילו שתספורתו היתה בת-יום לכל היותר. עורפו היה מסופר עד לשורשים וכמעט בוהק בלובנו לעומת חלקים אחרים שזופים שנחשפו לשמש. גם לחייו היו לבנוניות, בעיקר באזור שכאילו צמח בו עד לא מכבר זקן פראי שגולח למשעי. בדמיונה הצמידה לו שיער ארוך וזקן אדום והשתכנעה שזהו הג’ינג’י עליו דיווחה לזיו.

במהירות חזרה לדלפק ופנתה לעדנה, הפקידה: “לפני איזה רגע דיברת עם צעיר אחד ג’ינג’י, חתיך כזה,” קטעה אותה בדיוק כשזו השלימה סימון מקום לזוג קשיש.

“טיסה 7982 למרסי שבצרפת,” פלטה עדנה.

“מתי?”

“חמש ושלושים בבוקר.”

“מה עוד את יכולה להגיד לי?” היא התעלמה מהמב הגוער של הפקידה שהושיטה את שני הכרטיסים לבני הזוג שהתחילו להתרחק מהדלפק.

“אני לא יכולה עכשיו. תחכי קצת,” אמרה לה עדנה והתחילה לטפל בנוסע אחר כשהתור מאחוריו מתארך.

“אני לא מתבדרת, עדנה, זו עבודה.”

קולה נשמע קשוח.

עדנה הנידה ראש כאילו הטיחה בה הערה בנימה חריפה אבל קבעה את מבטה במסך שלפניה. “מה את רוצה לדעת בדיוק?” שאלה כמתכוונת לגמור את הסיפור במהירות.

“שם ודרכון.”

“יש לך מזל שאני זוכרת את המושב,” אמרה ומשכה פתקית והעתיקה מהמסך את הפרטים הרלוונטיים והושיטה אותה לאדווה. “אני בטוחה שתקבלי השנה את אות ‘העובד המצטיין’,” חייכה וסימנה לה בהטיית ראש לפנות את המקום.

“מישהי משתינו בטח תזכה,” לגלגה אדווה.

משזזה לצד והתחילה להתרחק, בחנה את הכתוב בפתקית ונעצרה מופתעת. שוב חזרה וקראה את שתי השורות הקצרצרות שעדנה כתבה. האיש היה תייר גרמני.

במהירות חזרה לפקידה.

“את בטוחה?” היא לא היתה מוכנה להרפות לפני בירור נוסף.

“את מייאשת אמיתית,” רטנה עדנה ובדקה שוב את פרטי הנוסע, “מה עוד את רוצה? זהו זה.”

“תודה,” סיכמה אדווה.

היא מיהרה למקום הריכוז של הנוסעים הממתינים. היה לה איזשהו רעיון שהיא חשבה שראוי לבדוק אותו. אולי תצליח לעשות את הבוקר הזה של יעקב זיו לבוקר מיוחד.


 

דצמבר 2004

8

עם לגימת הקפה הראשון בשש בבוקר, יום רביעי, ראשון בדצמבר, החליף זיו דיבור קצר עם דניאל קושניר ודרש שעוד היום יגיעו הטכנאים להתקין את הדרוש לו, כפי שקושניר התחייב.

“אולי כדאי שניצור לך קישורים ישירים למוקד שלנו,” הציע קושניר, “אני חושב שיהיה לכולנו הרבה יותר נוח.”

“זאת לא בעיה של נוחיות,” הצליף בו זיו, “אתה יכול להכניס יד לאש ולהגיד לי שאתה מאה אחוז בטוח מהדלפות, מחדירות של סוסים טרויאנים וחפרפרות שמסתובבות סביבך?”

“חרא של סיטואציה,” מילמל קושניר, “אני באמת לא זוכר מצב כזה.”

“ברוך הבא למועדון,” הפטיר זיו, “אני אמדר אצלי כל מה שרק זז, כולל זבובים, ואני מצפה לקבל ממך מיד את כל העזרה בתחום שלך. אל תכריח אותי ללמד אותך איך ממדרים מישהו. לא תתענג מזה.”

קושניר הבטיח שהוא מבין את הדחיפות ובין תשע לעשר יגיע ישראל מלמד, ראש הצוות הטכני, ללמוד את הבעיה ואת ההיקף ותוך יום, כך התחייב, לכל היותר יום וחצי, יתחילו ויגמרו להקים מוקד תקשורת בעל זרועות תמנוניות.

“לא משהו מוגזם,” רטן זיו, “צנוע אבל חזק ולעניין ואז תשמע ממני גם מלה טובה. אני יודע מתי אתה שווה מלה טובה וזה גם קורה.”

קושניר צחק. “אעשה מה שרק ניתן להרוויח אותה ביושר.”

“תהיה בריא, דניאל,” ענה ובמקביל להנחת הטלפון בצד ספל הקפה שמע את הקצב הרועם העולה מהרחוב.

“מה עכשיו?” שאל את עצמו כששוב צלצל הטלפון שלו והפעם היה זה קולה של אדווה.

“מה חדש הבוקר, גברתי הצעירה?” נהם כדוב מוטרד.

“אני חושבת שהרווחתי קפה.”

שוב חזר ושמע את צחוקה המתגלגל.

“אני מבין שאת כבר משגעת את כל הרחוב ומסבכת לי את החיים עם השכנים,” גער בה בנוסח אב בבת משפחה, “אחת השכנות שלי רוצה להתלונן במשטרה על הטרטורים שלך. מה ביחס לאיזו מכונית קטנה ונורמלית? אם חסר כסף אני אשקול לעזור לך…”

היא צחקה. “הגעתי וסגרתי,” השיבה ובאמת הטרטור הקצוב נדם. הוא העיף מבט לעבר הכניסה וראה אותה כדרכה מניפה בגמישות את רגלה הארוכה מעל המושב, מסירה את הקסדה וטומנת את אצבעותיה בשיער השחור הקצרצר כשהיא מעבירה אותן כמסרקה גדולה. כשראתה אותו יושב בצד החלון של המטבח הפונה לרחוב, חייכה לעברו ותוך שהיא מנופפת בידה צעדה בכיוון הבית.

זיו שמע אותה מזיזה את העציץ בכדי למשוך משם את המפתח וכעבור רגע עמדה בפתח. האור האפור והרך של הבוקר המעונן שימש רקע מרכך לקווים הארוכים שלה, אבל העלים את הפרטים ורק השאיר צללית חטובה כגזורה.

“בוקר טוב, יעקב,” היא אמרה.

הוא מילמל משהו והניף ידו בתנועה איסוף. “תיכנסי. את יודעת איפה המים ואיפה הקפה.” הוא מדד אותה במבט חוקר. “היתה לך משמרת לילה, הה?”

“היתה.”

“נו, ומה?”

“כמו שאמרתי, את הספל הזה אני חושבת שהרווחתי…”

“רק חושבת?”

“אתה תחליט,” הציעה והתיישבה מולו בהצלבת רגליים ארוכות על אחד משני המושבים המוגבהים והזכירה את הג’ינג’י מנתב"ג, תום האדום שנעלם עם המסחרית הכחולה. שנשפה פעם ופעמיים בחלקת הקפה החם, לגמה מעט וחזרה וזקפה את ראשה. “בפעם האחרונה שראיתי אותו,” אמרה והעיפה מבט בשעון הקיר המרובע, “זה היה בערך לפני קצת יותר משעה.”

“זה משהו מעולם הדמיונות שלך?” הוא קנטר אבל זה לא עבד. אי־אפשר היה להוציא אותה בשטויות משיווי משקלה.

“הוא רק נראה אחרת.”

“אחרת?”

“בפעם הקודמת הוא נראה כמו מתנחל רועה־עיזים.”

“וזה?”

“מטופח, בחליפה ומעונב, מסופר ומגולח. מישהו מכוכב אחר…”

“איך הגעת למסקנה שהוא זה ההוא?”

אדווה חזרה ולגמה מהקפה וסיפרה את השתלשלות האירוע, מרגע בו קלטו עיניה את האיש הצעיר יפה־התואר ועד שהגיעה למסקנה שההוא הוא באמת ההוא, כמו שזיו הגדיר אותו. היא קראה בעיניו את ברק ההתעניינות שנדלקה בו.

“יש לי שם ויש לי פרטי דרכון,” היא דיווחה בשלווה, “וזה מה שמבלבל קצת. שם בעל הכרטיס הוא תומס פון־ריכטר בעל דרכון גרמני.”

זיו גיחך והניד ראשו כלא מאמין שזה קורה לו.

“תומס ותום, שם גרמני וגירסה עברית.” הוא הנהן בהסכמה כמי שברורה היתה לו המסקנה המתבקשת. “זה נשמע כמו מכסה וסיר.”

“אני רק מדווחת עובדות,” הגיבה בשקט.

“תייר גרמני, זה מה שאת אומרת?”

“תייר או תושב או בעל אזרחות שלנו, אני לא יודעת. אבל אני בטוחה שזה הוא ואם יש לו דרכון ישראלי, יש לו בטח סיבה לצאת מהארץ בדרכון הגרמני שלו, ואם תשאל אותי, זה מה שצריך לעניין אותנו. למה?”

“זאת שאלה מעניינת,” הוא רטן כמעט מַזעים־פנים, מפני שלא רצה שתבחין עד כמה התרשם מדרך הניתוח שלה. אולי דווקא מפני שהתקשה לעכל אותה והיא גם קסמה לו. היה בה משהו מאותו זן נדיר של חוקרים מלידה.

אדווה היטתה מעט את ראשה כבוחנת אותו מהצד. היא לא התרגשה מתגובתו הקנטרנית. היא החלה לזהות את הדקויות שלו.

“תגיד לי אתה,” אמרה בשלווה, “אם הוא גרמני, תייר, איך זה שחלקים מהפנים שלו ומהצואר שלו כמעט לבנים, וחלקים אחרים שזופים כמו אחד שרוב הזמן נמצא בשמש? ואיך זה שיש לו ברקה הימנית צלקת קטנה מעל הגבה כמו לאותו ההוא, תום האדום? ואיך זה שהוא מדבר עברית? ואיך זה שאותו מישהו שהביא אותו לשדה ישב מרוחק ממנו, אבל שמר אתו על קשר עין כש’הגרמני' קרא עיתון עברי, וכשיצאתי לקחת את ההארלי שלי, ההוא התנדף לו באותה ‘ברלינגו־סיטרואן’ מסחרית כחולה, שהספרות של לוחית הרישוי שלה הן אותן הספרות שדיווחתי לך עליהן? אז תגיד לי אתה, מה חשוב יותר, להגן על הסטטוס המפוקפק של משרד הפנים, או להתייחס לעובדה שזה על בטוח תום האדום.”

זיו רצה להגיד לה. אבל היא קטפה את נשימתו בשטף שלה. הוא השתעשע לרגע בסיגריה שהתכוון להדליק, אבל הניח אותה לבסוף בצד.

“עבודה טובה,” הוא הודה.

היא הנידה ראשה כמתקשה להאמין. “אתה יצירה אמיתית,” התנשפה, “עד שאתה אומר מלה טובה הנשמה יכולה לצאת.”

זיו חייך.

“אמרת שהשגת את פרטי הדרכון שלו?”

“בטח.” היא משכה מכיסה את הפתקית המקורית שקיבלה מעדנה והניחה אותה לפניו: “כדאי שתשים־לב שאת ה’פון' לא כותבים באף אלא בווִי. יש לנו פה עסק עם מישהו שמתייחס לאצולה גרמנית.”

“מה לנו ולאצילים גרמנים?” הוא הפטיר בלגלוג ומשך פתקית משלו ושירבט עליה במהירות שתי שורות קצרות. הוא הושיט לה את הפתקית. “אחרי שתתארגני בבית ותחטפי איזו שינה קצרה, תתקשרי לטלפון הזה ותבקשי את האיש הזה. תגידי לו שאת הבן־אדם של זיו. הוא ידע מה לעשות.”

היא לקחה את הפתק והתבוננה בו.

“מי זה דניאל קושניר?” שאלה.

“את כבר תדעי,” אמר והניף ידו לשלום כשפנתה לצאת. זה היה הפרס המיוחד שהוא חשב כראוי לתת לה וממילא בספקטרום שלו לא יכול היה למצוא מישהי כמותה. אולי נעמי. אבל אותה מיקם במגרש אחר.

אדווה נעצרה ליד הדלת הפתוחה ונפנפה בפתקית.

“זה באמת שווה טלפון?” היא התגרתה בו כמו נהנית לראות את ההבזקים של הכעס בעיניו שגורמים לו פתאום להיראות יותר צעיר משהיה באמת.

“את בדרך הנכונה,” הוא אמר עם תרגיל הגבות המתחברות כקו עבה המבטא קשיחות, “זה טלפון ששווה חוזה מיוחד. יש לך חשק לקלקל אותו?”

אדווה חייכה וחצתה את מפתן הבית ושוב חזרה ודחקה ראשה פנימה. הוא ראה את שדוני הלגלוג בעיניה מתנוצצים בפעם נוספת כמתגרים בו.

“בעניין ‘תקשורת המדינה’,” היא אמרה, “כדאי לבדוק אם בכלל יש חברה רשומה בשם הזה. זאת גם יכולה להיות חברת מחשבים או משהו כמו עמותת ישיבה חדשה. אבל אני בטוחה שחשבת גם על זה…”

היא לא חיכתה לציפוף גבות נוסף ולגערה נוספת שלו והגיפה בזריזות את הדלת. הוא עקב אחריה בעד החלון עד שחזרה וחבשה את הקסדה והתיישבה בתוך המושב הרחב של ההארלי, התניעה אותו וזינקה בכיוון מערב.

*

בשבע בבוקר הופיע ישראל מלמד, ראש הצוות של דניאל קושניר, לקבוע את הנדרש לתקשורת מינימלית וראויה לחמ"ק, ‘חדר מצב קדמי’. זיו התכוון להתחיל לבדוק את החומר שהביאה אדווה. אבל ישראל התחיל ברגל שמאל את הביקור. סתם זרק שאלה בעניין מערכת המגברים שהתקין לפני זמן רב, שנועדה לאפשר לזיו להסתובב חופשי בבית עם הכיסא הנע ולהמשיך לנהל שיחות טלפוניות מבלי לאחוז בטלפון.

“איך עובדת מערכת ההגברה?” הוא שאל.

זיו ירה בו בשליפה מהירה: “חרא. אם מה שאתה עומד להתקין יעבוד כמו המערכת המחורבנת הזאת, אז זה יראה רע מאד, ישראל!”

ישראל צחק.

“אם משהו לא בסדר רק תגיד. ממתי התקלה?”

“מהגשם הראשון. וזה רק מוכיח איזו עבודה מחורבנת סידרת כאן. בטח היה לך חשבון ישן אתי.”

“מי שלא מכין את הבית שלו לחורף אוכל אותה בגדול,” גיחך ישראל וניגש לתקן את התקלה שנגרמה כתוצאה מלחות. אחר כך התחיל לרשום לעצמו הערות שונות כשמעֵת לעת הוא פונה לזיו ומחליף שאלה בתשובה, או דעה בדעה, כדי לתכנן את השינויים שהצוות שלו יכניס בתקשורת של זיו. כעבר זמן־מה שלף את הסלולרי שלו והקיש את מספרו של זיו.

“זה נראה בסדר, יעקב,” הוא אמר, “נסה עכשיו את הלחצן.” לחצנים כאלה הותקנו בכמה מקומות בבית שימַצאו בקלות בהישג אצבעו של זיו.

זיו לחץ על הלחצן ומיד נשמע קולו של ישראל מתפשט ברחבי הדירה.

“זה לא רע,” מילמל זיו כמתקשה להגיד משהו יותר טוב.

בכל זאת טרח והפטיר מילת תודה וחזר לנסות ליצור קשר עם השליח שנמצא במרסיי, ערן חממי שמו. לבסוף תפס אותו והכתיב לו את שמו של הגרמני שנמצא עכשיו באוויר, שם חברת התעופה ומספר הטיסה, כפי שהיה כתוב בפתקית, והורה לו לאתר אותו ולהיצמד אליו בכל מחיר. אסור שיאבד את הצמידות הזאת.

“אתה הצל שלו ואני לא רוצה תירוצים.” ההנחתה לערן היתה חד־משמעית. “אם אתה מרגיש שאתה צריך עזרה, תודיע. אם לא, אז תסכם רק תוצאות.”

“עד לאיפה המעקב?”

“כל האופציות פתוחות. רק שתמיד אדע איפה אתה נמצא. אני רוצה שתנשום את הריח שלו כאילו אתה תקוע בתוך הישבן שלו. תראה מה הוא עושה. עם מי הוא נפגש. מתי הוא אוכל. מתי הוא נושם בכלל. ואם תהיה לך שאלה, אני כאן בשביל התשובה. עד לאותו רגע תעבוד חופשי. אני לא יושב לך על הזנב.”

על־אף שנחשב לטיפוס ריכוזי מובהק, הוא נהג להאציל סמכויות בנדיבות לאלה מבין אנשיו שבטח בהם, ואף ידע להעניק להם את התחושה שתמיד יגבה אותם. הוא ידע איך לטפח ‘רוח יחידה’. אותה רוח שבזכותה מיהרה לאה ברזילי, יחד עם נעמי, לעזור לו להקים במהירות מפתיעה את היחידה הקטנה. היא הופיעה בדיוק בעשר בבוקר, בלי הודעה מוקדמת, כאילו מתמיד נהגה כך בעת האחרונה, וחייכה בהנאה כשזיו בחן אותה: “אמרתי שאבוא לעזור? אז הנה אני כאן. אז ככה זה הולך להיות. בכל יום בין עשר לשתיים אני אטפל בכל העבודה המשרדית. גם אני עוד לא זקנה בלה. אם אותך שלפו מהבוידם, אז אני בטח טובה לא פחות.”

זיו פרץ בצחוק עד שכמעט ונחנק מעשן הסיגריה שלו. הכניסה הדרמטית של לאה וההצהרה בנוסח המוכר לו מהשנים הארוכות המשותפות שלהם, שיעשעו אותו וגרמו לו לתחושת הקלה ממשית. כמו חזר וטעם שוב את ההרגשה הנפלאה של ‘בית־בית’ בתוך ביתו שהפך אותו ממבצרו הצנוע למטה צנוע.

איש לא היה מעלה בדעתו שהיא תישאר בביתה במצב חירום שכזה והוא יהיה כאן בצהלה בלעדיה. מבחינה זו יכול היה לראות בה את החוליה החסרה לקישור שוטף ומקצועי בין מיקומו לבין המטות של השב"כ והמוסד, כמו עם גורמים אחרים של המערכת.

זיו חיבק אותה כשלאה גהרה מעליו והצמידה נשיקה במצחו הגבוה.

“אני שמחה להיות כאן,” היא אמרה ובקולה התרגשות כבושה, “עוד נלמד את כולם איך סוסים זקנים מושכים מהבוץ עגלה ישנה כאילו היא מרצדס.”

היא ידעה על מה היא מדברת. כשזיו אמר למקורבים אליו ערב פרישתו שהגיעה השעה להשאיר את האורווה לסוסים הצעירים, הוא התכוון לשניהם, הוא, שנחשב לסוכן האחרון מבני דורם והיא, מזכירתו. עכשיו חזרה לחבר כוחות ועדיין היה לה מה לתרום.

“עוד גאלופ אחד רציני,” הוא הסכים והיא פרצה שוב בצחוק העליז והמתגלגל שלה, באותה צעירוּת כובשת שעדיין היתה קיימת אצלה.

זיו היה יותר מסתם מרוצה. מרגע זה ידע שהוא נמצא בידיים נאמנות וטירחות של רגע ובעיות אחרות, שלא פעם עקרו אותו מהמיקוד שכל־כך היה חשוב לו, ימצאו אצלה במהירות פיתרון יעיל וקולע.

הוא אהב את צחוקה העליז ועיניו חזרו וספגו את תנועותיה המדויקות, בעת שהתחילה לארגן מכתבה משולחן האוכל הגדול בפינת הסלון. תוך זמן קצר בחנה את כל המיזכרים המבולגנים וסילקה לצד את הווילון שהסתיר את הלוח הירוק. הודות להתמצאותה בשיטות עבודתו, ידעה לאתר את הפריטים שפוזרו במקומות שונים והיו קשורים ברשבסקי. מכל זה בלבד קיבלה מושג על היעד שנמצא בלב מעגל מרכזי ועל התפשטות הערוצים במעגל השני והשלישי, זה שתחילתו הסתמנה רק הבוקר במטה המאולתר, בעת ביקורה של אדווה.

יותר מאוחר העבירה וגררה ביחד עם דודיק רהיטים שונים ממקום למקום ורק ברהיט צנוע קטן אחד לא נגעה, מפני שידעה את יחסו המיוחד של זיו לאותו שולחנון השח. כל מה שמוכן היה זיו לספר למקורבים אליו, והיא, לאה, ביניהם, שבערכת משחק זו קשורים זכרונות יקרים מפרקי חייו היותר־נועזים וכי קיבל אותה במתנה ממי שגילף ועשה אותה בנערותו, כשהשתתף בשנת ארבעים ושתיים כלוחם בקרב על הגנת סטלינגרד, אותו ניצחון ששינה את פני מלחמת העולם השנייה.

לימים, כך סיפר לה זיו, אחרי המלחמה, גילף האיש עוד שתי מערכות זהות עבור שני שחקנים נוספים שהיו קשורים אתו בפרשות ריגול, מהמרתקות ביותר שהתנהלו בין מזרח למערב בשנות המלחמה הקרה. הם העבירו ביניהם מסרים קצרצרים בעזרת קוד המורכב מאותיות הנוצַרות כמהלכים שונים. לשם כך הסכימו ביניהם לחשב גם את מספרי השורות כאותיות וגם קבעו את יתר האותיות החסרות על־פי סדר מנגד, בצדו הימני של הלוח. צבע המשבצת קבע אם מדובר במלה או במספר. בדרך פשוטה זאת נוצרו אפשרויות נוחות לקביעה מסודרת של קביעת תאריך, שעה ומקום בו יימצא חומר מודיעיני לאיסוף. כך התנהל מהלך ריגול נדיר ותושייתם מבחינת הביון המערבי היתה מהנחשבות ביותר. איש מבין המקורבים לזיו לא ידע את זהותם של שני רבי־האמנים האחרים, אשפי הריגול.

רק לאה ידעה ומעולם לא חזרה על מה ששמעה. אבל ברגע זה הופתעה ממשהו שהשתנה על לוח המשחק שבמשך שנים לא נגעו בו. הכלים תמיד היו סדורים לבנים מול שחורים, מחנה מול מחנה. אפילו לעוזרת לא הרשה לגעת בלוח ובכלים והוא עצמו היה טורח להפריח מעליהם את האבק. אבל מה שהיא ראתה ברגע זה היה משחק בעיצומו. הכלים נמצאו במקומות שונים על גבי הלוח. כאילו איזשהו פרטנר אלמוני חזר והתיישב מול זיו וניהל משחק מלחמה חדש.

“על מה את מסתכלת?”

כל כך היתה שקועה במראה המפתיע, עד שלא הבחינה בכיסאו של זיו שהתגלגל ונעצר במרחק קצר ממנה. היא כמעט נרתעה כאילו ביצעה עבירה.

“סתם הסתכלתי, יעקב,” הודתה, “אף פעם לא ראיתי את הכלים במצב של משחק…”

הוא אפילו לא היסס לשבריר שנייה כשאמר לה, שותפתו הנאמנה, שעיניה לא מרמות אותה.

“זה לא משחק,” הוא הפטיר באיפוק, “ואת השאר את מבינה.”

עוד איך היא הבינה. הוא לא היה כל־כך ‘לבד’ במערכה הזאת שגרמה לו לחזור ממחוזות השכחה. היה אתו עוד מישהו מאותם ימים רחוקים, מאותן עלילות נפתלות שקרו בזמנים שעדיין לא הגיחה לאוויר העולם. היא רק תהתה לדעת מתי כל זה התחיל מחדש, ועצם תזוזת הכלים שימשה הוכחה שהיא חוזרת ונעשית שותפה בפרק מבצעי יוצא־דופן.

באחת־עשרה ורבע צלצל הטלפון. לאה מיהרה לענות. כמו בימים הטובים ההם. “לשכה,” היא פלטה בנוסח החסכוני והמדויק שלה. היא הקשיבה רגע ואחר־כך פנתה לזיו.

“ערן חממי ממרסיי.”

“או. קיי, תפעילי את המגבר.” לא היו לו סודות מלאה כשמדובר היה בשיגרת העבודה. היא היתה האדם היחיד שתמיד ידע בדיוק מה, איך ומתי.

“יעקב?”

“כולי אוזן גדולה.”

“אני על הזנב שלו. לא היו בעיות.”

“איפה אתה נמצא?”

“בתחנת הרכבת לפריז. יוצאת בעוד שבע־עשרה דקות. אני חושב שהאיש לא קיים מגע עם אף אחד.”

“שלא תחשוב ושתהיה בטוח. תמשיך צמוד שלא יזוז לך מהעין,” הורה זיו, “כשתגיע לפריז שלא תודיע לאיש שאתה שם. תתמקד רק בו ותנסה לברר עם מי הוא יוצר קשר. אני משער שעיקר הפעילות של פון־ריכטר תהיה באזור מארה…”

“מכיר את המקום.”

“גם את יגאל שדות?”

“בטח…”

“אז תתרחק ממנו. הוא אצלי בבידוד מוחלט. שלא תשרוף לי אותו. בכלל, זה יהיה נבון לא להתקרב לאיש משלנו. מי שזה לא יהיה.”

“תפשתי.”

“הציוד שלך אתך?”

“הכל. לפטופ. דיגיטלית והסלולרי שיש לך את המספר שלו. מה בעניין הוצאות? יש גבול?”

“שלא תבזבז זמן חשיבה על זה,” גער בו זיו, “כל זמן שאתה לא גולש לשחיתויות קטנות.”

*

בצהריים כבר ידע זיו עד לאיזה מרחק הצליחה אדווה להגיע. כשהציעה לבדוק את ‘תקשורת המדינה’ והלכה בעקבות זיהוי שמו של אותו גדעון כהן, גילתה שמדובר בקצין המבצעים המבריק של הצנחנים סא"ל גידי כהן מזיכרון יעקב. התברר שצדקה גם בקשר לבית ובמושבה היתה חברת מחשבים כזאת ששבתה מעבודה מכבר. משרדי החברה שכנו בקוטג' שכור בצדי הכביש המוביל ליקב של זיכרון. מימצאי צוות תצפיתנים שנשלח לבדוק את המידע הזה, חיזקו את ההשערה שהבית שימש חזית מטעה לנושאים שונים מתקשורת תמימה. הם גם איתרו הוכחה חד־משמעית בחניון; ‘ברלינגו־סיטרואן’ כחול־מטלי שאדווה תיארה ונשא לוחיות זיהוי בדיוק כפי שזכרה.

זיו השיג את אביתר בגלריה ודיווח לו בתמצית על הגילויים החדשים. “תתכונן לצאת לדרך, מפני שנשאר לך רק תאריך אחד מהשלושה. מחר. חמישי. שניים בדצמבר. ‘אל־על’ שלוש אחד שבע. יציאה שמונה־עשרה אפס־אפס. ניפגש בחדר האח”מים בסביבות שבע־עשרה ואצייד אותך בכל הפרטים האחרונים. אני מקווה שנשיג עד אז יותר פרטים על פון־ריכטר וחבורת זיכרון."

הוא לא חיכה לתגובה וסגר את הסלולרי הזעיר שלו.

*

האחראים לגינזכי השב"כ קיבלו פנייה דחופה לנסות לאתר עבור יעקב זיו מידע או תיק על אחד בשם תומס פון־ריכטר, או בכינויו “תום האדום”. תיקים לא־מעטים רובצים ומעלים אבק במעי הדיסקים הקשיחים של המחשבים המתקדמים ביותר. מספר הקבצים מגיע לכמויות ענקיות. לעתים טעות כקוצו של יוד עלולה לשבש חיפוש שנשמע פשוט כל־כך, וגם צורת הפילוח לפעמים לא תסייע. שגיאה היא שגיאה.

משלא נמצא חומר על השם הזה במאגרים, הציע זיו לבדוק את הקבצים הקשורים במושבה הגרמנית בזיכרון יעקב, וגם שם לא נמצא משהו להיאחז בו.

בשתיים אחר הצהריים השלימה לאה את יום עבודתה הראשון והסלון לא נראה יותר סלון; את פינת הישיבה הדחיקה לפינה מרוחקת שתהיה נוחה להתרווח בה, אבל שלא תעמוד יותר באמצע ותפריע לארגן את המקום כראוי למטה מצומצם ויעיל כפי שהיתה מורגלת בו.

לפני שיצאה, היא השאירה לזיו בצורה מסודרת ונוחה לשימוש שורה של מספרי טלפונים סלולאריים וכתובות דואר אלקטרוני של אנשים, שהיא חשבה שטוב אם יהיו בהישג ידו בכל רגע נתון.

לאה לא טעתה.

סמוך לשש בערב, כשבחוץ התפשטה עלטה והרוחות הצליפו ברשעות, הוא חזר להטריד את אלונה שדה מ’הגנזכניקאס', כפי שהוא כינה את אנשי הגנזך הממוחשב, אלה שהשמש איננה שוזפת אותם וכל עבודתם החשובה מתבצעת מול נורות הניאון החיוור, וביקש ממנה לברר אם יש בכלל סיכוי לאתר משהו על אותו פון־ריכטר. משנקף זמן ולא שמע מלה התקשר לביתה.

“יעקב, עוד לא מצאנו שערה אחת, לא תום האדום ולא פון־ריכטר,” היא חזרה ואמרה בעייפות, “עשינו הצלבות עם ההזנה, תאמין לי. אני בעצמי ישבתי עם האנשים וחיפשנו וחיפשנו ואפילו ברגע זה יושבים אנשי המשמרת וממשיכים לחפש.”

כמעט ויתר והחליט שיחזור יותר מאוחר לעשות בירור משלו, אבל בעקשנות האופיינית לו התחיל להציג לאלונה שאלה אחרי שאלה על איך וכיצד ומה בדיוק נעשה עד לרגע זה, ואלונה בסבלנות השיבה ובלבד שלא יחשוב שהיא מנסה להתחמק ממנו כמו מפני טרחן שעבר זמנו.

“שאלה נוספת,” הוא הציע, “האם התיק שחיפשתם במחשבים מופיע בעברית או בשפת המקור של השם?”

“יעקב, חיפשנו בשתי השפות, וכלום.”

“אולי באיזה תיק נמצא איות שגוי בגרמנית?” הוא נזכר בהערתה האחרונה של אדווה לפני שפרחה עם השור הזועם שלה, על ההבדל בין הדרך בה מבטאים את תואר האצולה הגרמני, לבין הדרך שבה הוא נכתב. הבדל שבין פה לוו.

“יכול להיות. ננסה.”

“איך כתבת את השם בגרמנית?”

“בדיוק כמו ששמעתי.”

הוא היסס.

“בואי נלך על הפוך על הפוך,” הוא הציע לבסוף, “נניח לרגע שאם אני לא מתמצא בגרמנית ובטעות הייתי כותב אֵף במקום וִי, כלומר הייתי כותב פון כמו שמבטאים ולא וו כמו במקור הגרמני, אז החיפוש יכול להימשך בלי סוף ובלי תוצאות. אמת?”

“לפעמים, מפני שבדרך כלל משתמשים גם ב’חיפוש קרוב'.”

“אבל לא תמיד.”

אלונה נאלצה להסכים איתו. “טוב כדאי לנסות,” היא נכנעה. “אני אחזור אליך.”

כעבור עשר דקות אלונה חזרה אליו.

“מכה בראש המסמר,” הודתה, “גילינו את השם…”

הוא השמיע רטינה: “טעות אנוש. זה קורה. מה עכשיו?”

“תוך זמן קצר יזרימו לך חומר,” היא אמרה בנימת התנצלות, “מה שאני כבר יכולה להגיד זה שיש הרבה חומר, ומדובר באמת במישהו ממוצא גרמני שהוא גם תום האדום…”

הוא שיסע אותה: “מה כל הסיפור הזה על המוצא? הוא גרמני או ישראלי, ואם גם וגם, אז איך?”

“מדובר בגר ויש לו שם עברי…”

“וזה יהיה?” הוא נעשה קצר־רוח. הריח את דמו של הטרף.

“תום בר דויד.”

“רגע,” השם נשמע לו מוכר, “ההוא מהכנופיה?”

“בדיוק,” אישרה.

איזכור שמו של הגר הזה הגיע לידיעתו זמן קצר לפני שפרש. הביאו אותו לבכירים כדוגמא לאותם אנשי כנופיות ביו"ש, בריונים שממהרים לפרוע בפלשתינאים, עוקרים את מטעי הזיתים שלהם ולוחצים אותם לאחור באלימות.

“מי אחראי על המשמרת עכשיו?” שאל.

“מוסא קדר, ועוד מעט תשמע ממנו.”

זיו הודה לה, הפנה את הכיסא הנע לעבר המטבח והכין לעצמו קפה. בלילות בהם ידע כי יאלץ להדיר שינה מעצמו נהג להכפיל את כמות הקפה שלגם וגם את כמות הסיגריות שלו.

מוסא קידר צלצל בדיוק כשהטיל לספל את טבלית הסוכרזית. קשה היה שלא לזהות את קולו העמוק.

“יש חומר מעניין,” פתח מוסא, ואני שולח לך אותו באימייל."

“מוסא, אני יודע שהכרת את הגרמני הזה בשטח.”

“עוד איך.”

“מה אתה יכול לבשר לי?”

“שכל מה שתקרא מתקשר כמובן לקיצוני שבין הרבנים, איסר מנדלסון, אדוננו שבארץ.”

למוסא לא היו מעצורים להתבטא בחריפות ומתוך גילוי־לב באוזני עמיתיו. הרצון לקטר נבע מלחצים מצטברים. האיש קיטר כמידתו.

מוסא ידע איך מתמצתים תיק עבה. הוא חיבר את עלילות כנופיית ‘תום האדום’ עם פרשיית חייו. משפחת פון־ריכטר נמנתה על שכבת האצילים שהיו בעלי נכסים לפני מלחמות העולם וגם לאחריהן. סבא־רבא שלו היה גנרל פון־ריכטר מהמעגל השני של הקצינים שניסו להתנקש בחייו של היטלר והוצאו להורג. סבו היינריך פון־ריכטר היה לכומר שמצא לעצמו נחלת־נפש בתוך קהילה קטנה במרחק של שתי שעות נסיעה מפרנקפורט, שם גם נולדה בתו היחידה. תום עצמו נולד ב־1977, ושבועות ספורים בלבד לאחר הלידה התאבדה אמו, לאחר שסבלה מדיכאון לידה. גם אביו נעלם, והילד התחנך אצל סבו. בגיל שש־עשרה, חודש לאחר הסכם ‘אוסלו’, שלח אותו סבו לשנת התנדבות בקיבוץ ישראלי. צעד שהיה בו מצד אחד מעשה מחושב של תשובה ומצד שני ריסונו של נער פרוע ואלים. הודות לקשרים של הסב־הכומר ובהתערבות אישים גרמנים הוא קיבל מעמד של תושב וגוייס לצה"ל. באלפיים ושתיים השתחרר בדרגת סרן והתקרב לרב מויש יבין, ראש ישיבת ‘אור ראשון’ ונעשה ראש וראשון לבריונים בשם אלוהים.

“יותר אדוק מהאפיפיור,” מילמל זיו.

“אפשר לראות את זה ככה,” הסכים מוסא, “מהחומר אני רואה שלפני חודשים אחדים הוא נעלם ועכשיו צץ מחדש.”

“מה זה אומר לך?”

“התשובה נמצאת בחומר שלך. ההופעה הלא צפויה שלו כתייר והאפשרות שהוא מעתה החולייה מקשרת בין יבין ומנדלסון לחבורה של ‘תקשורת המדינה’ יכולים להצביע על פעילות מסוג חדש עם רף הרבה יותר גבוה ממה שהכרנו. משהו זז מכאן לחוצלארץ. הפיקוד, התכנון וההכנות עד לשעת השין.”

“על סמך מה, מוסא?”

“על סמך הידיעה שיבין נוטרל על־ידי מנדלסון והשליטה בממודרים האלה עברה למישהו אחר שכנראה פועל מחוצלארץ, רחוק מהעין מסיבות ברורות. זה אולי מסביר את הנסיעה הזאת של תום האדום לאירופה. זה שהוא אירופאי במוצאו רק נותן לו עוד נקודות, מפני שיש נושאים שבהם הוא יכול להתמזג ברקע טוב מאחרים ולטפל ביסודיות בבעיות מסויימות.”

“נשמע משכנע,” הסכים זיו. “יש בחומר שלכם איזה רמז מי מארגן את הכל באירופה?”

“לא אצלנו. עוד לא.”

“תיק זנוח?”

“בהתאם לעובי שכבת האבק הייתי אומר שהרבה זמן לא התייחסו אליו,” גיחך מוסא שעקב אחר התאריך האחרון בו מישהו עיין בתיק, והשלים: “אני מתחיל להעביר לך את עיקרי החומר לעיונך. אם תרצה השלמוֹת אני כאן.”

לא סתם רצה זיו לדעת מה נמצא במאגרים על רשבסקי. כפי שחשש, איש לא טרח בעבר לסמן את רשבסקי כיעד משמעותי. המקור שהזין אותו במידע מוצק הקדים בכמה צעדים את השב"כ. אותו מקור טען כי רשבסקי הרבה יותר מסוכן ממה שידוע, ובעצם מדובר בסוכן רוסי שעשרות שנים משרת את שירותי הביטחון, תחילה של ברית המועצות ואחר־כך של רוסיה, ומכל עיסוקיו הוא נחשב כיום לאדם עשיר ביותר, אבל כזה שמקפיד ששמו לא ישתרבב לאותן רשימות המקטלגות את העשירים. ככל שהעמיק להרהר במצבור הפרטים הנערמים ומתקשרים ברשבסקי, השתכנע כי בידו נמצא מידע נדיר.

במידע שהעביר לו הערוץ האישי שלו נמצא, להערכתו של זיו, הסבר מפורט מדוע רשבסקי נזהר ממינוי ציבורי ומעדיף לפעול בחוגי הימין. שם הוא מקבל את ההכשר של ‘יהודי דגול’, אבל כל פעילותו מוכוונת על־פי תכתיבים וזמנים של הקרמלין. והוא אפילו לא פסל את האפשרות שמידת התקרבותם מחדש של הרוסים ללב העולם הערבי, איראן וסוריה בשלב זה, היא שהכתיבה את צעדיו של רשבסקי, שמצא בתסיסה בישראל קרקע נוחה להכות בה שורש לקראת ימים אחרים.

רק כעת הבחין זיו שהקפה איבד את טעמו ושפך אותו לכיור. כשהכין קפה טרי הוטרד על־ידי צלצול טלפון נוסף. הפעם היה זה ערן חממי.

“חשבתי שתרצה לדעת שאנחנו בפריז,” הוא דיווח בעייפות, “האובייקט עדיין מלא־מרץ…”

זיו גיחך. “מה הוא עושה עכשיו?”

“יושב באיזה ביסטרו וטועם משהו.”

“מה אתך?”

“מסתכל.”

“זה לא טוב!” היתל בו, “אנשים רעבים לא עובדים כמו שצריך. תאכל גם אתה. אבל מעט. שלא תאבד את החדות.”

“כן, אדוני.”

ברגעים כאלה כל מי שהיו חניכיו בעבר, חזרו להתייחס אליו פתאום כאל ‘אדוני’, כינוי שלא אהב. הוא גיחך וקירב לשפתיו את הקפה המהביל.

*

סמוך לחצות התקשר מאיר לזרע, אף הוא סוכן שב"כ לשעבר, ועקר את זיו מנמנום חטוף כדי לדווח לו על פגישה חשאית שהתקיימה לפני שעה קלה באחד מבתי הכנסת של אלקנה, הישוב בו התגורר.

הפגישה היתה בן הרב מויש יבין לבין ארבעה גברים בני עשרים ומשהו עד שלושים, שלא נראו כמתנחלים. במהלך אותה פגישה דיווח יבין כי מישהו בשם תום האדום הגיע ליעד בחו"ל, והזכיר שהיות והוא צריך לחזור ולהתמקד בישיבה שלו, קבע הרב מנדלסון שמי שיפעיל אותם יהיה סשה רשבסקי, שלידו פועל מומחה רוסי שגוייס.

היה משהו באיזכורו של ‘הרוסי’ שגרם לזיו לעצור בעדו.

“אתה יכול לנסות לשחזר איך בדיוק הוזכר האיש הזה?” תהה ולעצמו חשב שכאילו מדובר במינוי מפקד או אחראי על מבצע מסוים.

“כן,” אמר לזרע, “יבין דיבר עליו כמה פעמים, לפחות פעמיים או שלוש, ותמיד דיבר עליו כעל ‘הרוסי של רשבסקי’, או ‘המומחה הרוסי של בעל הבית’.”

זיו חזר על המלים האחרונות. “ככה קרא לו, בעל הבית?”

“ככה בדיוק,” אישר לזרע.

היתה זו פעם ראשונה שזיו שמע מישהו מחבר את המושג “בעל הבית” לרשבסקי, ששורה ארוכה של כינויים נכרכה בו, אך לא כזה. ברוח המידע של המקור שלו הוא נעשה מודע לאפשרות שאולי לא מדובר בסתם בעל בית, אלא כנראה באותו ‘אב הבית’ המסתורי שמוקד פעולתו בלונדון.

זיו חזר וגילגל עצמו בכורסתו עד שהתמקם מול הלוח הירוק ומיקד מבטו בשליש האחרון שלו, היכן שלאה סימנה את קו הגבול של תוצאות איסוף המידע המצטבר על פעילותו ותנועותיו של רשבסקי. משהו בתמונה שהתחילה לקבל צורה הטריד אותו. זיו בחן את רשימת הערים בהן נהג רשבסקי לבקר. לונדון, כפי שציין לעצמו, נעלמה מהרשימה בחודשים האחרונים ופריז תפשה את מקומה. ההתנתקות שלו מהבירה הבריטית לא היתה הדרגתית, אלא חדה, בבת־אחת. כאילו קיבל ממישהו הוראה פתאומית לשנות כיוון.

ככל שארצות־הברית הגבירה לחץ בנושא האיראני והסורי, כך הגבירה רוסיה את התייצבותה מנגד, בחזית אחת עם העולם הערבי. לרוסים היה עניין ליצור מחדש מתחים במזרח התיכון, ולא היה רקע טוב להתססה מאשר ההתנגשות החזיתית בין ראש הממשלה לימין. מכבר השתמש פוטין במשפט האומר כי מישראל תיפתח הרעה. בקו השבר הזה פעלו קבוצות הימין הקיצוני שמסוגלות ליצור תבערה. שם היה מלך אחד, סשה רשבסקי. מלך שכעת תכנן את המפץ הגדול שאולי יגרום לתבערה שתעלה את המזרח התיכון באש, בדיוק כפי שהרוסים קיוו.

לא סתם אמר המקור שלו שהכלכלה הרוסית זהה לכלכלה של ברית המועצות; אז והיום היא מתקיימת מדמם של אחרים. באמצע היתה ישראל. מימיה הראשונים היתה כלי לשאיבת־דם בין מזרח למערב. השפעתו המפליגה של רשבסקי בזירה הפנים־ישראלית תאפשר לו לנתב את התוכנית לקידום המפץ הגדול שיזעזע את האזור.

הוא היה מרוצה מהחלטתו של אביתר לסייע בלונדון. לא סתם ראה בו מי שיכול להיות שם כאילו מדובר בו־עצמו, מעבר למגבלות הנכות המכשילה. הוא מצא באביתר סגולות מיכולתו האינטלקטואלית לנתח מצבים מורכבים, להניע מהלכים שונים ולהציב פתרונות נכונים. מבין הבודדים שמבינים דבר מתוך דבר. גם בחוש הריח לא נפל ממנו.

9

במהלך יום חמישי, שניים בדצמבר, הכינה לאה הדפס מוקפד ומתומצת היטב של הנתונים הקשורים בפעילותו של רשבסקי, בכדי שזיו יוכל להזין בחומר מעודכן את אביתר לפני טיסתו. היות ואביתר תמיד חשד בו שהוא סלקטיבי בהעברת מידע, וזאת משיקולי התחבולנות שלו, דאג הפעם זיו להכין עצמו לכל שאלה שעשוי אביתר להציג. אותו יום נראה החפ"ק שלו כמקצועי לכל דבר. ישראל מלמד ואנשיו, דני גבעון ושי דויד, כולם באו עם הציוד הדרוש ובתיאום עם לאה, הרכיבו בצד שולחן קטן שיועד לו בלבד עם גישה נוחה לכיסא הנע, ועליו הציבו את המיכשור המתקדם שיאפשר לו לעבוד כרצונו ממוקד עצמאי.

בסביבות אחת־עשרה וחצי התקשר דניאל קושניר.

“היתה אצלי הפייטרית שלך,” אמר, “אני קונה אותה.”

זיו גיחך. הוא ידע שזה מה שיהיה. “אולי נדבר על זה יום אחד. מתי אתה מעביר לה השתלמות?”

“בשביל זה אני מצלצל,” הסביר קושניר, “חבל על הזמן…”

“מה אתה רוצה להגיד בזה?”

“היא לא צריכה השתלמות, יעקב, זה שטויות. היא כמעט עשתה לי בית ספר. שלחתי אותה בחזרה אליך. אני רוצה שתהיה מעורבת גם בשלבים של ההרכבה. בהזדמנות זאת חשוב שתכיר את הצוות של ישראל, מפני שהיא תהיה איתם בקשר.”

“בסדר.”

“ותזהר,” הוסיף קושניר, “אם היא רק רוצה היא יכולה להגיע לסודות המדינה בצ’יק־צ’אק. אין אצלה אפס כשהיא מחליטה לחדור.”

“את זה אני יודע.”

בשתים־עשרה הגיעה אדווה וקלטה את השינוי הכי המשמעותי במקום. מיד הבינה את חשיבותה של לאה ברזילי והושיטה לה את ידה והציגה את עצמה ולאה התבוננה בה בסקרנות וכשהבחינה בעיניו המתנוצצות של זיו, אמר לאדווה שלא תתרשם מהזקן הזה אם יחזר אחריה בלהט, מפני שמאז שהיא זוכרת אותו היתה לו חיבה מיוחדת ובלתי מוסברת לנשים צעירות שנורא דומות לה. היא גהרה לעברה כלוחשת סוד: “אשתו מירה, זכרונה לברכה, היה בה מהיופי שלך…” היא חייכה, “אבל אצלך זו גם בעיה צה”לית."

“אז מה חדש?” לגלגה אדווה, “המפקדים מזדקנים והפקידות נשארות צעירות לנצח.”

לאה הנידה בראשה ובחנה אותה בהערכה.

“ברגע זה הסברת מה הוא מצא בך. את לא רק יפה,” הפטירה והמשיכה בעיסוקיה וזיו היה מרוצה שהוא מעבר למהמורה הקטנה הזאת.

מבלי לאבד רגע הציג אותה לאנשיו של קושניר כאחראית על המוקד שהם התקרבו לשלב הפעלתו והיא הצטרפה אליהם, מזהה מיד את המרכיבים וקולטת את מבנה המערכת וכבר נהייתה מעורבת. עד לשעה אחת הושלם המוקד הזעיר וזיו חסך מעצמו את הצורך להציג שאלות. היתה לו את אדווה.

באחת ועשרים פרשו ישראל ואנשיו וכעבור זמן קצר הסתלקה גם אדווה למשמרת הערב, כשזיו קורא אחריה שעוד מעט גם הנתב"ג הזה ייגמר, והוא יטרוף כאן את זמנה. בשתיים הזדקפה לאה כמותחת את גבה ליישרו ובחנה את תוצאות השיפורים של היום הזה, ואמרה לזיו שהמקום לא נראה חובבני אלא מקצועי־מקורי, כפי שהגדירה בבת־צחוק.

נוח היה לזיו שלאה מרוצה.

*

בשעה שלוש אחרי הצהריים, למרות הרוחות והגשם המתפרץ, התחילו בני נוער הגבעות מהמאחזים שביהודה ושומרון לזרום ולחסום עורקי תעבורה מרכזיים, כשהם מתוגברים בבני גילם מישובי גוש קטיף. בהמוניהם באו, לבושים בחולצות כתומות ובכוח התחילו לחסום את הצמתים לאורך כביש ירושלים־תל־אביב, ותוך דקות התחילה התכתשות של השבאב היהודי עם אנשי המשטרה הכחולה ואנשי משמר הגבול, וסערת הרגשות של המפגינים הוזנה על־ידי הטבע שחשף את עוצמת רוחותיו הצולפות. גם כשניתך גשם זלעפות נמשכו ההתכתשויות באלימות, עד שהדרך מתל־אביב לנתב"ג נחסמה והיה צורך לדחות טיסות מתוכננות. נוסעים רבים שנמצאו בדרכם לשדה המנותק נכלאו ברכביהם בכבישים.

גם הטרנזיט של יעקב זיו, נהוגה בידי דודיק, נלכדה במרחק של כעשרה קילומטרים מנתב"ג. זיו שיער שהטיסות יתעכבו לפחות בשעה נוספת ולא נלחץ. כדרכו התבונן בנעשה בדרך הרחבה והחסומה משני הכיוונים והמשיך לעשן, כשהוא מקל על דודיק בכך שהרשה לו לפתוח את החלון שבצדו בכדי להבריח את העשן המחניק ולהפיג במשהו את הצחנה.

אחרי חמש הורגשה תזוזה קלה של הרכבים התקועים בכביש. תחילה היתה זאת התקדמות מקרטעת שנעשתה בקטעים של מטרים ספורים, יותר מאוחר בתנועה איטית באורך של מכוניות אחדות, שהתארכה בהדרגה עד שנתאפשר לגמוע במהירות סבירה את שני הקילומטרים האחרונים שלפני העיקול המוביל לנתב“ג. מנקודה זאת אפשר היה להתקדם במהירות שבין שלושים לארבעים קמ”ש.

כשהטרנזיט פנה ימינה לכביש המוביל לשדה עצמו, התברר מדיווח של תחנת השידור שעיקר התקלה נגרמה משפיכת שמן ופיזור מסמרים על הכביש. משאית גדולה ועמוסה במשקל רב שאחד מצמיגיה התפוצץ, מחצה שורה של מכוניות, כשהיא משאירה במסלולה המזוגזג שורת פצועים ברמות שונות.

*

כשהגיע זיו לחדר האח“מים והתרווח על כיסא רגיל, התברר לו שאביתר תקוע עדיין עם השבי הכחולה בתנועה האיטית ודווח לו כי הטיסה ללונדון תתעכב בארבעים דקות לפחות. חדר האח”מים המפואר פינק את השוהים בו במשקאות משובחים, בצוננים ובכריכים בטעמים שונים. בינתיים הוא הסתפק בקצת סודה עם וויסקי ג' אנד בי, הניח לראשו להישמט על חזהו ועצם את עיניו למנוחה קצרה עד שאביתר יגיע.

הנמנמת העבירה אותו למחוזות אחרים. לאותם ימים רחוקים בשנות השבעים והשמונים כשהוא וידידו הוותיק מלונדון, סיר נורמן גולד מהשירות החשאי־הבריטי אם־איי־5, התמודדו עם מיטב המוחות המבריקים של הביון הסובייטי. מי שלימד אותם להבין את מבוכי החשיבה הרוסית, לנתח אותה לשורשיה ולהציב פתרונות קולעים היה הצלע השלישית במשולש שלהם, כפי שהם נודעו מפה לאוזן, הארמני אראם ארויאן.

אראם, אז אחד המוחות המבריקים מבין בכירי האקדמיה הנודעת של הקג“ב על־יד מוסקבה, גוייס לשרות המוסד בתחילת שנות השישים, כשזיו כיהן כקונסול כלכלי בשגרירות ישראל במוסקבה, ונפגש אתו על רקע אירועים חגיגיים בשגרירות, בהם התארחו גם בכירים מהקג”ב שניסו לגייס ישראלים. בתעלולי הגיוס הזה היתה ידו של זיו על העליונה. לא מפני שהצליח לשכנע את הארמני, אלא מפני שהארמני רצה להצטרף במלחמה הקרה לצד שנחשב יותר בעיניו – המערב.

הקשר ההדוק ביניהם נמשך גם לאחר שובו לארץ, כשברית המועצות ניתקה את קשריה הדיפלומטים עם ישראל ערב מלחמת ששת הימים. כעבור זמן קצר, כשזיו אושפז בתל השומר לאחר פציעתו הקשה, הוא העביר את המשך טיפוח הקשר החשוב עם אראם ארויאן לידי נציג בכיר של מדינה ידידה, שהמשיכה לקיים יחסים דיפלומטיים עם מוסקבה. היה זה עמיתו הבריטי, נורמן גולד.

לקראת התפרקותה של ברית המועצות רחשו שמועות שונות. היו אלה זמנים בהם נשמעו בפעם הראשונה רמזים על קשר מרגלים בין מערב למזרח שסייע לתהליך קריסת האימפריה. בתחילת שנות התשעים התפשטה אגדת ‘המשולש’, שלימים נודע בכינוי ‘המשולש היהודי’.

רק פעם אחת הם נפגשו פנים־אל־פנים. בשיאה של המלחמה הקרה שהגיעה לנקודת רתיחה. מקום המפגש נקבע בברלין המערבית בתחילת שישים ותשע, כשזיו למד לגרור עצמו עם תומכותיו. באותה פגישה יוצאת־דופן, שהם נמנעו מלחזור עליה עד לאחר התרסקותה של ברית המועצות, הם סיכמו על דרך משותפת להמשך העברת מידע ביניהם, באמצעות התכתבות תמימה של שחקני שח מכורים ובקיאים במהלכיו.

תמונות שונות מעברו התערבבו, עד שאפילו מירה שלו חזרה ועמדה מנגד ובחברתה ראה את הארמני ואת גולד. בדיוק כפי שהוא צילם אותם כשהתאפשר לארמני לצאת מהמחתרת. מירה שלו הספיקה ממש לפני מותה להכיר את אראם ורחשה לו כבוד וחיבה עמוקה. אמרה עליו שהוא רך ככפפה עדינה עשויה מעור משובח, אבל מחפה על אגרוף מוחץ של פלדה.

הוא מילמל משהו בלתי־מובן וגנח חרישית.

פתאום נקרע מתוך אפילת הלבירינת האישי והמייסר שלו כששמע קול מוכר. פקח את עיניו ואביתר עמד ממול.

”שב, שב," זיו התאושש וטפח בכפו על משענת הכורסה הרחבה הסמוכה לכיסאו ואביתר התיישב בקרבתו. “הכל בסדר?”

“פרט לעובדה שהנסיעה נמשכה כמעט שעה וחצי.”

“שב,” חזר זיו ושוב טפח על משענת הכורסה. “הזמן השתבש והייתי רוצה לגשת לכמה נושאים שאתה צריך להיות מודע להם.”

הוא פתח בתיאור ההתפתחויות האחרונות בפרשת תום האדום וחבורת זיכרון. צימצם לעיקר והרחיב מעט בשלב האחרון, כשהזכיר את הפעלתו של האיש ממרסיי, ערן חממי, שפועל במעקב וממודר מקשר לנעמי ויגאל שדות.

אביתר חייך בדקות. “יש מישהו שאינך ממדר?”

גבותיו הסבוכות של זיו התרוממו בתהייה.

“איך אתה מגיע למסקנה מרושעת כזאת?” הוא שאל. פניו היו אטומים ואביתר התקשה לפענח אותם ולפיכך גם לא היה מסוגל ללמוד מהם דבר. זיו הפך את כפותיו בתנועה שמבטאה חוסר אונים. “מה אתה רוצה מזקן עייף כמוני? תגיד משהו ברור.”

“שיטת ההקפצות שפיתחת היא שמעסיקה אותך גם הפעם ואתה בעצם ממדר אותנו אחד מהשני, בכדי שתמיד תהיה לך שליטה מוחלטת בכולנו, בעזרת כמות מידע שאתה שומר את רובו לעצמך.” אביתר רוקן את כוס הוודקה שלו. “אני מקווה שהסברתי את עצמי.”

“היטב…”

זיו הפתיע את אביתר.

“אבל למה? אתה לא צריך אותי רק בשביל להקפיץ מישהו שאתה חושד בו ורוצה שאדחוף אותו לבצע איזו טעות.”

“זאת הכוונה בשלב הראשון לפחות. שלא תשכח שאנחנו צריכים להיפטר מכמות לא קטנה של חלודה.”

אביתר המשיך לקבוע בו מבט בוחן.

“בדרך הזאת כשאתה לא בטוח בכל צעד שלך, אתה הרבה יותר זהיר משתהיה בשלב מתקדם, כשהרגשַת הביטחון שלך משתפרת. עד אז אתה לא יודע מה מחכה לך מעבר לפינה של החדר בו אתה ישן, למשל. עד לאותו רגע כל מידע קטוע, לא מעובד, שמגיע ממקורות שונים ולפעמים במגמה של דיסאינפורמציה מוכוונת, מוטב שלא יועבר אליך. נזקו רב מפני שהוא מבלבל את סוכן השטח. אבל כן, יש לי יותר מידע ממה ששיתפתי אותך,” הוא הודה, “אבל זה מידע מהסוג שהגדרתי אותו כמסוכן. חובת האחריות שלי כלפיך, בעצם כלפי כל מי שאני מעסיק, היא קודם כל לבחון את המידע פעם ועוד פעם, להצליבו, להקבילו, לחפש מקור נוסף, לאשר או לסתור. זאת אחריות עצומה, אביתר, לדעת להפריד בין השׂאור לעיסה.” זיו התנשם עמוקות והעיף מבט בשעונו. “בוא ונסכים שאם יהיה צורך נחזור לזה. עכשיו אני רוצה להשלים את פרישת החומר לגבי לונדון. זה קצת יותר חשוב מרגישות אישית.”

אביתר הנהן כמי שנאלץ לקבל את התכתיב. אבל היתה לו הרגשה שסופסוף הצליח להפוך את הקלפים ופניהם כלפי מעלה. גלויים.

זיו התמקד ביעד המרכזי שקבע לאביתר – לחשוף את ‘הבית’ ואת העומד בראשו, ‘אב הבית’. שם, במקום הלא־נודע בחצר האחורית של הקבוצה בעלת העוצמה נמצאות להערכתו רוב התשובות לרוב השאלות. אולי גם יתברר מקומו של רשבסקי בפירמידה הזאת. גבוה. גבוה מאוד. או יותר מזה. מי שמכונה על־ידי רבים מאלף סיבות ‘מלך היהודים’ יכול להיות בקלות גם ‘אב הבית’.

הוא משך מכיס פנימי של המקטורן שלו את שלושת עמודי הניר בנושא רשבסקי שהכינה לאה, תוך חלוקה נושאית והתמקדות באנשים איתם נפגש ובמקומות בהם שהה. היו שם שמות ופרטים על כל אחד ואחד וגם תאריכים מדוייקים של המראות ונחיתות.

“הרושם שמתקבל מצירוף הנתונים האלה הוא שרשבסקי רואה כיום בפריז את ביתו השני,” העיר אביתר כשהגיע לסיכומים שבעמוד השלישי, “ושוב אנחנו חוזרים לשאלה למה הוא מחרים את לונדון?”

זה היה אביתר שזיו הכיר. מיד הניח אצבע על נקודת תורפה.

“פריז משמשת כבסיס של רשבסקי לפעילות האירופאית שלו,” הסביר, “בשלב זה פריז מופקדת בידי נעמי ויגאל.” הוא שלף את הממחטה שלו וכהרגלו ניגב את פדחתו. “הם ינסו למצוא תשובה לשאלה הזאת. אבל אם היא קשורה כמו שאנחנו חושבים בפעילות של ‘הבית’, אז לדעתי יש יותר סיכוי שאתה תעלה על הסיבה הגורמת לו פתאום להתעלם מלונדון. לצורך זה רצוי שתיפגש עם אישים מהקהילה ופשוט ללמוד איך היא בנויה ומה מוקדי הכוחות שפועלים בה. במיוחד כדאי שתכיר את סיר נורמן גולד, לשעבר איש ביון מבריק, שיוכל להיות לך יועץ חשוב. הוא מעורב ממש בעסק. חכם ומבריק אבל חלקלק. כשתכיר אותו2 תשתמש בכל החושים שלך בכדי לקלף אותו שכבה אחרי שכבה. לא תפסיד מהמאמץ. לאה הכינה לך תמצית על עברו ואת מספרי הטלפון להתקשרות אתו.”

“גולד הוא העוקץ שהכנת לי?”

זיו חייך אבל לא טרח להשיב.

“אחזור אליך כשיתברר לי תרגיל העוקץ שלך,” פסק אביתר, “אני בטוח שזאת התוכנית. אתה כאן, גולד שם ואני המריונטה שמופעלת על־ידיכם. שיהיה. כשאפתור את אָלף אדע את בית.”

זיו המשיך לחייך. “תן לי רק נקודה אחת להתחיל ממנה את הזעזוע. תן לי נקודת משען וביחד נרים את העסק…”

ייתכן והיה בכוונתו לומר עוד משהו אלמלא נפתחה הדלת ואדווה נכנסה, עם ג’ינס, כמו תמיד, רק בלי הקסדה. היא העיפה מבט מזיו לאביתר וחייכה. היא לא היתה מופתעת. גם לא הוא: “המרצה שלי צריך לעלות למטוס. אני אלווה אותו עד למושב שלו.”

זיו הרחיב את עיניו והעביר מבט ממנה לאביתר ושוב פנה אליה כגוער: “מה זה הז’רגון המשונה הזה, הה? מרצה? תלמידה?” הוא מדד אותם במבט מלגלג.

אביתר חייך. “זאת המציאות, יעקב. תתרגל. בחיים יש עוד דברים מחוץ לעולם הקטן שלך, כמו אוניברסיטה, למשל.”

זיו גחן לפנים כדרכו עם פלג גופו העליון והכבד והתחיל להזדקף.

“אי־אפשר להיות ביחד בלי סרקזם מיותר?” הוא נהם ככועס ועשה צעד אחד קדימה מתוך כוונה שגם הוא ילווה את אביתר, אבל התכוון להגיע רק עד לנקודת הבקרה שלפני היציאה למטוס. “יש לשניכם אופי מחורבן דומה,” הוא השלים ברשעות וגרר עצמו צעד אחר צעד בכיוון הדלת.

“אל תהיה אבא פסיכולוג,” היא החזירה לו ואביתר צחק.

זיו התעלם ממנה והמשיך לצעוד את צעדי הימאי הרחבים והמתנדנדים שלו מבלי להתעכב עד שנעצר בקרבת הבקרית. הוא הנהן בראשו לשלום והניח לרגע קצר את כפו המרובעת והכבדה על כתפו של אביתר ואצבעותיו לחצו אותה קלות. כאילו אמר את שהיה לו להגיד באמצעות המגע הזה. מעולם הם לא החליפו לחיצת יד ברגעים כאלה של שיגור. מדובר היה בעבודה שאין בה הפסקות עד שהיא נפסקת או מופסקת.

דודיק הנהג התקרב אליו ונעמד במרחק קצר, ממתין לרגע בו זיו יצביע בסנטרו לפנות הלאה משם ואז כהרגלו יעבור לצעוד צעד אחד אחריו. אבל זיו לא הזדרז גם כשראה שאביתר ואדווה נעלמו. לבו היה כבד, אולי בגלל הלחץ בחזה שמעֵת לעת הציק לו והוא חשב שזה נגרם בגלל העישון שנעמי כל הזמן רטנה בגללו וגערה בו. אבל אולי המועקה הזאת נגרמה כתוצאה מהמתח.

10

נינה פוסטר התנהלה כשחיינית אולימפית בעת שמסביב לה התגעשה מציאות עכורה. דבר לא הרתיע אותה מלחתור להשיג את יעדיה. לא סתם כונתה ‘נינה הוריקן’. מיד לאחר שובה ללונדון הנחתה את סגנה, בריאן מרטינז, לצאת לבירות באירופה ולהכין את ביקורה התקופתי הראשון כנציגה הבכירה החדשה שמונתה במקומו של קולונל אבנר קמפבל. עד שחזר ביום חמישי, שניים בדצמבר, היום בוא עמדה לפתוח בסיור שלה, היא המשיכה לתכנן, בתיאום והתיעצות עם יעקב זיו, את הפרטים הקשורים במבצע ‘בני אברהם’ שנקבע כמפגש חשאי בין ראש הממשלה ויושב־ראש הרשות לקראת פיסגת שארם, שנועדה להחיות את התהליך המדיני לאחר ההקפאה העמוקה בה נמצא בחייו של ערפאת.

סמוך לצהרי היום פגשה אותו נינה בלשכתה וקיבלה ממנו דיווח מפורט על כל אחת מהשגרירויות שאנשי המודיעין שלהם והסוכנים המוסווים והגלויים נרתמו למטרה הנחשבת כל־כך בבית הלבן, להגיע להישג ממשי בעולם האיסלאמי העויין; הישג שהנשיא יהיה מסוגל לנפנף בו מול הכישלון המתמשך והצורב של עיראק המדממת, בניסיון לבלום את הצניחה שלו בסקרים.

“ג’ורג' דבליו בוש,” הזכירה נינה למרטינז, “מרגיש שהמחויבות להשיג משהו ממשי בעיראק לא הביאה לתוצאות. הוא מקווה שהבחירות בעיראק יאפשרו לו לנקוט בצעד דרמטי שאחריו יוכל להחזיר חלק מהחיילים הביתה. עד אז הוא לא יכול למשוך ידו מהבעיה הפלשתינאית שהיא הסיבה לחלומות הבלהה שלו. הוא מוכרח להצביע על איזשהו הישג.”

“את מאמינה שזה יקרה?” תהה מרטינז.

“מרטינז,” היא העדיפה תמיד לקרוא לו בשם משפחתו, “עוד לא הוציאו נשיא לתליה על שגיאה ששגה. לכל היותר שלחו אותו הביתה כמו במקרה של ניקסון. אבל את אלה שאמורים היו להביא תוצאות ולא הביאו, פשוט זרקו לכל הרוחות. לאלה לא היתה זכות לקדנציה שנייה.”

“זה נשמע כמו תמצית של התורה כולה.” הוא פיטם את מקטרתו בטבק טרי, למרות שמעולם לא עישן בנוכחותה מפני שנינה לא סבלה את ריח הטבק החריף.

היא חזרה וחייכה ברוחב־לב. “קצר וקולע, לא כך? ואם להמשיך בקיצור כזה, אז אנחנו חיל החלוץ של המימשל בשביל להשיג לנשיא קלפים טובים.”

“אז למה מצפים מאתנו בוושינגטון? לחפירת רוחב או עומק?”, הוא שאל.

נינה הנהנה בראשה. “גם וגם ובלבד שלא יהיה טיוח. בבית הלבן רוצים שנגיע למצב שידנו תהיה כמה שיותר על הדופק. עשרים וארבע שעות. התנקשות בראש הממשלה בישראל או חיסול של אבו־מאזן ייחשבו מפלה קשה לנשיא. קיימת גם הערכה שהתוצאות לשני הצדדים עלולות להיות אפילו הרבה יותר חמורות מסתם אובדן של מנהיג. לשם כך וושינגטון רוצה שיתוף פעולה מלא בעיקר עם הישראלים. אז חלוקת העבודה בינינו תהיה פשוטה. אני אקשר בין כל מוקדי המידע שלנו – פריז, ברצלונה, רומא, ברלין וכל היתר – עם אנשי המוסד ואהיה המתאמת עם סעודיה, מצרים, ירדן ומדינות המפרץ הפרסי.” היא לגמה מעט מהקפה שלפניה. “בסופו של יום כל החוטים יובילו אלינו ללונדון, וכל מה שיזרום בערוצים יתנקז אצלנו. בקומה הזאת. אתה תצטרך להיות האיש שעליו מוטלת האחריות לסינון וניפוי המידע.”

נינה לחצה על עכבר המחשב שלה, פתחה את מדור הקבצים המסווגים והצביעה על קובץ חדש שהגיע בתחילת היום. “אני מציעה שתקרא בלשכתך את החומר הזה ותלמד אותו. זה חומר לא שגרתי. תמצא כאן ריכוז מודיעיני שישמש בסיס לשיתוף הפעולה עם זיו והצוות שלו.”

“מתי הטיסה שלך?”

“הלילה באחת־עשרה ורבע. כיוונתי את זה לפגישה קצרה בשדה עם אביתר בנדור. אני רק מקווה שלא אחמיץ אותו, מפני שחל עיכוב בהגעת הטיסה מתל־אביב. ההצגה הרגילה של חסימות כבישים וכל השאר.”

“יש הנחיות מיוחדות ביחס לאביתר?”

“אם הוא צריך הוא ישיג אותי בסלולרי.”

“ואם אצטרך אותו? הוא יהיה בסטודיו של קתרין?”

היא הנהנה ומבטה נדד לעבר מסמך שהיה פרוש לפניה.

מרטינז קם לצאת מהלשכה הגדולה. “תודה, פוסטר.” תמיד הקפיד מרטינז לקרוא לה כך, כפי שהיא פנתה אליו. נינה מעולם לא העירה לו על־כך. ידעה שבדרך של פנייה כזאת מצא הרגשת איזון כלשהו.

“אני לא בטוחה שתודה לי אחר־רך,” העירה כשהתקרב לדלת.

ברייאן מרטינז חשב כמותה. הוא היה בסוכנות כמעט עשרים ושלוש שנים ומעולם לא נתקל באזור מסוכסך ומסוכן כמו המזרח התיכון, מקום ממנו, כך נראה, גם אלוהים התרחק והשאיר את הזירה בשליטתו הבלעדית3 של אשמדאי. במקום בו נפגשים לאומניות וקנאות דתית חשוכה תמיד מתגלה מתכון לאסון מתמשך. “זה הולך ונעשה רע מיום ליום,” הוא הפטיר.

“אנחנו דורכים על נחשים ארסיים,” היא הסכימה כשיצא.

ברייאן מרטינז חלף על פניה של ג’ודי קלוד, מזכירתו, וביקש ממנה שלא להעביר אליו שיחות במרוצת השעה הקרובה. הוא הגיף את הדלת, עקף את המכתבה וצנח לכורסה המפנקת והפנה אותה לעבר הצג שלו. סופסוף יכול היה להבעיר את הטבק בראש מקטרת ה’ברייאר' המשובחת שלו ופמפם בה תוך הנאה, כשהוא מפיץ מסביב עשן שריחו מחניף לאפו. עד מהרה איתר את הקובץ שסומן בפינה העליונה בנוסח המוכר, “סודי ביותר. למכותבים בלבד”.

מרטינז שקע בקריאת החומר.

“זה קן צרעות ארור,” הוא כתב לנינה ברשת הפנימית כשסיים ללמוד את הדיווח המפורט מהאנשים בתל־אביב, “אם הַנחיל הזה יתרגז ויתקוף, קשה יהיה להשתלט עליו אם בכלל.”

“וזה יכול להתחיל בכל רגע, מרטינז,” היא הקלידה בתשובה.

*

בלילה, בהגיעו לפריז, עצר תום בר־דויד מונית, הטיל לתוכה מזוודה קטנה והורה לנהג בצרפתית מרושלת ובמבטא גרמני לנסוע לאזור המארה שבגדה הימנית, המתערסל בשלל צבעוניותו בין כיכר הבסטיליה ומרכז פומפידו. הוא תכנן להגיע לאחד ממקומות המפגש המבוקשים ביותר בקרב הישראלים, ‘קפה בובור’, אלא שעדיין היה לפניו זמן והוא העדיף תחילה להגיע לאותו מלון קטן וסימפטי, ‘דה רוזייה’, כשם הרחוב בו נמצא. שם, במרחק הליכה קצרה מ’קפה בובור', הוזמן חדר על־שם תומס פון־ריכטר.

לאחר שירד מהמונית מול פתח המלון נכנס ללובי הקטן שעתיקותו נחשפה מיד. הפקידה הצעירה שטיפלה בקבלתו העבירה אליו מפתח לחדר 27 והוא מצא אותו נוח ושקט. אפשר היה להציץ בעד החלון גם לרחוב צדדי שליו. משסיים להניח את חפציו ובגדיו המעטים בארון הבגדים הכבד, התרחץ להיפטר מסימני הדרך, ושוב חזר והתלבש והפעם בנוסח הג’ינסי המרושל.

כשיצא לרחוב התוסס התרגש שוב כבבואו לפני שעה קלה. אולי זה היה הרגע בו אמר לעצמו שעליו להישמר מהפיתויים לא פחות ממעקב אחריו. קל להיתפס לפיתויים וקשה להשתחרר מהם, ודווקא הוא חייב להתמקד בעיקר, במשימה החשובה שלפניו ושבגללה הגיע.

תום האדום רחץ את עיניו במראות הצבעוניים והמשובבים של רו דה רוזייה, צירו המרכזי של הרובע היהודי, ומיד נכבש לסאון הרובע התוסס שישראלים רבים התגוררו בו. הוא נכנס לבית הקפה שנקבע כנקודת התקשרות והתעלם מהצפיפות. נאמר לו שיימצא לעצמו מקום ישיבה ושלא ידאג. נטשה תאתר אותו שם ותמסור לו את המידע הדרוש לו להמשך שליחותו.

האווירה היתה פריזאית רב־לאומית וכך היתה גם נעימת הקולות שנבללו מסביב. היה זה מקום נוח להיפגש עם נטשה, אותה לא הכיר, כי בגלל הצפיפות שיצרו היוצאים ובאים בזרם בלתי־פוסק, אנשים לא נתנו דעתם זה על זה. אבל באותה מידה קשה היה לאתר בהמון מישהו שאולי עוקב אחריו. לפיכך החליט שירחיק מעצמו מחשבה מטרידה וייהנה מכוסית הקוניאק הצרפתי הטוב ‘נפוליאון נואר’ שהזמין לעצמו. שנים לא מעטות עברו מאז טעם את המשקה המחליק בגרון והארומה העדינה שלו הממלאה את האף ועוטפת את החושים בנעימות.

היה עליו לחכות לנטשה עד שעה מסוימת ואם לא תגיע – יעזוב ויחזור למחרת באותה שעה. אם גם אז לא תיצור קשר, יהיה עליו לעבור ביום ראשון בצהריים לקפה ‘אורסיי’, בקומה השנייה במוזיאון אורסיי. הוא שיער שאותה נטשה החליטה לבדוק אם הוא ‘סטרילי’. מבחינתו היתה זו גישה נכונה, מפני שהיא הכינה עצמה מראש לאפשרות שהוא יגיע ‘מלוכלך’, כלומר צמוד־מעקב, והתכוננה ללו"ז מתאים לנסיבות. אחת מהערותיה המפורשות היתה שלא ישתמש בטלפון להתקשר אתה עד שהיא תופיע, למרות שהיה ברשותו מספר טלפון סלולרי ששימש אותה.

תום המשיך לשבת אותו לילה גם מעבר לשעת ההמתנה, אבל נטשה לא הגיעה, והוא החל לבחון את סביבותיו בדאגה שאולי היא, המקצוענית שביניהם, הרגישה במשהו חשוד. שארית שלוותו נגרעה ואת הדרך בחזרה למלון עשה בדרך ארוכה כמתעתע בעוקב נסתר.

*

במרוצת סוף־השבוע זרם לזיו מידע מרוב הערוצים המופעלים על־ידו והתוצאה התחילה לצייר תמונת פעילות עניפה ההולכת ומתמסדת בשטח. הישג משמעותי ראשון היה ביום שישי, שלושה בדצמבר, כאשר יפה אלרואי, מהמומחים של דניאל קושניר באגף התקשוב, השיגה את כתובת האימייל של תום בר־דויד. זאת היתה כתובת חדשה מלפני ימים אחדים ושייכת לשרת זר, של אוניברסיטת טורונטו שבקנדה. מאותו רגע היה ברור שתחול תפנית בתחום דייג האימילים שהוא שולח לארץ. מומחי האגף קלטו שבני החבורה הממודרת מקפידים על חילופי כתובות של שרתים זרים לעתים תכופות, והם הכינו עצמם לקראת הצפוי. בין המומחים היו ידועים היטב כללי המשחק האלה.

אדווה אמרה לזיו שמדובר בגלגל־כתובות שאם לא יקַטע כשהוא כולל את כל המכותבים בלי יוצא מהכלל כי אז השינויים התדירים לא יפריעו לציידי המיילים. היא הסבירה שהכתובת הנוכחית של תום האדום תאפשר לעלות על כתובות נוספות של מעורבים ומנקודה זאת ניתן יהיה להרחיב את הפעילות הבולמת, גם כשמישהו ישנה את נתוניו. היא גם חשבה שלא יהיה קושי להבחין בין כתובות נכונות לכאלה שהוזנחו והושארו ברשת מתוך כוונה להטעות.

“לבור תבן מן הבר, זאת כל התורה,” היא הסבירה לזיו וגם הראתה לו כיצד מצמצמים את סכנת ההטעיות, תוך מעקב אחר התחנות השונות. “האבחון תלוי ביכולות הטכניות של המאבחן ומנת השכל שלו,” הוסיפה תוך הדגשה שלעתים מדובר במצב שמאתגר אנשים בעלי ידע ויכולת. “איש מחשבים אמיתי,” הסבירה, “לא יכול להשאיר מאחוריו בעיה בלתי פתירה. זה ירדוף אחריו לכל מקום. ישכב בראשו ויציק כמו גידול.”

מבין הדיווחים האחרים ניתנה תשומת לב מיוחדת לאלו של ערן חממי, שהתארגן בפריז וטען שדרושה לו עזרה וביקש לצרף אליו את אחד האנשים שנמצאים בקביעות בפריז, או להטיס אליו מישהו והם יחלקו ביניהם משמרות. בהתיעצות עם שמוליק חזני, סגן ראש אגף, ששימש בשבת תורן בכיר במטה השב"כ, הוחלט להטיס לפריז את גד שמעוני מבריסל. בינתיים שלח חממי גם תצלומים מעודכנים של תום האדום.

נעמי דיווחה מפריז שהתמקמה לפני ימים אחדים במלון ‘הוטל דה ניס’ ברו דה ריבולי המסומן כ’בטוח', וכך תימצֵא בקרבה ממשית לרשבסקי שלרשותו עומדת בקביעות הסוויטה הנוחה של המלון. היא גם הוסיפה שהתחילה להתערות בחוגי הבוהמה הישראלית, קבוצת אנשים שתמיד יכולה היתה לשמש כיסוי יעיל בעיר צבעונית כפריז. היא ציינה כי שוב התרשמה מיכולותיו של יגאל שדות הנראה רק כמו ‘טמבל’ מנומנם, והידע שלו על פריז פשוט ‘מדהים’. אפילו היא, שמכירה אותו זמן רב, מלאת הערכה אליו.

בשבת, ארבעה בדצמבר, שלח אביתר אימייל קצר משלו בו כתב לזיו שלצערו בגלל האיחור של טיסתו ללונדון החמיץ את המפגש שקבע עם נינה בהיתרו, אבל תיאם באמצעות הסגן שלה, מרטינז, פגישה חדשה שתתקיים מיד לאחר שובה. בינתיים התמקם בסטודיו הגדול של הפסלת קתרין פלאואר הנמצאת בקליפורניה עד לאביב, והתחיל לרענן מחדש את קשריו.

ידיעה בעלת משמעות מיוחדת גילגל לפתחו של זיו שמוליק חזני, התורן שמיד לאחר צאת השבת העביר מידע משמעותי הקושר עוד שלושה גברים להתארגנות ‘תקשורת המדינה’. הקובץ הזעיר במחשב של זיו שנשא את השם הזה התחיל להתמלא בחומר מסקרן. במידע המפורט נמסר כי השלושה הם בעלי4 רקע צה“לי איכותי בדומה לסא”ל גידי כהן, בעבר מג“ד בחטיבת צנחנים, ששירת תקופה ארוכה ברצועת עזה. שלושת הנוספים לרשימה היו סרן חיימקה קליגר, בעבר נווט פאנטום, סגן דוביק שוויגר, בעבר מסיירת מטכ”ל, ורס"ן יאיר בן חורין, שעומד להשתחרר בימים אלה מהקומנדו הימי.

האיתור והזיהוי נעשו על־ידי תצפיתנים שהוצבו להשגחה על הקוטג' בזיכרון, שזוהה כבית משרדים ומחסן חלקים של חברה, שלפני שנים עסקה בהתקנת אנטנות טלוויזיה ועסקיה חוסלו כשהשוק נכבש על־ידי הכבלים. מאז החברה חדלה מלהתקיים, אבל איש לא טרח לסלק את שלטי הפרסומת שלה. כעת הם שימשו כיסוי לתקשורת אחרת.

כשעתיים וחצי לאחר צאת השבת, מספיק זמן כדי שיסתיימו התפילות וארוחת הערב, העביר זיו אס־אמ־אס לשתוּל שלו באלקנה, מאיר לזרע. המסר הכיל מלה אחת: ‘תתקשר’.

בעשרים לעשר בלילה צלצל הטלפון וזיו הפעיל את המגבר.

“תפתח את המחשב. אני שולח לך ארבעה צילומים. זהה והשמד,” כך הנחה את מאיר לזרע ומיד שיגר את הקבצים ובהם תמונותיהם של ארבעת הקצינים.

לזרע השיב בתוך שניות: “אלה הארבעה מהפגישה בחצות. החומר הושמד.”

המעגל הצר התרחב.

*

צלצול הטלפון בשלוש וארבעים בבוקר יום ראשון, חמישה בדצמבר, מצא את מנדל שיפמן הישיש לאחר המקלחת הרגילה שלו במים צוננים, עומד כהרגלו במטבחו הזעיר וטורח לענג עצמו בתה חריף שהכין בסמובר רוסי אמיתי. הוא מזג אותו כשצבעו כדבש זהובי כהה לכוס זכוכית עבה וגדולה, ובצד הכין את צלוחית ה’קיכאלאך' ובה העוגיות העגולות והשטוחות וגם את קערית ה’פרעקוסקא', המחזיקה בתוכה את גבישי הסוכר הנינגסים וממתיקים את התה החם תוך לגימתו.

שיפמן שלח את ידו הארוכה והרים את הטלפון, כשהוא יודע שבצד השני נמצא רשבסקי המכיר את הרגלי ההשכמה שלו. איש אחר לא היה מצלצל אליו בשעה לא־נורמלית שכזו.

“כן, סשה,” הוא אמר בנינוחות המאפיינת את דיבורו. סתם כן, כאילו הם ממשיכים בשיחה שמעולם לא הופסקה או נקטעה.

“בעוד שעה בערך אני טס ממוסקבה בחזרה לפריז,” אמר רשבסקי, “וחשבתי שטוב אם נחליף כמה מלים. המשקל שלך, מנדל יקירי, הולך וגדל. אני רוצה שתדע את זה. וגם שאני מכיר לך תודה עמוקה.”

“על מה, סשה?”

“על הכיוון שנתת.”

תמיד היה פותח בהעטרת שבחים לשיפמן, כאילו רצה להבטיח בכל דרך שהקשר ביניהם מתרחב לקשר־אחים לרעיון, ואילו שיפמן נהג בו מתוך הבלגה, בלי שמץ של חמימות, אבל במידה שאינה מרחיקה בגלל החשיבות שהוא ייחס לקשר מזווית אישית שלו.

משהתחיל לדבר קשה היה להפסיקו. רשבסקי נהג לשוחח בטלפון עם אנשים כשיפמן בנוסח של חבר־נפש שאפשר לשפוך לפניו את הלב. שיטת ניצול ששיפמן הכיר אותה היטב. ברור היה שרשבסקי חותר להציג שאלה בעלת חשיבות רבה מבחינתו.

“זה בעניין השמות של ההם,” הוא נזהר בלשונו שלא יחשוף דבר וכוונתו היתה לאותם אלה מבני טיפוחיו של שיפמן שפעלו במזרח גרמניה, “אנשים שלנו במוסקבה ניסו לברר איך להגיע למישהו מ’הילדים שלך' והתברר שאחד מהם נעלם כמו אוויר ושניים אחרים או שלושה אינם בחיים, ואי־אפשר לדעת אם מדובר בכלל במוות טבעי. בכל זאת הם היו אנשים צעירים, יחסית כמובן.” הוא ציקצק בלשונו. “חמישים ומשהו וגם פחות מזה.”

שיפמן לא השיב דבר. הוא ידע בדיוק מה היתה סיבת מותם של חניכיו. הם לא חלו במחלה כלשהי. לא נפגעו בתאונות דרכים. לא איבדו עצמם לדעת. הם מצאו את מותם תוך מנוסה על חייהם ממישהו שחשש ממה שהם יודעים עליו, על אופיו ועל מוגוּתו ודורסנותו. הוא גם ידע מיהו האיש הזה. הם היו בני דור אחד, בוגרי מחזור אחד באקדמיה. הרודף והנרדפים.

“אנחנו נמשיך כמו שהצעת בהתחלה,” הזכיר רשבסקי, “בשביל זה נמצא מישהו בפריז שמחכה לי שם להנחיות. הבאתי אותו במיוחד שינסה אצל המזרח־גרמנים. אם יצליח, אז העזרה שלך בשלבים הבאים תהיה בעלת חשיבות מכרעת.”

“סשה,” העיר שיפמן באיפוק, “תתמקד במידע הזה ואם יהיה לך מישהו שתמצא, אז זה בסדר. אני אלווה אותו.” ניכר שהעדיף לצמצם את חלקו לקצה ההכרחי בלבד, אולי מפני שלא רצה לוותר על האפשרות ללמוד כל מה שיכול היה לספוג, ואולי מתוך דאגה לאלה מבין חניכיו שעדיין הגורל לא פגע בהם. כזה היה טיבו של איש ביון שכמותו, המדריך המעצב של האקדמיה החשובה בעולם, אקדמיית הקג"ב.

רשבסקי גיחך בשביעות־רצון. “בסדר, מנדל. בסך הכל רציתי שתדע שהשקעתי מאמץ ויש תוצאות־ביניים. הרי אנחנו שותפים, לא, אחא?”

נעשה קרוב לו כאח, כאילו ברית דמים נכרתה ביניהם.

“למה אתה מתכוון?” רשבסקי הצליח להפתיע אותו.

“תראה, מנדל,” המשיך רשבסקי, “גם ולאדימיר היה חניך שלך ושליח שלך אצל השטאזי, והוא זוכר אותך דווקא לטובה. אז עשינו עיסקה.” רשבסקי ציחקק בהנאה. “הוא יתן לי שם של מישהו שעבד אתכם שם ואם אמצא אותו, הוא יקבל אותו ממני כשזה יתאים לי.” הוא ציחקק שוב כאילו מדובר בתרגיל מבדח. “מה אתה אומר, מנדל, עיסקה לגמרי לא רעה, הה?”

שיפמן רחוק היה מלהצטרף לציחקוקו של רשבסקי. העדות ששמע ברגע זה מרשבסקי על עיסקת השטן חיזקה את טינתו העמוקה אליו.

היה ברור לו עד כדי כאב טיבה של הידידות שבין פוטין לבין רשבסקי והבין את ההשלכות המסוכנות של הידידות הזאת של מי שרצה מזרח תיכון סוער וגועש, שיאלץ את האמריקנים למשוך את ידם מבחישה בנעשה בצ’צניה הבעייתית שלו ובשטחי חסות נוספים, שהיו חלק מברית המועצות בעבר והגיעה השעה להחזירם לשלטונה של רוסיה. כל הסתבכות נוספת של ארצות הברית רק חיזקה את מעמדו של פוטין. הוא היה מרוצה ממה שקורה לאמריקנים המתבוססים בעיראק ומדממים, וארב כעת להסתבכותם הצפויה עם האיראנים. אבל יותר מכל רצה באש גדולה שתתחיל בין הפלשתינאים לישראלים ותתפשט באזור. אז יהיה עצמאי לטפל בבעיה הצ’צנית ובמדינות האחרות שהגיע הזמן לאלפן ולהבהיר להן את מעמדן.

את האש הזאת מסוגל להבעיר רשבסקי.

“בכל זאת, מנדל, מה דעתך על העסקה?” רשבסקי רצה בתגובתו ולא היה מוכן לוותר.

“תהיה זהיר אתו, סשה, זאת חבורה שבנויה על אינטרסים. יילך האינטרס, תעלם החברות,” הזהיר שיפמן. לא סתם השיא עצה שקונה את הלב בנבונותה ובנעימת הידידות הנילווית אליה. הוא היה בימים אלה כמהלך על קליפות ביצים. אסור היה להרחיק ממנו את רשבסקי בגלל הערך העצום של הידיעות שסיפק לו, ולשם כך צריך היה לדאוג לקירובו אליו מתון־מתון, מקרב מעט, דוחה מעט, יוצר מסך עשן של לבטי ידיד אמיתי שאינו כזה.

“לקחתי בחשבון את ההערה הקולעת הזאת,” הודה לו רשבסקי.

מבחינת שיפמן, נפתחה דרך להבין לאן הנהר זורם ובאיזה מקום יתחברו מימיו עם הים הגדול.

שיחתם הסתיימה בנימה ידידותית ושיפמן כדרכו חזר ופתח את אחד החלונות הפונים לים, כשהוא חושב שרשבסקי הצעיר היה נבל והמבוגר לא פחות ואולי יותר. עמד וזיכך עצמו בנשימה עמוקה של האוויר העולה מהים. כל־כך אהב את לטף הרוח, עד שלעתים היה נדמה לו שהוא יכול לצוד בלשונות ובשפתיו מעט מהמליחות הנפלאה שמגיעה מהמערב, מחליקה מעל גן העצמאות שמנגד ומתנשאת לעבר חלונותיו.

באיטיות נפרשה התבהרות הססנית כמו נועדה להבדיל במשהו בין לילה שחלף לבוקר שמפציע ועדיין הוא קודר, ושיפמן הוקסם מהשתברות קרני האור הנבלעים מאחורי רפידת סיעות העננים. היה זה בוקר עגום של רעמים וברקים שחצו את השמים בזגזוגים כחולים ויפהפיים.

שעה מזככת היתה לפניו בישיבה מול הים המקציף, כשהוא נוגס בגביש ‘פרעקוסקא’ ושוטף את השאריות של גרגרי הסוכר בלגימות מהתה שעדיין שמר על חומו. מעת לעת הרחיק מבטו מהחלונות, גחן מתוך כורסתו הקלועה כמו מבקש לבחון מקרוב את לוח השחמט שעל השולחנון הניצב ממול. איש לא האיץ בו ויכול היה כרצונו להאריך בשקילת מהלכיו על־גבי הלוח הישן שלו שהביא אותו מימים אחרים ומרים, מימי הקרה הנוראה בהגנה על סטלינגרד שהותקפה בארבעים ושתיים על ידי הגרמנים. נער בן שבע־עשרה היה אז באותו חורף קטלני, כשמסביב נהרגו אנשים בעשרות אלפים. כך למד לדעת שלחיות זה סתם עניין של מזל. באותם ימים שחרותים על לוחות הזיכרון, נמנה עם צעירי הלוחמים של הארמיה ה־62, שהיתה נתונה לפיקודו של גנרל ווסילי צ’ויקוב, גיבור ברית המועצות.

שיפמן המשיך להתבונן בלוח. אין מה למהר. צריך להבין את המשמעות, אמר לעצמו. לפעמים, כך חשב, משחק המרגלים באמת הרבה יותר מעניין כשמפרשים את מהלכיו באמצעות לוח השחמט וכליו.

*

ערן חממי הדאיג את זיו כשהתקשר ביום שני, שישה בדצמבר, באחת־עשרה לפני הצהריים והודיע שגד שמעוני מבריסל, שאמור היה לסייע, דחה את בואו בגלל תאונה שהיה מעורב בה וכעת הוא מעוכב על־ידי משטרת התנועה של בריסל. רק מחר הוא אמור להגיע ובינתיים האובייקט שלו עומד לעלות על טיסה לפרנקפורט5.

“תיצמד אליו,” זיו רטן, “תהיה כמו צל שלו אבל שלא תעזוב אותו.” זיו התנשף. “בטח יצרו אתו קשר ואתה אפילו לא ראית.”

“דווקא כן, ראיתי וצילמתי…”

“אתה מחכה להזמנת דיבור מיוחדת?” דחק בו זיו.

“זה היה אתמול בלילה בערך בשתיים,” הסביר חממי, “ראיתי אותו נכנס לקפה ‘שרון’ בצומת הרחובות שרון וקלר. היה שם סתום מאנשים. אחד על השני. אבל הוא מיד מצא מקום אצל שולחן של מישהי שהיתה עם הגב ליציאה. הוא ישב שם כמה רגעים ודיבר עם אותה אשה. כשקם לצאת הרבצתי צילום אחד.”

“שלח את הצילום,” החליט זיו.

“הוא לא כל־כך טוב…”

“שלח!” שיסע אותו זיו.

הוא ישב בפינת המטבח וכדרכו בהה לעבר הרחוב השליו כשהוא מהרהר באשה. זאת היתה יכולה להיות אותה נטשה מסתורית. אם כן, חשב, לא מדובר בגבר אלא באמת באשה ואולי זה גם שמה האמיתי.

כשניגש כעבור חצי שעה למחשב החדש שלו מצא את האימייל ששלח ערן חממי. הוא פתח את התצלום ששוגר וראה שצדק; היתה זו תמונה שצולמה בחטף במהומת הווי של קפה פריזאי תוסס ובתנאי תאורה עמומה. בצילום אפשר היה לזהות את תום האדום, אבל קשה היה ללמוד דבר על זהותה של האשה הצעירה שישבה עם גבה לחממי.

צילום שהחטיא יעד אחד מהשניים. הזדמנות שהוחמצה.

11

רק שעה ומשהו לפני שהתעופף לפרנקפורט, התקשר תום האדום לעורכת הדין הפלילית, אלזה רוייהם, בכדי ליידע אותה על שעת בואו. העיכוב נגרם מפני שרק אמש התקיים סופסוף המפגש שלו עם נטשה והיא מסרה לו את המידע שישמש לו נקודת מוצא. לא סתם רצה לפגוש את אלזה ולא רק בגלל הגעגועים, והיו לו גם כאלה.

“אני מחכה לך יקירי וברוך בואך,” אלזה רוייהם לא הצליחה להחניק את ההתרגשות שאחזה בה. הוא היה עבורה עולם שלם ונחשב בעיניה בן אמיתי משלה. הקשר המיוחד שנקשר ביניהם התחיל כשהיתה עוזרת לתובע של המחוז בו חיה משפחת פון־ריכטר. אחרי שאמו, שהיתה חברתה הקרובה, התאבדה, טבעי היה שתתמנה על־פי צוואתה כשותפה עם סבו הכומר באפוטרופסות הקשורה בו ובעתידו.

אלזה רוייהם עשתה דרך ארוכה, מעוזרת זוטרה לתובעת לעניינים פלילים בסוף שנות השבעים, לעורכת דין עצמאית בשנות השמונים, שבצעד נבון ידעה לנצל את קשריה הרומנטיים עם אחד מבכירי הבנקים של פרנקפורט, ד"ר למשפטים וכלכלה, פרנץ וייס. בעזרתו הקימה לעצמה משרד שנקרא ‘רוהיים, וייס ושות’, ונחשב לאחד מהמשרדים הפלילים הטובים בפרנקפורט.

באחד השלבים הראשונים של המשרד העצמאי, עוד בתחילת שנות השמונים, נתבקשה אלזה לייצג שניים מאחרוני חברי כנופיית ‘באדר מיינהוף’ שנידונו למאסר ממושך וערערו על גזר הדין, בטענה שנחטפו והוכרחו להשתתף בשוד הבנק שבו נתפשו.

במהלך טיפול בתיק המורכב נסעה לברלין המזרחית, כדי להיפגש עם בכירי השטאזי ולקבל תצהירים בהם נאמר שידוע להם ששני המערערים, גבר ואשה, אכן פעלו תחת לחץ. אנשי השטאזי, שעמדו מאחורי רוב פעולות קבוצת ‘באדר־מיינהוף’, סייעו לה בתקווה שבבוא יום היא תחזיר להם טובה תחת טובה.

במרוצת השנים היא הוכיחה פעם אחרי פעם את סגולותיה המשפטיות.

אותו יום הקדימה אלזה את שובה לדירתה בקומה השבע־עשרה של בניין ‘שטרן’ הנודע. אחרי שהתרעננה ברחצה ממושכת במים ריחניים ומוקצפים חזרה ולבשה חליפה אפורה, שהציגה היטב את גיזרתה התמירה והמחמיאה לה בגילה ולאחר ששקדה על איפור מאופק, התיישבה לעבור על מסמכים שהביאה אתה מהמשרד עד שתומי יגיע.

כדרכה העיפה מבט במסך של המחשב שלה ותהתה אם הוא עדיין נראה כמו בתצלום ששלח לה לפני זמן רב. תמונה מרשימה של קצין צה"ל, גבר צעיר וחסון בעל זקן ושיער ארוך ופרוע. ארנסטו צ’ה גווארה ישראלי. היא אהבה את התמונה והפכה אותה לשומר מסך שלה.

כשהגיע סופסוף ויצא לקראתה מתוך המעלית הפרטית שלה בדירת הגג, היא הופתעה מעבר לציפיותיה ונשימתה כמעט נעתקה מהתפעלות.

תומי בכלל לא נראה כמו בתמונה. שונה היה בכל מדמות לוחם קומנדו. להפתעתה היה מסופר כהלכה עם פסוקת מדויקת ומגולח למשעי, חושף את ההבדל שבין מצחו ואפו השזופים לבין לחייו הבהירות. הוא עמד שם מנגד, יותר מבוגר ויותר גברי משזכרה אותו. לבוש היה בחליפה משובחת שהצבע האפור שלה הדגיש את גון עיניו האפורות שכל־כך הזכירו לה את עיני אמו.

“תומי!” היא קראה וקולה חנוק.

חוש האימהות שמעולם לא בא למיצויו הוא שהנחה אותה להפגין בלי מעצורים את יחסה האוהב כשעטפה אותו בחיבוק שאינו נגמר.

עברה שעה ארוכה כשהם יושבים זו מול זה ואוחזים זו את כפות ידיו של זה, תוך שהיא מציגה שאלות על חייו והוא בונה לה תשובות מפורטות ומסקרנות על ארץ שהמלחמה בה מעולם לא נגמרת. שם, כך אמר, נולדים תינוקות בשביל למות כמו חיילים. ואילו היא, מתקשה להתאפק, חזרה ואמרה פעם ועוד פעם כמה הוא משמח אותה בביקורו המפתיע. את פגישתם הנדירה הם יצאו לחגוג במסעדה מפוארת, למרות שתום צמצם עצמו למאכלים מסוימים עשויים מירקות בלבד, כמנהג יהודים חרדים. אלזה בחנה אותו ממושכות והחליטה כי תומי שלה נהיה לאיש אחר.

“לא סתם באת לפרנקפורט, תומי יקר,” אלזה הישירה מבט כשהיא בוחנת את פניו הנאים ומתאמצת ללמוד משהו על דרך חשיבתו של זה שמנעַר הפך לגבר חסון שצבר חוויות אחרות משלה. לא נדרש לה זמן רב לקלוט כי מולה יושב איש עם עולם משלו, שיש לו סודות משל עצמו ואינו משתף בהם אחרים. משחייך חזרה וחשבה נרגשת עד כמה הוא דומה להפליא לאינגה אימו. שוב התחמם לבה לקראתו ושוב רצתה פשוט לחבק אותו ואולי גם לחזור ולמצוא שנית את הילד שבטח נשאר בתוכו. מיד הבינה שלא סתם הגיע לפרנקפורט. שוב ניסתה לגרור אותו לשיחה גלויית־לב ולבסוף אמרה לו היא תעשה בשבילו כל מה שירצה.

“שלא תשכח שאני עורכת־דין,” היא התלוצצה, “ואני לא מכירה מישהו שברגע מסוים בחייו יכול להסתדר בלי עורך־דין.”

“אולי הגיע הרגע שלי,” השיב בבדיחות־דעת.

“אתה בסדר?”

“את רואה, אלזי.”

“אני קוראת עליכם המון,” היא הודתה, “ולא תמיד אני מסוגלת להבין מה בדיוק קורה שם.”

“התמונה מורכבת.” הודה ושוב ניסה לצייר משהו מאותו מרחץ דמים שלא ייפתר להערכתו, מפני שביסוד הקונפליקט מדובר במלחמת דת בדת, ולמרות שיש דמיון בין השתיים הן שונות זו מזו ושתיהן רעבות לאותו אלוהים, אבל גם לאותה חלקת ארץ.

“זה הסיפור הקלאסי על שני בנים של איש אחד שמתנכר לבן אחד ורואה רק בשני את יורשו הראוי,” הוא אמר.

נלהב היה והאפור בעיניו הבריק כשדיבר בהתפעלות על חייו שם ביהודה הקדומה ותיאר את היותו חלק מפלא של התרחשות דתית שלא חשב שתיגע בו והוא נכבש לה. כשהרגיש שהיא קשובה לו, הודה שצדקה ולא סתם בא.

“אני רוצה לבקר את הכומר,” אמר חרש, “אני יודע שהוא חולה מאוד. הוא כתב לי. חשוב שישמע ממני שאנחנו מאוד דומים.”

“זה יהיה ביקור מאוד מיוחד,” הסכימה אלזה, “אתה הנכד היחיד שלו. אתה פון־ריכטר האחרון.”

“הייתי,” הוא תיקן בעדינות.

“מה שלא תהיה,” היא אמרה, “בשבילי ובשבילו היית ותהיה פון־ריכטר.” היא נאנחה קלות. “העולם משתנה, תומי, גם אנשים. כל זמן שאנחנו כאן אז הכל צפוי והכל יכול לקרות ואפילו יכול לחזור רגע בו שוב תהיה גאה להיות פון־ריכטר.” שוב הניחה את שתי כפותיה על כפות ידיו. “במה אני יכולה לעזור?” חזרה ושאלה.

“בקשרים שלך,” הוא הודה, “אני צריך את הקשרים המיוחדים שלך.”

בבת אחת נמחה החיוך מפניה של אלזי והיא הרצינה וחשה במתח החולף בגופה.

“זה קשור בך?” תהתה.

“אפשר להגיד.”

אלזה היססה ולבסוף אמר שתשמע ותחליט. אפילו הגדילה את טווח נכונותה כשהוסיפה שאם לא תוכל לעזור, כי אז תקבור בלבה את כל שישמיע לה.

“אני צריך קשר למישהו שאת מכירה,” הוא שיתף אותה.

“אני מקשיבה.”

“וילי פריש.”

איזכור השם דווקא מפיו נחת עליה בהפתעה גמורה. היא התבוננה בו מתוך דאגה עמוקה, שכן וילי פריש הפסיק להתקיים בעולם לאחר שהסתיימה חקירתו הממושכת באגף החקירות של משטרת הביטחון המערב־גרמנית, אליה צורפו בשלבים שונים חוקרים בכירים מארצות־הברית, בריטניה וצרפת.

מאז עברו שנים ואיש לא הזכיר יותר את וילי פריש שכמעט ונשכח מהתודעה הציבורית, להוציא אירועים בהם חזרו לדון בהיסטוריה של גרמניה המזרחית. חייבת היתה להסביר לו כי היו שנים בהן אנשים ברחבי גרמניה המזרחית נזהרו מלשרבב בשיחתם מלה אחת הקשורה בו, מפני שנכון היה להתרחק ממי שבעצם קיומו מבטא את עוצמת המשטר הדורסני. עד לאיחוד בין שתי הגרמניות נחשב וילי פריש לאיש החזק ביותר של השטאזי. לאחר מעצר ממושך הוא שוחרר הודות לייצוג משפטי מבריק של אלזה.

היא חזרה ולגמה מעט מהיין.

“אתה יודע מי זה וילי פריש?” היא שאלה באיטיות, כמעט מהססת אפילו לנקוב בשמו.

תום האדום משך בכתפיו.

“וילי פריש היה ראש האגף לחבלה וחיסולים ל השטאזי, המשרד לביטחון המדינה של גרמניה המזרחית,” הסבירה, “מי שמסר לך את השם הזה צריך להיות אדם שהיה קשור עם עולם הביון והחבלה בתקופת המלחמה הקרה.”

“איך את יודעת את כל זה?”

“ייצגתי אותו בתשעים, אחרי נפילת החומה,” היא הסבירה, “השגתי בשבילו הסכם עם השלטונות, שבתמורה למתן עדות מלאה ושלמה על תפקידו בשטאזי, הוא יזכה בהגנה שתעניק לו זהות חדשה. זה היה סופו של האיש שהיה מוכר כוילי פריש. הוא לא קיים יותר. למה אתה מתעניין בו?”

הוא חייך כמתנצל: “אני מחפש מישהו שעבד אצלו. פריש צריך לדעת איך מגיעים אליו. מה שמו כיום?”

היא נעצה בו מבט מוכיח.

“תשכח ששאלת שאלה כזאת. גם אם הייתי יודעת לא הייתי אומרת לך. אמרתי לך שזה סוד מדינה.”

הסומק פרץ לפניו בגלל גערתה.

“אני מצטער ששאלתי.”

“מי זה האיש שאתה מחפש?” היא תבעה תשובה ברורה.

“אין לי שם,” הודה תום האדום, “רק כינוי.”

היא המתינה.

“‘ז’ולטי’,” הוא פלט.

אלזה התכנסה בשתיקה. היא נראתה לו כשקועה בהרהורים שמרחיקים אותה ממנו, ואפילו מודאגת כשלגמה לגימות זעירות מהיין. חושיה המושחזים קלטו צליל מאיים שקיוותה כי מכבר מחקה אותו מסולם צלילי עברה.

“אתה יודע מה זה ‘ז’ולטי’?” היא שאלה בקול נמוך, “זה לא איזה שם משפחה, זה ברור לך? זה גם לא כינוי שניתן לילדים נחמדים.”

“אני מקווה שהכוונה למישהו שאני חושב שזה הוא.” הוא משך בכתפיו והודה שרק העובדות הבסיסיות ביותר מוכרות לו.

היא לא גרעה את מבטה ממנו בעודה מחפשת תשובה הולמת. “ברור לי שלא עשית את כל הדרך לחפש מקצוען שעבד עם השטאזי בשביל משהו חסר חשיבות. מדובר במישהו שבאמת יכול להרים איזה בניין ענק בניו־יורק, או לחסל את נשיא ארצות־הברית.” שוב חזרה והשתהתה. “או שני הדברים האלה ביחד. זה כמובן לא חייב להיות שם, כפי שאני מסוגלת להבין, אלא גם בארץ אחרת.”

“את כל זה למדת רק בגלל הכינוי?”

“השירותים של ברית המועצות וגרורותיה נהגו לסמן מחסלים בכירים בכינויים כאלה בתקשורת החשאית,” היא הסבירה, “ותמיד רק את הטובים שבהם, מהצמרת. בדרך כלל לקחו משהו שמאפיין את האדם והשתמשו בו לכינוי.”

לרגע חזרה ולגמה מהכוס שלה ואחר־כך העבירה אצבע מתחככת בשפה של הכוס כאילו התכוונה להפיק מתוכה איזשהו צליל חד ומתריע.

“תומי יקר,” היא קבעה כמעט מתוך צער, “אתה מסובך במשהו גדול ובעייתי.”

“למה את רומזת?”

“אני אולי לא אשמע עדינה, אבל זה בטח יספק לך חומר למחשבה.” היא צברה נשימה וכמו נאחזת בפליטת האוויר מריאותיה, אמרה: “מה שתעשה זה ענינך מפני שאתה אדם מבוגר האחראי להחלטותיו. אבל לפני כל דבר אחר תיזהר מלהיות יהודי שיש בו גרמני מהסוג ההוא.”

הדם פרץ לפניו.

“אמרתי לך שזה יכאיב…”

הוא השפיל את עיניו אבל חזר ונעץ מבט נחוש.

“אני יודעת, תומי, שהתמונה מורכבת,” היא ריככה את קולה, “רק רציתי לברר שאתה מודע לכל הזוויות. גם המוסריות.”

“אלזי,” הוא רכן לקראתה מצדו השני של השולחן המפריד וראשו כמעט נגע בשלה, “אם את יכולה…”

אי־אפשר היה מבחינתו להרפות, למרות מגבלותיו, בבקשו את עזרתה מבלי לחשוף יותר ממה שהיה מסוגל או רשאי, ומדובר היה באפס קצהו של דבר. היא התבוננה בו כשהתלבט בבחירת המלים בניסיון להסביר שהוא עושה שליחות מטעם גדולים בתורה שסומכים עליו ואין הוא יכול לסרב, שכן מדובר בעניינים שבקודש. נימת התחינה שלו העידה על גודל מצוקתו.

“מיין קינד,” היא לחשה כעוטפת אותו בהמייתה.

עיניה הכחולות הבריקו מלחלוחית. הגיל בכל זאת עשה את שלו והיא התמתנה והיתה יותר רכה, אף כי לא איבדה מערנותה וקשיחותה. “תבטיח לי שתהיה זהיר,” היא הפצירה בו כשאמרה שתנסה לחשוב על משהו.

*

אביתר אהב את הסטודיו של קתרין, אותה כנסייה עתיקה שנזנחה ונרכשה על־ידה. הכנסייה הישנה שכנה ברחוב צדדי ושקט במרחק של מספר דקות הליכה מהתמז. מבנה שחיבק חלל שהתנשא לגובה של שתיים וחצי קומות רגילות ונבנה מאבני בזלת אפורות. המבנה הושלם לפני כמאה ושישים שנה ובכל עונות השיפוצים לא שוּנה בו דבר, כך על־פי הרשומות של עיריית לונדון. בגובה של ארבעה מטרים מהרצפה העשויה מקורות עץ גסות ועמידות בפני שיני זמן, מימין ומשמאל לעמדת הכומר, נקרעו פתחים צרים וארוכים המגיעים לנקודה בה מתעגלים הקירות ונאספים פנימה. בדרך זו הודגשה כיפה שנראתה כחרוט גותי כלפי פנים וגם כלפי חוץ. בפתחים הותקנו ויטראז’ים ובהם אירועים מהתנ"ך ומהברית החדשה, והאור חודר בעדם כשהוא מזוכך ונוחת בעדינות על הפסלים הגדולים הפזורים מסביב.

במקום בו התמזגו נהרות האור נמצאת עמדת הפיסול המרכזית של קתרין. לא פעם הוא עמד שם בריחוק־מה שהקפיד עליו והתבונן בדרך בה חצבה האשה הקטנה בגושי האבן הענקיים. הפעם התוודע לשלושה פסלים חדשים עליהם עבדה ידידתו במרוצת החודשים האחרונים בהם לא ביקר בכנסייה. אחד מהם כבש אותו כיצירה חשובה במיוחד. היתה זו אבן ענקית שגובהה כשניים וחצי מטרים ורוחבה כשני מטרים. מתוכה חצבה קתרין ארבע דמויות קדמוניות המפנות גב אחת לשנייה והן צופות לאופקים בלתי־נראים. היא קראה להן ‘ארבע רוחות השמים’ והוא חשב שרק בשביל הפסל הזה כדאי היה להשקיע כל מה שחסכה בכדי לרכוש את הכנסייה הנטושה הזאת.

ביום שני, שישה בדצמבר, הוא התקשר ללשכתו של סיר נורמן גולד ומזכירתו התנצלה על שהבוס שלה נעדר מהמשרד בגלל שפעת, אבל הבטיחה שמיד עם החלמתו תקשר ביניהם. אחר־כך טילפן ללשכתה של נינה בשגרירות ארצות־הברית. השיחה הועבר לברייאן מרטינז שסיכם אתו בשמה של נינה פגישה לארוחת ערב בסופו של אותו יום.

שם במסעדה מצא את נינה מלאת חיוניות כדרכה, גועשת כתמיד ככובשת עולם ומלואו. הדיווחים שלה היו מרתקים, בעיקר כשסיפרה לו שהתקבלה החלטה סופית בבית הלבן לקדם את המפגש החשאי בין מנהיגי ישראל ופלשתין בשארם, שיתקיים כנראה בסוף ינואר או בתחילת פברואר.

נינה הפנתה מבט לעבר המלצר שמיהר להתקרב אליהם.

“מה עבורך, מיס פוסטר?”

“אתה זוכר את הוודקה הפולנית המיוחדת?”

“ז’וברובקא,” המלצר חייך.

היא זקפה לעברו שתי אצבעות בצורת ווי וחזרה ופנתה לאביתר.

“אני חושבת שיש לי טריט מיוחד בשביל שנינו.” חיוך שובבי עלה בפניה כשהמלצר הניח לפניהם שתי כוסיות קפואות, גבוהות ומעוצבות עם פחיסה קלה באמצעיתן לאחיזה יותר אמיצה. “אתה רואה, לפעמים אני מוותרת על ‘בלו לייבל’ מפני שלא רק אתה חסיד של וודקה טובה. אני בטוחה שאפילו מומחה כמוך יסכים שהוודקה הזאת ראויה להתקבל בברכה.”

אביתר טעם מהמשקה ונינה הבחינה בעיניו המתרחבות כמופתעות ובנצנוץ של הערכה שנדלק בהן.

הוודקה היתה משובחת והוא החמיא לה על טעמה.

“כמה שאתה מזכיר לי את יעקב,” היא אמרה בשקט.

“באמת?” עיניו צחקו.

“אתה לא מתאר לעצמך עד כמה רב הדמיון ביניכם,” היא התעקשה, “רק שלך יש סגנון אחר. אתה יותר מלוטש. אולי בגלל זה שאתם בני דורות שונים. אבל מבלי להיכנס לניתוח פסיכולוגי, זה מה שעבר לי הרגע בראש.”

“זה הכל?” הוא לגלג.

“חשבתי גם על העבודה שלפנינו.”

“אני מקשיב.”

“מבחינתי ‘בני אברהם’ יצא לדרך והמשלחות שלנו באירופה נרתמות למודיעין מונע.” ניכר בה שהיתה מרוצה מתוצאות נסיעתה: “בינתיים אנחנו רוצים להרחיב את המאגר שידוע לנו על פעילות עויינת שהמגמה שלה לפגוע באחד האישים או בשניהם גם יחד. לא רק אתם מדאיגים אותנו. אנחנו ממשיכים לבחון את הצד השני בזכוכית מגדלת ענקית. כל תנועה חשודה תיכנס לרשת. שמתי גם דגש מיוחד על תנועת כספים ופתיחת חשבונות חשודים בבנקים.”

הוא ידע שיא צודקת. כשאין כסף מתמעט הטרור. הכסף היה השמן בגלגלי מרכבת השטן הזאת.

“מי המגוייס החדש שלך?” תהה.

נינה חייכה בהערכה. “יש לנו כאן בלונדון איש טוב, מוסלמי, בעל קשרים בנקאיים יוצאים מגדר הרגיל עם קו פתוח למנהל מרכז המיחשוב של מערכת הבנקאות בשוויצריה.”

“פלשתינאי?” שאל אביתר ונינה מיהרה להעלות עוית קלה של לגלוג בזווית פיה.

“לפעמים אתה חשדן כמו כל הישראלים,” הגיבה כנהנית להתגרות בו, “אבל אין לזה מקום במקרה הזה. לצורך העניין נקרא לו מוסטפה…”

“מוסטפה, מה? אם אנחנו עובדים, אז אין סודות.”

“לא חשבתי אחרת.”

הם התמודדו רגע ארוך במבטים בוחנים.

לבסוף התחמקה נינה והמשיכה בשלה. “אנחנו בקשר אתו לא מעט זמן והידיעות שלו היו ממשיות ואפשר היה לפעול על סמך מה שנמצא בהן.” משקבעה בו את מבטה יכול היה אביתר לראות איך מתמזגים באישוניה המערבולות המרתקות של צבעי האפור, הכחול והירוק העמוק. “המבצע הזה, ‘בני אברהם’, מוכרח להצליח,” היא התעקשה, " זאת הסיבה להרחבת הרשת המודיעינית. אדאג שכל ידיעה שתהיה לה נגיעה בכם תונח על שולחנך."

הרעיון שהחל להתגבש אצלה ריתק את אביתר והוכיח עד כמה היא מגלה כלפיו פתיחות ונמנעת מלהסתבך בגישה קונבנציונאלית ושוב חזר וחשף בה את נינה המקורית שאהב. היא דיברה על רעיון שיאפשר להם גמישות מירבית בשינוי לו"ז ומקום, מבלי לגרום לזעזוע מיותר במכונת האבטחה המסורבלת.

“ניצור מצב שאנחנו תמיד עם היד למעלה. לקחתי בחשבון את כל האפשרויות. אם בגלל מגיפת המודיעים הישראלית תוכנית “בני אברהם” תודלף לפני הבשלה,” היא הסבירה בקור־רוח, "כי אז אפשר יהיה להשתמש בה גם כמלכודת מוות למי שינסה להתנקש בראש הממשלה. אני מדברת אתך על דעתו של יעקב, והוא שוחה בכל הפרטים שאת חלקם המוח הקודח שלו המציא. היא העיפה מבט בשעונה. השעה היתה אחרי אחת־עשרה.

“נקרא לזה לילה,” החליטה וסרבה שיטפל בסילוק החשבון. “זה טופל עוד לפני שהגענו,” הבטיחה.

כשיצאו משם והמתינו לרכב שלה הוא סיפר לה על התרשמותו מהפסלים החדשים של קתרין שמצא בכנסייה, ושוב הדגיש את ערכה המיוחד. נינה קיבלה בחיבה את הערתו כאילו נאמרו הדברים ביחס אליה והזכירה שהיא מנסה לקדם מכירת פסל של קתרין לאחד מחשובי האספנים של האמנות המודרנית, ג’וני אבן־סאלימן.

“את מכירה אותו?”

“ידיד וותיק,” הודתה, “מהדמויות הכי צבעוניות שאני מכירה ואני לא מתכוונת לוותר לו בעניין הפסל, מפני שאני יודעת שאם יקנה אחד יחזור ויקנה גם שני ושלישי. זו דרכו.”

“בספרייה שלי נמצא הקטלוג מהאוסף שלו שהוצג במודרן־ארט,” אמר אביתר והציע לה להשתמש בנימוק השדוף שאוסף חשוב כשלו מוכרח שתהיה בו לפחות יצירה אחת של פסלת מובילה כמותה. “זה עובד,” הבטיח, “תנסי ותראי.”

“היא גדולה ואני מאוהבת בה,” הודתה נינה ולא בדרך חברית בלבד, אלא כדרך עלמה בעלמה ולא חידשה לו דבר.

אביתר חיבק אותה תוך שהוא נושק ללחיה.

הוא המתין על המדרכה עד שנינה הפליגה במכוניתה ומישהו הביא את הרכב של קתרין שעמד לרשותו, יאגואר ישן שגונו היה פעם כחול־עמוק. אחרי עשרים דקות החנה את הרכב בחניון הקטן של הכנסייה, ולאחר שנכנס התיישב על הספה שממול לאחר הפולטת חום מרשת גז, פתח את המחשב שלו והחל להקליד לזיו דיווח על הפגישה, והתמקד באותו ‘מוסטפה’ שכדאי לברר במי מדובר. כעבור דקות אחדות התקבלה תשובה קצרה:

“נינה מהתלת בך. רוצה לראות כמה זמן יקח לך לבצע השלמת־תלמיד. אנחנו המקור שלה בעניין מוסטפה. זה שמו האמיתי. השם השני שלו זה עטיף. פאקיסטני. מנהל השקעות בעיקר של משקיעים מוסלמים דרך בנקים שוויצרים ומכאן קשריו המיוחדים. מידע ממנו אמין. המניעים שלו לא ברורים לי. אולי מדובר בגישה האופיינית לקהילות של בני מיעוטים. עובדים בשביל שני הצדדים ליום של צרה. אבל ממתי הכל ברור לנו?”

זאת היתה נינה שלו, חייך אביתר, אפילו כשהיא נותנת לו משהו, היא שומרת לעצמה משהו.

למרות השעה המאוחרת הוא התקשר אליה.

“דרישת שלום ממוסטפה עטיף,” אמר לה והיא הגיבה בצחוק. “מה זה היה צריך להיות התרגיל הקטן הזה?” הוא שאל.

“רק בשביל לראות עד כמה אתה מדקדק בפרטים הקטנים כשאתה מדווח לבוס שלך!” לגלגה6.

“לזה בדיוק התכוונתי כשטלפנתי עכשיו,” החזיר לה, “שתרדמי רק אחרי שתחליטי שבקטע הזה טוב יהיה לכולנו אם נהיה חברים חברים. כמו פעם, במדבר, כשהחיים שלך היו תלויים בי ושלי בך.”

“עד הסוף המתוק או המר, אהובי,” אמרה וצחוקה עדיין הדהד באוזנו גם אחרי שסגר את הטלפון.

*

התצפיתנים בזיכרון יעקב המשיכו להתמקד במשמרות באותה חוילה מרוחקת שבחזיתה נתלה השלט ‘תקשורת המדינה’ ומתחת לה נמצא הסבר קצר וקולע שעניינו ‘תקשוב, האזנה ומיחשוב’, ושני מספרי טלפון רגילים ואחד סלולרי, שהתברר שהם רשומים על שמו של עולה שזמן רב עבר מאז עזב את הארץ.

מבדיקת החשבונות שאדווה משכה מהמיחשוב של חברת הטלפונים התברר ששני המספרים שבו לחיים לפני כארבעה חודשים, בסמוך ליום בו נשכר הבית. מישהו שילם את מחיר החיבור מחדש. המעקבים דיווחו שכל פעולותיהם של דיירי הבית הצביעו על רמת מוכנות גבוהה להסתלק במהירות אם יתעורר חשד שפעילותם במקום נחשפה.

ההוראה של זיו היתה לנהוג בבית הנצפה בזהירות מירבית. הוא חשש שמישהו מהמודיעים של הימין, שעובדים בשב“כ, יעלה על המעקב, ולכן סיכמה לאה עם בכירים בשב”כ שכל פיסת מידע שתגיע בקשר לחבורה הזאת לא תתוייק ובשלב זה תועבר ישירות לבית בצהלה, וכך יצטמצם במידה ניכרת מעגלם של אלה החשופים למידע כזה.

התצריף הזה שלאה סידרה על־גבי הלוח הירוק שלו גילה, שלפחות מישהו מבין חברי קבוצת זיכרון היה בעל ידע רחב במחשבים ויכולת פיצוח וחדירה מרשימים. ועדויות ברורות על כך לא חסרו. מחברת החשמל הוגשה לפני שבועות תלונה למשטרה לחקור החדרת סוס טרויאני למרכז המיחשוב של החברה ממנו נשאבו מפות של תשתיות חשמל ברחבי הארץ. תלונה דומה התקבלה במטה מרחב הנגב, על גילוי סוס טרויאני שהוחדר למחשבי עיריית באר שבע והזרים לכתובת של שרת לא ידוע תוכניות בינוי וביוב עירוניות ופרישת הרמזורים בעיר. תלונות אחרות התקבלו באגף החקירות ממוסדות שונים. ההערכה היתה שגוף חיצוני, בלתי־מזוהה, צובר מידע על מערכת החיים היומיומית של העורף הישראלי.

לפרקים מגלה אדם את עוצמת הטכנולוגיה המשרתת אותו רק כשהיא מופנית נגדו ומסכנת אותו; חרב פיפיות מודרנית, חשב זיו כשישב מול הלוח וניסה לאתר כוונות. הוא התנער כששמע את הנהמה הקצובה של ההארלי הקשיש המתקרב לעבר ביתו. ידע שבעוד שניות אחדות אדווה תיכנס.

“תגידי,” הוא נהם כדרכו בלי שלום או מה שלומך ואולי אפילו איך היה במשמרת. ישר טראח, כאילו כל הזמן היא נמצאת בקרבתו והוא רק ממשיך בשלו כנרגן חסר תקנה. כאילו רצה להסתיר את חיבתו אליה למרות שידע שהיא יודעת ועוד איך.

“מה אתה רוצה שאגיד?”

“מה את חושבת על כל זה?” הוא הניף את אחד התומכים שלו והיכה בקצהו במרכז הלוח כמעט בזעף גלוי.

היא הביטה והתחילה לעכל במהירות את הנתונים השונים המתקשרים בחבורת זיכרון. לא נדרש לה זמן רב להבין את דרך ריכוז הנתונים שלו והשיטה בה הוא מסדר אותם. לכאורה זה לא היה הגיוני וסתר את הכללים הבסיסיים. אבל זה היה כל־כך הגיוני ובהיר מבחינתו והיא ראתה את התמונה השלמה כפי שהתכוון אליה.

“חבלה, על בטוח” היא אמרה ושאלה: “זה ‘תקשורת המדינה’?”

“בדיוק. איך את מעריכה ‘מכה’ כזאת?”

“זה נשמע רציני,” השיבה, “אבל בשביל להגיע לעמדה של יצירת בלגן שישבש את החיים הרגילים באזורים נרחבים, צריך הרבה זמן ותכנונים יסודיים על סמך חומר שקיים.”

“ואם אין לך אותו?”

“זה הלו”ז של כל העסק. אתה מוכרח להשיג אותו. בלי זה לא יהיו לך מפתחות לשליטה בכאוס שאתה מתכוון להשיג."

“נניח שפרצתי למחשבים של חברה מסחרית מסוימת ורוקנתי אותה מהדאטה שלה שמגיעה לכמות של אלפי גיגהבייט, מה אני עושה עם כל הסחורה הזאת?”

“אם אני מבינה אותך נכון,” אמרה כשהיא מכינה קפה לשניהם, “אתה מנסה לחשוב איפה החבר’ה האלה מסתירים את החומר הזה. זה לא פשוט, ואם לא נשיג מידע מהמחשבים שלהם באמצעות פריצה, אז צריך יהיה להתחיל לשאוב את כל החומר שלהם בכדי לסנן מתוכו סיסמאות, כתובות ופרטים אחרים. זה מבצע מסועף כמו תמנון של נגמר. דרך אחרת, יותר ברוטאלית, זה לתפוס כמה שיותר מהם לחקירה לוחצת. בלי זה לא הייתי זזה. אלא שאז אתה נחשף והם יודעים שאתה יודע על קיומם. זה כמו בכל עניין, יעקב, רווח והפסד.”

“והפעם?”

“לא הייתי נוגעת בהם באגרוף בפנים. הכל מסביב. אנחנו צריכים מעקב שקט מפני שרק התחלנו ללמוד אותם.”

“נשקול את כל האופציות,” הוא סיכם ונראה לה מתוח.

סמוך לאחת בבוקר התכוונה אדווה לצאת, חבשה את הקסדה וסגרה את הרוכסן של מעילון הג’ינס, כשזיו חזר והפנה אליה את ראש האריה שלו וצימצם עיניו כמחדד את המבט בו בחן אותה.

“זה חורף. זה מספיק לך נגד הקור והרוחות?” הוא שאל.

שמץ של חיוך סבלני דבק בשפתיה. “תודה, יעקב. אתה צודק, זה בקושי מספיק. רק שלא תדאג. בתא של ההארלי יש לי עוד מעיל רוח שהוא בסדר.”

כשעמדה להגיף את הדלת שוב חזר ועצר אותה.

“תגידי, אדווה, את מודעת לתכונה המיוחדת שלך?” הוא שאל בשקט.

היא שתקה כשהיא קובעת בו מבט בוחן.

“יש לך יכולת נדירה להחיות חלומות נשכחים,” הוא מילמל וכדרכו הרים את זרועו הכבדה וכפו נעה קצת הנה והנה, כמשלחת אותה בברכה לעבר אותה רוח קרה ומצליפה שהזכיר זה עתה.

פניה היו סמוקים ולא מהקור.

12

ערן חממי לא שיער שבחורף הגרמני, תהפוך מכונית המרצדס השכורה לבית הזמני שלו כנווד באחד מאזורי היוקרה של פרנקפורט. הוא מצא לעצמו מקום חניה נוח מול הכניסה לבית הדירות המפואר ‘שטרן’ בתוכו נבלע ונעלם היעד שלו. היה עליו לסמוך על יכולת התקשורת שלו עם זרים, וניצל את כשרונו להתיידד עם שומר הבית שעמד בחוץ, מוסא צ’ורקאטורק מאיסטנבול, וכך בעזרת תשר נדיב נעזר בו שידאג לכל מחסורו כל עוד הוא תקוע שם. השומר גם מצא לו מקום חניה שלא יעורר שימת⁻לב מיותרת, ככה שכל כניסה או יציאה של תום האדום נרשמה מיד ודווחה לזיו.

בבוקר יום שלישי, שבעה בדצמבר, בשעה שמונה וחצי, הוא הבחין באובייקט שלו יוצא במכוניתו השכורה ומיד נצמד אליו. תום האדום נסע לבקר את סבו היינריך פון⁻ריכטר הנוטה למות. בתנאים אחרים היה ערן חממי מפעיל מישהו נוסף להשגיח במקומו על הבית בו גרה האשה היפה והמבוגרת, זו שראה בליל אמש יוצאת בחברתו של הזאב האדום, ושיעֵר שהוא מתארח אצלה. שומר הסף השלים יותר מאוחר את העובדות הקטנות. שם. מקצוע. מספר דירה. באחד האימיילים ששיגר לזיו ציין כי אלזה רוייהם היא עורכת דין מהשורה הראשונה וציין שבמגבלות הקיימות, הוא עדיין רחוק מלכסות את התמונה במלואה.

זיו לא התעכב והחזיר לו באימיילים משלו, כשהוא מדגיש שכל פרט במסע הזה בגרמניה חשוב ועודד אותו להתמיד בליקוט כל פרט שניתן להשיגו, למרות הקשיים.

*

זמן קצר לאחר שתום יצא לביקור אצל סבו, הכומר הגוסס, טלפנה אלזה לביתו של חרש⁻ברזל בשם קונראד שימלר, והודיעה שהיא בדרכה אליו. היא נהגה במרצדס הכסופה שלה עד שהגיעה לחווילה קטנה בשכונה צנועה ומרוחקת בפרברי פרנקפורט. פראו רות שימלר שמחה לראות את אלזה לאחר שנים בהן לא נפגשו והשתיים החליפו דיבור זריז על השנים החולפות במהירות מפחידה שכזאת. לאחר שרמזה בעדינות שבעלה אינו כתמול⁻שלשום, ליוותה אותה לצריף שבירכתי החצר האחורית, שם שקד קונראד שימלר על עיצוב רהיטי הברזל שלו, העשויים ממוטות נפתלים בעוביים שונים.

הישיש קיבל את אלזה רוהיים בחיוך רחב. הוא התבונן ארוכות באשה הבלונדינית והמטופחת שטרחה לבקרו. בימים אלה, כל מי ששיחר לפתחו נחשב לאורח נכבד, והיא במיוחד. ממבט ראשון הבחינה אלזה עד כמה הזדקן ואיבד ממשקלו מאז שנפגשו בפעם האחרונה. כאילו מתחת לעורו התייבש בשרו, עד שהעור הצפוד נראה תלוי על מסגרת עצמות רחבות של גוף שהיה פעם חסון ושרירי.

הוא הבחין בשמץ דאגה בעיניה.

“זה צפוי, אלזה,” העיר לגבי ההדרדרות במצבו, ולא הסתיר ממנה שבתוכו מזדחלת מחלה ממארת המקצרת את ימיו.

“אני כל⁻כך מצטערת, קונראד,” היא אמרה. מאז קיבל את זהותו החדשה הקפידה לקרוא לו אך ורק בשמו החדש.

קונרד שימלר ליטף ארון ברזל גדול שליטש את דלתותיו. “אין על מה להצטער,” הגיב בשקט, “זה ייקח עוד זמן, אולי הרבה זמן עד לשלב הטרמינלי. בסופו של דבר אגיע לאותה תחנה אחרונה שכל אחד מגיע.” הוא חייך ופניו הרזים כוסו ברשת קימטוטים זעירים. “בינתיים אנחנו חיים ודווקא אני מחכה לפרק יפה. קיבלתי הזמנה מחנות גדולה לעיצוב בפריז להציג כמה מהרהיטים שלי בקיץ הבא, ואני קצת נרגש, אם מותר להתבטא כך. אני רק מקווה שאגיע לזה.”

“זאת בשורה נפלאה, קונראד,” הודתה לו כשהוא הושיט לה ספל קפה.

“בעונג, אלזה,” הוא נעץ בה מבט בוחן.“ואצלך?”

“כמו תמיד, קונראד.”

“כשאנחנו זוכים בביקור שלך אז בטח יש לך סיבה חורגת מהשגרה. במה מדובר, אלזה?”

היא סיפרה לו שהיא זקוקה למידע על מישהו שייתכן והעסיק בשירותו, ואם לא, אולי יהיה מסוגל להציע דרך איך ניתן יהיה לאתרו.

שפתיו החיוורות נמתחו לבת⁻צחוק רפה ודווקא העווית הזאת העניקה לפניו הצנומים חותם של קשיחות. “העסקתי הרבה אנשים. בשנות השישים והשבעים חיסלנו אצלנו ובמערב גרמניה מאות סוכנים של המערב. לרוסים היה את גדול הסוכנים הכפולים, את ג’ורג' בלייק, וממנו קיבלו שמות לחיסולים. בלייק עשה בהם שמות בעזרת הסוכנים שהופעלו על⁻ידינו. בכלל, את צריכה לזכור שבשנים ההן זאת היתה מלחמת הסוכנים הכי גדולה בהיסטוריה. מלחמה קרה שהיתה כל⁻כך חמה. בכל רגע היה חשש שתתחיל מלחמה אטומית.”

“אני מניחה שזה שאני מחפשת השתתף בפעולות כאלה,” היא העירה.

“מה את יודעת עליו?”

“רק את הכינוי שלו.”

“לפעמים כינוי מוביל לזיהוי וודאי,” הוא הזכיר לה.

“ז’ולטי.”

לרגע הבליח בעיניו העכורות זיק של ברק מוזר.

“את בטוחה?” הוא בחן אותה בזהירות, כחושש.

היא הנהנה.

“מי שהשיג את השם זה בטח מישהו שיש לו מהלכים לצמרת הרוסית,” הפטיר, “רק בעל קשרים בקרמלין יכול היה להגיע לחומר הכי חסוי של הקג”ב."

“מה היה שמו האמיתי?”

“אני לא יודע, קיבלנו אותו כז’ולטי וידענו שזה לא שמו. ממילא בכל מסמך שהכינו לו קיבל שם אחר,” הוא מילמל בקול כל⁻כך נמוך שהיא רק הבחינה בשפתיו הנעות. “בשביל מה לך להסתבך?”

אלזה לא היתה מוכנה לוותר.

“למה זה מרתיע אותך?” שאלה.

שימלר נשם נשימה ארוכה ופלט באיטיות את האוויר ובגב כף⁻ידו חיכך את מצחו, כאילו התאמץ לסלק משהו שהטריד אותו.

“את יודעת מה זה ז’ולטי?”

היא הנידה ראש בשלילה.

“ברוסית זה צהוב.”

“יש לזה סיבה מיוחדת?”

“לא סתם קוראים לו ‘ז’ולטי’,” הוא הסביר, “כאילו אין לו פיגמנט משל עצמו ובכל אור הצהוב שונה, מחליף צבעים וכתמים כמו צהוב⁻ירוק, צהוב⁻אפור, צהוב⁻חום.. ממש מתמזג עם הסביבה.” שימלר שלף ממחטה גדולה ומחה את הזיעה שהציפה פתאום את פניו מחמת חולשתו. “ככה היינו מכנים אותו בינינו, הזיקית, גם בגלל כשרונותיו המיוחדים להחליף דמות בדמות.”

“מה באמת המקור שלו?”

“הרוסים סיפקו לנו אותו. המקביל שלי באגף הראשון, איזה ארמני מופלא, אראם ארויאן היה שמו, הצליח לעצב ממנו מחסל ברמה מיוחדת לעצמה. מומחה לקטילה, חבלה ומבצעים חשאיים. הבחור הזה ידע הכל. מפרשיות, יאכטות, טנקים, אוירונים ומסוקים. תחבולן ממדרגה ראשונה. אבל מי יודע אם הוא עדיין כל⁻כך חד כשהיה? קשה להאמין. כולנו משתנים ועברו הרבה שנים. מה שהיה חד נהיה קהה.”

הוא שקע בהרהורים ולרגע נדמה היה לאלזה שהוא מתנמנם. כעבור רגע פקח את עיניו ומצמץ בהן כמנסה להרחיבן מעט.

“במה נזכרת, קונראד?”

“המעורבות שלו התחילה כשפרשת ג’ורג' בלייק כבר לא התקיימה. אלינו הגיע בתחילת שנות השמונים. זה כבר היה עולם אחר. יותר רגוע. יותר שקול. גם הרמה של הסוכנים היתה הכי גבוה. זאת היתה קבוצה מפוארת שלא היתה כזאת לפניה או אחריה. היתה שם רק בעיה אחת. המנהלן שלהם שלא הסתדר איתם. אחד ולאדימיר פוטין…”

אלזה הרימה גבה משתאה.

“כן, אני מתכוון לאיש בקרמלין, אבל זה שייך לאופרה אחרת.” הוא התנער מזכרונותיו והציע לחזור לז’ולטי שנהג ללגלג על פוטין ‘הפקיד האפור’, כפי שקרא לו. “היה לו חוש הומור ויכולת חיקוי מדהימים,” ציין, “בעיקר ירד על פוטין אותו תיעב כמו שכולם תיעבו. הוא מצא את נקודות התורפה שלו וברגעים מסוימים התעלל בו מפני שפוטין שלח דוחות לא מחמיאים על אנשי השטח. ז’ולטי היה מציג אותו במשהו שדומה לפנטומימה צ’פלינית ואת הצחוקים שהוציא מכלנו אי⁻אפשר לשכוח…”

“בן כמה היה כשהכרת אותו?”

“בן כמה?” שימלר נלכד במערבולת הזכרונות המציפים אותו, “כמעט שלושים שנה בינינו.” שוב ניצל שימלר הפסקה קצרה לרענן נשימה. “הוא בטח קרוב לחמישים וחמש. אז היה בן שלושים. אולי עוד קצת. היה אתנו די הרבה שנים. אני מקווה שהוא חי.”

“למה אתה מקווה?” היא שאלה מוטרדת מהרמז.

שימלר הניד ראשו בצער. “הזהרתי פעם את ז’ולטי מהנקמה של הביורוקרט הקטן הזה שאינו שוכח פסיק ויום אחד יסגור אתו חשבון. את יודעת שאין לי קשר עם איש מהעבר. אבל בכל זאת שמועות מתגלגלות. אומרים שאחדים מהצוות שלו אינם בחיים. אולי כולם, ואילו פוטין דאג לקבל תדמית של ג’יימס בונד הרוסי. גיבור ברית המועצות…” הוא ציחקק כאילו מדובר היה בבדיחה פרטית.

“מה אתה חושב על כל זה, קונראד?”

שימלר משך בכתפיו הצנומות.

"אני חושב כל מיני דברים, המשיך לאחר הרהור, “אבל יש לי הרגשה שאם הצהוב חי אז הוא במצב של חיה נרדפת. הוא יודע למה חבריו חוסלו ויודע גם שאין סיבה שלא יבואו לגבות ממנו אותו מחיר. אם הוא נואש, הוא ילך לקראת צעד דרסטי על כל הקופה. או שירוויח או שיפסיד הכל.” הוא קשר אתה מבט ונד בראשו כתוהה על ערך חיי אדם.

“מה המוצא שלו, הרקע, מאיפה בכלל בא?”

“מעט מאוד ידוע על עברו ואין בכלל מושג על מקורו, פרט אולי לעובדה שהיה חיית רחוב שורדת. מאותן כנופיות ילדים מסוכנות שנאספו בסיביר ועברו מיון לצורך הברירה הטבעית לאקדמיה לתפקידים מיוחדים. אם אין לך תכונות מולדות להישרד בכל מצב, אז אין לך מה לעשות שם בכלל. אלה היו ילדים ונערים של כנופיות נוער ששדדו ורצחו לקיומם מבלי להניד עפעף. קראו להם אז חיות טרף. טורפים בעלי מלתעות קטלניות הניזונים מבשר⁻אדם.”

הוא השתתק והיא הבחינה בפיקת גרונו שעלתה וירדה במהירות. בגלל מחלתו האנושה, כך שיערה, רגישותו התחדדה.

“מצטערת שאני נוגעת בזכרונות שכאלה,” היא התנצלה בעדינות.

שימלר גלש והאריך על שיטות הפעולה של האקדמיה למחסלים, זה שהקימו הרוסים בשנות החמישים והעלו את החיסול לדרגת אמנות. מהמחצית השניה של שנות הששים ועד לסגירת הדלתות של האקדמיה, היה אגף המחסלים בשליטתו של אראם ארויאן, שחינך רק נערים שלא היו להם קשרי משפחה כלשהם. בכדי שאפשר יהיה לעצב אותם בדפוסים חדשים. הוא רצה שתהיה להם מחוייבות רק לו בלבד, המפעיל והמאלף הפבלובי. הוא היה האבא היחיד שאי פעם היה להם ונאמנותם כלפיו היתה מוחלטת. הוא פיתח מהם את קטלניו, אבל עיצב גם את האישיות שהיו זוכים בה בתנאים אחרים. בגלל זה נקשרה ביניהם ברית של הורה דאגן וילדים."

“ומה יצא מז’ולטי?”

“‘הצהוב’ היה צריך להיות אמן, ואראם ידע את זה ובמקביל למכונה הרצחנית שבנה ממנו, הוא גם טיפח את השכלתו וכישוריו האמנותיים.”

“לשם שיווי משקל? האדם והחיה?”

“בשביל להתפרק.” הוא הסכים בניסוח שונה במשהו, “בשביל שלא להתפוצץ מבפנים בגלל המתחים העצומים הקשורים בעבודה. רוב המקצוענים האלה מתחילים להישחק אחרי כמה שנים. אחדים אפילו מתערערים מבחינה נפשית. רובם לא מחזיקים מעמד יותר מעשר שנים. אבל אם אתה מוצא להם פורקן אתה משפר את הביצועים וגם מאריך את החיים המקצועיים שלהם לפחות בעוד כמה שנים.” קונראד שימלר השתהה, סקר אותה וחזר וקבע מבטו בעד החלון, כשהוא מקרב את שפתיו היבשות לספל התה שהכין לעצמו.

“אתה יכול להפוך אדם לחיה טורפת, אבל גם בטירוף נשאר כנראה משהו מהאדם,” הוא מילמל, “היה לנו מועדון צנוע לבכירים של השטאזי שהקבוצה הנבחרת של הרוסים היתה מקובלת בו. עמד שם פסנתר ישן מאיכות טובה. פעם מצאתי אותו ליד הפסנתר מנגן סונטה של שופן ולא יכולתי לזוז. קשה היה להאמין ששתי כפות הידים העדינות שלו הן מכשירים קטלניים. אז התברר לי שבכל מקום בו יש פסנתר הוא מגיע אליו ומנגן במשך שעות. זו אולי החולשה הכי בולטת שלו. הוא זקוק לקהל. הוא צריך לשמוע את נשימת ההתפעלות.”

“זה נשמע כחסר אופייני של אמנים רבים.” העירה.

שימלר הנהן.

“אולי,” הוא נזהר מהגדרות, “אבל הוא היה אינטרטיינר מלידה. בעל הומור מדהים. קל תנועה כנחש עם כנפיים.” הוא חייך כנזכר במשהו. “אמרתי לך איך חיקה את פוטין וירד לחייו. יכול היה להתגלגל מדמות אחת לשנייה תוך נקישת אצבע. זה עמד לו במבצעים מורכבים. מופיע כישיש תשוש כמוני, חוזר כנער ונעלם כאשה יפהפייה. מדברים הרבה על גלגול נשמות? אז הוא היה איש גלגול הדמויות. אי אפשר לשכוח את כל אותם מופלאים שלו. יכול היה להופיע כצרפתי, שבדי, ערבי, אנגלי, אמריקאי ורבים אחרים, ומעולם לא היית מעלה בדעתך שהוא זה לא הם. אבל היה לו גם תחביב מיוחד שהקדיש לו המון זמן.”

“איזה?”

“שייטות. לא הכרתי שייט נלהב כמותו. תמיד החזיק ברשותו מפרשית. על⁻פי אמצעיו וצרכיו המקצועיים. לא פעם היה נעלם לשבועות רבים עם המפרשית. יכול להיות שמבין כל בתי המקלט שלו הוא הרגיש יותר בטוח בסירה. אולי בהפלגות ללב⁻ים מצא את עצמו יצור חופשי, משוחרר…”

“אין לך במקרה תצלום שלו?”

“לא לנו, לרוסים היה.”

“קונראד, אתה יכול לתאר אותו?”

הוא חייך. “דק וגמיש כרקדן ספרדי ובאמת הצטיין בתנועה כמו מטאדור אמיתי. בעל גובה ממוצע. לא נראה חזק במיוחד אבל לא כדאי היה לנסות. את מה שהשיג באגודל שהיה תוקע במהירות הבזק בגרון של מישהו, שום מתאגרף לא היה משיג. והעיניים שלו…” הוא חייך כנזכר והמשיך: “לך דע איזה עיניים. הצבע הטבעי היה אפור⁻בהיר כשקוף. כשקשרת אתו מבט לא יכולת לדעת מה הוא חושב או מה הוא מרגיש. לעתים קרובות לצורך העבודה הוא השתמש בעדשות מגע בצבעים שונים. כאילו היתה זאת תכונה נוספת מתכונות הזיקית שייחסנו לו. זה עוד דבר אחד שאפיין אותו. ידע את כל סודות האיפור ובמהירות של שד החליף דמות בדמות. לפעמים די שיחליף את הכיוון בו עמד ומיד ראית מישהו לגמרי אחר.”

“מוכרחה להימצא דרך ליצור אתו קשר,” אלזה השתהתה כשהבחינה שהוא שוקל בדעתו. “עזור לי, קונראד. באיזשהו כיוון…”

שימלר בחן אותה רגע, קם והתמתח באיטיות כמנסה להשיג משהו מאותה זקיפות שהגיל כופף, אבל קומתו נשארה מכווצת וכתפיו שפופות.

“מיד אני חוזר,” הפטיר ופנה לעבר דלת היציאה כשהיא עוקבת אחר צעדיו המהוססים ברגליים שהתעקמו מזיקנה מעוותת,

כעבור זמן קצר שב ובידו מעטפה גדולה, הניח אותה לפניה והוציא מתוכה תיק דק אחד. “אני חשב שזה התיק האחרון שקיים על ז’ולטי באיזשהו מקום,” ציין לפני שהעביר לעיונה.

“למה אתה מתכוון?”

“יום אחד הוא טילפן אלי והזהיר אותי להשמיד כל חומר שקשור בו. זה קרה אחרי שנודע לו שאחדים מעמיתיו מתו בנסיבות לא ברורות. הוא העריך את מצבו ומאז נעלם מבלי להשאיר עקבות.”

“אתה לא השמדת…”

הוא הפך כפותיו כמבטא חוסר⁻אונים. “אני יכול להחליף את עורי? התיקים האלה זה כל מה שנשאר לי מעבודת חיים. אם היה יודע על קיומו לא היית מדברת אתי עכשיו.”

“יש לך הערכה איפה הוא עכשיו?”

“ייתכן שנמלט למסע בים ואולי לא. מי יודע? אולי באיזה מועדון בפריז?” שימלר חיכך בעצבנות את כפות ידיו הגדולות זו בזו. “בכל מקרה את מחזיקה בתיק האחרון שיש בו משהו עליו.”

“זה קצת מפחיד,” היא התאמצה לחייך.

“אולי באמת צריך להיפטר מהתיק הזה,” הוא הרהר בקול והשמיע ציחקוק משונה כנאקת כאב, כאילו הנגיעה בעבר היתה קשה עבורו. מבחינתו זה היה כמו לחטט בפצע פתוח. “בינתיים התיק לפניך. תקראי גם את הרקע וגם את העובדות שהיו ידועות לנו ואולי תמצאי בסוף איזשהו כיוון.”

אלזה התעמקה בחומר שלפניה. היו שם עמודים ספורים. שורות אחדות לכל מבצע. פרטים כלליים ביותר. תשלומים והוצאות ומעבר לכל זה סיכום קצר וחד. החומר היה מסודר בקפדנות. בעמוד האחרון היא מצאה גזיר עיתון צרפתי ובו תצלום גדול של אשה בשם ז’קלין דה⁻פונט הנראית כבדרנית מפוארת המככבת במועדון לילה ‘ליידי קרייזי’. אבל בכותרת הוזכר דווקא גבר. ‘ג’וליאן ג’וליאן איש הפנטומימה’ נמרח באותיות גדולות. מתחת לשם הזה כתב מבקר מופעים צרפתי שסופסוף נמצא מישהו בתחום האמנות החשוב הזה, שהוא יורש ראוי לפנטומימאים הגדולים, ז’אן לואי בארו, אטיין דקרו ומרסל מרסו. במידע הפרסומי צויין שג’וליאן ג’וליאן מופיע בחלק השני של ההופעה כמאדאם דה⁻פונט, החקיינית והפסנתרנית הנודעת, שהוא יצר בסגנון מלכּוֹת הדראג.

אלזה הבחינה בתאריך. העיתון התפרסם בשנת אלפיים, לפני כארבע שנים. מתחת לתצלום והטקסט הצמוד אליו הופיעה מלה אחת שנכתבה בכתב יד רועד, ‘הצהוב’?'

“אני משערת שאתה כתבת את זה,” היא תהתה.

“זה היה כשהגעתי לפריז למכור כמה מהרהיטים שלי בחנות שנמצאת בקרבת ‘קרייזי ליידי’. ערב אחד עברתי שם וראיתי מישהו שהזכיר לי את ז’ולטי נכנס פנימה. אבל עד שעיכלתי את זה הוא נעלם ואני המשכתי ללכת. למחרת, כשראיתי את התמונה הזאת בעיתון, חתכתי אותה בעיקר בגלל מה שהיה כתוב על אותו ג’וליאן הפנטומימאי.” הוא משך בכתפיו כמתנצל על דלות המידע. “אבל אין לי חוט אחר. אני הייתי מנסה להתחיל שם. אצל הפנטומימאי. הלב אומר שזה הוא.”

“אפשר לסגור אתו עניין?”

שימלר בחן אותה ומצא שהיא נחושה לצוד לעצמה ברדלס טורף. “לנסות אפשר. אבל בזהירות. ללכת סביב⁻סביב על בהונות, ולא להגיד מילה מיותרת.”

אלזה החזירה את התיק לשימלר.

“תציעי לידיד שלך שאם יש לו דרך אחרת למצוא פיתרון לבעיותיו אז שלא יחפש קשר לג’וליאן זה, אלא אם יש לו מה להציע…”

“על מה אתה חושב?”

“על התעריף כמובן,” הסביר שימלר, “לשכור אנשים כאלה צריך להיות מוכן לתנאי חוזה שיש בו שבע ספרות והראשונה לא קטנה.”

“אני אזכור את כל זה,” הבטיחה.

לפני שפנתה לצאת הוא עצר בעדה.

“שנייה אחת, אלזה,” ביקש.

הוא פתח את התיק הישן, הוציא מתוכו את גזיר העיתון עם התצלום של ג’וליאן ג’וליאן והכניס אותו למכונת השיכפול. כעבור רגע משך העתק ממגש הפלט והושיט לה.

“קחי את זה בשביל ההתחלה,” הוא חייך.

למרות חולשתו הוא התעקש ללוות אותה עד למכוניתה, ביחד עם רות אשתו, אולי מפני ששיער שזאת פגישתם האחרונה.

*

רק בשעת לילה מאוחרת, באחת וחצי, חזר תום האדום לאלזה רוייהם מביקור פרידה ארוך וכואב אצל הסב הגוסס, הכומר היינריך פון⁻ריכטר. הוא הלך לישון לשעות אחדות ובשבע בבוקר, יום רביעי, שמונה בדצמבר, במהלך הארוחה שאלזה הגישה בחדר האוכל לפני צאתם לשדה התעופה, סיפר על הפרידה מסבו. כשלגמו את הקפה הוא פתח במשהו ולא סיים, כאילו חש שמיצה את יכולתו להיעזר בה.

“כולי אוזן, יקירי,” היא עודדה אותו.

“פשוט רציתי להגיד לך תודה אחת גדולה.”

אלזה הניחה את ידה על ידו וליטפה את כפו החזקה. “זה הכל?”

“יש עוד משהו קטן שאת יכולה לעשות בשבילי.”

“תומי יקר,” היא חייכה, “אחרי מה שכבר עשיתי הכל יהיה קטן.”

הוא רצה להשתמש בקשריה הבנקאים המסועפים לפתוח בציריך חשבון בלתי מוגבל על⁻שמו של אחד, מוסא עבאס מדובאי, משכונת ג’ומהוריה שבאיחוד הנסיכויות הערביות, ושלף מהתיק את מסמכיו של עבאס הפלשתינאי⁻אמריקני, איש רמאללה שנרצח, ושמומחים למסמכים הכניסו בהם שינויים זעירים והתאימו אותם לדובאי.

“החוקים השתנו בלחץ הבנק העולמי,” הזכירה לו, “צריך להוכיח את מקור הכסף ואת הלגיטימיות שלו. זאת מלחמה גלובאלית בכסף השחור.”

“אני חושב שאלה הם הניירות הדרושים לך,” אמר כשהניח לפניה מעטפה מתוכה שלף את המסמכים. “כאן תמצאי ייפוי כוח נוטריוני של עורך⁻דין מדובאי המסמיך אותך לפעול בשמו של מוסא עבאס, וגם מאה אלף דולר לפתיחת החשבון עם אישור בנקאי על חוקיתם.”

היא חייכה.

“שיברך אותך אלוהים, אלזי,” הוא גהר מעליה ושפתיו דבקו במצחה הבהיר והגבוה, ואילו היא עצמה את עיניה כמבקשת להיות מעבר לחששות ולדאגות.

“שיברך את כולנו,” ענתה ולבה היה חרד.

אחרון האימיילים ששוגרו לזיו מערן חממי הגיע מפריז, אליה חזר מפרנקפורט והוא עדיין צמוד לעקבותיו של תום האדום.

*

הימים הראשונים של אביתר בלונדון נעשו יותר ויותר דחוסים. חייב היה לרענן ביסודיות את מטען ידיעותיו על הנעשה בלונדון, ובעיקר מה רוחש מתחת לפני השטח של חיי הקהילה היהודית. ימים לא נוחים היו אלה ליהודי בריטניה. לא רק ראש העירייה ליוינגסטון תרם להם מטינתו, אלא גם אישים מובילים הידועים כאינטלקטואלים מהשורה הראשונה המכהנים באקדמיה, והכל כרגיל עטוף לשם הצדקה בביקורת נוקבת על ארץ היהודים. ישראל באורח שיטתי נעשתה מקובעת בדעתם של הבריטים כאם כל חטאת, מדינה גזענית שעצם קיומה מזין את שורשי הטרור האיסלאמי. מבחינתו הוא התעמת עם תופעה שזיעזעה אותו בלונדון – דה⁻לגיטימציה של מדינתו. הצביעות הבריטית הנודעת שבה להרים ראש.

ביום שלישי, שבעה בדצמבר, התקשרה אליו מזכירתו של סיר נורמן גולד, כפי שהבטיחה, וקבעה לו פגישה ליום המחר עם סר נורמן, המבקש לסעוד בחברתו ומציע שלקראת השעה שתיים⁻עשרה ייפגשו לארוחת צהריים במועדון חברים פרטי שנמצא בקרבת בית הפרלמנט. היתה זו הזמנה שאביתר ידע להעריכה.

סיר נורמן גולד הצטרף לאם⁻איי⁻5 בתחילת שנות השישים. בעיצומה של המלחמה הקרה בין מזרח למערב, והיה מדמויות המפתח של האגף שעסק בבלימת ארגונים מקבילים ומטפחי טרור של מדינות אירופה המזרחית, ובראשן ברית המועצות. שמו התפרסם עוד יותר הודות למעורבותו בחשיפת הבוגד ג’ורג' בלייק, פעולה שהבשילה בסיועם של שניים: יעקב זיו ורוסי ממוצא ארמני שנזהרו מלנקוב בשמו, והסתפקו בכינוי ‘הצלע השלישית’. כבר בזמנו של ליאוניד ברז’נייב כנשיא הסובייט העליון החלו הרוסים להתעניין ב’צלע השלישית' והניחו שקיימות עוד שתי צלעות זרות והשקיעו מאמצים ניכרים בנסיון לזהותן. המירדף הזה נמשך גם בתקופת שלטונו הראשונה של מיכאיל גורבאצ’וב. אולם השלושה שמרו היטב איש על חברו, והמידור שלהם הוכיח יעילותו כשעמד בפני הנסיונות החוזרים ונשנים לפצח את אחד מהסודות הלוהטים ביותר של מלחמת המוחות, סודו של ‘המשולש היהודי’.

לקראת אמצע שנות התשעים הוצע לו להקים את האגף למלחמה בטרור הבינלאומי והאיסלאמי באם⁻איי⁻5. וכשפרש בתחילת אלפיים ואחד, כמעט באותה תקופה בה יצא זיו לגימלאות, העניקה לו המלכה אליזבט תואר אצולה, על שירותו והישגיו בתחום ההגנה על בטחונה של בריטניה. אבל גם לאחר פרישתו לא היססו ראשי הארגון מלהתייעץ אתו בנושאים מורכבים ועדינים ולבצע מטעמם שליחויות חשאיות, ואף העמידו לרשותו לשכה קטנה ושירותי מזכירות.

עד לאותה פגישה עם גולד במועדון החברים, עלה בידי אביתר להסתייע בידידים אחדים שקידמו עבורו פגישות עם אישים מימין ומשמאל, והרגיש שבהדרגה הוא רוחץ מעליו את שכבת האבק שצבר, ושוב הוא מתחיל להתמצא במפת הזרמים והדעות המגוונות בקהילה היהודית המבוססת.

בשתיים⁻עשרה בצהרי יום ריביעי, שמונה בדצמבר, שהיה גם היום הראשון של חנוכה, הגיע אביתר למועדון שאווירתו כמו קפאה בו מלפני דורות. מיד יכול היה להבחין בחותם ההיסטוריה, ואפילו האנשים המעטים שנמצאו שם התנהלו באיפוק כאילו היו עדיין נציגיה האחרונים של האימפריה המושלת בימים.

גולד התגלה לאביתר כאיש צנום וממושקף, בעל קומה ממוצעת, שפניו ארוכים ואפילו קצת נוגים. מפרצי קו השיער המקורי של מצחו התרחבו והסיגו לאחור את שערותיו החלקות והדלילות שהיו מסורקות בקפדנות, וצבען היה מעורב מהשחור המקורי ומצבע הכסף של שיבה מהססת שנחתמה בעיקר בצדעיו. מעבר למשקפי הראיה שלו נתגלו עיניו האפורות והן בעלות מבט סקרני. הוא קם לקראתו, לחץ את ידו בחמימות וחייך כפוגש ידיד ותיק, והזמינו ללגימת כוסית לפני שתוגש להם הארוחה, ובינתיים התרווחו בכורסאות עור ישן וצפוד.

גולד שמח לקראתו. הרגיש בצורך להזכיר שידידותו רבת⁻השנים עם יעקב זיו הושפעה גם מהיותו יהודי, בן לאם מוסיקאית ילידת אנגליה, ואב יהודי אוסטרי שלמד שפות באוקספורד. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה גויס האב למודיעין הבריטי והתמחה בפיענוח צופנים. הוא עצמו סבר שסיפורי אביו בנערותו על האנטישמיות באוסטריה ועל השואה הם כנראה שהשפיעו על בחירותיו כשהתבגר.

“אני משער שלכולנו נגיעה בכאב הזה,” הגיב אביתר, “ורבים מאתנו שבויים לתמיד בזכרונות המרים האלה.”

“ואתה? מה היה בית הגידול שלך?”

"אני מה שנקרא ‘ילד חוץ בקיבוץ’, סיפר, “אנחנו ממשפחה טבריינית, דור חמישי. אבי היה דייג בכינרת ושלח אותי ללמוד במוסד חינוכי. הזכרונות שלי הם כאלה שניתן להגיד עליהם שמש צהובה, שמים כחולים והמון מים. או בקיצור, בן הארץ.”

“הקיבוץ הוא יצירת מופת שלכם.” ציין גולד.

“היה,” תיקן אביתר.

“היה? אולי..” גולד השתתק לרגע. הוא בחן גבר צעיר כבן ארבעים, שישב לבדו ליד הבר ולגם יין ונראה שנוכחותו במועדון היוקרתי לא היתה לטעמו. הוא החליף עם האיש מבט מנוכר ונד קלות בראשו כמכיר בקיומו, ולבסוף החזיר פניו לאביתר ורק מלמל, “אני לא אוהב עיתונאים ובעיקר כשהם מה’גרדיאן'. אם יצא לך להיתקל באחד מבני המין הזה, אז תיזהר.”

“כמו זה?” שאל אביתר.

“אני בטוח שאתה מזהה את ג’פרי קדוס.”

הוא זיהה. קדוס היה פרשן נודע ומוערך בתחום ענייני המזרח התיכון ופניו היו מוכרים היטב לבריטים רבים מתוכניות אירוח של אחד על אחד. מעולם לא הסתיר את אהדתו לישראל ועורר לא פעם ביקורת נוקבת בשל כך.

“קדוס לא עשה עלי רושם של חבר מועדונים כגון זה.”

נורמן גולד חייך. “הוא לא.”

“מחפש נושא?”

“הגדרה קולעת,” אמר ולא הוסיף.

גולד הפגין כלפי אביתר יחס ידידותי שהתבטא בהרחבת שיח על עמיתו וידידו הקרוב ללבו, יעקב זיו. ניכר בגולד שהדיבור על זיו גרם לו קורת⁻רוח בעיקר שלא נמצאה לו אוזן קשובה מתוך אדיבות, אלא מישהו שיכול להבין את רחשי לבו.

“קשה להעריך את גודל תרומתו של ידידי הקשיש הזה למערב. העולם הדמוקרטי חייב לו רבות,” הדגיש, “כולנו. כל אחד ואחד מאתנו חייב לו תודה. אני שמח על ההזדמנות הזאת להכיר את אחד מעמיתיו הצעירים.”

“גם הוא מזכיר אותך מתוך הערכה רבה. אותך ואת הצלע שלישית.”

“הארמני,” אמר גולד ברכות.

אביתר הנהן. “שלושת שחקני השחמט.”

“הכרת אותו?”

“אני מחכה ליום הזה.”

“איש נדיר, אראם. אכן, היו זמנים.” רגע השתהה גולד כנשטף בזכרונות.“אבל הכל השתנה.” פניו הרצינו. “אתה יודע, יש זמנים שגם המפוכחים ביותר נתפשים לרצון להאמין שמשהו בכל זאת יהיה לטובה. אחרי מלחמת העולם השנייה היתה אופוריה. קץ המלחמות, ומהר מאוד שכחו את צ’רצ’יל שצפה את המלחמה הקרה ומשמעות האיום הסובייטי. אומר לך משהו שיפתיע אותך. לא רבים זוכרים שצ’רצ’יל אפילו ראה יום שבו האיסלאם הקיצוני יהפוך לבעיה קיומית.” גולד לגם לגימה מתונה מכוס מים מינרלים שעמדה לפניו. “והנה אנחנו שוב נמצאים במלחמת עולם שלישית, שמנוהלת באמצעות חוקי מלחמה שאינם חוקים, בלי טריטוריות מוגדרות שאפשר להחזיר להן מכה, כשהאוכלוסיה אזרחית נאנסת לשמש כהסוואה. דווקא במלחמה הזאת מרגישים היטב עד כמה חסרה לנו דמות צ’רצ’יליאנית.”

הם היו יכולים לגלגל ברומו של עולם עוד ועוד בין מנה למנה, אבל גם בארוחה הזאת הסתיימו המנות שהוגשו להם וגולד כיוון אמירה לגופה של מטרה.

“זיו הסביר לי שאתה מעוניין לרענן את מערכת הקשרים שלך. בעיקר בתחום חברתי. היהודים הלונדונים, אני משער?”

“זאת אחת המטרות של הביקור הזה.”

“והאחרות?”

זהירותו של אביתר התעוררה.

לרגע חשש שמדובר בתרגיל מתרגיליו של זיו. הוא התרשם שזיו לא הזכיר באוזני גולד את החקירה המתנהלת בעניין ‘הבית’ ו’אב הבית'. הוא יכול היה לעשות זאת ולא עשה. הניח את ההחלטה אם לדבר על הנושא הזה בהתאם להתפתחות הפגישה, כאילו מסיבה כלשהי גם דוחה אותו כחושד בו, וכמו תמיד מניח בידיו את הקביעה הסופית.

“יש לנו עניין לדעת גם משהו על הלכי רוח במוקדים יהודיים חשובים לגבי החלטות שונות המתקבלות בארץ,” הסביר אביתר בזהירות והוא בוחן כל מלה בפלס, “מכאן גם ההתעניינות שלי בצדדים בטחוניים.”

“הו, זה מובן מאליו. אין לי ספק שתמצא כאן קהילה חמה מאוד ואוהדת מאוד, אבל גם ביקורתית באותה מידה כנגד מדיניות ישראל בשטחים, למשל,” גולד בחן אותו במבט ששוגר מעל למשקפיו. מנהג שהתברר כמעט כקו אופי שלו. הוא משך את מבטו וחזר והתבונן בג’פרי קדוס, אך שוב אסף מבט וקבע אותו באביתר. “איך אתה רוצה להיעזר בי?” הוא תהה.

“אני מעניין להפגש עם אישים בתחומי חיים שונים, בעיקר כאלה שיכולים לשפוך אור על יחסי גומלין בין ישראלים לקהילה,” הסביר אביתר, “עד כמה אתה מעורה בחיי היומיום של הקהילה?”

“אתה לא יכול להיות יהודי שנולד כאן ולא להיות מעורב במידה כלשהי, כיום אני עצמי מעורב. אבל אני מתאר לעצמי שזאת לא סתם שאלה. אם תחדד אותה אשמח להתייחס.”

“אני מתנצל, סיר נורמן,” הוא אמר בפשטות, “אני מתכוון למשבי⁻רוח פוליטיים, לאן נוטה האהדה של הציבור היהודי.”

גולד חייך אליו בידידות; “הבט, שנים רבות השמאל הקיצוני שלכם פעל פה. כמו אנשי ‘מצפן’ שאפילו גרו כאן כבני⁻בית. הם ייצגו תפישות פוסט⁻ציוניות קשות לעיכול בקרב אנשי הציונות הקלאסית ולמרות הכל היו מקובלים בחוגים רבים. אבל דווקא בשנים האחרונות יש אצלנו גוש גדול מאוד של כאלה שחושבים כמו הימין שלכם. שלעולם לא יהיה שלום עם הפלשתינאים וכל ויתור להם הוא טעות היסטורית טראגית. בקווים גסים מאוד הייתי אומר שזהו פחות או יותר המצב.”

“הם יתמכו גם בצעדים דרסטיים?”

גולד בחן אותו. “תגדיר מה זה צעד דרסטי,” הציע.

“זה לא כתיבת מאמר בעד או נגד. לא תרומה כספית. ולא בתחום המעורבות הפאסיבית…”

“רצח מנהיג פוליטי, זה כן?”

אביתר הניח לשתיקתו לדבר בעדו.

“שיערתי שזו כוונתך,” השיב גולד בשקט. הוא קטע עצמו בנשימה עמוקה ולרגע עצם את עיניו. משחזר ופקח אותן שוטט מבטו סביב ושוב התעכב על העיתונאי מה’גרדיאן', קדוס, שהפעם גם הוא החזיר לו מבט חטוף. אביתר לא יכול היה להימנע מהתחושה שבין השניים קיים קשר משונה, של מעין תהייה.

“האם תוכל לעזור לי להיפגש עם אישים שונים שיכולים להשכיל אותי בנושאים שדיברנו עליהם כרגע?” הוא חזר ושאל את גולד המתוקשר היטב.

“דומני שחוגי הימין מעניינים אותך יותר מחוגי השמאל, בגלל הגוון האלים יותר.” גולד גהר לעברו כמבקש להיטיב לראותו במבט שנשלח מעל למסגרת משקפיו. ניכר היה שהוא מצפה לשמוע הגדרה יותר ברורה.

“זה נכון,” הסכים אביתר, “יש לי עניין לשמוע דעות של אישים יהודים מהנהגת הקהילה מצד אחד, ומצד שני לשמוע הערכות מצב גם מסוכנים ממשלתיים כחוקרים ומומחים לטרור.”

“זה ניסוח מקל,” אמר גולד, “ואם תרשה לי ארחיב ואומר שאני מתרשם שבעיקר יש לך עניין בימין הקיצוני שלנו וקשריו עם הימין הקיצוני שלכם.”

רגע של אמת, חשב אביתר.

הוא התבונן בגולד בזהירות, כאילו זה עתה ראה אותו בפעם הראשונה. טוב יעשה אם יתקדם בהכרות זו בצעדים מדודים וישקול כל מה שנאמר ביניהם; גולד חתך למסקנות מדויקות במהירות מפתיעה.

גם הצד המעשי של גולד בא לביטוי ברגעים הבאים כשסקר את הדמויות המובילות בקהילה אחת לאחת. במשפט קצר וקולע הגדיר אותן, בהתאם לחשיבות המצטיירת לעניינו. גולד אף טרח והתקשר לאחדים ממיודעיו, פתח דלתות בפני אביתר והשלים בקביעת פגישות.

כשהבחין שג’פרי קדוס הפנה אליהם גבו בדרכו החוצה, נמצא לאביתר רגע מתאים להציג שאלה שהרהר בה מתחילת הפגישה, “אינך סבור שכדאי שאפגש גם אתו?”

“בוודאי שכן,” חייך גולד, “אבל יהיה בזה טעם כשתהיה כבר מצוייד במידע יותר רחב על מה שקורה כאן, ואז תוכל להפיק ממנו הרבה יותר וגם להחליט אם הוא בעד או נגד.”

“החכמתי,” הסכים אביתר ותהה מדוע גולד אינו מפרש יותר לעומק את ‘הבעד והנגד’ המתקשרים בקדוס. אי⁻אפשר היה להתעלם מיחסו האמביוולנטי לפרשן.

ברגעים הבאים התמקד גולד באנשי מקצוע שבאיזשהו שלב האמין שאביתר יצטרך לסיועם המקצועי, והזכיר את שמו של סגן⁻ניצב אייאן צ’לסי, המומחה לבני מיעוטים בסקוטלנד⁻יארד, שהתמנה לאחרונה לראש מדור כיסוי שדות תעופה ורכבות. “אנחנו מכירים זמן רב,” ציין, “והיות והמידע שלי על קיצוניים שלכם כיום הוא קצת מיושן, אז כדאי שתכיר אותו. הוא איש מצוין ובעל ידע מעודכן ופרטני.”

זה בדיוק מהשאני צריך, חשב אביתר.

גולד טילפן בו⁻במקום לצ’לסי והזכיר ידיד ישראלי שמעוניין להכיר את האגף למיעוטים, ושהוא ממליץ בחום לקיים פגישה כזאת. הוא סיכם עם צ’לסי שלמחרת, ביום חמישי בחמש בערב, אביתר יגיע למטה משטרת המטרופולין.

*

רק בשמונה בערב, לאחר סידרת פגישות נוספות, חזר אביתר לכנסייה עם הזמנה פתוחה לבקר את גולד בביתו בהמפסטד. מנהלת הבית שלו, גרטרוד, כך אמר גולד בנימת גאווה, יודעת להוציא הפתעות טעימות ביותר מהמטבח. אוכל עם ניחוח וינאי אמיתי.

כהרגלו התיישב על הספה שמול לאח ומזג לעצמו כוסית מבקבוק הוודקה שעמד על השולחנית הנמוכה. הוא פתח את המחשב שלו והניחו על ברכיו, לגם לגימה ושיגר שורות אחדות לזיו בו הוא מבקש לעבור לתקשורת בהקלדה.

כעבור רבע שעה נוצרה התקשורת. מהמלים הראשונות שהוקלדו למד כי לא זיו הוא המקליד אלא אדווה.

“הזקן גומר שיחה טלפונית עם חממי בפריז,” היא הקלידה, “מיד יגש. איך מזג האוויר אצלך?”

“שמים אפורים ורסיסי גשם דוקרנים. בקיצור, מחורבן. ואצלכם?”

“שיגעון של שמש. שוב חזר אביב כזה. אפשר בשקט להגיד חורף ישראלי מצוי.”

הוא התכוון להקליד משהו כשזיו החליף אותה.

“מה קורה?”כתב זיו.

אביתר תימצת את הפגישה שהיתה עם גולד.

“בטח הרשים אותך כג’נטלמן אנגלי, במועדון שלו.”

“אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר,” הגיב אביתר. “לגולד לא היה מושג מה אני בכלל מחפש בלונדון, וזה מוזר לאור הקרבה ביניכם. אתה חושד במשהו שקשור בגולד?”

“זאת מסקנה פזיזה. תלמד אותו בדרכך. בשביל זה אתה בלונדון. תקבע עמדה וזהו זה. רק תזכור שחשוב ללמוד את הניואנסים שלו ואז תדע הרבה.”

התחמקותו של זיו היתה זהירה אבל יותר ברורה ממנה לא היתה יכולה להיות. זיו התעקש לדבוק בעמדתו כשוטר תנועה. הוא הצביע על הכיוונים ודאג שלא יסטה. גישתו היתה כתמיד להניח לו להגיע למסקנות משל עצמו. אמנם עשה זאת בדרכו הנפתלת ואפילו לעתים מגושמת, אבל זה היה סגנונו והוא נמנע מלאכוף פרשנויות לפני שיתברר כי אביתר ריענן ידיעותיו על לונדון, לא מזווית של איש האקדמיה שמגיע כמרצה אורח, אלא כסוכן⁻שטח שצריך להיפטר מהחלודה שדבקה בו. זיו ציפה שיאתר בכוחות עצמו את ‘הנגועים’. שידע להבדילם מאחרים ולהקפיץ אותם על המחבת שלו כשיתחיל לצלותם.

לפני שהתנתקו העביר לו מידע שקשור בפעילות בפריז, וציין שבינתיים לא חלה התקדמות של ממש אצל נעמי ויגאל חוץ מדיווח שרשבסקי חזר ממוסקבה, ובקפיטריה בשדה התעופה התעכב לשעה ונפגש שם עם אלמונית, כנראה אותה נטשה המבוקשת. בסיום אותה פגישה נסע רשבסקי לבית המלון שלו ‘הוטל דה ניס’ ברו דה ריבולי. עוד באותו לילה באו לבקרו שלושה יהודים חרדים שהסתגרו אתו בסוויטה לשעה ארוכה. אחד מהם נהג להיפגש בקביעות עם רשבסקי, ושדות העלה שמדובר ביהלומן חשוב ובעל עמדה בקרב היהדות הבלגית, הרב זלמן פופוך, שם נודע כנציגו של הרב איסר מנדלסון.

זיו לא התרשם מקצירם הדל של השניים. פריז מבחינתו היתה מוקד התרחשויות בלתי⁻פוסקות המייצרות מידע בקצב שייגבר מיום ליום. הוא דרש מהם לנסות לפחות לעלות על עקבותיה של ‘נטשה’, אותה החמיץ יגאל שדות כשנפגשה מתחת לאפו עם תום האדום.

“אני חושב שאולי צריך לחזק את המערך שלנו בפריז,” הקליד זיו, “כדאי שתקפוץ לכמה שעות לבדוק מה קורה שם. עד כמה שאני זוכר, היה לך קשר הדוק עם מישהו ממשטרת הביטחון, מרסל. זה השם?”

“מרסל לה⁻קארד,” אישר אביתר, “ועדיין ידיז יקר ובעמדה בכירה.”

“תרענן את הקשר הזה,” הציע זיו, “באיזשהו שלב נצטרך ידיד כזה במקומות האלה. בינתיים מי שהביא לאיזו תוצאה סבירה זה רק ערן חממי,” הקליד זיו.

“מה הוא השיג בפרנקפורט?”

“כיסה מפגש מעניין של תום האדום עם עורכת⁻דין מפורסמת שאצלה התארח, אלזה רוייהם, שהיה לה קשר הדוק עם המזרח⁻גרמנים. יכול להיות שאנחנו נרגיש בתוצאות הנסיעה הזאת, אבל צריך לחכות להבשלה. חממי ממשיך להיות צמוד אליו.”

“מה קורה בניו⁻יורק אצל רמי גולן?”

“מחכים בקראון הייטס לבלדרים להעברת המצלצלים, ויש הרבה. לפנות ערב הם אמורים לצאת ב’בריטיש איירוייס' בטיסה 164, שהיעד הסופי שלה זה לונדון. אבל אני בטוח שמישהו הכין להם כרטיסים להמשך הדרך לקנדי ומשם לקראון הייטס בברוקלין. הארבעה מופיעים ברשימה שנתתי לך בשדה. מיד אשלח לך את התמונות שלהם.”

נקודה. סוף.

בתיקו נמצאו אותם עמודים מפורטים שהכינה לאה לקראת טיסתו, ובהם פרטים על ארבעת הבלדרים. אביתר שלף את העמודים של לאה, רגע ארוך עיין בחומר לרענן את זכרונו ושוב קבע מבט בשמות: סא“ל גידי כהן, קצין מבצעים. סרן חיימקה קליגר, נווט פאנטום. סגן דוביק שוויגר, לוחם מסיירת מטכ”ל, ורס"ן יאיר בן חורין מהקומנדו הימי שבדיוק היום השתחרר מהקבע.

עד שסיים לעיין בפרטיהם של הארבעה הגיע אימייל מזיו, ואדווה צירפה בשמו של הזקן שורה אחת: “עד עכשיו היו לך שמות. עכשיו יש לך את הפרצופים. חבר אותם ביחד. וכמובן שהמבין יבין.”

לאימייל סופחו ארבעה קבצים קטנים ובהם התמונות של ארבעת קציני המילואים. לא נדרש מאביתר עיון נוסף לפרש את ‘המבין יבין’ המריר של זיו; העברת הכספים של רשבסקי לפריז התפרשה אצל הזקן כצעד משמעותי לקראת איתורו של המומחה לחבלה וחיסולים.


13

תום בר⁻דויד חזר לפריז קפואה ביום רביעי, שמונה בדצמבר, בשעה אחת⁻עשרה לפני הצהריים, ומצא אותה נתונה במצור של פתיתי שלג שנערמו כמעטה לבן, שבהדרגה נמתחו בו פסים ושבילים אפורים מצמיגי הרכבים ונעלי העוברים ושבים. מסך השלג גווע כעבור שעות אחדות ושוב היתה זו פריז חורפית ויפהפייה, בוהקת למרות האפרוריות הנוגה שלה, המקנה לה עמימות של אבן⁻חן נדירה.

רגעים אחדים לאחר שהתמקם מחדש בחדרו שבמלון ‘דה רוזייה’, התקשר לנטשה ובישר שבידו קצה חוט והלילה ינסה לבדוק אותו. ניכר בה שהיתה מרוצה והשלימה בדיווח משלה שחבריו ‘הבלדרים’ עומדים לצאת מהארץ לאסוף בקראון הייטס את ‘ספרי הקודש’, כך כינתה את השטרות הירוקים. בגלל הכמויות הגדולות הם החליטו לפזר סיכון ולטוס מניו⁻יורק לפריז בארבע חברות תעופה שונות. אם לא יחול שיבוש, הם מקוים להגיע בתחילת השבוע ובינתיים היא שכרה עבורם שני חדרים בבית המלון שלו, בקומה שמעליו. מספרי החדרים הם 31 ו⁻32.

“תתחיל להשחיז את החושים שלך ולהשגיח על מה שקורה מסביבך,” הציעה, “ותעביר את זה גם לידיעת השליחים כשיגיעו.”

“זה ברור…” הוא תהה לשם מה היא מדברת על זה.

“כנראה שלא כל⁻כך ברור,” היא חתכה אותו בחדות, “לפני שטסת, כשנפגשנו, איתרתי מעקב עליך.”

“לא הרגשתי…”

נטשה לא מצאה לנכון להגיב ותשובתה היתה קצרה: “כדאי שתדע את התיאור שלו אם עדיין הוא בסביבה.”

מדובר היה לדבריה בבחור צנום ונמוך⁻קומה, כבן שלושים, אף כי נראה אפילו יותר צעיר. שיער שחור ומתולתל. עור שחום. לבוש בפשטות. ז’קט מעור חום משופשף במרפקים ומכנסי ג’ינס, וביד אחת מחזיק מחשב⁻נייד מדגם ‘דל’.

“אם תבחין בו, תתעלם. שימשיך לחשוב שלא עלינו עליו. אבל תדע שהוא צילם את הפגישה האחרונה שהיתה לנו. למזלי התמקד בך וצילם את הגב שלי…”

אמרה והתנתקה והוא תהה איך זה שידעה שהעוקב צילם אותם כשהיא היתה עם הגב שלה לעברו. אבל אז נזכר שרשבסקי אמר עליה שהיא הכי מקצוענית ביניהם ויש לה מקורות רבים בכל הרמות. “אם אני סומך על מידע של מישהו, אז זאת היא,” הצהיר רשבסקי.

יותר מאוחר. לאחר שבירר את כתובתו של מועדון הלילה ‘קרייזי ליידי’ בו מככב הפנטומימאי ג’וליאן ג’וליאן, התקשר לקופה ומצא כי בכרטיס אשראי הוא יכול ‘לרכוש שולחן’, אבל רק להצגה שנייה, בחצות. הוא העדיף להשתמש במזומן ויצא מיד למועדון ולאחר שרכש את הזכות לשולחן משלו, חזר ובחן את סדרת תצלומי הפרסומת של ג’וליאן ג’וליאן שנקבעו משני צדי הכניסה המפוארת הרחבה. מעליה נפרשה מודעת הפרסום הענקית של ‘מאדאם ז’קלין דה⁻פונט’, דמות שקנתה לעצמה שם כעצמאית ונבדלת מדמויותיו האחרות של הפסנתרן אמן הפנטומימה.

לפנות ערב חזר תום האדום לרובע היהודי ובמספרה קטנה בפינה הסמוכה לבית מלונו, גולח למשעי בידי הספר הקשיש. בשובו מהמספרה לחדרו שקע בשינה עמוקה. סמוך לתשע התעורר רענן, ולאחר שהתקלח ולבש חליפת ערב עצר מונית ונסע למסעדה שנטשה המליצה עליה, ‘מירמה’ ברו סן זק.

באחת⁻עשרה ועשרים יצא תום האדום מהמסעדה במצב⁻רוח של בליין צעיר ומהודר. רק רגע או שניים נאלץ להמתין עד שמצא מונית, וכעבור נסיעה קצרה מצא עצמו ב’קרייזי ליידי‘, יורד במדרגות רחבות לקומת מרתף מרשים שהיה מוכר כ’מרתפו של אנדרה פרנסואה’, בעל המועדון ומהדמויות הבולטות בחיי מועדוני הלילה של פריז.

בחצות כבו הזרקורים המלטפים את הבמה בתנועה מתמדת ובצבעים מתחלפים וירדה עלטה. מאחת הפינות עלו צלילים רכים של פסנתר. אור עמום חשף פסנתרן דק⁻גו עם גב לקהל, כשהוא ממוקד בפריטה של מחרוזת שירים פופולריים ששימשו כמוזיקת רקע לסרטים נודעים. שליטתו בקלידים והצלילים הרכים שהפיק מהם היתה מקצועית, והמעבר לשלב הבא נעשה כשהפסנתר הוסג לירכתי הבמה והועלם, בעוד הפסנתרן נשאר רכון במקומו כממשיך בנגינתו ואצבעותיו מתרוצצות על קלידים מדומים. גם הנעימה שנמשכה הגבירה את אשליית הצלילים המופקים מהפסנתר הדמיוני.

קרן אור ששוגרה ממסלול הזרקורים הצמוד לתקרה הגבוהה התמקדה בפנטומימאי שהזדקף ונעמד במרכז הבמה, לבוש בגד⁻גוף שחור וצמוד לגופו הדק. לראשו חבש כיפת ראש גדולה לבנה שבלעה את שערותיו והתמזגה עם פניו הארוכים והצבועים בלבן כבתיאטרון קאבוקי.

יכולתו של ג’וליאן בהצגת האלף⁻בית של הפנטומימה באה לביטוי כשהסתייע ברפרטואר מוכר המציג את שיטת האמן בגופו, מהתמחותו כמשיג עוד גובה מפתיע, דרך תרגילי הליכה ושינויי ממדים ועד להטעיית עיני הצופים, כאילו הוא התנתק מהבמה בעזרת מוטות⁻זרועות שעולות ויורדות ככנפים של ציפור דואה. משעבר את נקודת ההתחלה המגבירה הבנה לאומנותו הקסומה, שבה את קהלו כשהציג קשת של דמויות מצחיקות תוך גילומן בהגזמה, סוחף את צופיו לצחוקים רועמים.

החלק הראשון של התוכנית הסתיים בקטע משעשע בו חשף את כשרונו כחקיין ובעל הומור דק ב’הכובען'; סיפורו של אדם שבשכרונו פרץ לחנות כובעים והתחיל למדוד את הכובעים השונים, כאשר חבישת כל אחד מהם גורמת לו להתנהג בהתאם לדמות האופיינית לבעליו.

בשיאו של קטע זה מצא מגבעת ישנה בצורת גליל מעוך, צילינדר צ’פליני, וכשנעמד מול המראה לבחון עצמו, הפעיל את פרק כף ידו כאילו הוא לופת את מקל ההליכה של הנווד המפורסם ומנענעו לכאן ולכאן, ולא החמיץ ולו אף הבעה אחת מהרפרטואר של הנווד. פתח בהרמת גבות עולות ויורדות, ניענע כצ’פלין עצמו את המלבן השחור של שפמו השחור, והשלים בחיוכו החמים של מי שחי בבועה של עצמו. ברגע מסוים עמד והפנה גבו לקהל תוך שהוא מנופף במקלו ומחליף רגליו בזו אחר זו כהולך הלאה משם, בעוד שהוא נשען במקום ורק יוצר אשליית⁻התרחקות לעבר האופק. ככל שהלך וכיווץ קומתו ושינה ממדיו, בהתאם למרחק המדומה שעבר, דעכה במקביל קרן האור עד שגוועה והוא נבלע בתוך החשכה.

אחרי ההפסקה, כשנדלקו האורות מחדש, נתגלה שוב ג’וליאן בראש גרם מדרגות, וכמו בחלק הראשון פתח בנגינת פסנתר של צלילי הקאן⁻קאן ולבש את דמותה של מאדאם ז’קלין דה⁻פונט, שנשאבה מאותו עולם קסום של מולין רוז' במאה התשע⁻עשרה. הלבן, השחור והאדום, הצבעים הלוטרקיים. הרכיבו את שמלתה ההדוקה עד מותניה, ומשם מתרחבת ומתפשטת כדי ששליחת רגליה המנתרות במחול תהיה קלה ונוחה. ראשו של ג’וליאן⁻ ז’קלין נבלע בתוך פאת שיער אדום ולוהט בנוסח תסרוקת הרקדניות של מולין רוז'. את המחרוזת השלים ג’וליאן כזוג מרחף במחול והוא חבוק בידי עצמו, רגע הוא אשה ורגע גבר, וגילה לבסוף את סוד בגדו הכפול, מחציתו כזה ומחציתו אחרת; כאילו מיזג את הרקדן השחור של טולוז לוטרק עם רקדנית לבנה מלהק רקדניות הקאן⁻קאן.

לקראת סיום המחול הסוער חזר לפסנתר וכבש את קהלו בנגינת ‘שירך’ של אלטון ג’ון, כשבאמצעותו הוא מתחבר להווה.

בחלק האחרון של התוכנית קיים ג’וליאן⁻ז’קלין' שעת אירוח בסלון של מאדאם דה⁻פונט' והפגין את ההומור החד שלו כשהזמין מתנדבים לעלות לבמה. מרביתם היו תיירים והוא הסתייע ביכולתו לדבר בשפות שונות במבטאן המקורי, וגרף בחן רב את ‘אורחיו’ לדיאלוגים מצחיקים כשאיתר את הנקודות המבדחות בכל ארץ ותרבותה. את המופע סיים האמן בתנועות מחול איטיות, על גבול ההתערטלות, תוך שהוא חוזר ועולה בגרם המדרגות וחושף חלקי גוף בצורה מרומזת, במידת הטעם הטוב, נזהר שלא לגלוש להמוניות.

נהרות האור מהתקרה הגבוהה התחילו לסחרר על הבמה כתמי צבע פסטליים במהירות הולכת ומתגברת, עד שכמו נטמע בהם הבדרן ונעלם.

*

תום האדום לגם את שארית המשקה שלו, וויסקי מהול במים, ורמז לרב המלצרים שיתקרב אליו. היתה לו בקשה צנועה, שיעביר פתק ממנו למסייה ג’וליאן, בו ציין שהוא מבקש לשוחח אתו בעניין של אמרגנות. הוא כמובן יהיה אסיר תודה אם יקדיש לו חמש דקות בלבד, וכתב כי יש לו הצעה שהוא משוכנע שקשה יהיה לג’וליאן לסרב לה וחתם, תומאס פון⁻ריכטר.

אולי היה זה דווקא הסיום היהיר שגרם לרב המלצרים לחזור אליו כעבור זמן קצר ולבקש ממנו להתלוות אליו לחדרו של האמן. הוא מצא עצמו בחדר מרווח ואת ג’וליאן העטוף עדיין בשמלה בעלת שלושת הצבעים הנכרכים סביב גופו, כשהוא שרוע ברפיון בכורסה עמוקה. קצה אחד של הצעיף השעיר נכרך סביב צוארו וקצהו השני החליק על גופו כנחש, עד שסרח העודף התפתל כחי לרגליו. ידיו היו מונחות על זרועות הכורסה הרחבים ואצבעותיו היפות ארוכות ומטופחות.

תום טרח והודה על שהסכים לקבל אותו בהתראה קצרה. הוא דיבר בצרפתית, אבל אוזנו של ג’וליאן צדה את שפת אמו.

“אדוני הוא אמרגן, כך אני מבין.” הוא חייך אבל עיניו השחורות נשארו קרות, בוחנות אותו בהסתייגות, “שב בבקשה,” הוא הציע בגרמנית וחזר והתבונן בפתק שתום האדום העביר לו.

תום האדום הבחין בקמטים הזעירים שהתפשטו בפניו ונחשפו מתחת לשכבת הצבע הלבן של מסכת המוקיון שלו, וחשב כי מקרוב הוא הרבה פחות מרשים מאשר על הבמה, קטן ודל⁻בשר ויותר מבוגר. שם נראה תמיר וגמיש כנוגע בשמים, וכאן נראה כמי שמידתו התכווצה וגפיו פשוטים לצדדים כאילו תש כוחו. כבר לא היה איש צעיר.

הוא ניסה להתחיל במחמאה.

“המופע שלך היה פשוט מדהים…”

ג’וליאן זקף אצבע ארוכה וקרב אותה לשפתיו כמבקש להזהירו ממחמאות מאולצות ותום האדום נבוך והשתתק.

“אתה מאבד את זמנך,” הזכיר, “שכנע אותי מדוע עלי להתייחס אליך ברצינות. אף פעם לא שמעתי על אמרגן בשם פון⁻ריכטר. אני מקווה שאתה לא נעלב.”

הוא מיהר להבטיח שלגמרי לא. נדמה היה לו שהמבט האפל והחודר של האמן מפשיט אותו.

“מה בדיוק אתה מחפש?”

“אני מחפש מישהו בשביל הופעה מסויימת לקהל מעריצים מאוד מצומצם,” הסביר תום האדום, “ידידי מפרנקפורט לא טעו כשאמרו שאתה הטוב מכולם. הם יהיו מוכנים לשלם סכום ראוי עבור קטע אחד שלך.”

“מפרנקפורט אתה אומר?” ג’וליאן קם ולרגע חזר להיות אותה דמות מפוארת ממולין⁻רוז', מאדם ז’קלין דה⁻פונט, אבל התעלם מתום האדום כשהתיישב על כיסא שולחן האיפור והפנה אליו את גבו כאילו חדל מלהתקיים. פניו של הפנטומימאי ניבטו דרך המראה הגדולה כשהתחיל למרוח עליהם את הקרם השמנוני המיועד להסרת צבעי האיפור.

לא היה סימן בוטה מהפניית עורף זאת שכוונתה היתה שיתנפנף לדרכו.

אבל תום האדום החליט לנקוט כצעד אחרון בגישה אותה הציעה אלזה, כשאמרה לו שבמידה ויתקל בקושי כזה, תמיד יוכל להשתמש בחוכמת הדורות הקודמים שגילו שבמקום בו נראה הכסף, גם מוזיקה רעה נשמעת כמעלה.

“אני עומד להכניס יד לכיס פנימי בכדי להוציא מעטפה,” הוא המשיך והוסיף: “אם אין לך התנגדות.” גם הוא חייב היה להיות זהיר שלא להקפיצו.

ג’וליאן לא טרח להפנות אליו את ראשו, שכן עקב דרך המראה אחר תנועת ידו המחושבת והמתונה כשהוא שלף מכיסו מעטפה עבה. תום האדום עשה צעד לעברו והניח אותה בצד כלי האיפור.

“תמצא כאן חמישים אלף דולר בשביל הזמן שלקחתי ממך. תראה את זה כמחווה של רצון טוב ואתה לא חייב דבר,” הוא הציע, “אם תרצה להתקשר אז נוכל להמשיך מכאן.” הוא גהר לעבר שולחן האיפור ובאותה מידת זהירות משך עט ושירבט על המעטפה את מספרו של הנייד שלו ואת שם בית המלון בו התגורר. “תוכל להשיג אותי בטלפון או להעביר אלי ידיעה לחדר שתיים שבע.”

ג’וליאן המשיך למרוח את פניו בקרם העדין כשהוא מבצע תוך כדי⁻כך עיסוי פנים המרככים את העור והשרירים. משלא נשאר מה להוסיף נסוג תום האדום לאחור בעוד שג’וליאן, מבלי להמתין לסגירת הדלת, התחיל לנגב את הקרם מפניו.

בזהירות שחרר את ראשו מהפיאה האדומה הכמעט⁻לוהטת והניח אותה בצד. שערו איבד לפני שנים את גונו הצהוב והתחלף בחלודה בהירה מעורבת בשיבה. משסיים לנגב את פניו במטלית בד רכה, הרכין את ראשו לעבר המראה ובתנועת מורגלת הוציא מעיניו את עדשות המגע השחורות. מהמראה נשקפו אישוניו שגונם היה אפור נדיר בשקיפותו ומנומר בנקודות חומות וצהובות. אלה נשארו כשהיו.

ישב והתבונן בפניו העייפים שזיהה בהם את ראשית נבילתם. השנים הכותשות והחשש שבכל רגע מישהו יופיע מאחור להשיגו, כפי שנפגעו עמיתיו, הולידו בתוכו רגש שהתקשה להתמודד אתו; חוסר⁻ביטחון המאפיין עד פארנויה מתישה מי שנרדף על חייו.

הופעתו של הגרמני נתפשה אצל ג’וליאן גם כאפשרות של מלכודת מתוחכמת. מעטפת הכסף רק הגבירה את חששו והוא ידע כי עליו לרדת לשורש דבר ולהיות מוכן להימלט. מתוך הרגשת אי⁻נוחות שכזו נעץ מבט בתמונה הגדולה של המפרשית שהיתה תלויה בצד המראה. זאת היתה המפרשית שאהב, ‘דיפ סי’, שעגנה במרסיי לרגל תיקונים. הוא הרהר שיהיה עליו לטלפן בבוקר למספנה בכדי לברר את יתרת הסכום שעליו לשלם עבור השיפוצים ולדחוק בהם להשלימם בהקדם. מעולם לא ניתן לדעת אימתי יזדקק לכשירותה למסע.

*

כשחזר תום האדום למלון בשתיים בבוקר, מצא בתאו פתק מאלזה רוהיים שחיפשה אותו והודיעה שתחזור אליו בבוקר.

בשעה תשע וחצי חזרה והתקשרה אליו. אלזה הסבירה שפתחה לבקשתו חשבון בבנק ‘אינווסטמנט’ בציריך על⁻שם מוסא עבאס מדובאי. היא הדגישה ששלחה לו אמש בחברת שליחי דואר אקספרס מעטפה שמכילה עותקים מהמסמכים בצירוף סיסמת הכניסה לחשבון וסיסמת האימות שלה, ואת המקוריים, כך אמרה, תשמור בכספת שבדירתה.

“יקירי, שלא תשכח להודיע כשהם יגיעו אליך,” ביקשה.

“בטח שלא,” הבטיח.

“השגח על עצמך,” הפצירה בו והוא צד בקולה תחינה דקה.

“יהיה בסדר.”

היא מתחה שתיקה ואמרה בקול חרישי כמתנבאת: אנחנו חיים בעולם מטורף ואיש לא יודע מה יקרה ברגע הבא."

כעבור שעה, כשירד לקפיטריה הצנועה של המלון, הגיע השליח המיוחד שהביא את מעטפת המסמכים והוא התקשר לאלזה ואישר את קבלתה.

*

ביום חמישי, תשעה בדצמבר, בחמש אחרי הצהריים, עשה אביתר את דרכו לפגישה עם סגן ניצב איין צ’לסי בסקוטלנד⁻יארד. תוך נהיגה ביגואר החבוט של קתרין הוא טילפן ללשכתו של מרסל לה⁻קארד בפריז.

אביתר לא יכול היה לטעות בזיהוי הקול הצרוד והנמוך כמלטף של מישל בובייה, מזכירתו הוותיקה של מרסל. הוא הכיר אותה לפני שנים רבות בתחילת דרכה. עכשיו היתה בדרגת מפקח.

“מפקח בובייה, זה ידידך אביתר.”

“הו! פרופסור בנדור!”

תמיד התעקשה לקרוא לו כך כנהנית ממעמדו האקדמי. הם החליפו מלים אחדות על כך שמכבר לא נפגשו, והוא הבטיח לה שבקרוב יגיע לפריז ואז יתקן את המעוות, ובינתיים ביקש להחליף מלה עם מרסל. מישל התנצלה על העדרו של המפקד לה⁻קארד שנסע רק אתמול לחופשה למרוקו ויחזור למשרד בעוד ימים אחדים. אבל היא כמובן תדאג להעביר לו את הודעתו ואת כתובת האימייל שהשאיר לה. אביתר ביקש ליידע את מרסל שהוא נמצא בלונדון לרגלי העסקים הישנים ומתכוון להגיע לפריז.

כעבור רבע שעה התקרב אביתר לחניון של מטה ‘סקוטלנד יארד החדש’ ברחוב ויקטוריה בווסטמיניסטר, בקרבת המשרד למסחר ותעשייה. הבניין שנבנה בשנות השישים התרומם לגובה של עשרים קומות, ובקומה השבע⁻עשרה נמצא משרדו של סגן⁻ניצב אייאן צ’לסי. באולם הכניסה המתין לו סמל קשיש שהעלה אותו במעלית מרווחת לקומה השבע⁻עשרה.

צ’לסי, מומחה ללוחמה בטרור כבן חמישים, בלט מיד בקומתו הגבוהה ובכתפיו הרחבות ונוטות במשהו פנימה כמתעגלות. גיבח היה ובפניו הנדמים למשולש, בגלל מצחו הרחב וסנטרו החד, היו קבועות שתי עיני תכלת גדולות וסקרניות.

“המלצה של סיר נורמן פותחת כל מנעול ודלת,” הבהיר צ’לסי, ומרגע זה נהג באביתר כמו התקיימה ביניהם ידידות של שנים. גולד קלע היטב וצ’לסי התגלה כאנציקלופדיה מהלכת של מידע עשיר על קהילות הזרים בלונדון, הודים, פאקיסטנים, אפריקנים, מצרים, ירדנים, עיראקים, פלשתינאים וישראלים. כשדיווח צ’לסי על הנעשה בקרב הישראלים שחיים בלונדון, הבהיר מיד כי עד כה לא התגלו בקבוצה זו התארגנויות מדאיגות בעלות נטייה לאלימות.

“איך פועלת רשת הסינון שלכם?” שאל אביתר.

צ’לסי חייך, הקליד משהו במקלדת והנתונים והגראפים השונים הופיעו על מסך גדול. ברגעים הבאים ניתח את מבנה הפעילויות המגוונות של האגף, והתמקד בעיקר באלה שמגיעים מישראל.

“יש כאן גם שמות אחדים שהעמיתים שלך בישראל שלחו לנו ושובצו מיד במאגר של ‘דחופים’,” הסביר צ’לסי, “זה אומר שברגע שיגיעו הם יימצאו במעקב.” הוא התכופף לעבר המסך. “יש כאן מקרה מעניין. מאתמול. הגיעה אלינו מתל⁻אביב ידיעה על ארבעה אנשים שלכם שנמצאים באוויר בדרך ללונדון בטיסה מאה שישים וארבע של ‘בריטיש איירווייס’. מיד הפעלנו צוות מעקב עוד לפני שהמטוס נחת. אבל אז גילינו כי האינפורמציה שלכם לא היתה שלמה. היעד הסופי לא היה היתרו. הארבעה המשיכו בדרכם לניו⁻יורק כעבור שעה ומשהו.”

צ’לסי הקריא את השמות המוכרים לאביתר. הבלדרים של רשבסקי. הקצין הזדקף וחייך בשביעות⁻רצון, “בכל זאת אני יכול להראות לך איך עבדנו בזמן שהם שהו בהיתרו. מרגע בואם ועד לרגע שהמריאו במטוס של ‘אל⁻איטליה’ תועד כל אירוע שהיה קשור בהם.” הדגיש.

“מה מצאת?”

“היתה להם פגישה מתוכננת בשדה.”

אביתר התמתח.

“על מה זה מתבסס?”

“תצפיתנות. יש כאן הערה של ראש הצוות שמישהו קיבל את פניהם, ישב איתם בקפיטריה והם נראו שקועים בדיון. אני משער שזה מסביר מדוע החליפו מטוסים וניצלו את זמן הביניים לאותה פגישה.”

“הצלחתם לברר משהו על אותו מישהו?”

“מדובר במישהי,” תיקן צ’לסי. הוא חזר והתבונן בהערות שלפניו. “כמו שאמרתי, הארבעה המשיכו לניו⁻יורק ושניים מאנשינו פתחו במעקב אחרי האשה שנפרדה מהם, בערך בת שלושים. היא נסעה משדה התעופה ב’היתרו אקספרס' לפאדינגטון, ושם החליפה רכבות והמשיכה עד לתחנת וורטרלו היכן שנעלמה בשעה עשרים ושלוש וארבעים וחמש…”

"‘יורוסטאר’, אמר אביתר.

“פריז” הסכים צ’לסי.

“כל כמה זמן יוצאת רכבת?”

“בלילה זה כל שעה עד חצות.”

“אז היא תפסה את הרכבת האחרונה. איך בודקים את זה?”

“אנחנו לא צרפתים,” הגיב צ’לסי והסביר שהצרפתים אינם מקיימים ביקורת אצל היוצאים והבאים ב’יורוסטאר‘, "אנחנו מפעילים ביקורת גבולות קפדנית גם לגבי ה’יורוסטאר’."

“אז יש לכם רישומי זיהוי?”

כמו בכל מוקד של כניסה ויציאה," ציין צ’לסי, “אבל היות והדרכונים מסווגים לפי ארצות מוצא, אפשר לנסות לבדוק אם מדובר בישראלית שיצאה.”

שוב חזר והקליד שם של אחד מקבציו ובחן נתונים שונים שהופיעו על המסך. הוא הפנה ראשו לאביתר. “אחד⁻עשר בעלי דרכונים ישראלים יצאו ברכבת האחרונה,” הוא ציין, “תשעה גברים ושתי נשים. אחת מרים לוי מנתניה, והשנייה נטשה אוברוב מאשדוד, ישראל.”

אביתר הנמיך נשימה שלא תיחשף התרגשותו. צ’לסי סיפק לו פיסת מידע בעלת חשיבות ממשית. מעכשיו זאת לא היתה יותר איזו סתם נטשה ערטילאית. לנטשה, אשת אמונו של רשבסקי, היו מרגע זה גם שם משפחה וכתובת.

בכל זאת קשה היה להצניע את תגובתו העירנית מעיניו המנוסות של צ’לסי. משהו מהתרגשותו של אביתר נקלט אצלו.

“מזהה את השם הזה?”

“עד לרגע זה ידענו רק את מחציתו הראשונה,” הודה אביתר, “היא בדיוק יושבת לנו עכשיו על הכוונת, ועל פי הכיוון שלנו זה מתאים לה להיפגש עם הארבעה בהיתרו. כמה זמן צריך לחפש פרצוף אחד בחומר המצולם שלכם?”

“זה יכול להתברר כסיפור קצת ארוך, ואם היה בידך צילום שלה להשוואה זה היה מקצר בהרבה את התהליך.”

תצלום כזה לא נמצא בידי אביתר ואם הדרכון הותאם למישהי אחרת, גם לא היה טעם להסתמך על זה שבידי משרד הפנים בישראל. לרגע נדמה היה לו שהגיע למבוי סתום, אבל ברגע שלאחריו נמצאה לו דרך אחרת והוא קשר מבט עם צ’לסי: “אנחנו יודעים שהיא נפגשה בהיתרו עם הארבעה שעברו שם…”

“על מה בדיוק אתה חושב?” שאל צ’לסי.

“בוא נעזוב לרגע את האשה. אנחנו יכולים לנסות להגיע אליה באמצעות אחד הבחורים,” השלים אביתר.

“יש לך צילום?”

“יש לי צילומים של כל הארבעה,” אישר אביתר.

“תשאיר לי אותם,” הציע צ’לסי, “אעביר אותם למיון וברגע שתהיה לי תוצאה אתקשר אליך.”

הוא השאיר עותקים של קובצי התצלומים שהוציא מהנייד הצמוד שלו והודה לצ’לסי על עזרתו. כעבור שעה קלה, בהיותו במסעדה איטלקית ‘לה⁻סטראדה’ ליד התמז, הגיע אליו אימייל לבבי ממרסל לה⁻קארד.

“מון אמי, אביתר, מישל הודיעה לי שהתקשרת. שמחתי לשמוע שתגיע לפריז, וכמו תמיד אם אתה צריך משהו עד לשובי, מישל תטפל בכל עניין כאילו אני שם. מחכה לבואך, מרסל.”

הוא נעץ מבט במי הנהר הכהים, מתעלם מנורות החשמל המפזזות עליהם, אובד במחשבותיו במחוז מרוחק. מתלבט אם לשגר לזיו מיד את המידע הראשוני על נטשה או להמתין להשלמות של צ’לסי. אלא שהידיעה היתה חשובה מלעכב בעדה, והוא שלח תמצית על נטשה אוברוב מאשדוד.

*

נעמי התאמצה לקרוע את העלטה של הבר הקטן ‘קוקו’ שנמצא לא הרחק מ’לה⁻קופול' בבולבר דה⁻מונפארנס. השעה היתה כמעט שלוש וחצי בבוקר כשאיתרה את יגאל. היא מצאה אותו יושב כגוהר מעל דלפק הבר, גבו אליה וראשו נשען על כפו ללא ניע והוא כנסחף עם מחשבותיו. היו עוד אנשים אחדים בבר והאוויר היה דחוס מהעשן.

היא קבעה שתיפגש אתו ללגימה משותפת אחרונה לפני שתלך להניח את הראש על הכר, ומבחינתה הוא יכול היה להמשיך ולרבוץ כאן ככל שירצה. זה היה הסיכום ביניהם כשלא רק רשסבקי העסיק אותם, אלא גם נטשה טרפה חלק נכבד מזמנם. כללי המשחק סוכמו ביניהם והם הקפידו לקיימים כלשונם.

נדמה לנעמי שהיו לרדום הזה עינים בגב.

“נו, איך היה?” שאל כשנמצאה במרחק של שני צעדים ממנו כשהוא מתנער בבת⁻אחת מרביצתו. כשעשתה צעד נוסף. הוא ניתק ראשו הנטוי מכף היד התומכת והפנה את פניו אליה כמתבונן בה מהצד. היא קלטה שמץ של חיוך דק מתחת לשפמו הדליל כשל עכבר ביבים גדול.

“היה מה שהיה, והכספים ממשיכים לזרום,” השיבה והתיישבה לידו והחליפה שלום עם ז’אק הברמן הוותיק שהושיט לה כוסית בקארדי שאהבה.

“מישהו חיפש אותי?” שאלה.

“לא. תסמכי על הגב שלך.” ז’אק ‘השוקולד’, הניגרי, הפגין מלוא שיניו הצחורות כשחייך בהערכה: “את אחת הבודדות שיודעת מה זה באקארדי, וגם הכי יפה מכולן.”

נעמי צחקה. “עכשיו רק…”

לא היה צורך להוסיף מלה, שכן הוא הקפיץ בקלילות את בקבוק הקולה שהשלים היפוך והניח אותו על בסיסו לפניה בצד כוס יותר גדולה.

“תערובת כמידתך,” ציין.

נעמי מזגה את הבאקארדי מהכוסית הקטנה לכוס הארוכה, ושפכה מעליה מידת קולה דומה ובחשה את התערובת עם קוביות קרח. היא לגמה לגימה אחת, עצמה להרף שנייה את עיניה וחזרה ופקחה אותן כשהיא נינוחה.

“החיים עדיין מעניינים?” תהה שדות.

היא חייכה: “אם לא קיבלת אימייל חקרני מזיו, אז הם בסדר ואפשר להמשיך לחיות.” היא קבעה מבט בספר השירים הדק שהיה מונח פתוח, ויגאל שעיין בו הושיט לעברה ראשי אצבעות שהתחברו בראשיהן כמפציר בה להמתין עוד רגע. נשארו לו רק עוד שורות אחדות בשיר.

“טוב, מה זה טוב,” הוא פלט והפך את הספר על פניו ונעמי ראתה ששמו ‘מקס מתהלך על המים’ של יהורם בן⁻מאיר.

“מה זה?”

שירים בעברית."

היא צחקה. “זה חדש?”

“הלוואי עלי עברית שכזאת.”

“על מה מתהלכים כאן?”

“אלה שירים שצמחו מהים על אחד שבא מהים של צפון תל⁻אביב לפני שבעים שנה וקראו לו מקס קלינהוף. אגדה אמיתית. יש מועדון חברים של הדמות הזאת וכרטיס הכניסה אליו זה הקובץ הזה. אבל השירים הם הרבה יותר ממה שהיה.”

הוא הזכיר ימים רחוקים, כשתל⁻אביב היתה עיר דיונות לבנה שהרוח מהים היתה קוטפת ממנה שירי משוררים ואוהבים. “בלילה היו המשוררים עושים שם אהבה,” כך אמר בגעגוע, “ובבוקר ירד טל על שפתי הילדים שנולדו לקראת הזריחה.”

“אתה מוצא חן⁻בעיני, מר שדות,” היא צחקה, “גם הפרוזה שלך נשמעת כמו שירה שנכנסת ללב.”

“רק שלא תתאהבי בי,” התגרה.

“מאוחר מדי,” אמרה ושפתיה ריחפו על לחיו.

יגאל שדות היה חיית בתי קפה ונעמי ידעה שיש יצור כזה. יצור שמתחיל לפרוח רק שם. בין עשן הסיגריות לניחוח הקפה ואֵדי המשקה החריף. השעות הטובות ביותר שלו היו מחצות ועד ארבע⁻חמש לפני עלות שחר חדש. מסוגל היה לשבת כשקוע בתרדמה וליהנות מזמזום השיחות, לקלוט מלה פה ורעיון שם, ובכל זאת להתמיד בשירבוט שיר או סיפורון כשהוא מטה ראשו לצד, שלא לאבד צליל קסום אחד.

מידת ערנותו היתה כשל כלב שמירה שאוזניו זקופות, כך שגם טיפת טל תחזיק אותו ער וקשוב. מבחינה זאת יכול היה להיות מה שהוא כינה בלגלוג ‘שומר גב’, היא חיבבה אותו וידעה שבסתר הוא מאוהב בה. רגש שיכול לסייע כשרשבסקי ימצא אותם פעם ביחד.

“לאן נעלמת כמעט כל הלילה?” הוא תהה והתבונן בה כשלגמה מעט מהכוס שלה, והושיטה את לשונה לעבר שפתה העליונה בכדי להיפטר מטיפה שנלכדה שם וחשב שהיו לה שפתיים משגעות.

“כמו שאמרתי, כספים של רשבסקי,” הסבירה, “אני אצמד אליו מחר ונראה מה קורה הפעם.”

אוזנו היתה חדה דיה לקלוט את ה’אני' במקום ה’אנחנו'. אבל זה היה בסדר מבחינתו. היא תעקוב אחרי רשבסקי והוא יעקוב אחריה לשמור עליה. לא רצה להסתבך עם אחד כמו זיו. משהזמינה סיבוב נוסף של באקארדי, חכך בדעתו ואמר לז’אק שהוא נכנס לסיבוב הזה.

“איך את מסתדרת בין רשבסקי לבין נטשה?” הוא הרים את כוסיתו.

“תתפלא איזה מאמץ צריך להשקיע שמישהו יעורר בו אמון.” היא צחקה. “לפעמים אני חושבת שרשבסקי לא מאמין לעצמו. ותאמין לי שאני תקועה בסיטואציה מתישה.”

כעבור שעה ליווה אותה לבית המלון שלה ברו דה ריבולי.

חדרה היה צמוד לסוויטה קטנה במלון הנודע באווירתו הנעימה. זו היתה הסוויטה שתמיד התגורר בה סשה רשבסקי בביקוריו בפריז. “אני מת עליך,” הוא התוודה והיא חייכה ברוך. אילו רק היתה רומזת לו היה מזנק כמו טיל למיטתה, אפילו סתם להתכרבל לידה. אבל הוא קרא בעיניה את התשישות וויתר על ניסיון להגשים מחשבה שאולי רצויה, אבל היתה מתגלה ככישלון מתסכל.

מהלילה נשאר מעט מאוד.


14

יום חמישי עבר. גם יום שישי ובשבת, אחד⁻עשר בדצמבר, החליט תום האדום שכנראה דבר לא יצא מאותו ג’וליאן. למרות התחושה המעיקה הזאת גמלה בו החלטה פתאומית, כדרכו בעת שמתלקח כעסו, לגשת לאותו בניין המוכֵר חלומות לתיירים במועדון ‘קרייזי ליידי’, ואולי לנסות לברר לעצמו את טיב שתיקתו של אותו בדרן.

לקראת חצות, בהגיעו לבניין, ראה לאכזבתו כרזת⁻בד באורך של כארבעה מטרים ורוחבה כשישים סנטימטרים מתוחה מעל הכניסה הרחבה, ובה התנצלות על שהנהלת המועדון נאלצה להפסיק את תוכניתו של הפנטומימאי ג’וליאן ג’וליאן עקב מחלה, ובמקומו תופיע להקת ראפרים בשם ‘הזועמים’.

רגעים אחדים נעץ מבט תוהה בכתוב, כשהוא מכווץ את צוארו כמנסה להגן על עורפו מפני הקרה הנשכנית וגם תקע את כפותיו בכיסיו העמוקים. הביכה אותו העובדה שאותו פנטומימאי הרים רגליים ונעלם. צעד בלתי⁻צפוי שהפתיע אותו. חמישים אלף דולר זה סכום נכבד, אבל לא כזה שיגרום לאמן להסתלק כגנב בלילה, אלא אם קרו דברים שהוא אינו מודע להם.

בכל זאת הרגיש כאחד שעקרו ממלתעותיו את בלעו.

רק אחרי זמן פנה והלך משם ומצב⁻רוחו שפוף.

זמן קצר אחרי שאכל משהו במסעדה סמוכה, התקשר אליו גידי כהן מקראון הייטס ומדבריו הבין שמדובר בשמונה מיליון דולר, שחלקם עושה דרכו אליהם מלוס אנג’לס ויגיע ביום ראשון.

“זה אומר שלא נצא מכאן לפני יום שני,” הסביר גידי.

“מתי אתה קובע את הטיסות שלכם?”

“רק מחר. כשאדע שכל הירוקים אצלנו.”

“זה משלוח פיצוץ.”

“מה קורה אצלך? במפגש בהיתרו עם נטשה שמענו שכאילו אתה בדרך לסגור עם האיש.”

“זה בערך ככה. אבל אני עוד מחכה לשורה התחתונה,” אמר, דוחה רגע של אמת. עדיין לא רצה להגיד שבעצם האיש התחפף. לא לפני שיהיה בטוח שזה מה שקרה. תשובה כזאת היתה מעידה על כשלונו.

“אם יהיה משהו אז תודיע,” סיכם גידי כהן.

*

המשהו הזה לא קרה גם כשתום האדום החליט בשתיים לפנות בוקר יום ראשון, שניים⁻עשר בדצמבר, לחטוף שינה. הוא נרדם במהירות. תמיד היה נרדם ככה כמנקה את ראשו מהבלי העולם הזה, ואפילו ירעמו בחוץ טילים, שנתו לא תופרע מהדי ההתפוצציות. אבל שעה קלה נמשכה השינה העמוקה הזאת.

הצלצולים העקשנים היו אכזריים כמשיכת קשת על מיתר לא מכוון וצורם, והוא התעורר בבת⁻אחת וזינק לעבר הטלפון להצמידו לאוזנו.

את המלה ‘מסייה’ החמיץ אבל שמע היטב את שמו, פון⁻ריכטר. אחר⁻כך בא ההמשך בקול רך וזר של מישהו שנוטה כמתנגן להתנצל על משהו לא ברור.

“נדמה לי שקבענו פגישה טלפונית,” אמר הזר. צלילו היה נעים, כמעט חביב, כאילו היה אחד מאותם משווקי מוצרים באמצעות הטלפונים. הקול היה שונה לגמרי מקולו של ג’וליאן. אבל אולי היה זה ג’וליאן שמשתמש בקול אחר חלפה בו המחשבה המטרידה.

“אתה לא חושב שרצוי שניפגש?” הציע תום.

הזר סירב לפגישה פנים⁻אל⁻פנים.

“אין טעם בפגישה לפני שנברר לעצמנו על מה בכלל אנחנו מדברים,” קבע הזר בשקט, “אני משער שהזמן של אדוני יקר.” על זמנו שלו לא דיבר, אבל התנסחותו אמרה בדיוק את זה.

הוא היה מנומס להפליא.

“אני מעדיף שניפגש…”התעקש תום האדום. כל⁻כך נסחף לחשיבות המשימה הזאת שלא רצה להידחות לשוליים.

“אולי טעיתי במספר, אז סליחה, אדוני…” אף שהאיש המשיך להישמע רך נמסכה בו נימת קשיחות.

“הו, לא! זה בסדר… נדבר עכשיו,” הוסיף תום בבהילות, חושש שהזר עלול להתאייד ולך⁻חפש⁻אותו.

האיש השהה תשובה כשוקל בינו לבינו ובפסק⁻זמן זה שנטל לעצמו, התאפשר לתום לשמוע את נשימתו החרישית כאילו הוא עומד לידו. הטרידה אותו תחושה משונה שהזר הזה יכול לגעת בו אפילו דרך הטלפון, אם רק ירצה.

“מסייה,” אמר הזר כמנסה את שיחתם משלב התחלתי, “תרשה לי להזכיר שדיברת על מופע מיוחד במינו, אם אני לא טועה.”

“מדויק, אדוני,” הודה.

“אתך הסליחה על שאני חוזר ובודק, אתה יודע עלי הרבה יותר משאני יודע עליך, ולפחות אני רוצה לשקול אם יש טעם להתעסק במופע החד⁻פעמי הזה. את זה אלמד מהתשובות של אדוני.”

שאלותיו הבאות היו חדות.

“באיזה שוק לקוחות מדובר?”

תום נבוך.

“ברמה מקומית או בינלאומית?” האיש חילצו ממבוכה.

“האחרון.”

תשובתו הגדירה את נפח וחשיבות המטרה, אבל גם הבהירה את מידת המסוכנות של המבצע.

“מה טווח הזמן שנדרש לתכנון?” רצה הזר לדעת.

“סוף ינואר הוא המועד האחרון”.

“זה כחודש וחצי. זמן לא רב.”

“יוגש לך סיוע מלא.”

“במה זה מתבטא?”

“בתשתיות, במידע, בלוח זמנים שלנו.”

“זה עסק יקר מאוד,” אמר האיש.

“אומרים שלכל דבר יש מחיר.”

“אתה מוסמך לזה?”

“אני מטפל בקידום העניין…”

“אין טעם לגלגל נושא מיד ליד, ואני מציע שנגיע לסיכום⁻ביניים,” הגיב האיש בקולו השקט והרך לתשובה המתחמקת של תום, כאילו שבע מנער השליחויות, “הגישה שלי חיובית ובשביל זה אני מוכן לסגור עניין עם הבוס שלכם. אתקשר אליך בתשע בבוקר.”

הוא התנתק.

*

יותר הוא כבר לא נרדם באותו לילה. ישב וספר את הרגעים עד שעלה אור ראשון ובשמונה וחצי טילפן לנטשה. כל⁻כך נרגש היה, שהיא מיתנה אותו כמעט בגערה וביקשה ממנו להסביר בדיוק את שרצה לומר לה ועדיין נתפש לגמגום קל כשדיווח כי ‘הצהוב’ יצר קשר אבל מוכן להיפגש רק עם מי שיכול לסגור קצוות, כלומר עם הראש.

“עבודה טובה. עשית את מה שקיווינו,” החמיאה לו נטשה מתוך כוונה להרגיעו, “תישאר בחדר ואחזור אליך עוד מעט.”

כעבור עשר דקות היא טילפנה אליו.

“תגיד לו שיקבע מקום וזמן. רשבסקי רוצה שאתה תסגור אתו פגישה.”

בתשע צלצל הטלפון.

“בוקר טוב, מסייה,” אמר האיש באותה רכות מתנגנת.

תום מיהר להשיב: “קבע מקום וזמן.”

“אני מרוצה, אדוני,” הגיב האיש בשלווה כאילו מדובר במשהו שיגרתי, “תואיל בטובך לומר לי את שמו של מי שאני עומד לפגוש…”

“הסמיכו אותי לסגור אתך.” תחושת אי⁻נוחות כגרדת פתאומית התפשטה בגופו של תום האדום. חושש היה מתגובתו של האיש המוזר.

“אני בטוח שאתה יכול,” הסכים האיש, “אבל אני ביקשתי במפורש פגישה עם בעל הבית ולא עם מישהו שאין לי אפילו את שמו. חבל שנבטל זמן יקר.”

הקול הקטיפתי לא העלים את נוקשותו.

“יכול להיות שלא הבנתי,” הסכים תום מחוסר ברירה.

“אחזור אליך בעוד חצי שעה,” אמר האיש והקו דמם.

תום טילפן לנטשה.

“זה לא עובד,” אמר בנימת התנצלות.

נטשה קלטה אותו.

“זה יהיה רשבסקי,” אמרה. “רשבסקי יזדהה כשיגיע.”

בבת אחת נפטר תום מעולו של מתח מעיק ונשם לרווחה. כעבור מחצית השעה, בתשע ושלושים, שוב נשמע צלצול הסוסים הצוהלים של הסלולרי שלו.

“סיכום מסייה?”

“האיש יבוא.”

“תאר אותו.”

תום שירטט את דמותו הארוכה והצנומה של רשבסקי.

“השם?”

“סשה רשבסקי.”

“רוסי?”

תגובתו החדה הפתיעה את תום ולרגע חשש שהאיש עומד לשנות דעתו לגבי ההצעה כולה.

“היה,” מיהר להסביר, “לפני הרבה שנים.”

“מה האזרחות שלו?”

“יש לו כמה.”

שתיקתו של האיש היתה קצרה. אילו היתה זאת מלכודת של פוטין לא היו פותחים בפגישה עם בעל שם רוסי שכזה. הערכתו היתה קולעת וסיכומו ברור. הוא החליט להסתכן וללכת על זה.

“מחר. יום שני. עשר בלילה,” אמר האיש, “ישנה מספרה בצד ימין של המלון שלך. קוראים לה ‘מסייה אלבר’. האיש שלך יפגוש אותי שם. מכיר את המקום?”

“מכיר. אבל זה סגור בשעה כזאת…”

האיש התעלם מהערתו. “מחר בשמונה וחצי תקבל ממני טלפון בעניין הפגישה. תהיה בחדרך במלון.” האיש השתהה כבורר בזהירות מילים אחרונות.“כדאי שלא תטעו בי, מסייה,” הוא הוסיף וקולו חרישי, כמעט כלוחש סוד: “שלא תעשו טעות מיותרת נוספת, לא אתה ולא מישהו אחר. גם על טעות אני גובה מחיר ואתה יכול לבדוק את זה. גישה נבונה תעשה את החיים של כולנו ליותר קלים.”

“איך האיש שלנו יזהה אותך?”

“כמו שמזהים גלב, בעזרת החלוק הלבן שלו,” לגלג האיש והתנתק.

נזהר שלא לבטל זמן התקשר מיד לנטשה, דיווח לה על השיחה והקפיד לציין כל פרט מדרישותיו של ‘הצהוב’ בכדי שניתן יהיה לקיים את הפגישה עם רשבסקי.

“הוא נשמע חשדן כמו חיה לכודה,” אמרה.

“הרגשתי ככה כל הזמן,” אישר. הוא עצמו הרגיש ברע עד קוצר נשימה. כאילו מישהו תקע אגרוף בגרונו, לא לבלוע ולא לפלוט. אולי היה זה פחד בלתי⁻מוסבר מאיש יוצא⁻דופן שמעודו לא נתקל בדומה לו, הוא התאמץ לחשוב היכן טעה ואיזה מחיר גבה אותו איש מוזר עבור טעותו.

תוך שעסק בשיחזור השיחה הקצרה, דימה שהחמיץ פעימת לב כשנזכר כיצד פלט בחוסר זהירות בפגישתו עם ג’וליאן ג’וליאן את שם העיר פרנקפורט. מכאן קצרה הדרך למחוק עקבות. בעיני רוחו ראה את אלזה כחסרת⁻חיים, כאילו היה בנוכחותה משהו שעורר בקרבו צינה מקפיאה. אולי הקור המצמרר הזה נגרם מפני שאלזה הזהירה אותו מלהסתבך עם אנשים כאלה, שמתתמודדים כחיות מסוכנות עם מצב שבו הם חשים מאויימים, וההגנה על זהותם נחשבת בעיניהם כורח קיומי.

הדאגה העמוקה לשלומה של אלזה גרעה משלוותו ועצבנותו התגברה. מיד לאחר אותה שיחה עם נטשה הוא טילפן לאישי של אלזה. התרגשותו גברה כשלא ענתה כדרכה ומיד טילפן לדירתה שכן היה זה יום ראשון ובשעה זאת אמורה היתה אלזה רוייהם להימצא בה.

בדירתה נענה בקלטת וגבר זר הציג עצמו כפרנץ וייס, והוא זיהה אותו כבנקאי הנודע, שותפה לחיים של אלזה. יובש עקצוצי התפשט בפיו כשהקשיב לפרטי ההודעה המוקלטת על מותה של ‘אלזה היקרה שלנו’ בתאונה מצערת בביתה. המטלפנים התבקשו לחזור ולהתקשר במהלך יום שני ללשכתו של וייס לקבלת פרטי טכס האשכבה.

תום בכה כילד שאינו מסוגל לעצור בעד אבלו הכבד. כאב מעורב בזעם נורא שחייב היה להחניקו. ליווה אותו כעס כלפי עצמו משום שהמיט על אלזה שלו אסון, ובעצם הרגיש כמי שקיפד את חייה. משנרגע הפעיל את המחשב הנייד שלו ונכנס לאתר העיתון ‘פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג’ ומצא מיד כותרת גדולה על מותה של אלזה רוייהם, שנקשר במפתיע עם מותו של אחד בשם קונראד שימלר, לשעבר ווילי פריש ממפקדי השטאזי, שהיא ייצגה אותו.

על פי הדיווח, נמצאה עורכת הדין בשבת בבוקר שוכבת ללא רוח חיים לרגלי הסולם בחדר הספרייה שלה. מהמימצאים הראשונים הסיקו החוקרים שמדובר בתאונה כשנפלה מהסולם בעת שניסתה לשלוף ספר מהשורה העליונה. הנפילה הטראגית הסתיימה בשבירת מפרקת. לעומת זאת, אחד הלקוחות המפורסמים ביותר שלה, קולונל ווילי פריש, האיש החזק של השטאזי, מת זמן קצר קודם לכן, כנראה מהתקף לב קטלני כתוצאה ממחלת סרטן הריאות ממנה סבל בשנים האחרונות. הכתבה הסתיימה בהערה שלאור עברם המשותף של השניים, החוקרים בכל זאת מתעקשים לבדוק אם קיים קשר כלשהו בין שני מקרי המוות, היות ותמיד קיים חשש שמישהו מהעבר יצוץ ויסלק חשבונות ישנים.

תום היסס אם עליו להתקשר לנטשה ולשתף אותה במתרחש. עוגמת הנפש והצער גברו עליו, ולבסוף החליט שמה שקרה לאלזה שלו הוא אבלו הפרטי ואסור שיערב את רגשותיו במשימותיו, וכך נעל בתוכו את יגונו.

*

ביום שני, שלושה⁻עשר בדצמבר, באחת⁻עשרה לפני הצהריים שעון ניו⁻יורק, טילפן הקונסול רמי גולן לבית בצהלה. השעה בישראל היתה חמש לפנות ערב. אדווה הרימה את הטלפון וגולן ביקש לדבר עם יעקב זיו.

“מה חדש?” שאל זיו.

“הבלדרים זזים בטיסות נפרדות,” דייוח, “הכסף עובר לפריז. אני מפקסס לך עכשיו את כל החומר הקשור בטיסות.”

כעבור דקה התחיל הפקס לפלוט עמוד אחרי עמוד ואדווה העבירה אותם לעיונו של זיו על⁻פי סדר קבלתם. החומר היה מושלם, פרט לא חסר בו. הוא חייך בשביעות⁻רצון והחליק על קצות שפמו כשפנה לאדווה וביקש שתשיג את אביתר, מפני שהתכוון לשלוח לו משהו במחשב, אבל היא הבחינה גם בקמטי הדאגה שנחרשו במצחו.

“חמוץ⁻מתוק?” היא שאלה.

“קולע,” הוא הסכים.

בינתיים נוצר קשר עם אביתר, והוא תמצת את עניין החומר הקשור בבלדרים שמתחילים להתעופף עם מיליוני הדולרים לפריז.

“ורשבסקי הוא מסוג אנשי הבולדוזרים,” הקליד לאביתר, “קובעים לעצמם את היעד ומשיגים אותו. ברור למה הכסף מיועד לאור הנסיעה של תום האדום לפרנקפורט. המקור שלי אישר שאותר אדם והם מתקרבים לסגירת חוזה.”

המקור שלו, הרהרה אדווה. המקור שלו יותר ויותר היא שמעה אותו ברגעים שכאלה מזכיר את המקור שלו.

“מי זה המקור הזה שאתה כל הזמן מדבר עליו?” היא שאלה.

“אמרתי מקור?” משך בכתפיו כתוהה, “התכוונתי למקורות.”

הוא התעלם ממבטה והמשיך למלמל משהו, מניע בעצבנות את כיסאו הנע, ואפילו יצא למשטח הרחב שמפריד בין הסלון לבין הגן שנורות החשמל שלו נדלקו לכרסם באפלולית הערב המתקדר.

אדווה הופתעה. הוא החזיק בזהות המקור כשחקן פוקר ששומר בקנאות על הקלף המנצח שלו. אפילו את עקבות פרטי המידע לא הצליחה לגלות בשום מקום. שמורים היו בראשו; חלק מאותה תמונה רחבה בה לא שיתף איש מאנשי היחידה.

“בכל זאת,” חזרה וניסתה.

“יגיע הרגע.”

היא ידעה שאין טעם להמשיך בלחץ ועקבה אחריו כשחזר ועצר את הכיסא הנע מול הלוח הירוק, וביקש ממנה לכתוב באחת הפינות, מתחת לשמותיהם של הבלדרים, את שמות חברות התעופה בצירוף מספרי הטיסות ומועדי הגעתן. שלושה מטוסים תוכננו לנחיתה באורלי והרביעי בדה⁻גול.

אפילו במהלך חקירה כל⁻כך אינטנסיבית, שמתאפיינת ברגעים בהם האדרנלין מציב שיאים חדשים, עדיין מתרחשים אירועים המגבירים תחושה מרגשת כשנחלצים מדשדוש בבוץ והאופק מתבהר. זיו התנהג כמי שגירסתו שוב מקבלת חיזוק משמעותי. ניכר בו קוצר⁻רוח שאפיין אותו במצבים מסוימים, כשחש בעול נכותו המגבילה אותו עד שנאלץ לכבוש נרגנות שהוא עצמו סלד לעתים ממנה.

“תקשורת המדינה,” גידף כשהוא פולט עשן שדחס לריאותיו כמו היה וזוב פולט לבה. הוא חזר וקילל בעסיסיות יתרה את אבותיהם ואמהותיהם של אותם ‘בני זונות’ שאדווה חשפה אותם.

“צריך להתיישב עוד יותר חזק על ‘תקשורת המדינה’ המזויינת הזאת,” נהם כאילו ציפה שאדווה בו⁻במקום תהפוך בהבל⁻פה סדרי⁻עולם.

“אתה מדבר על פריצות נוספות לרשת,” הדגישה.

זיו לא הגיב. רק המשיך לבחון אותה בסקרנות, כמתכוון לדעת לאיזה חוף היא רוצה לטלטל אותו.

אדווה התיישבה מולו. “אנחנו צריכים לדבר,” חייכה. עיניה הכחולות קשרו אתו מבט והוא קלט מיד על מה בכוונתה להחליף דיבור אתו.

“דברי על מה שלא דיברת עד עכשיו,” שוב הוכיח לה שלא רק היא מסוגלת לקלוט את מה שעולה לעתים בראשו אלא גם הוא אצלה.

“אנחנו עוברים פה על החוק בכל העסק הזה של המחשבים ועכשיו אנחנו צריכים גם להרחיב עוד יותר,” קבעה, “ואנחנו לא יכולים להמשיך מבלי לדבר על מה שאנחנו עושים.”

“מוכנה להרחיב?”

“כדי לפרוץ למקום מסוים זה מחייב לעתים גישה למקומות שלכאורה הם בסדר, ואז זה מתחיל להסתבך, מפני שבאיזשהו שלב מישהו מאלה שהם ‘בסדר’, יפתח בבדיקת הפריצות אצלו ועלול להגיע אלינו ואז אנחנו ניחשף כ’לא בסדר', אבל מה שיכול להיות יותר מסובך, זה חשיפת היחידה.”

מדיבורו המתון למדה שסערת התרגשותו שככה.

“בואי נדבר על העסק הזה ישר ולעניין,” הציע בקול מרוסן, “אנחנו חיים מקיצורי⁻דרך וזו עובדה, בעיקר מפני שאין לנו ברירה אחרת. אני יודע בדיוק מה שאת עושה ומה שאת מתכוונת לעשות ויש לך גיבוי ממני. עד כאן ברור?”

היא לא שינתה את הבעתה.

הוא החליט ללכת עד הסוף: “בכל תוכנית צריך לקחת בחשבון גם פריצת גבולות, והמצב הוא שמכתיב עד לאיזה מרחק ועומק. אם היינו מתנהלים באמת לפי הפסיקות של בג”ץ אז את יודעת מה היה השב“כ? אגף מובטל. זה אופי העבודה. אם מצליחים אז זה יופי. אם נכשלים, עורפים ראשים. אני תמיד מודע לאפשרות האחרונה. יש לי ראש אחד ותהיה רק עריפה אחת. שלך עדין יפה מדי בשביל שטויות כאלה. ולנקודה השניה שהעלית, הו, כן, אני מודע לה. אבל אני גם מודע לתהליכי חקירה שמתחילה בתלונה למשטרה, ואני משוכנע שעד שהחקירה תתפוש תאוצה – כל הפרק הזה יהיה מאחורינו.”

“ואז שיבוא המבול?”

“כמו שאמרת,” הסכים ועיניו הבריקו כמחייכות מתוך הנאה.

ראשה נרכן והיא החדירה את אצבעותיה הארוכות לשערותיה הקצרצרות והעבירה אותן כמסרקה רחבה מהמצח הגבוה ועד לעורף, מנסה לעשות שם איזשהו סדר. אחרי רגע זקפה את ראשה וראתה אותו מושך סיגריה מהחפיסה המתרוקנת שלו, מדליק אותה ומפריח את העשן משני צידי פיו כמהתל.

“אף פעם לא קשה לך להגיב.” הוא הוסיף, “אז מה קרה עכשיו ללשון החדה שלך, אדווה?” התגרה בה ושוב פלט את העשן באותה תנועת שובבות לימין ולשמאל.

“אם לא היית מעשן את הדבר הנורא הזה.” היא אמרה וקמה, “והיית צעיר במאה שנים. אז…” היא השתתקה וניגשה למחשב והתכוונה להקליד כשהוא עצר בעדה.

“אז מה, מה?”

“היינו יכולים להיות בוני וקלייד מה⁻זה אגדה..”

הוא פרץ בצחוק סוער שטילטל את פלג גופו העליון. זמן רב עבר מאז צחק כך בצעירות מענגת שאת טעמה לא שוכחים גם זקנים שכמותו.

יעקב," היא אמרה כמהססת. היתה לה שאלה על קצה לשונה ולא ידעה איך יגיב. אבל היא תפשה אותו כעת במצב⁻רוח נוח להתעמתות.

“תשאלי.” הוא עודד אותה, “כל מה שאת רוצה.”

“נדמה לי שאני מבינה עכשיו את אביתר,” היא אמרה באיטיות, “גם אני מרגישה שיש לך מקורות של מידע שאתה נזהר מלשתף גם אותנו בהם והתמונה הכללית כמעט שלמה אצלך.”

“ואצלכם?”

“השאריות.”

“מה בדיוק את רוצה להגיד?”

“בעצם אתה מפעיל את כולנו למצוא רק השלמות או הפרכות או הצלבות שמבחינה פיזית אתה מתקשה לעמוד בהן…” היא השתתקה כשראתה את גבותיו מתחילות להתקרב זו לזו כמתקדרות.

“את רואה,” הוא אמר בשקט, “הרבה יותר קל להיות בדמיוננו בוני וקלייד מלתת לך תשובת אמת ברגע זה.”

“נסה. זה לא יכאב.”

“לכל דבר יש שורשים עמוקים בעבר. את בטח חושבת שאני משחק בהצגת יחיד ואתם משמשים ניצבים. זה לא ככה.” הוא הניד ראש מצד לצד. “ישנם עוד שחקנים חשובים לא פחות ממני שמסיבות שונות נמצאים מאחורי הקלעים.”

“כמו אותם מקורות אנונימיים שלך?”

הוא לא אמר לה שטעתה. הוא פשוט לא חזר יותר לנקודה הזאת, אבל שניהם ידעו את האמת.


15

בשמונה וחצי באותו לילה קיבל תום האדום את שיחת הטלפון מ’הצהוב', כפי שזה סיכם. עד שנשמע צלצולו המקפיץ של הטלפון המדהיר סוסים, עלה בידיו לרסן במידת⁻מה את התשוקה לנקמה. חייב היה להשלים עם מצב בו הוא משמש כחוליה בשרשרת אחריות לתהליך שהוא האמין במשמעותו ההיסטורית. אילו נדרש להגן בגופו על ‘הצהוב’ היה עושה זאת ללא היסוס. היתה זו חובתו העליונה לרבו, איסר מנדלסון הישיש, שאישר את הפעלתו של ז’ולטי.

האיש פתח בהנחיותיו.

“מסייה, תואיל לנסוע למונפרנס,” הורה לתום תוך שהוא מקפיד על אדיבות מלוטשת. “תגיע ל’קפה סלקט', ותחכה ליד הטלפון הציבורי עד שאטלפן בעשר. כשתרים את השפופרת תזדהה ותחכה להנחיה הבאה. זה הכל לרגע הזה ותודה לך.”

“ברור, אדוני.”

התרגיל היה פשוט ויעיל ונועד להרחיק אותו מאפשרות של מעקב בעת הפגישה עם רשבסקי, במהלכה ולאחריה.

כעבור חמש דקות יצא מהמלון בדרכו לתחנת הרכבת התחתית.

השמים היו אפורים ומעיקים. במרוצת היום חזר וירד שלג שהזדהם במהירות, ועד רדת הערב העיר נדמתה כמכוסה בסדין אפור לא פחות מצבעם הקודר של השמים הנמוכים.

תום האדום התכוון להגיע ל’קפה סלקט' זמן⁻מה לפני השעה עשר ובלבד שלא יאחר בדקה. למרות שסרק את סביבתו, לא איתר מישהו שאפשר לחשוד בו כעוקב. אותה שעה נמצאו ברחוב אנשים רבים שלא נרתעו מהלילה הקר ויצאו לחפש בבתי הקפה באזור את ‘שעת האושר’ שלהם, שבלעדיה לילם איננו לילה. בכל זאת, למרות זהירותו, התנהל במרחק מסוים הצל שדבק בו, והוא לא הבחין בו.

גד שמעוני היה עמיתו של ערן חממי שהובא מבריסל והצטרף למעקבים, לאחר שטופל בפציעה הקלה בידו שנגרמה מהתאונה בה היה מעורב, והשלים את מסירת עדותו במשטרת התנועה הבלגית. הוא לא היה מאושר מהג’וב הזה המתאים לזוטרים ממנו, אבל ההוראה היתה כזו שאין לסרב לה; הוא וערן חממי חילקו ביניהם את היממה, מתחילים בשש וכל ארבע שעות מתחלפים.

איש מהם לא חש בעוקב הנוסף שנע אחריהם והמתין עד ששניהם נעלמו בירידה לתחנת הרכבת התחתית. הוא העיף מבט בשעונו. השעה היתה שבע דקות לתשע. היה לפניו זמן להשלים הכנות עד לפגישתו עם רשבסקי.

בימים האחרונים מצא עצמו מקדיש שעות רבות בהרחבת ידיעותיו על אותו אדם שמעולם לא שמע את שמו, והופתע מכמויות החומר הרב המצוי על אודותיו באינטרנט, כאילו מדובר במנהיג ברמה בינלאומית. לגבי דמות שכמעט ולא ממקדת זרקורים, חולפת כצל בין צללים, היה לו מעמד⁻על למרות שאיש לא ידע להגדיר בדיוק מהו. בכמה מקומות מצא הגדרה שכינתה אותו ‘השגריר הבלתי רשמי של ישראל ברוסיה’, אבל מצא גם הגדרה בה נקרא ‘השגריר היהודי הנודד’. למרות שהוזכר שהוא בן⁻בית בקרמלין, הוזכר בנשימה אחת גם כאורח נלבב ורצוי בבית הלבן. השורה התחתונה היתה מבחינתו, שאיש כזה הנזקק לשירותיו, מייצג עוצמה כלכלית שאין לפקפק בה, אבל גם עוצמה פוליטית מבלי שיזדקק לתואר רשמי כלשהו, על אף שבכמה אתרים כינו אותו ‘מלך היהודים’.

שאלה אחת הטרידה אותו ובה התמקד: למה העדיף רשבסקי לבחור באיש מסוגו, במדינה שקל למצוא בה מתנדבים לביצוע חיסול או חבלה בכל סדר גודל שהוא. נתן דעתו לאפשרויות שונות והחליט שכנראה נבחר לשמש כברירת מחדל.

משום⁻כך גם חש שבעיסקה הנרקמת נשקפת סכנה ממשית לחייו. מתוך שלא הגיע למסקנה ברורה, דחה את הלבטים והניח שיהיה עליו לסמוך על חושיו לבד, בכדי שהכסף האמור להבטיח את המחר שלו לא ישכב בכספת כלשהי כאבן שאין לה הופכין, בעוד הוא עצמו הופך אי⁻שם לתל עצמות יבשות.

דקה או שתיים לפני עשר הקיש את ספרות הטלפון הציבורי של ‘סלקט’ ובתחילת הצלצול השני נוצר הקשר, והאיש בצד השני הזדהה כפון⁻ריכטר.

“תישאר בקפה. אחזור אליך יותר מאוחר,” הפעם הוא לא נקב בשעה. זה יכול היה להיות בעוד חצי שעה. שעה ואולי יותר.

גד שמעוני טלפן לערן חממי והודיע לו על מיקומו החדש וציין שלמרות שהוא מחכה להחלפה שלו, כדאי שיהיו איזה זמן ביחד. “משהו משונה הולך פה,” הוא אמר, “האובייקט יושב מבלי לפגוש כאן איש. קיבל קשר בטלפון הציבורי, ושוב חזר לשולחן שלו. ההרגשה קצת לא נוחה. יכול להיות שגם עלי יש מעקב אז תגיע מרו דה לאמבר.”

“קלטתי,” אישר חממי.

*

בעשר בלילה הגיע רשבסקי במונית לפינת הרחוב המתפצל בקרבת מלון ‘דה רוזייה’ וירד במרחק של כחמשה⁻עשר מטרים מהמספרה הישנה.

“תישאר עד שאחזור,” הורה לנהג שכיבה את המנוע.

הסמטה שבמרכזה נמצאה המספרה הקטנה והישנה של מסיה אלבר היתה שקועה באווירת ליל חורף שהתנועה בו מעטה. העמוד של הפסים הצבעוניים בפתח המספרה היה כבוי. גם השלט הקטן בדלת הכניסה בישר שהמספרה סגורה. האור שבתוכה היה עמום ורק נורה אחת דלקה מעל הכיסא השלישי מימין לדלת הכניסה. שם ישב הספר עצמו בחלוק הספרים הלבן כשהוא מעיין בעיתון.

כשפתח רשבסקי את הדלת השמיע הפעמון התלוי מעליה את דינדונו העמום והמשעמם. הוא נעצר והמתין לאיזושהי תגובה מהספר הקשיש, שעדיין לא טרח להפנות פניו לעבר הדלת שבעדה חדר גם משב אוויר קר וצורב מהחוץ.

“ערב טוב,” אמר רשבסקי בצרפתית. שליטתו בשפה היתה דלה ואפילו נשמעה לאוזן יותר כרוסית מצרפתית, אבל זה לא מנע בעדו מלהציג עצמו בשמו. השם נשאר אותו שם בכל מבטא שהוא.

הספר הוריד את העיתון והפנה אליו את פניו. הוא נראה כבן גילו של רשבסקי. פניו נטו לסגלגלות וגון עורו היה אפור כשל אדם שיומו הארוך סחט אותו. שערו הלבין לפני שנים וכך גם שפמו העבה שהסתיר שיניים בולטות ופגומות. הוא הרכיב משקפי קריאה מיושנות דרכן ניבטו עיניו הדלוחות. מסגרתן שיצאה מהאופנה היתה שמוטה על גב אפו הפחוס כשל מתאגרף קשיש.

בכף יד רפויה הצביע לעבר המושבים ורשבסקי התיישב בכיסא הקרוב לדלת. הגלב קם וגרר עצמו בעצלתיים לעבר ארונית הסדינים והמגבות, ושלף משם במשיכה מיומנת סדין מקופל אותו פרש מעל חזהו של רשבסקי וצופף את קצוותיו סביב לצוארו, כשלפתע שלח יד זריזה מתחת לסדין, ועוד לפני שרשבסקי עיכל את התנועה המחושבת, הוא אסף ידו כשהוא מחזיק בשלושת דרכוניו שחילץ מכיסו הפנימי של מקטורנו. בדרכונים הישראלי והאמריקני לא גילה עניין מיוחד. לעומת זאת התעכב ועיין ממושכות בדרכון הרוסי. פתח אותו בעמודיו הראשונים, בחן את התצלום והשווה אותו לפני האיש היושב כמו קפוא עטוף בסדין. גם בדק את השם ועלעל בדפים והבחין בחותמת הכניסה למוסקבה מלפני ימים אחדים ואת חותמת היציאה ממנה.

הבעת פניו נותרה כשהיתה כשהפטיר התנצלות מנומסת על התנהלותו והושיט לרשבסקי את דרכוניו.

“אתה נוסע לעתים קרובות לרוסיה?” שאל כמנסה להעמיק הכרות והתחיל לערבל את קצף הגילוח בגביעו, למרות שרשבסקי לא ביקש דבר, אך גם לא דחה אותו. גמר בלבו לזרום עם הפגישה הזאת. אפילו לא מחה כשהאיש שטבל את המברשת בעלת השערות הארוכות בקערית הסבון המוקצף, סיבן את פניו בקצף הלבן, כשתנועותיו קצובות ומדויקות כאילו עסק בכך בכל יום כל היום. במקום זה השיב לשאלות שנשאל כשהוא מנסה לסלק עננת חשד מיותר.

“נוסע. כשצריך,” ענה.

“מה המטרה שלך שם?”

“עסקים,” השיב בקצרה ובקול יבש.

הגלב הכין להשחזה את תער הגילוח הנוצץ תוך שהוא חוזר ומעיף מבטים לעבר הרחוב, כמנסה שוב לוודא שלא מדובר במלכודת פתאים. העמדה בה בחר איפשרה לו לבחון כל עובר ושב שנקלע לשם.

“אז נדבר, אדון רשבסקי,” החליט.

“נדבר,” הסכים רשבסקי.

“מצב הדברים ידוע לשנינו,” אמר האיש בקול מלטף ברכותו, “ואם אדוני לא יתנגד אז אני מציע שנברר אם יש לנו בסיס להמשך הידברות. ככה נמנע מעצמנו בזבוז זמן יקר וכל זה ייגמר בסתם תגלחת חינם.”

“תסביר את עצמך.”

“העיקרון עליו אני מקיים התקשרות קובע שאני מקבל את מלוא שכרי כפי שנסכים עליו, גם אם מסיבה שאינה קשורה בי נמנע ממני לבצע את עבודתי.”

שוב חזר, מעשה ספר ותיק, להשחיז בתנועות קצובות את התער על רצועת העור, זו שמרותקת לטבעת מנחושת שבצד הכיסא. הוא בחן על ציפורן אגודלו הימני את מושחזותו והעבירו בזריזות ובתנועת⁻יד מאומנת מכיוון האוזן של רשבסקי לעבר זוית לסתו החדה. אילו רק רצה יכול היה לשסף את גרונו בתנועה אחת. אבל במקביל הוא הניח בעדינות את אגודתו מעל לרקתו של רשבסקי, למנוע תזוזת ראשו בעת שהתער המושחז צבר והרחיק את הקצף מעל עור הפנים.

רשבסקי נשטף בזיעה קרה.

חובה היתה עליו לנהל את המשא ומתן הזה כעיסקה מסחרית לכל דבר ולנסח את הצעתו בדיקנות וללא היסוס, גם כשחש מאויים. הוא עשה זאת והשתדל שדבורו יהיה רגוע ולא יסגיר את מהומת חששותיו מהמצב המרתיע שנקלע אליו.

“העיקרון שלך מקובל עלי,” הפטיר.

“גישה נכונה, מסייה, עכשיו נוכל לזוז לשלב הבא. על איזו עבודה בדיוק אנחנו מדברים?”

“אינני יכול לפרט ברגע זה את טיב העבודה, מפני שעומדות לפנינו כמה דרכים שטרם סוכמו,” הבהיר רשבסקי, “אבל כמובן שזה בתחום ההתמחות שלך שכבר בדקנו ומצאנו אותה מתאימה לנו.”

“מתי להערכתך העבודה צריכה להתבצע?”

“בשלב זה אנחנו מדברים על סוף ינואר ולא יאוחר מתחילת פברואר.” רשבסקי התנשם באיטיות לייצב את הדופק המואץ שלו. ישיבתו בכורסת המספרה כלכוד התחילה להעיק עליו. “אנחנו כמובן נכין לך רקע ונגיש לך סיוע מלא בכל מה שידרש לך.”

“והאזור?”

“נקרא לזה בהרחבה המזרח התיכון.”

“תרשה לי לדייק, ורק תקן אותי אם אני טועה. מושגים רחבים מדי אינם עוזרים לנו. אני משער שאתה מדבר על פעולה שצריכה להתבצע בישראל.”

רשבסקי הנהן. ניכר באיש שהכין עצמו ביסודיות לקראת פגישתם. מבטו נאחז בידו של הספר שהבחין באגלי זיעתו ומחה אותם מפניו בעדינות.

“בעבודות כאלה במקומות האלה כרוך סיכון חיים ממשי.” האיש חייך כמי שמשוחח על מזג האוויר שבחוץ.

חשוב היה לו להבהיר לרשבסקי שלפעולה עלולה להיות השלכה על גורלו, כשלא די בכך שהוא עלול להימצא בסכנת מוות, אלא שייתכן שלאחר השלמת משימתו, המוות הזה יתאים גם לאינטרסים של שוכריו. כגודל הסיכון כך יהיה גודלו של הסכום.

“אני משער שגורם הסיכון הזה קיים בכל חוזה שאתה לוקח על עצמך,” העיר רשבסקי ובחן את פניו של האיש ששמר על הבעה נינוחה.

“יש רמות שונות של הסתכנות, מסייה, והרושם שלי שפנית אלי קודם כל מפני שידוע לך מהבדיקות שקיימת לגבי שאני מסוגל לבצע משימה כזאת ברמה הנדרשת לך, ושנית, הסיכוי שאשלם בחיי במהלך המשימה הוא מאוד גבוה. את שיערי הבית שלי אני נוהג להכין בהקפדה, ואני יודע למה אני עומד להיכנס. זה כמעט כמו חתימה של אדם בריא על תרומת אבריו.”

“זאת מחשבה קשה.”

האיש לא שינה את הבעתו.

“אדוני,” הוא אמר, “לא אמרתי שאני משלים עם מצב שכזה, להפך. רציתי להסביר שאני לא שהיד שמחכה לבתולותיו. אני מקצוען שחי מעבודתו ומתכונן להמשיך לחיות אחרי ביצוע חלקו בהסכם, אם יהיה כזה, ולא הייתי מציע למישהו לשבש את תוכניותי לעתיד.”

יותר ברור מזה אי⁻אפשר היה.

“נשתדל לעמוד בכל הציפיות שלך,” העיר רשבסקי בזהירות.

“השתדלות אינה מספקת.”

השתררה שתיקה מעיקה בה כל אחד מהם שקל את צעדו הבא.

“תקבע את השכר שלך,” הציע רשבסקי.

האיש השתהה. בימים האחרונים שקל סכומים שונים ולבסוף סיכם עם עצמו את שידרוש. אפילו החליט שלא יגזים בהערכת היכולת הכספית של זה שישב לפניו.לעתים תיאבון מוגזם הוא סכנה לבעליו שנשאר בלי טרף ועם קיבה ריקה, ורק אלוהים יודע עד כמה הוא זקוק להבטיח את יום המחר שלו, אפילו בצניעות יחסית.

“חמשה מיליון יורו,” אמר, “כאשר אני לוקח בחשבון שגם אם התוכנית תתנהל כמצופה, כרבע מהסכום הזה ישמש להוצאות שוטפות.”

על⁻אף שדיבורו היה רך, כמעט מהסס, הוא נשמע החלטי כמי שאין בכוונתו לגלגל משא ומתן. הצליל הזה לא נמליט מאוזניו של רשבסקי, שהיה ער לעובדה שחריפותו הוכחה כשנגע בנקודה הרגישה שייתכן ובמותו ערכו יהיה רב מאשר בחייו.

רשבסקי הכין עצמו לשלב הזה. ידע מראש שידובר בסכומים שאינם על דרך שיגרת מחסלים זוטרים. וכבר היה מצוייד בכל הנדרש גם אילו מדובר היה בסכום גבוה יותר. היתרונות היו ברורים לו מבחינת האינטרסים השונים שלו, שכל אחד מהם נחשב בעיניו כבד⁻משקל, ומיליונים אחדים לכאן או לכאן לא ישנו את מאזנו הסופי. מבחינתו האיש הזה חייב למות כך או אחרת לאחר שישלים את משימתו, ומכאן שיכול היה לשים על עצמו תג מחיר גבוה.

מנקודה ברורה זו הם עברו לפירוט התשלומים והדרך בה יועברו הכספים. מיליון עכשיו בתוך הימים הקרובים לצורך כיסוי הוצאות שונות. יתר הסכום, ארבעה מיליון, יופקדו בידי נאמן שיהיה משרד עורכי⁻דין נודע ששכיר החרב יציע אותו. כסף זה יועבר אליו בשני שלבים, לפני ואחרי שהחוזה יבוצע; מיליון שני עם צאתו לשלב הביצוע ושלושה לאחר השלמת המשימה, מיד אחרי שרשבסקי יחתום על כתב הסכמה בלתי⁻חוזר לשחרור יתרת הסכום.

“אני מקוה שההצעה מקובלת,” הפטיר רשבסקי.

האיש בחן אותו והנהן בהסכמה.

“נשאר לדבר על פרטים אחדים…” רשבסקי פתח ומיד השתתק.

הבעת אי⁻נוחות נרשמה בפניו המקומטים של האיש שכחכח בגרונו כחש שלא בנוח.

“אדוני, לכל דבר יש את הזמן שלו,” אמר האיש וקולו נהיה עוד יותר מתנגן כלחישה אינטימית, “עדיף שלא אדע עכשיו את הפרטים. נשאיר את זה עד לקבלת הודעה מהבנק על ביצוע התשלום הראשון.”

זה היה מובן.

“מה עוד?” שאל רשבסקי.

“לאחר השלב הראשון תצטרכו להקים מוקד טלפוני אליו אוכל להתקשר בכל רגע ביום או בלילה. זה יאפשר לכם להזין אותי במידע שתשיגו על הצד השלישי.” הוא לא שינה את הבעתו כשהזכיר את שירותי הביטחון ובכך גם גילה בהתנסחותו כי נתן דעתו על מורכבות המעשה שלפניו. “אני צריך להתקדם מרגע לרגע כאילו מישהו יצא לצוד אותי ואתה צריך לעזור לי בשמירה על עורפי. בלי הזנה מודיעינית שלכם בכל רגע נתון, אפעל כמו עיוור.”

“נטפל בזה,” הבטיח רשבסקי.

“המידע הזה צריך להימסר לי תמיד באמצעות אותו אדם. בשביל ליצור אמון. הכרחי שאזהה את קולו והוא צריך להיות מוכן לקבל קריאה ממני בכל רגע. יום ולילה. הקשר אליו יתבצע באמצעות רשת הטלפונים שאתם תקימו. זה קשר שצריך להתקיים עד לשלב האחרון. בלשון מקצועית אני נקרא המשוגר והוא המשגר.”

“אם תרשה לי לשאול, בשביל מה כל הרשת המסובכת הזאת?”

“מלבד הגנה על כולנו במידה ומישהו עובד נגדכם, ואני בטוח שזה כבר מתקיים בשלב זה, עד כמה שאני יודע משהו על השירותים שלכם, זה גם יעזור לכם כשלא תדעו איפה אני נמצא ובמה אני מתעסק. זה ירחיק ממך חשד מצדי אם משהו ישתבש, וכדאי לך לקחת בחשבון את התגובה שלי במקרה שיתעורר חשד כזה.”

האיום אפילו לא היה מוסווה ולמרות שנאמר במתינות, גרם לרשבסקי לפלוט שוב גל של זיעה קרה. האמירה הברורה והבלתי⁻מתפשרת היתה חלק מהעגה המקצועית שלו. מבחינתו היה זה רגע של אמת וקביעותיו היו גלויות.

הוא השמיע צחקוק קל כשהזכיר את התפתחות הטכנולוגיה לרמה של יירוט שיחה בודדת מבין מיליוני שיחות, ועדיין ניתן לעקוף אותה, כך הדגיש, ולהקטין ולשבש את סכנותיה אם נוקטים בצעדי מניעה נכונים. לשם כך נדרשת רשת של תחנות שמשתנות בקביעות ואינן חוזרות על עצמן.

“חשוב שתכינו לעצמכם מספר רב של טלפונים ניידים לשימוש חד⁻פעמי,” אמר והחל לנגב את פניו של רשבסקי משרידי הסבון המוקצף, “ואני מתכוון לטלפונים שאי⁻אפשר יהיה לזהות את מקורם ולכן אל תקנו אותם. המקור שלכם זה שיכחה. חולשה אנושית. אנשים שוכחים במקומות שונים את הניידים שלהם, והאנשים שלך ידעו איך לנצל מצבים כאלה ולפתור את הבעיה הקטנה הזאת. קצת מאמץ ולא יותר.”

“אני בטוח שזה ייעשה כמו שצריך,”

“זה לא מבצע חד⁻פעמי אלא תהליך מתמשך,” הזהיר האיש, “כל זמן שהפעולה עוד לא הסתיימה, תצטרכו לדאוג שיהיה לכם מלאי. בכל פעם כשרשימת מספרי הטלפונים שתעבירו אלי להתקשרות אתכם תיגמר, תמסרו לי קבוצת מספרי טלפונים חדשים.”

“בסדר.”

“יש עוד משהו, אדוני,” הזר עדיין לא סיים את סעיפיו. “אני פועל על סמך העובדות שלכם. ברגע בו אֵחשב למי שמילא התחייבותו, כתב השחרור של היתרה העומדת בינינו יועבר אלי מיד. זה צריך לכלול גם תנאי שהמידע שאקבל אותו ממך הוא בדוק וניתן לפעול על⁻פיו. אם אתקל במידע לא אמין, מכשיל, זה יהיה מבחינתי הפרת הסכם ואתייחס לזה כביטול משימה שלא באשמתי, על כל המשתמע מהמצב הזה ושאותו כבר סיכמנו.”

הוא השתתק. מניח לרשבסקי לעכל את תנאיו.

“נדאג שלא תהיה לך סיבה כזאת,” נתן רשבסקי את מילתו.

“זאת תהיה דאגה חכמה,” הסכים האיש, “ובשביל שהסיכום שלנו יקבל תוקף, תעביר את המקדמה לחשבון הזה.” הוא הושיט לו כרטיס קטן עליו הופיעו נתוני החשבון שנמצא בבנק ‘קונטרול’ במונטה קרלו. “לשם גם תעבירו מעטפה חתומה עם מספר טלפון לצורך התחלת הקשר הראשוני בינינו.” ההוראות הקצרות שלו לא השאירו מקום לספק. הנוסח שלו היה ברור: קח אותי או הרפה ממני.

“מה מבטיח את קיום החלק שלך?” שאל רשבסקי.

ניכר באיש שלא התרשם מהשאלה וקולו נשאר כשהיה, רך ולבבי: “העסק שלי בנוי על אמון הדדי מוחלט. אני בטוח שאתה מבין אותי.” הוא הרכין ראש ומשך מעל רשבסקי את הסדין וזז לצד כמפנה לו מקום שיוכל לקום ולפרוש לדרכו.

רשבסקי הזדקף.פניו התנוצצו מזיעה שחזרה ופרצה. מתחת לבגדיו היו לבניו רטובים מהזיעה הקרה.

“אז סיכמנו?” שאל.

“הזמן ידבר,” הפטיר האיש.

רשבסקי נאמד כמתמתח בצד הכיסא הגבוה. הוא לבש את מעילו העליון ומשך מכיס מקטורנו ממחטה צחורה, בה ניגב את פניו המיוזעים ונשם נשימה משוחררת, לאחר אותו מתח שנכפה עליו כשישב בכיסאו של הגלב נתון לחסד תערו המושחז.

עמדה שתיקה עד שרשבסקי יצא והגיף אחריו את הדלת. המונית המתינה לו כפי שהורה לנהג. כשהתיישב במושב האחורי, ביקש מהנהג לקחת אותו למרכז הרובע ה⁻16 מדרום לשאנז אליזה, לפגישה עם נטשה במסעדה ‘בל אמי’.

חייב היה להתפרק מלחצי הפגישה המעיקה הזאת.

*

דרך חלון הראווה ראה ‘הצהוב’ את המונית מתרחקת. הוא כיבה את אורות החשמל, פרט לנורה שמעל המראה, ואז התיישב ומשך את פיאתו, ושלף מאפו את מרחיבי הנחיריים והוציא מפיו את הכריות הגמישות שדחק בין שיניו האחוריות ללחייו, להתפיחן. משהשלים את הסרת צבעי האיפור מפניו בעזרת מטלית, רחץ אותם בסבון וייבש אותם במגבת הקטנה שהיתה מונחת בצדו. רק אז הוציא מעיניו את עדשות המגע הכחולות והכניס אותן לקופסתן הקטנה.

במתינות הסיר מעליו את החלוק הלבן ותלה אותו בארון הבגדים, היכן שנמצאו מקטורנו ומעיל החורף העליון שלו. משסיים להתלבש חבש מגבעת עשויה מלֶבד אפור ועבה והתבונן בדמות הנשקפת מהמראה. בעזרת משקפים בעלי מסגרת מוזהבת ושפם דקיק מעל שפתו העליונה, נראה אפילו בעיני עצמו גנדרן בגיל מכובד המחפש לעצמו בידור.

עמד ושלף את ארנקו ומשך מתוכו שלושה שטרות בני מאה יורו כל אחד והניח אותם על הדלפק הארוך, מתחת לגביע הסבון המוקצף. כששכר ממסייה אלבר את מספרתו שתעמוד לרשותו לאחר שעות הפעילות הרגילה, סיכם על חמש מאות יורו, שמתוכם שילם מאתיים כמקדמה.

השעה היתה אחת⁻עשרה כשחזר וטילפן ל’קפה סלקט' והאריך את שהותו של תום האדום בבית הקפה, עד שזה יקלוט שתפקידו הסתיים. כל שנותר לו לעשות היה לשחרר את הלשון הנעולה של המנעול ולהגיף מאחוריו את דלת המספרה.

בחוץ עמד ונשם נשימה עמוקה, סופג לריאתיו את תחושת הצינה שתמיד אהב אותה עוד משם, מהערבות הגדולות של סיביר. הקור לא הרתיע אותו, דווקא נהנה לשוטט בשעה כזאת בתוך שכבת השלג הדקה. מה זה היה לעומת הקרח והכפור של הטונדרה הקפואה.

בלילה הזה היה בכוונתו להסתלק מצרפת ולסגור עניינים במקומות אחרים. באה שעה בה היה עליו להיערך לאפשרות שפרקי חייו הבאים יובטחו כלכלית, ויוכל למצוא לעצמו מקלט בטוח הרחק מכל שרידי עולמו בעבר. לוח הזמנים שלו הואץ הודות לסיכום שהשיג הלילה.

כשישב מול המחשב שלו בדירה השכורה בבניין העתיק השייך לאנדרה פרנסואה מ’קרייזי ליידי', גלש לאתרי העתונים של פרנקפורט, ובכולן מצא את הכותרות הגדולות על התנהלות החקירה בעניין מותם של אלזה רוייהם וקונראד שימלר, הוא ווילי פריש הנודע מימי השטאזי. מהחומר שהתפרסם למד שבראש הצח“ם שהוקם במטה משטרת פרנקפורט עמד חוקר עקשן, ד”ר הרמן שפילברג, שקנה לעצמו שם כמי שאינו משאיר אבן אחת מבלי להפוך אותה. אותו מקור משטרתי דיווח שכמה ימים לפני האירוע התארח בדירתה של עורכת הדין גבר צעיר, שבשלב זה אינו חשוד במעורבות. למרות זאת, ד"ר שפילברג הודיע שבמידה ויהיה צורך יאותר הצעיר לצורכי תשאול.

הוא קם מהמחשב וניגש לבר הצנוע. מבין הבקבוקים שלף בקבוק סליבוביץ יגוסלאווי ומזג ממנו כרבע מנפחה של כוס גבוהה, ואז הוציא מהמקפיא וודקה פינית ומזג כמות דומה ובחש את שני המשקאות עם קרח כתוש. היה זה משקה שבודדים אהבו את התערובת החזקה שלו, פרי המצאתו בתחרות שקיימו אנשי המחזור שלו באקדמיה אחרי שהארמני, אראם ארויאן, סיפר כיצד בימי החורף הנורא בסטלינגרד, חבריו הלוחמים הכינו לעצמים משקאות מכוהל ששימש למניעת קפיאתם של מנועי הטנקים, וקראו אותו על שמו של ואסילי צ’ויקוב גיבורם.

בעקבות הסיפור הזה התחרו החניכים בהמצאת תערובות משל עצמם, ולכל אחד מהם הצמידו שם שלדעתם ביטא את טעמו. לשלו, תערובת סליבוביץ עם וודקה המכָּה בחושים כמהממת את הלוגֵם, קראו ‘סליבו’, הוא קירב את שפתי הכוס הגבוהה לפיו, לגם מעט ותהה אם אומנם גלגל מזלו עומד להשתנות לטובה.

*

זיו היה שקוע באותו לילה בעיון יסודי בעשרות אימיילים שגאוני המחשב הצעירים של דניאל קושניר, ראש אגף תקשוב, צדו עבורו ברשתם הפרושה, באימיילים שהוחלפו בין הגורמים השונים הקשורים ברשבסקי הופיע יותר ויותר כינוי שהוזכר פעם בעבר, ‘הגנן’. באחד האימיילים של רשבסקי לרב מויש יבין הופיעו שני מושגים חדשים שגם אותם צריך היה לפענח, ‘העץ’ ו’הכיפה‘. באימייל חדש מאותו יום, לצבי רבינוביץ רמטכ"ל ‘ממלכת יהודה’, כתב רשבסקי שהכינוי ‘הצהוב’ יומר ב’הדייג’, אף כי ייתכן מצב וימשיכו במקרים מסוימים להשתמש בשניהם.

בין יתר האימיילים נתקל זיו באחד ‘חוקי’ שהגיע אליו מברלין. השולח היה אחד מפקודיו מלפני שנים רבות, איציק גרוס שליח ‘המוסד’, ששימש גם כיועץ לד"ר קורט אלשהיים מהמטה ללוחמה בטרור בברלין, בנושא הטרור הפלשתינאי.

גרוס דיווח כי חוקר משטרתי בפרנקפורט, ד“ר הרמן שפילברג, מטפל בחקירה של שני מקרי רצח שלדעתו קשורים אחד בשני. היות והחוקר זיהה סימנים לקשר אפשרי בין הנרצחים לפעילות טרור וחבלה מהעבר, הוא שלח את המימצאים שלו לד”ר אלשהיים מברלין. המומחה הגרמני למלחמה בטרור התקשר אליו, מפני שבמהלך החקירה עלה השם תומס פון⁻ריכטר שמתגורר בישראל. גרוס העביר את החומר לתל⁻אביב ושם הופתע כשנאמר לו שגם זיו מתעניין בשם הזה, ולפיכך חשב שטוב אם יעמדו בקשר ישיר. גרוס הודה שעד לאירוע זה לא ידע שזיו חזר מהכפור.

זיו השיב מיד לאיציק גרוס והודיע לו שבשלב מסוים ישלח את אחד מאנשי הצוות שלו לסיכום הפרשה מהזווית הישראלית. הוא נמנע מלהעזר בנעמי וביגאל משום שלא רצה להרחיקם מרשבסקי. רק לפני זמן קצר הם דיווחו על פשלה; היעד שלהם התחמק לפתע ונעלם לשעות אחדות, ורק יותר מאוחר הם גילו אותו במסעדה ברובע ה⁻16. נעמי הבטיחה שתעשה מאמץ להשיג מידע על היעלמותו, והוא שיער כי היא יודעת בדיוק על מי היא מדברת ורק זקוקה לעוד השלמות.

אימייל נוסף בצירוף החומר על החקירה בפרנקפורט יצא מצהלה לאביתר, וזיו הוסיף בהקדמה: “חשוב שתכיר את התמונה. יכול להיות שבשלב מסוים ארצה את מעורבותך גם במה שקורה בפריז וגם בחקירה הזאת, אם תצטרך עזרה, אדאג שתקבל אותה.”

לאדווה אמר: “רשבסקי הכניס את רגליו לשלולית של דם. הוא כנראה השיג את ‘יד אלוהים’ שלו.”

“איך הגעת לזה?” שאלה מופתעת.

“הרציחות בפרנקפורט.”

“אנחנו כמעט ולא יודעים כלום, יעקב, ואתה מסיק…”

“היה להם שם כיוון. בגרמניה המזרחית.” פתאום הרגיש עצמו זקן בן מאה. מועקת שנות חייו היתה כדבשת ענקית הכותשת אותו. לרגע נשם נשימה עמוקה ושוב העביר ממחטה גדולה על פדחתו המשומנת. “דברים קטנים מתקשרים לגדולים,” סיכם מבלי להסביר.

“אני מבינה,” השיבה בשקט, “המקורות המסתוריים שלך…”

זיו שתק. רק יותר מאוחר, משחזר וניתח את המצב החדש שלפניו, הגיע למסקנה כי אין טעם להמשיך להפעיל בפריז את ערן חממי וגד שמעוני, ושיגר להם הודעות אס⁻אמ⁻אס והורה להם לשוב לבסיסיהם.

באותה לילה התהפך על משכבו והשינה ממנו והלאה. חסר היה לו חומר בסיסי שישמש כנקודת מוצא לגבי זהות המחסל. אפילו המקור המובהק שלו לא יכול היה בשלב זה לעזור לו, מפני שאף לא פיסת מידע ממשית הגיעה אליו בשלב מוקדם זה בו התגבשה עיסקת הדמים, כפי שהוא העריך. בארבע בבוקר התיישב ליד לוח השח ובחן שנית את המשחק שניהל בהפסקות ממושכות עם אותו ‘מקור’. היה עליו להמתין בסבלנות עד שיתחיל לברר לעצמו את הצעדים המתחייבים מהמהלך האחרון של רשבסקי.

תחושת הסכנה המתסכלת הציקה לזיו עוד יותר.

*

ראשון הבלדרים, גידי כהן, הגיע ל’מלון ‘דה⁻רוזיה’ בשעה אחת אחרי חצות, אור ליום שלישי, ארבעה⁻עשר בדצמבר. כעבור שעה וחצי הגיע הבלדר השני, דוביק שוויגר. בארבע ורבע נכנס למלון יאיר בן⁻חורין. אחרון הגיע הנווט חיימקה קליגר שנכנס לחדרו בחמש.

לאחד משני החדרים שנשכרו עבורם על⁻ידי נטשה הוכנסו ארבע המזוודות, שבהן נארזו שמונה מיליון דולר בשטרות משומשים של מאה דולר כל אחד. בעזרת דרכונים דיפלומטים מזויפים, ובסיוע של משתפי פעולה מבין אנשי האבטחה הישראלים בנמלים הבינלאומים, לא עוכב איש מהם ואף לא אחת מהמזוודות עברה בדיקה יסודית. עוד בטרם צאתם הבטיחה להם נטשה, שעורכי⁻דינו של רשבסקי טיפלו בנוהלי הפקדת כסף במזומן וכל עבודת הניירת הושלמה ואושרה בהתאם לחוק. עותקים מהאישורים הסופיים נמסרו לתום האדום.

עם בואו של הבלדר האחרון, הם התרחצו והתגלחו ושוב הקפידו על הופעה סולידית ומעונבת, ובחליפותיהם הנאות נראו כאנשי עסקים צעירים מתחום ההיי⁻טק לכל דבר ועניין. בשש בבוקר הם נסעו לציריך במכונית שתום האדום שכר עבורם בערב הקודם.

לבנק ‘אינווסטמנט’ במרכז ציריך הם הגיעו כשעה לפני סגירתו, במקום כבר המתין להם פקיד בכיר שליווה אותם במעלית בעת שהעלו את מזוודות הכסף ללשכתו של מנכ“ל הבנק, שקיבל את פניהם. ללשכה המפוארת נקראו פקידים ואנשי ביטחון שהעבירו את הכסף למכונות לספירת השטרות ובדיקת מקוריותן. עד שהושלמה הספירה המתינו ארבעת הבלדרים בחדר מוגן המופרד ממכונות הספירה באמצעות זכוכית חסינה כדורים, בכדי שיעקבו אחר תהליך המיון וכריכת כל עשרת אלפים דולר שאושרו בחֶבֶק מיוחד בו מודפס שם הבנק, סכום הכסף ותאריך הבדיקה. במקביל, השלים תום בלשכת המנכ”ל את מילוי טופסי העברת מיליון ירו למספר החשבון של ז’ולטי שנמצא בסניף המרכזי של בנק ‘קונטרול’ במונטה קרלו.

למחרת, ביום רביעי, חמשה⁻עשר בדצמבר, זמן קצר לאחר שובם לפריז פתחו החמישה, תום וארבעת הבלדרים, במבצע אימוץ של טלפונים ניידים שהוזנחו לרגע קצר על⁻ידי בעליהם. עד לערבו של אותו יום, כבר נמצאו בידיהם שבעה⁻עשר ניידים גנובים המיועדים לשימוש חד⁻פעמי, וזאת היתה רק ההתחלה.

כישוריהם השתפרו מנייד לנייד.

*

אותו יום, סמוך לתשע בלילה, חזר איש בשם ג’רמיה פירסטבורן לביתו השכור ברובע קנסינגטון, לאחר היעדרות ממושכת ממנו. היה זה אחד מאותם ‘בתים בטוחים’ שהיו לו במקומות שונים לעת⁻צורך. המבנה הוויקטוראני נמצא במרחק קצר מגני קנסינגטון הנושקים להייד פארק, וביחד מהווים את הריאה הירוקה של לונדון, פירסטבורן נהנה גם מהעובדה שלאחר הליכה קצרה מביתו, ניתן היה להגיע למוקד הבוהמה הנודעת שהתסיסה את חיי הרובע עד המאה העשרים וכיכבו בו יוצרים בעלי⁻שם.

האזור לא איבד מיוקרתו במרוצת השנים הודות לשגרירויות השונות שנמצאו בו, ושבעקבותיהן הגיעו בעלי נכסים ומתעשרים חדשים. פירסטבורן נהג לחלוף על פני הבתים היוקרתיים בריצותיו הליליות הארוכות שנועדו לשמר את כושרו, ומצא ריענון בנוף הארכיטקטוני העשיר. גם מבחינת נוחיות יומיומית הוא העריך את ‘קנסינגטון היי סטריט’ הגדוש בחנויות שונות, כמקום המקל על חיי היומיום שבו ניתן להשיג את הנדרש לו; ממזון משובח מארצות רחוקות ועד למוצרים שונים ומשובחים, כאופנת ביגוד והנעלה מיוחדים לגברים ונשים בעלי טעם מעודן.

בבית המתין לו דואר רב שברובו היה חסר חשיבות. פרסומות מעצבנות. אבל בפקסימיליה חיכה לו פקס שהגיע בצהרי אותו יום. מנהל בנק ‘קונטרול’ במונטה קרלו הודיע שהבוקר הועבר לחשבונו סך של מיליון יורו מבנק ‘אינווסטמנט’ בציריך, שכשרותו אושרה על⁻ידי ההנהלה. מנהל הבנק ציין כי הגיעה עבורו גם מעטפה חתומה המחכה לו, אלא אם ימסור כתובת לשם ירצה להעבירה. הוא גם ביקש לדעת אם יש הנחיות מיוחדות לגבי פעולות הקשורות בסכום הזה.

למחרת בתשע ורבע הוא פיקסס הנחיה קצרה להעביר מיד את כל הכסף שבחשבונו בצירוף המעטפה לחשבונה של מאדאם בריג’יט ניקול, בסעיף בנק ‘קומרס’ כמונטה⁻קרלו. הוראתו הסתיימה בבקשה לאשר בפקס חוזר את ביצועה של הנחייתו. כך עשה מנהל הבנק, שציין בפקס חוזר שבמקביל להעברת הכסף לבנק ‘קומרס’ נשלחה לשם גם המעטפה החתומה.

כעבור רגעים אחדים שיגר ג’רמייה פירסטבורן פקס למנהל בנק ‘קומרס’ ובו נכתב כי בעלת החשבון, הגברת בריג’יט ניקול, מבקשת להיפגש אתו לאחר סופשבוע זה, ואם אין מניעה שהפגישה תתקיים ביום שלישי, עשרים ואחד בדצמבר, בצהרי היום. תשובה לפקס הזה התקבלה כעבור זמן קצר ובה צויין כי מסייה גבריאל גארו, מנהל הבנק, ישמח להיפגש עם הגברת ניקול במועד המבוקש.

מעתה יכול היה פירסטבורן לחזור ולהתפנות להכנותיו האחרונות לנטישת הבית. תחילה קירצף אותו ביסודיות בעזרת חומרי ניקוי חריפים וחומצות מכל מה שעלול לסייע לבניית דנ"א שלו, כפי שנהג לעשות בסיום כל שהייה שלו בְּבית מאז ששכר אותו לשימושו. בעיקר התמקד במטבח, בחדר האמבטיה ובשירותים, שם עבר על המשטחים השונים וליקט אפילו כל שערה בודדה.

משנחה דעתו התפנה להכין עצמו גם להיותו כזה וגם כזו; התחיל במריטת שורשי שערות רגליו הארוכות בשעווה, והמשיך בגילוח זהיר של חזהו ובתי שחיו עד שעורו בעל הגוון הזהוב נעשה נעים למגע. על שלב טקסי זה הקפיד בכל יום, שכן מעודו לא ידע מתי יזדקק לשאול לעצמו דמות אחרת מגלריית דמויותיו.

את שלב הטיפוח, שהקפיד לקיימו כמו בעיסוק פולחני שאין לסטות ממנו, השלים במקלחת כשהוא מסתבן בסבון ריחני מעודן שניחוחו נשאר דבק בו זמן רב. משהתגלח למשעי הזליף על לחייו רסיסי טיפות חדות של בושם איטלקי מעודן, ‘סילבנה’, שמייצרת אותו חברה קטנה בעיירה בצפון איטליה. יתרונו של הבושם היה בכך שלא סייג עצמו לגברים לחוד ולנשים לחוד.

בפעם נוספת חזר וניקה את חדר האמבטיה.

מול המראה הגדולה שבחדר השינה, הוציא את מזוודת האיפור הדקה שלו ומרח שכבת צבע⁻בסיס ראשונה על פניו. בראשי אצבעותיו דחס את הצבע לחרירים הזעירים ביותר בעורו, כאלה שעין רגילה מתקשה להבחין בהם, והחליק את פניו כמעסה אותם. בשלב זה מרח על צבע היסוד שכבות של צבעים הולכים ומתבהרים בהתאם לבליטות ומשקעי הפנים. משהשלים הכנת פניו כצייר המכין את יריעתו, פתח קופסה קטנה ובה מערכת מכחולים זעירים. בעזרתם הדגיש מעט מהקמטים שבדרך הטבע הסתמנו בקצות עיניו, וגם את אלה שחורשים במצחו ומשתפלים גם מאפו לצדי פיו.

לצורך השלמת הדמות של פירסטבורן, הדביק מעל שפתו העליונה שפם קטן עשוי משיער בהיר מנומר בשיבה. בכדי להקנות לפניו קו יותר רך, תחב בין שיניו האחוריות לבין בשר לחייו את מתפיחי הלחיים הגמישים הממולאים בסיליקון, שריככו את מבנה לסתותיו החד והעניקו לפניו מעוגלות נעימה.

לקראת נטישת הבית, לאחר שפירק מהמחשב את הדיסק הקשיח וריסק אותו במהלומות פטיש, הכין לעצמו תיק נשיאה ידני ובתחתיתו הכפולה הסתיר ארבע מאות אלף יורו, סכום שהוא חישבן כהוצאות שונות והכרחיות במסגרת הכנותיו לקראת הימים הבאים. תמיד העדיף שימוש בכסף מזומן.

בתיק עצמו, בין חפציו האישיים, החזיק קופסה מעור חזק וגמיש ובתוכה מערכת איפור, פיאות, זקנים ושפמים, גבות בעוביים שונים, עדשות מגע וכמה זוגות משקפיים לשני בני המינים. הכל לפי הצורך והעניין.

את הדיסק המרוסק הכניס לכיס מעילו העליון לאחר שלבש אותו.

נהיה לילה חשוך כשיצא מהבית, נושא על כתפו את תיק הצד ואוחז בידו האחת מזוודת⁻מסע קטנה ובשנייה מזוודת מסמכים. כשהגיע לשדה התעופה ב’היתרו אקספרס' הטיל את הדיסק הקשיח המעוך לאשפתון, פנה לדלפק חברת התעופה ורכש כרטיס למרסיי על שמו של ג’רמייה פירסטבורן. אחרי המתנה קצרה אותה ניצל ללגימת משקה ‘סליבו’ שלו, הצטרף לנוסעים שנתבקשו לעלות למטוס.

סמוך לחצות נחת מטוסו בשדה התעופה במרסיי, ובמעגן הפרטי של המספנה המשפצת את סירתו איתר את ‘דיפ סי’, עלה על סיפונה ובילה בתאו את הלילה, למחרת חזרו המכונאים והשלימו את הרכבת המנוע המשופץ. בשבת, שמונה⁻עשר בדצמבר, יצא ללב⁻ים עם המכונאי הראשי לשיוט מבחן וחזר מרוצה. בשעות הערב המוקדמות רכש בחנויות לציוד ימי אביזרים שנזקק להם וגם חידש את מלאי השתיה, המזון והדלק.

בלילה פתח בשיוט לעבר מפרץ מונטה קרלו, ובצאתו לים הפתוח מחק מבין דמויותיו הרבות את ג’רמיה פירסטבורן. כפי שבא לעולם כך נעלם. בקטע המסע הימי לנסיכות העשירה נולד מחדש בעל המפרשית, דוני קלרנס.


16

עם צאת השבת השתהה אביתר מול המחשב בניסיון לארגן לעצמו את תשקיף המצב. לא סתם הרגיש שככל שהמחוגים זזים, הלחץ הולך וגובר. בימים האחרונים הוא קיים פגישות רבות עם אנשים המעורבים בקהילה היהודית המקומית. למרות שהרחיב יריעת השכלתו בנעשה בה, היה רחוק מלצאת שבע⁻רצון ממפגשים אלה. כמעט ולא מצא אפילו תחילת רמז ממשי שיקרב אותו לזיהוי אנשי ‘הבית’ ו’אב הבית'; כאילו מדובר היה במושגים שנשאבו מדמיונו המתלקח של יעקב זיו. אבל הוא ידע שאין בנמצא מישהו יותר הגיוני מהזקן העיקש הזה.

הוא חש בצורך להתחלק עם זיו גם בתחושות התסכול שהיו מנת חלקו במהלך הימים האחרונים. הוא שטח לפניו את תמצית הפגישות שקיים עם האישים השונים, נקב בשמותיהם ובמעמדם בקהילה, אלא שבשורה התחתונה נתן ביטוי להרגשתו המכבידה שגולד מוליך אותו במעגלים שאינם מובילים לשום מקום.

“חלקם של אלה שנפגשתי איתם,” הקליד, “בכלל התחמקו מלהרחיב בנושא מעורבותם בחיי הקהילה, למרות שידעו שבאתי בהמלצתו של סיר נורמן גולד. רק ארבעה אישים מקבוצה זאת, ביניהם חבר הפרלמנט ג’ונתן דין, הסכימו לומר בזהירות שהם מעורבים במידה מסויימת, אבל איש מהם לא הצביע בכיוון פעילות חשאית של איזושהי קבוצת מנהיגים יהודים. אחד מהם אף לגלג על עצם המחשבה הזאת ודחה אותה כשמועה מהשמועות המנסות להכפיש.”

שניים מהם, ביניהם דין, חבר הפרלמנט, הבטיחו שינסו להפגישו במרוצת השבוע הבא עם עוד אישים אחדים. דין ציין שאולי ידידו הטוב מה’גרדיאן', ג’פרי קדוס, אותו הזכיר לזיו, יוכל לקרב אותו להלכי רוח בקרב יהודי בריטניה ואולי אף יותר, אם יימצא במצב⁻רוח מתאים.

“הבעיה היא שבמהלך הפגישה עם גולד במועדון שלו, התרשמתי שבין גולד וקדוס אין חיבה מיוחדת, וזאת לשון המעטה.”

“דיברת עם גולד על זה?” הקליד זיו בתגובה.

“בעקיפין.”

“עם גולד אפשר לדבר ישירות. אז אולי תיזום אותה? צריך לברר למה גולד מסתייג ממנו. קדוס הוא שם⁻דבר לא רק בעתונות הכתובה אלא גם באלקטרונית, ואם אני לא טועה, אפילו קשוב לימין שלנו כאן ובבריטניה.”

“הרגשתי שהוא לא הסתייג, אלא חשב שאני עוד לא מוכן לקראת פגישה כזאת מבלי לצבור יותר ידע,” הודה אביתר.

“תחשוב ותפעל. מה גורם לך להסתייג פתאום דווקא מגולד?”

“בדרך כלל אנחנו נמנעים מלהתייחס להרגשות,” סיכם אביתר, “אבל בכל זאת יש לי הרגשה לא נוחה. כאילו גולד מקדם את מה שחשוב לנו כששתי ידיו קשורות מאחורי גבו, אולי אפילו אפשר להגיד שהוא עובד עלינו ויש לו אינטרסים משלו שאנחנו לא יודעים עליהם.”

מלים קשות היו שם בין השורות. הוא לא רק נגע בתסכולו, אלא העלה אפשרות של חוסר אמון אמיתי שקיים בין שני אנשים שהיו שותפים ב’משולש היהודי'. לבסוף החליט להוסיף עוד משפט אחד: “כמובן שאני מודע לאפשרות שלפעמים זהו מצב שמוביל לפיתרון מכיוון בלתי⁻צפוי, ואולי ליצירת מצב כזה התכוונת כל הזמן. אני יוצא מתוך הנחה, שלאחר שנות עבודה כל⁻כך רבות ביחד יצקתם דפוסי חשיבה ותגובה זהים. אולי מכאן נובעת החשדנות שלי כלפיו.”

“סכם לי במייל את כל מה שדיברנו, אני רוצה לחזור ולחשוב על הדברים שהעלית,” החליט זיו.

אביתר שיגר לו את עיקרי הדברים והרגיש שהוקל לו במידת⁻מה, החשיפה איפשרה לו בחינה מחודשת של גולד ומגמותיו. היתה זו פעם ראשונה ששאל את עצמו אם ייתכן שגולד אינו צופה תמים בתמונה אלא ממש מעורב בנעשה, ויהיה עליו להגיע לשורשו, ובמשפט הזה סיכם את האימייל ששלח לזיו.

בזריזות התפשט ונכנס למקלחת לשטוף מעליו את סימני ההתרוצצות המייגעת של אותו יום שנכנס עמוק לתוך הלילה. כשיצא מהמקלחת המהבילה שמע צליל כניסת אימייל חדש. הוא ניגב בתנועות מהירות את שערו המוכסף שנטף מים וניגש למחשב, זה שוב היה זיו:

“גולד נמר חברברות כמו כולנו, ואם תחשוב אז תיווכח שאיש מאתנו לא משנה את חברברותיו, תפתיע אותי. המשפט האחרון שלך שווה ביצוע, לא תצטער.”

קשה היה לפרש את כוונתו של זיו. לעתים כאילו ירה כדור בעלטה והוא היחיד שראה אי⁻שם את המטרה. אבל ברור שהתכוון לא להרפות מגולד, ואביתר תהה מה חוזר ומסתובב במוחו העקום של זיו שהוא מצפה לאיזו תפנית מפתיעה, והיה זה רגע בו שוב נדלקה אצלו נורת התראה, שאולי זיו משתמש בו כפיתיון והמפעיל בלונדון הוא גולד. אבל למה?

“יש תרגום?” הוא החזיר אימייל, “אתה מדבר עם שוטה הכפר…”

“תמשיך לטפח קשר עם גולד, ותזכור את החברברות שלו שאינן משתנות.”

הוא סיים בד"ש מנינה שמבקרת שוב בתל⁻אביב: “תיפגש אתה בהקדם. יש חדש אבל יש גם דאגות. לא הכל טוב. ייתכן והקו שלנו על ‘בני אברהם’ נפרץ וחומר זולג לו החוצה. אדווה צדה אימייל חדש שבו הוזכרה הנטשה ההיא בקשר לבני הדודים ואנחנו בצרות. עדיין אנחנו רחוקים מהזיהוי שלה. הבדיקה שלנו באשדוד מדברת על מישהי שגרה שם כנערה צעירה ולפני שנים רבות, בתשעים ואחת, חזרה עם הוריה לרוסיה, כנראה שמישהו כאן דאג לחדש את הדרכון שלה שיהיה בתוקף, או שהוציא על סמך נתונים ממשרד הפנים דרכון מותאם למישהי אחרת, במקביל הפעלתי קשרים ברוסיה, לנסות לאתר את המקורית. עד עכשיו, אפס תוצאות. ובכל זאת נטשה קיימת לא פחות ממך וממני. אז מיהי, לעזאזל?”

המשמעות היתה ברורה.

החשד שמידע על ‘בני אברהם’ הגיע לנטשה האלמונית, הצביע על אפשרות שמדובר במישהי בעלת קשרים מיוחדים עם כאלה שיושבים על הברזים עצמם. אביתר הבין למה זיו כל כך מתוח וזועם. אם זה נכון, אז מדובר בגורם שיש לו מהלכים בכל הרמות ובכל המוקדים, התפתחות כזאת היא סימן רע ליחידה ממודרת כשלהם.

בקיצור, חייבים לברר את זהותה של אותה נטשה וכמה שיותר מהר.

*

ביום ראשון, תשעה⁻עשר בדצמבר, לקח אביתר פסק⁻זמן לעצמו והתמקד בשורה של גלריות, מהן קטנות ולא נודעות, שהציגו עבודות של אמנים אלמונים. בעיקר אהב לגלות אמנים שאינם מתכוונים להפתיע בהמצאות מרעישות, אלא מחפשים את מה שמכונה ‘הצליל של האמן’. לפני שנים רבות אמר לו צייר חשוב אחד, אברהם גולדברג, שהוא מזהה צייר אמיתי מהסתכלות בעבודותיו ובניסיון לאתר האם יש לו צליל משלו. באותו יום הוא גילה להפתעתו הנעימה עבודות של שני ציירים שהוא שמע את צלילם המקורי. בשעה חמש אחרי הצהריים, כשהיה בגלריה קטנה שנפתחה לפני חודשים אחדים, והוצגה בה תערוכת עבודות שנעשו באמצעות המחשב, השיג אותו טלפון מפתיע מסיר נורמן גולד.

“אם אין לך משהו מיוחד לעשות, מה דעתך שתקפוץ אלי לדרינק? אז לשנינו יהיה מה לעשות,” הציע, “גרטרוד, מנהלת הבית שסיפרתי לך עליה, הכינה כמה מתאבנים נפלאים. אולי זאת לא ארוחת ערב שלמה, אבל אני מקווה שתהנה.”

“לא אחמיץ את הביקור הזה,” השיב. עבורו זו הזדמנות פז לתהות מקרוב על טיבו של גולד.

ירדה חשיכה כשהחנה את היגואר בהמפסטד, סמוך לביתו של של גולד. איש הביון הקשיש התגורר בבית גדול מוקף בגן מטופח, שבינו לבין המדרכה התפרשה רצועת דשא ופרחים מתוחמת בגדר חיה שגובהה כמטר וגזומה בקפדנות.

גולד קיבל את פניו בחביבות גלויה כשהוא לבוש בסוודר, במקום אותה חליפה מחוייטת ויקרה משלושה חלקים שחנטה אותו בפגישתם הקודמת במועדון החברים. גם היה פטור מהחבֶק של העניבה שהיתה משוחררת במקצת. נראה היה נינוח כאיש במבצרו. לידו עמד כלב זאב קשיש שבחן בדממה את האורח.

“תרשה לי להציג את רקס,” חייך גולד ואחר⁻כך פנה לכלב ודיבר אליו: “רקס, תואיל להכיר ידיד חדש, אביתר בנדור.”

הכלב השמיע נהימה חרישית וזקף את אוזניו.

“לטף את ראשו,” הציע, “הוא יודע שאם אני מרשה לזר ללטף את הראש כשאני נמצא כאן, אז מדובר בידיד ומאותו רגע הכל בסדר. זה כלב מאולף וחכם.”

אביתר מתמיד חיבב כלבים.הוא התקרב במתינות לכלב הגדול עד שנעמד לידו, ליטף את ראשו וזה השמיע גרגור של התרצות.

“כבר הפכתם לידידים,” קבע גולד בסיפוק והציע שייכנסו לסלון ויתרווחו להנאתם בפינת האירוח הנוחה, סמוך לספה ולשלוש כורסאות מעור עתיק שחריצים זעירים נמתחו בו כקמטים מסימני הזמן.

עברה שעה קלה מאז שלגמו אפריטיף בחדר האורחים המרווח וטעמו את המתאבנים המצויינים שהכינה גרטרוד שלוס, אשה כבת שבעים שנדמתה כמהלכת על קצות אצבעותיה. עוד בחייה של רעיתו המנוחה היא טיפלה בבית, כך אמר גולד והוסיף שלצערו לא היו להם ילדים.

הם הרחיבו שיחה על ימים רחוקים וגולד העלה זכרונות הקשורים בזיו, ולא שכח להזכיר את מירה, אשתו של זיו, ואת ילדתם שדמתה לה.

“נפגשתי עם מירה לפני המון שנים. בחטף, כשהייתי צריך להעביר איזה חומר דחוף ליעקב.” הודה אביתר, “ואז גם פגשתי את הילדה הקטנה. בקושי אני זוכר משהו מהפגישה החטופה ההיא.”

“אתה כנראה באמת יודע מעט מאוד על חייו הפרטיים של יעקב, אבל מי יודע יותר?” העיר גולד והתבונן בו כחודר דרכו למחוזות הזיכרון. “מירה היתה יפהפייה. קראו לה האחות הכי יפה של המדינה. בת שש⁻עשרה היתה תלמידת בית⁻ספר לאחיות בתל⁻אביב ונלקחה לשרות בבית החולים תל השומר. שם הכירה את זיו שנפצע בפעם הראשונה בקרב בלטרון. הוא היה אז בן שש⁻עשרה. חייל במחלקה של שרון בחטיבת אלכסנדרוני.”

גולד נסחף עם העבר והמשיך להעלות זיכרונות צבעוניים משנות השישים והשבעים בעיקר, עידן שיא המתיחות שהתקיימה בין מזרח למערב, כאשר זיו שימש צינור נדיר להשגת מידע מברית המועצות על תוכניות חבלה וחיסולים שכוונו נגד המערב. באותן שנים מכר הסוכן הכפול, ג’ורג' בלייק, עשרות סוכנים מערביים שחוסלו בידי הסובייטים. גולד פעל אז לבלימת המכה הקשה בצורה מתוחכמת שלא תעורר חשד שהמקור למידע שלהם הוא מהקג"ב, מהבכירים הממונים על ביצוע התוכניות ההן. המקור הזה צימצם את הממדים של הכישלון הגדול של אמ.אי. ⁻5, והציל את חייהם של סוכנים לא מעטים.

“אותו שחקן שח,” העיר אביתר.

עיניו של גולד נצצו. נראה היה כי נתפש להתרגשות עמוקה והצביע על השולחן הקטן שעמד בקצה השני של חדר האורחים, ועליו נמצא לוח שחמט וכלים זהים לאלה שנמצאו בסלון של זיו בצהלה.

“כמו שאמרת. אראם ארויאן האחד והיחיד, הוא היה מגדולי המרגלים שהיו למערב בברית המועצות בשנות המלחמה הקרה.”

לגולד היו כוונות נוספות מעבר להעלאת זכרונות שריגשו אותו. אבל רק לקראת סופו של ערב ניתב את פגישתם לשיח חברים גלויי⁻לב זה עם זה, כפי שאמר. והתמקד בכל אותם אישים שאביתר פגש כשהוא מגלה עניין במה שנאמר ובאיך, בצורה ובמוסיקה של המלים שהושמעו.

"אני מבין שהיתה לך פגישה ממושכת עם חבר הפרלמנט שלנו, ג’ונתן דין המבריק.

“היתה פגישה מעניינת.”

“דין התרשם ממך ואני שמח לשמוע שזה הדדי,” אמר גולד ומזג לעצמו מים מינרליים והציע לאורחו משקה חריף,אלא שאביתר סירב והעדיף שצלילותו תתמודד עם חריפות מארחו. “הבנתי שדין סידר לך פגישה עם אותו ג’פרי קדוס מה’גרדיאן', לא כך?”

אביתר הופתע. לרגע לא חשב שאלה שפגש באמצעותו של סיר נורמן יתושאלו על⁻ידו לאחר מכן על תוצאות הפגישות, כאילו התכוון גולד מטעמו של זיו לבחון את הסיבות לכך שהשיגיו עד⁻כה היו דלים. אם נדרש להוכחה בדבר מידת החשדנות של גולד שלא נפלה מזו של זיו, הוא קיבל כעת, ותחושת אי⁻נוחות העיקה עליו.

“מה דעתך על קדוס?” הוא רצה לדעת.

“כבר דיברנו על כך שחשוב שתפגוש אותו. בעל ידע עצום על היהודים בבריטניה. עדות על היקף ידיעותיו אפשר למצוא בספר המעניין שכתב ‘אני ויהודי בריטניה’.”

“מה בנוגע לאיש עצמו, תכונותיו? עמדותיו? לגבי כל אחד מהאחרים סיפקת לי הערות המלמדות גם מי הם.”

שמץ של חיוך דק נדלק בקצות שפתיו של גולד.

“לקדוס יש חולשה של הקצנה. אני יודע שדין מעריך אותו,” הודה, “אבל אי⁻אפשר לסמוך עליו. לצערי, קדוס לפעמים מערבב בין עובדות לבין סתם רכילויות לא מבוססות. לפעמים הוא חוצה את הגבול בין היותו עיתונאי⁻מדווח למפרשן. במלים אחרות, הוא מתקשה להישאר נייטרלי ומושפע מהשקפת עולמו האמיתית. זו תכונה מכשילה, בעיקר כשאתה הופך להיות חייל ביחידה שאתה, נניח, מכסה אותה כעיתונאי.”

"זה נשמע כאילו הוא שייך לעיתונאים שאם אין להם כותרת הם מייצרים אותה? על זה אתה מדבר, על מעורבות אישית בעייתית?

גולד הרחיב חיוך: “לא הייתי מנסח טוב ממך את הבעיה. אני חושש שקדוס לפעמים נעשה מעורב אישית בסיפור שהוא לכאורה אמור רק לכסותו בתוקף היותו עיתונאי, ושוכח שהוא גם שליח המערכת שלו.”

“מה בדבר נטייתו הפוליטית?”

“שמרן, אבל למד להופיע כליברל. איש מורכב, כמו שאמרתי.”

“התכוונתי בקשר לעמדותיו כיהודי לגבי השאלה הישראלית?”

שוב נשמטו מעט משקפיו של גולד ועיניו שוטטו כבוחנות מחדש את האורח היושב בקרבתו.

“מוטב שתגיע בנושא זה למסקנות משלך,” אמר, “אני מציע זאת לא מפני שברצוני להתחמק, אלא מפני שאני חושב ששם תמצא מפתח להבין את קדוס יותר טוב מכל ניסוח שלי.”

“תרשה לי שאלה גלויה, סיר נורמן?”

גולד הנהן בראשו.

“התרשמתי שהוא מגלה בך עניין מיוחד. כמעט הייתי משתמש במלה, עוקב. אפילו דין רמז שאתם צהובים זה לזה. יש לזה אחיזה, או שאני סתם מדמיין לעצמי מצב לא קיים?” הוא היישיר מבט אליו, וחיפש, אך לא מצא שם שמץ של מבוכה.

“כך התרשמת?”

“כן, שהוא רואה בך יעד.”

“יעד!” גולד הפטיר צחוק קל. “זאת אחת הבעיות של קדוס שהוא רואה באנשים רבים יעדים. הרגשתי שבזמן האחרון הוא מסמן אותי.”

“סיר נורמן, עד כמה אתה עצמך מעורב בהנהגת הקהילה?”

“שמעת על הסי.אס. טי.?”

“אני משער שכן, אם אתה מתכוון לארגון לביטחון הקהילה היהודית בבריטניה,” אמר אביתר.

“אכן, לא מכבר התבקשתי לשמש כנשיא הוועד מפני שהנשיא הקודם התפטר בטריקת דלת. אתה יכול לראות בי מינוי זמני עד שימצא מישהו שיראה בתפקיד הזה חזות הכל.”

“על איזה רקע היתה ההתפטרות של קודמך?”

“דרישה לנקוט בקו קשוח נגד ממשלת בריטניה, ואפילו אלים, על רקע האנטי⁻ישראליות המתגברת. בעיקר בגלל הטרור האיסלאמי שקנה פה אחיזה, לצערי. חברי הוועד התנגדו לו. די בניצוץ אחד, ותהיה פה התלקחות עדתית מסוכנת. יכול להיות שקדוס רוצה ללמוד על המדיניות שלי, שהיא הפוכה משל קודמי.”

“נראה מה תעלה הפגישה אתו,” הציע אביתר ולא יכול היה להימנע מהמחשבה, שבעצם לנקודה הזאת ולרגע הזה כיוון גולד את הזמנתו הפתאומית לביתו. פירוש הדבר, שנודע לו רק לפני שעות אחדות שמחר הוא עומד להיפגש עם ג’פרי קדוס והחליט מסיבותיו להקדים שיחת⁻רקע.

“אשמח ללמוד את רשמיך מהפגישה מחר. כמובן שאם תתעורר שאלה כלהי כתוצאה ממנה, וברור שתהיה לפחות אחת כזאת, כי אז אני עומד לרשותך,” הזכיר גולד.

בשעת לילה מאוחרת נפרד אביתר ממארחו שליווה אותו עד לדלת, ואילו רקס, הכלב התשוש מזקנה, צעד באיטיות בצדו עד שהגיע לגדר החיה ושם נעצר כמכיר בגבולו והשמיע המיית⁻עונג חרישית, כשאביתר גירד באצבעותיו בין שורשי אוזניו.

באחת⁻עשרה וחצי הוא חזר לכנסייה, וכהרגלו פתח את המחשב הנייד ונשאב לאותו בולען של אירועים שחלקם התקשרו אלה עם אלה. המתינו לו אימיילים אחדים. הראשון בהם היה מנינה.

“אחזור מתל⁻אביב ביום שני בלילה,” דיווחה, "יש המון לדבר. זוכר את הטיפול שלי במכירת פסל הראש הקטן של נינה לג’וני אבן⁻סאלימן? העניינים מתפתחים בכיוון הזה. רק סבלנות. אהבה. נינה.

לפעמים ההצפנה הטובה ביותר היא דווקא זו בה עושים שימוש בשפה מובנה לכאורה לכל קורא, אבל מי שלא מצוי בכוונות יתקשה לפענח את המשמעות, הוא ידע שלא סתם הזכירה נינה את ג’וני אבן⁻סאלימן שרצתה לצרפו לחוג אספניה של קתרין. הפעם הכוונה היתה לפעילותם המשותפת וסקרנותו גורתה.

האימייל הבא הגיע מסנ"ץ אייאן צ’לסי רק לפני שעה קלה. מרוצה היה לבשר שהושגה התקדמות באיתורה של ‘נטשה’ האלמונית. התצלומים של ארבעה הבחורים סייעו לאתרם בקפיטריה בהיתרו וכצפוי, בחברתם מצולמת אותה אשה מסתורית, ואביתר מתבקש להגיע אליו בבוקר שלמחרת כדי לנסות ולזהותה.

“שתבוא ברכה על צ’לסי,” אמר לעצמו וקיווה שהוא מתקרב לגעת בפרי הראשון של הימים המתסכלים האלה.

לפני שסגר את יומו הארוך שלח שורות אחרונות לזיו.

“ביליתי הלילה בביתו של סיר נורמן, והביטוי שלך ‘נמר חברבורות’ קולע. הוא מנסה להיות עם יד על דופק הפגישה שלי עם ג’פרי קדוס. זה לא נשמע קצת מוזר?”

כרגיל, זיו השיב בתוך שניות. כאילו יושב יום ולילה ליד המחשב ומחכה להודעות מאביתר: “גם אני הייתי מתנהג כגולד.” סתם בתשובתו ולא פירש.

לא בקלות נרדם אביתר באותו לילה. חיכה להארה.

*

למחרת בבוקר, יום שני, עשרים בדצמבר הגיע אביתר למטה ‘סקוטלנד יארד החדש’, ובתשע וחמישים כבר לגם קפה בחברתו של צ’לסי שהסביר לו שהמומחים הפעילו תוכנת איתור מתקדמת, בכדי להגיע במהירות לאותה מצלמה שהכילה את החומר שהם מחפשים.

“אין טעות,” חייך צ’לסי בשביעות⁻רצון.

הם ירדו לקומה תחתונה שבה פעל מוקד המערכת הסורקת, שבעזרתה מסוננים הצילומים ומאותרים אובייקטים שונים, שמצאו עצמם באולם גדול מוצף בעמדות בקרה ופיקוח, ונעמדו מאחורי גבר צעיר שישב מול שורת מסכים. צ’לסי הציג אותו כמפקח ניק האמונד, מומחה באיתורים. האמונד חייך באדיבות והחזיר מיד את מבטו לעבר המסכים עד שהתמקד במצלמה שהיתה פעילה במיתחם הקפיטריה, והחל להקרין את החומר שלה שהוא סימנו כרלוואנטי.

אביתר מיקד מבט במסך הרחב.

האמונד הניח למצלמה להציג את שלה מבלי שיתערב. בנקודה מסויימת מילאו ארבעה גברים צעירים את המסך. הם לא נראו שונים מצעירים אחרים ששוטטו בקפיטריה, ואפשר היה להגדירם כנטמעים בסביבתם בטבעיות. במרכז הקבוצה הלכה אשה חטובה ותמירה ולראשה חבשה כובע כחול⁻כהה עם שוליים רחבים, שנועדו ככל הנראה להקשות על זיהוי פניה.

“זאת כנראה הנטשה שלך,” העיר צ’לסי.

היא הפנתה ראשה לכאן ולכאן, מחייכת ומחליפה דיבור איתם עד שנעצרו ליד שולחן שהתפנה באותה רגע והתיישבו מסביב לו.

אביתר לא יכול היה לעצור גידוף חרישי.

לפחות אנשי המשטרה הבינו אותו.

כמו בתצלום ששלח ערן חממי לזיו, גם הפעם היא ישבה וגבה אל המצלמה כמודעת לקיומה, ואביתר חשב שזה לא היה מקרי. היא היתה מקצוענית עד קצות ציפורניה וחכמה. בידה היתה מעטפה והיא משכה משם ניירות אחדים, הראתה לארבעה, ואחר כך החזירה אותם למעטפה ומסרה אותה לידי מי שאביתר זיהה כסגן⁻אלוף גידי כהן. היו רק שניות אחדות שהוא צד חֵלק מהצדודית שלה והבחין עד כּמה הקפידה על השיער הבהיר והאסוף מעבר לעורף. אפילו קלט את אפה הישר וסנטרה המעוגל כמלוטף בקו רך ומושך, וראה את עגיליה והרביד שלצוארה.

ואז לפתע, כמו שזה קורה בסרטים, ברגע של מזל היא הפנתה ראש בצדודית מלאה, כשכף ידה מסוככת על פניה מאור זרקור שנמצא בקרבתם, וצולמה כמתבוננת במישהו שנימצא מחוץ לפריים.

“עצור!” הניח אביתר כף יד על כתפו של ניק האמונד שעצר מיד את ההקרנה בנקודת הפריים המבוקש.

זאת היתה צדודית שלמה של המשוערת כנטשה, אבל לא מספיק חדה בגלל הצל שכף היד הטילה על פניה. האמונד המנוסה התאמץ כמיטבו לסלק את הצל ובמידה מסויימת גרם לאביתר הפתעה מעורבת באי⁻נוחות. מתנוחתו המתוחה הסיקו אנשי המשטרה שמדובר בזיהוי סביר.

“מוכרת?” שאל צ’לסי.

“לא בטוח. אבל אפשר לקבל העתק מהקטע הזה?”

“בהחלט.” אמר צ’לסי והאמונד הנהן בראשו. המפקח הצעיר הושיט לאביתר את טופס הבקשה לקבלת עותק והוא מילא פרטיו, בעוד שצ’לסי עוקב אחרי סימון הקטע ותהליך צריבתו בתקליטור.

“יש לך שני קבצים,” הסביר האמונד, כשהושיט לו את התקליטור במעטפה שמרכזה שקוף, “הגדול והכבד זה הקטע השלם שראינו. חוץ מזה, יש לך קובץ קטן של הצדודית הזאת ורק אפשר להצטער על האיכות. עם קצת מזל, מי שמכיר את האובייקט יוכל להיעזר בו.”

אבל היה עוד משהו שלהערכתו כדאי היה לבדוק.

“תראה,” הוא הציע כשחזרו ללשכתו של צ’לסי, “ביום חמישי שעבר בדקנו רק את שמות היוצאים עם ה’יורוסטאר', אבל לא בדקנו את שמות הנכנסים. אולי נרוויח משהו מבדיקה חוזרת כזאת.”

צ’לסי הסכים אתו.

כעבור שניות אחדות עלה על המסך שמה של נטשה אוברוב, עם מספר הנסיעה של הרכבת המהירה והתאריך והשעה שהגיעה מפריז לתחנת ווטרלו.

צ’לסי פנה אליו בהבעת סיפוק: “גם נכנסה וגם יצאה באותו יום, אבל הפעם עם דרכון רוסי.”

“היא עובדת באותו שם עם שני דרכונים,” הפטיר אביתר. זה היה גילוי חדש. “דרך ללא מוצא, לפחות עכשיו”.

“כך זה נראה,”הסכים צ’לסי, ובו במקום הרחיב את הבדיקה לתקופה של שלושה חודשים לאחור. תוך המתנה קצרצרה עלו זמנים ותאריכים שונים על המסך.

“הגברת שלך עושה את הדרך הזאת לא מעט פעמים,” הפטיר צ’לסי את הברור לשניהם בדרכם למעלית, “כנראה שהבסיס שלה בפריז. אם תשאל לדעתי, זה נראה על פניו כאילו מדובר בקשרית.”

אביתר בחן את פניו הירחיים כרואה אותם מחדש. מפעם לפעם צ’לסי הוכיח את חדותו ומבלי לדעת את היריעה כולה, הבחין במימצאים שונים בין קפליהָ. הוא הושיט לצ’לסי את ידו. “איך מקובל להגיד אצלכם? שלך בהכנעה?”

צ’לסי חייך חיוך רחב ולחץ את כף היד המושטת.

“בכל עת לשרותך.” הם עמדו מול המעלית שדלתותיה החלו להיפתח. “אם הפעולה תסתכם בתוצאה חיובית מבחינתכם, אכיר לך תודה אם תודיע לי,” ביקש, “בפיקוד יהיו מרוצים לשמוע על תפקוד המערכת.”

“לא חשבתי אחרת,” הבטיח אביתר, ונעלם במעלית.

מצב רוחו רחוק היה מלהיות עליז כשיצא מהמטה והרהר בזיו. אם חושיו לא היטעו אותו, כי אז ייתכן והיחידה הממודרת נפרצה ומי יודע איזה חומר חשוב כבר זלג ממנה. למרות שחשב שלא טעה בזהותה של נטשה, החליט להמתין עוד איזה זמן ואולי יחבר עוד משהו מועיל לפרטים שאצלו, לפני שיעביר הלאה את תפוח האדמה הלוהט שבכפו. הוא רצה להתנהל בזהירות ורק להציג את הראיות, ואילו את המסקנות להשאיר לזיו.

בינתיים היתה לפניו הפגישה שקבע עם ג’פרי קרוס מה’גרדיאן'.

*

הם קבעו להיפגש בשתים⁻עשרה ב’קפה ומחשב' במרחק לא רב ממטה המשטרה. ליוותה אותו הרגשה שהפגישה תהיה שונה במהותה מכל אלה שקיים עד היום. אביתר שיער שהשם קדוס היה במקורו ‘קדוש’.

בית הקפה התגלה כמקום מפגש נעים בעיקר ביום שבו חלה התבהרות קלה. העננים נסוגו ורבצו מסביב כהרים ושמים גבוהים מתחו חופה כחולה מעל לונדון. אביתר מצא שליד כל שולחן הותקנו שתי נקודות חיבור לשרות אינטרנט אלחוטי.

עד שהניחו לפניו את הקפה שהזמין הפעיל את הנייד והתחיל לנסח את השורות, מחפש אחרי מלה קולעת שתתמצת את כוונתו. נדמה היה לו שכמו בנעוריו, כשהתהלך בכפות רגליים יחפות בחולות לוהטים של שבילי קיץ, ונאלץ לנתר מרגל לרגל עד שחצה לתחום מוצל, כך הרגיש כשנגע בתיאור המימצאים האחרונים שנקשרו בנטשה.

“מצטער על האיחור,” אמר האיש שעמד בצד השולחן.

אביתר זיהה מיד את העיתונאי, אבל הופתע שקדוס הוא איש כל⁻כך נמוך, כמטר ושישים, אולי מעט יותר. הוא נזכר שלא ראה אותו במלוא קומתו, מכיוון שתמיד ישב באולפני הטלוויזיה וכך היה גם באותם מקומות בהם הבחין בנוכחותו, אבל התרשם מפניו שהם מלאי חיות ועוצמה, מתנועותיו הנמרצות ומקולו העמוק, בריטון עשיר. אישיותו הנוכחת היא שגרמה לו לחשוב שהוא הרבה יותר גבוה משהיה באמת.

אביתר קם לקראתו ולחץ את ידו.

“אני יודע מה שאתה חושב,” חיוכו של קדוס התרחב, “אבל אני צריך לעמוד על קצות האצבעות כדי להוכיח שאני יכול לתפוס גובה סביר.” הוא צחק והתיישב בצדו השני של השולחן. “פעם, כשהופעתי באיזה פאנל ציבורי בקמברידג', מישהו צעק אלי, ‘הי, ג’פרי, למה אתה לא עומד כשאתה מדבר? זה לא מנומס!’ אז החזרתי לו בשאלה, ‘איך אתה יודע שלא קמתי?’”

קדוס סחף את אביתר לצחוק גועש. הוא כבש אותו מהדקה הראשונה ביכולתו ללגלג על עצמו, וכך מרגע לרגע הוסיף עוד ועוד לקומתו. אבל מה שנחשב יותר היתה פתיחותו לגבי הנושא בו התעניין אביתר. קדוס היה הראשון מבין כל האישים איתם נפגש שהתגלה כמעין מתגבר של מידע. דיבורו קלח, הגדרותיו היו מדויקות ואביתר הרגיש שנוצר ביניהם שיח בכיוון נכון.

“דין אמר לי שאתה מרצה לאמנות,” העיר קדוס והתוודה שיש לו חולשה לאומנות, והוא אספן נלהב שיצא לו שם כמומחה לרישומיו של הנרי מור ממלחמת העולם השנייה.

“יש לי ידידה פסלת שהיא חסידה גדולה שלו,” הזכיר אביתר.

“אני מכיר אחת כזאת.” קדוס התבונן בו בתמיהה. “רק שלא תגיד לי שאתה הוא הישראלי הזה שקוראים לו ‘אדון הכנסייה’!” הוא לא המתין לתגובתו ופרץ בצחוק עליז.“אני אחד הקבועים של המפגשים המפורסמים שם ועכשיו כשקתרין בסן סמיון כולנו כמו יתומים.” עיניו של קדוס נצצו והוא הוסיף בתמיהה: “עכשיו דברים מתחברים אצלי. אתה בכלל הכרת את קתרין באמצעות נינה פוסטר, לעזאזל!” הוא צחק. כמעט נרגש היה.

אביתר היה מרוצה לא פחות מהתפנית בפגישה, שסייעה לקדוס להיפתח יותר. מסתבר שעסק בכיסוי חיי היהודים בבריטניה כשלושים שנה. מאז שהיה בן תשע⁻עשרה, כך אמר, וזמן כזה הוא היסטוריה שלמה. ככל שהפליג בדבריו כך נהיה ברור לאביתר שהאיש הלבבי הזה מסוגל לפרש את כל הסתום לו מבחינת מה שכינה, תעלומת גולד. קדוס ניתח ברהיטות את הרקע להקצנה הדתית⁻לאומית בקרב חוגים של יהודים רבים, והסביר את התהליך כהתפכחות מאשליה המוכרת בשם ‘הסכם אוסלו’, אותו הגדיר בלהט כ’טרגדיה שנגרמה בחוסר אחריות על⁻ידי מנהיג שנכשל בהבנת ההיסטוריה', הוא גם ראה בתהליך הביקורת הנוקבת הזאת תחילת התמרדות כנגד המצב המקובל, לפיו ממשלת ישראל מייצגת את העם היהודי כולו.

קדוס התקומם כנגד ההשקפה הזאת אותה הגדיר כחוצפה: “ממשלת ישראל צריכה לדעת את מקומה, ולהניח לשאר יהודי העולם לקבוע את עמדותיהם, ועליה לכבד אותם כשותפים שווים בקבלת החלטות גורליות.”

“יש לך דוגמא להמחשה?”

“בהחלט. בשנים האחרונות אנחנו עדים לכך שהאנטישמיות הקלאסית מרימה ראש באדרת חדשה של שנאת ישראל. רבים מרגישים כאן שמחובתם להתריע נגד האנטישמיות ולתבוע מבלייר ומחברי הממשלה לבטא עמדה חדה בנושא הזה. אבל ממשלת ישראל, מסיבותיה שלה, לא רוצה להחריף יחסים עם בלייר, ומכשילה כל ניסיון למדיניות עצמאית של הקהילה כאן. למה זה הוביל? לתסכול הגורם לקרע אמיתי.”

“ישנם כאלה שיגדירו אותך כאיש קיצוני,” העיר אביתר וחשב על דברים שהחליף בנושא זה עם נורמן גולד.

קדוס התבונן בו כרואה אותו מחדש.

“גם אתה מחסידי ההיסטוריונים החדשים?” לגלג, “גם אתה חושב שמדינת ישראל הוקמה על חשבון הפלשתינאים בגלל השואה? פתאום עובדות חשובות נעלמו מהפזל. נעלמו גם השחיטות והפוגרומים שעשו ערבים ביהודי ארץ⁻ישראל שלושים שנה לפני ההכרזה על העצמאות. פתאום שכחו את המופתי, חג' אמין אל⁻חוסייני, שקשר ברית עם היטלר להשמדת הישוב היהודי בארץ⁻ישראל.”

“זה כמו הסיפור על יאסר ערפאת שהפיץ את האגדה שהפת”ח הוקם כתוצאה מהכיבוש של שישים ושבע, ואין שקר נבזי מזה. פת“ח הוקם בשישים וארבע, שלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים, כשהמטרה שלו להשמיד את מדינת ישראל. רק שלאוזני בורים רבים, בכל מקום, כולל כאן אצלנו באנגליה, זה נשמע הרבה יותר מפתה לתמוך בטרור שמלבישים אותו בלבוש של ארגון לוחמי חופש. כמה שזה נוח לסבר את האוזן בעיקר כשזה מכוון נגדנו היהודים. זאת צורה חדשה ומתוחכמת של האנטישמיות הקלאסית.”

קדוס השתהה לרגע כמניח שהות לאביתר לעכל את זרימת העובדות שקשר אחת לאחת.

“אתה עוד חושב שאני קיצוני?” הוא שאל וקבע באביתר מבט כשעיניו השחורות בוערות.

פגישה רותחת כזאת לא היתה לאביתר מאז בואו ללונדון. ג’פרי קדוס לא סתם קנה לעצמו שם של עיתונאי המכיר ביסודיות את החומר שלו ויכול לחשוף לא רק שורשים עדינים ורחוקים, אלא גם את העצבים החיים, אחד לאחד.

“מה עמדתך ביחס לפינוי ישובי גוש קטיף?” שאל.

קדוס הופתע. “למה?”

“כמה יהודים בולטים כאן אמרו לי במפורש שאין דבר כזה שנקרא ‘קיצוני’ כשמדובר בנישול יהודים בארץ ישראל, וכל מעשה שנועד לבלום תהליך כזה הוא לגיטימי מבחינתם.”

עיניו הכהות של קדוס בחנו את אביתר בזהירות. מנקודה זאת, דומה ועליהם לדעת בדיוק היכן הם עומדים.

“שמעתי ממישהו שאתה נמצא בלונדון לעתים קרובות,” הוא הפטיר בשקט, “מה דעתך שנעשה עיסקה. אני אעזור לך למצוא תשובות ואתה תגיד לי מי אתה באמת, ומה אתה מחפש כאן בלונדון?”

גישה מרתקת, לשון ‘תן וקח’. זאת העיסקה.

“תענה לי על כמה שאלות, תשובות אמת, ואחרי זה אגלה לך מה אני עושה כאן בלונדון.”

“תתחיל,” פסק קדוס.

ההחלטה פשוטה מבחינת אביתר. “מה ידוע לך על קבוצה שנפגשת בקביעות על רקע המתיחות בין הקהילה המקומית לישראל?”

שניהם היו אמונים להצניע רגשות כשנדרשו לכך. אבל אביתר קלט את הקמט העמוק שחרץ תלם במצחו של קדוס כשגביניו התרוממו מעט כחושש ממשהו.

קדוס הרחיב חיוך מבטל. היו לו שיניים לבנות וקצובות שהדגישו את ברק עיניו הכהות. “אני חושב שמישהו מסר לך אינפורמציה לא⁻בדוקה. אתה חוקר פרטי, או משהו כזה?”

“אתה מצפה לתשובה אחרי ההתחמקות שלך?” חייך אביתר.

“ואולי לא פרטי?” קדוס לא הרפה ממנו.

“יש לי רושם שאתה חושש שעליתי על משהו שאתה חוקר אותו.” העיר אביתר, “ואולי באמת נגלה אינטרס משותף…”

קרוס דילג מיד מעל למכשלה: “זאת מחשבה מבריקה, שמתאימה לאיש מוסד.” הסרקזם שלו היה חריף. הוא לא חיכה לתשובה, משך אליו את המחשב שלו, סגר אותו וקם כאילו בנקודת זמן זו החליט להקפיא את העיסקה הקטנה.

אביתר העדיף שלא למתוח את החבל. צריך היה אולי לעוד פגישה או שתיים עם קדוס בכדי שיווצר קשר שלכדאיות ביניהם.

“איכפת יהיה לך אם ארשה לעצמי להתקשר אליך?” שאל, “מפני שיש לי הרגשה ששנינו נרוויח אם נתבשל על אש נמוכה עד שנרגיש יותר בטוחים. אתה מבחינתי באמת עוף נדיר בעיר הגדולה הזאת.”

“אתה לא צריך לעטוף אותי במלים חמות בכדי לשנות את הנושא,” גיחך קדוס, “זה יהיה בסדר אם תתקשר. לפחות נוכל לדבר על הנרי מור. אולי אלמד ממך בכל זאת דבר או שניים.”

עד שפרשו לדרכם התעטפו השמים במעטה של עננות נמוכה וקודרת וחסד הבהירות של שעות אחדות נמוג כלא היה. עוד כשעה עברה עד שאביתר השלים בסופר קניית מוצרי מזון, בנוסף לירקות הטריים והפירות שבחר לעצמו. כשהגיע לכנסייה היתה השעה שלוש וארבעים והאור האפור עטף את לונדון.

כשסיים להתארגן והכניס למקרר את מוצרי הגבינות, החלב, הירקות והפירות, עדין התלבט איך עליו לנסח את מה שהתכוון להעביר לזיו. לבסוף פתח את המחשב והמשיך במה שהתחיל ב’קפה ומחשב', וכתב בפשטות שיש בידו חומר מצולם שהוא השיג היום, וכרגע הוא מעביר לזיו צילום בודד ולא ברור של אשה צעירה שלא זיהה אותה בוודאות, אף כי קיימת אפשרות אחת שנמנע מלפרטה. אם גם מסקנתו של זיו תהיה כשלו, כי אז ההשלכות תהיינה ברורות.

הרגשתו היתה כשל מי שסוגר מלכודת על אותה חפרפרת שפרצה את הקווים שלהם, כפי שזיו חשש.

כעבור עשרים דקות הגיעה תשובתו של זיו באימייל חוזר.

“אדווה טוענת שזאת האשה שראתה בנתב”ג פעמים אחדות. זיהתה אותה באמצעות הרביד שלה. מה אתה חושב?"

גם זיו רצה לקוות שהוא טועה.

אביתר התבונן בשורה הקצרה ושיער עד כמה קשה יהיה לכל מי שעומד בראש צוות מוביל במבצע מורכב שכזה, להשלים עם העובדה שאחד מאנשיו הבכירים עובד בשביל הצד השני.אלא שמרגע זה היה ברור לאביתר שהזיהוי שלו ודאי. הוא גהר לעבר המחשב והקליד את העובדות המצביעות על המסקנה שזהותה של נטשה נחשפה.

האימייל הזה נשלח עם הקובץ הכבד בו נראים ‘נטשה’ וארבעת הבחורים של ‘תקשורת המדינה’ מתקרבים לשולחן הקפיטריה, מתיישבים סביבו כשהם קשובים לה, והוא הוסיף שורה אחת: “יש בה דמיון לאחת משלנו. נעמי רגב.”

מבחינה מסויימת, מעבר למפח הצורב של זיו כראש הצוות הממודר שספג מהלומה כבדה, צריכה היתה להתעורר אצלו גם שביעות⁻רצון מעצם איתורה של החפרפרת בשלב הזה, כשעוד ניתן היה לבלום את רשבסקי, או לשבש את מהלכיו. בתגובה ציין זיו שיבחן את החומר שלפניו בעזרת מומחי השירות ואז יחליט. אביתר הופתע מהצינה הנושבת לעברו מכיוון צהלה, ומחוסר נכונותו המשונה של זיו להשלים שאכן מדובר בנעמי.

זה היה מאותם רגעים בהם חזר אביתר והרגיש שישנם דברים רבים אצל יעקב זיו שהם מורכבים יותר מכל שידע, והוא ממשיך בתחמנות שלו כאילו לא איבד שליטה במצב. תגובתו הבלתי⁻צפויה על חשיפתה של החפרפרת הוכיחה שלא רק גולד איננו מתכוון להחליף את חברברותיו. גם לא זיו.

בתשע ושלושים הוא החליט שעליו לטלפן לגולד. זכר שהבטיח לחזור אליו לאחר הפגישה עם קדוס. “אני מתנצל על השעה המאוחרת,” פתח כשגולד ענה.

“אני מעריך את מידת הנימוס,” הגיב גולד, “אבל שנינו מודעים לעבודה שמסביב לשעון. אני מבין שנפגשת את ג’פרי.”

אביתר החליט להתעלם מהערתו.

“כרגע יש לי שאלה אחת אליך, סיר נורמן.”

“ברצון, שאל.”

“לא אמרת לי את שמו של קודמך בתפקיד נשיא הארגון לביטחון הקהילה היהודית בבריטניה. אני משער שלא מדובר במידע חסוי.”

“אתה חניך מעולה של זיו,” הפטיר לבסוף גולד בהערכה לאחר שתיקה של כמה שניות, “זה לא חומר סודי. קודמי בתפקיד היה ג’פרי קדוס…”

קשה היה לאביתר לבלום את צחוקו.

“אם כך, אני לא חושב שאתה צריך לשמוע ממני הסברים בנושא הזה,” הוא אמר בשקט, “אבל אשמח להרחיב אתך שיחה.”

“בהזדמנות ראשונה,” הסכים גולד.


17

‘הצהוב’ מעולם לא יכול היה לברר מהיכן בא לעולם הזה. הוא גדל ככלב פרא המקיים את עצמו כטורף חד⁻ניבים. הזכרונות שלו התחילו בעצם כשחבר לכנופיית זאבים קטנים, נערים ונערות חסרי בית ומשפחה כמותו. בן שבע היה ואולי בן תשע. הוא רק זכר את השנים של השיטוט בערבות של הארץ הגדולה הנקראת סיביר עד שאיתר אותו הארמני, אראם ארויאן, בבית⁻ספר לפושעים צעירים, והוא אז כבן חמש⁻עשרה. משהשלים את חינוכו והתבגר לקראת משימותיו כחניך מצטיין באקדמיה של הקג"ב, מחה מזכרונו את הפינות האפלות להן קרא בית בילדותו ונעוריו. האקדמיה היתה ביתו ומעצבו הארמני היה לאדם הקרוב אליו ביותר.

מנקודת שיגורו למשימה ראשונה הוכנו עבורו גם בתים אחרים, ‘בטוחים’ בעגה מקצועית, כאלה שניתן למצוא בהם מקלט לקראת ביצוע משימה ובדרך כלל לאחריה, עד שוך חקירה או מירדף בעקבותיו. משהתאפשר לו לנוע בבטחה יחסית, היה חוזר לבסיסו בגרמניה המזרחית, וממתין לתורו לקראת המשימה הבאה. אבל מכל הבתים בהם גר, נשאר בעולמו רק ‘בית בטוח’ אמיתי אחד, המפרשית היפהפייה ‘דיפ סי’ אותה השיט עתה מהמעגן במרסיי לעבר מפרץ נסיכוּת מונטה קרלו. סמוך לחצות הלילה שבין שני לשלישי, עשרים ואחד בדצמבר, הוא התקרב לצוקים הגבוהים. פעמים רבות מתחילת שנות השמונים ועד לקריסת האימפריה האדומה, נחת במעגני מונטה קרלו, היכן שחשב עצמו כמעט לבן⁻בית. גם כאן הכין לעצמו בית בטוח, בתיאום עם משגרו והאחראי עליו, אראם ארויאן.

השיוטים הארוכים בחיק הנופים הקסומים במרחבי אגן הים התיכון, שלעתים נמשכו חודשים הפכו לצורת החיים האמיתית הראשונה שהיתה לו מאז שעברה מן העולם האימפריה האדומה. פתאום מצא עצמו איש לעצמו, בלי הגיבוי של המעצמה, בלי רשתות הסיוע וסכומי הכסף הבלתי מוגבלים. בעיקר בלי הארמני המשגר שהיה לו כאב היחיד שהכיר ואהב.

בכל שנה, בנתיבו לפריז לעונת הופעותיו כג’וליאן ג’וליאן, נהג לבקר בשלושה מעגנים. תחילה במרינה הגדולה של קלאמקי ביוון, בכדי לטפל ולהכשיר את המפרשית להפלגה ממושכת. מכרו הוותיק, רוכל⁻נוכל רוברט מאריוס, תמיד דאג מראש – תמורת תשלום נאה, כמובן – שלא יצטרך לבטל זמן בהמתנה לאנשי מקצוע. מאריוסים כאלה נמצאו לו תמיד לאורך המעגנים. משם נהג לעבור לאיוס ניקולאוס בכרתים, היכן שבצלע גבעה רמה הפונה לים רכש בית קטן ומרוחק מהעיר, ובו קיווה למצוא את שלוותו ביום מן הימים. משם היה מושך לעבר רודוס, כשהוא חולף על פני האי ועובר ללארנקה בקפריסין, שעוד ממרחק יכול היה לזהות את שורת הדקלים היפים שלה. תמיד הקפיד להתעכב שם ולהוציא מאחד מחשבונותיו המתכווצים סכום כסף במזומן לצרכיו הדחופים, שהושפעו לא מעט מתשוקתו להימורים.

ימים אחרים באו לעולם, ימים בהם התמעטה דרישה לאנשי מקצוע כשלו, ימים שבהם טרוריסטים הנקראים ‘לוחמי חופש’ תפשו את מקומם, לעתים מבלי שעלו בכסף למשתמשים בהם. עם חלוף הזמן נוכח לדעת שהוא מתקשה בהשגת משימות פרטיות, ואלה שהשיג זיכו אותו בשכר צנוע שאינו מבטיח את יום המחרת. אבל עדיין האמין כי אי⁻שם מחכה לו הג’וב הגדול שיבטיח את שנות הזדקנותו. ככל שהתבגר ועבר את שנת החמישים לחייו גילה את הפחד שלא היה מודע לקיומו, האימה מפני החידלון שהארמני לא הכין אותו לקראתו. צריך היה ללמוד על בשרו טיבה של אותה חרדה שקטה והורגת שנובעת מהשחיקה הטבעית וההזדקנות המתקרבת.

העולם נהיה לאחֵר כשמצוקתו גברה נוכח הידיעה שאחדים מעמיתיו חוסלו בדרכים משונות, והחשש מאותו ולאדימיר נוטר ונוקם לא הרפה. רק הצלחה במשימה הנוכחית תשנה מאזנו, ומול הסיכוי הגדול שהזדמן לפתע בדרכו חש כאילו חזר אליו טעם הימים הגדולים ההם.

אולי היתה זו ההזדמנות האחרונה שלו להבטיח את הפרק האחרון של חייו מבלי שיחוש נרדף, ויהיו אלה רק ימי זיקנה והתפוגגות.

המפרשית חתכה את המים במהירות ועוד מעט יהיה עליו לקפל את המפרשים. הסירה מדגם ‘פיסט 45 אפ א’, היתה מתוצרת היצרן הצרפתי ‘בנטו’ ועשויה מפיברגלאס. צורתה המעוצבת הרשימה בקווי גוף ארוך ומחוטב כשל לוויתן. אורכה היה קצת יותר מארבעה עשר מטרים ורוחבה כארבע ורבע. גובה התורן מעל הסיפון הגיע לשמונה⁻עשר מטרים ושטחו של המפרש היה כשישים מטרים מרובעים, בעוד שמפרשו של החלוץ היה קטן ממנו בחמשה מטרים. כשייט בודד הוא הסתייע לנוחיותו בכננת עם מנוע חשמלי לצורך הרמתם.

הוא אהב את הדרך בה היתה המפרשית מפלחת בגאווה את המים ופורסת לצדדים מים שהם מוקצפים בראשיתם, מחליקים על הדפנות ונדחים לצדדים ככנפיים רוטטות עד העלמן. בים טוב היתה המפרשית משיגה לעצמה מהירות ממוצעת שבין ששה לששה וחצי קשר בשעה. במקרים מסוימים יכול היה להסתייע במנוע הדיזל החזק שלה מתוצרת ‘פרקינס’, בעל שישים כוחות⁻סוס. במקרי חירום ניתן היה לבלוע כברת⁻ים ממשית באמצעות המנוע בלבד.

תשומת⁻לב מיוחדת מיקד בציוד המשלים של מכשירי הקשר שהיו מהחדישים ביותר, ובנוסף להם דאג לצייד את המפרשית גם בטלויזיה, מחשב חזק וטלפון לווייני. באותה מידה השיג נוחיות מירבית גם בתכנון החלוקה הפנימית שהרשימה בעיצובה. כשייט וותיק הכיר היטב את מעלותיה של ‘דיפ סי’ והפיק ממנה את המירב, והשיוט בה גם הרחיק ממנו את המחשבות המעיקות על תהליך ההזדקנות המנוון. אך קרה וחשב שאם יום אחד יצטרך לבחור לעצמו את הדרך בה יסיים את מסלולו, כי אז היה רוצה למצוא מנוחה במצולות. שם לא תופר שלוות המת. מוות בים נחשב בעיניו ראוי ליורד⁻ים שכמותו.

רגעים אחדים אחרי חצות עמד ונשם פעם ועוד פעם את האוויר הקר במלוא ריאותיו, עוד מעט ויתחיל לקפל את המפרשים ואחר⁻כך, כשיחליק למעגן, יפעיל את מנוע הדיזל החזק שלו. במרחק התגלו גושי האורות המפזזים שמכסים כגן פרחים צבעוני את מורדותיה התלולים של הנסיכות הקטנה, מונקו.

*

למחרת, בשתיים⁻עשרה בצהריים, התבשר גבריאל גארו, מנהל בנק ‘קומרס’ במונטה קרלו, מפי מזכירתו האישית, שמאדאם בריג’יט ניקול הגיעה לפגישה שנקבעה אתו.

מבלי לבזבז זמן, הבהירה האשה התמירה והמטופחת, שהיא מבקשת לקבל את כל כספה, מיליון יורו, במזומן, ולציידה במסמכים המעידים על מקורו. מנהל הבנק הבין שאין כל טעם לנסות ולשכנעה לנהוג אחרת. ובכדי לא לעורר בה מורת⁻רוח מיותרת, הניח לפניה תיק עור משובח שבפינתו השמאלית היה מוטבע שם הבנק בצבע זהב.

“נמצאים כאן כל המסמכים הקשורים בהפעלת החשבון, במתן פקודות לטיפול בו, הכנסה ומשיכה,” הסביר, וציין שבתיק נמצא כמובן גם אותו מכתב חתום שהועבר מהבנק בציריך.

“תודה, מסייה גארו,” היא אמרה.

גארו הורה לאחד מפקידיו הבכירים להכניס ללשכתו את מזודת הכסף, מאלה שהבנק מספק במקרים כאלה ללקוחותיו. עד שהובאה המזוודה הקטנה, ניסה בכל זאת בזהירות רבה להציע לה תוכניות מענינות להשקעה המבטיחה ריבית נכבדה. מאדאם ניקול הקשיבה לו אך ורק מתוך נימוס, והוא השתתק נבוך כשהבחין שהוא מיגע אותה. עיניה היפות ירו בו מבט שהגוון הירוק⁻אפור שלהן נעשה פתאום אפל, עד כי חש באי⁻נוחות. היא גם סירבה להצעתו שאחד מאנשי האבטחה של הבנק ילווה אותה עד צאתה מהבנק.

“אין בכך צורך,” דחתה אותו בהחלטיות כשקמה מהכורסה העמוקה והרימה את מזוודת הכסף ונפרדה מגארו. משפנתה לצאת, חייכה כמכירת⁻תודה לעבר הפקיד הבכיר שמיהר לפתוח לפניה את הדלת הרחבה.

הוא עוד הספיק לראותה נבלעת מנגד בתוך המעלית העתיקה.

מאדאם ניקול עצרה את המעלית בקומת הכניסה ופנתה לחדר השירותים המיועד לנשים. בתנועות מדויקות וחסכניות היא ניתקה חלקים מהשמלה הצרה והשתמשה בהם להתפיח את שדי האשה המדושנת שיצרה באחת והיא כבת חמישים, מגושמת, כבדה ובעלת קומה קצרה מקודמתה, גובה אותו השיגה לאחר שסילקה את הנעלים בעלות העקבים הגבוהים והחליפה אותן בנעליים שטוחות. האבקה האפורה שפיזרה על השיער שפרעה מהתסרוקת המעוצבת, הוסיף אמינות לחזות השחוקה של האשה המבוגרת שנולדה תוך דקות אחדות בחדר השירותים הקטן. להשלמת חילופי הדמויות, ניתקה מתפריו את חלקו העליון של המעיל הנאה בעל צווארון פרוות השועל של מאדאם ניקול, הפכה ולבשה אותו כמקטורן משומש העומד בפני הקור החורפי.

לבסוף הוציאה את כספה מהמזוודה המרשימה, והכניסה אותו בזריזות לתיק פשוט של אשה בת המעמד הבינוני היוצאת לקניותיה היומיומיות. את כל האביזרים המיותרים הכניסה לסל קטן ויצאה מהשירותים. בהגיעה לרחוב מצאה אשפתון ציבורי, נפטרה מהסל המיותר והמשיכה בדרכה.

מאדלן פיליפ נולדה לחיים קצרים.

כעבור שעה קלה הכניסה מאדלן פיליפ, בעלת מטעי ענבים באזור קוניאק, סכום של מיליון יורו במזומן לחשבון רדום שלה בבנק ‘סטנדארד’ שנותרו בו שלוש⁻מאות יורו בלבד, וזאת רק לאחר שהציגה את מסמכי הבעלות והנדרשים. מבלי לבטל זמן יצאה מהבניין ונעלמה בין העוברים ושבים.

ברחוב סמוך למקום בו נמצא הבנק היתה מסעדה עממית של אוכל צרפתי זול שעדיין היתה דחוסה בסועדים. איש מהם לא נתן דעתו לקשישה המסורבלת שפילסה לעצמה דרך וכעבור רגע נעלמה בשירותים. עברו דקות אחדות ומתוכם יצא גבר קשיש ומזוקן, לבוש בחליפה רגילה ולראשו קסקט אפור, מצויד במסמכים על⁻שם שען⁻גימלאי של שעוני ‘שפהאוזן’ בשם ז’אן ברנס, תושב קנטון שפהאוזן.

בערבו של יום, לאחר שהשלים את תרגיל ניתוק הקשר בין החשבונות שלו וטיפל גם בסידורם של עניינים פעוטים, חזר לבית הבטוח שלו, המפרשית ‘דיפ סי’.

זו היתה דרך חיים עבור ‘הצהוב’ להמיר דמות אחת בשנייה, ומעצבו, אראם ארוויאן, ניצל כישרון נדיר זה וגמל לו בכך שדאג שיזכה גם בתנאי מעמד חברתי המאפשרים להחדיר אחד כמותו, מנבחרי האגף הראשון של הקג"ב, לחוג הסילון, שם רכש ידידים ומידע בעל חשיבות. תחילה התגורר במלון היוקרתי ‘פיירמונט מונטה קרלו’, עד שהוחלט לאור הצלחתו לשכור עבורו דירה נאה בבניין המגורים המפואר ‘גרנד פאלאס’ בשדרות הנסיכה גרייס, וגם נרכשה עבורו זכות עגינה למפרשית במרינה היוקרתית ‘הרקולה’, שנשיאה היה הנסיך הצעיר. אלא שאחרי היעלמותה של ברית המועצות נדרש הוא עצמו לעמוד בתשלומים השונים, ולאחר חודשים אחדים ויתר על הדירה, אבל שמר לעצמו את החברות במרינה היוקרתית שהעניקה לו זכות עגינה בכל עת.

לאחר ארוחת ערב צנועה שהכין מביצים, סלט ופרוסת קלי אחת, לגם בהנאה את המשקה היחיד החריף שאהב, את ה’סליבו' שלו בתוספת טיפות אחדות של לימון, טאבאסקו וקמצוץ מלח.

כשהוא נינוח, שרוע בכורסה נוחה ורגליו על השולחן הקטן, פתח את תיק מסמכי הבנק והוציא משם את המעטפה שמנהל הבנק קיבל עבורו, על לשון המעטפה היתה מוטבעת חותמת דונג. הוא קרע את שוליה ומשך החוצה מעטפה קטנה נוספת ובתוכה דף בגודל של כרטיס ביקור, עליו שורבט בקפידה מספר טלפון נייד. בשורה הבאה נכתבו מלים אחדות, מופרדות במקף ‘איש קשר – הגנן’. זה היה שם הקוד של המשגר האלמוני שיזין אותו במידע שוטף וינחה אותו לאורך הדרך. כל שנדרש ממנו היה להציג עצמו בכינוי ‘הדייג’.

שעה ארוכה ישב במקומו קשוב לקולות העולים מתחום המרינה. כאילו הצלילים הרחיקו ממנו מחשבה ונשאר מרוקן מעייפות. אבל הוא היה ממוקד באשר לפניו; היה עליו לפתוח בהכנות כאילו סומנה עבורו המטרה. אסף את רגליו הארוכות, הפנה את כורסתו לשולחן העבודה שבצידו נמצא המחשב והחל לגלוש ברשת.

שעת התרעננות היתה זו עבורו.

*

נינה פוסטר חזרה לדירתה בחצות, בלילה שבין יום שלישי לרביעי, לאחר ימים לחוצים שעשתה בישראל, שבהם הספיקה להשלים, ביחד עם יעקב זיו, את הקווים הסופיים של תוכנית ‘בני אברהם’. שוב הזדמן לה להתפעל מדרך ניתוחו את הבעיות אתן התמודדו ומיכולתו, למרות גילו, להיחשב צעיר יותר מצעירים, כשהוא עולה עליהם בכוח דמיונו היוצר ומציב פתרונות בלתי⁻צפויים לכל בעיה שצצה.

בין ההודעות הרבות שהמתינו לה היו כמה מברייאן מרטינז, ואחת מהן הזכירה שיחת טלפון מהצהריים שהגיעה מ’נור', ספינת הפאר של ג’וני אבן⁻סאלימן, אבן⁻חן אמיתית של הימים הגדולים.

“ג’וני עומד להגיע למונטה קרלו שם עומדים לשפץ את מערכות התקשורת של הספינה,” כתב מרטינז, “הוא רוצה להחליף אתך מלה בנוגע לפסל של קתרין. ביקש שתרימי טלפון מתי שיהיה לך נוח. כל שעה רצויה מפני שהוא מתגעגע אליך…”

הטלפון של ג’וני בא ממש בזמן. מלה אוהדת של ג’וני תמיד סילקה ממנה כל עייפות והיא החליטה לשוחח אתו למרות השעה המאוחרת. ג’וני נמנה עם אלה שמתקשים להרדם. בכל רגע פנוי בילה בקריאת ספר או במקרה הגרוע, כפי שפעם לגלג, בחברת אשה שדדיה נופחו בסיליקון משובח, פרי עמלם של פלסטיקאים רודפי⁻בצע, שהוא תיעב. היתה לו חולשה להתכרבל סביב גוף נשי ולאחוז בכפותיו שדיים אמהיים גדולים ורכים. לפעמים התנוחה העוברית הזאת איפשרה לו לישון בשלווה שעות אחדות. פעם הסביר לנינה שמקור החולשה באמו, שהניקה אותו עד שמלאו לו ארבע.

“זה מספיק בשביל לסבך את כל החיים,” התלוצץ.

אחרי שפירקה את מזוודתה וסידרה את חפציה, הפעילה את המערכת, ותוך שהיא מאזינה לצלילי קולה של האחת והיחידה לטעמה, ברברה הגדולה, התפנתה לקרוא את הדואר שהמתין לה. תחילה התמקדה באימייל של קונדי שאימצה את ‘בני אברהם’ בשלמותה, תוכנית שהגדירה כ’נועזת ומקורית', ורק העלתה שאלה קצרה אחת: “הכל טוב ויפה, אבל מה עם ספינה שבלעדיה התוכנית טובעת?”

רייס התכוונה למרכיב המרכזי במבצע ‘בני אברהם’. זה הנייד. היאכטה אמורה לשמש לב התוכנית שהגה יעקב זיו, מתוך כוונה להשתמש במפגש החשאי בלב ים בין המנהיגים, כהכנה לקראת הפיסגה בשארם, להובלת המתנקש האלמוני לתוך מלכודת מוות. התשובה שנינה התכוונה לשגר לקונדליסה נמצאה אצל אבן⁻סאלימן. בעזרת ‘נור’, אחת מספינות היוקרה בעולם, ניתן יהיה להפעיל את ‘בני אברהם’ כפיתיון מעורר תיאבון, ולהטעות באמצעותו את רשבסקי וכל אלה שמעורבים אתו. נינה, שהיתה מודעת היטב לקשריו האמיצים של ג’וני עם ישראל, חשבה שבית המלוכה יראה בתרומתו מתן רוח גבית חזקה למדיניות הסעודית שהתקשתה לתפקד מאז אסון התאומים, שבו היו מעורבים סעודים רבים.

הכרותה עם ג’וני היתה רבת שנים. בפעם הראשונה נפגשה אתו בתשעים ושלוש, כשעדיין השתייכה ליחידה לאבטחת אישים, והוצמדה אליו בוואשינגטון כשבא להשתתף כידיד אישי של קלינטון בטכס החתימה על הסכם אוסלו, בין רבין לערפאת. שמו האמיתי היה שיח' חאמיד אבן⁻סאלימן, נער מכובד ומיוחס למשפחת המלוכה הסעודית. אבל הוא עצמו העדיף את השם ג’וני אבן⁻סאלימן, אותו הרוויח ביושר רב בזכות צפייה שוב ושוב בסרטי טרזן ישנים בכיכובו של ג’וני וייסמילר, האחד והיחיד.

במרוצת השנים נעשה עשיר מופלג פי כמה משהיה כשיצא מביתו בסעודיה לעולם הגדול, וגילה את כישרונו הנדיר לרכישות עתידניות. היו לו מהלכים אצל ראשי מדינות, והיה יוצא ובא בארמונותיהם כבן⁻בית, והם אצלו ברוכים בבואם לסיפוניו. עוזרו הבכיר היה ישראלי, סמי עדרי, מהרצליה, שחקן קלפים מקצועי שבשם ידידות של מהמרים חשף לפניו שעיסקת⁻ענק שהתכוון לחתום עליה היתה תרגיל עוקץ שנועד לרוששו. על⁻סמך מילתו של סמי התנתק מהעיסקה ונחלץ ממפולת כלכלית שספק אם היה מתאושש ממנה. מאז נחשב סמי לבעל מעמד מיוחד אצלו.

איש לא יכול היה לחשב את עושרו העצום. בין נכסיו היו מיכליות נפט, חברות תעופה, מכרות יהלומים והשקעות בתעשיות עתירות⁻ידע במדינות שונות, וגם בישראל, באמצעות סמי עדרי. אפילו הירחון לעסקים ‘פורבס’ התקשה לאמוד את הונו, והמערכת הסתפקה בציון העובדה כי הוא המוביל ברשימת עשירי סעודיה. האיש המקורי הזה, תאב⁻חיים שלא רבים דומים לו, ידע להעריך מתוך אהבה גדולה גם אמנות מודרנית, ספרות ומוסיקה, ובאלה מצא טעם אמיתי בחייו. אספן אמנות אמיתי ונלהב היה.

מאז פגישתם בתשעים ושלוש, כונתה נינה בפיו ‘הנמרה הפרטית שלי’, ולא אחת הוא העיר בבדיחות שלא רק לקדאפי יש שומרות⁻ראש ושלו, הקריאולית היפהפייה, מצלה על כולן, וכשעלה קולה באפרכסת הטלפון הוא השמיע את צחוקו העמוק והלבבי. “הה!” הכריז בתרועת ניצחון, “סופסוף שומעים מלה משומרת הראש!”

נינה הצטרפה לצחוקו הסוחף. למרות השעה המאוחרת וגעגועיה למיטה הרכה, היה די בקולו הצוהל לגרש כל עייפות. כשגווע צחוקו לכדה את תשומת⁻לבו כשהעלתה את אפשרות גיוס היאכטה שלו לעניין מסוים שלא פירטה. אבל העבירה לו את הכוונה.

“אתה מתכנן את המסע החורפי שלך ליוון?” שאלה.

“כמו תמיד, יקירתי, בסביבות העשרים בינואר.”

“תידרש ממך סטייה קטנה בנתיב. ואפילו לא תרגיש בזה. מה דעתך?”

“ידעת שאהיה מוכן להקשיב.”

“קיוויתי,” הודתה.

“ולמסע כזה תצטרפי?”

“אולי לאחד הקטעים האמצעיים,” אמרה, “בכל מקרה, זה יאפשר לנו לעשות הרבה שעות חברות ביחד, ונוכל גם לקחת איתנו זיכרונות מיוחדים לימים של הזיקנה הקרה.”

“לא חשבתי אחרת, נינה,” הוא גיחך, “אבל עד אז, מה בדבר אותו פסל של החברה שלך קתרין. איפה הצילומים שהבטחת להראות לי?”

אני מצטערת, ג’וני," היא התנצלה, “הם אצלי, אבל הנסיעה האחרונה שיבשה כמה תוכניות.”

“אם את רוצה לקדם את ענייניך אתי, מהסטיה של המסלול ועד לעניין הפסל, אז בואי תקפצי ל’נור' לישר הדורים. כמו תמיד תמצאי אותי עוגן בקרבת מזח ‘קוואי אנטואן’ במרינת ‘הרקולה’.”

“מתי אתה מגיע לשם?”

“בעוד שעות אחדות. תמצאי אותי עוגן כמעט מקביל לסירה הקטנה של סטאברוס ניארכוס,” הוא צחק מהנאה. תמיד אהב להקניט את המיליארדר היווני שזוהר היאכטה המרשימה שלו הועם כש’נור' היתה מגיעה.

“אני צריכה להיות בפריז ביום חמישי, אז אקצר ואגיע אליך,” סיכמה, “איש לא יפסיד מזה ובינתיים תודה בעניין הפסל…”

“עוד לא קניתי!” הוא גער בה ברוח טובה, “רק תגיעי ל’נור', ותגרמי לי קורת⁻עין, ואולי זה ירחיק ממני את סכנת הקטרקט שמתחילה לאיים עלי…”

שוב שמעה את צחוקו המתגלגל כשהשיחה הסתיימה.

*

בבוקר יום רביעי רטוב, עשרים ושניים בדצמבר, בשעה שבע, העיר זיו את אביתר וקולו צרוד עוד יותר מהרגיל, כאילו הוא ממשיך להדליק סיגריה בסיגריה. זיו נשמע מותש כאחד שנמנע ממנו לעצום עין.

“ביממה האחרונה ביצעתי פעולות שונות לסתום סדקים ופרצות, ובינתיים הזמן בורח לנו,” נהם, “אני מציע שתצא לפריז ותנסה לבחון מה קורה שם.” להפתעת בוקר כזאת אביתר לא היה מוכן. אבל זה היה זיו. בלתי⁻צפוי בתגובותיו והתחבולן שבו ממשיך לתעתע.

“או. קיי,” מיהר להגיב, “אבל מה בדיוק אתה רוצה להשיג?”

“דבר פשוט, עסקים כרגיל. בשלב זה שקט תעשייתי. שלא יתעורר רושם אצל מישהו שגילינו דליפה המשנה את כללי המשחק, אי⁻תגובה שלנו תהיה בשלב זה התגובה הטובה ביותר.”

“אברר,” הבטיח אביתר.

“דבר עם חברך הצרפתי. אולי הוא יכול לעזור לנו עם הדרכון השני שלה. אני מחפש חיזוקים.”

“אדבר אתו.”

“ומפריז כדאי גם שתקפוץ לפרנקפורט,” המשיך זיו, “צריך לבדוק אם יש שם משהו חדש שיעזור בזיהוי שמו של המתנקש. יש לנו סיבה טובה לשאול את הגרמנים שאלות, לאחר שבעתונות הוזכר תום האדום שהוא במקרה גם בעל נתינות ישראלית, לנו חשוב לברר מה בדיוק קרה שם בחיסול הכפול.”

“זה יהיה סיבוב לא קטן ואתה מרחיק אותי מכאן בזמן רגיש,” העיר אביתר, “להערכתי, אני מתקרב למשהו ביחס לקדוס ונורמן גולד.”

“מה אתה מציע?”

“שלח מישהו אחר לגרמניה ואני אקפוץ לשעות אחדות לפריז וגם אנצל את הנסיעה להיפגש עם מרסל לה⁻קארד.”

“קיבלתי,” פסק זיו, “אשלח לך גיבוי שיהיה אתך לתקופה הקרובה שהולכת להתחמם. הגיבוי יטפל בפרשת פרנקפורט ואתה תיקח על עצמך את פריז.” הוא השתהה כשוקל דבר בינו לבין עצמו, והמשיך: “אני לא מבין איך היא הצליחה לשטות באחד הכי טובים שלנו ולפעול מתחת לאף שלו.” הוא התכוון ליגאל שדות. “אבל גם אם יתברר מעבר לכל ספק שזאת עובדה, נהפוך את המצב הזה ליתרון שלנו.”

זיו התנתק.

“זה הולך להיות יום מאותם הימים,” המהם אביתר לעצמו. הוא הרגיש מתי הוא מתחיל יום ברגל שמאל ואז האירועים משתבשים ומתעקמים. רק עכשיו התפנה להתגלח ולהתקלח, ולאחר שהדליק את הקומקום קלה שתי פרוסות ופרס עגבניה, מלפפון וחתיכת גבינה מלוחה.

צלצול הטלפון של נינה השיג אותו כשעמד מול הכיור ושטף את הכלים. הוא פשוט שנא הצטברות שלהם.

“התכוונתי לצלצל אליך עוד בלילה,” הודה, “אבל את יודעת מה שקורה, נסחפתי. מתי חזרת?”

“הגעתי בחצות, אבל חיכו כמה עניניים שהחזיקו אותי עד שתיים. אחד קשור בך.” קולה היה רענן ונמרץ כתמיד ואביתר לא מצא בו סימן של עייפות. היא נשמעה כהרגלה, נינה התוססת.

“באיזה הקשר?”

“בהקשר של מוסטפה, קפה אצלי בדירה, עכשיו?”

“שיהיה,” הוא הסכים ותהה מדוע הזכירה את איש הכספים הפקיסטני.

כשהתכונן לצאת מהכנסייה, לאחר שיחה שגלגל עם מרסל לה⁻קארד שחזר כבר ללשכתו, נרעד הטלפון שבכיסו. שוב היה זה זיו.

כדרכו ירה עובדות: “טיסת אל⁻על 315, תגיע להיתרו באחת⁻עשרה ועשרה. תתאמו את ההמשך כמו שסיכמנו. אתה פריז והגיבוי שתודרך ימשיך מיד לפרנקפורט. יש שאלות?”

“את מי אתה שולח?”

“יזהו אותך,” היתה התגובה הקצרה.

*

נינה התגוררה בדירה מרווחת, וטעמה המיוחד ניכר מהכניסה בה העמידה פסל של קתרין, עירום נשי חצוב מאבן חולית. בצדו היו שני תצלומים גדולים, האחד דיוקן של קתרין, שהעדשה קלטה אותה שקועה בהתבוננות ממוקדת במשהו נעלם, ובשני צולמו שתיהן משלבות זרוע, מקישות כוס בכוס וצוחקות.

נשים אוהבות.

אביתר חיבק את נינה והיא השיקה את לחיה בשלו, הרפתה והנחתה אותו לעבר פינת הישיבה בקצה המרוחק של הסלון הרחב.

“תרגיש בבית, ומיד אחזור עם הקפה.”

כשחזרה והתיישבה מולו דיווחה על התוכנית המתגבשת להפיכת ‘בני אברהם’ למלכודת. אביתר זיהה מיד את טביעת מחשבתו של זיו.

“תוכנית חכמה,” אמר.

“אתה בטוח?”היא בחנה אותו כמחפשת תמיכה נוספת.

“מה מציק לך?”

“גם אני חושבת שהרעיון חזק, אבל קונדי מבקשת הסבר, איך משכנעים את הצד השני שזאת ‘התוכנית’ האחת והיחידה שיש לנו לגבי אותה פיסגת הכנה, ולהטעות אותו לשגר לדרך את המתנקש עד שנשאב אותו פנימה.”

הוא בהה בה. “הסברת לה?”

“לצערי התקשיתי, כיוון שגם אני לא שמעתי הסבר מניח את הדעת מיעקב. למעשה, הוא עקף את הנקודה הזאת כאילו לא קיימת.”

“זאת בדיוק התשובה…”

“תחכים אותי.”

“זה ההבדל בין זיו לאחרים. הוא לא מעלה תוכנית לפני שמצא תשובה לכל שאלה שמישהו עלול לשאול אותו, ואז הוא שומר עליה בקנאות לעצמו.”

“אז מה הוא מבשל?”

אביתר חייך. זאת היתה הסיבה האמיתית להזמנה החפוזה. נינה רצתה ללמוד ממנו את שהרגישה שזיו מונע ממנה. הוא הרגיע אותה בכך שהודה שגם לו עצמו אין מושג, אבל תמיד ברגע מסוים מתבהרת התמונה וזיו מסלק את העכירות.

“מה שברור ששנינו יודעים, שאם קיימת תוכנית מעשית שתאפשר לבודד את המתנקש באמצעות העברתו לזירה סטרילית, לים, זאת ‘בני אברהם’, ולדעתי אין תוכנית אלטרנטיבית. בכל זירה אחרת יהיה קשה הרבה יותר לאתר אדם בודד, זה רגע בו זיו מוכיח את כישוריו האמיתיים. האתגר שלו זה לתפוש את הצד השני באף ולהוביל אותו כרצונו.”

נינה הסכימה אתו.

“אני במקומך הייתי מסביר לקונדליסה את הנקודה הזאת בהרחבה, בתוספת הערה שכרגע עובדים על הפרטים השונים.”

עיניה הבהירות צחקו. “על אחדים מאותם פרטים יש לי מה להוסיף לך,” היא אמרה בשביעות⁻רצון וסיפרה על הקשר שיצרה עם ג’וני אבן⁻סאלימן כדי לגייס את ‘נור’.

“מחר אהיה אצלו במונטה קרלו ואגמור עניין,” הבטיחה.

“זה צעד חשוב, נינה.”

“זה לא הכל. הבוקר בשבע התקשר אלי הפקיסטני ודיווח על חשבון חשוד שנפתח בבנק ‘אינווסטמנט’ בציריך בתשעה בחודש, על⁻שם מוסא עבאס מדובאי.”

“מה עורר אצלו חשד?”

“בארבעה⁻עשר, חמישה ימים לאחר שהחשבון הזה נפתח, הוכנסו לשם שמונה מיליון דולר במזומן, ומיד ניתנה הוראת העברה של מיליון יורו לבנק ‘קומרס’ במונטה קרלו. זה צריך להגיד לך משהו, אביתר.”

הוא הנהן: “ארבעת הבלדרים.”

“אבל כאן העוקץ,” הדגישה, “איך זה שארבעת הבלדרים האלה, שזהותם ידועה לנו, הכניסו סכום כזה לחשבון של מישהו מדובאי? ולמה?”

“כולי אוזן,” הבטיח לה אביתר כחושש לאבד אות אחת.

“האיש שהכניס את הכסף הראשון לפתיחת החשבון הזה, בסך מאה אלף דולר, לא היה בעל החשבון מדובאי, אלא נציגו, עורך⁻דין מוכר מפרנקפורט. מוסטפה עטיף יעשה צעד נוסף לברר אם בשכונה ג’ומהוריה קיים איש בשם מוסא עבאס.”

“מוזר.” אביתר רשם את פרטי האיש. “נעביר סריקה ונראה לאן זה מוביל.” הוא לגם לגימה אחרונה מספל הקפה שלו. “נסי להפעיל את מוסטפא, לגלות את פרטי משרד עורכי הדין מפרנקפורט שטיפל בפתיחת החשבון הזה. נדמה לי שיש לנו כיוון. אנחנו יודעים על חיסול של עורכת דין ידועה בשם אלזה רוהיים, וכל האפשרויות פתוחות ממנה. גם לגבי זהותו של המקצוען.”

נינה פלטה קריאת הערכה.

“אנחנו שולחים עכשיו לשם מישהו לבדוק את הנקודה הזאת.”

“חבל על הזמן,” היא אמרה והצביעה על חדר העבודה שלה, “אני אנסה ואתה תנסה, ונראה לאן מתקדמים עם זה. הופעת שמות ערביים מצביע על משהו שעוד לא ברור לנו.”

נינה הפנתה את אביתר לחדר העבודה שלה. הוא חיבר את המחשב שלו לקו פנוי וסיכם לזיו את הפגישה עם נינה כ’מאלפת ביותר', והוסיף לצורך סריקה במאגרים את שמו של מוסא עבאס, ואת תאריך פתיחת החשבון בשוויץ – ביום בו חזר תום האדום מפרנקפורט לפריז. רק בשורה האחרונה ציין אביתר שיגיע להיתרו לתאם את מסלול הפעילות עם הגיבוי ומשם הם יתפצלו, האחד למסלול פרנקפורט והוא למסלול הפריזאי.

כעבור דקות אחדות צלצל הסלולרי שלו וזיו היה על הקו.

“העסק מתחמם כרותח,” הוא אמר לאביתר, “מוסא עבאס מעולם לא היה תושב דובאי. הוא בעל נתינות כפולה, פלשתינאית ואמריקנית, שנרצח בשמונה⁻עשר בנובמבר בבית שלו ברמאללה וכל מסמכיו נעלמו. התמונה מסתבכת ומתקשרת עם תום האדום, ובקצה המרחק שוב אנחנו מוצאים את ‘חבורת זיכרון’ וכמובן את סשה רשבסקי. כל זה מסריח ואני ער להתפתחות הזאת” הוא כיחכח והוסיף: “אני בטוח שהפרטנרית החדשה שלך תחזור עם תוצאות, בהזדמנות זאת היא תסלק את הקדרות מחייך כך שיהיה לך קצת צבע בלונדון האפורה.”

זיו לא חיכה לתגובה וירד מהקו.

רק כשניתק אביתר את המחשב שלו הוא קלט את כוונתו של זיו, וחשב על האשמאי הזקן בעל הראש הכחול.


18

אפילו ממרחק לא יכול היה אביתר להחטיא את אדווה. בתמירותה בלטה מבין אלה שיצאו מהטרמינל, והתקדמה לעברו בצעדים קלים כמחליקה על הרצפה, למרות תרמיל הגב העמוס שלה ותיק הצד הגדול שנשאה על כתפה הימנית. לבסוף נעצרה לידו ושאלה בפשטות, “לאן?” כאילו לא היו צורך באמירה נוספת כלשהי.

“מה דעתך על קפה?” שאל.

“בכיף.”

שמצאו לעצמם שולחן בקפיטריה, התיישבו והחליפו דיבור על מה שלפניהם וכפי שהעריך, היא כבר היתה מעודכנת בכל הפרטים של החקירה בפרנקפורט, כאילו שיננה את חומר החקירה להופעה בבית משפט. אפילו את השמות הגרמניים הזכירה במבטא גרמני משכנע.

“מדברת גרמנית?” הוא שאל.

“בין היתר גם גרמנית, מהבית” צחקה כשהבחינה במבטו השואל, “אני חצי יקית.” הסבירה.

“והחצי השני?”

“מרוקו.”

“אני בטוח שלא תחזרי בידים ריקות.”

“אתה לא טועה,” אמרה בשקט כשהיא ממוקדת בו, עד שלרגע חש שלא בנוח מול העינים הגדולות שלה שהכחול העמוק שלהן ריתק אותו.

“איך את יודעת?”

“יש לי אופי של חטטנית. אני אגרד שם משהו.”

“קצת צינית,” הפטיר ביובש.

“מה רע בזה?” לגלגה, והוא לא מיהר לענות אלא התבונן בה כאילו ברגע זה הוא לומד משהו חדש על אודותיה. היא לא היתה יהירה אבל גם לא היתה צנועה. פשוט הכירה בערך עצמה.

“את עומדת לטוס בעוד פחות משעה.” הוא שלף את הכרטיס שלה והניחו לפניה. “כשאת תהיי שם אני אסדר כמה דברים בפריז. המטוס שלי יוצא כחצי שעה אחריך, כך שזה מסתדר כמו שצריך. תעמדי אתי בקשר ונתאם מפגש בהיתרו.”

אדווה המשיכה להביט בו, מצפה לשמוע עוד משהו ברור.

“אני אתן לך כמה טלפונים,” המשיך והניח לפניה רשימה שהכין, “אני מקווה שלא נצטרך להיות בסבב הזה יותר מיום. יש לנו מספיק מה לעשות בלונדון. בינתיים את תתמקדי בד”ר שפילברג, ראש צח“מ פרנקפורט. זיו ביקש למסור שנקבעה לך פגישה אתו בשתיים אחרי הצהריים. נציג המוסד טיפל בזה…”

“זאת מקדמה טובה,” ציינה, “מה עוד?”

“עורכת הדין. אלזה רוייהם. אנחנו חושבים שהיא זאת שפתחה את חשבון המיליונים בבנק ‘אינווסטמנט’. שווה בדיקה. בעיקר כשהחשבון על שמו פלשתינאי, כמו בפרשת המסחרית בארץ, ה’ברלינגו־סיטרואן'.”

“מריח חזק,” היא משכה באפה.

אביתר הנהן והביט בשעונו. צריכים לזוז. אדווה עמסה על גבה את התרמיל ועל כתפה את תיק הצד.

“מה ביחס לציוד עזר?” שאל כשהגיעו לעמדת הבקרה הבטחונית.

“הבאתי את כל מה שאני צריכה. מצלמה דיגיטלית קטנה, רשם־קול עם כמה סרטים. ציוד האזנה. וסמוך על כושר ההמצאה.”

“זה שאת כאן מוכיח את זה,” התגרה בה.

היא לא נרתעה. “אין צדק בחיים,” היא אמרה כשנפרדו, “חשבתי שנשלחתי מפני שאתה ביקשת אותי. עכשיו אני מבינה שזאת היתה רק אשליה ובעצם זיו פשוט רצה להיפטר ממני…”

אביתר התבונן בה כתוהה היכן העוקץ, וכשצד את ריצודי הצחוק באגמי עיניה, הגיב בהפניית אצבע זקורה לעברה כאומר, יש גבול לכל תעלול. חיוך קל הסתמן בקצות שפתיו כשהיא התרחקה, בעודה מעבירה את אצבעותיה כמסרק בשערה הקצרצר. משעמם איתה לא יהיה.

*

למרות שאביתר הציע למרסל לה־קארד שיגיע בכוחות עצמו ללשכתו במטה הלוחמה בטרור, התעקש הצרפתי להסביר לו שבבואו לצרפת הוא אורחו ונמצא תחת חסותו. נאמן לדבריו, הוא המתין לו בשדה התעופה ‘דה גול’ בשתיים אחר הצהריים בכדי לקחת אותו לארוחה. בעבר הם נהגו לאכול במסעדה קטנה ברובע ה־18 ואליה נסעו גם הפעם.

הידידות ביניהם החלה בימים הרחוקים כאשר אביתר, לאחר סיום שירותו הצבאי עבד זמן־מה כמאבטח בתחנת ‘אל־על’ בפריז, בעוד שמרסל לה־קארד, שהיה מבוגר ממנו בעשר שנים, נמנה עם בכירי מערך האבטחה בשדה התעופה. במרוצת השנים התהדקה ידידותם לחברות אמיתית.

מתמיד אהב אביתר להתבונן בפניו הצוחקים של לה־קארד, כשעיניו האפורות היו מצטמצמות לסדקים ונעלמות בסבך רשת הקמטים המתפשטים מסביב להן. כמעט ואי־אפשר היה לזהות בו תווים אפריקנים שירש מסבתו, שהיתה רקדנית נודעת בחיי הלילה של פריז בשנות העשרים. הוא נראה יותר כצרפתי בהיר, ואפילו שיערו הסמיך והמקורזל היה בלונדיני, אבל חוטמו קצת רחב ושפתיו היפות מעובות דווקא בנוסח הזמן.

מדיבור לדיבור, תוך לגימת יין משובח וחילופי המנות של האוכל הזכור אצלם לטוב, הגיעו לגופו של עניין.

“מה אני יכול לעשות בשבילך?” שאל מרסל.

“אני מחפש דרכון…”

לסתו התחתונה של מרסל נשמטה.

“אתה לא מתכוון?…” הוא הופתע ומיד הוסיף בלגלוג: “לכם הישראלים יש חולשה לדרכונים זרים, בעיקר קנדים וניו־זילנדים אז עכשיו, אחרי ההסתבכויות שלכם, אתם רוצים לגוון את הקולקציה עם אחד צרפתי?”

“אני לא מתעסק במשחקים האלה,” צחק אביתר והוסיף: “אבל אני כן צריך דרכון אחד. רוסי.”

“הו!” מרסל עיגל את פיו כפולט טבעת עשן מהסיגריה החריפה שלו, “על מה בעצם אנחנו מדברים?”

“על הגברת הזאת מ’הוטל דה ניס', שהזכרתי אותה.”

“אני מבין,” הגיב מרסל, “היא רשומה שָם תחת השם מאדאם שדות.”

“זה הפרטנר שלה.”

שניהם שתקו זמן מה.

“ממתי התחלתם לחשוד בה?” שאל לבסוף.

“זה התפתח בפתאומיות ואני צריך להוכיח את זה.”

“איך?”

“היא משתמשת בדרכון רוסי בר־תוקף בנוסף לישראלי.”

מרסל סקר אותו במבט זהיר.

“מהגרת רוסיה?”

“לא, ישראלית.”

“אם יש צורך נעשה את העבודה השחורה,” החליט מרסל, “נבדוק בחדר ונבדוק בכספת של המלון. אם יהיה לנו מזל והיא לא מחזיקה אותו צמוד אליה, אז נמצא משהו בכספת. מבחינתה זה יהיה המקום הכי נכון לשמור אותו.” הוא תלה מבט בוחן באביתר. “נניח שזה אצלי ביד. מה אתה צריך ממנו?”

“אני צריך צילום של שני העמודים הראשונים.”

“תפנה לי את הדרך ואני אעשה את חלקי.”

“אצטרך להוציא אותה ואת בן הזוג שלה.”

“מסעדה תמיד עובדת.”

“יש לך המלצה, מרסל?” פרט למקום המצויין הזה?"

“תשאל את האשה,” הציע מרסל בחיוך של מבין דבר, “תן לה להחליט. אתה תהיה המשלם.” מרסל צחק. “על השאר תסמוך עלינו. מתי אתה מתכונן לחזור ללונדון?”

“עוד הלילה. יש טיסה בחצות.”

“אפגוש אותך באחת־עשרה בשדה,” הציע מרסל. הוא הסתכל בשעונו. “עכשיו עשרה לחמש. צלצל לגברת שלך וסדר משהו. אקח אותך לאן שתחליטו, ומשם אצא ל’הוטל דה ניס'.”

“נשמע טוב,” הסכים אביתר והקיש את מספר הנייד של נעמי רגב.

ביקורו צנח עליה בהפתעה מוחלטת.

“מה אתה עושה פה?” תמהה.

“היתה ליל פגישת עבודה בקשר לאיזו תערוכה,” הוא הכין את התשובה מראש, “אז חשבתי שנוכל אולי לדסקס מה שקורא אצלכם ואצלנו. מה דעתך על איזו מסעדה טובה, את, יגאל ואני? הכל עלי,” הוא הדגיש וליווה את הצעתו בציחקוק קל, כמו מדובר במעשה של שיגרה חברי המעיד על נדיבות־כיס.

נעמי צחקה. “אתה גדול מהחיים!”

“וזה למה?”

“תפשת אותי מדסקסת עם יגאל לאן ללכת לאכול הערב, ואתה בדיוק מצלצל כשהוא שואל, תגידי, למה שלא יהיה לנו איזה נס ומישהו יטפל בחשבון?”

“זאת בדיוק הכוונה. החשבון עלי.”

“איך אתה עם אוכל מרוקאי?”

“בכיף. איפה?”

“אתה מכיר את אזור המארה? זה שם. תשאל על ‘מוסק’, כל נהג יודע. תגיע לשם בשבע. זה מסתדר?”

“‘מוסק’? אני חושב שאני יודע איפה זה.” הוא בחן את מרסל שחייך והנהן בראשו כמאשר שהמקום מוכר לו.

“אז קבענו,” סיכמה.

כשהחזיר את הטלפון לכיסו העיף אביתר מבט בשעונו. היו לפניו עוד שעתיים והוא הציע לקפוץ ללשכתו של מרסל, מפני שהבטיח למישל בובייה שייכנס להגיד שלום. משם יקפיץ אותו מרסל למסעדה ויטפל בדרכון.

“אין בעיה, מון־אמי,” הסכים הצרפתי.

*

כשהגיע ל’מוסק', נעמי ויגאל כבר חגגו עם כוס היין השנייה שלהם ומצב־רוח מעולה. הוא הצטרף ללגימה. היה זה זמן נוח להחליף רשמים לאחר שהסביר שהגיע לפריז דווקא בקשר לעבודתו האקדמית. תרוץ כזה תמיד עובד טוב ומניח אפילו דעת חשדנית. הוא תימצת את ביקורו בלונדון כמכוון בעיקר לריענון קשריו ולניסיון לבדוק אם יש קשר בין הקהילה המקומית לבין הבלדרים, והודה שלא קצר פירות, והם דיווחו לו שגם הם העמיקו את החקירה הזאת והמשיכו בצמידות ליעד שלהם, רשבסקי.

הפגישה איפשרה לאביתר לבחון את נעמי מקרוב, ולא נותר אצלו צל של ספק שזאת היא נטשה. בכל פעם כשהפנתה את ראשה בכיוונו של יגאל שמוט־הראש, ראה את הצדודית הקלסית היפה שלה והשתכנע שוב ושוב שעיניו לא הטעו אותו. לעומת זאת הסתקרן לגבי טיבו של יגאל שדות, אותו פגש בפעם הראשונה. הבטלנות המעושה שלו שימשה להערכתו כיסוי לאיש שקול וחד מחשבה שאסור להמעיט מערכו.

הזמן עבר עליהם מתוך נינוחות והחלפת רשמים הקשורים ברשבסקי, אלא שמבחינת איסוף עובדות חדשות או קליטת רמזים שניתן להיאחז בהם יותר מאוחר, היה קצירו דל והוא העדיף שלא להרבות בשאלות הגורמות לרושם של תחקיר אצל שניים כאלה שחריפותם אינה מוטלת בספק. בשלב מסוים הניח לנושאים המשותפים ומצא דרך לנתב שיחה שתזרום בלי תקלות, וכשהתמקד דוקא ביגאל ובכתיבתו, וגילה התמצאות באחדים מסיוריו, והתרשמותו העמוקה מהם כקורא הפכה את שדות מיצור מנומנם לאיש־שיחה מבריק.

ככל שנקפו דקות, עמד יותר על הקשר המיוחד בין נעמי לשדות, שגרם לו לחשוב בחטף שהם נראים כמחבבים זה את זו מעבר לשיגרת חברות מקצועית. אוזנו צדה את דקויות העגה שפיתחו לעצמם כמוסיקה אישית ואפילו בתגובותיהם נדמתה זהות. לעתים מבט שהחליפו דיבר כמשפט שלם, אבל הוא שיער שייתכן ומדובר בתרגיל שעושה נעמי למי שאמור לסייע לה, ותוך שהיא מניחה לו לעגוב עליה היא מצליחה במשימתה הכפולה. השורה התחתונה שלו העריכה שאין להם מושג שהמסך ירד עליהם.

דקות אחדות אחרי עשר הזכיר אביתר שעליו להגיע לטיסה שלו והוא צריך לתפוש מונית. יגאל הציע שהוא ונעמי יקחו אותו במכוניתו, וכך היה. כראוי לעמיתים, הם ליוו אותו עד לטרמינל של ‘אייר פראנס’.

בהתקרבם לדלפק החברה, הבחין אביתר במרסל לה־קארד עומד במרחק קצר מהם, כשהוא שקוע בעיון באחת מחוברות הפרסומים ששדות תעופה מוצפים בהם. רק לאחר שנעמי ויגאל נפרדו ממנו כידידים ותיקים. הכניסו מרסל לאולם האח"מים של חברת התעופה.

שם, כשהם יושבים ללגימה משותפת, הרשה לעצמו מרסל לשאול אם מצא את מה שחיפש אצלם.

“לא היו הפתעות,” ענה, “אבל אני בטוח שזאת היא בעלת האישיות־הדומיננטית. נדמה לי שהיא מסובבת את בן הזוג שלה ומסחררת את ראשו. אולי אפילו הצליחה לרתום אותו לענייניה, וזה אומר שהנטשה בעצם מורכבת מהיא והוא.”

“יש דבר כזה בעולם המשונה שלנו,” הסכים מרסל, “תמיד אתה עלול להיתקל במצב בו שניים שעובדים ביחד, משני המינים, עושים את המעבר וברוב המקרים זה קורה על רקע אידיאולוגי.”

“ואצלך.”

“גם אצלי לא היו הפתעות,” חייך מרסל והניח מעטפה על השולחן שביניהם, “הצרות שלך רק מתחילות עכשיו. תפתח ותראה.”

בתוך המעטפה מצה אביתר שני עמודים מצולמים מדרכון רוסי על־שם נטשה אוברוב.

אי־אפשר היה לטעות בתמונה. נעמי רגב. רגע ישב אביתר והתבונן בדיוקן שניבט אליו מהעמוד המצולם, כאילו מעולם לא ראה אותה.

“אני יודע, אביתר, את הטעם המר הזה,” הפטיר מרסל, “כשחבר לעבודה מעביר נאמנות לצד השני, זה תמיד קשה.”

הוא התכוון להשיב כשהתחיל הטלפון שלו לרטוט. אדווה: “רק עכשיו נפרדתי מד”ר שפילברג. הגרמנים עשו עבודת חקירה ברמה הכי גבוה שיש והתוצאות מדברות. יש מימצאים מאלפים."

“זה נשמע מעודד,” אמר.

“איפה תפשתי אותך?” קולה היה צרוד מעייפות.

“במצב דומה. אבל הטיסה שלי יוצאת בעוד ארבעים רגע.”

“אז נתראה בשדה באותו מקום?”

“בהחלט,” הסכים.

הוא חזר ופנה למרסל.

“איך אני יכול להודות לך?”

“מה זה בין חברים?” חייך לעברו.

אביתר הניח יד על כתפו. חבר אמיתי היה לה־קארד.

*

כעבור שעתיים, כשאביתר ראה את אדווה בהיתרו, היא נראתה אותה צעירה שפגש לפני הצהריים. קולה העייף הוא שהטעה אותו מכיוון שלא ניכר בה הבדל; פניה שמרו על רעננותם כאילו ברגע זה היא מתחילה את יום עבודתה. כשהעיר על־כך צחקה ואמרה שזה האופי שלה; די לה בשינה קצרה במטוס בכדי להיוולד מחדש.

אבל בכל זאת ולמרות הכל, כשנכנסו ליגואר, היא העדיפה את המושב האחורי וכעבור דקות אחדות, כשהעיף לעברה מבט דרך המראה, כבר לא ראה אותה. היא השתרעה מקופלת בתנוחה עוברית ושקעה בשינה עמוקה. הבין מיד שאין לה בעיה להרדם בכל מצב ובכל מקום.

כשהחנה את היגואר בחניה של הכנסייה נדרש לסייע לה לצאת מהמכונית. מפני שלא רצתה לסלק מעצמה את קורי השינה, התרפקה עליו כשהיא ממלמלת משהו לא ברור על היתרון שבשינה והליכה ביחד, שככה חוסכים בזמן. בסטודיו החליקה על הספה למצב בו ראשה היה מוטה לאחור מעבר לגב המושב. הוא אחז בכתפה בעדינות.

“אדווה,” אמר, “בוקר טוב!”

היא פקחה את עיניה בהבעת הפתעה. דומה שלא ציפתה למצוא עצמה במקום שכזה ובבת אחת התפכחה מנמנומה, ועיניה התרחבו למראה החלל הגדול המכיל עשרות פסלים גדולים וקטנים. חושיה נהיו מושחזים.

“זה פשוט מדהים!” אמרה ומתחה את זרועותיה, העלימה פיהוק וניתרה על רגליה. כמסתחררת הסתובבה אחוזת התפעלות בין הפסלים, כשהיא מושיטה יד ללטף את האבנים הענקיות ואת יציקות הברונזה.

“היא ענקית!” אמרה.

“האבן?”

אדווה צחקה. “הידידה שלך. הפסלת. קתרין פלאואר האחת והיחידה. אני מעריצה אותה על העבודות האלה.”

“הבוקר מתקרב…” אביתר ניסה להחזיר אותה לתלם.

“בוקר? ממתי?” היא המשיכה להתנועע כמחוללת בין הפסלים.

“עוד כמה שעות, ובינתיים יש לנו עבודה,” הוא דחף לעברה את ספל קפה כשהיא חזרה והתיישבה על הספה. “זה אולי יעזור לך להתאושש קצת.”

“אני לא רוצה ‘קצת’,” היא צחקה. “אני רוצה הרבה,” ובכל זאת היתה ערה ומוכנה להתמקד בעיקר.

תוך שמרחה גבינת קוטג' על הפרוסה הקלויה סיפרה על הנסיעה לפרנקפורט. הגרמנים קיבלו אותה מיד, אבל מה שפתח את הדלת לרווחה היה כשראש הצח“מ, ד”ר הרמן שפילברג, התרשם מהגרמנית השוטפת שלה ומיד הכניס אותה לפרטי החקירה.

“מסקנה ראשונה,” הדגישה אדווה כשלגמה מהקפה, “הדיווח של חממי, סבבה. מדויק.”

“בלשון אחרת?”

אדוה היססה. “בלי הגדרות גבוהות. תחליט אתה, ממה שלמדתי, אז אולי באופן ישיר אי־אפשר לקשור את תום האדום לרצח הכפול, אבל עולה מזה ריח רע. כל החיים של רוהיים ואיש השטאזי התהפכו מרגע שתום האדום נחת בפרנקפורט. החיסולים בוצעו בקור־רוח מקפיא יומיים אחרי שחזר לפריז, ולדעתי זה היה כתוצאה מהביקור הזה.”

“על־סמך מה?”

“בפריז נסגרה עיסקה עם מישהו מהאגף הראשון של הקג”ב שעבד בחיפוי של השטאזאי. קרה מה שקרה. בדיוק כמו שזיו חשב."

“חשב על מה?”

“הוא ידע שמטרת הנסיעה של תום האדום היתה להשיג מקצוען…”

“יש הרבה דברים שזיו יודע ולנו אין אפילו מושג עליהם.” אמר בשקט. “זה מתמיד היה קו בעבודתו. תצטרכי להתרגל לזה.”

“התרגלתי, אז מה? לכל אחד מאתנו יש קווי אופי מחורבנים.”

היא לא התעכבה והמשיכה בשלה. אמרה שהחקירה מתחילתה התמקדה בעבר המשותף של שני הנרצחים. בעזרתה של רות שימלר, שהעידה על הביקור של עורכת הדין בביתה, התבהרה התמונה כאילו הצמידו למתים מכשיר דיבוב לעולם האמת. זה אחד ועוד אחד.

“תסבירי.”

“תום האדום נוסע לאלזה רוהיים. הוא מבקש ממנה עזרה לאתר קילר מקצועי. היא, האדם הכי קרוב לו, נעזרת בקשר חזק מהעבר ופונה לאיש השטאזי שזה היה המקצוע שלו, חבלות. חיסולים. פרובוקציות. משם היא חוזרת כנראה עם תשובה. מיד לאחר נסיעתו של תום האדום היא פותחת בשבילו חשבון בבנק ‘אינווסטמנט’, עם מסמכים אנחנו יודעים איך הגיעו מרמאללה לחבורת זיכרון, והותאמו לדובאי, אתה מבין?”

“זה נשמע מדויק, רק חסר לנו החלק הכי חשוב.”

היא הנהנה בראשה ופרשה זרועותיה כחסרת־אונים. “מי האיש.”

“מה אומר על זה ד”ר שפילברג?"

“זאת נקודת ההתמקדות שלו. הוא חושב שהתשובה אולי נמצאת באחד מאלפי התיקים שנשארו ברשות האלמנה.”

“איך שפילברג הגיע למסקנה הזאת?”

“מעדותה של רות שימלר. היא סיפרה שבאמצע הפגישה עם עורכת הדין, בעלה נכנס לבית וחיפש איזה תיק מהארכיון של השטאזי כדי להראות משהו לאלזה.”

“כמה תיקים הוא כבר היה יכול לסחוב אתו מהשטאזי?”

“יש שם אלפי תיקים, ובפנקס הרישום כל תיק מופיע בסימנים מיוחדים שרק זה שהמציא אותם יכול להבין. אם לא יקרה משהו תוך יום יומיים, אז אני בטוחה שלא תהיה ברירה והם יעברו על כל תיק בנפרד.” אדווה נראתה מהורהרת כמנתחת לעצמה את פעולותיו העתידיות של החוקר בפרנקפורט.

תחילתו של פיהוק חדש גרם לה לכסות את פיה בכף ידה.

“בכל זאת שינה לא תזיק,” הוא החליט עבורה. השעה היתה כמעט שלוש. “בבוקר תשמעי את החלק הפריזאי שלי.”

הוא הוביל אותה לחדר השינה של קתרין. החדר המרווח והפשוט נמצא בירכתי הכנסייה. פעם זה היה חדרו של הכומר, ואדווה התבדחה שזאת תהיה הפעם הראשונה בחייה שהיא תבלה לילה בחדרו של כומר ובמיטתו, והיא מצפה לחווית התגלות.

אביתר צחק. ההומור לא אבד אצלה גם כשהיתה חצי מיושנת.

“איפה אתה ישן?” היא שאלה.

“אני ידיד ותיק של הספה,” הוא חייך ופנה לעבר הדלת. עד שיצא נקטפה אדווה שנית לשינה עמוקה, ואילו הוא פתח את המחשב. היו שם אימיילים אחדים וביניהם מזיו ונינה, שהביאה לידיעתו פרט נוסף בקשר לכסף שהם מנסים לעלות על עקבותיו. לפנות ערב דיווח מוסטפה עטיף שהשלים את מעגל הכסף. מיליון היורו נשלחו לבנק ‘קומרס’ במונטה קרלו לחשבון של אחת בשם בריג’יט ניקול. האחרונה באה, דרשה את הכסף במזומן ונעלמה. בדיקה ברישומים השונים העלתה שמדובר באשה שנפטרה לפני שנים אחדות, בתשעים ושבע. הקבר שלה נמצא בניס, בריבירה הצרפתית. פירוש הדבר – דרך ללא מוצא.

גם זיו שיתף אותו במסקנה מטרידה נוספת משלו, אליה הגיע באמצעות חומר שליקט וחיבר. לדעתו, תהיה הפעולה שיוזם רשבסקי אשר תהיה, אבל יש בה חלק שמיועד להטיל את האשם בתוצאות על קבוצת קושרים פלשתינאים. מכאן המסקנה הנוספת שאולי מדובר לא רק בחיסול של מנהיג ברמת ראש ממשלה, אלא בחיסול שאולי אף משולב במשהו הרבה יותר מסוכן עד להתפרצות געשית. מתמיד היה נוהג לבטא דעתו, שיותר ויותר מתרבים בארץ המתפללים בכסילותם לתחילתה של מלחמת גוג ומגוג, אֵם כל המלחמות, ובלבד שתבוא גאולה.

“מדובר בסופת אש ואני נחנק מהעשן שלה,” הוא כתב והתמקד בפרטים נוספים, וסיים בברלינגו־סיטרואן שגילתה אדווה, וגם עליו צבר פרטים במדור ‘בירורים’ שלו. “הרכב הזה להערכתי הוא חלק מהתוכנית הרחבה הזאת,” הוא כתב, “והוא מיועד לשלב הסיום. לא סתם רשמו אותו בבעלות של פלשתינאי ממזרח ירושלים, מנרצחי רמאללה. החבר’ה האלה של ‘תקשורת המדינה’ עובדים בשיטת בניית פרוייקט באמצעות השגת כל המרכיבים במקביל. ברגע הנכון הכןל יתחבר להם והמהומה תפרוץ.”

חדרון המחשב של קתרין היה צמוד למטבח ושם נמצא גם הסורק שלה. אביתר סרק את שני העמודים מהדרכון של נטשה אוברוב והעביר את שני קובצי הסריקות לנייד שלו.

במשך זמן־מה התמקד בניסוח תמצית אירועי היום הארוך, והעלה את מסקנותיו ביחס לתוצאות החקירה בפרנקפורט והקשר הברור לאותו לילה ברמאללה. מסקנותיו תמכו בדעתו של זיו. כשהתקרב לסיום והתכוון לשלוח את האימייל בצירוף שני העמודים הסרוקים, שמע את צעדיה הרכים של אדווה.

חלפה רק שעה מאז נרדמה ושוב התעוררה.

“ליעקב?” היא תהתה.

“הזדמנות שתדעי מה השגתי בפריז,” הוא קם והציע לה לשבת במקומו ולקרוא את שכתב לזיו.

הוא התבונן בה בעת שאישוניה חלפו בטיסת־עין משורה לשורה. לפעמים נדמה היה לו שהיא מדלגת או בולעת קטנים שלמים, והיו שם להערכתו לפחות חמישים שורות. כשפתחה את שני הקבצים הסרוקים מהדרכון, נעשו פניה מתוחים וניכרה בה מבוכה עמוקה.

“זה יהיה רגע קשה בחייו של זיו” היא אמרה.

“מה זה צריך להגיד?”

“אתה לא יודע?”

“יודע מה?”

“נעמי היא בתו של זיו.” היא התפלאה שלא ידע.

הוא באמת לא ידע והזכיר שבקושי הוא ראה אותה בילדותה פעם או פעמיים. אבל קלט בהרף ההתוודעות לעובדה המתסכלת הזאת, שלא סתם שלח אותה זיו לפריז בכדי להרחיק אותה מלשכת ראש הממשלה, עד שיתאמת או יופרך חשדו בקשר להתחברותה עם הימין הקיצוני. זה הסביר גם את הצמדתו של יגאל שדות למשימה הפיקוח הזאת שכנראה נכשל בה.

“איך את יודעת את זה?” שאל, “אני לא ראיתי בבית תמונה שלה. בן־אדם נוהג להחזיק באיזושהי פינה צילום או צילומים אחדים של בני משפחתו.”

“הוא לא. אבל הצצתי פעם לחדר השינה שלו. יש שם תמונות והרבה. של שלושתם. שלו ושל מירה. שלו ושל נעמי.של מירה לחוד. גם של נעמי. מה שהדהים אותי זה הגילוי שנעמי היא הבחורה משדה התעופה שהיתה בקשר עם רשבסקי ותום האדום. אפילו לרגע לא נתן סימן שהוא מזהה אותה, ובקטע הזה אני הלכתי לאיבוד.”

הוא משתמש בה כמו שהוא משתמש בכולנו." קולו של אביתר היה שקט, אבל המלים נשמעו חורקות מצרידות משונה.

“איך אתה יודע?” עיניה רשפו כמסתייגת.

“את היית זאת שהורדת מהרשת אימייל של רשבסקי שכתב לאיש שלו במועצת יו”ש שנטשה השיגה מידע על ‘בני אברהם’."

“הה! אני מבינה” כמעט והיתה ארסית, “אם זה לא אחד מאתנו אז זה משאיר ברירה אחת. זיו עצמו! זה מה שאתה חושב?”

“אמרת את זה.” הגיב בשקט כדרכו.

“מה התרגיל כאן?” היא דרשה לדעת.

“לצוד שתי ציפורים באבן אחת,” הסביר אביתר ולעצמו חשב שזאת פרשנות כוללת מדי, ושהמצב יותר מורכב, ונכון יעשה אם יצבור עובדות נוספות לפני שהם חורצים משפט, עד שיהיו מסוגלים להבין את סוד קסמו של האיש הזקן והמורכב הזה. “ממילא זה היה חלק מהתוכנית שלו למכור לרשבסקי את ‘בני אברהם’. אז בהזדמנות הזאת ובחשיפת מידע מכוונת, הקפיץ מהמחילה את החפרפרת.”

“זה בטח הורג אותו,” אמרה אדווה. קולה נחנק והוא קרא בפניה חמלה.

“נעמי הפכה עכשיו להיות כלי עבודה חשוב מאוד מבחינתו, והוא מפריד עד הסוף בין המרכיבים הרגשיים לבין מה שהוא יכול להפיק מהמצב הזה,” הוא חייך בעצבות, “אבל זה תרגיל אופייני של יעקב זיו. אלא אם צפויות לנו עוד הפתעות ממנו.”

“עוד הפתעות?” היא כמעט נשמעה כואבת, “מה עוד יכול להיות? הוא מזמן לא מרגיש בהבדל בינו לבין הג’וב. שניהם אותו דבר, ואנחנו משתנים ונעשים דומים לו יותר ויותר.”

“זה תהליך,” הודה, “ואנחנו נמשכים לצדדים האפלים של הזירה הזאת מפני שהיא לא מפסיקה להציב אתגרים לאינטלקט. זה גם קשור בריגושים שבלא־נודע, בהפתעות, אם תרצי. זה נשמע פרימיטיבי. אבל זה אמיתי. במצב כזה של זיו ונעמי הרגש מאבד פרופורציה. כאב הוא לא סתם כאב. זה סלע ענק שמתרסק עליך.”

היא הפנתה אליו את פניה. היתה בהם השלמה עם רגעים מרירים שכאלה. “לפעמים אנחנו חושבים שזה שווה, לא?”

גרונו היה יבש והוא לגם מעט מהקפה שלו והוסיף שהוא מוכרח לחטוף קצת שינה. הוא התנצל ועמד לצאת מהחדר כשנעצר והפטיר לעברה מלה אחת, "בכל זאת שלא תשתני, תישארי מה שאת. רק ככה את… והמשיך הלאה והיא ידעה למה התכוון במלים שהחסיר.

19

מנדל שיפמן, האיש הזקן בדירה שבקומת הגג ברחוב הירקון בתל־אביב, התקשה לעצום עין. שנים רבות עברו מאז חש בהתרגשות הדקה של העשייה החשובה, והלילה, אור ליום חמישי, עשרים ושלושה בדצמבר, הכל חזר אליו. זה קרה שעות אחרי שהטכנאים ששלח רשבסקי פרשו לדרכם והוא עיכל את משמעות שעת הכושר שלפניו.

רק ליומיים־שלושה קפץ רשבסקי לארץ באותו שבוע, ואתמול בביקורו אצלו הציע שיתקינו בדירה כמה מכשירים שהם טובים לתקשורת ביניהם, ויאפשרו לו שליטה יותר טובה בנעשה, וגם הדגיש כי בדרך זו כל תוכנית תובא לאישורו לפני הפעלתה. משנתן הסכמה הופיעו בבוקר ארבעה פועלים, ובמחצית החדר ששימש כספרייה, הרכיבו שולחן רחב ידיים שיתאים למחשב, למדפסת, לסורק, לפקס ולטלפונים, והוסיפו לו עוד שני קווים עם מספרים שונים, אחד לקשר בלבדי עם רשבסקי והשני שמור לתקשורת עם שכיר החרב.

בצהריים הביאו שני טכנאים את הציוד המגוון שכלל מחשב חדיש עם מעבד חזק, דיסק קשיח וזיכרון משודרג. ובנוסף לכל זה מסך דק של תשעה־עשר אינץ'. פתאום הרגיש כילד שהניחו לפניו צעצועים בעזרתם מבקשים לבחון את התפתחותו האינטלקטואלית.

את ההדרכה היעילה קיימו שני הטכנאים הצעירים ותוך כדי כך ריעננו את ידיעותיו שלא עשה בהן שימוש זמן רב. הטכנאים השאירו לו את מספרי הטלפון שלהם ואמרו לו שהוא יכול למצוא אותם בכל רגע אם יצטרך משהו. משנעלמו בחן את הקו הישיר של הטלפון ‘האדום’, זה שבינו לבין רשבסקי, והקשר הוכיח עצמו.

“נו, מה אתה אומר?” שאל רשבסקי, מתקשה להסתיר את הנאתו, “ככה תוכל להשיג אותי בכל נקודה בעולם.”

“מדהים, זה באמת כמו עולם מופלא,” הודה שיפמן בקולו השווה, זה שאינו יורד ואינו עולה. אבל מעצם השימוש שעשה במלה גבוהה שכזו קלט רשבסקי את שביעות־רצונו.

“ושלא תדאג,” הבטיח רשבסקי, “האיש לא ידע את זהותך, וממילא אני לא חושב שהוא ידע. יש לך אמצעים המבטיחים שינוי קול והגנה מפני האזנה.”

שיפמן התקשה להתנתק מהחדרון המפתיע הזה שלו. זמן רב המשיך לשבת מול מערך הטלפונים, המערבל, המפות האלקטרוניות של עקומת התרוצצות הקשר מתחנה לתחנה, ומדי הזמן הקובעים את אורך השיחה ומתי יש לנתקה. אבל בעיקר התעסק עם המחשב ששבה אותו.

בלילה התקשה לעצום עין ומדי פעם ירד ממיטתו והתיישב והתמסר להנאתו לגלישה מרתקת באינטרנט. שליטתו המצוינת באנגלית סייעה לו בכך. לבסוף, בשלוש וחצי בבוקר, מזג לעצמו תה חריף מהסמובר ויצא למרפסת הסגורה, היכן שנוהג היה לשבת כדרכו בכיוון הים. שלח ידו ובראשי אגודלו ואצבעו המשמשים אותו כמלקחיים, דג לעצמו גביש סוכר מקערית ה’פרעקוסקא', נגס בו נגיסה קטנה, נשף בתה הלוהט, לצנן אותו כדרכו מאז ומעולם, ולגם לגימה זעירה, כמעט מלווה אותה בצליל של שריקה דקה.

היה זה רגע כמו רגעים טובים אחרים כשזיהה עצמו אחראי על לב מבצע וזכה בשליטה מלאה בנעשה, גם אם לא התכוון להגיע למצב הזה. במצבים כאלה, כשהיה עליו לבטוח בעצמו בלבד, הרחיק מעצמו טעם מר של כישלון, וקיווה שגם הפעם יקיים את שהבטיח לעצמו.

אלמלא הסכים לעזור במשהו לרשבסקי כל זה לא היה קורה. רשבסקי פירש את הסכמתו לסייע לו בעצה או בהשמעת דעה, כמחוות ידידות שהוקיר. אבל עם סשה היה לו חשבון דמים נוקב עוד מימי ההלשנות שלו על חבריו, הסרובניקים, כשגוייס לקג"ב, ובלבד שיציל את עורו. אחדים מהם נרקבו בכלא הסובייטי, אחרים לא זכו לראות אור יום חדש. גם הוא עצמו עמד לא פעם בסכנת חשיפה על עזרתו הרכה מאחורי הקלעים לסחרוב, לוחם זכויות האדם, ולאלה שהלכו אחריו.

לפעמים הצטער שלא רוצץ את ראשו של רשבסקי כשהיה נבל קטן, לפני שמכר את שירותיו לאוליגרכים מצד אחד ולשלטון הרוסי מצד שני. מעיון חשאי בתיקיו ידע שאף לא מרגל אחד של הרוסים גרם נזקים לישראל כמקורבו זה של פוטין, העושה בלשכותיהם של ראשי ממשלה בישראל כבחצרו הפרטית. רק הוא עצמו מסוגל היה להעריך את נזקו של הנחש שלא שמר ולו על סוד אחד מסודות המדינה שרבים מתושביה סגדו לו.

כשהיגר לישראל גילה להפתעתו את רום מעמדו של רשבסקי כאחד מעולי רוסיה הבכירים ביותר, שקנה לעצמו יוקרה עולמית, ועדיין ממשיך בתעלוליו ונחשב מלך בגדוד, מלך היהודים. לבו אמר לו שייתכן ולפניו והזדמנות נדירה שלא תחזור על עצמה ואסור שיחמיצה. שנותיו הלכו וכבו. חייב היה להמשיך ולטוות את רשת הציידים שלו עד לרגע הנכון בו יסגור את החשבון הפתוח.

במתינות פעל. מבחינת רשבסקי שיחק את הקשה להשגה, מתכוון להגביר את אמונו בו. אם לא ייכשל בצעד לא־שקול, כי אז יזדמן רגע מתאים לזכור ולא לשכוח. בינתיים הלך וגבר משקלו בעיני רשבסקי, אף כי טרם שיתף אותו בפרטי איתורו של המומחה לחיסולים וחבלה ולא הסגיר פרט מזהותו.

לכאורה נתבקש בשלב זה רק להשגיח על הרשת שחמשת הבחורים הקימו ברחבי אירופה והמזרח התיכון, על־פי דרישותיו של שכיר החרב שהם כינו אותו בינם לבין עצמם ‘הדייג’, ועליו היה להיות משגרו, תפקיד מתפקידיו בעבר. אבל למעשה באותו רגע, נהייה בעצם מי שחשיבותו התעצמה עבור רשבסקי ואלה שמאחוריו ככל שהמבצע התקרב ליעדו.

לעמוד תווך נהיה. בכל עניין גדול כקטן הרבה רשבסקי לשאול בעצתו.

נשען באמותיו על אדן החלון הפתוח לים הגדול, עמד שיפמן ונשם את האוויר הצלול והקר, ולרגע עצם את עיניו שהסתנוורו מבוהק הזוהר שפרץ בבת־אחת מהים כשהשמש עלתה במזרח. עוד מעט ויחזור לשולחנית השח. בראשו תירגל רעיונות חדשים בהגנה ובהתקפה.

דרכו בימים הבאים היתה נהירה, בקצה ראה את שעתו. יותר משלושים שנה חיכה לה.

*

בבוקר יום חמישי קיבל ‘הצהוב’ פקס ממשרד עורכי־דין נודע, ‘שטראוס, לוונטל ופלום’, שטיפל בנאמנות על־פי בחירתו, והתבשר שהופקדו בחשבון המשרד ארבעה מיליון יורו לפקודתו. מיליון אחד יועבר אליו בתאריך שהוא ינקוב בו, ויתרת הכסף תצורף לחשבונו לאחר השלמת עבודתו שהוצגה במסמך כ’עיסקה עתידנית'. התנאי לשחרור הכסף תהיה הוראה בלתי־חוזרת בפקס מצידו של סשה רשבסקי.

עד עכשיו יכול היה לסכם לעצמו כי רשבסקי הקפיד לעמוד בתנאי ההסכם, ומצבו הכספי שופר פלאים.

זו היתה סיבה של ממש להיות מרוצה, והוא באמת חש סיפוק ממהלך העניינים עד לנקודת הזמן הזאת. משום־כך החליט שבלילה יחגוג את החוזה האחרון שלו בחייו; הוא יעלה להר. לקזינו. בשביל ההנאה שבמשחק. ראה בבילוי הזה, שסיווג אותו כתחום מסוכן לכיסו, ביטוי למזלו הטוב שכרגע מאיר לו פנים. אבל בהיותו מודע לחולשתו, קבע לעצמו את גובה הסכום שיהמר בו. בחיים יש רק סיבוב אחד ובו עליות ומורדות, נהג להזכיר לעצמו ומוטב לסיים בעליה.

אולי משום הכרה פשטנית זו החליט להתחיל את הלילה במסעדת המועדון, בארוחת פירות־ים שאהב. כשירד מהמזח שלו, האחרון מבחינת חשיבותו במדינת ‘הרקולה’,חלף על פני בניין המינהלה ופגש במכר ותיק, אוסקר וואכט עב־הגוף, מנהל משמרת ביחידת הקשר של המרינה. וואכט היה ממוצא אוסטרי כבן שלושים וחמש, חביב וצחקן, יורה בדיחות לכל עבר ומוכר כאחד שטוב ללגום כוסית בחברתו. משהחליפו ברכה, תהה וואכט אם יכנס למשרדו לכוסית כפי שנהגו לעשות בזמנים אחרים. אבל הוא סירב ואמר שהוא בדרכו למסעדה.

“אתה באמת נראה כאחד שהולך לחגוג היום, לבוש כל־כך מהודר.”

“בִּי מיי גאסט,” הציע ואוסקר וואכט, נענה בשמחה.

“תודה, דוני, העלית איזו גרוטאה שהכיס התמלא?”

מזה שנים הכירו אותו במרינה וסביבותיה בשם דוני קלרנס, צוללן אנגלי שעיסוקו איתור ספינות טרופות.

“משהו כזה,” הסכים דוני קלרנס.

פירות הים היו משובחים כפי שהאיש קיווה וטעמם נהיה טוב יותר בעזרת ה’סליבו', בעוד שאוסקר לגם מהוויסקי הרגיל שלו, ‘בלאק אנד וייט’. הם ישבו ליד החלון הגדול והתבוננו במפרץ היפה הפתוח לים השקט, שמפעם לפעם נראתה בפניו קציפה לבנה של שבר גל נמוך.

“שם זה המקום הטבעי שלי,” אמר אוסקר בגעגוע, כשהוא מורה בסנטרו לעבר הים שהאורות מהצוק הגדול התנוצצו בו עד למרחק רב.

“עשית הרבה 'זמן־ים?”

“תשע שנים. רק תגיד ותראה שזה מכל הסוגים. אוניות נוסעים. יאכטות מכל הדגמים והגדלים. מפרשיות. אוניות סוחר. אפילו מיכליות ענקיות. הייתי קצין קשר משהו־משהו.” הוא השתתק ולגם מהוויסקי שלו, ואחר־כך הניד בראשו לעבר המזח של המפרשיות היכן שעגנה ‘דיפ סי’. “אבל הייתי מוותר על הכל אם היתה לי אחת כמו המפרשית שלך. תן לי רק לצאת לים. לזיין חתיכה. לשתות ולהשתזף. זה רע?” הוא צחק, איש צעיר שכל עולמו הצטמצם לעיקר.

“מה רע במשהו יותר גדול, כמו אלה?” הצביע דוני קלרנס לעבר המזח של המיוחסים, ‘קוואי אנטואן’, שלאורכו עגנו יאכטות מהיקרות ביותר בעולם, כשהן קשורות בחלקן האחורי למזח. דומה ובכל רגע מסוגלות לנוע קדימה ללב־ים. יצירות שיוט מופלאות שכאילו נבנו במאה העשרים ושתיים. כאלה שאורכן מגיע לשישים, שמונים, מאה מטרים ואף יותר. כאלה שיש להן בריכת שחיה ולא אמבטיה הנקראת בלשון גבוהה ג’קוזי, מינחת מסוקים, חניון למכוניות וג’יפים יוקרתיים, אולם הקרנה, שולחנות ביליארד וכל מה שהדעת מעלה. הוא מנה בהנאה אחת לאחת מה נמצא שם, כאילו דיבר על משהו שנלקח מחלומותיו הכמוסים שוויתר עליהם.

“מי אמר שזה רע? אבל אני ריאליסט, דוני. הכי טוב שיכול להיות בשבילי זה להיות קצין קשר בצוות כזה,” הוא התוודה מתוך געגועים, “אתה רואה את ספינת החלומות הזאת שהגיעה אתמול? הכי גדולה שנמצאת כאן. אומרים שאחת משלוש הכי יקרות בעולם.”

“זאת שנראית כמו חללית, 'נור?”

“בדיוק. של שיח' אבן־סלימן.” הוא פלט אנחה ארוכה. “היה לו ג’וב שהיה תפור עלי. קצין קשר. קיבלתי אותו וחשבתי שאני הולך לחגוג, אבל חליתי אז בשפעת האסיאתית המחורבנת וזה דפק אותי.”

האיש התקשה לגרוע מבטו מהספינה המדהימה. במבט מלטף אמד את אורכה ביותר ממאה מטרים, אולי מאה ועשרה, וחמש קומות מעל קו המים.

“מעריכים אותה בהרבה מאוד כסף,” העיר וואכט, “משהו בסביבות שלוש מאות מיליון דולר. שני מסוקים. שלוש מכוניות פאר. מנועי מרצדס־בנץ. כוח אדיר ויכולת להתמודד בקלילות עם כל מזג אוויר על פני כדור הארץ. מהירות עשרים קשר בשעה. אין בית מלון אחד, אפילו מהרמה של מאה כוכבים, שמתקרב אליה.”

“היית עליה?”

“מה זה הייתי?” לקולו התלוותה נימת־צער, “התאמנתי יום ולילה על המיכשור הכייפי שלה. אתה לא מתאר לך איזה תוספות ‘מלה אחרונה’ יש ליצור הזה. זה לא סתם ככה שהיא נחשבת לבית האמיתי של הסעודי הזה.”

ישבו והשיקו כוסית ועוד כוסית. מראה העולם השתפר.

“אתה חבר אמיתי,” אמר וואכט.

דוני קלרנס שתק. לפעמים ראה איך דבר של מה בכך עושה את כל ההבדל למישהו שעולמו מצומצם.

*

נינה החליטה להקדים בשעות אחדות את נסיעתה לשגרירות בפריז, ועד לצהרי יום חמישי השלימה את פגישתה עם קולונל אבנר קמפבל, לפני פרישתו מתפקידו כשליח של קולין פאוול למשימות מיוחדות. תפקיד שמֵעתה היה במסגרת אחריותה.

בשלוש ועשר דקות אחרי הצהריים, נחת מטוסה בשדה התעופה בניס, והיא התקבלה בחיוך ידידותי על־ידי סמי עדרי השתקן, עוזרו הישראלי של אבן־סאלימן, שהסיע אותה בפרארי שחורה בדרך המתפתלת־היפהפייה עד למקום העגינה של ‘נור’ במזח ‘קוואי אנטואן’.

לבד מאנשי צוות בחליפות מדים צחורים בהם פגשה כשעלתה לתא שהוכן עבורה, לא נתקלה באיש במרחבי הקומה בה שררה דממה מוחלטת, שכן אלה מבין אורחיו של ג’וני שהקדימו לבוא פרשו למנוחת אחר הצהריים.

בתא המרווח שהוכן עבורה פתחה את מזוודתה, תלתה את בגדיה בארון, ולאחר שהתקלחה השתרעה על המיטה והקשיבה לחדשות של סי.אן.אן, עד שנרדמה. כל עוד שָהתה בתא, לא הוטרדה מנוחתה כשהאורחים נחלצו מתאיהם לעבר התחומים המשותפים לכולם.

באותה שעה היו השמים נמוכים ואפורים. שמי חורף מדכדכים שנדמו כרובצים ממש מעל הארמון הנסיכותי הצף, ובחוץ התגברה הקרה ככל שהיום אסף את שוליו. אבל בפנים היה חם ונעים ובהיר, וצלילי נעימה לטפנית ורכה שימשו רקע לכל מי שביקש לעצמו טעימה ראשונה ממבחר עשיר של המתאבנים שיצאו במהדורות שונות ממטבחו של לואי באפט, טבח מומחה שג’וני גנב בלי בושה ממסעדה יוקרתית, באמצעות שליחו, סמי עדרי.

כשיצאה מתאה היתה השעה אחרי שש, וצהלת המפגש עם ג’וני סחפה את אורחיו. מעשירי עולם, נבחרי ציבור ברמה של חורצי גורלות, רופא או שניים למען הבריאות, שגרירים אחדים שירדו מחווילותיהם ל’יום של עונג' ביאכטה, שחקנית הודית מדהימה ביופיה, שבארצה העריצו אותה כבת אלים, וכמה דמויות המקשטות את מדורי הרכילויות. כמחציתם היו כאלה שג’וני נהג להגדירם כ’חדי ביקור‘, פעם אחת וזהו. הם נחשבו בלשונו ל’מרעננים’ שבאים לתרום צבע מבדר משלהם ואחר־כך נעלמים. תמיד יבואו במקומם אחרים.

ג’וני כדרכו פתח ברוב־אורחים את עונת האירוח החורפי שתגיע לשיאה ביום שישי, שלושים ואחד בדצמבר. הוא אימץ את נינה אל חזהו הרחב מיד עם כניסתה לאולם הגדול, כשהוא חוזר על כינויה ‘הנמרה שלי’, וניסה להפציר בה לבוא לאותה מסיבת סילבסטר שתכנן ותהיה ‘מסיבת המסיבות’, ואם לא תגיע, הוא לא יבצע את חלקו בעיסקה. צחק ולא פירש אם התכוון לחלקו ב’בני אברהם' או לרכישת הפסל של קתרין. משהבחין בתהייתה גער בה שעד לרגע זה לא שלחה לו את תצלומי הפסל.

נינה הבחינה במבטו שננעץ במעטפה הגדולה שהחזיקה בה. “או. קיי, ג’וני,” חייכה והושיטה לו את המעטפה. הפעם הביאה ששה תצלומים מזוויות שונות של ראש הפסל הקטן. בבסיסו היו ממדיו שלושים על שלושים סנטימטרים וגובהו ארבעים ושניים סנטימטרים. התצלומים החמיאו לפסל והראש בעל הביטוי הקדמון בעיניו המודגשות ובשפתיו הבולטות, הרשים כלוחם אגדי המכיר בערך־עצמו.

כשראה ג’וני את התמונות הגדולות נחה דעתו והצהיר שהוא רוצה בפסל, גם מפני שמצא באבן הבזלת האפורה שסותתה בחיספוס את אותה פשטות שהתגעגע אליה בתוך הפאר וההדר שמקיפים אותו. הוא ידע מהי יצירה בעלת־ערך אמנותי ברגע שמבטו שזף אותה. הוא אפילו ידע בדיוק היכן יציב אותה כשתמצֵא ברשותו – באותה פינה בה העמיד את הראש של ברנקוזי. כה שונים היו שני הפסלים האלה, אבל הוא ראה בעיני רוחו את המתח שהם יוצרים בקרבה זה לזה; ברנקוזי צד את העין בליטוש המושלם שלו, ואילו קתרין היתה היפוכו המוחלט שבא לביטוי בחיספוס הכמעט־אלים של האבן. אבל בשני הפסלים היה משהו משותף גם בהבעה.

לרגע נעלם מעיניה בין האורחים הרבים שנמצאו שם, וכל אחד מהם רצה לנגוס לעצמו ‘זמן ג’וני’. כפי שנהג להתלוצץ על המס החברי שצריך להעלות להם. תמיד התייחס לכל אחד מהם בחיבה כאילו מדובר בבנים יחידים.

“מה אמרת?” חזרה ושאלה אותו כשחזר ונחלץ מבין ידידיו.

“אמרתי שאני מעוניין,” קרא לעברה.

“בהן צדק?”

“בהן צדק של צופה.”

הוא הצחיק אותה עם הצופים שלו בסעודיה.

“מתי ראית בפעם האחרונה צופה אמיתי בסעודיה?” לגלגה והוא פרץ בצחוק סוער. מתמיד אהב את סוג ההומור הדוקרני שלה.

“כמה פלאור מבקשת בשביל העבודה הזאת?” הוא שאל.

“עשרים אלף.”

“אני מרים ידיים,” הוא נכנע כמשתעשע, “אבל אז זה כמו התחייבות שאת שומרת על רמת המחיר הזה. אני לא רוצה שיום אחד יבוא מישהו ויגיד לי שקנה פסל שלה בגודל הזה במחצית מהסכום הזה. את יודעת כמה אני רגיש לעניין הזה.”

נינה הרגיעה אותו והבטיחה שתשמור על האינטרסים שלו, ואם לא, אז הוא יוכל לקזז שלושים אחוז ממחיר פסל נוסף שיקנה מקתרין.

הוא אהב את רעיון הקיזוז ורק העמיד עוד תנאי, כדרכו: “דבר אחד חייב להיות מוסדר בעסק הזה שדיברנו עליו, את מלווה אותי לפחות בחלק מהמסע הזה.”

שניהם הרצינו אף כי שמרו על בת־צחוק כאילו הם משוחחים על עניין של מה בכך. אבל מבחינתם זו היתה סגירת נושא שנינה הגדירה אותו כבעל חשיבות עליונה עבור הנשיא ידידו, שבעבר היתה ביניהם גם קרבת אינטרסים בעולם הנפט והכסף. זה היה רגע מתאים מבחינתה לחזור ולהזכיר שגם קונדי בתמונה והיא יידעה אותה בדבר הסכמתו.

“אז מה עוד נשאר?” שאלה.

“הפרטים הקטנים,” הפטיר והצביע לעבר ירכתי הסלון הגדול, שם שכנה לשכתו הפרטית. “אני רוצה שתגלי לי את מקסימום הפרטים שאת יכולה לחשוף ולי מותר לדעת,” אמר לאחר ששקעו בכורסאות הנוחות וסגרו את הדלת שקטעה באחת את המולת החוגגים, “בתנאים מגבילים, כמובן.”

“נתחיל מזה שאני לא רוצה להטביע אותך כרגע בים של אינפורמציות שחלקן עוד לא מבושלות.”

“מה את כן יכולה לנדב?”

“בשלב זה כל מה שאני יכולה להגיד שזה קשור בקידום ‘מפת הדרכים’ של ג’ורג' דאבליו, ואתה אמור לשמש מארח של אישים חשובים לשעות אחדות.”

“פוליטיקה?”

היא הנהנה:“הגיבורים מוכרים לך.” כמו לקרבו עוד יותר לחשיבות התרומה שלו, נקבה בשמותיהם.

ג’וני התרשם. בדיוק כפי שרצתה.

“והערה נוספת,”הדגישה, “הביטחון האישי שלך ושל הספינה נלקחו בחשבון. מרגע שתצא לדרך האחריות לשלום הספינה תהיה שלנו, ולאורך הקטע הרגיש תהיה מאובטח בכל האמצעים. מבחינתך מדובר בסטיה קטנה מהמסלול הרגיל שלך ליוון. אני מבטיחה לך שאחרי שזה ייגמר, תדע הרבה יותר וגם תבין כמה היית בטוח. אני אפרע את השטר הזה.”

הוא חייך בשלווה, “היות וזה לא מפריע לתוכנית שלי להגיע לקראת סוף ינואר ליוון, אין סיבה שתמנע ממני מלהיות שותף שלכם. לא פעם הייתי שותף ולא רק שלכם,” אמר ולא פירש. אבל היא ידעה שהתכוון לפעמים שבהן היה שליח של בית המלוכה, ובמסגרת זאת טיפח קשרים שקטים עם שירותי הביון של ארצות־הברית וישראל.

“אני שמחה לסכם את הנושא בדרך הזאת,” היא היתה מרוצה, “ואם יש עוד משהו שאתה רוצה לדעת, זה הזמן.”

הוא קשר אתה מבט: “מה הסיכוי שלנו?”

“אז זה ככה,לפחות מבחינה תיאורטית, ג’וני, אם למשל אני מנסה לעצור מתנקש, שאני אפילו לא יודעת איך הוא נראה, אז הסיכוי שלי לעשות את זה במסגרת מיליוני מאמינים במכה שואף לאפס. אמת?”

הוא הנהן.

“אבל אם יש לי אפשרות לגרור אותו למקום מבודד מאנשים, אז הסיכוי שלי שואף למאה אחוז הצלחה, לא כך?”

ג’וני אפילו לא הנהן. עיניו הגדולות ביטאו את תשובתו כשעיפעף.

“זה כל הסיפור, ג’וני,” סיכמה, “אנחנו בונים מלכודת באזור הכי סטרילי מבחינתנו כדי לחסל מישהו, ואין טוב מהים. ‘נור’ פשוט תהיה הברווז במטווח. שטה ועוברת ואיננה. אנחנו נטפל באובייקט.”

“חכם,” הוא פלט מלה אחת והסתפק בה.

ג’וני קם ועקף את המכתבה והתיצב על־ידה, גהר מעליה ושפתיו ריחפו על מצחה: “באלוהים, נינה, שאני אוהב אותך,” כשהזדקף הפטיר הערה בעניין אורחיו שהוא צריך לטפל בהם. הבר היה תחום נסיכותו ושם עמד והשקה את האורחים והחליף חידודים, ולפעמים אפילו קידם עיסקות שעוררו בו סקרנות.

ערב תוסס היה הערב הזה. בלי רגע אחד של שיעמום, שנמשך לתוך הלילה גם מחוץ ל’נור', כשג’וני הזמין את אלה מבין אורחיו שנשארו לארוחת ערב לבלות בחברתו בקזינו של מונטה קרלו, אליו הם הגיעו קצת אחרי אחת־עשרה.

נינה ביקרה פעמים אחדות בעבר באותו ארמון מפואר עם ציורי פרסקו בתקרתו הגבוהה, שגורמים לאורח להרים את ראשו וכמו להישאב לאווירה דמויית רנסאנס מתקתק והזוי. אבל מעולם לא דמו ביקורים אחרים לביקור בו מגיעים לקזינו כאורחיו של ג’וני אבן־סאלימן. תמיד התקבל עם חבורתו כפטרון אמיתי הראוי לכבוד מלכים, עד שההילה העוטפת אותו הקרינה גם על בני פמלייתו.

הם חצו את האולם הראשון ועברו דרכו לאולם האחורי שבירכתי ארמון המהמרים, ‘פריוואטיב’, המיועד לשחקנים שהכסף כמו הומצא לבדרם. כתמיד, גם בלילה הזה, לכל אחד מאורחיו של ג’וני ניתנו ז’יטונים בערכים של עשרת אלפים יורו.

בשלב מסוים הבחינה נינה בגבר מבוגר כבן חמישים ששיחק ב’בלאק־ג’ק' ועורר סקרנות, מפני שהיה לבוש בסגנון אופייני למהמרים במעבורות הצבעוניות של המיסיסיפי, מחוז ילדותה ונעוריה.

כבעלת עין מלקטת פרטים היא התרשמה קודם כל מכפות ידיו שהיו יפות להפליא. אצבעותיו היו ארוכות ועדינות, כל אחת מהן כיצור חי לעצמו, והיא העירה על־כך לג’וני שהצטרף אליה.

“יש לו ידים של פסנתרן.”

“או של מהמר,” העיר סמי כשהוא רומז לעבר מגדלי הז’יטונים שצמחו לידו והם צחקו.

נינה סילקה את מבטה ממנו כשג’וני הציג אותה בפני ידידים אחרים שהצטרפו אליהם. היא מצאה עצמה מחליפה סתם מלים של נימוס, מגיבה לאיזושי אמירה בבת־צחוק אדיבה וכל הזמן חשבה על כפות הידיים שראתה. כשהסתובבה לחפש את הזר הוא נעלם. כנראה שמזלו החל להשתנות, היא חשבה, והיה מאלה שיודעים את הגבול גם כשמזלם מאיר להם פנים.

*

האיש בעניבת הפרפר הגדולה והטוקסידו השחור שדשיו עשויים מבד סטן יצא מהקזינו וניגש לתא הטלפון הציבורי, שנמצא במרחק של כמה עשרות מטרים מהמדרגות הרחבות והארוכות של מבוא הבניין המפואר.

הוא חייג את מספר הטלפון שנמסר לו במעטפה. כעבור שניות אחדות שמע את קולו של פון־ריכטר.

“אני מבין שקיבלת את הכל כמו שנסגר אתך,” אמר תום האדום. הדיבור אתו היה קשה לו. קשה יותר מששיער, בגלל מה שקרה בפרנקפורט.

האיש אישר באדיבותו הרגילה: “קיבלתי. תודה.”

“ביצענו פרישת רשת על־פי ההנחייה שלך,” הוסיף תום, “המוקדנים יודעים שרק אתה תשתמש בקווים האלה. כל מה שאתה צריך לעשות זה לומר מ’הדייג לגנן' ומיד תקושר. כמו שדרשת, ‘הגנן’ יהיה מעכשיו הקשר היחיד שלך. כל ההנחיות יגיעו באמצעותו.”

הגרמני התחיל להכתיב את מספרי הטלפונים החדשים של הרשת. האיש לא היה זקוק לעט בכדי לזכור את שורת מספרי הטלפון. אחרי כל אותן שעות רבות של אימוני זיכרון הוא לא התקשה בכך.

מרגע זה התחילה מבחינתו הספירה לאחר.

הוא ניתק את הקשר הטלפוני, יצא מהתא וצעד לעבר המקום בו החנה את המרצדס ששכר ונהג בה לעבר אזור המרינה, לפאב ‘לה־נימפ’ שבבעלותו של פייר קוסאט הקשיש, שבעבר הרחוק היה צוללן כמותו בעל רקע ימי דומה. בכל עת כשהיה מגיע עם המפרשית שלו למונטה קרלו, נהג לבקר בקביעות ב’לה נימפ', שם פרט על קלידי הפסנתר מתוך התמכרות לצלילים שהפיק, כשהוא מהנה את עצמו ומענג בנגינתו המרשימה גם את באי־המועדון.

כהרגלו בביקוריו בפאב, התיישב תחילה על תלת־רגל גבוה וצר והחליף דיבור של חברים עם פייר בעל זקן השיבה, ותוך לגימה ממשקה ‘סליבו’ שלו החליפו רשמים על אותה אוניית־פאר עולמית ‘נור’ שעגינתה הפכה לנושא מדובר.

“הבעלים שלה הוא מהלקוחות הכי טובים שלי,” ציין פייר הקשיש בגאוה, “ג’וני אבן־סאלימן הסעודי.” התברר כי פייר אפילו הוזמן פעם בעבר לסיפונה של היאכטה לסייע באירוח של אישים חשובים, מפני שהיה צורך דחוף בכוח־אדם נוסף, ולזכר אותו ביקור בלתי־נשכח מזג לדוני קלרנס את המשקה השני על חשבון ‘הבית’.

דוני קלרנס לגם לגימת ברכה לפייר ופנה לעבר הפסנתר עליו העמיד את כוס המשקה שלו, הסיר את הטוקסידו ושיחרר מעט את הקשר של עניבת הפרפר הגדולה והרחבה. כהרגלו התיישב על הכיסא, התבונן בקלידים, תוך שהוא מותח את אצבעותיו הארוכות, ופתח בפריטה איטית כשהוא מאלתר בקלילות נעימה לטפנית. עוד הוא שוקע בצליליו, נינה נכנסה לפאב בחברתם של ג’וני וסמי עדרי לקראת השלמת ‘סיבוב הדרינק האחרון’. ג’וני תמיד התחיל מחזור לגימה אחרון ב’אייריש פאב' השייך לאחת מבנות משפחת הנסיך ומשם עבר לעוד מקום או שניים, אבל תמיד דאג להשלים סיבוב ב’לה נימפ' של פייר קוסאט. היה לו שם שולחן קבוע שאיש לא השתמש בו אלא כשנמצא בהפלגה.

משהתרווחו מסביב לאותו שולחן בירכתי הפאב, נתאפשר לנינה לחבק במבט אחד את המועדון כולו. למרות האפלולית היא זיהתה מיד בפסנתרן את הגבר שראתה בקזינו ועורר בה זכרונות מעיר הולדתה ניו־אורליאנס. שוב עקבה אחר אצבעותיו הארוכות שהפיקו מהקלידים צלילים קסומים. שעה ארוכה דבקה מנגינה במנגינה עד שהאיש קם ולבש את הטוקסידו שלו, עבר לבר להחליף עוד מלה עם פייר, וכשעמד שם חש במבט הנוקב שבחן אותו. במתינות שינה במשהו את תנוחת גחינתו בכיוון הבר ולבסוף צד את האשה שהתבוננה בו. הוא המשיך לחשוב עליה כשנהג במרצדס בנסיעה איטית כשחלונו פתוח והצינה טופחת בפניו כמפיגת אלכהול. היה משהו בדרךבה סקרה אותו שגרם לו לחוש באי־נוחות.

כעבור רגעים אחדים החנה את המרצדס והמשיך ללכת לאורך המזח עד למקום עגינתן של המפרשיות. משנכנס לתא המרכזי והמרווח של ‘דיפ סי’ נפטר מהמעיל העליון וממקטורן הקטיפה השחורה, והתיישב בכיסא הסב על צירו מול שולחן המפות והתרווח.

תחילה התכוון לברר לעצמו את יעילות פרישת רשת הטלפונים שנועדה להעניק לו מסך הגנה מפני זיהוי מסכל. מתוך התחנות השונות בחר במקריות אחת לבדיקת יעילות הקשר עם המוקד שלו, עליו אמור להיות מופקד איש הקשר ואת קולו ילמד לזהות כפי שמזהים טביעת אצבע. לשם כך הפעיל מערבל ולאחריו תוכנה מיוחדת להקלטת קולו של המנחה המשגר. איש לא יוכל לחקותו או לבוא במקומו. התגובה לצלצולו היתה מיידית, ולאחר שהזדהה כ’הדייג לגנן' קלט את הצלצולים הארוכים ולאחר השלישי נוצר הקשר, והוא שמע לראשונה את קולו השליו של ‘הגנן’.

“אני רק רוצה לברר אם הקשר תקין,” אמר.

“תקין.”

“ממחר נתחיל לעמוד בקשר יומיומי.”

“אהיה פה.”

“אני מחכה לזרימת נתונים.”

“אדאג שיהיה לך זמן להכנות. הצרכים שלך נלקחו בחשבון. כולל לוח זמנים מתאים בהתחשב בכל תקלה אפשרית. מכאן ישוגרו אליך נתונים שונים שתצטרך להם לקביעת מכשירי העבודה שלך.”

בשורה התחתונה ציין ‘הגנן’ שעד שימסרו לו פרטים מזהים על היעד שנקבע, עליו להשיג אמצעים שיקנו לו יכולת חדירה למבנה חסין במיוחד עם חומר נפץ מרסק, כזה שיחסל כל אדם שיהיה בטווח מסוים ממוקד ההתפוצצות. זו היתה ההתייחסות הראשונה שהבהירה את גודל המשימה שלפניו. ההמלצה של ‘הגנן’ היתה להשתמש באחד מטילי הכתף המתקדמים, ומאלה היו כמה דגמים משופרים ובעלי־יכולת כתישה מפחידה, כחודרי טנקים ומשמידי מסוקים.

הוא לא יכול היה שלא להיות מרוצה. התשובה המקצועית של האיש היתה עניינית. היה ברור לו שגם בקצה השני שמר ‘הגנן’ על אנונימיות מוחלטת, ההתנהלות של המשגר היתה כזו שציפה לה.

כשהקשיב לקולו של ‘הגנן’ שהוקלט, התחשב בעובדה שגם הוא כמותו הפעיל מערבל שבין היתר שינה את קולו להכביד על זיהויו. אלא שהאנגלית שלו היתה מצוינת עד שנטה לחשוב אותו לבן הממלכה המאוחדת. אבל מבחינתו העיקר היה שהתוכנה הציגה לו טביעת־קול שאינה משתנה, וגם אם מסיבה כלשהי יסולק המערבל, תתאפשר בדיקת התאמה מושלמת.

אחר כך חזר על השמעת השיחה פעמים אחדות, עד ששוכנע שהוא מסוגל לזהות מיד את בעל הקול המרוחק גם מבין קולות אחרים.

*

כדרכו, לאחר שהתעורר ביום שישי בשעת בוקר מוקדמת, עשרים וארבעה בדצמבר, הניף עצמו זיו לעבר כיסאו הנע ועבר למטבח, מזג קפה שחור לספל גדול והסתפק בכך. את הספל הניח על־גבי המגש הרב־שימושי שאנקוליו קטומי־קצה לופתים היטב את זרוע המתכת של כיסאו. כך יכול היה לנוע לעבר המשטח המרוצף שיוצא מהבית לגן, שצמחיו ועצי פריו מבריקים מטפטוף קל של חשרת העננים הקודרת. מחמת צינת הלילה שנסוג היה מכורבל במעיל בית, וצווארו עטוף בצעיף צמר במשבצות של ירוק־זית ואפוד שמירה סרגה לו לפני שנים רבות.

תוך לגימת הקפה העיף מבט בכותרות העיתון שהתמקדו בהסתה הארסית הנמשכת נגד ראש הממשלה, והודגשו גם שמותיהם של רבנים אחדים המפליגים מאחרים כמניפי מאכלת שוחטות. לבסוף שמט את העיתון מתוך תחושת מיאוס ושקע בהרהורים. פעם אחרי פעם בחן את המציאות המבצעית שלו שהשתנתה לאחר חשיפתה של נעמי וחשב על השלכותיה. עד כה התנהל בזהירות רבה ואפילו נמנע מלשתף במתרחש את ראשי השב"כ והמוסד. מתחילת הפרק הזה החליט שאת המבצע הזה ינהל על־פי מיטב ניסיונו, וגם עתה היה משוכנע שחובתו להמשיך להתנהל כאילו לא נפרצה הגנתו.

אביתר היה טוב כפי שחשב. התוצאות של עבודתו העידו על כך. גם אדווה תרמה מיכולותיה. הוא בטַח בצוות הזה שיעשה את שלו גם בתנאים של גישוש בחשיכה מוחלטת, שהוא, מטעמיו שלו, דאג לעבותה עוד יותר. כשקרא אתמול את הדיווח הארוך של אביתר וראה את עמודי הדרכון הרוסי של ‘נטשה אוברוב’ עם תמונתה של נעמי, התברר לו שערמומיותה וחריפותה לא נפלו משלו. גם בתעוזתה היתה כמותו, ורק טוב שלא נראתה כמותו והיתה בת־דמותה של מירה.

חשב עליה באהבה גדולה והרהר ברשבסקי. בחן את האפשרויות השונות שלפניו לאחר חשיפתה, ומבלי לאבד זמן החליט מה יהיה צעדו הבא ואיזה כלי יזיז בכדי למצות את המירב המתוק מהמצב שנחשב למייאש. עם נחש תתנהג כנחש, הרהר, תרוצץ את ראשו, ולשם כך חייב היה לשלב כוחו עם יכולותיו המופלגות של המקור שלו.

בעשר הופיעה לאה ברזילי כהרגלה. זירזוף הטיפות הזעירות כראשי סיכות התחזק כשנכנסה לבית והופתעה כשלא מצאה אותו, ואילו הדלתות הרחבות לגן היו פתוחות לרווחה. כשיצאה לשם ראתה אותו תקוע עם הכיסא שלו בשביל המרכזי, ראשו מוטה לאחור והגשם הדק רוחץ את פניו.

לבה החסיר פעימה מחרדה.

אבל כשהתקרבה אליו והוא שמע את צעדיה הבהולים, זקף את ראשו והפנה אליה את כיסאו כשהוא מבחין בהקלה שנרשמה בפניה.

“מה קורה יעקוב?” שאלה, “פחדתי.”

“זה לא דום־לב,” השיב וחייך ברוחב־לב.

“אתה בסדר?” דאגתה לא פחתה.

“ניכנס לבית,” אמר והחל לסובב את הגלגלים ולדחוף את הכיסא הלאה משם. תמיד טען שזה הספורט היחיד שהוא עוסק בו.

בבית הוא דיבר ביובש כאילו לא קרה דבר.

“זה יהיה יום אחר,” הוא הסביר ללאה, “יום דחוס. נעמי מעסיקה אותי.”

אז זה היה זה, היא חשבה, נעמי תמיד העיקה עליו. פעם, כשהיתה נערה, חשש שהיא פרועה מדי. פעם חשש שהיא יפה מדי כשהתבגרה. פעם סירב לתמוך בהעברתה ללשכת הרה"מ. כל מיני ‘פעמים’ היו לו שהעידו על לב־אב חרד לבתו היחידה. תמיד ליוו אותו חששות, אבל מעולם לא בכיוון כזה כפי שקלטה בימים האחרונים מקריאת התכתובת הקודרת, ואילו הוא דווקא נראה כאילו הכל בסדר. כזאת שליטה היתה לו בעצביו ברגעים שכאלה.

“מה אתה מתכוון לעשות איתה?” שאלה.

“בסוף תביני, את יודעת,” מילמל כרוטן והיא נסוגה.

זיו לא התכוון להוסיף ברגע זה אפילו מלה אחת. כל־כולו היה ממוקד במסך כשעבר על העתקי דיווחים שנשלחו מהשתולים בשטח והועברו אליו מדניאל קושניר. נראה שהשב"כ לא רצה לחזור הפעם על השגיאה מהימים שקדמו לרצח רבין, כששתלו שמפניות ויינות פגומים למיניהם, הפעם הבחירה היתה יותר קפדנית והמתחפרים האלה הסתתרו עמוק במחילותיהם בתוך ההיאחזויות וההתנחלויות, מציצים, קולטים מידע ומעבירים אותו, וחוזרים ונעלמים במחילותיהם כלא היו.

לפעמים גילה בתוך ערימות המידע הזה משהו שהתקשר עם הפעילות הממוקדת שלו סביב רשבסקי. לפיכך חזר לבדוק כל חוט פרום בלונדון שאביתר החל למשוך אותו. ככל שחשב על הנעשה שם כך התבהר כיוון שחייב חריש עמוק.

עניין מיוחד מצא בהערה המודגשת של אביתר שהתייחס לגילוי המעניין הקושר את ג’פרי קדוס ואת גולד לסי.אס.טי. הראשון כיהן כנשיא הוועד החשוב עד שהועף משם, והשני נתבקש אחר־כבוד לבוא במקומו, ומכאן הסתעף עימות חריף בין השניים שצריך לרדת לשורשיו.

משהחליט לחדד נקודה שנחשבה מאוד בעיניו, כתב לאביתר והציע שינסה לגרור את ג’פרי קדוס לדיבור על גולד, ולנסות לברר מה גרם להתלקחות הזאת שהסתיימה בהרחקת קדוס מפעילותו בוועד לביטחון היהודים. כדרכו, לא הרחיב. בהערת שוליים רצה לדעת איך מתאקלמת ‘הנערה שלנו’, כך כינה את אדווה.

השעה היתה שתיים־עשרה ועשר דקות כשהאימייל התעופף ליעדו, והוא התפנה לעניינים אחרים כאילו השיגרה נמשכת ללא הפרעות. באחת שוב גלגל עצמו לגן לרחוץ פניו בזרזיפים דקיקים, נהנה מתחושת הדיקור הקליל. כעבור רגעים אחדים שמע את צעדיה של לאה שהגיעה בדיוק כשהזרזוף הפך לגשם שוטף.

לאה עמדה מעליו.

“מה את עושה?” שאל מבלי לפתוח את עיניו העצומות כשהיא התחילה לסובב את הכיסא הנע לעבר הבית.

“אני חושבת על מה שעובר לך בראש כשאתה סתם נרטב.”

“אבל הגשם נפסק…” הוא פקח את עיניו.

“אז בעוד רגע הוא שוב יתחיל,” התעקשה.

“המאמץ לא שווה,” הוא חייך בהנאה למראה קשת בענן מרהיבה בשלל צבעיה שהופיעה עם התפרסות אלומות אור שחדרו מבין העננים. “אני בסך הכל עובד יותר טוב כשאני נמצא בחוץ.”

“אתה גם ממשיך לגדול בגשם,” קינטרה אותו.

“את סתם מעצבנת…”

“ואתה נראה כמו עכביש גדול ומכוער שטווה רשת דביקה כמו תמיד, אבל להירטב זה לא יעזור לבריאות,” גערה בו והתקשתה ליישב אתהסתירה המוזרה בין מצוקת־לבו בגלל נעמי לבין השלווה הנסוכה עלפניו הרטובים. המחשבה שלמרות כל השנים הארוכות שלהם ביחד הוא עדיין מצליח להפתיע גם אותה, לא הרפתה ממנה.


20

ההפרדה המוחלטת בה נהג זיו בין העבודה לבין חייו האישיים הרשימה את אביתר. זה היה אותו פן שזיהה אצלו לפני שנים רבות. מהגדר והחוצה זה סיפור אחד, מהגדר ופנימה עולם פרטי שלו. מבחינתו, הוריד מסדר היום את פרשת נעמי כעניין שיטפל בו בבוא עת, אבל לא הוריד את סדר היום של נטשה. דבריו היו ברורים בנושא הזה. להמשיך כרגיל ולראות איזה חלקי פסיפס מסוגלת נטשה לחבר עבורם.

“לפעמים אני מרגישה שהוא יותר מדי מורכב בשבילי,” הודתה אדווה, “וזה גורם לי להרגיש כמו כלי מהשח שלו. כמה שאני מסוגלת לחשוב הפוך על הפוך קשה לי לפענח אותו, כמו בעסק הזה של נעמי־נטשה. משהו פה לא מסתדר לי…”

אביתר בהה בה: “מה מפריע לך? הוא מאפשר לך לפעול במרחב עצום.”

“זה בדיוק כך. מצד אחד הוא מאציל סמכויות בנדיבות, אבל מצד שני הוא עושה את ההיפך וזה מתבטא בריכוזיות של המידע העצום שהוא אוגר ומחליט במה לשתף אותך ובמה לא לשתף. כאילו הוא הופך כל אחד מאתנו למקור מידע שאפשר להשוות אותו למקורות אחרים, ואז פתאום בתורת ההשוואה הזאת שלו הוא מגיע לפתרונות מדהימים. זה מתסכל עוד יותר כשיש לי אתו קליק כמו שלא היה לי עם אף אחד אחד שעבדתי אתו עד היום.”

אביתר חייך ברכות. “את צריכה לדעת. הספקת להכיר את הצד הערמומי הזה שלו שבעזרתו הוא לש את כולנו כרצונו. תמיד אני חוזר ונשבע שבגלל הסיבה הזאת לא אעבוד אתו ותמיד אני לא עומד במלה שלי.”

“למה לא?”

“זה ישמע טפשי.”

“תגיד.”

“כמו שכתב אהוד מנור. אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת.”

“זה אולי לא טיפשי אבל בטח נאיבי,” היא הסכימה.

“אז למה את כאן?”

היא משכה בכתפיה. “אני לא יודעת. אולי סקרנות להכיר את עצמי דרך התמודדות עם מצבים קיצוניים.”

“כמו האופנוע?”

“אתה יכול להיות הרבה יותר מקורי…”

נחסכה ממנו ברגע זה צליפת הלשון החדה כשהתמקדה באימייל שהגיע אותו רגע למחשב שלה ונשלח אליה מראש הצח“ם בפרנקפורט, ד”ר הרמן שפילברג. הוא כתב שאמש טלפנה אליו האלמנה רות שימלר ואמרה שנזכרה שאחרי שאלזה רוייהם הלכה, החזיר בעלה את התיק לארכיון ורטן שמכונת הצילומים מכוסה באבק וביקש ממנה שתטפל בזה. אבל קרה מה שקרה ורק הלילה נכנסה לנקות, כפי שקונראד ביקש, ומצאה להפתעתה שהוא שכח בתוך המכונה את העמוד האחרון שצילם. היא לא היתה בטוחה אם זה חשוב, אבל הוא נסע לשם מיד.

“זאת נקודת תפנית משמעותית בחקירה,” כתב ד"ר שפילברג, “מצאתי שם גזיר עיתון צרפתי ובו תצלום גדול של מועדון לילה ‘קרייזי ליידי’ בפריז, שמציג אמן פנטומימה, אחד בשם ג’וליאן, ונזכרתי שבין הניירות שמצאנו על שולחן העבודה של פראו רוהיים בדירתה היה גם הצילום הזה, ובדיקת מעבדה אישרה שצולם במכונה של הר שימלר, ובשולי העמוד מופיעה מילה אחת בכתב ידו של שימלר, ‘ז’ולטי’, עם סימן שאלה. מסקנה: באחד מביקוריו בפריז – על־פי התאריך של העיתון זה קרה לפני ארבע שנים – שימלר הביא בחזרה את הגזיר שכנראה זיהה בו מישהו המכונה ‘ז’ולטי’, שאולי קשור בבדרן ג’וליאן ג’וליאן ב’קרייזי ליידי'. אנחנו משערים שמדובר בכינוי של אחד האנשים שעבדו אתו בעבר הרחוק. שלחנו את הפרטים לאינטרפול ואנחנו מבקשים ממך להעביר את הנושא לבדיקה גם אצלכם.”

אדווה הזדקפה ואביתר קלט את המתיחות בפניה.

“תקרא את זה,” היא אמרה בשקט.

הוא קרא תוך שפלט קריאת התפעלות. זהו משהו!…" הוא השתתק כשהבחין בהבעתה המסתייגת. “הי, זאת פיסת מידע שיכולות להיות לה השלכות חשובות ואת לא מתלהבת ממנה?”

“אתה רואה, לזה בדיוק אני מתכוונת,” היא הצביעה על המסך, “חשוב, לא? חתיכת מידע באמת משהו, כמו שאתה אומר. אבל לא נראה לך שאולי הוא כבר יודע את זה? ואם כן, זה לא מציק לך למה אתה לא שותף בזמן אמת למידע הזה?”

“את מתחילה להיות פרנואידית לגביו. ממש כמוני,” הוא לגלג והשלים: “תשלחי את זה מיד לזיו עם העתקים לצ’לסי וללה־קארד.”

בכל זאת נמצאה להם סיבה להתרגשות בלי קשר כלשהו לזיו, מכתבו של ד"ר שפילברג העיד על קשר ברור בין נסיעתו של תום האדום לפרנקפורט לבין שכירתו של מחסל המוכר בכינויו ‘ז’ולטי’. לא היה להם ספק שאלזה רוהיים שילמה בחייה ביחד עם קונראד שימלר מפני ששניהם ידעו מי מסתתר מאחורי הכינוי ‘ז’ולטי’.

“זה יוביל לעוד כמה ערוצים,” אמרה אדווה, “אולי כאלה שיוכיחו שאנחנו לא כל־כך פארנואידים ביחס לזיו.”

אביתר בלם את ההיסחפות והזכיר לה את הפגישות שמחכות להם: שלושה אישים מעמודי התווך של הקהילה היהודית, בתשע וחצי עם ג’יימס בנז’מין, חבר מועצת העיר לונדון; בעשר וחצי חיכה להם מנתח הלב, סיר ארתור גולדמן, במרכז הרפואי בו עבד, ובאחת עשרה וחצי נקבעה להם פגישה עם ההיסטוריון וחוקר תולדות יהדות בריטניה, פרופ' גודפרי סימור, בדירתו ברחוב קורון, סמוך לכיכר פיקאדילי.

“לג’ינס אין היום מקום,” הוא הזכיר לה.

היא חייכה אבל האירוניה חגגה בעיניה. לפעמים הוא שיעשע אותה בהערותיו, והתשובה שלה היתה בהתאמת חזותה לצורכי השעה. מבלי לשנות תסרוקת ולהעמיס איפור כבד על פניה, היא בכל זאת נראתה שונה כשיצאה מחדרה של קתרין, לבושה בחליפה בגוון כחול שהחמיאה לה ועשתה אותה ליותר מסתם נחשקת.

בחוץ המתין האפור של החורף. היגואר שנשמרה במרוצת שעות הלילה בחניון העץ הישן נדלקה עם סיבוב ראשון של המפתח והם יצאו לדרך.

רק הפגישה השלישית שלהם, עם ההיסטוריון פרופ' גודפרי סימור, הניבה אמירה ברורה לגבי התאגדויות שונות בזמן האחרון. “יש חוסר שקט רב בקהילה,” הוא סיפר, “חוסר שקט שאני לא זוכר כמותו. כאילו נחצינו בבת אחת לשני גופים זרים נשמעים קולות שטוענים שממשלת ישראל איננה ממשלת העם היהודי, וצריך להציג אלטרנטיבה וזה הזמן. המבחן יהיה אם יפונה גוש קטיף או אם הם ימנעו את הפינוי הזה הנתפש אצל רבים כאסון.”

“תהיה מוכן להסביר לנו מה קרה בסי.אס.טי. שנאלצו להרחיק נשיא ולהביא אחר במקומו?” שאל אביתר.

סימור לא ציפה לשאלה והיסס לרגע. בתום התלבטות קצרה הסכים להרחיב כשאמר, שהנשיא הקודם החליט לדבוק במדיניות אקטיבית עד שימוש בכוח כנגד גורמים המאיימים על שלום הקהילה, כמו הטרור האיסלאמי.

“זאת מדיניות שכל בר־דעת הבין שתגרור אותנו לעימות עם דאונינג 10.” הוא הודה, “בעיקר כשנמצאו כאלה שחשבו שהימין הפונדמנטליסטי בישראל מנסה להשתלט על הארגון באמצעות נשיאו.”

“אתה מתכוון לרב איסר מנדלסון?”

“אפשר בלעדיו?” תהה ההיסטוריון, “להערכתי מדובר היה בקשר ברור להשתלט מטעמו של הרב מנדלסון על אחד הוועדים החשובים ביותר של יהדות בריטניה. אם זה היה עולה יפה, כי אז לקיצוניים בישראל היתה דריסת רגל משמעותית ביהדות העולמית, ואפשר היה לראות את השלב הזה כמהפיכה של ממש.”

“ופרט לגיבוש מדיניות הוגשו גם הצעות ממשיות?”

“אחת לפחות, והיא זו שגרמה לעריפת ראשו של נשיא הוועד,” הודה סימור, “זה קרה אחרי שהוא הציע לגייס את הנוער שלנו למוכנות להגנה, והשם שהוצע על־ידו היה לא פחות ולא יותר מאשר ‘נוער כהנא’.”

“אתה זוכר מתי היה הקונפליקט הזה?”

“לפני כעשרה חודשים. הבעיה היא שהחלפת הנשיאים לא עברה בשקט. מדובר בשני אנשים מכובדים ביותר שההפכים שלהם מדגישים את ההבדל בין מתינות להתלהמות.”

“שמותיהם אינם בגדר סוד,” העיר אביתר.

“אני מדבר על ג’פרי קדוס שמייצג את הימין הקיצוני. ואת סיר נורמן גולד שהתבקש לבוא במקומו. קדוס מוקיע אותו בעקשנות כבוגד. לדעתו, מי שאינו מסוגל להבין את חשיבות ההגנה היהודית, משתף פעולה עם ממשלת ישראל שמכבר נחשבת לפסולה אצל לא מעטים מבינינו.”

“האם פועלים בלונדון עוד גופים מקבילים לארגון לביטחון הקהילה?”

“יש שמועות. אבל אני לא בקי בנושא. אם קיים עוד גוף דומה, אז בודאי מדובר בגוף ששומר על פרופיל נמוך.” כשנפרד מהם, הוסיף סימור: “עד לא מזמן לא היה עולה בדעתי חיבור בין יהודים חילוניים לחרדים משיחיים, כפי שאני מזהה איזה זמן כאפשרות ריאלית. זה כמעט כמו מהפך היסטורי מפחיד.”

“מאיזו בחינה, פרופסור סימור?” שאל אביתר.

“האמוציות שולטות והטירוף משתלט,” הוא השיב והתקשה להסתיר נימת רעד שנאחזה להרף במיתרי קול, “חזרנו להיות היהודים ההיסטריים, השבטים שעלו מהמדבר. בשביל למנוע תהליך כזה של פחיתות קומה מתארגנים גופים חזקים, ולפחות אחד מהם יוצק לעצמו עגל זהב כשהוא מנצל את העובדה שמשה נמצא בראש ההר.”

“אתה שוב מזכיר התרסה כנגד ריבונות ממשלת ישראל?”

“כן, בהחלט כן.”

זה היה הרבה יותר מסתם אמירה. זה היה חומר המרמז בפירוש על התקוממות מאורגנת של אותו ‘הבית’ שזיו מתעקש על קיומו.

“זה היה שיעור מאלף,” הפטירה אדווה בצאתם משם.

“יותר ממה שאנחנו חושבים,” הסכים אביתר, "ואם תקחי בחשבון שהידיעות הראשונות שהתחילו להצטבר על ‘הבית’ הן מהחודשים האחרונים, כלומר לאחר הפיצוץ בוועד לביטחון, זה אומר שקיים קשר ישיר בין פיטוריו של קדוס לבין הקמת ‘הבית’.

השעה היתה דקות אחדות אחרי אחת, זמן מתאים לארוחת צהריים. אדווה זכרה מסעדה במרחק של כמאתיים מטרים משם שמספקת גם שירותי חיבור לאינטרנט. במחשבו של אביתר חיכה לו אימייל מזיו שהתייחס ל’ז’ולטי' וכתב שיטפל אישית במידע. נראה שהפעם הבין שהוא חייב לבטא הערכה וציין שסיווג את החומר כבעל ערך מודיעיני מיוחד.

“אני חוזר לסיר נורמן גולד,” הזכיר זיו בשולי האימייל, “ושלא תרפו מג’פרי קדוס. הקשר הסימביוזי הזה ביניהם הוא המפתח לבעיה שלפנינו. היכן נמצא הבית, והאם רשבסקי הוא זה שעומד בראשו.”

אביתר התבונן באדווה. “יותר ויותר מדגיש זיו את גולד,” הוא הפטיר.

“ואולי לא רק,” היא נשלימה “גם קדוס.”

“הגיעה השעה להדק אתו את הקשר,” הסכים אביתר וחייג לקדוס.

הוא תפש את העיתונאי בפגישת־עבודה ואחר־כך אמר שהוא מוזמן לסטודיו של הבי.בי.סי. לתוכנית ראיונות, כך שהוא לא רואה חור פנוי היום, אבל ישמח להיפגש אתו מחר באחת־עשרה באותו מקום בו נפגשו.

*

בשבת, עשרים וחמשה בדצמבר, הם הגיעו ל’קפה ומחשב' דקות אחדות לפני הפגישה. אביתר רצה שאדווה תתרשם בדרכה מקדוס. הוא התמקם בפינה אחת וכעבור רגע נכנסה אדווה והתמקמה בפינה מרוחקת.

ג’פרי קדוס הגיע באיחור ופתח בהתנצלות שכן את הפגישה דחס בין לבין, ותוך שהתיישב חיבר גם את המחשב שלו לתקע של רשת האינטרנט, ושניהם ביחד נראו מחוברים היטב לעשור הראשון של המילניום השלישי. מתחילת הפגישה נהג קדוס באביתר כבידיד ותיק, למרות נימת החשדנות מפגישתם הקודמת, שכן שניהם משתייכים, כדבריו של קדוס, לאותו חוג נבחר של ידידי קתרין פאואר. מנקודה זו גלגלו דיבור בעניין שלשמו רצה אביתר להיפגש, ושלף לשם כך כמה ‘קלפים מלוכלכים’ כעצתו של זיו.

“אני עומד לחזור ולהיפגש עם גולד,” הסביר, “וככל שאני נפגש עם אנשים, יותר אני שומע שאם מישהו באמת יודע על מה שמתרחש בעומק זה רק שני אנשים, וסיר נורמן גולד הוא אחד מהם. מה אתה חושב?”

“אני חושב על השני.”

“זה אתה,” הודה אביתר.

“לכל מקצוע יש מינוסים,” העיר קדוס באירוניה, “אבל מדוע חשובה לך דעתי עליו?”

“מפני שגולד ידע על הפגישה בינינו ורצה להוציא פרטים שונים ממנה. על מה דיברנו ומה הזכרנו…”

“מעניין.”

“גולד הציע לי לטעום אותך במתינות.”

קדוס צחק כדרכו, מפזר את בוהק שיניו הצחורות. “אופייני לניסוח ‘תרבותי’ של גולד לגבי שכן שהוא לא מחבב כנראה.”

“אתם שכנים?”

“אני גר במרחק של שני רחובות מביתו. יש לו טעם טוב בבחירת אזור מגורים ופחות טוב בבחירת שכניו.” הוא גהר לעבר אביתר כמתכנן להמתין סוד. “הוא גם רחרחן. פעם תפשתי אותו מטייל עם הכלב שלו במרחק כמה צעדים מהצד האחורי של הבית שלי.” הוא זרק מבט לעבר המסך כדי לא להחמיץ ידיעה חדשותית כלשהי. “גולד איש זהיר מאוד והחיטוט הפך אצלו ממקצוע לקו אופי.”

“זה הכל, ג’פרי?” שאל אביתר.

“אתה מנסה למשוך אותי בלשון?”

“במידה מסויימת,” הסכים אביתר, ולעצמו חשב שהעיתונאי מצטיין בתערובת של כל־יכול יהיר ועז פנים.

“או. קיי,” הגיב קדוס. עיניו התנוצצו בעליזות. הוא נשען באמותיו על השולחן. “גולד חושש שבגלל חילוקי דעות שהיו לנו בעבר על רקע הביטחון האישי של יהודי בריטניה, התחלתי לעבוד על תחקיר שקשור בו. אז אתה יודע, אנשים כמותו, עם רקע מיוחד כשלו, לא אוהבים שהם נחשפים ושומרים לעצמם את כל עיסוקיהם.”

אביתר בחן אותו במתינות. “לא צריך להתאמץ כדי לקבוע שאין ביניכם חיבה מיוחדת.”

“אמת,” אישר קדוס, “אתה צודק לגבי גולד. הוא מאוד לא מרוצה מהעניין הזה.” הוא גהר כמנסה לקרב פניו לאלה של אביתר: “אבל נדמה לי שלשנינו יש כוונה דומה.”

“שתף אותי.”

“יש לי רושם ששנינו רוצים לפצח את… איך נקרא לזה, ‘חידת גולד’?”

אביתר לא נחפז להשיב. העיתונאי שישב מולו ידע את כל התרגילים של המקצוע והוא ידע שעליו לשקול בזהירות את תשובותיו.

“איך היית מגדיר את המושג הזה, חידת גולד?”

עיניו הצוחקות של קדוס הרצינו.

“כשמרצה לאומנות מתחקר כמקצוען…” מבטו אזק את אביתר כאילו החליט לא להניח לו עד שישיג את רצונו: “אני יודע שאתה מהמוסד. אני לא מצפה שתאשר, אבל גם מקווה שלא תיפול לפח ותכחיש.”

השתררה ביניהם שתיקה קצרה ומעיקה.

“תרשה לי לשאול אותך,” המשיך אביתר, מתעלם ממסקנתו של קדוס, “במה בעצם מתמקד המחקר הזה שלך שקשור בגולד?”

עיניו של קדוס לגלגו: “אתה יודע שכולנו יושבים על־פי הר געש שעומד להתפרץ…”

“מה יגרום להתפרצות הזאת?”

“מה דעתך על ניסוח כמו, החלטה היסטורית אומללה של ראש הממשלה? כזאת שיכולה לשנות היסטוריה מבחינתנו ולרעה?”

הרמז הזה היה הרבה יותר עבה ממה שאביתר קיווה לשמוע.

“ואני מבין שאם אני בעיניך איש המוסד, אז אולי אמצא את עצמי כאחד מגיבורי סידרת התחקיר שלך?”

ג’פרי קדוס נרתע מעט לאחור בחוסר־נוחות ושוב חזר וגהר לפנים.

“אשאל אותך פעם אחת, אתה כן או אתה לא?”

אביתר חייך. “אתה מכיר סוכן שהולך עם שלט על החזה?”

“לא עם שלט, אבל עם חתיכה יפהפייה ששומרת לו על הגב,” לגלג קדוס.

אביתר הופתע. פניו הארוכים ומלאי החיות של קדוס התמלאו קמטים המבטאים חתימת צחוק של מי שיודע בדיוק על מה הוא מדבר. עירנותו המחודדת התבטאה גם בקליטת כל פרט מהמרחש בבית הקפה, כאילו עיניו פועלות על ציר המאפשר להן להתרשם מכל כיוון וזווית.

“על מה אתה מדבר?”

קדוס חייך והטה ראשו לעבר אדווה. “אני מפורסם בחולשה שלי לנשים יפות, וזאת שיושבת שם בחליפה הכחולה פשוט מהממת. אתה מודע לזה?”

“אני בגבי לצד ההוא…”

קדוס העיף בו מבט מהתל. “תמיד צריך לדעת באיזה צד מתיישבים. וחוץ מזה, האם אתה יודע, ידידי, שגברים נמוכים נחשבים לבעלי העין הכי חדה כשמדובר בנשים יפות? שלא להזכיר עוד תכונות פיסיות מיוחדות שלהם? ראית פעם גבר נמוך במיוחד הולך עם אשה עוד יותר נמוכה ממנו?” הוא צחק כנהנה מהמצב.

רגע קצר בלבד נדרש מאביתר להתעשת. “מה גרם לך לחשוד בה, היופי או החליפה?”

“אני לא בטוח. יכול להיות שתשובה נכונה תהיה שגם זה וגם זה,” המשיך קדוס ללגלג והניף ידו לשלום לעבר אדווה בצירוף חיוכו הרחב, כאילו היו מכרים וותיקים. והיא חייכה בחזרה. המצב היה ברור לה.

קדוס המשיך להבונן בה: “קבל תמרור ראשון מ’גרון עמוק' שלך, לך על גולד. בשביל אישים מסוימים הוא נחשב למארח יוצא־דופן.”

זה היה תמרור בצבעים לוהטים.

“מה נמצא ברקע הזה?” תהה אביתר.

קדוס משך בכתפיו. “אתה יודע מתי הוא עורר אצלי התעניינות בכם?” הוא השתהה לרגע. הרים את ספל הקפה כמתכוון ללגום אבל הניח אותו לפניו. “זה היה משפט שנפלט ממנו כשפגשתי אותו במועדון שלו. הזכיר קשר בינך לבין המוסד.”

“דברים שנועדו לאוזניך?”

“אולי.”

את הרגע הזה אסור היה להחמיץ. מוזר שגולד יאמר את שייחס לו קדוס. אלא אם היתה לו סיבה טובה.

“יש לך אוזן חדה,” אמר בשקט, תוהה מה גרם לגולד לחשוף אותו.

“יש לי גם ראש טוב לעסקים,” חייך קדוס.

“זאת פתיחת הבורסה?”

“התרשמתי שאולי נעשה עסקים בעתיד.”

“תן וקח?” שאל אביתר.

קדוס התעלם מהשאלה והפנה את ראשו לעבר אדווה. “אתה לא חושב שהגיע הזמן שתכיר לי אותה?” הוא צחק, אבל היה רציני. מבלי להמתין הוא העיף מבט בשעונו והבחין במבטו של אביתר. “זה שעון מיוחד,” הסביר, “פאטק פיליפ דגם 811 משנת 1930. מנגנון מיוחד בשם טורביליון.” הוא התקשה להצניע את גאוותו, וחייך בהנאה כשחזר והתבונן באדווה: “אני אספן חולה של נשים ושעונים. רק בשביל הנימוס, אני במקומך הייתי עושה משהו,” הוא צחק.

“אתה צודק ואני מתנצל,” הסכים אביתר. משנתן רשותו לא המתין קדוס, ניגש במהירות לעבר אדווה והושיט לעברה את ידו.

“קדוס.”

“אני יודעת,” היא חייכה. “ג’פרי.”

“מתברר ששנינו יודעים וככה גורלות נפגשים.”

הוא הרפה מידה כמתקשה בכך, ומבלי להתיק מבט ממנה נסוג לאחור ורק כשנמצא בקרבת אביתר אסף את מבטו.

“היא היהלום שבכתר,” הודה כמעט בנימת התגרות, וכשעמד לצאת, השלים: “עוד נתראה.”

“אני בטוח,” מילמל אביתר כאילו לעצמו.

אדווה המתינה שניות אחדות עד שקדוס נעלם ואז באה והתיישבה במקומו.

“יש לי ניסיון במעקבים ואני לא נופלת לפח אפילו אם זה עיתונאי חריף כמו קדוס,” היא אמרה, “זה אומר שיש לו גרון עמוק עלינו, ולא להיפך.”

תגובתה הטרידה את אביתר.

“את מתכוונת שבעצם הוא עוקב אחרינו?”

“יותר מזה, אביתר. הוא ידע עליך עוד לפני שידעת עליו. מישהו הזין אותה במידע על שנינו.” היא העיפה מבט מוטרד לעבר הרחוב כאילו ציפתה לגלות את קדוס מאזין להם. “אני מרגישה כמעט כמו ריח של אדמה טריה, מה שמצביע על־כך שקדוס אולי חופר בדיוק במקביל לחפירה שלנו. השאלה אם הוא חושד שגולד מעורב בפעילות של ‘הבית’ או שגולד חושד בו.”

“אז מה אנחנו עושים באמצע? מקפיצים את כולם עד שהמסכות נופלות והפרצופים האמיתיים מתגלים?”

הסחרור נראה יותר כמערבולת שואבת.

ראשו התרוקן מכל מחשבה שהיא. הוא השלים עם התפקיד שייעד לו זיו להיות ‘המקפיץ’; זה שמציף אל פני השטח את יצורי המחילות האפלות. אלא שהפעם נדמה היה שהוא עצמו טובע. קשה היה לו להשלים עם האפשרות שזיו הפעיל אותו להקפצת גולד. אבל ברגע זה נטה להאמין שאולי גולד שפועל בדיוק בשיטות של זיו משתמש בו כדי להקפיץ את ג’פרי קדוס.

הוא נזקק למידע דחוף על האיש הזה, ג’פרי קדוס.

אביתר התנשם עמוקות, מתח מעט את כתפיו, החליק על תלתלי שיבתו המקדימה וקשר מבט עם אדווה שבחנה אותו בעיניה הכחולות.

“אמרת שלונדון זה כמו בית בשבילך. אם אני מבין נכון, אז יש לי קשרים, מכרים, ידידים בצמתים שונים.”

היא הנהנה.

“קחי לך פסק־זמן ותנסי להשיג לנו חומר על קדוס. כל דבר שקשור בו. אפילו מה עומק המעורבות האישית שלו בנושאים יהודיים וישראליים. רקע מקצועי. הצלחות, כשלונות, שערוריות.”

אדווה שתקה. אבל בעיניה הוא זיהה ברק מיוחד של עירנות המעיד על העניין שעורר בה. היא הניחה לשנייה אחת את כף ידה על אמתו, כמתכוונת להגיד שהיא הבינה מדוע זיו בחר בהם לתפקיד המטורף הזה של המקפיצים, ומה שיקרה לאחד מהם יקרה לשני. שותפות של גורל.

“אנחנו מסובכים עד לצוואר,” אמרה בשקט.

“הייתי נותן הרבה בכדי לברר עוד דברים מסוימים,” הודה.

*

מרסל לה־קארד קיבל את ההעתק מהאימייל של ד"ר שפילברג רק ביום שני, לאחר שמזכירתו חזרה מחופשת סוף־השבוע שלה. האימייל נחת במחשב הנייד של לה־קארד בעיצומו של כנס משטרתי של האינטרפול שהתקיים במרסיי בעשרים ושבעה בדצמבר.

הכנס שעסק בנושא הטרור האיסלאמי באירופה הסתיים בלילה, ומרסל לה־קארד חזר לפריז בטיסה בבוקר יום שלישי. עד שהגיע ללשכתו ריכזה מזכירתו כל פיסת מידע על אותו בדרן, וכך נתקל בתלונה שהגיש מעבידו, אנדרה פרנסואה, על היעלמו של ג’וליאן. בעדותו מסר שראה אותו בפעם האחרונה ביום חמישי תשעה בדצמבר, ואחר כך דיבר אתו בטלפון ביום שלישי שלושה־עשר בחודש, ומאז לא השיב לטלפונים ועקבותיו נעלמו.

בשעה אחת־עשרה לפני הצהריים התבקש אנדרה פרנסואה להגיע מיד למשטרת הרובע. כשהגיע לשם, הוכנס בבהילות ללשכתו של הקומיסר. תחילה התאזר לה־קארד בסבלנות והאזין לכל מה שפרנסואה הרגשן שפך בעניינו של ‘ג’וליאן הנפלא שלו’, וברגע מסוים שלף את גזיר העיתון שקיבל מאביתר, וביקש מפרנסואה לספר לו באיזו הזדמנות צולמה תמונתה של הדמות הזאת, ‘מאדם ז’אקלין דה־פונט’, מהדמויות המשעשעות ביותר שיצר אמן הפנטומימה.

פרנסואה הנסער קירב את הגזיר לעיניו ולאחר שהסיר את משקפיו. “זה צולם בשנת אלפיים על־ידי צלם הפרסומות שלי, הנרי בוז’ה, והתפרסם ב’לה מונד', ומאז בכל שנה בסוף חודש נובמבר, ממש לפני תחילת העונה של ג’וליאן.”

בתום תישאול ממצה החליט לה־קארד לגשת בחברת חוקריו לבדוק את הדירה בה התגורר אמן הפנטומימה שנעלם. כשהגיעו לדירה המרווחת, סילק פרנסואה את הווילונות הכבדים מעל החלונות הגבוהים והסלון הוצף באור בהיר. ניכר היה שג’וליאן ג’וליאן חיבב נוחות ומותרות, וזה בלט במיוחד כשפתחו את אחד הארונות והופתעו למראה אוסף הבגדים העשיר של דמויותיו, שהעיד על טעם אנין. כל מה שנמצא שם נרכש מבתי אופנה והנעלה מהשורה הראשונה. לנשים ולגברים. פריטים בצד פריטים וכולם בסדר מופתי.

טבעי ונכון היה שחוקר וותיק כמרסל לה־קארד ינסה לאתר תוויות מאותם פריטי לבוש, אך הסתבר שהאיש הסיר את כל התוויות, וגם מנעלי הנשים והגברים סילק חותמות־שקע בעזרת ניר שיוף ואחר־כך צבע אותן בשחור חומצתי, מעלים כל סימן של היצרן. אלא שלפתע זיהה פרנסואה את אחת השמלות ששימשו א ג’וליאן כשהופיע כמאדאם ז’קלין דה־פונט.

“אני זוכר את השמלה הזאת,” אמר ללה־קארד, “לפני שלוש שנים קפצתי ללונדון לסגור עיסקה ואז ראיתי את השמלה בחלון ראווה, וחשבתי שתתאים לדמות של דה־פונט וקניתי אותה.”

פרנסואה לא זכר כל פרט נוסף שיסייע בזיהוי החנות פרט לעובדה שזה היה ברחוב המפורסם ברובע קנסינגטון, שנקרא ‘קנסינגטון היי סטרייט’.

בינתיים המשיכו חוקרי מז“פ לסרוק את חדר השינה ואת האמבטיה בניסיון למצוא מימצאים, משערה ועד לטביעת אצבע, שיאפשרו להרכיב דנ”א של הדייר. ארבעת החוקרים ליקטו בתוך שקיות מיוחדות כל מה שנחשב בעיניהם כראוי לסייע. אפילו גרדו מסוליות נעלים כל פירור שדבק בהן.

אחר הצהריים העביר לה־קארד נתונים שונים שנלקחו מתוויות הביגוד וההנעלה לראש אגף החקירות לפשעים חמורים של משטרת פריז, ובמקביל לו גם לסגן־ניצב אייאן צ’לסי, שהשיב שלאחר שיקבל את השמלה שנרכשה ב’קנסינגטון היי סטריט' ופריטי לבוש והנעלה אחרים, הן של אשה והן של גבר, יפתחו אנשיו בחקירה. היתה ביניהם תמימות־דעים ש’ז’ולטי' איננו זר ללונדון.

את סיכום החקירה העביר לה־קארד לאביתר באימייל, וציין בסופו שלדעתו מדובר בפנומן שיצר שורה של דמויות. בחלקן הוא משתמש על הבמה, אך נמצאות גם כאלה המשמשות אותו ביומיום.

“מהביקור בדירה אני יכול לומר לך שהיסודיות שלו מצביעה על מקצועיות שמתאפיינת באפס טעויות,” כתב לאביתר, “אם יאתר מישהו שמכיר אותו, יהיה זה צעד משמעתי להתחיל לשחזר את סדרת הקלסתרים שלו. מדובר באנסמבל תיאטרלי שלם של איש יחיד.”

*

עם רדת הלילה בחן זיו את עצמו ואת פעולותיו מכל זווית אפשרית. היתה זו דרכו לחזור לתחנות שונות ולבדוק שוב ושוב אם פעל נכון, וכמותו גם עמיתיו. הפסיפס שינה במידת־מה את פניו ואילץ אותו להציב סימני שאלה מעל למסקנות מסויימות אליהן הגיע, כשהוא נזהר מלהתיחס אליהן כמוחלטות. עדיין נטה להאמין שמדובר בהתנקשות מתוכננת בראש הממשלה, אבל נוכח הניסיון והמאמץ הרב ליצור פרובוקציה כנגד הפלשתינאים כמעורבים בצפוי להתרחש, נזהר מלפסול גם אפשרות של פעולה בממדים האופיינים לבן־לאדן; משהו שיזעזע. משהו בסדר גודל של קריסת מגדלי התאומים בניו־יורק.

אולי אפילו הצתת אירוע דמים שיסתיים במלחמה כוללת.

סמוך לחצות, כשרבים התכוננו לקדם את המעבר שבין השנה היוצאת לנכנסת, הוא התקרב ללוח הירוק ומבטו נח על חלקו העליון, היכן שלאה כתבה לבקשתו באותיות גדולות את הכינוי ז’ולטי, שזהותו נותרה עלומה, להוציא אפשרות אחת שהיה זה מזרח־גרמני. אבל לאה, שהוריה היו אוקראינים, חשבה שמדובר במלה השייכת לאחת השפות הסלאביות. עכשיו כשהתבונן בכינוי ומילמל אותו לעצמו פעם ועוד כמקשיב לצלילו, החליט לנסות להסתייע בעזרת מומחה לאותה משפחת שפות, ובכדי שהשאלה תוצג על־ידי מישהו אחר, התקשר לביתה של לאה והעביר אליה את הבירור.

כעבור שעה קלה היא חזרה אליו.

“לא טעיתי,” בישרה,“זה צהוב ברוסית. כנראה שמישהו השתמש בז’ולטי בכינוי של איזה בלונדיני.”

“תודה.”

היות והתשובות מהאינטרפול וממשטרות אחרות היו שליליות, מכיוון שלא הצליחו לאתר מידע נוסף, נאחז מיד בפרשנות הפשוטה שגלגל הלאה לפתחו. אבל אם ז’ולטי' היה באמת מאותם מומחי החבלה שהקג"ב הפעילם מבסיס השטאזי בגרמניה המזרחית, כי אז הוא חייב לפנות לעזרת המקור שלו. עד עכשיו נמנע מליצור אתו מגע גלוי בכדי להקטין את החשש שהקשר יחשף. במגמה לעקוף את המכשול הזה, הם התקשרו ביניהם באמצעות דודיק שהיה מקבל בסלולרי שלו מהלך מזה ומעביר לזה.

צלצול הטלפון החזק עקר אותו מהרהוריו והוא שמע את קולו של עוזרו, כמו הרגיש שהוא מהרהר בו.

“קיבלתי מהלך,”אמר ודיווח לאיזו ערוגה מזיז המקור את המלכה שלו, וזיו תימרן את כיסאו לפינת השח לבצע את המהלך שצפה אותו והיה שונה מקודמיו. המקור הודיע באמצעותו כי הוא ממתין לשמוע את קולו; המלכה שלו איימה על המלך.

המסר היה חד וברור, מה־ב2X ז7 מט.

למלך לא נמצאה ערוגת מילוט. אבל המסר נקלט. המקור מחכה לשמוע את קולו.

“יש תגובה?” שאל דודיק.

זיו הפיל את המלך.

“המשחק הזה נגמר, דודיק,” הוא אמר, “ואני מציע שתגיע אלי מפני שאנחנו נצטרך לצאת מהבית. אבל לפני־כן יש לי משימה קטנה בשבילך. אני רוצה שתמסור את הטלפון הסלולרי הרזרבי שלך למישהו בכתובת שאתן לך, ואחר־כך תבוא לקחת אותי אליו.”

אם מישהו ידע משהו בנושא ז’ולטי, חשב זיו, לאחר שהנחה את דודיק, כי אז יהיה זה המקור, המומחה ל’תורת הז’ולטים', האיש שהזהיר אותו מרשבסקי וחשף לפניו את כפילותו הרעה. הוא ניסה לעניין במידע את גורמי השב"כ, אלא שאיש לא היה מוכן לגעת ברשבסקי. כבר אז נחשב לאיקון. הכסף עשה את שלו, ריפד את דרכו, ומעמדו רק התחזק מאז החל להזרים כספים לחצרו של הרב הישיש, איסר מנדלסון, והיה לגדול התורמים לישיבותיו ביהודה ושומרון אותן ניהל הרב מויש יבין.

*

דקות אחדות לפני חצות, בלילה האחרון של דצמבר, שכב מנדל שיפמן על מיטתו ועיין כדרכו ביצירה המופלאה ‘הנודד הקסום’, של ניקולאי לסקוב, הסופר שהעריץ. פעמים רבות קרא אותה ותמיד חזר אליה כמוצא באותו נודד משהו מעצמו, כאילו רוב שנותיו הוא עצמו התהלך על קוצים שהוחדרו לכפות רגליו כגיבור הסיפור, למנוע ממנו מנוסה. יכולת התיאור ובניית העלילה של לסקוב לא נפלו לדעתו משל טולסטוי, ויכולת חדירתו לדקויות הנפש היתה כשל דוסטוייבסקי. תכונה נוספת שהוקיר אצלו היתה ידיעת הצמצום; הרחיב רק היכן שצריך היה.

פתאום נקרע מהשוטטות בערבה הרחוקה של לסקוב. צלצול פעמון הדירה הפתאומי התפשט כמו צפירת אזעקה שמעוררת תחושת חשש כבד. כשהתבונן דרך העינית זיהה את דודיק, נהגו ועוזרו הוותיק של יעקב זיו. משפתח את הדלת, חייך דודיק, הושיט לו את הטלפון הסלולרי שישמור אותו אצלו והוסיף שזיו עצמו יתקשר אליו עוד מעט בטלפון שמסר לו, וכשפנה לרדת עוד הספיק לאחל לו שנה טובה.

“היהודים בארץ־ישראל למדו לחגוג את הסילבסטר,” חייך שיפמן.

“ועוד איך, ורובם אומרים שהם מסורתיים,” הוא לגלג, הניף ידו לשלום ודילג בזריזות במורד המדרגות.

כעבור מחצית השעה השמיע הטלפון הזעיר החדש תווי מרש צוהל כלשהו.

“הגיע הזמן לדבר,” פתח זיו.

זיו כמו זיו, תמיד בלי שלום, כאילו מתקיימת ביניהם שיחה שאף פעם לא נפסקה, ואם כן, אזי אפשר לחדשה בדיוק באותה נקודה בה נקטעה.

“שומע.”

עמדה ביניהם שתיקה קצרה שלבסוף שבר אותה זיו. “אנחנו צריכים להיפגש. עוד מעט אגיע אליך.”

“עשר שנים אני שומע את זה…”

“הפעם זה הכרחי. אני מזמן חייב לך את הביקור הזה.”

קו הטלפון דמם.

התרגשות עזה כבשה את האיש הישיש כפי שלא חש מזה שנים רבות. הוא ישב ליד המעקה של המרפסת הרחבה והסגורה ופתח את אחד החלונות בכדי להרגיש את המשב הצונן העולה ובא ממערב. הים רגש ופניו מכורכמים כמתקרב לסף התפרצותה של סערה. די היה באור הכוכבים בכדי לראות את הכרבולות הלבנות והקוצפות של הגלים השועטים בפראות לעבר החוף עד התאפסותם באין־אונים.

*

אילו יכול היה מוותר על הטיפוס במדרגות, אלא שלא היתה לפניו ברירה אחרת. מצוֶות המעקב המיוחד שלו, שמיירט עבורו את האימיילים והשיחות הטלפוניות, למד על דרך ההתקשרויות הפתאומיות של ‘מהדייג לגנן’ שהתחילו בתכיפות בימים האחרונים, ובעטיין אי־אפשר היה להרחיק את ‘הגנן’ מדירתו לזמן רב. משום־כך העדיף להגיע אליו, אפילו יצטרך לספור אחת לאחת יותר משבעים מדרגות עד שיטפס ויגיע לקומה החמישית.

זיו העיף מבט זועף בתומכותיו, מהרהר איך יצליח להסתדר רק עם קב אחד בטיפוס הארוך בגרם המדרגות. זרועותיו החזקות יעמדו במבחן. אבל הרגל הפגועה תצטרך למלא תפקיד של שתיים בריאות.

בעשרה לאחת הגיע דודיק והם נסעו לרחוב הירקון בתל־אביב.

כעבור עשרים דקות התחיל זיו לטפס במדרגות בעזרת תומך אחד התקוע תחת בית שחיו השמאלי, ובכף ימינו הוא לופת את המעקה הישן, ומושך עצמו בעקשנות לעבר המדרגה העליונה. כל אותו זמן נמצא דודיק מאחוריו, אוחז בקב השני ומוכן לתמוך בו, אם יגלה סימן של חולשה או ימעד.

עברו שנים מאז טיפס עם התותב שלו והרגל הנכה לגובה שכזה, ובטח לא עשה דרך של חמש קומות גם כשהתעקש להוכיח את עצמו. הלילה הוא בא לפרוע חוב של כבוד, ביקור שהבטיח לפני יותר מעשר שנים ועדיין לא קיים. עד אז נפגשו בביתו בצהלה או במקומות אחרים שהגישה נוחה אליהם.

הוא התקדם מדרגה אחר מדרגה, וכל שתיים או שלוש מדרגות עצר לאסוף אוויר. לבו הלם בפראות והוא נזקק לייצב פעימותיו. דודיק, שהכיר את אופיו, נזהר אפילו מלשאול איך הוא מרגיש שלא יחטוף את מבטו המצליף.

שלוש דקות לפני שתיים הוא התייצב מול הדלת שבמרכזה היה קבוע שלט קטן ובו כתוב שמו של בעל הדירה, מנדל שיפמן, האיש שתמיד התייחס אליו כאל אראם ארויאן, עמיתו מהקג"ב, המומחה לחבלה וחיסולים של הרוסים. שמו מבית, מנדל שיפמן, נמחק על־ידו בחזית סטלינגרד, כשחברו מארמניה נהרג לידו והוא החליף זהות בזהות בגלל האנטישמיות.

זיו היה מותש. גרונו יבש והוא התנער, פער את פיו והתנשם עמוקות בשביל לשכך את קצבו הסוער של הלב. רק משנרגע התייצב ונסמך גם על התומך השני שדודיק הושיט לו, ועל־פי ניד־ראשו התקרב לדלת ונקש בה וזז לצד, שהדרך תהיה פנויה לפניו.

הדלת נפתחה מיד, כאילו בעל הדירה המתין להם שם כל אותו זמן שהם טיפסו לראש האוורסט הזה. הוא היה גבוה כמעט בראש מזיו, אבל כתפיו המרובעות היו שחוחות מעט, כמכונס בתוך עצמו.

שיפמן עמד שם כשמבטו בוחן כמלטף את פניו הרחבים של זיו.

“טוב שבאת,” אמר חרישית.

זיו שלח בו מבט ארוך כלומד אותו מחדש, את האיש המיוחד הזה שאהב בלב שלם. בחן במבט ארוך את פניו כמבקש ללמוד חרישו של זמן שעבר, הושיט תומך אחד קדימה, נטה לעברו, משך והעמיד את התומך השני, ובעקבותיו גרר את הרגל הנכה ואחריה את התותב. עשה צעדים אחדים, נעצר ואמר לדודיק שזה לא יהיה ביקור קצר, והציע לו לחזור ולהצטרף לרעייתו שמחכה לו באותה מסיבת סילבסטר, ושלא ידאג, כשיצטרך אותו, יטלפן אליו.

מיד כשנכנס לדירה הקטנה והצנועה נעמד במרכז, בחן את הרהיטים הדלים, ובעיקר את התמונות שהובאו משם ומילאו קיר שלם.

“איפה הלוח, אראם?” שאל.

שיפמן הושיט יד לעבר המרפסת רחבת הידיים וזיו צעד לעבר הפינה שבין העציצים, היכן שניצב השולחן הנמוך ועליו הלוח והכלים שגולפו לפני שישים ושתיים שנים, בחורף של סטלינגרד. כלי המשחק שנותרו על הלוח הציגו כמו במראה את מצב הלוח כפי שהשאיר בצהלה.

גם כאן המלך שכב מובס.

“זה היה מהלך טוב,” פסק זיו ואראם עזר לו להתיישב בכיסא, עקף את השולחן והתיישב ממול.

“הם השיגו את האיש שלהם ורציתי שתדע,” אמר שיפמן, “זה שלב חדש וזה משחק לגמרי אחר.”

“אני יודע. מה אומר לך השם ז’ולטי?”

שיפמן הגיב בזהירות, “ממי שמעת את זה?”

“לא ידעת שהאיש של רשבסקי הוא ז’ולטי?”

“לא…”

“אם לא ממך אז ממי קיבל אותו?”

“פעם הזכיר את פוטין. כנראה עשה עיסקה על ראשו של הצהוב והעדיף שלא אדע. מזמן נהיה היד הארוכה של פוטין.” הוא התנשף באיטיות כמנסה לדכא נימת התרגשות, חזר ולקח נשימה עמוקה והוסיף בקולו השווה שאינו משתנה לא למעלה לא למטה: “בטוח שכמו שלא ידעתי מיהו, גם הוא לא יודע מי הוא ‘הגנן’ שנמצא בקצה המרוחק.”

“מה שמו האמיתי?” שאל זיו.

“אלכסיי פאנוב.”

“טוב?”

“הכי טוב.”

שעה ארוכה בחנו את מצבם שהתחדד בימים האחרונים. לא היתה שאלה שלא נשאלה ולא היתה תשובה שלא עסקו בה. מודעים היו לעובדה שמבחנם האמיתי הוא בבלימתו של פתן חומק כרשבסקי שהכשתו קטלנית. עדיין היו לפניהם מבחנים רבים ודרך הנחש עוד נפתלת וארוכה.

“ימים רעים, אראם,” אמר והדליק סיגריה.

“הקטע הקשה עוד לפנינו,” הסכים.

שתיקה חזרה למרפסת הסגורה. בחוץ טפטף גשם וטיפות נשרו כאבני־חן יפהפיות והחליקו על שמשות הזכוכית הגדולות. בחוץ התחיל יום לכרסם בלילה ואור רך ראשון התפשט בהססנות, מתקשה להתגבר על העננים הנמוכים.

יום חדש נולד. אור ראשון של שנת אלפיים וחמש.


 

ינואר 2005

21

בשבע בבוקר, אחד בינואר אלפיים וחמש, הורה זיו לידידיה אלמוג, הממונה על הקשר עם המשטרה, לטפל בזימון בהול של המשחזר המשטרתי מהמחלקה לזיהוי פלילי, סגן-ניצב עזרא יהלום, לדירה שברחוב הירקון. בתשע הגיע המומחה, פתח את המחשב הנייד המשוכלל שלו והפעיל את ‘הקלסתרון’, תוכנת השיחזור שפועלת על עיקרון של הנחת שיקופיות, חלקי פָּנים זו על-גבי זו, עד שנוצר הקלסתר המבוקש.

כשהתחיל שיפמן לתאר את אלכסיי פאנוב ניתן היה לראות באיזו מהירות אימץ המשחזר לעצמו את פרטי התיאור המדוייקים, והמחיש את חוכמת התוכנה כשהיא מופעלת בידי מי שהוכשר לכך.

שיפמן הפליא את איש המשטרה בזכרונו העירני עד שאפילו זיו רותק לתיאוריו את ז’ולטי, שכן ידע שעברו יותר מחמש-עשרה שנים מאז ראה אראם בפעם האחרונה את אלכסיי פאנוב. הודות לסבלנותו, לחוש ההומור שלו ולידע העצום שהיה לו על האיש ושלל דמויותיו, הצליח לסייע בהעלאת פניו ‘הרגילים’ של פאנוב. עברה שעה קלה ופנים של ממש מילאו את המסך.

“איך זה?” שאל יהלום את אראם והצביע על קלסתרו של האיש הניבט מהמסך.

שיפמן נד בראשו. “לא רע, אבל עדיין לא.”

“מה לשנות?”

“צריך להזקין אותו. תוסיף לו עשר שנים. תמתח איזה קמט לאורך המצח, תוסיף קימטוטים מתחת לעינים. אולי גם משהו שמדגיש את הלחיים השקועות שלו, וזה יתן הרגשה של עצמות לחי גבוהות וקווים חדשים של הלסת התחתונה שפינותיה קצת מחודדות.”

עבר זמן וזיו יכול היה לראות בפעם הראשונה את קלסתרו של האדם אותו יצא לצוד. האיש שניבט ממסך המחשב לא עורר תשומת-לב מיוחדת, מפני שהיו לו פנים רזים ומאורכים המוגדרים בפי מקצוענים ‘רגילים’. שום איבר שבהם לא היה בולט מדי, פרט אולי לעיניו הסמוכות לשורש אפו.

רגע ארוך בחן המשחזר את ז’ולטי שיצר. הפנים היו כחיים עד שהיה נדמה שמבטו החד של הסיבירי חודר בעדם, כפי שזיו אמר ושיפמן הסכים, ורק העיר שצריך לדעתו להרחיב במשהו את השפה התחתונה. יהלום השלים את תיקון השפה התחתונה, לחץ על שמירת הקובץ ואחר כך זז מעט לאחור והניח לשיפמן להתקרב למסך.

“זה האיש שלי,” פסק הארמני כשהוא מתבונן בפנים שעל המסך, “זה אלכסיי פאנוב.”

המשחזר חייך בשביעות-רצון. מעתה יראה בקלסתר הזה את הבסיס ליתר הדמויות הנגזרות ממנו. גהר והפעיל את המדפסת הצבעונית שהיתה במזוודתו.

כשנפלט מתוכה השיחזור הראשון, משך אותו והושיטו בזהירות לשיפמן.

“העותק הראשון שייך לך, אדוני, זה מגיע לך.”

שיפמן קשר מבט עם זיו. ניכרה בו מבוכה מעיקה.

זיו הניד בראשו כיורד לסוף כוונתו.

“זה כמו ילד שלי,” הודה שיפמן, “בן שאני גידלתי אותו.”

קולו השליו לא הטעה את זיו ואוזנו לא החטיאה וצדה מיד את הרטט הדק מהדַק; כמו שערה שאוחזים בזהירות שלא תישמט בין ראשי אצבעות, ופתאום חולפת בה תנועה קלה כשמישהו זז בחדר.

בסבלנות ובהתמדה המשיך יהלום לעצב את הקלסתרים השייכים לגלריית הדמויות מבית היוצר של פאנוב. דמות אחרי דמות נולדה, נשמרה בקובץ ואף הודפסה. האחרונה הושלמה בארבע אחרי הצהריים. בכולם ניתן היה לזהות משהו מפאנוב, ובכל זאת כל אחד מהטיפוסים היה שונה מהשני.

“יש לנו כאן אוסף שלם,” סיכם יהלום בסיפוק לאחר שצרב את הקבצים בתקליטור ממנו הכין שלושה עותקים נוספים כגיבוי.

החשכה כבר פשטה כשפרש יהלום לדרכו, ושיפמן הביא למרפסת שני ספלי תה גדולים ובצידם ‘קיכאלאך’ ו’פרעקוסקא‘. תחילה הם נגסו ב’קיכאלאך’ וטחנו אותם עד שהפירורים נבלעו, ובזהירות שברו בשיניהם מגבישי הסוכר חתיכות קטנות להמתקה, נשפו בתה ולגמו כמעט ביחד.

מעתה התמקדו בכל מה שנדרש להשלמת המידע שהיה חסר אצל זה ומצוי אצל זה, ולהפך. מכאן והלאה חייב שיתקיים ביניהם תיאום מלא. מנקודה זו קצרה היתה הדרך לבחינת התוכנית ‘בני אברהם’ שרשבסקי, באמצעות נטשה, נעשה מודע לה זמן קצר לאחר שנכנסה לשלב ביצוע, כמעט מיומה הראשון, כפי שאישר שיפמן.

“היא עשתה את המלאכה הבזויה שלה בשלמות,” אמר, “ובינתיים רשבסקי הנחה אותי לשתף בה את פאנוב ולהנחות אותו לרכוש לעצמו כלי שיט ונשק מתאים, וכאן קיימת בעיה.” “מאיזו בחינה?”

“אני לא משוכנע שהוא מתכוון למה שאנחנו חושבים. לחיסול ממוקד.”

“על סמך מה, אראם?”

“על סמך תחושה לא נוחה,” הודה שיפמן, “הנשק שהוא דורש שפאנוב ישיג יכול לפצע בונקר שעובי הקיר שלו הוא מטר. יש פה סתירה שאני עוד לא מיישב אותה. כאילו הוא גורר אותנו להאמין שבלע את הפיתיון שלך, אבל בעצם בונה תוכנית לגמרי אחרת.”

זיו פלט אוויר כנחפז לרענן עצמו בנשימה חדשה. לא די היה לנסות להיות ערום כרשבסקי. צריך היה לגייס את כל יכולותיהם בכדי להקדים אותו ביותר מצעד אחד. הבלימה הזאת של רשבסקי נתפשה בדעתו כאתגר המורכב ביותר אתו התמודד אי-פעם.

“והנשק? כבר אצלו?”

“עוד לא דיברתו אתו, יעקב”

“כשרשבסקי איננו בארץ, מי צריך לספק לך מידע על כל מיני בעיות טריוויאליות שפאנוב מעורר? מידע כזה או כזה?” הוא תהה.

“צביקה, תת-אלוף צבי אברמוביץ,” נקב שיפמן.

“הרמטכ”ל," מילמל זיו והרהר לרגע באותו ביטחוניסט של ‘ממלכת יהודה’, מאנשי אמונו המובהקים של רשבסקי. במוחו רשם נקודה זו כראויה למחשבה נוספת. חייב היה למצוא דרך איך לעקוף את התחנה הזאת, כשירצה להפוך ליתרון ברור את העובדה שאיש הקשר עם פאנוב הוא אראם.

“כל פניה אליו וכל תשובה ממנו יצטרכו לעבור דרכנו בכדי שנתאים אותה לצרכים שלנו,” החליט, “נפתח למטרה הזאת כל דלת שצריך יהיה לפתוח.”

שיפמן הנהן בהסכמה.

“זה ייקח קצת זמן, התהליך הזה של ביצוע ההתאמות,” השלים זיו, “אבל אז נשיג את נקודת התפנית.”

הם לא נזקקו למלה נוספת ברגע זה של הפוגה קצרה שלקחו לעצמם. השנים הרבות שפעלו ביחד העניקו גם לשתיקותיהם משמעויות.

*

אלכסיי פאנוב המשיך בעיסוקיו ובבדיקותיו השונות, ועד לצאת השנה נוכח שרשת הטלפונים שנפרשה במיוחד עבורו על-פי הנחיותיו הוכיחה את יעילותה. ככל שנקפו ימים זיהה שתגובתו הראשונה לגבי טיבו של ‘הגנן’ לא היתה מוטעית, ואיש הקשר שלו הוא ראש שונה לגמרי מכל האחרים, בני אותה חבורה שנתקל בהם. לא עוד חובבן אידיאליסט נלהב עד אובדן חושים, או חלקלק-חמקמק כמו רשבסקי, אלא מקצוען מלוטש שלשניהם מושגים זהים והתנסחות דומה.

משהגיע להכרה זו חש נינוח ונעשה עוד יותר קשוב לכל מלה של ‘הגנן’. חסכן היה האיש במלים. כל מלה בסלע. גישה שדיברה אל לבו והיה בה בכדי לטעת בו משהו מהביטחון שהיה לו בימים הרחוקים, כאשר שוגר למשימות מהן כמעט ולא חזר, ואם נחלץ ממצב מתסכל היה זה הודות למשגרו החכם והמנוסה שגונן עליו לאורך הדרך המסוכנת. כניסתו של ‘הגנן’ כגורם היחיד שמנקז אליו את המידע הדרוש לו עשתה את המצב לפשוט יותר. לאור ההנחיות הבין מדוע נדרש להשיג כלי שייט שהוא שולט בו ונשק מתאים לפיצוח יעד מבוצר. החלקים המפוזרים התחברו בבת-אחת כשסימן ‘הגנן’ את היעד, אותה יאכטה יפהפייה, ‘נור’, שהיתה קשורה בירכתיה למזח ‘קוואי אנטואן הראשון’. לפניו היה מסע ימי לעבר נקודת מפגש גורלי.

“מה בנוגע ליעד החלופי, הנייח?” שאל ביום שלישי האחרון של השנה שיצאה, עשרים ושמונה בדצמבר.

“אני מעביר אליך רק את ההנחיות שקיבלתי” אמר ‘הגנן’.

ברגעים הבאים התמקד ‘הגנן’ בנתוני האיזור בו אמורה להתקיים התקיפה. הרצועה שנקבעה היתה מול חוף עזה, שם תעבור היאכטה במסלול שתחילתו בדרום וסיומו צפונה משם. עליו ללמוד את הקטע – מאל-עריש שבמצאים ועד לאשדוד שבישראל – מתוך המפה שנשלחה אליו באימייל.

“אני צריך נתונים קצת יותר ממוקדים.”

“מדובר בקומת הסיפון העליון בחלק הקדמי שנקרא אולם הישיבות. שטח חלל פנימי שמגיע למאה ושלושים מטרים מעוקבים. חודר שריון עם חומר מרסק יענה על הציפיות.”

“אשיג את מה שדרוש.”

“קיימים דורות חדשים של טילי-כתף עם כוח הרס עצום,” הדגיש ‘הגנן’, “עם טווח מתאים, התבייתות וכל היתר. נסה את אחד הפיתוחים שלא הגיעו לשוק. הנשק הזה יהיה יעיל באותה מידה גם נגד מטרה נייחת, אם יוחלט עליה. המחיר אינו זול, אבל אתה יודע שההוצאות חלות עליך.”

“אני יודע.”

“בשוק החופשי נמצאים ספקים. אני בטוח שיש לך מקורות משלך. אם תיתקל בקשיים תחזור אלי”

“אחזור אליך,” סיכם פאנוב והתנתק.

את שארית אותו יום שלישי ניצל לצייד את ‘דיפ סי’ להפלגה ארוכה בהתראה קצרה. תוך שעות אחדות ריענן את מלאי המזון ומילא את מיכלי המים והדלק, והתחיל להרחיב את הידע שלו בכל הקשור ב’נור'.

בערבו של יום המחרת יזם פגישה לדרינק ב’לה נימפ' עם ידידו ממינהלת המרינה, אוסקר וואכט, ותוך שיחה בטלה בה השתתף גם פייר קוסאט התחיל לתשאלו על כל הידוע לו ביחס ל’נור'. פייר עצמו נסחף להתלהבות כשתיאר את מה שראה במו עיניו כשביקר בה, ובכך גם עודד את אוסקר וואכט להרחיב עוד יותר בין משקה אחד לשני. התברר שוואכט בורך בזיכרון מרשים ונקב בנתונים שונים, כשהוא מוכיח התמצאות מרשימה במבנה הספינה עד לפרטים הקטנים ביותר. כשהפליג פאנוב בשבח זכרונו חשף וואכט שזה לא סתם זיכרון, אלא שבביתו נמצא תיק תצלומי מפות מערכת הקשר של הספינה שנמסר לו בשלב הכנה לכניסתו לתפקיד קצין הקשר. אותו תפקיד שהחמיץ בגלל השַפעת הארורה, ואיש לא טרח לבקש אותו ממנו בחזרה.

“כשתראה את המפות תבין כמה כסף שפכו שם, ולא רק על מערכת הקשר,” הדגיש.

“תמיד אשמח ללמוד משהו חדש.”

“מחר זה אצלך,” הבטיח וואכט.

ביום חמישי קיים וואכט את שהבטיח והעביר לרשותו את תיק מפות הקשר של ‘נור’ וכפי שחשב, אפשר היה ללמוד מתוכן על מבנה הספינה ונתונים מדוייקים לגבי כל קומה מקומותיה, עד לעובי המחיצות והדפנות שהעצימו את חוזקן. כשבחן במשקפת רבת-עוצמה את היעד שלו, עשה זאת כמי שמתמצא היטב במבוכותיה.

במקביל, צבר יותר ויותר חומר על אמצעי תקיפה של הסיפון שנקבע לו, כושר קליטתו את החומר, מורכב כשיהיה, איפשר לו להקיף מידע בכמות מרשימה מדי יום ביומו. המקור החשוב ביותר למידע היה האינטרנט, שבעזרת מנועי החיפוש שלו הגיע לכל אותם מקורות שנזקק להם. באמצעותם אף איתר את החומרים שחיפש לגבי אמצעי תקיפה משופרים משהכיר בעבר. בכל אחת מהתקשרויותיו עם ה’גנן' הציג שאלות שציפה לקבל עליהן תשובה תוך זמן סביר. אך המהירות והיעילות של מתן התשובות הפתיעו אותו והעידו שאין גבול לעוצמתם והשפעתם של רשבסקי וחבריו. כאילו יד ורגל להם בכל רמת ניהול של אותה מדינה קטנה.

עוצמם של שוכריו היתה בעיניו כעוצמתה של הממשלה שעליה קמו, והיא שנחשבה בעיניו, בעוד שהצד הפוליטי לא עניין אותו. גם לא תוצאות המעשה שלקח על עצמו. תמיד נשמר מלהעסיק עצמו במחשבות מיותרות שכאלה. היה זה אחד מכללי היסוד של הארמני שקבע כי מחשבה מיותרת מסיטה תשומת-לב מהדרך הראשית והופעת למכשלה מסוכנת.

במשך שעות רבות ישב ליד שולחן המפות שלו, בוחן את המסלולים השונים ולומד את האפשרויות המגוונות לתקיפה מהירה, חד-פעמית וקטלנית.

מכל האופציות ששקל לגבי המטה הניידת נראו לו שנתיים להתעמק בהן. האחת, לצאת לקראתה למארב בים בחסות החשכה, להתייצב ולהכות. השנייה היתה להגיע לנקודת הנחתת מהלומה מקצהו הצפוני של גוש קטיף, אותו למד להכיר מהמפה המפורטת ששלח ‘הגנן’, וברגע שהיאכטה עוברת בנתיב שלאורך החוף, לשגר לעברה טיל קטלני. טיבו ויכולותיו של טיל זה הם שיקבעו את ההבדל הדק בין כישלון להצלחה. לשם השגתו ישלם כל מחיר שיידרש ממנו.

‘הגנן’ כבר אמר שניתן לקבוע קו שכזה מהחוף.

ביסודיות רשם פאנוב מספר שרטוטים של כל אחת מאותן אפשרויות. רישומים ראשוניים שעדיין לא אילצו אותו לחישובי מסלול מדוייקים, מהירויות וזוויות, ובעיקר עוצמת-רסק. לזה יגיע בשלב יותר מאוחר.

יותר ויותר המעיט ‘הגנן’ להזכיר את המטרה הנייחת, כאילו הרעיון הזה ירד מעל הפרק, והתמקד אך ורק במטרה הניידת. מהתקשרות אחת לשניה למד להעריך את תבונת המשגר ושיטת הנחייתו שהיתה כל כך דומה למה שהיה מקובל בימיה של “אמא רוסיה”.

בשעות שונות חזר והתבונן בשרטוטים שלפניו, שמתחילה איתר בהם את נקודות התורפה שעל אחדות מהן ניתן היה להתגבר, ואחרות מאיימות להכשיל את מאמציו. ‘הגן’ הניח דעתו משהבהיר שהספינה תופעל בהתאם לנתונים שיבטיחו מראש מזג אוויר שיאפשר יציבות מירבית בשיוט הקצר הזה מול חופי עזה וישראל, בכדי לאפשר פגישה נוחה בין המנהיגים, מצב שיתאים לצרכיו.

“במקרה של שינוי דרסטי במזג האוויר, קרוב לודאי שקובעי התוכנית ישנו את לוח הזמנים לנוֹח ביותר שיזדמן,” הסביר ‘הגנן’, “ועל כל שינוי כזה תהיה לנו ידיעה מיידית.”

בכדי להתרחק ממחשבות מטרידות הוא התעמק בלימוד החוף הדרומי, מאשדוד ועד אל-עריש. בדק מפות של ים ושל ארץ עד שכל פיסת אדמה, עיקול קל שבחוף, ישוב קטן או גדול, דרך ראשית ודרכים מסתעפות, נעשו מוכרים לו כאילו היה מדריך תיירים שזה מחוזו וממנו פרנסתו. מתמיד הוכשר להיקלט בתוך רקעים חדשים עד שנעלם. שליטתו בחומר תרמה גם להגברת שלוותו, ובטחונו במשגר הלך וגבר לקראת יום האפס.

בשבת, אחד בינואר, סמוך לחצות, הוא התקשר ל’גנן' לברר אם הגיעו הנחיות חדשות ומפורטות.

“נקבע תאריך,” דיווח ‘הגנן’, “יום שני, שלושים ואחד בינואר. אתה מוכרח להשלים את ההכנות שלך בתוך שבוע, אם נקודת המוצא שלך באירופה, או תוך שבועיים ואולי קצת יותר, אם נקודת המוצא שלך תהיה ביוון או בדומה. הזמן שיעמוד לרשותך להשלמות ולהכנות סופיות ייקבע על-פי ריחוק נקודת המוצא שלך לשלב הימי.”

הוא ידע.

“בחוף יחכה לך רכב מסחרי סגור. דגם ברלינגו-סיטרואן מספר 4516951. בתא תמצא את כל המסמכים שאתה צריך, כולל שלושה דרכונים לשלוש זהויות שונות. תבחר אחד מהם ותתאים את עצמך לתמונה שמופיעה בו. הפנים שנבחרו הם פנים רגילים של מישהו בשנות הארבעים לחייו. לא יהיה לך כל קושי בהתאמה. תמצא שם גם כרטיס טיסה פתוח לכל יעד שתרצה ומכל שדה תעופה, כולל המדינות הערביות, אם תגיע לאחת מהן. דאגתי שיהיה לך כסף לצרכים שקשה לחזות אותם ברגע זה. מתחת למושב יהיה לך נשק אישי.”

רגע שתיקה ואחריה הוסיף ‘הגנן’ כאילו היו אלה מלים אישיות שחצב מתוכו: “תתכונן לשגר את עצמך. הזמן רץ.”

בקולו של ‘הגנן’ מצא הפעם פאנוב צבע צליל מוכר ומרגיע. היה זו רגע בו נטה פאנוב לבטוח בלב-שלם ב’גנן' שלו.

“תזכור שאין דבר כזה בעולם להיות לבד בעולם,” הוסיף ‘הגנן’ בשקט האופייני לו, “הצייד תמיד יוצא לציד כשהוא מודע לעובדה, שאולי באותו רגע הוא עצמו משמש מטרה לצייד שיצא אחריו. שמור על העורף שלך.”

“תמיד,” מלמל, ותחושה מוזרה מתחפרת בו מפני שלא היה זה המשגר הראשון שנהג להתריע מפני עוקבים. כאילו הונף לרגע במנהרת זמן שנים רבות לאחור.

*

כעבור רגעים אחדים ירד מהמפרשית למזח, ובטלפון ציבורי מחוץ למרינה התקשר לביתו של אנג’לו קרבינרי, שהתגורר במקום מבודד בהרי האפנינים, במרחק של שעת נסיעה דרומה מפרברי בולוניה. ביתו העתיק של אמן הפיצוצים האיטלקי שימש גם מוקד לעסקיו הגלויים והאפלים, ולעצמו קרא באירוניה ‘מומחה לקוסמטיקה חבלנית’. בקומת מרתף רחב-ידיים נמצא מצבור גדול של חומרי נפץ שונים, מטענים, טילים וכלי נשק שונים. בקומה שמעל למרתף היה בית מלאכה מצוייד במחרטות שונות למתכות וחומרים אחרים כעץ ואבן. בקומה העליונה נמצאו חדרי תצוגה של צעצועים שונים, יצירו תחביבו של קרבינרי, ששימשו הסוואה לעיסוקי הדמים שלו. עיקרם אמצעי לחימה מיוחדים ופיתוח כלי נשק שהוא הוסיף להם יכולות ששיפרו אותם, לעתים במידה דרמטית. הבית היה מוקף בעצים עתיקים ובחומת אבן גבוהה שחצצה בינו לבין נוף ההרים החיצוני.

“בונה נוטה סניורה קרבינרי”, הוא שינה את מבטאו וקולו עד שנעשה יותר דקיק, בעל מבטא שיכול להישמע כאחד מארצות הצפון הקר. בעבר ביצע כמה וכמה עסקים עם קרבינרי ונוכח לדעת שהערום המסוכן הזה מסוגל להשיג בהתראה קצרצרה חומרי נפץ, מטענים, טילים וכלי נשק שונים ויקרים.

“הה! סניורה דאג הומרון!” לקרבינרי היה זיכרון חד ואוזן קולטת, “מה אני יכול לעשות בשבילך?”

פאנוב הציג לפני האיטלקי קווים כלליים של הרעיון שמתגבש בראשו, וביקש לדעת אם ניתן ליישמו תוך זמן קצר. אנג’לו קרבינרי, שידידיו קראו לו ג’פטו בגלל כשרונו המופלא בגלופי בובות-עץ, הבטיח לו שאין כל בעיה.

“בזמן האחרון יש פיתוחים מעניינים,” אמר קרבינרי, “עם עוצמות הרבה יותר גדולות משהיו וטווחים ארוכים ומדוייקים.”

“אגיע אליך מחר,” פסק פאנוב.

משחזר למפרשית מצא לעצמו זווית נוחה להסתכל שוב ב’נור', לבחון בפעם נוספת את החישובים השונים שלו לגבי מידת העוצבה שתידרש בכדי להשיג פיצוח קטלני של הקומה בה נוהג אבן-סאלימן להיפגש עם אנשי עסקים. הודות להעתקי התוכניות נהיה כבן-בית ביאכטה, חללית ימית שהקדימה זמנה, וכל פינה כבר היתה מוכרת לו.

כשהתוכניות פרושות לפניו יכול היה לדמיין עצמו בזווית נוחה של תקיפת הקומה הזאת, ואפשרות אחרת שהרהר בה, היתה תקיפה מקרוב באזור המנועים העוצמתיים שלה, ובשלב שני, שיגור טיל נוסף למחסני התדלוק שעשויים לרסק חלק משמעותי בבסיסה ולגרום לטביעה מהירה. הטיל השני היה בעייתי מבחינתו, שכן יידרש ממנו יותר זמן-הכנה שיחשוף אותו לפגיעה של המסוקים, שוודאי יאבטחו את ‘נור’ בנתיבה צפונה.

בשלב מסוים שקל גם דרך אחרת: לנטוש את המפרשית ולעשות את דרכו בצלילה אל החוף, ולהתמקם שם כשעה לפני ש’נור' תתקרב לנקודה הנוחה לו ביותר. ככל שחשב כך התרבו הפתרונות היצירתיים.

הוא חזר וניתח את הנתיב הימי הארוך שלפניו והתמקד בקטע האחרון, שאם לא יקבל בו סיוע ממשי, יתקשה לבצע את המעבר לחוף תחת עיניהם הפקוחות של מאבטחי הים והחוף הישראלים. אלה הפעילו בלי הפסקה ציוד חישה והגנה שאין דומה לו בטכנולוגיה הקיימת – ממחשבים רבי-עוצמה ועד לווינים. מבלי שיקבל מפתחות מתאימים שיבטיחו שהבקרה הבטחונית-הישראלית לא תגדיר אותו כ’בואש' – כלי שיט מצחין, חשוד – אין ספק שיאותר ויושמד מיד. גם אם יחסוך מעצמו חשוב של כלי שייט עויין, יהיו לפניו לפחות עוד שלוש נקודות בהן יידרש להזדהות ולמסור את נתוני ‘צפי הגעה’ שלו לבקרים הישראלים. כבר ממרחק של מאה מיל מהחוף הישראלי הוא יימצא תחת קשת המעקב שלא תרפה ממנו.

ורק כשיעבור את כל מעגלי האבטחה הצפופה יגיע השלב שאיש לא יהיה שותף בו; השלב האחרון בו עליו לוודא שהוא בעל שליטה מלאה בנעשה. מצב אותו ישיג אך ורק אם יועברו אליו פרטי ‘חלון הזמן’ הקיים בחילופי משמרות הסיור הימי. קטע זה נחשב ל’זמן מת', בלי פיקוח של ספינות חיל הים שנועד לאפשר לו להחליק בביטחון לחוף, וניצולו הנכון יחרוץ את גורלו. כל טעות תהיה כולה שלו וממנו יגבה מחיר.

רק ה’גנן' יכול היה לסתום פרצות ולספק תשובות. פאנוב ציין בדף נפרד את השאלות שיציג ל’גנן' וממנו יתבע פתרונות.

*

עם צאת השבת, ראשון בינואר, נקבעה לאדווה פגישה עם בארי אפלטרי, מפיק תוכניות פוליטיות בבי.בי.סי. היא הכירה אותו באחד מביקוריה הקודמים והמטרה היתה המשך איסוף מידע על ג’פרי קדוס. אביתר יצא לסבב גלריות נוסף, והם סיכמו להיפגש בכנסייה. באחת הגלריות הוא נתקל בידידים ותיקים, ונתאחרה השעה עד שחזר מותש ומצא את אדווה שקועה בשינה עמוקה.

הוא התיישב על הספה שמול האח ומבלי שחש גלש גם הוא לשינה עמוקה. היה זה אחד הלילות הקרים ביותר באותו חורף, ומאחר שלא הגביר את עוצמת הלהבות, התעורר פתאום כמו משינה טרופה כשהקור העז נשך בו. גם לאחר שהגביר את החימום נותרה שנתו מוטרדת. לבסוף ויתר על תעתועי השינה המתישה עוד יותר, ולאחר ששכב זמן-מה בעינים פקודות כשהוא בוחן את הכיפה הגבוהה ועוקב אחר נימי אור ראשונים שחודרים פנימה דרך הוויטראז’ים, החליק מהספה והלך לרענן עצמו במקלחת.

כעבור שעה קלה נכנס למטבח ושפת לעצמו את הקפה הראשון של הבוקר. כשבדק את הדואר מצא אימייל עם שורות של זיו שהפתיע אותו כשהבחין שהוא לא נשלח מכתובתו, אלא מכתובת שלא נתקל בה בעבר, השייכת לאחד בשם מנדל שיפמן.

עד עתה לא נפגש עם האיש שהיה מוכר לו בעיקר מהמסמכים המסווים שקרא במשרד, ושם נכתב באריכות על ‘המשולש היהודי’ והישגי הביון הנדירים של חבריו. גם נחסך ממנו מושג על קיום קשר בין זיו לשיפמן במסגרת היחידה הממודרת. לאמיתו של דבר, הוא לא זכר מקרה בו עלה שמו של שיפמן במסגרת שיחותיו הרבות עם זיו בתקופה האחרונה. באחת הבין שנחשף המקור הרוסי המסתורי של זיו, עובדה שהעצימה את ראייתה החודרת של אדווה.

“ממזר זקן,” הוא מילמל כמעט במבוכה, “איזה עוד הפתעות אתה מבשל לימים הבאים?”

התמונה אמנם התייצבה, אבל הוא תהה על המצב שנוצר, שבו שתי צלעות לכאורה משתפות פעולה נגד הצלע השלישית, נורמן גולד. בשר קם על בשר. זה היה רגע בו התחיל לפקפק בתוקף ההשערה הזאת, וחשב שגם גולד תורם את חלקו בדרך שזיו העדיף שהוא ילמד אותה בשיטותיו. כלומר, לנסות להקפיץ מישהו ממאורתו הנסתרת ביחד עם גולד, והמישהו הזה הוא ג’פרי קדוס.

זיו כתב: “מהכתובת של השולח תוכל להבין ש’הגנן' נמצא אתנו מתחילת הדרך ואני כותב שורות אלה מדירתו. אין לי ספק שתגיע למסקנות הנכונות מבלי שאאלץ להרחיב, ויש על מה. המידע שנמצא בקבצים המצורפים משנה את תמונת המצב ומטה אותו לטובתנו. הצלחנו נקבעת במידה רבה על-ידי הצלחת אחרים, וסיכום של תוצאות אלה ואלה עונה על הציפיות שיש לנו. מכל מקום, ‘הגנן’ טוען שבאחדים מהקלסתרים ניתן לראות אב-טיפוס גם לקבוצות של דמויות אחרות, אם יש כאלה. קח את זה בחשבון. תעביר לכל מי שמכותב איתנו בנושא. מרגע זה אנחנו בעונת הציד.”

החל מפתיחת השחזור הראשון מבין אחד-עשר הקבצים, קלט אביתר את חשיבותו המופלגת של החומר שלפניו. הוא בחן ארוכות את קלסתרו חסר-האיפור של אלכסיי פאנוב; פנים נעימים של גבר מבוגר שנראה עייף וחבוט והבעתו כמעט אדישה, כשל לוזר אמיתי. רק לסתותיו המחודדות מעט, כמורעבות, גילו משהו מהנחישות והמסוכנות שבו. אוסף דמויותיו שנחשף בפניו, גברים ונשים, חיזק את הרגשתו בדבר יכולתו של פאנוב להיטמע ברקע ולהיעלם כמו היה דמות וירטואלית. אבל אי-אפשר היה שלא לשאול את עצמו אם עדיין יש בפאנוב את מה שנדרש למשימה.

בעת שחזר והסתכל במיקבץ הנדיר שלפניו חשב על הדברים שכתב זיו. מהמשפט שקבע כי ‘הצלחתנו נקבעת על-ידי הצלחת אחרים’, יכול היה להבין שבנקודת זמן זאת החליט להודות בעקיפין שחזר לשיטתו הבדוקה שהתבססה על פעולה עם שני צוותים, אחד גלוי והשני מחתרתי, שהשייכים לו כונו על-ידו ‘המקור’. הצוות הגלוי היו ‘המקפיצים’ שבשטח, כפי שהתייחס אליהם, ואילו הצוות השני סיפק לו את המידע ממקורות שונים עליו התבססו ההשוואות השונות, שבלעדיהן לא היתה עבודתו נחשבת בעיניו לראויה; אימות המידע של הצוות הגלוי באמצעות המקורות המוצנעים איפשר לתכנן שורה של מהלכים.

השאלה שהטרידה את אביתר, היתה, כמה ‘מקור’ כאלה היו באותו צוות נסתר של היחידה, פרט לשיפמן.

נינה פוסטר היתה הראשונה שהוא שלח לה את הקבצים.

“נינה יקירתי,” כתב לה, " לפניך משהו שיצא רק עכשיו מבית היוצר של יעקב ומקורותיו. מתחת לכל אחת מהדמויות, שכולן ביחד הם אלכסיי פאנוב, מופיעים פרטים נוספים. אני בטוח שמחוץ לסקרנות טבעית תמצאי גם עניין ממשי בכל אלה. הפצת הקבצים בין האנשים שלך תתקבל בברכה."

גם לכל אחד מהמכותבים הבאים שלו, מרסל לה-קארד וסנ"ץ צ’לסי, הוסיף שורות אישיות, שצורפו לקבצים, כשהוא מדגיש שלדברי זיו השחזורים קולעים למציאות, אבל טוב יהיה לגלות עירנות מכיוון שהרוסי מסוגל להוסיף דמויות על דמויותיו, ואת אלה, החדשות, ניתן להשוות לכל אחד מהשחזורים הקיימים. הגלריה, הדגיש, אינה מתיימרת להקיף את כל מרחב דמיונו של פאנוב.

אדווה הצטרפה אליו לקפה הבוקר ומיהרה גם היא לשגר את קבצי השחזורים לד“ר הרמן שפילברג בפרנקפורט, לד”ר קורט אלשהיים, שעומד בראש האגף ללוחמה בטרור בברלין, ולאיציק גרוס, נציג המוסד, שתיאם את ביקורה בפרנקפורט.

הם עברו מעניין לעניין. “איך את מסכמת את התחקור שלך בעניין של ג’פרי?” שאל אביתר.

היא היתה מרוצה מתוצאות פגישתה עם המפיק, בארי אפלטרי, שהתארכה מעבר לשעה שהקציב לב, ולמעשה ישבה איתו זמן רב יותר היות והציג לה חומרים שונים שטרח והכין מראש, אותם בחר מקטעי ראיונות בהם השתתף קדוס כמראיין ולעתים כמרואיין, ובכולם הוצג כפרשן בעל-שם לענייני המזרח התיכון.

“האיש מורכב מאוד,” היא הודתה, “מתברר שמנערותו היה מעורב בתנועת בית”ר בלונדון, ואחר-כך הקצין עמדות והצטרף לקבוצה דתית שהאג’נדה המרכזית שלה היתה הקמת בית המקדש במקום מסגד אל-אקצה."

“פתיחה מקורית,” הוא תלה בה מבט וחיכה להמשך.

“גם מטרידה,” היא השלימה.

ההמשך העיק כפי שאמרה. קשריו של קדוס עם ישראל התפתחו במקביל לקריירה המזהירה שלו כעיתונאי ופרשן. יסודי כשהיה, למד היסטוריה איסלאמית ולמד ערבית, ולא אחת הפתיע את מרואיינו כשהציג שליטה מדהימה בשפה. שנים רבות הצליח להצניע את עמדותיו הפוליטיות עד שהסתבך פעמים אחדות, והואשם בסילוף עובדות כשהגן בכתבותיו על מתפרעים ובריונים מגבעות יהודה שהתעללו בשכניהם הפלשתינאים."

“על מה ביסס אפלטרי את המידע הזה?”

“בסוף שנות התשעים הם עבדו ביחד באחד מעתוני לונדון. אפלטרי היה עורך חדשות המזרח התיכון ושליחו בארץ היה מיודענו, ג’פרי קדוס. כך שכל מה שאני אומרת נראה בדוק ומהימן”.

“איך הוא נחשף?”

“הוא פרסם כתבות נלהבות על נוער ההיאחזויות וקרא להם 'העברים התנ”כיים החדשים'. אבל החגיגה נגמרה כשהשעו אותו מהעיתון לכמה חודשים, אחרי שפירסם רשימה מחמיאה על כנופייה של נוער הגבעות שעקרה מטעי זיתים עתיקים של הפלשתינאים. אפלטרי הראה לי מכתב התגוננות שלו שבו הסביר קדוס שאת העצים עקרו בעלי המטעים כפרובוקציה נגד המתנחלים."

“ומאז?”

“למד את הלקח,” היא השלימה, “וכיום הוא משבץ פה ושם גם הערכות ורשימות שלא עושות לנו טוב, רק כדי ליצור רושם יותר מאוזן.”

“זה מזמין העמקת חקירה,” אמר.

“זה לא הכל. ראיתי גם חומר של המערכת שבדקה את עברו של קדוס. ההמשך מסביר עוד יותר את האיש והתנהלותו. זה מצריך חזרה לסוף שנות השבעים, השנים הראשונות להתיישבות הגדולה ביהודה ושומרון. אותן שנים שבהן הגיעו מתנדבים מכל העולם, וביניהם גם דוברי עברית מבריטניה, שאחד מהם הוא קדוס מיודענו.”

“לאן את מובילה אותי?”

“לרב מויש יבין ולגאון איסר מנדלסון. שם ואז נולדה החברות ההדוקה עם מתנחל צעיר בן-גילו, מויש השחור, כפי שקראו לו,, מהמקורבים ביותר לתנועת הרב כהנא. נהגו לומר עליו שהיה עושה ‘שחור בעיניים’ למי שחלק על דעותיו הקיצוניות. זאת היתה הפעם הראשונה שקדוס נתקל במישהו שהשקפותיו כמעט זהות לשלו. באותם ימים התקרב מויש יבין גם לקבוצה מחתרתית שהחזון שלה היה הקמת בית המקדש השלישי, חזון שמחייב להרוס את המתחם הקדוש של המוסלמים בהר הבית, אל-חרם אל-קדסי א-שרוף, אות וסימן לגאולה אמיתית, ולקבוצה הזאת הוא צירף גם את ג’פרי קדוס, או בשמו העברי, גרשון בן-יוסף קדוש. השלב הבא היה כשחלק ניכר מהקיצוניים של הזרם הדתי-לאומי אימצו לעצמם את הרב מנדלסון כסמכות הדתית העליונה שלהם.”

היא עצרה לשנייה ובחנה את הנרשם בפניו. אבל אביתר שמר על שתיקתו, קולט את המשמעויות של המידע שהזרימה.

“כשהסתבך קדוס עם רשימה שתיארה את מתפרעי המתנחלים כבניה הנפלאים של היהדות בת זמננו,” המשיכה, "הוא נכווה מבחינה מקצועית ועבר זמן רב עד ששיקם את דמותו. לא קל היה לו לחזור ולהיות הפרשן האובייקטיבי, כפי שהאנגלים מתיימרים לראות את עצמם. אבל איש אינו אובייקטיבי פה בנושא הישראלי-פלשתינאי, ואפילו אפלטרי הודה בכך ואמר שלדעתו זאת הסיבה שקדוס שיקם במידה רבה את עצמו.

“לשיקום הזה היה רגע חשוב לפני שנים אחדות, כשפירסם את ספרו ‘אני ויהודי בריטניה’. ההצלחה הפכה למנוף קידום אדיר של קדוס, אבל לא שינתה בעצם דבר. מתחת לליברל המתון המשיך להסתתר ולחיות אותו גרשון בן-יוסף קדוש, שבכל נסיעה שלו לישראל עשה לו מנהג קבוע – קודם כל לבקר את אצל הרב מנדלסון. בדרך כלל היה מגיע לארץ שלוש-ארבע פעמים בשנה, אבל בשנה האחרונה, ואת זה אפשר לאמת עם צ’לסי, הוא הכפיל פתאום את מספר ביקוריו, בעיקר לאחר שאיבד את משרת נשיא הסי.אס.טי., ואני לא אתפלא אם תמצא שהמספר הזה גדל עוד יותר אחרי שהתפרסמה תוכנית הפנוי של רצועת עזה.”

“למה?”

היא משכה בכתפיה. “אני הולכת היום למערכת ‘גרדיאן’ להסתכל קצת ברשימות שלו בשנים האחרונות. אולי שם אמצא תשובה…”

“יום ראשון היום. הארכיון לא פתוח לקהל הרחב…”

“טיפלתי בזה. הארכיון פתוח עשרים וארבע שעות לשימושם של עובדי המערכת. מישהו יכניס אותי דרך המחשב שלו.”

אדווה חזרה כעבור שעות רבות. לראשונה הבחין בצללים ובסימני עייפות סביב עיניה.

“אנחנו מתקדמים גם כאן,” אמרה וצנחה על הספה. הוא בחן אותה כשהניחה לפניו מעטפה גדולה. “אני חושבת שאני יודעת מה הוא רוצה להשיג באמצעותנו זו שיטת ‘אחד ועוד אחד’. הוא חושש ממשהו. אולי מגולד. הקונפליקט ביניהם חריף כמו ישיבה על תיבת חומר נפץ. באמצעותנו הוא מקווה לגלות מה גולד יודע אודותיו.”

“או על עיסוקיו מאז שסולק מהסי.אס.טי.”

“צילמתי בארכיון כמות לא קטנה של חומר,” ציינה, “ומתברר שקדוס באמת נשאר קדוס. ראשית, לא רק שהוא עדיין מעורב להערכתי עם הקבוצה שמתכננת לבנות את בית המקדש, אלא שנמצאים לא מעט אנשים באירופה שחושבים בדיוק כמוהו.” היא פתחה את המעטפה ושלפה מתוכנה חבילת תצלומי מאמרים וידיעות ופיזרה אותם על השולחן הנמוך שלפניה. בסבלנות שלפה עמוד אחד והושיטה אותו לאביתר והמתינה שיסיים את קריאתו. הרשימה עסקה בהתארגנויות של יהודי אירופה נגד מדיניות ממשלת ישראל בעניין ויתורים לפלשתינאים. אחר-כך הושיטה לו צילום של רשימה אחרת שמתמקדת באלידע בן ציון הכהן, מישהו ששיחזר במשך עשר שנים את בית המקדש וסביבתו, על שטח של כמה עשרות מטרים רבועים. היא הניחה לפניו את מה שכינתה ‘רימון רסק שניצרתו נשלפה’.

“מה לדעתך, אביתר, היה השלב הבא אליו טיפס קדוס מיבין וממנדלסון…”

“סשה רשבסקי”.

היא חייכה. “אנחנו לא צריכים אפילו לחפש הוכחות לקשר הזה. העד הכי מהימן הוא גרשון בן-יוסף בעצמו. לפני שבע שנים תרם רשבסקי חמישה מיליון דולר להקמת ישיבה מפוארת חדשה בשטחים בשם ‘נתיב איסר’, ולרגל הפתיחה פירסם קדוס רשימת הערצה עליו. הכותרת שלה – ‘רשבסקי מלך היהודים’ אומרת את הכל.” היא הושיטה לו שלושה עמודים.

אביתר התיישב בצידה וקרא את הרשימה הארוכה על הסירובניק, סשה רשבסקי, מקדש הדמוקרטיה ברוסיה הסובייטית. קדוס הפליג בשבחים שחילק לו על תרומתו להתנחלות בארץ האבות, והגדיר אותו כמתרים הגדול ביותר לתנועה הציונית-דתית. מעלה נוספת שמנה: אמונתו היוקדת בחזון בית המקדש השלישי, שבו הוא רואה מילוי רצונו של הבורא.

“והצעד הבא שלו די ברור, לא?” הפטירה אדווה.

“‘הבית’.”

אדווה חייכה: “תמיד לומדים.” היא הניחה לפניו צילום של מאמר נוסף. “אם מדברים על הרחבת השכלה, ואתה רוצה לדעת עד כמה קדוס קיצוני, אז תקרא את ההתקפה החריפה שלו על הסי.אס.טי., הארגון לביטחון הקהילה היהודית בבריטניה. למעשה, הוא מאשים את הארגון הזה בפחדנות ובכך שתחת נשיאותו של גולד, אנשיו אינם נלחמים מספיק באנטישמיות, ועל-ידי כך הם מפקירים את ביטחון היהוידם בממלכה. הוא טוען גם שגולד עצר בעד כל ניסיון של יהודי בריטניה להתארגן כנגד מה שקדוס מכנה ‘האנטישמיות האיסלאמית’ שמובילה איראן.”

“זה מצב מסביר את הקמת ‘הבית’. אם לא הסי.אס.טי. אז גוף אחר בהשראתו של הרב מנדלסון, והרבה יותר קיצוני ומסוכן.”

“אבל אולי גם מצביע על האפשרות שגולד סימן אותנו בכוונה כמטרה לקדוס כדי שנגיע לאותו הבית שכולנו מחפשים.” היא חייכה. “וזה אומר שזיו מושך בחוטים האלה.”

אביתר בחן אותה, מנסה לעמוד על כוונותיה. “אני מכיר את הסימנים הקטנים האלה,” אמר, “איזה רעיון מתרוצץ עכשיו מתחת לשיער הקצוץ שלך?”

“הייתי עושה את מה שמישהי מנחל שורק עשתה לעזתים לפני המון שנים,” חייכה, “גוזרת את מחלפותיו של קדוס.”

“ואיך עושים תרגיל כזה?”

“נדמה לי שקדוס נגוע בחולשת שמשון שאפשר לעבוד עליה. תן לי זמן איתו. לפעמים מלכודת דבש זה הדבר הכי קרוב למלכודת דלילה.”

זה מה שכל-כך היה חסר להם, הוא חשב, קצת זמן. אבל הוא מצא הרבה טעם במה שאמרה. פיצוחו של קדוס יכול להביא לגילויים משמעותיים.


22

בתשע וארבעים בבוקר יום ראשון, שניים בינואר, יצא פאנוב לעבר חניון המרינה, ובדרך התעכב ליד בניין המינהלה של המעגן ששקק חיים ועלה למשרדו של אוסקר וואכט. “אני צריך שרות קטן,” ביקש ממנו, “יש לי איזה עניין מחוץ לעיר לכמה ימים, ואני צריך שמישהו יקפיץ אותי במרצדס לניס ויחזיר את המכונית למרינה.”

אוסקר הגיב כפי שציפה: “מה זה בין חברים? תראה את זה כמטופל. ואם תצטרך אותי גם כשתחזור, אין כל בעיה.”

המטוס של ‘אל-איטליה’ המריא בזמן למילאנו ומשם המשיך בטיסה נוספת לבולוניה. בשדה התעופה שכר ‘פורד’ מסחרית, ונסע להרים לפגוש את אנג’לו קרבינרי. פאנוב למד היטב את ההיסטוריה של קרבינרי. בצעירותו, באמצע שנות השבעים, דבק בו הכינוי ‘ג’פטו הנגר’ לא רק בגלל כשרונו הרב בגילוף דמויות, כמו בשל חוש ההומור המרושע שלו שהובילו לצייר על מטעני המוות שהכין לראשי המאפיה בנאפולי – ויותר מאוחר למנהיגי הבריגדות האדומות – את דמותו של פינוקיו, כאילו היה זה סוג של תו תקן שאישר את איכותו של המטען הקטלני. העיתונות, שעלתה על ‘חתימתו’ יוצאת הדופן, כינתה את מטעני החבלה שלו, ‘מלכודות ג’פטו’.

הזמן עשה את שלו וג’פטו נעלם, כמו גם הבריגדות האדומות, וצץ מחדש רק לאחר כמה שנים בצפון איטליה בזהות חדשה ששאל לעצמו, ושם גם מצא בית אחוזה עתיק ומבודד במורדות המערביים של שרשרת הרי האפנינים. האיש נראה אז כפקיד קשיש בגימלאות, קטן-קומה ודק כענף יבש. שיערו דליל ודבוק לקרקפתו בקפידה והוא מרכיב משקפי ראיה בעלות זכוכיות עבות. איש שאינו מסוגל להזיק לזבוב. תוך שנים אחדות פיתח מחדש את עסקי החבלה והתחמושת שלו, ועבור שירותיו המיוחדים גבה תשלומים גבוהים, מתוך הנחה שרק מי שיכול לעמוד בהם ראוי לו, ותמיד נמצאו לקוחות כאלה. עם אלה נמנה גם דאג הומרון, סוחר נשק, שמעֵת לעת, כשנזקק לשיפורים מסוימים בנשק מסוים, היה מגיע אליו ומעודו לא התווכח אתו על המחיר שקבע.

פאנוב, בדמותו של הסוחר השבדי, פרש לפני קרבינרי את השירטוטים שהכין על-פי הטילים שפיתחה תעשיית הנשק הבולגרית ונחשבו לטובים מסוגם. ביקש לדעת אם באפשרותו של קרבינרי להשיג לו ארבעה טילים בדומה לאלה, עם התאמה לרישומים שהציג לפניו. קרבינרי הריח את הכסף הקל.

“יש לי באמת משהו מיוחד ואני בטוח שתהיה מרוצה כמו בעבר,” חייך קרבינרי בשביעות רצון.

“מה אתה מציע?”

“הטיל הבולגרי שאתה מדבר עליו התיישן ויש פיתוחים חדישים שאפילו לאמריקאים אין דומים להם. בעלי יכולות הרבה יותר משופרות והרבה יותר מרשימות,” ציין סוחר הנשק, “זה מתבטא בכוח ההרס המדהים שלהם, בטווח ובשליטה בַּדיוק של הקליעה. ניתן להשתמש בהם מהקרקע, מהאוויר ומהים.”

“אתה מסקרן אותי,” הודה פאנוב.

“ממש בימים אלה הושלם פיתוח שמקדים בכמה דורות את הכלי הבולגרי שאתה מדבר עליו, ובעצם כל טיל מקביל אחר,” הסביר, “יש לו טווח אפקטיבי עד אלף ושבע מאות מטרים, ועוצמת פיצוח והרס חללי טוטאלי. הוא מגיע עם כוונן התבייתות בדיוק מקסימאלי.”

“תרחיב,” ביקש פאנוב.

ניכר בסוחר שנהנה מיכולתו לשכנע. הטיל עליו דיבר – שרק לפני מספר ימים נכח בהדגמה חיה שלו – היה פרי פיתוח מרשים של מומחים מקוריאה הצפונית, שהתבססו על הטיל הבולגרי שבמקור קוטרו היה 108 מילימטר ומשקל חומר הנפץ שלו, ט.נ.ט., הגיע לשלושה וחצי קילוגרם. הצפון-קוריאנים שינו את ממדיו והגדילו אותם תוך העצמת כוח ההרס פי שלושה באמצעות עירוב הט.נ.ט. במה שקרבינרי כינה ‘קוקטייל’ חומרים הרסניים, ואף מנה אותם אחד לאחד.

“זה דור חדש”, אמר קרבינרי, “ועדיין לא נמצא בשימוש רחב. מיועד לחדירה למקום מוגן ומוגבל בשטח. כלומר, אנחנו מדברים על חדירה ממוקדת ומדוייקת. טיל שהוא קרוב משפחת לטילי ‘שגר ושכח’ שננעלים על מטרתם. למעשה אני אחד הראשונים שיודעים בכלל על קיומו של הטיל הזה. קשרים…”

בסבלנות התייחס לתכונות הנוספות שלו, מראשו הקרבי, רש"ק חלול עם כוח חדירה אדיר, ועד לחיישנים מתקדמים שמאפשרים זווית פגיעה שמגיעה לשישים מעלות. גם דייקנות הפגיעה שופרה לדבריו לאין ערוך מהמקובל לגבי טילים בממד הזה.

מהבעת פניו של דאג הומרון התרשם שאינו מחטיא ועל כן הרחיב וציין שבעקבות הזמנה מיוחדת של האיראנים והסורים, הוסיפו המפתחים הקוריאנים עשרות כדורי מתכת זעירים ממולאים בגז קטלני שמתפשט מיד עם היחלצם בשלב החדירה. בשטח סגור לא היה סיכוי לאיש להינצל. לתוספת, שיבח את החצובה המיוחדת שביטלה את הצורך באנשי צוות נוספים. אורך המשגר היה מטר ועשרים ומהירות השיגור שלו היתה מאה ושישים מטרים בשנייה. ללא ספק טיל מרשים בתכונותיו המאפשר ליחיד להפעילו ללא כל בעיה.

“אם היית רוצה שאגדיר אותו אז אני יכול לומר לך שמדובר בסטרדיבריוס של הטילים האישיים,” סיכם קרבינרי.

פאנוב התרשם. “מה המחיר של ארבעה כאלה ומתי?”

“אם תעמוד במחיר תקבל אותם מחר.”

“עשינו עסקים בעבר ותמיד זה היה במחיר שלך,” הזכיר פאנוב.

קרבינרי הסיר את משקפיו, התבונן בהם כמהרהר אם יש צורך בניגובם, וחזר והרכיב אותם. הוא שקל את המחיר הראוי לו. “זה יסתכם בעשרים וששה אלף יורו לאחד. כולל אריזה מיוחדת במבנה של שניים ושניים, כך שתוכל לעבור נקודות בקרה כבעל כלי נגינה גדול, קסילופון או ויבראפון.” הוא חייך באירוניה: “אולי לא טובים כמו של ליונל האמפטון האגדי, אבל יעברו בדיקה של גלאי מתכות.”

המחיר נראה לו מוגזם. אפשר שקרבינרי חש אולי שזמנו דוחק, ומבחינתו תיזכורת שעם הזמן איבד אולי משהו מתכונותיו ופניו מסגירים משהו מרגשותיו.

“זה אולי נשמע קצת גבוה,” הסכים קרבינרי כמי שקרא מחשבתו של לקוחו, “אבל עם כל התוספות שסביב זה מאה וארבעה. עשרים וארבעה מקדמה, ולהשלמה יישאר לך שמונים אלף, ולא בלירטות,” חייך באדיבות.

פאנוב מדד במבט קצר את האיטלקי כאילו נתקל לראשונה בחוש ההומור העוקצני שלו, ולבסוף פלט בכבדות: “במחיר כזה אני מקווה שלטיל יש את כל הסגולות שאתה מייחס לו.”

“בוודאי, ואפילו יותר. את זה תלמד מהניסיון.”

אחרי היסוס קצר שלף פאנוב ממזוודת המסמכים הקטנה שלו גליל שטרות של חמישים אלף יורו, קילף את הסכום המבוקש והעבירו לקרבינרי. האיטלקי היה מרוצה. הוא טרח ללוות את הלקוח כבד-הגוף והאיטי עד לפורד המסחרית ונפרד ממנו בלחיצת-יד.

“תתקשר בשעות הערב,” אמר, “ונקבע למחר את שעת המסירה.”

פאנוב הנהן בראשו, נכנס למסחרית והתניע אותה. מבלי להעיף מבט נוסף לעבר קרבינרי לחץ על דוושת הדלק ונסע לראוונה, עיר המוזאיקות אותה העדיף על פני כל עיר אחרת בסביבה, למרות שהנסיעה התארכה יותר מהדרך לבולוניה.

בשש בערב טילפן לקרבינרי וסוכם ביניהם שיגיע למחרת בשעה אחת-עשרה בלילה. עד אז, הבטיח אמן החבלה, הוא ישלים את עבודתו.

*

את הזמן שנותר לו בראוונה, יום שני, שלושה בינואר, עשה פאנוב בדמותו של מייג’ור אנגלי בגימלאות, אדוארד סטנלי, שמתארח בפנסיון צנוע, ‘אלברגו אנג’לה’. מזג האוויר היה נעים. הרוח היתה צוננת אבל לא כזאת מקפיאת-איברים, והוא שוטט להנאתו באתרים שונים והעמיק את הכרותו עם העיר העתיקה, בה ביקר פעמים אחדות בעבר.

בעשר בלילה שילם את חשבונו בפנסיון, נכנס למסחרית, ובאחת עשרה ועשרים הגיע לביתו של קרבינרי. כביום אתמול החנה את רכבו מחוץ לחומת האבן, לחץ בפעמון, הזדהה באינטרקום והשער נפתח לפניו.

פאנוב, כדרכו של דאג הומרון, התנהל קצת בכבדות והתנשף כמי שחסר לו אוויר, אבל השמיע מעין גניחה של הערכה כשראה את שני התרמילים הגדולים והמלבניים שאורכם היה מטר עשרים וחמשה סנטימטרים, עשויים מפיברגלאס צבוע בשחור. הם היו מונחים זה בצדו של זה על שולחן העבודה הגדול, סמוך לאותם צעצורי עץ של דמויות פינוקיו שקרבינרי גילף כתחביבו. כשאלֵה נפתחו בידי קרבינרי, אי-אפשר היה לחשוד שקלידי המתכת שנחשפו מסתירים מאחוריהם נשק קטלני.

כשמשך והעלה קרבינרי את הלוח העליון אליו מוצמדים הקלידים מעשה-אמן, התגלה מיסתור הטילים. כשהחזיר את הלוח למקומו הם שוב נעלמו כלא היו. פאנוב חזר על פעולותיו של קרבינרי וחשף את הטילים. כעת נצרך לזמן-הכרות יסודי עם המערכת. התחיל בבחינת הטילים שלפניו, בדק את המשגר וגמר ביחידת המכוון ונספחיה. בשלב זה הטריח את קרבינרי והציג שאלות שהרחיבו את הכרותו עם הטיל ונספחיו.

למרות זיכרונו החד, שלף עט ורשם בפנקסו את תשובותיו של סוחר הנשק. לאחר שעה ארוכה הוציא את החלקים, הפרידם זה מזה, אמד אותם במבטו והרכיבם במיומנות ובזריזות שהפתיעו את קרבינרי. באותה דרך פירק את המערכת לחלקיה והצניעם מאחורי לוח הקלידים, כל חלק במקומו, כאילו הוא עצמו תיכנן את בית המחבוא היעיל. הוא הזדקף, התנשם באיטיות, וציין שזה בסדר וההצנעה נעשתה בפיקחות.

“עבודה טובה,” אמר.

קרבינרי חייך בשביעות-רצון, סגר את הנרתיקים, נעל אותם, אבל המשיך להחזיק בכפו בשני המפתחות הזעירים כמתקשה להיפרד מהם.

“אני את שלי עשיתי, סניורה הומרון,” אמר קרבינרי בסיפוק, ועדיין השתהה במסירת המפתחות כרומז שהגיע זמן לגמר-חשבון.

“הו, כמובן”, הסכים פאנוב, משך מכיס מעילו גליל שטרות כסף עבה והניחו על-גבי השולחן.

“שמונים אלף.” קצות שפתיו התרוממו בחיוך משונה.

האיטלקי לא נגע בכסף.

“כפי שסיכמנו,” המשיך פאנוב וקולו רך, מתרחק אף מצליל דק שיש בו נימה העלולה להתפרש בצורה לא נכונה, “הסכום במלואו נמצא כאן.”

“אני בטוח שזה הסכום,” קרבינרי חייך בערמומיות, “אבל אני חושב שמגיע לי יחס הרבה יותר נדיב.”

“ולמה זה?” ריח הכסף נהיה עז מצבעו.

אם לרגע חשב פאנוב שהאיטלקי יסבר אוזן שנאלץ להשקיע יותר מחשבה וזמן ואפילו כסף משהתכוון, אפשר שהיה משלים עם דרישתו, שלא היתה מקובלת עליו בשלב מתקדם שכזה, ובלבד שיצא לדרכו מבלי שיקלע לסיבוך מיותר, שריחו הרע עלה באפו.

אבל קרבינרי הפתיע.

“סניורה הומרון, אתה באמת חושב שאני לא יודע בשביל מה מישהו מחפש טילים כאלה?” הוא העיר באירוניה חדה, “אפשר לפתוח בהם מלחמה…”

“סניורה קרבינרי,” השיב פאנוב בסבלנות ובנעימות, “לא אתה ולא אני מומחים למשטרת מחשבות. אז אין טעם שאתה תחשוב בשבילי ואני בשבילך.”

“לא התכוונתי…”

“כמובן שלא. אבל תרשה לי לבקש ממך משהו,” הפטיר פאנוב.

“בבקשה.”

“אני אבקש ממך, לזכר ימים אחרים, שנשמור על קשר טוב. ככלות הכל, גלגלנו כמה עסקים בעבר וכפי שסיכמנו כך תמיד גמרנו. אני אשכח את מה שאמרת לי כרגע ואתה תשכח את מה שדרשת.”

קרבינרי חייך כמבטל.

“מה בדיוק אתה רוצה?” שאל פאנוב וגוון קולו עדיין רך, ידידותי, עד שנשמע כמעט נבוך על אי-הנעימות שהוא גורם לקרבינרי.

“יש לי חבה למספרים עגולים.”

“למספרים עגולים יש הרבה אפסים, סניורה קרבינרי…”

צחוקו הקל של קרבינרי שיסע אותו.

“יש לכם חוש הומור משונה בשבדיה,” הוא אמר כשצחוקו התמעט.

“זה נכון. אבל יש לנו גם סבלנות.” אוזניו של פאנוב צדו את רחש פתיחת הדלת הצדדית, והוא שמע את הצעדים הרכים של מספר אנשים. אבל לא סילק מבטו מהאיטלקי שהופתע במידה מסויימת מנימת ההומור המשונה, וסיכום כשאמר: “אבל אני קצת שונה משבדי ממוצע. על-פי האופי שלי ידידי טוענים שדווקא יש לי מזג נפוליטאני.”

“נפוליטאני, הה?”

פאנוב משך מבטו לכיוון הדלת שנפתחה. הוא ראה את שלושת ברנשיו המוצקים של קרבינרי שהמתינו מאחוריה לרגע זה, ועכשיו הוסיפו את ממד הגיבוי הרצוי לקרבינרי. הם היו ברנשים חסונים בשלהי שנות העשרים שלהם, או בתחילת השלושים. נראו כאנשי עסקים בחליפות. לא בריוני רחוב. משהו ברמה אחרת לגמרי.

“אתה רואה,” הוסיף קרבינרי כשהוא מצביע בסנטרו בכיוון השלושה, “אלה נפוליטאנים אמיתיים.”

“למה שלושה?” תהה הומרון.

“הסבר פשוט,” אמר קרבינרי, “אחד, זה נראה רק כמו בן-לוויה, שניים, זה נתפש כאיום, ושלושה מסבירים שזה המצב. איש רציני לא יחשוב להתעסק עם כאלה. זה טיפ מידיד לידיד.”

פאנוב התנשף כמי שסיים מרוץ עוד לפני שפתח בו, והגיע למסקנה שבתנאים האלה גוברת המוסיקה הגסה של קרבינרי על שלו.

“אז כמה?” הוא שאל.

“אני חושב שהשתיקה שלי שווה לפחות עוד ארבעים וששה אלף.” קרבינרי התבונן בו כמעט במבט משועמם. הוא הימר בוודאות שהשבדי המגושם לא ירצה להסתבך בפרשייה שלא יצא שלם ממנה. “כך נגיע לאותו סכום עגול.”

“אולי אתה צודק,” מילמל פאנוב, “אם באמת הסחורה כל-כך טובה. יש לך בטח מקום לניסוי. בו ונראה תוצאה. יש פה מספיק שטחים ריקים.”

קרבינרי ציחקק. “מקומות הניסוי שלי לא יתאימו לעוצמה כזאת, כך שנוותר על זה, אלא אם אתה רוצה לנסות טיל אחד על הבית שלי,” לגלג.

“זאת הצעה מעניינת,” חייך פאנוב והחליט שמוטב ויסגור עניין לפני שהמחיר יקפוץ בחדות למעלה. “אני מכניס יד לכיס שלי לאט ובזהירות,” אמר כשהוא מתעלם מכוח העזר של הסוחר וממשיך למקד את מבטו בקרבינרי, “ואני מוציא חבילת כסף אם אין למישהו התנגדות?”

במתינות משך פאנוב פקעת נוספת של שטרות וקילף מתוכנה ארבעים וששה שטרות כפי שנדרש להוסיף, והניח אותם על-גבי השולחן. מנגד הניח קרבינרי את המפתחות על השולחן והחילופים התבצעו.

אף לא מלה אחת נוספת הוחלפה ביניהם. פאנוב לפת בקור רוח את ידיות הנרתיקים, הרים אותם לנשיאה תוך שאינו מסתיר את המאמץ הנדרש מבעל-גוף עבה כשלו, ייצב את קומתו העגולה ופנה לצאת. כשהתקרב לדלת הראשית שמע את הזמזם והיא נפתחה לרווחה.

מעבר לחומה הכניס הומרון את הנרתיקים הגדולים לחלק האחורי של המסחרית, התניע אותה והתרחק מהבית הגדול לעבר מעלה ההר.

היה לילה חשוך בחוץ. תחושת הקור התגברה ונעשתה נשכנית והזכירה לפאנוב טעמם של לילות קרה צורבת בארץ בה נולד. הוא עבר מרחק מסוים מהאחוזה של קרבינרי והתקדם לאיטו בכביש פרטי וצר שמתחבר בקצהו עם הכביש הראשי המתפתל בהרים. במחצית הדרך בלם את המסחרית וירד לשוליים, החליק ממושבו ופנה לצד האחורי של המכונית. לאחר שפתח את הדלתות האחוריות דילג פנימה ומשך החוצה את אחד הטילים עם מרכיביו והעלה אותם לגג הרכב. סרבולו נעלם כלא היה והוא חזר ונעשה קל-תנועה כשהניף עצמו בגמישות לעבר הגג, והשלים במהירות ובמיומנות את הכנותיו לשיגור הטיל.

מבחינתו היה מוכן מבלי לעפעף לבצע ניסוי מעשי משלו. את מחיר הניסוי שילם במלואו זה עתה, כך חשב.

הצעתו הנדיבה של קרבינרי להשתמש בביתו ראויה היתה למימוש.

אורות החשמל של הבית ממנו יצא סייעו לו לכוון את מסלול הטיל שפריצתו הגדולה תסתיים בפיצוץ עז בתוך ריכוז חומרי הנפץ שנמצאו שם.

בתוך שניות זה קרה.

פתאום פרצה אש ענקית שהתרוממה ככנף סופת הוריקן כשהיא מתפשטת לכל עבר, הודפת את השמים השחורים וקורעת בתוכם חור אדום ולוהט. בצמוד נשמע הד פיצוץ שתחילה כאילו נבלם ונחנק, אבל שוב השתחרר בבת-אחת ורעמיו התגברו כגרגור מאיים ההופך לשאגה; רעם שהתחיל דרכו מלמטה והתפשט כרעש מחריד-ארץ ופאנוב חשב שאולי זה היה להיפך; תחילה נשמע רעם הפיצוץ ורק אחריו זינקו לשונות האש שנגסו ברעבתנות בעלטה המובסת. ההדף העז של הנפץ המפחיד גרם לו לאבד את שיווי משקלו ואילצו לתמרן בגמישות חתולית, שלא יישמט וייפול מגג הרכז שהזדעזע ממקומו.

בשמים נתלתה פטרייה מוזרה של אש שחוררה בהם פצע מדמם ענק שהתפשט ברדיוס שצמח במהירות, והזירה כולה הוכתה בסנוורים מעוצמת האור. תחילה נראה גם הבית כמו תפאורה שנלקחה מסרט סוריאליסטי. הוא נעקר בפראות מיסודותיו העמוקים והתרומם שמתנתק בשלמותו, מלוּוה בשרשרת של פיצוצים עזים. לרגע התייצב כתלוי בין שמים וארץ. סדקים מזגזגים נבעו בו והוא התפרק לגורמיו השונים כשהם מתפוררים ומוטחים למרחקים. מהם כאלה שחלפו מעל הרכב כמטאורים צמודי זנבות בוערים. השמים המשיכו לבעור והפיצוצים נמשכו להחריד.

פאנוב היה מרוצה. הטיל היה אפילו טוב משהובטח לו.

חשבונו יושב. גם קיבל את הנשק וגם נוכח ביכולותיו ההרסניות. מבחינה זו יזכור לטובה את קרבינרי.

הוא התארגן במהירות לנסיעתו והעריך שאין מי שינסה ברצינות לחקור את שאירע. כולם ידעו שאסון כזה יכול יום אחד להתרחש במחסן של ג’פטו שהוחזקו בו כמויות כאלה של חומרי נפץ מסוכנים.


23

בכל בוקר היה מנדל שיפמן יושב בתחום המרפסת הסגורה, בחלונות הגדולים המגינים עליו מהרוח החורפית שבאה מהים, תוך שהוא לוגם מכוס התה המהביל הראשון שלו. בשעה כזאת, כשהחשיכה קיימת וסאון הרחוב עדיין בנמיכותו, נוהג היה להקשיב למהדורת החדשות של הבי.בי.סי. ולשרותי חדשות אחרים.

דקות אחדות אחרי חמש בבוקר יום שלישי, ארבעה בפברואר, הוא שמע ידיעה על פיצוץ מסתורי בבית בודד בהרי האפנינים. קריין החדשות דיווח שהפיצוץ אירע אחרי חצות, ושורת הפיצוצים של חומרי נפץ ומטעני חבלה גדולים נמשכה זמן רב, ולא איפשרה למכבי האש שהוזעקו מערים רחוקות במחוז להשתלט על הבעירה הגדולה. הבית נהרס עד היסוד, ובשלב זה נודע כי המקום שימש כמחסן נשק לא-חוקי, בעל הבית שנעדר מוכר למשטרה כאנג’לו קרבינרי. עד עכשיו כבר נתגלו שרידי שתי גופות חרוכות ללא-הכר והחוקרים משערים שיתגלו נוספים. לדברי מפקד המשטרה באזור, זה היה האירוע הקשה ביותר שחווה מעודו ולהערכתו מדובר בתאונת עבודה.

שיפמן טילפן לזיו.

הוא שמע את ה’כן' הקצר והתוקפני, כמעט נבחני.

“זה אני, יעקב,” הפטיר בקולו הרגוע.

“דבר.”

“אנחנו נמצאים בכיוון הנכון,” אמר וזיו יכול היה לשמוע את התנשפותו החרישית כשדיווח בקצרה על גורלו של קרבינרי, אותו הכיר כשהגיע מטעם הבריגדות האדומות להשתלם אצלו בקורס לחבלה בשנת שבעים ושבע.

“אני חיברתי לפני שנים רבות בין פאנוב לקרבינרי.”

“מה זה אומר מבחינתנו?” שאל זיו.

“דבר אחד פשוט, פאנוב קטלני כפי שהיה.”

“על סמך מה, אראם?”

“פאנוב הכיר את קרבינרי כספק נשק וחומרי נפץ לסוכנים שלנו באירופה. דרכו קיבל את מה שהיה צריך כשלא יכולנו להשתמש בדואר דפלומטי, או בדרכים האחרות שלנו, קרוב לוודאי שגם לאחר התפרקות ברית המועצות הוא המשיך להיות לקוח שלו.”

“מה לדעתך השתבש כאן?”

“קשה להאמין שמדובר בתאונה,” אמר שיפמן, “לא אצל מומחה כמו קרבינרי. יותר נראה לי שפאנוב ניצל את ההזדמנות למחוק כהרגלו את עקבותיו, כשהוא בוחן בהזדמנות זאת את עוצמת הנשק שקנה אצל קרבינרי.”

“מה עוד אתה מבין מכל זה?”

“טיל חדיש. מלה אחרונה. משהו מדויק עם כוח חדירה ונפץ בלתי-רגיל…”

“הנחה סבירה,” הסכים זיו, “עכשיו יש לנו גם כיוון על סוג הנשק שהוא מתכוון להפעיל. הבעיה שזה נשק רב-שימושי, לכל מיני מטרות.”

שיפמן עיכל בזהירות את דעתו. " יכול להיות שיש לנו בכל זאת בעיה בהבנת הנקרא," הוא אמר בהיסוס. בימים האחרונים שניהם הוטרדו מאותו חשד שרשבסקי, הבקיא בתכנונים של מבצעי חבלה ופיגועים, עלול להפתיע אותם בשליפת תרגיל מבית היוצר שלו עצמו.

“למה אתה מתכוון?”

“אתה משוכנע שרשבסקי קנה את המידע שהשתלת?” הוא הניח אצבע על כל אותה מערכת הטעייה מורכבת של זיו בניצול דיסאינפורמציה, שנועדה להפוך את הצד השני שבוי בידי תפישותיו.

“לא התעלמנו מאפשרויות אחרות.”

“אז אולי זה הרגע לחזור ולשקול אותן?”

“בין נייד לנייח?” תהה זיו.

“בהחלט,” הגיב שיפמן, “אולי מדובר בפיגוע בסדר גודל של אסון שיהיו לו השלכות קטסטרופאליות. אני מתכוון לאותו יעד שני, הנייח, שאין לנו אפילו התחלה של מושג עליו וכל האופציות פתוחות.”

המחשבה לא הירפתה ממנו וזיו נהג בה במלוא כובד הראש. אי-אפשר היה לנפנף ולבטל בקלות אמירה של איש כאראם ארויאן. בעיקר כשהוא ניסח את מחשבתו בצורה משכנעת, שבעצם רשבסקי משתמש בהם ולא הם בו.

“מה מסתובב אצלך בראש? אתה רוצה להגיד לי שכללי המשחק התהפכו?”

“אני רק מציע לא להתעלם מאפשרות כזאת.”

“תצביע על דוגמא,” הציע זיו.

“אני מוטרד מהאפשרות שרשבסקי מנצל את המפגש של ‘בני אברהם’, כדי להכניס בעזרתנו לארץ את פאנוב עם שטיח אדום כשהוא בחתיכה אחת, רק שהוא ישנה כמה פרטים קטנים בסוף הדרך. אחד מהם יהיה הנחתת מכה הרסנית במקום שאנחנו בכלל לא מצפים לה.”

השתררה שתיקה קצרה.

“מה עוד?” תבע זיו.

ואחר-כך הוא ימכור את פאנוב לאיש שיושב בקרמלין…"

“כבר העלית משהו דומה לכיוון הזה.”

“עכשיו התמונה הרבה יותר ברורה.”

תהפוכה כזאת לא עלתה בדעתו של זיו, שוב נוכח לדעת שמעבר לשלווה הכמעט-קפואה של שיפמן, צלילותו נשארה כשהיתה.

“מה הרעיון שלך?”

“בנקודה הזאת צריך לעשות את הכל כדי להחזיק את פאנוב במלקחיים כאלה שלא יוכל להימלט מהם. לקשור אותו ברצועה ולגרום לו לציית לך כעיוור מובל על-ידי כלב הנחייה מאולף.”

“איך?”

“התחלתי לעבוד על זה. רשבסקי עשה את השגיאה שלו, ומיד כשעליתי עליה ידעתי שתהיה נקודת תפנית לטובה, מה שלא יהיה.”

“תפרש.”

“אני חוליית הקישור היחידה שיש לרשבסקי עם פאנוב. אני הסמכות העליונה בשבילו, ואפילו רשבסקי עצמו אינו מסוגל להתקשר אליו במישרין…”

בנקודה זו התעכב שיפמן, מאפשר לזיו לעכל את רעיונו.

“מה כבר עשית?” שאל זיו.

“אני מנסה למקד את פאנוב ביאכטה, ביעד הנייד, כאילו הנייח בוטל. זה מאפשר לי ליצור נקודת ניתוק בינו לבין רשבסקי ברגע הקריטי. זה גם יבטיח את הגב שלנו, ויחזיר לך את השליטה במצב, אפילו אם רשבסקי יחליט שעלי להעביר לפאנוב כיוון ליעד אחר. במצב כזה אני אומר לו כן, אבל ממשיך כמובן בלשי. אי-אפשר יהיה להחזיר את הגלגל לאחור.”

“ומה עם פאנוב?”

“הוא לא הבעיה שלנו. הבעיה תמשיך להיות רשבסקי.”

“יש לך איזשהו רעיון, אראם?”

“אני בונה לעצמי מודל מסוים.”

זיו התקשה להסתיר את הערכתו למקצוען שלפניו, אולי הטוב מבין שלושתם, החד ביותר, המנוסה ביותר ועדיין מבריק כשהיה. “בינתיים תמשיך להוביל את פאנוב אלינו,” אמר כמשלים עם גישתו של שיפמן, “בכל דרך שתרצה. זה בידיך, אראם.”

“זה מה שאני עושה.”

זיו ירד מהקו. המחשבה הטורדת על האפשרות שכל נקודת הכובד של רשבסקי תעבור ליעד הנייח ברגע האחרון, לא הרפתה ממנו. אזהרתו של שיפמן על יעד כזה קיבלה חיזוק בפעילות המסתעפת של אנשי ‘חבורת זיכרון’, שהשיגו שליטה בתשתיות שיאפשרו להם לשבש את הארץ ולאפשר פיגוע מסוכן. ככל שחשב על התחכום המבריק של רשבסקי, הבין עד כמה צדק אראם ארויאן; ראה וחשש שמא רשבסקי בעצם הופך אותו לכרטיסן שמחלק את כרטיס הכניסה הכי בטוח לאדם הכי מסוכן מבחינתם.

*

פאנוב כיוון את שובו למרינת ‘הרקולה’ ליום רביעי בלילה, חמישה בינואר. בתשע בערב נועד להיפגש עם אוסקר וואכט מחוץ למרינה. כשיגיע יעביר לידיו את ההגה של המסחרית השכורה בה נהג מאיטליה. יכול היה לבטוח בוואכט שיכניס אותה למרינה מבלי שיצטרך לעבור בקרה בכניסה.

בדרכו למונטה קרלו חזר ובחן את שלפניו, ובעיקר מצא עצמו מתמקד פעם ועוד פעם בטריטוריה הישראלית שלא היתה זרה לו. הוא כבר ביקר בעבר בשלוש מרינות ישראליות, בהרצליה, באשדוד ובאילת שבים האדום. באותם ימים ביקר במקומות שונים ברחבי המדינה הקטנה, וידע שלא יתקשה למצוא לעצמו דרכי מילוט שונות, אפילו אם יגלה שרשבסקי אכן מתכוון להגיש את ראשו כפרס למינהלן הקטן ממוסקבה.

אף שעדיין לא נאמרה מילה אחרונה לגבי היעד הסופי, הוא התרשם שרשבסקי ירד מהאפשרות השנייה. ‘הגנן’ מחק אותה מהמילון שלו. בינתיים הוא המשיך בהכנות כפי שהיה מורגל. עוצמת הנשק החדשני וההרסני שבידו הוּכחה כמספיקה למשימה. מבחינה זאת יכול היה להירגע. גם מבחינת הנתיב הימי שיוביל אותו לנקודת ההגעה לחוף נחה דעתו. בקיא ורגיל היה בנתיבי הים ועבירוּתם נחשבה אצלו ליותר בטוחה מאמצעי התחבורה ביבשה ובאוויר.

אוסקר וואכט חיכה לו, כפי שקבעו, והחליף אותו מאחורי ההגה. רק לאחר שנכנס למרינה מבלי להתעכב לבדיקה, עבר הוא עצמו את הבידוק האישי ופנה לעבר המעגן של ‘דיפ סי’.

“מתי יש לך הלילה הפסקה?” הוא שאל את אוסקר שהחנה את המסחרית לא הרחק מהמפרשית.

“מתי שאני רוצה, דוני.”

פאנוב העיף מבט בשעונו.

“תקפוץ לדרינק בחצות? יש לנו על מה לדבר.”

וואכט חזר למפרשית בחצות ומצא את דוני קלרנס מנמנם על הספה בסלון. אבל מיד כשהניח את כף רגלו על המדרגה העליונה פקח זה את עיניו, חייך והזדקף כשהוא מציע לו שייבחר לעצמו שתיה לטעמו. וואכט העדיף למזוג לעצמו כוסית כרסתנית מבקבוק של ‘רמי מרטן’. הם הקישו כוס בכוס ולגמו ביחד.

משהתרווחו בנינוחות באה ההצעה המפתה של האנגלי.

“מגיע לך חופש מהמינהלת?” שאל.

וואכט התפלא. “לא הרבה. שבועיים.”

“אם תצטרך יותר, ניתן לסדר חופשה ללא תשלום?”

“כמו בכל מקום. זה יהיה קל יותר אם אמצא עמית או שניים שיכסו עלי. אבל זה משותף לכל העובדים כך שאני לא רואה בעיה. למה?”

“אני יוצא לים לשבועות אחדים. הלוך ושוב, זה עניין שבין חמשה עד ששה שבועות,” הסביר פאנוב, “ואני רוצה לעשות את הדרך לנקודה מסויימת עם כמה שפחות עגינות מיותרות. לחתוך ישר. זאת הכוונה. אני מחפש יד נוספת לעסק הזה. אתה ימאי מנוסה ויכול לעזור. אז הנה ההצעה: קח חופשה ללא תשלום לחודשיים. מה שאתה מקבל כאן אני אשלם לך שש משכורות ואפילו בונוס נוסף.”

“אפילו לא שאלת כמה אני מרוויח כאן?” פניו העגולים של וואכט היו סמוקים מהתרגשות ועיניו האפורות נצצו.

פאנוב חייך. הוא הצביע לעבר בר המשקאות. “נשתה?”

“ועוד איך,” אמר וואכט המאושר.

*

באותו יום רביעי, חמישה בינואר, העביר זיו לאימייל של אביתר את המידע על הפיצוץ הבלתי-מפוענח בצפון איטליה, וביקש ממנו לשגר את אדווה לאזור כדי שתבדוק מה מעלה החקירה המקומית, למרות שהתקדמה בבניית הפרופיל של ג’פרי קדוס. מבחינתו של זיו לא היה די בהשערה של אראם שמדובר בפעולה של פאנוב. במקביל פנה זיו לקצין האינטרפול במטה הארצי של המשטרה בירושלים, וביקר ממנו לתאם עם משטרת המחוז בבולוניה את ביקורה של הסוכנת שתגיע לשם. לפנות ערב התקבלה תשובה מקצין האינטרפול שדיווח לו שמפקד המשטרה יחכה מחר בצהריים לנציגה הישראלית.

למחרת, ביום חמישי, שישה בינואר, בשעה שבע בבוקר הסיע אביתר את אדווה להיתרו, כדי שתספיק לטיסת ‘אל-איטליה’ לבולוניה. מזכירתו של מפקד המשטרה הבהירה לה שהעומס על קצין המשטרה הבכיר הוא עצום, אבל היות והבקשה הגיעה באמצעות קצין קישור של האגף ללוחמה בטרור של האינטרפול, הוא ישתדל להביא לפניה מימצאים ראשונים שאינם מוטלים בספק.

הנחת העבודה שלהם היתה שאלכסיי פאנוב ממשיך לנקוט בשיטת האדמה החרוכה ומוחק את כל מה שהיה קשור בו. משמיד דמויות. מוליד אחרות. מחלץ מדמיונו היוצר דמויות חדשות שיהיה צורך להתחקות אחריהן. מחסל ללא היסוס כל מי שעלול להערכתו לסכן אותו, וכדרכו הופך לאוויר דק.

הטלפון של סנ"ץ אייאן צ’לסי השיג אותו מיד בשובו לכנסייה. צ’לסי דיווח ששניים מסמליו, קולין המונד ועמיתתו שילה בלאק, עשו צעד משמעותי והודות לפריטי הלבוש שנשלחו אליהם מפריז, הם הצליחו לאתר ב’קנסינגטון היי סטריט' שתי חנויות אופנה יוקרתיות, בהן נרכשו כמה פעמים בגדים ונעלים עבור אשה שנהגה למסור את מידותיה בטלפון, ותמיד שילמה במזומן באמצעות שליח שהיה בא לקבל את ההזמנות. מרישומי חברת השליחים התברר, שכל השליחויות הוזמנו על ידי גברת אחת בשם עדנה פירסטבורן מאותו אזור מגורים.

אביתר הגיב בצחוק קל: “אני מוכן להתערב עם מי שרק רוצה כי בעניינה של גברת פיסרטבורן אין מה לחדש. היא פשוט לא היתה קיימת. עוד המצאה של אלכסיי פאנוב. שלחת מישהו לשם?”

“אנחנו בדרך. נשמח לאסוף אותך.”

“תודה. אני מציע שניפגש בחזית הכנסייה הישנה,” סיים ומסר לצ’לסי את הכתובת.

“תוך מספר דקות נאסוף אותך,” אמר צ’לסי.

ביתם של בני הזוג פירסטבורן התגלה כבית מכובד שלא היה שונה מהבתים בסביבתו, ואולי זו היתה הסיבה שפאנוב בחר להתגורר בו. איש לא השיב לנקישותיהם בדלת, ושילה בלאק, השוטרת, הקיפה את הבית וגילתה שהדלת האחורית איננה נעולה.

מיד עם כניסתם העלו על כפות-ידיהם את כסיות ‘המנתחים’ הגמישות והתחילו בסריקה ראשונית של הבית. קולין המונד ושילה בלאק נהגו על-פי ניסיונם כשהם מחלקים לעצמם את קומת המגורים, היא בחדרים הצדדיים ואילו הוא בסלון. הוא פותח מגירות והיא ארונות. שניהם זריזים בידיהם להפוך פריטים על פניהם, לסלקם לצד ולהעיף מבט גם בפינות דחוקות ורחוקות. בעוד הם מחפשים אחר כל מימצא שיכול לקדם אותם במשהו, בחנו צ’לסי ואביתר דווקא את מה שנגלה לעין.

תכולת הדירה היתה דומה מאוד לזו שבפריז, שתיאורה המפורט הועבר אליהם על-ידי לה-קארד. למרות התרשמותם שהדייר בעל אמצעים, לא נמצאו בה אותם חפצים קטנים שהם כאבני דרך בחייו של אדם המלקט אותם מפה ומשם. הם גילו יותר קווים נזיריים בפאנוב, איש המסתפק במועט כשמדובר בו עצמו; בודד שאינו יכול לתלות או להציב צילום של מישהו שקרוב אליו בבשר או ברוח. ככל שהתקדם החיפוש התעמק רושם מדכדך על אדם בודד עד כאב, נושם את האוויר של עצמו כנחנק. איש שורד ולא יותר.

בתכונות אלה מצא אביתר הסבר משכנע לאהבתו למסעות בים, ולהופעותיו בדמותו של אמן הבידור ג’וליאן ג’וליאן. האחד משלים את השני. לא סתם נחשב אביתר בשנים הרחוקות למי שעינו היתה טובה לסריקת זירת עבירה והשבתה לקדמותה כאילו דבר לא אירע בה. מבטו היה מושחז לצוד את השונה. גם כאן התעכב על-יד שולחנית גדולה ועמוסה בירחונים, ואת תשומת לבו משכו מיד אלה שעוסקים בשיוט.

צ’לסי הבחין באביתר המעלעל באחד מהם.

“לא-קארד ציין שגם בדירה ברובע הששה-עשר היו ירחונים ימיים, בסלון ובחדר-השינה,” הוא הזכיר.

“זאת לא מקריות,” העיר אביתר.

צ’לסי הרים חוברת ועלעל בה.

“תראה את הקטעים המסומנים,” הוא הושיט אותה לאביתר, “הוא באמת יודע את מה שהוא מחפש. אלה אביזרים וחלקים מהכי טובי שיש.”

שניהם התיישבו סמוך לשולחנית והתחילו לעבור ביסודיות הל החוברות. כל סימון שעשה בהן פירסטבורן נבדק על-ידם פעם ועוד. לבסוף היה זה אביתר שגילה בחוברת ישנה תצלום של מפרשית במלוא תנופת שיוטה ומעליה בכתב-יד נרשם השם, ‘דיאנה’.

מהטלפונים שעשה צ’לסי למשרדי רישום בעלות כלי שייט התגלה אצל אחד מהם שאכן היתה פעם מפרשית כזאת שבעליה אחד בשם אד מקמהון. המפרשית היתה רשומה במעגן מוכר בליברפול. יותר מאוחר נוסף רישום שהעיד ש’דיאנה' נמכרה לאזרח יווני, רוברט פאפאס מפיריאוס, והועברה על שמו בשישה בספטמבר 1996.

בהמשכו של אותו יום התברר באמצעות רישומי העיר שהבית לא היה שייך למי שקרא לעצמו פירסטבורן, אלא שכור על-ידו. ביקורת גבולות אישרה שאיש בשם זה יצא את אנגליה בחודש שעבר ביום חמישי, שישה-עשר בדצמבר 2004.

מחיבור הפרטים הם העריכו בוודאות שג’רמיה פירסטבורן נטש את הבית ולא יחזור. במרתף הבית הם גילו את מגרסת המסמכים. אבל היו גם כאלה שהוא קרע אותם בידיו והצטברה במקום ערימת קרעים גדולה שצריך היה לנבור ולחפש בה בעקשנות, אולי יגלו עוד משהו; אותו ‘משהו’ שלעתים הוא המסמר שבקיר.

עד שהחשיך יום נתאפשר להגיע לסיכומים ראשונים. בעזרת מחלקת המיסים של העירייה התברר שבעל הבית היה רופא גימלאי, ריצ’רד הולמס, שגר שנים רבות בניו-זילאנד והשכיר את הבית באמצעות סוכנות נדל"ן מוכרת. דמי ההשכרה הועברו לחשבונו מבנק שנמצא באיים הקאריביים.

במקביל החל אביתר לברר מיהו אותו רובאט פאפאס שרכש את המפרשית ‘דיאנה’. באמצעות מכר ותיק בשרות הביטחון הלאומי של יוון, אנדריאס מאטוס, הוא למד שהסירה נמכרה במרינה של קלאמסי, באמצעות מתווך ששמו ניקוס מאריוס, נוכל מוכר שידו בכל.

אביתר רשם את מספר הטלפון שלו והתקשר אליו.

“מאריוס,” השיב האיש.

“אדוני, קיבלתי את הטלפון שלך מאנדריאס מאטוס…”

“הו, בעניין הסירה של מקמהון…” נימת התפעלות נגרפה לקולו והוא פרץ בצחוק רם, “זה האיש הכי מצחיק שהכרתי! אד מקמהון האוסטרלי!”

זה היה שם חדש של דמות חדשה.

“מה אתה יודע עליו?” שאל אביתר.

“שהוא אוסטרלי, סופר לילדים והאיש הכי מצחיק שהכרתי.”

“איך הוא נראה?”

היווני תיאר אותו. יורד ים שזוף. שיער בצבע חלודה עם שיבה. צנום. כבן חמישים וחמש. בעל תנועה קלה המזכירה ילד היפר-אקטיבי.

“יש לך קשר אתו?”

“הלואי שהיה לי, אז לא הייתי צריך לקחת תרופות להורדת לחץ דם,” שוב פרץ מאריוס בצחוק שהפך לשיעול עז, עד שנרגע. “מזמן לא שמעתי ממנו. אבל אם אתה תשמע ממנו, תגיד לו שניקוס מחכה לעוד רגע אחד של הצחקה לפני שימות.”

“מאטוס ביקש שתודיע לו אם אד מקמהון ייצור אתך קשר,” הדגיש אביתר, "מתי שזה לא יהיה…:

“הבטחתי את זה למאטוס,” אמר סוחר היאכטות, והזכיר שוב לעצמו שאין לו כל כוונה להסתבך עם קצין משטרת הביטחון באתונה.

שוב היתה זו דרך ללא מוצא.

“תראה, אייאן,” הוא אמר לצ’לסי, “האיש פשוט הופך לאתגר. כל צעד בעקבותיו זו אדמה חרוכה. כמו להימחק ולהיוולד מחדש.”

גם לאחר שעות ארוכות הם לא סיימו את מלאכת הסריקה בבניין שהוקף בסרט הצהוב של ‘זירת עבירה’. צ’לסי החליט לחדש את הפעולה בבוקר ובינתיים הטיל משימות משלימות על שני סמליו, חתולי רחוב אמיתיים. הפעם מדובר היה בעבודת משרד מול מסכי המחשב: צריכים היו לדוג כל פרט על אותו דייר, יציאות, כניסות, רישום פלילי ואף סימנים זעירים שכל תושב משאיר מסביבו, אפילו מבלי להיות מודע לשפע הזה.

כשיצאו משם קיבל אביתר טלפון מג’פרי קדוס. הוא יהיה יותר מאוחר בסביבות הכנסייה, אמר, וחשב לקפוץ לדרינק.

“רק אשמח,” השיב.

קצת אחרי שבע חזר אביתר לכניסה והגביר את החימום. לאחר שאכל משהו קם, נחלץ מבגדיו וכמעט נרדם בעמידה מתחת לקילוחי המים במקלחת. כשיצא צלצל הטלפון והוא שמע את קולה של אדווה שכרגע הגיעה להיתרו.

“זה היה הרבה יותר ארוך ממה שחשבתי,” סיפרה, “הגעתי קצת באיחור, ובכל זאת מפקד המשטרה אורסלי קיבל אותי מיד. אני מוכרחה לציין שהוא היה בסדר גמור ואפילו הוציא אותי לשטח. לא ראיתי הרס טוטאלי כזה. כמו מגדלי התאומים. מה שהם יודעים זה שמישהו טילפן לקרבינרי ביום ראשון בערב וקבע אתו פגישה לאחת-עשרה בלילה. הטלפון הגיע מאחד מפרברי ראוונה. העדות הזאת נתקבלה ממנהלת ביתו של קרבינרי, שבעת הפיצוץ היתה בביקור שכנים במרחק של כמה דקות נסיעה משם. החוקרים של אורסלי משוכנעים מהמימצאים בשטח שכל העסק התחיל בפיצוץ שפגע בבית מבחוץ. ההרגשה שלי שהאיש שלנו היה שם והשורה התחתונה, שהאיטלקים אינם מודעים למימצאים משמעותיים, מפני שאין להם מושג על פרט אחד מאלה שאנחנו יודעים, ולא יכולים להעביר להם.”

“יש עוד מימצאים?”

“נמצאו ארבע חלקי גופות, כולם גברים. על-פי עדות מנהלת הבית, שלושה הם מנאפולי,” הסבירה, “וגם הוא עצמו זוהה באמצעות שעונו. לא נמצא כל זכר לאיש החמישי שהיה אמור להימצא שם.”

“כמובן,” אמר אביתר, “האיש שבחן את הטיל.”

“פאנוב ולא אחר.”

“מתי את חוזרת?”

“אני מקוה שעוד מעט.”

“יהיה לי מה לעשות עד אז. ג’פרי קדוס רוצה לעבור כאן.”

“הו,” פלטה בחפיזות, “הזדמנות שלא אפספס. תחזיק בו עד שאגיע.”

קצת אחרי תשע דינדן פעמון הכניסה, מפריח בחלל הכנסייה צלילים מתערסלים שנגזרים בין פעמון של מעבורת עתיקה לבין אלה של בתי-ספר, כפי שהיה נהוג לפני שנות דור. הצלילים המהדהדים שככו כשאביתר פתח את הדלת.

קדוס עמד בפתח כשהוא מניף בעליזות בקבוק ‘פינלאנדיה’ ומכריז שהמשקה הצלול עדיין קר כמו שצריך, ואם “נחזיק אותו קצת במקפיא” יהיה ברמת צינון הראויה למשקה משובח שכזה.

האיש קטן-הקומה, מבאי חוגה הפנימי של בעלת המקום, קתרין, עמד והתבונן סביבו כתייר שנקלע לשם לראשונה, ומבטו עבר לצד זה ולצד זה ואחר-כך למעלה, לשיא התקרה. הוא עצם את עיניו כמתפעל מנוכחותו השלווה של כוח עליון שנשבע שהוא מרגיש זו. זה שם למעלה בכיפה, טען.

“כיפתו של אלוהים,” כך קרא קדוש לכיפה הגבוהה.

מרגע לרגע נדמה היה שקדוס מוסיף לגובהו סנטימטרים אחדים. נמצא בו משהו מרתק שעושה ממדיו של אדם מסוים גדולים משיעורו האמיתי. את צמיחתו המתעתעת הגיע כשנעצר מול האבן הענקית, מתוכה חצבה קתרין את ארבע הדמויות המהורהרות ומבטן כחודר למחוזות נעלמים. התפעלותו גברה עליו עד ששתק כחושש שצליל זר יבריח ממנו רגע נדיר של התייחדות עם ימים רחוקים בהם נפילים היו בארץ.

לבסוף התנער, לקח את הכוסית שהושיט לו אביתר ולגם מעט ממנה.

“מאיפה היא שואבת את כל הכוח הזה שלה?” תהה.

“ליוצר אמיתי יש סודות משלו.”

“את האבן הזאת ראיתי לפני כמה חודשים, והיא עדיין רק כגוש חסר צורה,” גילה קדוס בקול נמוך, “וידעתי שיש בה משהו. כמו נשמה מפרפרת שרק צריך להוציא אותה מכלאה. עכשיו אני מבין שלא טעיתי. קתרין שיחררה מתוכה את הרוח והעניקה לנו חוויה שהיא כמו להיות עם האבות הקדומים שלנו.”

אביתר העריך את הניסוח הזה.

“אתה יודע איך היא קוראת לזה?” הוא חייך כשקדוס העיף בו מבט, “כמעט כמו שאמרת בניסוח קצת שונה. ‘ארבע רוחות השמים’.”

ברגע מסוים הם מצאו עצמם חוזרים לאותה מציאות שחיברה אותם, שוב לגישושים של ‘תן וקח’. כשני ‘גרונות עמוקים’ זה לזה. קדוס, בעל חושים חדים לא רק כפרשן, אלא גם כעיתונאי-חוקר בעל ניסיון רב, עשה צעד נוסף, נועז מבחינתו. הוא חשב שנכון יהיה לעבּות את הרמז שלו, ובלשון זהירה הפטיר שהוא מעריך ששניהם קשורים איכשהו בהתרחשויות שהושפעו על-ידי התוכנית לפנות את היישובים מרצועת עזה.

“לא סתם קשורים,” הוא אמר בשקט והושיט את הכוסית הריקה שלו לאביתר. הם ישבו סמוך לאח המבוערת במפלטי להבות הגז.

“לא סתם?” שאל אביתר ושלף מתא ההקפאה את בקבוק הוודקה והעבירו לידו המושטת של קדוס.

“אני אגדיר את זה בצורה יותר מובנת,” חייך קדוס והניף את הבקבוק מעל לכוסית של אביתר ולא קיפח את הכוס שלו, “אם אתה נמצא פה, ולא ליום ולא ליומיים ויש לך שותפה, אגב, איפה היא?” הוא הרחיב עיניו כתוהה.

“תגיע. תוך שעה, אולי קצת יותר.”

קדוס חייך. “אשמח לחכות לה,” טעם משהו מהמשקה הצלול ושוב חזר וקבע מבטו באביתר. “אז כמו שאמרתי, לא סתם הגעתם. משהו מתבשל ואתם רצים בעקבות הריח למצוא את המטבח. רק שהרוח סוחבת את הריח מכיוונים שונים.” חיוכו המהתל התרחב. “זה כאב-אף לא קטן,” הוסיף בלגלוג דק.

“הגדרה מעניינת,” הסכים אביתר, “אז מי לדעתך הטבח הראשי?”

קדוס צחק בעליזות.

“אתה לא רוצה שאתחיל מהסוף כשאתה עוד לא התחלת מההתחלה?”

הם פיתחו ביניהם שיחת-תשבץ, וככל שהתקדמו ממשבצת למשבצת ברור היה שהאינטרס של שניהם חופף, וניתן יהיה להתעמק בנושא המשותף אם יסכימו לקבל על עצמם הדדיות.

“אתה יודע, אביתר, לונדון כבר לא ליבראלית כמו שהיתה,” הסביר קדוס, “זה רק כלפי חוץ. כלפי פנים אנשים מודאגים. כאן נמצאים מסיתים לטרור איסלאמי בן-לאדני, ופרט לאיזה מעקב ברמה כלשהי והתקנת יותר ויותר מצלמות במקומות ציבוריים, השלטונות לא עושים דבר, וההרגשה היא שבכל יום החבית הזאת יכולה להתפוצץ7 ואז היא תהרוג. לנו כיהודים יש פחד נוסף, של התנגשויות אלימות עם האיסלאם התוקפני, שאת תהליך הפיכתה של אירופה מיבשת נוצרית למוסלמית הוא יעשה על גופותינו.”

ברור היה שקדוס לא סתם פולט מלים על מתח בין-עדתי גואה בלב בריטניה, ואכן, הוא השלים רעיון כשציין שהוא מסוגל למנות סימנים שבקרב היהדות המקומית מתרחשים דברים מסוימים המעידים שהפחד הזה נקלט.

“למה בדיוק אתה מתכוון?” שאל אביתר.

“התארגנויות שונות לצורך תגובות במישור קהילתי, מדיני ואולי גם גרוע מזה, כמו תגובות כוחניות שניתן במצבים מסוימים לפרש אותן כאקטים ברורים של בלימת טירור. האם לא בגלל זה אתה נמצא כאן? לנסות לתאם שיתוף פעולה?”

“אמרתי לך שתחום העיסוק שלי הוא אקדמי.”

עיניו של קדוס התרחבו והוא הגיב בצחוק מבטל.

“למדתי דבר או שניים עליך, חבר,” הצהיר בחיבה, “לא נולדת באוניברסיטת תל-אביב. גדלת והתבגרת במסגרות נוקשות של המוסד, כמו ‘כידון’, והיד שלך הפכה להיות קלה מאוד על הנצרה. אתה לא נער שליחויות, אביתר. אתה ברמה של ‘בוס’. אתה לא עובר-אורח שחולף בלי סימן. אתה מאלה שמשאירים חותמות על הבתים.”

לראשונה השמיע קדוס רמז המתקשר עם ‘הבית’, ואולי היה זה מקרי בלבד.

“אתה מתכוון לבית-בית, או לבית מיוחד?” שאל אביתר בשקט, מקרב את כוסו לשפתיו ומלחלח לשונו בוודקה.

“לפעמים אנחנו מתבלבלים,” חייך קדוס, “בין בית פרטי ללאומי. אבל בסופו של דבר, אביתר ידידי, אצלנו היהודים זה אותו דבר.”

“אם אתה מתכוון לבית במשמעות של הדבר הכי מגונן…”

אביתר שקל כל מלה. אלא שלא השלים את שפתח בו מפני שהמצילה השמיעה את דינדוניה, והוא ניצל את הרגע לחייך ולהפשיר במעט את צחצוח הלשונות שהתחיל לרתק, ומיד קם ופתח את הדלת הרחבה לאדווה סמוקת הקור הצורב שבחוץ.

היא נעמדה בקרבת פינת הישיבה שלהם והרחיבה חיוך מקרין שיניים צחורות ותואמות לעבר קדוס וקלטה במעוף-מבט את הכוסיות ואת הבקבוק שאיבד משהו מהאצור בו. משפשטה את מעיל העור הארוך שמעל לחליפת הג’ינס המשופשף שלה, צנחה לאחת משתי הכורסאות הישנות שבצידי הספה ומשכה מהשולחן הצר והארוך כוסית אצבע שמתאימה לאלה שלהם. תוך שהיא מפזרת בעליצות רסיסי מלים על איזו נסיעה כייפית היתה לה, מזגה מה’פינלנדיה' הטובה, לגמה, ושוב הפריחה חיוך רחב. “אז מה, התקדמתם במשהו?” שאלה וצחקה.

“אני לא עושה הסכם בלעדיך,” התעשת קדוס, “עד שהגעת, בסך הכל ריככתי את הבוס, עכשיו אני אקטוף את הפרי…”

“ג’פרי,” היא פנתה אליו כאילו מתמיד היתה ביניהם ידידות הדוקה, “אתה עכשיו טועה פעמיים. פעם שאתה מאמין שאם תטעם ממני זה יהיה משהו שווה, ושנית, אני לא בטוחה שריככת את אביתר. מה שאני כן מתרשמת זה שיש לכם קצב שתיה שאם לא אדביק אתכם, הרבה לא ישאר לי. מה אתה מציע?”

“הצעה פשוטה. אולי שנינו עובדים באותו כיוון. בגלל זה הצעתי שנחליף מידע. עיסקה שיכולה לעזור לכם ולי.”

“הוא סוכן בתים,” לגלג אביתר, מניח לה שהות לעכל כוונה שלא היתה ברורה ממנה.

“בתים?” תהתה וקבעה את מבטה בקדוס, כמעט בולעת אותו בעיניה, ואביתר חש עד כמה היא יכולה להיות כובשת-מנצחת כשהיא רוצה. “תגדיר,” היא הציעה לקדוס ושמרה על החיוך הרך והמעודד שלה.

“אביתר לא טועה, אני מתעסק בבית לאומי. שלכם, שלנו כאן בבריטניה, ובכל מקום בעולם שנמצאים בו יהודים. המשמעות של המושג הזה אצלנו היהודים שונה משל אחרים…”

“ואתה באמת מרגיש כסוכן מכירות של הרעיון הזה?” היא ניסתה לשוות קלילות להערתה.

“האם לא כולנו?” הוא חייך כיודע שיש לו חיוך מנצח, כובש-לב.

“ואיך זה מתבטא אצלנו?” שאל אביתר ומזג מהבקבוק לשלוש הכוסות.

“אתם חוקרים פעילויות של יהודי בריטניה שלא כל-כך מאושרים מהמדיניות של ממשלת ישראל לגבי אותו בית לאומי, ונדמה לי שזה גם קו החקירה שלי.”

“אתה מדבר בלשון כוללנית לטעמי,” אביתר רצה לחדד עוד יותר את מעגלי השיחה שמתקרבים ומצטמצמים ופתאום מתרחקים, כאילו הם והוא חוששים מקרבה יתרה.

“אני מוכן לפשט את שפתי.”

“נלך צעד אחד צעד,” התחמק אביתר, “בוא נדבר על דבר אחד. אם נרגיש שיש דיבור בינינו, נמשיך הלאה.”

“ברצון, תתחיל.”

“על מה למשל?” שאלה אביתר.

“על סיר נורמן גולד.”

אביתר חייך וקשר מבט עם קדוס כשהוא נזהר מליצור קשר עין עם אדווה. “איך הוא מתקשר בכלל לנושא הנדל”נות הזה?"

“המושג הזה הוא רב-שימושי,” הפטיר קדוס, “איך למשל הגעתם אליו ולמה? איך למשל מערכת הביטחון של ישראל מגלה בו עניין ומדוע? איך זה שמי שמשמש נשיא הוועד לביטחון יהודי בריטניה, אינו פועל בצורה הגלויה ביותר להגן על היהודים כאן, שנמצאים בסכנה פיזית מוחשית לראשונה מאז שובם לבריטניה? אולי הוא חושש מתשומת-לב מיותרת שעלולה לסכן פעילויות מחתרתיות שלו?” הוא העיף בהם מבט שנימת התגרותו היתה גלויה. “הרבה איכים לפנינו. אז למה שלא נתחיל בו?”

הוא השתתק, שמא הרחיק לכת, הפנה פניו לאדווה ושלח אליה את חיוכו שובה-הלב: “מה קרה לך שהשתתקת?”

היא החזירה חיוך לא פחות שובה-לב. “הממת אותי, ג’פרי. מה אתה מצפה אחרי ברד כזה, שאני לא אחליף את הבגדים הרטובים שלי?” חיוכה התרחב לצחוק קל. היא ידעה איך להיחלץ ממנו, מפני שנדרש לה ולאביתר זמן לעכל את הקפיצה הנחשונית הזאת שלו.

“זה מצב שקורא להחליף נושא,” הוא הסכים, כאילו בעצמו נרתע מגילוי-לבו שנועד לגרותם, אבל כנראה שהחטיא. עוד לא הבשיל רגע נכון, “כל מה שהתכוונתי זה לספק לכם חומר למחשבה.”

“בשביל לחשוב, ג’פרי, כולנו צריכים ראש צלול ולא ראשים שמשקשקים בהם קוביות קרח עם וודקה. אני חושבת שהלילה הזה נתרכז בחיסולו של הבקבוק,” היא צחקה והניחה לאותה נקודה שהוא נגע בה, והם המשיכו בלגימה משותפת וסתם שוחחו על הנסיעה שלה.

ג’פרי כמובן רצתה לדעת לאן נסעה, עם מי נפגשה, למה ומדוע. והיא תפרה בקלילות סיפור שנסעה לקיימברידג' להיפגש עם חברה שמשלימה לימודים מזרח-תיכוניים. ג’פרי, שהכיר את האוניברסיטה היטב, זרק אפיזודה אחת או שתיים מההווי שלו שם כסטודנט לפני שנים רבות. כשהבחין שניער לכוסו את הטיפות האחרונות שחלב מהבקבוק שהביא, צחק והניח את כוסו על השולחן, והצהיר ש’עד כאן' וקם לצאת. כשלבש את מעילו העליון אמר לאדווה שבעצם הכל שטויות והוא בא רק בתקווה לראות אותה. עכשיו אחרי שראה, הוא יודע בוודאות שישקיע מאמץ עליון לקטוף את הפרי הבשל הזה ולנגוס בו.

“תחלום עלי, זה עדיף מנגיסה שלא מתקיימת.”

“הלילה תהיה לי שינה נפלאה,” הוא הבטיח לה, “החלומות לפעמים משפרים את המציאות…”

צחוקה המשיך להתגלגל. “אתה יודע, בזמן אחר…”

“אדווה, השורה הזאת ‘בזמן אחר במקום אחר במזל אחר’, זו המצאה שלי, יקירתי.” הוא התקרב אליה לחבקה ברכות של אוהב, מודע היטב לעובדה שהוא נמנה עם אותם גברים שקסמם ברור וכובש כשהוא רוצה להפעילו. “אני כולי שלך,” הודה בפשטות.

משפרש לדרכו, העירה אדווה משהו על הריקוד המשולש שלהם אתו. צעד קדימה צעד אחורה.

“זה לא עומד במקום אחד,” אמר אביתר, “וזה מה שנחשב. מבחינתי, עצם השימוש שקדוס עשה הלילה בגולד זאת קפיצת מדרגה. הוא לא טועה בנו, את יודעת את זה, ואנחנו לא טועים בו…” הוא השתתק כשהבחין שראשה מוטה לאחור נשען על מסעד הספה, עיניה עצומות והיא שקועה בשינה עמוקה. הוא קינא בתכונה הזאת שלה. יכולה היתה להירדם בקלות.


24

נינה פוסטר העבירה מיד את קובצי השיחזורים של קלסתרי פאנוב לכל הסוכנים הבכירים שלה, ובכך השלימה פעילות עניפה שהתקיימה במרוצת ימי השבוע, ששיאם היה סיכום הפרטים האחרונים של מבצע ‘בני אברהם’. זיו נצמד לתוכניתו מבלי לשנות בה תג, למרות סימני השאלה של אראם, ונמנע בשלב זה מלשתף אותה בחששותיו. הוא לא רצה לזעזע את הסיפון שלא לצורך.

ביום חמישי, שישה בינואר, היא טסה למרינה במונטה קרלו בכדי לתדרך את ג’וני אבן-סאלימן לאן עליו למשוך את מסלולו והיכן לבצע את הסטיה הנדרשת. זיו גם העביר לא את נקודת ההמתנה לראש הראשות החדש ואת נקודת הגישה למסוק של ראש הממשלה.

בזמן הטיסה לשדה התעופה בניס היא שבה לעיין בשיחזורים של אלכסי פאנוב הרוסי. התבוננות מעמיקה בעיניו המקורבות בצורה יוצאת דופן לחוטמו גרמה לה למצוא בפניו הבעה מוכּרה, כמו מדובר במישהו שפעם ראתה, אבל התקשתה להיזכר היכן ומתי. כעת חיברה בין אותו אלמוני לפאנוב בגלל הדמיון שמצאה ביניהם, ורק הוטרדה מחוסר-יכולתה לקבוע מיהו אותו איש שרגע נעשה ברור ורגע חמקמק כנמחק; משחק מרגיז של זיכרון, שככל שמנסים להתמקד בו הוא מרחיק את קו האופק המתעתע שלו. אולם בזכרונה התקיימה התרשמות מאותו אדם ורק התקשתה למקם אותו.

תוך שהיא עדיין מתלבטת באיתור המקום והזמן, שקעה בשינה קלה עד לנחיתה בניס והמחשבה המטרידה הזאת נמוגה. סמי עדרי כבר המתין לה בשדה, וכעבור שעה עלתה לסיפון המרכזי של ‘נור’ ומצאה את ג’וני שרוי בקדרות שלא כהרגלו; מריאד נשבה אליו רוח רעה הקשורה בדודו, המלך פאהד, שבריאותו הרופפת התדרדרה. בכל זאת חזר ונהיה תוך זמן קצר אותו ג’וני אבן-סאלימן, מלא-חיים, המדביק את כל מיודעיו בצהלה שאינה נגמרת. עד לארוחת הצהריים התעדכנו בפרטי זמנים ונתיב ונינה הבטיחה לו, כי אם לא תוכל להצטרף אליו במהלך המסע ליוון, היא תיקח חופשה אחרי שהפרק הזה ייחתם ותגיע אליו, היכן שלא יעגון.

“המעטפה הזאת בשבילך,” אמר לה ג’וני, “אני את שלי עשיתי. זה הצ’ק עבור קתרין. אבל איפה הפסל?”

היא חשה במבוכה. “ג’וני, שמור את המעטפה עד שאביא אותו. פשוט ביקשתי מידיד שלי, מומחה לאמנות, לארוז את הפסל כפי שצריך ועוד לא שמעתי ממנו.”

הוא צחק. “אשמור ועוד איך,” הבטיח לה, ובכל זאת סירב לקחתו בחזרה.

בערב לקח אותה ג’וני לארוחת פירות-ים שאהב לאכול ב’לה נימפ'. פייר קוסאט ידע להכין מטעמים נדירים, והפליא בהכנת חסילונים זעירים בשתיים-עשרה צורות וטעמים שונים. רצועות הרכיכות הדקות והצדפים הנימוחים שלו, לא היו כמותם לטעם בשום מקום אחר.

אותו לילה שוב קידמו את פניה של נינה צלילים רכים שנימתם רומנטית, אך כזו שאינה גולשת למתיקות מרגיזה. יותר ויותר התחיל הקצב להתגבר, ובשלב מסוים הסתחרר הפסנתרן ב’מעוף הדבורה' של רימסקי קורסקוב תוך הפגנת וירטואוזיות, עד שגם היא הצטרפה לאלה הנלהבים שהצטופפו סביב לפסנתר, ושוב נכבשה למראה האצבעות היפות והארוכות של הפסנתרן הגובר מעל מסלול הקלידים כמי שדולק להשיג את הרוח. זריזותו היתה כשל קוסם.

פתאום התחברו כל הקטעים המעורפלים לתמונה ברורה. הוא היה המהמר בעל כפות הידיים היפות שיותר מאוחר הקשיבה לנגינתו במקום הזה עצמו, ב’לה נימפ'. כבר אז ידעה שדי יהיה לה לראות את כפות הידיים הנפלאות האלה בכדי לזהותו אחד מבין רבים.

חום של ממש התפשט סביב, ולא בגלל ההסקה שפייר הקפיד עליה, אלא בגלל הקצב הסוחף של הפסנתרן, עד שאחדים מבין הצובאים נראו מיוזעים לא פחות ממנו, דומה והם עצמם התאמצו להשיג את זריזותו המופלאה. גם נינה התמכרה לקסם שבנגינתו. שעה ארוכה עמדה שם, מתקשה להתנתק, אבל פרשה כשסמי ניגש אליה ורמז לה שג’וני נזקק לשעות המנוחה והקריאה שלו.

לפני שיצאה מהפאב, היא שאלה את פייר קוסאט ביחס לזהותו של אותו פסנתרן.

“דוני?” הוא חייך ברחבות, “אחד כמוני. מטורף לים.”

“דוני, מה?”

“דוני קלרנס,” השיב, “אנגלי. מחפש ספינות עתיקות עם זהב.”

“נשמע רומנטי,” מפיה זרמה המלה הזאת כמו דבש נוטף. כשרצתה לכבוד לבו של אדם מעולם לא התקשתה בכך, אפילו יהיה מנוסה שאינו הולך שולל בקלות כמו פייר הקשיש.

“הוא חולם חלומות אמיתי,” עיניו הבריקו, “את יודעת מה זה לצלול לעומק, לתפוס את הכחול האבוד ולחזור ולעלות כשאת מביאה אתך אגדות מעולם הדממה?” הוא קבע בה מבט שיש בו תערובת של מחשבה הזויה עם ניצוץ של הומור: “יש לו רק חלום מטורף שרודף אחריו, שיום אחד הוא יצלול ולא יחזור. אמרתי לו שלא היה שם לבד, אני אחכה לו למטה עם כוסית ביד. בכל זאת יש לי מיקדמה עליו של איזה חמש-עשרה שנים.”

פייר צחק, מדמיין לעצמו את התמונה המתקיימת במצולות.

כשעה יותר מאוחר בתאה, היא נקרעה מהתנומה כאילו שמעה איזה צליל חד שהכאיב לאוזניה והתעוררה מתוך תחושת סכנה קרובה. היא לא הבינה מה גרם אצלה להולם-לב מואץ, אבל חזרה וראתה את הפסנתרן המסתורי כשהיא מורגזת משלוותה על-ידי מחשבה אחת שהפתיעה אותה, שלא רק בקזינו ובמועדון הלילה היא ראתה את דוני קלרנס, אלא גם במקום אחר, והיא אימצה את זיכרונה לדלות מתוכו את הפרט האבוד שהיה חסר לה.

היא זכרה את המבטים שהחליפה איתו. עיניו היו אפורות, ואולי כמעט שחורות, ולעתים דימתה שהן תערובת של כחול וירוק כפלדה עמומה; עיניים שאמדו את האשה שבה, עד שהיא חשה בריגשה מסוימת, אפילו שהקשר שלה עם גברים היה רופף עד לא-קיים.

“מיהו?” תהתה.

זמן רב ישבה על המיטה ואחר-כך נכנסה למקלחת ושטפה את עצמה במים קרים ובמים חמים לחילופין. לפתע היתה התבהרות. כמעט כמו תמיד בזיכרון חמקמק.

נינה שלפה מהמזוודה את המק החדש שלה ושוב פתחה את האימייל שאביתר שלח לה, ובו קובצי השחזורים של אלכסיי פאנוב. כשהעלתה את הקלסתרים השונים על המסך הבחינה מיד במשותף בין אחד לשני, ובעיקר ברצועת העיניים, וידעה שדמיונה אינו מתעתע בה סתם ככה. היא הפעילה את המדפסת הקטנה שלה ואת העמוד שפלטה ובו קלסתרו ‘הראשי’, קיפלה והכניסה לארנקה.

מכאן היה זה רק צעד למחשבה נוספת עד שהחליטה שעליה להעמיק את בירור העניין, שברגע זה הוא החשוב ביותר בכל החקירה העניפה. העובדה שהאיש שחשבה אותו לפאנוב נמצא כאן הוכיחה כי שיטת פעולתו של זיו השיגה את שלה, ושוכריו של ז’ולטי אימצו את ‘בני אברהם’. צריכה היתה להסתייע באביתר לבדוק את עומק המים לתוכם התכוונה לקפוץ בלי פחד, מתוך תעודה נדירה שאפיינה אותה.

באימייל שכתבה לו דיווחה בקצרה שהיא מתארחת ב’נור', ונדמה לה שאיתרה מישהו שבינו לבין הדמויות של פאנוב קיים דמיון מסוים. לדעתה אין טעם להרחיב לפני שתבסס את תפריך את החשד, ועד אז, ביקשה ממנו לברר אצל אותו מקור הנחשב למומחה שלו ושל זיו לגבי אלכסיי פאנוב, אם הוא השתמש בעבר בשם דוני קלרנס, צוללן מחפש ספינות טרופות, שפורט על פסנתר כמקצוען.

“אכתוב לך יותר מאוחר על מה שקורה כאן. אם התשובה שלך תהיה חיובית, אז לדעתי הרוסי הצהוב מרחרח במרינת ‘הרקולה’. כשתקום בבוקר תעבוד על זה.” לסיום הוסיפה את המלים, “שלום לאדווה”.

היא לחצה על ‘שלח’ והאימייל התעופף מנייד לנייד.

*

אולי בגלל הטמפרמנט הסוער שלה היא נקלעה למצב בו רצתה לקצור הישג משמעותי, תוך התעלמות מכללי זהירות בסיסיים. לא עלה בדעתה בשעה כה-מאוחרת לדווח לאיש על התוכנית הפרטית הקטנה שלה. גם לא לג’וני, שהיה שקוע בקריאה בסלון הגדול, ורק התנצלה על שהיא מוכרחה לצאת לשעה או שעתיים.

“ענייני עבודה, ג’וני.”

“רק בגלל שאני אוהב אותך לא אחטט יותר מדי,” לגלג והדביק נשיקה על כל אחת מלחייה, ואחר כך התבונן בעיניה הגדולות והמלוכסנות כשקדים גדולים: “את היא אחד הדברים שיום אחר אצטער עליהם…”

“אריווידרצ’י, ג’וני,” חייכה ונפנפה בידה.

הוא צחק בלבביות והיא פנתה לרדת מ’נור' בדרכה חזרה ל’לה נימפ'.

השעה היתה כמעט שתיים אחרי חצות והתנועה לאזור וממנו היתה ערה, וכשנינה נכנסה ל’לה נימפ' והתיישבה ליד שולחנו הקבוע של ג’וני עדיין נמצאו אורחים, וליד הבר ישבו אחדים מהם.

בין אלה היא זיהתה את הפסנתרן.

פייר היה מוכן לקראתה, ורגע לאחר שהתיישבה ליד שולחנו הקבוע של ג’וני הניח לפניה כוס ויסקי כזה ששתתה בסיבוב הקודם. הוא הצביע לעבר הפסנתרן והוסיף, "בצירוף מחמאות של דוני.:

נינה חייכה. “במה זכיתי?”

פייר התכופף: “אני אשם. סיפרתי לו עד כמה אהבת את נגינתו ועד כמה התעניינת בו…”

נינה נדרכה. הזהירות נדרשה כאן והיא לא אהבה את הפטפטנות המיותרת של פייר. בכל זאת הודתה לו.

“בעונג,” הוא השיב והוסיף, “כל מה שתרצי, גברת אבן-סאלימן”.

היא צחקה.

“לכל מי שנמצאת עם ג’וני ואני מתקשה לזכור את שמה, אני קורא ככה.” הסביר פייר, “זה מבטיח שלא אתבלבל אף פעם בשמות,” הוא קרץ לה בערמומיות.

“אתה חד-עין ולשון לא פחות, פייר.”

“זה בא עם המקצוע,” חייך?

“שלח לפסנתרן שלכם ממה שהוא שותה.”

“בהחלט, גברתי.”

עד שפייר חזר למקומו שלפה נינה את הקלסתר שהדפיסה והתבוננה בו, ועדיין היססה לגבי מידת הדמיון. לבסוף החליטה להשמיד את הדף, קרעה אותו לקרעים קטנים והציתה אותם בתוך המאפרה. היא הבחינה בפייר המתקרב לפסנתרן וכוס משקה בידו.

כשפייר הושיט את הכוס הארוכה לדוני קלרנס והצביע בתנועת-ראש לעבר האשה היפה והבודדה, הרים הפסנתרן את כוסו לאות ברכה, החליק בקלילות מעל מושבו וצעד לעבר שולחנה. כשגלש כמוזמן לכיסא שמולה חייך לעברה בידידות.

“תודה על המשקה,” אמר.

“לחיי המשקאות שבדרך.”

שוב חשבה על העיניים הכל-כך מיוחדות שלו שמבטן כמעט מרתיע בחדותן. הן ריתקו כמו אורות צהובים וכתומים מהבהבים8 ממרחקים, מחדדים את הבעת הזאביות הטבועה בפניו. הלחיים השקועות הדגישו את עצמות לחייו הגבוהות ואת המרובעות המחודדת של הלסת התחתונה והחזקה. מבטה חזר ועבר על כפות ידיו כמלטף את אצבעותיו הארוכות.

“אני אוהבת את הדרך שאתה מנגן,” היא אמרה.

“אשמח לנגן בשבילך משהו,” הציע.

“למשל?”

“משהו מהבית, אם תרצי.”

“מה ביחס למוזיקה קריאולית?”

רק כעת השהה עליה את מבטו כחושף לעצמו את המאפיינים הקריאולים של האשה הנאה הזאת.

“בתענוג,” הוא אמר וקם.

משהתיישב על הכיסא הנמוך שממול לפסנתר הריץ את אצבעותיו מעל הקלידים כמכניע אותם לרצונו, ומסביב ריחפו להם הצלילים של הנעימות הקריאוליות שנולדו בניו-אורלינס. שעה קלה פרט עד שסיים בנעימת ג’ז וחזר להתיישב לצדה וקשר אתה שיחה, כשהוא מנסה להגניב מחמאה כששאל אם היא עוסקת בדוגמנות, ולא הופתע כששמע ממנה שבנעוריה היתה באמת דוגמנית בניו-אורלינס. שם משפחתה, כך סיפרה, היה אלחורדו, והעיד על דם בני גזעים שונים שזרם בעורקיה. תוך שנסחפה לא עצרה בעדה ושיחררה את דמיונה להפליג כרצונו, ולקחה מעט עובדות והרבה דמיון ורקחה סיפור על היותה בתו של בעל מסעדה קטנה, ‘אל-גאלו’, שבעורקיו זרם דם צרפתי, כושי וספרדי.

מבטו המוקיר ביטא עד כמה מצאה חן בעיניו. הוא חזר והשיק כוסו בשלה ותוך כדי כך זרתו המעוצבת החליקה בעדינות, כמו במגע קטיפתי שלא במתכוון, על אחת מאצבעותיה והעביר בה ריגשה בלתי-צפויה.

“קשה לסלק ממך מבט,” אמר.

“מדוע?”

“הצבעים שלך.”

עורה היה בהיר, אבל זהוב. תווי פניה היו קצת רחבים, ועיניה האפורות ומלוכסנות בקצותיהן הזכירו לו גם אפשרות של שיוך לגזע המונגולי. כשהעיר משהו על כך, חייכה בהנאה והסכימה שיש משהו בדברים.

היא רצתה לדעת אם הוא פסנתרן מקצועי, והוא התלוצץ ורצה לדעת אם היא יפה אמיתי או מזויפת והם צחקו כמהתלים זה בזו.

“את יודעת,” הוא נדלק על איזשהו רעיון, “אסור שפגישה מקרית כשלנו תעבור סתם כך. על-פי התחזית מחכה לנו ים שקט, אז מה דעתך לחטוף ארוחת בוקר במפרשית שלי? אם יש לך רוח הרפתקנית אז תקני את ההצעה.”

“איפה אתה עוגן?” היא שאלה.

“שלוש דקות הליכה מכאן.”

אמר ולא אמר. זהיר היה ולא נחפז.

הרקולה?"

“את מכירה מרינה טובה ממנה?”

נינה שמרה על ארשת פניה שלא יבחין בהתרגשות שגרם לה. המחשבה שהוא אלכסי פאנוב התחפרה בתוכה עוד יותר והקרבה הזו אליו התחילה להציק לה, והיא החליטה בשלב זה להימנע משאלות נוספות שלא יהפכו לזרע פורענות מבחינתה. היא ידעה בדיוק מה טיבו של הצהוב הזה.

“אז מה בעניין קבלת פני השמש החדשה ביחד?” חזר ושאל.

היא צחקה. “ארוחת בוקר מעולם לא בפגישה ראשונה.”

הוא נעל אותה בעיניו: “הזדמנות שלא כדאי להחמיץ…”

“דוני קלרנס,” היא אמרה וצירפה את עניין המפרשית שהזכיר כחיזוק ממשי לכל חששותיה, “ברשותך אקח צ’ק דחוי ליום אחר. וגם זה רק מפני שאתה פסנתרן מעולה.”

השעה היתה דקות אחדות אחרי שלוש. כשהרימה את ארנק הצד שלה מהכיסא הסמוך והניחה אותו על כתפה כסימן שהגיעה שעת סגירת לילה עבורה, היא נפרדה מפייר ושוב הודתה לדוני על נגינתו המרגשת.

“איפה אמצא אותך?” קרא לעברה כשעמדה מול הדלת.

“שלוש דקות הליכה מכאן!” התחמקה והיתה מרוצה מהתשובה הפוטרת, והוא אפילו צחק מעומק הלב.

“טושה,” הוא הסכים.

הלילה הקר טפח בפניה והיא נשמה עמוק לריאותיה את האוויר הצונן השונה כל-כך מזה של המועדון. משפנתה ללכת לאורך הכביש כבר היתה כמעט משוכנעת בזהותו האמיתית.

“זהו ז’ולטי,” היא מלמלה, “זה מוכרח להיות אלכסי פאנוב…”

לבה היה כבד. חששה שהתעניינותה בו גברה על פלירטוט קליל, ושלא הטעתה את חושיו המושחזים. גם לא כשדחתה את הצעתו לבקר אצלו במפרשית. כל-כך היתה שקועה במחשבה המטרידה הזאת, שאף לא שמעה את נהם המנוע החרישי של המכונית המתקרבת מאחור כטיל קטלני.

*

האימייל האחרון ששוגר בשעת לילה מאוחרת מנינה לאביתר, בבקשה דחופה לברר אצל ארויאן אם ידוע לו על אחד בשם דוני קלרנס, מחפש ספינות שטבעו, הועבר לזיו בבוקר יום שישי, שבעה בינואר.

זיו פנה לאראם ארויאן ומיד לאחר מכן הגיעה תשובתו: 'השם לא מוכר. אבל תמיד הוא מוסיף דמויות חדשות, שבכולן אפשר לזהות את חולשתו לנגינה." ואילו אביתר הוסיף שורה משלו והביע נכונות להגיע אם היא מרגישה שחשדה מבוסס. היות ולא שמע ממנה דבר נוסף, המשיך בעבודתו עם צוות חוקריו של צ’לסי.

גם ביום שני, עשרה בינואר, וגם למחרתו ביום שלישי, המשיך צוות מתוגבר של צ’לסי שמנה שישה חוקרים, להפוך כל פינה בביתו השכור של ג’רמיה פירסטבורן בניסיון כמעט נואש לגלות עוד פיסות מידע. קולין המונד ושילה בלאק התעקשו למצוא משהו ממשי להיאחז בו. האיש, אותו פירסטבורן שנעלם, ניקה את הבית כמומחה לניקוי ‘זירות פשע’, בדיוק כפי שסיכמו חוקריו של מרסל לה-קארד לגבי הדירה בפריז. אבל קולין ושילה לא ויתרו והפעילו את אנשיהם לחזור ולבדוק גם מקומות שנסרקו היטב.

דבר של ממש לא נמצא.

זמן קצר לפני השעה אחת-עשרה נרעד הנייד של אביתר והוא שלף9 אותו מכיסו. זאת היתה אדווה.

“מה קורה?” הוא שאל.

“קיבלתי טלפון משונה מבראין מרטינז, הסגן של נינה. הוא שאל אם בסוף השבוע היה לנו איזשהו קשר איתר.”

הוא קלט את המתח בקולה.

“מה בדיוק אומר מרטינז?”

“שביום חמישי היא טסה לניס לפגישת עבודה עם אבן-סאלימן. הדבר האחרון ששמע ממנה זה אימייל שבו ציינה שהכל מתנהל בהתאם לתוכניות, והיא תחזור ביום שלישי. מאז לא שמע מלה והוא מודאג מפני שהיתה אמורה להגיע הבוקר לשגרירות.”

“אחזור אליך,” חתך אביתר וטילפן ללשכתו של מרטינז בשגרירות. הוא הכיר את קולו והזדהה. “אולי נתחיל מהתחלה,” הציע.

מרטינז חזר על הדברים. “העניין פשוט ואני לא רוצה להגזים”, הסביר, “אבן-סאלימן אומר שהיא יכולה לצוץ בכל רגע ואז אהיה שמוק. הוא אומר שלנינה יש שגיונות משלה ושהוא ישלח עכשיו מישהו לבדוק במקומות שונים. אבל זה לא מדויק,” רטן, “אצלה הכל מסודר ומחושב עד לקצה הציפורן…”

“בינתיים מדובר באיחור של שעות אחדות, אז בוא נחכה,” הוא הציע למרטינז, “ותשאיר לי את הטלפון של אבן-סאלימן.”

סמוך לחמש אחרי הצהריים מרטינז התקשר שוב. “זה מוכרח להיות מחוץ לידיים שלי,” הוא התנצל.

“אני לא רוצה להגיד לך מה אתה צריך לעשות,” אמר אביתר, “אבל אם תוכל למתוח את זה עד מחר זה לא יזיק במצב שכזה. אני אטוס לשם לברר מה קורה, ועד אז כדאי שנוותר על קפיצת ראש לבריכה ריקה”.

כשחזר לכנסייה התקשר לאבן-סאלימאן, הציג עצמו כידיד ועמית של נינה וקתרין, והסביר שהוא מתכוון להגיע ולברר מה מעכב את שובה היות והם עובדים על פרוייקט משותף שמוכר לו. הוא גם הזכיר שנמצא ברשותו הפסל שג’וני רכש והלילה ישלים את אריזתו, והציע לשמש בהזדמנות זו גם שליח למעשה טוב.

אבן-סאלימן היה מרוצה.

“ברוך תהיה בבואך,” אמר, והוסיף כי גם הוא מוטרד מאוד מההיעלמות, ועוזרו, סמי עדרי, כבר יצר קשר עם גורמים שונים בנסיכות. “אני בטוח שנעשה עבודת סריקה יסודית,” הדגיש, “ולא נשאיר אבן שלא נהפוך אותה. אבל תדע שנינה בלתי-צפויה ולא אתפלא אם תצוץ פתאום כמו שנעלמה.”

*

פני-הים השתנו מנוח לרוגש. שני השייטים שנמצאו במפרשית היפהפייה ‘דיפ סי’ ששטה ממונטה קרלו למיצר מסינה היו ערים לזעפו המתגבר; הגלים התחילו ללחוך את צלעותיה כמודדים את כוחה עוד בהיותה במפרץ, והרוחות התכרבלו בעוצמה בגומחת המפרש המרכזי הנמתח יותר ויותר, ונדמה היה ש’דיפ סי' משיגה מלוא מהירותה והיא כפולחת את המים.

הם יצאו ממרינת ‘הרקולה’ בארבע וחצי בבוקר יום שישי, שבעה בינואר, אחרי שפאנוב הפתיע והקדים את היציאה. האוסטרי שיער שהיו לו סיבות טובות לכך, אם כי קצת הופתע כשקיבל בשלוש ועשרים בבוקר קריאת טלפון להגיע בבהילות למרינה.

דוני קלרנס היה נחוש לצאת מיד לים הפתוח בכל מזג אוויר.

תחילה ניתן היה להגדיר את מזג האוויר כנינוח. אבל התחזית בישרה על ים רוגש עד גלי, ופירוש הדבר היה תחילת מסע מיגע. לקראת הצהריים התגלו עננים כבדים ומוצקים שהתפרצו מתוך הרצועה שרבצה לאורך האופק, עד שעלו והסתירו את השמש. הצבע האפור זלג מכיוונים שונים וכיסה בגוון קודר את השמים. המים איבדו את צלילותם ואפילו הרצועות הירוקות האפירו ונעכרו. ראשי גלים פרועים כבשו את הים שנראה מבעבע כמוקצף, סימן לזעם רותח במצולות.

הרוח התחילה לחבוט במפרשים והטיחה בהם מהלומות שגרמו לאובדן הקצב; כנפות הרוח המתפרעת צלפו, נסוגו ושוב צלפו, עד שאילצו את השייטים לזגזג הנה והנה ובשלב מסוים הם החליטו להיכנס למעגן בטוח בבסטיה שבקורסיקה ולהעביר שם לילה.

בערב, בעת שגלשו למקום העגינה, שככה פתאום הסופה במידה ניכרת בניגוד לתחזית, והרוח חיככה את המיתרים כקורעת מהם צלילים עמומים המבשרים לילה קרב ובא. לקראת חצות שוב התגברה הרוח, ונדמה היה שאין גבול לזרימת המים המכים בקירות שובר הגלים של המעגן כמתנכלים להורסו.

מתחילה לקח פאנוב בחשבון את האילוצים הזונים של מזג האוויר בעונת החורף שעלולים להאריך את המסע משבועיים לשלושה ויותר. בסופו של דבר המגמה היתה לשיֵט ברציפות עד כמה שניתן, תוך עגינה במספר מצומצם של מקומות. כבר בתחילת המסע התרשם מהמקצועיות שגילה אוסקר וואכט והעריך שבעֵת הצורך יוכל לתפקד היטב כמוביל יחיד, בעוד שהוא עצמו יחטוף מנוחה קצרה ומרעננת.

פאנוב הסביר לבן-זוגו את המסלול המתוכנן והגדיר את מה שכינה ‘האזורים הסטריליים’ שבתחום המפרשית, שלא ייכנס אליהם. בין אלה כלל את יחידת השינה שלו והמגרות הפרטיות הנעולות שבשולחן החישובים. מעבר להם הציע לו בנדיבות שירגיש עצמו בהן-בית, וסיכם אתו שיגלו גמישות לגבי שעות מנוחה; במקרה של ים סוער כמו זה שקיבל את פניהם זמן קצר לאחר צאתם ממפרץ מונטה קרלו, יעמדו ביחד כתף-אל-כתף, ורק כשהמים באמת יהיו מוטרפים עד כדי איום ממשי ימצאו לעצמם את פינת המילוט באחד המעגנים. היום השני למסע, שבת, שמונה בינואר, מצא אותם שוב מנתבים לעומק כדי ללכוד רוח יותר חזקה שבזווית נכונה יכולה אפילו להפיק מהמפרשית מהירות של שישה וחצי קשרים בשעה. בסיס החישובים היה ממוצע של הפקת מהירות בסביבות חמשה קשרים בשעה. לקראת ערב חזרו ומצאו מקלט במרינת בוניפאצ’יו, בדרומו של האי הקורסיקאי.

רק ביום השלישי מאז תחילת השיוט הארוך הוא התפנה לבדוק את תיק החפצים האישיים של הקריאולית המושכת שלקח אתו לאחר שפגע בה. הטלפון הידני שלה היה ריק. המעבד שלו הוחלף בחדש. המסמכים שלה רק העידו שהיתה אזרחית אמריקנית ולא נמצא נייר כלשהו המצביע על שיוכה המקצועי. הארנק היה סטרילי כפי שצריך להיות בידי מקצוען. לא היה לו ספר שמדובר בסוכנת אמריקנית.

מימצא קטן אחד שנתקל בו בקפל בתחתית הארנק העיק עליו. היה זה קרע מעמוד של מדפסת, ואפשר היה להבחין כי משוחזר בו חלק ממצח ועין אחת השקועה עמוק. מבט נוסף העמיק את חשדו שהקרע הזה הוא חלק משיחזור פנים באמצעות הקלסתרון הקלאסי. אותה פיסה שבידו היא שגרמה לו לסרוק אותה ובעזרת תוכנה גראפית הפך את הקטע שנסרק לצידו השני, והצמיד אחר-כך את שני הקטעים. בדרך זו השיג רצועת פנים מאוזן לאוזן ובה שתי עינים סמוכות לשורש אף.

הזיהוי העיק עליו באחת. מרגע זה היה עליו להתמודד עם מצב שלא התנסה בדומה לו בעבר. הדמיון אליו היה ניכר עד שהופתע, ותחושת אי-הנוחות התגברה; הציידת של אותו להק שיצא בעקבותיו היתה כל כך קרובה לזיהוי הסופי, ונותר לו רק לקוות שבאמצעות הפגיעה בה מנע בעדה מלהעביר לאחרים דיווח על מידת התקרבותה אליו. ההרגשה ששיחזור קלסתרו נמצא בידי רודפיו גירתה אצלו עד כאב את תחושת הנרדף שלעתים בוערת ככיבוי סיגריה בבשרו, והעידה על המרחק הרב שעשו העוקבים אחריו.

משוכנע היה שעם צאתו לים התנתק מעוקביו, אך היה עליו להמשיך ולנסות להציל כל פיסת מידע על התקדמותם של ציידיו מפי המקור היחיד שעליו לבטוח בו, ‘הגנן’, המשגר אותו ליעדו. יותר ויותר נוכח לדעת שמאגרי המידע העומדים לרשותו של ‘הגנן’ מעידים שאין דלת שנעולה בפניו. בזכרונו חרת את אזהרתו המפורשת שמי שיוצא לציד הופך לעתים לניצוד בעצמו. עצה שהזכירה לו סגנון דומה שליווה אותו שנים רבות.

שמור על העורף, ז’ולטי, היה משגרו הארמני חוזר ומזכיר לו.

לעצמו חשב ברגעים אלה שהצליל השליו כל-כך העולה מקולו של ‘הגנן’ הוא שקירב אותו אליו, למרות האנגלית בה דיבר. אלא שהשפה אז, בימיה הגדולים של ‘אמא רוסיה’, היתה אחרת ומתנגנת כנעימה מחממת-לב.

שפת הולדתו של אדם.

*

ביום רביעי, שניים-עשר בינואר, ירד אביתר מהמטוס בשדה התעופה של ניס, ופגש מיד את סמי עדרי, שנטל מידיו את הפסל הכבד והניחו על המושב האחורי של המכונית המרווחת.

“תמיד זה תענוג שנמצא איתנו מישהו שמדבר עברית,” ציין סמי בשביעות רצון.

“בכל מקום בעולם זה טוב לפגוש מישהו מהבית,” הסכים אביתר ושאל אם התחדש משהו מאז שדיבר אמש עם אבן-סאלימן.

“לא עד עכשיו,” הודה סמי, “לצערי מקום אחד שבו חשבנו למצוא תשובה, ‘לה נימפ’, נסגר לסופשבוע ארוך מפני שבעל הפאב, פייר קוסאט, יצא לאיזשהו מקום. אבל הוא חוזר היום וחשבתי שאולי הלילה נקפוץ לשם לרחרח.”

תוך שסמי עדרי מתמרן עם המכונית המהירה בכביש המתפתל, הוא עידכן שג’וני שכר גם סוכנות חקירות פרטית בנוסף להפעלת קשרים במימשל ובמשטרה. הוא עצמו ניצל את ההמתנה לאביתר ובדק בעזרת מכריו בשדה אם נינה טסה באופן פתאומי ליעד כלשהו. אבל איש לא ראה, לא שמע ולא ידע דבר.

אחרי שהגיעו ל’נור' ועלו לסיפון האורחים המרכזי, הראה לו סמי תחילה את האולם המאשים והמוצף ביצירות מאוספו של אבן-סאלימן, ואביתר השאיר שם את הפסל של קתרין בקרבת פסל הראש היפהפה והמלוטש של ברנקוזי. אחר-כך ליווה אותו סמי לתא המרווח שהוקצה לו.

“בשש זה ה’אפי אאור' שלנו ובשבע וחצי ארוחת הערב,” פירט את לו"ז הארמון הצף של אבן-סאלימן, “תמצא כרגיל כמה אורחים, כך שלא תתרשם שאווירה עליזה משקפת את המצה הלא-קל הזה, מר בנדור.”

“אביתר”.

סמי הנהן ועיניו חייכו בידידות.

התא התגלה כחדר מפואר, שווה-ערך לחדשים איכותיים בבתי מלון מהשורה הראשונה. כל מה שאורח ביקש לעצמו נמצא שם, מפירות, ממתקים ועד למשקאות חריפים משובחים. הוא ניצל למנוחה את הזמן שנשאר עד ל’שעות האושר', וכשהתעורר היתה השעה דקות אחדות אחרי שש וחצי, ודרך החלון ראה שבחוץ שולטת חשיכה עמוקה וממרגלות הצוק הגדול של הנסיכות נחשפו אין ספור נורות צבעוניות, והוא חשב שעדיין יש מקומות שבהם העולם נראה לגמרי אחרת, כתפאורת מסיבה שלעולם לא תיגמר.

סמוך לשבע יצא רענן ללגימת הדרינק בחברתו של המארח. בכניסתו לאולם האורחים שמע את קולות הצחוק והדיבור העליז של חבורת אורחים שמנתה כתריסר נשים מפוארות וגברים מהודרים שישבו מסביב לבר. מאחורי התרוצץ ברמן מבוגר ומרשים בקומתו החסונה, בעל שיער מלא ומכסיף ועיניו כהות ומלאות חיוּת שאינן מאבדות דבר.

ג’וני אבן-סאלימן הבחין באביתר מיד עם כניסתו ומעל לראשי האורחים נפנף בידו וקרא לו להצטרף.

“הראש של קתרין מדהים וידעת איפה להשאיר אותו, על-יד ברנקוזי שלי!” הוא קרא בהתלהבות, “פשוט יופי! תראה!” הוא הצביע לעבר הפינה בה העמיד את פסלה של קתרין על בסיס עץ גבוה, והמתח שנוצר בין שני הראשים היה בדיוק כפי שהרגיש כשנינה הראתה לו את צילומיו. הוא ידע מיד היכן יעמיד אותו.

כשאביתר התקרב טרח ג’וני באותה מידת התלהבות להציגו לאורחיו כשהוא שואל אותו, “א-ב-י-ת-ר” הה?" וכשאביתר אישר הוא צחק והמשיך," כל-כך תנ“כי. סמי לימד אותי איך לבטא את השם.”

עברו שנים מאז שנפגש עם איש תאב-חיים ותוסס שכזה.

“ספר לי משהו עליך,” הציע ג’וני כשהוא מחדיר את המלים בעד המולת שברי השיחות שמסביב, ותוך כדי כך עירב עוד משקאות והושיט את הכוסות לידידיו-לקוחותיו הצמאים.

אביתר זרק סתם מלים אחדות שגרמו לג’וני להבין שזה אינו המקום הנוח והמתאים להרחיב בו דיבור.

“מה דעתך שנמצא לעצמנו איזו פינה יותר שקטה?” הציע וקרא לסמי עדרי שיתפוס את מקומו בבר. משיצא לקראת אביתר, הניח את כפו הגדולה והרחבה על כתפו ותחילה משך אותו בחיבת-מארח לעבר הפסל של קתרין וחזר להעמיס עוד מלים חמות של הערכה.

“התחריתי בך, אתה יודע. רציתי לקנות אותו,” הודה אביתר, “פה זה התחיל ופה זה נגמר, ברצון.”

“וזה למה?”

“לרצון חסר כיס מתאים,” אמר ונהנה לשמוע את צחוקו המתגלגל של מארחו, “בכל מקרה, זה מיקום מצוין מפני שהזוויתיות של הראש מקבלת כאן אור נכון שמדגיש את המשותף עם ברנקוזי, אבל גם את ההבדל בגישה ובטכניקה…”

“הי,” קרא ג’וני ובעיניו הערכה, “אתה מבין משהו, לא קשקוש.”

“אני מקווה. אני מתפרנס מההבנה הזאת.”

“שלא תקמץ,” דחק בו ג’וני.

הוא הרחיב במשהו.

“ככה זה,” ג’וני בחן אותו כרואה אותו לראשונה, “אתה יודע, רוב האורחים שלי זה או שהם עשירים גדולים, או מדינאים או נוכלים, שאחדים מהם אפילו בעלי תוארי אצולה מזויפים, אבל לא בכל יום נמצא כאן אדם שאני ארצה שיראה בהזדמנות את האוסף שלי וישמיע את דעתו.”

“ראיתי חלק לא מבוטל ממנו ואהבתי אותו,” הודה אביתר, “בספרייה שלי תמצא את הקטלוג של התערוכה המצוינת שהיתה ב’מודרן ארט'.”

“אתה גורם לי עונג.” ג’וני היטה ראשו כשהציע בלווית תנועת יד אדיבה להכנס לחדר עבודתו ושניהם התיישבו בשתי כורסאות גדולות ונוחות, מתחת לפורטרט של דורה מאר שצייר פיקאסו. “אז אתה ונינה מעריצים של קתרין, הה?” הוא לא המתין לתשובה והמשיך ברצף אחד: “ואם תרשה לי לשאול, אז אני מבין מדברים שאתם שותפים בקטע הימי הזה?”

אביתר העדיף לצמצם ולא להרחיב, שכן לא ידע עד לאיזה עומק נכנסה נינה לפרטים. ג’וני קלט מיד את התלבטותו ואמר בפשטות שמוטב ויגיד לו בדיוק מה הוא יודע בכדי להקל עליו, וכך נהג.

“אתה צריך לדעת שבכל מצב התחייבתי לעזור,” הסביר ג’וני, “ואני מודאג מהעדרה לא פחות ממך.”

“יש לך השערה כלשהי?”

ג’וני התנשף. “בהתחלה חשבתי שמדובר בהרפתקת סופשבוע. אתה יודע, זה מה שקורה לכולנו בתנאים מסוימים. אומנם נינה בעלת טעם שונה מנשים אחרות, אבל עכשיו אני רואה את כל זה באור שונה.” הוא לגם את שארית הבירה שנשארה בקנקן. “נדמה לי שיש לנו בעיה לא פשוטה.”

“אתה האיש האחרון שראה אותה. אולי תספר לי מה גרם לה להסתלק בפתאומיות?”

“היא לא הסתלקה,” תיקן ג’וני, “היא היתה חסרת מנוחה. פתאום בשישי בלילה, נדמה לי קרוב לשתיים אחרי חצות, היא עברה על-ידי, זרקה לי איזה ‘אריווידרצ’י’ ונעלמה מבלי להסביר בעצם למה.” ג’וני השתהה. "עכשיו במחשבה לאחור אולי התייחסתי לזה בצורה לא נכונה.

“לקחה אתה משהו?”

ג’וני חייך. “מה אשה לוקחת כשהיא יוצאת לבד ואין גבר בצידה? את הארנק, עד כמה שאני טוב לעדות כזאת.”

“שום רמז לאן הלכה?”

“ייתכן שחזרה ל’לה נימפ' של פייר קוסאט. טיול רגלי קצר מכאן.”

“אולי למרות הכל יצאה לפגוש איזה גבר, כפי שרמזת למרטינז'?”

“תראה,” ג’וני משך בכתפיו באי-נוחות על שנאחז בהסבר דחוק שכזה, “היה שם מישהו שהיא פתאום גילתה בו עניין, והתחילה להסתכל בכיוון שלו כאילו התעורר אצלה תיאבון.” הוא הניד ראשו כתוהה בעצמו. “נינה לא הרפתקנית, אבל זה יכול היה להיראות ככה.”

“אתה זוכר משהו מיוחד לגבי הדבר הזה?”

“נתקלנו בו פעם בקזינו ואחר-כך ב’לה נימפ'. נינה התפעלה מידיו כשהוא שיחק בקלפים ואחר כך כשניגן…”

אביתר התמתח. “ניגן במה, ג’וני?”

“בפסנתר. הוא טוב.”

חלקיקי המידע האלה תאמו אחד לשני, ומכתבה האחרון של נינה נעשה לפתע בעל משמעות מכאיבה. נינה כנראה נתקלה בפאנוב. מנדל שיפמן הזכיר את חולשתו לנגינה, ואילו מרסל לה-קארד דיווח לו על אותו פנטומימאי שהפליא גם בנגינת פסנתר. לבו ניבא רעות. נינה לא היתה ילדה מבולבלת שסובלת מקשיי התבגרות רומנטיים. אבל היתה בה העזה בלתי-מצויה שהשכיחה ממנה לפעמים כללים מסוימים, ואת החולשה הזאת הוא זיהה אצלה לפני שנים. מצד אחד ידעה להפעיל צוות מורכב. מצד שני המשיכה לפעול כסוכנת מבצעית הסומכת על עצמה בלבד, למרות שמכבר לא היתה כזאת.

“אתה יכול לתאר את הפסנתרן?”

הוא עקב בסקרנות אחר הבעתו של השיח' הסעודי שהתקשה להצניע את התרגשותו כשדיבר. עיניו הלוהטות התרחבו, נחירי אפו החווירו בקצותיהן כאילו שאף אוויר יותר מהמידה הדרושה לו. גם התלמים הנמשכים מסנטרו לקצה לחייו ומשתנים כשהוא מכווץ את שפתיו או מרחיב אותן בדיבורו, התעמקו.

“הייתי אומר שהוא כבן ארבעים וחמש, אולי חמישים,” ציין ג’וני, “פנים לא מיוחדים. קצת רזים ומעוררים רושם של איזו חדות. פרט לרושם הזה הכל רגיל. לא אף נשרי. לא לחיים שקועות מדי. אולי עצמות הלסת…”

אביתר עצר בעדו.

“אני יכול להשתמש במחשב שלך? אני רוצה להראות לך שיחזורים.” טרם צאתו מהכנסייה הכין תקליטור צרוב של הקבצים שבנייד.

“ברצון.”

אביתר שלף מכיס המקטורן הפנימי את התקליטור והכניסו לכונן כשהוא מבקש מג’וני להתמקד בשיחזורים, אולי יזהה מי מבין הקלסתים. הוא קם מעל הכיסא ואיפשר לג’וני להתיישב במקומו. זה היה רק עניין של דקה או שתיים עד שג’וני הצביע על אחד מפרצופיו של אלכסיי פאנוב.

“בזה יש דימיון ממשי לפנסתרן ב’לה נימפ',” פסק בקולו העמוק.

השיחזור עליו הצביע ג’וני היה הדיוקן הרגיל של פאנוב, הראשון בסידרה. אביתר הדפיס את הקלסתר ולרגע התבונן בו כתוהה עד כמה הוא עצמו קרוב ללהבת האש. מוכרח היה להגיע בהקדם לאותו פאב, ‘לה נימפ’, ואולי שם ימצא תשובה או כיוון.

*

הוא לא רצה לדחות את יציאתו ל’לה נימפ' עד לשעת לילה מאוחרת כשג’וני יצטרף עם יתר אורחיו, והעדיף את השעה המוקדמת הזאת בה ניתן עדיין לגלגל דיבור שקט עם פייר קוסאט, לפני שישקע בעבודה. סמי עדרי לקח אותו לפאב בידיעה, שמעצם נוכחותו יבין פייר את חשיבות הביקור הנעשה בחסותו של אבן-סאלימן.

השעה היתה דקות אחדות אחרי שבע ופייר קוסאט, שחזר מחופשתו, עסק בשטיפת רצפת העץ של המועדון להקנות לה ברק רענן, כאילו מדובר היה בסיפונה הממורק של ספינת מלחמה עתיקה.

פייר הזדקף כשאביתר נכנס עם סמי, ומיד חייך ברוחב-לב. “ידידי הטוב, סמי!” צהל.

הוא הניח מידו את מקל השטיפה שהשעין אל שולחן סמוך, ניגב את ידיו במגבת הכרוכה למותניו, לחץ בחמימות את ידו של סמי וחייך ברוחב-לב כשסמי הציג לפניו את אביתר כ“ידיד קרוב של ג’וני”.

“ידידיו-ידידי,” הצהיר פייר ולפת בכפו הגדולה והחזקה את ידו של אביתר, ובכפו השנייה טפח עליה ברכות כמבקש להדגיש את ידידותו המובטחת, “וזאת סיבה לדרינק.” הצהיר ומזג לסמי את הוויסקי הרגיל שלו, ‘ג’י אנד בי’, ולאביתר כוסית וודקה. רק אז שאל במה הוא יכול לעזור.

“אתה זוכר את הידידה הזאת של ג’וני?” שאל אביתר והושיט לו תצלום בו נינה מצולמת עם קתרין בסטודיו.

פייר הסיר את משקפיו, אחז בצילום וקרב אותו לעיניו.

“בטח, מאדאם אבן-סאלימן!” הוא צחק ורק כשקלט את מבוכתו של אביתר, מיהר להסביר כי ככה הוא קורא לכל ידידותיו של ג’וני. הוא חזר וקבע מבטו בנינה: “אשה בעלת יופי נדיר. נפלה ברשת של דוני.”

“דוני קלרנס?”

“כן,” פייר הופתע, “מכיר אותו?”

אביתר התעלם מהשאלה: “מתי היא היתה כאן?”

“היא היתה פעמיים, בלילה שבין חמישי לשישי. נורא אהבה את הנגינה שלו. ממש היפנט אותה, הדוני הזה,” הוא מזג להם כוסית נוספת. “ג’וני וסמי היו איתה בפעם הראשונה ואחר-כך היא חזרה לבד. חשבתי שבאה לדרינק אחרון, לפני השינה, אבל כנראה שפשוט רצתה לשמוע שוב את הפסנתר המכושף של דוני. הוא שלח לה ויסקי אחרי שסיפרתי לו איך שאהבה את הנגינה שלו.”

“מה קרה אז?”

“שום דבר מיוחד. עוד דרינק. עוד צחוקים. עוד פסנתר. בעיקר מוזיקה קריאולית אותנטית. לא ישבה הרבה זמן. אולי סגרה עם דוני פגישה ליותר מאוחר. אולי לא. אבל היא לקחה את הארנק שלה, עשתה ‘הי’ והלכה.”

“מתי זה היה?”

“הו, אני חושב שזה היה משהו בסביבות שלוש.”

“ודוני קלרנס?”

“ניגש לבר. ישב עוד איזה רגע, גמר את הדרינק שלו ויצא. אמר שצריך לצאת מוקדם לים לבדוק משהו במנוע ששיפצו לו במפרשית.”

“איזה כלי שייט יש לו?”

“מפרשית יפה. עיצוב מעולה. דגם טוב, כמו קלאסי. מה יש להגיד? הלוואי עלי. הדגם שלה זה ‘פירסט 45 אף 5’, מתוצרת ‘בנטו’…”

“מה שמה, פייר?”

“‘דיפ סי’. תמצאו אותה במרינת ‘הרקולה’.”

אביתר רשם את הפרטים. מנקודה זו לא יכול היה פייר להוסיף פרטים משמעותיים. כששלף את רקנקו והתכוון להוציא את כרטיס האשראי שלו, דחה אותו פייר בתנועת-יד קלה.

“זה תענוג לפתוח לילה חדש בפגישה מעניינת,” פסק ברוחב-לב, “זה און דה האוז. רק שדוני לא יהיה בבעיה.” הם נעצרו והתבוננו בה בסקרנות.

“למה אתה מתכוון?” שאל אביתר."

“אני מבין שאתם לא יודעים איפה הגברת הזאת מהתמונה?”

“על מה אתה מדבר?” התערב סמי בקול שקט אבל תובעני.

פייר חייך במבוכה. “שמעתי שהמשטרה היתה לא רחוק מכאן באותו לילה,” הוא התוודה, “היתה איזו תאונת פגע וברח לא רחוק מכאן. חשבתי שאולי כדאי שתדעו את זה.”

“ממי שמעת את זה?” המשיך סמי.

“משכן שלי, קרל לוך, שוטר מענף התנועה. אמר שאיזו אשה שלא הצליחו לזהות אותה. לא היו לה ניירות או משהו כזה. עכשיו כשאני נזכר, אני רק יכול לקוות שזאת לא היפה ההיא שהיתה כאן.”

גם הם קיוו ולא החליפו מלה כשיצאו, מלבד מבט קצר ומודאג.

הם נסעו בפרארי ושתיקה מעיקה מלווה אותם. שתיקתם נמשכה עד שסמי בלם את הפרארי מול בניין המינהלה, ושניהם נכנסו לברר היכן חונה המפרשית ‘דיפ סי’ מדגם 'פירסט 45 אף 52, מתוצרת ‘בנטו’. התברר שעזבה את המרינה מוקדם בבוקר יום שישי, שבעה בינואר, יעד לא ידוע.

“אני ממשיך לעיר,” אמר סמי עדרי.

היתה להם נקודת אחיזה. שוטר תנועה בשם קרל לוך.

*

כשחזר איתר ל’נור', ארוחת הערב כבר היתה בשלב הקינוח ומצב רוחם של האורחים מרומם. איש מהם לא חש כי אי-אלו בעיות של ממש מעיקות על המארח, שקם מכסאו והתנצל בפניהם כשהבחין בהבעתו המתוחה של אביתר, ופרש לחדר עבודתו כשאביתר מצטרף אליו.

ג’וני התעניין בגורלה של נינה.

“אתה לא נראה כאיש בשורות,” הוא אמר לאביתר כשהגיף את הדלת ומיד גוועו הקולות העליזים שמבחוץ, “רואים את זה.”

“אני חושש שאין לי ידיעה טובה.” אביתר תימצת את המידע שהביא. פתח בגילוי האפשרות שנינה נפלה קורבן לפגע וברח, והשלים בחשיפת שמה של המפרשית ‘דיפ סי’, וכל אותם נתונים שמסר פייר ויסייעו כעת לסמי באיתורה.

“העניין הזה נשמע רע מאוד,” הפטיר ג’וני ופניו קודרים.

“מזמן התרשמתי שנינה נהגה להפריז בהעזה שלה, ולזה לצערי יש לפעמים מחיר גבוה,” אמר אביתר.

“אפשר לומר על נינה כל מיני דברים, אבל בלעדיה לא היינו מגיעים לנקודה הזאת שחשפה את כל הפרטים האלה שהבאת. היא בכל זאת אחראית להתפתחות הזאת כמו לחיבור שבינינו.” ג’וני שקע בהרהורים וחזר וזקף ראשו כשגבותיו העבות מתקשרות. “הרוסי כנראה כבר מריח את הטרף, והרושם הוא שברשותו גם נשק מתאים לפגיעה ב’נור.” הוא מדד במבטו את אביתר: “מה ידוע לכם בנושא הזה?”

“כנראה שיש לו.” ג’וני היה ראוי לתשובה אמיתית.

“מצדכם קיימת מוכנות?”

“אנחנו נעשה את הכל. אני מאמין שנאתר אותו לפני שיגיע לעמדת פיגוע מכל מצב שהוא. מהים, מהחוף ואפילו מהאוויר. אנחנו לוקחים בחשבון כל אפשרות וכל זווית.”

ג’וני לא גרע את מבטו מאביתר. “אתה רוצה להרגיע אותי.”

“זה לא משתמש מדברי,” הסביר אביתר, “אבל הכוונה היא להפוך את הצייד לניצוד ולהערכתנו ‘נור’ לא תיקלע לקו אש. מתי אתה מתכוון לזוז?”

“השיפוצים ייגמרו בין שבוע לעשרה ימים. אלחץ לזרז את התהליך. אבל בכל מקרה, אין סיבה לדאגה למרות שהוא כבר מקדים אותנו בחמישה ימים. ‘נור’ תבלע את ההפרש תוך ימים אחדים.”

חשוב היה לאביתר להעביר בהקדם את החומר שלפניו לידיעתו של זיו, ובאדיבותו של ג’וני הקליד תמונת מצב שהתחילה בגילוי הפרטים המזהים של המפרשית והסתיימה בבירור היעלמה של נינה, והחשש שנפגעה לדעתו על-ידי פאנוב. את הפקס שיגר תחילה לזיו ואחר-כך עותק ממנו לפקסימיליה בכנסייה, והוסיף לאדווה שמועד שובו ייקבע בהתאם להתפתחויות שתהיינה.

מיד כשסיים את השיגור, צלצל הטלפון שלידו. ג’וני לפת את הטלפון הקשיב רגע ואמר:" אנחנו מחכים לך."

הוא שמט מכפו את הטלפון ונשען בכפותיו על השולחן, כשראשו מוטה קדימה ועיניו נראו כבויות מעל למסגרת משקפיו. “סמי איתר אותה. היא בחדר המתים בבית החולים ‘הנסיכה גרייס’ בשדרות לואי פאסטר. עד עכשיו היתה בגדר אלמונית מפני שלא נמצאו תעודות כלשהן. ארנקה נעלם.”

עיניו של ג’וני היו לחות.


25

יעקב זיו החליק את הכיסא הנע למשטח המרוצף הפונה לגן, כדי לנשום שעה קלה אוויר אחר. כל-כך חסרה לו מירה שלו בשעה זו, אף שלא היה משתף אותה בפרשת נטשה. תמיד חסך ממנה את תחום עבודתו. אולם עצם נוכחותה היתה מרגיעה.

בהיותו במרפסת הגיעו הפקסים ההם, שהפכו את הלילה השליו שלו לגועש. ראשון היה הפקס ובו פרטי המפרשית של פאנוב, ממנו למד את העובדות החדשות על הזיהוי הוודאי של המפרשית ‘דיפ סי’, נדבך יסוד בתוכניתו. אבל כעבור רגעים אחדים שוב התחלף מצב רוחו בדכדוך, כשקיבל פקס נוסף מאביתר ובו פרטים ראשונים על איתור גופתה של נינה.

נינה נינה, חשב והרגיש לחץ מתגבר בחזה. הרהר בה מתוך צער עמוק וכאב פוצע לא פחות, ודיווח לראשי השב"כ והמוסד על המידע העגום, וסיכם שיחזור אליהם יותר מאוחר כשתהיה בידו תמונה מלאה. עברו כשעתיים עד שעידכן אותו אביתר בטלפון בכל הקשור בשעותיה האחרונות של נינה, והבהיר שמדובר בהערכה שהחיסול בוצע בידי פאנוב הנמצא כבר חמשה ימים בלב-ים.

“מה קורה עם הגופה של נינה?”

“מחר, ביום חמישי, יגיע למונטה-קרלו הסגן שלה, מרטינז. דיברתי אתו והוא אמור לטפל בסידורי הטסתה לוואשינגטון לקבורה. אני מתאר לעצמי שזה ייגמר תוך יומיים, לכל המאוחר. דיברתי גם עם קתרין פלאואר והיא תגיע לוואשינגטון. היה לה קשה לקבל את זה. יעקב, לתשומת-לבך, חשוב וראוי שנציג בכיר של השגרירות שלנו יהיה שם.”

“יטופל ועוד איך,” רטן זיו, “יש לך כבר מושג מי עומד להכנס לתפקיד כמתאם במקומה?” “זה יהיה קולונל אבנר קמפבל, שנמצא בתמונה מהתחלה, כך שהוא יכול להמשיך בדיוק בנקודה הזאת. ממילא יהיה עליו לדחות את פרישתו במצב הזה, ובלונדון יהיה זה הסגן שיבצע את ההשלמות, מרטינז.”

“מה עמדתו של הסעודי במצב הזה?”

ממשיך כפי שהבטיח לנינה. נתן לה מלה ומתכוון לקיימה."

“הוא יכול לעזור גם בנושאים שלאחרים אין גישה אליהם. תמסור לו ד”ש חם ממני," הוסיף. “זה כמעט נשמע כאילו נתקלת בו בעבר.”

זיו פלט מעין גניחה משונה. “יש לי חוג מכרים לא פחות רחב משלך, למרות כל המגבלות.” הוא חזר והשמיע עוד מלת חיבה עמוקה לנינה וניתק את הקשר. לעצמו הבטיח שבשעה שארונה יירד למנוחת-עולם בוואשינגטון הוא ירים כוס לזכרה, מאותו בקבוק של ה’בלו לייבל'.

משאחז את גלגלי כיסאו, הפנה אותו לעבר הסלון והתיישב מול המחשב. כעבור דקות אחדות העלה את אתר היצרן הצרפתי של המפרשית, ‘בנטו’, נכנס לדגמי המפרשיות ואיתר את זו של פאנוב שהיתה דגם שנוצר לראשונה בשנת שמונים ותשע, ומצא מיפרט מלא של נתוניה. תוך שהוא מתבונן במפרשית המרשימה שעל המסך טילפן לאראם ארויאן. נתונים אלה התכוון להעביר לאחראים לאבטחת חופי ישראל. עתה צריך היה לסגור מעגל וליידע את שותפיו בדבר הגילויים האחרונים של אביתר. לבסוף חייג את מספר הטלפון הלונדוני האישי של סיר נורמן גולד.

המערכת עמדה להיכנס לישורת האחרונה.

*

ביום שלישי בלילה, אחד עשר בינואר, התקשר פאנוב ל’גנן': “צדקת. הם עלו עלי.”

“איך אתה יודע?”

“יש להם שיחזור שלי.”

“אתה בטוח?”

“הם הגיעו למקור שסיפק להם מידע מדויק. אולי זה מישהו מפריז שעבדתי אתו, אחד, אנדרה פרנסואה. בכל מקרה, עלתה עלי סוכנת אמריקנית שנאלצתי להיפטר ממנה. הם כמו שאמרת, מקצוענים. אז תנסה לבדוק את המערכת שלכם. אולי אצלכם יש דליפה שמסכנת את כל העסק הזה. אתה יודע, במצב כזה גמרתי את החלק שלי.”

“זה נשמע לא טוב, אבל נעשה כל מה שצריך,” הבטיח שיפמן בשקט. הוא קלט את מצוקתו של פאנוב והיה מרוצה שבשלב מתקדם כזה נוצרה הזדמנות לבסס עוד יותר את האמון שלו ולקשור אותו אליו חזק יותר. “אל תמהר להגיע למסקנות. לגמרי לא בטוח שהדליפה אצלנו. נשמע יותר מתאים לצרפתי שלך.”

בינתיים תפנה לי את הדרך," הדגיש פאנוב לאחר מחשבה נוספת, “ספק לי את המפתחות לזיהוי כשאדרש לכך מתחנות הבקרה הבטחונית. אני מקווה שתהיה לי כניסה חלקה כפי שהבטחתם, אני בונה על זה.”

בסיום הקשר כתב אימייל לסוחר המפרשיות בקלאמקי, ניקוס מאריוס. שהוא מתכוון להגיע למרינה ורוצה להחליף את המפרשית שלו באחרת. “מסיבות שיאן טעם לפרטן,” כך הסביר והוסיף, שהוא מבקש שניקוס יברר בכמה תעלה החלפתה במפרשית דו-תרנית מאותו שנתון, ושניתן יהיה לקבלה ברודוס או בקפריסין. כוונתו היתה לנתק חוליה נוספת, במידה והמידע על המפרשית מצוי כבר בידי רודפיו. כעבור שלושה ימים קיבל תשובה מניקוס, שבישר לו שמצא בלארנקה מפרשית מתאימה להשכרה והוא עצמו יהיה מוכן לקנות ממנו את ‘דיפ סי’. הוא מיהר להעביר את הסכמתו, וביקש מניקוס להודיע לו ברגע שיסיים לשכור עבורו את הדו-תרנית. את תנאי העברת הבעלות של ‘דיפ סי’, סיים, יסכמו כשיגיע לקלאמקי.

יום הצטרף ליום, ועל אף לתעלולי מזג אוויר ועוד סופת פתע קצרה שאילצה אותם לחפש מפלט, הצטרפו מיילים למיילים והדרך התכווצה עוד יותר.

לא סתם חש פאנוב בים את מקלטו הבטוח. כל אותן פינות שהקים לעצמו במקומות שונים מתוך חשיבה על ‘בית בטוח’, לא השתוו לתחושת10 הביטחון שהמפרשית העניקה לו. מהיום הראשון שגילה את עולם השיוט הרגיש שזהו ייעודו האמיתי, שמצא את תמצית החופש הנפלא ביותר, והתייחס למפרשית כאילו היתה יצור חי שהוא מקיים אתו דיאלוג שוטף. לפעמים גם נהג לדבר אליה כמשתף אותה במחשבות שונות ובעיקר כמתייעץ איתה בניווט במצבים מורכבים, להשיג ביחד תגובה נכונה למזגו המתעתע של ים. פעם העיף מבט בוואכט וקרא את המחשבה שחלפה בראשו כשדיבר ל’דיפ סי'. וואכט חשש לשפיותו.

תכונה כזאת של ביטוי מחשבות בקול ליוותה אותו כשחש בעייפות גוברת והוא לבדו בלב-ים. בעייפות מצטברת ראה חטא מכשיל, ותמיד דאג להנמיך את מפלס הליאות בתנומות קצרות, לעתים כאלו שלא נמשכו יותר מרגעים אחדים, אבל די היה בהן לרענן ולבלום צניחת עפעפיים דביקים. אפילו סיגל לעצמו שיטה להרדם במהירות ולהתעורר מתוך תחושת זמן מדויק, והאמין שדיבור עם עצמו בנושא כזה יוצר שעון פנימי שמשמיע צלצול לקימה בשעה שקבע לעצמו.

אוסקר וואכט צריך היה להסתגל לכל מוזרויותיו אך לא התקשה להתעלם מהן, שכן זו היתה מתכונות-יסוד של יורד-ים, לדעת לחיות לא רק עם שגיונותיו האישיים אלא לקבל כדבר טבעי ביותר את האחר על מכלול תגובותיו. וואכט למד שמוטב להניח לפאנוב להתנהג כאילו אין אדם נוסף במפרשית, האיש היה זאב בודד אמיתי, ורק לעתים פלט מלה או שתיים בכיוונו ובדרך כלל שקוע בעצמו, מעיין במפות, משרטט שירטוטים ויושב שעות מול האינטרנט ממוקד באתרים שונים, מרחיב דעתו בנושאיו.

מלה לא הוחלפה ביניהם לגבי מטרת הנסיעה. אבל וואכט לא היה מסוגל להתעלם מפרטים זעירים, גם כשהשתדל, כמו בעת שהבחין באתרים שונים בהם שוטט פאנוב, או בשירטוטים של טיווחי ירי מנקודת מוצא לנקודת פגיעה. גם האצת המפרשית כנאבקת במחוג השעון העידה שמדובר במשהו חורג מהשיגרה. אלא שמנוחתו לא נגרעה ואמונו בדוני קלרנס היה מוחלט.

וואכט לא התקשה לזהות את האזור אליו שייטו, למרות שדוני קלרנס לא הזכיר את יעדו הסופי, להוציא את קטעי הנתיב בהם היה חייב לשתפו. לגבי שייט וותיק כמותו לא היה צורך בכל זה בכדי לדעת את מיקומו המדויק בכל רגע. בשלב מסוים, וזה היה ביום השישי של השיוט, ביקש ממנו פאנוב שיוריד למים את סירת הזודיאק שלהם, ‘מרק 4’, לבדוק את מצבה מבחינת כשירות השייט שלה.

פאנוב חזר ובחן מול שולחן המפות את אפשרות התקיפה של ‘נור’ מהים, לעומת זו מהחוף של רצועת עזה, שם קבעו לו שולחיו נקודת סיוע. תוך עיון מעמיק ריענן את כללי החדירה לתחום המדינה שהתקרב אליה, ושינן את השאלות שהוא צפוי להישאל על-ידי המוקדניות המנוסות של מערכת הבקרה הבטחונית. היות ועבר זמן מאז שייט לתחום המים הטריטוריאלים של ישראל, החליט לבדוק מה התחדש באותו סיכוך הגנה צפופה שלה מפני חדירת ‘בואשים’, כלי שיט חשודים.

מודע היה במלוא החריפות שעֶסק ועניין לו עם הישראלים המוכרים כמפעילי מסכי הגנה יעילים ביותר. לא רק באוויר אלא גם בים, מלווינים ועד לצוללות, הכל לפי הצורך. ממרחק של מאה מייל מהחוף הוא ייתקל במכשול הזיהוי הראשון המסוכן מבחינתו, שיאלץ אותו לעבור בהצלחה את שלב הזיהוי הראשון. כעבור חמישים מייל נוספים ייתקל במחסום השני, וככל שיתקרב לרצועת המים הבינלאומיים כך יגדל הקושי, והוא ייחשף גם למטוסי הסיור ולאותן ספינות טילים מהירות המשייטות ללא הפוגה לאורך רצועת החוף. המסננת הישראלית נחשבה ליעילה ביותר מסוגה, ואפילו כלי שיט זעירים כשלו לא יצליחו להתחמק אם יזוהו כ’בואשים'.

במסגרת חישוביו יהיה עליו להמשיך את הקטע הימי האחרון בעזרת ה’זודיאק' שלו. הסירה היתה במצב מעולה, ועמידתה בפני חבטות המים במרוצת שעות הניסוי שעשה עם וואכט, הדילוגים מעל גלים נמוכים ולעתים גם הריחוף מעליהם, העידו שיוכל לבטוח בה ברגע של אמת. משהסתיים ניסוי כושר השיוט שלה החזיר והצמיד אותה למקומה בירכתיים, ובדק את המנוע החזק והיה מרוצה כששמע את הנהם המדויק העולה ממנו. באותה מידת קפדנות טיפל במכשירי הצולל וחזר ובדק את לחץ של בלוני הצלילה. התוצאות השביעו את רצונו.

הכל עבד על פי התוכנית, אבל היו לא מעט רגעים שבהם התגנבו ללבו מצוקות שלאוו דווקא קשורות למשימה שלפניו. האימה הקרה היתה שוטפת אותו פתאום בזיעה והלמות לבו היתה מואצת כלאחר ריצה מתישה. אלה היו תגובות שלא הורגל בהן וחסר היה לו הארמני לשכך פחדים, להחזיר לעצמו שלווה ושקט. הוא ידע שחולשתו תגבר אם ייכנע לעצביו שנחשפו מרוטים יותר מששיער לעצמו. ראה בכך תופעה לא מרנינה שנחשבה על-ידו כמבטאה סימני גיל מרגיזים. לעתים היה נתפס לדקויות מפתיעות כמו קשב מושחז בהגזמה שמקפיצה אותו עם כל רחש חורג.

“הכל הוא לא-כלום,” חשב וניתח את המצב.

רגישותו לגבי כושרו התחדדה מיום ליום. לעתים צד בזווית עינו ברק ומיד נעכר מצב רוחו, כאילו גם עיניו נפגעו וחדותן לא עוד כשהיתה, אולי בגלל אותה סוכרת שזחלה בגופו. לפעמים, לאחר ארוחה צנועה, חש בלחץ במפתח הלב ונתפש לדאגה שמא מתפתח אצלו אולקוס. הוא גידף את חולשתו וקרא לה גיל-מעבר דפוק.

מעת לעת התגבר בו הצורך להקשיב שוב לקולו המתון של ‘הגנן’ שטיפין-טיפין זירזף מידע כבונה בניין שלם. היה משהו כל-כך מרגיע בנוסח דיבורו ובקולו השליו. קול שהיה בו יותר מסתם משהו משותף עם הקול התומך של הארמני, שתמיד גרם לו להאמין ביכולתו לגונן עליו. זיכרון הימים הרחוקים התעורר כשחשב בגעגועים על אותו קול נמוך ורגוע מהעבר שקבר בתוך זכרונותיו האבודים, וכעת צף מחדש, חזר וכבש אותו, קולו של המשגר.

האיש שהיה לו כמטריה מסוככת בכל שהלך; הרחם המגונן ממנה נחל. למשימותיו ואליה תמיד חזר. משניסה להגדיר מה המשותף בין הקול המרוחק של אז לבין זה של אותו איש קצה, קבע ללא היסוס שמצא דמיון לא בגובה הצליל, לא בצבעו, אלא בדרך התבטאותו המשרה הרגשה שהוא בן-בריתו הטוב ביותר שיש לו. באותה מידה גם התרשם מהחוכמה הבהירה שלו שהתבטאה בבחירת מלים חסכנית וקפדנית.

קול צלול המתריע מפני סכנה, ומנחה להגיע לפתרון נכון. שיתופו בבחינת מצבו נבע מההכרח למצוא בעזרתו את נוסחת המעבר הבטוח. היתה זו פעם ראשונה מזה שנים רבות שהיה מוכן לתת אמון במישהו. ממש כמו אז, בימים הרחוקים, שלעתים נדמה היה לו שאינם אלא פרי הזייה. הצורך העז להאמין באותו אדם שאינו מוכר לו היה מנוגד לחינוך הבלתי-מתפשר שקיבל, ועמד בסתירה לחוש זהירותו המפותח. אבל היתה זו עובדה. הוא חיכה לקולו של ‘הגנן’ כאילו לא יכול בלעדיו והחליט שעליו לשבור את הדממה והתקשר. רק בכדי להקשיב.

*

ביום חמישי, שלושה-עשר בינואר, הגיע למונטה קרלו סגה הדואב של נינה, בראן מרטינז, שטיפל בסידורי ההטסה של הארון העטוף בדגל הכוכבים של ארצות-הברית, ביחד עם הנציגים האמריקנים במוטנה קרלו. ביום שישי לפנות ערב, אחרי שיצא המטוס לדרכו, חזר אביתר ל’נור' בחברת אבן-סאלימן וסמי עדרי. היה בדעתו לטוס ללונדון למחרת היום, אבל נענה לבקשתו של ג’וני להישאר לפחות עוד יום עד צאתה של ‘נור’ למסעה. קצב העבודה להשלמת השיפוצים הוכפל וזמנם קוצץ במידה ניכרת.

אי-אפשר היה לסרב לג’וני והוא דחה את שובו ללונדון. במוצאי שבת התעקש מארחו להזמינו לקזינו, שיראה היכן היתה מבלה נינה בבואה לאחר מביקוריה החטופים. באחת וחצי כשהם חזרו ל’נור' ואביתר נכנס לתאו, מצא בטלפון שלו הודעת אס.אמ.אס. מזיו. “תתקשר דחוף.” הוא טילפן אליו. נקפו כעזר שניות עד שנשמע קולו המנומנם-משהו של זיו. הוא כיחכח, וחזר לצרידותו הרגילה.

“זה טוב שהתקשרת,” נהם, “מידת החום מטפסת.”

“יש שינויים?”

“התמונה מסוכמת. קיבלה את האישורים של כל הגורמים השותפים. אם הוא ימשיך להחליק לאזור הסטרילי שלנו הוא ייגרס.”

“איפה הוא נמצא עכשיו?”

“מתקרב למפרץ פטרס.”

אביתר, מודע לתאריך יציאתו של פאנוב לים מיד לאחר חיסולה של נינה, חישב את מנין הימים שעברו; פאנוב נמצא בדרך תשעה ימים.

“הוא משייט כמעט בלי הפסקה” אמר אביתר, “זה מה שקוראים ‘שיוט חלק’. היתה לו תקלה אחת ביציאה ועוד אחת בדרך, מזג אוויר סוער, אבל כפי שעקבתי אחרי התחזית המזל אתו, והרוח כנראה עובדת בשבילו והוא מפיק ממנה את המקסימום.”

“מה המהירות שלו?”

“להערכתי יכול להגיע לששה קשרים, ולפעמים קצת יותר.”

“זו נותן לו מירווח של זמן מסוים.”

“גם עם מזג אוויר קשה הוא יכול להקדים את בואו ביממה,” הסכים אביתר, “זה אומר שאולי ישאר במים עמוקים או יתעכב בלארנקה, ואולי בקסטלוריזו. משם יעשה את ה’לג' האחרון שלו בחמישים שעות.”

“מקצועי עם קצת מזל, הה?”

אני מציע, יעקב, שלא נסמוך על המזל."

“ספר לי על זה,” לגלג זיו ולא עצר בעד שרשרת הצלילים החלודים של צחוקו הנדיר, שלא הרפו מאביתר גם רגע ארוך לאחר שהתנתקו. הוא חשב על אותו ‘מזל’ ואמר לעצמו שבינתיים הוכיח פאנוב את יכולותיו כשייט נועז. עם מזל ובלעדיו.

*

עברו ימים מאז הפעם האחרונה שפאנוב יצר קשר עם ‘הגנן’. אבל שיפמן לא הוטרד מזה. השתיקות הארוכות האלה נועדו לאפשר לאיש להמשיך בנתיבו, לחזור ולבדוק את עצמו, לעבד נתוני מידע נוסף, וכשיהיה לו צורך בכך, יתקשר. הידיעה שהוא חיסל את הסוכנת האמריקנית שימשה לו הוכחה שפאנוב שומר היטב על עורפו, אבל היא גם הוכיחה את חוסר זהירותה של האמריקנית. מצב זה רק החריף את עוצמת המאבק הפנימי שלו. מעודו לא שיער שייקלע למצב תמוה ומשונה כל-כך. מצד אחד עליו לרדוף אותו עד מוות, מצד שני לא רצה במותו.

רק ברגע מסוים ישיג אולי איזון נדיר שכזה, ייצא שׂבע מכאן וגם מכאן. בסופו של דבר, אלכסי היה יצירת חייו המושלמת ביותר. ‘חובת המשפחתיות’ שטיפח באקדמיה לא היו מילים ריקות. באווירה הנדירה הזאת הוא טיפח את קטלניו-בניו ובראשם אלכסי פאנוב, אמן אמיתי שנגע במיתרי נשמתו.

למרות שחלפו שנים רבות מאז ששיגר מישהו לפעולה, והוא מסוכך עליו כיוצרו החרד לשלומו, עדיין החלודה לא גרמה לעיכובים בגישתו. הוא ייחס משקל רב למידת האמון של פאנוב בו.

חשדן כשהיה, זאב ערבות אמיתי, חייב היה לגרום לו לבטוח בכל מה שהוא אומר לו, ובהדרגה הרגיש שפאנוב אכן נוטה לתת בו מידה מסויימת של אמון. הוא למד את העובדה הזאת משיחותיהם שהתארכו ומשאלותיו שהתרבו. גם הפתיל הקצר שלו התארך. נהיה יותר מתון ולא חתך, והקשיב וקלט את שאמר לו. תמיד הקפיד על אדיבותו.

אילו נדרש שיפמן לנחש את צעדיו הבאים של פאנוב, ספק אם היה מחטיא בהערכתו. כוחו היה רב בידיעת האיך וכיצד ינהג מישהו מבין סוכניו בני טיפוחיו במערך כזה או כזה, בתנאים מסוימים. זו גם היתה הסיבה שפוטין נטר לו, מכיוון שיותר מכולם הוא, מורו-מעצבו, זיהה בו את חולשותיו הקטנות.

ביורוקרט קטן היה ונשאר, ומשום-כך, לדעתו של שיפמן, גם רודן מסוכן המסלק מי שחולק עליו ברוח הבולשביקית שמבחינתו לא עברה מהעולם. כעת ימתין שידידו היהודי רשבסקי יגיש לו את ראשו של פאנוב, מאותם אלה שיכולים היו להפתיע פתאום ברגע לא צפוי, להתגלות במפתיע ואף להתנקש בחייו, ברוח של ‘תמות נפשי’.

פאנוב היה חלק מזכרונותיו החשובים והמרגשים, הוא תהה אם יהיה מסוגל בפעם הזאת לבטוח במגע מידאס שיוחס לו, וגם הפעם ימצא דרך ללוות את פאנוב ולראותו נחלץ מפרשה מורכבת זאת כשהוא בחתיכה אחת.

רשתות ההגנה נראו בלתי חדירות, אפילו כמעט עד לרמה של אופנועי-ים במצבים מסוימים, והן חלשו על תחום ימי עצום, לעומת שניים-עשר המיילים של המים הטריטוריאלים של ישראל. נקודות ההזדהות היו אולי המכשלה הגדולה, מפני שהתחמקות או טעות בזיהוי היו גוררים תגובה מיידית מהים ומהאוויר לסיכול ממוקד של בואש.

לפעמים הגורל הוא שמאיר פנים ושולף מצבים נוחים, כגון זה שאיפשר לו למצוא עצמו בעמדת קשר אחד ויחיד עם ז’ולטי.

כדרכו התכונן לבאות והכין עצמו היטב לקראת ההתקשרות הבאה בינו לבין פאנוב. לשם כך רצה ללמוד את טיבה של הבעייתיות הכרוכה במעבר-בטוח בים וכל פיתולי הביורוקרטיה הנובעים מהסיטואציה הזאת. לבקשתו דאג זיו לפני ימים אחדים לשלוח אליו סגן-אלוף צעיר מהמודיעין של חיל הים, יאיר ביטון, שילמד אותו את התורה שצריך היה ללמוד.

הנתונים הוכיחו כי בלי עזרה ממשית כמעט אפסיים סיכוייו של פאנוב לחדור עם המפרשית מבלי שילכד בדרך. מתפקידו היה להחליק אותו הישר לגרדום שבנה זיו בשקידה ובעקשנות.

הוא לא התפלא כשפאנוב התקשר אליו זמן-מה אחרי שהתעורר כדרכו בשעת בוקר מוקדמת ביום שני, שבעה-עשר בינואר, והכין לעצמו את התה הראשון שלו. הצלצול השיג אותו והוא במלוא עירנותו, יושב מול החלון הפתוח מעט כשהרוח המיבבת מלטפת אותו בעודו לוגם מהתה הלוהט. לפני שענה הפעיל את מכשיר ההקלטה. תמיד נהג לחזור ולהאזין לשיחות שיגור שכאלה, ולא פעם הצליח לאתר כשלים ונקודות תורפה שצריך היה לתת דעת לפתרונן.

“בדקת אם יש דליפה?” פאנוב שאל ישירות בלי הקדמה כלשהי.

“לא אצלנו.”

“הם יודעים את העבודה שלהם,” רטן פאנוב.

רגע של שתיקה.

“המידע השתנה?” שאל פאנוב.

“הכל כשהיה בשלב זה.”

“סיכמתם לגבי נקודת העגינה?”

“יש סיכום,” שיפמן אישר תוך שהוא מעיין בהערות שכתב עבורו סגן-אלוף ביטון, “נקודת הציפה של היאכטה נקבעה לקו רוחב שלושים ואחת מעלות ושלושים וחצי דקות צפון, ושלושים וארבע מעלות ועשרים דקות מזרח.” הוא השתהה והוסיף: “אני חוזר…”

“לא צריך. רשמתי.”

“לשאלה שלך מה עדיף, תקיפה מעומק הים, מהצד או מהחוף, התשובה היא, אם מהחוף, מומלץ להשתמש במארב בצפון רצועת עזה מחוף הנקרא בשם ‘אלי סיני’ מפני שמשם קל יהיה להסתלק צפונה.”

“אתייחס לזה בזמן.”

האגוז נשאר קשה כשהיה, סוד כמוס שאינו ניתן לפיצוח, חשב שיפמן, איש מובס מתחילת בואו לעולם כמו היה צמח מצמחי ‘אל-תיגע-בי’, קיפוד שמזקיר את קוציו, ואולי צפע השולח את לשונו הרעילה. זמן-מה המשיך שיפמן לשבת מול החלון. אי-שם נעה המפרשית הבודדה לקראת המלכודת שזיו טמן לה בעזרתו. הרוח שרקה חרש כנושאת ממרחקים צליל פעמון אזעקה, אבל שיפמן ידע שהוא שומע הד עמום של משאלת-לב.

*

הרוחות נהיו טובות ל’דיפ סי'. האלים יושבי האולימפוס האירו לה פנים והשגיחו עליה ממרומיהם. פאנוב שיעשע את עצמו במחשבה הציורית שאתנה מזגה כנראה סם שינה חזק בכוס היין של זאוס, שלא ישבש את סדר הימים האלה בהרעישו את השמים או בהקציפו את הים. הרוח הטובה שנפחה במפרשים הרחיקה אותו במהירות מעבר ליציאה מתעלת קורינת לים האיגאי. משם התכוון להשלים נתיב למרינת קלאמקי ולסגור את העיסקה עם ניקוס מאריוס, ששמח על העיסקה הכפולה והודיע שהכל כשורה.

פאנוב השלים בינתיים את שירטוט הנתיב שלו לקסטלוריזו, שם יעגון לשעות אחדות ויבדוק את הטעון-טיפול לקראת ה’לג' האחרון. הנתיב היה מוכר לו היטב ויכול היה לזהות את הרוחות האזוריות, מהן מסוכנות בצדודית הנמוכה שלהן וחובטות בסירות כמתכוונות לרסקן. הוא גם הרגיש בשעות מסויימות שינוי במזג האוויר, כאילו לעתים התגנבו משבים חמימים מדרום, אך שוב חזרה צינת החורף.

הים האיגאי חשף לקראתו פנים נעימות והוא המשיך בתאוצה טובה לעבר המרינה. בארבע לקראת בוקר יום שלישי, שמונה-עשר בינואר, נכנס לעגינה בקלאמקי. כעבור שעה קלה שלח למנוחה את וואכט והוא עצמו פרש לתאו בחמש וחצי. רגע לאחר שהניח את ראשו על הכר כבר שקע בשינה עמוקה. הוא ישן קצת יותר משלוש שעות והתעורר לריח הקפה החריף שוואכט הכין. כשיצא מהתא כבר הספיק האיש הצעיר להניח לפניו חביתה משתי ביצים ושתי נקניקיות צרות ודקות שנמסות בפה.

עד תשע וחצי השלים ביחד עם וואכט את בדיקת היאכטה, שתראה טוב בעיניו של מאריוס. בעשר התכוון להגיע למשרדו הנוח שנמצא בטיילת הארוכה במרחק הליכה של רגעים אחדים מהמזח של ‘דיפ סי’.

מסיפונה של הסירה ירד אחד בשם דוני קלרנס, צוללן אנגלי, כפי שהוא מוכר לאוסקר וואכט, ואילו מהמרינה יצא אדם שמוכר למאריוס בשמו האחר, אד מקמהון האוסטרלי.

המשרד הגדול של המתווך נמצא בקומה השנייה ברצועת החנויות המיועדות בעיקר לשרת את השייטים ויורדי המים האחרים. מבנה ארוך ונמוך בקצה הצפוני של טיילת המרינה, ואף כי לא רבים שוטטו באזור, העסקים היו טובים לבעלי החנויות, שעיקר פרנסתם באה להם מהשייטים. רק בערבים גדל מספר המבקרים בגלל השם הטוב שיצא למאכלי הים במסעדות המקומיות.

ניקוס מאריוס מעולם לא הקל דעתו בכיסו כשמדובר היה ברווח קל. איש בעל ממדים היה, כבן חמישים ומשהו, שבנעוריו ייצג את יוון באחת האולימפיאדות בחתירה וגם זכה במדליית כסף.

מאותו יום שבו קנה מקום לעצמו כמדליסט אולימפי, פתח שמו כל דלת. מכאן לכאן נעשה עשיר ובעל נכסים אבל נשאר עממי, חביב ואוהב אנשים, נוכל זהיר שאיש לא הציק לו בזכות ההגנה המשטרתית שאצלה היה רשום כמודיע חשוב.

תמיד כשנכנס אחד ממכריו הרבים לבקרו נהג בו ברוחב-לב, כשעוזרו מתרוצץ להעמיס על המכתבה הגדולה מהקפה ועד לגבינות, הבוטנים וכמובן שכל זה מסביב לבקבוק ‘אוזו’ מתוצרת משובחת שבצדו בקבוק מים מינרלים צוננים.

כך נהג גם בעד מקמהון.

“אד, אד, אד,” קרא ניקוס מאריוס כמתפעל כשראה את האוסטרלי בעל המגבעת של בוקר, סימן ההיכר המפורסם שלו בקלאמקי, וכבר קם מלוא קומתו החסונה ושלח יד, עד שכפו הענקית כאבטיח קטן בלעה את כפו העדינה של האורח.

“ניקוס, ניקוס,” החזיר מקמהון כמהתל ותוך שנייה סילק את המגבעת רחבת השוליים, ניפח את שפתיו, משך שערותיו שייפלו על מצחו כמו אצל מארחו, שהתפרץ בצחוק רועם מול האוסטרלי שתוך שנייה נהפך להיות ממש בן-דמותו.

“ישו!” התפעל היווני, שכן לא תמיד נמצא אצלו מישהו שעוקר מתוכו צחוקים עסיסיים שכאלה בזה אחר זה, כמו רכבת הרים עולה ויורדת עד שבטנו כואבת. הוא חשב שמקמהון הוא האיש הכי מצחיק שהכיר, בדרן גאוני שיכול היה להחליף דמות בדמות כאילו הוא עצמו עיצב אותם. אפילו את יאזון העוזר חיקה עד להתפקע ממנו. הציג אותו כאילו היה בן דמותו של שחקן הטניס הנערץ עליהם, אנדרי אגאסי. יאזון ואגאסי היו מתהלכים בחפיזות משונה, כברווזים שצעדיהם קטנים מדי בהשוואה לאורך רגליהם, הלכה צ’פלינית.

“מאיפה בא לך כל זה, הפיצוץ-כישרון הזה, מאיפה?” היה שואל וחוזר ושואל, ותמיד קיבל בתשובה את פרצופו התפוח כעומד להתפוצץ מרוב הנאה.

מערכה של ממש הציג לו האוסטרלי בכל פעם כשנפגשו, תיאטרון בידור במיטבו, עד שאפילו בפעם האחרונה כשנפגשו הציע שיבוא למסיבת גן בביתו הגדול לבדר את אורחיו. אבל זה לא יצא אל הפועל מפני שהאוסטרלי אצה דרכו להגיע לנמל אחר. בבוקר הזה החזיר לו את מה שהפסיד, ורק משנרגע מלטלטל משמניו מצחוקים ניגשו ללגימת האוזו שלהם, הקישו כוסות והפריחו ‘יאסו’ חברי זה לזה.

לבסוף בא עניין העסק והתברר לפאנוב שמשהו השתבש, אף כי היווני לא רמז על-כך. רק שבמפתיע נסוג מהעיסקה בטענה ששכירת הדו-תרנית התבטלה, ואילו ביחס לרכישתה של ‘דיפ סי’ אין לו כרגע מזומן חופשי, אבל אם יגלה אורך-רוח לפחות לעוד יום או יומיים לכל היותר, הוא משוכנע שיסגרו את העיסקה. אולי אף ימצא דו-תרנית אחרת.

אפילו שסבר שאלה שטויות שגרמו אצלו לתחושת אי-נוחות, לא היו לו ברירות אחרות. הוא משך בכתפיו. דברים משתנים. חזר ובחן בזהירות את פניו העגולים של הענק היווני החסון והחליט שבאמת משהו לא היה בסדר. הרי עוד אמש קיבל אימייל ממנו שהכל כשורה וכל מה שנשאר זה להחליף ניירות, ופתאום לא נשאר מכל זה דבר.

" מה יתחדש ביומיים האלה?" שאל.

“מישהו המליץ על מפרשית שצריכה להגיע מרודוס,” ניסה מאריוס לפייסו, “יכול להיות שזה יהיה אפילו במחיר יותר טוב…”

לא סתם התפתלה לשונו של של מאריוס. ניכר בו שרצה להרוויח זמן ולמשוך שהותו של פאנוב מעבר לתוכניותיו.

בעוד הוא מתנצל ומנסה כמיטבו לשכנע את האוסטרלי להמתין, החל פאנוב להריח את צחנת המלכודת שהתכוון היווני לטמון לו. מישהו, כך שיער, הקדים אותו והגיע אליו. מישהו ממשטרת הביטחון שהופעל על-ידי ציידיו.

הוא שמר על איפוקו, אבל נתפש למועקה שברגע שיֵצא מכאן אולי תוזעק משטרת הביטחון. לא פעם בעבר הזכיר ניקוס מאריוס את קשריו המיוחדים עם קצין המשטרה אנדריאס מאטוס שהוא קרא לו, אחי.

“שיהיה ביום אחר,” הוא חייך וקם לצאת. אחרי צעד או שניים התעכב: “האם מישהו במקרה השאיר לי הודעה כאן?”

“מה אתה מתאר לעצמך, שלא הייתי11 מוסר לך?”

“אם תהיה, תדע איפה למצוא אותי.”

פאנוב נגע בראשי אצבעותיו בתיתורת המגבעת הנמוכה שלו כנפרד לשלום, וכבר עשה צעד לעבר חדר המזכירות כשקולו של המארח עצר בעדו.

“עוד דבר אחד,” קרא פתאום הסוחר, “נזכרתי שמישהו התעניין בך.”

מקמהון נעצר. נראה לו שהסוחר מתעקש להרוויח זמן.

“משהו התעניין בי?” תהה.

“בך, בך, הבעלים של ‘דיאנה’. לא שכחת אותה, הה?…”

זה היה בלתי צפוי לחלוטין. עיקצוץ מגרד פשט בו. ‘דיאנה’ היתה שייכת לימים הרחוקים בהם שכר את הבית המרווח בקנסינגטון. המשמעות היתה ברורה. גם לשם כבר הגיעו מבקשיו. המצוד התהדק.

“מי זה היה?”

“הידיד שלי, זה שסיפרתי לך עליו, אנדריאס מאטוס, ממשטרת הביטחון. אמר שהתקשר אליו מישהו מהמוסד שעובד עם משטרת לונדון בקשר ל’דיאנה'. רצו לברר פרטים עליה. אז אולי בכל זאת אנסה לגייס כסף לקנות את ‘דיפ סי’. אבל חוששני שלא אוכל לעמוד במחיר המקורי שלך.”

כל-כך שקוף וגס נעשה ניקוס מאריוס. מכר אותו למשטרת הביטחון ורצה לרשת אותו, בזול ככל שניתן, כשריח מצוקתו סותם את חוטמו.

החשש נעשה לוודאות מסוכנת מבחינתו. לפעמים ידיעה מסויימת מקבלת נפח ומשקל מכריע בקבלת החלטות, אבל הפעם לא היה בכוונתו של פאנוב לשנות כיוון, למרות שלהק הציידים סוגר עליו.

הוא ניסה להיראות נינוח, כמעט אדיש. “שלא תדאג ניקוס, אין בזה משהו רציני.”

“תאמין לי שאני אוריד את אנדריאס מאטוס ממך.”

האיש הגדול המשיך להסתבך בלשונו ואילו פאנוב הוסיף: “האירוח שלך כמו תמיד היה מושלם!” וחזר והתפיח פניו כתאומו של מאריוס, מושיט לשון ארוכה ומנענע באפו כמו היה שפם צ’פליני מגרד את שורשו.

ניקוס מאריוס שאג מצחוק.

האוסטרלי החייכן גהר וצייר בכפותיו מיתאר של כד פרחים שכאילו עומד לפניו על השולחן הרחב של מאריוס. הוא נשם כביכול את הבושם העדין של הפרחים עמוק לקרבו וחייך כשעיניו עצומות והוא כמתמלא עונג. משפקח אותן מיצמץ כמסתגל לאור ומשך לעצמו פרח אחד, כביכול קטם אותו מגבעולו, קירב אותו לאפו, הרחיב חיוך במלוא שיניו, והשים עצמו כתוקע את הפרח בדש מקטורנו של מאריוס.

כשפרצופיהם כמעט דבוקים ומאריוס עדיין צוחק בהנאה ומקמהון מחייך, שאל לפתע האוסטרלי: “אתה לא מהמלכלכים, הה, ניקוס?”

מאריוס נרתע. “אף פעם לא,” מילמל וציחקק.

“אני רק שואל,” המשיך האוסטרלי לחייך, “בשביל לשמוע ממך שלא תשתף אחרים למשל בסודות הקטנים והלא חשובים שלך ושלי…”

“אני נשבע…”

נסער מהחשד הושיט לו ניקוס מאריוס את כפו הענקית בכדי ללחוץ את ידו כברית-ידידות מחודשת, ופאנוב, במשובה אופיינית לו, משך אותה בזריזות אליו, לעבר פיו כמתכוון לנגוס נגיסה באומצה עסיסית, אלא שהוא החטיא אותה והיא נשמטה מפיו לעבר השולחן. פעם ועוד ניסה לחטוף לעצמו את כף-ידו של מאריוס ושוב השיג אותה תוצאה של החטאה, שהשכיחה מהיווני את חששו כשנתפש לגל צחוק.

“זה כמו בסרט של צ’פלין!” קרא נרגש ועדיין פימתו מרקדת מהצחוק הממשיך להתפרץ ממרום בטנו הרחבה.

היה ברגע מצמרר זה מטעם הסצנה הנודעת של הסוליה מ’הבהלה לזהב' של צ’פלין מֵזה הרעב.

פאנוב אחז מזלג מהסכו"ם של הסוחר והתחיל, כמו בסרט, לשחק כנועץ את המזלג בכף היד הפרושה על-גבי השולחן מימינה ומשמאלה, אלא שמזלו בגד בו, ובכל פעם שיני המזלג החטיאו ופגעו בעץ הקשה של השולחן. תוך כדי כך הרחיב הליצן את עיניו כמתפלא על ההחמצות, וכבר אי-אפשר היה לטעות בו כשהגביה במהירות משעשעת את גבותיו הלוך ושוב, וגם הניע שפתיו בזריזות לכל צד ואפו כמו נמשך הנה והנה ביחד עם אותו שפם צ’פליני דמיוני; צ’רלי אמיתי, הנווד הנצחי. כל-כך מצחיק וגם נוגע ללב היה, עד שדמעות של ממש זלגו משתי עיניו המכווצות של ניקוס מאריוס.

פאנוב נעצר כמו מתכוון לאפשר למארחו לנשום מחדש, שלא יתפקעו ריאותיו מהצחוק העז הזה.

לפתע הושטה ידו לעבר פיקת גרונו של מאריוס כמטיחה בו סייף קטלני. בזריזות מפתיעה תקע את המזלג כמפריד בין קנה הנשימה של מאריוס לבין ראשו, בנקודת החיבור שנמצאת מתחת ללסת התחתונה. עיניו של מאריוס התרחבו כמתפרצות בעת שתפס תוך חירחור את גרונו הנשטף מדמו. הכרתו התערפלה כשהחליק לעבר הרצפה. תחילה פירכס כשואף אוויר שנמלט ממנו ולבסוף נשמטו ידיו חסרות-חיים בצד גופו הגדול, ואילו ראש נטה לצד כשעיניו קפאו לטושות.

המעבר בין הצחוק הסוער לבין הבעת המוות המנוכר היה קצר וחד.

פאנוב מצא את יאזון, עוזרו של מאריוס, במטבחו. הוא בא מאחוריו מבלי להשמיע רחש וקטלו בהרף-תנועה תוך לפיתת צוארו ושבירת מפרקתו.

משחזר למשרדו של מאריוס חיפש בניירותיו למצוא איזכור כלשהו לפגישה שלהם היום ולא מצא. לעומת זאת במחשבו גילה את האימיילים שהחליפו ביניהם בעניין מכירתה של ‘דיפ סי’. לא די היה במחיקתם, שכן משחזר12 מנוסה יתגבר על תקלה שכזאת, וכדרכו פירק את הדיסק הקשיח ותחבו לכיס מעילו.

בדרכו חזרה למרינה נאלץ פאנוב לעשות דרכו כשהוא כפוף לפנים מעוצמת הגשם והרוחות. הטיילת התרוקנה ממבקריה הבודדים שהגשם המצליף הבריח אותם למצוא מקלט יבש. איש לא הבחין בו כשחזר לסירה והשליך למים הקודרים את הדיסק. בתא המרכזי הושיט לו אוסקר וואכט ספל קפה מהביל ממנו לגם בעוד הוא מסיר מעליו את המותנית הרטובה שלו. משלגם לגימה נוספת משך חבילת כסף מכיסו והושיט אותה לאוסקר לכיסוי הוצאות דלק, מים מזון ופריטים נוספים שהיה עליו לטפל בהם להמשך המסע. על אף הסופה המתעמרת החליט לצאת מיד לדרך.

“נהיה מוכנים,” הסכים וואכט ויצא.


26

בתוך כך נקבע מועד לצאתה של ‘נור’ לתרום את חלקה למסכת ההטעייה. אבן-סאלימן ואביתר סיכמו בשבת, בשיחת סיעור-מוחות עם זיו וקולונל אבנר קמפבל, שהמסע יתחיל ביום רביעי, תשעה-עשר בינואר, ומאותו רגע יישמר ביניהם קשר קבוע ושוטף על התקדמותה של ‘נור’. היאכטה תתעכב בכמה נמלים לשוות אופי של מסע תענוגות מתחילת הדרך.

שעה קלה לאחר שספינתו המרהיבה של ג’וני יצאה מ’הרקולה' לים הפתוח, נסע אביתר במונית לשדה התעופה בניס ומשם טס ללונדון.

בחצות נכנס לכנסייה, וכדרכו הגביר את ההסקה להפיג צינה שתמיד מתגברת כשהלהבות מתכווצות כמעט לאפס. אדווה עדיין לא שבה מהיכן שהיתה והוא שפת לעצמו קפה, ועד שזה רתח חטף מקלחת קצרה וגילח את הזיפים שצמחו מהבוקר הזה. יותר ויותר התפשטה שיבה גם בזיפים אלה.

כהרגלו התיישב בפינת הספה כשהמחשב פתוח לפניו ושוב הריץ את אצבעותיו על המקלדת. בעיקר התמקד ביום האחרון שלו ודיווח על יציאתו של ג’וני לדרך, מקפיד להעביר לזיו את כל הנתונים הנדרשים לתקשורת ישירה עם אבן-סאלימן.

הוא לגם מעט מהקפה ושיגר את האימייל לזיו.

כששמע את המפתח מסתובב בחרירו הגדול היתה השעה כבר אחרי אחת, והוא שמע את צחוקה הלבבי והמתגלגל של אדווה ומיד עלה גם קולו של גבר שנשמע מוכר, אבל תחילה לא זיהה אותו מפאת עיפותו שהקהתה את חושיו. הוא ראה את אדמומית הכפור שבחוץ פורחת בלחייה של הנאה הזאת עם הגומות החמודות בלחייה, וחשב בפליאה איך זה שעורה נשאר עדין ולבן כמו של שלגיה אמיתית, למרות שבישראל חשפה אותו שעות לא מעטות לתעלולי מזג אוויר ברכיבה על האופנוע הטרטרן הזקן שלה.

“תיכנס, ג’פרי, תפסיק לעמוד בכפור הזה,” היא דחקה בעיתונאי, “ואז נוכל לגמור את הבקבוק הטוב הזה.”

היא הניפה בשמאלה בקבוק יין פתוח.

נראה היה לאביתר שלא איבדה רגע מנסיעתו בכדי להשלים אחיזה איתנה בקדוס. היא ידעה להטוטים של דרך עלמה בגבר ושלטה כקוסמת שובבה בכל השטי’קים של אשה חכמה ויפה, ועשתה בכישרונה לאזקו אליה.

“אני טסה להביא כוסות,” הצהירה וכשפנתה לאחור, קלטה מזווית עינה את אביתר השרוע על הספה, נעצרה ופרשה ידיה לרווחה, “איזה רגע של אושר לראות את האיש העמל השב לביתו… מה שאתה הפסדת, אביתר, לא תאמין!” היא התיישבה לידו בעודה מניחה את ארנקה על השולחן.

“כולי אוזן גדולה,” הבטיח לה והחליף שלום ידידותי עם קדוס שנחלץ ממעילו העליון, ומיהר להחזיק בשלוש כוסות בשעה שהיא מזגה את היין האדום.

ג’פרי הושיט את אחת הכוסות לאביתר, “לחיי הידידות והעכברים!” קרא כמהפכן העומד להוביל מחנה של מתקוממים עכבריים.

“מה לך ולעכברים?” שאל אביתר ולגם מעט מהיין.

“מלכודת עכברים!” הצהיר קדוס הגאה, “אם אני מתאהב במישהי עם כל הלב, אז אני לוקח אותה לראות את ‘מלכודת עכברים’ של אגאטה המופלאה, האחת והיחידה שלנו!” קדוס צנח לתוך אחת הכורסות הגדולות, מתח רגליו ושיכל אותן, מעשה בעל-בית מתרווח.

הם לגמו מכוסותיהם.

“לחיי אגאתה האלוהית,” הציעה אדווה ושוב הרימה את הכוס שבידה.

“היר היר!” שאג קדוס בעליזות, “לאגאטה האחת והיחידה!”

קדוס היה איש רעים להתרועע והחגיגה הקטנה זרמה, ואביתר ציין לעצמו שאדווה לא ביזבזה לא את ימיה ולא את לילותיה בכדי להטיל את רשת הדבש שלה על קדוס שעיניו בלעו אותה מבלי לשבוע.

מידת היין בבקבוק התכווצה במהירות ועוד מעט והנותר הגיע לתחתית, וכבר אדווה שלפה שני וקדוס פתח אותו ובינתיים הניחו בצד שינשום איזה רגע כראוי לו. אדווה שהתיישבה על זרוע כורסתו של קדוס, נעזרה בזרועו החובקת אותה בידידות והודיעה חגיגית, רשמית ובלעדית כי, “אני מצטרפת לכת החש-ש-שאית של הגרונות העמוקים בשביל לקדם את המהפכה העולמית…”

אביתר לא ידע על איזו מהפכה היא מקשקשת, אבל למרות שהיתה קצת ב’הי' מצאה דרך משלה להגיד לו בצורה הברורה ביותר, שכבר מצאה את הדרך לגלח את עטרת שערותיו של שמשון האנגלי הקטן הזה.

בין לבין משך אביתר את משחק ‘הגרונות העמוקים’, מניח לה לפלוט מלה פה ומלה שם כשהיא יודעת בדיוק כיצד לנתב דיבורים. דומה שגם קדוס שמר על פינה של מחשבה בהירה, והסכים עם אדווה שכדאי שלא יחטיאו אחד את השני כשלפניהם מטרה משותפת.

“יש גורל משותף לכולנו,” הצהיר, “ולא נמלט ממנו. היר! היר!”

הדיבור גלש לאותו עניין שהוא חוקר, והיתה זו הפעם הראשונה שהוא השתמש בשתי מלים קשות בהתחברותן, האחת ‘התארגנות’ והשנייה ‘טרור’, וגם הצביע לעבר רמת ההתרחשויות ואמר שהם מאבדים זמן יקר מפני שהם מחטיאים את הכיוון שסימן להם, את הצבוע ההוא.

“ההוא?” תהה אביתר.

“הממזר הזקן הזה, גולד!”

מה כבר הוא יכול לעשות?"

עיניו של קדוס לגלגו: “תחפש ותמצא.”

“אנחנו מחפשים. אבל אם אתה יודע משהו, אז במקום להתלונן ­– תעזור.”

“אנחנו יושבים על פצצה,” אמר ג’פרי בשקט מוזר, כאילו בבת-אחת התפכח וחזר להיות קדוס השנון, שנועץ מלתעותיו בעורף מטרתו. הוא נראה מתוח כמיתר העומד להתפקע. “תנסו לרחרח מסביב לגולד…” הוא השתתק כאוסף מחשבה בהירה וחזר וזקף את ראשו והמשיך בשלווה: “הפעלתי קשרים בארץ בכדי לדעת עליהם קצת יותר, בדיוק כמו שאתם עשיתם לגבי,” הוא עקץ, “יכול להיות שאתם פועלים בשם המוסד, אבל רשמית אינכם שייכים, אלא אאוטסיידרים ששרותי הביטחון בישראל משתמשים בהם כשהם לא רוצים להתחכך עם ממשלה זרה. בשבילי נשארתם סיפור ששווה כותרת גדולה. אני מוכן להוריד פרופיל אם תאמרו לי מה ידוע לכם על גולד והקבוצה שלו.”

לפתע לא היתה יותר חברות. כאילו בבת אחת השתחרר קדוס מרשתה של הקוסמת ומנעימות שיחו של אביתר. הוא נחשף כקדוס האמיתי, טיל מונחה שלרגע לא סטה ממסלולו, ובתוכו בוערת אש אמונה מוחלטת בצדקו.

לעתים מוצא אדם את עצמו נתפש למצב בו הוא חייב לשמור על מוצא פיו. משום-כך העיף אביתר מבט מזהיר לעבר אדווה.

“כל אחד משחק עם הכלים שלו,” אמר בשקט, “ונניח לרגע שמה שאתה טוען לגבינו יש בו משהו, ואנחנו נחליף דבר בדבר. מי ערב שלא תפרסם את התחקיר שלך לפני שאנחנו נמצה את מה שמוטל עלינו?”

“מלה שלי…”

“העבר שלך לא כל-כך תומך בזה.”

“מידת ההתחייבות שלי קשורה בטיב המידע שלך.”

“נעשה ניסיון,” הסכים אביתר, “אשאל אותך לגבי מושג אחד מה פירושו. אם תיתן לי הסבר משכנע, נמשיך הלאה. אם לא, אתה לדרכך ואנחנו לדרכנו, ואני רק מקווה שאיש לא ייפגע בדרכים הנפרדות.”

הם החליפו מבטים.

“אני שומע,” הפטיר קדוס בקול שקט.

"מה אומר לך המושג, ‘הבית’?

קדוס אפילו לא עיפעף כשהשיב: “אמרתי לך. נורמן גולד, נשיא הסי.אס.טי. שהוקם כארגון הגנה על יהודי בריטניה מפני האנטישמיות החדשה. הגוף הזה נקרא בשיחות פנימיות בשם ‘הבית’, ולעומד בראשו קוראים ‘אב הבית’, ואת שמו כבר הכרתם.”

קדוס הדהים אותם.

מלותיו היו שקולות והעובדות התיישבו אחת עם השנייה ויצרו בדיוק את התמונה שהם חיפשו אחריה. עד רגע זה הם לא שמעו מאיש בבהירות נחרצת כזאת את המושגים ‘הבית’ ו’אב הבית', כפי שהסביר קדוס. לפתע מצאו עצמם להפתעתם לכודים בזווית שהתכוונו לדחוק אותו לתוכה.

“במידה וטעיתי במשהו אז תקנו אותי.”

אם התגרה בהם כי אז קשה היה לצוד שוני בגוון קולו המתון.

“עכשיו תורכם,” הוא הזכיר להם.

“או. קיי, אתה לא טועה. אם להרחיב, אז מה אתה יודע על פעילותו של ‘הבית’?”

קדוס גיחך. “ספר לי.”

“השמועה אומרת שאנשי ‘הבית’ מתכננים פעולת ראווה שתציג את הוועד להגנה על המפה כגוף הדוגל באקטיביזם שכולם יצטרכו להתחשב בו.”

“אתה לא משתמש במילה טרור,” העיר קדוס.

“עניין של מינוח,” הודה אביתר.

“זה כל מה שאתם יודעים על מטרת ‘הבית’?”

“בשלב זה.”

קדוס בחן אותם ומבטו שוטט מאדווה לאביתר ושוב ממנו אליה. “בגלל זה הפגישות שהיו לך עם סיר נורמן?”

אביתר חייך. “אין לי מה להוסיף לפני שאתה תוסיף עוד משהו.”

קדוס לא מיהר להגיב. הוא התבונן בכוס שלו כבוחן את היין המכסה את התחתית, ונראה כמי שמלבן בעיה כלשהי.

“כרגע אני מסתפק במה שהחלפנו. בתור התחלה, כמובן,” אמר קדוס, “אבל אנחנו מתקדמים בכיוון נכון.”

“מה אתה מציע כהצעת ביניים?” שאלה אדווה.

“תעמיקו את הרחרוח שלכם סביב גולד,” אמר, " ונחזור ונחליף רשמים. נדמה לי שהפעם לא בזבזנו זמן. אז רק בשביל לעודד אתכם, כדאי שתדעו שעליתם על סיפור כותרת שלא כל יום קורה. הצבע שאתם יכולים להוסיף לי שווה את מה שאני אוכל לתרום לכם."

כשחיוך ערמומי שפוך על פניו לבש קדוס את מעילו העליון, פנה לעבר הדלת ויצא לקור המקפיא כשאדווה מלווה אותו. בעומדה שם הרכינה את ראשה לעברו כשביקש להצמיד נשיקה רכה על לחיה. “מה שלא יהיה,” הוא חייך, “את היית ונשארת השכר האמיתי של חלומותי הכי כמוסים!”

צחוקו ליווה אותו עד למכוניתו.

אדווה הגיפה את הדלת כשמכונית הוולוו השחורה התחילה להתרחק. “נשאר עוד משהו בבקבוק,” הציעה כשחזרה.

“יין טוב,” הסכים אביתר ודחה לעברה את כוסו המרוקנת והיא מזגה לתוכה את שנשאר, כחוסכת כל טיפה להנאתו.

“אז למדנו משהו,” הגיבה כשהחזירה לו את כוסו.

“שיש לנו שני מועמדים, גולד וקדוס.”

“אני מהמרת על קדוס. זה הסוס המנצח שלנו. האיש הראשון שהשתמש במושגים של ‘הבית’ ו’אב הבית‘. משחק בהפוך על הפוך, בשיטות הזהות לשלנו. הופך עצמו לגולד ואת גולד לעצמו. מבחינתי לא אתפלא אם קדוס מעורב עד צוואר בעניין. אני חושבת שמילאנו אחרי הציפיות מאתנו. הקפצנו את ג’פרי קדוס. עכשיו צריך רק לקוות שנגיע ל’בית’ עצמו ובאמת לעומד בראשו. וגולד נשאר גולד, המקפיץ.” היא סיכמה.

“וגולד, כדברי זיו, לא שינה את חברברותיו,” הסכים אביתר.

“זה המפתח לתעלומת קדוס,” אמרה אדווה. פתאום למשפט הזה של זיו היתה משמעות כה ברורה. במלים אחרות, הוא תמיד אמר להם בדרכו הנפתלת לבטוח בגולד. היא קשרה אתו מאותם מבטים שהיו כמו לטיפה חשאית, ושוב אביתר הבחין בכחול העמוק של עיניה שלא תמיד ראה כמותו.

“העמדת את ביצת קדוס על הקרש שקוראים לו גולד, בדיוק כמו שתכננת,” הוא הודה, “חבל ששיחה כזאת התבזבזה…”

“אתה בטוח?” שאלה, ומבלי להמתין לתשובה משכה אליה את ארנקה שהשאירה לאחר כניסתה על השולחן, פתחה אותו והוציאה מתוכו את מכשיר ההקלטה הקטן. “הכל כאן, מתחילת הערב ועד לרגע זה ממש.”

בפניה היה טבוע אותו חיוך מסתורי של אשה חכמה, שלעתים קשה לרדת לסוף דעתה.

*

מזג האוויר הזדעף עוד יותר והים הפך להררי מים אפורים ודלוחים. הקצף העכור נקרע לפיסות מרוטות כנוצות שנפוצו לעבר כל רוחות השמים. הגלים הסתערו לכבוש את המרינה שהמים בתוכה התרוממו כמבעבעים מעוצמת הזרימה שאינה נגמרת. המפרשיות איבדו את שלוותן והתנועעו מצד לצד, מתחככות זו בזו בצמיגי המגן של הדפנות והן כמנסות להימלט מהחבלים המרתקים אותן למזחים. ממטרים עזים ירדו ללא הפוגה, ואף לא מפרשית אחת יצאה ואף לא מפרשית אחת באה, מלבד אחת שיצאה מהמרינה, מבלי שמישהו מיושבי המעגן שהתכנסו בבטני סירותיהם ישים לב למתרחש. ‘דיפ סי’ המשיכה בדרכה על-פי המסלול שקבע פאנוב והרגיעה באה בתוך שעות ספורות, והגלים גולחו ועד לאחר הצהריים הבקעות התמלאו.

בארבע וחצי אחרי הצהריים כבר נמצא השמש האדומה בגובה מועט מעל לרכס העננים הרובצים בתנוחה עצלה לאורך האופק, והבעירה באש השקיעה את סביבותיה. פני הים עדיין סבלו ברגעים אלה מקמיטה המקפיצה מתוכה אין-ספור ריצודים בגוון של כסף מסנוור, ודי היה במשב רוח קלילה להוליד את הקמטים הקטנטנים מבלי שתיפגע שלוות הים האיגאי.

‘דיפ סי’ החליקה לעבר האי קסטלוריזו שנמצא מול החוף התורכי.


27

הימים הבאים היו דחוסים בשפע של אירועים ברמות שונות ובקליטת פיסות מידע שהשלימו ידיעות