רקע
אחד העם
ב: צורך ויכולת
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; 1956

1

לפני שנתים, כשעלתה המחשבה בלבי לקבץ את נדחַי, את מאמרי המפוזרים בכה“ע ומאספים שונים, ולהוציאם כולם בקובץ אחד, הרגשתי בי אמנם, כי במחשבה זו צפונה מעין “נבואה קטנה”, שהנני עומד בחיי הספרותיים על מפתן תקופה חדשה, אשר שונה תהיה תכלית שנוי מתקופת המאמרים ההם; אלא שקרני בזה מה שקרה לקריסוּס המלך בשעתו: טעיתי בפשט הנבואה ודרשתיה להנאתי. בזאת – חשבתי אז – יבּדל העתיד מן העבר, שעד כה פזרתי, ומעתה אכַנס; עד כה היו מחשבותי ודברי קשורים תמיד בצרכי השעה, ומעתה אעזוב חיי שעה ואעסוק בחיי עולם; לא אוסיף עוד לבזבז חיי רוחי “פרוּרים פרורים”, אלא אתכנס בתוך נפשי, אקבץ מעט רכושי הרוחני למקום אחד, ובסתר חדרי אעבוד את ספרותנו עבודה אחת שלמה וארוכה, שתתן לי רשות לחלום על דבר “חלק לעולם הבא”. ומתוך שכך פירשתי לי את העתיד, נחשבתי בעיני מני אז כאיש חיל שעזב את המערכה ונפטר מחבריו לזמן בלתי מוגבל, ולא יספתי עוד להשתתף בעבודת המאספים וכה”ע שהייתי מצוי אצלם לפנים.

עתה הנה נבואת לבי נתקיימה: תקופה חדשה החלה באמת בחיי הספרותיים והיא שונה תכלית שנוי מזו שקדמה לה, אבל – בהפך מפירושי. תחת אשר לפנים הייתי כותב לתיאבון, בשעה שרציתי ועל מה שרציתי, הריני עתה מחוייב לכתוב בשעה שאחרים רוצים ועל מה שהם רוצים; “הריני מחויב”, לא מפני שזה באמת מחובת עורך מכ“ע חדשי להרבות שיחה עם הקוראים – צאו וראו כל כה”ע החדשיים אצל אוה“ע ותמצאו אך מעט מאד שבהם העורך עובד גם עבודת סופרים – כי אם מפני שבמצבי עתה יש רשות ויכולת בידי אחרים לכוֹף אותי על זה באמצעי פשוט וקל: עומדים וכותבים “מכתב גלוי” אל העורך, לשימו במכ”ע שלו; ואם אך כתובים הדברים בסגנון ספרותי הראוי להתקבּל, הרי מחויב הוא לתת להם מקום, וממילא מחויב הוא גם להשיב.

ואמנם, אך צעדתי צעד אחד על דרכי החדשה, והנה –“מכתב גלוי אל אחד העם”2. ולא עוד אלא שבעל המכתב בא בטענותיו לא כאיש פרטי, כי אם כשליח צבור: “בתור אחד מצעירי הדור שיודע את אשר בלבבם”.

לא זאת היא הפעם הראשונה שמזמינים אותי לדין לפני “דעת הקהל”; כמעט כל מאמר שיצא מתחת ידי עורר עלי בזמנו “מלחמה בשערי כה”ע", וגם “מכתב גלוי אל אחד העם” הוא דבר שכבר היה לעולמים פעם ושתים. אבל אז, כשרציתי – וזה היה יוצא מן הכלל – נמצאתי לבעלי דיני, וכשרציתי – וזה היה הכלל – הייתי כלא שומע. עתה אין הדבר כן. עתה הם נכנסים לתוך רשותי ומשמיעים טענותיהם בפני, ואם ברצון או באונס – עלי לשמוע ולהשיב דבר.

–––––

וכבר בשורה ראשונה שכתבתי בתור “עורך” נתתי מקום לבעל דיני להתרעם. כי אמרתי: “ביסדנו מכ”ע חודשי, אנו עושים, כמדומה לנו, דבר שהשעה צריכה לו"3. “כמדומה לנו”? – וכי מה זה עורך האומר “כמדומה”? עורך בישראל “צריך שילך לבטח דרכו”, שיהיה ההר נדמה לו כשׂערה והספק כודאי; בקולות וברקים “יופיע” וכאלהים אדירים יקרא: “אנכי”… “צריך הוא שידע שהדבר אשר הוא עושה דרוש להעשות”.

ואני – לא אכחד – איני יודע! כלומר, יודע (או מאמין) להעשות; אבל איני יודע, אם מה שאני עושה עתיד להיות אני אמנם, שהדבר, באותה צורה שתארתיו שם, דרוש אותו דבר שדרוש להעשות, שהרי כמה דברים נעשים בקרבנו, שהכל יודעים, כי דרושים הם להעשות, ולבסוף מתגלה, כי מה שעשׂוי אינו דרוש ומה שדרוש אינו עשׂוי. ואיני יודע כמו כן, אם בכלל, במצב עמנו עתה, יכול אדם מישראל להתחיל באיזו פעולה לאומית בלב סמוך ובטוח, כי מעשיו יהיו רצויים כמו שכוָנתו רצויה. וגם זאת איני יודע, אם באשר “מרובים צרכינו”, חובה עלינו שתהיה “דעתנו קצרה”, לבלתי הבין, כי צורך ויכולת אינם שמות נרדפים. ועם זה “כמדומה לי”, שבשביל שיתעורר אדם לנסות כוחו בעשית דבר הדרוש להעשות, אין מן ההכרח כלל שיעצום עיניו מראות כל מכשול וילך “לבטח דרכו”; אדרבא, מי שלבו מסוּר באמת לדבר זה שהוא בא לעשׂות – הוא אינו אומר: הריני עושה מפני שבודאי אעשה נכונה, אלא כך הוא אומר: הריני עושה, אע"פ “שספק הוא אם אעשה נכונה”, כי שוה גם הספק לאַבּד זמן וכוח בעבורו.

ואולם, את חטאי זה, שאני מבחין בין ספק לודאי, היו “צעירי הדור”, כנראה, נושאים לי ברחמים, לולא מצאו בי עוד חטא אחר, הגדול בעיניהם מנשוא: כי הנני מבחין גם בין אפשר לנמנע.

הדבר כפשוטו וכמשמעו, אלא שדורש הקדמה קטנה.

האידיאַל הקיצוני, כלומר, מטרה אשר אליה נשאף והיא רחוקה ממנו וגדולה מכוחנו בהוה, – הוא אמנם תנאי הכרחי להתפתחות רוח האדם, בעוררו בקרבו את הרצון לטפס ולעלות מעלה מעלה, בלי הרף ובלי ליאות, עד מקום שכוחו מגיע. אבל גם זה תנאי הכרחי הוא להתפתחות האדם, כי לאחר שנתעורר רצונו ועבר לפעולה, לא ישגה עוד תמיד בחזיון אותה העת הרחוקה שבּה יגיע לקץ תכליתו. העולה בסולם, אע"פ שנתעורר למעשה זה מחפצו להגיע לראש הגג, אינו נותן עיניו בשעת מעשה אלא בשתים שלוש שליבות הקרובות לזו שהוא עומד עליה, וכשהגיע למקומן מגביה עיניו עוד מעט, וכה הולך ומרים מבטו, הולך ועולה, עד שמגיע למקום חפצו האחרון, שהיה במחשבה תחלה. אבל אם בראשית עליתו נושא עיניו עד לקצה הסולם מלמעלה, הרי הוא מסַכּן בעצמו לנפול אחורנית ארצה. גם האידיאַל הקיצוני יפה לאדם, כל זמן שהוא דן עם לבו, איזוהי דרך ישרה שיבוֹר לו בחיים, – אז מה טוב חלקו, אם תתעורר בתוך לבו התשוקה לאיזו מטרה גבוהה, אשר תמשכהו אליה בחזקה וככוכב נוצץ ממרחק תאיר לו רגע אחד את דרכו לכל ימי חייו, וידע מעתה לאן הוא הולך וּלמה הוא עמל. אבל מכיון שמלא האידיאַל את תעודתו זו, והאדם יוצא לפעלו לכבוֹש לו את דרכו, הנראה לו בחזון, בין המון הכוחות המתנגשים בחיים, אשר יעצרוהו במהלכו על כל צעד ולא יתנו לו לפסוע פסיעה גסה, – אז מוטב לו שיסיר מלבו את המחשבה התמידית על דבר המטרה האחרונה, הרחוקה ממנו מרחק רב ביותר, וישים עיניו באיזו נקודה יותר קרובה אליו, שבאמצע הדרך, באיזה “אידיאל זמני” העומד על גבול האפשרות בהוה. כי רק אידיאל כזה יוכל להיות כוח מניע תמידי למעשים פרטיים וקטנים, אשר סוף סוף מהם מורכבים החיים; ורק בסולם של אידיאלים כאלו, העומדים זה למעלה מזה, יכול אדם להתרומם עד קצה מטרתו, בהיות לנגד עיניו תמיד רק האידיאַל היותר קרוב אליו, לפי מצבו בכל עת. אבל אם יאמר לשווֹת לנגדו תמיד בכל מעשיו אותו האידיאל הקיצוני, סופו שיקוץ בעמלו אשר הוא עמל להתקרב אליו, בראותו כי פסיעותיו הקטנות כאין הן לעומת המרחק הרב, ותחת לפעול פעולה ממשית, ישגה וינַקר כל ימיו בחזיונות לבו וישאר עם זה בשפל מצבו לעולם.

כל נפש בריאה, בין של איש פרטי ובין של עם שלם, יש לה אותה סגולה בטבעה, שמאוייה הקיצונים מתחבאים באיזו פנה נסתרה בשעה שהיא משקיעה עצמה בעבודה המעשית. אין לך אדם נלבב ולא אומה נאורה שלא התנשאה רוחם באיזה זמן לאידיאלים גדולים לאחרית הימים ולקץ כל המעשים. אבל אחר עת ידועה של התרגשות ושאיפות בטלות, אחר שהאידיאל האיר את הדרך והעיר את הרצון, מַתחילה הפעולה, ההליכה המעשית בדרך המובילה אל המטרה. ומיד נראה לאין, כי בין ראשית הפעולה עד סוף המטרה המרחק רב כל כך, עד שאי אפשר כלל לאמור, כי זו היא אמצעי להשגתה של זו; מפני שהקשר בין שתיהן אינו אלא על ידי שלשלת שלמה של “מטרות” שבינתים, שהשגת כל אחת תלויה בהשגת זו שקדמה לה וכל אחת נעשית אמצעי להשגת זו שאחריה, ושרק חלק קטן מהן, רק קצה השלשלת, מונח בגבול האפשרות בהוה. כוח ה“הסתגלות” לתנאי החיים יביא אז את האדם ואת העם להשפיל עיניהם הרבה מעלות למטה, עד “הנקודה המונחת על גבול האפשרות בהוה”. והנקודה הזאת תמשוך אז אליה את הלבבות, כאִלו היתה היא מטרה לעצמה, והשׂגתה תהיה להם ל“אידיאל זמני”. האידיאל הקיצוני, הרחוק, יורד אז למדור התחתון שבלב. שמשם יעלוהו לפרקים בשביל להשתעשע בו ברגעי מנוחה; אבל על שדה העבודה ישלוט אחיו הקטן ממנו, ה“צר” והמוגבל, עד בוא קצו, כלומר עד שיושׂג ויחדל מהיות עוד אידיאל, ומקומו יקח אחר, גבוה עליו מעלה אחת, וכן הלאה והלאה.

כך הדבר נוהג בנפש בריאה, ואלמלא סגולה זו, לא היינו רואים אנשים ועמים מתרוממים מעפר עד מרום ההצלחה ע"י עבודה תמידית ופסיעות קטנות במשך זמן רב.

אבל לא כך הדבר נוהג בנפש חולה כנפש אומתנו האומללה. בחוזק יד ניטלו ממנה הדברים היותר עיקריים בחיי עם, שאי אפשר היה לה להסיח דעתה מהם אפילו לשעה קלה, להתיאש מישועה קרובה בשביל לילך בדרך הארוכה של עבודה מַתמדת ונמשכת לאט ממטרה למטרה. ובהיותה מלאה תמיד אידיאלים קיצונים, התרגלה לָבוּז למטרות קטנות ולא מצאה חפץ בפעולות לפי כוחה, כי אם שאפה רק לגדוֹלות שאין להן תפיסה בחיים ובמציאות ובאין לאל ידה להגשים את השאיפות האלה באיזה מפעל ממשי, יצאה ידי חובתה “באמירה בעלמא” ולמדה להשׂבּיע נפשה השוקקה בדברי חזון וחלומות בלבד; עד כי ברבות הימים אבד לה כל יחס וכל שווּי-ערך בין האידיאל ובין הפעולה, בין הצורך שבדמיון ובין היכולת שבמציאות; אדרבא, כל מה שהיכולת המעשׂית הלכה ונתמעטה, כן הלך וגדל הצורך האידיאלי וכן גדלה גם ריקנוּתו ואפיסת כוחו להביא את העם לידי פעולה כל שהיא…

ומחלה זו, השולטת בעמנו מדור דור, לא תרפּנוּ גם עתה, אע“פ שבהשקפה ראשונה נראה כאִלו נתעורר העם (או לפחות חלק ממנו) מחלומותיו היפים והקיץ וראה כי ריקה נפשו. “עת לעשות!” אנו שומעים זה הרבה שנים מכל עבָרים, ביחוד במחנה “צעירי הדור”, –ומעשה לא יֵעשה, או אם יֵעשה, לא נוּכל, בהביטנו אל מראהו, לעצור בעד המחשבה העולה על לבנו: נוח לו שלא נעשה משכּך נעשׂה… וזה מפני שגם אחר הקריאה הגדולה נשארנו בשמי-השמים, מעון הבטלה וההנאה מזיו השכינה, וגם את מעשׂינו נעשׂה כשאנו מרחפים בענני שחקים, ואין בנו כוח להתגבר על הלך רוחנו ולירד לעולם העשׂיה השפל, כדי להתבונן איך בני אדם שם עושׂים מעשׂיהם ומצליחים, איך הם מפשפשים בכוחותיהם, לדעת מדת יכלתם מה היא בכל עת, ולפיה מצמצמים את צרכיהם וקובעים להם מטרות קרובות, למען תהיה אחרית ותקוה לפעלם… כל זה רחוק מאתנו כשהיה, ועל כן, תחת להִשָפל בעינינו על יכולתנו הדלה, אנו מתגאים בצרכינו הגדולים ורואים בהם סימן יפה לנו, סימן לנפש רחבה ו”מבט רחב"…

חלק חשוב מן האידיאל הגדול של “תחית ישראל” הוא בלי ספק – תחית שפתנו וספרותנו: שתהיה לשוננו חיה בפינו ומסַפּקת לכל צרכינו, וספרותנו מלאה ושלמה בכל המקצועות שאומה בת תרבות זקוקה להם למזונה הרוחני. אבל יחד עם זה הרי כולנו יודעים, שלשוננו היא לע“ע רק חצי לשון וחסרה היא כמה מושׂגים ובטויים, שבלעדיהם אין כל תקוה לספרותנו להגיע למדרגת ספרות חיה וכללית אשר לא יחסר כל בה; כולנו יודעים כמו כן, כי אין לנו בזמן הזה בין הכותבים עברית “חכמים כוללים”, שיעשירו ספרותנו במחשבות עצמיות ומקוריות באיזה מקצוע מן ההשׂכּלה האנושית הכללית; כי כל ה”עושר" שהשפיעה עלינו ספרות ההשׂכּלה לא היה אלא “לקט שבלים צנומות בשׂדה אחר”, המעורר “חמלה” בלב איש אירופי “שאכל כדי שׂביעה”; וכי – וזה העיקר – כל זמן שלא ישתנה מצב חיינו כולו עד היסוד, מבחוץ ומבפנים, לא תהיה לשוננו מגַדלת חכמים וסופרים על ברכיה, בבתי ספריה ובבתי מדרשיה, – אי אפשר להאמין, שישתנה גם מצב ספרותנו במדה מרובה כזו, עד שתוכל “לרוות כל הצמאון של הדור החי” (כלשון בעל המכתב) בכל ענפי החכמה, המחשבה והיצירה, ולא יצטרכו עוד בני ישראל לספרות עם אחר. התחיה הגמורה של הלשון והספרות היא איפוא, כאמור, רק חלק מן האידיאל הגדול של תחית האומה בכלל, חלק התלוי במצב הכל ושהשׂגתו בפועל אפשרית היא על כן רק בהשׂגת הכל.

ואם כן, כשאדם בה עתה וקורא: עד לעשות לספרותנו! – אם לא בא לידי כך מתוך שעמום אידיאלי בלבד או מסבות אחרות יותר “ארציות”, אלא התבונן תחלה במצב הדבר כמו שהוא ובתנאי החיים המגבילים אותו ורוצה באמת להביא תועלת כפי כוחו, – הרי לא יתן לקריאתו צורת “שופרו של משיח”, לאמור: גאולה אני מביא לספרותנו ועת תחיתה הנה באה; אחרי כי יודע הוא, שהאידיאל הקיצוני הזה לא בידנו הוא עוד עתה, וביחס אליו כל מעשׂינו כאָין. ועל כן הוא משפיל עיניו וקובע לו מטרתו “באמצע הדרך”, בנקודה הנראית לו “על גבול האפשרות בהוה”, ואליה ישתדל לכון את המעשים ולמשוך לב העושׂים.

ואיזוהי הנקודה שעל גבול האפשרות בהוה בנדון זה?

הספרות העברית הולכת ונעזבת, הולכת ודלה. מה משני אלה הסבּה ומה המסוּבּב – קשה להבחין. אבל זה ברור, כי שניהם קשורים זה בזה ואי אפשר לתקן האחד מבלי תקונו של השני. אם תשאר הספרות דלה וריקה, תֵעזב מבניה יותר ויותר, במדה שההשכלה הכללית בלשונות אחרות מתפשטת ביניהם; ואם תֵעזב ספרותנו מכל בעלי השכלה וכשרון, תתדלדל יותר ויותר עד שתמות מיתת הזִקנה, מאפיסת כוח וליח, מבלתי יכולת עוד למלאות איזה צורך אמתי בחיי העם (“איזה צורך” אמרתי, כי באמת, בשביל שתמצא לה בריה חיה, תהיה גשמית או רוחנית או חברתית, מעמד איתן בחיים, די לה שתמלא אך צורך אחד אמתי, ואין דורשים ממנה שתהיה “ידה בכּל”. ומי כדורנו, דור חלוקת העבודה, יודע ומבין זאת!). – התקון האחד הכולל את שניהם יכול איפוא להיות רק זה: שכל אלה השרידים מבעלי דעת וכשרון, אשר בנס הם עומדים עוד בגבול ספרותנו וחפצים בקיומה, יחגרו שארית כוחם להעשירה בתוכן ממשי שיש לעמנו בו צורך אמתּי, ולהלביש תוכן זה גם צורה נאותה, שתהא דעת בני תרבות נוחה הימנה ולא ירגישו אוֹדם של בושה בפניהם בקראם בספר עברי ובדמוֹתם אותו בדמיונם לספרים ממינו בלשונות אחרות.

ואיזהו תוכן ממשי שיש לעמנו בו צורך אמתּי ויש לספרותנו יכולת להמלא ממנו עד כדי למלאות הצורך במדה מספקת?

צורך יש אמנם לעמנו בודאי, כלכל שאר העמים, בכל ענפי המדע והספרות, אף אם אין להם צד נגיעה בעניני היהדות. אבל ביחס להספקת צורך זה, הרי ידענו, שאין כוחה של ספרותנו אלא בלקט שבלים צנומות – דבר שהיא הולכת ועושׂה זה כמה ולא רכשה לה על ידי זה לא ערך פנימי ולא כבוד וחבּה בלב העם. מפני שבלקט כזה אין צורך אמתּי לעם בכללו, כי אם רק צורך לפי שעה לאותם הבחורים העניים בחדרים וישיבות, אשר יתפרנסו על ידו בצמצום עד שיצאו לחירות. אך “הדור החי”, שאינו מסתפק בשבלים צנומות, במה תמלא את צרכיו הוא להשכלה כללית עד שיאמר די?

אבל לאשרנו, יש לעמנו, מלבד הצורך להשכלה כללית שהוא משתתף בו עם שאר העמים, עוד צורך אמתּי לדבר אחד מיוחד לו, והוא – ידיעת עצמו. ואל נא תהי ידיעה זו – במובנה הרחב – קלה בעינינו, לא מפאת חָמרה ולא מפאת צורתה. מפאת חָמרה כוללת היא לא רק ידיעת חיי עמנו ומעשיו, בתור עולם נבדל ובודד לעצמו, כי אם גם “היחס האמתּי שבינו ובין העולם מסביב לו”, “הקשרים הגלויים והנסתרים שבין חזיונות חייו וצרכיהם ובין החוקים השולטים בחיי האדם והחברה בכלל”, כלומר, אותם “הצרכים האנושיים” עצמם וכל חזיונות הקולטורא והשאלות המניעות את הרוחות מימי עולם, רק מצד יחוסם אל היהדות ויחס היהדות אליהם (כי הן קשה למצוא חזיון נכבד, או שאלה נכבדה, בחיי האדם והחברה, שאין להם שום יחס לחיי היהדות בהוה או בעבר). ומפאת הצורה – אין צריך לאמור, שחומר כללי ורב-ענפים כזה נותן מקום לכל הצורות הספרותיות שבעולם: מדעיות, ספוריות, שיריות, פּוּבּליציסטיות וכו'.

והספקת הצורך הזה על ידי ספרותנו במדה הדרושה, לפי מושגי הדור החי, הוא דבר שנוכל לחשוב, כי אינו יוצא מגבול האפשרות. ואע"פ שגם בשדה זה הרבו עד כה אחרים לעבוד יותר ממנו וספרויות אחרות יותר מספרותנו, בכל זאת יש לנו רשות לקוות, כי היתרון הגדול אשר לנו על אחרים, בהיותנו לא רק יודעים את היהדות ידיעה למוּדית, כי אם מרגישים את עצמוּתה ותכוּנתה הרגשה חיה, והיתרון אשר להעברית על לשונות אחרות, בהיותה הלבוש הטבעי של היהדות, שבּו נולדה וגדלה והאריכה ימים, – כי היתרונות האלה יהיו בעזרתנו להגיע בעבודה זו, בהקדישנו לה כל כוחותינו, למדרגה גבוהה, לברוא גם בריאוֹת מקוריות ולצור צורות חדשות, באופן שברבות הימים תשוב ותהיה הספרות העברית למקור חיים לרוח ישראל, כמו שהיתה בדורות שעברו, ולא יבוֹשו בה גם צעירי הדור הנאמנים לעמם, אם כי לא תספיק לכל שאר צרכיהם.

האדם בצורתו היהודית – זה הוא איפוא, לפי מצבנו עתה, הנושא היחידי לספרותנו, אשר בו תוכל עוד לשים תקוָתה, כי ירוממנה משפל מצבה ויעשנה במשך הזמן באמת ל“חלק עצמי מעולמנו הפנימי”. אבל בנוגע לאותן החכמות הכלליות ויֶתר הדברים שאין להם שום יחס ל“הצורה היהודית”, בעל כרחנו עלינו לאמר לצעירי הדור (כדברי בעל המכתב): לכו רעוּ, לכו ושתו באשר תמצאו“, כמו שכך אנו אומרים להם בעל כרחנו גם בשלחנו אותם לבתי ספר ולבתי מדרש של אחרים; אלא שהמאמינים בעתידות עמנו יוסיפו: עד אשר תרוּחם אוּמתכם ותחיה, וחיתה אז גם שפתה וספרותה עמה חיים שלמים. ומוטב שנאמר להם כן אנחנו, משיאמרו זאת להם אותן “השבלים הצנומות” אשר נלקט ונושיט להם למַלא רעבונם. גם אלה מבני הדור החי החושבים את ספרות היהדות ל”דברים מתים שכבר אבד עליהם כלח" (כעדות בעל המכתב), – גם הם עוד אפשר שיאהבו ויכבּדו את המתה, שהיתה ראויה לאהבה וכבוד בחייה לפנים; אבל לעולם לא יאהבו ולא יכבּדו ספרות של “שבלים צנומות”, שגם בחייה קרויה מתה.

אינני יודע אם הפעם, אחר כל האמור, עלתה בידי להטעים הדבר כראוי. אבל דברי הראשונים על “תעודת השלח”, כנראה, לא הצליחו במשלחתם, וצעירי הדור מצאו בהם כמעט “כפירה” גמורה ב“אנושיות”. “אנו רוצים להיות בני אדם עברים בבת אחת, בנשימה אחת, שנזונים ממקום אחד”. “אנו צריכים להעמיד את ההשכלה האנושית וצרכיה בשורה אחת עם נחלת קדומים שלנו”. “צר לנו המקום!”

אנו רוצים! אנו צריכים! – אבל היכולים אנו? שאלה זו אין צעירי הדור שואלים, ואי אפשר לדרוש מהם שישאלו, אחר כי בכלל אין שואלים כן בעמנו כשהדבר נוגע לענינינו הלאומיים (כי אמנם, בעניניו הפרטיים אדם מישראל יודע לשאול כזאת וכזאת), ועל כן ארחותינו עקלקלות, מעשינו מבוהלים, מַאויינו עולים ויורדים, ואין עמלנו עושה פרי, בהיות תמיד הדרך רחוקה מאד בין המטרה הגבוהה ובין הפעולה הדלה.

הנה הם מתאוננים, כי צר להם המקום, כי הגבול אשר שמתי לתעודת “מכ”ע זה אינו מקיף כל צרכיהם הרוחניים ולא יוכלו לעבוד בו “כנפשם וכלבבם”,. אך הנה סעיף אחד יש ב“תעודת השלח” – הסעיף על דבר פרקי החכמה – שעם כל ההגבלות, נותן הוא אפשרות לכל חכם מומחה והוגה דעות להציע הרבה מחשבות גדולות – אם יש כאלה בלבו – בהרבה ענפים מן “ההשכלה האנושית וצרכיה”. והריני מודה פה בפני כל הקהל, כי בושה תכסה פני, בצאת עתה החוברת השלישית ועדיין איני יכול להראות, היכן הם המאמרים שבהם יצא סעיף זה לפעולה בדיוק, כפי שהוגבל שם. בשירים, בקורת-ספרים, פוליטוֹנים, וכדומה מן הדברים שאינם דורשים אלא מעט “רוח הקודם” עם עבודת ארעי – באלה עשירה אמתחתי עוד יתר על הדרוש; אבל פרקי חכמה במובן שציירתי לי מראש, תוצאות ידיעות עמוקות ולב חושב ועבודת קבע ביחד – מאמרים כאלה לא ירבו הסופרים להביא. ואַים איפוא ה“רוצים” וה“צריכים” אשר צר המקום לנפשם וללבבם? הם מתאוננים, כי צר להם המקום, בעוד אשר במקום הצר הזה הפּנות היותר חשובות ריקות מאין עובדים!

אם כנים דברי המכתב, כי “עוד לא אלמן ישראל מאנשים שהרבה ירחש לבם ויש להם מה להגיד לעמם השרוי בצער” – יבואו נא וימַלאו תחלה “תעודת השלח” כמו שהיא, ואם יבוא יום ויהיה המקום צר באמת, אז יתרחב מאליו…

–––––

ואולם בכל האמור נגעתי אך בצד אחד מן השאלה – צד היכולת, ועוד נשאר לי להגיד הרבה גם על דבר הצורך. כי אמנם מודה אני, שיש צורך לעמנו כלכל עם ועם, בספרות שלמה וכללית בלשונו הלאומית. אבל הצורך הזה אינו בהוה אלא שאיפה לאומית אידיאלית, כמו שכך היא גם שאיפתנו לכל שאר הדברים שכל אומה חיה זולתנו מצוינת בהם. צורך כזה הוא יותר דבר הלמד בהיקש הגיוני, מעין noblesse oblige: אחר שאומה מיוחדת אנו ולכל אומה יש ספרות מיוחדת בלשונה שממלאה כל צרכיה הרוחניים, הרי הדין נותן, שתהיה גם לנו ספרות כזו. אבל בעל המכתב נותן לצורך זה פנים אחרות, כאלו יסודו לא רק בהאידיאל הלאומי, כי אם – יותר עמוק – ברגש אישי הדורש תפקידו, באותו “הקרע הפנימי” שבלב צעירי הדור בין ה“יהדות” וה“אנושיות”, הגורם להם מכאובים תמידיים ומלחמה פנימית, ושעל כן “מרגישים הם צורך גדול ויסודי לרפאותו” על ידי התאחדות היהדות והאנושיות באותה ספרות עברית כללית שהם רואים בדמיונם. ובדבר הזה אינני מודה כלל; אדרבא, כמדומה לי, שאלמלי היו צעירי הדור מבינים היטב, מה טיבו של ה“קרע” הזה והמלחמה הפנימית הבאה לרגלו, היו מבינים כמו כן, כי “החוק הצר שאני חפץ להביאם בתוכו” הוא הוא הדבר שהם צריכים לו “צורך גדול ויסודי”, בשביל לאַחה את הקרע שבלבם ולהביא שלום בנפשם.

אבל הענין הזה ראוי הוא לדבר עליו בי חוד, ואקדיש לו מאמר בפני עצמו.


  1. נדפס ב“השלח” כרך א‘ חוברת ג’ (טבת תרנ"ז).  ↩

  2. “על פרשת דרכים” (מכתב גלוי אל “אחד העם”) מאת ד"ר מ. י. ברדיטצבסקי (“השלח” כרך א‘ חוב’ ב').  ↩

  3. עי' למעלה במאמר “תעודת השלח”.  ↩

המלצות קוראים
תגיות