רקע
אחד העם
א: תעודת "הַשִלֹחַ"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; 1956

1

ביסדנו היום מכ“ע חדשי זה, אנו עושים, כמדומה לנו, דבר שהשעה צריכה לו ושרבים מרגישים בחסרונו. לא בית מדרש לחכמים אנו מיסדים, שישבו ויפלפלו זה עם זה ויחדשו חדושים, בשביל להגדיל תורה או חכמה לשמה; כי אם לכלל העם אנו מכונים לבנו, שימצא הוא במכ”ע זה מזון נאות לרוחו ודברים הנחוצים לו לדעת, בשביל לגדור פרצותיו ולבנות הריסותיו.

עוד הפעם “לגדור ולבנות”! וכי כל יתר ספרותנו מה עושה עתה, אם לא שגודרת ובונה?

המטרה אחת היא, אבל הדרכים שונים.

בשני דרכים תוכל הספרות לחדור לרוח העם ולפעול על מהלך חייו: אם בהכניסה לתוכו בקולי קולות, בדברים מרעישים ומלהיבים, רגשות וחפצים חדשים, המשנים את הבחירה גם למרות הידיעה או בהכניסה לתוכו לאט, בדברים של טעם ודעת, מושגים ומשפטים חדשים, המשנים את הבחירה בהסכם עם הידיעה.

לפנים, כשהיתה הספרות העברית כלי זיין למלחמת ההשׂכלה, היתה מהלכת בשני אלו הדרכים יחד. באמצעים המושכים את הלב השתדלה לעורר בעם תשוקה ל“אור”, ובאמצעים המרחיבים את הדעת נסתה להביא בגבולו את ה“אור” עצמו, – אור כהה אמנם, אשר אך הגדיל את התשוקה מבלי יכולת למלאותה; אבל בזה היה די לה לספרותנו אז, שכל חפצה היה רק להביאנו לידי הכרת טיב האור, למען נלך ונבקשהו במקורו.

ואמנם הלכנו, בקשנו ומצאנו. שערי ההשׂכלה הכללית נפתחו לפנינו בלי מעצור, וכל דורשיה ימצאוה עתה על נקלה ואינם נזקקים עוד לסרסרותה של הספרות העברית. בדרך הדעת לא מצאה עוד איפוא עניה זו מטרתה נכונה לפעולתה, כי מה בצע בלקטה לנו שבּלים צנומות בשׂדה אחר, ואנו באים לתוכו בלעדיה ואוכלים כדי שׂביעה? אך גם בדרך האחרת, להיות לחצוצרה המריעה בלי הרף בשביל לעורר ישנים, לא יכלה עוד להביא תועלת ממשית, בהיות גם ה“ישׁנים” מתעוררים כבר בלעדיה, מקול המונם של החיים עצמם. ובכן קרוב לודאי, שהיתה הספרות העברית עתידה להפסק מאליה גם במזרח, כמו שנפסקה כבר לפני זה במערב, – לולא נולדה בקרבנו בעת האחרונה שאיפה חדשה: שאיפה לתחיה והתקדמות פנימית, אשר נתנה לספרותנו את הזכות לחיות ולהתקדם גם היא, לא כמלפנים, בתור מעברה לעולם אחר, כי אם בתור חלק עצמי מעולמנו הפנימי.

ובאין זכות בלי חובה, הנה על ידי הזכות הזאת, להחָשב כחלק עצמי מעולמנו הפנימי, הוטלה על ספרותנו גם החובה, ללמדנו דעת את העולם הפנימי הזה: מהלך התפּתחותו של עמנו בכל הדורות, אופני התגלות רוחו בכל מקצעות החיים, מצבו הרוחני והגשמי בכל הארצות בזמן הזה, והקשרים הגלויים והנסתרים שבין כל אלה ובין החזיונות הנראים בחיי העמים הסובבים אותו ובין החוקים השולטים בחיי האדם והחברה בכלל. כי רק בהגָלוֹת לעם את אשר היה והוה והיחס האמתּי שבינו ובין העולם מסביב לו, רק אז יבין מה שיוּכל עוד להיות ויכּיר את מקומו הנאות לו בעולם, ורק אז אפשר שימצא דרכּו ויתוקנו חייו תקון שלם.

אבל את חובתה זאת לא מלאה ספרותנו עד כה. כי “השאיפה החדשה” נתעוררה בעצם וראשונה לא על ידי הכרה פנימית מתוך מחשבה ועיון, כי אם על ידי רשמי מעשׂים מוחשיים שנחקקו בלבבות בלי אמצעי, ועל כן היה הצורך שהורגש ראשונה – לא להעמיד את השאיפה הזאת על בסיס הידיעה, כי אם לחַזק אותם ה“רשמים” אשר הולידוה, למען תתרומם מיד למדרגת כוח חי עושה פרי ולא תשאר לאורך ימים במצב רגש ערירי בלבד; ולכן רואים אנו גם את הספרות העוזרת על ידה מַתחילה פעולתה רק בדרך אחת: בתתה “אֶל חכּה שוֹפר” כדי להרעיש את הלבבות ולעורר את הכוחות הנרדמים.

ואמנם אין להכחיש, כי בדרכה זו נראתה פעולת הספרות על העם, אם מעט ואם הרבה; אבל גם זאת אי אפשר להכחיש, כי עד שהיתה טרודה לעורר את הכוחות הנרדמים, נרדמה המחשבה בקרבה ונתדלדלה הדעת מאד, ואם יאמר אדם לירד לעמקם של חיי עמנו, לשוא יבקש עזר בספרותנו עתה, כי לא ימצא כמעט בלתי אם ידיעות שטחיות ומשפטים פורחים באויר, הנקנים ב“מסירה”, בלי יסוד נכון ובלי בחינה והכרה ברורה ועל כן לא יפלא הדבר, כי רבים בקרבנו התחילו סוף סוף להרגיש מעין “ריקוּת” פנימית. המוח העברי, שהורגל בעבודה, לא יוכל לנוח ימים רבים. כבר נלאינו להתרגש ולהתלהב והננו רוצים גם לדעת ולהבין. סימן-השאלה הגדול, אשר נראה על פני היהדות בשני הדורות שלפנינו ואשר הסתתר אחרי כן בעב הענן, חוזר ונגלֶה מעט מעט מתוך הערפל, ופחדו מפיג שכרון רגשותינו ומכריחנו להתבונן בעינים פקוחות ובדעה צלולה על כל פרטיו: מה היא “עצמוּתנו” הלאומית ההיסטורית, שבשבילה או בסבּתה אנו נלחמים עם כל היקום זה אלפי שנה? מה הם חיינו ההוים בכל ארצות פזורנו, באיזו מדה חיינו הם באמת ובמה הם צריכים וסובלים תקון? ועל כל הכל ומתוך הכל – שאלת העתיד: אם, איך ומתי נגיע אל ה“חוף” המקוּוה, למרות ה“שטף” העז, הקורע אותנו אברים אברים ונושׂאם אחד אחד ל“ים הגדול”?

השאלות הכלליות האלו, המתחלקות כל אחת להמון שאלות פרטיות, מנקרות עתה במוחו של כל איש ישראל שיש לו מוח בקדקדו. וכל אלה אשר לא יוכלו להסתפק עוד בדחיה בקש או בפרזא משכּרת, אשר יבינו, כי לא “על רגל אחת” אפשר למצוא את “חידותינו” הנפלאות – רק אלה יתאוננו על חסרון מכתב עתי חדשי בספרותנו. כי רק מכ"ע חדשי, שאין השעה דוחקתו, מסוגל לחדור מעט מעט למסתרי חיינו, לקבּוֹץ על יד את “מפתחותיהם” המפוזרים בזמן ובמקום, לברר כל חזיון וכל שאלה מכל צדדיהם השונים, ולקרבנו ככה יותר ויותר אל התכלית הנרצה: לדעת את עצמנו, להבין את חיינו ולכוון עתידותינו בתבונה.

–––––

המחשבות האלה הן שעוררונו לנסות כוחנו בהוצאת הדבר הזה לפעולה. אם נצליח לברוא באמת את האורגן המבוקש? – לא בנו הדבר תלוי, כי אם בחכמינו וסופרינו. אנחנו מצדנו נעשה כל מה שבכוחנו. היעשו כן גם המה? –

ועל כן לא נחשוב לאפשר להבטיח מראש הבטחות מוגבלות בנוגע לתכונת העניינים שיבואו במכ"ע זה, ונסתפק בהציענו בזה בדרך כלל רק ראשי הענינים שאנו חפצים לתת בו.

א) פרקי חכמה, אשר יתנו מושגים נכונים מחזיונות נכבדים שונים – דתיים, מוסריים, חברתיים, ספרותיים וכו' – המתיחסים לחיי עם ישראל והתפּתחות רוחו מימי קדם ועד עתה. הגדר הכללי הזה מקיף, מצד אחד, פרקים רבים מן המדעים הכלליים (מתולדות עמי הקדם, מתולדות הקולטורא, מחכמת הנפש, המוּסר, החנוך, ויֶתר “מדעי הרוח”), במדה שהם נכנסים לגבול היהדות ומאירים את החשכה בפנות שונות מחיינו ותולדותינו; ומצד אחר, מוציא הגדר הזה מן הכלל מחקרים ידועים הנכנסים בחוג “חכמת ישראל” (כמו דקדוקים בספרים קדמונים ובפרטי חיי מחַבּריהם, וכיוצא בזה), שאינם מוסיפים כלום על “ידיעת עצמנו” ואינם ענין אלא למספר קטן של העוסקים בפילוֹלוֹגיא, בּיבּליוֹגרפיא וכו'. להגביל בדיוק שני הצדדים האלו אי אפשר. אבל לחכמים – ואנו מקוים, כי רק עמהם יהיה לנו עסק בזה – אין גם צורך בהגבלה מדויקת. כי מדעתם יבינו, בשימם לב לתכונת מכ"ע זה, איזה חומר מכל מקצוע יאות לו, ובאיזו צורה.

ב) “פוּבּליציסטיקא” – מאמרים על דבר המצב השׂכלי, המוסרי, האֵיקוֹנוֹמי, המדיני וכו', של עמנו עתה בכל הארצות, אשר ישתדלו לברר בירור מספיק כל החזיונות הטובים והרעים כמו שהם, בסבּותיהם ותוצאותיהם, ועל יסוד בירור כזה – להורות כפי היכולת גם את הדרכים לשינויים ותקונים טובים. לנושׂאי מאמרים כאלה יוכלו להיות: אם חלק ידוע מן העם (מדינה, עיר, עדה, חברה, מפלגה וכו'), או ענף ידוע מן החיים (החנוך, מוסדות הצבור, מקורי הפרנסה, תכונות מוסריות וכו'), במקום אחד או במקומות שונים. אך בין כך ובין כך, העיקר למטרתנו הוא בירור מצב החיים הפנימיים בעוד שבירור היחס החיצוני של העמים אלינו, שהורגלו סופרינו לטפל בו בחבּה יתרה, אינו נכנס בחוג עבודתנו אלא במדה הדרושה להבנת החזיונות הפנימיים.

ולדאבון לב, יש נחיצות להוסיף עוד בזה – מה שהיה צריך להיות דבר מובן מאליו – כי לא כל “בעל לשון” מוכשר לכתוב גם “מאמרים”, כי הפובליציסטיקא, בהיותה חכמה ומלאכה כאחת, דורשת מאת העוסקים בה – לא פחות (או עוד יותר) מן הספרות המדעית – השכלה כללית רבה, כשרון וטעם ספרותי, ואין צריך לאמור ידיעה רחבה בפרטי הנושׂא של כל מאמר וביסודי-החכמה המתיחסים אליו.

ג) בקורת. בשם הזה משתמשים אצלנו על הרוב רק במובנו המצומצם: משפט ספרים חדשים. אבל מטרתנו אנחנו תביאנו להרחיב את המושג הזה עד לגבולו האמתי: משפט רוח האדם ופרי עבודתו ביחוסם אל האמת (בקורת הגיונית), אל הטוב (בקורת מוסרית) ואל היופי (בקורת אֶסתיטית). במובן הזה נופלים תחת הבקורת לא רק ספרים, כי אם גם כל הרעיונות והמעשים, חדשים גם ישנים, שעשׂו, עושׂים או יכולים לעשׂות רושם בחיי העם והלך רוחו, ושעל כן ראויים וצריכים הם להבחן משלשת הצדדים הנזכרים, אם שלשתם יחד, או מאחד או שנים, הכל לפי הענין. אלא שהספרים מסוגלים ביחוד שתתָּלה בהם הבקורת הכללית, בתתם לה על הרוב יכולת להביא במשפט רעיונות ומעשים רבים ביחד ולהראות את הקשר שביניהם ואת היסודות המשותפים להם. מאמרי בקורת כאלה נקבל בחפץ לב, ובלבד – חבל על שגם פה אנו מוכרחים להוסיף דבר שהיה צריך להיות מובן מאליו – ובלבד שיהיה כוחם יפה לא רק בעקיצות ומהתלות, אלא ירדו באמת לעומק הנושא ויאירו אור על כללו ועל פרטיו, בדעת, בטוב טעם, ובסגנון הראוי לכל ענין, לפי תכונתו וערכו העצמי או ההיסטורי.

ד) “בללטריסטיקא”. היצירה הפיוטית, בהגשימה חזיונות החיים, שאלותיהם וחוקותיהם, בצורות מוחשיות יפות, פועלת היא ביותר על רוב בני אדם ומוכשרת לחרוֹת כל אלה על לוח לבם ולעוררם למחשבות והתבוננות, יותר הרבה ממשׂא ומתן עיוני מָפשט. ספּוּרים טובים מחיי עמנו בעבר ובהוה, אשר יתנו ציורים נאמנים ממעמדנו בזמנים ובמקומות שונים, או יכניסו איזה קו-אור באיזה מקצוע אפל של “עולמנו הפנימי”, יביאו על כן תועלת רבה להתעוררות המחשבה והרחבת הדעת הלאומית בקרבנו, ומכוּוָנים איפוא למטרתנו לא פחות מן המחלקות העיוניות המנויות למעלה. ואולם היצירה היפה שאין בה אלא יפיה, המעוררת תנועת הרגש לשם לענוג בלבד, היא אף היא יש לה מקומה וערכּה בצד ידוע מחיי האדם; אבל במצבנו עתה, אנו חושבים, שאין לספרותנו הדלה לפזר מעט כוחה לדברים כאלו, בעוד שענינים יותר נחוצים ומועילים דורשים תפקידם וכוח אין. מן הטעם הזה אפשר שימעט מספר השירים במכ“ע זה. אחרי כי רוב משוררינו עתה אינם הולכים בדרכו של יל”ג, לאַחד את השירה עם המחשבה על דבר חיינו וצרכינו המרובים. ופואֶזיה בלבד, השתפּכוּת הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה וכדומה – יבקש לו כל החפץ בלשונות העמים וימצאנה במדה מַספּקת.

אם על המחלקות האלה נוסיף עוד איזו השקפות פריודיות על החזיונות החדשים בחיים ובספרות, תהיה לנו תכנית מכ“ע זה כמו שעלה במחשבה לפנינו. אך, כמו שכבר אמרנו, בחכמינו ובסופרינו הדבר תלוי, שתצא מחשבתנו לפעולה בטהרתה ובשלמותה. חכמינו יואילו נא לעשות כמתוקנים שבחבריהם מאוה”ע, החושבים להם לחובה לצאת מעת לעת מארבע אמותיהם ולדבּר אל העם בשׂפה ברורה על איזה ענין חשוב שיש בו צורך ותועלת לרבים; בעוד שחכמי ישראל על הרוב סגורים ומסוגרים בכתלי בית מדרשם, כל אחד מבקש רק לגלות נסתרות במקצוע הפרטי שלו, ואת העם ואת צרכיו לא יזכרו ולא יעלו על לבם. וסופרינו, כלומר אלה מהם המזוינים באמת בכל הדברים הדרושים לעבודה ספרותית הגונה, יחדלו נא מלהצטדק (כאשר הם עושים זה כמה), כי על כן מעטה ודלה עבודתם, באשר אין “מרכז ספרותי” מיוחד לבעלי דעה וטעם, שבו יוכלו להשמיע דבריהם הרחק מכל השאון וההמולה של החיים היומיים. הרי לפניהם בזה “מרכז ספרותי” המבקש למשוך אליו רק סופרים בעלי דעה וטעם, וכל מי שרוצה ויש לו הידיעות והכשרונות הנחוצים לזה – יבוא נא ויעבוד עמנו כנפשו וכלבבו.

כן, “כנפשו וכלבבו”! כי בלי שום משֹא פנים יתן “השלח” מקום תמיד לדברים הנאמרים בדעת, בלב תמים, שלא על מנת לקנטר. בזמננו אמנם הורגלו לחשוב, שכל מכ“ע מחוייב להביא עמו מראשית ברייתו תורה שלמה, תשובות מזומנות על כל השאלות הראשיות, וכל מה שידובר בו צריך שיהיה לפי התורה הזאת של ה”רדַקציא“. אך הן מלבד שבמכ”ע עברי דבר זה אי אפשר, מאותו הטעם הפשוט, שאין לשום מפלגה כוחות ספרותיים הגונים במדה כזו, שתהא יכולת בידה “להתמלא מחוליתה” ולא תצטרך לעזרת סופרים מחוצה לה, – מלבד זאת, עוד הדבר צריך עיוּן, אם המנהג האירופי הזה מנהג כשר הוא, המיוסד בהגיון ישר ומתאים לדרישת האמת והצדק. ה“רדקציה” היא סוף סוף רק שם מפשט, אשר תחתיו יסָתר רדקטוֹר בשר ודם פשוט, בעל השׂכלה מרובה או מועטה, אך בכל אופן לא נקי משגיאות, ככל האדם, ואם בעל נפש הוא, הרי עליו להודות בלבבו, כי דעתו אינה מכרעת יותר מדעת שאר בני אדם שאינם נופלים ממנו בהגיון וידיעה. חובתו היא אמנם להשגיח על טוב טעם ודעת, להרחיק כל דבר המתנגד לחוקי המוסר והלכות דרך ארץ ולשפוך על האוֹרגַן הנערך על ידו רוח כללית אחת, בנוגע לצורתו ותכונת עניניו, באופן שיהיה באמת מעין בריה “אוֹרגנית”, ולא קופת הרוכלים שכל מיני סחורה בה. אבל כל זה אינו נותן רשות לנעול דלת בפני מי שיהיה, הבא להגיד בקהל דברים הראויים להשמע, ולו גם מתנגדים ל“דעת הרדקציא”, שאינה אף היא אלא דעת יחיד או יחידים. אלה האחרונים, הרדקטור ועוזריו, אם יש להם באמת דעה אחרת ויכולים לברר אמתוּתה בראיות, יפשיטו מעליהם את אדרת כהונתם וידברו דבריהם בשמם הפרטי, ככל יתר הסופרים, והקהל ישפוט, דעתו של מי מתקבלת יותר על הלב. אך המנהג לדבּר בשם הרדקציא ולתתה לשופטת רמים על כל ענין, כאִלו אין דבר נעלם ממנה – המנהג הזה לא נברא אלא בשביל להטיל אימה על הצבּור ולא יביא טובה לבקשת האמת.

אם תישר הדרך הזאת בעיני הקוראים או לא – בכל אופן טוב שידעו מראש, כי בה ילך “השלח” למען ישפטוהו במקרים כאלה על פי דרכו.


  1. נדפס בראש החוברת הראשונה של מכה“ע ”השלח“ (חזון תרנ"ז), בתור פּרוֹגרמא כללית למכ”ע זה, שנערך על ידי מראשיתו עד סוף הכרך העשירי. ולפי שהפרוגרמא הזאת כוללת גם את השקפותי היסודיות על תעודת ספרותנו בכלל, ומצד זה יצאו עליה עוררים, אשר הביאוני לכתוב את המאמרים הבאים אחריה, – לכן קבעתי לה מקום פה בראש המאמרים ע"ד הספרות.  ↩

המלצות קוראים
תגיות